הוּא עוֹצֵם אֶת עֵינָיו לְאַט, לֹא בְּבַת־אַחַת,

וּמְנַסֶּה לְהִזָּכֵר בְּפָנֶיהָ מִלִּפְנֵי־רֶגַע.

כַּאֲשֶׁר רָאָה אוֹתָם אָמַר לְעַצְמוֹ:

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַפָּנִים הָאֵלֶּה.

הַחִוָּרוֹן הַחַם הַזֶּה,

אֵין־אוֹנִים, אֵין־מָגֵן.

הַמֵּצַח הָרָם הַזֶּה

הַנּוֹתֵן אֵמוּן בְּיָדַי.

הַשְּׂפָתַיִם הָאֵלֶּה

הָאוֹמְרוֹת: אֵין מִלִּים,

רַק שֵׂעָר שָׁחֹר, רָפוּי,

שָׁקֵט כִּנְשִׁימָתִי.

כֵּן, הִיא נוֹשֶׁמֶת

וְכֻלָּהּ שֶׁלִּי.

שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ

אֵין לָהֶן שׁוֹמֵר.

לֹא מַה־מִּלַּיְלָה, מַה־מִּיּוֹם,

כְּאִלּוּ אֵין סִימָן וְאֵין שׁוֹאֵל,

אֵין שַׁחַר וְאֵין עֵת,

אֵין יְשֵׁנָה, אֵין עֵר —

אֲבָל הוּא אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִזָּכֵר.

הוּא שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ, לָמָּה,

הֲלֹא אָמַרְתִּי לְעַצְמִי?

מַה נִּשְׁאָר — אִם זֶה אֵינֶנּוּ?

וּכְבָר הוּא חוֹשֵׁב עַל עַצְמוֹ,

לֹא עָלֶיהָ.

אֲנִי רָעֵב, וְגַם עָיֵף.

אַתְּ גּוֹזֶלֶת אֶת פִּתִּי מִפִּי.

כְּבָר שָׁבוּעוֹת שֶׁאֲנִי עוֹמֵד

כָּאן, אַחַר דַּלְתֵּךְ,

מְצַפֶּה לְפֵרוּר שֶׁל שִׁכְחָה,

לְקַמְצוּץ שֶׁל גִּמְגּוּם,

לְמִצְמוּץ שֶׁל הִסּוּס —

אֲבָל אַתְּ זוֹכֶרֶת הַכֹּל.

אַתְּ מְשַׁנֶּנֶת בְּלִי הֶרֶף

אֶת שָׁכְבוֹ וְאֶת קוּמוֹ

(צִפֳּרִים, צוֹפָרִים, צַפְרִירִים),

אַתְּ מְדַבֶּרֶת בְּקוֹלוֹ הָעֵר, הַיָּשֵׁן,

אַתְּ כּוֹתֶבֶת אֶת שְׁמֵךְ בַּחֲתִימַת־יָדוֹ.

יָדָיו, שׁוֹקָיו, בִּטְנוֹ,

אַגַּן־הַסַּהַר וְעִזִּים גּוֹלְשׁוֹת,

הַחַי וְהַדּוֹמֵם,

חַי שֶׁנָּדַם, דּוֹמֵם שֶׁקָּם וָחָי —

הַכֹּל זָכוּר לְתַאֲוָה:

יוֹם־שִׁמּוּרִים אָרֹךְ,

לֵיל־זִכָּרוֹן שֶׁאֵין לוֹ סוֹף.

אֲנִי אוֹכֵל אֶת עוֹר שִׁנַּי

בַּפְּרוֹזְדוֹר הַקַּר,

וְאַתְּ, קוֹרֶנֶת, יוֹשֶׁבֶת לָךְ בָּאֲפֵלָה

(כֵּן, מוֹצַרְט, מַרְצִיפָּן וְצִפָּרְנִים)

וּמַקְרִינָה שָׁם מַעֲשֵׂי־בְּרֵאשִׁית:

אֵיךְ וּמָתַי — שׁוּב וָשׁוּב —

הָיִית לוֹ שֶׁמֶשׁ, גַּם יָרֵחַ,

וְהוּא לָהַב, שָׁכַךְ, נִמְלָא, נֶחְסַר

כַּשֶּׁמֶשׁ, כַּיָּרֵחַ.

לֹא תּוּכְלוּ לַעֲמֹד בְּכָךְ.

שִׁמְעִי בַּעֲצָתוֹ

שֶׁל שַׂר וָתִיק וּמְנֻסֶּה:

יֵשׁ חָק־עוֹלָם;

בָּשָׂר וָדָם לֹא יִנָּקֶה;

עָלַיִךְ לְהִנָּפֵשׁ.

חוּסִי עָלַי.

הֲרֵי יָדַיִךְ צוֹנְחוֹת.

אִם רַק תַּדְלִיקִי אֶת הָאוֹר,

אִם תִּזְכְּרִי אֶת שְׁמֵךְ

בְּלִי טַעֲמֵי־קוֹלוֹ,

אִם תִּתְּנִי לַסָּפֵק הָרַךְ לְנַקֵּר

(הַאִם אָמַר אֶת שְׁמִי

בִּשְׂפַת אִמּוֹ?) —

תִּנָּתֵן לִי רְשׁוּת לַהֲרֹס

אֶל חַדְרֵךְ.

הוֹ, אֲנִי, פּוּרָה,

אָצִיף אוֹתָךְ בְּאשֶׁר וּנְהָרָה

וְאַחֲזִיר לָךְ אֶת פָּנַיִךְ בַּמַּרְאָה

(הֲרֵי עָיַפְתְּ, עָיַפְתְּ,

מִכֶּפֶל דְּמוּת וָקוֹל);

אֲנִי אָשִׁיב אוֹתָךְ

אֶל אֶרֶץ הַחַיִּים:

שֶׁמֶשׁ בַּיּוֹם שֶׁהוּא יוֹם,

וְיָרֵחַ בַּלַּיְלָה.

הַצִּילִי אֶת נַפְשֵׁךְ,

מַהֲרִי,

עוֹד מְעַט יִכְלוּ כֹּחוֹתַי.

פִּתְחִי לִי, אֲחוֹתִי,

כִּי עוֹד מְעַט אֶשְׁכַּח

מִנַּיִן, וּלְאָן, וּלְשֵׁם מָה.

1.

הִיא לֹא אָהֲבָה

שֶׁמִּסְתַּכְּלִים עָלֶיהָ מִגַּבָּהּ.

הִיא יָדְעָה מַה יָּפִים פָּנֶיהָ,

הוֹלְכִים וְיָפִים מִיּוֹם לְיוֹם.

הִיא לֹא אָהֲבָה לְהִשָּׁאֵר בַּחשֶׁךְ.

הִיא יָדְעָה מַה יָּפִים פָּנֶיהָ

רַק לְאוֹר הַיּוֹם.

הִיא לֹא אָהֲבָה לָגוּר בְּמָקוֹם

שֶׁאֵין בּוֹ נָהָר אוֹ יָם.

2.

מֵעוֹלָם לֹא זָרְקָה גַּפְרוּר שָׂרוּף.

תָּמִיד הָיְתָה לְבוּשָׁה בְּרִשּׁוּל.

שַׂעֲרוֹתֶיהָ גּוֹנְנוּ עָלֶיהָ

מִכָּל הָעֲבָרִים.

פִּתְאֹם הָיָה בּוֹקֵעַ מִתּוֹכָהּ

קוֹל שֶׁל יַלְדָּה.

שִׂחַקְתִּי עִם הַיַּלְדָּה.

לֹא הָיוּ יָדַיִם כְּיָדֶיהָ.

הִיא נִעֲרָה אֶת רֹאשָׁהּ כְּצִפּוֹר,

נִעֲרָה אֶת עֵינָיו

מֵעַל פָּנֶיהָ,

אַךְ מַבָּטוֹ דָּבַק בָּהּ

כְּמוֹ שְׂרָף שֶׁל עֵץ חוֹלֶה.

הַצַּדִּיק הַזֶּה

הִנִּיחַ עָלַי אֶת רֹאשׁוֹ.

מִנַּיִן לִי שֶׁהוּא צַדִּיק?

כִּי מִכְוַת הַהִלָּה

עוֹדֶנָּה חֲתוּמָה בֵּין שָׁדַי.

אֲנִי נִכְנָס לַמִּטְבָּח הֶחָשׁוּךְ

וְלוֹחֵץ עַל הַמֶּתֶג.

אוֹר גָּדוֹל.

אֲנִי מִתְיַשֵּׁב עַל הַסַּפָּה

לְיַד הַכֶּלֶב.

הוּא מִתְהַפֵּךְ עַל גַּבּוֹ,

מֵרִים אֶת כַּפּוֹתָיו, מְנַהֵם.

בַּחֲדַר־הַשֵּׁנָה,

אֲנִי רוֹכֵן עַל אִשְׁתִּי.

הִיא מְחַיֶּכֶת בִּשְׁנָתָהּ,

מְהַמְהֶמֶת, שׁוּב נִרְדֶּמֶת.

הַאִם אֵינָם מְבִינִים?

חַיּוֹת־אֵשׁ מְמַלְּלוֹת,

מַלְאַךְ־הַמָּוֶת בָּעִיר,

הַמִּזְבֵּחַ בּוֹכֶה —

וַאֲנִי עוֹבֵר מֵחֶדֶר לְחֶדֶר,

לַיְלָה אַחַר לַיְלָה,

וּמוֹנֶה אֶת הַנִּסִּים.

כְּשֶׁסָּגַרְתִּי עָלֶיהָ בְּפִנַּת הַחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ,

כְּתֵפֶיהָ הִתְקַשּׁוּ.

הִיא הִרְתִּיעָה אֶת רֹאשָׁהּ וְאָמְרָה:

“הִתְאַהַבְתִּי.”

רֵיחַ שֶׁל בָּשָׂר כָּווּי הִכָּה בִּי.

אֵיךְ לֹא הִבְחַנְתִּי שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת גָּדֵר?

רַגְלַי הַיְחֵפוֹת נִתְּרוּ לְאָחוֹר,

עוֹפְפוּ עַל עָמְדָן מֵעָלֶיהָ.

הִיא יָצְאָה, שֹׁבֶל שֶׁל גִּצִּים

הִבְלִיחַ בְּשׁוּלֶיהָ כְּמוֹ קֶצֶף.

וְאָז, בְּהֵעָלֵם הִלַּת הַנִּיצוֹצוֹת,

צָנַחְתִּי בָּאָרֶץ.

לֹא קַל לְרַחֵף בָּאֲוִיר,

וּמֵרֹב עֲיֵפוּת, בּוּשָׁה וָפַחַד

שָׁכַחְתִּי אֶת הַנֹּהַל הַבָּדוּק

שֶׁל נְחִיתַת־אֹנֶס בְּשֶׁטַח מְרֹהָט.