בשכבר הימים החילותי לתאר את חיי האיש, נושא סיפורי זה – חיים שמלאו את לבבי. אבל אז לא עלה בידי לגלם את הנפשות וגם לצרף את המאורעות לפי חזות-עיני והגות-רוחי. ואכתוב שתים שלוש דלתות ופסקתי מיד. – עיר לוטון מקום המעשים הללו, לא עיר-מולדתי היא. בימי עלוּמי באתי מחבל רחוק עם הורי בשעריה אז כמעט לא ידעתי עוד סיפורי בראשית. ואעזוב אותה ואינני עוד נער. ונפתלתי גם אני עם החיים ונשכני נחש השירה והחטא. ועל חטא קדום גם סַפר אסַפר.

 

א: בַּעַל הָרֵחָיִם    🔗

שלמה ה“אדום” היה העשיר ביותר בלוטון ואדון העיר. סמוך לשער היה מתגורר בארמון יפה, אשר לו יותר מעשרה חלונות פתוחים אל הרחוב ולפניהם אילני-מצל. במרכבה רתומה לסוסים דוהרים היה יוצא לדרך ועבד אחד מלַוהו תמיד לשרתו. שלמה היה גבה-קומה, בעל צואר אדום ופנים אדומים, וגם בשערות זקנו, שכבר עלתה בהם שׂיבה, ניכּר היה צבען האדום. הוא היה איש שאינו אוהב לדבּר, עוצר ברוחו ומכלכל את מעשיו. את המכנסים היה נותן במנעליו הגבוהים, בימות החורף היה חובש לראשו כובע שעיר, ומלבושיו לא ארוכים היו ולא קצרים. בבית-התפילה היה עומד על יד ארון-הקודש ופניו מוּסבּים אל הקיר, כי לא אהב את ההמון. הוא שליח-הציבור, הוא ולא זה העטוף בטלית ועומד ומכרכר לפני העמוד. לשבטי-ישראל תורה ובני-תורה, ושם השמים גם פוקדים על הרעות ועל הטובות, אבל פה בארץ אך העשיר מושל. הנך בעל עשרת אלפים רו“כ, והנה אתה אדם חשוב; שלושים אלפים באוצרותיך, והרי אתה פקיד-צבא ממדרגה הגבוהה; יעריכו את הונך למאַת אלף והנך בן-אֵלים, ולך הכּוח, הגבורה והתפארת, גם ההוד וההדר. משל אחר: הנה מאזני משקל, על הכף האחת מונחים למדנות, בקיאות, חכמה ותבונה, מצוות ומעשים טובים, ועומדים עליה צפופים זה בצד זה הרב דמתא, השו”בים דמתא, מלמדי העיר וחזניה, כל בעלי-הבתים, הגבאים, ואפילו נגידים סתם. – ועל הכף השנית ניצב הגביר דמתא ועיניו מביטות פעם בזעם, פעם בחסד. הלא הוא כל יכול, הלא בידו נמסרו המפתחות ללשכות העולם; והוא ברצונו מפזר, ברצונו מקמץ, ברצונו מרמז לאחד מן הקהל לבוא אליו ונוטה לו פנים לשיח עמו במשך איזה רגעים, וברצונו מטיל אימה ומביא נשמת בן-אדם לידי עלבון.

לשלמה ה“אדום” היה בית-הריחים הגדול שנבנה על יד אשדות המים בלוטון, וטחנו בו קמח, לא לצרכי בני הסביבה בלבד, כי אם על מנת להוליכו למרחקים. מסביב לבית-הריחים היו מתנשאים אסמים רחבים בנויים עץ ואבן, ובהם היו ערוכים שׂדרות שׂדרות שׂקים מלאים דגן וחיטים ושׂקים מלאים קמח. מבּוֹקר עד ערב באו אל המגרש עגלות עגלות מכל הכפרים אשר במרחבי לוטון, הללו פורקים תבואות-שדה והללו טוענים שׂקי-קמח. איכּרים ונושאי-סבל ממלאים תמיד את כל הכיכר. סוסים אוכלים לשׂוֹבע מאשר נותנים לפניהם ועוֹרם מטולא לבן מלובן הקמח. וגלגלי הריחים סובבים על צירם וקולם מנַסר ועולה משטף המים. הנחל רחב והולך ומשתפך בכוח ובעוז ונותן מחילוֹ לבני-אדם. בראשית היתה הארץ ועליה נתפשטו המים, ואחר זה נראה אופק השמים.

וגשר גדול חוצה את הנחל ועובר מעבר לעבר, וכוּכים עגולים פתוחים לרחבו, למען תת מוצא למים מתחת. שלמה עמל בכל עת לחזק את הגשר, לישרו וליפותו; והיו לו עובדים מיוחדים שעסקו בבדקו. אומרים שבימי שטף גדול, כשעבר הנחל על גדותיו ואמר לעקור בחזקה את אשר נטעו בבטנו, נלחַם שלמה גם הוא עם גלי המים ויִפח גבורה בלב ההמון, שנתקבצו מכל עבר, לבנות חַיִץ ולעמוד בפרץ.

לשלמה ה“אדום” היה גם כלב נאמן, קשור היה בשלשלת סמוך לַדלת הרחבה המובילה לחצרו, וזה בודאי שלא כדרך היהודים. בעצם לא חיבּב את המצווֹת ביותר, אבל פעם אחת קנה תיבה מלאה אתרוגים כרוכים עוד בצמר, שלא ידע אדם בהם אם נקיים ושלמים הם בכּל או כתמים מעטים באחדים, למען יזכה על כל פנים בגוֹרל. – הוא היה שותה יין בסעודתו אף בימות-החול, אוכל דגים בערב, ודרכו להשען בין מאכל למאכל במצחו על ידו ולחשוב. הוא חי על האדמה, והעולם פעם הוא מלא ופעם הוא מתרוקן. יש גובה לאילנות, לזכרים, ומסביב להם מישור וגם מדרון. אשתו הקטנה חולנית היא. כשנישאת לו, -והוא היה אז עובד אצל בעל-אחוזה. – בריאה היתה וגם מצאה מעט חן בעיניו. עכשיו תועה היא בחדרי-הבית הרבים והרחבים והעושר אך כמעמסה לה. – נושא אתה עיניך, והנה אָמה בשחרית גופה באה החדרה ומסירה את הכּלים מן השולחן וזרועותיה אמיצות כבדיל חי. מנסר הגלגל ברקיע ובכל מלוא הנפש; ולך החפץ אז להסיר את קירות הבית מלפניך ולשרוק לכל חי, כי יאָספוּ וילַווּ אותך.

יותר ממאה וחמישים אלף לאיש זה, ולוֹ גם נכסים וקנינים, חובות ושוברות, והוא אחד בעיר: זוחלים בה בני-אדם כתולעים ומתעסקים בפרנסות פעוטות, בקבוֹץ גרה לגרה ופרוטה לפרוטה; ואחר שוב מוציאים מעט מאשר קימצו ומטפטפים בכל הוצאה והוצאה דם מאצבעותיהם. בודד בודד הגאון במועדו, המשורר במצָרו ואף העשיר בעשרו!

ובלילות הקיץ, כשתוקף החיים התעוֹרר בגוף המוצק, במועד ישכון בו כל חי במערתו וכל בשר במיטה, ההוָיה חולמת את חלומה והיוצר אף הוא מניע בכבדות את גלגלי המכונה, אז קם שלמה ה“אדום”, עוזב את ארמונו, חובש את סוסו ורוכב עליו; הולך הוא לרעות את נפשו. הסוס דוהר ונושא עליו את מי שאוחז בו, והוא מניע בכל פעם את הרסן, מכה ברצועות העור באויר עד אשר נשמע קול. לוּ היה יודע לירות בקנה-רובה, כי אז היה מהדק את הכפתור. כּוח עצור, עצור מאד, יפלס לו נתיב! –

 

ב: שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת    🔗

שני בנים נשואים היו לשלמה ה“אדום”: חיים-יונה ודניאל-המשי. אחים היו לאותו האב ולאם אחת, ומה שונים היו!

חיים-יונה “הבן האהוב”, היה דר באגף הימיני של ארמון האב, לוֹ היתה אשה גבוהת-קומה ובעלת-שכל, והיא מנהלת את כל עניני הבית, אומנת את שש בנותיה, ולה גם שעות פנויות לשיח עם חָמיה, כאשר יבקרנה בכל פעם בבוא הערב. בחדרים הללו היה איזה אור וחום של חיי נפשות ונוער. אך חיים-יונה – כמעט טפל היה פה. הוא היה איש פשוט בתכונתו וצרכיו כמעט לא-כלום. מעילו היה פתוח תמיד, את כובעו לא החליף בקיץ ובחורף, ולא היתה גם טיפה של שבת בנשמתו. הוא הוליך את בנותיו, עסק בדברים ארעיים בבית-הריחים. כי נפגש איש עמו לא היה יכול לסַפר לו דבר, וגם חסר לו כל חשק לשמוע דבר ממעשי-היום. העולם אינו רחב יותר מכיכר העיר; ואם בבוקר יאיר השמש ולפנות ערב יאָסף וילך למעונו, בודאי צריך להיות כך. הונו של זה העריכו לשלושים אלף רו“כ, ולפני חג-המצוֹת עליו היה להשתתף בעשרה רו”כ ממש לקופת מעות-החיטין ולשלם לרב בעד הונאת דבר, במחיר “שטר-מכירה”, רו"כ אחד. הוא היה “קונה עליה” בימי מועד, על פי מצוַת אביו, מתפלל גם כן במזרחו של בית-התפילה; אבל בעצמו לא ידע שום עליה ברוחו. רעיתו יוכבד לא ידעה שום חיבּה בנפשה אליו. מה שייך? אדם בקומה בינונית וגוף לא חזק והוא אמנם אוכל ארוחת-צהרים עמה ועם בנותיה במסיבת השולחן, כל אחת ואחת קוראת לו אבי, והוא גם משיב על כל שאלה ומציית לכל מה שיפקדו עליו; אבל עוד רחוק זה מענין שבלב. יש חוֹם בעולם ויש קרירות ויש פושרין. צרור גדול של נשמות בני-אדם נברא מן הרקק ואין בהם תוך ואין בהן פישוט…

לא קשה להבין מדוע היה חיים-יונה הבן הקרוב יותר ללב אביו הגביר. שלמה חיבב את רעיתו יוכבד וימצא באָפקה איזה מפלט. שש נערות גדלות זו בצד זו, מהן מלאות שאון, מהן מנוחה בנפשן, דומות יותר לפירות האילן, ובלב המביט בהן יבוא איזה חום. אבל עוד סיבה אחרת היתה לכך, סיבּה גם היא גלויה לכּל. שלמה ה“אדום” לא אהב את בנו השני דניאל והרגיש ברוחו איזה ניגוד לו כל הימים.

דניאל יצא שנתים אחרי נשואיו מבית אביו ויבחר לו את הארמון הנושן, אשר נטע אותו האציל הפולני, האדון הקודם של בית-הריחים, לא רחוק מחוף הנהר. מסביב לארמון אין דירות ליהודים כלל, שם היו איזה בתי-אבן לעובדים, וגם מספר קטן של איכּרים דרו שם. בין אחוזת הריחים ובין העיר גופא היה עוד מגרש רחב, עֶברוֹ האחד היה פנוי למושב פקיד-העיר, והוא על יד הגביר – האדון השני שבלוטון והמנהל היחידי לנחלה גדולה של עיר-המלוכה, ועֶברוֹ השני היה פנוי למושב כומר המקום. ליהודים דת-מורשה, ולאיכרים הנוצרים גם כן דת-מורשה, לאלה רב ולאלה כומר. הרב הוא מורה-צדק והכומר הוא עובד “עבודה זרה”. הרב מקיים מצווֹת, לומד תורה וחי במידת ההסתפקות; והכומר אוכל ושותה לתיאבון, אינו רחוק מיצר-הרע כלל, אם גם במעילו הרחב ובשערותיו הארוכות ניכּר כנכבד בעמו. לכוהני-הבעל בימי אַחאב ואליהו היה בודאי צביון כמו זה!

דניאל בן שלמה היה אדם בעל קומה בינונית, יפה-פנים וזך-לחָייִם. במהלכו, בתנועותיו ניכּרה איזה אצילות. איש מתון היה, אם גם לבו לפעמים נגרש.

תחת ידו היו ספרי-הזכרונות ופנקסי-החשבונות של בית-הריחים ואסמיו. ואם גם סופר היה ומונה את כל ההוצאות וההכנסות הרבות ורשם יום יום דבר דבר על אָפניו, לא היה נכנע הרבה לענינים הארציים. אדרבה, רוחו שאף לדברים אחרים… דניאל היה יחיד שבעיר, שלבש כותוֹנת לבנה מגוהצה על גבי הכותונת התחתונה והיה לו הלובן המבהיק לרוחב-נפש. בארמון הפולני היה אולם גדול, שהיה רצוף קרשים חלקים משוחים בצבע שחור, לארכו ולרחבו היו פרושות אלונטיות לבנות, וגם השולחן שעמד באמצע היה עשוּי עץ שחור כמו מתחילת ברייתוֹ.

באולם זה עמד ארון-ספרים, דלתו זכוכית, וממנו היו נשקפים ספרי התלמוד לבני-בבל מכורכים בעור אדוֹם. דניאל למד ימי נעוריו אצל מלמד גדול בתורה, והיה מרגיש הערצה לתנאים ולאמוראים, שהיו בימי הדורות הראשונים והנחילו לבני-ישראל חכמה עמוקה מני ים ודעת רחבה מאד. ורבים רבים המפרשים והמבארים אמרי הסופרים האלה; וגם הללו חכמים היו, נבונים היו, חסידים ופרושים היו.

דניאל טובל גם בכל יום במקוה מים, ושותה אחר זה בביתו צלוחית חלב ומתפלל ביחידות בחדר סמוך לאולם שזכרתי. האלהים בשמים הוא רוכב בערבות, לוֹ דברים רק עם מלאכי-חבלה ועם נפשות רמות ונאצלות; והדרים מטה עיניהם אל הסידור ואומרים בלב נכנע את תפילת הבּוֹקר, הזמירות והתשבחות וכל קטעי העבודות שתיקנו חכמים. גם לאלה לבוש ותוֹך, אותיות וכוָנה על פי יחוד. יש דברים שנאמרו בקול, בקולי-קולות, ויש דברים הנשמעים אך בהדי הלב. הנך עומד מעוטף בטליתך ועטרה של כסף בראשך, פניך מוסבים אל הקיר והנך מדבּר עם היוצר. הנך מיחד את יחוּדוֹ ומקדש את קדוּשתוֹ; הנך ממליך אותו בכל פעם – והוא כבר מלך-מלכים.

ורעית דניאל – בתיה שמה – היתה באמת יחשׂנית ומוצאה ממשפחה נכבדה ועשירה, משפחה שהיו לה מודעים גם בארץ הקיר“ה. גם דניאל שׂם פעמיו פעם לעיר בּרוֹדי, בעת שהרב הצדיק מטַלנָה גָלה לשם, וַיוֹסף מאז ויתעצם בדרכו. גם בארץ הקיר”ה רבות הן משפחות היהודים, וגם הללו סוחרים ועובדים, מתפללים ולומדים, שובתים בימי-שבתות ויש להם רבנים ושו"בים ושאר “כלי קודש”. אבל האופק שם הוא אחר לגמרי מאשר בארץ מושלי רוסיה… מבּרוֹדי ללבוֹב אך מהלך יום אחד, וּמלבוֹב לוינה שוב מהלך יום אחד, ואומרים שמספר היהודים בשתי העיירות האלה לבד עולה כמעט למחצית מיוצאי-מצרים. בגולה הם בני-אברהם, מיום שנגזרה הגזירה “ועבדים עינו אותם”; ומשיח יושב ומחכה על פתחי דרוֹמי. כן כתוב באגדה אחת מאגדות התלמוד, במסכתא אחת כּרוֹכה בעור אדום ועומדת בשורה בארון-ספריו של דניאל.

בתיה עסקה בצדקה בסתר, אם גם בית-מושבה רחוק היה ממוֹשב העיר ורחובותיה הדלים. היא לא ידעה את ערך הממון, אבל ידעה את העוני, בּחסוֹר ליושבי-בית לחם ושמלה. היא גם היתה אוֹמנת לילדיה – לה נולדו נער אחד ושתי נערות, -רחצה אותם בכל יום ערב-שבת והיתה מַקפדת מאד בנקיון החדרים. היא לא גערה בשפחותיה והן היו נאמנות לה. את אישה כּיבדה מאד, אבל לא הרבתה שיחה עמו. בבוא הערב ישבה על יד החלון והביטה תמיד למרחבי הנהר. על מזבח לבבה לא הוּקרב קורבן עוֹלה כליל… אמנם קרבן מנחה הביאו לה, אבל לא לקחה בעוז אחד מפרשי המלך ולא הרכיבה על סוסו ולא דהר עמה על ההרים והגבעות. היא לא קראה מימיה בספורי-עם, והיא לא ידעה את התפילות השגורות בסידור לנשים, ב“קרבן מנחה”, אבל בתוך נשמתה היה סגור עוד חלק מאחת הגיבּוֹרוֹת שבסיפורי-עם…

בדממת-יפיה היתה בתיה צוֹפיה הליכות ביתה. דניאל אישה גם הוא חיבב אותה וגם הרגיש מעֵין אהבה וקרבה אליה, אבל במדור העליון של נפשו לא ראה צלמה בחזון. האב, שלמה ה“אדום”, היה מבקרם רק פעם אחת או שתים בשנה, וגם אז ישב בביתם רק כשעה כאורח, ולא התקרב גם אל נכדיו. שני עולמות נפגשו יחד: שארית מעריצות קדומה והתחלה לנתיבות הרוח. –

 

ג: נוֹשְׂאֵי-כֵּלִים    🔗

גם לנושאי כליו של שלמה ה“אדום” אציב בזה ציון הלא המה: אבּא-ירוחם שכנו של הגביר ושמואל-מנחם מזכירו. זה בכה וזה בכה…

אבא-ירוחם היה בעל-בשר ובעל עינים קטנות. הוא היה בעל-בית שיצא מנכסיו זה שנים אחדות, לא עשה עוד במסחר והיה נפנה הן לדברים שבשמים והן לעניני הארץ הזאת רק בדרך אגב. חשק מיוחד להתעשר, לרכוש לו מעמד ניכר בעיר או גם להתבסס נכונה במעמדו לא היה לו עוד. הוא כבר השׂיא את שני בניו ונתן שתי בנותיו לאנשים. אשתו מתה כבת חמישים, וחזר ונשא קרובה, בתולה בת שלושים, אמיצת-כוח בלי לב חם, אבל עסקנית במידה לא-מעטה וגודרת גדר בפני העוני, שלא יחדור לחצרה… שלמה הגביר היה גם מלוה לשכנו איזה סכום, וחוזר ונותן לו מעות סתם; מצוה למשרתיו להטעין בבית הסמוך שׂקים מלאים קמח ואינו מַעלָם. אם בירכך ה' וביתך מלא, לא יהיה ביתו של שכנך ריקן, בּנך אשר יצא מחלציך הוא הבכור לנחלה, קרוביך הם השניים בנחלה, ולשכניך – גם להם אחוזה במסגר חייך. לשלמה היה גם איזה צורך לפתוח מפעם לפעם את הדלת הקטנה, שבמחיצה המבדילה בין חצרו וחצר שכנו, לשבת שם שעה אחת על עץ כּרוּת ולשיח עם אבא, לבדוק אחרי סוסו או פרתו ולדבר עמו על אודות מצב האויר, על ירידת גשמים בעתם וזרע האדמה. לאבא היה איזה חוש להבנת דרכי הטבע. הוא היה איש עירוני עם מעט נשמה של בן-כפר. והן ביתו היה כמעט האחרון ברחוב, ומקצה הרחוב והלאה נפתח הפתח לאנשי העולם… בעיר פנימה עומד בית על יד בית והנך רואה מחלונך לביתו של חברך. לא כן בקצה המושב. שם הכל משׂתרע בלי מעצור. בימות החול אינך יוצא מחוץ לשער העיר, אם אינך נוסע לדרך. אבל בימי השביתה ומועדי-אלהים, הרי אתה מריח ריח של מנוחה; הנך מטייל עם רעך או שכנך והנכם עוזבים משכּנוֹת בני-אדם והולכים אתם יחד בין שדמות בר או דגן. גדולה היא אדמת אוקריינה ובירך אותה מלכו של עולם במתנת ידו הרחבה!

שמואל-מנחם גר גם כן בקצה רחוב אחד, והרחוב הזה היה השני לאותו הגביר. עשרה בתים ולמטה מביתו של שמואל התנוסס בית-התפילה החדש לחסידי העיר, והוא בן קומה ומחצה וגגו מצופה פחי-ברזל צבועים בצבע ירוק. הנך מקיף את ביתו של שמואל, והרי ריחים של רוח, שנשברו אגפיהם, עומדים מַשמימים מרחוק. הנך עובר את המגרש, שבוֹ הריחים, ונוטה אתה לימין, והרי מתחיל שם ישוב קטן לאיכּרים ובלילה וגם ביום נובחים שם כלבים..

שמואל היה אדם חשוב בעירו, בעל זקן קטן ויפה, הוא היה נוטה בלבו לעניני הזמן וגם מבין ויודע בידיעות העולם. לוֹ היה קרוב אחד בעיר-המחוז, שכפי הנשמע היה קורא בספר החוּמש עם ה“ביאור”, אבל הוא בעצמו נזהר מלקצץ הנטיעות והיה מתפלל, לא רק כדי לשמור את המנהג הרגיל בלבד, כי אם גם מעט בכוָנה והתרוממות. אדם עומד ומחליק זקנו, ואלהי הסידור משכּנוֹ בין כוכבים ונותן אָכלה וחיים לדרי-מטה.

שמואל ידע לכתוב בקולמוס שטרות ושוברות, והיה נזהר ביושר השורות ובמשטר האותיות. גם את הכתובות הרוסיות על הנרתיקים היה כותב בלי שגיאות והיה בכלל “אדם השלם”. לוֹ היתה הכרה ברורה בדיני-ממונות ובכל דבר סכסוך שבין איש לרעהו, אשר בא לפני ערכּאוֹת או הובא לפני בוררים או גם לפני רב העיר, לדון על פי דיני התורה הישנה, היה יודע לשעֵר את הדין והפסק או את דברי הפשרה מראש. הוא היה ל“עזר” לגביר במועצותיו ובשיחותיו. הוא לא היה רק “יד ימינו” של שלמה, כי אם חלק מַשלים אותו. אם בעצמך אינך יורד לעומקו של איזה ענין, יען כי דבר המחשבה והעיון רחוק ממהותך, הנה איש יושב למולך, שותה כוס מים חַמים, שמוזגים לו, ומתפרנס משכר שנותנים לו, אם גם לא מסוים וקצוב – והוא מחשב עמך ומברר לך את הענין היטב בלי עמל מצדך. יש מַעקשים לפעמים אף לגביר עצום ויש צורך לדעת טבעו של אציל פלוני ושל אדון אלמוני. באים לפרקים במגע גם עם פקידי הממשלה והרָשות. בארץ רוסיה הלא גם גזירות על היהודים וחוקים ומשפטים קשה לקיימם.

יש לך שני בנים ושתי כלות וכך וכך נכדים; יש לך גם קרובים ובני-אחים. צריך לעזור לזה או לזה; צריך לת נדה לקרובה עניה שנתבגרה; צריך אתה להקציב “מעמד” הגון לצדיק מפורסם, או להשתתף בעניני הקהילה ולבחור גבאי בית-כנסת או לדחותו. וכל הענינים האלה דורשים איזה בירור. ומשׂיח אתה על אודותם עם שמואל ומתיעץ אתה עמו בכל מאורע. אין אתה מכבדו יותר ממך ולא נישא הוא בעיניך אף רגע עליך, אדרבה, הוא ישרת אותך והוא גם מציית לך. קם אתה ממושבך וגם הוא קם; עוזב אתה עמו את הדרך ואתה צועד בראש. הוא, עם כל בהירות שכלו והשלמתו, אך יונק ממך ונצרך הוא בכל פעם למאה רו"כ, למאתים ועוד ליותר מזה. – לרוב העגלות ארבע אופנים ויש גם כאלה שרק שני אופנים להן, הסוס מושך בקרון והיושב בפנים הוא העיקר…

רעיתו של שמואל, אסתר שמה, לא ילדה לו שמונה-עשרה שנה רצופות, ותיחָשב לעקרה ותסע מרבי אל רבי ומרופא אל רופא. אחר זה פקד ה' את רחמה ותלד בת נאה, אבל חרשת ואילמת היתה, ויהפך ששון ההורים למגינת-לב. הגביר חיבּב את הילדה ויבוא כפעם בפעם לבקר בבית מזכירו, והיה משתעשע עם הנערה הנחמדה והיה מושיבה על ברכיו. אחד מגזע כובשי ארץ-כנען ואולי מגזע בני גד ואָשר או מבני חצי שבט המנשה יושב על ספסל בחדר נקי, שבו שורר טוהר מכל עֵבר, ומחליק שערות אדומות של ילדה פורחת באחת משדמוֹת הגולה.

 

ד: פִּרְצָה רִאשׁוֹנָה    🔗

שש בנות חיים-יונה, הבן הבכור של שלמה "האדום ", נקובות הן בשמותיהן: מלכה, לאה, דבורה, פֶּסי, בֵּילה ורחל. שלוש הראשונות למערכת הנערות נחשבו, והאחרונות – ילדוֹת הבית היו.

מלכה היתה עלמה כהת פנים ונאוה, במהלכה היתה איזו מתינות ובקרבתה נפסקו השיחה והדיבּוּר. גם היא בחרה בדוּמיה ולא התרועעה עם אחיותיה. לידיעת לשון וספר לא שׂמה לבה; אבל היא ידעה היטב את מלאכת הטויה, והמחט בין אצבעותיה כאבר מן החי מתנועע מעצמו. מן הצהרים ואילך ישבה על יד החלון ועסקה במלאכתה והאילנות בחוץ מתלחשים יחד. בנפשה מעט כובד. כתמי-לובן בשמי-תכלת ממלאים את הרוח באיזה חביוֹן.

לאה אחותה הצטיינה בקומתה ובקלות גוָה. לה קול ערב, ושרה היא תמיד מן הבוקר עד הערב. נשמתה לא היתה כנר בפינה אחת, כי אם מאירה בכל עבר. שערות דבוֹרה אדומות היו ומזהירות ועיני-תכלת לה. מבלי כל סיבּה היתה ממלאה שׂחוֹק פיה, ורצה מחדר לחדר ומַסתירה פניה, כדי לעצור בעד שטף רגשותיה. ובעלות השחר והתנער העולם, היתה קופצת ממיטתה ודולגת בחדר-המיטות ורק כתנתה לבשרה.

לפֶסי, האחות הרביעית, קומה זקופה וכוח-גבר לה. כשנאבקה עם רעותיה ניצחה אותן תמיד. היא גם עוזרת בעבודת-הבית וישבה לרוב בבית-המבשלות. כי ניגש אליה אחד המשרתים ואחָזה בערפה, שלחה את לשונה החוצה ועצמה את עיניה לרגע. אחר זה נשמטה ודחפה מעליה בשתי ידיה את המזיד לגעת בה ותלחץ אותו אל הקיר. בּילה ורחל תאומות היו; להם שערות צהובות, עורן לבן; בפניהן ובידיהן נוצצים פרחי-שמש. שלמה, אבי האב, כּיבּד את מלכה, נטה לבו גם ללאה, חיבּב את פּסי ואהב מאד את הילדות התאומות. מול עדר כבשים ועזים ועגלי-בקר נשען הרועה על שן-סלע ומקלו בידו ועיניו נזונות ממראה הרועות באחו ומתחממות באור היום…

ישב לו שלמה “האדום” בשלוה, והנה עלה זדון במסיבּוֹ. מורה שפת-הארץ, שגָלה מעיר-המחוז הסמוכה לשדה לוטון והטיף לקחו בבית בנו, חמד בלבו את פּסי. פעם, כאשר הורה אותה את ה"חיבּוּר בחשבון, נעץ ידו לידה; וכשנפנה וראה שאחיותיה עזבו את החדר, החזיק בה וּנשקה. מה עשתה היא? אף היא נשקתו על פיו. אחר זה קפצה אל החצר והחלה להחליק את עור הכלב הרובץ שם. פאתי השמים במזרח התאדמוּ.

פרטי קישור המעשים לא אדע. המורה הצעיר, לא לבד שמעל בפקדון, כי אם גם קם וקידש את נכדת הגביר לשם שחוק לפני שני זאטוטי העיר, ויקם ויעזוב את לוטון.

והעיר הקטנה הומיה. צרעה נשכה פעם במצחו של שלמה. את המקוּדשת סגרו בחדר ולא נתנו לאבי-אביה לגשת אליה. ביום הרביעי קרא להרב דמתא ויצו עליו להתיר את נכדתו מארוּסיה ולבטל את הקידושין למפרע. מבני הלויים היה הרב הלז, ירא וחרד למשפטי התורה, אבל הפעם מצא פתח…

 

ה: צְלָלִים    🔗

בהזכירי את אבא-ירוחם שכנו של הגביר, אמרתי שהשׂיא את שני בניו וכבר נתן שתי בנותיו לאנשים. אנסה לפרוט גם את זאת.

זלמן, בכורו של אבא, איש-שחף היה וקל במורא-שמים ואוהב להתרועע ולשחק עם הבריות. לא כן אחיו עובדיהו. זה היה שתקן וּנכלים בו. כל מגמתו היתה לחתור מחתרת בבית רעהו, למלא כיסו לשעה או לעשות רמיה גם לשם רמיה בלבד. זלמן היה מדקדק בנקיון מלבושיו ומשחיר את מנעליו בכל יום, עד כי יבריקו מרחוק. עובדיהו לא שׂם לבו לכאלה. גם אם ניתקו איזה כפתורים ממעילו לא חזר לתפרם. מראהו כ“בטלן”, והוא לא ידע את התורה כל עיקר. ובואו וראו, אשתו של זלמן – דקת-בשר היתה ולא יפה כלל. ולעובדיהו שוב אשה נאה ומוצאת חן בעיני רואיה. העולם הזה אך הפוך הוא ונתיבותיו עקלקלות!

גם שתי בנותיו של אבא-ירוחם שונות היו בתכונותיהן, חיה הבכירה היתה דומה מעט לאֵם חורגתה, אמיצת-כוח היתה וצופיה ליום מחר; אך אחותה נחמה היתה בעלת צחוּת-הבשׂר ועצלה במעשיה. בעלה של חיה, יעקב’לה שמו, היה סוכן במסחר העצים, הוא היה איש ידוע-חולי בנעוריו וחזר אחר כל לאיתנו. אולם בעלה של נחמה, נחשון-גציל, היה אדם מגוּשם וכעסן ואינו מתאים בטבעו לרעיתו. אלהים ממעל הוא מזווג זיווּגים; אבל אם בני-אדם מַטה תופשים אומנותו, אך זרות במעשיהם.

יעקב’לה היה נושא בלבו קרבה לנחמה. והיא גם היא, כאשר הֵמֵר לה בעלה, היתה שופכת לבה לפני גיסה. הלא גם הוא עצמה ובשרה הוא וידיו מה רכּות רבות מחשבות לאַשה. לוּ היתה נשואה אליו, כי אז רוַח לה ולא היתה מתאוננת. – יותר היתה בולטת נטיתו של זלמן אל אשת-אחיו: מה שייך, זו שקידש לפני שנים ועמד עמה תחת החופה אינה רצויה לו כבר; וזו שאינה ברשותו על-פי-דת לוקחת את לבבו, הלא עינים מביטות לאדם ולב חומד.

הלילה יבוא תמיד בעקבות היום, וחוזר היום ונקשר בלילה; הנה שאון ועבודה – הכל נעשה בגלוי לעין השמש והנה צעיף מכסה פני כל, מנוח בכּל ואף אין מנוח… במסיבּת החברה ובמלאכת היום הלב כקבר; אבל בבוא הלילה יתנער בכל תקפו, ואז נבין את שפתו. אני אך במעל אדבר עם הקורא. הנמשל – ילמד מדיבּת רבים מבני העיר.

והנה אסַפּר גם את שני המעשים אחד אחד.

נחמה ישבה בחדר-הבישוּל וקלפה תפוחי-אדמה, חתכה אותם חתיכות חתיכות ונתנתם בקדירה. לפני בוא הערב היה. העולם שותק ומליט פניו, אולם לב האשה רוחש; אין גדוֹת לנפש, חופר אתה והמים באים מכל צד. הבעל הוא בעל ואַת שומעת לו ונבזה הוא לפרקים. אסור לבת ישראל לחשוב מחשבה כזאת, אבל שמאל דוחה וימין אינה מקרבת. מבלי משׂים נגע חוד הסכין באצבע ויצא מיץ אדום, שליקקה אותו בשפתיה. גיסה עומד על הפתח ואומר: “האם אַת לבדך בבית, נחמה?” נבהלה האשה מהביקור הפתאומי, קמה מהספסל ואמרה: “מה חפצך, יעקב’לה?” עינים בעינים פגעו, נוטים הקירות, הוא אוחז בה ומושכה לחדר שלפנים. הוא מחבקה וקורא: “דוֹמי!” והנדהמה מבקשת ומתחננת ואומרת: “הניחה לי!”

ויבוא זלמן לבית עובדיהו אחיו, בעת סבב בכפרים; ניגש לגיסתו, ששאלה לשלומו, ויתן ידו על עיניה כמשחק עמה, אמרה לו: “זלמן, מי הביאך הלום?” לא ענה לה. החזיקה בהוד-יפיה, ותרעד האשה מכף רגלה ועד ראשה.לצעוק חפצה. לוטון, כסי פניך!

 

ו: כּוֹכָב מַתְעֶה    🔗

ימי חג שלהי דקיץ באו. על יד ספר החוקים עוד מושל לוח-העתים. בחודשים אלה ואלה נכנסים מאליהם ימי תעניות; ובחודשים אחרים מתחילים המועדים, בסוכות עשויות קרשים ותקרותיהן מעשה-סכך יושבים בני עיר ועיר ומקיימים את הלכות החג. פלוני, בעל בית חשוב בשבטו, בזמין לימי המועד את בנו הצעיר עם רעתו הצעירה, לבוא אליו מעיר סמוכה, לשמוח עם בני-ביתו. אחרי יום עצרת, אשר בו יעצֵר אֵל מרומים במסיבת בני-עמו, הנה עוד יום חג גדול ליהודים “שמחת תורה”. בחג הזה לא ניכר שוֹע לפני דל. יום-הקהל הוא! ועזבו הנשים את מחיצתן הקבועה בתי-האלוהים ובאו לעזרת האנשים, והן לבושות מלבושיהן היקרים, עָדין על צואריהן ועגיליהן באזניהן. נערים ונערות, כל בני משפחת יעקב, מתאספים ועומדים סמוכים לבימה ורואים בסיבוב הקרואים, וספרי-תורה מעוטרים, לבושים גם הם עדי ושני, בזרועותיהם. אברהם אבינו ובניו הנבחרים ישמחו עמנו! אף משה רעיא מהימנא ישמח עמנו! מנשקים את מעילי ספרי-הגויל. גיל וחדוה ממלאים כל לב!

פתאום התחיל בבית-הכנסת אשר בלוטון כל צואר להזדקף, כל קומה להשתרע. אשה צעירה יעלת-חן ויפה לבלי-ערוך עומדת בשורה ראשונה של הנשים ומעילה, העשוי משי תכלת מבריקה, מתאים אל פניה הצוהלים. לא שֵדה ביתה, כי אם היא בת-אחותו של שמואל-מנחם, מזכירו של שלמה ה“אדום”, באה מחרסון הבירה לבקש משכן בבית דוֹדה.

נר דולק בארון-הקודש, שנתרוקן מספרי-הברית, וכל עין מביטה בהוֹדה של בת-חוה. הרבה נשים יפיפיות היו בעולם, אבל כמו זו הניצבת פה לא ראו עוד יושבי לוטון מימיהם. בבני-שחץ לא אדבר. אבל גם יראי-העדה הסכמו בלבם, כי כמראֶהָ היה גם מראה כזבי בת-צור, אשר זנה אחריה נשיא בית-אב לשמעוני.

שושנה היה שם האורחת, עוד לא עברה עליה שנת השלושים, והיא גם כבר השיגה את מערכי לב בני-אדם, אך – לא ידעה איש. כּלה היתה בבית חותן עשיר, סוחר בכספים ומַלוה מעותיו לאצילי-הארץ, ובעלה מצעירי החסידים כּרוך אחריה. והיא מיאנה בו ותשבור את לבו. גרושה היתה, ובקבלה את גטה בבית-דין נראֶה שחוק מרעיל על שפתותיה. הרב והדיין, גם כן רך בשנים, היה מבולבל ממראה עיניו כל היום ההוא והיום שלאחריו…

היא השתתפה פעם ב“ליל מחול” בחתונת בת-משפחתה, וגם החתן נקרא אל המשתה, כנהוג בין בני-האמידים. וַירא הנער אותה מרקדת בין רעוֹתיה וילכד בקסמיה, וַימאן אחרי-כן ללכת אל החופה ויקרא לניצבים עליו: ראשי! ראשי!

כל לב הלך שבי אחריה. והיא בודדה היתה בבדידות נפש וגו. כי נשענה על זרועותיה החשופות ועיניה תועות בחוֹריהן, אז היה הד החדר כדממה לפני לסער. שני שדיה צעקו לטרף, מתמוגגת היתה הבריאה בחבליה.

 

ז: הַכּוֹרֵת    🔗

פעמי החורף הקדימו לבוא עוד לפני הסתיו. נפתחו אוצרות השלג וחלקי הבדולח הקר באו ויכסו את פני כּכּר הארץ. נתעטפה האדמה במעטפתה הלבנה הנוצצת לעין קרני השמש. ושָבַת העולם את שבּתוֹ. אין חלום ואין פתרון. בעלי-חיים אוכלים לא לשׂוֹבע; ובני-אדם מבקשים חום בבתיהם, בגד וכסות לעולליהם ורוַח מזומן לכיסיהם.

ותקם בתיה רעית דניאל המשי, בנו השני של שלמה ה“אדום”, בבּוֹקר. ערב שבת היה. היא עמדה על סַף האולם ותרא את אמתה הצעירה מַחלקת במטפחת של צמר עבה, קשורה לרגליה, את פני הרצפה, ותאמר לה: "הניחי את מלאכתך ולכי אל בית-המבשלוֹת וּראי אל הלחם הנאפה בתנור ". שמעה הנערה בקולה, התּירה חבליה ותצעד אחורנית וזימזמה מעט. עודנה בחדר השני והנה רגלי הגבירה החלו להתמוטט; ותפול על הרצפה ושטף דם יצא מפיה. נבהלה האָמה ומיהרה לשוב אל גבירתה. קול צעקה נשמע בבית. רצו שאר השפחוֹת אל האולם והתחילו מתיפחות וסופקות כפיהן. דניאל השכים אז לבית-הריחים, ויבהילו אותו אל ביתו. עבד אחד רכב על סוס וימהר אל החובש. הרימו את הנכשלת מעל הארץ והשכיבו אותה על מרבד. עיניה עצומות והיא אינה מתנועעת. אחזה השבץ ונאספה אל עמה. קול בכי גדול התפרץ מבין כל העומדים סביבה, דניאל אימץ את ידי המתה ויקרא בקול כמשתגע: “קומי, קומי, בתיה ידידתי! למה תחשי, נעימתי וחמדתי?” מיהרו אל הבית גם פקידי הריחים אחד אחד, נשיהם בוכות; ואף השכנות מבנות האיכּרים עומדות ומביטות בפנים זועפים. דניאל סופק את כפיו ומילל. עוצרים בעד הילדים, שלא יכּנסו למשכן הגווַעת. אסון, אסון נורא קרה. רצים אנשים ומשוטטים . כל בחצר מלאה המולה. וקול נשמע גם בעיר, לאמור: מתה, מתה, מתה פתאום בּתיה התמה בנשים ואלה עליה הכּוֹרת!

ובתיה, בתיה הגבירה, שהיתה חיה וקיימת עוד לפני שעה וצעדה במעונה כמלכת-היום, מונחת על הקרקע, מכוסה שחורים ונרות דלוקים למראשותיה ומפיקים תמהון. נתכנסו מספר אנשי חברא קדישא, מקיימים בשוכבת על הקרקע את דיני הטהרה כדת. נשים תופרות את התכריכים, שו“בי המקום ראשונים ל”כלי קודש", אוחזים בידיהם ספרי “מַעבר היבּוֹק” ואצים במלאכה… היום לא יפגר במהלכו; ועל הנאספה לבוא לבית-עולמה עוד לפני כניסת מלכת-השבת.

תוקף למנהגי העם. מהר איש איש מאהלו להשתתף בלוָיה הגדולה. נסתלקה נשמה רוממה משמי לוטון, ולגוף חצבו קבר בבית-מועד למתים ואינם שבים.

 

ח: נְעִילַת שְׁעָרִים    🔗

גָבר החורף ויתמות העולם גדולה.

עוד לפני ימים ישבת עם רעיתך העדינה במסיבּה אחת. מגע יד ביד הביע קירוב-לבבות והעינים רואות. אבל הנה נדדו והתרחקו מפה הגו והנפש, נדדו ונתרחקו. הנך צועד מחדר לחדר ולבדד הנך; מאמר לדבּר ולהרים קול והדוּמיה מכבידה עליך, מכבידה על כל חי ועל כל בשר.

שופט אלהים את האדם על מעשיו ובא עמו בחשבון על כל דבר. ועד עתה לא קמה עוד בריה לדרוש דין משמיא ולאמור לאביר-הטבע: גם ידיך נגואלו בדם! אתה בראת, גם עשית ורצחת. מלאכת המסַפר היא לא אך זו, לתאֵר את המאורעות ואת המעשים. תנו לו גם להתאונן ולשפוף שיחו.

דניאל כּיון בתפילותיו עוד יותר אחרי מות בתיה אשתו. הוא התעצם למרק את העוון, שמשכּנו בכּל, ולמצוא פדוּת ויסוד לנפשו. משׂיח אדם עם קונו לפי הכתוב והנאמר ויֶקּל לו. נחמת הנביאים נאמרה אך לבני דור העבר, ולבני הגולה – הרי מכמני הסידור. תפילין עם ארבע הפרשות הגנוזות בן על ראשך ועל זרועך, טלית מצויצת עוטפת את קומתך; והרי אתה עומד לפני קיר סתום, ומשם מבוא בעלם לשוכן-עד. הנך מתמוגג בדמעות, מצדיק עליך את הדין, ואתה מובטח כי יש מאזין ושומע. אשרי המוּכּה והוא מאמין.

ויש אשר סר כוחן של כל ההבטחות והשיחות המקובלות גם הן וצער הבדידות אוכל את הנפש והבשר גם יחד. לחידת המות אין פותר. וקמת בלילה, הנדוד שנתך מעיניך. אתה מדליק נר והנך מקשיב ומאזין למיטה הסמוכה. שפרושים עליה הלבנים הדוממים, פן אולי עוד נשמה חבויה שם. הלא יותר מעשר שנים שכבה שם אשת-חיקך, והתיחדת עמה וראית ביפיה בהיתר ולא באיסור. נשמה לגו ורוח בגו. – ופתע אך אופל יסובבהו, ניתקים ניתקים הם כל החוטים המקשרים בר-נש עם העולם ובאיזו בחינה גם עם יוצר-העולם. לא המתים יהללו יה, שוכני-דוּמיה רק עש יאכלם. הצער גדול מנשוא; והרי אתה אב לילדים יתומים. נכשלת בעוון, נשמתך תעתה מיני דרך ופרעו ממך בהאי עלמא על פי גזר-דין ועונש קיים. עָרֵב הוא נשיא העדה בעד שבטו. ערב הוא ראש המשפחה בעד בני-ביתו. איש לא בחטאו ימות.

ואני שמעתי באלה ולא אבין.

 

ט: הַשִׁכָּרוֹן    🔗

ובא האביב, התחילו ימי ספירת העומר, הטבע אורג במלאכתו. רבים מזוחלי-העפר שבו לתחיה, לאדמה שוב תכריך ירוק, גדולים העשבים, נוצצים האילנות, חורשים וזורעים ויש מרעה לצאן ולבּקר. בני משפחת ישראל אינם עוד בני-מלכים כבימי הפסח, כי אם משכימים ורצים איש איש לעבודתו בעד מוצא לחמו יביא ופרנסתו. השמש לא אך מרפא לנכשלים, כי אם זורע הוא גם זיקי תקוה בלבות בני-חלד. ברוך הוא אלהי השמש!

רבים אמרו כי בתוֹם ימי האֵבל ישא דניאל את מלכה בת אחיו. והנה יש בזה מעין קיום המקרא: “עולם חסד יבנה!” אמנם באיזה פינה שבלב אבי-היתומים קיננה איזו נטיה לזיווּג זה. דניאל שׂח גם כּן פעמַים עם הרב דמתא, שהיה לעתים רעהו ובן-סודו, על אודות הדבר הזה. גם מלכה נטתה בחביון נפשה אל מיוּעדה ותאמר לעצמה: טוב להיות לאיש אשר אדעהו ואכבדהו מהיות רעיה לזר. – לא פיללה הנערה כי אחרת תירש מקומה. – בימי הקיץ נשא דניאל את בת אחותו של שמואל-מנחם היפה במאד. עזבה שושנה את מעון דודה ותלך לשכון במעון חוֹשקה, ומלכה עלובה. –

במקום נר זך, אשר דלק בטוֹהר, עלה עתה להב מוזר. מבוקר עד ערב שגה דניאל באהבת אשתו חמדתו. הוא התרשל במעשיו יום יום, שכח לפרקים גם את אלהי התורה והמצווֹת ויתמכר אך לחמדת-בשרים. אשה שאין כמוֹה ליוֹפי ושמנוגה בשרה תמלא הנפש רתת ופחד – מוּתרת לו. והוא יכול לנגוע בה, לאַמתה בזרועותיו ולהרכין פיו אל פיה. עיניו לא משוּ ממנה גם לרגע. גם שולי בגדיה נשק, והוּא שׂשׂ עליה ורק הוגה בה. אב לילדים נהפך והיה לחושק.

ושושנה לא מחתה בו ולא אמרה הרף. הלב סגור בשבעה חותמות. ואיש בן שלושים מעשהו עמה כנער. היא רק חפצה שישתרע בעלה החדש מלוא קומתו על הארץ ושגווֹ יהיה הדום לרגליה הערומות. משול תמשול בזה שכּרוך אחריה: ודרכְתְּ עליו וחיטטת באצבע- רגלך בשערות ראשו. אין עונג גדול מזה – מרציעת הנפש בתוך הגוף.

ויהי כי עברו שלושה ירחים למעשים אלה קצה שושנה גם בזה, היא שכבה במיטתה ברשלוּת-רוח וגם יפיה היה עליה למשא, ניגש אליה אישה יאמר לחבקה ותפן אל הקיר. – ויתמה דניאל ולא ידע מה לה. —

בימים האלה שב דניאל לאלהי-התפילה וירא כי זנח אותו זנוֹח. –

 

י: לַהַט הַחֶרֶב    🔗

ליל שבּת. סוגר אלהים את עולם החול והטרדה, ושבתה העבודה, תחדלנה הדאגות, כל נשמה מתרחצת ושותה מכוס-הברכה. הנרות מפיקים אור טמיר. הלא הגיע התור לחיבור אשת-נעורים עם דודה באהבה ואחוה וברעוּתא דלבּא. גם בעליונית מזמרים בשבחין. עיטורין שִבעין לכּלה, ועתיק-יומין מתנשא ומתרומם ושומע ומאזין ליחוד כל חי.

דניאל המשי לבוש משי נוצץ. הוא התחזק וחידש רוחו באמירת שיר-בשירים בקול נעים ובכוָנה, לעורר חבצלת-השרון. “הביאני המלך חדריו… נזכירה דודיך”. הוא אינו מבקש זכות אמירת הפסוקים, התיבות, האותיות, הנקודות, צירופי השמות והרמזים והסודות; אבל מרגיש הוא ששעה זו היא שעת הקשבה והאזנה והעתרה… אחת היא יונתו תמתו, ריח שלמותיה כריח הלבנון… יפה היא שושנה שבעתים מאשר עד כה; בה התאחדו עשיה, יצירה ובריאה. מלבּושי השבּת יגבירו נזרה.

ויגש דניאל אל חשוקתו וישיח עמה בתוספת-רוח. וכה אמר: “שמעי אלי, שושנה חמדתי, והאזיני להמית נפשי, פי ידבר ולבי מתרומם. חמדתי אַתּ, תרומתי אתּ ונזר-ראשי. עיניך לי כאור המשכן, פיך יסיר כל זעם. אבריך לי חמודים. פתחי לי לבבך ןשובי אלי כביום-כלולותיך”.

הוא מחבקה בשאון והיא לא תמחה בו; משטף הדיבורים נאלמה גם היא. אבל הנה קמה מכסאה ותאמר: “אסור לך לנגוע בי, הלא דינים לנו…”כּיחשה לו. ויתחלחל דניאל מאד, כפשע בינו ובין התפתה. עוד רגע ונתחייב הריגה למקום.

שושנה השתמטה ועזבה את האולם. מנוחת-השבת היתה לדממה, אין אחיזה לטומאה, אבל יש מעצור. נרדפת הנפש, הומיה כיונה. מן המיצר קורא האדם הנכנע לאלהיו והלז מעוף וסתום. —

תורת-כוהנים קדומה באהלי יעקב. מוסיף החוק להחמיר בסעיפים ובפרטי פרטים. שבעה ימים ימי-חרם ושבעה ימים ימי ליבּון. מונים אלה ואלה ובשניהם הרחק ונידוי. גם למעלה רוח מסוֹאָב מושל וחַיִץ יש בין הטומאה והקדושה, עד בוא יום הטהרה וינוסו הצללים – והוא יֵעדר.

“יום ירדוף יום”. איש ואשה גרים יחד. על מזוזת הפתח רשומה מסורת הברית ובין הכתלים שורר פירוד רב. קר הלב, עֵרה הנפש וישנה, עֵרה וישנה; מבטת לימין והעולם פתוח, מבטת לשמאל ושוב הוא סגור. שושנה היא המושלת. מי ימרה את פיה? דניאל לא יגע בה, אבל חורש הוא עליה תמיד…

יכול היה דניאל להצית עליה את הבית, להשקיעה בנהר או לעלות עמה על גבעה ולדחפה למטה. כשתופס סכין מושחז בידו לבציעת הפת והלז היה נששמט והיה נשקע בדדיה ודמה היה נזרק על המפה הלבנה –דניאל קופץ ממקומו בבהלה וקורא: “בדמיך חיי, בדמיך תמותי”.

חוה נבראת בראשונה והיא יושבת בודדה, ותשא עיניה והנה גבר עומד לפניה. אמרה לו: לא אתן לך מפריי אם לא תכבשני". הציצה, כי עבד-עבדים הוא, ותבך…

 

יא: בַּיִת בַּיִת    🔗

שׂרים מושלים בתבל ובאשר בה.

שׂרים ומושלים בתבל ובאשר בה. שר-המים מושל בנחלת ושר-הרוח מונה על הזוָעות ושר האש מולך בכיפתו. בימי קדם היו מביאים להם קרבנות והיו מתפללים אליהם, וגם עכשיו מרימים הם מס. מי יבין לתהלוכותיהם?

במוצאי שבת אחת, אחרי שמבדילים בין הרשויות, סוגרים שערי יום המנוחה ופותחים שערי השבוע. היטיבה אסתר אשת שמואל-מנחם את המנורה של זכוכית, נתנה בה שמן והדליקה אותה, והנה נפלה המנורה מידה על הקרקע ותישבר לרסיסים ועלה הלהב ואחז בבגדיה. הדבר היה בבית-המבשלות, והיא בבית לבדה; אישה כבר הלך לבית הגביר, ותצעק בקול משבּר נפש ואין מושיע לה. האש נוצצה מבין החלונות. ראה אחד עובר ברחוב וירם קולו ויצעק ויאספו השכנים והשכנות; השליכו על האומללה מרבדים וכסתות. כאשר בא שמואל מבית אדונו ופילס לו נתיב בין ההמון כבר עמד לפני גוף שרוף, נשמה אין בו, ויתן קולו בבכי ויגז את שערות ראשו. תּמה היתה אסתר במעשיה, אין עולָתה בה. אבל מי יאמר למלאך המשחית הרף? –

ואכזרים המה החיים. המת יובל אלי קבר וסגרה האדמה את פיה והשמש ממעל זורח כדרכו, יוצא הוא ובא. ובאחד הימים מבקש לו זה שנתאלמן מאשת נעוריו שארית והולך ובונה ביתו מחָדש. נכבדות דיבּרו בשמואל בן הארבעים וחמש, כעבור ירחים מספר; והוא אמנם מיאן להטות אזנו לאלה והיה בעיניו כחוטא לנפש. אבל גברו התקיפים, קשה היה עליו למאֵן כאשר ביטא אחד את הרעיון כי יקח לו את מלכה נכדת העשיר לאשה. כמעט קשה היה להאמין כי שלמה ה“אדום” יסכים לדבר.

והקישור הזה יצא אל הפועל, לתמהון כל בני לוטון. אֵם מלכה מיאנה בדבר, פילוג היה גם ברצונו של שלמה. אבל הלאו בחוּבּו נדחה מפני ההן. לא תמידים הם מצעדי גבר, ובאשר יבחר היום לא היה בוחר תמול.

את הנישואים חגגו לא בהמון חוגג בעיר, כי אם בכפר הסמוך ללוטון. הכלה היתה נדהמה ממהירות כל העינין. בצהרים העמידו את החופה לפני מרגש בית-מלון. איכּרי המקום לא ראו עוד כחזון הזה. קול מצלתּים של להקת בעלי כלי-זמר נשמע בכל אפסים. והרב מברך ומסדר את דברי הברית.

עוד בערב הזה שב המחנה ללוטון. הנערה נפדה מאִמה ומאביה, ותלך לשבת בבית בעלה, והמחותנים יצאו איש איש לאהלו ולמלונו. כוכבי-מעל נעים במסילוֹתם הנה והנה והירח מתכסה ומתגלה. מי יגביה עוף לשמוע שיחת בני-הלילה?

ממחרת היום בבוקר התעטפה אֵם מלכה במטפחת ארוכה, כי רוּחה נשׂאַתּה לבקר את בתה. היא נכנסה לחדר-המשכב והנה בת-חיקה יושבת בוכיה על המיטה, כי חוּלל כבודה, ואת פניה תסתיר…

 

יב: טָבְחָה טִבְחָהּ    🔗

אמצע חודש אב היה, נמחו סימני הצום וימי-הזכרון לאֵבל-קדומים. ושפך הקיץ הודו על תּבל ומלוֹאה, ושכם אחד מזה על ארץ אוקריינה הברוכה. שנת שׂובע היתה. אוצרות כל איכּר מלאים קצירי השדה. פירות האילן ופרי האדמה מונחים ערימות ערימות. שָמֵן הצאן. עטיני הפרות מלאים חלב. עגלים ובני-בקר, עדרי עזים וכבשים רובצים במגרשים הרחבים. חזירים לבנים ושחורים מתגוללים בחוֹרי-עפר ומוציאים קול נחר. סוסי-עבודה ובני-חורין מתחכּכים זה בזה; ובכל חוף ונחל מחטטים באשפתות שורות שורות אַוזים ותרנגולים בני-שנה. לוּ הקימו מזבחות בחבל זה והקריבוּ עליהם מן הצאן ומן הבקר או מן העוף, כי אז היו בני-אֵלים אוכלים לשׂובע ואִשֵה ריח ניחוח היה ממלא את פני כל היקום.

יום יפה היה והוא כבר פנה לערוֹב. דניאל יצא לעיר המחוז הקרובה, ושושנה ישבה לבדה במסדרון טירתה על יד שולחן עגול, אשר עליו עמד מיחם רותח והגחלים הבוערות נוצצות בין החרכים מטה. לבושה היתה שמלה דקה של צמר ועליה חלוק רחב ממראה התכלת עם בתי-זרועות פתוחים. על הצואר הגלוי היו נוצצים חרוזי-פנינים. דמדומי-חַמה, המנורה השאננה בחצר וקסם תמהון היופי התערבו והיו להד אחד, שאפשר להביעו רק על פסנתר או על כנור ועוּגב.

לשלמה ה“אדום” חָמיה היה אותו יום יום רב-עסק. מעלות הבּוקר רכב על סוסו, הוא יצא לראות בבית-משרפות-הלבנים, שנבנה במורד גבעת-הסלעים לא רחוק מלוטון, משם נטה הצידה, לבקר בבית אציל אחד ממכריו, בעל אחוזה רבה. חזר לבית-הריחים ויעל בעליותיו וירד בתחתיותיו; שׂח עם פקידיו וּממוניו, גער בעבדים המפקחים על אָשדות-המים, לא בן ששים היה היום, כי אם בן ארבעים לבחרוּת ולכוח. על לבבו עלה רעיון להגביה בנין בית-הריחים ולהגדיל מידת סאותיו. לוֹ חפץ ויכולת, לוֹ עוז מושל וממשלתו לא רחבה. כרגע אמר לבקר גם בבית בנו דניאל, שלא ראה אותו מיום נשואיו.

הסוּס היה קשור על עמוד-עץ וילך לשם רגלי; ובצעדו בשער החצר והנה כלתו ניצבת במבוא המסדרון. חץ פילח את כבֵדוֹ! בשפה לא-כבירה דרש בשלומה מרחוק ויכנס עמה למסדרון. אמרה שושנה אליו: “שב, אדוני”. והוא לא הסיר עיניו מזיוה.קצר המצע מהשתרע והלב רוחש. לא אך מגע-יד, כי אם גם מגע הנעל בבגד האשה היה מצית את הלהב ונתאדם שוב העולם. כלבי האיכרים מסביב התחילו לנבוח. שלמה ה“אדום” קם מהספסל ויבטא ניבים אחדים ויפן ויצא. ושושנה לא עצרה אותו. היא כבר טָבחה טִבחהּ, מסכה יינה. –

“הליל פרש כנפיו על יושבי חלד”. הטבע טוה מַטוהו ונושם בכל פעם, אזניו לבריאה. אבל בה חוש השמע והשמועה דבר אחד ולא שנַים. חיות-היער נעות ומבקשות טרף ואוכל, וחיות הבית עומדות על אבוסיהן. בן-אדם שב מפעלוֹ. אך זה עזב את מעשהו, ואהבה והחטא כורים לו כּרה. נשבע אלהים ליסד ארץ ולמלא את הארץ. ויקרב בשר אל בשר מתיחדים המינים, המציאות גוֹוֶעת ומתחדשת.

שלמה ה“אדום” חבש את סוסו וירכב עליו בלאט ויבוא עד ארמון בנו. שם ירד מעליו, פתח את השער, הביא את הסוס אל החצר והעמיד לפניו קופה של שׂעורים; הוא צעד כמה פסיעות הלאה וידפוק בלב מעולף על חלון בית-משכב כלתו. עשרה רגעים עברו והנה אשה עטופה לבנים פתחה את דלת המסדרון ותכניס את האורח חרש למעונה. כלב הלילה איחר להתעורר ויחל לנבוח בשצף-קצף. קול המון מפלי-המים נשמע והסהר הולך ונבלע בין עננים…

לפתע חרד העולם. שני הרים ניתקו ממקומם ונפגשו ונתאחזו יחד. צועק החי בבטן האדמה קול ענוֹת וקול רעם ותהום אל תהום קורא. נהפכו סדרי בראשית, ברקי הלילה אצים ודולגים, כימה וכסיל החליפו את מקומם. —

בסערת-נפש עזב באשמורת השניה בּכוֹר העיר את אוהל האשה, רכב על סוסו לשוב אל מעונו, והאדמה נעה מתחתיו. ליל-תרועה למשפחת השטן. קינת אלהים לא תישמע. מעשה היחיד דוחה את הציבור.

שלמה ה“אדום” התהפך באחרית הלילה על משכבו. המיטה נעה ונדה עמו כספינה בים. ניחם החוטא ויתעצב על לבו. גמר אומר וידור נדר לחדול מפשע, וגם חשב את דרכו. והיום בא, מפניו מתחבאים גם הכרובים. עזים כּמות הם חבלי התשוקה, כל באֶיה לא ישובו…

 

יג: אֲדוֹנִיָה וְאַבְשָׁלוֹם    🔗

נער הייתי ואני למדתי בכתבי-הזכרונות למלכים וקראתי כי אדוניה בן-חַגית בּיקש מאֵם המלך שתינתן לו אבישג פילגש אביו לאשה. ובשמוע שלמה את הדבר, נשבע כי בנפשו דיבר אדוֹניה. ובא חזון אחר בלבי והפך את המאורע מן הקצה אל הקצה. הנה נפגש בן-חַגית עם אבישג השוּנמית בשׂדה-שָלֵם והיא הנערה היותר יפה הכל גבול ישראל ואיש לא ידעה. ותּתלקח בלבו האהבה אליה, ויעל ויגד לאביו לאמור: יָשרה בתולה אחת מבנות עבדיך בעיני, קח אותה לי לאשה ותברכני. וירא דוד את אבישג כי טובת-מראה היא ועוֹלה על נשיו, ויחשק בה גם הוא ויאמר: אך נַחלתי תהיה ומנת חלקי היא. ויצא הבן מבוהל מאת פני אביו. ויבוא זעם, הוסרה העטרה נחתם גזר-הדין על מלכות בית-ישי.

והחזון נארג בחדרי לבי גם מזה והלאה ויקבל שוב פנים אחרים מאשר חָרוֹת בכתובים. גם אדוֹניה קשר קשר על אביו, כי קינא בנפשו לֹנערה, ורוחו לא ידעה מנוח. והעם הולך ורב את בן-המלך ויהי הקשר אמיץ. בן מתנקש בחיי אביו, כי חילל זה את הברית.

דניאל גוֹרש שבעתים מבית-עֶדנוֹ. נמוגה נשמתו וצעקה מצער ומעלבוֹן מבּוקר עד הערב. לפתח העולם רובץ העווֹן, והן גם בך העלוב דבק החטא. הנך מסתכל בפי אשת-בריתך, כי נתארכו מעט. הלא היא בת-אדם, אשר שׂרתה אל אלהים וַתוכל ולא תירא ממצר שאוֹל, צמיד עשי זהב טהור על זרוע החוטאת, והוא כנחש אוחז זנבו בפיו… ועיניו אבני-שמיר נוצצות ובוקעות עד חררי כליות. הנך סועד יום יום עם זו, שרחקה ממך ושתּעתה מני דרך. הנך מדבּר ושׂח עמה כדבּר איש עם אשתו, ולפתע מתנער בלבך רעיון נורא ואיוֹם: זו הפרה חוק-עולם, ואף עקרה מוסדות. רועשים כותלי הבית מצער ומצוקת-הנפש ואין עוֹז לך לקרוא באזני היושבת עמך: בּגוֹד בגדתּ, העוית ופשעתּ! הנך מדבּר את האלהים בבּוקר ובערב. שלוש פעמים ביום אתה נכנס לבית-הועד של הצופה ויודע-הכל. הנך מזכיר שמו הגדול, ואתה – אתה איש חוטא, אתה הוא שפגמת ואינך כדאי וראוי לבוא לפני המלך. איך תשא עיניך והמַעל שוכן בחצרך…

 

יד: הַמִּשְׁפָּט    🔗

יצא הקצף! דיבּת בני-העיר על דבר בית אבּא-ירוחם שכנו של הגביר נתאמתה, זלמן בכורו פרץ גדר וימעל גם הוא מעל. ראו אֶראֶלים וינאצו ויבואו אף וחימה ליסר את יושבי לוטון. דֶבֶר בא בשעריה ויחנק גדולים וקטנים, רבּוּ המתים בעיר על דבר פשע. קראו צום, פתחו את הארון והתחננו לפני ספרי-הגויל. אך אין עונה ואין שומע. גם התאומות בּילה ורחל מתו ששתיהן בימי זעם אלה ובבית חיים-יונה תאניה ואניה.

ביום השלישי לימי-האֵבל הרים שלמה ה“אדום” באולם בנו את המכסה הלבן מעל פני הראי, והוא לבדו בחדר. – והוא רואה נחש הולך קוממיות בגובה אדם, קרנים ארוּכוֹת לו למעלה וחרב מרוּטה חגורה במותניו. לבבו התפלץ בקרבו. ביקש לקרוא בקול, ולשונו נאלמה – והנחש הולך ומשתרע, הולך ומשתרע. מלא הוא הראי כתמים רבים כקשקשים. התקרה שוקעת. לפתע גז כל המראה. אבל ראשוֹ עליו כגלגל. הוא מיהר לעזוב את האולם ויצא החוצה. יום מעונן היה ושרביט של אש נוצץ ברקיע…

שלמה קם בבּוקר, חגר רצועה של עור למותניו. עזב את השער וילך בשבילים צרים בין השׂדוֹת ויקף כה את העיר ברגלים אָצות הוא צועד על הגשר; הוא עובר על בית-הריחים ועוד מעט והוּא עומד לפני ארמון בנו. – דניאל נסע היום לכפר לא-רחוק, לשׂכּוֹר שם עובדים ופועלים. – אָמה כבת שבע-עשרה יצאה לקראתו ותאמר “סורה, אדוני, הגביר מחכּה לך”. ויבוא הנרגז דרך המסדרון אל הבית. שושנה עוד היתה לבושה שׂמלת-הבּוקר וגם היטיבה היום את פניה. ויגש חָמיה אליה וידחפנה בזרועו. בבהלה קפצה ממקומה ותאמר: “מה לך?” ויתּר ה“אדום” את הרצועה מתחת למַדיו ויחל להוריד אותה על גו האשה הזונה ועל כל אבריה. והיא לא צעקה ממכאוביה ולא התחננה לפניו, וגם לא נשמטה מידי מיסרה, חמת המכה עלתה למעלה ראש; הוא רקע ברגליו, אֵש יצאה מנחיריו; חפצו היה לרוצץ את גופה ולכסות אותו חבּוּרוֹת חבּוּרוֹת, ולסחבה בשערותיה הלוך וסחוב ולהשליכה אחרי-כן בעד החלון כאיזבל המלכה בשעתה. תתן נפשה תחת נפשות! ויגש אליה בשאון-קצפו ויחל שוב להכותה. אז אמרה: “הרף, אמתך אני”. ויחרד האיש, חדל ממנה וימהר ויעזוב את החדר. השמש עמד במרום-רקיע והביט ליושבי-מטה ותועי-ארץ.

עוד ממחרת היום הלכה שושנה מבית אישה ותעזוב את העיר.

 

טו: נֹחַם    🔗

חדל הנגף. נגדרו הפרצוֹת. אבל בבתים רבים בלוטון העיר מָעַט מספר הנפשות. פה מת ראש הבית והניח אחריו בני-ביתו לאנחות ופה מתה אשה בנעוריה, נערים בני-החדר, עוֹללים שהציצו אך פעם מתוך סדק קטן בחיים, נדדו לבית-מועד לכל-חי. רבו אומרי ה“קדיש”. מַצדיקים בקהילת-יעקב את הדין ומגדלים את שמו יתברך.

בימים ההם בא גם רבי לעיר. והוא איש פלאי מבני הקדושים. ידוע-חולי היה, רוחו הזדכּכה ועיניו רואות למרחוק. ביום מרבים האנשים לבוא אליו ב“פדיונות” ובקשות, ובערב יבקר את בתי חשובי העיר, להאציל להם את ברכתו. יהי בצעדו על מפתן הארמון של דניאל חזה “דינים” שוֹרים על הבית, נרתע וחזר לאחוריו… נדחק דניאל ביום-מחר למחיצתו של בחוזה, שפך לפניו את שיחו ובכה בדמעות-שליש. הרב סגר את עיניו, עשה בידיו תנועות משונות באויר ואחר-כך השיב בדברי-חידה ואמר שלוש פעמים: הדרך רב… הדרך רב… הדרך רב…

ולפני דניאל אין דרך ואין נתיב. יום בא והולך, ובא בלי חלוֹף. גם איש שלוֹ מצוות ומעשים בחול ובקודש ולוֹ תורה ויראת-שמים, בודד הוא בסביבתו. “פלג-גוף” זה הוא שונה מאיש שנתאַלמן מאשתו. הנך יושב בחדרך. הנך בא אל האולם או יוצא אל המסדרון או גם החוצה, ואיזו שארית בך לא תלך ולא תצא עמך. יש תוספות בנשמה ויש כובד בנשמה. אינך יכול להתפלל בקול ולזמר לאלהיך, גם לעולם מין סיגוף וכיסוי. נזוף אתה. קידשת אשה כדת, הכל נחתם בחותם הזיווּג. יום ביומו ישבת עמה אל שולחן-האורל ועיניך ראו בקרירות יפיה. הנך מדבר עם קרובים ורחוקים.וחוץ משטח השיחה עוד איזה דבר רוחש בך. קם אתה בבּוקר וראיון יכביד על לבך, כי היום לא יסוּף, במערכת החשבון יש חיבוּר וחיסוּר כפל וחילוּק, אבל את הנפש לא נמוד ולא נסַמן. “הדרך רב, רב הדרך”.

הקדים דניאל פעם אחת ללכת אל בית-התפילה, שלא רחוק היה מביתו של שמואל-מנחם, לתפילת-מנחה, ויטייל קצרות לאורך הרחוב. מלכה בת אחיו ישבה לפני פתח ביתה ותינוק בחיקה. פניה מפיקים איזה חן דוֹמם. ויסר אליה וישיח עמה מעט, כחוק הקרובים. – ובהיפרדו ממנה עוד הוא הוגה בה… מה' מצעדי גבר, אבל הנה גואלה היה פעם ולא היטיב חסדו עמה. – “מחשבות זרות” מפלסות להן אורח בחוּבּוּ. בלילה הוא נדדה שנתו. —

 

טז: מֵעוֹלַם הָאֱמֶת    🔗

גם יתומי בתיה אשת דניאל אזכיר.

כנאמר, השאירה בתיה אחריה לבעלה נער אחד ושתי נערות. את הבן היחיד ילדה באחרונה וקראו את שמו לוי. שם הבכירה היה יוכבד ושם אחותה הקטנה היה מרים.

לוי היה נער מפונק ובלתי-מושלם. רק בקושי תפס את הלימודים בבית רבו. וגם בלי חשק הלך יום יום אל החדר. דניאל התאמץ לשפוך מרוחו עליו, והיה קורא עמו בכל ערב-שבת מקצת מפרשת השבוע. אבל אין דמיון לנער ואינו משיג דברים קראו וַיֶאתיו אז. לא כן הבנות. יוכבד ומרים נערות חולמות היו ובתארן – כענפי עץ אחד היו. שחורות ונאות היו. מקלעות שערותיהן סובבות את ראשיהן, עיניהן שואלות. החליפות בין אֵם לאֵם, התמהון, שנשאר אז בבית, ארגו בלי הרף בצעיף הפרוש על הנפשות הרכות. אך שפת הנחל הבינו. הבּוקר קרוב ללבּן. ביום שבּת ומועד התעלה רוּחן והרגישו בלבּן פלאות-קדם.

ויהי פעם בלילה, דניאל ישב באולם הגדול לבדו, לפניך פתוח היום תלמוד דבני-מערבא. רחוק המַהלך מהיום לטבריה, שם ספרו ומנו כל האותיות שבתורה, הלּכות הלכות על התּגים ועל הנקודות; ואנו מצוּוים לעשותן, לקיימן ולהגות בהן, אבל לא יתגאה אנוֹש, בעת שרק שיחה בפינו ואין עוד קרבן ואין מזבח. עושים ציוּן לנפשות, המצבות אילמות הן. ותבוא יוכבד הבכירה בלאט, עמדה לפני אביה כתמרה ותפתח פיה ותאמר לו: “אבי מחמדי, איה אמי ילָדתני? —”

ליל חג הפסח בא. על אדמת בני-חם ומקום הטומאה עבדו טהורים ובני-טהורים בפרך. ויקנא אלהי-צבאות לעמו, וַיִגָלה בחצי הלילה להכּות בכוֹרי מצרים כּפת בני השטנים וישלחם לארץ-גזירה. וזכרו בני-ישראל בכל דור אותות אלהיהם ואת ידו החזקה. איש איש חוגג באהלו חג החירות והפדות, מוציא השׂאוֹר מנפשו ואוכל לחם-אבירים.

לבוש לבנים ישב דניאל מוּטה בראש שולחנו הארוך ו“ערך את הסדר” ליתומיו. מנורה בעלת שבעה קנים עשויה כסף טהור הפיצה אור בחדר האוכל. על החלונות פרושים וילאות לבנים ארוכים, יורדים ונסרחים על הקרקע. עולם בתוך עולם. “חזין עילאין ואורות גדולים” ממלאים שמיא וארעא.

קם ה“מלך” שאינו מעוטר ממיטתו לפני אמירת הלל הלילה, לפתוח את הדלת, במנהג העם; והנה אשת-נעוריו עטופה לבנים מראשה ועד רגלה עומדת על יד הפתח.. ויבּהל מאד ויתעלף…

 

יז: חָרְסָה וָסַהַר    🔗

בימים ההם נארג עוד צעיר אחד במסכת המעשים, ולוֹ שם מקראי: אמנון.

אמנון היה בן לאחד מן היראים והשלמים שבעיר. אביו היה נשיא התורה ויחשׂן, באוצר ספריו נאספו שרידי העבר, והוא שומר התורות והמנהגים; והנער גם הוא רועה על הררי-קדם מבּוקר עד ארב הוגה בצפונות המסורה.

ולאמנון אחות בכירה, והיא התרועעה עם לאה נכדת הגביר. ותבוא לאה אל בית הירא כפעם בפעם, ועמה אור וחיים. ותלך נפש אמנון שבי אחריה, וגם היא נעמה חברתו עליה. אמנון ביישן היה מטבעו, אבל לאה משכה אותו בעליזותה ותשעשע עמו כאֶת אח. היא אילצה אותו להביט ישר לתוך עיניה והניחה מבלי משים ידה על שכמו. העולם אינו מדבּר עוד מתוך הספר. בו חלון נפתח מכמניו נוצצים לנגדך.

בדידות דניאל המשי עָצמה אז יבקש את אבי אמנון כי בנו ילמד עמו מעתה ב“תורת חבר”. ונאוֹת לו בזה. וכה החלה שוב תקופה חדשה בחיי אמנון. שלוש פעמים בשבוע אחרי ארוחת-הצהרים עשה הנער את דרכו מגוף העיר לככר בית-הריחים. הדרך הולך ונשפע, בתי היהודים נעלמים, לתוך הלב בא מרחב ודוחק גם יחד. הנך עומד לפני ארמון גדול כתליו יביעו שירה דוממת. ואדון המגרש מקבל את הבא בסבר פנים יפות. יושבים אל השולחן ושותים חַמים, הולכים אחר זה לטייל בפנים החצר. לעתים דניאל ואמנון גם בוקעים שניהם עצים בּחצר, לחזק את כּוחם. ולפנות ערב המה יושבים יחד לפני שתי מַסכתות פתוחות וּמַרצים איש לפני רעהו את דברי הסופרים. כי עברה יוכבד בשעה כזו לפניהם והלכה מחדר לחדר, היה כמו כוכב נראה ונעלם. אמנון חרד בכל פעם למראה ההוא, ובלכתו מבית דניאל אחרי תפילת-המנחה נשא סמל חדש בחוּבּוֹ. –

קרה שממחרת היום עלתה שמשה של לאה, ואז ניתקה נשמתו מסוּגרה. סוד בנפשו והוא לא יכחיש. עולה הרגש, מתרחב ומתפצל, חולם אתה וקול תרועה נשמע. עצם תקרב אל עצם והנה גוף חי. שתי עינים לך והעולם הוא אחד.

נבוך היה דניאל ונדכה לפרקים. לבו מפכּה ונדחף מעבר אל עבר. רב היה לו, ויאל נפשו למות.

 

יח: בַּחֲצַר-עוֹלָמִים    🔗

אמנון נעשה יתום מאמו ולא נשא אביו אשה אחרת. ויהי הדבר לשיחה בפי כל. בכל יום בשנה, אשר בו לקח אלהים את נשמת הולכת והשיבה למעונה, מדליקים נר בוער מערב ועד ערב; לומדים פרקי משניות רבי יהודה ואומרים את הקדיש שלוש פעמים. קישוּר בין יושבי מטה ומעלה. תיצרפנה הרוחות ובני-החיים נזכרים כי גם להם יום פקודה. —

יום-צום תשעה באב הגיע. אבלים הם בני-אדם וּנדויים למקום. שהחריב אלהים את מקדשו ואת עיר-דויד שרף באש.הולכים בני-יעקב מחוץ לעיר ותולשים עשבים במשכנות המתים. שורות שורות מצבות עץ ואבן ממלאות את המגרש.בית-עלמין של בני-לוטון במדרון הוא נטוי ועל שפתו נחל ירוק או בצה.

גם דניאל יצא היום עם יתומיו, לפקח על מצבת רעיתו. הוא ובנו יחידו עומדים ומסתכלים בכתובת: פה נקברה האשה הצנועה והחסידה, מנשים באוהל תבורך… מרים עומדת מאחוריהם ויוכבד לבושה שמלה דקה מתנועעת ניצבת לימינם. בתי מרומים בשפלה; בשורה קודמת לזו ניצב אמנון על מצבת אמו. דוממות הן הנפשות, הלבבות רוחשים…

בנשף אחד של ימי-הסתיו שׂמה יוכבד את מעילה עליה ותעזוב את חצר אביה ופניה מועדים לשדה ישני-עפר. געגועים נסתרים תקפוה וישאו את נפשה. ואמנון התגנב גם הוא מאוהל אביו וילַוה את הילדה בדרך לבית-מועד לכל-חי. שני גוים נעים ורוח אחד מקשרם לעד. כה נעלמו שניהם יחד מבית הוריהם ואיש לא ידע לאן הלכו! שבוע ימים חיפשו אחריהם בימים ובלילות, והמתעמלים אמרו נואש. גשמים מרובים ירדו אז ומלאו את הנהרות והנחלים. גם הנחל הסובב את בית-העלמין התמלא והתפשט על גדותיו. שומר הקברים בא לתקן בדקי גדר, והנה שני גופים מלובּשים צפים על פני המים…

ממחרת היום נקברו “הנאהבים והנעימים”. ויהי אֵבל ורעש בלוטון. עוד היום חידה הוא דבר מותם לבי הקהילה. ואין פותר.

ולאה-שבת משושה ולא שרה מאז עוד.

 

יט: פְּגִישָׁה וּפִרְצָה    🔗

את בית-הריחים שכר בשעתו שלמה ה“אדום” מאת בעליו האציל, איש אשר לו אחוזות רבות למשך עשרים שנה. קנין דלא ניידא נמסר ביד אחר בשטר ובתנאי ברית, והלז מושל בו דור שלם, כאילו שייך לו הכל “מתהום ארעא עד רוּם רקיע”. עובר זמן, והנה באים אמידים אחרים, לוטשים את עיניהם אל מקור לא-אכזב זה ומתחרים עם שוכרו, מוסיפים על דמי-השכירות, מעלים את השער שבעתים, או גם דוחקים את המחזיק בו זה כבר ממחציתו. תקנות בעלי “ועד ארבע ארצות” כבר נתמוטטו אז באהלי אוקריינה. לא אך שנַים אוחזים בכל מקנה וקנין, כי אם עשרה ועוד יותר, גובר התקיף, אבל לפעמים גם הוא נכשל.

אותו האציל מת והשאיר אחריו שני בנים. חילקו ביניהם את הנכסים הרבים, ועלתה אחוזת הריחים בחלקו של הבכור, שהיה קל-דעת ומפליג לשׂחק בקוביה. באודסה עיר-רוכלת עמים על גדות הים השחור, היה מבלה ימים ונשתקע בים התענוגים. בשעה דחוקה מכר את לוטון ואת אגפיה לאיש זר, שלא ידע אותו ה“אדום” מתמול-שלשום. ויחל שלמה אז לחשוב מחשבות, הוא רואה ענן עולה מרחוק ולא ידע את נפשו.

לא קל היה הדבר, גבר למעלה משישים, שמעודו לא הרחיק ללכת רק עד עיר-המחוז הגדולה, נשא עתה את רגליו ללכת בדבר עסקיו לאודיסה ההומיה. שמואל-מנחם מזכירו וחתן בנו ליוָה אותו בדרך. ובני לוטון שׂחים במאור. באודיסה משל אז בלי מצרים השר אוֹרלוֹב, שיצא שמו והיה גם לצורר-היהודים.

יום-גנוסיה היה. יותר מיֶרח ימים כבר עשו הגביר ומשנהו בעיר רבתי-העם. בּיקרו בבית האדון החדש, שלו שייכת עתה אחוזת-הריחים, והוא דיבּר עמהם כמעט טובות ולא העמיד פנים. שבעי-רצון היו. ובעברם על חנויות נשקפות סרו שמה לקנות איזו מתנות לביתם, פלאי-פלאים ראו על כח שעל. הנחל הרחב בלוטון הוא כאגם קטן מול הים הגדול.

שלמה ושמואל ישבו על ספסל ארוך משוח בצבע לבן בככר-הטיול, המבריחה את העיר, אילנות נטועים מזה ומזה, חול אדום פרוש על השבילים הצרים באמצע. שורה של אנשים הולכת קדימה ועל צדה שורה אחרת חוזרת. אינם אצים ורצים, פנויים הם הולכים זה אוחז מקל-תפארה בידו וזה מעשן. איש ואשה הולכים שלובי-זרוע, מדבּרים בכל לשון. השמש זורח.

והנה פקיד גבוה לבוש בגדי שרד בא מרחוק עם אשה יפה מאד, הלבושה כבנות האצילים. שלמה ה“אדום” קפץ ממקום-מושבו. הלא שושנה היא הולכת פה. הוא אוחז בידיו בשתי רקותיו. אֵש ניתזה מעיניו, גופו רועד; והוא כחולם קשה בעצם היום. גם שמואל ראה את המראה ולבו דופק. קרובתו בחרה בבן אֵל-נכר ושכחה את בית אישה ואת מולדתה. כרגע אמר לרוץ אחריה אבל לא היה עוז בנפשו. ומה יאמר לזרה ומה ידבר? –

בברכים כושלות שבו שניהם לבית-המלון. לא שׂחו ולא נועצו יחד. כל אחד מהם ישב בפינה תפוש בשרעפיו. אחרי שעה התעוררו, צררו את חפציהם והכינו עצמם לדרך.

בימים אשר ישב הגביר ובעל נכדתו בעיר אודיסה הרחוקה בו בשטן ולקח לו שׂה מן העדר בבית חיים-יונה.

דבורה האדומה, אחת הבנות, גָדלה ורוחה התעורר. יום יום הביטה בעבד החדש, אשר דבר לו עם הסוסים. והוא בחור אמיץ-כוח, פניו כברזל מוצק, בצעדיו יבקע את האדמה מתחתיו. ותלַבּבהו וימצא קן בנפשה. ויהי בערב אחד, והיא באה אל האורוה, חשוקה עומד על הסוסים ומַחליק את עורם הנוצץ. אך כותנתו לבשרו, מכנסים לו ורגליו יחפות, וכולו נחמד למראה. ניגשה ותטפח לו על שכמו. נפנה לה, תפשה בשתי ידיו ויהדקה אל חזהו. פה אל פה דבקוּ ואהבה אחזה בשניהם יחד ולא נפרדו.

שיכּורה היתה דבורה, חשקה היה להרים כל דלת מצירה. ותדלג בעד החלון החוצה ותבוא דרך חלון אחר. צפרי-שמים פורחות באויר. מארובּות-העשן שבבתי הרחוב מיתמרים עמודי הענן, מיתמרים והולכים, עולים מעלה מעלה, עד אשר עין לא תשוּרם.

אחרי ימים עזב העבד את בית אדוניו, שב אל אוהל הוריו בכפר רחוק עשרה מילין מלוטון. ודבורה נכדת העשיר נעלמה גם היא וצרור חפצים בידה. ותלך אחרי מאַהבה ותאמר: עמך עמי ואלהיך אלהי!

העיר הומיה. ברחובות ובשוָקים עומדים קבוצות אנשים ומשׂיחים. אין בית ואין משפחה שלא התעוררו על המעשה.על כל העדה לחגור שק.

לתאֵר את רושם הפרצה השניה של הגביר, בשובו לביתו בלב מוּקשה, לֶאה יִלאֶה עטי.

 

כ: גַּחֲלֵי-רְתָמִים    🔗

דרשן בא לעיר מבעלי-המוסר. לוטון עיר חסידה היתה. הדרך בעבודת-השם היא הכּוָנה וצירוף-הלב; מבקש אלהים מבריותיו לדבקה בו וללכת באורחוֹתיו. השערים נפתחים בכל יום לצדיקי-הדור, והם עומדים וממַצעים בין בני-אדם ובין אדון-העולמים. על ידם משרתים גם מלאכים וּשׂרפים, אֶראֶלים ועירין קדישין. היוצר מתאחד עם הברואים וכל נמצא משתוקק לשוב אל השורש העליון, כה נמשכה ההשפעה מדרי-מעלה לדרי-מטה והולכת וחוזרת עד יבוא יום שבת-שבתון לכּל.

נוסח אחר בהנהגת העולם ליראים את משפט ה' ממש ולהולכים בדרך אשר כבשוה בעלי “ראשית חכמה” ועוד. הרבה מיני אש יש בגיהינום: גחלים גדולות כהרים וכגבעות, ויש בו נהרים של זפת ושל גפרית. חָטא האדם למטה, כי השׂיאהוּ יצרו, אז מלאכי-משחית משליכים אותו באש הבוערת בשחת, והא פותחת את פיה ובולעתו. ולא די בכך. מאכילים את זה שהשחית דרכו גחלי-רתמים; חותכים בשרו אבר אבר ומשברים עצמותיו. יושב הוא הפושע, שאין מתוֹם בגופו, ורואה איך מחנות תולעים באים וסובבים אותו מכל עבר. הוא צועק מגודל הכאב ואין שומע לו. שוב באים מלאכים אכזרים ומכים אותו בשוטים ומיסרים העקרבים. הדם שוטט ואין מרחם עליו. אֵל קנא הוא נותן התורה והחוקים והמשפטים. אוי לו למי שהלך בשרירות לבו; וי ליה לבר-נש שנשא עיניו אל אשה והביא עליו ועל הבאים אחריו חטאת לא תימחה!

בקול מַרעים הרעים הדרשן על ראשי העם בבית-הכנסת שבלוטון את אִיומי דבריו ויך בשוט לשונו על קודקוד הגביר. שהיה בתוכם. הוא מרט את נפש החוטא במו בצבת, פשטהּ ערומה; וכאילו קרא באזני כל אחד מהנאספים: “ראֵה מה עוללת ומה פעלת ואיך פגמת, העוית והרשעת; אחריתך עדי אובד, ולא יאבה ה' סלוח לך!”

שלושה ימים ושלושה לילות התענה שלמה ה“אדום” בנפשו. הורידוהו ממרומי- פסגה לשאוֹל-תחתיות וגדרו הדרך בעדו. ביום הרביעי לפנות ערב בא הרב דמתא, נכנס עמו חדר בחדר ויגל לו את עוונו הגדול. ויחרד הרב וילָפת, עיניו חשכו הארוּבּותיהן…

 

כא: בְּמוֹרַד הָהָר    🔗

דבר קרה בלוטון, אשר כמותו נשמע אך בימים ראשונים. ביום השבת בבּוקר, כאשר כבר נאסף העם לתפילת-שחרית ושליח הציבור עומד לפני העמוד ומַרצה את הזמירות, נראה על סף הגביר דמתא, והוא לא עלה למקומו הקבוע בכותל המזרח על יד ארון-הקודש. כי אם ישב לפני תנור-החורף במקום פנוי לעניים ולדלים; התעטף טליתו וַיחל להתפלל מתוך הסידור. נבהלו כל צאן יעקב למראה ההוא. ויהי להם כליקוי-חמה בעצם היום…

נשבת דבר השבת. כל פנים קיבצו פארוּר, אם ארזים יכוֹפו את קומתם, היש עוד תקומה לאזובי-הקיר?

שלמה ה“אדום” החל להישמט גם מעסקיו וימלא את ידי דניאל בנו לנהל את כל תעשית בית-הריחים. חיים יונה לא היה מוכשר לַדבר, אבל שמואל-מנחם יהיה לו לעזר. דניאל עוֹיֵן את שמואל-מנחם מאז. מידת פעולתו התרחבה בזה, אבל אבדה עוד יותר מנוחתו. הקנאה בין קרובים ורחוקים תפריא.

בימים ההם בא איש מזימות אל הגביר ויציע לפניו לגאול על ידו בכסף מלא את נכדתו הנידחת ולהביאה מחוץ לגבול, ולא אבה לשמוע לו. לא ידע כי בשטן חורש עליו שנית מזימות.

ויהי לפני חג-השבועות לבני-הנוצרים. הימים יפים ונשפך מזוהר השמש על עדן האדמה. כל רוח מתרומם, כל נפש גדלה התעוררה בלב פֶסי המקוּדשת תשוקה עזה לחזות את פני אחותה. ותקם ותעשה את דרכה אל אותו כפר, ולא הגידה לאיש מחפצה וממגמתה. גם היא הלכה ולא שבה. פשטה את בגדי חמודותיה ונישאה לבן אֵל-נכר.

גם חיים-יונה אבל וחפוי-ראש ישאל לכל עובר: “איה בנותי, כי הלכו?” –

מתה בימים ההם גם אמו הזקנה ומוחו לא סבל דא כלל.

 

כב: אַגָּדַת הָאֵלָה    🔗

בימים קדומים עמדה על אֵם הדרך, ההולך מלוטון עד עיר-המחוז, אֵלָה רבה וכבירה, אשר פארותיה השתרעו ותיראֶנה למרחוק. בצלה מצא כל הולך מחסה. וכל העוברים ושבים נחו אצלה מדרכם. אדמת-מישור היא כל הככר ההיא. אין גבעה ואין עמק ואין גם אגם-מים. והנה מבטן האדמה צמח עץ גדול ורם, והוא הולך ומשגשג משנה לשנה והיה לכל החונה בסביבה ההיא וסמל העוז והגובה. בארץ-העברים היו נותנים לו גם כבוד-אלים והנשים היו מזבּחות ומקטרות תחתיו.

בימי הקציר החלו עלי הצמרת לנבּול ולא עלו עוד. נכרתו ענפים רבים ואחרים גם נעקור נעקרו ביד חומס. למעלה משורשו בא לו רקב, נתמקק העץ במקום ההוא כקמח וכף איש חדרה אל תוכו. נתבקע גם השורש, החציר מסביבו יבש, רוח-סועה מסעַר החזיק בראשו וישברוֹ. גלמודה היתה האֵלה ותהי עתה למשל ולשנינה.

ויהי כי התאספו פעם איכרי המקום והחליטו יחד להפילה ולהכריתה. כמלאכי-חבּלה באו מכל עבר: זה גרזו בידו ולזה מגרה, הם אך החלו להכות בה בכוח ובאכזריות-חמה והנה קול זוָעה נשמע וַתהי הארץ לחרדה.כמו יד נעלמה נגעה בערפם; וכאשר השיבו את פניהם נשקעה כל האֵלה במקומה ותסגור האדמה עליה את פיה.

אחרי מות הגביר העצום וקברו אותו כמצוָתו לא בשוּרה הראשונה, פתחו גם את ספר הצוָאה: והנה שני בניו חוֹלקים בשוה, ולא נתן לבכור פי-שנים. חלק העשירי מכל הונו הקדיש ל“עולמות” ולדברים שבצדקה. נר-תמיד ידליקו לנשמתו ולנשמת נכדתו יוכבד שטבעה.

סכוּם ידוע לחודש יקבל חותן נכדו שמואל-מנחם, שיוסיף לעזור בהנהלת עסקיו. ופלא הוא: הוא הפקיד לנדה בעד הנערה האילמת, בתו של שמואל-מנחם מאשתו הראשונה, הון רב של עשרים אלף רו"כ. דבר כזה ודאי לא היה עוד לעולמים.

והעיר לוטון אלמנה, שעריה שוממים.

 

כג: שָׂרִיגִים    🔗

עברו ימי ה“שבעה” ומנין ה“שלושים”. חלוקת הירושה החלה וכל אחד משני הצדדים מתעמל להכריע את הכף לתועלתו. לעזרת חיים-יונה האויל עומדת רעיתו הנבונה וחתנה המזכיר. ודניאל גם הוא, אם גם עבד עד היום את אלהי-הרוח, מרגיש עתה את דבר הקנין עשרת מונים מאשר עד כה. ולוטון, בהלקח ממנה מלכה ונשיאה, מחזיקה בשׂמלת היורש השני, לאמור: קצין וגביר תהיה לנו ואל תעזבנו. אלה שפני לו עד תמול עורף מתקרבים אליו היום, חונפים לו גם מתנגדיו, והוא נעשה על כרחו לאב וּפטרוֹן. טרוד הוא מן הבּוקר עד הערב. אינו יכול עוד לקבוע שעורים לתורה, ואף אין לו פנאי להתפלל בכוָנה כדרכו. “מחזיק הוא מנין בביתו”, כדי לאמר את ה,קדיש",ובעצם לבו אינו נתון עוד למערכת-מרומים. רבים הם העסקים ומתגלגלים הענינים. זה בא אליך, מדבר רכות ומרמה בפיו; וזהו עיקש במשא-וּמן וגזלן פשוט הוא. בית בלי אשה כספינה בלי קברניט; כל אָמה גבירה היא לעצמה, תגרות בין השפחות, ואף אין דואג לבנים. לעתים הוא בא אל בית אחיו ומסדר איזה צרכים עם גיסתו. הדיבּור עם אשה מַשׂכּלת פועל באיזו מידה על הרוח; וכי תשיח עם כמו זו אינך מזוין עוד בחרב ובחנית. אולם על סף בית שמואל לא יצעד, נפשו עליו תכאב, כי נזכר במלכה.

על לבות אנשים אחדים עלה גם הרעיון, כי מן הראוי שבן הגביר יבקש לו התר ממאה רבנים לשאת לו אשה מחדש, אחרי שעזבה אותו אשתו ואיננה. בימים ההם נסע דניאל לעיר-מושבו של הרבי לשבות שמה,והחסיד חיזק לבו ואימץ את רוחו. ביד ה' ההטיה לשבט ולחסד ואשרי הבוטח בו.

בין העלמות הבודדות, לאה בת חיים-יונה ומרים בת דניאל, נולדה קרבת-לב ותאהבנה אשה את אחותה. ביום הזה ירדה לאה אל מרים, והיא הלכת לקראתה, חיבקתה ונישקתה; וביום שלמחרת עלתה מרים לעיר לבקר את רעותה. לפעמים הלכו גם לטייל יחד. כל רואה בנות-חן אלה נע להן.

בעיר-המחוז הקרובה גרה בחלק נבדל אשה אלמנה אחת, ולה שני נערים, עילוּיים ומופלגים בתורה. הבכור הקדיש עתותיו ללמודי התלמוד; ואחיו השני הגה בפוסקים ובמשנה-תורה למשה בן מימון. בחדר מיוחד ישבו תמיד יחדיו. זה עובר מהלכה לאגדה וחוזר ושח משיחות ראשונים ושדה סוגיות חמורות; וזה דורש בפסקי המצוות ובפרטי החוקים. כשיגע האחד והתנמנם, התעמל השני ללמוד בעוז; וכשישן השני היה קם אחיו ולומד מעוּמד – לקיים “והגית בה”. רבים התקנאו באֵם הבנים.

ויהי לימים בא מוכר-ספרים פלאי לעיר, והוא סובב בחבילתו על הבתים ומוכר ספרי-תנ"ך קטנים בני כרך אחד.הלא המה כתבי-הקודש, וחשודים הם באהלי יעקב. שׂמו הנערים עצות בנפשם, אם לקנות מן הספרים האלה או לחדול? ויגבר בהם חשקם.

התורה ידועה היתה להם מספרי-החומש ומפרשות השבוע. לקטעי הפטרות לא שמו לב עד היום. אבל עתה הנה תורה, נביאים וכתובים לפניהם על הסדר. בפרקי הנביאים ראשונים המעשים והמקרים מושכים את הלב; נשגבים הם דברי הנביאים ומושכלים אמרי הכתובים. אין הלכות ודינים, אין מקשים ומתרצים, עוז הדיבּור צולל באזניך ואף רוחך הומיה.

והלכו ופרשו הבחורים הנחמדים האלה מתורת-חכמים ונשתקעו באמרי-יה ובמַשׂאוֹת חוזי-קדם. לא נעלם מעיני אִמם השינוי בלבות בניה ותשא צער בחוּבּה. תקוות שרידי העיר לשני השריגים האלה היו לאפס.

ויהי כי הגיעו שני האחים האלה לבחרוּת, אמר שדכן אחד לקשר את שניהם בקשרי אירוסין עם שתי נכדות שלמה ה“אדום” בלוטון. ותמאֵן האשה ותאמר: לא אוכל לחלל את נחלתי ואתן את בני לבנות פסולי-משפחה ואֶגָדע מישוּעתי". והיא לא ידעה כי במרום נחתם אותו הזיווּג לעדה ולקיום. בלילה הזה בא בעל-החלום אל אֵם הנערים ויאמר אליה: צוי לביתך! ותיקץ בבּוקר וַתיפעֶם רוחה ותקרא לאותו המציע ותאמר: “מה' יצא הדבר. לא אַמרה עוד את פיו”.

 

כד: יוֹרֵשׁ-עֶצֶר    🔗

הקורא ילַווני עוד על דרכי בעיר אחת מחבל ווֹלין כיהן פאר בעדתו רב אחד גדול ונודע בשערים. והוא רועה את בני-קהילתו באמת ובצדק, וינהה אחריו לב רבים. ויהי במותו בא פירוד בין התושבים ונחלקו הדעות: חצי העם, ובהם החסידים ואנשי-המעשה, היה אחרי בנו היחיד, להמליכו אחרי אביו, כי הן התעלה גם הוא בתורה וביראת-שמים והיה מטופל גם בבנים; וחצי העם, ובתוכם גם בעלי-הבתים וההמון, נטה אחרי חתן הרב, שידע גם לדרוש בקהל והיה נוח לבריות. לא אָבה בן הרב לריב עם עצמו בשרו, הלך וביקש לו עדה אחרת, וימלוך הדרשן ונתמנה לרב. במשך הזמן השלים עמו גם הצד השני, כי ידע לכלכל את מעשיו. עמדה לו בזה גם רעיתו בת הרב, שהיתה בעלת-נפש מַשׂכּלת' והיו אומרים עליה שלה שׂכל ובינת זכר. בטוּב-טעם ובחריצות עלתה על הרבנית הקטנה, היא אִמה.

עשר שנים כּיהן הרב החדש והכריעתו מחלה בעצם ימיו וימת גם הוא. אמרו החשובים שבעיר לקרוֹא את הבן הנידח ולהשיב לו את כסא אביו – אך לא כן היתה מגמת פני הרבנית הצעירה. נשאר לה מבעלה בן יחיד, והוא עלם מפונק ורך, רצוי למוריו ולמדריכו. ותאמר לחנך אותו לרבנות; ותמצא בשׂכל דבריה אוזן קשבת לה ותט גם את לב המתנגדים לרצונה. אחד מלמדני העיר התרצה “להורות שאלות” בקהל במשך ימי גידול נכד הרב. ואת הנהלת עניני-הציבור העמיסה הרבנית הצעירה על שכמה במידה גדולה עוד יותר, ותהי אֵם ושופטת בעמה.

ויהי כי קרב הנער לשנת שמונה-עשרה והגיעה העת להכניסו לחופה, ונכבדות מדובר בו עם בנות רבנים ואמידים, בא משדד המערכות וזיוג לו את הנערה האילמת הפלאית בלוטון עם רוב עשרה. מי פילל לשמואל-מנחם כי בתו זו תהיה רבנית בישראל? גדולים חסדי ה'.

 

כה: הַבְּכִיָה    🔗

חיים-יונה השתטה לגמרי והיה לחסר-דעה. אשתו התקררה בימי הסתיו, נפלה למשכב ותמות באמצע החורף. שמואל-מנחם הוא עתה היורש. לימי האביב השכיר את ביתו ויבוא לגור בבית חותנו, הוא בית הגביר, ויהי מעתה לקצין שני בעיר. דניאל המשי לא הצליח לאסוף כל לבות העם אחריו. אך חלק מבני העיר החזיק בדגלו והשאר החלו להתקשר בחתן אחיו. היו גם כאלה בלוטון שבראותם שאין שררה מסוימה עמדו והתבצרו לעצמם. דניאל יקנא את שמואל-מנחם ושמואל-מנחם יצוֹר את דניאל. אחוזים הם שניהם במעשיהם בסתר בית-הריחים ואגפיו, וזה מושך לכאן וזה לכאן: מה שזה בונה זה סותר ומה שזה מחייב זה שולל. לעתים החליטו לחלק את הירושה ביניהם; אבל ידעו כי אם תיעקר הרגל האחת לא יהיה מעמד גם לשנית. בני לוטון, גם הולכי-רכיל המה, סר צל הגביר מעליהם, והנה להם שני בתים לדבר בם ולהשיח אודותיהם. לאה, גיסתו הצעירה של שמואל-מנחם, ומרים בתו היחידה של דניאל, כבר נישאו לשני האחים האמוּרים, התבססה והתגדלה שוב הקרבה -וחַיץ הוקם ביניהם…

ויהי כי בדק דניאל את החשבונות מימי אביו האחרונים, מצא כי סכוּם גדול חסר. החל לפשפש ולעין ויאר כי איזה שטרי-חובות באו לידי גובינא זה אחר זה, ולא ידע על מה הוציא אביו את הכסף הרב. יום אחד ניצנץ בו הרעיון לאמור: ששמואל, רק שמואל זייף את שם אביו על השטרות וישם את הכסף באמתחתו.

עתה מצא מקום לגבות חובות מאויבו ואיש-בריתו. שלח וקרא לו ויאיים עליו להגיש את הענין לפני הערכּאוֹת ולשימו בית-הסוהר. לשוא הצטדק הנאשם וינסה לכסות על מעשהו באמתלות שונות. הוא גם ביקש ויתחנן לפניו ואין שומע לו. ויצא שמואל-מנחם מאת דניאל אָבל וחפוי-ראש ויבוא אל ביתו סַר וזעֵף. הציקה לו מלכה, בראותה כי נפלו פניו, כי יסַפר לה את אשר קרה, ויגד לה את כל לבוֹ. ותיבּהל האשה הצעירה לשמע הדבר. פרשה לקרן-זוית ובכתה.

ממחרת היום שמה עליה מלכה את בגדי-חמודותיה, נתעטפה וירדה בחשאי למגרש בית-הריחים. נכנסה אל ארמון דודה ותמצאהו יושב על שולחנו לפני ספרי-הזכרונות. דניאל נרעש בראתו בת-אחיו באה אליו, קפץ ממקומו והביא לה ספסל לשבת. ויאמר לה: “מה בקשתך, מלכה? אמרי לי”. ענתה מלכה ותאמר: “הלא תדע מה מטרת בואי אליך; ואני לא אסוּר מפה, אם לא תענה ותאמר כי סלחת לבעלי ולא תחשוב על עווֹנוֹ “. העמיד דניאל פניו ויען: גוזל אחיו אשמוֹ בוֹ”. תפשה מלכה ידו ותאמר: חָנני, דודי, וחוּסה עלי”. אֶגלי דמעות נראו בעפעפיה.

נרגש דניאל ממגע היד הרכה. הלא קרובה היא לו וקרובה עוד לנפשו. לוּ היתה מוּתרת לו כי אז היה מהדקה ללבו. ברשוּתוֹ היה פעם לקדש אותה ולאמור לה: שלי שלך ושלך שלי; ועתה – התורה אסרה אותה עליו, והוא גם הוא שילח אותה מאתו. ולא יכול עוד להתאפק ויאמר: “סלחתי כדבריך” – וישא את קולו ויבך.

 

כו: בַּכְּפָר    🔗

ימי החורף היו. שלג ירד ויכס את הדרכים. קור חזק שרר. לאה ובעלה נסעו בעגלת-חורף רתומה לשני סוסים קלי-מרוץ לעיר אחת רחוקה מלוטון, לחוֹג ברית-אירוסין אצל אחד מבני המשפחה. מעוטפים היו שניהם בבגדי-שׂער ועורות עיזים פרושים על רגליהם. פעמוני הסוסים מקשקשים והעגלה עפה על חלקת השלג. אולם כעבור שלוש שעות תעו מני דרך. העגלון הסב את הסוסים לצד ימין ויבוא ליער אשר אין מבוא בו. חזר על עקבו ויֵתע עוד יותר. כה נסעו ולכו כל היום, ויבוא ערב מואר אך בתכריך הלבן. החלוֹ הנוסעים לירוֹא לנפשם. עוד המה חושבים בדבר: איך יבואו אל מקום-ישוב ואיך ימצאו נתיב, והנה קול כלב נובח נשמע מרחוק. הסוסים דוהרים והולכים ורצים לאותו הצד שממנו הקול בא; ובעוד שעה עמדו לפני שער כפר אחד. בחלונות בתים אחדים נרות כהים נוצצים.

העגלון ירד מהעגלה וידפוק על דלת בית אחד ולא אבוּ לפתוח לו. נטה אל הבית שלעומתו ודפק שם על הפתח.יצא איכּר ושאל אותו על דבר בואו ויאמר: “סורו אלי ולונו בצל קורתי וגם לסוסים אתן תבן ומספוא”. וירדו לאה ואישה ויבואו אל הבית הנמוך, פשטו את מעיליהם ויתחממו למוּל תנור-החורף, שהשליכו אל חוֹרוֹ עוד גזרי-עצים אחדים. נר קטן בוער על התיבה, והיא במקום שולחן. תמונת קדושים במסגרות-זהב בין חלון לחלון וגם לפניהם עששיות דולקות.

אחרי רבע שעה באה גם אשת האיכּר והגישה לפני האורחים קערה מלאה תפוחי-אדמה ותשם לפניהם גם חמאה וחלב ותאמר: “סַעדו והיטיבו לבכם”. בעיני חמלה הביטה על האשה הצעירה וזכּת-הפנים, ישבה למולה ותשיח. רוח החל לנשב בחוץ ולהשמיע קול. אשרי אלה שמצאו להם מפלט מפני הסער!

ויהי כי כילו לסעוד, וגם העגלון אכל לשׂובע והביא את הסוּסים לאוּרוה, פרשׂו לאורחים מצעי-תבן על הקרקע; שׂמו כרים למראשותיהם וישכבו שניהם ויכסו אותם השמיכה. כה נחו מעמל הדרך ויישנו עד הבוקר ושנתם ערבה להם.

בעלות השחר קמו האורחים, רחצו פניהם. האיכּרית לקחה את המצע מעל הקרקע ותנַקה את החדר במטאטא ותסיק את התנור. בעל לאה יצא החוצה לדבּר עם העגלון. קול ילד בוכה נשמע מעבר לכותל. רגעים מעטים חלפו והנה איכּרית צעירה אדומת-פנים נראתה על הסף ותינוק על זרועה. עינים בעינים פגעו. תמהון וחרדה בחדר. דבורה ולאה חיבקו אשה את אחותה יחד, עד כי כמעט נחנק הילד. זרם דמעות התפרץ מעיניהן, ולא יכלו להוציא אף דיבּוּר אחד מרוב התרגשות וסערת-הנפש.

 

כז: הַשְׁאֵלָה    🔗

בפרוַר הגנים אשר לחרסון הבירה, מקום משכן הפקידים ואזרחי-הארץ העשירים, שאינם שקועים עוד בעסקים ובמעשים ורואים עולמם בחייהם, ישבה בבוקר על מעלות-אבן של מעון-קיץ אשה יפה מאד. לבושה שמלה קלה משובצת עם שרווּלים רחבים, והיא מחזיקה בידה האחת מכתב פתוח וקוראת בו, מקפלתוֹ לגוללת אותו שוב ומניחתוֹ בחיקה. צל מרחף על פניה הטהורים, שפתה החיורת מעט תנוע, ובפתחה את פיה, לובן ברק שיניה נוצץ. הוד שפוך עליה. בכל הרחוב לא נראה איש יוצא לפעלו. מנוחה שאננה שוררת מכל עבר. אין כאן עמל ללחם ודאגת קיום, אבל רחשי-נפש עולים ויורדים כעשבים הללו המתנועעים ברוח קל.

ירדה האשה מהמעלות, סבבה את המעון ונכנסה לגן הקטן, שם ישבה על ספסל ירוק, קמה ונגשה למזרק-המים, הרטיבה את פניה ותנגבם במטפחת לבנה. לעץ אחד קשור שובך לתורים ובני-יונה, והיא מרימה את עיניה אליו.מחשבות נוּגוֹת בקרבּה. נערה היתה והשמש עלה וזרח, עלה וזרח. ערכו לה מזבחות, כוהניה נאשמו. עלו תקוותיה בסער. אין חירוּת לגוּף. ואם כבלי התשוקה מתפוררים, אך ריק יהיה חכּך. היא קטפה מלילות אחדות, הגדלות סמוך לגדר, וּמוללה אותן באצבעותיה. היא באה עד קצה הגן וחזרה לאחור. אין מטרה לה וחפץ נמרץ. – רימוה אף אלה שעבדו לה וּלגוָה. אין תוך לגבר ואין דעה. נוֹקשת במערוּמי היום הקיצות ואף חלום איננו…

היא ישבה שוב על הספסל וחיטטה בחורי מנעלה בקרקע.קול קריאת ילדה נשמע, נערה נחמדה כבת אחת-עשרה מיהרה אל אמה בשטף הרגש, התרפקה אליה ונשקה אותה, שמה אחרי-כן את ראשה בחיקה ותדבר תחנונים ותאמר: “אֵם יקרה, דוֹדים לי ולא אדע את אבי”. נתאדמו פני האשה ותען: במהרה נסע אליו, יחידתי". דלגה הילדה ותרקד מרוב שמחה. שתי צפורים מנקרות לא-רחוק מהן, וגם קרא הגבר.

 

כח: חֲלָלִים    🔗

ימי הקציר קרבו. האשה מכרה את כלי-הבית אחד אחד וצררה את חפציה ובגדיה לדרך. מגמתה היתה ללכת לעיר לוטון, מקום מגורי אישה. מעון-קיץ, שבו התגוררה, היה קנין יורשי מוֹדעהּ, שנפל במלחמת-בינים עם אחד האצילים. יום הנסיעה בא. האשה ובתה הקטנה עלו על מרכבה כבוּדה, ועל עגלה פשוטה, אשר נסעה אחריהן. טענו את הארגזים והצרורים. מהלך רב הוא מחרסון לוטון. יותר משבוע ימים עושים בדרך.

בחצי הדרך נטו ללון באכסניה, העומדת בשיפולי כפר אחד. יום חם היה והשמים מעוננים. מעוּבּר היה האויר. דממה בעולם לפני הסער, ובלב מתגנבים ובאים נכאים לבלי פתרון. רק חדר אחד לאורחים בעל תקרה נמוכה היה במלון, אותו פינו לאורחת בעלת-החן עם בתה. הגישה להם בעלת-הבית אוכל וחַמים ואמרה לבוא עמהן בדברים. החוץ נושב הרוח ומניע את הגג הרפה, אור פתאום מבריק בעד החלון לחדר. הנערה מתרפקת אל אמה.

במיטה אחת שכבו שתיהן, האורחת ובתה, כי יראה הנערה ופחדה. מתלהבים הברקים, לשונות של אש ניתזות, רעם בא אחרי רעם ורגזה הארץ. והנה רץ ברק כחץ ויקוֹב חוֹר, בכותל, עבר על השוכבות שלובות במיטה ויהממן בזעם עוּזוֹ. נבהלו גרי הבית מקול הרעם, קמו והדליקו נר ואמרו: הנה יהיה המלון למפולת או למאכולת-אש גם העגלון קם לנהמת הסוסים וידאג לאלה שהביא אותן במרכבה. עגלה עם החפצים, שפיגרה ללכת הגיעה זה עתה, גשם שוטף ירד משמים ארצה. נמנו להעיר את הישנים וידפקו על דלת חדר-האורחים ואין פותח. פתחו את הדלת בחזקה והנה האשה הזרה ובתה מונחות במיטה בלי-נוע. קם רעש בבית, התעמלו להשיב אל הגוֹועות את רוּחן, שפכו עליהן מים, שיפשפו את גופן, הידקו את אבריהן בכוֹח ובחָזקה. לשוא היגיעה. אף אות חיים לא נראה בהן, לא נותרה בהן נשמה.

ויהי בבּוקר ויחבוֹש העגלון סוס אחד מן השנים וירכב עליו ויבוא בעוד יום לעיר לוטון. עמד לפני הארמון אשר במגרש בית-הריחים. דניאל נשקף בעד החלון ולבו כבר דאג לבוששים לבוא. וירא מלאך בא וירץ לקראתו לחצר. וירד העבד מעל הסוס ויסר כובעו מעליו ויאמר: “בשוֹרה לא טובה בפי לאדוני. כזאת וכזאת קרה בדרך. אשתך ובתך מונחות בכפר פלוני חללות, כי המיתן הברק”. התחיל דניאל בוכה לשמע הדבר ומכה ראשו בעץ שלפניו.

 

כט: אֶל עַמָּהּ    🔗

עברו שני ירחים בין כֶּסא לעָשור היה, ימי טירוּד וחשבון לדרי-מעלה וּלדרי-מטה. כבר גללו את ספרי-הזכרונות. כבר חתמו את גורלות בני-אדם ודברי מאורעות השנה. על זה לעלות ועל זה לרדת. זה יוסיף חיים ועצמה וזה יִמַק בעווֹנוֹ.

בסדרת שופטים, פרשה שקוראים בה בשלהי דקיץ, התעצם דניאל בתורת עֶגלה ערופה וּביקש למצוא בה פשר. כי יִמצא חלל ויצאו הזקנים ומדדו ולקחו עֶגלת-בקר וערפו אותה בנחל. דם נקי לא יהיה בקרב העם. מי ליוה את היוצאות לדרך? אין כפרה וחנינה לו. נפשו נודדת ולא תדע השקט. ימי הסליחה וימי התפילה בעוז לא הביאו לו מנוחה.

ישב דניאל בלילה לבדו. לפניו ספר-מוּסר פתוח ומחשבותיו עפות. ימי דין לכל בני-מרוֹן ואין איש יודע מה נכון לו. הוא שומע קול ענוֹת, קול דופק על החלון, הוא מטה אזנו אל הקיר, והנה כמו צל אדם מתנועע לפני החלון. הוא התאַזר עוז ועמד וניגש ושאל: “מה כאן?” וקול אשה מתחננת: פתח נא לי, אל תירא". לקח את הנר בידו, פתח את הדלת והנה כפרית עטופה מטפחת עומדת לפניו. הביט בפניה וקרא בחיל: “דבורה את? הגידי”. – “אמנם כן, השיבה, ואתה הכניסיני אל ביתך ואַל תדחה אותי”. איזה רגעים עמד בלי עצה . אחר זה אמר “בוֹאי תמצאי חסוּת באהלי”. ותנשק באה את ידו והרטיבה אותן בדמעותיה. מתה עליה ילדתה בקיץ הזה. הראיון עם אחותה בבוֹקר ההוא חצה את לבה.

לא אאריך, ימים אחדים החביאו את השבה לבית דודה, והדבר היה סוד כמוס גם לעבדי הבית ולשפחות. וּבמוצאי יום-הכיפוּרים, יום שעינתה בו גם הנחבאת את נפשה, נסעו אתה דניאל ועוד אנשים שנים, שהיו באותה עצה, מלוטון העיר בעגלה מתוּקרה, לבלתי תשזפם עין רואה. נסעו יום ולילה, לילה ויום, עד כי עברו את הגבול ויבואו עד ברוֹדי שבארץ הקיר"ה, שם חגגו את חג הסוּכוֹת אצל רב העיר. והשׂה הנידחת שבה והתגיירה לפי חוקי השבים.

ופסי האמיצה היתה מתנה לאֱדום היא וזרעה עד היום הזה.