סיפורי תוגה

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

---

קלונימוס ונעמי

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

א

לא על מאורע ומזלו של אחד יסופר בזה, כי אם של שנים ושלושה, והם באים איש אחרי אחיו ומשולבים הם איש באחיו. יש חליפות לחיים, אולם הם בלי חידות; היד הכבדה המונחת עלינו אותה לא נסיר כל הימים.

באבי אמה אתחיל, בנתן הלוי.

נתן הלוי היה איש גדל קומה, בעל פנים כהים ומלאי-מחשבה, והוא מכובד על הבריות ונודע לאחד מן השלמים. הוא היה בן-תורה, יודע חשבון ותכונה, והיחיד בעיר שהבין את סדר-העיבּור וקידוש-החודש. גם מליץ היה, עושה חרוזים, כדרך הפייטנים, חד חידות חריפות, וכתב-ידו היה יפה עד להפליא. לו היתה נטיה וכשרון גם לציור; ורגש היופי היה ניכר גם בהידור לבושיו ולבניו, שהיה מקפיד בהם שלא כדרך היראים; בימי נעוריו הפליג בקבלה ובספרי-מחקר והגיע עד “שער היחוד”; ובימים ההם היו לו ויכוחים רבים עם אחדים מחבריו, שהתחילו להתחמץ, ולבו היה נגרש. אחר-כך, כאשר הלכו הם, אחד אחד, אל מקום שמשם לא ישובו, ועניני החיים באו להטרידו, חדל גם הוא מהענינים העיוניים והקדיש את עתותיו המעטות לתורה הגלויה, שהיא גם לחם האדם…

נתן הלוי היה רואה-חשבון בבית-אוצר-כסף של איש עברי, הרחוק מעמו והיה עושה את מסחרו גם ביום השבת. אבל לו, ליהודי האחד מהדור הישן, שכיהן שם, נתנו לשבּות את שבּתו ולשמור את ימי המנוחה, כי כבדו אותו. לחמו מצא והכניס רב יתר בערך מאשר יכניסו יהודים כגילו; אבל הוא הוציא הכל על יפוי ביתו. סביבה של כלים נאים, הנהגת-בית ביד רחבה ואיזה הד של עושר היו לו לצורך נפשי, כמו שהיה לו צורך להשכים בבוקר ולהתפלל לפני אלהיו; ב“ימי הקבל” והעיון התעצם בערך טהרה…

ולנתן היו במשך חייו שלוש נשים. אשת נעוריו חנה הרפה מתה בנעוריה והניחה לו שתי בנות יפות, את מלכה ואת פנינה. אשתו השניה, שנשא אחריה, לא היתה יפה, וגם היא לא האריכה ימים והניחה לו שתי בנות לא-יפות, ורק גדולות-קומה היו. ואשתו השלישית לא ילדה לו כלל ואהבה להתהדר הידור חיצוני ולהחליף מלבושיה, לפי המוֹדה החדשה כפעם בפעם, ולבה לא היה נתון לא לבעלה ולא לבנותיו; אולם את פניה העמידה כאילו היא דואגת להן, והיא היתה נוסעת מזמן לזמן ללוטן, עיר מולדתה, וישבה שם בבית אביה, וכאשר הגיע תור מלכה, הבת הבכירה, להינשא ותיף במראיה ובקומתה, היתה גם היא אם חורגתה, המתווכת בעניני הנכבדות, ותיעץ לבעלה כי יתן את בתו זו לבן אבשלום-מאיר בעירה.

אבשלום-מאיר, איש לוטן, היה ההפך מנתן הלוי, הוא היה מחזיק את מכס הבשר בעירו והיה עריץ במקצת. את התורה לא ידע, ובמצוות לא היה עוסק; ואולם היה איש רעים להתרועע. לו היו ארבעה בנים; הוא לא חינך אותם ברב וגם לא מצא לו פנאי להשגיח עליהם. הם למדו אצל מורים פסוק, מעט גמרא, לשון רוסית וחשבון, ובעיקר לא למדו כלום.

מאלה נוגע רק האחד, הבכור-שמואל,-ואותו אתאר. שמואל היה גבה-קומה, בעל שערות שחורות ופניו היו מלאים אבעבועות. בטבעו היה איש נמהר ולא חשב הרבה בדבר לעשותו; ואם החל לעסוק באיזה ענין נלאֶה במהרה ולא סיימו. למין הנשים לא הרגיש קירבה יתרה, וגם לא התהדר בפניהן; ובזה היה שונה לגמרי מאביו ומאֶחיו.

לוּ גם נשא שמואל בן אבשלום נערה בינונית לאשה לא היה חלקו רע. איזה חשבון היה לאם חורגת שיקח הוא דוקא את מלכה היפה איני יודע.

ומלכה לא לבד שהיתה יפה ורבת-חן, כי אם היתה גם אוּמנות במעשה-ידיה, בכל אשר עשתה וטותה היה רוח שירה. חסר היה ליפיה איזה חלום ועוז; תחת זה היה לה לב פתוח, ערפלי-מחשבה של אביה לא חדרו לנפשה, וגם לא בא בה דבר בין-הערבים של דור הולך; בוקר היה בסביבה, בלי דעת צעדה בחדר אביה, בעת באו אליו אנשים, דיבּרה ושׂחה עם רחוקים כעם קרובים לא הרגישה איך רוה כל לב למראה קומתה. ואין זאת סתירה ברוחה, כי היתה עם זאת גם יראת ה': היא ידעה קצת בלשון-הקודש לקרוא ולכתוב, למדה להתפלל, והיא נערה ולא נשואה.

כי לא שאלו את פיה בדבר הנכבדות, אף על פי שבת-ויניציה היתה – דבר זה מובן מעצמו בתנאי הימים ההם. והזכירנו את המלה ויניציה כבר יש לנו גם פתח למצוא את הפתרון איך התרצה אביה נתן, שהיה מרבה עיון בדברים ואדם לא נקל להעבירו על דעתו, לתת את בתו האהובה לו לאיש בלי מעלות יתירות. הוא ניאות לזה, יען כי חפץ שבתו תצא מעיר גדולה, ששם החלה היהדות להתפורר, ותינשא ותלד בנים בעיר קטנה, כי שם יש לעניני הדת מעמד יותר… ואם גם לא בפירוש אמר כזאת לעצמו, מכללא איתמר. ואתם אל תתמהו על זה.

ותבוא מלכה ללוטן בתור כלת אבשלום-מאיר ואשת שמואל ותשב על שולחן חמיה. וידברו כל יושבי העיר ביפיה ובמעלותיה ויהללו אותה כל רואיה; ובכל מקום אשר נראתה היתה לשיחה. גם ליושבי עיר קטנה עינים ליופי!

ושלוש שנים אחרי נישואיה כבר היו לה שתי בנות. ואז בנתה לה בית ותפתח, היא ובעלה, בדמי הנדה בית-מכולת בטבור העיר. ותהי מלכה אם ואשה, מוכרת בחנות וצופיה הליכות ביתה, וּמיפיה לא יחסר.

אמנם את בעלה, אף על פי שלא היה לו כשרון רב למלאכתו, כיבּדה, משום שהוא בעלה ואחרת לא יכלה… והוא – כאן צריך אני לגלות מעט מסתרי לבו של שמואל – הוא קינא ביפי אשתו וחשק לפעמים כי יתמעט. לוּ היתה היפה רק חלק אחד מעשרה כי אז לא חשב מחשבות רבות והיה רואה חייו במידה שההם נתונים לו; אבל את העודף לא יכול נשוֹא – ולא פעם באו בו הרהורים להשחית את תארה. עינוי רב היה לו בשעה שבא אציל לקנות סחורה בחנותו, והוא חשדוֹ כי יהנה עיניו מזיו תואר אשתו; ובצאת הקונה היה מרים את משקולת-הברזל והעמידה בחוזקה על השולחן, עד כי חרד השולחן וכל ארוני החנוּת, אש קנאת אדם אַל תהי קלה בעיניכם!

ומלכה ילדה עוד בן ובת. ההוצאות בבית גדלו והליכות החנות לא היו על נכון. חסר היה לשמואל בעלה האומץ לעמוד מול מתחריו. לא שילם חובותיו במועדם ועל כן לא הלוו לו בנפש חפצה; ובאו ימים שבחנותו, שנחשבה באיזה מידה בין הגדולות, חסרו מינים הרבה.

ובמשך הימים בא שינוי נמרץ בטבע שמואל. הוא החל לישון הרבה, יותר ממה שהיה רגיל. עצל נשה בתהלוכותיו, ולא חשב הרבה במה שבבית ובחנות; ועוד זאת, אם לא האיצו בו לאכול לא דרש אחרי מאכל. בשבת, בעמדו על מקומו בבית-התפילה, לא דּיבר עם חבריו; וקרה פעם כי עמד הקהל לתפילת שמונה-עשרה בלחש, והוא נשאר – יושב…

ואת היום הזה לא תשכח מלכה לעולם. היא שבה לפנות ערב הביתה ומצאה את בעלה יושב על יד השולחן, מתופף באצבעו ומזמר; והוא לא שעה אליה בבואה. ותגש אליו ותאמר לו: “מה לך, שמואל?” ולא ענה לה דבר. כה עמדה רגעים אחדים בתמהון ולא ידעה מה היה לו. והוא קם, פשט את מעילו ויחל לרקוד באמצע החדר. היא נבהלה לראות זאת ואין איש בבית להושיע לה. והוא מרקד סביבה, עיניו בולטות ושולח את לשונו נגדה. פחד לבה ותהי כנדהמה… ובעלה החל לצעוק: “אש! אש!” וינהם, ויתגעש. וימהרו לקול הצעקה אנשים שכנים מן החוץ, ותהי מהומה גדולה. והוא הכה כל אשר בא נגדו, ויעבתוהו בעבותים ויאסרוהו אל המיטה. ששמואל בן אבשלום-מאיר ובעל מלכה יצא מדעתו!

ב

את מלכה העניה הוציאו בחזקה מן החדר. את הבנים הובילו לבית חותנה. ושומר אחד נשאר עם המשוגע בחדר. ויבוא הלילה ויפרוש כנפיו על עיר ויושביה. בבתים רבים ישבו דריהם לאכול ארוחת-הערב, בין לגימה ולגימה שחו במאורע של שמואל. נזכרו יושבי לוטן שמעיקרא לא היה ה“זיוג” הגון, וינודו לגורל מלכה. אחרים בקשו למצוא טעם לשגעונו של שמואל; ורבים האמינו כי הרביים, או התתרים להבדיל, עוד ימציאו לו מזור.

ובשעה זו ישבה מלכה מוּטה על כסא-עץ והצער מצא פתח רחב ללבה. בפעם הראשונה בחייה חשבה על ימיה לפנים ולאחור, ואיזו שאלה נשארה תלויה בצרורות נשמתה: “מדוע יסרני ה'?” ותחשוב מחשבות על גמול שדי, על אמה שמתה ועל אודות אביה ודרכו. נדמה לה כי עוד בימי החתונה ראתה בפניו והנה אינם שלוים. מדוע היה אז לבה כבד כאבן? והיא כבת-מלך היתה ביום ההוא. שמעה אומרים מאחוריה כי “כלה” יפה כמותה עוד לא נראתה. ואיך פחדה ורעדה שעה אחרי החופה כאשר חדלה ההמולה וקולות כלי-הזמרים נדמו, והיא יושבת בחדר לבדה הרחק מן המסובים, מיטה מוצעת לבנה כשלג, ואיש קטן ממנה, הוא החתן, בפנים אי-יפים עומד בפתח, והיא לא ידעה אותו אל נכון ולא דברה עמו דבר עד היום…

והכּלוי בחדר השני החל לנהום. היא קפצה ממקומה ותחפוץ לבוא שמה ותמצא את הדלת סגורה. השעה היתה העשירית בלילה, ומורה-השעות משמיע אחת ושתים, וכל דפיקה והשמעת-קול כמו חודרת לתהום הנפש.

ותקם ותשב על המיטה ותישען, ולא פשטה בגדיה מעליה. נר-חלב דולק על השולחן, מנורה אין בימים ההם, והאופל אשר בחוץ יגיח בין החלונות. כלב נובח ברחוב ורחוק עונה לעומתו. מלכה הרימה ראשה; היא עמדה ותרכּן ראשה לדלת… הקישה באצבעה עליה; וקול לחש עונה לה מבעד לדלת: “הסי!” הוא ישן. שריד הנר הבריק. היא ישבה על חודה של המיטה וראשה בין ידיה. בכי גדול התפרץ ממנה והדמעות יורדות בלי הפוגות. היא בוכה על ימי נעוריה…

אחרי ימים הוּבא שמואל לבית חולי-הרוח אשר בעיר-המחוז הסמוכה. והקדמת מעשה זה, שפסחו על צירופי אומנות של נשים זקנות, צדיקים וקוסמים, עלתה בחלקו של אבשלום-מאיר.

שם ישב החולה ירחים שמונה. הרופאים אמרו כי אין לו תרופה. עוצב דיכּא את אור שכלו וימק בשרו. הוא לא הכיר את אביו כי בא לבקרו ושוכבת חיקו היתה לו לזרה; וכאשר באו השומרים ואמרו לו: “מלכה רעיתך מחכה לך בחצר!” ישב וגרד בכותל.

ובחודש התשיעי נפדה מעקתו. הוא התקרר בגן בית-המקלט ותאחזהו קדחת וימת. וביום מותו הובא לשם חולה אחר ויירש את מקומו…

ותישאר מלכה אלמנה. ובחנותה היו “בקיעים” הרבה. רבו החובות וכוחה לא היה עמה כמלפנים לעמוד על המצפה.

ויבוא אביה מויניציה לשבּות אצלה שבּת. ובמוצאי-שבת נפגשו ה“צדדים” יחד עוד פעם… בא אבשלום-מאיר וטען, שטוֹב לה להישאר בלוטן ולחנך את הבנים. ומלכה אמרה כי לא יכולה להישאר עוד בעיר. אביה לא ידע לשית עצות בנפשו ובתוך כך פתח את ספרי החשבונות. חשב ומנה וראה את ה“לקוי” הגדול אשר בחנות ובעסקיה, וירא כי לא תהיה לה תקומה… ובכן עלה בגורל מלכה לצאת מפה.

אביה קרא את בעלי-החובות אליו, ויוָעדו יחדיו ויתפשר עמהם. אלה קבּלו שליש מאשר נשו ואלה רבע. הסחורה נמכרה כולה, וכן נמכרו החפצים היתרים ונשאר בעד האלמנה וילדיה רק מעט.

ואז בא הגואל השני למלכה. דוֹד חשׂוך-בנים מכפר רחוק, עשיר קצת ומחזיק בית-הריחים שם; והוא, בשמעו את שמע מיתת קרובו שמואל, הציע לפניהם כי תבוא אליו עם ילדיה, והיא לא חשבה הרבה ותאמר הן. ויקח אביה את בנה אליו לחנכו, חמיה לקח אל ביתו את הבת השניה, ומלכה ושתי בנותיה הרכות יצאו מזה אל בכפר.

וילוו אותה כל השכנים והשכנות ובית חותנה, רבים נדו לה בלבם. ובעיני אבשלום-מאיר ורעיתו נראו דמעות. מלכה כיסתה בצעיף את פניה, עדי עזבה את שער העיר. אבל בחלל הרחב בין שדמות בר הוקל לה. רוח האדם יודע חליפות!

ג

הכפר אשר בו התגורר דודה של מלכה, אברהם-מאיר לבית חיים, היה נאחז ברצועה ארוכה בין שתי אחוזות של אצילים, ואיכרים בו מעט. והם לא עובדי-אדמה, כי אם חוטבי-עצים, עגלונים וגם בעלי-מלאכה. על יד הנהר הרחב, המפריד את הכפר משׂדה-מרעה רחב, עמדו ריחיים לפי תבנית ישנה, ואתם ריחיים היו שייכים להדוד לצ"ט שנה…

אברהם-מאיר היה גדל – קומה. איש פשוט ובעל לב ישר. רעיתו היתה ממשפחה יותר טובה ממנו, והיא נתחנכה ימים רבים בעיר וידעה מעט בספר וחשבון. בנים לא היו להם ואת האהבה לא ידעו, אבל בעלה כיבד אותה ויחשבה לחכמה, והיא מצאה בו איש עושה כל משאלות לבה. ובשבתם הרחק מן שאון החיים עבדו ועשו הרבה. אברהם עבד כל היום בריחים, ולפעמים גם לן שם. ושרה, כך היה שם אשתו, עבדה בבית והיתה צופיה הליכותיו. בוקר בוקר שטפה את קרקעיות החדרים, ניקתה את הכלים ותעמד הכל על מכונו. אחרי-כן הכינה את ארוחת-הצהרים; ואחרי הארוחה עבדה בקיץ בגן הקטן, המקיף את הבית, ובימות-החורף טותה ותתפור לבנים. מה מאושרה היתה אם בא אורח יהודי אליה לפרקים, והיא יכולה לשרת אותו ולהראות לו כבוד ביתה ונחלתה ולסַפר באזני אדם על דבר הוריה; אבל עוברים ושבים יהודים היו שם רק מעט; ולא יפלא כי בא כפעם בפעם רגש הבדידות, וביותר בימי מועד ושבת, לענות את הנפשות האלה קשה.

כה עלה בלבם הרעיון לקרוא את מלכה אליהם; ואם גם באֵבל ובצניף-אלמנה באה, חדר עמה רוח חיים לבית. משני נפשות חיות זו בצד זה ימים רבים נתהוותה משפחה. ומצאה מלכה את מנוחתה בבית הזה; ואם גם עזרה לדודתה בכל עבודה היו עתותיה בידה להשגיח על בנותיה הקטנות ולחנכן לפי רוחה.

הקטנה, מיכל, היתה שתקנית ועצלה מעט. אבל נעמי הבכירה היתה רבבת-חן ותעל ותגדל. כי מלאה נפשה היתה נותנת בשיר קולה ורקדה. במשך שנה למדה להלוך ברגל שלוש פרסאות הרחק מן הכפר ולא יראה מבני הכפרים; וכשעיפה ישבה על גבי סלע על אם הדרך ותסתכל בשדות ובעמקים כחולמת…

ומלכה ראתה את מנוחתה בבית הזה. דרך הנשים העבריות לשכוח את העבר ושלא לחלום קשה. בשעות הפנאי היה לה הסידור למנה, ותקרא בספריה היהודיים בפרשת השבוע ותספר מזה לקרוביה בימי שבתות, וכשישבו לאכול והסעודה ארכה. – ואם האושר לא בא בגבול נפשה, מצאה רוָחה בזה כי ראתה בדברי חכמים את אֳרחותיו של ריבון העולמים.

כה ישבה ארבע שנים בכפר ולא היה לה גם יום אחד למשא. אמנם דודה ודודתה חשבו כי טוב כי תנשא שנית, כמעשה כל בת ישראל במעמד זה; ועם כל זה היה משוש חפצם כי תרבה לשבת עמהם. לא ברור היה להם דבר.

והנה קרה אסון. הנערה הקטנה השתקנית הלכה לרחוץ בנהר, כי חם היום, ולא הגידה לאמה ותטבע. צעיר נכרי ראה מרחוק כי משכו אותה הגלים, ויקפוץ בבגדיו המימה, אבל הוא איחר לבוא. ויוציאו אותה גוֹועת מן המים ויספדו אותה ויובילו את המתה העיר וקברות. כעבור ימי ה“שבעה” החלה מלכה לחשוב מחשבות לצאת לעיר, כי לא אבתה להישאר במקום בו מצא אותה אסון.

כה נסתובב הדבר שדוקא בימי אֵבל החלה לשמוע הנכבדות אשר הציעו לפניה. היא קיבצה בכפר גם מכסת-כסף, כי סחרה את האיכרים לפרקים; והיה זה עם הסכום אשר הביאה אתה לנדה מסוים. אשה יפה מאד במיטב שנותיה, בת איש נכבד, ולה רק בת אחת כרוכה אחריה, מצאה לה גם בעל חשוב, יחסן ותורני גדול. ולוֹ רק בן ובת מאשתו הראשונה, אשר מתה עליו בנעוריה.

ד

שְׁלֵוָה היה שם העיר, אשר נישאה עתה שמה לאשה, ובה כחמש מאות משפחות יהודים. שם אישה אברהם מגיד, והוא נקרא מגיד, כי “הגיד” מזמן לזמן דברי-תוכחה בציבור, והיה חשוב ומכובד בעיר.

ויחבב אברהם את מלכה כאשר הכיר בה יותר, כי קודם החופה רק ראה אותה לרגע, כדי לקיים מצוות חכמים, וירא בה נאמנת-בית ואשה מוצאת חן בעיני כל יושבי העיר.

אברהם היה אז כבן ארבעים, בעל-בשר מעט ויודע את מעמדו ושומר את צעדיו. מלכה, שהיתה מקיפה את פניה היפים במטפחת של משי, עשתה רושם כמו רבנית; ובעלה מרגיש את עצמו כרב כשהוא עומד על הבימה ודורש לפני הקהל. ובדבר זה לקח גם את לבה.

ותתקן מלכה את כל אי-סדרים אשר באו לבית בעלה במשך ימי אַלמנותו, ותטיב לבנו ולבתו ותהי להם לאם.

שם הבן מן האשה הראשונה, והוא הבכור, היה קלוֹנימוֹס. ושם הבת רבקה. רבקה היתה ילדה בינונית בטבעה ולא מכוערה, והיא אינה נוגעת לסיפורנו. תחת זאת היה קלוֹנימוֹס נער בעל-דמיון, טוב-רואי ובעל-כשרון. הוא חיבב את הספרים ויעש חיל. ותרא אותו נעמי בת מלכה, בימים הראשונים לבואה, יושב והוגה בספר גדול בלילה לאור הנר ויקן את לבה. –

המה היו אז כבני שלוש-עשרה ויגדלו יחד, ותאהב נעמי את אחיה ולא הכעיסה ולא הרעימה אותו. כל אשר לה חילקה עמו ושמרה עליו מכל משמר.

ובהיות קלונימוס כבן חמש-עשרה היה רשמוֹ כאיש בעל מחשבות; ביום השבת לבש בגד משי ויחגור אבנט ויתפלל בסלסול ובקול נעים. ויצא שמו לעילוי וּלמושלם, כי ידע גם לכתוב היטב ולקרוא בתורה; ונברכו בו כל האמהות בשלוה.

ונעמי עלתה כפורחת. בקומתה, בקלות מהלכה וּבחנה הרב היתה מוצאת חן בעיני כל רואיה; היא גם טותה בצמר כאִמה והיתה מושלמת בכל עניני הבית.

לא יפלא הדבר כי רבים בעיר ראו בהם זיווג בבא. נעמי וקלונימוס היו נאהבים ונעימים; ובשעה שישב הוא, קורא בספר על השולחן, והיא עמדה על צידו, נשענת עליו ומטה ראשה וראשו, היתה נחת לראותם יחד.

ומלכה חשבה לא אחת ולא שתים כי יתחברו בניה יחדיו בברית; וביותר היה זה שיח-לחשה בשעת הדלקת הנרות ליום שבת. בשעה שידיה מכסות את עיניה ולבה פנוי אל צור-העולמים, אבי היתומים.

ונפלא דרך נשים כאלה. כאשר התחילו לדבר נכבדות לקלונימוס מעיר אחרת, ורצה אחד העשירים, שלו בת יחידה טובת-מראה, לקחתו לחתן ולתת אלף רו“כ נדה, וסיפר אברהם לרעיתו את הדבר הזה ויתיעץ עמה, לא אמרה”לא“; – וכאשר נגמר השידוך הזה נסעה היא עם אברהם ותעמוד לימינו כמחותנת, וכל פה יודה כי התנהגה אז כאֵם ממש. נסעו ל”ימי התנאים" גם אחיות קלונימוס רבקה ונעמי. רק את קלונימוס לא לקחו בחבורה, כי לא יֵעָשה כן בישראל בימים ההם!

ותקנא נעמי בעת הסעודה בכלה ולבבה קשה… ובשוב כל החבורה בקרון הביתה ישבה כל הדרך ושתקה… היא שבה ושלוה ופניה לא היו לה עוד…

לא אאריך, נעמי הנחמדה חלתה במחלת-הרוח. נסעו עמה, לפי מנהג המקום, אל הרבי ולא עלתה לה ארוכה. מדי פעם בפעם היתה בורחת מן הבית ותהי תועה בשדות ימים ולילות; וכשתפשוה והביאו אותה אל הבית וסגרו אותה בחדר שברה כל אשר בו לרסיסים; כּוחה התגבר, כאילו הרבה רוחות רעות עזות איוו להם את נפשה למשכן, פניה התעבו וצלם אלהים, אשר בו חוננה למרבה, לא היה לה עוד, סר מעליה.

אז הביאו אותה לבית אוסף לחולי-הרוח, ותשב אחרי זמן-מה שלמה ובריאה; ורק נשארה כבדת-רוח. ובימי הקיץ השני, כאשר יצאה החמה מנרתיקה ברוב עוז בתקופת תמוז, שוב נשתגעה וימסרו אותה עתה לתתרי אחד רופא חולי-רוח, היושב בכפר רחוק, ויצא שמו לתהילה. ותהי אצלו ששה שבועות ויך אותה מכות רצח ויאסור אותה בעבותים.

וחדשה באה בנעמי בימי הסתיו, היא החלה בשובה משם הביתה, לאכול דברים לא-מבושלים, ואם נתנו לה מאכל מבושל לא נגע אליו פיה. מאכלה היה מעתה תפוחי-אדמה בצאתם מן האדמה. ניטל ממנה במשך הזמן כוח-הדיבור וגם הכוח להלוך על שתים, ותהי זוחלת על ידיה ורגליה, וקולה כבהמה. קללת אלהים! כל רואיה פחדו לנפשם. על מצע של תבן שכבה בפינה של בית-המבשלות, רק כותנתה לבשרה, ושערות ראשה פרועות. וכאשר עבר הקיץ בלי שינוי ואחריו באו ימי הסתיו ואין תמורה במצב נפשה התרגלו בבית גם לדבר זה. מי אמר לאֵל אלהי העולם: מה עשית בבן-אדם?

בּוקר בּוקר העמידו לה מידת תפוח-אדמה לאכול ומים במשׂוּרה. ומדי ערב-שבת החליפו את שקה. רחצוה וניקוה מעט והלבישוה כותונת חדשה. – וכאשר חלף היום, ובכל בית ישראל היו מכינים עצמם לקבלת שבת מלכתא. לקחה אמה שני נרות תחובים בחמר ותציגם על החלון על יד פינתה, ושם ברכה עליהם לקידוש היום ותּזל דמעות לקורבן לה. ואז גם אז בא רוח חדש בקרב החולה וניסתה לשבת…

בּנפש הנדעכה של מוכּת-אלהים הזאת עוד היה חי ומעולף וצרור איזה שיור בתוך התהום… את אשר יחלום אדם אחר בבירור עלה בה רק קטעים קטעים… בחצות הלילה, כשרוח סוֹעה היה סוער והבריאה מנהמת, הרגישה כמו דג זוחל במעיה… לפעמים היא צוללת במים ולפעמים הכל מסביבה כאבן… היא ראתה פעם חיה שולחת לשון למולה, וגם היא היתה של אבן. וכשיבוא הבוקר והשמש מאיר ודוקר את עיניה הכל סובב עליה… פעם ראתה כי נשבר החלון והיא אכלה את הזכוכית… היא הושיטה את ידה ויבוא נחש לצחק בה.

ומכל האנשים אשר ידעה לפנים אינה יודעת עתה כלום, נמח כמעט כל זכר מקרבה, אינה מרגשת ישותה, אינה מרגשת קרבת האם ואינה שומעת אל דברי האָמה אשר בבית כי תדבר אליה. רק צל אחד מרדף במוחה לפעמים, והוא קרוב לדמות אחיה החורג; וכשהוא בא אל בית-המבשלות היא מתהפכת על צדה ותשא את עיניה אליו…

וקלונימוס יושב כל ימי הרעה האלה והוגה בספרים כבתחילה, החליפות אשר בבית לא שינו בו דבר ורוחו מבקש נתיבות במרומי על…

ובלילות הארוכים, בשעה שהוריו הלכו לישון בחדרם, ושאר כל בני הבית הוזים ושוכבים, הדליק הוא את הנר וישב לקרוא בספר-מחקר. ראשו מוּטה על אצילי ידיו ועיניו מחפשות. ואז קרה לפרקים כי נעמי היתה זוחלת על האַסקוֹפה ומסתכלת בנר וביושב לפניו. את יחוד האלהים בשמי מרום יבקש בכור-הבית. ושם בפנה נשמת-אדם נופלת. —

ה

עברו ימי החורף הקשים, נמס כל כפור ותיבש האדמה. העולם כמו מתעורר, ממרחק בא חולם הקיץ, ובאדם ובבהמה תבוא השאלה והתשוקה העולמית לחיים ולחביון החיים.

יהודים כי נאספים בקלויז, אינם עומדים צפופים כדרכם בין מנחה למעריב לשמוע חדשות ולשיח בעניני העולם, כי אם פותחים את חלונות בית-אל המפולשים לרחוב, או ניצבים ועומדים על המעלות ומסתכלים בשמים הטהורים ומונים מספר לכוכבים. האשה העבריה, אם גם ילדה והיניקה ששה וטרדות הבית ובית-המבשלות עולות למעלה ראש, תגנב לרגע ותעמוד על סף פתח הבית לשאוף רוח צח. עזים ופרות עומדים בחצר, מתגרדות ואוכלות מזונות הערב, פוסקות מלאכול וחושבות. –

ורוח קלונימוס לא ידע שליו זה כמה. ממרום המחשבה בא לידי מועקה, וחידת הנוער התחילה להביא בו שממה. חג החירות עם חוקיו הרבים כתב על לוח לבבו שאלות משאלות שונות… ימי הספירה נמנים: והוא סופר ומינה: יום ראשון לגאולה או לבריאה, יום שני, ולפני אלה היה עולם התוֹהוּ. —

שעות שלמות ישב לפני הגמרא ויחשוב במה למעלה ובמה לפנים. בסעודת הצהרים היה לו הכל תפל מבלי מלח, וימלח כל פרוסה וחתיכה פעמים שלוש, להניחה אחר-כך על השולחן. " קלונימוס אינו בהאי עלמא", התלוצץ בו אביו במעט כעס עצור. וכשנזדמן אורח הגון וכיבדוהו בברכת המזון פתח ואמר: “רבותי, הבה נברך!” ישב קלונימוס דומם ולא ענה דבר. כמתווכת אמרה האם החורגת: “חש בראשך אתה, קלונימוס, כי אחרת לשבת בלילה אחרי חצות, שכב על המרבד ותנוח.”

ואת המנוחה לא מצא!

כנטות צללי ערב היה סובב בכיכר הדשא אשר מאחורי העיר, והיה משׂיח עם עצמו בעניני המושכל, והשמים יליטו פניהם… על משכבו בלילות הסתבך בדמיון עליון, מחריש היה קם בהיות בוקר.

“ה' הוא רוכב בערבות”, והוא נאצל מן המציאות, נער, אשר לא כלו לו עוד שמונה-עשרה שנה. דופק על פתח העולם, והוא נלחץ אל הקיר. —

יום מעונן היה אחרי עשרים לעומר, השמש עמדה כמו תחת מחצלת של קנים. איזה כובד באויר. איחרו בתפילה של שחרית, ליאות וחוסר-פדיון החנויות ועייפות שוררת בחדרים. סדרת השבוע: וַידבּר ה' אל משה… דבּר אל אהרון אחיך… ואַל יבוא בכל עת… כי בענין ארָאה… ופרשת הגמרא סנהדרין פרק שביעי: המגדף אינו חייב, עד אשר יפרש את השם… מתגרדים המלמדים בפדחתם. יום פלאי היום!

בבית אברהם התחילה הילדה הקטנה – בינתים ילדה מלכה לאברהם – לבכות ולא יכלו להרגיע אותה. – לעומת זה היה החתול מתרחץ בקרקע ומתנבּא כי אורח יבוא גם היום. מלכה התאוננה כי אין הכל מוכן אצלה כדבעי, קלונימוס פתח מבלי-משים ספר גדול מאד, ספר “שאגת אריה”. שהיה מונח בקצה השולחן, ויסגרהו מיד, איכר מולבש אדרת-שער לבנה ומצנפת של חורף הביא בּר-אוז לבן למכירה. שכנה באה בבקשה להשאיל לה נפה לקמח, ותסתכל בעוף הבריא בקנאה. שיחה החלה ביניהן, ונודע כי אסתר בת מרים קיבלה את התנאים מהחתן בחזרה ותּיעגם. עני זר פתח את הדלת והושיטו לידו פרוטה של נחושת וילך. האָמה אשר בבית נראתה ותשאל: “מה נתנו לה עתה?” ופני מלכה קדרו…

קלונימוס לקח את ה“יורה דעה” ונכנס לחדר השני, המוכן לקבלת אורחים, להגות בו, ובין דפיו פתוח ספר קטן “עגוּלת הרעיונות”, ויעין בו, אבל האותיות כמו מרקדות לפניו. הוא פסק מלקרוא ויעמוד על יד החלון. כלב צהוב רץ לדרכו, אחריו ובוא איש פיסח נשען על מטהו, “הסיבה הראשונה היא העילה והיא המתעלה”, עולם קשה הוא עולם המוּשׂכּלוֹת!

בערב ההוא, כאשר שב קלונימוס מהקלויז מתפילת ערבית – אביו התפלל היום בבית-המדרש – ראה את החלונות בכל החדרים מוארים, כמו בליל חג. והנה גם מרכבת-כבוד עמדת לפני הבית, הוסר הרסן מפי הסוסים עומדים ואוכלים לתאבון. ריבה’לה אחותו רצה לקראתו ובישרה לו: “התדע, קלונימוס? הנה המחותן שלך בא היום”, אמו-חורגתו קוראת לו ומרמזת לו כי יתקן את מלבושיו. הוא רחץ גם את פניו ויעש את פיאותיו, לבש בגד אחר ויצעד בלב דופק אל החדר הגדול.

אדם אדמוני ועשיר, כבן ארבעים, ואיש בריא, קם ממושבו ויושט לו את ידו לשלום; ויחשוב בלבו: זה המחותן. “מה מעשיך קלונימוס? קרב נא אלי ואֶחזה בך היטב”. אברהם יושב על כסאו בקורת-רוח ואומר: “קלונימוס הוא ביישן”. מלכה באה ותביא מרקחת ומים זכים בצלוחית על טס-נחושת ותעמידם על השולחן, ובלב טוב של אם אמרה: “איך ימצא החתן חן בעיניכם, מחותן? אין לנו להתבייש בבנים”, ובלבה התרחש דבר-מה. – אברהם מחליק את זקנו והמחותן אומר: “שב לימיני, קלונימוס, אנכי חשבתיך גדול מאשר הנך, מרים כלתך היא גדולה ממך”, ולזכר השם הזה נתאדם קלונימוס וירגש כמו רגש אחוה מרחוק. המחותן הניח ידו העבה על שכמו. הם נפגשו עתה יחד; והוא לא ראה אותו בעת הנכבדות, כי אם שלח את דודו לתהות על קנקנו.

וישב האיש והתחיל לספר למחותנים את כבוד ביתו ועל דבר ההכנות, שכבר הוא עושה בעד הבנים. מלכה קמה ממושבה והוא מוסיף לדבּר ואומר: “אתם לא תדעו מה נפל בחלקכם. אלהים ואנשים מקנאים בי. מרים בצאתה הן אין ערוֹך לחנה. ובבית צופיות עיניה והיא יודעת כל מלאכה. בנות אחרות אצל בני-גילי, בהחילן להתבגר, קוראות לאב: הב! הב! ולא תדענה סיפוק בבגדים, אבל לה חביב ממוֹני; וסוף כל דבר, יחידה היא לי, בשביל מי אני מאסף וקובץ? וּלמי אעמול כל הימים?” ופתח אברהם את פיו ביהירות להלל בפניו את בנו, היושב שותק ומביט, לאמור: “זו תורה וזה שכרה! וכי מילתא זוּטרתא היא, להיות חורש בש”ס ובמפרשים ובשני חלקי יורה דעה?" והתחיל הוא בעצמו לומר חידושי תורה מעט, מאשר העלה במזלגו בימים האחרונים… וחפץ המחותן להראות כי בימי נעוריו הסתכל גם הוא ב“אותיות קטנות” וידע פירוש בגמרא. – בינתים בא חיים-משה מלמד, יהודי צנום הפנים ובעל זקן קצר; ובברכו ברכת-שלום את האורח החשוב נפנה למלכה ויאמר: “אשת רב אברהם, אשה חכמה כמובן יודעת כי אף בחול אין מברכין על המים”. שבה מלכה להביא לו יין-שרף ועוגות מתוקות, מעשה מאפה ידיה. החלה שתיה: “לחיים! שתו, מחוּתן! אכלו! הן לא באתם בצל קורתנו לרעוב ולצמוא.”

ועדיין לא דיברנו על דבר זמן החתונה. – הפסיק המחותן – ולתכלית זו באתי הנה.

עוד אין אנו חושבים בזה – השיבו אברהם ומלכה כאחד – כמדומה לנו שעוד יש פנאי לדבר.

למה תעמידו פניכם מחותנים? כשאני לעצמי הייתי רוצה שתהיה החתונה בשבת שאחרי שבועות.

קפץ אברהם ממקומו ואמר: “מה אתם חושבים, מחותן? להתל בנו באתם, תודה לאל, בני אינו יתום”. מלכה, כמשלימה תמיד עם רצון בעלה, ענתה גם היא ואמרה: “אין אנו חפצים למהר כל כך, כי עוד לא מוכן הכל”. החל משא-ומתן בין הצדדים כרגיל.

התערב המלמד בדבר ואמר: “מנהג ישן הוא בישראל לעשות פשרה אם שנים חולקים. הצד האחד אומר: שבת אחר שבועות, והצד השני רוצה לדחות לאלול או ל’שבת בראשית' מה תאמרו אם אפסוק ואומר כי תתפשרו ל’שבת נחמו'? וכפי אשר אדע, אין חתונות רבות בעיר למועד ההוא”.

וקלונימוס שומע את הדבר ומשתאה. הוא עוזב את החדר לרגע, והמחותן פונה אל אברהם ויאמר: “לא אכחד מכם: בנכם נראה לי הוגה מחשבות ביותר… מלימוד התורה לא אירא… אבל מספרי-מחקר אירא… עליכם להשגיח בזה”… אברהם חציוֹ זועם כי לא ניחא לו מה שמתערבים בחינוך בנו, וחציו מקוטע: מה שיך מחקר? הוא אדם בעל שׂכל!

בא גם כאן המלמד משה-חיים כמתווך, הוא עומד נשען על יד השולחן ואומר: “שמעו אלי, רבי שלמה! – שם המחותן היה שלמה – ידעתי את הנער ותיכּנתי את רוחו במשך שנתים, שלמד אצלי, אני אומר לכם: בעל תפיסה כמותו לא תמצאו, ואיך הוא משיג עצם הדבר. אבל הוא בעל דמיון, וגם מחזיק הוא טיבותא לנפשיה. מקצת מזה טוב לאנוש. בטוֹב תוכלו לפעול עליו. רוח היא באדם! וכך היה בכל הדורות וגם בזמן הרמב”ם… כשיגדל יקבל גם הוא עליו את העול ולא יפליג יותר, אוּכל להישבע בזקני ובפאוֹתי כי יהיה כדבר הזה. ועתה הניחו לו, הן גם בן הרב מטריסק הסתכל בימי נעוריו ב“חובת הלבבות”, ורבנו בחיי יקרא בשם ה“חסיד”… אצלי בודאי למד אך גמרא ותוספות. אנכי אומר לאברהם תמיד: לא טוב עשה שפטרוֹ מן החדר בעוד מועד ויעזבהו בין לומדי הקלויז".

קלונימוס שב לחדר. נפסקה השיחה. מלכה באה גם היא וקראה את השׂחים לסעודת-הערב. המחוּתן קם, והוא מסיח קצת עם קלונימוס בעניני-דעלמא, ושאלה על שפתיו, אף על פי שהבליע אותה: אם חביב עליו הממון? משה-חיים שואל: “אם גם אנכי קרוּא הנני?” – “בודאי”, השיבה מלכה, “נא, רחצו ידיכם, כי כבר הכל מוכן לסעודה”.

האָמה הגישה ספל מים של נחושת. רחצו את הידים וניגבו אותם במטפחת טהורה. השולחן מכוסה במפה לבנה. המלמד הוא מלא חדוה. ריח המרק החם היה לריח ניחוח. הלחם הלבן ניצץ, כמו ביום השבת. אוכלים בהרחבה ומדברים בחדשות ובגזירות על ישראל, נפתחה הדלת ויוחנן, איש גדל-קומה, מלובש בגדים פשוטים, וראשו הגיע עד התקרה, בא ומריע בקולו: “ערבא טבא!” אברהם שואל אותו " אם חפץ הוא ללכת אל מרתף פלוני לקנות יין? “ומדוע לא אלך? אצל מי אקנה, אצל דויד יעקב או אצל שמואל? ואם יין לבן או אדום אביא?” “קנו יין אדום ולבן יחד”. הוא הולך, אחריו בא השוחט-ובודק דמתא, אדם בעל-בשר וצבוּע. “שלום עליכם!” קרא ועיניו שואלות לטיב האורח. “זה המחותן שלי”, אומר אברהם, מלכה, שלא אכלה עם האורחים יחד, נכנסה להגיש את הבשר ואמרה לשוחט: “רבי משה, מה שלום זוגתכם?” “לה מיחוש בגרונה – השיב – היא התקררה; דור הוא עתה: כל אדם מתקרר”. – שבו, רבי משה. – “הלכתי מיוסל-נחמן – הוא אומר – וראיתי אור גדול בחלונכם ואמרתי, אבוא ואראה מה פה. האם נהיה קרואים בקרוב אל חתונה?” “כן, רבי משה, – ענתה מלכה – ברצון ה' בסוף הקיץ”. “ולמה זה תאחרו ולא תעשו ב’שבת נחמו'? קלונימוס – הוא פונה אל החתן – תן לי את הספר ‘פני יהושע’ לכתובות, צריך אני לעין בו דבר מה קשה-הבנה…” הוא משמיע שיעול בפיו, יוחנן כבר בא מן החוץ עם בקבוקי היין ושולי בגדיו קרועים. “כלב עז פנים קפץ עלי, בשלוה הכלבים בלילה הם בעלי-הבתים שבעיר”. נמלאו הכוסות, היין הלבן חריף הוא. המחותן מהלל ומשבח אותו. הם שוֹתים “לחיים!” והמלמד כשהוא מגיע לכוס השנית כבר הוא מבוסם ומתחיל לזמר ניגון מקוטע: “בים באם! בים באם!”

ו

לפני חצות! המסובים כבר קמו ממקום שבתם, השוחט והמלמד והשליח של היין שבו לביתם. למחוּתן פינו את החדר הגדול למשכב, ולקלונימוס הציעו את המיטה היום בחדר-האוכל. כל בני הבית ישנים. שתיקת מנוחה! אור הלילה יחדור אל החלון ולב קלונימוס הוא מלא. בקיץ הזה יחגוג את נישואיו. הוא לא יגור עוד פה, בשלוה, כי אם שם, בנהרים: הכל לו כמו בחלום. יעקב עבד בעד רחל, והיא באה עם הצאן… בקרוב יעמידו אותו תחת החופה והכלי-זמרים ינגנו… רחשי-קרבה הוא מרגיש לנפש אשר נפלה בחלקו, לכלתו; והוּא לא ראה אותה עוד. הוא פה והיא שם, ואחרי כן יהיו שניהם יחדיו…ממגילת “שיר השירים”, אשר קרא בפסח האחרון, נכנס ברוּחו המרא: "יונתי בחַגוי הסלע. ממי באו הדברים האלה?…

הוּא עומד על יד ארון-הספרים וחושב: מעשה בבן-אדם שנשבה… המוּשׂכּל הוא תוצאת השכל… הוּא ילך לנהרים, חדשה היא העיר והאנשים חדשים. – ערבוביה במוחו; הוא נזכר ב“מורה”, שכבר עמד בו בהתחלת החלק השני. היביאהו עמדו שמה? – הוא לוקח את הספר והופך בו במקום שהפסיק, לפניו ניצבות המלים לאמור: “ההקדמית, שצריך עליהם בקיום המציאות האלוה יתברך”. הוּא מעיין בנַרבּוֹני וסוגר את הספר… מוחו יעוּנה, אינו יכול להשאר עוד החדר. והוא יוצא החוצה. משתרע העולם לרום ולעומק. הכוכבים תועים… בלבו הרגש כמו נאלם פתאום הכל… בן-אדם נברא בצלם, והצלם הוא הדמות, ואינו דמות אלא בקירוב… מי אמר לתבל ותהי? מי שׂם החלקים הטבעיים לאחד? ואם האחד הוא באמת הכל? —

ולפתע עבר רעיון כברק ויאמר: מי יודע אם יש אלהים אחד? אם יש אלהים? אם יש מחויב המציאות?… הוא קפץ פסיעה לאחור, כאילו נשכוֹ נחש, והרעיון אינו סר ממנו, נורא מראהו ומשחת: אכן אין אלהים עליון במרומים, אין מרומים, והכל הוא אויר מתנועע והולך ממזרח למערב וחוזר כל הימים. – המהות היא המהות בלי מניע, והשמים עומדים מחרישים ומשתאים לעזות בר-אנוש. האדמה לא פתחה את פיה! –

בפחד מוקשה התגנב קלונימוס הביתה. פשט מהרה את בגדיו וישכב במיטה ויפרושׂ את השמיכה על פניו…

והמחשבה האיומה לא עזבה אותו ולא היתה בת-רגע כלל. הוּא נלחם עמה, הוא דחפה מאתו; את נפשו היה נותן לו היה יכול לעקור מקרבו שורש פורה-לענה זה, והוא אין-אֱיָל… הוא מרים את המכסה וישב על הכר. הכל שומם וריק. אין מחויב המציאות אתו בחדר. הוא ביקש לקפוץ מעל המיטה ולצעוק!

ז

רצוץ אברים קם קלונימוס בבּוֹקר וכמעט לא יכול להסתכל בפני איש. המחותן כבר נחפז לדרכו. הוא עומד עטוף בטלית על יד החלון, והמרכבה רתומה. אחרי התפילה הגישו לו חמין ורקיקים; ומלכה אמרה לבקש אותו שישאר עוד בביתם לארוחת הצהרים; והלז כופל ומשלש שאינו יכול לעשות כדבר הזה. אברהם יושב ומסתכל בספר במנוחה, ובלבו הוא נמלך אם יבקש הוספה לנידה של בנו… כי מאותה שעה שהגבילו את החתונה עגמה נפשו עליו, לתת בן יקירו לחוץ, מבלי מתת כפלים. –

נשאו את אמתחת המחותן אל המרכבה, והוא ניגש אל חתנו העומד בפינה. פתח את כיסו ויוצא משם שטר כסף של עשרים וחמישה רו"ב ויתנהו לו מתנה, כי יקנה לו במחירם ספרי “טורים”… ידי קלונימוס רעדו וכמעט הפיל את הכסף ארצה. מחותנו לא התבונן אל זה בטרדתו וישק לו בפניו לפרידת-שלום, ובאותו הרגע התרגש גם אותו הלב הקשה, שזה עשרים שנה רצופות לא ידע אחרת, כי אם לאסוף הון ולאסוף. ריבה’לה שעמדה נגדם אז, אמרה אחרי נסעו כי ראתה דמעות בעיניו. כן, ללב האדם אין סגוֹר!

שלושה ימים ושלושה לילות נשא קלונימוס את הגיונו המענה ופניו נשתנו, כמו ישב בתענית. בבית התפלאו על זה. ובתוך כך כבר החלה השיחה בלי הפסק על דבר ההכנות לחתונה. מלכה, כאם ממש, מוסיפה על מספר הבגדים שאומרים לתפור לחתן, ואברהם מוחק. היה כאשר ישבו שניהם בחדר, הוא ורעיתו, ודברו על ההוצאות, פסק הוא באמצע ואמר: “התדעי, כמעט לא אאמין כי אמנם חתונה קרובה לבוא בביתנו”. ותשחק מלכה לדבריו.

קלונימוס נלחם עם האפס אשר בקרבו ואינו יכול לצאת מן המבוכה. לשוא לקח בלילה את ה“מורה” ויסתכל בפרקים הבאים וישנן לעצמו את ה“מוֹפתים”… נדמה לו כי אין אלה מופתים כלל ולא נאמרו מלב אמת… הוא ניסה, בהביטו מסביב כי אין איש, לפתוח את ספר התהלים, ושם, לפי הנאמר, חומה בצורה ללב אדם, אבל הוא עומד מבחוץ…

ובימי-המצרים האלה לנפשו נזכר ברעהו מנחם, הגדול ממנו בשנתים ימים, ושגם הוא הרהיב בנפשו עוז לפעמים להסתכל ברד"ק, ותבוא מחשבה בקרבו לפתוח לפניו סגוֹר לבבו.

ערב שבת! יום הכנה וטרדה. גם תינוק לא ינוח בעריסתו. חתול הבית יגורש ממקום למקום, עופות מבושלים. חלות נאפות. דגים מטוגנים. מכינים את היין ליום השבת וטומנים החמין לשבת. כל יד עוסקת כל פה קורא או עונה. גם המסחר והלימוד נעשים בקיצור. אין פנאי! זה צריך להשחיז את הסכינים וזה ליטול את ציפורניו, או גם לגוז שערות ראשו. בבית-המרחץ מזיעים בני-אדם על האיצטבות העליונות, כמו בגיהינום תחתון, ואף על פי כן קוראים לזה גן-עדן. איש איש לובש אחר – כך בלבנים, משחיר מנעליו ומחליף את בגדיו עם ישראל מכין עצמו לקראת מלכו, מלכו של עולם!

קלונימוס ומנחם מטיילים לפני בוא השבת, לבושים בגדי שבת, מסביב לקלויז, שעומד בירכתי העיר, ומסיחים. קלונימוס רוצה להגיד לרעהו דבר-מה, והוא חוזר ומחניק את המלה שבלבבו בטרם יוציאה. מות וחיים ביד הלשון! אולם הוא אינו יכול לעצור עוד ברוחו וקורא לרעהו, עם דמדומי חמה: “מנחם! דבר לי לגלות לך, עמוד עמי רגע. החילותי לפקפק, לפקפק במציאות השם…”

ופני מנחם עוּותו ויוציא קול משונה, ויברח ממנו הלוך וקרוא באזני האיש הראשון מאנשי הקלויז שנפגש עמו: “קלונימוס בן אברהם אינו מאמין במציאות השם! הוא הגיד לי עתה כזאת, באזני שמעתי כאלה!” נתאספו אליהם עוד אחרים ותצילינה אזניהם משמוע זאת. התפשט הדבר מהרה בכל הקלויז ומסביב, והתגעשו האנשים, ספקו כף, השתוממו ופחדו לנפשם. המאחרים לבוא מוצאים עוד את העמוד ריק, וכנופיות כנופיות עומדות ומשיחות ודנות במאורע האיום. ואחרים גם עומדים אילמים מבלי דבּר. קטרוג גדול יבוא על העיר בלי ספק. מלאכי השלום, פניכם מה חפו!

קלונימוס שב נדהם הביתה. אביו קידש על היין יחידי, ומלכה ישבה בבית-המבשלות, על יד הנרות הדולקים בפינת ביתה השוממה, ובכתה חרש…

וממחרת היום עוד נתגדל רושם המאורע ולא שקטה המהומה. אברהם לא דיבר עם רעיתו על אודות זה. אבל היא הרגישה כי נושא הוא בלבו דבר-מה. הוא התיעץ בחוּבּו אם ללכת להתפלל או לא. ויתגבר על דעתו וילך. שום איש בקלויז לא נועז להסתכל בפניו, ובכל עת התפילה עמד וטליתו על ראשו כביום הכפורים…

כנזוף ישב קלונימוס בסעודה השניה, אחרי אשר הפצירה בו אמו-חורגתו לבוא אל השולחן. אין דובר ואין מוציא הגה. מלכה תנסה להוציא איזה דבר מפיה, כדי להתיק את הדומיה הכבדה, ולא יכלה. שבּת כבדה. יום מעונן. גם איש אחד בעיר לא ישן היום שנת צהרים.

ובצאת השבת, והבדיל אברהם על הכוס כחוק, מצא אמתלה לשלוח את מלכה וריבה’לה לבית שכן אחד במלאכות איזה דבר. ובצאתן עלה הגגה ויקח חבל עב כאצבע איש, שהיה מונח שם, ויעש בו קשרים וירד ויבוא אל החדר הגדול, שבו ישב קלונימוס על המרבד וראשו שקוע בין כתפיו; וירם את החבל בכעס עצור ויחל להכות בלי חמלה בבנו וימטר את המכות על ראשו ועל פניו ועל גבו ועל ידיו. הוא מכה בכל כוחו בלי הרף; והמוכה נושא את עוונו ומדביק שיניו אלה אל אלה, שלא לצעק מכאב. ועצירה זו עוד הוסיפה חמת אביו וישלך את החבל מידו ויכהו בידיו, תלש בשערות ראשו וינע את גבו באש קנאתו. נוקם הוא את נקמת האל, ושכח כי בתורת חכמיו נאמר: אל תכה את בנך הגדול.

מלכה שבה הביתה ותרא את הדבר ותהי נבהלה. —

ח

מוכה ופצוע עמד קלונימוס למחרת היום, לבש את בגדיו ומבלי משים עזב את הבית דרך מבואו מאחוריו, השמש מכוסה, פעמון המגדל של בית-תפילת-הנוצרים משמיע קול, – יום שבתון ומנוחה להם.

הוא עבר את המגרש הרחב אשר מאחורי העיר. העשב הירקרק עוד רטוב הוא. צפור יחידה תחצה את האויר במעופה. הריחים של רוח, הנשענים על ארבעה עמודי-עץ, לא יניעו היום את כנפיהם. משם והלאה משתרע שדה-המתים לנוצרים. במקום מצבות ליהודים עומדים פה צלבים של עץ ואבן דוממים.

הוא חושב באלעזר בן חנוֹך, ששלחו בית-דין והניחו אבן על ארונו. אליעזר בן הורקנוס לא קם בפני חבריו. ביקשו לנדות את רבי עקיבא, גם את רבי מאיר. אין תקומה; הוא הולך הלאה, כבר התרחק מן העיר פרסה. תמונת אבנר, זה התלמיד הרשע של הרמב"ן, ניצבת לנגד עיניו ומענה אותו קשה. כנגד מי התקינו תפילת “ולמלשינים”?

הוא יברח מכאן, הוא ילך לעיר פלונית וישכיר את עצמו לעבודה. יהיה לבעל-מלאכה, לשמש. פאתי הדמיון שלו נקצצו. הוא כאדם שסר רוחו.

הוא סר מן הדרך וישב על גבעה קטנה לנוח. רעב הוא ללחם, לוקח הוא אבן חדה, שמונחת לנגדו, ומנקה בה את נעלו האחת ומטיט שדבק בה.

שורה של עגלות טעונות שקים, רתומות לפרים, עוברות, איכרים אחדים קוראים באזניו דבר-מה, והוא לא יבין לשונם… שממון במוחו, הוא לא ידע אנה יסור עתה וילך, לימין או לשמאל, לדרום או לצפון. הוא מנסה לחשוב על דבר חייו, לבקר אחרי בני עירו ודרכם. – כרגע התעורר. וברגע השני הוא כבר בלי אונים. מצא עמק לפניו והשתרע עליו, הוא שוכב נשען על שתי ידיו ופניו למטה. אופל מסביבו, הוא בוכה חרש…

וכאשר היום הלך ורד וקלונימוס לא נמצא בבית התחילו לחפש אחריו במפח-נפש. הקול יצא בעיר כי בן אברהם נעלם, ויתלקטו נערים פוחזים לדלוק אחריו ולבקשו בכל עבר. באו איזה קרובים לאברהם, לדבר עמו. אמו-חורגתו, מלכה, עמדה על הסף ומעטפה לצוארה. סביבה נשים רחמניות, ששאלו את פיה על אודות המאורע עם בנה ונדו לה.

בינתים מצא נער אחד את קלונימוס תועה בשדות ויודיע לחבריו, ותשמע מלכה ותצא אחריו ותפצר בו עד בוש כי ישוב הביתה, וישע בקולה וישב עמה העירה.

נערים הולכים חלוצים לפניהם ואחרים מלוים אותם מאחור. ובעברם את השער ויהיו כמעט למחנה קטנה. כל עובר עומד ורואה, מביטים דרך החלונות, בלב קלונימוס מעין אותו רגש של חוטא בימי-הבינים. בעוד יד הקהל עוד תקיפה, והוא מוּבל בקלון. —

ואחרי שבוע ימים, בערב אחד, בא שליח מנהרים לשלוח ובידו צרור חתום. ואת הנמצא בו הלא תבינו: בו היו מונחות המתנות לכלה. שלחו אותן בחזרה. בו היו כרוכים גם ה“תנאים”…

ט

סר וזעף התהלך קלונימוס מעתה. הוא התרחק מחבריו והתרחקו גם הם ממנו. הוא לא שח עם אביו ואביו לא שח עמו. גם ארוחת-הצהרים לא יאכלו יחד בימות החול. עקת רוח תמלא את הבית!

אברהם לא יתמהמה בקלויז אחרי התפילה. אינו מתוַכּח בקול רם כמנהגו וחדל להיות מוכיח. ומלכה לא תציע גם היא דברי מועצות לשכנותיה. גם ריבה’לה אינה רצה לרעוֹתיה. בבית-המבשלות שורר משטר וניקיון. האָמה מרגשת דבר-מה באויר להתגבר על הדולק ידיה מלאות עבודה. חדל השוחט לבוא לבית אברהם, משה-חיים המלמד אינו נכנס עוד לאכול סעודת מלוה-מלכה במוצאי-שבת.

קלונימוס שב ללימודיו, אבל הוא עזב את המחקר העיוני ויחל להשתקע בעניני תכונה וחשבון. שקידתו היא עצומה עתה. הוא ממלא גליונות במספרים ותוים שונים, אבל לא ידבּר על אלה.

נכבדות חדשות לא דיברו בו, ועל לב שום שדכן לא עלתה המחשבה לגוֹל את האבן הזאת. ואביו, גם אם החל לשיח עמו מעט, התיאש מלבנות עתיד לו ויניחהו לנפשו. קלונימוס היה נזוף ויגַדל גם שערות ראשו; לא הקפיד מעתה על מלבושיו, זקנו החל לצמוח ובלכתו תפושׂ בשרעפיו ומצנפתו הישנה נוטה הצידה עשה רושם משונה.

וחדשה הנה באה. במשך הימים שקלונימוס נבדל מן החברה שבעיר וחי בעצמו, נעשה איזה שינוי בנעמי אחותו החורגת. היא התחילה לאכול מזונות מבושלים. היא יושבת כבר ולא רק שוכבת תמיד. לפעמים תנסה גם לקום, תתמוך ידיה בכותל ועושה איזה פסיעות, קולה אינו עוד כקול חיה, ניסו בני הבית לשים על כותנתה מעיל עליון והיא אינה מוחה בזה. האָמה תסרק שערותיה ותקלע אותן. היא כבר שוכבת על המיטה לישון ויושבת ביום על צידי המיטה. השמש יאיר לה! החתול הלבן שבבית יושב לנגדה והיא מחליקה בידה על גבי ראשו. אמה באה לבית-המבשלות לשאוב בצלוחית מים מן החבית, והיא פנתה אליה ותאמר: “אֵם!” בא גד! שב לה, לאומללה כוח הדיבור. –

נעמי למדה ללכת מעתה ולהתלבש כראוי. היא עזבה את פינת בית-הבישול ותשב מעתה בחדר, כבר שבה לדעת את אנשי הבית ויכלה מקץ ימים לעשות איזו שירוּת. סרה ממנה היד הקשה והיא שבה למין האדם…

החייטת באה לבית אברהם ותפרה לה בגד חדש, הסנדלר עשה נעלים לרגליה. ובנעלה נעמי את אלה עשתה את שערותיה ותצא אחרי הפסקה של איזו שנים על סף הבית. התפלאו האנשים ברחוב ולא הכירוה. פניה מוצקים וגופה התעבה, והיא עמדה מול מרחבי יה, ראתה את השמים הטהורים. נפשה בריאה, ואולם מעופה אין אִתה.

ואמנם נשארה נעמי מוגבלה בשכלה, במשך ימי עלטת רוחה לא למדה דבר בחיים. היא תעשה מלאכה בבית ובבית-המבשלות ואוהבת היא את השתיקה. כשהיא פנויה מעבודה היא יושבת בפינה ועוסקת במעשה-יד.

י

ואת סוף המעשה הלא תבינו. עברו איזו שנים בלי תמורות, ורק זאת שאברהם נתגלגל במצבו. קלונימוס כבר היה לבן עשרים וחמש ועוד לא נשא אשה. ונעמי – השם הנעים זהו האחד שנשאר לה מימי עלומיה – היא כבת עשרים וארבע ומראֶיה כאשה. הם נועדו שניהם לחופה!

את החתונה חגגו בכפר סמוך, בלי כלי זמר ובלי מצלתים ובלי שום הכנות ל“משוש חתן עם כלה”. הכל היה כאשר יקדש אלמן אלמנה, וכל קישור הברית הוא בן שעה מעטה, נעשה במנין מצומצם. שבו נמנה גם בעל המלון הבּור ומשרתו.

ביום ראש חודש אלול היו הנשואים, יום מעונן וזועף; ובקרוא הרב את הכתובה ובירך בשם ומלכות: “אשר ציונו וכו' ואסר לנו כו' והתיר לנו”, נשמע כעין קול דופק בחלון; מיהרו לצאת וביקשו בכל עבר וללא מצאו דבר. מלכה נזכרה ביום-חופתה היא ודמעה נתלתה בעפעפיה; ואברהם, אם כי לבוש היה מלבוש משי שחור של שבת, בלבו כמו שבת-חזון… החתן עומד דומם בלי נוֹע ופני הכלה מכוסים, אם גם ירימו את הצעיף, מי זה יקום עתה ויברך: “אחותנו את היי לאלפי רבבה”?!

כל ימות-החורף ישב הזוג על שולחן הוריהם. אמרו על קלונימוס כי התחיל לעסוק ב“תשובת המשקל”; והוא ישב בכל לילה ולילה עד אחרי חצות על ספריו, ולפעמים גם ישן הוא בבית-המדרש. הוא קם ורוחץ את פניו במים של הרבים ונשאר עד ארוחת הצהרים. הכל סגור בקרבו ולא יבקש חבר…

וכשהיגיעו ימי האביב פסקו המזונות. שכר לו קלונימוס מעון במדור תחתון ברחוב משופל בעיר ונעשה למלמד. ואנשי שלוה, היותר העניים, שאין להם עסק בנסתרות, כמעט שכחו את מריוֹ לפנים ושלחו לו את עולליהם.

ימי דור שלם ישב קלונימוס במעון זה וילמד לנערי בני-ישראל בלב מת מקרא וגמרא. גם הורה להם מעט כתיבה וחשבון, ונעמי אשתו אופה ומבשלת לפי מיעוט צרכיהם. וזה את זה לא צרו.

ויום יום לפנות ערב, בעזוב התלמידים את החדר והלכו לביתם, נשען המורה באצילי ידיו על השולחן. החלל ריק… ונעמי, היא ישבה בחדר-המבשלות, בכלות מלאכתה, והביטה על הקיר, – אופל החיים!

---

נִדּוּיָה שֶׁל מֵתָה

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

א

לפני ימים רבים, ימי הקיסר העריץ נקוֹלאי הראשון, חי בעיר ברדיטשוֹב אלוף מרומם. קצין ושוֹע, ושמו יעקב-יוסף הַלפרן. הוא היה גביר אדיר, מסחריו עלו למאות אלפים וישתרעו בכל נפות הגליל ההוא; ויצא שמו למרחוק בתור נדבן וטוֹב-לב ובתור איש שאין מספר לאוצרותיו. כמושל עברי ישב על כסאו בארמונו היפה ויסדר עסקיו הרבים והשונים; אצילים ופקידים באו אליו והשלישו ממונם בידו. סוחרים, סרסורים, קבלנים חוכרים השכימו לפתחו, לעשות עמו מסחר, ללוות מידו או להפקיד בידו. – הוא קנה יערות אין מספר. החזיק בתי-משרפות רבים ליי"ש וּלנופת. לו עבודה רבה ועל יותר ממאה בתי-ריחים גדולים נקרא שמו. דיבור אחד מפיו היה לרוח החיה בכל מסחר חדש; ולא היה דבר אשר נבצר ממנו לעשותו. הוא יסד בתי-מלוה, העמיד בתי-סוכנות, גם כונן חברות של שותפים; ובכל המסחרים הרבים האלה היה הוא הראש והמפקח. הוא האדון והוא המצַוה. לא עושרו הרב הביאוֹ עד הלום, כי אם איזה כוח פנימי יוצרי בלתי-מצוי. הוא גם לא התעלה מעלה לאט לאט, כי אם כנחל שוטף גאה פתאום, גאה ושטף ברבבותיו ובמעשיו, ויהי לנס. הוא גר כמעט בחצרות מלכים. לו עבדים ושפחות וארבעה סוסים היו עומדים באוּרווֹתיו, לו גם שתי מרכבות. בנוסעו דרך העיר היה זורק כסף לעניים בעד חלון המרכבה, ויהי מפזר על ימין ושמאל. בבואו לקיוֹב הבירה היה מבקר גם את שר הפלך ומתרגם ביניהם, מפני שלא ידע שפת הארץ. הוא היה גם אחד מן השלושה שנקראו לעיר המלוכה לחַוות דעתם בעניני שאלת היהודים; ושני חבריו באותה מועצה היו החכם הגדול רבי יוסף זכריה שטֶרן ורבּן לעדת החסידים רבי מנחם מנדיל מליבָּביץ. ליעקב-יוסף הלפרן עלה גם להתחתן במשפחה העַשרָנית והפזרנית של מלך החסידים, הוא הצדיק הגדול הרבי ברוּזין; ותהי החתונה הגדולה הזאת, שמספר המנגנים לבד היה בה יותר ממאה, ועשרים אלף איש לקחו חלק במשתה הגדול, לאחד מפלאי חבל האדמה ההיא, וישוחחו בה כל בני הדור ההוא כמו באגדת שלמה המלך, שהקריב אלף פרים ביום אחד.

מדרכו של הקצין יעקב-יוסף שלא לחשוב את חשבונותיו ולסכם הוצאותיו והכנסותיו. הוא סמך על איזה כוח נסתר אמונת בני-אדם בו. ארגז הכסף שלו היה באמת כאוצר לא יכזב. יפיוֹ, הצלחתו, קומתו ולבנת זקנו הארוך, וביותר ידיו הרכות והיפות לבלי ערוֹך, נתנו לו קסם של נשיא בעמו. עיני הנשים של האצילים הפולנים לא שׂבעו מהביט בהדרת פניו; הוא אינו רק עשיר, הוא כאחד מפקידי הארץ. הוא היה יושב בבוקר על יד שולחן מסחרו, והיום יום תשלומים של חמישים אלף רו"כ; ותיכף החלו האלפים לעוף אליו בשפע: סוחר זה בא והביא לו עשרים אלף, אחר בא והביא לו עוד יותר. הביאו לו פקדונות, ולפנות ערב סילק כל התשלומים ועוד נוסף הרבה כסף בקופה. כה היה עומד ונשען על מרום עשרו; והוא מיטיב לעניים, סומך נופלים, מנדב לצרכי עירו, ושמו מהולל בפי כל, ובאמת לא קם כמוהו שׂר ורוזן בישראל זה כמה.

אבל לא לעולם חוסן! ביום אחד נשבר כל הבנין הזה. סר צל הנדיב מעליו. החובות רבּוּ בלי מספר והמסחרים נפלו אחד אחד. התחילו לבוא תביעות מכל עבר ולא נשתלמו; פקידיו ומשרתיו ראו את המשבר וימהר כל אחד לשים בכליו בעוד מועד וירעש העולם למפלתו של יעקב-יוסף. – בעלי-החובות מהרו למקום המעשה וימנו גזבר אחד לסַדר המסחרים המתמוטטים ולאסוף את שארית הפליטה. ואת הלפרן הושיבו בבית עשיר אחד, ולא נתנו לאיש לבוא אליו. כשני ירחים ישב במסגרו, ואחר-כך נמלט וישב לביתו. בהדרת פניו הטיל פחד על הגזבר, לפנות לו עוד פעם כסאו; ויחלו האנשים עוד פעם לציית לו ולשמוע בקולו, וכרגע אמרו כי ישיב את הכל על כנו. ככה משל עוד עשרים יום; והיו הימים האלה כמאת-הימים של שיבת נפוליון לעיר הבירה פריס, לאחוז שנית בקרן ממשלתו. אבל הנה בא הדבר בערכּאוֹת, ויעקב-יוסף נמלט והיה תועה מעיר לעיר מבלי הגיד את שמו האמיתי, ונודד היה ממכיר למכיר, אשר ידע כי לא יסגירו אותו. אחר-כך נתפשׂ ויבוא במאסר, וישב שם כשנתים ימים וימת.

רכושו המעט כבר נחלק, נמכרו הבתים והארמונות, נמכרו הכלים והקרקעות ולא נותר לבני-ביתו אף מאומה, עד כי במסור פקידי בית-האסורים את גוף המת ליהודים, לא השיגה יד קרוביו לתת דמי קבורתו, ויקבר כעני מלידה על חשבון הקהל. ככה היתה בו יד ה', ואיש לא ידע דרכי ההשגחה ומסיבותיה עד היום, מדוע הרימה אותו בתחילה וככה הורידה אותו. – ואולי כל אלה לה למשחק?

וראו זה, גם ביורשיו היתה יד אלהים, ובכל אשר עשו רבצה הקללה. דלים ורשים היו וחיים רק מעזרת אחרים. ידעו מקור מוצאם וכבודם מלפנים – והשממון בנפשם גדול. כה מתו בעוני אחד אחד, וגם הלז, שמצא לו מפלט בין עדת צדיקים, אף הוא מת בלא עתו. –

ב

נערה קטנה בת עשר שנים מצאצאי בנו הבכור, והיא יתומה מאביה ואמה, התגלגלה אל איזה “קרוב” רחוק, שלקחה אל ביתו. והנערה יפה מאד, ותהי ככוכב שנפל מן השמים להתהלך בארץ. ובבית אשר באה לא הבינו לזה. בלב מגינה היה כמעט כעין משטמה על אבי אביה, על אשר לא הצליח בידו להתחזק ולהיות למטע עושר למשפחתו. ויקח נקם מהנפש הפורחת הזאת לענוֹתה, הוא ואשתו, לא כזרע היהודים. הנערה ניקתה את הבית, עזרה בבית-המבשלות, היא, הענוגה במבנה גוה, נשאה את העצים להסקה, שאבה מים מן הבאר. אומרים שבשביל שטוהר פניה ועבודתה הקשה היו שני הפכים, משכו את פרצופה באפר, לא רחצו אותה ולא כיבסו את בגדיה. וינהגו בה מנהג אכזריות, הכל ככתוב בספרי-עם על בנות מלכים, שנשבּו לאמות ולשפחות…

וככל אשר הוסיפו קרוביה לענוֹתה, להאכילה לחם צר וגם להשכיבה על הארץ, בלי רחם, הוסיפה היא יופי; ולמרות כותנתה המגואלה, בגדה הנושן, עשתה רושם על כל עובר. וידברו בה השכנות, ויספרו על אודותיה, ותדע כל העיר כי איזה דבר-סתר בה. לעיתים החלה שושנה, כך היה שמה, לתת בשיר קולה, וקולה היה ערב, אין זו אלא מכשפה, היו אומרים עליה קרוביה ויוסיפו לעבוד בה. החיה שבאדם איומה היא: הרע ישנא את הטוב והכּיעור יצמא לדם היופי.

נניח לשעה את שושנה ואת עניה ולמקום אחר נשׂים פנינו.

ג

הקצה בעיר קדרון, במקום אשר הדרך עולה אל פרוַר הנוצרים והעין לא תפגוש מעצור כי תפנה למרחב, עומד בית אדום, שצבעו לא התחדש זה דור שלם. הגג היה מצופה רקועי פחים, החלונות שקופים אטומים ותריסין כבדים עם מטילי ברזל תלויים משני צדדי החלון. מרחוק נראה הבית כמו טירת-מושב לאחד האדונים הפולנים מימי העבר. פני הבית כלפי המגרש הרחב; והבא מן הפרוַר אל קרית היהודים וראה את הבית הזה בראשונה. מאחוריו היה נשען אל גן אילן משתרע עד הנחל הירוק והקצר, המפסיק בין עיר היהודים לנוצרים. ומפני שפרוַר הנוצרים היה בנוי על גבעה משופעה, היה נראה לעומד מאחורי הבית כאילו שם קצה בעולם. רק אם יטה אדם את אזנו היטב, בלכתו בגן, ישמע את חיות הנחל הקטן, כהברה בדממת עצב…

ובבית זה לא יגור מחזיק בית-הדואר לסוסים או חוכר-המכס, או גביר באחיו, כי אם יהונתן בן ראובן לבית רפאל, איש אמיד, הנחשב אל נגידי העיר, אם גם לא היה לו יסוד, וכל אשר לו לקח תמיד מבית אביו העשיר. מוכר-יין היה יהונתן, רוב החוזרים אצלו היו אצילים ופקידים ובעלי בתי-משרפות-הנופת אשר באגף העיר, והיה ידוע בעושרו, אבל כל כסף הפדיון עלה לצרכי ביתו; ובהגיע התור לנסוע לקישינוֹב או גם לקְרִים לא נשאר בידו אף אלף כסף לקנות את היין החדש; והיה אביו ראובן, שנתעשר באמצע חייו, נותן לבנו ממון מחדש. כן היה הדבר נוהג מימים ימימה.

יהונתן לא היה הבן היחידי של ראובן, לו היו עוד שני בנים ובת אחת; אבל את יהונתן חיבב ביותר, וגם נתקרב לו על ידי מזלו. כעשר שנים נתגלגל יהונתן עם אשתו החולה במחלת-רוח ולא יכול לגרשה, רק אחרי שהשיג, בעמל רב ובנדודים רבים, היתר של מאה רבנים, ואחרי הניחו סכום של כסף להספקתה. גם קודם שחלתה האישה שנא אותה ולא יכול דבּרה לשלום; ואת הבן היחיד שילדה לו לא ביקש לגדל בביתו ויתנהו לאחד ממקורביו לחנכו. להנער לא היה כל כשרון והבנה, פניו עבים ומגושמים ונראה כ“בעל חושים”.

וישא יהונתן אשה אחרת ושמה אביגיל, והיא היתה בת משפחה מיוחסת ואשה טובת-לב ויפת-מראה, ויאהב אותה ויחבבה מאד; בה גם מצא נוחם על ימי מריוֹ מקדם. יהונתן התגעגע שתלד לו אביגיל בן ויחכה ליום שבו יזכה לחבק פרי-בטנה; אבל ה' לא כן זמם וימנע לו בנים ממנה. אמנם אביגיל אשתו היתה טובה לו מעשרה בנים, והאור אשר בנפשה האיר לו תמיד; אבל הוא חשב בבן, שיוכל להעביר אליו את נחלתו מבנו הבכור.

ואביגיל הצטערה מאד על זה. בטוהר לבה ידעה את קיפוח הצדק שבדבר ותתגנב מזמן לזמן להיטיב לנער הנידח, שלא מדעת בעלה. מזמן לזמן שלחה מתנות למחנכיו והריצה אליהם מכתבים, שישגיחו עליו ויעשוהו לאיש. כשנסעה ביֶרח אלול לבקר “קברי אבות” באה חרש אל העיר אשר הנער יושב בה ותלבישהו ותנעילהו, ותשלם גם “שכר-לימוד” בעד זמן הבא, אבל נתקיים בו ביעקב: הבוֹר ריק ואין בו מים. ויצר הדבר לאביגיל, ויצר לה מאד.

וירבו הימים ואביגיל לא ילדה, ויהונתן כבר התיאש מזה וקיבל עליו את גזר מזלו; אז החלה רעיתו להציק לו כי יקח את בנו היחיד לביתו. וימאן יהונתן לעשות את הדבר; אבל היא דיברה אליו יום יום, עד כי נתרצה לה ואמר “הן”, ולאביגיל היה יום זה יום פדוּת… היא ראתה בכל המקרים האלה יד השם ועינו הצופיה; ולוּ ידעה כי אם תלד עתה יחזור יהונתן מהסכמתו, היתה בוחרת להיות עקרה. היא הרגישה חובה להיות אֵם ואומנת ליתום הזה. הוא נפרד מאמו על ידי טירוף דעתה, אביו יקשה את לבו – מה אשם הנער? ואם הטבע גם הוא לא העניק לו מטוּבוֹ, צריכה היא, אביגיל, לתת לו מה שנחסר לו…

וכן שב הנער יעקב באחד הימים בצהרים לבית אביו. אביגיל שלחה עגלה להביאו, ויהונתן כמעט ירא להיפגש עם בן השנואה. רק ברבות הימים, כאשר ראה איך מתאמצת רעיתו להיטיב לבנוֹ ואיך היא מתחננת כי ישיב לבו אל הנער, החל להתרגל אליו. יד האהבה רב תעשה!

ואביגיל עמלה להרים את רוח יעקב ולעשותו לבן-אדם. היא הלבישה אותו בגדים נאים ותשתדל ליפותו. בבגדו התפוּר בטעם, במנעליו השחורים, במצנפתו של משי ובכותנתו החלוקה ובמקל התפארה אשר בידו תמיד, כבר הצטיין בקדרון. היא גם שכרה לו את המורים בעיר לתנ"ך וילמד גם חכמת הכתיבה ממורה מיוחד. פינו לו לנער חדר נאה, שכּלים נאים ותמונות בכל קירותיו. ויהי הדבר לחמדת עין.

ד

כאשר יתעמל האומן בשיש קשה, להקציעו ולשכללו ולפסלו, כן נלחמה אביגיל את הטבע ותעמד את נפשה לעשות את בנה לאיש. היא לימדה אותו הלכות דרך-ארץ, ישבה בחדרו ותדבר עמו. השתדלה לרכוש חברים ורעים ליעקב; והיה כי ביקר אותו נער אחד צהלו פניה ותקבלהו בחיבּה ותבלה גם היא בחברתו ותשיב על כל שאלה במקום בנה. היא התפקחה בזה ברוב הימים.

ובינתים היה יעקב לבן-שמונה-עשרה, כבר הגיע התור לדבּר בו נכבדות, ושדכני המקום, שידעו היטב את אביגיל ותום לבה, באו ויציעו לה שידוכים שונים בשביל בנה מארבע כנפות הארץ. שתית חמין מהולים בנוֹפת ורו“כ או חצי רו”כ היו שכר השיחה בלבד… הללו כתבו מכתבים חציים בדויים וקראו את התשובות באזני אביגיל והיא הקשיבה להן רב קשב. שדכן זה נכנס להציע בעד יעקב בת עשיר גדול וזה הציע בעדו בת רב גדול, זה הביא בידו חמדה גנוזה ממשפחה יחסנית וזה השׂיא את אביגיל עצה, שתקח לבנה כלה מכרכי הים. מדוע לא כן יהיה? והלא כל ביתה ונחלתה נתנו לנדה לנער; גם חלק גדול בירושת האב הזקן העשיר יפול בחלקו.

ויהונתן לא התערב בדבר, כל הדברים מסורים רק בידי רעיתו. היא אמרה שכלת יעקב צריכה להיות יחידה במינה וכל כּופר לא נחשב בעיניה למאומה!

ובעת שמבקשים נערה מצוינה על ימין ועל שמאל, נודע לה לאביגיל מציאת נפש-פלאי של שושנה בעיר רחוקה מהלך חמישים מיל מקדרון. ותרץ כמו על כנפי נשרים אל העיר ההיא, בראותה את הנערה פנים אל פנים שקלה זהב מחירה. בשעות מעטות נעשה כל הדבר. וקרובי שושנה לא היה פנאי לחשוב בענין. למראה ברק הזהב על שולחנם וההבטחות הנמרצות היו כנדהמים. ואביגיל גם לקחה את הנערה עמה מיד, כי רוּחצה למשעי, ותמהר אתה לעזוב את העיר. ואושר האם אין קץ!

ובבואן קורדוֹנה וַתהום כל העיר. שכרו מעון לנערה אצל החזן דמתא. ה“תנאים” נכתבו בהילולא ביום המחרת. ואביגיל היא ה“אם” משני הצדדים. “המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב ושארית!” – וכך היתה שושנה היפה בבנות כלתו של יעקב. אל תשאלו לפשר המזל, הוא יחוּד לנו חידות.

את החתונה, שנעשתה בקרוב, חגגו בפאר ובהדר ובכרות גדולות לעניים ולעשירים. שושנה לבושה כבת-מלכים, ותפליא כל עין. גם הפולנים, חוֹרי הארץ ואדוניה, שבנותיהם נודעות בהדרן, השתוממו על יפיה של הכלה היהודית ואמרו, אין זו בת-אדם, כי אם אגדה.

ושושנה היא כחולמת מבלי דעת אשר סביבה. אצל מעניה לפנים למדה על ידי עבודתה הקשה לדעת את העולם המוחשי, אבל מאז הוסר שבט מוּסר מעליה ונכנסה בקרבת בני-אדם היה לה הכל כמו בחזון. קדרון העיר, הבית שבו תגוּר ויושביה יחד כמו צללים בעיניה והיא אינה מבינה טיב כל אלה. בגן הבית ישבה כמעט כל היום ותבקש את המלכות שבנפשה. –

אביגיל שמרה את שושנה כאישון בת עינה; ויהונתן כמעט קינא בה. כל בני הבית נכנעים לה. איש איש עמל לשרת בת-אלים.

ה

בסתר כל אדם יושב איזה דבר אשר לו לבדו הוא, אלהים דיבּר ויעמוד, הוא חילק את הנשמות גזעים גזעים, והוא לוקח אחת מהנה ויעטרה הוד מלכים. סוד שׁדי הוא!

והן צל אדם גם מלַוה את שושנה תמיד, והיא יראה ממנו. עם החתן יעקב תיסגר בחדר אחד, עליו לדבּר עמה, ככל אשר תלמדהו אמו, והנערה גם אינה שומעת. מה טיבו של זה בגבולה? אחרי גמגמו שתים מלים הוא יושב ומסתכל בה בעינים כחיה…

גם יעקב מפחד לראות את קלסתר הפנים, שגם באוֹפל הליל הוא מאיר. – והן עוד לפני שבועים לא היתה במחיצתו, והוא מתחיל לתאוה תאוה. וגם מזה יראה.

מתלחשים כל בני הבית, האמהות והשפחות, אביגיל הסירה עדיה מעליה. ל“חיה” שבאדם לא היה מרגוע. –

שמים וארץ, כּסו על עלבוני!

ו

מחלה מתדבקת התהלכה בקדרון העיר. בימי הסתיו מתו ילדים הרבה, מתו אנשים, הירחים שנַים עלה מספר המתים כמעט לעשרים נפש והעיר לבשה עצבת. גזרו תענית, נאמרו מזמורי תהילים ובקשות ותחנונים. נעשה לשם סגולה בגחלת קו שחור מסביב לכתלי הבתים, כדי להבריח על ידי זה את מלאך-המות.

היה ערב שבת מעונן, יום קר ולח. ביום הזה מת איש אחד ושני ילדים; וכיון שניתן רשות למשחית הלך ושׂם ידו המגואלה גם בפלאות העיר.

וצעקה גדולה מחרדת אזנים נשמעה מבית יהונתן. כל אנשי הרחוב הרימו תאניה. נשים סופדות, אנשים רצים ונרעשים; שושנה היפה מתה! עוד לפני ימים ראו אותה בחלון הבית, אתמול נפלה למשכב והיום שבקה חיים.

והפחד עוד יגדל, כי נשמע לאמור: הנה שושנה הרה ללדת.

יודעים אתם כי לא יקברו בישראל אשה הרה, שמתה בטרם ילדה.

עברו שעה ושתים, הנה כבר השעה השלישית בצהרים; באו מילדות ונשים זקנות בקיאות בדברים האלה. שׂמו את הגוף הטהור באמבטי של מים חמים, הניעו ונידנדו אותו. שושנה המתה לא תוציא את הילד.

היום קצר והזמן אץ, וּמדברים על לבה של שושנה והיא אינה שומעת. מי פילל לעקשנות כזו.

הגיעה השעה הרביעית. מקבלים את השבת בשעה חמישית וחצי. והנה אבי יהונתן, ראובן הזקן, עומד על יד שושנה, שמונחת על מרבד מכוסה סדין לבן, ומדבר אליה: “שמעי נא בתנו, למה נחלל את השבת ומצאָנו עווֹן. הוציאי פרי בטנך ונקברך”. והנה דבריו לא נשמעים, גם אליו לא תשמע. עוד שעה אחת נשארה לעניני הקבורה, חרדת-השבת מרחפת על כל יושבי העיר. המעט חטאים בעיר, כי יבוא גם זה ונוסף עליהם.

אל אלהים! הנה גם שעה זו פוחתת, פוחתת והולכת. הרב דמתא ושאר “כלי-הקודש” אנוסים להשתמש בכלי-זינם. – באו הרב ובית-דינו עטופים בטליתותיהם לבית יהונתן וּמתוֹ והשופר בידם! והנה ניגש מאריה דאַתרא אל המתה וידבר אליה רכות, כי תרחם על עדת ישראל ותלד מהר את הילד, ובשכר זה יתפללו על נשמתה וימציאו לה מנוחה; ושושנה גם לאבי בית-הדין לא תשמע, אזניה נאטמו. החל בעל החוקים והתורות לדבּר קשות, כי יחרים אותה, והוא מתרה בה לבל תמרה את פיו. השטן עומד לראשה.

ויתאזר הרב עוז ויקח את השופר בידו ויתקע תקיעה אחת ויחרד כל הבית ויחרדו האנשים שנתאספו מבית ומבחוץ. ותפול עליהם אימה ופחד. קץ העולם בא!

ומקול השופר חרדה שושנה גם היא: חצי שעה לפני קבלת-שבת ילדה המנודה ילד מת. והילד כמעט שחור ככושי. וימהרו הנשים לטהרה עוד הפעם וירחצו את בשרה במים. התכריכים היו כבר תפורים מבעוד יום. ה“מיטה” מוכנת גם היא והקבר הנה נחצב… וארבעה אנשים אמיצי כוח לקחו את ה“מיטה” עם האם והבן וישאו אותם מבית יהונתן לבית-הקברות. שאון ורעש. אביגיל נפלה מתעלפת על הסף.

למרות קרבת השבת רבה הלוָיה. היום כבר רד. הקבוּרה היתה מהירה וחטוּפה. והקדיש נפסק. הבכיות והיללות גם כן פוסקות… מהרו, בני-ישראל! עם רב שב מבית-המועד לכל חי, רוחץ את ידיו ורץ לבית-התפילה.

קבלת-שבת. רוצו לקראת כלה! – עלה המות בחלונינו.

---

דּוֹר הוֹלֵךְ

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

א

עוֹלִים וְיוֹרְדִים

עולם הפוך ראיתי בלודיזינה, עליונים למטה ותחתונים למעלה. גלגל חוזר! בעלי-הבתים והנגידים, החסידים וטוֹבי העיר, שעמדו זה דור שלם במדרגה עליונה – והם היו הנדיבים היראים הפרנסים והגבאים, הם היו הממנים את הרבנים והשוחטים, והם כאשר בא רבי לעיר, היו הראשונים לרואי-פניו, בקצרה, אנשי הקלויז ירדו רובם מנכסיהם. חדלו עסקות “הטחינות הגדולות” עם משלוח הקמחים למרחקים, תמה חכירת בתי-המשרפות יין-דגן, בטלה החזקת הריחים וסרסרות הנופת, חדלו ההלוָאות, שהיו עושים בעיר הגדולה הסמוכה, חדלה גם החשיבות בעיני האצילים הפולנים, שהם המושלים בכיפה בכל הכפרים מסביב. עוד איזה פליטה נשארה לנשואי-קרתא אלה: לזה נשארו עוד איזו כפות ומזלגות של כסף; לזה עוד כוס משובחה וקידוש והדס, עשוי מעשה רשת, להבדלה; לזה עטרה מתנוצצת על גבי טליתו ובגדי - שׂער, אשר בטרם התחילו שערותיו נושרות עלה בדמים כך וכך; לזה עוד מרכבה ישנה, העומדת בחצר מאחרי הפרגוד, ואצל זה – עוד איזה אילנות בודדים וערומים, העומדים ברשותו. הכלב הגדול והלבן, שהיה אסור בשלשלת לפני הפרוזדור של בית הגביר, הלך לעולמו, והגביר שמת לא היה עוד גביר… סוד זה גלוי הוא לכל…

איה הם בעלי-הכרשׂ? אנה פנו הפוּזמקאות הלבנים, הפיאות המסוּלסלות והירמוּלקאוֹת לשם גיאוּת? איה האבנטים של משי, ואיה אותה החדוה הידועה בשעת התפילה, שהיתה סימן לפרנסה ברוַח? איה הן הנשים הנגידות והעשירות, שהיו יוצאות בשבת במלבושים יקרים ובנטיפות וחרוזים של מרגליות על צוארן? איה האברכים הרכים, שהיו יושבים בבית חותניהם, בהיותם בני י“ז או י”ח והיו אוכלים עם נשיהם הצעירות על שולחנם כיד המלך? – כתלי הקלויז לא טוחו זה ימים רבים; הספרים בארונות בלו ונקרעו; תנורי-החורף נתקלקלו, ולפעמים אין גם במה להסיק בהם! חייך קודמים, ואם בבית גופו כבר חסרים עצים, בקלויז מנין?

ובוא וראה: באותה מידה שיד אלהים היתה בחשובי העיר, להשפילם ולהביאם לידי חיי צער ומחסור. – במידה זו היתה ידו להיטיב עם האנשים הפשוּטים שבעיר, הלא המה אלה שעמדו עד עתה בדיוֹטה התחתונה ויחוּסם ליקירי-קרתא היה עד אז כיחסו של הבר העב, המוּשם מעבר הפנימי של הבגד, אל הצמר אשר ממעל… חוטבי-עצים ושואבי-מים מלפנים, סוחרי-סוסים ומוכרי-זפת, נושאי-סבל ומוכרי-קדירות, אנשים לא קריין ולא כתבין, שגם את ה“עברי” הם אומרים בכבדות, והתחילו לעלות בסולם הפרנסה, לחיות ברוַח ולקבץ ממון. לזה כבר יש חמש מאות רו“כ במזומנים. ורכושו של זה עולה גם לשבע מאות. את הונו של שלמה-דב כבר מעריכים לאלף רו”כ; ועל נתן הבּלן אומרים כי עשרוֹ עוד רב מזה…

אמנם לא ניכרים עוד בחיצוניותם; בימיות-החול הם עוד לובשים בגדים פשוטים, ואין להם פנאי להתיהר– אבל הנה ביתם מלא. הבתים מיופים ונקיים, גם החלונות כבר נפתחים.

ואלה, שלפני כמה היו לגבי העומדים על גבם בבחינת “גבעונים” שבעיר, המה עתה כמעט יסוד הקהל ותומכי הקופה של העיר. בית-המדרש הישן והרעוע, שהיו מתפללים בו, נתחדש וקירותיו שוחים בסיד. החזן עובר לפני התיבה גם אצלם ולא אך בקלויז, כאשר עשה לפנים; השוחטים באים גם לביתם המועדים וימים-טובים; ובבוא רבי לעיר הלא זה דרכו מאז לבקר גם אותם.

בקצרה, לבני ההמון פשוט עתה הגדולה והגבורה, להם העושר וההרחבה, אם כי ידיהם עוד עבות ולא יתבישו גם עתה לחפור באדמה מסביב לביתם, או לשאת שק קמח על כתפם. במידות היראה וגוף המצווֹת, שהחזיקו בהן ישראל, לא נשתנה דבר; אלהים הוא אחד גם בקלויז וגם בבית המדרש. אבל דבר אחד נשתנה בו… הוא חדל מהיות רק רוכב בערבות הוא מסתופף עתה לא רק במקום הספירות והעולמות הנאצלים, כי אם גם בבתי-ישראל פשוטים אנשי ההמון אינם צריכים לנפלאותיו של רבי יוסף דילה-רֵינה, ותוכחות ה“שבט מוּסר” ו“שער קדושה”, להלכות “כּלבּוֹ” וה“אור זרוע”, להרי“ף עם נושאי-כליו; הם אינם צריכים לבן ציצית-הכסת, ולרבי שמעון בן יוחאי ולמהר”ל מפראג; די להם שמשה רבנו, שהיה ודאי איש ישר ונבון, כתב את התורה, ושגם הם קרואים עתה לעלות לתורה ולברך עליה. וכי נודרים בשבת משלמים הם לגבאי מה שמנדבים אותו אותו שבוע, בלי דחיות, כמו שעושים אנשי הקלויז וכמו שעשו גם בימי עמדתם… לההמון יש מוסר אחר.

ועוד אחת, העיר בעצמה נתרחבה עתה. פשוט, לפני, בשעה שהעליונים היו עוד מעלה, אז היה הדבר מובן מאליו, שבמקום אחד הנה תמיד טבור העיר ושבקצה הנה סוף העיר. ועכשיו שהדבר כך, בודאי אי אפשר שיהיה באופן אחר… העם פרה ורבה ויהי לו צורך בכל פעם בדירות חדשות; אבל מעולם לא עלה על דעת אחד לקנות לו קרקע בתולה מחוץ לעיר ולבנות לו שם בית; כי אם בנו אגפים בתוך המגרשים הנושבים והוסיפו על יד הבתים הישנים חלקים חלקים, עד שהגיע בית בבית וחלון בחלון. אמות אחדות של קרקע נחשבו היו לנידה, מכל אוּרוה או בית - אוצר לתבן עשו חנות או דירה לשבת בה. כך היה העולם נוהג מקדמת דנא. אבל כיון שירדו המיוחסים מעל הבימה, ועל מקומם עלו בני-ההמון, שׂמו עיניהם אל הככר הרחבה הפּנויה אשר מסביב לעיר; ויקומו לבנות שם בתים והעמידו שם גם חנויות. שׂחקו להם היהודים לאמור: מי סכל לבנות בית ולהוציא הוצאות לבנין עומד רחוק מן העיר? ואולם בעלי-ההמון לא שעו אליהם ויבנו שם בתים חדשים שוּרוֹת שוּרוֹת;לא עברו ימים רבים והנה עיר חשה ויפה ורחבה עומדת על תלה. ולא עוד אלא שהקונים מבני חוץ, שהיו אנוסים לקנות מימים ימימה את צרכיהם בטבור העיר הצר, החלו לקנות עתה בסביבות העיר, והחנויות אשר בתוך העיר גופא נשארו שוממות ונתרוקנו אחת אחת לתמהון החנוַנים, שחשבו אתן אותן למקור עפרות-זהב לעולמי-עד, גלגל חוזר!

והאיבה השוררת בין שני המעמדים האלה מדור דור, עוד גדלה, המיוחסים חשבו את הדבר לחילול-השם, שאַריה ליבּ בן פסח השומר הוא עתה קצין העיר או שגם שלמה בּיק הבּור, הוא הנותן בכל יומא דשוקא “גמילות-חסד” לאנשים מחוסרי כסף, דבר שעשו הנגידים מאז, ולהיפך, שונאים שלמה בּיק ואריה-ליבּ בן פסח ודומיהם את ה“קצינים”. כביכול, הלובשים עוד בגדים של משי ביום השבת, בעוד שהכוּתוֹנת מטוּלאה מה שיֶחרה להם שעוד היום בני הנגידים שעברו מונים את עצמם לחשובים לפני ה', יען כי צועדים הם פסיעות קטנות ומדודות, כשהם נראים בחוץ, וּמתפללים באריכות מעט, וּמה שיֶחרה להם עוד יותר הוא זה שגם להם לעצמם יש איזה “דרך-ארץ” לפני נגיד וחשוב כזה מאז. נבהלים הם קצת אם יקרה הדבר שאחד מאלה ניגש אליהם… הן בידם עתה פרנסות העיר; אבל בסתר נפשם ירגישו שחסר להם איזה דבר הנתון לבני מעלה, דבר שאי אפשר להם להביע אותו ואת מהותו בפיהם – וזה ממרמר אותם מאד. למשל, ניגש היורד אל העולה וקורא אותו לוי סתם, או איצי, שמעון, נחמן, והם משיבים

ואומרים: רבי שמחה, רבי אברהם, רבי מוטיל, רבי חיים… אמנם להם עתה הכסף והכוח, -אבל הכנוי “רבי” זה דבר הנופל בירושה…

ובתוך כך הם, הפשוטים, חיים ברוַח, אוכלים שותים כבני-אדם, בעוד שבעלי התואר “רבי” מלאים דאגות. "חיים מן האויר, ואין להם על מה שיסמכו. – ורובם אין שום מסחר, והעוסקים גם הם אינם עושים מעשיהם בעוז ובבטחה.

כשרוַח בא לעיר יעלה בגורל בעלי העיר החדשה. כשגשמים יורדים בעתם ושנה היא שנת שׂובע גם אז אנשי העיר הישנה אינם מבורכים. ובבוא השמש, הפרות שבות מן המרעה ועטיניהן מלאים חלב – הן משׂמאילות, ועיני יושבי הימין רואות וכלות…

ב

בעברך את העיר החדשה אל המורד המוביל עד הגשר הגדול אשר לרוחב הנהר, וראית מעבר השני גבעה רחבה ועליה בנוי הכפר, וקמת ועברת והנה ניצב שם בית טוּח לבן וגגו עשוי ברזל. במעלות-אבן עולים אליו, ובעמדך עליהן ועיניך נטוּיות אל העיר והנה הכל כתמונה רבתי כאשר יראֵה אותה הציור. לב עובר-אורח, אשר לא ידע את חיי יושבי העיר הזאת ואת גודל מושביה ימָלא מהמחזה. אַל תראוני מקרוב – ראֵני מרחוק.

בבית היפה הזה, בכפר, יושב איש עברי, שמו אייזיק הירש, ובכתב עמים יכָּתב: אייזיק הירש חָרין.

מקצה העיר יצא זה להשׂתרר, והוא גבר אַלים, איש תקיף בדעתו. אביו נפח היה ובית-עבודתו בכפר. גם הוא למד את המלאכה לעשות פרסות-ברזל לסוסי האכרים ולהכות בפטיש, אבל לבו נשא אותו הלאה. הוא החל גם לסחור בסוסים ויעשׂ עושר גם בהיתר וגם באיסור… במות אביו קנה לו את כל החלקה מאת אחיו, שהיה היורש השני עמו, הרס את בית-המלאכה ויבן לו במקומו את הבית הזה. הוא בעצמו עשה בחומר ובלבנים הקציע אבנים ועשה את היסוד אבני-גזית.

הוא היה גם המצביא על הנגרים והכל נעשה בטעם ובשכלול. כאשר עלה במעמדו הזיל מכיסו גם לתיקון בית-המדרש, גם נדב לבית-האלוהים את הבימה העשויה ברזל. אולם את כל יראי-השמים שנא. הוא שנא את האנשים המביטים לארץ בלכתם ואת היגעים בחיים. – חולנית היתה אשתו והוּא לא שם לבו. כשבריאה היתה עבדה כשפחה חרופה מהבוקר עד הערב. כשהיה פנוי היה דרכו לשבת על המעלות שלפני ביתו ולהביט לפניו. – וכשקצרה לו השעה אסר את סוסו וירכב עליו איזה מילים רחוק מן העיר, בלי כל מטרה. נראב הדבר שכאשר ישב על אוכף סוסו על בדמיונו הרעיון הזר: להביא את בנו הבכור גדליהו, בּור גמור, אם גם למד בחדר, עם בתו הרכה והיפה של מנשה-שלמה לבית טוֹביה.

ומנשה-שלמה יחסן בן יחסן היה וחתן גביר-העיר מלפנים. גם הוא ירד מנכסיו, ולולא בית-החומה שנשאר לו בירושה, המוּשׂכּר עתה לבית חולים לנוצרים, היה מחוסר לחם. הוא בעצמו מתגורר באגף קטן בחצרו. עוד נשארה במעונו שארית מן הימים שעברו: שולחן גדול עגול ממלא כמעט את שליש החדר, ומכסהו הלבן יורד עד הקרקע, ושלושה כסאות גדולים עטופים לבנים עוטרים אותו ונזקפים עד למחצית החלונות. נמצא בחדר גם ארון-של-ספרים סגור ומורה-שעות מן הימים הקודמים תלוי על הקיר, והעצב הדומם על פני כולם הביע דבר מימי קדם…

לפני ימים ישב בבית הגדול, הבית היה פתוח לרוָחה ואנשי העיר רגילים אצלו, באים אליו לשתות חמים, או ללוות מעות ב“גמילות חסד”. ביתו היה מבוא ל“חדשות”, לסיפורים על דבר צדיקים או על דבר פזרנות של אצילים. – הימים ההם היה מנשה נוסע במרכבה רתומה לשני סוסים והיה מבקר גם את פקידי הארץ. היה לו אז משא-ומתן מַלוי אוּמַן, אומן! זו גולת-הכותרת של ערי אוקריינה, עיר היושבת על ההר ונשקפת מרחוק עם ארמנותיה, מגדליה וטירותיה כמלכת-אגדה. מנשה היה הראש והראשון בכל דבר שבעיר. בשעת הפנאי גם למד גמרא עם הרב, בו נתקיים: תורה וגדולה במקום אחד!

ועתה מה נשתנו הדברים! אשתו, שלומית נדיבת-הלב, מתה בנעוריה. אשתו השניה היא מרת-נפש. בניו עזבוהו. בנותיו נלקחו בקושי לאנשים והצעירה, נערה בתומת יפיה ויתומה חיה, יושבת בביתו.

בית-החולים עם החיים המוזרים נוטע בשכנים רגש של תמהון. הדוחק אשר בבית אביה ימלא אותה רוח חרישית. רגשי רחמים מתעוררים בלבה כשהיא רואה את אביה לוקח מתוך ארונו ספר גדול כרוך בעור אדום, פותחו ויושב לפניו… האם החורגת עובדת בבית, והיא גם עוזרת על ידה, אבל כמעט לא תדברנה יחד…

אייזיק חרין ראה את הנערה, בעברו עלפני הבית, והיא יושבת על הספסל הארוך אשר לפני השער המוכן לחולים, המיחלים אל הרופא, וירא כי טובה היא. אחרי ירחים שלושה או יותר עלתה המחשבה על לבו, לקחת את הנערה הזאת לאשה לבנו, ויתהולל ברעיון הזה. הוא ידע את התהום הרובץ בינו ובין מנשה, וכי קשה יהיה להוציא את הדבר אל הפועל, -אבל הוא רצה בזה וגמר אומר להשיג את הדבר. —

ג

אֶנְקַת אַסִּיר

ימים רעים באו אז למנשה. חובותיו עצמו וכבדו עליו. ביתו נתון בערבון, ושכר-דירה לא היה מספיק ללחם ולריבית הקצוצה. אמנם הנושים חמלו עליו ולא הזידו לקחת ממנו את המקור האחרון למחיתו ולקפד בפתיל את חייו; אבל הנה האיש אשר לו היה חייב את רוב הכספים מת, ויורשו לא ידע את כבודו לפנים ויחל לתבוע ממנו בחזקה תשלום החוב ויאַיים עליו להשמיטו מעל נחלתו.

והרעיון שהיה מוכרח לעזוב את מקום מפלטו החריד אותו עד מות. – והוא אז למעלה מחמישים שנה וכבר שיבה נזרקה בו.

אתם הצעירים לימים, שדרככם לנסוע ממקום למקום, מעיר לעיר, לא תרגישו מה זאת לאיש בן חמישים לצאת ממקום אשר חי בו יותר משלושים שנה רצופות, מיום בואו מעיר-מולדתו בתור חתן הדומה למלך, שנות אושר ושנות רעה. אמנם הוא ירד מנכסיו, אולם המקום שהוא גר בו עדין שלו הוא. על השולחן העגול, העומד על יתידות לפני הפרוזדור, שותה הוא חמים בימות-הקיץ, וזה ממלא עוד היום מקום גן. – הנה מאחורי ביתו חַיץ וגדר גבוה מבדילה בין רשותו ומגרש הפנוי לימי השוק; ידיו לא תעשנה עוד במסחר וקנין; אבל אפס-מעשה יתן לו גם איזה מרגוע. כשאין לאדם במה לעסוק עוד עושה הוא את חשבון הנפש. – יש פנאי למנשה להתפלל בדחילו וּרחימו ולטפל גם בלימוד הגמרא. הש“ס שלו הוא מדפוס ז’יטומיר, וכאשר יפתח את הגמרא היפה וחוזר על דברי אביי ורבא, רבי יוחנן וריש לקיש, יש לו קורת-רוח. המורים הללו היו חכמים גדולים ומוּפלגים בדעת. והוא, מנשה בן ראובן, יושב כאלף שנים אחריהם או יותר (במהלך הדורות לא היה בקי הרבה) בקצה העיר לודיזינה ולומד מה שאמרו הם עם פירוש רש”י…

ובוא וּראֵה, גם התורה אינה מגינה ביום עֶברה.

המועד האחרון לשילום החוב הגיע ובידו אין מאומה. אנה יפנה עתה? ואיה ילון עם בני ביתו ברב חייו! – רוחו מרה עליו, הוא ראה עמל הרבה, בהילקח ממנו עשרוֹ חלק חלק, במות עליו אשת נעוריו ובנו הבכור; אבל בעיניו הכל רק מזל רע… יד אדוֹני היתה בו… ואולי גם חטא לפני השם יתברך ולא התנהג כהוגן. מי בן-אדם יתכּן את דרכו ויאמר “ישרה דרכי”? אבל עתה הרגיש כי לא המזל הרע, כי אם דבר אחר ירע ויציק לו. יד דם בו, יד קשה-לב. – אמנם חייב הוא כסף לאחר, אבל הבית ביתו… גזילה הוא רואה בזה, לקיחת כבשׂת הרש…

הוא נסע לעיר אוּמַן, לדבר עם בני שיפמַן. מה נשתנו עתה פני העיר! רחובות חדשים יפים, והוא הולך לאטו. בני שיפמן מתגוררים לא הרחק מגן סוֹפיה המהולל בהדרו, ומסביב לעציו הרעננים אין מקום ואנקת בני-אדם…

ד

יַחַד נִפְגֶשׁוּ

ותשתומם העיר לקול השמועה ולא אבו לתת אמון בזה. האמנם יאָרשׂ בן אייזיק-הירש את בת מנשה לבית טוביה? האומנם כן יהיה הדבר? –

בכל פינות העיר עומדות חבורות אנשים בעיגול ומדברות ומתוַכּחות. העיר כמרקחה. לא שיער בן-אדם כזאת מראש.

ואנשי הקלויז נבהלים. היה היה הדבר כמו גזר-דין קשה נחרץ פתאום. ספר-תורה כי נפל לארץ ויתענו כל אשר היו אז באותו מעמד ארבעים יום וכּוּפר להם; אבל מי יקים את סוּכתם הנופלת?

ומנשה מוכה בשממון. בשעה שחרב חדה היתה מונחת על צאורו אנוס היה לומר הן;

ובאמת גאל אותו אייזיק-הירש מעקה רבה, כי הלוה לו דמי-החוב, אבל נפשו פרועה. התולעת שבלב אוכלת, אוכלת את הנפש ואת הבשר. שעות שלמות הוא יושב מַשמים בלי דבּר דבר. כל הנותן את בתו לעם-הארץ הקדוש-ברוך-הוא כופתו ואליהו רוצעו,

ורוצעו!…

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - – - - - - - - – - -

הוא קם בבוקר אחד משנתו והיה כאילו רק בחלום היה הדבר, רק בחלום אירס את בתו, חלום רע הפחידהו. השמש היה בוער בעד החלון, הוא נגאל…

יודע הוא היטב כי בבתו יחידתו לא נתארסה לבנו של אייזיק-הירש, אבל איזה רגש יעצור בו מהגיד זאת בגלוי.בחוץ עוד מאמינים בזה וישחקו לו. מה לו ולהם? די לו שהוא יודע את האמת. רגשי תודה בלבו להשם יתברך, שחלץ אותו מידי צר; אבל נשמר הוא מלהתערב עם אנשים.

ימי-הנישואין ממשמשים ובאים, ההכנות לחתונה כבר התחילו, והוא באחת: חלום היה הדבר, חלום ודמיון שוא. יושבים החייטים בביתו ותופרים את המלבושים לכלה והוא מתפלא על זה. השתומם עוד יותר בראותו ב“שבת שלפני המחול” אנשים באים לביתו ושותים יי"ש ואוכלים מטעמים. מתירא הוא לברר להם את טעותם…

כמדומה ש“חתונה” בביתו. – והוא יודע אשר לא כן – אשר לא כן הוא…

יום החתונה בא! כל היום מנשה הוא כמתמיה, קול המנגנים ישָמע… וייקץ… אאמנם… אמנם כן.. ראש חודש היה, ופסוק עולה על לשונו: יקר בעיני אדני המותה לחסידיו…

הוא פתח את תיק הטלית והתפילין שלו, ויקח משם את באבנט המשזר ואת סידורו להתוַדות… אחרי כן עלה הגגה. בן אדם צו לביתך!…

---

הָאֵיבָה

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

א

מלאכתו, מלאכת המסַפרים, היא ברוב לשיח על דרכי האהבה ועל קשרי הנוער, בעוד שבחלל החיים גם הפירוד והריחוק יכבשו להם מקום וארחותם הם בני-חזוֹן. ואכן כדאי הוא לראות ולהתבונן לנפתולי בר-אנוֹש המלחמות חייו, וּלתגרת האדם באדם ולכל אשר בין אחים יפריא…

בעיר אחת אשר ברוסיה הדרומית חי לפני ימים איש זקן ונשוא פנים, ושמו משולם-יהודה לבית יעקב, והיה ידוע בקהילתו בתור אחד מנגידיה, שוֹעיה וחכמיה, כי נוסף לעשרת אלפי השקל שלו (בסכום זה ערכו את עשרו) וביתו הגדול והרחב עם הגג הגדול והכבד, שנראה למרחוק כמו גבעה בהתאדם דשאה בחום הקיץ, היה משולם. – או כמו שקראו אותו במלואו; רבי משולם-יהודה. – איש חכם ויודע תורה ומבין גם במחקר ולשון. הוא היה עוסק בההלואות ב“ריבית-אצילים”, אבל הכל עשה אך במידה אחוזה, בלי לטמא נפשו. – יחד את סחר-הכסף, בתור יסוד האדם וחייו, עסק גם בשכלול רוחו ובהטבת מעשיו, וידע כי לא דבר ריק הוא מאדם להיות חי משכיל ולצעוד במסילת יושר ודעת.

גווֹ החזק, זקנו הגדול, חדריו המשוכללים, הרוחב שבכיס, וביותר אוצר ספרי-העיון מימים שעוד ידעו בני-ישראל מדברי חכמה והגיון, נתנו לו איזה הרמה על שאר בני עירו. הוא חיבּב את התורה הכתובה וכיבּד כל נקודה ממנה, אבל כבר עמד למליץ לה הרד“ק בביאוריו הישרים. מספרי הלכה ביכר את בנין משׂכּיותיו של הארדיכל הגדול משה בן מימון; וכשהיה מעיין בדברי אגדת-חכמים לא היתה נפשו סולדת גם מדברי ה”בונה"… ואל תאמינו כי רופפו בזה עמודי אמונתו אף במה. לא כן! הוא עמד על עמוד חזק וישר; ואם הסיר איזה אמונה תפלה מלבו, היה זה כאשר נסיר מאילן חזק איזה עלים כמושים – ושורשיו יכו עמוק בארץ, והוא עוד יגדל ויעשה צמח.

ומה שמר עוד יותר את רוחו ונתן לו אותו האומץ, שניכר במהלכו ובדיבורו עם הבריות, היה הסדר והמשטר בטבעו, זו המתינות הנראית בו ומשקל-הנפש בכל אשר עשה, אם דבר קטן או גדול. כל ימיו התרחק מהפסד וגם משׂכר בּהוּל. לא עשה דבר היום מה שיכול הוא לעשותו למחר; אבל גם לא דחה דבר שצריך לעשותו מיד. הוא לא פיזר ברב, ורחק היה מהוציא כסף על מותרות. אבל בהכנת צרכי הבית אהב את המרחב. למשל כשהיו מסיקים אצלו בימות-החורף את התנורים בששת חדריו, היה משגיח על זה שלא יבעירו עצים יותר מן השיעור. אבל בחצרו היו מוכנות שדרות שדרות עצים להסקה, שהיו מספיקים להחם בית גדול שנים רבות! ואם נאכל מהם הרבה בימות-החורף הקשים, מלא חסרונם בימי הקיץ. בעומק המרתף שלו היו קבורים הרבה בקבוקי יין, אם גם יותר מ“קידוש” ו“כוסות” לא שתה מימיו. פרותיו היו שמנות ובריאות ובחלבן רב עושר, שני סוסים להובלת מים מן הבאר היו עומדים באוּרוה שלו. וכל אחד מהם עבד בשעתו. גם בחצרו היו גם לוּלים של תרנגולות, פינות לאוַזים ובנות-אוז, אוצר שלם של תפוחי-אדמה , פירות מכל המינים, נופת ודבש היה מוכן אצלו. – ולא תאמר האָמה לקנות כל דבר מצרכי הבית יום יום!

ובבית גופא עומדים כלים מכלים שונים. מארונות של זכוכית נשקפים כלי-כסף מעשה חול וקודש. כלי-נחושת וסירי-נחושת תלויים על הקירות. – בכל אשר נפנה נראה שכלול וסדר. ועוד זאת, מלבד הכסף העובר מיד ליד, לוֹ צרור מטבעות ושטרי-כסף בתיבה מיוחדת של עשת; מונחים המה לכאורה לבטלה, כי אינם עושים פירות, אבל את החיזוק שיתנו לנפש יודע רק מי שמפתחם בידו…

וזה הדבר: משולם-יהודה היה לא רק בעל איזה אלפים שקל, כאחד מבני הדור הזה, שבן-אדם יושב כאן עם ממונו ולמחרת יקח את צרור הכסף בידו, או בשטר, ויריק ללכת, כעצם מטוטל ממקום למקום הוא היה דר בעירו וגדל בעירו, וכל אשר רכש היה קיים ואיתן. הוא “עמד באמת על רגליו”, והנחלה, אשר בירכו בה השם, היתה לו למעוז נפש, הוא היה “חי בעד עצמו ובעד אחרים”, חי למקום ולבריות, ולא עברה רשות אחת את חברתה. בבּוקר הלוה סכום כסף בדעה צלולה ומיושבת לאציל אחד בטוח, בעל נכסים רבים, התנאים היו מדויקים והכל כתוב ומפורש בשטר מיוחד; אחר-כך הלך להתפלל בבית-המדרש, שעמד על מקומו הקבוע ודייק בביטוי המילים, לפי חוקי הלשון, שלא זרים הם לו, ונתן ליושב עולמים וּמצוַה על התפילה את שלו ברוב חפץ. אחר-כך שב לביתו, אכל סעודת-צהרים מספקת ויברך כהוגן לפניה ואחריה. נח כשעה על מרבד רך, קם ונטל ידיו, שתה חמין מצלוחית זכה, הסתכל כשעות שתים בפנקסי חשבונותיו… סגרם ונטל בנטות היום את ספר ישעיה עם המלבי“ם ולמד בו פרשה, עמד על “ביאור המלות” ועל “ביאור הענין”; אחר-כך הלך עוד פעם אל בית-המדרש להתפלל תפילת מנחה וערבית מרוחב לב, דיבֹר שם עם איזה אנשים מעט במילי דעלמא ובעניני חכמה, שב לביתו, שתה צלוחית חלב ואכל רקיק קל, כן מעשהו יום יום. ובלילה, כשאנשי הבית כבר היו פנויים ממלאכתם, לקח ספר עיוני והיה מעין בו בדבר ה”גרמים השמימיים" או בדבר ה“שכל הנאצל”…

אשתו מרים ממשפחה ידועה היתה; וגם היא צופיה הליכות ביתה ביושר ובתום, ותכבד את בעלה כמלאך אלהים.

ובנים להם שנים: בן ובת. שניהם כבר נשואים היו, ואחרים לא נולדו להם עוד, הם גם תכלית סיפורנו.

ב

הבן הבכור של משולם-יהודה מנחם שמו, ושם אחותו דבורה. מנחם היה נוטה לצד אמו, כי נחל ממנה איזה רוֹך, וגם בלבנת פניו מעין קלסתר פני אשה; ולהיפך נחת על דבורה מעין רוח אביה, ותהי מוצקה בגופה וידעה מה הוא היקום לאדם עלי אדמות… למנחם נתנו אשה מבית רבנים; ודבורה נישאה לבן-אמידים, שאמנם ידע גם הוא בתורה בימי נעוריו, אבל ידע גם לסגור את הספר לאורך ימים, ולעשות תחת זה עושר. שמו היה חיים-נתן.

עוד בשבת שני הזוגות אל שולחן אחד לאכול לחם היה האח עוין את אחותו ובעלה. חיים-נתן התעמל לקנו לב חותנו וגיסו הלך בו רכיל, חדריהם היו סמוכים זה אצל זה, גג אחד משופע על שניהם והלבבות רחוקים.

בבית-המדרש התפלל מנחם על יד אביו בכותל המזרח והיה מתערב בכל דבר ובכל מאורע בעיר; הוא היה נוח והתפעל ומסתמך על אביו. תחת זה התפלל חיים-נתן גיסו בצד דרום, גומר את הנאמר בתוך הסידור ושב לביתו ולמעשהו. מנחם הוציא הרבה ולא ידע בעמל הכסף; וחיים-נתן סופר ומונה רו“כ לרו”כ, עשרה לעשרה מאה למאה. הוא ידע כי סייג לעושר שתיקה , והיסוד לאדם נעשה בחשאי ולא ברעש.

ותלדנה הנשים בשתי הפינות: אשת מנחם ילדה בן ושתי בנות, והבן הנולד אחריהן לא ראה מהעולם כי אם את עריסתו למשך שלושה ימים, ויעזוב אחר-כך את החלל הצר וילך למקום אַל-מות. ותלד דבורה גם היא בת אחת ושני בנים. בת הרב חלתה תמיד איזה ירחים לפני הלידה ואחריה, וציריה קשים עליה: עליה להביא לתחומי ההוָיה חי מדַבּר, ולה אין אונים. לאידך, עשתה דבורה את שלה מבלי טענות ומענות. כאשר אכלה ומחתה פיה כן ילדה, ותביא את פרי-בטנה לעולם, וניצבה אחרי שמונת ימים קוממיות – ועוסקת במעשיה.

מנחם יושב בחדרו כל הימים באין תכלית לפניו. פתאום תבוא הרוח עליו לשנות את סדרי הכלים, והוא קורא לאָמה ולשפחה לעזור לו. אשתו החלשה, היושבת על יד החלון וטוֹוה פוזמקאות, תקום ממושבה, לפעמים יקראו גם שכן קרוב להשתתף בדבר. – מסיעים ארון כבד ממקומו, כל אחד מחזיק בקצהו והחזה נושם בחזקה. זה הדומם יסודו מעץ, גדול הוא על כולם וחזק מכולם. ואחר-כך כאשר יעמידו אותו בפינה חדשה והחבורה מתפרדת, חושב מנחם בלבו: למה היה כל העמל הזה? רוחו מפעם בקרבו כאיש שתעה מני דרך; והוא מתחיל להתוַכּח את פלג-גופו על אודות בני-אדם שלא ידעו תפקידם, מדבּר סרה באביה, שלא ידאג לה, וחושב ש“העולם הבא” שלו כבר פוטר אותו מכל חובותיו לה. לפתע יקום ויחל ללמד את בנו יחידו ובכורו ברכאל את החומש…

הוא מגביה קולו ומושך בשפתיו את המילים אחת אחת. הנער הנחמד עומד ומסתכל בו וירא לנפשו; וכשהאב חוזר בביאור מילה קשה, והוא לא יבינה, יתפרץ בבכי, אמו קמה אז ואומרת: “מה לך, מנחם, לעמוס עליו כל כך, בּבּא עוד ילמד תורה”. בכעס עצור עוזב מנחם את החדר, יוצא החוצה ויחל לדבר עם מי שעובר לפניו בחוץ על אודות מיקח החיטים והשעורים, שעלה היום בשער ולמחר ירד. – ירד עד חלק שלישי ממש; ובני-עלמא סכלים המה, חוטפים וקונים. וכורים בזה קברים לעצמם…

אתם לא תדעו מה ביכולת מנחם לעשות, לו רק צייתו לו ושמעו בקולו. הוא היה מעריך את כל המיקחים. במסחר העצים הוא יודע, במיני לבד וצמר הוא בקי, בעסקי הלוָאות מי ישוה לו? הוא נותן עצות לצאת מכל מיצר; יודע הוא למי נוכל להאמין על דברו ולמי לא נוכל להאמין; ואף על פי כן הוא בעצמו אינו יכול להרויח כלום… הוא מקדים לעשות ונמצא מאַחר. הוא חשב בדבר היטב מרישא לסיפא, ודוקא בזה שקרה ואָתא לא חשב מראש. הוא האמין לשותפו ואין אֵמון בו. באותו בוקר, שצריך היה להשכים ולנסוע לכפר לרגלי איזה עסק, הוא ישן דוקא ושנתו ערבה לו. את שלו לא יחטפו ממנו – וחטפו את זה. כה הלכה וחלפה שנה אחר שנה. הוא כבר כבן שלושים, ופניו וגופו כבן ארבעים. הוא אינו מכניס ומוציא לביתו. חי הוא לכאורה ברוַח. גם חלק מהון אביו יספיק ואמידוּת הגונה, אבל אותה אמידות אינה כמו זר שנעמול לה… ומנחם, האם לא עמל הוא בכלל? האם לא טרוד הוא, גם בלכתו כפועל בטל? לו אין פנאי תמיד, הוא קם והולך, משׂיח עם אנשים ומפסיק, כי עליו לעשות מה; ובאמת לא עשה דבר מימיו, ואף אם התחיל מה לא סיים. שמא תאמרו, לא היתה כאן אהבת-ממון, שאלו אותו לערך העבודה ויגיד לכם על אחת שבע ויבאר לכם הכל. בעיקר איש נבון הוא, וגם חושב ודן על אודות מעשי אחרים. את אביו ודאי כּיבד, אבל באיזה צד גם זה הוא ענין… למשל, יכול הוא לצייר בדמיונו שהלז כבר הלך לעולמו. הוא בן שבעים עכשיו, יחיה עד שבעים – יאריך ימים עדי עד, בלבו אין גם חפץ כל שהוא כי יפָנה לו אביו מקום, -אבל סוף כל אדם למות. רואה אתה גם את הזקן שומר את המפתחות – וביום אחד יובל לקבורות. והמה ישארו תועים לשעה, באין להם מנהיג,,, אז יקום הוא ויקחם לידו! ואת אחותו והעלה ישליך אז החוצה. משומדים וכלבים הם אלה. שעל פי דינא הם בבחינת עצמו ובשרו. אומרים על שנַים שהם קרובים יחד, כי הן אם אחת ילדה אותם, ומה רחוקים הם! כל אחד בעיר קרוב הוא לו ומנחם יותר מאחותו ובעלה. נקעה נפשו מהם! מתועבים המה בעיניו! לחנק אותם הוא רוצה! היתכן כי איש יהודי יקום ויעשה רצח, הידיו תגוֹאלנה בדם? אבל שנאה שבלב מי יעצור בעדה? מי לא ישנא בני-אדם כאחותו וגיסו, שבלבבם אך החפץ להתעשר ולהרבות את הונם בכּל. גם את יוצאי חלציהם הוא מתעב, גם את הנפש הרכה והתמה, את בתם היחידה אלישבע.-הוא רוקע ברגליו אם רואה הוא כי מתרועעים הילדים שבבית יחד…

ובימים כאלה ישבו חיים נתן ורעיתו דבורה בחדרם וחשבו לתכליתם… חיים נתן לא היה מבני-אדם אלה הבהולים על ממונם, וגם לא מאלה הזהירים בממונם, אבל מן אלה היודעים טעם הממון והחיזוק שבממון. הוא לא הלך לאט לאט, בדרך הכבושה, כחוֹתנוֹ, כי אם נטה לפעמים גם הצידה והכניס תחת זה כפלים. – ה“מחשבה” שבממון לחוד וה“עסק” לחוד. נפתחו לפניך תאי נפש איש, כשהוא נצרך לך ולקופתך, הנהו בידך כחומר ביד היוצר, ומִשחק הן לך גדולתו ויראתו גם יחד. ממון מושך ממון וכסף כסף. זהו הכוח הפנימי המושל. והרי הכל שלך – והוא נתון בידי אחרים. אנשים מחוצה לך הם שומרי כספך בפירותיו ובפירות-פירותיו. היש דרך מסוכן מזה?ואף על פי כן אתה הולך בו בקורת-רוח ובלי עקימת פנים. אומר הלווה לדמותך. בונה לו בנינים; ואתה הינך יושב בביתך ויודע את אשר יאָרג בלבו. הבא לעשות עסק אתו ידבּר. לפתע יפסיקו ושואל לו לדבר שלא מן הענין, ונבהל הלז והשיב דוקא מן הענין… חיים נתן לא היה מַלוה, כי אם חוקר-דין. הוא בנה את היכל מעמדו אבן לאבן ויסוד ליסוד. שטרותיו היו לו מעין וגם אוצר: כל חתימה וחתימה על טופס של שטר היא רבת-ענין. לא אותיות מתות הן אלה ולא דבר ריק כתוב על גליון נייר בגושפנקא דמלכא: אנכי החותם מטה חייב לפלוני ופלוני, ואני הנני אותו פלוני. אני אדונכם ואתם עבדי!

ובדבורה רעיתו לו אשה כערכו. שנים, כי יתחברו ולהם דרך אחת. יעשו יותר מאחד. אהבה, תאמרו, קיום המין. אולי כאן גם מושג זכר ונקבה. אבל יותר הוא חפץ לעשות כסף רוח אחד בגופים שונים. –

והתגלגלו שתי המכונות. זו בפינה אחת של הבית, ולה מעשה ארג ועסק עם רוב אנשי העיר. ועומתה זו בפינה השניה, משמיעה קול ניחר… ובשתי הפינות חורשים רעה האחד על השני. למה לזכר תרבו נחלתו? – ולאידך, למה יעשר אלה גם בלי נחלה?

כה התבצר באותו בית על יד ה“גרמים השמימיים” מצד אחד ורוך נפשות פורחות מצד שני, ענין-חיים פשוט וכל ההתפרצות שבחיים. –

ג

מות! מעומק המות רב-פלאים החלו לדפוק על דלת הבית הזה, והקריאה היא לראש המשפחה. איש קרוב לשבעים ואזרח הגון העיר, איש יושב בין אוצרי קניניו, אשר אסף והניח אחד אחד, נזכר פתאום בשינוי יסודי תהומי… מדברים החכמים בספריהם על מות המות, וזהו גם בגדר השכל האנושי ומן המעשים בכל יום; אבל כל זה כאין הוא מול זה המות, הקרוב לך ממש, וחרבו שלופה בידו…

משולם-יהודה, איש מוצק כארז וחושב שעוד ימים רבים יחיה, התקרר ועלה בלי רצון על מיטתו. ביום הראשון לחליו התנחם ויאמר: גם זה יעבור. הוא הסתכל באצילי ידיו, בשכבו רק בכותנתו לבשרו, וירא עדי הבשר ויאמר, מוג לב הוא זה שיפחד כמעט קט, אבל ביום המחרת כבר נחלש, באמת כבדות ואי-מנוחה שגווֹ ואגלי זיעה יורדים ממצחו… בעיני שממון מביט הוא על קירות החדר ועל התקרה, והנה אינם בתמול-שלשום.. מקנח הוא את הזיעה, ולפתע הבריק בו רעיון נבהל לאמור: אלה הם אגלי שאול!

מות! זה דבר אחד מן האמירות התדירות בימים הנוראים: מי בקצו ומי לא בקצו! ולוקחים בלי רחם את האדם מעל פני האדמה, יובילו גופו למקום חושך, ואת הנשמה מביאים לפני כסא-המשפט, מביאים את המשכיל והמשיג לפני הנאצל הראשון, שליח מחשבה תפיסא ביה, ותופסים בו ובאים עמו בחשבון… הולך הולך לו הפרט למשכיות נצח. ופה בארץ מטה באים יוצאי חלציך ללחך את אשר אספת בעמל בתור בן-חומר ונצים הם על כל כלי וכלי, על כל כוס וגביע; והיה נותר בהאי עלמא למהומת אחים. מירוק העוון! תשובה מן הלב בנשף החיים, חרטה ועיון בכל מעשיך בעולם, שאך דרך כסל לו, תובעים במרומים על כל מעשה ועל כל מחשבה; ואלה מטה מתכנשׂים לקרוע אבר אבר, אבר מן החי ואבר מן המת…

וכך היה. מלאכי-המות לא עזבו את המיטה ריקם. ששה ימים סבבו אותה ועמדו על המשמר. לא עשב וענף היה לקטוף פה, כי אם להסיע אילן ולעקור אותו משרשו. בא הרופא ואמר להמציא לחולה תרופה בסמיו היה גם ביקור-חולים כדבעי. אנשים יוצאים ובאים, אפילו התפללו על החולה ואמרו תחנונים בעדו; וביום השביעי בבּוֹקר כבר מונח מת על הקרקע, ונרות דולקים למראשותיו ומרגלותיו. הכינו עצמכם ללוָיה וּלצידוק-הדין!

ומנחם הבכור הוא עתה העסקן והאָבל הראשי. הלא הוא אומר ה“קדיש”! הלא הוא הבן והוא היורש! ה“מנין” בימי השבעה בבית מרובה הוא באוכלוסין: מת איש שוֹע ונכבד ליהודים. הכל מספרים בשבחו של המת; שָמִים בדיוק את ההון הנשאר, וכל אחד ואחד מצדיק את השערתו בעקשנות מרובה. מנחם מוקף מלחכי פנכּה, אנשים מתראים כאוהבים לו ויועציו האמיתיים. דבוֹרה רוצה גם היא חלק הגון בנחלה, עוד יותר ממשפט הבנות, והיא גם עצם מעצם המת ובשר מבשרו; ומנחם ממאן בזה ומתרגש. הוא נרעש מן השינוי בגבולו ואינו יכול לקשר את רעיונותיו ולהסב אותם למטרה אחת; הוא רץ מחדר לחדר, פותח כל ארגז וארון וסוגרו מיד, מטפס הוא גם על עלית הבית, יורד למרתף; בכל ישים עינו, אבל חסר לו ההיקף. האָמה מודיעה לו כי בא הרב דמתא לבקרו, באו גם השו"בים ושאר נכבדים לשיח עמו וגם לתווך בינו ובין אחותו. דבורה אומרת להגיש הדבר לערכּאוֹת, ובני העיר אינם רוצים כי יבוא לידי חילול-השם…

והריב התפרץ. פעם אחת בין ערבּים חדרה דבורה לחדר האוצר והשכינה אצלה כל כלי-הכסף והתכשיטין שבבית; קפץ מנחם וקרא כי יפוצץ את מוחה אם לא תשיב את הגזילה מיד, וישבּר ראי החדרה. שומעים את הקללות ברחוב. הריב מתגלע בכל כיעורו.

לא אאריך, במשך חודשים אחדים אכלו המדנים האלה שני הצדדים ויערבבו גם את לבות בני העיר ויושביה. עסק רב ואהבת הנצחון. קנאה ואיבה קרובים, עצמותיו של מת מתנועעות ונגררות על פני קרקע…

עזבו דבורה וחיים-נתן בעלה חדר מושבם וישכרו להם בית מיוחד, כבתה האש המרכזית הבוערת בכל יום ונשארו גחלים עוממות… כחולמים חלום קשה עומדים הכּלים הכבדים בכל החדרים, יתמי דיתמי ואין כוח מניע, אין עוד גם שאון החלוקה. בגוף סידור עניני הכסף לא ידע מנחם כּלכל דבריו. הוא מאסף את החובות – הוא מונה וחושב, ובינתים הוא גם מוציא הרבה לצרכיו. מציעים לפניו הצעות למעשים ולמסחרים שונים. ואינו שב מבית-התפילה יחידי בלי לוָיה של איזה סרסור, עליו אך לומר “הן”, אבל עוד מסופק הוא בדבר. המסחר הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד, אבל עוד היום גדול; כל הממהר סופו להכשל, אדם שכמותו צריך לעיין עוד בדבר ולחשוב היטב. כה עברה עליו שנה תמימה לא עבודה מסוימת. ומי יודע אם הגיע לזה, לוּ לא הראו לו אויביו, אחותו וגיסו, את הדרך.

דבורה ונתן כוננו להם על יד סחר הריבית חנות גדולה לצמר ולפשתים, למשי ולאדרות-שער בטבור העיר, והיתה החנות, הנועדה בעיקר בשביל אצילים, לכסות- העינים וגם לאמצעי רב לסחרם מכבר. – מה עשה מנחם? הלך ופתח לו גם הוא חנות כזאת מעבר לרחוב… פיזור-נפשו מצא עתה שוב נקודה חיה. ואמנם המעשים התכופים: שכירת החנות, הנסיעה לעיר הגדולה לקנות סחורה, הבאת הסחורות וסידורן, כמו שינו את טבעו. תוכן ביקש למחצית ימי חייו והנה כזה עתה לו. הוא משכים ומעריב לחנותו, עומד על המעלות ומחכה לקונים ומדבר עם קונים. גם אשתו החולנית באה אחרי הצהרים החנותה. לפעמים יאכלו שניהם בחנות גם את ארוחת-הצהרים. בקיצור, מנחם הוא חנוָני כדת והוא גם מוכר כדת. אנשים שכיבדו את אביו חוזרים על חנותו. מנחם לא רמאי הוא: ואם מחזק הוא את דבריו בשבועה אין זה רחוק מאמת. מה שהקניט אותו במלאכתו היה דבר התחרות את אחותו וגיסו. הוא לא בא להסיג גבולם, כי אם הם מתחרים עמו. הוא רואה בכל מעשיהם מעין מזימה נגדו; וכל קונה שצעד על סף חנותם נחשב בעיניו לגזול מאתו. חדל מנחם להיות צופה בדברי חנותו ותהלוכותיה כלפי חוץ. – הוא, שכמעט זה עתה התחיל ללכת בחיים, חפץ לחתור חתירה תחת רגלי אנשים, ההולכים לבטח דרכם ויודעים מה התווּ להם. צפור דרור נלחמת את בני הנשר!

עברו ימים והנה החלו גיסו ואחותו לעסוק גם בענף מסחרי אחר: הם הקימו להם מחסן של קרשים ושל עצים לבנין, מה עשה מנחם? השתתף עם איש אחד וגמר להתחרות עמהם גם בסחר עצים. אצל נתן ודבורה סובב ומסב מסחר את מסחר, כשן גלגל את חברתה במכונה חיה. לעומת זה החריב מנחם את חנותו, בהעבירו חלק מממונו למסחר החדש. אל תבקשו חשבונות, לדבורה ונתן שוחק המזל, ולמנחם אין מזל… גיסו ואחותו עוד מַלוים כסף לאחרים, ועליו ללוות כסף כדי להחזיק מעמד. לרשעים ואכזריים – רק בשם זה כּינה אותם – תבוא ההצלחה במעשיהם. עולם אי-צדק! ואתה אינך יכול לשנות בזה. אם גם תקרא לאל – מרומים ואם גם נפשך סובלת.

ובתוך כך גדלו בניהם של אלה, אלישבע וברכאל; ופה נראתה יד אחרת – שיווי - משקל שרר מעבר מזה ומזה. אלישבע, הבת הבכירה של נתן ודבורה, כל רואיה יהללוה. נערה בריאה ויפה עומדת לפנינו, והיא בעלת-בינה. נסו נא לשוחח אִתּה והיא תשיב לכם על אחת שבע; וכי תצהיל פניה ותמַלא שחוק פיה ונעו שערותיה האדומות כזהב, חי אלהים, אם ישאר ענו בחביון לבּכם! עלה הקיץ גם בסביבה מלאה רק עבודת הממון. וברכאל שאר-בשרה, הבן הבכור לדודה, גם לו נתן הטבע תרומה. אל תביטו לאמו, המתנוונת והולכת, לאביו, האוכל את בשרו בשנאה ובאיבה. – זה נער-החמד ממין אחר הוא, הוא בעל קומה ולו לב משכיל. בעיני מנחם היתה בת-אחותו מכשפה קטנה, ולא יכול לראותה בשלום, וגם דבורה עוֹינה את ברכאל. צללי משטמה יקיפו את הנפשות הזעירות, והן תשגשגנה ותגדלנה…

ברכאל, בשמעו בכל סעודה וסעודה חרפת דודו, כמעט נשאהו לבו להאמין גם הוא באלה, אם גם בסתר פשו התאוה שתהיה אלישבע אחותו ותשב עמו… ואלישבע, היא גם היא לא מאסה בברכאל, אבל עמדה על יד אִמה במלחמתה את אחיה, מלחמת-מגן ומלחמת-תגרה. תום ואהבת הורים! דודה נכשל פעם אחת באבן והלך איזה זמן כחיגר מעט; ובכל עת ראתה אותו צולע על רגלו חשבה כי חורש הוא רעה על אביה. אמנם גם היא בחזון נפשה חשבה: לוּ היה ברכאל אחיה, כי אז דברה עמו הרבה ושאלה ואותו דברים רבים…

ד

האֶמנה את המאורעות אחת אחת? מנחם ניסה להטות לו לב המשרת אשר עבד אצל אחותו ולשכרו לחנותו, למען ידע על ידו צפונות אנשי ריבו. וגם הצד השני חרש לו רעה. פעם בא הדבר, כאשר בגד קונה ותיק בחנותו של מנחם והתחיל לקנות בחנות אחותו, לידי מהלומות. מהלומות במשפחת נגידים ולא בין המון-העם. הדבר היה לשיחה במלוא העיר.

שנאה בין אחים, הדרך לא סלולה, זה עולה וזה יורד. כי קמו נתן ורעיתו בבוקר למעשיהם ידעו כי הכל נכון לפניהם; ומנחם נלחץ תמיד אל הקיר…

והנה באו גם לנתן ודבורה השלוים ימי עֶברה וזעם. אלישבע, הבת הנחמדה מחמד נפשם, נפלה למשכב. בתחילה אמרו אין דבר ועסקו רק ברפואת-בית. אבל היא חלתה מאד; ויחישו את הרופא, וישכם ויערב ולא עצרו סמיו כוח להושיע לה. אמרו “תהלים” בציבור; שלחו “פדיון” לרבי; מדדו את בית-העלמין בפתילות ועשו מהן נרות לבית-המדרש חילקו צדקה ברבים; התנפלו גם לפני “ארון-הקודש”, ויללו ובכוּ לפני יושב-מרום. זה ימים שלא דרכה כף רגלם החנות. “משוש חייהם” צפוי למות. למה להם הונם גם רכושם? –

ובבית שוררת מהומה. הדלת נפתחה בכל פעם, שכנות באות לעוץ עצות וגם לנוד ראש. הרופא ישרשן בחמתו על אשר יפריעו את מנוחת החולה – ואין שומע לו. פני דבורה נפלו מאד; ונתן, בעל הלה העז, נמס, ובמסתרים הוא מוריד דמעות ובוכה כילד…

הסכנה הגיעה עד למעלה ראש. ניטל כוח-הדיבּור מאלישבע, ותבערת הקדחת בוערת בה בלי הרף. מלאכי-מרום. בקשו רחמים לפני אֵל שדי ואַל תתנו לקדוח את הנשמה בת-יונים! רצו את בית מנחם ובקשו ממנו מחילה על עלבון הריב המגונה, שעשה שַמות בשני הבתים, התרפסו לרגליו; ורצה דבורה גם היא לשם. בלב דבורה הבריק רעיון, כי אם יסלח לה אחיה הפעם אז יסור שבט אלוה מאת בתה ותיחָלם.

בליל סגריר וקר באה האחות עטופה לבית אחיה ואיש מלחמתה. מי האמין כי כזאת עשה תעשה, ותבקש ותתחנן לפני מנחם כי ישלים עמה ולא יטוֹר לה. ותישבע האשה ששבועת אמונים כי תתעמל מעתה לישר ההדורים, אם אך יאמר סלחתי. ומנחם עמד על יד השולחן, הסתכל בה בעינים מוּזרות ורוחו סוער. בידו היא עתה, אם לשבט אם לחסד. אחותו שהיה מוכן שבע פעמים ביום לרצחה נפש, אותה ואת בעלה, ניצבת עתה לפניו. והוא לא יכול לסלוח לה. נמאסים אתם לי ונתעבים, קרא בלבו, זה חצי דור שהם לוחצים אותו, את בלעוֹ מוציאים מפיו. הוא נולד לעמל והם אשמים בדבר, הם. אחותו תפשה אותו בבגדו, היא לא תרף ממנו אם לא יאמר שלום. האם אין אלהים מזימותיו? האם לא אב אחד לילדם? “מנחם, אחי, מנחם, אל נא תדחה את אחותך מאתך, רחם עלי, עלינו!” ולב מנחם התרכּך; פתאום התחיל לקרוא בקול משונה: “הרפיני, הרפיני ועזבי אותי, לעולם לא אתן לכם ידי!” קולה רתת: “תגרשני מביתך, אותי – את אחותך?” – “לכי מזה, לכי מכאן!” הוא קורא. עיניו מלאו דם, הוא מלא חימה וזעם. אם עוד רגע תשאר בבית אז לא יעצור ברוחו עוד. “לכי מכאן”, הוא חוזר על דבריו. “סורי מזה”. דבורה עמדה שוממה ורגליה מעדו. אחר זה פנתה ותעזוב את החדר בפחי-נפש. הנה רוח חזק ינשב בחוץ ובבית מנחם עקה חשאית. הוא יושב על הכסא וראשו נשען על ידיו. רעיתו פתחה את הדלת ותאמר: “מנחם. מה עשית?” והוא לא ענה לה. צללים שחורים הוא רואה. —

לאחר שבעת ימים שבקה אלישבע, בת-רננים זו, חייה ונקטפה באבּה, ותהי תאניה ואניה בכל הרחוב. כל אנשי העיר דברו באותו מאורע; וכולם נדו בראשם ויאמרו: קשה-לב כזה עוד לא היה בישראל!

גם בלב ברכאל בא מאז פרץ ושעמום. שעות שלמות היה יושב בחדר וחושב. בעת הסעודה היה כמבולבל ושותק; אביו מדבר אליו והוא איננו שומע…

ה

יום ירדוף יום ושנה שנה. והחימה העצורה אוכלת משני העברים, אמנם על הפרצה בחומה האחת עלה לכאורה איזה קרום; אין פנאי לחשוב על כך בימי המעשה, בעת שגלגלי המסחר מתנועעים. הם גם יעשרו ויתעצמו מיום ליום, אבל בעומק הלב בוער הכאב. אין סליחה. ומנחם בודאי לא ידע סלוח. מי אשם במזלו? מי שם בסד רגלו, ואין מוצא ואין מבוא, אם לא הם. חנות עומדת מול חנות! למתחריו ואויביו בנפש מביאים בכל פעם סחורות חדשות, ופרקו מעל העגלות את הצרורות הכבדים, תאוה לעין; ואצלו הכל-כסתיו ארוך… כבכוכי-קברים מונחים בחנותו הצמר והפשתן. ואת הכל יכסה האבק… חדלו הקונים לבוא אליו זה כבר. מוחרם אתה מה' ואדם. קום וחצוב לך גם אתה קבר בחיים!

לא הוא לא יתן למוֹט רגלו! הוא ינקום משוטניו את נקמת חייו, הוא יצית אש בביתם ובחנותם, יקעקעם, ירמסם. תנו לו כוחות שבעתים מאשר לו. הוא מכה בידו על השולחן בעת יזכור שמם. שנאתו עוברת כל גבול!

מנחם ירד עוד מטה. את ביתו כבר נתן בעבוֹט, חנותו ממושכּנת אצל אחרים. נתרוקן מכל כלי-הכסף והתכשיטין. לחייו נמַקוּ ועיניו בולטות. ומלבושיו אינם מחודשים זה ימים רבים. כצל הוא מתהלך עלי אדמות. אין צדק בעולם, בני-אדם יעוותו משפט, איזה ערך יש לעולם זה? מנחם, הוא מנחם בן משולם-יהודה, בין עניים יתחשב, ושונאיו בנפש עולים מעלה. השמעתם ממין משטר כזה? בוּשה היא. בעלי-חובותיו יאיימו עליו כי יניחו חותם על חנותו. נוגשׂ אחד הציע לו שישכיר לו ביתו, ושהוא יסתפק במדור התחתון…את דמו מוצצים ממנו, בבית-המדרש הוא שומע כי מתלחשים על אודותיו. הוא ומצבו הם לשיחה בפי הבריות!

בא אחד מקרוביו והזיד ליעץ אותו כי ישלים את אחותו, אולי יבָּנה, -ויירק בפניו מרוב כעס. מי שמע עזות נוראה כזאת? הוא יצעד על סף הזדים! הוא יעשה כזאת! מוטב לו לחזור על הפתחים; וידעו כל באי-עולם לאיזו מדרגה הביאו אותו קרוביו. מי שהגה ברוחו את הרעיון הזה מוּתר לקרעו כדג. הא, הא, הא! צחוק פרוע התפרץ מפיו. בלילה על משכבו הוא יושב במיטתו ורואה בחזון, היעקור את שנאתו מחוּבּוֹ ויכּנע. בשעת עמידת האדם לפני התהום גם בקעי מחשבה כאלה עולים בו. אופל מסביבו. אופל ותמהון גם יחד…

סוף דבר היה שחנותו של מנחם נסגרה. וביתו, בית אביו, שבנה לדורי-דורות, עמד על השער להמכר ולצאת לרשות אחר. סאת עני-נפשו נתמלאה ואחזוֹ השבץ, וירד שאולה עני ומת – ואינו עוד בן חמישי. -

---

צוררים

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

בטבור העיר עמד בית וחנות-מכולת של פינחס “נאמן”, ונראה היה למרחק בכתליו הלבנים ובגנו הירוק. הבית טפל היה לחנות, ובו אך שלושה חדרים קטנים; תחת זאת החנות רחבה היתה ורוָחה בה. אך באיזה מעלות עולים אליה; ובבוא אדם פנימה ראה מיד את החיים השוררים בה. פינחס “נאמן” היה “בעל-שפע מימים ימימה, אבל מתינותו לא עזבתו וברוח שקט היה מוכר ומודד לקונים, לא דיבר הרבה, אך הידים עסקניות. סחורתו אשר מכר היתה טובה ומשובחה, משקו צדק והן שלו צדק; על כך כינהו “נאמן”. הוא היה גבה-קומה וצנום-פנים. על מלבושיו היה מונח אבק הקמח – גם מיני קמחים היה מוכר, - מנעליו ישנים, לו אין הצטרכות… בששת ימי-המעשה עמד בחנותו מבוקר עד ערב, תפילתו ואכילתו היו בקצרה, לא שהה באכילתו, ולא ולא היה עסק הרבה אפילו עם פלג-גופו, הלא היה חיה, חיה’לה הגבאית שבעיר. והיא אשה קטנה היתה וכעורת-הפנים; היא הסירה מעליה זה רבות בשנים את עול הבית והחנות גם יחד; סובבת כל היום בעיר, לבושה בגד של משי שחור ועטופה מטפחת ירוקה ככרֵתי, לאסוף נדבות ולחלקן. היא מאספת ממון ל”תלמוד תורה“, ל”הקדש" ולתמחוי; מגדלת יתומים, משִׂיאָה בנות עניים שהגיעו לפרקן, ואין לה שום רעיון אחר במוחה, מלבד קבוֹץ צדקה ועשוֹת חסד. ולהיותה חוזרת לאלה בכל יום נהגו בה גם קלות-ראש; אבל היא לא השגיחה על כבודה, וליום מחרת כבר דפקה על דלת אותו בית, שעוד ביום אתמול השיבו שם את פניה ריקם.

לפינחס וחיה’לה היה רק בן יחיד, ושמו ישעיה-דוב. ובנים אחרים לא נולדו להם.

ישעיה-דוב גר מימי נשואיו בבית מיוחד, ולו בנות רבות ובן אחד, וכל יהבוֹ על אביו. הוא גם סייע בעניני החנות והיה בעל-שכל, אבל איש נמהר ויהיר. לא גדל-הקומה היה, אבל יפה-עינים ובעל זקן עגול ושחור – לאביו היה, בטרם זרקה שיבה בו, זקן אדום – והיה לבוש בטעם ונוהג סלסול בעצמו. הוא התוַכּח גם עם הרב, התקוטט עם השו"בים דמתא, ואת משכילי העיר התחרה בידיעה מעטה בתכונה וחשבון. גם היה יודע נגן מעט, מחבב את קולו והיה גם בעל-תפילה משובח. יש שעבד יָרח שלם בחנות ויכלכל הכל במשפט, ואחר-כך בטל ממלאכתו וישב בבית-המדרש ללמוד ולהתפלפל עם הבחורים והאַברכים. הוא לא היה איש נאמן כאביו, מתרחק היה מן האמת ומעיד על דברים שלא קרו מעולם; אבל לא מצד חיבת השקר עשה כזאת, כי אם מצד הדמיון וצד החירות, שיש בכגון דא על דברים אמיתיים מוגבלים… לו היתה אשה נאָה, נאָה מאד, ולה טעם וסדר בהנהגת הבית ובהעמדת הכלים בשורה. כל מי שנכנס לחדריה הרגיש מיד מעין הד שירה. בבית ישעיה-דוב ורעיתו פריל היו גם מקבלים בסבר פנים יפות את כל המבקר אותם. עונג היה לשתות שם חמים מהמיחם הנוצץ ומצלוחיות מאירות כבדולח. ואז היה ישעיה-דוב, בעל-בית משׂיח בלי הרף ומרחף ממעשה לדמיון. - - -

ובנו יחיאל, בנו יחידו של ישעיה-דוב, לא היה בעל-דמיון כלל. בו היה מהיבשות של אבי אביו, גם גבה-קומה היה כמוהו. אבל רוחו עיקש. תשוקת אביו היתה לעשות אותו ללמדן; והוא לא אהב את הלימוד, אבל נמנה בין הבחורים החשובים. ביד ישעיה-דוב עלה להביאו בברית עם בת איש אמיד אחד, ויקבל נדה אלף וחמש מאות רו"כ, סכום גדול בעיירות אלה! אמנם הכלה לא היתה יפה כל כך, קטנה היתה וגם שחצנית. אבל לא זהו העיקר.

לא אאריך, יחיאל ישב שנתים ימים אחרי נישואיו על שולחן חותנו ושנה אחת על שולחן אביו. לו כבר כסף שני אלף רו"כ ויותר, ועליו להתחיל במסחר; רב בעדה לא יהיה, זה ראו כּוּליה עלמא, ולמה יבלה זמנו לריק?

ובימים ההם כבר זקן פינחס, והנה על בנו ישעיה-דוב לקבל עליו את עול החנות כולו, על החנות לפרנס שני בתים והצרכים מרובים. עניני החנות התהלכו בטוֹב. משכימים הקונים ובאים אליה בחפץ. אבל חסרו שם לרוב מינים הרבה. אחרי יום מבורך בפדיון מתרוקנים הארונות, כי לא רבו הסחורות בהם. לקנות סחורה במידה גדולה דרוש כסף הרבה, וכסף מזומן לא היה לבעלי החנויות. זה כבר תבינו. - - -

כה הכניס יחיאל את כספו, בהגיע מועדו לעסוק במסחר ובקנין, אחרי התיעצות ארוכה עם חותנו, לחנות אביו וזקנו ונעשה שותף שלישי…

ולחנות אורה ורוָחה. תיקנו הבקעים, ליבּנוּ את הכתלים, ריצפו גם את המגרש לפני החנות; וקנו הפעם סחורות חדשות מכל המינים; ולא אך לעיר המחוז הסמוכה נסעו כמו עד עתה, כי גם עד בּרדיטשוֹב באו.

ויחיאל, שמעולם לא ישבה הרוּחניוּת שלו בלבו, למד להיות חנוני בזמן קצר, פשט את מלבושיו החמודים, לבש בגדים פשוטים ועמד כל היום בחנות, מהבוקר עד הערב; ורעיתו למדה את המלאכה, למכור ולשקול ולדבר תכופות אל הקונה. המה שׂכרו להם מעון קטן בשכונה וישבו שניהם כל היום בחנות. גם ארוחת צהרים אכלו במקום ההוא ולא הסיחו את דעתם מצרכי החנות אפילו שעה אחת.

לא עברו ימים רבים והנה החדשים האלה, שמקרוב באו, אמרו גם להיות אדוני החנות בכל. – בקול הזקן חדלו לשמוע ויהי בעיניהם ל“משרת” ולא כיבדוהו; וזה נשא הכל בחוּבוֹ והצדיק עליו את הדין. אבל גם על אביו החל יחיאל לחרוש רעה. עינו צרה ויתלחש תמיד עם רעיתו, עם ראה אביו נוטל כסף מן החנות לצרכיו.

והנה החלו דברי ריבות. יחיאל דרש מאביו כי כל ההוצאות תהיינה לשיעורין ושהכל יהיה נכתב בפנקס ויעלה בחשבון, וישעיה-דוב טען ואמר: אין בן-חורין נעשה עבד ואין בן פטרון למולידו. לקחו חלק בזה גם אחרים מתושבי העיר ויאמרו לתווך בין המתקוטטים ולא עלתה בידם. יחיאל ורעיתו מוצאים בכל יום תואנות חדשות. – ציירו לעצמכם האב הזקן, שחמישים שנה רצופות נתן את נפשו, גווֹ ורוחו לחנות, אינו מבין להתהלך את הקונים; ואלה בני-הצאן, שעוד לפני זמן מה לא ידעו אף את האלפא-בּיתא בקניה ומכירה, המה ילַמדו אותו בינה… יחיאל מוכיח גם את אביו ומתוַכח עמו קשה. האיש שהיה בנך, הלקית אותו ברצועה, חינכתוֹ ולימדתוֹ והיה ברשותך ימים רבים ונכנע, יחל למרוד בך, חושב עצמו ליותר מבין ממך והוא אדון לך, מי יכול לראות כאלה? הגידו בעצמכם.

לשוא שפך ישעיה-דוב את מרי-שיחו, בתחילה אך לפני רב העיר, ואחר-כך לפני מתי-סודו ואחר-כך לכוליה עלמא… אין שומע לו. בן מורד באביו, כּלה בחמוֹתה! אשתו של ישעיה-דוב שלחה את האָמה החנותה לקחת איזו ליטרות נופת ולא רצו לתת לה. שערוריה, ישעיה-דוב התעבר ויאמר כי יגרש את עז-הפנים מן החנות, ובנו טוען: אני אדון החנות, לי הכסף ולי שייך הכל! הוא כבר החזיק במפתחות. הוא פותחה בבוקר והוא סוגרה בערב ואוצר הפדיון בידו תמיד. – נסו נא לגדור הדרך בעדו ולא להניחו לעשות כזאת.

והנה הגיע התור אצל ישעיה-דוב לשדך בת אחת. עליו היה להבטיח נדה, לתת מתנות ולהכין דברי הנישואין, כי בגרה הנערה. הוא יחשוב ובנו ישים מעצורים לפניו ואומר להעמיד את כל ההוצאות האלה על שליש, גם את חלק הרוַח שעולה על חשבון אביו – ומאז הכניסו את הממון החדש בחנות עלתה ותביא גם רוַח רב – חשב לגזילה. ואם תטען עמו ותוכיח לו כי לא לו הצדקה, יקללך בפניך. אולם לבו… האב והבן כבר לא ידברו ולא ישיחו יחד. פני הזקן שחורים מעצב, אם גם מַחשה הוא. אומרים בעיר שפעם חפץ יחיאל, בעת התקצף, להרים ידו ברביו. השמעתם כדבר הזה בין יהודים?

ובימי מחלוקות אלה נפלה מלה אחת בחנות – לא ברור מי הוציאה בראש – והיא אומרת: יחלוקו! אין אפשרות לשני הצדדים לחיות עוד יחד בחנות אחת ואם יחלוקו יקח הלז מה שהכניס ויצא וישארו אלה בחנותם כבתחילה.

יחלוקו! אבל כשיצא יחיאל יצא עמו גם ממונו, יצאו עמו רוב בנין ורוב מנין של סחורות החנות ושני כוחות חרוצים חסרים. יחלוקו! ולאידך, מה יעשו אלה בממונם או גם בסחורתם בלי חנות. יושבים ושוקלים בדבר מעבר מזה ומעבר מזה. יחיאל אינו איש כזה שאפשר לסדר עמו ענין; ונפשו של ישעיה-דוב מרה עליו. בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי. האם לא נתקיים בו מקרא זה במלואו?

וסוף-כל-סוף היה שחלקו במוסד. יחיאל שכר לו חנות אחרת, ויחל להוציא את שלו ולהסיע סחורות רבות לנחלתו. ובא אביו ובני ביתו ולא הניחו אותו לעשות זאת; גם הזקן השותק תמיד נשתנה היום ויקרא לנכדיו: “הרף! מרבים אתם לקחת”. התערבו השכנים בדבר ותהי מהומה רבה. שוד בצהרים! נושאים תיבות תיבות מלאות סחורות. נערים וכל עובר ושב מתקבצים לראות במחזה. ישעיה-דוב רודף אחרי נושא סבל ומשליך תיבה מעל שכמו, והסחורה נשפכת לארץ. דברי קצף וקללות! אם לא יפרידו בין הקרובים תהיה יד איש באחיו. מיום שעמדה העיר על תלה לא היתה שערוריה כזאת, -

בלב מלא בושה השכים ישעיה-דוב ביום-המחרת, בשבות הריב והפירוד הגדול כבר יצא אל הפועל, וירא בחורבן החנות, אין תיבה שלא נתרוקנה. אין בקבוק עומד על עמדו. לקוח לקח יוצא-חלציו את כל המוכן ואותו הציג ככלי ריק. – ובאותה שעה החל בנו לסדר את הסחורות בחנות השכורה לו; אבל עייף הוא וקולו ניחר מאתמול. לא שלם גם הוא ברוחו, בּוּר גמור הלא אינו ועל כיבוד אב נאמר בספרים…

אמנם רעיתו ניסתה להשתיק מוּסר כליותיו; והלא בימים הראשונים לשכלול החנות טרדה יתירה וה“מוח חושב” בדברים שונים: צריך לבוא ביחס עם פלוני ועם אלמוני; צריך לרכוש קונים חדשים; חנותו של פינחס הנאמן ידועה היא וחנותו של יחיאל חדשה היא מקרוב באה. –

והבריות דרכם לבוא במקום שכבר רגילות הן. בחנות הנאמן ובנו יש קונים למרבה, אבל אין סחורה למדי; וכאן הנה סחורה רבה וקונים רק מעט מזער… אנשים רבים בעיר שהרשיעו את יחיאל על מעשיו נגד אביו וחשבו לחובה לפסוח על חנותו. גם האכרים מסביב והפקידים המעטים באו לחנות האב ויזנחו את הבן.

אבל מה יתנו רוב החוזרים לקנות אם כמעט אין מה למכור. מכל סחורה נדרשה יש רק מעט, והכסף עובר למַלוה בעיר ההיא אין; ובעיר המחוז אין נותנים סחורה בהקפה רק במידה מעטה. צריך אתה “לשבור את מוחך” בכל יום. להשיג סכום כסף, וגם זה לא יספיק. סדר לא טוב בעולם! כה מתנהל הענינן היגיעה שבוע שבוע. ישעיה-דוב לווה לפעמים גם סחורה משכניו ו“משחיר את פניו”. הוא מנסה להחזיק מעמד, וגם יחזיק. – ובנו לא יחזיק, אם גם יסודו עמו. מה תועיל הסחורה הרבה וסדורה במשטר אם אין קונים דיים, אם אתה מכין למדי בכל עת ואין פדיון כראוי. עונש אלהים הוא זה! אמנם רעיתו אינה מאמינה בכאלה, אבל בבוא יום-השוק וכל החנוָנים מוכרים הרבה והיא אך היא מוכרת מעט. חושבת גם היא בזה. מי יודע תהלוכות מעלה? בספרי התפילות יש רמז על זה… לוּ לא היו עקשנים היו מתרפסים לפני בעל-ריבם. אבל המה, שלהם הרכוש וחנות מלאה, עשׂה יעשו כזאת?

כה עברו שלוש שנים. הסחורות נתקלקלו מרוב שביתה, הקונים אצלם אך מעטים היו, סרה ההצלחה מעליהם. וסוף הדבר שבא המשבר להם. הזקן מת בינתים והלך לעולמו.

וישעיה-דוב סלח להם. מה יעשה עם בנו-יחידו, שהגיע אל מעמד ללא לחם? נתקבל הוא ורעיתו שוב בחנות להיות לעזר ומשכורת להם. האבות שונים הם מהבנים!

---

צללי-ערב

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

כשאנו, יושבי הכרכים, עוברים ברחובות קריה ואנו רואים את הבתים הגדולים, בתי- חומה, בעלי עליות רבות, - הלא כמצודות בעלות חלונות הרבה הם בעינינו. גם לעין היותר בהירה קשה להפלות בין בית לביתו בין שער לשער. תכנית אחת לכולם. כולם נבנו על פי מידה אחת וסדר אחד, בלי עצמיות מיוחדת ובלי נפש, גם שוכרי הבתים, שוכרי הדירות בתים באים ויוצאים חליפות, זה יגור שנה וזה שנתים ימים; במקום שגר איש בעל בנים יגור אחר- כך חשׂוך בנים במעון זה גרה אלמנה ושתי בנותיה, אשר נהגו מיגיע כפיהן ותחיינה בשלום ועתה הוא משכן למשפחה שחצנית וצעקנית. בעליה זו פרחה תומת נערה יפה, פרחה הילדות, ועתה יושב שם איש זקן, שהוא למשא על בניו... גם ליושבי המעונות והדירות בעצמם קשה להטביע חותמם על משכנם מספר חדרים עושה דירה אחת החלונות שוים, הקירות שוים, התקרות והרצפות שוות, במה איפוא יעשה היחיד את ביתו ששונה מחברו? –

אחרת היא העיר הקטנה, שם השמים רבים והאויר רחב. אין בית דבק בחברו, אין רחוב מאפיל על חברו, איש איש בונה בשלו, ברשותו – כחפצו. לפי צורת הבית ואופן בניתוֹ כבר נדע את היושב בו. ואפילו בעיירות קטנות, מושבות בני- ישראל, ששם אין עושר ויכולת חומרית גדולה, אלא מסורה רבה ודברים משותפים יהודיים הרבה, אפילו בעיירות קטנות יש לכל אחד ואחד פנאי לתת מעט עצמיות לביתו, זה ניכר בגנו וזה בחצרו, זה בחלונותיו וזה בדלתותיו, זה במעלות של אבן או של עץ וזה במעקהו או בכרכובו, זה יצפה גנו ברזל אדום, שחור או ירוק וזה ברעפים אדומים או נסרים קטנים. זה עושה אותו תבן וזה סוף, זה אוהב את הצבע הלבן וזה את הכחול או את הירוק והאדמדם. ואם תראה איש שטרוד הוא בבית- המדרש בעניני התפילה, טליתו על ראשו ועיניו לספר התהילים, או להפך, תראה איש שקוע בעניני דארעא, רץ ברחובות למכור או לקנות, ללווֹת או לשלם, ובכלל לעשות מסחר ולהביא לחמו, אל תאמין שכולו נתון לדברים הללו ולא נשארה בו איזה מחשבה בדבר שכלול ביתו ועצמיותו. ואפילו זה שאינו מקפיד על בגדיו ליפוֹתם מיפה הוא את ביתו; ואפילו זה שחושב כל קישוט למעשה “יצר- הרע” מקשט הוא את ביתו, ודוקא בלי יצר הרע, כי אם במעט יצר טוב…

הרחוב האוּמַני בעיר מולדתי גלונה היה חביב עלי ביותר. משם עולה דרך המלך לעיר- המחוז, והוא גם הרחוב האחד ששם ניתן לו ונקרא בשם. –

הרחוב הזה היה משכן נגידי העיר, וכל מי שממונו עובר או עבר את האלף השני שׂם שׁם קנוֹ, לא רב הוא מספר הבתים, העומדים בשתי שורות, זו כנגד זו, אבל מרחב בין בית לבית, ומרגישים אנו שאין שם זרת בערכך אַמה. אין מסחר ברחוב זה, אין בו גם פינה אחת לחנות, ואיזו מנוחה חופפת עליו תמיד. יחס אותו רחוב לשאר חלקי העיר הוא כיחס שבתות השנה לימות- החול. ואם אמנם הרחוב הזה אינו מרוצף אבנים, קרקעו מוקשה ועליו מפוזר חול, והיה כי ירד הגשם עוד יוסיף לו נקיון.

הרחוב האומני הוא רחוב הטיול לאנשי גלונה. ואם חפץ אתה להינות ממלוא זיוו כונן צעדך שם בלילה, בשעה שכל החלונות מאירים והפנסים לפני בית- החולים ולפני בית- המרקחת דולקים. לבבי היה הולך שבי אחרי בית הגביר יחזקאל, שהציץ מבין האילנות הגבוהים בעלי הענפים הרחבים, שרידי היער, שהיה לפנים במקום ההוא ועתה בו מושב לבני- אדם.

ויהי לי הבית הזה וסתריו בגעגועי נפשי כאגדה מיטיבה לרוח באמצע עייפות הלימוד בבית רבי…

ובאחרית הימי החילותי להתחקות גם על ביתו של שמעון איש- שלום, בית שמשונה היה תבניתו משאר אֶחיו בזה, שאורך כולם לאורך הרחוב, והוא פונה אל הרחוב ברחבו וכל ארכו נבלע בחצר גדולה; בעוד שגני הבתים האחרים מכוסים ברזל או פחים, או גם אבן טיח, גג הבית הזה הגדול ומשופע מצופה טבלאות קטנות, ששחרוּ ואזוב עלה בהן מזוקן. הדלת מצד הרחוב ישנה ושני חלונותיו מימינו ומשמאלו מכוסים תמיד וילון לבן וחיץ קטן מעצים דקים גזורים עגולים ממעל, ולפני דור שלם היו משוחים, מבדיל את הבית מהרחוב. נוסף לאלה, אין הבית עומד בשורה שוה עם יתר הבתים, כי נוטה הוא כאַמה וחצי לפנים. וכל אלה יתאחדו לרושם דמיוני, שיבוא בלב כל עובר; ואם זר הוא ישאל: למי הבית הזה? –

ואני גם את פנים הבית ידעתי אם הלכתי בשליחות אבי או ענין אחר הביאַני שמה – איני זוכר; אבל זוכר אני כי כמו חלום בהקיץ היה לי כאשר נפתחה הדלת ואני באתי לחדר גדול ונמוך, ששולחנו וספסליו וכסאותיו מכוסים ומעוטפים תכריכים לבנים ושני ארונות כבדים עשויים עץ שחור עומדים בירכתים והרצפה חלקלקה ושחורה, וכמעט שנשקפים הפנים בה. שם ראיתי גם ארון זכוכית, בו כלי- כסף הרבה נוצצים סמוכים זה לזה, ועל הארון ממעל ארבע או חמש קדירות נחושת קלל עומדות בשורה וכיוֹר צהוב עם כּנו ושני לוחות- ראי שם ותמונה של קן- ירק ארוגה משי, גם “מזרח” מרוקם במסגרת- זהב סדוקה תלוי על הקיר. – אבל החידוש היותר גדול בעיני היה העמוד העגול של שיש כּהה, כעין אותו שנוהגים לקחת למצבת בן או בת שנקטפו באִבּם, והוא עומד בקרן- זוית. ניגשתי אליו ומששתי אותו מכל צד, והיתה לי קרירותו כמגע בעולם שלא ידעתי פירושו… ואשאל את פי נפתלי חברי, בן הבית, ויספר לי כי עמוד זה בא במתנה לאביו מאת האציל פוֹטוֹצקי משכבר הימים. ויספר לי את כבוד עושרו של אביו בימים ההם. כשהיה המנהל של בית- משרפות- היי"ש של האציל הזה בכפר טלושה, ושׂכר אז אותם לעשר שנים וירויח לאלפים ויהיו להם סוסים ומרכבה וכל תענוגות בני- האדם. –

והאציל הפולני פוטוצקי ידוע לנו מבית חדרנו בארמונו הנפלא, במוצאי עיר שירנַבקי, שבו מאתים חלונות, והוא ואוּרווֹתיו עתה למושב שדים… הוא האציל, שהיו לו עשרת אלפים נושאי סבל ויעבדו באבן ועץ עשרים שנה רצופות לשכלל ולנטוע את גן- הקסם סוֹפיה בעיר המחוז אוּמַן. והגן הוא אחד מפלאי אוקריינה, ועוד היום יחריש וישתאה כל הבא שעריו ולא יאמין כי הוא רואה כזאת עלי אדמות. הוא, פוטוצקי, שכפריו ונחלותיו בכל חבל הארץ עלו למספר אלף שלם וימכור אחד מאלה לאחרים, לפי שמספר אלף יאָמר בנשימה אחת, לא כן המספר תשע מאות תשעים ותשעה…

וגם זאת שמעתי, כי לאותו אומן מצוין, שעשה כּוָנים למטעי הגן ולתכניתו ניקרו אחר- כך שתי עיניו, למען יהיו מעשי ידיו להתפאר רק פעם אחת בעולם ואין דומה להם. - - -

ותתערבנה במוחי כל האגדות האלה על דבר האציל הפולני עם כבוד עושרו הרב של שמעון איש- שלום מלפנים. יחד עם ארמונו המלא כלי- כסף ויתר החמודות שבביתו, והיו לאגדה אחת חיה. ואבקש למצוא בתוי הפנים שלפנַי את חידת האיש הזה. ואמנם שמעון איש- שלום היה נשוא- פנים ומכובד על הבריות, אם גם הוּרע מעמדו כבר ובמספר העשירים בעלי המזומן לא ימָנה.

בזקנו הקצר, שכבר זרקה בו שיבה בהליכתו האטית ובדיבורו המתון לקח לב. דרכו היה שלא להתערב בעניני העיר, כגדול וכקטן; הוא היה באמת איש- שלום. בבית- המדרש הוא יושב לו תמיד על מקומו ליד ארון- הקודש, עטרת טליתו על ראשו ומתפלל בנחת, בלי אשר ישׂיח שיחות- חולין. איש לא יזיד להפריעו ולבלבלו, ולא מיבעי – לכבדו אחרי התפילה בכוס של “תיקון” מ“הזכרת נפשות”… מעולם לא קרה שישדי תגרא, כי ידברו עליו אנשים סרה, כי ימנו את חובותיו ויאמדו את את מעמדו. הוא אינו הולך ל“שמחות” ואינו קורא עליו אנשים ב“ימים טובים”, לבד שכן אחד או שנים. את הרב דמתא יבקר רק פעם אחת בשנה, ב“ערב פסח” בבוקר, כדי למכור את חמצו, כלומר, לתת לו חצי שקלו דמי הרֶגל… גם אז הוא עושה רק את שלו לא ישתמש בשעת- הכושר לטייל את הרב הטרוד בשיחות ארוכות וקצרות כנהוג. שמעון איש- שלום אינו יודע ספר;

ואם מבין הוא מעט ב“פירוש המלות” אין זה אלא בקושי גדול, אבל על דעת כל איש לא יעלה לחשוב אותו ל“עם הארץ” ושלא לנהוג בו כבוד חברים, לא פעם ושתים קרה שבדברי ריבות גדולים וסכסוכי נחלאות ו“ירושות” פנו אליו שני הצדדים ויבקשו ממנו שיפשר ביניהם, בסומכם על יושר לבו יותר מעל “דין תורה”, והוא לא ניאוֹת לקחת דבר זה על עצמו, וגם זאת לא עשה ברמוּת- לבו באיזו יוהרה, כי אם בענוה ובלי דברים הרבה. לא אחת ושתים ביקשו למנותו ל“גבאי” להשליש בידו כסף הקהילה, דבר חשוב לגבי כל איש גלוני, ודוקא בשביל שאין החשבה לקהל באותו משקל כלקיחה, והוא ניער חצנוֹ מזה… ואם הגביר דמתא מאסף לו רוב דעות לאיזה דבר, שהתעקש בו, ועושה כל אחד מאנשי בעיר כמו שנוֹח לו לגביר בזה, בשמעון איש- שלום לא ינסה דדון לבו. ואם “רבי” בא לעיר ומבקש לו תגבורת, ידוע הוא כי שמעון הולך לו בדרכו. – שמעון הלא בודאי מן החרדים היה ולא פעם אחת שמעתיו בוכה בתפילתו, ובכל זאת לא הוציא מפיו גם נדנוד רע נגד ה“חדשים”, בעת שהחלו למרר את לב אנשי העיר בתהלוכותיהם, שלא נשמעו עד אז. על נקודת מבט המשכיל דמתא, שכפר בכּל והיה מוחרם ושנוא לכל, בודאי לא עמד, ובכל זאת דיבר עמו בשוּבה ונחת…

איש- שלום היה בעל אשה פשוטה. אשה שניה היא לו, והיא גבוהה ממנו ודקת- בשר. שקועה תמיד בחליבת פרותיה האדומות ובעשית הגבינה והחמאה, וגם לפעמים – דבר שאינו לכבוד כלל – במכירת אלה לאחרים… בניו, מלבד נפתלי שהזכרתי, פשוטים היו ובנותיו פשוטות וחתניו לוקחי בנותיו פשוטים. כולם היו טוחנים בריחים, מוכרי קמח ודגן ו“אנשי שוק” בפה מלא. אין גם אחד מבניו שעומד על ימינו במזרחו של בית- המדרש, ושיהיה ראוי לכך; אין גם אחד שטיפל שמעון בחינוכו ובנישואיו בחיבּה יתרה, ואין אחד בהם ששואל את פי אביו במעשיו.

בגלונה אומרים: שמעון איש-שלום אינו “מוצלח” בבניו מאשתו השניה. שמע מינה, שבבני אשתו הראשונה ראה ברכה. ובזה יכוונו דבריהם על בנו הבכור ידידיה, מושלם ועשיר מעט וגדול מאחיו, והעיקר שמקום מושבו היה בקיוב. - -

אנו, שכבר ראינו עיירות גדולות וארצות שונות, בודאי השם קיוב אינו אצלנו מפלאי תבל. אבל ציירו לעצמכם אנשי גלונה הקטנה, פינה בירכתי הארץ המופרשה מן העולם הגדול; ציירו לכם אנשים שעיר- המחוז היא בעיניהם המדרגה היותר גבוהה ביופי ובעושר, וכל מי שבו לשם ליום אחד יש לו לספר נפלאות לחודש ימים; ציירו לכם עיר שאין גם אחד בה אשר הרחיק לנסוע יותר מעשרים מיל. ומסילת- ברזל לא היתה בימים ההם, גם היציאה לאמריקה לא נודעה, שם ארגנטינה לא נשמע עוד, וארץ- ישראל אך כאגדה רחוקה היתה: שם ישבו האבות ודויד המלך, והיום יושבים בה גם איזה יהודים ספרדים, שנושאים מצנפת אדומה על ראשם ומדבּרים בלשון הקודש…

וקיוב היא בירת שר- הפלך. מִשנה- למלך יושב בארמון של נחושת ודרכי חייו כמלך. אלפים רחובות בעיר, ומגדלים רבים ובתי- מקלט ובתי- תפילות שגגיהם מצופים זהב. שם רחוב אחד נפלא מאד ביפיו ואסור ליהודי לצעוד בו; ואשר ימרה את הפקודה הזאת דמו בראשו. שם יושבים כל פקידי הארץ וחשובי המלכות. שם בבתי- המשפט העליונים וראשי הצבא והרופאים לומדים חכמת הרפואה וכוהני הנוצרים לומדים את תורת דתם, ובימי התעניות ינהרו הולכי- רגל לאלפים ולרבבות להשתטח שם על קברות הקדושים…

ונהר גדול ורחב יחצה את העיר הפלאית הזאת, ועליו גשרי- ברזל תלויים באויר ואניות עוברות מתחת להם. האניות הולכות למרחקים, אל הים הגדול, ומשם אל ים אוקינוס, שמעבר השני ארצות ומלכויות שונות, וגם שם מלכים ושׂרים מדבּרים בלשונות שונות, הכל ככתוב בספרי דברי- הימים…

וקיוב ידועה לנו גם מזכרונות בני- ישראל, ממלכי הכּוּזרים ופליטיהם ומהמקרא שנאמר אז: כי מקיוֹב תצא תורה! ובקריה זו יושב ידידיה בן איש- שלום, ולבוש הוא חדשים ובא לגלונה אחת לשלוש שנים ליום- שבת אחד, לבקר את אביו. - - -

והיה לי היום הזה, מדי בואו לעירנו ליום אַגדי רב ברחשי לבי, ולא מַשתי מבית- המדרש כל השעה ההיא מחזוֹת פני הגר הזר, היושב על יד אביו ושפתותיו נעות כמתפלל, ואני מביט בו ומבקש לעמוד על אָפיוֹ.

ושמעתי אומרים, כי מידי בוא בנו זה לאביו יסגרו יחד בחדר הגדול, הנקרא אוּלם הבית, ושם ישוחחו כל היום, ואיש לא ידע מה הם משוחחים…

ושמעתי אומרים, כי ידידיה זה לא ישעה אל אֶחיו ואין לו דבר עם אחיו, גם מתנות לא יביא זולתי לילדים קטנים שבבית.

ושמעתי אומרים, כי “יראת הרוממות” לאב ביחס אל בנו הגדול. והנה זה יושב בקיוב ומדבּר בשפת הארץ, והלז בגלונה.

ושומר הוא ידידיה את מועדו לבוא לעיר אביו אחת לשלוש שנים. וכל דבר שבעולם לא יעצרהו.

ומעשה שהיו גשמים מרובים, ארובות השמים נפתחו ויהי כמבול על פני האדמה והנהרות עברו על גדותם וישטפו חבל אדמה גדול ויקלקלו את הדרכים. – וידידיה היה אז בדרך, והוא נוסע אל אביו וישלם חמישה- עשר רו“כ במחיר מרכבה וצמד סוסים, אשר הביאוהו לגלונה; ובשלוש פעמים חמישה- עשר רו”כ כבר משיאים בגלונה הערה יתומה…

וכאשר מתה אשתו הראשונה של ידידיה ונשא אשה חדשה, שיוצאת וראשה פרוע, שלא כדת ישראל, וביקשה אשה זו למנוע את בעלה, שלא יסע מקיוב לאביו הישיש, לא שמע ידידיה בקולה.

מי הוא ידידיה? מי הוא שמעון איש- שלום? מה קשר את האב והבן יחדיו? מה נושאים הם בחוּבּם כל הימים ומה ישָמר בלבם?

הבה אספר לכם.

בעוברנו את גבול פלך קיוב ונבוא אל אדמת פוֹדוֹליה ונעבור את עיר המחוז הקרובה רייסין הלאה לעבר הבּוּג, נבוא לעיר רדוזין, היא עיר בינונית, יושביה כשמונה מאות משפחות עבריות וגם נוכרים בה מעט. סחר העיר הוא קטן, אבל התושבים לא יכּתבו בכתב עניים. יען יש שם גם עשירים, ופינת- בית קטנה ומעט פרנסה, אשה ובנים כבר עושים את האדם לאמיד שם. מעין רוח אילמי שורר בכל העיר, אין פרץ, אין מקרים גדולים. והדבר הזר האחד שם הוא, מה שעוד רבים שם היום מחסידי ה“בחור”. ואת ה“בחור” הלא תדעו, הוא היה בחור מגושם ונושא- סבל בריחים, וגם את ה“אלף- בית” לא ידע וייקץ בבוקר אחד משנתו, כי לן בבית- הריחים לשומרו, ותהי עליו רוח חדשה ויחל להתפלל וללמוד, ויהי מקהיל קהילות ברבים ודורש, ויתפרסם ויעש נפלאות ויהי לצדיק מפורסם – למנוד לב הצדיקים בני- אבהן, שדיברו בו סרה. - -

ועוד אחת, לפני ימים רבים חי שם מעבר לנהר בפרוַר רון עשיר יחיאל מרגלית, שהחזיק בית- משרפות- היי“ש ויעשה עושר ויהי כרוזן ויפזר כסף לכל צד, בניו ובנותיו ומוּנים עלי תולע ואשתו כשרה. ואז היתה הכיכר ההיא חיה ומלאת חיים: סוחרים, עגלונים, סרסורים וגם פקידים ממונים על המס היו יוצאים ובאים. בית- המשרפות הזה לא פסק מעבודתו יומם ולילה ויעש יי”ש הרבה, והוא נתון בחביות גדולות וטעון על עגלות, שמובילות אותו למקומות הקרובים והרחוקים. ככל אשר הוסיף יחיאל להרויח כן הוסיף לפזר, אין כסף נחשב בעיניו למאומה. בבית הזה היו אצילוּת ונדיבות כאחת, שפחות ומשרתות רבות, הכל פתוח לרוָחה וכל הרוצה ליטול בא ונוטל, כרעב כשׂבע! ובית- תפילה מיוחד בנה לו יחיאל בפרורו ולוֹ מנין מיוחד, ומנגנים באים אליו בכל מוצאי- שבת וילָווּ לרוב את המלכה בתופים ובמצלתים.

ולכּל זמן. אין דבר העומד מתחת השמש! באחד הימים נשבר מעמד כל הבית הזה, באין חשבון מוֹנה הוצאותיו והכנסותיו, אכלו ביה ביחיאל קוּרצא, כי מעלים הוא המס ונתפשׂ בעוונו ונסתם המעין. ויבואו בעלי- החובות לגבות את שלהם ולא מצאו ויתמרמרו ויביאו את הדברים בערכּאות. כל קניני יחיאל נמכרו בפומבי והוא הושם במאסר, עד כי יצא דינו – ובצאתו לחופשי אחרי שנה וירחים שלושה, לא נישאר לו כי אם עורו על בשרו. רעיתו ושלוש בנותיו שראו עוני לא הבינו טיבו ותתמהנה תמוה על חזות קשה זאת, שלא ידעו פשרה…

ולשמעון איש- שלום היתה אז משׂרה קטנה בבית- משרפות- היי"ש וגם ידע לכתוֹב, ויהי עובד את אדוניו באמונה וישמור על כל שהיה תחת ידו ולא ידע כי כל הסחר הגדול עומד על עברי פי פחת. – ובבוא יום המשבר הגדול השתומם גם הוא למראה עיניו, אבל תחת להימלט מן המהפכה, כשאר העובדים הגדולים והקטנים, נשאר הוא קרוב לבית היורד וירחם את האשה ואת הבנות ואת אדוניו במאסרו, ויפקוד אותו מדי פעם בפעם.

ובאחד הימים נשא את הבכירה לאשה, כאשר מת אביה בקשי- לבו, והיא האמינה בו כי יהיה לה לבעל.

לפני שלוש שנים לא פילל איש כי יהיה כדבר הזה. וכעבור עוד שלוש שנים כבר הגיע שמעון למעמד נכון בחיים וההצלחה האירה לו פנים.

וכעבור עוד שלוש שנים נתמנה להיות המנהל בבית- משרפות- היי"ש של האציל פוֹטוֹצקי, בכפר טלושה, ואז נטע ביתו בגלונה הקרובה, אותו בית אשר נדע עתה בחדריו ובכליו; הוא כבר החזיק את בית- המשרפות והוא הרויח הרבה והוציא הרבה.

שמעון לא היה פזרן בטבעו, רק אוהב חשבון, אבל על יד חוה אשתו הרגיש כמו טבע אחר בנפשו.

חוה צריכה היתה לראות אצלו חיים, כמו אלה שראתה אצל אביה. הוא מכבּד אותה ואת אביה באיזו יראה עילאה, והוא נושא בחוּבּו על ידי בואו בברית עמה איזו ירושה מאביה.

וחוה בחלום יפיה ירשה דבר- מה מאביה. היא אשה יושבת בגלונה ונחשבת למשפחת העשירים, והבלתי- מבינים אולי לא ידעו להבדיל בינה לבין רעוֹתיה, אך בקרב לבבה היתה כמלכה…ימי הגדולה של אביה הכּוּ שורשים בלבה וימי- המשבר הוסיפו לה, כאמור, איזה תמהון ויפי. אם הרגישה הנפש הזאת אהבה או רק קרבה לשמעון, - מי זה יבין ללב בת- ישראל מהימים ההם ומהדור הצנוע שעבר. נפשות כאלה הנן מקצת חלום בהקיץ, מקצת אגדת- עם שקרמה בשר, ובביתם שוררים חוקים ישראלים של כשר וטריפה, של חג המצות ושאר ימים טובים ושבתות. והבעל בעל ואוהב אותה בערכה; והנה גם בן להם והבן הולך ובא אל החדר, גדל ונעשה יפה. גם בידידיה, בנה היחיד, ניצוץ מאבי אמו!

ימי קיץ ושובע.

והימים ההם הו פסגת הצלחתו של איש- שלום. עשרת אלפים רו“כ הרויח באותו זמן, כי עלה השער ולו הרבה יי”ש באסמיו. ואז יִפּה את ביתו מבית ומחוץ, וגם השלים את ארון כלי- הכסף היקרים, שהיו משוֹשוֹ ומשוֹש חולמת הבית. - -

עד הימים ההם היה רגיל לשבת בטלושה כל ימות החול ולבוא לביתו בגלונה כל ערב- שבת. ובהרחבת דעתו גדלו גם געגועיו ויבוא לבקר את נוהו גם באמצע השבוע, או שלח את מרכבתו להביא את חוה הכפרה עליו, והיא שמחה לסובב ולראות בחמדת הכפר, שיושב בשיפולי נהר ואיזו שלוה ונועם מרחפים עליו.

שם באגף השמאלי של חומת בית- משרפות- היי"ש פינו לה חדר מלבב, לשבת בו במנוחה, ושמעון, כשהיה מכלה עבודתו, יושב עמה ומדבר בנחת. החלון פתוח למרחבי הקיץ והמיחם של נחושת מעלה אור ומבשל את המים לחָמים.הגחלת בוערת ומאירה…

מנוחה של אושר, תומת נפש של אשת- פלאים; ולב שמעון נמלא איזה רגש של מציאות, שלא ידעו אותה אבותיו ואבות אבותיו. איש אסיר בחבלי דת, יהודי יושב על אדמת נכר לפנינו, וחוקי החיים לא ידעו פדות ונותנים לכל נשמה את שלה. -

היה יום חם ויפה, יום רביעי לשבוע. שמעון ציוה לרתום את המרכבה, להביא את חיה הכפרה. הרַכב כבר ישב על מושבו ויחזק ברסן הסוסים ויקפוץ שמעון לתוך העגלה לנסוע גם הוא לקחתה עליו. ארכה לו השעה, קלים היו הסוסים, ומהרה באו לגלונה. וחוה שׂמה עליה את מטפחת- הקיץ ותעל על העגלה בשמחת לב, והסוסים הפכו את פניהם טלושה. ובצאתם משער העיר והאויר קליל והשדמות נותנות ריח זחה דעתו של שמעון עליו ויצו לעגלון לפנות לו את מקומו; והוא לקח את רסן הסוסים בידו וישרוק להם וַירוֹמוּ רגליהם ויטושו כנשרים, ושמעון מרגיש מרוֹם כוחו, כברק רצה המרכבה ותיכשל באבן במורד הדרך ותיהפך ותישבר. ויפלו היושבים בה. וחוה נפלה על מפרקתה והנפילה היתה חזקה ותפוצץ את חייה…

ויחרדו הנוסעים עד להוּמם, ויתחזקו וירימו את המרכבה וישכיבו בה את החולה, וישָאר שמעון אִתּה והרַכּב התיר סוס אחד וירכב עליו העירה, להבהיל את הרופא, והבעל כורע לשמרה. צללי ערב! וכוכב אחד עולה ברקיע ומביט לארץ בהוד עצב. חידת עולמים!

וממחרת היום כבר נחשבה חוה במתים. ויהי אֵבל גדול ובכי רב בין השכנות ורעש בעיר. טהרה! לוָיה! קבר ישראל! יתגדל ויתקדש שמיה רבא! – ושמעון הלך אחרי המיטה ונשא את צערו בדממה. אין מילים כנגד מר המות!

ומהימים ההם סר או הסיר שמעון איש- שלום הצלחתו ממנו בידים. הוא לא חידש את שכירת בית- המשרפות, כאשר כלה המועד; וסחרו החל להתמעט ולהתקטן, עד כי כמעט חדל.

אמנם הוא נשא אשה אחרת, כדרך היהודים, ויוֹלד בנים ובנות, אבל בקרבו פנימה לא ידע נחמה, וחדר אחד בלבו סגר בעד האחרים, וישם שם זכרונות למשמרת…

בניו גדלו ויעשו איזה שינויים בקצה הבית הארוך שבתוך החצר, אבל בחדר הגדול, הפנוי אל הרחוב, לא נתן לנגוע, ויהי הכל שם מצבה לחוה. –

הוא גידל את בניו, שנולדו לו מאשתו השניה, כדרך כל הארץ אשר בגלונה, רק בידידיה היתום בחר וישלחהו לקרוב אחר, ללמדו מסחר.

וידידיה למד ועשה חיל וישא אשה ויתישב בקיוב, ובין קיוב וגלונה, הרחוקות זו מזו, קשר חיי המתה.

שמעון האב נשא בחוּבּוֹ את זכרון אשת נעוריו ובת אדוניו, וידידיה הבן, שהיה כבן שתים- עשרה שנה במות אמו, נושא את זכרונה בשאון מעשיו וסחרו.

ושניהם לא למדו ספר ושניהם לא ידעו כי על פי דינא גזירה היא על המת שישתכח מן הלב!

גזירה היא על המת שישתכח מן הלב. וצללי העבר חיים בלב שניהם, ושומרים אותם שניהם. והם מזדמנים פעם בשלוש שנים שניהם יחדיו, והצער ירים אותם ויקדש אותם. - - -

---

חַג הַמָּוֶת

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

כמעט בכל שנה ושנה בבוא הקיץ, עלה המות בחלוני שלמה-נחמן לבית נתן אברהם בעיר כפולת ויקח לו ילד או ילדה מבניו או בנותיו הקטנים. בית שלמה נחמן וסחר העצים והקרשים שלו היו בקצה העיר, הגדר משתרעת עד חלקת בית- המועד לכל חי, והחומה פרוצה…

שלמה נחמן טרוד כל הימים במסחריו, לקנות ולמכור, ללוות ולשלם ולמלא מזמן לזמן את ה“חור” הגדול בכיסו על ידי הוצאות ביתו הרבות. בין עשירי העיר הוא נמנה כל הימים, בעלותו גם הרדתו, וביתו לא ידע זעם.

אשתו שולמית בצניעות יפיה שומרת היא בבית ותשא אֵבל בלבה על פרי-בטנה הנקטפים בלא עתם. היא מאמנת בתהלוכות ההשגחה העליונה בצדק ובמשפט ולמדה בספר “צאינה וראינה” לא אחת ולא שתים את המקרא: ה' נתן וה' לקח! אבל נפש האֵם לא ידע מנוחה. עינים הללו, ששנפתחו לראות את העולם, למה יכבו? בתינוקות הללו מה חטאו?

ותהר ותלד, ותהר ותלד ותינק את הולָד, ובעוד שנה או שנתים הכריע המות את החיים הרכים ויעש את מלאכתו באמונה. אם רחמים בלבו או משפט, הוא עושה את תפקידו.

ותהר עוד פעם ותקש בלדתה. שלושה ימים ושלושה לילות נאבקה עם צירי הלידה, ובאחרים המליטה בת בטוֹב. שתיהן נגאלו.

ותגדל הילדה בירחים הראשונים, ותאמרנה כל השכנות שכמוה לא ראו ליופי.

ושולמית מתפללת על חיי הילדה ואריכות ימיה, כי דבקה נפשה לאהבה אותה יתר שאת על כל הנפשות ההולכות לפניה; ותאמר בלבה, אם יזכני ה' לגדלה וידעתי כי נרצה עווֹני.

וה' לא נרצה לה. כעבור שנתים ימים נפלה למשכב ותחלה. והרופאים אמרו נואש לחייה. ותבך שוּלמית מרה ותפול לרגלי המיטה ותאמר: בתי, בתי, מי יתן מוּתי תחתיך! וישָמע הדבר במרום ויכּתב לזכרון בספר…

ותקום הילדה ותחיה לשמחת כל הבית; והם לא ראו את הצל המסתתר. - - -

ויהי מקץ שנה ויבוא מלאך-המות וגבות את חובו. גם לבבו חרד לָמראה הנורא – וגזול את האם מהבת. אבל מה יעשה? שלוח הוא ממרום.

טהרה! נושאי המיטה עושים תפקידם. תיבת הצדקה מקשקשת. חמש ושלושים שנה של חיי אשה יורדות דומה. צידוק הדין! ימי אבלות! והאבל כבד מאד בלב שלמה-נחמן ובלב כל אנשי הבית.

וידור שלמה-נחמן נדר בלבו על קבר אשתו הראשונה, שלא לישא אשה שניה, וישמור את הדבר.

ותגדל היתומה הקטנה ותיף בהדרה לשמחת כל רואיה ולמנוד ראש, כי כן יתומה מאמה היא.

בהיותה בת עשר שנים לא שבאו העינים לראות את יפי הנערה, ובהיותה בת ארבע עשרה שנה כל רואיה יעמדו ויאמרו: הזאת בת שלמה- נחמן, שכנסיכה מלידה היא צועדת…

ושלמה-נחמן חי רק בעבורה, וכל משאלות נפשה לא מנע ממנה. בכל עת יבוא הביתה יביא לה מתנה ולא יעזוב את הבית בטרם ישקנה. ברכת נפשה בלבבו תמיד, ובחשבו בה גם במעשהו ישכיל. בשכבו ובקומו רק תמונתה לנגד עיניו , ובנוּחוֹ מטרדת העסקים יחלום עתידותיה: בן מלך יתן לה לבעל או בן עשיר מופלג.

שׂישׂי ושׂמחי‘, בת כפולת! שלמה-נחמן שידך את יתומתו העדינה לבן יחיד אחד ממשפחת נַתַּנזוֹן המפורסמת, אזרחים נאמנים הם לדורותם ושותפים הם לבית- חרושת הסוּכר הגדול. זהו השידוך היותר גדול ש“עשתה” כפולת באחת מבנותיה. וידבר כל העם בהצלחת שלמה-נחמן. ה’ לא יקפח שכר של שבר-ודם. ובידו האחת החסיר אותו ובידו השנית ימלא את החסרון…

חלמא טבא חזית, שלמה-נחמן, חלמא טבא חזית.

ויחוגו חג ה“תנאים” בשמחה ודיצה, ולעניי כפולת היתה אורה וּרוָחה.

וישחטו עֶגלה אחת לסעודה ושנים כבשים ועופות עשרים, ויין ושכר נשפכו כמים וישתו לשכרה וישתוללו.

“כלי זמר” נקראו, התופים מכים, כמו בחתונה, ותּיבקע הארץ לקולם. כפולת צהלה ושמחה!

והכלה הדסה כמלכת-השבּת בשמלת-המשי הלבנה ובפניה המאירים כאור הירח. כחולמת היא השאון הגדול ונפשה שומעת ענני שמיא רוכבים מרחוק. - - -

ותרא את ה“חתן” יושב בראש הקרואים ותשתומם, כי לא ידעה איש.

ותבוא אמה אליה בחלום הליל ופניה כנזעמים. – ותיקץ הכּלה בבוקר בהכנות המחותנים לדרכם ותאמר: ראשי, ראשי!

מי יפתור את החידה? מי ידע פשר מסיבת ההשגחה? הכלה מתה לפנות ערב, כי אחזה השבץ, וירד שלמה-נחמן ביגון שאוֹלה. - -

סיפורי כפר

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

---

בין החיים והמתים

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

א

שם, באשדות הנהר יַתּרן, בעקמו דרך כפר זרקובה ועובר אל העיר טלופה, מתנשאות גבעות ירוקות מעבר האחד והאדמה מתרוממת, כאילו משם מתחילה דרך חדשה ורחוקה; ומעבר השני, בשיפולי השדמות, הזרועות לרוב פשתה, ישתרע בית-הקברות ליהודים, הישן, במצבותיו הישנות מעשי עץ ואבן, שמהן הרבה נפלו, ועלה בהן חציר. בית-הקברות לא ייפתח עוד למתים, השער סגור ומשולב בקרשים; והיה כול הבא מן החיים על קבר אבותיו, באלול או בשאר ימות השנה, עליו לטפס על החיץ השבור, שגובהו אמה. בכל שנה ושנה בהמס הקרח של הנהר הזה, ויצא וישטוֹף, יחתוך לו רצועה משוּלי בית-הקברות ויבלע איזה עצמות נרקבות אל לועו. דומיית המוות שוררת פה בכל תוקפה, כאילו התאחד מאז עם הטבע, כאילו שכחו על הנקברים את כל אשר ראו וחיו בהיקף חייהם… רק זעיר שם, זעיר שם, לעתים רחוקות, עוד יבוא אליהם עוד מת חדש, אחד מזקני העיר, שקנה לו שם בשכבר הימים קבר-משפחה, ורוצה הוא להיקבר אל אבותיו. גם הרב דמתא ציווה לפני מותו, שלא יקברוהו בבית-העלמין החדש, רק בבית-העלמין הישן, על-יד קבר הרב הקודם לו, רב יצחק לבית שמלקיס ז"ל.

ושומר בית-הקברות, הגר שם בבית קטן, קניין קהילת היהודים, ואסיל שמו, הוא בן אישה ובנים ארבעה ושני כלבים ועז אחת, כי פרה אין לו בעוניו. העז תרעה בבית-הקברות, באין מחריד, ותאכל את החציר לשובע; והכלבים הרעבים מוכנים לקפוץ על כל איש עובר ולהחרידו בקולם. רק בקושי יעצור בהם הנער או האישה, בבוא אחד מהיהודים לבית-הקברות, ואגורות חמש בידו, כדרך כל מבקר. השֹכר המעט והגן לתפוחי אדמה ולאבטיחים ולבצלים, מעט החלב ועבודה בת יום, שיעבוד האיש או האישה בתור משרתים ושכירי יום לפעמים, יתנו להם את לחמם בדוחק; דגים קטנים על שולחנם יבואו מהנהר. לפעמים תתע פרה מזרע היהודים, והלך ואסִיל לבקשה ולמוצאה ויבוא על שכרו. בחורף יקח לו את הגרזן ויבקע עצים בבית-המדרש הגדול ויקבל רו“כ שלם בעבודתו. גבאי הקהילה ישתמש בו לכל דבר נחוץ לו, וגם ישלח אותו פעמים עם מכתב או חשבון לזרקובה אל בית-הריחיים אשר שם. בערב פסח ואסִיל השומר קונה את כל החמץ של העיר בעד רבע רבבה שקל, וירוויח מכל העסק הגדול הזה כארבעים פרוטות ושתי צלוחות יי”ש במזומנים. וביום הכיפורים הוא מכבה את הנרות המעשנים וימלא את שני בתי-ידיו בשעווה מן ההקדש… בכלל, בדיני שלי ושלך הוא מן המקילים מעט – ואמרו עליו, שבשעת הדחַק פשוט גנב תכריכי מת אחד וימכרם, ויהי הדבר לנס – איך לא ירא מן המת? אבל הדבר הזה היה בשכבר הימים. את אשתו יַרִינָה אינו מכה, כנהוג, אבל גם אהוֹב לא יאהבנה הרבה. הוא בכלל מן השותקים ואינם מדברים הרבה, ומתייחס לכל דבר בשוויון נפש. בקיץ הוא נושא מעיל ישן של צמר, שכבר ייראו בו החוטים; ובחורף הוא לובש אדרת-שׂער של עז, עם עור לבן ממעל, שבה משתמשים גם אשתו ובניו לצורך הלילה והיום. אשתו מתקנת שקים ישנים לפני הקציר בעד הסורים למלאות אותם בתבואות השדה, ותקבל מהם מסת-יד חלף עבודתה זאת, ותהי איפוא, גם בזה עוזרת לאישה בכלכלת הבית.

המתינו! עלי להניח לעת עתה את שומר בית-הקברות ואסִיל ולספר לכם עוד מאדם אחר מבני היהודים, שיש לו קישור הדברים לכאן. את כפר זרקובה כבר הזכרתי, שָמָה נלך עתה לרגל סיפורנו.

ב

יִצִי-נחמן ה“נאמן” של בית-הריחיים של האציל הפולני לבית ודיסלויף בכפר הנ“ל, היה איש ישר וירא את ה'; את דברים עשה באמונה, לא לקח שוחד מאת ה”טוחנים“, כדי שיבואו על מלאם; חס היה על כל דבר של אדונו ויסתפק בשכרו המט, לו ולביתו. בנים שניים לו וחתנים שלושה, וכולם מוצאים את עבודתם בבית-הריחיים, אם גם העבודה קשה ויגעה. בטבעו של יצי-נחמן להיות טרוד בלבו ובמוחו בענייני הריחיים ערב ובוקר וצוהריים, מבלי להסיח דעתו מהם גם באוכלו ושתותו; בכל אשר עשה היה שקוע ראשו ורובו בענייני הריחיים. הוא היה יודע תורה בימי נעוריו, וזה שלושים שנה רצופות, שלא פתח ספר, גם ביום השבת, פן יבלבל אותו בימות החול; והוא הלא “שכיר יום” הוא, ואסור לו להתרשל בדברי שוכרו. גם בעת נישואי בניו, בשעת אירוסין או ברית-מילה לא שכח את הריחיים. בעבור הרב דטלופה או השו”ב דרך זרקובה לגבות כסף על “מעות חיטין” או צדקה אחרת, או אם גם גבאי הצדיק מטלנא בא לגבות את ה“מעמדות”, שבוודאי אורח חשוב היה, יצי-נחמן נותן ונותן, אבל חושב הוא בתוך כך בריחיים ובעבודת היום של הריחיים… חבל, כי הממשלה לא תתן לצדיקים לצאת מעירם על הימים; אבל לוּ עבר דרך זרקובה גם הצדיק בקדושתו בעצמו, הינוקא או הקשישא, לא היה שוכח יצי-נחמן לרגליו את ענייני היום ולא היה מַרפה את ידיו אף רגע מעבודתו. אם מקבל אתה שכר מאת אדונך, היה מרגלא בפיו תמיד, אז עליך להיות מסור לו בכל לבבך. כיאות וכדין, וגם הרבי בעצמו לא ידרוש ממני אחרת. אבל אחת הוא עושה גם על-יד עבודתו. הוא מתפלל הרבה. לא שיפסיק מענייניו ומתפלל, אלא מתפלל הוא בתוך ענייניו, מתפלל גם באיזו כוונה; ושניהם, ענייני חול וקודש, אינם מתערבים זה עם זה ואינם נוגעים זה בזה… היה הדבר, כאילו היה לו לב בתוך לב ונפש בתוך נפש. ונפשו של יצי-נחמן אם אינה טובה – להפך, כעסן הוא לפרקים ואדם קשה הוא, אבל מיגע את עצמו להיות נוח לבריות, מפני שכתוב בספרים, שטוב לעשות כן. רחמים שבלב אינו יודע, אבל נותן הוא צדקה, כדי לשבר את הברזל הקשה שבו. קשה לו להראות פנים שוחקות לאדם, אבל ירא הוא את ה'. גם לנכרי יתן את שלו ולא יגנוב את דעתו ח"ו, לא מפני שאינו יכול לעשות זה, רק מפני שזה אסור.

ג

חורף קשה היה, השלגים היו מונחים חומרים חומרים ויכסו את כל הדברים. כל עובר ושב בלילות היה בסכנה, כי הסערות לא חדלו והסוסים לא ידעו את דרכם. בליל סועה וסער כזה, בניו של יצי-נחמן נסעו לעיר ונשארו שם. חתניו לנו בבית-הריחיים, כי שמירה מרובה הייתה צריכה אז, והוא עבד כל היום קשה וינוח על משכבו החם וימצא מנוח. הפעמון השמיע שתים-עשרה. חצות הליל! והנה איכר אחד תעה עם עגלתו כל הלילה ויגיע עד ביתו של יצי-נחמן, מבלי יכולת לנסוע הלאה. רגליו כמו קפאו, הסוסים עייפים וטבועים בשלג; והוא דופק בחלונו של יצי-נחמן להעיר אותו משנתו, כי יפתח לו הדלת ויתנהו לבוא הביתה. יצי-נחמן תפוש בשנתו וחלומות הריחיים במוחו. הוא אמנם שומע את הקול הדופק, אך איננו חפץ לקום ממיטתו, כי שנתה ערבה עליו והחום ינעם לגופו. ביקש היצה"ר להטרידו בשעה זו מן העולם! הוא שוכב על משכבו ואינו פותח. רשע! הוא טוען עם לבו – בן-אדם נתון בקור, ואתה שוכב ושומע את קולו הרועד, ואינו פותח לו! הוא מתאזר לקום דווקא להכעיס את היצר הארור, וקופץ ממיטתו ופותח לאיכר את הדלת ונותן לו כוס שרף לחמם; אבל כל זה הוא עושה רק בדמיונו, והאיכר דופק ומקלל, ובראותו, כי אין שומע, הוא מקלל לשובע, יכה את הסוסים העייפים וינהלם הגבעה לבקש מפלט. יצי-נחמן נטל את ידיו במהרה וילך חציו מלובש וחציו ערום החוצה ויפתח את הדלת בקושי, כי הסוגר קופא על צירו, אבל הסער כבר יפריד בין קולו ובין עגלת האיכר, הוא רק שומע נחרת הסוס או הסער, ותמונה אינו רואה. והנכרי תועה, תועה ובקש בית וכמעט קופא בקור. ויך לב יצי-נחמן אותו, כי הרשיע. וגם במרום נכתב עליו הדבר לחטא. פוקד אלוהים כל בשר…

למה אאריך? יצי-נחמן לא הוציא את שנתו. הריאה שלו כבר היתה חלושה מימים רבים, ויש אומרים מטבילה ביַתּרן הקר בימי הסתיו. וימת בחורף הבא ויצו לביתו אחריו: עִבדו את האדון הלאה ואל תרֵעוּ בעבודתכם. את עזבוני חַלקו ביניכם חלק כחלק: הבנים יקבלו פי שניים, והחתנים אך שליש; חמישים רובל כסך תתנו לבית-המדרש של טלופה, וחמישים רובל כסף לבית-המרחץ, תנו עשרה רובל כסף על ה“תלמוד-תורה” שם, ועשרה רובל כסף על העירוב; ואותי תקברו בבית-העלמין הישן, לא הרחק מהרב רבי יצחק-שמלקיס, ככל אשר ישיתו עליכם. ויהי הדבר כן.

בית-דין של מעלה פתוח גם בימות החורף, וכיוון שאין משוא פנים לפניהם, קראו את יצי-נחמן תיכף אחרי קבורתו לדין. ואם אמנם מצוותיו לא היו מעטות ומכריעות על עוונותיו וגם זכות אבות הייתה לו וגומר, לא היה יכול הסניגור למחוק אותו העוון, שעשה נגד האיכר, בהקשותו לבו ולא מיהר לפתח לו. ויצא דינו ללכת ב“עולם התוהו” ולהתלבש כנכרי ולילך ולחַפֶּש אותו נכרי, שחטא כנגדו בלילה ההוא, ולשרת אותו כעבד, עד כי ימצא את לבבו וימחול לו את אשר עשה. ברוך דיין צדק!

ד

ליל מנוחת החורף היה. הקור גדול ויקפא כל בשר. קרוש היַתּרן, הגבעות יעטו לבן. ובית-הקברות קבור בערמת שלג, ורק פה ושם ייראה עץ שבור, או ראש מצבה גבוהה לנוגה הירח, שישפוך את תימהונו על כל מכסה הליל. והנה קבר אחד ייפתח ומת שחוח לבוש לבנים יַגִּיחַ מלועו, וקם על רגליו והולך לאטו עד קצה הגדר הפרוצה לפניו, ומשם הוא בא לפתחו של השומר. חצות הליל הגיע. הבית של השומר ישן שנת החורף, כמו קפוא הוא אל האדמה ואל מכסה הלבן. כוכבים שניים נוצצים. המת ישא את עיניו ויראה את כל הכיכר ההיא, אין מסילה ואין דרך, והתכריך הלבן הנהו כסרח העודף של כותנתו. האמנם יצי-נחמן הוא? ואיה האיכר?… והוא דופק על דלת השומר פעם ושניים, ובשלישית כבר ניצב ואסִיל לפניו, ויכירהו ויחכך בראשו ואומר לו: האמנם יצי אתה; בוא הביתה, כי קר לך. “לא אוכל לבוא אליך”, השיבהו המת, “אבל אם לבך טוב עלי, שאל לי את מנעליך וכובעך ואדרת-השער שלך, ונתתי לך סימן לאשתי בזרקובה, וקמת בבוקר ותבוא לשם ותיתן לך איזה כסף מחיר זה”. וימלא ואסִיל את שאלתו ולא שאל אותו עוד דבר.

וישם המת את המִנְעָלִים ברגליו ואת הכובע השחור שם בראשו ואדרת-השיער עטף על תכריכיו וייעלם ולא נודעו עקבותיו בשלג. ויהיו כבוקר השכם, קם ואסִיל מוכה תימהון. חלום קשה חזה; ויחפש פה ושם וירא, כי מִנעָלָיו וכובעו ואדרת-השׂער אינם אתו, ויספר לאשתו את כל הדברים האלה אשר קרוהו, ותפחד ותחשבהו למשוגע.

איני יודע, באיזה אופן השיג ואסִיל מִנְעָלִים וכובע ובגדים אחרים; אבל אחת אני יודע כי בגדיו החדשים לא הֵחֵמוּ לו. ואדרת-השער, עם המנעלים והכובע אשר לו עתה לא יכלו להסיר מלבו אותו התימהון, אשר נשאר בו ממקרה הלילה ההוא. בערב, כאשר שכב ונח מעבודתו, והלך גם יצי לישון, והסיר מעליו את אדרת-השער, ולב ואסִיל לא ידע רע, כאילו לא קרה כל דבר. אבל בבוקר, כאשר קם ממשכבו, ויקם יצי גם הוא, וישם עליו אדרת-השער ויצא לעבודתו לאותו האיכר, שמצוא מצאוֹ שנים-עשר פרסה הרחק מטרוצה, ונעשה לו לפועל ולשְכִיר-יום. אז החל רוחו של ואסִיל לתעות ולא ידע את נפשו, ויחפש אנה ואנה… ובהגיע הלילה ובעלותו על משכבו, אז כמו סר ממנו קשי רוחו ורווח לו; ובבוקר השכם עוד הפעם, כמו איזה דבר מתחיל לענות אותו. ויהיה למשא על אשתו יַרִינָה, ותקלל אותו בעד כל הגה ודיבור, ויהיה גם למשוגע בעיני איכרים אחרים, בפוגשו אותם, ויספר להם את אשר קרהו. ויתלוצצו עליו צעירי בית-המדרש, בבואו לשם לבַקֵעַ עצים, באומרם, כי שתה את אדרת-השער שלו לשָכרה ונכנס זבוב במוחו… והוא היה באמת מוכה-אלוהים. דרש במכשף ולא מצא פֵּשֶר; וילך אל כוהן המקום להתוודות ולא עלתה לו ארוכה. גוו שלו ורוחו לא שלו, הוא חושב לפעמים, שפשטו אותו ערום, והולך להתחבא מפני הבושה, עד ימשמש בבגדיו ויראה, כי לא כן הוא. ואם יבקע את העצים, אז יפנה אנה ואנה, מיראתו פתאום, פן ייחטף אצלו הגרזן. פעם אחת שכח את שמו שני ימים רצופים, עד כי פגש את הבלן ויאמר לו: היה שלום, ואסִיל! ויהיה הדבר בעיניו לפלא, כי שמו ואסִיל ולא נַאום… מוכה אלוהים היה והוא חף מפשע.

ה

משפט רשעים בגיהינום שנים-עשר חודש. אבל שנתיים ימים ומחצה עבד יצי-נחמן בטלקה אצל האיכר אִיבַן מַתֵּקָה בקרמזינה, ויהי עובד אצל הסוסים והשוורים ועוזר בבית ובשדה בכל עבודה. גם את אשר לא יכול יצי לעשות בחייו, היה מוכרח יִצְקָא, כמו שמִתקָרֵי עתה, לעשות; ובהסירו מעליו בלילה את אדרת-השׂער וסר גם הרוח הזה מעתו ויתפלא על עבודתו הרבה והקשה שעבד היום. הוא אינו אוכל ואינו שותה, את הפת יאפה לו בעצמו ואת תפוחי-האדמה יבשל לו, אם גם אינו אוכלם. פטור הוא מכל המצוות וימים רבים ישכח לגמרי, שהוא אינו יִצְקִא. הוא רק אורח בהאי עלמא, ובבוא הרוח ויַפְשֵל את אדרתו ויראה את תכריכיו נוצצים מתחתו, יזכור לרגע, כי מן המתים הוא, וישכח את הדבר תיכף.

בלילה ישכב באורוות הסוסים, בקיץ ובחורף, ולא יחם לו ולא יקר לו; בשרו אינו מרגיש באיזמל ואת החלום אינו יודע, רק לפעמים ירגיש חרסי חרש על עיניו ועל פיו ועפר על גבו… ואת גזר-דינו כבר שכח, אם גם יבין, מדוע ולמה הוא כאן? מַתֵקָה יחשבהו לאיש זר, שעובד על אחת שבע ושכר לא יבקש. לפעמים אמנם מתיירא, פן יקום האיש הזר הזה ויצית אש בדַיש שלו ובגורן, ובלילה יקום ויתגנב בלאט לראות, אם אינו שותה מעטין חלב הפרות כדי לכשפן… והנה פעם אחרי נסועַ מַתֵקָה לטרוצה בליל חורף ושלגים, ויקח אתו את יִצְקָא בעגלת החורף. והסער סוער ויכבד על הסוסים ללכת. רק בקושי הם הולכים לאט לאט; והנה תעו מן הדרך ויסבבו עד חצות הלילה, עד כי הגיעו לפני שער קרמזינה. ויספר מַתֵקָה ליצי, את אשר קרה אותו הלילה, עד כי כמעט יצאה נשמתו. אז חרד יצי חרדה גדולה, בשומעו את הסיפור הזה מפי האיכר, ולא יכול להתאפק עוד ואמר:“אנוכי הנני היהודי הזה ואנוכי הסיבותי בכל אלה, ועתה שא נא לחטאתי וסלח לפשעי, כי לא ידעתי את לבי”. נרעש מפחד ומבהלה נדרש מַתֵקָה לשאלתו ובקול כאוב מארץ ענה: אמנם כן, הנני סולח לעוונך, אבל אם שֵׁד אתה, אל נא תזיקני… ואז נפתחו חרצובות יצי ונתקו מוֹסרוֹתיו וייעלם לעיני האיכר, שכמעט מת מפחדו. ובלילה הזה דפקו בחלון ואסִיל והושבו לו מנעליו וכובעו ואדרת-השׂער אשר לו; ובקוּם ואסִיל משנתו, מצא כולם מונחים לפני הסף, כאשר לקחו אז, ולא נשתנה בהם מאומה לרעה במשך שלוש השנים, כאילו לא נגע בהם איש. ותפעם רוח ואסִיל עליו מאוד ויעש הצלם בידו, וימשמש בבגדיו וישאל לאשתו: איזה יום בשבוע הוא, היום? וישב לאכול אל השולחן ורוחו שב אליו כקודם. וגם מנוחתו של יצי-נחמן בכבוד. – – –

---

הַכִּיוֹר הָאַחֲרוֹן

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

שלמה הזקן, המחזיק את הריחים של מים בכפר הקטן דֶרִיָה במחוז לַדינה, היה איש נדיב ונשוא־פנים, ירא את ה', עושה צדקה וחסד בכל עת, ושייך לרכוש הרוחני של העיר רוחניה הסמוכה. שלמה היה ראש המתנדבים לכל דבר שבצדקה. כשנשרף בית־המרחץ תיקן את הגג על חשבונו; וכשנתבגרה בת השו“ב דמתא או בת שאר אחד מהיראים היה מקיים מצוַת “הכנסת כּלה” כהלכתא. בבוא שלמה בעירה היה מַלוה ונותן לכל פושט יד; ובבוא אליו איש הכפרה, היה עשיר או עני, מוֹדע או זר, האכילוהו והשקהו, כמעט עד לצבות בטן ולחלי־מעים. גם איכרי המקום לא יצאו מביתו ריקם, ושלם ישלם להם בעין טובה בעשותם אצלו מלאכה, כוס יי”ש וחתיכת חלה הם מצאו תמיד לפניהם.

גם אשתו זלדה היתה אשה כשרה ונדיבת־רוח מאד. לבבה לא ידע רע, ואת בני־ישראל חשבה לצדיקים וחביבים לפני ה'. אמנם בעלה לא מלומד תורה הוא, אבל הוא חובב ומוקיר רבנן; הקדוש־ברוך–הוא ומלכו של עולם יודע אותם, אם גם יושבים הם

בכפר… לפנים היתה נוסעת העירה בכל ליל־טבילה, ותעניק ביד נדיבה לאשת הבלן, לַמסיק ולמתקנת. בלבה היו תמיד חיבה וכבוד לשלמה וידעה כי כשימותו שניהם תינתן להם פינה אחת בגן־עדן; היא צריכה לשבת עמו גם שם, כדי להביא לו את החמין בבוקר ולשרת אותו בכּל.

שם בשמים הכל כבשבת אריכתא דָמיא… וכאן אחרי כל קבלת שבת באים מלאכי־השרת לברכם… בכפר דרים רק ערלים, אף עברי אחד אין עמהם והמה, זרע ברוכי יה. שמחים על החלות, על הדגים וקידוש היין… ביום הזה נחים המה מעבודתם, הם ישנים בצהרים וקוראים אחר־כך בספרים. שלמה קורא בפרשת השבוע וההפטרה, והיא – ב“צאינה וראינה” ו“נופת־צופים”. – ובספרים אלה גדולה המנוחה עוד יותר. ומלאכים יוצאים ובאים בהם כבבתי בני־אדם… השבּת מתנה היא רק לבני־ישראל; בית־הריחים לא ישבות עתה מעבודתו, מפני ששיך הוא ליוַנקה, שומר הסוסים, העבד התמידי שלהם, שקנה אותו בשטר־מכירה. יונקה היה בעיקר בעל מזג טוב, רק “שותה” היה לפעמים יותר מדאי; וכשהוא ישן בעגלה על ערימה של תבן הוא שוכב פרקדן. האם יכולים בני־אדם כאלה, בני־אדם בלי נשמה, לעשות אחרת?

ויוּטה, הבת היחידה של שלמה וזוגתו, היתה המאור התמידי שבבית. ירקרקת היתה, אבל חוּט של חן מתוּח עליה.כשדיברה עם איש הביטה בפניו. היא לא עשתה כל עבודה וישנה היא עד ד' שעות ביום. – הוריה שמרו אותה כבבת עינם; חשׂוֹכי בנים היו שנים רבות. אחר־כך נולדה להם המרגלית הזאת. רואה היא אנשים בעלי סוגים שונים… יש אנשים נושאים בגדים ארוכים והם מעטים, ויש אנשים מלובשים בגדי צמר גס או פשתן לבן והם הרבים… האיכרים אוכלים ובולעים כמעט את המאכל. וכשאוכלים המזומנים אצלם לסעודה לעתים רחוקות הם מביטים אל הקערה פנימה ומנענעים בגבות עיניהם… הוריה נוסעים לעתים תכוּפות העירה. הרב מטוּרנוֹבה, המבקר אותם לפרקים, ייטיב לרוּחה, קולו רך… ביום השבת היא מבינה את הוריה יותר מבימות החול, ולה אוזן קשבת ליהדות שאינה כתובה בספר… בין־הערבּים, כשהיא יושבת לבדה על הסף, ששומעת היא את המית הנחל… בעברה על הגשר המשופע, כשפני השמש מתאדמים במים אשר מתחת, תעמוד ותסתכל בהם… הסוסים הם שונים מהעיזים, המה יפים… השׂכוי והתרנגולות מנקרים באשפה, בערב מקרקרות הצפרדעים, כשכלבים נובחים לא תירא מהם: גם המה בעלי־חיים. לה ינתן תמיד לחם לבן רך ועליו מרוחה חמאה, ועל השולחן מונחת פת קיבר. פת יותר שחורה מזו אוכלים הערלים. הטה שהיא שותה מהול הוא בנופת; בתחילה הוא רותח, וכשעומד שעה קלה על השולחן יתקרר…

הדגים צפים המים והצפרים עפות באויר.

ותגדל יוטה ותגיע לפרקה. שדכנים באים מהעיר והולכים, באים והולכים. תור זהב כזה לא היה להם מעולם; איך שיהיה, הם ממלאים כרסם וכיסם בבית התמימים האלה. גם בשעה שכבר הם יושבים בעגלה לנסוע נותנים להם הורי יוטה ברכת הדרך ביד רחבה, כלומר: מעניקים להם בצלים, ביצים תפוחי־אדמה ושאר ירקות. ויוטה יושבת אז בגן, או היא עומדת ומסתכלת בעצים הגזורים המונחים ומוכנים להסקה…

ובאחד הימים גם נתארסה. הודיעו לה זאת בבואה מהחצר וראשה עטוף מטפחת לבנה. בלב מלא בושה ותמהון שמעה את הדבר ותגש אל תנור־החורף ותחל להחליק בידה את לבניו. – בצהרים של היום הזה נשאה עיניה והנה עגלות רבות עומדות לפני הבית… “כלי־קודש” מטוּרנוֹבה באו ועמם עוד אנשים… בבית שוררת ערבוביה… אמה לבשה שמלת־משי שחורה, ואביה שם על ראשו כובע של שבת. שותים אורחי העיר ומיטיבים את לבם והערלים גם הם שותים בחוץ… השמש מבהיק וחודר בעד החלונות… שני השולחנות מכוסים לבנים ובקבוקים נוצצים עליהם… שתי נשים, שלא ראתה אותן מעולם, עוזרות בבית ורצות הנה והנה… איש ידוע חולי, החזן, יושב בראש השולחן וכותב… אביה עומד עליו ולוחש לו באזניו… יוטה לא תבין מכל אלה מאומה, אבל בלבה מַקשה מעט… התגנבה כרגע מבין המסובים ועומדת על יד הפתח… הגשר נראה מרחוק… רוח קל עובר על שטח המים. נוגע ואינו נוגע… הסוף הירוק מתנועע. – בחוּבּה רגש כמו לפני הבכיה… בידיה מכסה היא את עיניה… אומרים כי האלהים שוכן שם ממעל…

שנה שלמה עברה מאז בהכנות לחתונה, בעשית בגדים ובתפירת לבנים. אביה ואמה נוסעים העירה כמעט מדי שבוע בשבוע ומביאים צרורים של פשתן, צמר, משי ועוד. יוטה כבר יודעת כי שם החתן, אשר באה עמו בברית, דויד־שמואל ושהוא עלוי גדול ולמדן כמו הרב בעצמו…

ודויד־שמואל החתן היה באמת אחד מהבחורים החריפים. שׂכלו חד לנתח כל דבר ולהקיש דבר לדבר. התלמוד כלי אומנותו היה, אבל לא נגע בלבו. נעלה ממנו הוא “המורה” והרלב"ג. אבל גם האכילה והשתיה טובה היא וכשתסתייעא מילתא… אינו מוציא לז, הוא כבר היה למעלה מעשרים שנה, והיצר הרע לכל הדעות יושב על שני פתחי הלב…

רוֹנוּ שמים וארץ! הנה ימי החתונה באו… חתונה רבה כזאת ומשתה גדול כזה לא היה לעולמים בטוּרנוֹבה וכפריה… היי"ש והיין נשפכים כמים… עופות למאות נשחטים… שור ופר ושני אֵילים ועזים שלוש גוועים בדמם… התנור בוער ככבשן ובו אופים ומבשלים… אנשים מכל הסביבה. הם ונשותיהם ובניהם, יושבים צפופים ואוכלים ושותים… “כלי־הזמרים” מנגנים… עצובים הם הקולות… ביותר השתפך הכנור… יוטה היא כנדהמה… היא לובשת בגדים חליפות… אִמה מנשקת אותה ועיניה זולגות דמעות… מצלצלים ומרקדים… אבוקות בידי אנשים… על פניה פרוש הסינר… רגליה כאבנים… סובבים מלפניה ולאחריה, הרב מברך. הכוס נשברה…

החתן והכלה יושבים בראש השולחן… המרק ירוק הוא ועיני השומן צפות על פניו… בחצר הכל מתהולל ושמח… מכריזים על “מצד החתן” ו“מצד הכלה”… הכלה עומדת באמצע האולם ואוחזת מטפחת לבנה; בקצה השני עומדים אביה, אמה, והקרובים אחד אחד… המה סובבים עמה… ריקוד הוא זה…“מי שברך”…

חדל החזון, הכלה אינה רואה מאומה… בחדר הם לבדם… הנר דולק… נכבה…

והשחר עלה למחר כאחר שינה ארוכה… האויר וכל אשר בו מלאים הֵד בּוקר, פרושׂ הבּוקר על הנחל, על הגשר, על האילנות אשדר מסביב לבית ועל בית־הריחים שהלבין מזוקן, העצים הגזורים רטובים הם מטל; אי אפשר לעבור עליהם שלא לנגוע ביד במקום החתך – יוַנקה כבר קם ומטפל בסוסים, החתול שוכב על אבן שבורה מאבני הריחים. עייפים הם האנשים מהמשתה דאתמול, אחדים מבליעים את התפילה. המחותן שלה לבוש שמיכתו השחורה יושב נשען על אצילי ידיו. הוא זוכר את הימים שעברו כשנשׂא הוא… זמרת הכנור מאתמול נכנסה אל לבו… בתו עוד ילדה היא… והוא החתן, אינו ילד, כחוש הוא.

השפחות מטהרות את הכלים ומנקות, התנור בוער עוד פעם, הזקנה הולכת הנה והנה, איש עני אחד נושך בחמדה בחַלה לבנה, כאיש שעושה זאת בפעם הראשונה בחייו; נותנים לו דגים, חתיכת עוף ומרק… כוהן הכפר שלח זה עתה את ברכתו…

השמש כבר עומד ברקיע, האויר חם. האילנות מתנועעים מרוח קל, ילדה קטנה לבושה לבנים קרעה בגדה; תרנגול הוֹדוּ מתנפח בגאון – האומלל הזה לא ידע שמוכן הוא לשחיטה עוד היום.

יוטה נראתה על הסף, מטפחתה הלבנה עלי ראשה מכסה את מצחה, כתוֹעה היא עומדת… שם הכל כמו מרחוק… מה עתה? היא תשען על ציר הדלת, האדמה כאילו תשוּפּע… הם שׂוחקים… השמש חודר – אחד המנגנים מכין את חצוצרתו: תַּ–תַּ–תַּ… הקול רועד… נפסק… נבלע…

עשר שנים רצופות עינה דויד–שמואל את חותנו וחותנתו, עת אכל על שולחנם וכל צרכיו עליהם. ויוטה הרתה ותלד, הרתה ותלד ולה בנים ובנות שבעה. כשחלתה ועל בעלה היה להשגיח על הילדים להלבישם ולהנעילם בבּוקר, היה קוצף אל זה. – הוא לא היה לומד הרבה, אם כי הספרים היו מונחים על שולחנו, ספר על גבי ספר. הוא היה גוער בעבד ובאָמה ויהירותו עוברת כל גבול. ידעו הזקנים מה טיבו, מי הוא בעל בתם היחידה, אבל לא דיברו נגדו, אף שלא בפניו. – בענין ההשגחה אסור לבן־אדם להרהר, הקדוש־ברוך־הוא הוא הקדוש־ברוך־הוא.

ויוטה גם היא נשמטה לשבת עם אביה ואמה בחדר, באין תינוק ביניהם… בעת שפניה רעים והיו שואלים אותה: מה לך, בתנו? לא ענתה מאומה ותדוֹם. – במעשי בעלה לא התערבה ולא אמרה לו דבר מטוב ועד רע. ה' הוא ה'… הבנים קטנים ורכים הם… ישראל’קל בכוֹרה הוא חלש… היא אֵם לילדיה… אִמה היא גם כן אם, אבל אין לה ילדים קטנים… בעלה שוחק על הרבי, והוא הלא למדן הוא… כשהיא ישנה בערב היא חולמת שמדברת היא עמו…

ודויד־שמואל כמעט אינו מדבר עמה כלל. הוא רק שואל, מבקש ותובע. – הוא כבר החל לעסוק במסחרים שונים ויאבד כספו וכסף חתנו. הוא כמעט הפיל את בית־הריחים למַשׂוּאוֹת בהמצאותיו לפרקים, לוּ לא נתעקש הזקן בכל כוחו שלא לתתו להתערב עוד בדבר… ויקצוף דויד – שמואל מאד ורק בחזקה נשא בשרו בין שיניו… בכל אשר פנה הוא רואה היזק, אם כי חכם הוא בעיניו ממשיבי־הטעם. הוא כבר קיבל שלוש פעמים נדה בזה אחר זה וכל הסכומים האלה היו לו לטרף.

יום ירדוף יום וזמן זמן. ותקצר רוח דויד־שמואל לשבת בכפר הקטן ויאמר לצאת העירה. – הזקנה מצטערת, לב הזקן כבד: איך תיפרד בתם היחידה מהם ולא ישׂישׂו עוד בבניה? אבל ענו אמן בעל כורחם.

שבוע שלם נעשו ההכנות לדרך, מהפכה בכל החדרים, פותחים הארגזים ומוציאים את החפצים גם מתחתיהם, סדינים לבנים פרושים על הקרקע ועליהפ מונחים תלי־תלים של בגדים; מיטלטלים ושאר דברים נאגדים יחד בכל פינה מתגוללות חבילות חבילות, כל הידים עסוקות והרגלים רצות לעזור במשא. שלוש עגלות טעונות כל טוּב עומדות לפני הבת. קשה היתה הפרידה… יוַנקה יושב על העגלה הראשונה, כובעו השעירי על גבחתו והוא מכה את הסוסים אחת ושתים, אחת ושלוש, הסוסים הולכים בכבדות…

ותהי יוטה כמתפלאת בבוֹאה אל המקום החדש, איוה אותו בעלה למושב להם. בעיר הדברים שונים מאשר בכפר, אין שם נחל ואין ריחים, האנשים ממהרים בלכתם והנשים מגביהות קולן כשהן מדברות. – בצאת השמש כמו גחים הילדים מחוריהם ופניהם מלאים אבק. – הגשם לא יברך ברדתו, והבוקר מתאחר לבוא… כשכלבים נובחים בורחים הנערים מפניהם. המים נקנים הין הין…

אביה קנה להם בית ברחוב התיכונה ואינם גרים בשכונה. הבנים הולכים לחדר. בכל שבוע ושבוע שולחת אמה עופות ודגים, קמח תפוחי־אדמה וירקות. דויד־שמואל עוסק באיזה מסחר, כלומר, מכלה ממון בידים.

אין מזל לחתן שלמה, אומרים הבריות, ועם זה יחשבוהו לכת הנגידים. אינם מכבדים את דויד־שמואל בעיר, אבל יראים הם ממנו.

כשכלו מסחריו בענין רע נתן לו חותנו פרס קבוע מדי חודש בחודשו; והוא החל להורות לקח לבני העשירים. יוּטה התביישה בדבר, אבל הלא בעלה אינו מלמד פשוט, רק מורה לשני בחורים העומדים לנישואין פרקי תנ“ך עם ביאור רד”ק, הפלא ופלא, דויד־שמואל יודע גם כן מעט בספר “חכמת־השיעור”.

אבל הנה ההורים בכפר אינם מרויחים עוד ברב, צינור השפע נפסק. – לפעמים הם נאנחים ומתחרטים על זה מיד. מהו ילוד אשה בלי בטחון? –

ואז, כשכלו המתנות הרגילות לבוא, סר רוח דויד־שמואל מרעיתו ויענה אותה עוד יותר. לעתים בא אל ביתו מעט שיכור. הוא התפאר כי מוחו סובל יי"ש בלי מידה…

רעיתו מדברת עמו רכּוֹת והוא מתקצף ואומר לה שאביה הוא שוטה…

את בניו חינך רק מעט, ואל הבנות לא שׂם לבו.

ותהר יוטה ותלד עוד ותקש בלידתה; ובקומה לא היו לה עוד פניה היפים.

בימים ההם שירתה שפחה נאה בביתם. פעם אחת… למה אספר לכם אותו דבר? יוטה התאבלה במסתרים.

כשלא היה לדויד־שמואל מה לעשות הכה את הבנים על לא דבר, פעם שבר גם כלים בחמתו; ויוטה לא הוכיחה אותו בדברים. גם בבוא הוריה העירה ובהציקם לה בשאלותיהם היא שותקת: אין דבר.

… מתו הזקנים. – האשה מתה קודם לבעלה שלמה: בּצוָאה היה כתוב, לחלק סכום מה לעניים, גם קרן קיימת השאירו לעירוב בעיר. – ויתר הפליטה אכל דויד־שמואל כשנתים ימים.

כל ימי הירושה התנהל הבית באיזה הרחבה, ואחר־כך, כשכּלוּ המזומנים, החל דויד־שמואל לעבוֹט את החפצים.

בתחילה מכרו את התכשיטים אחר־כך את כלי־הכסף. ויהי מחיר חפץ אחד לרבע שנה, חפץ לחודש, חפץ לשבוע…

ואז שותה דויד־שמואל יותר מדי צרכו… יודע הוא כי בזמן לא רב לא ישאר לו ולביתו מאומה; והוא ממהר להחיש את העת. כמו מוכרח הוא לכך, על פי איזה כוח רשע, המושל בו…

וליוטה קשה מאד להיפרד מן הכלים והחפצים אשר טיפחו הוריה. רואה היא בהם מעין שארית נשמה, מעין “קדיש” לדורות.

ודויד־שמואל כועס עליה בהיוָדע לו כי מַסתרת היא הימנו איזה דבר יקר לה, וכמעט אמר להכותה פעם בשביל זה…

כן כלו כל כלי הבית אחד אחד, ולא נישארו רק שני כיוֹרי־הנחושת, שעמדו זה בצד זה בשורה אחת על הקיר והיו משׂושׂ הזקנים בחייהם.

ויהי כיוֹר אחד לשבוע ולמחצית השבוע… ובאחד הימים הגיע זמנו של הכיוֹר האחרון, שארית השארית.

לשוא התחננה יוטה לפני בעלה שלא ימכור את הכיוֹר הזה ויניחוֹ לה, הוא אינו שומע בקולה ועיניו מלאות כעס.

פעם לקח דויד־שמואל את הכיוֹר מתחת למדיו וירץ לבית־הפקדונות לעבוט אותו ולהינקם גם בו.

ויוטה ישבה בעזבו את הבית ותבט מאחריו. – עיניה התחילו זולגות דמעות, והיא עוצרת בעדן, כדי שלא לחטוא נגד ה', שרצונו בכך. – היא נשענת על הספסל וידה נתונה על לבה הכואב.

הדבר היה בצהרים. בניה משחקים בחול, השעון משמיע את השעה השלישית וקורע את עקת הדממה…

יוּטה לא יכלה עוד להתאפק, ותשא קולה ותבך.

---

בָּעֵמֶק

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

בעמק נַחלוֹן, הנקרא על שם נחל גדול, הסובב שורה של רכסי גבעות קטנות ברוסיה הלבנה, ורחוק מכפר המושב הראשון יותר ממהלך מיל ורק בכבדות נבוא שמה בדרך משופע, יש ישוב קטן של שבעה בתי-איכרים ארבעה עובדי-אדמה, נפח אחד ושני עובדים, נושאי-סבל, וכל הבתים האלה משתרעים סביב לבית רחב לבן עם גג משולש לפניו השייך לאחוזת הריחים של אבן עם שני בתי-האוסם שלהם, העומדים על אשדות הנחל כראשי מצודה. והבית היה מאז ומקדם משכּן לאיש עברי, שמריהו-אביגדור לבית נחום-שלמה, שהוא השוכר את הריחים מאת אדוניו היוָני. ונחל את ה“חזקה” עליהם מאבי אשתו מַלכּישוּע.

אמנם בית-הריחים לא היה בנוי לפי תוכנית חדשה, אולם מילא את תפקידו באמונה. מימיו נאמנים הם ורבים ולא יכזבו; קמחו היה נמכר בשער בו מצא בעליו את מעמדו ופרנסת ביתו.

הגלגלים של הריחים סבבו על צירם, איכרים באים ושבים. עוֹמדות עגלות, שמביאים בהן בר לטחוֹן או מטעינים שקי קמח עליהן. לא רחוק מעט מחזק הנפח במסמרות את פרסות הסוסים והפטיש הולם. שומר הריחים ונושאי-הסבל עסוקים במלאכתם ושמריהו עומד על משמרתו מבוֹקר ועד ערב. עד ארבע פרסאות מסביב למושב הזה אין יהודים; עסקוֹ עם בני נכר. הוא מדבר בלשונם, מכיר את כל אחד ואחד בשמו ובשם משפחתו ובקרבו יושב אֵל אחר, שומר ישראל!

שמריהו-אביגדור היה איש גבה–קומה, לחייו רזות וזקנו קצר וחד, בשעה שדיבּר הניע גופו מעט, והוא נוח לכל אדם. לא כעס אם גם לא נעשה דבר כהוגן; ולא חיזק דבריו בשבועות וחרמות. הוא היה זריז בהשכמת הבוקר ובהשגחה על הריחים, זהיר בתפילה ובאכילה כיהודי וזהיר גם במשא-ומתן. מבית אביו הביא לו סאה של תורה ויראה. מחותנו למד לדעת את יגיעת-הכפים ועבודת האדם לצרכיו; ובטבעו התמזג הכל לאחד. בימות החול לא היה לו פנאי לחשוב מחשבות או להגות בספרים, אבל דרך יראים חרישי ריחף על כל מעשיו. בכניסתו לבית-האוסם וראה את השקים המלאים דגן או קמח מסודרים איש על גבי רעהו אז היה נופל פסוק לתוך פיו, קצת מעין המאורע כמו: ברכי נפשי את אדוני, או ברכת תודה פשוטה בלבו. ביום השבת, שבו שבתו הריחים באמת, בו שבת גם עבדו וסוסו, היה נזכר לרוב בפרשה השש-עשרה שבספר שמות, כי לא ירד המן ביום השביעי, וניתן להם לבני-ישראל לחם מִשנה מקוֹדם, ואיך יצאו בני-אדם ללקוט ולא קראו שבּת שבתון לה'. ובמוצאי-שבת בריש החודש, כי הגיע זמנו של קידוש הלבנה בחידושה ושתיקת זהרה נשפכה על פני כל הכיכר ההיא, היה זוכר בדברי תהילות: הוד והדר לבשת! הטבע אשר מסביבו לא ידע פדות בין חי ומדַבּר, בין אדם לאדם וישמור את מועדי העולם. השמש יֵצא ויבוא, הכוכבים יאירו. בקיץ יעטפו הגבעות עשב ודשא ורעו עליהם פרות ועזים וכבשים למיניהם. יאכלו וישבעו באין מחריד. להיפך, יתכסו השדות בימות החורף בשלג עולמים. נהר יקרש עד מבוא הריחים, מתחבאים המים התחתונים ונוזלים חרש. בין צפורי-כנף אין אומר אז תפילת שחרית, כי נסעו לבקש את אלהים בארצות החמות. ובין חליפות הזמנים האלה מצא לו בן-ברית כאן משכּנוֹ. בימי קדם יצא עם אבותיו מעבר לנהר חי בהרי יהודה, בבבל, בפרס, בספרד, בכל ארצות הגולה, ועתה פה קנוֹ!

ומלכישוע רעיתו, שגם הורתה ולידתה היו במושב ההוא, לא נתמזגה בכל זאת היטב עם האויר מסביבה, איזה דבר נשאר ברוּחה בלי מנוח. – היא היתה אשה יפה ולא חיבּבה את העבודה ככפרית. יראָה היתה את ה'; אבל לפעמים צר לה ביתה. בימי נעוריה, כאשר עלתה כפורחת, שאפה לבוא העירה. לא אזכיר ראשונות.

וכאֵם שתי בנותיה הבכירות הנשואות. שרה ולאה; שתאומות היו ביפין ובבנין גון. שנה שנה ילדו והיניקו בנים וגידלו אותם. אין שכּולה בהן, ובפניהן לא נדעך הנוער. בעליהן, בני סוחרים אמידים, היו עוסקים במסחר העצים, ראו ברכה במעשיהם והיו מחבבים את נשותיהם. לשמריהו ולמלכישוע נחת מאלה.

ועוד להם בת אחת צעירה, שמה מתקופת זמן המקרא: חולדה, והיא שונה מאחיותיה באורח יפיה. חנה רב וקסם במהלכה. אמנם הכירו בה מעט מתוּמת פני האם וקצת מטבע האב; אבל ברובה נשתמר בה חלק מאגדת-עם. בפינה מעולפה כמו זו גדלים נטיעים כאלה, והדם בא מרחוק. –

ולחולדה חליפות ברוּחה, לפעמים עזרה בכל צרכי הבית, עסקה בחליבת הפרות ובללה גם מספוא לסוס, בטרם בוא העבד; ולפעמים לא עשתה שום דבר, כל היום ישבה על סף בית-הריחים ושמעה לשירת האופנים, או עברה את הגשר הצר ותעתה יחפה על הגבעה. היא לא ידעה כתוֹב וּקרוֹא בספר, כי לא לימדוה דבר, ובקול שיר בודאי לא התחנכה וכל השירה אשר בנפשה מצאה מפלט בדילוגים וקפיצות או בגלגול גופה מראש הגבעה ותחתיתה; ובקומה אחר זה ותתנער מן האבק בנגינה קלה, אז נתמלאה הארץ מעין הד גן-עדן, לפני בוא החטא.

מקלעות שערותיה נוצצו כזהב, מעיניה נשקף טוהר של שמי-צהרים בימי הספירה; וכשהטתה את ראשה ונראָה צוארה הארוך רשמה כמו אילת צביה בת-שנה המתמלאה תמהון בחדוַת היער.

היא מצאה פעם נחש זוחל על האדמה, הרימה אותו ותעש ממנו ענק לגרגרותיה, ולא היה פחד בלבה. כי ראה אותה איש זר עובר ושב, היה תוהה עומד ומביט בה ויהי כנדהם בנפשו. בלילות יפים לנה בחוץ תחת כיפת השמים, לא כבנות ישראל, ואיש לא הזיד לנגוע בה. קרה מקרה כי שנים מזאטוטי הכפר התחרשו עליה יחד לענוֹתה במקום אשר עין לא תראם; ובבוא המועד ראו אותה שוכבת מחוק על מצע דשא ככוכב תועה – ולא קם בהם רוח.

ככה היתה בת-פלאים הרחק משאון בני-אדם וממגע אדם. עד אשר בא היום ובאו הצללים…

בוא אתי, קורא, ואנהלך למקום אחר.

כי נעזוב את העמק ונעלה אל הכפר הסמוך ונעבור בו עד שערו, עומדים אנו על פרשת דרכים: הדרך האחד פונה לימין והדרך השני ימשוך לצד שמאל. ואנחנו הולכים בדרך ההוא כשלושת רבעי שעה ונבוא שוב לכפר קטן, שבתיו באהלים קטנים, מעבר לכפר ההוא הולך ומשתרע יער גדול מהלך שעה וחצי באורך. אילן עומד על יד אילן משני הצדדים והענפים משולבים איש באחיו, כי לא היו שם יד אדם וגרזן. ומחשבות כבדות עולות על לבבנו בלכתנו לבדנו ואין איש אתנו. אולם כי נעבור את היער הזה עד תומו, והעולם פתוח שנית לפנינו. יֵקל לנו. השדות משתרעים לכל עבר והדרך משם והלאה כבר מרוצפת ומיושרה, אחת למאה פסיעות אבן נטועה מן הצד, ועליה סמני המספר מסומנים. הולכים אנו באיזו מנוחה, -שכחה מעמל החיים כבר ימצא האדם במרחב! – ואחרי שעה אנו עומדים לפני מבוא עיר גדולה ליהודים, עיר פרזות נודעה, אם גם אינה עיר–המחוז.

בבאר-שדה אנו – העיר בעלת הרחובות הארוכים והבתים הרחבים, שנשקפים מהם דלתות וחלונות לכל עבר. צר המקום ואוכלוסי העיר המרובים, כי מוגבלה היא במצריה. ולכן לא ידבקו בית בבית ואגף באגף. כל אב בונה דירה קטנה בשביל בניו ולוקחי-בנותיו בחצרו או באסמו וישבו צפופים איש על יד אחיו, ונשאו בעול הארץ, במסים והאַרנוניות, בין להממשלה המרכזית ובין להאַדנוּת הפוֹלנית המקומית, אשר לה שייכים העיר וכל הקרקע מתחת מושב רגלי בני-אדם, ועבדו עם זה לאלהי ישראל ועשו הכל ככתוב בתורה וכמצוה; ומעולם לא אמר אדם שם: רבה העבודה, אבקש בחיי שבר משנה.

אנשי באר-שדה היו יהודים טיפוסיים נודעים; גלגלי החיים שם היו כמו גלגלי-היד, אין פרוד דעות אין מפלגות ואין תהום רב בין מעמד למעמד. בתי-מדרשות קטנים, הפזורים בכל אפסי העיר, ימצא כל אחד את מקומו אצל חברו, לחריצות אין צורך, תחת ההתלהבות העברית מושלת כאן איזה קרירות ואין שום נתיב לילדי הדמיון.

מה לאדם שיבוא אחרי המלך, מלך קונה שמים וארץ, ואיזו “תכלית” ישיג אם יעמיק לחקור ולעין?

שונה לגמרי מתכונת היושבים האלה היתה תכונתן של שתי משפחות גדולות שבעיר וקרובות זו לזו, הלא הן: בני ראובן ובני יהודה, והנה אלה נוגעים לנו.

ראובן ויהודה אחים היו ופעולתם ניכּרת בזמן שעוד לא נשברה זרוֹעה של ממשלת פולין כולה, ויעשו מסחר גדול עם האצילים רודפי התענוגים ויתעשרו ויצא להם שם. בחייהם לא הכריעה כף האחד את הכף של חברו, ולא היה עושר האחד רב מעשרו של השני. אבל במותם ובהיחלק הירושה בין בניהם אחריהם – לראובן היו תשעה בנים ולוקחי-בנות וליהודה אחד–עשר – השתנה המזל: בני ראובן הוסיפו להצליח ולהרבות קנין, והם גם עשירי העיר עד היום; ובני יהודה, אם אמנם החזיקו מעמד, הנה נחשבו רק לבעלי-בתים אמידים. קנאה מוסתרת היתה שוררת בין שני האגפים האלה, אבל כלפי חוץ היו שלמים יחד והיו מתאחדים תמיד בימי “שמחה” או “חתונה” בבית אחד מהם וימלאו במצהלות שׂשׂונם את אויר העיר.

לעיר ההיא היה בא שמריה-אביגדור לעתים, לסַדר סחר הקמח שלו, או לקבל מלוה לצרכיו – ב“ימים הנוראים” התפלל בכפר גדול, אשר שם בית-משרפות–היין והצטרפו שם בני אברהם למנין עשרה – ובבואו העירה סבבוהו השדכנים, בדבר הנכבדות, שהציעו לפני בתו עם אחד מבני יהודה אשר ידעהו. בת שמונה-עשרה לחופה ובת שש-עשרה לאירוסין! ככה חקוק במנהגי היהודים. והנה הבטחת נדן משני הצדדים, משפחת החתן היא משפחה רבה, כאשר תדעו, וגם את הכלה מהללים. שמריהו כבר דיבּר עם רעיתו על אודות הדבר הזה והיא אמרה הן. שבירת קערות. “המגיד מראשית אחרית”! חוּלדה מאורשה לבן באר-שדה. בואי, כלה, לך ולחידת יפיך אכרע ברך, ואת כסי בצעיף פניך!

נפתלי בן יהודה, הבן השביעי בשדרת האחים, התיק זה ימים את מסורת משפחתו ויעזוב את המסחר, שהראה לו פנים זעומות, ויאָחז בחנות לממכר בד וצמר וגם משי לבגדי שבת ויום-טוב. אמנם בני משפחת יהודה, אשר הטו לו חסד קרבה, לא מצאו אצלו את כל המינים הנאותים להם. ובנסעם לעיר-המחוז, או גם לעיר-הפלך, בּיכרו את החנויות אשר שם על חנותו; אבל הרי בבאר-שדה ובסביבה יהודים הרבה. והנה ימי-שוק למכּוֹר, והנה סמוך לעיר גם בית למעשה-נופת ובו פקידים ובני פקידים, בקצרה, היה לו לנפתלי מעמד בחיים והוא גם איש ישר ונאמן. הוא מצא גם עזר באשתו ברכה. ברכה היתה אשה צנומת פנים ודקת בשר, אבל דברנית היתה וידעה להתהלך את הקונים בין מבני-ברית ובין שאינם בני-ברית.

החתן, משה אברהם שמו, היה בנם בכורם בן שש-עשרה וגדול כבן עשרים. לא היתה לו נטיה רבה ללמוד ובחלל החנות לא היה זמורה זרה, אבל הוא בילה ימיו אצל מלמדי גפ“ת, ויהי שם ל”פועל בטל" וּלבחור עברי מהמין הידוע, שמבלה זמנו בשעמום מאפס מעשה.

צריך אני להזכיר כי מסורה אחת, מסורת בית, היתה למשפחות ראובן ויהודה, להשתדך על פי רוב זה בזה. כשגדלה בבית אחד מהם נערה יפה או ראו בן חריף מתפתח, היה בא אח או בעל אחות האב ויאמר לקרובו: תנה את בתך לבני או את בנך לבתי, מדוע יֵצאו החוצה ומגורל נחלתנו יגָרע? רק אם להפך, אם לא יפה היתה הבת שהגיעה לפרקה, או כשלא היה כשרון רב לבן המיועד, כי אז חיפשו להם נכבדות מן החוץ. ככה האירו לבני משפחתם את העידית ואת הזיבּורית או הבינונית נתנו חוּצה. אמנם החתן משה-אברהם לא היה מן הזיבּורית, אבל גם מן העידית לא היה. והוא עתה הארוס של חולדה בת-פלאים. כן כתוב בגליון התנאים בחצי קנס ובכל תוקף אָלת הברית.

ניתן להאמר כי ברכה, אֵם החתן, לא ראתה עוד את הכלה. ובהגיע ימי אלול ועשתה את ה“חתך” בחיי יום-יום שלה, עזבה כל עניני החנות והבית לבעלה ונסעה לעיר אחרת על “קבר אבות”, כמנהגה אחת לשלוש שנים, עשתה את דרכה גם לבית מחוּתנה ותבוא לשם ביום אחד בצהרים.

בינה לבין עצמה לא היתה דעתה נוחה מן השידוך, אם גם האמינה בעניני “זיווג” מצד השמים. לה לא הספיקה מכסת הנדה בעד בנה הבכור; צר היה לה גם לתת את בנה ללכת לכפר, להיות סמוך על שולחן חותנו כמדובר. כה העמידה פנים, בצעדה על סף המחותנים הבודדים. אבל לבה התרכך למראה הסדר והנקיון שבבית.

חוּלדה עוד לא נכנסה אל החדר. אמה דיברה על לבה כי תלבש את המלבושים של שבת. וכאשר נפתחה הדלת ונראה אורה בבית, עמדה המחותנת כתוֹמר מקשה מהשתוממות ומפחד, כי לא ראתה מן יופי כזה עלי ארץ. אבל התאזרה עוז לגשת אל הכלה ותעבר בידה על ראשה ותשק לה. גם בשבתה אל השולחן לאכול ממתקים ופירות וחוּלדה נשענה על המיטה לנגדה, לא נגולה האבן מעל לוח לבה. לוּ מצאה במיועדה אחת מעשרה היה די לה…

עוד ביום ההוא מסרה לכלה את המתנה, אצעדה ושרשרת זהב, נפרדה בשלום ולא ביקשה להישאר, למרות ההפצרות שהפצירו בה. וכשבאה ביום המחרת לאותה עיר, אשר בשדה-הקברות שלה מצאו הוריה את משכנם, ותמהר שמה, פתחה את ספר התחינות והחלה להרצות בהן ולצקת נפשה, בתחילה על קבר האב, ואחר כך על קבר האם. היא בכתה משנה והורידה דמעות יותר מבכל השנים. מבלי שידעה מה עתה ללבה. – החזן “שפל הברך”, המפגר אחרי המתפללות, חזר על ה“מלא” כדרכו. ולא המתים ולא החיים יענו לו. אָפס חזון!

כלה הקיץ, גם החורף הבא אחריו עבר. האביב, שהביא רב מנוחה, גם הוא פנה; ואנו עומדים שוב באמצע הקיץ, ימי הגבלת הנישואין במועד שבת-נחמו, ימים אשר האבלוּת והקינוֹת עם “הנזיפה למקום” כבר חדלו בהם ואינם, ותחתיהם באות חתונות ושמחות-מצוה ליהודים. אין שכונה בעיר ישראל שלא יחוֹגו בה חתונה. וכן היה בבאר-שדה עירנו. ברחוב זה יקָרא לחתן תורה, ברחוב אחר מכינים את עצמם לקבלת חתן. אהלים רבים נטויים, שמשים רצים הנה והנה, העיר כמו מתנועעה ולה עתה פנים אחרים. גם אנשים שלא ישיאו את בניהם הלא קרואים הם לשכניהם ולקרוביהם. נערה אחת מבקשת בגד חדש מאביה, ואסמוֹ דוקא אינו מלא… צריך להעניק “מתנת-דרשה” להרבה פינות. אין חשבון לעת כזאת ואין גם קימוץ. בני-ישראל מכניסים בניהם ובנותיהם לחופה. העם יגל וירנן!

ובשבוע כזה נועדו בני ראובן עם בני יהודה יחד לנסוע לעמק נחלון, לחתונת משה-אברהם בן נפתלי עם הכלה חוּלדה בת שמריהו. גם אחד מהם לא נפקד עתה. ויצאו הם ונשיהם, בניהם ובנותיהם בשורה של מרכבות ועגלות. ויהי המחנה גדול. גם תזמורת שלמה יצאה עמהם; נלוו אליהם רב ושו"ב ושלושה שמשים. לאות חדוה יצאו גם איזה חתנים צעירים ואמיצי-כוח על הסוסים, אחד מהם נשא דגל בידו; וכה הלכו כל הדרך בשאון ורעש, ובני הכפרים אשר עברו בהם יצאו לראות וישתוממו לכל הכבוד והיקר העובר לפניהם.

ובהגיע המחנה לדרך המשופע שלחו רצים לבני העמק, להודיע להם את בואם, ויצאו אלה לקראתם מבית הכלה בתופים. בני משפחת המחותנים התוַעדו, צהלה ושמחה! קולות הידד, הדגל מתנוסס, החתן יוּבל כמלך בגדוּד. ותחרד כל הככר, כי לא ראתה פנים חדשות כמו אלה מעולם.

לרבים מן האורחים פינו את בתי האכרים אשר מסביב למלון, פינו גם את האוסם, ה“לצים” והאברכים שמחי-הלב העמידו עגלה מול עגלה ומרכבה מול מרכבה ועשו אהלים עליהם. הבעירו גם אֵש בחוץ ובישלו וצלו תחת כיפת השמים, ויהי המראה כמראה חוֹנים במדבר.

ואחרי-כן, כאשר נחו הבאים, רחצו והחליפו מלבושיהם, קיימו מצד הכלה ענין קבלת פני החתן; ומצד החתן באו גם הם לראות את הכלה. וכאשר צעדו הראשונים על מפתן הבית וראו את המיועדה יושבת בתפארתה כחלום בת-ציון נבהלו, ולא האמינו למראה עיניהם, כי אמנם תומת-יופי כזאת תפול בחלקם.

והלילה בא, “ליל מחול” היה מוקדש למין הנשים. ורק בסעודה ובמשתה אחרי זה נאספו גם הגברים. שמריהו-אביגדור היה בחדותא דלבּא. נדמו החצוצרות והחל בעל החליל להשתּפּך בקולו ולזמר ניגון “כל נדרי”… והעם שומע. כבר חצות-הליל. מבעד החלונות של האוהל הגדול כוכבים ניתזים.

ושינה רבה נפלה על האורחים כאשר חדלה הסעודה ומיהרו איש איש לנוח בפינתו. בחלומות של אלה לא אפלס לי דרך. החתן ישן על מיטה ושנתו ערבה לו.

זרח הבוקר ועיני איש לא ראו את המראה, כי הרחק מעט מן המושב עלה כוכב מאוחר מן השמים… ושתי נשים זקנות עומדות ומשגיחות עליו…

יום צום לחתן עם הכלה. הבדחן יתנה קינים לפי דרכו וה“כלי-זמרים” מלוים אותו. וכיסו הצעיף את פני הכלה בצהרים; יושבת היא כשיש על הכסא באמצע האולם והנשים מסביבה עומדות ומתאוננות.

בין-הערבים! השמים התאדמו ובא השמש ונשקפו מגרשי האדמה בשטח הנהר. העמידו חופה בפאר. אנשים ונשים נושאים אבוקות. שחור הבגדים נוצץ, החצוצרות תוקעות. גם איכרים ואיכרות באו לראות המחזה. הרועים מעבר לנהר איחרו להשיב עדריהם. וחנו הם ובקרם מעבר לגבעות. איש עומד על יד איש. הכלה העטופה עומדת באמצע כאלילה הודית. סובבים אותה בהקפות. קידושין כדת! – קורא הרב את הכתובה ושובר את הכוס. קריאת “מזל טוב!” מרעים התוף, המצלתים רועשים. והנה אש מתלקחת עולה מרחוק ומאדים האויר. ידידי שמריהו-אביגדור האיכרים בקשו לשׂמח את לבו. ויאספו עצים דקים יבשים ויעשו מהם ערימה ויעלו מדורה. ורושם האש המבוערת, בשעה זו, כשעת משרפות עצמות בעולם העתיק בימי קרבנות אדם…

בקום החתן משה-אברהם ממחרת הבּוקר וילבש ויתעטף בטלית החדשה ממעל לראשו, מצא מעין מגן ומחסה… הוא עומד ליד הקיר ומתפלל בסירוגין. החלו אנשים להתנער ולבוא החדרה אחרי השכרון והחדוה של “ליל המשתה” מתמול, שעבר בהוללות, בריקוד ובמצהלות. גם הנשים באו למלא אחרי המנהגים הנהוגים באסרו-חג של יום החופה, והכלה עוד אינה.

כל שעת הבוקר יושבת אמה במלוֹנה, אשר ניתן לה בבית האיכר בשביעי, ותפצר בה לקום, ופני העלובה מוּסבּים על הקיר. —

ואחר הצהרים, כאשר אחד מן הקרובים העשירים אץ לדרכו, והמרדה היתה רבה, קמה הכלה ממיטתה, כי חשה בראשה, עזבה את בית-מלוֹנה ותמהר ותרד שנית אל מימי הנהר – ולא עלתה.

עוד בערב ההוא הוציאו גופה מן המים. כל הלבבות נקשים מאבל ואין אומר. איש לעברוֹ, גדול הכאב!

ולאט לאט עזבו בני המחנה את העמק, בשורה אחת באו ובשבעה שבו, כי נכלמו. השמשים היו לשומרי המתה. החתן מוכה תמהון!

ויאסרו ביום השני בבּוקר שתי פרות בעגלה וישימו עליה את המשׁוּיה ממים. ויצא שמריהו-אביגדור הוא ורעיתו העירה לקבור את מתם. ותגעינה הפרות בדרך. נתנו לה, לפלאיה, אנשי באר-שדה אחוזת קבר ולא דיברו דבר.

ויהי חוק מימים ימימה, כי יבוא איש ואשתו פעם בשנה לתנות להולכת ולא שבה.

---

קַיץ וָחֹרֶף

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

שושקה – כפר גדול ורחב באוקריינה היפה, בעמק עקלתון על יד רכסי־גבעות ועל יד היער הגדול הנשקף ומשתרע לשני צדי דרך־המלך עד אוּמן רבתי, משוש כל הישובים מסביב. ונחל יַתְרָן מפלג את העמק ועושה אותו לשתי חלקות־אדמה או שדות. השדמות מתחילות מיד בצאתנו מלודיזין העיר, והן הולכות ונמשכות לאורך ולרוחב, והעין לא תשבע לראות בקמה. משם יפלס לו הנחל נתיב, הולך וסובב, פעם ירָאה מאֵם־הדרך, פעם יעלם תחת גבעה נישאה, עד כי בשושקה ימצא כר נרחב, בטרם הלוך ילך מזה להתאחד עם נהר אומַן וּלהיבּלע עמו ולרדת בבּוג. – פה, בשושקה, תלוה את היתרון עוד חזות של תמהון ופניו לא יחָלפו, רק בגיחוֹ מהקרח והכפור במות החורף ויבוא אביב. הנחל לא ישקה את הגינות והשדות, כי הגשם ממעל עושה את מלאכתו באמונה, אבל הוא יוסיף להם רוָיה. הדבר אשר יעשה בתמידוּת הוא – להניע בכוחו את הריחים של מים ולטחון את החיטים ואת הדגן את הכוסמים, שמביאים האיכרים מרחוק ומקרוב טעונים בעגלות שקים שקים. את בית־הריחים בנו אדוני הכפר שושקה אבני־גזית מאבני המקום; והיה יהיה עם קול האופנים ומשברי־המים אשר מסביבו ועורק החי אשר בכפר וּלהשמעת דפקוֹ...

וכל אשר נרחיק מן הריחים ולמעלה תקטן בת־קולם, עד כי יאָלם הֵדָם ויקָבר במנוחת הבתים הנמוכים. נטועים הם הבתים עם גגות־התבן וגדרי עץ או אבן שלהם, ובכל אחד נראה יד עושהו, איזה דומיה שוררת שם, גם אם תיחָצה כפעם בפעם בנביחת כלב או מעגלה טעונה עוברת. האדנוּת הפוֹלנית כבר חדלה והכפר הוא ממשלת־עם וישוב־עם. איכרים פשוטים יושבים בו, איכרים עמלים להוציא מן האדמה את יבולה, ואם שנת שובע לא תבוא אז יעבדו ביער הסמוך בגזירת עצים, או נשׂכרים הם להוביל את העצים הנגזרים בקרונות למרחקים. ובאוּמַן אין מסילת־הברזל בימים ההם, וכל המשאות יטענו על עגלות ההולכות לשדה־לבן מהלך שבוע. כעוברי שיירה במדבּר.

לכל אחד מן האיכרים ההם נחלה ובית. אשה ובנים, שור וסוס, כבשׂים ועגלי־בקר; את החזיר ינחרו פעם בחודש; ויהבהבו את שערותיו באש, ועלה יעלה עליו הלהב, והיה יום הנחירה לחג קטן. ואת האוזים והבר־אוזים, תרנגולים ותרנגולות יביאו בכל יום־השוק העירה יחליפו אותם בכסף. כעמהם כן יעשו עם הביצים, תפוחי־אדמה, בצלים ואבטיחים וירקות, עם פרי העץ בעתם ותבואת השדה. עובדי אדמתם לא ישבעו תמיד לחם; היי“ש חביב עליהם, והוא המלאך המלָוה אותם גם בשנה מלאה גם בשנת בצורת. כשהם שותים שיכור אז צועקים ומריבים איש את אחיו או כורתים ברית ונושקים איש ורעהו. וכשהם נותנים בשיר קולם, בשובם הביתה באישון ליל – הרי זה קול ענות בני־אדם, שלהם קישוּר עם האדמה אשר מסביבם. וזאת למוֹדעי, סיפורי הוא מאלה הימים שבית־המרזח עוד פתוח היה לרוָחה. איש איש יושב על יד שולחנו ועל יד כוסו ושותה לשמו ולשם החבורה. לא ככה היום, שהיי”ש נמכר בבקבוקים חתומים העומדים כאילמים שורות שורות כסמים בבית־מרקחת… הימים הראשונים היו טובים מאלה!

מרתה, הבת השניה של וסיל קוּטְשֶרֶנְקָא, שאחוזתו במורד המגרש המוביל אל הנחל, היתה מלכת־היופי שבכפר. קומתה גדולה, לפניה וּלמבנה גוה תכונות אַדנות, אִמה שרתה בבית־האצילים ימים רבים. – דמה היה היסוד הזה האחד בשלוַת הכפר. לוית־חן למהלכה ורשמי פניה הבהירים הרעידו את לב כל איש שהיה נפגש עמה, מנער ועד זקן. ולַדימיר חדוביץ, היה בחור חסון כאלון, כמעט נשתגע בראותו אותה מרקדת בין רעוֹתיה במגרש בית־המרזח, ובשלחו ידו לחבקה דחפתוּ בחזקה, עד כי נפל מלוא קומתו ארצה, ויצא לבו וימצאו אותו ביום ההוא נחנק באבנט מכנסיו באוּרוַת סוסי אביו – ויהי הדבר לשיחה בכל הכפר. מַקסים דוּבּרוֹביץ רעהו רדף אחריה, בהיותה בשדה לבדה; ותקח מרתה את החרמש להכותו נפש, והוא השתטח לפניה ויתחנן שתדרוס עליו ברגלה… בבוא האביב וכל בהמה, חיה ועוף ועץ־השדה יחדשו נעוריהם, באו זאטוטי שושקה ויזמרו בחלונה בליל: “קומי, נצא אחריך, נרוצה!” שמה היה בפי כל איש ואשה; ותקנאנה בה הבנות, ויאהב אותה כל בחור. היה היה הדבר כמו צילה מרחף בכל מעשה־אהבים וקסם־מראיה חָרוּת במוחות ובלבבות. גם הכלבים לא יחרצו לשונם לה, הפרות הולכות אחריה, כי תשב בקרון אביה ידיה אִתּה להטות את הסוסים גם בשיפולי ההר וכאחים ישמעו לה. וקול מצהלה יחרד כל גבר ולנהם סוסיה יִתּר כל לב. היא ידעה את הבּוקר ואת הערב כאשר יֵדע החי את מועדי הטבע. את החלב שתתה בלגימות ואת הלחם חתכה בסכין כגבירה, את השכנוֹת הרעימה בכל פעם ותעלם פתאום בעת הביטו אחריה, או להיפך: כמו להָשֵם כל עובר ישבה בכותנתה המבריקה על כרכוב של בית אביה. כוכבו הקבוע של הכפר היתה ופליאת כל לב. –

בין מלכא למלכא היה הדבר. העם נהרו המונים המונים לבית־התפילה להישבע שבועת־אמונים למלך חדש, שעלה על כסאו, ומרתה יושבת על עץ כּרוּת לפני סף הבית לבושה בגד־שבתה האדום עם כותנתה מעשה אורג. כל עובר עשה אות־צלב במחשבתו בראותו אותה. כקסם הופיעה אותו בוקר בהוד יפיה, פלחה את הלבבות. פעמון המגדל של בית־התפילה הרעים בקולו כביום תרועה, והקול חזק ומרעיש. הוי, כישופי־אשה! רעם היופי! המושך בפעמון דבקה נפשו בה.

אוֹסיפ בּוֹשנקוב, איש בלי אב ואם ואסופי מן השוק, גדל פרא, ויהי רועה חזירים, מנהל סוסים ועוזר לנפח. הוא עבד בצבא וידע מעט לכתוב, והיה איזה זמן מעין מזכיר בבית־הפקודות אשר בכפר פיליפיה הסמוך; נכשל בדבר ונפטר מעבודתו, ויחי ימים רבים חיי צועני, הלך מכפר לכפר, עבד יום או יוֹמַים, או ביקש חסד. אחר זה היה לרצען ומכר את המנעלים שניתנו לו לתיקון. בימים ההם נפגש עם כוהן שושקה, האב קוֹנסטנטין; והלז, במות עליו אשתו ואסור לו לישא אשה אחרת, לקח אותו לעבד, וייטב לאוֹסיפ בבית הכּוֹהן ונפשו מצאה שם מנוח. מקום משכבו היה באגף השמאלי ושם לו שולחן וארגז לנכסיו. ואחרי ימים נתעלה במשרתו להיות מושך בפעמון בית־התפילה ויחבב את מלאכתו זו. הוא שתה כדת. אבל רק לפרקים השתכר. לפעמים לקח את המכמורת וילך לצוד דגים בנהר ויבוא עד טבורו במים. ואם לא היטיב בעיניו את אשר צדה אז קרע את הדג חי וישלך את הקרעים המפרכסים המימה. ובאלה הימים כבר נשבּה לבבו ממַרתּה ומפחד יפיה והוא השתוקק לה כאשר יתאַו הארי לטרף… את מוסדות הבית היה יכול לעקור בעת ניצבה בצלם לפניו. נפשו התעלפה מחמדת־בשרים בעת נפגש עמה ברחוב או אצל שוקת המים; וכל המית סוס דוהר, עובר דרך הכפר לעיר־המחוז, נשאה את רוחו. ופעם ראה בחזון כי לקח את הנערה בציצית ראשה ויסחבה סחוֹב אל נקרת הצור, ויחָבקו שניהם יחד, ותצעק המכשפה ויפתח את סגוֹר לבבו ויתן לה למאכל…

בעלותו אל מגדל בית־התפילה למשוך בפעמון בעת עבודת־המשיח, כמו נקהל כל אשר בו להריע משוּגתוֹ, הפעמון מרעים, משמיע את קולו, ובדמיונו כמו פעמון המגדל של הכפר השני יענה לעומתו, וגם אותו של הכפר השלישי יתן קולו; והיה יהיו הצלצולים לתרועה רבה – והוא את כל הפעמונים יחד הוא מושך, ככל החבלים כמו רוּתקוּ יחדיו בידו והיו לחבל אחד, והוא מחזיק בו, את שיניו הוא תוקע בו, גם ברגליו אוחזו, ולשונות־ברזל יכו בחזקה במכסה־הנחושת המוּצק, וישָמע קול אדיר, קול יוצא אחרי קול, וקול עולה על קול, המיה גדולה מנסרת ברקיע, והקולות יהיו לחרדת־אלהים, לשגעון־אהבים; כל העם בבית־התפילה נופלים על פניהם ויתמוגגו וינשקו את האדמה אשר מתחת לרגליהם, סערת הנפש כי תצא ממחבואה מי יעצור בה ומי יציב לה גבולות!

מחריש ומשתאה עמד הלילה בערב ראשית הסתיו. הטבע, אשר חגג חג בריתו בימי האביב ולבש מעטהו בשדמות הקיץ ויתן מזון ומחיה לכל בריה, חום וקיץ לכל נפש – עושה הכנות לשבּתוֹ הגדולה. – עוד אוכלים השור והפרה את קציר העשב וילקטו את הספיחים - בחדריו פנימה של הטבע תינעלנה הדלתות לשנת החורף… ומלאכי היער מתגנבים ובאים למערותיהם והאילנות עומדים אילמים, בהמות־שׂדי חולמות חלום האופל והכלבים תולים את זנבם אחור. מנוחת הנחל כמו מכבידה על הלב, כל הארץ מלאה איזה משא קשה, והשמים והכוכבים אשר ממעל ישמרו את הסגוֹר בם. יום ה' לשבּת החורף והסתיו, יום ה' לשכון בערבה. —

ותעה תעתה מרתה בלילה ההוא ותסובב את הגבעה הנשקפת על פני הנחל. מימים ימימה אשר קול פעמון יחריד את נפשה בכל פעם. עשרים שנה גדלה כצמח השדה ויהי לה לילה ללילה ובוקר לבוקר; ובהחל שנת העשרים ואחת, בשלהי הקיץ, כמו רוח אחר בא אִתּה, כמו איזה סוד מוזר בנפשה משליך מעליו קליפתו, לבבה תוהה ומבקש דבר נחרץ. – חליל הרועה יקרא באזניה איזה דבר פלאי, וגם המית גלגלי־הריחים מניע את רוחה. מאחרת היא לקום משנתה ומאחרת היא בנשף. היא ראתה את אוֹסיפ לא פעם אחת ולא שתים ותפן לו ערפה – או גם עמדה ותעצום עיניה. היא חלמה פעם שהקיאה דם; גם חלמה כי עלה הלהב ושרף את בית אביה וינהמו הסוסים והבהמות ממחנק העשן; חלמה כי לקחה כלב בין ידיה ותפילהו ממורד ההר על הסלע ונשברו עצמותיו, ותקם ותלך בכל בוֹקר ובוֹקר לשאוב מים, ותקם ותלך בכל ערב. היא עמדה מאחורי הגדר. פעם ניצבה על הגבעה בקצה הכפר תקח חַלקי אבנים ותשליכן אחת אחת המימה. היא ישבה על הצור ותבט על מרחבי הנחל לאור הלילה.

ואוֹסיפ ניתק ביום ההוא ביד נעלמה ממקומו ויחץ את היער לאָרכּוֹ וּרכבּוֹ והגרזן בידו להכות אילן אילן על דרכו, לעורר אותם משנתם. הוא אמר ללכת לאוּמַן העיר, ללון שם בלילה. שלושה שקלים הפעם באמתחתו בכסף טהור וגם מספר פרוטות של נחושת קלל. הכסף מצלצל בכיסו, לשוא ישנס את רגליו ללכת למחוז חפצו. כמו במעגל קסם הוא אחוז, הוא תוחב את ידו לכיסו וממשש במטבעות… והוא הולך ושב הולך ושב, עד כי נקרב שוב לכפר ונפשו כמו מריחה הד חיים מרחוק. צלה של מַרתּה מרחף לפני עיניו, לוֹ הדבר כמו קפץ בפעם אחת חצי מיל והוא עומד מאחוריה. יושבת היא המכשפה על הגבעה – ויתפושׂ אותה אוֹסיפ בראשה, לבבו נרעם, כוחו יגאה, קפצה הנערה ותאמר להישמט ממנו; והוא אמר להשליך אותה המימה אם לא תישמע לו. הבריק הטבע עוד פעם אחת, ויתעורר הסתיו לחרדת עולמים, ויהי כל הככר ללהב והנחל ניתר ממקומו. כוחות שונים נלחמים ונשמעים זה לזה. —

ואוֹסיפ לא יסף לדעתה, כי נשבוֹע נשבע לה כי יעלמו עקבותיו עוד בלילה הזה וילך לו מהכפר ולא ישוב ולא יראה אותה לעולם. והיא שבה בית־אביה ותהר ותלד, לחריקת שן הוריה. ותיניק את הילד ותקחהו על שכמה ותיאָרש לאיש רוסי גדול, שעבר דרך שושקה וירא אתה ויקחה לביתו. ותלך אחריו כאשר ילך הכלב את האדון.

---

אֶת קָרְבָּנִי

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

טֶרוֹבֶה, כפר דל בפוֹדוֹליה העליונה, רחוק שנים-עשר מיל מדרזנה העיר, על יד מזבז עיר הצבא, הטבע לא הראה שם את ידו הנדיבה, ולא רב הוא הדגן אשר יגדל שם, דלים הם תפוחי-האדמה אשר יצמחו, והאנשים – קטנים הם מאחיהם בני רוסיה האדומה. לא שחורה היא האדמה שם, לא מרחיב הוא אופק השמים, ועצי היערות צנומים המה ובפניהם שוּלח רזון. לאשר יקראו כאן בתים, הנה זאת באוקריינה אוּרוה לבהמה דרה או לחזירים. אנכי אקרא להם מלון לקשי-יום, גם את האוהל של התבן קל לא ידעו פה. מספר הצאן והבקר ימעט משנה לשנה.

עיור הוא הלילה בטוֹרבה, אין בית מצית נר; כל יושבי המקום הוזים שוכבים מעבודת היום לא נתנה טרף, ובנבחת הכלבים הרעבים עולה קול יללה נפסקת. מי מילל כי לפני ארבעים או חמישים שנה מעל משל בככר ההיא אציל פולני מִמשל רב וימלא את כל המקום בשטף חיתו? הארמון הגדול מעשה-אבן כבר נחרב. הראיתם שלד שנשרו שיניו? יש לחיים מפלצת, והעוני שבא בידי אדם הוא גדול מזה שבא מן הטבע; זה עושה את כל אשר מסביב חרש ואין שומע…

לעז אני מוציא. הנחל אשר היה שם אינו חרש. איני מדבר משלהי דחורף, עת יפרוק מצוּדת הקרח מעל גבו וישטוף בשצף קצף להסעיר בקול סואן, אז ישמע למרחוק, אך גם בשאר ימות השנה לבו לא ירגע. דוקא בבוא הקיץ, ימי מרפא לכל חי, בקרבו כנשמת חיה סוערת שואפת לחיי בן-אדם או בהמה, וחוק מימים ימימה, שיטבע בו אז בעל-חי ויבּלע בו. יודעים הם כל גרי הכפר תפקידו זה. ואם לא יצור נפש חיה אז הוא מכה גלים ומתירא כל אדם לרחוץ במימיו, פן ימשך בציצית ראשו תהומה. כאמור, זה חוקו מימים ימימה, ואיש לא בא אל סודו…

מהלך מיל מטרוֹבה נפתחה מחלקה חדשה לבי-דואר של סוסים. היו ימי מדידת חבל אדמה זו, ועל הפקידים היה לנסוע בכל פעם ממקום למקום. וַסיל אַבּרמוֹב היה שומר הסוסים ויהי משכמו ומעלה גבוה מכל האנשים. הוא אכל לפרקים גם לחם לבן שׂכרוֹ, וימשוך את עיני הבריות במנעליו השחורים, שהביא עמו מארצו הרחוקה. בכל יום ויום הוא בא לטרובה להשקות את הסוסים; והביטו בו ואמרו: איש-צבא הוא זה או מִשנה לפקיד. בימים אלה גבר החום מאד; והעם לא הרהיב נפשו לרחוץ בנהר, כי עוד לא נטבעה בו בהמה או גם אדם, וירא כל אחד ואחד פן תבוא עליו פקודת הנחל. ויחר לוַסיל הדבר, כי לא האמין בכאלה, וימהר ויפשוט את בגדיו ויקפוץ המימה. ויתפשוֹ גל אחד ויאמר להורידו מטה, ויאָבק וַסיל עמו, כפשׂע היה בינו ובין המות. הוא התאזר חיל והגל רודף אחריו. וישׂחה בחזקה. והנה הוא בא בין שיני המים; לוֹ הדבר כאילו דגים אוחזים בכפות רגליו ומושכים אותו למטה. הוא יגבר וישׂחה הלאה. הוא נמלט לעבר השני – ולבו בל עמו.

רד היום, וסיל שאל מאת איכר היושב לא הרחק מהחוף מכנסים וכותנת-בד. שׂמם עליו וילך לדרכו למצוא את הנתיב להגשר. לוֹ הרגש שפניו פרועים והוא מכסה בידיו את לחייו הרטובות. הוא עובר את הגשר המתנועע מתחת רגליו ובא אל המקום אשר שם פשט את בגדיו והם נעלמו. הוא יושב על אבן, כי עיף הוא, ומביט לפניו. אותו הרגש שיש להם לבני-אדם הנמלטים מסכנה אין לו; אדרבה, איזה דבר בוחן אותו ולבבו תועה.

כה עבר עליו אותו היום והיום שלאחריו. נשמע הדבר כי נמלט מן המים, ויתפלאו על זה, שאלו אותו לגוף המאוֹרע, והוא רק מנענע בראשו ואינו עונה. חדל גם לאכול. כמו סר צלו אשר אתו. –

היום היה יום מעונן. וַסיל קם ממשכבו וירגש כי באה עתו. שלם היה בגופו ואין לו מיחוש, אבל איזה דבר דוחף אותו. הוא נזכר כי חלום רע ביעתהו, כי שני דגים גדולים קרעו אותו חיים וירגש בבשרו את שיניהם הקרות. הוא טיפס על גג האוּרוה ויבט לכל צד. השמים נמשכים ממעל והארץ מתחת ורגליו כבדות. הוא נזכר שברח מאמו זה עשר שנים, ולא תדע איהו. לוֹ הרגש שעליו לראותה עוד היום והוא יורד וממהר ללכת, אבל מיד נטה מן הדרך ופנה לעבר השני. הצהרים הגיעו. הוא נטל את אבק הטבק מצלחתו ומעשן בחזקה. הוא הולך הלאה, והנהו עומד לפני הנחל וקפץ בבגדיו המימה; הוא מצא הפעם את המות בין גליו. נתן וַסיל לשׂר-המים את שלו…

רומנים קצרים

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

---

בסתר רעם

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

בשכבר הימים החילותי לתאר את חיי האיש, נושא סיפורי זה – חיים שמלאו את לבבי. אבל אז לא עלה בידי לגלם את הנפשות וגם לצרף את המאורעות לפי חזות-עיני והגות-רוחי. ואכתוב שתים שלוש דלתות ופסקתי מיד. – עיר לוטון מקום המעשים הללו, לא עיר-מולדתי היא. בימי עלוּמי באתי מחבל רחוק עם הורי בשעריה אז כמעט לא ידעתי עוד סיפורי בראשית. ואעזוב אותה ואינני עוד נער. ונפתלתי גם אני עם החיים ונשכני נחש השירה והחטא. ועל חטא קדום גם סַפר אסַפר.

א: בַּעַל הָרֵחָיִם

שלמה ה“אדום” היה העשיר ביותר בלוטון ואדון העיר. סמוך לשער היה מתגורר בארמון יפה, אשר לו יותר מעשרה חלונות פתוחים אל הרחוב ולפניהם אילני-מצל. במרכבה רתומה לסוסים דוהרים היה יוצא לדרך ועבד אחד מלַוהו תמיד לשרתו. שלמה היה גבה-קומה, בעל צואר אדום ופנים אדומים, וגם בשערות זקנו, שכבר עלתה בהם שׂיבה, ניכּר היה צבען האדום. הוא היה איש שאינו אוהב לדבּר, עוצר ברוחו ומכלכל את מעשיו. את המכנסים היה נותן במנעליו הגבוהים, בימות החורף היה חובש לראשו כובע שעיר, ומלבושיו לא ארוכים היו ולא קצרים. בבית-התפילה היה עומד על יד ארון-הקודש ופניו מוּסבּים אל הקיר, כי לא אהב את ההמון. הוא שליח-הציבור, הוא ולא זה העטוף בטלית ועומד ומכרכר לפני העמוד. לשבטי-ישראל תורה ובני-תורה, ושם השמים גם פוקדים על הרעות ועל הטובות, אבל פה בארץ אך העשיר מושל. הנך בעל עשרת אלפים רו“כ, והנה אתה אדם חשוב; שלושים אלפים באוצרותיך, והרי אתה פקיד-צבא ממדרגה הגבוהה; יעריכו את הונך למאַת אלף והנך בן-אֵלים, ולך הכּוח, הגבורה והתפארת, גם ההוד וההדר. משל אחר: הנה מאזני משקל, על הכף האחת מונחים למדנות, בקיאות, חכמה ותבונה, מצוות ומעשים טובים, ועומדים עליה צפופים זה בצד זה הרב דמתא, השו”בים דמתא, מלמדי העיר וחזניה, כל בעלי-הבתים, הגבאים, ואפילו נגידים סתם. – ועל הכף השנית ניצב הגביר דמתא ועיניו מביטות פעם בזעם, פעם בחסד. הלא הוא כל יכול, הלא בידו נמסרו המפתחות ללשכות העולם; והוא ברצונו מפזר, ברצונו מקמץ, ברצונו מרמז לאחד מן הקהל לבוא אליו ונוטה לו פנים לשיח עמו במשך איזה רגעים, וברצונו מטיל אימה ומביא נשמת בן-אדם לידי עלבון.

לשלמה ה“אדום” היה בית-הריחים הגדול שנבנה על יד אשדות המים בלוטון, וטחנו בו קמח, לא לצרכי בני הסביבה בלבד, כי אם על מנת להוליכו למרחקים. מסביב לבית-הריחים היו מתנשאים אסמים רחבים בנויים עץ ואבן, ובהם היו ערוכים שׂדרות שׂדרות שׂקים מלאים דגן וחיטים ושׂקים מלאים קמח. מבּוֹקר עד ערב באו אל המגרש עגלות עגלות מכל הכפרים אשר במרחבי לוטון, הללו פורקים תבואות-שדה והללו טוענים שׂקי-קמח. איכּרים ונושאי-סבל ממלאים תמיד את כל הכיכר. סוסים אוכלים לשׂוֹבע מאשר נותנים לפניהם ועוֹרם מטולא לבן מלובן הקמח. וגלגלי הריחים סובבים על צירם וקולם מנַסר ועולה משטף המים. הנחל רחב והולך ומשתפך בכוח ובעוז ונותן מחילוֹ לבני-אדם. בראשית היתה הארץ ועליה נתפשטו המים, ואחר זה נראה אופק השמים.

וגשר גדול חוצה את הנחל ועובר מעבר לעבר, וכוּכים עגולים פתוחים לרחבו, למען תת מוצא למים מתחת. שלמה עמל בכל עת לחזק את הגשר, לישרו וליפותו; והיו לו עובדים מיוחדים שעסקו בבדקו. אומרים שבימי שטף גדול, כשעבר הנחל על גדותיו ואמר לעקור בחזקה את אשר נטעו בבטנו, נלחַם שלמה גם הוא עם גלי המים ויִפח גבורה בלב ההמון, שנתקבצו מכל עבר, לבנות חַיִץ ולעמוד בפרץ.

לשלמה ה“אדום” היה גם כלב נאמן, קשור היה בשלשלת סמוך לַדלת הרחבה המובילה לחצרו, וזה בודאי שלא כדרך היהודים. בעצם לא חיבּב את המצווֹת ביותר, אבל פעם אחת קנה תיבה מלאה אתרוגים כרוכים עוד בצמר, שלא ידע אדם בהם אם נקיים ושלמים הם בכּל או כתמים מעטים באחדים, למען יזכה על כל פנים בגוֹרל. – הוא היה שותה יין בסעודתו אף בימות-החול, אוכל דגים בערב, ודרכו להשען בין מאכל למאכל במצחו על ידו ולחשוב. הוא חי על האדמה, והעולם פעם הוא מלא ופעם הוא מתרוקן. יש גובה לאילנות, לזכרים, ומסביב להם מישור וגם מדרון. אשתו הקטנה חולנית היא. כשנישאת לו, -והוא היה אז עובד אצל בעל-אחוזה. – בריאה היתה וגם מצאה מעט חן בעיניו. עכשיו תועה היא בחדרי-הבית הרבים והרחבים והעושר אך כמעמסה לה. – נושא אתה עיניך, והנה אָמה בשחרית גופה באה החדרה ומסירה את הכּלים מן השולחן וזרועותיה אמיצות כבדיל חי. מנסר הגלגל ברקיע ובכל מלוא הנפש; ולך החפץ אז להסיר את קירות הבית מלפניך ולשרוק לכל חי, כי יאָספוּ וילַווּ אותך.

יותר ממאה וחמישים אלף לאיש זה, ולוֹ גם נכסים וקנינים, חובות ושוברות, והוא אחד בעיר: זוחלים בה בני-אדם כתולעים ומתעסקים בפרנסות פעוטות, בקבוֹץ גרה לגרה ופרוטה לפרוטה; ואחר שוב מוציאים מעט מאשר קימצו ומטפטפים בכל הוצאה והוצאה דם מאצבעותיהם. בודד בודד הגאון במועדו, המשורר במצָרו ואף העשיר בעשרו!

ובלילות הקיץ, כשתוקף החיים התעוֹרר בגוף המוצק, במועד ישכון בו כל חי במערתו וכל בשר במיטה, ההוָיה חולמת את חלומה והיוצר אף הוא מניע בכבדות את גלגלי המכונה, אז קם שלמה ה“אדום”, עוזב את ארמונו, חובש את סוסו ורוכב עליו; הולך הוא לרעות את נפשו. הסוס דוהר ונושא עליו את מי שאוחז בו, והוא מניע בכל פעם את הרסן, מכה ברצועות העור באויר עד אשר נשמע קול. לוּ היה יודע לירות בקנה-רובה, כי אז היה מהדק את הכפתור. כּוח עצור, עצור מאד, יפלס לו נתיב! –

ב: שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת

שני בנים נשואים היו לשלמה ה“אדום”: חיים-יונה ודניאל-המשי. אחים היו לאותו האב ולאם אחת, ומה שונים היו!

חיים-יונה “הבן האהוב”, היה דר באגף הימיני של ארמון האב, לוֹ היתה אשה גבוהת-קומה ובעלת-שכל, והיא מנהלת את כל עניני הבית, אומנת את שש בנותיה, ולה גם שעות פנויות לשיח עם חָמיה, כאשר יבקרנה בכל פעם בבוא הערב. בחדרים הללו היה איזה אור וחום של חיי נפשות ונוער. אך חיים-יונה – כמעט טפל היה פה. הוא היה איש פשוט בתכונתו וצרכיו כמעט לא-כלום. מעילו היה פתוח תמיד, את כובעו לא החליף בקיץ ובחורף, ולא היתה גם טיפה של שבת בנשמתו. הוא הוליך את בנותיו, עסק בדברים ארעיים בבית-הריחים. כי נפגש איש עמו לא היה יכול לסַפר לו דבר, וגם חסר לו כל חשק לשמוע דבר ממעשי-היום. העולם אינו רחב יותר מכיכר העיר; ואם בבוקר יאיר השמש ולפנות ערב יאָסף וילך למעונו, בודאי צריך להיות כך. הונו של זה העריכו לשלושים אלף רו“כ, ולפני חג-המצוֹת עליו היה להשתתף בעשרה רו”כ ממש לקופת מעות-החיטין ולשלם לרב בעד הונאת דבר, במחיר “שטר-מכירה”, רו"כ אחד. הוא היה “קונה עליה” בימי מועד, על פי מצוַת אביו, מתפלל גם כן במזרחו של בית-התפילה; אבל בעצמו לא ידע שום עליה ברוחו. רעיתו יוכבד לא ידעה שום חיבּה בנפשה אליו. מה שייך? אדם בקומה בינונית וגוף לא חזק והוא אמנם אוכל ארוחת-צהרים עמה ועם בנותיה במסיבת השולחן, כל אחת ואחת קוראת לו אבי, והוא גם משיב על כל שאלה ומציית לכל מה שיפקדו עליו; אבל עוד רחוק זה מענין שבלב. יש חוֹם בעולם ויש קרירות ויש פושרין. צרור גדול של נשמות בני-אדם נברא מן הרקק ואין בהם תוך ואין בהן פישוט…

לא קשה להבין מדוע היה חיים-יונה הבן הקרוב יותר ללב אביו הגביר. שלמה חיבב את רעיתו יוכבד וימצא באָפקה איזה מפלט. שש נערות גדלות זו בצד זו, מהן מלאות שאון, מהן מנוחה בנפשן, דומות יותר לפירות האילן, ובלב המביט בהן יבוא איזה חום. אבל עוד סיבה אחרת היתה לכך, סיבּה גם היא גלויה לכּל. שלמה ה“אדום” לא אהב את בנו השני דניאל והרגיש ברוחו איזה ניגוד לו כל הימים.

דניאל יצא שנתים אחרי נשואיו מבית אביו ויבחר לו את הארמון הנושן, אשר נטע אותו האציל הפולני, האדון הקודם של בית-הריחים, לא רחוק מחוף הנהר. מסביב לארמון אין דירות ליהודים כלל, שם היו איזה בתי-אבן לעובדים, וגם מספר קטן של איכּרים דרו שם. בין אחוזת הריחים ובין העיר גופא היה עוד מגרש רחב, עֶברוֹ האחד היה פנוי למושב פקיד-העיר, והוא על יד הגביר – האדון השני שבלוטון והמנהל היחידי לנחלה גדולה של עיר-המלוכה, ועֶברוֹ השני היה פנוי למושב כומר המקום. ליהודים דת-מורשה, ולאיכרים הנוצרים גם כן דת-מורשה, לאלה רב ולאלה כומר. הרב הוא מורה-צדק והכומר הוא עובד “עבודה זרה”. הרב מקיים מצווֹת, לומד תורה וחי במידת ההסתפקות; והכומר אוכל ושותה לתיאבון, אינו רחוק מיצר-הרע כלל, אם גם במעילו הרחב ובשערותיו הארוכות ניכּר כנכבד בעמו. לכוהני-הבעל בימי אַחאב ואליהו היה בודאי צביון כמו זה!

דניאל בן שלמה היה אדם בעל קומה בינונית, יפה-פנים וזך-לחָייִם. במהלכו, בתנועותיו ניכּרה איזה אצילות. איש מתון היה, אם גם לבו לפעמים נגרש.

תחת ידו היו ספרי-הזכרונות ופנקסי-החשבונות של בית-הריחים ואסמיו. ואם גם סופר היה ומונה את כל ההוצאות וההכנסות הרבות ורשם יום יום דבר דבר על אָפניו, לא היה נכנע הרבה לענינים הארציים. אדרבה, רוחו שאף לדברים אחרים… דניאל היה יחיד שבעיר, שלבש כותוֹנת לבנה מגוהצה על גבי הכותונת התחתונה והיה לו הלובן המבהיק לרוחב-נפש. בארמון הפולני היה אולם גדול, שהיה רצוף קרשים חלקים משוחים בצבע שחור, לארכו ולרחבו היו פרושות אלונטיות לבנות, וגם השולחן שעמד באמצע היה עשוּי עץ שחור כמו מתחילת ברייתוֹ.

באולם זה עמד ארון-ספרים, דלתו זכוכית, וממנו היו נשקפים ספרי התלמוד לבני-בבל מכורכים בעור אדוֹם. דניאל למד ימי נעוריו אצל מלמד גדול בתורה, והיה מרגיש הערצה לתנאים ולאמוראים, שהיו בימי הדורות הראשונים והנחילו לבני-ישראל חכמה עמוקה מני ים ודעת רחבה מאד. ורבים רבים המפרשים והמבארים אמרי הסופרים האלה; וגם הללו חכמים היו, נבונים היו, חסידים ופרושים היו.

דניאל טובל גם בכל יום במקוה מים, ושותה אחר זה בביתו צלוחית חלב ומתפלל ביחידות בחדר סמוך לאולם שזכרתי. האלהים בשמים הוא רוכב בערבות, לוֹ דברים רק עם מלאכי-חבלה ועם נפשות רמות ונאצלות; והדרים מטה עיניהם אל הסידור ואומרים בלב נכנע את תפילת הבּוֹקר, הזמירות והתשבחות וכל קטעי העבודות שתיקנו חכמים. גם לאלה לבוש ותוֹך, אותיות וכוָנה על פי יחוד. יש דברים שנאמרו בקול, בקולי-קולות, ויש דברים הנשמעים אך בהדי הלב. הנך עומד מעוטף בטליתך ועטרה של כסף בראשך, פניך מוסבים אל הקיר והנך מדבּר עם היוצר. הנך מיחד את יחוּדוֹ ומקדש את קדוּשתוֹ; הנך ממליך אותו בכל פעם – והוא כבר מלך-מלכים.

ורעית דניאל – בתיה שמה – היתה באמת יחשׂנית ומוצאה ממשפחה נכבדה ועשירה, משפחה שהיו לה מודעים גם בארץ הקיר“ה. גם דניאל שׂם פעמיו פעם לעיר בּרוֹדי, בעת שהרב הצדיק מטַלנָה גָלה לשם, וַיוֹסף מאז ויתעצם בדרכו. גם בארץ הקיר”ה רבות הן משפחות היהודים, וגם הללו סוחרים ועובדים, מתפללים ולומדים, שובתים בימי-שבתות ויש להם רבנים ושו"בים ושאר “כלי קודש”. אבל האופק שם הוא אחר לגמרי מאשר בארץ מושלי רוסיה… מבּרוֹדי ללבוֹב אך מהלך יום אחד, וּמלבוֹב לוינה שוב מהלך יום אחד, ואומרים שמספר היהודים בשתי העיירות האלה לבד עולה כמעט למחצית מיוצאי-מצרים. בגולה הם בני-אברהם, מיום שנגזרה הגזירה “ועבדים עינו אותם”; ומשיח יושב ומחכה על פתחי דרוֹמי. כן כתוב באגדה אחת מאגדות התלמוד, במסכתא אחת כּרוֹכה בעור אדום ועומדת בשורה בארון-ספריו של דניאל.

בתיה עסקה בצדקה בסתר, אם גם בית-מושבה רחוק היה ממוֹשב העיר ורחובותיה הדלים. היא לא ידעה את ערך הממון, אבל ידעה את העוני, בּחסוֹר ליושבי-בית לחם ושמלה. היא גם היתה אוֹמנת לילדיה – לה נולדו נער אחד ושתי נערות, -רחצה אותם בכל יום ערב-שבת והיתה מַקפדת מאד בנקיון החדרים. היא לא גערה בשפחותיה והן היו נאמנות לה. את אישה כּיבדה מאד, אבל לא הרבתה שיחה עמו. בבוא הערב ישבה על יד החלון והביטה תמיד למרחבי הנהר. על מזבח לבבה לא הוּקרב קורבן עוֹלה כליל… אמנם קרבן מנחה הביאו לה, אבל לא לקחה בעוז אחד מפרשי המלך ולא הרכיבה על סוסו ולא דהר עמה על ההרים והגבעות. היא לא קראה מימיה בספורי-עם, והיא לא ידעה את התפילות השגורות בסידור לנשים, ב“קרבן מנחה”, אבל בתוך נשמתה היה סגור עוד חלק מאחת הגיבּוֹרוֹת שבסיפורי-עם…

בדממת-יפיה היתה בתיה צוֹפיה הליכות ביתה. דניאל אישה גם הוא חיבב אותה וגם הרגיש מעֵין אהבה וקרבה אליה, אבל במדור העליון של נפשו לא ראה צלמה בחזון. האב, שלמה ה“אדום”, היה מבקרם רק פעם אחת או שתים בשנה, וגם אז ישב בביתם רק כשעה כאורח, ולא התקרב גם אל נכדיו. שני עולמות נפגשו יחד: שארית מעריצות קדומה והתחלה לנתיבות הרוח. –

ג: נוֹשְׂאֵי-כֵּלִים

גם לנושאי כליו של שלמה ה“אדום” אציב בזה ציון הלא המה: אבּא-ירוחם שכנו של הגביר ושמואל-מנחם מזכירו. זה בכה וזה בכה…

אבא-ירוחם היה בעל-בשר ובעל עינים קטנות. הוא היה בעל-בית שיצא מנכסיו זה שנים אחדות, לא עשה עוד במסחר והיה נפנה הן לדברים שבשמים והן לעניני הארץ הזאת רק בדרך אגב. חשק מיוחד להתעשר, לרכוש לו מעמד ניכר בעיר או גם להתבסס נכונה במעמדו לא היה לו עוד. הוא כבר השׂיא את שני בניו ונתן שתי בנותיו לאנשים. אשתו מתה כבת חמישים, וחזר ונשא קרובה, בתולה בת שלושים, אמיצת-כוח בלי לב חם, אבל עסקנית במידה לא-מעטה וגודרת גדר בפני העוני, שלא יחדור לחצרה… שלמה הגביר היה גם מלוה לשכנו איזה סכום, וחוזר ונותן לו מעות סתם; מצוה למשרתיו להטעין בבית הסמוך שׂקים מלאים קמח ואינו מַעלָם. אם בירכך ה' וביתך מלא, לא יהיה ביתו של שכנך ריקן, בּנך אשר יצא מחלציך הוא הבכור לנחלה, קרוביך הם השניים בנחלה, ולשכניך – גם להם אחוזה במסגר חייך. לשלמה היה גם איזה צורך לפתוח מפעם לפעם את הדלת הקטנה, שבמחיצה המבדילה בין חצרו וחצר שכנו, לשבת שם שעה אחת על עץ כּרוּת ולשיח עם אבא, לבדוק אחרי סוסו או פרתו ולדבר עמו על אודות מצב האויר, על ירידת גשמים בעתם וזרע האדמה. לאבא היה איזה חוש להבנת דרכי הטבע. הוא היה איש עירוני עם מעט נשמה של בן-כפר. והן ביתו היה כמעט האחרון ברחוב, ומקצה הרחוב והלאה נפתח הפתח לאנשי העולם… בעיר פנימה עומד בית על יד בית והנך רואה מחלונך לביתו של חברך. לא כן בקצה המושב. שם הכל משׂתרע בלי מעצור. בימות החול אינך יוצא מחוץ לשער העיר, אם אינך נוסע לדרך. אבל בימי השביתה ומועדי-אלהים, הרי אתה מריח ריח של מנוחה; הנך מטייל עם רעך או שכנך והנכם עוזבים משכּנוֹת בני-אדם והולכים אתם יחד בין שדמות בר או דגן. גדולה היא אדמת אוקריינה ובירך אותה מלכו של עולם במתנת ידו הרחבה!

שמואל-מנחם גר גם כן בקצה רחוב אחד, והרחוב הזה היה השני לאותו הגביר. עשרה בתים ולמטה מביתו של שמואל התנוסס בית-התפילה החדש לחסידי העיר, והוא בן קומה ומחצה וגגו מצופה פחי-ברזל צבועים בצבע ירוק. הנך מקיף את ביתו של שמואל, והרי ריחים של רוח, שנשברו אגפיהם, עומדים מַשמימים מרחוק. הנך עובר את המגרש, שבוֹ הריחים, ונוטה אתה לימין, והרי מתחיל שם ישוב קטן לאיכּרים ובלילה וגם ביום נובחים שם כלבים..

שמואל היה אדם חשוב בעירו, בעל זקן קטן ויפה, הוא היה נוטה בלבו לעניני הזמן וגם מבין ויודע בידיעות העולם. לוֹ היה קרוב אחד בעיר-המחוז, שכפי הנשמע היה קורא בספר החוּמש עם ה“ביאור”, אבל הוא בעצמו נזהר מלקצץ הנטיעות והיה מתפלל, לא רק כדי לשמור את המנהג הרגיל בלבד, כי אם גם מעט בכוָנה והתרוממות. אדם עומד ומחליק זקנו, ואלהי הסידור משכּנוֹ בין כוכבים ונותן אָכלה וחיים לדרי-מטה.

שמואל ידע לכתוב בקולמוס שטרות ושוברות, והיה נזהר ביושר השורות ובמשטר האותיות. גם את הכתובות הרוסיות על הנרתיקים היה כותב בלי שגיאות והיה בכלל “אדם השלם”. לוֹ היתה הכרה ברורה בדיני-ממונות ובכל דבר סכסוך שבין איש לרעהו, אשר בא לפני ערכּאוֹת או הובא לפני בוררים או גם לפני רב העיר, לדון על פי דיני התורה הישנה, היה יודע לשעֵר את הדין והפסק או את דברי הפשרה מראש. הוא היה ל“עזר” לגביר במועצותיו ובשיחותיו. הוא לא היה רק “יד ימינו” של שלמה, כי אם חלק מַשלים אותו. אם בעצמך אינך יורד לעומקו של איזה ענין, יען כי דבר המחשבה והעיון רחוק ממהותך, הנה איש יושב למולך, שותה כוס מים חַמים, שמוזגים לו, ומתפרנס משכר שנותנים לו, אם גם לא מסוים וקצוב – והוא מחשב עמך ומברר לך את הענין היטב בלי עמל מצדך. יש מַעקשים לפעמים אף לגביר עצום ויש צורך לדעת טבעו של אציל פלוני ושל אדון אלמוני. באים לפרקים במגע גם עם פקידי הממשלה והרָשות. בארץ רוסיה הלא גם גזירות על היהודים וחוקים ומשפטים קשה לקיימם.

יש לך שני בנים ושתי כלות וכך וכך נכדים; יש לך גם קרובים ובני-אחים. צריך לעזור לזה או לזה; צריך לת נדה לקרובה עניה שנתבגרה; צריך אתה להקציב “מעמד” הגון לצדיק מפורסם, או להשתתף בעניני הקהילה ולבחור גבאי בית-כנסת או לדחותו. וכל הענינים האלה דורשים איזה בירור. ומשׂיח אתה על אודותם עם שמואל ומתיעץ אתה עמו בכל מאורע. אין אתה מכבדו יותר ממך ולא נישא הוא בעיניך אף רגע עליך, אדרבה, הוא ישרת אותך והוא גם מציית לך. קם אתה ממושבך וגם הוא קם; עוזב אתה עמו את הדרך ואתה צועד בראש. הוא, עם כל בהירות שכלו והשלמתו, אך יונק ממך ונצרך הוא בכל פעם למאה רו"כ, למאתים ועוד ליותר מזה. – לרוב העגלות ארבע אופנים ויש גם כאלה שרק שני אופנים להן, הסוס מושך בקרון והיושב בפנים הוא העיקר…

רעיתו של שמואל, אסתר שמה, לא ילדה לו שמונה-עשרה שנה רצופות, ותיחָשב לעקרה ותסע מרבי אל רבי ומרופא אל רופא. אחר זה פקד ה' את רחמה ותלד בת נאה, אבל חרשת ואילמת היתה, ויהפך ששון ההורים למגינת-לב. הגביר חיבּב את הילדה ויבוא כפעם בפעם לבקר בבית מזכירו, והיה משתעשע עם הנערה הנחמדה והיה מושיבה על ברכיו. אחד מגזע כובשי ארץ-כנען ואולי מגזע בני גד ואָשר או מבני חצי שבט המנשה יושב על ספסל בחדר נקי, שבו שורר טוהר מכל עֵבר, ומחליק שערות אדומות של ילדה פורחת באחת משדמוֹת הגולה.

ד: פִּרְצָה רִאשׁוֹנָה

שש בנות חיים-יונה, הבן הבכור של שלמה "האדום ", נקובות הן בשמותיהן: מלכה, לאה, דבורה, פֶּסי, בֵּילה ורחל. שלוש הראשונות למערכת הנערות נחשבו, והאחרונות – ילדוֹת הבית היו.

מלכה היתה עלמה כהת פנים ונאוה, במהלכה היתה איזו מתינות ובקרבתה נפסקו השיחה והדיבּוּר. גם היא בחרה בדוּמיה ולא התרועעה עם אחיותיה. לידיעת לשון וספר לא שׂמה לבה; אבל היא ידעה היטב את מלאכת הטויה, והמחט בין אצבעותיה כאבר מן החי מתנועע מעצמו. מן הצהרים ואילך ישבה על יד החלון ועסקה במלאכתה והאילנות בחוץ מתלחשים יחד. בנפשה מעט כובד. כתמי-לובן בשמי-תכלת ממלאים את הרוח באיזה חביוֹן.

לאה אחותה הצטיינה בקומתה ובקלות גוָה. לה קול ערב, ושרה היא תמיד מן הבוקר עד הערב. נשמתה לא היתה כנר בפינה אחת, כי אם מאירה בכל עבר. שערות דבוֹרה אדומות היו ומזהירות ועיני-תכלת לה. מבלי כל סיבּה היתה ממלאה שׂחוֹק פיה, ורצה מחדר לחדר ומַסתירה פניה, כדי לעצור בעד שטף רגשותיה. ובעלות השחר והתנער העולם, היתה קופצת ממיטתה ודולגת בחדר-המיטות ורק כתנתה לבשרה.

לפֶסי, האחות הרביעית, קומה זקופה וכוח-גבר לה. כשנאבקה עם רעותיה ניצחה אותן תמיד. היא גם עוזרת בעבודת-הבית וישבה לרוב בבית-המבשלות. כי ניגש אליה אחד המשרתים ואחָזה בערפה, שלחה את לשונה החוצה ועצמה את עיניה לרגע. אחר זה נשמטה ודחפה מעליה בשתי ידיה את המזיד לגעת בה ותלחץ אותו אל הקיר. בּילה ורחל תאומות היו; להם שערות צהובות, עורן לבן; בפניהן ובידיהן נוצצים פרחי-שמש. שלמה, אבי האב, כּיבּד את מלכה, נטה לבו גם ללאה, חיבּב את פּסי ואהב מאד את הילדות התאומות. מול עדר כבשים ועזים ועגלי-בקר נשען הרועה על שן-סלע ומקלו בידו ועיניו נזונות ממראה הרועות באחו ומתחממות באור היום…

ישב לו שלמה “האדום” בשלוה, והנה עלה זדון במסיבּוֹ. מורה שפת-הארץ, שגָלה מעיר-המחוז הסמוכה לשדה לוטון והטיף לקחו בבית בנו, חמד בלבו את פּסי. פעם, כאשר הורה אותה את ה"חיבּוּר בחשבון, נעץ ידו לידה; וכשנפנה וראה שאחיותיה עזבו את החדר, החזיק בה וּנשקה. מה עשתה היא? אף היא נשקתו על פיו. אחר זה קפצה אל החצר והחלה להחליק את עור הכלב הרובץ שם. פאתי השמים במזרח התאדמוּ.

פרטי קישור המעשים לא אדע. המורה הצעיר, לא לבד שמעל בפקדון, כי אם גם קם וקידש את נכדת הגביר לשם שחוק לפני שני זאטוטי העיר, ויקם ויעזוב את לוטון.

והעיר הקטנה הומיה. צרעה נשכה פעם במצחו של שלמה. את המקוּדשת סגרו בחדר ולא נתנו לאבי-אביה לגשת אליה. ביום הרביעי קרא להרב דמתא ויצו עליו להתיר את נכדתו מארוּסיה ולבטל את הקידושין למפרע. מבני הלויים היה הרב הלז, ירא וחרד למשפטי התורה, אבל הפעם מצא פתח…

ה: צְלָלִים

בהזכירי את אבא-ירוחם שכנו של הגביר, אמרתי שהשׂיא את שני בניו וכבר נתן שתי בנותיו לאנשים. אנסה לפרוט גם את זאת.

זלמן, בכורו של אבא, איש-שחף היה וקל במורא-שמים ואוהב להתרועע ולשחק עם הבריות. לא כן אחיו עובדיהו. זה היה שתקן וּנכלים בו. כל מגמתו היתה לחתור מחתרת בבית רעהו, למלא כיסו לשעה או לעשות רמיה גם לשם רמיה בלבד. זלמן היה מדקדק בנקיון מלבושיו ומשחיר את מנעליו בכל יום, עד כי יבריקו מרחוק. עובדיהו לא שׂם לבו לכאלה. גם אם ניתקו איזה כפתורים ממעילו לא חזר לתפרם. מראהו כ“בטלן”, והוא לא ידע את התורה כל עיקר. ובואו וראו, אשתו של זלמן – דקת-בשר היתה ולא יפה כלל. ולעובדיהו שוב אשה נאה ומוצאת חן בעיני רואיה. העולם הזה אך הפוך הוא ונתיבותיו עקלקלות!

גם שתי בנותיו של אבא-ירוחם שונות היו בתכונותיהן, חיה הבכירה היתה דומה מעט לאֵם חורגתה, אמיצת-כוח היתה וצופיה ליום מחר; אך אחותה נחמה היתה בעלת צחוּת-הבשׂר ועצלה במעשיה. בעלה של חיה, יעקב’לה שמו, היה סוכן במסחר העצים, הוא היה איש ידוע-חולי בנעוריו וחזר אחר כל לאיתנו. אולם בעלה של נחמה, נחשון-גציל, היה אדם מגוּשם וכעסן ואינו מתאים בטבעו לרעיתו. אלהים ממעל הוא מזווג זיווּגים; אבל אם בני-אדם מַטה תופשים אומנותו, אך זרות במעשיהם.

יעקב’לה היה נושא בלבו קרבה לנחמה. והיא גם היא, כאשר הֵמֵר לה בעלה, היתה שופכת לבה לפני גיסה. הלא גם הוא עצמה ובשרה הוא וידיו מה רכּות רבות מחשבות לאַשה. לוּ היתה נשואה אליו, כי אז רוַח לה ולא היתה מתאוננת. – יותר היתה בולטת נטיתו של זלמן אל אשת-אחיו: מה שייך, זו שקידש לפני שנים ועמד עמה תחת החופה אינה רצויה לו כבר; וזו שאינה ברשותו על-פי-דת לוקחת את לבבו, הלא עינים מביטות לאדם ולב חומד.

הלילה יבוא תמיד בעקבות היום, וחוזר היום ונקשר בלילה; הנה שאון ועבודה – הכל נעשה בגלוי לעין השמש והנה צעיף מכסה פני כל, מנוח בכּל ואף אין מנוח… במסיבּת החברה ובמלאכת היום הלב כקבר; אבל בבוא הלילה יתנער בכל תקפו, ואז נבין את שפתו. אני אך במעל אדבר עם הקורא. הנמשל – ילמד מדיבּת רבים מבני העיר.

והנה אסַפּר גם את שני המעשים אחד אחד.

נחמה ישבה בחדר-הבישוּל וקלפה תפוחי-אדמה, חתכה אותם חתיכות חתיכות ונתנתם בקדירה. לפני בוא הערב היה. העולם שותק ומליט פניו, אולם לב האשה רוחש; אין גדוֹת לנפש, חופר אתה והמים באים מכל צד. הבעל הוא בעל ואַת שומעת לו ונבזה הוא לפרקים. אסור לבת ישראל לחשוב מחשבה כזאת, אבל שמאל דוחה וימין אינה מקרבת. מבלי משׂים נגע חוד הסכין באצבע ויצא מיץ אדום, שליקקה אותו בשפתיה. גיסה עומד על הפתח ואומר: “האם אַת לבדך בבית, נחמה?” נבהלה האשה מהביקור הפתאומי, קמה מהספסל ואמרה: “מה חפצך, יעקב’לה?” עינים בעינים פגעו, נוטים הקירות, הוא אוחז בה ומושכה לחדר שלפנים. הוא מחבקה וקורא: “דוֹמי!” והנדהמה מבקשת ומתחננת ואומרת: “הניחה לי!”

ויבוא זלמן לבית עובדיהו אחיו, בעת סבב בכפרים; ניגש לגיסתו, ששאלה לשלומו, ויתן ידו על עיניה כמשחק עמה, אמרה לו: “זלמן, מי הביאך הלום?” לא ענה לה. החזיקה בהוד-יפיה, ותרעד האשה מכף רגלה ועד ראשה.לצעוק חפצה. לוטון, כסי פניך!

ו: כּוֹכָב מַתְעֶה

ימי חג שלהי דקיץ באו. על יד ספר החוקים עוד מושל לוח-העתים. בחודשים אלה ואלה נכנסים מאליהם ימי תעניות; ובחודשים אחרים מתחילים המועדים, בסוכות עשויות קרשים ותקרותיהן מעשה-סכך יושבים בני עיר ועיר ומקיימים את הלכות החג. פלוני, בעל בית חשוב בשבטו, בזמין לימי המועד את בנו הצעיר עם רעתו הצעירה, לבוא אליו מעיר סמוכה, לשמוח עם בני-ביתו. אחרי יום עצרת, אשר בו יעצֵר אֵל מרומים במסיבת בני-עמו, הנה עוד יום חג גדול ליהודים “שמחת תורה”. בחג הזה לא ניכר שוֹע לפני דל. יום-הקהל הוא! ועזבו הנשים את מחיצתן הקבועה בתי-האלוהים ובאו לעזרת האנשים, והן לבושות מלבושיהן היקרים, עָדין על צואריהן ועגיליהן באזניהן. נערים ונערות, כל בני משפחת יעקב, מתאספים ועומדים סמוכים לבימה ורואים בסיבוב הקרואים, וספרי-תורה מעוטרים, לבושים גם הם עדי ושני, בזרועותיהם. אברהם אבינו ובניו הנבחרים ישמחו עמנו! אף משה רעיא מהימנא ישמח עמנו! מנשקים את מעילי ספרי-הגויל. גיל וחדוה ממלאים כל לב!

פתאום התחיל בבית-הכנסת אשר בלוטון כל צואר להזדקף, כל קומה להשתרע. אשה צעירה יעלת-חן ויפה לבלי-ערוך עומדת בשורה ראשונה של הנשים ומעילה, העשוי משי תכלת מבריקה, מתאים אל פניה הצוהלים. לא שֵדה ביתה, כי אם היא בת-אחותו של שמואל-מנחם, מזכירו של שלמה ה“אדום”, באה מחרסון הבירה לבקש משכן בבית דוֹדה.

נר דולק בארון-הקודש, שנתרוקן מספרי-הברית, וכל עין מביטה בהוֹדה של בת-חוה. הרבה נשים יפיפיות היו בעולם, אבל כמו זו הניצבת פה לא ראו עוד יושבי לוטון מימיהם. בבני-שחץ לא אדבר. אבל גם יראי-העדה הסכמו בלבם, כי כמראֶהָ היה גם מראה כזבי בת-צור, אשר זנה אחריה נשיא בית-אב לשמעוני.

שושנה היה שם האורחת, עוד לא עברה עליה שנת השלושים, והיא גם כבר השיגה את מערכי לב בני-אדם, אך – לא ידעה איש. כּלה היתה בבית חותן עשיר, סוחר בכספים ומַלוה מעותיו לאצילי-הארץ, ובעלה מצעירי החסידים כּרוך אחריה. והיא מיאנה בו ותשבור את לבו. גרושה היתה, ובקבלה את גטה בבית-דין נראֶה שחוק מרעיל על שפתותיה. הרב והדיין, גם כן רך בשנים, היה מבולבל ממראה עיניו כל היום ההוא והיום שלאחריו…

היא השתתפה פעם ב“ליל מחול” בחתונת בת-משפחתה, וגם החתן נקרא אל המשתה, כנהוג בין בני-האמידים. וַירא הנער אותה מרקדת בין רעוֹתיה וילכד בקסמיה, וַימאן אחרי-כן ללכת אל החופה ויקרא לניצבים עליו: ראשי! ראשי!

כל לב הלך שבי אחריה. והיא בודדה היתה בבדידות נפש וגו. כי נשענה על זרועותיה החשופות ועיניה תועות בחוֹריהן, אז היה הד החדר כדממה לפני לסער. שני שדיה צעקו לטרף, מתמוגגת היתה הבריאה בחבליה.

ז: הַכּוֹרֵת

פעמי החורף הקדימו לבוא עוד לפני הסתיו. נפתחו אוצרות השלג וחלקי הבדולח הקר באו ויכסו את פני כּכּר הארץ. נתעטפה האדמה במעטפתה הלבנה הנוצצת לעין קרני השמש. ושָבַת העולם את שבּתוֹ. אין חלום ואין פתרון. בעלי-חיים אוכלים לא לשׂוֹבע; ובני-אדם מבקשים חום בבתיהם, בגד וכסות לעולליהם ורוַח מזומן לכיסיהם.

ותקם בתיה רעית דניאל המשי, בנו השני של שלמה ה“אדום”, בבּוֹקר. ערב שבת היה. היא עמדה על סַף האולם ותרא את אמתה הצעירה מַחלקת במטפחת של צמר עבה, קשורה לרגליה, את פני הרצפה, ותאמר לה: "הניחי את מלאכתך ולכי אל בית-המבשלוֹת וּראי אל הלחם הנאפה בתנור ". שמעה הנערה בקולה, התּירה חבליה ותצעד אחורנית וזימזמה מעט. עודנה בחדר השני והנה רגלי הגבירה החלו להתמוטט; ותפול על הרצפה ושטף דם יצא מפיה. נבהלה האָמה ומיהרה לשוב אל גבירתה. קול צעקה נשמע בבית. רצו שאר השפחוֹת אל האולם והתחילו מתיפחות וסופקות כפיהן. דניאל השכים אז לבית-הריחים, ויבהילו אותו אל ביתו. עבד אחד רכב על סוס וימהר אל החובש. הרימו את הנכשלת מעל הארץ והשכיבו אותה על מרבד. עיניה עצומות והיא אינה מתנועעת. אחזה השבץ ונאספה אל עמה. קול בכי גדול התפרץ מבין כל העומדים סביבה, דניאל אימץ את ידי המתה ויקרא בקול כמשתגע: “קומי, קומי, בתיה ידידתי! למה תחשי, נעימתי וחמדתי?” מיהרו אל הבית גם פקידי הריחים אחד אחד, נשיהם בוכות; ואף השכנות מבנות האיכּרים עומדות ומביטות בפנים זועפים. דניאל סופק את כפיו ומילל. עוצרים בעד הילדים, שלא יכּנסו למשכן הגווַעת. אסון, אסון נורא קרה. רצים אנשים ומשוטטים . כל בחצר מלאה המולה. וקול נשמע גם בעיר, לאמור: מתה, מתה, מתה פתאום בּתיה התמה בנשים ואלה עליה הכּוֹרת!

ובתיה, בתיה הגבירה, שהיתה חיה וקיימת עוד לפני שעה וצעדה במעונה כמלכת-היום, מונחת על הקרקע, מכוסה שחורים ונרות דלוקים למראשותיה ומפיקים תמהון. נתכנסו מספר אנשי חברא קדישא, מקיימים בשוכבת על הקרקע את דיני הטהרה כדת. נשים תופרות את התכריכים, שו“בי המקום ראשונים ל”כלי קודש", אוחזים בידיהם ספרי “מַעבר היבּוֹק” ואצים במלאכה… היום לא יפגר במהלכו; ועל הנאספה לבוא לבית-עולמה עוד לפני כניסת מלכת-השבת.

תוקף למנהגי העם. מהר איש איש מאהלו להשתתף בלוָיה הגדולה. נסתלקה נשמה רוממה משמי לוטון, ולגוף חצבו קבר בבית-מועד למתים ואינם שבים.

ח: נְעִילַת שְׁעָרִים

גָבר החורף ויתמות העולם גדולה.

עוד לפני ימים ישבת עם רעיתך העדינה במסיבּה אחת. מגע יד ביד הביע קירוב-לבבות והעינים רואות. אבל הנה נדדו והתרחקו מפה הגו והנפש, נדדו ונתרחקו. הנך צועד מחדר לחדר ולבדד הנך; מאמר לדבּר ולהרים קול והדוּמיה מכבידה עליך, מכבידה על כל חי ועל כל בשר.

שופט אלהים את האדם על מעשיו ובא עמו בחשבון על כל דבר. ועד עתה לא קמה עוד בריה לדרוש דין משמיא ולאמור לאביר-הטבע: גם ידיך נגואלו בדם! אתה בראת, גם עשית ורצחת. מלאכת המסַפר היא לא אך זו, לתאֵר את המאורעות ואת המעשים. תנו לו גם להתאונן ולשפוף שיחו.

דניאל כּיון בתפילותיו עוד יותר אחרי מות בתיה אשתו. הוא התעצם למרק את העוון, שמשכּנו בכּל, ולמצוא פדוּת ויסוד לנפשו. משׂיח אדם עם קונו לפי הכתוב והנאמר ויֶקּל לו. נחמת הנביאים נאמרה אך לבני דור העבר, ולבני הגולה – הרי מכמני הסידור. תפילין עם ארבע הפרשות הגנוזות בן על ראשך ועל זרועך, טלית מצויצת עוטפת את קומתך; והרי אתה עומד לפני קיר סתום, ומשם מבוא בעלם לשוכן-עד. הנך מתמוגג בדמעות, מצדיק עליך את הדין, ואתה מובטח כי יש מאזין ושומע. אשרי המוּכּה והוא מאמין.

ויש אשר סר כוחן של כל ההבטחות והשיחות המקובלות גם הן וצער הבדידות אוכל את הנפש והבשר גם יחד. לחידת המות אין פותר. וקמת בלילה, הנדוד שנתך מעיניך. אתה מדליק נר והנך מקשיב ומאזין למיטה הסמוכה. שפרושים עליה הלבנים הדוממים, פן אולי עוד נשמה חבויה שם. הלא יותר מעשר שנים שכבה שם אשת-חיקך, והתיחדת עמה וראית ביפיה בהיתר ולא באיסור. נשמה לגו ורוח בגו. – ופתע אך אופל יסובבהו, ניתקים ניתקים הם כל החוטים המקשרים בר-נש עם העולם ובאיזו בחינה גם עם יוצר-העולם. לא המתים יהללו יה, שוכני-דוּמיה רק עש יאכלם. הצער גדול מנשוא; והרי אתה אב לילדים יתומים. נכשלת בעוון, נשמתך תעתה מיני דרך ופרעו ממך בהאי עלמא על פי גזר-דין ועונש קיים. עָרֵב הוא נשיא העדה בעד שבטו. ערב הוא ראש המשפחה בעד בני-ביתו. איש לא בחטאו ימות.

ואני שמעתי באלה ולא אבין.

ט: הַשִׁכָּרוֹן

ובא האביב, התחילו ימי ספירת העומר, הטבע אורג במלאכתו. רבים מזוחלי-העפר שבו לתחיה, לאדמה שוב תכריך ירוק, גדולים העשבים, נוצצים האילנות, חורשים וזורעים ויש מרעה לצאן ולבּקר. בני משפחת ישראל אינם עוד בני-מלכים כבימי הפסח, כי אם משכימים ורצים איש איש לעבודתו בעד מוצא לחמו יביא ופרנסתו. השמש לא אך מרפא לנכשלים, כי אם זורע הוא גם זיקי תקוה בלבות בני-חלד. ברוך הוא אלהי השמש!

רבים אמרו כי בתוֹם ימי האֵבל ישא דניאל את מלכה בת אחיו. והנה יש בזה מעין קיום המקרא: “עולם חסד יבנה!” אמנם באיזה פינה שבלב אבי-היתומים קיננה איזו נטיה לזיווּג זה. דניאל שׂח גם כּן פעמַים עם הרב דמתא, שהיה לעתים רעהו ובן-סודו, על אודות הדבר הזה. גם מלכה נטתה בחביון נפשה אל מיוּעדה ותאמר לעצמה: טוב להיות לאיש אשר אדעהו ואכבדהו מהיות רעיה לזר. – לא פיללה הנערה כי אחרת תירש מקומה. – בימי הקיץ נשא דניאל את בת אחותו של שמואל-מנחם היפה במאד. עזבה שושנה את מעון דודה ותלך לשכון במעון חוֹשקה, ומלכה עלובה. –

במקום נר זך, אשר דלק בטוֹהר, עלה עתה להב מוזר. מבוקר עד ערב שגה דניאל באהבת אשתו חמדתו. הוא התרשל במעשיו יום יום, שכח לפרקים גם את אלהי התורה והמצווֹת ויתמכר אך לחמדת-בשרים. אשה שאין כמוֹה ליוֹפי ושמנוגה בשרה תמלא הנפש רתת ופחד – מוּתרת לו. והוא יכול לנגוע בה, לאַמתה בזרועותיו ולהרכין פיו אל פיה. עיניו לא משוּ ממנה גם לרגע. גם שולי בגדיה נשק, והוּא שׂשׂ עליה ורק הוגה בה. אב לילדים נהפך והיה לחושק.

ושושנה לא מחתה בו ולא אמרה הרף. הלב סגור בשבעה חותמות. ואיש בן שלושים מעשהו עמה כנער. היא רק חפצה שישתרע בעלה החדש מלוא קומתו על הארץ ושגווֹ יהיה הדום לרגליה הערומות. משול תמשול בזה שכּרוך אחריה: ודרכְתְּ עליו וחיטטת באצבע- רגלך בשערות ראשו. אין עונג גדול מזה – מרציעת הנפש בתוך הגוף.

ויהי כי עברו שלושה ירחים למעשים אלה קצה שושנה גם בזה, היא שכבה במיטתה ברשלוּת-רוח וגם יפיה היה עליה למשא, ניגש אליה אישה יאמר לחבקה ותפן אל הקיר. – ויתמה דניאל ולא ידע מה לה. —

בימים האלה שב דניאל לאלהי-התפילה וירא כי זנח אותו זנוֹח. –

י: לַהַט הַחֶרֶב

ליל שבּת. סוגר אלהים את עולם החול והטרדה, ושבתה העבודה, תחדלנה הדאגות, כל נשמה מתרחצת ושותה מכוס-הברכה. הנרות מפיקים אור טמיר. הלא הגיע התור לחיבור אשת-נעורים עם דודה באהבה ואחוה וברעוּתא דלבּא. גם בעליונית מזמרים בשבחין. עיטורין שִבעין לכּלה, ועתיק-יומין מתנשא ומתרומם ושומע ומאזין ליחוד כל חי.

דניאל המשי לבוש משי נוצץ. הוא התחזק וחידש רוחו באמירת שיר-בשירים בקול נעים ובכוָנה, לעורר חבצלת-השרון. “הביאני המלך חדריו… נזכירה דודיך”. הוא אינו מבקש זכות אמירת הפסוקים, התיבות, האותיות, הנקודות, צירופי השמות והרמזים והסודות; אבל מרגיש הוא ששעה זו היא שעת הקשבה והאזנה והעתרה… אחת היא יונתו תמתו, ריח שלמותיה כריח הלבנון… יפה היא שושנה שבעתים מאשר עד כה; בה התאחדו עשיה, יצירה ובריאה. מלבּושי השבּת יגבירו נזרה.

ויגש דניאל אל חשוקתו וישיח עמה בתוספת-רוח. וכה אמר: “שמעי אלי, שושנה חמדתי, והאזיני להמית נפשי, פי ידבר ולבי מתרומם. חמדתי אַתּ, תרומתי אתּ ונזר-ראשי. עיניך לי כאור המשכן, פיך יסיר כל זעם. אבריך לי חמודים. פתחי לי לבבך ןשובי אלי כביום-כלולותיך”.

הוא מחבקה בשאון והיא לא תמחה בו; משטף הדיבורים נאלמה גם היא. אבל הנה קמה מכסאה ותאמר: “אסור לך לנגוע בי, הלא דינים לנו…”כּיחשה לו. ויתחלחל דניאל מאד, כפשע בינו ובין התפתה. עוד רגע ונתחייב הריגה למקום.

שושנה השתמטה ועזבה את האולם. מנוחת-השבת היתה לדממה, אין אחיזה לטומאה, אבל יש מעצור. נרדפת הנפש, הומיה כיונה. מן המיצר קורא האדם הנכנע לאלהיו והלז מעוף וסתום. —

תורת-כוהנים קדומה באהלי יעקב. מוסיף החוק להחמיר בסעיפים ובפרטי פרטים. שבעה ימים ימי-חרם ושבעה ימים ימי ליבּון. מונים אלה ואלה ובשניהם הרחק ונידוי. גם למעלה רוח מסוֹאָב מושל וחַיִץ יש בין הטומאה והקדושה, עד בוא יום הטהרה וינוסו הצללים – והוא יֵעדר.

“יום ירדוף יום”. איש ואשה גרים יחד. על מזוזת הפתח רשומה מסורת הברית ובין הכתלים שורר פירוד רב. קר הלב, עֵרה הנפש וישנה, עֵרה וישנה; מבטת לימין והעולם פתוח, מבטת לשמאל ושוב הוא סגור. שושנה היא המושלת. מי ימרה את פיה? דניאל לא יגע בה, אבל חורש הוא עליה תמיד…

יכול היה דניאל להצית עליה את הבית, להשקיעה בנהר או לעלות עמה על גבעה ולדחפה למטה. כשתופס סכין מושחז בידו לבציעת הפת והלז היה נששמט והיה נשקע בדדיה ודמה היה נזרק על המפה הלבנה –דניאל קופץ ממקומו בבהלה וקורא: “בדמיך חיי, בדמיך תמותי”.

חוה נבראת בראשונה והיא יושבת בודדה, ותשא עיניה והנה גבר עומד לפניה. אמרה לו: לא אתן לך מפריי אם לא תכבשני". הציצה, כי עבד-עבדים הוא, ותבך…

יא: בַּיִת בַּיִת

שׂרים מושלים בתבל ובאשר בה.

שׂרים ומושלים בתבל ובאשר בה. שר-המים מושל בנחלתו ושר-הרוח ממונה על הזוָעות ושר האש מולך בכיפתו. בימי קדם היו מביאים להם קרבנות והיו מתפללים אליהם, וגם עכשיו מרימים הם מס. מי יבין לתהלוכותיהם?

במוצאי שבת אחת, אחרי שמבדילים בין הרשויות, סוגרים שערי יום המנוחה ופותחים שערי השבוע. היטיבה אסתר אשת שמואל-מנחם את המנורה של זכוכית, נתנה בה שמן והדליקה אותה, והנה נפלה המנורה מידה על הקרקע ותישבר לרסיסים ועלה הלהב ואחז בבגדיה. הדבר היה בבית-המבשלות, והיא בבית לבדה; אישה כבר הלך לבית הגביר, ותצעק בקול משבּר נפש ואין מושיע לה. האש נוצצה מבין החלונות. ראה אחד עובר ברחוב וירם קולו ויצעק ויאספו השכנים והשכנות; השליכו על האומללה מרבדים וכסתות. כאשר בא שמואל מבית אדונו ופילס לו נתיב בין ההמון כבר עמד לפני גוף שרוף, נשמה אין בו, ויתן קולו בבכי ויגז את שערות ראשו. תּמה היתה אסתר במעשיה, אין עולָתה בה. אבל מי יאמר למלאך המשחית הרף? –

ואכזרים המה החיים. המת יובל אלי קבר וסגרה האדמה את פיה והשמש ממעל זורח כדרכו, יוצא הוא ובא. ובאחד הימים מבקש לו זה שנתאלמן מאשת נעוריו שארית והולך ובונה ביתו מחָדש. נכבדות דיבּרו בשמואל בן הארבעים וחמש, כעבור ירחים מספר; והוא אמנם מיאן להטות אזנו לאלה והיה בעיניו כחוטא לנפש. אבל גברו התקיפים, קשה היה עליו למאֵן כאשר ביטא אחד את הרעיון כי יקח לו את מלכה נכדת העשיר לאשה. כמעט קשה היה להאמין כי שלמה ה“אדום” יסכים לדבר.

והקישור הזה יצא אל הפועל, לתמהון כל בני לוטון. אֵם מלכה מיאנה בדבר, פילוג היה גם ברצונו של שלמה. אבל הלאו בחוּבּו נדחה מפני ההן. לא תמידים הם מצעדי גבר, ובאשר יבחר היום לא היה בוחר תמול.

את הנישואים חגגו לא בהמון חוגג בעיר, כי אם בכפר הסמוך ללוטון. הכלה היתה נדהמה ממהירות כל העינין. בצהרים העמידו את החופה לפני מרגש בית-מלון. איכּרי המקום לא ראו עוד כחזון הזה. קול מצלתּים של להקת בעלי כלי-זמר נשמע בכל אפסים. והרב מברך ומסדר את דברי הברית.

עוד בערב הזה שב המחנה ללוטון. הנערה נפדה מאִמה ומאביה, ותלך לשבת בבית בעלה, והמחותנים יצאו איש איש לאהלו ולמלונו. כוכבי-מעל נעים במסילוֹתם הנה והנה והירח מתכסה ומתגלה. מי יגביה עוף לשמוע שיחת בני-הלילה?

ממחרת היום בבוקר התעטפה אֵם מלכה במטפחת ארוכה, כי רוּחה נשׂאַתּה לבקר את בתה. היא נכנסה לחדר-המשכב והנה בת-חיקה יושבת בוכיה על המיטה, כי חוּלל כבודה, ואת פניה תסתיר…

יב: טָבְחָה טִבְחָהּ

אמצע חודש אב היה, נמחו סימני הצום וימי-הזכרון לאֵבל-קדומים. ושפך הקיץ הודו על תּבל ומלוֹאה, ושכם אחד מזה על ארץ אוקריינה הברוכה. שנת שׂובע היתה. אוצרות כל איכּר מלאים קצירי השדה. פירות האילן ופרי האדמה מונחים ערימות ערימות. שָמֵן הצאן. עטיני הפרות מלאים חלב. עגלים ובני-בקר, עדרי עזים וכבשים רובצים במגרשים הרחבים. חזירים לבנים ושחורים מתגוללים בחוֹרי-עפר ומוציאים קול נחר. סוסי-עבודה ובני-חורין מתחכּכים זה בזה; ובכל חוף ונחל מחטטים באשפתות שורות שורות אַוזים ותרנגולים בני-שנה. לוּ הקימו מזבחות בחבל זה והקריבוּ עליהם מן הצאן ומן הבקר או מן העוף, כי אז היו בני-אֵלים אוכלים לשׂובע ואִשֵה ריח ניחוח היה ממלא את פני כל היקום.

יום יפה היה והוא כבר פנה לערוֹב. דניאל יצא לעיר המחוז הקרובה, ושושנה ישבה לבדה במסדרון טירתה על יד שולחן עגול, אשר עליו עמד מיחם רותח והגחלים הבוערות נוצצות בין החרכים מטה. לבושה היתה שמלה דקה של צמר ועליה חלוק רחב ממראה התכלת עם בתי-זרועות פתוחים. על הצואר הגלוי היו נוצצים חרוזי-פנינים. דמדומי-חַמה, המנורה השאננה בחצר וקסם תמהון היופי התערבו והיו להד אחד, שאפשר להביעו רק על פסנתר או על כנור ועוּגב.

לשלמה ה“אדום” חָמיה היה אותו יום יום רב-עסק. מעלות הבּוקר רכב על סוסו, הוא יצא לראות בבית-משרפות-הלבנים, שנבנה במורד גבעת-הסלעים לא רחוק מלוטון, משם נטה הצידה, לבקר בבית אציל אחד ממכריו, בעל אחוזה רבה. חזר לבית-הריחים ויעל בעליותיו וירד בתחתיותיו; שׂח עם פקידיו וּממוניו, גער בעבדים המפקחים על אָשדות-המים, לא בן ששים היה היום, כי אם בן ארבעים לבחרוּת ולכוח. על לבבו עלה רעיון להגביה בנין בית-הריחים ולהגדיל מידת סאותיו. לוֹ חפץ ויכולת, לוֹ עוז מושל וממשלתו לא רחבה. כרגע אמר לבקר גם בבית בנו דניאל, שלא ראה אותו מיום נשואיו.

הסוּס היה קשור על עמוד-עץ וילך לשם רגלי; ובצעדו בשער החצר והנה כלתו ניצבת במבוא המסדרון. חץ פילח את כבֵדוֹ! בשפה לא-כבירה דרש בשלומה מרחוק ויכנס עמה למסדרון. אמרה שושנה אליו: “שב, אדוני”. והוא לא הסיר עיניו מזיוה.קצר המצע מהשתרע והלב רוחש. לא אך מגע-יד, כי אם גם מגע הנעל בבגד האשה היה מצית את הלהב ונתאדם שוב העולם. כלבי האיכרים מסביב התחילו לנבוח. שלמה ה“אדום” קם מהספסל ויבטא ניבים אחדים ויפן ויצא. ושושנה לא עצרה אותו. היא כבר טָבחה טִבחהּ, מסכה יינה. –

“הליל פרש כנפיו על יושבי חלד”. הטבע טוה מַטוהו ונושם בכל פעם, אזניו לבריאה. אבל בה חוש השמע והשמועה דבר אחד ולא שנַים. חיות-היער נעות ומבקשות טרף ואוכל, וחיות הבית עומדות על אבוסיהן. בן-אדם שב מפעלוֹ. אך זה עזב את מעשהו, ואהבה והחטא כורים לו כּרה. נשבע אלהים ליסד ארץ ולמלא את הארץ. ויקרב בשר אל בשר מתיחדים המינים, המציאות גוֹוֶעת ומתחדשת.

שלמה ה“אדום” חבש את סוסו וירכב עליו בלאט ויבוא עד ארמון בנו. שם ירד מעליו, פתח את השער, הביא את הסוס אל החצר והעמיד לפניו קופה של שׂעורים; הוא צעד כמה פסיעות הלאה וידפוק בלב מעולף על חלון בית-משכב כלתו. עשרה רגעים עברו והנה אשה עטופה לבנים פתחה את דלת המסדרון ותכניס את האורח חרש למעונה. כלב הלילה איחר להתעורר ויחל לנבוח בשצף-קצף. קול המון מפלי-המים נשמע והסהר הולך ונבלע בין עננים…

לפתע חרד העולם. שני הרים ניתקו ממקומם ונפגשו ונתאחזו יחד. צועק החי בבטן האדמה קול ענוֹת וקול רעם ותהום אל תהום קורא. נהפכו סדרי בראשית, ברקי הלילה אצים ודולגים, כימה וכסיל החליפו את מקומם. —

בסערת-נפש עזב באשמורת השניה בּכוֹר העיר את אוהל האשה, רכב על סוסו לשוב אל מעונו, והאדמה נעה מתחתיו. ליל-תרועה למשפחת השטן. קינת אלהים לא תישמע. מעשה היחיד דוחה את הציבור.

שלמה ה“אדום” התהפך באחרית הלילה על משכבו. המיטה נעה ונדה עמו כספינה בים. ניחם החוטא ויתעצב על לבו. גמר אומר וידור נדר לחדול מפשע, וגם חשב את דרכו. והיום בא, מפניו מתחבאים גם הכרובים. עזים כּמות הם חבלי התשוקה, כל באֶיה לא ישובו…

יג: אֲדוֹנִיָה וְאַבְשָׁלוֹם

נער הייתי ואני למדתי בכתבי-הזכרונות למלכים וקראתי כי אדוניה בן-חַגית בּיקש מאֵם המלך שתינתן לו אבישג פילגש אביו לאשה. ובשמוע שלמה את הדבר, נשבע כי בנפשו דיבר אדוֹניה. ובא חזון אחר בלבי והפך את המאורע מן הקצה אל הקצה. הנה נפגש בן-חַגית עם אבישג השוּנמית בשׂדה-שָלֵם והיא הנערה היותר יפה הכל גבול ישראל ואיש לא ידעה. ותּתלקח בלבו האהבה אליה, ויעל ויגד לאביו לאמור: יָשרה בתולה אחת מבנות עבדיך בעיני, קח אותה לי לאשה ותברכני. וירא דוד את אבישג כי טובת-מראה היא ועוֹלה על נשיו, ויחשק בה גם הוא ויאמר: אך נַחלתי תהיה ומנת חלקי היא. ויצא הבן מבוהל מאת פני אביו. ויבוא זעם, הוסרה העטרה נחתם גזר-הדין על מלכות בית-ישי.

והחזון נארג בחדרי לבי גם מזה והלאה ויקבל שוב פנים אחרים מאשר חָרוֹת בכתובים. גם אדוֹניה קשר קשר על אביו, כי קינא בנפשו לֹנערה, ורוחו לא ידעה מנוח. והעם הולך ורב את בן-המלך ויהי הקשר אמיץ. בן מתנקש בחיי אביו, כי חילל זה את הברית.

דניאל גוֹרש שבעתים מבית-עֶדנוֹ. נמוגה נשמתו וצעקה מצער ומעלבוֹן מבּוקר עד הערב. לפתח העולם רובץ העווֹן, והן גם בך העלוב דבק החטא. הנך מסתכל בפי אשת-בריתך, כי נתארכו מעט. הלא היא בת-אדם, אשר שׂרתה אל אלהים וַתוכל ולא תירא ממצר שאוֹל, צמיד עשי זהב טהור על זרוע החוטאת, והוא כנחש אוחז זנבו בפיו… ועיניו אבני-שמיר נוצצות ובוקעות עד חררי כליות. הנך סועד יום יום עם זו, שרחקה ממך ושתּעתה מני דרך. הנך מדבּר ושׂח עמה כדבּר איש עם אשתו, ולפתע מתנער בלבך רעיון נורא ואיוֹם: זו הפרה חוק-עולם, ואף עקרה מוסדות. רועשים כותלי הבית מצער ומצוקת-הנפש ואין עוֹז לך לקרוא באזני היושבת עמך: בּגוֹד בגדתּ, העוית ופשעתּ! הנך מדבּר את האלהים בבּוקר ובערב. שלוש פעמים ביום אתה נכנס לבית-הועד של הצופה ויודע-הכל. הנך מזכיר שמו הגדול, ואתה – אתה איש חוטא, אתה הוא שפגמת ואינך כדאי וראוי לבוא לפני המלך. איך תשא עיניך והמַעל שוכן בחצרך…

יד: הַמִּשְׁפָּט

יצא הקצף! דיבּת בני-העיר על דבר בית אבּא-ירוחם שכנו של הגביר נתאמתה, זלמן בכורו פרץ גדר וימעל גם הוא מעל. ראו אֶראֶלים וינאצו ויבואו אף וחימה ליסר את יושבי לוטון. דֶבֶר בא בשעריה ויחנק גדולים וקטנים, רבּוּ המתים בעיר על דבר פשע. קראו צום, פתחו את הארון והתחננו לפני ספרי-הגויל. אך אין עונה ואין שומע. גם התאומות בּילה ורחל מתו ששתיהן בימי זעם אלה ובבית חיים-יונה תאניה ואניה.

ביום השלישי לימי-האֵבל הרים שלמה ה“אדום” באולם בנו את המכסה הלבן מעל פני הראי, והוא לבדו בחדר. – והוא רואה נחש הולך קוממיות בגובה אדם, קרנים ארוּכוֹת לו למעלה וחרב מרוּטה חגורה במותניו. לבבו התפלץ בקרבו. ביקש לקרוא בקול, ולשונו נאלמה – והנחש הולך ומשתרע, הולך ומשתרע. מלא הוא הראי כתמים רבים כקשקשים. התקרה שוקעת. לפתע גז כל המראה. אבל ראשוֹ עליו כגלגל. הוא מיהר לעזוב את האולם ויצא החוצה. יום מעונן היה ושרביט של אש נוצץ ברקיע…

שלמה קם בבּוקר, חגר רצועה של עור למותניו. עזב את השער וילך בשבילים צרים בין השׂדוֹת ויקף כה את העיר ברגלים אָצות הוא צועד על הגשר; הוא עובר על בית-הריחים ועוד מעט והוּא עומד לפני ארמון בנו. – דניאל נסע היום לכפר לא-רחוק, לשׂכּוֹר שם עובדים ופועלים. – אָמה כבת שבע-עשרה יצאה לקראתו ותאמר “סורה, אדוני, הגביר מחכּה לך”. ויבוא הנרגז דרך המסדרון אל הבית. שושנה עוד היתה לבושה שׂמלת-הבּוקר וגם היטיבה היום את פניה. ויגש חָמיה אליה וידחפנה בזרועו. בבהלה קפצה ממקומה ותאמר: “מה לך?” ויתּר ה“אדום” את הרצועה מתחת למַדיו ויחל להוריד אותה על גו האשה הזונה ועל כל אבריה. והיא לא צעקה ממכאוביה ולא התחננה לפניו, וגם לא נשמטה מידי מיסרה, חמת המכה עלתה למעלה ראש; הוא רקע ברגליו, אֵש יצאה מנחיריו; חפצו היה לרוצץ את גופה ולכסות אותו חבּוּרוֹת חבּוּרוֹת, ולסחבה בשערותיה הלוך וסחוב ולהשליכה אחרי-כן בעד החלון כאיזבל המלכה בשעתה. תתן נפשה תחת נפשות! ויגש אליה בשאון-קצפו ויחל שוב להכותה. אז אמרה: “הרף, אמתך אני”. ויחרד האיש, חדל ממנה וימהר ויעזוב את החדר. השמש עמד במרום-רקיע והביט ליושבי-מטה ותועי-ארץ.

עוד ממחרת היום הלכה שושנה מבית אישה ותעזוב את העיר.

טו: נֹחַם

חדל הנגף. נגדרו הפרצוֹת. אבל בבתים רבים בלוטון העיר מָעַט מספר הנפשות. פה מת ראש הבית והניח אחריו בני-ביתו לאנחות ופה מתה אשה בנעוריה, נערים בני-החדר, עוֹללים שהציצו אך פעם מתוך סדק קטן בחיים, נדדו לבית-מועד לכל-חי. רבו אומרי ה“קדיש”. מַצדיקים בקהילת-יעקב את הדין ומגדלים את שמו יתברך.

בימים ההם בא גם רבי לעיר. והוא איש פלאי מבני הקדושים. ידוע-חולי היה, רוחו הזדכּכה ועיניו רואות למרחוק. ביום מרבים האנשים לבוא אליו ב“פדיונות” ובקשות, ובערב יבקר את בתי חשובי העיר, להאציל להם את ברכתו. יהי בצעדו על מפתן הארמון של דניאל חזה “דינים” שוֹרים על הבית, נרתע וחזר לאחוריו… נדחק דניאל ביום-מחר למחיצתו של בחוזה, שפך לפניו את שיחו ובכה בדמעות-שליש. הרב סגר את עיניו, עשה בידיו תנועות משונות באויר ואחר-כך השיב בדברי-חידה ואמר שלוש פעמים: הדרך רב… הדרך רב… הדרך רב…

ולפני דניאל אין דרך ואין נתיב. יום בא והולך, ובא בלי חלוֹף. גם איש שלוֹ מצוות ומעשים בחול ובקודש ולוֹ תורה ויראת-שמים, בודד הוא בסביבתו. “פלג-גוף” זה הוא שונה מאיש שנתאַלמן מאשתו. הנך יושב בחדרך. הנך בא אל האולם או יוצא אל המסדרון או גם החוצה, ואיזו שארית בך לא תלך ולא תצא עמך. יש תוספות בנשמה ויש כובד בנשמה. אינך יכול להתפלל בקול ולזמר לאלהיך, גם לעולם מין סיגוף וכיסוי. נזוף אתה. קידשת אשה כדת, הכל נחתם בחותם הזיווּג. יום ביומו ישבת עמה אל שולחן-האורל ועיניך ראו בקרירות יפיה. הנך מדבר עם קרובים ורחוקים.וחוץ משטח השיחה עוד איזה דבר רוחש בך. קם אתה בבּוקר וראיון יכביד על לבך, כי היום לא יסוּף, במערכת החשבון יש חיבוּר וחיסוּר כפל וחילוּק, אבל את הנפש לא נמוד ולא נסַמן. “הדרך רב, רב הדרך”.

הקדים דניאל פעם אחת ללכת אל בית-התפילה, שלא רחוק היה מביתו של שמואל-מנחם, לתפילת-מנחה, ויטייל קצרות לאורך הרחוב. מלכה בת אחיו ישבה לפני פתח ביתה ותינוק בחיקה. פניה מפיקים איזה חן דוֹמם. ויסר אליה וישיח עמה מעט, כחוק הקרובים. – ובהיפרדו ממנה עוד הוא הוגה בה… מה' מצעדי גבר, אבל הנה גואלה היה פעם ולא היטיב חסדו עמה. – “מחשבות זרות” מפלסות להן אורח בחוּבּוּ. בלילה הוא נדדה שנתו. —

טז: מֵעוֹלַם הָאֱמֶת

גם יתומי בתיה אשת דניאל אזכיר.

כנאמר, השאירה בתיה אחריה לבעלה נער אחד ושתי נערות. את הבן היחיד ילדה באחרונה וקראו את שמו לוי. שם הבכירה היה יוכבד ושם אחותה הקטנה היה מרים.

לוי היה נער מפונק ובלתי-מושלם. רק בקושי תפס את הלימודים בבית רבו. וגם בלי חשק הלך יום יום אל החדר. דניאל התאמץ לשפוך מרוחו עליו, והיה קורא עמו בכל ערב-שבת מקצת מפרשת השבוע. אבל אין דמיון לנער ואינו משיג דברים קראו וַיֶאתיו אז. לא כן הבנות. יוכבד ומרים נערות חולמות היו ובתארן – כענפי עץ אחד היו. שחורות ונאות היו. מקלעות שערותיהן סובבות את ראשיהן, עיניהן שואלות. החליפות בין אֵם לאֵם, התמהון, שנשאר אז בבית, ארגו בלי הרף בצעיף הפרוש על הנפשות הרכות. אך שפת הנחל הבינו. הבּוקר קרוב ללבּן. ביום שבּת ומועד התעלה רוּחן והרגישו בלבּן פלאות-קדם.

ויהי פעם בלילה, דניאל ישב באולם הגדול לבדו, לפניך פתוח היום תלמוד דבני-מערבא. רחוק המַהלך מהיום לטבריה, שם ספרו ומנו כל האותיות שבתורה, הלּכות הלכות על התּגים ועל הנקודות; ואנו מצוּוים לעשותן, לקיימן ולהגות בהן, אבל לא יתגאה אנוֹש, בעת שרק שיחה בפינו ואין עוד קרבן ואין מזבח. עושים ציוּן לנפשות, המצבות אילמות הן. ותבוא יוכבד הבכירה בלאט, עמדה לפני אביה כתמרה ותפתח פיה ותאמר לו: “אבי מחמדי, איה אמי ילָדתני? —”

ליל חג הפסח בא. על אדמת בני-חם ומקום הטומאה עבדו טהורים ובני-טהורים בפרך. ויקנא אלהי-צבאות לעמו, וַיִגָלה בחצי הלילה להכּות בכוֹרי מצרים כּפת בני השטנים וישלחם לארץ-גזירה. וזכרו בני-ישראל בכל דור אותות אלהיהם ואת ידו החזקה. איש איש חוגג באהלו חג החירות והפדות, מוציא השׂאוֹר מנפשו ואוכל לחם-אבירים.

לבוש לבנים ישב דניאל מוּטה בראש שולחנו הארוך ו“ערך את הסדר” ליתומיו. מנורה בעלת שבעה קנים עשויה כסף טהור הפיצה אור בחדר האוכל. על החלונות פרושים וילאות לבנים ארוכים, יורדים ונסרחים על הקרקע. עולם בתוך עולם. “חזין עילאין ואורות גדולים” ממלאים שמיא וארעא.

קם ה“מלך” שאינו מעוטר ממיטתו לפני אמירת הלל הלילה, לפתוח את הדלת, במנהג העם; והנה אשת-נעוריו עטופה לבנים מראשה ועד רגלה עומדת על יד הפתח.. ויבּהל מאד ויתעלף…

יז: חָרְסָה וָסַהַר

בימים ההם נארג עוד צעיר אחד במסכת המעשים, ולוֹ שם מקראי: אמנון.

אמנון היה בן לאחד מן היראים והשלמים שבעיר. אביו היה נשיא התורה ויחשׂן, באוצר ספריו נאספו שרידי העבר, והוא שומר התורות והמנהגים; והנער גם הוא רועה על הררי-קדם מבּוקר עד ארב הוגה בצפונות המסורה.

ולאמנון אחות בכירה, והיא התרועעה עם לאה נכדת הגביר. ותבוא לאה אל בית הירא כפעם בפעם, ועמה אור וחיים. ותלך נפש אמנון שבי אחריה, וגם היא נעמה חברתו עליה. אמנון ביישן היה מטבעו, אבל לאה משכה אותו בעליזותה ותשעשע עמו כאֶת אח. היא אילצה אותו להביט ישר לתוך עיניה והניחה מבלי משים ידה על שכמו. העולם אינו מדבּר עוד מתוך הספר. בו חלון נפתח מכמניו נוצצים לנגדך.

בדידות דניאל המשי עָצמה אז יבקש את אבי אמנון כי בנו ילמד עמו מעתה ב“תורת חבר”. ונאוֹת לו בזה. וכה החלה שוב תקופה חדשה בחיי אמנון. שלוש פעמים בשבוע אחרי ארוחת-הצהרים עשה הנער את דרכו מגוף העיר לככר בית-הריחים. הדרך הולך ונשפע, בתי היהודים נעלמים, לתוך הלב בא מרחב ודוחק גם יחד. הנך עומד לפני ארמון גדול כתליו יביעו שירה דוממת. ואדון המגרש מקבל את הבא בסבר פנים יפות. יושבים אל השולחן ושותים חַמים, הולכים אחר זה לטייל בפנים החצר. לעתים דניאל ואמנון גם בוקעים שניהם עצים בּחצר, לחזק את כּוחם. ולפנות ערב המה יושבים יחד לפני שתי מַסכתות פתוחות וּמַרצים איש לפני רעהו את דברי הסופרים. כי עברה יוכבד בשעה כזו לפניהם והלכה מחדר לחדר, היה כמו כוכב נראה ונעלם. אמנון חרד בכל פעם למראה ההוא, ובלכתו מבית דניאל אחרי תפילת-המנחה נשא סמל חדש בחוּבּוֹ. –

קרה שממחרת היום עלתה שמשה של לאה, ואז ניתקה נשמתו מסוּגרה. סוד בנפשו והוא לא יכחיש. עולה הרגש, מתרחב ומתפצל, חולם אתה וקול תרועה נשמע. עצם תקרב אל עצם והנה גוף חי. שתי עינים לך והעולם הוא אחד.

נבוך היה דניאל ונדכה לפרקים. לבו מפכּה ונדחף מעבר אל עבר. רב היה לו, ויאל נפשו למות.

יח: בַּחֲצַר-עוֹלָמִים

אמנון נעשה יתום מאמו ולא נשא אביו אשה אחרת. ויהי הדבר לשיחה בפי כל. בכל יום בשנה, אשר בו לקח אלהים את נשמת הולכת והשיבה למעונה, מדליקים נר בוער מערב ועד ערב; לומדים פרקי משניות רבי יהודה ואומרים את הקדיש שלוש פעמים. קישוּר בין יושבי מטה ומעלה. תיצרפנה הרוחות ובני-החיים נזכרים כי גם להם יום פקודה. —

יום-צום תשעה באב הגיע. אבלים הם בני-אדם וּנדויים למקום. שהחריב אלהים את מקדשו ואת עיר-דויד שרף באש.הולכים בני-יעקב מחוץ לעיר ותולשים עשבים במשכנות המתים. שורות שורות מצבות עץ ואבן ממלאות את המגרש.בית-עלמין של בני-לוטון במדרון הוא נטוי ועל שפתו נחל ירוק או בצה.

גם דניאל יצא היום עם יתומיו, לפקח על מצבת רעיתו. הוא ובנו יחידו עומדים ומסתכלים בכתובת: פה נקברה האשה הצנועה והחסידה, מנשים באוהל תבורך… מרים עומדת מאחוריהם ויוכבד לבושה שמלה דקה מתנועעת ניצבת לימינם. בתי מרומים בשפלה; בשורה קודמת לזו ניצב אמנון על מצבת אמו. דוממות הן הנפשות, הלבבות רוחשים…

בנשף אחד של ימי-הסתיו שׂמה יוכבד את מעילה עליה ותעזוב את חצר אביה ופניה מועדים לשדה ישני-עפר. געגועים נסתרים תקפוה וישאו את נפשה. ואמנון התגנב גם הוא מאוהל אביו וילַוה את הילדה בדרך לבית-מועד לכל-חי. שני גוים נעים ורוח אחד מקשרם לעד. כה נעלמו שניהם יחד מבית הוריהם ואיש לא ידע לאן הלכו! שבוע ימים חיפשו אחריהם בימים ובלילות, והמתעמלים אמרו נואש. גשמים מרובים ירדו אז ומלאו את הנהרות והנחלים. גם הנחל הסובב את בית-העלמין התמלא והתפשט על גדותיו. שומר הקברים בא לתקן בדקי גדר, והנה שני גופים מלובּשים צפים על פני המים…

ממחרת היום נקברו “הנאהבים והנעימים”. ויהי אֵבל ורעש בלוטון. עוד היום חידה הוא דבר מותם לבי הקהילה. ואין פותר.

ולאה-שבת משושה ולא שרה מאז עוד.

יט: פְּגִישָׁה וּפִרְצָה

את בית-הריחים שכר בשעתו שלמה ה“אדום” מאת בעליו האציל, איש אשר לו אחוזות רבות למשך עשרים שנה. קנין דלא ניידא נמסר ביד אחר בשטר ובתנאי ברית, והלז מושל בו דור שלם, כאילו שייך לו הכל “מתהום ארעא עד רוּם רקיע”. עובר זמן, והנה באים אמידים אחרים, לוטשים את עיניהם אל מקור לא-אכזב זה ומתחרים עם שוכרו, מוסיפים על דמי-השכירות, מעלים את השער שבעתים, או גם דוחקים את המחזיק בו זה כבר ממחציתו. תקנות בעלי “ועד ארבע ארצות” כבר נתמוטטו אז באהלי אוקריינה. לא אך שנַים אוחזים בכל מקנה וקנין, כי אם עשרה ועוד יותר, גובר התקיף, אבל לפעמים גם הוא נכשל.

אותו האציל מת והשאיר אחריו שני בנים. חילקו ביניהם את הנכסים הרבים, ועלתה אחוזת הריחים בחלקו של הבכור, שהיה קל-דעת ומפליג לשׂחק בקוביה. באודסה עיר-רוכלת עמים על גדות הים השחור, היה מבלה ימים ונשתקע בים התענוגים. בשעה דחוקה מכר את לוטון ואת אגפיה לאיש זר, שלא ידע אותו ה“אדום” מתמול-שלשום. ויחל שלמה אז לחשוב מחשבות, הוא רואה ענן עולה מרחוק ולא ידע את נפשו.

לא קל היה הדבר, גבר למעלה משישים, שמעודו לא הרחיק ללכת רק עד עיר-המחוז הגדולה, נשא עתה את רגליו ללכת בדבר עסקיו לאודיסה ההומיה. שמואל-מנחם מזכירו וחתן בנו ליוָה אותו בדרך. ובני לוטון שׂחים במאור. באודיסה משל אז בלי מצרים השר אוֹרלוֹב, שיצא שמו והיה גם לצורר-היהודים.

יום-גנוסיה היה. יותר מיֶרח ימים כבר עשו הגביר ומשנהו בעיר רבתי-העם. בּיקרו בבית האדון החדש, שלו שייכת עתה אחוזת-הריחים, והוא דיבּר עמהם כמעט טובות ולא העמיד פנים. שבעי-רצון היו. ובעברם על חנויות נשקפות סרו שמה לקנות איזו מתנות לביתם, פלאי-פלאים ראו על כח שעל. הנחל הרחב בלוטון הוא כאגם קטן מול הים הגדול.

שלמה ושמואל ישבו על ספסל ארוך משוח בצבע לבן בככר-הטיול, המבריחה את העיר, אילנות נטועים מזה ומזה, חול אדום פרוש על השבילים הצרים באמצע. שורה של אנשים הולכת קדימה ועל צדה שורה אחרת חוזרת. אינם אצים ורצים, פנויים הם הולכים זה אוחז מקל-תפארה בידו וזה מעשן. איש ואשה הולכים שלובי-זרוע, מדבּרים בכל לשון. השמש זורח.

והנה פקיד גבוה לבוש בגדי שרד בא מרחוק עם אשה יפה מאד, הלבושה כבנות האצילים. שלמה ה“אדום” קפץ ממקום-מושבו. הלא שושנה היא הולכת פה. הוא אוחז בידיו בשתי רקותיו. אֵש ניתזה מעיניו, גופו רועד; והוא כחולם קשה בעצם היום. גם שמואל ראה את המראה ולבו דופק. קרובתו בחרה בבן אֵל-נכר ושכחה את בית אישה ואת מולדתה. כרגע אמר לרוץ אחריה אבל לא היה עוז בנפשו. ומה יאמר לזרה ומה ידבר? –

בברכים כושלות שבו שניהם לבית-המלון. לא שׂחו ולא נועצו יחד. כל אחד מהם ישב בפינה תפוש בשרעפיו. אחרי שעה התעוררו, צררו את חפציהם והכינו עצמם לדרך.

בימים אשר ישב הגביר ובעל נכדתו בעיר אודיסה הרחוקה בו בשטן ולקח לו שׂה מן העדר בבית חיים-יונה.

דבורה האדומה, אחת הבנות, גָדלה ורוחה התעורר. יום יום הביטה בעבד החדש, אשר דבר לו עם הסוסים. והוא בחור אמיץ-כוח, פניו כברזל מוצק, בצעדיו יבקע את האדמה מתחתיו. ותלַבּבהו וימצא קן בנפשה. ויהי בערב אחד, והיא באה אל האורוה, חשוקה עומד על הסוסים ומַחליק את עורם הנוצץ. אך כותנתו לבשרו, מכנסים לו ורגליו יחפות, וכולו נחמד למראה. ניגשה ותטפח לו על שכמו. נפנה לה, תפשה בשתי ידיו ויהדקה אל חזהו. פה אל פה דבקוּ ואהבה אחזה בשניהם יחד ולא נפרדו.

שיכּורה היתה דבורה, חשקה היה להרים כל דלת מצירה. ותדלג בעד החלון החוצה ותבוא דרך חלון אחר. צפרי-שמים פורחות באויר. מארובּות-העשן שבבתי הרחוב מיתמרים עמודי הענן, מיתמרים והולכים, עולים מעלה מעלה, עד אשר עין לא תשוּרם.

אחרי ימים עזב העבד את בית אדוניו, שב אל אוהל הוריו בכפר רחוק עשרה מילין מלוטון. ודבורה נכדת העשיר נעלמה גם היא וצרור חפצים בידה. ותלך אחרי מאַהבה ותאמר: עמך עמי ואלהיך אלהי!

העיר הומיה. ברחובות ובשוָקים עומדים קבוצות אנשים ומשׂיחים. אין בית ואין משפחה שלא התעוררו על המעשה.על כל העדה לחגור שק.

לתאֵר את רושם הפרצה השניה של הגביר, בשובו לביתו בלב מוּקשה, לֶאה יִלאֶה עטי.

כ: גַּחֲלֵי-רְתָמִים

דרשן בא לעיר מבעלי-המוסר. לוטון עיר חסידה היתה. הדרך בעבודת-השם היא הכּוָנה וצירוף-הלב; מבקש אלהים מבריותיו לדבקה בו וללכת באורחוֹתיו. השערים נפתחים בכל יום לצדיקי-הדור, והם עומדים וממַצעים בין בני-אדם ובין אדון-העולמים. על ידם משרתים גם מלאכים וּשׂרפים, אֶראֶלים ועירין קדישין. היוצר מתאחד עם הברואים וכל נמצא משתוקק לשוב אל השורש העליון, כה נמשכה ההשפעה מדרי-מעלה לדרי-מטה והולכת וחוזרת עד יבוא יום שבת-שבתון לכּל.

נוסח אחר בהנהגת העולם ליראים את משפט ה' ממש ולהולכים בדרך אשר כבשוה בעלי “ראשית חכמה” ועוד. הרבה מיני אש יש בגיהינום: גחלים גדולות כהרים וכגבעות, ויש בו נהרים של זפת ושל גפרית. חָטא האדם למטה, כי השׂיאהוּ יצרו, אז מלאכי-משחית משליכים אותו באש הבוערת בשחת, והא פותחת את פיה ובולעתו. ולא די בכך. מאכילים את זה שהשחית דרכו גחלי-רתמים; חותכים בשרו אבר אבר ומשברים עצמותיו. יושב הוא הפושע, שאין מתוֹם בגופו, ורואה איך מחנות תולעים באים וסובבים אותו מכל עבר. הוא צועק מגודל הכאב ואין שומע לו. שוב באים מלאכים אכזרים ומכים אותו בשוטים ומיסרים העקרבים. הדם שוטט ואין מרחם עליו. אֵל קנא הוא נותן התורה והחוקים והמשפטים. אוי לו למי שהלך בשרירות לבו; וי ליה לבר-נש שנשא עיניו אל אשה והביא עליו ועל הבאים אחריו חטאת לא תימחה!

בקול מַרעים הרעים הדרשן על ראשי העם בבית-הכנסת שבלוטון את אִיומי דבריו ויך בשוט לשונו על קודקוד הגביר. שהיה בתוכם. הוא מרט את נפש החוטא במו בצבת, פשטהּ ערומה; וכאילו קרא באזני כל אחד מהנאספים: “ראֵה מה עוללת ומה פעלת ואיך פגמת, העוית והרשעת; אחריתך עדי אובד, ולא יאבה ה' סלוח לך!”

שלושה ימים ושלושה לילות התענה שלמה ה“אדום” בנפשו. הורידוהו ממרומי- פסגה לשאוֹל-תחתיות וגדרו הדרך בעדו. ביום הרביעי לפנות ערב בא הרב דמתא, נכנס עמו חדר בחדר ויגל לו את עוונו הגדול. ויחרד הרב וילָפת, עיניו חשכו הארוּבּותיהן…

כא: בְּמוֹרַד הָהָר

דבר קרה בלוטון, אשר כמותו נשמע אך בימים ראשונים. ביום השבת בבּוקר, כאשר כבר נאסף העם לתפילת-שחרית ושליח הציבור עומד לפני העמוד ומַרצה את הזמירות, נראה על סף הגביר דמתא, והוא לא עלה למקומו הקבוע בכותל המזרח על יד ארון-הקודש. כי אם ישב לפני תנור-החורף במקום פנוי לעניים ולדלים; התעטף טליתו וַיחל להתפלל מתוך הסידור. נבהלו כל צאן יעקב למראה ההוא. ויהי להם כליקוי-חמה בעצם היום…

נשבת דבר השבת. כל פנים קיבצו פארוּר, אם ארזים יכוֹפו את קומתם, היש עוד תקומה לאזובי-הקיר?

שלמה ה“אדום” החל להישמט גם מעסקיו וימלא את ידי דניאל בנו לנהל את כל תעשית בית-הריחים. חיים יונה לא היה מוכשר לַדבר, אבל שמואל-מנחם יהיה לו לעזר. דניאל עוֹיֵן את שמואל-מנחם מאז. מידת פעולתו התרחבה בזה, אבל אבדה עוד יותר מנוחתו. הקנאה בין קרובים ורחוקים תפריא.

בימים ההם בא איש מזימות אל הגביר ויציע לפניו לגאול על ידו בכסף מלא את נכדתו הנידחת ולהביאה מחוץ לגבול, ולא אבה לשמוע לו. לא ידע כי בשטן חורש עליו שנית מזימות.

ויהי לפני חג-השבועות לבני-הנוצרים. הימים יפים ונשפך מזוהר השמש על עדן האדמה. כל רוח מתרומם, כל נפש גדלה התעוררה בלב פֶסי המקוּדשת תשוקה עזה לחזות את פני אחותה. ותקם ותעשה את דרכה אל אותו כפר, ולא הגידה לאיש מחפצה וממגמתה. גם היא הלכה ולא שבה. פשטה את בגדי חמודותיה ונישאה לבן אֵל-נכר.

גם חיים-יונה אבל וחפוי-ראש ישאל לכל עובר: “איה בנותי, כי הלכו?” –

מתה בימים ההם גם אמו הזקנה ומוחו לא סבל דא כלל.

כב: אַגָּדַת הָאֵלָה

בימים קדומים עמדה על אֵם הדרך, ההולך מלוטון עד עיר-המחוז, אֵלָה רבה וכבירה, אשר פארותיה השתרעו ותיראֶנה למרחוק. בצלה מצא כל הולך מחסה. וכל העוברים ושבים נחו אצלה מדרכם. אדמת-מישור היא כל הככר ההיא. אין גבעה ואין עמק ואין גם אגם-מים. והנה מבטן האדמה צמח עץ גדול ורם, והוא הולך ומשגשג משנה לשנה והיה לכל החונה בסביבה ההיא וסמל העוז והגובה. בארץ-העברים היו נותנים לו גם כבוד-אלים והנשים היו מזבּחות ומקטרות תחתיו.

בימי הקציר החלו עלי הצמרת לנבּול ולא עלו עוד. נכרתו ענפים רבים ואחרים גם נעקור נעקרו ביד חומס. למעלה משורשו בא לו רקב, נתמקק העץ במקום ההוא כקמח וכף איש חדרה אל תוכו. נתבקע גם השורש, החציר מסביבו יבש, רוח-סועה מסעַר החזיק בראשו וישברוֹ. גלמודה היתה האֵלה ותהי עתה למשל ולשנינה.

ויהי כי התאספו פעם איכרי המקום והחליטו יחד להפילה ולהכריתה. כמלאכי-חבּלה באו מכל עבר: זה גרזו בידו ולזה מגרה, הם אך החלו להכות בה בכוח ובאכזריות-חמה והנה קול זוָעה נשמע וַתהי הארץ לחרדה.כמו יד נעלמה נגעה בערפם; וכאשר השיבו את פניהם נשקעה כל האֵלה במקומה ותסגור האדמה עליה את פיה.

אחרי מות הגביר העצום וקברו אותו כמצוָתו לא בשוּרה הראשונה, פתחו גם את ספר הצוָאה: והנה שני בניו חוֹלקים בשוה, ולא נתן לבכור פי-שנים. חלק העשירי מכל הונו הקדיש ל“עולמות” ולדברים שבצדקה. נר-תמיד ידליקו לנשמתו ולנשמת נכדתו יוכבד שטבעה.

סכוּם ידוע לחודש יקבל חותן נכדו שמואל-מנחם, שיוסיף לעזור בהנהלת עסקיו. ופלא הוא: הוא הפקיד לנדה בעד הנערה האילמת, בתו של שמואל-מנחם מאשתו הראשונה, הון רב של עשרים אלף רו"כ. דבר כזה ודאי לא היה עוד לעולמים.

והעיר לוטון אלמנה, שעריה שוממים.

כג: שָׂרִיגִים

עברו ימי ה“שבעה” ומנין ה“שלושים”. חלוקת הירושה החלה וכל אחד משני הצדדים מתעמל להכריע את הכף לתועלתו. לעזרת חיים-יונה האויל עומדת רעיתו הנבונה וחתנה המזכיר. ודניאל גם הוא, אם גם עבד עד היום את אלהי-הרוח, מרגיש עתה את דבר הקנין עשרת מונים מאשר עד כה. ולוטון, בהלקח ממנה מלכה ונשיאה, מחזיקה בשׂמלת היורש השני, לאמור: קצין וגביר תהיה לנו ואל תעזבנו. אלה שפני לו עד תמול עורף מתקרבים אליו היום, חונפים לו גם מתנגדיו, והוא נעשה על כרחו לאב וּפטרוֹן. טרוד הוא מן הבּוקר עד הערב. אינו יכול עוד לקבוע שעורים לתורה, ואף אין לו פנאי להתפלל בכוָנה כדרכו. “מחזיק הוא מנין בביתו”, כדי לאמר את ה,קדיש",ובעצם לבו אינו נתון עוד למערכת-מרומים. רבים הם העסקים ומתגלגלים הענינים. זה בא אליך, מדבר רכות ומרמה בפיו; וזהו עיקש במשא-וּמן וגזלן פשוט הוא. בית בלי אשה כספינה בלי קברניט; כל אָמה גבירה היא לעצמה, תגרות בין השפחות, ואף אין דואג לבנים. לעתים הוא בא אל בית אחיו ומסדר איזה צרכים עם גיסתו. הדיבּור עם אשה מַשׂכּלת פועל באיזו מידה על הרוח; וכי תשיח עם כמו זו אינך מזוין עוד בחרב ובחנית. אולם על סף בית שמואל לא יצעד, נפשו עליו תכאב, כי נזכר במלכה.

על לבות אנשים אחדים עלה גם הרעיון, כי מן הראוי שבן הגביר יבקש לו התר ממאה רבנים לשאת לו אשה מחדש, אחרי שעזבה אותו אשתו ואיננה. בימים ההם נסע דניאל לעיר-מושבו של הרבי לשבות שמה,והחסיד חיזק לבו ואימץ את רוחו. ביד ה' ההטיה לשבט ולחסד ואשרי הבוטח בו.

בין העלמות הבודדות, לאה בת חיים-יונה ומרים בת דניאל, נולדה קרבת-לב ותאהבנה אשה את אחותה. ביום הזה ירדה לאה אל מרים, והיא הלכת לקראתה, חיבקתה ונישקתה; וביום שלמחרת עלתה מרים לעיר לבקר את רעותה. לפעמים הלכו גם לטייל יחד. כל רואה בנות-חן אלה נע להן.

בעיר-המחוז הקרובה גרה בחלק נבדל אשה אלמנה אחת, ולה שני נערים, עילוּיים ומופלגים בתורה. הבכור הקדיש עתותיו ללמודי התלמוד; ואחיו השני הגה בפוסקים ובמשנה-תורה למשה בן מימון. בחדר מיוחד ישבו תמיד יחדיו. זה עובר מהלכה לאגדה וחוזר ושח משיחות ראשונים ושדה סוגיות חמורות; וזה דורש בפסקי המצוות ובפרטי החוקים. כשיגע האחד והתנמנם, התעמל השני ללמוד בעוז; וכשישן השני היה קם אחיו ולומד מעוּמד – לקיים “והגית בה”. רבים התקנאו באֵם הבנים.

ויהי לימים בא מוכר-ספרים פלאי לעיר, והוא סובב בחבילתו על הבתים ומוכר ספרי-תנ"ך קטנים בני כרך אחד.הלא המה כתבי-הקודש, וחשודים הם באהלי יעקב. שׂמו הנערים עצות בנפשם, אם לקנות מן הספרים האלה או לחדול? ויגבר בהם חשקם.

התורה ידועה היתה להם מספרי-החומש ומפרשות השבוע. לקטעי הפטרות לא שמו לב עד היום. אבל עתה הנה תורה, נביאים וכתובים לפניהם על הסדר. בפרקי הנביאים ראשונים המעשים והמקרים מושכים את הלב; נשגבים הם דברי הנביאים ומושכלים אמרי הכתובים. אין הלכות ודינים, אין מקשים ומתרצים, עוז הדיבּור צולל באזניך ואף רוחך הומיה.

והלכו ופרשו הבחורים הנחמדים האלה מתורת-חכמים ונשתקעו באמרי-יה ובמַשׂאוֹת חוזי-קדם. לא נעלם מעיני אִמם השינוי בלבות בניה ותשא צער בחוּבּה. תקוות שרידי העיר לשני השריגים האלה היו לאפס.

ויהי כי הגיעו שני האחים האלה לבחרוּת, אמר שדכן אחד לקשר את שניהם בקשרי אירוסין עם שתי נכדות שלמה ה“אדום” בלוטון. ותמאֵן האשה ותאמר: לא אוכל לחלל את נחלתי ואתן את בני לבנות פסולי-משפחה ואֶגָדע מישוּעתי". והיא לא ידעה כי במרום נחתם אותו הזיווּג לעדה ולקיום. בלילה הזה בא בעל-החלום אל אֵם הנערים ויאמר אליה: צוי לביתך! ותיקץ בבּוקר וַתיפעֶם רוחה ותקרא לאותו המציע ותאמר: “מה' יצא הדבר. לא אַמרה עוד את פיו”.

כד: יוֹרֵשׁ-עֶצֶר

הקורא ילַווני עוד על דרכי בעיר אחת מחבל ווֹלין כיהן פאר בעדתו רב אחד גדול ונודע בשערים. והוא רועה את בני-קהילתו באמת ובצדק, וינהה אחריו לב רבים. ויהי במותו בא פירוד בין התושבים ונחלקו הדעות: חצי העם, ובהם החסידים ואנשי-המעשה, היה אחרי בנו היחיד, להמליכו אחרי אביו, כי הן התעלה גם הוא בתורה וביראת-שמים והיה מטופל גם בבנים; וחצי העם, ובתוכם גם בעלי-הבתים וההמון, נטה אחרי חתן הרב, שידע גם לדרוש בקהל והיה נוח לבריות. לא אָבה בן הרב לריב עם עצמו בשרו, הלך וביקש לו עדה אחרת, וימלוך הדרשן ונתמנה לרב. במשך הזמן השלים עמו גם הצד השני, כי ידע לכלכל את מעשיו. עמדה לו בזה גם רעיתו בת הרב, שהיתה בעלת-נפש מַשׂכּלת' והיו אומרים עליה שלה שׂכל ובינת זכר. בטוּב-טעם ובחריצות עלתה על הרבנית הקטנה, היא אִמה.

עשר שנים כּיהן הרב החדש והכריעתו מחלה בעצם ימיו וימת גם הוא. אמרו החשובים שבעיר לקרוֹא את הבן הנידח ולהשיב לו את כסא אביו – אך לא כן היתה מגמת פני הרבנית הצעירה. נשאר לה מבעלה בן יחיד, והוא עלם מפונק ורך, רצוי למוריו ולמדריכו. ותאמר לחנך אותו לרבנות; ותמצא בשׂכל דבריה אוזן קשבת לה ותט גם את לב המתנגדים לרצונה. אחד מלמדני העיר התרצה “להורות שאלות” בקהל במשך ימי גידול נכד הרב. ואת הנהלת עניני-הציבור העמיסה הרבנית הצעירה על שכמה במידה גדולה עוד יותר, ותהי אֵם ושופטת בעמה.

ויהי כי קרב הנער לשנת שמונה-עשרה והגיעה העת להכניסו לחופה, ונכבדות מדובר בו עם בנות רבנים ואמידים, בא משדד המערכות וזיוג לו את הנערה האילמת הפלאית בלוטון עם רוב עשרה. מי פילל לשמואל-מנחם כי בתו זו תהיה רבנית בישראל? גדולים חסדי ה'.

כה: הַבְּכִיָה

חיים-יונה השתטה לגמרי והיה לחסר-דעה. אשתו התקררה בימי הסתיו, נפלה למשכב ותמות באמצע החורף. שמואל-מנחם הוא עתה היורש. לימי האביב השכיר את ביתו ויבוא לגור בבית חותנו, הוא בית הגביר, ויהי מעתה לקצין שני בעיר. דניאל המשי לא הצליח לאסוף כל לבות העם אחריו. אך חלק מבני העיר החזיק בדגלו והשאר החלו להתקשר בחתן אחיו. היו גם כאלה בלוטון שבראותם שאין שררה מסוימה עמדו והתבצרו לעצמם. דניאל יקנא את שמואל-מנחם ושמואל-מנחם יצוֹר את דניאל. אחוזים הם שניהם במעשיהם בסתר בית-הריחים ואגפיו, וזה מושך לכאן וזה לכאן: מה שזה בונה זה סותר ומה שזה מחייב זה שולל. לעתים החליטו לחלק את הירושה ביניהם; אבל ידעו כי אם תיעקר הרגל האחת לא יהיה מעמד גם לשנית. בני לוטון, גם הולכי-רכיל המה, סר צל הגביר מעליהם, והנה להם שני בתים לדבר בם ולהשיח אודותיהם. לאה, גיסתו הצעירה של שמואל-מנחם, ומרים בתו היחידה של דניאל, כבר נישאו לשני האחים האמוּרים, התבססה והתגדלה שוב הקרבה -וחַיץ הוקם ביניהם…

ויהי כי בדק דניאל את החשבונות מימי אביו האחרונים, מצא כי סכוּם גדול חסר. החל לפשפש ולעין ויאר כי איזה שטרי-חובות באו לידי גובינא זה אחר זה, ולא ידע על מה הוציא אביו את הכסף הרב. יום אחד ניצנץ בו הרעיון לאמור: ששמואל, רק שמואל זייף את שם אביו על השטרות וישם את הכסף באמתחתו.

עתה מצא מקום לגבות חובות מאויבו ואיש-בריתו. שלח וקרא לו ויאיים עליו להגיש את הענין לפני הערכּאוֹת ולשימו בית-הסוהר. לשוא הצטדק הנאשם וינסה לכסות על מעשהו באמתלות שונות. הוא גם ביקש ויתחנן לפניו ואין שומע לו. ויצא שמואל-מנחם מאת דניאל אָבל וחפוי-ראש ויבוא אל ביתו סַר וזעֵף. הציקה לו מלכה, בראותה כי נפלו פניו, כי יסַפר לה את אשר קרה, ויגד לה את כל לבוֹ. ותיבּהל האשה הצעירה לשמע הדבר. פרשה לקרן-זוית ובכתה.

ממחרת היום שמה עליה מלכה את בגדי-חמודותיה, נתעטפה וירדה בחשאי למגרש בית-הריחים. נכנסה אל ארמון דודה ותמצאהו יושב על שולחנו לפני ספרי-הזכרונות. דניאל נרעש בראתו בת-אחיו באה אליו, קפץ ממקומו והביא לה ספסל לשבת. ויאמר לה: “מה בקשתך, מלכה? אמרי לי”. ענתה מלכה ותאמר: “הלא תדע מה מטרת בואי אליך; ואני לא אסוּר מפה, אם לא תענה ותאמר כי סלחת לבעלי ולא תחשוב על עווֹנוֹ “. העמיד דניאל פניו ויען: גוזל אחיו אשמוֹ בוֹ”. תפשה מלכה ידו ותאמר: חָנני, דודי, וחוּסה עלי”. אֶגלי דמעות נראו בעפעפיה.

נרגש דניאל ממגע היד הרכה. הלא קרובה היא לו וקרובה עוד לנפשו. לוּ היתה מוּתרת לו כי אז היה מהדקה ללבו. ברשוּתוֹ היה פעם לקדש אותה ולאמור לה: שלי שלך ושלך שלי; ועתה – התורה אסרה אותה עליו, והוא גם הוא שילח אותה מאתו. ולא יכול עוד להתאפק ויאמר: “סלחתי כדבריך” – וישא את קולו ויבך.

כו: בַּכְּפָר

ימי החורף היו. שלג ירד ויכס את הדרכים. קור חזק שרר. לאה ובעלה נסעו בעגלת-חורף רתומה לשני סוסים קלי-מרוץ לעיר אחת רחוקה מלוטון, לחוֹג ברית-אירוסין אצל אחד מבני המשפחה. מעוטפים היו שניהם בבגדי-שׂער ועורות עיזים פרושים על רגליהם. פעמוני הסוסים מקשקשים והעגלה עפה על חלקת השלג. אולם כעבור שלוש שעות תעו מני דרך. העגלון הסב את הסוסים לצד ימין ויבוא ליער אשר אין מבוא בו. חזר על עקבו ויֵתע עוד יותר. כה נסעו ולכו כל היום, ויבוא ערב מואר אך בתכריך הלבן. החלוֹ הנוסעים לירוֹא לנפשם. עוד המה חושבים בדבר: איך יבואו אל מקום-ישוב ואיך ימצאו נתיב, והנה קול כלב נובח נשמע מרחוק. הסוסים דוהרים והולכים ורצים לאותו הצד שממנו הקול בא; ובעוד שעה עמדו לפני שער כפר אחד. בחלונות בתים אחדים נרות כהים נוצצים.

העגלון ירד מהעגלה וידפוק על דלת בית אחד ולא אבוּ לפתוח לו. נטה אל הבית שלעומתו ודפק שם על הפתח.יצא איכּר ושאל אותו על דבר בואו ויאמר: “סורו אלי ולונו בצל קורתי וגם לסוסים אתן תבן ומספוא”. וירדו לאה ואישה ויבואו אל הבית הנמוך, פשטו את מעיליהם ויתחממו למוּל תנור-החורף, שהשליכו אל חוֹרוֹ עוד גזרי-עצים אחדים. נר קטן בוער על התיבה, והיא במקום שולחן. תמונת קדושים במסגרות-זהב בין חלון לחלון וגם לפניהם עששיות דולקות.

אחרי רבע שעה באה גם אשת האיכּר והגישה לפני האורחים קערה מלאה תפוחי-אדמה ותשם לפניהם גם חמאה וחלב ותאמר: “סַעדו והיטיבו לבכם”. בעיני חמלה הביטה על האשה הצעירה וזכּת-הפנים, ישבה למולה ותשיח. רוח החל לנשב בחוץ ולהשמיע קול. אשרי אלה שמצאו להם מפלט מפני הסער!

ויהי כי כילו לסעוד, וגם העגלון אכל לשׂובע והביא את הסוּסים לאוּרוה, פרשׂו לאורחים מצעי-תבן על הקרקע; שׂמו כרים למראשותיהם וישכבו שניהם ויכסו אותם השמיכה. כה נחו מעמל הדרך ויישנו עד הבוקר ושנתם ערבה להם.

בעלות השחר קמו האורחים, רחצו פניהם. האיכּרית לקחה את המצע מעל הקרקע ותנַקה את החדר במטאטא ותסיק את התנור. בעל לאה יצא החוצה לדבּר עם העגלון. קול ילד בוכה נשמע מעבר לכותל. רגעים מעטים חלפו והנה איכּרית צעירה אדומת-פנים נראתה על הסף ותינוק על זרועה. עינים בעינים פגעו. תמהון וחרדה בחדר. דבורה ולאה חיבקו אשה את אחותה יחד, עד כי כמעט נחנק הילד. זרם דמעות התפרץ מעיניהן, ולא יכלו להוציא אף דיבּוּר אחד מרוב התרגשות וסערת-הנפש.

כז: הַשְׁאֵלָה

בפרוַר הגנים אשר לחרסון הבירה, מקום משכן הפקידים ואזרחי-הארץ העשירים, שאינם שקועים עוד בעסקים ובמעשים ורואים עולמם בחייהם, ישבה בבוקר על מעלות-אבן של מעון-קיץ אשה יפה מאד. לבושה שמלה קלה משובצת עם שרווּלים רחבים, והיא מחזיקה בידה האחת מכתב פתוח וקוראת בו, מקפלתוֹ לגוללת אותו שוב ומניחתוֹ בחיקה. צל מרחף על פניה הטהורים, שפתה החיורת מעט תנוע, ובפתחה את פיה, לובן ברק שיניה נוצץ. הוד שפוך עליה. בכל הרחוב לא נראה איש יוצא לפעלו. מנוחה שאננה שוררת מכל עבר. אין כאן עמל ללחם ודאגת קיום, אבל רחשי-נפש עולים ויורדים כעשבים הללו המתנועעים ברוח קל.

ירדה האשה מהמעלות, סבבה את המעון ונכנסה לגן הקטן, שם ישבה על ספסל ירוק, קמה ונגשה למזרק-המים, הרטיבה את פניה ותנגבם במטפחת לבנה. לעץ אחד קשור שובך לתורים ובני-יונה, והיא מרימה את עיניה אליו.מחשבות נוּגוֹת בקרבּה. נערה היתה והשמש עלה וזרח, עלה וזרח. ערכו לה מזבחות, כוהניה נאשמו. עלו תקוותיה בסער. אין חירוּת לגוּף. ואם כבלי התשוקה מתפוררים, אך ריק יהיה חכּך. היא קטפה מלילות אחדות, הגדלות סמוך לגדר, וּמוללה אותן באצבעותיה. היא באה עד קצה הגן וחזרה לאחור. אין מטרה לה וחפץ נמרץ. – רימוה אף אלה שעבדו לה וּלגוָה. אין תוך לגבר ואין דעה. נוֹקשת במערוּמי היום הקיצות ואף חלום איננו…

היא ישבה שוב על הספסל וחיטטה בחורי מנעלה בקרקע.קול קריאת ילדה נשמע, נערה נחמדה כבת אחת-עשרה מיהרה אל אמה בשטף הרגש, התרפקה אליה ונשקה אותה, שמה אחרי-כן את ראשה בחיקה ותדבר תחנונים ותאמר: “אֵם יקרה, דוֹדים לי ולא אדע את אבי”. נתאדמו פני האשה ותען: במהרה נסע אליו, יחידתי". דלגה הילדה ותרקד מרוב שמחה. שתי צפורים מנקרות לא-רחוק מהן, וגם קרא הגבר.

כח: חֲלָלִים

ימי הקציר קרבו. האשה מכרה את כלי-הבית אחד אחד וצררה את חפציה ובגדיה לדרך. מגמתה היתה ללכת לעיר לוטון, מקום מגורי אישה. מעון-קיץ, שבו התגוררה, היה קנין יורשי מוֹדעהּ, שנפל במלחמת-בינים עם אחד האצילים. יום הנסיעה בא. האשה ובתה הקטנה עלו על מרכבה כבוּדה, ועל עגלה פשוטה, אשר נסעה אחריהן. טענו את הארגזים והצרורים. מהלך רב הוא מחרסון לוטון. יותר משבוע ימים עושים בדרך.

בחצי הדרך נטו ללון באכסניה, העומדת בשיפולי כפר אחד. יום חם היה והשמים מעוננים. מעוּבּר היה האויר. דממה בעולם לפני הסער, ובלב מתגנבים ובאים נכאים לבלי פתרון. רק חדר אחד לאורחים בעל תקרה נמוכה היה במלון, אותו פינו לאורחת בעלת-החן עם בתה. הגישה להם בעלת-הבית אוכל וחַמים ואמרה לבוא עמהן בדברים. החוץ נושב הרוח ומניע את הגג הרפה, אור פתאום מבריק בעד החלון לחדר. הנערה מתרפקת אל אמה.

במיטה אחת שכבו שתיהן, האורחת ובתה, כי יראה הנערה ופחדה. מתלהבים הברקים, לשונות של אש ניתזות, רעם בא אחרי רעם ורגזה הארץ. והנה רץ ברק כחץ ויקוֹב חוֹר, בכותל, עבר על השוכבות שלובות במיטה ויהממן בזעם עוּזוֹ. נבהלו גרי הבית מקול הרעם, קמו והדליקו נר ואמרו: הנה יהיה המלון למפולת או למאכולת-אש גם העגלון קם לנהמת הסוסים וידאג לאלה שהביא אותן במרכבה. עגלה עם החפצים, שפיגרה ללכת הגיעה זה עתה, גשם שוטף ירד משמים ארצה. נמנו להעיר את הישנים וידפקו על דלת חדר-האורחים ואין פותח. פתחו את הדלת בחזקה והנה האשה הזרה ובתה מונחות במיטה בלי-נוע. קם רעש בבית, התעמלו להשיב אל הגוֹועות את רוּחן, שפכו עליהן מים, שיפשפו את גופן, הידקו את אבריהן בכוֹח ובחָזקה. לשוא היגיעה. אף אות חיים לא נראה בהן, לא נותרה בהן נשמה.

ויהי בבּוקר ויחבוֹש העגלון סוס אחד מן השנים וירכב עליו ויבוא בעוד יום לעיר לוטון. עמד לפני הארמון אשר במגרש בית-הריחים. דניאל נשקף בעד החלון ולבו כבר דאג לבוששים לבוא. וירא מלאך בא וירץ לקראתו לחצר. וירד העבד מעל הסוס ויסר כובעו מעליו ויאמר: “בשוֹרה לא טובה בפי לאדוני. כזאת וכזאת קרה בדרך. אשתך ובתך מונחות בכפר פלוני חללות, כי המיתן הברק”. התחיל דניאל בוכה לשמע הדבר ומכה ראשו בעץ שלפניו.

כט: אֶל עַמָּהּ

עברו שני ירחים בין כֶּסא לעָשור היה, ימי טירוּד וחשבון לדרי-מעלה וּלדרי-מטה. כבר גללו את ספרי-הזכרונות. כבר חתמו את גורלות בני-אדם ודברי מאורעות השנה. על זה לעלות ועל זה לרדת. זה יוסיף חיים ועצמה וזה יִמַק בעווֹנוֹ.

בסדרת שופטים, פרשה שקוראים בה בשלהי דקיץ, התעצם דניאל בתורת עֶגלה ערופה וּביקש למצוא בה פשר. כי יִמצא חלל ויצאו הזקנים ומדדו ולקחו עֶגלת-בקר וערפו אותה בנחל. דם נקי לא יהיה בקרב העם. מי ליוה את היוצאות לדרך? אין כפרה וחנינה לו. נפשו נודדת ולא תדע השקט. ימי הסליחה וימי התפילה בעוז לא הביאו לו מנוחה.

ישב דניאל בלילה לבדו. לפניו ספר-מוּסר פתוח ומחשבותיו עפות. ימי דין לכל בני-מרוֹן ואין איש יודע מה נכון לו. הוא שומע קול ענוֹת, קול דופק על החלון, הוא מטה אזנו אל הקיר, והנה כמו צל אדם מתנועע לפני החלון. הוא התאַזר עוז ועמד וניגש ושאל: “מה כאן?” וקול אשה מתחננת: פתח נא לי, אל תירא". לקח את הנר בידו, פתח את הדלת והנה כפרית עטופה מטפחת עומדת לפניו. הביט בפניה וקרא בחיל: “דבורה את? הגידי”. – “אמנם כן, השיבה, ואתה הכניסיני אל ביתך ואַל תדחה אותי”. איזה רגעים עמד בלי עצה . אחר זה אמר “בוֹאי תמצאי חסוּת באהלי”. ותנשק באה את ידו והרטיבה אותן בדמעותיה. מתה עליה ילדתה בקיץ הזה. הראיון עם אחותה בבוֹקר ההוא חצה את לבה.

לא אאריך, ימים אחדים החביאו את השבה לבית דודה, והדבר היה סוד כמוס גם לעבדי הבית ולשפחות. וּבמוצאי יום-הכיפוּרים, יום שעינתה בו גם הנחבאת את נפשה, נסעו אתה דניאל ועוד אנשים שנים, שהיו באותה עצה, מלוטון העיר בעגלה מתוּקרה, לבלתי תשזפם עין רואה. נסעו יום ולילה, לילה ויום, עד כי עברו את הגבול ויבואו עד ברוֹדי שבארץ הקיר"ה, שם חגגו את חג הסוּכוֹת אצל רב העיר. והשׂה הנידחת שבה והתגיירה לפי חוקי השבים.

ופסי האמיצה היתה מתנה לאֱדום היא וזרעה עד היום הזה.

---

בַּיִת תִּבְנֶה

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

א

משכבר הימים אני נושא את גוּף המאורע הזה בחוּבּי, מבלי מצוא מנוח, עד אשר חרתי אותו לזכרון בספר. אותם הכּוחות המניעים בחיים ואורגים את ארג החיים הם-הם דוחקים את הלבבות לגלם את המעשים ולהציב להם ציוּן …

הוא, אחד מארבעה נושאי סיפורי, היה האח השני בשורת אחים בני שמעון רפאלי, שילדה לו אשת נעוריו. ובבית עוד מספר בנים חורגים, אשר הביאה עמה האשה השנייה, עקרת הבית, בתור נכסי-מלוֹג. שמעון היה ‘בעל-בית’ הגון וחשוב בעירו, איש מצניע-לכת בעסקיו, תמים עם אלהי-ישוּרוּן ושם לבו לחינוּך בניו. דן הבכור התעמק מעט ב’השכּלה' ויהי לנושא-כליה במתא דנן. לא כן אחיו השני ראובן. ראובן היה גדל-הקומה ויפה-הפּנים. הוא לא התעצם בדבר ביותר; שוויון ברוחו כמו בגווֹ. דן חיבב את ספריו ויבקש בהם נתיבה; וראובן נטה מעצמו ל’רוח-הזמן'. –הוא היה איש-רעים, אהב את השיחה; קולו היה נשמע תמיד בבית-התפילה, שהוא גם בית מקהלות-עם. בני שמעון היו לבוּשים תמיד בכבוד. להם דוֹד אמיד בעיר-המחוז הקרובה; והקישור עם עיר ואם בפלך האציל להם איזה הוד. בימים ההם כבר החלוּ להיווסד עיתונים בישראל; וכל איש הקורא בהם ידע מהחדשות הנעשות בעולם.

דן אירש נערה אחת בת חוכר-אחוזה; והנערה כחשה ורפה כוחה מיום ליום, ויחכה לה איזו שנים. במשך הזמן שר שירי-בוסר, כתב מכתבי-אהבה בשפת עבר והקריא רובם לחבריו. ראובן אחיו אמר למצוא איזו ‘תכלית’ בחיים. הוא ידע גם מעט רוסית וחשבון; ושמע בבית דודו כי טוב חלק בעלי-משרה. בינתיים נשתדך גם הוא ויבוא בברית עם עלמה מעיר קרובה; והעלמה יפה היתה, יפה עד מאוד.

מקרי הזמן הסיעוני אז מבית אבי, ובשובי על עקבותי עברתי דרך אותה עיר. ובשמעי כי ראובן כבר נשא אשה ויושב על שולחן חותנו, סרתי אל הבית הזה לבקרו. הנה בית ארוך לפני בטבור העיר; ומכתליו מתפורר הסיד ודלתות החלונות ניתקות, רעפי הגג נשמטים. ובפתחי את הדלת נתן לי שלום איש בן חמישים, צנום-הפנים ובעל זקן קרח; והוא הולך באולם אנה ואנה –טיפוס איש יורד מנכסיו. עברו רגעים מספר והנה בא ראובן מהחדר הסמוך, ולוֹ זקן שחור מוסיף חינוֹ. והוא שמח עלי, דיברנו ארוכות וקצרות, כחוק רעים. ובאמצע השיחה נשאתי עיני –והנה נערה כבת עשרים עומדת על הסף, לבושה מלבושי-בוקר ועל ראשה מטפחת כלאשה נשוּאָה. מה אומר ומה אדבר? הן הרבה בנות-חן חזיתי בימי חלדי –כמוה לא ראיתי ליופי ולפלא.

קסם בקומתה, קסם במלוא שערותיה הנשקפות מבעד למטפחת, ועיניים לה מביטות כבכסא לחג. היא היתה סמל הבריאוּת ותום הגו. הטבע לא זייף בה מאומה; גם אצבע קטנה שברגליה אינה עקומה ואינה מדובקה לרעוּתה, זאת ירגיש כל איש נפגש אתה. את אשר נתן לי המחזה הזה, לי ולבת-שירתי בראשית הימים, לא אגלה פה; והן אנוכי איני שייך לגוף אותו סיפור.

וראובן עזב בעוד ירחים אחדים את בית חותנו שנתדלדל, וישב אל עמו מול עיר מולדתו. מאה רו“כ נדה הציל משיני חותנו הרש; וסכום כזה גם אז לא רב היה בישראל. וישכור לו ראובן חדר נקי אחד בבית רחב בעיר וידר בשכנוּת. הוא לווה לו בריבית עוד איזו מאות רו”כ ויחל לעסוק במסחרים פעוטים, פעם סחר בחיטים, פעם בקמחים, פעם בדבש ונופת. הוא מצא את לחמו וירא חיים עם אשתו היפה. אבל תמיד הוציא יותר ממה שהכניס; והן נחשב לפי מעמדו ותכונתו לנגיד.

ותהר רעייתו ותלד בן, ותהר עוד ותלד בת, פעמיים בלי מיילדת, ויופיה לא נפחת. הרישול בבגדיה, כדרך נשים מיניקות, הוסיף לה עוד איזו לווית חן. כי גילתה דדה להיניק, ובעל-הבית נכנס בדרך אקראי לחדר, היה עוצם את עיניו, כאיש מסתכל באור נוֹגה; והיא לא הרגישה מה. לפנימיוּת נפשה חסר היה הליהוּב, נמנע ממנה החפץ העז והתשוקה. היא היתה נטועה בגן העולם, ואך בעלה ידע אותה ולא זר.

כעבור שנים מועטות כבר אכל ראובן את מעט כספו ויסחר אך בשל אחרים ויוֹסף ללוות. לוֹוה אחד כּילי היה סר אל משכנו לחשוב חשבונו עמו; ובכל פעם הציץ ברעיית הבית, נוסף על הריבית שקיבל הזין עיניו. פעם בא אל ראובן ומצא רק את האשה לבדה, ויחצוף לנגוע בצווארה, צוואר-השיש. ותשאל אותו מה יחפוץ ממנה?

לשוא חגר ראובן את כוחו להרוויח במידה רבה, שיהיה בעל-יכולת לשכור לו שני חדרים. צר היה החדר האחד מהכיל נפשות ארבע. בעיר-מולדתו הקטנה אין עושים קפיצות בחיים, ואין דרך בני-אדם להתעשר פתאום.

ראובן היה סר לרגלי מסחרו אל בית דודו האמיד בעיר-המחוז. שם היה רואה פעם בפעם עולם אחר. שם ‘עושים ממון בידיים’ וחיים ברווח. אנשים כמוהו דרים שם בחדרים מספר וגם אָמה בבית; אך חלקו, חלקו לא במרומים. ואם מסתכל אתה בראי פניך מוצאים חן בעיניך, מלבושיך נקיים ולא ארוכים ביותר, הצווארון שלך מגוהץ ומבהיק בלבנוּניותו; ציפורני ידיך מגוּדלים מעט; והנך רוחץ עצמך מדי בוקר בבוקר בבורית ומנגב ומשפשף עצמך כראוי. בקיצור, הנך בן-אדם ראוי לבוא גם בין אנשים חדשים ולראות חיים כהוגן. למה אלה רואים רווחה והוּא אינו רואה רווחה?

דבר חדש אירע בעיר-המחוז. ‘תיאטרון נודד’ בא בפעם הראשונה אל גבולה וישבות שם שבוע שלם. וינהרו אליו לראות במחזות כל עורכי-דין שבעיר, רוקחיה ורופאיה ואלה המתיימרים ברוח העת החדשה. לדוֹד ראובן חתן אחד בין לוקחי בנותיו מעיר ויניצה, ואמר גם הוּא לבקר ולראות חזיון אחד; ויפתה את ראובן, שהתאכסן אז בעיר-המחוז, כי ילך גם הוא עמו. עולם בתוך עולם! אנשים חיים מופיעים על הבימה, עושים מעשיהם לעיני הקהל וגם מזמרים. הכול כמו חלום בהקיץ, והנך רואה ושומע בחוש. בלילה ההוא נדדה שנת ראובן מעיניו.

ויקם בבוקר וישב אל עירו הצרה והנה מוּעקה בלבו. הוא ביקש ומצא, כי חרפה לאיש כמוהו, שכבר ביקר תיאטרון ממש, להיות סגור בחדר אחד בשכנות, ויחשוב כי ראוי לו לחיות חיים אחרים. כה גמר אומר להתיר מעתה מוסרותיו ויהי מה.

ב

פה הנני מפסיק מהלך סיפורי והנני נוטה הצדה.

בעיר לאדינה, מהלך עשר פרסאות מעיר מגורי ראובן, גר צעיר אחד, ושמו נפתלי האמיץ; ולוֹ אשים אתה את עיני.

נפתלי היה יתום מאביו ואמו ונתגדל אצל קרוב אחד; ויברח לרוב מה’חדר' ולא נשא עליו עוֹל מורים. בעודנוּ בחוּר היה כפר בן-בקר לכוח והיה מדבר בחיפּוּז ובעזות. לו עיני-תכלת ושערות צהובות, מצחו מתפשט לצדדין, פיו רחב כשל רעבתן, זרועותיו אמיצות, אצבעותיו עבות וקצרות, והרגליים שלו היוּ עומדות על גבי קרקע כשתי יתדות. הוא היה גם בעל-בשר ואיש שעיר. בתחילת הסעודה היה טובל את הפרוסה מכל עבריה במלח ויבלעה בהנאה, והיה שותה לוג מים בבת-אחת. והוא, אם גם לא קרא ולא שנה, היה יודע הרבה מילים עבריות; ידע איזה פתגמים מהתלמוד בעל-פה; זימר בתפילה בנחת-רוח ובגיאוּת ויפטפט תמיד עם חבריו בשאלות הזמן. פעם שמע מפי משכיל אחד את המלים מכס נורדוי –איני מכוון אל הציוני, כי אם אל הכופר –וישא מאז את השם הזה בפיו בביטוי משונה, והיה לו ליתד נאמן בכל שיחותיו. פעמיים היה ‘חתן’ בימי נעוריו. בראשונה השיבו לו את ה’תנאים', ובשניה השיבם הוא לכלה בלי כל טעם. רעייתו הראשונה מתה עליו בשנה הראשונה במחלה מתדבקת; השנייה היתה בעלת נפש רכה ונשתגעה, בתקופת תמוז, מבלי אשר מצאה תרופה. ויחזור על רבנים שונים בעיירות רבות, להתיר לו שישא אחרת עליה; ואותו סיבוב גם הרחיב אופקוֹ. –אחרי זה נשא מכפר סמוך נערה אחת בת ‘פגם-משפחה’, כי נשתמדו שתי אחיותיה הבכירות ותלך ירחים שלושה אחרי החופה לרחוץ בנהר והיא לבדה ותטבע; שטפוה הגלים ואין עוזר לה. עליה התאבל נפתלי באמת. בכל ימי ‘שבעה’ בא ‘מנין’ אנשים לחדרו להתפלל; וישוחח עמהם בהבלעת פסוק אחד, חציוֹ לקוח מאיוב וחציוֹ מקוהלת. בתוך כך עשה את שפמו ויסרוק את זקנו, והניף בכל שעה כמתגנב את המסך מהראי להביט בפניו. אלוהים אדירים! האדם לחיים יוּלד, וזה כבר המנהג מדוֹר-דוֹר.

וזאת הפעם החל נפתלי להתרועע עם שדכני עירו. עם כל אחד דיבר בחשאי, ויבטיחהו נאמנה כי רק אותו לבדו יבכּר על פני אחיו. הוא ביקש נדה שלוש מאות רו"כ והעלה את השער עד לחמש מאות. הוא איווה לקחת לו לאשה רק בתולה מעמיו, ולא אלמנה או גרושה. כי הלך ביום השבת לטייל וראה בנות העיר יוצאות לבושות, היה חושב במוחו: למי מהן משפט הבכורה? יעקב נשא שתי אחיות, אף דויד; ובימים ההם לא היה עוד ‘חרם דרבנו גרשום.’ על אם-הדרך במלון דיברה עמו חלקוֹת בעלת-הבית, שעזבה בעלה, בכל פעם שסר שמה, והיתה מציעה לו בעצמה את המיטה. הוא נושא חן בעיני המין השני. זאת ידע בבירור.

ולראובן דנן דוֹד שני באותה העיר, בה חנה נפתלי האמיץ, וישיא הדוד הזה את בתו היחידה; ויסעו ראובן ורעייתו אל החתונה, כמנהג קרובים. ‘ליל מחול לחתן’ היה, בו בתולות ישראל מכל פינות העיר לובשות מלבושיהן החמודים, ובאות ומרקדות. באוהל הגדול למחול ול’שמחות' דולקות מנורות הרבה. קול תוף וכינור יישמע, ויעלות-החן יוצאות במחול, כל אחת מרקדת עם רעוֹתיה. עת שבת בבית כשבויות ועת רקוֹד! כה עוברות איזו שעות. אחרי-כן מתרוקן האוהל מהבלתי-קרואות; ובאים ‘שני הצדדים’, הקרואים אל החתונה, לקחת חלק בסעודה. דגים מטוגנים ומרק שמן מאד עולים על השולחן; ואחרי אלה –עוף צלי ופירות מבושלים, לא פירות מן הארץ, כי אם תאנים וצימוקים. מה חסר לבני עלמא הדין בעת שהכול שמח ונהנה?

ורעיית ראובן היתה מלכת-הלילה, ותיף גם על הכלה המקושטה בהודה. בשלמת-משי קלה רחבה התנועע מבנה גווה, וחן של חדווה האיר פניה שבעתיים. לא כיעסה האשה הזאת אדם מימיה, לא גערה בשום אדם, טוב עולם צפון בה, רק שחוק ואור במלוא סביבתה. אשרי מי שזכה לה!

ו’אשרי' זה אמר בלבו נפתלי האמיץ, שהיה גם הוא קרוא אל המשתה. הוא ישב על-יד השולחן מהעבר השני, לעומת האורחה היפה מאד, ופניו פונים אליה. –ובכל פעם ששחקה בתום רעד פנימי אחזהו. עיניו נוצצו, פיו התרחב וחפץ עז התעורר בו לקום ולהתנודד כמשתגע. ויסבך רגלו ברגל ספסלו, למען יתגבר על רצונו וּמאווייו ולא יהיה למשבּת. הוא לא דיבר כל השעות האלה עם איש; לא אכל ולא שתה מהמאכלים השמנים, כרגיל, ועיניו לנוכח מביטות …לראובן, שישב לימין רעייתו והיה שמח בחלקו כפליים, היה האדם המביט הזה למפלצת. הוא לא ידע מי הוא ואי-זה הוא, ובלי הרף התעורר חפץ בקרבו לקום ולירוק או גם להכות את הזר ההוא בפניו. רגש כזה לא ידע מתמול-שלשום ומעולם לא קינא לאשתו וּליופיה.

הקורא בוודאי יחכה עתה לתיאור של התנגשות בין שניים אלה. הלא כן עושים המספרים. ואני לא כן עמדי.

ג

ריקוּת! כעבור ימי החתונה, קול כלי-זמר לא נשמע עוד, והרעייה היפה עם בעלה שבו באשר באו, קם נפתלי האמיץ משנתו, אחרי אשר כבר עלה יום. הוא שיפשף את עיניו, רחץ פניו, לבש מלבושיו ונעל מנעליו. ויבט דרך החלון לחלל העולם והנה הוא ריק …הוא בוודאי את החלום לא ידע ולבו לא כלב המשוררים, אבל גם החי מבקש קרבה. אתם לא הסתכלתם בתוך חזהו של גיבורנו הלז ולא תדעו כי גם שם מקנן המצוק, וכי הימים בין אשה לאשה לא אך ימי חיפוש סתם המה לו. –

לטבע שני פיות. לא אחת היא, אם תגע בסנדל שברגלך בבול-עץ ובאבן קשה, או אם יחף אתה ואתה תוחב רגלך בעור-עזים רך פרוש על הקרקע. בלב נפתלי התעורר רצון לדחות את קירות הבית כלפי חוץ. הוא ביקש להרים בפעם אחת את הגג ולהפכו על פניו. הוא נושך שפתיו, צורם בשתי ידיו את זקנו הצהוב. ולפתע הוא רואה חזות כמראה הקשת בענן. –

הוא יושב על-יד האשה היפה ומסתכל בכל פעם בהוד פניה. אם נסיכה היא, עבדה הנאמן הוא; אם לביאה היא, הוא כרוך אחריה והולך וסובב את מאוּרתה במפלשי הליל. הוא קורע שמלתה מעליה ומשתגע למראה לובן כותנתה. לא הולך היום, המוח לא הוגה מחשבות; אבל באוזן מצלצל איזה צלצול זר, צלצול בא מרחוק ומקרוב.

הוא יקוּם ויסע לעיר מגורי הזוג. הוא יבוא במסחר עם בעל האשה ויארוב לו מכל עבר. הוא אינו גזלן ולא רוצח; ואף-על-פי-כן היה שוכר איש להכות את שומר הגן ולרשת את נחלתו. –העיניים הן קונות. לא קידושין תופסין, כי אם תגבורת-יד, אחיזת גֵו וּגֵו בשצף וברעש.

אני פוסע על המאורעות בחיי נפתלי מכאן ואילך. הוא נשא וגירש, שוב נשא ונתאלמן. עולם כמנהגו! אבל בכל פעם לא התקרב אל אלה שנשא, כי אם אל אותה הפלאית בחזות רוחו. נפתלי גם לא קלט שמות רעיותיו; אולם את הגו המתנועע בשמלת-המשי השחורה, אשר חזה בימי אותה החתונה שתיארתי, לא שכח מעולם, לא בימי קיץ ולא בימי סתיו.

הנני שב אל עיר מגורי ראובן.

ד

ימים רבים אחרי ביקר ראובן את התיאַטרון בעיר-המחוז בא אורח לעיר, והוא שינה את מזלו של ראובן מן הקצה אל הקצה. לא זר היה, כי אם מודע. הוא היה האח החורג, שיצא לפני שנים לבקש לו עבודה במרחקים, ושב עתה הנה כקצין, מורה-שעות בצלחתו, משקפיים על חוטמו. ולוֹ משרה ביער אחד גדול, שמשם מסיעים עצים וקרשים לנפות הרבה באוּקראינה המדינה. בימי-הבחרוּת היה ראובן מבני הבכירה והאח החורג מבני מדרגה שנייה. עתה התכבד ראובן באחיו ויקראהו לאכול אתו ביום השבת. וכל היום בו מנוחה ליהודים סיפר האורח אך מהעסקים ביער, אין קץ לגודלו ולשוויוֹ. היער אינו שייך לאדוניו ואינו קניינם, כי אם שכרוהו זה כבר ל’תשעים ותשע שנה'; וכל הימים ההם המה עושים בו כבני-אדם העושים בשלהם. שם גדלים עצים רחבים כל כך, עד שהיקפם רב כחבית גדולה, מהם ארוכים עד למתיחת גשר. מגלגלים את העצים הכרותים למכונת-נסירה וגוזרים אותם לקורות ולקרשים. סוחרים רבים באים שמה וקונים מכל המינים; מהם קונים במזומן ומהם לוקחים בהקפה. הנה במסחר-קרשים מרוויחים עשר פעמים יותר מאשר מרוויחים בני-עלמא בקמחים ובחיטים. אמנם עניין זה צריך להבין היטב. גם בעצים יש סוגים הרבה, עץ זה מסוגל אך לבניין וזה גם לעשות כלים. צריך למוֹד עוביוֹ של קרש; צריך לדעת אם אילן זה יבש הוא או לח, אם מתבקע באחרית הימים או מתקשה, אם כתמים וקמטים בו או כולו נקי הוא.

וראובן הטה את אוזנו לכל השיחות האלה, ויהי שבע-רצון מאד מהביקור הזה בביתו. גם אשתו האירה פניה לאורח. ויהיה במוצאי-שבת, כי ישבו עוד הפעם לשיח לאור הנר והחמין הושמו על השולחן בכוסות זכות, הבריק פתאום רעיון במוחו של ראובן, ויהגה אותו מיד. הוא נסוֹע יסע עם אחיו אל היער, למען בוא בברית עם אדוניו, וינסה לכונן לו אוצר למכירת קרשים ועצים, דבר נעדר עד היום בכל הסביבה. והרעיון הזה מצא חן רב בעיני זה השני. הלא זה היה חפצו כמעט בכל דיבוריו. הנה הוא יהיה לעיניים לזה שגדול ממנו, דבר אשר לא פילל מעולם.

עוד למחרת היום לווה לו ראובן מיודעיו סכום הגון, ויצא באמצע השבוע עם משנהו אל אותו מקום, שמשם בא עושר לעוסקים בפריוֹ. בעגלה קטנה וקלת-המירוֹץ, רק בת שני אופנים, נסעו יחד, הוא ואחיו החורג. והימים ימי קיץ וחום, והסוס רץ עלז בדרך-המלך ומעלה אבק. אין דאגה בעולם! ואם אוסיף לתאר את הרושם אשר עשה היער הגדול על נושא סיפורי, כי בא אל מחוז-חפצו, אך אטעה את הקורא. בוודאי ידע ראובן מהמליצות שלקק מס’פרי השכלה' של אחיו, שיש טבע ושהמשוררים מתפעלים ממנו. הוא ידע גם מ’אודם השמים‘, מ’צללי ערב’, מ’עצים מתלחשים' וגומר. אבל לא לשיר שירים בא ראובן אל היער, כי אם לסחוֹר וללמוד לדעת מחיר כל מין עץ ואילן וסגולתם לשימוש בני-אדם. ראובן נשא חן בעיני אמרכלי היער; גם אחיו דיבר עליו טובות. אך ימים חמישה ישב שם ויקנה עצים וקרשים פי עשרה ממה שהביא אתו במזומנים. אדוני היער מצאו את לבבו נאמן לפניהם.

לא אאריך. ראובן שב לעירו בנפש רמה. תיכף שכר לו מאציל המקום מגרש רחב ויגדור גדר סביבו. ערב בערב התאספו זאטוטי העיר להסתכל בדבר. גם אנשים באים בימים יצאו לפנות ערב וישיחו עם ראובן, שפיקח על העבודה, ויחפצו לדעת בבירור מטרת העניין. בבית-התפילה שחו לרוב על אודות המאורע, הלא דבר חדש הוא, לא נפל עוד בעיר ההיא עד היום.

ואמנם אחרי איזה שבועות באה שיירה גדולה של עגלות, אשר הסיע מהתם להכא את העצים והקרשים הכבדים. אין מסילת-הברזל בנפה זו בימים ההם; אך סוסים ושוורים ממלאים את תפקיד ההוֹלכה. והם עושים כזה מימי עולם. משימים צרור קרשים או קורות על שני אופנים מעבר מזה ועל שני אופנים מהקצה השני; ושני סוסי-סבל מובילים את המשא הזה בדרך הרב. ותהוֹם העיר! אנשים, נשים וטף התקבצו מכל הרחובות לראות איך מפרקים את העצים ואת הקרשים ואיך מניחים אלה על גבי אלה שורות שורות. ילדים קופצים על העצים. ‘מבינים בכל’ ניגשו למשש בידיהם את הקורות הגדולות ואמרו לשער מחירן בפרוטרוט. בקיצור, עיר מגורי ראובן ראתה את יומה!

והנה ראובן מוכר את סחורתו ומרוויח בה, ורושם מעשהו בפנקס מדי יום ביומו. אנשים רבים החלו לשום לבם לבדקי-ביתם. ביקשו ומצאו שטוב לכסות את הגגות בקרשים מבתבן, שמתרכך ברוב הימים מהגשמים. ואיזה אמידים אמרו כי לא נאה להם לשבת בחדרים, שהקרקע בהם טוּח בטיט, וישכילו לרצף אותו בקרשים דקים. לנגרים הנה נמצא החומר הנחוץ לארונות ולמיטות, לשולחנות ולספסלים במקום מגוריהם, ואינם צריכים להתעמל ולבקשהו בעיירות אחרות, כאשר עשו עד כה.

אחרי שישה חודשים שילם ראובן לאדוני הכפר את הסכום אשר הקיפו לו במלואו; קנה הפעם סחורה חדשה פי שלושה ויוסף להגדיל את אוצרו. מכפרים רבים באו איכרים בעלי-נחלה, לקנות ממנו עצים וקרשים לדירים ולגדרות. אציל אחד בעל אחוזה גדולה חידש את הגשר העובר באחוזתו; וימציא לו ראובן את העצים בשביל העמודים ואת הקורות הכבדות והקרשים הרחבים, וירוויח סכום הגון בבת-אחת. אמנם ראובן עודנו דר בשכנות, אבל חי הוא ברווחה ונוח הוא לבריות עוד יותר. ראובן ראוי להיחשב עתה באמת בין נגידי העיר. בזה לא יכחיש שום איש.

ה

יום-שוק גדול הגיע. בכל יום חמישי בשבוע התאזרה עיר מגורי ראובן לקראת היום הזה, שאפה רוח והיתה לה רווחה. יום השבת הוא יום שבתון לאלוהים ולעם-ברית, ויום-השוק הוא להיפך, יום התנועה. יוצא בן-אדם ממצרי ביתו, מהחיים בהיקף פרוטה וחצי פרוטה, והוא שוחה ומתנועע בתוך גלי המסחר. –הנה מרוויחים ביום אחד צרכי שבוע שלם. בכל פינה מקום לשכור, לרמות לשבעה; וכנגד זה חפץ אתה להוציא כסף, והנה כל נכסי העולם ומלואו פרושים לפניך על הקרקע. אבל מה הם ימי-השוק הרגילים והבלתי-מחליפים את פניהם מול ימי-השוק הגדולים, הבאים שלוש פעמים בשנה: לפני יום לידת המשיח, לפני חג פסחם ובימי האסיף, באסוף כל בני ה’סביבה' הגדולה את מעשיהם מן השדה; ונתנה הארץ את יבולה בלי קימוץ ושנת ברכה היא.

מביאים האיכרים את פרי אדמתם, שחרשו ושידדו וקצרו בזיעת אפם, סאה-סאה העירה, ומחליפים את מתנת ה' בכסף טבוע ובשטרות המלך. סוסים, שוורים, פרות ועגלים בני שנה, אף כבשים ועזים, עוד תמול עבדו, נתנו חלבם או רעו במרעה, עומדים עתה צפופים בתוך המון רב ואף תמהים. בכל רחובות העיר עומדים שוּרות-שוּרות של מוכרים לפני איצטבאות או לפני חנויות בנות-יומן, עשויות מיתדות ויריעות פרושות עליהן כגגות נטויים. יום-שוק כזה אינו משתרע במלוא העיר בלבד, כי אם מתפשט בכל המגרשים אשר מסביבות העיר. אוצר הקרשים של ראובן עומד תמיד בודד בגדרו; אבל בפעם הזאת נדבקו לו שוב גדרים ושוב מחיצות. מעבר השני ממולו תקעו מוכרי-שקים את אוהליהם, ונפתלי האמיץ גם הוא ביניהם. הוא עשה חיל בשנה המבורכת ההיא. אלפי שקים חדשים וישנים, שלמים ולבנים ואף מטולאים, הביא אתו ליום-השוק. והוא לא לבד שבקי היה במסחר הזה, כי אם עסק בו גם בחפץ-לב.

לכאורה, השק הוא אך כלי-שימוש חיצוני, אתה מקפלו, נושאו על זרועותיך, או אתה יושב עליו, או אתה מכסה בו את רגליך; אולם אם אך תתבונן מעט, תכיר מיד את המלאָכוּת הגדולה שלו בעולם. העור אך מגין על הבשר. אבל בלי מציאות שקים, שמכניסים בהם כל פרי מעשה האדם והטבע ומטלטלים בהם אלפי גרעינים, שהיו נפזרים לכל עבר בבת-אחת, היה הולך ונפחת כל מסחר וקניין, ונשבתה כל עבודה רבה.

סחר עצים –ושקים, מערכה מול מערכה! ובגדר העצים והקרשים באה היום גם אשת ראובן לעזור מעט לבעלה. ראובן היה טרוד מאוד, סבבוהו אנשים מכל עבר; והוא מדבר, ממהר לצעוד משורה לשורה, מונה, מודד ורושם בעט-עופרת בפנקסו. האשה עומדת ומתבוננת מן הצד. היא עטופה מעיל קצר של צמר לבן. בגדה של בד רך לא ארוך היה, ונראות נעליה החמודות. ועל ראשה מטפחת אדומה, רפויה ולא קשורה היטב. כל צלמה ודמותה כבתולה רבתי-חן, שנתבגרה בימי קיץ.

נפתלי האמיץ עזב את אוהלו לרגע, אך הנער משרתו נשאר שם, ויעמוד על מבוא הגדר. הוא כבר הכניס היום יותר מאלף רו"כ, ורוחו מפוזר. הוא היה מפקיר רוב הונו בשביל זו הניצבת בפנים. בימים קדמונים היו שבויות-חרב נמכרות בשוק. לו אין העוז לגשת אליה ולהושיט לה את ידו לשלום. אך אדם ששותה מבאר היופי הוא מבורך. עץ קשה מפוצץ את מוחה של הניצבת, והוא לוקק את דמה. הנער העוזר רץ מהאוהל וקרא לאדונו. נפתלי חזר לצרורות שקיו בלי חפץ. השמש עוד עומד ברוּם רקיע. קול המון של אנשי השוק לא ניחר.

שוב דלג נפתלי מאוהלו לשער אוצר-הקרשים ושוב זן מלוא עיניו מיפי האשה. לבו סוער מהשתוקקות ומחמדה. גם אותו סובבים סוחרים וקונים, והוא ‘אינו בהאי עלמא’ …לולא התבייש, כי אז היה נופל על פניו ובוכה. לפתע הוא מתעורר, מצווה לנערו שילך אל אוצר-הקרשים, אבל לא ידע לציין לו את דבר השליחות. הוא פושט את זרועותיו. תיעקר נפשו משורשה, אם לא יגלה פעם בחייו את חזה של זו. הוא יאחז בה בחיים ובמוות.

ו

עברו שנתיים. אצל ראובן נאסף ‘פדיון’ גדול מזמן שלם. עשרת אלפי רו"כ בשטרות ובכסף קבץ במחיר עצים וקרשים, קורות ועמודים, סכום לא ראה הוא ואבותיו בבת-אחת; ועליו היה להוביל את הממון הרב הזה לאדוני היער. וישם ראובן את הכסף שמנה וחזר ומנה משך יום אחד, בארנק של עור, ויקשרהו היטב-היטב. באמצע השבוע שכר לו עגלה, שוב בת שני אופנים; רעייתו הכינה לו צידה לדרך, וייפרד ממנה בחיבה ויסע בלב גאה וגם מפחד.

יום חום גדול היה. השמש להט וייבּש את עשבי השדות. ראובן מחזיק במושכות הסוס הדוהר, ונער נכרי אוחז את הרצועה ומנענע בה. ראובן לא היה בעל-דמיון. זאת ידע הקורא. אבל בעצמו את עיניו עתה מקרני השמש ומהאבק האוכל ובמששו בכל פעם בארנק החגור לו, רעיונות שונים עלו בו. האדם יצא מבטן אמו ערום, ואף-על-פי-כן הוא לבוש כסוּת, מנעלים לרגליו ומצנפת בראשו. כיסו של זה ריק הוא תמיד, וכיסו של זה מלא הוא ולא יחסר בו. מאה רו“כ זה כבר סכום מסויים; עשרה שטרות בני מאה עולים למספר אלף; אלף –זהו כמו ‘ברכו’ בשורת התפילות …מה תאמרו לאיש המוביל אתו עשרת אלפים רו”כ, והם מנויים ומכורכים יחד. בעשרת אלפים מצורף הסכום של מאה פעם מאה. ואם ייקרע החוט המחזיק את שולי הארנק ויד נעלמה תיתחב בו; או תיפתח החגורה מאליה והכיס יפּול על הקרקע ובעליו לא ידע; ובשובו הנה לחפש אחריו ואיננו, כי לקחהו עובר-אורח וימהר מזה עם המציאה. גזלן עומד פתאום על אם הדרך וקורא: ‘הבה את הכסף, ואם לא –מות תמות!’ ראובן מתחיל למנות חובותיו, ואת אשר ידע מזכרונו. הוא מונה פרטי הסכומים, שהוציא בשנה זו ושעליו עוד להוציא בקרוב; והוא מוצא, שכל מה שהוא מכניס יותר עליו עוד להגדיל הוצאותיו ביותר. סמל רעייתו ניצב לפניו; והיא לבושה שמלת-צמר דקה ורכה, שיקנה לה בקרוב. הוא חושב גם באחיו הבכור, שכבר נשא את הנערה החולנית, והוא ‘מחוסר מעמד’. הנער הנכרי מזיע מחום, מקנח פניו, מוציא חליל מצלחתו ותוקע אחת ושתיים. ציפור גדולה פורחת באפסי שמים ממעל לנוסעים.

מדוע איגע את הקורא? לא פרק בחכמת-הנפש אני כותב, מעשה אני כותב. וזאת אני יודע: ראובן גנב את עשרת האלפים …

הוא סר לפנות הערב ללון במלון לא-הרחק מהיער. בנפש עליזה קפץ מעל העגלה הקלה. הנער המלווהו הסיר את הרסן מפי הסוס ויתן לו מספוא. החמה יפה היתה ומנוחה בכל הגיא. הגישו לאורח חלב וגבינה ולחם לבן; והוא אוכל ושותה לשבעה. מה עולמו חסר? בעל-המלון כבר מת זה שלוש שנים, ואך אשה, עבד ושפחה בבית.

פתאום החל ראובן לקרוא בקול: ‘כספי! איה כספי!’ וירץ החוצה כמשתגע ויחפש בתחתית העגלה עד שוליה. תפש את הנער הנבהל בשערות ראשו ויצעק: ‘לא ראית ולא שמעת, פתי?’ האשה והשפחה מיהרו לחוץ ויחפשו גם הן אחרי האבידה בכל המגרש. ‘הוי, הוֹני, הוֹני!’ ילל ראובן. ‘כל עמלי ועמל אחרים נלקחו ממני –עוד לפני איזו שעות היה הכול מונח אצלי, ועתה אין’ …ויחל ללכת בדרך אשר בא, אולי ימצא את אשר אבד. עיניו כמעט יצאו מחוריהן בבקשו. בכל שעל ושעל הרים כל אבן שמצא, פנה לכל הצדדים ובלכתו הלוך וחפש התרחק מהמלון כחצי מיל. ישב על הקרקע, פתח את הארנק ויוציא כל הכסף ויקשרו במטפחת וישימו בצלחתו, ואת הכיס הפתוח לקח אתו וישב לבית-המלון בלכתו הלוך וילל.

‘בארנק הזה היה הכסף שנשאתי עמדי’, קבל לפני בעלת-המלון העצובה, ‘ועתה מצאתי אותו ריק ותוכו אין. עשרת אלפים רו“כ היו בו: חמישים שטרות בני מאה, שלושים בני חמישים, ארבעים בני עשרים, מאה וחמישים בני עשרה, מאה בני חמישה, שתי מאות בני שלושה ומאה בני רו”כ אחד. הכול ספרתי ומניתי, והובלתי אותו סכום למקום פלוני למסור אותו לבעליו, ועתה הנני ריק כביום היוולדי’. שערו בנפשכם, איש כבן שלושים וחמש ואב לשני בנים בוכה. הוא ישב אל השולחן שאכל עליו, נשען על מרפקי זרועותיו, מתבייש מעצמו, ובוכה באמת. במה תנחם אותו בעלת-המלון ואיזו עצה תתן לו, והיא אין-אונים.

בלילה ההוא שוב נדדה שנת ראובן. ויקם בבוקר ויצו לרתום את הסוס ולתקן את העגלה לדרך. וישלם לבעלת-הבית דמי מלון ואוכל. ויאמר לה: ‘הנני שב עתה לביתי, עלוב שבעלובים! והיה, אם יבוא הדבר בפלילים, העד תעידי כי בפניך היה הדבר.’ ותאמר האשה: ‘אלהים אולי עוד יעזור לכם.’ –הוא כבר אמר לעלות על עגלתו, וישב אל המלון ויצו לתת לו דיו ונייר. ויכתוב מכתב נבהל לאדוני היער ויספר להם את דבר האסון אשר קרהו. הוא אהב דרך הקיצור במכתביו, אבל הפעם האריך ויתאר את המאורע בכל פרטיו. אחר זה שם את הגיליון במעטפה, הושיטו להאשה, נתן לה דמי תווי בי-דואר; ויבקש ממנה להוביל את המכתב לעיר הסמוכה ולשימו שם בארגז בי-דואר. כה נפרד מבית-המלון ויסע מזה ונפשו בל עמו. הכסף מונח בצלחתו, וזה אבד לכאורה בדרך …

כאָבל וחפוי-ראש שב ראובן לעירו. רעייתו נבהלה בראותה פניו הרעים; ובכל העדה התגלה תיכף דבר המאורע: כך וכך קרה לראובן בן שמעון! ויניעו וינודו לו רבים. הנני אומר ‘רבים’, כי הן חלק מיושבי העיר, ודווקא לא הטיפשים והתמימים, פיקפקו בכל הדבר ולא האמינו באבידה ההיא. –אני והקוראים יודעים כי לא חשדו אותו חינם.

ז

מירוֹץ-מכתבים החל בין אדוני היער ובין ראובן. מכתבי התובעים כתובים היו פעם בנוסח בקשה ופעם באיוּם. טיב ‘אבידות’ כמו אלה כבר ידוע, והנה חלק גדול מזה בוודאי על המאבד לשלם. וראובן באחת –’אסון! מי יאשים איש שקרהו אסון?' ראובן לא לבד שלא ראה עצמו חייב בדבר, הוא היה עוד מלא אי-רצון על עקשות לב האדונים האלה. הוא גרם להם להיזק בן עשרת אלפים רו"כ; והמה –הלא בוודאי בעלי-רבבות הם. איך לא יבינו אילי הכסף כי יאבל גם הוא וכי לו בוודאי לא נוח כל העניין …לכל אדם שהנך נפגש עמו צריך אתה לספר את דבר האבידה מהחל ועד כלה. איתני בית-התפילה מיעצים אותו איש כדרכו, איך ובמה אפשר יהיה למצוא את אשר אבד ממנו. משכיל אחד מבני העיר השכים לפתחו ויאמר לו כי צריך לפרסם את המקרה בעיתון. –ובתוך כך מרננים אבתריה מכל צד. לזוּת-שפתיים של עיר קטנה, שכל העדה אחים לדיבור המה, מה חריפה ומה מכאיבה!

ולילה-לילה, בעת ישנה רעייתו במיטתה, ראובן יושב ומחשב חשבונותיו… ההוצאות עלו מאד בשנה האחרונה, אבל הוא גם הרוויח כהוגן. לכאורה, גם ‘האבידה’ היא רווח. מה תתפלאוּ!

והרעיה נושמת בחזקה, מול חזה מתרומם המכסה בכל פעם. שערותיה, שלא גזזה אותן, מפוזרות על מקצת פניה. רגלה האחת, חטובה כשיש, נתגלתה ותעבור גבול המיטה. ראובן קם מספסלו, משווה שערות הישנה ומסתכל בפלאי יופיה. את האהבה העזה לא ידע ראובן; אבל הוא ידע את החיבּה, חיבּה ורוך לא יבוטאו בשפתיים ממלאים אותו. הוא מעביר בידו על הרגל הערומה, מטה אותה ומשיבה על מקומה. דממה בחדר, דממה בכל הבית, דממה בחוץ, דממה בכל העולם; ועל השולחן מונח גיליון מלא חשבונות של כספים יוצאים ובאים.

ממחרת היום בא האח החורג ממקום מושבו לעיר מגורי ראובן, ויהיה עתה אמנם לאורח בלתי-רצוי. הוא ביאר לראובן את אשר יביא עליו, אם לא ימלא לפי כוחו את חסרון האבידה; כי הן יגרשו אותו אדוניו ממשרתו ויהיה למחוסר-לחם; והלא הוא גם ערב בעדו ודיבר עליו נאמנות. וראובן ישב ושתק כל משך השיחה ההיא, ורק הניע מפעם לפעם בראשו לאות-מיאוּן. הוא לא הבין איך יכול לישר דבר, שאין לתקן עוד אחריו. עשרת אלפים רו"כ אבדו לו בדרך. אדם בלתי-עשיר כמוהו אינו יכול להשיבם משלוֹ; זאת יבין כל בר-דעת. בוודאי צר לו על שאר-בשרוֹ, כי יעוּנה בגללוֹ, אבל לא אלוהים הוּא.

האשה בשמלת-בוקר מרבה חנה הגישה חמין ורקיקים לאורח ותאַלץ אותו לטעום ולשתות. היא לא הבינה את תהום השיחה, אם גם לא נעלם ממנה דבר האסון. איך דאוג תדאג, בעת המיחם רותח ונוצץ על השולחן, הגחלים מתחת לוחשות וראובן בעלה אתה בבית. גם היא ידעה את החיבּה במלוֹאה. בכל העיר אין איש שישווה לראובן; והוא גם לא יכעיסה ולא יתקוטט עמה, גם אם תעבור על רצונו באקראי. המשוררים מדברים על זיווּג אלוהי, על גלגוּלי המקרים, על קרבת רחוקים ועל עומק התדבקות נפש בנפש; אבל הטבע התמים לא כן עמדוֹ. הוא מזמין בלי חשבון שני אנשים בריאים משני המינים ומזווג אותם יחד, והם חיים בתום ובשלווה מולידים בנים ובנות ליישב את הארץ.

ח

ביום מחר הלך האח החורג לרב דמתא, לשפוך לפניו שיחו, ויביא בקובלנתו את האיש טוֹב-הלב במצור. הרב הזה היה ירא את אלוהים באמת. הוא היה איש שאינו רודף אחרי ממון כלל. גם לא הבין איך ירע איש לרעהו, אם גם מעשים כאלה ראה ושמע בכל יום. יש תורה ודינים, יש יצר-הרע ויש תאוות בעולם. שם בשמים יודעים מכל הנעשה פה מלמטה; כף של זכות הולכת ופוחתת, אבל גם כף של חובה אינה מתמלאה עד תומה. כה הולך ונמשך הדבר כל ימי הגלות, והקץ סתום …הנה יושב אדם אצלו וקובל על קרובו; והוא חפץ להושיע את שניהם, לזה בגוף ולזה בנפש. ניכּרים דברי האמת של הטוען; ולאידך –איך יקרא לשני ויאמר לו: ‘כיחשת ושמת בכליך ממון שאינו שלך?’ הוא, בן-אדם שסופו רימה ותולעה ומלא עוונות ופשעים, יבייש איש עברי!

‘רבי, קורא האורח, לי שלושה בנים ואשה. לא אוכל לשוב ולבוא לפני אדוני, אשר שלחוני הנה, בידיים ריקות; ואנוכי גם ערוֹב ערבתי בעד אחי. ציירו לכם, רבי שאתם במקומי הייתם, מה עשיתם אז?’ והרב מושך בזקנו הצהוב ומגמגם מבלי משים: ‘הן, הן, אבל …’ הרבנית העסקנית באה ויושבת בקצה השולחן, הרחק מעט מהם. והזר מתחיל דבריו מראש ואומר: ‘הלא אשה חכמה אתן, אמורנה-נא בעצמכן, איך אמצא מוצא? מאושר הייתי להשיג מעמד נכון בזמן הקשה הזה; ועתה שוב הארץ מתמוטטת מתחת רגלי …’ ‘יהודה’, אומרת הרבנית לאישה, ‘צריך אתה לתקן בזה מה: נסה לדבר את ראובן, אולי ימצא בעצמו איזה מבוא.’ והרב פותח ספר ארוך –חלק מחלקי ‘שולחן ערוך’ –ומטה עיניו לסעיפיו …לא בהלכות גזילה עיין, כי אם בהלכות ‘מאכלות אסורות’. ‘והגית בה יום ולילה’ נאמר. ביקש האורח לקום ולילך; ותאַלץ אותו הרבנית לשתות כוס חמין, להפיג צערו. ובין לגימה ולגימה מסיחה האשה עמו; חפצה היא לדעת אם גם במקומו מעיקות ה’גזירות', ויחד עם זה היא שואלת אותו לשלום אשתו וילדיו. פתע הרים הרב את ראשו ועל מצחו התראו קמטים. ‘הן נראה’, אמר לאורח וישתעל מעט.

בערב ההוא, בלכת הרב רבי יהודה אל בית-התפילה לתפילת מנחה ומעריב, שם פעמיו דרך בית מגורי ראובן וירא אותו עומד בחלון ומטה ראשו לחוץ. רמז לו לצאת ויאמר לו: ‘לווני אל התפילה.’ ראובן הבין את מגמת הרב. בצאתו הרבה דברים על אסונו אשר קרהו ועל דבר צערו על אחיו החורג. ‘רבי, קרא בקול תוקף, האמינו לי כי לוּ היה ביכלתי לחפור הממון מעמקי התהום, כי אז לא משתי מן המלאכה עדי אגווע ואֶתם’. ‘רבי, הוסיף ראובן, רבי, תבוא עלי ‘התוכחה’ משבת זו, אם אשם בדבר אני.’ נבהל הרב ואמר: ‘גם על האמת אין אנו נותנים שבועה בימינו’.

ט

פרשת ‘כי תבוא’ קראו באותה שבת. חוקים ותורות בביכּוּרים ובמעשר בראשית הפרשה, וימי הביאה אל הארץ וקריאת הנביא לכל ישראל בסוֹפה. והנה באמצע ברכות לשומעים בקול ה‘, ואחר זה הנה דברי תוכחה וקללות. קללות נמרצות! הקוראים מדור הישן ידעו כי אין מעלים למקרא הפרשות התיכוניות האלה את אנשי העדה, כי אם קוראים לאלה את שמש הקהל או איש עני עובר-אורח. כי יעמוד בחפץ-לב מול הקלף הפתוח והכתוב אשורית, והמקריא אמנם לא מטעים, כי אם קורא בחיפזון: ארור אתה בעיר, ארור אתה בשדה; ישלח ה’ בך את המארה, יתן ה' את מטר ארצך אבק; בית תבנה ולא תשב בו! –ומעשה בקהילה אחת, שפתחו בה ספר-התורה ביום-השבת שחלה בו תוכחה, ויתייראו בני העם מהקללות החרותות מאז, ויקומו ויברחו כולם מבית-אלוהים, ויישאר ספר-הברית מונח על השולחן פתוח יותר משעה. וירא ה' בזיון תורתו וינאץ וישלח ‘שריפה’ בעיר, ותהי כולה למאכולת אש. הדבר הזה הנו כתוב בפנקס ישן לזיכרון.

לוּ בימי מתן-תורה הייתי, אמרתי לרבן של הנביאים: משה, משה, איך תחרות קללות ונאצות בספר-העדות; והנה בתורה השנייה, תורה שבעל-פה, נאמר: קללת חכם אפילו על תנאי באה. נחדל מימי הדורות מראש ונשוב לדברי הסיפור.

אומרים כי איזו פשרה נעשתה בין ראובן ובין אדוני היער התובעים, המה לא רצו לסגור את ‘השוק החדש’ לסחורתם, וימצאו תחבולה להמשיך את סחר העצים באותו מקום הלאה. על מחצית ה’אבידה' ויתרו לגמרי, ואת המחצית השניה יקבלו לפי המותנה קימעה-קימעה, במשך שנים מספר. הקניות תהיינה מעתה שני-שלישים במזומן ושליש אחד בהקפה. פרטי הדברים לא אדע.

ותיכף אחר ה’השוואה' החל ראובן לבנות לו בית למושב. בראשית אמר לקנות לו איזו חצר לא רחוק מנחלת הוריו; אבל אחר כך נמלך וישכור לו מאדון העיר מגרש רחב קרוב לשער, שהיה עד עתה בבחינת הפקר. החלו ליישר את הקרקע. הניחו יסוד אבני-גזית ועליו הקימו בניין של עץ. ‘ערלים’ מומחים ועושי-בתים עוסקים במלאה בזריזות, וראובן מפקח על העבודה. לפנות ערב מתאספים נערי ה’חדרים' והולכי-בטל מדלגים על החומר הנצבר לבניין. וביום השבת יוצאים גם אבותיהם לראות בחלקי הבניין שכבר נגמרו וּלחווֹת דעתם. גם חושבים ומונים, כמה וכמה על ראובן להשקיע בבניין המשוכלל הזה.

והבניין הולך ונשלם. את הגג כיסו ברעפים אדומים. ארובות-העשן נעשו לבנים שרופות. חצי שנה עסקו בהקמת הבית. אל הפתח הרחב באמצע עולים במעלות-אבן. שלושה חלונות מעבר מזה ושלושה מעבר מזה. כרכובי הפתח-והחלונות נמשחו בצבע לבן, תריסי החלונות והדלת ירקרקים הם. יסוד הבית שחרחר, אבל ניכרים הקווים שבין אבן לאבן. רושם הכול היה כדבר נחשב מראש. –בפנים הבית העמידו תנורים מרובעים; ריצפו את הקרקע שבחדרים בקרשים מוחלקים ברהיטנים; טחו את הקירות והתקרות בסיד. וראובן משגיח על כל דבר ומתעמל לייפות את הבית. דבר שחיכה לו מימים ימימה הולך ומתגשם לנגד עיניו. והוא כבר רואה בחזון את העמדת הכלים, את הארונות, המיטות, השולחנות והספסלים ניצבים על מקומם. הוא גמר לקנות בשביל חדר-הביקור גם ארון פתוח לספרים, כזה שראה אצל דודו בעיר-המחוז. הוא לא ידור עוד בשכנות, כי אם במחיצתו, באחוזתו ונחלתו. אלוהים הוא עמדו! והוא לא ידע כי שתי רשויות הן במרום …

ראובן עשה גם גדר לנחלתו ויבנה בקצה אורווה לפרה ודיר לעצים, ויכרה בור למרתף. אומרים כי חשב גם לחפור באר בחצרו. מי שיודע את החיים הצרים בעיירות הקטנות בלי מעינות מים במחנה, ואיך כל בית ומשפחה צפויים לחסד שואב-המים, המוכר מתנת הטבע דלי דלי, יבין לחפץ בעל-הבית החדש הזה.

י

ראובן נסע בבוקר יום אחד לכפר לא רחוק מעירו, לסדר את ענייניו עם אציל אחד, ויאמר לשוב לביתו לפנות ערב. אבל כבר עברה האשמורה הראשונה של הלילה ולא בא. ותדאג לו שרה רעייתו. בעד החלון נשקפה בכל פעם ותרכין אוזנה לשמע כל עגלה עוברת. מדוע בושש לבוא? הילדים כבר ישנו במיטותיהם. המנורה נשברה, ורק נר של חלב דלק על השולחן והפיץ אור כהה. לבה מפכה. הילין ראובן אצל אדון הכפר, והוא אינו מתגאל בפת-בגם …העניין לא היה כל כך מסובך, עד שלא תספקנה לו איזו שעות. היא קמה ופתחה את הדלת של מבוא הבית ותרד מעל המעלות המעטות. מנוחה ברחובות, ורבים מתושבי העיר כבר ישנים. אין קשב בליל. גם השמים נקשרים הם. כי תחצו את העולם, לשונות של אש תעלינה מן התהום ותלחכנה את כל חלקת היקום. שרה היא כבר שוב בחדרה. מורה-השעות התלוי על הקיר משמיע בקול את השעה אחת-עשרה. ראובן לא ישוב מדרכו. מה לו כי נשאר הפעם בכפר, וזה לא חשב עוד בבוקר. היא ישבה על ספסל רך וחיכתה לבעלה עוד שעה אחת. היא הסירה בגדיה מעליה ותעל על המיטה. הנר של חלב כלה מאליו.

ויבוא בעל-החלום במעמקי הליל ויקח את השוכבת בציצית ראשה ויביאה אל יער אחד גדול, בדרך-המלך, העוברת מאותה העיר אל עיר-המחוז, וישאירה לבדה. היא לא ניסתה ללכת רגלי מהלך רב. עייפה היתה, וגם אבן בלתי-נראית הכבידה על לבה. היא שמעה קול מצהלות סוסים, ולפתע נחבא הקול …גחלת גדולה נפלה ממרום, לה עיניים ולשון, והיא אוכלת כל הדשאים והעשב מסביב. באוצר-הקרשים מתפרקות השורות וקמו ורבו קרש בקרש וקורה בקורה. ראובן בעלה רוכב על מוט אחד ארוך, והוא לבוש עור של זאב, ששערותיו כלפי חוץ. היא מתקרבת אליו וקוראת לו, והנה ערפל יליטהו. בבית-עלמין היא עומדת. היא רואה שורות שורות של מצבות אילמות, ורעד פנימי חותך בבשרה כמו באיזמל. מעולם לא חשבה במלאכי-זעם, והפעם היא רואה כלי-מפצם נעוצים בקרקע …ותזיע ותצעק מרוב בהלה ותתעורר משנתה, והנה קרע גדול לאורך כותנתה מלמעלה למטה; והכותונת חדשה ושלמה היתה עוד בערב. מי שלח בה יד? ומי נגע בה? תמהני ולא אדע עד היום.

יא

יום חום היה באמצע הקיץ. השמש להטה במרום רקיע ותשלח קוויה לכל עבר. יובש וכליון למים בכול. נמלים יוצאות מחוריהן, רצות רצוֹא ושוֹב. חגבים טסים עד למרות אַמה. בשדות-מרעה בהמות גסות שוכבות ומתחכּכות, ודקות קופצות ומבקשות בעשב ליח ורוטב. יתושים פורחים בשכרון-נפש. בריות קטנות לאלפים ולרבבות נעות באוויר, מתקוממות וסובבות בלי מטרה ותכלית ניכרת לבני-אדם.

נפח ועושה-ברזל עומד ומזיע ומדבק את המנעולים בדלתות החדרים. וראובן לבוש מעיל דק עומד על גבו ומבאר לו איזה דבר. צרור מפתחות בידו והוא מקשקש ומשתעשע בהם. פתאום והנה כמו חיכוך בצווארו, ויעבור על זה בידו פעמיים ושלוש. הנשכתוּ צרעה? הוא מרגיש כמו כאב. הוא לוקח מטפחת-האף מצלחתו, מרטיב קצה בפיו ומשימו במקום החיכוך. כשהלך בימי-נעוריו ל’חדר' ולמדו בראשית ירח אב בדברי אגדות גיטין מפרק הנזיקין, סיפרו מורי התלמוד על יתוש אחד, שנכנס בחוטמו של מחריב בית-אלוהים, כי זחה דעתו עליו. –

הוא שב לדירתו, לשתות חמין, ובין כוס לכוס מישש בכל פעם בצווארו שנתעבה. רעייתו קמה ממושבה, הסתכלה במקום החיכוך ותאמר אל בעלה: ‘כמו צרבת רואה אני פה.’ היא לקחה חלמון ביצה, עירבבה אותו במלח ותשם אותו במטלית במקום הצרבת; והיא בוערת ובוערת. בחזקה קרע ראובן את התחבושת ויקרא: ‘הרפואה עוד תרע מאשר תועיל’. ובעיר אין רופא ואין חובש. שכן אחד מומחה נכנס לחדר ויבדוק את מקום הכאב, וירא כמו נקודה שחורה בו נפוחה, וייעץ לנסוע תיכף לעיר-המחוז. שכרו עגלת בי-דואר ויסע ראובן עם רעייתו בו ביום העירה. והוא מרגיש בכל הדרך מכאוב גדול בצווארו, שצבה מאד. בהגיעם למחוז-חפצם סרו למקום משכן הדוֹד. מיד קראו לרופא והוא אך ניענע בראשו למראה. הוא רשם עלי גיליון איזו מרקחת לחולה, להרגיע את רוחו; ובעזבו את החדר אמר לדוד, כי שאלהו לטיב העניין: ‘נחוץ יהיה לנתח בצוואר, מבלי לאבד זמן’.

וביום המחרת בבוקר נסע דודו של ראובן עמו לאודיסה, לעשות שם לשאר-בשרו החולה את הניתוח על-ידי מומחים. ורעיית ראובן שבה לעיר-מגוריה, להיות צופיה על ילדיה. במהירות ובחיפזון היה כל הדבר. כי נפרדה מאישה אמר לה: ‘אל תבכי, פתיה, הכיני הכול לחנוכת הבית, אשוב בריא בעוד שבוע ימים.’ והיא הרגישה מחנק בגרונה. מי היה מגיד לה אז כי לא תשוב לראות אותו בחיים?

שם, בעיר ההומיה הגדולה, מת ראובן סוחר-הקרשים שלושה ימים אחרי הניתוח בלי רעש; וייקבר במיטב ימיו בשדה-הקברות של משפחת היהודים. לא היתה גם עת לאמור לנבהל והמשתומם: ‘צו לביתך!’ אָבל ושבור-לב שב הדוד לעירו. לא יכול להאמין כי ציר-המוות יקח מגירה בידו ויחתוך בעץ חי בכל כוח. ושרה היפה נשארה אלמנה, בלי כל הכנה לזה בנפשה. עוד לפני ימים היה לה בעל, אוכל עמה ושותה עמה ומחבבה; ועתה היא יושבת עם הילדים היתומים אל השולחן, ומולידם ומפרנסם טמון בארבע אמות קרקע במרחקים. וכי יציבו לו ציון מי יקרא בו? הלא גם את ה’קדיש' אומרים רק שנים-עשר חודש, ואחר זה אך פעם בשנה. הנער מתקוטט עם אחותו הפוחזת. אין אב משגיח. דמעות נוזלות מעיניה ונופלות אל הקערה שלפניה. שומר אמונים! רד מכסא-כבודך והסתכל איך אתה מתנהג עם הבריות.

סיפורי עוד לא בא אל קצוֹ.

יב

בבוקר לא-עבות אחד עמדה עגלה אחת כבוּדה אצל האכסניה האחת שבעיר, וירד ממנה איש אמיץ-כוח ומעט משונה, אבל לבוש בטוב. הוא אומר להתעכב כאן איזה ימים ולבקש לו חדר ללון. ובבואו לחדר שהכינו לו, אמר לנוח מן הדרך ויסגור את הדלת בעדו. לשוא דפק בעל-האכסניה פעמיים עליה, לדבר עם האורח ולשאול אותו לטיבו, כנהוג; אין פותח. אחרי-כן קרא האורח למשרת ויבקש ממנו להגיש לו מים, בורית ואלונטית. שוב סגר את הדלת, הסיר את מלבושיו מעליו, פשט כותונתו, רחץ את עצמו למדי וינגב את בשרו. סרק שערותיו וזקנו במסרק וילבש מלבושים אחרים ומנעלים חדשים שם ברגליו. ניכר היה על-פי מעשהו שלוֹ פה מלאַכוּת נכבדה. הוא לקח ראי מנרתיקו ויסתכל בו בחפץ לב. שוב החליק זקנו, משך שפמו וישם כובע אחר בראשו. מה מגמתו ומה מעשהו?

הוא התפלל עוד קודם לזה בקצרה, לקיים החוק, לא עמד ממושבו אפילו ל’שמונה-עשרה'. אחר זה הביאו לו חמין, לחם לבן ונופת, וישב אל השולחן לאכול ארוחת-הבוקר. עשר פרסאות נסע הנה ויקם לדרך עוד בחצי הלילה. אם יבוא בעל-האכסניה לחדר, הישאל אותו על אודותיה או יחדל מזה? הוא לוקח עט-עופרת מצלחתו ומעריך בסימני מספר את הונו ורכושו. הוא עתה שוב אלמן ולו ילד בן חמש. הוא מטה ראשו על ידו ומתנמנם. לא! הוא אך עוצם את עיינו. פסי-תכלת מעורבים בכתמי אודם ונקודות מזהירות נוצצים בחלונות ראשו הסגורים. ובהגביהו את ראשו והנה איש עקום-הגוף עם זקן צנום עומד מול השולחן ושואל: ‘אנוכי, אנוכי הנני בעל-המלון הזה. עייפים אתם. רבה הדרך שנסעתם. שידוּך, לעשות שידוך עם בנכם אתם מבקשים, או לקנות קרשים’ … ‘צאו עת המזה, אומר האורח, ואחר זה תבואו הנה’. ‘אבל מה שם אדוני? ומאיזה מקום הוא בא?’ ‘נפתלי קוראים אותי ומגורי עיר שיחור’. 'טוב, אומר בעל-המלון, אבל אני מזהיר אתכם, לבלי התייעץ עם שום אדם פה בלעדי …נפישין רמאין בכאן …עלי תוכלו להישעֵן. השמעתם זאת?"

ויקם האורח, בצאת בעל-המלון מחדרו, שם עליו מעיל עליון, שבעירו הוא נושא אותו אך ביום השבת, לקח מקל-תפארה בידו ויצא החוצה. תרנגולות מנקרות באשפה. כמעט צעד בגללי סוסים. נער אחד הולך יחף, מרים אבן מהארץ ומשליכה על כלב נובח. הוא עובר דרך השוק, שבו מספר חנויות פתוחות; קוראים לו מכל עבר, שיסור הנה לקנות מה; והוא אינו שם לבו לזה והולך הלאה. ברחוב אחד באה לקראתו נערה כבת שתים-עשרה וכד של חלב בידה. וישאלה למקום מגורי שרה, אשת ראובן. ותאמר הנערה: ‘היא כבר דרה בבית החדש’. –’איה הבית החדש?' –’על יד השער'.

וישם האורח דרכו שמה. לבו הולם בקרבו. הוא כבר קרוב לארבעים ובהרגשתו הפנימית הוא עוד בחור. רגעים אחדים עמד על-יד המעלות העולות אל המבוא, רעיונותיו אצים, הוא עולה ופותח בלאט את הדלת –בעיירות הקטנות אין פעמון וכל כגון דא, וגם אין נוהגים לדפוק במבוא. הפתח מהפרוזדור הקטן אל החדר הראשון היה פתוח; ושם, על-יד החלון, ישבה האלמנה הצעירה לבושה מלבושי-בית ועל ראשה מטפחת לבנה משולשת, שערותיה נוצצות. היא ישבה וטוותה בלשון ארוכה, ותרם את פניה ותשאל את הנכנס לחפצו. לבנה נראתה בחדר בעצם היום; עיני הזר יישירו נגדה. ‘אם תרשו לי, שרה, אשב ואדבר.’ הוא ישב על ספסל בריחוק-מקום מול בעלת-הבית. שרה תמהה על ביאת האורח; בידה האחת היא מתקנת מעט את המטפחת שבראשה, ואין בזה אלא תגבורת חינה. בחוץ נשמע קול קורא ותחשוב כי ילדתה היא, ותקם ותפתח את החלון; וזאת הפעם, שראה הדר קומתה בקירוב כל כך. היא סגרה שוב את החלון ותשב על מקומה ותוסף לארוג; אצבעותיה נעות בחן.

‘שרה’, פתח הבא, נשען על מקלו ומתאמץ להתגבר על סערו ולדבר במתינות. ‘שרה, ביקשתי לשלוח אליכן שדכן. מה תשתוממו ותביטו עלי מוּזרות? עלמא דבר! חטא הוא הדבר כי אשה בנעוריה, כמוכן, תשב גלמודה כל ימי חייה. ראובן בעלכן אדם חרוץ היה, זאת שמעתי והוגד לי, אבל הוא איננו עוד בעולם, והחיים דורשים את תפקידם’. ‘לא! לא!’ קראה האשה הנבהלה. ‘אל תדברו כזאת עמדי. לכו מכאן, בבקשה מכם, לכו מכאן’.

‘שרה’, הוסיף הזר, בלקחו את המקל מימינו לשמאלו, ‘אנוכי אומר לכן, שפתיוּת תהיה זאת מכן. לילדיכן צריך גם אב משגיח. וגם אתן, ציירו לכן, שחליתן, מי יישב על-יד מיטתכן? אשה בלי קרבה כקיץ בלי שמש. אתן רואות אותי ואין אתן יודעות מי אני ומה בלבבי. אנוכי, אני אומר לכן –הוא מקריב ספסלו אליה מעט –אנוכי הנני תמים כילד, האשה שתבוא עמי בברית תזכה בגורל. אני אוּכל לעקור עץ ממקומו כדי למלא חפץ אשתי. אנוכי אשר אתכן על זרועותי ואמלא כל משאלות לבכן, מבלי הגה ואומר’.

שרה הניחה את הצמר והמחטים בחיקה ותסתכל בהשתוממות בפני הדובר. דיבורים כאלה לא שמעה מעודה. איך תצעדנה רגלי זר בבית אשה, והיא לא שמעה על אודותיו עד היום. אמוּלה לבּתה! לו נכנס פתאום ראובן עתה לחדר וראה את היושב לנגדה. שפתיה רוחשות. צללי עצב מכסים פניה. והוא לא יסיר עיניו מסמל היופי.

פתאום קם היושב מהספסל ויקרא: ‘שרה, אהבתיך, אהבתיך זה כמה שנים, כי חזו עיני אותך בראשונה. אהבתיך בתום לבי. עינייך יונים, כמגדל צווארך, כולך יפה ליבּבתיני, שרה’. הפתגמים האלה שמורים היו אתו מאמירת שיר-השירים, ועתה גם הבין ביאורם. והוא החזיק בשתי ידיה הרועדות ויאמר: ‘הסתכלו בי ישר וראו בלבי הבוער. בלעדיכן חיי אינם חיים; ארד שאוֹלה אם תגרשוני. רחמי, שרה, על בן-אדם מחבב אותך ועומד לנגדך כילד מבקש קרבה מאמו; היי לי אשה, היי לי אחות, היי לי בת’. והיא תנסה לשמוט ידיה מהדובר. ‘הניחו לי,’ היא קוראת. ‘הניחו לי’. ‘לא’, קרא האיש בקול, ‘לא אניח אותך לעולם! אני אקחך על ידי ואדאה עמך שני מילים. את לא תדעי מה בכוחי ומה אני יכול לעשות. לא תדעי מה אַת לי.’ ‘לא’, הוסיף וירקע ברגלו –מקלו כבר נשמט מידו וינח על הרצפה –’אם תגרשיני, אני אזחל תחת המיטה, אישן בבית-המבשלות ואהיה אצלך עבד ואלקק את העצמות.' הוא תפש במקלו וקרא: ‘הראיתן את המקל הזה? אם תמאנו ותשלחו אותי מעל פניכן, אז אכה בו על מצחי וארוצץ את מוחי. לא! אטבע בנהר. לא זאת לבד אעשה, כי אם אתפוש בך בחזקה –בשטף דבריו היה מדבר פעם ביחיד ופעם ברבים –ואצלול עמך במצולת המים. גם המוות לא יפריד בינינו!’

זיעה נוזלת ממצחו. הוא לוקח מטפחת-אף מצלחתו ומקנח את הזיעה ומביט בלי הרף על פניה המשתנים. רואה הוא שדבריו עושים רושם, והוא מונה: אחת ושתים; אחת שתיים ושלוש; שלוש וארבע; ארבע וחמש. צרור הצמר נפל מחיק שרה ומתגולל; וישח נפתלי וירימו ויניחו שוב על ברכיה. לולא ירא כי תצעק, כי אז …הוא רועד בכל גוּפו. הוא יפּול על צוואר וינשקה, אם גם תמאן וּתשלחו. היא קמה ותאמר: ‘לכו היום מפה, עוד אחשוב בדבר’. אגלי דמעות של שמחה נזלו מעיני בן-הארבעים ויאמר: ‘שמי הלא ידעתם, אני נפתלי מעיר שיחור, סוחר בשקים אני …מעמדי בטוב’ …

יג

שעה אחרי לכת הדובר הזר הזה שבו שני ילדי שרה, ששיחקו בחוץ, מן הרחוב, נער בן תשע, והוּא הבכור, ונערה בת שבע. ילדים נעימים וניכרים גם לזר כאח ואחות. הנער מספר לאמו על הגשר, שבנה הוא וחבריו מהחול, ואיך ירחמיאל הפתי דרך עליו ברגלו וירמסהו. והנערה סותמת בידה את פיה ושוחקת. תמה! לא ידע מה יוולד בקרוב. ‘רעבים אתם, צאצאַי?’ אמם קמה ותישר וילון של חלון אחד; הלכה לבית-המבשלות ותביא לילדים גבינה לבנה ולחם ושתי כוסות חלב ותצג הכול על השולחן. הנער חטף פרוסת-הלחם ויחל ללעוס, בסבבו את החדר, ואחותו יושבת ולוגמת. פתאום קפצה ממקומה ותרץ מהחדר. אחיה לוקח את כוסו ומעמידה על זו השנייה. נשמטה מידו ונשפך החלב על השולחן ועל הרצפה. ‘פרא’, קראה האם, לוּ חי אביך, כי אז יסרך למדי על פחזותך'. צל עבר על פניה, בהזכירה שם אישה …

השמש יורד. קול אופני עגלה עוברת ברחוב נשמע. שכנה אחת דופקת בחלון ואומרת: ‘שרה, האם אין בני ירחמיאל אצל בניך?’ ‘לא’, משיבה שרה. חתול שחור, שהיה ישן עד עתה על המרבד, התעורר וידלג ממשכנו. היא לוקחת אלונטית עבה ומקנחת את השולחן ואת הרצפה, ותפתח את החלון וסחטה אותה. היא היטיבה את מנורת-הליל; אנחה קטנה יצאה מפתחי לבה.

בקושי ובפיתוי-דברים הוליכה את הילדים לחדר-המיטות לישון. היא הסירה מנעליהם ובגדיהם מעליהם ותסדר דבר דבר על ספסל, אחד מזה ואחד מזה. הנער קורא קריאת-שמע. גם הנערה לא פטורה מזה. רחמי-אם מי ימוֹד, בעת תראה ילדיה, שנשאה אותם בחיקה, טיפחתם וריבּתם, שוכבים על מיטתם. היא נשקה את הילדה ואחרי זה את בכוֹרה; והוא הרים את ראשו וישאל ויאמר: ‘אֵם, האם הכוכבים ממעל גם מלאכים הם?’

שרה שבה אל החדר הקודם ותשב על המרבד ותסגור את עיניה. החתול עלה גם הוא וישב בפינה. בין חי וחי רק איזו זרת. מטפחת ראשה המשולשת נשמטה מעליה. היא שמה ידה על זרועה הערומה מתחת בית-היד הרחב ותדחק על שדיה. בת ישראל אלמנה בודדה היא. בימות-החול עוד יש עבודה בבית ובקניין. אבל ביומי-דפגרא ובימי השבת מעין ריקוּת מורגשת בחלל העולם, אף-על-פי שהללו מטיילים והילדים יושבים אל השולחן ומסיחים. אמה היתה מתפללה בכל בוקר, לה הסידור –אותיות בל תבינן. אלוהים יושב ממעל לגלגלים, דרכיו לא יבין שום אדם.

היא קמה ותדלק את המנורה. כשחי ראובן בעלה, התרגלה בחשאי שלא לכסות ראשה בלילה, אם איש זר לא היה בחדר, והרגישה איזה עוז בשערותיה הגלויות. צועדת היא בחדר אנה ואנה, כמבקשת פתרון לחידה … היא ישבה על-יד השולחן ותשען ראשה על ידיה, בתי-ידיה הופשלו, זרועותיה הלבנות נראו כשני קווי אור …

אחר שלושה ימים נגמר השידוך בינה ובין נפתלי האמיץ אם גם מוזר היה לה כל הדבר בעצם. גם שכנות אחדות ניסו להזהיר אותה –ללא הועל. הסכימו בזה שהחתן יתיישב בעיירה, יחדל לסחור בשקים ויקדיש עצמו לסחר הקרשים והעצים; את בנו יביא הנה, ויהיו איפוא שלושה ילדים בבית.

יד

מעשה היה בימים קדומים: אשת בן המלך שנהרג נישאה לאחיו, אם גם ילדה למת. שוב מת אישה השני וזה לא הקים לו שם בעמו, וישלח אחיו השלישי, המלך, ויקחה לו לאשה ויבא את יבמתו ירושלימה אל ביתו. ותחלום האשה והנה בעלה הראשון עומד לנגדה. ותאמר לחבקו, ויהדפנה ויאמר אליה: ‘חדלי לך ממני!’ –הדבר הזה אירע בימי בית שני, ימי מלוך מלכים עריצים בישראל. וכמו-כן קרה גם בימים שונים לגמרי. רב אחד מצוין בגולה, מגדולי החסידים, מת בימי עלומיו, שלח רב אחר לדבר בארמלתו. ויחלום בן הנפטר, כי הנה טרקלין גדול ונאה ואביו עומד עטוף בתכריכיו ואוחז בשתי ידיו בגג הטירה וקורא בקול: ‘מי הוא זה ואי-זה הוא אשר מלאו לבו להיכּנס בארמוני!’ אם לא יאמין הקורא לסיום סיפורי, ישים-נא לשני חזיונות אלה את לבו …

ההכנות המעטות לנישואין החלו. אלמן כי ישא אלמנה, אין זה מאורע של כל הקהילה. את החופה אין מעמידים תחת כיפת השמים, כי אם בחדר. החתן מקדש את הכלה; קוראים את הכתובה ואחר כך יושבים מניין אנשים לסעודה. כל העניין נמשך והולך אך כשתי שעות או שלוש, ואחר זה יעזבו הקרוּאים המעטים את הבית; והמיועדים השניים, שהיו זרים זה לזה עד הנה, זה בא מכאן וזו מכאן, נאחזים מעתה באמנה ובברית, לא יפירו אותן כי אם בספר-כריתות או במות אחד מן הצדדים.

‘נישואין’ כאלה חגגו נפתלי האמיץ מעיר שיחור ושרה האלמנה הצעירה בביתה החדש. את הילדים הוליכו לאותם הימים אל הדוד לעיר-המחוז; וגם הילד היתום של האמיץ נשאר עוד בשיחור אצל קרובה אחת, ואמרו להביאם כולם הנה בעוד שבועיים ימים. ה’חתן‘, כנראה, היה שבע-רצון מכל התכונה; אך ה’כלה’ בשמלת-המשי, שנתנה ליופיה איזה כובד. היתה כנדהמה. היא עינתה באותו יום באמת בצום נפשה; ועוד שעה לפני החופה סגרה דלת החדר בעדה ובכתה חרש: לב האשה אך המשורר ישוּרנוּ!

עשרה אנשים במספר ושש נשים ישבו לסעודה ערוכה על שני שולחנות, לנשים לחוד ולאנשים לחוד. המאכלים היו טובים ובקבוקי יין עמדו על השולחן. השו"ב שתה כוס אחת יותר מדאי וינסה לזמר בגרון ניחר. הרב דמתא בירך ברכת-חתנים. האם החורגת של ראובן, שכבר נתאלמנה שנית, לנה הלילה ובליל יום המחרת אצל הכלה כשומרת.

טו

ליל טבילה בא. שרה שמרה את מנהגי ישראל ותלך לפנות ערב בחשאי דרך אורחות עקלקלות אל בית-הרחצה להיטהר. צרור לבנים תחת אצילי ידיה ומטפחת תוגרית עוטפת את ראשה. הבלנית קיבלה אותה בפנים צהובים –הלא כלה משלמת פי שלושה מנשים אחרות –וה’מתקנת' עמדה על ידה להשגיח על דיני ישראל, ותעצור הפעם בעד שטף דבריה. בית-המרחץ הנמוך היה בנוי מאבנים כמצודה, מבפנים מרוצף קרשים ששחרוּ מזוקן ומזיעה, לו חלונות מרובעים כחוֹרים צרים מבחוץ ורחבים מבפנים. חום במרחץ אף בשעה שאין מסיקים את התנורים הגדולים. עששית קטנה, תלויה בתקרה, מפיצה אור כהה רק בפינתה; על-יד המקווה, שיורדים אליה במעלות, דולק גם כן נר קטן ומטפטף. הטובלת מסירה בגדיה מעליה אחד-אחד ופורשת אותם על עמוד-עץ. על ספסל קרוב לו מונחים הלבנים שהביאה. היא יושבת על אחת האיטצבות, שמזיעין עליה שומרי-שבת בערב היום, ורוחצת את גופה באמבטי קטנה מלאה מים. היא סורקת את שערותיה וחושבת בדבר-מה.

ה’מתקנת' חותכת את ציפורני האשה ומעבירה כל נדבק, לבל יישאר חוצץ משהו לטבילה …ירדה שרה מעל האיצטבה ותפשוט כוּתונתה, ויהי אור-סהר במלוא אולם הרחצה. גם ה’מתקנת', שעמדה לידה והיתה למודה בכך, נפעלה מסמל היופי ושלימוּת הגו. חוה הקדומה ניצבת ערומה, והימים לפני החטא, בטרם תפרה לה עלי-תאנה. שני שדיה מפיקים הוד נורא. לא נפלא כי הציץ הנחש אז בירכתי העדן וקינא באדם.

היא צעדה על המעלות, נכנסה במים, בירכה את ה' מלך העולם, ותטבול במקווה שלוש פעמים, ותנגב עצמה. שלוש מצוות נתן שוכן-עד לבנות ישראל: טבילה, חלה והדלת הנר. ליל ראש-חודש היה, חג קדוש לשבטי ישוּרון עוד לפני מתן ימי השבת, וגם עתה הוא עוד מנת הנשים. היא שמה עלה לבניה החדשים, לבשה מלבושיה ומעליה, שילמה ביד נדיבה, ותתעטף ותעזוב את הבית וצרוֹרה עמה. כוכבים נוצצים ממעל, שביתת העולם מעמל היום.

צועדת היא כחולמת. כּלב לא ניחר בה. לא פגש בה דבר טמא. היא עוברת דרך רחוב הגויים, המפריד בין עיר היהודים ובין בית-הרחצה, והנה היא במגרש רחב מוזר לה. לה הרגש שתעתה מני הדרך, והיא מחזירה את פניה כמבקשת דבר. פתאום תפשתה יד חזקה מאחוריה, נשמטה המטפחת מעל ראשה והיא מרחפת באוויר. על גבעה קטנה היא ניצבת בפחד מקשה, והנה איש עומד לנגדה, קומתו גדולה חצי אמה מראובן וידיו ארוכות ודקות. ראובן אישה קם מן המתים ויאמר לייסרה על כי תהיה לאחר… כל עצמותיה רוחפות, לשונה דבקה לחכה והיא אינה יכולה להוציא גם הגה מפיה …

טז

לפי דברים אחרים, לא בדרך מבית-המרחץ לבית קרה את שרה הפגע וסר רוחה, כי אם אחרי עלוֹתה על מיטתה בא החזון להבילה. היא שבה מבית-הטבילה הביתה, הסירה מטפחתה מעל ראשה ואת הצרור שמה על-יד הלבנים השמורים לכביסה, ותקם ותכן ארוחת-הערב לה ולבעלה החדש. הוא ישב בראש השולחן והסתכל בחמדה בביישנית. הוא לועס את הצלי וטעמו ינעם לו, והיא אוכלת רק מעט. הוא מושיט ידו השמאלית ומשימה על חלקת צווארה. מניח הוא את החתיכה מידו ומנסה להגביה ראש שרה ולהסתכל בעיניה. ותמהר לקוּם מן השולחן ונשמטה לחדרה ולא יצאה אליו עוד. –כמעט ירא החושק פן תסגור את הדלת מבפנים. ויקם אחרי רגעים מספר וימשש בלאט במנעול חדר-המיטות, והנה הדלת נפתחה, וירא והנה כלתו כבר שוכבת במיטתה. וישב לחדר-האוכל, הולך ומסלסל בשפמו ומזמר בקול דק קטעי ניגוּן. הוא פשט את בגדיו מעליו ויניחם על הספסל, כיבה את הנר וייכּנס בכוּתנתו ובתחתוניו הלבנים למחיצת-האהבה. תריס החלון האפיל, ויסר את היתד ממוט-הברזל, המבריח דרך הקיר, וידחף את התריס כלפי חוּץ לאור הלבנה יזון מיפי שרתוֹ.

והאישה במיטה –רגשותיה מעוּננים. חידה כבדה לה כל הדבר, כבפעם הראשונה ידעה איש. על גבה היא שוכבת מכוסה במכסה לבן ומביטה אל התקרה כמבקשת דבר רחוק. אין קורא ואין עוזר. אדם בוער באש עומד במרחק חצי אמה ממנה. לפתע החל צל להתנועע באמצעית התקרה ומראהו כעין קערה, ומתוך הקערה בולט ראש אדם …ראשו של ראובן אישה נגלה-נגלה ועיניו מפיצות אימה… היא התנערה מעל המיטה בקול צעקה ותדלג ותדחף את החלון בכוח, עד כי נשברה הזכוכית ויפלו השברים בקול צלצול על הקרקע, ותקפוץ החוצה. כל המאורע הזה נעשה אך במשך איזה רגעים. ונפתלי דנן נשאר עומד באמצע החדר, נבהל ומשתומם ממראה עיניו.

והמיטה באמת ריקה היא, רק חום גו עוד שמור בה. נפתלי רץ לחלון, מטה ראשו וקורא: ‘שרה, שרה!’ ואין קול ואין עונה. הוא לובש מלבושיו מהנה. יוצא לחוץ, סובב את הבית; חוזר וממשש במיטה –ואין גוף, אין ידיים ורגליים, אין ראש. והיא הלא שכבה פה מאירה באור בשרה ושואפת רוח. רימוהו אך רימוהו בפסגת מלוא תשוקתו! מבורך אמר להיות שבעתיים, והנה לוחץ בגבו האסון הפתאומי כמו צבת. הוא עוזב שוב את הבית, יוצא לחוץ לבקש אחרי הרעיה האהובה והחמודה; ואין גם אות וסימן-מה. אָנה פנתה האַילה בקפצה מן החדר? –הוא אומר להעיר את השכנים משנתם ולהרעישם בקולו. הוא הולך ברחוב לכאן ולכאן. חוזר-סובב את כל הבית, מבקש בחצר, מבקש בבית-המבשלות; שוב ממשש במיטת שרה, אולי רק חלום הטעהו. –הוא מדליק את הנר ומעמידו על הרצפה, עוד לפני שעה שכבה בחדר זה נעימתו, והנה נעלמה מנגד עיניו. היא היתה עתה שלו, קניינוֹ ונחלת בשרוֹ. מיום שבא עמה בברית לא נשקה, לא שם פיו על פיה, לא חיבקה בזרועותיו. הוא חפץ לחוג עתה חג הסערה. הוא היה מקיפה בשתי ידיו ומאמצה עד כלוֹת הרוח, עדי התאחדות גו בגו. כל עברוֹ עד היום, הנשים שהיו לו בזו אחר זו, הכל רק צללים חולפים היו. הנך כורך מטפחת על ידך ואחר זה תסיר אותה ותניחה, הרי הדבר כאילו לא החזקת מטפחת מעולם. לשרה, לגוף הזך הזה, תאב והשתוקק זה מימים, גם בעת חבק נכריה. זו, אך זו היתה חלקו האחד בחיים. השיבו את הרעיה היפה אל משכּנה, ויאחז בה בדממת-הליל ולמחר ימות. יחבק אותה עך פעם, ואחר זה יחתכו את ראשו מעליו וילקקו הכלבים את דמו.

מכבה האמיץ את הנר, עוזב שוב את הבית ומחפש אחרי הנשמטה בכל הרחובות ובכל פינות העיר. עייף הוא בכל אבריו, והוא יושב על מעלות בית-האלוהים, שגם הוא דוֹמם ונעזב, שם פניו בשתי ידיו ובוכה, בוכה כילד.

עוד בהשכמת הבוקר נתפשטה השמועה בעיר, כי נעלמה שרה אתמול בלילה, עזבה את החדר ואיננה, ויהיה הדבר לפלא. אנשים רבים, גם ערלים מהכפר הסמוּך ושני שוטרים מטעם המלכוּת, התפּשטו לכל עבר לבקש אחריה, וכל העמל היה לשוא. כל היום עמדו כנופיות אנשים ברחובות ושחוּ במאורע, שכמוהוּ לא היה לעולמים. לא היה קירוב להשערה למה ועל מה זה ברחה האשה הצעירה ומה קרה לה אמש? האם החורגת של ראובן שמה פעמיה לבית-המרחץ לשאול עליה; אבל גם אשת הבּלן לא יכלה לפתור את החידה. ‘הכלה באה וטבלה כּכל הנשים, לא נראה בה דבר, אך שתקה ולא דיברה’.

אחרי שני ימים ושני לילות מצאו את האומללה יושבת ביער, הרחק איזה מילים מהעיר, על שורש עץ כרוּת, אך כותנתה לבשרה ופניה שזוּפים. היא יצאה מדעתה.

---

גָרֵי רְחוֹב

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

א

לא על עיר מולדתי אספר עתה, כי אם על עיר שם עמדה ערש אהבתי הראשונה וגרתי בה בימי עלומי כשנתיים ימים. יותר מדור שלם כבר עבר, מלחמות רבות היו בארץ, גויים וממלכות נשבָּתו; וַאני רַב ראיתי שבט-אלוֹה וגם חסד-אלוֹה. תוקף כוחו של היחיד עולה על זה של הרבים; אם חתחתים לפנינו על כל מדרך כף-רגל, הן שַׂדמות הזיכרון פתוחות לַמרחב, שם נטייל בַעלות השמש ובבוא השמש. גם על המיטה, לא נרד ממנה בחיים, שביבי נוער עוד יאירו משהוּ את האופל. איני מאמין בתחיית-המתים, אבל מאמין אני בתחיית דָבר עבר וחלף או גם מת במוחו של אדם. המשורר כּול יכול.

הרחוב שבו דרתי הכיל שורת בתים של אנשים אמידים, והיה משתרע מאחורי שני הרחובות הגדולים הסובבים את פנים העיר. לפני בית-מלוני עמד אילן מצל אחד מוּקף גדר נמוכה של עץ, ועל הקרקע היה שטוח חול אדום –אות של מנוּחה וּנגידוּת. עוד לא הגעתי אז לעשרים. חלום רחוק בוקע והולך; עולם לא-חזיתי מיששתי בחושי. –ובלכתי בבוקר ובערב להתפלל בבית-התפילה כחוקי, אני עובר דרך הרחוב שלפנים מרחוב ואני יוצא מתחום לתחום …בבית-התפילה לא אך הסידור פתוח ואין זה רק השער לאל אוהב זמירות; מדברים שם גם בענייני דעלמא. ולי שם שיח ושיג עם האַברכים המעטים כגילי, על דבר המאור שבתורה וניצני ההשכלה. שני נרות דולקים לנו! תמים הייתי הולך לבית-העדה ומלא רעיונות הייתי שב ממנו. הרחוב הגדול, שמחדרי ראיתי רק את אחוריו, משתרע אז לפני, ועיני מלפפות את כל השורה הארוכה והבלתי-שווה. מספר בתים מרחוב הזה, בתים מצוינים במראיהם או ביושביהם, התרשמו בלבבי וימצאו להם בו קִנם עד היום. הנני מנסה לתארם בשרד עלי גיליון אחד-אחד.

מצד שמאל יצא מחוץ לשורה בית גדול בעל גג רחב מכוסה רעפים אדומים, והוּא הכביד על הכתלים ועל החלונות וידחקם לגבי היסוד מטה. ציירו לכם, גמד בעל-בשר ושמן, ועל ראשו כובע ענקי משופע והעיניים הן לא מתחת למצח, כי אם בבטנו הרחבה. בבית הזה, כנראה, אש תוּקד תמיד על הכיריים; כי בכל עת עברך עליו והנה עמוד ענן גדול מיתמר ועולה מארובת-העשן, פעם עולה ישר למעלה, גל סובב גל, ופעם נוטה לצדדים ומתפזר באין-חפץ ובלי-מטרה. לעתים, ולעתים קרובות, נראתה נערה שחרחורת וטובת-מראה לפני סף הדלת, עומדת וצופה כמחכה לאיזה דבר. –בלי-משים יחיש העובר את צעדיו, ואם הוא רחוק ממנה עשרים אַמה, יתקרב אליה שלוש או ארבע אַמות. ויש אשר מבחוץ נראית גם אִמה, אשה גבוהת-הקומה, שראשה עטוף מטפחת לא-נקייה, והיא נעה לרוחב הבית וקולה נשמע, לא כבתה. זו היתה הרבנית דמתא. בעלה מפורסם בכל ה’סביבה' בשם רבי אַרוֹן.

רבי ארון לא היה רב כרגיל. הוא היה לא אך בן-תורה גדול, כי אם עשיר מסוים בהונו. הוא שירת את עדתו בחינם ולא קיבל שכירות כלל. תאמרו שהיה תקיף ואיש מתגאה, והנה בו עוד חידוש: הוא היה שפל-ברך וענוותן ניכּר. מושבו בבית-התפילה לא היה בקיר המזרח על-יד ארון אלוהים, כנהוג, כי אם מאחורי התנור, לא רחוק מדלת הכניסה. בפינה זו, שבעיירות בני-ישראל היא נכונה לעניים לעוברי-אורח, היה עומד עטוף בטליתו ומתפלל בכוונה מעלות הבוקר ועד הצהרים. הוא מן המקדימים לבוא ומן המאחרים לצאת.

הרב לא היה בעל-קומה כלל. אדרבה, כמעט גמד ואיש דק-בשר. היה שומר התורה הכתוּבה והמסוּרה לבני העיר. לראשו המגולח דבק מכסה שחור כמו עור שני, היורד ונראה מבעד למצנפת. אזניים קטנות, דומות יותר לשל אשה משל איש, לשני עברי פניו, המצח לא רחב, גבות העיניים בלתי-ניכּרות, החוטם משופע מעט. לרב, שכבר עברו עליו שישים שנה, אך חתימת זקן בלבד. הוא היה אדם משונה במראהו וחסרה לו הדרת-הכבוד. אבל עיניו היו חודרות, ובהן נראתה לפעמים גם אש, שלא פיללו למצוא אותה עצורה בעצמות היבשות.

רבי ארון היה מחסידי ברשד ומחסידי סאבראן כאחד, אבל לא ארח את בני הכּיתות. הוא לא היה מעורב עם הבריות, אם גם כּיהן את הציבור לפי דרכו. הוא עבד את ה' מיראה, הלא פחד אדון-כּול על יצוריו. התורה מלאה ענשין וקנסות על כל עובר את פי המצווה, וכיוון שעבר אדם עבירה לא-ייסלח לו, גם אם שב והיטיב את דרכו. –אם מקיים אתה מצווה כתובה, עוד יש חשש שלא נשמרו פרטים אלה ואלה, או לא כיוונת כראוי, או שמחת על העשייה, ובשמחה זו דבר מעט ממלאכת-השטן. לאידך, נכשלת במשהו של חטא, והרי צרעת הנחש דבקה בך בגלוי. דוקא בימי הקיץ ובימי החום לכל בשר ולכל זרע האדמה נחרבה ירושלים עיר העבודה וקרית הכהנים, ובימי החורף נוספו לבה“ב עוד תעניות שובבי”ם ת"ת. אלהים מיילל על הנשמות העזובות, הן בארצות המזרח והן בארצות המערב. בעיר המלוכה שורר עמלק צורר היהודים. ובכל נפות הארץ הרחבה גדל דור צעיר, מפקפק באמונות ומתרשל בשמירת הדברים, שעליהם באו אבותינו באש ובמים.

הרבנית שפגשנו היתה האשה השלישית של רבי ארון. והיא גם ילדה לו את בת-זקוניו, שראינוה לפני הסף. ומשתי נשיו מלפנים לוֹ הרבה בנים ובנות, כולם כבר נישאו וילדו גם המה, אבל ‘נחת’ גמורה לא מצא הרב בהם. לא לבד שלא היה בין בניו מי שראוי למלא מקומו, כי אם אחד מהם היה גם שוטה גמור, שוטה העיר. לוקחי בנותיו לא ראו סימן ברכה במעשיהם והיו לא מוצלחים סתם בחייהם. מספר נכדיו ונכדותיו הגיע כמעט עד שלושים נפש, ואף אחת מהן לא הצטיינה בידיעת התורה או בחן מיוחד.

יום-יום ושבוע-שבוע היה בא אחד מבניו או מחתניו לבקש עצה מפי ארון בצר לו או לשאול ממנו עזרה ממש. לפעמים התפרצה מריבה בין הקרובים, ועליו היה להשלים ביניהם. נכד אחר, בן בנו הבכור, נטה מני דרך –והוא מוכיח ומאיים. נכדה אחת נארסה ברצון לאיש לא-יחסן כלל, והוא נשא בגלל זאת צער בחוּבּוֹ …ביום השבת נמלא בית-התורה אוכלי פירות לתיאבון ושותי יין-תפוחים. ביום קדוש ומקודש עליו, העובד את קונו ונפרש בנפשו אך למלכו של עולם, לשבת בראש השולחן מוקף נפשות פשוטות. הוא, היחיד, הוא קניינם של אלה. לולא היו אלה בניו, יוצאי חלציו, כי אז הן לא היה שח עמהם …

בימות-החול הלא עליו לשרת את העדה. פרקים לא-מעטים מחלקי שולחן ערוך עוד מושלים בישראל בכל תוקפם. והרב מטמא ומטהר, מתיר ואוסר, בוצע בין תובע ונתבע ומפרש מנהגי המועדות. לפעמים יפלו גם דברי-ריבות בשערים או בעל יריב באשתו וכתב לה ספר כריתוּת בבית-דינו. תורת משה הנחילה לנו חוקים ומשפטים והם נתונים לכל הדורות ובאו חכמים והוסיפו וחזרו והוסיפו. הרב של כל עיר אינו אלא הכוהן בימיו או הלוי.

ולילה-לילה, בסגור בני-ישראל את חנויותיהם, התפללו את שתי התפילות הסמוכות זו לזו, אכלו את ארוחת-הערב הרזה, שחו מעט בענייני הבית, קראו ‘שמע’ באיזו עייפות והלכו לחדרם לישון, איש-איש כשהוא שקוע בדאגותיו ובחשבונותיו, אשר מי ימנם ומי יכלכלם, ישב רבי ארון לפני ספר גדול פתוח ונר של חלב מפעפע מאיר את האולם. לפעמים עסק בתורה הנגלית או הגה בגמרא סתם. הלא עמוקות השיטות והמפרשים מתנגשים יחד. הן גם רש"י מקצר …ולפעמים קם, לקח מארון-הספרים ספר של יראים ויחל לעיין בו. רבּו אורחות השטן ודרך הישרה לא כבושה כלל. מזהיר אלוהים, מזהירים החכמים וחוזרים ומזהירים. הלא עמוקה באר שחת; הלא אשו של גיהינום בוערת בלי הרף; והלא יש אלפי ראיות ברורות, שהרע הוא רע מוחלט, ואף-על-פי-כן רודפים בני-אדם אחריו. הבוֹרא בורא תמיד והיצר הוא המחריב. הנך פונה לימין והחמדה מלבּבת; הנך נפנה לשמאל ואף שם תאווה נוצצת.

הוא סוגר את פרקי המוּסר ויחל לחשוב לנפשו, לעצם הבּן-אדם שבו. אך בריה קטנה הוא, בן-אדם תולעה, האחריות המוטלת עליו כל כך רבה היא וגדולה. מפני חטאינו גלינו מארצנו ואין לנו לא אשים ולא ניחוחים ולא מזבח להקריב קרבן חטאת או להביא אשם. העוונות עולים למעלה ראש. הפשעים חודרים לכל היקום, ואף כביכול יושב ונאנח, יושב ונאנח. הרב קם וצועד בחדר ומהרהר אך במעשיו מהיום, בתפילתו מהיום ובלימודו מהיום. פסוק זה אמר בלי כוונה, בצהרים בירך על הלחם והסיח דעתו לדבר אחר. בבוקר באה אשה שלא התקדשה עוד מטומאתה ונגעה בקצה השולחן, והוא הניח ידו אחר זה על המקום ההוא. עיניים לרבבות ליושבי-מעלה וחרב-פיפיות לכל בני-מרום. הוא יושב שוב על כסאו, ראשו נשען על שתי ידיו, ומסתכל בחלק ההוויה שלפניו. מעורבים בכּול ניצוצות דקדושה עם אבק סטרא אחרא …חצות-הלילה הגיעה, הוא מעמיד את הנר על הארץ, פורש את מטפחת-האף שלו על הקרקע, פושט נעליו ויושב לו למטה אצל מזוזת הפתח. קם ונוטל ידיו, לוקח אפר-מקלה מתנור החורף ושם על מצחו במקום הנחת תפילין, לקיים את דבר המקרא: לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר. בכי גדול מתפרץ מבין פתחי לבו, והוא מתחיל לנסח את תיקון רחל ואת תיקון לאה. קינה באה אחרי קינה, וידוּי נקשר עם וידוי ואחר זה קם ואומר קדיש-יתום …

ובאותה שעה ישבתי גם אני בחדרי. לא בודד הייתי. –מנורה יותר גדולה מנרו של הרב האירה את אַרבע אמותי. לפני פתוח ספר ‘התועה בדרכי החיים’, ונפשי הומיה וקוראת לאל אחר …יש אשר בלעתי כל אומר מאשר לפני, הקשבתי לכל הגה. ראיתי לוחות ניתצים ולוחות אחרים נפסלים ועליהם חרותות אמרות חדשות גם חדשות, ולא ידעתי כי ימים יבואו ואראה ואבין כי גם אלוהי, אשר השלכתי יהבי עליהם, רימוּני –ויום אחד יבוא ואעמוד ערוֹם בלי חסות, בלי תקווה ובלי אור ואהיה אני אך אני אותו היתום בלי אב ובלי אם …

ב

ארבעה בתים למעלה מביתו של הרב עמד בית גדול, שעשה רושם בלבנוּניתו. גם גגו של זה היה מכוסה רעפים אדומים, אבל היה צר יותר ולא-משופע כל כך. גם דלתות החלונות אדומות היו. במעלות של אבן עלו אל הפתח, שהיה עגול למעלה; ומי שנכנס אל הבית פנימה מיד עשה עליו רושם הניקיון הרב, אשר שרר בכל פינות החדר המרובע, ובו כלים נאים בסגנון הדור הישן. על הכותל האחד היה תלוי ‘מזרח’ מצוּיר, ומשני עבריו שתי מנורות-קיר עשויות נחושת-קלל. בארון-הספרים הרחב נראו שורות-שורות של ספרים מכורכים, מהם בעור אדום ומהם בשחור, ושם כל ספר חרוּת באותיות מוזהבות. הקרקע היה מכוסה עצים דקים חלקים ובשתי פינות האולם עמודי-עץ. בבית הזה היה גר שמואל בן-נתן, איש עשיר חשוך-בנים, והוא גם נחשב לשרידי נבוני העיר ותוֹרניה. בן-נתן היה כבר למעלה מחמישים שנה, הוא היה בעל בטן רחבה וזקן עגול הכתיר את לחייו. לו מצח מאיר ועיניו לנוכח מביטות. הוא קיבל בסבר פנים יפות את כל מי שביקר אותו, אבל בעצם לא התקרב לשום אדם. לא יהיר היה, אבל איש יודע את ערכו; והן בענייני ‘מוּשכּלות’ אין מי ששגב ממנו.

אומרים שבנעוריו היה עוסק באבן-עזרא וב’חובות הלבבות‘. וישם נפשו בכפו לבוא גם ל’שער היחוד’. אבל אחר-כך נסוג אחור והסתפק בזה שמדי שבת בשבתו היה קורא בפירוש אברבנאל על התורה והוגה מעט גם בספר ‘עקידת יצחק’.

השכל והמושכל שני דברים הם. יש סיבה ויש מסובב. יש צירוף ופירוד. אתה מעיין בדבר ונאחז בסבך של כלל ופרט. פעם שכלך עולה ופעם הוא יורד. הרבה פנים לתורה, ובדעות –מידות ומדרגות וחילוּקים. הרי נפש בהמית והרי נפש שכלית ועיוּנית. אלהים מסתתר והוא נגלה. הוא-הוא העצם הפועל ונבדל מן העצם המתהווה …

ושמואל בן-נתן לא אך מטייל בפרדס העליון בלבד, הוא גם מלווה מעותיו ליצורי-מטה ומבכּר תמיד את ה’בטוּח' הוודאי על מי שאינו ודאי ויש לבדוק אחריו. אדם בלי חמישים אלף רו"כ, אם גם שמו אדם, לא יגיע לתכלית הנרצה. כי אתה מוֹנה ובוחן את שטרותיך אחרי ארוחת-הערב לשוֹבע ולא לרזון והרבה מהם על מכונם, אז יש מקום להבחין בין ענייני המקרה וההזדמן, בין התועלת ובין צדדי ההפסד. על-יד הבחירה האנושית עומדת הידיעה האלוהית. בר-נש אתה, הולך על שתיים וההשגה העיוּנית מלפפת אותך מכל עבר. ויש אשר נדדה שנתו מעיניו והיה קם ממיטתו באשמורה השלישית של הלילה, נטל ידיו, התעטף במעיל-הבית הארוך ושב מחדר-המיטות לאולם-הספרים. הוא ישב על-יד שולחנו לאור הנר של שעווה. השכל הנאצל הוא גם שומע תפילות. יש טעמים ובירורים לכל המנהגים והחוקים הנתונים. אולם אתה בעצמך עדיין אינך בדוק ומנוסה …הנה ממעל תנועת הגלגלים וגרמים שמימיים לאין-ספוֹר, והנה למטה הנפש החיוּנית והשכלית. אתה חושב ותופס דבר, והרי אתה אך נקודה. –הנך מתכווץ בהשגתך לבד, ושוב אתה נשען באמרות החכמים. הוא לוקח לו ספר-מחקר ומעיין בו ומתנמנם. הלילה כונס את כליו ופונה לו למדורו, דמדומי בוקר. בן-נתן מתעורר, משפשף את עיניו ומרטיבן במים. הוא מכין עצמו לתפילת-שחרית, כחוק לבני-ישראל. אבל עוד בביתו, לפני לכתו לבית-הכנסת, הוא מתחיל להרצות בקול את השיר: יגדל אלוהים, זה הנמצא ואין עת אל מציאוּתו, זה הנעלם והקדמון, הראשון ואין ראשית לראשיתו!

ביום-שבת אחד, כאשר השכים בבוקר כדרכו, והנה את אשר לא חשב בזה מעולם בא ואתא. הנה התפרצו גנבים אל ביתו וגנבו ממנו את כל כלי-כספו, תכשיטי רעייתו ואף כסף רב מזומן. גם את בגדי-השיער שלו ושל אשתו וכל הבגדים הטובים לקחו הזרים עמהם ולא הותירו. בן-נתן לא התרושש לגמרי באבידה זו, אבל הנזק היה רב ועצום …השכל מחייב שכּל הוֹוה אינו נפסד מאליו; והנה עוד תמול היו הארונות מלאים כל טוּב ועתה נתרוקנו, נתרוקנו בידי אנשים לא עמלו בהם. היה רעש בעיר. יגעוּ ימים רבים למצוא את הגנבים ולחדור את מצפוניהם. גם הרשות המקומית לא התעצלה בזה ותקח שוחד משני הצדדים. והכול היה ללא-הועיל.

מה עשה שמואל בן-נתן אחרי ששקט רוחו מעט מהתמרמרותו על נזקו? הלך ומכר את כל אשר נשאר לו, אסף מה שהיה בידו לאסוף ויצא בעוד ירחים שלושה הוא וביתו לירושלים, העיר הקדושה, שידובר עליה בספרי-התפילות, ושעד היום לא חשב שום איש מבני עירו של בן-נתן לקום ולעלות אליה.

חייט אחד שעלה לגדולה ונתעשר –לא אלך בו רכיל לספר סיבת עושרו –קנה את הנחלה העזובה ויתיישב בה. וספרי איש-העיון נפוצו לכל עבר. אחד מאלה בא גם לידי, והוא גם החריב את נווי …

מפי אבי, שהיה גם כן רב לעדה קטנה, למדתי את התלמוד, שהוא יכיל המשנה לתורת משה, וידעתי כי לכל משנה תצורף ברייתא ושעליהן תסובב הגמרא. עם ישראל לא אך עם חכם ונבון הוא, כי אם גם עם עמוק-השכל. והנה הגיעני מעזבונו של בן-נתן ספר אחד בתור ספר-השכלה; ולא היה זה אלא ספר ה’מכילתא', בהוצאת מבקר אחד מתושבי וינה. בגוף הספר גם כן מסכתות, מסכתא דפסחא, מסכתא דשירה וגומר, וגם מסכתא דנזיקין, והכול כאן בלי בבות ובלי קפיצה מלשון אל לשון. –וארא ואתבונן כי מעין משנה אחרת לנו כאן, משנה שונה לגמרי מזו של רבי יהודה הנשיא, שהן כבר החילותי לפקפק בה ובערכה.

יום קיץ היה. בבואי לבית-המדרש כבר עברה שעת התפילה בציבור. אנשים בודדים עוד עומדים איש-איש בפינתו או באמצע הבית, מתפללים ושחים, זעיר-שם זעיר-שם גם יושבים ולומדים בספרים. שני עניים עוברי-אורח יושבים לפני התנור וכורכים מטליותיהם על רגליהם; נער אחד, שחוטמו לא מנוקה, לועס רקיק בחמדה, והסחי נוזל על מעשה המאפה. רוח חופש שורר בבית האלוהים! הלא כבר הקריבו בני-ישראל בכל מושבותם את קרבן-התמיד באמירת פיהם, ושוכן-מעלה וכל משרתיו הן נפנים מענייני קודש לענייני חול. כל יצור דורש טרפּוֹ ולחם חוקו, אך רבי אָרון עבד ה' לא נפנה עוד. על משמרתו הוא עומד מאחורי התנור. קרקפתו מכתירים עתה תפילין דרבנו תם; לפניו פתוח כרך אחד מהספר ‘חוק לישראל’, והוא עובר מתורה הכתובה למסוּרה ומנגלה לנסתר. הוא מעיין ומזמזם, ואני, אם גם היה עוֹיין אותי, ירדתי ממקומי אל מקום הרב והראיתי לו את הספר המשונה ממדרשי רבותינו התנאים לספר שמות שבתורה. בלי-חפץ לקח את הספר מידי –ויהי אך פתח אותו קפץ ממקומו, כמו איש נשכוֹ נחש.

צריך אני לומר כי אם גם כעסן גדול היה הרב, היה עוצר תמיד בעד כל התרגשות והיה מתאמץ ברוב כוח להמית בקרבו את היצר הזה. בענייני-חימה מחמירים אף בעלי התורה הגלויה, ולא מבעי אלה שכתבו ספרי מוסר, בייחוד לחסידים ולאנשי-מעשה. אדם כרבי אָרון בוודאי היה נזהר בזה; אבל הפעם לא יכול לעצור ברוחו. הוא עזב את מקום ענוותנותו, חזר לאמצע הבית וכרגע נאספו סביבו השרידים המפוזרים, והוא מדבר נגדי ונגד דרכי בקהל. טליתו נשמטה מראשו, הספר הקדמון בידו והוא חוזר על המקרא: כל באיה לא ישוּבוּן. כאילם עמדתי לפני המקטרג ולא ניסיתי להצדיק את עצמי. אך אברך אחד ידען מעט הרהיב בנפשו לבקש מהמקנא כי יראה לו את הספר החיצוני ויתמה למצוא את שם מחברו איש מדברים עליו בגמרא. מי לא שמע על דבר התנא רבי ישמעאל? מיד הראה לו הרב באצבעותיו הרזות על סימני-המספר הרומיים שעל דפי המבוא, ונסתתמו טענותיו של זה. גמירא בישראל אז, שכל ספר שציוני-מספר רומיים לו –אך ידי מין כתבוהו או הוציאוהו לאור.

מן היום ההוא והלאה החלו לבדוק אחרי במלוני בשבע עיניים. הוּפר שלום הבית. גוֹרשתי מלהסתפח בנחלה זו מצאתי ושפרה עלי. –ואני הולך, הולך ותועה מאז בעולם הרחב והצר עד היום.

ג

עוד יותר מצוין מביתו של בן-נתן היה הבית השלישי, למעלה ממנו. גגו של זה היה מצוּפה פח ירוק, כתליו לא היו עשויים עץ, כי אם לבנים שרופות ושורות הלבנים נראו בחוץ. אליו עלוּ במעלות של אבן, ולפני הפתח המשוח בששר מעקה, מוּסב מוֹטי-ברזל. בניין בסגנון כזה היו מכנים באותה עיר ‘חומה’, ולא בית. ובחומה זו ישב עשיר נודע בסביבה, אך לא רצוּי לקהל. שמו היה נתנאל בן-מנחם. את הונו שמוּ לשלוש מאות אלף רו“כ. סך מסוּים במספרו גם בעיר יותר גדולה. נתנאל היה מלווה מעותיו לאצילי הסביבה, ודבר אין לו עם הסוחרים היהודים. הוא היה כילי ואיש נותן צדקה אך בקושי. לא לבד שלא היה מעורב עם הבריות, כי אם גם בודד היה. גם בעצם היום ההוא היו רוב דלתות החלונות בחומה שלו סגוּרות. –שום עני לא הזיד לחזור על פתחו. הרב רבי ארון לא היה בא בכלל לכל בית בעיר; אבל גם שלושת שו”בי המקום, ושניים מהם היו חנפים גמורים, לא באו אל ביתו של נתנאל אפילו בערב יום-הכיפּוּרים. ואַמה זקנה היתה נושאת ביום הזה את שש ה’כּפרוֹת', שלושה זכרים ושלוש נקבות, כמספר נפשות הבית, לאוהלוֹ של השוחט.

גם נתנאל היה איש כבן חמישים, אבל זקנו העגול ושער ראשו כבר הפכוּ לבן. גם הוא נחשב על בני-התורה, ידיעה הגוּנה היתה לו בתורה הנגלית. וביראה היה נחשב לאבר מכּת חסידי בּרסלב, היא הכת הידועה העובדת לרב מת, שרוחו עוד מתהלך בין בני-עדתו. – נזופים המה בני כת זו במקצת משאר אחיהם. הנזהרים גם לא יתחתנו עמהם ויארבו להם. עם ישראל גם עם קנא הוא! תזוז מדרך הכבוּשה במנהגים ובסדר התפילות, והנך עובד לבעל.

לנתנאל היו שני בנים ושתי בנות ולא יכול להשיאם. הבנים התפללו בטליתים, כי התביישו להיראות בבית-המדרש כבחורים, והבנות ישבו בבית הוריהן כשבוּיות. ציירוּ לעצמכם, שתי בנות עשיר מוּפלג ואף נאות לא-מעט ובריאות-בשר ולחייהן בוערות תמיד –וקשה היה למצוא גואלים להן, שיפרשוּ כנפיהם עליהן. אני פותר לקוֹרא את החידה: משפחת בית נתנאל היתה משפחה פסולה.

אחיו הצעיר של אותו עשיר, שהיה גם כן מחסידי ברסלב, והוא מתושבי כפר אחד בנפת פּוֹדוֹליה, היה עובד לאלוהי הפרנסה ויחד עם זה היה פוקד בלבו את הרבי המת. כל היום היה יושב בבית-המשקה על ספסל נמוך לפני חבית מלאה יין-שרף ומודד לאיכרים ולאיכרות את הכוסות במידה. ולילה-לילה, כאשר כבר סרו המאַחרים לשבת בבית-המרזח ונפסק קול הזמירות של השיכּוֹרים והשיכּוֹרות בחוץ, היה שב לשיחות הספרים של בני הכת. פעם עיין בליקוטי הרב המורה ופעם בליקוטי רבי נתן, שליחו ומפיץ תורתו. –כה עברו ימים רבים. בינתיים הלכו וגדלו בבית שתי בנות-תאומים טובות-מראה ובעלות-חן. ובהגיען לשנת השבע-עשרה ולב הנוער עלה, החלו לפרוץ את גדריהן ותלכנה אחרי מאַהביהן מבני הנוצרים. עזבו את אלוהי העברים ותבואנה בברית דת-נכר. ויצעק החסיד בהמיית-נפשו אל שוכן ערבות; והוא לא ענהו לא בחלום ולא בהקיץ. וירד ביגון שאוֹלה כעבור שנתיים אחרי המאורע.

עוד אח אחד היה לו לנתנאל, והוא היה פקיד ביער ויעבוד את אדונו ימים רבים. אולם אהבת-הכסף השיאתהו לנטות מני דרך ויחל לגנוב מדמי הפדיון ולשום בכליו. יום אחד נודע אשמו ויקצוף עליו בעל היער, פטרהו ממשמרתו ויצו עליו לעזוב דירתו במשך חודש ימים ויפנה מקומו לאיש נאמן ממנו. ויקם בלילה אחד, והוא אז אב לבנים שלושה, ויעל על אילן גבוה, קשר צווארו אליו בחבל ויפסק את חייו בחזקה במעמד כל עצי היער, שאָרח אתם לחברה ימים רבים.

נוסח אחר: אשתו יפת-תוֹאר היתה וישא אליה אדון בעלה את עיניו, והיא שכחה את אלוף נעוריה ובניה אשר ילדה לו ותתנה אהבים עם מי שלא קידשה. הדבר הגיע לידי כך שבכל עת אשר סר אדון היער ללון באחוזתו היה שולח את פקידו העירה ללכת באיזו מלאכוּת, והוא נשאר לבדו עם שוכנת-חיקו. כה נרמס כבודו לארץ; ויראה כי אין מנוס ויאבּד עצמו לדעת. אם כה או כה היה הדבר, בכתבי-היחש של נתנאל נחשב זה לכתם השני או השלישי.

והנה אף רעייתו של נתנאל, שאירסה בעת שלא היה עוד עשיר כלל, אף היא לא ניקתה. –הלא דודה, אחי אביה היה ‘מסור’ ידוע, שהציק ליהודים והיה מכה בכל פעם את בני קהילתנו בלשון לפני הרשוּת. גם הוא לא מת על מיטתו ולא ציווה לביתו אחריו. בערב-שבת אחד, בעת רוחצים בני-ישראל את גופם במרחץ לכבוד צוּרם וקונם, אחזהו השבץ במקווה מים ויטבע. אם אך מקרה היה הדבר, מי יגלה את הצעיף? גם פה נוסח אחר …

הבן הבכור של אחותה, נער משוּלח ופרא, נעלם ביום אחד מעיר מגוריו ועקבותיו לא נודעו. רבים אמרו כי עובד הוא בבית-מכרות-המלח אשר בארצות הקיר"ה. ויש אמרו כי גנב בעיר רוכלת-עמים יושבת על חוף הים ונמצא בגניבתו וישוּלח לארץ גזירה. לאשת נתנאל עוד אחות אחת צעירה, ולה נולד ולד בלא ידיים כלל; ותגדל הנערה לתמהון העולם ותיחשב לבית אבותיה לקללה. כה רבּו הכתמים בשני ענפי המשפחה. אם יד ה' תהיה בשבט אחד, מי יאמר לו הרף?

נתנאל היה, כאמור, מבני התורה והיה הוגה בתלמוד לא לתיאבון ואף לא לשמה בכוונה, כי אם משום הרגל. והן בני כת ברסלב בכלל הוגים בספרים ויש להם בזה ענייני-עֵצות …העסק של האדם העלוב בזה העולם גם כן עלוב, עמוק עמוק מי ימצאנו, ואף-על-פי-כן הכול גלוי באלפי גילויים. אלוהים במרום מדבּר את שליחיו אך במסווה, והמה מסתכלים וחוזרים ומסתכלים. מדבּרים בפשטות רבה מאד ובכל דבר נסתר דבר החוזר ומתגלה. הנה יגון ממלא אותך ואתה תופסו ומכניסו על-כורחך לתוך השמחה. השמחה אינה שמחה בעצם והצער אינו צער בהווה. בכל אמירה יש חסר, האמונה אינה בשלימוּת. אם נאכל נשבע ואין זו אכילה גמורה, כי אם הכנסה, מין תנוּעה בפה, ולאידך, הפה הוא אך איבר. המוח מכוסה, העיניים אינן רואות. הנך לומד ולכאורה אין זה לימוד, כי אם שיחה …

צדיק-הדור הוא אך פתח לעבודה והפתח סתום. יש בכך איזה רצון והוא מרמה אותך. הנך עוסק במילי-דעלמא. הנך מפקח על קניינך, הנך מקפיד או גם מתלוצץ לפעמים ואין זה כי אם מין אחיזת-עיניים. הנך מרים את היד ואין בה אלא אצבעות, הנך חולם וזה מקצת השגה. הנך שומע מחברך איזו שמועה, והוא לא ידע מה שאמר ואתה אינך יודע מה אתה מקשיב. העולם מלא פלאי-פלאים. לרוב גם השטן ובני משפחות נתפשים בפחם. הרע אינו עוד כיסא לטוב, כי אם ארג של הוויות משונות. הנך שט באוויר והכנפיים נקובות הן. חבל מתוח ממעלה למטה, מראש לאחור, והרי אתה יורד או עולה בחבל.

ובחשבון-עולם כזה היה נתנאל שומר את עושרו ומפקח בעין פקוחה על ענייניו. הוא היה מתפלל בשעתו, אוכל בשעתו וישן בשעתו. את המצוות שמר, אבל לא הוסיף מדיליה. שנה-שנה, כתום ימי אלוּל ועם היהודים עומד על מפתן ימי-הדין, היה נוסע, הוא ובניו – שמותם היו ישראל וימשה –לקראת אומאן הסמוכה, ששם קבר הרב הפלאי, ובני עדתו מתאספים מכל עבר להמשיך עניינו …אין זה ייחוד שבלב ואין בכאן תשלומי-נפש. גם הרב לא מת כלל, כי אם עומד הוא ומשיח עם פלוני ואלמוני התלמיד במין שיחת-חולין, שיבינו אותה אך אלה אשר לקהל הזה יימנוּ.

בבית-עלמין ישן, המשתרע על גבעה נישאה של העיר, שזכרונה חרוּת בפרקי הגזירות אשר לבני-ישראל בנוי אוהל קטן של אבן וגגו עץ, חלון קטן בו מצד שמאל ובמבוא פתח צר. ציוני הקברים האחרים מעץ ומאבן פזורים בין העשבים, העולים לאדם עד ברכיו, וכל העיר העתיקה עם מגדליה ובתי-תפילותיה לשתי האמונות נשקפת מהכיכר הזאת. מנוחת עולמים! חסידים בעלי-קומה, זקנם לא מסורק ולחייהם צנומות, עומדים זעיר-שם זעיר-שם מסביב לאוהל. פתקאות-בּקשה, רטובות גשם ואכולות הקור והשרב, מושלכות על הקרקע; ואיש זקן אחד, שומר-חינם של עולם העצמות, יושב תמיד לפני פתח האוהל וספר ‘ליקוטי תפילות’ בידו. זה ספר התחינות לבני הכת, כולל בקשות, ריצויים ופיוסים, וידויים בשטף הדיבּור ובהרצאה נמשכת ואינה פוסקת.

בערב יום-הדין, שבו יתקעו בשופרות בכל מקום מושב בני-יעקב, באים האורחים, שעלו ממרחק לרגל ההוא, ומקיפים את האוהל הדוֹמם. אחדים אומרים ‘צידוּק-הדין’ ואחדים תולשים עשבים ומשליכים אותם מאחריהם. כי ידרוס איש על פתקה מתגוללת ירימה מן הארץ ויניחה על מקומה. טרוּדים המה עתה בני-מרומים. הלא להם להכין ספרי-הזכרונות ולהעמיד כפות-מאזניים למשקלי הזכויות והחובות, ולאלה מטה אך ליאוּת-נפש ויגיעת-רוח.

בימי נסיעה כאלה לנתנאל דנן ולבניו באה שוב תקלה רבה בביתו …אבל אני מקדים בזה את המאוּחר.

ד

הרחק חמישה בתים באותו רחוב היה מעונו של איש אחד ידוע בעיר, ואולי גם יחיד ואין שני לו. הבית היה מכוסה תבן, אבל לא היה עזוב כלל. מפקידה לפקידה היו מלבּנים כתליו מבחוץ והיו מיישרים את התבן של הגג. אדון הבית היה יקותיאל בן-ירוּחם, איש לא עשיר, אבל בעל-בית חי לפי ערך מעמדו, ומעולם לא שם בכליו משל אחרים. הוא היה ממצע בין סוחרים, היה ‘בורר’ או ‘שליש’ בענייני ירושות; ולעתים רחוקות לקח גם חלק בדברי שדכנות למשפחות עשירים. רבי אחד מפורסם, שרב ריב גדול ועצום עם רבי שני, והוא גם אחיו מלידה ומבּטן, בחר בו לציר-נאמן לעשות שלום בינו ובין אחיו, כאשר כבר עלה הסיר על גדותיו. בן-ירוּחם היה יועץ בכל דבר קשה, מתווך בדברי ריבות בּעדה, וכשחלה רבי ארון פעם במחלה אנוּשה היה הוא פוסק שאלות במקומו. בידיעותיו הרבות בהלכה, בחריפותו ובשכלו החד בארג התלמוד ונושאי-כליו הצטיין והיה למופת.

על בּעל הש"ך מספרים, שבשעה שחיבר את ספרו העמוק והיה כותב כל יום פרק-פרק, עמדה קערה מלאה דינרי-זהב על שולחן-הכתיבה; והוא היה משתעשע בהם, להרחבת-הדעת ולשגשוג העיוּן …ובן-ירוּחם חדר אל תוכו, בלי סיוע של דינרי-זהב ומטבעות-כסף מצלצלים. וממה-נפשך, אם בעל שכל גדול אתה ומוחך משיג ותופס כל היקש בסוגיה מסובכה, למה לא תשב על הספר הגדול ולמה לא תבאר כל פרט ופרט לאשוּרו? בימי התלמוד היה עוד הקדוש-ברוך-הוא מתווכח ברקיע עם בני מתיבתו בהלכות. ענייני קודשים וטהרות, זבחים ומנחות בטלוּ, אבל עיוּניהם וחידודיהם לא בטלו. והן הבבות בנזיקין ודיני האישוּת נהוגים עוד האידנא, ועל-ידיהם דיני המועדות והברכות, אף אם מאה שנה תחיה ויומם ולילה לא תמוּש מאוהלה של תורה, לא תספיק לתרץ כל הקושיות והאבּעיות וליישב כל החילוּקים.

אבל הנה ליקותיאל שאלה אחת קשה בחייו, שלא מצא עליה תשובה נכונה. אשתו היתה עקרה ימים רבים, אחר זה פתח ה' את רחמה ותלד לו בן, ושוב סגרוֹ. יחיד נשאר הילד ויגדל; ואמנם יפה היה במראהו, אבל לא נשא עליו את עול ה’חדר' ובתוכו קינן היצר. עוד בהיותו כבן ארבע-עשרה נשא עיניו לכל נערה נאה עוברת ברחוב ויחמוד יופיה בלבו. בקול אביו לא שמע; ואמו לא חשכה ממנוּ כל דבר ומילאה כל משאלותיו, אם גם ראתה שהתורה לא תהיה ארוסתו.

והנער הלך מדחי אל דחי. דוֹתן היה שמו, שם לא-מצוי, והוא היה מתאָרח עם בחורים עזובים מבלי אב ואם, הולכים בשרירות לבם ועושים מה שלבם חפץ. הוא היה משחק בקוּביה, שותה עם מרעיו בבית-המרזח האחד שבעיר ומתנה אהבים בלילות. זה כמה חדל להתפלל, ליטול ידיו לסעודה, גם לא שמר את יום השבת; ובאכלו חוץ מבית אביו לא היה מבדיל בין טמא לטהור וייהנה מן האסוּר בלי מעצור. –מלב אמו לא נמחה, למרות פחזותו, ואביו חדל זה כמה לכהות בו. אלוהים הוא אדון בשמים ועל הארץ מורדים בו, ויש כאלה שלא ילכו בדרכיו. וכי גדול הוא מדויד נעים-זמירות, ואף לו היה בן כאבשלום!

בימי-קיץ לא לן דוֹתן בבית, או היה שב לחדר משכבו בעלות הבוקר והיה ישן עד אחר הצהרים. הוא חדל לבוא לבית-התפילה אף בימי-מועד. ואך בליל יום-הכיפורים, בעת ינוע כל בשר בישראל מפני פחד ה' ומשפטו האיום, היה מתעכב בעזרת בית-התפילה כשעה חדא עם שאר חבריו הריקים; ואחר זה הלכו כולם מזה באשר הלכו …

לא תאמינו, אף בליל חג-הפסח, בהתקדש ביתו של יקותיאל, לפי מנהג אנשי-מעשה, היה הבן הזה בא לבּית אחרי אשר נערך הסדר, ישב אל השולחן הערוך ואכל מהנותר. בימי המקרא היו מקיימים בכגון זה דין ‘בן סורר ומורה’, אבל בדוֹתן לא תפשו אביו ואמו. עוד יש להודות לאל-ישוּעות על אשר יעצור בו, כי לא ייצא מן הדת.

ימי אלוּל הגיעו. באו ימי תיקון והתחלה לאמירת סליחות וּוידוּיים אין-ספוֹר למלך העולם. והטבע שכח את מועדי השנה. חום נעים מילא את היקום. שב הקיץ כמעט לימי האביב. ספיחים צצים באדמה ועולים מאליהם. עשבי השדות גדלים. הצאן והבּקר רועים במגרשים הרחבים מחוץ לעיר ואוכלים לשוֹבע.

ויהי בשבוע האחרון וכבר החלו ימי הסליחות ממש, קם נתנאל ויצא עם שני בניו, ישראל ומשה, לעיר משכן הרב המת. ואשתו גם היא נסעה זה כשבועיים לעיר רחוקה אל ‘קבר אבות’ ולא שבה עוד. ותישארנה שתי הבנות, מלכה ולאה שמותיהן, לבדן. ימים בין אָמה לאָמה היו, נפש אחרת לא היתה אתן בבית.

כענבים בשוּלות ביער לא עבר בו איש היו שתי הנערות בבית-החומה הניצב בודד באמצע העיר. אמנם כתמי המשפחה ריחפו ממעל כפרקי עננים בשמים לא-ברזל, אבל דמן לא נדעך …האם יד המקרה היתה בזה? עיני המייחלות בעמדן היום על המעקה בבוקר נפגשו עם עיני דוֹתן, ששב אז מאוהל החטא. ובחָדרוֹ בנשף הלילה אל הבית הזה לא מצא את הפתח נעוּל. –בנות לוט שתוּ יין במערה עם האחד שנמלט מכל אנשי הארץ ויהי להן לחטא ולזרע. התגעש הלילה. נלחמה הצעירה עם הבכירה ותחוללנה משכרון-אהבים עד הבוקר. עוד לא עברו שלושה חדשים ויחלו לרנן בכל פינות העיר לאמור: בנות נתנאל בן-ירוחם הרות לזנונים.

שתי הנערות נסעו לעיר אחת בפלך אחר אשר במדינה הגדולה ותשבנה שם שבועות אחדים. אחר זה שבו לבית אביהן ערירוֹת ופניהן לא היו להן עוד. –ביום חורף אחד קשה התקרר אחיהן הבכור ישראל, הגישו לו רפואה משונה והיתה לו למארה; וימת או נחטף מן עולם, מבלי שראה את מאורו. אביו נתנאל היה אומר אחריו את ה’קדיש' כדין.

ה

סתיו קשה בא וילחץ כל לב. גשמים קרים ירדוּ בלי הרף, קילקלו את החוצות, ריככו את הגגות, שטפו את החמר מעל גבי הקירות ובאו במרתפים ובכל בקע מבלי רחם. ליותר ממחצית בני העיר שאלת ההסקה לימי החורף ושאר צרכיו היא כריחיים על הצוואר. מתחילים לקרוא בתורה מבראשית. שם נאמר כי נקווּ המים, כי נראתה היבשה ותוצא הארץ כל דשא ועשב ויאמר אלוהים יהי אור וירא כל אשר עשה והנה טוב; ובפרשת נח הסמוכה –כבר נשחתה הארץ וגשם מכלה יורד ממעלה לילה ויום, לילה ויום, וכל אשר נברא בששת ימי-המעשה, בעוף בבהמה ובאדם, הולך הלוך וגווע, הלוך וגווע …

הרב רבּי אָרון היה מזכיר ליצרו בכל יום כעצת החכמים את ‘יום-המיתה’. אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. בבוקר עוד זורח השמש ובערב בא אחד ממלאכי-זעם ולוקח את נפשך, להעמידה לפני כיסא הדין, והגו יורד לקרקע ומתענה בכל פרטי חיבּוט-הקבר. קראו בספרי-יראים, פתחו את המסכת הקטנה, נקובה בשם מסכת גיהינום, הלא כל לב ימס, כל נפש גאה מתמוטטת, וכל רושם של תאווה מיד נמחק. אבל מה כל אלה מוּל צללי המוות גופו! מה הוא שבט המייסרים, המוכיחים וחוזרים ומוכיחים מדברי התורה, ממשאות הנביאים ומפתגמי הכתובים, מול נקב אחד בבריאה, צרבת בלב או חמץ נוקשה של ארס בגרון …הנך שוכב על המיטה, אך כותונתך לבשרך, טלית קטנה מצויצת תלוּיה עליך ומכסה דק דבוק לראש; אוויר מחניק בחדר, בקבוקים קטנים מלאים רפואות וטיפות מרות עומדים על שולחן קטן; והאשה, או בן ובת צועדים צעדים קלים בחדר ושואלים בנפש נכאה, אם קר לך, אם המכאוב לא הוקל או אם עיפה נפשך. אין שלטון בימים כאלה! בחוץ תתגלגל תבל. הלא יש צבא לשמים ונתיבות לעולם. עשרה מילים מזה וחמישה מילים מזה הנה שוב עיר אחרת, כפר או ישוב. שם עושים בני-אדם את מלאכתם, רצים לעבודתם כתמול-שלשום ואינם יודעים כלל על אודותיך ועל כאב בטנך או הפצע האנוּש ברגלך. עולם כמנהגו! ואתה הנך מתהפך מצדך האחד על השני, ראשך כבוש בכר, וכי גם לא תסגור את עיניך הנה אופל, אופל שאפשר למששוֹ בידיים ולהשיגו גם בשאר החושים …המוות לא נברא אף בימי הנחש, הוא אינו קדמון, כי אם הוא שותף רביעי לשלושה שותפים שבכל יצור; וכי יבוא מועד ויגבה הוא את חלקו, אז גם שאר החלקים מתפוררים גם מתפוררים …

רבי אָרון משעל, משעל בחזקה וגופו הרזה מפרכס מדי פעם בפעם. באים טוֹבי-העדה לבקרוֹ ולקיים את המצוה הכתובה של ‘ביקור-חולים’, בבוקר יבקרוהו בניו ואחרי הצהרים מתאספות הבנות ודאגה מרחפת על פני כולן. מעיני איזו מהן גם דמעה נוזלת. אשת הרב באה והולכת. הלא דברים רבים מוּטלים עליה לעשות. גם הרופא, איש לא מזרע היהודים וחי בעולמו, יבוא אף הוא אל בית החולה פעמיים בשבוע; ימשש בדפקו, ירשום דבר-רפואה עלי גיליון בכתב רומי ויקבל שכרו בכסף, מעבר מזה טבוע בו ראש המלך ומעבר מזה נשר.

בערב שבת אחד, בעלות הבוקר, התעורר החולה וירגש בחוש כי הוא ‘שכיב-מרע’ אמיתי. ציווה להביא לו מים לרחוץ את ידיו, דבק ברעיונו באלהי-מעל ויאמר במורא וברעדה: ענני, אלוהי צדקי, חנני ושמע לתפילת עבדך!

הוא כבר רואה את עצמו עומד לפני בית-דין העליון, לפניהם יתן חשבון על כל מעשיו ועל כל עוונותיו ועל כל חטאיו ועל כל פשעיו ואשמיו, הן לשמים והן לבני-אדם, הן במזיד והן בשוגג, הן בתור יחיד והן בתור שליח הרבים, הן באַקראי והן מצד טבע הלב. והוא מתוודה בדמעות שליש ובנפש שבורה לרסיסים דקים ואומר מלה אחרי מלה: אָשמתי, בגדתי, גזלתי, דיברתי דופי, העוויתי, הרשעתי וגומר. הוא מבקש סליחה, מחילה, כפּרה מאל-חסד, רחום וחנון ושומר ליראיו; והוא מוחל לכל בן-ישראל שהכעיסו והקניט אותו וחטא נגדו בין בגוף בין בממון, בין בדיבור ובין במעשה, בין בגלגול זה בין בגלגול אחר בדור עבר וחולף. הוא מתאמץ לזקוף גופו מעט וקורא שלוש פעמים בזו אחר זו: ה' אלוהים אמת ותורתו אמת ומשה נביאו אמת; ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד! הוא היה, הוֹוה ויהיה!

עוד רוח בו, עוד כוח-מה בחולה, והוא מתחיל לפרוט חטאיו ולשקר בכדי: אשמתי אשמות רבות; אכלתי בלי נטילת ידיים; ביזיתי מצוותיך; ביטלתי תלמוּד-תורה; גיליתי סוד חברי; דיבּרתי אחד בפה ואחד בלב; דיבּרתי על שוכני-עפר; הלכתי במושב-לצים; תיעבתי, תעיתי, תיעתעתי; אוי לי ואבוי על שברי! –הוא משעל בחזקה, הוא מתייגע להגיע לשלוש-עשרה מידות. נפשו, רוחו ונשמתו קוראות בכל עוז פרקי ‘אני מאמין’. הוא מוסר את עצמו על קדושת שמו יתברך. החדר מתמלא חברים חגורים אבנטים וסידורים בידיהם …החולה קורא ‘שמע ישראל’ בכל כוחו. הוא מתאזר עוז וקורא: ה' אחד, יחיד ומיוחד! –ונופל שוב על הכר וגוסס כאיש שנגעה המאכלת בצווארו. הנאספים מרמזים זה לזה ומדברים בחשאי. חודרים כל בני הבית אל המקום הצר ומתפרצים בבכי. זקן אחד ניגש אל המיטה ומכסה בשמיכה את הגוף המתכווץ. יוצאת הנשמה כנדהמה, עלוּבה ורצוצה. –והקהל עונה מתוך הסידור: חזקי ואמצי, אל תערוצי ואַל תחתי. ימין ה' רוממה, עוּרי צפון וּבואי תימן. היתומים הגדולים קורעים בבגדיהם שיעור טפח. מרימים את הרב המת ומשימים אותו על הקרקע. מדליקים הנרות למראשותיו, והקהל קורא שוב: בית יעקב לכוּ ונלכה. אל אלוהים דיבּר!

האתאר את ענייני הטהרה, את הרעש בעיר ואת דבר הלוויה הגדולה בסגירת החנויות ובצאת כל העם למגדול ועד קטן עם נושאי המיטה לבית-מועד לכל חי. אין מספידים בעיירות אלה, אבל בוכים ומייללים, קוראים כל נוסחאות ‘צידוּק-הדין’. אחר זה מתחיל עניין ניחום-אבלים. מתכנסים לתפילת-שחרית בבוקר ולתפילת מנחה ומעריב אנשים לעשרות, להתפלל בחדר הרב בציבור ולהקריב שם לה' אלוהי-צבאות את מנחתם בדברים. נלקוח נלקחה עטרת העיר, בהסתלק הרב הזה, שלא הניח אחריו כמותו. והשאלה על כל לשון ובכל לב: מי יעלה על כיסא הרב ומי ימלא מקום התורה באמונה? פטרוני-נא מלתאר לכם גם את עניין הירושה והסכסוך הנהוג בין החולקים בנחלה. לא אערב דברי-חול בקודש.

ו

עברו ימי ה’שבעה', עברו ימי השלושים והתחיל עניין בחירת רב וכוהן. אם ימנו עתה אב"ד חדש בקהילה, לכגון זה צריך יהיה לשלם ‘שכירוּת’ מדי שבוע בשבוע, ואין מוסד נכון בעיר לכך, הלא אין גם קופה קבועה. יש צורך שיהיה הרב גם איש גדול בתורה ויודע לנהל את העדה. הדור מתמוטט …

אמנם על דעתם של מתי-מספר מיושבי העיר עלה לפרקים רעיון: אולי ינסו להציע לבחור לרב ביקותיאל, הלמדן הגדול והבקי בש"ס ופוסקים? אבל מיד התבוננוּ וראו שזה אינו בגדר האפשרי. לא אך מפני שהוא אב לבן שיצא לתרבות רעה, אלא –וזה עיקר גדול –מפני שהוא בן העיר גופא. מה שייך? היאבו בני-אדם מישראל להרים ביום אחד איש מקרב העדה, עצם מעצמיהם, למנותו לרב ונשיא עליהם? לא רחוק מאותה העיר היתה עיר אחרת, ושם כיהן רב נודע בשערים, ולו נכד חריף ובקי, הפוסק גם שאלות. ופה היה יכול לעלות רעיון של קישור, שלא היה בגדר הנמנע… אולם גם בקצה אותו רחוב שתיארתי דר איש אחד, עשיר וכוהן, שאם גם לא היה מן התורנים דווקא, היה לוֹ שם ומקום בעדתו. ותמת אשתו אז והניחה לו בנים חמישה. ויהי כי התנחם והשדכנים החלו לדפוק על דלתותיו, גילה רצונו לקחת בתולה בעמיו, כחוק שבטו. אם גם חשב במסתרי לבו על בת הרב, מי זה ישא עליו חטא?

אבל רעיון אחר לגמרי, רעיון שיצא אל הפועל, החל לנצנץ במוחו של אחד מחתני הרב המנוח, איש שכבר איבד כספו וכסף אחרים פעמים אחדות בעניין רע, והיה בכלל גבר לא-אמוּן בו ולהוט אחרי כל רווח ממון, אם בהיתר ואם גם לא בהיתר. מדוע יהי שונה בזה משאר בני-אדם, השקועים בים הפרנסה עד הצוואר וצדים כל מה שיעלה בחכּתם? בקצרה, בנשף אחד עלה במעלות של אבן המובילות לבית-החומה של נתנאל; וגם בעדו לא סגרו את הפתח. בסבר פנים יפות קיבלו אותו באולם הגדול ושמו לפניו חמין ורקיקין. העשיר ישב על ספסל רך ושח עמו במתינות, ולא הורה אף ברמז קל שעת לקום …בערב השני עלה שנית באותן המעלות, שח ודיבר עם אדון בית-החומה. ועוד באותו שבוע הרים פעמיו למשכן חותנתו החורגת. והיא, אם לא חביב היה בעיניה כלל, ישבה גם היא ושחה עמו. פניה נהפכו לירקון בשמעה את דבר הרעיון החדש על דבר קישור בתה יוצא מפי הדובר. בפני אָרון בעלה בוודאי לא העיז לומר כזאת, ולוּ העיז כי עתה שחק לו כל עובר. היא ישבה כנדהמה …

ביום המחרת בא שוב חתן הרב בדבר אותו עניין, וכה מעשהו מעתה יום-יום. והוא מרחיב בכל פעם את משאו. ולאט-לאט התרגלה חותנתו להטות אוזנה מעט. אם לבת שנתבגרה ואשה אלמנה, אם גם אלמנת הרב, הן דואגת לפרי-בטנה. אָרון היה נרתע מזה בגלל עסקי המשפחה, והן לו היתה מגילת היחש. אבל, לאידך, שמא דווקא זה הוא זיווּג מן השמים. מי זה יחדור לדרכי ההשגחה? ומי יתכּן אורחוֹתיה?

לילה-לילה התהפכה האלמנה על משכבה ותשקול במאזניים את הצד לכאן ואת הצד שכנגד. נגד ה’קרן' אין שום אדם יכול להטיח. והוא בן עשיר גדול וירושה רבה צפוּנה לו, אבל הנה גם הכף השנית טעונה משא רב …

בימי-קדם היו אומרים: נקרא לנערה ונשאל את פיה. עתה אין זה מנהג בישראל. היא יראה להודות לעצמה: לא פעם התבוננה, שבשעה שעובר אלמוני הבחור ברחוב מול ביתה, הוא שוהה בלכתו ונושא עיניו אל הפתח, שלעתים עומדת לפניו בתה, והיא גם מבטת אחריו. –עיני נשים מכירות באלה!

ותשכם האלמנה בבוקר אחד, שמה מעילה עליה ותתעטף ותלך לבית-העלמין, אשר לא רחוק היה משער העיר. היא קרבה אל ציוּן בעלה והחלה לדבּר ולשיח עם המת בלשון של תחנוּנים: ענני-נא, אישי, ממנוחת משכבך והושיעני ממצוקת לבי. אלוהים בוחן כליות, מדריך ומנהיג כל חי בארץ, נותן לבהמה לחמה ושולח לכל נפש את בת-זוגה. אתה תחסה בצל כנפיו בין שאר יראים ושומרֵי תורה, חזק אותי ועמוֹד לימיני, לבלתי איכּשל ואיכּלם. גדול הוא ה' ולגדולתו אין חקר, ואנו שוכני-ארץ אך בריות שפלות אנו. גלמודה אנכי, אָרון, מיום עזוֹב עזבתני. מה שכלי ומה תבוּנתי? והן גם עווֹנוֹתי רבים ופשעי מי ימנם? בּקש בעדי מאל-סליחות, שיקבל ברחמים וברצון את קרבני וקרבן כל בית-ישראל בעגלא ובזמן קריב. אנא ה', שמע בקולי, רחם על אמתך וברך אותה; ואל תתנני להתהלך בין הבריות בבושת-פנים; ויכירו וידעו כי גדולים מעשיך מעל ואין כל בריה מתחת עושה דבר שלא גזרת עליה. שלום לך, בעלי ואישי! שלום לכן, נשמות הטהורים! –זרם מים ירד מעיניה והיא מקנחת במטפחת את הדמעות ונאנחת ומתחזקת. דוממים-דוממים עומדים ציוּני הקברים, רובם מעשה עץ ומועטם מעשה אבן. עולם שוקט למתים ועולם מלא-מעקשים לחיים.

לא אאריך. עוד לא עברו שנים-עשר חודש, וגם רב ודיין עוד לא נמנה, והנה נפוצה השמועה בעיר: בתו של הרב רבי אָרון נתארסה עתה למשה, בנו היחידי של נתנאל. וירננו העם באוהליהם, מלבד אותו חתן, שקיבל מנה יפה …