לפני ימים רבים קראתי ברוֹמן גדול מאת אחד המסַפּרים הידועים סיפור בתוך סיפור, איך שבימי נעורי הגיבור, והוא עוד מבקר בית־ספר, נהפך אחד מרעיו לאוֹיב לו ויענה אותו עד מות, ואזכור כי כדבר הזה קרה גם אותי, פרט כפרט ומאורע כמאורע. השתוממתי ואמרתי, אֵי מזה ידע אותו משורר, והוא אינו מבני־ברית, וגם יושב בארץ רחוקה מעני ומולדתי, מה שקרה אותי בארץ העברים? ובאמרי לטפּל בציור המעשה שלי בא רוח להשיאני לחדול מזה, פן יאמרו כי לקוּח הוא עמדי והלבשתיו רק מחלצה עברית. ואם לא שמעתי בקול הזה ואספר לכם קוראַי, סיפור זה היום, הנה הוא יען כי לא אוּכל לכבוש את נבואתי בקרבי. ואלוהי הרוחות הוא יודע כי סדנא דאַרע חד הוא, וכי כל חי תחת השמש – השׂטן עומד לנגדו…

בימים ראשונים אָחל סיפוּרי.

יחיד ורך הייתי לאבי ולאמי. אבי מבית־רבנים היה ומגדוֹלי היחשׂ, מבני אנשים שתורתם ויראתם אומנותם; ואמי מבית בעלי־בתים אמידים ונגידים יצאה. המשפחה התורנית מושבה היה בארץ אוּקריינה הרחבה, ארץ מישוֹר ויבוּל רב ובה נחלי מים; והמשפּחה האמידית חיתה בפּוֹדוֹליה העליונה, בארץ אשר אדמתה אדומה, יערותיה פרועים ועמי־הארץ עובדים בה קשה. וכי תצא מארץ לארץ, אם גם נעליך ברגליך ומקלך, מקל עם נודד, ומדינות הגויים ידעת, הנה הד שני פלכים אלה יעמוד בך. הנה הוא בא מן הצד האחד ככובד האבן ומן הצד השני רחבי נאות דשא – והנשמה מתחלקת לכאן ולכאן ואבד לה מנוח…

בטרם לכתי אל ה“חדר” נפחדתי למראה העננים הכבדים, העולים להקדיר את השמים. במוחו הרך של בן ארבע לא קיננה עוד ההבטחה כי מאפלה נצא לאור גדול; וגם את דבר השבועה שנשבע אלהים, לבלתי הביא עוד מבול על הארץ לשחתה, לא ידעתי. וארא והנה ענן עולה בירכתי הרקיע, והוא הולך הלוך וגדול ומשתרע על ראשי, והנה השחור בולע את התכלת, וכמו מִכסה פרוש על הכל ואין בקיע ואין ניצוץ אור. הבריאה חולמת חלום קשה, הלב כמו אסור אל מה והגשם יבוא בזעם ובסער ויורד בלי הפוגות, ויהפוך את עדן האדמה לנחל. והמים באים ועוברים את ספּי הדלתות וחודרים אל הבתים. גשמי אוקריינה בשטף עוּזם, מי לא ידעם!

מן הטבע אל ממלכת האֵלים! בערבי־שבתות, כי יבוא היום, בו מהפכה בבית, ערבוביה ומלאכת־נקיון בכל החדרים, וטרדה רבה בבית־המבשלות. אין פּינה לשבת שם במנוחה, ואין מקום לרגלים הקטנות. החלונות ישופשפו, הרצפה תיכּחל, מעמידים את הכלים על מקומם ופורשים מכסות לבנים על כל שולחן. יום שבתון לנו יבוא, וניצב כל איש לבוש חדשים. גם שמץ לא נשאר על בשרי מימות השבוע ומאבק השבוע, ואני מרוּחץ ומלובש; ואמי, עקרת־הבית, בעלת־קומה, חגורה סינר מבהיק וראשה עטוף מטפּחת של משי. שעת הדלקת־הנרות! שני נרות מימין, אחד קטן ואחד גדול, ושני נרות משמאל, אחד קטן ואחד גדול, ואחד עולה על כולם באמצע, והיה המראה כמראה הקשת. מנוחה! מנוחה תבוא מרחוק. האֵם תכסה בידיה את עיניה ושפתותיה דובבות… רגעים נצחיים!

וחרד כל הארג הרך של אלף וחמש מאות הימים אשר על שכמי, מפני יום האתמול הארוך… והרגשתי כי אם ירימו את המסך מעל העינים ואראה עולם לא אבין שיחו, והוא קרוב אלי, כמו בחזון, ונפשי מפכּה המית פלאים ועקת פלאים.

אל ה“חדר”! ראשית ימי קיץ. א' זעירא של ספר “ויקרא” מתנערת והיתה לכל בן ארבע וחמש מן הזכרים בבני היהודים להתחלה, שאין לה סוף, ולחוֹתם חייו… וקמו אבות הנער בבוקר ועשו מעשי רקיקים,ועל הרקיקים פיתוּחי אותיות בדבש, ונשאו את הילד המרוחץ והנדהם עטוף בטלית לקרבן הספר…אנשים רצים לשוק, יוצאים לעבודה ולחנויותיהם, נשים הולכות לקנות צרכיהן או מלוות את הפרות והעזים לשדה־מרעה. ב“חדר” עומדים שולחנות ארוכים של עץ פשוט, לפניהם ספסלים ארוכים, ועליהם יושבים נערים ונערות ומקרקרים. המלמד מקבל את ה“פנים חדשות” בנעימוּת עשויה; מושיבים את החי הקטן בראש, ופותחים לפניו טבלה גדולה, ובה שורות שורות של אותיות ונקודות שחורות… ומראים באצבע על האות הראשונה; ופתאום תפול פרוטה של נחושת על הגליון מלמעלה, ואומרים לתינוק: “המלאך הביא לך את המטמון הזה, למען תלמד”, ונתנו לו גם את הרקיק של דבש לאכול. הרי תורה והרי שׂכרה!

ואני כמעט נבהל הייתי ממראה עיני. ערך הממון לא היה תקוע בלבי, גם הדבש לא מתק לחכּי; ובפנוֹתי וארא נער אדמוני, ולוֹ עינים אדומות, יושב ממולי, והוא שולח אלי מבטיו הזרים. נשאתי את קולי וגעיתי בבכי! המלמד ניסה להרגיעני. אבי, שהביא אותי ל“חדר”, פּיתה אותי בכל מיני פּיתויים למען אשתוק, ואני בוכה וירא מהמבט אלי… בארבע שנים ושלושה חדשים נפגשתי בחזון עם השטן, עם שטני בעולם. – – –

ובלכתי אל ה“חדר” אחרי־כן יום יום נתקלתי בנער האדום ההוא ואירא מפניו מורא גדול. אליפלט היה שם הנער. ואביו, חצי־סוחר וחצי־מוזג, יושב לא הרחק מן הקלוֹיז. והנה השם בלבד עורר בי רושם מוזר, ולא ידעתי נפשי.

אליפלט היה גדול ממני חצי־שנה והוא גס הבשר. צוארי היה ארוך, והייתי יכול לסבבו לכל עבר; ולו ראשו יושב על כתפיו. שפתיו עבות ומראהו כחיה. הוא היה רגיל לחטט באצבעו בחוטמו, ופעם תחב אצבעו המלוכלכה בפי עד להקיא. מאחורי היה בא תמיד ויספוק כף אל כף להפחידני. וזכורני שבאתי פעם במעיל חדש ל“חדר”, ואני כבר ידעתי אז את ה“עברי” ישר והפוך ולבי רחב עלי, ויקח הנער ההוא סכין ויגזור לי את כפתורי מעילי אחד אחד. וכוחו פני שנים; והיה אם איאָבק עמו והפילני ארצה ורכב עלי וּצרמני בשתי אזני.

ואם קָבלתי עליו לפני ה“עוזר” והרבי, אז הוסיף עוד לענותני. סיפרתי את הדבר לאבי ולא הבין לקשי־רוחי. חגרתי עוז ברוחי וקיטרגתי עליו לפני אביו, והשיב לי: “אם מתגרה הוא בך, התגרה גם אתה בו; שניכם הנכם, שקצים”.

שניכם! בנפשי הצעירה עלה כבר רגש־מחאה. – אני בן אב מבני־התורה, המתרגל כבר במצוות ובמנהגים, ואני נעשה בפיו שוּתף לבנו הגס.

בן שש הייתי. נפתחו לפני מראות החוּמש בבראשית. הנה הניגוד בין קין והבל ו“לפתח חטאת רובץ”. ורבי מסר לי את ביאור המלים: ולפתח – פאר דער טהיר, חטאת – די זינד, רוֹבץ – אווערט. “שבעתים יֻקם־קין” – וימי הסתיו קשים, גשמים מרובים מרככים את פני האדמה ועומק הרפש כרבע אַמה, אין מוצא ואין מבוא לקטנים כמוני. פני השמים קודרים. והעוזר הראשי מעמס על שכמו מספּר ילדים קשורים באבנט אל גופו ונושאם ל“חדר”, ובין ארבעה הנערים קין והבל – אליפלט ואני יחדיו. – – –

הנה יוצא אברהם אחר מוֹת תרח אביו מאוּר־כשׂדים והולך ארצה כנען; שם לקח לו את הגר על שׂרי אשתו; הגר ילדה לו את ישמעאל, ושׂרי ילדה אחר זה את יצחק. זה פרא אדם, ידו בכּל, וזה – הוא יצחק. ומתקוטט בן האָמה עם בן הגבירה ומענה אותו. וככל זה יקרה אחרי־כן גם את יעקב ואת עשׂיו. “ויתרוצצו הבנים בקרבה”. ואני לא אבין איך היו שנים אלה, האדמוני והתם, אחים מלידה. “ויברח יעקב מפני עשׂיו אחיו”. בכיתי, בעבור ימי החורף, ומצוּקוֹתי על ידי אליפלט רבוּ, התחננתי לפני אבי כי יתנני ל“חדר” אחר. והוא ענה: לא אקפח את פרנסתו של מלמדך חינם.

רוַח והצלה עמד לי לאיזו שנים. מצבו של דויד אבי אליפלט הוּרע, ובאו הנוֹשים ונגשׂוּ בו. בעירנו לא יכול להחזיק מעמד, ויצא הוא וביתו לעיר אחרת, לבקש שם את פרנסתו. מעשה כזה אינו חוזר בכל יום, כי הורגלנו בני עיר־מגורי לשאת עליהם עוֹל החיים הקשים, ולא היו משדדים את מערכת־המזל ביד חזקה. ואני שמחתי על הדבר. בלכתי ל“חדר” או לבית־המדרש הייתי עושה זה בלי מעצור ואין פגע על דרכי; אבל בלבי אמרתי – אם אין מעצור פה הן ישנוֹ שם… ריק היה ביתו של דוד ירחים מספר, קודם שנכנס בו איש אחר להתישב שם; ובכל עת אשר עברתי על פני החלונות האילמים ראיתי כמו צל אדם מרחוק. “ורדף אותם קול עלה נידף, וכשלוּ – ורודף אין!” את המלים האלה מהתוכחה בתורת־כוהנים לא הבינותי; ואמרתי לנפשי: איך יאָמר כי רודף אין, – ויש רודף.

לא אתאר לכם בארוכה את ימי אלה, ימי החוּמש וימי הגמרא, ולי כבר ימי ספרי־מוסר מעבר מזה וימי התחלת לימודי־פוסקים מעבר מזה. דינים ומשפּטים! הלכות וחוקים, תורות ומעשים ונדונים בין אדם לחברו ובן אדם למקום, בין ישראל ובין גוי, כל אלה עברו לפני עיני שכלי והוֹגיעוּ את מוחי. את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו! את זה תעשו ואת זה לא תעשו! ובני־אדם עוברים על המצוות, אוכלים כזית מבהמה שנשמטה הגרגרת בשעת שחיטתה, מטמאים עצמם בעצם פחות מכשׂעוֹרה, חפר זה בור ברשות הרבים ובא זה וסתמוֹ. דיני ירושות ונחלות! אשה זו הביאה לבעלה מאה שפחות ומאה עבדים, ולבסוף נתרושש ואין לו במה לשלם כתובתה. עולם רחב מלא מאורעות ומעשים! זה נשבע ופטור וזה מעיד ונמצא מוּזם. לפנים קיימו גם ארבע מיתות בית־דין, ומי שנתחייב שריפה היו קורעים את פיו בחזקה ומשליכים בו את הפתילה הבוערת… וכל אלה צריך נער מישראל להבין עתה על פי הפשט ועל פי שקלא־וטריא ארוכה. חמישה ימים בשבוע תשב ב“חדר” וּתענה את מוחך קשה מבוקר ועד ערב, ובימות־החורף הקצרים תשא את עול הלימוד גם בלילה, ואין מנוחה לך. מאז סר אויבי מבחוץ כמו יד אלהים היתה בי מבית. צבו רגלי, ורק בקושי הכנסתין לתוך נעלי, והן דחקו אותי ואסבול מכאבים.

ובקיץ הוּכּיתי במחלת־העוֹר ואחטט בבשרי כל הימים. פתאום החלו אזני לזוּב, ובהירפאן הנה כהו עיני, ועלי היה לשבת בחדר אפל, כי קשה עלי אור השמש. ושם היה לי פנאי לחלום בהקיץ ולצייר לי את מדוֹרי הגיהנום, שבהם נדון אדם אם יחלל את השבת או יכּשל באיסור אחר. מפרקי ספר “שבט מוּסר” ו“שער הקדוּשה” כבר ידעתי…

ואישן ביום כזה, וארא והנני עומד על סיר־נחושת גדול ושני נערים שתומי־עין עומדים מרחוק לי ומכּים במטילי ברזל בסיר; הקול מצלצל ומרעיש, ואני קורא: הניחו! הניחו! והם אינם שומעים לי. אז נתבקע הסיר והחלו לזחול ממנו נחשים ועקרבים ומיני רמשים גדולים ומשונים. ונבהלתי, ולא היה עוד רוח בי מרוב פחד. ואשמע קול קורא: אלה הם אויבי האדם, כי יחטא. ואשמע קול אחר פרוע אומר: גם כי ישוב לא ימלט. – הקיצותי ומיששתי את כל תשע שנותי המעטות ובדקתי אחרי החטאים ועוונות, ואענה את נפשי ואתמוגג בדמעות.

בימים ההם, ואני כבר נרפאתי והלכתי שוב אל ה“חדר”, ללמוד ולהגות בתורה הגלויה, חלתה אמי מחלה אנוּשה ותשכב על מיטתה, לא ירדה ממנה. בא מסוֹס בלבה, צבוּ רגליה ובטנה והמים הניגרים עולים לחנק אותה. – רופאים, נשים זקנות ורבּיים – כל אחד הביא את סמוֹ ואת לחש־המרפא ויתערבו כולם לקטב־מרירי, אשר מילא את החדר. האָמה בבית גנבה בסתר ובגלוי. אין גבירה לבית. הכל הפקר! אבי יושב על ספריו. בעלות הבוקר, ו“לא נטמא עוד העולם ממשא־ומתן”, הוא הולך לטבול במקוה, ואחרי־כן הוא שב ואומר תהלים ומביע במזמוריו את צערו ושיחו הוא. רחמי שדי מרובים; ואם רק רוצה השם לרחם יכול הוא להחיות גם זה שכבר כתוב למיתה. אמרו גם “תהלים” ברבים בצירוף האותיות של שם אמי ישר והפוך והמזמורים מתחילים באותיות: אֵל נא רפא נא לה. עם מלומד בתכסיסים כאלה! והארון, אותו הארון, שחי בדמיוני עוד מימי סרני הפלשתים, הנה נפתח להתפלל לפניו. וביום מהומה נמוֹדוּ בפתילים בית־העלמין הישן והחדש – ולא סר מר המות. בת עשרים ותשע שנה מתה אמי. בכיה ויללה רבּה בבית. השכיבו אותה על הארץ וטיהרוּה כנהוג. נושאי המיטה עושים את מלאכתם, עם רב מלוה את אשת רבם, נערים מקשקשים בקופות וקוראים: “צדקה תציל ממות!” ואני ידעתי כי אמי היתה נותנת צדקה הרבה, ולא היתה אשה טובה וכשרה הימנה במלוא כל הארץ. אל תשאלו לדרכי ה'. הוא לא ישיב לכם וישים לו סתר פנים. – – –

יום תשעה־באב לפני הצהרים.

יום תענית זה מתחיל לבוא עוד מיום אתמול בערב, וגילגל כל עם היהודים ביצה טבולה באפר לחצוץ שנים. כפית המיטות! הספסלים והשולחנות בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות נהפכים על צדם, יחף בלי נעלים יושב העם המבכּה על הקרקע. השמש אסף נגהו, האופל יבוא, ולאור עששיות קטנות או נרות עבותים של דונג ירוק מתחיל החזן לגנוח בנוסח־בוכים: איכה ישבה בדד העיר! בכה תבכה בלילה! גלתה יהודה מעוֹני! מתעורר בקרב כּל פחד מקשה, ובצללים עלי הקירות מתנועעים רעבי ירושלים. בתולותיה נוּגות! ידוֹ פרשׂ צר ורחק ממני מנחם! אלף ושמונה מאות שנה אחרי החורבן יושבים הבנים ובני־הבנים אבלים ומנודים. החזן יחל להגביר קולו וּלנַסח: אני הגבר ראה עני, שלוש פעמים. קינות הכוהן מענתות, אשר ידע לקונן על שבר בת־עמו מאין כמוהו, תתמנה בתוֹם הספר ואחריהן יבואו בעלי־הקינות המסודרות בשפתם המחורזת. ולנו, בני־הנעורים, כבר ארכה השעה, ואנו מחכים לצאת ולטייל ברחובות לאור הלבנה באַנפילאוֹת לבנות או לשבת על יד מדרש־איכה רבתי וסיפוריו וחכמת “הייני דבני אַתוּנא”, עד אשר תבוא חצות־הלילה. ובין כחצות ובין חצות נעמוד על רגלינו ונחכה, אולי יפָּתחו השמים ויגיד איש איש מהרה את בקשתו המיוחדה לו כּלפּי מרום, ואז נפוֹל יפול כובד־האבן מעל לבנו. –

וביום המחרת, בתשעה־באב עצמו, הנה יצא השמש. אין תפילין לגדולים, אין עול על קטנים. בני־אדם יושבים בכל אותם המקומות מתמול ומאריכים בקינות עד יגיעת־נפש. גם המהדרים והיראים מתגנבים ומסתכלים אם עוד רב מספר הדפים… בעזרה מעפּרים הנערים בעפר ומשליכים איש על רעהו קוצים לשלם מכאוב של שחוק. הזאטוטים, בני החוּמש והעברי, בין שש ושמונה, מחזיקים קני־רובים של עץ ומותחים בקשת. שִׂמְחו, צעירי־יעקב, היום לא תלכו החדרה ותוכלו לרוץ ברחובות, לקפוץ ולדלג כאַוַת נפשכם בלי מפריע!

והעם המתענה קם והולך שורות שורות לבית־העלמין, אֵבל חורבן הבית, שהרבו לשאת קינה עליו ו“שפכו דמעות כמים”, לא יספיק לצער הלב, עוד דרוש עצב מלאכוּתי… קום ובוא בין שדרות המצבות והקברים; בכל קבר שוכב מוֹדע וקרוב אלינו, – אולי יתן החי אל לבו. כן חשבו בעלי־המנהגים.

אבל לא לבד בני־הנעורים, כי אם גם הגדולים, כיון דדשו דשו. במרחבי האויר ובמצע ירק־הדשא אשר בין קבר לקבר רוח על פני אדם יחלוף. עומדים ומשׂיחים, בוחנים את המצבות החדשות, ובעומק הלב פג כל השבר. השמש עומד ברוּם רקיע. לוקחים את מורה־השעות מתוך הצלחת ומונים כמה שעות עוד להתענות… כך הוא האדם!

מידה אחרת היא בנשי בני־יעקב, הן, הטרודות כל הימים בחנויות ובבתי־המבשלות, למכור, לאפות ולבשל ולתקן את הבגדים, הן, שאין להן מקום בספר־המצוות ובספרי־הלימוד, הן, הבריות החורגות בעיני האב שבשמים, הגיעה להן שעת־כושר לשפוך את לבן על קברי אָב ואֵם, או על קברי ילדיהן, שנקטפו באִבּם והלכו לעולם הרוחות. להן שעה זו לא עת של מעט הרחבה וביטול ממלאכה, כי אם עת דוחק־הנפש. להן הקבר הוא חי שומע… הן עוד נושאות בלבן תום האלילוּת של הימים הקדמונים – דבר אשר בארץ־אבות ובמקום קברי ארץ־אבות עוד יש ממנו איזו שארית עד היום…

ועמדה בשורה הראשונה סמוך ל“אוהל”, המתים מערכת נשים ותבכינה ותיללנה. אין איש פונה אליהן. ובראותן אותי מרחוק קראו אחדות מהן: הניחו ליתום לבוא לבכות על קבר אמו!

והמערכה התחלקה. כמעט נמשכתי בחזקה, וכרגע עמדתי דוּמם לפני המצבה העשויה עץ. הרכנתי את ראשי, בלבי כעין תמהון, אבל לא ירדה דמעה מעיני.

התאמצתי לבכות, תיארתי לי את כל הצללים אשר בחיי הקצרים למען ענוֹת את נפשי. נסתם הצינור! הנני נושך בשפתי, כמעט צעקתי מרוב מכאוב, אבל עיני לא תוריד מים. בושתי לעמוד במחנה נשים מימיני ומשמאלי, וכולן צופות ומביטות ליתום האומלל, ואחדות עוד מוסיפות לילל. צערי על העדר הבכי גדל. הלא בעל־בכי הנני ולבי רך; ועתה, בשעה שאני ניצב לפני קבר אמי, לבי נקשה. ומרוב שיחי ורגזי, על אשר לא אוּכל לבכות כראוּי, התפרצתי בבכי, כמעשה ילד מתעקש איזו שעות לבלתי עשות דבר, ולבסוף כשל כוחו לפני הגדולים ממנו ואנוס הוא לציית להם…

ונער אחד זחל מעבר הקבר השני וימשוך אותי בשולי בגדי, עד כי כמעט נפלתי, לולא הייתי נשען על המצבה.

הרימותי את עיני ופלצות אחזתני. האוּמנם?! אליפלט עומד מאחורי. פניו עבו ומלאים אבעבועות. כשד משחת נגלה פתאום. הנשים כבר נעו משורה לשורה. –

“מה? לא תכירני?” קרא אלי בקול ונגלו לי שיניו הכהות. אזכור כי שמעתי אשר מת עליו אביו בשנה ההיא, ואמו שבה לעיר מולדתה לפני ימים.

פניתי את שכמי ללכת מאתו, והוא לא ימוש ממני, עד כי עזבנו את ה“אוהל”. אני אומר אליו: “מה לך אלי?” והוא אינו שומע בקולי וכרוּך אחרי. אני פונה לימין והוא מצדי… הנני שב ונוטה לשמאל וגם הוא חוזר לצד שמאל. סרתי מאֵם־הדרך למשעול צר והוא רודף אחרי. הנני שב על עקבי, כי יראתי, וצלוֹ מלַוני. קורא אני בכעס: “לך מעמי לעזאזל, מי קראך הנה?” והוא עונה: “התדמה כי שכוח שכחתיך…” מרים אני אבן מן הארץ וקורא: “אם לא תסור מעלי אשליכנה עליך”. והוא ניגש, חוטף ממני את האבן ומניחה לתוך מגבעתי ומשליכן בכוח, עד כי תעוֹפנה שתיהן. אני מתאמץ לתפוש את מגבעתי, ומדי אקרב אליה ירים אותה ברגלו וישליכנה הלאה. כה הוא הולך אחרי וּמעפּר לעומתי. מה זה עשה לי אלהים?

כעשׂי והתמרמרוּתי על הפגישה הזאת גדלו כל כך, עד כי בשובי הביתה ונמלטתי ממנו, התפרץ קול בכי עז מקרבי. והפעם התפרץ מעומק הלב, בכיתי בלי דעת על גורלי ועל גורל העם, אשר מחלציו יצאתי ולא יֵדע מנוחה. בכיה לדורות!

אני, טוביה בעל המאורע של הסיפור הנוכחי, ואליפלט אויבי, היינו שנינו בשנה זו מאוֹמרי הקדיש בבית־המדרש. מקומי היה על יד העמוד, בשעה ש“שליח ציבור” עובר לפני התיבה, ואליפלט כבש לו כאזרח קבוע את המקום השני. אני קורא: יתגדל ויתקדש שמיה רבא! ואדע ואתבונן לפירוש המילות הארמיות: לי יש מרא דעלמא בעלמא הדין ובעלמא דאתי; ושכני קורא רק להרעימני בקולו… אני דל־בשר וקולי דק, קולו של חברי היה עב ומשונה.

מעודי קצה נפשי בגידוּל צפרנים, ובכל ערב־שבת הסרתים בשׂכין ואשרפם בשני עדי־עץ כדין, אם גם כבר החילוֹתי אז לעיין בדברי מחקר… והוא: מתנגדי, גידל את צפרניו, ובנעצוֹ אותם בפני, אז נזל הדם ואיפּצע. אויבים היינוּ איש לרעהו, נתרחקתי ממנו בכל פעם ונתקלתי בו. לא עבר יום שלא הכעיסני, שלא הקניטני. אם הנחתי את הסידור טמן אותו ולא יכולתי למצאו. כי רחצתי בנהר בימי חום ולא יכולתי לשוט, קפץ הוא המימה ומשכני בחזקה ויאמר להטביעני. קולי כקול יעקב וידיו כידי עשׂיו. אם לבשתי בגדים חדשים, הנה זרק הוא בהם חול, ודבר לא נבצר ממנו לבעבור הכעיסני. תענוג עצום היה לו לראות את משבּתי.

ואז עלה על לבי לפנות לו את בית־המדרש ולהתפלל בבית־הכנסת, שלא על דעת אבי. והנה רק החילותי לבוא שמה ויבוא גם השטן, וגם שם עולל לי. ואתרפס פעם לבָשתי לכפּר פניו בדורון, אם אך ירף ממני; ופעם גנבתי כסף מאבי וקניתי לו עלי־קטורת, אז הוא בעצמו הכה אותי בלשון ויתן את שמי לשמצה. מאז שטמתי את אויבי עוד יותר.

ראוּ רעי כי אין לי מנוח ויזהירו אותו שירף ממני, כי ידם תהיה בו; ויתלקטו גם אליו נערים שובבים לעמוד לו. ויהי בערב בלכתנו מבית־התפילה ותהי מלחמה בינינו. קנאת אחים ומשטמת־עולם! נשכנו איש את אחיו וניאָבק יחד בשצף קצף ובאין־רחם.

ריב היחיד נעשה לריב בני־הנוער. אליפלט היה הפקיד של המחנה האחת, ואני הייתי הסובל היחיד במחנה השנית. את עניי ומרודי בימים האלה ילאה עט סופר לתאר. חיי לא היו חיים. שָבַת כל משוֹשי בלימודים. כי היללוני מורי שאני עושה חַיִל – מה לי כל אלה, אם שטני יושב כנגדי ומצער אותי. כל אשר הוספתי להשתלם כן נוספה משטמתו. חשבתי כי יעמוד עלי לרצחני נפש. ובקראי אני בגמרא על דבר אלה ש“מורידין אותם ולא מעלין”, אמרתי מי יתן ואשליכהו לתוך בור שיש בו נחשים ואכלו את בשרו.

ואת החזון הזה לעולם לא אשכח. טיפסתי על גבעה אחת במוצא העיר ואשב עליה. שכחתי את רישי ועניי, ובנפשי היה מרגוע. והנה התקדרו השמים בעבים, ואראה צל אדם רוכב והוא יורד וקרב אלי; ולפתע והנה איש ניצב נגדי, פניו כפני אליפלט וידיו ארוכות – ואירא ממנו מאד… והוא ניגש אלי וידחפני בכל כוחו והתגלגלתי ונפלתי לתוך נחל מים. והם עמוקים, ואצעק בכל נפשי: הצילו אותי! ואיקץ בחושך הלילה וכל בשרי רטוב מזיעה. ותאחזני קדחת. חליתי ימים רבים והרופאים כמעט אמרו נואש לחיי.

נרפאתי ואקום. הנה באה גאולה לי. הגיע מכתב אלינו מאבי־אבי, רב בעיר אחרת, ובו בקשה כתובה לאמור: כי אבוא אליו ללמוד עמו ואשב אתו. נפתח אבי לתחינתי גם אני וישלחני אחרי ימים לעיר ההיא.–

הימים ימי קיץ היו. היבול עמד זקוף בשדה ורוח צח מנשב על פני השטח העליון ועושה בו כמו גלים. מרחב! שקט בשמי התכלת, אין קמט בבריאה, והסוסים רצים להביאני למקום מנוחתי. אנכי יושב לבדי בעגלה, אשר על פי מקרה שבה ריקם מעירי לעיר ההיא; והעגלון, איש רוּסי כבן עשרים, יושב על מעלתו, רק כותנתו לבשרו וחגורה שחורה של עור על מכנסיו ובה כפתורים עשוּיים נחושת־קלל.

באתי לעיר־מגורי זקני לפנות ערב. והעיר גדולה. עמדה העגלה לפני בית ארוך, ובו חלונות רבים, ויצא על סף הבית איש זקן ונשוּא פנים, ואדע כי הוא זקני, ואחריו נסרחים מספר נכדים ונכדות; זקנתי כבר הלכה לעולמה. וארד ממושבי, וישקני הזקן ויברכני לשלוֹם ויאמר אלי: “כל כך גדלת, טוביה! ואבוא הביתה פנימה וישבתי אל השולחן והבטתי לחדר הרחב ולמנורה התלויה על התקרה, לארונות־הספרים הגדולים, הרבים פי שלושה מאשר בבית אבי. נערה אחת הביאה לי צלוחית חלב ורקיק; וזקני החל להתפלפל עמי תיכף ב”סוּגיא דנשר"…

ולא אתאר את הרושם שעשתה עלי העיר החדשה. לקחוני קרובי הצעירים ויראו לי את מבואיה, רחובותיה, מגרשיה אחד אחד. חנויות גדולות כמוהן לא ראיתי, הבתים מהודרים והרצפה נמשכת לצדי הבתים; לבית־הכנסת כּיפּה גדולה, עגולה. המסחר רב. לעת ערב הולכים אנשים ברחוב התיכון לטייל וקומת ההולך אינה נטויה, המלבושים נקיים והפנים מפיקים איזה אומץ. פה נתן האלהים הכל ביד רחבה; ואני שואף רוח. רכשתי לי גם איזה חברים. זקני הוא בעל לב טוב; אמנם מחמיר הוא ולא יכביד עלי אַכפּוֹ. שותים בביתו חמים לא רק בבוקר כי אם גם בצהרים; אוכלים רקיקים ונהנים. הנה הרחבת הדעת כאן ומרחב האופק! במשך זמן קצר שוב גדלתי, הכל עולה, מה יחסר לי? כגן־עדן היתה אז הארץ לפני…. –

“ויגרש את האדם”.

ליל סליחות! באו ימי האלול, נתכרכמו פני הקיץ והתחילו ימי הכנה ליהודים. שלושים יום לפני יום הדין הגדול, יום אשר בו עוברים כל בני תבל כבני־מרוֹן לפני כסא־המשפט, פותחים את השערים וקוראים לאמור: הכּוֹנוּ את לבבכם! ומתפלל העם מדי יום ביומו בציבור ביתר אורך ובהוספת מזמורי תהלים. חדלו שיחות־חולין למלא חללם של בתי־המדרש; כל אחד נותן עתה את לבו ללימוד ולתפילה. יושבים האנשים ומסתכלים במשניות. נבדקים הסידורים, אם לא נקרע מהם דף; בודקים את הציציות והתפילין. האבנט הדוק עתה ביותר אל הבטן, ותוקעים בשופר בכל שעת־צהרים. לכאורה אין זה אלא לשם נסיון, וגם אמנם מתרגלים בזה לאט לאט; אבל אל תאמרו כי אינו מנקה את החמץ מן הלב… מַלוי־בריבּית אינם מסתכלים שוב היטב בשטרות, שהם מקבלים בימים ההם; אין שׂמים אותם כיס בתוך כיס, ורק מניחים אותם בנרתיק פתוח. והכל בדרך ארעי. – אמנם בעלי־החנויות לא יחליפו את המשקלות הישנות, שכבר נפחת משקלן, בחדשות, אולם זהירים הם לשקול עתה כהוגן ונותנים פרוטה לכל פושט־יד, בלי עקימת הפנים. – נשי ישראל עולות לבקר קבר־אבות; היראים והלומדים שבעיר טובלים את בשרם בכל יום במקוה ומאריכים לשהות בבתי־התפילה. שבת באה אחרי שבת. ימי עבודה לגבאים, להשכיר מקומות למתפללים ולשמשים, לתקן ולנקות בתי־אל. החזנים מיטיבים קולם ומלמדים נגן את החניכים. והלימוד בחדרים יורד איזו מעלות… מי יחיה ומי ימות? מי בקצו ומי לא בקצו? הנה ימים כאלה קרבים ובאים; ואז לא ינהה הלב אחרי בעלי־התוספות, חידודי המהרש“א וּמהר”ם ושבתוּ כלי־נשק השכל הכבדים. בא יום השבת שלפני ראש־השנה, ובמוצאי־שבת – הכנה לסליחות הראשונות! לילה! באשמורה שניה ישָמע קול דופק על החלונות: קומו, קומו והתעוררו! העינים נפקחות באופל. הקריאה היא לאלהים. רחצו ושימו עליכם בגדיכם. אצים איש ואשה יחד, מתעוררים גם הנערים הקטנים מבני עשר. כצללים מתנועעים הגופים ברחובות הדוממים. הנה בחצר בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שטף של אור. כמתים, אשר קמו מקבריהם, עומדים האנשים בבית־אל וקוּנטרסים נדפסים, נלקחים מרבצם משנה לשנה, בידיהם. חמישה נרות גדולים דולקים על העמוד, ובכל פינה נוצצים נרות קטנים. התעוררות הלבבות! אל תגעו בחייו, במזלו ובכל אשר לפלוני בן פלוני. אנא ה', שמע לתפילת עבדיך בית־ישראל. בצוֹק הלילה מתגולל ועולה קול התפילה עד לשמי מרום. אמנם ספרי הזכרונות עוד טרם נפתחו, ואולם כבר מונחים הם ציבורים ציבורים; מונחים למעלה ספרים של בינונים, של צדיקים ושל רשעים. ואני עוד נער אז. האם גם נערים בספרים האלה נכתבים?

ובנשאי את עיני וארא פתאום את אויבי אליפלט עומד ממולי. עיניו אדומות ופניו הפעם כפני השטן ממש. דמי קפא בקרבי; לא פיללתי כי עד פה יבוא להכריעני. – –

שוב באו לי ימי סבל וצער. ימי־הדין וימי החגים, הבאים אחריהם להפיג את הלב, נהפכו לי לימי מצוקה. דודו של אליפלט, היושב בעיר ההיא, הביא אותו אליו. תחת השמים החדשים גדולה עוד עזותו נגדי. לי אין תקומה לפניו.

הגיעו ימי הסתיו והחורף. כל חיים ותקוה נדדו להם, חלף עבר חלומם, ונפשי כמו מעוּננה, שחוֹק לא יעבור על פי. רק מעט אתרועע. אני יושב על הספרים הגדולים ואני נשקע במחשבות הרבות; וכי אצא החוצה אפגוש את אליפלט, והוא מראה לי באצבעו.

אבותינו היו יושבים בתענית כדי לגולל מעליהם כל מקרה רע; מתעוררים רחמי המקום על־ידי תפילה ותחנונים, והוא פודה את האדם מיד צר. ובעדי נסגר הדרך!

ובא רעיון בלבי, לשוב אל בית אבי, למקום אשר יד אליפלט לא תשיגני שוב. וגם כתבתי לאבי בדבר הזה. ובהמוֹס השלגים, והשמש יצאה חגוּרת־עוז, להוריד את המים הנאספים לנהרות ולנחלים ולטהר את פני האדמה, שמתי את כלי בצרור ואצא לבית אבי. בית זקני הגדול היה צעד קדימה בעדי. תעודת האדם ללכת לפנים; ועתה הנני שב על עקבי. התבוננתי לחיי והם בבחינת ישר והפוך!

חג המצות והחירות בא! ימי חירוּת משעבוד ומעבדוּת עתיקה במצרים, ארץ פיתוֹם ורעמסס. אבותינו עבדו אז בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה – ונגאלו על ידי המושיע. פרעה ועמו רדפו אחרי בני־ישראל וטבעו במצולות ים, הוא ועבדיו, הוא ומרכבותיו; ושבטי־יה עברו בחרבה לנס־עולם. ויעברו את המדבר ויעבדו את האלהים על ההר, וימרדו בו; ויוליכם במדבר ארבעים שנה, ויביאם לארצם ויגל אותם, ויחזור ויביאם ויגלם – והם עומדים בין העמים ומחכים לגאולה שלישית… “בני־מלכים” אלה מסובים עתה על המיטות, אוכלים בהרחבה ושותים יין מכוסות; והם לכאורה אינם בני־מלכים כלל – כי בחוץ, מן הדלת ולחוץ, כבר מתחילה רשת הגויים ואיבת הגויים… “שפוֹך חמתך”, קוראים בני־ישראל; והחימה שבה לא אחת ולא שתים אל הקוראים בעצמם. עלילת־דם! הנה קרבנות אדם וקרבנות דמים מקרב היהודים בכל הדורות. ואת אלה לא יזנח ה' זנוֹח? איה שומר ישראל? איהוּ? את השאלה החמישית הזאת שאלתי אני בלילה ההוא. ספר “שבט־יהודה” הבאתי עמי מבית־זקני; וכאשר ישנו התינוקות, ואבי חדל לזמר שיר־השירים ונשארתי אני לבדי בחדרי, אחרי דוּמיה של איזה ירחים, הקרבתי את הנר אלי ואקרא בספר הזה ובחזיונותיו הכבדים. – לבי ניבּא לי קשות…

ממחרת בבוקר. השמים טהורים כבימי חג. שורר הנקיון בחדרים. לכולנו מלבושים חדשים. מנעלי נוצצים. אני שׂם עלי את מלבושי הנחמד ואחבוש את מגבעתי החדשה. בקלויז שאתפלל היום אפגוש את רעי. הנני מביט בחלון – והנה קול צחוק פּרוּע באזני. אליפלט עומד לא רחוק ממני, כאילו פלטה אותו האדמה פתאום; ואני לא ידעתי ולא שמעתי כי גם הוא חזר להעיירה כמוני. אם מלאך רודף אחרי איש אל יאמר להימלט. ימי החג היו לי לימי אבל!

וחדשה הנה באה אשר לא שיערתיה. בימי ספירת העומר, והימים חמים ויפים, באל אלי נער אחד ושמו יחיאל. שלחוֹ אליפלט אלי, כי הוא מושיט ידו לי לשלום. קץ יהיה לדברי הריבות, אם רק אקבל אותו לחָבר וּלרע. אליפלט בּוּר ומגוּשם היה, ועמו אתחבר?

הדבר היה בצהרים… והשמש עמדה במרום רקיע. אביב לה' ולכל צבאות השמים והארץ! ורק עזוב תעזוב את העיר ונשטחוּ לפניך מגרשי־עשב מלאים שקט ותוֹם.

ואני בחזוּתי הקשה אפריע את מנוחת הטבע; הלשלום אם למלחמה? האעולל את כבודי בעפר, להתחבר לנער אשר לא יגיע לקרסולי, או אדחהו ממני והוא יוסיף להקניטני. באה מחשבה אחת ואמרה: העוד לא נלאית להתענות זה ימים, קבּל את יד האויב ושלום יהיה לך. ובאה מחשבה שניה וקראה אף היא: אל תשליך כבודך, מה לך ולעלם ללא־תורה וּללא־חכמה. התרחק מנו ואל תכרות עמו ברית!

ובלילה ההוא נדדה שנתי מעיני. התהפכתי על משכבי ולא ידעתי אם להימין ואם להשמאיל. במה אבחר? הגידו נא לי אתם, יושבי חלד!

וקמתי בבוקר… הסתכלתי במסכת העולם בעד החלון ואמרתי: לא אוסיף לעכּר חיי על ידי ריבות וניגודים, אַשלים את אליפלט ואהיה שקט כאחד האדם. שתיתי את החמים באיזו מנוחה, למדתי את שיעורי והלכתי לתפילת שחרית אל הקלויז, ראיתי את הנער יחיאל וחפצתי לומר: הן; והנה נהפכו דברי בפי ואמרתי לו: לא! לעולם לא אתן ידי לבּוּר הזה. נבהלתי בעצמי מפני דברי. פניתי רגע הצדה והתפילין אשר לי נטמנו ולא מצאתין עוד. מפּח־הנפש שב אלי כבראשונה.

מחלה מתדבקת התהלכה בעיר־מושבי בבוא ימי הסתיו, חלו אנשים רבים וימותו; וגם אויבי אליפלט נפל למשכב ומחלתו היתה אנוּשה. אין רחמים בלבי, ובסתר היתה בקשתי שטוחה לאל עליון, כי לא יקימוֹ מערש דויוֹ. אתם לא תדעו עד היכן מגיע חפץ החיים שבאדם.

ואליפלט שב לבריאותו למגינת לבי. נער אחד בשכונתו, שחלה גם הוא כמוהו, שבק חייו. הוא רק יצא החוצה ויתחיל לצערני ולהיות לשׂטנה לי.

שנאה בלבי אליו וידי אין־אונים. לוּ נפגשתי עמו, ואיש לא ידע והוא ישן וחנית בידו, כי אז לא עשיתי כמעשה דויד עם שאול, כי אם המַתיו. מדוע יסרני ה'? אין מרגוע לי.

אויבי מלבּין את פני בכל יום; וכשהוא רואה אותי מדבר עם איש הוא מעקם שפתיו. אני יושב ללמוד והוא מפסיק אותי בקול מוּזר. נותן אני לחָיי למורטים…

בינוֹתי בספרים, ואמצא כי פילג ה' את שפת הגויים, כי אדום שׂטם את ישראל. מי לקח את הבכורה ממי?

על משכבי בלילות, בתת העולם תנוּמה לעפעפיו וינוח כל בשר והתכסה בצעיף, חשבתי תמיד: במה הסגתי גבולו של הנער הזה? מדוע יחרש עלי רעה?

ומצאתי פעם בספר פתגם לאמור: הרע ישנא את הטוב. ואני, האם טוֹב־לב הנני? האם צדקו דרכי?

ונזכרתי מעשה בבן־מלך, ששלחוֹ אביו עם עבדו לארץ רחוקה, ויהי בדרך ויענה העבד את בן אדוניו ויתנכר אליו ויורד אותו מעל סוסו, והוא בעצמו רכב עליו. – ואליפלט איננו אומר לרשת את מקומי, כי אם להורידני הוא אומר.

ואתפלל לה' בחצות לילה אחד ואומר: אתה אלהים, כי גדול אתה, ברוב חסדך למדני בינה: מדוע זה אראה עמל ולא אדע מנוחה? הצילני נא מיד אויב ולא ארד שאוֹל. – ואפן כה וכה ואמרתי כי אין אלהים שומע ואין עונה לא בחלומות ולא באוֹרים, ואדע כי חטאתי, ואשב על יד השולחן ואבך חרש…

הקיץ תם ואסף נגהוֹ. באו ימי גשמים לפני מועדם וירטיבו את האדמה. נרקבו ונתקלקלו פּירות רבים, נשבתו ימי חתונות בזמנים האלה ושבת משׂוֹשׂ. ימי האלול שוב הגיעו, ימי חיפוש והתעוררות, ובני־אדם ניצבים על סף ביתם, מסתכלים מבעד החלונות אל השמים המעוננים. ערבוביה במערכות העולם.

ליל כּיפּוּרים! ליל פחד ואימת הדין לכל עדת בני־ישראל בגולה ובארץ. עברו ימי זכרון בשופר, עברו ימי התשובה שבחול ואמירת תפילות ותחנונים רבים וצקוּן־לחש; עבר יום שאחרי עמל הנביאים והחכמים,לעקור שורש האלילוּת מקרב לב העם ולטעת בו, מלבד מירוּק החטא על ידי קרבן וזבח, רגשי קרבה אחרים לאלהים, – קם עוד בבוקר השכּם בן־אדם מישראל ולקח את התרנגול הלבן או השחור, וסבב אותו על ראשו ועל ראש כל אחד מאנשי ביתו שלוש פעמים וקרא: זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים. זה חליפתי! חרדת הלבבות במקדשי־האל, עומדים האנשים בערב איש על יד רעהו בטליותיהם ובתכריכיהם בעינים מושפלות, שורות שורות דולקים הנרות הארוכים ושלהבתם כמצבות האדם בחצר־מות. עקת נפש מאין כמוה. אין מפלט מגזר ה' וממשפטיו.

ונפתח ארון ההיכל ולוּקחוּ ממנו שני ספרי־תורה, כתובים על קלף, עוטים לבוש ועליהם נוצץ הציץ; ועמדו שני האנשים הזקנים והשוֹעים, אשר בידיהם ספרי האל, והתיצבו על יד העמוד בדממה. סגורים כל מבואות הנשמות ממורא־יה. אל תתנועעו, אל תהפכו בסידור. אותיות “כל נדרי” הגדולות נוצצות לפני כל אחד ואחד. רגעים איומים!

ופתחו הזקנים את פיהם וקראו לאמור: על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. מסירים את החבלים! מנתקים את המוֹסרוֹת של השבועות! נדרנא לא נדרי וּאסרנא לא אסרי. הפה שאסר הוא הפה שיתיר! אם כבנים חננו, ואם כעבדים שחררנו! מַעין הדמעות נפתח. נפתח גם בעזרת האנשים גם בעזרת הנשים; וממעל ומתחת בוכה כל נשמה וכל גויה על צערה ועל מאסרה ועל מאסרי הדורות. קורא שליח־הציבור בקול עז: ונסלח! ובוכה העם, הם בוכים. ויאמר ה': סלחתי כדבריך, ומתוַדים עוד. – ועד מהרה יחל הוידוּי הגדול, וידוּי זדונות ושגגות, וידוי של מחשבה ושל מעשה וצללי כל מעשה, הלא כן כתוב בספרי־התפילות, כתוב על פי אלף־בית, סוג אחרי סוג, וחוזרים עליו בלי הפסק….

ונשמע פתאום בעומק הבית הדין קול כקול כלב נובח. ויבהלו בני־העם ויצא לבם; נדמה כאילו בא השטן ביניהם לקטרג, ויפנו כה וכה ויראו את אליפלט עומד על יד עמוד הבימה ורירו יוצא מפיו ועיניו בולטות. נשך אותו כלב לפני שלושת ימים, וכלב שוטה היה. ותהי מהומה ופחד בבית־האל וייראו לגשת אליו. התאזרו עוז שני קצבים, ויסירו טליותיהם מעליהם וישליכון על פניו, בכדי שלא ישוֹך אחרים, וישאוהו מחוץ לבית, לבית אמו. ויעמידו את האיכר המפקח על הנרות כשומר לראשו. נשבתה התפילה לשעה, ורק לאט לאט שב כל איש אל התחינות והאמירות. געוֹל מרגל וגם פַּגֵל, הס קטיגור וקח סניגור!

במוצאי יום־הכיפורים הובל אליפלט לרופאי העיר הגדולה הקרובה, ויהי רעש ברחובות. שם התהפך הנער האומלל על מיטת חליוֹ ימים רבים וימת. ואני לא יספתי לראותו.

ואל תאמרו: הותר הנדר, אל תאמרו: נגאלתי. במקום איש־חרמי זה באו אחרים לענוֹתני רבות בחיי – עוד זה הולך והנה שטן חדש בא. וגם בהרחיקי נדוֹד אחרי ימים מעמי וממולדתי, ואיפרד ממסגרות עולמי זה בחזקה, ליווּני גם ליווּני הניגודים הרבים האלה, צִלם עמי בכל אשר אלך, ולא אדע מנוח. – – –

מעשים דורשים מאתנו, המסַפרים, תיאור מעשים מאוֹרגים בחיים, חזיונות משולבים ושאון העשיה, הנשמע והנראה. ומה המה כל אלה, אם לא סיכּוּם הנפש הסובלת וחביון הצער שלה? בלי נפש ובלי מיצוי היסורים שבנפש אין ערך לחזיונות ולמעשים, ולא נדע למה לנו לדעת אותם.

הבה אספר לכם על אודות אהבת-נעוּרי. לא ידעה הנערה אהוּבת-נפשי שאהבתיה. לא אמרתי לה אז מזה דבר, מלבּי לפוּמי לא הוצאתי זאת עד היום, שאנכי עומד לפניכם, קוראַי. ואני כבר באתי בימים, ראיתי חיים רבים ומִשבּרם, והנערה כבר אינה בהאי עלמא, היא קדמתני לצאת, ומנוחתה עדן בין נשמות טהורות, ואין החי מדבר מן החי. –

איש היה בעיר מולדתי ושמו יונה, איש שבהשכלתו ובידיעותיו, בדיבורו בנחת, כאיש שראה דעת, ובהידוּר לבושו היה נבדל מאֶחיו היהודים ולא התערב בין יתר שלוש מאות בעלי-הבתים שבעיר. עשיר לא היה יונה, אבל את ביתו ניהל באמידוּת. אמנם לא אהיה לו בית מיוחד, אבל חדריו, ששׂכר לו למעון, היו משוכללים, חול אדום היה שטוח לפני המבוא, תריסי החלונות היו צבועים בצבע ירוק, ועל הכל היה חותם הנקיוּת והיופי. רוח שירי רב היה מרחף גם על כלי הבית ושוּרת עמידתם: הספסלים והמרבד היו עטופים לבנים, לארון-הספרים היו חלונות זכוכית והספרים נשקפים משם בסידורם. מורה-שעות של נחושת קלל נוצץ היה תלוי על הקיר, על הרצפה פרושים מכסות-בד רחבים אַמה, שהשתרעו מפתח לפתח; וילוני-החלונות היו עשויים מעשה-מטוה ויורדים עד הקרקע ועל ספּי החלונות עמדו פרחי-קדירה, כאצל פקידי העיר מבני הנוצרים.

אפיקורס לא היה יונה מימיו, אבל גם לא היה מאמין באמונות תפלות ובמנהגים נפתלים וחומרות אחרונות. הוא אהב את “האמונה הטהורה” הצרופה, על פי השערים האחרונים מ“חובות הלבבות”, שקרא בהם בימי עלומיו, כשהיה עוסק עוד בחקירה. אחר-כך, כאשר התחיל לכלכל את ביתו והיה לרואה-חשבון בבית-מסחר אחד, לא היה לו עוד פנאי לענינים כאלה, רק ביום השבת היה מסתכל בספרי מליצה וקריאה קלים…. בבית-התפילה, בשעת קריאת התורה, לא היה לפניו חומש פשוט, כי אם חומש עם פירוש המלבּי“ם. הוא ראה במליצותיו רוח השכלה, וההשכלה חשב לדרך טוב ומועיל… כל דבר-ריב וענינים המהרסים שלום עיר וגם שלוַת לבו בעצמו היו רחוקים ממנו; די היה לו שהוא הולך בדרך הישר ושלבבו ידע מה מ”קול הזמן"…

וּליוֹנה אשה ושמה מרים. היא היתה גבוהת-הקומה וגדולה ממנו בחמש שנים. חסרו לה השינים התיכונות ממעלה וממטה, ובשׂחקה, כמו עוּותו פניה; אבל היא היתה אשה טובה ובנעוריה גם יפה מעט. היא בישלה ועסקה תמיד בצרכי הבית ותהי כל היום בבית-המבשלות או בחדר-המיטות, ולא אהבה לשבת הרבה בחדר הגדול, שהוא אולם הבית ופארו, כדי שלא להפריע את בעלה; וכשבא איש לבקר את יונה, היא באה רגע לדרוש בשלומו או להביא חמין, ואחרי-כן שבה אל מקומה ותּיעלם. שויון-נפש כמו באשה הזאת ורוח אנוֹש בלי קמטים, שויון שהביא מרגוע גם לאחר, לא ראיתי מימי.

מרים היתה בעצם יראה את ה' ומאמינה בו על פי הנוסח הישן, אבל היא השתדלה להתקרב גם אל אלהי יונה, לא על ידי צביעוּת, כי אם מלב רחב ומרגש של אם. ספרי בעלה שמרה וכיבּדה, אם גם ידעה שאינם מאלה הקדושים לכל היהודים, רק מפני שאהוּבים הם ליונה. ועוד גם זאת: היא לא חפצה כלל שיהיה יונה איש אחר, מן העולם הישן, ותשמח מאד כי בתם היחידה היא חדשה עוד יותר מאביה, ויודעת הרבה בלשון ובספר.

ובבואי להזכיר את הבת שבבית והנפש הזאת, שהיתה לי למאור, הנני עומד כבר בעצם הסיפור. יותר מדוֹר שלם עבר, החיים תכופים וארוכים, ועדיין היא ניצבת לפני, מדי אזכור אותה, כמוה חיה ביפיה, בשתי צמות שערותיה הארוכות ובקסם חנה.

נחמה, בת יונה ומרים, היתה יחידה להם, לא נולדו להם בנים ובנות לפניה ולאחריה; וכל נפש הוריה באה בה: מאמה היה לה יושר-הלב ומאביה אהבת-הדעת, ושניהם התאחדו בה ויתנו ליפיה איזה טוהר ואיזו דממה. בכל מקום אשר נראתה היה מתמלא האויר נוגה. היה כמו יפלס לו פה אביב-החיים נתיב, כמו אין בעולם לא שׂטנה ולא איבה והכל רוחץ בנגוהות הקיץ. – ידעתי מספר בראשית כי שׂרה אמנו היתה יפה מאד והכל היו צופים ביפיה; ידעתי את חן רבקה ורחל הבאה עם הצאן… אבל לא פיללתי כי יופי כזה בצלם דמות תבניתו חי לפני בעיר הזאת, שנולדתי וחונכתי בה, שיופי כזה נמצא ברחוב החמישי מרחוב אבי ואצל איש שאדעהו. והנה בלכתי פעם באותו רחוב ראיתיה ניצבת על סף הבית ככוכב מזהיר… כל היום לא ידעתי את נפשי וכחולם נשגבות הייתי. אהבתיה מיד, אהבתי את נחמה מאותו רגע ואכניס את זיו-איקוֹנין שלה בסתר לבבי.

כירח ימים עבר עלי בתקופה הראשונה שבאהבתי זו; ואני בושתי בימים ההם להביט בפני אבי, אחי ואחיותי, פן יכירו בי את אשר עמי; לי נדמה כי פני יעידו על רגשותי; ובשאול אותי יונה בבית-המדרש דבר לא ידעתי להשיבו תשובה. לשוא אמרתי אלכה עוד פעם ברחוב ההוא פן אפגשנה ושתוקק בכל נפשי לראות את פניה, וגם ניסיתי ללכת שמה; אבל בבואי לרחוב הזה חזרתי אחורנית ואסובב איזה בתים, כי יראתי. – יראתי גם לשבת עם כל אחד מחברי לבדו, בחשבי כי לא אוּכל לעצור ברוחי ואגלה לו את סודי. לי נדמה פעם כי כבר ידעה נחמה את אשר בסגוֹר לבבי. אנה אברח מבושת-הפּנים ואיה מפני רגשותי איסתר? –

והנה בא הדבר אשר לא יאומן. קרה הדבר בעצם יום אחד בצהרים, ורגלי נחמה צעדו על סף בית אבי. אנכי ישבתי אז בחדר-המיטות וקראתי באחד מספרי-השכלה בצנעה, ואחותי הגדולה ממני ישבה באולם הסמוך, שמוכן היה אצלנו לקבלת האורחים. הספר שקראתי בו לקח את לבי, ובהפסיקי מעט הקשבתי פתאום מאחורי הדלת קול נעים וערב; ואם גם לא שמעתי את הקול הזה מעולם ידעתי כי הוא קולו של מלאכי. ולעולם לא אשכח את חרדת לבבי וחדוָתי ברגע הזה.

לא אבוש להודות: החילותי לסלסל בפיאותי, לתקן את בגדי, מרגע לרגע אמרתי לפתוח הדלת ולבקש לי פתחון-פה לאמור איזה דבר לאחותי. בידי החזקתי את יד המנעול. חיים ואור ברגע! עלי רק למשוך ולפתוח, דלת של עץ מפסיקה ביני ובין מלאך-נפשי; ושמעתי את לבבי מרקד ומפכּה בקרבי ולא יכולתי לנוע ממקומי. כה עמדתי רגעים אחדים, וה' היה בעזרי, כי אחותי ניגשה בעצמה ותפתח את הדלת ותקראני לבוא. יותר מאשר את סף הדלת לא יכולתי לעבור, והנה הפנים היפים עם עינים מפיקות הוד עומדים לנגדי. רגשי גיל ופחד יחד מלאתי, רק בחזקה התאפקתי, שלא לבכות ושלא לנפול על פני. כה עמדתי אני, בן-אדם, מול מרחבי-יה.

ואחותי לא ידעה נתיבות רבות. היא הראתה עלי ותאמר: “הנה זה הוא אחי הגדול, האם לא תדעי אותו?” – והיא, נחמה, לא התביישה כלל, ותפנה אלי בתום יפיה ותאמר: “מדוע לא תבוא פעם אל בית אבי, ולנו יש הרבה ספרי מליצה, והנך גם קורא באלה”.

כה העמידני מזלי מול משׂאַת-נפשי פנים אל פנים, ואני אמרתי רחוקה היא מאתי, כל כך רחוקה ולא אזכה לראותה –

וביום השבת כחום היום הלכתי לבית יונה, ולאבי לא הגדתי דבר; ובבואי קיבלוני שניהם, יונה ורעיתו, בחיבה ויוכיחוני על פני, על אשר לא צעדתי על סף ביתם עד עתה. בסביבה של קרבה הרגשתי את עצמי, בשבתי באולם החדר, שעל לבנוּניתוֹ וּנקיוּתוֹ נוסף עתה עוד הוד השבת. יונה היה יודע גם דקדוק ותיכף פתח בפרשת השבוּע, הראני ביאור נכון לאיזה פסוק באבן-עזרא, וגילה לי בסוד כי יש לו גם חומש ויקרא עם ה“ביאור”, אבל אותו אינו לוקח עמו לבית-המדרש. – בשעה אחרת די היה בהתגלות זו להרעיש לבבי עד היסוד, קרן אור פני בן-מנחם בבית הזה ואני לא ידעתי; אבל עתה רוחי הומה, הדלת נפתחה וארא אותה באה, הבת נחמה, אשר ידעתיה, והיום היתה יפה עשרת מונים. קמתי ממושבי ולא ידעתי שליו בלבי, והיא אומרת לי: “שלום בואך,יהונתן”. יהונתן, מי יתנני כאח לה! ומעולם לא הרגשתי את האחוה שבאדם כמו עתה, בשבתנו יחד ואנו משפּחה אחת, מדברים בשבח הדעת ובשבח שפת-עבר… יונה מדבר גם בשבח בני הדור החדש, המתעורר להשכיל, וימנה אותי בזה לאחד מאלה. נחמה קמה ותעזוב את החדר לרגע ותביא תפוחים יפים, מרקחת ומים זכים בצלוחית כעין הבדולח, ואשמע הברה: “אכוֹל, יהונתן!” והמלים האלה, דברי נחמה, היו לי כלחש אמי בעודנה חיה. – ויונה שׂם ידו על שכמי לאות חיבה. את כל חללי דעלמא הייתי נותן לוּ נשארתי בבית השליו הזה לעולם!

וכששקעה החמה יצאתי משם בפרידת-שלום, וכולם ליווּני בחביבות עד הדלת. הנה יהודים שבים.מתפילת-מנחה, הולכים לאכול ה“סעודה השלישית”, נערות בשמלות-שבת הולכות עוד לטייל ואינן חושבות עוד כי קרב החול; ולבי שנתרומם נפל בקרבי וכובד-רוח בא בי להחניק את צוארי. כבן-אדם שגירשוהו מגן-עדן הייתי בעיני. וכמעט ידעתי כי השעה הנעלה הזאת בחיים, בפגוֹש נשמת אנוֹש באנוֹש, לא תשוב אלי בצביונה זה. ואתגנב לחדר-בית-אבי, הוא חדר-האורחים, ששם נפגשתי את נחמה, וארכין ראשי למטה ואבך.

כה החילותי לבקר את הבית הזה בכל יום שבת, שעלה לי לגנוב את לב אבי. אז דיברתי את יונה בסדר השבוע על פי הגיון, וראיתי בתוך כך את נחמה בתו היפה, שהיתה לי באמת כמלאך אלהים. לאָשרי בשעות כאלה אין קץ!

רק דבר אחד היה חסר לי בימים ההם: רע נאמן, אשר אוּכל לדבּר עמו על אודות נחמה וּלהלל יפיה וחנה, קשה היה עלי לכלוא את הרוח ויהיו בלבי רגשותי כאבן מעמסה.

ורֵע כזה ביקשתי ומצאתי: מעיר קטנה סמוכה לנו שׂכר איש אחד את הריחים של מים אשר לנו לשלוש שנים, ויבוא להתישב בתוכנו, וארא את בנו הבכור אליקים וימצא חן בעיני מיד. ועוד ביום הזה היינו חברים, ועוד ביום השבת הזה הלכתי עמו לבית יונה, ויקבלו גם אותו בסבר פנים יפות, ויקנה גם הוא את לבבם ואשמח, ויוסף הדבר הזה עוד לקרבנו יחד.

צריך אני לומר כי רעי אליקים היה בחיצוניותו, כמו ברוחו, שונה ממני, ועם כל זה גדלה קרבתנו. הוא היה גבוה מעט בקומתו ממני, שערות ראשו צהובות ושערותי שחורות; אנכי הייתי מבכּר בקריאתי ספרי אגדות וקדמוניות, והוא היה אוהב ספרי מליצה ושיר. אנכי כשבאתי לבית יונה הייתי יותר שומע ממדַבּר; והוא אוהב ללמוד ולהתוַכּח, אם גם ידיעותיו לא הגיעו לידיעותי. יחסנו אל נחמה היה שונה מן הקצה אל הקצה. אנכי יראתי גם לנגוע בקצה בגדה; והוא התל עמה, ואם לא חפצה לתת לו דבר-מה ניסה לקחת אותו מידה ויתאַבּק עמה בדרך צחוק. לי היה יפיה כאור שבעת הימים, ולוֹ היתה עלמה יפה ונחמדה מאלה המתוארות לרוב בסיפורי אהבים, ויאהב גם הוא את נחמה כחוק אוהבים, ולא כיחד ממני הדבר כלל.

וצאו וראו: הוא לא קינא בי ואנכי לא קינאתי בו. הוא - אולי משום שהרגיש כי אינני מסיג גבולו; אנוכי –אַל תשתוממו! – הנאה היתה לי לשמוע המלה “אהבה” מוסבה על נחמה ברוב חופש, מלה שנזהרתי בנפשי להגות אותה באותיותיה ולא הוצאתיה מפי, לוּ גם משכו את לשוני בצבת.

והנה בא היום הגדול בחיי, ולא אשכח אותו, אם גם בעיקרו לא לי פתח שעריו, כי אם לאחר.

אליקים רעי היה נועז פעם לכתוב מכתב-אהבה לנחמה ולשלחו אליה ביד אחותו הקטנה. ובעוד שני ימים שלח אותה עוד פעם לבית יונה לקבל ספר שירים, ויפתח את הספר בבוֹאה, וציירו לעצמכם: הנה מכתב כתוב בידי נחמה היה מונח שם, והיא כותבת בשפת-עבר צחה, גם בו מדוּבר על דבר רחשי אהבה ועל זיו החיים בגן.

וימהר אליקים אלי ויקראני, ונלך יחדיו בנאות דשא הרחק מן העיר. שמה שבנו וקראנו יחד את דבריה הרמים והנעימים, אשר מתקו לפינו כדבש. מלה במלה קראנו את המכתב ואחרי-כן לקחתיו מידו ואסתכל בתוי-האותיות הנחמדות, ואקרא עוד פעם פסוק אחרי פסוק. רעי קם ויצעד אנה ואנה, ואנכי יושב ורגשות נחמה בכתבה בידי. לבי עולה על כל גדותיו. –

והנה החל חילוּף-המכתבים בין רעי ובין אהובת נפשנו, ואנכי קורא את שתי המגילות: קורא אני את דבריה אל רעי ואת דבריו אליה, בטרם יריצם. ואנכי בלעתי כל אומר וכל הגה של שניהם; דברי נחמה היו לי יקרים, להיותם מגלים לי פּנים נפשה והמית רוחה; והלא בדברי אליקים רעי אליה היו גם דברי אליה על דבר רוּם ערכה ואור יפיה כי גדול. ובכן היה רעי אליקים גם המליץ בינותינו… אולם אשר לדבריה, גם רגע אחד לא חשבתי שהם שייכים לשלישי ולא לי, ולא ידעתי בלבי כל חימה לאותו השלישי. אדרבה, אותו הדבר קשר אותנו עוד יותר, וסודו, סוד האהבה, שגילה לי, עוד איחד את נפשותינו ביותר. הוא לא מנע מלהראות לי כל מכתב אשר כתב אליה; ובו ביום שידעתי כי מחכה הוא לתשובת מכתב נחמה, קמתי לבקרו, וישבתי בחדרו וחיכיתי אל דבריה כאל מלקוש. הוי, ימי נוער וימי תוֹם ופתיוּת, כי חדלתם!

ויהי ערב!

ימי מליצה ורגשות אהבת הנוער כמו אינם. אליקים רעי, כי גדל, נשא עלמה אחרת, שלא היה לה מן היופי של נחמה ולא היו לה מן המתנות שחָלק אלהים לנפש התמה הזאת, אדרבה, חסרות היו לה כולן; אבל לעלמה ההיא, אשר בא עמה בברית, היה אלף כסף נדה במזומנים, והיא גם היתה – לא דבר נקל לבן עיר קטנה – בת עיר גדולה, עיר מחוז.

ולא תאמינו, כי אליקים בגד בנחמה. הנער אליקים לא כיחש בה, ובימי התרוֹעעם יחד וכתבם זה לזה מכתבי-האהבה, האמין הוא באמת כי היא שלוֹ והוא שלה ויאהב אותה כערכה; אבל אליקים, כי היה לאיש, אינו נער. הוא צריך להיות סוחר, לנהל בית גדול ולהיות מנגידי ארץ, ויונה, אביה של נחמה, לא היה יכול העמידו באלה.

ואני? – אני האמנתי תמיד כי נחמה רחוקה ממני, ולא פיללתי כי יתכן שהיא – משאת-נפשי וחלקי היחיד בחיים – תהיה באמת שלי ותאמר אחריך אלך, ובכן כי גדלתי והייתי לאיש הרחקתי נדוֹד ואעבור מדינות וארצות ואשתלם בלימודים וכַתּוֹתי את לבי למשוררים ולחושבי עולם, שעינוּ אותי עשרים שנה רצופות והוליכוּ אותי שוֹמם בדרכים וארחות שונים, מבלי אדע עד היום אי זה השער אשר בני-אדם יבואו בו!

ונחמה? – היא נישׂאָה לאיש משכיל מעט, ותלד לו בן ובת, ותרא ימים לא טובים, ותעזוב את העולם המוחשי הזה ללכת אל עולם הרוח, הטוב ממנו. –

איני צריך לומר כי לבעלה כבר אשה שניה, שגם כן ילדה לו בנים, והם חיים חיי עוני כדרך האנשים האלה, מעט משכילים ואינם בקיאים בעניני דעלמא. אליקים הוא סוחר גדול והצליח מעשיו, ואין לו פנאי לזכור ראשונות; ואנכי הנני האחד, שבירכתי האדמה אני יושב ואזכור את נחמה ואת יפיה. יותר מדור שלם כבר עבר; ואני כבר באתי בימים, ועדיין ניצבת נחמה לפנַי כמו חיה, בתום יפיה ובשתי צמות שערותיה הארוכות.

בשלוַת השקט התנהלו החיים בעיר-מולדתי טוֹלנה, היושבת על שפת נהר טוֹליש בדרום אוּקריינה היפה. בשלוש מאות ועשרים בתי ישראל, אשר ישתרעו בעשרים רחובות ארוכים וקצרים מסביב למגרש השוק, התאחד כל הדרוש לקהילה יהודית שלמה: בה רב ושני שו“בים, חזן ושמשים, רופא וסַפּר, גבאי-צדקה בעד החיים וחברה לקבורת מתים. ולה גם שני בתי-מדרש, מרחץ עתיק, “הקדש” ובית תלמוד-תורה. בה “עירוּב” כהלכתו. באר ציבוּרית עם חבל לשאיבת המים נמצאה בטבור העיר, בשוק. הנה בגבולותיה בורות טיט לטוּח בו את קרקעי הבתים בערבי שבתות; ואפילו ריחים-של-יד עמדו בעזרת בית-הכנסת, ובהם טחנו מדי שנה בשנה את החיטים ל”מצה השמוּרה" – מה יחסר עוד לנאוֹת יעקב? –

אנשי טוֹלנה לא היו להוטים אחרי מאורעות בלתי-רגילים, לא היו משׂיאים את בניהם למרחקים ולא אהבו לנדוֹד מעירם לעיר אחרת, או גם להתנשא על גבי עיר אחרת. רוח-משפחה אחד איחד אותם עם שאר אחיהם מרחוק ומקרוב. המעמדים החברתיים מבפנים לא התנגשו ויחיו יחד החלשים ובעלי האגרוף, הכּילַיים והוַתּרנים, האוּמנים והסוחרים, בעלי-הבתים וה“נגידים”; וגם הגבולים המעטים, אשר שׂם ה' בין בני הרחובות התיכונים והחיצונים, סרו בימי מועד ושבת. על שולחן מכוסה לבנים, שתי חלות, מעשה עקרת-הבית, בראשו ונרות דולקים בסופו, תבוא הברכה ממעל בלי הבדל.

אמנם אצל תורני העיר היחידים, וגם בארונות של בתי-המדרש, היו נמצאים ספרים שונים, ספרים גדולים וקטנים! ובספרים ההם היו כתובים דברים אחרים מאלה הנוגעים לחיי טולנה העיר ומהלכה התמידי. שם כתוב על דבר ארץ אחרת ועל דבר חיים על אדמת אבות בימים מקדם. אבל אין איש שׂם לבו לזה, אפילו אלה המטפלים בהם לפרקים.

ספר-תורה כי גולל בשבת וקראו בו: “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וּנחלתם”, היה היה הדבר כאילו קוראים בפרשה “דבּר אל בני ישראל ועשו להם ציצית”. וכי יאמר החזן בימות החול בקול רם: “ולירושלים עירך ברחמים תשוב”, לא יעלה על דעת מי שהוא לעזוב פתאום את טוֹלנה העיר, הקרובה ללב, כל כך קרובה, וללכת לעיר הצדק.

גם אנכי, הצעיר והרך בבית אבי, הרב בעיר ההיא, בעל-דמיון מנעורי ואוהב-ספר, ידעתי את ארץ העברים הקדמונים רק בשם.

מספר “בראשית” עם סיפורי האבות, שנשׂאני אל ירחי קדם אלה, הביאוני בימי החורף הקצרים למצרים, ארץ חומר ולבנים, ואשמע תחת חליל-הרועים קול נוגשׂ: כלה מעשיך! החטא הנורא של מעשה ה“עגל” מחה בקרבי את הרושם הכּבּיר של ימי קדושת מתן תורה והתגלות ה' על הר סיני. ואחר-כך באו ימי עבודת המשכן, הימים התחילו להתארך; וכשנמס השלג וטהרו פני האדמה ונראו שבילי-טיול ברפש העיר על-ידי אור השמש, החלו ימי הקרבנות והזבחים, העולות והשלמים. כל ימי הקיץ עינו אותי ארבעים שנה במדבר, ואשמע אם העם רב עם משה, ואראה את הנחשים-השׂרפים, ואירא. והיה כאשר עלה הנביא על ההר ויראהו אלהים את כל הארץ, את הגלעד ואת נפתלי ואת אפרים, וימת שם על פי ה‘. אמור אמרתי, הנה עתה עוברים אנו אל הארצות האלה ונראה את אשר הבטיח ה’ לאברהם: לזרעך אתננה, אבל הנה באו ימי החגים, בא יום-חג שמחת-התורה ויקשרו אז טלית בטלית ויפרשׂוּ כמין חופּה על ראשי הקהל, העומדים צפופים, זקנים עם נערים, נשואי פנים עם בעלי-בתים מסביב לשולחן הקריאה, ויעשו קפיצה גדולה לאחור; ממוֹת משה עבד אלהים על פני יריחו באנו פתאום ל“בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ: ויאמר אלהים יקווּ המים! תרָאה היבשה! תַדשא הארץ דשא עשב!” ומי המבול טרם באו. עוד לא נולד שֵם ועוד לא נולד אברהם, כי ילך מארצו לארץ כנען.

אֵל אבי-אבי, מה רב עוד הדרך! –

אך הנה בא גם היום ואלמד לדעת – אמנם מרחוק – את הארץ שלבּי נשאני אליה. שני צירים הביאוני שמה. ספר יהושע-שופטים וספר שמואל-מלכים. ספרים מרובעים היו, כתבנית המחזורים הישנים ונדפסו בדיהרנפורט. וזה מעשה הדפוס: הפּנים בן שני עמודים, והיה העמוד האחד לפסוקים בלשון-הקודש והעמוד השני למעשה התרגום, פסוק כנגד פסוק; מלמטה להם פירוש רש"י, ובשולי הדף תרגום אשכנזי באותיות משונות מעט, והנייר עב ומעט ירוֹק, ובחפצנו לעלעל בו עלינו להרטיב האצבע ברוק, כי דבקו דפיו חד אל חד.

שני הכרכים העבים האלה באו לאבי בירושה מזקני, אבי-אמי, שמת שלא בפניו, ורימוּהוּ היורשים, לבלי הגיד לו זה ירחים שלושה. ויהי בהיוָדע לו הדבר וימהר למקום מושב זקני, והנה כבר נחלקה הירושה, ובחלקו עלו שני הספרים האלה, בלוית ארבעה ספרי משניות קרועים, גם הדס מושזר, שתי כפות-כסף ושני מזלגים, גם כּן של כסף, גם בגד משי לשבּת קיבל וכסף להוצאות דרכו אל ביתו.

ואָחל לקרוא בלילה באחד מספרי המקרא, אשר שׂם אבי בקצה ארון ספריו, כבנים חורגים…

ואקרא איך עבר יהושע וכל העם אשר אתו את הירדן, החריב את יריחוֹ ואת העי וינחל בחרב ובקשת את הארץ לבני ישראל, ולא עצרו כל המלכים כוח להילחם נגדו! וכמעט צר היה לי כי אסף את כולם כאסוֹף ביצים עזוּבות ולא באו ירידות ועליות במעשים ובחזיונות, למלא את רוחי. – ואקרא איך קמו לישראל דבורה, יפתח ושמשון, ואקרא על דבר שמואל ועלי, שאול ודויד, שלמה ועמרי; ואכיר לדעת את ממלכת יהוּדה ואפרים, הרי הגלבוע והר הכרמל, ועל כל הר וגבע במות וזבחים: עוז וגבורה ותום-אדם!

וכל חללי דעלמא הייתי נותן לוּ הייתי אז בימי גיבורי ישראל ושופטיו, מלאכיו וכוהניו אלה; את חיי הייתי מפקיר לוּ נשׂאַני איש ממולדתי והביאני אל ירכתי צידון, אל הרי יהודה, וראיתי אף אני את החרש והמסגר ונושאי האפוֹד.

ואשתומם לשמוע אחרי-כן מפי ספר קטן, “מבשרת ציון” שמו, כולו בכתב רש“י, כי עוד היום עומדות וקיימות הן: ירושלים ועכּו, שכם וחברוֹן. אותה חברון שבה מערת-המכפּלה וקברי האבות. סרו עתה הבמות והמזבחות מארץ העברים, נאמר שם, והיום בה רק קברים… עתה יכול הנוסע למצוא את קבר נוּן אביו של יהושע, את קבר הוֹשע בן בארי, שידעתי אותו מה”הפטרה", קבר שמאי והלל, קברו של רבי יוחנן בן זכּאי וקברם של בני-ברק.

ותשוקה עזה התעוררה בי לעלות גם אני ולראות הרי הארץ ומערותיה. אראה את הארץ כי אחיה, אמרתי, כי עד ימי גלגוּל-מחילות כמה רחוקים עוד הימים; ומי יודע אם בגדלי לא ארשע ולא אשאר קבוּר בארץ טומאת העמים…

בהיותי מלא רגשות געגועים כאלה נפלה הברה בעיר: יהושע-נתן השו"ב הזקן הולך לארץ-ישראל!

יהושע-נתן היה איש כבן שבעים, קטן-הקומה, ועב הכּרס והפּנים. מצנפת-שׂער ישנה סבבה את ראשו בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ותמיד היה טרוד, אם כי זה כבר ירש השו“ב הצעיר את כסאו ושחט את השורים ואת הגסוֹת. ולוֹ, לרבי יהושע-נתן, נשארו רק העופות והדקוֹת… יהושע-נתן היה טרוד בעבודתו את אלוהים, באמירתו את התהלים חמישה ספרים יום יום. מ”שערי ציון" היה עליו לומר את “בית רחל” ו“בית לאה” ומהסידור העב – כל התפילות החיצוניות, שאין הציבור אומר אותן כלל; ואחר התפילות והיחודים בחר מכל התורה הכתוּבה והמסוּרה פרקים פרקים, על פי ה“חוק לישראל”, ואחר ה“חוק לישראל” – אמירות סתם… הוא היה בין המשכימים הראשונים, וכשהיה אוכל סעודת-צהרים (בשר לא היה אוכל כל ימות השבוע, הוא השוחט), כבר סבבו סרסורי העיר במקלותיהם בשוק והשמש עמדה ברוּם רקיע. אין לך כל מצוה קטנה וגדולה שלא קיימה יהושע-נתן בכלל ובפרט, ואין דבר מתקנות חכמים ומהמנהגים הישנים שלא ידעם ולא שמר לעשותם כהלכתם. ופשוט היה הזקן הזה במהלכו יותר מאשר יכול לשער איש חי בדור הזה. יהושע-נתן לא הלך רכיל מימיו, לא קינא ברעהו, ולא עבד גם כן את ה' כדי להתעשר בגן-עדן, כי גם שם היה מתבייש לעמוד במקום גדולים! ועל כן לא היה אוהב את הלימוד, שמביא לידי יהירוּת. הוא לא “פסק” שאלות כלל. ובהלכותיו היה מחמיר מאין כמוהו ובכל נדנוד היה מטריף; וכל זאת עשה לא בכוָנה ולא באיזה כעס עצור כטבע המחמירים, כי אם בדרך אגב. כבודו של עולם הוא כל כך גדול ובן-אדם הוא כל כך קטן, ואיך ידון עמו בגבולים ובסוגים….גם אהבת-אדם וכל עניני צדקה, שהיה מתעסק בהם, היה עושה בפשטוּת יתירה ובלי חשבונות רבים, כי בעיקר מה לאדם לבוא אחרי המלך!

ביתו של יהושע-נתן היה הבית היותר ישן שבעיר, מחציוֹ ולמטה היה קבור באדמה, ונשען עם גגו השבור על בית-המדרש, כותל בכותל; והיה גם חלק ממנו ביומי דפגרא, או כי באו ימי נישואין רבים בעיר והיו מוציאים ספרי-תורה הרבה, כדי לקרוא מִספר גדול של אנשים לתורה, עשו זאת בביתו של יהושע-נתן, כי תיקנו בדקי בית-המדרש – התפללו אז בבית הזה; ואם רבים עניים באו לטולנה ולא הספיקו להם המקומות ללון מאחורי תנורי-החורף במקדש-האל, וילינו אצל יהושע-נתן. שולחנו של יהושע-נתן, שולחן-עץ פשוט ולא משוח בששר, היה היותר גדול שבעיר, והוא היה הפקר גמור (ביתו לא היה סגור ואיש לא שאל שם לכל יוצא ונכנס); כל נערי טולנה, כי חתכו להם צפרניהם וצריכים היו ל“עדים” של עץ, היו באים אל ביתו ויחתכו מהשוּלחן בסכין עד כדי זרת. שם גם ציירו – בהיות הנייר דבר חשוב בטולנה – בעט-עופרת כל בהמה, חיה ועוף, אנשים בפנים עקומים כפני השדים, עצים עושי-פּירות ואילני-סרק; איש לא מחה אם גם עשו בשולחן חור במרצע. ולא לבד השולחן הארוך היה הפקר, כי אם גם שאר כלי-הבית; במורה-השעות של יהושע-נתן היינו מתקנים כל הימים ולמדנו ממנו כל מלאכת האופנים הנפלאה. בחדר-המיטות היינו טומנים את עצמנו ועל גג אותו בית היינו מטפּסים. אשתו, הנפש השניה בזה הבית, היתה קרובה באָפיה לבעלה ולא טיהתה בנו כל הימים.

והנה נפוצה השמועה בטולנה כי יושבי הבית הזה יעלו ירושלימה!

וידברו על זה כל העיר, בבתי-התפילות ובחנויות, להבדיל, וישיחו מזה הגדולים עם הנערים. ניתּן דבר לטולנה לענות בו, שכמוהו לא היה לה מיום היוָסדה. –

קרה שדוקא בראשית הקיץ הזה נפסק בזרוֹע עירוּב העיר, שעמד בטולנה דור שלם. כי הלך הכוהן של קהילת הנוצרים לעיר אחרת, וכשבא ממלא-מקומו לכהן תחתיו מת איכר עשיר ויובילוהו לקברות בדגלים ובצלבים כמנהגם. הכוהן הלך בטליתו המוזהבה, ראשו מגולה והוא נותן בשיר עב-קולו. וכאשר הגיעה הלויה עד העירוב, כלומר, לחבל המתוח על גבי כלונסאות, ויחצה בזה את העיר משאר חלקי העולם, נכשל קצה דגל בעירוב ונפל מיד נושאהו ארצה. – ויגיש הכוהן שׂטנה על עם היהודים בדבר הזה לקיוֹב, ויצא דבר מלכות מאת שר-הפלך להסיר את העירוּב מיד. ונשארה טולנה לימי השבת כחומה פרוּצה… ההרגל לשאת ביום המנוחה את הסידורים, הטליתים ואת המטפּחות נעשה טבע, ובאו מקרי “חילול שבת” הרבה, ויהושע השו“ב, אם גם לב מנוח לו, לא יכול לראות את אלה ולשתוק. – זאת הסב בדבר, אמרו האנשים, כי יעזוב את העיר וילך לארץ הקדושה. היו גם כאלה שהוסיפו ואמרו: כי נדר השו”ב פעם אחת בהיותו חולה, לעלות לארץ-ישראל בהימלא לו שבעים שנה, ועתה הוא מקיים את נדרו. – ואני חשבתי בדבר ואמרתי בלבי: כי נגלה נגלה אלהי העברים ליהושע-נתן בחלום הלילה ויאמר לו: לך לך מארצך טולנה וקמת ועלית לארץ בני בריתי! וכזאת גם סיפרתי לרעי ויהי בעיניהם לנס. מה שהפליא אותנו, כי שמענו לאמור שאחרי דבר-האלהים עוד לקח השו"ב רשות לנסיעתו… בתחילה – מרעיתו הזקנה, אחר-כך מאבותיו שוכני דוּמיה בבית-העלמין הישן; הוא בא בנדון זה גם להרב דמתא. וירכין אבי, שעוד לא הגיע למחצה שנותיו, את ראשו, ויאמר בלב רחש: רבי יהושע, ברכני!

ובו ביום נתברר לי בחוש כי אמנם יקום אחד מאתנו וילך למקומות, הכתובים בספרי המרובע ובספר רשי“י. – עין בעין ראיתי כי קם יהושע השו”ב וילך לארץ. שבה עמדו כּלב ועתניאל בן קנז, בה ניצחו עמשׂא ויוֹאב בן צרויה ובה קבוּרים בני-בתירה ובייתוס בן זנון…

זה האיש, שאני רואהו יום יום יושב על שולחנו יום יום, הולך לארץ-האבות, ואסתכל בפניו, לראות מה חרוּת בהם עתה.

והמחשבה שהזקן הזה ילך ויראה את חומת יהודה – ואני אישאר בטולנה, הרחק כאלף מיל מהירדן – מחשבה זו לא נתנה לי מנוח. כאי-צדק גדול היה לי הדבר. על משכבי בלילות ישבתי ובאופל החדר ניסיתי לצייר לי הרי ישראל ואדמת ישראל. שומרון, העיר תקוֹע, נחל הבּשׂור, פסוקים ומלים בודדים, מימים שישב ישראל איש תחת גפנו ותאנתו, התנערו בדמיוני ויהיו בי לחזון; וביניהם באו רגשות ואמירות מעולם אחר לערבבני: רגשות ואמירות מעם הגולה.

עוד בימי השבוּעות שעברו אמרנו בתפילת מוּספים: ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. נתרחקנו; ועם כל זה יכולים אנו לבוא שמה. יהושע-נתן השו"ב הזה הולך לשם; ושם, בירושלים, מה יתפלל? ומה אומרים היושבים בתוכה? –

לא ידעתי נפשי. ב“חדר” לא העסיקוני עוד לימודי ודיני ירושה ושבועות-היסת לא תפסתי. ויחרפני רבי ויאמר עלי: “ראשו של זה קבור בארץ-ישראל של יהושע שו”ב!"

ויהושע שו“ב החל להשתמש עתה במעשה דיני-ממונות של הפוסקים. – הוא ביקש שו”ב אחר למכור לו מחצית החזקה שלו, ויתקוטט וידין עמו השו“ב הצעיר על אודות זאת; וזו היתה הפעם הראשונה בחייו כי בא במגע עם אהבת-החיים של בני-אדם. באו בניו וחתניו לוקחי בנותיו, שכבר היו להם בנים, וביקשו ממנו כי יתן להם את הירושה בחיים; והוא צריך להגן על עצמו, כי ידע שלא טוב ללכת אפילו לארץ-האבות בידים ריקניות… כפרי אחד, שביקש להתישב בעיר, בא ונתן לו בעד ביתו מאה וחמישים רו”כ במזומנים; כל העולם בטולנה טוענים שהבית שוה מאתים…ועם כל זה כל מי ש“רוח אנוֹש” בקרבו הלך אל בית יהושע-נתן לקנות שם איזה דבר – הללו לשם “מציאוֹת” סתם, והללו, אולי גם ברגש טמיר, להעמיד איזה דבר בביתם לזכרון ההולך לארץ הקדושה… כה רבו הקונים, ונדחף האחד בצד רעהו להשיג בעד ביתו איזו שארית, ועלה לזה מנורה של נחושת, לשני – מחבת ברזל-עשת; לזה חבית של פּסח ולזה קדירות נחושת עגולות וגדולות, על פי הנוסח הישן. ומה מאושר היה שלמה-יחיאל הכרסני, בעל “מקום” במזרחו של בית-המדרש, כשעלה בידו לקנות את ההדס של השו“ב להבדלה. ו”בעל-בית" פשוט אחד, שעשרים שנה רצופות הלך בתום דרכו ולא עשה דבר-מה שימשוך אליו את עיני הבריות, קנה לו את המנורה של חנוּכה בעלת שמונה קנים, ובדופן המנורה מעשה-רשת עם שני אריות הנושאים כד של שמן על ראשם.

ובלילה ההוא חלמתי שהנה יהושע-נתן עולה בשערי ירושלים ועמו רבים מאנשי השרון, ומובילים פר בן בקר לקרבן, והחליל מכה לפניהם. מעברי החצרות והבתים דולקים נרות של חנוכה, והכוהנים והעם, סגנים ואמרכלים, באים לקראתם וקוראים: אחינו, אחינו, בואכם לשלום! – –

ופתאום – התהפכתי על צדי – והנני במדבר גדול ונורא, הולך אני בערימת-חול וממעל לי שמי-נחושת; ואני נושא כד ובו מעט מים. ואשא עיני ואראה עני רוכב על חמור ורגליו יחפות ויקרא אלי מרחוק: גשה-נא, נער, והשקני מכדך; ואגש בפחד נסתר וארים בידים רועדות את הכד, וישָפכו מימיו, ואצעק ואיקץ, ואבי עומד על יד מיטתי והוא אומר: משוּלם, הגיע זמן תפילה של שחרית. ואקום וארחץ ידי, ופני לא היו לי עוד…

וביתו של יהושע-נתן כמעט התרוקן כולו. רק השולחן היתום עוד נשאר עומד, ותחתיו היו מונחים צרורות צרורות של כרים וכסתות, שזכו ללוות את בעליהם לאדמת-ישראל. וישם יהושע את בגדו עליו, נטל מקלו העב בידו והחל לסובב בעיר, להיפּרד בשלום מאת בני העדה. ובכל מקום בואו הגישה לו עקרת-הבית ממתקים ומעט יי"ש בכוס קטנה והיתה נותנת בחשאי פרוטות של כסף, כאשר נותנים לחתן “מתנת הדרשה”, בטרם יעזוב את העיר… ועל לחיי בעלת לב-רגש נראות גם דמעות כשרות, האל הרחמן יספּרן וימנן!

כה הלך יהושע-נתן שבוע שלם מרחוב לרחוב ומבית לבית; וחברת נערים מלַוה אותו. הוא לא פסח אפילו על בית אחד בטולנה ויבקר את כל בני-העיר מקטן ועד גדול, מדל עד עשיר; וגם לבית אלמנות עניות סר, ואפילו למעון דבורה מתקנת-השקים הוא בא.

דבורה העניה גרה בבית שפל במורד העיר על יד הנהר, ולה בן שסוּרו רע ובת אחת חולנית, שזה עשר שנים לא הניעה יד ורגל ושוכבת על המיטה. – צהרים היה. השמש עמד ברום הרקיע וניתזו הקוים אל שטח המים הרחב, וחזרו ונוצצו בחלונות הקטנים של חדר החולה. ובמכסה הלבן, הפרוש על גבי הגוף הסובל, ניכּר שרוּחץ וטוּהר בידים עסקניות. ויפתח יהושע-נתן את הדלת, ותקם לקראתו דבורה, שישבה בפינה ועסקה במלאכה, ותבקשהו לשבת. זה ימים רבים שלא צעדו רגלי איש חשוב כזה על מפתן ביתה; והנה יושב השו“ב על יד שולחנה סמוך למיטה, שבה אבדה תקותה; עתה עוד תראהו כאן ולמחר ילך ויעלה ירושלימה, מקום המלך דויד, שאת ספרו ה”תהלים" היא יודעת כולו. דוּמיה בחדר, האם נאנחה – והבת מונחה כאבן ותרופה אין. ויקם יהושע וישען על מטהו ויסתכל בפניה החיורים של החולה. הוא ביקש לומר לה איזה דבר; והאם רמזה לו שאין לה כוח-הדיבור. צער הימים והנפשות, חזות-החיים הקשה התאחדו באותם רגעים להמיה מסותרת ולתפילה בלי אומר. –

לוּ נכנסה עתה רוח אלישע ביהושע והיה מרים משענתו והיה קורא ואומר: בשם אלהים, רוכב ערבות ובשם עבדיו הנביאים שניבּאו בארץ, אשר אני עולה עתה אליה, אני מבקש להתיר חרצוּבּוֹת הנפש הזאת, – כי אז אולי פקחה עיניה וקמה והיתה כאחד האדם. על שעת-רצון כזו קראתי בספר נפלאות אחד… אבל יהושע לא אמר את הדברים האלה ויקם ללכת מהבית. ותרא האשה כי בסגרו הדלת אפסה ממנה כל תקוה בחיים ועולמה יחשך עוד יותר בעדה, ויתנוצץ במוחה רעיון ותאמר: “המתן נא מעט, רבי יהושע!” ותרץ אל הפרוזדור ותתפוש את התרנגולת האחרונה שלה, שפיטמה אותה לימי-החג, ותבוא ותאמר: “ישחט-נא כבודו עוף זה בידים, שבקרוב תמששנה דלתות ירושלים, ואכשרה ואבשל ממנה מרק לבתי; אם על כבודו טוב אלך העירה ואביא את סכין-השחיטה”. ויאמר: “טוב, אעשה כדבריך”. ותקשור דבורה רגלי העוף ותבא אפר ותשטח לפני הפתח, ותרץ העירה ותביא מאכלת ותמסרנה לשו"ב. ויוציא יהושע-נתן הסכין ויברק ויעבר חוּדוֹ על צפרניו וימצא אותו טוב וכשר. וירם את התרנגולת, שהיתה מונחת ומסתכלת בחרדת-מות בחלל העולם, הרכין צוארה וימרוט איזו נוצות ויברך על השחיטה ויעבר את המאכלת, וקלח-דם פּרץ מגרון התרנגולת, וישליכה יהושע, בעודנה מפרפרת, לארץ וכיסה את הדם באפר.

שחיטתו זו היתה האחרונה בממלכת-הדמים שלו משך חמישים שנה רצופות!

והנה בא היום המוכן ליציאה. דוב-אריה השמש ועסקן-העיר, מקצת לץ ומקצת בעל-תשובה, עמד בבוקר ודפק על החלונות כבימי הסליחות: “קוּמוּ והכּוֹנוּ, יהודי טולנה, ללוות את השו”ב שלכם לארץ-ישראל!" בכל בית אצו ורצו מחדר לחדר, הבליעו את תפילת-הבוקר וימהרו בסעודה של שחרית. לתלמידים ניתן חופש מהחדרים, הסוחרים נפנו מעסקיהם, ורבים מהחנונים עשו מעשה, שלא בנקל עושים אנשים כמוֹתם: הם סגרו חנויותיהם ביום חול!

ועל יד בית יהושע עמד מחנה של אנשים. עומדים גדולים וקטנים מכל המינים: נערות, שפחות נושאות יונקים על זרועותיהן, וגם ערלים סתם מעוּטפים אדרות-שער לבנות ניצבים ומתבוננים בחזיון יחד את היהודים. עגלה כפרית גדולה רתומה לשני פרים עמדה בתווך, ועליה טעונים הכרים והכסתות ושקים עבותים מלאים כלים שונים, וגם המה באים לארץ –

ויצא יהושע לבוש בגד שחור נוצץ ועיניו מלאות; וינשק את מזוזת בית-הגלות. ותצא אחריו אשתו הזקנה מעוטפה ירוק. ואחריהם צעדו הבנים, החתנים, הכלות והנכדים; עמהם צעדו אבי, הרב, חזן-העיר, שאר כלי-הקודש והגבאים, ועוד אנשים חשובים רבים ומקלותיהם בידיהם. וישרוק הערל לשורים ויניעו רגליהם ותתנודד העגלה וכל הכבוּדה אּתּה.

והמחנה המלוה הולך הלוך רב. הנה שוֹעי העיר, זקניה, נגידיה ובעלי-בתיה. עמהם האוּמנים ובעלי-המלאכה, עגלונים וקצבים, נושאי-סַבּל ועובדי-עורות. נערי-החדר ונערים סתם מקיפים את כל השיירה. וההמון צועד לאט לאט אל הרחוב התיכון, עד כי באו אל שער העיר; ובכל מקום עברם עומדים הנמוּשוֹת ונשקפים מעל מעלות-הבתים, מהחלונות. כל עין צופיה!

יום קיץ היה בשלהי ירח מנחם אב, ירח שבבואו ממעטים בשמחה ובו נזכרים בני-ישראל שנזוּפים הם למקום. כי נחרב הבית; אבל אחר-כך תבוא תיכף הקריאה “נחמו, נחמוּ עמי!” וחזרה הישיבה בארץ-הגולה להיות ישיבת קבע, והכל נשכח. –

אבל במחנה הזה הכל נזכר. רגש געגועים של דורות רבים קם וּמילא נפשות כוּלם; ולב המלוים כאיש אחד נטוי לארץ הקטנה שם בקדמת המזרח, שאחד מהם הולך עתה אליה. שכח כל אחד את ביתו ונחלתו, שכח את צרכיו; ובעמוֹד העם בשער העיר, נעליהם ברגליהם, כובעם על ראשם, מעילם על שכמם ומקליהם בידיהם, ונשמעה בשורת המבשר: בא הגואל! כי אז הלכו הלאה, הלכו יחד את יהושע אל הארץ ההיא, והיו מניחים את ביתם ורכושם אחריהם….

וישרוק הערל עוד פעם. ויעלו הזקנים בעמל על העגלה, וינועו השורים. – בלב האדם מסביב דוחק-נפש רב. – ואני, שלא חדלתי כל היום להתחזק ברגש כי עלי לעלות את האנשים האלה לארץ, וביקשתי בחשאי לאלהי הרוחות כי ימחני מספר אבי ויעשני כמעט קט לנכד יהושע, לנכדו האהוב, שממנו לא יפּרד ויקחני עמו אל הארץ קדושה, לא יכולתי עוד לעמוד על רגלי מרובה סערת לבי. עד הרגע האחרון עוד האמנתי כי בוא יבוא הנס, אקפוץ על העגלה ואסע, אסע עם העולים. ובראותי את עצמי עומד למטה, והעגלה עם ההולכים לארץ-ישראל כבר ניתקה ממקומה, לא יכולתי עוד עצוֹר ברוחי ואצעק בקול: “יקחני רבי יהושע אתו לארץ אבותינו, ואם לא מת אנכי!”

וזרם דמעות התפרץ מעיני. ויבכו העומדים מסביבי, ויבך כל המחנה עמי.

ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך!

על יד נחל רחב, המשתפך במורד הר, נטועה עיר מולדתי הקטנה ברוּסיה הלבנה, מושב בני-ישראל. כי תעבור את הגשר העולה ינשאו לפניך רכסי גבעות, מחצב לאבנים. ושם ממעל ארץ-חול, הדשא נראה שם זעיר שם, כשערות ראש שתעלה בו קרחה, והשמים – נחושת. בני התקוה והחלום ישובו משם ריקם, אבל יש מרחב למחשבה ומעוז משער העיר – מעבר השני ואילך – הנה מישור זרוּע, אבנים מסוידות משני צדי דרך-המלך מסמנות את מהלך המילין. פה ושם נראה גם עץ בודד. ערימות בר ותבן מונחות בשדה. עגלות-כפר רתומות לסוסים ולשוָרים עוברות ושבות. קול-שירה של איכר שוכב פרקדן ופניו מתלקחים מחום השמש נשמע. חיים! מכאן יש לעיר קישוּר עם יתר חלקי העולם.

לעיר גופה אין מרצפת. בתים קטנים וגדולים בעלי גגי תבן או רעפים עומדים לרחבם או לארכם שורות שורות, ומסביב להם תינוקות ותרנגולות מנקרים באשפה. רצען יושב לפני פתחו, איש אחד מגלגל חבית בחוץ; ועושה-חבלים עוסק במלאכתו. הרחובות מהם ישרים ומהם עקומים, וכולם סובבים מגרש גדול, הוא השוק. ובשוק חנויות חנויות בנויות עץ, חנויות לצמר ופשתן, חנויות למכירת מיני ברזל, חנויות לקמח ולכל מיני מאכל. השוק הוא לב העיר.

טרודים האנשים בעסקיהם הפעוטים מבוקר ועד ערב, והעמל הוא ללחם. כדי להספיק צרכי בית בצמצום מקריב איש עברי את חלבּוֹ ודמו. איש ואשתו עובדים שניהם ויגעים כל הימים. הפרנסה זהו ענין רע שניתּן לבן-ישראל ומנת חלקו הוא לאכול את בשר רעהו. גדולה ההתחרות ואין הבּור מתמלא מחוליתו… ולאידך, עניני העולם הקשים והמכבידים על בן-אדם אינם סוגרים לגמרי את הפתח לדברי-שמים… אחר ששת ימות-החול יבוא יום השבת. וה' ציוה על יום השבת ויקדשהו. – והוא בחר לו שבטי-יה מכל משפּחות הגוֹיים. והחנונים, המוכרים והקונים, המַלוים והלוֹוים, האוּמנים ובעלי-המלאכה –כולם בני שבטי-יה הם, מזרע אברהם, יצחק ויעקב. עמהם כרת ה' את הברית לדור ודור, ושומר הוא להם את חסדו עד עולם.

ובלכתך ביום השבת ברחובות העיר והנה רוח אחרת על פניה חלפה. מנוחה ושבתון! מלך עתיק עושה סעודה לעבדיו, והם מטיילים בגנוֹ. אין דוחק, אין חשבון ליום מחר. גם התפוחים ופרי-העץ, הנאכלים במסיבות גבר וביתו, טעם מיוחד להם…. בירך אלהים את יום השביעי ויתן אותו מתנה לעמו ישראל!

בן אשה אלמנה הייתי. אמי יושבת ביום כזה וקוראת ב“צאינה וראינה” ומתענגת על דברי חכמים ומשליהם; ואני יושב וקורא בפרשת נביאים ראשונים…

בני האבות, שבאו מעבר לנהר, ושכבר ישבו בארץ, רעו שם צאנם ובקרם וחפרו להם בארות והיה להם מקנה רב, עבדים ושפחות, שור וחמור; הם מתחילים את הכל מבראשית. –

בעמל רב, במלחמה ובשפך דם, עליהם לרשת את האדמה, שכבר ניתּנה להם… גיבורים, מושיעים, שופטים ומלכים קמו לעם אחד אחד, להציל אותם מלחץ הגויים הסובבים אותם. בני-ישראל עושים את הרע בעיני אלהים ושבים אחר-כך אליו; והוא מיסרם בשבט אפו ואחר-כך מרחם אותם.

הנני קורא בספרים האלה וחוזר וקורא, והכל חי לפני בסדר אחד. הנה מלחמת אברהם העברי וחניכי ביתו את כדרלעומר, והנה מלחמת בני-ישראל את ארם ואת מוֹאב ואת יתר העמים. רואה אני את משה, יהושע, יפתח וגדעון, שאוּל, יוֹאב ואבנר; וקשה היה עלי הציור שכבר מתו גואלים אלה, שאין מלך-ישראל ומלך-יהודה יושבים בגורן פתח שער שומרון ושחדל חזון בישראל! ואתמה תמוֹה כששמעתי בפעם ראשונה כי בגולה אנחנו, כי השליכנו ה' מעל פניו לארץ אחרת… לא הבינותי דבר חורבן הבית והעדר המשכן, אחרי קראי בספר “ויקרא” לאמור: “צו את אהרן ואת בניו: זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה”. ואני רואה את האש שעל גבי המזבח יוקדת, ואת הכוהנים, לבושים בבגדיהם, עומדים מסביב למזבח…

ובאה תפילת-מנחה בשבת, מתנערים העברים ממושבותיהם, הם שׂמים את הבגד העליון עליהם, ממהרים לשני בתי-התפילה שבעיר וממלאים אותם מפה אל פה. תפילה קצרה! קוראים רק שלושה אנשים לתורה. “אתה אחד ושמך אחד”. השמש יורדת. בקצה האופק עולה צל. יום השבת נוטה לערוב. יושבים אחר זה אל השולחנות ואוכלים שארית הדגים ולועסים את הלחם הלבן בלי חמדה. המוח חושב… הערב-שמש גמוּר. כוכב עולה בשמים האילמים ומעיד עדותו, להבדיל בין יום ובין לילה…

הנה נגמרה תפילת-ערבית מתוך דיכּוא-הרוח. – מבדילין על יין, שפג טעמו. המבדיל בין קודש לחול. שערי החול נפתחים. וצל יחלוף על פני בני-השבת. – נטה שכמך, בן-ישראל, לעבודת הפרנסה!

ועברו ככה שבוע אחר שבוע, ירח אחרי ירח. החליפות הנראות הן רק ימי החגים ושני מועדי השנה. הנה ראשית הסתיו, העולם יליט פנים באדרתו ועל היהודי לדאוג לבגדי-חורף, למנעלים שלמים בעד בני-ביתו, לעצים ולתבן להסקה. והנה ערב אביב, ובמכסה הקרח הגדול, שעל פני הנהר הרחב, יֵראו בקעים, המים עולים וגאים והד אחר עולה בלבנו…

הגעתי לשתים-עשרה, וכיתוֹם – גם למצווֹת. לאט לאט החילותי להבדיל את המאורעות והמעשים; ואלמד להבין כי כל אלה הדברים הכתובים בפרשת השבוע ובנביאים קרו בארץ-ישראל בימים קדומים, ושאני ואמי וכל בני העיר הזאת והסמוכות לה יושבים בחוץ-לארץ: ומקוים אנו ליום המשיח, שבו יוליך אותנו ה' קוֹממיוּת לארצנו ויחדש שם את כבודנו כימי עולם.

ויראתי אז את ימות-המשיח ואת מלחמת גוג ומגוג הקשים. את כל נפשי נתתי לוּ נעקרה עירנו, כמו שהיא עם ביתנו הקטן והחלון שבגגו, ונקבעו, ככל בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, בארץ העברים הישנה. פחדתי רב פחד מהאותות, שיקדימו לבוא – ובקראי כי משיח בן-אפרים ימוּת ויאָסף במלחמה, ואחריו יקום משיח בן-דויד, והוא הוא יהיה הגואל האמיתי, נהה רוחי דוקא אחרי בן-אפרים… כבר למדתי אז “פסוק”, ושם נאמר: הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים…

ואשאל מרבי פעם כי ילמדני דעת גבולות הארץ, שיתוה לי עלי גליון איה שומרון ויהודה, איה בית-אל וירושלים, מצפּה וגלגל? ויבט בי בעינים זרות ויענני: מאי שייך? מצפּה היתה במצפה וגלגל – בגלגל.

מספרי התלמוּד נודעו לי העיירות יבנה ולוּד, טבריה, אוּשה וצפּוֹרי, אבל הרגשתי שיש הבדל בין ארץ-ישראל זו שמקרא ובין זו שבגמרא. במערת-המכפּלה קבורים האבות, ובמירון – קראתי ב“סדר-הדורות” – שם קברו של רבי שמעון בן יוחאי, ובספר קטן, שקניתי בעשר גרות מ“מוכר-ספרים” עובר בעירנו, ראיתי שמצאוּ גם את קברוֹ של עזרא הסופר, ולפני המערה אבן-שיש.

עזרא! כאשר החילותי לקרות בספר עזרא ונחמיה עמדתי מַכלים לפני הפסוק הראשון: העיר ה' את רוח כּוֹרש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב כתב לאמור: מי בכם מכל עמו – יהי אלהיו עמו ויעל. לא! אמרתי לנפשי, מלך זר לא יקרא לנו, בעצמנו נלך!

ושוב בא לידי ספר קטן “משה וירושלים”, וראיתי בו כי איש יהודי בזמן האחרון, שמו מוֹנטיפיוֹרי, שוֹע ונדיב, קם ויעל הוא ויהודית אשתו לארץ, וינחלו להם כבוד ויעשו שם צדקות. סיפרתי את הדבר לאמי, ותוסף היא לספּר לי על גדולת השר הזה ונדבותיו הרבות, ועל היותו שומר ישראל בעת צרה.

אמי היתה אז כבת ארבעים וצופיה הליכות הבית. ידיה טווּ בצמר, ארגו פוזמקאות, לפרקים תפרה גם לבנים בעד אחרים וסיפּקה את צרכינו ממלאכתה. לא היו לה רֵעוֹת וּמַכּרוֹת, כאילו משבט אחר יצאה. בכלל לא היתה רגילה להרבות שיחה. גם על אודות אבי, שנספּה בנעוריו, לא דיבּרה והזכירה את שמו רק בשעה שלא שמרתי את מצווֹתיה; ואולם גם דבר כזה קרה רק לעתים רחוקות. כרוּך הייתי אחריה, והיא שׂמה בי כל תקוָתה. תקוַת אם של הימים ההם היה לגדל את בנה לתורה ולתעודה. שתי נפשות קשורות דרו בבית הקטן, ורק עוד חתול נקוּד חי אתנו.

לילות חורף ארוכים. החתול הנקוּד, זו הנפש השלישית שבבית, שוכב בפינה, אמי יושבת על יד המנורה, טוֹוה ושותקת; ואני יושב ולומד הלכות ירושות ונחלות. עייף אני מתגרות בני-אדם, שזו דרכם רק לרשת איש את אחיו. מניח אני את הגמרא ופותח ספר מקרא.

לבי הולך ונמשך לארץ הקדם. – – –

בן ארבע-עשרה שנה אנכי. אמי זכתה לאושר לא פיללה, אני לומד אצל הרב דמתא, כי חנני.

הרב איש חסיד היה, צנא דמלא ספרא, הוא לומד עמי מסכת חוּלין על פי הפשט ומסכת בבא-בתרא על פי העיוּן. הוא מקשה ועלי לפרוֹק; הוא שואל ועלי להשיב. וכשאני מפסיק את הענין בדבר אחר ושואלו, למשל: מדוע לא נחשב עבר הירדן כארץ-ישראל? חשב לתומו כי נפקא לי לדינא…

ויש אשר את נפשי לא אדע. כי בא יום והרב יושב לשפוט את העם מן הבוקר ועד הערב, ואני יושב בזוית ולומד לעצמי. ובאו לפניו דברים שבין אדם לחברו, בין איש לאשתו, והוא לא ישא פנים ויוציא משפט צדק. הנני נזכר באותם הימים שהכל היה בא עד האלהים, אל הכוהן והשופט. הרבי התחיל לשוחח אתי פעם גם על היצר-הרע; ואני אמנם ידעתי שיש עוון ופשע לב; אבל לא הבינותי; מדוע אין לנו היום קרבן וזבח?

דבר נפל בעירנו…

לא דבר חדש הוא כי יסוּרוּ לעיר נכדי רבי ידוע ובנם של קדושים. נותנים בני-העיר מעט “צדקה” ליחסנים, לנשרפים, אם גם קשה היה לכל אחד להפקיע את עצמו. היה בעיר גם המנהג להעמיד בכל בית קופסות-ברזל קטנות, והשליך אליהן איש ואשה בכל ערב שבת או ערב ראש-חודש איזו פרוטות-נחושת לזכר רבי מאיר בעל-הנס; ובא שד"ר אחד אחת בשנה והריק את כל הקופסות האלה בעד עניי ארץ-ישראל והנה בא עתה איש מארץ-ישראל גופה. וספרדי היה האיש. הוא לבוש כערבי, טלית לבנה, ומעטפה אדומה חבושה לראשו, והוא מדבּר עברית ומטעים הכל בהברה משונה… וַתהוֹם כל העיר לביאת האורח המוּזר; ואני וחברי מקיפים וסובבים אותו, בצאתו ובבואו.

בינו נא, קוֹראַי, אדם שראה את ירושלים עיר הקדושה, שראה את הר הבית ואת קברי מלכי ישראל; אדם שהיה בטבריה, בחברון ובצפת, ועמדו רגליו במקום שדרכו בו רגלי אבותינו, – הנה אדם כזה עתה בתוכנו! לבי מפכּה ונרעש. ודימיתי כי אם יפשיל האורח את שולי מעילו ונגלו מתחתיהם כל המחזות הנישאים האלה: הר תבור, הר הכרמל, הרי גלבוע, הרי אפרים.

ויקנאו בי חברי שאני מתלמידי הרב, אשר בביתו שבת הפלאי. בבית-המדרש לא זזו עיני מהביט אל תפילת הירושלמי, ונפשי רחבה לשמוע, בעלותו לתורה, את ניגונו המיוחד בקריאת ההפטרה. תיכף אחרי הסעודה מיהרתי לבית הרב ומצאתי שם כבר אנשים מכובדים מסובים על בקבוקי מי-דבש ומקשיבים לדברי הספרדי ומתקשים להבין את שיחתו. – והוא מספּר על כפר מירון וחג האורות בל"ג בעומר; מספּר על קברו של בן בארי ושל אותו קדוש, שישמעאלי בעל הקרקע היה טומן בו את אוצרותיו מבלי סגוֹר השער, ובהיוָדע הדבר לחברת גנבים ויבואו בלילה ויגנבו את הכסף וישימו אותו בכליהם, והנה נשארו כפותים ולא יכלו לזוז ממקומם… גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם!

בעד החלונות מסתכלים נערים ונערות לבית הרב ודוחקים איש את רעהו לראות את האיש מארץ הקדם. פני המסַפּר כהים, עיניו מבריקות. פתאום עלתה מחשבה בלבי לשאלו: אם הוא מבני יוסף או מבני נפתלי. גם על הרב נחה רוח אחרת: הוא לא דיבּר עמו בעניני הלכה וּדרוּש, אלא שאלהו אם ראה את מוֹנטיפיוֹרי…

בשבת שאחרי “שבּת נחמוּ” היה הדבר. לא נמחה מזכרוני החזיון המרעיש, כשרחל קמה מקברה ומבכה את בניה הגולים; ואחריה קמו מקברם אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן וכל הנביאים… חורבן! חרבה ירושלים עיר הקודש, חרב בית ה', אשר בו העלו לפניו קטורת סמים, והאיש היושב עתה לפנינו דר בעיר הקודש ומדבר על עיר הקודש.

צהרים! אחרי שתיה כדת בבית הרב לכבוד האורח הגיעה שעת-מנחה. מתפרדים והולכים האנשים ובלב כל אחד מהם נתאבך דבר-מה… אני הולך לבדי ותחת לשוב לבית אמי הנני עובר את הגשר ועולה על סלע. השמש עמדה.. מנוחת יום קיץ. יום שבתון. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום לא יבוא גם עב קל. בארץ העברים מתפללים אם לא יבוא הגשם. ואני מלא געגועים על הר הכרמל, והנה קול מדבּר בחוּבּי: “מה לך פה?” – ואקום ואתעודד ואדע אנה תשאנה אותי רגלי…

שלושה ימים עשה האיש הספרדי בעירנו; ואף כי השנה לא הייתה שנת שׂוֹבע אסף הוא פי שלושה מאשר יאספו אנשים אחרים מסוגו. גם אמי נתנה לו מטבע, אחת משש המטבעות של כסף, שהיו כרוכות במטלית ושמורות בידה למעני ליום הבא. ואת חמש המטבעות הנותרות לקחתי אני בחשאי. גם שתי כותנות וזוג “תחתונים”, מצנפתי של שבת ו“טלית קטן” לקחתי אתי, ואשים את הכל בצרור, וגם פת לחם שמתי בו וקמתי למחרת צאת הספרדי מן העיר בבוקר השכם, כשאמי שוכבת עדיין במיטתה, והתגנבתי מן הבית בלאט, צרורי על שכמי ומקלי בידי…

עברתי שדות וכפרים, מיל אחר מיל, מבלי להביט לאחורי. נחתי מעט, התפללתי תפילת הדרך, נטלתי את ידי מתוך מעין ואכלתי מפתי, שׂבעתי, בירכתי וקמתי והלכתי הלאה. – אין כושל ורוחי יתאזר. ובעבוֹר “אדון” אחד בדרך וישאלני: לאן פני מועדות? עניתי לו בתום לב: אני הולך לארץ העברים!

ויהי ערב! אבותינו עמוּד-אש היה הולך לפניהם במדבר. ואני חפצי בקרבי מאיר לי. על ערימות בר שכבתי לנוח ומפני חיות-טרף לא יראתי.

בשלוַת הלילה נעתקתי מן המקום, אשר עזבתיו עוד היום בבוקר, וארא אותי עובר את הירדן ועומד לפני יריחו, ונפלה החומה הגדולה שבין האומה ואלהיה. גאולה! גאולה לעם עתיק-יומין. שב הבן אל שולחן אביו…

ואיקץ בבוקר, והנה שׂמו בסד רגלי. ושני אנשים, אשר לא ראיתי אותם יום אתמול, הולכים עמדי, אחד מימיני ואחד משמאלי. רוּחי חוּבלה. נדמה לי כי אני שב על עקבי. לבי כאֶבן, שמים וארץ, בקשו רחמים עלי… ויהי ערב והנני עומד לפני שער עירי.

נודע הדבר כי ברחתי. דלקו אחרי וישיבוּני ל“בית ארם”. אמי קיבלתני הפעם בפנים מעוּננים. בעיר שׂחקו על משבּתי. שבו החיים לאָרחם, – ואישאר בגולה אָבל ומנוּדה עד היום…