מֵאַגָּדוֹת בְּנֵי־אֵלִים

א

הַמְעָטַת הַדְּמוּת
בשתי עריבות מונחות זו על גבי זו נדבקו האפס וההויה יחד; ומהחלל אשר בין שניהם פילס לו מחויב־המציאות נתיב. נפח באפיו, ובכל מרחבי התוהו ובוהו עלו גלים. הושיט שתי זרועותיו, ועליהן כתובת־קעקע באש שחורה על גבי לבנה, וישׂם עבים רכובו. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום יצאו רוחות סוערות ותתנגשנה ותגברנה חילים. בוקע האור מתוך החושך, נקוו המים, אי־אדמה וגושי־עפר כהרים נישאים התגלגלו ממעמקי עמקים וצפו על פני השטח. גבול שׂם לו המכונן למשברי הים, בל יכסו את מגרשי הישוב. ועלו שני תנינים גדולים ונוראים, פתחו את לועם והמליטו המון ביצים; ויצא מהן כל חי למינהו וממעל ומתחת, וכולם עינים אין להם ואין אוזן שומעת וגם אין פה להם משמיע קול. אין אב מכיר בבנו, אין נולד נוהה אחרי מוליד. יחיד הבורא בעולמו, והוא מקשיב ומאזין. נפנה כה וכה ואין בריה רצויה לו; אין משתחוה לפניו ואף אין רֵע להתרועע. ותימלא נפשו העייפה בדידות אין־קץ. דומיה איומה מסביב, עוד אין חַיִץ בין יום ובין לילה.

עבר מועד ומועדים. ויהי במועד הששי נסגרו שמורות עיני היוצר. והוא יושב על שן סלע רחב ומקָרה עליותיו. והנה צלע אחת נעקרה ממנו. ויבן אותה ויקיפה בשר; ועל הבשר שׂם עור ויאמר: אעשה בריה בעלת־רוח כמוני ולא אלך ערירי. קישטה ככלה, כחלה, ויעדֶהָ בהוד נורא; וירד מעל האבנַים – והנה שגל ניצבת לימינו. יפיה מבהיק ומבהיל עליונים ותחתונים. מרוֹשם קרני־הודה נפקחו חושי־ראיה בכל בשר, ומנגינת היום נשמעה בכל אפסי תבל ומלואה. ויחמוד האמן את מעשה ידיו. הלך וישב לו עם יצירת־כפיו תחת עץ עושה־פרי וימינו תחבקנה. קול ה' בהדר! קול ה' בגובה! העלו התנינים ראשיהם ויתנגחו יחד מרוב תשוקה וחמדה. גם המאור הגדול והמאור הקטן סובבים והולכים. התגעש העולם. הומה כל יצור, שואג כל נמצא. ביקש אלהים לעקור עץ ולהכות בו כבשוט על פני המים הגאים, וכוחו אין אתו. אפסה ממשלת אין־סוף ויהי לבן־האדם. – – –

ב

שַׁבָּתוֹן
ביום אחד ברא אלהים ארץ ושמים; וַיַמטר ממעל ויַצמח עשב מתחת. ויקרא שמות לכל בהמה, חיה ועוף ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את היכלי שבניתי למרחב. כה עמד העולם ששה ימים, ערב ויום, ערב ויום. ויהי לפנות ערב יום השביעי התקדרו השמים בעבי־גפרית, ואש מתלקחת אחזה בארבע פינות העולם ועלה הכל בלהב. נהרסה הבריאה וכל אשר בה. הכל נהפך לאפס כבימי תוהו ובוהו. עולם־ההויה קיים רק ששה ימים, ויום השביעי יום חרם גמור, יום שבת שבתון לה'! בונה אלהים עולם אחרי עולם ומַחריבו בכל־פעם, בבוא יום השמיטה והכליון. במוּפלא ממנו לא נדרוש!

ויהי כי נברא העולם הששי, אמר יוצר־הכּל: קצתי בנפשי לבנות ולהרוס, לבנות ולמהר להרוס ועמלי אך לימי מספר הוא. אאריך את ימי העולם לאלף שנה, אלף שנה ליום, אלף ליום; ועמד עולם זה ששת אלפי שנה, ואך באלף השביעי אחריבו ואקיים בו מצוַת השמיטה, כי זה שמי וזה זכרי – ידעו בני שבטי הארץ, כי קץ הוּשׂם לחיי הבריאה ושבּשנת השמיטה הקבועה ישבּות כל חי ויאפס כל בשר, ואז תיעקרנה הנטיעות ויכבו המאורות וימח כל היקום. והיה להם יום השבת, שבּוֹ ישבּית אלהים את כל אשר עשה, ליום אֵבל, ליום צום ועינוי־נפש נורא. איש לא יצא ממקומו ולא יבערו ביום ההוא אש בכל מושבותיהם…

ג

אַנְשֵׁי הַשֵּם
אלפי דורות ושָנים אין־מספר היה אבי כל הסיבות רועה שבטי ברואיו, ביום אכלו חורב וקרח בלילה. צרכי הנמצאים מרובים וכל אחד מחפש את דרכו. ויהי כי נלאה נשוא את הסבל הרב, ורוחו שאף לעקור קוי גבוליו ולצלול שוב בחל־ההויה ולהתאחד עם חלקי היֵש, קרא לשני יוצאי חלציו, – המה הגיבורים, אנשי השם, – ולכל אחד אך עין אחת קבועה במצחו, וינחל להם את מרחבי העולם, לצעיר נתן ממשלת היום והאור ולבכור נתן ממשלת הלילה וכל אפסי הליל. זה עומד במצרוֹ וזה עומד במצרו; והיה כאשר ירד האחד יעלה השני ואת אשר יברך היום יקלל הלילה, וַתּכל הסיבה הראשונה לדבּר ותשקע בתוך ענן אין־סוף וימלא היקום יגון אין־קץ.

ויהי היום והנה שני בני־האֵלים בשדה. ויאמר הבכור אל אחיו: למדני־נא את מלאכתך ואדע משלך. ענה אחיו ואמר: הורני גם אתה מה שהפקידו בידך. השיב הראשון ואמר: כדבריך אעשה. וילמדהו השני בתומו את כל נתיבות היום ואת דבר פלאי הבריאה מעלות השחר ויפתח כל שערי־יה. ויהי ככלותו להורות, תפשׂהו שר־הזעם בערפו, רצץ ראשו אל הסלע ויהרגהו נפש. ותזעק האדמה מצער ומעלבון.

ויהי בבוקר ותיפקח למכּה־אחיו עין שניה, והוא רואה בה מה שלא ראה בראשונה. אבל זו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן: נפלג לבבו לשתי ממלכות. ויכבד עליו משא הדעת עם משא העוון יחד ויכרע גם הוא…

עַל הָאָבְנַיִם

א

שְׁנֵי מְאוֹרוֹת
בעשרה מאמרות נברא העולם ובששת ימים. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והיו תלויים ועומדים. אחריהם נעשה הרקיע בתוך המים להבדיל בין מים למים. על האבנַים של היצירה תיבנה היבּשה, ובעומק הימים מתחלת אריגת נפש חיה וממלכת החי; אבל הנה עוד חושך על פני תהום, וכל הנמצאים ממעל ומתחת, המתעתדים לבוא, ימוּשם חושך. וירא אלהים, כי לא יבצע זממו הגדול בעלטת האופל, והכל משמש בתוהו ובוהו, התרומם וגילה שולי שמלתו, והבהיק זיו הדרו, ויהי אור. התרקע הרקיע ונשפך עליו זהב מופז, נקוו המים מתחת השמים, ונראתה הארץ במעטה ירקרק, וישגשג כל עץ למינו. שרצו המים שרץ חיה, ועוף יעופף במרומיו. חיים! חיים ואור זרועים במלוא היקום. הכל חוגג ומתנועע. חתן יוצא מחופתו, האדם קם על שתים בדמות אלהים, וקורא לכל יצורי שדי שֵמות, וכל אשר יקרא לו זה שמו.

והאור הולך וגדול ויהיה שבעתים מאור החמה עתה. צופים ומביטים בו מסוף העולם ועד סופו. כל דבר יעטה אור, גם אבן ודומם יבהיקו, אין הסתר ואין הפסק ואין גבול. כל הארץ כולה היא כגן מלא אור. ראה אדון האור, שעתידים יצוריו לחטוא ולקלקל מעשיהם, ולא יוכלו עמוד ברוב האור הניתן להם, גמר אומר לצמצמו למידה, אשר אנו עומדים בה, ולתת לעולם ההווה את המאור הקטן ולגנוז את המאור הגדול לצדיקים לעתיד לבוא. בתוך כך כלוּ ימי המעשה ובאה שבת! אתא יום, שקידשהו ה' אלהים באור ובירכהו באור, ושימש האור הגדול עוד שלושים ושש שעות, שתים־עשרה בערב שבת, שתים־עשרה בליל השבת, ושתים־עשרה ביום השבת. “כיון שלא פסק האור, התחיל כל העולם כולו משורר” ומודה לה'. וזהו מזמור שיר ליום השבת!

ולעתיד לבוא, בבוא הגואל המקוּוה וגדולת עולם תהיה לכל יצור ולכל חי, וגם לצבא השמים ממעל ולהארץ מתחת, יחזור הכל למידתו; והאור הראשון יבּקע כשחר, ישוב ישליך זיו הדרו בכּל. ואז לא יהיה עוד מאור גדול ומאור קטן, להבדיל בין לילה ויום, דעת טוב ורע, אור וחושך, כי אם הכול אור, חיים וחסד. זה יום שכולו שבת!

ב

אֶרֶץ וְשָמַיִם
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ושניהם נבראו בשעה אחת וברגע אחד ובמידה אחת. פשט האל יד ימינו ונטה שמים, ופשט יד שמאלו ויסד ארץ. ידו של הבורא יסדה ארץ וימינו טיפחה שמים, נתפשטו השמים למעלה והארץ נרקעה למטה.

ותהי הארץ תוהו ובוהו ותחל לבכות על גורלה. לא ישר בעיניה, שעתידה היא להיות רחוקה ממלכות אלהים ממעל ולהיות מדור אך לתחתונים. היו למלך שני שמים, ושניהם אהובים ושוים לו כאחד, וַיַשאר את האחד להיות משרת לפניו בהיכלו, ואת השני שלח למרחקי המדינה, לעשות שם את מלאכתו. התחיל האחד מזמר והאחד היה עצוב. אמר המלך למשמשו זה: מה לך, בני, כי נפלו פניך ולמה תתעצב? והן שניכם עבדַי אתם. ויען הוא ויאמר: אמנם שוים אנו לפניך כאחד; אבל חברי שרוי אצלך ויושב על שולחנך ורואה את פניך תמיד, ולבו טוב עליו והוא מזמר; אבל אני שהרחקתני מחללך ושלחתני למקום רחוק ממך, הרחק מזיוך ומהודך, איך לא ידאב רוחי ולא אבכה? כך קָבלה הארץ לפני בורא היקום ואמרה לפניו: ריבון העולמים! השמים אחי נהנים תמיד מזיו שכינתך ואת כסא מלכותך העמדת עליהם, ואין מות ואין אופל, ורעב ודֶבר וכל פגע רע שם לא יתהלכו, איך לא יזמרו ולא יהללו את שמך? אבל אני, שמושבי מתחת, מה רחוקה אני מאור פניך; תלית מזוני ומחית כל הדרים בי בשערי השמים, מהם גם אקבל אורי, ובכל אשר אגדל לחיים ולפרי, בא מלאך־המות ומכלה בחרבו הקשה, אף שׂדי־עדנים אשר בי יהפכו לקברות – ואיך לא אקונן ולא אבכה? – ויען אלהים ויאמר: אל תיראי, ארץ, אף יומך יבוא, שבו תהי כולך זרע וחיים, ואגרש את האופל ואת המות מקרבך ואורך ממך יצא.

ותמח הארץ את דמעותיה מעפעפיה, ותתן גם היא את קולה בזמר. וזה דבר החוזה: מכנף הארץ זמירות שמענו!

ג

רַהַב
בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו נתחוללו כל צבאיו. כנס כנד מי הים, נתן באוצרות תהומות, הוא אמר ויהי עולם, הוא ציוה ותעמוד המציאות. נעתק חלל מחלל, אופק יצא מאופק, גלגל בא מגלגל. התפרצו הכוחות והתנגשו הכוחות, ויכוּלו השמים והארץ וכל צבאם. ושב הבורא להתלבש ביצוריו ולהיות עושה מעשהו יום יום; והוא הרוקם והאורג, שלגדולתו אין חקר ולנפלאותיו אין מספר.

אולם בעוד האלהים מכין את עולמו בדברו, קמו גם נגדו מעצורים. – קם שר אחד בפני המלך ורהב שמו; ובאמור לו היוצר: רהב, פתח את פיך ובלע כל מימי בראשית, מיאן לשמוע בקולו ויאמר: די שאעמוד בשלי, התפשט מלוא קומתו ויאמר: לא אבלע! ותעל עליו חמת ה' ויבעט בו והרגוֹ וימחץ את רהב. ויכבוש אחר זה את מימי בראשית ודרָכם ברגלו, וכך קיבלם הים. שוב עלו גלי הים לכסות את פני היבשה, וישם ה' לים חול בריח ודלתים, ויאמר: עד פה תבוא ולא תוסיף.

ד

קִנְאַת הָאַחִים
בראשית היתה הארץ תוהו ובוהו ואופל נצחי היה על פני תהום. בממלכת שר החושך, שדומה היה לשור, וצלו מכסה את פני כל ובולע את הכל, הכל ימש חושך, וכשביקש הקדוש־ברוך־הוא לברוא את העולם, קרא ואמר לשר של חושך: סורה ממני, כי אני רוצה לברוא את העולם באור, ויגער בשטן וילך. וירָאו פאתי אודם מבין מפלשי האופל, ויניע אלהים הקורא בעוז את טליתו, וזרח האור מסוף עולם ועד סופו, ויהי אור בלי חשׂך.

ויעש אלהים שני מאורות גדולים לממשלת הבריאה, את השמש ואת הירח; ויתן אותם ברקיע השמים, להאיר לכל יושבי תבל ולהבדיל בין האור ובין החושך, והיו למועדים ולגבולי הימים. והיו המאורות האלו שוים בגבהם ובתארם ובקומתם ובאורם, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, ויהיו כאחים תאומים בלי הבדל, ויתקנא הירח בשמש, ויצר לו כי עוד אחד עמו, ויגש לפני כסא היוצר ויאמר: ריבון הבריאה ומלך כל העולמים! הלא אחד אתה ושמך אחד ויודע אתה, כי אי־אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, ולמה עשית אותי מידה במידה כהשמש רעי? ויען הבורא ויאמר להירחף אם רע בעיניך, לך והמעט את עצמך ותהיה מלכות השמש גדולה ממך. מיד נהיה הירח למאור הקטן והשמש למאור הגדול. אמר הירח לאלהים: הלא אך נכונה דיברתי באזניך וטענתי נגד מעשה השניוּת בעולמך, ולמה יסרתני ככה וכל כך ענשתני? אמר לו אלהים: תחת אשר קטונת עתה, לך ומשול ביום ובלילה וישרתוך כוכבי מעלה. ולא נחה רוחה של הלבנה והוסיפה לקבול על עלבונה. וינחם ה' גם על הרעה אשר עשה לירח, ויצו את בני־ישראל לאמור: כי תבואו אל הארץ, אשר בחרתי להיות לי למושב, ובניתם שם מקדש והצבתם שם מזבח לי ולשמי, והבאתם שמה בכל יום ראשון לחודש כפרה עלי, על שמיעטתי את הירח. וזהו שׂעיר האשם, שהיו מקריבים בניו של מקום בבית האלהים לכפר על מעשיו, על אשר המעיט את מאור הירח.

יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה

א

התחיל האלהים לעמוד באור ושכינתו בעליונים, ויסגור בעד חדרי האופל וינעל ויחתום דלתותיו ויפרד בין האור ובין החושך. וישב אל האבנַים ויאמר, הפעם אכין את מלאכת העולם, ולא יהיה עוד הכל תוהו ובוהו, בלי תבנית ובלי תכנית.

ויקח אלהים היוצר גוש גדול של שלג מתחת כסא כבודו, ויזרקו על פני המים באמצע חללו של עולם, ויהי מהשלג ארץ; ויעמיד אלהים את הארץ על מכוניה, לבל תנוע ולבל תצא מחוּגה. והיו המים כל אותו היום מכסים את הארץ ומנסים לפוצצה, ולא יכלו להמס את אשר נעשה בדבר ה'.

ויקרא אלהים ביום השני אל מלכת המים לאמור: לכי והתפלגי ותעלה המחצית האחת למעלה בעד העליונים והמחצית השניה תרד למטה ותהיה מצויה לתחתונים; ולא אבתה המחצית השניה לרדת ותאמר: אעלה גם אני למעלה ושם יהיה גם ביתי. כל כך העיזה פניה לפני הבורא! ויושט האלהים את אצבעו כנגדה ויורידה מטה. ויאמר: אשר ימרה את פי, לא בגבולי ילין. ויהי אחרי חצותו את המים, ויברא אלהים את מחנות האֵראלים, מלאכים, שרפים ואופנים. ויפח ברוח פיו אש גדולה ויסיק בה שבעה מדורי גיהינום.

ויהי ביום השלישי ויאמר אלהים: יקָוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותיראה היבשה. והיה כאשר נראתה היבשה, ויאמר אלהים: תדשא הארץ דשא עשב ותוצא עץ פרי למינו ועצי יער למינם. ויברא את כל אילני־מאכל ואת כל אילני־סרק, וישגשגו ויתכסו בענפים ובעלים ויוציאו פרי ותיהפך הארץ לגן־עדן. ויתגאו ארזי לבנון ואילנות הבּשן בגבהם ובקומתם, וירימו את ראשם על פני אחיהם בזרע האדמה. וירא ה' וינאץ ויאמר: אני שונא כל גיאוּת וגבהות, ואין גאוה בעולם מלבדי. כל אלה אני עשיתי. וישרוק אלהים לאדמה ותוצא גם את הברזל. ויהי כאשר ראו האילנות והעצים את הברזל אויבם, נבהלו ויאמרו: הנה נברא משחית לכלותנו, ולמה עוד נוציא פרי ונלבש ירקרק? ויאמר הבורא להם: מה לכם מרתתין? הלא מכם יצא בית־יד לגרזן, אשר יכרית אתכם. עץ מכם אל יכּנס בו ואתם אינכם ניזוקים. אתם תשלטו בו והוא בכם. ויאמרו האילנות: אם כן גם לנו הוא צריך וירָגעו.

ויברא אלהים ביום הרביעי את השמש ואת הסַהר, להאיר לעולם ולזרוח בו. ויברא ביום החמישי שרץ נפש חיה ועוף; ויברא את התנינים הגדולים, הלא המה לויתן ובת־זוגו, ואת כל דגי הים, ויתלה את העולם על סנפיריו של לויתן. ויערב עוד את רקק המים ויברא את זיו שׂדי מלך העופות, המכסה בכנפיו גלגל חמה, ואת כל עוף השמים. ויברא כנגדו אופן אחד בארץ, וראשו כנגד חיות הקודש, וסנדלפון שמו, שגבוה מחבריו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו; והוא המתורגמן העומד תמיד בין ישראל לבין אביהם שבשמים, האדון מלך הכול.

ביום הששי ברא אלהים את חית הארץ למינה ואת הבּהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו. ואחר־כך כינס את כל מלאכי־השרת כיתות כיתות ויאמר להם: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויַרד בכל אשר עשיתי ויצרתי ממעל ומתחת. ויברא אלהים את האדם בצלמו. זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלהים.

ביקש אלהים לברוא עוד בני־חיים, וכבר ברא את נפשותיהם; ועד שהוא עוסק לעשות להם גופות, קידש עליו השבת ובאה שביתה במלאכת העולם, ותישארנה הבריאות האחרונות נשמות בלי גופות, ותתאחדנה אחר זה לממלכת המזיקין והשדין.

ויבואו בני הרוחות הללו לחבּל בכל פעם במעשי אלהים אשר עשה; והיה האחרון במעשה־בראית לשטן ולשטנה לאשר קדמו להם, ובא שוב האופל להילחם את האור, יגער אלהים בך השטן!

ב

עד שלא נברא העולם, היה הקב"ה ושמו הגדול בלבד; ועלה במחשבתו לברוא את העולם. ויחרט את העולם לפניו, כמלך הזה, שבונה לו פלטרין ורושם לו יסודותיו, מוֹצאיו ומבוֹאיו; וירא כי אין העולם יכול להתקיים בלי תשובה לחוטאים, כי ימרו אמרות פיו ולא ישמרו את חוקיו, ויאמר: אם ישוב אלי כל נמצא ויצור בכל לבבו וסלחתי ונשאתי לעוונו, וישאר העולם קיים. ויברא את השמים ואת הארץ, והיו מתמתחים והולכים להגדיל ולהרחיב מאמר קונם, עד שאמר להם די והציב להם גבולם; ולכן נקרא אֵל עולם גם בשם שדי. כל זה נעשה ביום ראשון, וביום השני ברא את הרקיע ואת המלאכים, אשוֹ של עולם ואשוֹ של גיהינום; והמלאכים, כשהם נשלחים בדברו, נעשים רוחות, וכשהם משרתים לפניו מתהוים לאש, ואז מיחדים שמו הגדול.

ביום השלישי היתה הארץ עוד מישור כבקעה, והיו המים מכסים את פני כל הארץ וכל העולם מים במים. וכשיצא הדיבור מפי הגבורה: יקוו המים!" עלו מקצות הארץ ההרים והגבעות ונתפרצו מבטן האדמה ויתהוו עמקים, ונתגלגלו המים במשברם ויבואו בעמקים, וישובו ממעל להם ויכסו את פני ההרים, ויהי געש ורעש במלוא שטף המים, ותרעד האדמה. ויגער אלהים בימים המתרגשים, ויכבשם וימדדם בשעלו ויעש חול גבול לים, “כאדם שהוא עושה גדר לכרמו”; וכשהם עולם בגאונם ורואים את החול לפניהם, מיד חוזרים לאחוריהם. האותי לא תיראו נאום ה', אם מפּנַי לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים!?

ויהי כי נקוו המים ונראתה היבשה, פתח האלהים פתח בגן־עדן והוציא ממנו נטעים להזריע בארץ, ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי, וערך את השולחן לכל חי ולכל יצור ונפש חיה, בטרם פקד עליהם לבוא ולישב לסעודה.

ביום הרביעי ברא אלהים את החמה ואת הלבנה, “ועיבורין היה לפניו” ונשמעים למשמעתו ולמנינו. ביום החמישי ברא את כל עוף טהור וטמא, את כל מיני דגים טמאים וטהורים והשריץ מן המים את כל מיני חגבים מן הטמאים ומן הטהורים; וכולם ברא זכר ונקבה, למען יפרו וירבו. וביום הששי הוציא מן הארץ כל מיני בהמות טמאות וטהורות בזכר ובנקבה ואת כל מיני חיות טהורות וטמאות. ויברא ביום ההוא את בהמות־שׂדי, אשר רובץ בהררי אלף, ובכל יום הוא אוכל צמחם ולילה לילה שוב מצליח לו צמח למזונו. “בול הרים ישאו לו למזונו ומי ירדן להשקותו”.

וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב, ויאמר: עולמי, עולמי, הלואי תעלה חן לפניַ בכל עת, כשם שהעלית חן בעיני בשעה זו. ויברך אלהים את מעשי ידיו.

ויברא אחרי־כן את האדם. בדמות אלהים עשה אותו וימסור לו את מפתחות גנו, אשר נטע בחלל ההויה. נטלו־בידו והראה לו כל חדרי העולם ויאמר לו: ראה, בני, כמה נאים הם מעשי וכמה משובחים הם, כל מה שבראתי, אך בשבילך בראתי, כי תכיר את ישוּתי ותבוא ותשכלל את מעשי; ואתה תן דעתך, ששוב לא תקלקל תחת להיטיב, כי אם תקלקל ותחריב את אשר עשיתי, אין מי שיבוא לתקן אחריך, ואני חוזר ומתאחז בנתיבותי. – –

וילך אלהים, בכלותו לדבר עם האדם, וישב על כסא כבודו וישׂם ערפל סתרו, וישאר האדם שומר את בריתו למטה.

ג

ויברא אלהים את כל יצוריו מעלה ומטה וַיושב שרים ומלאכים בראש כל אחד ואחד, ויצַוֵם לפקח עליהם ולהשגיח על מלאכתם וסדרם, ורגשי הלל וזמרה נטע בלבבם ויאמר להם: הללו ושבּחו לשמי, כי עשיתי מן האפס את העולם ומצללי תוהו ובוהו הוצאתי צבאות השמים ואת הארץ. ויברא את האדם ויאמר: הנה זה יקרא לי אדון והוא ירומם את שמי יתר מאשר בפי כל. ויכל אלהים את כל מלאכתו אשר עשה, וישב על כסאו, לחוג חג חנוכת שמים וארץ. ויבואו לשמוח בשמחת הבורא והיוצר שרי חמה ושרי לבנה וכל שרי כוכבים ומזלות, שרי שמים ושרי ארץ, שרי הרים ושרי ימים, שרי יערות ושרי כל עץ למינהו, שרי חיות ושרטי בהמות, שרי עופות ושרי כל רמש וכל חי; וכולם עומדים ומשתחוים לפניו ומרננים ומקלסים את שמו. קול עוז וגבורה, קול ניצוח והלל, קול הדר, גאוה, גדולה ותפארת! מרקדים מלאכי השרת, שרי האופנים, ראשי הכרובים וכל פקידי ושרי מטה מסביב לכסא ה‘, רועשים כל שבעה־רקיעים מקול השמחה והדיצה והקריאה לאלהים. תוף וכינור ומצלתים וכל כלי־זמר הבריאה נשמעים יחד. הכל חוגג ומפאר את קונו. ואף את האדם העלה האלהים לשמי השמים, לשמוח אתו בחנוכת עולמו, ונשמע קול תרועה מכל צבאי מעלה ומטה, שכמוהו לא נשמע לעולם ולעולמים, קרא: יהי כבוד ה’ לעולם! ויענו כל הברואים פה אחד, לאמור: ישמח ה' במעשיו! חג לאדוני ולכל היקום.

אוֹתוֹת וּמוֹעֲדִים

א

שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת

בראשית היו חלקי המציאות קרועים, שבורים ונהפכים, תוהו ואי־סדרים בם וכולם משוקעים בים של חושך ממלא את כל החלל למעלה ולמטה, גם פינה אין אחת, שלא חדר שם האופל. עב הענן פושט חלוק ולובש חלוק; ענה עשן בתוך עשן, עולים האֵדים. אלהים ישן שנת־עולם, שוכן על פני תהום ואוחז בידיו בקרני שר־החושך, שמראהו כשור. פתאום התעוררו שניהם והתנגשו יחד. געה השור. החומר בלי פנים התנועע מסופו ועד סופו, וקול אדיר בוקע וקורא: סור מני, בעל־דבבי, רצוני לברוא עולם באורה! שביב אדום כעמוד־אש רץ כחץ ממטה למעלה וניצוצות ניצוצות התפרצו והושלכו לכל עבר. התגעש החושך וקרא גם הוא: אני אדון ואתה אדון, בוא ונחלק יחד בהויה…

ב

שָּלֹשׁ טִפּוֹת
תורת אלהים היתה אצלו אמון־שעשועים דורות רבים לפני בריאת העולם; באש שחורה על גבי לבנה היתה כתובה וקשורה היא בזרועו והיא שעשועיו תמיד. ויהי כי עלה בדעתו לברוא עולם ולכונן אדנותו, פתח את דברי הברית ולקח משם שלושה שמות משמות הקודש, מהשם הראשון הטיף שלוש טיפות ונתמלא כל החלל מים. הטיף מהשם השני שלוש טיפות ונבקעה האש והחלה להילחם עם משברי המים; ויהי רעש במרחבי תוהו ובוהו, ירדו עליונים למטה ועלו תחתונים למעלה, גחלי־אש בולעות את הגלים ומשברי־המים קופצים גם הם כברקים. קם החושך מתרדמתו הארוכה ופער פיו לבלוע את כולם יחד. מיד נטל האֵל האדיר את השם השלישי מזאת התורה, הזיל ממנו שלוש טיפות ויהי אור. ונפוץ האור והתפלג, האירו הגחלים, הזהירו גם פני המים. הכל מפזז ונוצץ, הכל נמשך וסובב; התאחדו אש ומים והולידו את רקיע השמים; נתקרבו האור והאש והיו לחיות הקודש ולמשרתי מעל; מאבני ברד נעשתה ארץ. עמד אלהים באור ויסגור בעד האופל. –

ג

שְׁתֵּי שִׁיטוֹת

בשתי שיטות ברא אלהים את עולמו. בשיטה הראשונה היה אך הוא ובני־סיעתו. הוא ישב בשמי שמים העליונים על כסא כבודו ושני אלפי רבבות כרובים, שני אלפי רבבות אופנים עומדים סביבו, משבחים ומפארים ומנשאים את שמו הגדול. אין עולם אחר, אלא עולם השכינה והוד מלכותה מתפשט לכל עבר וממלא את כל היקום. נמלך אלהים לברוא עולם בתוך העולם, עולם של כוכבים ומזלות, שמים וארץ עם עופות השמים וחיות הארץ. יסד את הארץ על מכוניה ומתח עליה את השמים כאוהל, תלה את המאורות והעמיד את הכֵּלים. כיון שכּילה את מלאכתו אשר עשה, עמד ודחף את כל האריגה הזאת לחוץ וקבע לה מקום. תמה השיטה הראשונה והנה באו ימי השיטה השניה. התחילו הכרובים והאופנים, החיות והמשרתים לבכות ולילל ואמרו: אדון עולמים! למה הוצאת אותנו ממידת קורת־רוח, שהיינו שרויים בתוכה, וגזלת את מנוחתנו? קרעת את חלל־הנצח ובנית לך בנין בן תכלה וקץ, כולנו יחד היינו סיעת בני־מלכים באין עבדים, ועתה עלינו להשגיח על יושבי־מטה ולעמוד על המשמר. אמר אלהים: לא מחשבותיכם מחשבותי. אני עושה חקיקות באין־סוף ואחלק את הכל ושוב ישתתף החלק בהכל. בראתי עולם תחתון ואני נוטל את שכרי ואני קובע שוב בכסא־כבודי פני אדם ופני אריה, פני שור ופני נשר. יונק העולם החדש מעולמנו והוא חוזר ומשפיע ומאיר ממטה למעלה. אמרו המלאכים: שמא תזוח דעתם עליהם וימרדו בנו ויבואו וטלו את מתנותיהם? מיד לקח אלהים גויל ודיוֹ, כתב את הדבר וחתם.

ד

הַטַּבַּעַת

בטרם נברא העולם ונתגלמו מעשי־היצירה היה אלהים יה־צבאות מהלך על כנפי רוח ומרחף על פני חלל המציאות וארבעה מאורות של אש מתלקחים לפניו, הלא הם: אש זהורה, אש הדורה, אש אדומה ואש לבנה. האש הזהורה פניה נוטים למזרח, אש הדורה פניה כנגד מערב, האדומה פניה כנגד צפון, הלבנה כנגד דרום. מנוחה שאננה ממעל וכל החומר מתחת מלא מים במים, גל נכנס לגל, נחשול בנחשול, סופה באה בתוך סופה, סערה בתוך סערה וגעש בתוך געש. נתן יי את קולו עוז, עמד בכוח כגיבור, גער במשברי המים וברחו לפניו; ימינו יסדה ארץ וברוח פיו טיפח שמים. קרא לכל אחד ואחד ויסדו במקומו, קשר כנפי שמים בגבול ארץ, עשה סולמות בין יסודי רקיע ובין יסודי חלד, בנה מעונות למעלה וחתר תהומות למטה, הכל עשה וסידר זה לעומת זה וזה בצד זה, שפך את ממשלתו על כולם וחתם הכל בטבעתו, חרוּת עליה השם “אהיה אשר אהיה”.

ה

אֶלֶף וּשְׁלֹשָׁה

לפני ברוא יי אלהים־צבאות את העולם היה הוא אחד ושמו אחד ואין מציאות אחרת מלבדו, אין תחילה ואין סוף, אין ראשית ואין אחרית, אין פועל ונפעל, אין מקום ואף אין זמן, הכל שוטף והולך בלי הפסק ואף בלי כוח מניע. ונפלה תרדמה על כל החלל הגדול ושינה עמוקה. חלומות עלו מנשיה, חזיונות חליפות התגוללו ותיקץ ההויה מחתולתה והנה עולם יוצא מעולם. עוד זה בא והנה עולם אחר נולד וכל אחד נמתח והולך. מספר העולמות לשעה עלה לאלף. אמר אלהים: כל אלה עוברים וחולפים, אברא עולם עומד. נטל אות אחת משמו הגדול וברא בה שמים וארץ. על שבעה עמודים הארץ עומדת והם תלויים על המים, אף השמים נסמכים ונתמכים.

אחרים אומרים: בשלושה דברים ברא אלהים את עולמו, בספר וספָר וסיפור וכנגדם בחכמה, בתבונה ובדעת.

ו

הָאוֹר וְהָאֵשׁ

חכמים אומרים: הנפש מקומה בלב והיא מונחת באמצע הגוף ומאירה לכל הגוף כאור השמש באמצע השמים. הגוף מתקיים בנפש והנפש חיה באויר, והאויר נישא מהבורא יתברך והוא סובל את כל העולמות. הלא כה נאמר: אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול. אני אחַיה ואני אשקה ואזין את כל בריותי ממעל ומתחת. הנפש היא האור והאור הוא מעטה לבושו של היוצר. מהאור שופע ונמשך הכל עד לבלי־סוף.

נברא העולם אף בברית־אש ונוסד על יסוד האש. כסא־הכבוד הוא של אש והמלאכים המה של אש. האש היא מחיה ומכלה, מאירה ומעַננה, אף המבול אך של אש היה ובימי דור־ההפלגה נשפט ה' באש. רופף היה העולם, עד שהאיר כוכבו של אברהם; נתבסס כולו במעמד הר־סיני. ההר בער באש וירד עליו יי באש.

ז

אָלֶף וּבֵית

אלף זה אדון יי אלהים־צבאות, שהוא ראשון והוא אחרון והוא ראש האלופים וראשון למלאכים ורוזנים; הוא היה אחד ואין ביטוי לאחדותו, יחיד ויחידותו היא בלי גבול, שינוי וסוף. הוא נמצא ואין עת אל מציאותו, אין מקום מחוצה לו ואף אין השגה ממעל לו. הוא היה כולל הכל ואינו מתחלק, תופס הכל ומאחד הכל. אמר האדון: כי אהיה לבדי ואשאר בעצמוּתי, איני בורא. התחַצה במהותו – בא עֵזר כנגדו והוליד את העולם.

אמר יי אלהים: אם אברא תבל באל"ף, יהיה הכל מעלמא דדוכרא ואין כל בריה פוריה. אין השמים ממטירים, אין הארץ מוציאה דשא ועשב. אין אהבה ואיבה, קישור ופירוד, רֵעות וניגוד, ויהיה הכל שומם מאין יושב ומאין משבּח את שמי. נמלך וברא את העולם בבי"ת. אין בי"ת אלא בית, ואך שנַים יבנו בית ולא אחד.

ח

אֶחָד וּשְׁנַיִם

אלהים ברא את עולמו שנַים שנַים – להודיע, שכל דבר ודבר אשר יצר יש לו שיתוף ויש לו תמורה, ושֶלוּלי השלילה לא היה החיוב. אין אור בלי חושך, אין בּוקר בלי ערב. אין חיים בלי מות ואף לא מות בלי חיים. אין אנו רואים רע בלי טוב, ריב בלי שלום, הפסד בלי תועלת וכליון בלי תחיה. לא ראינו קור בלי חום, בלי יופי כיעור, ראיה בלי סמיה, חרשוּת בלי האזנה, ים בלי יבשה, עמקים בלי גבעות. לא שמענו ממציאת רוגז בלי רצון, שחוק בלי בכיה, חלי בלי רפואה. אין דבר בלי הצד שכנגדו, אין דבר גדל שאין ביטול לו. תאמרו: זה מכלה את זה וזה הורס את זה? לא כן – אך דבר והיפוכו מולידים דבר ומוציאים דבר. הכל משתלשל אך בשיתוף ובתמורה.

אין זכר מוליד בלי נקבה, נקבה לא תלד בלי זכר; אין גוזר עצים בלי קרדום ואין בית נבנה בעצמו בלי בונה. אם אין אוּמן אין כלים; אם אין טהרה אין טומאה, ואם אין טמאה אין טהרה. לכּל יש תמורה, חוץ מן הרוח שאין אדם יכול לאחוז אותו ולא לתפסו וחוץ מאלהים הקדוש שאין שני לו ואין בריה יודעת מקומו היכן הוא.

נְתִיבוֹת

א

שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ

ברוח פי אלהי־מרומים נבראו כל צבא־השמים בלי יגיעה ובלי עמל. נעשה המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה, והמה גם לאותות ולמועדים, לימים ולשנים. השכינה במערב ובניה במזרח, משרתים הכוכבים את הגלגלים והמזלות, שגם הם עושים את תפקידם.

בלב השמש כמו שלוש אותיות ומלאכי־מעל מלַוים אותו, רוכב הוא במרכבה ועולה מעוטר כחתן, קרניו הנטויות למטה הן של אש וקרניו הנפנות למעלה הן של ברד. לוּ לא קירר הברד את האש בימי־הקיץ, כי אז היה כל העולם עולה כליל; ולוּלא חיממה האש את הברד בימי־החורף, כי אז היה הכל נקרש ותם כל בשר. אין נסתר מחמתו ולפני קרתו מי יעמוד.

מדור אחר ללבנה. בין ענן וערפל שׂמה משכנה, כנאמר: בשׂומי ענן לבושו וערפת חתוּלתו. בשעת המולד היא יוצאת בין שניהם כשופר, בלילה הראשון מידה אחת, בלילה השני והלאה הולך הירח ומתגדל עד חצי החודש ומתגלה כולו. אחר־זה הופכים שני עננים אלה את פניהם לרוח מזרחית, פאת הלבנה, שיצאה מתחילה, מַתחלת להיכנס. בלילה ראשון מידה אחת, בשני – מידה יותר גדולה, עדי תתכסה כולה. כה הולך וחוזר הכל, עד בוא יום הזמן הגדול, בו גם תחפור והכל יחזור לאופל קדם.

ב

עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן

כאניה שצפה בלב־ים כך הארץ מרוקעת על המים. ויטע בה אלהים כל עץ־פרי וכל עשב ודשא. עולים המעיינות מן התהומות, להשקות את השדות ולערוך שולחן לבריות, תהום אל תהום קורא וצינור שופך מימיו לצינור. גם העבים שואבים מים מתחת. זה לוֹוה מזה וזה לוֹוה מזה. אם העבים שותים מלמטה ותתעבר האדמה ויעלו בה צמחים, הרי היא כאשה אלמנה התמכּרה לזנות ובעליה זרים. אבל יש מים זכרים נובעים מאוצרות השמים; אך בדבר כוחות העליונים המה יורדים; וכשארץ מתעברת מהם, הרי היא ככלה חגגה יום כלולותיה ומבני השמים לה הברכה. –

ג

יְצִירַת הַמַּלְאָכִים

ויברא אלהים את התנינים הגדולים, אלה המה ראשי המלאכים, ואת כל נפש חיה, אלה הן מחנות שכינה, מיכאל העומד מימינו של היוצר מקבל ממידת החסד, גבריאל העומד משמאלו מקבל ממידת הגבורה, אוריאל שותה ממידת הרחמים, ורפאל מקבל השפעתו מהשכינה עצמה וכה הוא רופא כל בשר. מיכאל וגבריאל נקראים גם־כן שרפים, שמחים הם לעשות רצון בוראם ולהגביר ממשלתו בכּל.

צר אלהים אדירים באצבעו צוּרת כל מלאך ומלאכך ופני כל שר ושר משרי מעלה, ויפח בם רוח חיים, העמידם על רגליהם וקשר להם כנפים, קרא לכל אחד בשמו והפקידוֹ על עבודה מיוחדה.

מלאך זה מינה על עבודת השיר ואת משנהו על עבודת השבח; זה משמש לפני כסא־הכבוד וזה מלווה את הגלגלים והמזלות; זה מַשיב הרוחות, זה מצית את האש ומשלח את הברקים; זה ימטיר וזה יוריד טללים; זה מחיה וזה ממית; זה מביא צרה, יגון ואנחה וזה ישקה לבני־אדם כוס תנחומין. אחר־זה גזר על כל אחד ואחד לעמוד בשלו ושלא לעבור על דתו וחוקו.

הַסִּבּוּבִים

א

בימים הקדמונים ובזמנים החולפים, הימים קודם שנוצר אדם אבי הבשר עלי אדמות, היו בני השדים והרוחות שוכני הארצות והתנחלו לשבטיהם ולגוייהם. יסדו ממלכות ומדינות, כבשו כל אשר בים ואשר ביבשה ויארכו ימים יותר מכל חי. הם התענגו אז על רוב טובה, שכנו על מי מנוחות בהר ובשפלה וכל הארץ לפניהם לארכה ולרחבה. אין עוצר בידם ואין מסיג גבולם. היה היו להשדים גם מידות טובות ומנהגי־צדק והבינו בכל לשון וחכמה. להם שופטים וגיבורים, נביאים וחוזים; ואלה נתנו להם תורות ומשפטים ולמדו אותם ארחות־חיים. אז שקטה תבל, אין מזיק ואין ניזוק, אף עין טוב ורע בהחלט. ואלהים ממעל אינו מאזין תחנונים ואינו נטרד בהבלי העולם.

אבל הנה חליפה באה, כלה הסיבוב הזה, החלו השדים לזנות אחרי עינם ולבוא למַדחפות, עזבו תורת נביאיהם ושלוחי האל ותרב רעתם, גדל הפסדם, עד כי צעקה הארץ מחמסם. ויצו יושב מרום על המלאכים והשרפים, משרים וחיות, שירדו משמי מעונם וילכו ויגרשו את בני השדים מאחוזתם, ויעשו כן, נישלו את בני השטנים מאדמתם והתנחלו במרחבי האדמה ויהפכו אותה לגן־עדן בצדקתם ובטהרם. אין לילה עוד, כי אם יום. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום עלו בכל בוקר כוכבים גדולים והאירו באור שבעת הימים. אלהים מטייל בין משרתיו, אין מעלה ומטה עוד, כי אם מדור אחד ויחיד ומיוחד.

כה עבר דור ארוך של הזמן ההוא, רגע נחשב לשעה, שעה ליום, יום לחודש, חודש לשנה ושנה לשמיטה. אפסה כל מחלה וחלאה. גורש האופל, נעקר הספק ואפסה עקת השאלה. הלא הכל רוחץ באור הנצח והלא המות אף הוא עוד לא ידעהו. ואשה אין בכל גלילות תבל, לכשף ביפיה ובקסמיה את הלבבות, אין מסתורי האהבה והאיבה, אין חילוקי הדעות, אין משטמה וחמדה, אין חיבה וריבוי־דברים ואף אין שירה ותפילה. מתגולל העולם כספר ריק, יש בו נקודות בלי תיבות ובלי צירופים ונגינות, הכל אחד, כרתה ההויה ברית עם האפס…

ויהי ככלות גם הסיבוב הזה, אמר אלהים: אני איני כלה וזמני אינו כלה, אחייץ שוב בין ימין ושמאל. – ירעם הים, ירעשו כוכבי השמים! נכנס במסיבת המלאכים ואמר: רב לכם שבת מטה, עלו שוב השמימה והיאחזו שם, ואני משים בארץ שלטון ומושל אחר, אשר לא ידעתם אותו עד כה. אמרו המלאכים: אם משלנו הוא ודמותו כדמותנו, למה יגרש אח את אחיו? ואם מן השדים הוא, הלא אין מעלים את היורדים ואין מזקקים את הנפסדים. אמר אלהים: האדם אשר אברא אינו מן השדים ואינו מן המלאכים ואף לא למשפחת בני־אלים יחָשב; אני בורא חדשה ויוצר דבר לא היה ואף לא יהיה אחריו. השתוממו המלאכים ואמרו: מה דמותו כי נדע? אמר אלהים: לכם פנים, לשדים אויביכם אחור, ולו יש פנים ואחור; אתם בני נשמה, השדים המה בני גוף עכור – לאדם נשמה וגוף. אתם חיים לעולם, השדים נושאים את הכליון בחוּבם, האדם הוא חי ומת ומקיץ שוב לתחיה; גופו מתפורר ושב לקִנו, ורוחו מאריך ימים וקיים לדור דור. אני יוצר מאפס והוא בורא יש מיש, אני יודע והוא מכיר, אני מלך והוא ממליך. גם אתם, גם השדים לא תדעו את השינה, והוא ער וישן. הוא ישן וחוזה חיים חדשים בחלומו. לנו עולם אחד וממלכה אחת, והוא בורא עולם בתוך עולם, מחריב מה שברא וחוזר ובונה, לתשוקתו ולחמדתו אין קץ. ואם ירע – ישוב, ואם יחטא – יצעק ממעמקי נפשו, וכי יבוא במיצר – יתפלל ויהמה. לנפשו השירה והזמרה, התעיה והעליה. מסוה נתון על פני היקום, והוא קורע את הצעיף.

נבהלו המלאכים וקראו קול אחד: חפץ כזה בבית־משכיתך, אף אנו לו עבדים! נסַבּוּ הכוכבים, רעמו הגלגלים. ניתק הסיבוב השני ממקומו ובא תחתיו סיבוב שלישי. אדם הולך על־שתים נראה עומד על פתח הגן…

ב

ויטייל האדם בגן־העדן, הוא ובת־זוגו עמו. צח הוא האויר, קיץ וחורף שוים הם ואף יום ולילה מידתם אחת. האילנות נושאים פירות מתוקים וערבים לנפש, צפרים נותנות קולן, שלוה ושקט, אין כתם ברקיע השמים ואין חובל אדמה בלי דשא ועשב. הכל גדל מאליו בלי חרישה וזריעה, אין יגיעת־בשר וטרדת־המחשבה, ואדם מלמד אף את המלאכים ידיעת כוחות הטבע ושמות הברואים. לו השכל והדעת, האושר והתבונה הזכּה. ויקנא סמאל בממלכה זו – והוא מבני המלאכים, שלא נכנעו ליצור האחרון. וישם אל הערמה פניו, בא אל אדון־הגן בדמות אוהב נאמן וחבר־אמת, הרבּה עליו בפיתויים ובחלקות, ולא זז ממנו עד אשר הטה אותו מדרך הישר וידחפהו למשוּאות התאוה. רגש חדש התלקח בלב האדם, נפשו השתכרה ויחולל – וייקץ והנה הוא ובת־גילו ערומים. נשרו צמרות שערותיהם, שכיסו את כל גופם, והנה הם במדבר־שממה, אין בו לא צמח ולא פרי, לא מעיין ולא אילן. בבוקר ינשב רוח קר ובערב ימש חושך. בוכים ומתאבלים ישבו על גבעה אחת ויבכו על הכבוד שניטל מהם ויתחרטו על עוונם. וירא ה' בעניָם, ריחם עליהם וישלח להם מלאך ומורה. והוא לימד אותם מלאכת החרישה והזריעה, הקצירה והדישה, הטחינה והלישה והאפיה, גם מלאכת הטויה והאריגה, התפירה וההלבשה הורה אותם. הסתיו נראה בארץ ורוח ה' היה על האדם ויקם ויחצוב לו מערה בהר.

חֵטְא הָאָדָם

א

ויהיה כאשר אמר היוצר לברוא את האדם ביום הששי מימי המעשה, נתייעץ בתורתו, שחקוקה היתה בזרועו באש שחורה על גבי לבנה, ויאמר אליה: רוצה אני לעשות אדם. ותען התורה ותאמר לאלהים: העולם שלך והכל שלך ושומע בקולך והוא בנין עדי עד; אבל זה, שאתה רוצה לבור אותו, הוא קצר־ימים ושבע־רוגז ועלול הוא לחטוא ולסור מני דרך; ואם אין אתה מאריך אפך, ראוי לו, שלא יבּרא כלל וכל עמלך עמו לשוא. ויאמר האלהים לתורתו: תורה, תורה, על מה ככה תדברי, וכי על חינם נקראתי אֶרך־אפּים ורב־חסד ואני אל רחום וחנון? מיד נפנה והתחיל לקבץ את העפר לגו האדם מארבע כנפות הארץ. לא הניח מקום, שלא לקח ממנו גרגיר ליצורו זה. ולמה כנס האלהים את העפר מכל עבר ולא לקחוֹ ממקום אחד? אמר הבורא: יצורי זה הוא נודד בעולמי, פה נולד ופה הוא יושב, ולמחר שוב הוא נושא את רגליו ללכת הלאה, אין לו מנוח; והיה כי ילך ממזרח למערב או ממערב למזרח ויבוא זמנו להשיב רוחו, לא תאמר הארץ: איני מקבל את עפרך, כי לא ממני נוצרת. ועל כן אני מקדים לקבץ את עפרו מכל אַפסים; והיה בכל מקום בואו שם ערש ילדותו ולשם הוא חוזר…

יום ערב שבת היה. בשעה ראשונה צבר אלהים את עפרו של אדם, בשעה שניה גבלוֹ, בשעה שלישית רקם אבריו, בשעה רביעית זרק בו נשמה ויפח באפיו נשמת חיים, בשעה חמישית העמידו על רגליו, בשעה שביעית זיווג לו את חוה, וכיללה וקישטה ככלה, והיו שניהם גדולים כבני עשרים. בשעה השמינית הכניסם האל לגן־אדן ויצוום על פירות האילן. בשעה העשירית עבר האדם על מצוָתו וימרה את פקודתו; בשעה אחת־עשרה כבר נדון, ובשעה השתים־עשרה גורש מגן־עדן. כה התגלגלה תולדת האדם במרוצה רבה משעה לשעה.

ויהיה באחד בשבת והרגיש אדם בחטאו וכל אשר עשה להשבית פועל ה‘, נכנס במי גיחון העליון, עד שהגיעו המים לצוארו, ועינה את נפשו שבע שבתות ימים, עד שנעשה גופו כמין כברה. אמר האדם לפני אלהיו: ריבון כל המעשים! העבר נא חטאתי מעלי וקבל את תשובתי, וילמדו כל בני הדורות הבאים אחרי, שיש תשובה על החטא ושאתה מקבל שבים. ויזכור אלהים את הדבר, אשר אמר לתורה לפני יצירת האדם, ויפשוט יד ימינו לאדם ויאמר לו: קום וצא מן המים והלכת לעבוד את האדמה ולשמרה, כאשר דיברתי, ונסלח לך. פתח אדם את פיו ויאמר: אודך ה’ כי פדיתני מעווני. וענו ואמרו העליונים והתחתונים: ימין ה' מקבלת שבים ונלקח מן הבריאה הקולר, וינח העולם!

ב

חיבה יתירה חיבב הקדוש־ברוך־הוא את אדם הראשון, שבּראוֹ ממקום טהור וקדוש. מאיזה מקום לקח אלהים את העפר לבנין גו האדם? ממקום בית־המקדש צבר אותו, שמשם הזריח אלהים את האורה תחילה, ומשם היא יוצאת ומאירה לכל באי עולם. ויעש ה' אלהים את האדם בשתי ידיו, ולא כשאר מעשי־בראשית, שעשאם אך ביד אחת, ויכנס אלהים את האדם יצור כפיו לאַפּדנוֹ, הוא גן־העדן; והיה מטייל שם, כאחד ממלאכי השרת. אמר האלהים: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, לא טוב לאדם להיות לבדו, אעשה לו עֵזר כנגדו ויפרה וירבה וימלא את הארץ.

ויהי כאשר שמעה הארץ את דבר אלהים, כי הנה גויים רבים ממעי האדם יצאו ויכסו את עינה, אמרה לפני בוראה: אלהים יוצר הכל, “אין בי כוח לזון כל צאנו של אדם”, ואתה אך במידה ותכלה בראת אותי. – ויען אלהים ויאמר לארץ: אני ואַת נזוּן את בני־האדם. “וחצוּ שניהם” דבר כלכלתם, והיה הלילה למלאכת האֵל והיום לתוצאת הארץ. מה עשה הקב"ה? ברא שנת חיים, ואדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו, וחיים לו ומנוחה לו, ואחר זה הוא “סומך את הארץ ומשקה אותה, והיא נותנת פירותיה ומזון לכל הבריות”.

וחס האלהים על האדם, שלא להכאיבו, ויפּל עליו שנת־תרדמה; ויהיה כי ישן ויקח אלהים עצם אחת מעצמותיו ובשר מלבו, ויבן את חוה ויעשנה לו לעֵזר ויעמידה לנגדו. והנה הקיץ האדם משנתו, וירא בת־זוגו עומדת לנגדו, ומראיה כמראהו. ויפול על צוארה ויחבקה וינשקה, ויקרא ויאמר: ברוכה אַת לה', אַת עצם מעצמי ובשר ומבשרי, ולך נאה להיקרא אשה, כי ממני לוקּחת!

ויעמד אלהים לאדם ולעזרוֹ עשר חופות בגן־עדן, כולן משובצות אבנים טובות ומרגליות, ומלאכי־השרת שושבינין ומשמרים את החופות, ומלאכים אחרים מתופפים בתופים ו“מרקדים כבתולות” מסביב לאדם וחוה. ויקח האלהים כוס של ברכה ויברך כחזן המברך את החתן ואת הכלה ביום חופתם, ותהי השמחה רבה במעונם.

והנה נחרב הכל ביום אחד. לא שמע אדם בקול אלהים, “והניח את דעתו והלך אחר דעתו של נחש”, ויגרש אלהים את האדם.

מה היה לבושו של אדם הראשון לפני החטא? עור צפורן וענן כבוד מכוסה עליו. ויהי כאשר אכל מפירות האילן, אשר ציוהו אלהים: לא תאכל ממנו, נפשט עור צפורן מעליו ונסתלקו ענני הכבוד וראה את עצמו ערום, ויירא ממעשיו אשר עשה, ויתחבא מפני בוראו.

ג

ויהי בראות מלאכי עליון את גדולת האדם ויקרת תפארתו, ניגשו לפני אלהים יוצר הכל ויאמרו לפניו: ריבון כל המעשים! מה אדם ותדעהו ובחרת בו לעבוד לפניך, והוא להבל דומה ויסודו מעפר. ויען אלהים אותם: “מה שאתם מקלסים אותי בעליונים, הוא מיַחד אותי בתחתונים”, והוא קורא למלכות שמים על הארץ, וקמו גם השוכנים עליה להשתחוות אלי ולהכירני לאלהים. ויראו כי לא יכלו לו, וירמאו: אם אין אנו באים בעצה על בן־האדם להחטיאו לפני המקום, אז יגבר עלינו ויעלה הוא לשמי מרום ואותנו יוריד מטה.

וסמאל המלאך, שהוא היום אך ראש בני השטן, אז ראש המלאכים היה וגדול מהם ורב מהם, לכל חיות ושרפי הקודש שש כנפים ולו שתים־עשרה, שש מכאן ושש מכאן. “הלך וקשר הוא עם כל צבא מעלה על רבּוֹ”, על כי המליך את האדם, ויאמר לו: רד וכבוש כל אשר יצרתי. וירד מטה, הוא וּמתי סודו; וירא את הנחש, והוא החכם והערוּם מכל החיות והולך בקומה כגמל, ויעל וירכב עליו, ותגעש האדמה, ותורת הברית צוֹוחת לעומתו; סמאל, סמאל, הנה זה נברא הכל, ואתה קושר קשר על יוצר עולמים! ולא שמע לה סמאל, וילך אל האשה, שמצא דעתה קלה להתפתות מאיש, ויחל לדבר עמה על עץ־הדעת, ותספר לו את אשר ציווה האל: לא תאכלו מן העץ הזה אשר נטעתי בגני פן תמותו. ו“מתוך דבריה מצא פתח להיכנס”, ויען ויאמר אליה: אין מצוַת אלהים זאת, כי אם עין־רעה, כי יודע הוא אף יודע, שבעת אשר תאכלו מפריוֹ ותיפקחנה עיניכם להיות כמוהו וכוחכם יגדל וירבה ככוחו, מה הוא בורא עולמות ומחריבם, אף אתם תהיו בונים עולמות ותחריבום; מה הוא ממית ומחיה, מאז אכל מפרי אילן זה, אף בידכם יהיה המות והחיים ותמלאו כל כל. ותמצא האשה דבריו טובים ונכוחים, ותאמר: אם מזה לקח אלהים את כוחו, אף אני אנסה להיות כמוהו ולא תהיה לו הגדוּלה, ותלך ותגע באילן ותקח מפריו ותאכל. עוד הפרי בפיה והרימה עיניה ותרא את מלאך־המות בא כנגדה… ותתחלחל האשה ותאמר: הנה אני הולכת למות, ובעלי יחיה אחרי, והאלהים יברא לו אשה אחרת במקומי; אחטיא גם אותו, והיה כי אמות וימות עמדי, ולא יהיה עוד אדם על פני האדמה. ותלך ותתן מפרי האילן לאדם בעלה, ויאכל, מבלי שאול ודרוש, מאין לקחה את אלה. וכיון שאכל, פג תום הילדות מאתו וירא את העולם, והנה אך תוהו ועמל הוא. ויאמר אל האשה הניצבת למולו: מה זה שהאכלתיני ותיפקחנה עיני ותקנהינה שיני. “כשם שקהו שיני, כך יקהו שיני כל הדורות”.

וישבו שניהם ויתאבלו על עֶדְיָם, כי לוּקח מהם.

ד

אלה תולדות השמים והאץ בהיבראם, הם וכל אשר בם, ויטע אלהים גן בעדן מקדם ויושב שם את האדם אשר יצר, ויצווהו לשמור אמרות־פיו ולעשות רצונו, ולא שמע בקול ה' ויחטא ויסר מדרך הטוב, וירא כי ערוֹם הוא ויירא ויֵחָבא. וישלח ה' אלהים את האדם מגנו לעבוד את האדמה, אשר לוּקח משם, ויסגור את השער בעדו. וישב האדם על יד שפת נחל קטן, היוצא מן הגן, ויבך.

ויבוא אליו מלאך אלהים ביום השלישי ויאמר אליו: לה נפלו פניך, בן־אדם, ולמה תישוֹמם, הלא בידך עתותיך, ואם תיטיב שאת ונשא לך ולמעשיך. ויען בן־האדם ויאמר: איך אדע את דרכי, והן הכל יפרד מכאן והיה לארבעה ראשים, וקצרה ידי להבין, אנה אפנה, אם אימין או אשמאיל, אם אלך קדמה או ימינה, ויאמר אליו המלאך: קח בידך זה הספר, כי ריחמתיך; והיה בצר לך או לבניך אחריך, וקראתם בו ומצאתם פשר. הוא אך כילה לדבר, ויעל בלבת אש השמימה. ויפול האדם על פניו, ויאמר: גם הלום ראיתי אז אחרי רואי, ואשמע קול אלהים מתהלך בגן. ויקרא לספר ספר רזיאל, לאמור: בו רזי־אל אשר ראיתי. ויקם ויקרא בו דלת אחת, ותיפקחנה עיניו לדעת דרך החיים, וימצא בלבו מנוח. ויחי עוד שלושים ומאת שנה ויולד אדם כדמותו וכצלמו ויקרא לו שת, וימסור לשת בנו את ספרו במותו. ושת מסרוֹ לאנוֹש, ויחל גם הוא לקרוא בשם ה‘. ואחרי אנוֹש קמו קינן ומהללאל ויֶרד וכל הבאים אחריהם, הם וזרעם וזרע זרעם, ויקראו בספר ויהגו וידרשו בו לשמור ולעשות, ככל הכתוב בו. וירבו ויעצמו וימלאו את הארץ, ויפּרדו לגויים ולעמים שונים, ויעתיקו ויתרגמו את דבר ה’ להם, איש איש ככתבו וכלשונו. והיה אם יבוא ריב ביניהם, ריב מלחמה או ריב דעות, יאָמר להם: הלא בני אב אחד אתם, וגם חכמתכם ובינתכם מספר אחד ירשתם, והוא לכם לנחלה, וסר הפירוד ויבוא שלום בין האחים!

ה

נִדְמָה לְעֶלְיוֹן ויעש אֵל אלהי צבאות, יושב הכרובים, את האדם ויברא אותו בדמותו ובצלמו, בצלם אלהים עשה אותו, לא החסירהו אף מעט ונדמה האדם לעליון: גם הוא עוטה אור כשׂלמה, ואורו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, אין קץ לגדלותו וזכּותו לטוהר.

כיון שחטא, מיעט אלהים את דמותו; אבל עדיין יציר כפיו הוא, ועוד הוא יסוכך עליו באברתו. מה בני, בן־האדם, חלקי חלקך, אל תגעו במשיחי!

בא חכם אחד בזמן האחרון לציין מערתא דאבות העולם, נדחק וביקש לבוא במערתא דאדם הראשון, וראה שני עקביו כשני גלגלי חמה, יצתה בת־קול וקרא לוף “נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל!” אף הוא נפל על פניו.

עוֹד מֵהָאָדָם

א

בטבור הארץ גיבּל אלהים את עפרו של אדם וירקמוֹ ותיקנוֹ, ורוח ונשמה לא היו בו. מה עשה היוצר? נפח בו ברוח פיו נשמת־חיים, ויחי הגולם ויעמוד אדם על רגליו, והיה גָבהוֹ מסוף העולם ועד סופו, והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה וראה את כל הבריות, שברא אלהים בעולם, ויחל לפאר ולרומם את הבורא ויאמר: מה רבּוּ מעשיך ה'!

ואדם נברא בצלם אלהים ותארוֹ כפני אלהים; ראו אותו שאר הבריות ויחשבו ויאמרו: זה אלהינו אשר יצר את כולנו, וקראו זה לזה לאמור: נלך אל האדם ונעבדהו!

ויבואו מכל חי למינהו ומכל הבהמה למינה, מהעוף למינו ומן רמש ארץ למינו, אל האדם לרוממו ולשבּחו. ויקרא אליהם האדם קול גדול: שמעו אלי ואדברה, הן באתם אלי לקרוא לי למלך, וכמוכם כמוני אך מעשי ידי יוצר אנו, הוא אֵל המולך בשמים ובארץ ונותן לנו רוח חיים; ועתה נלך כולנו להמליכו עלינו ונישבע לו שבועת־אמונים, כי אך העם ממליך את המלך, ואין מלך קושר כתר לעצמו. ויענו אותו הבהמות והחיות והעופות והרמש דבר: טוב אשר דיברת. ויקם אדם וילך בראש מחנות החי וימליך את האלהים, וכל שאר הבריות קוראים אחריו: אתה ה' הנך מלכנו!

בשבע שעות ביום בערב שבת נכנס אדם הראשון לגן־עדן; והיו מלאכי השרת מקלסין אותו ומשבחים לפניו; ובין השמשות באותו יום כבר אמרו לגרשו, כי נכשל בעוונו וחטא; והיו גם אותם המלאכים שוב מקוננים עליו ואומרים: אדם ביקָר בל ילין.

בא יום־השבת ונעשה סניגור לאדם ואמר לפני האלהים: ריבון העולמים! בששת ימי המעשה לא נהרג יציר בעולם, ובי אתה מתחיל? כלום זו היא קדושתי וזו היא ברכתי אשר בירכת אותי? ויאמר אלהים אל יום השבת: ראֵה הנה אני נושא פנים לך, עוד יום אחד אני נותן לך בעבורך ושכן בגני; והיה יום השבת משמר לאדם מכל רע ומנחמו מכל סרעפי לבו. ראה אדם כוחה של שבת, התחיל לומר: מזמור שיר ליום השבת!

ויהי כי נאסף היום המבורך, ויגרש אלהים את אדם, ויצא מגן־העדן וישב לו בהר המוריה, מקום עקדת יצחק אבינו. משם לקחוֹ אלהים ולשם החזירו.

ישב אדם וחשב בלבו ויאמר: עד שאני בעולם אבנה לי בית מלון לגֵוי ואצווה את ביתי אחרי להעמיק את ארוני למטה מן המערה, למען לא יקחוני בני ובני־בני מקברי ויעשוני לאלהים.

וירא אלהים ממעל את מעשה בן־האדם ויאמר: זה עבד נאמן לי.

ב

ויהי כי נברא האדם בצלם ובדמות אלהים ואת הכל שת תחת רגליו, ויקרא למלאכי־השרת ויאמר גם להם: לכו והשתחוו לאדם, כי בו בחרתי. וישמעו המלאכים בקול מצוָם ויבואו להיכנע לאדם. והשטן אז גדול מכל מלאכי־מעלה, ולא אבה למַלא אחרי דבר ה', ויגש לפני אֵל שדי ויאמר: אתה יצרת אותנו יושבי עליון מזיו שכינתך ותדבר אלינו לאמור: בואו והשתחוו למי שיצרתוֹ אך מעפר והארץ וסופו לעפר. ויען אלהים את השטן לאמור: זהו שלקחתי גווֹ מן האדמה יש בו מן החכמה ומן הבינה יתר מאשר בך ואשר באלה שבשמים מושבם. ויאמר השטן אל אלהים: נסה־נא אותי ואותו, ואראה, אם כנים דברים. ויאמר אלהים: כן דיברת. הנה יצרתי בארץ כל מיני חיות ועופות, בהמות ודגים ורמשים לא יסָפרו מרוב, ושמות לא קראת להם עד היום. והיה אם תדע אתה לכנותם בשמות, הנאים להם, ואגדיל אותך על האדם ואצווהו להשתחוות לך; ואם אדם עבדי ידע לנקבם בשמות, כאשר עם לבבי, ואגדיל את מלכותו עליך ואושיבהו בגני לעבדו ולשמרו תמיד. וירד אלהים לגן־עדן עם השטן. ויבוא גם האדם ויתיצב שם. וירדו כל מלאכי מעלה, ויקבצו מן החיות ומן העופות ומן הדגים ומן הרמשים, כל אשר נשמה באפו, ויעמידו אותם בגן שורות שורות, מחנות מחנות, וירב הקהל עד מאד.

ויפן אלהים אל השטן ויאמר אליו: האם אתה תחל לקרוא בשמות לחיות או האדם? ויאמר השטן: אני אחל בזה. וירמוז אלהים למשרתיו ויעמידו לפני השטן את השור ואת הפרה, וישאלהו לאמור: מה שמותם של אלה? ולא ידע להשיב. ויצו להסירם מלפניו ולהביא את הגמל ואת החמור. ויאמר לו: שטן, הגד נא לנו מה שמותם של אלה? ויהי כאילם לא יפתח פיו. ויאמר אלהים אל האדם: גש הנה, בני, והגד לנו, מה שמותם של אלה? וידע אדם לענות, ויאמר: זה חמור וזה גמל, זה שור וזו עז, זה אריה וזה זאב, זה ינשוף וזו חסידה; ולא היה דבר במלכות החיה והעוף, הבהמה והרמש, שלא ידע לכנותם בשם; וכל אשר יקרא לו אדם בשם, כך שמו באמת. וירא השטן, כי חכמת האדם רבה ממנו, ויצעק צעקה גדולה ומרה ויאָנק. בכל־זאת עוד הקשה לבו וימאן להשתחוות לאדם. ויהי בראות אלהים את מריוֹ וקשי־ערפו, ויטרדהו ממלכות השמים ויורד אותו ארצה, ועליו קרא הנביא: איך נפלת משמים הילל בן שחר!

ג

ויהי בהראות אלהים לאדם זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, ותבוא לנגד עיניו דמות דויד מלך ישראל, וירא כי חקוקים לו בספר האלהים חיים אך לשלוש שעות, ויאמר האדם לבוראו: אֵל עולמים! מה השם ומה המזל שנתת להלז, וגם מידת חסידות, וחיים אין לו בעולם אך מעט. ויען אותו ה' לאמור: חדל לדבּר בזה, אדם עבדי, כך עלתה במחשבה לפני. ויען האדם ויאמר שוב: ריבון כל המעשים! כמה ימי חיי בעולמך? ויאמר אלהים: אלף שנים תחיה. ויאמר אדם לאלהים: אשאלך אך דבר אחד. הכי יש מתנות ברקיע? ויאמר לו: הן. ויאמר אדם: אם כן הרשני לתת לדויד שבעים שנה משנות חי ויחיה וימלוך על יהודה וישראל. ויאמר אלהים אליו: כן דיברת. ויכתוב הדבר בספר אשר קיבל עליו אדם, ויקרא למלאכי השרת ויאמר אליהם: הרי אתם עדים בחתימתכם על אדם, כי החסיר מחייו שבעים שנה וּנתנן לדויד, ויהיה הדבר לחוק ויכתבו אמנה ויחתמו עליה גם האלהים, מטטרון ואדם.

ויהיה במלאות לאדם תשמע מאות שנה ושלושים שנה, וישלח אלהים את מלאך־המות לקחת את נפשו, וימאן האדם לתתה לו ויאמר: מפי האלהים שמעתי, כי אלף שנים אחיה, והרי חסרים עוד שבעים? ואת דבר המתנה לא זכר וישכּחה. וישב המלאך אל האלהים ויאמר אליו: כה דיברתי אל בן־האדם וכה וכה ענני. ויאמר ה' אל המלאך: קח את הכתב הזה בידך והבא אותו אל האדם. וישלח עמו את גבריאל ומיכאל ושרפיאל וירדו וימצאו את האדם עומד רועש ודואג ונשתנתה דמותו, ו“לבו קופץ מצלעות ימינו אל צלעות שמאלו”. ויאמרו אליו המלאכים: למה אתה צועק ובוכה על המות, הן הכל ימותו וישובו אל העפר.

ויַראו לאדם את שטר האמנה ואת דבר מתנתו אשר נתן לדויד ויאמר אדם: אתם העדים, ואני אמות על פיכם. וישב את רוחו אל האלהים.

ד

בּוא ושמע דברי אגדה שמושכים את הלב כמים. שנותיו של אדם קדמון קבועות היו מראש לאלף שנה וזה יומו של היוצר. ויהי היום ותרדמה נפלה על אדם ויעבר אלהים לפניו בחזון את כל הדורות שעתידים לבוא ומזלו של כל אחד ואחד. הראהו את הנשיאים, כובשי הארץ, שופטיה ומלכיה. פתאום החל בן ישי לזמר, להלל ולשבח לקונו. נפנה אדם וראהו מוטל בעריסה ומלאך־המות עומד לראשו וחרבו שלופה בידו. אמר אדם: אבי כל המעשים, גער בשטן ואני אתן לדויד חיים משלי. אמר אלהים: כתוב שטר אמנה לזה ואני ואתה נחתום עליו. אמר אדם: שימחתני ה' בפעלך.

מֵחַיֵּי אָדָם

א: אֵל־שַׁדַּי וְשֶׁדְאֵל

במועד ימי הבריאה הראשונה לא היה עוד אדם עלי אדמות, כי אם מלאכי־מעלה, שרפים וחיות משרתים את היוצר, משבּחים לשמו וקושרים לו כתרים בכל יום. השמש יצא ואינו בא, ואף אותו משמשים הירח והכוכבים, אלה אומרים תפילה בלחש ואלה בקול, וממקור תפילה זו נובעות כל התהילות והזמירות עד היום. והיה בין מלאכי־מרום מלאך אחד גדול ונורא ולו רב שאת ועוז הכוח על כל בני־גילו, שדאל היה שם המלאך הזה, והוא מצביא לכל בני חילות השטן, שהחלו להתבצר באפסי העולם ולהרחיב נחלתם. ויהי כי התעצם שדאל ומחנותיו התרבו, קינא באלהים־שדי ויאמר: הוא מלך, אף אני רוצה למלוך, לו כסא־כבוד, אף אני אבנה לי כסא לשבת; אם יכיר במלכותי, אז אכרות לו ברית ונחלק יחד במכמני ההויה, ואם פי־שנַים ידרוש ויאמר כי לו משפט הבכורה, אז לחום אלחם עמו ואַראהו את תוקף ידי. נתמלא אל־שדי חימה ויאמר: דורות אין־סוף עמלתי ויגעתי להשלים בין התוהו והבוהו, הרכבתי אור באופל ובניתי מציאות שלמה, בה אין קרע ואין כתם, מציאות נאה ומהודרה ובה מרחב וגובה, רום ויופי. מימי לא שמעתי אף אחד ממלאכי קובל ואומר: צר לי המקום, אין לי תקומה אם לא איבנה מהריסת רֵע וחורבנו; והנה בא שדאל עמיתי וחורש עלי רעה, אף אני אַראהו נחת זרועי. וישרוק אלהים־צבאות ויקרא לכל שרפיו ומלאכיו, ציוה אותם להזדיין בפטישים ובקרדומות ולהילחם בשדאל עד רדתו. יצאו למלחמה נגד בני־השטן גם גבריאל הגדול ומיכאל הנורא, וילחמו במחנות שדאל המתקומם ויכו בם מכה רבה; ואת הנותרים הפילו מטה, לא הותירו מהם מעלה אף שריד, ויפלו לארץ כאבני ברד מתוך העננים.

אמר אל־שדי: מעז לא יצא מתוק, ואם לא אברא מגן נגד בני־השטן מטה, כי אז יכבשו את כל רחבי האדמה ויהפכו גם אותה לתפתה עורך. נמלך וברא את האדם.

ב: אוֹר עוֹבֵר

בגן־העדן, אשר נטע אלהים מקדם וישם שם את האדם אשר יצר, האיר האור בלי־הרף והגָרים בו לא ידעו ליל וחושך; האור היה אור של שבעת הימים, לא קבוע במרום ולא עגול מראהו, מבהיק הוא מסוף העולם ועד סופו וכל חי צופה ומביט בו עד בלי תכלית. ויהי כאשר גירש היוצר גם את בן־האדם ממשכנו זה, כי חטא לו, הושיב אותו בנחלת האדמה, שם מושלים לילה ויום, אור וחושך, כאשר עולה אחד יורד השני, וכשיורד השני עולה אחיו, קטנה מידת האור מזו שמושלת בגן וממשלתה אך לשעה.

צהרים היה, עת בא האדם לשכון על פני האדמה, השמש עמד ברום רקיע ולהט בחומו, נשא אדם עיניו אל הכוכב ויאמר: זה חדש עמדי. עוד הוא מסתכל והנה החל הגלגל להתמעט, עברה שעה אחת ושתים, נתאדם השמש והזהיב את האויר, יוצאה הנשמה מן הגוף ומשליכה שוב אורה על כל נולד; והנה כהה גם האודם. לוחם היום עם הערפל, גוסס האור… אל־שדי יסתיר פניו והנה גוע כל הנראה והמוחש לעינים, צעיף שחור מכסה את פני כל והליל בא ודבק בגוף, חודר אל מתחת לעור, בא ותופס מקום בכל האברים הפנימיים, והנה חושך, חושך, חושך. נפל האדם מלוא קומתו ארצה והשתרע לכל צד, ניקר באצבעות ידיו ורגליו בקרקע ויבקש איזו לחלוחית של אור וזוהר, אבל לשוא יחפש – החושך מחנק אותו, נפשו נדעכה, אין תשועה, אפסה כל תקוה, בא הקץ.

כה היה מוטל שעות אחדות, והנה בא השטן, נגע בו ויאמר: קום, אובד, למה תתאבל, היה לי לעבד ועבדתני, ואני אביא לך את האור אשר ראית מתמול־שלשום ויעל רוחך בך. הגביה האדם את ראשו ויאמר: אם אל נחלת האור תביאני ותראני את הכוכב האדום המשפיע נוגה ואור מסביבו, אז אעבדך לעולם, אני וזרעי, ואצווה זאת גם לדורות הבאים. עוד הוא מדבּר – והנה ניצני השחר נראו בארץ, נדחה האופל מפני מנחה שאננה רחץ העולם וטהר, נפתח חלון בבריאה, נתחדשו החיים, כבוד ה' נשפך על פני כל! אמר האדם לעצמו: לעבד נמכרתי בעבוּר האור, אני ובני־משפחתי עבדים נהיה לאותו המלאך הגואל – כי לא ידע, שזה הוא השטן – אבל טובה לי עבדות לאור־השמש מחירוּת באופל מוחלט. האור הוא החיים, והאופל הוא המות, איך לא אבכּר את החיים על פני המות? כה הלך ונהנה לאור־היום, עד שפנה גם הוא לערוב. כיון שבא הליל ושוב כיסה החושך את פני הארץ, נפל שנית על פניו ויאמר: רימני אותו השליח, באור עובר וחולף קנה אותי, ואנה אני בא? – –

הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ

א: הַסֵּפֶר

מיכאל השר הגדול, הממונה על שבעת המלאכים המשרתים את מלך מלכי המלכים, מסר ספר פלאי לאדם קדמות, נכתב בשבעים ושתים אותיות, והוא מלא רזים וסודות, וכל ההוגה בו לבו נעשה כמעיין המתגבר להבין ולהשכיל ולומד להכיר את צירופי ההויה ונתיבות הבריאה. ותרב חכמתו של אדם ויקרא שמוֹת לכל בהמה, וחיה ועוף, רמש ודגים וידע לסַמן גם את טבע מערכת השמים ותכונת הגלגלים, למוד את הימים והעתים ולחקור את התקופות ואת היובלים ובכל אשר יראה ויבּיט ידע להינבא, אם למות או לחיים, אם להיטיב אם להרע, אם לעשות או לחדול. וכוחו של הספר גדול מאד: אם אך פתח אותו, היה נודד הכל מתחתיו כאניה; אם לפני הר גבוה עמד, היה ההר נמס כדוֹנג, ואם על הים היה מזכיר שמותיו, אז נרעש ועלה שמימה. כל מגדל גבוה וחומה בצורה נפלו מיד וכל עץ־פרי נתן פריו בלא־עתו. האריות, הנמרים והדובים עמדו כאילמים, עם הנחשים והעקרבים היה משׂחק כעם צפרים. ראה שאין העולם מתקיים מול פלאות הספר, עמד ושם אותו בנקרת הצור מקדם לגן־עדן, ושם הוא מונח חתום וסגור עד היום הזה.

ב: הַתְּפִלָּה

ויהי כי גורש האדם מגן־העדן, ישב לו על שן־סלע ויתחנן לפני הגבורה ויאמר: ה' אלהי העולם! אתה בראת את כל מרחבי תבל, מלכותך לנצח נצחים ותפארתך לדור דור. אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך. אין מי ישׂגב ממך ואין ממרה את פיך. לך המעשים והתורות, החוקים והמשפטים, הדעות והמידות. אתה כוננתני ונפחת בי רוחך ותעשני בצלם דמות תבניתך, ואף אמרת, כי משול אמשול על כל בריותיך ואהיה ממצע בין העליונים ובין התחתונים, איַשר הדורים ואטהר הטמאים. בעלות השחר קמתי ושרתי שירת הבוקר לפניך ובליל פרשתי שמלה על פני האדמה ונח כל בשר מעמלו ויגיעו. אין מלחמה ואין שביתת הברית, כל חי ילך בדרכו, כל עץ בחוגו גדל ויונק משלו; ואין לקיחה והלואה זה מזה, אין הסגת־גבול או, לאידך, מתנת־חסד. הלא מתנתך הרחבה הספקת לכּל ומידה אחת לכל נמצא. והנה בא הנחש רעי מאז, החליף את עורו וישנה את דמותו ויטע ארס בלבבי ובנפשי וברוחי. נעקרו התחומים ואני נע מאהבה לאיבה, מקירבה לריחוק ומחיוב לשלילה. מחבק אני את אשת חיקי ואף היא תטעה אותי. בין מרעים אבוא והם חורשים עלי רעה. בידי אני הורס את תקוָתי, ואשר אחשוב היום, למחר הוא בטל מאליו. אף בכוכבים אין אֵמון ואף תורתך לא תלמדני עוד דרך החיים,. שממון רובץ על כל היקום: כי נאכל לא נשׂבע, וכי נצמא המים לא ייטיבו לנו. בער אני ולא אדע, מה יהיה עמדי ומה גורל יוצאי־חלצי וגורל הדורות הבאים.

ג: הַמְּעָרָה

כשגירש אלהים את בן־האדם מגן־העדן, הביאוֹ לארץ תחתית, ששם אופל צלמות ולא־סדרים. ראה אדם, כי החטיא לעשות, הירהר בתשובה, נכנס במי גיחון עד צוארו ויצעק אל ה'. ריחם עליו אב הרחמים והעלהו לישוב האדמה, שהיא אחת משבע ארצות שבּראן אחת אח. שם גם הוליד את קין ואת הבל ותהי לו מנוּחה לשעה. ויהי כי מתו אלו ונולד שת, עלה השחר בעולם ואלהים לקח את האדם ויושיבהו בתבל ארצו, היא ארץ העברים. ויתן לו את חברון לנחלה ושם מערה, שממנה נפתח פתח לגן־העדן. ותמת חוה בימים ההם. קם אדם והחל לחצוב לה קבר; יצתה בת־קול ואמרה: דייך! ולא חצב עוד. על יד חוה נקבר גם הוא במותו. שת בנו, שהיה בדמותו ובצלמו, התעסק בו במיתתו. אחרים אומרים: מי שעסק ביצירת האדם וגלמו מעפר ויפח באפיו נשמת חיים, הוא גם עסק בקבורתו ולא נגעה בו יד אנוש.

מֵהַחַי לְמִינֵהוּ

א. הַמְּגִנִּים

את זה לעומת זה עשה אלהים. ברא משפחות בני־האדם ויפרד אותם לבית אבותם ולגזעם ויתן להם את האדמה לנחלה ולירושה, לעבדה ולשמרה ולאכול מפריה. וברא גם שדים ומזיקים, רוחות ומחבּלים, מהם בעלי דמות־הגוף ומהם בלי גוף, ויורש להם את האויר ממעל וגם את ירכּתי האדמה ומקומות המדבר. והיה היום לאלה והלילה לאלה, ורבו יחד והתנגשו יחד ימים רבים. ותלך יד הרוחות הלוך וגבור על משכנות בני־אדם, הלוך וגבור, אמר היוצר: אין כוח בידי ילודי־אשה לעמוד בפני הרוחות הרואות ואינן נראות – ואם לא אמצא להן תרופה, יכַלו יצורי אלה את האחרים, ונמצא זרעם של אדם וחוה כלים מאליהם. מה עשה? קרא למערכת השרפים הסובבים את כסאו ויאמר להם: בכל תקופת ניסן, בשעה שהמזיקים והלילין מתגברים ואומרים לכבּוֹש את האדמה ויושביה, הרימו את ראשיכם עליהם וגערו בהם, סוֹכּוּ על יצורי־מטה באברותיכם. אמרו השרפים לאלהי מרומים: את פקודתך נמַלא ועל משמרתנו נעמוד.

ברא אדיר־הטבע בהמות הארץ, את הבקר והצאן וכל בעלי־חיים אוכלי צמח הארץ ולא שותים דם אחיהם. ויברא גם אריות ונמרים, זאבים ודובים וכל מערכת החיות השוחרות לטרף, והיה להם בשר שאר בעלי־חיים לאכלה ודמם למשתה. אמרו אוכלי העשב: למה ניגע לריק ונלד לבהלה? אם בשעה שאנו רועים והולכים לבטח דרכּנו קופצים עלינו יצורים אחרים, ממַגרים ורוצצים אותנו ובולעים את עצמותינו ואברינו – למה לנו חיים? אמר היוצר: ואני גם אני אבטל במעשה יום אחד את מעשה יום השני, ויאמרו עלי: אֵל זה הורס מה שבונה בעצמו, עוקר את אשר נטע ומכבה את האור אשר הדליק! מה עשה? המליך על שתי מערכות החיות את הבהמה בהררי אלף, היא הבהמה, שאוכלת עשבי אלף הרים בכל יום ובלילה הם צומחים מאליהם, ומי הירדן נבראו להשקותה. ובכל תקופת תמוז, כשהשמש לוהט במרומי רקיע, כוחה של בהמה זו מתגדל שבעתים והיא מרעמת בקול, ישָמע מסוף העולם ועד סופו. חיל ורעדה יאחזו גם את החיות הרעות והן נעצרות שנה אחת לעבור את הגבול הושם להן. ואילמלא כן, לא היה אפשר לבהמות־הבית להתקיים ונכחדו כל עדרי הצאן מעל פני האדמה.

ברא אלהים בששת ימי־המעשה את העוף למינהו וכל צפור־כנף למיניהן, מהם טהורים ומהם טמאים, מהם נבחרים לקרבן על המזבח ומהם אינם ראויים לקרבן. ויברא גם את הפרס והעזניה וכל צפור פורחת אשר אינה בישוב. ויהיו אלה האחרונים גם־כן מצֵרים לראשונים ומכלים בהם עד־חרמה. נמלך הבורא ויברא את זיו שדי, מלך כל מחנה העופות וכל מערכת הצפרים; ויגבל לו מועד את תקופת תשרי ויפקוד עליו להגביה אז את שתי כנפיו, אחת יפרוש למזרח ואחת למערב, ויגן שנה תמימה על עופות בני־השלום ונגד בריות אלה, שאך הכליון מגמתן ואורבות לאלה, שאינם יכולים לעמוד בפניהן.

והנה זה הים גדול ורחב־ידים. בו דגים גדולים וקטנים אין־מספר וגם תבנית כל חי למינהו, בו יש דג גדול מאה פרסה ויש דג שארכּוֹ מאתים פרסה, עינים לאלה כחלונות ושדרותיהם כהרים; יש דגים קטנים כרמשים וזבובים, וכל אחד מבקש אָכלוֹ. איך תהיה תקומה לקטנים בפני הגדולים? ואיך לא יבלעו תניני־הדגים את אחיהם החלשים? אמר אלהים: גם בים לא ימשלו אך העזים והתקיפים לבדם ולא יעשו כלה בשאר יצורי, שגם להם נשמה באפם. מה עשה? ברא את הלויתן, זה הדג הענק. שגדול הוא מכל הדגים, וימסור לו את הממשלה בכל מערכת הים. וכה אמר היוצר ליצורו זה: ראֵה נתתי לך מכוחי ומצאתי אותך יתר על כל בריה. הגבּה ראשך בכל תקופת טבת ושלח זיקי עיניך לכל־עֵבר. הרתח מי הים והכה גלים בסנפיריך הרחבים, לקולם ירעש כל אשר ממעל ומתחת. ויכירו וידעו כל אבירי הים, כי יש שופט רמים עליהם. זהו שאמר הכתוב: ה' בחכמה יסד ארץ!

ב. הָרְאֵמִים

מקדם ומאז ועוד מימי הבריאה הראשונה בנו להם שני ראמים את מדוֹרם בירכּתי תבל, זה בחר לו מזרחו של עולם, וזה שׂם משכנו במערב. זה לשבטי בני־האלים הוא נחשב, וגם זה הוא ממשפחת המלך, מלכו של עולם. זה זכר, וזה נקבה, זה יוצא לטרף ביום, וזה מבקש אָכלוֹ בלילה. ופעם בשבעים שנה, והיא שנת היובל העליון, עוזב זה שבמזרח מעונו ושׂם פניו למערב; וזה שבמערב קם והולך למזרח. באמצעיתו של עולם מתקרבים המה יחד, אש חמדתם תלהט כצאת חמה מנרתיקה. קם הזכר על שתי רגליו, תופס במין השני וירעם קול חדוה, ממנו תחיל ארץ. יום מחול וחדוַת האהבה אז לכל יצורי מעלה ומטה. השמש מחבק את הירח. כוכבי־היום מרקדים ושׂשׂים ושמחים עם כוכבי הליל ויקרב כל בשר אל בשר.

והיה כאשר יזדקק הזכר אל הנקבה, תופשת דלילה את שמשון בשערות ראשו ותנַפּץ אותו אל הסלע. יוצא המוח בגעש ובולע שליש העולם. אראלים מיללים והומים. גם שאר הנמצאים ירימו מספד כתנים.

לאט לאט תשוב הנקבה אל מעונה שבמערב; מעוּבּרת היא, בטנה מתרחבת. אחת־עשרה שנה עוד לה כוח לעמוד על רגליה רעה היא בשדות ושותה היא מים מבּארות. אבל בבוא שנת השתים־עשרה לעיבּוּרה תתנפח כרסה כהר; והיא שוכבת על צדה, מבלי יכולת לקום. אבל הריר היוצא מפיה גם הוא כמעיין נובע, מרטב הוא את האדמה אשר מסביבה ועולים בה כל דשא ועשב לאוכל האם. כה היא חיה ונזונה שנים־עשר חודש ועולליה מתרוצצים בקרבּה ומתנגחים יחד. מקץ החודש הארון, ובו תיתם שנת השתים־עשרה לימי עיבּוּרה, תיבקע הבטן בקול רעם, קופצים ממחבואם שוב שני ראמים חזקים ואמיצים, אחד מהם הוא זכר והשני נקבה. ותיכף נפרדים הם זה מזה, האחד הולך לו למזרחו של עולם, והשני נשאר במערב. ונחה ושקטה הארץ שבעים שנה.

אחד מפלאי העולם הֵנה שתי החיות הגדולות והעצומות, שיש מהן אך זוג זוג בכל יובל, זכר ונקבה הם, אחד חי במזרח העולם והשני במערב. חמישים שנה רצופות המה רועים במקומם ואוכלים כל יקום הארץ; אחרי חמישים שנה הם מתחילים לנוע באחוזתם להתקרב יחד, זה הולך בדרך עשרים שנה וזה הולך עשרים שנה; ובהגיע שנת השבעים לשניהם, המה נפגשים יחד בעת תקיץ הבריאה לחום ולחיים. וידע הזכר את הנקבה, כוחות עולמים מתנגשים, ואחר זה נושכת הנקבה את הזכר. תטיל בו ארס וימות מיד, ומגופו מתפרנסות חיות־ארץ שנים־עשר חודש. ושתים־עשרה שנה הרה הנקבה ללדת, כרסה תגדל משבוע לשבוע, עד כי לא תוכל לעמוד על רגליה ושוכבת בשדה. וריר יוצא מפיה, והיה יהיה לנחל נובע, משקה את כל הככר, אשר מסביב לה. מהנחל תשתה ומן הזרע אשר יעלה סביבה תאכל; והיה כי תלחך את העשב אשר מעֵבר האחד, תתהפך על צדה לאכול ולשתות מזה שמעֵבר השני; ובמלאות שתים־עשרה שנה להריונה, מתבקעת כרסה ותוליד שנַים, זכר ונקבה. ומיד קמים הנולדים על רגליהם וילכו לירכתי העולם, זה למזרח וזה למערב, עד תום שנת החמישים, שאז תבוא גם להם פגישת חיים ומות.

ג. לִוְיָתָן

ויברא אלהים בימי הבריאה הגדולים את התנינים הגדולים, זה לויתן מלך הדגים, שאין ערוך לגדולתו וקצרה בינת איש להשיג רוחב ממלכתו.

ירדן יוצא ומהלך בימים ונהרות ומתגלגל ויורד לים הגדול, עד שמגיע לפיו של לויתן. כשהוא רעב, הוא מוציא הבל מפיו ומרתיח כל מימות שבעולם, ובשעה שהוא צמא עושה תלמים בים; ואילמלא מכניס ראשו לגן־עדן, להשיב רוחו משם, אין כל בריה יכולה לעמוד נגדו והסיר תבל מעמודיה שכוננה עליהם. בו עתיד גבריאל המלאך לעשות מלחמה; ואילמלא אלהיו עוזרו, אינו יכול לו.

שני חכמים הלכו פעם בספינה בים, והיה האחד ישן והאחד ער, לפתע נזדעזע הער ויחרד בכל נפש, נתער הישן ואמר לו: מה ראית, אחי, כי נזדעזעת! אמר לו: מאור גדול ראיתי בים, מאין כמוהו, ולא ידעתי מה הוא, השיבו חברו ואמר: עיני לויתן ראית, שנאמר עליו: עיניו כעפעפי שחר. באו שניהם ליבשה וקראו: יום ה' קרוב לבוא!

מִלְחַם

א

ותרא האשה, אשר נתן אלהים לאדם להיות לו עזר כנגדו, כי טובים פרי עץ־הדעת אשר בגן־אדן למאכל ונחמדים למראה, ותקח מהם ותאכל ותתן גם לאישה ויאכל, ותתן אחר־כך ביד נדיבה גם לכל החיות ולבהמות השדה ולעוף השמים, ויאכלו גם הם ויזונו מפרי העדן. רק עוף אחד היה בארץ ושמו מלחם, הוא מיאן למרות את קול ה‘, אשר אמר: מכל עצי הגן אכול תאכלו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו, פן ירע לכם. ויקרא ה’ אליו את העוף הזה ויעטרהו בתחית־עולם, ויעמידו להיות דוגמה לדורות בצדקתו.

ויהי כאשר השליט ה' את מלאך־המות על כל בריותיו מטה, ויצווהו לאמור: שלח ידך, בכל אשר נשמה באפו ומשלת בו, אך במלחם אהובי אל תשלח ידך וחי לעולם!

ובני מלחם פרים ורבים ככל העופות והצפרים למיניהם. עד אלף שנה הם גדלים והולכים ומחשיכים את השמים בכנפיהם; וכיון שיתמלא אותו יום משנת האלף, מתחילים הם להתמעט ולהתקטן, עד שנעשים כאפרוחים בני יומם; אבל אז מתחדש כוחם, ושוב הולכים הם הלוך וגדול, הלוך וגדול, עד האלף השני, וכן לעולם.

ועדיין הם קיימים לתורה ולעֵדוּת לכל.

ב

וחוה אשת אדם, כי אכלה מעץ הדעת טוב ורע וידעה כי מות תמות, קינאה בחיות ובבהמות ובעוף השמים, שלא טעמו טעם החטא, ותאספם ותסת אותם לאכול גם הם מהפירות הנחמדים למראה והטובים למאכל, ויאכלו וישבעו. רק מלחם העוף מיאן לשמוע בקולה, ויוכיחה על פניה לאמור: לא די כי חטאתם אתם בני־האדם, תאמרו להחטיאני גם אני – ויעף. מיד נשמע קול אלהים מתהלך בגן, ויאמר לאדם ולאשתו: אתם יצורי כפי ועשיתי אתכם בצלם וציויתי אתכם לאמור: לא תאכלו מעץ־הדעת – ותאכלו; ומלחם עבדי, אם גם לא דיברתי עמו על אלה ולא ציויתיו, לא המרה את רוח. אתם כי עברתם על מצוָתי, מות תמותון, ובניכם תלדו בעצב, ויעבדו את הארץ ויתעמלו לרשת אותה ולעשות בה חיל וילכו ממנה בלא עתם ויניחו פרי־יגיעם לאחרים, שגם המה ירדו דוּמה; אבל מלחם אהובי, עקב אשר שמע בקולי ולא הפר את בריתי, לא יבוא מות בשעריו וחי לעולם, הוא וזרעו אחריו.

מיד יצאו בבושת־פנים, ועשו להם חגורות לכסות מערומיהם, כי נבהלו מפני חמת ה'.

ג

וה' קרא אליו את אחד מן המלאכים, שישב עד כה בין התוהו והבוהו ועמקי החושך, מבלי כל מלאכה ובאפס מעשה, וימסור לו חרב המות, להכרית כל חי וכל אשר נשמה באפו, בבוא עתם. ויאמר לו: גזרה היא מלפני, כי החיים סופם למות ולשוב אל העפר, אשר ממנו נוצרו. ואתה אל תחוּס על רך ואיש־שׂיבה, תקח את האם ממסיבת בניה ואת האב מעל שולחנו; וגם בבהמות השדה, בחיות הארץ, בכל הזוחל מטה ובכל העוף בשמים תעשה שַמות בתום מספר ימיהם, וידעו כי אני ה', ושאין מפלט מגערת פי. אך במלחם עבדי אל תשלח ידך, כי אהבתיו ולו אשמור את בריתי עד עולם.

ניגש מלאך־המות ואמר: ריבון העולמים וריבון כל המעשים! תפקיד גדול נתת בידי, ואני עבדך, לעשות בכל חי כטוב בעיניך, ואבוא בין החיים בקיץ ובסתיו, ביום ובלילה – בכל עתות היום והשנה; אבל קשה עלי להבדיל בין צדיק לרשע, בין טוב לרע; והיה אם תתן מַהלכים למלחם בין שאר הבריות, אולי ישָחת גם הוא, כי ילמד מאחרים את מעשיהם הרעים, והן לפתח חטאת רובץ.

מיד ציוהו האל לפַנות למלחם ולזרעו מקום מיוחד בגנו ולסגור את השער אחריהם. שם בעולם שכולו טהור, בין אילנות נותני־ריח, יעופו בני משפחת מלחם, נוטרי אמרת האלהים, והכרובים שומרים עליהם, לבל יגיע אופל המות לחללם. אור עולם מעליהם לא ימוּש.

מִשְׁאָר הֶחָי

א. הַדָּגִים וְהַשׁוּעָל

ויהי כאשר יצר אלהים אחרי חטא האדם את מלאך־המות למשול בעולמו, אך ממלחם בנו מנעהו, כי החיהו לעולם, חזר הציר לפני האלהים ועמד לפניו, ויאמר לו אלהים: עתה לך והשלך בים מכל הבריות זוג זוג, איש ואשתו, והנשאר תמשוך בהם; והיה בבוא עתם ותרם עליהם את חרבך. וילך המלאך ויעש כדבר אלהים, אשר דיבר אליו, ויקח מכל חיות הארץ ומכל בהמות שׂדי ומעוף השמים ומרמש הארץ ומכל חי למינו והשקיע מהם בים זכר ונקבה, ויקבלם שר של ים ויטע אותם בכרמו הרחב. ויבא השועל לרמות את המלאך המשחית ויעמוד על שפת הים ונראתה דמותו בים. ניגש ציר־המות אליו ויאחזו בזנבו ויבקש להשליכהו המימה, ויאמר אליו השועל: הרף ממני, והלא כבר חברי בים. ויבט האוחז וירא את בבוּאתו של השועל במים, ויאמר לו: כן דיברת, ואתה לך מזה וּרעֵה בשדה החיים, עדי יבוא יומך. וירץ השועל ויברח לנפשו ויאמר: טוב לי חיי־שעה בארץ מחיי־עולם בים מטה. ותפגשהו החולדה, בהיותו רץ לדרכו והוא שמח וטוב לב, ותאמר לו: מה לך, שועל, היום ומה קרך, כי שמחת? ויספר לה השועל את דבריו עם מלאך־המות ואיך נמלט ממנו בחכמה. ותלך החולדה ותעש כמעשה השועל מוֹרה ומלמדה. ונחלה גם היא חיי־יבּשה.

ויהי מקץ השנה, ויצו לויתן מלך חיות הים לאסוף מכל הבריות אשר בממשלתו הרחבה, בין ילדי הים האזרחים ובין ילדי היבשה, שנתאחזו באייו וימצאו להם שם מקום לשבת, לעמוד לפניו ולפקוד אותם. ויהי כאשר נאספו כולם מחנות מחנות, שורות שורות ויסובבו את משכּנוּ, וישא את עיניו וירא כי החולדה והשועל אינם בין הגָרים; ויאמר למשרתיו: מה הדבר הזה, כי חסרים שני בעלי יבשה אלו בינינו ונבדלו מכל החי, אשר על פני האדמה! ויספרו לו את דבר ערמת השועל, ואיך רמה רימה את מלאך־המות, ואיך למדה ממעשהו גם החולדה. ויאמר הלויתן: אם כל־כך רבה חכמתו של השועל, לכו אליו אל היבשה וגנבו את דעתו והביאו אותו אלי ואוֹכל את לבו וארבּה עוד את חכמתי ממנו. ויבחר שנַים דגים מראשונים ליצורים וישלח אותם לעבר הים לצוד את השועל בארצו. וילכו המלאכים במצוַת מלכם ויבואו ויחנו על שפת הים. וימצאו את השועל מטייל שם וימצא חן בעיניהם, ויאמרו אליו: מי אתה הולך על ארבע? ויען ויאמר: שועל אני, וכך קוראני האדם. אמר השועל להם: ואתם מה מלאכתכם בכאן? ויענו אותו ויאמרו: לכבודך באנו. ויתפלא השועל ויאמר להם: מה לכם אלי, ואיך תוכלו אתם, דרי־הים, לכבדני? ויאמרו אליו הדגים: שמע את אשר נאמר אליך. הלא ידעת כי לויתן, התנין הגדול, אשר יצרוֹ אלהים בכפיו בימי־הבריאה. הוא מלכנו ואדוננו, ואשר יאמר ואשר ידבר הוא לנו לחוק; בכל יום ויום עלינו לתת לו ממחננו כך וכך מאות דגים לאכלה, ולא נטיל גורל בינינו ולא נברח ממנו, אלא כולנו באים אנו אליו ונחכה; והיה כי יפתח את לועו, אנו קופצים ובאים בו ואנו נבלעים בחכּוֹ בחפץ וברצון. והנה עתה חולה הוא מלכנו ונוטה למות, ובן אין לו, להוריש לו את ממשלתו, כי הרג אלהים מיד את בת־זוגו, ביום הבּריאה, וּמלָחה לצדיקיו. ויהי בגשת גדולינו ושרינו לפניו וידברו אליו: לויתן אדוננו, הנה אתה הולך מאתנו ורוחך תשיב לאלהים, מי ומי יהיה המצביא תחתך ולפקודת מי נשמע? ענה ואמר להם: השועל החכם מכל חיות הארץ הוא יבוא אל מעוני וימלוך עליהם ובקולו תשמעו, כאשר שמעתם בקולי; ונתתם לו גם את מתנתכם בכל יום, כאשר נתתם לי. כה באנו אליך היום להנחילך כתר מלכות, והנה עצם אחד מסנפיר לויתן בידנו לאות. ויושיטו את הסנפיר אל השועל, והנהו ארוך כל־כך, עד ששום בריה אינה יכולה לראות לא את קצהו מזה ולא את קצה מזה.

ונכנסו דברי הדגים באזני השועל ויאמר בלבו: מה חלקי פה ומי לי פה, ואני רץ כל הימים לצוד ציד; ואם אמצא אוכל ויבוא האריה, הדוב והנמר הגדולים ממני ויקחו בלעי מפי; ושם היה אהיה ראש לכל מחנות הדגים, וגם לחברי שם בדמותי ובצלמי, ומה לי עוד? – ויאמר להם: אם כנים דבריכם, ולא אך לרגל אותי באתם, אלך עמכם כאשר דיברתם, אבל איך אוכל לבוא עמכם בים, ולא למדתי עד כה לשוט ולהילחם עם הגלים? ויאמרו המלאכים אליו: רכב על אחד מאתנו, עד שנביאך לחצר־המלכות, ושם תמלוך במות לויתן אדוננו. ויאמן להם השועל הפעם וישב על גב דג אחד, ותלך השיירה בים. המה אך התרחקו מן החוף, ותשב אליו דעת השועל ויאמר לנפשו, אך התמימים האלה רימו אותי, החכם מכל אחי, ושחקו עלי, תחת אשר אני שחקתי עד היום על כל יצור; והנה את אשר עשיתי לאחרים, נעשה עתה לבשתי, עמדי, מידה כנגד מידה. ושמעו כל החיות וכל הבהמות לאמור: נתפש השועל במצודת הדגים, והייתי אך לשחוק וללעג בעיניהם, תחת שעד עתה היה שמי מבורך ומהולל בפי כל. ותצר לו נפשו מאד ויאמר: באלהים, הצל אציל את חיי מאת הערומים והשוטים הללו ויהיה מה. ויפן אל הדג, אשר עליו היה רוכב, ויאמר אליו: הנה כבר ברשותכם אני, ועתה הגד נא לעבדך, מה המעשה, אשר אתם עושים עמדי היום? ומה המחשבה אשר חשבתם על־אודותי? כי הן לא תאמין בעצמך בדברים אשר אמרת, לויתן יצור שדי לעולם יחיה, ואני בודאי לא אמלוך במקומו.

ויאמר הדג אל השועל: לא אענך עוד בשקר ובתרמית, והן לא זה דרכּנו וכנים אנחנו. דע לך, כי אמנם לא חלה לויתן מלכּנו ולא דיברו אליו ולא שאו אותו, מי ישב על כסא מלכותו אחריו, וגם לא ציוה אותך לנגיד עלינו במקומו. הוא רק שמע את רוב חכמתך וערמתך ויתאַו לראותך, ולאכול אחר־כך מלבך, למען תגדל חכמתו; ועתה, אחרי אשר כבר תדע את כל האמת, חדל לדבר עמדי ושא את גורלך בעוז, כי לך לא נאה להתאבל. ויאמר השועל אל הדג: טוב דיברת, ואמנם גם זה לי לכבוד לבוא בבטן מלך כל הדגים ולהיות מוסיף בזה על חכמתו; ואני בודאי לא אקונן על מזלי, אדרבה, טוב לי להיות מאכל למלך גדול, מלהיות לוחם כל הימים עם אויבי פה. רק על דבר אחד אנחם, אשר לא ידעתי מראש, למה תקראני ולאיזה תכלית אתרחק ממושבי; ולוּ ידעתי את הדבר הזה, כי אז הרי לקחתי את לבי עמדי מהמקום אשר טמנתי אותו שם; והלא אך אותו יתאַו מלככך לאכול. וידברו הדגים בבהלה אליו: האמת אתה דובר? האין לבך עתה עמך? ויאמר השועל להם: למה אכחש מכם, כן מנהגנו אנחנו בני־השועל, אנו מניחים את לבנו במערתנו, כאשר נלך לצוד ציד או לטייל, ורק אם יש לנו צורך בו להימלך בדבר ולחשוב מחשבות, אז חוזרים אנו אל המקום, בו שמנו אותו, ונקח אוו ונשים אותו בקרבנו. ענו הדגים ואמרו לו: אם כן הדבר, הלא אך לשוא כל דרכנו עתה; ועתה עוץ נא עצה, מה נעשה עכשיו ואיך ניטיב את אשר הרענו לעשות? ויאמר השועל להם: אין עצה ואין תחבולה אחרת, כי אם אשר נחזור שוב לשפת הים ואקח את לבי עמדי ואחזור עמכם. והיה אם לא תשמעו בקולי ותוליכוני כך בלי לב, ובאתם אל אדונכם ויבקע את חזי ויראה, כי אין הלב עמדי, אגש ואומר לו: אל נא תאשים את עבדך, כך וכך דרכּנו, בני־השועל, וגם סיפרתי לצירך את הדבר וביקשתים לאמור, כי ישובו אמדי, למען אקח את לבבי בעדך, מלך המלכים, ולא אבו שמוע בקולי ויהתלו בך. ואז יניח ממני ויכעס עליכם ויאמר לכם: בני־מות אתם, על אשר בגדתם בי ובמלאכוּתי ולא עשיתם כאשר דיברתי אליכם. מיד אמרו הדגים: טובים דברי השועל, והוא אך טובתנו הוא דורש. וישובו עמו אל שפת הים וימהרו לשחות, למען אשר יגיעו בזמן קצר אל המטרה ויקח השועל את לבו וילכו עמו לדרכם.

המה אך באו אל שפת הים, וידלג השועל מעל גב הדג, ויקפוץ אל היבשה ויחל לרקוד מרוב שמחה, התגלגל בחול וקם שוב לרקד ולפזז. ויתמהו הדגים על הדבר הזה ויאמרו: שועל! שועל! הלא ידעת, למה באנו שוב לכאן; ואתה מהר נא וקח את לבבך עמך מן המקום, אשר שמתו שם, ונלכה יחד למחוז חפצנו, כי רבה האת אשר בילינו בדרך, ואבינו המלך ידאג לנו. ויתן השועל מלוא פיו בשחוק ויקרא להם: הוי שוטים ופתאים בני פתאים, איך האמנתם בדבר נפל כזה, כי הלוך תלך בריה אף שעל אחד ולב אין בקרבה? ואיך תאמרו אף רגע, כי אחרי אשר הצלתי את נפשי מכם בערמה, שוב אלך עמכם אל המקום, לא איויתי לי למושב מעולם? ויאמרו הדגים אליו: אם כן אך התל התלת בנו בדבר הלב, ולא דיברת את האמת באזנינו. ענה ואמר להם: אם במלאם־המות, מושל על הכל, שחקתי ואינצל ממנו, ואתם מה הנכם לי: ועתה קומו וברחו לנפשכם, ואם לא ואביא עליכם את רעי וחילי, ולא ישאר בכם אף עצם וסנפיר. מיד נפנו משם וחזרו ללויתן מלכם בבושת־פנים ויספרו לו את כל הדבר, אשר מצאָם עם השועל. ויקצוף עליהם האדיר הזה ותבער חמתו בו, ויאמר להם: הוי, חסרי־לב באמת, עליכם נאמר: משובת פתאים תהרגם, ויבלעם.

ולא הוסיף לויתן מן היום ההוא לשלוח צירים אחרי השועל אל היבשה. ונשארה ממלכת המים בלי צלמו ודמותו של הערוּם הזה; ומשכנוּ ונוהוּ אך בעולם היבשה. ואתם אל תאמרו: כל מה שיש ביבשה יש בים, והן השועל אינו שם ואף לא החולדה.

ב. הַכֶּלֶב וְהֶחָתוּל

ויהי כי נוצרו בימי הבריאה הכלב והחתול במשפחת החיות, וילכו וישתתפו איש את רעהו ויאמרו לצוד ציד ולחלק את השלל ביניהם, ויעבור עליהם יום אחד, ולא מצאו לאכול, עבר יום שני ולא מצאו וכן ביום שלישי. ויאמרו החברים: מה לנו חבורתנו יחד, ואנו רעבים ולא נמצא די מזון; הלא טוב לנו, כי ניפרד אחד מן השני, וילך האחד אל האדם וישב עמו, והשני יבקש לו מושב אחר. וישבעו שבועת אמונים, כי יחלקו מעתה את הארץ, והיה אם יימין זה ישמאיל השני, ולא יסיגו איש את גבול רעהו; וילך החתול אל בית האדם והכלב הלך לדרכו. ובבית האדם מצאו להם העכברים קִנם ויאכלו כל אשר לו ויהיו לו לפגע, ובבוא החתול, הנה קם להם אויב באחוזתם, ויך אותם ויעש בהם שמות. וירא האדם מה לו החתול לתועלת מיום בואו ואיך יצילו מחורשי סתר אלה, ויאמר: אך אלהים שלח אלי את מלאכו זה. ויקם ויפַנה לו מקום במיטב מלונו, מפתו אכל וממימיו שתה. וישב החתול בבית האדם וירא ימים טובים ושובע ויאמר: לכך נוצרתי להיות שומר למזונות האדם, ואת זה וזה אקבל בשכרי.

לא כן היה גורל הכלב רעהו. הוא הלך ועבר על מערת הזאב. והיום פנה לערוב ויאמר אל בעל־המלון: אם עליך טוב, אלין עמך הלילה. ויאמר הזאב אליו: אמנם טורף טרף אני, אבל הנני גם מפנה מקום לעובר־אורח, ועתה קום ולנת אצלי וקמת בבוקר ותלך, כי בעזבך סף מערתי, על אויבי תיחשב. וישכב הכלב בבית הזאב, וירא כי לא ימצא לו פה את אשר יבקש, ויקם וילך אל משכן הקוף ויקם זה ויגרשהו. בא לו אצל הכבש, ושוב פנה היום לערוב, ויגש אליו ויאמר: אם טוב עליך, אלין עמדך, ויאמר הכבש אליו: כיבדתני בדבריך ואצלי תשכב. ויהי בחצות הלילה, ונדדה שנת הכלב מעליו, כי עוד רעב הוא, וישמע צעדי החיות מסביב לדיר, ויאמר לכבש: רגלי אויבים אני שומע, ויחל לנבוח. אמרו הזאבים: ממלון כבש בא הקול, ויקפצו ויאכלו מיד את הכבש מכניס־האורח, ולא הותירו ממנו גם עצם. כה נדד הכלב ממלון למלון, ולא מצא מנוח. ויהי בראותו כי כלתה אליו הרעה, ויאמר לנפשו: אלך גם אני אל בית האדם, ואולי אמצא שם מנוח. וישא את רגליו וילך אל מושב האדם, ויגש אליו ויאמר: בי, אדוני, אשכב עמך בלילה הזה. ויאמר האדם: יהי כאשר דיברת. ויהי בלילה, ויאמר הכלב לאדם: קול צעדים אנכי שומע. מיד עמד האדם ויקח רומח בידו. וילווהו הכלב וירדוף אחרי החיות ויצוד לו מהן ציד. וירא האדם, כי מלווה נאמן הוא הכלב. ויאמר אליו: אם עליך טוב, דוּר עמדי ומפתי תאכל ואת מימי תשתה ותהיה לי ולביתי לשומר. ויאמר הכלב: זה אשר איויתי מאז, ויכרות ברית עם האדם.

ויהי בשמוע החתול את קול הכלב, ויצא לקראתו וידבר אליו קשות ויאמר: מי הביאך הלום? ויען הכלב ויאמר: אדם אדונך קראַני ואך במצוָתו בביתו אשב. וישמע האדם, כי מתוַכּחים המה איש את רעהו, ויגש ויאמר אליהם: אל נא, אחי, תריבו, הלא שניכם רצויים לי ואת אשר אעשה עם האחד, מנהגי יהיה גם עם השני. ויאמר החתול: רע־מעללים הוא הכלב, והן גם הפר את שבועתו לי. ויען הכלב: אמנם נשבעתי באמרי, כי לא אסיג את גבולו, אבל הן די והותר בבית אדוננו לשנינו, ולא חדל החתול מריב ויתקוטט תמיד את רעהו משכבר הימים. וירא הכלב, כי אין שלום בבית הזה, ויקם ויעזוב את מעון אדם וילך לו אל מעון שת, הבן השלישי לאדם, ויקבלהו ברצון, ויהי שומר לכל אשר לו. אבל אז גם אז, כאשר נפגש החתול עם הכלב ברחוב או בשדה, רב עמו והמר לו ולא יכול דבּרוּ לשלום. איבה כל כך חזקה לכלב נכנסה בלבו. ומעשה אבות סימן לבנים.

מאז יתקוטטו תמיד בני החתול ובני הכלב ואך ריב ומדון ביניהם.

ג. עוֹד מֵהַכְּלָבִים וְהַחֲתוּלִים

ויהי כאשר קם קין הבכור על הבל אחיו ויהרגהו נפש על לא חמס בכפו, נתקבצו בני הבל ויאמרו: אבינו מת ואנחנו נחשה ולא נגאל את הדם מידי הרוצח. ולבני הבל מקנה רב, צאן ובקר, עבדים ושפחות וגם עושר גודל בכסף ובזהב ובכל כלי מתכת האדמה. ויתאזרו בני המשפחות הללו למלחמה ותגבר יד בני קין העזים על בני הבל הנלהבים ויכו אותם עד חרמה ויכחידום מגוי עומד בפני עצמו וישבּו מהם רב שבי, נשאו את המלקוח והבּז לאהליהם והוליכו את מקניהם, גמליהם, צאנם ובקרם לגבולותיהם.

ויהי כי נחו מהמלחמה ומשפך־הדמים, עשו משתה גודל לכל שכניהם הקרובים. טבחו טבח וישחטו זבחים לרוב. ויבז בעיניהם לאכול גם את בני המעיים, מרוב בשר לפניהם, וישליכו אותם בחוצות חמרים חמרים. ויריחו הכלבים והחתולים ריח הפרש והקרבים וימהרו שיירות שיירות למקום משכּנות בני האדם, השתחוו להם ויאמרו להם: הננו לכם לעבדים, אך תרשו לנו ליהנות מן הפסולות שהשלכתם ברחובות והפקרתן אותן.

כה נכנעו בעלי־חיים אלה ברצון מראש; ויהי הדבר אחרי־כן לחוקה ולברית.

קַיִן וָהֶבֶל

א

ויקח לו אדם אשה, עצם מעצמו ובשר מבשרו, ויקרא שמה חוה, כי היא היתה אם כל חי, ותלד לו שני בנים, שם האחד קין, והוא הבכור, ושם השני הבל. ויהי קין עובד אדמה; והוא הראשון בין חורשי האדמה. והבל אחיו רועה צאן, כובש חיות הבית, גוזז את צמרן ואוכל מחלבן. באו לחלק ביניהם את העולם, אחד לקח את ה“קרקעות” ואחד לקח את ה“מיטלטלין” והיו ניצים תמיד איש את רעהו, ולא היה שלום ביניהם.

ויהיו היום, ושניהם מביאים מנחה לה‘, ויבא קין מפסולת פרי האדמה, והיה כ“אריס רע, שהיה אוכל את הבּכּוּרוֹת ונותן למלך את הסייפות”; אבל הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן. וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו, ונתפייס לו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה ולא נתפייס לו. ויחר לקין מאד ויפלו פניו ויאמר: גם אלהים יחייץ בינינו. ויבקש לאחיו עלילות־דברים. ויהי בהיותם בשדה לבדם, ויחל לריב את הבל אחיו, ויך אותו הכּה ופצוֹע ויעש בו חבּוּרות חבּוּרות, עד שהגיע לצוארו ויהרגהו נפש. ויפול לבו עליו ויעמוד משומם לרגלי אחיו המתבוסס בדמו. והנה קול ה' קורא לו בעוז: מה עשית להבל אחיך, ודמו צועק אלי מן האדמה? ויקלל אותו קללה ניצחת, כי נע ונד יהיה בארץ ולא תוסף האדמה לתת כוחה לו, וישם לו אות במצחו. וירא קין, כי כלתה אליו הרעה, ויפול על פניו ויאמר: גדול עווני מנשוא ולא תדע נפשי שָלֵו כל הימים. וישא קולו ויבך.

ב

ותלד חוה לאדם אישה את קין. והנה דמותו "לא היתה מן התחתונים, אלא מן העליונים, ותאמר: קניתי איש את ה', ולא ידעה, כי אך אליו יתיחסו כל דורות הרשעים. ואחריו ילדה את הבל אחיו, והוא נער רך, רועה־צאן. וקין עובד את האדמה; זה נפנה למלאכתו וזה נפנה למלאכתו, ועוֹינים הם איש את אחיו. וירא אדם את דרכי הנערים ויאמר להם: הלא ידעתם, כי אֵל אחד בּראָנו, והוא גם עושה השמים והארץ, הלא תלה ברקיע את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים, לכו ועבדו אותו והביאו לו מנחה משלכם. וימהר הבל ויביא מבּכוֹרוֹת צאנו ומחלבי כבשים, שלא נגזז צמרם, וקין הביא קליות זרע פשתן. ונרצתה מנחת הבל ומנחת קין לא נרצתה; ותיכנס קנאה בלבו של קין על אחיו בדבר הזה וישטמהו מאד. ויהי בהיותם בשדה, ויארוב לו ויקח אבן ויטבּעה במצח אחיו, ויפול הבל שדוד לרגליו.

וירא קין את אשר עשה ויך אותו לבו. הוא לא ידע כי עין ה' צופיה מטה, ויחפור חור בעפר ויטמן שם את גו אחיו המת. והנה קול ה' אליו: אֵי הבל אחיך? אותו הרגת נפש וגם קנינו בעולם תאמר לירוש? גם חלקו גם חלקך לך לא יהיה. נע ונד תהיה בארץ כל ימיך, ולא תמצא מנוח במרי לבך. ועדיין הוא נד! –

ג

ויהי בעת שכוֹן אדם ואשתו מקדם לגן עדן, ויוָלדו להם שני בנים; ותקרא חוה אשתו את שם הראשון קין, לאמור: קניתי איש מעם ה‘, ואת שם השני קראה הבל, כי אמרה, בהבל באנו ובהבל נצא. ויגדלו הנערים ויתן להם אדם אביהם אחוזה ונחלה; ויהי קין עובד אדמה, והבל אחיו רועה צאן. זה פונה לכאן וזה פונה לכאן, ואין איש נכנס בגבול רעהו. ויהי בבוא האביב וחיים נראו בארץ ויקריבו הנערים קרבן מנחה לה’. ויבא קין מפרי האדמה אשר אתו, והבל הביא מבּכוֹרות צאנו ומחלביהן, ויניחו שניהם את המנחות על הסלע; ותרד אש מן השמים ותאכל את מנחת הבל ועלה ריח ניחוח לה', ומנחת קין לא אוּכלה. ויחר לקין וישמור את הדבר בלבו.

ויהי היום ויצאו קין והבל השדה לעשות את מלאכתם, הראשון חורש את אדמתו והשני רועה את צאנו. ויעבור צאן הבל על מקום החרישה, אשר חרש קין; ויחר לקין ויקם ויאמר: מה לי ולך, כי באת אתה וצאנך לרעות בחלקי? והבל קרא גם הוא: למה אתה אוכל פרי צאני ויגיעי? ועתה הסר מעליך את צמר צאני, ואני אצא מארצך, או אעוף בשמים אם אוכל. ויאמר קין אל הבל אחיו: רב לך להעיז פניך נגד אחיך הבכור, הלא לו גם הרגתי אותך היום, מי זה ידרוש את דמך מידי? ויאמר הבל: האֵל, אשר עשה אותנו, הוא ינקום את נקמתי מאתך ויחר לקין על דבריו, ויקח את כלי־המחרשה אשר בידו ויך בו את הבל וישָפך דמו לארץ. וידע ה' את אשר עשה קין לאחיו ויקרא לו: אי הבל אחיך? ויכחש לו קין ויאמר: השומר אחי אנכי? ויאמר ה': ידעתי את אשר עשית להמית את אחיך חינם, ועוד תעיז לאמור לא ידעתי. ועתה ארור אתה מן האדמה, אשר פצתה את פיה לקחת דם אחיך מידך. ויקלל אותו להיות נע ונד בארץ ולשאת את עוונו עד עולם.

ד

ויהי אחרי אשר חטא אדם הראשון ואחרי אשר גרוש גירש אותו ה' אלהים מגן־עדן, וישכּן מקדם לגן את הכרובים ואת להט החרב במתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, – הולידה לו חוה אשתו, שגם ידה היתה במעל, שני בנים. שם האחד קין, והוא בא מצד שמאל, ושם השני הבל, והוא בא מצד ימין. ויגדלו הנערים ויפּרדו איש לדרכו ולאָרחו. – האחד חשב לעתידות העולם ויאמר, כי הכל ברחמים נברא, כי יש דין ודיין וצופה מעל, ויש שכר ופרעון לטוב ולרע, לחסד ולעוול. והשני אמר, אין העולם נברא ברחמים, אין עין צופיה ממעל, אין דין ואין דיין ואין שכר ופרעון לכל טוב ורע. ויריבו יחד על־אודות הדבר הזה ולא יכלו לדבּר איש את אחיו לשלום. – ויהי היום ויבא הבל ליוצרו קרבן מנחה ממיטב יגיעו; וקין הביא גם הוא מנחה כאחיו, ולא שעה ה' אליו ולא אבה לאכול את לחמו, ויחר לו, וארוב לאחיו בשדה ויקם עליו ויהרגהו. ויקצוף ה' על המרצח את אחיו, ויקח ממנו את הבכורה ויתנה לשֵׁת אחיו, אשר נולד לאביו אחרי־כן, ואת קין שלח מלפניו להיות נע ונד בארץ כל הימים.

עוֹד מֵאַגָּדֹות קַיִן

א

בני ארבעים שנה היו האחים קין והבל בריבן וכוחם אתם. ויבא קין בימים ההם את קרבנו מפרי האדמה, מן “מוֹתר מאכלו”, וזרע פשתן היה. והבל הביא גם הוא את קרבנו, אבל הוא הביא מבכורות צאנו ומחלביהן. כה נפרדו יחד במעשיהם; ולפיכך נאסר בתורת האלהים צמר ופשתים יחדיו. אמר האֵל: אינו דין, שתתערב מנחת החוטא עם מנחת הזכּאי לעולם. נתקנא קין בהבל על הדבר הזה, ויבקש לו עלילת־דברים. ויאמר קין אל הבל אחיו: בוא ונחלק בינינו את העולם, ואני בכור בנחלה ואטול פי שנַים בחלקי. אמר לו הבל לקין אחיו: אפשר שלך שנַים, ולי רק אחד? אמר לו קין להבל: אם כן, אני נוטל חלק יתר על חלקי – אותו מקום, שנתקבל בו קרבנך, ויהיה לי לאלהים. אמר לו הבל לקין: לא תטול גם זה. ועל אותו דבר נפלה קטטה ביניהם והתגלע הריב.

אחרים אומרים: לא כך היה המעשה, כי אם אמר קין להבל אחיו: בּוא ונחלק בינינו את העולם. אמר לו הבל: הן. ויעשו כן ויחלוקו. נטל הבל את צאן העולם לאחוזתו, וקין לקח את כל האדמה לעבדה ותפול בחלקו. והתנו ביניהם שני האחים, שלא יהא לזה על זה כלום, ושאיש איש ילך באשר לו. וכשנטל הבל את הצאן, התחיל לרעות על אדמת קין; וקין רודף אחריו מהר לבקעה ומבקעה להר. עד שנתאחזו זה בזה, וניצח הבל את קין, שהיה גיבור ממנו, ונפל תחתיו. וכשראה קין כך, כי נכשל, התחיל צוֹוח אל אחיו לאמור: הבל אחי, אל תעשה בי רעה, כי הלא אך עצמך ובשרך אני. וריחם עליו הבל אחיו והניחהו; ועמד עליו קין ברשעתו והרגו, וישלם לו רעה תחת טובה.

והאיך הרגו? עשה בו קין בהבל פציעות פציעות, חבּורות חבּורות בידיו וברגליו ובכל אבריו, כי לא היה יודע מהיכן הנשמה יוצאת. ויהי בהגיע לצוארו, ויך בו באבן חדה ושחט את הסימנים; נפחה רוחו של הבל ומת, ויפול לארץ מתגולל בדמו.

כיון שהרגוֹ קין להבל, אמר לנפשו, אברח מפני אבי ואמי, שאין מבקשים את דמו אלא ממני, שאין אחר בעולם להרגו, אלא אני. מיד נגלה עליו הקדוש־ברוך־הוא ואמר לו לקין: מפני אבותיך אתה יכול לברוח, אבל מפנַי אין אתה יכול לברוח; אם יסָתר איש במסתרים ואני לא אראנו? אמר לו: וי לו להבל, שריחם עליך ולא הרגך, כשנפלת תחתיו ובידו היה לעשות בו כחפצו; ואתה קמת עליו והרגת אותו ושפכת את דמו לארץ.

העיז קין ואמר לו להקדוש־ברוך־הוא: ריבונו של עולם! לא ידעתי ולא ראיתי הרוג מימי; וכי הייתי יודע, שאני מכה את אחי באבן, והוא מת על ידי זה. השיבו הקדוש־ברוך־הוא: מה לך, נלוז! ארור אתה מן האדמה, שקיבלה את דמי אחיך מידך, לא תוסף תת כוחה לך. ותילָקה הארץ, ויצא קין מלפני ה'.

וכשיצא קין – הלוך בארץ, כל מקום שהיה הולך, היתה האדמה מזדעזעת מתחתיו, והיו חיות ובאמות־שֹדי מזדעזעות ואומרות: מי הוא זה? ואומרות זו לזו: זה קין, שהרג את הבל אחיו, וגזר עליו האלהים, שנע ונד יהיה בארץ. והן אומרות: נלך אצל קין ונאכלנו, בגלל אשר שלח ידו באחיו לרצחו נפש; והיו מתכּנסות ובאות אצלו בשינים חורקות, ותקיפנה אותו מכל עבר לכלותו נפש. באותה שעה זלגו עיניו של קין דמעות ואמר לאֵל הרוחות: אנה אלך מרוחך ה'? ואנה מפּניך אברח? –

מיד ויאמר ה‘: כל הורג את קין, אם איש או חיה, שבעתים יוּקם. ותיראנה החיות והבהמות את דבר ה’, ותלכנה איש לדרכו ותעזובנה אותו.

ב

בשעה שהרג קין את הבל אחיו בחמתו, היה גוף המת מושלך על פני האדמה, ולא ידע קין מה לעשות בו וישב מַשמים. זימן לו הקדוש־ברוך־הוא שני עופות טהורים, והרג אחד מהם את חברו, ויחפור ההורג חור בארץ וקבר את המת ויכסהו באדמה. וירא קין את הדבר הזה, אשר עשה העוף, וילמד ממנו לעשות גם הוא כן. ויחפור בידיו קבר בארץ, ויקם ויקבור בו את גופו של הבל ויכסהו גם הוא ברגבי האדמה; ולפיכך זכו העופות, שיכוסה דמם אחרי שחיטתם במצוַת האל.

אחרים מסַפרים: הכלב, שהיה משמר צאנו של הבל ושירת אותו באמונה, הוא היה גם שומר את גוית אדוניו המת מפני חית השדה ועוף השמים, שלא יאכלוהו. והיה עומד עליו. ואדם וחוה, ששמעו כי מת בנם, יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות לבנם המומת, שלא היו נוהגים בקבורה עד היום, ולא מת עוד בן־אדם בעולם. ויבוא עורב, שמת לו חברו ביום ההוא, ויחפור חור באדמה, ויקח את אחיו ויטמנוֹ לעיניהם ויכסהו בעפר. אמר אדם לחוה עזרתו ואשת־בריתו, כעורב הזה אני עושה לבני. מיד חפר גם הוא קבר בארץ, כמעשה העורב, ויקח את גופו של הבל וישימהו בו ויטמנוֹ, כדרך שאנו עושים במתינו היום.

ושילם האלהים שכר טוב לעורבים, אשר הביאו גאולת הקבורה לבן־אדם וישמור להם חסדו עד היום.

ג

ארבע משפחות עתידות היו לצאת מהבל, לולי הרגו קין, והיו כתובות על ספר תולדות אדם, וקין ביטלן מן העולם, כי הכחיד אותן; לכן פתחה הארץ את פיה ותבלע באחרית הימים גם ארבע משפחות של קין, וכאשר עשה, כן ישולם לו!

אומרים, קין היה מלאך־המות מאה ושלושים שנה, והוא נע ונד בקללה, לא ינוח לו כל הימים. ויהי היום, ולמך בן בנו היה יוצא לצוד ציד, וסומא היה וכבדו עיניו מראות. והיה תובל־קין בנו אוחזו בידיו ומנהיגו. וכשהיה תובל רואה חיה בשדה, היה אומר לאביו: הנה חיה לפנינו, ולמך מותח בקשתו וקולע אל המטרה, ולא יחטיא. בא לנגדם קין המקולל וקרן במצחו. ויחשבהו תובל מרחוק לחיה. אמר לאביו: הרי חיה באה לקראתנו; מתח למך את הקשת כנגדו, ויבואו החצים בגוית קין ויפול ארצה וימת. וילכו למך ותובל בנו לראות את החיה, אשר הרגו, ויראו והנה קין זקנם מתגולל בדמו, ויחר ללמך מאד, בעשותו את הדבר הזה, ויך כף אל כף ויספוק את בנו בכפיו וימיתהו. נשארו שלושתם במקום אחד, קין הרוג, ותוּבל הרוג ולמך סוּמא. באותה שעה פתחה הארץ את פיה ובלעה ארבע משפחות קין, ונעשה למך מלאך־המות לו.

וישלם ה' לקין רעה כרעתו אשר עשה להבל אחיו.

שׁוּב מֵאַגָּדוֹת קַיִן

א: תּוֹכַחַת חַיָּה

ויהי אחרי קום קין על הבל אחיו ויהרגהו נפש, וגלה בעוונו, אמר אדם: לא אוסיף לדעת את חוה ולא אוליד בנים, להוסיף יגון על יגוני. נגלה אליו מלאך מן השמים ואמר לו: אדם, אדם, לא כמחשבותיך מחשבות אלהים, קרב אל האשה אשר נועד לך ביום היבראך, בן יוּלד לך והוא ינחמך מעצבונך, גויים ממנו יצאו ועמים רבים ממנו יפּרדו, ויתברכו בו כל יושבי הארץ. אך הישמר, שבני שת לא יתערבו בבני קין ולא יבוא האופל בגבול האור וישחית גם אותו.

נוסח אחר: וידע אדם את חוה אשתו ותהר ותלד לו שני בנים, את קין ואת הבל. הראשון בא מעומק החושך, והשני טוב־לב היה. ויהי בלילה ותרדמה נפלה על חוה ותרא והנה קין שותה דמו של הבל אחיו, ותיקץ משנתה ותיפּעם רוּחה ותסַפּר לאדם את המראה ויחרד גם הוא. ויקומו וילכו אל מקום מגורי בניהם וימצאו את הבל מתבוסס בדמו, ויספקו כף אל כף ויבכו ויתאבלו על המת.

ויהי כתום ימי האבל וינחם אדם ויבוא אל אשתו ויפקוד ה' את רחמה ותהר ותלד בן שלישי לאישה. ויהללו את ה' ויקראו את שם הבן הנולד שת. ויגדל שת וישכיל וייטב דרכו ויהי משׂושׂ הוריו. פעם יצאה חוה אל השדה ותרא והנה שת בנה נלחם עם חיה רעה, שפערה פיה לבלעהו. גערה חוה בחיה ותקרא: האם לא תתעצבי לנגוע במי שנברא בצלם? השיבה החיה ואמרה לחוה: לא אנו אשמים בדבר, כי נהפך לבּנוּ לרעה על האדם – אַת הסיבות בכל אלה! תמימים היינו במעשינו ואך שלום בינינו ובין כל החי; אבל מיום שחטאת ואכלת מעץ־הדעת, נטע אחר נטוע בתוכנו וקוראים אנו לריב את כל מי שנפגש אתנו. ותדוֹם חוה ולא ידעה מה לעשות.

ב: הַנָּזִיר

ותהר חוה ותלד בעצב את קין ואת אחותו קנאה ותוסף ללדת את הבל ואת אחותו אמא. אחרי מות הבל ילדה חוה את שֵת המנחם ואת אחותו אסתרא. ויירש שת את חסדי הבל אחיו ויהי לרועה־צאן ואדם שמח בו ויאהב אותו מאד. ויהי היום ושת וחוה אמו בחדר, אמר שת אליה: הגידי־נא לי, אמי, מה טיב החטא שחטאתם לאשר ברא אותנו ואדע. אמרה חוה אל בנה: גרמת לי צער בהזכירך אותי דברים מקדם, אבל הלא אמך אני ולא אמנע ממך דבר. אני ואביך טיילנו בגן־העדן, שקט ושלוה היה במלוא העולם, ויבוא הנחש הארור וישיאני לאכול מעץ הדעת אשר בתוך הגן ולעבור על מצות נוטעו. עוד הפרי בפי ובפי אביך והנה נגלה אלינו אדון־הכל ויקלל אותנו קללה נמרצה, מאז תועים אנו ולא נדע מנוח. כיון ששמע שת את דבר החטא, התפלץ לבו וידר נדר ויאמר: חי אבי ואמי וחי הבורא, אם כל הימים אשר אחיה אגע בפרי־עץ ואם יבוא כל גרעין אל פי. וישמור שת את נדרו וינזר מכל תענוג.

ג: שָׂפָה אַחַת

שבע שנים, שנות שמיטה שלמה, היו אדם וחוה אשתו בגן־העדן ועמהם יושבים כל חיה ועוף, ויהיו שפה אחת ודברים אחדים לאדם ולחיה. כי ידבּר אדם, מתאספים החיות והעופות ומקשיבים אל אמריו; וכי תשיח חית השדה ותספר מימי עלומיה, יכרעו אדם וחוה ויאזינו לדברי החיה. ברית לכולם יחד, אין הבדל בין הולך על־שתים ובין הולך על־ארבע. ויהי כאשר חטא האדם, כי הסיתו הנחש לעבור אל מצוַת אלהים, ויגורש מהגן וילך לבקש לו בקעה לשבתו, פגשהו אריה, שאל אותו אדם: האם לא תדע מקום מרעה ובו מעיינות מים? – הביט בו האריה ולא הבין דברו. הלך הלאה והנה שור לקראתו. אמר לו אדם: אין לי נחלה ומושב, אולי יודע אתה איה מקום אָלין בו? שחק השור, כי לא ידע עוד שפת האדם. ניסה אדם לדבּר עם הסוס, עם החמור, עם העז והכלב – וכולם לא ענו לו על שאלתו. ראה אדם, כי ניטל מהם הדיבר בעוונו, ויך לבו אותו ויאמר: רֵעים אהובים היו לי, ועתה רחקו ממני.

ד: בְּמִדָּה

באבן הרג קין את הבל ויפוצץ בה את מוחו. ויצא מעם ה' מוכיחו והיה נע ונד בארץ ימים רבים. ויהי ככלות שנת היובל, בנה לו קין בית ויאמר לנוח מעמלו, ותפול אבן על ראשו ותפוצץ את מוחו. מאז היה לחוק בין בני־אדם; בדבר אשר ימית אדם את חברו ימיתו גם אותו – אם בחרב הזדיין הרוצח, יחתכו גם את ראשו בסַיף; אם במים הטביעוֹ, ישליכו גם אותו לבאר עמוקה; ואם באבן המיתנו, ירגמו אותו כל העם אבן – מידה כנגד מידה וסאה בסאה.

קַיִן, הֶבֶל וּמֹשֶׁה

א: הָרִיבָה

“גן נעול אחותי כלה”.

ירד סמאל השר הגדול משמים ארצה, ולו שתים־עשרה כנפים, שש יתר על אֶחיו. וירא את האשה נולדה בצלם ובדמות ויתחבר אליה ותהר ותלד בן ותאוֹמה עמו. ותוסף חוה ללדת, וגם עם בנה השני נולדה תאוֹמתו ובת־זוגו עמו. והנערה יפה עד־מאד, אין בכל הבריות מָשלה. אמר קין: אני בכורו של עולם וגם הנחש, מלך־החיות, דודי הוא: לי המשפט גם על אשת אחי. אחר לו הבל: אל תפרוץ גדר ואל תיכנס לכרמי. אמר קין: כוהן אני ולי התרומה. אמר הבל: אף אני בכור לאבי. מיד תפש קין את הנערה בבלוריתה ויעל עמה על הר גבוה ונישא. אמרו המאורות: כוכב חדש בוקע מן האדמה! ונתקנאו בבן־סמאל. –

אחרים אומרים: קין והבל שניהם תאומים היו; ובצאתם לאורו של עולם, נערה יעלת־חן כרוכה היתה בעקבו של כל אחד ואחד. ויתרוצצו האחים ביום היוָלדם וידלגו איש על רעהו. הראשון אמר: שלך שלי הוא; והשני אמר: שלך, שלך ושלי, שלי. אמרו אדם וחוה: אך אח את אחותו יקח, ויקוּים; עולם בחסד יבּנה. עמד קין ומרד בהוריו ויגרש את אחיו, נשא את תאומתו של אחיו על גפיו וידא עמה על כנפי רוח. והנה קול ברמה נשמע: רד מטה והשב את האַילה לבעליה! נבוך היה קין לרגע ואמר: אל הנערה הזאת תשוקתי, על־כן החזקתי בה; אבל אלה מרחוק יחייצו בין לב ללב ויכרו בור לחטאת. אמרה אליו תשוקתו: אלך ואבוא אני לפני מלכו של עולם ואריב את ריבך. אמר אדון האדונים: הניחו לה, תהיה לאשר יעדה, נצחתני.

והבל הלך ובכה, הלך ובכה וירד דומה ביגון נפשו.

ב: הָאֲחָיוֹת

מתחלף העולם משמיטה לשמיטה, מלאכי־מעל מימי השמיטה האחת נעשים בשמיטה השנית הכרוכה בה לבני־אדם; ממועד השמיטה החולפת יורדים בשמיטה הבאה למדרגת בהמות. המאור הגדול הולך ומצטמצם והיה למאור קטן והבוקר מתכּסה בצעיף הערב. בתפילת האדם והחי העָבר ידבר מתוך ההווה, הגעגועים לימי קדם יכו גלים, הנפש הומיה ועוקרת כל גדר וחיץ. הבו לה כוס לשתות מחלל־האפס; השיבו לה ימי־נעוריה!

צאן־אדם כאלה היה הבל רועה, בעת רוחו התהלכה עלי אדמות, ואלה וכאלה רעה גם משה במדבר. מניצוצות הקדושה, שנתערבו בשורש הרע של קין, נשתלשלה נשמת יתרו; ומשה אבי־הרועים היה השלמת הבל – שניהם היו תוספות הבריאה. הלא כה נאמר: ותוֹסף ללדת. עם קין נולדה תאומה אחת, ועם הבל נולדו שתי תאומות, הלא הן בתיה וצפורה; הראשונה נולדה להיות בת־מלכים, והשנית היתה באחרית הימים בת־כוהן. וירא קין, כי פי־שנים לאחיו ומעטה נחלתו, ויקם ויפוצץ באבן את ראש בן־גילו. ויבואו ימי חושך ואופל.

ויהי כי נולד יתרו ונפקחו עיניו להכיר את שרשיו, אמר: אתקן עתה את אשר עויתי אז. ויתן למשה את צפורה תאומתו לאשה, ונתחדש שוב האור, ובתיה גם היא נכנסה בחייה לגן־עדן ותאמר: לא אצור את אחותי.

ג: טוֹב הַנִּסָּיוֹן

ויאמר ה' אל משה: הנה מקום אתי וניצבת על הצור. אמר משה לאלהים: ריבון העולמים! הגד לי, מי אני ומה אני? ענהו אלהים לאמור: הבל בן־אדם הראשון אתה ומקדם יצרתיך. אמר משה: שופט רמים! מה עשיתי ומה עוול היה בכפי אז, כי נתתני להיאסף בידי אחי? אמר לו אלהים: בשמיטה עוד קודמת לזו לא באת לידי נסיון, אך בתום הלכת ככל יצורי אז, ולא ידעת להבדיל בין היצירה ובין יוצרה. אמר משה: אם פניך ילכו אתנו, גם אנו אך לפנינו נביט; ואם תסיר את כפך ונחזה אחור, היום יהפך ללילה ונמקו חיינו. – אמר אלהים: עד־פה הורשית ואל תהרהר אחרי מידותי. נמלך משה ואמר: ריבון כל המעשים ואב הדעות, הָבֵא כל בריה לידי נסיון. ויקוד ארצה וילט פניו.

מִסִּפּוּרֵי חֲנוֹךְ

א

ויאריך אדם ימים מאד ויחי תשע מאות שנה ושלושים שנה וירא בנים ובני בנים, דור אחרי דור, וימסור להם אשר ציוָהו האל וימת. וימלוך בנו אחריו, שנעשה לדמותו ולצלמו ויקרא שמו שת. ושת הוליד את אנוש, אנוש היה אבי קינן, וקינן אבי מהללאל, ויפרצו בני־אדם לרוב. ובן מהללאל יֶרֶד; ואז כבר רבה היתה רעת בני־האדם ויתנו את עיניהם בחמודי תבל, וכל יצר מחשבות לבם רק רע כל היום.

ויאמר מלך עליון, אדון כל הארץ, לשלוח להם לבני־אדם מושיע ונביא להשיב לבם, ויוָלד לירד בן, ותרא אמו בלדתו כי טוב הוא ותקרא שמו חנוך. ויגדל הנער ויחכּם ויתהלך את אלהים, ורוחו חוקר ודורש לתכונות עולם ותדבק נפשו במוסר והשכל. ויתהלך בדד במדבר ימים רבים וינזר מהבלי החיים ויתקדש.

ויהי היום, והוא עומד במערה, והנה מלאך ה' קורא אליו: חנוך, חנוך! ויאמר: הנני, ויאמר אליו המלאך: רב לך שבת פה, צופה נתתיך וקמת והלכת למושב בני־אדם והוכחת אותם ויסרתם בשבט פיך והוריתם את דרכי ה‘. ויתאזר חנוך ויקם וילך אל מדינת האדם ויטיף להם מוסר שדי; ויהפוך את לבבם לטוב, ויהי לנשיא אלהים על כל משפחות האדמה, ויהי עושה משפט וצדקה וחוקק חוקים ישרים, וה’ עמו בכל אשר יורה ויעשה.

ויהי בהיותו בן שלוש מאות שנה וחמש וששים שנה, ורוח נשאו מעלה מעלה, ויאמר ה' לקחתו אליו, להיות מושבו במרומים עדי עד. וישלח אחריו רכב אש וסוסי אש, ויבואו ויעמדו לפני פתח ביתו, וידע חנוך, כי המלך קורא לו, ויקבץ את תלמידיו וכל מתי סודו ויאמר להם: הנה אני הולך לשמי־מרום, ואתם זכרו את הדברים, אשר ציויתי אתכם ואת התורות אשר לימדתיכם; ואם תשכחו את העדוּת אשר ציויתיכם וזניתם אחרי לבבכם, כי אז יפקוד ה' עליכם ויענוש אתכם על אחת שבע. ויפלו על פניהם, ויאמרו: את ה' נעבוד, ושמך יהיה חרוּת על לבנו עד עולם. ויקם וישב על הסוס ויפרוש את כפיו לברך את העם. וההמון נאסף מכל אפסים, ורבים מתאמצים ללכת אתו, ויאמרו: אך המות יפריד בינינו!

ויראו מראות אלהים ברקיע, ויתרומם הרכב את רוכבו ויעלו בסערה השמימה, וחנוך איננו, ויקרעו כל העם את בגדיהם ויצעקו: אבינו, אבינו, אַייך? ויתאבלו עליו ימים רבים.

ב

וירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם היה זקן ושׂבע־ימים ויולד בהיותו בן מאה שנה ושתים וששים שנה בן, ויקרא שמו חנוך, וחנכנו לעבודת ה' ולמעשה הטוב; ויתהלך חנוך את האלהים יתר מבני דורו ויתקדש מאד ויבקש משכּנו בין ההרים. וירא ה', כי גדול האיש, ושאין בני־העולם זכאים לשאת את טהרתו, ויקחהו אליו וישימהו ל“ספרא רבא” על כל דרי מעלה. הלא הוא האיש, שנכנס בחייו לגן־עדן, שם ישכון לבטח ויעבוד את רבו בכל מלאכת ספרי הזכרונות לדרי מטה באמונה.

ג

ויהי כאשר ברא אלהים את הארץ, לשבת בה, כיסו פניה אבנים ורגבים וכל עובר ודורך בה מיד נכשל ושבר רגלו. מה עשה חנוך הצדיק? היה מַשכּים בכל יום לסַקל את צורי־המכשול. נושא אותם על כתפו ושׂם אותם בצד והיה סולל את הדרכים והארחות. אמר אלהים: זה צדיק גמור הוא, אקחנו אלי, פן יחמץ ולא ייטיב לעשות.

חֲנוֹךְ

א

וירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש, שבימיו הוחל לקרוא בשם ה', לקח לו לאשה את ברכה בת רצוצאל בת אחות אביו בשבוע הרביעי ליובל הגדול, ותלד לו בן ויקראו את שמו חנוך, לאמור: חניך־האלהים. ויחכּם הנער ויגדל וירבה תבונה ודעת יתר על אחיו. הוא היה הראשון בבני־אדם, אשר למד את חכמת הכתב, ויפץ את החכמה ואת ההשכלה באותות השמים ובכל מזימה. הוא ראה וידע את אשר יבוא בעולם ואת אשר יקרה את בני תבל ויושביה, עד יום המשפט לכל בני תמותה, ויחרות הכל בספר בחרט שדי, וישם אותו לעדות על הארץ ולדורותיה, לאמור: והיה כי נושנתם ותעיתם מני דרך, וראיתם בכלב ובמכתב הזה ותיפּקחנה עיניכם וייטב לכם.

וירא צור־עליון כי גדול האיש, ועוד מעט ויהיה כאלהים לדעת טוב ורע, ויקחהו ממושב בני־אדם לשבת את מלאכי מעלה, ויושיבהו בשורה ראשונה בגן־עדן לכבוד ולתפארת.

ב

וחנוך לא חדל לסובב בעליונים ובתחתונים אל כל מקום אשר ישאהו רוחו. ויבוא במהלכו אל מערב העולם, וירא שם הר גדול וגבוה של סלע קשה וסביבו כרים רחבים, כי שם תיאָספנה כל נפשות בני־אדם לחכות ליום המשפט, עד תצא כאור צדקתם. וישבּח את אדון השבח. משם הרחיק ללכת ויבוא אל מקום שני במערב העולם, וירא והנה אש גדולה מאד בוערת, מתנועעת בלי הרף וסובבת במהירות רבה, והכל ממעל ומתחת מתאדם ומזהיר, עד לבלי שיעור ועד לבלי אומר. ותכהינה עיניו מראות, הלא שם המקום אשר ממנו נמשכת אש לכל מאורות השמים.

והנה לפניו שבעה הרים יפים עד למאד. שלושה ממזרח קשורים זה בזה וכן גם שלושה ממערב, וההר השביעי לבדו הוא, נדמה לכסא רם ונישא, ובשיפולו עצי פרי נותנים ריח עד למרחוק; וביניהם עץ אחד גדול מאֶחיו, נחמד למראה, פריוֹ כאשכּלות התמר, לא הריח כריח זה מימיו, וירחב לבו למראהו ויאמר: מה טוב עץ כזה למאכל ומי יזכה לו? ויען אותו מלאך אחד: כל בשר לא יוכל לגעת בעץ הזה, עדי יבוא יום המשפט הגדול, שבו יכופרו כל העוונות והפשעים ויהיו אך צדיקים וענוים בארץ.

משם בא אל לב הארץ, וירא מקום מבורך ודשן, עציו רעננים, על גבולו הרים גבוהים; וביניהם גיאָיות עמוקים ויבשים, אין שם כל צמח, ויאמר: זה לטובים וזה לרעים. משם בא קדמה מזרחה, בין הרי המדבר, ושם רק מישור לבד; ומשם בא אל גן הצדק. מה רבות המראות אשר ראה שם!

מֵחֶזְיוֹנוֹת חֲנוֹךְ

א

ויסתתר חנוך, נבדל מכל בני־אדם והמונם וילך וישב על מי דן מהעֵבר המערבי של הר חרמון. ויהי בהתעצמו בבינה ובהשגת האל, נפלה עליו תרדמה ויישן, ויבוא רוח ויאחז אותו בציצת ראשו וישאהו מעלה. עבים קראוהו, וברקים דחפוהו ויבוא אל ממלכת השמים; ויקרב אל חומת אבני בדולח ולשון אש תסובבנו; מצא שער פתוח ונכנס, ויבוא אל אולם גדול, וגם הוא קירותיו בדולח, ורצפתו בדולח, בכיפתו כיען מרוצת כוכבים, וביניהם כרובי אש, ותיפּעם רוחו למראה ההוא.

ומן האולם הזה בא אל אולם שני; וגדול הבית הזה מן הראשון ונעלה עליו בפאֵרו וביפיו, כל דלתותיו אש ורצפתו אש וגם כיפתו בוערת באש. ממעל נפתח עוד שער, וירא כסא רם, סביבו אור השמש, ומתחת הכסא נמשכים נהרי אש בוערים; ועל הכסא יושב הדוּר רב־השבח, מעילו יאיר מבּרק השמש, מלאכים עומדים מימין ומשמאל, קבל כרובים ולפידי־אש בוערים; והאדון קורא ואומר: קרב הנה, חנוך בני! ואל דבר קדשו חרד, ויפול על פניו למראה אלהים וייקץ, והנה קרן עור פניו.

ב

ויהי כאשר יסף חנוך לדאות על כנפי רוח, ויבוא אל מקום אחד וירא שם כעין להבות־אש, ודמות להן וצורה להן. משם בא אל מקום סוּפה גבוה וענקי; ראשו מגיע השמימה, וירא שם קשתות־אש וחרבות־אש. משם בא אל נחל־אש ואשוֹ נוזלת כמים ושוטפת אל ים הגודל. וירא את כל הנחלים הגדולים ואת החושך ואת מפלשי עבי־החורף, את פיות כל הנהרות ועומק התהום.

ויפן וירא את פינות הארץ, את אוצרות הרוחות ואת ארבע הרוחות הנושאות את הארץ והנושאות את העבים; וירא גם את מוסדות השמים ממעל ואת נתיבות המלאכים. וילך חנוך אל דרום, והוא בוער יומם וליל, ושמה שבעה הרי אבני־יקר, שלושה מעֵבר מזה ושלושה מעֵבר מזה ואחד באמצע. שלושה ההרים אשר מימין, האחד הוא מאבני תרשיש, השני ממרגליות, והשלישי מאבנים טובות. השלושה אשר משמאל כולם מאבני אודם. וזה אשר באמצע ראשו מגיע עד לשמי־השמים, הוא כולו מאבני פוך, עליו עומד כסא רם על כל רמים, והוא עושי אבני ספיר. אש בוערת על כל ההרים, לא יכול אדם לגשת אליהם.

ויבוא רוח וישאהו אל העבר השני מקצוי הועלם. ושם התהום בעומק הארץ ועמודיה אש; ועל התהום אין רקיע שמים ממעל לה, ולא מצע אדמה מתחת. גם מים אין בה, צמח ועוף. שממון, שממון עולם! איוֹם המראה אשר ראה! ויוסף לראות מקום גדול ונורא, אשר בו אסורים שבעה כוכבים, על כי עברו על מצוַת ה' ולא באו להאיר בעתם. שמה ישארו עד אשר יעברו עשרת אלפים עולמות. הלך מזה, וראה עוד מקום נורא מן הראשון, ובו תהום עמוקה ונוראה, שם בית אסורי המלאכים, אם אלה ימרו את פי ה'.

ג

ויהי בהלוך חנוך אל קצות הארץ, וירחק ללכת למקום לא דרכה בו עוד רגל אנוש; וירא המקום, אשר שם ינוחו השמים ושם שערי השמים פתוחים, וירא בצאת הכוכבים לעבודתם ופעלם וישמור את צעדם, ויספור את מספר השערים, ויקח חרט ויחרוט בו עלי גליון את כל מוצאם לשמותם ולפלגותם, כאשר הורהו המלאך אוריאל, אשר ליוָהו במסע הזה.

הוא בא צפונה, ושם שלושה שערים פתוחים בשמים, משנַים תצאנה רוחות הצפון וברד קרח ושלג, ומן השער השלישי יבואו טללים וגשמי הברכה. ומלחמה לטל עם הסער כל הימים. אם ינצחו השנַים – רוח סערה בעולם; ובנצח השלישי – רוָחה תהיה לכל.

ושוב ראה שערים, אשר שמה יעברו כוכבי השמים בלכתם, ושערים אשר בהם ישובו בבואם, ויברך את אלהי כל המעשים האלה, אדון התשבחות. וילך וילַמד את נפלאותיו לבני־אדם.

מְתוּשֶׁלַח

א

ומתושלח בן חנוך, אשר ילד אותו עוד בהתהלכו בין בני־אדם, ירש מַפתח החכמה והדעת מאביו; והיה גם הוא מלמד להועיל לבני־אדם, מרבה טוב וישר ומאיר נתיב לכל שבטי האדמה.

וצדיק גמור היה מתושלח, איש קדוש ומתהלך בעליונים. הוא היה אך מדבר בשבחו של הקדוש־ברוך־הוא יוצר יצורים וממשיך אור וחיים לכל הנמצאים; והיה שונה תשע מאות סדרי דעת והשׂכּל לכל הנמצאים; ויזקן מתושלח מאד, ויחי תשע מאות ותשע וששים שנה ויולד בנים ובנות. ובכל יום ויום הוא מחדש את תורתו ועבודו את ה'. ותהי נחת־רוח גדולה הימנו למעלה; והיו מלאכי־השרת מחבּבים אותו ומתפארים בו. כיון שמת, לבשו שמים קדרות, התעצבו החיות, התאבלו האופנים; וקול רעש נשמע ברקיע השמים: פנו מקום לעבדי מתושלח, ילך לו הבן אצל אביו!

ב

למתושלח החסיד בן חנוך בן ירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם היתה חרב נפלאה ושם המפורש חקוק עליה, והיה מפיל בה אלפי מזיקים ולוחם בה נגד כל הסטרא־אחרא ומגרשם לקצוי הארץ. ויהי במותו הוריש את חרבו לנח, ונח מסרה לשם, ושם לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב נתנה לעשׂיו תחת הבכורה. והוא הורישה לבניו אחריו.

הַנְּפִילִים

א

ויהי כי החלו בני־האדם לרוב בארץ ובנות ויָלדו להם, וישחיתו את דרכם וירעו לעשות. ויתעצב ה' אל לבו.

ניגשו שני מלאכי־השרת, שעמדו מימינו ומשמאלו, הלא הם שמחזאי ועזאל, ויאמרו לפניו: ריבון העולמים! מה אנוש כי תזכּרנו! ענה ואמר להם: ועולמי איך יתקיים? אמרו לו: שלח אותנו לארץ ונעשה אנו את מלאכתך באדמה. ויורדם ה' מטה. ויהי כי ראו את בנות האדם, כי טובות הנה, ויהפך לבבם ויחמדו את יפיָן ויקלקלו גם הם את מעשיהם.

היתה אז ריבה אחת יפה עד מאד, ושמה איסטהר, וירא אותה אחד מן המלאכים האלה יורדי־מטה, ותבער בו אש אהבתו אליה. ניגש והחל לדבר על לבה, כי תשמע לו. ותען הנערה ותאמר: לשום אדם לא שמעתי עד היום וגם לך לא אשמע. אמר לה: איני אדם, כי אם ממלאכי־מרום מוצאי. אמרה לו: אם ממלאכי עליון אתה, למדני גם אני, איך תעלה אתה לרקיע; ותפצר בו, וישמע בקולה וימסור לה את השם המפורש. מיד נקבה אותו במלואו ותדאה לעיניו לשמי השמים, והמלאך עמד נבוך מתחת. וירא אלהים, כי היטיבה הנערה לעשות, להמלט מעמק החטא, ויפרוש עליה כסותו ויאמר לעושי רצונו: נלכה ונקבע נשמה טהורה זו בין שאר כוכבי לכת. וישׂם מושבה בכימה וקרנים לה ונוגה לה לנצח נצחים.

ויהי הדבר למשל: בני האלהים ירדו לארץ ונפלו, ובת האדם למרום עלתה!

ב (נוסחא אחרת)

ויהי כי רבּו בני־אדם ויושבי תבל ויעשו עושר וישכללו חייהם ובנות יפות נולדו להם, שלחִנן אין ערוך, ראו בני השמים ונתקנאו בעולמם, ויאמרו איש אל אחיו: נרדה נא גם אנו ליושבי מטה, את בנותיהם נקח לנו לנשים, מיטב שדותיהם נאכל ומיטב כרמיהם נשתה ונהיה לעם אחד. ויתאספו אל ארדיס, והוא ראש הר חרמון, כי שם החרימו חרם, וישבעו שבועת אמונים לעשות את הדבר הזה. מלאך מלאך אל יעָדר. והיו באותה מועצה כמאתים מלאכים, וראשיהם המפקדים עליהם, הלא הם שמ“עזא, תמי”אל, רמי"אל, ועוד אחדים מגיבורי אנשי השם.

וילכו לארץ ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, אכלו כל יגיעת האדם; וגם נטו ידם בחיה ובעוף, בשרץ ובדגת הים, לאכול את בשרם ולשתות את דמם. למדו לעשות חרבות ומאכלות, שריונים ומגינים ויתגאו. נפל פחד עריצותם על פני כל חי; ואין מי יעמוד בפני חמסם. על כולם יד עזאל רבם היתה במעל, והוא הגדיל הרע.

וישקיפו מיכאל וגבריאל מלאכי עליון לארץ, ויראו את כל המעשים הרעים, אשר עשו חבריהם מלפנים ואת כל חטאתם כי רבּה, ויבואו לפני אדונם, מלכך המלכים ואדון האדונים, ויאמרו: אדון כל המעשים, אתה עשית את הכל ושלטונך על הכל, והנה הרעו שמעזא ועזאל לעשות, עירבבו עליונים בתחתונים וישחיתו פני האדמה; ואתה יודע הכל ואין נסתר ממך ואתה מחשה! וישמע העליון הגדול והקדוש, וישלח את רפאל מטה לאסור את עזאל ויאסור אותו בידיו וישׂם אותו בהרי־חושך, אשר במדבר, ואת הארץ רפא לבל תישחת. וישלח את מיכאל לאסור גם את שמעזא בחרצובות ולהשליכהו בשאול אש. וינקה את הארץ מכל ערוה וחטא. אז שבו נפתחו אוצרות הברכה אשר בשמים להריק אותם על הארץ, ויבוא שלום ומשפט בכּל.

ג

ויהי כאשר הרג קין את הבל אחיו, גירשהו אביו מלהסתפח בנחלתו וילך הוא ואחותו ענק, אשר דבקה בו, ארצה תימן, ויתישבו בה. וקין לקח אחותו זו לאשה ותלד לו את עוג, ויגדל עוג ויהי איש רובה־קשת. ותהי קומת עוג שלושת אלפים ולשלוש מאות אמה, מי נהר עמוק הגיעו אך עד ברכיו, בצעדו עלי ארץ רעדה האדמה מתחתיו. הוא ישן אך פעמַים בשנה, בקיץ יום ולילה ובחורף יום ולילה, ויהי מאכלו שני פילים גדולים ליום וישת באֵר מלאה מים עד שוליה. רק תאוַת־נשים מנע אלהים ממנו, למען לא יעמיד דור כמוהו ונמצא העולם חרב. ויהי כי גדל ובא בימים, מרד באלהים ויאמר: אף אני גיבור כמוהו! מה עשה אדון כל הגיבורים? הכּהו בסַנורים וחשך מאור עיניו. מיד נפך לבבו ושב לריבונו, והוא גם רפאהו וישב לראות באור החיים.

עוֹד לָעוֹלִים וְיוֹרְדִים

א. בְּנֵי קַיִן

אלהים שָת לו לאדם זרע אחר ויולד בן בדמותו ובצלמו ויקרא את שמו שֵת. מלמד, שקין לא היה בדמותו ובצלמו ואין מעשיו דומים למעשיו. משת נשתלשלו כל הבריות התמות וכל דורות הצדיקים, ומקין יצאו כל דורות הרשעים, שמרדו במקום. בני־שת נהוּ אחרי טהרת־הרוח ויתקדשו כבני־אלים, למדו להודות לה' ולפרסם חסדיו ברבים. אבל בני־קין התגאו בגבורתם ובעוז כוחם ויאמרו ליושב־מעלה: עמוד אתה בשלך ואנו בשלנו, אין לנו צורך בגשמיך ובמתנת־שמים, יש לנו נהרות ונחלים להשקות את אדמתנו, סוּר מנו ואל תוסף למשול בנו! אמר אלהים: אף אני לא אעמוד בעדת רשעים, אבל את צדיקים אָלין ואהיה עם פיהם. הטוב יבטל את הרע, והאור יגבר על החושך.

אחרים אומרים: אותם המלאכים, אשר ירדו ממקום קדושתם, ראו את בנות־קין הולכות ערומות ומכחלות עיניהן כזונות ותתלקח אש התשוקה בלבם, תעו אחריהן ולקחו מהן לנשים ותלדנה להם את הענקים. ששה־ששה היו יולדות בבת־אחת, ותיכף אחרי הלידה עמדו על רגליהם ורקדו לפני הוריהם. כשגדלו שלחיו ידיהם בכל גזל וחמס וירבו לעשות הרע. קמו נביאים ושליחים והתחילו ליסרם בדברים ואמרו: אם לא תיטיבו מעשיכם, מחה תימחו במי המבול, שעתידים לבוא ולכסות את פני האדמה. העיזו פניהם ואמרו: אם יעלו המים ויגאו, הרי אנו גבוהי־קומה ולא יגיעו אלא עד ברכינו, ואם מי תהומות יפתחו, הרי פרסות רגלינו רחבות כל־כך לסתמם במקומם. מה עשה אֵל קנא? הרתיח עליהם המים ממעל ומתחת, פשטו עורם ושלקו את בשרם. מי יעמוד לפני אלהים ומי יסתר מפני חמתו! –

ב. הָעֵד

כשחטאו בני דור המבול ואמרו לאל־שדי: סור ממנו, דעת דרכיך לא נחפוץ ואף אורך כנוֹס אתך, – כעס עליהם וגזר עליהם ועל בני דורם כליה. אמר אלהים לנפשו: אם אני מחריב את כולם, יאמרו עלי בני הדורות הבאים: אם אלה חטאו – נשיהם, בניהם ובנותיהם מה חטאו? ואם בני־אדם עיותו דרכיהם – למה מקניהם, צאנם ובקרם, סוסיהם ופרדותיהם יספו? מה עשה? העלה את חנוך בן־ירד לשמי מרומים להיות קיים כל הימים ולהעיד לכּל, כי שיחת אז כל בשר ואף אחד מהם לא ניקה.

ג. הַנַּעַר

חנוך בן־ירד, שחפץ בו קונו והעלהו לשמי־מרום ומינהו בין מלאכיו ומשרתיו, נקרא נער, לפי שצעיר היה מהם בימים, בחדשים ובשנים.

ויהי בעלותו השמימה, נתקבצו אופנים ושרפים, כרובים וגלגלים, שהריחו את ריחו, באו וסבבו את כסא־הכבוד ואמרו להיושב עליו: אדיר אדירנו, צבי תפארתנו ונשיא מלכותנו! מה לילוד־אשה בינינו ואיך תתן לבן־מטה אחוזה בתוכנו? השיב להם אביהם ואמר: משרתי, צבאי, כרובי ואופני, אל־נא ירע לבבכם ואל תצר עינכם בבן־ירד עבדי. יחיד היה בין הרבים, טהור בין הטמאים ותם בין הפסולים. הלכו בני־דורו וכפרו בי ובמלכותי, ועמד הוא והכריז על מלכותי. הם עבדו לאלילים רבים ויתמכּרו למעשי ידיהם, והוא הודה באלהותי היחידה והכיר עצמוּתי. ראיתי, שבני מסיבתו לא זכו לו, נטלתיו מהם והעליתיו אליכם ושמתי לו מקום באהלי. כיון ששמעו כך, תפשו את השופרות, לקחו בידיהם את החצוצרות ותקעו והריעו לכבוד חנוך, לכבוד בן־האדם.

כל המלאכים, שנבראו ביום שני לבריאה, כשהם נשלחים בדבר יי – נעשים רוחות, וכשהם משרתים לפניו – נעשים אש, כנאמר: עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט. לכולם אין אב ואם ומוצָאם הוא המאמר. לא כן חנוך בן־ירד, הוא היחיד בין המשרתים, שהרתה אותו אֵם ונולד. בסערה עלה השמימה, טבל בנהר דינוּר ונעשה כולו אש. אוהב אותו אדון האדונים יותר מכל המלאכים והשרפים. הוא נחשב לאחי אלהים ושני לו ויחסרהו אך מעט ממנו.

ד. חֲנוֹךְ קַדְמוֹן

עוד בימי השמיטה הראשונה, בימים לא שוכללה הבריאה בצביונה עתה ולא היה עוד אדם ואף לא מלאך ולא שרף, היה חנוך מטייל ברחבי אין־סוף ולא ידע רֶשע ודין, לא השיג כל חלאה וטומאה והיה כולו טהור ומלא זוהר כאֵל־הכבוד בעצמו. ויהי כי באו ימי השמיטה השניה ויטע אלהים עצים בגן, עוף השמים פרח באויר ודגי הים התרוצצו במים, אמר הבורא: אוריד את חנוך לעולמי ואושיבו מטה, למען יהיה למופת במעשיו לשאר יצורי וילמדו את דרכיו. אבל בני־דורו פנו לו עורף, לא הקשיבו ללקחו ובחרו מות מחיים. עמד חנוך הנעלב ובא לפני האל הגדול ואמר לו: למה הטרדתני חינם והבאת אותי במסיבה אין אֵמון בה וכולה קמשונים, בור פתחתי ולא שתו מימי, שפכו לארץ את שמני, דרסו ברגל גאוה על דבשי, עקרו את נטיעי ועשוני ללא־אב וללא־רֵע. אמר לו אלהים: חייך, אני מעלה אותך למעונך מיד ואשים ימיך כימי־קדם. נעשה בשר חנוך כלפיד־אש ועלה בסערה לשמי שמים.

ה. הַכְתָּרַת חֲנוֹךְ

הכתיר אלהים ה' צבאות את חנוך מטטרון בכל מיני כתרים, הפקידהו על כל גנזיו ואוצרותיו ועשהו לאב ולפטרון לכל מלאכי מעלה. רומם קומתו כגובה הר, הפך גופו לעמוד־אש, עשה את פניו לאור וזוהר עיניו כמאורות. שׂם לבושו כבוד והדר ועטפו במעטפת פאר וגאון. הגדיל כסאו מכסאו, קראהו בשמו והאציל לו מהודו. מטטרון משפיל גויים, מגביה שפלים, מוריד מלכים מכסאם ומעמיד נשיאים. נותן חכמה לכּל, מבּיע תבונה והשׂכּל, מדריך ענוים, רופא נדכאים ועושה וחסד ומשפט. הוא כותב והוא חותם, הוא נותן והוא מחלק, הוא פורס על הלחם ומברך לכל חי.

כתב אלהים יתברך על כתרו של מטטרון אותיות, שנבראו בהן שמים וארץ, אותיות שנבראו בהן כוכבים ומזלות, ימים ונהרות וכל סדרי בראשית; ועל־כן גדל כבודו על כל מלאכי־השרת, ואף בני השטנים יראים ממנו. מטטרון הוא שליח־הציבור למעלה והוא גם רוכב בערבות.

אומרים: חנוך והוא מטטרון תופר־מנעלים היה, ובכל תפירה ותפירה היה מכוון ואומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד! ועל כן זכה לכל הכבוד הזה.

שְׁתֵּי סִיעוֹת

א. מִיכָאֵל וְסַמָּאֵל

למעלה משחקים מעון זבול ובו שבעה היכלות של אש מתנוססים לתפארה, שבעה מחנות של מלאכים ושרפים, שטיהרו עצמם וטבלו באש, סובבים אותם, לפניהם עומדים שבעה מזבּחות של אש. ומיכאל השר הגדול, לבוש בגדי כהונה גדולה, עומד ומקריב קרבנות של אש, מקטיר ומעלה תמר של להבה והוא מתפשט בכל העולמות. משוררים המלאכים, מזמרים השרפים ונפשות הצדיקים באות שיירות שיירות, ומבקשות ואומרות: הקריבו גם אותנו על מזבחות של מעלה ונהיה לריח־ניחוח לאדון האדונים ואלהי הגבורות.

מיכאל הוא בעל־הכנפים, שעליו דברו הנביאים וחוזי־יה, ממשלתו רחבה והוא יבּיע אומר ויגלה נתיבות. ויהי בעת כעס אלהים־צבאות על סמאל ובני־סיעתו, הוריד ותו מכסאו והפיל אותם בחזקה ממקום קדושתם ויגרשם מנחלתם, טס סמאל טיסה אחת, אחז בכנפיו של מיכאל ושמט גם אותו ארצה ואמר: אם אני נעקר ממקומי, יעָקר גם הטהור שבטהורים עמי וימח כל היקום ולא יהיה לו שריד.

ויהי רעש גדול בעולמות עליונים, אָנו ואבלוּ כל מלאכי־מרום ומשרתי־עליון ואמרו: אנה אנו באים באין כוהן ובאין מקריב? נשַמו המזבחות, חרבו ההיכלות ותהי צעקה ותאניה גדולה מסוף העולם ועד סופו. הופיע אל־עולם וקרא: התנחמו, רעי, התנחמו, אהובי, אושיב את רבּכם במעונו ולא אשים את מזבחותי יתומים. הושיט את ידו, תפש במיכאל, העלהו לשמי מרום והושיבו על כנו, התחילו המחנות המלאכים שוב לרנן ולזמר, הוצת אש על המזבחות.

כזה נאמר במיכאל, שהוא קדוש ומעשהו קדוש, לו היתה גדולה אחרי גלותו. אבל אותם המלאכים, שנפלו מגדולתם וגורשו ממקום קדושתם בימי דור־אנוש והיו לגיבורים אנשי־השם, כשהם חפצים לשוב אל מקומם ומתגנבים ובאים אל אחורי הפרגוד, מיסרים אותם בשבטי־אש ושולחים אותם שוב מטה. אין מעלים את היורדים האלה והמה תועים כל הימים בין גיבורי כל עם ועם.

ב. עַזָּא וְעֲזָאֵל

ויהי כי חטאו בני־האדם והשחיתו את דרכם ממלאכי־מרום, עמדו עזא ועזאל וקיטרגו לפני אדון האדונים ואמרו: למה בראת בריה חוטאת בסוף ימי המעשה? שקט ושאנן היה העולם, לא היה עוון בו ולא מתלאה, והנה בא בן־האדם ועירבב את המציאות, את הכל נתת בידו והמשלת אותו על יצורי־מטה, והוא גם את חסדך אינו זוכר. השיב להם הבורא ואמר: למה תדברו גאוה, לוּ היתה הארץ נחלתכם, כי אז הוספתם לעשות הרע מהאדם. מיד הורידם מטה. ראו את בנות־קין, שהיו תקיפות ובריאות ויפיָן מעין דוגמה של מעלה, ויזנו אחריהן ויתדבקו בהן. כיון ששלט בהם יצר־הרע, נשמטו כנפיהם, נדחפו ממחיצת המלאכים ויהיו לבני־אדם בלי אב ואם. וירשיעו ללכת מכל חי ומכל נברא וימלאו את כל מושבות הארץ חמס וגזל, התמכרו לכל תאוַת־בשרים וניאצו קדוש־עולם. כיון שראה אלהים, שבאים הם להפוך הקערה על פיה ולקעקע ביצת התבל, אחז אותם בציצית ראשם והפילם למעמקי הרי־חושך. עזא עינו האחת סתומה ועינו השנית פתוחה והוא הנופל ושתום־העין, ועזאל תלוי ועומד בין שמים ובין ארץ. אף בלעם לא לקח כל חכמתו אלא מהם; וכל המכשפים והקוסמים שבעולם, כי יבקשו להינבא עתידות, יורדים אל הרי־האופל ושואבים ממעיין הטומאה, אף מימיו לא יכזבו.

ג. אַרְבַּע מַחֲנוֹת

נעמה אחות תובל־קין היתה היפה בבנות־דורה והיתה מכהה גלגל חמה באור פניה. וירא אותה אשמדאי מלך השדים והרוחות ויחשק בה וישבּ אותה שבי. ויענה אותה ותהי לו לאשה; ותלד לו בנים ובני בנים, מהם מושלים בכיפה ומהם אך משרתים לאדוניהם. בלילה הם מבהיקים מאורה של נעמה, וביום אך ענן־חושך יכסמו; כי יצא השמש, יבואו במחילת עפר, וכי תזרח הלבנה, המה ימלאו את היקום ככוכבים של מטה והם באים ומתעים את בני־האדם.

אחרים אומרים: לארבע משפחות שונות נפלגו בני השדים – השבט האחד מתיחס לנעמה, השבט השני מוצאו מלילית, אשתו השניה של אדם קדמון, השבט השלישי נולד מאגרת, והרביעי ממחלת. – כל שבט ושבט חונה על צבאו ודגלו ומושל בתקופה אחת מארבע תקופות השנה. מושבם בהר נשפה על יד הרי־חושך. נעמה, לילית, אגרת ומחלת נשואות היו גם לשׂרו של עשיו הוא אדום ותרבינה את שבטי הטומאה עד־אין־ספור.

הַמַּבּוּל הָרִאשׁוֹן

א. דּוֹר אֱנוֹשׁ

בימי אנוש החלו בני־האדם, אשר רבּוּ על פני הארץ, לחלל את שם ה‘, וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישכחו את האלהים הגדול, אשר זה עתה ברא ארץ ושמים, ויעשו להם צלמי נחושת וברזל ומעשה עץ ואבן, אשר פה להם ולא ידבּרו, אוזן ולא ישמעו, וישתחוו להם ויעבדו אותם. ויתחכמו בחכמת הכשפים והקסמים וידעו לעצור בכוחות השמים ולחבּל מעשי בריאה, ויקימו להם איש איש אֵל בביתו ובאהלו ובחדר משכּבוֹ; ותימלא הארץ אלהים רבים, ויקטרו להם ויבנו להם מזבחות. ויחר אף ה’ בבני־האדם ובתהלוכותיהם ותועבותיהם, ויאמר: את האדם עשיתי מטה לעבדני ולהוקיר את שמי, ותחת למלא את פקודתי, בגד בי וימר את כבודי בלא־הועיל! ויצף את נהר הגיחון על ארצות בני־האדם, ויאַבּד את שליש הארץ, ויכלה וישחית את אשר זרעוּ ואשר בּנו יושביה; ותהי אדמת־אלהים שממה ימים רבים. ובכל־זאת לא שבו בני־האדם מדרכם הרעה, ועוד הוסיפו לעשות הרע בעיני ה‘, וינחם ה’ כי עשה את האדם.

ב. לוּחוֹת קֵינָן

ויחי אנוש תשעים שנה ויולד את קינן. ויגדל קינן ויחכם. וירבה דעת וחכמה וישכיל מכל בני דורו וידע גם את המקרים העתידים לבוא וימשול ברוחות ובשדים ובכל רוחות השמים. ויקומו משפחות האדמה וימליכו אותו למלך עליהם ויביאו לו מתנות רבות ויעשרוהו עושר רב. ומכל חלקי האדמה באים לשמוע לקח מפיו והוא דיבר על הבהמה ועל העוף ועל כל חיות הארץ.

ויהי בארבעים שנה למלכו וידע ויבן בחכמתו, כי עתיד אלהים להביא מבול על הארץ, לשחת את אשר ברא ולהקים אחרי־כן עולם חדש, ויכתוב את הדברים האלה על שני לוחות־אבן בכתב עברי ויעמיד אותם על הר בחר לשבת עליו, והם מתנוססים ועומדים עד היום הזה.

ג. הַגֹּלֶם

עוד שלוָה בארץ, כל החיות, הבהמות והעופות למיניהם הולכים איש איש בצל שדי, עושים את תפקידם; ומשפחת האדם הקטנה, מהזוג הראשון שבנה אלהים, ושת, שממנו אמר ה' להקים זרע חדש תחת קין ואנוש בנו, גרה מעֵבר לגן־עדן, ועובדת את האדמה, להעמיד ממנה ניר וראשית לכל באי העולם.

ויהי יום אחד, כשנטתה החמה לערוב ואדם וחוה הנם ביער ללקט עצים, ושת נשאר לשמור את הבית, ויגש אנוש אל אביו ויאמר לו: שאלה לי אליך, שת אבי, ואל תכחד ממני דבר. ויאמר שת לאנוש: שאל, בני, שאל. ויאמר אנוש: מי אביך, אבי? ויענהו שת לאמור: הלא תדע, כי אדם אבינו הוא. חזר אנוש לשאול: אתה הנך אבי, ואדם הינו אביך; אבל הגד נא, מי הוא אביו של אדם, ואדע? ויאמר שת אל אנוש בנו: שאלה גדולה שאלת, בני: ועתה דע, כי לאבינו אדם אין אב ולא אֵם מן הבשר; אך אלהים, אשר גבל את האדמה למושב כולנו ועשה את השמים, הנטויים על ראשנו, הוא גם גבלוֹ מן העפר ויקימוֹ בין כל שאר החי. וידוֹם אנוש ויחשוב בלבבו, אם אך מן העפר נעשה האדם, אלך ואנסה לעשות כתבניתו גם אני.

בלילה ההוא נדדה שנתו של אנוש, ויקם בבוקר, ויחפור באדמה, ויצבור את העפר, וישׂם בו מים, ויגבול ויעש דמות אדם בידים וברגלים וראש על גבו, ומראהו כזה אשר עשה ה'; אך אין כל תנועה בו, לא יראה ולא ישמע. ויתמה ויבוא לפני אביו ויאמר לו: שת אבי, עשיתי כמעשה האלהים אשר דיברת ובניתי לי אדם מן העפר, אבל ללכת אינו יכול או גם להרים את ידיו; וניסיתי לדבּר עימו ואין עונה. השיב שת ואמר לבנו: אלהים, אשר יצר את האדם, נפח באפו גם נשמת חיים, ועל כן היה האדם לנפש־חיה. ויאמר אנוש: אם אך זה עשה, למה לא אעשה גם אני כמוהו? ויעזוב את אביו וישב אל הגולם שעשה, וישתטח עליו ויחל לנשוב גם הוא באפו; והשטן עומד מולו ורואה בעמלו. מיד קפץ בבטן הגָבול מעפר, ויחל להתנועע ויחי ויקם על רגליו.

ויטעה דורו של אנוש אחרי הגולם, ויקומו וישימו אותו לאלהים בארץ, תחת אלהים יושב מעל.

וירא ה' וינאץ ויפתח את דלתות אוקינוס, ויעלה עד עכו ועד יפו ויצף חלק גדול מן העולם. ויאמר אלהים לבני־האדם: הנה עשיתם בידכם אתם מעשה חדש ותקראו אותו בשמי; אף אני לא אציב עוד דלתים ובריח לממלכת המים ואקרא עצמי בשמי. וזה דבר הנביא: הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ, ה' שמו!

אומרים: עוד ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש בן שת, על עבדם את האל האחר. ההרים והגבעות, שהיו עד אז מרעה לצאן ונתנו גם בּר רב בכל עתות השנה, נעשו קשים כסלעים, ונשברה כל מחרשה העוברת עליהם. עד הימים האלה לא היה כל מת מסריח בקבר, ולא העיזו התולעים וכל קטני רמש האדמה לנגוע בפיהם במעשה האלהים; ויהי כי החלו לעבוד את הגולם ולהשתחוות לו, ותינתן רשות למחנות הרמש לאכול מגוף האדם ולשׂבוע ממנו. וגם בחיים סר כל צלם ודמות אלוה מעל האדם וידמה לקוף בכּל, כאילו שניהם אחים המה. ולא עוד, אלא ש“נעשו בני־האדם חולין מזיקין”, וסר פחד אלהים מעל פניהם.

נֹחַ

א

נח בן־למך נולד בחודש הראשון הוא ניסן וארץ מולדתו היא שנער. ויהי בארבעה־ עשר יום להיוָלדו עלה כוכב שביט בשמים ויעמוד מערב עד הבּוקר ויהי למופת. באו זקני הארץ וראשי השבטים אל אדם אביהם ויאמרו לו: הגד לבניך, מה משפט הכוכב הזה ומה מעשהו? ענה אדם ואמר: מבול יבוא על האדמה להשחיתה וישטף כל חי וכל בשר, כל עצי היער יעקרו, ימָחו כל הגנות והפרדסים ויהיה הכל שומם מאין־יושב.

ויהי כי גדל נח, מסר לו אדם שלושה ספרים, את ספר האותיות, ספר הנקמות וספר המלחמות. ויברכהו לאמור: שלושה גוֹיים יצאו ממך, ומהם יפּרדו כל העמים והלשונות, וריב יהיה להם כל הימים; ואם יעלה שבט אחד, ירד השני ויהי עבד לו כה תרוה הארץ מדם, עד יבוא יום השלום לכל חי.

ב

ויהי בהילקח חנוך איש האלהים מאת בני־אדם וימלוך בנו מתושלח תחתיו, ויהי כי הזקין וסר כוחו, חדלו בני־המשפחות לשמוע בקולו וישחיתו דרכם. ויקוב ה' את האדמה – ואין זרע ואין קציר ימים רבים ועוד ידו נטויה להשחית.

ולמתושלח בן ושמו למך, ויקח לו אשה את אשמוע בת אלישוע ותהר ותלד לתקופת השנה בן. ויהי בצאתו מרחם אמו ויהי בשרו לבן כשלג ופניו אדומים כפרח־שושנים ושערות ראשו כצמר צח; וכאשר פקח את עיניו הבריקו ככוכבים ויאירו את כל הבית. וכאשר לקחה אותו המילדת על כפיה, פתח את פיו וידבר אל אדון הצדק. ויגידו לאביו, הנה בן פלאי נולד לך. ויבוא וירא אותו יושב ומשׂיח כגדול ויפחד מאוד. וימהר אל מתושלח אביו ויאמר אליו: ילד ילדה לי אשתי, והוא לא כדרך כל הארץ, פניו יאירו ועיניו כקרני השמש והוא מדבּר כגבר. לא לבן כזה פיללתי ואתה הודיעני נא את דרכו בארץ. ויהי רוח ה' על מתושלח ויאמר אל בנו: הנה חמת ה' תהיה בארץ, כי עברה חוק, ויכלה כל חי; ובנך זה הנולד לך ימלט והוא לבדו יוָתר מן הכליון. ויקראו שמו נח, לאמור: זה ינחמנו וישים שארית לעולם.

ויגדל נח ויהי לאיש צדיק ותמים.

ג

ותרב רעת האדם וכל יצור עד למעלה ראש ותימלא הארץ חמס וחטאה; וינחם ה', כביכול, על מעשהו ומלאכתו בששת ימי המעשה, ואש קנאתו בערה בו לכלות כל אשר ברא לעשות. ויאמר להביא מבול מים על הארץ לשחת כל בשר וכל אשר בארץ יגוָע, ושממה תהיה בכּל.

וינסה נח להוכיח את בני־דורו ללא הועיל, וירא כי אפס צדק וקץ כל בשר יבוא. ויעש תיבה שלוש מאות אמה ארכה, חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה, ויכפּור אותה מבית ומחוץ בכּופר; ומכסה עשה לה, למען לא יאחזו בה המים.

וה' מילא את אשר נשבע באש קנאתו, ויתן קולות וברקים, כמוהם לא היו למיום השמים והארץ, וימטר על האדמה, וגשם אדיר ונורא נשפך על פני כּל. וימהר נח ויבוא אל התיבה, הוא וביתו וכל אשר לו; וישרוק לכל בשר, ויבואו שנַים שנַים מכל אשר בו רוח חיים, החיה למינה, הבהמה למינה, עוף השמים למינו וכל רמש הרומש על הארץ למינו. ויביאם אל התיבה, זכר ונקבה, לא הניח גם בריה קטנה, שלא מילט אותה להחיותה ולהקים לה זרע. ויכן לכולם צידה לימים רבים, ויסגור את הדלת בעדם; ויתלה בתוך התיבה מרגלית אחת, שהאירה להם, ומחוץ יכסֶהָ האופל.

והגשם הולך הלוך ורב, הלוך וגדול, ארבעים יום וארבעים לילה ירד בלי הרף; וירבו המים ויעלו ויכסו כל הבתים והערים, שטפו כל הטירות והמגדלים הרבים, וגם כיסו את כל ההרים הגבוהים. ממלכת המים נתגעשה ונשפכה בשטף עוזה על כל שטח הארץ, וימח כל יקום, כל עץ חזק נעקר משרשו, סלעי מגור נישאו כרעפים, וקנאת ה' עוד אוכלת וסוערת. תבל כולה תחרוג ממסגרותיה!

אחר חמישים ומאת יום למימי המבול נח ה' מזעפו ויעבר רוח על הארץ וישוכּוּ המים, נסגרו מעיינות תהום ומעיינות השמים ויכּלא הגשם. והמים הולכים הלוך וחסור, כבר נראו ראשי ההרים, ותנח השיירה הנמלטת על הרי אררט, ושם השער לה'. ויפתח נח את חלון התיבה ויפרח עורב לרוחב העולם, ואחריו יצאה ודאתה היונה בכנפים משיקות. השמש יצא, רגעי־בּישׂוּר באו וחיי נעורים מילאו את היקום אשר רוּחץ וטוהר ואת שמי המרומים, כל הבהמה הטהורה ושאינה טהורה נתנה בשיר קולה. וידע אלהים, כי שׂם נח חסידו שארית לכל חי, ולא נטבעו מעשי ידיו כולם, ויאמר: ישובו לארץ זרע וקציר וקור וחום, ימי קיץ וחורף לא ישבּותו, ולא אוסיף לקלל את האדמה ולהכות יושביה. ויכרות את נח ואת זרעו ואת כל נפש חיה ברית־עולם, ויברך אותם ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ!

ויהי כן, ויצאו מן השארית הזאת כל אלפי הגויים ושבטי החיות למיניהם ויפותו בכל אפסי האדמה להחיותה. על כן יאָמר: המלך כמעט איבד את עולמו בחמתו, והעבד מילט אותו בחכמתו.

מִימֵי הַמַּבּוּל

א. הִיוָא וְחִיָּה

עמדו שמחזאי ועזאל ונשאו נשים והולידו בנים. שם האחד היה היוָא ושם השני חייא. מאכלו של כל אחד יום־יום היה אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שוָרים וישתו את כל הנחלים והנהרות אשר מסביבם. בלילה אחד נרדמו שניהם וירא היוא בחלומו והנה אבן גדולה מונחת על הארץ ועליה כל גלילי האדמה חרותים שורות שורות וקוים קוים, ומלאך של אש, נורא מראהו, עומד לפני האבן וסכין חדה בידו והוא גורר ומוחק כל השורות והקוים האלה ואך ארבע תיבות נשארו בולטות. וחייא גם הוא ראה בחזון־הליל פרדס נאה ומשובח נטוע וכל מיני אילנות עושי־פירות גדלים בו ונותנים ריחם למרחוק. והנה התפרצה שורת מלאכי־זעם, כל אחד קרדומו בידו, והחלו לקצץ באילנות ולהפילם אחד אחד ולא נשאר רק עץ אחד נחמד למראה ולו שלושה ענפים. ויקיצו בבּוקר ותיפעם רוחם וילכו ויבואו לפני אבותם הגיבורים אנשי־השם ויאמרו: כזאת וכזאת ראינו בלילה עין בעין. מה פשר המראות הללו? אמרו שמחזאי ועזאל: עתיד אֵל קנא להביא מבול על חלקת האדמה ועתיד הוא לנתץ ולמחות כל אשר יצר בה, לא ישתיירו אך נח בן למך ושלושת בניו ואף עוג בן־אחינוּ. כיון שהאזינוּ הילדים את דבר הפשר, הרימו קולם בבכי ויאמרו: חביבים עלינוּ החיים ואף מחזוֹת תבל נעימים, ואנו נרד בימי עלומינו שאולה ואין שם וזכר לנו! אמרו אבותם להם: חייכם, אף בעת תחדש האדמה נעוריה ודור חדש יקום לבנות את הארץ ויעשה חיל, בעת רבים יהיו הגויים ומספר השבטים וסחר העמים יהיה נפרץ ונסעו בני־האדם באניות ובספינות מים אל ים וממדינה למדינה, והיה כי תקום סערה וגלי המים יאמרו להפוך את האניות ויושביהן בשטף עוזם, ויעמדו הנוסעים ויזכירו בפחד־לבם את שמותיכם, אז ינוח הים מזעפוֹ והנוסעים יבואו בשלום למחוז חפצם. אמרו היוא וחייא: רב לנו, רב!

ב. פְּלֵיטַת עוֹג

מימי המבול הזכרים ירדו בקצף משמי מרום ונתחברו עם מימי תהומות הנקבות, שעלוּ לקראתם וימחו את כל היקום שבין מעל ותחת ולא נותרה נשמה, לבד מאלה שנמלטו בתיבת נח, שבנה לפני בוא ימי־הזעם. אך עוג מלך הבשן, גדול מכל בשר ומכל חי, עודנו נגרש מן המים הזידונים וישׂחה בכל כוח, עד אשר אחז סולם אחד קשור אל התיבה ויבקש לו שם סתרה. נשבע לנח ולבניו, שיהיה להם עבד לעולם. ויקוב נח חור בתיבה והושיט לו מזונות בכל יום.

ג. לְבִיאָה וְגוּרֶיהָ

וידבר ה' אל נח לאמור: הנך בא אל התיבה ונתאספו אליך כל בהמה וכל חיה, לתת להם פליטה. מי מהן תרבץ לפניך, תביא אותן אליך ואת העומדות תגרש. ויהי ביום הכניסה באוּ בהמות, חיות ועופות לאין מספר ויסובבו את התיבה. ונח עמד פתח האוהל, מי שרבץ לפניו הכניס ומי שלא רבץ שלחהו לארץ המדבר. עוד הוא עושה מעשהו והנה באה לביאה אחת ושני גוריה עמה, אחד זכר ואחד נקבה, וירבצו שלשתם לפני נח. אמר נח בלבו: אך שנַים ימצאו מחסה, והמקום צר לשלישי. מיד קמו שני בני הלביאה ויגרשו את אמם ויבריחו אותה וישובו וירבצו לפני הממלט. ראה נח את המעשה ויתמה ויאמר: על אמם לא ירחמו ואני מצוּוה מפי הדיבור לחנן אותם. דרכי אלהים נפלאים המה. יצתה בת־קול ואמרה: במכוסה ממך אל תדרוש. לא דרכי בשר־ודם דרכי.

ד. סֵפֶר הַיְרֻשָּׁה

ספר כולל רמזים וסודות, כספרו של האדם הראשון, ניתן מרזיאל המלאך גם לנח בן־למך בן־מתושלח בן־חנוך. הספר נכתב על אבן ספיר ואותיותיו מזהירות ובולטות וממנו למד בן־למך לדעת מעשי פלאים, דרכי בינה ומחשבות עצה. למד ממנו לעמוד על חקר מעלות מרומים, לשוטט בשבעה מעונות, לתכּן דרכי המזלות, לדעת מסילות עש וכסיל וכימה ולהגיד שמות כל רקיע ורקיע. ידע נח להביע את שמות המשרתים ואת צירופי הכוחות, ידע לסַמן מעשה חיים ומעשה מות, לשקול את הרע והטוב, לפתור חלומות וחזיונות; ובידו היה לעורר קרב ולכרות ברית שלום, למשול ברוחות ובפגעים ולהגיד בכל מועד ותקופה, אם שנת בצורת תבוא או שנת שוֹבע, אם ייטיבו בני־אדם את דרכם או יוסיפו להרע.

מפרקי הספר הזה למד גם נח לבנות לו תיבה לפליטה, בעת יפרוץ המבול להטביע את הארץ. כשנכנס לתיבה, נתנהו בארון של זהב וישמור עליו כל ימי חייו. במותו מסרוֹ לשֵם, משֵם בא לאבות, הם מסרוהו למשה וממשה נתגלגל ובא לשלמה, החכם מכל אדם. אשרי הלב שהשכיל בו.

ה. סֵפֶר הָרְפוּאוֹת

ויהי כי יבשה האדמה, ונח ובניו עזבו את התיבה ויתאחזו בארץ ויתישבו בה, החלו רוחות הממזרים להתגרות בהם ולהכות בחלאים ובמכאובים ובכל מיני מַדוים. ויתאספו כל שבטי נח ויעלו אל ההר, מקום מושב אביהם, ויאמרו:טוב לנו כי מַתנוּ במי המבול מלהיות מעונים ונדכאים במחלות המתהלכות בעֵמק. ויקדש נח את בני משפחתו, קרא צום ועצרה ויעל עולות על הצור, הוא המזבח, ויתפלל אל ה'. ויעָתר לו וישלח מטה את מלאכו רפאל ויצו לכלות את רוחות הממזרים ולטהר את הארץ מכל באשה וטומאה. ויורה רפאל את נח טבע המחלות וילמדהו גם סימני הדשאים, העשבים והעיקרים שנבראו למרפא ולחיים. ויכתוב נח את כל הדברים הראשונים, את ראשי חכמת הרפואה וכלליה, ותרב ותפרוץ חכמת הרפואה עוד על ידי חכמי הודו וחכמי מצרים, חכמי ארם וחכמי מוקדון עד ימי אסף היהודי.

ו. הַתּוֹכָחָה

ויהי כי הסיר נח את מכסה התיבה וירא והנה נחרבה האדמה, נעקרו כל היערות והגנים, פגרים פגרים מתים מונחות החיות והבהמות, אין דשא ואין עשב והכל שומם מאין יושב, התחיל להכות ראשו בכותל האניה ובכה לפני ריבונו ואמר: אדון כל המעשים ומלך כל היצורים, בששת ימים בראת ארץ ומטעיה, כגן היה הכל ושולחן ערוך; והנה חיבלת בעצמך את מעשה ידיך, עקרת את אשר נטעת והרסת את אשר בנית. מדוע לא ריחמת על בריותיך? ואיך עשית את דבריך שוא? השיבו אלהים ואמר: רועה בלתי־נאמן! עכשיו, אחרי החורבן, אתה בא וקובל לפני? אבל כשבאתי ואמרתי לך: עשה לך תיבת עצי־גופר, כי הנני מביא מבול מים על הארץ לשחת כל בשר, לא עמדת לפנַי בתפילה ולא ביקשת רחמים על בני־דורך. בוא וראה, מה בינך ובין הצדיקים הבאים אחריך. עתיד אני לומר לאברהם בן־בנך: זעקת סדום ועמורה רבה – והוא עומד ומתפלל. וכשאומַר למשה בן־עמרם: לך רד כי שיחת עמך, – גם הוא נותן נפשו על עמו. ראית מידת־הדין פוגעת בעולם ומלואו, ומילטת את נפשך ואת נפשות ביתך ונשטף היקום בשטף של מבול ואש. הרגיש נח כי חטא, בנה מזבח והקריב עליו קורבן. נפשוֹ היתה עטופה עליו ועגומה ואמר: ענני, ה‘, ענני ברוב חסדך ובנה עולם אחר במקום זה שחרב וחדש את ימי הבריאה. מיד יצאה אש מלפני ה’. ליחכה את קרבנו ותאכל את הבשר ואת העצמות. אדמו פני השמים ועמדו גם אראלים ושרפים בתפילה לפני יוצר בראשית. יבשה הארץ, ירד עליה הטל בבּוקר, השמש עלה והנה מלאו כל השדות דשא ועשב, צפרים מספּר עפו, געה השור שיצא מן התיבה ומצא את בת־זוגו. דגי הים החלו לפרות ולרבות. נתעוררו החיים בכל פינה ועֵבר. וה' נשבע ואמר: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ואני כורת ברית עם כל עוף השמים וחית הארץ. ישבות כל חורבן, אף המות יאָסף, ואני ועמי נחיה לעולם.

דִּבְרֵי מָשָׁל

א. מִתֹּהוּ לְיִשּׁוּב

את פני הארץ תהומות יכסו וענני־אופל פרושים על פני כּל. בא עירוב המינים והנמצאים. פרץ בכּל, הרקיע הפוך מכל עבריו. אין שיתוף הכוחות ואין מנוח לכל רגל חי ושורץ, ונלחמה ההויה עם האפס, היש עם האַין. ורוח נח, ראשון לבני משפחת האֵלים, מרחפת מעל, והוא חושב את דרכו. וַיקָרֶה במים ביתו וגם תחתיים, שניים ושלישים עשה, ויאסוף סביבו מכל חי למינהו ויטע מכל עֵץ־מאכל על מקום משכּנוֹ בראש ההרים. ונראית הקשת ממעל, והיתה לו לאות־ברית ולזרעו אשר באו אחריו. זרחה השמש, נראו ראשי ארזי לבנון. נוסדה תבל על מכוניה, בּל תימוט לעולם. ליבשה נקרא ארץ, ולמקוה־המים – ימים. ובאו ימי זרע וקציר, קור וחום וקיץ וחורף, ויהי היום ליום וחלילה ללילה, לא ישנו ארחם.

נח החל להיות גיבור בארץ. ותהי ראשית ממלכתו נחלת בני־האדם. ומאלה נפרדו כל משפחות האדמה. איש ללשונו ולגזעו.

ב. מִמַּיִם לְמַיִם

לפני ברוא אלהים את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם ממעל ומתחת, “היה העולם מלא מים במים” באין סוף ובאין תכלית, וה' מולך על פני מרחבי המים. ו“לא היה קילוסו של המלך עולה אלא מן המים”, כי שאר עבדים ומשרתים לא היו לו. ובאו משבּרי המים ואמרו שירה למלכם תמיד. מה היו אומרים? אדיר במרום ה'! ונשמע קולם עד מרומי האפס ועד התוהו והבוהו, ויהי קול בלתי יסף.

ויאמר מלך המים: אם גלים אלה, שאין להם פה ולא כוח־הדיבור, והרי הם מקלסים אותי ומסַפּרים בכבודי; כשאברא עולם גמור, ואעשה בו תחתיות ועליות, ואשׂם בו אילנות, ואטע בו גנות ופרדסים, אשר יוציאו כל פירות למיניהם, ואושיב עליהם שומרים חיים, שנשמה באפם ורוח בהם, להבין ולהרגיש, לשמוע ולדבּר ואף לזמר, ויאכלו וישׂבעו ויראו את ידי הרחבה ואת עושר מלכותי בכּל, איך יזמרו הם למעשי ואיך ישבּחוני המה תמיד. מיד אמר: יקווּ המים אל מקום אחד! ויבוא עולם בכל תאיו וחדריו, ויבנה בו יום יום, פעם למעלה ופעם למטה. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד; ויעש עוד נפש חיה, ועוף ירב בארץ, ויברא עוד את האדם ואת בת־זוגו; ויברכם ויאמר: פרו ורבו ומלאו את הארץ והיו אתם מעתה שומרי ומשרתי. מה עשה דור אנוש? “עמדו והחזיקו בפלטרין של מלך”, מרדו בו ואמרו: שלנו הוא ביתו; ותחת להודות לה' ולשבּח לו על כל מעשיו אשר עשה, באו עוד לדחוק את רגלי השכינה. וינחם אלהים על אשר הסיר את המים מממשלתם וצימצמם אך במקום אחד, ויקרא ויאמר: יפַנה העולם שוב את מקומו למקוה המים, ויבוא מבול ויכסה עוד הפעם את פני הארץ. ונשפכו הגלים מכל הקצוות בקול רעש, ויהיו מים מכל עֵבר.

ג. מִשְׁבְּרֵי יָם

קמה הסערה לדממה, נבנה העולם. הנה כיפת השמים פרושה, השמש יאיר, הסהר עולה. נחלים בין הרים יהלכון. מלאכי אלהים – רוחות, הוד והדר לבושם. נשאו נהרות קולם, עצי יערות ריננו, עלז שׁדי וכל אשר בו.

אמרו בני מרום: ומה בריות אלו, שאין להם לא פה ולא לשון ואין כוח־הדיבור להם, מקלסים כך מעשה מעלה, משבחים ומפארים ומרננים בכל נפשם ומאודם; כשיבּראו בני־אדם כצלמנו וכדמותנו עלי אדמות ויכירו וידעו את אלהי מסיבות, לא דין הוא שיתנו בשיר קולם ויזמרו זמירות רבות. מיד קראו עצרה. נוצרו ילדי האשה, בם הושם נפש, רוח ונשמה, וכל ניצני הדעת וההכרה ניטעו בם; ואמור נאמר להם: אחזו בארץ וכבשוה. עמדו אלה ומרדו ויאמרו: אף אנו עולים ונירש כל הנחלה במרומים. נתקנאו יוצרי־מעל ביצוריהם מטה. וקול יצא וקרא: פנו שוב מקומכם למשברי הים. ונבקעו תהומות רבה ונשמעה הזמרה העריצה של שאון המים הזידונים בכל אפסים.

מִימֵי הַמַּבּוּל וְאַחֲרָיו

א

סוד גדול גילה האלהים לנח, בימי כניסתו אל התיבה, כי לימדהו במעשה מזונות של כל חי וכל בהמה, כל ציפור כנף וכל רמש, מה שאין כל בריה יכולה לעמוד על אלה. וילמד אותו לדעת, כמה העוף אוכל בכל יום, ומה יאכל, ובאיזה זמן ממועדי היום מַאכלוֹ ומשתהו; וילמדהו לדעת, כמה כל חיה וחיה אוכלת בכל יום, ומה היא אוכלת וטיב מזונה, ובאיזו שעה מן היום היא נזונית ושותה. וכל אותם הימים, שהיה שרוי בתיבה, לא טעם טעם שינה, לא הוא ולא בניו, כי הן יש חיה נזונית ביום ויש חיה נזונית בלילה. אין מנוחה ואין מרגוע לשארית האדם שומרת כל חי. ופעם שהה נח להאכיל את הארי והכּישוֹ ומאז נעשה צולע ברגלו. ונח לא קבל על עמלו ועל עבודתו הרבה; והוא הלך מחיה אל חיה, מן עוף לעוף ומן רמש לרמש, והביא לכל אחד מזונותיו בעתו.

אך על־דבר הזיקות לא לימדהו אלהים מה מאכלן, ולא ידע נח במה לפרנסן. ויהי היום, והוא חותך רימונים, והיו בהם תולעים, ויפול אחד על הקרקע, ותקפוץ הזיקה ותבלעהו; ויתן לה נח מני אז והלאה תולעי־ירקות למאכל ותחיה.

וצפור אחת היתה בימי המצור הללו בתיבה, ושמה אורשינה, והיא ישרה וכשרה ורחבת־לב, ותרא בעמל איש שׂבע־הימים ותאמר: לא אטריד אותו זקן במזונותי; מצאה לה פינה בתיבה ותשכב שם ותרעב.

ראה אותה נח פעם אחת ישנה, ניגש אליה ויעוררה ויאמר לה: אורשינה בתי, למה לא תבקשי לך מאכל כאחיך? ותאמר אליו הצפור: ראיתיך טרוד, אדוננו, ולא ביקשתי להטרידך עוד, כי רב עמלך. הושיט לה נח צידה ומשקה. אמר לה: חלף דרכך הטוב, יהי רצון מאבינו, שחיה תחיי לעולם ולא תדעי מות. וגם היא חיה עדי עד, כמלחם עבד ה', אשר כבר ידעתם.

ב

ויהי בימי המבול, וה' פתח בחמתו את ארוּבּות השמים, ומן כל חי למינהו באו אל נח אל התיבה להחיות מהם זרע בשוך חמת ה'. נכנס גם החתול גם העכבר אל מדור מפלט זה וימצאו להם מקום. ויהי היום ויפגוש החתול את העכבר ויאמר, הן זוכר אני, כי מלחמה בינינו מימי האדם, ועתה אקום ואוכלו ואכחד גם פה זכרוֹ. ויברח העכבר מפני החתול, כי נשמר לקיום המין, וירדוף זה אחריו. וימצא הנרדף גוּמא עמוקה בתיבה ויכּנס שם, ולא יכול אויבו עוד להשיגו. ויקצוף החתול ויכניס את ידו בגוּמא ויפגע בפי העכבר וימשוך לחייו בצפרניו, ויקרע מהם חתיכה וישב אל מקומו. ובראות העכבר כי אין עוד אורב, קם ויבוא לפני נח ויאמר אליו: איש צדיק תמים ושומר חיינו, עשה עמדי חסד ותפור לי פצעי, כי נשכני החתול אויבי. ויאמר נח אל העכבר: לך והבא לי שׂער מזנב החזיר, ואתפור לך מכתך, ויעש העכבר כן. הלך וקרע שׂער מזנב החזיר, ויביאהו אל נח, ויתפור לו את לחייו. ונשאר מקום תפירה זו ניכר בלחיי העכבר עד היום הזה.

ג

שאלו את בן־סירא, בנו של ירמיהו, לאמור: מפני מה הנשר כי יעוף מגיע קרוב לרקיע השמים ולא תשיגהו כל צפור כנף אשר בממלכת האל? ויען ויאמר: אספר לכם מעשה שהיה עמו, בעת שיצא מן תיבת נח עם אחיו ותדעו פשר הדבר.

ויהי כאשר הסיר נח את מכסה התיבה, וירא והנה חרבו המים, וידבר אלהים אליו לאמור: צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך; ותצא עמך כל החיה אשר אתך וכל העוף והבהמה והחיה והחרמש, ושרצו ופרו ורבו בארץ וימלאו את אשר החסרתי בימי המבול והשחתי כל בשר. ויצאו כולם שנַים שנַים, איש ואשתו, ויצא גם הנשר, והוא רעֵב אז, ויזד לקפוץ על ציפור אחת, שנמלטה זה עתה מני שחת, ויאמר לאכלה. נתקבצו שאר העופות ויאמרו: זה שמלאוֹ לבו להכחיד את אחד מבעלי־החיים, שהצילוֹ אלהים להקים ממנו זרע, אחת דתו למות. ויקומו ויכו אותו, וימרטו כנפיו וישליכו אותו לפני האריות, ויאמרו: יקומו אלה ויאכלוהו ולא נשפוך דמו. ולא אבה ה' להכחיד גם את הנשר, אם כי הרבה הרע, ויצו לאריות, לבל יגעו בו. וישב הנשר שם, עד אשר גדלו כנפיו, ויעף. ראו העופות והצפרים, שאותו זד עודנו חי, ויעופו אחריו לתפשו. מיד “השרה האלהים שינתו עליו” והגביהו למעלה מכל הצפרים ומהמעופפים, ויאמר: אל תשיגוהו אויביו ולא תיבטל דמות הנשר מעולמי. ולא שילם ה', בגודל חסדו, לנשר מידה כנגד מידה.

ד

אומרים: כאשר אמר אלהים לנח בן למך: לך כנוס לך שנַים שנַים מכל מין ומין בחיה ובבהמה ובעוף ובכל אשר בראתי והביאם אתך אל התיבה, להחיותם בימי הזעם, באו כולם אליו שנַים שנַים, זכר ונקבה, איש ואשתו, ויכניסם נח אליו בדבר ה'. ויבוא גם השקר וידפוק על דלת התיבה ויאמר אל נח: הכנס־נא את עבדך עמך ואחיה. ויען נח אותו דבר ויאמר: אין אתה יכול לבוא אלינו, כי יחיד הנך ואין לך בת־זוג, והאלוהים אמר לי – אך שנַים שנַים תביא עמך. וילך השקר מאתו, לבקש לו בת־זוג, ויפגוש במאֵרה, וגם היא הולכת לבדה, ואין מי יארח לה. שאלה המארה את השקר: מאין תבוא ואנה תלך? ויאמר השקר אליה? מנח בן למך, בונה התיבה לימי המבול, אני שב, ואומר להיכנס בחדריו ובתאיו ולבקש לי מחסה, ולא הניחני, באשר יחיד הנני, ואין לי בת־זוג; ועתה, אם עליך טוב, נבואה יחד בברית־עולם והוי אַת בת־זוגי וחיה נחיה שנינו. ותען המארה את השקר ותאמר אליו: טוב אשר דיברת, אבל מה תתן לי בשכרי? ויאמר השקר אליה: אני מבטיחך נאמנה, שכל מה שאני אסגל בעולם הרי אַת נוטלת. ותשמע המארה בקול השקר ותאמר: באשר תלך אלך. ויהי בעזבם את התיבה אחרי דבר הברית, אשר כרת אלהים את נח, וילכו שניהם להיאחז בהארץ, היה היה הדבר, כי כל אשר השקר נחל בעמלו, המארה באה ונוטלת ראשון ראשון; וכשקבל השקר, כי כל עמלו לריק, ענתה המארה ואמרה: הלא כך הותנה בינינו מאז, ואין לקובל עוד פתחון־פה.

ולזה אומר המשל: כל מה שהשקר מוליד המארה נוטלת.

ה

ויהי בצאת נח מהתיבה לעבוד את האדמה השוממה, ויחל נח, “נתחלל ונעשה חוּלין”. הלא היה לו ליטע דברים של תקנה ולזרוע מן החיטה ומן השעורה; והוא לא עשה כן, ויטע כרם מן הזמורות והנטיעות, שהכניס עמו אל התיבה.

ויהי כאשר החל לטעת את הכרם, התקרב אליו שמדון, אבי השדים, ויאמר לנח, אשתתף עמל במעשה זה, אלא היזהר בך, שלא תיכנס לחלקי, כי אם עלית בחלקי והסגת את גבולי, שוב אני חובל לך. ולא שמע אליו נח וישת מן היין “שלא במידה ונתבזה”.

אמרו חכמים: “בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום קצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה ממנו, בו ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו”.

והדבר עם השטן כך היה: בא בשטן בעת שעסק נח במלאכתו, ועמד לפניו ויאמר לנח: מה אתה נוטע, איש האדמה? ויען נח ויאמר לו: כרם אני נוטע. אמר השטן: מה טיבו של גן זה ואיזה פירות הוא מוציא? כיחש לו ועשה עצמו כתם. אמר נח להשטן: הפירות הללו שיגדלו מנטיעות אלה, מתוקים הם, בין לחים בין יבשים, ומהם עושים היין, המשמח לבבות. אמר השטן: אם כן הדבר, אלך ואשתתף עמך בזה ונכרות ברית.

מיד הביא השטן כבש וּשחטוֹ, ויז מדמו על הגפנים; שוב הביא ארי והסיר את ראשו, ונשפך גם דמו על הקרקע. אחריו הרג קוף ועשה עם דמו כמעשהו עם הקודמים לו; ובאחרונה הביא את החזיר ושחטו גם אותו. ותשק כל אדמת הגן דמים. וילך השטן, בכלותו לעשות את מלאכתו, ויאמר: מעתה ידעו בני־האדם גם בני־איש את טיב היין.

ואמנם, בטרם ישתה אדם יין,הרי הוא תמים בדרכו ככבש, ולא יט ימין ושמאל בדרכו. שתה שתי כוסות, רוחו מתגאה עליו כארי ואומר: אני ואפסי עוד, אין כמוני בארץ. שתה עוד ונשתכר, הרי הוא כקוף הזה, העומד ומרקד ומשחק, ושוב אינו יודע מה הוא עושה. הוסיף לשתות עוד, הרי הוא כבר כחזיר, נכשל ונופל ומתגולל בבצה, וברפש, רוחו יסור ממנו והוא מתבזה מאד.

היזהרו מתעלולי השטן ואל תאכלו מפריו.

בּוֹנֵי הַמִּגְדָּל

א

ויהיו כל בני־הארץ, אשר נפרצו ורבּו אחרי ימי המבול, שפה אחת ודברים אחדים וכתב ולשון אחד להם, וידברו בני שם כבני יפת ובוני יפת כבני כנען בלשון אדם ונח אביהם; ולכולם רק רוח אחד ודרך אחת. הלא זה עתה התחדשה האדמה ותןציא דשא ועשב וכל עץ למינהו וימלא העולם שלוָה ומנוח. ויאמר ה': לא אֶנחם, כי השארתי למעשי שארית, והפעם לא אראה רע ולא אשמע עוד קול מנאץ בהיכלי.

ויקם דור חדש, אשר לא ידע עוד את פעלי אלהים ואת דרכיו; וכיון שראו, שאך הארץ ניתנה לבני־אדם והשמים ממעל הם מושב לכוכבים, אמרו: נבנה לנו עיר ושם נקים מגדל גבוה וראשו בשמים, ועלה נעלה שם, ונכבשם לנו למושב.-

וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני־האדם לעלות אליו, ויאמר: לא אניח לתחתונים לבוא בעליונים. ויתאחד עם מלאכי מעלה לבלבל שפתם; ואין אחים לדיבּור עוד כיום אתמול, לא מבינים הם איש את שפת רעהו. ובלל ה' את שפת בני־האדם ללשונות רבות ושונות; ויחדלו הבונים לבנות ונפוצו על פני כל הארץ ויהיו לגויים ולמשפחות רבות.

ב

שש מאות אלף איש נתקבצו בימים ההם וילכו לבקש ארץ רחבה לבנות עיר גדולה ומגדל עצום; ויבקשו בכל הארץ, ולא מצאו מקום יותר נכון מבקעת שנער: פה נוציא זממנו.

ויחלו ללבון לבנים ולשרוף אותן בכבשן; ויהי להם בנין המגדל לפשע ולחטאת, וידע ה' מחשבתם הרעה ויאמר: לא אתן להם להציב ציוּן כזה, ועלו ולחמו בי או יעמדו אלהים אחרים למולי. ויקרא לשבעים המלאכים העומדים ראשונה לפניו וידבר אליהם: הראיתם את אשר עושים בני־אדם מטה למרוד בי ובמלכותי? הב נרדה ונבלול את שפתם, אשר לא ישמעו ולא יבינו איש את שפת רעהו. ויענו אותו המלאכים לאמור: לך הצדקה וקום ועשה להם כאשר דיברת. וירד ה' ומשרתיו לארץ שנער, ובלל את שפת הבונים, האחד יאמר לרעהו: הבה לי לבנה, והוא מושיט לו עץ או ברזל; עולה חמת האומר ברעהו, לאמור מהתל הוא בו, וקם והשליך את העץ או הברזל בראשו של זה ויפוצצו. וישבות מעשה הבנין, ונפוצו בני־האדם וילכו איש לעברו ולמקומו.

ותפתח הארץ את פיה ותבלע שליש מהמגדל. ואש ירדה מן השמים ותאכל גם היא שליש ממנו, והשליש הנותר עומד בבל עד היום הזה.

ג

אמרו בני דור ההפלגה: אחת לאלף ושש מאות וחמישים ושש שנים הרקיע מתמוטט ובא מבול לעולם, בואו ונעשה לרקיע סמוכות, “ויסיעו את עצמן מקדמונו של עולם” ויאמרו: אי־אֶפשנוּ לא בו ולא באלהותו; נבנה לנו עיר ומגדל בה ונעשה לנו שֵם בעצמנו.

ויתחברו מצרים וכוש יחד ללבון לבנים ולשרוף שרפה, ויחלו לבנות את המגדל. “פתח להם הקדוש־ברוך־הוא פתח של תשובה, אף על פי שמרדו בו”, ולא שבו אליו ויוסיפו לבנות. ויפץ ה' אותם משם על פני כל האדמה, הלכו להם בני צוֹר לצידון ובני צידון לצור, וכל אחד תופש ארצו של חברו. מאז רבּוּ המלחמות בארץ, כי יעבור עם את גבולו לשוב אל ארץ מולדתו מקדם.

נִמְרוֹד וַאֲחִידִין

א. בֵּית גָּפְנָה

בימי נח בן למך קם איש גיבור חיל ושמו אחידין בן ברד מבני תובל קין, ויבן על גבעה נישׂאה טירה רמה ויקרא שמה צהיון ויעמיד בטירה אבן מרובעת גדולה ורמה מעשה גזית ויפַתח עליה פיתוחים; והיה כל אשר בא וראה את האבן מרחוק ותמה תמוה. ויוָלד לאחידין בן ושמו אסור והוא כילה את בנין צהיון במות אביו ויעש לו חומה בצורה מסביב. בימים ההם יצא שם גפנה בת נעמה בארץ בבל, כי היתה יפה עד מאד ולא היה בבני־דורה נערה יפה ממנה. וישלח אסור בן אחידין מלאכים לבבל ויקחו זאת הנערה לאשה לבנו. ויעמיד אסור בטירה ארבעה צלמים, אחד של זהב, אחד של כסף, אחד של נחושת ואחד של עץ שחור, ויעש ממעל לצלמים מאבני מאבני שוהם תבנית ירח ושמש, ועלו ויצאו כמאורות השמים להאיר. ויעמיד לויים וכוהנים לשרת לצלמים ומספרם ארבע מאות איש. ויתן את כל המקדש הזה למתנה לגפנה, גם הסב את שם טירת צהיון לבית גפנה. ויבואו כל בני־הדור לעבוד שם לאלוהיהם ולהשתחוות לצלמים. ויעמוד המקדש הזה עד ימי הוקם משכן לה' בשילה.

ב. כְּתֹנֶת אָדָם

ויקח כוש בן חם אשה לעת זקנתו, ותלד לו בן ויקרא את שמו נמרוד. ויגדל ויהי לגיבור חיל ואביו אהבו ויתן לו את כתונת העור שעשה אלהים לאדם בצאתו מן הגן. אדם הורישה לחנוך בן ירד; ובהילקח אל האלהים נתנה אל מתושלח, מתושלח הורישה לנח ויביאה אל התיבה. ויקחֶהָ חם בסתר ויתנה אל כוש בכורו ותהי אתו ימים רבים. והיה כאשר לבש נמרוד בגדו של אדם, היו כל בהמה וחיה ועוף באים ומשתחוים לפניו. ויתחזק נמרוד, ויצא לו שם וימליכו אותו בני דורו עליהם למלך. והוא בנה מזבחות ויקריב עליהם את החיות אשר באו בגבולו ויקרא בשמות האלים.

ג. לֵדַת נִמְרוֹד

כוש בן חם בן נח איש גיבור חיל היה ורב־פעלים וניבאו עליו החוזים בכוכבים, שייסד מדינה רבּה ויעשה לו שם בארץ. והוא בצאתו לבקש לו משכּנות, השמיד גויים וממלכות ויבן קוּטה רבּתי ויאחז בה ויכבוש את כל השבטים מסביב ויעשם לו לעבדים.

ויוָלדו לכוש שני בנים, שם האחד היה כנען ושם השני אלסר. ויהי כנען איש־שדה ועובד־אדמה, ואלסר למד נימוסי־המלכות ויבחר בו אביו לשבת על כיסאו אחריו. ויהי היום וכנען חורש בגבעה, והנה אישה יפת־תואר ורבּת־החן נושאה חבילה על שכמה, ויקרב אליה ויאמר לענוֹת אותה ותצעק. וימהר אישה הבּא מנגד לעזרתה, ויקם עליו כנען ויכּהו נפש ותהי לו אשת המת לאישה. בימים ההם קינא גם באחיו אלסר ויבוא בסתר אל אהלו ויכּהוּ אל החומש וימיתהו וימלוך תחתיו. אז כרת ברית גם עם עוג בן־ענק ויצאו שניהם למלחמה על משפחות ושבטים רבים ויכחידוּם וינחלו את ארצותם.

בלילה אחד, כאשר ישן המלך כנען על מיטתו בבירת־השן, והנה נער כּבּיר־הכּוח ניגש אליו ויכּהוּ על ראשו מכּה רבּה, וייקץ ויחרד ויאמר: הן קצי בא. ויאסוף את חרטומיו וחכמיו ויסַפּר להם את החזון. ויאמרו לו: בן יוָלד לך והוא יכריעך. וכנען ידע, כי אשתו, אשר חטא אתה בשׂדה- הרועים, הרה ללדת, וימהר החדרה ויאמר לדקור חניתו בבטנה. ויצא קול ממרום ויקרא: חדל־לך מלבוא בדמים! ויאסוף כנען את ידו.

ותלד האשה בעוד ימים נער אחד והוא רע־המראה ומושחת־הפנים ונחש יוצא מחיק אמו וחודר אל נחיריו – ותירא המלכה פן ימיתהו אביו ותמסוֹר את הנולד לרועה אחד לגדלוֹ. ונמאס הנער בעיני מחנכו וישליכהו הימה, הוציאהו שר של ים ליבּשה וימַן ה' נמרה להניק אותו. ויחי ויגדל ויצא אל אָחיו. ויקראו אותו בית־אביו נמרוד על שם כי מרד באביו ויגרשהו מעל כסאו.