מעשים דורשים מאתנו, המסַפרים, תיאור מעשים מאוֹרגים בחיים, חזיונות משולבים ושאון העשיה, הנשמע והנראה. ומה המה כל אלה, אם לא סיכּוּם הנפש הסובלת וחביון הצער שלה? בלי נפש ובלי מיצוי היסורים שבנפש אין ערך לחזיונות ולמעשים, ולא נדע למה לנו לדעת אותם.

הבה אספר לכם על אודות אהבת-נעוּרי. לא ידעה הנערה אהוּבת-נפשי שאהבתיה. לא אמרתי לה אז מזה דבר, מלבּי לפוּמי לא הוצאתי זאת עד היום, שאנכי עומד לפניכם, קוראַי. ואני כבר באתי בימים, ראיתי חיים רבים ומִשבּרם, והנערה כבר אינה בהאי עלמא, היא קדמתני לצאת, ומנוחתה עדן בין נשמות טהורות, ואין החי מדבר מן החי. –

איש היה בעיר מולדתי ושמו יונה, איש שבהשכלתו ובידיעותיו, בדיבורו בנחת, כאיש שראה דעת, ובהידוּר לבושו היה נבדל מאֶחיו היהודים ולא התערב בין יתר שלוש מאות בעלי-הבתים שבעיר. עשיר לא היה יונה, אבל את ביתו ניהל באמידוּת. אמנם לא אהיה לו בית מיוחד, אבל חדריו, ששׂכר לו למעון, היו משוכללים, חול אדום היה שטוח לפני המבוא, תריסי החלונות היו צבועים בצבע ירוק, ועל הכל היה חותם הנקיוּת והיופי. רוח שירי רב היה מרחף גם על כלי הבית ושוּרת עמידתם: הספסלים והמרבד היו עטופים לבנים, לארון-הספרים היו חלונות זכוכית והספרים נשקפים משם בסידורם. מורה-שעות של נחושת קלל נוצץ היה תלוי על הקיר, על הרצפה פרושים מכסות-בד רחבים אַמה, שהשתרעו מפתח לפתח; וילוני-החלונות היו עשויים מעשה-מטוה ויורדים עד הקרקע ועל ספּי החלונות עמדו פרחי-קדירה, כאצל פקידי העיר מבני הנוצרים.

אפיקורס לא היה יונה מימיו, אבל גם לא היה מאמין באמונות תפלות ובמנהגים נפתלים וחומרות אחרונות. הוא אהב את “האמונה הטהורה” הצרופה, על פי השערים האחרונים מ“חובות הלבבות”, שקרא בהם בימי עלומיו, כשהיה עוסק עוד בחקירה. אחר-כך, כאשר התחיל לכלכל את ביתו והיה לרואה-חשבון בבית-מסחר אחד, לא היה לו עוד פנאי לענינים כאלה, רק ביום השבת היה מסתכל בספרי מליצה וקריאה קלים…. בבית-התפילה, בשעת קריאת התורה, לא היה לפניו חומש פשוט, כי אם חומש עם פירוש המלבּי“ם. הוא ראה במליצותיו רוח השכלה, וההשכלה חשב לדרך טוב ומועיל… כל דבר-ריב וענינים המהרסים שלום עיר וגם שלוַת לבו בעצמו היו רחוקים ממנו; די היה לו שהוא הולך בדרך הישר ושלבבו ידע מה מ”קול הזמן"…

וּליוֹנה אשה ושמה מרים. היא היתה גבוהת-הקומה וגדולה ממנו בחמש שנים. חסרו לה השינים התיכונות ממעלה וממטה, ובשׂחקה, כמו עוּותו פניה; אבל היא היתה אשה טובה ובנעוריה גם יפה מעט. היא בישלה ועסקה תמיד בצרכי הבית ותהי כל היום בבית-המבשלות או בחדר-המיטות, ולא אהבה לשבת הרבה בחדר הגדול, שהוא אולם הבית ופארו, כדי שלא להפריע את בעלה; וכשבא איש לבקר את יונה, היא באה רגע לדרוש בשלומו או להביא חמין, ואחרי-כן שבה אל מקומה ותּיעלם. שויון-נפש כמו באשה הזאת ורוח אנוֹש בלי קמטים, שויון שהביא מרגוע גם לאחר, לא ראיתי מימי.

מרים היתה בעצם יראה את ה' ומאמינה בו על פי הנוסח הישן, אבל היא השתדלה להתקרב גם אל אלהי יונה, לא על ידי צביעוּת, כי אם מלב רחב ומרגש של אם. ספרי בעלה שמרה וכיבּדה, אם גם ידעה שאינם מאלה הקדושים לכל היהודים, רק מפני שאהוּבים הם ליונה. ועוד גם זאת: היא לא חפצה כלל שיהיה יונה איש אחר, מן העולם הישן, ותשמח מאד כי בתם היחידה היא חדשה עוד יותר מאביה, ויודעת הרבה בלשון ובספר.

ובבואי להזכיר את הבת שבבית והנפש הזאת, שהיתה לי למאור, הנני עומד כבר בעצם הסיפור. יותר מדוֹר שלם עבר, החיים תכופים וארוכים, ועדיין היא ניצבת לפני, מדי אזכור אותה, כמוה חיה ביפיה, בשתי צמות שערותיה הארוכות ובקסם חנה.

נחמה, בת יונה ומרים, היתה יחידה להם, לא נולדו להם בנים ובנות לפניה ולאחריה; וכל נפש הוריה באה בה: מאמה היה לה יושר-הלב ומאביה אהבת-הדעת, ושניהם התאחדו בה ויתנו ליפיה איזה טוהר ואיזו דממה. בכל מקום אשר נראתה היה מתמלא האויר נוגה. היה כמו יפלס לו פה אביב-החיים נתיב, כמו אין בעולם לא שׂטנה ולא איבה והכל רוחץ בנגוהות הקיץ. – ידעתי מספר בראשית כי שׂרה אמנו היתה יפה מאד והכל היו צופים ביפיה; ידעתי את חן רבקה ורחל הבאה עם הצאן… אבל לא פיללתי כי יופי כזה בצלם דמות תבניתו חי לפני בעיר הזאת, שנולדתי וחונכתי בה, שיופי כזה נמצא ברחוב החמישי מרחוב אבי ואצל איש שאדעהו. והנה בלכתי פעם באותו רחוב ראיתיה ניצבת על סף הבית ככוכב מזהיר… כל היום לא ידעתי את נפשי וכחולם נשגבות הייתי. אהבתיה מיד, אהבתי את נחמה מאותו רגע ואכניס את זיו-איקוֹנין שלה בסתר לבבי.

כירח ימים עבר עלי בתקופה הראשונה שבאהבתי זו; ואני בושתי בימים ההם להביט בפני אבי, אחי ואחיותי, פן יכירו בי את אשר עמי; לי נדמה כי פני יעידו על רגשותי; ובשאול אותי יונה בבית-המדרש דבר לא ידעתי להשיבו תשובה. לשוא אמרתי אלכה עוד פעם ברחוב ההוא פן אפגשנה ושתוקק בכל נפשי לראות את פניה, וגם ניסיתי ללכת שמה; אבל בבואי לרחוב הזה חזרתי אחורנית ואסובב איזה בתים, כי יראתי. – יראתי גם לשבת עם כל אחד מחברי לבדו, בחשבי כי לא אוּכל לעצור ברוחי ואגלה לו את סודי. לי נדמה פעם כי כבר ידעה נחמה את אשר בסגוֹר לבבי. אנה אברח מבושת-הפּנים ואיה מפני רגשותי איסתר? –

והנה בא הדבר אשר לא יאומן. קרה הדבר בעצם יום אחד בצהרים, ורגלי נחמה צעדו על סף בית אבי. אנכי ישבתי אז בחדר-המיטות וקראתי באחד מספרי-השכלה בצנעה, ואחותי הגדולה ממני ישבה באולם הסמוך, שמוכן היה אצלנו לקבלת האורחים. הספר שקראתי בו לקח את לבי, ובהפסיקי מעט הקשבתי פתאום מאחורי הדלת קול נעים וערב; ואם גם לא שמעתי את הקול הזה מעולם ידעתי כי הוא קולו של מלאכי. ולעולם לא אשכח את חרדת לבבי וחדוָתי ברגע הזה.

לא אבוש להודות: החילותי לסלסל בפיאותי, לתקן את בגדי, מרגע לרגע אמרתי לפתוח הדלת ולבקש לי פתחון-פה לאמור איזה דבר לאחותי. בידי החזקתי את יד המנעול. חיים ואור ברגע! עלי רק למשוך ולפתוח, דלת של עץ מפסיקה ביני ובין מלאך-נפשי; ושמעתי את לבבי מרקד ומפכּה בקרבי ולא יכולתי לנוע ממקומי. כה עמדתי רגעים אחדים, וה' היה בעזרי, כי אחותי ניגשה בעצמה ותפתח את הדלת ותקראני לבוא. יותר מאשר את סף הדלת לא יכולתי לעבור, והנה הפנים היפים עם עינים מפיקות הוד עומדים לנגדי. רגשי גיל ופחד יחד מלאתי, רק בחזקה התאפקתי, שלא לבכות ושלא לנפול על פני. כה עמדתי אני, בן-אדם, מול מרחבי-יה.

ואחותי לא ידעה נתיבות רבות. היא הראתה עלי ותאמר: “הנה זה הוא אחי הגדול, האם לא תדעי אותו?” – והיא, נחמה, לא התביישה כלל, ותפנה אלי בתום יפיה ותאמר: “מדוע לא תבוא פעם אל בית אבי, ולנו יש הרבה ספרי מליצה, והנך גם קורא באלה”.

כה העמידני מזלי מול משׂאַת-נפשי פנים אל פנים, ואני אמרתי רחוקה היא מאתי, כל כך רחוקה ולא אזכה לראותה –

וביום השבת כחום היום הלכתי לבית יונה, ולאבי לא הגדתי דבר; ובבואי קיבלוני שניהם, יונה ורעיתו, בחיבה ויוכיחוני על פני, על אשר לא צעדתי על סף ביתם עד עתה. בסביבה של קרבה הרגשתי את עצמי, בשבתי באולם החדר, שעל לבנוּניתוֹ וּנקיוּתוֹ נוסף עתה עוד הוד השבת. יונה היה יודע גם דקדוק ותיכף פתח בפרשת השבוּע, הראני ביאור נכון לאיזה פסוק באבן-עזרא, וגילה לי בסוד כי יש לו גם חומש ויקרא עם ה“ביאור”, אבל אותו אינו לוקח עמו לבית-המדרש. – בשעה אחרת די היה בהתגלות זו להרעיש לבבי עד היסוד, קרן אור פני בן-מנחם בבית הזה ואני לא ידעתי; אבל עתה רוחי הומה, הדלת נפתחה וארא אותה באה, הבת נחמה, אשר ידעתיה, והיום היתה יפה עשרת מונים. קמתי ממושבי ולא ידעתי שליו בלבי, והיא אומרת לי: “שלום בואך,יהונתן”. יהונתן, מי יתנני כאח לה! ומעולם לא הרגשתי את האחוה שבאדם כמו עתה, בשבתנו יחד ואנו משפּחה אחת, מדברים בשבח הדעת ובשבח שפת-עבר… יונה מדבר גם בשבח בני הדור החדש, המתעורר להשכיל, וימנה אותי בזה לאחד מאלה. נחמה קמה ותעזוב את החדר לרגע ותביא תפוחים יפים, מרקחת ומים זכים בצלוחית כעין הבדולח, ואשמע הברה: “אכוֹל, יהונתן!” והמלים האלה, דברי נחמה, היו לי כלחש אמי בעודנה חיה. – ויונה שׂם ידו על שכמי לאות חיבה. את כל חללי דעלמא הייתי נותן לוּ נשארתי בבית השליו הזה לעולם!

וכששקעה החמה יצאתי משם בפרידת-שלום, וכולם ליווּני בחביבות עד הדלת. הנה יהודים שבים.מתפילת-מנחה, הולכים לאכול ה“סעודה השלישית”, נערות בשמלות-שבת הולכות עוד לטייל ואינן חושבות עוד כי קרב החול; ולבי שנתרומם נפל בקרבי וכובד-רוח בא בי להחניק את צוארי. כבן-אדם שגירשוהו מגן-עדן הייתי בעיני. וכמעט ידעתי כי השעה הנעלה הזאת בחיים, בפגוֹש נשמת אנוֹש באנוֹש, לא תשוב אלי בצביונה זה. ואתגנב לחדר-בית-אבי, הוא חדר-האורחים, ששם נפגשתי את נחמה, וארכין ראשי למטה ואבך.

כה החילותי לבקר את הבית הזה בכל יום שבת, שעלה לי לגנוב את לב אבי. אז דיברתי את יונה בסדר השבוע על פי הגיון, וראיתי בתוך כך את נחמה בתו היפה, שהיתה לי באמת כמלאך אלהים. לאָשרי בשעות כאלה אין קץ!

רק דבר אחד היה חסר לי בימים ההם: רע נאמן, אשר אוּכל לדבּר עמו על אודות נחמה וּלהלל יפיה וחנה, קשה היה עלי לכלוא את הרוח ויהיו בלבי רגשותי כאבן מעמסה.

ורֵע כזה ביקשתי ומצאתי: מעיר קטנה סמוכה לנו שׂכר איש אחד את הריחים של מים אשר לנו לשלוש שנים, ויבוא להתישב בתוכנו, וארא את בנו הבכור אליקים וימצא חן בעיני מיד. ועוד ביום הזה היינו חברים, ועוד ביום השבת הזה הלכתי עמו לבית יונה, ויקבלו גם אותו בסבר פנים יפות, ויקנה גם הוא את לבבם ואשמח, ויוסף הדבר הזה עוד לקרבנו יחד.

צריך אני לומר כי רעי אליקים היה בחיצוניותו, כמו ברוחו, שונה ממני, ועם כל זה גדלה קרבתנו. הוא היה גבוה מעט בקומתו ממני, שערות ראשו צהובות ושערותי שחורות; אנכי הייתי מבכּר בקריאתי ספרי אגדות וקדמוניות, והוא היה אוהב ספרי מליצה ושיר. אנכי כשבאתי לבית יונה הייתי יותר שומע ממדַבּר; והוא אוהב ללמוד ולהתוַכּח, אם גם ידיעותיו לא הגיעו לידיעותי. יחסנו אל נחמה היה שונה מן הקצה אל הקצה. אנכי יראתי גם לנגוע בקצה בגדה; והוא התל עמה, ואם לא חפצה לתת לו דבר-מה ניסה לקחת אותו מידה ויתאַבּק עמה בדרך צחוק. לי היה יפיה כאור שבעת הימים, ולוֹ היתה עלמה יפה ונחמדה מאלה המתוארות לרוב בסיפורי אהבים, ויאהב גם הוא את נחמה כחוק אוהבים, ולא כיחד ממני הדבר כלל.

וצאו וראו: הוא לא קינא בי ואנכי לא קינאתי בו. הוא - אולי משום שהרגיש כי אינני מסיג גבולו; אנוכי –אַל תשתוממו! – הנאה היתה לי לשמוע המלה “אהבה” מוסבה על נחמה ברוב חופש, מלה שנזהרתי בנפשי להגות אותה באותיותיה ולא הוצאתיה מפי, לוּ גם משכו את לשוני בצבת.

והנה בא היום הגדול בחיי, ולא אשכח אותו, אם גם בעיקרו לא לי פתח שעריו, כי אם לאחר.

אליקים רעי היה נועז פעם לכתוב מכתב-אהבה לנחמה ולשלחו אליה ביד אחותו הקטנה. ובעוד שני ימים שלח אותה עוד פעם לבית יונה לקבל ספר שירים, ויפתח את הספר בבוֹאה, וציירו לעצמכם: הנה מכתב כתוב בידי נחמה היה מונח שם, והיא כותבת בשפת-עבר צחה, גם בו מדוּבר על דבר רחשי אהבה ועל זיו החיים בגן.

וימהר אליקים אלי ויקראני, ונלך יחדיו בנאות דשא הרחק מן העיר. שמה שבנו וקראנו יחד את דבריה הרמים והנעימים, אשר מתקו לפינו כדבש. מלה במלה קראנו את המכתב ואחרי-כן לקחתיו מידו ואסתכל בתוי-האותיות הנחמדות, ואקרא עוד פעם פסוק אחרי פסוק. רעי קם ויצעד אנה ואנה, ואנכי יושב ורגשות נחמה בכתבה בידי. לבי עולה על כל גדותיו. –

והנה החל חילוּף-המכתבים בין רעי ובין אהובת נפשנו, ואנכי קורא את שתי המגילות: קורא אני את דבריה אל רעי ואת דבריו אליה, בטרם יריצם. ואנכי בלעתי כל אומר וכל הגה של שניהם; דברי נחמה היו לי יקרים, להיותם מגלים לי פּנים נפשה והמית רוחה; והלא בדברי אליקים רעי אליה היו גם דברי אליה על דבר רוּם ערכה ואור יפיה כי גדול. ובכן היה רעי אליקים גם המליץ בינותינו… אולם אשר לדבריה, גם רגע אחד לא חשבתי שהם שייכים לשלישי ולא לי, ולא ידעתי בלבי כל חימה לאותו השלישי. אדרבה, אותו הדבר קשר אותנו עוד יותר, וסודו, סוד האהבה, שגילה לי, עוד איחד את נפשותינו ביותר. הוא לא מנע מלהראות לי כל מכתב אשר כתב אליה; ובו ביום שידעתי כי מחכה הוא לתשובת מכתב נחמה, קמתי לבקרו, וישבתי בחדרו וחיכיתי אל דבריה כאל מלקוש. הוי, ימי נוער וימי תוֹם ופתיוּת, כי חדלתם!

ויהי ערב!

ימי מליצה ורגשות אהבת הנוער כמו אינם. אליקים רעי, כי גדל, נשא עלמה אחרת, שלא היה לה מן היופי של נחמה ולא היו לה מן המתנות שחָלק אלהים לנפש התמה הזאת, אדרבה, חסרות היו לה כולן; אבל לעלמה ההיא, אשר בא עמה בברית, היה אלף כסף נדה במזומנים, והיא גם היתה – לא דבר נקל לבן עיר קטנה – בת עיר גדולה, עיר מחוז.

ולא תאמינו, כי אליקים בגד בנחמה. הנער אליקים לא כיחש בה, ובימי התרוֹעעם יחד וכתבם זה לזה מכתבי-האהבה, האמין הוא באמת כי היא שלוֹ והוא שלה ויאהב אותה כערכה; אבל אליקים, כי היה לאיש, אינו נער. הוא צריך להיות סוחר, לנהל בית גדול ולהיות מנגידי ארץ, ויונה, אביה של נחמה, לא היה יכול העמידו באלה.

ואני? – אני האמנתי תמיד כי נחמה רחוקה ממני, ולא פיללתי כי יתכן שהיא – משאת-נפשי וחלקי היחיד בחיים – תהיה באמת שלי ותאמר אחריך אלך, ובכן כי גדלתי והייתי לאיש הרחקתי נדוֹד ואעבור מדינות וארצות ואשתלם בלימודים וכַתּוֹתי את לבי למשוררים ולחושבי עולם, שעינוּ אותי עשרים שנה רצופות והוליכוּ אותי שוֹמם בדרכים וארחות שונים, מבלי אדע עד היום אי זה השער אשר בני-אדם יבואו בו!

ונחמה? – היא נישׂאָה לאיש משכיל מעט, ותלד לו בן ובת, ותרא ימים לא טובים, ותעזוב את העולם המוחשי הזה ללכת אל עולם הרוח, הטוב ממנו. –

איני צריך לומר כי לבעלה כבר אשה שניה, שגם כן ילדה לו בנים, והם חיים חיי עוני כדרך האנשים האלה, מעט משכילים ואינם בקיאים בעניני דעלמא. אליקים הוא סוחר גדול והצליח מעשיו, ואין לו פנאי לזכור ראשונות; ואנכי הנני האחד, שבירכתי האדמה אני יושב ואזכור את נחמה ואת יפיה. יותר מדור שלם כבר עבר; ואני כבר באתי בימים, ועדיין ניצבת נחמה לפנַי כמו חיה, בתום יפיה ובשתי צמות שערותיה הארוכות.