

דורות ראשונים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מעשה בראשית
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מֵאַגָּדוֹת בְּנֵי־אֵלִים
א
הַמְעָטַת הַדְּמוּת
בשתי עריבות מונחות זו על גבי זו נדבקו האפס וההויה יחד; ומהחלל אשר בין שניהם פילס לו מחויב־המציאות נתיב. נפח באפיו, ובכל מרחבי התוהו ובוהו עלו גלים. הושיט שתי זרועותיו, ועליהן כתובת־קעקע באש שחורה על גבי לבנה, וישׂם עבים רכובו. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום יצאו רוחות סוערות ותתנגשנה ותגברנה חילים. בוקע האור מתוך החושך, נקוו המים, אי־אדמה וגושי־עפר כהרים נישאים התגלגלו ממעמקי עמקים וצפו על פני השטח. גבול שׂם לו המכונן למשברי הים, בל יכסו את מגרשי הישוב. ועלו שני תנינים גדולים ונוראים, פתחו את לועם והמליטו המון ביצים; ויצא מהן כל חי למינהו וממעל ומתחת, וכולם עינים אין להם ואין אוזן שומעת וגם אין פה להם משמיע קול. אין אב מכיר בבנו, אין נולד נוהה אחרי מוליד. יחיד הבורא בעולמו, והוא מקשיב ומאזין. נפנה כה וכה ואין בריה רצויה לו; אין משתחוה לפניו ואף אין רֵע להתרועע. ותימלא נפשו העייפה בדידות אין־קץ. דומיה איומה מסביב, עוד אין חַיִץ בין יום ובין לילה.
עבר מועד ומועדים. ויהי במועד הששי נסגרו שמורות עיני היוצר. והוא יושב על שן סלע רחב ומקָרה עליותיו. והנה צלע אחת נעקרה ממנו. ויבן אותה ויקיפה בשר; ועל הבשר שׂם עור ויאמר: אעשה בריה בעלת־רוח כמוני ולא אלך ערירי. קישטה ככלה, כחלה, ויעדֶהָ בהוד נורא; וירד מעל האבנַים – והנה שגל ניצבת לימינו. יפיה מבהיק ומבהיל עליונים ותחתונים. מרוֹשם קרני־הודה נפקחו חושי־ראיה בכל בשר, ומנגינת היום נשמעה בכל אפסי תבל ומלואה. ויחמוד האמן את מעשה ידיו. הלך וישב לו עם יצירת־כפיו תחת עץ עושה־פרי וימינו תחבקנה. קול ה' בהדר! קול ה' בגובה! העלו התנינים ראשיהם ויתנגחו יחד מרוב תשוקה וחמדה. גם המאור הגדול והמאור הקטן סובבים והולכים. התגעש העולם. הומה כל יצור, שואג כל נמצא. ביקש אלהים לעקור עץ ולהכות בו כבשוט על פני המים הגאים, וכוחו אין אתו. אפסה ממשלת אין־סוף ויהי לבן־האדם. – – –
ב
שַׁבָּתוֹן
ביום אחד ברא אלהים ארץ ושמים; וַיַמטר ממעל ויַצמח עשב מתחת. ויקרא שמות לכל בהמה, חיה ועוף ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את היכלי שבניתי למרחב. כה עמד העולם ששה ימים, ערב ויום, ערב ויום. ויהי לפנות ערב יום השביעי התקדרו השמים בעבי־גפרית, ואש מתלקחת אחזה בארבע פינות העולם ועלה הכל בלהב. נהרסה הבריאה וכל אשר בה. הכל נהפך לאפס כבימי תוהו ובוהו. עולם־ההויה קיים רק ששה ימים, ויום השביעי יום חרם גמור, יום שבת שבתון לה'! בונה אלהים עולם אחרי עולם ומַחריבו בכל־פעם, בבוא יום השמיטה והכליון. במוּפלא ממנו לא נדרוש!
ויהי כי נברא העולם הששי, אמר יוצר־הכּל: קצתי בנפשי לבנות ולהרוס, לבנות ולמהר להרוס ועמלי אך לימי מספר הוא. אאריך את ימי העולם לאלף שנה, אלף שנה ליום, אלף ליום; ועמד עולם זה ששת אלפי שנה, ואך באלף השביעי אחריבו ואקיים בו מצוַת השמיטה, כי זה שמי וזה זכרי – ידעו בני שבטי הארץ, כי קץ הוּשׂם לחיי הבריאה ושבּשנת השמיטה הקבועה ישבּות כל חי ויאפס כל בשר, ואז תיעקרנה הנטיעות ויכבו המאורות וימח כל היקום. והיה להם יום השבת, שבּוֹ ישבּית אלהים את כל אשר עשה, ליום אֵבל, ליום צום ועינוי־נפש נורא. איש לא יצא ממקומו ולא יבערו ביום ההוא אש בכל מושבותיהם…
ג
אַנְשֵׁי הַשֵּם
אלפי דורות ושָנים אין־מספר היה אבי כל הסיבות רועה שבטי ברואיו, ביום אכלו חורב וקרח בלילה. צרכי הנמצאים מרובים וכל אחד מחפש את דרכו. ויהי כי נלאה נשוא את הסבל הרב, ורוחו שאף לעקור קוי גבוליו ולצלול שוב בחל־ההויה ולהתאחד עם חלקי היֵש, קרא לשני יוצאי חלציו, – המה הגיבורים, אנשי השם, – ולכל אחד אך עין אחת קבועה במצחו, וינחל להם את מרחבי העולם, לצעיר נתן ממשלת היום והאור ולבכור נתן ממשלת הלילה וכל אפסי הליל. זה עומד במצרוֹ וזה עומד במצרו; והיה כאשר ירד האחד יעלה השני ואת אשר יברך היום יקלל הלילה, וַתּכל הסיבה הראשונה לדבּר ותשקע בתוך ענן אין־סוף וימלא היקום יגון אין־קץ.
ויהי היום והנה שני בני־האֵלים בשדה. ויאמר הבכור אל אחיו: למדני־נא את מלאכתך ואדע משלך. ענה אחיו ואמר: הורני גם אתה מה שהפקידו בידך. השיב הראשון ואמר: כדבריך אעשה. וילמדהו השני בתומו את כל נתיבות היום ואת דבר פלאי הבריאה מעלות השחר ויפתח כל שערי־יה. ויהי ככלותו להורות, תפשׂהו שר־הזעם בערפו, רצץ ראשו אל הסלע ויהרגהו נפש. ותזעק האדמה מצער ומעלבון.
ויהי בבוקר ותיפקח למכּה־אחיו עין שניה, והוא רואה בה מה שלא ראה בראשונה. אבל זו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן: נפלג לבבו לשתי ממלכות. ויכבד עליו משא הדעת עם משא העוון יחד ויכרע גם הוא…
עַל הָאָבְנַיִם
א
שְׁנֵי מְאוֹרוֹת
בעשרה מאמרות נברא העולם ובששת ימים. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והיו תלויים ועומדים. אחריהם נעשה הרקיע בתוך המים להבדיל בין מים למים. על האבנַים של היצירה תיבנה היבּשה, ובעומק הימים מתחלת אריגת נפש חיה וממלכת החי; אבל הנה עוד חושך על פני תהום, וכל הנמצאים ממעל ומתחת, המתעתדים לבוא, ימוּשם חושך. וירא אלהים, כי לא יבצע זממו הגדול בעלטת האופל, והכל משמש בתוהו ובוהו, התרומם וגילה שולי שמלתו, והבהיק זיו הדרו, ויהי אור. התרקע הרקיע ונשפך עליו זהב מופז, נקוו המים מתחת השמים, ונראתה הארץ במעטה ירקרק, וישגשג כל עץ למינו. שרצו המים שרץ חיה, ועוף יעופף במרומיו. חיים! חיים ואור זרועים במלוא היקום. הכל חוגג ומתנועע. חתן יוצא מחופתו, האדם קם על שתים בדמות אלהים, וקורא לכל יצורי שדי שֵמות, וכל אשר יקרא לו זה שמו.
והאור הולך וגדול ויהיה שבעתים מאור החמה עתה. צופים ומביטים בו מסוף העולם ועד סופו. כל דבר יעטה אור, גם אבן ודומם יבהיקו, אין הסתר ואין הפסק ואין גבול. כל הארץ כולה היא כגן מלא אור. ראה אדון האור, שעתידים יצוריו לחטוא ולקלקל מעשיהם, ולא יוכלו עמוד ברוב האור הניתן להם, גמר אומר לצמצמו למידה, אשר אנו עומדים בה, ולתת לעולם ההווה את המאור הקטן ולגנוז את המאור הגדול לצדיקים לעתיד לבוא. בתוך כך כלוּ ימי המעשה ובאה שבת! אתא יום, שקידשהו ה' אלהים באור ובירכהו באור, ושימש האור הגדול עוד שלושים ושש שעות, שתים־עשרה בערב שבת, שתים־עשרה בליל השבת, ושתים־עשרה ביום השבת. “כיון שלא פסק האור, התחיל כל העולם כולו משורר” ומודה לה'. וזהו מזמור שיר ליום השבת!
ולעתיד לבוא, בבוא הגואל המקוּוה וגדולת עולם תהיה לכל יצור ולכל חי, וגם לצבא השמים ממעל ולהארץ מתחת, יחזור הכל למידתו; והאור הראשון יבּקע כשחר, ישוב ישליך זיו הדרו בכּל. ואז לא יהיה עוד מאור גדול ומאור קטן, להבדיל בין לילה ויום, דעת טוב ורע, אור וחושך, כי אם הכול אור, חיים וחסד. זה יום שכולו שבת!
ב
אֶרֶץ וְשָמַיִם
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ושניהם נבראו בשעה אחת וברגע אחד ובמידה אחת. פשט האל יד ימינו ונטה שמים, ופשט יד שמאלו ויסד ארץ. ידו של הבורא יסדה ארץ וימינו טיפחה שמים, נתפשטו השמים למעלה והארץ נרקעה למטה.
ותהי הארץ תוהו ובוהו ותחל לבכות על גורלה. לא ישר בעיניה, שעתידה היא להיות רחוקה ממלכות אלהים ממעל ולהיות מדור אך לתחתונים. היו למלך שני שמים, ושניהם אהובים ושוים לו כאחד, וַיַשאר את האחד להיות משרת לפניו בהיכלו, ואת השני שלח למרחקי המדינה, לעשות שם את מלאכתו. התחיל האחד מזמר והאחד היה עצוב. אמר המלך למשמשו זה: מה לך, בני, כי נפלו פניך ולמה תתעצב? והן שניכם עבדַי אתם. ויען הוא ויאמר: אמנם שוים אנו לפניך כאחד; אבל חברי שרוי אצלך ויושב על שולחנך ורואה את פניך תמיד, ולבו טוב עליו והוא מזמר; אבל אני שהרחקתני מחללך ושלחתני למקום רחוק ממך, הרחק מזיוך ומהודך, איך לא ידאב רוחי ולא אבכה? כך קָבלה הארץ לפני בורא היקום ואמרה לפניו: ריבון העולמים! השמים אחי נהנים תמיד מזיו שכינתך ואת כסא מלכותך העמדת עליהם, ואין מות ואין אופל, ורעב ודֶבר וכל פגע רע שם לא יתהלכו, איך לא יזמרו ולא יהללו את שמך? אבל אני, שמושבי מתחת, מה רחוקה אני מאור פניך; תלית מזוני ומחית כל הדרים בי בשערי השמים, מהם גם אקבל אורי, ובכל אשר אגדל לחיים ולפרי, בא מלאך־המות ומכלה בחרבו הקשה, אף שׂדי־עדנים אשר בי יהפכו לקברות – ואיך לא אקונן ולא אבכה? – ויען אלהים ויאמר: אל תיראי, ארץ, אף יומך יבוא, שבו תהי כולך זרע וחיים, ואגרש את האופל ואת המות מקרבך ואורך ממך יצא.
ותמח הארץ את דמעותיה מעפעפיה, ותתן גם היא את קולה בזמר. וזה דבר החוזה: מכנף הארץ זמירות שמענו!
ג
רַהַב
בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו נתחוללו כל צבאיו. כנס כנד מי הים, נתן באוצרות תהומות, הוא אמר ויהי עולם, הוא ציוה ותעמוד המציאות. נעתק חלל מחלל, אופק יצא מאופק, גלגל בא מגלגל. התפרצו הכוחות והתנגשו הכוחות, ויכוּלו השמים והארץ וכל צבאם. ושב הבורא להתלבש ביצוריו ולהיות עושה מעשהו יום יום; והוא הרוקם והאורג, שלגדולתו אין חקר ולנפלאותיו אין מספר.
אולם בעוד האלהים מכין את עולמו בדברו, קמו גם נגדו מעצורים. – קם שר אחד בפני המלך ורהב שמו; ובאמור לו היוצר: רהב, פתח את פיך ובלע כל מימי בראשית, מיאן לשמוע בקולו ויאמר: די שאעמוד בשלי, התפשט מלוא קומתו ויאמר: לא אבלע! ותעל עליו חמת ה' ויבעט בו והרגוֹ וימחץ את רהב. ויכבוש אחר זה את מימי בראשית ודרָכם ברגלו, וכך קיבלם הים. שוב עלו גלי הים לכסות את פני היבשה, וישם ה' לים חול בריח ודלתים, ויאמר: עד פה תבוא ולא תוסיף.
ד
קִנְאַת הָאַחִים
בראשית היתה הארץ תוהו ובוהו ואופל נצחי היה על פני תהום. בממלכת שר החושך, שדומה היה לשור, וצלו מכסה את פני כל ובולע את הכל, הכל ימש חושך, וכשביקש הקדוש־ברוך־הוא לברוא את העולם, קרא ואמר לשר של חושך: סורה ממני, כי אני רוצה לברוא את העולם באור, ויגער בשטן וילך. וירָאו פאתי אודם מבין מפלשי האופל, ויניע אלהים הקורא בעוז את טליתו, וזרח האור מסוף עולם ועד סופו, ויהי אור בלי חשׂך.
ויעש אלהים שני מאורות גדולים לממשלת הבריאה, את השמש ואת הירח; ויתן אותם ברקיע השמים, להאיר לכל יושבי תבל ולהבדיל בין האור ובין החושך, והיו למועדים ולגבולי הימים. והיו המאורות האלו שוים בגבהם ובתארם ובקומתם ובאורם, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, ויהיו כאחים תאומים בלי הבדל, ויתקנא הירח בשמש, ויצר לו כי עוד אחד עמו, ויגש לפני כסא היוצר ויאמר: ריבון הבריאה ומלך כל העולמים! הלא אחד אתה ושמך אחד ויודע אתה, כי אי־אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ולמה עשית אותי מידה במידה כהשמש רעי? ויען הבורא ויאמר להירחף אם רע בעיניך, לך והמעט את עצמך ותהיה מלכות השמש גדולה ממך. מיד נהיה הירח למאור הקטן והשמש למאור הגדול. אמר הירח לאלהים: הלא אך נכונה דיברתי באזניך וטענתי נגד מעשה השניוּת בעולמך, ולמה יסרתני ככה וכל כך ענשתני? אמר לו אלהים: תחת אשר קטונת עתה, לך ומשול ביום ובלילה וישרתוך כוכבי מעלה. ולא נחה רוחה של הלבנה והוסיפה לקבול על עלבונה. וינחם ה' גם על הרעה אשר עשה לירח, ויצו את בני־ישראל לאמור: כי תבואו אל הארץ, אשר בחרתי להיות לי למושב, ובניתם שם מקדש והצבתם שם מזבח לי ולשמי, והבאתם שמה בכל יום ראשון לחודש כפרה עלי, על שמיעטתי את הירח. וזהו שׂעיר האשם, שהיו מקריבים בניו של מקום בבית האלהים לכפר על מעשיו, על אשר המעיט את מאור הירח.
יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה
א
התחיל האלהים לעמוד באור ושכינתו בעליונים, ויסגור בעד חדרי האופל וינעל ויחתום דלתותיו ויפרד בין האור ובין החושך. וישב אל האבנַים ויאמר, הפעם אכין את מלאכת העולם, ולא יהיה עוד הכל תוהו ובוהו, בלי תבנית ובלי תכנית.
ויקח אלהים היוצר גוש גדול של שלג מתחת כסא כבודו, ויזרקו על פני המים באמצע חללו של עולם, ויהי מהשלג ארץ; ויעמיד אלהים את הארץ על מכוניה, לבל תנוע ולבל תצא מחוּגה. והיו המים כל אותו היום מכסים את הארץ ומנסים לפוצצה, ולא יכלו להמס את אשר נעשה בדבר ה'.
ויקרא אלהים ביום השני אל מלכת המים לאמור: לכי והתפלגי ותעלה המחצית האחת למעלה בעד העליונים והמחצית השניה תרד למטה ותהיה מצויה לתחתונים; ולא אבתה המחצית השניה לרדת ותאמר: אעלה גם אני למעלה ושם יהיה גם ביתי. כל כך העיזה פניה לפני הבורא! ויושט האלהים את אצבעו כנגדה ויורידה מטה. ויאמר: אשר ימרה את פי, לא בגבולי ילין. ויהי אחרי חצותו את המים, ויברא אלהים את מחנות האֵראלים, מלאכים, שרפים ואופנים. ויפח ברוח פיו אש גדולה ויסיק בה שבעה מדורי גיהינום.
ויהי ביום השלישי ויאמר אלהים: יקָוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותיראה היבשה. והיה כאשר נראתה היבשה, ויאמר אלהים: תדשא הארץ דשא עשב ותוצא עץ פרי למינו ועצי יער למינם. ויברא את כל אילני־מאכל ואת כל אילני־סרק, וישגשגו ויתכסו בענפים ובעלים ויוציאו פרי ותיהפך הארץ לגן־עדן. ויתגאו ארזי לבנון ואילנות הבּשן בגבהם ובקומתם, וירימו את ראשם על פני אחיהם בזרע האדמה. וירא ה' וינאץ ויאמר: אני שונא כל גיאוּת וגבהות, ואין גאוה בעולם מלבדי. כל אלה אני עשיתי. וישרוק אלהים לאדמה ותוצא גם את הברזל. ויהי כאשר ראו האילנות והעצים את הברזל אויבם, נבהלו ויאמרו: הנה נברא משחית לכלותנו, ולמה עוד נוציא פרי ונלבש ירקרק? ויאמר הבורא להם: מה לכם מרתתין? הלא מכם יצא בית־יד לגרזן, אשר יכרית אתכם. עץ מכם אל יכּנס בו ואתם אינכם ניזוקים. אתם תשלטו בו והוא בכם. ויאמרו האילנות: אם כן גם לנו הוא צריך וירָגעו.
ויברא אלהים ביום הרביעי את השמש ואת הסַהר, להאיר לעולם ולזרוח בו. ויברא ביום החמישי שרץ נפש חיה ועוף; ויברא את התנינים הגדולים, הלא המה לויתן ובת־זוגו, ואת כל דגי הים, ויתלה את העולם על סנפיריו של לויתן. ויערב עוד את רקק המים ויברא את זיו שׂדי מלך העופות, המכסה בכנפיו גלגל חמה, ואת כל עוף השמים. ויברא כנגדו אופן אחד בארץ, וראשו כנגד חיות הקודש, וסנדלפון שמו, שגבוה מחבריו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו; והוא המתורגמן העומד תמיד בין ישראל לבין אביהם שבשמים, האדון מלך הכול.
ביום הששי ברא אלהים את חית הארץ למינה ואת הבּהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו. ואחר־כך כינס את כל מלאכי־השרת כיתות כיתות ויאמר להם: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויַרד בכל אשר עשיתי ויצרתי ממעל ומתחת. ויברא אלהים את האדם בצלמו. זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלהים.
ביקש אלהים לברוא עוד בני־חיים, וכבר ברא את נפשותיהם; ועד שהוא עוסק לעשות להם גופות, קידש עליו השבת ובאה שביתה במלאכת העולם, ותישארנה הבריאות האחרונות נשמות בלי גופות, ותתאחדנה אחר זה לממלכת המזיקין והשדין.
ויבואו בני הרוחות הללו לחבּל בכל פעם במעשי אלהים אשר עשה; והיה האחרון במעשה־בראית לשטן ולשטנה לאשר קדמו להם, ובא שוב האופל להילחם את האור, יגער אלהים בך השטן!
ב
עד שלא נברא העולם, היה הקב"ה ושמו הגדול בלבד; ועלה במחשבתו לברוא את העולם. ויחרט את העולם לפניו, כמלך הזה, שבונה לו פלטרין ורושם לו יסודותיו, מוֹצאיו ומבוֹאיו; וירא כי אין העולם יכול להתקיים בלי תשובה לחוטאים, כי ימרו אמרות פיו ולא ישמרו את חוקיו, ויאמר: אם ישוב אלי כל נמצא ויצור בכל לבבו וסלחתי ונשאתי לעוונו, וישאר העולם קיים. ויברא את השמים ואת הארץ, והיו מתמתחים והולכים להגדיל ולהרחיב מאמר קונם, עד שאמר להם די והציב להם גבולם; ולכן נקרא אֵל עולם גם בשם שדי. כל זה נעשה ביום ראשון, וביום השני ברא את הרקיע ואת המלאכים, אשוֹ של עולם ואשוֹ של גיהינום; והמלאכים, כשהם נשלחים בדברו, נעשים רוחות, וכשהם משרתים לפניו מתהוים לאש, ואז מיחדים שמו הגדול.
ביום השלישי היתה הארץ עוד מישור כבקעה, והיו המים מכסים את פני כל הארץ וכל העולם מים במים. וכשיצא הדיבור מפי הגבורה: יקוו המים!" עלו מקצות הארץ ההרים והגבעות ונתפרצו מבטן האדמה ויתהוו עמקים, ונתגלגלו המים במשברם ויבואו בעמקים, וישובו ממעל להם ויכסו את פני ההרים, ויהי געש ורעש במלוא שטף המים, ותרעד האדמה. ויגער אלהים בימים המתרגשים, ויכבשם וימדדם בשעלו ויעש חול גבול לים, “כאדם שהוא עושה גדר לכרמו”; וכשהם עולם בגאונם ורואים את החול לפניהם, מיד חוזרים לאחוריהם. האותי לא תיראו נאום ה', אם מפּנַי לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים!?
ויהי כי נקוו המים ונראתה היבשה, פתח האלהים פתח בגן־עדן והוציא ממנו נטעים להזריע בארץ, ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי, וערך את השולחן לכל חי ולכל יצור ונפש חיה, בטרם פקד עליהם לבוא ולישב לסעודה.
ביום הרביעי ברא אלהים את החמה ואת הלבנה, “ועיבורין היה לפניו” ונשמעים למשמעתו ולמנינו. ביום החמישי ברא את כל עוף טהור וטמא, את כל מיני דגים טמאים וטהורים והשריץ מן המים את כל מיני חגבים מן הטמאים ומן הטהורים; וכולם ברא זכר ונקבה, למען יפרו וירבו. וביום הששי הוציא מן הארץ כל מיני בהמות טמאות וטהורות בזכר ובנקבה ואת כל מיני חיות טהורות וטמאות. ויברא ביום ההוא את בהמות־שׂדי, אשר רובץ בהררי אלף, ובכל יום הוא אוכל צמחם ולילה לילה שוב מצליח לו צמח למזונו. “בול הרים ישאו לו למזונו ומי ירדן להשקותו”.
וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב, ויאמר: עולמי, עולמי, הלואי תעלה חן לפניַ בכל עת, כשם שהעלית חן בעיני בשעה זו. ויברך אלהים את מעשי ידיו.
ויברא אחרי־כן את האדם. בדמות אלהים עשה אותו וימסור לו את מפתחות גנו, אשר נטע בחלל ההויה. נטלו־בידו והראה לו כל חדרי העולם ויאמר לו: ראה, בני, כמה נאים הם מעשי וכמה משובחים הם, כל מה שבראתי, אך בשבילך בראתי, כי תכיר את ישוּתי ותבוא ותשכלל את מעשי; ואתה תן דעתך, ששוב לא תקלקל תחת להיטיב, כי אם תקלקל ותחריב את אשר עשיתי, אין מי שיבוא לתקן אחריך, ואני חוזר ומתאחז בנתיבותי. – –
וילך אלהים, בכלותו לדבר עם האדם, וישב על כסא כבודו וישׂם ערפל סתרו, וישאר האדם שומר את בריתו למטה.
ג
ויברא אלהים את כל יצוריו מעלה ומטה וַיושב שרים ומלאכים בראש כל אחד ואחד, ויצַוֵם לפקח עליהם ולהשגיח על מלאכתם וסדרם, ורגשי הלל וזמרה נטע בלבבם ויאמר להם: הללו ושבּחו לשמי, כי עשיתי מן האפס את העולם ומצללי תוהו ובוהו הוצאתי צבאות השמים ואת הארץ. ויברא את האדם ויאמר: הנה זה יקרא לי אדון והוא ירומם את שמי יתר מאשר בפי כל. ויכל אלהים את כל מלאכתו אשר עשה, וישב על כסאו, לחוג חג חנוכת שמים וארץ. ויבואו לשמוח בשמחת הבורא והיוצר שרי חמה ושרי לבנה וכל שרי כוכבים ומזלות, שרי שמים ושרי ארץ, שרי הרים ושרי ימים, שרי יערות ושרי כל עץ למינהו, שרי חיות ושרטי בהמות, שרי עופות ושרי כל רמש וכל חי; וכולם עומדים ומשתחוים לפניו ומרננים ומקלסים את שמו. קול עוז וגבורה, קול ניצוח והלל, קול הדר, גאוה, גדולה ותפארת! מרקדים מלאכי השרת, שרי האופנים, ראשי הכרובים וכל פקידי ושרי מטה מסביב לכסא ה‘, רועשים כל שבעה־רקיעים מקול השמחה והדיצה והקריאה לאלהים. תוף וכינור ומצלתים וכל כלי־זמר הבריאה נשמעים יחד. הכל חוגג ומפאר את קונו. ואף את האדם העלה האלהים לשמי השמים, לשמוח אתו בחנוכת עולמו, ונשמע קול תרועה מכל צבאי מעלה ומטה, שכמוהו לא נשמע לעולם ולעולמים, קרא: יהי כבוד ה’ לעולם! ויענו כל הברואים פה אחד, לאמור: ישמח ה' במעשיו! חג לאדוני ולכל היקום.
אוֹתוֹת וּמוֹעֲדִים
א
שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת
בראשית היו חלקי המציאות קרועים, שבורים ונהפכים, תוהו ואי־סדרים בם וכולם משוקעים בים של חושך ממלא את כל החלל למעלה ולמטה, גם פינה אין אחת, שלא חדר שם האופל. עב הענן פושט חלוק ולובש חלוק; ענה עשן בתוך עשן, עולים האֵדים. אלהים ישן שנת־עולם, שוכן על פני תהום ואוחז בידיו בקרני שר־החושך, שמראהו כשור. פתאום התעוררו שניהם והתנגשו יחד. געה השור. החומר בלי פנים התנועע מסופו ועד סופו, וקול אדיר בוקע וקורא: סור מני, בעל־דבבי, רצוני לברוא עולם באורה! שביב אדום כעמוד־אש רץ כחץ ממטה למעלה וניצוצות ניצוצות התפרצו והושלכו לכל עבר. התגעש החושך וקרא גם הוא: אני אדון ואתה אדון, בוא ונחלק יחד בהויה…
ב
שָּלֹשׁ טִפּוֹת
תורת אלהים היתה אצלו אמון־שעשועים דורות רבים לפני בריאת העולם; באש שחורה על גבי לבנה היתה כתובה וקשורה היא בזרועו והיא שעשועיו תמיד. ויהי כי עלה בדעתו לברוא עולם ולכונן אדנותו, פתח את דברי הברית ולקח משם שלושה שמות משמות הקודש, מהשם הראשון הטיף שלוש טיפות ונתמלא כל החלל מים. הטיף מהשם השני שלוש טיפות ונבקעה האש והחלה להילחם עם משברי המים; ויהי רעש במרחבי תוהו ובוהו, ירדו עליונים למטה ועלו תחתונים למעלה, גחלי־אש בולעות את הגלים ומשברי־המים קופצים גם הם כברקים. קם החושך מתרדמתו הארוכה ופער פיו לבלוע את כולם יחד. מיד נטל האֵל האדיר את השם השלישי מזאת התורה, הזיל ממנו שלוש טיפות ויהי אור. ונפוץ האור והתפלג, האירו הגחלים, הזהירו גם פני המים. הכל מפזז ונוצץ, הכל נמשך וסובב; התאחדו אש ומים והולידו את רקיע השמים; נתקרבו האור והאש והיו לחיות הקודש ולמשרתי מעל; מאבני ברד נעשתה ארץ. עמד אלהים באור ויסגור בעד האופל. –
ג
שְׁתֵּי שִׁיטוֹת
בשתי שיטות ברא אלהים את עולמו. בשיטה הראשונה היה אך הוא ובני־סיעתו. הוא ישב בשמי שמים העליונים על כסא כבודו ושני אלפי רבבות כרובים, שני אלפי רבבות אופנים עומדים סביבו, משבחים ומפארים ומנשאים את שמו הגדול. אין עולם אחר, אלא עולם השכינה והוד מלכותה מתפשט לכל עבר וממלא את כל היקום. נמלך אלהים לברוא עולם בתוך העולם, עולם של כוכבים ומזלות, שמים וארץ עם עופות השמים וחיות הארץ. יסד את הארץ על מכוניה ומתח עליה את השמים כאוהל, תלה את המאורות והעמיד את הכֵּלים. כיון שכּילה את מלאכתו אשר עשה, עמד ודחף את כל האריגה הזאת לחוץ וקבע לה מקום. תמה השיטה הראשונה והנה באו ימי השיטה השניה. התחילו הכרובים והאופנים, החיות והמשרתים לבכות ולילל ואמרו: אדון עולמים! למה הוצאת אותנו ממידת קורת־רוח, שהיינו שרויים בתוכה, וגזלת את מנוחתנו? קרעת את חלל־הנצח ובנית לך בנין בן תכלה וקץ, כולנו יחד היינו סיעת בני־מלכים באין עבדים, ועתה עלינו להשגיח על יושבי־מטה ולעמוד על המשמר. אמר אלהים: לא מחשבותיכם מחשבותי. אני עושה חקיקות באין־סוף ואחלק את הכל ושוב ישתתף החלק בהכל. בראתי עולם תחתון ואני נוטל את שכרי ואני קובע שוב בכסא־כבודי פני אדם ופני אריה, פני שור ופני נשר. יונק העולם החדש מעולמנו והוא חוזר ומשפיע ומאיר ממטה למעלה. אמרו המלאכים: שמא תזוח דעתם עליהם וימרדו בנו ויבואו וטלו את מתנותיהם? מיד לקח אלהים גויל ודיוֹ, כתב את הדבר וחתם.
ד
הַטַּבַּעַת
בטרם נברא העולם ונתגלמו מעשי־היצירה היה אלהים יה־צבאות מהלך על כנפי רוח ומרחף על פני חלל המציאות וארבעה מאורות של אש מתלקחים לפניו, הלא הם: אש זהורה, אש הדורה, אש אדומה ואש לבנה. האש הזהורה פניה נוטים למזרח, אש הדורה פניה כנגד מערב, האדומה פניה כנגד צפון, הלבנה כנגד דרום. מנוחה שאננה ממעל וכל החומר מתחת מלא מים במים, גל נכנס לגל, נחשול בנחשול, סופה באה בתוך סופה, סערה בתוך סערה וגעש בתוך געש. נתן יי את קולו עוז, עמד בכוח כגיבור, גער במשברי המים וברחו לפניו; ימינו יסדה ארץ וברוח פיו טיפח שמים. קרא לכל אחד ואחד ויסדו במקומו, קשר כנפי שמים בגבול ארץ, עשה סולמות בין יסודי רקיע ובין יסודי חלד, בנה מעונות למעלה וחתר תהומות למטה, הכל עשה וסידר זה לעומת זה וזה בצד זה, שפך את ממשלתו על כולם וחתם הכל בטבעתו, חרוּת עליה השם “אהיה אשר אהיה”.
ה
אֶלֶף וּשְׁלֹשָׁה
לפני ברוא יי אלהים־צבאות את העולם היה הוא אחד ושמו אחד ואין מציאות אחרת מלבדו, אין תחילה ואין סוף, אין ראשית ואין אחרית, אין פועל ונפעל, אין מקום ואף אין זמן, הכל שוטף והולך בלי הפסק ואף בלי כוח מניע. ונפלה תרדמה על כל החלל הגדול ושינה עמוקה. חלומות עלו מנשיה, חזיונות חליפות התגוללו ותיקץ ההויה מחתולתה והנה עולם יוצא מעולם. עוד זה בא והנה עולם אחר נולד וכל אחד נמתח והולך. מספר העולמות לשעה עלה לאלף. אמר אלהים: כל אלה עוברים וחולפים, אברא עולם עומד. נטל אות אחת משמו הגדול וברא בה שמים וארץ. על שבעה עמודים הארץ עומדת והם תלויים על המים, אף השמים נסמכים ונתמכים.
אחרים אומרים: בשלושה דברים ברא אלהים את עולמו, בספר וספָר וסיפור וכנגדם בחכמה, בתבונה ובדעת.
ו
הָאוֹר וְהָאֵשׁ
חכמים אומרים: הנפש מקומה בלב והיא מונחת באמצע הגוף ומאירה לכל הגוף כאור השמש באמצע השמים. הגוף מתקיים בנפש והנפש חיה באויר, והאויר נישא מהבורא יתברך והוא סובל את כל העולמות. הלא כה נאמר: אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול. אני אחַיה ואני אשקה ואזין את כל בריותי ממעל ומתחת. הנפש היא האור והאור הוא מעטה לבושו של היוצר. מהאור שופע ונמשך הכל עד לבלי־סוף.
נברא העולם אף בברית־אש ונוסד על יסוד האש. כסא־הכבוד הוא של אש והמלאכים המה של אש. האש היא מחיה ומכלה, מאירה ומעַננה, אף המבול אך של אש היה ובימי דור־ההפלגה נשפט ה' באש. רופף היה העולם, עד שהאיר כוכבו של אברהם; נתבסס כולו במעמד הר־סיני. ההר בער באש וירד עליו יי באש.
ז
אָלֶף וּבֵית
אלף זה אדון יי אלהים־צבאות, שהוא ראשון והוא אחרון והוא ראש האלופים וראשון למלאכים ורוזנים; הוא היה אחד ואין ביטוי לאחדותו, יחיד ויחידותו היא בלי גבול, שינוי וסוף. הוא נמצא ואין עת אל מציאותו, אין מקום מחוצה לו ואף אין השגה ממעל לו. הוא היה כולל הכל ואינו מתחלק, תופס הכל ומאחד הכל. אמר האדון: כי אהיה לבדי ואשאר בעצמוּתי, איני בורא. התחַצה במהותו – בא עֵזר כנגדו והוליד את העולם.
אמר יי אלהים: אם אברא תבל באל"ף, יהיה הכל מעלמא דדוכרא ואין כל בריה פוריה. אין השמים ממטירים, אין הארץ מוציאה דשא ועשב. אין אהבה ואיבה, קישור ופירוד, רֵעות וניגוד, ויהיה הכל שומם מאין יושב ומאין משבּח את שמי. נמלך וברא את העולם בבי"ת. אין בי"ת אלא בית, ואך שנַים יבנו בית ולא אחד.
ח
אֶחָד וּשְׁנַיִם
אלהים ברא את עולמו שנַים שנַים – להודיע, שכל דבר ודבר אשר יצר יש לו שיתוף ויש לו תמורה, ושֶלוּלי השלילה לא היה החיוב. אין אור בלי חושך, אין בּוקר בלי ערב. אין חיים בלי מות ואף לא מות בלי חיים. אין אנו רואים רע בלי טוב, ריב בלי שלום, הפסד בלי תועלת וכליון בלי תחיה. לא ראינו קור בלי חום, בלי יופי כיעור, ראיה בלי סמיה, חרשוּת בלי האזנה, ים בלי יבשה, עמקים בלי גבעות. לא שמענו ממציאת רוגז בלי רצון, שחוק בלי בכיה, חלי בלי רפואה. אין דבר בלי הצד שכנגדו, אין דבר גדל שאין ביטול לו. תאמרו: זה מכלה את זה וזה הורס את זה? לא כן – אך דבר והיפוכו מולידים דבר ומוציאים דבר. הכל משתלשל אך בשיתוף ובתמורה.
אין זכר מוליד בלי נקבה, נקבה לא תלד בלי זכר; אין גוזר עצים בלי קרדום ואין בית נבנה בעצמו בלי בונה. אם אין אוּמן אין כלים; אם אין טהרה אין טומאה, ואם אין טמאה אין טהרה. לכּל יש תמורה, חוץ מן הרוח שאין אדם יכול לאחוז אותו ולא לתפסו וחוץ מאלהים הקדוש שאין שני לו ואין בריה יודעת מקומו היכן הוא.
נְתִיבוֹת
א
שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ
ברוח פי אלהי־מרומים נבראו כל צבא־השמים בלי יגיעה ובלי עמל. נעשה המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה, והמה גם לאותות ולמועדים, לימים ולשנים. השכינה במערב ובניה במזרח, משרתים הכוכבים את הגלגלים והמזלות, שגם הם עושים את תפקידם.
בלב השמש כמו שלוש אותיות ומלאכי־מעל מלַוים אותו, רוכב הוא במרכבה ועולה מעוטר כחתן, קרניו הנטויות למטה הן של אש וקרניו הנפנות למעלה הן של ברד. לוּ לא קירר הברד את האש בימי־הקיץ, כי אז היה כל העולם עולה כליל; ולוּלא חיממה האש את הברד בימי־החורף, כי אז היה הכל נקרש ותם כל בשר. אין נסתר מחמתו ולפני קרתו מי יעמוד.
מדור אחר ללבנה. בין ענן וערפל שׂמה משכנה, כנאמר: בשׂומי ענן לבושו וערפת חתוּלתו. בשעת המולד היא יוצאת בין שניהם כשופר, בלילה הראשון מידה אחת, בלילה השני והלאה הולך הירח ומתגדל עד חצי החודש ומתגלה כולו. אחר־זה הופכים שני עננים אלה את פניהם לרוח מזרחית, פאת הלבנה, שיצאה מתחילה, מַתחלת להיכנס. בלילה ראשון מידה אחת, בשני – מידה יותר גדולה, עדי תתכסה כולה. כה הולך וחוזר הכל, עד בוא יום הזמן הגדול, בו גם תחפור והכל יחזור לאופל קדם.
ב
עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן
כאניה שצפה בלב־ים כך הארץ מרוקעת על המים. ויטע בה אלהים כל עץ־פרי וכל עשב ודשא. עולים המעיינות מן התהומות, להשקות את השדות ולערוך שולחן לבריות, תהום אל תהום קורא וצינור שופך מימיו לצינור. גם העבים שואבים מים מתחת. זה לוֹוה מזה וזה לוֹוה מזה. אם העבים שותים מלמטה ותתעבר האדמה ויעלו בה צמחים, הרי היא כאשה אלמנה התמכּרה לזנות ובעליה זרים. אבל יש מים זכרים נובעים מאוצרות השמים; אך בדבר כוחות העליונים המה יורדים; וכשארץ מתעברת מהם, הרי היא ככלה חגגה יום כלולותיה ומבני השמים לה הברכה. –
ג
יְצִירַת הַמַּלְאָכִים
ויברא אלהים את התנינים הגדולים, אלה המה ראשי המלאכים, ואת כל נפש חיה, אלה הן מחנות שכינה, מיכאל העומד מימינו של היוצר מקבל ממידת החסד, גבריאל העומד משמאלו מקבל ממידת הגבורה, אוריאל שותה ממידת הרחמים, ורפאל מקבל השפעתו מהשכינה עצמה וכה הוא רופא כל בשר. מיכאל וגבריאל נקראים גם־כן שרפים, שמחים הם לעשות רצון בוראם ולהגביר ממשלתו בכּל.
צר אלהים אדירים באצבעו צוּרת כל מלאך ומלאכך ופני כל שר ושר משרי מעלה, ויפח בם רוח חיים, העמידם על רגליהם וקשר להם כנפים, קרא לכל אחד בשמו והפקידוֹ על עבודה מיוחדה.
מלאך זה מינה על עבודת השיר ואת משנהו על עבודת השבח; זה משמש לפני כסא־הכבוד וזה מלווה את הגלגלים והמזלות; זה מַשיב הרוחות, זה מצית את האש ומשלח את הברקים; זה ימטיר וזה יוריד טללים; זה מחיה וזה ממית; זה מביא צרה, יגון ואנחה וזה ישקה לבני־אדם כוס תנחומין. אחר־זה גזר על כל אחד ואחד לעמוד בשלו ושלא לעבור על דתו וחוקו.
מהאדם
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַסִּבּוּבִים
א
בימים הקדמונים ובזמנים החולפים, הימים קודם שנוצר אדם אבי הבשר עלי אדמות, היו בני השדים והרוחות שוכני הארצות והתנחלו לשבטיהם ולגוייהם. יסדו ממלכות ומדינות, כבשו כל אשר בים ואשר ביבשה ויארכו ימים יותר מכל חי. הם התענגו אז על רוב טובה, שכנו על מי מנוחות בהר ובשפלה וכל הארץ לפניהם לארכה ולרחבה. אין עוצר בידם ואין מסיג גבולם. היה היו להשדים גם מידות טובות ומנהגי־צדק והבינו בכל לשון וחכמה. להם שופטים וגיבורים, נביאים וחוזים; ואלה נתנו להם תורות ומשפטים ולמדו אותם ארחות־חיים. אז שקטה תבל, אין מזיק ואין ניזוק, אף עין טוב ורע בהחלט. ואלהים ממעל אינו מאזין תחנונים ואינו נטרד בהבלי העולם.
אבל הנה חליפה באה, כלה הסיבוב הזה, החלו השדים לזנות אחרי עינם ולבוא למַדחפות, עזבו תורת נביאיהם ושלוחי האל ותרב רעתם, גדל הפסדם, עד כי צעקה הארץ מחמסם. ויצו יושב מרום על המלאכים והשרפים, משרים וחיות, שירדו משמי מעונם וילכו ויגרשו את בני השדים מאחוזתם, ויעשו כן, נישלו את בני השטנים מאדמתם והתנחלו במרחבי האדמה ויהפכו אותה לגן־עדן בצדקתם ובטהרם. אין לילה עוד, כי אם יום. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום עלו בכל בוקר כוכבים גדולים והאירו באור שבעת הימים. אלהים מטייל בין משרתיו, אין מעלה ומטה עוד, כי אם מדור אחד ויחיד ומיוחד.
כה עבר דור ארוך של הזמן ההוא, רגע נחשב לשעה, שעה ליום, יום לחודש, חודש לשנה ושנה לשמיטה. אפסה כל מחלה וחלאה. גורש האופל, נעקר הספק ואפסה עקת השאלה. הלא הכל רוחץ באור הנצח והלא המות אף הוא עוד לא ידעהו. ואשה אין בכל גלילות תבל, לכשף ביפיה ובקסמיה את הלבבות, אין מסתורי האהבה והאיבה, אין חילוקי הדעות, אין משטמה וחמדה, אין חיבה וריבוי־דברים ואף אין שירה ותפילה. מתגולל העולם כספר ריק, יש בו נקודות בלי תיבות ובלי צירופים ונגינות, הכל אחד, כרתה ההויה ברית עם האפס…
ויהי ככלות גם הסיבוב הזה, אמר אלהים: אני איני כלה וזמני אינו כלה, אחייץ שוב בין ימין ושמאל. – ירעם הים, ירעשו כוכבי השמים! נכנס במסיבת המלאכים ואמר: רב לכם שבת מטה, עלו שוב השמימה והיאחזו שם, ואני משים בארץ שלטון ומושל אחר, אשר לא ידעתם אותו עד כה. אמרו המלאכים: אם משלנו הוא ודמותו כדמותנו, למה יגרש אח את אחיו? ואם מן השדים הוא, הלא אין מעלים את היורדים ואין מזקקים את הנפסדים. אמר אלהים: האדם אשר אברא אינו מן השדים ואינו מן המלאכים ואף לא למשפחת בני־אלים יחָשב; אני בורא חדשה ויוצר דבר לא היה ואף לא יהיה אחריו. השתוממו המלאכים ואמרו: מה דמותו כי נדע? אמר אלהים: לכם פנים, לשדים אויביכם אחור, ולו יש פנים ואחור; אתם בני נשמה, השדים המה בני גוף עכור – לאדם נשמה וגוף. אתם חיים לעולם, השדים נושאים את הכליון בחוּבם, האדם הוא חי ומת ומקיץ שוב לתחיה; גופו מתפורר ושב לקִנו, ורוחו מאריך ימים וקיים לדור דור. אני יוצר מאפס והוא בורא יש מיש, אני יודע והוא מכיר, אני מלך והוא ממליך. גם אתם, גם השדים לא תדעו את השינה, והוא ער וישן. הוא ישן וחוזה חיים חדשים בחלומו. לנו עולם אחד וממלכה אחת, והוא בורא עולם בתוך עולם, מחריב מה שברא וחוזר ובונה, לתשוקתו ולחמדתו אין קץ. ואם ירע – ישוב, ואם יחטא – יצעק ממעמקי נפשו, וכי יבוא במיצר – יתפלל ויהמה. לנפשו השירה והזמרה, התעיה והעליה. מסוה נתון על פני היקום, והוא קורע את הצעיף.
נבהלו המלאכים וקראו קול אחד: חפץ כזה בבית־משכיתך, אף אנו לו עבדים! נסַבּוּ הכוכבים, רעמו הגלגלים. ניתק הסיבוב השני ממקומו ובא תחתיו סיבוב שלישי. אדם הולך על־שתים נראה עומד על פתח הגן…
ב
ויטייל האדם בגן־העדן, הוא ובת־זוגו עמו. צח הוא האויר, קיץ וחורף שוים הם ואף יום ולילה מידתם אחת. האילנות נושאים פירות מתוקים וערבים לנפש, צפרים נותנות קולן, שלוה ושקט, אין כתם ברקיע השמים ואין חובל אדמה בלי דשא ועשב. הכל גדל מאליו בלי חרישה וזריעה, אין יגיעת־בשר וטרדת־המחשבה, ואדם מלמד אף את המלאכים ידיעת כוחות הטבע ושמות הברואים. לו השכל והדעת, האושר והתבונה הזכּה. ויקנא סמאל בממלכה זו – והוא מבני המלאכים, שלא נכנעו ליצור האחרון. וישם אל הערמה פניו, בא אל אדון־הגן בדמות אוהב נאמן וחבר־אמת, הרבּה עליו בפיתויים ובחלקות, ולא זז ממנו עד אשר הטה אותו מדרך הישר וידחפהו למשוּאות התאוה. רגש חדש התלקח בלב האדם, נפשו השתכרה ויחולל – וייקץ והנה הוא ובת־גילו ערומים. נשרו צמרות שערותיהם, שכיסו את כל גופם, והנה הם במדבר־שממה, אין בו לא צמח ולא פרי, לא מעיין ולא אילן. בבוקר ינשב רוח קר ובערב ימש חושך. בוכים ומתאבלים ישבו על גבעה אחת ויבכו על הכבוד שניטל מהם ויתחרטו על עוונם. וירא ה' בעניָם, ריחם עליהם וישלח להם מלאך ומורה. והוא לימד אותם מלאכת החרישה והזריעה, הקצירה והדישה, הטחינה והלישה והאפיה, גם מלאכת הטויה והאריגה, התפירה וההלבשה הורה אותם. הסתיו נראה בארץ ורוח ה' היה על האדם ויקם ויחצוב לו מערה בהר.
חֵטְא הָאָדָם
א
ויהיה כאשר אמר היוצר לברוא את האדם ביום הששי מימי המעשה, נתייעץ בתורתו, שחקוקה היתה בזרועו באש שחורה על גבי לבנה, ויאמר אליה: רוצה אני לעשות אדם. ותען התורה ותאמר לאלהים: העולם שלך והכל שלך ושומע בקולך והוא בנין עדי עד; אבל זה, שאתה רוצה לבור אותו, הוא קצר־ימים ושבע־רוגז ועלול הוא לחטוא ולסור מני דרך; ואם אין אתה מאריך אפך, ראוי לו, שלא יבּרא כלל וכל עמלך עמו לשוא. ויאמר האלהים לתורתו: תורה, תורה, על מה ככה תדברי, וכי על חינם נקראתי אֶרך־אפּים ורב־חסד ואני אל רחום וחנון? מיד נפנה והתחיל לקבץ את העפר לגו האדם מארבע כנפות הארץ. לא הניח מקום, שלא לקח ממנו גרגיר ליצורו זה. ולמה כנס האלהים את העפר מכל עבר ולא לקחוֹ ממקום אחד? אמר הבורא: יצורי זה הוא נודד בעולמי, פה נולד ופה הוא יושב, ולמחר שוב הוא נושא את רגליו ללכת הלאה, אין לו מנוח; והיה כי ילך ממזרח למערב או ממערב למזרח ויבוא זמנו להשיב רוחו, לא תאמר הארץ: איני מקבל את עפרך, כי לא ממני נוצרת. ועל כן אני מקדים לקבץ את עפרו מכל אַפסים; והיה בכל מקום בואו שם ערש ילדותו ולשם הוא חוזר…
יום ערב שבת היה. בשעה ראשונה צבר אלהים את עפרו של אדם, בשעה שניה גבלוֹ, בשעה שלישית רקם אבריו, בשעה רביעית זרק בו נשמה ויפח באפיו נשמת חיים, בשעה חמישית העמידו על רגליו, בשעה שביעית זיווג לו את חוה, וכיללה וקישטה ככלה, והיו שניהם גדולים כבני עשרים. בשעה השמינית הכניסם האל לגן־אדן ויצוום על פירות האילן. בשעה העשירית עבר האדם על מצוָתו וימרה את פקודתו; בשעה אחת־עשרה כבר נדון, ובשעה השתים־עשרה גורש מגן־עדן. כה התגלגלה תולדת האדם במרוצה רבה משעה לשעה.
ויהיה באחד בשבת והרגיש אדם בחטאו וכל אשר עשה להשבית פועל ה‘, נכנס במי גיחון העליון, עד שהגיעו המים לצוארו, ועינה את נפשו שבע שבתות ימים, עד שנעשה גופו כמין כברה. אמר האדם לפני אלהיו: ריבון כל המעשים! העבר נא חטאתי מעלי וקבל את תשובתי, וילמדו כל בני הדורות הבאים אחרי, שיש תשובה על החטא ושאתה מקבל שבים. ויזכור אלהים את הדבר, אשר אמר לתורה לפני יצירת האדם, ויפשוט יד ימינו לאדם ויאמר לו: קום וצא מן המים והלכת לעבוד את האדמה ולשמרה, כאשר דיברתי, ונסלח לך. פתח אדם את פיו ויאמר: אודך ה’ כי פדיתני מעווני. וענו ואמרו העליונים והתחתונים: ימין ה' מקבלת שבים ונלקח מן הבריאה הקולר, וינח העולם!
ב
חיבה יתירה חיבב הקדוש־ברוך־הוא את אדם הראשון, שבּראוֹ ממקום טהור וקדוש. מאיזה מקום לקח אלהים את העפר לבנין גו האדם? ממקום בית־המקדש צבר אותו, שמשם הזריח אלהים את האורה תחילה, ומשם היא יוצאת ומאירה לכל באי עולם. ויעש ה' אלהים את האדם בשתי ידיו, ולא כשאר מעשי־בראשית, שעשאם אך ביד אחת, ויכנס אלהים את האדם יצור כפיו לאַפּדנוֹ, הוא גן־העדן; והיה מטייל שם, כאחד ממלאכי השרת. אמר האלהים: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, לא טוב לאדם להיות לבדו, אעשה לו עֵזר כנגדו ויפרה וירבה וימלא את הארץ.
ויהי כאשר שמעה הארץ את דבר אלהים, כי הנה גויים רבים ממעי האדם יצאו ויכסו את עינה, אמרה לפני בוראה: אלהים יוצר הכל, “אין בי כוח לזון כל צאנו של אדם”, ואתה אך במידה ותכלה בראת אותי. – ויען אלהים ויאמר לארץ: אני ואַת נזוּן את בני־האדם. “וחצוּ שניהם” דבר כלכלתם, והיה הלילה למלאכת האֵל והיום לתוצאת הארץ. מה עשה הקב"ה? ברא שנת חיים, ואדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו, וחיים לו ומנוחה לו, ואחר זה הוא “סומך את הארץ ומשקה אותה, והיא נותנת פירותיה ומזון לכל הבריות”.
וחס האלהים על האדם, שלא להכאיבו, ויפּל עליו שנת־תרדמה; ויהיה כי ישן ויקח אלהים עצם אחת מעצמותיו ובשר מלבו, ויבן את חוה ויעשנה לו לעֵזר ויעמידה לנגדו. והנה הקיץ האדם משנתו, וירא בת־זוגו עומדת לנגדו, ומראיה כמראהו. ויפול על צוארה ויחבקה וינשקה, ויקרא ויאמר: ברוכה אַת לה', אַת עצם מעצמי ובשר ומבשרי, ולך נאה להיקרא אשה, כי ממני לוקּחת!
ויעמד אלהים לאדם ולעזרוֹ עשר חופות בגן־עדן, כולן משובצות אבנים טובות ומרגליות, ומלאכי־השרת שושבינין ומשמרים את החופות, ומלאכים אחרים מתופפים בתופים ו“מרקדים כבתולות” מסביב לאדם וחוה. ויקח האלהים כוס של ברכה ויברך כחזן המברך את החתן ואת הכלה ביום חופתם, ותהי השמחה רבה במעונם.
והנה נחרב הכל ביום אחד. לא שמע אדם בקול אלהים, “והניח את דעתו והלך אחר דעתו של נחש”, ויגרש אלהים את האדם.
מה היה לבושו של אדם הראשון לפני החטא? עור צפורן וענן כבוד מכוסה עליו. ויהי כאשר אכל מפירות האילן, אשר ציוהו אלהים: לא תאכל ממנו, נפשט עור צפורן מעליו ונסתלקו ענני הכבוד וראה את עצמו ערום, ויירא ממעשיו אשר עשה, ויתחבא מפני בוראו.
ג
ויהי בראות מלאכי עליון את גדולת האדם ויקרת תפארתו, ניגשו לפני אלהים יוצר הכל ויאמרו לפניו: ריבון כל המעשים! מה אדם ותדעהו ובחרת בו לעבוד לפניך, והוא להבל דומה ויסודו מעפר. ויען אלהים אותם: “מה שאתם מקלסים אותי בעליונים, הוא מיַחד אותי בתחתונים”, והוא קורא למלכות שמים על הארץ, וקמו גם השוכנים עליה להשתחוות אלי ולהכירני לאלהים. ויראו כי לא יכלו לו, וירמאו: אם אין אנו באים בעצה על בן־האדם להחטיאו לפני המקום, אז יגבר עלינו ויעלה הוא לשמי מרום ואותנו יוריד מטה.
וסמאל המלאך, שהוא היום אך ראש בני השטן, אז ראש המלאכים היה וגדול מהם ורב מהם, לכל חיות ושרפי הקודש שש כנפים ולו שתים־עשרה, שש מכאן ושש מכאן. “הלך וקשר הוא עם כל צבא מעלה על רבּוֹ”, על כי המליך את האדם, ויאמר לו: רד וכבוש כל אשר יצרתי. וירד מטה, הוא וּמתי סודו; וירא את הנחש, והוא החכם והערוּם מכל החיות והולך בקומה כגמל, ויעל וירכב עליו, ותגעש האדמה, ותורת הברית צוֹוחת לעומתו; סמאל, סמאל, הנה זה נברא הכל, ואתה קושר קשר על יוצר עולמים! ולא שמע לה סמאל, וילך אל האשה, שמצא דעתה קלה להתפתות מאיש, ויחל לדבר עמה על עץ־הדעת, ותספר לו את אשר ציווה האל: לא תאכלו מן העץ הזה אשר נטעתי בגני פן תמותו. ו“מתוך דבריה מצא פתח להיכנס”, ויען ויאמר אליה: אין מצוַת אלהים זאת, כי אם עין־רעה, כי יודע הוא אף יודע, שבעת אשר תאכלו מפריוֹ ותיפקחנה עיניכם להיות כמוהו וכוחכם יגדל וירבה ככוחו, מה הוא בורא עולמות ומחריבם, אף אתם תהיו בונים עולמות ותחריבום; מה הוא ממית ומחיה, מאז אכל מפרי אילן זה, אף בידכם יהיה המות והחיים ותמלאו כל כל. ותמצא האשה דבריו טובים ונכוחים, ותאמר: אם מזה לקח אלהים את כוחו, אף אני אנסה להיות כמוהו ולא תהיה לו הגדוּלה, ותלך ותגע באילן ותקח מפריו ותאכל. עוד הפרי בפיה והרימה עיניה ותרא את מלאך־המות בא כנגדה… ותתחלחל האשה ותאמר: הנה אני הולכת למות, ובעלי יחיה אחרי, והאלהים יברא לו אשה אחרת במקומי; אחטיא גם אותו, והיה כי אמות וימות עמדי, ולא יהיה עוד אדם על פני האדמה. ותלך ותתן מפרי האילן לאדם בעלה, ויאכל, מבלי שאול ודרוש, מאין לקחה את אלה. וכיון שאכל, פג תום הילדות מאתו וירא את העולם, והנה אך תוהו ועמל הוא. ויאמר אל האשה הניצבת למולו: מה זה שהאכלתיני ותיפקחנה עיני ותקנהינה שיני. “כשם שקהו שיני, כך יקהו שיני כל הדורות”.
וישבו שניהם ויתאבלו על עֶדְיָם, כי לוּקח מהם.
ד
אלה תולדות השמים והאץ בהיבראם, הם וכל אשר בם, ויטע אלהים גן בעדן מקדם ויושב שם את האדם אשר יצר, ויצווהו לשמור אמרות־פיו ולעשות רצונו, ולא שמע בקול ה' ויחטא ויסר מדרך הטוב, וירא כי ערוֹם הוא ויירא ויֵחָבא. וישלח ה' אלהים את האדם מגנו לעבוד את האדמה, אשר לוּקח משם, ויסגור את השער בעדו. וישב האדם על יד שפת נחל קטן, היוצא מן הגן, ויבך.
ויבוא אליו מלאך אלהים ביום השלישי ויאמר אליו: לה נפלו פניך, בן־אדם, ולמה תישוֹמם, הלא בידך עתותיך, ואם תיטיב שאת ונשא לך ולמעשיך. ויען בן־האדם ויאמר: איך אדע את דרכי, והן הכל יפרד מכאן והיה לארבעה ראשים, וקצרה ידי להבין, אנה אפנה, אם אימין או אשמאיל, אם אלך קדמה או ימינה, ויאמר אליו המלאך: קח בידך זה הספר, כי ריחמתיך; והיה בצר לך או לבניך אחריך, וקראתם בו ומצאתם פשר. הוא אך כילה לדבר, ויעל בלבת אש השמימה. ויפול האדם על פניו, ויאמר: גם הלום ראיתי אז אחרי רואי, ואשמע קול אלהים מתהלך בגן. ויקרא לספר ספר רזיאל, לאמור: בו רזי־אל אשר ראיתי. ויקם ויקרא בו דלת אחת, ותיפקחנה עיניו לדעת דרך החיים, וימצא בלבו מנוח. ויחי עוד שלושים ומאת שנה ויולד אדם כדמותו וכצלמו ויקרא לו שת, וימסור לשת בנו את ספרו במותו. ושת מסרוֹ לאנוֹש, ויחל גם הוא לקרוא בשם ה‘. ואחרי אנוֹש קמו קינן ומהללאל ויֶרד וכל הבאים אחריהם, הם וזרעם וזרע זרעם, ויקראו בספר ויהגו וידרשו בו לשמור ולעשות, ככל הכתוב בו. וירבו ויעצמו וימלאו את הארץ, ויפּרדו לגויים ולעמים שונים, ויעתיקו ויתרגמו את דבר ה’ להם, איש איש ככתבו וכלשונו. והיה אם יבוא ריב ביניהם, ריב מלחמה או ריב דעות, יאָמר להם: הלא בני אב אחד אתם, וגם חכמתכם ובינתכם מספר אחד ירשתם, והוא לכם לנחלה, וסר הפירוד ויבוא שלום בין האחים!
ה
נִדְמָה לְעֶלְיוֹן ויעש אֵל אלהי צבאות, יושב הכרובים, את האדם ויברא אותו בדמותו ובצלמו, בצלם אלהים עשה אותו, לא החסירהו אף מעט ונדמה האדם לעליון: גם הוא עוטה אור כשׂלמה, ואורו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, אין קץ לגדלותו וזכּותו לטוהר.
כיון שחטא, מיעט אלהים את דמותו; אבל עדיין יציר כפיו הוא, ועוד הוא יסוכך עליו באברתו. מה בני, בן־האדם, חלקי חלקך, אל תגעו במשיחי!
בא חכם אחד בזמן האחרון לציין מערתא דאבות העולם, נדחק וביקש לבוא במערתא דאדם הראשון, וראה שני עקביו כשני גלגלי חמה, יצתה בת־קול וקרא לוף “נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל!” אף הוא נפל על פניו.
עוֹד מֵהָאָדָם
א
בטבור הארץ גיבּל אלהים את עפרו של אדם וירקמוֹ ותיקנוֹ, ורוח ונשמה לא היו בו. מה עשה היוצר? נפח בו ברוח פיו נשמת־חיים, ויחי הגולם ויעמוד אדם על רגליו, והיה גָבהוֹ מסוף העולם ועד סופו, והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה וראה את כל הבריות, שברא אלהים בעולם, ויחל לפאר ולרומם את הבורא ויאמר: מה רבּוּ מעשיך ה'!
ואדם נברא בצלם אלהים ותארוֹ כפני אלהים; ראו אותו שאר הבריות ויחשבו ויאמרו: זה אלהינו אשר יצר את כולנו, וקראו זה לזה לאמור: נלך אל האדם ונעבדהו!
ויבואו מכל חי למינהו ומכל הבהמה למינה, מהעוף למינו ומן רמש ארץ למינו, אל האדם לרוממו ולשבּחו. ויקרא אליהם האדם קול גדול: שמעו אלי ואדברה, הן באתם אלי לקרוא לי למלך, וכמוכם כמוני אך מעשי ידי יוצר אנו, הוא אֵל המולך בשמים ובארץ ונותן לנו רוח חיים; ועתה נלך כולנו להמליכו עלינו ונישבע לו שבועת־אמונים, כי אך העם ממליך את המלך, ואין מלך קושר כתר לעצמו. ויענו אותו הבהמות והחיות והעופות והרמש דבר: טוב אשר דיברת. ויקם אדם וילך בראש מחנות החי וימליך את האלהים, וכל שאר הבריות קוראים אחריו: אתה ה' הנך מלכנו!
בשבע שעות ביום בערב שבת נכנס אדם הראשון לגן־עדן; והיו מלאכי השרת מקלסין אותו ומשבחים לפניו; ובין השמשות באותו יום כבר אמרו לגרשו, כי נכשל בעוונו וחטא; והיו גם אותם המלאכים שוב מקוננים עליו ואומרים: אדם ביקָר בל ילין.
בא יום־השבת ונעשה סניגור לאדם ואמר לפני האלהים: ריבון העולמים! בששת ימי המעשה לא נהרג יציר בעולם, ובי אתה מתחיל? כלום זו היא קדושתי וזו היא ברכתי אשר בירכת אותי? ויאמר אלהים אל יום השבת: ראֵה הנה אני נושא פנים לך, עוד יום אחד אני נותן לך בעבורך ושכן בגני; והיה יום השבת משמר לאדם מכל רע ומנחמו מכל סרעפי לבו. ראה אדם כוחה של שבת, התחיל לומר: מזמור שיר ליום השבת!
ויהי כי נאסף היום המבורך, ויגרש אלהים את אדם, ויצא מגן־העדן וישב לו בהר המוריה, מקום עקדת יצחק אבינו. משם לקחוֹ אלהים ולשם החזירו.
ישב אדם וחשב בלבו ויאמר: עד שאני בעולם אבנה לי בית מלון לגֵוי ואצווה את ביתי אחרי להעמיק את ארוני למטה מן המערה, למען לא יקחוני בני ובני־בני מקברי ויעשוני לאלהים.
וירא אלהים ממעל את מעשה בן־האדם ויאמר: זה עבד נאמן לי.
ב
ויהי כי נברא האדם בצלם ובדמות אלהים ואת הכל שת תחת רגליו, ויקרא למלאכי־השרת ויאמר גם להם: לכו והשתחוו לאדם, כי בו בחרתי. וישמעו המלאכים בקול מצוָם ויבואו להיכנע לאדם. והשטן אז גדול מכל מלאכי־מעלה, ולא אבה למַלא אחרי דבר ה', ויגש לפני אֵל שדי ויאמר: אתה יצרת אותנו יושבי עליון מזיו שכינתך ותדבר אלינו לאמור: בואו והשתחוו למי שיצרתוֹ אך מעפר והארץ וסופו לעפר. ויען אלהים את השטן לאמור: זהו שלקחתי גווֹ מן האדמה יש בו מן החכמה ומן הבינה יתר מאשר בך ואשר באלה שבשמים מושבם. ויאמר השטן אל אלהים: נסה־נא אותי ואותו, ואראה, אם כנים דברים. ויאמר אלהים: כן דיברת. הנה יצרתי בארץ כל מיני חיות ועופות, בהמות ודגים ורמשים לא יסָפרו מרוב, ושמות לא קראת להם עד היום. והיה אם תדע אתה לכנותם בשמות, הנאים להם, ואגדיל אותך על האדם ואצווהו להשתחוות לך; ואם אדם עבדי ידע לנקבם בשמות, כאשר עם לבבי, ואגדיל את מלכותו עליך ואושיבהו בגני לעבדו ולשמרו תמיד. וירד אלהים לגן־עדן עם השטן. ויבוא גם האדם ויתיצב שם. וירדו כל מלאכי מעלה, ויקבצו מן החיות ומן העופות ומן הדגים ומן הרמשים, כל אשר נשמה באפו, ויעמידו אותם בגן שורות שורות, מחנות מחנות, וירב הקהל עד מאד.
ויפן אלהים אל השטן ויאמר אליו: האם אתה תחל לקרוא בשמות לחיות או האדם? ויאמר השטן: אני אחל בזה. וירמוז אלהים למשרתיו ויעמידו לפני השטן את השור ואת הפרה, וישאלהו לאמור: מה שמותם של אלה? ולא ידע להשיב. ויצו להסירם מלפניו ולהביא את הגמל ואת החמור. ויאמר לו: שטן, הגד נא לנו מה שמותם של אלה? ויהי כאילם לא יפתח פיו. ויאמר אלהים אל האדם: גש הנה, בני, והגד לנו, מה שמותם של אלה? וידע אדם לענות, ויאמר: זה חמור וזה גמל, זה שור וזו עז, זה אריה וזה זאב, זה ינשוף וזו חסידה; ולא היה דבר במלכות החיה והעוף, הבהמה והרמש, שלא ידע לכנותם בשם; וכל אשר יקרא לו אדם בשם, כך שמו באמת. וירא השטן, כי חכמת האדם רבה ממנו, ויצעק צעקה גדולה ומרה ויאָנק. בכל־זאת עוד הקשה לבו וימאן להשתחוות לאדם. ויהי בראות אלהים את מריוֹ וקשי־ערפו, ויטרדהו ממלכות השמים ויורד אותו ארצה, ועליו קרא הנביא: איך נפלת משמים הילל בן שחר!
ג
ויהי בהראות אלהים לאדם זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, ותבוא לנגד עיניו דמות דויד מלך ישראל, וירא כי חקוקים לו בספר האלהים חיים אך לשלוש שעות, ויאמר האדם לבוראו: אֵל עולמים! מה השם ומה המזל שנתת להלז, וגם מידת חסידות, וחיים אין לו בעולם אך מעט. ויען אותו ה' לאמור: חדל לדבּר בזה, אדם עבדי, כך עלתה במחשבה לפני. ויען האדם ויאמר שוב: ריבון כל המעשים! כמה ימי חיי בעולמך? ויאמר אלהים: אלף שנים תחיה. ויאמר אדם לאלהים: אשאלך אך דבר אחד. הכי יש מתנות ברקיע? ויאמר לו: הן. ויאמר אדם: אם כן הרשני לתת לדויד שבעים שנה משנות חי ויחיה וימלוך על יהודה וישראל. ויאמר אלהים אליו: כן דיברת. ויכתוב הדבר בספר אשר קיבל עליו אדם, ויקרא למלאכי השרת ויאמר אליהם: הרי אתם עדים בחתימתכם על אדם, כי החסיר מחייו שבעים שנה וּנתנן לדויד, ויהיה הדבר לחוק ויכתבו אמנה ויחתמו עליה גם האלהים, מטטרון ואדם.
ויהיה במלאות לאדם תשמע מאות שנה ושלושים שנה, וישלח אלהים את מלאך־המות לקחת את נפשו, וימאן האדם לתתה לו ויאמר: מפי האלהים שמעתי, כי אלף שנים אחיה, והרי חסרים עוד שבעים? ואת דבר המתנה לא זכר וישכּחה. וישב המלאך אל האלהים ויאמר אליו: כה דיברתי אל בן־האדם וכה וכה ענני. ויאמר ה' אל המלאך: קח את הכתב הזה בידך והבא אותו אל האדם. וישלח עמו את גבריאל ומיכאל ושרפיאל וירדו וימצאו את האדם עומד רועש ודואג ונשתנתה דמותו, ו“לבו קופץ מצלעות ימינו אל צלעות שמאלו”. ויאמרו אליו המלאכים: למה אתה צועק ובוכה על המות, הן הכל ימותו וישובו אל העפר.
ויַראו לאדם את שטר האמנה ואת דבר מתנתו אשר נתן לדויד ויאמר אדם: אתם העדים, ואני אמות על פיכם. וישב את רוחו אל האלהים.
ד
בּוא ושמע דברי אגדה שמושכים את הלב כמים. שנותיו של אדם קדמון קבועות היו מראש לאלף שנה וזה יומו של היוצר. ויהי היום ותרדמה נפלה על אדם ויעבר אלהים לפניו בחזון את כל הדורות שעתידים לבוא ומזלו של כל אחד ואחד. הראהו את הנשיאים, כובשי הארץ, שופטיה ומלכיה. פתאום החל בן ישי לזמר, להלל ולשבח לקונו. נפנה אדם וראהו מוטל בעריסה ומלאך־המות עומד לראשו וחרבו שלופה בידו. אמר אדם: אבי כל המעשים, גער בשטן ואני אתן לדויד חיים משלי. אמר אלהים: כתוב שטר אמנה לזה ואני ואתה נחתום עליו. אמר אדם: שימחתני ה' בפעלך.
מֵחַיֵּי אָדָם
א: אֵל־שַׁדַּי וְשֶׁדְאֵל
במועד ימי הבריאה הראשונה לא היה עוד אדם עלי אדמות, כי אם מלאכי־מעלה, שרפים וחיות משרתים את היוצר, משבּחים לשמו וקושרים לו כתרים בכל יום. השמש יצא ואינו בא, ואף אותו משמשים הירח והכוכבים, אלה אומרים תפילה בלחש ואלה בקול, וממקור תפילה זו נובעות כל התהילות והזמירות עד היום. והיה בין מלאכי־מרום מלאך אחד גדול ונורא ולו רב שאת ועוז הכוח על כל בני־גילו, שדאל היה שם המלאך הזה, והוא מצביא לכל בני חילות השטן, שהחלו להתבצר באפסי העולם ולהרחיב נחלתם. ויהי כי התעצם שדאל ומחנותיו התרבו, קינא באלהים־שדי ויאמר: הוא מלך, אף אני רוצה למלוך, לו כסא־כבוד, אף אני אבנה לי כסא לשבת; אם יכיר במלכותי, אז אכרות לו ברית ונחלק יחד במכמני ההויה, ואם פי־שנַים ידרוש ויאמר כי לו משפט הבכורה, אז לחום אלחם עמו ואַראהו את תוקף ידי. נתמלא אל־שדי חימה ויאמר: דורות אין־סוף עמלתי ויגעתי להשלים בין התוהו והבוהו, הרכבתי אור באופל ובניתי מציאות שלמה, בה אין קרע ואין כתם, מציאות נאה ומהודרה ובה מרחב וגובה, רום ויופי. מימי לא שמעתי אף אחד ממלאכי קובל ואומר: צר לי המקום, אין לי תקומה אם לא איבנה מהריסת רֵע וחורבנו; והנה בא שדאל עמיתי וחורש עלי רעה, אף אני אַראהו נחת זרועי. וישרוק אלהים־צבאות ויקרא לכל שרפיו ומלאכיו, ציוה אותם להזדיין בפטישים ובקרדומות ולהילחם בשדאל עד רדתו. יצאו למלחמה נגד בני־השטן גם גבריאל הגדול ומיכאל הנורא, וילחמו במחנות שדאל המתקומם ויכו בם מכה רבה; ואת הנותרים הפילו מטה, לא הותירו מהם מעלה אף שריד, ויפלו לארץ כאבני ברד מתוך העננים.
אמר אל־שדי: מעז לא יצא מתוק, ואם לא אברא מגן נגד בני־השטן מטה, כי אז יכבשו את כל רחבי האדמה ויהפכו גם אותה לתפתה עורך. נמלך וברא את האדם.
ב: אוֹר עוֹבֵר
בגן־העדן, אשר נטע אלהים מקדם וישם שם את האדם אשר יצר, האיר האור בלי־הרף והגָרים בו לא ידעו ליל וחושך; האור היה אור של שבעת הימים, לא קבוע במרום ולא עגול מראהו, מבהיק הוא מסוף העולם ועד סופו וכל חי צופה ומביט בו עד בלי תכלית. ויהי כאשר גירש היוצר גם את בן־האדם ממשכנו זה, כי חטא לו, הושיב אותו בנחלת האדמה, שם מושלים לילה ויום, אור וחושך, כאשר עולה אחד יורד השני, וכשיורד השני עולה אחיו, קטנה מידת האור מזו שמושלת בגן וממשלתה אך לשעה.
צהרים היה, עת בא האדם לשכון על פני האדמה, השמש עמד ברום רקיע ולהט בחומו, נשא אדם עיניו אל הכוכב ויאמר: זה חדש עמדי. עוד הוא מסתכל והנה החל הגלגל להתמעט, עברה שעה אחת ושתים, נתאדם השמש והזהיב את האויר, יוצאה הנשמה מן הגוף ומשליכה שוב אורה על כל נולד; והנה כהה גם האודם. לוחם היום עם הערפל, גוסס האור… אל־שדי יסתיר פניו והנה גוע כל הנראה והמוחש לעינים, צעיף שחור מכסה את פני כל והליל בא ודבק בגוף, חודר אל מתחת לעור, בא ותופס מקום בכל האברים הפנימיים, והנה חושך, חושך, חושך. נפל האדם מלוא קומתו ארצה והשתרע לכל צד, ניקר באצבעות ידיו ורגליו בקרקע ויבקש איזו לחלוחית של אור וזוהר, אבל לשוא יחפש – החושך מחנק אותו, נפשו נדעכה, אין תשועה, אפסה כל תקוה, בא הקץ.
כה היה מוטל שעות אחדות, והנה בא השטן, נגע בו ויאמר: קום, אובד, למה תתאבל, היה לי לעבד ועבדתני, ואני אביא לך את האור אשר ראית מתמול־שלשום ויעל רוחך בך. הגביה האדם את ראשו ויאמר: אם אל נחלת האור תביאני ותראני את הכוכב האדום המשפיע נוגה ואור מסביבו, אז אעבדך לעולם, אני וזרעי, ואצווה זאת גם לדורות הבאים. עוד הוא מדבּר – והנה ניצני השחר נראו בארץ, נדחה האופל מפני מנחה שאננה רחץ העולם וטהר, נפתח חלון בבריאה, נתחדשו החיים, כבוד ה' נשפך על פני כל! אמר האדם לעצמו: לעבד נמכרתי בעבוּר האור, אני ובני־משפחתי עבדים נהיה לאותו המלאך הגואל – כי לא ידע, שזה הוא השטן – אבל טובה לי עבדות לאור־השמש מחירוּת באופל מוחלט. האור הוא החיים, והאופל הוא המות, איך לא אבכּר את החיים על פני המות? כה הלך ונהנה לאור־היום, עד שפנה גם הוא לערוב. כיון שבא הליל ושוב כיסה החושך את פני הארץ, נפל שנית על פניו ויאמר: רימני אותו השליח, באור עובר וחולף קנה אותי, ואנה אני בא? – –
הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ
א: הַסֵּפֶר
מיכאל השר הגדול, הממונה על שבעת המלאכים המשרתים את מלך מלכי המלכים, מסר ספר פלאי לאדם קדמות, נכתב בשבעים ושתים אותיות, והוא מלא רזים וסודות, וכל ההוגה בו לבו נעשה כמעיין המתגבר להבין ולהשכיל ולומד להכיר את צירופי ההויה ונתיבות הבריאה. ותרב חכמתו של אדם ויקרא שמוֹת לכל בהמה, וחיה ועוף, רמש ודגים וידע לסַמן גם את טבע מערכת השמים ותכונת הגלגלים, למוד את הימים והעתים ולחקור את התקופות ואת היובלים ובכל אשר יראה ויבּיט ידע להינבא, אם למות או לחיים, אם להיטיב אם להרע, אם לעשות או לחדול. וכוחו של הספר גדול מאד: אם אך פתח אותו, היה נודד הכל מתחתיו כאניה; אם לפני הר גבוה עמד, היה ההר נמס כדוֹנג, ואם על הים היה מזכיר שמותיו, אז נרעש ועלה שמימה. כל מגדל גבוה וחומה בצורה נפלו מיד וכל עץ־פרי נתן פריו בלא־עתו. האריות, הנמרים והדובים עמדו כאילמים, עם הנחשים והעקרבים היה משׂחק כעם צפרים. ראה שאין העולם מתקיים מול פלאות הספר, עמד ושם אותו בנקרת הצור מקדם לגן־עדן, ושם הוא מונח חתום וסגור עד היום הזה.
ב: הַתְּפִלָּה
ויהי כי גורש האדם מגן־העדן, ישב לו על שן־סלע ויתחנן לפני הגבורה ויאמר: ה' אלהי העולם! אתה בראת את כל מרחבי תבל, מלכותך לנצח נצחים ותפארתך לדור דור. אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך. אין מי ישׂגב ממך ואין ממרה את פיך. לך המעשים והתורות, החוקים והמשפטים, הדעות והמידות. אתה כוננתני ונפחת בי רוחך ותעשני בצלם דמות תבניתך, ואף אמרת, כי משול אמשול על כל בריותיך ואהיה ממצע בין העליונים ובין התחתונים, איַשר הדורים ואטהר הטמאים. בעלות השחר קמתי ושרתי שירת הבוקר לפניך ובליל פרשתי שמלה על פני האדמה ונח כל בשר מעמלו ויגיעו. אין מלחמה ואין שביתת הברית, כל חי ילך בדרכו, כל עץ בחוגו גדל ויונק משלו; ואין לקיחה והלואה זה מזה, אין הסגת־גבול או, לאידך, מתנת־חסד. הלא מתנתך הרחבה הספקת לכּל ומידה אחת לכל נמצא. והנה בא הנחש רעי מאז, החליף את עורו וישנה את דמותו ויטע ארס בלבבי ובנפשי וברוחי. נעקרו התחומים ואני נע מאהבה לאיבה, מקירבה לריחוק ומחיוב לשלילה. מחבק אני את אשת חיקי ואף היא תטעה אותי. בין מרעים אבוא והם חורשים עלי רעה. בידי אני הורס את תקוָתי, ואשר אחשוב היום, למחר הוא בטל מאליו. אף בכוכבים אין אֵמון ואף תורתך לא תלמדני עוד דרך החיים,. שממון רובץ על כל היקום: כי נאכל לא נשׂבע, וכי נצמא המים לא ייטיבו לנו. בער אני ולא אדע, מה יהיה עמדי ומה גורל יוצאי־חלצי וגורל הדורות הבאים.
ג: הַמְּעָרָה
כשגירש אלהים את בן־האדם מגן־העדן, הביאוֹ לארץ תחתית, ששם אופל צלמות ולא־סדרים. ראה אדם, כי החטיא לעשות, הירהר בתשובה, נכנס במי גיחון עד צוארו ויצעק אל ה'. ריחם עליו אב הרחמים והעלהו לישוב האדמה, שהיא אחת משבע ארצות שבּראן אחת אח. שם גם הוליד את קין ואת הבל ותהי לו מנוּחה לשעה. ויהי כי מתו אלו ונולד שת, עלה השחר בעולם ואלהים לקח את האדם ויושיבהו בתבל ארצו, היא ארץ העברים. ויתן לו את חברון לנחלה ושם מערה, שממנה נפתח פתח לגן־העדן. ותמת חוה בימים ההם. קם אדם והחל לחצוב לה קבר; יצתה בת־קול ואמרה: דייך! ולא חצב עוד. על יד חוה נקבר גם הוא במותו. שת בנו, שהיה בדמותו ובצלמו, התעסק בו במיתתו. אחרים אומרים: מי שעסק ביצירת האדם וגלמו מעפר ויפח באפיו נשמת חיים, הוא גם עסק בקבורתו ולא נגעה בו יד אנוש.
מהחי למינהו
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מֵהַחַי לְמִינֵהוּ
א. הַמְּגִנִּים
את זה לעומת זה עשה אלהים. ברא משפחות בני־האדם ויפרד אותם לבית אבותם ולגזעם ויתן להם את האדמה לנחלה ולירושה, לעבדה ולשמרה ולאכול מפריה. וברא גם שדים ומזיקים, רוחות ומחבּלים, מהם בעלי דמות־הגוף ומהם בלי גוף, ויורש להם את האויר ממעל וגם את ירכּתי האדמה ומקומות המדבר. והיה היום לאלה והלילה לאלה, ורבו יחד והתנגשו יחד ימים רבים. ותלך יד הרוחות הלוך וגבור על משכנות בני־אדם, הלוך וגבור, אמר היוצר: אין כוח בידי ילודי־אשה לעמוד בפני הרוחות הרואות ואינן נראות – ואם לא אמצא להן תרופה, יכַלו יצורי אלה את האחרים, ונמצא זרעם של אדם וחוה כלים מאליהם. מה עשה? קרא למערכת השרפים הסובבים את כסאו ויאמר להם: בכל תקופת ניסן, בשעה שהמזיקים והלילין מתגברים ואומרים לכבּוֹש את האדמה ויושביה, הרימו את ראשיכם עליהם וגערו בהם, סוֹכּוּ על יצורי־מטה באברותיכם. אמרו השרפים לאלהי מרומים: את פקודתך נמַלא ועל משמרתנו נעמוד.
ברא אדיר־הטבע בהמות הארץ, את הבקר והצאן וכל בעלי־חיים אוכלי צמח הארץ ולא שותים דם אחיהם. ויברא גם אריות ונמרים, זאבים ודובים וכל מערכת החיות השוחרות לטרף, והיה להם בשר שאר בעלי־חיים לאכלה ודמם למשתה. אמרו אוכלי העשב: למה ניגע לריק ונלד לבהלה? אם בשעה שאנו רועים והולכים לבטח דרכּנו קופצים עלינו יצורים אחרים, ממַגרים ורוצצים אותנו ובולעים את עצמותינו ואברינו – למה לנו חיים? אמר היוצר: ואני גם אני אבטל במעשה יום אחד את מעשה יום השני, ויאמרו עלי: אֵל זה הורס מה שבונה בעצמו, עוקר את אשר נטע ומכבה את האור אשר הדליק! מה עשה? המליך על שתי מערכות החיות את הבהמה בהררי אלף, היא הבהמה, שאוכלת עשבי אלף הרים בכל יום ובלילה הם צומחים מאליהם, ומי הירדן נבראו להשקותה. ובכל תקופת תמוז, כשהשמש לוהט במרומי רקיע, כוחה של בהמה זו מתגדל שבעתים והיא מרעמת בקול, ישָמע מסוף העולם ועד סופו. חיל ורעדה יאחזו גם את החיות הרעות והן נעצרות שנה אחת לעבור את הגבול הושם להן. ואילמלא כן, לא היה אפשר לבהמות־הבית להתקיים ונכחדו כל עדרי הצאן מעל פני האדמה.
ברא אלהים בששת ימי־המעשה את העוף למינהו וכל צפור־כנף למיניהן, מהם טהורים ומהם טמאים, מהם נבחרים לקרבן על המזבח ומהם אינם ראויים לקרבן. ויברא גם את הפרס והעזניה וכל צפור פורחת אשר אינה בישוב. ויהיו אלה האחרונים גם־כן מצֵרים לראשונים ומכלים בהם עד־חרמה. נמלך הבורא ויברא את זיו שדי, מלך כל מחנה העופות וכל מערכת הצפרים; ויגבל לו מועד את תקופת תשרי ויפקוד עליו להגביה אז את שתי כנפיו, אחת יפרוש למזרח ואחת למערב, ויגן שנה תמימה על עופות בני־השלום ונגד בריות אלה, שאך הכליון מגמתן ואורבות לאלה, שאינם יכולים לעמוד בפניהן.
והנה זה הים גדול ורחב־ידים. בו דגים גדולים וקטנים אין־מספר וגם תבנית כל חי למינהו, בו יש דג גדול מאה פרסה ויש דג שארכּוֹ מאתים פרסה, עינים לאלה כחלונות ושדרותיהם כהרים; יש דגים קטנים כרמשים וזבובים, וכל אחד מבקש אָכלוֹ. איך תהיה תקומה לקטנים בפני הגדולים? ואיך לא יבלעו תניני־הדגים את אחיהם החלשים? אמר אלהים: גם בים לא ימשלו אך העזים והתקיפים לבדם ולא יעשו כלה בשאר יצורי, שגם להם נשמה באפם. מה עשה? ברא את הלויתן, זה הדג הענק. שגדול הוא מכל הדגים, וימסור לו את הממשלה בכל מערכת הים. וכה אמר היוצר ליצורו זה: ראֵה נתתי לך מכוחי ומצאתי אותך יתר על כל בריה. הגבּה ראשך בכל תקופת טבת ושלח זיקי עיניך לכל־עֵבר. הרתח מי הים והכה גלים בסנפיריך הרחבים, לקולם ירעש כל אשר ממעל ומתחת. ויכירו וידעו כל אבירי הים, כי יש שופט רמים עליהם. זהו שאמר הכתוב: ה' בחכמה יסד ארץ!
ב. הָרְאֵמִים
מקדם ומאז ועוד מימי הבריאה הראשונה בנו להם שני ראמים את מדוֹרם בירכּתי תבל, זה בחר לו מזרחו של עולם, וזה שׂם משכנו במערב. זה לשבטי בני־האלים הוא נחשב, וגם זה הוא ממשפחת המלך, מלכו של עולם. זה זכר, וזה נקבה, זה יוצא לטרף ביום, וזה מבקש אָכלוֹ בלילה. ופעם בשבעים שנה, והיא שנת היובל העליון, עוזב זה שבמזרח מעונו ושׂם פניו למערב; וזה שבמערב קם והולך למזרח. באמצעיתו של עולם מתקרבים המה יחד, אש חמדתם תלהט כצאת חמה מנרתיקה. קם הזכר על שתי רגליו, תופס במין השני וירעם קול חדוה, ממנו תחיל ארץ. יום מחול וחדוַת האהבה אז לכל יצורי מעלה ומטה. השמש מחבק את הירח. כוכבי־היום מרקדים ושׂשׂים ושמחים עם כוכבי הליל ויקרב כל בשר אל בשר.
והיה כאשר יזדקק הזכר אל הנקבה, תופשת דלילה את שמשון בשערות ראשו ותנַפּץ אותו אל הסלע. יוצא המוח בגעש ובולע שליש העולם. אראלים מיללים והומים. גם שאר הנמצאים ירימו מספד כתנים.
לאט לאט תשוב הנקבה אל מעונה שבמערב; מעוּבּרת היא, בטנה מתרחבת. אחת־עשרה שנה עוד לה כוח לעמוד על רגליה רעה היא בשדות ושותה היא מים מבּארות. אבל בבוא שנת השתים־עשרה לעיבּוּרה תתנפח כרסה כהר; והיא שוכבת על צדה, מבלי יכולת לקום. אבל הריר היוצא מפיה גם הוא כמעיין נובע, מרטב הוא את האדמה אשר מסביבה ועולים בה כל דשא ועשב לאוכל האם. כה היא חיה ונזונה שנים־עשר חודש ועולליה מתרוצצים בקרבּה ומתנגחים יחד. מקץ החודש הארון, ובו תיתם שנת השתים־עשרה לימי עיבּוּרה, תיבקע הבטן בקול רעם, קופצים ממחבואם שוב שני ראמים חזקים ואמיצים, אחד מהם הוא זכר והשני נקבה. ותיכף נפרדים הם זה מזה, האחד הולך לו למזרחו של עולם, והשני נשאר במערב. ונחה ושקטה הארץ שבעים שנה.
אחד מפלאי העולם הֵנה שתי החיות הגדולות והעצומות, שיש מהן אך זוג זוג בכל יובל, זכר ונקבה הם, אחד חי במזרח העולם והשני במערב. חמישים שנה רצופות המה רועים במקומם ואוכלים כל יקום הארץ; אחרי חמישים שנה הם מתחילים לנוע באחוזתם להתקרב יחד, זה הולך בדרך עשרים שנה וזה הולך עשרים שנה; ובהגיע שנת השבעים לשניהם, המה נפגשים יחד בעת תקיץ הבריאה לחום ולחיים. וידע הזכר את הנקבה, כוחות עולמים מתנגשים, ואחר זה נושכת הנקבה את הזכר. תטיל בו ארס וימות מיד, ומגופו מתפרנסות חיות־ארץ שנים־עשר חודש. ושתים־עשרה שנה הרה הנקבה ללדת, כרסה תגדל משבוע לשבוע, עד כי לא תוכל לעמוד על רגליה ושוכבת בשדה. וריר יוצא מפיה, והיה יהיה לנחל נובע, משקה את כל הככר, אשר מסביב לה. מהנחל תשתה ומן הזרע אשר יעלה סביבה תאכל; והיה כי תלחך את העשב אשר מעֵבר האחד, תתהפך על צדה לאכול ולשתות מזה שמעֵבר השני; ובמלאות שתים־עשרה שנה להריונה, מתבקעת כרסה ותוליד שנַים, זכר ונקבה. ומיד קמים הנולדים על רגליהם וילכו לירכתי העולם, זה למזרח וזה למערב, עד תום שנת החמישים, שאז תבוא גם להם פגישת חיים ומות.
ג. לִוְיָתָן
ויברא אלהים בימי הבריאה הגדולים את התנינים הגדולים, זה לויתן מלך הדגים, שאין ערוך לגדולתו וקצרה בינת איש להשיג רוחב ממלכתו.
ירדן יוצא ומהלך בימים ונהרות ומתגלגל ויורד לים הגדול, עד שמגיע לפיו של לויתן. כשהוא רעב, הוא מוציא הבל מפיו ומרתיח כל מימות שבעולם, ובשעה שהוא צמא עושה תלמים בים; ואילמלא מכניס ראשו לגן־עדן, להשיב רוחו משם, אין כל בריה יכולה לעמוד נגדו והסיר תבל מעמודיה שכוננה עליהם. בו עתיד גבריאל המלאך לעשות מלחמה; ואילמלא אלהיו עוזרו, אינו יכול לו.
שני חכמים הלכו פעם בספינה בים, והיה האחד ישן והאחד ער, לפתע נזדעזע הער ויחרד בכל נפש, נתער הישן ואמר לו: מה ראית, אחי, כי נזדעזעת! אמר לו: מאור גדול ראיתי בים, מאין כמוהו, ולא ידעתי מה הוא, השיבו חברו ואמר: עיני לויתן ראית, שנאמר עליו: עיניו כעפעפי שחר. באו שניהם ליבשה וקראו: יום ה' קרוב לבוא!
מִלְחַם
א
ותרא האשה, אשר נתן אלהים לאדם להיות לו עזר כנגדו, כי טובים פרי עץ־הדעת אשר בגן־אדן למאכל ונחמדים למראה, ותקח מהם ותאכל ותתן גם לאישה ויאכל, ותתן אחר־כך ביד נדיבה גם לכל החיות ולבהמות השדה ולעוף השמים, ויאכלו גם הם ויזונו מפרי העדן. רק עוף אחד היה בארץ ושמו מלחם, הוא מיאן למרות את קול ה‘, אשר אמר: מכל עצי הגן אכול תאכלו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו, פן ירע לכם. ויקרא ה’ אליו את העוף הזה ויעטרהו בתחית־עולם, ויעמידו להיות דוגמה לדורות בצדקתו.
ויהי כאשר השליט ה' את מלאך־המות על כל בריותיו מטה, ויצווהו לאמור: שלח ידך, בכל אשר נשמה באפו ומשלת בו, אך במלחם אהובי אל תשלח ידך וחי לעולם!
ובני מלחם פרים ורבים ככל העופות והצפרים למיניהם. עד אלף שנה הם גדלים והולכים ומחשיכים את השמים בכנפיהם; וכיון שיתמלא אותו יום משנת האלף, מתחילים הם להתמעט ולהתקטן, עד שנעשים כאפרוחים בני יומם; אבל אז מתחדש כוחם, ושוב הולכים הם הלוך וגדול, הלוך וגדול, עד האלף השני, וכן לעולם.
ועדיין הם קיימים לתורה ולעֵדוּת לכל.
ב
וחוה אשת אדם, כי אכלה מעץ הדעת טוב ורע וידעה כי מות תמות, קינאה בחיות ובבהמות ובעוף השמים, שלא טעמו טעם החטא, ותאספם ותסת אותם לאכול גם הם מהפירות הנחמדים למראה והטובים למאכל, ויאכלו וישבעו. רק מלחם העוף מיאן לשמוע בקולה, ויוכיחה על פניה לאמור: לא די כי חטאתם אתם בני־האדם, תאמרו להחטיאני גם אני – ויעף. מיד נשמע קול אלהים מתהלך בגן, ויאמר לאדם ולאשתו: אתם יצורי כפי ועשיתי אתכם בצלם וציויתי אתכם לאמור: לא תאכלו מעץ־הדעת – ותאכלו; ומלחם עבדי, אם גם לא דיברתי עמו על אלה ולא ציויתיו, לא המרה את רוח. אתם כי עברתם על מצוָתי, מות תמותון, ובניכם תלדו בעצב, ויעבדו את הארץ ויתעמלו לרשת אותה ולעשות בה חיל וילכו ממנה בלא עתם ויניחו פרי־יגיעם לאחרים, שגם המה ירדו דוּמה; אבל מלחם אהובי, עקב אשר שמע בקולי ולא הפר את בריתי, לא יבוא מות בשעריו וחי לעולם, הוא וזרעו אחריו.
מיד יצאו בבושת־פנים, ועשו להם חגורות לכסות מערומיהם, כי נבהלו מפני חמת ה'.
ג
וה' קרא אליו את אחד מן המלאכים, שישב עד כה בין התוהו והבוהו ועמקי החושך, מבלי כל מלאכה ובאפס מעשה, וימסור לו חרב המות, להכרית כל חי וכל אשר נשמה באפו, בבוא עתם. ויאמר לו: גזרה היא מלפני, כי החיים סופם למות ולשוב אל העפר, אשר ממנו נוצרו. ואתה אל תחוּס על רך ואיש־שׂיבה, תקח את האם ממסיבת בניה ואת האב מעל שולחנו; וגם בבהמות השדה, בחיות הארץ, בכל הזוחל מטה ובכל העוף בשמים תעשה שַמות בתום מספר ימיהם, וידעו כי אני ה', ושאין מפלט מגערת פי. אך במלחם עבדי אל תשלח ידך, כי אהבתיו ולו אשמור את בריתי עד עולם.
ניגש מלאך־המות ואמר: ריבון העולמים וריבון כל המעשים! תפקיד גדול נתת בידי, ואני עבדך, לעשות בכל חי כטוב בעיניך, ואבוא בין החיים בקיץ ובסתיו, ביום ובלילה – בכל עתות היום והשנה; אבל קשה עלי להבדיל בין צדיק לרשע, בין טוב לרע; והיה אם תתן מַהלכים למלחם בין שאר הבריות, אולי ישָחת גם הוא, כי ילמד מאחרים את מעשיהם הרעים, והן לפתח חטאת רובץ.
מיד ציוהו האל לפַנות למלחם ולזרעו מקום מיוחד בגנו ולסגור את השער אחריהם. שם בעולם שכולו טהור, בין אילנות נותני־ריח, יעופו בני משפחת מלחם, נוטרי אמרת האלהים, והכרובים שומרים עליהם, לבל יגיע אופל המות לחללם. אור עולם מעליהם לא ימוּש.
מִשְׁאָר הֶחָי
א. הַדָּגִים וְהַשׁוּעָל
ויהי כאשר יצר אלהים אחרי חטא האדם את מלאך־המות למשול בעולמו, אך ממלחם בנו מנעהו, כי החיהו לעולם, חזר הציר לפני האלהים ועמד לפניו, ויאמר לו אלהים: עתה לך והשלך בים מכל הבריות זוג זוג, איש ואשתו, והנשאר תמשוך בהם; והיה בבוא עתם ותרם עליהם את חרבך. וילך המלאך ויעש כדבר אלהים, אשר דיבר אליו, ויקח מכל חיות הארץ ומכל בהמות שׂדי ומעוף השמים ומרמש הארץ ומכל חי למינו והשקיע מהם בים זכר ונקבה, ויקבלם שר של ים ויטע אותם בכרמו הרחב. ויבא השועל לרמות את המלאך המשחית ויעמוד על שפת הים ונראתה דמותו בים. ניגש ציר־המות אליו ויאחזו בזנבו ויבקש להשליכהו המימה, ויאמר אליו השועל: הרף ממני, והלא כבר חברי בים. ויבט האוחז וירא את בבוּאתו של השועל במים, ויאמר לו: כן דיברת, ואתה לך מזה וּרעֵה בשדה החיים, עדי יבוא יומך. וירץ השועל ויברח לנפשו ויאמר: טוב לי חיי־שעה בארץ מחיי־עולם בים מטה. ותפגשהו החולדה, בהיותו רץ לדרכו והוא שמח וטוב לב, ותאמר לו: מה לך, שועל, היום ומה קרך, כי שמחת? ויספר לה השועל את דבריו עם מלאך־המות ואיך נמלט ממנו בחכמה. ותלך החולדה ותעש כמעשה השועל מוֹרה ומלמדה. ונחלה גם היא חיי־יבּשה.
ויהי מקץ השנה, ויצו לויתן מלך חיות הים לאסוף מכל הבריות אשר בממשלתו הרחבה, בין ילדי הים האזרחים ובין ילדי היבשה, שנתאחזו באייו וימצאו להם שם מקום לשבת, לעמוד לפניו ולפקוד אותם. ויהי כאשר נאספו כולם מחנות מחנות, שורות שורות ויסובבו את משכּנוּ, וישא את עיניו וירא כי החולדה והשועל אינם בין הגָרים; ויאמר למשרתיו: מה הדבר הזה, כי חסרים שני בעלי יבשה אלו בינינו ונבדלו מכל החי, אשר על פני האדמה! ויספרו לו את דבר ערמת השועל, ואיך רמה רימה את מלאך־המות, ואיך למדה ממעשהו גם החולדה. ויאמר הלויתן: אם כל־כך רבה חכמתו של השועל, לכו אליו אל היבשה וגנבו את דעתו והביאו אותו אלי ואוֹכל את לבו וארבּה עוד את חכמתי ממנו. ויבחר שנַים דגים מראשונים ליצורים וישלח אותם לעבר הים לצוד את השועל בארצו. וילכו המלאכים במצוַת מלכם ויבואו ויחנו על שפת הים. וימצאו את השועל מטייל שם וימצא חן בעיניהם, ויאמרו אליו: מי אתה הולך על ארבע? ויען ויאמר: שועל אני, וכך קוראני האדם. אמר השועל להם: ואתם מה מלאכתכם בכאן? ויענו אותו ויאמרו: לכבודך באנו. ויתפלא השועל ויאמר להם: מה לכם אלי, ואיך תוכלו אתם, דרי־הים, לכבדני? ויאמרו אליו הדגים: שמע את אשר נאמר אליך. הלא ידעת כי לויתן, התנין הגדול, אשר יצרוֹ אלהים בכפיו בימי־הבריאה. הוא מלכנו ואדוננו, ואשר יאמר ואשר ידבר הוא לנו לחוק; בכל יום ויום עלינו לתת לו ממחננו כך וכך מאות דגים לאכלה, ולא נטיל גורל בינינו ולא נברח ממנו, אלא כולנו באים אנו אליו ונחכה; והיה כי יפתח את לועו, אנו קופצים ובאים בו ואנו נבלעים בחכּוֹ בחפץ וברצון. והנה עתה חולה הוא מלכנו ונוטה למות, ובן אין לו, להוריש לו את ממשלתו, כי הרג אלהים מיד את בת־זוגו, ביום הבּריאה, וּמלָחה לצדיקיו. ויהי בגשת גדולינו ושרינו לפניו וידברו אליו: לויתן אדוננו, הנה אתה הולך מאתנו ורוחך תשיב לאלהים, מי ומי יהיה המצביא תחתך ולפקודת מי נשמע? ענה ואמר להם: השועל החכם מכל חיות הארץ הוא יבוא אל מעוני וימלוך עליהם ובקולו תשמעו, כאשר שמעתם בקולי; ונתתם לו גם את מתנתכם בכל יום, כאשר נתתם לי. כה באנו אליך היום להנחילך כתר מלכות, והנה עצם אחד מסנפיר לויתן בידנו לאות. ויושיטו את הסנפיר אל השועל, והנהו ארוך כל־כך, עד ששום בריה אינה יכולה לראות לא את קצהו מזה ולא את קצה מזה.
ונכנסו דברי הדגים באזני השועל ויאמר בלבו: מה חלקי פה ומי לי פה, ואני רץ כל הימים לצוד ציד; ואם אמצא אוכל ויבוא האריה, הדוב והנמר הגדולים ממני ויקחו בלעי מפי; ושם היה אהיה ראש לכל מחנות הדגים, וגם לחברי שם בדמותי ובצלמי, ומה לי עוד? – ויאמר להם: אם כנים דבריכם, ולא אך לרגל אותי באתם, אלך עמכם כאשר דיברתם, אבל איך אוכל לבוא עמכם בים, ולא למדתי עד כה לשוט ולהילחם עם הגלים? ויאמרו המלאכים אליו: רכב על אחד מאתנו, עד שנביאך לחצר־המלכות, ושם תמלוך במות לויתן אדוננו. ויאמן להם השועל הפעם וישב על גב דג אחד, ותלך השיירה בים. המה אך התרחקו מן החוף, ותשב אליו דעת השועל ויאמר לנפשו, אך התמימים האלה רימו אותי, החכם מכל אחי, ושחקו עלי, תחת אשר אני שחקתי עד היום על כל יצור; והנה את אשר עשיתי לאחרים, נעשה עתה לבשתי, עמדי, מידה כנגד מידה. ושמעו כל החיות וכל הבהמות לאמור: נתפש השועל במצודת הדגים, והייתי אך לשחוק וללעג בעיניהם, תחת שעד עתה היה שמי מבורך ומהולל בפי כל. ותצר לו נפשו מאד ויאמר: באלהים, הצל אציל את חיי מאת הערומים והשוטים הללו ויהיה מה. ויפן אל הדג, אשר עליו היה רוכב, ויאמר אליו: הנה כבר ברשותכם אני, ועתה הגד נא לעבדך, מה המעשה, אשר אתם עושים עמדי היום? ומה המחשבה אשר חשבתם על־אודותי? כי הן לא תאמין בעצמך בדברים אשר אמרת, לויתן יצור שדי לעולם יחיה, ואני בודאי לא אמלוך במקומו.
ויאמר הדג אל השועל: לא אענך עוד בשקר ובתרמית, והן לא זה דרכּנו וכנים אנחנו. דע לך, כי אמנם לא חלה לויתן מלכּנו ולא דיברו אליו ולא שאו אותו, מי ישב על כסא מלכותו אחריו, וגם לא ציוה אותך לנגיד עלינו במקומו. הוא רק שמע את רוב חכמתך וערמתך ויתאַו לראותך, ולאכול אחר־כך מלבך, למען תגדל חכמתו; ועתה, אחרי אשר כבר תדע את כל האמת, חדל לדבר עמדי ושא את גורלך בעוז, כי לך לא נאה להתאבל. ויאמר השועל אל הדג: טוב דיברת, ואמנם גם זה לי לכבוד לבוא בבטן מלך כל הדגים ולהיות מוסיף בזה על חכמתו; ואני בודאי לא אקונן על מזלי, אדרבה, טוב לי להיות מאכל למלך גדול, מלהיות לוחם כל הימים עם אויבי פה. רק על דבר אחד אנחם, אשר לא ידעתי מראש, למה תקראני ולאיזה תכלית אתרחק ממושבי; ולוּ ידעתי את הדבר הזה, כי אז הרי לקחתי את לבי עמדי מהמקום אשר טמנתי אותו שם; והלא אך אותו יתאַו מלככך לאכול. וידברו הדגים בבהלה אליו: האמת אתה דובר? האין לבך עתה עמך? ויאמר השועל להם: למה אכחש מכם, כן מנהגנו אנחנו בני־השועל, אנו מניחים את לבנו במערתנו, כאשר נלך לצוד ציד או לטייל, ורק אם יש לנו צורך בו להימלך בדבר ולחשוב מחשבות, אז חוזרים אנו אל המקום, בו שמנו אותו, ונקח אוו ונשים אותו בקרבנו. ענו הדגים ואמרו לו: אם כן הדבר, הלא אך לשוא כל דרכנו עתה; ועתה עוץ נא עצה, מה נעשה עכשיו ואיך ניטיב את אשר הרענו לעשות? ויאמר השועל להם: אין עצה ואין תחבולה אחרת, כי אם אשר נחזור שוב לשפת הים ואקח את לבי עמדי ואחזור עמכם. והיה אם לא תשמעו בקולי ותוליכוני כך בלי לב, ובאתם אל אדונכם ויבקע את חזי ויראה, כי אין הלב עמדי, אגש ואומר לו: אל נא תאשים את עבדך, כך וכך דרכּנו, בני־השועל, וגם סיפרתי לצירך את הדבר וביקשתים לאמור, כי ישובו אמדי, למען אקח את לבבי בעדך, מלך המלכים, ולא אבו שמוע בקולי ויהתלו בך. ואז יניח ממני ויכעס עליכם ויאמר לכם: בני־מות אתם, על אשר בגדתם בי ובמלאכוּתי ולא עשיתם כאשר דיברתי אליכם. מיד אמרו הדגים: טובים דברי השועל, והוא אך טובתנו הוא דורש. וישובו עמו אל שפת הים וימהרו לשחות, למען אשר יגיעו בזמן קצר אל המטרה ויקח השועל את לבו וילכו עמו לדרכם.
המה אך באו אל שפת הים, וידלג השועל מעל גב הדג, ויקפוץ אל היבשה ויחל לרקוד מרוב שמחה, התגלגל בחול וקם שוב לרקד ולפזז. ויתמהו הדגים על הדבר הזה ויאמרו: שועל! שועל! הלא ידעת, למה באנו שוב לכאן; ואתה מהר נא וקח את לבבך עמך מן המקום, אשר שמתו שם, ונלכה יחד למחוז חפצנו, כי רבה האת אשר בילינו בדרך, ואבינו המלך ידאג לנו. ויתן השועל מלוא פיו בשחוק ויקרא להם: הוי שוטים ופתאים בני פתאים, איך האמנתם בדבר נפל כזה, כי הלוך תלך בריה אף שעל אחד ולב אין בקרבה? ואיך תאמרו אף רגע, כי אחרי אשר הצלתי את נפשי מכם בערמה, שוב אלך עמכם אל המקום, לא איויתי לי למושב מעולם? ויאמרו הדגים אליו: אם כן אך התל התלת בנו בדבר הלב, ולא דיברת את האמת באזנינו. ענה ואמר להם: אם במלאם־המות, מושל על הכל, שחקתי ואינצל ממנו, ואתם מה הנכם לי: ועתה קומו וברחו לנפשכם, ואם לא ואביא עליכם את רעי וחילי, ולא ישאר בכם אף עצם וסנפיר. מיד נפנו משם וחזרו ללויתן מלכם בבושת־פנים ויספרו לו את כל הדבר, אשר מצאָם עם השועל. ויקצוף עליהם האדיר הזה ותבער חמתו בו, ויאמר להם: הוי, חסרי־לב באמת, עליכם נאמר: משובת פתאים תהרגם, ויבלעם.
ולא הוסיף לויתן מן היום ההוא לשלוח צירים אחרי השועל אל היבשה. ונשארה ממלכת המים בלי צלמו ודמותו של הערוּם הזה; ומשכנוּ ונוהוּ אך בעולם היבשה. ואתם אל תאמרו: כל מה שיש ביבשה יש בים, והן השועל אינו שם ואף לא החולדה.
ב. הַכֶּלֶב וְהֶחָתוּל
ויהי כי נוצרו בימי הבריאה הכלב והחתול במשפחת החיות, וילכו וישתתפו איש את רעהו ויאמרו לצוד ציד ולחלק את השלל ביניהם, ויעבור עליהם יום אחד, ולא מצאו לאכול, עבר יום שני ולא מצאו וכן ביום שלישי. ויאמרו החברים: מה לנו חבורתנו יחד, ואנו רעבים ולא נמצא די מזון; הלא טוב לנו, כי ניפרד אחד מן השני, וילך האחד אל האדם וישב עמו, והשני יבקש לו מושב אחר. וישבעו שבועת אמונים, כי יחלקו מעתה את הארץ, והיה אם יימין זה ישמאיל השני, ולא יסיגו איש את גבול רעהו; וילך החתול אל בית האדם והכלב הלך לדרכו. ובבית האדם מצאו להם העכברים קִנם ויאכלו כל אשר לו ויהיו לו לפגע, ובבוא החתול, הנה קם להם אויב באחוזתם, ויך אותם ויעש בהם שמות. וירא האדם מה לו החתול לתועלת מיום בואו ואיך יצילו מחורשי סתר אלה, ויאמר: אך אלהים שלח אלי את מלאכו זה. ויקם ויפַנה לו מקום במיטב מלונו, מפתו אכל וממימיו שתה. וישב החתול בבית האדם וירא ימים טובים ושובע ויאמר: לכך נוצרתי להיות שומר למזונות האדם, ואת זה וזה אקבל בשכרי.
לא כן היה גורל הכלב רעהו. הוא הלך ועבר על מערת הזאב. והיום פנה לערוב ויאמר אל בעל־המלון: אם עליך טוב, אלין עמך הלילה. ויאמר הזאב אליו: אמנם טורף טרף אני, אבל הנני גם מפנה מקום לעובר־אורח, ועתה קום ולנת אצלי וקמת בבוקר ותלך, כי בעזבך סף מערתי, על אויבי תיחשב. וישכב הכלב בבית הזאב, וירא כי לא ימצא לו פה את אשר יבקש, ויקם וילך אל משכן הקוף ויקם זה ויגרשהו. בא לו אצל הכבש, ושוב פנה היום לערוב, ויגש אליו ויאמר: אם טוב עליך, אלין עמדך, ויאמר הכבש אליו: כיבדתני בדבריך ואצלי תשכב. ויהי בחצות הלילה, ונדדה שנת הכלב מעליו, כי עוד רעב הוא, וישמע צעדי החיות מסביב לדיר, ויאמר לכבש: רגלי אויבים אני שומע, ויחל לנבוח. אמרו הזאבים: ממלון כבש בא הקול, ויקפצו ויאכלו מיד את הכבש מכניס־האורח, ולא הותירו ממנו גם עצם. כה נדד הכלב ממלון למלון, ולא מצא מנוח. ויהי בראותו כי כלתה אליו הרעה, ויאמר לנפשו: אלך גם אני אל בית האדם, ואולי אמצא שם מנוח. וישא את רגליו וילך אל מושב האדם, ויגש אליו ויאמר: בי, אדוני, אשכב עמך בלילה הזה. ויאמר האדם: יהי כאשר דיברת. ויהי בלילה, ויאמר הכלב לאדם: קול צעדים אנכי שומע. מיד עמד האדם ויקח רומח בידו. וילווהו הכלב וירדוף אחרי החיות ויצוד לו מהן ציד. וירא האדם, כי מלווה נאמן הוא הכלב. ויאמר אליו: אם עליך טוב, דוּר עמדי ומפתי תאכל ואת מימי תשתה ותהיה לי ולביתי לשומר. ויאמר הכלב: זה אשר איויתי מאז, ויכרות ברית עם האדם.
ויהי בשמוע החתול את קול הכלב, ויצא לקראתו וידבר אליו קשות ויאמר: מי הביאך הלום? ויען הכלב ויאמר: אדם אדונך קראַני ואך במצוָתו בביתו אשב. וישמע האדם, כי מתוַכּחים המה איש את רעהו, ויגש ויאמר אליהם: אל נא, אחי, תריבו, הלא שניכם רצויים לי ואת אשר אעשה עם האחד, מנהגי יהיה גם עם השני. ויאמר החתול: רע־מעללים הוא הכלב, והן גם הפר את שבועתו לי. ויען הכלב: אמנם נשבעתי באמרי, כי לא אסיג את גבולו, אבל הן די והותר בבית אדוננו לשנינו, ולא חדל החתול מריב ויתקוטט תמיד את רעהו משכבר הימים. וירא הכלב, כי אין שלום בבית הזה, ויקם ויעזוב את מעון אדם וילך לו אל מעון שת, הבן השלישי לאדם, ויקבלהו ברצון, ויהי שומר לכל אשר לו. אבל אז גם אז, כאשר נפגש החתול עם הכלב ברחוב או בשדה, רב עמו והמר לו ולא יכול דבּרוּ לשלום. איבה כל כך חזקה לכלב נכנסה בלבו. ומעשה אבות סימן לבנים.
מאז יתקוטטו תמיד בני החתול ובני הכלב ואך ריב ומדון ביניהם.
ג. עוֹד מֵהַכְּלָבִים וְהַחֲתוּלִים
ויהי כאשר קם קין הבכור על הבל אחיו ויהרגהו נפש על לא חמס בכפו, נתקבצו בני הבל ויאמרו: אבינו מת ואנחנו נחשה ולא נגאל את הדם מידי הרוצח. ולבני הבל מקנה רב, צאן ובקר, עבדים ושפחות וגם עושר גודל בכסף ובזהב ובכל כלי מתכת האדמה. ויתאזרו בני המשפחות הללו למלחמה ותגבר יד בני קין העזים על בני הבל הנלהבים ויכו אותם עד חרמה ויכחידום מגוי עומד בפני עצמו וישבּו מהם רב שבי, נשאו את המלקוח והבּז לאהליהם והוליכו את מקניהם, גמליהם, צאנם ובקרם לגבולותיהם.
ויהי כי נחו מהמלחמה ומשפך־הדמים, עשו משתה גודל לכל שכניהם הקרובים. טבחו טבח וישחטו זבחים לרוב. ויבז בעיניהם לאכול גם את בני המעיים, מרוב בשר לפניהם, וישליכו אותם בחוצות חמרים חמרים. ויריחו הכלבים והחתולים ריח הפרש והקרבים וימהרו שיירות שיירות למקום משכּנות בני האדם, השתחוו להם ויאמרו להם: הננו לכם לעבדים, אך תרשו לנו ליהנות מן הפסולות שהשלכתם ברחובות והפקרתן אותן.
כה נכנעו בעלי־חיים אלה ברצון מראש; ויהי הדבר אחרי־כן לחוקה ולברית.
מִלְחֶמֶת אַחִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
קַיִן וָהֶבֶל
א
ויקח לו אדם אשה, עצם מעצמו ובשר מבשרו, ויקרא שמה חוה, כי היא היתה אם כל חי, ותלד לו שני בנים, שם האחד קין, והוא הבכור, ושם השני הבל. ויהי קין עובד אדמה; והוא הראשון בין חורשי האדמה. והבל אחיו רועה צאן, כובש חיות הבית, גוזז את צמרן ואוכל מחלבן. באו לחלק ביניהם את העולם, אחד לקח את ה“קרקעות” ואחד לקח את ה“מיטלטלין” והיו ניצים תמיד איש את רעהו, ולא היה שלום ביניהם.
ויהיו היום, ושניהם מביאים מנחה לה‘, ויבא קין מפסולת פרי האדמה, והיה כ“אריס רע, שהיה אוכל את הבּכּוּרוֹת ונותן למלך את הסייפות”; אבל הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן. וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו, ונתפייס לו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה ולא נתפייס לו. ויחר לקין מאד ויפלו פניו ויאמר: גם אלהים יחייץ בינינו. ויבקש לאחיו עלילות־דברים. ויהי בהיותם בשדה לבדם, ויחל לריב את הבל אחיו, ויך אותו הכּה ופצוֹע ויעש בו חבּוּרות חבּוּרות, עד שהגיע לצוארו ויהרגהו נפש. ויפול לבו עליו ויעמוד משומם לרגלי אחיו המתבוסס בדמו. והנה קול ה' קורא לו בעוז: מה עשית להבל אחיך, ודמו צועק אלי מן האדמה? ויקלל אותו קללה ניצחת, כי נע ונד יהיה בארץ ולא תוסף האדמה לתת כוחה לו, וישם לו אות במצחו. וירא קין, כי כלתה אליו הרעה, ויפול על פניו ויאמר: גדול עווני מנשוא ולא תדע נפשי שָלֵו כל הימים. וישא קולו ויבך.
ב
ותלד חוה לאדם אישה את קין. והנה דמותו "לא היתה מן התחתונים, אלא מן העליונים, ותאמר: קניתי איש את ה', ולא ידעה, כי אך אליו יתיחסו כל דורות הרשעים. ואחריו ילדה את הבל אחיו, והוא נער רך, רועה־צאן. וקין עובד את האדמה; זה נפנה למלאכתו וזה נפנה למלאכתו, ועוֹינים הם איש את אחיו. וירא אדם את דרכי הנערים ויאמר להם: הלא ידעתם, כי אֵל אחד בּראָנו, והוא גם עושה השמים והארץ, הלא תלה ברקיע את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים, לכו ועבדו אותו והביאו לו מנחה משלכם. וימהר הבל ויביא מבּכוֹרוֹת צאנו ומחלבי כבשים, שלא נגזז צמרם, וקין הביא קליות זרע פשתן. ונרצתה מנחת הבל ומנחת קין לא נרצתה; ותיכנס קנאה בלבו של קין על אחיו בדבר הזה וישטמהו מאד. ויהי בהיותם בשדה, ויארוב לו ויקח אבן ויטבּעה במצח אחיו, ויפול הבל שדוד לרגליו.
וירא קין את אשר עשה ויך אותו לבו. הוא לא ידע כי עין ה' צופיה מטה, ויחפור חור בעפר ויטמן שם את גו אחיו המת. והנה קול ה' אליו: אֵי הבל אחיך? אותו הרגת נפש וגם קנינו בעולם תאמר לירוש? גם חלקו גם חלקך לך לא יהיה. נע ונד תהיה בארץ כל ימיך, ולא תמצא מנוח במרי לבך. ועדיין הוא נד! –
ג
ויהי בעת שכוֹן אדם ואשתו מקדם לגן עדן, ויוָלדו להם שני בנים; ותקרא חוה אשתו את שם הראשון קין, לאמור: קניתי איש מעם ה‘, ואת שם השני קראה הבל, כי אמרה, בהבל באנו ובהבל נצא. ויגדלו הנערים ויתן להם אדם אביהם אחוזה ונחלה; ויהי קין עובד אדמה, והבל אחיו רועה צאן. זה פונה לכאן וזה פונה לכאן, ואין איש נכנס בגבול רעהו. ויהי בבוא האביב וחיים נראו בארץ ויקריבו הנערים קרבן מנחה לה’. ויבא קין מפרי האדמה אשר אתו, והבל הביא מבּכוֹרות צאנו ומחלביהן, ויניחו שניהם את המנחות על הסלע; ותרד אש מן השמים ותאכל את מנחת הבל ועלה ריח ניחוח לה', ומנחת קין לא אוּכלה. ויחר לקין וישמור את הדבר בלבו.
ויהי היום ויצאו קין והבל השדה לעשות את מלאכתם, הראשון חורש את אדמתו והשני רועה את צאנו. ויעבור צאן הבל על מקום החרישה, אשר חרש קין; ויחר לקין ויקם ויאמר: מה לי ולך, כי באת אתה וצאנך לרעות בחלקי? והבל קרא גם הוא: למה אתה אוכל פרי צאני ויגיעי? ועתה הסר מעליך את צמר צאני, ואני אצא מארצך, או אעוף בשמים אם אוכל. ויאמר קין אל הבל אחיו: רב לך להעיז פניך נגד אחיך הבכור, הלא לו גם הרגתי אותך היום, מי זה ידרוש את דמך מידי? ויאמר הבל: האֵל, אשר עשה אותנו, הוא ינקום את נקמתי מאתך ויחר לקין על דבריו, ויקח את כלי־המחרשה אשר בידו ויך בו את הבל וישָפך דמו לארץ. וידע ה' את אשר עשה קין לאחיו ויקרא לו: אי הבל אחיך? ויכחש לו קין ויאמר: השומר אחי אנכי? ויאמר ה': ידעתי את אשר עשית להמית את אחיך חינם, ועוד תעיז לאמור לא ידעתי. ועתה ארור אתה מן האדמה, אשר פצתה את פיה לקחת דם אחיך מידך. ויקלל אותו להיות נע ונד בארץ ולשאת את עוונו עד עולם.
ד
ויהי אחרי אשר חטא אדם הראשון ואחרי אשר גרוש גירש אותו ה' אלהים מגן־עדן, וישכּן מקדם לגן את הכרובים ואת להט החרב במתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, – הולידה לו חוה אשתו, שגם ידה היתה במעל, שני בנים. שם האחד קין, והוא בא מצד שמאל, ושם השני הבל, והוא בא מצד ימין. ויגדלו הנערים ויפּרדו איש לדרכו ולאָרחו. – האחד חשב לעתידות העולם ויאמר, כי הכל ברחמים נברא, כי יש דין ודיין וצופה מעל, ויש שכר ופרעון לטוב ולרע, לחסד ולעוול. והשני אמר, אין העולם נברא ברחמים, אין עין צופיה ממעל, אין דין ואין דיין ואין שכר ופרעון לכל טוב ורע. ויריבו יחד על־אודות הדבר הזה ולא יכלו לדבּר איש את אחיו לשלום. – ויהי היום ויבא הבל ליוצרו קרבן מנחה ממיטב יגיעו; וקין הביא גם הוא מנחה כאחיו, ולא שעה ה' אליו ולא אבה לאכול את לחמו, ויחר לו, וארוב לאחיו בשדה ויקם עליו ויהרגהו. ויקצוף ה' על המרצח את אחיו, ויקח ממנו את הבכורה ויתנה לשֵׁת אחיו, אשר נולד לאביו אחרי־כן, ואת קין שלח מלפניו להיות נע ונד בארץ כל הימים.
עוֹד מֵאַגָּדֹות קַיִן
א
בני ארבעים שנה היו האחים קין והבל בריבן וכוחם אתם. ויבא קין בימים ההם את קרבנו מפרי האדמה, מן “מוֹתר מאכלו”, וזרע פשתן היה. והבל הביא גם הוא את קרבנו, אבל הוא הביא מבכורות צאנו ומחלביהן. כה נפרדו יחד במעשיהם; ולפיכך נאסר בתורת האלהים צמר ופשתים יחדיו. אמר האֵל: אינו דין, שתתערב מנחת החוטא עם מנחת הזכּאי לעולם. נתקנא קין בהבל על הדבר הזה, ויבקש לו עלילת־דברים. ויאמר קין אל הבל אחיו: בוא ונחלק בינינו את העולם, ואני בכור בנחלה ואטול פי שנַים בחלקי. אמר לו הבל לקין אחיו: אפשר שלך שנַים, ולי רק אחד? אמר לו קין להבל: אם כן, אני נוטל חלק יתר על חלקי – אותו מקום, שנתקבל בו קרבנך, ויהיה לי לאלהים. אמר לו הבל לקין: לא תטול גם זה. ועל אותו דבר נפלה קטטה ביניהם והתגלע הריב.
אחרים אומרים: לא כך היה המעשה, כי אם אמר קין להבל אחיו: בּוא ונחלק בינינו את העולם. אמר לו הבל: הן. ויעשו כן ויחלוקו. נטל הבל את צאן העולם לאחוזתו, וקין לקח את כל האדמה לעבדה ותפול בחלקו. והתנו ביניהם שני האחים, שלא יהא לזה על זה כלום, ושאיש איש ילך באשר לו. וכשנטל הבל את הצאן, התחיל לרעות על אדמת קין; וקין רודף אחריו מהר לבקעה ומבקעה להר. עד שנתאחזו זה בזה, וניצח הבל את קין, שהיה גיבור ממנו, ונפל תחתיו. וכשראה קין כך, כי נכשל, התחיל צוֹוח אל אחיו לאמור: הבל אחי, אל תעשה בי רעה, כי הלא אך עצמך ובשרך אני. וריחם עליו הבל אחיו והניחהו; ועמד עליו קין ברשעתו והרגו, וישלם לו רעה תחת טובה.
והאיך הרגו? עשה בו קין בהבל פציעות פציעות, חבּורות חבּורות בידיו וברגליו ובכל אבריו, כי לא היה יודע מהיכן הנשמה יוצאת. ויהי בהגיע לצוארו, ויך בו באבן חדה ושחט את הסימנים; נפחה רוחו של הבל ומת, ויפול לארץ מתגולל בדמו.
כיון שהרגוֹ קין להבל, אמר לנפשו, אברח מפני אבי ואמי, שאין מבקשים את דמו אלא ממני, שאין אחר בעולם להרגו, אלא אני. מיד נגלה עליו הקדוש־ברוך־הוא ואמר לו לקין: מפני אבותיך אתה יכול לברוח, אבל מפנַי אין אתה יכול לברוח; אם יסָתר איש במסתרים ואני לא אראנו? אמר לו: וי לו להבל, שריחם עליך ולא הרגך, כשנפלת תחתיו ובידו היה לעשות בו כחפצו; ואתה קמת עליו והרגת אותו ושפכת את דמו לארץ.
העיז קין ואמר לו להקדוש־ברוך־הוא: ריבונו של עולם! לא ידעתי ולא ראיתי הרוג מימי; וכי הייתי יודע, שאני מכה את אחי באבן, והוא מת על ידי זה. השיבו הקדוש־ברוך־הוא: מה לך, נלוז! ארור אתה מן האדמה, שקיבלה את דמי אחיך מידך, לא תוסף תת כוחה לך. ותילָקה הארץ, ויצא קין מלפני ה'.
וכשיצא קין – הלוך בארץ, כל מקום שהיה הולך, היתה האדמה מזדעזעת מתחתיו, והיו חיות ובאמות־שֹדי מזדעזעות ואומרות: מי הוא זה? ואומרות זו לזו: זה קין, שהרג את הבל אחיו, וגזר עליו האלהים, שנע ונד יהיה בארץ. והן אומרות: נלך אצל קין ונאכלנו, בגלל אשר שלח ידו באחיו לרצחו נפש; והיו מתכּנסות ובאות אצלו בשינים חורקות, ותקיפנה אותו מכל עבר לכלותו נפש. באותה שעה זלגו עיניו של קין דמעות ואמר לאֵל הרוחות: אנה אלך מרוחך ה'? ואנה מפּניך אברח? –
מיד ויאמר ה‘: כל הורג את קין, אם איש או חיה, שבעתים יוּקם. ותיראנה החיות והבהמות את דבר ה’, ותלכנה איש לדרכו ותעזובנה אותו.
ב
בשעה שהרג קין את הבל אחיו בחמתו, היה גוף המת מושלך על פני האדמה, ולא ידע קין מה לעשות בו וישב מַשמים. זימן לו הקדוש־ברוך־הוא שני עופות טהורים, והרג אחד מהם את חברו, ויחפור ההורג חור בארץ וקבר את המת ויכסהו באדמה. וירא קין את הדבר הזה, אשר עשה העוף, וילמד ממנו לעשות גם הוא כן. ויחפור בידיו קבר בארץ, ויקם ויקבור בו את גופו של הבל ויכסהו גם הוא ברגבי האדמה; ולפיכך זכו העופות, שיכוסה דמם אחרי שחיטתם במצוַת האל.
אחרים מסַפרים: הכלב, שהיה משמר צאנו של הבל ושירת אותו באמונה, הוא היה גם שומר את גוית אדוניו המת מפני חית השדה ועוף השמים, שלא יאכלוהו. והיה עומד עליו. ואדם וחוה, ששמעו כי מת בנם, יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות לבנם המומת, שלא היו נוהגים בקבורה עד היום, ולא מת עוד בן־אדם בעולם. ויבוא עורב, שמת לו חברו ביום ההוא, ויחפור חור באדמה, ויקח את אחיו ויטמנוֹ לעיניהם ויכסהו בעפר. אמר אדם לחוה עזרתו ואשת־בריתו, כעורב הזה אני עושה לבני. מיד חפר גם הוא קבר בארץ, כמעשה העורב, ויקח את גופו של הבל וישימהו בו ויטמנוֹ, כדרך שאנו עושים במתינו היום.
ושילם האלהים שכר טוב לעורבים, אשר הביאו גאולת הקבורה לבן־אדם וישמור להם חסדו עד היום.
ג
ארבע משפחות עתידות היו לצאת מהבל, לולי הרגו קין, והיו כתובות על ספר תולדות אדם, וקין ביטלן מן העולם, כי הכחיד אותן; לכן פתחה הארץ את פיה ותבלע באחרית הימים גם ארבע משפחות של קין, וכאשר עשה, כן ישולם לו!
אומרים, קין היה מלאך־המות מאה ושלושים שנה, והוא נע ונד בקללה, לא ינוח לו כל הימים. ויהי היום, ולמך בן בנו היה יוצא לצוד ציד, וסומא היה וכבדו עיניו מראות. והיה תובל־קין בנו אוחזו בידיו ומנהיגו. וכשהיה תובל רואה חיה בשדה, היה אומר לאביו: הנה חיה לפנינו, ולמך מותח בקשתו וקולע אל המטרה, ולא יחטיא. בא לנגדם קין המקולל וקרן במצחו. ויחשבהו תובל מרחוק לחיה. אמר לאביו: הרי חיה באה לקראתנו; מתח למך את הקשת כנגדו, ויבואו החצים בגוית קין ויפול ארצה וימת. וילכו למך ותובל בנו לראות את החיה, אשר הרגו, ויראו והנה קין זקנם מתגולל בדמו, ויחר ללמך מאד, בעשותו את הדבר הזה, ויך כף אל כף ויספוק את בנו בכפיו וימיתהו. נשארו שלושתם במקום אחד, קין הרוג, ותוּבל הרוג ולמך סוּמא. באותה שעה פתחה הארץ את פיה ובלעה ארבע משפחות קין, ונעשה למך מלאך־המות לו.
וישלם ה' לקין רעה כרעתו אשר עשה להבל אחיו.
שׁוּב מֵאַגָּדוֹת קַיִן
א: תּוֹכַחַת חַיָּה
ויהי אחרי קום קין על הבל אחיו ויהרגהו נפש, וגלה בעוונו, אמר אדם: לא אוסיף לדעת את חוה ולא אוליד בנים, להוסיף יגון על יגוני. נגלה אליו מלאך מן השמים ואמר לו: אדם, אדם, לא כמחשבותיך מחשבות אלהים, קרב אל האשה אשר נועד לך ביום היבראך, בן יוּלד לך והוא ינחמך מעצבונך, גויים ממנו יצאו ועמים רבים ממנו יפּרדו, ויתברכו בו כל יושבי הארץ. אך הישמר, שבני שת לא יתערבו בבני קין ולא יבוא האופל בגבול האור וישחית גם אותו.
נוסח אחר: וידע אדם את חוה אשתו ותהר ותלד לו שני בנים, את קין ואת הבל. הראשון בא מעומק החושך, והשני טוב־לב היה. ויהי בלילה ותרדמה נפלה על חוה ותרא והנה קין שותה דמו של הבל אחיו, ותיקץ משנתה ותיפּעם רוּחה ותסַפּר לאדם את המראה ויחרד גם הוא. ויקומו וילכו אל מקום מגורי בניהם וימצאו את הבל מתבוסס בדמו, ויספקו כף אל כף ויבכו ויתאבלו על המת.
ויהי כתום ימי האבל וינחם אדם ויבוא אל אשתו ויפקוד ה' את רחמה ותהר ותלד בן שלישי לאישה. ויהללו את ה' ויקראו את שם הבן הנולד שת. ויגדל שת וישכיל וייטב דרכו ויהי משׂושׂ הוריו. פעם יצאה חוה אל השדה ותרא והנה שת בנה נלחם עם חיה רעה, שפערה פיה לבלעהו. גערה חוה בחיה ותקרא: האם לא תתעצבי לנגוע במי שנברא בצלם? השיבה החיה ואמרה לחוה: לא אנו אשמים בדבר, כי נהפך לבּנוּ לרעה על האדם – אַת הסיבות בכל אלה! תמימים היינו במעשינו ואך שלום בינינו ובין כל החי; אבל מיום שחטאת ואכלת מעץ־הדעת, נטע אחר נטוע בתוכנו וקוראים אנו לריב את כל מי שנפגש אתנו. ותדוֹם חוה ולא ידעה מה לעשות.
ב: הַנָּזִיר
ותהר חוה ותלד בעצב את קין ואת אחותו קנאה ותוסף ללדת את הבל ואת אחותו אמא. אחרי מות הבל ילדה חוה את שֵת המנחם ואת אחותו אסתרא. ויירש שת את חסדי הבל אחיו ויהי לרועה־צאן ואדם שמח בו ויאהב אותו מאד. ויהי היום ושת וחוה אמו בחדר, אמר שת אליה: הגידי־נא לי, אמי, מה טיב החטא שחטאתם לאשר ברא אותנו ואדע. אמרה חוה אל בנה: גרמת לי צער בהזכירך אותי דברים מקדם, אבל הלא אמך אני ולא אמנע ממך דבר. אני ואביך טיילנו בגן־העדן, שקט ושלוה היה במלוא העולם, ויבוא הנחש הארור וישיאני לאכול מעץ הדעת אשר בתוך הגן ולעבור על מצות נוטעו. עוד הפרי בפי ובפי אביך והנה נגלה אלינו אדון־הכל ויקלל אותנו קללה נמרצה, מאז תועים אנו ולא נדע מנוח. כיון ששמע שת את דבר החטא, התפלץ לבו וידר נדר ויאמר: חי אבי ואמי וחי הבורא, אם כל הימים אשר אחיה אגע בפרי־עץ ואם יבוא כל גרעין אל פי. וישמור שת את נדרו וינזר מכל תענוג.
ג: שָׂפָה אַחַת
שבע שנים, שנות שמיטה שלמה, היו אדם וחוה אשתו בגן־העדן ועמהם יושבים כל חיה ועוף, ויהיו שפה אחת ודברים אחדים לאדם ולחיה. כי ידבּר אדם, מתאספים החיות והעופות ומקשיבים אל אמריו; וכי תשיח חית השדה ותספר מימי עלומיה, יכרעו אדם וחוה ויאזינו לדברי החיה. ברית לכולם יחד, אין הבדל בין הולך על־שתים ובין הולך על־ארבע. ויהי כאשר חטא האדם, כי הסיתו הנחש לעבור אל מצוַת אלהים, ויגורש מהגן וילך לבקש לו בקעה לשבתו, פגשהו אריה, שאל אותו אדם: האם לא תדע מקום מרעה ובו מעיינות מים? – הביט בו האריה ולא הבין דברו. הלך הלאה והנה שור לקראתו. אמר לו אדם: אין לי נחלה ומושב, אולי יודע אתה איה מקום אָלין בו? שחק השור, כי לא ידע עוד שפת האדם. ניסה אדם לדבּר עם הסוס, עם החמור, עם העז והכלב – וכולם לא ענו לו על שאלתו. ראה אדם, כי ניטל מהם הדיבר בעוונו, ויך לבו אותו ויאמר: רֵעים אהובים היו לי, ועתה רחקו ממני.
ד: בְּמִדָּה
באבן הרג קין את הבל ויפוצץ בה את מוחו. ויצא מעם ה' מוכיחו והיה נע ונד בארץ ימים רבים. ויהי ככלות שנת היובל, בנה לו קין בית ויאמר לנוח מעמלו, ותפול אבן על ראשו ותפוצץ את מוחו. מאז היה לחוק בין בני־אדם; בדבר אשר ימית אדם את חברו ימיתו גם אותו – אם בחרב הזדיין הרוצח, יחתכו גם את ראשו בסַיף; אם במים הטביעוֹ, ישליכו גם אותו לבאר עמוקה; ואם באבן המיתנו, ירגמו אותו כל העם אבן – מידה כנגד מידה וסאה בסאה.
קַיִן, הֶבֶל וּמֹשֶׁה
א: הָרִיבָה
“גן נעול אחותי כלה”.
ירד סמאל השר הגדול משמים ארצה, ולו שתים־עשרה כנפים, שש יתר על אֶחיו. וירא את האשה נולדה בצלם ובדמות ויתחבר אליה ותהר ותלד בן ותאוֹמה עמו. ותוסף חוה ללדת, וגם עם בנה השני נולדה תאוֹמתו ובת־זוגו עמו. והנערה יפה עד־מאד, אין בכל הבריות מָשלה. אמר קין: אני בכורו של עולם וגם הנחש, מלך־החיות, דודי הוא: לי המשפט גם על אשת אחי. אחר לו הבל: אל תפרוץ גדר ואל תיכנס לכרמי. אמר קין: כוהן אני ולי התרומה. אמר הבל: אף אני בכור לאבי. מיד תפש קין את הנערה בבלוריתה ויעל עמה על הר גבוה ונישא. אמרו המאורות: כוכב חדש בוקע מן האדמה! ונתקנאו בבן־סמאל. –
אחרים אומרים: קין והבל שניהם תאומים היו; ובצאתם לאורו של עולם, נערה יעלת־חן כרוכה היתה בעקבו של כל אחד ואחד. ויתרוצצו האחים ביום היוָלדם וידלגו איש על רעהו. הראשון אמר: שלך שלי הוא; והשני אמר: שלך, שלך ושלי, שלי. אמרו אדם וחוה: אך אח את אחותו יקח, ויקוּים; עולם בחסד יבּנה. עמד קין ומרד בהוריו ויגרש את אחיו, נשא את תאומתו של אחיו על גפיו וידא עמה על כנפי רוח. והנה קול ברמה נשמע: רד מטה והשב את האַילה לבעליה! נבוך היה קין לרגע ואמר: אל הנערה הזאת תשוקתי, על־כן החזקתי בה; אבל אלה מרחוק יחייצו בין לב ללב ויכרו בור לחטאת. אמרה אליו תשוקתו: אלך ואבוא אני לפני מלכו של עולם ואריב את ריבך. אמר אדון האדונים: הניחו לה, תהיה לאשר יעדה, נצחתני.
והבל הלך ובכה, הלך ובכה וירד דומה ביגון נפשו.
ב: הָאֲחָיוֹת
מתחלף העולם משמיטה לשמיטה, מלאכי־מעל מימי השמיטה האחת נעשים בשמיטה השנית הכרוכה בה לבני־אדם; ממועד השמיטה החולפת יורדים בשמיטה הבאה למדרגת בהמות. המאור הגדול הולך ומצטמצם והיה למאור קטן והבוקר מתכּסה בצעיף הערב. בתפילת האדם והחי העָבר ידבר מתוך ההווה, הגעגועים לימי קדם יכו גלים, הנפש הומיה ועוקרת כל גדר וחיץ. הבו לה כוס לשתות מחלל־האפס; השיבו לה ימי־נעוריה!
צאן־אדם כאלה היה הבל רועה, בעת רוחו התהלכה עלי אדמות, ואלה וכאלה רעה גם משה במדבר. מניצוצות הקדושה, שנתערבו בשורש הרע של קין, נשתלשלה נשמת יתרו; ומשה אבי־הרועים היה השלמת הבל – שניהם היו תוספות הבריאה. הלא כה נאמר: ותוֹסף ללדת. עם קין נולדה תאומה אחת, ועם הבל נולדו שתי תאומות, הלא הן בתיה וצפורה; הראשונה נולדה להיות בת־מלכים, והשנית היתה באחרית הימים בת־כוהן. וירא קין, כי פי־שנים לאחיו ומעטה נחלתו, ויקם ויפוצץ באבן את ראש בן־גילו. ויבואו ימי חושך ואופל.
ויהי כי נולד יתרו ונפקחו עיניו להכיר את שרשיו, אמר: אתקן עתה את אשר עויתי אז. ויתן למשה את צפורה תאומתו לאשה, ונתחדש שוב האור, ובתיה גם היא נכנסה בחייה לגן־עדן ותאמר: לא אצור את אחותי.
ג: טוֹב הַנִּסָּיוֹן
ויאמר ה' אל משה: הנה מקום אתי וניצבת על הצור. אמר משה לאלהים: ריבון העולמים! הגד לי, מי אני ומה אני? ענהו אלהים לאמור: הבל בן־אדם הראשון אתה ומקדם יצרתיך. אמר משה: שופט רמים! מה עשיתי ומה עוול היה בכפי אז, כי נתתני להיאסף בידי אחי? אמר לו אלהים: בשמיטה עוד קודמת לזו לא באת לידי נסיון, אך בתום הלכת ככל יצורי אז, ולא ידעת להבדיל בין היצירה ובין יוצרה. אמר משה: אם פניך ילכו אתנו, גם אנו אך לפנינו נביט; ואם תסיר את כפך ונחזה אחור, היום יהפך ללילה ונמקו חיינו. – אמר אלהים: עד־פה הורשית ואל תהרהר אחרי מידותי. נמלך משה ואמר: ריבון כל המעשים ואב הדעות, הָבֵא כל בריה לידי נסיון. ויקוד ארצה וילט פניו.
עולים ויורדים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מִסִּפּוּרֵי חֲנוֹךְ
א
ויאריך אדם ימים מאד ויחי תשע מאות שנה ושלושים שנה וירא בנים ובני בנים, דור אחרי דור, וימסור להם אשר ציוָהו האל וימת. וימלוך בנו אחריו, שנעשה לדמותו ולצלמו ויקרא שמו שת. ושת הוליד את אנוש, אנוש היה אבי קינן, וקינן אבי מהללאל, ויפרצו בני־אדם לרוב. ובן מהללאל יֶרֶד; ואז כבר רבה היתה רעת בני־האדם ויתנו את עיניהם בחמודי תבל, וכל יצר מחשבות לבם רק רע כל היום.
ויאמר מלך עליון, אדון כל הארץ, לשלוח להם לבני־אדם מושיע ונביא להשיב לבם, ויוָלד לירד בן, ותרא אמו בלדתו כי טוב הוא ותקרא שמו חנוך. ויגדל הנער ויחכּם ויתהלך את אלהים, ורוחו חוקר ודורש לתכונות עולם ותדבק נפשו במוסר והשכל. ויתהלך בדד במדבר ימים רבים וינזר מהבלי החיים ויתקדש.
ויהי היום, והוא עומד במערה, והנה מלאך ה' קורא אליו: חנוך, חנוך! ויאמר: הנני, ויאמר אליו המלאך: רב לך שבת פה, צופה נתתיך וקמת והלכת למושב בני־אדם והוכחת אותם ויסרתם בשבט פיך והוריתם את דרכי ה‘. ויתאזר חנוך ויקם וילך אל מדינת האדם ויטיף להם מוסר שדי; ויהפוך את לבבם לטוב, ויהי לנשיא אלהים על כל משפחות האדמה, ויהי עושה משפט וצדקה וחוקק חוקים ישרים, וה’ עמו בכל אשר יורה ויעשה.
ויהי בהיותו בן שלוש מאות שנה וחמש וששים שנה, ורוח נשאו מעלה מעלה, ויאמר ה' לקחתו אליו, להיות מושבו במרומים עדי עד. וישלח אחריו רכב אש וסוסי אש, ויבואו ויעמדו לפני פתח ביתו, וידע חנוך, כי המלך קורא לו, ויקבץ את תלמידיו וכל מתי סודו ויאמר להם: הנה אני הולך לשמי־מרום, ואתם זכרו את הדברים, אשר ציויתי אתכם ואת התורות אשר לימדתיכם; ואם תשכחו את העדוּת אשר ציויתיכם וזניתם אחרי לבבכם, כי אז יפקוד ה' עליכם ויענוש אתכם על אחת שבע. ויפלו על פניהם, ויאמרו: את ה' נעבוד, ושמך יהיה חרוּת על לבנו עד עולם. ויקם וישב על הסוס ויפרוש את כפיו לברך את העם. וההמון נאסף מכל אפסים, ורבים מתאמצים ללכת אתו, ויאמרו: אך המות יפריד בינינו!
ויראו מראות אלהים ברקיע, ויתרומם הרכב את רוכבו ויעלו בסערה השמימה, וחנוך איננו, ויקרעו כל העם את בגדיהם ויצעקו: אבינו, אבינו, אַייך? ויתאבלו עליו ימים רבים.
ב
וירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם היה זקן ושׂבע־ימים ויולד בהיותו בן מאה שנה ושתים וששים שנה בן, ויקרא שמו חנוך, וחנכנו לעבודת ה' ולמעשה הטוב; ויתהלך חנוך את האלהים יתר מבני דורו ויתקדש מאד ויבקש משכּנו בין ההרים. וירא ה', כי גדול האיש, ושאין בני־העולם זכאים לשאת את טהרתו, ויקחהו אליו וישימהו ל“ספרא רבא” על כל דרי מעלה. הלא הוא האיש, שנכנס בחייו לגן־עדן, שם ישכון לבטח ויעבוד את רבו בכל מלאכת ספרי הזכרונות לדרי מטה באמונה.
ג
ויהי כאשר ברא אלהים את הארץ, לשבת בה, כיסו פניה אבנים ורגבים וכל עובר ודורך בה מיד נכשל ושבר רגלו. מה עשה חנוך הצדיק? היה מַשכּים בכל יום לסַקל את צורי־המכשול. נושא אותם על כתפו ושׂם אותם בצד והיה סולל את הדרכים והארחות. אמר אלהים: זה צדיק גמור הוא, אקחנו אלי, פן יחמץ ולא ייטיב לעשות.
חֲנוֹךְ
א
וירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש, שבימיו הוחל לקרוא בשם ה', לקח לו לאשה את ברכה בת רצוצאל בת אחות אביו בשבוע הרביעי ליובל הגדול, ותלד לו בן ויקראו את שמו חנוך, לאמור: חניך־האלהים. ויחכּם הנער ויגדל וירבה תבונה ודעת יתר על אחיו. הוא היה הראשון בבני־אדם, אשר למד את חכמת הכתב, ויפץ את החכמה ואת ההשכלה באותות השמים ובכל מזימה. הוא ראה וידע את אשר יבוא בעולם ואת אשר יקרה את בני תבל ויושביה, עד יום המשפט לכל בני תמותה, ויחרות הכל בספר בחרט שדי, וישם אותו לעדות על הארץ ולדורותיה, לאמור: והיה כי נושנתם ותעיתם מני דרך, וראיתם בכלב ובמכתב הזה ותיפּקחנה עיניכם וייטב לכם.
וירא צור־עליון כי גדול האיש, ועוד מעט ויהיה כאלהים לדעת טוב ורע, ויקחהו ממושב בני־אדם לשבת את מלאכי מעלה, ויושיבהו בשורה ראשונה בגן־עדן לכבוד ולתפארת.
ב
וחנוך לא חדל לסובב בעליונים ובתחתונים אל כל מקום אשר ישאהו רוחו. ויבוא במהלכו אל מערב העולם, וירא שם הר גדול וגבוה של סלע קשה וסביבו כרים רחבים, כי שם תיאָספנה כל נפשות בני־אדם לחכות ליום המשפט, עד תצא כאור צדקתם. וישבּח את אדון השבח. משם הרחיק ללכת ויבוא אל מקום שני במערב העולם, וירא והנה אש גדולה מאד בוערת, מתנועעת בלי הרף וסובבת במהירות רבה, והכל ממעל ומתחת מתאדם ומזהיר, עד לבלי שיעור ועד לבלי אומר. ותכהינה עיניו מראות, הלא שם המקום אשר ממנו נמשכת אש לכל מאורות השמים.
והנה לפניו שבעה הרים יפים עד למאד. שלושה ממזרח קשורים זה בזה וכן גם שלושה ממערב, וההר השביעי לבדו הוא, נדמה לכסא רם ונישא, ובשיפולו עצי פרי נותנים ריח עד למרחוק; וביניהם עץ אחד גדול מאֶחיו, נחמד למראה, פריוֹ כאשכּלות התמר, לא הריח כריח זה מימיו, וירחב לבו למראהו ויאמר: מה טוב עץ כזה למאכל ומי יזכה לו? ויען אותו מלאך אחד: כל בשר לא יוכל לגעת בעץ הזה, עדי יבוא יום המשפט הגדול, שבו יכופרו כל העוונות והפשעים ויהיו אך צדיקים וענוים בארץ.
משם בא אל לב הארץ, וירא מקום מבורך ודשן, עציו רעננים, על גבולו הרים גבוהים; וביניהם גיאָיות עמוקים ויבשים, אין שם כל צמח, ויאמר: זה לטובים וזה לרעים. משם בא קדמה מזרחה, בין הרי המדבר, ושם רק מישור לבד; ומשם בא אל גן הצדק. מה רבות המראות אשר ראה שם!
מֵחֶזְיוֹנוֹת חֲנוֹךְ
א
ויסתתר חנוך, נבדל מכל בני־אדם והמונם וילך וישב על מי דן מהעֵבר המערבי של הר חרמון. ויהי בהתעצמו בבינה ובהשגת האל, נפלה עליו תרדמה ויישן, ויבוא רוח ויאחז אותו בציצת ראשו וישאהו מעלה. עבים קראוהו, וברקים דחפוהו ויבוא אל ממלכת השמים; ויקרב אל חומת אבני בדולח ולשון אש תסובבנו; מצא שער פתוח ונכנס, ויבוא אל אולם גדול, וגם הוא קירותיו בדולח, ורצפתו בדולח, בכיפתו כיען מרוצת כוכבים, וביניהם כרובי אש, ותיפּעם רוחו למראה ההוא.
ומן האולם הזה בא אל אולם שני; וגדול הבית הזה מן הראשון ונעלה עליו בפאֵרו וביפיו, כל דלתותיו אש ורצפתו אש וגם כיפתו בוערת באש. ממעל נפתח עוד שער, וירא כסא רם, סביבו אור השמש, ומתחת הכסא נמשכים נהרי אש בוערים; ועל הכסא יושב הדוּר רב־השבח, מעילו יאיר מבּרק השמש, מלאכים עומדים מימין ומשמאל, קבל כרובים ולפידי־אש בוערים; והאדון קורא ואומר: קרב הנה, חנוך בני! ואל דבר קדשו חרד, ויפול על פניו למראה אלהים וייקץ, והנה קרן עור פניו.
ב
ויהי כאשר יסף חנוך לדאות על כנפי רוח, ויבוא אל מקום אחד וירא שם כעין להבות־אש, ודמות להן וצורה להן. משם בא אל מקום סוּפה גבוה וענקי; ראשו מגיע השמימה, וירא שם קשתות־אש וחרבות־אש. משם בא אל נחל־אש ואשוֹ נוזלת כמים ושוטפת אל ים הגודל. וירא את כל הנחלים הגדולים ואת החושך ואת מפלשי עבי־החורף, את פיות כל הנהרות ועומק התהום.
ויפן וירא את פינות הארץ, את אוצרות הרוחות ואת ארבע הרוחות הנושאות את הארץ והנושאות את העבים; וירא גם את מוסדות השמים ממעל ואת נתיבות המלאכים. וילך חנוך אל דרום, והוא בוער יומם וליל, ושמה שבעה הרי אבני־יקר, שלושה מעֵבר מזה ושלושה מעֵבר מזה ואחד באמצע. שלושה ההרים אשר מימין, האחד הוא מאבני תרשיש, השני ממרגליות, והשלישי מאבנים טובות. השלושה אשר משמאל כולם מאבני אודם. וזה אשר באמצע ראשו מגיע עד לשמי־השמים, הוא כולו מאבני פוך, עליו עומד כסא רם על כל רמים, והוא עושי אבני ספיר. אש בוערת על כל ההרים, לא יכול אדם לגשת אליהם.
ויבוא רוח וישאהו אל העבר השני מקצוי הועלם. ושם התהום בעומק הארץ ועמודיה אש; ועל התהום אין רקיע שמים ממעל לה, ולא מצע אדמה מתחת. גם מים אין בה, צמח ועוף. שממון, שממון עולם! איוֹם המראה אשר ראה! ויוסף לראות מקום גדול ונורא, אשר בו אסורים שבעה כוכבים, על כי עברו על מצוַת ה' ולא באו להאיר בעתם. שמה ישארו עד אשר יעברו עשרת אלפים עולמות. הלך מזה, וראה עוד מקום נורא מן הראשון, ובו תהום עמוקה ונוראה, שם בית אסורי המלאכים, אם אלה ימרו את פי ה'.
ג
ויהי בהלוך חנוך אל קצות הארץ, וירחק ללכת למקום לא דרכה בו עוד רגל אנוש; וירא המקום, אשר שם ינוחו השמים ושם שערי השמים פתוחים, וירא בצאת הכוכבים לעבודתם ופעלם וישמור את צעדם, ויספור את מספר השערים, ויקח חרט ויחרוט בו עלי גליון את כל מוצאם לשמותם ולפלגותם, כאשר הורהו המלאך אוריאל, אשר ליוָהו במסע הזה.
הוא בא צפונה, ושם שלושה שערים פתוחים בשמים, משנַים תצאנה רוחות הצפון וברד קרח ושלג, ומן השער השלישי יבואו טללים וגשמי הברכה. ומלחמה לטל עם הסער כל הימים. אם ינצחו השנַים – רוח סערה בעולם; ובנצח השלישי – רוָחה תהיה לכל.
ושוב ראה שערים, אשר שמה יעברו כוכבי השמים בלכתם, ושערים אשר בהם ישובו בבואם, ויברך את אלהי כל המעשים האלה, אדון התשבחות. וילך וילַמד את נפלאותיו לבני־אדם.
מְתוּשֶׁלַח
א
ומתושלח בן חנוך, אשר ילד אותו עוד בהתהלכו בין בני־אדם, ירש מַפתח החכמה והדעת מאביו; והיה גם הוא מלמד להועיל לבני־אדם, מרבה טוב וישר ומאיר נתיב לכל שבטי האדמה.
וצדיק גמור היה מתושלח, איש קדוש ומתהלך בעליונים. הוא היה אך מדבר בשבחו של הקדוש־ברוך־הוא יוצר יצורים וממשיך אור וחיים לכל הנמצאים; והיה שונה תשע מאות סדרי דעת והשׂכּל לכל הנמצאים; ויזקן מתושלח מאד, ויחי תשע מאות ותשע וששים שנה ויולד בנים ובנות. ובכל יום ויום הוא מחדש את תורתו ועבודו את ה'. ותהי נחת־רוח גדולה הימנו למעלה; והיו מלאכי־השרת מחבּבים אותו ומתפארים בו. כיון שמת, לבשו שמים קדרות, התעצבו החיות, התאבלו האופנים; וקול רעש נשמע ברקיע השמים: פנו מקום לעבדי מתושלח, ילך לו הבן אצל אביו!
ב
למתושלח החסיד בן חנוך בן ירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם היתה חרב נפלאה ושם המפורש חקוק עליה, והיה מפיל בה אלפי מזיקים ולוחם בה נגד כל הסטרא־אחרא ומגרשם לקצוי הארץ. ויהי במותו הוריש את חרבו לנח, ונח מסרה לשם, ושם לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב נתנה לעשׂיו תחת הבכורה. והוא הורישה לבניו אחריו.
הַנְּפִילִים
א
ויהי כי החלו בני־האדם לרוב בארץ ובנות ויָלדו להם, וישחיתו את דרכם וירעו לעשות. ויתעצב ה' אל לבו.
ניגשו שני מלאכי־השרת, שעמדו מימינו ומשמאלו, הלא הם שמחזאי ועזאל, ויאמרו לפניו: ריבון העולמים! מה אנוש כי תזכּרנו! ענה ואמר להם: ועולמי איך יתקיים? אמרו לו: שלח אותנו לארץ ונעשה אנו את מלאכתך באדמה. ויורדם ה' מטה. ויהי כי ראו את בנות האדם, כי טובות הנה, ויהפך לבבם ויחמדו את יפיָן ויקלקלו גם הם את מעשיהם.
היתה אז ריבה אחת יפה עד מאד, ושמה איסטהר, וירא אותה אחד מן המלאכים האלה יורדי־מטה, ותבער בו אש אהבתו אליה. ניגש והחל לדבר על לבה, כי תשמע לו. ותען הנערה ותאמר: לשום אדם לא שמעתי עד היום וגם לך לא אשמע. אמר לה: איני אדם, כי אם ממלאכי־מרום מוצאי. אמרה לו: אם ממלאכי עליון אתה, למדני גם אני, איך תעלה אתה לרקיע; ותפצר בו, וישמע בקולה וימסור לה את השם המפורש. מיד נקבה אותו במלואו ותדאה לעיניו לשמי השמים, והמלאך עמד נבוך מתחת. וירא אלהים, כי היטיבה הנערה לעשות, להמלט מעמק החטא, ויפרוש עליה כסותו ויאמר לעושי רצונו: נלכה ונקבע נשמה טהורה זו בין שאר כוכבי לכת. וישׂם מושבה בכימה וקרנים לה ונוגה לה לנצח נצחים.
ויהי הדבר למשל: בני האלהים ירדו לארץ ונפלו, ובת האדם למרום עלתה!
ב (נוסחא אחרת)
ויהי כי רבּו בני־אדם ויושבי תבל ויעשו עושר וישכללו חייהם ובנות יפות נולדו להם, שלחִנן אין ערוך, ראו בני השמים ונתקנאו בעולמם, ויאמרו איש אל אחיו: נרדה נא גם אנו ליושבי מטה, את בנותיהם נקח לנו לנשים, מיטב שדותיהם נאכל ומיטב כרמיהם נשתה ונהיה לעם אחד. ויתאספו אל ארדיס, והוא ראש הר חרמון, כי שם החרימו חרם, וישבעו שבועת אמונים לעשות את הדבר הזה. מלאך מלאך אל יעָדר. והיו באותה מועצה כמאתים מלאכים, וראשיהם המפקדים עליהם, הלא הם שמ“עזא, תמי”אל, רמי"אל, ועוד אחדים מגיבורי אנשי השם.
וילכו לארץ ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, אכלו כל יגיעת האדם; וגם נטו ידם בחיה ובעוף, בשרץ ובדגת הים, לאכול את בשרם ולשתות את דמם. למדו לעשות חרבות ומאכלות, שריונים ומגינים ויתגאו. נפל פחד עריצותם על פני כל חי; ואין מי יעמוד בפני חמסם. על כולם יד עזאל רבם היתה במעל, והוא הגדיל הרע.
וישקיפו מיכאל וגבריאל מלאכי עליון לארץ, ויראו את כל המעשים הרעים, אשר עשו חבריהם מלפנים ואת כל חטאתם כי רבּה, ויבואו לפני אדונם, מלכך המלכים ואדון האדונים, ויאמרו: אדון כל המעשים, אתה עשית את הכל ושלטונך על הכל, והנה הרעו שמעזא ועזאל לעשות, עירבבו עליונים בתחתונים וישחיתו פני האדמה; ואתה יודע הכל ואין נסתר ממך ואתה מחשה! וישמע העליון הגדול והקדוש, וישלח את רפאל מטה לאסור את עזאל ויאסור אותו בידיו וישׂם אותו בהרי־חושך, אשר במדבר, ואת הארץ רפא לבל תישחת. וישלח את מיכאל לאסור גם את שמעזא בחרצובות ולהשליכהו בשאול אש. וינקה את הארץ מכל ערוה וחטא. אז שבו נפתחו אוצרות הברכה אשר בשמים להריק אותם על הארץ, ויבוא שלום ומשפט בכּל.
ג
ויהי כאשר הרג קין את הבל אחיו, גירשהו אביו מלהסתפח בנחלתו וילך הוא ואחותו ענק, אשר דבקה בו, ארצה תימן, ויתישבו בה. וקין לקח אחותו זו לאשה ותלד לו את עוג, ויגדל עוג ויהי איש רובה־קשת. ותהי קומת עוג שלושת אלפים ולשלוש מאות אמה, מי נהר עמוק הגיעו אך עד ברכיו, בצעדו עלי ארץ רעדה האדמה מתחתיו. הוא ישן אך פעמַים בשנה, בקיץ יום ולילה ובחורף יום ולילה, ויהי מאכלו שני פילים גדולים ליום וישת באֵר מלאה מים עד שוליה. רק תאוַת־נשים מנע אלהים ממנו, למען לא יעמיד דור כמוהו ונמצא העולם חרב. ויהי כי גדל ובא בימים, מרד באלהים ויאמר: אף אני גיבור כמוהו! מה עשה אדון כל הגיבורים? הכּהו בסַנורים וחשך מאור עיניו. מיד נפך לבבו ושב לריבונו, והוא גם רפאהו וישב לראות באור החיים.
עוֹד לָעוֹלִים וְיוֹרְדִים
א. בְּנֵי קַיִן
אלהים שָת לו לאדם זרע אחר ויולד בן בדמותו ובצלמו ויקרא את שמו שֵת. מלמד, שקין לא היה בדמותו ובצלמו ואין מעשיו דומים למעשיו. משת נשתלשלו כל הבריות התמות וכל דורות הצדיקים, ומקין יצאו כל דורות הרשעים, שמרדו במקום. בני־שת נהוּ אחרי טהרת־הרוח ויתקדשו כבני־אלים, למדו להודות לה' ולפרסם חסדיו ברבים. אבל בני־קין התגאו בגבורתם ובעוז כוחם ויאמרו ליושב־מעלה: עמוד אתה בשלך ואנו בשלנו, אין לנו צורך בגשמיך ובמתנת־שמים, יש לנו נהרות ונחלים להשקות את אדמתנו, סוּר מנו ואל תוסף למשול בנו! אמר אלהים: אף אני לא אעמוד בעדת רשעים, אבל את צדיקים אָלין ואהיה עם פיהם. הטוב יבטל את הרע, והאור יגבר על החושך.
אחרים אומרים: אותם המלאכים, אשר ירדו ממקום קדושתם, ראו את בנות־קין הולכות ערומות ומכחלות עיניהן כזונות ותתלקח אש התשוקה בלבם, תעו אחריהן ולקחו מהן לנשים ותלדנה להם את הענקים. ששה־ששה היו יולדות בבת־אחת, ותיכף אחרי הלידה עמדו על רגליהם ורקדו לפני הוריהם. כשגדלו שלחיו ידיהם בכל גזל וחמס וירבו לעשות הרע. קמו נביאים ושליחים והתחילו ליסרם בדברים ואמרו: אם לא תיטיבו מעשיכם, מחה תימחו במי המבול, שעתידים לבוא ולכסות את פני האדמה. העיזו פניהם ואמרו: אם יעלו המים ויגאו, הרי אנו גבוהי־קומה ולא יגיעו אלא עד ברכינו, ואם מי תהומות יפתחו, הרי פרסות רגלינו רחבות כל־כך לסתמם במקומם. מה עשה אֵל קנא? הרתיח עליהם המים ממעל ומתחת, פשטו עורם ושלקו את בשרם. מי יעמוד לפני אלהים ומי יסתר מפני חמתו! –
ב. הָעֵד
כשחטאו בני דור המבול ואמרו לאל־שדי: סור ממנו, דעת דרכיך לא נחפוץ ואף אורך כנוֹס אתך, – כעס עליהם וגזר עליהם ועל בני דורם כליה. אמר אלהים לנפשו: אם אני מחריב את כולם, יאמרו עלי בני הדורות הבאים: אם אלה חטאו – נשיהם, בניהם ובנותיהם מה חטאו? ואם בני־אדם עיותו דרכיהם – למה מקניהם, צאנם ובקרם, סוסיהם ופרדותיהם יספו? מה עשה? העלה את חנוך בן־ירד לשמי מרומים להיות קיים כל הימים ולהעיד לכּל, כי שיחת אז כל בשר ואף אחד מהם לא ניקה.
ג. הַנַּעַר
חנוך בן־ירד, שחפץ בו קונו והעלהו לשמי־מרום ומינהו בין מלאכיו ומשרתיו, נקרא נער, לפי שצעיר היה מהם בימים, בחדשים ובשנים.
ויהי בעלותו השמימה, נתקבצו אופנים ושרפים, כרובים וגלגלים, שהריחו את ריחו, באו וסבבו את כסא־הכבוד ואמרו להיושב עליו: אדיר אדירנו, צבי תפארתנו ונשיא מלכותנו! מה לילוד־אשה בינינו ואיך תתן לבן־מטה אחוזה בתוכנו? השיב להם אביהם ואמר: משרתי, צבאי, כרובי ואופני, אל־נא ירע לבבכם ואל תצר עינכם בבן־ירד עבדי. יחיד היה בין הרבים, טהור בין הטמאים ותם בין הפסולים. הלכו בני־דורו וכפרו בי ובמלכותי, ועמד הוא והכריז על מלכותי. הם עבדו לאלילים רבים ויתמכּרו למעשי ידיהם, והוא הודה באלהותי היחידה והכיר עצמוּתי. ראיתי, שבני מסיבתו לא זכו לו, נטלתיו מהם והעליתיו אליכם ושמתי לו מקום באהלי. כיון ששמעו כך, תפשו את השופרות, לקחו בידיהם את החצוצרות ותקעו והריעו לכבוד חנוך, לכבוד בן־האדם.
כל המלאכים, שנבראו ביום שני לבריאה, כשהם נשלחים בדבר יי – נעשים רוחות, וכשהם משרתים לפניו – נעשים אש, כנאמר: עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט. לכולם אין אב ואם ומוצָאם הוא המאמר. לא כן חנוך בן־ירד, הוא היחיד בין המשרתים, שהרתה אותו אֵם ונולד. בסערה עלה השמימה, טבל בנהר דינוּר ונעשה כולו אש. אוהב אותו אדון האדונים יותר מכל המלאכים והשרפים. הוא נחשב לאחי אלהים ושני לו ויחסרהו אך מעט ממנו.
ד. חֲנוֹךְ קַדְמוֹן
עוד בימי השמיטה הראשונה, בימים לא שוכללה הבריאה בצביונה עתה ולא היה עוד אדם ואף לא מלאך ולא שרף, היה חנוך מטייל ברחבי אין־סוף ולא ידע רֶשע ודין, לא השיג כל חלאה וטומאה והיה כולו טהור ומלא זוהר כאֵל־הכבוד בעצמו. ויהי כי באו ימי השמיטה השניה ויטע אלהים עצים בגן, עוף השמים פרח באויר ודגי הים התרוצצו במים, אמר הבורא: אוריד את חנוך לעולמי ואושיבו מטה, למען יהיה למופת במעשיו לשאר יצורי וילמדו את דרכיו. אבל בני־דורו פנו לו עורף, לא הקשיבו ללקחו ובחרו מות מחיים. עמד חנוך הנעלב ובא לפני האל הגדול ואמר לו: למה הטרדתני חינם והבאת אותי במסיבה אין אֵמון בה וכולה קמשונים, בור פתחתי ולא שתו מימי, שפכו לארץ את שמני, דרסו ברגל גאוה על דבשי, עקרו את נטיעי ועשוני ללא־אב וללא־רֵע. אמר לו אלהים: חייך, אני מעלה אותך למעונך מיד ואשים ימיך כימי־קדם. נעשה בשר חנוך כלפיד־אש ועלה בסערה לשמי שמים.
ה. הַכְתָּרַת חֲנוֹךְ
הכתיר אלהים ה' צבאות את חנוך מטטרון בכל מיני כתרים, הפקידהו על כל גנזיו ואוצרותיו ועשהו לאב ולפטרון לכל מלאכי מעלה. רומם קומתו כגובה הר, הפך גופו לעמוד־אש, עשה את פניו לאור וזוהר עיניו כמאורות. שׂם לבושו כבוד והדר ועטפו במעטפת פאר וגאון. הגדיל כסאו מכסאו, קראהו בשמו והאציל לו מהודו. מטטרון משפיל גויים, מגביה שפלים, מוריד מלכים מכסאם ומעמיד נשיאים. נותן חכמה לכּל, מבּיע תבונה והשׂכּל, מדריך ענוים, רופא נדכאים ועושה וחסד ומשפט. הוא כותב והוא חותם, הוא נותן והוא מחלק, הוא פורס על הלחם ומברך לכל חי.
כתב אלהים יתברך על כתרו של מטטרון אותיות, שנבראו בהן שמים וארץ, אותיות שנבראו בהן כוכבים ומזלות, ימים ונהרות וכל סדרי בראשית; ועל־כן גדל כבודו על כל מלאכי־השרת, ואף בני השטנים יראים ממנו. מטטרון הוא שליח־הציבור למעלה והוא גם רוכב בערבות.
אומרים: חנוך והוא מטטרון תופר־מנעלים היה, ובכל תפירה ותפירה היה מכוון ואומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד! ועל כן זכה לכל הכבוד הזה.
שְׁתֵּי סִיעוֹת
א. מִיכָאֵל וְסַמָּאֵל
למעלה משחקים מעון זבול ובו שבעה היכלות של אש מתנוססים לתפארה, שבעה מחנות של מלאכים ושרפים, שטיהרו עצמם וטבלו באש, סובבים אותם, לפניהם עומדים שבעה מזבּחות של אש. ומיכאל השר הגדול, לבוש בגדי כהונה גדולה, עומד ומקריב קרבנות של אש, מקטיר ומעלה תמר של להבה והוא מתפשט בכל העולמות. משוררים המלאכים, מזמרים השרפים ונפשות הצדיקים באות שיירות שיירות, ומבקשות ואומרות: הקריבו גם אותנו על מזבחות של מעלה ונהיה לריח־ניחוח לאדון האדונים ואלהי הגבורות.
מיכאל הוא בעל־הכנפים, שעליו דברו הנביאים וחוזי־יה, ממשלתו רחבה והוא יבּיע אומר ויגלה נתיבות. ויהי בעת כעס אלהים־צבאות על סמאל ובני־סיעתו, הוריד ותו מכסאו והפיל אותם בחזקה ממקום קדושתם ויגרשם מנחלתם, טס סמאל טיסה אחת, אחז בכנפיו של מיכאל ושמט גם אותו ארצה ואמר: אם אני נעקר ממקומי, יעָקר גם הטהור שבטהורים עמי וימח כל היקום ולא יהיה לו שריד.
ויהי רעש גדול בעולמות עליונים, אָנו ואבלוּ כל מלאכי־מרום ומשרתי־עליון ואמרו: אנה אנו באים באין כוהן ובאין מקריב? נשַמו המזבחות, חרבו ההיכלות ותהי צעקה ותאניה גדולה מסוף העולם ועד סופו. הופיע אל־עולם וקרא: התנחמו, רעי, התנחמו, אהובי, אושיב את רבּכם במעונו ולא אשים את מזבחותי יתומים. הושיט את ידו, תפש במיכאל, העלהו לשמי מרום והושיבו על כנו, התחילו המחנות המלאכים שוב לרנן ולזמר, הוצת אש על המזבחות.
כזה נאמר במיכאל, שהוא קדוש ומעשהו קדוש, לו היתה גדולה אחרי גלותו. אבל אותם המלאכים, שנפלו מגדולתם וגורשו ממקום קדושתם בימי דור־אנוש והיו לגיבורים אנשי־השם, כשהם חפצים לשוב אל מקומם ומתגנבים ובאים אל אחורי הפרגוד, מיסרים אותם בשבטי־אש ושולחים אותם שוב מטה. אין מעלים את היורדים האלה והמה תועים כל הימים בין גיבורי כל עם ועם.
ב. עַזָּא וְעֲזָאֵל
ויהי כי חטאו בני־האדם והשחיתו את דרכם ממלאכי־מרום, עמדו עזא ועזאל וקיטרגו לפני אדון האדונים ואמרו: למה בראת בריה חוטאת בסוף ימי המעשה? שקט ושאנן היה העולם, לא היה עוון בו ולא מתלאה, והנה בא בן־האדם ועירבב את המציאות, את הכל נתת בידו והמשלת אותו על יצורי־מטה, והוא גם את חסדך אינו זוכר. השיב להם הבורא ואמר: למה תדברו גאוה, לוּ היתה הארץ נחלתכם, כי אז הוספתם לעשות הרע מהאדם. מיד הורידם מטה. ראו את בנות־קין, שהיו תקיפות ובריאות ויפיָן מעין דוגמה של מעלה, ויזנו אחריהן ויתדבקו בהן. כיון ששלט בהם יצר־הרע, נשמטו כנפיהם, נדחפו ממחיצת המלאכים ויהיו לבני־אדם בלי אב ואם. וירשיעו ללכת מכל חי ומכל נברא וימלאו את כל מושבות הארץ חמס וגזל, התמכרו לכל תאוַת־בשרים וניאצו קדוש־עולם. כיון שראה אלהים, שבאים הם להפוך הקערה על פיה ולקעקע ביצת התבל, אחז אותם בציצית ראשם והפילם למעמקי הרי־חושך. עזא עינו האחת סתומה ועינו השנית פתוחה והוא הנופל ושתום־העין, ועזאל תלוי ועומד בין שמים ובין ארץ. אף בלעם לא לקח כל חכמתו אלא מהם; וכל המכשפים והקוסמים שבעולם, כי יבקשו להינבא עתידות, יורדים אל הרי־האופל ושואבים ממעיין הטומאה, אף מימיו לא יכזבו.
ג. אַרְבַּע מַחֲנוֹת
נעמה אחות תובל־קין היתה היפה בבנות־דורה והיתה מכהה גלגל חמה באור פניה. וירא אותה אשמדאי מלך השדים והרוחות ויחשק בה וישבּ אותה שבי. ויענה אותה ותהי לו לאשה; ותלד לו בנים ובני בנים, מהם מושלים בכיפה ומהם אך משרתים לאדוניהם. בלילה הם מבהיקים מאורה של נעמה, וביום אך ענן־חושך יכסמו; כי יצא השמש, יבואו במחילת עפר, וכי תזרח הלבנה, המה ימלאו את היקום ככוכבים של מטה והם באים ומתעים את בני־האדם.
אחרים אומרים: לארבע משפחות שונות נפלגו בני השדים – השבט האחד מתיחס לנעמה, השבט השני מוצאו מלילית, אשתו השניה של אדם קדמון, השבט השלישי נולד מאגרת, והרביעי ממחלת. – כל שבט ושבט חונה על צבאו ודגלו ומושל בתקופה אחת מארבע תקופות השנה. מושבם בהר נשפה על יד הרי־חושך. נעמה, לילית, אגרת ומחלת נשואות היו גם לשׂרו של עשיו הוא אדום ותרבינה את שבטי הטומאה עד־אין־ספור.
דור המבול
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַמַּבּוּל הָרִאשׁוֹן
א. דּוֹר אֱנוֹשׁ
בימי אנוש החלו בני־האדם, אשר רבּוּ על פני הארץ, לחלל את שם ה‘, וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישכחו את האלהים הגדול, אשר זה עתה ברא ארץ ושמים, ויעשו להם צלמי נחושת וברזל ומעשה עץ ואבן, אשר פה להם ולא ידבּרו, אוזן ולא ישמעו, וישתחוו להם ויעבדו אותם. ויתחכמו בחכמת הכשפים והקסמים וידעו לעצור בכוחות השמים ולחבּל מעשי בריאה, ויקימו להם איש איש אֵל בביתו ובאהלו ובחדר משכּבוֹ; ותימלא הארץ אלהים רבים, ויקטרו להם ויבנו להם מזבחות. ויחר אף ה’ בבני־האדם ובתהלוכותיהם ותועבותיהם, ויאמר: את האדם עשיתי מטה לעבדני ולהוקיר את שמי, ותחת למלא את פקודתי, בגד בי וימר את כבודי בלא־הועיל! ויצף את נהר הגיחון על ארצות בני־האדם, ויאַבּד את שליש הארץ, ויכלה וישחית את אשר זרעוּ ואשר בּנו יושביה; ותהי אדמת־אלהים שממה ימים רבים. ובכל־זאת לא שבו בני־האדם מדרכם הרעה, ועוד הוסיפו לעשות הרע בעיני ה‘, וינחם ה’ כי עשה את האדם.
ב. לוּחוֹת קֵינָן
ויחי אנוש תשעים שנה ויולד את קינן. ויגדל קינן ויחכם. וירבה דעת וחכמה וישכיל מכל בני דורו וידע גם את המקרים העתידים לבוא וימשול ברוחות ובשדים ובכל רוחות השמים. ויקומו משפחות האדמה וימליכו אותו למלך עליהם ויביאו לו מתנות רבות ויעשרוהו עושר רב. ומכל חלקי האדמה באים לשמוע לקח מפיו והוא דיבר על הבהמה ועל העוף ועל כל חיות הארץ.
ויהי בארבעים שנה למלכו וידע ויבן בחכמתו, כי עתיד אלהים להביא מבול על הארץ, לשחת את אשר ברא ולהקים אחרי־כן עולם חדש, ויכתוב את הדברים האלה על שני לוחות־אבן בכתב עברי ויעמיד אותם על הר בחר לשבת עליו, והם מתנוססים ועומדים עד היום הזה.
ג. הַגֹּלֶם
עוד שלוָה בארץ, כל החיות, הבהמות והעופות למיניהם הולכים איש איש בצל שדי, עושים את תפקידם; ומשפחת האדם הקטנה, מהזוג הראשון שבנה אלהים, ושת, שממנו אמר ה' להקים זרע חדש תחת קין ואנוש בנו, גרה מעֵבר לגן־עדן, ועובדת את האדמה, להעמיד ממנה ניר וראשית לכל באי העולם.
ויהי יום אחד, כשנטתה החמה לערוב ואדם וחוה הנם ביער ללקט עצים, ושת נשאר לשמור את הבית, ויגש אנוש אל אביו ויאמר לו: שאלה לי אליך, שת אבי, ואל תכחד ממני דבר. ויאמר שת לאנוש: שאל, בני, שאל. ויאמר אנוש: מי אביך, אבי? ויענהו שת לאמור: הלא תדע, כי אדם אבינו הוא. חזר אנוש לשאול: אתה הנך אבי, ואדם הינו אביך; אבל הגד נא, מי הוא אביו של אדם, ואדע? ויאמר שת אל אנוש בנו: שאלה גדולה שאלת, בני: ועתה דע, כי לאבינו אדם אין אב ולא אֵם מן הבשר; אך אלהים, אשר גבל את האדמה למושב כולנו ועשה את השמים, הנטויים על ראשנו, הוא גם גבלוֹ מן העפר ויקימוֹ בין כל שאר החי. וידוֹם אנוש ויחשוב בלבבו, אם אך מן העפר נעשה האדם, אלך ואנסה לעשות כתבניתו גם אני.
בלילה ההוא נדדה שנתו של אנוש, ויקם בבוקר, ויחפור באדמה, ויצבור את העפר, וישׂם בו מים, ויגבול ויעש דמות אדם בידים וברגלים וראש על גבו, ומראהו כזה אשר עשה ה'; אך אין כל תנועה בו, לא יראה ולא ישמע. ויתמה ויבוא לפני אביו ויאמר לו: שת אבי, עשיתי כמעשה האלהים אשר דיברת ובניתי לי אדם מן העפר, אבל ללכת אינו יכול או גם להרים את ידיו; וניסיתי לדבּר עימו ואין עונה. השיב שת ואמר לבנו: אלהים, אשר יצר את האדם, נפח באפו גם נשמת חיים, ועל כן היה האדם לנפש־חיה. ויאמר אנוש: אם אך זה עשה, למה לא אעשה גם אני כמוהו? ויעזוב את אביו וישב אל הגולם שעשה, וישתטח עליו ויחל לנשוב גם הוא באפו; והשטן עומד מולו ורואה בעמלו. מיד קפץ בבטן הגָבול מעפר, ויחל להתנועע ויחי ויקם על רגליו.
ויטעה דורו של אנוש אחרי הגולם, ויקומו וישימו אותו לאלהים בארץ, תחת אלהים יושב מעל.
וירא ה' וינאץ ויפתח את דלתות אוקינוס, ויעלה עד עכו ועד יפו ויצף חלק גדול מן העולם. ויאמר אלהים לבני־האדם: הנה עשיתם בידכם אתם מעשה חדש ותקראו אותו בשמי; אף אני לא אציב עוד דלתים ובריח לממלכת המים ואקרא עצמי בשמי. וזה דבר הנביא: הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ, ה' שמו!
אומרים: עוד ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש בן שת, על עבדם את האל האחר. ההרים והגבעות, שהיו עד אז מרעה לצאן ונתנו גם בּר רב בכל עתות השנה, נעשו קשים כסלעים, ונשברה כל מחרשה העוברת עליהם. עד הימים האלה לא היה כל מת מסריח בקבר, ולא העיזו התולעים וכל קטני רמש האדמה לנגוע בפיהם במעשה האלהים; ויהי כי החלו לעבוד את הגולם ולהשתחוות לו, ותינתן רשות למחנות הרמש לאכול מגוף האדם ולשׂבוע ממנו. וגם בחיים סר כל צלם ודמות אלוה מעל האדם וידמה לקוף בכּל, כאילו שניהם אחים המה. ולא עוד, אלא ש“נעשו בני־האדם חולין מזיקין”, וסר פחד אלהים מעל פניהם.
נֹחַ
א
נח בן־למך נולד בחודש הראשון הוא ניסן וארץ מולדתו היא שנער. ויהי בארבעה־ עשר יום להיוָלדו עלה כוכב שביט בשמים ויעמוד מערב עד הבּוקר ויהי למופת. באו זקני הארץ וראשי השבטים אל אדם אביהם ויאמרו לו: הגד לבניך, מה משפט הכוכב הזה ומה מעשהו? ענה אדם ואמר: מבול יבוא על האדמה להשחיתה וישטף כל חי וכל בשר, כל עצי היער יעקרו, ימָחו כל הגנות והפרדסים ויהיה הכל שומם מאין־יושב.
ויהי כי גדל נח, מסר לו אדם שלושה ספרים, את ספר האותיות, ספר הנקמות וספר המלחמות. ויברכהו לאמור: שלושה גוֹיים יצאו ממך, ומהם יפּרדו כל העמים והלשונות, וריב יהיה להם כל הימים; ואם יעלה שבט אחד, ירד השני ויהי עבד לו כה תרוה הארץ מדם, עד יבוא יום השלום לכל חי.
ב
ויהי בהילקח חנוך איש האלהים מאת בני־אדם וימלוך בנו מתושלח תחתיו, ויהי כי הזקין וסר כוחו, חדלו בני־המשפחות לשמוע בקולו וישחיתו דרכם. ויקוב ה' את האדמה – ואין זרע ואין קציר ימים רבים ועוד ידו נטויה להשחית.
ולמתושלח בן ושמו למך, ויקח לו אשה את אשמוע בת אלישוע ותהר ותלד לתקופת השנה בן. ויהי בצאתו מרחם אמו ויהי בשרו לבן כשלג ופניו אדומים כפרח־שושנים ושערות ראשו כצמר צח; וכאשר פקח את עיניו הבריקו ככוכבים ויאירו את כל הבית. וכאשר לקחה אותו המילדת על כפיה, פתח את פיו וידבר אל אדון הצדק. ויגידו לאביו, הנה בן פלאי נולד לך. ויבוא וירא אותו יושב ומשׂיח כגדול ויפחד מאוד. וימהר אל מתושלח אביו ויאמר אליו: ילד ילדה לי אשתי, והוא לא כדרך כל הארץ, פניו יאירו ועיניו כקרני השמש והוא מדבּר כגבר. לא לבן כזה פיללתי ואתה הודיעני נא את דרכו בארץ. ויהי רוח ה' על מתושלח ויאמר אל בנו: הנה חמת ה' תהיה בארץ, כי עברה חוק, ויכלה כל חי; ובנך זה הנולד לך ימלט והוא לבדו יוָתר מן הכליון. ויקראו שמו נח, לאמור: זה ינחמנו וישים שארית לעולם.
ויגדל נח ויהי לאיש צדיק ותמים.
ג
ותרב רעת האדם וכל יצור עד למעלה ראש ותימלא הארץ חמס וחטאה; וינחם ה', כביכול, על מעשהו ומלאכתו בששת ימי המעשה, ואש קנאתו בערה בו לכלות כל אשר ברא לעשות. ויאמר להביא מבול מים על הארץ לשחת כל בשר וכל אשר בארץ יגוָע, ושממה תהיה בכּל.
וינסה נח להוכיח את בני־דורו ללא הועיל, וירא כי אפס צדק וקץ כל בשר יבוא. ויעש תיבה שלוש מאות אמה ארכה, חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה, ויכפּור אותה מבית ומחוץ בכּופר; ומכסה עשה לה, למען לא יאחזו בה המים.
וה' מילא את אשר נשבע באש קנאתו, ויתן קולות וברקים, כמוהם לא היו למיום השמים והארץ, וימטר על האדמה, וגשם אדיר ונורא נשפך על פני כּל. וימהר נח ויבוא אל התיבה, הוא וביתו וכל אשר לו; וישרוק לכל בשר, ויבואו שנַים שנַים מכל אשר בו רוח חיים, החיה למינה, הבהמה למינה, עוף השמים למינו וכל רמש הרומש על הארץ למינו. ויביאם אל התיבה, זכר ונקבה, לא הניח גם בריה קטנה, שלא מילט אותה להחיותה ולהקים לה זרע. ויכן לכולם צידה לימים רבים, ויסגור את הדלת בעדם; ויתלה בתוך התיבה מרגלית אחת, שהאירה להם, ומחוץ יכסֶהָ האופל.
והגשם הולך הלוך ורב, הלוך וגדול, ארבעים יום וארבעים לילה ירד בלי הרף; וירבו המים ויעלו ויכסו כל הבתים והערים, שטפו כל הטירות והמגדלים הרבים, וגם כיסו את כל ההרים הגבוהים. ממלכת המים נתגעשה ונשפכה בשטף עוזה על כל שטח הארץ, וימח כל יקום, כל עץ חזק נעקר משרשו, סלעי מגור נישאו כרעפים, וקנאת ה' עוד אוכלת וסוערת. תבל כולה תחרוג ממסגרותיה!
אחר חמישים ומאת יום למימי המבול נח ה' מזעפו ויעבר רוח על הארץ וישוכּוּ המים, נסגרו מעיינות תהום ומעיינות השמים ויכּלא הגשם. והמים הולכים הלוך וחסור, כבר נראו ראשי ההרים, ותנח השיירה הנמלטת על הרי אררט, ושם השער לה'. ויפתח נח את חלון התיבה ויפרח עורב לרוחב העולם, ואחריו יצאה ודאתה היונה בכנפים משיקות. השמש יצא, רגעי־בּישׂוּר באו וחיי נעורים מילאו את היקום אשר רוּחץ וטוהר ואת שמי המרומים, כל הבהמה הטהורה ושאינה טהורה נתנה בשיר קולה. וידע אלהים, כי שׂם נח חסידו שארית לכל חי, ולא נטבעו מעשי ידיו כולם, ויאמר: ישובו לארץ זרע וקציר וקור וחום, ימי קיץ וחורף לא ישבּותו, ולא אוסיף לקלל את האדמה ולהכות יושביה. ויכרות את נח ואת זרעו ואת כל נפש חיה ברית־עולם, ויברך אותם ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ!
ויהי כן, ויצאו מן השארית הזאת כל אלפי הגויים ושבטי החיות למיניהם ויפותו בכל אפסי האדמה להחיותה. על כן יאָמר: המלך כמעט איבד את עולמו בחמתו, והעבד מילט אותו בחכמתו.
מִימֵי הַמַּבּוּל
א. הִיוָא וְחִיָּה
עמדו שמחזאי ועזאל ונשאו נשים והולידו בנים. שם האחד היה היוָא ושם השני חייא. מאכלו של כל אחד יום־יום היה אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שוָרים וישתו את כל הנחלים והנהרות אשר מסביבם. בלילה אחד נרדמו שניהם וירא היוא בחלומו והנה אבן גדולה מונחת על הארץ ועליה כל גלילי האדמה חרותים שורות שורות וקוים קוים, ומלאך של אש, נורא מראהו, עומד לפני האבן וסכין חדה בידו והוא גורר ומוחק כל השורות והקוים האלה ואך ארבע תיבות נשארו בולטות. וחייא גם הוא ראה בחזון־הליל פרדס נאה ומשובח נטוע וכל מיני אילנות עושי־פירות גדלים בו ונותנים ריחם למרחוק. והנה התפרצה שורת מלאכי־זעם, כל אחד קרדומו בידו, והחלו לקצץ באילנות ולהפילם אחד אחד ולא נשאר רק עץ אחד נחמד למראה ולו שלושה ענפים. ויקיצו בבּוקר ותיפעם רוחם וילכו ויבואו לפני אבותם הגיבורים אנשי־השם ויאמרו: כזאת וכזאת ראינו בלילה עין בעין. מה פשר המראות הללו? אמרו שמחזאי ועזאל: עתיד אֵל קנא להביא מבול על חלקת האדמה ועתיד הוא לנתץ ולמחות כל אשר יצר בה, לא ישתיירו אך נח בן למך ושלושת בניו ואף עוג בן־אחינוּ. כיון שהאזינוּ הילדים את דבר הפשר, הרימו קולם בבכי ויאמרו: חביבים עלינוּ החיים ואף מחזוֹת תבל נעימים, ואנו נרד בימי עלומינו שאולה ואין שם וזכר לנו! אמרו אבותם להם: חייכם, אף בעת תחדש האדמה נעוריה ודור חדש יקום לבנות את הארץ ויעשה חיל, בעת רבים יהיו הגויים ומספר השבטים וסחר העמים יהיה נפרץ ונסעו בני־האדם באניות ובספינות מים אל ים וממדינה למדינה, והיה כי תקום סערה וגלי המים יאמרו להפוך את האניות ויושביהן בשטף עוזם, ויעמדו הנוסעים ויזכירו בפחד־לבם את שמותיכם, אז ינוח הים מזעפוֹ והנוסעים יבואו בשלום למחוז חפצם. אמרו היוא וחייא: רב לנו, רב!
ב. פְּלֵיטַת עוֹג
מימי המבול הזכרים ירדו בקצף משמי מרום ונתחברו עם מימי תהומות הנקבות, שעלוּ לקראתם וימחו את כל היקום שבין מעל ותחת ולא נותרה נשמה, לבד מאלה שנמלטו בתיבת נח, שבנה לפני בוא ימי־הזעם. אך עוג מלך הבשן, גדול מכל בשר ומכל חי, עודנו נגרש מן המים הזידונים וישׂחה בכל כוח, עד אשר אחז סולם אחד קשור אל התיבה ויבקש לו שם סתרה. נשבע לנח ולבניו, שיהיה להם עבד לעולם. ויקוב נח חור בתיבה והושיט לו מזונות בכל יום.
ג. לְבִיאָה וְגוּרֶיהָ
וידבר ה' אל נח לאמור: הנך בא אל התיבה ונתאספו אליך כל בהמה וכל חיה, לתת להם פליטה. מי מהן תרבץ לפניך, תביא אותן אליך ואת העומדות תגרש. ויהי ביום הכניסה באוּ בהמות, חיות ועופות לאין מספר ויסובבו את התיבה. ונח עמד פתח האוהל, מי שרבץ לפניו הכניס ומי שלא רבץ שלחהו לארץ המדבר. עוד הוא עושה מעשהו והנה באה לביאה אחת ושני גוריה עמה, אחד זכר ואחד נקבה, וירבצו שלשתם לפני נח. אמר נח בלבו: אך שנַים ימצאו מחסה, והמקום צר לשלישי. מיד קמו שני בני הלביאה ויגרשו את אמם ויבריחו אותה וישובו וירבצו לפני הממלט. ראה נח את המעשה ויתמה ויאמר: על אמם לא ירחמו ואני מצוּוה מפי הדיבור לחנן אותם. דרכי אלהים נפלאים המה. יצתה בת־קול ואמרה: במכוסה ממך אל תדרוש. לא דרכי בשר־ודם דרכי.
ד. סֵפֶר הַיְרֻשָּׁה
ספר כולל רמזים וסודות, כספרו של האדם הראשון, ניתן מרזיאל המלאך גם לנח בן־למך בן־מתושלח בן־חנוך. הספר נכתב על אבן ספיר ואותיותיו מזהירות ובולטות וממנו למד בן־למך לדעת מעשי פלאים, דרכי בינה ומחשבות עצה. למד ממנו לעמוד על חקר מעלות מרומים, לשוטט בשבעה מעונות, לתכּן דרכי המזלות, לדעת מסילות עש וכסיל וכימה ולהגיד שמות כל רקיע ורקיע. ידע נח להביע את שמות המשרתים ואת צירופי הכוחות, ידע לסַמן מעשה חיים ומעשה מות, לשקול את הרע והטוב, לפתור חלומות וחזיונות; ובידו היה לעורר קרב ולכרות ברית שלום, למשול ברוחות ובפגעים ולהגיד בכל מועד ותקופה, אם שנת בצורת תבוא או שנת שוֹבע, אם ייטיבו בני־אדם את דרכם או יוסיפו להרע.
מפרקי הספר הזה למד גם נח לבנות לו תיבה לפליטה, בעת יפרוץ המבול להטביע את הארץ. כשנכנס לתיבה, נתנהו בארון של זהב וישמור עליו כל ימי חייו. במותו מסרוֹ לשֵם, משֵם בא לאבות, הם מסרוהו למשה וממשה נתגלגל ובא לשלמה, החכם מכל אדם. אשרי הלב שהשכיל בו.
ה. סֵפֶר הָרְפוּאוֹת
ויהי כי יבשה האדמה, ונח ובניו עזבו את התיבה ויתאחזו בארץ ויתישבו בה, החלו רוחות הממזרים להתגרות בהם ולהכות בחלאים ובמכאובים ובכל מיני מַדוים. ויתאספו כל שבטי נח ויעלו אל ההר, מקום מושב אביהם, ויאמרו:טוב לנו כי מַתנוּ במי המבול מלהיות מעונים ונדכאים במחלות המתהלכות בעֵמק. ויקדש נח את בני משפחתו, קרא צום ועצרה ויעל עולות על הצור, הוא המזבח, ויתפלל אל ה'. ויעָתר לו וישלח מטה את מלאכו רפאל ויצו לכלות את רוחות הממזרים ולטהר את הארץ מכל באשה וטומאה. ויורה רפאל את נח טבע המחלות וילמדהו גם סימני הדשאים, העשבים והעיקרים שנבראו למרפא ולחיים. ויכתוב נח את כל הדברים הראשונים, את ראשי חכמת הרפואה וכלליה, ותרב ותפרוץ חכמת הרפואה עוד על ידי חכמי הודו וחכמי מצרים, חכמי ארם וחכמי מוקדון עד ימי אסף היהודי.
ו. הַתּוֹכָחָה
ויהי כי הסיר נח את מכסה התיבה וירא והנה נחרבה האדמה, נעקרו כל היערות והגנים, פגרים פגרים מתים מונחות החיות והבהמות, אין דשא ואין עשב והכל שומם מאין יושב, התחיל להכות ראשו בכותל האניה ובכה לפני ריבונו ואמר: אדון כל המעשים ומלך כל היצורים, בששת ימים בראת ארץ ומטעיה, כגן היה הכל ושולחן ערוך; והנה חיבלת בעצמך את מעשה ידיך, עקרת את אשר נטעת והרסת את אשר בנית. מדוע לא ריחמת על בריותיך? ואיך עשית את דבריך שוא? השיבו אלהים ואמר: רועה בלתי־נאמן! עכשיו, אחרי החורבן, אתה בא וקובל לפני? אבל כשבאתי ואמרתי לך: עשה לך תיבת עצי־גופר, כי הנני מביא מבול מים על הארץ לשחת כל בשר, לא עמדת לפנַי בתפילה ולא ביקשת רחמים על בני־דורך. בוא וראה, מה בינך ובין הצדיקים הבאים אחריך. עתיד אני לומר לאברהם בן־בנך: זעקת סדום ועמורה רבה – והוא עומד ומתפלל. וכשאומַר למשה בן־עמרם: לך רד כי שיחת עמך, – גם הוא נותן נפשו על עמו. ראית מידת־הדין פוגעת בעולם ומלואו, ומילטת את נפשך ואת נפשות ביתך ונשטף היקום בשטף של מבול ואש. הרגיש נח כי חטא, בנה מזבח והקריב עליו קורבן. נפשוֹ היתה עטופה עליו ועגומה ואמר: ענני, ה‘, ענני ברוב חסדך ובנה עולם אחר במקום זה שחרב וחדש את ימי הבריאה. מיד יצאה אש מלפני ה’. ליחכה את קרבנו ותאכל את הבשר ואת העצמות. אדמו פני השמים ועמדו גם אראלים ושרפים בתפילה לפני יוצר בראשית. יבשה הארץ, ירד עליה הטל בבּוקר, השמש עלה והנה מלאו כל השדות דשא ועשב, צפרים מספּר עפו, געה השור שיצא מן התיבה ומצא את בת־זוגו. דגי הים החלו לפרות ולרבות. נתעוררו החיים בכל פינה ועֵבר. וה' נשבע ואמר: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ואני כורת ברית עם כל עוף השמים וחית הארץ. ישבות כל חורבן, אף המות יאָסף, ואני ועמי נחיה לעולם.
דִּבְרֵי מָשָׁל
א. מִתֹּהוּ לְיִשּׁוּב
את פני הארץ תהומות יכסו וענני־אופל פרושים על פני כּל. בא עירוב המינים והנמצאים. פרץ בכּל, הרקיע הפוך מכל עבריו. אין שיתוף הכוחות ואין מנוח לכל רגל חי ושורץ, ונלחמה ההויה עם האפס, היש עם האַין. ורוח נח, ראשון לבני משפחת האֵלים, מרחפת מעל, והוא חושב את דרכו. וַיקָרֶה במים ביתו וגם תחתיים, שניים ושלישים עשה, ויאסוף סביבו מכל חי למינהו ויטע מכל עֵץ־מאכל על מקום משכּנוֹ בראש ההרים. ונראית הקשת ממעל, והיתה לו לאות־ברית ולזרעו אשר באו אחריו. זרחה השמש, נראו ראשי ארזי לבנון. נוסדה תבל על מכוניה, בּל תימוט לעולם. ליבשה נקרא ארץ, ולמקוה־המים – ימים. ובאו ימי זרע וקציר, קור וחום וקיץ וחורף, ויהי היום ליום וחלילה ללילה, לא ישנו ארחם.
נח החל להיות גיבור בארץ. ותהי ראשית ממלכתו נחלת בני־האדם. ומאלה נפרדו כל משפחות האדמה. איש ללשונו ולגזעו.
ב. מִמַּיִם לְמַיִם
לפני ברוא אלהים את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם ממעל ומתחת, “היה העולם מלא מים במים” באין סוף ובאין תכלית, וה' מולך על פני מרחבי המים. ו“לא היה קילוסו של המלך עולה אלא מן המים”, כי שאר עבדים ומשרתים לא היו לו. ובאו משבּרי המים ואמרו שירה למלכם תמיד. מה היו אומרים? אדיר במרום ה'! ונשמע קולם עד מרומי האפס ועד התוהו והבוהו, ויהי קול בלתי יסף.
ויאמר מלך המים: אם גלים אלה, שאין להם פה ולא כוח־הדיבור, והרי הם מקלסים אותי ומסַפּרים בכבודי; כשאברא עולם גמור, ואעשה בו תחתיות ועליות, ואשׂם בו אילנות, ואטע בו גנות ופרדסים, אשר יוציאו כל פירות למיניהם, ואושיב עליהם שומרים חיים, שנשמה באפם ורוח בהם, להבין ולהרגיש, לשמוע ולדבּר ואף לזמר, ויאכלו וישׂבעו ויראו את ידי הרחבה ואת עושר מלכותי בכּל, איך יזמרו הם למעשי ואיך ישבּחוני המה תמיד. מיד אמר: יקווּ המים אל מקום אחד! ויבוא עולם בכל תאיו וחדריו, ויבנה בו יום יום, פעם למעלה ופעם למטה. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד; ויעש עוד נפש חיה, ועוף ירב בארץ, ויברא עוד את האדם ואת בת־זוגו; ויברכם ויאמר: פרו ורבו ומלאו את הארץ והיו אתם מעתה שומרי ומשרתי. מה עשה דור אנוש? “עמדו והחזיקו בפלטרין של מלך”, מרדו בו ואמרו: שלנו הוא ביתו; ותחת להודות לה' ולשבּח לו על כל מעשיו אשר עשה, באו עוד לדחוק את רגלי השכינה. וינחם אלהים על אשר הסיר את המים מממשלתם וצימצמם אך במקום אחד, ויקרא ויאמר: יפַנה העולם שוב את מקומו למקוה המים, ויבוא מבול ויכסה עוד הפעם את פני הארץ. ונשפכו הגלים מכל הקצוות בקול רעש, ויהיו מים מכל עֵבר.
ג. מִשְׁבְּרֵי יָם
קמה הסערה לדממה, נבנה העולם. הנה כיפת השמים פרושה, השמש יאיר, הסהר עולה. נחלים בין הרים יהלכון. מלאכי אלהים – רוחות, הוד והדר לבושם. נשאו נהרות קולם, עצי יערות ריננו, עלז שׁדי וכל אשר בו.
אמרו בני מרום: ומה בריות אלו, שאין להם לא פה ולא לשון ואין כוח־הדיבור להם, מקלסים כך מעשה מעלה, משבחים ומפארים ומרננים בכל נפשם ומאודם; כשיבּראו בני־אדם כצלמנו וכדמותנו עלי אדמות ויכירו וידעו את אלהי מסיבות, לא דין הוא שיתנו בשיר קולם ויזמרו זמירות רבות. מיד קראו עצרה. נוצרו ילדי האשה, בם הושם נפש, רוח ונשמה, וכל ניצני הדעת וההכרה ניטעו בם; ואמור נאמר להם: אחזו בארץ וכבשוה. עמדו אלה ומרדו ויאמרו: אף אנו עולים ונירש כל הנחלה במרומים. נתקנאו יוצרי־מעל ביצוריהם מטה. וקול יצא וקרא: פנו שוב מקומכם למשברי הים. ונבקעו תהומות רבה ונשמעה הזמרה העריצה של שאון המים הזידונים בכל אפסים.
מִימֵי הַמַּבּוּל וְאַחֲרָיו
א
סוד גדול גילה האלהים לנח, בימי כניסתו אל התיבה, כי לימדהו במעשה מזונות של כל חי וכל בהמה, כל ציפור כנף וכל רמש, מה שאין כל בריה יכולה לעמוד על אלה. וילמד אותו לדעת, כמה העוף אוכל בכל יום, ומה יאכל, ובאיזה זמן ממועדי היום מַאכלוֹ ומשתהו; וילמדהו לדעת, כמה כל חיה וחיה אוכלת בכל יום, ומה היא אוכלת וטיב מזונה, ובאיזו שעה מן היום היא נזונית ושותה. וכל אותם הימים, שהיה שרוי בתיבה, לא טעם טעם שינה, לא הוא ולא בניו, כי הן יש חיה נזונית ביום ויש חיה נזונית בלילה. אין מנוחה ואין מרגוע לשארית האדם שומרת כל חי. ופעם שהה נח להאכיל את הארי והכּישוֹ ומאז נעשה צולע ברגלו. ונח לא קבל על עמלו ועל עבודתו הרבה; והוא הלך מחיה אל חיה, מן עוף לעוף ומן רמש לרמש, והביא לכל אחד מזונותיו בעתו.
אך על־דבר הזיקות לא לימדהו אלהים מה מאכלן, ולא ידע נח במה לפרנסן. ויהי היום, והוא חותך רימונים, והיו בהם תולעים, ויפול אחד על הקרקע, ותקפוץ הזיקה ותבלעהו; ויתן לה נח מני אז והלאה תולעי־ירקות למאכל ותחיה.
וצפור אחת היתה בימי המצור הללו בתיבה, ושמה אורשינה, והיא ישרה וכשרה ורחבת־לב, ותרא בעמל איש שׂבע־הימים ותאמר: לא אטריד אותו זקן במזונותי; מצאה לה פינה בתיבה ותשכב שם ותרעב.
ראה אותה נח פעם אחת ישנה, ניגש אליה ויעוררה ויאמר לה: אורשינה בתי, למה לא תבקשי לך מאכל כאחיך? ותאמר אליו הצפור: ראיתיך טרוד, אדוננו, ולא ביקשתי להטרידך עוד, כי רב עמלך. הושיט לה נח צידה ומשקה. אמר לה: חלף דרכך הטוב, יהי רצון מאבינו, שחיה תחיי לעולם ולא תדעי מות. וגם היא חיה עדי עד, כמלחם עבד ה', אשר כבר ידעתם.
ב
ויהי בימי המבול, וה' פתח בחמתו את ארוּבּות השמים, ומן כל חי למינהו באו אל נח אל התיבה להחיות מהם זרע בשוך חמת ה'. נכנס גם החתול גם העכבר אל מדור מפלט זה וימצאו להם מקום. ויהי היום ויפגוש החתול את העכבר ויאמר, הן זוכר אני, כי מלחמה בינינו מימי האדם, ועתה אקום ואוכלו ואכחד גם פה זכרוֹ. ויברח העכבר מפני החתול, כי נשמר לקיום המין, וירדוף זה אחריו. וימצא הנרדף גוּמא עמוקה בתיבה ויכּנס שם, ולא יכול אויבו עוד להשיגו. ויקצוף החתול ויכניס את ידו בגוּמא ויפגע בפי העכבר וימשוך לחייו בצפרניו, ויקרע מהם חתיכה וישב אל מקומו. ובראות העכבר כי אין עוד אורב, קם ויבוא לפני נח ויאמר אליו: איש צדיק תמים ושומר חיינו, עשה עמדי חסד ותפור לי פצעי, כי נשכני החתול אויבי. ויאמר נח אל העכבר: לך והבא לי שׂער מזנב החזיר, ואתפור לך מכתך, ויעש העכבר כן. הלך וקרע שׂער מזנב החזיר, ויביאהו אל נח, ויתפור לו את לחייו. ונשאר מקום תפירה זו ניכר בלחיי העכבר עד היום הזה.
ג
שאלו את בן־סירא, בנו של ירמיהו, לאמור: מפני מה הנשר כי יעוף מגיע קרוב לרקיע השמים ולא תשיגהו כל צפור כנף אשר בממלכת האל? ויען ויאמר: אספר לכם מעשה שהיה עמו, בעת שיצא מן תיבת נח עם אחיו ותדעו פשר הדבר.
ויהי כאשר הסיר נח את מכסה התיבה, וירא והנה חרבו המים, וידבר אלהים אליו לאמור: צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך; ותצא עמך כל החיה אשר אתך וכל העוף והבהמה והחיה והחרמש, ושרצו ופרו ורבו בארץ וימלאו את אשר החסרתי בימי המבול והשחתי כל בשר. ויצאו כולם שנַים שנַים, איש ואשתו, ויצא גם הנשר, והוא רעֵב אז, ויזד לקפוץ על ציפור אחת, שנמלטה זה עתה מני שחת, ויאמר לאכלה. נתקבצו שאר העופות ויאמרו: זה שמלאוֹ לבו להכחיד את אחד מבעלי־החיים, שהצילוֹ אלהים להקים ממנו זרע, אחת דתו למות. ויקומו ויכו אותו, וימרטו כנפיו וישליכו אותו לפני האריות, ויאמרו: יקומו אלה ויאכלוהו ולא נשפוך דמו. ולא אבה ה' להכחיד גם את הנשר, אם כי הרבה הרע, ויצו לאריות, לבל יגעו בו. וישב הנשר שם, עד אשר גדלו כנפיו, ויעף. ראו העופות והצפרים, שאותו זד עודנו חי, ויעופו אחריו לתפשו. מיד “השרה האלהים שינתו עליו” והגביהו למעלה מכל הצפרים ומהמעופפים, ויאמר: אל תשיגוהו אויביו ולא תיבטל דמות הנשר מעולמי. ולא שילם ה', בגודל חסדו, לנשר מידה כנגד מידה.
ד
אומרים: כאשר אמר אלהים לנח בן למך: לך כנוס לך שנַים שנַים מכל מין ומין בחיה ובבהמה ובעוף ובכל אשר בראתי והביאם אתך אל התיבה, להחיותם בימי הזעם, באו כולם אליו שנַים שנַים, זכר ונקבה, איש ואשתו, ויכניסם נח אליו בדבר ה'. ויבוא גם השקר וידפוק על דלת התיבה ויאמר אל נח: הכנס־נא את עבדך עמך ואחיה. ויען נח אותו דבר ויאמר: אין אתה יכול לבוא אלינו, כי יחיד הנך ואין לך בת־זוג, והאלוהים אמר לי – אך שנַים שנַים תביא עמך. וילך השקר מאתו, לבקש לו בת־זוג, ויפגוש במאֵרה, וגם היא הולכת לבדה, ואין מי יארח לה. שאלה המארה את השקר: מאין תבוא ואנה תלך? ויאמר השקר אליה? מנח בן למך, בונה התיבה לימי המבול, אני שב, ואומר להיכנס בחדריו ובתאיו ולבקש לי מחסה, ולא הניחני, באשר יחיד הנני, ואין לי בת־זוג; ועתה, אם עליך טוב, נבואה יחד בברית־עולם והוי אַת בת־זוגי וחיה נחיה שנינו. ותען המארה את השקר ותאמר אליו: טוב אשר דיברת, אבל מה תתן לי בשכרי? ויאמר השקר אליה: אני מבטיחך נאמנה, שכל מה שאני אסגל בעולם הרי אַת נוטלת. ותשמע המארה בקול השקר ותאמר: באשר תלך אלך. ויהי בעזבם את התיבה אחרי דבר הברית, אשר כרת אלהים את נח, וילכו שניהם להיאחז בהארץ, היה היה הדבר, כי כל אשר השקר נחל בעמלו, המארה באה ונוטלת ראשון ראשון; וכשקבל השקר, כי כל עמלו לריק, ענתה המארה ואמרה: הלא כך הותנה בינינו מאז, ואין לקובל עוד פתחון־פה.
ולזה אומר המשל: כל מה שהשקר מוליד המארה נוטלת.
ה
ויהי בצאת נח מהתיבה לעבוד את האדמה השוממה, ויחל נח, “נתחלל ונעשה חוּלין”. הלא היה לו ליטע דברים של תקנה ולזרוע מן החיטה ומן השעורה; והוא לא עשה כן, ויטע כרם מן הזמורות והנטיעות, שהכניס עמו אל התיבה.
ויהי כאשר החל לטעת את הכרם, התקרב אליו שמדון, אבי השדים, ויאמר לנח, אשתתף עמל במעשה זה, אלא היזהר בך, שלא תיכנס לחלקי, כי אם עלית בחלקי והסגת את גבולי, שוב אני חובל לך. ולא שמע אליו נח וישת מן היין “שלא במידה ונתבזה”.
אמרו חכמים: “בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום קצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה ממנו, בו ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו”.
והדבר עם השטן כך היה: בא בשטן בעת שעסק נח במלאכתו, ועמד לפניו ויאמר לנח: מה אתה נוטע, איש האדמה? ויען נח ויאמר לו: כרם אני נוטע. אמר השטן: מה טיבו של גן זה ואיזה פירות הוא מוציא? כיחש לו ועשה עצמו כתם. אמר נח להשטן: הפירות הללו שיגדלו מנטיעות אלה, מתוקים הם, בין לחים בין יבשים, ומהם עושים היין, המשמח לבבות. אמר השטן: אם כן הדבר, אלך ואשתתף עמך בזה ונכרות ברית.
מיד הביא השטן כבש וּשחטוֹ, ויז מדמו על הגפנים; שוב הביא ארי והסיר את ראשו, ונשפך גם דמו על הקרקע. אחריו הרג קוף ועשה עם דמו כמעשהו עם הקודמים לו; ובאחרונה הביא את החזיר ושחטו גם אותו. ותשק כל אדמת הגן דמים. וילך השטן, בכלותו לעשות את מלאכתו, ויאמר: מעתה ידעו בני־האדם גם בני־איש את טיב היין.
ואמנם, בטרם ישתה אדם יין,הרי הוא תמים בדרכו ככבש, ולא יט ימין ושמאל בדרכו. שתה שתי כוסות, רוחו מתגאה עליו כארי ואומר: אני ואפסי עוד, אין כמוני בארץ. שתה עוד ונשתכר, הרי הוא כקוף הזה, העומד ומרקד ומשחק, ושוב אינו יודע מה הוא עושה. הוסיף לשתות עוד, הרי הוא כבר כחזיר, נכשל ונופל ומתגולל בבצה, וברפש, רוחו יסור ממנו והוא מתבזה מאד.
היזהרו מתעלולי השטן ואל תאכלו מפריו.
דור ההפלגה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בּוֹנֵי הַמִּגְדָּל
א
ויהיו כל בני־הארץ, אשר נפרצו ורבּו אחרי ימי המבול, שפה אחת ודברים אחדים וכתב ולשון אחד להם, וידברו בני שם כבני יפת ובוני יפת כבני כנען בלשון אדם ונח אביהם; ולכולם רק רוח אחד ודרך אחת. הלא זה עתה התחדשה האדמה ותןציא דשא ועשב וכל עץ למינהו וימלא העולם שלוָה ומנוח. ויאמר ה': לא אֶנחם, כי השארתי למעשי שארית, והפעם לא אראה רע ולא אשמע עוד קול מנאץ בהיכלי.
ויקם דור חדש, אשר לא ידע עוד את פעלי אלהים ואת דרכיו; וכיון שראו, שאך הארץ ניתנה לבני־אדם והשמים ממעל הם מושב לכוכבים, אמרו: נבנה לנו עיר ושם נקים מגדל גבוה וראשו בשמים, ועלה נעלה שם, ונכבשם לנו למושב.-
וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני־האדם לעלות אליו, ויאמר: לא אניח לתחתונים לבוא בעליונים. ויתאחד עם מלאכי מעלה לבלבל שפתם; ואין אחים לדיבּור עוד כיום אתמול, לא מבינים הם איש את שפת רעהו. ובלל ה' את שפת בני־האדם ללשונות רבות ושונות; ויחדלו הבונים לבנות ונפוצו על פני כל הארץ ויהיו לגויים ולמשפחות רבות.
ב
שש מאות אלף איש נתקבצו בימים ההם וילכו לבקש ארץ רחבה לבנות עיר גדולה ומגדל עצום; ויבקשו בכל הארץ, ולא מצאו מקום יותר נכון מבקעת שנער: פה נוציא זממנו.
ויחלו ללבון לבנים ולשרוף אותן בכבשן; ויהי להם בנין המגדל לפשע ולחטאת, וידע ה' מחשבתם הרעה ויאמר: לא אתן להם להציב ציוּן כזה, ועלו ולחמו בי או יעמדו אלהים אחרים למולי. ויקרא לשבעים המלאכים העומדים ראשונה לפניו וידבר אליהם: הראיתם את אשר עושים בני־אדם מטה למרוד בי ובמלכותי? הב נרדה ונבלול את שפתם, אשר לא ישמעו ולא יבינו איש את שפת רעהו. ויענו אותו המלאכים לאמור: לך הצדקה וקום ועשה להם כאשר דיברת. וירד ה' ומשרתיו לארץ שנער, ובלל את שפת הבונים, האחד יאמר לרעהו: הבה לי לבנה, והוא מושיט לו עץ או ברזל; עולה חמת האומר ברעהו, לאמור מהתל הוא בו, וקם והשליך את העץ או הברזל בראשו של זה ויפוצצו. וישבות מעשה הבנין, ונפוצו בני־האדם וילכו איש לעברו ולמקומו.
ותפתח הארץ את פיה ותבלע שליש מהמגדל. ואש ירדה מן השמים ותאכל גם היא שליש ממנו, והשליש הנותר עומד בבל עד היום הזה.
ג
אמרו בני דור ההפלגה: אחת לאלף ושש מאות וחמישים ושש שנים הרקיע מתמוטט ובא מבול לעולם, בואו ונעשה לרקיע סמוכות, “ויסיעו את עצמן מקדמונו של עולם” ויאמרו: אי־אֶפשנוּ לא בו ולא באלהותו; נבנה לנו עיר ומגדל בה ונעשה לנו שֵם בעצמנו.
ויתחברו מצרים וכוש יחד ללבון לבנים ולשרוף שרפה, ויחלו לבנות את המגדל. “פתח להם הקדוש־ברוך־הוא פתח של תשובה, אף על פי שמרדו בו”, ולא שבו אליו ויוסיפו לבנות. ויפץ ה' אותם משם על פני כל האדמה, הלכו להם בני צוֹר לצידון ובני צידון לצור, וכל אחד תופש ארצו של חברו. מאז רבּוּ המלחמות בארץ, כי יעבור עם את גבולו לשוב אל ארץ מולדתו מקדם.
נִמְרוֹד וַאֲחִידִין
א. בֵּית גָּפְנָה
בימי נח בן למך קם איש גיבור חיל ושמו אחידין בן ברד מבני תובל קין, ויבן על גבעה נישׂאה טירה רמה ויקרא שמה צהיון ויעמיד בטירה אבן מרובעת גדולה ורמה מעשה גזית ויפַתח עליה פיתוחים; והיה כל אשר בא וראה את האבן מרחוק ותמה תמוה. ויוָלד לאחידין בן ושמו אסור והוא כילה את בנין צהיון במות אביו ויעש לו חומה בצורה מסביב. בימים ההם יצא שם גפנה בת נעמה בארץ בבל, כי היתה יפה עד מאד ולא היה בבני־דורה נערה יפה ממנה. וישלח אסור בן אחידין מלאכים לבבל ויקחו זאת הנערה לאשה לבנו. ויעמיד אסור בטירה ארבעה צלמים, אחד של זהב, אחד של כסף, אחד של נחושת ואחד של עץ שחור, ויעש ממעל לצלמים מאבני מאבני שוהם תבנית ירח ושמש, ועלו ויצאו כמאורות השמים להאיר. ויעמיד לויים וכוהנים לשרת לצלמים ומספרם ארבע מאות איש. ויתן את כל המקדש הזה למתנה לגפנה, גם הסב את שם טירת צהיון לבית גפנה. ויבואו כל בני־הדור לעבוד שם לאלוהיהם ולהשתחוות לצלמים. ויעמוד המקדש הזה עד ימי הוקם משכן לה' בשילה.
ב. כְּתֹנֶת אָדָם
ויקח כוש בן חם אשה לעת זקנתו, ותלד לו בן ויקרא את שמו נמרוד. ויגדל ויהי לגיבור חיל ואביו אהבו ויתן לו את כתונת העור שעשה אלהים לאדם בצאתו מן הגן. אדם הורישה לחנוך בן ירד; ובהילקח אל האלהים נתנה אל מתושלח, מתושלח הורישה לנח ויביאה אל התיבה. ויקחֶהָ חם בסתר ויתנה אל כוש בכורו ותהי אתו ימים רבים. והיה כאשר לבש נמרוד בגדו של אדם, היו כל בהמה וחיה ועוף באים ומשתחוים לפניו. ויתחזק נמרוד, ויצא לו שם וימליכו אותו בני דורו עליהם למלך. והוא בנה מזבחות ויקריב עליהם את החיות אשר באו בגבולו ויקרא בשמות האלים.
ג. לֵדַת נִמְרוֹד
כוש בן חם בן נח איש גיבור חיל היה ורב־פעלים וניבאו עליו החוזים בכוכבים, שייסד מדינה רבּה ויעשה לו שם בארץ. והוא בצאתו לבקש לו משכּנות, השמיד גויים וממלכות ויבן קוּטה רבּתי ויאחז בה ויכבוש את כל השבטים מסביב ויעשם לו לעבדים.
ויוָלדו לכוש שני בנים, שם האחד היה כנען ושם השני אלסר. ויהי כנען איש־שדה ועובד־אדמה, ואלסר למד נימוסי־המלכות ויבחר בו אביו לשבת על כיסאו אחריו. ויהי היום וכנען חורש בגבעה, והנה אישה יפת־תואר ורבּת־החן נושאה חבילה על שכמה, ויקרב אליה ויאמר לענוֹת אותה ותצעק. וימהר אישה הבּא מנגד לעזרתה, ויקם עליו כנען ויכּהו נפש ותהי לו אשת המת לאישה. בימים ההם קינא גם באחיו אלסר ויבוא בסתר אל אהלו ויכּהוּ אל החומש וימיתהו וימלוך תחתיו. אז כרת ברית גם עם עוג בן־ענק ויצאו שניהם למלחמה על משפחות ושבטים רבים ויכחידוּם וינחלו את ארצותם.
בלילה אחד, כאשר ישן המלך כנען על מיטתו בבירת־השן, והנה נער כּבּיר־הכּוח ניגש אליו ויכּהוּ על ראשו מכּה רבּה, וייקץ ויחרד ויאמר: הן קצי בא. ויאסוף את חרטומיו וחכמיו ויסַפּר להם את החזון. ויאמרו לו: בן יוָלד לך והוא יכריעך. וכנען ידע, כי אשתו, אשר חטא אתה בשׂדה- הרועים, הרה ללדת, וימהר החדרה ויאמר לדקור חניתו בבטנה. ויצא קול ממרום ויקרא: חדל־לך מלבוא בדמים! ויאסוף כנען את ידו.
ותלד האשה בעוד ימים נער אחד והוא רע־המראה ומושחת־הפנים ונחש יוצא מחיק אמו וחודר אל נחיריו – ותירא המלכה פן ימיתהו אביו ותמסוֹר את הנולד לרועה אחד לגדלוֹ. ונמאס הנער בעיני מחנכו וישליכהו הימה, הוציאהו שר של ים ליבּשה וימַן ה' נמרה להניק אותו. ויחי ויגדל ויצא אל אָחיו. ויקראו אותו בית־אביו נמרוד על שם כי מרד באביו ויגרשהו מעל כסאו.
מימי האבות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בְּנֵי שֵם
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הַבְּחִירָה
א. נְבוּאַת רְעוּ
ויקח לו רעו את מלכה בת רעו לאשה. ותהי עקרה ימים רבים. ויתפלל רעו בעדה ויעתר לו ה' ותהר. ויהי כי מלאו ימיה ללדת, היתה על רעו רוח-אלהים וינבא ויאמר: מלכה תלד בן זכר והבן דור רביעי לו צדיק תמים יהיה ויקָרא אב המון גויים, וכל העמים והלשונות לא יעזבו עדותו ויכירו בשם ה‘. ותלד מלכה את שרוג ושרוג הוליד את נחור ונחור הוליד את תרח. בימים ההם החלו יושבי הארץ לעבוד כוכבים ומזלות והיו מעבירים את בניהם ואת בנותיהם באש וקוסמים קסמים, אך שרוג ובניו לא הלכו בדרכים אלה וישמרו את תורת נח אביהם וזכרו את הברית אשר כרת ה’ עמו ואת זרעו.
ב. הַנְּגִידִים
ויהי כי נפוצו בני נח לארצותיהם ולמשפחותיהם אחרי המבול, שמו בני-חם את נמרוד לשר ולנגיד עליהם, בני-יפת מינו עליהם את פינחס להיות להם למצביא החילות ולשופט גם-יחד, ובני-שם משחו עליהם את יקטן. ויוָעדו אלה יחד ונועצו לקרב את השבטים השונים למערכה אחת ולהקים את השלום בארץ. ויבוא השטן ויפר את עצתם ויאמר: אם שפה אחת תהיה לכל העמים ולשון אחת, אז ימליכו עליהם גם אֵל אחד בשמים ויעבדוהו כולם שכם אחד ואני וביתי נגורש מנחלתנו ולא תהיה לנו תקומה. אמר אלוהים: אך עתה עלתה תחבולתך בידך, לא כן יהיה ביום יתקע שופר גדול לחירות העמים, אז ישליך כל גוי וכל שבט את עצבּוֹ, ינהרו כולם אל משכּני בחרתי לשבת בו ויעבדוני.
ג. בָּנַי אַתֶּם
ויהי כי נפלגו הדורות בימי פלג והיו השבטים לשבעים עמים למספרם, ירדו שבעים מלאכים מן המשרתים את פני אדון-צבאות ומיכאל בראשם וילמדו לכל גוי ולכל משפחה לשון אחת, ובלשון הקודש בחרו שם ועַבר ויאמרו: בשפת אלהים נדבר ובלשונו נדבק. קרא מיכאל שוב לכל גוי משבעים הגויים ויאמר להם: בּחרו לכם מעתה שר ושופט למעלה, אשר ימליץ בעדכם ויעמוד לכם בעת צרה. ויענו הגויים ויאמרו: המלאכים, אשר לימדו אותנו לדבּר, הם יהיו משגיחינו למעלה ואליהם נשא את עינינו. ולא היה גם גוי אחד, שהזכיר שמו של אֵל-אלהים, מושל ומולך על הכל. כיון שנפנה אל אברם העברי וישאלהו לאמור: במי אתה בוחר לך לאב ולפטרון ואת מי תעבוד? – ענה אברם ואמר: אני וביתי בוחרים אך במי שאמר והיה העולם. מיד עלו מלאכי-הגויים אל השמים ויתישבו בחצרותם ובטירותם, ואלהי-הכרובים הופיע ממרום שבתו ויכתר את אברם ואת זרעו בכתר האמונה ויקרא לאמור: בָּנַי אַתֶּם ואני אל אביכם!
בְּחִירִים
א. מַלְכִּי-צֶדֶק
בשמיטות הקודמות היה מנין השנים והחדשים, קביעת התקופות והמחזורים ומועדי היום והלילה דבר אלהים היוצר. הוא היה מעבּר את השנים, מכריז על החדשים בימי המולד והיה הוא ובית-דינו אחד. ויהי כאשר ברא את האדם והוד והדר עטרהו משלו, מסר לו את דבר העיבּוּר וימשחהו לכוהן ולשופט בחשבון הגלגלים והמזלות. כה אמר לו: הנך מעתה ראש-הישיבה, ועליך להזכּיר את השם ולמנות מהלך כוכבי.
ויהי כי הגיע יומו של אדם להסתלק ולהשיב את נשמתו ליוצרו, קרא לחנוך בן-בנו וימסור לו ענין עיבּור השנים וקביעת המועדות. וחנוך איש צדיק תמים, והוא מטטרון ספרא רבא. ויהי כי עלה לרקיע במימר קדם, מסר את סוד-העיבור לנח, שגם הוא את אלהים התהלך והיה אדם השני.
ולנח שלושה בנים, שם חם ויפת, ושם הוא הבכור, וכי נוסדה ונתחדשה הארץ מסר לו את סוד-העיבור, ומאז עיבר שֵם את השנה. שם היה גם כוהן לאל-עליון והיה משרת לפני בני-מרומים ביום ובלילה, ועל כן נקרא שמו גם מלכּי-צדק. נשבע ה' לו להושיבו לימינו ויתן לו ולזרעו גדוּלה וברכת-עולם, אלהים יִחד גם שמו עליו בעודנו בחיים והשרה את השכינה בבית-מדרשו ולא תמוש משם כל הימים.
ב. שֵם
ושם בן נח כוהן לאל עליון, לבש בגדי כהונה של אדם. אדם מסרם לשת, ושת למתושלח, ומתושלח לנח, ונח לבשם, בעת הקריב קרבן מן הבהמה הטהורה, וימסרם יחד את ספר הרזים לשם, כי ראה, שממנו עתידים לצאת אבות-העולם, שיביאו אורה לעולם.
ויפתח שם בית-מדרש לידיעת האל ויקרא בו בספרים, אשר קיבל מאביו, ויעמיד בירכתיו מזבח, להקריב עליו בעת צרה. והוא ריש מתיבתא וכוהן. יחידי-הדור באים אליו לדרוש בידיעות האלהים; ואלה כי יבקשו רוָחה, יביאו על מזבחו קרבן ומנחה, גם לחם ויין; ויקראו לו גם מלך שלם.
ג. הַבְּרָכָה
דור הולך ודור בא. תעו הכוכבים וחשכו המאורות, חיץ בין הבורא לבריאה, אין דרך ליושבי-תבל ואין נתיב. אמר אלהים: אברא בריה חדשה, והיא תתן לבני-אדם מלחמי ותשקה אותם מים מבארי. פתח את אוצרות הנשמות וַיוֹצא משם את נשמת אברם, ויהי מאור בעולמות עליונים ותחתונים.
בן שלוש שנים הכיר אברם את בוראו ויחל להכריז על אדנותו וממשלתו הרחבה. אמר אלהים: מיום בראתי את עולמי ועד-עתה הייתי זקוק לברך את יצורי, והם זקוקים לברכתי ואמרי-פי; מכאן ואילך בני זה חמדתיו יהיה מנוּי על הברכות; את אשר יברך יהיה מבורך ואשר יטע יגדל ויעשה פרי.
נתקבצו כל יצורי מעלה ומטה ואמרו: אל-אלהים! בידך החיים והמות, מכמני הטוב והרע, צפוּני האור והחושך, ואתה נותן לזה וחוזר ונותן לזה. לך עינים צופיות ואתה חודר לחדרי בטן, תדין כל נמצא על-פי פעלו וגם תשמור חסד ופדות. ואם האדם ימשול בנו ואך הוא יהיה לנו לעינים ובדרכיו נלך – מי יודע, אם לא יתעה גם הוא ונמצאים אנו בלי מטר ובלי ברכה! קרא אלהים ואמר: כל הדברים שאמרתי הם רק למערכת העולם הזה, לעתיד לבוא אשוב לברך כל נשמה וגוף, ואגדתים יחד ואימצתים יחד ולא יפּרדו עוד.
ד. בַּעַל הַבִּירָה
הֵלך אחד היה מהלך בדרך ולא מצא כל מושב ואף יער ונחל לא ראה ויאמר: שוממה הארץ ואין משגיח בה, איו נוטע וזורע. לאחר ימים נשא עיניו והנה בירה גבוהה לפניו. אמר להיכנס לתוכה וחזר על כל עבריה ולא מצא פתח. קרא בקול גדול ואין עונה. והיה מצטער ואמר: אפשר לבירה בלא בונה? ומי זה ייגע לריק? כיון שהרגיש בעל הבירה, שהוא יגע בנפשו, הציץ בו מעל הגג וקרא לו: אני הוא בעל-הבירה! כמקרה הזה קרה לאברהם העברי. ימים רבים התיגע ואמר: וכי אפשר לעולם בלא בורא? וכי שמים נמתחים מעצמם? וכי אפשר שגן נוטע את עצמו? והיה תר בדעתו לעמוד על מהות הדבר. אמר אלהים: מי שהוא הולך לקראתי, אף אני אלך לקראתו. נתגלה עליו ואמר לו: אני הנני הבורא ואני הנני היוצר, כל אשר ראית מעשי ידי הם. התרגש אברהם ואמר: יש מלך לעולם אף אני אעטרהו.
אחרים אומרים: עוד בטרם ידע אברהם את אלהים היה נוטה לדרכי צדק והיה מתרחק מכל רשע ופשע. אם ראה אדם עושה לחברו עוול, נתן נפשו להציל עשוק מיד עושקו, והיה אב ופטרון לכל נדכה ונענה. נראה אליו אלהים ואמר לו: אָהבת צדק ושָנאת רשע, חייך שאני מושחך לנשיא על כל בני-הדורות ויהיו כל בני העמים והלשונות מתברכים בשמך.
אַבְרָהָם
א. סֵפֵר יְצִירָה
מי ימלל גבורות ה' ומי ישוה לו? כשביקש אלהים ליצור את העולם, גלל את הספר הקדמון, הוא ספר יצירה, צפה בו ועל-פיהו ברא מעשה כל יום ויום. ויהי כי כילה מלאכתו אשר עשה, הלך והניחו אצל זאת התורה והיו שניהם שעשועיו מאז. כיון שגדל אברהם והתחיל להכיר את ריבונו, נתן לא אלהים-צבאות את ספר-היצירה להגות בו. ולא הבין בו אברהם דבר ויתעצב ויאמר: מתנה רבה בידי והיא סתומה לפני. אמר לו אלהים: רק אני לבדי דורש באותו ספר, כי לי הגדולה והמלכות, אבל ממך בר-נש ישגב הדבר. נמלך אברהם והלך עם הספר אל עֵבר; וישכימו שניהם לפתחו של שם והיו עוסקים בו שלשתם יחד שלוש שנים, עד שמצאו את הפתח לשער החתום.
ב. בֵּין הַבְּתָרִים
ויהי דבר יי אל אברהם בחזון ובמראה, לאמור: אל תירא, עבדי; שכרך הרבה מאד לעולם הבא ומקום מתוקן לך בראש צדיקי יסודי עולם. אומרים: אותו לילה, שבו נגלה אלהים לאברם, ליל פסח היה, הוציא אותו לחוץ ואמר לו: אברם, אברם, שא עיניך למרום וּספוֹר את כוכבי מעל. אמר אברם: וכי יש כּוח בידי אדם לספור צבא השמים? אמר לו אלהים: כה יהיה מספר זרעך וכולם יעבדו אותי ויתברכו בשמי. הראָה אלהים לאברם במעמד בין-הבתרים ארבע מלכויות מושלות ואובדות. ממשלת כל אחת – אלף שנים, יומו של הקדוש-ברוך-הוא – והיה לעת ערב יצמח קרן בית-דויד ולוֹ יקהת עמים.
ג. מְשַל הָאִילָן
אדם אחד היה מהלך במדבר ביום קיץ. השמש ליהטה ברום הרקיע, ונפש ההלך התעלפה עליו מרעב ומצמא ואין מים ואין לחם. כבר אמר נואש לחייו, וישא את עיניו והנה אילן אחד שצלו נאה, פירותיו מתוקים ומעיין מים חיים נוזל תחתיו. מיהר אליו, אכל מפירותיו, שתה מהמים וישב בצל האילן לנוח מעמלו ונתקררה דעתו עליו. כשקם ללכת לדרכו, אמר האדם לאילן מחַיֵהוּ: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומַר: יהא רעוא1, שפירותיך יהיו מתוקים – העבודה! שאין בכל מרחבי-ארץ אילן נותן פירות טובים מאלה שהאכלתני; אברכך בצל נאה – והנה צלך משיב נפש עייפה, גם מים נמשכים תחתיך, ולמה לך עוד ברכּת המים? אך ברכה אחת בפי: כי יקחו ממך ענף אחד ויטעו אותו בארץ ערבה, יהי גדל בטוב כמוך והיו כל בניך כמוך; אף הקדוש-ברוך-הוא אמר לאברהם: זאת הברכה אני נותן לך, בניך ובני-בניך עד סוף כל הדורות יהיו הולכים בתום דרך כמוך; כשם שאתה חגרת מתניך ועמדת לפני בתפילה וביקשת לפנַי על בריותי, כך לא יפסקו מבני-משפחתך אנשים עומדים בפרץ ומתפללים על הציבור בעת צרה ומצוקה, ואני אהיה עם פיהם, כאשר הייתי עם פיך.
מֵאַגָּדוֹת אַבְרָהָם
א
ונמרוד בן כוש מולך בכל ארץ שנער קדמה ונגבה, והוא גיבור-חיל וידו בכל שכניו המלכים לכבשם לו לעבדים ולהרחיב את ארצו עד בוא השמש; ויתחזק במלכותו ויבנה ערים רבות לשבת וישם בהן מגדלים גבוהים, ויאסוף כל סגולות תבל ושכיות-חמדה ויגדל מכל המלכים אשר היו לפניו, ויצא שמו בכל הארץ. וירם לבו ויתנשא לבן-אלים בגאוָתו; ויצו לכל עבדיו להשתחוות לפניו ולהקריב לו קרבנות ולתת לו כבוד-אלהים. ויעשו כן בכל ארצות מלכותו ויעמידו לו מזבחות וכוהנים, ויאמינו כל העם במלכם, כי אמנם במושב אראלים מושבו, ויתפללו לו בצר להם וישבעו בשמו. ואדם אין אז בכל הארץ להכיר ולדעת את אֵל האמת, אל השמים ואל הארץ, שאין אלהים מלבדו!
ויהי בלילה אחד, וילך נמרוד השדה לצוד ציד, ואיש אין אתו כי כן אָרחוֹ להתגנב ולשום בסתר דרכו, וישא עיניו וירא והנה כוכב גדול עולה ממזרח, ולו ארבעה שבטים, ויקרב אל שאר הכוכבים ויבלע אותם כולם ולא נודע כי באו אל קרבו. וירא וישב לביתו, ויקרא בבוקר את כל חרטומי בבל וחכמיה הגדולים, ויסַפּר להם את החזון אשר ראה, וידרוש מהם, כי יגידו לו פשר הדבר. ויענו אותו חכמיו, היודעים בכוכבים, לאמור: הלא לפניך מלכּנו גלוי הכּל ולמה תנסה אותנו? האותות האלה יגידו, כי הנה בן יוָלד בקצה מלכותך, והוא יסור מן הדרך, אשר הצבת לנו, ויכחש באלהותך, כי את לבבו סרה תהיה. ויחרד נמרוד בלבו לשמע הדברים האלה, ויוָעץ לקדם פני הרעה, ויצו להכריז בכל מדינות מלכותו לאמור: הרגו כל זכר, אשר יולד לכם בשנה הזאת, וכל הבת תחיון! האיש אשר יחמול על הבן הנולד לו להחיותו, יחייב ראשו למלכו; ואשה כי תלד בת, וקיבלה מתנות רבות מאוצר המלך. ויבנו בתים ואוהלים בכל נפות ממשלתו, ויעמידו בהם שומרים לשמור על המילדות. והדת ניתנה. ויהרגו בשנה ההיא כל זכר שבעים אלף במספר, ותעל שועת הנולדים השמימה.
ואמתלא בת כרנבו, אשת תרח בן נחור בן שרוג בן רעו בן פלג בן שלח בן ארפכשד בן שם, הרה ללדת, ותסתיר את הדבר, כי יראה, ותצא המדברה ותמצא מערה חצובה בחגוי הסלע, ותשב שם כל ירחי הריונה. ויהי בלדתה, והנה כל המערה מאירה כשמש מאור פני הנולד, ותשתומם למראה ההוא. ותקח את הילד על ידה ותנשקהו ותקרא לו אברם. וה' נתן בפיה לאמור: הנה הבן הזה יהיה אב-המון-גויים ויתברכו בו כל גויי הארץ ויצו את ביתו אחריו לשמור הטוב והישר, חוקות צדק ומשפט ויהיה לאור-עמים. ותרא, כי לא תוכל הצפינו בביתה, ותקח סדין אחד, אשר הביאה עמה ותעטפהו בו; וחלת דבש שמה אצל הנער ותניחהו במערה ותלך ותאמר, אל תראינה עיני, אם רעה תמצאנו. ויחמול ה' על הנער, בכלות הדבש סביבו, וישלח עֵז אחת מגן העדן ותשב עמו ותניקהו ותשקהו ותהי לו כאם, ויגדל אברם משעה לשעה ומיום ליום.
ויהי בהיותו בן עשרה ימים וגבהוֹ כאיש, וישכם בבוקר וילך במדבר וירא את השמש יוצא לזרוח, כמעשהו יום יום, ויתפלא על אורו ועל זיו פניו ויאמר, אין זאת, כי אדון העולם הוא, אשר עשה את כל אשר אני רואה מסביב, את השמים על ראשי ואת הארץ לרגלי. ויעבוד אברם את השמש כל היום ההוא ויחשבהו לאלהים. ויהי בנטות צללי ערב והיום רד, וירא העובד לתמהונו, כי הנה השמש בא ואיננו, ועל מקומו הולך הירח באור שקט ושלו; וירא את הכוכבים הרבים וכל צבא השמים סובבים אותו בהוד הליל, ויאמר אברם: אמנם שגיתי, הירח, זה אשר אני רואה אותו עתה, הוא אך הוא האלהים המושל בכל ואלה הם עבדיו לשרתו. ויאמן אברם באלהות הירח ויקטר לו, עד אשר גם הלילה עבר ואתא בוקר. והשחר עלה עוד הפעם בהדרו; ותיפעם רוח אברם למראה עיניו ויאמר: גם זה וגם זה אך משרתי המלך הם. ויקם וילך לבקש את האלהים ואת הוד המלך בעצמו…
וימַן ה' לו מעיין במדבר ויטבול בו ויטהר את בשרו, ויהי אך יצוא יצא מן המים, ותיפקחנה עיניו להכיר, כי יש אֵל עולם, אשר יצר את השמש ואת הירח יחד וכל צבא השמים והארץ. ויפול אברם על פניו ויאמר: אכן יש אלהים גדול עומד על אלה ופוקד על כל אשר ממעל ומתחת, ואנכי לא ידעתי. ויתפלל אל ה' ויאמר לו: אני עבדך לעד!
ויהי אחר הדברים האלה, ותזכור אמו את בנה אשר עזבה, ותצר נפשה על פרי בטנה, ותלך המדברה לבקש את הילד, ותבוא אל המערה, אשר בה שמה את בנה, ותרא והנה היא ריקה ואין איש, ותשא קולה ותבך ותלך הלוך ובכה. ויפגוש אותה אברם בנה וישאל אותה לאמור: למה זה תבכי, אשה? ותען ותאמר: ילדי, אשר הנחתי במערה, איננו, טרוף טורף, ואכלתו חית השדה. ויאמר אברם: אל נא תבכי, אנכי הנני בנך אשר תבקשי. ויפג לבה ולא יכלה להאמין לו, כי זה המדבּר אתה, הוא גדול וחכם, והיא אך ילָדתוּ זה עשרה ימים. ויאמר אברם אליה: לא אכחש לך, אמי, אני הוא שילדתיני, ואֵל העולם גידלני בימים המעטים האלה, למען תדעי את שמו הגדול ואת יכלתו הרבה. ותאמר אמו: וכי יש אל אחר בלעדי נמרוד מלכנו, אשר ידענו? ויאמר אברם אל אמו: מה אנוש כי כאל נזכרהו ובן-אדם כי למלך העולם נפקידהו, אין אלהים אחר מלבד עושה השמים והארץ; וזה אשר ברא אותנו כולנו והוא חי וקיים לעד. ותרא אמו, כי אך אמת דובר בנה, ותשק לו ותאמר: גם ברוך יהיה, אלהיך אלהי!
ב
ונמרוד עודנו מולך בארץ שנער, בונה ערים ומבצרים ומחדש מלכותו ואלהותו, ובכל אשר יפנה ירשיע. ויהי היום, והנה חג גדול לו, וכל העם מקטרים ומשתחוים לו ומביאים לו מנחה. ויבוא אברם ממקדש-מלך ויחל להינבא: שמעו קציני שנער וראשי בבל את דבר ה‘. המעט לכם, כי משול תמשלו בארץ, וגם את השמים תאמרו לכבוש ולהידמות לעליון. וישמע נמרוד ויאמר: מי אל מלבדי אשר אשמע בקולו, ואנכי הנני אדון כּל. ויגש אברם ויקרא: הוי מלך כסיל ואויל. הלא ידעת, כי כמעשה הזה עשו הנפילים בימי המבול, וימחם ה’ אלהים ויכחידם מעל פני האדמה; ואתה אך החילות להיות גיבור בארץ, וכבר תתנשא כמוהם, למען הבא עליך ועל עמך רעה ומַדחפה. ויחר אף המלך בדובר הלז, ויצו לתפשו. ויעשו עבדי נמרוד כן, ויחזיקו באברם ויתנו אותו בבית-הסוהר, וישב שם עשרה ימים.
ויקבוץ נמרוד את כל שרי-המדינות והחכמים יודעי דת ודין וישאלם כדת מה לעשות בבן-תרח, אשר הרים ידו בו ויחרף לעיני כל אלהים ומלך יחד? ויקראו כולם קול אחד: המקלל ישרף באש, וירא הקהל וישמע. ויעש המלך כן, ויצו להבעיר אש בכבשן הגדול אשר לו שלושה ימים ושלושה לילות, ויעל הלהב השמימה. ויהי ביום הרביעי בבוקר ויוציאו את המורד לשרפו, וכל עבדי המלך ושריו והפחות והסגנים ניצבים ועומדים מול הכבשן; ועמם נקבצו עם רב מאד כתשע מאות אלף איש, וימלאו כל הככר הרחבה ויטפסו על הגגות ועל ראשי המגדלים, לא נותר אדם, אשר לא בא לראות במחזה, ויכס המחנה כארבה את עין השמש.
ויקחו סריסי המלך את אברם העברי ויפשטו כותנתו מעליו, ויאסרו את ידיו וישליכו אותו לתוך האש הבוערת וירקע כל העם הניצב ברגליו ויקרא: הידד! וקולם כקול יער גדול בבוא הסער. ויהי אשר הושלך אברם לכבשן, התרגשו מלאכי-השרת ויבקשו למהר לרדת שם, לצנן את הגחלים, ויאמר אלהים: הניחו, אני יחיד בעולמי וגם הוא יחיד בין המכירים אותי, נאה ליחיד להציל את היחיד. וירד להצילו.
והיה אברם מטייל בכבשן ומרנן לאלהי השמים. וירא העם ויפלו על פניהם ויקראו בקול גדול: ה' העושה אלה הוא האלהים! וגם נמרוד ירד מעל כסאו וישתחוה לאלהי אברם. מאז החל גם הוא לקרא בשם ה‘. על כן יאָמר: כנמרוד גיבור ציד לפני ה’.
ג. הַחֲלוֹם
ויהי בצאת אברם שלם בגופו מכבשן האש ולא נחרך אף אבר אחד ממנו, כיבדוהו בני-בבל ונתנו לו מתנות רבות ונמרוד איש חרמו נתן לו במתנה את עבדו אליעזר, והוא איש גיבור-חיל וישר הולך.
ויהי היום ונמרוד יושב על כסאו ואיש אין אתו וירדם ותפול עליו שינה עמוקה והוא חולם חלום. וירא והנה הוא וכל חילו עומדים בעמק הכבשן והנה איש בא מן ההר ובידו ביצה וישלך את הביצה על ראשו ותישבר וישפך החלמון והתגבר והיה לנהר גדול ויטבעו אנשים רבים מחילו בנהר והוא נס וימלט ושלושה אנשים עמו, נפנה לראות בחילו והנה יבש הנהר ונתקמץ וליחותו נכנסה שוב בביצה. ויצא מהביצה אפרוח קטן ויעף וינקר את עינו. וייקץ נמרוד ויבּהל למראה. שאל לחכמיו וליודעי-העתים כי יגידו לו את הפשר. ויקרא אחד מהם, שמו היה אנוקי, ויאמר: האיש שראית אינו אלא אברם העברי, אשר שלחת מידך, והאפרוח שראית זה אחד מזרעו, שיכריע אותך באחרית הימים. אם בקולי תשמע, שלח את אחד משריך חרש להפיל את בן-תרח בחרב ותהי לך ולמלכותך תקומה. ואליעזר בא היום לבבל לבקר את משפחתו ובית אביו ויוגד לו דבר אנוקי ואת אשר הוא חורש על אברם. וימהר לשוב אל אדוניו החדש ויאמר לו: מהר והימלט על נפשך, עוד לב נמרוד ברע. ויעזוב אברם את אהלו ועדרו וילך ויתחבא בבית נח ושֵם בּנוֹ.
הַמְּעִידִים
א. בְּבֵית-הַסּהַר
ויצו נמרוד להושיב את אברם העברי בבור-חושך ולמנוע ממנו גם לחם צר ומים. וישלח ה' את גבריאל המלאך להיות חבר לעבדו ונפתחה לו באר מים חיים ותאנה עלתה לזונו והוא יושב ומשבּח למרוֹ. ושר בית-הסוהר, אשר נפקד לעמוד על הבור וגם שמר דבר המלך שלא להאכיל את הנאסר ולא להשקותו, שמע יום-יום את תפילת העברי בוקעת ועולה ממעמקים, ותחרד נפשו גם היא ויאמר בלבו: גדול אלוֹה של זה מאלהי נמרוד, אף אני אשתחווה לו ואעבדהו. היה אברם מזמר מלמטה והוא עונה לעומתו למעלה והד תפילת שניהם ממלא תבל ומלואה, צפרים מרננות, אראלים ומשרתי עליון עונים אחריהם אמן.
ויהי כי גבר הרוח על אותו שומר, עזב את מעמדו ויחל לסובב בחוצות ובשוָקים ולקרא: אלהי אברם הוא האל האמיתי אשר ברא אותנו ונתן לנו את העולם לנחלה, ואלהי נמרוד הוא אל מת ואין תשועה בו. תפשו אותו והביאוהו לפני נמרוד – והוא קורא בקול אדיר: אֵל העולם הוא המלך ואברם החבוש הוא עבדו! ויצו נמרוד להתיז את ראשו בסַיף ונפגם כלי המשחית מיד. ציוה להשליך אותו למים ופלטו הים. ויתמה נמרוד על הדבר. ובכל-זאת לא נהפך לבבו ועוד ידו נטויה על אברם העברי לכלותו.
ב. הַמְקַנֵּא
אברם בן תרח היה חוזר בשוק עם חבילה של צלמים ופסילים על שכמו, מעשי אביו, והיה קורא: מי החפץ לקנות לו אֵל חרש, סומא ואילם, וצלם שאינו מועיל לא לעצמו ולא לאחרים, יבוא ויקנה. פגעה בו אשה אחת זקנה לימים, שהלכה לשוק לקנות בכסף מלא פסל וצלם, ואמרה לו: רוכל אין אונים, אם במה שאתה מוכר בעצמך אינך מאמין, מה יועילו לנו אלה ונמצא שעבדנו כל ימי חיינו לסומים ולחרשים. אמר לה אברם: בחייך, כנים דבריך. אין אלהים אחר אלא זה שממעל, שלו השמים ולו הארץ, לו הים ולו ההרים והגבעות, לו היערות ולו השדות ולו גם הכסף והזהב, שמהם נעשים הפסילים וניצקים הצלמים. אמרה האשה לאברם: מה אומַר ויקבל אותו האל הגדול גם ממני ויציל את נפשי משחת? אמר אברם: אמרי, ה' אלהים הוא אדון בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, הוא ממית ומחיה, מזין ומשקה, משפיע ומעניק, הוא אחד ואין שני לו, הוא גם חי לעולם ולא יראה מות; העידי גם עלי שאני אברם עבדו ונאמן ביתו. קראה הזקנה: מאמינה אנכי באלהי השמים ומאמינה אני בך, הנביא! באה אש ולפפה את שניהם.
ג. הַשָּטָן
ויהי כי הציתו את הכבשן מכל עבריו והלהב עלה וילבן את הכתלים והחום העצום אכל גם עשבי השדה מסביב וכל עוף פורח באויר נשרף, לקחו את אברם, פשטו את מעילו מעליו, אסרו ידיו ורגליו ויאמרו להוליכו לתוך הבּעֵרה. ויבוא השטן ודברי מלאך מגין בפיו ויאמר לאברם: הלא גדול שמך ונברכו בך יושבי הארץ ומזרעך יעמיד אלהים כוהנים לשרת לפניו; אבל אם קופץ אתה כעת לתוך המדורה, אין אתה מעמיד בנים עוד ונמצא שבועתו של מקום אינה קיימת. כפור בשֵם לשעה והצל את גופך משחת, אחר זה תוכל לשוב למרך ולהציל גם את נשמתך. גער בו אברם ואמר: פחוּת ונבזה אתה ובחלקת לשונך רמיה. נתו עיניו בו ונדחה ממחיצתו מהלך חמש מאות שנה; נפנה אחר זה למשרתי המלך ויאמר: הוליכוני לתוך האש ואקיים דבר-המלך…
ד. הַמוֹכֵר
תרח, אביו של אברהם אבינו, חָרש היה ועושה פסילים במלאכת-מחשבת ויצא שם אליִליו בכל הארץ והיו משכימים מכל עֵבר אל ביתו לקנות אלהות ועצבים. ויהי כי גדל אברם מינהו אביו על המכירה ויפקוד עליו לאמור: פסל שמשקלו כך מחירו כך, פסל אבן מחירו נמוך, פסל נחושת עולה במחירו ואלה אשר מכסף וזהב הוצקו אך בחצרות מלכים ושרים ימצאו קנם. ויעמוד אברם על שורת הצלמים מהבוקר ועד הערב והיה מהתל בכל קונה ולא זז ממנו עדי החזירו למוטב ונטע בלבו אמונת אל חיים. בא אליו אדם גיבור לקנות אלוה, אמר לו אברם: וכי נאה לאדם רב-כּוח שכמותך לעבוד לדבר שנושא אתה אותו על כתפך. בא לפניו איש חולה, אמר אברם: מה יועיל לך זה, שחולשתו עוד רבה משלך. רצה זקן לקנות לו פסל, אמר לו בן-תרח: וכי אתה בם שבעים תעבוד לצלם עשהו אבי בראשון לחודש. בא אליו בחור ואמר לו: עד שאתה משתחוה לאבן השתחוה למלך המלכים כה עקר את האמונה בעבודה-זרה מלב כל אחד ואחד וקידש את השם ברבים. אמר אלהים: כן וכן עושה עמי אברם עבדי חסד, חיי, אני גומל חסד לבניו ולבני-בניו עד סוף כל הדורות.
ה. קָרְבָּן לַמֵּתִים
ויהי כאשר שב אברם אל בית אביו מן המערה, אשר נחבא שם ימים רבים, ניגש אל תרח ויאמר: הגד נא לי אבי, מי ברא את העולם? אמר לו תרח: בוא אתי הביתה ואַראך יוצרי-תבל. הביאוֹ אל היכל גדול והנה שנים עשר צלמים גדולים ניצבים שם ומסביב להם פסילים קטנים איו מספר. השתחוה תרח להם ואמר: ברוכים אתם אדני, שעשיתם את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם. יצא אברם ונכנס לחדר אמו ואמר לה: אבי הראני את אלהיו הרבים ואַת קחי נא לי גדי עזים מן הצאן וזבחתיו ועשית אותו מַטעמים והבאתים לאלהי אבי לקרבן, אולי ירצו גם לי. ותעש אמו כן ותקח גדי עזים, שחטתו וטיגנתו בשמן ובדבש, שמה אותו בסל ותתן את המאכל הנותן ריח לאברם בנה. והוא בא והציג את הקרבן בהיכל האלילים ויקרא בקול גדול: מהרו אכלו מן המנחה אשר הבאתי לכם והיטיבו לבכם ופרשו חסדכם גם עלי. עמדו האלים כחרשים ואילמים, אין גם אחד מהם ניגש אל הסף ואין מי מרים את ידו. ויהתל בהם אברם ויאמר: למה תמאנו לטעום מקרבני? ואם מעט לכם ואוסיף עליו מאה מונים ואשחט לכם את כל צאן אבי. מחשים ומחרישים הפסילים, אין קול ואין קשב, אין תנועה ואין הד. השתומם אברם ואמר: מתים המה אלה ואין בהם רוח ובני-אדם חיים ומרגישים עובדים להם, אוי לדור תהפוכות! אוי להן לבריות משתחוות למעשי ידיהן! ורוח ה' לבשה אותו ויקח קרדום בידו וישבר וימגר את כל הפסילים והצלמים ולא הותיר מהם אך את הגדול בלבד ואת הקרדום הניח לפניו.
ותרח אביו בא מן השדה וישמע קול מכת קרדום באבן וימהר ויבוא להיכל – והנה כל אלהיו אשר פעל ויצר מונחים שבורים על הקרקע, אך אחד עוד קיים. ויחר אפו וימהר ויבוא אל אברם בנו ויאמר לו: מה המעשה אשר עשית, להרוס ולהחריב כל אלהי, והבאת עליך רעה אשר לא תמיש ראשך ממנה. אמר אברם: לא אנכי עשיתי זאת, כי אם גדול-האלילים בקנאתו על אֶחיו. אמר תרח: האם יש חיים באלה? וכי אפשר לעץ או אבן לתפוש כלי-משחית בידו? אמר אברם: תשמענה אזניך מה שפיך מדבר. אם מתים המה ובלתי מרגישים, איך תעבוד להם? ולמה תטעה את בני הדור במעשיך ההבליים? ההצל יצילוכם אלהים כאלה שפּה להם ולא ידבּרו, אזנים להם ולא ישמעו? הלא בדבר הזה חטאו אבותינו בימי קדם לזנות אחרי אלילים מעשי אנוש ויביא ה' אלהים עליהם את מי המבול להשחיתם. ואתם תוסיפו לעשות הרע ועבדתם תוהו, תלכו אחרי ההבל ותהבלו. עוד הוא מדבר את דבריו קפץ להיכל הגדול,תפש שוב את הקרדום וַיך על ראש האל הגדול וישברו לרסיסים ויאמר: גם זה לא יחיה, כי מת הוא.
אחז תרח בבנו ויביאהו לפני נמרוד מלכו.
עוֹד מֵאַגָּדוֹת אַבְרָהָם
א. הָעוֹרְבִים
יובל יובל תהלוכות העולם.
וביובל התשעה ושלושים, בשבוע השני, בשנה הראשונה, לקח לו תרח בן נחור אשה, ושמה עדנה, ויאהב אותה ותלד לו בן, ויקרא את שמו אברם, כשם אבי-אמו. ויחכם הנער וימשוך עליו עין כל רואיו.
ויהי כי גדל ויצא אל אחיו, וירא בפשע בני-הארץ, כי נתעו בשוא להשתחוות לפסילים ולאלילים, מעשה עץ ואבן אשר לא ידברו, ויכר את הבורא האמיתי, בורא העולם, ויתהלך לפניו במישרים.
ויהי בהיותו בן ארבע-עשרה וימי זרע בארץ, ויבואו העורבים מחנות מחנות מרחוק לאכול את הזרע ולהשחית עמל האדם; ויתאספו כל בעלי השדות במקלות לגרשם, ואין שומע להם, עוד זה פורח וזה בא וגברו עופות השמים. ולאברם אין מקל, כוחו אך בפיו, ויגער בעורבים לאמור: מדוע ירדתם הנה, גוי עז-פנים? שובו אל המקום אשר בּאתם משם ואַל תהיו לפגע לכּל. וישמעו בקול הקורא, לתמהון כל השומעים, ויעופו מזה אחד אחד. ויתפלאו כולם על חכמת לבו וגבורות רוחו, ויצא שמו בכל ארץ הכשדים ויקנאו בו כל גדולי הארץ.
ב. הַזָּר
ויהי אחרי אשר כרת אלהים את בריתו את אברם ואת זרעו אחריו לעשותם לגוי, ישב בעל הברים באלוני ממרא כחום היום, וישא את עיניו וירא והנה איש אחד בא מן המדבר, והוא שקן ושבע ימים, שערותיו הלבינו וזקנו הלבן ארוך ויורד לו עד מתניו, חבילה על שכמו, והוא מטה ראשו ונשען על מטהו מרוב זקנה. ויהי כראות אברם את הזקן ההוא, ויקם מפּתח אהלו וירץ לקראתו. ויאמר אליו: בי, אדוני, סורה נא אל משכן עבדך; הנח את החבילה בקרן זוית ורחצת רגליך במים ונחת ואכלת פת-לחם וסעדת לבך, ולנת אצלי הלילה, וקמת בבוקר והלכת לדרכך. ויען הזקן ויאמר: לא, כי פה תחת העץ אשען ולא אלין בבית זר. ויפצר בו אברם העברי ויאמר: למה יקל בעיניך עבדך לעבור על אהלי הפתוח לכּל לרוָחה, ואני לא חטאתי לך ולא עויתי לאדם. ויאמר הזקן: גם אנכי כבּד אכבדך, אבל לא אובה להיות עליך למשא. ויאמר אברם: סורה אלי ואל תדבר אלי עוד כדברים האלה. ויאל האיש לסור אליו ולא סירב לא עוד. וימהר אברם וירץ האוהלה, ויקח חמאה וחלב ועוגות-מאפה וישם לפניו וישבו יחד ויאכלו וישבעו, ויותירו עוד. ויבקש אברם לברך את ה' הזן ומפרנס את בריותיו ונותן להם לאכלה כאב לבניו; ולא בירך הזקן עמו וידום. ויאמר אליו אברם: מדוע לא תברך את ה', עושה השמים והארץ, הזן ומפרנס אותנו יחד? ויאמר הזקן אליו: לא אלהיך אלהי ובשמו לא אקרא; לי אלהים אחרים בביתי, מעשה ידי אני, והוא יגן עלי תמיד. ויחר אף אברם בעובד-האלילים ויקם ןיגרשהו מעל שולחנו, ולא נשא פנים לשיבתו. אך הלך הזקן וחבילתו על שכמו, והנה קול אלהים קןרא לאמר: אברם, אברם. ויאמר:הנני. ויאמר אליו אלהים: איה הזקן, אשר ישב זה עתה אתך בצל קורתך ויאכל עמך? ויאמר אברם: הוא לא ביקש לברך את שמך ואקום עליו בחמתי ואשלחהו. ויאמר אלהים אל אברם: הן בן תשעים ותשע שנה האיש הזה, כמוך היום, ואני נשאתי את סבלו תמיד, לחם האכלתיו, בגד הלבשיו, לא החסרתיו מאומה, ולא עלתה על לבי לכרות אותו מעל פני האדמה, ואתה לא יכולת שאת את רוחו שעה אחת ולא נתת לו מקום ללון אתך גם לילה אחד. וירא אברם, כי הרע לעשות, ויפול על פניו ויאמר: אלא, אלי, סלח ומחל לי כי חטאתי. ויאמר אלהים אל אברם: למה זה תפול על פניך, קום והיטבת את אשר הריעוֹת. וימהר אברם, ויקם וירץ אחרי באיש המדברה וימצא אותו כורע תחת אחד השיחים. וירם אברם את החבילה וישימה על שכמו, ויאמר להאיש: סלח לי על אשר שלחתיך ואל תשא עוון לעבדך; ויפצר בו לשוב אל אהלו שנית. ויואל האיש ללכת אליו. ויתן לו אברם מלון טוב באהלו, וישכיבהו על עור עזים ויכסהו בשמיכה, וייטב עם האיש וישלחהו בבוקר לדרכו בשלום.
ג. יִשְמָעֵאל
ולאברם, אשר נקרא שמו אברהם, שני בנים, יצחק וישמעאל. את יצחק ילדה לו שרה אשתו, בהיתה ימים רבים עקרה ולה אין ולד. ואת ישמעאל בכורו ילדה לו הגר שפחת שרה, שנתנה לו שרה למען תיבנה ממנה. ביצחק יקרא לו זרע אמת, כי הוא בן הגבירה, אבל גם את ישמעאל אהב ובירך ותפילתו לאל שדי היתה: לוּ ישמעאל יחיה לפניך. ויהי כי גדלו הנערים יחד ויחלו להציק איש לאחיו, וירע הדבר לשרה על-אודות בנה, ויחלק אברהם את ירושתו בחייו וישלח את ישמעאל בכורו מעל יצחק קדמה, ויתן לו מתנות רבות ויענק לו מכל טוב. ותקח לו אמו הגר המצרית אשה מארץ מצרים ושמה מריבה. ויתקע אהלו במדבר ויפרוץ מאד במקנה ובעבוּדה רבה, ושם על פני גל שבטי קדם ישכון.
ויהי היום ותכל נפש אברהם אחרי ישמעאל בנו, כי לא ראהו זה ימים רבים, ויאמר אל שרה אשתו: אלכה נא לראות את ישמעאל בני וידעתי מה לו. ותאמר לו שרה: לך כדבריך, אך הישבעה לי, שלא תרד מעל הגמל, ואך תבוא שמה ותשוב מיד. וישבע לה אברהם לשמוע בקולה, וימהר וירכב על גמל אחד מגמליו הרבים וישם אל המדבר פניו, ויבוא אחרי שלושת ימים אל משכן ישמעאל. וימצא את האשה לבדה יושבת פתח האוהל, וישמעאל אישה אין, כי הלך אל מקנהו. ויאמר אברהם אל האשה: בתי, תני נא לי מעט מים ואשתה, כי עייף אני מן הדרך. ותמאן ברעת לבה: כּלו המים מן החמת, אין מאום בבית. ואברהם עודנו יושב על הגמל, ולא ירד ממנו; ויען ויאמר אליה: אם פה אין מים, ארכב מזה, אולי יקרה ה' באר לפני. אבל אחת עשי, בשוב אישך הביתה ודיברת אליו כדברים האלה לאמור: בא הנה איש זקן אחד מארץ פלשתים וכזה וכזה מראהו ולא מצאך וילך, כי אץ היה לדרכו, וירא את משכנך וייטב בעיניו, רק יתד האוהל לא ישרה בעיניו, ואם עליך טוב, הסר אותה ושמת אחרת תחתיה. ויפן וירכב ככלותו לדבר, וכמעט רגע חדל גם אבק פרסות גמלו.
ויהי בערב, בשוב ישמעאל לביתו, ותספר לו אשתו את דבר הזקו וצוָאתו אשר מסר לה; ויכּר מיד, כי אביו היה העובר הזה ויבן לדבריו, כי רעה אשתו בעיניו, ויקם ויגרש את האשה ההיא וישלחנה מביתו. וילך אל ארץ אחרת, ויקח לו מבנותיה אשה אחרת תחתיה ויביאה אל אהלו וישמח עמה, וגם ילדה לו שני בנים ובת. ויהי מקץ שלוש שנים ויאמר אברהם אל שרה אשתו: אקום ואלך עוד הפעם אל בני ישמעאל, כי לא מצאתיו אז, ותאמר לו: לך אדוני. וירכב אברהם על גמלו שלושה ימים ולילה, ויבוא לפני משכן אוהל ישמעאל בנו כחצות היום, והשמש קודח בשמים. ותצא אשה טובת מראה מן האוהל, ותאמר אל האורח הבא: סורה נא, אדוני, אלינו ורחצת רגליך ואכלת פת-לחם ושתית מים, וגם לגמלך אשקה, כי אישי איננו בבית והלך לגזוז את הצאן. ותפצר בו וירד מעל הגמל וירחץ וישת ויאכל וייטב לבו ויברך את האשה ויאמר לה: נחפז אנכי לביתי ולא אוכל שבת עד בוא אישך; והיה כי יבוא מן השדה ואמרת אליו: בא אלינו איש זקן, וינח מדרכו באהלנו ויאמר אלי, אמרי לבעלך, היתד ששמת באוהל ישרה בעיני ואל תסירנה לעולם. ויפּרד האורח מאתה בשלום. ויהי בבוא הערב, וישב ישמעאל ממקנהו שמח וטוב לב, ותצא אשתו לקראתו ותספר לו את דבר האיש הזקן ואת הדברים אשר דיבר אליה. וידע ישמעאל, כי גם הפעם ביקרוֹ אביו, וכי טובה בעיניו אשתו אשר בחר, ויאהב אותה שבעתיים. ויקם ויקח אותה ואת בניה וילך ארצה פלשתים לבקר את אביו גם הוא. וישמח אברהם בבואם, ויעש משתה גדול ויזבחו זבחים.
ד. רַקְיוֹן
ויהי בימי אברהם בארץ שנער איש משכיל נבון-דבר ויפה- תואר, ושמו רקיון, אבל עני היה ובידו אין כּל. ויהי כי כבד עליו הרעב בארצו, וילך ארצה מצרים, לבקש לו שם לחם, כי הארץ רחבת ידים ורוב עושר בה; ובה מולך אז אחד מבית פרעה ושמו אשוירש בן ענם, והוא עשה את עצמו כאלהים ויסתתר בהיכלו שנים-עשר חודש, ולא היה נראה לעבדיו ולבני מלכותו, כי אם יום בשנה.
ויהי בבוא רקיון מצרימה ויאמר לבוא לפני המלך, לבקש ממנו חסות ומחיה. ויגידו לו אנשי המקום דבר המלך הסגור, ושעליו לחכות עוד אחד-עשר חודש. – ויצר לו ולא ידע מה לעשות, ואיך יכלכל את נפשו בעיר נכריה ובתוך עם זר? וישת עצות בנפשו, וירא והנה להקת אנשים גיבורי-כוח הולכים בלי מעשה, ויארח עמם לחברה, ויאמר להם: התחזקו והיו לבני-חיל ושמעו בקולי ולכל אשר אצווה אתכם, ומצאתם רוָחה. ויאמרו: הננו לך ולפקודתך. ויצוום לחגור כלי מלחמה, והוא עמד בראשם, ויצאו ויכבשו את בית-הקברים של עיר הממלכה ויאמר להם: כה ציוני המלך, איש איש אשר יביא את מתוֹ לקברו פה, מאתים שקל כסף ישקול על ידי. ויתחזק על אנשי מצרים, ולא נתנם לקבור את מתיהם, עד אשר נתנו לו הכּופר, אשר שם לחוק; ויאסוף רוב עושר ויחי כקצין-עם, הוא ועבדיו.
ויהי לתקופת השנה, ויצא מלך מצרים להיראות לפני עמו כדרכו, ויבואו לפניו השרים והרוזנים ורבים מצירי העם ויאמרו לו: יחי המלך! המלך יחיה לעולם! מה דבר הפקודה החדשה על עבדיך לשקול בעד כל קבורת מת זהב מחירו, וכחוק הזה לא נשמע עוד בכל ארץ מצרים, למיום היותה לממלכה רבה בתבל. ויהי כשמוע המלך את הדבר הזה ויקצוף ויאמר: מי הוא זה ואיזה הוא, אשר מלאו לבו לעשות כן ולחוק חוקים, אשר לא ציויתי ולא עלו על לבי? ויאמרו לו: עשה לנו דברים כאלה. ויתחכם רקיון, בהיוָדע לו קצף המלך, ויקח אלף ילדים וילדות וילבישם שש ורקמה וירכיבם על סוסים לבנים, וישלח אותם מתנה למלך; ומלאכים שלח לפניהם לאמור: הנה עבדך רקיון בא להשתחוות לפניך ותשא לו פנים, כי רק בעבורך עשה את כל החיל הזה, ולמי יעבוד יותר, אם לא למלך המלכים כמוך? ואחריהם בא רקיון, לבוש בגדי אפוד, ןישתחוה לפני המלך שבע פעמים אפים ארצה ויאמר: חנני, מלכי ואדוני. וייטב בעיני אשוירש מנחתו וכל אשר שלח, ויצווהו לקום; וידבר אתו ויתפלא אל חכמתו, טעל חכמת כל בני שנער, ויעשוהו למשנה בכל ארץ מצרים,ואך את כסאו הגדיל ממנו. ויקרא את שמו פרעה2, על כן כל מלכי מצרים, אשר ימליכו במצרים, יקָראו מהיום ההוא והלאה פרעה עד היום הזה.
ה. הַמִּתְחַלֵף
ויהי כי זקן אברם בן-תרח והגיעה עתו להיאסף אל עמיו והוא ישב על מפתן ביתו כחום היום, נשא עיניו והנה איש יפה עינים בא לקראתו. והוא אך מלאך-המות היה ובא לקחת את נפש ראש הנביאים. אמר אברם אל המלאך: מי זה יירא מפני המות, אם כה יפים פניו? ענהו ההלך: בדמוּתי זו איראה אך לתמימים ולאוהבי השם. אמר אברם: הראני-נא את פניך, שבּם תיראה לכל אדם. וישנה הזר תיכף את מראהו ודמות מחצלת לו. נבהל אברם ויאמר: בבקשה ממך, היגלה לפני שוב כנער ותסעד אצלי. ויעש המלאך כן. ויהי כי כילה לאכול, אמר אל אברם: אלהים שלחני אליך למען תשיב לו רוחו. ולא אבה אברם לשמוע לו. הלך לו המלאך ונגלה לפניו בדמות איש כביר-ימים, רועדים כל אבריו מזוקן. הגיש גם לו אברם מַטעמים לאכלה, ולא יכול הזר להגיע את הלחם אל פיו. אמר לו אברם: מה לך? וכמה ימי שני חייך? השיב הזקן ואמר: בן מאתים שנה אני. אמר אברם: לוּ אֵדע כי בהגיעי לימי שני חייך גם אני כושל-כוך אהיה כמוך, כי אז בחרתי מות מחיים. אברם עוד לא כילה לדבּר ותצא נפשו במלאכוּת המלאך.
וימת אברם בשנת חמש-עשרה שנה לחיי יעקב ועשיו.
סְדוֹם וַעֲמוֹרָה
א
עיקר שלוָתה של סדום מיום שנבנתה, לא היה אלא חמישים ושתים שנה, ועשרים וחמש שנים רצופות היה אלהים מרעיש עליהם ההרים מסביב ומביא עליהם זוָעות, שמא יתנו אל לבם וישובו מדרכם הרע; ולא שבו, אטמו אזנם משמוע בקולות שדי.
עוד “פתח להם המקום פתח של תשובה”, ויאמר: ארדה נא ואבינה, הכצעקתה הבאה אלי מארצות עשו, ואז כליה הם חייבים, ואם לא ואדע מה אעשה להם. אמר: אפילו אם אני מבקש לשתוק ולמחול על עלבוני, על מעשיהם עם אותה ריבה לא אוכל לשתוק, ואודיע להם מידת-הדין בעולמי.
ירדו אז בסדום שתי נערות אל המעיין לשאוב מים בכדיהן, ותאמר האחת אל רעותה: אחותי, למה פניך רעים? ותען השנית ותאמר: חברתי, כלו המזונות בבית אבי, וכל בני משפחתי נוטים למות מרעב. – בסדום אין מרחם והחוק אוסר לעזור לדל. – ותלך הנערה ותמלא את כדה קמח ותחליפנה בזו של חברתה, נטלה הרעֵבה את המזון והשבֵעה – את המים. ויהי כי נודע הדבר לשופטי סדום, ויקחו את הנערה בעלת הלב וישרפוה בשוק העיר. עד כה הגיע זדון לבם ורשעתם.
חמישה ראשי-דיינים היו בעת ההיא בסדום: קץ-שקר ורב-שקר, רב-מטה-דין, רב-נבל וקלא-פנדר; וירבו הרע ויטו דין, העשירו את העשיר ופשטו מעל העני את עור עצמותיו, ותימלא ארץ סדום חמס.
וישלח ה' שני מלאכים להשחית את סדום, ויבואו בדמות בני-אדם אל המקום ההוא; ויסורו אל לוט בן אחי אברהם, אשר ישב שם ולא למד ממעשיהם ושמוּר היה אצלו מנהגו של אברהם לקבל את העוברים ואת השבים. וישאלו אותו אורחיו לטיב בני העיר, ולא דיבר עליהם לוט סרה ויאמר: בכל עיירות מושב בני-אדם יש אנשים טובים וגם רעים, ואולם פה רבים הרעים.
והנה טרם ישכבו ואנשי העיר, בהיוָדע להם כי באו זרים לעיר נסַבּוּ על הבית, ויקראו אל לוט ויאמרו לו: איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו. ויצא אליהם לוט ויאמר: אל נא, אחי, תרעו. ויאמרו אליו: גש הלאה, דבר שחקקו לנו זקנינו ושופטינו אתה בא להרוס. ויגשו לשבור את הדלת. ויך ה' אותם בסַנורים וילאו למצוא הפתח. ויתעו סביב הבית כל הלילה.
ויהי כמן השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט לעזוב את העיר הנידחת; ויתמהמה, ויחזיקו בו וביד אשתו וביד שתי בנותיו ויוציאוהו מחוץ לעיר; “ומלאך אחד היה מקדר לפניהם את הדרך” שימהרו להימלט, כי ה' כבר התחיל להמטיר על סדום ובנותיה גפרית ואש מן השמים, ויעל קיטור הארץ כקיטור הכבשן.
ב
ויהי באמור ה' לשחת את סדום ואת עמורה על רוע מעלליהם, אמר: המכסה אני זאת מאברהם? מאורע גדול יבוא עתה לעולם, ויראו בני-האדם כי יש דין לפני וכי לא אשא פני רשע, טאיני מגיד זאת מראש לאברהם אוהבי? מיד בא לאברהם ו“הגיד לו מעשה סדום”.
התחיל אברהם מבקש ומתחנן לפני ה' על לוט בן אחיו ויאמר: ריבון עולמים, האף תספה צדיק עם רשע? וכמות בן רשע ימות גם איש בצדק הולך? ויען ה' ויאמר לו: בחייך, אברהם, לא אך את לוט בן אחיך אציל מן ההפכה, אלא לוּ אמצא בכל הככר ההיא אך מספר אנשים חמישים, שלא שיחתו את דרכם ואשא לכל גוי הרשע הזה בעבורם. ויאמר אברהם: ולוּ אך ארבעים תמצא או שלושים או עשרים ואף עשרה. ויאמר ה‘: לא אשחית בעבור עשרה טובים וזכותם דיה להגן. וילך ה’ מעל אברהם, כאשר כילה לדבר אתו, ואברהם שב למקומו. ויאמר אברהם אל לבו: ואם גם עשרה לא ימָצאו בסדום, ונמצא מקום אשר היה עד עתה כגן-אלהים עובר ובטל מן העולם, ונגזלה מנוחתו. –
ואנשי סדום “לא חסו על כבוד קונם”, גזלו וחמסו את כל הבא אליהם; והקימו עליהם שופטי שקר, להטות משפט. וירא ה' וינאץ.
רק לוט היה האחד בסדום שעליו נאמר: הולך את חכמים יחכם, ולמד מעשי אברהם להיטיב עם בני-אדם ואף כי היה לחוקה בסדום, שכל מי שמחזיק ידי גר עני בפת-לחם באש ישָרף, קרא את המלאכים אליו, בבואם סדומה, ויכניסם לביתו. ןירא נער אחד מנערי סדום, והנה אנשים אורחים מארץ רחוקה סרים אל לוט, וירץ ויגד את הדבר לאנשי העיר, ויהי רעש בסדום, ויתקבצו כל יושביה לעשות שפטים במכניס-האורחים ובנכנסים. וימסור לוט את נפשו על הבאים אליו ויצא אליהם להשתיק את חמתם; ולר אבו שמוע לו ויאמרו: עתה נרע לך מהם. ויכו המלאכים את הסובבים על הבית בעיוָרון כל הלילה.
ויהי בעלות השחר, מיהרו המלאכים והחזיקו בלוט ובידי כל אשר לו ויוציאו אותם מחוץ לעיר הרשעה, ויאמרו אליהם: הנה נשפט ה' את עיר מגוריכם באש, מהרו והימלטו ואל תביטו אחריכם; והרי כבר ירדה השכינה באש ובגפרית.
ויעש לוט ככל אשר ציווּהו; אך עדית אשתו סבבה את ראשה להביט לאחור, והציצה בשכינה ונעשתה מיד לנציב מלח.
ועדיין הנציב הזה עומד בירכתי סדום החרבה. כל היום באים השוָרים ולוחכים אותו, עד כי כמעט לא ישאר ממנו מאומה, ובבוא הבוקר והנה הנציב בקומתו כמו שהיה. ויהי כך עד היום הזה.
ג. הֵידוֹר וּבֶן עֵילָם
איש אחד, בן ארץ עילם, הלך למחוז חפצו ועמו חמור אחד נושא כליו וקשורה לו שמיכה טובה ויפה, שמיכת צמר בת גוָנים רבים. ותבוא לו השמש ברחוב סדום ואין איש מאסף אותו הביתה. עוד הוא עומד בחוץ והנה ניגש אליו איש רע ובליעל, שמו היה הידור, ויאמר אליו: מאין תבוא, הלך, ולאן פניך מועדות? ויען האיש ויאמר: מאזרחי עילם אנכי ואני הולך עתה לחברו, לבקר בני משפחת רעיתי, כי אשה לי משם. באה עלי השמש פה ואין איש מכניס אותי לביתו. בני עירך לא טובי-לב המה, ולא ידעו מנהגי הכנסת-אורחים. אמר הידור אליו: אל-נא תדבר כן, אחי, ואל תוציא דיבת בני-גילי רעה. סור אלי, אתה וחמורך, ולון בביתי הלילה, תאכל ותנוח וקמת בבוקר והלכת לדרכך, גם לחמורך די אתי תבן ומספוא. ויעש ההלך כדבר הידור, כי האמין בו ובנדבתו. ובסורו אליו מסר בידו גם את השמיכה למשמרת ויאמר לו: שום עיניך עליה, כי הן נחלתיה מאבותי ויקרה היא לי מכל הוני ורכושי.
למחרת היום אמר העילמי ללכת לדרכו, החזיק בו הידור ויאמר: רק יןם אחד ישבת בצל קורתי ואתה קנית את לבבי וטוב לי אתה מעשרה רֵעים, שב נא אתי עוד יום אחד ואחר זה תקום ותלך, ואלהי עילם יהיה בעזרך ויביאך אל חברון השלוה. וילן התם בסדום עוד לילה אחד. למחרת הזדרז לקום, חבש את חמורו והידור מפציר בו לשבת אתו עוד יום אחד. ולא אבה שמוע לו ויאמר: כבר גדול חסדך עלי, לא אטריחך עוד. הוא אמר ללכת ויפנה אל מיטיבו ואיש חסדו ויאמר: תן-נא לי את השמיכה אשר נתתי בידך ואלך לדרכי. התפלא הידור ויקרא: לא ידעתי, אחי, כי הבאת אתך שמיכה ועיני לא חזו אותה, אך חלום חלמת, אחי. התרגש בן-עילם ויאמר: לא בחלום אך בהקיץ נתתי לך בבואי הנה שמיכת-צמר צבועה וכזה וכזה מראֶהָ. הניח הידור את ידו על שכמו ויאמר: אל-נא תתרגש, רעי, על לא-דבר, רק חלום חלמת ובדמיון חשוב נחשוב הרהורי-ליל לדברים קרו ויאתיו. ויריבו איש את רעהו. הלז אומר: בהקיץ נתתי לך שמיכה יקרה ופקדתי בידך. והלז אומר: לא כן, אך חלום חלמת וזה גם דבר הפתרון: בשובך לביתך תקנה גן חמוד ונטעת בו כל עץ פרי למינהו. השתומם העילמי על עזותו של בעל-הבית ויחזק בערפו ויאמר להכותו. אמר הידור אליו: אני אך לטובה פתרתי לך את חלומך, ואתה לא לבד כי לא תשלם לי את שכרי, כי עוד תרים את ידך. חי אלהים! לא ראיתי איש עיקש ממך. ואתה פתח את כיסך ושלם לי שכר הפתרון. דרכי לדרוש מכל איש ארבעה כסף בשכר פתרון חלום, ואתה תתן לי רק שנַים, כי על כך לנת בצל קורתי. לקח העילמי אבן בחמתו ויאמר להשליכה על ראש הידור. הקדימו הוא וַיך אותו על לחייו ויזל דמו עד למדיו. אמר הידור: תן לי עוד שני כסף בשכרי, כי הקזתי את דמך ורופא נאמן אנכי. עוד הם רבים יחד ויתקבצו אנשי סדום ויחלו ללעוג לאיש הנענה ויאמרו אליו: אם תוסיף להתמהמה בגבולנו נקח גם את חמורך ממך. עשו כדברם, לקחו כל אשר לו ויציגוהו ערום כביום היוָלדו. והוא הולך הלוך ובכה במר נפש ובעצבון-לב על כל הנעשה לו בקרית סדום הרשעה.
קרבן ופדות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
עֲקֵדַת יִצְחָק
א
ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם. ויאמר ה' אל השטן: מאין תבוא? ויען השטן את ה' ויאמר: משוט בארץ ומתהלך בה. ויאמר ה' אל השטן: מה תדבר אלי על בני, אשר שמתים בארץ מטה לרשתה ולעבוד בה. ויאמר השטן אל ה‘: לא בנים אלה לך וגם לא עבדים נאמנים: ראיתי והתבוננתי, כי יעבדוך ויזכירוך בני הארץ, בעת בקשם מלפניך דבר, כי נתון תתן להם; והיה כאשר תשמע בקולם ותפתח להם את ידך הנדיבה, שכוח ישכחוך ולא יוסיפו לזכור אותך עוד. והן גם אברהם בן תרח, אשר בו תתפאר, בעת אשר לא היו לו בנים להנחיל אותם את ברכתו, עבדך כל הימים, ובנה לך מזבחות וקרא בשמך; ועתה כי נולד לו יצחק בנו ויגדל, עשה משתה גדול לכל יושבי ארץ ואותך, מושיעו ופטרונו, עזב, ולא הקריב לפניך לא שור אחד ולא פר אחד; והנה כבר מלאו ליצחק שלושים ושבע שנה, וחדל לזבוח לפניך זבח, כאשר אהבת. ויגער ה’ בשטן ויאמר אליו: אל תדבר סרה בעבדי אברהם, כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר לפני וירא אותי וסר מרע; חי אני, כי אם אמרתי לפניו היום, הקרב תקריב את יצחק בנך והעלהו עולה כליל לפני, לא ימנעהו ממני; ואף כי אומַר אליו הקרב לפני מן הצאן ומן הבקר. ויען השטן את ה‘: דבּר נא כדבר הזה אשר אמרת באזני אברהם, וראית אם לא יסור מדבריך ואם לא יעבור על מצוָתך. וישב השטן לדרכו. וה’ אמר: נסה אנסה את אברהם.
וירא אליו ה' ביום ההוא ויאמר אליו: אברהם, אברהם. ויאמר: הנני. ויאמר ה‘: קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומַר אליך, ושם גם ענן כבודי. ויאמר אברהם אל ה’: הנני לך ואתן לך את בני אשר אהבתי, אך קבלהו ברצון לפניך. ויעל ה' מעליו, ככלותו לדבר עמו, ואברהם שב האוהלה, והיה מוכן לקיים מצוַת אלוהיו. אך בדבר שרה הכה לבו אותו ויאמר בלבבו: איך אגש ואומר אליה, תני את בנך לה' לעולה? והיה בשמעה את זה תבעת ותתחלחל ותוציא את נפשה ולא תחיה. וישכל את דברו ויבוא וישב לפני שרה אשתו ויאמר אליה: בננו יצחק גדול ובא בימים, ועוד לא למד עבודת-אלהים, אלך לי למחר ואביאהו אל מדרש שם ועֵבר, ושם ילמד לדעת את ה' ואת דרכיו. כיחש לה אברהם. ותידוֹם שרה, כי נפשה קשורה בנפש הנער. ואחרי זה דיברה אך אברהם אישה: טוב אשר דיברת, לך ואדוני עמו; אולם אל תרחיק אותו ממני ימים רבים. ויאמר אברהם אל שרה: בתי, חלי-נא את פני ה' אלהינו, אשר יעשה עמנו טובה. – השמש נטה לערוב, בדבּר אברהם ושרה את דבריהם אז, ואברהם התאפק לבל יפרוץ פתאום בבכי, כה המה נפשו לרחשי לב-אם.
וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, ותקם גם שרה, ועמה כל שפחותיה ועבדיה, ותקח בגד טוב מבגדי החמוּדות, אשר אתה בבית, ותלבש את יצחק, ותשם לו מצנפת על ראשו, ואבן יקרה על המצנפת, ותכן צידה לדרך, ותצו את אברהם עליו. ותאמר שרה לאברהם: בי, אדוני, שים עינך על הנער, כי יחיד הוא לי, ואל נא תעזבהו; אם רעֵב הוא האכילהו, ואם יצמא השקהו מים, הרכיבהו על החמור, ואל תניחהו ללכת ברגליו, ולא ישב כחום השמש בלהט השמים. ותכל לצוות את אברהם ותבכה. ותחבק את יצחק בזרועותיה ותוסף לבכות. ותבך כל המחנה, אשר הלכה לשלח את אברהם ואת יצחק בדרך. ותהי הפרידה קשה בין המלוים וההולכים. ותשב לה אחרי-כן שרה מעל יצחק, וישובו עמה כל שפחותיה ועבדיה; ואברהם הלך הלאה עם יצחק בנו, להעלותו עולה לפני ה', כאשר ציוָהו.
וירא השטן, כי אברהם עומד בנסיונו, ויצר לו ויאמר: אם ינצח בן-האדם אותי, אנא אני בא? וישלחני ה' אלהים מלפניו לאחת מנקרות הצורים ויאברני שם מאסר עולם. ויתחפש ויעבור בדרך לפני אברהם בתואר איש זקן ושפל-רוח. ויטהו הצדה ויאמר אליו: הלא ידעתי לאן פניך מועדות היום, הכסיל או בער אתה, כי אמור תאמר לעשות כזה לבן-יחידך; נתון נתן לך אלהים זרע באחרית ימיך, לעת זקנתך, ושמר לך את בריתו, והנך הולך לאבדו על לא חמס בכפו; תאמר, כי מאת ה' זאת הפקודה לך, אבל לא עשה יעשה ה' לאיש רעה כזאת לאמור לו: לך ואבּד לשמי את בנך. וישמע וידע אברהם, כי זה לשטנה יעמוד לו, להתעותו מדבר אלהים, ויאמר לו: לא תוכך כברך ואך החפץ להרע ידבר מתוך גרונך, ואני אך את מצוַת אלהי אשמור. וירא הזקן, כי הדבר ממנו והלאה ויפן ויעלם. ויתלבש השטן אחרי שעה בדמות בחור יפה-תואר ויפה-מראה, ויבוא לפני יצחק – והנער הולך אחרי אביו – ויאמר אליו: הלא ידעת אם לא שמעת, כי אביך הזקן והכסיל הזה יובילך אל הר אחד להעלותך שם לעולה חינם, וה' לא ציוָה ולא פקד זאת; ואתה קום והתאזר ואל תשמע אל אביך ואל תאבה לו, ולמה תאבד את נפשך ןלא תראה עוד חיים בארץ, וכל ההולך ממנה ונספה, לא ישוב לראות עוד אור וימושהו חושך לעולם. ויעזבו יצחק ויתקרב אל אברהם אביו ויאמר אליו: כזה וכזה ידבר באזני בחור זה, ואני לא אדע, מה אשיב אותו דבר? ויען אברהם ויאמר ליצחק בנו: הישמר לך ממנו, כי שטן הוא לנו להעבירנו ממצוַת אלהינו. וירא השטן, כי לא יכול להם בדמות אדם, ויתהפך מיד לנחל גדול ורב, וחצה את הדרך לפניהם. ויגיעו אברהם ויצחק ושני הנערים ההולכים עמהם עד המקום ההוא. ויראו נחל רב ועצום לפניהם ומעבר אין. ויבואו בתוך המים, ויגאו ויאמרו להטביעם. ויכר אברהם כי אין זה כי אם מעשה השטן, ויגער בו; ומיד יבשו המים והיו כאין ויעברו בשלום.
ב
לפי נוסח אחר כך היה הדבר.
קדמו השטן את אברהם, בלכתו את יצחק ואת נעריו להר המוריה, ונדמה לו כזקן, ויפן ויאמר אליו: לאן אתה הולך, אברהם? ענה אברהם ואמר לשואל: להתפלל לפני אלהי אני הולך. אמר הזקן אל אברהם: אם אך להתפלל חפצך, מה דבר העצים אשר שמת על כתפך? ולמה אש ומאכלת בידך? רחה 1 אותו אברהם במה ויאמר: שמא נשהה שם בהר יום או יומַיים ונשחט ונאפה ונאכל. ויען הזקן ויאמר לאברהם: אברהם, אברהם, למה תכחש ממני, ואני הייתו עומד מאחורי הפרגוד ואשמע בדבּר אלהים אליך, קח נא את בנך את יחידך והעלהו לי לעולה, ואתה אומר כי חכם אתה, איך ילך אדם, שנתן לו אלהים בן למאה שנה, וחיכה לבואו במרת נפש ימים רבים, הוא ואשתו, ויאבד את חייו, ויעקור בידיו את זרעו? עליך אומר המשל: מה שהיה ביד האדם, הנה אבדוֹ. ויאמר אברהם אל השטן: אמנם כן ציוָני האלהים, ואני אך את דבריו אשמור ונפשי ונפש בני נתונות לו. וילך ממנו המשטין, ונדמה לבחור, ויעמוד על ימינו של יצחק בן אברהם, ויחל לדבר עמו ויאמר אליו: לאן אתה הולך, יצחק? ויאמר יצחק: ללמוד תורה במדרשו של שם ועֵבר אני הולך. אמר הבחור אליו: בחייך תלמד שם או לאחר מותך? תמה יצחק ואמר: איך תאמר כזה, וכי יש אדם לומד והוגה בספרים והוא כבר מת? התפשט הבחור מלוא קומתו וקרא ליצחק: עלוב בן עלובה! כמה תעניות נתענתה אמך, עד שלא נולדת, וכמה דמעות שפכה לפני אל מרומים, כי יפקדה בבן, והנה שמע אליה ויתן אותך לה, והיא טיפּחה וריבּתה אותך, והנך איש בין אנשים, והשתטה אביך ללכת להעלותך לעולה ולעקור חייך מן העולם. ויאמר יצחק אליו: גם אם כדבריך יקרני ואינו הולך לשם ועבר, כי אם להיעקד על מזבח, לא אעבור על דעת יוצרי ועל ציווי אבי. חזר יצחק ואמר לאברהם: שמע מה ידבר באזנַי בחור זה ומה יספר לי על-אודותי. ויאמר אברהם אליו: אל תפנה אל דבריו, והוא רוצה אך להיות לנו למפגע. וירא השטן, כי לא יכול להם בדבריו, וירף מהם ונתהפך לפניהם לנהר גדול ושוטף; ויבוא אברהם והנערים בנהר, ויתגברו הגלים ויבואו עד צוארם, ועוד הולכים הלוך וגאה. באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים ואמר: ריבון העולמים! אתה בחרתני ונגלית עלי ואמרת לי, אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יוָדע שמי בעולם, כי תעלה את בנך קרבן לפני; ולא עיכבתי אפילו שעה, והריני הולך למלא אחר מצוָתך, והנה באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני נטבע במים, מי זה יקיים את דברך? ועל ידי מי יתקדש שמך? ויען אלהים את אברהם מן השמים: חייך, שאך על ידכם יוָדע שמי בגויים. מיד סילק את השטן מלמטה וסר הנהר כהרף עין, והנה עומדים הם ביבשה.
וילך אברהם ויצחק אל המקום אשר אמר אלהים. ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום, אשר אמר לו האלהים, מרחוק, והנה עמוד אש עליו מן הארץ ועד השמים, וענן כבד על ההר. ויאמר אברהם אל הנערים: האם רואים אתם דבר בהר? ויענו ויאמרו: הר ככל הרי הארץ אנו רואים. ויאמר אברהם אל יצחק: בני, מה אתה רואה? ויאמר יצחק: עמוד אש וענן אני רואה. וידע אברהם כי יצחק בנו נרצה לעולה. ויאמר אל הנערים: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה ונשתחווה. וילך אברהם את יצחק לבדו. ויספר אברהם ליצחק, כי בו בחר אלהים לעולה; ויקבל עליו גם יצחק את מצוַת-אלהים בשמחה ובטוב לב. ויבואו אל המקום. ויגש אברהם לבנות את המזבח; ויהי אברהם בונה ויצחק מגיש לו את האבנים ואת החמר, וכה בנו יחד את המזבח באחוַת-אלהים. ויקח אברהם את העצים ויערכם על המזבח, ויעקוד את יצחק בנו ויניחהו על המזבח ממעל לעצים, ויפשוט יצחק את צוארו לפני אביו. וישלח אברהם את ידו לקחת את המאכלת לשחוט את בנו. ויֵרא מלאך ה' אל אברהם ויקרא אליו מן השמים ויאמר אליו: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי רק לנסותך באתי; ועתה ידעתי כי ירא-אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. ויצר לאברהם להניח את המזבח כך בלי קרבן, וישא את עיניו, וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, והוא מתאמץ להתקרב אליו, והשטן ואחז בו. ויקם ויתיר את יצחק ויקרב אל האילן, ויקח את האיל עמו, ויקפוץ האיל על המזבח ויפשוט גם הוא את צוארו, לאמור: הקריבו אותי לאלהים. וישחטהו אברהם ויעלהו לעולה תחת יצחק; ויז אברהם מדם האיל על המזבח ויאמר: זה תחת בני, וזה הדם יחשב היום כדם בני לפני ה‘, ויכל אברהם את כל העבודה באיל ותירצה לפני ה’ ותיחשב כיצחק. ויברך ה' את אברהם וזרעו ביום ההוא.
ג
ויצחק בן אברהם הולך הלוך וגדול, וילמדהו אביו את דרך ה' ואת דרכיו וה' עמו. ויהי היום והנה הוא וישמעאל אחיו יושבים באוהל ושחים. ויתפאר ישמעאל על יצחק לאמור: בן שלוש-עשרה שנה הייתי, כאשר דיבר ה' את אבינו להימול כל זכר; ואעש את דבר ה' ולא מריתי את פיו ולא מנעתי מאבינו לעשות בי כמצווה.
ויען יצחק ויאמר לאחיו: למה תתפאר עלי בדבר הזה? חי ה' כי אם אמור יאמר לאבי לקחת אותי ולהעלות אותי כליל לעולה, כי אמסור אותי ואת נפשי מיד לה'.
בלילה ההוא נגלה אלהים אל אברהם ויאמר לו: הקרב נא לי את יצחק בנך באחד ההרים. אנר אברהם לאלהים: ריבון עולמים! באיזה הר אקריב את בני לפניך? שוב אמר לו אלהים: בכל מקום אשר תראה את כבודי בדרך עומד וממתין, הנה שם תבנה את המזבח. –
וישכם אברהם בבוקר ויקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו, ויחבוש את החמור לדרך. זה היה החמור בן האתון, שנבראה בין השמשות, עליו גם רכב משה, בבואו ממצרים בדבר ה', ועליו עתיד בן-דויד המשיח לרכוב, כי יבוא לגאול את ישראל.
בן שבע ושלושים שנה היה יצחק, בלכתו אל הר המוריה, וישמעאל היה בעת ההיא בן חמישים. ובלכת אברהם ויצחק ראשונה ואליעזר וישמעאל הולכים אחריהם, התחילו שניהם דנים זה עם זה. ישמעאל אומר לאליעזר: עתה יקריב אברהם אבי את אחי הקטן לעולה על המזבח; ואני בכורו ויחיד לו ואקום ואירש את אבי. ואליעזר אומר לישמעאל: אותך ואת אמך כבר הסיר אברהם מנחלתו; ואני הנני עבדו הנאמן, משרתו כל הימים, ואני יורשו. ויושב בשמים קורא: לא זה ולא זה יירש את אברהם עבדי!
ביום השלישי הגיעה השירה לצופים. ויהי בבואם לצופים, ראה אברהם את השכינה עומדת על ההר – וישאיר את הנערים במקום ההוא. ויקם וילך את יצחק. ויהי בלכתם לבדם, נפנה יצחק ואמר לאברהם אביו: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? ויאמר אברהם אך יצחק בנו: אתה הנך השה, בני. ויאמר יצחק: אם ה' בחר בי, אעלה על מזבחו.
ויהי בבואם אל ההר, הראה אלהים לאברהם באצבעו על סלע גדול ויאמר אליו: זהו מזבחי מעולמים. זה גם היה המזבח שעליו הקריב אדם הראשון, אחריו הקריבו עליו קין והבל אחיו, ואחריהם נח ובניו, כי הניחם ה' שארית אחרי ימי המבול. ניגש אברהם וקשר שתי ידיו של יצחק ושתי רגליו ועקדוֹ על המזבח, שם עליו את האש והעצים, ויכרע עליו ככוהן מעריך את קרבנו, ואימץ את זרועו, ויקח את המאכלת בידו, למלא בה את דבר ה‘. ואלהים במרום יושב על כסאו ורואה “אב עוקד” את בנו בכל לב ונפש ו“בן נעקד” במסירת לב ונפש, וישניע את קולו מבין הכרובים לאמור: אל תשלח ידך אל הנער. עמד אברהם והקריב את האיל תחת בנו; ועלה ריח-ניחוח של האיל לפני כסא-הכבוד כדיר-ניחוח של יצחק. ויברך ה’ את אברהם בעולם הזה ובעולם הבא.
אומרים שכאשר נגעה המאכלת בצוארו של יצחק, נבעת ופרחה ויצאה נשמתו. ויהי באכול האש את האיל, “חזרה הנפש לגופו” של יצחק, ויצירו אברהם ויחי ויעמוד על רגליו. וידע יצחק כי גם שאר מתי עולם עתידים לחיות באחרית הימים כמוהו.
באותה שעה פתח ואמר: ברוך אתה ה' מחיה המתים!
ד
כשבּיקש אלהים לברוא את האדם במעשה בראשית, ניגשו מלאכי-השרת ואמרו לו" מה אנוש כי צזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו? ענה אלהים ואמר להם: אתם ממאנים ביצירת האדם, מפני שאתם צופים ורואים בדורו של אנוש, כי יקום לחלל את שמי, ואני אַראה לכם כבודו של בן-האדם, והוא אברהם העברי, שיקום אחרי ימי המבול לעבוד אותי ולקרוא בשמי, וראיתם אב מקריב את הבן לפנַי והבן מקבל עליו את מצוָתי באהבה.
כה אמר ה' אל אברהם כאשר גדל יצחק בנו אשר אהב: קום ולך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה, כי כן אמרתי למלאכי מקדם; מיד וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. בוא וראה כמה עבדים וכמה שפחות היו לו לאברהם, וכי לא יכול לאמור להם לחבוש לו את חמורו לדרך? אבל הוא בעצמו עשה את הדבר הזה, “ללמדך זריזותו”.
מסורה היא שאותו מקום, שעליו אמר ה' להקריב את יצחק, עמק היה; אבל אחר אשר חשב להשרות בו את שכינתו ולהקים שם בימי דויד גם את המשכן, אמר לעצמו: אין דרך מלך לשכון בעמק, אלא במקום גבוה ונראה לכּל מרחוק. מיד נישא אלהים אותו מקום ועשהו הר. ואברהם ויצחק הולכים שניהם יחדיו אל המקום, בלב אחד וברצון אחד, “זה לשחוט וזה להישחט”.
ויהי בבואם אל המקום, ויעמיד את המזבח, ויערוך את העצים וישם את יצחק בנו עליהם, וביקש לקחת את המאכלת, שמע בת-קול מן השמים לאמור: אל תעש כדבר הזה. נפנה אברהם ושאל: מאין יבוא הקול? ויען אותו מלאך: ה' שלחני אליך לאמור, אל תעש מאומה לבנך. אמר אברהם אל המלאך: כשציוה עלי אלהים להקריב את בני, הוא בעצמו דיבר עמי, ועתה ישלח את שליחו; יקום הוא ויעיד בי ואז ארף מבני. “מיד פתח האלהים את הרקיע ואת הערפל” ויאמר לאברהם: בי נשבעתי, כי לא אובה עוד בקרבן יצחק בנך.
וישא אברהם את עיניו וירא, והנה איל אחד נאחז בסבך בקרניו. מלאך מבני מרומים הביאוֹ מגן-העדן, ותחת עץ החיים היה רועה עד היום ההוא ושותה מן המים שעוברים תחתיו; והיה ריח בשרו נודף בכל העולם. ויקם אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת יצחק.
ויעזוב אברהם את מקום המזבח וישב אל המקום, אשר חיכו לו הנערים, בשלום; כיון שראו אותו, התחילו אומרים: בּוא-יבוא ברינה נושא אלומותיו.
ה
והאלהים ניסה את אברהם.
היוצר הזה, כשהוא בודק את כלי הכבשן שלו, אינו בודק את הרעועים, כי אינו מספיק להקיש עליהם אחת, והוא שוברם, אלא בודק את הקנקנים הברורים, שאפילו מקיש עליהם הרבה פעמים אינו שוברם; כך לא ינסה אלהים את הרשעים, אלא את הצדיקים; ועל זה גם נאמר: ה' צדיק יבחן.
ויאמר ה' אל אברהם: קח את בנך והעלהו לעולה על אחד ההרים, אשר אומַר אליך. ויאמר אברהם אל ה': ריבון העולמים! וכי יש קרבן בלי כוהן? אמר לא אלהים: כבר מיניתיך כוהן.
וישכם אברהם בבוקר וילך אל יצחק ואל הנערים, ויקח את עצי העולה וישם על בנו. והיה יצחק דומה, “כזה שהוא טוען צלובו בכתפו”.ויבואו אל המקום, אשר אמר לו אלהים. ויבן שם אברהם את המזבח ויעקוד את יצחק בנו. הוא שולח יד ליטול את הסכין, ומעיניו יורדות דמעות ונופלות לעינו של יצחק; ובכל זאת הלב שמח לעשות רצון יוצרו. ומלאכי-השרת נתקבצו כיתות כיתות למעלה וקוננו וקראו: נשמו מסילות, שבת עובר-אורח!
מיד קרא אלהים למיכאל ויאמר אליו: מה אתה עומד על יד כסאי, לך ועצור ביד אברהם, לבל ישלח ידו בבנו. ויקרא מיכאל אל אברהם ויאמר אליו: אל תשלח ידך אך הנער.
באותה שעה נשא אברהם את עיניו לשמים ויאמר: ריבונו של עולם! בשעה שיעמדו בני בצער, תזכור להם זאת השעה, שאני עומד לפניך. וישא את קולו ויבך.
ונאספו דמעות הללו בנאד תחת כסא-הכבוד, והן שמורות שם לנצח…
ו
בוא וראה, כמה הקדוש-ברוך-הוא מחבב את הצדיקים ומפרסם את מעשיהם הטובים לכל באי עולם. לא נצרך לנסות את אברהם אלא להודיעו קושטו ואמונת לבבו לכל באי עולם.
ויאמר אלהים אל אברהם: קח-נא את בנך. איו נא אלא לשון בקשה, אמר לו לאברהם: בבקשה ממך, עמוד בנסיון זה, שאם אתה שומע בקולי בלב שלם, כאשר אמרתי עם לבבי, כל מה שבראתי בעולמי, לא בראתי אלא בשבילך; ואם לאו, אין פתחון-פה בדבר, והנה כל עמלי במעשה-בראשית אך בכדִי הוא.
וישכם אברהם בבוקר לשמוע בקול ה' ויקח עמו את יצחק. אותו היום עשרים ושבעה באלול היה. ותבוא שרה ותאמר לאברהם: לאן אתה מוליך את בננו? ויען אברהם ויאמר לה: לימדני אלהים אמש דבר אחד במעשה-מרכבה ועתה אלך ואלמדהו.
וילך אברהם את יצחק מהלך שני ימים ולא ראה כלום. עמד בתפילה לפנו בוראו ואמר: ריבון העולמים! הרי כמה הרים וגבעות לפני ואיני יודע, איזה הר איוית למושב לך? מיד הגביה ה' את הר המוריה יתר מעל כל ההרים, וירא אברהם עמוד הענן רובץ על ההר.
והיו מלאכי-השרת צועקים ובוכים במר נפש, בשעה שערך אברהם את המזבח על ההר ואומרים לפניו: אדון עולמים! אברהם מקריב את בנו, ואתה נשבעת ואמרת לו: ביצחק יקרא לך זרע. ויען ה' ויאמר להם: אני בחנתי את אברהם, כי נאמן לפני, “ולבו שוה ללבי”. אתם שהטרחתם עליו, רדו והצילו את יצחק. מיד שלח אליו מלאך רחמים. ויקרא לאברהם: אל תעש לנער מאומה! פנה אברהם אל ה' ואמר: איני זז מכאן עד שתישבע לי בשמך הגדול, שלא תביאני עוד לידי נסיון.
איל זכר היה הולך בראש עדר צאנו של אברהם, ושמו יצחק, כשם בנו. ויץ גבריאל ויביאהו לפני אברהם, ויעלהו לעולה תחת בנו.
אומרים: בשעה שהיה יצחק כּפוּת על המזבח, היה מלאך-המות רבוּץ כנגדו ואמר: מיד אחרי שישלח בו אביו יד, אמהר ואקח לי את נשמתו. כיון שראה, שכל יושבי מרום מלמדים זכות על הנעקד, אמר: “אין אויב לזה”.
ושוב אומרים: כל אותו יום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתר ויוצא. אמר ה' לאברהם: אברהם אברהם, שא עיניך וראה את האיל הזה, כמו שהוא נאחז וניתר, נאחז וניתר, כך עתידים בניך להיות נאחזים בעוונות ומסתבכים במלכויות, גולים ובאים המה מבבל למדי, ממדי ליוָן ומיון לאדום. נבהל אברהם ואמר לה‘: ריבון עולמים! האם כה יהיו עם נודד לעולם ומנוחה לא תהיה להם? ענה ואמר לו ה’: אל תירא, אברהם, סופם להיגאל בקרניו של איל זה, וביום ההוא יתקע בשופר גדול לחירוּת עולם. ויפול אברהם על פניו וישתחוה.
ז
חטאוֹ של אדם היה, כי הציץ בשכינה, בשבתו בגן-העדן, וה' אמר: לא יראֵני בן אדם כבן-משק ביתי ויתרגל עמדי. ויהי כי הקריב הבל בנו את קרבנו לפני ה‘, ותרד אש מן השמים ותאכל את קרבנו, הסתכל גם הוא באש ה’ יותר מן השיעור ונענש. ונתגלגלו נשמות אדם והבל ובאו באברהם וביצחק; ובא זה לתקן חטאו של זה וזה לתקן חטאו של זה. ויעש אברהם את המזבח על ההר מכוּון נגד כסא-הכבוד ממעל; ויערוך את העצים, ויעקוד את יצחק בנו; ובהיעקד יצחק על המזבח, נעקד עמו רוחו של אדם הראשון, ורוח נאחז ברוח.
ואוריאל המלאך, בעל האש של מעלה, רובץ כארי על גבי המזבח, הלא הוא המלאך, ששימש לפני אברהם בבין-הבתרים והוא גם היה מוכן להעלות את העולה מאֵילו של אברהם; ויקרא לאברהם מעל המזבח: אל תשלח ידך את הנער, עתה ידעתי, כי ירא אלהים אתה.
וישא אברהם את עיניו, והנה איל אחד נאחז בסבך, ותבוא באיל נשמת יצחק, שפרחה ממנו, ויקם ויקריבו תחת יצחק בנו, ויכללו בקרבן זה, גן נשמות אדם והבל; ותעלינה עלה שוב למרומים.
אומרים, כי מטור אילוֹ של יצחק עשה לא אליהו התשבי אזור במתניו באחרית הימים; ויהי גם הוא קורא לאלהים ולטהרת האדם.
ח
ויהי כאשר הקריב אברהם את האיל, והקרבן עלה לרצון לפני ה' חרה אפו של סמאל, שלא עלתה לו תאוַת לבו, לבטל ולהשבית מעשב קרבן זה, ויאמר להינקם באברהם. מה עשה? הלך והתיצב לפני שרה ויאמר לה: אי, שרה, האם לא שמעת מה שנעשה היום בעולם ולא תדעי אף שמץ ממנו? ותען שרה ותאמר: לא שמעתי ולא ידעתי דבר. אמר לה השטן: אם כן אנכי אגיד לך, את אשר היה לבנך: הנה לקח אברהם אישך לנער יצחק, והעלהו על מזבח לקרבן לפני ה'; וזה דבר סתר, שהיה עמו, בלכתו עם הנער מעמך וכיחש לך. והנער בוכה ומילל על המזבח, כי צרה נפשו ואין שומע לו; נהפוך נהפך לב האב עליו לאכזר. וכשמוע שרה את הדבר הזה, אשר קרה לבנה ליצחק, יללה שלוש יללות, ופרחה נשמתה ממנה ומתה. ויבוא אברהם אל ביתו וימצא אותה מתה לפניו.
אחרים אומרים: התלבש השטן בדמות יצחק והקדים לבוא אל שרה. ותצא לקראתו בלב מפכה ותאמר אליו: מה נעשה עמך, בני? הגד לאמך ואל תכחד. ענה ואמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות, והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר המערכה, והעריך את העצים ועקד אותי על המזבח, ולקח את המאכלת בידו להעבירה על צוארי; ולוּ לא קראו לו מן השמים כי לא יעשה לי מאומה, כי אז בנפשי היה הדבר ולא עמדתי עתה חי לפניך. הוא לא הספיק לגמור את סיפורו, ותתחלחל שרה ותצא נשמתה, ותפול מתה לרגלי השטן.
ט
ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכּותה. ויקם מעל פני מתו, וירכוש לו את מערת המכפלה אשר בשדה עפרון בן צוחר החיתי לאחוזת קבר. ומפני מה בחר במערה אשר בשדה זה? הוא חפץ לרשתה משכבר הימים. כי כשנגלו המלאכים עליו לבשר לו הוּלדת יצחק, והוא חשבם לאנשים והזמינם לסעודה, רץ להביא בן-בקר ולשחטו בעדם; ויברח בן-הבקר ויכּנס במערה זו, ויבוא אברהם אחריו, וירא והנה אדם וחוה שוכבים ישנים על המיטות, ונרות דולקים לראשם וריח טוב עולה מהם כריח ניחוח. ויאמר: פה יהיה גם נוי, אני וביתי.
ומסורת אחרת אומרת:
האלהים התעסק בו באדם הראשון כשנוצר, והוא הוא התעסק בו גם כשמת. ומלאכי-השרת שומרים על המקום, עד שבא אברהם והריח איח בשמים של גן-עדן יוצא מן המערה, ושמע קול מלאכי-השרת אומרים: אדם הראשון קבור שם, ואברהם ויצחק ויעקב ונשותיהם נכונים גם המה לבוא הנה.
מיד קנה השדה והמערה וכל אשר בה מאת עפרון החיתי. ויקם השדה והמערה וכל המקום ההוא וכל גבולו לאברהם ולזרעו. ויקבור אברהם את שרה בכבוד כקבור מלכים, ושם ועֵבר בנו ואבימלך וענר ואשכול וממרא וכל גדולי הארץ הלכו אחרי המיטה. ויעשו לה אֵבל ומספד שבעת ימים.
מִזְבְּחוֹת
א
הַנִּסָּיוֹן
מטבע האלים, שהם נמצאים ואין אופן אחר על מציאוּתם. לא יֵדעו שינוי; מחריבים הם או גם הורסים, אך לא ניתן להם הכּוח לשלילת עצמוּתם. מחשבתם תופסת, אבל לא נתפּסת. אָפס מהם מגור ואין תקוה באהליהם.
פעם ישבו בני-מרומים במסיבה. אמר האחד: חלקנו הוא להאיר ליושבי חלד, להצמיח חציר ולהשקות צמאים, ובריה אין מטה להכריז עלינו. אמר השני: אם כזה יקום, אף אנו נחדל. נענה ראש האלים ואמר: עלתה במחשבה לפנַי לברוא יצור חדש, אבל לא אדע לו עוד סמל ודמות. דמדומי חמה מלאו את היקום.
קם האחרון ואמר: נַסני-נא וצווה עלי לעשות את אשר לא הוטל עלינו עד היום. אמר לו המצביא: הן בן חוללתּ והוא שוחק עם לויתן, שאהו על שכמך והעלהו לעולה על הר אשר אראך. בערב ההוא הוקרב הקרבן הראשון בעולם ההויה. צור מרום החליף את צורתו הקבועה ויהי מפועֵל לנפעל, מגוזר לשומע. ההכרח הגמור פּינה מקומו לרצון וניטעה החירות במצרי היצירה.
ב
הָאַיִל
נמלך אל-האלהים בחסלת ימי הבריאה לברוא עוד דברים, שעלו במחשבה, ויברא את האיל, להיות לקרבן בבוא מועד. ויביאהו יוצרו לגן-העדן אשר נטע, שם לו מקום מרעב תחת עץ-החיים, ובאר מים חיים חפר לו, לשתות ממנה. וירעה מאז על פתח הבאר, סמל הטוהר הוא ושתי קרניו נוצצות מסוף העולם ועד סופו. משרתים רבים לאל-עולמים, מלאכים ושרפים, חיות ואופנים. אולם משושו היה האיל, אשר אותו יצר בין-השמשות, כתום כל המלאכה וכל המעשה אשר עשה. ואף ביום גורש בן-האדם מהגן וקצף ה' על כל בשר, נשאר יצורו זה סמוך על שולחנו. אין כּתם בו.
בא האדם, שאליו דבר זה יגונב, ויאמר להביא קרבן ארי תחתיו. ויקרא אליו אביר-מרומים מן השמים לאמור: הנה האיל הסבוך באלון, זהו, שהקדשתיו לעולה!
ג
הַבְּעֵרָה
ויהי בשבת אדם הקדמון בגן-העדן נשא עיניו להביט בשכינה. ויקרא ה' אלהים ויאמר: לא יראני אנוש וחי, ואם גם בצלמי נברא ובדמותי יתהלך. גם הבל בנו חזה את האלהים, בעת רעה צאנו על מרומי ארץ ונפתחו השמים ויושבי מרום עלו וירדו. והתגלגלה נשמת המתחרה בנחש באב-המון-גויים, לתקן מעשיה; ובאה גם נשמת הבל לגור בבן-שרה ולהיצרף אף הוא.
ויהי בעקוד המקריב את המוקרב על מזבח-עולמים, נעקד עמו גם רוחו של אדם הראשון, וישמע קול תרועב בכל אפסי היקום, ובאה עת רצון והתעוררות לכל נמצא ממעל ומתחת. מידת הרחמים עוקדת למידת הדין; מאדים נעקד לפני כוכב צדק; מיכאל הכוהן העחיון עקד את גבריאל, והאריה אשר במרכבת-יה עקד את השור. על כל הר גבוה ועל כל גבעה נישאה הוקם מזבח, כל חי מקריב את אחיו, כל צפור-כנף עוקדת את חברתה, ואוריאל המלאך, שהוא כולו אש, בא ורבץ על כל מזבח ומזבח ואכל כל מתנת בני-הטבע ובני-מרומים יחד. החהב אחז בכל חלל המציאות, התלקחה הבריאה, קרא יושב שחקים ואמר: ידעתי, כי כל פעול ישוב בעצמו אל הפועל ושמלכותי בכּל משלה!
אַחֲרֵי יְמֵי אַבְרָהָם
א
הַבְּרָכָה
ויצחק בן אברהם לקח לו לאשה את רבקה בת בתואל בן נחור, אשר ילדה לו מלכה בת הרן, ויביאה וינחם אחרי אמו כי מתה. ולא ילדה רבקה ימים רבים, ויתפלל יצחק לה' ויעתר לו ותהר. ויהי כי קרבו ימיה ללדת והנה תאומים בבטנה, ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקרא שמו עֵשיו, והוא אבי אדום; ולשני הבא וידו אוחזת בעקב אחיו קראו שמו יעקב-ישראל, והוא ראש שבטי ישורון. ויגדלו הנערים יחד ויהיו לאנשים, ויהי עשיו איש גיבור יודע ציד ועל קשתו יחיה ויאהבהו אביו. ויעקב איש-אלהים ורועה-צאן, ורבקה אמו אוהבת אותו. ותהי קנאה בין האחים כל הימים.
ויהי כי זקן יצחק ובא בימים כבדו עיניו מראות, ויקרא אל בנו הגדול, אל עשיו, ויאמר אליו: בני, הנה זקנתי ולא ידעתי יום מותי ועלי לצווֹת לביתי, שא נא כליך וצא השדה עתה, “בשעה שאוצרות טללים נפתחים” וצוד לי ציד והבא לי ואברכך. ויקוד עשיו ויקם וישם תליוֹ וקשתו עליו ויצא השדה לצוד ציד לאביו. ורבקה אמו שומעת את כל הדברים האלה, אשר דיבר יצחק אישה אל עשיו, ויצר לה, כי זה יבוכר על יעקב אהובה ויגָרע מנחלתו; ותקרא את בנה הקטן ותסיתהו לאמור, כי יקדים להביא גדי עזים לאביו, למען יברכהו ראשונה. וימאן יעקב ויאמר: איך אבו במרמה לפני אבי וחטאתי לאלהים. ותשביעהו אמו לעשות את הדבר הזה, ותפצר בו ותלבישהו את בגדי עשיו החמודות, הלא הם הבגדים, אשר עשאם האל לאדם הראשון, ואת עור גדי העזים, אשר שחטה, שמה על ידיו ועל חלקת צוארו, ותתן בידו את הבשר והלחם. ויבוא יעקב אל יצחק אביו בלאט ויאמר: קום נא אבי ואכול מזה אשר הבאתי לך. וימוּשהו אביו ולא הכירהו ויאכל מהציד, וירח את ריח הניחוח, אשר בא אתו מגן-העדן, וייטב לבו ויברכהו.
ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת אביו, ועשיו אחיו בא מצידו; ויחרד יצחק בבואו ויאמר: מי הוא אשר הביא לי זה עתה ציד ואברך אותו? ויספוק עשיו את כפיו ויאמר: אין זה, כי אם אחי נוא, אשר עקבני ויקח את ברכתי מידי. ויבּהל יצחק ויבקש לקללו, ולא ידע כי “פיו אינו ברשותו” ויאמר:“גם ברוך יהיה!” ויאמר עשיו את אביו, הלא אצלת גם לי ברכה, ברכני גם אני, וישא קולו ויבך.
“שלוש דמעות הוריד עשיו, אחת מעינו הימנית, ואחת מעינו השמאלית, ואחת תלויה”; ובשביל דמעות אלה התגבר ונעשה שליט בעולם, ומלחמה ואיבת-עולם בינו ובין אחיו כל הימים ולאום מלאום יאמץ.
ב
אֶבֶן שְתִיָּה
ויעקב בן שבעים ושבע שנה, בצאתו מבית אביו מפני עשיו אחיו, וילך מהלך שני ימים, וה“באר מהלכת לפניו” ויבוא עד הר המוריה, הוא הר הקודש, בבוא השמש. וירא אליו ה' ויאמר לו: יעקב, יעקב, הנה הלחם בצקלונך והבאר לפניך, ועתה נוּחה מן הדרך במקום אשר איויתי. ויעש כן, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב ויישן.
וה' ניצב עליו, וסולם עומד ארצה וראשו מגיע השמימה. ומלאכים עולים ויורדים בו. ויראהו ה' ארבע מלכויות מושלות ויורדות. ויראהו בבל, מדי ואדם מתנגחים בחמת רוחם, ומלכות אדום עולה ושרה אומר: אעלה על במתי עב. – וייקץ יעקב משנתו ויפחד ויאמר: מה נורא המקום הזה! ביקש ללקוט את האבנים, אשר שכן עליהם, וימצאן אבן אחת. העמיד אותה האבן על גבה, וישם אותה מצבה, וירד שמן מן השמים ויצוק על ראשה. ויפול יעקב על פניו לפני האבן ויתפלל, כי ישיבהו ה' בשלום אל בית אביו ולא יכּשל בלכתו.
ויגע ה' ברגל למינו במצבה; ונטבעה עד עמקי תהומות, ו“עשה אותה סניף לארץ, כאדם שעושה סניף לסוכה”. הלא היא “אבן השתיה”, ש“ממנה נשתת העולם”, משם “תימתח כל הארץ”; ועליה עמד אחר-כך היכל ה' ובית-האלהים.
ג
המשל אומר: בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תיכשל, וכן היה עם יעקב בן יצחק, לא צרו צעדיו ולא נכשל, בנשאו רגליו ובלכתו ארצה בני קדם.
כל מי שנכנס לעיר והנה נערות יוצאות לקראתו “דרכו מצלחת לפניו”. כן היה באליעזר עבר אברהם, שניצב על עין המים, והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה; וכן היה ביעקב, עודנו מדבר עם הרועים, ורחל בת לבן בן בתואל באה עם הצאן אשר לאביה, כי רועה היא. ויגש יעקב וכ“גיבור-כוח גלל את האבן מעל פי הבאר”, והיתה הבאר עולה ושופכת מים חוצה לה; וראו הרועים ותמהו כולם על גבורתו, כי הם ביחד לא יכלו לגלול את הרבן, ויעקב עשה זאת לבדו. וישמע לבן על-דבר גבורת בן אחותו, ויצא לקראתו ויאספהו אל ביתו, וישב אתו ויהי לו לרועה. ויברך ה' את צאן לבן, מעת בוא יעקב, ויפרו, וירבו ויהי לו מקנה רב ועבוּדה רבה.
ויתן לו לבן את שתי בנותיו לנשים, את לאה ואת רחל, ויעבוד בהן שבע שנים, ועם הבנות נתן לו גם שתי שפחות, את זלפה ואת בלהה; ויעקב אהב את רחל, כי היתה יפת תואר ויפת מראה, ועיני לאה רכות. וירא ה' בצרתה של לאה “ויתן לה הריון-בטן וניחומים לנפשה”, ותלד בן, והוא היה טוב- תואר, ותקרא שמו ראובן. ותלד לו עוד את שמעון ואת לוי ואת יהודה; ויוד ילדה את יששכר וזבולון ואת דינה ותעמוד מלדת. ובלהה ילדת ליעקב את דן ואת נפתלי; וזלפה חלדה לו את גד ואת אשר.
ורחל עקרה לא היה לה ולד, ויזכּור אלהים אותה וישמע אליה, בהתחננה אחיו, ותהר ותלד את יוסף ואת בנימין. כה נולדו שנים-עשר שבטי-יה והאָחות האחת לבדה.
ויברך ה' את יעקב ויאמר לו: מבניך אלה אקים לי עַם נצח אשר יעבוד אותי ויקרא בשמי. ויהי כי יכּשל שבט אחד ויםול לפני אויביו, ואשאיר את השבט השני לשאת את דגלי; אבל אם כולם כאיש אחד יקומו לבגוד בי ואת שמי ינאצו ואשלח בהם עברת אפי ואפיצם בין הגויים ויהיו למשל ולשנינה.
שוב נגלה אליו אלהים אל יעקב ויאמר לו: איני יכול לשכּן שכינתי עליך בחוץ לארץ, אלא שוב אל ארץ אבותיך, ואהיה עמך.
ד
ויהי בצאת יעקב מבית לבן, ויהי לו שור וחמור, צאן ועבד ויקם בלילה ויעבור את נחל יבוק הוא וכל אשר לו ויוָתר לבדו. ויאָבק מלאך עמו עד עלות השחר, ומיכאל היה; ביקש הוא ושיירתו לסַכּן את יעקב, ונגלה אליו אלהים. וכיון שראה המלאך את מלכו ממעל, תש כוחו וירף ממנו, ויגע אך בכף ירך יעקב ותקע כף ירכו. ויאמר אלהים למיכאל: האם טוב וכשר הדבר, שעשית את כוהני בעל-מום? ויען מיכאל ויאמר למלך המלכים: הלא אנכי הנני כוהנך מאז. אמר אלהים אליו: אתה הנך כוהני בשמים, והוא כוהני בארץ, ואין כּוהן פוגע בכוהן. מיד רץ מיכאל וקרא לרפאל חברו, הממונה על מרפא בני-אדם, ויאמר לו: מהר ורפא את יעקב, כי אלהים עמדו ואני חטאתי לו. בא רפאל ורפאו. ויבוא יעקב עיר שכם שלם בגופו. וישלימו מאז שני הכוהנים ומשרתי הקודש.
ויקן יעקב את חלקת השדה בשכם ויצב שם מזבח לאל מושיעו. ויקרא לו האלהים ליעקב גם הוא אל אלהי ישראל ויאמר לו: אני אלוֹה בעליונים ואתה אלוה בתחתונים.
ויאמר יעקב: קטונתי מכל החסדים.
נִגּוּדִים
א
אדם הוליד את קין ראש לקנאים ואת הבל הצדיק. אברם הוליד את ישמעאל יודע-ציד ואת יצחק שיצא לשוח בשדה. ויצחק הוליד את יעקב ואת עשיו. זה הלך בדרך חיים, וזה הלך בדרך מות.
אומרים: כשהיו יעקב ועשיו במעי אמם, היו נדונים יחד על-דבר נחלת העולם. זה אומר: הכל שלי; וזה אומר: בוא ונחלק בו. אמר יעקב לעשיו: ראה, שנים אנחנו לאבינו והנה שני עולמות ברא אלהים, את העולם הזה ואת העולם הבא. העולם הזה יש בו תענוג והנאה, עושר וגבורה, והעולם הבא חסר את אלה, אבל בו מידות אחרות. אם יש את נפשך, טול אצה את העולם הזה ואני אטול את העולם הבא ונציב גבול בין שדמותינו. אמר עשיו: כדבריך כן יהיה. אמרו מלאכי-מרום: עֵדים אנו בדבר.
ב
ותהר רבקה בת-בתואל והיו הבנים מתרוצצים בקרבה כגיבּורי-כוח; יעקב אחז בעקב אחיו להפילו ועשיו מתנגש בו, ויתנגחו יחד והיו עולים ויורדים, יורדים ועולים כגלי הים. זה אומר: אצא תחילה; וזה אומר: לי משפט הבכורה ועלי לראות את העולם תחילה. אמר לו עשיו ליעקב: אם אין אתה מניחני לצאת בראשונה, – אהרוג את אמי ואצא דרך הדופן. התחלחל יעקב ואמר: זה שופך-דמים מתחילתו! – והיניחו לצאת. יצתה בת-קול ואמרה: רחום הוא זה, אף אני רחם ארחמהו.
אומרים: בשעה שנלחצו יעקב ועשיו במעי עמם, בא סמאל לסייע לעשיו וביקש לדחות את יעקב, יצא כנגדו מיכאל ואמר למשחית: אל תשחית את זה, שהוא רך ותם. התחילו מלאכי מרום לדון; אלה הצדיקו את מיכאל, ואלה עמדו לימין סמאל. גער אלהים באחרונים ואמר: אל תעשוּ עוול, אך במישרים תשפטו, עזרו את הצדיק והזיקו את הרשע. מיד רפו ידיהם וניצח מיכאל את סמאל ויצא יעקב שלם בגופו.
ג
ויבא יצחק קרבן עולה לה' והתפלל עליו ותצא אש מלמעלה וליחכה את האש של מטה. ליצחק שני פנים, קודש וחול; בפנים נאחז יעקב, ובחוץ נאחז עשיו.
אומרים: סמאל מקטרג היה לפני יוצר-עולמים בלדת יצחק. וכן קיטרג בעת עקדת יצחק. ולא נח עד שנתן לו חלק בזרעו. אמר סמאל לאלהים: הראני חלקי ואשים חותמי בו. זרק בו זוהמתו, כדי שילך בדרכו.
גמירו: שבעת ימים קודם ראית הלבנה מעורר השעיר תגרה עם החָלק על-אודות הלבנה היפה. סמאל וחייליו עומדים לימין השעיר, ומיכאל וגבריאל תומכים בידי החלק. והיה כי תגבר יד האויב, לוקח מיכאל שעיר-עזים ומקריבו קרבן על המזבח ואז יִכלה כוח השעיר מלמעלה באש יוקדת, הרצון מתפייס ותיראה הלבנה במילואה.
מִבֵּית אֱדוֹם וְיִשְמָעֵאל
א
ויהי אחרי מות אברהם העברי, ויקברו אותו במערה, אשר קנה מאת עפרון החיתי ובניו לאחוזת קבר. ויעברו ימי האבל הכבד, כי באו כל חושבי ארץ חרן וכל משפחת בית-אברהם לגמול לו חסד ולנחם את בניו, ועמהם כל מלכי ארץ ושריהם ושופטיהם, וכל מי ששמע את שמע אב-המון-גויים. ויצא עשיו בן בנו לצוד ציד בשדה כפעם בפעם, ונמרוד מלך שנער עוד חי בימים ההם, ועוין אותו מאז ומקדם על גבורתו ועוז לבו ויקנא בו, ויתנקש להמיתו. ועשיו גם הוא חורש על אויבו רעה, והוא גם הוא עם אחדים מעבדיו בשדה לצוד ציד, וגיבוריו רחקו ממנו וישבו במדבר; ויהי בראות עשיו את נמרוד מתהלך מרחוק, ויארוב לו תחת האילן, ובעבור נמרוד, קם מן המארב וישלוף את חרבו ויקפוץ עליו ויכרות את ראשו מעליו; וילחם עשיו את שני האנשים, אשר היו עם נמרוד, מלחמה רבה ויכריע גם אותם ויכרות גם את ראשי הגיבורים האלה. ויפשט את נמרוד המתבוסס בדמו את בגדי החמודות של אדם הראשון, אשר הורישהו, וירץ העירה ויחביאם בבית אמו. והוא עייף ויגע, ומפחדו פן ינקמו ממנו עבדי נמרוד את דמו, בשמעם כי המיתוהו חרש, קצרה נפשו למות. אז מכר את בכורתו ליעקב אחיו בנזיד עדשים, וגם חלקו במערת המכפלה. ויכתוב יעקב את כל הדברים האלה בספר ויעד עדים, ויהי הספר ביד יעקב.
וגיבורי נמרוד הנותרים, בראותם כי בושש מלכם לבוא, דאגו לו וילכו וימצאו את גווֹ תחת האילן וראשו נכרת מעליו, וישאו אותו בבלה ויקברוהו בקברות אבותיו. ונתקיים בו בנמרוד דבר החלום, אשר ראה מכבר, כי נפול יפול בידי זרע אברהם. וישב לו ה' כרשעתו וזדון מעשיו. ותיחלק מלכותו בידי המלכים הנכנעים תחתיו; ויהיו אנשי בית-נמרוד עבדים לאלה אשר משלו עליהם ימים רבים.
ב
ואלה שמות בני שעיר החורי יושבי ארץ שעיר, לוטן ושובל וצבעון. ויהיו בני לוטן חורי והימם ותמנע אחותם, היא תימנע אשר באה אל בני יעקב וביקשה להינשא להם, ולא שמעו אליה וישלחוה. ותהי לפילגש לאליפז בן עשיו, ותלד לו את עמלק, ויהי שטן לבית יעקב כל הימים.
ובני צבעון איה וענה, הוא ענה אשר מצא את היֵמים במדבר, ברעותו את החמורים לצבעון אביו.
רועה היה את החמורים ויוליכם המדברה, כי ביקש מרעה מים. ויבוא לככר אחת על שפת ים-סוף מול מדבר העמים, ויהי רועה שם חודש ימים. והנה רוח סערה חזקה מאד באה מעבר הים ותגע בחמורים, ויעמדו כולם על רגליהם האחרונות, כמו הביטו במהפכה אשר לפניהם. עוד הם עומדים כן, והנה יצאו מעבר הים מן המדבר מאה ועשרים חיות גדולות ונוראות מאד, ותבואנה אל מקום עמידת החמורים ותתיצבנה גם הן. והחיות ההנה מחצין ולמטה כתואר בני-האדם ומחצין ולמעלה כדמות דובים להן, ומהן כדמות קיפז, והזנבות יוצאים מבין כתפיהן כזנב הדוכיפת. ותעלינה החיות האלה ותרכבנה על מחנה החמורים בעדרו, ותוליכנה אותם אלך המקום אשר ממנו באו. ואחת מן החיות ההנה ניגשה אל ענה לפני לכתה ותכהו בזנבה; ויברח לנפשו, כי ירא ונבהל. וימלט וינס שעירה, ויספר לאביו ולאמו את כל אשר קרהו. ויתפלאו האנשים לשמע הדבר, ויקומו וילכו לבקש את החמורים ויחפשו אותם במלוא המדבר ולא מצאום עוד, וישובו ריקם. ויהי המאורע הזה לשיחה בפי כל זני שעיר ימים רבים.
ג
ויהי אחרי מות יצחק, ויעזוב את מקנהו, את צאנו ואת בקרו, ואת כל אשר לו, לבניו. ויאמר עשיו אל יעקב: נקחה הנה את אשר הניח לנו אבינו ונחלק לשנַים, ואני אבחר בזה ובזה, כי הן אני הבכור. ויאמר יעקב לעשיו: כן נעשה, כאשר דיברת, אבל אני אחלק. ויאמר עשיו: גם אצה כדבריך עשה. ויען יעקב ויאמר לעשיו: שמא את אשר אדבר באזניך עתה, הנה ה' אלהי השמים ואלהי הארץ דיבר אל אבותינו אברהם ויצחק לאמור: לזרעכם אתן את הארץ הזאת לרשתה עד עולם; אם עליך טוב, הנח לי ולבני ירושה זאת, וקמת אתה ותקח את כל העושר אשר הניח אבינו ולא תתן לי גם שור אחד או כבש; הכל נתון לך. ויאמר עשיו: טוב דיברת והנה אתיעץ על צפונותי. ושם אז נביות בן ישמעאל אחי אשתו, ויבא לפני עשיו ויאמר אליו: כזה וכזה דיברתי, וכזאת וכזאת דיבר יעקב; ועתה הגד נא במה אבחר? האבחר בארץ כנען המובטחה, או אקח את כל הרכוש של אבי היום?
ויאמר נביות אל עשיו: מה הדבר אשר ידבר יעקב? הנה כל בני כנען יושבים לבטח בארצם, והוא וזרעו רק גרים הם בארץ, והוא מתנשא לאמור: צאצאי יירשו ארץ זו; ועתה קום וקח את כל עושר אביך, והנח לו חזון לבו. – ויקם עשיו ויעש ככל אשר דיבר אליו נביות בן ישמעאל, ויקח את כל ירושת אביו יצחק, מאדם ועד בהמה, ולא הניח ליעקב אחיו מאומה. ויעקב לקח את זכות שבועת האל שנשבע לאבותיו להנחילם את כל הארץ מנחל מצרים ועד נהר פרת; ותקם ברשותו גם מערת המכפלה אשר בחברון. ויכתוב אז את הדברים האלה בספר מקנה ויחתום ויעד עדים. ויתנו את הספר בכלי חרש, למען יעמוד ימים רבים וימסרו בידי בניו. ועדיין אותו כתב מונח באוצרותיו למשמרת.
-
כך במקור ↩
אָהֳלֵי יַעֲקֹב
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
יִחוּדִים
א. מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה
העולם נחרב ונבנה, נחרב ונבנה. התפלגה הארץ ונפרדו הגויים למשפחותיהם ויבנו ערי מושב לחטא. יצאה אש מלפני ה' ותבער ערים רבות, בתים אין־ספור נהרסו, שבטים שלמים היו לחרבה וגם צמח האדמה היה למאכולת. ויעל קיטור הארץ כקיטור הכבשן ונראה למרחוק.
בככר ההיא ישב אחד מבני עֵבר, ולו צאן ובקר ועבודה רבה. אותו הותיר אלהים ביום־חרמו. ויתן לו יד להימלט מתוך ההפכה ושתי בנותיו עמו. ויבקש חסוּת במערה אחת, ואיש אין בארץ. ותאמרנה הנערות: לא ברא אלהים את עולמו אלא לשבת בו ועתה שומם הוא מאין יושב, וכי ימות אבינו, אז יחזור הכל לתוהו. – מה עשו? הסבו וגרמו, כי תיזרע הארץ הנשחתה תרומה, ותלדנה שתי משפחות להקים זרע למין האדם.
אמר הצופה ומביט למסורי כל־לב: בדין הוא, שעושות אלה באש תישרפנה, אבל אלה לבנין העולם נתכּוונו.
ב. הַשַּׁרְבִיט
בעיר נחור אשר בארם־נהרים היה בתואל בן־מלכה מלך ונשיא בעמו ויגבה לבו. כל בתולה נישאת היתה צריכה להישמע לו בראשונה; וירגנו העם באהליהם. ויהי בהגיע תור בתו ונועדה לצאת עם עבד אברהם, להיות לאשה לבן־אדוניו, אמרו יושבי העיר: אם גם לבתו יעשה כמשפט הבנות, אז נקי הוא לנו, ואם לא – ידנו תהיה בו להכחידו. בא מלאך אלהים בלילה ויגפנו וימת.
והיתה הנערה עקרה ימים רבים והלכה להר המוריה, ששם נעקד אישה, להתפלל במקום טהור ולשפוך שיחה. ויעתר לה ה' ותהר. ויתרוצצו הבנים בקרבה. האחד אוחז בעקב אחיו להפילו, וסמאל עומד לימין הבכור. בא מיכאל לשרוף את סמאל בהבל־פיו, והושיב אלהים בית־דין ביניהם…
ויצאו שני לאומים ממעיה. זה פרש לדרכו וזה פרש לדרכו; ותגרה ביניהם כל הימים על דבר הבכורה וברכת־העולם. ולאמם גם־היא אח בנהרים ושמו לבן, ותיוָלדנה לו שתי בנות והֵנה רועות צאן אביהן. בדין היה, שהבכור של האחים יקח את הבת הבכירה של אחיה לאשה, ושבנה הקטן יארש את הקטנה. נתגלגל הדבר ונשא הבן הקטן את שתי האחיות יחד, והתורה אומרת: אשה אל אחותה לא תקח לצרור! ביקשו מלאכי־השרת לדחפו, אמר אדון כל: הניחו לו, גם הוא כמוני וראוי לו להשתמש בשרביטי.
ג. נְטִילַת הַבְּכוֹרָה
וישא יעקב פילגשים על נשיו בנות לבן, שם האהת זלפה ושם השנית בלהה. ובלהה היתה יפה עד־מאד ואין מָשלה בבנות. ויהי במות רחל אהובת נפשו ויתישב יעקב במגדל עד אפרת, שׂם מיטתו באוהל פילגשו הצעירה וינחם. פעם רחצה בלהה בנחל לפנות ערב, ובצאתה מן המים התאדם העולם מיפיה ומזיוה. וירא אותה ראובן בכור יעקב ויחשק בה ותתלקח נפשו באהבתו אותה. ויארוב לה ימים רבים.
בימים ההם החלו אריות וזאבים לפרוץ בגדרות צאן יעקב וישבּו מהם שבי; וישאר יעקב בעדר ויפיל חיתּתו על הצועקים לטרף. בלילה ההוא התגנב ראובן בלט אל אוהל העלמה, התקרב אליה בתרדמתה ויגל את כנף אביו. חרדה הארץ,
ויהי בבוקר בא יעקב מן השדה ונכנס למשכן פילגשו, אמרה לו הנערה: אל תקרב אלי, אל תגע בי, התנקש בי בנך הגדול וטמאה אני לך. וירם יעקב קול זעקה ויאמר: ראובן בכורי, פחז כמים, עלה על משכב אביו וחילל יצועו.
בו ביום ניטלה הבכורה מראובן וניתנה ליוסף אחיו. ולא יסף יעקב לדעת את פילגשו עד יום מותו.
ד. גוּר אַרְיֵה
בין שבטי־יעקב יהודה ידיו רב לו כאריה וכלביא היה בצאתו. מי ידמה: ומי ישוה לו? ולא סר שבט ממנו ולו יקהת עמים.
ויהי היום וַיט עדולם, ותיהום כל הקריה לגָדלו ולגבורתו. ויקח שם בת איש כנעני ותלד לו שלושה בנים, את עֵר ואת אונן ואת שלה. ותעמוד מלדת ותמת. ובעדולם נערה אחת מבנות ארם, ושמה תמר, ותעל על כל בנות עמה ביפיה ובקומתה; כמגדל צוארה בנוי לתלפיות, שדיה כתאומי צביה, הרועים בשושנים. ויתן לה יהודה את עֵר בכורו לאיש. בחלה בו הנערה ויאָסף, אירשׂ אותה יהודה לבנו השני; ותדחפהו מאתה – ויגוע גם הוא. רק חמיה היה משאת־נפשה ותאמר: אך הוא יקים לי זרע ובניתי ממנו מלכי־ארץ. ותרא הנערה, כי קלה היא בעיני הענק ושיחשבנה אך לבת ויעד אותה לשלה, בנו הקטן, – אף היא עשתה בערמה: הסירה בגדי־אלמנותה ותכס בצעיף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה. ויהודה עובר אז לגזוז את צאנו, וירא קדֵשה יושבת על אם הדרך, וגוה יאיר מבעד לצעיף, ויט אליה וידבּר דברי־אהבים באזניה. העמידה בת־ארם פניה ותאמר: מה תתן לי בשכרי כי אשמע אליך? אמר גביר אָחיו: גדי עזים מן הצאן אשלח לך. רקד לב הנערה בקרבה, לראות את הלביא אך רכות ידבּר. ותאמר: גם אתה ליבבתני, חָשבני לאמתך. ויתאחד גלגל אחד עם משנהו. טבעת חדשה נקשרה בשלשלת הבריאה, הוסיף אלהים לשני המאורות את אורו של מלך המשיח. ותלד העלמה את פרץ ואת זרח. פרץ גובר על אור הלבנה, וזרח גובר על אור החמה.
ה. (נוסח אחר)
ויהי כי חטא ראובן בפילגש אביו והלך אחרי עיניו, התגאה עליו יהודה, שהיה נשמר תמיד מאשה ובכל מלחמותיו הרבות לא לקח לו נערה מן השביה, ויוכח את אחיו על רוע מעשיו. יצא קול ממרום וקרא: חייך, גם אתה לא תעמוד בנסיוֹן!
נפרד יהודה מאת אחיו וירד לעדולם וילן בבית איש כנעני ושמו שוּע. והאיש גדול ועשיר מבני משפחת נשיאי־הארץ ולו בת נאה ויפה, שהגיע לה תור להינשא. וירא שוּע את יהוּדה כי אמיץ־כוח הוא ובן־חיל וייטב בעיניו ויאמר לו: קח את בתי לאשה, כי על־כן באת בצל קורתי. אמר יהוּדה: מצוּוים אנוּ מאת יצחק אבינו, שלא להתחתן בבנות כנען, ואיך אעבור על דברי הצוָאה? מה עשה שוּע? הכין משתה גדול ליהודה בן־יעקב, קישט את בתו בכל מיני קישוטים, הלבישה כתונת־פסים ועל צוארה התנוצצו חרוזי מרגליות, ותבוא הנערה ותמזוג כוס יין לאורח. וירא את יפיה ותתלקח אהבתו אליה ויבוא עמה בברית. יצא קול שני ממרום: שתית מיין החטא ותשכח פקודת בן־אברהם, חייך, בנים לא־נעימים תלד לך ואך מגינת־נפש תירש!
ילדה בת־שוּע ליהודה את עֵר ואת אונן ותוסף ללדת את שלה. ויהי כי גדל ער, אמר יהודה: לא יקח עוד בני אשה מבנות הארץ, וילך ארצה ארם ויתחתן עם ארם דודו. ותרע הנערה הארמית בעיני ער, כי אינה מבנות כנען. ויבוא מלאך ה' בלילה השלישי ויך אותו וימת. נישאה בימי חופתה לאחיו אונן וימת גם הוא בשנה הראשונה, כי לא אבה לדעתה. אמר יהודה להשיאה לשלה, בנו הקטן, ולא נתנה אותו בת־שוּע: אך מבנות ארצי יקח לו אשה ולא יזנה אל בת־ארם! לא ארכו הימים ותמת אשת־יהודה, שריב היה לה עם בעלה. ויציבו לה שם.
ויהי היום וירד יהודה תמנתה לגזוז את צאנו וטוב לבו ביין. ותכחל אלמנת האחים את פניה ותשם בפוך עיניה. וירא אותה יהודה יושבת פתח השער ויחשבה לזונה. כי חוק היה לכנענים, שכּל נערה בתוּלה, נישאת לאיש, ישבה שבעת ימים פתח עינים וכל איש עובר היה סר אליה. ויסר יהודה ביינו אל כלתו ויתן שכבתוֹ בה ולא ידע, כי דבר־נבלה הוא עושה ושחותה גחלים על ראשו. מאז נזיר היה יהודה מן היין וכל משרת ענבים לא ישתה.
ו. בֵּית הַיּוֹצֵר
וארד אל בית היוצר והוא עושה מלאכה על האָבנַים: יוצר כלי ושב ועושהו כלי אחר. אין קשה לפני אלהים היוצר לעשות את הנקבות זכרים ואת הזכרים נקבות. אף לאה בת־לבן, אחרי לדתה ששה בנים לאישה וזבד אותה אלהים זבד טוב, הרתה שוב ללדת – והנה נער בקרבּה. עמדה בתפילה לפני המניע העליון: וישמע לשיחתה ויהפוך את העובר במעיה לנקבה. היא דינה אחות השבטים ומשׂושׂ כל בני־עֵבר.
לכל בני יעקב נולדו תאומותיהם עמהם, ותהיינה בגדלן לכל אחד ואחד לאשה. אך לדינה לא היה זיווג. ויהי הנער שמעון גיבור חיל ויקנא לכל נבלה בשער, ותט אליו דינה לבה בסתר ויהי כי בא יעקב שלם עיר שכם, ושכם בן חמור החיוי נשיא הארץ חשק בבתו ויענהָ, חגר שמעון ולוי אחיו איש חרבו ויבואו על העיר ויכחידו את כל יושביה, וגם את חמור ושכם בנו הרגו לפי־חרב.
ביקשוּ להוציא את החללה מאוהל חושקה; ותמאן הנערה לעזוב אותו ותאמר: אנה אוליך את חרפתי? נשבע לה שמעון שיקחנה לו לאשה. ותלך אחריו ותלד לו את שאול.
ז. אָסְנַת
ורחל אשת יעקב היתה עקרה ימים רבים ויזכּור אותה אלהים ויאסוף את חרפתה ותלד בן ותקרא שמו יוסף, והוא נועד להיות שליט בארץ מצרים ולהיות לאב ולפטרון לשבטים אחרים ולהחיות עם רב. וליוסף לא נולדה בת־זוגו עמו. והדיבור יצא לבני עמו: אך בבנות משפחתכם תדבקו ושמרתם את נחלתכם ואת אחוזתכם.
בת־שש היתה דינה, כאשר דבקה נפש שכם בנפשה וידע אותה, והיא ילדה לחיוי בת, בטרם קידשה שמעון. היא אסנּת. ויגרשו שאר אחיה את הילדה הזרה מבית אביהם ויאמרו: אַל יהיה לה שֵם בתוכנו! עמדו להוציא אותה בחרונם על פני השדה. ירד מיכאל השר הגדול ויביאה למצרים. ותגדל בבית פוטיפרע כוהן און ותעל כפורחת. ובהיות יוסף משנה למלך, עמד וכרת עמה ברית. הכל צפוי לפני אלהים והוא מסבב את הסיבות ומשיב את כל שה אובד לעדרו.
אחרים אומרים: יעקב אבי־אמה חס עליה, בראותו כי ישטמוה בניו; לקה ציץ של זהב ויכתוב ויחרות עליו שמה ושמו בלשון העברים, תלה אותו על צוארה וַינַח אותה תחת אחד השיחים, ששם היה גם עין־מים. ויעברו אנשים מדיָנים וישמעו קול ילדה בוכה; ריחמו עליה, לקחוה עמהם ויוליכוה לארץ מצרים וימכרו אותה לפוטיפר. ותגדל בביתו והיתה לנערה משכלת ולכלילת־יופי; וכל חרטומי מצרים אמרו לקרוא את הכתובת שעל לוח צוארה ולא ידעו את הפשר. ויהי כי עלה יוסף בן־עמה לגדולה וקראו לפניו ״אברך" והביאוּ לו מתנות רבות, באה גם אסנת ותשתחוה לפניו ותושט לו את הלוח, וירא המשנה, כי היא מבית אביו, עמד ונשא אותה בכתוּבּה כדת בני־עמו.
מִיַעֲקֹב וּמִיוֹסֵף
א
בעשרים ושמונה בחודש אלול, חודש בהיר וכולו אויר, נבראו חמה ולבנה וכל כוכבי־מעלה ויתלם יי אלהים ברקיע השמים, קבע לכל אחד ואחד את זמנו ומקומו ושעת שימושו, סימן את הגבולים, ציין את התקופות והמועדים; ומאז החל מנין השנים והחדשים, דבר הימים והלילות, שיעור הקצים והמחזורות. מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא הוא היוצר אותם, הוא המשכלל, הוא המודד והמונה אותם והוא המעבּר אותם. הוא ראש בית־הדין ומשרתיו ומלאכיו הם הם בעלי הסנהדרין. היו מתכנסים ויושבים לפניו כעין גורן עגולה, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ופורשים כפיהם; והאב שבשמים, והוא ראש הישיבה, היה מכריז ואומר: חודש פלוני בא, שנה זו נכנסת. אלהים ניצב בעדת אל: ויהי כי נברא אדם עלי אדמות וניתנו לו שכל ובינה, דעת והשכל, נמסרו בידו כל גנזי התורה ומפתחות ההכרה, מסר אלהים בידו גם דעת עיבור השנים, קביעת המועדים והחדשים וכן אמר לו: ראה, אני ממנה אותך לעבר את השנים במקומי ואני סומך את ידי עליך. מה שאתה גוזר למטה, יהיה כחוק קיים למעלה, כל כוכבי מרום וכל מזלות הרקיע יהיו נשמעים לך. מה שאתה מקדש, יהיה מקודש, ומה שאתה מחדש, יהיה מחוּדש, הכל יהיה כפוף ונכנע לך ועל פי משפטיך ותורתך יגבילו המזלות ארחם ואורם. כשחטא אדם והגיעה עתו להסתלק מן העולם, אמר: ריבון העולמים! אני נפרש מכאן והולך אנכי בנתיב לא אדעהו, עיבּור השנים והחדשים מה יהיה עליו? נענה אלהים ואמר: הן חנוך עבדי מבני־בניך עמך, משחהו ללוי אחריך, והוא יעבּר את השנים, יכריז על המועדים ויקבע את החדשים. עלה חנוך לרקיע ומסר לפני עליתו את סוד העיבּור בידי נח בן־למך. והלז סימן ימי זרע וקציר, קור וחום, קיץ וחורף; ואף בימי המבול יום ולילה לא ישבותו ודברי בית־דין התחתון לא בטלו. נח מסר את סוד העיבור לשם, שהוא היה הבכור לנחלה וכוהן לאל עליון, וכשנכנס אברם העברי לבית־מדרשו ולמד ממנו דעת ארחות־תבל, מושכלי ההויה ופרקי היצירה, למד גם סוד העיבור ומסרו במותו ליצחק בנו, בעת נתן לו את כל אשר לו והנחילו חיי עולם. ויברך אלהים את יצחק ויאמר לו: מזרעך אקים לי מעבּרי שנים וחדשים ויהיו כל הגלגלים והמזלות נשמעים לבית־דינם.
ויהי כי יצא יעקב מבאר־שבע, עזב את ארץ אבותיו והלך ארצה קדם. ביקש לעבּר בארם את השנה ולעשות את השכינה חול, השמיעו אלהים קולו מרחוק ואמר לו: יעקב, יעקב, אין לך רשות לעבּר את השנה בארץ לא־מקודשה. הניח את העטרה בקרן זוית. כיון ששב לבית־אל, נגלה אליו אלהי אבותיו, בּירכו ברכת־עולם ואמר לו: מעתה שוב אתה מונה חדשים ושנים ומפיך תצא תורה והדרכה להם. עמד יעקב על רגליו ואמר: אתה קדוש ושמך קדוש וכל משרתי מעלה המה קדושים – מה אני, כי אהיה שותף לכם? אמר לו אלהים: כסאי אתה ודמותך קבועה בו.
ב
סימנים וגבולים גם בימי החודש, יש יום מבורך ויום שאינו מבורך, יש יום מאיר מבּוקר ועד ערב ויש יום כולו מעונן לא אחת היא, אם נולד אדם ביום זה או ביום שלאחריו, אם נולד בחודש זה או אחר. המזל חותך חיים לכל בשר והוא מאיר נתיב לכּל.
בתשעה־עשר בחודש יצא יצחק לשוּח בשדה – והנה רבקה לקראתו ויקה אותה ותהי לו לאשה ויאהבה. היום הזה הוא טוב ונכון לכל מלאכה, בו מבשׂרים טוב לחולה וישועה לאסיר, וכל הנולד ביום הזה הוא טוב־מראה, אהוב למטה ולמעלה, תפילתו נשמעת ולא תשוּב ריקם. ביום שמונה לחודש נולד יעקב אבי־ישראל ועשיו אבי־אדום ולאום מלאום יאמץ. כל בנין שיבּנה ביום הזה לא יהרס, הפורש בו בים יבוא בשלום למטרת חפצו וגלי המים לא יטרידוהו. כל זורע בו קוצר ברינה אלומותיו. ניגוּד האחים בבטן לא קבע את חותמו על המזל. ביום עשרים לחודש בירך יצחק את יעקב ואמר לו: יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים. טוב לעשות ביום הזה צדקה וחסד ולזכור חסדי המקום. בעשרים ושנַים לחודש נולד יוסף הצדיק, הוא יום רצון והרחבה, וכי יזכיר אדם את שם בן־רחל ניצול מעינא־בישא ומכל בני משפחת השטן, האורבים לו בכל־עת.
ג
יעקב שלם שבאבות היה ואף מיטתו שלמה. כל ימי יעקב לא שרר דין בעולם והיה העולם רוחץ בפלג אלהים. ויהי כי נאסף יעקב, האירה הלבנה ויעל הודה ותקסם את פני כל. אמר השמש: טוב לי לאסוף אורי ולהתדבק ברעיתי תמתי, שאגה ההויה מאֵש האהבה ועוצם החשק, אמר היוצר: עד־הלום! אף לפני יוסף קראו ״אברך", כי בו נתקשר השמש בירח, חדל החיץ בין שני המאורות ויהי אור אחד גדול ולא יסף. אומרים: אף גם ביוסף הצדיק טיפּל אלהים־צבאות כבמשה עבדו, נטלו על זרועותיו ויביאהו לבית־משכנו. יוסף הצדיק אינו מטמא ועצמותיו טהורות. אך מי שיד מלאך־המשחית תהיה בו וימַגר חיתוֹ בחרבו, הוא מטמא ואסור לכוהן להיכּנס בגבולו; אבל מי שמסתלק על־ידי מלך המלכים הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, הוא טהור ועצמותיו טהורות והנה מאירות לכל הדורות עד ביאת הגואל.
מֵאַגָּדוֹת יַעֲקֹב וְלֵוִי
א
וישכב יעקב במקום ההוא והנה ה' ניצב עליו. היה איש אחד עני ודל וירא אותו המלך וימצא חן בעיניו, כי היה בעל דעה והשׂכּל ובר־לבב, ונעשה אוהבו והיה נכנס בפלטרין שלו שלא ברשות והמלך משּׂיח עמו ומראה לו חיבה יותר מלשרים והעבדים. נתקנאו בו, בּדל, רבּי המלך ואמרו: הרי אנו, שגדלים עם המלך ומשרתים אותו תמיד, נידחים מפני זה, שאך מתמול בא ואינו עשיר ורב כמונוּ! נמלכו להרגו ולהכחידו מעל פני האדמה. מה עשה המלך, כי נודע לו הדבר? קם והופיע ביניהם בעת התאספו יחד לחרוש רעה על אוהבו, ואמר להם: מה לכם לקנא באהוּבי ובאשר בחרתי בו. אתם עומדים לפני כסאי תמיד, משרתים אותי ועושים רצוני, אחלק עמכם במלכותי ושותפים אַתם לממשלתי; אבל לזה אין כּל ונושא הוא את שמי בקרבּו ויעבדני בחשאי. חפו פניהם ואמרו: לא נִגע בו. כך היה הדבר עם יעקב. רש ועני בא לבית־אל ושם שער השמים, נתקבצו שרי המלכות של מעלה ואמרו: עכשיו בא הוא לגבולנו, נקום עליו ונורידו דוּמה. עד שהם מדברים נגלה מלך־מלכי־המלכים הקדוש־ברוך־הוא והיה מניף על יעקב עבדו בסודר.
ב
הנודר ואינו משלם – פנקסו מתבקר לפני קדוש־העולם, והוא קורא ואומר: היכן פלוני בן־פלוני שנדר לי? הרי אני מחכה לו ולקיום מוצא שפתיו, שמא ישן הוא, שמא שכח את אשר אמר, שמא רע לבבו וצר־עין הוא ושמא אין אֵמוּן בו, הלך יעקב ולן בבית־אל והקים שם מצבה ויצוק שמן על ראשה ונדר נדר לפניה, שכל מה שיתן לו אלהים עשׂר יעשׂרנו לו. והוא הלך ונתעשר בארם־נהרים ויהי לו צאן ובקר ועבודה רבה – ולא הקריב לה' קרבן ולא פרס פרוסה לשולחנו.
מה עשה גבוה מעל גבוה? הביא על יעקב עבדו את עשיו אחיו הגדול ויצא בארבע מאות איש לנגדו. נפטר ממנו ובא עליו סמאל שׂרוֹ של עשיו וביקש לאַבּד זכרוֹ. ניצל ממנו והנה חוללה דינה בתו. עזב את שכם המוחרמה ותמת עליו רחל בדרך לבוא אפרתה. אמר דיין־אמת: עד מתי צדיק זה נלקה וחוזר ונלקה ואינו יודע באיזה עוון ועונש? מיד נתגלה עליו ויאמר לו: לא הגיעוך כל הצרות הללו אלא בשביל שלא שמרת מוצא שפתיך, קוּם עלה בית־אל ובנה שם מזבח ושלם לי את נדרך.
ויקם יעקב וביתו ויעל לוּזה היא בית־אל ויעשׂר שם את צאנו ובקרו. אמר אלהים: את אשר אתה נותן לי אתן לאחד מבניך, כי יעמוד לשרת לפני.
ג
וישׂר מלאך מרומים אל ישראל ויעל האבק עד כסא־הכבוד. אמר המלאך לישראל: לא כך אמרת ונדרת, כי העמדת את המצבה בבית־אל ויצקת שמן על ראשה: כל אשר תתן לי עשׂר אעשרנו לך. בנפשך דיברת. התחיל ישראל להעשׂיר את צאנו ובקרו. אמר המלאך: ומבניך אשר הולדת למה לא תתן לי? מה עשה השלישי לאבות? מנה ארבעה בכורות לארבע אמהות, נשארו שמונה. התחיל מונה משמעון וגמר בלוי אחיו ועלה לו למעשר. העשירי יהיה קודש לה'!
מיד ירד מיכאל המלאך משמים ארצה, נטל את הנקדש על כתפו, העלהוּ והעמידהו לפני שוכן מעלה, אמר לפניו: אדון האדונים! זה גורלך מבני־תמותה וזהו חלקך במעשר שבטי־ישורון. פשט אלהים את יד ימינו ובירך את הנער, שיהיו בניו משרתים לפניו בבית־מקדשו אשר בשָלֵם כמלאכי־השרת מעלה.
ד
שנו רבותינו: מי שאינו מניח את העניים לליקוט בתוך שדהו ואינו מסייע להם בשעת הקציר או בימי הבציר, הרי זה מַסיג גבוּל ומטשטש את הגבול. ואלהים ממעל קורא ואומר: אני העמדתי את בעל־השדה למעלה ואותו העני הורדתי למטה, יכול אני להפוך את הסדר, להשפיל את העליון ולרומם את השפל, הלא אני פותח את השערים ואני סוגרם ואני אף נוטע ועוקר, בונה והורס. ממית ומחיה, מי זה בידי יעצור? ומי יעוות דרכי ולא יירא ממני ומשמי?
הלך יעקב ביתה בתואל אבי־אמו ולקח לו עשיו את כל אשר לו ואך במקלו עבר את הירדן. בא לבית־אל ולא היה לו גם כר לשים תחת ראשו ויקח אבן וישם מראשותיו וישכב. ארבע־עשרה שנה עבד בנשיו כפועל וכעבד ויפרוץ בארם מאד ויגדל על כל בני עֵבר וארם בעשרו בכוח הברכות שבירכו אביו. לפני צאתו בא לו כל החיל הזה והוא שכח את המעמיד סולמות ולא פירנס עניים כאבי־אביו, שנטה אשל ויאמר: כל דכפין ייתי ויאכל מלחמי! אמר לו אלהים: אם תיטיב שאת וזכרת את שפלי־המדרגה ופתחת להם את ידך, אהיה עמך וקהל גויים יהיה ממך ונביאים וחוזים מחלציך יצאו; ואם לא תיטיב, חי אני וחי שמי, שאף נטיעותיך אעקור ואת חומותיך אֶנתוץ ואעשה אותך ואת בניך למשל ולשנינה. נפל יעקב על פניו ויאמר: גדולים מעשיך עם האדם, אלהים, ואף אני לא אטוש חסדך ואלמד לביתי ולבּאים אחרי את דרכיך ופעליך.
ה
אתה מוצא, הראה לו אל־שדי ליעקב הרועה מה שלא הראה לאברהם וליצחק. לשנַים אלה הראה אך מה שלפניהם, וליעקב אבינו הראה מה שלפניו ומה שלא בפניו, הראהו ארבע רוחות העולם והראהו כסא כבודו, הראהו איך בית־המקדש נבנה וחרב וחזר ונבנה. מסר לו את נבואת החוזים והשמיעהו קול פרסות חיל גוג ומגוג, שנתאספו על אֵל ישראל ועל משיחו. ויהי כי הגיעה עתּוֹ לחסות בצל עֵדן, קרא את בניו וביקש לגלות להם את הקץ ולהסיר הלוֹט הלוט על מסתורין של מלך. אמר אל־צבאות: כבוד אלהים הסתּר דבר. ויבוא ערפל ויכס את העולם.
ו
נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק מת כמות כל־אדם. אמר אלהים: אף יעקב עבדי לעולם יחיה. ויהי כי גוע שלישי לאבות ויאָסף אל עמו, נעשה בשרו ללפיד־אש ונפשו חופפה עליו כל היום ולא תמוש ממנו. כי יגבר השטן ואויב יקום לכלות את ישראל, שוב תשוב הנפש אל נוָה וקם אבי השבטים והתפלל לפני קונו, הוא נענה לו. לא אשכחך יעקב ולא אזניחך ישראל.
חכמים אומרים: בשעה שאסף יעקב את רגליו אל המיטה. פשט את גופו, שנחל מיצחק אביו, ולבש גוף המאור, שהיה לאדם הראשון קודם החטא. כאליהו החוזה ישוטט בעולם גם־הוא לתועלת עם קדוש.
מֵאַגָּדוֹת יוֹסֵף
א. בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם
ויוסף בן ישראל בן שבע־עשרה שנה והוא רועה את אֶחיו בצאן. ויהי מימים וירא יעקב בחלום, כי בנו זה עתיד למלוך ותגדל תפארתו על כל השבטים, ויאהב אותו מכל אחיו; ויקנאו בו אחיו על הדבר הזה, ויוסף גם הוא לא יכול לראות כל אָון ועוון וירא את בני הפילגשים אשר לאביו אוכלים בשר אילות וכבשים כשהם חיים ולא יוציאו דמם; ויבא את דיבתם אל אביו ויאמר: לא טוב המעשה, אשר עושים בניך.
ויהי היום וילכו בני יעקב לרעות את הצאן בשכם ויאחרו לשוב, ויירא יעקב פן קרה להם אסון, ויקרא ליוסף ויאמר אליו: יוסף בני, הן כמה ימים, שלא שמעתי שלום אחיך ושלום הצאן. לך נא וראה אשר עמהם והשיבני דבר. וישלחהו מעמק חברון. וילך הנער והוא תועה בשדה, ולא מצא את הדרך. וימצאהו איש גבריאל ויאמר אליו: מה אתה מבקש? ויען יוסף את גבריאל ויאמר אליו: את אַחי אנכי מבקש. הוליכהו השואל אצל אחיו. ויהי בראותם את יוסף מרחוק, התנכלו להמיתו. ויאמר אליהם ראובן הבכור: אל־נא תשפכו דם אחינו; ואם רעים בעיניכם מעשיו, לכו ונשליכה אותו אל הבור אשר במדבר, אך ידנו אל תהי בו. וישמעו האחים בקול ראובן, וישליכו אותו הבורה; ויפּרד ראובן מעל אֶחיו וילך וישב לו על אחד ההרים, ויאמר לנפשו, בבוא הלילה ארד ואקחהו ואשיבו אל אביו. וישארו תשעה האחים עם הצאן; וישבו לאכול, ולכולם לב אחד ועצה אחת להכחיד את יוסף אחיהם. וישאו עיניהם ויראו והנה אֹרחַת ישמעאלים באה מגלעד, וגמליהם נושאים נכאת וצרי, ללכת מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו, לכו ונמכרנו אל העוברים האלה, והם יוליכוהו לארץ רחוקה, ולא יראה אותו יעקב אבינו עוד. ויקומו ויוציאו את יוסף מן הבור וימכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, ויקח כל אחד חלקו לקנות מנעלים לרגליו, כנאמר: מכרו בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים.
ויהי אחר הדבר הזה ויוסף הובל בדרך בידי קוניו, אמרו האחים זה אל זה: נקומה ונחרים באָלה ובשבועה, לבל יגיד אחד מאתנו את דבר המכירה ליעקב אבינו. ויאמר יהודה אל אחיו: הן ראובן אחינו איננו אתנו היום, ואין החרם מתקיים בפחות מעשרה. מה עשו? שיתפו את מקומו של עולם עמהם ויקללו בקללה נמרצת את כל מי שיזיד לגלות את הדבר בלי רשות כולם. וַידום ה' ויאמר: גם אני הנני בין הנשבעים; ולא גילה דבר בניו אל יעקב.
ולא נתכפר עוון מכירת יוסף לשבטים ימים רבים, ונשאו דור דור את עוון אחיהם.
ב. הָאֲבָנִים וְהָאֲלֻמּוֹת
וירד ראובן בלילה אל הבור, כאשר אמר להעלות את יוסף, ולא מצאהו שם. וישב אל אחיו ויאמר: הנער איננו, ואני אנה בא? ויספרו לו את אשר עשו עמו ואת דבר החרם להסתיר את המעשה אשר עשו מאת אביהם, וישתוק גם הוא. וישחטו האחים המוכרים שעיר עזים ויטבלו את כתונת יוסף, שפשטו ממנו, בדם ויביאו אותה לאביהם ויאמרו לו: הנה כתונת בנך מצאנו בדרך, חיה רעה אכלתהו.
ויקרע יעקב את בגדיו לשמע הדבר וימאן להאמין, כי טרוף טורף יוסף, ויקם וילך בהרים ויחצוב לו שתים־עשרה אבנים, אבן אבן לשבט, ויחרות על כל אבן ואבן שם בן אחד. ויחל מהבכור כבכורתו ויסיים בהצעיר כצעירתו, ויכתוב על יד כל שם ושם גם שם המזל משנים־עשר המזלות ברקיע, מזל מזל לירח ומזל מזל לשבט. התחיל מאבן שמעון ויקרא לה: קומי והשתחוי לאבן ראובן, ולא שמעה לו. קרא קריאה זו לאבנו של לוי, ולא נענה; וכן ניסה לדבר אל כל אבן ואבן, תעמודנה האבנים במקומן. ויוסף לקרוא לאבנו של ראובן, לאמור: השתחוי לאבן שמעון – ולא שמעה לו; ולא ביקשו האבנים להשתחוות אשה לאחותה. ויהי כאשר בחר את אבן יוסף ויקרא לשאר האבנים: כרענה לזו. מיד כרעו כולן לפניה. ויאמר יעקב אנסה עוד שנית, ויקח שתים־עשרה אלומות ויכתוב על כל אחת ואחת. ככל אשר כתב על האבנים, ויצו גם אותן לכרוע ולהשתחוות לראובן ולשמעון, ללוי וליהודה וכן לכולן; וניצבו האלומות ולא נעו. אבל בהוציאו מפיו שם יוסף בנו, השתחוו כולן לו. וישמור יעקב את הדבר בלבו ויאמר: עוד יבוא היום ואראה את פתרון החלום. ויהי אלהיו עמו בזה.
ג. חֲזוֹן נַפְתָּלִי
ויהי בהיות נפתלי בן יעקב, אשר ילדה לו בלהה שפחת רחל, רועה צאן אביו והוא עייף, ויישן ויחלום והנה הוא ושאר אחיו ואביו בשדה כולם, ויקרא להם אביהם בקול: רוצו, בנַי ואחזו כל אחד באשר יעלה בחלקו. ויענו את אביהם דבר: הלא אין לפנינו מאומה והככר ריקה, ומה נקח לנו לירושה? ויאמר להם: הנה השמש והירח ושנים עשר הכוכבים ממעל לראשיכם. קחו מהם כל אשר תשיג ידכם. ויהי כשמוע לוי את הדבר הזה ויקח מרדעת בידו ויקפוץ על השמש וירכב עליו; ויהודה גם הוא קפץ על הירח ויאחז בו ועשתי עשרה מרדעות בידו, ושמונת האחים הנותרים עלו על תשעה כוכבים, וירכב כל אחד על כוכבו ומזלו בשמים, אך יוסף נשאר עומד, ולא אמר לעלות עם שאר אחיו, וישאלהו אביו לאמור: מדוע תעמוד מרחוק ולא תעשה את הדבר אשר אחיך עושים? ויען יוסף ויאמר: מה בצע כי יעלו השמימה לגור שם וסופם אך לירד מעליתם. טרם כילה יוסף לדבּר, והנה שור גבוה וחזק עומד אצלו, ולו כנפים ככנפי החסידה וקרניו גדולות כקרני ראם; ויאמר יעקב אליו: קום אתה ורכב עליו, כי כן ציויתיך. וילך ישראל וישב לביתו. וירכב יוסף על השור, והיה מתגאה על אחיו, פעם היה רץ ופעם היה מעופף באור עד מקום שמש וירח. ויהי בהשיגו את יהודה החל להכות בראשו בנס אשר בידו. ויאמר יהודה אל יוסף: למה תכּני, אחי! ויאמר יוסף: על שבידך עשתי־עשרה מרדעות ובידי אך אחת; ויקרע יוסף עשר מרדעות מידו, ולא נשארה ביד יהודה אלא אחת. ויקרא יוסף אל אחיו: מה לכם ללכת אחרי יהודה. לכו אחרי ואכרות לכם ברית. ויעזבו האחים את יהודה וידבקו ביוסף; ולא נותר עם יהודה אך בנימין. ויאמר יוסף אל בנימין: הלא אחי אתה מדוע לא תתחבר עמי? וימאן בנימין לשמוע אל יוסף; וישאר עם יהודה. וגם ללוי חרה הדבר, כי עזב את יהודה וילך אל יוסף, וירד מעל השמש בעצב גדול. ויהי בפנות היום. והנה רוח גדולה וחזקה באה והפרידה בין יוסף המנצח ובין אחיו. וייקץ נפתלי משנתו, והנה חלום.
ד. חַיָה מְדַבֶּרֶת
ויהי כי הוּגֵד הוּגַד ליעקב, כי היה רעה אכלה את יוסף בנו ושטרוף טורף. ויבך אותו וימאן להתנחם, ציוה לבניו שיקחו איש איש את קשתו בידו וילכו השדה, לבקש את שארית גוית המומה ותהיה לקבורה, ויחפשו גם אחרי החיה שטרפה את יוסף, למען ינקמו ממנה את דמו. ויעשו הבנים כדבר אביהם ויקחו איש איש את חרבו וקשתו ויצאו לארץ המדבר. עוד הם הולכים הלוך ובקש והנה זאב ערבות לקראתם. ויקפצו עליו האחים ויאסרוהו בעבותים ויביאוהו אל אביהם המתאבל ויאמרו אליו: את זה מצאנו בראשונה, פן נגע הוא בנפש בנך. וידבר יעקב את הזאב קשות ויוכיחהו על אכזריות לבו וקשי־רוחו ויאמר: הוי טורף ואוכל בשר, איך אכלת את גוית בני האהוב ולא חננתו וגם לא יראת מאלהים יבקש את נרדף ואשר קרא ואמר: שופך דם האדם דמו ישפך. ויפתח ה' את פי הזאב ויען את יעקב ויאמר: חי אלהים, הבורא כל יצורי תבל וחי נפשי ונפשך, שלא ראיתי את בנך ולא טרפתיו וכי לא בא בפי בשר אדם כל ימי חיי; מארץ רחוקה באתי, לבקש את בני האבוד, שטיפחתיו וריביתיו, ואת אשר קרה לך קרה גם לי, והנה תפשוני בניך וישימו עלי אשם אשר לא אשמתי ונוסף יגון על יגוני – ישפוט אלהים ביני ובינך. ויתמה יעקב לשמוע דברי החיה, ציוה להתירה ולשלחה לנפשה.
ה. עַל קֶבֶר אִמוֹ
ויהי בהלוך יוסף עם המדינים ללכת מצרימה, כי מכרוהו אֶחיו בעבור נעלים. הם באו דרך אפרת, היא בית־לחם, אשר שם קבר רחל אמו והיא אהבתו, וישתמט הנער מידי אדוניו וירץ אל קבר אמו וישתטח עליו ויבכה ויתפלל. וכה קרא הנשבה והנעקר מבית־אביו: עוּרי, אמי, עוּרי וראי את בנך נמכר לעבד בידי אחים נהפכו לו לאויבים. קומי וראי את דמעות עיני נוזלות על לחיי, אַת נלקחת ממני בעצם ימי־עלומי והנה הפרידו אותי מאבי ואין מרחם. קומי ועלי למרום וערכי את טענותי מול אלה, שניחרו בי, ונראה את מי יצדיק אלהים במשפט ואת מי ירשיע. ראית יתום נדכה ואין מושיע לו, ראית בן גורש מנחלת אבותיו ואין מי יעמוד לו. את אבותי ואת אבות אבותי כרת ה' בבית ואני אתרחק מנחלת שדי ואהיה נבדל מזרע קודש. הושיעי לי, אמי, ופרשי זרועותיך ותני לי מלון בקברך. טוב לי לשבת עמך באופל, מאשר אהיה כפוף ונענה והשמש זורחת. ויכל יוסף לדבר וידום, כי גדל כאב נפשו. והנה קול רך נשמע ממעמקי הקבר, לאמור: יוסף בני, שמעתי את בכיתך ונפשי תהמה על אשר נעשה לך, אבל דום לה' והתחולל לו. אם רש אתה היום, עוד יעלה אותך מעל ויאיר אליך פנים; עתיד אתה להיות אב ופטרון לאלה אשר עינו אותך והיה תהיה נזיר־השבטים ומשכנך גם קודם למשכנם הם. וינחם יוסף ויקם וילך לדרכו עם אנשי מדין, שכבר דאגו לו.
ו. הַתִּינוֹק
ותדבר זליכה אשת פוטיפר כזבים על יוסף העברי, כי בא להתעלל בה, ותרם קול זעקה ויעזוב בגדו אצלה וינס. ויחר אף פוטיפר ביוסף ויאמר: איך נואלת לעשות הרע בביתי, אך חסד עשיתי עמך וגמלתני כך, דמך בראשך, וישמעו כל העבדים וייראון ולא יעשו עוד נבלה כזאת. כה דיבר פוטיפר בחמתו וכל עבדי הבית, האמהות והשפחות עומדים ושומעים. דומם עמד יוסף ולא ענה דבר. אבל כאשר ניגשו להכותו וליסרוֹ, נשא עיניו אל השמים ויאמר: אתה אלהים ידעת, כי נקי אנכי מן האשמה הזאת ואין בידי חטא.
היה באותו מעמד תינוק יונק משדי אמו, והוא אך בן איזה חדשים; ויפתח ה' את פיו וידבר כאיש ויקרא: מה לכם ולאיש הזה ולמה תגוללו עליו דבר אשר לא עשה. שקר דברי האשה ואך רעה חורשת עליו במר לבה.
נבהלו כל העומדים לשמוע דברי הילד ויחלו לסבב אותו בשאלות, אבל הוא כילה לדבר וידום.
ז. הַמְבַשֶׂרֶת
ויוסף הורד מצרימה, וירא שם חליפות, טוב ורע. אחר זה עלה מעלה מעלה, ויהי למשביר בר גם לכל הארצות מסביב. וישמע יעקב, כי יש שבר במצרים, וישלח את בניו שמה. שם התוַדע יוסף אל אחיו וישלים עמם. ויתן להם עגלות על־פי פרעה, ויצוום להביא את אביו אליו, למען יראה אותו בטרם ימות. ויהי בשובם לגבול ארצם, ויאמרו איש אל רעהו: מה נעשה, והיה כי נבשר לאבינו פתאום את דבר הבשורה, יפוג לבו ויבולע לו. המה מדברים, והנה סרח בת אשר יוצאת לקראתם, והנערה טובה מאד וחכמת־לב וגם יודעת לנגן בכינור; והיה כי תבוא רוח רעה על אבי־אביה ופרטה על הכינור וסרה הרוח הרעה מעליו. ויגידו לה את הדבר, ותקדם לבוא לפני אבי־אביה הזקן ותחל לנגן בכינור לאמור: עוד יוסף דודי חי, עוד יוסף חי, והוא מושל בכל ארץ מצרים! ותחי רוח יעקב, בשמעו את דבריה ויאמר: נגני, נגני, בתי. והנה באו בניו ויאמרו: נכונה השמועה של אחותנו, ויַראו אותו העגלות, אשר שלח יוסף לשאת אותו. ויקם ויודה את ה' ויאמר: יהי שמך מבורך לעולם, כי לא ארד אָבל שאולה! ויגש אל סרח וישק לה ויאמר אליה: בתי, אל ימשול בך מות לעולם, כי החיית את רוחי.
והיא חיה וקיימה בגן־עדן עד היום!
ח. על הַמִּטָּה
וירד יעקב, הוא ובניו וביתו למצרים, כי שם מולך יוסף בנו. ויחי יעקב בארץ מצרים עוד שבע־עשרה שנה, ויהיו ימיו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ויחלה את חליו, אשר ימות בו, וישלח ויקרא את יוסף בנו ויפקדהו, לבל יקבור אותו בארץ מגוריו, כי אם ישאו את גופו חברונה וישימוהו במערת המכפלה, שדה קברות אבותיו; וישבע לו יוסף על הדבר הזה. ויצווהו גם לשאת לפשע אחיו, כי הן הרעה, אשר חשבו לעשות לו, נהפכה לו לטובה, ואלהים שלחהו למחיה, להחיות עם רב; ויאמר יוסף: כדבריך כן אעשה, אבי, והעבודה לשמים, שאין בלבי נגדם מאומה.
ויקרא יעקב לכל בניו ויברכם שבט שבט. ויצו עליהם ללכת בדרכי ה' ולשמור את דרכיו, למען ישמור גם את דבריו, אשר דיבר עליהם, להנחילם את הארץ, אשר נשבע לתת להם. ויוסף לאמור: עמדו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים: ואני ידעתי, כי צרות רבות ורעות גדולות תמצאנה אתכם ואת בניכם בארץ הזאת, וקם מלך חדש, אשר לא ידע את הברכה אשר הבאתם לארץ, ועינו אתכם בכל עבודה קשה; אך אתם אל תמרו בה' ואל תאמרו זנחָנו זנוח, כי הוא הקם יקים לכם ולבניכם מושיע וגואל מכם, שיוביל אתכם מארץ העבדות לארץ אבותיכם קוממיות, וירשתם אותה וישבתם בה לבטח.
ויכל יעקב לצווֹת את בניו ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע ויאָסף אל עמיו. ונראתה השכינה למראשותיו.
ט. דּוחֲקֵי הַקֵץ
ויעקב מת ויקָּבר בכנען, כאשר דיבר, וימת גם יוסף אחריו וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובניהם פרו ורבו ויעצמו וימלאו את הארץ, וירע הדבר בעיני מצרים, ויקומו ויחזיקו בבני־ישראל וישימום לעבדים ויענו אותם בכל עבודה. ויהי עול מצרים עליהם קשה.
ויהי בשנת מאה ושמונים לרדת בני־ישראל מצרימה. ויקומו שלושים אלף גיבורים מבני אפרים בן יוסף ויאמרו: נחדל לשאת את העול, אשר שׂמו מנדינו עלינו, והנה תם הקץ, אשר חקק ה' אלהינו לגאולתנו. ויתאזרו, וישימו איש איש חרבו וכלי מלחמתו עליו, ויבטחו בגבורתם, ויצאו ממצרים ביד חזקה. וצידה לא לקחו להם לדרך, ויאמרו: אם לא יהיה לנו אוכל ונשבּור לנו בר בדרך, ואם ימאנו בני המקומות, אשר שם נעבור לתת לנו בכסף, תבוא החרב ותתן לנו.
וילכו וישימו פניהם אל גת. והנה רועי מקנה בני גת לפניהם ויגשו אליהם ויאמרו: תנו לנו מהצאן אשר אתכם במחיר, כי רעבים אנו ולא אכלנו היום. וימאנו הרועים למלא את חפצם. ויבואו בני־אפרים לקחת מהם צאנם בחוזק־יד, ויצעקו הרועים, ותישמע צעקתם למרחוק. ויבואו בני־גת ויצאו מול בני־אפרים למלחמה; ואחריהם באו כל שבטי בני־פלשתים. ותהי המלחמה רבה משני העברים, ויפלו בני אפרים לפני אויביהם, כי נפשם עייפה מרעב ומצמא, ויכחידו את כל המחנה היוצא ממצרים, ולא השאירו שריד ופליט. ומאת ה' היתה הרעה הזאת, על אשר מרו את פיו, לעזוב את מצרים בטרם בא הגואל האמיתי. וישארו חללי בני אפרים נטושים בבקעת גת ימים רבים, וחללי בני־פלשתים נקברו בעריהם. וישמע אפרים אביהם את אשר נעשה לשבטו ויתאבל ימים רבים.
קִצּוּר צַוָּאַת הַשְׁבָטִים
א
שנתים אחרי מות יוסף חלה ראובן, בכור יעקב, את חָליוֹ, אשר ימות בו, ויאסוף את בניו ובני־בניו ויאמר להם: בן מאה ועשרים וחמש שנה אנכי היום, רבות שׂבעה נפשי טוב ואופל החיים ועתה אני הולך אל עמי בארץ נכריה. ימים רעים יבואו עליכם ועל בני משפחת אחי ועבדו בכם בני־חם, ימררו את חייכם ויכניעו את גאונכם, אל תאמרו אפסה תקוה ואל תבגדו במושיע ומגין על בריותיו. אומר ה' אך לנסותכם ולדעת, אם יש את נפשכם לעבוד אותו ולהאמין בו. והיה כי תעמדו בנסיון וימצא את לבבכם נאמן לפניו, יעמיד לכם גואל ופודה והוא יוציא אתכם ביד רמה ואתם והוא תעבדו את האלהים על ההר הקדוש, אשר בו בחר מקדם ומאז ותהיו עם סגולה וגוי חי בצל אֵל־ברית.
ואתם, בנַי וצאצאַי, שימו אל לבכם ללכת בדרך ישרה ושלא לזנות אחרי עיניכם, אל תסורו ממנהגי אבותינו ואל תחטאו לאלהים בחמד־הלב ובסיקוּר־עין, הלא ידעתם, כי חטאתי אני לאבי בימי עלומי ואך על־ידי תשובה שלמה ניקיתי מעווני, יין לא שתיתי ובשר חיה ועוף לא בא אל פי ועיניתי את נפשי כל הימים. אם יפשע האדם אל יאמר נואש, כי אם יבטל את הרע בקרבו, אם חוח עלה בגן, עקור את שרשו. יש תרופה ומנוס ויש מוצא ומרפא.
ויתר דבריו אשר דיבר הלא המה כתובים על ספר הצוָאוֹת לבני־יעקב. ויכל ראובן לדבּר וישב רוחו לאלהים ויחנטו אותו וישימוהו בארון ויעמוד במצרים כל ימי עני השבטים. ויהי כי גאלם ה' ויצאו לחירות, נשאו גם אותו ארון עמהם ויביאו אותו חברונה בכבוש הארץ ויקברו אותו סמוך למערת המכפלה, היא מקום קבורת האבות.
ב
ואלה המה דברי שמעון אחי ראובן, אשר דיבר באזני משפחתו על מיטתו סמוך למיתתו, והוא אז בן מאה ועשרים שנה ולא נס ליחו עוד.
שמעו, בני, לדברי שמעון אביכם והאזינו אל מלי. בן שני הייתי ליעקב ילדה לו לאה. גדל כּוחי על אחי ואמיץ־לב הייתי, לא יגורתי מפני כּל. ואקנא ביוסף בן אחות־אמי, כי אבי אהבהו ואקשה את לבי נגדו ואמרתי להמיתו ולהכחידו. עמדו אחי למנין וגמרו אומר למכרו מצרימה. וידי, שאמרתי לפשטה על שאר־בשרי ומודעי, נתיבשה שבעה ימים, ואכיר ואבין, כי ה' שופט אותי על רוע לבי. מיד שבתי אליו וניחמתי על פשעי.
ואתם, בנַי־אהובי, חדלו הרע ואל תקנאו באחיכם ובמי שגדול מכם. ה' יבדיל במתנותיו ולא יתן חלק חלק לכל אחד, לזה ירבה ולזה ימעט. את זה הוא מעלה ואת זה הוא מוריד. הלא הוא יציב גבולות ומה הוא בן אדם כי יאמר לשנות פעלו ולעקור נטיעותיו. – ויכל לדבר גם הוא. נשק לכל אחד מבניו ונכדיו ויעצום את עיניו וימת. עשו עליו יוצאי־חלציו אֵבל ומספּד־מַר וישימו אותו בארון מעץ קשה, למען לא ישלוט בו רקב. ועמד הארון בארץ הטומאה עדי נגאל הגוי העברי.
ג
לוי בן יעקב לא חלה עד יומו האחרון ולא כשל כּוחו ודבר ה' היה אליו: צו לביתך, כי אומר אני להכניסך להיכלי ולתת לך משכן הקבוע לך. ויאסוף את בניו ואת בני־בניו, אשר למדו תורת ה' וירגילו ידיהם לשמש במשכן ויעמדו פתח האוהל. ויצא אליהם לוי וקרן עור פניו ויאמר: הלא ידעתם, כי בנו בחר ה' מכל שבטי ישראל ויעש אותנו למשרתיו, ואתם דעו את חובתכם וחרַתם על לבבכם דברי הזבח והקרבן. הלא קרויים אתם מפי הגבורה לטהר את בני ישראל מטומאתם, לקדש אותם מחטאותם ולקשר את לבותם לאב העליון. לא עולם אחד לנו, כי אם הרבה, לא אך רקיע אחד על ראשנו, כי אם רקיע על גבי רקיע ושחקים על גבי שחקים. ויעלני צור ישועתי פעם בחזון למדוֹרי מרום ואראה את המראות הגדולים ואת שכיות החמדה הצפונות לצדיקים. שלבים מרקיע לרקיע, מעלות ומורדות, בהם עולים מלאכים ויורדים, יורדים ועולים והתחתונים כעליונים כולם משבחים לאדון העולמים, מפארים ומעריצים, מרוממים ומנשאים וקוראים: קדוש, קדוש אלהים צבאות! רבים המחנות, נשגבים המאורות, אור עולה על אור ואור תוקף על אור. מתגברים מעיינות דקדושה, מתעצמות התשוקות לאל הנשגב והוא פושט את זרועותיו ומברך על כל יציריו. הוא מברך ואף אתם תברכו את בני ישראל ושמתם את שמו עליהם. ענו ואמרו בניו: עֵדים אנו בדבר, כי נקבל עלינו זאת העדות והברכה עדי־עד. וישכב המצַווה על המיטה. פשט את רגליו ותעל רוחו לשמי מרומים!
ד
יהודה היה רביעי לאחיו ובלידתו הודתה לאה אמו לאדוני האדונים. גיבור היה כארי וכלביא מי יקימנו. הוא היה צד ציד ומביא לאביו, שיסע את הדוב כגדי־עזים, אחז בעורף הנמר והשליכהו ארצה ויפוצץ את ראשו. ותפול חיתתו על כל חיות השדה ואף על בני השטנים. גיבור היה מנמרוד ומעֵשיו אבי אדום, ומזרעו הקים ה' גם את גואל ישורון ואת מלך המשיח.
ויהי במותו ציוה לבניו אחריו, שגם הם ינזרו מן היין וישָמרו מכל חטא ועוון ולא ילכו אחרי הבצע ויתרחקו מאהבת העושר ומקניני העולם. שתי רוחות, אמר להם, שוררות באדם, רוח האמת ורוח התעיה; ובחרתם באמת ומאסתם בלא אמת והייתם נקיים וטהורים, וכיבדתם את בני לוי אחי, לי ניתנה המלכות ולו הכהונה, וגבוהה היא הכהונה על המלכות כגובה שמים עלי ארץ. ימים יבואו, שגם יתפלגו כל בני משפחתנו וגם בני הגויים מסביב יעיקו לנו, עד אשר יקום ניר לישראל ועלה כוכב השלום להשלים בין העמים ובין הלשונות. השמים יפתחו אז וברכת אֵל ממעל תרד ארצה והענק תעניק לכל מי אשר יכיר בשמו ויאמין במלכותו. לאל עולם המלוכה ולא יסיר השבט גם מביתי, ויכל יהודה לדבר ויישן. בן מאה ותשע עשרה היה במותו ולא קם בכל שבטי הארץ גבה־קומה ואיש־חיל כמוהו. עליו יאָמר: יהודה, יודוך אחיך!
ה
יששכר בן חמישי ליעקב היה. ותלד אותו לאה לאישה, כי שכרה אותו בדודאי בנה ראובן ושכב עמה הלילה. ומלאך הופיע אז ליעקב וידבר עמו. בן שלושים היה יששכר בנשאו אשה והיה נושא בסבל החיים ועובד אדמתו ביושר ובתמים. את ביכּוריו היה מביא לכוהן ופרי קיץ לאביו, מלחמו גם נתן לדל ותמך ביד כל אביון וחי במצוק.
בן מאה ועשרים ושתים היה במותו, ומעולם לא חטא ולא עשה כל עוון, לא נשא עיניו אל אשה אחרת, לא שיקר ולא הלך רכיל באחיו, גם יין לא שתה ולא התמכר לתאות בשרים. הוא ידע אך עשות חסד ויושר ומשפט. הוא אהב את אדון־כּל בכל לבבו ונפשו וכן אהב כל מי שנברא בצלם ובדמות ולא הבדיל בין תושב ובין זר, בין בני משפחה אחרת ובין בני משפחתו.
ויהי כי הגיע יומו להיאָסף אל אבותיו, נקהלו עליו קרוביו ובני שבטו ואמרו: הגד נא לנו עתידתנו והורנו את הדרך בה נלך. אמר יששכר; אהבו את המקום ואהבו את האדם, ואז תסור מכם כּל רוח רעה ולא תדעו מצור. פשט את רגליו ויישן שנת עולם.
ו
זבולון היה בן מאה וארבע־עשרה שנה במותו. מתנה טובה היה לאביו ובחר לו דרך הרחמים בחיים. הוא ריחם על כל בשר והיה מצטער בצרת אחר. ויהי כי חרשו אחי יוסף עליו רעה והתנכלו להמיתו, נפל לרגלם והשתטח לפניהם ויבקש מהם שירחמו על עצמם ובשרם ושלא ילכו בדרך קין החומס. לחם לא אכל, מים לא שתה ויתאבל על עני אָחיו ימים רבים.
ויפקוד זבולון לבניו אחריו, כי ישמרו את מצות ה' וילכו בדרכיו, על יתום ועל אלמנה ירחמו ולפני עיור ותועה לא יתנו מכשול. ולא אך את האדם יחננו ויעמדו לו בעת צרה, כי־אם גם את החיות ירחמו. הלא גם להם נשמה ורוח וגם המה ידעו צער ורוַח, אהבה ואיבה, נשיאת עול וחירות. ואף זאת אמר להם הגוֹוע: דעו, אחי ובני, כי שלם ישלם ה' לכל איש כמידתו, במידה שאתם מרחמים על אחרים ירחם הוא עליכם. אם תיטיבו אתם, אז גם הוא יצא לנגדכם. הצור תמים פעלו, אבל עם עיקש יתפתל. נענו בניו ואמרו: גם אנו נבחר בטוב ונתרחק מן הרע ונזרע זרע רחמים בלבנו ובלב כל הבאים אחרינו. עצם זבולון את עיניו ובא אֵל־הרחמים ולקח את נשמתו ויביאה לבית־גנזיו.
ז
דן ידין עמו, תוכחה בפיו והכה בשבט לשונו את דרכי הכעס ואת השקר, את החימה ואת הכזב. בונה אלהים עולם למושב הבריות ובאה החימה ומחרבת אותו; הוא נוטע נטעי האמת והיושר ובא השקר ואוכל במלתעותיו כל זרע וכל צמח.
גָד ציוה את בניו ובנותיו לפני מותו והזהירם להתרחק משנאת אדם ומכל איבה שבלב. לכל מידות רעות יש תרופה אבל ארס השנאה והאיבה אוכל מנפש עד בשר, ומקעקע ביצת הבית והמשפחה, החברה והעם גם יחד.
אשר הורה את בניו לפני מותו ואמר: שתי דרכים נתן ה' אלהים לבן־אדם. הנה בכל אשר יפנה ימין ושמאל, טוב ורע, יפה ומגונה. פה אנו אובדי עצות ומושלכים אנו מדבר אל היפוכו, מבנין לסתירה ומשלום לריב. אוי לו למי שלבּו נקרע בחוּבּו ואשרי למי שמשלים הניגודים בקרבו.
אף בני רחל, יוסף ובנימין, ציוו את בניהם אחריהם והלא המה כתובים על ספרי הצוָאוֹת.
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.