“כאילו היה העוף מפענח את שתיקת האימים של היער” יעקב גלאטשטיין

פְּשְׁט פְּשְׁט, הַשְׁכֵּם בַּשַּׁחַר תְּרַנֵּן

הֵחִמְרִיָּה הִיא אוֹ פָּשׁוֹשׁ? לְהַגְדִּירָהּ

עַיֵּן סִבְכִי עַל שֵׁם הַסְּבְַךְ בּוֹ תְּקַנֵּן.

אַךְ מַה לַּצִּפּוֹר וְלַשֵּׁמוֹת שֶׁמִּכְּנָפָהּ

כְּטַל הַבֹּקֶר תְּנַעֵר, אוֹ לַנַּעַר שֶׁכִּוֵּן

בִּמְעוּפָהּ אֶת הַמִּקְלַעַת לְחָזָהּ,

אֶת הַנּוֹצוֹת קְצָת לְגַוֵּן. פְּשְׁט פְּשְׁט

עֲשֵׂה אֶת זֶה יוֹתֵר פָּשׁוּט, כְּדֵי לִצְפּוֹת

אֶת הַבָּאוֹת פְּקַח הָאֹזֶן אֶל הַפְּשָׁט

שְׁלֹשָׁה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס וְיָצְאוּ,

כִּי מִי שֶׁנִּכְנַס הוּא מִי שֶׁיָּצָא:

הַפַּרְדְּסָן, הַיֶּלֶד, וְהַפּוֹעֵל הָעֲרָבִי

עַל מִטְפַּחַת פָּרַשׂ אֶת פִּתּוֹ לִרְוָחָה

(תְּפַדַל יָא אָחִי), בַּסַּכִּין הַחַדָּה

הוּא פִּלַּח הַתַּפּוּז, אֶל הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה

אֶת פָּנָיו הוּא הִפְנָה, עַל בִּרְכָּיו

שׁוּב כָּרַע, וְהִשְׁתַּחֲוָה

אַךְ בָּאוּ יָמִים וְהַדַּרְשָׁן הֵסִית,

וּשְׁלֹשָׁה נִכְנְסוּ לִסְבַךְ הֶעָלִים,

מַה מָּתְקָה הַפְּרִיחָה בִּסְבַךְ הֶעָלִים,

וְיָצָא רַק אֶחָד, וְהַיֶּלֶד נֶחְבָּא

וּמֵאָז בָּאָבִיב כְּשֶׁהוּא בָּא כְּדַרְכּוֹ

אֶל גְּוִיַּת הַפַּרְדֵּס הַנִּמְעֶכֶת

מִתַּחַת בֶּטוֹן וְאַסְפַלְט, עוֹד יָשׁוּב

וְיִרְאֶה בְּחֶשְׁכַת הַפְּרִיחָה

לַהַב סַכִּין מִתְהַפֶּכֶת

מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מִכָּל הַגָּן

עִם הַחוֹלוֹת עִם הַזָּהָב

קוֹרְנִים בַּבֹּקֶר עִם הָאוֹר

עִם הַלִּימוֹן עִם הַנִּצָּה

הַמְטָרֶפֶת עִם הָרֵיחוֹת

הַשִּׁכָּרוֹן קִלּוּחַ חַם שֶׁל הֶחָלָב

אֶל תּוֹךְ הַדְּלִי הַמַּהְבִּיל

עִם תַּרְנְגוֹל וְקוֹל הַתּוֹר

צְפִירַת עָשָׁן אֵין לְהָכִיל

קוֹרְאִים כָּחֹל מֵעַל הָרֶפֶת –

הַאִם כָּל זֶה רַק זִכָּרוֹן מְתַעְתֵּעַ

אוֹ אֵיזֶה לַחַשׁ אוֹ מַתְכּוֹן

בִּמְקוֹם לִסְפֹּר אֶת הַכְּבָשִׂים,

לְהִתְיַגֵּעַ, שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף אוּכַל לִישֹׁן

כָּל אָדָם הָיָה לוֹ גַּן

וְכָל אָדָם גֹּרַשׁ מִזְּמַן

כִּי מַה שֶּׁפָּרַח הוּא

מַה שֶּׁפָּרַח וּמַה שֶּׁנִּשְׁכַּח

הֵן לֹא יִשָּׁכַח

יַרְגָּזִי הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, עוֹד מְעַט

וְלֹא עוֹד תִּרְגְּזִי,

קַו עַל הֶחָזֶה,

גַּם בָּעֵשֶׂב שֶׁעָלָיו יַזֶּה

¹

בֵּין עֲלֵי הַתּוּת הוּא הֻנַּח וְזָלַל.

וְהָיְתָה שָׁם גָּדֵר סְבִיב פַּרְדֵּס שֶׁהָיָה,

וְלוּל בְּלִי עוֹפוֹת שֶׁבּוֹ הִתְגּוֹרַרְנוּ,

וּכְלָבִים זֶה עַל זֶה מִזְדַּוְּגִים בְּשֶׁצֶף

וּבַחוֹל הַלּוֹהֵט אָתוֹן מְזוֹרֶרֶת.

וַעֲנָנָה שֶׁל זְבוּבִים מֵאַשְׁפָּה מִתַּמֶּרֶת.

וּבַקַּיִץ הַהוּא עֵת שָׁכַבְתִּי קוֹדֵחַ

מִתַּחַת כִּלָּה וּרְטִיּוֹת עַל עֵינַי,

רָאִיתִי אוֹתָם יוֹשְׁבִים עַל כִּסְאָם:

אֶת פַּרְעֹה, תוּת עַנְ’ךְ, וְלִפְעָמִים רַעְמְסֵס,

וְחִכִּיתִי לְנֵס שֶׁיָּבִיא לִי מַרְפֵּא,

וְאַמְרוּ לִי רְאֵה גִּלְגּוּלוֹ שֶׁל זֶה

הַמְכֻנֶּה אֶצְלְכֶם הַגֹּלֶם הַזֶּה

מִיּוֹם שֶׁזָּלַל עָלִים שֶׁל הַתּוּת

עַד פִּתְאֹם הוּא בָּקַע וְאֵיךְ הוּא בָּקַע,

וְאֵין בִּי מִילִּים לְמַה שֶּׁבָּקַע