בדרך העולם הוא שבּמוֹת רבי או צדיק וישכב עם אבותיו יושב בנו על כסאו, ואם אין לו בן וחתן, תלמידו הגדול יתמנה לרועה עדת החסידים אחריו. אבל לעתים רחוקות יקרה שמכבּדי הרבי ומקורביו קשרה נפשם בו גם אחרי מותו ולא ילכו להסתוֹפף בצל קדוש אחר; מאלה הם חסידי סברן, ה“חסידים הישנים”. – אין להם לחסידים האלה רבי חי אשר ידברו עמו פנים אל פנים, אין להם מקום לעלות שמה לרגל או ל“ימים נוראים”. כצללים המה הולכים עלי אדמות, עיניהם לא לפנים יביטו, כי אם לאחור: לקדוֹש גדול שמת המה עובדים, קדוֹש שאין תמורתו. על קהל החסידים האלה, שמרכזם ב“קלוֹיז” הישן בעיר נחולה, ימנָה גיבור סיפורי וביניהם הוא יושב.
נחולה היתה עיר קטנה ועניה בנגב רוסיה, כדרך הקהילות האלה. אין בה כל תנועה ועומדת היא על חוקיה ומנהגיה וסחרה המעט. צל חייה הוא רק ברחוב התיכונה, ששם היה גם “שוק העיר” וחנויות העיר, ושם עובר גם דרך-המלך, המקשר את העיר משני צדדיה עם שאר חלקי העולם… ברחוב הזה פני הבתים מקבילים ונשקפים איש אל אחיו. – אותם האנשים אשר נפל חלקם בעולם להיות מדרי בתי הרחוב הזה יכולים לברך לאל עליון, אשר הושיב אותם בין החיים… גורל אחר לגמרי הוא חלק אלה הדרים ברחוב אחר בנחולה; אלה מוקדשים מלידה לראות רק את הכתלים האילמים של אחורי הבתים שלפניהם, באין דלת ובאין חלון.
גיבורי, האברך, יהושע-נתן, חי כל ימיו ברחוב כזה, והוא היה יחיד ורך לאמו האלמנה, שכל היום ישבה בחנותה אשר בשוק, לפרנס את הבית. עוד בהיותו בחור ירש את מקומו של אביו בבית-התפילה של חסידי סברן, ויהי בן י"ח כבן שלושים לעבודת ה' וליראתו. הוא היה גיבּן מלפניו ומאחריו, וכשהיה שוכב במיטה לישון היה סובל מכאובים, אבל הוא לא היה קובל על מזלו. למרות עינויי גוו היה טוֹב-לב. הוא היה גם נבון דבר וידע לדבּר את חבריו בהשׂכּל, ולפעמים גם בהיתול, שהיה זר לגמרי בתוי הפנים האלה ובחבורת האנשים האלה. הוא היה נודע בעיר בתור אחד מאַברכיה החשובים, ובאָמרי אַברך כבר ידע הקורא שהוא היה נשוּי; אמנם על מאורע זה יסוֹב סיפורי.
מרים, רעיתו של יהושע-נתן החסיד והגיבן, נולדה בעיר המחוז בלונה, הקרובה לנחולה. היא היתה בת אשה אלמנה, שלה עוד בן יחיד, ומודעים לא היו להם בעיר ההיא. המשפחה הקטנה הזאת גרה בשכנות במעון קטן בעיר התחתונה וחיתה בדוחק. האֵם עסקה במעשה פוזמקאות, תפרה לבנים ולפעמים גם מרטה נוצות, ובנה היה משורר-עוזר לחזן בבית-הכנסת וקולו רך וערב ושׂכרוֹ מעט. גם מרים ידעה לשיר שירי-עם. פניה היפים ועליזי-הנוער הרבו את קסמה; ובלכתה לטייל ביום השבת בגן העיר לא היתה עלמה ששׂגבה ממנה בחן.
בלונה אינה נחולה, שם בני-ישראל אינם עניים ויראים את המצוות כל כך. יהדות הגדלה בעיר ששם יושב שר המחוז והרחובות מרוצפים באבנים, בת צביון אחר לגמרי היא מזו שגדלה בעיר שאין כאלה לה…
והנה בא הדבר שמרים היפה, בת בלונה, נישאת לאיש החסיד והחולה מבני נחולה הקטנה. מה“צד” האחד – עלמה עניה בלי מוהר ומתן, וה“צד” השני – בן יחיד לאמו, שלה חנות מלאה סחורה. והנה מלבישים מצד החתן גם את הכלה, נותנים לה מתנות רבות, גם “הוצאות החתונה”, הכל בא מנחולה. “זיווּגים” כאלה רבים בישראל!
ויאהב יהושע-נתן הגיבּן את מרים רעיתו, שלא כדרך האנשים מבני החסידים האלה.
מי יודע תעלומות ההשגחה! היא ענשה את האדם בעונש קשה, לתת לגופו צביון זה, ובה“עזר כנגדו” המתיקה את גזר-הדין ותשם את חלקו בנעימים. ויהי הדבר בעיני אנשי עיר מגוריו לא לחזיון פלאי בחיים, כי אם לחלק מהנהגת העולם, שכל דרכיה ביושר… רק מרים לא הבינה בצירופי-מחשבה כאלה, לה היו החיים בסביבה כזו מוזרים מאד ותרגיש עצמה כשבוית-חרב. – אֵם יהושע עמלה תמיד להיטיב את לבה של מרים. לא פעם אחת הפסיק יהושע-נתן מתלמוּדו בבית-המדרש וחשב בשלום מרים שלו. – אבל ככל אשר הוסיף לכבדה ולאהוב אותה כן נקעה נפשה ממנו. היא לא קיבלה עליה את גזר-דינה ותאמר לנפשה יום יום: לא אוּכל לשבת כאן. לב האשה אשורנו!
ותקם מרים בלילה אחד ותתגנב ותברח לבית אמה ואת כל בגדיה ותכשיטיה עזבה אחריה יתומים… וממחרת הבוקר היה רעש בנחולה, כי לא היתה עוד כזאת שעבריה תלך רגלי לבדה שלוש פרסאות בלילה. לאם יהושע היה היום הזה יום אסון כיום שמת בעלה. ויהושע-נתן אָבל עד תהום נשמתו… החסידות הסברנית, ההבטחות הרבות לעתיד לבוא הכתובות בספרי התורה לא הועילו ביום-עֶברה ולא יכלו להסיר ממנו את העקה כי רבה…
עוד פעם אחת חפצה נפש החסיד לראות את הוד פני מרים, ולוּ רק לשעה, לרגע. לוֹ נדמה כי אז יבוא נס ממרום, אז יפּתח פתחוֹ של גן-עדן ותבוא מחילה וכפרה לכל האדם. ומרים, אם כי הלכו שליחים מהכא להתם, כדי לקיים מצות “רדיפת שלום”, וניסו לדבר על לבה כי תשלים את בעלה, התעקשה ותאמר: לא ארד אל נחולה עוד, כל עוד נשמתי בי.
ויהושע חלה וימת בצאת השנה, לא כאיש אשר הפקיד את נשמתו וגופו ביד ה', כי אם כאיש שנתפוצץ לבו; גברה יד האשה על התורה והמצוות וגם על חסידות סברן.
ומרים? היא הלכה ונישאה לאיש אחר גבה-הקומה ומתאים לה. גאוּלה באה לה, שכחה את החלום הרע בנחולה ותרא חיים טובים את בעלה. רק בנים לא נולדו להם.
המעשיה קצרה, רבותי.
שמואל בן מנחם לא היה עשיר ביותר, אבל את ביתו נהג בהרחבה ויהיו לו תמיד מסחרים טובים, וירויח הרבה ויוציא הרבה, ויהיה שמו נודע למכובד. הוא חינך את בניו בטוֹב ואת בתו הבכירה, עלמה יפה וגבוהת-הקומה, השׂיא לאיש משכיל, בעל לשון וספר, ושמו יעקב. הוא ורעיתו אמרו לדבק טוב ויתן להם שמואל חמש מאות רובל נדה, ויחזיק אותם על שולחנו שנתים ימים, כדרך העולם, וכל צרכם עליו. וכאשר כלוּ שנתים הימים והמועד בא להשיא את הבת השניה עזבה חנה, כן שם בתו הנשואה, ובעלה את ביתו וישכרו להם שני חדרים מיוחדים ויקנו להם כלים נאים, ויעקב החל לסחור ויהי נאמן ובטוח בעיר, כי שם חותנו עליו. מסחרו היה במכירת עצים וקרשים; ויהיה סוחר בכספו ובכסף אחרים והכל הולך למישרים. הוא מוכר וקונה, לוֹוה ומשלם, לוקח ונותן, אם גם ביגיעה רבה ובעבודת המוח, כדרך בני המעשה והמסחר. כבר נולדו לו בינתים שני בנים ואחרי-כן בא הילד השלישי. ההוצאות לא מעטות; וכעבור שלוש שנים מיום העמידה בפני עצמו נפסק לפתע החבל, ואין כסף ואין עצים וקרשים ליעקב; והוא עוד חייב כסף לאחרים, סכום רב, ואז היה חותנו שמואל אנוס לשלם חלק מחובותיו ולהשוות את חשבונותיו… עלמא דבר כך, אין זה אסון נורא, כי אם שעה של מצוקה. איש לא יכול לומר כי יעקב אשם במה; הוא עשה ככל אשר היה בכוחו לעשות. אֵל אלהים הוא היודע דרכי המסחרים. הלז עוסק ומרויח והלז – מפסיד, ועושים הם שניהם דבר אחד. מי יֶחכּם באלה?
שמואל בן מנחם לא יכול להסכים בנפשו כי חתנו הבכור ובתו ירעבו ללחם, ולא נשארה לו לעשות אחרת, כי אם לתת עוד הפעם נדה לבתו, ואם לא חמש מאות רו“כ, נתן עתה שלוש מאות וערב בעד חתנו על מאתים אחרות; ובחמש מאות רובל ניסה יעקב את ידו שנית במלאכת המסחר, והפעם לא בקרשים ועצים, כי אם בנוצות… הרבה נתעשרו ממסחר זה בימים ההם, ותהי הסחורה הזאת הולכת לבּרוֹדי, אשר במדינת הקיר”ה, ומביאה רוַח רב. בישוב הדעת ובעוצם הנפש התחיל יעקב מעשהו זה, החדש. הלא כך אומרים הבריות: אם יכּוה אדם בפעם הראשונה כבר ילמד לכלכל דבריו במשפּט בפעם שנית. הוא היה מתון בכל קניה ולא האמין עוד לכל אדם, שאל והתיעץ בכל דבר אשר עשה עם בקיאים בדבר, ויהי ברוב הימים למבין בעצמו בטיב הנוצות וליודע דבר הסידור בשקים, לשׂוּם העידיות למעלה סמוכות לגוף השק והזיבּוּריוֹת באמצע, טמונות עמוק עמוק, הכל כמו שעושים הסוחרים המובהקים… ליתר שׂאת נסע בעצמו לעיר ברודי, למען יתהה על קנקנו של הדבר; ובביתו קימץ בהוצאותיו ויכלכל כל דרכיו במשפט. אמנם זמן-מה חשבו כולי עלמא כי עתה מצא יעקב את שלו ואת דרכו ויהי עוד פעם לבטוח בעיר. רעיתו ילדה רביעית. הבת הבכירה היא כבת שבע, יעקב כבן עשרים ושמונה, והנה בא המשבר בפעם שנית ונתרוקנה קופת המסחר בבת-אחת…
יעקב נכשל בקנית “סחורות רעות”, למרות הבנתו באלה. לאסונו עוד נרטבו הנוצות בדרך ויהי אנוס למכרן ב“חצי-חינם”. אם צריך הגלגל לסוֹב אחורנית, הלא יש למנהיג העולם הרבה עצות ותחבולות איך לאבד ממונו של איש ישראל. – בקיצור: יעקב, חתנו של איש אמיד ונכבד, יצא שוב נקי מנכסיו, ולא נשאר לו מכל עמלו רק אשתו וחמישה בנים, ועוללים שואלים ללחם ואין.
וזאת הפעם קצף שמואל בן מנחם על חתנו זה. הוא כבר השׂיא במשך הימים האלה שלוש בנות ובן אחד וטרוד היה בכלכלתם, ועתה ידאג עוד למצבו של חתנו הראשון! לשוא אמרה לו אשתו כי לא יעקב אשם בדבר, רק עונש הוא מאת ה'; לשוא באה בתו חנה, אשת יעקב, לבקש על נפשה ועל נפש בניה. שמואל אינו שומע לה ואזניו אטומות. אביה הן ידע רחם ויעזור גם לאנשים אחרים, אבל על יעקב חתנו עלתה חמתו: איך יאַבּד איש שתי פעמים את הנדה אשר נתנו לו בזה אחר זה? האם כור של זהב לו שיתן לבניו ויחזור ויתן? – באו הקרובים והתחילו לדבּר על לב אבי המשפחה ולאמור: הלא בּוּשה הדבר, מה יאמרו הבריות, שאיש כמוך לא יעזור לחתנוֹ? ואם לא יעשה זאת בשביל חתנו, יעשה בשביל בתו. ואלה הצאן, הבנים הרכים, מה חטאו? כך עברו ירחים ארבעה בטענות ובמענות ושמואל הקשה את לבבו. ובימים הרעים האלה עזרה החותנת, ציריל אשת שמואל, בצנעה לצרכי הבית של בתה ותתן לבית הזה ממה שקימצה מהוצאת ביתה בעצמה. ראו כולם שאין מצב כזה יכול להאריך ימים. פניו של יעקב נפלוּ מאד ואיש לא הכירהו. – וסוף הדבר היה כי שמואל לא יכול לעמוד עוד על דעתו ואנוס היה לעזור שוב לנכשלים. אבל תנאי התנה, שיעקב לא יסחר עוד במסחרים פורחים באויר, כי אם יפתח לו חנות של מרכולת. “במסחר, אמר, הדברים תלויים בעליה וירידה ואפשר להפסיד בזמן קצר כל הקרן; אבל בחנות, שהכל נמשך לאט, הענין אחר הוא”. –
בשלוש מאות רו“כ, שעלו עתה ליעקב בקושי גדול וב”שפיכת-דמים", נעשה לחנוָני בישראל! ובזה היתה עזר כנגדו גם אשתו חנה, שעד עתה עסקה רק בהנהגת הבית. יעקב היה נוסע לעיר המחוז מדי פעם בפעם לקנות סחורה; והיא, הרכּה והענוּגה עמדה על רגליה כל היום בחנות ומכרה והיתה אם לילדיה. – שניהם חדלו להיות “פּריצים”. יודעים אתם דרך החנוני בעיירות הקטנות, לעמוד כל היום בחנות ולצפות לקונה כאל מלקוֹש, והבגדים נעשים לחים ומלאים שמן ורוטב של דגים מלוחים. למי יש פנאי לרחוץ עצמו כראוי, לאכול כראוי ארוחת-הצהרים? חנוָני בישראל הוא “עבד כּנעני” ממש ועובד יום ולילה, וההבדל רק זה, שזה פרנסתו על אדוניו, והלז צריך לדאוג בעצמו למוצא לכסף. למה אאריך? שניהם, יעקב וחנה, לא היו מוכשרים למלאכה כזו; וכעבור שנה ומחצה בעבודת-פּרך ממש נסגרה החנות מאין סחורה. נעו העם ונדו למזלו של יעקב ורעיתו, והמה אנשים ישרים, ושום איש לא הבין למה מזלם ככה!
ואמנם לא קצף עתה שמואל עליהם. הוא ראה בחוש, בבואו בכל פעם אל החנות, כי עמלוּ בכל כוחם וכי עשו כל מה שעושים כל היהודים החנונים. הוא בעצמו קנה כל צרכיו אצלם וכן גם שאר רעיו הסוחרים, וכל זה היה ללא הועיל. אם ה' לא יתן פרנסה לאדם אז אין חכמה ואין עצה ואין תבוּנה… מה לעשות? שמואל בן מנחם לא יכול לתת לחתנו כסף בפעם רביעית. לוּ גם רצה היה זה למעלה מכוחו. הוא כבר השׂיא עוד בנות שתים, זו אחר זו: יודעים אתם את ההוצאות הגדולות באלה; ובכלל סוחר שניסה שלוש פעמים בדברים בזה אחר זה ולא עלתה בידו, הרי הוא כבר מוחזק לבלתי-מוצלח. מה לעשות עתה? הגידו אתם, קוֹראַי.
והנה היה להם דוֹד אחד זקן, ושמו נתן, והוא חכם ופיקח ויודע את החיים, והוא, בראותו את המשבר השלישי של יעקב, נתן עצה לשמואל, כי יקח את חתנו אליו לפקיד במסחריו. הלא עובדים שלושה אנשים “זרים” במסחרו, ומדוע לא יקרב אליו את עצמו ובשרו? שמואל בן מנחם ידע את החיים עוד יותר מדודו זה, והוא הבין היטב כי לא טוב לו לאדם שיהיו משרתיו בני-ביתו ויודעים את הפרטים ופרטי-הפרטים במסחרו; אבל הלא אב הוא ולוֹ רחשי-אב. ויעש שמואל ככל אשר יעצהו דודו, אם גם לא בלב שלם… ובכן היה יעקב חתנו ל“נאמן” במסחרו, וּשׂכרוֹ שמונה רוּבּל לשבוּע. השׂכר לא רב הוא, כי ליעקב כבר בנים חמישה, אבל הוא קבוּע ואין בזה לכאורה הפסד מאומה. –
***
וצאו וראו, גם בזה לא היה יעקב מוצלח; ולא עוד, אלא שלמִן היום אשר החל לשרת את חותנו מצבו של זה החל להתרועע. כמו “מעשה שטן” היה: כל דבר שעשה יעקב סופו בא לידי כשלון. אותות אי-רצון נחל מכל עבר; וכבר באו ימים שחותנו חירפוֹ בפניו, ויעקב קיבל עליו את הגידופים. מה לא ישא איש עליו למען מצוא לחמו? גם גיסיו, בעלי אחיות רעיתו, הקלו בו ויבוזו אותו בפניו. לב האנשים מלא רעה וגאוה, וביותר ירָאה יחסם לאיש ירד ומזלו אין אתו. גם קרובי אדם אכזרים המה בזה.
היו ימי חול-המועד של סוּכות. הימים מעוננים, פרוזדור הסתיו. – ויקרא שמוּאל בן מנחם את חתנו יעקב, לחדר המיוחד ויגלה לו כי לא יכול להחזיק אותו עוד בביתו בתור פּקיד ועליו לבקש לו מעתה ענין אחר לפרנסת הבית. הוא גורם לו רק היזקות; והלא גם הוא אב לבנים, ואינו יכול לדרוש הימנו כי יבוא על ידו לעברי פי פחת. בן שלושים וחמש שנה היה אז יעקב וכבר שׂיבה זרקה בו מרוב עמל; ובשמעו את הבשורה הנוראה, שאמנם חיכּה לה יום יום, התאמץ בחזקה שלא להתפּרץ בבכי.
בלב נשבר וכגבר אין אֱיָל שב יעקב לביתו. לא אכל כל היום, כל כך נפל לבו בקרבו. ואשתו הישרה חנה לא נתנה אותו להתיאש, ותאמר, עוד יעזור לנו ה'. העיקר להתיעץ מה לעשות. הם ישבו יחד ולא היה דבר אשר לא יגעו וחשבו בו, וחנה אמרה, עתה תראה כי נמצא את אשר נחפּש; לב אשה טובה מה לא יוכל עשׂה?
ובערב ההוא נזכר יעקב פתאום כי הוא משכיל ויודע תנ"ך ודקדוק, ואם כי לא קרא בספרים זה חמש-עשרה שנה רצופות, וכמעט שכח תלמודו, הלא עוד יכול ללַמד תלמידים קטנים. ויגלה לאשתו את לבבו, כי יש את נפשו לנסוע לעיר לדיזה, ששם להם מוֹדע אחד, ויפתח לו שם חדר…ותאמר הן.
ככה נעשה יעקב ל“מלמד” או מורה, על פי גזר-דינו בעצמו.
ספר שלם יכיל הדבר לוּ סיפרתי אחד אחד את הרפּתקאותיו ומקריו של יעקב בעיר לדיזה. לא עלה לו מה שזמם כי אם במקצת ולא היה יכול לפרנס את ביתו, ואנוס היה שמואל בן מנחם לקחת את בתו חנה וילדיה אליו הביתה. בשום אופן לא רצה החותן כי יבוא יעקב חתנו ה“מלמד” לימות החג לביתו, כאשר עושים המורים בישראל; וחנה באהבתה לבעלה באה אליו אל העיר, אשר הורה שם את תלמידיו, כעבור שנה ולא ראו עוד זה את זה. ותהום לדיזה לבוֹאה, הם ראו עד עתה ביעקב מלמד תנ"ך בלי תלמידים נכבדים, כי העשירים לא חפצו לתת לו את ילדיהם ולא ידע לקחת את נפשם, והנה באה אשה יפה, מלובשת מלבושי כבוד. וזאת האשה היא אשת יעקב!
וברבות הימים והנה ראה גם דודו ומסרפוֹ של יעקב בלדיזה כי אין זו “תכלית” למודעו ולא יבנה בזה את ביתו, ויקרא את יעקב אליו, ויבוא מעולם המלַמדוּת לעולם הזה ולעניני סחר עוד פעם. ויעשו שניהם מסחר של שותפות בדגים מלוחים ומלח: הדוד היה “בעל כסף” ויעקב היה העובד, ויעבוד באלה עבודה רבה וקשה במוח ובגוף, יומם ולילה. הנה אמר יעקב כי הדבר סוף-כל סוף יבסס מצבו, ואז יקח את אשתו ובנותיו ללדיזה להשתקע שם, כי כבר קצה נפשו להיות “נע ונד” כל הימים ולהיות חי לבדד; וכרגע שיחקה לו השעה, ויכתוב לרעיתו מכתב מלא תקוה ואחרית טובה. וסוף הדבר היה הפסד נורא, נורא מאד! היו ימי חום גדול ונשחתו הדגים…. לא היתה עת פדיון ימים רבים. ההתחרות גדלה כמנהג היהודים. בקצרה: גם השותפות ההיא ירדה לטמיון, וישאר יעקב כאיש בלב מים, בלי אנית שיט. ובתו הבכירה אז כבר נערה בת ט“ו שנה, ועל פי דרכי הימים ההם כבר משדכים ימי עלומים כאלה ל”חתן".
הנני נוגע בדבר הזה, יען כי אז “התישב” החותן שמוּאל בן מנחם וגם שידך את נכדתו הבכירה ואת פי חתנו לא שאל. – הוא הבטיח לתת את הנדה והוא גם האב והפּטרון. ומהאב האמיתי, המתגולל בעניוֹ בעיר אחרת, לא דיברו הרבה וגם לא התוַדע אל המחותנים, התביישוּ בו.
חולשת הדעת של יעקב, בהיוָדע לו הדבר הזה, תשערו בעצמכם, מלאכת המסַפר היא כאן למוֹתר.
ויעקב התחיל לירוא פן תִּקע גם נפש רעיתו מעליו, ברבות הימים, אם גם עמדה לו עד עתה בשעת צערו ומפיה לא שמע מימיו כל תוכחה. היא גם איננה כותבת לו עוד מכתבים תכופים כמקודם, והוא גם הוא מה יכתוב לה?. התקוה לא תשעשעהו. – הוא רואה כי אין הברכה מצויה בכל מה שיעשה. לולא התבייש כי אז היה לשכיר-יום, לפועל פשוט, האנשים הללו אינם סוחרים ואינם מלמדים, כי אם עובדים ואוכלים. – אבל הנה חנה רעיתו תלויה בו, מדוע יהיה גורלה להיות אשת פועל? מה אשמה היא? הוא חושב כי הוא חטא לה, חטא לה, לבני ביתו, שאינו יכול להיות להם לאב. ––הוא חטא? במה? ה' שפך זעמו עליו, והוא רק אנוֹש וחייו ככדור בידי המזל הרע, שאין ממנו מפלט.
עוד ניסה יעקב פעם שביעית, בהיותו בן ארבעים ואחת, להתחיל את חייו מעבר לים, והוא לא ידע כי גם שם, תחת השמים החדשים, הולך צלו אחריו. – הוא יצא לאמריקה, ומשם הלך לקנדה ויהי רוכל וחייט, עובד בבית-משרפת לבנים; ואחר-כך היה עובד באניה עבודה של גריפת הגחלים. והאניה תעתה ולא באה למחוז חפצה… חנה אשתו היתה כאלמנה חיה, ואביה השיא את בנותיה. הוא כילכל אותה בכל אשר יכול, והיא היתה צרורה כל ימיה. ה' לא רצה כי יבוא אל החוף. – – –
יהונתן-חיים לבית נפתלי, השו“ב הראשי בעיר תּפֵלה ברוסיה הקטנה, היה אָמן גדול ומהיר במלאכתו. בעשרים שנות משׂרתו הכבדה לא הטריף לא בהמה ולא עוף. ובבדיקת הריאה היה מפליא לעשות. מלבד הלכותיו, שהיה בקי בהן על-פה, היה למדן גדול בכל דיני התורה, בראשונים ובאחרונים, ומראה נחת זרועו בפלפול ובקיאוּת להרב דמתא בכל עת מצוא. שם הרב הזקן הוא אָרוֹן, אדם קטן קומה ודל-בשר, שפניו צנומים ושערות מעטות בזקנו; הוא “עשיר”, שלא כדרך הרבנים בישראל, גם לא יקבל פרס שבועי, והוא עניו “לשמה”, ומקום עמידתו הקבוע בבית-המדרש הוא מאחורי התנור. – והשו”ב יהונתן הוא להיפך: אדם בריא ושמן כמעט, לחייו מלאות, זקנו עגול ושפמו עב. הרב מטבעו אינו אוהב את השו“ב, ולפי ש”שׂנאת הבריות" הוא איסור מפורש, הוא חושב לאחד מהדברים שצריכים מירוּק את אי-אהבתוֹ אליו… והשו“ב לא עשה לאדם עוול מעולם, כל דבריו באמונה, מתפלל הוא תמיד עם הציבור והולך אל המקוה בכל יום שני וחמישי; אין איש יכול לומר שראה אצלו איזה נדנוד של “קלות”, עם כל אדם דיבר בסבר פנים יפות, לא התעקש בויכוחיו, לא הטיל דעתו בחזקה, ובכל זה לא היה אהוב לרבים. חשוד היה בעיני כל אנשי העיר, שהוא אינו “ירא-שמים” כל צרכו; חשוד הוא בזה שחכם לבו. – – אמנם הוא לא הסתכל מימיו בספרי חקירה, לא למד את הרמב”ם, לא עיין באבן-עזרא ורד“ק וגם אל ה”עקידה" לא שלח ידו, אבל במסתרי נפשו קינן הרעיון שאין ענין היראה והמצוות נורא כל כך… דברים כאלה מלבּא לפוּמא לא גלה; אבל כעין מורא בו תמיד, פן יאמרו הבריות עליו מה שכבר חושבים על אודותיו. גם החייטים והסנדלרים והמון העם הפּשוט, שבודאי אינם יודעים בטיב הענינים האלה, אינם מחזיקים אותו לירא-שמים. מי יציב בריח ודלתים לרוחם לאמור: חשבו אחרת!
וליהונתן אשה רעה וסרת-טעם. גם מכוערה מאד היתה ובעלת מום בעינה אחת ומראיה כבת השטן ממש. בית-המבשלות שלה היה מלא אי-נקיון וכל הבית מלא תהפוכות תמיד. מיום שנשא אותה היא ממררת לו את חייו; ולגרשה לא יוכל, כלומר, לא ניסה זאת מימיו, כדי שלא ידברו בו בעיר והיה לשיחה. – חמישה-עשר רו“כ לשבוע, בתור מעמד קבוע, לאו דבר קטן הוא ושו”ב המקבלם צריך להתרחק מכל דין-ודברים. באמת אין זה עונג גדול לחיות כל ימיו עם בריה כזו במדור אחד, וזה לא קל הוא לנשוא; אבל הוא אמר ללבו פעם אחת: הדבר הוא כן ואין לשנותו, ומאז היה מקבל הכל באיזה רגש קרירי – ונושא בשרו בין שיניו. באמת, לולא היה דר בעיר, כי אם ביער, ולא היה שו"ב ליהודים, כי אז נקל היה לו להחניק אותה ולהשליך פגרה אל אחד הבורות. כנבלה היתה אשתו בחייה בעיניו, והוא יושב עמה תחת גג אחד זה שלושים שנה. גם בן ובת לו, והוא אינו יודע כלל שהיא אמם. ותאחז פעם אחת אש בבית ויהי הכל למאכולת והיא לא נשרפה, כאשר כבר ראה בדמיונו. היא נפלה פעם על הקרח, בימות החורף, ולא שברה את מפרקתה. לאלהים יש איזה צורך לגדל בריות כאלה בעולמו…
ובנו-היחיד גדליהו-נתן הוא גבה-הקומה ודל-הבשר, חולה הוא בחזהוּ ולמדן מופלג הוא, שאין כמוהו בכל העיר ההיא. הוא קרא את כל השו“ת שבעולם, את כל ספרי המחקר והיראים, ידע והגה בספרי הקבלה, וגם בספר “ידיעות השיעורים” למד ואת ה”כוכבא דשביט" וספר “אַיִל משולש”, גם את “קידוּש החודש” להרמב“ם ידע היטב. הוא עובר בעיון על כל ספר הבא לידו וקורא אותו מהחל ועד כלה ונפשו לא תשבע, באשר לא תרעב כלל. הוא לא התפעל מאין-סוף של החסידות, לא התבטל ממעשה מרכבה וספרי אצילות ולא הרגיש כל יתרה בדרישה ב”חובות הלבבות“, הכל רק ספר בעיניו, שנדפס בסלויטא, או בסדילקוב, או בלבוב, או בדירנפורט… אומרים כי פעם בא לידו החוּמש עם ה”ביאוּר" וקרא בו ולא התפקר כלל, גם בספרי-השכלה מעטים שׂם עיניו ולא נחמץ. גדליהו-נתן לא יתפקר, כזאת ידעו כל אנשי העיר למגדול ועד קטן, לוּ גם ראוּ אותו שאינו מדקדק במצוות ועובר פעמים הרבה על זמן קריאת-שמע. כך הוא הדבר, לוֹ יאמינו ולאביו לא יאמינו…
ובעניני אישוּת לא נפלו גם לו חבלים בנעימים. לוֹ אשה פתיה, שאינה יודעת בין ימינה לשמאלה. היא ישבה בבית הזה, לפי שהשיאוה אבותיה ואמרו לה שגדליהו הוא בעלה… חמוֹתה מקללת אותה תמיד ותרב עמה. גדליהו נושא ונותן עמה לפרקים, והיא יושבת ואינה מדברת מאומה. כגולם היא בכל תהלוכותיה. גדליהו-נתן יודע שיש נשים אחרות, טובות ממנה, אבל מה לו לעשות? הוא אינו חושב הרבה בעניני השגחה ומזלו של האדם, אם כי קורא הוא תמיד בספרים על אודות זאת; לפעמים מזדמן לו בתלמוד מאמר מלא, לאמור: ניתּן בינה באשה יותר מבּאיש, והרי זה דומה בעיניו כהמאמר: השור והבור והמַבעה וכו'. מה הוא ההבדל, כל דברי חז"ל הם לשון הגמרא, והוא יודע את הכתוב דבר דבר על מקומו.
וכאשר לא תציק לו זוגתו הוא מתחיל לריב גם את אחותו מרים, היושבת גם היא בבית. צעקנית ושחקנית היתה, אין סדר לנפשה והיא שמנה ועבה. וגם היא נשואה היתה לאיש, שקורין אותו מיכל, והוא אדם ערוּם, עם-הארץ וצבוּע ולומד את ה“שחיטה” זה כחמש שנים. מיכל שונא את רעיתו, חותנתו היא כסחי בעיניו. בגיסו יקנא ואת חותנו יארוב…לא אחת ולא שתים חשב לברוח מהבית ה“ארור” הזה, אבל מבית עניים מרודים בא, גם מלבושיו וכתנותיו היו מכסף השו"ב, והבשר העולה על השולחן, אם גם אינו מבושל בטוב, טוב הוא מתפוחי-האדמה, שמילא בהם כרסו עד עשרים ושתים שנה. אם הטבע לא נתן לו למדנוּת, נתן לו קול ערב; והוא שמח לשמוע רינתו בעת התפילה בבית-המדרש. הוא אהב דברי שקר והוללות, הלך רכיל באברכים החדשים ומרגל אותם. אנשי העיר יודעים את טיבו ולא היתה להם נחת-רוח גדולה לאכול משחיטתו…
“גיהנום התחתון” קוראים את בית השו"ב יהונתן-חיים, בהיות הבית במורד העיר, בלכתך אל בית-המרחץ, ובאמת כל ימות השבוע הבית כמרקחה. אין ארוחה אחת בעתּה; אין לך כל יום שלא רמי ביה תגרא. מיכל הוא גבר אַלים וחוטף לו מכל הבא לידו במאכל ובמשקה. גדליהו הוא חלש בדַעתֵּיה לגבי דברים כאלה, ואם לא יתנו לו לאכול הוא יושב ומעיין בספר ומחכה… ויהונתן עצמו כבר התרגל באלה, ממנו לא סרה מנוחתו, ועוד היתול ריחף על שפתיו תמיד. לא שמע אותו אדם מימיו טוען כלפי שמיא.
רק בערב שבת לפנות ערב, אחרי ששלשתם, החותן, הבן והחתן, טיהרו את גופם בבית-המרחץ למדי ולבושים המה כותנות לבנות ומלבושי שבת, אז, כאשר המפה הלבנה כבר פרושה על השולחן והמיחם עומד בחומו עליו ומעלה אדוֹ, ידבר זה תמיד על מעשה ידיו של מיכל, אז, כאשר הנשים עודן קבוּרות באופל של בית-הבישול והשעמום שלהן לא יחדור אל הבית, שהוא עתה בצל איזו מנוחה, אז מנוחה תבוא גם ביושבים, שלום בית להם ברגעים האלה, והכוסות מלאות חמים… שעות מנוחה לאדם גם בגי בן-הינום!
בארבע פינות שבעיר נהרין עמדו כמצודות ארבעה בתים גדולים וחשובים. בקרן צפונית-מזרחית התגורר הגביר שלמה-מלכיאל בהיכלו, אשר לו שלושה-עשר חלונות פתוחים אל הרחוב; בקרן דרומית-מזרחית איוה למושב לו החייט העשיר רפאל-נפתלי, שהיה עושה את מלאכתו רק לאצילים הפולנים והפקידים העליונים. ביתו היה מרובע ולבן כשלג, והמגרש לפניו רצוף לבנים שרופות אדומות. בקרן דרומית-מערבית התגורר חתן הגביר, המחזיק את בית-הדואר לסוסים, ולו שלושה בתים בחצר אחת, בית בית לעצמו, לבניו ולמלון. בקרן מערבית-צפונית התנוססו שוב שני בתים: באחד, בצפוני, דר האפיקורס שבעיר: דוב הרשל’ס, אדם חריף ומשכיל, אשר חי כל ימיו ממה שנתן לו חותנו העשיר מחזיק-הריחים בכפר הסמוך ובבית השני, אשר בקצה המערבי, בן עליה ומחצה, ישב מאז ומקדם יוסיל-נטע רבינוביץ.
יוסיל-נטע היה סוחר בשוָרים ומפטמם לממכּר. בתחילה, בטרם שהיה עוד עשיר במקצת, קרה לפעמים ששחט שור או פרה והיה מוכר את הבשר לקצב; עתה יחרה לו אם יזכירו לו ראשונות… ביתו הוא כדרך הנגידים, והוא בעצמו נחשב לתורני מעט, אם גם הוא יודע “פירוש המלות” רק בצמצום. בטבעו שקרן היה וכל היוצא מפיו רחוק היה מן האמת. מי היו אבותיו ומאין יצא למלוך? גם הוא בעצמו אינו יודע עוד.
וליוסיל-נטע היו שני בנים ובת אחת. אשתו היתה חולנית כל ימיה. הבת היחידה גם כן דלת-בשר היתה וירוקת-פּנים.
הבן הבכור, שלמה-נתן, היה סוחר שאבדו לו מעותיו. ואף על פי שבן-נגידים היה לא היה נחשב כלל בעיר. תחת זאת היה אחיו הקטן ממנו, יענק’לי, מין צעצוע. בבחרותו למד חומש גם גמרא, אם כי לא היה מבין דבר. כשגדל נשא אשה יפה, בת מי שהיה נגיד, ונתנו לה מתנות רבות. – גם אחותו נישאה לנער בן-תורה מבני דלת-העם, שהעמיד לה ולדות. ליענק’לי לא היו בנים, ולשלמה-נתן כבר נולדו בנים ארבעה. הוא לא היה בר-מזל בנוגע לנשים. אשתו הראשונה מתה, את השניה גירש והשלישית חלתה במחלת הרוח ואין מושיע לה. בין שני האחים שררה שנאה תמידית. שלמה-נתן קינא ביענק’לי, אם כי היה לועג לו. יענק’לי לא עשה שום מעשה. הוא קם ממשכבו בשעה העשירית ביום, עשה את בגדיו והלך לבית-הכנסת להיראות ולראות, שב משם ואכל את ארוחת-הצהרים, ישן ביום כשתי שעות, קם והלך וסבב בחוץ או שתה חמין. לפנות ערב הלך עוד פעם לבית-הכנסת, לבלות שם את הזמן במנחה ומעריב. והנה אחרי-כן ארוחת-הערב ושינה ארוכה. תשעה חדשים בשנה היה בבחינת אלמן, כי רעיתו היתה נוסעת לבית אביה מזמן לזמן ושבה לבית חמיה רק באונס, אם כי כיבדוה שם כבת-מלך. קומתה כתמר ולבה סגוּר! ובראות אותה איש תמונתה חקוקה בדמיונו לאורך ימים. כמטעים זרים תחיינה נפשות כאלה ברחוב היהודים וכמנגינה אילמת…
יוסי-נטע מַשלה את נפשו כי ה“בנים” חיים בטוֹב ומתגאה בכלתו. ויענק’לי חי כפועל בטל, אין מלאכות לו. ושלמה-נתן אחיו החל להיות עני מן המנין לבוֹשת אביו, שכבר נלאָה לתת לו ולחזור ולתת.
עלי להעיר כי ביתו של יוסיל-נטע היה אכסניה קבועה לכל רב ולכל צדיק הבא לעיר. האדמו“ר הזקן מטלנה התאכסן בביתו, גם הרב ר' משה מסברן, גם רבי שמע’לי מטשיטשֶלניק, והימים האלה היו השבתות הגדולות בחיי בעליו. יוסיל-נטע חיבב מאד את החדר האחרון שבביתו, אשר בו ילינו האדמו”רים, ובצאתם היה נועל אותו, ורק כלתו יכלה לבוא בו ואין באין מפריע. מחלונות החדר הזה היה נשקף כפר האיכרים בשלוָתוֹ.
אומרים כי שם בחדר האחרון היה קבור מעין אוצר: אומרים… הרגעו, כזאת לא תהיה בישראל!
וימת יוסיל-נטע פתאום בערב-שבת של יום קיץ, בשובו מבית-המרחץ. אשתו הלכה אחריו גם היא בשנה הזאת אל בית-מועד לכל חי. אשתו של יענק’לי לקחה את כל תכשיטיה ותצא לבית אביה מבלי לשוב עוד. אכל יענק’לי את הנותר לו מהירושה אחד אחד. אז באו הימים אשר בהם היה רעב ללחם, ויהי נודד לקרוביו. וכאשר כלתה אליו הרעה גָלה לקישינוב ויהי לעובד פּשוּט, לדורך ענבים. גבר לא-יצלח היה בממשלת היין וחייו נדעכו כפשתה כהה…
אלה תולדות הבית הזה, אשר על תלו עומד כעת בית-המרקחת שבעיר. הקורא חיכה להשתלשלות הדברים בארוכה – והנה הכל חלף ועבר. התחת אלהים המתאר?
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.