בשכבר הימים החילותי לתאר את חיי האיש, נושא סיפורי זה – חיים שמלאו את לבבי. אבל אז לא עלה בידי לגלם את הנפשות וגם לצרף את המאורעות לפי חזות-עיני והגות-רוחי. ואכתוב שתים שלוש דלתות ופסקתי מיד. – עיר לוטון מקום המעשים הללו, לא עיר-מולדתי היא. בימי עלוּמי באתי מחבל רחוק עם הורי בשעריה אז כמעט לא ידעתי עוד סיפורי בראשית. ואעזוב אותה ואינני עוד נער. ונפתלתי גם אני עם החיים ונשכני נחש השירה והחטא. ועל חטא קדום גם סַפר אסַפר.

א: בַּעַל הָרֵחָיִם

שלמה ה“אדום” היה העשיר ביותר בלוטון ואדון העיר. סמוך לשער היה מתגורר בארמון יפה, אשר לו יותר מעשרה חלונות פתוחים אל הרחוב ולפניהם אילני-מצל. במרכבה רתומה לסוסים דוהרים היה יוצא לדרך ועבד אחד מלַוהו תמיד לשרתו. שלמה היה גבה-קומה, בעל צואר אדום ופנים אדומים, וגם בשערות זקנו, שכבר עלתה בהם שׂיבה, ניכּר היה צבען האדום. הוא היה איש שאינו אוהב לדבּר, עוצר ברוחו ומכלכל את מעשיו. את המכנסים היה נותן במנעליו הגבוהים, בימות החורף היה חובש לראשו כובע שעיר, ומלבושיו לא ארוכים היו ולא קצרים. בבית-התפילה היה עומד על יד ארון-הקודש ופניו מוּסבּים אל הקיר, כי לא אהב את ההמון. הוא שליח-הציבור, הוא ולא זה העטוף בטלית ועומד ומכרכר לפני העמוד. לשבטי-ישראל תורה ובני-תורה, ושם השמים גם פוקדים על הרעות ועל הטובות, אבל פה בארץ אך העשיר מושל. הנך בעל עשרת אלפים רו“כ, והנה אתה אדם חשוב; שלושים אלפים באוצרותיך, והרי אתה פקיד-צבא ממדרגה הגבוהה; יעריכו את הונך למאַת אלף והנך בן-אֵלים, ולך הכּוח, הגבורה והתפארת, גם ההוד וההדר. משל אחר: הנה מאזני משקל, על הכף האחת מונחים למדנות, בקיאות, חכמה ותבונה, מצוות ומעשים טובים, ועומדים עליה צפופים זה בצד זה הרב דמתא, השו”בים דמתא, מלמדי העיר וחזניה, כל בעלי-הבתים, הגבאים, ואפילו נגידים סתם. – ועל הכף השנית ניצב הגביר דמתא ועיניו מביטות פעם בזעם, פעם בחסד. הלא הוא כל יכול, הלא בידו נמסרו המפתחות ללשכות העולם; והוא ברצונו מפזר, ברצונו מקמץ, ברצונו מרמז לאחד מן הקהל לבוא אליו ונוטה לו פנים לשיח עמו במשך איזה רגעים, וברצונו מטיל אימה ומביא נשמת בן-אדם לידי עלבון.

לשלמה ה“אדום” היה בית-הריחים הגדול שנבנה על יד אשדות המים בלוטון, וטחנו בו קמח, לא לצרכי בני הסביבה בלבד, כי אם על מנת להוליכו למרחקים. מסביב לבית-הריחים היו מתנשאים אסמים רחבים בנויים עץ ואבן, ובהם היו ערוכים שׂדרות שׂדרות שׂקים מלאים דגן וחיטים ושׂקים מלאים קמח. מבּוֹקר עד ערב באו אל המגרש עגלות עגלות מכל הכפרים אשר במרחבי לוטון, הללו פורקים תבואות-שדה והללו טוענים שׂקי-קמח. איכּרים ונושאי-סבל ממלאים תמיד את כל הכיכר. סוסים אוכלים לשׂוֹבע מאשר נותנים לפניהם ועוֹרם מטולא לבן מלובן הקמח. וגלגלי הריחים סובבים על צירם וקולם מנַסר ועולה משטף המים. הנחל רחב והולך ומשתפך בכוח ובעוז ונותן מחילוֹ לבני-אדם. בראשית היתה הארץ ועליה נתפשטו המים, ואחר זה נראה אופק השמים.

וגשר גדול חוצה את הנחל ועובר מעבר לעבר, וכוּכים עגולים פתוחים לרחבו, למען תת מוצא למים מתחת. שלמה עמל בכל עת לחזק את הגשר, לישרו וליפותו; והיו לו עובדים מיוחדים שעסקו בבדקו. אומרים שבימי שטף גדול, כשעבר הנחל על גדותיו ואמר לעקור בחזקה את אשר נטעו בבטנו, נלחַם שלמה גם הוא עם גלי המים ויִפח גבורה בלב ההמון, שנתקבצו מכל עבר, לבנות חַיִץ ולעמוד בפרץ.

לשלמה ה“אדום” היה גם כלב נאמן, קשור היה בשלשלת סמוך לַדלת הרחבה המובילה לחצרו, וזה בודאי שלא כדרך היהודים. בעצם לא חיבּב את המצווֹת ביותר, אבל פעם אחת קנה תיבה מלאה אתרוגים כרוכים עוד בצמר, שלא ידע אדם בהם אם נקיים ושלמים הם בכּל או כתמים מעטים באחדים, למען יזכה על כל פנים בגוֹרל. – הוא היה שותה יין בסעודתו אף בימות-החול, אוכל דגים בערב, ודרכו להשען בין מאכל למאכל במצחו על ידו ולחשוב. הוא חי על האדמה, והעולם פעם הוא מלא ופעם הוא מתרוקן. יש גובה לאילנות, לזכרים, ומסביב להם מישור וגם מדרון. אשתו הקטנה חולנית היא. כשנישאת לו, -והוא היה אז עובד אצל בעל-אחוזה. – בריאה היתה וגם מצאה מעט חן בעיניו. עכשיו תועה היא בחדרי-הבית הרבים והרחבים והעושר אך כמעמסה לה. – נושא אתה עיניך, והנה אָמה בשחרית גופה באה החדרה ומסירה את הכּלים מן השולחן וזרועותיה אמיצות כבדיל חי. מנסר הגלגל ברקיע ובכל מלוא הנפש; ולך החפץ אז להסיר את קירות הבית מלפניך ולשרוק לכל חי, כי יאָספוּ וילַווּ אותך.

יותר ממאה וחמישים אלף לאיש זה, ולוֹ גם נכסים וקנינים, חובות ושוברות, והוא אחד בעיר: זוחלים בה בני-אדם כתולעים ומתעסקים בפרנסות פעוטות, בקבוֹץ גרה לגרה ופרוטה לפרוטה; ואחר שוב מוציאים מעט מאשר קימצו ומטפטפים בכל הוצאה והוצאה דם מאצבעותיהם. בודד בודד הגאון במועדו, המשורר במצָרו ואף העשיר בעשרו!

ובלילות הקיץ, כשתוקף החיים התעוֹרר בגוף המוצק, במועד ישכון בו כל חי במערתו וכל בשר במיטה, ההוָיה חולמת את חלומה והיוצר אף הוא מניע בכבדות את גלגלי המכונה, אז קם שלמה ה“אדום”, עוזב את ארמונו, חובש את סוסו ורוכב עליו; הולך הוא לרעות את נפשו. הסוס דוהר ונושא עליו את מי שאוחז בו, והוא מניע בכל פעם את הרסן, מכה ברצועות העור באויר עד אשר נשמע קול. לוּ היה יודע לירות בקנה-רובה, כי אז היה מהדק את הכפתור. כּוח עצור, עצור מאד, יפלס לו נתיב! –

ב: שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת

שני בנים נשואים היו לשלמה ה“אדום”: חיים-יונה ודניאל-המשי. אחים היו לאותו האב ולאם אחת, ומה שונים היו!

חיים-יונה “הבן האהוב”, היה דר באגף הימיני של ארמון האב, לוֹ היתה אשה גבוהת-קומה ובעלת-שכל, והיא מנהלת את כל עניני הבית, אומנת את שש בנותיה, ולה גם שעות פנויות לשיח עם חָמיה, כאשר יבקרנה בכל פעם בבוא הערב. בחדרים הללו היה איזה אור וחום של חיי נפשות ונוער. אך חיים-יונה – כמעט טפל היה פה. הוא היה איש פשוט בתכונתו וצרכיו כמעט לא-כלום. מעילו היה פתוח תמיד, את כובעו לא החליף בקיץ ובחורף, ולא היתה גם טיפה של שבת בנשמתו. הוא הוליך את בנותיו, עסק בדברים ארעיים בבית-הריחים. כי נפגש איש עמו לא היה יכול לסַפר לו דבר, וגם חסר לו כל חשק לשמוע דבר ממעשי-היום. העולם אינו רחב יותר מכיכר העיר; ואם בבוקר יאיר השמש ולפנות ערב יאָסף וילך למעונו, בודאי צריך להיות כך. הונו של זה העריכו לשלושים אלף רו“כ, ולפני חג-המצוֹת עליו היה להשתתף בעשרה רו”כ ממש לקופת מעות-החיטין ולשלם לרב בעד הונאת דבר, במחיר “שטר-מכירה”, רו"כ אחד. הוא היה “קונה עליה” בימי מועד, על פי מצוַת אביו, מתפלל גם כן במזרחו של בית-התפילה; אבל בעצמו לא ידע שום עליה ברוחו. רעיתו יוכבד לא ידעה שום חיבּה בנפשה אליו. מה שייך? אדם בקומה בינונית וגוף לא חזק והוא אמנם אוכל ארוחת-צהרים עמה ועם בנותיה במסיבת השולחן, כל אחת ואחת קוראת לו אבי, והוא גם משיב על כל שאלה ומציית לכל מה שיפקדו עליו; אבל עוד רחוק זה מענין שבלב. יש חוֹם בעולם ויש קרירות ויש פושרין. צרור גדול של נשמות בני-אדם נברא מן הרקק ואין בהם תוך ואין בהן פישוט…

לא קשה להבין מדוע היה חיים-יונה הבן הקרוב יותר ללב אביו הגביר. שלמה חיבב את רעיתו יוכבד וימצא באָפקה איזה מפלט. שש נערות גדלות זו בצד זו, מהן מלאות שאון, מהן מנוחה בנפשן, דומות יותר לפירות האילן, ובלב המביט בהן יבוא איזה חום. אבל עוד סיבה אחרת היתה לכך, סיבּה גם היא גלויה לכּל. שלמה ה“אדום” לא אהב את בנו השני דניאל והרגיש ברוחו איזה ניגוד לו כל הימים.

דניאל יצא שנתים אחרי נשואיו מבית אביו ויבחר לו את הארמון הנושן, אשר נטע אותו האציל הפולני, האדון הקודם של בית-הריחים, לא רחוק מחוף הנהר. מסביב לארמון אין דירות ליהודים כלל, שם היו איזה בתי-אבן לעובדים, וגם מספר קטן של איכּרים דרו שם. בין אחוזת הריחים ובין העיר גופא היה עוד מגרש רחב, עֶברוֹ האחד היה פנוי למושב פקיד-העיר, והוא על יד הגביר – האדון השני שבלוטון והמנהל היחידי לנחלה גדולה של עיר-המלוכה, ועֶברוֹ השני היה פנוי למושב כומר המקום. ליהודים דת-מורשה, ולאיכרים הנוצרים גם כן דת-מורשה, לאלה רב ולאלה כומר. הרב הוא מורה-צדק והכומר הוא עובד “עבודה זרה”. הרב מקיים מצווֹת, לומד תורה וחי במידת ההסתפקות; והכומר אוכל ושותה לתיאבון, אינו רחוק מיצר-הרע כלל, אם גם במעילו הרחב ובשערותיו הארוכות ניכּר כנכבד בעמו. לכוהני-הבעל בימי אַחאב ואליהו היה בודאי צביון כמו זה!

דניאל בן שלמה היה אדם בעל קומה בינונית, יפה-פנים וזך-לחָייִם. במהלכו, בתנועותיו ניכּרה איזה אצילות. איש מתון היה, אם גם לבו לפעמים נגרש.

תחת ידו היו ספרי-הזכרונות ופנקסי-החשבונות של בית-הריחים ואסמיו. ואם גם סופר היה ומונה את כל ההוצאות וההכנסות הרבות ורשם יום יום דבר דבר על אָפניו, לא היה נכנע הרבה לענינים הארציים. אדרבה, רוחו שאף לדברים אחרים… דניאל היה יחיד שבעיר, שלבש כותוֹנת לבנה מגוהצה על גבי הכותונת התחתונה והיה לו הלובן המבהיק לרוחב-נפש. בארמון הפולני היה אולם גדול, שהיה רצוף קרשים חלקים משוחים בצבע שחור, לארכו ולרחבו היו פרושות אלונטיות לבנות, וגם השולחן שעמד באמצע היה עשוּי עץ שחור כמו מתחילת ברייתוֹ.

באולם זה עמד ארון-ספרים, דלתו זכוכית, וממנו היו נשקפים ספרי התלמוד לבני-בבל מכורכים בעור אדוֹם. דניאל למד ימי נעוריו אצל מלמד גדול בתורה, והיה מרגיש הערצה לתנאים ולאמוראים, שהיו בימי הדורות הראשונים והנחילו לבני-ישראל חכמה עמוקה מני ים ודעת רחבה מאד. ורבים רבים המפרשים והמבארים אמרי הסופרים האלה; וגם הללו חכמים היו, נבונים היו, חסידים ופרושים היו.

דניאל טובל גם בכל יום במקוה מים, ושותה אחר זה בביתו צלוחית חלב ומתפלל ביחידות בחדר סמוך לאולם שזכרתי. האלהים בשמים הוא רוכב בערבות, לוֹ דברים רק עם מלאכי-חבלה ועם נפשות רמות ונאצלות; והדרים מטה עיניהם אל הסידור ואומרים בלב נכנע את תפילת הבּוֹקר, הזמירות והתשבחות וכל קטעי העבודות שתיקנו חכמים. גם לאלה לבוש ותוֹך, אותיות וכוָנה על פי יחוד. יש דברים שנאמרו בקול, בקולי-קולות, ויש דברים הנשמעים אך בהדי הלב. הנך עומד מעוטף בטליתך ועטרה של כסף בראשך, פניך מוסבים אל הקיר והנך מדבּר עם היוצר. הנך מיחד את יחוּדוֹ ומקדש את קדוּשתוֹ; הנך ממליך אותו בכל פעם – והוא כבר מלך-מלכים.

ורעית דניאל – בתיה שמה – היתה באמת יחשׂנית ומוצאה ממשפחה נכבדה ועשירה, משפחה שהיו לה מודעים גם בארץ הקיר“ה. גם דניאל שׂם פעמיו פעם לעיר בּרוֹדי, בעת שהרב הצדיק מטַלנָה גָלה לשם, וַיוֹסף מאז ויתעצם בדרכו. גם בארץ הקיר”ה רבות הן משפחות היהודים, וגם הללו סוחרים ועובדים, מתפללים ולומדים, שובתים בימי-שבתות ויש להם רבנים ושו"בים ושאר “כלי קודש”. אבל האופק שם הוא אחר לגמרי מאשר בארץ מושלי רוסיה… מבּרוֹדי ללבוֹב אך מהלך יום אחד, וּמלבוֹב לוינה שוב מהלך יום אחד, ואומרים שמספר היהודים בשתי העיירות האלה לבד עולה כמעט למחצית מיוצאי-מצרים. בגולה הם בני-אברהם, מיום שנגזרה הגזירה “ועבדים עינו אותם”; ומשיח יושב ומחכה על פתחי דרוֹמי. כן כתוב באגדה אחת מאגדות התלמוד, במסכתא אחת כּרוֹכה בעור אדום ועומדת בשורה בארון-ספריו של דניאל.

בתיה עסקה בצדקה בסתר, אם גם בית-מושבה רחוק היה ממוֹשב העיר ורחובותיה הדלים. היא לא ידעה את ערך הממון, אבל ידעה את העוני, בּחסוֹר ליושבי-בית לחם ושמלה. היא גם היתה אוֹמנת לילדיה – לה נולדו נער אחד ושתי נערות, -רחצה אותם בכל יום ערב-שבת והיתה מַקפדת מאד בנקיון החדרים. היא לא גערה בשפחותיה והן היו נאמנות לה. את אישה כּיבדה מאד, אבל לא הרבתה שיחה עמו. בבוא הערב ישבה על יד החלון והביטה תמיד למרחבי הנהר. על מזבח לבבה לא הוּקרב קורבן עוֹלה כליל… אמנם קרבן מנחה הביאו לה, אבל לא לקחה בעוז אחד מפרשי המלך ולא הרכיבה על סוסו ולא דהר עמה על ההרים והגבעות. היא לא קראה מימיה בספורי-עם, והיא לא ידעה את התפילות השגורות בסידור לנשים, ב“קרבן מנחה”, אבל בתוך נשמתה היה סגור עוד חלק מאחת הגיבּוֹרוֹת שבסיפורי-עם…

בדממת-יפיה היתה בתיה צוֹפיה הליכות ביתה. דניאל אישה גם הוא חיבב אותה וגם הרגיש מעֵין אהבה וקרבה אליה, אבל במדור העליון של נפשו לא ראה צלמה בחזון. האב, שלמה ה“אדום”, היה מבקרם רק פעם אחת או שתים בשנה, וגם אז ישב בביתם רק כשעה כאורח, ולא התקרב גם אל נכדיו. שני עולמות נפגשו יחד: שארית מעריצות קדומה והתחלה לנתיבות הרוח. –

ג: נוֹשְׂאֵי-כֵּלִים

גם לנושאי כליו של שלמה ה“אדום” אציב בזה ציון הלא המה: אבּא-ירוחם שכנו של הגביר ושמואל-מנחם מזכירו. זה בכה וזה בכה…

אבא-ירוחם היה בעל-בשר ובעל עינים קטנות. הוא היה בעל-בית שיצא מנכסיו זה שנים אחדות, לא עשה עוד במסחר והיה נפנה הן לדברים שבשמים והן לעניני הארץ הזאת רק בדרך אגב. חשק מיוחד להתעשר, לרכוש לו מעמד ניכר בעיר או גם להתבסס נכונה במעמדו לא היה לו עוד. הוא כבר השׂיא את שני בניו ונתן שתי בנותיו לאנשים. אשתו מתה כבת חמישים, וחזר ונשא קרובה, בתולה בת שלושים, אמיצת-כוח בלי לב חם, אבל עסקנית במידה לא-מעטה וגודרת גדר בפני העוני, שלא יחדור לחצרה… שלמה הגביר היה גם מלוה לשכנו איזה סכום, וחוזר ונותן לו מעות סתם; מצוה למשרתיו להטעין בבית הסמוך שׂקים מלאים קמח ואינו מַעלָם. אם בירכך ה' וביתך מלא, לא יהיה ביתו של שכנך ריקן, בּנך אשר יצא מחלציך הוא הבכור לנחלה, קרוביך הם השניים בנחלה, ולשכניך – גם להם אחוזה במסגר חייך. לשלמה היה גם איזה צורך לפתוח מפעם לפעם את הדלת הקטנה, שבמחיצה המבדילה בין חצרו וחצר שכנו, לשבת שם שעה אחת על עץ כּרוּת ולשיח עם אבא, לבדוק אחרי סוסו או פרתו ולדבר עמו על אודות מצב האויר, על ירידת גשמים בעתם וזרע האדמה. לאבא היה איזה חוש להבנת דרכי הטבע. הוא היה איש עירוני עם מעט נשמה של בן-כפר. והן ביתו היה כמעט האחרון ברחוב, ומקצה הרחוב והלאה נפתח הפתח לאנשי העולם… בעיר פנימה עומד בית על יד בית והנך רואה מחלונך לביתו של חברך. לא כן בקצה המושב. שם הכל משׂתרע בלי מעצור. בימות החול אינך יוצא מחוץ לשער העיר, אם אינך נוסע לדרך. אבל בימי השביתה ומועדי-אלהים, הרי אתה מריח ריח של מנוחה; הנך מטייל עם רעך או שכנך והנכם עוזבים משכּנוֹת בני-אדם והולכים אתם יחד בין שדמות בר או דגן. גדולה היא אדמת אוקריינה ובירך אותה מלכו של עולם במתנת ידו הרחבה!

שמואל-מנחם גר גם כן בקצה רחוב אחד, והרחוב הזה היה השני לאותו הגביר. עשרה בתים ולמטה מביתו של שמואל התנוסס בית-התפילה החדש לחסידי העיר, והוא בן קומה ומחצה וגגו מצופה פחי-ברזל צבועים בצבע ירוק. הנך מקיף את ביתו של שמואל, והרי ריחים של רוח, שנשברו אגפיהם, עומדים מַשמימים מרחוק. הנך עובר את המגרש, שבוֹ הריחים, ונוטה אתה לימין, והרי מתחיל שם ישוב קטן לאיכּרים ובלילה וגם ביום נובחים שם כלבים..

שמואל היה אדם חשוב בעירו, בעל זקן קטן ויפה, הוא היה נוטה בלבו לעניני הזמן וגם מבין ויודע בידיעות העולם. לוֹ היה קרוב אחד בעיר-המחוז, שכפי הנשמע היה קורא בספר החוּמש עם ה“ביאור”, אבל הוא בעצמו נזהר מלקצץ הנטיעות והיה מתפלל, לא רק כדי לשמור את המנהג הרגיל בלבד, כי אם גם מעט בכוָנה והתרוממות. אדם עומד ומחליק זקנו, ואלהי הסידור משכּנוֹ בין כוכבים ונותן אָכלה וחיים לדרי-מטה.

שמואל ידע לכתוב בקולמוס שטרות ושוברות, והיה נזהר ביושר השורות ובמשטר האותיות. גם את הכתובות הרוסיות על הנרתיקים היה כותב בלי שגיאות והיה בכלל “אדם השלם”. לוֹ היתה הכרה ברורה בדיני-ממונות ובכל דבר סכסוך שבין איש לרעהו, אשר בא לפני ערכּאוֹת או הובא לפני בוררים או גם לפני רב העיר, לדון על פי דיני התורה הישנה, היה יודע לשעֵר את הדין והפסק או את דברי הפשרה מראש. הוא היה ל“עזר” לגביר במועצותיו ובשיחותיו. הוא לא היה רק “יד ימינו” של שלמה, כי אם חלק מַשלים אותו. אם בעצמך אינך יורד לעומקו של איזה ענין, יען כי דבר המחשבה והעיון רחוק ממהותך, הנה איש יושב למולך, שותה כוס מים חַמים, שמוזגים לו, ומתפרנס משכר שנותנים לו, אם גם לא מסוים וקצוב – והוא מחשב עמך ומברר לך את הענין היטב בלי עמל מצדך. יש מַעקשים לפעמים אף לגביר עצום ויש צורך לדעת טבעו של אציל פלוני ושל אדון אלמוני. באים לפרקים במגע גם עם פקידי הממשלה והרָשות. בארץ רוסיה הלא גם גזירות על היהודים וחוקים ומשפטים קשה לקיימם.

יש לך שני בנים ושתי כלות וכך וכך נכדים; יש לך גם קרובים ובני-אחים. צריך לעזור לזה או לזה; צריך לת נדה לקרובה עניה שנתבגרה; צריך אתה להקציב “מעמד” הגון לצדיק מפורסם, או להשתתף בעניני הקהילה ולבחור גבאי בית-כנסת או לדחותו. וכל הענינים האלה דורשים איזה בירור. ומשׂיח אתה על אודותם עם שמואל ומתיעץ אתה עמו בכל מאורע. אין אתה מכבדו יותר ממך ולא נישא הוא בעיניך אף רגע עליך, אדרבה, הוא ישרת אותך והוא גם מציית לך. קם אתה ממושבך וגם הוא קם; עוזב אתה עמו את הדרך ואתה צועד בראש. הוא, עם כל בהירות שכלו והשלמתו, אך יונק ממך ונצרך הוא בכל פעם למאה רו"כ, למאתים ועוד ליותר מזה. – לרוב העגלות ארבע אופנים ויש גם כאלה שרק שני אופנים להן, הסוס מושך בקרון והיושב בפנים הוא העיקר…

רעיתו של שמואל, אסתר שמה, לא ילדה לו שמונה-עשרה שנה רצופות, ותיחָשב לעקרה ותסע מרבי אל רבי ומרופא אל רופא. אחר זה פקד ה' את רחמה ותלד בת נאה, אבל חרשת ואילמת היתה, ויהפך ששון ההורים למגינת-לב. הגביר חיבּב את הילדה ויבוא כפעם בפעם לבקר בבית מזכירו, והיה משתעשע עם הנערה הנחמדה והיה מושיבה על ברכיו. אחד מגזע כובשי ארץ-כנען ואולי מגזע בני גד ואָשר או מבני חצי שבט המנשה יושב על ספסל בחדר נקי, שבו שורר טוהר מכל עֵבר, ומחליק שערות אדומות של ילדה פורחת באחת משדמוֹת הגולה.

ד: פִּרְצָה רִאשׁוֹנָה

שש בנות חיים-יונה, הבן הבכור של שלמה "האדום ", נקובות הן בשמותיהן: מלכה, לאה, דבורה, פֶּסי, בֵּילה ורחל. שלוש הראשונות למערכת הנערות נחשבו, והאחרונות – ילדוֹת הבית היו.

מלכה היתה עלמה כהת פנים ונאוה, במהלכה היתה איזו מתינות ובקרבתה נפסקו השיחה והדיבּוּר. גם היא בחרה בדוּמיה ולא התרועעה עם אחיותיה. לידיעת לשון וספר לא שׂמה לבה; אבל היא ידעה היטב את מלאכת הטויה, והמחט בין אצבעותיה כאבר מן החי מתנועע מעצמו. מן הצהרים ואילך ישבה על יד החלון ועסקה במלאכתה והאילנות בחוץ מתלחשים יחד. בנפשה מעט כובד. כתמי-לובן בשמי-תכלת ממלאים את הרוח באיזה חביוֹן.

לאה אחותה הצטיינה בקומתה ובקלות גוָה. לה קול ערב, ושרה היא תמיד מן הבוקר עד הערב. נשמתה לא היתה כנר בפינה אחת, כי אם מאירה בכל עבר. שערות דבוֹרה אדומות היו ומזהירות ועיני-תכלת לה. מבלי כל סיבּה היתה ממלאה שׂחוֹק פיה, ורצה מחדר לחדר ומַסתירה פניה, כדי לעצור בעד שטף רגשותיה. ובעלות השחר והתנער העולם, היתה קופצת ממיטתה ודולגת בחדר-המיטות ורק כתנתה לבשרה.

לפֶסי, האחות הרביעית, קומה זקופה וכוח-גבר לה. כשנאבקה עם רעותיה ניצחה אותן תמיד. היא גם עוזרת בעבודת-הבית וישבה לרוב בבית-המבשלות. כי ניגש אליה אחד המשרתים ואחָזה בערפה, שלחה את לשונה החוצה ועצמה את עיניה לרגע. אחר זה נשמטה ודחפה מעליה בשתי ידיה את המזיד לגעת בה ותלחץ אותו אל הקיר. בּילה ורחל תאומות היו; להם שערות צהובות, עורן לבן; בפניהן ובידיהן נוצצים פרחי-שמש. שלמה, אבי האב, כּיבּד את מלכה, נטה לבו גם ללאה, חיבּב את פּסי ואהב מאד את הילדות התאומות. מול עדר כבשים ועזים ועגלי-בקר נשען הרועה על שן-סלע ומקלו בידו ועיניו נזונות ממראה הרועות באחו ומתחממות באור היום…

ישב לו שלמה “האדום” בשלוה, והנה עלה זדון במסיבּוֹ. מורה שפת-הארץ, שגָלה מעיר-המחוז הסמוכה לשדה לוטון והטיף לקחו בבית בנו, חמד בלבו את פּסי. פעם, כאשר הורה אותה את ה"חיבּוּר בחשבון, נעץ ידו לידה; וכשנפנה וראה שאחיותיה עזבו את החדר, החזיק בה וּנשקה. מה עשתה היא? אף היא נשקתו על פיו. אחר זה קפצה אל החצר והחלה להחליק את עור הכלב הרובץ שם. פאתי השמים במזרח התאדמוּ.

פרטי קישור המעשים לא אדע. המורה הצעיר, לא לבד שמעל בפקדון, כי אם גם קם וקידש את נכדת הגביר לשם שחוק לפני שני זאטוטי העיר, ויקם ויעזוב את לוטון.

והעיר הקטנה הומיה. צרעה נשכה פעם במצחו של שלמה. את המקוּדשת סגרו בחדר ולא נתנו לאבי-אביה לגשת אליה. ביום הרביעי קרא להרב דמתא ויצו עליו להתיר את נכדתו מארוּסיה ולבטל את הקידושין למפרע. מבני הלויים היה הרב הלז, ירא וחרד למשפטי התורה, אבל הפעם מצא פתח…

ה: צְלָלִים

בהזכירי את אבא-ירוחם שכנו של הגביר, אמרתי שהשׂיא את שני בניו וכבר נתן שתי בנותיו לאנשים. אנסה לפרוט גם את זאת.

זלמן, בכורו של אבא, איש-שחף היה וקל במורא-שמים ואוהב להתרועע ולשחק עם הבריות. לא כן אחיו עובדיהו. זה היה שתקן וּנכלים בו. כל מגמתו היתה לחתור מחתרת בבית רעהו, למלא כיסו לשעה או לעשות רמיה גם לשם רמיה בלבד. זלמן היה מדקדק בנקיון מלבושיו ומשחיר את מנעליו בכל יום, עד כי יבריקו מרחוק. עובדיהו לא שׂם לבו לכאלה. גם אם ניתקו איזה כפתורים ממעילו לא חזר לתפרם. מראהו כ“בטלן”, והוא לא ידע את התורה כל עיקר. ובואו וראו, אשתו של זלמן – דקת-בשר היתה ולא יפה כלל. ולעובדיהו שוב אשה נאה ומוצאת חן בעיני רואיה. העולם הזה אך הפוך הוא ונתיבותיו עקלקלות!

גם שתי בנותיו של אבא-ירוחם שונות היו בתכונותיהן, חיה הבכירה היתה דומה מעט לאֵם חורגתה, אמיצת-כוח היתה וצופיה ליום מחר; אך אחותה נחמה היתה בעלת צחוּת-הבשׂר ועצלה במעשיה. בעלה של חיה, יעקב’לה שמו, היה סוכן במסחר העצים, הוא היה איש ידוע-חולי בנעוריו וחזר אחר כל לאיתנו. אולם בעלה של נחמה, נחשון-גציל, היה אדם מגוּשם וכעסן ואינו מתאים בטבעו לרעיתו. אלהים ממעל הוא מזווג זיווּגים; אבל אם בני-אדם מַטה תופשים אומנותו, אך זרות במעשיהם.

יעקב’לה היה נושא בלבו קרבה לנחמה. והיא גם היא, כאשר הֵמֵר לה בעלה, היתה שופכת לבה לפני גיסה. הלא גם הוא עצמה ובשרה הוא וידיו מה רכּות רבות מחשבות לאַשה. לוּ היתה נשואה אליו, כי אז רוַח לה ולא היתה מתאוננת. – יותר היתה בולטת נטיתו של זלמן אל אשת-אחיו: מה שייך, זו שקידש לפני שנים ועמד עמה תחת החופה אינה רצויה לו כבר; וזו שאינה ברשותו על-פי-דת לוקחת את לבבו, הלא עינים מביטות לאדם ולב חומד.

הלילה יבוא תמיד בעקבות היום, וחוזר היום ונקשר בלילה; הנה שאון ועבודה – הכל נעשה בגלוי לעין השמש והנה צעיף מכסה פני כל, מנוח בכּל ואף אין מנוח… במסיבּת החברה ובמלאכת היום הלב כקבר; אבל בבוא הלילה יתנער בכל תקפו, ואז נבין את שפתו. אני אך במעל אדבר עם הקורא. הנמשל – ילמד מדיבּת רבים מבני העיר.

והנה אסַפּר גם את שני המעשים אחד אחד.

נחמה ישבה בחדר-הבישוּל וקלפה תפוחי-אדמה, חתכה אותם חתיכות חתיכות ונתנתם בקדירה. לפני בוא הערב היה. העולם שותק ומליט פניו, אולם לב האשה רוחש; אין גדוֹת לנפש, חופר אתה והמים באים מכל צד. הבעל הוא בעל ואַת שומעת לו ונבזה הוא לפרקים. אסור לבת ישראל לחשוב מחשבה כזאת, אבל שמאל דוחה וימין אינה מקרבת. מבלי משׂים נגע חוד הסכין באצבע ויצא מיץ אדום, שליקקה אותו בשפתיה. גיסה עומד על הפתח ואומר: “האם אַת לבדך בבית, נחמה?” נבהלה האשה מהביקור הפתאומי, קמה מהספסל ואמרה: “מה חפצך, יעקב’לה?” עינים בעינים פגעו, נוטים הקירות, הוא אוחז בה ומושכה לחדר שלפנים. הוא מחבקה וקורא: “דוֹמי!” והנדהמה מבקשת ומתחננת ואומרת: “הניחה לי!”

ויבוא זלמן לבית עובדיהו אחיו, בעת סבב בכפרים; ניגש לגיסתו, ששאלה לשלומו, ויתן ידו על עיניה כמשחק עמה, אמרה לו: “זלמן, מי הביאך הלום?” לא ענה לה. החזיקה בהוד-יפיה, ותרעד האשה מכף רגלה ועד ראשה.לצעוק חפצה. לוטון, כסי פניך!

ו: כּוֹכָב מַתְעֶה

ימי חג שלהי דקיץ באו. על יד ספר החוקים עוד מושל לוח-העתים. בחודשים אלה ואלה נכנסים מאליהם ימי תעניות; ובחודשים אחרים מתחילים המועדים, בסוכות עשויות קרשים ותקרותיהן מעשה-סכך יושבים בני עיר ועיר ומקיימים את הלכות החג. פלוני, בעל בית חשוב בשבטו, בזמין לימי המועד את בנו הצעיר עם רעתו הצעירה, לבוא אליו מעיר סמוכה, לשמוח עם בני-ביתו. אחרי יום עצרת, אשר בו יעצֵר אֵל מרומים במסיבת בני-עמו, הנה עוד יום חג גדול ליהודים “שמחת תורה”. בחג הזה לא ניכר שוֹע לפני דל. יום-הקהל הוא! ועזבו הנשים את מחיצתן הקבועה בתי-האלוהים ובאו לעזרת האנשים, והן לבושות מלבושיהן היקרים, עָדין על צואריהן ועגיליהן באזניהן. נערים ונערות, כל בני משפחת יעקב, מתאספים ועומדים סמוכים לבימה ורואים בסיבוב הקרואים, וספרי-תורה מעוטרים, לבושים גם הם עדי ושני, בזרועותיהם. אברהם אבינו ובניו הנבחרים ישמחו עמנו! אף משה רעיא מהימנא ישמח עמנו! מנשקים את מעילי ספרי-הגויל. גיל וחדוה ממלאים כל לב!

פתאום התחיל בבית-הכנסת אשר בלוטון כל צואר להזדקף, כל קומה להשתרע. אשה צעירה יעלת-חן ויפה לבלי-ערוך עומדת בשורה ראשונה של הנשים ומעילה, העשוי משי תכלת מבריקה, מתאים אל פניה הצוהלים. לא שֵדה ביתה, כי אם היא בת-אחותו של שמואל-מנחם, מזכירו של שלמה ה“אדום”, באה מחרסון הבירה לבקש משכן בבית דוֹדה.

נר דולק בארון-הקודש, שנתרוקן מספרי-הברית, וכל עין מביטה בהוֹדה של בת-חוה. הרבה נשים יפיפיות היו בעולם, אבל כמו זו הניצבת פה לא ראו עוד יושבי לוטון מימיהם. בבני-שחץ לא אדבר. אבל גם יראי-העדה הסכמו בלבם, כי כמראֶהָ היה גם מראה כזבי בת-צור, אשר זנה אחריה נשיא בית-אב לשמעוני.

שושנה היה שם האורחת, עוד לא עברה עליה שנת השלושים, והיא גם כבר השיגה את מערכי לב בני-אדם, אך – לא ידעה איש. כּלה היתה בבית חותן עשיר, סוחר בכספים ומַלוה מעותיו לאצילי-הארץ, ובעלה מצעירי החסידים כּרוך אחריה. והיא מיאנה בו ותשבור את לבו. גרושה היתה, ובקבלה את גטה בבית-דין נראֶה שחוק מרעיל על שפתותיה. הרב והדיין, גם כן רך בשנים, היה מבולבל ממראה עיניו כל היום ההוא והיום שלאחריו…

היא השתתפה פעם ב“ליל מחול” בחתונת בת-משפחתה, וגם החתן נקרא אל המשתה, כנהוג בין בני-האמידים. וַירא הנער אותה מרקדת בין רעוֹתיה וילכד בקסמיה, וַימאן אחרי-כן ללכת אל החופה ויקרא לניצבים עליו: ראשי! ראשי!

כל לב הלך שבי אחריה. והיא בודדה היתה בבדידות נפש וגו. כי נשענה על זרועותיה החשופות ועיניה תועות בחוֹריהן, אז היה הד החדר כדממה לפני לסער. שני שדיה צעקו לטרף, מתמוגגת היתה הבריאה בחבליה.

ז: הַכּוֹרֵת

פעמי החורף הקדימו לבוא עוד לפני הסתיו. נפתחו אוצרות השלג וחלקי הבדולח הקר באו ויכסו את פני כּכּר הארץ. נתעטפה האדמה במעטפתה הלבנה הנוצצת לעין קרני השמש. ושָבַת העולם את שבּתוֹ. אין חלום ואין פתרון. בעלי-חיים אוכלים לא לשׂוֹבע; ובני-אדם מבקשים חום בבתיהם, בגד וכסות לעולליהם ורוַח מזומן לכיסיהם.

ותקם בתיה רעית דניאל המשי, בנו השני של שלמה ה“אדום”, בבּוֹקר. ערב שבת היה. היא עמדה על סַף האולם ותרא את אמתה הצעירה מַחלקת במטפחת של צמר עבה, קשורה לרגליה, את פני הרצפה, ותאמר לה: "הניחי את מלאכתך ולכי אל בית-המבשלוֹת וּראי אל הלחם הנאפה בתנור ". שמעה הנערה בקולה, התּירה חבליה ותצעד אחורנית וזימזמה מעט. עודנה בחדר השני והנה רגלי הגבירה החלו להתמוטט; ותפול על הרצפה ושטף דם יצא מפיה. נבהלה האָמה ומיהרה לשוב אל גבירתה. קול צעקה נשמע בבית. רצו שאר השפחוֹת אל האולם והתחילו מתיפחות וסופקות כפיהן. דניאל השכים אז לבית-הריחים, ויבהילו אותו אל ביתו. עבד אחד רכב על סוס וימהר אל החובש. הרימו את הנכשלת מעל הארץ והשכיבו אותה על מרבד. עיניה עצומות והיא אינה מתנועעת. אחזה השבץ ונאספה אל עמה. קול בכי גדול התפרץ מבין כל העומדים סביבה, דניאל אימץ את ידי המתה ויקרא בקול כמשתגע: “קומי, קומי, בתיה ידידתי! למה תחשי, נעימתי וחמדתי?” מיהרו אל הבית גם פקידי הריחים אחד אחד, נשיהם בוכות; ואף השכנות מבנות האיכּרים עומדות ומביטות בפנים זועפים. דניאל סופק את כפיו ומילל. עוצרים בעד הילדים, שלא יכּנסו למשכן הגווַעת. אסון, אסון נורא קרה. רצים אנשים ומשוטטים . כל בחצר מלאה המולה. וקול נשמע גם בעיר, לאמור: מתה, מתה, מתה פתאום בּתיה התמה בנשים ואלה עליה הכּוֹרת!

ובתיה, בתיה הגבירה, שהיתה חיה וקיימת עוד לפני שעה וצעדה במעונה כמלכת-היום, מונחת על הקרקע, מכוסה שחורים ונרות דלוקים למראשותיה ומפיקים תמהון. נתכנסו מספר אנשי חברא קדישא, מקיימים בשוכבת על הקרקע את דיני הטהרה כדת. נשים תופרות את התכריכים, שו“בי המקום ראשונים ל”כלי קודש", אוחזים בידיהם ספרי “מַעבר היבּוֹק” ואצים במלאכה… היום לא יפגר במהלכו; ועל הנאספה לבוא לבית-עולמה עוד לפני כניסת מלכת-השבת.

תוקף למנהגי העם. מהר איש איש מאהלו להשתתף בלוָיה הגדולה. נסתלקה נשמה רוממה משמי לוטון, ולגוף חצבו קבר בבית-מועד למתים ואינם שבים.

ח: נְעִילַת שְׁעָרִים

גָבר החורף ויתמות העולם גדולה.

עוד לפני ימים ישבת עם רעיתך העדינה במסיבּה אחת. מגע יד ביד הביע קירוב-לבבות והעינים רואות. אבל הנה נדדו והתרחקו מפה הגו והנפש, נדדו ונתרחקו. הנך צועד מחדר לחדר ולבדד הנך; מאמר לדבּר ולהרים קול והדוּמיה מכבידה עליך, מכבידה על כל חי ועל כל בשר.

שופט אלהים את האדם על מעשיו ובא עמו בחשבון על כל דבר. ועד עתה לא קמה עוד בריה לדרוש דין משמיא ולאמור לאביר-הטבע: גם ידיך נגואלו בדם! אתה בראת, גם עשית ורצחת. מלאכת המסַפר היא לא אך זו, לתאֵר את המאורעות ואת המעשים. תנו לו גם להתאונן ולשפוף שיחו.

דניאל כּיון בתפילותיו עוד יותר אחרי מות בתיה אשתו. הוא התעצם למרק את העוון, שמשכּנו בכּל, ולמצוא פדוּת ויסוד לנפשו. משׂיח אדם עם קונו לפי הכתוב והנאמר ויֶקּל לו. נחמת הנביאים נאמרה אך לבני דור העבר, ולבני הגולה – הרי מכמני הסידור. תפילין עם ארבע הפרשות הגנוזות בן על ראשך ועל זרועך, טלית מצויצת עוטפת את קומתך; והרי אתה עומד לפני קיר סתום, ומשם מבוא בעלם לשוכן-עד. הנך מתמוגג בדמעות, מצדיק עליך את הדין, ואתה מובטח כי יש מאזין ושומע. אשרי המוּכּה והוא מאמין.

ויש אשר סר כוחן של כל ההבטחות והשיחות המקובלות גם הן וצער הבדידות אוכל את הנפש והבשר גם יחד. לחידת המות אין פותר. וקמת בלילה, הנדוד שנתך מעיניך. אתה מדליק נר והנך מקשיב ומאזין למיטה הסמוכה. שפרושים עליה הלבנים הדוממים, פן אולי עוד נשמה חבויה שם. הלא יותר מעשר שנים שכבה שם אשת-חיקך, והתיחדת עמה וראית ביפיה בהיתר ולא באיסור. נשמה לגו ורוח בגו. – ופתע אך אופל יסובבהו, ניתקים ניתקים הם כל החוטים המקשרים בר-נש עם העולם ובאיזו בחינה גם עם יוצר-העולם. לא המתים יהללו יה, שוכני-דוּמיה רק עש יאכלם. הצער גדול מנשוא; והרי אתה אב לילדים יתומים. נכשלת בעוון, נשמתך תעתה מיני דרך ופרעו ממך בהאי עלמא על פי גזר-דין ועונש קיים. עָרֵב הוא נשיא העדה בעד שבטו. ערב הוא ראש המשפחה בעד בני-ביתו. איש לא בחטאו ימות.

ואני שמעתי באלה ולא אבין.

ט: הַשִׁכָּרוֹן

ובא האביב, התחילו ימי ספירת העומר, הטבע אורג במלאכתו. רבים מזוחלי-העפר שבו לתחיה, לאדמה שוב תכריך ירוק, גדולים העשבים, נוצצים האילנות, חורשים וזורעים ויש מרעה לצאן ולבּקר. בני משפחת ישראל אינם עוד בני-מלכים כבימי הפסח, כי אם משכימים ורצים איש איש לעבודתו בעד מוצא לחמו יביא ופרנסתו. השמש לא אך מרפא לנכשלים, כי אם זורע הוא גם זיקי תקוה בלבות בני-חלד. ברוך הוא אלהי השמש!

רבים אמרו כי בתוֹם ימי האֵבל ישא דניאל את מלכה בת אחיו. והנה יש בזה מעין קיום המקרא: “עולם חסד יבנה!” אמנם באיזה פינה שבלב אבי-היתומים קיננה איזו נטיה לזיווּג זה. דניאל שׂח גם כּן פעמַים עם הרב דמתא, שהיה לעתים רעהו ובן-סודו, על אודות הדבר הזה. גם מלכה נטתה בחביון נפשה אל מיוּעדה ותאמר לעצמה: טוב להיות לאיש אשר אדעהו ואכבדהו מהיות רעיה לזר. – לא פיללה הנערה כי אחרת תירש מקומה. – בימי הקיץ נשא דניאל את בת אחותו של שמואל-מנחם היפה במאד. עזבה שושנה את מעון דודה ותלך לשכון במעון חוֹשקה, ומלכה עלובה. –

במקום נר זך, אשר דלק בטוֹהר, עלה עתה להב מוזר. מבוקר עד ערב שגה דניאל באהבת אשתו חמדתו. הוא התרשל במעשיו יום יום, שכח לפרקים גם את אלהי התורה והמצווֹת ויתמכר אך לחמדת-בשרים. אשה שאין כמוֹה ליוֹפי ושמנוגה בשרה תמלא הנפש רתת ופחד – מוּתרת לו. והוא יכול לנגוע בה, לאַמתה בזרועותיו ולהרכין פיו אל פיה. עיניו לא משוּ ממנה גם לרגע. גם שולי בגדיה נשק, והוּא שׂשׂ עליה ורק הוגה בה. אב לילדים נהפך והיה לחושק.

ושושנה לא מחתה בו ולא אמרה הרף. הלב סגור בשבעה חותמות. ואיש בן שלושים מעשהו עמה כנער. היא רק חפצה שישתרע בעלה החדש מלוא קומתו על הארץ ושגווֹ יהיה הדום לרגליה הערומות. משול תמשול בזה שכּרוך אחריה: ודרכְתְּ עליו וחיטטת באצבע- רגלך בשערות ראשו. אין עונג גדול מזה – מרציעת הנפש בתוך הגוף.

ויהי כי עברו שלושה ירחים למעשים אלה קצה שושנה גם בזה, היא שכבה במיטתה ברשלוּת-רוח וגם יפיה היה עליה למשא, ניגש אליה אישה יאמר לחבקה ותפן אל הקיר. – ויתמה דניאל ולא ידע מה לה. —

בימים האלה שב דניאל לאלהי-התפילה וירא כי זנח אותו זנוֹח. –

י: לַהַט הַחֶרֶב

ליל שבּת. סוגר אלהים את עולם החול והטרדה, ושבתה העבודה, תחדלנה הדאגות, כל נשמה מתרחצת ושותה מכוס-הברכה. הנרות מפיקים אור טמיר. הלא הגיע התור לחיבור אשת-נעורים עם דודה באהבה ואחוה וברעוּתא דלבּא. גם בעליונית מזמרים בשבחין. עיטורין שִבעין לכּלה, ועתיק-יומין מתנשא ומתרומם ושומע ומאזין ליחוד כל חי.

דניאל המשי לבוש משי נוצץ. הוא התחזק וחידש רוחו באמירת שיר-בשירים בקול נעים ובכוָנה, לעורר חבצלת-השרון. “הביאני המלך חדריו… נזכירה דודיך”. הוא אינו מבקש זכות אמירת הפסוקים, התיבות, האותיות, הנקודות, צירופי השמות והרמזים והסודות; אבל מרגיש הוא ששעה זו היא שעת הקשבה והאזנה והעתרה… אחת היא יונתו תמתו, ריח שלמותיה כריח הלבנון… יפה היא שושנה שבעתים מאשר עד כה; בה התאחדו עשיה, יצירה ובריאה. מלבּושי השבּת יגבירו נזרה.

ויגש דניאל אל חשוקתו וישיח עמה בתוספת-רוח. וכה אמר: “שמעי אלי, שושנה חמדתי, והאזיני להמית נפשי, פי ידבר ולבי מתרומם. חמדתי אַתּ, תרומתי אתּ ונזר-ראשי. עיניך לי כאור המשכן, פיך יסיר כל זעם. אבריך לי חמודים. פתחי לי לבבך ןשובי אלי כביום-כלולותיך”.

הוא מחבקה בשאון והיא לא תמחה בו; משטף הדיבורים נאלמה גם היא. אבל הנה קמה מכסאה ותאמר: “אסור לך לנגוע בי, הלא דינים לנו…”כּיחשה לו. ויתחלחל דניאל מאד, כפשע בינו ובין התפתה. עוד רגע ונתחייב הריגה למקום.

שושנה השתמטה ועזבה את האולם. מנוחת-השבת היתה לדממה, אין אחיזה לטומאה, אבל יש מעצור. נרדפת הנפש, הומיה כיונה. מן המיצר קורא האדם הנכנע לאלהיו והלז מעוף וסתום. —

תורת-כוהנים קדומה באהלי יעקב. מוסיף החוק להחמיר בסעיפים ובפרטי פרטים. שבעה ימים ימי-חרם ושבעה ימים ימי ליבּון. מונים אלה ואלה ובשניהם הרחק ונידוי. גם למעלה רוח מסוֹאָב מושל וחַיִץ יש בין הטומאה והקדושה, עד בוא יום הטהרה וינוסו הצללים – והוא יֵעדר.

“יום ירדוף יום”. איש ואשה גרים יחד. על מזוזת הפתח רשומה מסורת הברית ובין הכתלים שורר פירוד רב. קר הלב, עֵרה הנפש וישנה, עֵרה וישנה; מבטת לימין והעולם פתוח, מבטת לשמאל ושוב הוא סגור. שושנה היא המושלת. מי ימרה את פיה? דניאל לא יגע בה, אבל חורש הוא עליה תמיד…

יכול היה דניאל להצית עליה את הבית, להשקיעה בנהר או לעלות עמה על גבעה ולדחפה למטה. כשתופס סכין מושחז בידו לבציעת הפת והלז היה נששמט והיה נשקע בדדיה ודמה היה נזרק על המפה הלבנה –דניאל קופץ ממקומו בבהלה וקורא: “בדמיך חיי, בדמיך תמותי”.

חוה נבראת בראשונה והיא יושבת בודדה, ותשא עיניה והנה גבר עומד לפניה. אמרה לו: לא אתן לך מפריי אם לא תכבשני". הציצה, כי עבד-עבדים הוא, ותבך…

יא: בַּיִת בַּיִת

שׂרים מושלים בתבל ובאשר בה.

שׂרים ומושלים בתבל ובאשר בה. שר-המים מושל בנחלתו ושר-הרוח ממונה על הזוָעות ושר האש מולך בכיפתו. בימי קדם היו מביאים להם קרבנות והיו מתפללים אליהם, וגם עכשיו מרימים הם מס. מי יבין לתהלוכותיהם?

במוצאי שבת אחת, אחרי שמבדילים בין הרשויות, סוגרים שערי יום המנוחה ופותחים שערי השבוע. היטיבה אסתר אשת שמואל-מנחם את המנורה של זכוכית, נתנה בה שמן והדליקה אותה, והנה נפלה המנורה מידה על הקרקע ותישבר לרסיסים ועלה הלהב ואחז בבגדיה. הדבר היה בבית-המבשלות, והיא בבית לבדה; אישה כבר הלך לבית הגביר, ותצעק בקול משבּר נפש ואין מושיע לה. האש נוצצה מבין החלונות. ראה אחד עובר ברחוב וירם קולו ויצעק ויאספו השכנים והשכנות; השליכו על האומללה מרבדים וכסתות. כאשר בא שמואל מבית אדונו ופילס לו נתיב בין ההמון כבר עמד לפני גוף שרוף, נשמה אין בו, ויתן קולו בבכי ויגז את שערות ראשו. תּמה היתה אסתר במעשיה, אין עולָתה בה. אבל מי יאמר למלאך המשחית הרף? –

ואכזרים המה החיים. המת יובל אלי קבר וסגרה האדמה את פיה והשמש ממעל זורח כדרכו, יוצא הוא ובא. ובאחד הימים מבקש לו זה שנתאלמן מאשת נעוריו שארית והולך ובונה ביתו מחָדש. נכבדות דיבּרו בשמואל בן הארבעים וחמש, כעבור ירחים מספר; והוא אמנם מיאן להטות אזנו לאלה והיה בעיניו כחוטא לנפש. אבל גברו התקיפים, קשה היה עליו למאֵן כאשר ביטא אחד את הרעיון כי יקח לו את מלכה נכדת העשיר לאשה. כמעט קשה היה להאמין כי שלמה ה“אדום” יסכים לדבר.

והקישור הזה יצא אל הפועל, לתמהון כל בני לוטון. אֵם מלכה מיאנה בדבר, פילוג היה גם ברצונו של שלמה. אבל הלאו בחוּבּו נדחה מפני ההן. לא תמידים הם מצעדי גבר, ובאשר יבחר היום לא היה בוחר תמול.

את הנישואים חגגו לא בהמון חוגג בעיר, כי אם בכפר הסמוך ללוטון. הכלה היתה נדהמה ממהירות כל העינין. בצהרים העמידו את החופה לפני מרגש בית-מלון. איכּרי המקום לא ראו עוד כחזון הזה. קול מצלתּים של להקת בעלי כלי-זמר נשמע בכל אפסים. והרב מברך ומסדר את דברי הברית.

עוד בערב הזה שב המחנה ללוטון. הנערה נפדה מאִמה ומאביה, ותלך לשבת בבית בעלה, והמחותנים יצאו איש איש לאהלו ולמלונו. כוכבי-מעל נעים במסילוֹתם הנה והנה והירח מתכסה ומתגלה. מי יגביה עוף לשמוע שיחת בני-הלילה?

ממחרת היום בבוקר התעטפה אֵם מלכה במטפחת ארוכה, כי רוּחה נשׂאַתּה לבקר את בתה. היא נכנסה לחדר-המשכב והנה בת-חיקה יושבת בוכיה על המיטה, כי חוּלל כבודה, ואת פניה תסתיר…

יב: טָבְחָה טִבְחָהּ

אמצע חודש אב היה, נמחו סימני הצום וימי-הזכרון לאֵבל-קדומים. ושפך הקיץ הודו על תּבל ומלוֹאה, ושכם אחד מזה על ארץ אוקריינה הברוכה. שנת שׂובע היתה. אוצרות כל איכּר מלאים קצירי השדה. פירות האילן ופרי האדמה מונחים ערימות ערימות. שָמֵן הצאן. עטיני הפרות מלאים חלב. עגלים ובני-בקר, עדרי עזים וכבשים רובצים במגרשים הרחבים. חזירים לבנים ושחורים מתגוללים בחוֹרי-עפר ומוציאים קול נחר. סוסי-עבודה ובני-חורין מתחכּכים זה בזה; ובכל חוף ונחל מחטטים באשפתות שורות שורות אַוזים ותרנגולים בני-שנה. לוּ הקימו מזבחות בחבל זה והקריבוּ עליהם מן הצאן ומן הבקר או מן העוף, כי אז היו בני-אֵלים אוכלים לשׂובע ואִשֵה ריח ניחוח היה ממלא את פני כל היקום.

יום יפה היה והוא כבר פנה לערוֹב. דניאל יצא לעיר המחוז הקרובה, ושושנה ישבה לבדה במסדרון טירתה על יד שולחן עגול, אשר עליו עמד מיחם רותח והגחלים הבוערות נוצצות בין החרכים מטה. לבושה היתה שמלה דקה של צמר ועליה חלוק רחב ממראה התכלת עם בתי-זרועות פתוחים. על הצואר הגלוי היו נוצצים חרוזי-פנינים. דמדומי-חַמה, המנורה השאננה בחצר וקסם תמהון היופי התערבו והיו להד אחד, שאפשר להביעו רק על פסנתר או על כנור ועוּגב.

לשלמה ה“אדום” חָמיה היה אותו יום יום רב-עסק. מעלות הבּוקר רכב על סוסו, הוא יצא לראות בבית-משרפות-הלבנים, שנבנה במורד גבעת-הסלעים לא רחוק מלוטון, משם נטה הצידה, לבקר בבית אציל אחד ממכריו, בעל אחוזה רבה. חזר לבית-הריחים ויעל בעליותיו וירד בתחתיותיו; שׂח עם פקידיו וּממוניו, גער בעבדים המפקחים על אָשדות-המים, לא בן ששים היה היום, כי אם בן ארבעים לבחרוּת ולכוח. על לבבו עלה רעיון להגביה בנין בית-הריחים ולהגדיל מידת סאותיו. לוֹ חפץ ויכולת, לוֹ עוז מושל וממשלתו לא רחבה. כרגע אמר לבקר גם בבית בנו דניאל, שלא ראה אותו מיום נשואיו.

הסוּס היה קשור על עמוד-עץ וילך לשם רגלי; ובצעדו בשער החצר והנה כלתו ניצבת במבוא המסדרון. חץ פילח את כבֵדוֹ! בשפה לא-כבירה דרש בשלומה מרחוק ויכנס עמה למסדרון. אמרה שושנה אליו: “שב, אדוני”. והוא לא הסיר עיניו מזיוה.קצר המצע מהשתרע והלב רוחש. לא אך מגע-יד, כי אם גם מגע הנעל בבגד האשה היה מצית את הלהב ונתאדם שוב העולם. כלבי האיכרים מסביב התחילו לנבוח. שלמה ה“אדום” קם מהספסל ויבטא ניבים אחדים ויפן ויצא. ושושנה לא עצרה אותו. היא כבר טָבחה טִבחהּ, מסכה יינה. –

“הליל פרש כנפיו על יושבי חלד”. הטבע טוה מַטוהו ונושם בכל פעם, אזניו לבריאה. אבל בה חוש השמע והשמועה דבר אחד ולא שנַים. חיות-היער נעות ומבקשות טרף ואוכל, וחיות הבית עומדות על אבוסיהן. בן-אדם שב מפעלוֹ. אך זה עזב את מעשהו, ואהבה והחטא כורים לו כּרה. נשבע אלהים ליסד ארץ ולמלא את הארץ. ויקרב בשר אל בשר מתיחדים המינים, המציאות גוֹוֶעת ומתחדשת.

שלמה ה“אדום” חבש את סוסו וירכב עליו בלאט ויבוא עד ארמון בנו. שם ירד מעליו, פתח את השער, הביא את הסוס אל החצר והעמיד לפניו קופה של שׂעורים; הוא צעד כמה פסיעות הלאה וידפוק בלב מעולף על חלון בית-משכב כלתו. עשרה רגעים עברו והנה אשה עטופה לבנים פתחה את דלת המסדרון ותכניס את האורח חרש למעונה. כלב הלילה איחר להתעורר ויחל לנבוח בשצף-קצף. קול המון מפלי-המים נשמע והסהר הולך ונבלע בין עננים…

לפתע חרד העולם. שני הרים ניתקו ממקומם ונפגשו ונתאחזו יחד. צועק החי בבטן האדמה קול ענוֹת וקול רעם ותהום אל תהום קורא. נהפכו סדרי בראשית, ברקי הלילה אצים ודולגים, כימה וכסיל החליפו את מקומם. —

בסערת-נפש עזב באשמורת השניה בּכוֹר העיר את אוהל האשה, רכב על סוסו לשוב אל מעונו, והאדמה נעה מתחתיו. ליל-תרועה למשפחת השטן. קינת אלהים לא תישמע. מעשה היחיד דוחה את הציבור.

שלמה ה“אדום” התהפך באחרית הלילה על משכבו. המיטה נעה ונדה עמו כספינה בים. ניחם החוטא ויתעצב על לבו. גמר אומר וידור נדר לחדול מפשע, וגם חשב את דרכו. והיום בא, מפניו מתחבאים גם הכרובים. עזים כּמות הם חבלי התשוקה, כל באֶיה לא ישובו…

יג: אֲדוֹנִיָה וְאַבְשָׁלוֹם

נער הייתי ואני למדתי בכתבי-הזכרונות למלכים וקראתי כי אדוניה בן-חַגית בּיקש מאֵם המלך שתינתן לו אבישג פילגש אביו לאשה. ובשמוע שלמה את הדבר, נשבע כי בנפשו דיבר אדוֹניה. ובא חזון אחר בלבי והפך את המאורע מן הקצה אל הקצה. הנה נפגש בן-חַגית עם אבישג השוּנמית בשׂדה-שָלֵם והיא הנערה היותר יפה הכל גבול ישראל ואיש לא ידעה. ותּתלקח בלבו האהבה אליה, ויעל ויגד לאביו לאמור: יָשרה בתולה אחת מבנות עבדיך בעיני, קח אותה לי לאשה ותברכני. וירא דוד את אבישג כי טובת-מראה היא ועוֹלה על נשיו, ויחשק בה גם הוא ויאמר: אך נַחלתי תהיה ומנת חלקי היא. ויצא הבן מבוהל מאת פני אביו. ויבוא זעם, הוסרה העטרה נחתם גזר-הדין על מלכות בית-ישי.

והחזון נארג בחדרי לבי גם מזה והלאה ויקבל שוב פנים אחרים מאשר חָרוֹת בכתובים. גם אדוֹניה קשר קשר על אביו, כי קינא בנפשו לֹנערה, ורוחו לא ידעה מנוח. והעם הולך ורב את בן-המלך ויהי הקשר אמיץ. בן מתנקש בחיי אביו, כי חילל זה את הברית.

דניאל גוֹרש שבעתים מבית-עֶדנוֹ. נמוגה נשמתו וצעקה מצער ומעלבוֹן מבּוקר עד הערב. לפתח העולם רובץ העווֹן, והן גם בך העלוב דבק החטא. הנך מסתכל בפי אשת-בריתך, כי נתארכו מעט. הלא היא בת-אדם, אשר שׂרתה אל אלהים וַתוכל ולא תירא ממצר שאוֹל, צמיד עשי זהב טהור על זרוע החוטאת, והוא כנחש אוחז זנבו בפיו… ועיניו אבני-שמיר נוצצות ובוקעות עד חררי כליות. הנך סועד יום יום עם זו, שרחקה ממך ושתּעתה מני דרך. הנך מדבּר ושׂח עמה כדבּר איש עם אשתו, ולפתע מתנער בלבך רעיון נורא ואיוֹם: זו הפרה חוק-עולם, ואף עקרה מוסדות. רועשים כותלי הבית מצער ומצוקת-הנפש ואין עוֹז לך לקרוא באזני היושבת עמך: בּגוֹד בגדתּ, העוית ופשעתּ! הנך מדבּר את האלהים בבּוקר ובערב. שלוש פעמים ביום אתה נכנס לבית-הועד של הצופה ויודע-הכל. הנך מזכיר שמו הגדול, ואתה – אתה איש חוטא, אתה הוא שפגמת ואינך כדאי וראוי לבוא לפני המלך. איך תשא עיניך והמַעל שוכן בחצרך…

יד: הַמִּשְׁפָּט

יצא הקצף! דיבּת בני-העיר על דבר בית אבּא-ירוחם שכנו של הגביר נתאמתה, זלמן בכורו פרץ גדר וימעל גם הוא מעל. ראו אֶראֶלים וינאצו ויבואו אף וחימה ליסר את יושבי לוטון. דֶבֶר בא בשעריה ויחנק גדולים וקטנים, רבּוּ המתים בעיר על דבר פשע. קראו צום, פתחו את הארון והתחננו לפני ספרי-הגויל. אך אין עונה ואין שומע. גם התאומות בּילה ורחל מתו ששתיהן בימי זעם אלה ובבית חיים-יונה תאניה ואניה.

ביום השלישי לימי-האֵבל הרים שלמה ה“אדום” באולם בנו את המכסה הלבן מעל פני הראי, והוא לבדו בחדר. – והוא רואה נחש הולך קוממיות בגובה אדם, קרנים ארוּכוֹת לו למעלה וחרב מרוּטה חגורה במותניו. לבבו התפלץ בקרבו. ביקש לקרוא בקול, ולשונו נאלמה – והנחש הולך ומשתרע, הולך ומשתרע. מלא הוא הראי כתמים רבים כקשקשים. התקרה שוקעת. לפתע גז כל המראה. אבל ראשוֹ עליו כגלגל. הוא מיהר לעזוב את האולם ויצא החוצה. יום מעונן היה ושרביט של אש נוצץ ברקיע…

שלמה קם בבּוקר, חגר רצועה של עור למותניו. עזב את השער וילך בשבילים צרים בין השׂדוֹת ויקף כה את העיר ברגלים אָצות הוא צועד על הגשר; הוא עובר על בית-הריחים ועוד מעט והוּא עומד לפני ארמון בנו. – דניאל נסע היום לכפר לא-רחוק, לשׂכּוֹר שם עובדים ופועלים. – אָמה כבת שבע-עשרה יצאה לקראתו ותאמר “סורה, אדוני, הגביר מחכּה לך”. ויבוא הנרגז דרך המסדרון אל הבית. שושנה עוד היתה לבושה שׂמלת-הבּוקר וגם היטיבה היום את פניה. ויגש חָמיה אליה וידחפנה בזרועו. בבהלה קפצה ממקומה ותאמר: “מה לך?” ויתּר ה“אדום” את הרצועה מתחת למַדיו ויחל להוריד אותה על גו האשה הזונה ועל כל אבריה. והיא לא צעקה ממכאוביה ולא התחננה לפניו, וגם לא נשמטה מידי מיסרה, חמת המכה עלתה למעלה ראש; הוא רקע ברגליו, אֵש יצאה מנחיריו; חפצו היה לרוצץ את גופה ולכסות אותו חבּוּרוֹת חבּוּרוֹת, ולסחבה בשערותיה הלוך וסחוב ולהשליכה אחרי-כן בעד החלון כאיזבל המלכה בשעתה. תתן נפשה תחת נפשות! ויגש אליה בשאון-קצפו ויחל שוב להכותה. אז אמרה: “הרף, אמתך אני”. ויחרד האיש, חדל ממנה וימהר ויעזוב את החדר. השמש עמד במרום-רקיע והביט ליושבי-מטה ותועי-ארץ.

עוד ממחרת היום הלכה שושנה מבית אישה ותעזוב את העיר.

טו: נֹחַם

חדל הנגף. נגדרו הפרצוֹת. אבל בבתים רבים בלוטון העיר מָעַט מספר הנפשות. פה מת ראש הבית והניח אחריו בני-ביתו לאנחות ופה מתה אשה בנעוריה, נערים בני-החדר, עוֹללים שהציצו אך פעם מתוך סדק קטן בחיים, נדדו לבית-מועד לכל-חי. רבו אומרי ה“קדיש”. מַצדיקים בקהילת-יעקב את הדין ומגדלים את שמו יתברך.

בימים ההם בא גם רבי לעיר. והוא איש פלאי מבני הקדושים. ידוע-חולי היה, רוחו הזדכּכה ועיניו רואות למרחוק. ביום מרבים האנשים לבוא אליו ב“פדיונות” ובקשות, ובערב יבקר את בתי חשובי העיר, להאציל להם את ברכתו. יהי בצעדו על מפתן הארמון של דניאל חזה “דינים” שוֹרים על הבית, נרתע וחזר לאחוריו… נדחק דניאל ביום-מחר למחיצתו של בחוזה, שפך לפניו את שיחו ובכה בדמעות-שליש. הרב סגר את עיניו, עשה בידיו תנועות משונות באויר ואחר-כך השיב בדברי-חידה ואמר שלוש פעמים: הדרך רב… הדרך רב… הדרך רב…

ולפני דניאל אין דרך ואין נתיב. יום בא והולך, ובא בלי חלוֹף. גם איש שלוֹ מצוות ומעשים בחול ובקודש ולוֹ תורה ויראת-שמים, בודד הוא בסביבתו. “פלג-גוף” זה הוא שונה מאיש שנתאַלמן מאשתו. הנך יושב בחדרך. הנך בא אל האולם או יוצא אל המסדרון או גם החוצה, ואיזו שארית בך לא תלך ולא תצא עמך. יש תוספות בנשמה ויש כובד בנשמה. אינך יכול להתפלל בקול ולזמר לאלהיך, גם לעולם מין סיגוף וכיסוי. נזוף אתה. קידשת אשה כדת, הכל נחתם בחותם הזיווּג. יום ביומו ישבת עמה אל שולחן-האורל ועיניך ראו בקרירות יפיה. הנך מדבר עם קרובים ורחוקים.וחוץ משטח השיחה עוד איזה דבר רוחש בך. קם אתה בבּוקר וראיון יכביד על לבך, כי היום לא יסוּף, במערכת החשבון יש חיבוּר וחיסוּר כפל וחילוּק, אבל את הנפש לא נמוד ולא נסַמן. “הדרך רב, רב הדרך”.

הקדים דניאל פעם אחת ללכת אל בית-התפילה, שלא רחוק היה מביתו של שמואל-מנחם, לתפילת-מנחה, ויטייל קצרות לאורך הרחוב. מלכה בת אחיו ישבה לפני פתח ביתה ותינוק בחיקה. פניה מפיקים איזה חן דוֹמם. ויסר אליה וישיח עמה מעט, כחוק הקרובים. – ובהיפרדו ממנה עוד הוא הוגה בה… מה' מצעדי גבר, אבל הנה גואלה היה פעם ולא היטיב חסדו עמה. – “מחשבות זרות” מפלסות להן אורח בחוּבּוּ. בלילה הוא נדדה שנתו. —

טז: מֵעוֹלַם הָאֱמֶת

גם יתומי בתיה אשת דניאל אזכיר.

כנאמר, השאירה בתיה אחריה לבעלה נער אחד ושתי נערות. את הבן היחיד ילדה באחרונה וקראו את שמו לוי. שם הבכירה היה יוכבד ושם אחותה הקטנה היה מרים.

לוי היה נער מפונק ובלתי-מושלם. רק בקושי תפס את הלימודים בבית רבו. וגם בלי חשק הלך יום יום אל החדר. דניאל התאמץ לשפוך מרוחו עליו, והיה קורא עמו בכל ערב-שבת מקצת מפרשת השבוע. אבל אין דמיון לנער ואינו משיג דברים קראו וַיֶאתיו אז. לא כן הבנות. יוכבד ומרים נערות חולמות היו ובתארן – כענפי עץ אחד היו. שחורות ונאות היו. מקלעות שערותיהן סובבות את ראשיהן, עיניהן שואלות. החליפות בין אֵם לאֵם, התמהון, שנשאר אז בבית, ארגו בלי הרף בצעיף הפרוש על הנפשות הרכות. אך שפת הנחל הבינו. הבּוקר קרוב ללבּן. ביום שבּת ומועד התעלה רוּחן והרגישו בלבּן פלאות-קדם.

ויהי פעם בלילה, דניאל ישב באולם הגדול לבדו, לפניך פתוח היום תלמוד דבני-מערבא. רחוק המַהלך מהיום לטבריה, שם ספרו ומנו כל האותיות שבתורה, הלּכות הלכות על התּגים ועל הנקודות; ואנו מצוּוים לעשותן, לקיימן ולהגות בהן, אבל לא יתגאה אנוֹש, בעת שרק שיחה בפינו ואין עוד קרבן ואין מזבח. עושים ציוּן לנפשות, המצבות אילמות הן. ותבוא יוכבד הבכירה בלאט, עמדה לפני אביה כתמרה ותפתח פיה ותאמר לו: “אבי מחמדי, איה אמי ילָדתני? —”

ליל חג הפסח בא. על אדמת בני-חם ומקום הטומאה עבדו טהורים ובני-טהורים בפרך. ויקנא אלהי-צבאות לעמו, וַיִגָלה בחצי הלילה להכּות בכוֹרי מצרים כּפת בני השטנים וישלחם לארץ-גזירה. וזכרו בני-ישראל בכל דור אותות אלהיהם ואת ידו החזקה. איש איש חוגג באהלו חג החירות והפדות, מוציא השׂאוֹר מנפשו ואוכל לחם-אבירים.

לבוש לבנים ישב דניאל מוּטה בראש שולחנו הארוך ו“ערך את הסדר” ליתומיו. מנורה בעלת שבעה קנים עשויה כסף טהור הפיצה אור בחדר האוכל. על החלונות פרושים וילאות לבנים ארוכים, יורדים ונסרחים על הקרקע. עולם בתוך עולם. “חזין עילאין ואורות גדולים” ממלאים שמיא וארעא.

קם ה“מלך” שאינו מעוטר ממיטתו לפני אמירת הלל הלילה, לפתוח את הדלת, במנהג העם; והנה אשת-נעוריו עטופה לבנים מראשה ועד רגלה עומדת על יד הפתח.. ויבּהל מאד ויתעלף…

יז: חָרְסָה וָסַהַר

בימים ההם נארג עוד צעיר אחד במסכת המעשים, ולוֹ שם מקראי: אמנון.

אמנון היה בן לאחד מן היראים והשלמים שבעיר. אביו היה נשיא התורה ויחשׂן, באוצר ספריו נאספו שרידי העבר, והוא שומר התורות והמנהגים; והנער גם הוא רועה על הררי-קדם מבּוקר עד ארב הוגה בצפונות המסורה.

ולאמנון אחות בכירה, והיא התרועעה עם לאה נכדת הגביר. ותבוא לאה אל בית הירא כפעם בפעם, ועמה אור וחיים. ותלך נפש אמנון שבי אחריה, וגם היא נעמה חברתו עליה. אמנון ביישן היה מטבעו, אבל לאה משכה אותו בעליזותה ותשעשע עמו כאֶת אח. היא אילצה אותו להביט ישר לתוך עיניה והניחה מבלי משים ידה על שכמו. העולם אינו מדבּר עוד מתוך הספר. בו חלון נפתח מכמניו נוצצים לנגדך.

בדידות דניאל המשי עָצמה אז יבקש את אבי אמנון כי בנו ילמד עמו מעתה ב“תורת חבר”. ונאוֹת לו בזה. וכה החלה שוב תקופה חדשה בחיי אמנון. שלוש פעמים בשבוע אחרי ארוחת-הצהרים עשה הנער את דרכו מגוף העיר לככר בית-הריחים. הדרך הולך ונשפע, בתי היהודים נעלמים, לתוך הלב בא מרחב ודוחק גם יחד. הנך עומד לפני ארמון גדול כתליו יביעו שירה דוממת. ואדון המגרש מקבל את הבא בסבר פנים יפות. יושבים אל השולחן ושותים חַמים, הולכים אחר זה לטייל בפנים החצר. לעתים דניאל ואמנון גם בוקעים שניהם עצים בּחצר, לחזק את כּוחם. ולפנות ערב המה יושבים יחד לפני שתי מַסכתות פתוחות וּמַרצים איש לפני רעהו את דברי הסופרים. כי עברה יוכבד בשעה כזו לפניהם והלכה מחדר לחדר, היה כמו כוכב נראה ונעלם. אמנון חרד בכל פעם למראה ההוא, ובלכתו מבית דניאל אחרי תפילת-המנחה נשא סמל חדש בחוּבּוֹ. –

קרה שממחרת היום עלתה שמשה של לאה, ואז ניתקה נשמתו מסוּגרה. סוד בנפשו והוא לא יכחיש. עולה הרגש, מתרחב ומתפצל, חולם אתה וקול תרועה נשמע. עצם תקרב אל עצם והנה גוף חי. שתי עינים לך והעולם הוא אחד.

נבוך היה דניאל ונדכה לפרקים. לבו מפכּה ונדחף מעבר אל עבר. רב היה לו, ויאל נפשו למות.

יח: בַּחֲצַר-עוֹלָמִים

אמנון נעשה יתום מאמו ולא נשא אביו אשה אחרת. ויהי הדבר לשיחה בפי כל. בכל יום בשנה, אשר בו לקח אלהים את נשמת הולכת והשיבה למעונה, מדליקים נר בוער מערב ועד ערב; לומדים פרקי משניות רבי יהודה ואומרים את הקדיש שלוש פעמים. קישוּר בין יושבי מטה ומעלה. תיצרפנה הרוחות ובני-החיים נזכרים כי גם להם יום פקודה. —

יום-צום תשעה באב הגיע. אבלים הם בני-אדם וּנדויים למקום. שהחריב אלהים את מקדשו ואת עיר-דויד שרף באש.הולכים בני-יעקב מחוץ לעיר ותולשים עשבים במשכנות המתים. שורות שורות מצבות עץ ואבן ממלאות את המגרש.בית-עלמין של בני-לוטון במדרון הוא נטוי ועל שפתו נחל ירוק או בצה.

גם דניאל יצא היום עם יתומיו, לפקח על מצבת רעיתו. הוא ובנו יחידו עומדים ומסתכלים בכתובת: פה נקברה האשה הצנועה והחסידה, מנשים באוהל תבורך… מרים עומדת מאחוריהם ויוכבד לבושה שמלה דקה מתנועעת ניצבת לימינם. בתי מרומים בשפלה; בשורה קודמת לזו ניצב אמנון על מצבת אמו. דוממות הן הנפשות, הלבבות רוחשים…

בנשף אחד של ימי-הסתיו שׂמה יוכבד את מעילה עליה ותעזוב את חצר אביה ופניה מועדים לשדה ישני-עפר. געגועים נסתרים תקפוה וישאו את נפשה. ואמנון התגנב גם הוא מאוהל אביו וילַוה את הילדה בדרך לבית-מועד לכל-חי. שני גוים נעים ורוח אחד מקשרם לעד. כה נעלמו שניהם יחד מבית הוריהם ואיש לא ידע לאן הלכו! שבוע ימים חיפשו אחריהם בימים ובלילות, והמתעמלים אמרו נואש. גשמים מרובים ירדו אז ומלאו את הנהרות והנחלים. גם הנחל הסובב את בית-העלמין התמלא והתפשט על גדותיו. שומר הקברים בא לתקן בדקי גדר, והנה שני גופים מלובּשים צפים על פני המים…

ממחרת היום נקברו “הנאהבים והנעימים”. ויהי אֵבל ורעש בלוטון. עוד היום חידה הוא דבר מותם לבי הקהילה. ואין פותר.

ולאה-שבת משושה ולא שרה מאז עוד.

יט: פְּגִישָׁה וּפִרְצָה

את בית-הריחים שכר בשעתו שלמה ה“אדום” מאת בעליו האציל, איש אשר לו אחוזות רבות למשך עשרים שנה. קנין דלא ניידא נמסר ביד אחר בשטר ובתנאי ברית, והלז מושל בו דור שלם, כאילו שייך לו הכל “מתהום ארעא עד רוּם רקיע”. עובר זמן, והנה באים אמידים אחרים, לוטשים את עיניהם אל מקור לא-אכזב זה ומתחרים עם שוכרו, מוסיפים על דמי-השכירות, מעלים את השער שבעתים, או גם דוחקים את המחזיק בו זה כבר ממחציתו. תקנות בעלי “ועד ארבע ארצות” כבר נתמוטטו אז באהלי אוקריינה. לא אך שנַים אוחזים בכל מקנה וקנין, כי אם עשרה ועוד יותר, גובר התקיף, אבל לפעמים גם הוא נכשל.

אותו האציל מת והשאיר אחריו שני בנים. חילקו ביניהם את הנכסים הרבים, ועלתה אחוזת הריחים בחלקו של הבכור, שהיה קל-דעת ומפליג לשׂחק בקוביה. באודסה עיר-רוכלת עמים על גדות הים השחור, היה מבלה ימים ונשתקע בים התענוגים. בשעה דחוקה מכר את לוטון ואת אגפיה לאיש זר, שלא ידע אותו ה“אדום” מתמול-שלשום. ויחל שלמה אז לחשוב מחשבות, הוא רואה ענן עולה מרחוק ולא ידע את נפשו.

לא קל היה הדבר, גבר למעלה משישים, שמעודו לא הרחיק ללכת רק עד עיר-המחוז הגדולה, נשא עתה את רגליו ללכת בדבר עסקיו לאודיסה ההומיה. שמואל-מנחם מזכירו וחתן בנו ליוָה אותו בדרך. ובני לוטון שׂחים במאור. באודיסה משל אז בלי מצרים השר אוֹרלוֹב, שיצא שמו והיה גם לצורר-היהודים.

יום-גנוסיה היה. יותר מיֶרח ימים כבר עשו הגביר ומשנהו בעיר רבתי-העם. בּיקרו בבית האדון החדש, שלו שייכת עתה אחוזת-הריחים, והוא דיבּר עמהם כמעט טובות ולא העמיד פנים. שבעי-רצון היו. ובעברם על חנויות נשקפות סרו שמה לקנות איזו מתנות לביתם, פלאי-פלאים ראו על כח שעל. הנחל הרחב בלוטון הוא כאגם קטן מול הים הגדול.

שלמה ושמואל ישבו על ספסל ארוך משוח בצבע לבן בככר-הטיול, המבריחה את העיר, אילנות נטועים מזה ומזה, חול אדום פרוש על השבילים הצרים באמצע. שורה של אנשים הולכת קדימה ועל צדה שורה אחרת חוזרת. אינם אצים ורצים, פנויים הם הולכים זה אוחז מקל-תפארה בידו וזה מעשן. איש ואשה הולכים שלובי-זרוע, מדבּרים בכל לשון. השמש זורח.

והנה פקיד גבוה לבוש בגדי שרד בא מרחוק עם אשה יפה מאד, הלבושה כבנות האצילים. שלמה ה“אדום” קפץ ממקום-מושבו. הלא שושנה היא הולכת פה. הוא אוחז בידיו בשתי רקותיו. אֵש ניתזה מעיניו, גופו רועד; והוא כחולם קשה בעצם היום. גם שמואל ראה את המראה ולבו דופק. קרובתו בחרה בבן אֵל-נכר ושכחה את בית אישה ואת מולדתה. כרגע אמר לרוץ אחריה אבל לא היה עוז בנפשו. ומה יאמר לזרה ומה ידבר? –

בברכים כושלות שבו שניהם לבית-המלון. לא שׂחו ולא נועצו יחד. כל אחד מהם ישב בפינה תפוש בשרעפיו. אחרי שעה התעוררו, צררו את חפציהם והכינו עצמם לדרך.

בימים אשר ישב הגביר ובעל נכדתו בעיר אודיסה הרחוקה בו בשטן ולקח לו שׂה מן העדר בבית חיים-יונה.

דבורה האדומה, אחת הבנות, גָדלה ורוחה התעורר. יום יום הביטה בעבד החדש, אשר דבר לו עם הסוסים. והוא בחור אמיץ-כוח, פניו כברזל מוצק, בצעדיו יבקע את האדמה מתחתיו. ותלַבּבהו וימצא קן בנפשה. ויהי בערב אחד, והיא באה אל האורוה, חשוקה עומד על הסוסים ומַחליק את עורם הנוצץ. אך כותנתו לבשרו, מכנסים לו ורגליו יחפות, וכולו נחמד למראה. ניגשה ותטפח לו על שכמו. נפנה לה, תפשה בשתי ידיו ויהדקה אל חזהו. פה אל פה דבקוּ ואהבה אחזה בשניהם יחד ולא נפרדו.

שיכּורה היתה דבורה, חשקה היה להרים כל דלת מצירה. ותדלג בעד החלון החוצה ותבוא דרך חלון אחר. צפרי-שמים פורחות באויר. מארובּות-העשן שבבתי הרחוב מיתמרים עמודי הענן, מיתמרים והולכים, עולים מעלה מעלה, עד אשר עין לא תשוּרם.

אחרי ימים עזב העבד את בית אדוניו, שב אל אוהל הוריו בכפר רחוק עשרה מילין מלוטון. ודבורה נכדת העשיר נעלמה גם היא וצרור חפצים בידה. ותלך אחרי מאַהבה ותאמר: עמך עמי ואלהיך אלהי!

העיר הומיה. ברחובות ובשוָקים עומדים קבוצות אנשים ומשׂיחים. אין בית ואין משפחה שלא התעוררו על המעשה.על כל העדה לחגור שק.

לתאֵר את רושם הפרצה השניה של הגביר, בשובו לביתו בלב מוּקשה, לֶאה יִלאֶה עטי.

כ: גַּחֲלֵי-רְתָמִים

דרשן בא לעיר מבעלי-המוסר. לוטון עיר חסידה היתה. הדרך בעבודת-השם היא הכּוָנה וצירוף-הלב; מבקש אלהים מבריותיו לדבקה בו וללכת באורחוֹתיו. השערים נפתחים בכל יום לצדיקי-הדור, והם עומדים וממַצעים בין בני-אדם ובין אדון-העולמים. על ידם משרתים גם מלאכים וּשׂרפים, אֶראֶלים ועירין קדישין. היוצר מתאחד עם הברואים וכל נמצא משתוקק לשוב אל השורש העליון, כה נמשכה ההשפעה מדרי-מעלה לדרי-מטה והולכת וחוזרת עד יבוא יום שבת-שבתון לכּל.

נוסח אחר בהנהגת העולם ליראים את משפט ה' ממש ולהולכים בדרך אשר כבשוה בעלי “ראשית חכמה” ועוד. הרבה מיני אש יש בגיהינום: גחלים גדולות כהרים וכגבעות, ויש בו נהרים של זפת ושל גפרית. חָטא האדם למטה, כי השׂיאהוּ יצרו, אז מלאכי-משחית משליכים אותו באש הבוערת בשחת, והא פותחת את פיה ובולעתו. ולא די בכך. מאכילים את זה שהשחית דרכו גחלי-רתמים; חותכים בשרו אבר אבר ומשברים עצמותיו. יושב הוא הפושע, שאין מתוֹם בגופו, ורואה איך מחנות תולעים באים וסובבים אותו מכל עבר. הוא צועק מגודל הכאב ואין שומע לו. שוב באים מלאכים אכזרים ומכים אותו בשוטים ומיסרים העקרבים. הדם שוטט ואין מרחם עליו. אֵל קנא הוא נותן התורה והחוקים והמשפטים. אוי לו למי שהלך בשרירות לבו; וי ליה לבר-נש שנשא עיניו אל אשה והביא עליו ועל הבאים אחריו חטאת לא תימחה!

בקול מַרעים הרעים הדרשן על ראשי העם בבית-הכנסת שבלוטון את אִיומי דבריו ויך בשוט לשונו על קודקוד הגביר. שהיה בתוכם. הוא מרט את נפש החוטא במו בצבת, פשטהּ ערומה; וכאילו קרא באזני כל אחד מהנאספים: “ראֵה מה עוללת ומה פעלת ואיך פגמת, העוית והרשעת; אחריתך עדי אובד, ולא יאבה ה' סלוח לך!”

שלושה ימים ושלושה לילות התענה שלמה ה“אדום” בנפשו. הורידוהו ממרומי- פסגה לשאוֹל-תחתיות וגדרו הדרך בעדו. ביום הרביעי לפנות ערב בא הרב דמתא, נכנס עמו חדר בחדר ויגל לו את עוונו הגדול. ויחרד הרב וילָפת, עיניו חשכו הארוּבּותיהן…

כא: בְּמוֹרַד הָהָר

דבר קרה בלוטון, אשר כמותו נשמע אך בימים ראשונים. ביום השבת בבּוקר, כאשר כבר נאסף העם לתפילת-שחרית ושליח הציבור עומד לפני העמוד ומַרצה את הזמירות, נראה על סף הגביר דמתא, והוא לא עלה למקומו הקבוע בכותל המזרח על יד ארון-הקודש. כי אם ישב לפני תנור-החורף במקום פנוי לעניים ולדלים; התעטף טליתו וַיחל להתפלל מתוך הסידור. נבהלו כל צאן יעקב למראה ההוא. ויהי להם כליקוי-חמה בעצם היום…

נשבת דבר השבת. כל פנים קיבצו פארוּר, אם ארזים יכוֹפו את קומתם, היש עוד תקומה לאזובי-הקיר?

שלמה ה“אדום” החל להישמט גם מעסקיו וימלא את ידי דניאל בנו לנהל את כל תעשית בית-הריחים. חיים יונה לא היה מוכשר לַדבר, אבל שמואל-מנחם יהיה לו לעזר. דניאל עוֹיֵן את שמואל-מנחם מאז. מידת פעולתו התרחבה בזה, אבל אבדה עוד יותר מנוחתו. הקנאה בין קרובים ורחוקים תפריא.

בימים ההם בא איש מזימות אל הגביר ויציע לפניו לגאול על ידו בכסף מלא את נכדתו הנידחת ולהביאה מחוץ לגבול, ולא אבה לשמוע לו. לא ידע כי בשטן חורש עליו שנית מזימות.

ויהי לפני חג-השבועות לבני-הנוצרים. הימים יפים ונשפך מזוהר השמש על עדן האדמה. כל רוח מתרומם, כל נפש גדלה התעוררה בלב פֶסי המקוּדשת תשוקה עזה לחזות את פני אחותה. ותקם ותעשה את דרכה אל אותו כפר, ולא הגידה לאיש מחפצה וממגמתה. גם היא הלכה ולא שבה. פשטה את בגדי חמודותיה ונישאה לבן אֵל-נכר.

גם חיים-יונה אבל וחפוי-ראש ישאל לכל עובר: “איה בנותי, כי הלכו?” –

מתה בימים ההם גם אמו הזקנה ומוחו לא סבל דא כלל.

כב: אַגָּדַת הָאֵלָה

בימים קדומים עמדה על אֵם הדרך, ההולך מלוטון עד עיר-המחוז, אֵלָה רבה וכבירה, אשר פארותיה השתרעו ותיראֶנה למרחוק. בצלה מצא כל הולך מחסה. וכל העוברים ושבים נחו אצלה מדרכם. אדמת-מישור היא כל הככר ההיא. אין גבעה ואין עמק ואין גם אגם-מים. והנה מבטן האדמה צמח עץ גדול ורם, והוא הולך ומשגשג משנה לשנה והיה לכל החונה בסביבה ההיא וסמל העוז והגובה. בארץ-העברים היו נותנים לו גם כבוד-אלים והנשים היו מזבּחות ומקטרות תחתיו.

בימי הקציר החלו עלי הצמרת לנבּול ולא עלו עוד. נכרתו ענפים רבים ואחרים גם נעקור נעקרו ביד חומס. למעלה משורשו בא לו רקב, נתמקק העץ במקום ההוא כקמח וכף איש חדרה אל תוכו. נתבקע גם השורש, החציר מסביבו יבש, רוח-סועה מסעַר החזיק בראשו וישברוֹ. גלמודה היתה האֵלה ותהי עתה למשל ולשנינה.

ויהי כי התאספו פעם איכרי המקום והחליטו יחד להפילה ולהכריתה. כמלאכי-חבּלה באו מכל עבר: זה גרזו בידו ולזה מגרה, הם אך החלו להכות בה בכוח ובאכזריות-חמה והנה קול זוָעה נשמע וַתהי הארץ לחרדה.כמו יד נעלמה נגעה בערפם; וכאשר השיבו את פניהם נשקעה כל האֵלה במקומה ותסגור האדמה עליה את פיה.

אחרי מות הגביר העצום וקברו אותו כמצוָתו לא בשוּרה הראשונה, פתחו גם את ספר הצוָאה: והנה שני בניו חוֹלקים בשוה, ולא נתן לבכור פי-שנים. חלק העשירי מכל הונו הקדיש ל“עולמות” ולדברים שבצדקה. נר-תמיד ידליקו לנשמתו ולנשמת נכדתו יוכבד שטבעה.

סכוּם ידוע לחודש יקבל חותן נכדו שמואל-מנחם, שיוסיף לעזור בהנהלת עסקיו. ופלא הוא: הוא הפקיד לנדה בעד הנערה האילמת, בתו של שמואל-מנחם מאשתו הראשונה, הון רב של עשרים אלף רו"כ. דבר כזה ודאי לא היה עוד לעולמים.

והעיר לוטון אלמנה, שעריה שוממים.

כג: שָׂרִיגִים

עברו ימי ה“שבעה” ומנין ה“שלושים”. חלוקת הירושה החלה וכל אחד משני הצדדים מתעמל להכריע את הכף לתועלתו. לעזרת חיים-יונה האויל עומדת רעיתו הנבונה וחתנה המזכיר. ודניאל גם הוא, אם גם עבד עד היום את אלהי-הרוח, מרגיש עתה את דבר הקנין עשרת מונים מאשר עד כה. ולוטון, בהלקח ממנה מלכה ונשיאה, מחזיקה בשׂמלת היורש השני, לאמור: קצין וגביר תהיה לנו ואל תעזבנו. אלה שפני לו עד תמול עורף מתקרבים אליו היום, חונפים לו גם מתנגדיו, והוא נעשה על כרחו לאב וּפטרוֹן. טרוד הוא מן הבּוקר עד הערב. אינו יכול עוד לקבוע שעורים לתורה, ואף אין לו פנאי להתפלל בכוָנה כדרכו. “מחזיק הוא מנין בביתו”, כדי לאמר את ה,קדיש",ובעצם לבו אינו נתון עוד למערכת-מרומים. רבים הם העסקים ומתגלגלים הענינים. זה בא אליך, מדבר רכות ומרמה בפיו; וזהו עיקש במשא-וּמן וגזלן פשוט הוא. בית בלי אשה כספינה בלי קברניט; כל אָמה גבירה היא לעצמה, תגרות בין השפחות, ואף אין דואג לבנים. לעתים הוא בא אל בית אחיו ומסדר איזה צרכים עם גיסתו. הדיבּור עם אשה מַשׂכּלת פועל באיזו מידה על הרוח; וכי תשיח עם כמו זו אינך מזוין עוד בחרב ובחנית. אולם על סף בית שמואל לא יצעד, נפשו עליו תכאב, כי נזכר במלכה.

על לבות אנשים אחדים עלה גם הרעיון, כי מן הראוי שבן הגביר יבקש לו התר ממאה רבנים לשאת לו אשה מחדש, אחרי שעזבה אותו אשתו ואיננה. בימים ההם נסע דניאל לעיר-מושבו של הרבי לשבות שמה,והחסיד חיזק לבו ואימץ את רוחו. ביד ה' ההטיה לשבט ולחסד ואשרי הבוטח בו.

בין העלמות הבודדות, לאה בת חיים-יונה ומרים בת דניאל, נולדה קרבת-לב ותאהבנה אשה את אחותה. ביום הזה ירדה לאה אל מרים, והיא הלכת לקראתה, חיבקתה ונישקתה; וביום שלמחרת עלתה מרים לעיר לבקר את רעותה. לפעמים הלכו גם לטייל יחד. כל רואה בנות-חן אלה נע להן.

בעיר-המחוז הקרובה גרה בחלק נבדל אשה אלמנה אחת, ולה שני נערים, עילוּיים ומופלגים בתורה. הבכור הקדיש עתותיו ללמודי התלמוד; ואחיו השני הגה בפוסקים ובמשנה-תורה למשה בן מימון. בחדר מיוחד ישבו תמיד יחדיו. זה עובר מהלכה לאגדה וחוזר ושח משיחות ראשונים ושדה סוגיות חמורות; וזה דורש בפסקי המצוות ובפרטי החוקים. כשיגע האחד והתנמנם, התעמל השני ללמוד בעוז; וכשישן השני היה קם אחיו ולומד מעוּמד – לקיים “והגית בה”. רבים התקנאו באֵם הבנים.

ויהי לימים בא מוכר-ספרים פלאי לעיר, והוא סובב בחבילתו על הבתים ומוכר ספרי-תנ"ך קטנים בני כרך אחד.הלא המה כתבי-הקודש, וחשודים הם באהלי יעקב. שׂמו הנערים עצות בנפשם, אם לקנות מן הספרים האלה או לחדול? ויגבר בהם חשקם.

התורה ידועה היתה להם מספרי-החומש ומפרשות השבוע. לקטעי הפטרות לא שמו לב עד היום. אבל עתה הנה תורה, נביאים וכתובים לפניהם על הסדר. בפרקי הנביאים ראשונים המעשים והמקרים מושכים את הלב; נשגבים הם דברי הנביאים ומושכלים אמרי הכתובים. אין הלכות ודינים, אין מקשים ומתרצים, עוז הדיבּור צולל באזניך ואף רוחך הומיה.

והלכו ופרשו הבחורים הנחמדים האלה מתורת-חכמים ונשתקעו באמרי-יה ובמַשׂאוֹת חוזי-קדם. לא נעלם מעיני אִמם השינוי בלבות בניה ותשא צער בחוּבּה. תקוות שרידי העיר לשני השריגים האלה היו לאפס.

ויהי כי הגיעו שני האחים האלה לבחרוּת, אמר שדכן אחד לקשר את שניהם בקשרי אירוסין עם שתי נכדות שלמה ה“אדום” בלוטון. ותמאֵן האשה ותאמר: לא אוכל לחלל את נחלתי ואתן את בני לבנות פסולי-משפחה ואֶגָדע מישוּעתי". והיא לא ידעה כי במרום נחתם אותו הזיווּג לעדה ולקיום. בלילה הזה בא בעל-החלום אל אֵם הנערים ויאמר אליה: צוי לביתך! ותיקץ בבּוקר וַתיפעֶם רוחה ותקרא לאותו המציע ותאמר: “מה' יצא הדבר. לא אַמרה עוד את פיו”.

כד: יוֹרֵשׁ-עֶצֶר

הקורא ילַווני עוד על דרכי בעיר אחת מחבל ווֹלין כיהן פאר בעדתו רב אחד גדול ונודע בשערים. והוא רועה את בני-קהילתו באמת ובצדק, וינהה אחריו לב רבים. ויהי במותו בא פירוד בין התושבים ונחלקו הדעות: חצי העם, ובהם החסידים ואנשי-המעשה, היה אחרי בנו היחיד, להמליכו אחרי אביו, כי הן התעלה גם הוא בתורה וביראת-שמים והיה מטופל גם בבנים; וחצי העם, ובתוכם גם בעלי-הבתים וההמון, נטה אחרי חתן הרב, שידע גם לדרוש בקהל והיה נוח לבריות. לא אָבה בן הרב לריב עם עצמו בשרו, הלך וביקש לו עדה אחרת, וימלוך הדרשן ונתמנה לרב. במשך הזמן השלים עמו גם הצד השני, כי ידע לכלכל את מעשיו. עמדה לו בזה גם רעיתו בת הרב, שהיתה בעלת-נפש מַשׂכּלת' והיו אומרים עליה שלה שׂכל ובינת זכר. בטוּב-טעם ובחריצות עלתה על הרבנית הקטנה, היא אִמה.

עשר שנים כּיהן הרב החדש והכריעתו מחלה בעצם ימיו וימת גם הוא. אמרו החשובים שבעיר לקרוֹא את הבן הנידח ולהשיב לו את כסא אביו – אך לא כן היתה מגמת פני הרבנית הצעירה. נשאר לה מבעלה בן יחיד, והוא עלם מפונק ורך, רצוי למוריו ולמדריכו. ותאמר לחנך אותו לרבנות; ותמצא בשׂכל דבריה אוזן קשבת לה ותט גם את לב המתנגדים לרצונה. אחד מלמדני העיר התרצה “להורות שאלות” בקהל במשך ימי גידול נכד הרב. ואת הנהלת עניני-הציבור העמיסה הרבנית הצעירה על שכמה במידה גדולה עוד יותר, ותהי אֵם ושופטת בעמה.

ויהי כי קרב הנער לשנת שמונה-עשרה והגיעה העת להכניסו לחופה, ונכבדות מדובר בו עם בנות רבנים ואמידים, בא משדד המערכות וזיוג לו את הנערה האילמת הפלאית בלוטון עם רוב עשרה. מי פילל לשמואל-מנחם כי בתו זו תהיה רבנית בישראל? גדולים חסדי ה'.

כה: הַבְּכִיָה

חיים-יונה השתטה לגמרי והיה לחסר-דעה. אשתו התקררה בימי הסתיו, נפלה למשכב ותמות באמצע החורף. שמואל-מנחם הוא עתה היורש. לימי האביב השכיר את ביתו ויבוא לגור בבית חותנו, הוא בית הגביר, ויהי מעתה לקצין שני בעיר. דניאל המשי לא הצליח לאסוף כל לבות העם אחריו. אך חלק מבני העיר החזיק בדגלו והשאר החלו להתקשר בחתן אחיו. היו גם כאלה בלוטון שבראותם שאין שררה מסוימה עמדו והתבצרו לעצמם. דניאל יקנא את שמואל-מנחם ושמואל-מנחם יצוֹר את דניאל. אחוזים הם שניהם במעשיהם בסתר בית-הריחים ואגפיו, וזה מושך לכאן וזה לכאן: מה שזה בונה זה סותר ומה שזה מחייב זה שולל. לעתים החליטו לחלק את הירושה ביניהם; אבל ידעו כי אם תיעקר הרגל האחת לא יהיה מעמד גם לשנית. בני לוטון, גם הולכי-רכיל המה, סר צל הגביר מעליהם, והנה להם שני בתים לדבר בם ולהשיח אודותיהם. לאה, גיסתו הצעירה של שמואל-מנחם, ומרים בתו היחידה של דניאל, כבר נישאו לשני האחים האמוּרים, התבססה והתגדלה שוב הקרבה -וחַיץ הוקם ביניהם…

ויהי כי בדק דניאל את החשבונות מימי אביו האחרונים, מצא כי סכוּם גדול חסר. החל לפשפש ולעין ויאר כי איזה שטרי-חובות באו לידי גובינא זה אחר זה, ולא ידע על מה הוציא אביו את הכסף הרב. יום אחד ניצנץ בו הרעיון לאמור: ששמואל, רק שמואל זייף את שם אביו על השטרות וישם את הכסף באמתחתו.

עתה מצא מקום לגבות חובות מאויבו ואיש-בריתו. שלח וקרא לו ויאיים עליו להגיש את הענין לפני הערכּאוֹת ולשימו בית-הסוהר. לשוא הצטדק הנאשם וינסה לכסות על מעשהו באמתלות שונות. הוא גם ביקש ויתחנן לפניו ואין שומע לו. ויצא שמואל-מנחם מאת דניאל אָבל וחפוי-ראש ויבוא אל ביתו סַר וזעֵף. הציקה לו מלכה, בראותה כי נפלו פניו, כי יסַפר לה את אשר קרה, ויגד לה את כל לבוֹ. ותיבּהל האשה הצעירה לשמע הדבר. פרשה לקרן-זוית ובכתה.

ממחרת היום שמה עליה מלכה את בגדי-חמודותיה, נתעטפה וירדה בחשאי למגרש בית-הריחים. נכנסה אל ארמון דודה ותמצאהו יושב על שולחנו לפני ספרי-הזכרונות. דניאל נרעש בראתו בת-אחיו באה אליו, קפץ ממקומו והביא לה ספסל לשבת. ויאמר לה: “מה בקשתך, מלכה? אמרי לי”. ענתה מלכה ותאמר: “הלא תדע מה מטרת בואי אליך; ואני לא אסוּר מפה, אם לא תענה ותאמר כי סלחת לבעלי ולא תחשוב על עווֹנוֹ “. העמיד דניאל פניו ויען: גוזל אחיו אשמוֹ בוֹ”. תפשה מלכה ידו ותאמר: חָנני, דודי, וחוּסה עלי”. אֶגלי דמעות נראו בעפעפיה.

נרגש דניאל ממגע היד הרכה. הלא קרובה היא לו וקרובה עוד לנפשו. לוּ היתה מוּתרת לו כי אז היה מהדקה ללבו. ברשוּתוֹ היה פעם לקדש אותה ולאמור לה: שלי שלך ושלך שלי; ועתה – התורה אסרה אותה עליו, והוא גם הוא שילח אותה מאתו. ולא יכול עוד להתאפק ויאמר: “סלחתי כדבריך” – וישא את קולו ויבך.

כו: בַּכְּפָר

ימי החורף היו. שלג ירד ויכס את הדרכים. קור חזק שרר. לאה ובעלה נסעו בעגלת-חורף רתומה לשני סוסים קלי-מרוץ לעיר אחת רחוקה מלוטון, לחוֹג ברית-אירוסין אצל אחד מבני המשפחה. מעוטפים היו שניהם בבגדי-שׂער ועורות עיזים פרושים על רגליהם. פעמוני הסוסים מקשקשים והעגלה עפה על חלקת השלג. אולם כעבור שלוש שעות תעו מני דרך. העגלון הסב את הסוסים לצד ימין ויבוא ליער אשר אין מבוא בו. חזר על עקבו ויֵתע עוד יותר. כה נסעו ולכו כל היום, ויבוא ערב מואר אך בתכריך הלבן. החלוֹ הנוסעים לירוֹא לנפשם. עוד המה חושבים בדבר: איך יבואו אל מקום-ישוב ואיך ימצאו נתיב, והנה קול כלב נובח נשמע מרחוק. הסוסים דוהרים והולכים ורצים לאותו הצד שממנו הקול בא; ובעוד שעה עמדו לפני שער כפר אחד. בחלונות בתים אחדים נרות כהים נוצצים.

העגלון ירד מהעגלה וידפוק על דלת בית אחד ולא אבוּ לפתוח לו. נטה אל הבית שלעומתו ודפק שם על הפתח.יצא איכּר ושאל אותו על דבר בואו ויאמר: “סורו אלי ולונו בצל קורתי וגם לסוסים אתן תבן ומספוא”. וירדו לאה ואישה ויבואו אל הבית הנמוך, פשטו את מעיליהם ויתחממו למוּל תנור-החורף, שהשליכו אל חוֹרוֹ עוד גזרי-עצים אחדים. נר קטן בוער על התיבה, והיא במקום שולחן. תמונת קדושים במסגרות-זהב בין חלון לחלון וגם לפניהם עששיות דולקות.

אחרי רבע שעה באה גם אשת האיכּר והגישה לפני האורחים קערה מלאה תפוחי-אדמה ותשם לפניהם גם חמאה וחלב ותאמר: “סַעדו והיטיבו לבכם”. בעיני חמלה הביטה על האשה הצעירה וזכּת-הפנים, ישבה למולה ותשיח. רוח החל לנשב בחוץ ולהשמיע קול. אשרי אלה שמצאו להם מפלט מפני הסער!

ויהי כי כילו לסעוד, וגם העגלון אכל לשׂובע והביא את הסוּסים לאוּרוה, פרשׂו לאורחים מצעי-תבן על הקרקע; שׂמו כרים למראשותיהם וישכבו שניהם ויכסו אותם השמיכה. כה נחו מעמל הדרך ויישנו עד הבוקר ושנתם ערבה להם.

בעלות השחר קמו האורחים, רחצו פניהם. האיכּרית לקחה את המצע מעל הקרקע ותנַקה את החדר במטאטא ותסיק את התנור. בעל לאה יצא החוצה לדבּר עם העגלון. קול ילד בוכה נשמע מעבר לכותל. רגעים מעטים חלפו והנה איכּרית צעירה אדומת-פנים נראתה על הסף ותינוק על זרועה. עינים בעינים פגעו. תמהון וחרדה בחדר. דבורה ולאה חיבקו אשה את אחותה יחד, עד כי כמעט נחנק הילד. זרם דמעות התפרץ מעיניהן, ולא יכלו להוציא אף דיבּוּר אחד מרוב התרגשות וסערת-הנפש.

כז: הַשְׁאֵלָה

בפרוַר הגנים אשר לחרסון הבירה, מקום משכן הפקידים ואזרחי-הארץ העשירים, שאינם שקועים עוד בעסקים ובמעשים ורואים עולמם בחייהם, ישבה בבוקר על מעלות-אבן של מעון-קיץ אשה יפה מאד. לבושה שמלה קלה משובצת עם שרווּלים רחבים, והיא מחזיקה בידה האחת מכתב פתוח וקוראת בו, מקפלתוֹ לגוללת אותו שוב ומניחתוֹ בחיקה. צל מרחף על פניה הטהורים, שפתה החיורת מעט תנוע, ובפתחה את פיה, לובן ברק שיניה נוצץ. הוד שפוך עליה. בכל הרחוב לא נראה איש יוצא לפעלו. מנוחה שאננה שוררת מכל עבר. אין כאן עמל ללחם ודאגת קיום, אבל רחשי-נפש עולים ויורדים כעשבים הללו המתנועעים ברוח קל.

ירדה האשה מהמעלות, סבבה את המעון ונכנסה לגן הקטן, שם ישבה על ספסל ירוק, קמה ונגשה למזרק-המים, הרטיבה את פניה ותנגבם במטפחת לבנה. לעץ אחד קשור שובך לתורים ובני-יונה, והיא מרימה את עיניה אליו.מחשבות נוּגוֹת בקרבּה. נערה היתה והשמש עלה וזרח, עלה וזרח. ערכו לה מזבחות, כוהניה נאשמו. עלו תקוותיה בסער. אין חירוּת לגוּף. ואם כבלי התשוקה מתפוררים, אך ריק יהיה חכּך. היא קטפה מלילות אחדות, הגדלות סמוך לגדר, וּמוללה אותן באצבעותיה. היא באה עד קצה הגן וחזרה לאחור. אין מטרה לה וחפץ נמרץ. – רימוה אף אלה שעבדו לה וּלגוָה. אין תוך לגבר ואין דעה. נוֹקשת במערוּמי היום הקיצות ואף חלום איננו…

היא ישבה שוב על הספסל וחיטטה בחורי מנעלה בקרקע.קול קריאת ילדה נשמע, נערה נחמדה כבת אחת-עשרה מיהרה אל אמה בשטף הרגש, התרפקה אליה ונשקה אותה, שמה אחרי-כן את ראשה בחיקה ותדבר תחנונים ותאמר: “אֵם יקרה, דוֹדים לי ולא אדע את אבי”. נתאדמו פני האשה ותען: במהרה נסע אליו, יחידתי". דלגה הילדה ותרקד מרוב שמחה. שתי צפורים מנקרות לא-רחוק מהן, וגם קרא הגבר.

כח: חֲלָלִים

ימי הקציר קרבו. האשה מכרה את כלי-הבית אחד אחד וצררה את חפציה ובגדיה לדרך. מגמתה היתה ללכת לעיר לוטון, מקום מגורי אישה. מעון-קיץ, שבו התגוררה, היה קנין יורשי מוֹדעהּ, שנפל במלחמת-בינים עם אחד האצילים. יום הנסיעה בא. האשה ובתה הקטנה עלו על מרכבה כבוּדה, ועל עגלה פשוטה, אשר נסעה אחריהן. טענו את הארגזים והצרורים. מהלך רב הוא מחרסון לוטון. יותר משבוע ימים עושים בדרך.

בחצי הדרך נטו ללון באכסניה, העומדת בשיפולי כפר אחד. יום חם היה והשמים מעוננים. מעוּבּר היה האויר. דממה בעולם לפני הסער, ובלב מתגנבים ובאים נכאים לבלי פתרון. רק חדר אחד לאורחים בעל תקרה נמוכה היה במלון, אותו פינו לאורחת בעלת-החן עם בתה. הגישה להם בעלת-הבית אוכל וחַמים ואמרה לבוא עמהן בדברים. החוץ נושב הרוח ומניע את הגג הרפה, אור פתאום מבריק בעד החלון לחדר. הנערה מתרפקת אל אמה.

במיטה אחת שכבו שתיהן, האורחת ובתה, כי יראה הנערה ופחדה. מתלהבים הברקים, לשונות של אש ניתזות, רעם בא אחרי רעם ורגזה הארץ. והנה רץ ברק כחץ ויקוֹב חוֹר, בכותל, עבר על השוכבות שלובות במיטה ויהממן בזעם עוּזוֹ. נבהלו גרי הבית מקול הרעם, קמו והדליקו נר ואמרו: הנה יהיה המלון למפולת או למאכולת-אש גם העגלון קם לנהמת הסוסים וידאג לאלה שהביא אותן במרכבה. עגלה עם החפצים, שפיגרה ללכת הגיעה זה עתה, גשם שוטף ירד משמים ארצה. נמנו להעיר את הישנים וידפקו על דלת חדר-האורחים ואין פותח. פתחו את הדלת בחזקה והנה האשה הזרה ובתה מונחות במיטה בלי-נוע. קם רעש בבית, התעמלו להשיב אל הגוֹועות את רוּחן, שפכו עליהן מים, שיפשפו את גופן, הידקו את אבריהן בכוֹח ובחָזקה. לשוא היגיעה. אף אות חיים לא נראה בהן, לא נותרה בהן נשמה.

ויהי בבּוקר ויחבוֹש העגלון סוס אחד מן השנים וירכב עליו ויבוא בעוד יום לעיר לוטון. עמד לפני הארמון אשר במגרש בית-הריחים. דניאל נשקף בעד החלון ולבו כבר דאג לבוששים לבוא. וירא מלאך בא וירץ לקראתו לחצר. וירד העבד מעל הסוס ויסר כובעו מעליו ויאמר: “בשוֹרה לא טובה בפי לאדוני. כזאת וכזאת קרה בדרך. אשתך ובתך מונחות בכפר פלוני חללות, כי המיתן הברק”. התחיל דניאל בוכה לשמע הדבר ומכה ראשו בעץ שלפניו.

כט: אֶל עַמָּהּ

עברו שני ירחים בין כֶּסא לעָשור היה, ימי טירוּד וחשבון לדרי-מעלה וּלדרי-מטה. כבר גללו את ספרי-הזכרונות. כבר חתמו את גורלות בני-אדם ודברי מאורעות השנה. על זה לעלות ועל זה לרדת. זה יוסיף חיים ועצמה וזה יִמַק בעווֹנוֹ.

בסדרת שופטים, פרשה שקוראים בה בשלהי דקיץ, התעצם דניאל בתורת עֶגלה ערופה וּביקש למצוא בה פשר. כי יִמצא חלל ויצאו הזקנים ומדדו ולקחו עֶגלת-בקר וערפו אותה בנחל. דם נקי לא יהיה בקרב העם. מי ליוה את היוצאות לדרך? אין כפרה וחנינה לו. נפשו נודדת ולא תדע השקט. ימי הסליחה וימי התפילה בעוז לא הביאו לו מנוחה.

ישב דניאל בלילה לבדו. לפניו ספר-מוּסר פתוח ומחשבותיו עפות. ימי דין לכל בני-מרוֹן ואין איש יודע מה נכון לו. הוא שומע קול ענוֹת, קול דופק על החלון, הוא מטה אזנו אל הקיר, והנה כמו צל אדם מתנועע לפני החלון. הוא התאַזר עוז ועמד וניגש ושאל: “מה כאן?” וקול אשה מתחננת: פתח נא לי, אל תירא". לקח את הנר בידו, פתח את הדלת והנה כפרית עטופה מטפחת עומדת לפניו. הביט בפניה וקרא בחיל: “דבורה את? הגידי”. – “אמנם כן, השיבה, ואתה הכניסיני אל ביתך ואַל תדחה אותי”. איזה רגעים עמד בלי עצה . אחר זה אמר “בוֹאי תמצאי חסוּת באהלי”. ותנשק באה את ידו והרטיבה אותן בדמעותיה. מתה עליה ילדתה בקיץ הזה. הראיון עם אחותה בבוֹקר ההוא חצה את לבה.

לא אאריך, ימים אחדים החביאו את השבה לבית דודה, והדבר היה סוד כמוס גם לעבדי הבית ולשפחות. וּבמוצאי יום-הכיפוּרים, יום שעינתה בו גם הנחבאת את נפשה, נסעו אתה דניאל ועוד אנשים שנים, שהיו באותה עצה, מלוטון העיר בעגלה מתוּקרה, לבלתי תשזפם עין רואה. נסעו יום ולילה, לילה ויום, עד כי עברו את הגבול ויבואו עד ברוֹדי שבארץ הקיר"ה, שם חגגו את חג הסוּכוֹת אצל רב העיר. והשׂה הנידחת שבה והתגיירה לפי חוקי השבים.

ופסי האמיצה היתה מתנה לאֱדום היא וזרעה עד היום הזה.

א

משכבר הימים אני נושא את גוּף המאורע הזה בחוּבּי, מבלי מצוא מנוח, עד אשר חרתי אותו לזכרון בספר. אותם הכּוחות המניעים בחיים ואורגים את ארג החיים הם-הם דוחקים את הלבבות לגלם את המעשים ולהציב להם ציוּן …

הוא, אחד מארבעה נושאי סיפורי, היה האח השני בשורת אחים בני שמעון רפאלי, שילדה לו אשת נעוריו. ובבית עוד מספר בנים חורגים, אשר הביאה עמה האשה השנייה, עקרת הבית, בתור נכסי-מלוֹג. שמעון היה ‘בעל-בית’ הגון וחשוב בעירו, איש מצניע-לכת בעסקיו, תמים עם אלהי-ישוּרוּן ושם לבו לחינוּך בניו. דן הבכור התעמק מעט ב’השכּלה' ויהי לנושא-כליה במתא דנן. לא כן אחיו השני ראובן. ראובן היה גדל-הקומה ויפה-הפּנים. הוא לא התעצם בדבר ביותר; שוויון ברוחו כמו בגווֹ. דן חיבב את ספריו ויבקש בהם נתיבה; וראובן נטה מעצמו ל’רוח-הזמן'. –הוא היה איש-רעים, אהב את השיחה; קולו היה נשמע תמיד בבית-התפילה, שהוא גם בית מקהלות-עם. בני שמעון היו לבוּשים תמיד בכבוד. להם דוֹד אמיד בעיר-המחוז הקרובה; והקישור עם עיר ואם בפלך האציל להם איזה הוד. בימים ההם כבר החלוּ להיווסד עיתונים בישראל; וכל איש הקורא בהם ידע מהחדשות הנעשות בעולם.

דן אירש נערה אחת בת חוכר-אחוזה; והנערה כחשה ורפה כוחה מיום ליום, ויחכה לה איזו שנים. במשך הזמן שר שירי-בוסר, כתב מכתבי-אהבה בשפת עבר והקריא רובם לחבריו. ראובן אחיו אמר למצוא איזו ‘תכלית’ בחיים. הוא ידע גם מעט רוסית וחשבון; ושמע בבית דודו כי טוב חלק בעלי-משרה. בינתיים נשתדך גם הוא ויבוא בברית עם עלמה מעיר קרובה; והעלמה יפה היתה, יפה עד מאוד.

מקרי הזמן הסיעוני אז מבית אבי, ובשובי על עקבותי עברתי דרך אותה עיר. ובשמעי כי ראובן כבר נשא אשה ויושב על שולחן חותנו, סרתי אל הבית הזה לבקרו. הנה בית ארוך לפני בטבור העיר; ומכתליו מתפורר הסיד ודלתות החלונות ניתקות, רעפי הגג נשמטים. ובפתחי את הדלת נתן לי שלום איש בן חמישים, צנום-הפנים ובעל זקן קרח; והוא הולך באולם אנה ואנה –טיפוס איש יורד מנכסיו. עברו רגעים מספר והנה בא ראובן מהחדר הסמוך, ולוֹ זקן שחור מוסיף חינוֹ. והוא שמח עלי, דיברנו ארוכות וקצרות, כחוק רעים. ובאמצע השיחה נשאתי עיני –והנה נערה כבת עשרים עומדת על הסף, לבושה מלבושי-בוקר ועל ראשה מטפחת כלאשה נשוּאָה. מה אומר ומה אדבר? הן הרבה בנות-חן חזיתי בימי חלדי –כמוה לא ראיתי ליופי ולפלא.

קסם בקומתה, קסם במלוא שערותיה הנשקפות מבעד למטפחת, ועיניים לה מביטות כבכסא לחג. היא היתה סמל הבריאוּת ותום הגו. הטבע לא זייף בה מאומה; גם אצבע קטנה שברגליה אינה עקומה ואינה מדובקה לרעוּתה, זאת ירגיש כל איש נפגש אתה. את אשר נתן לי המחזה הזה, לי ולבת-שירתי בראשית הימים, לא אגלה פה; והן אנוכי איני שייך לגוף אותו סיפור.

וראובן עזב בעוד ירחים אחדים את בית חותנו שנתדלדל, וישב אל עמו מול עיר מולדתו. מאה רו“כ נדה הציל משיני חותנו הרש; וסכום כזה גם אז לא רב היה בישראל. וישכור לו ראובן חדר נקי אחד בבית רחב בעיר וידר בשכנוּת. הוא לווה לו בריבית עוד איזו מאות רו”כ ויחל לעסוק במסחרים פעוטים, פעם סחר בחיטים, פעם בקמחים, פעם בדבש ונופת. הוא מצא את לחמו וירא חיים עם אשתו היפה. אבל תמיד הוציא יותר ממה שהכניס; והן נחשב לפי מעמדו ותכונתו לנגיד.

ותהר רעייתו ותלד בן, ותהר עוד ותלד בת, פעמיים בלי מיילדת, ויופיה לא נפחת. הרישול בבגדיה, כדרך נשים מיניקות, הוסיף לה עוד איזו לווית חן. כי גילתה דדה להיניק, ובעל-הבית נכנס בדרך אקראי לחדר, היה עוצם את עיניו, כאיש מסתכל באור נוֹגה; והיא לא הרגישה מה. לפנימיוּת נפשה חסר היה הליהוּב, נמנע ממנה החפץ העז והתשוקה. היא היתה נטועה בגן העולם, ואך בעלה ידע אותה ולא זר.

כעבור שנים מועטות כבר אכל ראובן את מעט כספו ויסחר אך בשל אחרים ויוֹסף ללוות. לוֹוה אחד כּילי היה סר אל משכנו לחשוב חשבונו עמו; ובכל פעם הציץ ברעיית הבית, נוסף על הריבית שקיבל הזין עיניו. פעם בא אל ראובן ומצא רק את האשה לבדה, ויחצוף לנגוע בצווארה, צוואר-השיש. ותשאל אותו מה יחפוץ ממנה?

לשוא חגר ראובן את כוחו להרוויח במידה רבה, שיהיה בעל-יכולת לשכור לו שני חדרים. צר היה החדר האחד מהכיל נפשות ארבע. בעיר-מולדתו הקטנה אין עושים קפיצות בחיים, ואין דרך בני-אדם להתעשר פתאום.

ראובן היה סר לרגלי מסחרו אל בית דודו האמיד בעיר-המחוז. שם היה רואה פעם בפעם עולם אחר. שם ‘עושים ממון בידיים’ וחיים ברווח. אנשים כמוהו דרים שם בחדרים מספר וגם אָמה בבית; אך חלקו, חלקו לא במרומים. ואם מסתכל אתה בראי פניך מוצאים חן בעיניך, מלבושיך נקיים ולא ארוכים ביותר, הצווארון שלך מגוהץ ומבהיק בלבנוּניותו; ציפורני ידיך מגוּדלים מעט; והנך רוחץ עצמך מדי בוקר בבוקר בבורית ומנגב ומשפשף עצמך כראוי. בקיצור, הנך בן-אדם ראוי לבוא גם בין אנשים חדשים ולראות חיים כהוגן. למה אלה רואים רווחה והוּא אינו רואה רווחה?

דבר חדש אירע בעיר-המחוז. ‘תיאטרון נודד’ בא בפעם הראשונה אל גבולה וישבות שם שבוע שלם. וינהרו אליו לראות במחזות כל עורכי-דין שבעיר, רוקחיה ורופאיה ואלה המתיימרים ברוח העת החדשה. לדוֹד ראובן חתן אחד בין לוקחי בנותיו מעיר ויניצה, ואמר גם הוּא לבקר ולראות חזיון אחד; ויפתה את ראובן, שהתאכסן אז בעיר-המחוז, כי ילך גם הוא עמו. עולם בתוך עולם! אנשים חיים מופיעים על הבימה, עושים מעשיהם לעיני הקהל וגם מזמרים. הכול כמו חלום בהקיץ, והנך רואה ושומע בחוש. בלילה ההוא נדדה שנת ראובן מעיניו.

ויקם בבוקר וישב אל עירו הצרה והנה מוּעקה בלבו. הוא ביקש ומצא, כי חרפה לאיש כמוהו, שכבר ביקר תיאטרון ממש, להיות סגור בחדר אחד בשכנות, ויחשוב כי ראוי לו לחיות חיים אחרים. כה גמר אומר להתיר מעתה מוסרותיו ויהי מה.

ב

פה הנני מפסיק מהלך סיפורי והנני נוטה הצדה.

בעיר לאדינה, מהלך עשר פרסאות מעיר מגורי ראובן, גר צעיר אחד, ושמו נפתלי האמיץ; ולוֹ אשים אתה את עיני.

נפתלי היה יתום מאביו ואמו ונתגדל אצל קרוב אחד; ויברח לרוב מה’חדר' ולא נשא עליו עוֹל מורים. בעודנוּ בחוּר היה כפר בן-בקר לכוח והיה מדבר בחיפּוּז ובעזות. לו עיני-תכלת ושערות צהובות, מצחו מתפשט לצדדין, פיו רחב כשל רעבתן, זרועותיו אמיצות, אצבעותיו עבות וקצרות, והרגליים שלו היוּ עומדות על גבי קרקע כשתי יתדות. הוא היה גם בעל-בשר ואיש שעיר. בתחילת הסעודה היה טובל את הפרוסה מכל עבריה במלח ויבלעה בהנאה, והיה שותה לוג מים בבת-אחת. והוא, אם גם לא קרא ולא שנה, היה יודע הרבה מילים עבריות; ידע איזה פתגמים מהתלמוד בעל-פה; זימר בתפילה בנחת-רוח ובגיאוּת ויפטפט תמיד עם חבריו בשאלות הזמן. פעם שמע מפי משכיל אחד את המלים מכס נורדוי –איני מכוון אל הציוני, כי אם אל הכופר –וישא מאז את השם הזה בפיו בביטוי משונה, והיה לו ליתד נאמן בכל שיחותיו. פעמיים היה ‘חתן’ בימי נעוריו. בראשונה השיבו לו את ה’תנאים', ובשניה השיבם הוא לכלה בלי כל טעם. רעייתו הראשונה מתה עליו בשנה הראשונה במחלה מתדבקת; השנייה היתה בעלת נפש רכה ונשתגעה, בתקופת תמוז, מבלי אשר מצאה תרופה. ויחזור על רבנים שונים בעיירות רבות, להתיר לו שישא אחרת עליה; ואותו סיבוב גם הרחיב אופקוֹ. –אחרי זה נשא מכפר סמוך נערה אחת בת ‘פגם-משפחה’, כי נשתמדו שתי אחיותיה הבכירות ותלך ירחים שלושה אחרי החופה לרחוץ בנהר והיא לבדה ותטבע; שטפוה הגלים ואין עוזר לה. עליה התאבל נפתלי באמת. בכל ימי ‘שבעה’ בא ‘מנין’ אנשים לחדרו להתפלל; וישוחח עמהם בהבלעת פסוק אחד, חציוֹ לקוח מאיוב וחציוֹ מקוהלת. בתוך כך עשה את שפמו ויסרוק את זקנו, והניף בכל שעה כמתגנב את המסך מהראי להביט בפניו. אלוהים אדירים! האדם לחיים יוּלד, וזה כבר המנהג מדוֹר-דוֹר.

וזאת הפעם החל נפתלי להתרועע עם שדכני עירו. עם כל אחד דיבר בחשאי, ויבטיחהו נאמנה כי רק אותו לבדו יבכּר על פני אחיו. הוא ביקש נדה שלוש מאות רו"כ והעלה את השער עד לחמש מאות. הוא איווה לקחת לו לאשה רק בתולה מעמיו, ולא אלמנה או גרושה. כי הלך ביום השבת לטייל וראה בנות העיר יוצאות לבושות, היה חושב במוחו: למי מהן משפט הבכורה? יעקב נשא שתי אחיות, אף דויד; ובימים ההם לא היה עוד ‘חרם דרבנו גרשום.’ על אם-הדרך במלון דיברה עמו חלקוֹת בעלת-הבית, שעזבה בעלה, בכל פעם שסר שמה, והיתה מציעה לו בעצמה את המיטה. הוא נושא חן בעיני המין השני. זאת ידע בבירור.

ולראובן דנן דוֹד שני באותה העיר, בה חנה נפתלי האמיץ, וישיא הדוד הזה את בתו היחידה; ויסעו ראובן ורעייתו אל החתונה, כמנהג קרובים. ‘ליל מחול לחתן’ היה, בו בתולות ישראל מכל פינות העיר לובשות מלבושיהן החמודים, ובאות ומרקדות. באוהל הגדול למחול ול’שמחות' דולקות מנורות הרבה. קול תוף וכינור יישמע, ויעלות-החן יוצאות במחול, כל אחת מרקדת עם רעוֹתיה. עת שבת בבית כשבויות ועת רקוֹד! כה עוברות איזו שעות. אחרי-כן מתרוקן האוהל מהבלתי-קרואות; ובאים ‘שני הצדדים’, הקרואים אל החתונה, לקחת חלק בסעודה. דגים מטוגנים ומרק שמן מאד עולים על השולחן; ואחרי אלה –עוף צלי ופירות מבושלים, לא פירות מן הארץ, כי אם תאנים וצימוקים. מה חסר לבני עלמא הדין בעת שהכול שמח ונהנה?

ורעיית ראובן היתה מלכת-הלילה, ותיף גם על הכלה המקושטה בהודה. בשלמת-משי קלה רחבה התנועע מבנה גווה, וחן של חדווה האיר פניה שבעתיים. לא כיעסה האשה הזאת אדם מימיה, לא גערה בשום אדם, טוב עולם צפון בה, רק שחוק ואור במלוא סביבתה. אשרי מי שזכה לה!

ו’אשרי' זה אמר בלבו נפתלי האמיץ, שהיה גם הוא קרוא אל המשתה. הוא ישב על-יד השולחן מהעבר השני, לעומת האורחה היפה מאד, ופניו פונים אליה. –ובכל פעם ששחקה בתום רעד פנימי אחזהו. עיניו נוצצו, פיו התרחב וחפץ עז התעורר בו לקום ולהתנודד כמשתגע. ויסבך רגלו ברגל ספסלו, למען יתגבר על רצונו וּמאווייו ולא יהיה למשבּת. הוא לא דיבר כל השעות האלה עם איש; לא אכל ולא שתה מהמאכלים השמנים, כרגיל, ועיניו לנוכח מביטות …לראובן, שישב לימין רעייתו והיה שמח בחלקו כפליים, היה האדם המביט הזה למפלצת. הוא לא ידע מי הוא ואי-זה הוא, ובלי הרף התעורר חפץ בקרבו לקום ולירוק או גם להכות את הזר ההוא בפניו. רגש כזה לא ידע מתמול-שלשום ומעולם לא קינא לאשתו וּליופיה.

הקורא בוודאי יחכה עתה לתיאור של התנגשות בין שניים אלה. הלא כן עושים המספרים. ואני לא כן עמדי.

ג

ריקוּת! כעבור ימי החתונה, קול כלי-זמר לא נשמע עוד, והרעייה היפה עם בעלה שבו באשר באו, קם נפתלי האמיץ משנתו, אחרי אשר כבר עלה יום. הוא שיפשף את עיניו, רחץ פניו, לבש מלבושיו ונעל מנעליו. ויבט דרך החלון לחלל העולם והנה הוא ריק …הוא בוודאי את החלום לא ידע ולבו לא כלב המשוררים, אבל גם החי מבקש קרבה. אתם לא הסתכלתם בתוך חזהו של גיבורנו הלז ולא תדעו כי גם שם מקנן המצוק, וכי הימים בין אשה לאשה לא אך ימי חיפוש סתם המה לו. –

לטבע שני פיות. לא אחת היא, אם תגע בסנדל שברגלך בבול-עץ ובאבן קשה, או אם יחף אתה ואתה תוחב רגלך בעור-עזים רך פרוש על הקרקע. בלב נפתלי התעורר רצון לדחות את קירות הבית כלפי חוץ. הוא ביקש להרים בפעם אחת את הגג ולהפכו על פניו. הוא נושך שפתיו, צורם בשתי ידיו את זקנו הצהוב. ולפתע הוא רואה חזות כמראה הקשת בענן. –

הוא יושב על-יד האשה היפה ומסתכל בכל פעם בהוד פניה. אם נסיכה היא, עבדה הנאמן הוא; אם לביאה היא, הוא כרוך אחריה והולך וסובב את מאוּרתה במפלשי הליל. הוא קורע שמלתה מעליה ומשתגע למראה לובן כותנתה. לא הולך היום, המוח לא הוגה מחשבות; אבל באוזן מצלצל איזה צלצול זר, צלצול בא מרחוק ומקרוב.

הוא יקוּם ויסע לעיר מגורי הזוג. הוא יבוא במסחר עם בעל האשה ויארוב לו מכל עבר. הוא אינו גזלן ולא רוצח; ואף-על-פי-כן היה שוכר איש להכות את שומר הגן ולרשת את נחלתו. –העיניים הן קונות. לא קידושין תופסין, כי אם תגבורת-יד, אחיזת גֵו וּגֵו בשצף וברעש.

אני פוסע על המאורעות בחיי נפתלי מכאן ואילך. הוא נשא וגירש, שוב נשא ונתאלמן. עולם כמנהגו! אבל בכל פעם לא התקרב אל אלה שנשא, כי אם אל אותה הפלאית בחזות רוחו. נפתלי גם לא קלט שמות רעיותיו; אולם את הגו המתנועע בשמלת-המשי השחורה, אשר חזה בימי אותה החתונה שתיארתי, לא שכח מעולם, לא בימי קיץ ולא בימי סתיו.

הנני שב אל עיר מגורי ראובן.

ד

ימים רבים אחרי ביקר ראובן את התיאַטרון בעיר-המחוז בא אורח לעיר, והוא שינה את מזלו של ראובן מן הקצה אל הקצה. לא זר היה, כי אם מודע. הוא היה האח החורג, שיצא לפני שנים לבקש לו עבודה במרחקים, ושב עתה הנה כקצין, מורה-שעות בצלחתו, משקפיים על חוטמו. ולוֹ משרה ביער אחד גדול, שמשם מסיעים עצים וקרשים לנפות הרבה באוּקראינה המדינה. בימי-הבחרוּת היה ראובן מבני הבכירה והאח החורג מבני מדרגה שנייה. עתה התכבד ראובן באחיו ויקראהו לאכול אתו ביום השבת. וכל היום בו מנוחה ליהודים סיפר האורח אך מהעסקים ביער, אין קץ לגודלו ולשוויוֹ. היער אינו שייך לאדוניו ואינו קניינם, כי אם שכרוהו זה כבר ל’תשעים ותשע שנה'; וכל הימים ההם המה עושים בו כבני-אדם העושים בשלהם. שם גדלים עצים רחבים כל כך, עד שהיקפם רב כחבית גדולה, מהם ארוכים עד למתיחת גשר. מגלגלים את העצים הכרותים למכונת-נסירה וגוזרים אותם לקורות ולקרשים. סוחרים רבים באים שמה וקונים מכל המינים; מהם קונים במזומן ומהם לוקחים בהקפה. הנה במסחר-קרשים מרוויחים עשר פעמים יותר מאשר מרוויחים בני-עלמא בקמחים ובחיטים. אמנם עניין זה צריך להבין היטב. גם בעצים יש סוגים הרבה, עץ זה מסוגל אך לבניין וזה גם לעשות כלים. צריך למוֹד עוביוֹ של קרש; צריך לדעת אם אילן זה יבש הוא או לח, אם מתבקע באחרית הימים או מתקשה, אם כתמים וקמטים בו או כולו נקי הוא.

וראובן הטה את אוזנו לכל השיחות האלה, ויהי שבע-רצון מאד מהביקור הזה בביתו. גם אשתו האירה פניה לאורח. ויהיה במוצאי-שבת, כי ישבו עוד הפעם לשיח לאור הנר והחמין הושמו על השולחן בכוסות זכות, הבריק פתאום רעיון במוחו של ראובן, ויהגה אותו מיד. הוא נסוֹע יסע עם אחיו אל היער, למען בוא בברית עם אדוניו, וינסה לכונן לו אוצר למכירת קרשים ועצים, דבר נעדר עד היום בכל הסביבה. והרעיון הזה מצא חן רב בעיני זה השני. הלא זה היה חפצו כמעט בכל דיבוריו. הנה הוא יהיה לעיניים לזה שגדול ממנו, דבר אשר לא פילל מעולם.

עוד למחרת היום לווה לו ראובן מיודעיו סכום הגון, ויצא באמצע השבוע עם משנהו אל אותו מקום, שמשם בא עושר לעוסקים בפריוֹ. בעגלה קטנה וקלת-המירוֹץ, רק בת שני אופנים, נסעו יחד, הוא ואחיו החורג. והימים ימי קיץ וחום, והסוס רץ עלז בדרך-המלך ומעלה אבק. אין דאגה בעולם! ואם אוסיף לתאר את הרושם אשר עשה היער הגדול על נושא סיפורי, כי בא אל מחוז-חפצו, אך אטעה את הקורא. בוודאי ידע ראובן מהמליצות שלקק מס’פרי השכלה' של אחיו, שיש טבע ושהמשוררים מתפעלים ממנו. הוא ידע גם מ’אודם השמים‘, מ’צללי ערב’, מ’עצים מתלחשים' וגומר. אבל לא לשיר שירים בא ראובן אל היער, כי אם לסחוֹר וללמוד לדעת מחיר כל מין עץ ואילן וסגולתם לשימוש בני-אדם. ראובן נשא חן בעיני אמרכלי היער; גם אחיו דיבר עליו טובות. אך ימים חמישה ישב שם ויקנה עצים וקרשים פי עשרה ממה שהביא אתו במזומנים. אדוני היער מצאו את לבבו נאמן לפניהם.

לא אאריך. ראובן שב לעירו בנפש רמה. תיכף שכר לו מאציל המקום מגרש רחב ויגדור גדר סביבו. ערב בערב התאספו זאטוטי העיר להסתכל בדבר. גם אנשים באים בימים יצאו לפנות ערב וישיחו עם ראובן, שפיקח על העבודה, ויחפצו לדעת בבירור מטרת העניין. בבית-התפילה שחו לרוב על אודות המאורע, הלא דבר חדש הוא, לא נפל עוד בעיר ההיא עד היום.

ואמנם אחרי איזה שבועות באה שיירה גדולה של עגלות, אשר הסיע מהתם להכא את העצים והקרשים הכבדים. אין מסילת-הברזל בנפה זו בימים ההם; אך סוסים ושוורים ממלאים את תפקיד ההוֹלכה. והם עושים כזה מימי עולם. משימים צרור קרשים או קורות על שני אופנים מעבר מזה ועל שני אופנים מהקצה השני; ושני סוסי-סבל מובילים את המשא הזה בדרך הרב. ותהוֹם העיר! אנשים, נשים וטף התקבצו מכל הרחובות לראות איך מפרקים את העצים ואת הקרשים ואיך מניחים אלה על גבי אלה שורות שורות. ילדים קופצים על העצים. ‘מבינים בכל’ ניגשו למשש בידיהם את הקורות הגדולות ואמרו לשער מחירן בפרוטרוט. בקיצור, עיר מגורי ראובן ראתה את יומה!

והנה ראובן מוכר את סחורתו ומרוויח בה, ורושם מעשהו בפנקס מדי יום ביומו. אנשים רבים החלו לשום לבם לבדקי-ביתם. ביקשו ומצאו שטוב לכסות את הגגות בקרשים מבתבן, שמתרכך ברוב הימים מהגשמים. ואיזה אמידים אמרו כי לא נאה להם לשבת בחדרים, שהקרקע בהם טוּח בטיט, וישכילו לרצף אותו בקרשים דקים. לנגרים הנה נמצא החומר הנחוץ לארונות ולמיטות, לשולחנות ולספסלים במקום מגוריהם, ואינם צריכים להתעמל ולבקשהו בעיירות אחרות, כאשר עשו עד כה.

אחרי שישה חודשים שילם ראובן לאדוני הכפר את הסכום אשר הקיפו לו במלואו; קנה הפעם סחורה חדשה פי שלושה ויוסף להגדיל את אוצרו. מכפרים רבים באו איכרים בעלי-נחלה, לקנות ממנו עצים וקרשים לדירים ולגדרות. אציל אחד בעל אחוזה גדולה חידש את הגשר העובר באחוזתו; וימציא לו ראובן את העצים בשביל העמודים ואת הקורות הכבדות והקרשים הרחבים, וירוויח סכום הגון בבת-אחת. אמנם ראובן עודנו דר בשכנות, אבל חי הוא ברווחה ונוח הוא לבריות עוד יותר. ראובן ראוי להיחשב עתה באמת בין נגידי העיר. בזה לא יכחיש שום איש.

ה

יום-שוק גדול הגיע. בכל יום חמישי בשבוע התאזרה עיר מגורי ראובן לקראת היום הזה, שאפה רוח והיתה לה רווחה. יום השבת הוא יום שבתון לאלוהים ולעם-ברית, ויום-השוק הוא להיפך, יום התנועה. יוצא בן-אדם ממצרי ביתו, מהחיים בהיקף פרוטה וחצי פרוטה, והוא שוחה ומתנועע בתוך גלי המסחר. –הנה מרוויחים ביום אחד צרכי שבוע שלם. בכל פינה מקום לשכור, לרמות לשבעה; וכנגד זה חפץ אתה להוציא כסף, והנה כל נכסי העולם ומלואו פרושים לפניך על הקרקע. אבל מה הם ימי-השוק הרגילים והבלתי-מחליפים את פניהם מול ימי-השוק הגדולים, הבאים שלוש פעמים בשנה: לפני יום לידת המשיח, לפני חג פסחם ובימי האסיף, באסוף כל בני ה’סביבה' הגדולה את מעשיהם מן השדה; ונתנה הארץ את יבולה בלי קימוץ ושנת ברכה היא.

מביאים האיכרים את פרי אדמתם, שחרשו ושידדו וקצרו בזיעת אפם, סאה-סאה העירה, ומחליפים את מתנת ה' בכסף טבוע ובשטרות המלך. סוסים, שוורים, פרות ועגלים בני שנה, אף כבשים ועזים, עוד תמול עבדו, נתנו חלבם או רעו במרעה, עומדים עתה צפופים בתוך המון רב ואף תמהים. בכל רחובות העיר עומדים שוּרות-שוּרות של מוכרים לפני איצטבאות או לפני חנויות בנות-יומן, עשויות מיתדות ויריעות פרושות עליהן כגגות נטויים. יום-שוק כזה אינו משתרע במלוא העיר בלבד, כי אם מתפשט בכל המגרשים אשר מסביבות העיר. אוצר הקרשים של ראובן עומד תמיד בודד בגדרו; אבל בפעם הזאת נדבקו לו שוב גדרים ושוב מחיצות. מעבר השני ממולו תקעו מוכרי-שקים את אוהליהם, ונפתלי האמיץ גם הוא ביניהם. הוא עשה חיל בשנה המבורכת ההיא. אלפי שקים חדשים וישנים, שלמים ולבנים ואף מטולאים, הביא אתו ליום-השוק. והוא לא לבד שבקי היה במסחר הזה, כי אם עסק בו גם בחפץ-לב.

לכאורה, השק הוא אך כלי-שימוש חיצוני, אתה מקפלו, נושאו על זרועותיך, או אתה יושב עליו, או אתה מכסה בו את רגליך; אולם אם אך תתבונן מעט, תכיר מיד את המלאָכוּת הגדולה שלו בעולם. העור אך מגין על הבשר. אבל בלי מציאות שקים, שמכניסים בהם כל פרי מעשה האדם והטבע ומטלטלים בהם אלפי גרעינים, שהיו נפזרים לכל עבר בבת-אחת, היה הולך ונפחת כל מסחר וקניין, ונשבתה כל עבודה רבה.

סחר עצים –ושקים, מערכה מול מערכה! ובגדר העצים והקרשים באה היום גם אשת ראובן לעזור מעט לבעלה. ראובן היה טרוד מאוד, סבבוהו אנשים מכל עבר; והוא מדבר, ממהר לצעוד משורה לשורה, מונה, מודד ורושם בעט-עופרת בפנקסו. האשה עומדת ומתבוננת מן הצד. היא עטופה מעיל קצר של צמר לבן. בגדה של בד רך לא ארוך היה, ונראות נעליה החמודות. ועל ראשה מטפחת אדומה, רפויה ולא קשורה היטב. כל צלמה ודמותה כבתולה רבתי-חן, שנתבגרה בימי קיץ.

נפתלי האמיץ עזב את אוהלו לרגע, אך הנער משרתו נשאר שם, ויעמוד על מבוא הגדר. הוא כבר הכניס היום יותר מאלף רו"כ, ורוחו מפוזר. הוא היה מפקיר רוב הונו בשביל זו הניצבת בפנים. בימים קדמונים היו שבויות-חרב נמכרות בשוק. לו אין העוז לגשת אליה ולהושיט לה את ידו לשלום. אך אדם ששותה מבאר היופי הוא מבורך. עץ קשה מפוצץ את מוחה של הניצבת, והוא לוקק את דמה. הנער העוזר רץ מהאוהל וקרא לאדונו. נפתלי חזר לצרורות שקיו בלי חפץ. השמש עוד עומד ברוּם רקיע. קול המון של אנשי השוק לא ניחר.

שוב דלג נפתלי מאוהלו לשער אוצר-הקרשים ושוב זן מלוא עיניו מיפי האשה. לבו סוער מהשתוקקות ומחמדה. גם אותו סובבים סוחרים וקונים, והוא ‘אינו בהאי עלמא’ …לולא התבייש, כי אז היה נופל על פניו ובוכה. לפתע הוא מתעורר, מצווה לנערו שילך אל אוצר-הקרשים, אבל לא ידע לציין לו את דבר השליחות. הוא פושט את זרועותיו. תיעקר נפשו משורשה, אם לא יגלה פעם בחייו את חזה של זו. הוא יאחז בה בחיים ובמוות.

ו

עברו שנתיים. אצל ראובן נאסף ‘פדיון’ גדול מזמן שלם. עשרת אלפי רו"כ בשטרות ובכסף קבץ במחיר עצים וקרשים, קורות ועמודים, סכום לא ראה הוא ואבותיו בבת-אחת; ועליו היה להוביל את הממון הרב הזה לאדוני היער. וישם ראובן את הכסף שמנה וחזר ומנה משך יום אחד, בארנק של עור, ויקשרהו היטב-היטב. באמצע השבוע שכר לו עגלה, שוב בת שני אופנים; רעייתו הכינה לו צידה לדרך, וייפרד ממנה בחיבה ויסע בלב גאה וגם מפחד.

יום חום גדול היה. השמש להט וייבּש את עשבי השדות. ראובן מחזיק במושכות הסוס הדוהר, ונער נכרי אוחז את הרצועה ומנענע בה. ראובן לא היה בעל-דמיון. זאת ידע הקורא. אבל בעצמו את עיניו עתה מקרני השמש ומהאבק האוכל ובמששו בכל פעם בארנק החגור לו, רעיונות שונים עלו בו. האדם יצא מבטן אמו ערום, ואף-על-פי-כן הוא לבוש כסוּת, מנעלים לרגליו ומצנפת בראשו. כיסו של זה ריק הוא תמיד, וכיסו של זה מלא הוא ולא יחסר בו. מאה רו“כ זה כבר סכום מסויים; עשרה שטרות בני מאה עולים למספר אלף; אלף –זהו כמו ‘ברכו’ בשורת התפילות …מה תאמרו לאיש המוביל אתו עשרת אלפים רו”כ, והם מנויים ומכורכים יחד. בעשרת אלפים מצורף הסכום של מאה פעם מאה. ואם ייקרע החוט המחזיק את שולי הארנק ויד נעלמה תיתחב בו; או תיפתח החגורה מאליה והכיס יפּול על הקרקע ובעליו לא ידע; ובשובו הנה לחפש אחריו ואיננו, כי לקחהו עובר-אורח וימהר מזה עם המציאה. גזלן עומד פתאום על אם הדרך וקורא: ‘הבה את הכסף, ואם לא –מות תמות!’ ראובן מתחיל למנות חובותיו, ואת אשר ידע מזכרונו. הוא מונה פרטי הסכומים, שהוציא בשנה זו ושעליו עוד להוציא בקרוב; והוא מוצא, שכל מה שהוא מכניס יותר עליו עוד להגדיל הוצאותיו ביותר. סמל רעייתו ניצב לפניו; והיא לבושה שמלת-צמר דקה ורכה, שיקנה לה בקרוב. הוא חושב גם באחיו הבכור, שכבר נשא את הנערה החולנית, והוא ‘מחוסר מעמד’. הנער הנכרי מזיע מחום, מקנח פניו, מוציא חליל מצלחתו ותוקע אחת ושתיים. ציפור גדולה פורחת באפסי שמים ממעל לנוסעים.

מדוע איגע את הקורא? לא פרק בחכמת-הנפש אני כותב, מעשה אני כותב. וזאת אני יודע: ראובן גנב את עשרת האלפים …

הוא סר לפנות הערב ללון במלון לא-הרחק מהיער. בנפש עליזה קפץ מעל העגלה הקלה. הנער המלווהו הסיר את הרסן מפי הסוס ויתן לו מספוא. החמה יפה היתה ומנוחה בכל הגיא. הגישו לאורח חלב וגבינה ולחם לבן; והוא אוכל ושותה לשבעה. מה עולמו חסר? בעל-המלון כבר מת זה שלוש שנים, ואך אשה, עבד ושפחה בבית.

פתאום החל ראובן לקרוא בקול: ‘כספי! איה כספי!’ וירץ החוצה כמשתגע ויחפש בתחתית העגלה עד שוליה. תפש את הנער הנבהל בשערות ראשו ויצעק: ‘לא ראית ולא שמעת, פתי?’ האשה והשפחה מיהרו לחוץ ויחפשו גם הן אחרי האבידה בכל המגרש. ‘הוי, הוֹני, הוֹני!’ ילל ראובן. ‘כל עמלי ועמל אחרים נלקחו ממני –עוד לפני איזו שעות היה הכול מונח אצלי, ועתה אין’ …ויחל ללכת בדרך אשר בא, אולי ימצא את אשר אבד. עיניו כמעט יצאו מחוריהן בבקשו. בכל שעל ושעל הרים כל אבן שמצא, פנה לכל הצדדים ובלכתו הלוך וחפש התרחק מהמלון כחצי מיל. ישב על הקרקע, פתח את הארנק ויוציא כל הכסף ויקשרו במטפחת וישימו בצלחתו, ואת הכיס הפתוח לקח אתו וישב לבית-המלון בלכתו הלוך וילל.

‘בארנק הזה היה הכסף שנשאתי עמדי’, קבל לפני בעלת-המלון העצובה, ‘ועתה מצאתי אותו ריק ותוכו אין. עשרת אלפים רו“כ היו בו: חמישים שטרות בני מאה, שלושים בני חמישים, ארבעים בני עשרים, מאה וחמישים בני עשרה, מאה בני חמישה, שתי מאות בני שלושה ומאה בני רו”כ אחד. הכול ספרתי ומניתי, והובלתי אותו סכום למקום פלוני למסור אותו לבעליו, ועתה הנני ריק כביום היוולדי’. שערו בנפשכם, איש כבן שלושים וחמש ואב לשני בנים בוכה. הוא ישב אל השולחן שאכל עליו, נשען על מרפקי זרועותיו, מתבייש מעצמו, ובוכה באמת. במה תנחם אותו בעלת-המלון ואיזו עצה תתן לו, והיא אין-אונים.

בלילה ההוא שוב נדדה שנת ראובן. ויקם בבוקר ויצו לרתום את הסוס ולתקן את העגלה לדרך. וישלם לבעלת-הבית דמי מלון ואוכל. ויאמר לה: ‘הנני שב עתה לביתי, עלוב שבעלובים! והיה, אם יבוא הדבר בפלילים, העד תעידי כי בפניך היה הדבר.’ ותאמר האשה: ‘אלהים אולי עוד יעזור לכם.’ –הוא כבר אמר לעלות על עגלתו, וישב אל המלון ויצו לתת לו דיו ונייר. ויכתוב מכתב נבהל לאדוני היער ויספר להם את דבר האסון אשר קרהו. הוא אהב דרך הקיצור במכתביו, אבל הפעם האריך ויתאר את המאורע בכל פרטיו. אחר זה שם את הגיליון במעטפה, הושיטו להאשה, נתן לה דמי תווי בי-דואר; ויבקש ממנה להוביל את המכתב לעיר הסמוכה ולשימו שם בארגז בי-דואר. כה נפרד מבית-המלון ויסע מזה ונפשו בל עמו. הכסף מונח בצלחתו, וזה אבד לכאורה בדרך …

כאָבל וחפוי-ראש שב ראובן לעירו. רעייתו נבהלה בראותה פניו הרעים; ובכל העדה התגלה תיכף דבר המאורע: כך וכך קרה לראובן בן שמעון! ויניעו וינודו לו רבים. הנני אומר ‘רבים’, כי הן חלק מיושבי העיר, ודווקא לא הטיפשים והתמימים, פיקפקו בכל הדבר ולא האמינו באבידה ההיא. –אני והקוראים יודעים כי לא חשדו אותו חינם.

ז

מירוֹץ-מכתבים החל בין אדוני היער ובין ראובן. מכתבי התובעים כתובים היו פעם בנוסח בקשה ופעם באיוּם. טיב ‘אבידות’ כמו אלה כבר ידוע, והנה חלק גדול מזה בוודאי על המאבד לשלם. וראובן באחת –’אסון! מי יאשים איש שקרהו אסון?' ראובן לא לבד שלא ראה עצמו חייב בדבר, הוא היה עוד מלא אי-רצון על עקשות לב האדונים האלה. הוא גרם להם להיזק בן עשרת אלפים רו"כ; והמה –הלא בוודאי בעלי-רבבות הם. איך לא יבינו אילי הכסף כי יאבל גם הוא וכי לו בוודאי לא נוח כל העניין …לכל אדם שהנך נפגש עמו צריך אתה לספר את דבר האבידה מהחל ועד כלה. איתני בית-התפילה מיעצים אותו איש כדרכו, איך ובמה אפשר יהיה למצוא את אשר אבד ממנו. משכיל אחד מבני העיר השכים לפתחו ויאמר לו כי צריך לפרסם את המקרה בעיתון. –ובתוך כך מרננים אבתריה מכל צד. לזוּת-שפתיים של עיר קטנה, שכל העדה אחים לדיבור המה, מה חריפה ומה מכאיבה!

ולילה-לילה, בעת ישנה רעייתו במיטתה, ראובן יושב ומחשב חשבונותיו… ההוצאות עלו מאד בשנה האחרונה, אבל הוא גם הרוויח כהוגן. לכאורה, גם ‘האבידה’ היא רווח. מה תתפלאוּ!

והרעיה נושמת בחזקה, מול חזה מתרומם המכסה בכל פעם. שערותיה, שלא גזזה אותן, מפוזרות על מקצת פניה. רגלה האחת, חטובה כשיש, נתגלתה ותעבור גבול המיטה. ראובן קם מספסלו, משווה שערות הישנה ומסתכל בפלאי יופיה. את האהבה העזה לא ידע ראובן; אבל הוא ידע את החיבּה, חיבּה ורוך לא יבוטאו בשפתיים ממלאים אותו. הוא מעביר בידו על הרגל הערומה, מטה אותה ומשיבה על מקומה. דממה בחדר, דממה בכל הבית, דממה בחוץ, דממה בכל העולם; ועל השולחן מונח גיליון מלא חשבונות של כספים יוצאים ובאים.

ממחרת היום בא האח החורג ממקום מושבו לעיר מגורי ראובן, ויהיה עתה אמנם לאורח בלתי-רצוי. הוא ביאר לראובן את אשר יביא עליו, אם לא ימלא לפי כוחו את חסרון האבידה; כי הן יגרשו אותו אדוניו ממשרתו ויהיה למחוסר-לחם; והלא הוא גם ערב בעדו ודיבר עליו נאמנות. וראובן ישב ושתק כל משך השיחה ההיא, ורק הניע מפעם לפעם בראשו לאות-מיאוּן. הוא לא הבין איך יכול לישר דבר, שאין לתקן עוד אחריו. עשרת אלפים רו"כ אבדו לו בדרך. אדם בלתי-עשיר כמוהו אינו יכול להשיבם משלוֹ; זאת יבין כל בר-דעת. בוודאי צר לו על שאר-בשרוֹ, כי יעוּנה בגללוֹ, אבל לא אלוהים הוּא.

האשה בשמלת-בוקר מרבה חנה הגישה חמין ורקיקים לאורח ותאַלץ אותו לטעום ולשתות. היא לא הבינה את תהום השיחה, אם גם לא נעלם ממנה דבר האסון. איך דאוג תדאג, בעת המיחם רותח ונוצץ על השולחן, הגחלים מתחת לוחשות וראובן בעלה אתה בבית. גם היא ידעה את החיבּה במלוֹאה. בכל העיר אין איש שישווה לראובן; והוא גם לא יכעיסה ולא יתקוטט עמה, גם אם תעבור על רצונו באקראי. המשוררים מדברים על זיווּג אלוהי, על גלגוּלי המקרים, על קרבת רחוקים ועל עומק התדבקות נפש בנפש; אבל הטבע התמים לא כן עמדוֹ. הוא מזמין בלי חשבון שני אנשים בריאים משני המינים ומזווג אותם יחד, והם חיים בתום ובשלווה מולידים בנים ובנות ליישב את הארץ.

ח

ביום מחר הלך האח החורג לרב דמתא, לשפוך לפניו שיחו, ויביא בקובלנתו את האיש טוֹב-הלב במצור. הרב הזה היה ירא את אלוהים באמת. הוא היה איש שאינו רודף אחרי ממון כלל. גם לא הבין איך ירע איש לרעהו, אם גם מעשים כאלה ראה ושמע בכל יום. יש תורה ודינים, יש יצר-הרע ויש תאוות בעולם. שם בשמים יודעים מכל הנעשה פה מלמטה; כף של זכות הולכת ופוחתת, אבל גם כף של חובה אינה מתמלאה עד תומה. כה הולך ונמשך הדבר כל ימי הגלות, והקץ סתום …הנה יושב אדם אצלו וקובל על קרובו; והוא חפץ להושיע את שניהם, לזה בגוף ולזה בנפש. ניכּרים דברי האמת של הטוען; ולאידך –איך יקרא לשני ויאמר לו: ‘כיחשת ושמת בכליך ממון שאינו שלך?’ הוא, בן-אדם שסופו רימה ותולעה ומלא עוונות ופשעים, יבייש איש עברי!

‘רבי, קורא האורח, לי שלושה בנים ואשה. לא אוכל לשוב ולבוא לפני אדוני, אשר שלחוני הנה, בידיים ריקות; ואנוכי גם ערוֹב ערבתי בעד אחי. ציירו לכם, רבי שאתם במקומי הייתם, מה עשיתם אז?’ והרב מושך בזקנו הצהוב ומגמגם מבלי משים: ‘הן, הן, אבל …’ הרבנית העסקנית באה ויושבת בקצה השולחן, הרחק מעט מהם. והזר מתחיל דבריו מראש ואומר: ‘הלא אשה חכמה אתן, אמורנה-נא בעצמכן, איך אמצא מוצא? מאושר הייתי להשיג מעמד נכון בזמן הקשה הזה; ועתה שוב הארץ מתמוטטת מתחת רגלי …’ ‘יהודה’, אומרת הרבנית לאישה, ‘צריך אתה לתקן בזה מה: נסה לדבר את ראובן, אולי ימצא בעצמו איזה מבוא.’ והרב פותח ספר ארוך –חלק מחלקי ‘שולחן ערוך’ –ומטה עיניו לסעיפיו …לא בהלכות גזילה עיין, כי אם בהלכות ‘מאכלות אסורות’. ‘והגית בה יום ולילה’ נאמר. ביקש האורח לקום ולילך; ותאַלץ אותו הרבנית לשתות כוס חמין, להפיג צערו. ובין לגימה ולגימה מסיחה האשה עמו; חפצה היא לדעת אם גם במקומו מעיקות ה’גזירות', ויחד עם זה היא שואלת אותו לשלום אשתו וילדיו. פתע הרים הרב את ראשו ועל מצחו התראו קמטים. ‘הן נראה’, אמר לאורח וישתעל מעט.

בערב ההוא, בלכת הרב רבי יהודה אל בית-התפילה לתפילת מנחה ומעריב, שם פעמיו דרך בית מגורי ראובן וירא אותו עומד בחלון ומטה ראשו לחוץ. רמז לו לצאת ויאמר לו: ‘לווני אל התפילה.’ ראובן הבין את מגמת הרב. בצאתו הרבה דברים על אסונו אשר קרהו ועל דבר צערו על אחיו החורג. ‘רבי, קרא בקול תוקף, האמינו לי כי לוּ היה ביכלתי לחפור הממון מעמקי התהום, כי אז לא משתי מן המלאכה עדי אגווע ואֶתם’. ‘רבי, הוסיף ראובן, רבי, תבוא עלי ‘התוכחה’ משבת זו, אם אשם בדבר אני.’ נבהל הרב ואמר: ‘גם על האמת אין אנו נותנים שבועה בימינו’.

ט

פרשת ‘כי תבוא’ קראו באותה שבת. חוקים ותורות בביכּוּרים ובמעשר בראשית הפרשה, וימי הביאה אל הארץ וקריאת הנביא לכל ישראל בסוֹפה. והנה באמצע ברכות לשומעים בקול ה‘, ואחר זה הנה דברי תוכחה וקללות. קללות נמרצות! הקוראים מדור הישן ידעו כי אין מעלים למקרא הפרשות התיכוניות האלה את אנשי העדה, כי אם קוראים לאלה את שמש הקהל או איש עני עובר-אורח. כי יעמוד בחפץ-לב מול הקלף הפתוח והכתוב אשורית, והמקריא אמנם לא מטעים, כי אם קורא בחיפזון: ארור אתה בעיר, ארור אתה בשדה; ישלח ה’ בך את המארה, יתן ה' את מטר ארצך אבק; בית תבנה ולא תשב בו! –ומעשה בקהילה אחת, שפתחו בה ספר-התורה ביום-השבת שחלה בו תוכחה, ויתייראו בני העם מהקללות החרותות מאז, ויקומו ויברחו כולם מבית-אלוהים, ויישאר ספר-הברית מונח על השולחן פתוח יותר משעה. וירא ה' בזיון תורתו וינאץ וישלח ‘שריפה’ בעיר, ותהי כולה למאכולת אש. הדבר הזה הנו כתוב בפנקס ישן לזיכרון.

לוּ בימי מתן-תורה הייתי, אמרתי לרבן של הנביאים: משה, משה, איך תחרות קללות ונאצות בספר-העדות; והנה בתורה השנייה, תורה שבעל-פה, נאמר: קללת חכם אפילו על תנאי באה. נחדל מימי הדורות מראש ונשוב לדברי הסיפור.

אומרים כי איזו פשרה נעשתה בין ראובן ובין אדוני היער התובעים, המה לא רצו לסגור את ‘השוק החדש’ לסחורתם, וימצאו תחבולה להמשיך את סחר העצים באותו מקום הלאה. על מחצית ה’אבידה' ויתרו לגמרי, ואת המחצית השניה יקבלו לפי המותנה קימעה-קימעה, במשך שנים מספר. הקניות תהיינה מעתה שני-שלישים במזומן ושליש אחד בהקפה. פרטי הדברים לא אדע.

ותיכף אחר ה’השוואה' החל ראובן לבנות לו בית למושב. בראשית אמר לקנות לו איזו חצר לא רחוק מנחלת הוריו; אבל אחר כך נמלך וישכור לו מאדון העיר מגרש רחב קרוב לשער, שהיה עד עתה בבחינת הפקר. החלו ליישר את הקרקע. הניחו יסוד אבני-גזית ועליו הקימו בניין של עץ. ‘ערלים’ מומחים ועושי-בתים עוסקים במלאה בזריזות, וראובן מפקח על העבודה. לפנות ערב מתאספים נערי ה’חדרים' והולכי-בטל מדלגים על החומר הנצבר לבניין. וביום השבת יוצאים גם אבותיהם לראות בחלקי הבניין שכבר נגמרו וּלחווֹת דעתם. גם חושבים ומונים, כמה וכמה על ראובן להשקיע בבניין המשוכלל הזה.

והבניין הולך ונשלם. את הגג כיסו ברעפים אדומים. ארובות-העשן נעשו לבנים שרופות. חצי שנה עסקו בהקמת הבית. אל הפתח הרחב באמצע עולים במעלות-אבן. שלושה חלונות מעבר מזה ושלושה מעבר מזה. כרכובי הפתח-והחלונות נמשחו בצבע לבן, תריסי החלונות והדלת ירקרקים הם. יסוד הבית שחרחר, אבל ניכרים הקווים שבין אבן לאבן. רושם הכול היה כדבר נחשב מראש. –בפנים הבית העמידו תנורים מרובעים; ריצפו את הקרקע שבחדרים בקרשים מוחלקים ברהיטנים; טחו את הקירות והתקרות בסיד. וראובן משגיח על כל דבר ומתעמל לייפות את הבית. דבר שחיכה לו מימים ימימה הולך ומתגשם לנגד עיניו. והוא כבר רואה בחזון את העמדת הכלים, את הארונות, המיטות, השולחנות והספסלים ניצבים על מקומם. הוא גמר לקנות בשביל חדר-הביקור גם ארון פתוח לספרים, כזה שראה אצל דודו בעיר-המחוז. הוא לא ידור עוד בשכנות, כי אם במחיצתו, באחוזתו ונחלתו. אלוהים הוא עמדו! והוא לא ידע כי שתי רשויות הן במרום …

ראובן עשה גם גדר לנחלתו ויבנה בקצה אורווה לפרה ודיר לעצים, ויכרה בור למרתף. אומרים כי חשב גם לחפור באר בחצרו. מי שיודע את החיים הצרים בעיירות הקטנות בלי מעינות מים במחנה, ואיך כל בית ומשפחה צפויים לחסד שואב-המים, המוכר מתנת הטבע דלי דלי, יבין לחפץ בעל-הבית החדש הזה.

י

ראובן נסע בבוקר יום אחד לכפר לא רחוק מעירו, לסדר את ענייניו עם אציל אחד, ויאמר לשוב לביתו לפנות ערב. אבל כבר עברה האשמורה הראשונה של הלילה ולא בא. ותדאג לו שרה רעייתו. בעד החלון נשקפה בכל פעם ותרכין אוזנה לשמע כל עגלה עוברת. מדוע בושש לבוא? הילדים כבר ישנו במיטותיהם. המנורה נשברה, ורק נר של חלב דלק על השולחן והפיץ אור כהה. לבה מפכה. הילין ראובן אצל אדון הכפר, והוא אינו מתגאל בפת-בגם …העניין לא היה כל כך מסובך, עד שלא תספקנה לו איזו שעות. היא קמה ופתחה את הדלת של מבוא הבית ותרד מעל המעלות המעטות. מנוחה ברחובות, ורבים מתושבי העיר כבר ישנים. אין קשב בליל. גם השמים נקשרים הם. כי תחצו את העולם, לשונות של אש תעלינה מן התהום ותלחכנה את כל חלקת היקום. שרה היא כבר שוב בחדרה. מורה-השעות התלוי על הקיר משמיע בקול את השעה אחת-עשרה. ראובן לא ישוב מדרכו. מה לו כי נשאר הפעם בכפר, וזה לא חשב עוד בבוקר. היא ישבה על ספסל רך וחיכתה לבעלה עוד שעה אחת. היא הסירה בגדיה מעליה ותעל על המיטה. הנר של חלב כלה מאליו.

ויבוא בעל-החלום במעמקי הליל ויקח את השוכבת בציצית ראשה ויביאה אל יער אחד גדול, בדרך-המלך, העוברת מאותה העיר אל עיר-המחוז, וישאירה לבדה. היא לא ניסתה ללכת רגלי מהלך רב. עייפה היתה, וגם אבן בלתי-נראית הכבידה על לבה. היא שמעה קול מצהלות סוסים, ולפתע נחבא הקול …גחלת גדולה נפלה ממרום, לה עיניים ולשון, והיא אוכלת כל הדשאים והעשב מסביב. באוצר-הקרשים מתפרקות השורות וקמו ורבו קרש בקרש וקורה בקורה. ראובן בעלה רוכב על מוט אחד ארוך, והוא לבוש עור של זאב, ששערותיו כלפי חוץ. היא מתקרבת אליו וקוראת לו, והנה ערפל יליטהו. בבית-עלמין היא עומדת. היא רואה שורות שורות של מצבות אילמות, ורעד פנימי חותך בבשרה כמו באיזמל. מעולם לא חשבה במלאכי-זעם, והפעם היא רואה כלי-מפצם נעוצים בקרקע …ותזיע ותצעק מרוב בהלה ותתעורר משנתה, והנה קרע גדול לאורך כותנתה מלמעלה למטה; והכותונת חדשה ושלמה היתה עוד בערב. מי שלח בה יד? ומי נגע בה? תמהני ולא אדע עד היום.

יא

יום חום היה באמצע הקיץ. השמש להטה במרום רקיע ותשלח קוויה לכל עבר. יובש וכליון למים בכול. נמלים יוצאות מחוריהן, רצות רצוֹא ושוֹב. חגבים טסים עד למרות אַמה. בשדות-מרעה בהמות גסות שוכבות ומתחכּכות, ודקות קופצות ומבקשות בעשב ליח ורוטב. יתושים פורחים בשכרון-נפש. בריות קטנות לאלפים ולרבבות נעות באוויר, מתקוממות וסובבות בלי מטרה ותכלית ניכרת לבני-אדם.

נפח ועושה-ברזל עומד ומזיע ומדבק את המנעולים בדלתות החדרים. וראובן לבוש מעיל דק עומד על גבו ומבאר לו איזה דבר. צרור מפתחות בידו והוא מקשקש ומשתעשע בהם. פתאום והנה כמו חיכוך בצווארו, ויעבור על זה בידו פעמיים ושלוש. הנשכתוּ צרעה? הוא מרגיש כמו כאב. הוא לוקח מטפחת-האף מצלחתו, מרטיב קצה בפיו ומשימו במקום החיכוך. כשהלך בימי-נעוריו ל’חדר' ולמדו בראשית ירח אב בדברי אגדות גיטין מפרק הנזיקין, סיפרו מורי התלמוד על יתוש אחד, שנכנס בחוטמו של מחריב בית-אלוהים, כי זחה דעתו עליו. –

הוא שב לדירתו, לשתות חמין, ובין כוס לכוס מישש בכל פעם בצווארו שנתעבה. רעייתו קמה ממושבה, הסתכלה במקום החיכוך ותאמר אל בעלה: ‘כמו צרבת רואה אני פה.’ היא לקחה חלמון ביצה, עירבבה אותו במלח ותשם אותו במטלית במקום הצרבת; והיא בוערת ובוערת. בחזקה קרע ראובן את התחבושת ויקרא: ‘הרפואה עוד תרע מאשר תועיל’. ובעיר אין רופא ואין חובש. שכן אחד מומחה נכנס לחדר ויבדוק את מקום הכאב, וירא כמו נקודה שחורה בו נפוחה, וייעץ לנסוע תיכף לעיר-המחוז. שכרו עגלת בי-דואר ויסע ראובן עם רעייתו בו ביום העירה. והוא מרגיש בכל הדרך מכאוב גדול בצווארו, שצבה מאד. בהגיעם למחוז-חפצם סרו למקום משכן הדוֹד. מיד קראו לרופא והוא אך ניענע בראשו למראה. הוא רשם עלי גיליון איזו מרקחת לחולה, להרגיע את רוחו; ובעזבו את החדר אמר לדוד, כי שאלהו לטיב העניין: ‘נחוץ יהיה לנתח בצוואר, מבלי לאבד זמן’.

וביום המחרת בבוקר נסע דודו של ראובן עמו לאודיסה, לעשות שם לשאר-בשרו החולה את הניתוח על-ידי מומחים. ורעיית ראובן שבה לעיר-מגוריה, להיות צופיה על ילדיה. במהירות ובחיפזון היה כל הדבר. כי נפרדה מאישה אמר לה: ‘אל תבכי, פתיה, הכיני הכול לחנוכת הבית, אשוב בריא בעוד שבוע ימים.’ והיא הרגישה מחנק בגרונה. מי היה מגיד לה אז כי לא תשוב לראות אותו בחיים?

שם, בעיר ההומיה הגדולה, מת ראובן סוחר-הקרשים שלושה ימים אחרי הניתוח בלי רעש; וייקבר במיטב ימיו בשדה-הקברות של משפחת היהודים. לא היתה גם עת לאמור לנבהל והמשתומם: ‘צו לביתך!’ אָבל ושבור-לב שב הדוד לעירו. לא יכול להאמין כי ציר-המוות יקח מגירה בידו ויחתוך בעץ חי בכל כוח. ושרה היפה נשארה אלמנה, בלי כל הכנה לזה בנפשה. עוד לפני ימים היה לה בעל, אוכל עמה ושותה עמה ומחבבה; ועתה היא יושבת עם הילדים היתומים אל השולחן, ומולידם ומפרנסם טמון בארבע אמות קרקע במרחקים. וכי יציבו לו ציון מי יקרא בו? הלא גם את ה’קדיש' אומרים רק שנים-עשר חודש, ואחר זה אך פעם בשנה. הנער מתקוטט עם אחותו הפוחזת. אין אב משגיח. דמעות נוזלות מעיניה ונופלות אל הקערה שלפניה. שומר אמונים! רד מכסא-כבודך והסתכל איך אתה מתנהג עם הבריות.

סיפורי עוד לא בא אל קצוֹ.

יב

בבוקר לא-עבות אחד עמדה עגלה אחת כבוּדה אצל האכסניה האחת שבעיר, וירד ממנה איש אמיץ-כוח ומעט משונה, אבל לבוש בטוב. הוא אומר להתעכב כאן איזה ימים ולבקש לו חדר ללון. ובבואו לחדר שהכינו לו, אמר לנוח מן הדרך ויסגור את הדלת בעדו. לשוא דפק בעל-האכסניה פעמיים עליה, לדבר עם האורח ולשאול אותו לטיבו, כנהוג; אין פותח. אחרי-כן קרא האורח למשרת ויבקש ממנו להגיש לו מים, בורית ואלונטית. שוב סגר את הדלת, הסיר את מלבושיו מעליו, פשט כותונתו, רחץ את עצמו למדי וינגב את בשרו. סרק שערותיו וזקנו במסרק וילבש מלבושים אחרים ומנעלים חדשים שם ברגליו. ניכר היה על-פי מעשהו שלוֹ פה מלאַכוּת נכבדה. הוא לקח ראי מנרתיקו ויסתכל בו בחפץ לב. שוב החליק זקנו, משך שפמו וישם כובע אחר בראשו. מה מגמתו ומה מעשהו?

הוא התפלל עוד קודם לזה בקצרה, לקיים החוק, לא עמד ממושבו אפילו ל’שמונה-עשרה'. אחר זה הביאו לו חמין, לחם לבן ונופת, וישב אל השולחן לאכול ארוחת-הבוקר. עשר פרסאות נסע הנה ויקם לדרך עוד בחצי הלילה. אם יבוא בעל-האכסניה לחדר, הישאל אותו על אודותיה או יחדל מזה? הוא לוקח עט-עופרת מצלחתו ומעריך בסימני מספר את הונו ורכושו. הוא עתה שוב אלמן ולו ילד בן חמש. הוא מטה ראשו על ידו ומתנמנם. לא! הוא אך עוצם את עיינו. פסי-תכלת מעורבים בכתמי אודם ונקודות מזהירות נוצצים בחלונות ראשו הסגורים. ובהגביהו את ראשו והנה איש עקום-הגוף עם זקן צנום עומד מול השולחן ושואל: ‘אנוכי, אנוכי הנני בעל-המלון הזה. עייפים אתם. רבה הדרך שנסעתם. שידוּך, לעשות שידוך עם בנכם אתם מבקשים, או לקנות קרשים’ … ‘צאו עת המזה, אומר האורח, ואחר זה תבואו הנה’. ‘אבל מה שם אדוני? ומאיזה מקום הוא בא?’ ‘נפתלי קוראים אותי ומגורי עיר שיחור’. 'טוב, אומר בעל-המלון, אבל אני מזהיר אתכם, לבלי התייעץ עם שום אדם פה בלעדי …נפישין רמאין בכאן …עלי תוכלו להישעֵן. השמעתם זאת?"

ויקם האורח, בצאת בעל-המלון מחדרו, שם עליו מעיל עליון, שבעירו הוא נושא אותו אך ביום השבת, לקח מקל-תפארה בידו ויצא החוצה. תרנגולות מנקרות באשפה. כמעט צעד בגללי סוסים. נער אחד הולך יחף, מרים אבן מהארץ ומשליכה על כלב נובח. הוא עובר דרך השוק, שבו מספר חנויות פתוחות; קוראים לו מכל עבר, שיסור הנה לקנות מה; והוא אינו שם לבו לזה והולך הלאה. ברחוב אחד באה לקראתו נערה כבת שתים-עשרה וכד של חלב בידה. וישאלה למקום מגורי שרה, אשת ראובן. ותאמר הנערה: ‘היא כבר דרה בבית החדש’. –’איה הבית החדש?' –’על יד השער'.

וישם האורח דרכו שמה. לבו הולם בקרבו. הוא כבר קרוב לארבעים ובהרגשתו הפנימית הוא עוד בחור. רגעים אחדים עמד על-יד המעלות העולות אל המבוא, רעיונותיו אצים, הוא עולה ופותח בלאט את הדלת –בעיירות הקטנות אין פעמון וכל כגון דא, וגם אין נוהגים לדפוק במבוא. הפתח מהפרוזדור הקטן אל החדר הראשון היה פתוח; ושם, על-יד החלון, ישבה האלמנה הצעירה לבושה מלבושי-בית ועל ראשה מטפחת לבנה משולשת, שערותיה נוצצות. היא ישבה וטוותה בלשון ארוכה, ותרם את פניה ותשאל את הנכנס לחפצו. לבנה נראתה בחדר בעצם היום; עיני הזר יישירו נגדה. ‘אם תרשו לי, שרה, אשב ואדבר.’ הוא ישב על ספסל בריחוק-מקום מול בעלת-הבית. שרה תמהה על ביאת האורח; בידה האחת היא מתקנת מעט את המטפחת שבראשה, ואין בזה אלא תגבורת חינה. בחוץ נשמע קול קורא ותחשוב כי ילדתה היא, ותקם ותפתח את החלון; וזאת הפעם, שראה הדר קומתה בקירוב כל כך. היא סגרה שוב את החלון ותשב על מקומה ותוסף לארוג; אצבעותיה נעות בחן.

‘שרה’, פתח הבא, נשען על מקלו ומתאמץ להתגבר על סערו ולדבר במתינות. ‘שרה, ביקשתי לשלוח אליכן שדכן. מה תשתוממו ותביטו עלי מוּזרות? עלמא דבר! חטא הוא הדבר כי אשה בנעוריה, כמוכן, תשב גלמודה כל ימי חייה. ראובן בעלכן אדם חרוץ היה, זאת שמעתי והוגד לי, אבל הוא איננו עוד בעולם, והחיים דורשים את תפקידם’. ‘לא! לא!’ קראה האשה הנבהלה. ‘אל תדברו כזאת עמדי. לכו מכאן, בבקשה מכם, לכו מכאן’.

‘שרה’, הוסיף הזר, בלקחו את המקל מימינו לשמאלו, ‘אנוכי אומר לכן, שפתיוּת תהיה זאת מכן. לילדיכן צריך גם אב משגיח. וגם אתן, ציירו לכן, שחליתן, מי יישב על-יד מיטתכן? אשה בלי קרבה כקיץ בלי שמש. אתן רואות אותי ואין אתן יודעות מי אני ומה בלבבי. אנוכי, אני אומר לכן –הוא מקריב ספסלו אליה מעט –אנוכי הנני תמים כילד, האשה שתבוא עמי בברית תזכה בגורל. אני אוּכל לעקור עץ ממקומו כדי למלא חפץ אשתי. אנוכי אשר אתכן על זרועותי ואמלא כל משאלות לבכן, מבלי הגה ואומר’.

שרה הניחה את הצמר והמחטים בחיקה ותסתכל בהשתוממות בפני הדובר. דיבורים כאלה לא שמעה מעודה. איך תצעדנה רגלי זר בבית אשה, והיא לא שמעה על אודותיו עד היום. אמוּלה לבּתה! לו נכנס פתאום ראובן עתה לחדר וראה את היושב לנגדה. שפתיה רוחשות. צללי עצב מכסים פניה. והוא לא יסיר עיניו מסמל היופי.

פתאום קם היושב מהספסל ויקרא: ‘שרה, אהבתיך, אהבתיך זה כמה שנים, כי חזו עיני אותך בראשונה. אהבתיך בתום לבי. עינייך יונים, כמגדל צווארך, כולך יפה ליבּבתיני, שרה’. הפתגמים האלה שמורים היו אתו מאמירת שיר-השירים, ועתה גם הבין ביאורם. והוא החזיק בשתי ידיה הרועדות ויאמר: ‘הסתכלו בי ישר וראו בלבי הבוער. בלעדיכן חיי אינם חיים; ארד שאוֹלה אם תגרשוני. רחמי, שרה, על בן-אדם מחבב אותך ועומד לנגדך כילד מבקש קרבה מאמו; היי לי אשה, היי לי אחות, היי לי בת’. והיא תנסה לשמוט ידיה מהדובר. ‘הניחו לי,’ היא קוראת. ‘הניחו לי’. ‘לא’, קרא האיש בקול, ‘לא אניח אותך לעולם! אני אקחך על ידי ואדאה עמך שני מילים. את לא תדעי מה בכוחי ומה אני יכול לעשות. לא תדעי מה אַת לי.’ ‘לא’, הוסיף וירקע ברגלו –מקלו כבר נשמט מידו וינח על הרצפה –’אם תגרשיני, אני אזחל תחת המיטה, אישן בבית-המבשלות ואהיה אצלך עבד ואלקק את העצמות.' הוא תפש במקלו וקרא: ‘הראיתן את המקל הזה? אם תמאנו ותשלחו אותי מעל פניכן, אז אכה בו על מצחי וארוצץ את מוחי. לא! אטבע בנהר. לא זאת לבד אעשה, כי אם אתפוש בך בחזקה –בשטף דבריו היה מדבר פעם ביחיד ופעם ברבים –ואצלול עמך במצולת המים. גם המוות לא יפריד בינינו!’

זיעה נוזלת ממצחו. הוא לוקח מטפחת-אף מצלחתו ומקנח את הזיעה ומביט בלי הרף על פניה המשתנים. רואה הוא שדבריו עושים רושם, והוא מונה: אחת ושתים; אחת שתיים ושלוש; שלוש וארבע; ארבע וחמש. צרור הצמר נפל מחיק שרה ומתגולל; וישח נפתלי וירימו ויניחו שוב על ברכיה. לולא ירא כי תצעק, כי אז …הוא רועד בכל גוּפו. הוא יפּול על צוואר וינשקה, אם גם תמאן וּתשלחו. היא קמה ותאמר: ‘לכו היום מפה, עוד אחשוב בדבר’. אגלי דמעות של שמחה נזלו מעיני בן-הארבעים ויאמר: ‘שמי הלא ידעתם, אני נפתלי מעיר שיחור, סוחר בשקים אני …מעמדי בטוב’ …

יג

שעה אחרי לכת הדובר הזר הזה שבו שני ילדי שרה, ששיחקו בחוץ, מן הרחוב, נער בן תשע, והוּא הבכור, ונערה בת שבע. ילדים נעימים וניכרים גם לזר כאח ואחות. הנער מספר לאמו על הגשר, שבנה הוא וחבריו מהחול, ואיך ירחמיאל הפתי דרך עליו ברגלו וירמסהו. והנערה סותמת בידה את פיה ושוחקת. תמה! לא ידע מה יוולד בקרוב. ‘רעבים אתם, צאצאַי?’ אמם קמה ותישר וילון של חלון אחד; הלכה לבית-המבשלות ותביא לילדים גבינה לבנה ולחם ושתי כוסות חלב ותצג הכול על השולחן. הנער חטף פרוסת-הלחם ויחל ללעוס, בסבבו את החדר, ואחותו יושבת ולוגמת. פתאום קפצה ממקומה ותרץ מהחדר. אחיה לוקח את כוסו ומעמידה על זו השנייה. נשמטה מידו ונשפך החלב על השולחן ועל הרצפה. ‘פרא’, קראה האם, לוּ חי אביך, כי אז יסרך למדי על פחזותך'. צל עבר על פניה, בהזכירה שם אישה …

השמש יורד. קול אופני עגלה עוברת ברחוב נשמע. שכנה אחת דופקת בחלון ואומרת: ‘שרה, האם אין בני ירחמיאל אצל בניך?’ ‘לא’, משיבה שרה. חתול שחור, שהיה ישן עד עתה על המרבד, התעורר וידלג ממשכנו. היא לוקחת אלונטית עבה ומקנחת את השולחן ואת הרצפה, ותפתח את החלון וסחטה אותה. היא היטיבה את מנורת-הליל; אנחה קטנה יצאה מפתחי לבה.

בקושי ובפיתוי-דברים הוליכה את הילדים לחדר-המיטות לישון. היא הסירה מנעליהם ובגדיהם מעליהם ותסדר דבר דבר על ספסל, אחד מזה ואחד מזה. הנער קורא קריאת-שמע. גם הנערה לא פטורה מזה. רחמי-אם מי ימוֹד, בעת תראה ילדיה, שנשאה אותם בחיקה, טיפחתם וריבּתם, שוכבים על מיטתם. היא נשקה את הילדה ואחרי זה את בכוֹרה; והוא הרים את ראשו וישאל ויאמר: ‘אֵם, האם הכוכבים ממעל גם מלאכים הם?’

שרה שבה אל החדר הקודם ותשב על המרבד ותסגור את עיניה. החתול עלה גם הוא וישב בפינה. בין חי וחי רק איזו זרת. מטפחת ראשה המשולשת נשמטה מעליה. היא שמה ידה על זרועה הערומה מתחת בית-היד הרחב ותדחק על שדיה. בת ישראל אלמנה בודדה היא. בימות-החול עוד יש עבודה בבית ובקניין. אבל ביומי-דפגרא ובימי השבת מעין ריקוּת מורגשת בחלל העולם, אף-על-פי שהללו מטיילים והילדים יושבים אל השולחן ומסיחים. אמה היתה מתפללה בכל בוקר, לה הסידור –אותיות בל תבינן. אלוהים יושב ממעל לגלגלים, דרכיו לא יבין שום אדם.

היא קמה ותדלק את המנורה. כשחי ראובן בעלה, התרגלה בחשאי שלא לכסות ראשה בלילה, אם איש זר לא היה בחדר, והרגישה איזה עוז בשערותיה הגלויות. צועדת היא בחדר אנה ואנה, כמבקשת פתרון לחידה … היא ישבה על-יד השולחן ותשען ראשה על ידיה, בתי-ידיה הופשלו, זרועותיה הלבנות נראו כשני קווי אור …

אחר שלושה ימים נגמר השידוך בינה ובין נפתלי האמיץ אם גם מוזר היה לה כל הדבר בעצם. גם שכנות אחדות ניסו להזהיר אותה –ללא הועל. הסכימו בזה שהחתן יתיישב בעיירה, יחדל לסחור בשקים ויקדיש עצמו לסחר הקרשים והעצים; את בנו יביא הנה, ויהיו איפוא שלושה ילדים בבית.

יד

מעשה היה בימים קדומים: אשת בן המלך שנהרג נישאה לאחיו, אם גם ילדה למת. שוב מת אישה השני וזה לא הקים לו שם בעמו, וישלח אחיו השלישי, המלך, ויקחה לו לאשה ויבא את יבמתו ירושלימה אל ביתו. ותחלום האשה והנה בעלה הראשון עומד לנגדה. ותאמר לחבקו, ויהדפנה ויאמר אליה: ‘חדלי לך ממני!’ –הדבר הזה אירע בימי בית שני, ימי מלוך מלכים עריצים בישראל. וכמו-כן קרה גם בימים שונים לגמרי. רב אחד מצוין בגולה, מגדולי החסידים, מת בימי עלומיו, שלח רב אחר לדבר בארמלתו. ויחלום בן הנפטר, כי הנה טרקלין גדול ונאה ואביו עומד עטוף בתכריכיו ואוחז בשתי ידיו בגג הטירה וקורא בקול: ‘מי הוא זה ואי-זה הוא אשר מלאו לבו להיכּנס בארמוני!’ אם לא יאמין הקורא לסיום סיפורי, ישים-נא לשני חזיונות אלה את לבו …

ההכנות המעטות לנישואין החלו. אלמן כי ישא אלמנה, אין זה מאורע של כל הקהילה. את החופה אין מעמידים תחת כיפת השמים, כי אם בחדר. החתן מקדש את הכלה; קוראים את הכתובה ואחר כך יושבים מניין אנשים לסעודה. כל העניין נמשך והולך אך כשתי שעות או שלוש, ואחר זה יעזבו הקרוּאים המעטים את הבית; והמיועדים השניים, שהיו זרים זה לזה עד הנה, זה בא מכאן וזו מכאן, נאחזים מעתה באמנה ובברית, לא יפירו אותן כי אם בספר-כריתות או במות אחד מן הצדדים.

‘נישואין’ כאלה חגגו נפתלי האמיץ מעיר שיחור ושרה האלמנה הצעירה בביתה החדש. את הילדים הוליכו לאותם הימים אל הדוד לעיר-המחוז; וגם הילד היתום של האמיץ נשאר עוד בשיחור אצל קרובה אחת, ואמרו להביאם כולם הנה בעוד שבועיים ימים. ה’חתן‘, כנראה, היה שבע-רצון מכל התכונה; אך ה’כלה’ בשמלת-המשי, שנתנה ליופיה איזה כובד. היתה כנדהמה. היא עינתה באותו יום באמת בצום נפשה; ועוד שעה לפני החופה סגרה דלת החדר בעדה ובכתה חרש: לב האשה אך המשורר ישוּרנוּ!

עשרה אנשים במספר ושש נשים ישבו לסעודה ערוכה על שני שולחנות, לנשים לחוד ולאנשים לחוד. המאכלים היו טובים ובקבוקי יין עמדו על השולחן. השו"ב שתה כוס אחת יותר מדאי וינסה לזמר בגרון ניחר. הרב דמתא בירך ברכת-חתנים. האם החורגת של ראובן, שכבר נתאלמנה שנית, לנה הלילה ובליל יום המחרת אצל הכלה כשומרת.

טו

ליל טבילה בא. שרה שמרה את מנהגי ישראל ותלך לפנות ערב בחשאי דרך אורחות עקלקלות אל בית-הרחצה להיטהר. צרור לבנים תחת אצילי ידיה ומטפחת תוגרית עוטפת את ראשה. הבלנית קיבלה אותה בפנים צהובים –הלא כלה משלמת פי שלושה מנשים אחרות –וה’מתקנת' עמדה על ידה להשגיח על דיני ישראל, ותעצור הפעם בעד שטף דבריה. בית-המרחץ הנמוך היה בנוי מאבנים כמצודה, מבפנים מרוצף קרשים ששחרוּ מזוקן ומזיעה, לו חלונות מרובעים כחוֹרים צרים מבחוץ ורחבים מבפנים. חום במרחץ אף בשעה שאין מסיקים את התנורים הגדולים. עששית קטנה, תלויה בתקרה, מפיצה אור כהה רק בפינתה; על-יד המקווה, שיורדים אליה במעלות, דולק גם כן נר קטן ומטפטף. הטובלת מסירה בגדיה מעליה אחד-אחד ופורשת אותם על עמוד-עץ. על ספסל קרוב לו מונחים הלבנים שהביאה. היא יושבת על אחת האיטצבות, שמזיעין עליה שומרי-שבת בערב היום, ורוחצת את גופה באמבטי קטנה מלאה מים. היא סורקת את שערותיה וחושבת בדבר-מה.

ה’מתקנת' חותכת את ציפורני האשה ומעבירה כל נדבק, לבל יישאר חוצץ משהו לטבילה …ירדה שרה מעל האיצטבה ותפשוט כוּתונתה, ויהי אור-סהר במלוא אולם הרחצה. גם ה’מתקנת', שעמדה לידה והיתה למודה בכך, נפעלה מסמל היופי ושלימוּת הגו. חוה הקדומה ניצבת ערומה, והימים לפני החטא, בטרם תפרה לה עלי-תאנה. שני שדיה מפיקים הוד נורא. לא נפלא כי הציץ הנחש אז בירכתי העדן וקינא באדם.

היא צעדה על המעלות, נכנסה במים, בירכה את ה' מלך העולם, ותטבול במקווה שלוש פעמים, ותנגב עצמה. שלוש מצוות נתן שוכן-עד לבנות ישראל: טבילה, חלה והדלת הנר. ליל ראש-חודש היה, חג קדוש לשבטי ישוּרון עוד לפני מתן ימי השבת, וגם עתה הוא עוד מנת הנשים. היא שמה עלה לבניה החדשים, לבשה מלבושיה ומעליה, שילמה ביד נדיבה, ותתעטף ותעזוב את הבית וצרוֹרה עמה. כוכבים נוצצים ממעל, שביתת העולם מעמל היום.

צועדת היא כחולמת. כּלב לא ניחר בה. לא פגש בה דבר טמא. היא עוברת דרך רחוב הגויים, המפריד בין עיר היהודים ובין בית-הרחצה, והנה היא במגרש רחב מוזר לה. לה הרגש שתעתה מני הדרך, והיא מחזירה את פניה כמבקשת דבר. פתאום תפשתה יד חזקה מאחוריה, נשמטה המטפחת מעל ראשה והיא מרחפת באוויר. על גבעה קטנה היא ניצבת בפחד מקשה, והנה איש עומד לנגדה, קומתו גדולה חצי אמה מראובן וידיו ארוכות ודקות. ראובן אישה קם מן המתים ויאמר לייסרה על כי תהיה לאחר… כל עצמותיה רוחפות, לשונה דבקה לחכה והיא אינה יכולה להוציא גם הגה מפיה …

טז

לפי דברים אחרים, לא בדרך מבית-המרחץ לבית קרה את שרה הפגע וסר רוחה, כי אם אחרי עלוֹתה על מיטתה בא החזון להבילה. היא שבה מבית-הטבילה הביתה, הסירה מטפחתה מעל ראשה ואת הצרור שמה על-יד הלבנים השמורים לכביסה, ותקם ותכן ארוחת-הערב לה ולבעלה החדש. הוא ישב בראש השולחן והסתכל בחמדה בביישנית. הוא לועס את הצלי וטעמו ינעם לו, והיא אוכלת רק מעט. הוא מושיט ידו השמאלית ומשימה על חלקת צווארה. מניח הוא את החתיכה מידו ומנסה להגביה ראש שרה ולהסתכל בעיניה. ותמהר לקוּם מן השולחן ונשמטה לחדרה ולא יצאה אליו עוד. –כמעט ירא החושק פן תסגור את הדלת מבפנים. ויקם אחרי רגעים מספר וימשש בלאט במנעול חדר-המיטות, והנה הדלת נפתחה, וירא והנה כלתו כבר שוכבת במיטתה. וישב לחדר-האוכל, הולך ומסלסל בשפמו ומזמר בקול דק קטעי ניגוּן. הוא פשט את בגדיו מעליו ויניחם על הספסל, כיבה את הנר וייכּנס בכוּתנתו ובתחתוניו הלבנים למחיצת-האהבה. תריס החלון האפיל, ויסר את היתד ממוט-הברזל, המבריח דרך הקיר, וידחף את התריס כלפי חוּץ לאור הלבנה יזון מיפי שרתוֹ.

והאישה במיטה –רגשותיה מעוּננים. חידה כבדה לה כל הדבר, כבפעם הראשונה ידעה איש. על גבה היא שוכבת מכוסה במכסה לבן ומביטה אל התקרה כמבקשת דבר רחוק. אין קורא ואין עוזר. אדם בוער באש עומד במרחק חצי אמה ממנה. לפתע החל צל להתנועע באמצעית התקרה ומראהו כעין קערה, ומתוך הקערה בולט ראש אדם …ראשו של ראובן אישה נגלה-נגלה ועיניו מפיצות אימה… היא התנערה מעל המיטה בקול צעקה ותדלג ותדחף את החלון בכוח, עד כי נשברה הזכוכית ויפלו השברים בקול צלצול על הקרקע, ותקפוץ החוצה. כל המאורע הזה נעשה אך במשך איזה רגעים. ונפתלי דנן נשאר עומד באמצע החדר, נבהל ומשתומם ממראה עיניו.

והמיטה באמת ריקה היא, רק חום גו עוד שמור בה. נפתלי רץ לחלון, מטה ראשו וקורא: ‘שרה, שרה!’ ואין קול ואין עונה. הוא לובש מלבושיו מהנה. יוצא לחוץ, סובב את הבית; חוזר וממשש במיטה –ואין גוף, אין ידיים ורגליים, אין ראש. והיא הלא שכבה פה מאירה באור בשרה ושואפת רוח. רימוהו אך רימוהו בפסגת מלוא תשוקתו! מבורך אמר להיות שבעתיים, והנה לוחץ בגבו האסון הפתאומי כמו צבת. הוא עוזב שוב את הבית, יוצא לחוץ לבקש אחרי הרעיה האהובה והחמודה; ואין גם אות וסימן-מה. אָנה פנתה האַילה בקפצה מן החדר? –הוא אומר להעיר את השכנים משנתם ולהרעישם בקולו. הוא הולך ברחוב לכאן ולכאן. חוזר-סובב את כל הבית, מבקש בחצר, מבקש בבית-המבשלות; שוב ממשש במיטת שרה, אולי רק חלום הטעהו. –הוא מדליק את הנר ומעמידו על הרצפה, עוד לפני שעה שכבה בחדר זה נעימתו, והנה נעלמה מנגד עיניו. היא היתה עתה שלו, קניינוֹ ונחלת בשרוֹ. מיום שבא עמה בברית לא נשקה, לא שם פיו על פיה, לא חיבקה בזרועותיו. הוא חפץ לחוג עתה חג הסערה. הוא היה מקיפה בשתי ידיו ומאמצה עד כלוֹת הרוח, עדי התאחדות גו בגו. כל עברוֹ עד היום, הנשים שהיו לו בזו אחר זו, הכל רק צללים חולפים היו. הנך כורך מטפחת על ידך ואחר זה תסיר אותה ותניחה, הרי הדבר כאילו לא החזקת מטפחת מעולם. לשרה, לגוף הזך הזה, תאב והשתוקק זה מימים, גם בעת חבק נכריה. זו, אך זו היתה חלקו האחד בחיים. השיבו את הרעיה היפה אל משכּנה, ויאחז בה בדממת-הליל ולמחר ימות. יחבק אותה עך פעם, ואחר זה יחתכו את ראשו מעליו וילקקו הכלבים את דמו.

מכבה האמיץ את הנר, עוזב שוב את הבית ומחפש אחרי הנשמטה בכל הרחובות ובכל פינות העיר. עייף הוא בכל אבריו, והוא יושב על מעלות בית-האלוהים, שגם הוא דוֹמם ונעזב, שם פניו בשתי ידיו ובוכה, בוכה כילד.

עוד בהשכמת הבוקר נתפשטה השמועה בעיר, כי נעלמה שרה אתמול בלילה, עזבה את החדר ואיננה, ויהיה הדבר לפלא. אנשים רבים, גם ערלים מהכפר הסמוּך ושני שוטרים מטעם המלכוּת, התפּשטו לכל עבר לבקש אחריה, וכל העמל היה לשוא. כל היום עמדו כנופיות אנשים ברחובות ושחוּ במאורע, שכמוהוּ לא היה לעולמים. לא היה קירוב להשערה למה ועל מה זה ברחה האשה הצעירה ומה קרה לה אמש? האם החורגת של ראובן שמה פעמיה לבית-המרחץ לשאול עליה; אבל גם אשת הבּלן לא יכלה לפתור את החידה. ‘הכלה באה וטבלה כּכל הנשים, לא נראה בה דבר, אך שתקה ולא דיברה’.

אחרי שני ימים ושני לילות מצאו את האומללה יושבת ביער, הרחק איזה מילים מהעיר, על שורש עץ כרוּת, אך כותנתה לבשרה ופניה שזוּפים. היא יצאה מדעתה.

א

לא על עיר מולדתי אספר עתה, כי אם על עיר שם עמדה ערש אהבתי הראשונה וגרתי בה בימי עלומי כשנתיים ימים. יותר מדור שלם כבר עבר, מלחמות רבות היו בארץ, גויים וממלכות נשבָּתו; וַאני רַב ראיתי שבט-אלוֹה וגם חסד-אלוֹה. תוקף כוחו של היחיד עולה על זה של הרבים; אם חתחתים לפנינו על כל מדרך כף-רגל, הן שַׂדמות הזיכרון פתוחות לַמרחב, שם נטייל בַעלות השמש ובבוא השמש. גם על המיטה, לא נרד ממנה בחיים, שביבי נוער עוד יאירו משהוּ את האופל. איני מאמין בתחיית-המתים, אבל מאמין אני בתחיית דָבר עבר וחלף או גם מת במוחו של אדם. המשורר כּול יכול.

הרחוב שבו דרתי הכיל שורת בתים של אנשים אמידים, והיה משתרע מאחורי שני הרחובות הגדולים הסובבים את פנים העיר. לפני בית-מלוני עמד אילן מצל אחד מוּקף גדר נמוכה של עץ, ועל הקרקע היה שטוח חול אדום –אות של מנוּחה וּנגידוּת. עוד לא הגעתי אז לעשרים. חלום רחוק בוקע והולך; עולם לא-חזיתי מיששתי בחושי. –ובלכתי בבוקר ובערב להתפלל בבית-התפילה כחוקי, אני עובר דרך הרחוב שלפנים מרחוב ואני יוצא מתחום לתחום …בבית-התפילה לא אך הסידור פתוח ואין זה רק השער לאל אוהב זמירות; מדברים שם גם בענייני דעלמא. ולי שם שיח ושיג עם האַברכים המעטים כגילי, על דבר המאור שבתורה וניצני ההשכלה. שני נרות דולקים לנו! תמים הייתי הולך לבית-העדה ומלא רעיונות הייתי שב ממנו. הרחוב הגדול, שמחדרי ראיתי רק את אחוריו, משתרע אז לפני, ועיני מלפפות את כל השורה הארוכה והבלתי-שווה. מספר בתים מרחוב הזה, בתים מצוינים במראיהם או ביושביהם, התרשמו בלבבי וימצאו להם בו קִנם עד היום. הנני מנסה לתארם בשרד עלי גיליון אחד-אחד.

מצד שמאל יצא מחוץ לשורה בית גדול בעל גג רחב מכוסה רעפים אדומים, והוּא הכביד על הכתלים ועל החלונות וידחקם לגבי היסוד מטה. ציירו לכם, גמד בעל-בשר ושמן, ועל ראשו כובע ענקי משופע והעיניים הן לא מתחת למצח, כי אם בבטנו הרחבה. בבית הזה, כנראה, אש תוּקד תמיד על הכיריים; כי בכל עת עברך עליו והנה עמוד ענן גדול מיתמר ועולה מארובת-העשן, פעם עולה ישר למעלה, גל סובב גל, ופעם נוטה לצדדים ומתפזר באין-חפץ ובלי-מטרה. לעתים, ולעתים קרובות, נראתה נערה שחרחורת וטובת-מראה לפני סף הדלת, עומדת וצופה כמחכה לאיזה דבר. –בלי-משים יחיש העובר את צעדיו, ואם הוא רחוק ממנה עשרים אַמה, יתקרב אליה שלוש או ארבע אַמות. ויש אשר מבחוץ נראית גם אִמה, אשה גבוהת-הקומה, שראשה עטוף מטפחת לא-נקייה, והיא נעה לרוחב הבית וקולה נשמע, לא כבתה. זו היתה הרבנית דמתא. בעלה מפורסם בכל ה’סביבה' בשם רבי אַרוֹן.

רבי ארון לא היה רב כרגיל. הוא היה לא אך בן-תורה גדול, כי אם עשיר מסוים בהונו. הוא שירת את עדתו בחינם ולא קיבל שכירות כלל. תאמרו שהיה תקיף ואיש מתגאה, והנה בו עוד חידוש: הוא היה שפל-ברך וענוותן ניכּר. מושבו בבית-התפילה לא היה בקיר המזרח על-יד ארון אלוהים, כנהוג, כי אם מאחורי התנור, לא רחוק מדלת הכניסה. בפינה זו, שבעיירות בני-ישראל היא נכונה לעניים לעוברי-אורח, היה עומד עטוף בטליתו ומתפלל בכוונה מעלות הבוקר ועד הצהרים. הוא מן המקדימים לבוא ומן המאחרים לצאת.

הרב לא היה בעל-קומה כלל. אדרבה, כמעט גמד ואיש דק-בשר. היה שומר התורה הכתוּבה והמסוּרה לבני העיר. לראשו המגולח דבק מכסה שחור כמו עור שני, היורד ונראה מבעד למצנפת. אזניים קטנות, דומות יותר לשל אשה משל איש, לשני עברי פניו, המצח לא רחב, גבות העיניים בלתי-ניכּרות, החוטם משופע מעט. לרב, שכבר עברו עליו שישים שנה, אך חתימת זקן בלבד. הוא היה אדם משונה במראהו וחסרה לו הדרת-הכבוד. אבל עיניו היו חודרות, ובהן נראתה לפעמים גם אש, שלא פיללו למצוא אותה עצורה בעצמות היבשות.

רבי ארון היה מחסידי ברשד ומחסידי סאבראן כאחד, אבל לא ארח את בני הכּיתות. הוא לא היה מעורב עם הבריות, אם גם כּיהן את הציבור לפי דרכו. הוא עבד את ה' מיראה, הלא פחד אדון-כּול על יצוריו. התורה מלאה ענשין וקנסות על כל עובר את פי המצווה, וכיוון שעבר אדם עבירה לא-ייסלח לו, גם אם שב והיטיב את דרכו. –אם מקיים אתה מצווה כתובה, עוד יש חשש שלא נשמרו פרטים אלה ואלה, או לא כיוונת כראוי, או שמחת על העשייה, ובשמחה זו דבר מעט ממלאכת-השטן. לאידך, נכשלת במשהו של חטא, והרי צרעת הנחש דבקה בך בגלוי. דוקא בימי הקיץ ובימי החום לכל בשר ולכל זרע האדמה נחרבה ירושלים עיר העבודה וקרית הכהנים, ובימי החורף נוספו לבה“ב עוד תעניות שובבי”ם ת"ת. אלהים מיילל על הנשמות העזובות, הן בארצות המזרח והן בארצות המערב. בעיר המלוכה שורר עמלק צורר היהודים. ובכל נפות הארץ הרחבה גדל דור צעיר, מפקפק באמונות ומתרשל בשמירת הדברים, שעליהם באו אבותינו באש ובמים.

הרבנית שפגשנו היתה האשה השלישית של רבי ארון. והיא גם ילדה לו את בת-זקוניו, שראינוה לפני הסף. ומשתי נשיו מלפנים לוֹ הרבה בנים ובנות, כולם כבר נישאו וילדו גם המה, אבל ‘נחת’ גמורה לא מצא הרב בהם. לא לבד שלא היה בין בניו מי שראוי למלא מקומו, כי אם אחד מהם היה גם שוטה גמור, שוטה העיר. לוקחי בנותיו לא ראו סימן ברכה במעשיהם והיו לא מוצלחים סתם בחייהם. מספר נכדיו ונכדותיו הגיע כמעט עד שלושים נפש, ואף אחת מהן לא הצטיינה בידיעת התורה או בחן מיוחד.

יום-יום ושבוע-שבוע היה בא אחד מבניו או מחתניו לבקש עצה מפי ארון בצר לו או לשאול ממנו עזרה ממש. לפעמים התפרצה מריבה בין הקרובים, ועליו היה להשלים ביניהם. נכד אחר, בן בנו הבכור, נטה מני דרך –והוא מוכיח ומאיים. נכדה אחת נארסה ברצון לאיש לא-יחסן כלל, והוא נשא בגלל זאת צער בחוּבּוֹ …ביום השבת נמלא בית-התורה אוכלי פירות לתיאבון ושותי יין-תפוחים. ביום קדוש ומקודש עליו, העובד את קונו ונפרש בנפשו אך למלכו של עולם, לשבת בראש השולחן מוקף נפשות פשוטות. הוא, היחיד, הוא קניינם של אלה. לולא היו אלה בניו, יוצאי חלציו, כי אז הן לא היה שח עמהם …

בימות-החול הלא עליו לשרת את העדה. פרקים לא-מעטים מחלקי שולחן ערוך עוד מושלים בישראל בכל תוקפם. והרב מטמא ומטהר, מתיר ואוסר, בוצע בין תובע ונתבע ומפרש מנהגי המועדות. לפעמים יפלו גם דברי-ריבות בשערים או בעל יריב באשתו וכתב לה ספר כריתוּת בבית-דינו. תורת משה הנחילה לנו חוקים ומשפטים והם נתונים לכל הדורות ובאו חכמים והוסיפו וחזרו והוסיפו. הרב של כל עיר אינו אלא הכוהן בימיו או הלוי.

ולילה-לילה, בסגור בני-ישראל את חנויותיהם, התפללו את שתי התפילות הסמוכות זו לזו, אכלו את ארוחת-הערב הרזה, שחו מעט בענייני הבית, קראו ‘שמע’ באיזו עייפות והלכו לחדרם לישון, איש-איש כשהוא שקוע בדאגותיו ובחשבונותיו, אשר מי ימנם ומי יכלכלם, ישב רבי ארון לפני ספר גדול פתוח ונר של חלב מפעפע מאיר את האולם. לפעמים עסק בתורה הנגלית או הגה בגמרא סתם. הלא עמוקות השיטות והמפרשים מתנגשים יחד. הן גם רש"י מקצר …ולפעמים קם, לקח מארון-הספרים ספר של יראים ויחל לעיין בו. רבּו אורחות השטן ודרך הישרה לא כבושה כלל. מזהיר אלוהים, מזהירים החכמים וחוזרים ומזהירים. הלא עמוקה באר שחת; הלא אשו של גיהינום בוערת בלי הרף; והלא יש אלפי ראיות ברורות, שהרע הוא רע מוחלט, ואף-על-פי-כן רודפים בני-אדם אחריו. הבוֹרא בורא תמיד והיצר הוא המחריב. הנך פונה לימין והחמדה מלבּבת; הנך נפנה לשמאל ואף שם תאווה נוצצת.

הוא סוגר את פרקי המוּסר ויחל לחשוב לנפשו, לעצם הבּן-אדם שבו. אך בריה קטנה הוא, בן-אדם תולעה, האחריות המוטלת עליו כל כך רבה היא וגדולה. מפני חטאינו גלינו מארצנו ואין לנו לא אשים ולא ניחוחים ולא מזבח להקריב קרבן חטאת או להביא אשם. העוונות עולים למעלה ראש. הפשעים חודרים לכל היקום, ואף כביכול יושב ונאנח, יושב ונאנח. הרב קם וצועד בחדר ומהרהר אך במעשיו מהיום, בתפילתו מהיום ובלימודו מהיום. פסוק זה אמר בלי כוונה, בצהרים בירך על הלחם והסיח דעתו לדבר אחר. בבוקר באה אשה שלא התקדשה עוד מטומאתה ונגעה בקצה השולחן, והוא הניח ידו אחר זה על המקום ההוא. עיניים לרבבות ליושבי-מעלה וחרב-פיפיות לכל בני-מרום. הוא יושב שוב על כסאו, ראשו נשען על שתי ידיו, ומסתכל בחלק ההוויה שלפניו. מעורבים בכּול ניצוצות דקדושה עם אבק סטרא אחרא …חצות-הלילה הגיעה, הוא מעמיד את הנר על הארץ, פורש את מטפחת-האף שלו על הקרקע, פושט נעליו ויושב לו למטה אצל מזוזת הפתח. קם ונוטל ידיו, לוקח אפר-מקלה מתנור החורף ושם על מצחו במקום הנחת תפילין, לקיים את דבר המקרא: לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר. בכי גדול מתפרץ מבין פתחי לבו, והוא מתחיל לנסח את תיקון רחל ואת תיקון לאה. קינה באה אחרי קינה, וידוּי נקשר עם וידוי ואחר זה קם ואומר קדיש-יתום …

ובאותה שעה ישבתי גם אני בחדרי. לא בודד הייתי. –מנורה יותר גדולה מנרו של הרב האירה את אַרבע אמותי. לפני פתוח ספר ‘התועה בדרכי החיים’, ונפשי הומיה וקוראת לאל אחר …יש אשר בלעתי כל אומר מאשר לפני, הקשבתי לכל הגה. ראיתי לוחות ניתצים ולוחות אחרים נפסלים ועליהם חרותות אמרות חדשות גם חדשות, ולא ידעתי כי ימים יבואו ואראה ואבין כי גם אלוהי, אשר השלכתי יהבי עליהם, רימוּני –ויום אחד יבוא ואעמוד ערוֹם בלי חסות, בלי תקווה ובלי אור ואהיה אני אך אני אותו היתום בלי אב ובלי אם …

ב

ארבעה בתים למעלה מביתו של הרב עמד בית גדול, שעשה רושם בלבנוּניתו. גם גגו של זה היה מכוסה רעפים אדומים, אבל היה צר יותר ולא-משופע כל כך. גם דלתות החלונות אדומות היו. במעלות של אבן עלו אל הפתח, שהיה עגול למעלה; ומי שנכנס אל הבית פנימה מיד עשה עליו רושם הניקיון הרב, אשר שרר בכל פינות החדר המרובע, ובו כלים נאים בסגנון הדור הישן. על הכותל האחד היה תלוי ‘מזרח’ מצוּיר, ומשני עבריו שתי מנורות-קיר עשויות נחושת-קלל. בארון-הספרים הרחב נראו שורות-שורות של ספרים מכורכים, מהם בעור אדום ומהם בשחור, ושם כל ספר חרוּת באותיות מוזהבות. הקרקע היה מכוסה עצים דקים חלקים ובשתי פינות האולם עמודי-עץ. בבית הזה היה גר שמואל בן-נתן, איש עשיר חשוך-בנים, והוא גם נחשב לשרידי נבוני העיר ותוֹרניה. בן-נתן היה כבר למעלה מחמישים שנה, הוא היה בעל בטן רחבה וזקן עגול הכתיר את לחייו. לו מצח מאיר ועיניו לנוכח מביטות. הוא קיבל בסבר פנים יפות את כל מי שביקר אותו, אבל בעצם לא התקרב לשום אדם. לא יהיר היה, אבל איש יודע את ערכו; והן בענייני ‘מוּשכּלות’ אין מי ששגב ממנו.

אומרים שבנעוריו היה עוסק באבן-עזרא וב’חובות הלבבות‘. וישם נפשו בכפו לבוא גם ל’שער היחוד’. אבל אחר-כך נסוג אחור והסתפק בזה שמדי שבת בשבתו היה קורא בפירוש אברבנאל על התורה והוגה מעט גם בספר ‘עקידת יצחק’.

השכל והמושכל שני דברים הם. יש סיבה ויש מסובב. יש צירוף ופירוד. אתה מעיין בדבר ונאחז בסבך של כלל ופרט. פעם שכלך עולה ופעם הוא יורד. הרבה פנים לתורה, ובדעות –מידות ומדרגות וחילוּקים. הרי נפש בהמית והרי נפש שכלית ועיוּנית. אלהים מסתתר והוא נגלה. הוא-הוא העצם הפועל ונבדל מן העצם המתהווה …

ושמואל בן-נתן לא אך מטייל בפרדס העליון בלבד, הוא גם מלווה מעותיו ליצורי-מטה ומבכּר תמיד את ה’בטוּח' הוודאי על מי שאינו ודאי ויש לבדוק אחריו. אדם בלי חמישים אלף רו"כ, אם גם שמו אדם, לא יגיע לתכלית הנרצה. כי אתה מוֹנה ובוחן את שטרותיך אחרי ארוחת-הערב לשוֹבע ולא לרזון והרבה מהם על מכונם, אז יש מקום להבחין בין ענייני המקרה וההזדמן, בין התועלת ובין צדדי ההפסד. על-יד הבחירה האנושית עומדת הידיעה האלוהית. בר-נש אתה, הולך על שתיים וההשגה העיוּנית מלפפת אותך מכל עבר. ויש אשר נדדה שנתו מעיניו והיה קם ממיטתו באשמורה השלישית של הלילה, נטל ידיו, התעטף במעיל-הבית הארוך ושב מחדר-המיטות לאולם-הספרים. הוא ישב על-יד שולחנו לאור הנר של שעווה. השכל הנאצל הוא גם שומע תפילות. יש טעמים ובירורים לכל המנהגים והחוקים הנתונים. אולם אתה בעצמך עדיין אינך בדוק ומנוסה …הנה ממעל תנועת הגלגלים וגרמים שמימיים לאין-ספוֹר, והנה למטה הנפש החיוּנית והשכלית. אתה חושב ותופס דבר, והרי אתה אך נקודה. –הנך מתכווץ בהשגתך לבד, ושוב אתה נשען באמרות החכמים. הוא לוקח לו ספר-מחקר ומעיין בו ומתנמנם. הלילה כונס את כליו ופונה לו למדורו, דמדומי בוקר. בן-נתן מתעורר, משפשף את עיניו ומרטיבן במים. הוא מכין עצמו לתפילת-שחרית, כחוק לבני-ישראל. אבל עוד בביתו, לפני לכתו לבית-הכנסת, הוא מתחיל להרצות בקול את השיר: יגדל אלוהים, זה הנמצא ואין עת אל מציאוּתו, זה הנעלם והקדמון, הראשון ואין ראשית לראשיתו!

ביום-שבת אחד, כאשר השכים בבוקר כדרכו, והנה את אשר לא חשב בזה מעולם בא ואתא. הנה התפרצו גנבים אל ביתו וגנבו ממנו את כל כלי-כספו, תכשיטי רעייתו ואף כסף רב מזומן. גם את בגדי-השיער שלו ושל אשתו וכל הבגדים הטובים לקחו הזרים עמהם ולא הותירו. בן-נתן לא התרושש לגמרי באבידה זו, אבל הנזק היה רב ועצום …השכל מחייב שכּל הוֹוה אינו נפסד מאליו; והנה עוד תמול היו הארונות מלאים כל טוּב ועתה נתרוקנו, נתרוקנו בידי אנשים לא עמלו בהם. היה רעש בעיר. יגעוּ ימים רבים למצוא את הגנבים ולחדור את מצפוניהם. גם הרשות המקומית לא התעצלה בזה ותקח שוחד משני הצדדים. והכול היה ללא-הועיל.

מה עשה שמואל בן-נתן אחרי ששקט רוחו מעט מהתמרמרותו על נזקו? הלך ומכר את כל אשר נשאר לו, אסף מה שהיה בידו לאסוף ויצא בעוד ירחים שלושה הוא וביתו לירושלים, העיר הקדושה, שידובר עליה בספרי-התפילות, ושעד היום לא חשב שום איש מבני עירו של בן-נתן לקום ולעלות אליה.

חייט אחד שעלה לגדולה ונתעשר –לא אלך בו רכיל לספר סיבת עושרו –קנה את הנחלה העזובה ויתיישב בה. וספרי איש-העיון נפוצו לכל עבר. אחד מאלה בא גם לידי, והוא גם החריב את נווי …

מפי אבי, שהיה גם כן רב לעדה קטנה, למדתי את התלמוד, שהוא יכיל המשנה לתורת משה, וידעתי כי לכל משנה תצורף ברייתא ושעליהן תסובב הגמרא. עם ישראל לא אך עם חכם ונבון הוא, כי אם גם עם עמוק-השכל. והנה הגיעני מעזבונו של בן-נתן ספר אחד בתור ספר-השכלה; ולא היה זה אלא ספר ה’מכילתא', בהוצאת מבקר אחד מתושבי וינה. בגוף הספר גם כן מסכתות, מסכתא דפסחא, מסכתא דשירה וגומר, וגם מסכתא דנזיקין, והכול כאן בלי בבות ובלי קפיצה מלשון אל לשון. –וארא ואתבונן כי מעין משנה אחרת לנו כאן, משנה שונה לגמרי מזו של רבי יהודה הנשיא, שהן כבר החילותי לפקפק בה ובערכה.

יום קיץ היה. בבואי לבית-המדרש כבר עברה שעת התפילה בציבור. אנשים בודדים עוד עומדים איש-איש בפינתו או באמצע הבית, מתפללים ושחים, זעיר-שם זעיר-שם גם יושבים ולומדים בספרים. שני עניים עוברי-אורח יושבים לפני התנור וכורכים מטליותיהם על רגליהם; נער אחד, שחוטמו לא מנוקה, לועס רקיק בחמדה, והסחי נוזל על מעשה המאפה. רוח חופש שורר בבית האלוהים! הלא כבר הקריבו בני-ישראל בכל מושבותם את קרבן-התמיד באמירת פיהם, ושוכן-מעלה וכל משרתיו הן נפנים מענייני קודש לענייני חול. כל יצור דורש טרפּוֹ ולחם חוקו, אך רבי אָרון עבד ה' לא נפנה עוד. על משמרתו הוא עומד מאחורי התנור. קרקפתו מכתירים עתה תפילין דרבנו תם; לפניו פתוח כרך אחד מהספר ‘חוק לישראל’, והוא עובר מתורה הכתובה למסוּרה ומנגלה לנסתר. הוא מעיין ומזמזם, ואני, אם גם היה עוֹיין אותי, ירדתי ממקומי אל מקום הרב והראיתי לו את הספר המשונה ממדרשי רבותינו התנאים לספר שמות שבתורה. בלי-חפץ לקח את הספר מידי –ויהי אך פתח אותו קפץ ממקומו, כמו איש נשכוֹ נחש.

צריך אני לומר כי אם גם כעסן גדול היה הרב, היה עוצר תמיד בעד כל התרגשות והיה מתאמץ ברוב כוח להמית בקרבו את היצר הזה. בענייני-חימה מחמירים אף בעלי התורה הגלויה, ולא מבעי אלה שכתבו ספרי מוסר, בייחוד לחסידים ולאנשי-מעשה. אדם כרבי אָרון בוודאי היה נזהר בזה; אבל הפעם לא יכול לעצור ברוחו. הוא עזב את מקום ענוותנותו, חזר לאמצע הבית וכרגע נאספו סביבו השרידים המפוזרים, והוא מדבר נגדי ונגד דרכי בקהל. טליתו נשמטה מראשו, הספר הקדמון בידו והוא חוזר על המקרא: כל באיה לא ישוּבוּן. כאילם עמדתי לפני המקטרג ולא ניסיתי להצדיק את עצמי. אך אברך אחד ידען מעט הרהיב בנפשו לבקש מהמקנא כי יראה לו את הספר החיצוני ויתמה למצוא את שם מחברו איש מדברים עליו בגמרא. מי לא שמע על דבר התנא רבי ישמעאל? מיד הראה לו הרב באצבעותיו הרזות על סימני-המספר הרומיים שעל דפי המבוא, ונסתתמו טענותיו של זה. גמירא בישראל אז, שכל ספר שציוני-מספר רומיים לו –אך ידי מין כתבוהו או הוציאוהו לאור.

מן היום ההוא והלאה החלו לבדוק אחרי במלוני בשבע עיניים. הוּפר שלום הבית. גוֹרשתי מלהסתפח בנחלה זו מצאתי ושפרה עלי. –ואני הולך, הולך ותועה מאז בעולם הרחב והצר עד היום.

ג

עוד יותר מצוין מביתו של בן-נתן היה הבית השלישי, למעלה ממנו. גגו של זה היה מצוּפה פח ירוק, כתליו לא היו עשויים עץ, כי אם לבנים שרופות ושורות הלבנים נראו בחוץ. אליו עלוּ במעלות של אבן, ולפני הפתח המשוח בששר מעקה, מוּסב מוֹטי-ברזל. בניין בסגנון כזה היו מכנים באותה עיר ‘חומה’, ולא בית. ובחומה זו ישב עשיר נודע בסביבה, אך לא רצוּי לקהל. שמו היה נתנאל בן-מנחם. את הונו שמוּ לשלוש מאות אלף רו“כ. סך מסוּים במספרו גם בעיר יותר גדולה. נתנאל היה מלווה מעותיו לאצילי הסביבה, ודבר אין לו עם הסוחרים היהודים. הוא היה כילי ואיש נותן צדקה אך בקושי. לא לבד שלא היה מעורב עם הבריות, כי אם גם בודד היה. גם בעצם היום ההוא היו רוב דלתות החלונות בחומה שלו סגוּרות. –שום עני לא הזיד לחזור על פתחו. הרב רבי ארון לא היה בא בכלל לכל בית בעיר; אבל גם שלושת שו”בי המקום, ושניים מהם היו חנפים גמורים, לא באו אל ביתו של נתנאל אפילו בערב יום-הכיפּוּרים. ואַמה זקנה היתה נושאת ביום הזה את שש ה’כּפרוֹת', שלושה זכרים ושלוש נקבות, כמספר נפשות הבית, לאוהלוֹ של השוחט.

גם נתנאל היה איש כבן חמישים, אבל זקנו העגול ושער ראשו כבר הפכוּ לבן. גם הוא נחשב על בני-התורה, ידיעה הגוּנה היתה לו בתורה הנגלית. וביראה היה נחשב לאבר מכּת חסידי בּרסלב, היא הכת הידועה העובדת לרב מת, שרוחו עוד מתהלך בין בני-עדתו. – נזופים המה בני כת זו במקצת משאר אחיהם. הנזהרים גם לא יתחתנו עמהם ויארבו להם. עם ישראל גם עם קנא הוא! תזוז מדרך הכבוּשה במנהגים ובסדר התפילות, והנך עובד לבעל.

לנתנאל היו שני בנים ושתי בנות ולא יכול להשיאם. הבנים התפללו בטליתים, כי התביישו להיראות בבית-המדרש כבחורים, והבנות ישבו בבית הוריהן כשבוּיות. ציירוּ לעצמכם, שתי בנות עשיר מוּפלג ואף נאות לא-מעט ובריאות-בשר ולחייהן בוערות תמיד –וקשה היה למצוא גואלים להן, שיפרשוּ כנפיהם עליהן. אני פותר לקוֹרא את החידה: משפחת בית נתנאל היתה משפחה פסולה.

אחיו הצעיר של אותו עשיר, שהיה גם כן מחסידי ברסלב, והוא מתושבי כפר אחד בנפת פּוֹדוֹליה, היה עובד לאלוהי הפרנסה ויחד עם זה היה פוקד בלבו את הרבי המת. כל היום היה יושב בבית-המשקה על ספסל נמוך לפני חבית מלאה יין-שרף ומודד לאיכרים ולאיכרות את הכוסות במידה. ולילה-לילה, כאשר כבר סרו המאַחרים לשבת בבית-המרזח ונפסק קול הזמירות של השיכּוֹרים והשיכּוֹרות בחוץ, היה שב לשיחות הספרים של בני הכת. פעם עיין בליקוטי הרב המורה ופעם בליקוטי רבי נתן, שליחו ומפיץ תורתו. –כה עברו ימים רבים. בינתיים הלכו וגדלו בבית שתי בנות-תאומים טובות-מראה ובעלות-חן. ובהגיען לשנת השבע-עשרה ולב הנוער עלה, החלו לפרוץ את גדריהן ותלכנה אחרי מאַהביהן מבני הנוצרים. עזבו את אלוהי העברים ותבואנה בברית דת-נכר. ויצעק החסיד בהמיית-נפשו אל שוכן ערבות; והוא לא ענהו לא בחלום ולא בהקיץ. וירד ביגון שאוֹלה כעבור שנתיים אחרי המאורע.

עוד אח אחד היה לו לנתנאל, והוא היה פקיד ביער ויעבוד את אדונו ימים רבים. אולם אהבת-הכסף השיאתהו לנטות מני דרך ויחל לגנוב מדמי הפדיון ולשום בכליו. יום אחד נודע אשמו ויקצוף עליו בעל היער, פטרהו ממשמרתו ויצו עליו לעזוב דירתו במשך חודש ימים ויפנה מקומו לאיש נאמן ממנו. ויקם בלילה אחד, והוא אז אב לבנים שלושה, ויעל על אילן גבוה, קשר צווארו אליו בחבל ויפסק את חייו בחזקה במעמד כל עצי היער, שאָרח אתם לחברה ימים רבים.

נוסח אחר: אשתו יפת-תוֹאר היתה וישא אליה אדון בעלה את עיניו, והיא שכחה את אלוף נעוריה ובניה אשר ילדה לו ותתנה אהבים עם מי שלא קידשה. הדבר הגיע לידי כך שבכל עת אשר סר אדון היער ללון באחוזתו היה שולח את פקידו העירה ללכת באיזו מלאכוּת, והוא נשאר לבדו עם שוכנת-חיקו. כה נרמס כבודו לארץ; ויראה כי אין מנוס ויאבּד עצמו לדעת. אם כה או כה היה הדבר, בכתבי-היחש של נתנאל נחשב זה לכתם השני או השלישי.

והנה אף רעייתו של נתנאל, שאירסה בעת שלא היה עוד עשיר כלל, אף היא לא ניקתה. –הלא דודה, אחי אביה היה ‘מסור’ ידוע, שהציק ליהודים והיה מכה בכל פעם את בני קהילתנו בלשון לפני הרשוּת. גם הוא לא מת על מיטתו ולא ציווה לביתו אחריו. בערב-שבת אחד, בעת רוחצים בני-ישראל את גופם במרחץ לכבוד צוּרם וקונם, אחזהו השבץ במקווה מים ויטבע. אם אך מקרה היה הדבר, מי יגלה את הצעיף? גם פה נוסח אחר …

הבן הבכור של אחותה, נער משוּלח ופרא, נעלם ביום אחד מעיר מגוריו ועקבותיו לא נודעו. רבים אמרו כי עובד הוא בבית-מכרות-המלח אשר בארצות הקיר"ה. ויש אמרו כי גנב בעיר רוכלת-עמים יושבת על חוף הים ונמצא בגניבתו וישוּלח לארץ גזירה. לאשת נתנאל עוד אחות אחת צעירה, ולה נולד ולד בלא ידיים כלל; ותגדל הנערה לתמהון העולם ותיחשב לבית אבותיה לקללה. כה רבּו הכתמים בשני ענפי המשפחה. אם יד ה' תהיה בשבט אחד, מי יאמר לו הרף?

נתנאל היה, כאמור, מבני התורה והיה הוגה בתלמוד לא לתיאבון ואף לא לשמה בכוונה, כי אם משום הרגל. והן בני כת ברסלב בכלל הוגים בספרים ויש להם בזה ענייני-עֵצות …העסק של האדם העלוב בזה העולם גם כן עלוב, עמוק עמוק מי ימצאנו, ואף-על-פי-כן הכול גלוי באלפי גילויים. אלוהים במרום מדבּר את שליחיו אך במסווה, והמה מסתכלים וחוזרים ומסתכלים. מדבּרים בפשטות רבה מאד ובכל דבר נסתר דבר החוזר ומתגלה. הנה יגון ממלא אותך ואתה תופסו ומכניסו על-כורחך לתוך השמחה. השמחה אינה שמחה בעצם והצער אינו צער בהווה. בכל אמירה יש חסר, האמונה אינה בשלימוּת. אם נאכל נשבע ואין זו אכילה גמורה, כי אם הכנסה, מין תנוּעה בפה, ולאידך, הפה הוא אך איבר. המוח מכוסה, העיניים אינן רואות. הנך לומד ולכאורה אין זה לימוד, כי אם שיחה …

צדיק-הדור הוא אך פתח לעבודה והפתח סתום. יש בכך איזה רצון והוא מרמה אותך. הנך עוסק במילי-דעלמא. הנך מפקח על קניינך, הנך מקפיד או גם מתלוצץ לפעמים ואין זה כי אם מין אחיזת-עיניים. הנך מרים את היד ואין בה אלא אצבעות, הנך חולם וזה מקצת השגה. הנך שומע מחברך איזו שמועה, והוא לא ידע מה שאמר ואתה אינך יודע מה אתה מקשיב. העולם מלא פלאי-פלאים. לרוב גם השטן ובני משפחות נתפשים בפחם. הרע אינו עוד כיסא לטוב, כי אם ארג של הוויות משונות. הנך שט באוויר והכנפיים נקובות הן. חבל מתוח ממעלה למטה, מראש לאחור, והרי אתה יורד או עולה בחבל.

ובחשבון-עולם כזה היה נתנאל שומר את עושרו ומפקח בעין פקוחה על ענייניו. הוא היה מתפלל בשעתו, אוכל בשעתו וישן בשעתו. את המצוות שמר, אבל לא הוסיף מדיליה. שנה-שנה, כתום ימי אלוּל ועם היהודים עומד על מפתן ימי-הדין, היה נוסע, הוא ובניו – שמותם היו ישראל וימשה –לקראת אומאן הסמוכה, ששם קבר הרב הפלאי, ובני עדתו מתאספים מכל עבר להמשיך עניינו …אין זה ייחוד שבלב ואין בכאן תשלומי-נפש. גם הרב לא מת כלל, כי אם עומד הוא ומשיח עם פלוני ואלמוני התלמיד במין שיחת-חולין, שיבינו אותה אך אלה אשר לקהל הזה יימנוּ.

בבית-עלמין ישן, המשתרע על גבעה נישאה של העיר, שזכרונה חרוּת בפרקי הגזירות אשר לבני-ישראל בנוי אוהל קטן של אבן וגגו עץ, חלון קטן בו מצד שמאל ובמבוא פתח צר. ציוני הקברים האחרים מעץ ומאבן פזורים בין העשבים, העולים לאדם עד ברכיו, וכל העיר העתיקה עם מגדליה ובתי-תפילותיה לשתי האמונות נשקפת מהכיכר הזאת. מנוחת עולמים! חסידים בעלי-קומה, זקנם לא מסורק ולחייהם צנומות, עומדים זעיר-שם זעיר-שם מסביב לאוהל. פתקאות-בּקשה, רטובות גשם ואכולות הקור והשרב, מושלכות על הקרקע; ואיש זקן אחד, שומר-חינם של עולם העצמות, יושב תמיד לפני פתח האוהל וספר ‘ליקוטי תפילות’ בידו. זה ספר התחינות לבני הכת, כולל בקשות, ריצויים ופיוסים, וידויים בשטף הדיבּור ובהרצאה נמשכת ואינה פוסקת.

בערב יום-הדין, שבו יתקעו בשופרות בכל מקום מושב בני-יעקב, באים האורחים, שעלו ממרחק לרגל ההוא, ומקיפים את האוהל הדוֹמם. אחדים אומרים ‘צידוּק-הדין’ ואחדים תולשים עשבים ומשליכים אותם מאחריהם. כי ידרוס איש על פתקה מתגוללת ירימה מן הארץ ויניחה על מקומה. טרוּדים המה עתה בני-מרומים. הלא להם להכין ספרי-הזכרונות ולהעמיד כפות-מאזניים למשקלי הזכויות והחובות, ולאלה מטה אך ליאוּת-נפש ויגיעת-רוח.

בימי נסיעה כאלה לנתנאל דנן ולבניו באה שוב תקלה רבה בביתו …אבל אני מקדים בזה את המאוּחר.

ד

הרחק חמישה בתים באותו רחוב היה מעונו של איש אחד ידוע בעיר, ואולי גם יחיד ואין שני לו. הבית היה מכוסה תבן, אבל לא היה עזוב כלל. מפקידה לפקידה היו מלבּנים כתליו מבחוץ והיו מיישרים את התבן של הגג. אדון הבית היה יקותיאל בן-ירוּחם, איש לא עשיר, אבל בעל-בית חי לפי ערך מעמדו, ומעולם לא שם בכליו משל אחרים. הוא היה ממצע בין סוחרים, היה ‘בורר’ או ‘שליש’ בענייני ירושות; ולעתים רחוקות לקח גם חלק בדברי שדכנות למשפחות עשירים. רבי אחד מפורסם, שרב ריב גדול ועצום עם רבי שני, והוא גם אחיו מלידה ומבּטן, בחר בו לציר-נאמן לעשות שלום בינו ובין אחיו, כאשר כבר עלה הסיר על גדותיו. בן-ירוּחם היה יועץ בכל דבר קשה, מתווך בדברי ריבות בּעדה, וכשחלה רבי ארון פעם במחלה אנוּשה היה הוא פוסק שאלות במקומו. בידיעותיו הרבות בהלכה, בחריפותו ובשכלו החד בארג התלמוד ונושאי-כליו הצטיין והיה למופת.

על בּעל הש"ך מספרים, שבשעה שחיבר את ספרו העמוק והיה כותב כל יום פרק-פרק, עמדה קערה מלאה דינרי-זהב על שולחן-הכתיבה; והוא היה משתעשע בהם, להרחבת-הדעת ולשגשוג העיוּן …ובן-ירוּחם חדר אל תוכו, בלי סיוע של דינרי-זהב ומטבעות-כסף מצלצלים. וממה-נפשך, אם בעל שכל גדול אתה ומוחך משיג ותופס כל היקש בסוגיה מסובכה, למה לא תשב על הספר הגדול ולמה לא תבאר כל פרט ופרט לאשוּרו? בימי התלמוד היה עוד הקדוש-ברוך-הוא מתווכח ברקיע עם בני מתיבתו בהלכות. ענייני קודשים וטהרות, זבחים ומנחות בטלוּ, אבל עיוּניהם וחידודיהם לא בטלו. והן הבבות בנזיקין ודיני האישוּת נהוגים עוד האידנא, ועל-ידיהם דיני המועדות והברכות, אף אם מאה שנה תחיה ויומם ולילה לא תמוּש מאוהלה של תורה, לא תספיק לתרץ כל הקושיות והאבּעיות וליישב כל החילוּקים.

אבל הנה ליקותיאל שאלה אחת קשה בחייו, שלא מצא עליה תשובה נכונה. אשתו היתה עקרה ימים רבים, אחר זה פתח ה' את רחמה ותלד לו בן, ושוב סגרוֹ. יחיד נשאר הילד ויגדל; ואמנם יפה היה במראהו, אבל לא נשא עליו את עול ה’חדר' ובתוכו קינן היצר. עוד בהיותו כבן ארבע-עשרה נשא עיניו לכל נערה נאה עוברת ברחוב ויחמוד יופיה בלבו. בקול אביו לא שמע; ואמו לא חשכה ממנוּ כל דבר ומילאה כל משאלותיו, אם גם ראתה שהתורה לא תהיה ארוסתו.

והנער הלך מדחי אל דחי. דוֹתן היה שמו, שם לא-מצוי, והוא היה מתאָרח עם בחורים עזובים מבלי אב ואם, הולכים בשרירות לבם ועושים מה שלבם חפץ. הוא היה משחק בקוּביה, שותה עם מרעיו בבית-המרזח האחד שבעיר ומתנה אהבים בלילות. זה כמה חדל להתפלל, ליטול ידיו לסעודה, גם לא שמר את יום השבת; ובאכלו חוץ מבית אביו לא היה מבדיל בין טמא לטהור וייהנה מן האסוּר בלי מעצור. –מלב אמו לא נמחה, למרות פחזותו, ואביו חדל זה כמה לכהות בו. אלוהים הוא אדון בשמים ועל הארץ מורדים בו, ויש כאלה שלא ילכו בדרכיו. וכי גדול הוא מדויד נעים-זמירות, ואף לו היה בן כאבשלום!

בימי-קיץ לא לן דוֹתן בבית, או היה שב לחדר משכבו בעלות הבוקר והיה ישן עד אחר הצהרים. הוא חדל לבוא לבית-התפילה אף בימי-מועד. ואך בליל יום-הכיפורים, בעת ינוע כל בשר בישראל מפני פחד ה' ומשפטו האיום, היה מתעכב בעזרת בית-התפילה כשעה חדא עם שאר חבריו הריקים; ואחר זה הלכו כולם מזה באשר הלכו …

לא תאמינו, אף בליל חג-הפסח, בהתקדש ביתו של יקותיאל, לפי מנהג אנשי-מעשה, היה הבן הזה בא לבּית אחרי אשר נערך הסדר, ישב אל השולחן הערוך ואכל מהנותר. בימי המקרא היו מקיימים בכגון זה דין ‘בן סורר ומורה’, אבל בדוֹתן לא תפשו אביו ואמו. עוד יש להודות לאל-ישוּעות על אשר יעצור בו, כי לא ייצא מן הדת.

ימי אלוּל הגיעו. באו ימי תיקון והתחלה לאמירת סליחות וּוידוּיים אין-ספוֹר למלך העולם. והטבע שכח את מועדי השנה. חום נעים מילא את היקום. שב הקיץ כמעט לימי האביב. ספיחים צצים באדמה ועולים מאליהם. עשבי השדות גדלים. הצאן והבּקר רועים במגרשים הרחבים מחוץ לעיר ואוכלים לשוֹבע.

ויהי בשבוע האחרון וכבר החלו ימי הסליחות ממש, קם נתנאל ויצא עם שני בניו, ישראל ומשה, לעיר משכן הרב המת. ואשתו גם היא נסעה זה כשבועיים לעיר רחוקה אל ‘קבר אבות’ ולא שבה עוד. ותישארנה שתי הבנות, מלכה ולאה שמותיהן, לבדן. ימים בין אָמה לאָמה היו, נפש אחרת לא היתה אתן בבית.

כענבים בשוּלות ביער לא עבר בו איש היו שתי הנערות בבית-החומה הניצב בודד באמצע העיר. אמנם כתמי המשפחה ריחפו ממעל כפרקי עננים בשמים לא-ברזל, אבל דמן לא נדעך …האם יד המקרה היתה בזה? עיני המייחלות בעמדן היום על המעקה בבוקר נפגשו עם עיני דוֹתן, ששב אז מאוהל החטא. ובחָדרוֹ בנשף הלילה אל הבית הזה לא מצא את הפתח נעוּל. –בנות לוט שתוּ יין במערה עם האחד שנמלט מכל אנשי הארץ ויהי להן לחטא ולזרע. התגעש הלילה. נלחמה הצעירה עם הבכירה ותחוללנה משכרון-אהבים עד הבוקר. עוד לא עברו שלושה חדשים ויחלו לרנן בכל פינות העיר לאמור: בנות נתנאל בן-ירוחם הרות לזנונים.

שתי הנערות נסעו לעיר אחת בפלך אחר אשר במדינה הגדולה ותשבנה שם שבועות אחדים. אחר זה שבו לבית אביהן ערירוֹת ופניהן לא היו להן עוד. –ביום חורף אחד קשה התקרר אחיהן הבכור ישראל, הגישו לו רפואה משונה והיתה לו למארה; וימת או נחטף מן עולם, מבלי שראה את מאורו. אביו נתנאל היה אומר אחריו את ה’קדיש' כדין.

ה

סתיו קשה בא וילחץ כל לב. גשמים קרים ירדוּ בלי הרף, קילקלו את החוצות, ריככו את הגגות, שטפו את החמר מעל גבי הקירות ובאו במרתפים ובכל בקע מבלי רחם. ליותר ממחצית בני העיר שאלת ההסקה לימי החורף ושאר צרכיו היא כריחיים על הצוואר. מתחילים לקרוא בתורה מבראשית. שם נאמר כי נקווּ המים, כי נראתה היבשה ותוצא הארץ כל דשא ועשב ויאמר אלוהים יהי אור וירא כל אשר עשה והנה טוב; ובפרשת נח הסמוכה –כבר נשחתה הארץ וגשם מכלה יורד ממעלה לילה ויום, לילה ויום, וכל אשר נברא בששת ימי-המעשה, בעוף בבהמה ובאדם, הולך הלוך וגווע, הלוך וגווע …

הרב רבּי אָרון היה מזכיר ליצרו בכל יום כעצת החכמים את ‘יום-המיתה’. אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. בבוקר עוד זורח השמש ובערב בא אחד ממלאכי-זעם ולוקח את נפשך, להעמידה לפני כיסא הדין, והגו יורד לקרקע ומתענה בכל פרטי חיבּוט-הקבר. קראו בספרי-יראים, פתחו את המסכת הקטנה, נקובה בשם מסכת גיהינום, הלא כל לב ימס, כל נפש גאה מתמוטטת, וכל רושם של תאווה מיד נמחק. אבל מה כל אלה מוּל צללי המוות גופו! מה הוא שבט המייסרים, המוכיחים וחוזרים ומוכיחים מדברי התורה, ממשאות הנביאים ומפתגמי הכתובים, מול נקב אחד בבריאה, צרבת בלב או חמץ נוקשה של ארס בגרון …הנך שוכב על המיטה, אך כותונתך לבשרך, טלית קטנה מצויצת תלוּיה עליך ומכסה דק דבוק לראש; אוויר מחניק בחדר, בקבוקים קטנים מלאים רפואות וטיפות מרות עומדים על שולחן קטן; והאשה, או בן ובת צועדים צעדים קלים בחדר ושואלים בנפש נכאה, אם קר לך, אם המכאוב לא הוקל או אם עיפה נפשך. אין שלטון בימים כאלה! בחוץ תתגלגל תבל. הלא יש צבא לשמים ונתיבות לעולם. עשרה מילים מזה וחמישה מילים מזה הנה שוב עיר אחרת, כפר או ישוב. שם עושים בני-אדם את מלאכתם, רצים לעבודתם כתמול-שלשום ואינם יודעים כלל על אודותיך ועל כאב בטנך או הפצע האנוּש ברגלך. עולם כמנהגו! ואתה הנך מתהפך מצדך האחד על השני, ראשך כבוש בכר, וכי גם לא תסגור את עיניך הנה אופל, אופל שאפשר למששוֹ בידיים ולהשיגו גם בשאר החושים …המוות לא נברא אף בימי הנחש, הוא אינו קדמון, כי אם הוא שותף רביעי לשלושה שותפים שבכל יצור; וכי יבוא מועד ויגבה הוא את חלקו, אז גם שאר החלקים מתפוררים גם מתפוררים …

רבי אָרון משעל, משעל בחזקה וגופו הרזה מפרכס מדי פעם בפעם. באים טוֹבי-העדה לבקרוֹ ולקיים את המצוה הכתובה של ‘ביקור-חולים’, בבוקר יבקרוהו בניו ואחרי הצהרים מתאספות הבנות ודאגה מרחפת על פני כולן. מעיני איזו מהן גם דמעה נוזלת. אשת הרב באה והולכת. הלא דברים רבים מוּטלים עליה לעשות. גם הרופא, איש לא מזרע היהודים וחי בעולמו, יבוא אף הוא אל בית החולה פעמיים בשבוע; ימשש בדפקו, ירשום דבר-רפואה עלי גיליון בכתב רומי ויקבל שכרו בכסף, מעבר מזה טבוע בו ראש המלך ומעבר מזה נשר.

בערב שבת אחד, בעלות הבוקר, התעורר החולה וירגש בחוש כי הוא ‘שכיב-מרע’ אמיתי. ציווה להביא לו מים לרחוץ את ידיו, דבק ברעיונו באלהי-מעל ויאמר במורא וברעדה: ענני, אלוהי צדקי, חנני ושמע לתפילת עבדך!

הוא כבר רואה את עצמו עומד לפני בית-דין העליון, לפניהם יתן חשבון על כל מעשיו ועל כל עוונותיו ועל כל חטאיו ועל כל פשעיו ואשמיו, הן לשמים והן לבני-אדם, הן במזיד והן בשוגג, הן בתור יחיד והן בתור שליח הרבים, הן באַקראי והן מצד טבע הלב. והוא מתוודה בדמעות שליש ובנפש שבורה לרסיסים דקים ואומר מלה אחרי מלה: אָשמתי, בגדתי, גזלתי, דיברתי דופי, העוויתי, הרשעתי וגומר. הוא מבקש סליחה, מחילה, כפּרה מאל-חסד, רחום וחנון ושומר ליראיו; והוא מוחל לכל בן-ישראל שהכעיסו והקניט אותו וחטא נגדו בין בגוף בין בממון, בין בדיבור ובין במעשה, בין בגלגול זה בין בגלגול אחר בדור עבר וחולף. הוא מתאמץ לזקוף גופו מעט וקורא שלוש פעמים בזו אחר זו: ה' אלוהים אמת ותורתו אמת ומשה נביאו אמת; ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד! הוא היה, הוֹוה ויהיה!

עוד רוח בו, עוד כוח-מה בחולה, והוא מתחיל לפרוט חטאיו ולשקר בכדי: אשמתי אשמות רבות; אכלתי בלי נטילת ידיים; ביזיתי מצוותיך; ביטלתי תלמוּד-תורה; גיליתי סוד חברי; דיבּרתי אחד בפה ואחד בלב; דיבּרתי על שוכני-עפר; הלכתי במושב-לצים; תיעבתי, תעיתי, תיעתעתי; אוי לי ואבוי על שברי! –הוא משעל בחזקה, הוא מתייגע להגיע לשלוש-עשרה מידות. נפשו, רוחו ונשמתו קוראות בכל עוז פרקי ‘אני מאמין’. הוא מוסר את עצמו על קדושת שמו יתברך. החדר מתמלא חברים חגורים אבנטים וסידורים בידיהם …החולה קורא ‘שמע ישראל’ בכל כוחו. הוא מתאזר עוז וקורא: ה' אחד, יחיד ומיוחד! –ונופל שוב על הכר וגוסס כאיש שנגעה המאכלת בצווארו. הנאספים מרמזים זה לזה ומדברים בחשאי. חודרים כל בני הבית אל המקום הצר ומתפרצים בבכי. זקן אחד ניגש אל המיטה ומכסה בשמיכה את הגוף המתכווץ. יוצאת הנשמה כנדהמה, עלוּבה ורצוצה. –והקהל עונה מתוך הסידור: חזקי ואמצי, אל תערוצי ואַל תחתי. ימין ה' רוממה, עוּרי צפון וּבואי תימן. היתומים הגדולים קורעים בבגדיהם שיעור טפח. מרימים את הרב המת ומשימים אותו על הקרקע. מדליקים הנרות למראשותיו, והקהל קורא שוב: בית יעקב לכוּ ונלכה. אל אלוהים דיבּר!

האתאר את ענייני הטהרה, את הרעש בעיר ואת דבר הלוויה הגדולה בסגירת החנויות ובצאת כל העם למגדול ועד קטן עם נושאי המיטה לבית-מועד לכל חי. אין מספידים בעיירות אלה, אבל בוכים ומייללים, קוראים כל נוסחאות ‘צידוּק-הדין’. אחר זה מתחיל עניין ניחום-אבלים. מתכנסים לתפילת-שחרית בבוקר ולתפילת מנחה ומעריב אנשים לעשרות, להתפלל בחדר הרב בציבור ולהקריב שם לה' אלוהי-צבאות את מנחתם בדברים. נלקוח נלקחה עטרת העיר, בהסתלק הרב הזה, שלא הניח אחריו כמותו. והשאלה על כל לשון ובכל לב: מי יעלה על כיסא הרב ומי ימלא מקום התורה באמונה? פטרוני-נא מלתאר לכם גם את עניין הירושה והסכסוך הנהוג בין החולקים בנחלה. לא אערב דברי-חול בקודש.

ו

עברו ימי ה’שבעה', עברו ימי השלושים והתחיל עניין בחירת רב וכוהן. אם ימנו עתה אב"ד חדש בקהילה, לכגון זה צריך יהיה לשלם ‘שכירוּת’ מדי שבוע בשבוע, ואין מוסד נכון בעיר לכך, הלא אין גם קופה קבועה. יש צורך שיהיה הרב גם איש גדול בתורה ויודע לנהל את העדה. הדור מתמוטט …

אמנם על דעתם של מתי-מספר מיושבי העיר עלה לפרקים רעיון: אולי ינסו להציע לבחור לרב ביקותיאל, הלמדן הגדול והבקי בש"ס ופוסקים? אבל מיד התבוננוּ וראו שזה אינו בגדר האפשרי. לא אך מפני שהוא אב לבן שיצא לתרבות רעה, אלא –וזה עיקר גדול –מפני שהוא בן העיר גופא. מה שייך? היאבו בני-אדם מישראל להרים ביום אחד איש מקרב העדה, עצם מעצמיהם, למנותו לרב ונשיא עליהם? לא רחוק מאותה העיר היתה עיר אחרת, ושם כיהן רב נודע בשערים, ולו נכד חריף ובקי, הפוסק גם שאלות. ופה היה יכול לעלות רעיון של קישור, שלא היה בגדר הנמנע… אולם גם בקצה אותו רחוב שתיארתי דר איש אחד, עשיר וכוהן, שאם גם לא היה מן התורנים דווקא, היה לוֹ שם ומקום בעדתו. ותמת אשתו אז והניחה לו בנים חמישה. ויהי כי התנחם והשדכנים החלו לדפוק על דלתותיו, גילה רצונו לקחת בתולה בעמיו, כחוק שבטו. אם גם חשב במסתרי לבו על בת הרב, מי זה ישא עליו חטא?

אבל רעיון אחר לגמרי, רעיון שיצא אל הפועל, החל לנצנץ במוחו של אחד מחתני הרב המנוח, איש שכבר איבד כספו וכסף אחרים פעמים אחדות בעניין רע, והיה בכלל גבר לא-אמוּן בו ולהוט אחרי כל רווח ממון, אם בהיתר ואם גם לא בהיתר. מדוע יהי שונה בזה משאר בני-אדם, השקועים בים הפרנסה עד הצוואר וצדים כל מה שיעלה בחכּתם? בקצרה, בנשף אחד עלה במעלות של אבן המובילות לבית-החומה של נתנאל; וגם בעדו לא סגרו את הפתח. בסבר פנים יפות קיבלו אותו באולם הגדול ושמו לפניו חמין ורקיקין. העשיר ישב על ספסל רך ושח עמו במתינות, ולא הורה אף ברמז קל שעת לקום …בערב השני עלה שנית באותן המעלות, שח ודיבר עם אדון בית-החומה. ועוד באותו שבוע הרים פעמיו למשכן חותנתו החורגת. והיא, אם לא חביב היה בעיניה כלל, ישבה גם היא ושחה עמו. פניה נהפכו לירקון בשמעה את דבר הרעיון החדש על דבר קישור בתה יוצא מפי הדובר. בפני אָרון בעלה בוודאי לא העיז לומר כזאת, ולוּ העיז כי עתה שחק לו כל עובר. היא ישבה כנדהמה …

ביום המחרת בא שוב חתן הרב בדבר אותו עניין, וכה מעשהו מעתה יום-יום. והוא מרחיב בכל פעם את משאו. ולאט-לאט התרגלה חותנתו להטות אוזנה מעט. אם לבת שנתבגרה ואשה אלמנה, אם גם אלמנת הרב, הן דואגת לפרי-בטנה. אָרון היה נרתע מזה בגלל עסקי המשפחה, והן לו היתה מגילת היחש. אבל, לאידך, שמא דווקא זה הוא זיווּג מן השמים. מי זה יחדור לדרכי ההשגחה? ומי יתכּן אורחוֹתיה?

לילה-לילה התהפכה האלמנה על משכבה ותשקול במאזניים את הצד לכאן ואת הצד שכנגד. נגד ה’קרן' אין שום אדם יכול להטיח. והוא בן עשיר גדול וירושה רבה צפוּנה לו, אבל הנה גם הכף השנית טעונה משא רב …

בימי-קדם היו אומרים: נקרא לנערה ונשאל את פיה. עתה אין זה מנהג בישראל. היא יראה להודות לעצמה: לא פעם התבוננה, שבשעה שעובר אלמוני הבחור ברחוב מול ביתה, הוא שוהה בלכתו ונושא עיניו אל הפתח, שלעתים עומדת לפניו בתה, והיא גם מבטת אחריו. –עיני נשים מכירות באלה!

ותשכם האלמנה בבוקר אחד, שמה מעילה עליה ותתעטף ותלך לבית-העלמין, אשר לא רחוק היה משער העיר. היא קרבה אל ציוּן בעלה והחלה לדבּר ולשיח עם המת בלשון של תחנוּנים: ענני-נא, אישי, ממנוחת משכבך והושיעני ממצוקת לבי. אלוהים בוחן כליות, מדריך ומנהיג כל חי בארץ, נותן לבהמה לחמה ושולח לכל נפש את בת-זוגה. אתה תחסה בצל כנפיו בין שאר יראים ושומרֵי תורה, חזק אותי ועמוֹד לימיני, לבלתי איכּשל ואיכּלם. גדול הוא ה' ולגדולתו אין חקר, ואנו שוכני-ארץ אך בריות שפלות אנו. גלמודה אנכי, אָרון, מיום עזוֹב עזבתני. מה שכלי ומה תבוּנתי? והן גם עווֹנוֹתי רבים ופשעי מי ימנם? בּקש בעדי מאל-סליחות, שיקבל ברחמים וברצון את קרבני וקרבן כל בית-ישראל בעגלא ובזמן קריב. אנא ה', שמע בקולי, רחם על אמתך וברך אותה; ואל תתנני להתהלך בין הבריות בבושת-פנים; ויכירו וידעו כי גדולים מעשיך מעל ואין כל בריה מתחת עושה דבר שלא גזרת עליה. שלום לך, בעלי ואישי! שלום לכן, נשמות הטהורים! –זרם מים ירד מעיניה והיא מקנחת במטפחת את הדמעות ונאנחת ומתחזקת. דוממים-דוממים עומדים ציוּני הקברים, רובם מעשה עץ ומועטם מעשה אבן. עולם שוקט למתים ועולם מלא-מעקשים לחיים.

לא אאריך. עוד לא עברו שנים-עשר חודש, וגם רב ודיין עוד לא נמנה, והנה נפוצה השמועה בעיר: בתו של הרב רבי אָרון נתארסה עתה למשה, בנו היחידי של נתנאל. וירננו העם באוהליהם, מלבד אותו חתן, שקיבל מנה יפה …