יהונתן-חיים לבית נפתלי, השו“ב הראשי בעיר תּפֵלה ברוסיה הקטנה, היה אָמן גדול ומהיר במלאכתו. בעשרים שנות משׂרתו הכבדה לא הטריף לא בהמה ולא עוף. ובבדיקת הריאה היה מפליא לעשות. מלבד הלכותיו, שהיה בקי בהן על-פה, היה למדן גדול בכל דיני התורה, בראשונים ובאחרונים, ומראה נחת זרועו בפלפול ובקיאוּת להרב דמתא בכל עת מצוא. שם הרב הזקן הוא אָרוֹן, אדם קטן קומה ודל-בשר, שפניו צנומים ושערות מעטות בזקנו; הוא “עשיר”, שלא כדרך הרבנים בישראל, גם לא יקבל פרס שבועי, והוא עניו “לשמה”, ומקום עמידתו הקבוע בבית-המדרש הוא מאחורי התנור. – והשו”ב יהונתן הוא להיפך: אדם בריא ושמן כמעט, לחייו מלאות, זקנו עגול ושפמו עב. הרב מטבעו אינו אוהב את השו“ב, ולפי ש”שׂנאת הבריות" הוא איסור מפורש, הוא חושב לאחד מהדברים שצריכים מירוּק את אי-אהבתוֹ אליו… והשו“ב לא עשה לאדם עוול מעולם, כל דבריו באמונה, מתפלל הוא תמיד עם הציבור והולך אל המקוה בכל יום שני וחמישי; אין איש יכול לומר שראה אצלו איזה נדנוד של “קלות”, עם כל אדם דיבר בסבר פנים יפות, לא התעקש בויכוחיו, לא הטיל דעתו בחזקה, ובכל זה לא היה אהוב לרבים. חשוד היה בעיני כל אנשי העיר, שהוא אינו “ירא-שמים” כל צרכו; חשוד הוא בזה שחכם לבו. – – אמנם הוא לא הסתכל מימיו בספרי חקירה, לא למד את הרמב”ם, לא עיין באבן-עזרא ורד“ק וגם אל ה”עקידה" לא שלח ידו, אבל במסתרי נפשו קינן הרעיון שאין ענין היראה והמצוות נורא כל כך… דברים כאלה מלבּא לפוּמא לא גלה; אבל כעין מורא בו תמיד, פן יאמרו הבריות עליו מה שכבר חושבים על אודותיו. גם החייטים והסנדלרים והמון העם הפּשוט, שבודאי אינם יודעים בטיב הענינים האלה, אינם מחזיקים אותו לירא-שמים. מי יציב בריח ודלתים לרוחם לאמור: חשבו אחרת!
וליהונתן אשה רעה וסרת-טעם. גם מכוערה מאד היתה ובעלת מום בעינה אחת ומראיה כבת השטן ממש. בית-המבשלות שלה היה מלא אי-נקיון וכל הבית מלא תהפוכות תמיד. מיום שנשא אותה היא ממררת לו את חייו; ולגרשה לא יוכל, כלומר, לא ניסה זאת מימיו, כדי שלא ידברו בו בעיר והיה לשיחה. – חמישה-עשר רו“כ לשבוע, בתור מעמד קבוע, לאו דבר קטן הוא ושו”ב המקבלם צריך להתרחק מכל דין-ודברים. באמת אין זה עונג גדול לחיות כל ימיו עם בריה כזו במדור אחד, וזה לא קל הוא לנשוא; אבל הוא אמר ללבו פעם אחת: הדבר הוא כן ואין לשנותו, ומאז היה מקבל הכל באיזה רגש קרירי – ונושא בשרו בין שיניו. באמת, לולא היה דר בעיר, כי אם ביער, ולא היה שו"ב ליהודים, כי אז נקל היה לו להחניק אותה ולהשליך פגרה אל אחד הבורות. כנבלה היתה אשתו בחייה בעיניו, והוא יושב עמה תחת גג אחד זה שלושים שנה. גם בן ובת לו, והוא אינו יודע כלל שהיא אמם. ותאחז פעם אחת אש בבית ויהי הכל למאכולת והיא לא נשרפה, כאשר כבר ראה בדמיונו. היא נפלה פעם על הקרח, בימות החורף, ולא שברה את מפרקתה. לאלהים יש איזה צורך לגדל בריות כאלה בעולמו…
ובנו-היחיד גדליהו-נתן הוא גבה-הקומה ודל-הבשר, חולה הוא בחזהוּ ולמדן מופלג הוא, שאין כמוהו בכל העיר ההיא. הוא קרא את כל השו“ת שבעולם, את כל ספרי המחקר והיראים, ידע והגה בספרי הקבלה, וגם בספר “ידיעות השיעורים” למד ואת ה”כוכבא דשביט" וספר “אַיִל משולש”, גם את “קידוּש החודש” להרמב“ם ידע היטב. הוא עובר בעיון על כל ספר הבא לידו וקורא אותו מהחל ועד כלה ונפשו לא תשבע, באשר לא תרעב כלל. הוא לא התפעל מאין-סוף של החסידות, לא התבטל ממעשה מרכבה וספרי אצילות ולא הרגיש כל יתרה בדרישה ב”חובות הלבבות“, הכל רק ספר בעיניו, שנדפס בסלויטא, או בסדילקוב, או בלבוב, או בדירנפורט… אומרים כי פעם בא לידו החוּמש עם ה”ביאוּר" וקרא בו ולא התפקר כלל, גם בספרי-השכלה מעטים שׂם עיניו ולא נחמץ. גדליהו-נתן לא יתפקר, כזאת ידעו כל אנשי העיר למגדול ועד קטן, לוּ גם ראוּ אותו שאינו מדקדק במצוות ועובר פעמים הרבה על זמן קריאת-שמע. כך הוא הדבר, לוֹ יאמינו ולאביו לא יאמינו…
ובעניני אישוּת לא נפלו גם לו חבלים בנעימים. לוֹ אשה פתיה, שאינה יודעת בין ימינה לשמאלה. היא ישבה בבית הזה, לפי שהשיאוה אבותיה ואמרו לה שגדליהו הוא בעלה… חמוֹתה מקללת אותה תמיד ותרב עמה. גדליהו נושא ונותן עמה לפרקים, והיא יושבת ואינה מדברת מאומה. כגולם היא בכל תהלוכותיה. גדליהו-נתן יודע שיש נשים אחרות, טובות ממנה, אבל מה לו לעשות? הוא אינו חושב הרבה בעניני השגחה ומזלו של האדם, אם כי קורא הוא תמיד בספרים על אודות זאת; לפעמים מזדמן לו בתלמוד מאמר מלא, לאמור: ניתּן בינה באשה יותר מבּאיש, והרי זה דומה בעיניו כהמאמר: השור והבור והמַבעה וכו'. מה הוא ההבדל, כל דברי חז"ל הם לשון הגמרא, והוא יודע את הכתוב דבר דבר על מקומו.
וכאשר לא תציק לו זוגתו הוא מתחיל לריב גם את אחותו מרים, היושבת גם היא בבית. צעקנית ושחקנית היתה, אין סדר לנפשה והיא שמנה ועבה. וגם היא נשואה היתה לאיש, שקורין אותו מיכל, והוא אדם ערוּם, עם-הארץ וצבוּע ולומד את ה“שחיטה” זה כחמש שנים. מיכל שונא את רעיתו, חותנתו היא כסחי בעיניו. בגיסו יקנא ואת חותנו יארוב…לא אחת ולא שתים חשב לברוח מהבית ה“ארור” הזה, אבל מבית עניים מרודים בא, גם מלבושיו וכתנותיו היו מכסף השו"ב, והבשר העולה על השולחן, אם גם אינו מבושל בטוב, טוב הוא מתפוחי-האדמה, שמילא בהם כרסו עד עשרים ושתים שנה. אם הטבע לא נתן לו למדנוּת, נתן לו קול ערב; והוא שמח לשמוע רינתו בעת התפילה בבית-המדרש. הוא אהב דברי שקר והוללות, הלך רכיל באברכים החדשים ומרגל אותם. אנשי העיר יודעים את טיבו ולא היתה להם נחת-רוח גדולה לאכול משחיטתו…
“גיהנום התחתון” קוראים את בית השו"ב יהונתן-חיים, בהיות הבית במורד העיר, בלכתך אל בית-המרחץ, ובאמת כל ימות השבוע הבית כמרקחה. אין ארוחה אחת בעתּה; אין לך כל יום שלא רמי ביה תגרא. מיכל הוא גבר אַלים וחוטף לו מכל הבא לידו במאכל ובמשקה. גדליהו הוא חלש בדַעתֵּיה לגבי דברים כאלה, ואם לא יתנו לו לאכול הוא יושב ומעיין בספר ומחכה… ויהונתן עצמו כבר התרגל באלה, ממנו לא סרה מנוחתו, ועוד היתול ריחף על שפתיו תמיד. לא שמע אותו אדם מימיו טוען כלפי שמיא.
רק בערב שבת לפנות ערב, אחרי ששלשתם, החותן, הבן והחתן, טיהרו את גופם בבית-המרחץ למדי ולבושים המה כותנות לבנות ומלבושי שבת, אז, כאשר המפה הלבנה כבר פרושה על השולחן והמיחם עומד בחומו עליו ומעלה אדוֹ, ידבר זה תמיד על מעשה ידיו של מיכל, אז, כאשר הנשים עודן קבוּרות באופל של בית-הבישול והשעמום שלהן לא יחדור אל הבית, שהוא עתה בצל איזו מנוחה, אז מנוחה תבוא גם ביושבים, שלום בית להם ברגעים האלה, והכוסות מלאות חמים… שעות מנוחה לאדם גם בגי בן-הינום!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.