הַבְּחִירָה

א. נְבוּאַת רְעוּ

ויקח לו רעו את מלכה בת רעו לאשה. ותהי עקרה ימים רבים. ויתפלל רעו בעדה ויעתר לו ה' ותהר. ויהי כי מלאו ימיה ללדת, היתה על רעו רוח-אלהים וינבא ויאמר: מלכה תלד בן זכר והבן דור רביעי לו צדיק תמים יהיה ויקָרא אב המון גויים, וכל העמים והלשונות לא יעזבו עדותו ויכירו בשם ה‘. ותלד מלכה את שרוג ושרוג הוליד את נחור ונחור הוליד את תרח. בימים ההם החלו יושבי הארץ לעבוד כוכבים ומזלות והיו מעבירים את בניהם ואת בנותיהם באש וקוסמים קסמים, אך שרוג ובניו לא הלכו בדרכים אלה וישמרו את תורת נח אביהם וזכרו את הברית אשר כרת ה’ עמו ואת זרעו.

ב. הַנְּגִידִים

ויהי כי נפוצו בני נח לארצותיהם ולמשפחותיהם אחרי המבול, שמו בני-חם את נמרוד לשר ולנגיד עליהם, בני-יפת מינו עליהם את פינחס להיות להם למצביא החילות ולשופט גם-יחד, ובני-שם משחו עליהם את יקטן. ויוָעדו אלה יחד ונועצו לקרב את השבטים השונים למערכה אחת ולהקים את השלום בארץ. ויבוא השטן ויפר את עצתם ויאמר: אם שפה אחת תהיה לכל העמים ולשון אחת, אז ימליכו עליהם גם אֵל אחד בשמים ויעבדוהו כולם שכם אחד ואני וביתי נגורש מנחלתנו ולא תהיה לנו תקומה. אמר אלוהים: אך עתה עלתה תחבולתך בידך, לא כן יהיה ביום יתקע שופר גדול לחירות העמים, אז ישליך כל גוי וכל שבט את עצבּוֹ, ינהרו כולם אל משכּני בחרתי לשבת בו ויעבדוני.

ג. בָּנַי אַתֶּם

ויהי כי נפלגו הדורות בימי פלג והיו השבטים לשבעים עמים למספרם, ירדו שבעים מלאכים מן המשרתים את פני אדון-צבאות ומיכאל בראשם וילמדו לכל גוי ולכל משפחה לשון אחת, ובלשון הקודש בחרו שם ועַבר ויאמרו: בשפת אלהים נדבר ובלשונו נדבק. קרא מיכאל שוב לכל גוי משבעים הגויים ויאמר להם: בּחרו לכם מעתה שר ושופט למעלה, אשר ימליץ בעדכם ויעמוד לכם בעת צרה. ויענו הגויים ויאמרו: המלאכים, אשר לימדו אותנו לדבּר, הם יהיו משגיחינו למעלה ואליהם נשא את עינינו. ולא היה גם גוי אחד, שהזכיר שמו של אֵל-אלהים, מושל ומולך על הכל. כיון שנפנה אל אברם העברי וישאלהו לאמור: במי אתה בוחר לך לאב ולפטרון ואת מי תעבוד? – ענה אברם ואמר: אני וביתי בוחרים אך במי שאמר והיה העולם. מיד עלו מלאכי-הגויים אל השמים ויתישבו בחצרותם ובטירותם, ואלהי-הכרובים הופיע ממרום שבתו ויכתר את אברם ואת זרעו בכתר האמונה ויקרא לאמור: בָּנַי אַתֶּם ואני אל אביכם!

בְּחִירִים

א. מַלְכִּי-צֶדֶק

בשמיטות הקודמות היה מנין השנים והחדשים, קביעת התקופות והמחזורים ומועדי היום והלילה דבר אלהים היוצר. הוא היה מעבּר את השנים, מכריז על החדשים בימי המולד והיה הוא ובית-דינו אחד. ויהי כאשר ברא את האדם והוד והדר עטרהו משלו, מסר לו את דבר העיבּוּר וימשחהו לכוהן ולשופט בחשבון הגלגלים והמזלות. כה אמר לו: הנך מעתה ראש-הישיבה, ועליך להזכּיר את השם ולמנות מהלך כוכבי.

ויהי כי הגיע יומו של אדם להסתלק ולהשיב את נשמתו ליוצרו, קרא לחנוך בן-בנו וימסור לו ענין עיבּור השנים וקביעת המועדות. וחנוך איש צדיק תמים, והוא מטטרון ספרא רבא. ויהי כי עלה לרקיע במימר קדם, מסר את סוד-העיבור לנח, שגם הוא את אלהים התהלך והיה אדם השני.

ולנח שלושה בנים, שם חם ויפת, ושם הוא הבכור, וכי נוסדה ונתחדשה הארץ מסר לו את סוד-העיבור, ומאז עיבר שֵם את השנה. שם היה גם כוהן לאל-עליון והיה משרת לפני בני-מרומים ביום ובלילה, ועל כן נקרא שמו גם מלכּי-צדק. נשבע ה' לו להושיבו לימינו ויתן לו ולזרעו גדוּלה וברכת-עולם, אלהים יִחד גם שמו עליו בעודנו בחיים והשרה את השכינה בבית-מדרשו ולא תמוש משם כל הימים.

ב. שֵם

ושם בן נח כוהן לאל עליון, לבש בגדי כהונה של אדם. אדם מסרם לשת, ושת למתושלח, ומתושלח לנח, ונח לבשם, בעת הקריב קרבן מן הבהמה הטהורה, וימסרם יחד את ספר הרזים לשם, כי ראה, שממנו עתידים לצאת אבות-העולם, שיביאו אורה לעולם.

ויפתח שם בית-מדרש לידיעת האל ויקרא בו בספרים, אשר קיבל מאביו, ויעמיד בירכתיו מזבח, להקריב עליו בעת צרה. והוא ריש מתיבתא וכוהן. יחידי-הדור באים אליו לדרוש בידיעות האלהים; ואלה כי יבקשו רוָחה, יביאו על מזבחו קרבן ומנחה, גם לחם ויין; ויקראו לו גם מלך שלם.

ג. הַבְּרָכָה

דור הולך ודור בא. תעו הכוכבים וחשכו המאורות, חיץ בין הבורא לבריאה, אין דרך ליושבי-תבל ואין נתיב. אמר אלהים: אברא בריה חדשה, והיא תתן לבני-אדם מלחמי ותשקה אותם מים מבארי. פתח את אוצרות הנשמות וַיוֹצא משם את נשמת אברם, ויהי מאור בעולמות עליונים ותחתונים.

בן שלוש שנים הכיר אברם את בוראו ויחל להכריז על אדנותו וממשלתו הרחבה. אמר אלהים: מיום בראתי את עולמי ועד-עתה הייתי זקוק לברך את יצורי, והם זקוקים לברכתי ואמרי-פי; מכאן ואילך בני זה חמדתיו יהיה מנוּי על הברכות; את אשר יברך יהיה מבורך ואשר יטע יגדל ויעשה פרי.

נתקבצו כל יצורי מעלה ומטה ואמרו: אל-אלהים! בידך החיים והמות, מכמני הטוב והרע, צפוּני האור והחושך, ואתה נותן לזה וחוזר ונותן לזה. לך עינים צופיות ואתה חודר לחדרי בטן, תדין כל נמצא על-פי פעלו וגם תשמור חסד ופדות. ואם האדם ימשול בנו ואך הוא יהיה לנו לעינים ובדרכיו נלך – מי יודע, אם לא יתעה גם הוא ונמצאים אנו בלי מטר ובלי ברכה! קרא אלהים ואמר: כל הדברים שאמרתי הם רק למערכת העולם הזה, לעתיד לבוא אשוב לברך כל נשמה וגוף, ואגדתים יחד ואימצתים יחד ולא יפּרדו עוד.

ד. בַּעַל הַבִּירָה

הֵלך אחד היה מהלך בדרך ולא מצא כל מושב ואף יער ונחל לא ראה ויאמר: שוממה הארץ ואין משגיח בה, איו נוטע וזורע. לאחר ימים נשא עיניו והנה בירה גבוהה לפניו. אמר להיכנס לתוכה וחזר על כל עבריה ולא מצא פתח. קרא בקול גדול ואין עונה. והיה מצטער ואמר: אפשר לבירה בלא בונה? ומי זה ייגע לריק? כיון שהרגיש בעל הבירה, שהוא יגע בנפשו, הציץ בו מעל הגג וקרא לו: אני הוא בעל-הבירה! כמקרה הזה קרה לאברהם העברי. ימים רבים התיגע ואמר: וכי אפשר לעולם בלא בורא? וכי שמים נמתחים מעצמם? וכי אפשר שגן נוטע את עצמו? והיה תר בדעתו לעמוד על מהות הדבר. אמר אלהים: מי שהוא הולך לקראתי, אף אני אלך לקראתו. נתגלה עליו ואמר לו: אני הנני הבורא ואני הנני היוצר, כל אשר ראית מעשי ידי הם. התרגש אברהם ואמר: יש מלך לעולם אף אני אעטרהו.

אחרים אומרים: עוד בטרם ידע אברהם את אלהים היה נוטה לדרכי צדק והיה מתרחק מכל רשע ופשע. אם ראה אדם עושה לחברו עוול, נתן נפשו להציל עשוק מיד עושקו, והיה אב ופטרון לכל נדכה ונענה. נראה אליו אלהים ואמר לו: אָהבת צדק ושָנאת רשע, חייך שאני מושחך לנשיא על כל בני-הדורות ויהיו כל בני העמים והלשונות מתברכים בשמך.

אַבְרָהָם

א. סֵפֵר יְצִירָה

מי ימלל גבורות ה' ומי ישוה לו? כשביקש אלהים ליצור את העולם, גלל את הספר הקדמון, הוא ספר יצירה, צפה בו ועל-פיהו ברא מעשה כל יום ויום. ויהי כי כילה מלאכתו אשר עשה, הלך והניחו אצל זאת התורה והיו שניהם שעשועיו מאז. כיון שגדל אברהם והתחיל להכיר את ריבונו, נתן לא אלהים-צבאות את ספר-היצירה להגות בו. ולא הבין בו אברהם דבר ויתעצב ויאמר: מתנה רבה בידי והיא סתומה לפני. אמר לו אלהים: רק אני לבדי דורש באותו ספר, כי לי הגדולה והמלכות, אבל ממך בר-נש ישגב הדבר. נמלך אברהם והלך עם הספר אל עֵבר; וישכימו שניהם לפתחו של שם והיו עוסקים בו שלשתם יחד שלוש שנים, עד שמצאו את הפתח לשער החתום.

ב. בֵּין הַבְּתָרִים

ויהי דבר יי אל אברהם בחזון ובמראה, לאמור: אל תירא, עבדי; שכרך הרבה מאד לעולם הבא ומקום מתוקן לך בראש צדיקי יסודי עולם. אומרים: אותו לילה, שבו נגלה אלהים לאברם, ליל פסח היה, הוציא אותו לחוץ ואמר לו: אברם, אברם, שא עיניך למרום וּספוֹר את כוכבי מעל. אמר אברם: וכי יש כּוח בידי אדם לספור צבא השמים? אמר לו אלהים: כה יהיה מספר זרעך וכולם יעבדו אותי ויתברכו בשמי. הראָה אלהים לאברם במעמד בין-הבתרים ארבע מלכויות מושלות ואובדות. ממשלת כל אחת – אלף שנים, יומו של הקדוש-ברוך-הוא – והיה לעת ערב יצמח קרן בית-דויד ולוֹ יקהת עמים.

ג. מְשַל הָאִילָן

אדם אחד היה מהלך במדבר ביום קיץ. השמש ליהטה ברום הרקיע, ונפש ההלך התעלפה עליו מרעב ומצמא ואין מים ואין לחם. כבר אמר נואש לחייו, וישא את עיניו והנה אילן אחד שצלו נאה, פירותיו מתוקים ומעיין מים חיים נוזל תחתיו. מיהר אליו, אכל מפירותיו, שתה מהמים וישב בצל האילן לנוח מעמלו ונתקררה דעתו עליו. כשקם ללכת לדרכו, אמר האדם לאילן מחַיֵהוּ: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומַר: יהא רעוא¹, שפירותיך יהיו מתוקים – העבודה! שאין בכל מרחבי-ארץ אילן נותן פירות טובים מאלה שהאכלתני; אברכך בצל נאה – והנה צלך משיב נפש עייפה, גם מים נמשכים תחתיך, ולמה לך עוד ברכּת המים? אך ברכה אחת בפי: כי יקחו ממך ענף אחד ויטעו אותו בארץ ערבה, יהי גדל בטוב כמוך והיו כל בניך כמוך; אף הקדוש-ברוך-הוא אמר לאברהם: זאת הברכה אני נותן לך, בניך ובני-בניך עד סוף כל הדורות יהיו הולכים בתום דרך כמוך; כשם שאתה חגרת מתניך ועמדת לפני בתפילה וביקשת לפנַי על בריותי, כך לא יפסקו מבני-משפחתך אנשים עומדים בפרץ ומתפללים על הציבור בעת צרה ומצוקה, ואני אהיה עם פיהם, כאשר הייתי עם פיך.

מֵאַגָּדוֹת אַבְרָהָם

א

ונמרוד בן כוש מולך בכל ארץ שנער קדמה ונגבה, והוא גיבור-חיל וידו בכל שכניו המלכים לכבשם לו לעבדים ולהרחיב את ארצו עד בוא השמש; ויתחזק במלכותו ויבנה ערים רבות לשבת וישם בהן מגדלים גבוהים, ויאסוף כל סגולות תבל ושכיות-חמדה ויגדל מכל המלכים אשר היו לפניו, ויצא שמו בכל הארץ. וירם לבו ויתנשא לבן-אלים בגאוָתו; ויצו לכל עבדיו להשתחוות לפניו ולהקריב לו קרבנות ולתת לו כבוד-אלהים. ויעשו כן בכל ארצות מלכותו ויעמידו לו מזבחות וכוהנים, ויאמינו כל העם במלכם, כי אמנם במושב אראלים מושבו, ויתפללו לו בצר להם וישבעו בשמו. ואדם אין אז בכל הארץ להכיר ולדעת את אֵל האמת, אל השמים ואל הארץ, שאין אלהים מלבדו!

ויהי בלילה אחד, וילך נמרוד השדה לצוד ציד, ואיש אין אתו כי כן אָרחוֹ להתגנב ולשום בסתר דרכו, וישא עיניו וירא והנה כוכב גדול עולה ממזרח, ולו ארבעה שבטים, ויקרב אל שאר הכוכבים ויבלע אותם כולם ולא נודע כי באו אל קרבו. וירא וישב לביתו, ויקרא בבוקר את כל חרטומי בבל וחכמיה הגדולים, ויסַפּר להם את החזון אשר ראה, וידרוש מהם, כי יגידו לו פשר הדבר. ויענו אותו חכמיו, היודעים בכוכבים, לאמור: הלא לפניך מלכּנו גלוי הכּל ולמה תנסה אותנו? האותות האלה יגידו, כי הנה בן יוָלד בקצה מלכותך, והוא יסור מן הדרך, אשר הצבת לנו, ויכחש באלהותך, כי את לבבו סרה תהיה. ויחרד נמרוד בלבו לשמע הדברים האלה, ויוָעץ לקדם פני הרעה, ויצו להכריז בכל מדינות מלכותו לאמור: הרגו כל זכר, אשר יולד לכם בשנה הזאת, וכל הבת תחיון! האיש אשר יחמול על הבן הנולד לו להחיותו, יחייב ראשו למלכו; ואשה כי תלד בת, וקיבלה מתנות רבות מאוצר המלך. ויבנו בתים ואוהלים בכל נפות ממשלתו, ויעמידו בהם שומרים לשמור על המילדות. והדת ניתנה. ויהרגו בשנה ההיא כל זכר שבעים אלף במספר, ותעל שועת הנולדים השמימה.

ואמתלא בת כרנבו, אשת תרח בן נחור בן שרוג בן רעו בן פלג בן שלח בן ארפכשד בן שם, הרה ללדת, ותסתיר את הדבר, כי יראה, ותצא המדברה ותמצא מערה חצובה בחגוי הסלע, ותשב שם כל ירחי הריונה. ויהי בלדתה, והנה כל המערה מאירה כשמש מאור פני הנולד, ותשתומם למראה ההוא. ותקח את הילד על ידה ותנשקהו ותקרא לו אברם. וה' נתן בפיה לאמור: הנה הבן הזה יהיה אב-המון-גויים ויתברכו בו כל גויי הארץ ויצו את ביתו אחריו לשמור הטוב והישר, חוקות צדק ומשפט ויהיה לאור-עמים. ותרא, כי לא תוכל הצפינו בביתה, ותקח סדין אחד, אשר הביאה עמה ותעטפהו בו; וחלת דבש שמה אצל הנער ותניחהו במערה ותלך ותאמר, אל תראינה עיני, אם רעה תמצאנו. ויחמול ה' על הנער, בכלות הדבש סביבו, וישלח עֵז אחת מגן העדן ותשב עמו ותניקהו ותשקהו ותהי לו כאם, ויגדל אברם משעה לשעה ומיום ליום.

ויהי בהיותו בן עשרה ימים וגבהוֹ כאיש, וישכם בבוקר וילך במדבר וירא את השמש יוצא לזרוח, כמעשהו יום יום, ויתפלא על אורו ועל זיו פניו ויאמר, אין זאת, כי אדון העולם הוא, אשר עשה את כל אשר אני רואה מסביב, את השמים על ראשי ואת הארץ לרגלי. ויעבוד אברם את השמש כל היום ההוא ויחשבהו לאלהים. ויהי בנטות צללי ערב והיום רד, וירא העובד לתמהונו, כי הנה השמש בא ואיננו, ועל מקומו הולך הירח באור שקט ושלו; וירא את הכוכבים הרבים וכל צבא השמים סובבים אותו בהוד הליל, ויאמר אברם: אמנם שגיתי, הירח, זה אשר אני רואה אותו עתה, הוא אך הוא האלהים המושל בכל ואלה הם עבדיו לשרתו. ויאמן אברם באלהות הירח ויקטר לו, עד אשר גם הלילה עבר ואתא בוקר. והשחר עלה עוד הפעם בהדרו; ותיפעם רוח אברם למראה עיניו ויאמר: גם זה וגם זה אך משרתי המלך הם. ויקם וילך לבקש את האלהים ואת הוד המלך בעצמו…

וימַן ה' לו מעיין במדבר ויטבול בו ויטהר את בשרו, ויהי אך יצוא יצא מן המים, ותיפקחנה עיניו להכיר, כי יש אֵל עולם, אשר יצר את השמש ואת הירח יחד וכל צבא השמים והארץ. ויפול אברם על פניו ויאמר: אכן יש אלהים גדול עומד על אלה ופוקד על כל אשר ממעל ומתחת, ואנכי לא ידעתי. ויתפלל אל ה' ויאמר לו: אני עבדך לעד!

ויהי אחר הדברים האלה, ותזכור אמו את בנה אשר עזבה, ותצר נפשה על פרי בטנה, ותלך המדברה לבקש את הילד, ותבוא אל המערה, אשר בה שמה את בנה, ותרא והנה היא ריקה ואין איש, ותשא קולה ותבך ותלך הלוך ובכה. ויפגוש אותה אברם בנה וישאל אותה לאמור: למה זה תבכי, אשה? ותען ותאמר: ילדי, אשר הנחתי במערה, איננו, טרוף טורף, ואכלתו חית השדה. ויאמר אברם: אל נא תבכי, אנכי הנני בנך אשר תבקשי. ויפג לבה ולא יכלה להאמין לו, כי זה המדבּר אתה, הוא גדול וחכם, והיא אך ילָדתוּ זה עשרה ימים. ויאמר אברם אליה: לא אכחש לך, אמי, אני הוא שילדתיני, ואֵל העולם גידלני בימים המעטים האלה, למען תדעי את שמו הגדול ואת יכלתו הרבה. ותאמר אמו: וכי יש אל אחר בלעדי נמרוד מלכנו, אשר ידענו? ויאמר אברם אל אמו: מה אנוש כי כאל נזכרהו ובן-אדם כי למלך העולם נפקידהו, אין אלהים אחר מלבד עושה השמים והארץ; וזה אשר ברא אותנו כולנו והוא חי וקיים לעד. ותרא אמו, כי אך אמת דובר בנה, ותשק לו ותאמר: גם ברוך יהיה, אלהיך אלהי!

ב

ונמרוד עודנו מולך בארץ שנער, בונה ערים ומבצרים ומחדש מלכותו ואלהותו, ובכל אשר יפנה ירשיע. ויהי היום, והנה חג גדול לו, וכל העם מקטרים ומשתחוים לו ומביאים לו מנחה. ויבוא אברם ממקדש-מלך ויחל להינבא: שמעו קציני שנער וראשי בבל את דבר ה‘. המעט לכם, כי משול תמשלו בארץ, וגם את השמים תאמרו לכבוש ולהידמות לעליון. וישמע נמרוד ויאמר: מי אל מלבדי אשר אשמע בקולו, ואנכי הנני אדון כּל. ויגש אברם ויקרא: הוי מלך כסיל ואויל. הלא ידעת, כי כמעשה הזה עשו הנפילים בימי המבול, וימחם ה’ אלהים ויכחידם מעל פני האדמה; ואתה אך החילות להיות גיבור בארץ, וכבר תתנשא כמוהם, למען הבא עליך ועל עמך רעה ומַדחפה. ויחר אף המלך בדובר הלז, ויצו לתפשו. ויעשו עבדי נמרוד כן, ויחזיקו באברם ויתנו אותו בבית-הסוהר, וישב שם עשרה ימים.

ויקבוץ נמרוד את כל שרי-המדינות והחכמים יודעי דת ודין וישאלם כדת מה לעשות בבן-תרח, אשר הרים ידו בו ויחרף לעיני כל אלהים ומלך יחד? ויקראו כולם קול אחד: המקלל ישרף באש, וירא הקהל וישמע. ויעש המלך כן, ויצו להבעיר אש בכבשן הגדול אשר לו שלושה ימים ושלושה לילות, ויעל הלהב השמימה. ויהי ביום הרביעי בבוקר ויוציאו את המורד לשרפו, וכל עבדי המלך ושריו והפחות והסגנים ניצבים ועומדים מול הכבשן; ועמם נקבצו עם רב מאד כתשע מאות אלף איש, וימלאו כל הככר הרחבה ויטפסו על הגגות ועל ראשי המגדלים, לא נותר אדם, אשר לא בא לראות במחזה, ויכס המחנה כארבה את עין השמש.

ויקחו סריסי המלך את אברם העברי ויפשטו כותנתו מעליו, ויאסרו את ידיו וישליכו אותו לתוך האש הבוערת וירקע כל העם הניצב ברגליו ויקרא: הידד! וקולם כקול יער גדול בבוא הסער. ויהי אשר הושלך אברם לכבשן, התרגשו מלאכי-השרת ויבקשו למהר לרדת שם, לצנן את הגחלים, ויאמר אלהים: הניחו, אני יחיד בעולמי וגם הוא יחיד בין המכירים אותי, נאה ליחיד להציל את היחיד. וירד להצילו.

והיה אברם מטייל בכבשן ומרנן לאלהי השמים. וירא העם ויפלו על פניהם ויקראו בקול גדול: ה' העושה אלה הוא האלהים! וגם נמרוד ירד מעל כסאו וישתחוה לאלהי אברם. מאז החל גם הוא לקרא בשם ה‘. על כן יאָמר: כנמרוד גיבור ציד לפני ה’.

ג. הַחֲלוֹם

ויהי בצאת אברם שלם בגופו מכבשן האש ולא נחרך אף אבר אחד ממנו, כיבדוהו בני-בבל ונתנו לו מתנות רבות ונמרוד איש חרמו נתן לו במתנה את עבדו אליעזר, והוא איש גיבור-חיל וישר הולך.

ויהי היום ונמרוד יושב על כסאו ואיש אין אתו וירדם ותפול עליו שינה עמוקה והוא חולם חלום. וירא והנה הוא וכל חילו עומדים בעמק הכבשן והנה איש בא מן ההר ובידו ביצה וישלך את הביצה על ראשו ותישבר וישפך החלמון והתגבר והיה לנהר גדול ויטבעו אנשים רבים מחילו בנהר והוא נס וימלט ושלושה אנשים עמו, נפנה לראות בחילו והנה יבש הנהר ונתקמץ וליחותו נכנסה שוב בביצה. ויצא מהביצה אפרוח קטן ויעף וינקר את עינו. וייקץ נמרוד ויבּהל למראה. שאל לחכמיו וליודעי-העתים כי יגידו לו את הפשר. ויקרא אחד מהם, שמו היה אנוקי, ויאמר: האיש שראית אינו אלא אברם העברי, אשר שלחת מידך, והאפרוח שראית זה אחד מזרעו, שיכריע אותך באחרית הימים. אם בקולי תשמע, שלח את אחד משריך חרש להפיל את בן-תרח בחרב ותהי לך ולמלכותך תקומה. ואליעזר בא היום לבבל לבקר את משפחתו ובית אביו ויוגד לו דבר אנוקי ואת אשר הוא חורש על אברם. וימהר לשוב אל אדוניו החדש ויאמר לו: מהר והימלט על נפשך, עוד לב נמרוד ברע. ויעזוב אברם את אהלו ועדרו וילך ויתחבא בבית נח ושֵם בּנוֹ.

הַמְּעִידִים

א. בְּבֵית-הַסּהַר

ויצו נמרוד להושיב את אברם העברי בבור-חושך ולמנוע ממנו גם לחם צר ומים. וישלח ה' את גבריאל המלאך להיות חבר לעבדו ונפתחה לו באר מים חיים ותאנה עלתה לזונו והוא יושב ומשבּח למרוֹ. ושר בית-הסוהר, אשר נפקד לעמוד על הבור וגם שמר דבר המלך שלא להאכיל את הנאסר ולא להשקותו, שמע יום-יום את תפילת העברי בוקעת ועולה ממעמקים, ותחרד נפשו גם היא ויאמר בלבו: גדול אלוֹה של זה מאלהי נמרוד, אף אני אשתחווה לו ואעבדהו. היה אברם מזמר מלמטה והוא עונה לעומתו למעלה והד תפילת שניהם ממלא תבל ומלואה, צפרים מרננות, אראלים ומשרתי עליון עונים אחריהם אמן.

ויהי כי גבר הרוח על אותו שומר, עזב את מעמדו ויחל לסובב בחוצות ובשוָקים ולקרא: אלהי אברם הוא האל האמיתי אשר ברא אותנו ונתן לנו את העולם לנחלה, ואלהי נמרוד הוא אל מת ואין תשועה בו. תפשו אותו והביאוהו לפני נמרוד – והוא קורא בקול אדיר: אֵל העולם הוא המלך ואברם החבוש הוא עבדו! ויצו נמרוד להתיז את ראשו בסַיף ונפגם כלי המשחית מיד. ציוה להשליך אותו למים ופלטו הים. ויתמה נמרוד על הדבר. ובכל-זאת לא נהפך לבבו ועוד ידו נטויה על אברם העברי לכלותו.

ב. הַמְקַנֵּא

אברם בן תרח היה חוזר בשוק עם חבילה של צלמים ופסילים על שכמו, מעשי אביו, והיה קורא: מי החפץ לקנות לו אֵל חרש, סומא ואילם, וצלם שאינו מועיל לא לעצמו ולא לאחרים, יבוא ויקנה. פגעה בו אשה אחת זקנה לימים, שהלכה לשוק לקנות בכסף מלא פסל וצלם, ואמרה לו: רוכל אין אונים, אם במה שאתה מוכר בעצמך אינך מאמין, מה יועילו לנו אלה ונמצא שעבדנו כל ימי חיינו לסומים ולחרשים. אמר לה אברם: בחייך, כנים דבריך. אין אלהים אחר אלא זה שממעל, שלו השמים ולו הארץ, לו הים ולו ההרים והגבעות, לו היערות ולו השדות ולו גם הכסף והזהב, שמהם נעשים הפסילים וניצקים הצלמים. אמרה האשה לאברם: מה אומַר ויקבל אותו האל הגדול גם ממני ויציל את נפשי משחת? אמר אברם: אמרי, ה' אלהים הוא אדון בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, הוא ממית ומחיה, מזין ומשקה, משפיע ומעניק, הוא אחד ואין שני לו, הוא גם חי לעולם ולא יראה מות; העידי גם עלי שאני אברם עבדו ונאמן ביתו. קראה הזקנה: מאמינה אנכי באלהי השמים ומאמינה אני בך, הנביא! באה אש ולפפה את שניהם.

ג. הַשָּטָן

ויהי כי הציתו את הכבשן מכל עבריו והלהב עלה וילבן את הכתלים והחום העצום אכל גם עשבי השדה מסביב וכל עוף פורח באויר נשרף, לקחו את אברם, פשטו את מעילו מעליו, אסרו ידיו ורגליו ויאמרו להוליכו לתוך הבּעֵרה. ויבוא השטן ודברי מלאך מגין בפיו ויאמר לאברם: הלא גדול שמך ונברכו בך יושבי הארץ ומזרעך יעמיד אלהים כוהנים לשרת לפניו; אבל אם קופץ אתה כעת לתוך המדורה, אין אתה מעמיד בנים עוד ונמצא שבועתו של מקום אינה קיימת. כפור בשֵם לשעה והצל את גופך משחת, אחר זה תוכל לשוב למרך ולהציל גם את נשמתך. גער בו אברם ואמר: פחוּת ונבזה אתה ובחלקת לשונך רמיה. נתו עיניו בו ונדחה ממחיצתו מהלך חמש מאות שנה; נפנה אחר זה למשרתי המלך ויאמר: הוליכוני לתוך האש ואקיים דבר-המלך…

ד. הַמוֹכֵר

תרח, אביו של אברהם אבינו, חָרש היה ועושה פסילים במלאכת-מחשבת ויצא שם אליִליו בכל הארץ והיו משכימים מכל עֵבר אל ביתו לקנות אלהות ועצבים. ויהי כי גדל אברם מינהו אביו על המכירה ויפקוד עליו לאמור: פסל שמשקלו כך מחירו כך, פסל אבן מחירו נמוך, פסל נחושת עולה במחירו ואלה אשר מכסף וזהב הוצקו אך בחצרות מלכים ושרים ימצאו קנם. ויעמוד אברם על שורת הצלמים מהבוקר ועד הערב והיה מהתל בכל קונה ולא זז ממנו עדי החזירו למוטב ונטע בלבו אמונת אל חיים. בא אליו אדם גיבור לקנות אלוה, אמר לו אברם: וכי נאה לאדם רב-כּוח שכמותך לעבוד לדבר שנושא אתה אותו על כתפך. בא לפניו איש חולה, אמר אברם: מה יועיל לך זה, שחולשתו עוד רבה משלך. רצה זקן לקנות לו פסל, אמר לו בן-תרח: וכי אתה בם שבעים תעבוד לצלם עשהו אבי בראשון לחודש. בא אליו בחור ואמר לו: עד שאתה משתחוה לאבן השתחוה למלך המלכים כה עקר את האמונה בעבודה-זרה מלב כל אחד ואחד וקידש את השם ברבים. אמר אלהים: כן וכן עושה עמי אברם עבדי חסד, חיי, אני גומל חסד לבניו ולבני-בניו עד סוף כל הדורות.

ה. קָרְבָּן לַמֵּתִים

ויהי כאשר שב אברם אל בית אביו מן המערה, אשר נחבא שם ימים רבים, ניגש אל תרח ויאמר: הגד נא לי אבי, מי ברא את העולם? אמר לו תרח: בוא אתי הביתה ואַראך יוצרי-תבל. הביאוֹ אל היכל גדול והנה שנים עשר צלמים גדולים ניצבים שם ומסביב להם פסילים קטנים איו מספר. השתחוה תרח להם ואמר: ברוכים אתם אדני, שעשיתם את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם. יצא אברם ונכנס לחדר אמו ואמר לה: אבי הראני את אלהיו הרבים ואַת קחי נא לי גדי עזים מן הצאן וזבחתיו ועשית אותו מַטעמים והבאתים לאלהי אבי לקרבן, אולי ירצו גם לי. ותעש אמו כן ותקח גדי עזים, שחטתו וטיגנתו בשמן ובדבש, שמה אותו בסל ותתן את המאכל הנותן ריח לאברם בנה. והוא בא והציג את הקרבן בהיכל האלילים ויקרא בקול גדול: מהרו אכלו מן המנחה אשר הבאתי לכם והיטיבו לבכם ופרשו חסדכם גם עלי. עמדו האלים כחרשים ואילמים, אין גם אחד מהם ניגש אל הסף ואין מי מרים את ידו. ויהתל בהם אברם ויאמר: למה תמאנו לטעום מקרבני? ואם מעט לכם ואוסיף עליו מאה מונים ואשחט לכם את כל צאן אבי. מחשים ומחרישים הפסילים, אין קול ואין קשב, אין תנועה ואין הד. השתומם אברם ואמר: מתים המה אלה ואין בהם רוח ובני-אדם חיים ומרגישים עובדים להם, אוי לדור תהפוכות! אוי להן לבריות משתחוות למעשי ידיהן! ורוח ה' לבשה אותו ויקח קרדום בידו וישבר וימגר את כל הפסילים והצלמים ולא הותיר מהם אך את הגדול בלבד ואת הקרדום הניח לפניו.

ותרח אביו בא מן השדה וישמע קול מכת קרדום באבן וימהר ויבוא להיכל – והנה כל אלהיו אשר פעל ויצר מונחים שבורים על הקרקע, אך אחד עוד קיים. ויחר אפו וימהר ויבוא אל אברם בנו ויאמר לו: מה המעשה אשר עשית, להרוס ולהחריב כל אלהי, והבאת עליך רעה אשר לא תמיש ראשך ממנה. אמר אברם: לא אנכי עשיתי זאת, כי אם גדול-האלילים בקנאתו על אֶחיו. אמר תרח: האם יש חיים באלה? וכי אפשר לעץ או אבן לתפוש כלי-משחית בידו? אמר אברם: תשמענה אזניך מה שפיך מדבר. אם מתים המה ובלתי מרגישים, איך תעבוד להם? ולמה תטעה את בני הדור במעשיך ההבליים? ההצל יצילוכם אלהים כאלה שפּה להם ולא ידבּרו, אזנים להם ולא ישמעו? הלא בדבר הזה חטאו אבותינו בימי קדם לזנות אחרי אלילים מעשי אנוש ויביא ה' אלהים עליהם את מי המבול להשחיתם. ואתם תוסיפו לעשות הרע ועבדתם תוהו, תלכו אחרי ההבל ותהבלו. עוד הוא מדבר את דבריו קפץ להיכל הגדול,תפש שוב את הקרדום וַיך על ראש האל הגדול וישברו לרסיסים ויאמר: גם זה לא יחיה, כי מת הוא.

אחז תרח בבנו ויביאהו לפני נמרוד מלכו.

עוֹד מֵאַגָּדוֹת אַבְרָהָם

א. הָעוֹרְבִים

יובל יובל תהלוכות העולם.

וביובל התשעה ושלושים, בשבוע השני, בשנה הראשונה, לקח לו תרח בן נחור אשה, ושמה עדנה, ויאהב אותה ותלד לו בן, ויקרא את שמו אברם, כשם אבי-אמו. ויחכם הנער וימשוך עליו עין כל רואיו.

ויהי כי גדל ויצא אל אחיו, וירא בפשע בני-הארץ, כי נתעו בשוא להשתחוות לפסילים ולאלילים, מעשה עץ ואבן אשר לא ידברו, ויכר את הבורא האמיתי, בורא העולם, ויתהלך לפניו במישרים.

ויהי בהיותו בן ארבע-עשרה וימי זרע בארץ, ויבואו העורבים מחנות מחנות מרחוק לאכול את הזרע ולהשחית עמל האדם; ויתאספו כל בעלי השדות במקלות לגרשם, ואין שומע להם, עוד זה פורח וזה בא וגברו עופות השמים. ולאברם אין מקל, כוחו אך בפיו, ויגער בעורבים לאמור: מדוע ירדתם הנה, גוי עז-פנים? שובו אל המקום אשר בּאתם משם ואַל תהיו לפגע לכּל. וישמעו בקול הקורא, לתמהון כל השומעים, ויעופו מזה אחד אחד. ויתפלאו כולם על חכמת לבו וגבורות רוחו, ויצא שמו בכל ארץ הכשדים ויקנאו בו כל גדולי הארץ.

ב. הַזָּר

ויהי אחרי אשר כרת אלהים את בריתו את אברם ואת זרעו אחריו לעשותם לגוי, ישב בעל הברים באלוני ממרא כחום היום, וישא את עיניו וירא והנה איש אחד בא מן המדבר, והוא שקן ושבע ימים, שערותיו הלבינו וזקנו הלבן ארוך ויורד לו עד מתניו, חבילה על שכמו, והוא מטה ראשו ונשען על מטהו מרוב זקנה. ויהי כראות אברם את הזקן ההוא, ויקם מפּתח אהלו וירץ לקראתו. ויאמר אליו: בי, אדוני, סורה נא אל משכן עבדך; הנח את החבילה בקרן זוית ורחצת רגליך במים ונחת ואכלת פת-לחם וסעדת לבך, ולנת אצלי הלילה, וקמת בבוקר והלכת לדרכך. ויען הזקן ויאמר: לא, כי פה תחת העץ אשען ולא אלין בבית זר. ויפצר בו אברם העברי ויאמר: למה יקל בעיניך עבדך לעבור על אהלי הפתוח לכּל לרוָחה, ואני לא חטאתי לך ולא עויתי לאדם. ויאמר הזקן: גם אנכי כבּד אכבדך, אבל לא אובה להיות עליך למשא. ויאמר אברם: סורה אלי ואל תדבר אלי עוד כדברים האלה. ויאל האיש לסור אליו ולא סירב לא עוד. וימהר אברם וירץ האוהלה, ויקח חמאה וחלב ועוגות-מאפה וישם לפניו וישבו יחד ויאכלו וישבעו, ויותירו עוד. ויבקש אברם לברך את ה' הזן ומפרנס את בריותיו ונותן להם לאכלה כאב לבניו; ולא בירך הזקן עמו וידום. ויאמר אליו אברם: מדוע לא תברך את ה', עושה השמים והארץ, הזן ומפרנס אותנו יחד? ויאמר הזקן אליו: לא אלהיך אלהי ובשמו לא אקרא; לי אלהים אחרים בביתי, מעשה ידי אני, והוא יגן עלי תמיד. ויחר אף אברם בעובד-האלילים ויקם ןיגרשהו מעל שולחנו, ולא נשא פנים לשיבתו. אך הלך הזקן וחבילתו על שכמו, והנה קול אלהים קןרא לאמר: אברם, אברם. ויאמר:הנני. ויאמר אליו אלהים: איה הזקן, אשר ישב זה עתה אתך בצל קורתך ויאכל עמך? ויאמר אברם: הוא לא ביקש לברך את שמך ואקום עליו בחמתי ואשלחהו. ויאמר אלהים אל אברם: הן בן תשעים ותשע שנה האיש הזה, כמוך היום, ואני נשאתי את סבלו תמיד, לחם האכלתיו, בגד הלבשיו, לא החסרתיו מאומה, ולא עלתה על לבי לכרות אותו מעל פני האדמה, ואתה לא יכולת שאת את רוחו שעה אחת ולא נתת לו מקום ללון אתך גם לילה אחד. וירא אברם, כי הרע לעשות, ויפול על פניו ויאמר: אלא, אלי, סלח ומחל לי כי חטאתי. ויאמר אלהים אל אברם: למה זה תפול על פניך, קום והיטבת את אשר הריעוֹת. וימהר אברם, ויקם וירץ אחרי באיש המדברה וימצא אותו כורע תחת אחד השיחים. וירם אברם את החבילה וישימה על שכמו, ויאמר להאיש: סלח לי על אשר שלחתיך ואל תשא עוון לעבדך; ויפצר בו לשוב אל אהלו שנית. ויואל האיש ללכת אליו. ויתן לו אברם מלון טוב באהלו, וישכיבהו על עור עזים ויכסהו בשמיכה, וייטב עם האיש וישלחהו בבוקר לדרכו בשלום.

ג. יִשְמָעֵאל

ולאברם, אשר נקרא שמו אברהם, שני בנים, יצחק וישמעאל. את יצחק ילדה לו שרה אשתו, בהיתה ימים רבים עקרה ולה אין ולד. ואת ישמעאל בכורו ילדה לו הגר שפחת שרה, שנתנה לו שרה למען תיבנה ממנה. ביצחק יקרא לו זרע אמת, כי הוא בן הגבירה, אבל גם את ישמעאל אהב ובירך ותפילתו לאל שדי היתה: לוּ ישמעאל יחיה לפניך. ויהי כי גדלו הנערים יחד ויחלו להציק איש לאחיו, וירע הדבר לשרה על-אודות בנה, ויחלק אברהם את ירושתו בחייו וישלח את ישמעאל בכורו מעל יצחק קדמה, ויתן לו מתנות רבות ויענק לו מכל טוב. ותקח לו אמו הגר המצרית אשה מארץ מצרים ושמה מריבה. ויתקע אהלו במדבר ויפרוץ מאד במקנה ובעבוּדה רבה, ושם על פני גל שבטי קדם ישכון.

ויהי היום ותכל נפש אברהם אחרי ישמעאל בנו, כי לא ראהו זה ימים רבים, ויאמר אל שרה אשתו: אלכה נא לראות את ישמעאל בני וידעתי מה לו. ותאמר לו שרה: לך כדבריך, אך הישבעה לי, שלא תרד מעל הגמל, ואך תבוא שמה ותשוב מיד. וישבע לה אברהם לשמוע בקולה, וימהר וירכב על גמל אחד מגמליו הרבים וישם אל המדבר פניו, ויבוא אחרי שלושת ימים אל משכן ישמעאל. וימצא את האשה לבדה יושבת פתח האוהל, וישמעאל אישה אין, כי הלך אל מקנהו. ויאמר אברהם אל האשה: בתי, תני נא לי מעט מים ואשתה, כי עייף אני מן הדרך. ותמאן ברעת לבה: כּלו המים מן החמת, אין מאום בבית. ואברהם עודנו יושב על הגמל, ולא ירד ממנו; ויען ויאמר אליה: אם פה אין מים, ארכב מזה, אולי יקרה ה' באר לפני. אבל אחת עשי, בשוב אישך הביתה ודיברת אליו כדברים האלה לאמור: בא הנה איש זקן אחד מארץ פלשתים וכזה וכזה מראהו ולא מצאך וילך, כי אץ היה לדרכו, וירא את משכנך וייטב בעיניו, רק יתד האוהל לא ישרה בעיניו, ואם עליך טוב, הסר אותה ושמת אחרת תחתיה. ויפן וירכב ככלותו לדבר, וכמעט רגע חדל גם אבק פרסות גמלו.

ויהי בערב, בשוב ישמעאל לביתו, ותספר לו אשתו את דבר הזקו וצוָאתו אשר מסר לה; ויכּר מיד, כי אביו היה העובר הזה ויבן לדבריו, כי רעה אשתו בעיניו, ויקם ויגרש את האשה ההיא וישלחנה מביתו. וילך אל ארץ אחרת, ויקח לו מבנותיה אשה אחרת תחתיה ויביאה אל אהלו וישמח עמה, וגם ילדה לו שני בנים ובת. ויהי מקץ שלוש שנים ויאמר אברהם אל שרה אשתו: אקום ואלך עוד הפעם אל בני ישמעאל, כי לא מצאתיו אז, ותאמר לו: לך אדוני. וירכב אברהם על גמלו שלושה ימים ולילה, ויבוא לפני משכן אוהל ישמעאל בנו כחצות היום, והשמש קודח בשמים. ותצא אשה טובת מראה מן האוהל, ותאמר אל האורח הבא: סורה נא, אדוני, אלינו ורחצת רגליך ואכלת פת-לחם ושתית מים, וגם לגמלך אשקה, כי אישי איננו בבית והלך לגזוז את הצאן. ותפצר בו וירד מעל הגמל וירחץ וישת ויאכל וייטב לבו ויברך את האשה ויאמר לה: נחפז אנכי לביתי ולא אוכל שבת עד בוא אישך; והיה כי יבוא מן השדה ואמרת אליו: בא אלינו איש זקן, וינח מדרכו באהלנו ויאמר אלי, אמרי לבעלך, היתד ששמת באוהל ישרה בעיני ואל תסירנה לעולם. ויפּרד האורח מאתה בשלום. ויהי בבוא הערב, וישב ישמעאל ממקנהו שמח וטוב לב, ותצא אשתו לקראתו ותספר לו את דבר האיש הזקן ואת הדברים אשר דיבר אליה. וידע ישמעאל, כי גם הפעם ביקרוֹ אביו, וכי טובה בעיניו אשתו אשר בחר, ויאהב אותה שבעתיים. ויקם ויקח אותה ואת בניה וילך ארצה פלשתים לבקר את אביו גם הוא. וישמח אברהם בבואם, ויעש משתה גדול ויזבחו זבחים.

ד. רַקְיוֹן

ויהי בימי אברהם בארץ שנער איש משכיל נבון-דבר ויפה- תואר, ושמו רקיון, אבל עני היה ובידו אין כּל. ויהי כי כבד עליו הרעב בארצו, וילך ארצה מצרים, לבקש לו שם לחם, כי הארץ רחבת ידים ורוב עושר בה; ובה מולך אז אחד מבית פרעה ושמו אשוירש בן ענם, והוא עשה את עצמו כאלהים ויסתתר בהיכלו שנים-עשר חודש, ולא היה נראה לעבדיו ולבני מלכותו, כי אם יום בשנה.

ויהי בבוא רקיון מצרימה ויאמר לבוא לפני המלך, לבקש ממנו חסות ומחיה. ויגידו לו אנשי המקום דבר המלך הסגור, ושעליו לחכות עוד אחד-עשר חודש. – ויצר לו ולא ידע מה לעשות, ואיך יכלכל את נפשו בעיר נכריה ובתוך עם זר? וישת עצות בנפשו, וירא והנה להקת אנשים גיבורי-כוח הולכים בלי מעשה, ויארח עמם לחברה, ויאמר להם: התחזקו והיו לבני-חיל ושמעו בקולי ולכל אשר אצווה אתכם, ומצאתם רוָחה. ויאמרו: הננו לך ולפקודתך. ויצוום לחגור כלי מלחמה, והוא עמד בראשם, ויצאו ויכבשו את בית-הקברים של עיר הממלכה ויאמר להם: כה ציוני המלך, איש איש אשר יביא את מתוֹ לקברו פה, מאתים שקל כסף ישקול על ידי. ויתחזק על אנשי מצרים, ולא נתנם לקבור את מתיהם, עד אשר נתנו לו הכּופר, אשר שם לחוק; ויאסוף רוב עושר ויחי כקצין-עם, הוא ועבדיו.

ויהי לתקופת השנה, ויצא מלך מצרים להיראות לפני עמו כדרכו, ויבואו לפניו השרים והרוזנים ורבים מצירי העם ויאמרו לו: יחי המלך! המלך יחיה לעולם! מה דבר הפקודה החדשה על עבדיך לשקול בעד כל קבורת מת זהב מחירו, וכחוק הזה לא נשמע עוד בכל ארץ מצרים, למיום היותה לממלכה רבה בתבל. ויהי כשמוע המלך את הדבר הזה ויקצוף ויאמר: מי הוא זה ואיזה הוא, אשר מלאו לבו לעשות כן ולחוק חוקים, אשר לא ציויתי ולא עלו על לבי? ויאמרו לו: עשה לנו דברים כאלה. ויתחכם רקיון, בהיוָדע לו קצף המלך, ויקח אלף ילדים וילדות וילבישם שש ורקמה וירכיבם על סוסים לבנים, וישלח אותם מתנה למלך; ומלאכים שלח לפניהם לאמור: הנה עבדך רקיון בא להשתחוות לפניך ותשא לו פנים, כי רק בעבורך עשה את כל החיל הזה, ולמי יעבוד יותר, אם לא למלך המלכים כמוך? ואחריהם בא רקיון, לבוש בגדי אפוד, ןישתחוה לפני המלך שבע פעמים אפים ארצה ויאמר: חנני, מלכי ואדוני. וייטב בעיני אשוירש מנחתו וכל אשר שלח, ויצווהו לקום; וידבר אתו ויתפלא אל חכמתו, טעל חכמת כל בני שנער, ויעשוהו למשנה בכל ארץ מצרים,ואך את כסאו הגדיל ממנו. ויקרא את שמו פרעה², על כן כל מלכי מצרים, אשר ימליכו במצרים, יקָראו מהיום ההוא והלאה פרעה עד היום הזה.

ה. הַמִּתְחַלֵף

ויהי כי זקן אברם בן-תרח והגיעה עתו להיאסף אל עמיו והוא ישב על מפתן ביתו כחום היום, נשא עיניו והנה איש יפה עינים בא לקראתו. והוא אך מלאך-המות היה ובא לקחת את נפש ראש הנביאים. אמר אברם אל המלאך: מי זה יירא מפני המות, אם כה יפים פניו? ענהו ההלך: בדמוּתי זו איראה אך לתמימים ולאוהבי השם. אמר אברם: הראני-נא את פניך, שבּם תיראה לכל אדם. וישנה הזר תיכף את מראהו ודמות מחצלת לו. נבהל אברם ויאמר: בבקשה ממך, היגלה לפני שוב כנער ותסעד אצלי. ויעש המלאך כן. ויהי כי כילה לאכול, אמר אל אברם: אלהים שלחני אליך למען תשיב לו רוחו. ולא אבה אברם לשמוע לו. הלך לו המלאך ונגלה לפניו בדמות איש כביר-ימים, רועדים כל אבריו מזוקן. הגיש גם לו אברם מַטעמים לאכלה, ולא יכול הזר להגיע את הלחם אל פיו. אמר לו אברם: מה לך? וכמה ימי שני חייך? השיב הזקן ואמר: בן מאתים שנה אני. אמר אברם: לוּ אֵדע כי בהגיעי לימי שני חייך גם אני כושל-כוך אהיה כמוך, כי אז בחרתי מות מחיים. אברם עוד לא כילה לדבּר ותצא נפשו במלאכוּת המלאך.

וימת אברם בשנת חמש-עשרה שנה לחיי יעקב ועשיו.

סְדוֹם וַעֲמוֹרָה

א

עיקר שלוָתה של סדום מיום שנבנתה, לא היה אלא חמישים ושתים שנה, ועשרים וחמש שנים רצופות היה אלהים מרעיש עליהם ההרים מסביב ומביא עליהם זוָעות, שמא יתנו אל לבם וישובו מדרכם הרע; ולא שבו, אטמו אזנם משמוע בקולות שדי.

עוד “פתח להם המקום פתח של תשובה”, ויאמר: ארדה נא ואבינה, הכצעקתה הבאה אלי מארצות עשו, ואז כליה הם חייבים, ואם לא ואדע מה אעשה להם. אמר: אפילו אם אני מבקש לשתוק ולמחול על עלבוני, על מעשיהם עם אותה ריבה לא אוכל לשתוק, ואודיע להם מידת-הדין בעולמי.

ירדו אז בסדום שתי נערות אל המעיין לשאוב מים בכדיהן, ותאמר האחת אל רעותה: אחותי, למה פניך רעים? ותען השנית ותאמר: חברתי, כלו המזונות בבית אבי, וכל בני משפחתי נוטים למות מרעב. – בסדום אין מרחם והחוק אוסר לעזור לדל. – ותלך הנערה ותמלא את כדה קמח ותחליפנה בזו של חברתה, נטלה הרעֵבה את המזון והשבֵעה – את המים. ויהי כי נודע הדבר לשופטי סדום, ויקחו את הנערה בעלת הלב וישרפוה בשוק העיר. עד כה הגיע זדון לבם ורשעתם.

חמישה ראשי-דיינים היו בעת ההיא בסדום: קץ-שקר ורב-שקר, רב-מטה-דין, רב-נבל וקלא-פנדר; וירבו הרע ויטו דין, העשירו את העשיר ופשטו מעל העני את עור עצמותיו, ותימלא ארץ סדום חמס.

וישלח ה' שני מלאכים להשחית את סדום, ויבואו בדמות בני-אדם אל המקום ההוא; ויסורו אל לוט בן אחי אברהם, אשר ישב שם ולא למד ממעשיהם ושמוּר היה אצלו מנהגו של אברהם לקבל את העוברים ואת השבים. וישאלו אותו אורחיו לטיב בני העיר, ולא דיבר עליהם לוט סרה ויאמר: בכל עיירות מושב בני-אדם יש אנשים טובים וגם רעים, ואולם פה רבים הרעים.

והנה טרם ישכבו ואנשי העיר, בהיוָדע להם כי באו זרים לעיר נסַבּוּ על הבית, ויקראו אל לוט ויאמרו לו: איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו. ויצא אליהם לוט ויאמר: אל נא, אחי, תרעו. ויאמרו אליו: גש הלאה, דבר שחקקו לנו זקנינו ושופטינו אתה בא להרוס. ויגשו לשבור את הדלת. ויך ה' אותם בסַנורים וילאו למצוא הפתח. ויתעו סביב הבית כל הלילה.

ויהי כמן השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט לעזוב את העיר הנידחת; ויתמהמה, ויחזיקו בו וביד אשתו וביד שתי בנותיו ויוציאוהו מחוץ לעיר; “ומלאך אחד היה מקדר לפניהם את הדרך” שימהרו להימלט, כי ה' כבר התחיל להמטיר על סדום ובנותיה גפרית ואש מן השמים, ויעל קיטור הארץ כקיטור הכבשן.

ב

ויהי באמור ה' לשחת את סדום ואת עמורה על רוע מעלליהם, אמר: המכסה אני זאת מאברהם? מאורע גדול יבוא עתה לעולם, ויראו בני-האדם כי יש דין לפני וכי לא אשא פני רשע, טאיני מגיד זאת מראש לאברהם אוהבי? מיד בא לאברהם ו“הגיד לו מעשה סדום”.

התחיל אברהם מבקש ומתחנן לפני ה' על לוט בן אחיו ויאמר: ריבון עולמים, האף תספה צדיק עם רשע? וכמות בן רשע ימות גם איש בצדק הולך? ויען ה' ויאמר לו: בחייך, אברהם, לא אך את לוט בן אחיך אציל מן ההפכה, אלא לוּ אמצא בכל הככר ההיא אך מספר אנשים חמישים, שלא שיחתו את דרכם ואשא לכל גוי הרשע הזה בעבורם. ויאמר אברהם: ולוּ אך ארבעים תמצא או שלושים או עשרים ואף עשרה. ויאמר ה‘: לא אשחית בעבור עשרה טובים וזכותם דיה להגן. וילך ה’ מעל אברהם, כאשר כילה לדבר אתו, ואברהם שב למקומו. ויאמר אברהם אל לבו: ואם גם עשרה לא ימָצאו בסדום, ונמצא מקום אשר היה עד עתה כגן-אלהים עובר ובטל מן העולם, ונגזלה מנוחתו. –

ואנשי סדום “לא חסו על כבוד קונם”, גזלו וחמסו את כל הבא אליהם; והקימו עליהם שופטי שקר, להטות משפט. וירא ה' וינאץ.

רק לוט היה האחד בסדום שעליו נאמר: הולך את חכמים יחכם, ולמד מעשי אברהם להיטיב עם בני-אדם ואף כי היה לחוקה בסדום, שכל מי שמחזיק ידי גר עני בפת-לחם באש ישָרף, קרא את המלאכים אליו, בבואם סדומה, ויכניסם לביתו. ןירא נער אחד מנערי סדום, והנה אנשים אורחים מארץ רחוקה סרים אל לוט, וירץ ויגד את הדבר לאנשי העיר, ויהי רעש בסדום, ויתקבצו כל יושביה לעשות שפטים במכניס-האורחים ובנכנסים. וימסור לוט את נפשו על הבאים אליו ויצא אליהם להשתיק את חמתם; ולר אבו שמוע לו ויאמרו: עתה נרע לך מהם. ויכו המלאכים את הסובבים על הבית בעיוָרון כל הלילה.

ויהי בעלות השחר, מיהרו המלאכים והחזיקו בלוט ובידי כל אשר לו ויוציאו אותם מחוץ לעיר הרשעה, ויאמרו אליהם: הנה נשפט ה' את עיר מגוריכם באש, מהרו והימלטו ואל תביטו אחריכם; והרי כבר ירדה השכינה באש ובגפרית.

ויעש לוט ככל אשר ציווּהו; אך עדית אשתו סבבה את ראשה להביט לאחור, והציצה בשכינה ונעשתה מיד לנציב מלח.

ועדיין הנציב הזה עומד בירכתי סדום החרבה. כל היום באים השוָרים ולוחכים אותו, עד כי כמעט לא ישאר ממנו מאומה, ובבוא הבוקר והנה הנציב בקומתו כמו שהיה. ויהי כך עד היום הזה.

ג. הֵידוֹר וּבֶן עֵילָם

איש אחד, בן ארץ עילם, הלך למחוז חפצו ועמו חמור אחד נושא כליו וקשורה לו שמיכה טובה ויפה, שמיכת צמר בת גוָנים רבים. ותבוא לו השמש ברחוב סדום ואין איש מאסף אותו הביתה. עוד הוא עומד בחוץ והנה ניגש אליו איש רע ובליעל, שמו היה הידור, ויאמר אליו: מאין תבוא, הלך, ולאן פניך מועדות? ויען האיש ויאמר: מאזרחי עילם אנכי ואני הולך עתה לחברו, לבקר בני משפחת רעיתי, כי אשה לי משם. באה עלי השמש פה ואין איש מכניס אותי לביתו. בני עירך לא טובי-לב המה, ולא ידעו מנהגי הכנסת-אורחים. אמר הידור אליו: אל-נא תדבר כן, אחי, ואל תוציא דיבת בני-גילי רעה. סור אלי, אתה וחמורך, ולון בביתי הלילה, תאכל ותנוח וקמת בבוקר והלכת לדרכך, גם לחמורך די אתי תבן ומספוא. ויעש ההלך כדבר הידור, כי האמין בו ובנדבתו. ובסורו אליו מסר בידו גם את השמיכה למשמרת ויאמר לו: שום עיניך עליה, כי הן נחלתיה מאבותי ויקרה היא לי מכל הוני ורכושי.

למחרת היום אמר העילמי ללכת לדרכו, החזיק בו הידור ויאמר: רק יןם אחד ישבת בצל קורתי ואתה קנית את לבבי וטוב לי אתה מעשרה רֵעים, שב נא אתי עוד יום אחד ואחר זה תקום ותלך, ואלהי עילם יהיה בעזרך ויביאך אל חברון השלוה. וילן התם בסדום עוד לילה אחד. למחרת הזדרז לקום, חבש את חמורו והידור מפציר בו לשבת אתו עוד יום אחד. ולא אבה שמוע לו ויאמר: כבר גדול חסדך עלי, לא אטריחך עוד. הוא אמר ללכת ויפנה אל מיטיבו ואיש חסדו ויאמר: תן-נא לי את השמיכה אשר נתתי בידך ואלך לדרכי. התפלא הידור ויקרא: לא ידעתי, אחי, כי הבאת אתך שמיכה ועיני לא חזו אותה, אך חלום חלמת, אחי. התרגש בן-עילם ויאמר: לא בחלום אך בהקיץ נתתי לך בבואי הנה שמיכת-צמר צבועה וכזה וכזה מראֶהָ. הניח הידור את ידו על שכמו ויאמר: אל-נא תתרגש, רעי, על לא-דבר, רק חלום חלמת ובדמיון חשוב נחשוב הרהורי-ליל לדברים קרו ויאתיו. ויריבו איש את רעהו. הלז אומר: בהקיץ נתתי לך שמיכה יקרה ופקדתי בידך. והלז אומר: לא כן, אך חלום חלמת וזה גם דבר הפתרון: בשובך לביתך תקנה גן חמוד ונטעת בו כל עץ פרי למינהו. השתומם העילמי על עזותו של בעל-הבית ויחזק בערפו ויאמר להכותו. אמר הידור אליו: אני אך לטובה פתרתי לך את חלומך, ואתה לא לבד כי לא תשלם לי את שכרי, כי עוד תרים את ידך. חי אלהים! לא ראיתי איש עיקש ממך. ואתה פתח את כיסך ושלם לי שכר הפתרון. דרכי לדרוש מכל איש ארבעה כסף בשכר פתרון חלום, ואתה תתן לי רק שנַים, כי על כך לנת בצל קורתי. לקח העילמי אבן בחמתו ויאמר להשליכה על ראש הידור. הקדימו הוא וַיך אותו על לחייו ויזל דמו עד למדיו. אמר הידור: תן לי עוד שני כסף בשכרי, כי הקזתי את דמך ורופא נאמן אנכי. עוד הם רבים יחד ויתקבצו אנשי סדום ויחלו ללעוג לאיש הנענה ויאמרו אליו: אם תוסיף להתמהמה בגבולנו נקח גם את חמורך ממך. עשו כדברם, לקחו כל אשר לו ויציגוהו ערום כביום היוָלדו. והוא הולך הלוך ובכה במר נפש ובעצבון-לב על כל הנעשה לו בקרית סדום הרשעה.

עֲקֵדַת יִצְחָק

א

ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם. ויאמר ה' אל השטן: מאין תבוא? ויען השטן את ה' ויאמר: משוט בארץ ומתהלך בה. ויאמר ה' אל השטן: מה תדבר אלי על בני, אשר שמתים בארץ מטה לרשתה ולעבוד בה. ויאמר השטן אל ה‘: לא בנים אלה לך וגם לא עבדים נאמנים: ראיתי והתבוננתי, כי יעבדוך ויזכירוך בני הארץ, בעת בקשם מלפניך דבר, כי נתון תתן להם; והיה כאשר תשמע בקולם ותפתח להם את ידך הנדיבה, שכוח ישכחוך ולא יוסיפו לזכור אותך עוד. והן גם אברהם בן תרח, אשר בו תתפאר, בעת אשר לא היו לו בנים להנחיל אותם את ברכתו, עבדך כל הימים, ובנה לך מזבחות וקרא בשמך; ועתה כי נולד לו יצחק בנו ויגדל, עשה משתה גדול לכל יושבי ארץ ואותך, מושיעו ופטרונו, עזב, ולא הקריב לפניך לא שור אחד ולא פר אחד; והנה כבר מלאו ליצחק שלושים ושבע שנה, וחדל לזבוח לפניך זבח, כאשר אהבת. ויגער ה’ בשטן ויאמר אליו: אל תדבר סרה בעבדי אברהם, כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר לפני וירא אותי וסר מרע; חי אני, כי אם אמרתי לפניו היום, הקרב תקריב את יצחק בנך והעלהו עולה כליל לפני, לא ימנעהו ממני; ואף כי אומַר אליו הקרב לפני מן הצאן ומן הבקר. ויען השטן את ה‘: דבּר נא כדבר הזה אשר אמרת באזני אברהם, וראית אם לא יסור מדבריך ואם לא יעבור על מצוָתך. וישב השטן לדרכו. וה’ אמר: נסה אנסה את אברהם.

וירא אליו ה' ביום ההוא ויאמר אליו: אברהם, אברהם. ויאמר: הנני. ויאמר ה‘: קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומַר אליך, ושם גם ענן כבודי. ויאמר אברהם אל ה’: הנני לך ואתן לך את בני אשר אהבתי, אך קבלהו ברצון לפניך. ויעל ה' מעליו, ככלותו לדבר עמו, ואברהם שב האוהלה, והיה מוכן לקיים מצוַת אלוהיו. אך בדבר שרה הכה לבו אותו ויאמר בלבבו: איך אגש ואומר אליה, תני את בנך לה' לעולה? והיה בשמעה את זה תבעת ותתחלחל ותוציא את נפשה ולא תחיה. וישכל את דברו ויבוא וישב לפני שרה אשתו ויאמר אליה: בננו יצחק גדול ובא בימים, ועוד לא למד עבודת-אלהים, אלך לי למחר ואביאהו אל מדרש שם ועֵבר, ושם ילמד לדעת את ה' ואת דרכיו. כיחש לה אברהם. ותידוֹם שרה, כי נפשה קשורה בנפש הנער. ואחרי זה דיברה אך אברהם אישה: טוב אשר דיברת, לך ואדוני עמו; אולם אל תרחיק אותו ממני ימים רבים. ויאמר אברהם אל שרה: בתי, חלי-נא את פני ה' אלהינו, אשר יעשה עמנו טובה. – השמש נטה לערוב, בדבּר אברהם ושרה את דבריהם אז, ואברהם התאפק לבל יפרוץ פתאום בבכי, כה המה נפשו לרחשי לב-אם.

וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, ותקם גם שרה, ועמה כל שפחותיה ועבדיה, ותקח בגד טוב מבגדי החמוּדות, אשר אתה בבית, ותלבש את יצחק, ותשם לו מצנפת על ראשו, ואבן יקרה על המצנפת, ותכן צידה לדרך, ותצו את אברהם עליו. ותאמר שרה לאברהם: בי, אדוני, שים עינך על הנער, כי יחיד הוא לי, ואל נא תעזבהו; אם רעֵב הוא האכילהו, ואם יצמא השקהו מים, הרכיבהו על החמור, ואל תניחהו ללכת ברגליו, ולא ישב כחום השמש בלהט השמים. ותכל לצוות את אברהם ותבכה. ותחבק את יצחק בזרועותיה ותוסף לבכות. ותבך כל המחנה, אשר הלכה לשלח את אברהם ואת יצחק בדרך. ותהי הפרידה קשה בין המלוים וההולכים. ותשב לה אחרי-כן שרה מעל יצחק, וישובו עמה כל שפחותיה ועבדיה; ואברהם הלך הלאה עם יצחק בנו, להעלותו עולה לפני ה', כאשר ציוָהו.

וירא השטן, כי אברהם עומד בנסיונו, ויצר לו ויאמר: אם ינצח בן-האדם אותי, אנא אני בא? וישלחני ה' אלהים מלפניו לאחת מנקרות הצורים ויאברני שם מאסר עולם. ויתחפש ויעבור בדרך לפני אברהם בתואר איש זקן ושפל-רוח. ויטהו הצדה ויאמר אליו: הלא ידעתי לאן פניך מועדות היום, הכסיל או בער אתה, כי אמור תאמר לעשות כזה לבן-יחידך; נתון נתן לך אלהים זרע באחרית ימיך, לעת זקנתך, ושמר לך את בריתו, והנך הולך לאבדו על לא חמס בכפו; תאמר, כי מאת ה' זאת הפקודה לך, אבל לא עשה יעשה ה' לאיש רעה כזאת לאמור לו: לך ואבּד לשמי את בנך. וישמע וידע אברהם, כי זה לשטנה יעמוד לו, להתעותו מדבר אלהים, ויאמר לו: לא תוכך כברך ואך החפץ להרע ידבר מתוך גרונך, ואני אך את מצוַת אלהי אשמור. וירא הזקן, כי הדבר ממנו והלאה ויפן ויעלם. ויתלבש השטן אחרי שעה בדמות בחור יפה-תואר ויפה-מראה, ויבוא לפני יצחק – והנער הולך אחרי אביו – ויאמר אליו: הלא ידעת אם לא שמעת, כי אביך הזקן והכסיל הזה יובילך אל הר אחד להעלותך שם לעולה חינם, וה' לא ציוָה ולא פקד זאת; ואתה קום והתאזר ואל תשמע אל אביך ואל תאבה לו, ולמה תאבד את נפשך ןלא תראה עוד חיים בארץ, וכל ההולך ממנה ונספה, לא ישוב לראות עוד אור וימושהו חושך לעולם. ויעזבו יצחק ויתקרב אל אברהם אביו ויאמר אליו: כזה וכזה ידבר באזני בחור זה, ואני לא אדע, מה אשיב אותו דבר? ויען אברהם ויאמר ליצחק בנו: הישמר לך ממנו, כי שטן הוא לנו להעבירנו ממצוַת אלהינו. וירא השטן, כי לא יכול להם בדמות אדם, ויתהפך מיד לנחל גדול ורב, וחצה את הדרך לפניהם. ויגיעו אברהם ויצחק ושני הנערים ההולכים עמהם עד המקום ההוא. ויראו נחל רב ועצום לפניהם ומעבר אין. ויבואו בתוך המים, ויגאו ויאמרו להטביעם. ויכר אברהם כי אין זה כי אם מעשה השטן, ויגער בו; ומיד יבשו המים והיו כאין ויעברו בשלום.

ב

לפי נוסח אחר כך היה הדבר.

קדמו השטן את אברהם, בלכתו את יצחק ואת נעריו להר המוריה, ונדמה לו כזקן, ויפן ויאמר אליו: לאן אתה הולך, אברהם? ענה אברהם ואמר לשואל: להתפלל לפני אלהי אני הולך. אמר הזקן אל אברהם: אם אך להתפלל חפצך, מה דבר העצים אשר שמת על כתפך? ולמה אש ומאכלת בידך? רחה ¹ אותו אברהם במה ויאמר: שמא נשהה שם בהר יום או יומַיים ונשחט ונאפה ונאכל. ויען הזקן ויאמר לאברהם: אברהם, אברהם, למה תכחש ממני, ואני הייתו עומד מאחורי הפרגוד ואשמע בדבּר אלהים אליך, קח נא את בנך את יחידך והעלהו לי לעולה, ואתה אומר כי חכם אתה, איך ילך אדם, שנתן לו אלהים בן למאה שנה, וחיכה לבואו במרת נפש ימים רבים, הוא ואשתו, ויאבד את חייו, ויעקור בידיו את זרעו? עליך אומר המשל: מה שהיה ביד האדם, הנה אבדוֹ. ויאמר אברהם אל השטן: אמנם כן ציוָני האלהים, ואני אך את דבריו אשמור ונפשי ונפש בני נתונות לו. וילך ממנו המשטין, ונדמה לבחור, ויעמוד על ימינו של יצחק בן אברהם, ויחל לדבר עמו ויאמר אליו: לאן אתה הולך, יצחק? ויאמר יצחק: ללמוד תורה במדרשו של שם ועֵבר אני הולך. אמר הבחור אליו: בחייך תלמד שם או לאחר מותך? תמה יצחק ואמר: איך תאמר כזה, וכי יש אדם לומד והוגה בספרים והוא כבר מת? התפשט הבחור מלוא קומתו וקרא ליצחק: עלוב בן עלובה! כמה תעניות נתענתה אמך, עד שלא נולדת, וכמה דמעות שפכה לפני אל מרומים, כי יפקדה בבן, והנה שמע אליה ויתן אותך לה, והיא טיפּחה וריבּתה אותך, והנך איש בין אנשים, והשתטה אביך ללכת להעלותך לעולה ולעקור חייך מן העולם. ויאמר יצחק אליו: גם אם כדבריך יקרני ואינו הולך לשם ועבר, כי אם להיעקד על מזבח, לא אעבור על דעת יוצרי ועל ציווי אבי. חזר יצחק ואמר לאברהם: שמע מה ידבר באזנַי בחור זה ומה יספר לי על-אודותי. ויאמר אברהם אליו: אל תפנה אל דבריו, והוא רוצה אך להיות לנו למפגע. וירא השטן, כי לא יכול להם בדבריו, וירף מהם ונתהפך לפניהם לנהר גדול ושוטף; ויבוא אברהם והנערים בנהר, ויתגברו הגלים ויבואו עד צוארם, ועוד הולכים הלוך וגאה. באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים ואמר: ריבון העולמים! אתה בחרתני ונגלית עלי ואמרת לי, אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יוָדע שמי בעולם, כי תעלה את בנך קרבן לפני; ולא עיכבתי אפילו שעה, והריני הולך למלא אחר מצוָתך, והנה באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני נטבע במים, מי זה יקיים את דברך? ועל ידי מי יתקדש שמך? ויען אלהים את אברהם מן השמים: חייך, שאך על ידכם יוָדע שמי בגויים. מיד סילק את השטן מלמטה וסר הנהר כהרף עין, והנה עומדים הם ביבשה.

וילך אברהם ויצחק אל המקום אשר אמר אלהים. ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום, אשר אמר לו האלהים, מרחוק, והנה עמוד אש עליו מן הארץ ועד השמים, וענן כבד על ההר. ויאמר אברהם אל הנערים: האם רואים אתם דבר בהר? ויענו ויאמרו: הר ככל הרי הארץ אנו רואים. ויאמר אברהם אל יצחק: בני, מה אתה רואה? ויאמר יצחק: עמוד אש וענן אני רואה. וידע אברהם כי יצחק בנו נרצה לעולה. ויאמר אל הנערים: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה ונשתחווה. וילך אברהם את יצחק לבדו. ויספר אברהם ליצחק, כי בו בחר אלהים לעולה; ויקבל עליו גם יצחק את מצוַת-אלהים בשמחה ובטוב לב. ויבואו אל המקום. ויגש אברהם לבנות את המזבח; ויהי אברהם בונה ויצחק מגיש לו את האבנים ואת החמר, וכה בנו יחד את המזבח באחוַת-אלהים. ויקח אברהם את העצים ויערכם על המזבח, ויעקוד את יצחק בנו ויניחהו על המזבח ממעל לעצים, ויפשוט יצחק את צוארו לפני אביו. וישלח אברהם את ידו לקחת את המאכלת לשחוט את בנו. ויֵרא מלאך ה' אל אברהם ויקרא אליו מן השמים ויאמר אליו: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי רק לנסותך באתי; ועתה ידעתי כי ירא-אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. ויצר לאברהם להניח את המזבח כך בלי קרבן, וישא את עיניו, וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, והוא מתאמץ להתקרב אליו, והשטן ואחז בו. ויקם ויתיר את יצחק ויקרב אל האילן, ויקח את האיל עמו, ויקפוץ האיל על המזבח ויפשוט גם הוא את צוארו, לאמור: הקריבו אותי לאלהים. וישחטהו אברהם ויעלהו לעולה תחת יצחק; ויז אברהם מדם האיל על המזבח ויאמר: זה תחת בני, וזה הדם יחשב היום כדם בני לפני ה‘, ויכל אברהם את כל העבודה באיל ותירצה לפני ה’ ותיחשב כיצחק. ויברך ה' את אברהם וזרעו ביום ההוא.

ג

ויצחק בן אברהם הולך הלוך וגדול, וילמדהו אביו את דרך ה' ואת דרכיו וה' עמו. ויהי היום והנה הוא וישמעאל אחיו יושבים באוהל ושחים. ויתפאר ישמעאל על יצחק לאמור: בן שלוש-עשרה שנה הייתי, כאשר דיבר ה' את אבינו להימול כל זכר; ואעש את דבר ה' ולא מריתי את פיו ולא מנעתי מאבינו לעשות בי כמצווה.

ויען יצחק ויאמר לאחיו: למה תתפאר עלי בדבר הזה? חי ה' כי אם אמור יאמר לאבי לקחת אותי ולהעלות אותי כליל לעולה, כי אמסור אותי ואת נפשי מיד לה'.

בלילה ההוא נגלה אלהים אל אברהם ויאמר לו: הקרב נא לי את יצחק בנך באחד ההרים. אנר אברהם לאלהים: ריבון עולמים! באיזה הר אקריב את בני לפניך? שוב אמר לו אלהים: בכל מקום אשר תראה את כבודי בדרך עומד וממתין, הנה שם תבנה את המזבח. –

וישכם אברהם בבוקר ויקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו, ויחבוש את החמור לדרך. זה היה החמור בן האתון, שנבראה בין השמשות, עליו גם רכב משה, בבואו ממצרים בדבר ה', ועליו עתיד בן-דויד המשיח לרכוב, כי יבוא לגאול את ישראל.

בן שבע ושלושים שנה היה יצחק, בלכתו אל הר המוריה, וישמעאל היה בעת ההיא בן חמישים. ובלכת אברהם ויצחק ראשונה ואליעזר וישמעאל הולכים אחריהם, התחילו שניהם דנים זה עם זה. ישמעאל אומר לאליעזר: עתה יקריב אברהם אבי את אחי הקטן לעולה על המזבח; ואני בכורו ויחיד לו ואקום ואירש את אבי. ואליעזר אומר לישמעאל: אותך ואת אמך כבר הסיר אברהם מנחלתו; ואני הנני עבדו הנאמן, משרתו כל הימים, ואני יורשו. ויושב בשמים קורא: לא זה ולא זה יירש את אברהם עבדי!

ביום השלישי הגיעה השירה לצופים. ויהי בבואם לצופים, ראה אברהם את השכינה עומדת על ההר – וישאיר את הנערים במקום ההוא. ויקם וילך את יצחק. ויהי בלכתם לבדם, נפנה יצחק ואמר לאברהם אביו: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? ויאמר אברהם אך יצחק בנו: אתה הנך השה, בני. ויאמר יצחק: אם ה' בחר בי, אעלה על מזבחו.

ויהי בבואם אל ההר, הראה אלהים לאברהם באצבעו על סלע גדול ויאמר אליו: זהו מזבחי מעולמים. זה גם היה המזבח שעליו הקריב אדם הראשון, אחריו הקריבו עליו קין והבל אחיו, ואחריהם נח ובניו, כי הניחם ה' שארית אחרי ימי המבול. ניגש אברהם וקשר שתי ידיו של יצחק ושתי רגליו ועקדוֹ על המזבח, שם עליו את האש והעצים, ויכרע עליו ככוהן מעריך את קרבנו, ואימץ את זרועו, ויקח את המאכלת בידו, למלא בה את דבר ה‘. ואלהים במרום יושב על כסאו ורואה “אב עוקד” את בנו בכל לב ונפש ו“בן נעקד” במסירת לב ונפש, וישניע את קולו מבין הכרובים לאמור: אל תשלח ידך אל הנער. עמד אברהם והקריב את האיל תחת בנו; ועלה ריח-ניחוח של האיל לפני כסא-הכבוד כדיר-ניחוח של יצחק. ויברך ה’ את אברהם בעולם הזה ובעולם הבא.

אומרים שכאשר נגעה המאכלת בצוארו של יצחק, נבעת ופרחה ויצאה נשמתו. ויהי באכול האש את האיל, “חזרה הנפש לגופו” של יצחק, ויצירו אברהם ויחי ויעמוד על רגליו. וידע יצחק כי גם שאר מתי עולם עתידים לחיות באחרית הימים כמוהו.

באותה שעה פתח ואמר: ברוך אתה ה' מחיה המתים!

ד

כשבּיקש אלהים לברוא את האדם במעשה בראשית, ניגשו מלאכי-השרת ואמרו לו" מה אנוש כי צזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו? ענה אלהים ואמר להם: אתם ממאנים ביצירת האדם, מפני שאתם צופים ורואים בדורו של אנוש, כי יקום לחלל את שמי, ואני אַראה לכם כבודו של בן-האדם, והוא אברהם העברי, שיקום אחרי ימי המבול לעבוד אותי ולקרוא בשמי, וראיתם אב מקריב את הבן לפנַי והבן מקבל עליו את מצוָתי באהבה.

כה אמר ה' אל אברהם כאשר גדל יצחק בנו אשר אהב: קום ולך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה, כי כן אמרתי למלאכי מקדם; מיד וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. בוא וראה כמה עבדים וכמה שפחות היו לו לאברהם, וכי לא יכול לאמור להם לחבוש לו את חמורו לדרך? אבל הוא בעצמו עשה את הדבר הזה, “ללמדך זריזותו”.

מסורה היא שאותו מקום, שעליו אמר ה' להקריב את יצחק, עמק היה; אבל אחר אשר חשב להשרות בו את שכינתו ולהקים שם בימי דויד גם את המשכן, אמר לעצמו: אין דרך מלך לשכון בעמק, אלא במקום גבוה ונראה לכּל מרחוק. מיד נישא אלהים אותו מקום ועשהו הר. ואברהם ויצחק הולכים שניהם יחדיו אל המקום, בלב אחד וברצון אחד, “זה לשחוט וזה להישחט”.

ויהי בבואם אל המקום, ויעמיד את המזבח, ויערוך את העצים וישם את יצחק בנו עליהם, וביקש לקחת את המאכלת, שמע בת-קול מן השמים לאמור: אל תעש כדבר הזה. נפנה אברהם ושאל: מאין יבוא הקול? ויען אותו מלאך: ה' שלחני אליך לאמור, אל תעש מאומה לבנך. אמר אברהם אל המלאך: כשציוה עלי אלהים להקריב את בני, הוא בעצמו דיבר עמי, ועתה ישלח את שליחו; יקום הוא ויעיד בי ואז ארף מבני. “מיד פתח האלהים את הרקיע ואת הערפל” ויאמר לאברהם: בי נשבעתי, כי לא אובה עוד בקרבן יצחק בנך.

וישא אברהם את עיניו וירא, והנה איל אחד נאחז בסבך בקרניו. מלאך מבני מרומים הביאוֹ מגן-העדן, ותחת עץ החיים היה רועה עד היום ההוא ושותה מן המים שעוברים תחתיו; והיה ריח בשרו נודף בכל העולם. ויקם אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת יצחק.

ויעזוב אברהם את מקום המזבח וישב אל המקום, אשר חיכו לו הנערים, בשלום; כיון שראו אותו, התחילו אומרים: בּוא-יבוא ברינה נושא אלומותיו.

ה

והאלהים ניסה את אברהם.

היוצר הזה, כשהוא בודק את כלי הכבשן שלו, אינו בודק את הרעועים, כי אינו מספיק להקיש עליהם אחת, והוא שוברם, אלא בודק את הקנקנים הברורים, שאפילו מקיש עליהם הרבה פעמים אינו שוברם; כך לא ינסה אלהים את הרשעים, אלא את הצדיקים; ועל זה גם נאמר: ה' צדיק יבחן.

ויאמר ה' אל אברהם: קח את בנך והעלהו לעולה על אחד ההרים, אשר אומַר אליך. ויאמר אברהם אל ה': ריבון העולמים! וכי יש קרבן בלי כוהן? אמר לא אלהים: כבר מיניתיך כוהן.

וישכם אברהם בבוקר וילך אל יצחק ואל הנערים, ויקח את עצי העולה וישם על בנו. והיה יצחק דומה, “כזה שהוא טוען צלובו בכתפו”.ויבואו אל המקום, אשר אמר לו אלהים. ויבן שם אברהם את המזבח ויעקוד את יצחק בנו. הוא שולח יד ליטול את הסכין, ומעיניו יורדות דמעות ונופלות לעינו של יצחק; ובכל זאת הלב שמח לעשות רצון יוצרו. ומלאכי-השרת נתקבצו כיתות כיתות למעלה וקוננו וקראו: נשמו מסילות, שבת עובר-אורח!

מיד קרא אלהים למיכאל ויאמר אליו: מה אתה עומד על יד כסאי, לך ועצור ביד אברהם, לבל ישלח ידו בבנו. ויקרא מיכאל אל אברהם ויאמר אליו: אל תשלח ידך אך הנער.

באותה שעה נשא אברהם את עיניו לשמים ויאמר: ריבונו של עולם! בשעה שיעמדו בני בצער, תזכור להם זאת השעה, שאני עומד לפניך. וישא את קולו ויבך.

ונאספו דמעות הללו בנאד תחת כסא-הכבוד, והן שמורות שם לנצח…

ו

בוא וראה, כמה הקדוש-ברוך-הוא מחבב את הצדיקים ומפרסם את מעשיהם הטובים לכל באי עולם. לא נצרך לנסות את אברהם אלא להודיעו קושטו ואמונת לבבו לכל באי עולם.

ויאמר אלהים אל אברהם: קח-נא את בנך. איו נא אלא לשון בקשה, אמר לו לאברהם: בבקשה ממך, עמוד בנסיון זה, שאם אתה שומע בקולי בלב שלם, כאשר אמרתי עם לבבי, כל מה שבראתי בעולמי, לא בראתי אלא בשבילך; ואם לאו, אין פתחון-פה בדבר, והנה כל עמלי במעשה-בראשית אך בכדִי הוא.

וישכם אברהם בבוקר לשמוע בקול ה' ויקח עמו את יצחק. אותו היום עשרים ושבעה באלול היה. ותבוא שרה ותאמר לאברהם: לאן אתה מוליך את בננו? ויען אברהם ויאמר לה: לימדני אלהים אמש דבר אחד במעשה-מרכבה ועתה אלך ואלמדהו.

וילך אברהם את יצחק מהלך שני ימים ולא ראה כלום. עמד בתפילה לפנו בוראו ואמר: ריבון העולמים! הרי כמה הרים וגבעות לפני ואיני יודע, איזה הר איוית למושב לך? מיד הגביה ה' את הר המוריה יתר מעל כל ההרים, וירא אברהם עמוד הענן רובץ על ההר.

והיו מלאכי-השרת צועקים ובוכים במר נפש, בשעה שערך אברהם את המזבח על ההר ואומרים לפניו: אדון עולמים! אברהם מקריב את בנו, ואתה נשבעת ואמרת לו: ביצחק יקרא לך זרע. ויען ה' ויאמר להם: אני בחנתי את אברהם, כי נאמן לפני, “ולבו שוה ללבי”. אתם שהטרחתם עליו, רדו והצילו את יצחק. מיד שלח אליו מלאך רחמים. ויקרא לאברהם: אל תעש לנער מאומה! פנה אברהם אל ה' ואמר: איני זז מכאן עד שתישבע לי בשמך הגדול, שלא תביאני עוד לידי נסיון.

איל זכר היה הולך בראש עדר צאנו של אברהם, ושמו יצחק, כשם בנו. ויץ גבריאל ויביאהו לפני אברהם, ויעלהו לעולה תחת בנו.

אומרים: בשעה שהיה יצחק כּפוּת על המזבח, היה מלאך-המות רבוּץ כנגדו ואמר: מיד אחרי שישלח בו אביו יד, אמהר ואקח לי את נשמתו. כיון שראה, שכל יושבי מרום מלמדים זכות על הנעקד, אמר: “אין אויב לזה”.

ושוב אומרים: כל אותו יום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתר ויוצא. אמר ה' לאברהם: אברהם אברהם, שא עיניך וראה את האיל הזה, כמו שהוא נאחז וניתר, נאחז וניתר, כך עתידים בניך להיות נאחזים בעוונות ומסתבכים במלכויות, גולים ובאים המה מבבל למדי, ממדי ליוָן ומיון לאדום. נבהל אברהם ואמר לה‘: ריבון עולמים! האם כה יהיו עם נודד לעולם ומנוחה לא תהיה להם? ענה ואמר לו ה’: אל תירא, אברהם, סופם להיגאל בקרניו של איל זה, וביום ההוא יתקע בשופר גדול לחירוּת עולם. ויפול אברהם על פניו וישתחוה.

ז

חטאוֹ של אדם היה, כי הציץ בשכינה, בשבתו בגן-העדן, וה' אמר: לא יראֵני בן אדם כבן-משק ביתי ויתרגל עמדי. ויהי כי הקריב הבל בנו את קרבנו לפני ה‘, ותרד אש מן השמים ותאכל את קרבנו, הסתכל גם הוא באש ה’ יותר מן השיעור ונענש. ונתגלגלו נשמות אדם והבל ובאו באברהם וביצחק; ובא זה לתקן חטאו של זה וזה לתקן חטאו של זה. ויעש אברהם את המזבח על ההר מכוּון נגד כסא-הכבוד ממעל; ויערוך את העצים, ויעקוד את יצחק בנו; ובהיעקד יצחק על המזבח, נעקד עמו רוחו של אדם הראשון, ורוח נאחז ברוח.

ואוריאל המלאך, בעל האש של מעלה, רובץ כארי על גבי המזבח, הלא הוא המלאך, ששימש לפני אברהם בבין-הבתרים והוא גם היה מוכן להעלות את העולה מאֵילו של אברהם; ויקרא לאברהם מעל המזבח: אל תשלח ידך את הנער, עתה ידעתי, כי ירא אלהים אתה.

וישא אברהם את עיניו, והנה איל אחד נאחז בסבך, ותבוא באיל נשמת יצחק, שפרחה ממנו, ויקם ויקריבו תחת יצחק בנו, ויכללו בקרבן זה, גן נשמות אדם והבל; ותעלינה עלה שוב למרומים.

אומרים, כי מטור אילוֹ של יצחק עשה לא אליהו התשבי אזור במתניו באחרית הימים; ויהי גם הוא קורא לאלהים ולטהרת האדם.

ח

ויהי כאשר הקריב אברהם את האיל, והקרבן עלה לרצון לפני ה' חרה אפו של סמאל, שלא עלתה לו תאוַת לבו, לבטל ולהשבית מעשב קרבן זה, ויאמר להינקם באברהם. מה עשה? הלך והתיצב לפני שרה ויאמר לה: אי, שרה, האם לא שמעת מה שנעשה היום בעולם ולא תדעי אף שמץ ממנו? ותען שרה ותאמר: לא שמעתי ולא ידעתי דבר. אמר לה השטן: אם כן אנכי אגיד לך, את אשר היה לבנך: הנה לקח אברהם אישך לנער יצחק, והעלהו על מזבח לקרבן לפני ה'; וזה דבר סתר, שהיה עמו, בלכתו עם הנער מעמך וכיחש לך. והנער בוכה ומילל על המזבח, כי צרה נפשו ואין שומע לו; נהפוך נהפך לב האב עליו לאכזר. וכשמוע שרה את הדבר הזה, אשר קרה לבנה ליצחק, יללה שלוש יללות, ופרחה נשמתה ממנה ומתה. ויבוא אברהם אל ביתו וימצא אותה מתה לפניו.

אחרים אומרים: התלבש השטן בדמות יצחק והקדים לבוא אל שרה. ותצא לקראתו בלב מפכה ותאמר אליו: מה נעשה עמך, בני? הגד לאמך ואל תכחד. ענה ואמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות, והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר המערכה, והעריך את העצים ועקד אותי על המזבח, ולקח את המאכלת בידו להעבירה על צוארי; ולוּ לא קראו לו מן השמים כי לא יעשה לי מאומה, כי אז בנפשי היה הדבר ולא עמדתי עתה חי לפניך. הוא לא הספיק לגמור את סיפורו, ותתחלחל שרה ותצא נשמתה, ותפול מתה לרגלי השטן.

ט

ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכּותה. ויקם מעל פני מתו, וירכוש לו את מערת המכפלה אשר בשדה עפרון בן צוחר החיתי לאחוזת קבר. ומפני מה בחר במערה אשר בשדה זה? הוא חפץ לרשתה משכבר הימים. כי כשנגלו המלאכים עליו לבשר לו הוּלדת יצחק, והוא חשבם לאנשים והזמינם לסעודה, רץ להביא בן-בקר ולשחטו בעדם; ויברח בן-הבקר ויכּנס במערה זו, ויבוא אברהם אחריו, וירא והנה אדם וחוה שוכבים ישנים על המיטות, ונרות דולקים לראשם וריח טוב עולה מהם כריח ניחוח. ויאמר: פה יהיה גם נוי, אני וביתי.

ומסורת אחרת אומרת:

האלהים התעסק בו באדם הראשון כשנוצר, והוא הוא התעסק בו גם כשמת. ומלאכי-השרת שומרים על המקום, עד שבא אברהם והריח איח בשמים של גן-עדן יוצא מן המערה, ושמע קול מלאכי-השרת אומרים: אדם הראשון קבור שם, ואברהם ויצחק ויעקב ונשותיהם נכונים גם המה לבוא הנה.

מיד קנה השדה והמערה וכל אשר בה מאת עפרון החיתי. ויקם השדה והמערה וכל המקום ההוא וכל גבולו לאברהם ולזרעו. ויקבור אברהם את שרה בכבוד כקבור מלכים, ושם ועֵבר בנו ואבימלך וענר ואשכול וממרא וכל גדולי הארץ הלכו אחרי המיטה. ויעשו לה אֵבל ומספד שבעת ימים.

מִזְבְּחוֹת

א

הַנִּסָּיוֹן

מטבע האלים, שהם נמצאים ואין אופן אחר על מציאוּתם. לא יֵדעו שינוי; מחריבים הם או גם הורסים, אך לא ניתן להם הכּוח לשלילת עצמוּתם. מחשבתם תופסת, אבל לא נתפּסת. אָפס מהם מגור ואין תקוה באהליהם.

פעם ישבו בני-מרומים במסיבה. אמר האחד: חלקנו הוא להאיר ליושבי חלד, להצמיח חציר ולהשקות צמאים, ובריה אין מטה להכריז עלינו. אמר השני: אם כזה יקום, אף אנו נחדל. נענה ראש האלים ואמר: עלתה במחשבה לפנַי לברוא יצור חדש, אבל לא אדע לו עוד סמל ודמות. דמדומי חמה מלאו את היקום.

קם האחרון ואמר: נַסני-נא וצווה עלי לעשות את אשר לא הוטל עלינו עד היום. אמר לו המצביא: הן בן חוללתּ והוא שוחק עם לויתן, שאהו על שכמך והעלהו לעולה על הר אשר אראך. בערב ההוא הוקרב הקרבן הראשון בעולם ההויה. צור מרום החליף את צורתו הקבועה ויהי מפועֵל לנפעל, מגוזר לשומע. ההכרח הגמור פּינה מקומו לרצון וניטעה החירות במצרי היצירה.

ב

הָאַיִל

נמלך אל-האלהים בחסלת ימי הבריאה לברוא עוד דברים, שעלו במחשבה, ויברא את האיל, להיות לקרבן בבוא מועד. ויביאהו יוצרו לגן-העדן אשר נטע, שם לו מקום מרעב תחת עץ-החיים, ובאר מים חיים חפר לו, לשתות ממנה. וירעה מאז על פתח הבאר, סמל הטוהר הוא ושתי קרניו נוצצות מסוף העולם ועד סופו. משרתים רבים לאל-עולמים, מלאכים ושרפים, חיות ואופנים. אולם משושו היה האיל, אשר אותו יצר בין-השמשות, כתום כל המלאכה וכל המעשה אשר עשה. ואף ביום גורש בן-האדם מהגן וקצף ה' על כל בשר, נשאר יצורו זה סמוך על שולחנו. אין כּתם בו.

בא האדם, שאליו דבר זה יגונב, ויאמר להביא קרבן ארי תחתיו. ויקרא אליו אביר-מרומים מן השמים לאמור: הנה האיל הסבוך באלון, זהו, שהקדשתיו לעולה!

ג

הַבְּעֵרָה

ויהי בשבת אדם הקדמון בגן-העדן נשא עיניו להביט בשכינה. ויקרא ה' אלהים ויאמר: לא יראני אנוש וחי, ואם גם בצלמי נברא ובדמותי יתהלך. גם הבל בנו חזה את האלהים, בעת רעה צאנו על מרומי ארץ ונפתחו השמים ויושבי מרום עלו וירדו. והתגלגלה נשמת המתחרה בנחש באב-המון-גויים, לתקן מעשיה; ובאה גם נשמת הבל לגור בבן-שרה ולהיצרף אף הוא.

ויהי בעקוד המקריב את המוקרב על מזבח-עולמים, נעקד עמו גם רוחו של אדם הראשון, וישמע קול תרועב בכל אפסי היקום, ובאה עת רצון והתעוררות לכל נמצא ממעל ומתחת. מידת הרחמים עוקדת למידת הדין; מאדים נעקד לפני כוכב צדק; מיכאל הכוהן העחיון עקד את גבריאל, והאריה אשר במרכבת-יה עקד את השור. על כל הר גבוה ועל כל גבעה נישאה הוקם מזבח, כל חי מקריב את אחיו, כל צפור-כנף עוקדת את חברתה, ואוריאל המלאך, שהוא כולו אש, בא ורבץ על כל מזבח ומזבח ואכל כל מתנת בני-הטבע ובני-מרומים יחד. החהב אחז בכל חלל המציאות, התלקחה הבריאה, קרא יושב שחקים ואמר: ידעתי, כי כל פעול ישוב בעצמו אל הפועל ושמלכותי בכּל משלה!

אַחֲרֵי יְמֵי אַבְרָהָם

א

הַבְּרָכָה

ויצחק בן אברהם לקח לו לאשה את רבקה בת בתואל בן נחור, אשר ילדה לו מלכה בת הרן, ויביאה וינחם אחרי אמו כי מתה. ולא ילדה רבקה ימים רבים, ויתפלל יצחק לה' ויעתר לו ותהר. ויהי כי קרבו ימיה ללדת והנה תאומים בבטנה, ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקרא שמו עֵשיו, והוא אבי אדום; ולשני הבא וידו אוחזת בעקב אחיו קראו שמו יעקב-ישראל, והוא ראש שבטי ישורון. ויגדלו הנערים יחד ויהיו לאנשים, ויהי עשיו איש גיבור יודע ציד ועל קשתו יחיה ויאהבהו אביו. ויעקב איש-אלהים ורועה-צאן, ורבקה אמו אוהבת אותו. ותהי קנאה בין האחים כל הימים.

ויהי כי זקן יצחק ובא בימים כבדו עיניו מראות, ויקרא אל בנו הגדול, אל עשיו, ויאמר אליו: בני, הנה זקנתי ולא ידעתי יום מותי ועלי לצווֹת לביתי, שא נא כליך וצא השדה עתה, “בשעה שאוצרות טללים נפתחים” וצוד לי ציד והבא לי ואברכך. ויקוד עשיו ויקם וישם תליוֹ וקשתו עליו ויצא השדה לצוד ציד לאביו. ורבקה אמו שומעת את כל הדברים האלה, אשר דיבר יצחק אישה אל עשיו, ויצר לה, כי זה יבוכר על יעקב אהובה ויגָרע מנחלתו; ותקרא את בנה הקטן ותסיתהו לאמור, כי יקדים להביא גדי עזים לאביו, למען יברכהו ראשונה. וימאן יעקב ויאמר: איך אבו במרמה לפני אבי וחטאתי לאלהים. ותשביעהו אמו לעשות את הדבר הזה, ותפצר בו ותלבישהו את בגדי עשיו החמודות, הלא הם הבגדים, אשר עשאם האל לאדם הראשון, ואת עור גדי העזים, אשר שחטה, שמה על ידיו ועל חלקת צוארו, ותתן בידו את הבשר והלחם. ויבוא יעקב אל יצחק אביו בלאט ויאמר: קום נא אבי ואכול מזה אשר הבאתי לך. וימוּשהו אביו ולא הכירהו ויאכל מהציד, וירח את ריח הניחוח, אשר בא אתו מגן-העדן, וייטב לבו ויברכהו.

ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת אביו, ועשיו אחיו בא מצידו; ויחרד יצחק בבואו ויאמר: מי הוא אשר הביא לי זה עתה ציד ואברך אותו? ויספוק עשיו את כפיו ויאמר: אין זה, כי אם אחי נוא, אשר עקבני ויקח את ברכתי מידי. ויבּהל יצחק ויבקש לקללו, ולא ידע כי “פיו אינו ברשותו” ויאמר:“גם ברוך יהיה!” ויאמר עשיו את אביו, הלא אצלת גם לי ברכה, ברכני גם אני, וישא קולו ויבך.

“שלוש דמעות הוריד עשיו, אחת מעינו הימנית, ואחת מעינו השמאלית, ואחת תלויה”; ובשביל דמעות אלה התגבר ונעשה שליט בעולם, ומלחמה ואיבת-עולם בינו ובין אחיו כל הימים ולאום מלאום יאמץ.

ב

אֶבֶן שְתִיָּה

ויעקב בן שבעים ושבע שנה, בצאתו מבית אביו מפני עשיו אחיו, וילך מהלך שני ימים, וה“באר מהלכת לפניו” ויבוא עד הר המוריה, הוא הר הקודש, בבוא השמש. וירא אליו ה' ויאמר לו: יעקב, יעקב, הנה הלחם בצקלונך והבאר לפניך, ועתה נוּחה מן הדרך במקום אשר איויתי. ויעש כן, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב ויישן.

וה' ניצב עליו, וסולם עומד ארצה וראשו מגיע השמימה. ומלאכים עולים ויורדים בו. ויראהו ה' ארבע מלכויות מושלות ויורדות. ויראהו בבל, מדי ואדם מתנגחים בחמת רוחם, ומלכות אדום עולה ושרה אומר: אעלה על במתי עב. – וייקץ יעקב משנתו ויפחד ויאמר: מה נורא המקום הזה! ביקש ללקוט את האבנים, אשר שכן עליהם, וימצאן אבן אחת. העמיד אותה האבן על גבה, וישם אותה מצבה, וירד שמן מן השמים ויצוק על ראשה. ויפול יעקב על פניו לפני האבן ויתפלל, כי ישיבהו ה' בשלום אל בית אביו ולא יכּשל בלכתו.

ויגע ה' ברגל למינו במצבה; ונטבעה עד עמקי תהומות, ו“עשה אותה סניף לארץ, כאדם שעושה סניף לסוכה”. הלא היא “אבן השתיה”, ש“ממנה נשתת העולם”, משם “תימתח כל הארץ”; ועליה עמד אחר-כך היכל ה' ובית-האלהים.

ג

המשל אומר: בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תיכשל, וכן היה עם יעקב בן יצחק, לא צרו צעדיו ולא נכשל, בנשאו רגליו ובלכתו ארצה בני קדם.

כל מי שנכנס לעיר והנה נערות יוצאות לקראתו “דרכו מצלחת לפניו”. כן היה באליעזר עבר אברהם, שניצב על עין המים, והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה; וכן היה ביעקב, עודנו מדבר עם הרועים, ורחל בת לבן בן בתואל באה עם הצאן אשר לאביה, כי רועה היא. ויגש יעקב וכ“גיבור-כוח גלל את האבן מעל פי הבאר”, והיתה הבאר עולה ושופכת מים חוצה לה; וראו הרועים ותמהו כולם על גבורתו, כי הם ביחד לא יכלו לגלול את הרבן, ויעקב עשה זאת לבדו. וישמע לבן על-דבר גבורת בן אחותו, ויצא לקראתו ויאספהו אל ביתו, וישב אתו ויהי לו לרועה. ויברך ה' את צאן לבן, מעת בוא יעקב, ויפרו, וירבו ויהי לו מקנה רב ועבוּדה רבה.

ויתן לו לבן את שתי בנותיו לנשים, את לאה ואת רחל, ויעבוד בהן שבע שנים, ועם הבנות נתן לו גם שתי שפחות, את זלפה ואת בלהה; ויעקב אהב את רחל, כי היתה יפת תואר ויפת מראה, ועיני לאה רכות. וירא ה' בצרתה של לאה “ויתן לה הריון-בטן וניחומים לנפשה”, ותלד בן, והוא היה טוב- תואר, ותקרא שמו ראובן. ותלד לו עוד את שמעון ואת לוי ואת יהודה; ויוד ילדה את יששכר וזבולון ואת דינה ותעמוד מלדת. ובלהה ילדת ליעקב את דן ואת נפתלי; וזלפה חלדה לו את גד ואת אשר.

ורחל עקרה לא היה לה ולד, ויזכּור אלהים אותה וישמע אליה, בהתחננה אחיו, ותהר ותלד את יוסף ואת בנימין. כה נולדו שנים-עשר שבטי-יה והאָחות האחת לבדה.

ויברך ה' את יעקב ויאמר לו: מבניך אלה אקים לי עַם נצח אשר יעבוד אותי ויקרא בשמי. ויהי כי יכּשל שבט אחד ויםול לפני אויביו, ואשאיר את השבט השני לשאת את דגלי; אבל אם כולם כאיש אחד יקומו לבגוד בי ואת שמי ינאצו ואשלח בהם עברת אפי ואפיצם בין הגויים ויהיו למשל ולשנינה.

שוב נגלה אליו אלהים אל יעקב ויאמר לו: איני יכול לשכּן שכינתי עליך בחוץ לארץ, אלא שוב אל ארץ אבותיך, ואהיה עמך.

ד

ויהי בצאת יעקב מבית לבן, ויהי לו שור וחמור, צאן ועבד ויקם בלילה ויעבור את נחל יבוק הוא וכל אשר לו ויוָתר לבדו. ויאָבק מלאך עמו עד עלות השחר, ומיכאל היה; ביקש הוא ושיירתו לסַכּן את יעקב, ונגלה אליו אלהים. וכיון שראה המלאך את מלכו ממעל, תש כוחו וירף ממנו, ויגע אך בכף ירך יעקב ותקע כף ירכו. ויאמר אלהים למיכאל: האם טוב וכשר הדבר, שעשית את כוהני בעל-מום? ויען מיכאל ויאמר למלך המלכים: הלא אנכי הנני כוהנך מאז. אמר אלהים אליו: אתה הנך כוהני בשמים, והוא כוהני בארץ, ואין כּוהן פוגע בכוהן. מיד רץ מיכאל וקרא לרפאל חברו, הממונה על מרפא בני-אדם, ויאמר לו: מהר ורפא את יעקב, כי אלהים עמדו ואני חטאתי לו. בא רפאל ורפאו. ויבוא יעקב עיר שכם שלם בגופו. וישלימו מאז שני הכוהנים ומשרתי הקודש.

ויקן יעקב את חלקת השדה בשכם ויצב שם מזבח לאל מושיעו. ויקרא לו האלהים ליעקב גם הוא אל אלהי ישראל ויאמר לו: אני אלוֹה בעליונים ואתה אלוה בתחתונים.

ויאמר יעקב: קטונתי מכל החסדים.

נִגּוּדִים

א

אדם הוליד את קין ראש לקנאים ואת הבל הצדיק. אברם הוליד את ישמעאל יודע-ציד ואת יצחק שיצא לשוח בשדה. ויצחק הוליד את יעקב ואת עשיו. זה הלך בדרך חיים, וזה הלך בדרך מות.

אומרים: כשהיו יעקב ועשיו במעי אמם, היו נדונים יחד על-דבר נחלת העולם. זה אומר: הכל שלי; וזה אומר: בוא ונחלק בו. אמר יעקב לעשיו: ראה, שנים אנחנו לאבינו והנה שני עולמות ברא אלהים, את העולם הזה ואת העולם הבא. העולם הזה יש בו תענוג והנאה, עושר וגבורה, והעולם הבא חסר את אלה, אבל בו מידות אחרות. אם יש את נפשך, טול אצה את העולם הזה ואני אטול את העולם הבא ונציב גבול בין שדמותינו. אמר עשיו: כדבריך כן יהיה. אמרו מלאכי-מרום: עֵדים אנו בדבר.

ב

ותהר רבקה בת-בתואל והיו הבנים מתרוצצים בקרבה כגיבּורי-כוח; יעקב אחז בעקב אחיו להפילו ועשיו מתנגש בו, ויתנגחו יחד והיו עולים ויורדים, יורדים ועולים כגלי הים. זה אומר: אצא תחילה; וזה אומר: לי משפט הבכורה ועלי לראות את העולם תחילה. אמר לו עשיו ליעקב: אם אין אתה מניחני לצאת בראשונה, – אהרוג את אמי ואצא דרך הדופן. התחלחל יעקב ואמר: זה שופך-דמים מתחילתו! – והיניחו לצאת. יצתה בת-קול ואמרה: רחום הוא זה, אף אני רחם ארחמהו.

אומרים: בשעה שנלחצו יעקב ועשיו במעי עמם, בא סמאל לסייע לעשיו וביקש לדחות את יעקב, יצא כנגדו מיכאל ואמר למשחית: אל תשחית את זה, שהוא רך ותם. התחילו מלאכי מרום לדון; אלה הצדיקו את מיכאל, ואלה עמדו לימין סמאל. גער אלהים באחרונים ואמר: אל תעשוּ עוול, אך במישרים תשפטו, עזרו את הצדיק והזיקו את הרשע. מיד רפו ידיהם וניצח מיכאל את סמאל ויצא יעקב שלם בגופו.

ג

ויבא יצחק קרבן עולה לה' והתפלל עליו ותצא אש מלמעלה וליחכה את האש של מטה. ליצחק שני פנים, קודש וחול; בפנים נאחז יעקב, ובחוץ נאחז עשיו.

אומרים: סמאל מקטרג היה לפני יוצר-עולמים בלדת יצחק. וכן קיטרג בעת עקדת יצחק. ולא נח עד שנתן לו חלק בזרעו. אמר סמאל לאלהים: הראני חלקי ואשים חותמי בו. זרק בו זוהמתו, כדי שילך בדרכו.

גמירו: שבעת ימים קודם ראית הלבנה מעורר השעיר תגרה עם החָלק על-אודות הלבנה היפה. סמאל וחייליו עומדים לימין השעיר, ומיכאל וגבריאל תומכים בידי החלק. והיה כי תגבר יד האויב, לוקח מיכאל שעיר-עזים ומקריבו קרבן על המזבח ואז יִכלה כוח השעיר מלמעלה באש יוקדת, הרצון מתפייס ותיראה הלבנה במילואה.

מִבֵּית אֱדוֹם וְיִשְמָעֵאל

א

ויהי אחרי מות אברהם העברי, ויקברו אותו במערה, אשר קנה מאת עפרון החיתי ובניו לאחוזת קבר. ויעברו ימי האבל הכבד, כי באו כל חושבי ארץ חרן וכל משפחת בית-אברהם לגמול לו חסד ולנחם את בניו, ועמהם כל מלכי ארץ ושריהם ושופטיהם, וכל מי ששמע את שמע אב-המון-גויים. ויצא עשיו בן בנו לצוד ציד בשדה כפעם בפעם, ונמרוד מלך שנער עוד חי בימים ההם, ועוין אותו מאז ומקדם על גבורתו ועוז לבו ויקנא בו, ויתנקש להמיתו. ועשיו גם הוא חורש על אויבו רעה, והוא גם הוא עם אחדים מעבדיו בשדה לצוד ציד, וגיבוריו רחקו ממנו וישבו במדבר; ויהי בראות עשיו את נמרוד מתהלך מרחוק, ויארוב לו תחת האילן, ובעבור נמרוד, קם מן המארב וישלוף את חרבו ויקפוץ עליו ויכרות את ראשו מעליו; וילחם עשיו את שני האנשים, אשר היו עם נמרוד, מלחמה רבה ויכריע גם אותם ויכרות גם את ראשי הגיבורים האלה. ויפשט את נמרוד המתבוסס בדמו את בגדי החמודות של אדם הראשון, אשר הורישהו, וירץ העירה ויחביאם בבית אמו. והוא עייף ויגע, ומפחדו פן ינקמו ממנו עבדי נמרוד את דמו, בשמעם כי המיתוהו חרש, קצרה נפשו למות. אז מכר את בכורתו ליעקב אחיו בנזיד עדשים, וגם חלקו במערת המכפלה. ויכתוב יעקב את כל הדברים האלה בספר ויעד עדים, ויהי הספר ביד יעקב.

וגיבורי נמרוד הנותרים, בראותם כי בושש מלכם לבוא, דאגו לו וילכו וימצאו את גווֹ תחת האילן וראשו נכרת מעליו, וישאו אותו בבלה ויקברוהו בקברות אבותיו. ונתקיים בו בנמרוד דבר החלום, אשר ראה מכבר, כי נפול יפול בידי זרע אברהם. וישב לו ה' כרשעתו וזדון מעשיו. ותיחלק מלכותו בידי המלכים הנכנעים תחתיו; ויהיו אנשי בית-נמרוד עבדים לאלה אשר משלו עליהם ימים רבים.

ב

ואלה שמות בני שעיר החורי יושבי ארץ שעיר, לוטן ושובל וצבעון. ויהיו בני לוטן חורי והימם ותמנע אחותם, היא תימנע אשר באה אל בני יעקב וביקשה להינשא להם, ולא שמעו אליה וישלחוה. ותהי לפילגש לאליפז בן עשיו, ותלד לו את עמלק, ויהי שטן לבית יעקב כל הימים.

ובני צבעון איה וענה, הוא ענה אשר מצא את היֵמים במדבר, ברעותו את החמורים לצבעון אביו.

רועה היה את החמורים ויוליכם המדברה, כי ביקש מרעה מים. ויבוא לככר אחת על שפת ים-סוף מול מדבר העמים, ויהי רועה שם חודש ימים. והנה רוח סערה חזקה מאד באה מעבר הים ותגע בחמורים, ויעמדו כולם על רגליהם האחרונות, כמו הביטו במהפכה אשר לפניהם. עוד הם עומדים כן, והנה יצאו מעבר הים מן המדבר מאה ועשרים חיות גדולות ונוראות מאד, ותבואנה אל מקום עמידת החמורים ותתיצבנה גם הן. והחיות ההנה מחצין ולמטה כתואר בני-האדם ומחצין ולמעלה כדמות דובים להן, ומהן כדמות קיפז, והזנבות יוצאים מבין כתפיהן כזנב הדוכיפת. ותעלינה החיות האלה ותרכבנה על מחנה החמורים בעדרו, ותוליכנה אותם אלך המקום אשר ממנו באו. ואחת מן החיות ההנה ניגשה אל ענה לפני לכתה ותכהו בזנבה; ויברח לנפשו, כי ירא ונבהל. וימלט וינס שעירה, ויספר לאביו ולאמו את כל אשר קרהו. ויתפלאו האנשים לשמע הדבר, ויקומו וילכו לבקש את החמורים ויחפשו אותם במלוא המדבר ולא מצאום עוד, וישובו ריקם. ויהי המאורע הזה לשיחה בפי כל זני שעיר ימים רבים.

ג

ויהי אחרי מות יצחק, ויעזוב את מקנהו, את צאנו ואת בקרו, ואת כל אשר לו, לבניו. ויאמר עשיו אל יעקב: נקחה הנה את אשר הניח לנו אבינו ונחלק לשנַים, ואני אבחר בזה ובזה, כי הן אני הבכור. ויאמר יעקב לעשיו: כן נעשה, כאשר דיברת, אבל אני אחלק. ויאמר עשיו: גם אצה כדבריך עשה. ויען יעקב ויאמר לעשיו: שמא את אשר אדבר באזניך עתה, הנה ה' אלהי השמים ואלהי הארץ דיבר אל אבותינו אברהם ויצחק לאמור: לזרעכם אתן את הארץ הזאת לרשתה עד עולם; אם עליך טוב, הנח לי ולבני ירושה זאת, וקמת אתה ותקח את כל העושר אשר הניח אבינו ולא תתן לי גם שור אחד או כבש; הכל נתון לך. ויאמר עשיו: טוב דיברת והנה אתיעץ על צפונותי. ושם אז נביות בן ישמעאל אחי אשתו, ויבא לפני עשיו ויאמר אליו: כזה וכזה דיברתי, וכזאת וכזאת דיבר יעקב; ועתה הגד נא במה אבחר? האבחר בארץ כנען המובטחה, או אקח את כל הרכוש של אבי היום?

ויאמר נביות אל עשיו: מה הדבר אשר ידבר יעקב? הנה כל בני כנען יושבים לבטח בארצם, והוא וזרעו רק גרים הם בארץ, והוא מתנשא לאמור: צאצאי יירשו ארץ זו; ועתה קום וקח את כל עושר אביך, והנח לו חזון לבו. – ויקם עשיו ויעש ככל אשר דיבר אליו נביות בן ישמעאל, ויקח את כל ירושת אביו יצחק, מאדם ועד בהמה, ולא הניח ליעקב אחיו מאומה. ויעקב לקח את זכות שבועת האל שנשבע לאבותיו להנחילם את כל הארץ מנחל מצרים ועד נהר פרת; ותקם ברשותו גם מערת המכפלה אשר בחברון. ויכתוב אז את הדברים האלה בספר מקנה ויחתום ויעד עדים. ויתנו את הספר בכלי חרש, למען יעמוד ימים רבים וימסרו בידי בניו. ועדיין אותו כתב מונח באוצרותיו למשמרת.

יִחוּדִים

א. מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

העולם נחרב ונבנה, נחרב ונבנה. התפלגה הארץ ונפרדו הגויים למשפחותיהם ויבנו ערי מושב לחטא. יצאה אש מלפני ה' ותבער ערים רבות, בתים אין־ספור נהרסו, שבטים שלמים היו לחרבה וגם צמח האדמה היה למאכולת. ויעל קיטור הארץ כקיטור הכבשן ונראה למרחוק.

בככר ההיא ישב אחד מבני עֵבר, ולו צאן ובקר ועבודה רבה. אותו הותיר אלהים ביום־חרמו. ויתן לו יד להימלט מתוך ההפכה ושתי בנותיו עמו. ויבקש חסוּת במערה אחת, ואיש אין בארץ. ותאמרנה הנערות: לא ברא אלהים את עולמו אלא לשבת בו ועתה שומם הוא מאין יושב, וכי ימות אבינו, אז יחזור הכל לתוהו. – מה עשו? הסבו וגרמו, כי תיזרע הארץ הנשחתה תרומה, ותלדנה שתי משפחות להקים זרע למין האדם.

אמר הצופה ומביט למסורי כל־לב: בדין הוא, שעושות אלה באש תישרפנה, אבל אלה לבנין העולם נתכּוונו.

ב. הַשַּׁרְבִיט

בעיר נחור אשר בארם־נהרים היה בתואל בן־מלכה מלך ונשיא בעמו ויגבה לבו. כל בתולה נישאת היתה צריכה להישמע לו בראשונה; וירגנו העם באהליהם. ויהי בהגיע תור בתו ונועדה לצאת עם עבד אברהם, להיות לאשה לבן־אדוניו, אמרו יושבי העיר: אם גם לבתו יעשה כמשפט הבנות, אז נקי הוא לנו, ואם לא – ידנו תהיה בו להכחידו. בא מלאך אלהים בלילה ויגפנו וימת.

והיתה הנערה עקרה ימים רבים והלכה להר המוריה, ששם נעקד אישה, להתפלל במקום טהור ולשפוך שיחה. ויעתר לה ה' ותהר. ויתרוצצו הבנים בקרבה. האחד אוחז בעקב אחיו להפילו, וסמאל עומד לימין הבכור. בא מיכאל לשרוף את סמאל בהבל־פיו, והושיב אלהים בית־דין ביניהם…

ויצאו שני לאומים ממעיה. זה פרש לדרכו וזה פרש לדרכו; ותגרה ביניהם כל הימים על דבר הבכורה וברכת־העולם. ולאמם גם־היא אח בנהרים ושמו לבן, ותיוָלדנה לו שתי בנות והֵנה רועות צאן אביהן. בדין היה, שהבכור של האחים יקח את הבת הבכירה של אחיה לאשה, ושבנה הקטן יארש את הקטנה. נתגלגל הדבר ונשא הבן הקטן את שתי האחיות יחד, והתורה אומרת: אשה אל אחותה לא תקח לצרור! ביקשו מלאכי־השרת לדחפו, אמר אדון כל: הניחו לו, גם הוא כמוני וראוי לו להשתמש בשרביטי.

ג. נְטִילַת הַבְּכוֹרָה

וישא יעקב פילגשים על נשיו בנות לבן, שם האהת זלפה ושם השנית בלהה. ובלהה היתה יפה עד־מאד ואין מָשלה בבנות. ויהי במות רחל אהובת נפשו ויתישב יעקב במגדל עד אפרת, שׂם מיטתו באוהל פילגשו הצעירה וינחם. פעם רחצה בלהה בנחל לפנות ערב, ובצאתה מן המים התאדם העולם מיפיה ומזיוה. וירא אותה ראובן בכור יעקב ויחשק בה ותתלקח נפשו באהבתו אותה. ויארוב לה ימים רבים.

בימים ההם החלו אריות וזאבים לפרוץ בגדרות צאן יעקב וישבּו מהם שבי; וישאר יעקב בעדר ויפיל חיתּתו על הצועקים לטרף. בלילה ההוא התגנב ראובן בלט אל אוהל העלמה, התקרב אליה בתרדמתה ויגל את כנף אביו. חרדה הארץ,

ויהי בבוקר בא יעקב מן השדה ונכנס למשכן פילגשו, אמרה לו הנערה: אל תקרב אלי, אל תגע בי, התנקש בי בנך הגדול וטמאה אני לך. וירם יעקב קול זעקה ויאמר: ראובן בכורי, פחז כמים, עלה על משכב אביו וחילל יצועו.

בו ביום ניטלה הבכורה מראובן וניתנה ליוסף אחיו. ולא יסף יעקב לדעת את פילגשו עד יום מותו.

ד. גוּר אַרְיֵה

בין שבטי־יעקב יהודה ידיו רב לו כאריה וכלביא היה בצאתו. מי ידמה: ומי ישוה לו? ולא סר שבט ממנו ולו יקהת עמים.

ויהי היום וַיט עדולם, ותיהום כל הקריה לגָדלו ולגבורתו. ויקח שם בת איש כנעני ותלד לו שלושה בנים, את עֵר ואת אונן ואת שלה. ותעמוד מלדת ותמת. ובעדולם נערה אחת מבנות ארם, ושמה תמר, ותעל על כל בנות עמה ביפיה ובקומתה; כמגדל צוארה בנוי לתלפיות, שדיה כתאומי צביה, הרועים בשושנים. ויתן לה יהודה את עֵר בכורו לאיש. בחלה בו הנערה ויאָסף, אירשׂ אותה יהודה לבנו השני; ותדחפהו מאתה – ויגוע גם הוא. רק חמיה היה משאת־נפשה ותאמר: אך הוא יקים לי זרע ובניתי ממנו מלכי־ארץ. ותרא הנערה, כי קלה היא בעיני הענק ושיחשבנה אך לבת ויעד אותה לשלה, בנו הקטן, – אף היא עשתה בערמה: הסירה בגדי־אלמנותה ותכס בצעיף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה. ויהודה עובר אז לגזוז את צאנו, וירא קדֵשה יושבת על אם הדרך, וגוה יאיר מבעד לצעיף, ויט אליה וידבּר דברי־אהבים באזניה. העמידה בת־ארם פניה ותאמר: מה תתן לי בשכרי כי אשמע אליך? אמר גביר אָחיו: גדי עזים מן הצאן אשלח לך. רקד לב הנערה בקרבה, לראות את הלביא אך רכות ידבּר. ותאמר: גם אתה ליבבתני, חָשבני לאמתך. ויתאחד גלגל אחד עם משנהו. טבעת חדשה נקשרה בשלשלת הבריאה, הוסיף אלהים לשני המאורות את אורו של מלך המשיח. ותלד העלמה את פרץ ואת זרח. פרץ גובר על אור הלבנה, וזרח גובר על אור החמה.

ה. (נוסח אחר)

ויהי כי חטא ראובן בפילגש אביו והלך אחרי עיניו, התגאה עליו יהודה, שהיה נשמר תמיד מאשה ובכל מלחמותיו הרבות לא לקח לו נערה מן השביה, ויוכח את אחיו על רוע מעשיו. יצא קול ממרום וקרא: חייך, גם אתה לא תעמוד בנסיוֹן!

נפרד יהודה מאת אחיו וירד לעדולם וילן בבית איש כנעני ושמו שוּע. והאיש גדול ועשיר מבני משפחת נשיאי־הארץ ולו בת נאה ויפה, שהגיע לה תור להינשא. וירא שוּע את יהוּדה כי אמיץ־כוח הוא ובן־חיל וייטב בעיניו ויאמר לו: קח את בתי לאשה, כי על־כן באת בצל קורתי. אמר יהוּדה: מצוּוים אנוּ מאת יצחק אבינו, שלא להתחתן בבנות כנען, ואיך אעבור על דברי הצוָאה? מה עשה שוּע? הכין משתה גדול ליהודה בן־יעקב, קישט את בתו בכל מיני קישוטים, הלבישה כתונת־פסים ועל צוארה התנוצצו חרוזי מרגליות, ותבוא הנערה ותמזוג כוס יין לאורח. וירא את יפיה ותתלקח אהבתו אליה ויבוא עמה בברית. יצא קול שני ממרום: שתית מיין החטא ותשכח פקודת בן־אברהם, חייך, בנים לא־נעימים תלד לך ואך מגינת־נפש תירש!

ילדה בת־שוּע ליהודה את עֵר ואת אונן ותוסף ללדת את שלה. ויהי כי גדל ער, אמר יהודה: לא יקח עוד בני אשה מבנות הארץ, וילך ארצה ארם ויתחתן עם ארם דודו. ותרע הנערה הארמית בעיני ער, כי אינה מבנות כנען. ויבוא מלאך ה' בלילה השלישי ויך אותו וימת. נישאה בימי חופתה לאחיו אונן וימת גם הוא בשנה הראשונה, כי לא אבה לדעתה. אמר יהודה להשיאה לשלה, בנו הקטן, ולא נתנה אותו בת־שוּע: אך מבנות ארצי יקח לו אשה ולא יזנה אל בת־ארם! לא ארכו הימים ותמת אשת־יהודה, שריב היה לה עם בעלה. ויציבו לה שם.

ויהי היום וירד יהודה תמנתה לגזוז את צאנו וטוב לבו ביין. ותכחל אלמנת האחים את פניה ותשם בפוך עיניה. וירא אותה יהודה יושבת פתח השער ויחשבה לזונה. כי חוק היה לכנענים, שכּל נערה בתוּלה, נישאת לאיש, ישבה שבעת ימים פתח עינים וכל איש עובר היה סר אליה. ויסר יהודה ביינו אל כלתו ויתן שכבתוֹ בה ולא ידע, כי דבר־נבלה הוא עושה ושחותה גחלים על ראשו. מאז נזיר היה יהודה מן היין וכל משרת ענבים לא ישתה.

ו. בֵּית הַיּוֹצֵר

וארד אל בית היוצר והוא עושה מלאכה על האָבנַים: יוצר כלי ושב ועושהו כלי אחר. אין קשה לפני אלהים היוצר לעשות את הנקבות זכרים ואת הזכרים נקבות. אף לאה בת־לבן, אחרי לדתה ששה בנים לאישה וזבד אותה אלהים זבד טוב, הרתה שוב ללדת – והנה נער בקרבּה. עמדה בתפילה לפני המניע העליון: וישמע לשיחתה ויהפוך את העובר במעיה לנקבה. היא דינה אחות השבטים ומשׂושׂ כל בני־עֵבר.

לכל בני יעקב נולדו תאומותיהם עמהם, ותהיינה בגדלן לכל אחד ואחד לאשה. אך לדינה לא היה זיווג. ויהי הנער שמעון גיבור חיל ויקנא לכל נבלה בשער, ותט אליו דינה לבה בסתר ויהי כי בא יעקב שלם עיר שכם, ושכם בן חמור החיוי נשיא הארץ חשק בבתו ויענהָ, חגר שמעון ולוי אחיו איש חרבו ויבואו על העיר ויכחידו את כל יושביה, וגם את חמור ושכם בנו הרגו לפי־חרב.

ביקשוּ להוציא את החללה מאוהל חושקה; ותמאן הנערה לעזוב אותו ותאמר: אנה אוליך את חרפתי? נשבע לה שמעון שיקחנה לו לאשה. ותלך אחריו ותלד לו את שאול.

ז. אָסְנַת

ורחל אשת יעקב היתה עקרה ימים רבים ויזכּור אותה אלהים ויאסוף את חרפתה ותלד בן ותקרא שמו יוסף, והוא נועד להיות שליט בארץ מצרים ולהיות לאב ולפטרון לשבטים אחרים ולהחיות עם רב. וליוסף לא נולדה בת־זוגו עמו. והדיבור יצא לבני עמו: אך בבנות משפחתכם תדבקו ושמרתם את נחלתכם ואת אחוזתכם.

בת־שש היתה דינה, כאשר דבקה נפש שכם בנפשה וידע אותה, והיא ילדה לחיוי בת, בטרם קידשה שמעון. היא אסנּת. ויגרשו שאר אחיה את הילדה הזרה מבית אביהם ויאמרו: אַל יהיה לה שֵם בתוכנו! עמדו להוציא אותה בחרונם על פני השדה. ירד מיכאל השר הגדול ויביאה למצרים. ותגדל בבית פוטיפרע כוהן און ותעל כפורחת. ובהיות יוסף משנה למלך, עמד וכרת עמה ברית. הכל צפוי לפני אלהים והוא מסבב את הסיבות ומשיב את כל שה אובד לעדרו.

אחרים אומרים: יעקב אבי־אמה חס עליה, בראותו כי ישטמוה בניו; לקה ציץ של זהב ויכתוב ויחרות עליו שמה ושמו בלשון העברים, תלה אותו על צוארה וַינַח אותה תחת אחד השיחים, ששם היה גם עין־מים. ויעברו אנשים מדיָנים וישמעו קול ילדה בוכה; ריחמו עליה, לקחוה עמהם ויוליכוה לארץ מצרים וימכרו אותה לפוטיפר. ותגדל בביתו והיתה לנערה משכלת ולכלילת־יופי; וכל חרטומי מצרים אמרו לקרוא את הכתובת שעל לוח צוארה ולא ידעו את הפשר. ויהי כי עלה יוסף בן־עמה לגדולה וקראו לפניו ״אברך" והביאוּ לו מתנות רבות, באה גם אסנת ותשתחוה לפניו ותושט לו את הלוח, וירא המשנה, כי היא מבית אביו, עמד ונשא אותה בכתוּבּה כדת בני־עמו.

מִיַעֲקֹב וּמִיוֹסֵף

א

בעשרים ושמונה בחודש אלול, חודש בהיר וכולו אויר, נבראו חמה ולבנה וכל כוכבי־מעלה ויתלם יי אלהים ברקיע השמים, קבע לכל אחד ואחד את זמנו ומקומו ושעת שימושו, סימן את הגבולים, ציין את התקופות והמועדים; ומאז החל מנין השנים והחדשים, דבר הימים והלילות, שיעור הקצים והמחזורות. מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא הוא היוצר אותם, הוא המשכלל, הוא המודד והמונה אותם והוא המעבּר אותם. הוא ראש בית־הדין ומשרתיו ומלאכיו הם הם בעלי הסנהדרין. היו מתכנסים ויושבים לפניו כעין גורן עגולה, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ופורשים כפיהם; והאב שבשמים, והוא ראש הישיבה, היה מכריז ואומר: חודש פלוני בא, שנה זו נכנסת. אלהים ניצב בעדת אל: ויהי כי נברא אדם עלי אדמות וניתנו לו שכל ובינה, דעת והשכל, נמסרו בידו כל גנזי התורה ומפתחות ההכרה, מסר אלהים בידו גם דעת עיבור השנים, קביעת המועדים והחדשים וכן אמר לו: ראה, אני ממנה אותך לעבר את השנים במקומי ואני סומך את ידי עליך. מה שאתה גוזר למטה, יהיה כחוק קיים למעלה, כל כוכבי מרום וכל מזלות הרקיע יהיו נשמעים לך. מה שאתה מקדש, יהיה מקודש, ומה שאתה מחדש, יהיה מחוּדש, הכל יהיה כפוף ונכנע לך ועל פי משפטיך ותורתך יגבילו המזלות ארחם ואורם. כשחטא אדם והגיעה עתו להסתלק מן העולם, אמר: ריבון העולמים! אני נפרש מכאן והולך אנכי בנתיב לא אדעהו, עיבּור השנים והחדשים מה יהיה עליו? נענה אלהים ואמר: הן חנוך עבדי מבני־בניך עמך, משחהו ללוי אחריך, והוא יעבּר את השנים, יכריז על המועדים ויקבע את החדשים. עלה חנוך לרקיע ומסר לפני עליתו את סוד העיבּור בידי נח בן־למך. והלז סימן ימי זרע וקציר, קור וחום, קיץ וחורף; ואף בימי המבול יום ולילה לא ישבותו ודברי בית־דין התחתון לא בטלו. נח מסר את סוד העיבור לשם, שהוא היה הבכור לנחלה וכוהן לאל עליון, וכשנכנס אברם העברי לבית־מדרשו ולמד ממנו דעת ארחות־תבל, מושכלי ההויה ופרקי היצירה, למד גם סוד העיבור ומסרו במותו ליצחק בנו, בעת נתן לו את כל אשר לו והנחילו חיי עולם. ויברך אלהים את יצחק ויאמר לו: מזרעך אקים לי מעבּרי שנים וחדשים ויהיו כל הגלגלים והמזלות נשמעים לבית־דינם.

ויהי כי יצא יעקב מבאר־שבע, עזב את ארץ אבותיו והלך ארצה קדם. ביקש לעבּר בארם את השנה ולעשות את השכינה חול, השמיעו אלהים קולו מרחוק ואמר לו: יעקב, יעקב, אין לך רשות לעבּר את השנה בארץ לא־מקודשה. הניח את העטרה בקרן זוית. כיון ששב לבית־אל, נגלה אליו אלהי אבותיו, בּירכו ברכת־עולם ואמר לו: מעתה שוב אתה מונה חדשים ושנים ומפיך תצא תורה והדרכה להם. עמד יעקב על רגליו ואמר: אתה קדוש ושמך קדוש וכל משרתי מעלה המה קדושים – מה אני, כי אהיה שותף לכם? אמר לו אלהים: כסאי אתה ודמותך קבועה בו.

ב

סימנים וגבולים גם בימי החודש, יש יום מבורך ויום שאינו מבורך, יש יום מאיר מבּוקר ועד ערב ויש יום כולו מעונן לא אחת היא, אם נולד אדם ביום זה או ביום שלאחריו, אם נולד בחודש זה או אחר. המזל חותך חיים לכל בשר והוא מאיר נתיב לכּל.

בתשעה־עשר בחודש יצא יצחק לשוּח בשדה – והנה רבקה לקראתו ויקה אותה ותהי לו לאשה ויאהבה. היום הזה הוא טוב ונכון לכל מלאכה, בו מבשׂרים טוב לחולה וישועה לאסיר, וכל הנולד ביום הזה הוא טוב־מראה, אהוב למטה ולמעלה, תפילתו נשמעת ולא תשוּב ריקם. ביום שמונה לחודש נולד יעקב אבי־ישראל ועשיו אבי־אדום ולאום מלאום יאמץ. כל בנין שיבּנה ביום הזה לא יהרס, הפורש בו בים יבוא בשלום למטרת חפצו וגלי המים לא יטרידוהו. כל זורע בו קוצר ברינה אלומותיו. ניגוּד האחים בבטן לא קבע את חותמו על המזל. ביום עשרים לחודש בירך יצחק את יעקב ואמר לו: יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים. טוב לעשות ביום הזה צדקה וחסד ולזכור חסדי המקום. בעשרים ושנַים לחודש נולד יוסף הצדיק, הוא יום רצון והרחבה, וכי יזכיר אדם את שם בן־רחל ניצול מעינא־בישא ומכל בני משפחת השטן, האורבים לו בכל־עת.

ג

יעקב שלם שבאבות היה ואף מיטתו שלמה. כל ימי יעקב לא שרר דין בעולם והיה העולם רוחץ בפלג אלהים. ויהי כי נאסף יעקב, האירה הלבנה ויעל הודה ותקסם את פני כל. אמר השמש: טוב לי לאסוף אורי ולהתדבק ברעיתי תמתי, שאגה ההויה מאֵש האהבה ועוצם החשק, אמר היוצר: עד־הלום! אף לפני יוסף קראו ״אברך", כי בו נתקשר השמש בירח, חדל החיץ בין שני המאורות ויהי אור אחד גדול ולא יסף. אומרים: אף גם ביוסף הצדיק טיפּל אלהים־צבאות כבמשה עבדו, נטלו על זרועותיו ויביאהו לבית־משכנו. יוסף הצדיק אינו מטמא ועצמותיו טהורות. אך מי שיד מלאך־המשחית תהיה בו וימַגר חיתוֹ בחרבו, הוא מטמא ואסור לכוהן להיכּנס בגבולו; אבל מי שמסתלק על־ידי מלך המלכים הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, הוא טהור ועצמותיו טהורות והנה מאירות לכל הדורות עד ביאת הגואל.

מֵאַגָּדוֹת יַעֲקֹב וְלֵוִי

א

וישכב יעקב במקום ההוא והנה ה' ניצב עליו. היה איש אחד עני ודל וירא אותו המלך וימצא חן בעיניו, כי היה בעל דעה והשׂכּל ובר־לבב, ונעשה אוהבו והיה נכנס בפלטרין שלו שלא ברשות והמלך משּׂיח עמו ומראה לו חיבה יותר מלשרים והעבדים. נתקנאו בו, בּדל, רבּי המלך ואמרו: הרי אנו, שגדלים עם המלך ומשרתים אותו תמיד, נידחים מפני זה, שאך מתמול בא ואינו עשיר ורב כמונוּ! נמלכו להרגו ולהכחידו מעל פני האדמה. מה עשה המלך, כי נודע לו הדבר? קם והופיע ביניהם בעת התאספו יחד לחרוש רעה על אוהבו, ואמר להם: מה לכם לקנא באהוּבי ובאשר בחרתי בו. אתם עומדים לפני כסאי תמיד, משרתים אותי ועושים רצוני, אחלק עמכם במלכותי ושותפים אַתם לממשלתי; אבל לזה אין כּל ונושא הוא את שמי בקרבּו ויעבדני בחשאי. חפו פניהם ואמרו: לא נִגע בו. כך היה הדבר עם יעקב. רש ועני בא לבית־אל ושם שער השמים, נתקבצו שרי המלכות של מעלה ואמרו: עכשיו בא הוא לגבולנו, נקום עליו ונורידו דוּמה. עד שהם מדברים נגלה מלך־מלכי־המלכים הקדוש־ברוך־הוא והיה מניף על יעקב עבדו בסודר.

ב

הנודר ואינו משלם – פנקסו מתבקר לפני קדוש־העולם, והוא קורא ואומר: היכן פלוני בן־פלוני שנדר לי? הרי אני מחכה לו ולקיום מוצא שפתיו, שמא ישן הוא, שמא שכח את אשר אמר, שמא רע לבבו וצר־עין הוא ושמא אין אֵמוּן בו, הלך יעקב ולן בבית־אל והקים שם מצבה ויצוק שמן על ראשה ונדר נדר לפניה, שכל מה שיתן לו אלהים עשׂר יעשׂרנו לו. והוא הלך ונתעשר בארם־נהרים ויהי לו צאן ובקר ועבודה רבה – ולא הקריב לה' קרבן ולא פרס פרוסה לשולחנו.

מה עשה גבוה מעל גבוה? הביא על יעקב עבדו את עשיו אחיו הגדול ויצא בארבע מאות איש לנגדו. נפטר ממנו ובא עליו סמאל שׂרוֹ של עשיו וביקש לאַבּד זכרוֹ. ניצל ממנו והנה חוללה דינה בתו. עזב את שכם המוחרמה ותמת עליו רחל בדרך לבוא אפרתה. אמר דיין־אמת: עד מתי צדיק זה נלקה וחוזר ונלקה ואינו יודע באיזה עוון ועונש? מיד נתגלה עליו ויאמר לו: לא הגיעוך כל הצרות הללו אלא בשביל שלא שמרת מוצא שפתיך, קוּם עלה בית־אל ובנה שם מזבח ושלם לי את נדרך.

ויקם יעקב וביתו ויעל לוּזה היא בית־אל ויעשׂר שם את צאנו ובקרו. אמר אלהים: את אשר אתה נותן לי אתן לאחד מבניך, כי יעמוד לשרת לפני.

ג

וישׂר מלאך מרומים אל ישראל ויעל האבק עד כסא־הכבוד. אמר המלאך לישראל: לא כך אמרת ונדרת, כי העמדת את המצבה בבית־אל ויצקת שמן על ראשה: כל אשר תתן לי עשׂר אעשרנו לך. בנפשך דיברת. התחיל ישראל להעשׂיר את צאנו ובקרו. אמר המלאך: ומבניך אשר הולדת למה לא תתן לי? מה עשה השלישי לאבות? מנה ארבעה בכורות לארבע אמהות, נשארו שמונה. התחיל מונה משמעון וגמר בלוי אחיו ועלה לו למעשר. העשירי יהיה קודש לה'!

מיד ירד מיכאל המלאך משמים ארצה, נטל את הנקדש על כתפו, העלהוּ והעמידהו לפני שוכן מעלה, אמר לפניו: אדון האדונים! זה גורלך מבני־תמותה וזהו חלקך במעשר שבטי־ישורון. פשט אלהים את יד ימינו ובירך את הנער, שיהיו בניו משרתים לפניו בבית־מקדשו אשר בשָלֵם כמלאכי־השרת מעלה.

ד

שנו רבותינו: מי שאינו מניח את העניים לליקוט בתוך שדהו ואינו מסייע להם בשעת הקציר או בימי הבציר, הרי זה מַסיג גבוּל ומטשטש את הגבול. ואלהים ממעל קורא ואומר: אני העמדתי את בעל־השדה למעלה ואותו העני הורדתי למטה, יכול אני להפוך את הסדר, להשפיל את העליון ולרומם את השפל, הלא אני פותח את השערים ואני סוגרם ואני אף נוטע ועוקר, בונה והורס. ממית ומחיה, מי זה בידי יעצור? ומי יעוות דרכי ולא יירא ממני ומשמי?

הלך יעקב ביתה בתואל אבי־אמו ולקח לו עשיו את כל אשר לו ואך במקלו עבר את הירדן. בא לבית־אל ולא היה לו גם כר לשים תחת ראשו ויקח אבן וישם מראשותיו וישכב. ארבע־עשרה שנה עבד בנשיו כפועל וכעבד ויפרוץ בארם מאד ויגדל על כל בני עֵבר וארם בעשרו בכוח הברכות שבירכו אביו. לפני צאתו בא לו כל החיל הזה והוא שכח את המעמיד סולמות ולא פירנס עניים כאבי־אביו, שנטה אשל ויאמר: כל דכפין ייתי ויאכל מלחמי! אמר לו אלהים: אם תיטיב שאת וזכרת את שפלי־המדרגה ופתחת להם את ידך, אהיה עמך וקהל גויים יהיה ממך ונביאים וחוזים מחלציך יצאו; ואם לא תיטיב, חי אני וחי שמי, שאף נטיעותיך אעקור ואת חומותיך אֶנתוץ ואעשה אותך ואת בניך למשל ולשנינה. נפל יעקב על פניו ויאמר: גדולים מעשיך עם האדם, אלהים, ואף אני לא אטוש חסדך ואלמד לביתי ולבּאים אחרי את דרכיך ופעליך.

ה

אתה מוצא, הראה לו אל־שדי ליעקב הרועה מה שלא הראה לאברהם וליצחק. לשנַים אלה הראה אך מה שלפניהם, וליעקב אבינו הראה מה שלפניו ומה שלא בפניו, הראהו ארבע רוחות העולם והראהו כסא כבודו, הראהו איך בית־המקדש נבנה וחרב וחזר ונבנה. מסר לו את נבואת החוזים והשמיעהו קול פרסות חיל גוג ומגוג, שנתאספו על אֵל ישראל ועל משיחו. ויהי כי הגיעה עתּוֹ לחסות בצל עֵדן, קרא את בניו וביקש לגלות להם את הקץ ולהסיר הלוֹט הלוט על מסתורין של מלך. אמר אל־צבאות: כבוד אלהים הסתּר דבר. ויבוא ערפל ויכס את העולם.

ו

נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק מת כמות כל־אדם. אמר אלהים: אף יעקב עבדי לעולם יחיה. ויהי כי גוע שלישי לאבות ויאָסף אל עמו, נעשה בשרו ללפיד־אש ונפשו חופפה עליו כל היום ולא תמוש ממנו. כי יגבר השטן ואויב יקום לכלות את ישראל, שוב תשוב הנפש אל נוָה וקם אבי השבטים והתפלל לפני קונו, הוא נענה לו. לא אשכחך יעקב ולא אזניחך ישראל.

חכמים אומרים: בשעה שאסף יעקב את רגליו אל המיטה. פשט את גופו, שנחל מיצחק אביו, ולבש גוף המאור, שהיה לאדם הראשון קודם החטא. כאליהו החוזה ישוטט בעולם גם־הוא לתועלת עם קדוש.

מֵאַגָּדוֹת יוֹסֵף

א. בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם

ויוסף בן ישראל בן שבע־עשרה שנה והוא רועה את אֶחיו בצאן. ויהי מימים וירא יעקב בחלום, כי בנו זה עתיד למלוך ותגדל תפארתו על כל השבטים, ויאהב אותו מכל אחיו; ויקנאו בו אחיו על הדבר הזה, ויוסף גם הוא לא יכול לראות כל אָון ועוון וירא את בני הפילגשים אשר לאביו אוכלים בשר אילות וכבשים כשהם חיים ולא יוציאו דמם; ויבא את דיבתם אל אביו ויאמר: לא טוב המעשה, אשר עושים בניך.

ויהי היום וילכו בני יעקב לרעות את הצאן בשכם ויאחרו לשוב, ויירא יעקב פן קרה להם אסון, ויקרא ליוסף ויאמר אליו: יוסף בני, הן כמה ימים, שלא שמעתי שלום אחיך ושלום הצאן. לך נא וראה אשר עמהם והשיבני דבר. וישלחהו מעמק חברון. וילך הנער והוא תועה בשדה, ולא מצא את הדרך. וימצאהו איש גבריאל ויאמר אליו: מה אתה מבקש? ויען יוסף את גבריאל ויאמר אליו: את אַחי אנכי מבקש. הוליכהו השואל אצל אחיו. ויהי בראותם את יוסף מרחוק, התנכלו להמיתו. ויאמר אליהם ראובן הבכור: אל־נא תשפכו דם אחינו; ואם רעים בעיניכם מעשיו, לכו ונשליכה אותו אל הבור אשר במדבר, אך ידנו אל תהי בו. וישמעו האחים בקול ראובן, וישליכו אותו הבורה; ויפּרד ראובן מעל אֶחיו וילך וישב לו על אחד ההרים, ויאמר לנפשו, בבוא הלילה ארד ואקחהו ואשיבו אל אביו. וישארו תשעה האחים עם הצאן; וישבו לאכול, ולכולם לב אחד ועצה אחת להכחיד את יוסף אחיהם. וישאו עיניהם ויראו והנה אֹרחַת ישמעאלים באה מגלעד, וגמליהם נושאים נכאת וצרי, ללכת מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו, לכו ונמכרנו אל העוברים האלה, והם יוליכוהו לארץ רחוקה, ולא יראה אותו יעקב אבינו עוד. ויקומו ויוציאו את יוסף מן הבור וימכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, ויקח כל אחד חלקו לקנות מנעלים לרגליו, כנאמר: מכרו בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים.

ויהי אחר הדבר הזה ויוסף הובל בדרך בידי קוניו, אמרו האחים זה אל זה: נקומה ונחרים באָלה ובשבועה, לבל יגיד אחד מאתנו את דבר המכירה ליעקב אבינו. ויאמר יהודה אל אחיו: הן ראובן אחינו איננו אתנו היום, ואין החרם מתקיים בפחות מעשרה. מה עשו? שיתפו את מקומו של עולם עמהם ויקללו בקללה נמרצת את כל מי שיזיד לגלות את הדבר בלי רשות כולם. וַידום ה' ויאמר: גם אני הנני בין הנשבעים; ולא גילה דבר בניו אל יעקב.

ולא נתכפר עוון מכירת יוסף לשבטים ימים רבים, ונשאו דור דור את עוון אחיהם.

ב. הָאֲבָנִים וְהָאֲלֻמּוֹת

וירד ראובן בלילה אל הבור, כאשר אמר להעלות את יוסף, ולא מצאהו שם. וישב אל אחיו ויאמר: הנער איננו, ואני אנה בא? ויספרו לו את אשר עשו עמו ואת דבר החרם להסתיר את המעשה אשר עשו מאת אביהם, וישתוק גם הוא. וישחטו האחים המוכרים שעיר עזים ויטבלו את כתונת יוסף, שפשטו ממנו, בדם ויביאו אותה לאביהם ויאמרו לו: הנה כתונת בנך מצאנו בדרך, חיה רעה אכלתהו.

ויקרע יעקב את בגדיו לשמע הדבר וימאן להאמין, כי טרוף טורף יוסף, ויקם וילך בהרים ויחצוב לו שתים־עשרה אבנים, אבן אבן לשבט, ויחרות על כל אבן ואבן שם בן אחד. ויחל מהבכור כבכורתו ויסיים בהצעיר כצעירתו, ויכתוב על יד כל שם ושם גם שם המזל משנים־עשר המזלות ברקיע, מזל מזל לירח ומזל מזל לשבט. התחיל מאבן שמעון ויקרא לה: קומי והשתחוי לאבן ראובן, ולא שמעה לו. קרא קריאה זו לאבנו של לוי, ולא נענה; וכן ניסה לדבר אל כל אבן ואבן, תעמודנה האבנים במקומן. ויוסף לקרוא לאבנו של ראובן, לאמור: השתחוי לאבן שמעון – ולא שמעה לו; ולא ביקשו האבנים להשתחוות אשה לאחותה. ויהי כאשר בחר את אבן יוסף ויקרא לשאר האבנים: כרענה לזו. מיד כרעו כולן לפניה. ויאמר יעקב אנסה עוד שנית, ויקח שתים־עשרה אלומות ויכתוב על כל אחת ואחת. ככל אשר כתב על האבנים, ויצו גם אותן לכרוע ולהשתחוות לראובן ולשמעון, ללוי וליהודה וכן לכולן; וניצבו האלומות ולא נעו. אבל בהוציאו מפיו שם יוסף בנו, השתחוו כולן לו. וישמור יעקב את הדבר בלבו ויאמר: עוד יבוא היום ואראה את פתרון החלום. ויהי אלהיו עמו בזה.

ג. חֲזוֹן נַפְתָּלִי

ויהי בהיות נפתלי בן יעקב, אשר ילדה לו בלהה שפחת רחל, רועה צאן אביו והוא עייף, ויישן ויחלום והנה הוא ושאר אחיו ואביו בשדה כולם, ויקרא להם אביהם בקול: רוצו, בנַי ואחזו כל אחד באשר יעלה בחלקו. ויענו את אביהם דבר: הלא אין לפנינו מאומה והככר ריקה, ומה נקח לנו לירושה? ויאמר להם: הנה השמש והירח ושנים עשר הכוכבים ממעל לראשיכם. קחו מהם כל אשר תשיג ידכם. ויהי כשמוע לוי את הדבר הזה ויקח מרדעת בידו ויקפוץ על השמש וירכב עליו; ויהודה גם הוא קפץ על הירח ויאחז בו ועשתי עשרה מרדעות בידו, ושמונת האחים הנותרים עלו על תשעה כוכבים, וירכב כל אחד על כוכבו ומזלו בשמים, אך יוסף נשאר עומד, ולא אמר לעלות עם שאר אחיו, וישאלהו אביו לאמור: מדוע תעמוד מרחוק ולא תעשה את הדבר אשר אחיך עושים? ויען יוסף ויאמר: מה בצע כי יעלו השמימה לגור שם וסופם אך לירד מעליתם. טרם כילה יוסף לדבּר, והנה שור גבוה וחזק עומד אצלו, ולו כנפים ככנפי החסידה וקרניו גדולות כקרני ראם; ויאמר יעקב אליו: קום אתה ורכב עליו, כי כן ציויתיך. וילך ישראל וישב לביתו. וירכב יוסף על השור, והיה מתגאה על אחיו, פעם היה רץ ופעם היה מעופף באור עד מקום שמש וירח. ויהי בהשיגו את יהודה החל להכות בראשו בנס אשר בידו. ויאמר יהודה אל יוסף: למה תכּני, אחי! ויאמר יוסף: על שבידך עשתי־עשרה מרדעות ובידי אך אחת; ויקרע יוסף עשר מרדעות מידו, ולא נשארה ביד יהודה אלא אחת. ויקרא יוסף אל אחיו: מה לכם ללכת אחרי יהודה. לכו אחרי ואכרות לכם ברית. ויעזבו האחים את יהודה וידבקו ביוסף; ולא נותר עם יהודה אך בנימין. ויאמר יוסף אל בנימין: הלא אחי אתה מדוע לא תתחבר עמי? וימאן בנימין לשמוע אל יוסף; וישאר עם יהודה. וגם ללוי חרה הדבר, כי עזב את יהודה וילך אל יוסף, וירד מעל השמש בעצב גדול. ויהי בפנות היום. והנה רוח גדולה וחזקה באה והפרידה בין יוסף המנצח ובין אחיו. וייקץ נפתלי משנתו, והנה חלום.

ד. חַיָה מְדַבֶּרֶת

ויהי כי הוּגֵד הוּגַד ליעקב, כי היה רעה אכלה את יוסף בנו ושטרוף טורף. ויבך אותו וימאן להתנחם, ציוה לבניו שיקחו איש איש את קשתו בידו וילכו השדה, לבקש את שארית גוית המומה ותהיה לקבורה, ויחפשו גם אחרי החיה שטרפה את יוסף, למען ינקמו ממנה את דמו. ויעשו הבנים כדבר אביהם ויקחו איש איש את חרבו וקשתו ויצאו לארץ המדבר. עוד הם הולכים הלוך ובקש והנה זאב ערבות לקראתם. ויקפצו עליו האחים ויאסרוהו בעבותים ויביאוהו אל אביהם המתאבל ויאמרו אליו: את זה מצאנו בראשונה, פן נגע הוא בנפש בנך. וידבר יעקב את הזאב קשות ויוכיחהו על אכזריות לבו וקשי־רוחו ויאמר: הוי טורף ואוכל בשר, איך אכלת את גוית בני האהוב ולא חננתו וגם לא יראת מאלהים יבקש את נרדף ואשר קרא ואמר: שופך דם האדם דמו ישפך. ויפתח ה' את פי הזאב ויען את יעקב ויאמר: חי אלהים, הבורא כל יצורי תבל וחי נפשי ונפשך, שלא ראיתי את בנך ולא טרפתיו וכי לא בא בפי בשר אדם כל ימי חיי; מארץ רחוקה באתי, לבקש את בני האבוד, שטיפחתיו וריביתיו, ואת אשר קרה לך קרה גם לי, והנה תפשוני בניך וישימו עלי אשם אשר לא אשמתי ונוסף יגון על יגוני – ישפוט אלהים ביני ובינך. ויתמה יעקב לשמוע דברי החיה, ציוה להתירה ולשלחה לנפשה.

ה. עַל קֶבֶר אִמוֹ

ויהי בהלוך יוסף עם המדינים ללכת מצרימה, כי מכרוהו אֶחיו בעבור נעלים. הם באו דרך אפרת, היא בית־לחם, אשר שם קבר רחל אמו והיא אהבתו, וישתמט הנער מידי אדוניו וירץ אל קבר אמו וישתטח עליו ויבכה ויתפלל. וכה קרא הנשבה והנעקר מבית־אביו: עוּרי, אמי, עוּרי וראי את בנך נמכר לעבד בידי אחים נהפכו לו לאויבים. קומי וראי את דמעות עיני נוזלות על לחיי, אַת נלקחת ממני בעצם ימי־עלומי והנה הפרידו אותי מאבי ואין מרחם. קומי ועלי למרום וערכי את טענותי מול אלה, שניחרו בי, ונראה את מי יצדיק אלהים במשפט ואת מי ירשיע. ראית יתום נדכה ואין מושיע לו, ראית בן גורש מנחלת אבותיו ואין מי יעמוד לו. את אבותי ואת אבות אבותי כרת ה' בבית ואני אתרחק מנחלת שדי ואהיה נבדל מזרע קודש. הושיעי לי, אמי, ופרשי זרועותיך ותני לי מלון בקברך. טוב לי לשבת עמך באופל, מאשר אהיה כפוף ונענה והשמש זורחת. ויכל יוסף לדבר וידום, כי גדל כאב נפשו. והנה קול רך נשמע ממעמקי הקבר, לאמור: יוסף בני, שמעתי את בכיתך ונפשי תהמה על אשר נעשה לך, אבל דום לה' והתחולל לו. אם רש אתה היום, עוד יעלה אותך מעל ויאיר אליך פנים; עתיד אתה להיות אב ופטרון לאלה אשר עינו אותך והיה תהיה נזיר־השבטים ומשכנך גם קודם למשכנם הם. וינחם יוסף ויקם וילך לדרכו עם אנשי מדין, שכבר דאגו לו.

ו. הַתִּינוֹק

ותדבר זליכה אשת פוטיפר כזבים על יוסף העברי, כי בא להתעלל בה, ותרם קול זעקה ויעזוב בגדו אצלה וינס. ויחר אף פוטיפר ביוסף ויאמר: איך נואלת לעשות הרע בביתי, אך חסד עשיתי עמך וגמלתני כך, דמך בראשך, וישמעו כל העבדים וייראון ולא יעשו עוד נבלה כזאת. כה דיבר פוטיפר בחמתו וכל עבדי הבית, האמהות והשפחות עומדים ושומעים. דומם עמד יוסף ולא ענה דבר. אבל כאשר ניגשו להכותו וליסרוֹ, נשא עיניו אל השמים ויאמר: אתה אלהים ידעת, כי נקי אנכי מן האשמה הזאת ואין בידי חטא.

היה באותו מעמד תינוק יונק משדי אמו, והוא אך בן איזה חדשים; ויפתח ה' את פיו וידבר כאיש ויקרא: מה לכם ולאיש הזה ולמה תגוללו עליו דבר אשר לא עשה. שקר דברי האשה ואך רעה חורשת עליו במר לבה.

נבהלו כל העומדים לשמוע דברי הילד ויחלו לסבב אותו בשאלות, אבל הוא כילה לדבר וידום.

ז. הַמְבַשֶׂרֶת

ויוסף הורד מצרימה, וירא שם חליפות, טוב ורע. אחר זה עלה מעלה מעלה, ויהי למשביר בר גם לכל הארצות מסביב. וישמע יעקב, כי יש שבר במצרים, וישלח את בניו שמה. שם התוַדע יוסף אל אחיו וישלים עמם. ויתן להם עגלות על־פי פרעה, ויצוום להביא את אביו אליו, למען יראה אותו בטרם ימות. ויהי בשובם לגבול ארצם, ויאמרו איש אל רעהו: מה נעשה, והיה כי נבשר לאבינו פתאום את דבר הבשורה, יפוג לבו ויבולע לו. המה מדברים, והנה סרח בת אשר יוצאת לקראתם, והנערה טובה מאד וחכמת־לב וגם יודעת לנגן בכינור; והיה כי תבוא רוח רעה על אבי־אביה ופרטה על הכינור וסרה הרוח הרעה מעליו. ויגידו לה את הדבר, ותקדם לבוא לפני אבי־אביה הזקן ותחל לנגן בכינור לאמור: עוד יוסף דודי חי, עוד יוסף חי, והוא מושל בכל ארץ מצרים! ותחי רוח יעקב, בשמעו את דבריה ויאמר: נגני, נגני, בתי. והנה באו בניו ויאמרו: נכונה השמועה של אחותנו, ויַראו אותו העגלות, אשר שלח יוסף לשאת אותו. ויקם ויודה את ה' ויאמר: יהי שמך מבורך לעולם, כי לא ארד אָבל שאולה! ויגש אל סרח וישק לה ויאמר אליה: בתי, אל ימשול בך מות לעולם, כי החיית את רוחי.

והיא חיה וקיימה בגן־עדן עד היום!

ח. על הַמִּטָּה

וירד יעקב, הוא ובניו וביתו למצרים, כי שם מולך יוסף בנו. ויחי יעקב בארץ מצרים עוד שבע־עשרה שנה, ויהיו ימיו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ויחלה את חליו, אשר ימות בו, וישלח ויקרא את יוסף בנו ויפקדהו, לבל יקבור אותו בארץ מגוריו, כי אם ישאו את גופו חברונה וישימוהו במערת המכפלה, שדה קברות אבותיו; וישבע לו יוסף על הדבר הזה. ויצווהו גם לשאת לפשע אחיו, כי הן הרעה, אשר חשבו לעשות לו, נהפכה לו לטובה, ואלהים שלחהו למחיה, להחיות עם רב; ויאמר יוסף: כדבריך כן אעשה, אבי, והעבודה לשמים, שאין בלבי נגדם מאומה.

ויקרא יעקב לכל בניו ויברכם שבט שבט. ויצו עליהם ללכת בדרכי ה' ולשמור את דרכיו, למען ישמור גם את דבריו, אשר דיבר עליהם, להנחילם את הארץ, אשר נשבע לתת להם. ויוסף לאמור: עמדו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים: ואני ידעתי, כי צרות רבות ורעות גדולות תמצאנה אתכם ואת בניכם בארץ הזאת, וקם מלך חדש, אשר לא ידע את הברכה אשר הבאתם לארץ, ועינו אתכם בכל עבודה קשה; אך אתם אל תמרו בה' ואל תאמרו זנחָנו זנוח, כי הוא הקם יקים לכם ולבניכם מושיע וגואל מכם, שיוביל אתכם מארץ העבדות לארץ אבותיכם קוממיות, וירשתם אותה וישבתם בה לבטח.

ויכל יעקב לצווֹת את בניו ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע ויאָסף אל עמיו. ונראתה השכינה למראשותיו.

ט. דּוחֲקֵי הַקֵץ

ויעקב מת ויקָּבר בכנען, כאשר דיבר, וימת גם יוסף אחריו וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובניהם פרו ורבו ויעצמו וימלאו את הארץ, וירע הדבר בעיני מצרים, ויקומו ויחזיקו בבני־ישראל וישימום לעבדים ויענו אותם בכל עבודה. ויהי עול מצרים עליהם קשה.

ויהי בשנת מאה ושמונים לרדת בני־ישראל מצרימה. ויקומו שלושים אלף גיבורים מבני אפרים בן יוסף ויאמרו: נחדל לשאת את העול, אשר שׂמו מנדינו עלינו, והנה תם הקץ, אשר חקק ה' אלהינו לגאולתנו. ויתאזרו, וישימו איש איש חרבו וכלי מלחמתו עליו, ויבטחו בגבורתם, ויצאו ממצרים ביד חזקה. וצידה לא לקחו להם לדרך, ויאמרו: אם לא יהיה לנו אוכל ונשבּור לנו בר בדרך, ואם ימאנו בני המקומות, אשר שם נעבור לתת לנו בכסף, תבוא החרב ותתן לנו.

וילכו וישימו פניהם אל גת. והנה רועי מקנה בני גת לפניהם ויגשו אליהם ויאמרו: תנו לנו מהצאן אשר אתכם במחיר, כי רעבים אנו ולא אכלנו היום. וימאנו הרועים למלא את חפצם. ויבואו בני־אפרים לקחת מהם צאנם בחוזק־יד, ויצעקו הרועים, ותישמע צעקתם למרחוק. ויבואו בני־גת ויצאו מול בני־אפרים למלחמה; ואחריהם באו כל שבטי בני־פלשתים. ותהי המלחמה רבה משני העברים, ויפלו בני אפרים לפני אויביהם, כי נפשם עייפה מרעב ומצמא, ויכחידו את כל המחנה היוצא ממצרים, ולא השאירו שריד ופליט. ומאת ה' היתה הרעה הזאת, על אשר מרו את פיו, לעזוב את מצרים בטרם בא הגואל האמיתי. וישארו חללי בני אפרים נטושים בבקעת גת ימים רבים, וחללי בני־פלשתים נקברו בעריהם. וישמע אפרים אביהם את אשר נעשה לשבטו ויתאבל ימים רבים.

קִצּוּר צַוָּאַת הַשְׁבָטִים

א

שנתים אחרי מות יוסף חלה ראובן, בכור יעקב, את חָליוֹ, אשר ימות בו, ויאסוף את בניו ובני־בניו ויאמר להם: בן מאה ועשרים וחמש שנה אנכי היום, רבות שׂבעה נפשי טוב ואופל החיים ועתה אני הולך אל עמי בארץ נכריה. ימים רעים יבואו עליכם ועל בני משפחת אחי ועבדו בכם בני־חם, ימררו את חייכם ויכניעו את גאונכם, אל תאמרו אפסה תקוה ואל תבגדו במושיע ומגין על בריותיו. אומר ה' אך לנסותכם ולדעת, אם יש את נפשכם לעבוד אותו ולהאמין בו. והיה כי תעמדו בנסיון וימצא את לבבכם נאמן לפניו, יעמיד לכם גואל ופודה והוא יוציא אתכם ביד רמה ואתם והוא תעבדו את האלהים על ההר הקדוש, אשר בו בחר מקדם ומאז ותהיו עם סגולה וגוי חי בצל אֵל־ברית.

ואתם, בנַי וצאצאַי, שימו אל לבכם ללכת בדרך ישרה ושלא לזנות אחרי עיניכם, אל תסורו ממנהגי אבותינו ואל תחטאו לאלהים בחמד־הלב ובסיקוּר־עין, הלא ידעתם, כי חטאתי אני לאבי בימי עלומי ואך על־ידי תשובה שלמה ניקיתי מעווני, יין לא שתיתי ובשר חיה ועוף לא בא אל פי ועיניתי את נפשי כל הימים. אם יפשע האדם אל יאמר נואש, כי אם יבטל את הרע בקרבו, אם חוח עלה בגן, עקור את שרשו. יש תרופה ומנוס ויש מוצא ומרפא.

ויתר דבריו אשר דיבר הלא המה כתובים על ספר הצוָאוֹת לבני־יעקב. ויכל ראובן לדבּר וישב רוחו לאלהים ויחנטו אותו וישימוהו בארון ויעמוד במצרים כל ימי עני השבטים. ויהי כי גאלם ה' ויצאו לחירות, נשאו גם אותו ארון עמהם ויביאו אותו חברונה בכבוש הארץ ויקברו אותו סמוך למערת המכפלה, היא מקום קבורת האבות.

ב

ואלה המה דברי שמעון אחי ראובן, אשר דיבר באזני משפחתו על מיטתו סמוך למיתתו, והוא אז בן מאה ועשרים שנה ולא נס ליחו עוד.

שמעו, בני, לדברי שמעון אביכם והאזינו אל מלי. בן שני הייתי ליעקב ילדה לו לאה. גדל כּוחי על אחי ואמיץ־לב הייתי, לא יגורתי מפני כּל. ואקנא ביוסף בן אחות־אמי, כי אבי אהבהו ואקשה את לבי נגדו ואמרתי להמיתו ולהכחידו. עמדו אחי למנין וגמרו אומר למכרו מצרימה. וידי, שאמרתי לפשטה על שאר־בשרי ומודעי, נתיבשה שבעה ימים, ואכיר ואבין, כי ה' שופט אותי על רוע לבי. מיד שבתי אליו וניחמתי על פשעי.

ואתם, בנַי־אהובי, חדלו הרע ואל תקנאו באחיכם ובמי שגדול מכם. ה' יבדיל במתנותיו ולא יתן חלק חלק לכל אחד, לזה ירבה ולזה ימעט. את זה הוא מעלה ואת זה הוא מוריד. הלא הוא יציב גבולות ומה הוא בן אדם כי יאמר לשנות פעלו ולעקור נטיעותיו. – ויכל לדבר גם הוא. נשק לכל אחד מבניו ונכדיו ויעצום את עיניו וימת. עשו עליו יוצאי־חלציו אֵבל ומספּד־מַר וישימו אותו בארון מעץ קשה, למען לא ישלוט בו רקב. ועמד הארון בארץ הטומאה עדי נגאל הגוי העברי.

ג

לוי בן יעקב לא חלה עד יומו האחרון ולא כשל כּוחו ודבר ה' היה אליו: צו לביתך, כי אומר אני להכניסך להיכלי ולתת לך משכן הקבוע לך. ויאסוף את בניו ואת בני־בניו, אשר למדו תורת ה' וירגילו ידיהם לשמש במשכן ויעמדו פתח האוהל. ויצא אליהם לוי וקרן עור פניו ויאמר: הלא ידעתם, כי בנו בחר ה' מכל שבטי ישראל ויעש אותנו למשרתיו, ואתם דעו את חובתכם וחרַתם על לבבכם דברי הזבח והקרבן. הלא קרויים אתם מפי הגבורה לטהר את בני ישראל מטומאתם, לקדש אותם מחטאותם ולקשר את לבותם לאב העליון. לא עולם אחד לנו, כי אם הרבה, לא אך רקיע אחד על ראשנו, כי אם רקיע על גבי רקיע ושחקים על גבי שחקים. ויעלני צור ישועתי פעם בחזון למדוֹרי מרום ואראה את המראות הגדולים ואת שכיות החמדה הצפונות לצדיקים. שלבים מרקיע לרקיע, מעלות ומורדות, בהם עולים מלאכים ויורדים, יורדים ועולים והתחתונים כעליונים כולם משבחים לאדון העולמים, מפארים ומעריצים, מרוממים ומנשאים וקוראים: קדוש, קדוש אלהים צבאות! רבים המחנות, נשגבים המאורות, אור עולה על אור ואור תוקף על אור. מתגברים מעיינות דקדושה, מתעצמות התשוקות לאל הנשגב והוא פושט את זרועותיו ומברך על כל יציריו. הוא מברך ואף אתם תברכו את בני ישראל ושמתם את שמו עליהם. ענו ואמרו בניו: עֵדים אנו בדבר, כי נקבל עלינו זאת העדות והברכה עדי־עד. וישכב המצַווה על המיטה. פשט את רגליו ותעל רוחו לשמי מרומים!

ד

יהודה היה רביעי לאחיו ובלידתו הודתה לאה אמו לאדוני האדונים. גיבור היה כארי וכלביא מי יקימנו. הוא היה צד ציד ומביא לאביו, שיסע את הדוב כגדי־עזים, אחז בעורף הנמר והשליכהו ארצה ויפוצץ את ראשו. ותפול חיתתו על כל חיות השדה ואף על בני השטנים. גיבור היה מנמרוד ומעֵשיו אבי אדום, ומזרעו הקים ה' גם את גואל ישורון ואת מלך המשיח.

ויהי במותו ציוה לבניו אחריו, שגם הם ינזרו מן היין וישָמרו מכל חטא ועוון ולא ילכו אחרי הבצע ויתרחקו מאהבת העושר ומקניני העולם. שתי רוחות, אמר להם, שוררות באדם, רוח האמת ורוח התעיה; ובחרתם באמת ומאסתם בלא אמת והייתם נקיים וטהורים, וכיבדתם את בני לוי אחי, לי ניתנה המלכות ולו הכהונה, וגבוהה היא הכהונה על המלכות כגובה שמים עלי ארץ. ימים יבואו, שגם יתפלגו כל בני משפחתנו וגם בני הגויים מסביב יעיקו לנו, עד אשר יקום ניר לישראל ועלה כוכב השלום להשלים בין העמים ובין הלשונות. השמים יפתחו אז וברכת אֵל ממעל תרד ארצה והענק תעניק לכל מי אשר יכיר בשמו ויאמין במלכותו. לאל עולם המלוכה ולא יסיר השבט גם מביתי, ויכל יהודה לדבר ויישן. בן מאה ותשע עשרה היה במותו ולא קם בכל שבטי הארץ גבה־קומה ואיש־חיל כמוהו. עליו יאָמר: יהודה, יודוך אחיך!

ה

יששכר בן חמישי ליעקב היה. ותלד אותו לאה לאישה, כי שכרה אותו בדודאי בנה ראובן ושכב עמה הלילה. ומלאך הופיע אז ליעקב וידבר עמו. בן שלושים היה יששכר בנשאו אשה והיה נושא בסבל החיים ועובד אדמתו ביושר ובתמים. את ביכּוריו היה מביא לכוהן ופרי קיץ לאביו, מלחמו גם נתן לדל ותמך ביד כל אביון וחי במצוק.

בן מאה ועשרים ושתים היה במותו, ומעולם לא חטא ולא עשה כל עוון, לא נשא עיניו אל אשה אחרת, לא שיקר ולא הלך רכיל באחיו, גם יין לא שתה ולא התמכר לתאות בשרים. הוא ידע אך עשות חסד ויושר ומשפט. הוא אהב את אדון־כּל בכל לבבו ונפשו וכן אהב כל מי שנברא בצלם ובדמות ולא הבדיל בין תושב ובין זר, בין בני משפחה אחרת ובין בני משפחתו.

ויהי כי הגיע יומו להיאָסף אל אבותיו, נקהלו עליו קרוביו ובני שבטו ואמרו: הגד נא לנו עתידתנו והורנו את הדרך בה נלך. אמר יששכר; אהבו את המקום ואהבו את האדם, ואז תסור מכם כּל רוח רעה ולא תדעו מצור. פשט את רגליו ויישן שנת עולם.

ו

זבולון היה בן מאה וארבע־עשרה שנה במותו. מתנה טובה היה לאביו ובחר לו דרך הרחמים בחיים. הוא ריחם על כל בשר והיה מצטער בצרת אחר. ויהי כי חרשו אחי יוסף עליו רעה והתנכלו להמיתו, נפל לרגלם והשתטח לפניהם ויבקש מהם שירחמו על עצמם ובשרם ושלא ילכו בדרך קין החומס. לחם לא אכל, מים לא שתה ויתאבל על עני אָחיו ימים רבים.

ויפקוד זבולון לבניו אחריו, כי ישמרו את מצות ה' וילכו בדרכיו, על יתום ועל אלמנה ירחמו ולפני עיור ותועה לא יתנו מכשול. ולא אך את האדם יחננו ויעמדו לו בעת צרה, כי־אם גם את החיות ירחמו. הלא גם להם נשמה ורוח וגם המה ידעו צער ורוַח, אהבה ואיבה, נשיאת עול וחירות. ואף זאת אמר להם הגוֹוע: דעו, אחי ובני, כי שלם ישלם ה' לכל איש כמידתו, במידה שאתם מרחמים על אחרים ירחם הוא עליכם. אם תיטיבו אתם, אז גם הוא יצא לנגדכם. הצור תמים פעלו, אבל עם עיקש יתפתל. נענו בניו ואמרו: גם אנו נבחר בטוב ונתרחק מן הרע ונזרע זרע רחמים בלבנו ובלב כל הבאים אחרינו. עצם זבולון את עיניו ובא אֵל־הרחמים ולקח את נשמתו ויביאה לבית־גנזיו.

ז

דן ידין עמו, תוכחה בפיו והכה בשבט לשונו את דרכי הכעס ואת השקר, את החימה ואת הכזב. בונה אלהים עולם למושב הבריות ובאה החימה ומחרבת אותו; הוא נוטע נטעי האמת והיושר ובא השקר ואוכל במלתעותיו כל זרע וכל צמח.

גָד ציוה את בניו ובנותיו לפני מותו והזהירם להתרחק משנאת אדם ומכל איבה שבלב. לכל מידות רעות יש תרופה אבל ארס השנאה והאיבה אוכל מנפש עד בשר, ומקעקע ביצת הבית והמשפחה, החברה והעם גם יחד.

אשר הורה את בניו לפני מותו ואמר: שתי דרכים נתן ה' אלהים לבן־אדם. הנה בכל אשר יפנה ימין ושמאל, טוב ורע, יפה ומגונה. פה אנו אובדי עצות ומושלכים אנו מדבר אל היפוכו, מבנין לסתירה ומשלום לריב. אוי לו למי שלבּו נקרע בחוּבּו ואשרי למי שמשלים הניגודים בקרבו.

אף בני רחל, יוסף ובנימין, ציוו את בניהם אחריהם והלא המה כתובים על ספרי הצוָאוֹת.