רחשי ערב

א: עֶרֶב

אַיֶּכּה? אַיכם, החיים? אַיכם, חיי? קורא האדם בצד לו, יום רודף יום, שבוע שבוע, ירח ירח ושנה שנה; מהי מהות כל אלה? – מה הוא היסוד לכל אלה? החומר והצורה ניתנו בבת אחת, האדם וזמנו, אין סדר זמנים קודם לנפש ואי נפש בלי זמן, אין רוח בלי אחיזה בעולם. הגידו נא לו, מי הוא האוחז ומה הוא הנאחז? ופתרו לי, מה הוא התוך וּמה הוא הבר? הראו לו את הגשר העולמי בין הנפש ושרשה, הראו לו את המקור, את הנצח.

אתם יודעים להרבות מלים, ביטויים ושמות נרדפים רבים אתם ממציאים לכל נמצא ולכל חי, לכל אשר יעוף בשמים והולך על הארץ; יודעים אתם להמציא מלים למושגי הנפש והרוח, לעולם ולאדם, לאלוה ולמעשיו, לטוב ולרע, לחזק ולרפה, לנאמן החיים ולבלתי

נאמן; אתם יודעים לדבּר מ“אלף” עד “תיו” ולצרף לכל השורשים והפעלים והנטיות, השמות והמלים, איש- איש לפי ערכו ודרכו, איש- איש לפי משפטו וביטויו, איש- איש לפי קולו ובת- קולו; לֵמדוּ הבין גם אותו, את החי בכל אלה, את החי באלה בעדו הוא. –

ואם שבעים שנה יחיה האדם, יאריך ימים עד שיבה , הכל לו כיום אתמול וכחידת יום אתמול; ואם אלפי דברים, מחשבות ורעיונות תתנו לו, עוד איכם אומרים לו כלום ואין הוא מבין על ידם כלום.

כי אמנם החיים המה חידה סתומה גם אחרי הפּתרון; גם הפתרון בעצמו ואפשרות הדבר על- ידינו היא חידה; כי אמנם הדיבור והאופן להשיב בעצמנו על מה שנשאל אנו היא חידה; כי אמנם הכל חידה, גם אנו גם חיינו, גם הדורות שעברו כבאים – כי אמנם החיים תמהים על עצמם ושואלים הם על עצמם מראשים עד אחרית; וגם התורה היא רק שואלת, גם משה שאל, גם אלהי הרוחות הוא שואל… ובדבר הזה אין אנו נבדלים מכל החי, מכל נפש ומכל נמצא. השאלה היא מקור הבריאה וראשית הבריאה; השאלה היא הבאר העולמית, אשר ממנה אנו כולנו שותים, אנו שותים וצמאים…

אל אלהי הרוחות! אתה יצרתנו, אתה נפחת באַפּנו נשמה, שעתיד אתה ליטלה ממנו; אתה נוטלה בכל יום ואתה מחזירה לנו בכל יום, מה חקר פעולותיך בנו כי נדע, מה פּשר השגחתך עלינו… ולבב נתת לנו, אלהים, לשמור את הטוב ואת הישר, את החסד ואת השבועה, שהשבעת את בני- האדם לשמרם בחייהם, במעשיהם, בכל אשר יפנו ובכל אשר יבוא לידם; ואתה ידעת את הסער שבלבנו, אתה יודע מה חָרוּת שם, במסתרי הלב לצדק ולמשפט קראו אותנו עבדיך הנביאים, והרהורי הלב – האם אלה לא נביאים הם? הסער מתחיל בנו, ואתה הנך בא בו; הנך בא בכל רחשי הנפש ובכל המית הנפש. הרשות נתונה ובטוב אתה דן את העולם ואת אשר יעָשׂה בכל, הכל צפוי לפניך.

אל אלהי הרוחות! עולם אחד בראת, אתה אחד ושמך אחד ואנחנו לאחדים בידך, ולמה זה פילגת גם אותנו גם את נפשותינו, גם את העולם ואת אשר מחוצה לנו? למה נתת לנו את הצער ואת האושר, את הטוב ואת הרע, את הד ההרים והעמקים ומשלחת מלאכיך הטובים והרעים, שאלה ואלה הולכים לפנינו להורותנו את הדרך, לצרף לנו מכל אלה את הדרך ולחפּש באלה את הדרך. הכל גלוי לפניך והכל כמוס ממנו; הכל חי בעדך, ולנו – ימים יבואו, שבם נחשוב כי מות בנו; הכל בהקיץ לפניך ואנו ישנים וחולמים. וגם אתה בעצמך נגלית לפנינו על הים כגיבור מלחמה, ובימי מתן- תורה כזקן שיושב בישיבה. – אתה דיברת את קין ואת הבל, את משה ואת בלעם, אתה משחת לנו למלכים את שאול ואת דויד, ושלחת לנו את עמוס ואת יחזקאל, את אליהו התשבי ואת עזרא. שים שלום והראנו את ידך האחת בכל, הראנו את דרכיך ונדע.

ב: בַּסֵּתֶר

בסתר אלהים, שם בעמוֹד אדם על צור- המכשול בחייו, על אָפים של חייו; שם, שם במקום שהנפש מבקשת לה סתרה, איזה ברגוע ואחיזה בחיים, רגעי נוחם ודעת, שם- שם הרחק משאון החיים, משאון חיינו, הרחק מכל אלה הדברים, שרדפנו אחריהם ורצנו אחריהם, שם בשעת חשבון האדם עם עצמו, עם מעמדו, עם נחלתו בעולם ובחיים תפול עליו אימתה ופחד, יראה מפני עילאה ותתאוה, - מרגיש הוא שאיזה דבר לא נפתר בחייו שאיזה דבר כמוס מאתו, שאיזה עוון נסתר רבץ עליו, מרגישים אנו כולנו, שאמנם הרבה ראינו ואת המהות לא ראינו, שהרבה רכשנו לנו ואת היסוד העיקרי לא רכשנו, שהרבה הרבה ביקשנו וחשבנו למצוא, בעוד שהכל אך תעיה היא.

והתעיה הזאת לא שלנו בלבד היא, כי אם היא נחלתנו משכבר הימים מששת ימי בראשית הוא הדבר, מימי הנחש שבא והטיל זוהמה ורעל וספקות בחיים. אמנם עץ הדעת ועץ החיים גדלו שם בעדן “ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן”, ואנחנו פִריָם לא אכלנו ומימם לא שתינו.

לבנו אומר לנו, כי העוון לא היה בזה אשר אכלנו מן העץ, רק בזה אשר לא אכלנו ממנו; הקללה רובצת עלינו, לא על ששתינו מהבאר המכוסה, כי אם על אשר לא שתינו. – המקראות בסיפור עץ הדעת טוב ורע עוד לימוד אנו צריכים.

בראשית יצירתנו נמנענו לעשות איזה דבר ועל- כן אנו סובלים בחיינו… לא לקחנו מאשר ניתן לנו, ועל- כן תועים אנו. גם למשה נאמר מפי הגבורה: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה, אין אני רוצה… חידת האדם היא, ולה אין פתרון לעולמי- עולמים. האדם הרתיח את היורה עמד וקפץ בה… הוא הסיר עדיו מעליו, גם הלוחות נשברו, אחרי שכבר היו כתובים באצבע אלהים. וינחם ה' ויבך העולם!

ומלחמה לאדם עם העולם, מלחמה לאדם עם החיים, מלחמה לאדם עם נפש החיים, מלחמה לאדם עם בני- אלים ועם שוכני מעלה ומטה. התורות והדתות, תנועת העמים והדורות, כל אשר יבטא האדם ביחיד וברבים, כל מה שהתולדה אורגת, הכל הוא רק הד אותה המלחמה התדירית רק הדה… לא דבר והיפוכו הוא, גם השלום הוא אחד מכלי- הנשק הללו, מתִגרת האדם עם נפש ומה הוא טוב, אם לא צירוף הרע? מה היא התשובה, אם לא תגרה בחטא? מה הוא הבוקר בלי רחשי- הערב? מה הוא אור בלי צללים ומבלי אגדת הצללים?

שמענו לאמור, כי על הרוח יחיה האדם, כי האדם יסודו מנפש, אבל את מהותו האמיתית עוד לא הגידו לנו, את פשר חיינו לא ביארו לנו. שמענו לאמור, כי החיים הם סוד כמוס, כי אלהים שוכן בערפל, כי עתידים מימי אוקינוס לבוא על העולם ולהציף את הכל. והנה גם האפס הזה לא ילמדנו הכל. ומה הוא האפס, אם לא מושג דמיוני נברא ביד החי? מה היא שלילת עולמים בלי סער עולמים?

שמעתם לאמור: סור מרע ועשה טוב. הראו לנו את עצם הרע ואת עצם הטוב, הראו לנו, כי בא גואלנו ושיש אחרית לנו.

ושיננתם לבניכם! אבל הנה מה ילמד האדם ומה יאמר לבנו? מה נגיד להם לפנות ערב חיינו, בהגיע השעה להוריש להם דבר… אמרים, כי מלאך המות הוא מלא עינים, וגם הוא נפתל עם חידת החיים; אומרים, כי השטן הוא מלאך- המות. מה הוא השטן? – הרק תפחד ממנו? או, להיפך, תאמרו למצוא מרגוע בבואו? התאמרו: יפול אז הצעיף לעד ותשכבון לבטח בעפר, שלוקחתם ממנו? האמת הדבר, כי הכל התחיל מן העפר? האמת הדבר, כי רק עלינו וירדנו, וא, להיפך, כי ישבנו פעם בפנים גן תבל וגורשנו? האמת הדבר, כי יש חשבון לכל אלה המעשים, ודעת לכל אלה הדרכים, ותוכן נצחי לכל אלה העליות והירידות? את החידה נתתם לנו ואת הפתרון לקחתם מאתנו. את העולם נתתם לנו ולקחתם מאתנו את המרגוע שבעולם, את החיים נתתם לנו עם כל המית החיים ותעיית החיים וקראתם למות, ותקע בשופר גדול. –

ג: חֲרָדָה

וחרדת אלהים יחרד האדם מהמות, צל כל חי. נפשו תתמוגג, קטן הוא בעיניו לזכר קבדו ושריפת נשמתו; וחפץ הקיום יקרא לו: שכון בארץ ושב על מכונך. מרגיש הוא בר- נש, כמו איזה אופל תמידי מחכה לו ומחשיך בעדו. השאירו לי את מיטתי ובה אשכב, הוא קורא, השאירו לי כרי יכסתי השאירו אותי כאן על פני אדמות. אמנם תועה הוא בן- אדם, אבל יודע הוא כי תועה הוא, יודע הוא על- כל- פנים כי איזה דבר סוער בקרבו, ויש סער גם מסביבו.

אלפי פינות בעולם בראתם, בני- אלים, בראתם ארצות רבות וכוכבי מעל, ואת כל החלל הגדול מעולם ועד עולם שטחתם ורקעתם עד בלי סוף ואותו, את האדם, לא ידעתם! אף קרן- זוית אחת לא נתתם לנשמתו! מה ימנה מספר לכוכבים, ושמים ולכל צבאם, גויים באו, ממלכות נוסדו, רבבות נשמות באות אשה אחרי רעותה, לזכר כל המעשים הללו, וכל החזיונות הללו אין קץ. הנה בהמות שדי, שור הבר ולויתן, אריות ונמרים, נחשים ועקרבים, כל צפור- כנף ורמשׂ האדמה ולו, לו החי ומדבר, אין מקום; אין לו ערובה, שלא יאבד בן- רגע את כל אלה ולא יהיה עוד שותף לכל אלה.

אַיכם? אַיכם, חסדי- עולמים? אַיכם, חסדי אבות וברית אבות? אַיכם תורות עולם, מחשבות עולם ורגשות עולם? נתתם לו לאדם לחבק הכל בזרועו. את מכמני ההויה נתתם לו, נתתם לו לטפס בכל ולחפש הכל, ולו, לו הנה האַין שמור, רק אַין. – הקבר יאכל את כל אלה בן- לילה, שם יהיה האדם מאכל למלתעות הרקב; ואתם, אתם תחיו, חיה תחיו ותקחו לכם קרבנות חדשים ומוחות ולבבות חדשים. קנאה ומשטמה אוכלות את בשרו, את נפשו של אדם והוא קורא: מי יתן וּמַתם כמוני, מי יתן, שכמותכם כמוני נלך למקום משם לא נשוב… אתם תשארו על עמדכם ואת היחיד תשלחו שלוח לחושך לא יסוף. השמש יוסיף להאיר, כוכבי הליל יוסיפו נגהם ונרו ידעך, ידעך. ויתחנן לה' לאמור: אעברה נא, אחיה נא, גם תפילתו תגוע…

ד: עֲטָפָה

ושנאה עזה מתעוררת בלב האדם לכל היקום לכל מה שבעולם ובחיים, בדעה ובדיבור, במחשבה ובספר. גם הקרובים לו רחוקים ממנו גם השארת נשמתו בחיים יזנח זנוח חפץ הוא לכבות את הנר לעולמים, להרים את העולם מצירו; הוא נדחק לאל עליון בצערו, לרוכב ערבות. רק מלה אחת על שפתיו, חפץ הוא לבטא את המלה האחת הזאת – ומת!

ארור היום אשר בו נוצר! בו רימוהו, רימוהו בחיים ובדרישות החיים! רימוהו במכמני עולם ואבוקות העולם; רימוהו בדעות ובמחשבות; רימוהו בכל דבר אשר לקח ומצא לפניו ארורה נשמתי, הוא קורא, וכל החופש ארש בנשמתי, אורה אומנתי, שלא לקחַתני משדי אמי ותשליכיני ארצה לרוצץ את גוגלתי! הוי, לוּ מחה מחו אותי מעל- פני האדמה בטרם באתי על- מנת לעזבה. קחו ממני את נפשי, הוא מתחנן; קחו ממני את הרגש המר המקנן בי, שאתם הלוקחים נחלתי, שאתם יורשי ואתם באים אחרי; קחו ממני את הטיפה המרה, זאת השמה, שחָמרה אדם וקרואה בת- אלים, קחו ממני את זה הודאי הגמור ביסורי נפשי ותנו לי את הספק, צל של איזה ספק, של אמונה וספק, אַיכּה? אַיכּה, בן- אדם? מה לך, בן- אדם? הנך חי וגווע, חי וגווע. - -

קיץ וחורף, בוקר וערב, עלמא הדין ועלמא דאתי, כל התורות והמצוות, אשר אתם נותנים לו, כל ההבטחות אשר תבטיחוהו, וכל הנמות אשר תנחמוהו בהן – מה הם? מה כוחם, כי ייחל להם? אם נתון יצנו לנו, מי הוא הנותן – ואם ילקחו שוב מאתנו, אנה יבואו כל אלה? מה הוא העולם, שאינו נח ואינו שוקט, שט וממהר, מקולל ומבורך,מתרומם ונופל, מתגעגע ומתפלל, אוכל ונאכל? מה הוא הטוה, אשר אתם מדברים בו כל הימים? מה הוא הרע, אשר אתם יראים מפניו? מה הוא הצדק והמשפט, החסד והתשועה, אשר בידכם לתת לו לאדם ולהושיעהו באלה, הוא שואל באבל נפשו, מי אתם, הקוראים האזניו כל הימים לחירות ולפדות. את גֵוי נתתי למורטים, הוא מתאנח, הרי אני נתון שנה אחרי שנה למלתעות החיים ולקללת תבל, לשקר הרעוּת, ליאוּש וכל החלום הרע; הרי אני נענה ונדכה יום אחרי יום בדעות ובמידות, החיפושים ובבדיקות, בהליכות ובתנועות; הרי אני רואה שעה אחרי שעה את המות עולה בחלוני ואת הצללים הרבים ואת קברת התאוה ואת עורון השמש, הרי אני עומד ברגע כמימרא מול האפס פנים מול פנים ואני רואה את התהום העולמי; וכל זה לא די לכם, לא די לכם עוניי, והרי אתם מעמיסים עלי עינוי הדורות וסבל העולמות. לא די לכם, שבן- אדם נושא עליו את קללת האדם ומלחמת האדם, והרי אתם שולחים אותו לבני אלים וליושבי שאול, למלכותא דרקיע ולממשלת השטן, ואלה ואלה מושכים אותו, הללו לכאן והללו לכאן; אלה ואלה ירַאוּהוּ אהבה ואיבה, צער ומשטמה, את חרדת השאלה ושיניה התותבות של התשובה.. מה רוצים אתם מנו בכל אלה? מדוע בחרתם בו באדם להומו ולאבדו, להרימו ולהפילו? למה לכם נפש בר- נש וכל יסוריו? תאמר: האדם קורא לכל שמות, לכל אשר תחזינה עיניו ולכל אשר יחלום בהגות נפשו; תאמרו: שאנחנו בעצמנו העושים את כל אלה והשואלים האלה, שאנחנו הננו החורתים חידת עולמים ותשובת עולמים ואנו אשמים בכל אלה, אשר נסבול וניענה, נתיסר, ונידַכּה;

אבל מה לכם לדעת זאת, מה לכם להוסיף מכאוב על מכאובינו, מה לכם להורישנו את ירושתנו גם אנו.

את לבבו יפתח האדם ויזוב הדם והיה לנחל שוטף וגאה יגאה ויכסה את כל האדמה מסביב, ויטבע בו גם הוא, גם אתם, כל אלה אשר לימדוהו איזה דבר ונתנו לו איזה דבר.אֵל אלהי הרוחות - קח את נפשי! הוא מתפלל, והדם יזוב, יזוב - -

נְכָאִים

א: בַּמֵּצַּר

הימות סוד האדם עמו, או יפתח סגור לבבו והיתה לו הרוָחה? והסוד, אם מעשה, אם עוון, אם אלהים או חידת העולם, אם עם וגורלו, מה מנו יהלוך. ואם יהיו כל הנהרות דיוֹ והיערות קולמוסים, היספיקו לזה? היספיקו להביע חרדת סוד האדם, את סודו, את המסור לו, את אשר ניתן לו, או את אשר לוקחּ מאתו. מחפשים אתם את עצבון החיים במות, בחדלון, בבוא שיני האפס לכלות כּל; מבקשים אתם את מהות האדם במלחמת הטוב את הרע, במלחמת אדם באדם ונפש בנפש, ודור בדור, מבקשים אתם לדעת את האור והחושך, את העבדות והחירות, את האפשר והנמנע, את הברכה ואת הקללה; ועד עולמי עד יעלם מכם, מי הוא מקולל, מי הוא מבורך, עד עולמי עד תעו בלכתכם, תתעו, גם אנו נתעה.

והצר בא ואוכל אותו מנפש עד בשר, עד עומק היש, מה המה החיים? האם אשמה הם או עונש או סבל הדורות. איש- איש מאתנו כבר הביא את מצרו אתו בגיחו מרחם אמו. קולר אמו נושאים כולנו בצוארנו. מי ישלם את החוב הגדול? מי ימלט מעמק הבכא? כה כה יאמר כל אדם לנפשו.

האלהים נתן את החיים ענין רע לענות בו. הוא בחר לו את האדם לתת צבת בנפשו. מה אנו מחפשים? מה מנו אבד? מה נמצא, מה לוּקח מאתנו ומה ינתן לנו? יופי, רגש, מחשבה – דברים רבים תדעו לכנות בפיכם, תדעו לרמות את עצמכם ואותנו באמרים; אבל הרימו נא את המסך, קחו את המשקפת שבנפש וראו על ידה, - השמים יורידו אתכם ארצה וממבוכת האדמה תעלו השמימה. – מרמה, מרמה! חידה חדתם והפתרון קבור. עוד לא עשינו את הצעד אל היש, והאפס ישלח את לשונו ויעשה בנו את משחקו הנורא – צערו על אדם גדול הוא מנשוא.

מאמינים אתם, שהסוד הוא במעשה- בראשית, במעשה הרכבת העולם והחיים. מאמינים אתם, ששם, שם ממעל לכם חידת העולמים וסוד ההויות. מאמינים אתם, תיטיבו את מעשיכם והתקדשתם, תיטהרו; שאם תעשו את כל אלה ואלה תמצאו מנוח.אבל מי יגלה עיניכם לראות, שטועים אתם ומטעים אתם. הנכם נושאים עליכם את העון ואת העול;

אתם, אתם הנכם הנקודה הנעלמה שבחיים. אתם נתחייבתם כליה למקום, על כן שלחכם ה' לתעות על פני האדמה ולתעות בשמים.

גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע; ואנחנו יראים אנו את הרע, יראים את הצלמות, יראים אנו את החיים ונושאים אנו את החיים וסוד עקת החיים. הידעתם את סוד האדם ותוגתו? הידעתם, כי שבע יפול בכל יום ושבעתים יקלל את נפשו בכל יום? הידעתם, כי אין לא מנוח גם בזה. גם בבא! בידעתם את קברת לבבו וצרת לבבו. אלף פעמים אמר נגזר – האם לא משחק הוא הדבר – אלף פעמים נפל, נפל ועוד יחלום, כי יעשה לו כנפים.

ומי קרא אתכם לנוד לו? מי קרא אותו לנוד לכם? מי ברא את כל אלה בנו ומי ערבב את כל אלה אתנו? אֵבל גדול הם החיים ומנוד- ראש, שקר הוא הכל, והאמת המדוּמה היא חותמו… משתחוה האדם לאלהי נכר, וקרוֹא יקרא בשם אלהים. הצער יאכל כל המיטב בו, הוא משתולל…

עוד אחת נשאר לו – לשים ידו בערפו. “למה נברא העולם בב'? להראות למי שרוצה לצאת מן העולם שיצא”… אבל הוא אוהב את צערו, את ה“מ' הסתומה”; הוא בונה לו מצודות ושם יֵשב אל העקרבים שבנפשו ואל החלומות שבנפשו, עקתו, עקת נפשו, היא עד בלי שיעור, ויש גאולה לו; הוא אומר לגאול עצמו מיד שחת, ברכיו כשלו, והוא יקום, אומר לקום. - - -

ב: הַמְשׁוֹרֵר

ואם אלף שנים יחיה, לא יספיק לגלות סוד השירה ולבטא מה שבידה ניתן. ואם יחיה יחיה וישיר, במורג לבבו ישיר, בחלום לבבו ובחטאת לבבו, מה מנו יתן? מה יתן משלו? מה משלו יאמר?

נפשו גחלים תלהט, מי יצית את הגחלים? העולם סוער מקדמת קדמתו. מי יושב בסתר העולם? מי ישיר שירת העולם ויהגה את נכאי העולם?

עולמו של המשורר הוא כל הדורות, של כל הזמנים, - השתפכות כל לב ויגון כל לב. עולמו הוא תהום רב לכל חי, לכל מרגיש, לכל מי שנשמת אפו ומעשים בידו.

עָרב הוא בנפשו לכל אלה ושותף הוא בנפשו לכל אלה. הוא הרה אותם, הוא הולידם. הוא נושא אותם בחיקו, סובל על- ידם ומתענה עמהם.

עקת אלהים עליו רובצת וסער אלהים נושב בקרבו. הוא לוקח חלק מבשרו ונותן לכל חי לאכול, נותן מדמו להם לשתות ומחלבו הוא מקריב קרבן.

השורר הוא אחיה השילוני וגם ירבעם בן נבט. לנשמתו של צדיק תכלה רוחו וחבלי החטא ימשכוהו בשאונם.

אשה כי תעונה, למראה העינויים של כל מעונה ונענה בחיים תדמע עינו, תצא נפשו, וגם את הגוזל, כי ידו קשה, יבין, יבין לרוחו – יבין את האיש מסיג גבול רעהו וכובש לו ארץ, יבין לזה ולעקת לבבו, כי יקחו ממנו אדמתו, כי יגרשוהו מאדמתו.

הוא יבין את הליל ואת הבוקר, את שפעת הסתיו והאביב, יבין סוד שיח חית- השדה וצפור כנף; יבין את צפוני שדי ויבין את האדם, יבין דרך שומרי תורה ויבין ללב ממאני- תורה, והוא חי בכולם ונותן מנפשו לכולם.

והכל נתן לו, למשורר, אלהים ענין לענות בו, לכל יצרף את נשמתו ואת רוחו, לכל הוא נותן ומהכל הוא לוקח. השלום על שפתיו וריב לו עם כל בשר, לרגע אמר הנה הטוב, והרע בא וחותך את בשרו…

ואם אלף שנים יחיה ויסבול, אינן כלום כנגד סבלון רגע אחד, כנגד שירה אחת של צער. ואם אלפי יַמים ישטפו על פני כל חי, כל זה כאין כנגד פלצות החיים והצער שבשירת החיים, חייו.

קחו את נפשו, נתצו את נפשו, קחו סכין חד וחתכו ממנו אבר- אבר. הצער שבו לעולם יחיה, ושירת היגון שבו לא תבול. –

תנו לו למשורר קבר אנוש תנו לו כר וכסת, גם אבן להניח עליה את ראשו, כחלום הוא לו כל הדבר, חלום נורא.

השירה היא ברכת אלהים בתוך קללת אלהים. הנה ברכה וקללה גם יחד. ואידך זילו חיו, זילו וסבלו, זילו וחשבו, זילו והרגישו. את הכל נתן המשורר לכ ובידו אין כל, בלתי אם נפש וחבלי נפש. - - -

ג: בַּסַּעַר

וראיתי את החיים בעצם עברתם, ראיתי את עמי בשבט עברתו, ראיתי את הכל בשבט יה, אמור יאמר האדם, בהסתער עליו רוחו. וראיתי את שפלות- האדם וקנאת- האדם. וראיתי כי שקר כל בשר, כי אבד כל מוסר, כי אין אמת ואין צדק, אין אושר ואין נחת, כי הכל בעמל ינהג, כי הכל בצר ומצוק יכַלה את חייו, כי הכל אבד את חיין.

וכל אשר יראה הוא חזון נורא בנפשו. כל אשר יראה הרי הוא נושא בחוּבוֹ ונוטעו בחוּבוֹ. לו אין תקוה ואין חיים ואין חוף, הכל עבר את הגבול.

והקיץ יבוא, הסתיו יבוא, הבוקר, הליל, המית כל היקום כמו עושה לה ריקודין בנפשו, מלחמת שנים בנפשו, מחולות- המות והחי כי עבר את גבולו ויזָנח זנוח.

גנים נטעו, יערות, הנה סלעי מגור, הרים וגבעות, הנה עמקים ומערות; אררץ- ארץ וגבוליה, ארץ- ארץ ואנשיה, חוקיה, תורותיה. ה' הציב גבולות עמים, גבולות האדמה וכל צבאה; ולפתע כמו יעָקרו התחומים, לפתע כמו יאָלם כל חי וידבר ככל אלם, הרים ילכו- ילכו וני- אדם יקפאו. לפתע אין חשבון ואין דעת, רק סער אוחז בכולם וסובב בכולם חַתת הבריאה תבוא על כל בשר, על כל נמצא.

את נפשו קורע בר- אנוש, דמו שותת וחלומו מתפלץ. כבחבלי- לידה מתהפכים מחשבותיו ורגשותיו בקרבו, מי ימלל יסוריו? מי יביעם?

הוא רואה את בניו ואת פרי מעשיו נדחקים בין החומות, רואה את חלומותיו והנה הם קצוצי כנפים, רואה את מחשבותיו טובעות, רואה את עצמו טובע, טובע בנפשו וברוחו. הסער לוקח אותו בציציות ראשו ונושא אותו הלאה, צדיק הוא בדרכיו, והחוטא שבו בא ושופך עליו את המיתו. הוא הרשיע בכל, והנה לצדק יתגעגע. - -

סערת האדם הוא סכום כל העוונות והצדקות, הגבורות והנפילות. היא כוללת חבלי העולם והאדם והמית העולם והאדם. ושירתה, היא עצם המחשבות בצאתן לאויר העולם, עצם האהבות שלא יצאו לפועל והשנאות שלא יצאו לפועל, בה שאון החיים, נפש השאונית של החיים.

סערת האדם היא תפילתו בקול, היא אומרת לכתוב את הספרים שלא נכתבו וחיה היא את החיים שלא חיו; היא המית החיים והשמעת קול החיים. - -

ד: בְּדֹחַק

וכי ירבה יגון האדם, יבקש לו בנפשו קבר, אין מלים ואין תקומה לו, בהתעטף עליו רוחו, ואין מנחם. מה מנו יהלוך, כי יזרח השמש, כי יאיר היום, כי יצאו בני- החיים ממחבואם איש לעברו לדרוש אוכל וטרף; הוא תועה והולך, ניבאו לו רבות, מנבא כל יציר ויהגה, כי אתא בוקר, ולו – אין מעמד.

אין תקוה, אין מבוא לחיים, אבד מנו מנוס, כצל יהלך עלי אדמות, כי אֵל שדי סך מאתו וכבדו אזניו משמוע. תוגתו ובדידותו הרבה לא תעלה אוו אז, כי אם דוחקת אותו, לא תהמה נשמתו ולא תקשיב, כי אם תיסגר.

ואין מרפּא ואין תרופה, באין אלהים. אַל תאמרו לתת לו מה ולפתוח לבבו למה. בשבילים שדש בהם עלו קמשונים, רב קמשונים; הדרכים, שפילס לו בהם בעמל נתיב, מלאים הם שוב חתחתים, ובן- לילה עלה בהם שמיר ושית, איך יעבור שפי ואיך ימצא מהלך?

ואם ימצא, יאמר למצוא, מה ימצא, באין שומר לראשו. מה בידו, כי ייחל לו. אם יקום, מי יקימנו לבדו והוא אינו מבקש תקומה ולא יתן בה אֵמוּן.

קשה-מחשבה הוא בר- נש וחשוך מנוחה הוא, הוא מגשש כעיור גם בין פּלדות, כי יעצום את עיניו בחזקה, קוראים לו, והוא מתפלץ בעקתו. רע עליו המעשה, רעים עליו החיים; חשכה נפשו מגאולה, ואין גואל לו. לא תעו דוחק הרוח, כי רב.

וישאל האדם אז ואין עונה, כי לא ידע מענה; הוא סופר סופר, חושב ומונה, לכל תכלית הוא חוקר, ואין קץ לחושך, לחשכו. אבדון ומות הוא רואה, ואת הנתיב לנהרה אינו רואה.

למה, אלהים, תעמוד מרחוק, מרחוק לו.

הֶגְיוֹנוֹת

א: קַיִּן וָהֶבֶל

ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. ויהי קין עובד אדמה והבל היה רועה צאן, שניהם מתחילים מלאכתם בראשית העולם. “עני קין ואמר להבל? לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן ולית למיתן אגר טב לצדיקיא ולית למתפרעא מן רשיעיא. עני הבל ואמר לקין: אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן ואית למיתן אגר טב לצדיקיא ואית למיתפרעא מן רשיעיא, ואל עיסק פתגמיא אילין הוו מתנציין על אגפי ברא.”

אנו עומדים בראשית צירת העולם. – הנה נגמרה הבריאה, הנה יצאה מחופּתה, לבושה היא שני עם עדנים, השמים חדשים והארץ חדשה. יקוו המים! נחלים ונהרות יפכו בטהרם, ויצמח אדני אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה. המאורות עולים ברקיע, שמים ממעל שׂשׂים לעשות רצון קונם. אין פרץ ואין צוָחה; אין ריב משפחות, ומלחמת החיים עוד טרם נראתה. מנוחת עולם מרחפת על פני כל היקום ועל פני כל יצור ושקט- שדי מלווה אותם. שבת ראשונה לפני ימות החול הארוכים!

והנה באו עננים וכיסו את פני כל. כרעם בגלגל נופלת בעמק השלוה השאלה הנוראה והמחרדת: אית דין או לית דין? קין והבל, שני בניו של אדם ראשון, קמים ומשליכים רעל השאלה בנפש כל חי ובלב כל בשר. אית עלם אחרן או לית עלם אחרן? בידם הגסה הם באים וחוצים אחדות הבריאה והחיים קורעים אותם לשני גזרים. אית או לית? היש שכר טוב לצדיקים וגמול רע לרשעים. משני בני- אדם, הראשונים לנולדים, נעשה אחד צדיק ואחד רשע…

לא היה גם קמט אחד בבריאה. אדון העולם הוא אחד, יחיד ומיוחד. שלמות ביצוריו ובכל מעשה ידיו. הנה זי מעט, אשר הביא אל האדם כל חית השדה וכל עוף השמים לראות מה יקרא להם – וככל אשר יקרא לו האדם זה שמו. תום עולמים מונח על הכל והוד עולמים; והנה אנו נדחקים פתאום לשאול המחשבה, היא את אמריה הקשים אחד- אחד תענה: “הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ”. ככל צעד האדם ויללת לבו, כל המועקה אשר בחיים והחטאת הנוראה הרובצת לרגליו באה ואוחזת אותו בציצית ראשו ומשליכה אותו לארץ גזירה…

מי גרש את האדם? ואימתי היה הדבר, שאדוני אלהים שלחו מגן העדן? אי אפשר שהיה החטא בפרי העץ, אשר היה למאכל. אלהים אשר אמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, הוא לא יירא ולא יתקצף, אם היה יהיה האדם כאחד ממנו לדעת טוב ורע. ואם ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם – הלא בעבור זה נוצר האדם, ויקח אדוני אלהים את האדם לשמור את דרך החיים. לא! לא “עטיו של הנחש” הוא, שבשלו אנו נמקים כל הדורות, או טעות היא, או דבר שנכתב שלא במקומו. קין והבל הם היו אלה, אשר ביניהם נפלה ראשית החטא וראשית השאלה, המחרידה מנוחת האדם כל הימים. אית דין או לא לית דין? החיים ניתנו לנו בני- האדם, פשטות החיים ואין- סופם ניתנו לנו; והנה באו האחים המריבים הללו ויעכרו מכמני תבל בשאלתם וּבויכוחם הם. המה יצרו את הטבעת הראשונה לשלשלת הארוכה והקשה של מה ולמה, אשר אנו נושאים על צוארנו ואשר ישא אותה האדם לעולמים…

ב: בָּזֶה וּבַבָּא

מימי קדם שואל האדם מעולם זה לבּא. יזרח השמש בבוקר, והוא על פרי עבודתו בערב יחשוב. ישכב כל חי, והוא חולם על המחר ומבקש לדעת, אם הניח מה מהיום למחר.

אמנם תורת האל לא תתן את האדם לקפוץ בקפיצה אחת על החיים אשר לפניו. היא אוחזת אותו בידיה ואומרת לו: הבט, הבט בחייך, הבט אל אשר סביבך, השׂכל ללכת, היטיבה דרכך, ראה את עין אדוני הצופיה ומולכת בארץ, ראה את העולם הניתן לפניך. האל יראה ויתבונן מטה, אם זרוע שדך בצדק, אם לא עבדת בבהמתך ובעבדך בפרך ועזוב עזבת לדל…הדגן כי ינתן בעתו, שדמות עוטפות בר – אלה ברכות התחיה. יכך ה' – זהו הגיהינום!

הנה באים הנביאים וכותבים בחרט במסכת העולם ומראים לנו את אריגת העולם ואת החיים, את אריגת הטוב והישר ושיני מלתעותיו של הרע. ממלכות, עמים, שבטים, משפחות כולם יגורשו מעל נחלתם בשבט אדוני, ובכולם יד משפט אדוני. הטוב והרע המה המניעים את מלכת השמים וכל צבאם. מאזני הצדק עומדים על הארץ וחיי אדם ישקלוּ עליהם בבוקר ובערב. עולם- אמת הוא המשפט, הנצח העולמי הוא הדין והצדק והגיהינום הוא הרֶשע. יושב בשמים אינו זקן ויושב בישיבה ומחכה בדינו, עד אשר יעזוב אשם מאסרי הבשר והרוח - - הוא בא ומביט בבריותיו ומשגיח על בריותיו יום- יום. האֵל הוא הדין בעצמו, הוא הדיין בעצמו, הוא הצדק בעצמו, הוא ישר וכל דרכיו ישרים. הוא חי וכל חיים בידיו ניתנו. הוא אבי היתומים ודיין- האלמנות, מציל עני מחזק ממנו ודל מעושקו. אֵל אלהים אוהב צדקות ושונא רשע.

והבאים אחריהם התחילו אומרים אֲמָרִים אחרים: במקום המשפט שם הרֶשע והצדק הוא ממעל. את אשר יעוותו העולם והחיים כאן יישרו האלהים שם ממעל והחיים הולכים ונמשכים מזה לבא – מהעולם הזה לעולם הבא … האדם פושט את גופו כמלבוש ומתעטף שם לבנים ונשמתו מטיילת בגן- העדן – אם רק אין עליה להיצרף מתחילה בגיהינום.התחומין בין ההויה ובין שלילתה בטלים הם בחשבון- עולם זה. מאורע המות, הממש היותר גדול, יהיה כמו אינו…

מאלה – מחדלון הגבולין של זה ובא והיעשותם לדבר אחד ולמסכה אחת – ושאבו עולם החזיון והשירה את כוחם. המערכה השירית היא האריגה שבחיים והרכבת המעשים השונים שבחיים. נשמת האדם תקצר ותתמעט, אם נגביל אותה רק על ההווה ועל האופק הקצר שבזה. הזה הוא בעיניו רק שובר על הבא, והבא – סוף החזיון הזה. בני- אדם רצים לבית- החזיון, כמו שהם רצים לבית- תפילה, ינתן להם בזה מאשר בבא…

ג: הַתְחָלוֹת רִאשׁוֹנוֹת

חכמת טבע בריאת האדם תורנו דעת מהוּתו ואופן חיותו יודעים אנו איך יאכל וירעב, יישן ויקום, איך ישאף רוח ויחלה; אנו יודעים בנין כל חושיו ואבריו הפנימיים והחיצוניים.

אנו יודעים את כל האפנים הטבעיים של הנפש ודרכי החיים, גם את הרוח נמוד במידה, את התאוה ואת הצער, את היגון ואת השמחה; ערוך נערוך את הצדק ואת הרשע, ערוך נערוך את הטוב ואת הרע ונבוא לידי פשר וביאור במוסר ובאלוהות. את גילוי האלוהות עצמה לממלכת האדם נצרף לנו על ידי רגשי הפחד באדם; ואת רום האהבה נבאר על ידי רגשי משפחה והחפץ להוליד ולקיים את המין. אין דבר רוחני אשר לא נדע לפרשו באפנים שונים, אין דבר נעלם מעיניו של חוקר הטבע; גם אהבת המסתרים, ההזיה והשירה הם בעיניו פרקיםם בתולדות הטבע והאדם, יין ישמח לבב אנוש של המשורר. הקיץ מוליד והאור מעורר, השירה בכלל היא רק ילידת הטבע. התנועות הגדולות בתולדות העמים באות על ידי מסיבות חומריות. תורת הנביאים, בדת הנוצרית וכדומה נולדו על ידי מלחמת הצדק של העניים והמבקשים חופשה. לאידך, היתה יפיותו של יפת רק תולדתם של התענוגים והמותרות. משפטי הרומיים באו על ידי גבורת העוז שלהם. האיסלם נולד מהזיה דתית ותאות בשׂרים…

למה הדבר דומה? לביאור ענין הספרים על ידי המצאת הדפוס… רוב בני- אדם מחליפים התחלות שניות בהתחלות ראשונות; את האמצעים והחזיונות הם מחליפים באבות. כמה עמוקה מאלה היא אותה השאיפה בפילוסופית שלא יכלה להסתפק בביאור בריאת העולם על ידי בראשית ברא וכו' ונצרכה בהשגתה להנחת חומר קדום – להניח מציאת חומר קודם הבריאה. בכל אופן מספיק זה יותר מההנחה, שהכל בא מן האפס ושצבת ראשונה בין השמשות נבראה…

נבין לדרכי הרוח ותהלוכותיו ואת הרוח עצמו לא נדע; נביןלמהלך הנפש ואת הנפש עצמה לא נדע. גם חכמת הטבע, אשר תעמיד לנו חלוקים ידועים בעולם ובחיים, אינה כוללת במהותה רק תולדות הטבע וקורותיה. היא תסַפר לנו מהלך דברים וחוקים רבים, בלי ביאור התחלות ראשונות וחוקים ראשונים. כל חלקי הביאור במדעי האדם מגיעים המה כולם אל נקודה אחת ומשם אינם יכולים לזוז עוד – וגם אי אפשר להם ללכת הלאה. הם מבארים את הדברים תמיד בהיקף ידוע - ומה שמחוץ לאותו היקף שוב אינם רואים. בעמל המחשבה באים המה לאיזה חוף; אבל אל העבר השני, ששם מתחיל העולם הגדול ומתחילה השאלה הגדולה, שוב לא יבואו.

מניח לכם האדם את השניות ובארו לו את הראשונות . מניח הוא לכם את הדרכים ואת התוצאות, ואתם הראו לו את האבות.

ד: הָלוֹךְ וָשׁוֹב

ואשׂא עיני ואראה איזה איש ניצב ובידו חבל מידה. ואוֹמַר: אנה אתה הולך? ויאמר אלי: למוֹד את העולם אני הולך, למוֹד את המהוּת, לסַמן את המחשבה ולהעריך את הטוב ואת הצדק. ואוֹמַר אליו: לא תוּכל את הדבר הזה לעשותו, כי כבד הוא ממך ולא ציוך אלהים כזאת. ויען ויאמר: לא כן הדבר; כי ציוה אותי אדוני על המחשבה ועל המעשה ויכולנו עמוד.ואתמה תמוה, איך ידבר איש בשם אדוני והאדם עוד לא חזה פני שדי – ולא הוספתי דבּר אתו בדבר הזה, כי יראתי.

אדוני נגלה לבן- אדם כגיבור מלחמה ופעם נראה כיושב בישיבה. לזה בא בקולות ובברקים ובענן כבד מאד ולזה - לא ברעש ולא ברוח, כי אם בקול דממה דקה, אל קנא ה' – ה' ה' אל רחום וחנון, למי מהם נקשיב? ולמי ומי נעבוד? למי נתּן את נשמתנו?

כי כה אמר ה' לא הסתר דיברתי – אבל אנו סתרים נבקש, ככי מי גויי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו – ואנחנו, במרחק אנו עומדים… יד שלוחה ממרום להגן עלינו ולשמרנו – ואנו אמרנו נגזרנו. הספק אוכל כל אשר בקרבנו והודאי אין בידו לתת לנו מנוח. – בן- אדם לך מלוך על כל העולם כולו וירשת את מכמני העולם כולו וחשבת על כל נבראי העולם. פרו ורבו במעשיכם ובמחשבותיכם. מלאו את הארץ וכבשוה לכם. כן צוּוינו, ועדיין לא כבשנו לנו אפילו את ד' אמותינו. המהות בכל חללה ניתנה לנו לנחלה ויד האפס אוכלת בנו. אמרו כי שמע ה' את קולנו – ומצרי שאוֹל מצאונו ברכי נפשי את ה‘, אומר האדם, והנה באו החיים ויהפכו בקרבו את הברכה לקללה. וירא אלהים את האור כי טוב במעשה בראשית, ומפּי בן- אדם התפרצה השאלה: למה יתן לעמל אור? אחרת: יום לה’ צבאות על כל גאה ועל כל נישא והרם כליל יחלוף – ואנו נקוד ונשתחוה לרם ובו נבקש חסות. מי יבנה את הגשר בין אלוה ואדם? מי יקח מעל שכמנו את הסבל הרב? ומי יט אזננו לדבר האחד, שאין הריסה לו ואין שלילה?

ואשׂא עיני ואראה והנה איש בא בדרך, פניו נופלים וחבילה בידו. ואוֹמַר אליו: מי אתה? ויעמוד ויפתח את צרורו ויראני חבל מידה והוא קרוע לגזרים. ואדבר אליו: מה אלה לך? ויען ויאמר: לבני אורישם, את הקרעים האלה, ולא ינסו עוד את אדוני. בן- אדם, חוד חידה – ויגעת לריק, כי תאמר למצוא את הפתרון.

עָלִים בּוֹדְדִים

א: וַיִּנָּחֵם

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך. עובד אדמתו ישׂבע לחם. וארח לחיים שומר מוסר. הנותן ליעף כוח ולאין אונים עצמה ירבה. לעולם ישב כונן למשפט כסאו, והוא ישפוט תבל בצדק, ידין עמים במישרים.

דרכי תורה רבים היו לבן- אדם לנחלה; וכולם הם באים לישר הדורים וללמדו דעה, כי יש שומר ומשגיח עליו, פודה ומציל.

תורה נביאים וכתובים ניתנו לנו, חזיונות והתגלויות ממרום, אחד- אחד באו לנו – יעודים והבטחות, הררי אל נפתחים, בהם ימצא דל מעוז ומחסה אביון, הצדק העולמי ידבר אלינו באלפי לשונות – ועם כל זה מנוחת האדם עוד רחוקה ממנו, ועוד לא מצא האדם מנוח לנפשו…

ועוד ראיתי תחת השמש: במקום המשפט שם הרשע, ובמקום הצדק שם העוול; אחרי ישעיה וירמיה יבוא ספר הקוהלת בפשטות לשונו ובשאלותיו החודרות – חצים שנונים בלב האדם, חצים שלעיתים פלחו גם את לב אלה, הקוראים לצדק בשם אלוהי הצדק.

ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ומפי האומר את זה שמענו את הקינה: מי יתנני במדבר! ארור הים אשר יוּלדתי בו, יום אשר ילדתני אמי אַל יהי ברוך!

המחוקק, אשר אמר לתת לאנוש תורת-חיים, הוא ישים בפי גיבורו איוב: למה יתן לעמל אור? ואיש האלהים הלז, אשר הביא בנפשו את הודאי הגמור על- דבר נוֹצר חסד לטובים ואת הרשעים לא ינקה, לו היתה שעה, שעמד לפני תהום השאלה העולמית: למה רע לצדיק וטוב לרשע?

האל בעצמו, יוצר האדם, אשר אמר ויהי ורצונו הנמרץ חרות בברזל הנצח, גם עליו נאמר: וינחם כי עשה את האדם, ויתעצב אל לבו. – נגד אלהים מתנחם ומתעצב על לבו, כל כלי יוצר של הנביאים לא יצלח ואפס מאנוש כל חזון.

ב: אוֹתִי עָזְבוּ

הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו! אלהים נדחה מפני תורתו, המעשה והמצוה הם המניעים של האדם. חוק הברזל, המושל עליו ומדריכו. הטוב והישר, הצדק והמשפט, כל יחסי האדם לחברו ולמקום הם פעולות ומעשים. כמו ביטוי סותר לעצמו ירָאה הדבר: המעשים הם הרוח והנשמה היא הגיף… יוצר בראשית דורש מנמצאיו את המעשה, את שמירת התורה השלמה, את הודאי שבידים. את הודאי הגמור בהליכות עולם ובחיים.

שמענו אומרים: וצדיק באמונתו יחיה! מה היא האמונה? מהו אותו הרגש החינוכי, שנושאים אנחנו בלבנו פנימה והחיים לא ירָאה, בחיים בני- יומם ובמעשים הנגלים. הניחו את אשר לה' לה' - והיו טובים, היו בני אדם- טובים; הניחו את הרוח ובחרו לכם את הגוף, את החברה ואת הצבור, את היחיד ומעשיו, בחרו זה את זה.

והדת? הדת היא המעשה, הדבּרות הם לרוב: לא תעשה לך. לא תעשה! אלהים מונח בשמירת והמצוות והפקודות.אלהים מרחף ממעל וגוו בידינו! – תורתו וחוקיו שמורים לעד.

אַל תביטו ראשונות ואחרונות. אַל תביטו אל מה לפנים וּמה לאחור, אַל תביטו ממעל, רק מתחת. ראו מה אתכם וּמה ניתן לכם. אפילו כל התורה כולה אינה שקולה כנגד מצוה אחת מן התורה! הרוח אינו שקול כנגד המעשה; מכם ידָרש רק המעשה.

ועשיתם את הטוב והישר לשם המעשה, ועשיתם את כל אשר ידרש מכם, את כל אשר נפקד עליכם; גם חותמו של העולם הוא מעשה, גם אלהים הוא אך עושה.

הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו! יאוש ויגון אלהי נושב מן הדברים האלה.

המעשים יכריעו את אלהים, הברואים את הבורא, החזיונות המתחלפים – את היש המוחלט.

ועבדת את אלהים, והכריעה העבודה כביכול גם את האלהים. ­–

ג: לְקִיחָה וּנְתִינָה

טובים השנים מן האחד. האדם מדיני הוא בטבעו. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו. או חברותא או מיתותא! האדם רודף אחרי חברים, אחרי רעים, אחרי אשה, האדם רוצה לפתוח את לבו לאחרים ולא לסגור את לבו; האדם רוצה להביע את אשר בו, את אשר הוא חושב, את אשר הוא מרגיש ואת אשר הוא נושא בחוּבּוֹ ואינו רוצה לסגור את לבו. לא לקחת רוצה האדם מחברו, לא להיוָשע ממנו, או גם לשמוע ממנו, כי אם להגיד, לו לתת לו להושיע לו. – האדם הוא יותר בורא מנברא, הוא יותר יוצר מיצור, הוא יותר מושל ממשוּל; נשמת האדם גבירה היא, נשמת האדם לא תאהב להיסגר ולהישאר בחומותיו. ואם ישימו אסורים עליה, הדמיון הוא לה למפלט והחלום הוא מושיעה ף הדמיון הוא הרע הנאמן לאדם במקום שאין רעים, והשתיה לשכרה – במקום שאין הכד פתוחה…

ואם אלף פעמים תשימו את האדם החי והמרגיש מחוץ למחנה, אם אלף פעמים תגזלו את רעיו ממנו וכל אשר לו, אם על פיו תתנו מסגר, הדמיון יפתח לו את אשר סגרתם ואת אשר החסרתם ממנו… איש רעים להתרועע הוא בעל נפש, גם באין בן- אדם בגבולו נפשו מולכת. לא לקחת הוא חפץ, כי אם לתת, לא לקבל מגמתו, כי אם לפתוח את ידו ולהעניק לכל נפש.

ואם פעם אחר פעם תשימו אותו בסוגר הבדידות, הרי שומעים מסביב לו. שבט אלוה בפיו, והוא מברך ומקלל. ואפו עז למראה עוול, נפשו מרה, רוחו הומה ויגונה ושאונה עולים על כל גדותיה.

טובים השנים מן האחד ושלושה מן השנים והארבעה מן השלושה ומספר רב ממתי מספר. והוא אינו אחד אלא שנים, עשרה, מאה. – לבו של אדם לא ידע רחם לעצמו ולאחרים; והוא מיסר את עצמו ואחרים, הוא לוקח מעצמו ונותן לאחרים.

ד: הַשָּׁעָה הָאַחָת

תנא דבי אליהו: מעיד אני שמים וארץ, בין ישראל בין עכו"ם, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שעושה, כך רוח- הקודש שורה עליו. – לכל אדם נברא בצלם, לכל חי מדבר וגם לכל נמצא יש שעת השראת- השכינה, יש רגע רם ונישא, שבבו הוא קרוב אל קונו, שבו הוא עושה דבר או משיג דבר, שניתן רק לו וּלשורש נשמתו ולתעודת חיתו.

אמנם ענין זמנים הוא ענין כמותי, אבל כוחו לא יחדל ולא יסור מאתנו. עלינו בני- האדם אך להעתיק לנו את החייםמהכמות לאיכות, - ולדעת, שהכל יומד לא רק לרוחב, כי אם לעומק. ניח שאין העולם נברא, מדד זמנים לא נפסק; נניח, שהבריאה לא נכתבה בחרט אלוה על טבלאות האפס, עוד ישאר לנו מושג הזמן והערכת הזמן; גם השארות- הנפש באה לנו על ידי המושג הלז ונצחו וחותמו בנו ובנפשנו. אבל לא הרב בו וכמותו לנו עיקר, כי אם ישותו והויתו בכלל. נוקיר את הזמן ותלויים אנו במחשבותינו בזמן, ועם כל זה, לא משפט והיפוכו הוא, כי א גם יסודו יש לפעמים נצחיות לרגע… שהאור דולק ביופיו, בעת שיאיר, נצחי הוא וימלא את מַלאכותו בזה, שיאיר עתה. – יש חיים ארוכים לרגע, יש מעשה אחד ואמירה אחת כבירה, ששקולים המה כנגד מעשים רבים ואמירות הרבה; יש שעה אחת רמה בחיים, ששקולה היא כנגד כל ימי האדם.

יפה הוא אותו החיזיון, שתארו חכמים: כשחטא האדם ופנה היום, חשב, כי העולם יחשך בעדו וישב נמק באופל הליל. כיון שעלה עמוד השחר וראה את הבוקר זורח, הקריב פר ואמר מזמור… מה רם ונשגב הוא, לחיות בשעת הבוקר הראשון ולראות את הבוקר הראשון, בקום על אדם שכינת- אל. והנה אחרי השכמת הבוקר יבואו צהרים, יבואו ערב וליל, הבוקר השני יגיע ומתחיל האדם לומר: מנהגו של עולם כך הוא! התגלות היחידי באדם ובעולם תתהפך למנהג קבוע. השעה הנישאה הראשונה לא היתה דיה לאדם ראשון וחיה עוד תשע מאות שנה ושלושים שנה… ישיבו מה שישיבו נגדנו, אלף שנים אינן שוות כיום אתמול, כבוקר של אתמול, כבוקר הראשון.

מענינת היא גם אותה האגדה, המספרת על- דבר המלאכים, הנבראים בכל יום לומר שירה ונשרפים הם אחרי זה בנהר דינור… מה להם ליצורי- שדי אלה עוד לשהות בעולם, אחרי שאמרו שירת הבוקר שלהם ומלאו את מלאכותם, אשר בשבילה באו? אבל הרבה נבראים יש בעולם, שעוד ישארו קיימים וחייהם נמשכים, גם אחרי אשר עשו את מעשיהם וקיימו את תעודתם. מה שאליהם היה מוטל, כבר בא לידי תפקידו ונמלא והם תועים עוד עלי ארץ באפס מעשה… את שלהם עשו, עשו באותה השעה הגדולה האחת, שהיתה להם בחייהם ושהיתה נכונה בעד חייהם, והנה הם בבחינת אוכלים ואינם עושים.

נאמר לבני- אדם: ושניתם ושילשתם; אבל רק זה הראשון, הדבר הראשון, אשר נעשה ואשר בעדו נוצרנו, לו יסוד, רק זהו נאמן ונכון לנו, וכל אשר בא אחריו, הוא מותר לנו… כל חזרה על הדבר היא כבר העתקה מאותו דבר ואינו המקור. לא היתה התורה צריכה להתחיל בבית רק באל,, בראשון שאין שני לו. – – –

דִּבְרֵי חֵקֶר

א: הַמַּלְאֲכוֹת בְּחַיֵיּנוּ

הכל צפוי והרשות נתונה. – שאלה קשה עוד יותר מן היחס שבין הידיעה והבחירה הוא היחס שבין המקרה ובין המלאכות בחיים. קשה לעמוד על אָפים של הדברים. אם כל מסכת המעשים והמאורעות בחיי האדם רק ילדי המקרה ה וגם צירופם תלוי רק ביד המקרהאו פונים ונותנים הם כלפי מטרה אחת ותכלית אחת…

אמנם לימדו אותנו כדבר הזה, אולם החיים באים ודוחים את אלה. חיי אדם ירָאו לנו לרוב כהמון מקרים, מאורעות ומעשים, בעלי פנים שונים ואפנים אפשריים שונים, לא רק הרשעים מלאים חרטה בחייהם, כי אפ לכל אדם יש עתים בחייו שיחשוב: אלה ואלה המעשים בעולמי היו לא לצורך, אלה ואלה הדבורים אשר דיברתי היו למוֹתר, דבר זה שבא עלי בחיי לא היה צריך לבוא ולא היה מוּכרח לבוא. המעשים בכל יום, הדיבורים בכל יום, היחסים והפניות בכל יום עלולים להשתנות כל כך בכל פעם, תלויים כל כך בסיבות חיצוניות ופנימיות, סיבות שלא נוכל לשערן מראש ואי אפשר לכוון להם מקודם, עד שאנוסים אנו להניח, שכולן רק ילדי המקרה בעיור הן, אותו המקרה, שלא יֵדע חשבון ולא ישמור בצעדיו כל חשבון…

ולאידך, מה הוא המקרה? – מושגו של המקרה בכלל בלשוננו אנו רק צירוף שכלי, הגיוני וחשבוני, והוא בא מתוך חשבון האדם עם העולם ועם משטרי העולם, ומה הוא העולם, מושג העולם, אם לא גם כן מושג צירופי והסכמה. שכל המעשים והתולדות, שכל החיים והזמנים מצטרפים לבחינות ונותנים ביחד דבר שלם, שאו קוראים לו עולם. גם הדבר אשר נכנה אותו מעשה, מאורע, הוא רק צירוף של נקודות רבות ותנועות קטנות בנות- רגע לידי דבר מסודר ולידי שלמות, שאנו עושים לנו במחשבה ועל ידי צירופי מחשבה…

ומה הוא האדם?מה הוא גם זה, שמקשר את כל חיי אדם במחשבותיו אנו לאחד, שמקשר אותו היום להאתמול ושניהם למחר, אם לא דברסידורי, רוחני, שׂכלי וחשבוני; ובכן, הדעה אומרת, שאין חשבון והכל רק מקרה, היא תקח מאתנו הרשות גם לבטא את המלה “מקרה” ולהשתמש בה לצורך ההגיון והחשבון המלאכת העיון. אם לא נאמין בחשבון הגדול בחיינו, אז אין מקום גם לחשבון הקטן…

ועוד זאת: השפה היא רק ביטוי לדברים, הנמצאים או מורגשים עלפינו, בכל פעם היא עושה כוָנים לדברים מוחשיים בחומר וברוח, בעולם ובנפש; וכל מלה נמצאת כבר, להיותה נמצאת ברכוש השפה ובספר המלים של לשוננו, הרי היא כבר מעידה על מציאות אותו דבר, שתבטא אותו ואשר מצא לו בה לבוש. אם השפה תדע מהמושגים מטרה ותכלית, אם היא תדע מחשבון רוחני לסכום חיי אדם עלי אדמות ויחסו לכוחות עליונים, הרי כבר מונח בזה עצמו הוכחה קיימת, כי אמנם יש דברים כאלה במסכת האדם ומקריו בעולם ושׂורדים הם במהלכו ואורחותיו תמיד. באין אלהים משגיח על בריותיו בודאי לא עמל האדם לברוא לו שֵמות אלה לבטלה; ובאין מטרה ותכלית בחיים, חסרות היו המלים האלה באוצר שפתנו…

אנו מבררים לנו את הדברי כך: בהאלף-בית שלנו. מא' עד ת‘. יש לנו כ"ב אותיות, והן תבואנה לאלפי צירופים, למלים אין קץ; המלה אשר בפינו עתה תתרקם רק מאותיות אחדות, שבוררת היא לה לצורך אותו הביטוי ותניח את השאר. – אם נוציא המלים “גדול” או “קטן” מפינו ורוצים אנו לתכּן מושגים אלה. רק האותיות ג’ ד' ו' ל' ק' ט' ז' לנו עתה, ושאר האותיות אינן צריכות לנו, בבנין המלות “גדול” או “קטן” עלנו לפסוח עליהן ולשכוח אותן. נשער לרגע, כמה קשה היתה יצירת המלה הזאת, כמה קשה היה, בבוא המושג “גדול” לידי התלבשות מלה מסוימה המסמנת אותו, לבחור מכל המון האותיות וצירופיהן דוקא באלה ולהרגיש בהן, שדוקא הברות אלה נכונות לאותו מושג, והן- הן תבענה אותו מושג במלואו…

וכן הוא ענין צירוף מושג המלאכות בחיי האדם בהמון המקרים והמעשים בסביבו. אמנם מאורעות רבים לא לצורך הם בעולמנו, אלפי מקרים בחיינו ובמעשינו, שלא נדע פשרם ולא נדע להוציא לנו מהם את החשבון, מה הם לנו ולמה הם לנו; אבל אחדים מהם, זעיר שם, זעיר שם, נותנים אותו חשבון, יתַוו לנו תוים ויתנו לנו רמיזות והארות לדעת את החשבון מהם לחיינו. הנה מקרים ומאורעות השגחתיים בחיינו מעורבים המקרים סתם ובמעשים סתם, ועלינו לבור את התוך מן הפסולת, את העיקר מהטפל ולדעת מה הם לנו ומה יסַמנו אלה לנו. עלינו לסַדר לנו טיב מלאכוּתנו ותעודתנו עלי אדמות. כמו שאנו מסדרים לנו מלה חדשה לבריאה מחשבתית חדשה. המקרים והמעשים הרבים בכל ימי האדם והיקף זמנו כוללים אותיות רבות מפוּזרות פה ושם, בלי סדר ומשטר, ומלאכות חיינו היא רק צירוף מלה אחת שלמה בהמון כל אלה.

המלאכות שבחיי אדם היא החותמת שלו, אבל מלוכלכת היא ועוד הרבה דברים אחרים דבוקים עליה, כדי שלא יראה אותה מיד ולא יבין אותה מיד. – וזוהי עבודה רוחנית רבה לבר- נש לנקות אותה מכל חיץ, ללמוד אותה לדעת ולהכיר את היד הגדולה, המושלת בחייו ובתעודתו בכל אלה. האדם הוא בבחינת כורת ברית את עצמו ונותן תוכנית דתית לעצמו, אם מוצא הוא מלאכוּתו ויודע את תעודתו, למה לא שלחהו אלהים לחיות ואיזה צורך מיוחד יש בחייו.

ב: הַפְּלָאָה שֶׁבַּלֵּב

לקורא העברי מן הדור הישן ידועות המלים “עצם המוּשכּלות” למרבה, ידועות לו מכל ספר המחקר מימי- הבינים, שקרא בהם והזין בהם את רוחו זמן רב. מהו עצם המושׂכלות בתור מושג מופשט מהאדם וקודם לשכלו ומפזר מאורו לשכלו? מה הוא כוח- החיים ההיולי בלי חיים ממשיים? מהו שׂכל- קדום במובן חומר- קדום?

הקדוש- ברוך- הוא ברא את עולמו כבורא מתוך הספר ועל פי תוכנית מחשבת הספר. התורה קדמה אלפים דור לפני הדורות, אמרו הדתיים, גם “סדר זמנים” היה לפנים ושוכן הערבות היה מטיל על פני האפס הגדול… הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים, והמים טרם נבראו. – ככה אנו מדמים את היוצר לצורה ואנו מקדימים את המאוחר. ואפלטון ולרבי שמלאי לא די ששׂכלו של אדם מתעורר בקרבו ובא בקרבו בבואו בימים, כי אם מושל הוא בו ומאיר לו עוד במעי אמו, במעי העולם. השׂכל הכללי שם בשורשי ההויה הוא יושב, ומשם הוא מפלס לו נתיב ללב האדם… שכלו של האדם ותבונתו הוא ספר- תורה הושם בארון והלוחות כתובים באצבע אלהים.

ואם אמור יאמר בו-האדם לעצמו: אעלה על במותי עב, אדמה לעליון, אם האדם יאמר: עד שלא באתי, לא היה מי שקרא להקדוש-ברוך-הוא אדון, עד שבאתי אני וקראתיו אדון; אם האדם יאמר: אנכי ילדתי והריתי את כל המחשבות הגדולות האלה, את כל מכמני האלוהות וגם את עצם המושכלות… תיכף באים ושואלים: מאין באה רוח האדם? ואיך עלה לו להיות נבדל יותר מן החי, אחרי אשר ארוג הוא בגוו כיתר החי, ובמה כוחו גדול להיות ברוחו מעל לעולם ולמצוא נתיבה לעולם?

הלב והמוח, השכל והרגש, הנטיות והחושים – האלה הם העושים את האדם? האלה העושים את מוֹתר האדם? האם אלה מולידים גם את הרוח? ומה הוא הרוח? מה הוא הלב וכל האלהות שבלב? מה זה הדבר הנקרא שכל ודעת, תבונה וחריצות? מה המה השמות שנותן האדם לכל אלה, נותן לעצמו ולכל אשר תחזנה עיניו? מה המה חושי הנפש והרוח? מה היא זו המחשבה והשירה וההתפעלות והגעגועים עם כל המדות הרוחניות והיסודות הרוחניים? מה זה רוח לגבי חומר? מה זה נפש לגבי גוף?

וכל השאלות האלה עם כל צאצאיהן וצאצאי צאצאיהן יש חוט אחד המקשרן יחד, יסוד אחד ומקור אחד – הלב וכל הפליאה שבלב. משם יוצאות קרנים לכל אלה והשפעה לכל אלה. הספירות והגלגולים והקישורים שביניהם, יסוד השגתם בלב האדם. ששם נבקש גם את המושכלות ואת עצם המושכלות, משם יבוא הכל, הכל…

וזה רגש האחריות הגדולה, אשר בלבנו, אשר בחיינו ועולמנו אנו; זה יסוד החיפוש הגדול בחיי אדם ותכלית האדם, זהו היסוד לאלפי רבבות ספר, תורת הנפש, תיאור הנפש עם כל המית הנפש ומהלך הנפש.

וזהו המקור לאלפי התורות והדעות, לרבבות המחשבות העיונים, לכל החכמות שבנגלה ובנסתר, באדם ובחברה ותורת החברה; פלא האדם וחייו מניעים את כל אלה, לא ה“יראה והפחד” לא ה“חפץ לחיות” ולהטיב את תנאי החיים.

הפלאה שבלב היא מחיה את אשר בנו ומחזקת היא שייכותנו לעולם, אשר מסביב לנו. היא תשיר שירים, היא תחשוב מחשבות, היא תחוק חוקים והיא תנשב את הסער הגדול התוכחות וביעודים, אשר ניתנו לנו.

התגלויות רבות באו לעולם. – אדוני מסיני בא וזרח משׂעיר, הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש. אדוני בצאתך משׂעיר, בצעדך משדה אדום. אלוֹה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן, רכב אלהים רבּוֹתים אלפי שאנן, ויענו קהל עם ועדה: נעשה ונשמע! – הלב, הלב הוא השואן בכל אלה.

תנו עוז לאלהים! קראו לנו, ובן- אדם יתן, בן- אדם יתן את נפשו ואת רוחו ומכמני העולם ולרוח העולם. בן- אדם יברא משכלו את עצם המושכלות, עצם ההשגות ורצון התורות. בן- אדם יפתח את לבבו לאלה. –

זכרו ימות עולם, בינוּ שנות דור ודור. אדוני יציב גבולות עמים – ובכל חשב האדם, הגה ברוחו, את הכל הוא שואב מן המקור, ממקור לבבו.

ואספר לכם מעשה יה, יאמר הרוח שבאנוש; ואספר לכם מעשי בראשית ומעשי מרכבת העולם, אספר לכם את מעשי העולם ואת מהות החיים אתאר ומכמני החיים. ואספר לכם את כל הֶמיַת המחשבות והדעות, את כל יסודי התורות ומבועי התורות; ואספר לכם את דבר כל הגלגולים והספירות, את מה למעלה ומה למטה, את מה לפנים ומה לאחור; הכל הכל אספר לכם, יאמר נא בר- אנוש, באין קץ ובאי תכלית לחזון רוחו.

הים יקרש, הגבעות יתישרו, פני השמים יקָרעו והאדמה תיבלע התוהו, לצדיקים עושה הקדןש- ברוך- הוא כנפים ושטים הם בים האפס, ורוח האדם לא יאפס, גם מושג האפס פרי רוחו הוא וענין שכלי הוא… כל באי עולם הרוחני חיים מפירותיו בעצמו ואינו שׂבע. נפש האדם לא תשׂבע וההפלאה שבלב לא תכלה…

ג: הַמַּזָּל

גלגל הוא החוזר העולם! גלגל החוזר בעולם ובחייו, בחיי האדם ומזלו על האדמה. היום יעשֵר ומחר ידל, היום יעלה ומחר ירד, היום ימצא ומחר יאבד לו.

והמזל בעצמו הוא בעל דו-פרצופים. יד מזל רע ויש מזל טוב, יש אדם שמעשיו מבורכים ויש אדם מקולל יש אור וחושך במעשים, בוקר וערב…

התורה והמוסר אומרים: בידיך עתותיך, מעשיך ירוממוך ומעשיך ירחיקוך, בטוב העולם נידון, וברכתיך בכל אשר תעשה! והצד השני של המטבע הוא: לראות שאיזה דבר שולט בנו, אם לטובה אם ורעה, באין כל קשר ויחס למעשינו אנו לא בתורה תשובה כלל על מעשינו אנו. ביד אחת מרחיקה הדת כל מושג הכרחי בעולם, המולך כעיור, מבלי דעת גמול ותשלום, ובשנית תפתח לזה דלת, כי יאמר מזלך גרם, גזר- דין מן השמים הוא, שאין לשנותו אלא בשידוד מערכות…

והשואל ישאל: איך אפשר זה בצד זה? איך אפשר לאדם להיות נושא עליו סמל בן- חורין, סמל דבר שיש לפעולותיו חשבון, לדעת שהוא בא בחשבון ובאים עמו בחשבון, ומצד אחר להיות נכנע אל המזל, שאן לו דין ואין לו תובעים?

אלוהים, אלהי האדם הוא המקשר בין בר-נש לעלמא הדין ולעלמא דאתי, והמז הוא החַיִץ והקיר המבדיל ביניהם. מה פשר הדבר? איך נלמד בזה בינה? ואיך נדין לתהלוכותיו.

גם בעלי התורה האחדותית, שלהם רק חשבון אחד בעולם וּמשפט אחד בעולם, לא ירהיבו בנפשם לדבּר מפורש על צד ה“עונש” שבמזל, וגם להם ישותו הוא הדבר העומד חוץ מתחום ה“שכר והעונש”; והשאלה הגדולה: מאין יבוא? מאיזה מקור הוא נובע?

אומרים: המזל הוא מין קללה או גם ברכה. מה הן הקללה הברכה? מה זה “ארור אתה” ו“ברוך אתה”? מה זה הדבר, כי אדם זה הוא מקולל, וזה – מבורך? גם אלה המושגים כבר לוקחים את נקודת- הכובד שבגלגלי חיי אדם פנימה ומניחים אותה מבחוץ.

אנו מציירים לנו אדם כותב איזו דפים מימין לשמאל וממלא את הטורים בדברים בני- סדר, הנקראים מראשית עד אחרית; והנה בא אחר ומתחיל מן השורה האחרונה הכתובה בדף האחרון, המלה האחרונה, והוא כותב על הכתוב משמאל לימין; הולך בחזרה משורה אל שורה, עד שיעבור בקולמוסו ובסדר דבריו על הדברים הכתובים ביד שלפניו. כך הוא בחיי בן- אדם מקולל, שיבורך על ידי המזל, או להפך, בן- אדם מבורך, ומקולל על ידי המזל, החיים שלו סובבים על צירם, והמזל סובב על צירו, זה דוחק את זה, זה מבליע את זה.

נייר כתוב המה חיינו, בני המזל, גם כן באים וכותבים, נשמתנו כתובה עוד מלידה, אומרים, עוד מירושת אבות ומהדורות מלפנים; והחיים שם בחוץ, מאורעות בני מזל, גם כן באים וכותבים, כותבים הם על גבי הכתב… באים אנו החיינו מן הכד אל השוקת: אנו בונים לנו בנינים החיינו ובחיי רוחנו, בעוד שלמחר וגם היום יכול המזל לפתוח את לועו ולבלוע את הכל. הכל.

המזל הוא היסוד העיור בבריאה, הוא יסוד האפסי בעולם, שעדין לא נכבש ביד ההויה… ועל האדם שׂוּמה לפדות עצמו ממנו ולכבוש אותו בחייו…

ד: עַל הַוִּדּוּי

בתורת החסידות של רב אחד גדול ¹, יותר נכון: בעבודה חסידית אחת יש מקום עיקרי לוידוּי-דברים לפני הצדיק, לוידוּי-דברים… היהדות של הרוב לא תדע אלא את הוידוי של הגוסס: צו לביתך כי מת אתה! האדם מתוַדה מתוך הספר, בכלות כוחו ואונו, גדול מזה הוא הוידוי היחידי, שמתודה בן- אדם בעודו חי ועומד על נפשו ועל מעשיו. שברון הלב הוא הוידוי וחשבון האדם עם נפשו ועם לבו. ככוח טבעי פועל הדבר הזה עלינו, הים גאה יגאה על גדותיו, כי יתגברו המים.

וידוי- דברים של האדם, השתפכות לבו ונפשו, פתיחת לבו ונפשו היא נטיה של היוצר, של החי והמרגיש את מסכת העבר והשארת מקרי העבר בעולמו.

המשורר ישיר, החושב מסַדר לו טירת מחשבותיו, הארדיכל בונה בנינים, המדיני מפלס נתיב בחיי העם, הנוסע יסע ארחות ימים ויטפס על גבעות עולם; והמתוַדה עושה את אלה על פי כוח, השורר בכל אלה. הוא מוליד, הוא בונה, הוא רואה עולמו בחזון רוחו.

חשבון הנפש, הרהורים מוסריים, תשובה, מירוק העוון, טהרת הרוח, שמות רבים יש לוידוי, והכל עולה בקנה אחד ויוצא לפועל על פי כוח אחד, כוח של התגלות והשארה. הוידוי הוא השארת- הנפש מאתמול להיום, מהעבר להבא, תחית המתים של האדם, בעודו בחיים. הוידוי הוא הקול הטבעי באהבה וברעות, בשברון הלב ובחשבון, בחשבון מעשיו ועלילותיו.

ספר- התהילים הא וידוי גדול. ספר “אלה הדברים” הוא וידוי, “קוהלת” הוא וידוי. משלושתם אלה יחד, אם גם רחוקים הם זה מזה. יש מה בכל איש ובכל נפש סובלת ובכל אדם משורר.

ואם שבע פעמים יכה האדם על לבו, אם כנופל וחסר לב יתיצב לפניהם, אם ירשיע את עצמו על כל צעד ויראה לנו את מפלצת “החיה הרעה” שבנפשו, כל זה נשוא הוא מתוך איזה אור בנפש. דיבור הנפש הוא שפת- הנפש. וידוי- דברים הוא חיות הדברים ועליית הדברים. בוידוי,, בשעת שיתוַדה אדם על עצמו ועל מעשיו, הוא עולה על עצמו ומתרומם על מעמדו. – החטא נכבש על ידי השתפכות הלה והיה לצדק.

ומה הוא החטא וסערת החטא? אם לא וידוי האדם, שלא התוַדה עליו; מסתרי האדם, שלא מצאו להם ביטויים נכונים, מתגלגלים המה במעשים רעים ופרועים; הרע שבחיי האדם הוא רק שגיאה, תעיה, כוח שלא מצא לו דברים.

הוידוי הוא חיתוך- הדברים של הנפש ושל המית הנפש, הוא הדרך שנפלט לנו ביער סבוך. טבילת שחרית וידוי היא. תפילה סתם היא לוידוי. האהבה יונקת מאבנים של הוידוי והצדקה של הלב היא גם כן מין וידוי. רעות האדם תבוא מצורך הוידוי. בעיקר כל צמיחה וחיבור באדם מעין וידוי הוא.

הוידוי אינו כוח מוסרי, כי אם כוח שירי, התגלות מעשית וחיונית. אמנם המוקד הוא צורתו של הוידוי, אבל לא מבועו ויסודו. הוידוי הוא פתיחת- פה לנפש והבנין השירי של אותה נפש. העבר קבור ומעולף במקרים רבים, כל מעשי האדם קבורים אצלו בדמיונו והוידוי יפתח להם פתח. העבר הוא דבר שבלב ובוידוי יעשה אותו למראה עינים ולחזון עינים: החיים נפתחים ממאסרם, והולכים ומתקשרים בחזיון חי, לב האדם יגָאל! - -

רַעְיוֹנוֹת

א: הַשְׁגָּחָה

עולם המחשבה מלא אותנו במידה מרובה כל כך, עד כי רק לו נשים לב, להתבונן על כל חלקיו, לנתחו ולפרשו, לשקלו ולהביט בו, להבינו ולהכירו ולדברים אחרים לא נשים לב…ואותו הדבר שהוא המניע בפילוסופיה ובתורת ההכרה, יסיח את דעתנו מעולם ההשגחה, וממחקרי ההשגחה, שמהותם אינה פחותה בחיים ובמעשה מן הדעת וכל תרבות הדעת… אנו חושבים בכל ובאלהות ההשגחה לא נחשוב, נחשוב בהיגיון ובמחשבה, ובמעשים ובאריגת המעשים ואיך הם נעשים בחיינו אנו, לא נחשוב. - -

מה היא ההשגחה? מה היא המחשבה? הנני מקרב שאלה אחת לשניה, יען כי מוצא אנוכי בירור הראשונה על ידי השניה, מוצא אנוכי את מהות סדר ההשגחה כמהות מערכת המחשבה…

אמיתיות מופשטות כשהן לעצמן, בטרם נגעו אל האדם ובטרם כבשו לב האדם, אין דנים עליהן, אין דנם על אמיתתן, אמיתתן הן לרוב אמת נושאית ולא נושאית. הדעה החיה בלב האדם ומושלת באדם היא אמיתת אותו אדם. האמת היא באותו אדם מאותה העת שנגלתה לו והשיגה הוא בעצמו. ההשגה הנפשית תוליד את האמת. הנני אומר “השגה נפשית” ולא רק הגיונית- מחשבתית; ידיעה סתם של אשה פלונית, שאנו רואים אותה ואנו מכירים אותה, לאו שמה ידיעה, אם לא באנו אתה במגע נפשי וקירוב לבבי, הקירוב הזה הוא התגלות- הנפש, וכוח מושל עלינו וחי אתנו באופן אמיתי- נושאי. נניח שאאמת פלונית היתה כבר היולית בטרם הכירו אותה, לכוח אמיתי היתה מיום שנתגלתה וגם משעה שבאה עם איש בקירוב רוח. – מציאות דעה מתחלת מעת שהגיעה ממשלתה על האדם ובמי שתמשול בו. - -

וכך הוא הדבר בהשגחה. ההשגחה תהיה לכוכבו של האדם, מוליכו ומדריכו, מעת שיכירנה וימשילנה עליו, מיום שהחל להכיר את מפעליה וצעדיה בעולמו ובמעשיו… אמיתות ההשגחה תתאמת אצל אותו האדם, שחדר אל אריגתה והכיר את מסכתה בחייו ושהמליכה עליו. – ההשגה היא אמת נגלית, המשפיעה עלאותו האדם, שנגלתה אליו. עין ה' צופיה באדם, מעת שיכיר את היד הנעלמה החיים ובמעשים, מעת שיכיר שנתון הוא תחת ממשלת כוחות נעלמים, שיטו את חייו למסיבי איזו מטרה ותכלית אישית, נאמר, למלאכתו ולמזלו. – אֵל אלהים שוכן בערבות האדם והוא אדון לכל מעשיו, מעת שיבין וירגיש את אלהות המעשים והשמירה האלהית שבמעשים. וכיון שהכיר את מעשי ההשגחה והכניס אותה בנפשו ובעיקרי נפשו, הוא נעשה כבר בזה שותף אליה ונשמע אליה, אם יאבה או אם גם לא יאבה. כיון שהוא מכיר והתחיל להכיר אדון מצווה לכל המעשים ולכל התנועות, הרי הוא כבר ומד יחד עם זה תחת ידי ההשגחה. ההשגחה היא מתנת האדם ומזלו של האדם, יותר נכון אלהות האדם והתגלותו של האדם. ההשגחה היא אמת נגלת וכוח נגלה. ההשגחה והדעה הן מלאכי האדם ותורות האדם, תורת נפשו ובריתו, אשר יעשה בהם את העולם ואת החיים, את עולמו וחייו; הן- הן היקום אשר האדם ויש להן מציאות יחסית לאדם. ההשגחה והדעה הן שני צירי האדם, שעליהם יסובב ועל פיהם יחתוך לו חייו ועולמו; ההשגחה והדעה הנה חותם תוכנית האדם.

ובספרי החזיון אנו למדים ממפעלות ההשגחה, כמו שאנו למדים בספרי המחשבה על- אודות המחשבה. סכום המחשבה ויסודה מונח בהכרה ובכוח ההכרה, צעדי ההשגחה מונחים ונראים באריגת המעשים. החיים בני יומם, המקרים הפשוטים המה חוליות הטבעת ההשגחה, המה אברים ופרקים מן חזיון החיים וממשלת החיים.

עין רואה ועין צופיה! עינו של האדם רואה, כי עין צופיה עליו, שיש שיטה במקרי חייו ובמאורעותיו, שהכל שמור לאיזו כוָנה ותכלית, ושהכל עושה את ממשלת חייו.

מה הוא האדם, אם לא עולם בעולם? מה הם הנפש והרוח היודע, אאם לא סכום המעשים ותורות המעשים? מה הוא החי המשכיל, אם לא נפעל ופועל על ידי זה שנפעל? מה הוא האדם בלי אלהים שוכן בנפשו, בלבו ובמעשיו, בדרכיו, בצירוף חייו ובתהלוכותיו?

עין רואה ועין צופיה, עינו של אדם הרואה ומכירה רק את ריבונה, בוראה עם זה את העין הצופיה עליו. האדם הוא הסיני של ההשגחה, בקולות ובברקים תרד עליו להומו וגם בקול ענות: בכל יחזה את האלהים וימליך עליו את האלהים. - - -

ב: עַבְדוּת וְחֵרוּת

עבדוּת וחירוּת, באיזה אופן נוכל לומר עבדות בתוך חירות על מוסרו של האדם, שעוצר בידו לעשות מה שלבו חפץ. העולם פתוח לפנינו, הכל פתוח לפנינו, החיים מעוררים לקחת מהם בכל פינה וחוזרים ומעוררים, אין דבר שלא ניתן לנו ליהנות ממנו אין דבר שלא ימלא חשקנו וימשוך אותנו אחריו. העולם להינות ניתן, החיים ליהנות ניתנו. האדם מצטער על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה זו היא הבת- קול התמידית באדם וחיים; זהו דרור האדם ואלה הן שאיפות האדם ועשירות האדם, ליהנות, לחבק את כל העולם בזרועותיו ולגמא אותו בלבו, לגמא בלב הגומא והחושק את כל מכמני החיים, לקחת מכל הבא ביד ולחזור ולקחת, בלי נותר, כל ויתור עבדות היא! כל קול מוסרי, המונע מליהנות, עבדות היא, האיסור הנפשי עבדות היא ועצימת העין עבדות היא.

נשמע מה בפי בעלי המוסר. להם נוסח אחר: העבדות הזאת, שאתם מותחים קו תחתיה, חרות היא. אם כוחי עמי להפריע את תאותי, אם תאותי בידי ניתנה, אם כל החשק שבי הוא לעצור בו ולמשול בו, הרי זוהי חירות נפשית, אישות יסודית. חירות ההנאה ניתנה לכל בהמה, וחירות המוסר מתנת האדם החי יקח מכל הבא בידו, והאדם בוחן את כל הבא לידו…

איזה גיבור? הכובש את יצרו. איזה בן- חורין? הכובש את יצרו, איזה אדם?

הכובש את סערת לבו ומטה אותו, מטה את חפצו כחומר ביד היוצר.

ואם נשאל מאין תבואנה העבדות והחירות גם יחד בלבו של אדם? מאין יבוא הניגוד הפנימי שבין צורכי הלב המוסריים ובין תרועות העולם והחיים? מאין גם ההבדל בלבו של האדם גופו, מה שקוראים הדתיים “יצר הרע” ו“יצר הטוב”.

אם נאמין בשתי רשויות ביוצר אור ובורא חושך, בדו-פרצופים, פשוט, אם נאמין בשניוּת בעולם ובחיים; כי נבוא לאלה במובן ההגיוני, אז גם נבין במובן ההגיוני את המקורים השונים לאלה; אבל אחדות הטבע והאלוהות, המקור האחד לכל הנמצאים בפנים שונים, תסיר את החַיִּץ שבין הרע והטוב, בין הכוח המוסרי ובין כוח החיים. ועל כן יאָמר, שכל הזיה דתית ואלוהית, כל תורה של אחדות העולם והאלהים מובילה לאי- מוסר, כלומר מובילה לרגש מַתיר את הכל ועושה את האדם קרוב במאויי לבו לכל. “השם יתברך רוצה שיעבוד אותו האדם בכל האופנים”, ואפילו בתאוות ודברי חולין, יאמר החסיד. אין חולין לפני הקדוש- ברוך- הוא ואין דבר שלא קרוב להקדוש- ברוך- הוא, האדם הוא חלק אלוה ממעל וכל אשר בו הם חלקי אלוה ורצנו יתברך; והיה אם לא ישמע האדם לרחשי לבו, שהם רק רחשים אלהיים ממעל, הרי זה ממאן בחזיונו יתברך וגורם לגלות השכינה מקרבו… הטענות נגד בעלי “הכל אחד” נודעות, הטענות נגד בעלי ההסתר נודעות.

אנו מתיחסים לשאלת עבדות וחירות במוסר ובחופש החיים, לא ביחס הגיוני, כי אם ביחס שירי ויצרי, השיש כמו שגדל הוא בודאי בר- חורין בהיקף מקומו יותר מזה שפסל בו היצר והקציע אותו לפסלו, אבל דוקא על ידי צורתו הוא מקבל את החירות האמיתית, הפנימית. הכוח המוסרי של האדם הטהור הוא רק כוחו של היוצר, יוצר בנפש וברוח, יוצר במעשים ובסידור המעשים. חירות מוסרית היא חירות של היצירה. העולם ניתן לנו לברוא ממנו, לברוא בו, החיים ניתנו לנו לצקת אותם על האָבנַיִּם שלנו, הנפש ניתנה לנו לעשותה, לעשות בה.

אַל תאמינו שנותנים אתם איזה דבר מנפשכם, בפסלכם את השיש שבכם ואן אתם משתמשים בנותר ובעודף, - בריאה נפשית אתם בוראים בזה, יצירה מעשה ידי יוצר.

ואַל תאמינו שעבדות היא זאת, שנשמעים אתם בחובכם לקולו של היוצר בכם ברוח ובמעשה; אדרבה, חירות היא, חירות של היוצר ומעשה ידיו. אַל אמינו שאין העולם שלכם.

מוסר הלה היא רק זמרת הלה. שמאל דוחה וימין מקרבת, הלה הוא המתווך שביניהם על ידי השראת שכינתו, על ידי היוצר שבו.

אם העולם הוא בידיכם לצקת אותו על האַבנַיִּם של נפשכם, אז הרי אתם בני- חורין במובן יותר בהיר, משהנכם בידו ונשמעים רק בקולו.

חירות האדם תבוא מפנימיותו והעבדות היא מה שמוטל עליו מסב ב לו. העולם הוא עבד הטבע, ובני-אדם נקראים בנים למקום. – העולם מתחיל מבראשית, והאדם יקרא שמות למעשי בראשית…

חירות זו, שניתנה לכם, כסבורים אתם, שעבדות היא, כדי שתיגעו אחריה ושתעמלו בכוח יצירתכם בה. עבודה ניתנה לכם וטהרת הרוח ושאיפות הרוח. הרוח בעצמו הוא רק סמל החירות ונובע מן החירות.

בעבדות מוחלטת טבעית ובסיבוב הטבעי של כל חוקי הטבע על צירם, מבלי נטות ימין ושמאל, אי אפשר כלל לרוח להתפשט ואין מבוא כלל לחיי רוח. התעוררות הרוח היא שינוי מעשי בראשית והפיכת הקערה על פיה במעשי בראשית, מהפכה בכל יום, בכל מאורע נפשי ורוחני. היצירה ומעשי הרוח המה מעשי בראשית שניים, שאם גם החומר שעל האָבנַיִּם שלהם הוא חומר קדום, חומר העולם והחיים הניתנים, אבל הצורה היא חדשה, הצורה מתחלת עוד הפעם ובוראת עוד הפעם לפי רוחה, לפי מטבעתה, לפי כוחה ומהותה.

עבדות וחירות. בתור עבדים באנו ובני חורין היינו, נהיה, התחלנו בעבדות ונסיים בחירות…

ג: חוֹבַת הַלְּבָבוֹת

את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל! המקום נתן לנו את המנוחה ואת הנחלה ואותם לא ניקח? אמנם חתחתים וצורי מכשול על כל שעל, על כל צעד, אבל יוצר האדם לא יזנחהו ואלהים שם לבו של בר- נש לא למושב. היודעים אתם את החסד שבאדם והאור שבמשמרת האדם? היודעים אתם, כי יש טוב וישר, חסד ומעגל טוב, כי יש צדק עולמים ואישיות עולמים?

ואם סער תסער התאוה, אם גלים יכה החטא אם הרֶשע והעווך גם כן ישכנו בנו וימצאו להם מקום, הרי הכף נכרעת תמיד לטובה, הרי הנפש הטובה תמיד תתן לנו ערובה.

טובת- לב שלוַת- עולם שוכנת בלבו של אדם, ההולך לושר דרכו, אמונת האדם ובטחון באלהיו, בנפשו, בחסד שמים ובחסד מרומים. האם יש נעלה מאלה וטהור מאלה? האם יש דבר יותר מרגיע את הלב ונותן לו את המנוחה הדרושה, מטובלי שחרית וממתפללי שחרית, ממשכימי עם הבוקר וכל טהרת הבוקר.

אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, זו היא אלפא- ביתא של האדם, של מתנת האדם. אלהי, אֵל בשם הכינוי, אֵל בתור אב, אָבי, אֵל דיין ושומר את האדם, אֵל נותן מזון וחיה להאדם, אֵל בא אל האדם בצר לו ומדבר אליו רכות, אֵל אוהב את בריותיו ואוהב את בריותיו.

מה היא התשובה? מה היא התשובה עוד קודם החטא? מהו אותו הרגש הרך, המקשר את האדם עם קונו ועושה אותו קרוב לקונו? מה המה הרהורי- שדי, הבאים ללבו של אדם ומפלסים להם נתיב ללבו של אדם?

החזיון שבחיים עושה את כל אלה, מסירת הלב לאיזה דבר יקשרנו אל אותו דבר.

האדם לא רק נקשר אל הטבע, כי אם מתעשר הוא על ידי הטבע. האדם שם את לבו ללב העולם ומאזין על נפשו, על ראשו, על חיותו, על מהותו. ומהי המהות העיורת, אם לא קדמות הכוח שביודעים? מה היא המית חיות האדם, אם לא הכוח שאינו פוסק של העולם ושל כל חללי העולם?

אתם אומרים, הרע מושל באדם ובחיים; והנה אמוֹר יאָמר לכם, שאתם המושלים. אתם אומרים, הרע הוא רע מוחלט – הנה מורים אתם, שבידכם הוא, להטותו כחפצכם.

לא חִדלו הרע, קוראים לכם, מקום יש בנפשכם להניע את הרע ולהיטיבו, מקום יש בנפשכם להיטיב כל דבר ולהאיר כל דבר.

הלב הוא היוצר, הלב הוא הבורא, הלב הוא שנותן חותמו על כל המעשים ועל כל הרגשות והמחשבות, הלב הוא חותך חיים גם למות ולצללי המות, הלב הוא הבאר האחת גם למים המאררים גם למים המתוקים. המתוק יהפך בה למר, והמר למתוק.

וזה הדבר אשר יתן לנו את הכוח לחיות וערובה בעד החיים, הצדק העולמי השוכן בנו, מנוחת הצדק וגעגועי הצדק. העולם יתחיל בנו, יתחיל בחיינו, במעשינו בלבבנו. העולם יעשה את דרכו במסילות לבבנו. העולם הוא סכום צדק עולמים עם מלחמת עולמים; ואנו המכריעים – לנו ניתנה ההכרעה במעשים ובלבבות.

חובת הלבבות היא- היא רגשי ההכרעה. האור היוצא מלבנו לכל חי ולכל נמצא, לכל מאורע ולכל מעשה. חובת הלבבות היא חזיונית- אורית, להאי לשמים ולארץ ולכל צבאם. להאיר לכל המעשים והחזיונות, להאיר לשוכני מעלה ומטה.

בן- תמותה, תאמרו, אדם בעל בשר ועור, גידין ועצמות הוא, היום כאן ולמחר בקבר. אבל קראו את מצבות האדם, שיציב לו לנפשו, לרוחו, שיציב לו ולכל הדורות, שיציב הוא לו ולמעשי בראשית, קראו את מעשי בראשית בפרשת בראשית, קראו את המית האדם וסערת הדרם הספרי הנביאים והתורות, ראו את בוני עולם ומשכיות עולם, ראו המחשבות העיקריות של רבּי הדורות וקדושת המעשים של צדיקי הדורות וגדולי הדורות. הלב הוא הנותן ובורא את כל אלה. הלב שאמר שיר השמש, שיר השירים של האור, שבו מרפא וחיים, הוא נצחי יותר מהשמש ומכוכבי השמש. הלב יוצר איזה מעשה לדורות, הוא נושא בחוּבּוֹ את מעשי הדורות.

ואם אלף פעמים מתים אנו, את צללי המות אנו נושאים בחיים ובשירה; גם אדון המות, זו היצירה הדמיונית, בא גם כן מהלב ומרחשי הלב. המוסר הוא פחד האדם והמית האדם, מוסר הוא הצד השני מטבעת החטא ושניהם בלבו של אדם הם מוצקים; שניהם המה חזיון רוחו והסער אשר בלבו, הרגש האלהי שבאדם, שגָאה יגאה או מבקש הוא לו מפלט…

צדק- עולמים הוא שותף וסערות- עולמים, המנוחה תבוא לפני הסער והסער יקדים את המנוחה, אנו וחיינו נותנים לכל את הגשר. חובת הלבבות וסערת הלבבות נותנות את הגשר. - -

חובת הלבבות היא המעין העולמי והסער העולמי. חובת הלבבות מוליכה את כל נחלי המעשים והחזיונות אל ים החיים והים אינו מלא.

השמים שמים לה' והארץ ניתנה לבני- אדם, והלב מושל בשניהם יחד. הלב הוא גולת הכותרת של הבריאה ותהום הבריאה; אנה נברח? אנה נסתיר פנינו מפני חובת לבבנו? - -

ד: הַצֶדֶק

הצדק הוא לא רק יסוד חברתי, הסכמי, דבר ציבורי, לא רק תשובה על עוול ועל רֶשע, על חיי אלמנות ויתומים ואין להם מושיע בצר ועל הנגזלים והעשוקים, כי אם גם נר למאור, נר לצורך הנפש ולחיות הנפש.

נתיב ראשון

א: אֵל בְּרִית וְאֵל עוֹלָם

אנכי ה' אלהיך – כשעמד הקדוש-ברוך-הוא ואמר אנכי ה' אלהיך, היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות ובא תבור מבית אלהים וכרמל מאספמיא, שנאמר: חי אנו נאום המלך ה' צבאות שמו, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא, זזה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי; – וכיון ששמעו מפיו: אשר הוצאתיך מארץ מצרים – עמד כל אחד במקומו ואמר: לא עסק לו אלא עם מי שהוציא ממצרים…

קסברו הם, אלהי העולם מדבר וקורא להם, קורא לכל באי-עולם ולכל צבאות הארץ ויאמר: אנכי ה' אלהיך, אשר בראתי את כל חי ואשים שמי על כל חי ועל כל נברא – ונתקבצו כל ההרים, וכל אשר לו אוזן קשבת להאזין ולשאוב את אמרת אלהים; אבל כיון ששמעו את סוף הפסוק: אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מיד נרתעו לאחוריהם ואמרו: אלהי אבות ישראל הוא, אלהי התולדה של עם אחד ורק של עם אחד, ולנו לא יתן חלק בנחלתו, איש למקומו! ביודעים או בלא-יודעים הביעו בעלי המאמר הזה את ההבדל היסודי שבין דת אנושית ובין דת לאומית. ספר המכילתא, שממנו לקול פתגם זה, הוא ספר קדמון בתורה שבעל-פה.

פרק חזה, מה בין הדיברות הראשונות לאחרונות, מה בין הקריאה: זכור את יום השבת לקדשו – כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח בום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו – ובין הקריאה: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן ציוך ה' לעשות את יום השבת. – בעלי המקרא, הקראים, הפליגו בדרכם וחשבו לתומם, כי שני הענינים האלה טעם אחד יכללם, בעבור, “שענין יציאת מצרים היא כחידוש העולם”…כמה עמוקים מהשקפה כגון זו דברי בעלי הזהר החדש, לאמור: אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, בהאי פסוקא שאל רבי יוסא, זעירא דמן חבריא, מרבי שמעון בן יוחאי ואמר ליה: אית לי לישאל שאילתא חדא מינך ומשחי לי בלבאי ואנא דחיל מלישאל…אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי אימא. אמר ליה. האי דהקדוש-ברוך-הוא מדבר להון לישראל בכל אתר ואתר: אנכי ה' אלהיך, אשר הוצאתיך וכו', מאי רבותא? – חידוש – העולם הוא רבותא יותר גדולה מיציאת – מצרים, ואלהי העולם, שרוחו ישכון על כל בשר, אדון האדונים, הוא מרחיב ממשלתו על האלוה של העם.

בה אמר ה', קדוש עולם ויוצרו, האותיות שאלוני על בני – היקבצו כולכם – ועל פועל ידי ציווּני… אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אני ידי נטו שמים וכל צבאם ציויתי… פּנו אלי והיוָשעו כל אפסי ארץ.

ה' צדקות אהב וזרע זרע צדק בכל חי ובכל אשר ברא. הקדוש-ברוך-הוא מחדש מעשי בראשית בכל יום. הבוקר, טהרת הבוקר היא מתן-תורה בכל יום.

תלמודי אחד, רבי יוסי בר חנינא, אומר: " לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר כתב לך…ששמה נהג בהם טובת-עין ונתנה לישראל; ועליו הכתוב אומר, טוב עין הוא יבורך". גם בזה לנו מבט רחב, היחיד מזכּה את הרבים, התגלוּתו של היחיד תאיר לרבים. והוא בא לעולם בעבור הרבים. הטבע מצד זה ובני – עליה מצד זה, השמים שמים לה' והארץ ניתנה לבני-אדם, אבל יש קשר גם בין ארץ לשמים. הטבע מחדשו הקדוש-ברוך הוא בכל יום, אלהי הרוחות מדבר אלינו בכל יום. התורה שבכתב חתומה וגמורה והתורה שבעל-פה אינה חתומה ואינה גמורה. רק זו התורה נקראת חיה, שאם גם מחה תימחה, יכול האדם לכתבה מלבו; שאם לא יבין בפרשת הכתב והמכתב, יאמרו לו עצי היער וחיות השדה את פרשת השם.

בכל דרכך דעתו ולכל נתכנו עלילות, זהו מעין התורה שלא יפסק. חביב האדם, כל אשר נשמה באפו, ולא רק בן תולדה זה או זה נברא בצלם, כל בני-האדם נבראו בצלם, והכל שוים לפני מלכו של עולם. אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, וגם המצרים לי עם. אמר הקדוש-ברוך-הוא למלאכים, שבקשו לומר שירה על אבדן עם זה: מעשי ידי טובעים בים! ראו גם המצרים הם מעשה ידי, אני עשיתי את האדם ואצווהו על דרכי. אומרים אתם: הללו הם בנים למקום והללו הם עבדים למקום. אבל אין עבדות לפני המקום, האור זורח לכּל והבוקר יאיר לכּל.

ב: אַחַת וּשְׁתַּיִם

“נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד. מן העולם ועד העולם אתה אל, אלוה כל בריות אתה ואדון כל תולדות. כי כל פּה לך יודה וכל לון לך תישבע וכל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחוה וכל לבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך”. כל הנשמה תהלל יה, כל אשר נשמה באַפּו, כל צור שדי וכל חי, אין פדות לפני שוכן מרומים, אנו חיים ברצונו והולכים לאורו, כולנו חוסים בצל כנפיו ורחמיו פרושׂים על הכל. לא רק אלהי צבאות עִמנו, משגב לנו אלהי יעקב סלה; אך ה' צבאות, אשרי אדם בוטח בך, בן-האדם!

נשמת כל חי, נשמת כל אדם. – ולבעל משנת ביכורים דיבור אחד שונה מזה: אלו מביאין ואלו לא קורין, הגֵר מביא ואינו קורא, שאין יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו…וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר, אלהי אבות ישראל… וכשהוא בבית-הכנסת אומר, אלהי אבותיכם". בן-אדם זה, שנכנס תחת כנפי השכינה וקיבל עליו מלכות-שמהים הרחבה וברית עולם, אינו יכול לומר אלהי אבותינו, “הוא מביא ואינו קורא”; הוא מתפלל לפני אלוה, ישפּוך שיחו, ולא יתנוהו לומר אלהי אבות, מפני שאינו יכול לומר פסוק זה כצורתו…

כמה עולים על זה דברי איש תלמודי אחר יחיד. “תני בשם ר' יהודה: גר עצמו מביא וקורא, מה טעם? כי אב המון גויים נתתיך, לשעבר הייתי אב לארם, מכאן ואילך אתה אב לכל הגויים”… (ירושלמי, ביכורים).

יתפּלל בן-האדם, ישכים ויאמר: אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא; כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך. אני העומד פה ומדבר עם קוני. השמש מאיר, האדם יקום בבוקר וידבר את אלהיו עם אור הבוקר. נפשו מלאה איזה הוד, איזה רוך: אלהי, נשמה שנתת בי, טהורה היא; אתה בראתה, אתה בראת את כולנו, אתה משמר את כולנו ונתון תתן את הבוקר לכולנו. מודה אני לפניך, יאמר האדם; ובהירחץ נפשו לטוהר, עוד מאט ויצא לפעלו ולעבודתו, נותנים בלבו עוד דבר אחר – יחד עם זכרון ריבון כל המעשים ואלהי כל בשר, הנה עליו לזכור גם את אלהי האבות.

“זכור לנו ברית אבות”, “הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם”. – מה יאירו לנו דברי ישעיהו השני או השלישי: כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו.

קרוה ה' לכל קוראיו והוא אבי כל קוראיו, אחד שמו על כל נברא; ולא נאמר, כי נתן רק לאלה ולא לאלה.

מקבלים אנו עלינו עול מלכותו, כי הוא אחד ושמו אחד, ושניות אנו עושים בו ובמעשי ידיו… אחת דיבר אלהים ושתים זו שמענו. – –

ג: אִם לֹא יַגִּיד

כי ביתי בית תפילה לכל העמים, ונחה רוח ה' על כל בשר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות. – האל רוצה כי ישיבו אליו לב כל בני-האדם, וידע כל אדם, כי בצלם אלהים נברא; וידע כל בר-נש, כי ימין ה' פשוטה לקבל שבים, “ימינו פשוטה לכל באי-העולם” (ספרי), ימינו פשוטה לקבל כל אשר נשמה באָפּו וכל אשר רוח בו.

“אל אלהי עולם מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא בכל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל; וידע כל פעול, כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור, כי אתה יצרתו”. ידעך כל יצור. – –

“לא הגלה הקדוש-ברוך-הוא את ישראל ביו האומות, אלא בשביל שיתוספו עליהם גרים”… לכל דת אלוהית יש צורך להתפשט ולהתרחב, מלאכות האור הוא להאיר, להאיר באופל ולכל מי אשר באופל יתהלך.

אם חסד האדם היה את האדם והראהו את פניו, אין זאת מתנהלו לבד, כי אם העיר אותו. על-מנת ללכת בדרכיו הוא ולהוליך גם אחרים בדרכיו… כל בן-דת הוא ציר שלוח להשיב לאחרים ולקרב לב אחרים. שלום אומר ה' לרחוק ולקרוב. “ברישא לרחוק והדר לקרוב”… רחמי-שדי צריכים לבוא דוקא לרחוקים ולאלה אשר לא קראו עוד בשם ה'.

אחרת, רוח אחרת לחלק רב מאתנו, המוחם ובלבבם של רבים בנו נחרת אותו מאמר, ששׂמו בפי ה': “אלהין אנכי לכל באי עולם ולא יחדתי שמי אלא על עם ישראל” (סתר' תורה, רות רבה); ואי אפשר להם כלל לעקור מנפשם את הרעיון של חטיבת עם אחד ונחלתו לעצמו ואך בעד עצמו. “נוכרי ששבת חייב מיתה”. " לא יירש בן השפחה עם בן הגבירה!"

ואל אלהי הרוּחות יקצוף ויאמר: “אם לא יגיד ונשא עוונו, אם לא תגידו אלהותו לאומות העולם, הרי אני פורע מכם” (ויקרא רבה, פ"ו). – אם לא תגידו.

ד: כָּל הָאָרֶץ

נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך, יקים לך ולא לגויים (ספרי). החודש הזה לכם – לך לבדך יהיה ואין לזרים אתך, האל אמר, אינני מזהיר אחרים על דרכי אלא אתכם; לא נתתי המשפט אלא לכם, הצדקה היא שלכם, לכם הרחמים ולא נתתי את המצוות אלא לכם… (שמות רבה). ודורש אחר ב“דברים רבה” עוד מרחיק לכת ואומר: אלה הדברים, קראו דבורים; מה דבורה זו דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים, כל הם דברי תורה, סם-חיים לישראל וסם-מות לאחרים. סם-חיים וסם-מות! ישרים דרכי ה' להולכים בהם מבני ברית, לא כן לאלה שלא בני מברית. “לא יחֵד הקדוש-ברוך-הוא שמו אלא על בני ישראל”, אינו מבקש יחודו משאר באי עולם – הוא נקרא האל הגדול והנורא, ושיביא נהרה לכל…

והנה גם נוסח אחר: אשר יעשה אותם, היה רבי ירמיה אומר, אתה אומר, מנין אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככוהן גדול, תלמוד לומר: אשר יעשה אותם האדם; וכן הוא אומר: וזאת תורת הכוהנים והלווים וישראל לא נאמר כאן, אלא וזאת תורת האדם וכו‘; וכן הוא אומר: פתחו שערים וגו’, כוהנים ולויים וישראלים לא נאמר, אלא ויבוא גוי צדיק שומר אמונים; וכן הוא אומר: זה שער לה‘, כוהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא צדיקים יבואו בו; וכן הוא אומר: רננו, כוהנים, לויים וישראלים לא נאמר, אלא רננו צדיקים בה’; וכן הוא אומר: הטיבה ה‘, לכוהנים, ללויים ולישראלים לא נאמר כאן, אלא הטיבה ה’ לטובים" ( ספרא).

ולמה הקדוש -ברוך-הוא אוהב צדיקים? – הוא אוהבם על שאינם נחלה ולא משפחה, את מוצא הכוהנים בית-אב הם, את מוצא הלויים בית-אב הם; ואם מבקש אדם אחר, שאינו כוהן ואינו משפחת כוהנים, להיות כוהן אינו יכול… אם מבקש להיות לוי אינו יכול, כל עוד שאינו בן מטה לוי; ולמה אינו יכול להיות משומרי משמרת ה‘? לפי שלא היה אביו כוהן ולא היה אביו מן הלויים… אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי, יכול הוא ואין מעצור לו.לצדקה ויראת האדם את אלהיו אין בית-אב ואין זכות משפחה ומטה אחד. נאמר יראי ה’ ברכו את ה‘. בית יראי ה’ לא נאמר אלא יראי ה‘, יראי ה’ אינן בית-אב, אלא מעצמן… (במדבר רבה). “ומכבדי אכבד, ללמדך, שכל המיַשר ארחותיו הוא מכבד להקדוש-ברוך-הוא” (בראשית רבה).

שאל גוי אחד את רבי יהושע בן קרחה, שאל ואמר לו: אנו יש לנו מועדות, אתם יש לכם מועדות, לנו יש ימי גינוסיא שלנו, ואתם יש לכם פסח, עצרת וסוכות; השעה שאתם שמחים אין אנו שמחים, ובשעה שאנו שמחים אין אתם שמחים, אי זה יום שאתם ואנו שמחים? – יום גשמים הוא, יום שבו יורדים גשמי ברכה, הוא מאַחד את הכל ונותן שמחה בלב הכל. – כתיב: לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו, הם כתיב אחריו? הריעו לאלהים כל הארץ, כוהנים לויים וישראלים אין כתיב, אלא כל הארץ (שם).

אבל לא רק גשמי ברכה ממעל יקרבו את הלבבות הרחוקים, כי אם גם ברכת האדם בפנימיותו, ה' כי ידבר ללבב האדם באשר הוא אדם ולא רק ללב בן משפחה אחת. לה' כל הארץ והוא נחלת כל בני הארץ…

ה: חֶסֶד לְאֻמִּים

בהנחל עליון גויים, בהפרידו בני אדם – יצב גבולות עמים, ויפץ ה' אותם גוי – גוי לארצו ולחבל נחלתו, שם ישכנו ויעשו את פעלם: גוי-גוי ידבר את לשונו, הולך בדרכו וחי על פי תפקידו. יש אמנם הבדל ופדות בין העמים ויש מועדים שונים. גוי זה עולה וזה יורד. זה ילָחם וכובש את חברו, וזה רב נוא – ויעבוד צעיר. בו אלהים בתולדה וגם שם שכר ועונש…

כי ידין ה' עמו, כשבמקום דן את האומות שמחה היא; וכשהמקום דן את ישראל כביכול יש תחות לפניו (ספרי). – אבל אין הבדל בין אלה לאלה, בין בעושים את הטוב ועולים בין בעושים את הרע ונדונים. יש דין לפני המקום ויש רחמים לפני המקום. הכל שוים לפניו; חסד עמי חסדם וחטאתם חטאת.

תניא: אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת? – נענה רבי אליעזר ואמר: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת. כל צדקה וחסד שהאומות עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתגדל.

נענה רבי יהושע חברו ואמר גם הוא: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, חטא הוא להם, לפי שאין עושין לו אלא כדי שתימשך מלכותן. נענה רבו גמליאל ואמר בנוסחם ממש: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שהאומות עושין חטא הוא להן, לפי שאין עושין אלא להתיהר בו. – אמר רבן גמליאל: עדיין אנו צריכין למודעי, לדברי אלעזר המודעי, אבל גם הוא לא ידע לומר אחרת והשיב: צדקה תרומם גוי, אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שעושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו. – נענה רבי נחוניה בן הקנה ופתח ואמר אף הוא: צדקה תרומם גוי וחסד לישראל ולאומים חטאת. עמד רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברַי ומדבריכם, נראין הן, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ולאומות חטאת (בבא בתרא).

ושואלים בעלי התלמוד לאמור: מכלל דהוא נמי, רבן יוחנן בן זכאי, ביאר מקרא זה, מה אמר ודרש ביה הוא? אמרו כך אמר: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם! והוא השכיל לומר ולהשוות אלה לאלה, אלה המה עושים טוב וגם אלה יקנו את הטוב לשם עצמו. מדוע יסוג אחור מהראיה הישרה וינענע בראשו לדרך אי-ישרה, לא נדע.

אבל אנו לא נסוג אחור ולא נעשה הבדל ופדות.

ו: תּוֹרַה אַחַת

תורה אחת תהיה לכם, לאזרח ולגר הגר בתוככם. וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם. וגר לא תלחץ; ואתם ידעתם את נפש הגר. “לא תוננו בדברים ולא תלחצונו בממון” (מכילתא). וכי יגור אתך גר בארצכם לא תוני אותו, כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר אתכם ואהבת לו כמוך. ואהבת את הגר כי גרים הייתם. " והיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך. כשם שנאמר לישראל ואהבת לרעך כמוך, כך נאמר לגרים ואהבת לו כמוך; כי גרים הייתם בארץ מצרים, – דעו מנפשן של גרים או מה נפשן של גרים, שאף אתם הייתם גרים" (ספרא). תורה וחוקה אחת לאזרח ולגר, ולא לבד לגר, כי גם לנוכרי העובר בתוככם. אתם קרויים אדם וכל אשר נשמה באַפּוֹ קרוי אדם, הצדק ניתן לכל ואַמת הצדק צריכה להיות אחת לכל. משפט אחד לאזרח ולתושב ולכל מי אשר יבוא במגע אתכם; משפט אחד לכל אדם, באשר הוא אדם!

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. אם עני ישראל וגוי עומדים לפניך ללוות, עמי קודם, ענייך ועניי עירך, ענייך קודמים לעניי עירך, עניי עירך ורניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, – אם על טבע האדם נדבר ועל אהבתו העצמית, הנה הקרוב לו קרוב לו מאחר; אבל אם באים אנו להורות את האדם דרך ומוסר, הנה כל הרחוק לו צריך להיות קרוב לו. – עניי עירך קודמין לענייך, עניי נכרים על אדמה זרה, בלי חסות ומלון, קודמן לעניי עמך, דע רחם בלבך! לא תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך, לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. אמנם האדם מבדיל בין בן-עמו לבין לא בן-עמו; אבל מוסר אלהי לא ידע פדות לא יסיר חַיִּץ בין אח לשאינו אח, בין קרוב לך ובין נכרי לך, סוף מקרא, למען יברכך ה', קאי על הלא תשיך,אבל לא על התשיך. חי אלהים, כככי לא ישלם שבר לעושי רע בעיניו; ובאו דורשי רשומות ודרשו ף לנכרי תשיך – מצות עשה ולאחיך – מצות לא תעשה (ספרי).

ובאים האחרונים ויפרשו את הענין כך: “הרי ענין זה דומה לחברת אנשים, עושים חוזה יחד, שלא להלוות זה לזה בריבית, אבל מזולתם לוקחים ורשאים לקחת. כאלה מעשים בכל יום ובכל עם ולשון, האגודות עושות הנחות לעצמן ואין לזר חלק אתן. כזה גם המאמר לנכרי תשיך, ובו מצוה בנויה על יסוד תיקוני העולם וחברת האדם” (תורת ה' תמימה). אבל לתורת אלוה דרכים אחרים מתורת האדם והנהגתו. מלכותא דשמיא אחרת היא לגמרי ממלכותא דארעא…

תנו רבנן: וכבר שלחו מושלי הרשעה ב' סרדיוטות אצל חכמי ישראל ף למדונו תורתכם, קראו ושנו ושילשו: בשעת פטירתן אמרו להם, דיקדקנו בכל תורתכם ואמת, חוץ מדבר זה, שאתם מבדילים בין שור ישראל שנגח שור של נכרי ובין שור של נכרי שנגח שור של ישראל, ואותו אין אנו מודיעים. באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילת נכרי, שיהא אסור מפני חילול-השם. – עוד יתרה היה עושה בו בנו של הלל, לוּ היה גוזר על הבדלים אלה מפני חילול-הנפש…

תורה אחת תהיה לכם בלבבכם וברוחכם, תורה אחת בעד כל אדם.

נָתִיב שֵׁנִי

א: בְּמַרְאֶה וּבְחִידוֹת

ויאמר אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך אַל נא מעבור מעל עבדך. ואמר אברהם בבעו ברחמין מן קדמך י“י… משום ר' אליעזר המודעי אמרו אף זה אדוני קודש… ויאמר, שם זה קודש, שאמר כן אל השכינה”… “אותו היום חולה היה אברהם ויצאה חמה מנרתיקה, כדי שלא יטרח באורחים, והוא היה כמה אל עובר ושב, נפק חזייה להקדוש-ברוך-הוא דקאי אבא”… בא הקדוש-ברוך-הוא לשאול בשלום אברהם. – היינו דכתיב, אל נא תעבור מעל עבדך… אל נר תעבור, ככה מדבר בן-אדם את ה' בצלם ובדמות. ויאמר ה' אל אברהם, למה זה צחקה לאמור? ותען שרה ותאמר לא צחקתי וּתכחש. תום אלהי ושיחת משפחה יחד. ויחל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. – וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו מה פשוט מהלך זה! אין כאן חלומות ומחזות לילה, אין איל משולש, עגלה משולשת, תור וגוזל, ויאן כאן תרדמה ואימה חשכה. אלהים בא באוהל האדם ומדבר עמו כבן-אדם. “דיברה תורה בלשון בני-אדם”!

חזות אחרת. – ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון, השׂרים והעבדים ססובבים אותם והנביאים מתנבאים לפניהם. וימהרו גם אחרי הנביא מיכיהו בן ימלה ויפתח פיו ויאמר: “לכן שמעו דבר ה‘, והנה ראיתי את ה’ יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עיון מימינו ומשמאלו”. ה' יושב כמלך על כסאו וצבא השמים עומדים עליו לשרתו. – –

וראה ישעיהו הנביא את אדוניו יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל ושרפים עומדים ממעל לו. וראה יחזקאל בו בוזי הכוהן על נהר כבר, והנה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל, ונוגה לו סביב, וראה ונפל על פניו ושמע קול מדבּר.

גם אל התורה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן, כיסה שמים הודו ונוגה כאור תהיה, קרנים מידו לו. לאליהו נאמר, צא ועמדת בהר לפני ה‘; ולמשה, הנני עומד לפניך על הצור; לעיני כל בני ישראל מראה כבוד ה’ כאש אוכלת בראש ההר. בעמוד ענן ובעמוד אש הלך ה' לפניהם, לנחותם את הדרך! רק אחר החטא חמק אֵל ועבר, וקרא לאמור: כי לא אעלה בקרבך עוד, אך מלאכי ילכו לפניך, הלא הם מלאכי מורם גם מלאכי זעם.

בערב הנבואה החלו זכריה ודניאל לדבּר בחזון, ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עמד בין ההדסים אשר במצולה ואחריו סוסים אדומים, שרוקים ולבנים; – ואשא עיני ואראה והנה איל אחד עומד לפני האוּבל ולו קרנים והקרנים גבוהות. – – ובימים האחרונים לפני חורבן הבית, וכבר צלו של חורבן נראה “ודלתות ההיכל נפתחות מאליהן”, התחיל שמעון הצדיק לנבּא רעות, נתקבצו ויאמרו לו: אישנו כוהן גדול, מנין לך כל אלה? השפיל עיניו וענה ואמר להם: בכל יום כיפורים, כאשר נכנסתי אל ההיכל פּנימה לשמש בקודש, היה זקן אחד נראה לי, והוא לבוש לבנים ועטוף לבנים, היום ראיתיו לבוש שחורים ועטוף שחורים… תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסאו ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך ותנהג עם בניך המידת הרחמים, וניענע לי בראשו, רחמי אב! ישמעאל בני, מסיר ה' עטרתו מעליו, ומבקש ברכה מבשר ודם. – –

והנה נעשה מלך מלכי המלכים ל“מחויב המציאות”, ל“עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות”. האל, אשר דיבר את האבות, דיבר את נביאיו וחכמיו השכם והערב פנים אל פנים וקָרן אור פניהם בדברו אתם, נעשה לדבר “שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף”. “לית מחשבא תפיסא” במאריה דעלמא כוליה, לית מחשבה תפיסא בה בשכינה. היא-היא שהיתה בת-קולה מנהמת כיונה מחרבות הר חורב ושבאה לשרת באהלי בני-אדם, למען יישרו את ארחותיהם.

והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם וחזיונות יראו, וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך את רוחי ואביא את האדם במראה ולא בחידות.

ב: בָּשָׂר וְרוּחַ

כי לי כל הארץ, כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי.

בכל מקום אשר תזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך! שכינת האל פרושׂה על כל ומקומה בכל… “עושה אדם במה על פתח חצרו ועל פתח גינתו, מקריב עליה, הוא ובנו ובתו, עבדו ושפחתו” (תוספתא). הכל כשרים לגבי המקום תום ומרחב-יה! בכל מקום שבן-אדם, עומד, עומד ה' עמו הוא משׂיח עמו ומקריב לו את קורבנו וירָצה לו. לא כוהנים ולויים מיוחדים, לא מקום מיוחד נבחר; אצל כל בית אב ואוהל, אדם מעמיד מזבחו. מזבח אדמה תעשה לי! פשטות, בגדי עוני, האֵל לא יבקש מזבח זהב וּמזבח נחושת, מעשה ידי אומן, אך מרגב אדמה, תל עפר לו תעשו, די לו. ואם מזבח אבנים תעשה לי, העמד את האבנים בגודלן ואַל תבנה אתהן מגזית. לא תעשה לה' כל פסל וכל מעשה חָרוּת. לא יגבה לבך לעבוד את ה' מעושר ובכל מעשה חרש; אני אל שוכן בכל מקום. ומיד כל אדם אקבל מנחתי. הלי ה' תגביהו אמרים ותבנו לי בית והיכל; אני, שמלוא הארץ כבודי, הוא זה, שהנני בכל ולא אצמצם עצמי במקום אחד…

בכל מקום תזכיר את שמי. “בכל מקום, סלקא דעתך!” והנה רוח אחר בא לבנות בית ליושב שמים, אשר שמי השמים לא יכלכלוהו, לבנות בית לשמו. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. עזב ה' את כל הארצות אשר ברא באדמתו הגדולה ובחר לו ארץ אחת; בחר לו מכל ההרים הר אחד, ובהר מקדש, ובמקדש דביר, ובדביר ארון, ארון העדות, ושם יוָעד וידבר. המקום בין שני הכרובים הוא “מקום המובחר”; ושם יתגלה האלהים, אשר קרא ואמר: לא תעשה לך ככל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בשמים מתחת.

וכל איש אשר שחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביא, דם יחָשב לאיש ההוא. דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו; ונכרת זה מעמו, אשר הקריב לה' מחוץ למחנה ונזכר בו מיד במקום שעמד. דם יחשב להאיש ההוא, אשר לא הביא את הדם לכוהן מיוחד ולבית מיוחד…

וקמת ועלית. האדם בצר לו, בהשתפך עליו נפשו וברצותו לעבוד ה‘, עליו ללכת הרחק-הרחק; הוא לא יכול לעבוד ה’ מיד ולהשתחוות במקומו, כי ביתו מרחוק אך מרחוק.

בפלטרין של מלך יעלו אלף עולות בכל יום, וגם כבשת הרש מקריבים לו. זר ששימש חייב מיתה! הישמרו לכם, פן תבואו אל מקדשי פנימה; אך כוהנים לבושים בגדי כהונה יקריבו לפני ה' ויקבלו את הדם במזרקות. ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט; ועשו את האפוד זהב תכלת, ועשית חושן משפט מעשה חושב. ועשית ציץ זהב טהור ופיתחת עליו פיתוחי חותם קודש לה‘. קודש לה’ על זהב טהור. הציץ על המצח ירָצה לפני ה'. חוקת עולם!

וקול ברמה נשמע: למה לי רוב זבחיכם? למה לי רוב בגדיכם? באו הנביאים חוזי יה והוכיחו את העם וכוהניו על אחת שבע. לא תוסיפו הבא מנחת שוא לי. רחצו הִזַכּוּ, לכו נא וניוכחה. ולא שמע העם…

רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ובתפילתם והָשֵב את העבודה לדביר ביתך ואָשי ישראל ותפילתם תקבל ברצון. תפילה במקום קרבן. ונשלמה פרים שׂפתנו. העם עוד מבקש קרבן במקום תפילה, לא חזות-רוח, כי אם חזות-בשר.

ג: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט

ותחסרוהו מעט מאלהים, הוד והדר תעטרהו. שאול ישאלו: מדוע ותחסרהו? ומה היה לוּ היה משה איש האלוהים לעבד ה' גם לבן אלים, ולא רק מחציו ומעלה? מה היה, לוּ נפתח לו למשה גם שער החמישים משערי בינה, אשר נסגר בעדו. מה היה לנו, לוּ לא היה מתירא מפני המלאכים, שביקשו לשרפו בהבל פיהם, וראה גם את פני ה'…

הדמיון הרב היה עושה את אליהו החוזה, ש“עלה למרום, מה שלא היה שום אדם דוגמתו”, לשָלֵם בתכלית השלמות, לעולה בסערה השמים. אין פרץ בנפשו, אין כתם ברוחו ואין ענן על חייו, כולו קדוש וכולו טהור ולבושו כעומר נקי כל הימים. כה יתהלך מגוי אל גוי ומאדם לאדם ביום צרה ויושט מרפא וארוכה בכל עת. ומשה אביר הרועים, סרחונו כתוב עליו בתורה. – נאמר משה ואהרן הכוהניו, ואין אך כוהן ומחוקק אחד לנו!

בני לוי, גרשון, קהת ומררי, ובני קהת, עמרם ויצהר, ובני עמרם אהרן ומשה,

ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוּא וביו עד עולם, ומשה איש האלהים, בניו יקָראו על שבט הלוי. במגילה זו בדברי הימים משה גם כאהרן אינו שקול. אהרן נבדל להקדישו, ומשה ובניו נמנים על שבט הלוי, רק נמנים הם.

אבל הנה באו ימים אשר בהם התבוננו לדעת, שרק משה ראה באספקלריה מאירה ושאר הנביאים ראו באספקלריה שאינה מאירה, שבהם הוא אך השליח האמיתי ושאר הנביאים לא היו שלוחים, שבהם אך, הוא היה הנבחר מכל מין האדם, אשר השיג מידיעותיו יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימַצא".

“תא חזי, נביאי ונביאי שאוקים הקדוש-ברוך-הוא לישראל אתגלי קודשא-ברוך-הוא עלייהו בדרגין עילאין קדושין וחמו זיו ייקרא קדישא דמלכא מאתר עלאה, אבל לא קרוב כמשה, דהוה קרוב למלכא יתיר מכלא יתיר מכלא, דהא זכאה חולקיה יתיר מכל בני עלמא… דעד דלא נחת משה לעלמא שרות הוה הוא לעילא, ועל דא אזדוגת ביה שכינתא מן יומא דאתיליד… זכאה חולקיה דמשה נביאה מהימנא על כל שאר נביאי עלמא, בגין כך לא אשתדל ביה, כד אסתלק מעלמא בר מקודשא-בריך-הוא דאעליה לפרגודיה, ועל דא סליק משה בנבואה עלאה ובדרגין יתירין מכל נביאי עלמא…”

אתפשטותיה דמשה בכל דור ודור! גם “צדיק הדור” החסידי שעליו העולם עומד בכל דור, אינו אלא ממלא מקמו של משה, מאיר באורו, ביניקת נשמתו הרבה והעלאת שרשה…

ותחסרהו! אין תדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ונפשו של אדם דורשת בעקתה צדק בלא חטא, דורשת הארה שלמה, שהיא כולה לגבוה.

ד: אוֹתִי

וידעתם אותי, וידעתם את אביכם. וידעתכם את האל, וידעתכם את דרכיו. האל חָפץ שנכיר אותו, שנבין את מהותו, שנלמד את דרכיו; הוא יבקש מאתנו, כי נעמוד במחיצתו, כי נקבל עלינו את עול מלכותו ושנדע מאורו. אור ה' עלינו שופע, כל אשר נעשה ונחשוב, נרצה ונחלום, כל מגע ומשא בנפשנו, הרי הוא הארה מלמעלה והופעה מלמעלה. מדוע תבקשו אמצעים ודרכים, אם ה' בפיכם ובלבבכם יושב.

שמענו לומר, התורה קודמת לבריאת העולם, שמענו, שהיא ראשית – והיא אך אחרית הנה…התורה היא תוצאת הארת השם, כי תחוק זאת אחר-כך בספר; ובכן קדם לה השם, קדמה של ההבהקה, וגם קדמו לה בני – אדם חוזים, שראו אותה הבהקה… אור אלהים המתהלך במכמני תבל עורר את הנביאים לומר אמרי-יה ולספר מעשי-יה, התורה היא ראשית דיבורו של אדם, כי ילמד לסַמן לנפשו פחד שדי, התורה היא “חסלת” לחשבון אלוה ועולם – ולא ראשית…בשעה שנברא העולם לא היה עוד מי שמכיר את האלהים, בא האדם והתחיל להכיר את הבורא – ובכן הרי התורה אך פרי ההכרה הזאת היא ולא אביה.

ועוד זאת, אחרי “קולות וברקים”, שנשמעו לפני הר סיני, עוד יתחנן בן-אדם לפני קונו: “הודיעני נא את דרכיך”, “הראני נא את כבודך”. התורה אינה אלא פסיעה אחת בהכרת הדרכים, וכיון שעשאה האדם, הוא שואל עוד ומבקש את אלהיו עוד; לא מהמאור שבתורה יבוא ויגיע בר-נש לאדוניו שבשמים או גם יכירו לדעת, כי אם להיפך, אור ה' על פניו יחלוף ומהודו לו תורה תינתן. מדוע נקדים את המאוחר? ומדוע יתנשאו בני התורה על אביהם מחוללם?

האל הוא הנוטע נטעי חיים בלב האדם, הוא ולא אחר, הוא ולא על ידי מלאך. וידענו, שגם מלאכי התורה אינם אלא משרתיו ועושי רצונו, כל עוד שמו בקרבם כל עוד שמו נקרא ובשמו לבדו נקרא.

ואַל תאמרו התורה מחזרת את האדם למוטב גם בלי שם ה‘, כי די לעבד בלא וכו’, גי לכלי-אומנות בלי האומן; אל תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו, כל עוד אין ה' אתכם ועזבתם אותו לרגע. השׂכּל וידוֹע אותי.

ה: לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ

לוּ חכמו בני-אדם, ישכילו לדעת אורחותיהם עלי אדמות, כי אז לא ביקשו רוב תורות וחוּקים, לא ישבו ודרשו על כל מאמר ועל כל מצוה תלי תלין של הלכות וסעיפים ולא דרשו את ה' באלפי מנהגים והלכות. אין אלהים אלא אחד ואין דרך לה' אלא אחד. למה תבקשו צורות שונות? ולמה אתם מחפשים וחוזרים ומחפשים?

אקניעם ללא עם, ללא דת, ללא פשטות שבדת. גם חסידה שבשמים ידעה מועדה ותור ואגור שמרו את עת בוֹאָנה. למדו צניעות מחתול וגזל מנמלה; למדו משפט, למדו דעת, מה בקשו מכם עבדי ה' הנביאים, ששלח לכם השכם ושלוח.

יטיב ה' לטובים ויבקש רק את הטוב ואת הישר. יבקש כי יפנה האדם אליו בצר לו וישלך עליו יהבו. יבקש מאדם תום ושמיעה, דרכי חיים וחסד. יבקש כי ידע האדם, כי לא אלמן הוא עלי אדמות ושיש שומר למעלה, יודע דרכי תבל ויושביה.

לוּ חכמי בני אדם ישכילו זאת, ישכילו להביט בדברי תורה שניתנו להם ולדעת, כי אך מעט ידָרש מהם. קחו את החמישה חומשי תורה, את השישה סדרי משנה עם כל המסכתות והתורות וקראו בהם היטב-היטב. מה יורו לכם, אחרי שתסירו מהם את ענפיהם המכסים הכל; המה אומרים או בקשו לאמור: קבלו עליכם עול מלכות שמים והכריעו זה את זה ביראת שמים והתנהגו זה עם זה בגמילות – חסדים (ספרי). הלא מעטים המה הדברים. רק מעטים!

אלהים עשה את האדם ישר. מה ישר מהלכו, אם רק שומר הוא את תפקידו. ואנו נבקש לנו חשבונות רבים ודרישות רבות. מלכות-שמים, יראת-שמים וגמילות-חסדים, גם אלה השלוש ראשיתם אחת ומוצאן אחד; לוּ אך חכמו והשכילו בני-אדם לדעת את האחד, כי יש להם רק דרך אחד.

ו: וְיָדַעְתָּ

פשוטים הדברים של ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא, פשוטים ותמימים. זה היה אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו; וכן הוא אומר בדויד, כי ממך הכל ומידך נתַנוּ לך. ממך הכל ומידך, אֵל עולם ויוצר הכל, מידך הכל בא. ומידך כל עושר נפשנו, המאור שבלבנו בא מזיוך; הכל שלך, גם אנחנו, גם נשמתנו, גם הטוב אשר בנווה חסד אשר בלבנו. תן לו, בן-אדם, את שלו, שאתה ושלך שלו; שאתה ורוחך שלו, שאתה ומחשבותיך שלו, שאתה ואלהות נפשך שלו, שאתה וספקותיך שלו, ודאיותיך שלו וכל הברכה וההשגה שבך שלו.

לנו אומרים פקדון נמסר לנו לשמרו, וגם אנו השומרים רק פקודים אנו, פקודים בידו של מעלה. טיפות אנו מן הים הגדול ויונקים אנו מהחסד הגדול. כל המאור שבאדם הוא אותו של אל עולם; והכל בידינו הוא מתנת אור עולם. מדוע תתנשאו על ה', ואיך נאמר: הכל אך כוחנו ועוצם ידינו הוא.אותנו לימדו: ושמרת ועשית. וידעת את הטוב, בעוד שהכל הוא רק מתנה בידינו ממעל, עבודתנו כולה שלו, יגיעתנו כולה שלו וגם הדרישה בשמו היא חלקו.

אם נקרא לה', הוא-הוא קורא בנו; אם נשוב אליו, הוא-הוא משיבנו; ואם נבקש את האור, הוא – הוא שולחנו. את אשר אתנו ואשר מקיים אותנו נתן לנו, ואת אשר נאמר עמלנו בו – אנו בעצמנו – לא עמלנו הוא, רבות המחשבות שלנו ממקור העליון מוצאן; ובעשותנו את הטוב והישר ונביא מרפא לעולם, אנו רק נותנים בחזרה את אשר שם אל עולם בנו.

תן לו משלו, שאתה ושלך שלו, צואה נצחית!

נָתִיב שְׁלִישִׁי

א: שַׁעַר הַגְּמוּל

והיה אם שמוֹע תשמעו בקול ה' אלהיכם והבאתי עליכם ברכה, ונחלתם כל טוב, חלף מעשיכם הטובים, ואתן לכם ברכה, על אשר בקולי תשמעו. נוסח כזה חתום על הרבה מקראות שבתורה ויעודים שבתורה. גמול! יש צורך לגמול את האדם על מעשיו ולשלם לו כפעלו ועל פי פעלו. האדם צריך לקבל שכרו במעשי הטוב והצדק ואַל יהי עובד חנם. – –

" ודע מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא“… " ונאמן הוא בעל-מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך”… “אם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה ליתן לך”… הבטחת השכר נראת בספרי הדת על כל שעל ושעל.על כל דבר טוב ומועיל, שעושה בן-אדם, יקח את שכרו; אין כך דבר שאין לו שכר!

תניא: ושפך וכיסה, מי ששפך הוא-הוא יכסנו, מעשה באחד ששחט וקדם חברו וכיסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. איבעיא להו: שכר-מצוה, או שכר-ברכה? למה נפקא מינה? לברכת המזון (בבלי).

ברכת המזון, שכר ברכת המזון, שכר עשיית מצוה בעשרה – נָקבה לי שכרך!

“הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי המעשה” – ויד הצייר האמן באה אחרי ניצוץ מחשבה זו ומציר לנו ציור הזה: “הכל נתון בערבון והמצודה פרושׂה על כל החיים… החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ליטול בו ונוטל וכל הרוצה ללוות בא ולווֹה… והגבאין מחזירין בכל יום ונפרעים מן האדם לדעתו ושלא לדעתו… ויש להם על מה שיסמכו… והדין דין אמת”… ציור יפה מחזיק במועט את המרובה וּמסמַן חזות החיים וסדר החיים. והנה לוקח הצייר את הטיפה שנשארה עוד בקולמוסו ומצרף עוד אל “והדין דין אמת” את המאמר “והכל מתוקן לסעודה”… כל חללי דעלמא היינו נותנים, לוּ הסירו שלוש מלות אלו מן המקום הזה. לא ספר יחזקאל וספר קוהלת ראויים היו לגניזה, לוּגם דבריהם סותרים דברי תורה, כי אם העדפה זו, זו.

סעודות הבראה בעד עבודת השם! סעודה לעתיד בעד מעשי הטוב והישר! סעודות בעד רחשי-הלב והטוהר שבלב!

סיפרו לנו על דברים שנכתבים בתורה, כדי שלא תהיינה האומות מונות אותנו לאמור: ליסטים אתם, – לא שמנו לב, שלא לתת להם פתחון פה לומר, גרגרנים אתם. ואומר רבי זירא ה“מדרש נעלם”: “כל מיני פיתוי פיתה הקדוש-ברוך-הוא לישראל להחזירם למוטב, ודא הוא יתיר מכל דון דאמר להו: ואכלתם לחמכם לשׂובע…והקללות: ואכלתם ולא תשבעו, דא קשיא להו מכל דון, מאי טעמא? שכתיב: מי יתן מןתנו ביד ה' בארץ מצרים וכו', מלמד דמשום האכילה מסרו נפשם למות… כיון שראה הקדוש-ברוך – הוא תאותם, אמר להם, אם תשמעו לקול המצוה ואכלתם לשובע, כדי להניח דעתם. – כהאי גונא, חמו רבנן דגלותא אתמשך, אסתמכו על קראי שאורייתא ואמרו דומינין למיכל ולמחדי בסעודתא רבה, דומין קודשא-ברוך-הוא למעביד להו. ועל דא רובא דעלמא סבלי גולתא, בגין האי סעודתא”…

כמו רוח מעולם אחר נושב מאמר אחד, שנשאר לנו לפליטה מאת אנטיגנוס איש סוכו. וזו צורתו: אַל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב, שלא על-מנת לקבל פרס… ויהי מורא-שמים עליכם, יהיו שמוּרים בלבבכם, יהיו הטוב והישר שמורים בלבבכם לעשותם, לעשות לשמם; עשו את הטוב בשביל הטוב, ואת הישר לשם הישר! רוח מוסר חדש ועולם חדש יפתח לפנינו, עולם בלי פניה ומטרת שכר באורחות-חיים, בקשת צדק רק לשם הצדק… אומרים כי יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קיבלו ממנו, מאנטיגנוס, כי יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קיבלו מהם ואחרים מהם, וכן הלאה. – כמה עלינו הרוח, לוּ באמת היה הדבר כן, ולו אמנם נתקבל אצלנו היסוד המוסרי הזה, ותורתו של איש סוכו היתה אמירה לדורות. – – –

מעט-מעט גם דולקים איזה נרות, זעיר שם וזעיר שם. תניא: לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, שלא יאמר אדם, אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי. – אשרי איש ירא ה' במצוותיו חפץ, אמר רבי אלעזר במצוותיו ולא שכר מצוותיו… רבי אלעזר בר צדוק אומר: “עשֵׂה דברים לשם פעולתם, דבר בהם לשמם” (ספרי).

ובואו וראו, לא בא זכרון בלבנו, שמהמעין הזה נובעים אך מים חיים, שמדברי אנטיגנוס בא לנו דבר חדש, להעמיד את הטוב על עצמו ואת הישר על עצמו ולטעת רגשי טוב ועבודה לשמה; לא נאמר לנו, שאיש סוכו, זה האיש הפלאי, הנחיל לנו ברכה רבה שאין שניה לה, כי אם להיפך, מצאה הקבלה כאן צורי מכשול ל]ני בני-אדם, להתעות ולנגף בהם רגלים: לא טוהר יצא מהדברים האלה, כי אם תעיה; לא בנין רב בנה, כי אם עוד קילקל ותקלה יצאה על ידו…

“לאנטיגנוס איש סוכו, יספרו, היו שני תלמידים, שהיו שונין בדבריו והיו שונן לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן ואמר: מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? – אלא אילו היו ודעין אבותינו וכו' לא היו אומרים כך… עמדו ופרשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות”… אנטיגנוס איש סוכו לא זיכה את הרבים בדברו, לא הביא מוסר בלב האדם, כי אם הכשיל את הרבים ועשה פרצים ברבים. – גם זה הוא גמול.

ב: אֲרֻכָּה וּקְצָרָה

תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה בפני רבי אלעזר והיה מאריך בתפילתו יותר מדי, אמרו לו תלמידיו: רבנו כמה ארכן הוא זה.

אמר להם: כלום מאריך הוא יותר ממשה רבנו, דכתיב ביה ארבעים יום וארבעים לילה וגומר; שוב מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה בפני הרב הזה והיה מקצר יותר מדי, אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה. אמר הוא להם: כלום מקצר זה יותר ממשה רבנו דכתיב ביה: אל נא רפא נא לה!

ברוח אחד נפשי מסוּפרים הדברים האלה, הקצרן ישוה לארכן והארכן לקצרן, כאילו אין ביניהם כלום… כאילו אין הבדל בין תגבורת התפילה בארוכה ובין קיצורה, כאילו תגבורת הדברים ושטף עוזם לא שונים הם ממי-נחל מעט. – אחרת ילמדנו המאמר במדרש תנחומא: אלה הדברים! אמרו ישראל למשה: אתמול אמרת לא איש דברים אנכי, ועכשיו אתה מדבר כל כך… בעל המדרש הזה הרגיש את השינוי, שבין זה משה הנושא משאיו ב“אלה הדברים” את תוכחותיו הרבות, ובין משה הקצרן והמצווה את החוקים שבשאר ספרי התורה…

לא איש דברים אנכי, צו את בני ישראל, – ואמרת אליהם עשו משכו, קחו וגו'. ולעומת זה הנה קול אחר: כי שאל נא לימים ראשונים, אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה?

או נשמע כמוהו? השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה ויחי? או הניסה אלהים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם לעיניך. אתה הראית לדעת? מן השמים השמיעך את קולו! וידעת היום והשבת אל לבבך! – הנה הלז ביקש את ה‘: אֵל נא רפא נא; ופה לב אחר ישפוך שיחו: ויאמר, אדוני ה’, אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגומר. ואנו שומעים את ההבדל. אזני מי לא תקשבנה זאת?

בספר התהילים נאמר: מזמור לדויד, ה' מי יגור באהלך? מי ישכּוֹן בהר קדשך? הולך תמים וּפועל צדק ודובר אמת בלבבו ולא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח. עושה אלה לא ימות לעולם – עושה אלה. ובדברי אבות יסוּפר: חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר, אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה, שידבק בה האדם? נענה זה ואמר עין טובה, זה אמר חבר טוב, וזה אמר שכן טוב. זה אמר הרואה את הנולד, וזה אמר לב טוב. – חמישה משיבים על השאלה הרבתי במרום מוסר האדם בנוסח אחד ובשויון נפש אחד…

ישעיהו אמר: הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע, הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו, לחמו ניתן, מימיו נאמנים. ורבן שמעון בן גמליאל הן הניהם של הסופרים אמר: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום. – הנביא אומר: כי ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו; והנה בלשון חכמים נוסח אחר: הכל בידי שמים. עמוס נותן קולו: כה אמר ה‘: על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואבין בעבור נעלים. השואפים אל עפר ארץ בראש דלים ודרך ענוים יטו – למען חלל את שם קדשי; ובעלי הפתגמים המוסריים אומרים: שבאה מיני פורענויות באין לעולם על שבעה גופי עבירה, מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשירין וגומר. יחזקאל קורא בדבר ה’: חי נפשי, אם לא ביד חזקה אשפוך עליכם רוחי, אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם ואשפוך עליכם רוחי; ואגדה בבלית יסופר: כפה עליהם הקדוש-ברוך-הוא הר כגיגית!

אמנם אלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל גם באלהים עצמו יכ הבדל, אם כזקן ויושב בישיבה יתגלה לנו, או כאר יתן קולו. – הבדל גדול הוא, אם אחד ידבר אלינו ורק דבר אחד נשמע, או אם שנים ידברו וזה אומר כך וזה אומר כך, חולקים המוסר…

עמוס, הושע, מיכה, ישעיהו, ירמיה, יחזקאל! די לנפש להקיף את גבורי-רוח האלה וחזון דבריהם. גי לנפש גם באחד, במרפא דבריו של אחד. ציירו לכם, כי נכנסו לתוך ספרי הנביאים גם דברי בני הנביאים הרבים פתגם-פתגם, מאמר-מאמר, המה חולקים עוד עם חבריהם או גם נגד רבותיהם, מה זה בונה וזה סותר, זה מחייב וזה שולל, כה אין לנו אלונים מיוחדים, ששׂיאם עולה לשמים, כי אם יער וצל יער. –

החכמים הבאים אחרי המקרא היו פועלים עלינו, לוּ תחת שיירה רבה ומורים לאין ספור, דור אחרי דור, היה לנו רק מורים יחידים ולא היה מספר העושים אזנים לתורה רב יותר מהנביאים ובעלי התורה גופא… רשמם היה מפריא, לוּ עם עמקם ורב תורתם היתה גם גבורתם בעוז הדיבור והתוכחת-יה.

פתגם מעט וקצר כמו “לב טוב” וכדומה, אם גם יחפוץ את הטוב, לא יזריע עוד רב זרע ולא יסיע את האבנים מנפשנו… רבי יוחנן בן זכאי היה אז לרבן גדול, לו תחת לשאול את תלמידיו לטיב הדרך הישרה, כאילו רק בא לנסות שכלם בדבר שבקדושה, היה הוא המשיב ומורה להם את הדרך, שיבוא לו האדם, והיה משאיר לנו למשמרת משׂא גול וחזק בדבר זה בו נלך. – –

ג: נֻסְחָאוֹת

כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי, אין כעסו כעס עולם, ואם אוסריני אין איסורו איסור עולם, ואם מתיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו, אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו; ולא עוז אלא שיש לפני שתי דרכים, אחת של גן-עדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזה מוליכים אותי, ולא אבכה? אמרו לו: רבנו, ברכנו, אמר להם: יהי רצון, שיהא מואר שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו, עד כאן? אמר להם: וּלוַאי!

איזה תום מונח באגדה המאוחרת הזאת, שאמנם אינה נאה לא לרבי יוחנן בן זכאי ולא לאיש שהרת-דת בחיקו וּודאיות של דת. שיבכה בנעילת ימיו, באשר לא ידע באיזה דרך יוליכו אותו.

יהי רצון, שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם; וכבר ראינו בין אנשי התלמוד אנשים שמורא-השמים שלהם גדול היה מזה של בשר-ודם, אנשים שאפילו בשעה שנחש כרוך על עקבם לא הפסיקו מעבודתם…

אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך, שמא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע. מאיזה מין היתה יראתו של איוב, יראתו את השם? המושג מורא-שמים כבר יגיד, שאמנם יש שמים וישב בשמים ודיין נצחי, שיש אל אלהי הרוחות, אשר בידו נפש כל חי ודורש חשבון מאת כל חי בעד מעשיו. עקביא בן מהללאל אמר: דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון… ורבי אלעזר הקפד היה אומר: הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון, לידע להודיע ולהיודע, שהוא אֵל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא העד, הוא בעל דין והוא עתיד לידון… ברוך הוא, שאין לפניו לא עוולה, ולא שכחה ולא משוא-פנים ולא מיקח שוחד, שהכל שלו. – ודע שהכל לפי החשבון. – ואַל יבטיחך יצרך, שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא!

הילודים למות והמתים להחיות. הוא אֵל, הוא דיין, הוא בעל-דין, דבר בא אחרי דבר ודיבור אחרי דיבור. איזה הד אחר מאותו סיפור על-אודות רבי יוחנן בן זכאי מנשב מכל אלה. גלגל אחר סובב על צירו. למות ולהחיות! אנו עומדים במסכת החיים ואחריות החיים עלינו. על-כרחך, על כרחו של האדם נעשה הכל, ואם כל זה איזה סימן של חירות מלווה את אלה, חירות האדם המכיר את כל אלה ויודע את אלה. יש כאן דין-וחשבון, אבל אינו של כעס-עולם ושל מיתת-עולם. בן-אדם לא יפחד ממלכו של עולם, כאילו עומד הוא לפני כסא משפט מלך בשר-ודם. הוא יביט לפניו, יצור עומד לפני יוצרו. – –

ד: לֹא נַפְלִיג

אמר רבי מאיר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת: ללני מראשי, קלני מזרועי. המקום מצטער על בריותיו, שכינה מצטערת ותעט אֵבל לצער האדם ולפגעי האדם. אם שם בסתר אהלו יושב האדם ומצטער, מיד גם השכינה מצטערת, כל העולם מצטער וכל יצורי-שדי מצטערים, בן-אדם שרוי בצער! דמעה אחת של אדם, אסון שקרה לאדם ומירר את חיינו ועלב את חיינו, מרעשת עליונים ותחתונים. עלבון הוא לעולם להיות חי בנחת, אם רק איש אחד שרוי הצער, עלבון הדבר לכולנו.

ותוּגה חרישית מתגנבת אלינו ממקום שיושב בבן-אדם קודר ושוחח. מירכתי האדמה יבוא הלחץ, שילָחץ בו איזה אדם ואיזה נשמה וישָמע בנשמתנו אנו. הם-הם הדי הליל לא נפסקים בהשכמת הבוקר והם-הם צללי הבוקר… ואם האסון לא קרה אותנו, אם לנו השמש זורח, הלא לאחר לא יזרח; אם אותנו לא החריב המבול, החריב את מעמדו של אחר ואם גם לא נדע הימנו. אזנים להם לכותלי ביתנו, לשמוע כל צרה וכל פגע, כל יגון וכל אנחה בשכנותנו, במקום מושבנו, בכל תפוצות העולם ומושב בני-אדם.

תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן, שהיה בא בדרך ושמע קול צוָחה בעיר, אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי; ועליו הכתוב אומר, משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. משמועה רעה לא יירא! אבל אלוה כל בשר לא ישים פדות בין רעה שבבית לבין אותה שמחוץ לבית. הלל נשיא הדור – פיללנו כי יהיה כאותו חסיד, שהיה מחבק ומנשק כל איש ישראל מצורע וחולה ואומר: הריני כפרתך. פיללנו שקול צוָחה שבעיר תחריד את לב רבן של ישראל, כאילו באה זו מתוך ביתו… ואם גם נאמין בתום אותה ברייתא, איזה דבר ישאר בלבנו. מה דעלך סני, בחברך תרגיש; אין הבדל בלבבנו בין קול צוָחה שבעיר וקול צוָחה שבבית. קלני מראשי, קלני מזרועי, קלני מלבי, קלני מכל חי, מכל אשר נשמה באַפו, מכל קול צוָחה ודמעת אדם, מכל עלבון ומכל פחד פתאום, אין הבדל בין זה שבבית ובין זה שבחוץ!

ה: דְּמָעוֹת

מפני מה חרב בית-המקדש? מפני מה פסק עם ישראל להיות עם מדיני, יושב בארצו? מפני מה הולך ישראל בגולה זה דורות מבלי מצוא מנוח? והדין נותן שעל שאלות כאלה תבואנה תשובות נוגעות בעם ובחייו. – ציבור גדול, עם הולך וחרב באשמתו, בשביל עוונות מדיניים וחברתיים, ואם תמצאו לומר גם דתיים. חרבה ירושלים, בשביל שחיללו בה את השבת, בשביל שלא שמרו בה את המצוות, והיתה יד איש ברעהו להרע, ותעל זעקת רבים.

מעשה באדם אחד, יסוּפר בתלמוד, שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוא. פעם אחת הוכרח ללוות בצר לו, וירא כי אין עוזר לו, פנה תלמידו אליו ויאמר לו: שלח את אשתך אלי ואַלוֶך את הדרוש לך. שלח אשתו אצלו, שהה עמה באהבים שלושה ימים ובעלה דאג לה. קדם ובא אליו ואמר ליה: אשתי ששלחתי אליך, היכן היא? השיב לו: אני כבר פטרתיה לשלום ושמעתי שהתעללו בה אנשים בדרך. התקצף האיש ואמר: מה אעשה לזו? אמר לו תלמידו: אם אתה שומע לעצתי גרשה. השיב רבו ואמר: איך אוכל עשׂה הדבר וכתובתה מרובה. אני אַלוך ששנית ותן לה כתובתה. נתן לו מעות ועמד הוא וגרשה והלך זה ונשאה. כיון שהגיע זמן-הפרעון לא היה בידי הרב לשלם חובו. אמר לו תלמידו: בוא ועשה עמי בחובך. נעשה עבדו, והיו הם, התלמיד-המַלוה ואשתו שנישאת לו, יושבים ואוכלים ושותים, והוא הרב, עומד ומשקה עליהם ומשרתן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דין של ישראל!

דמעות, אשם דמעות, באה הרגשה מוסרית חדשה והרכבת הענינים ומהלך המעשים בתהלוכות עם באופן חדש. דמעות של יחיד הכריעו את הכף לטובת הלאום…

החטא יחיד ובעקבות חזיון מעציב מרעיש ומפחיד נשרף בית-אלהים, נחרבה עיר-קדשו, ועדין נושאת האומה אותו קולר בצוארה עד היום. האנושיות סובלת בחטאו של אדם ראשון, ועם כולו נושא עליו קללת אותן דמעות, שלא תמחינה לעולם.

ו: הַטָּעוּת

וזו הטעות טעה נחום המדי. כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית-מקדש חרב, אמר להם נחום המדי: אילו הייתם יודעים שבים-המקדש חרב, הייתם נוזרים? אמרו לו ף לא. עמד נחום המדי והתירן. וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו לו: כל שנזר עד שלא חרב בית-המקדש – נזיר, ומשחרב בית-המקדש – אינו נזיר. – –

הנה נזירים באים מן הגולה מארץ מרחק, ירחים וימים הם הולכים ולבם מלא פחד-אל וגעגועים לביתו, לשלם בו נדרם ולמצוא סליחה, לחם לא אכלו ומים לא שתו ומענים הם את נפשם בדרך. עוד מהלך יום ויומים לעיר-הקודש, הדרכים נשמו, אין עובר ושב. מביטים הם איש אל רעהו בתמהון ופחד; ובלכתם בדרך והולכים וקרבים למטרה, ולבם יַך בקרבם מרגשות קודש – הנה תימרות עשן עולות מעיר – הקודש ועננים מכסים את השמים… העיר שרופה, הבית שׂרוף, בני-ישראל נכרעו לטבח… קורעים הנזירים את בגדיהם, נןפלים הם על פניהם, מתפלשים בעפר ומרימים קול-בוכים מחריד את השמים ואת הארץ ומתמוגגים עד תום הנפש. הס כל בשר! דממת-מת והערב של החורבן הגדול בו ומכסה את פני כל. חושבים אנו שגם נחום המדי, לקח את המפתחות והפיל את עצמו לאש, אין תורה ואין עם ואין כל. – – – אבל הוא עוד חי, והנזירים המה חיים וההלכה לא תדע רחם והיא שואלת: מה יעשו נזירים אלה בנדר שלא יכולים עוד לקיימו עתה, להיות שהבית חרב, והמה שנדרו, חשבו שבית המדרש קיים… נחום המדי הולך לשיטתו: אילו היו יודעים הנזירים שבית-המקדש כבר חרב, לא היו נוזרים, ונמצא היה הנדר רק אדעתיה דהכי, ועכשיו שהדבר היה בטעות, גם הנדר בטל למפרע –; והחכמים הולכים לשיטתם, כל שנזר עד שלא חרב בית-המקדש – נזיר. “הלכה כחכמים” ונחום המדי נענש, שיכָּתב עליו במשנה, כי טעה.

אוי לך, ארץ, שמלכך נער, שנזיריך שואלים בהלכה, עת עם כי יחרב. – – –

נָתִיב רְבִיעִי

א: כְּלָלִים

וטוביה אמר בלבו, כי שמע ה' את תפילתו כי קרבו ימיו למות ויקרא אליו בנו ויאמר אליו " שמע, בני, אמרי אביך ושׂימם בתוך לבך – שוה ה' לנגדך תמיד והשמר מעוון ומעבור את פי ה' – תן מהונך לעני ואל תעלים עיניך מִמנו – תן לשכיר פעלו ולא תלין פעולתו עד בוקר, את השנוא עליך אַל תעשה לעמיתך! הכתוב אומר: לא תקוֹם ולא תטוא את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה‘! ובעל המתרגם מוסיף לאמור: לא תהוון נקמין ולא נטרין דבבי לבני עמך ותרחמיה לחברך, דין אנת סני לך לא תעביד ליה, אנא ה’! מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי, אמר ליה גיירני על-מנת שתלמדיני כל התורה כשאני עומד על רגגל אחת; דחפו באמת הבנין שבידו; בא לפני הלל גיירו, אמר ליה: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה היא, זיל גמור!

גם לפני רבי עקיבא בא איש אחד ואמר לו: רבי, למדני כל התורה כולה כאחת, אמר לו כן: בני, זה כללה של תורה מה דאת סני לגרמך לא תעביד; הוא היה אומר: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. ולא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי, הואיל ונתקלקלתי יתקלקל חברי עמי. אמר רבי תנחומא על זה: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה. שנאמר בדמות אלהים עשה אותו. נתעמק הדבר במאמרו של בן עזאי: זה ספר תולדות האדם, זה כלל גדול בתורה, זה ספר תולדות אדם.

דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה, שכל גופי תורה תלויין בה? בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. אמר רבא אפילו לדבר עבירה!

דרש רבי שמלאי: תרי“ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני, שס”ה לאוין ורמ“ח עשה, בא דויד והעמידן על י”א, בא ישעיהו והעמידן על י‘, בו מיכה והעמידן על ג’, בא חבקוק והעמידן על אחת באמרו: וצדיק באמונתו יחיה, בא עמוס והעמידן על אחת: כה אמר ה' דרשוני וחיו!

בכל דרכיך שעהו, אפילו ברע… “הרע נעשה כסא להטוב”; בכל דרכיך ידע האדם את ה' ובכל ימצאהו. מה עולה כלל זה על מה דעלך סגי, ואפילו על זה של ספר תולדות האדם.

דרשוני וחיו! גם זה לנו התגלות מוסרית. דרשוני, יאמר מלך ה' צבאות, וחיו. אַל תנסו את ה', אבל דעו אותו.

החברה תיַשר בין אדם לחברו, האדם נותן לחברו וגם חוזר ולוקח. איך יבאר רבי עקיבא את בללו לאמור: רוצה אתה שלא יטול אדם את שלך, אף אתה לא תטול של חברך, שמור לי ואני אשמור לך. שיווי משקל! ואם אכרע את הכף, יבוא אחר ויכריע הוא לעומתי.

שונה הוא דבר היחס בין אדם למקום. את אורחותיו נלמד ודרכינו ניַשר. שאל לאלהים ויגדך!

ב: לֹא מִדָּה כְּמִדָה

שופך דם האדם דמו ישפך. ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין שן תחת שן ויד תחת יד. “ונתת נפש תחת נפש, נפש הוא משלם ולא ממון” (מכילתא). ובימים האחרונים נאמר ף "עין תחת עין, כך היה ראוי כפי הדין הגמור, שהוא מידה כנגד מידה (ספורנו).

מעשה ברבי יהושע שהיה בא בדרך וראה גוגולת אחת, שצפה על פני המים. אמר לה על שאטפת אטפוך ולמטיפיך יטופון (אדר"ן ). אף הוא, הלל, ראה כזאת ואמר על דאטפת וכו' יטופון (אבות). על דאטפת, הדעת נותנת והשכל מחייב, דעל דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון, כי במידה שאדם מודד בה מודדין לו, שכך היא המידה (תוי"ט).

כך היא המידה וכל דרכיו של הקדוש-ברוך-הוא הם מידה כנגד מידה… אם יטיב לצדיקים, יעשה זה במידת צדקתם, ואם ישיב אשמת רשעים בראשם הוא עושה על פי פעלם, לא יפחית ולא יוסיף: אמת המעשה היא אמת השילום. אם כך וכך עשית, ככך וכך ינתן לך, “ובמידה שאדם מודד מודדין לו” (משנה). אם לשבט אם לחסד ואין שינוי במערכה זו. רב הונא בשם רבי יוסי אומר: בתחילת בריאתו של עולם צפה הקדוש-ברוך-הוא, שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו (ב"ר); ורבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא אומר: כל המידות בטלו, מידה כנגד מידה לא בטלוה… (שם).

תני בשם רבי מאיר: במידה שאדם מודד בה מודדין לו. מאי טעמא? אמר קרא בסאסאה בסאה. אין לי אלא דבר של מידה, מנין לפרוטות קטנות שהן מצטרפות לחשבון מרובה? תלמוד לומר, אחת לאחת למצוא חשבון. בנוהג שבעולם. אדם נכשל בעבירה, שחייבין עליה מיתה בידי שמים, מת שורו, אבדה תרנגולתו, נשברה צלוחיתו, נכשל באצבעו והחשבון מתמצה… (ירושלמי). אחת לאחת! ספרם של זכאים מכאן וספרם של חוטאים מכאן, ובאלה ובאלה כותבים ואחת לאחת ימָצא חשבון. זה חייב כך וזה חייב כך; שילם אדם מעט ימָחה חלק מעוונו מחשבונו; ניתן לו חסד מעט שוב יזקף לו על החשבון. אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכאלה תלמדו את בני-אדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, הלא ישולם, הכל ישולם.

שוב תני בבבלי: רבי מאיר אומר ומלמד במידה שאדם מודד. קם רבי יהושע ואמר ליה: וכי אפשר לומר כן? וכי אפשר אדם נותן מלוא עומסו לעני בעולם הזה, הקדוש-ברוך-הוא נותן לו מלוא עומסו בעולם הבא? וכי מידתו של מלכו של עולם זוהי מידת בשר ודם? מידת טובה מרובה או מידת פורענות מרובה. – מידה טובה מרובה היא, מידת השילום היא אחרת לגמרי מהמעשה. “ותוספת של הקדוש-ברוך-הוא היא יתירה על העיקר” (דברים רבה). אמר הקדוש-ברוך-הוא: מי שיש לו בידי רחמתיו, ומי שאין לו בידו וחנותיו, במתנת חינם אני עושה עמו (שם).

הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה הוא ואין עוול בכפיו, צדיק וישר הוא. ישרים דרכי ה', ישרים מעשיו וישרים הם אורחותיו. הוא לא ינהג את עולמו רמיה ולא יתן לצדיק למוט רגליו ולרשע להצליח. ואם רואים אתם כאלה פעם, אַל תהרהרו אחרי מעשיו ואַל תבדקו אחרי נתיבותיו. הוא לא יעוות משפט, לא יימין ולא ישמאיל כמלוא השערה מאת אשר אמר לעשות. מה אנו כי נבוא אחרי המלך ונדון אחריו.

הצור תמים פעלו, כשירד משה מהר סיני, באו כל ישראל אצלו, אמרו לו: משה רבנו, אמור לנו, מה היתה מידת-הדין למעלה? אמר להם אני איני אומר לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אלא אפילו להחליף בדבר, אל אמונה ואין עוול (ספרי).

אינו אומר גם להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ומה גם להחליף בדבר. גם מידת-הדין גם מידת-הרחמים לא נאמרו אלא לשׂבּר את האוזן, האל לא ימוד ואין לפניו מידות. הוא יודע רק אמונה וכל מעשהו באמונה. הוא תמים פעלו תמים אך תמים.

ג: מִדַּת הָרַחֲמִים

ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כה דיבר ה' אל משה לאמור; ותרגום אחד מבאר את זה על פי תום קדמוני קדום דתי: עמי בני ישראל, היכמא דאבונן רחמן בשמיא בו תהוון רחמנין בארעא, תורתא וא רחילא יתה וית ברה לט תיכסון ביומא חד. – דרך אחר לתלמוד, שאומר: ואילין דמתרגמין, עמי בני ישראל, כמה דשנא רחמן בשמים כך תהוון רחמנן בארעא, לא עבדיו טבות, שעושין מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא רחמים.

זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות. אבא שאול אומר: ואנוהו, היה דומה לו או נדמה לו, מה הוא חנון וריום, אף אתה תהיה חנון ורחום… וגם בזה דרך אחר לבעל המשנה: האומר יברכוך טובים הרי זה מדרך המינות; האומר על קן צפור יגיעו רחמך ועל טוב יזכר שמך משתקין אותו. – ומוסיף התלמוד לאמור: מפני שעושה מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא רחמים, ואינן אלא גזירות…

אלי, עמי נוהג במידת רחמים ועם רבותי נוהג במידת דין. ומאין שאין אלי אלא מידת-רחמים? שנאמר אלי, אלי, למה עזבתני. ה' ה' אל רחום וחנון. גזירות לגבי רחמנא לא נהירין ליה לבן-אדם. בר-נש חפץ להתדבק במידותיו של הקדוש-ברוך-הוא שהן רחמים ולהכניע את לבו על פי מידותיו אלה. יושב בשמים אינו שופט על פי מידת הדין, כי אם על פי מידת הרחמים, לזה נפלל.

" אף הרחמים והחנינה ניתנו במתנה לעולם" (ב"ר). האל הגדול יעשה חסד, ועושה הוא חסד לרעים ולטובים, הוא אינו דיין, שופט ומודד, כי אם מחלק הוא ברוב טובו יתר על פעלנו ויתר על מעשינו. נאמר לו: כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וַתרן הוא יותרו מעיו! והוא וַתרן ושומר חסדו לכל אשר נדמה באָפּו.

ה' אל אלהים צבאות יושב במרום וקונה כל, הוא מארי דעלמא כוליה וריבון כל העולמים, מלך מלכי המלכים וצור שדי. כל שמותיו אלה של הקדוש-ברוך-הוא אינם נוחים לנו כהשם “אבינו שבשמים!” ובאמרנו זה אנו סומכים תיכף: אבינו שבשמים, חוס ורחם עלינו, שמע קולנו, אם כבנים אם שעבדים. אם כצדיקים אם כרשעים. יש רחמים לפני המקום, אותו דבר לא יעזוב אותנו וילווה אותנו תמיד על דרכנו. רחמי-שדי ממלאים את כל היקום ואת כל העולם. התורה והחיות העולמית הכל בא רק מן הרחמים; האהבה היא הרחמים והשירה היא רחמים. יש געגועם בין האדם ובין קונו ובין יושב בשמים ובין כל יצוריו, רחמים הם הבאר, ממנה כל העולם שותה. בלי רחמים אין התפילות מתקיימות, אין הלב מתקיים, ואין העולם מתקיים; בלי מידה זו אין כל קשר לבבי בין נמצא אחד לשני אין דור מנחיל לדור ואין משפחה מולדת משפחה. פתחו את הלב וחיו המכמני הלב. אלהי הרחמן זה אלי ואנוהו, לפניו אשתחוה.

ד: הֲכָנָה וִיגִיעָה

בו זומא ראה אוכלוסין על גב מעלה בהר הבית, אמר: בורך חכם הרזים וברוך שברא כל אלה לשמשני! כמה יגיעות יגע אדם הראשון, עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע וקצר ודש וזרה ובירר וטחן והרקיד ולש אפה ואחר-כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוּקנין לפני; וכמה יגיעות יגע עד שמצא בגד ללבוש, ואני משכים בבוקר והכל מונח מוכן לפני. בן זומא הוא האורח הטוב, שאומר: כל טרחות שטרח בעל-הבית לא טרח אלא בשבילו, והוא יברך את בעל-הבית, שאכל משלו והתלבש משלו.

אחרת, דברי חזון אחרים לגמרי במערת החיים ובגורל האדם, לרבי שמעון בן אלעזר. הוא אינו רואה באלה את ההכנה הגדלה בשביל בני-אדם, כי אם, אדרבה, יגיעת האדם, יגיעת האדם ללחם ועלבון נפשי בכל פעם על הלחם. ראית מימיך, הוא אומר, חיה ועוף שיש להם אומנות בחיים; ראית צבי קיץ, ארי סבל, ושועל חנוני, ראית חיה ועוף לומדים מלאכה וחיים על ידי עבודה והם, כל אלה שנבראו לשמש את האדם, ולכאורה טפלים הם לגבי אדם, הם מתפרנסים שלא בצער, מתפרנסים ממתנת ה' ומנחלתו הרחבה; ואנו, בני-אדם, שנבראנו לשמש את קוננו, אינו דין שנתפרנס שלא בצער, אלא שהרענו את מעשינו וקיפחנו את פרנסתנו; – הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכל עץ אשר בו פרי יהיה לכם לאכלה. מלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים. והם בני חורין ואנו העבדים… ארורה האדמה בעבורך ובעצבון תאכלנה. הלז ראה את אדונו של העולם יושב ומפרנס את כל בכל יום, והלז רואה אך עמל האדם. לא אך אורח רע הוא רבי שמעון בן אלעזר, כי אם צופה ומביט בחלקת האדם העינים אחרות. באמרות בן זומא עוד הד מה מספר התהילים ומתהילות אנוש, רבי שמעון בן אלעזר אינו מהלל; בו האדם מכל אל לבו לאמור: הרעותי את מעשי!

ושכינה מה אומרת: אל תקשו לבכם, טוב יגיעת רוח עם יגיעת בשר וגם היגיעה היא מתנת חלקכם. את הכל נתתי לכם, למדו לדעת זאת.

ה: תְּשׁוּבָה

גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה. גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה. תניא רבי מאיר היה אומר: גדולה תשובה שבשביל היחיד, שעשה תשובה. מוחלין לכל העולם כוּלו.

אמר רבי פנחס, טוב וישר, למה הוא טוב שהוא ישר, ולמה ישר שהוא טוב, על כן יורה חטאים בדרך, שמורה דרך תשובה.. שאלו לחכמה: חוטא מהו ענשו? אמרה להם חטאים תרדוף רעה; שאלו לנבואה: חוטא המו ענשו? אמרה להם נפש החוטא היא תמות; שאלו לקדוש-ברוך-הוא חוטא מהו ענשו? אמר להם יעשה תשובה יתכפּר לו; היינו דכתיב, על כן יורה חטאים בדרך, יורה לחטאים דרך לעשות תשובה.

התשובה היא זיכוי החטא. זדונות של אדם נעשים לו על ידה כזכיות. אור הנפש יהל ממקום אופל והיקפו של האדם וטהרת רוחו יגדל מאשר היה. – הצדיק עושה את הטוב על פי טבעו, הוא הולך בדרך הכבושה לפניו ורואה את אשר לפניו, אבל בעל תשובה רואה לצגי הדרכים ובא מצדי הדרכים. אין דבר בחיים ניסתר הימנו, נפשו יגעה וגם נצחון תדע; הוא התאבק את השטן ואת הרע במלואו, והוא האיר את הרע והרים את הרע ממדרגתו או הסיר אותו. הצדיק הולך לאט בדרכו, לא יט ימין או ושמאל, ובעל תשובה עולה הרים וירד בקעות ולא יירא מאבני נגף, שבע פעמים יכשל ויקום.

ואמר רבי חיי בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי-תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. מה היטיב רבי אבוהו לראות ממנו? אמר ר' אבוהו: במקום שבעלי-תשובה עומדים וחובקים בנפש את העולם ואת החיים וכל היסורים שבחיים והטוהר שבחיים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד ולא יעמדו לעולם… במלחמת הרשע עם הטוב ובדיכוי הנפש יש אור יותר גדול מבטוב השלֵו והשוקט. הטוב הוא החלק הנקבי שבעולם ובאדם, כל כבודו פנימה, שם שם בהשכמת הבוקר ובצמחי האדמה; והרע המיטהר הוא היסוד האישי המוליד ומפרה ומעשיר, הוא נותן חיים ואור וצער ומרחב לנפש, הוא מרבה את הנפש. לא אלה קרובים לאלהים, שבורחים מהרע או אינם יודעים הימנו, כי אם אלה היודעים אותו ומסירים אותו מגבורתו או מעלים אותו, שולם שלום לקרוב ואשרי לרחוק, כי יעבור את הים וגליו ויבוא אל החוף.

ו: אַחֲרָיוֹת

תני: כל העושה מצוה אחת, מיטיבין לו ומאריכין לו את ימיו ונוחל את הארץ; וכל העובר עבירה אחת מריעין לו ומקצרין לו את ימיו ואינו נוחל את הארץ; ועל זה נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, החטא זה יחידי שחטא זה, הוא אבד טובה הרבה.

הוסיפו לאמור: לעולם יהא אדם רואה את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי; עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות; עבר עבירה אחת, אוילו שהכריע את עצמו לכף חובה; ועל זה נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא זה אבד ממנו טובה הרבה…

כל העולם כולו הוא חציו זכאי וחציו חייב, ובמעשה אחד שאדם עושה עתה, במחשבה אחת ובדיבור אחד, הרי הוא מכריע את הכף, מכריע את עולמו כולו. קדושת המעשים כולם והכרעתם לטובה תלויה באדם אחד, זכות העולם כולו הוא מפעלו של היחיד; ולאידך, הנה אך מעשה אחד רע בא, צל אחד מאפיל, והוא הכריע כל העולם לחובה ולרעה. בידי עתותי, עתותי כל, במחשבה אחת טובה יכול אני לטהר את העולם כולו וברעה – לערבב את העולם ולהחריבו. השמים והארץ וכל צבאם. כל החיים לגוייהם ולשפחותיהם, כל אשר ביקום תלוי באדם זה ובמעשה זה. אחראי אנכי במעשי ובמחשבותי בעד הכל, בעד כל מה שנשמה בו, עושה וחושב, גדל וחי.

אחראי הוא האדם בעד כל, בידו להכריע הכל, הכל בידו.

נָתִיב חֲמִישִׁי

א: הַמַּעשֶׂה

וכבר היה רבי טרפון ור' יוסי הגלילי ורבי עקיבא מסובים בבית ערוד, נשאלו: מה גדול, תלמוד גדול או מעשה גדול? נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול, שהתלמוד קודם לחלה ארבעים שנה ולמעשרות נ“ד שנה ולשמיטין ס”א שנה וליובלות ק"ג שנה; וכשם שענש על התלמוד יותר מן המעשה, כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה. עד כאן נוסחת ספרי דבי רב. ובבבלי מוסיף וספּר, כי בתחילה נענה רבי טרפון ואמר משה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול, חזרו וקבעו אותו כולם ליסוד גדול. בירושלמי נאמר, כי נמנו בעלית בית ארום התלמוד קודם למעשה; ובשמחות שומעים אנו להיפך: אבא שאול אומר המעשה קודם לתלמוד תורה; וגם באבות נשנה לנו: לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה! לא בתורה וברוב תורה תליא מילתא, ואם הגית בה כבר תזכה, כי אם במעשה ובטוהר המעשה. יש יושב ולומד כל ימיו וטורד את עולמו, ויש קונה עולמו בשעה אחת ובמעשה אחד. למה תפליגו ימים ומדינות להפיץ תורה ולהרבות בתורה ולעשות אזנים לתורה? שפרו מעשיכם בתחילה וזקקו מעשיכם. מדרש בלי מעשה כגוף הוא בלי נשימה; תורה בלי עבודה, וגם אם תמיתו את עצמכם באהלה של תורה, עוד אינה רצויה כמעשה ואינה שקולה כמעשה.

תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בר קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון חברו לבקרו. אמר לו, חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואיבדה את טוביו, ועדין היא קיימת, ואני שמעתי עליך, ואתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספרך מונח לך בחיקך; תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה יחד. קיבל עליו כל אלה ולא ביקש לחזור, הסיר לבו מן התורה, ואמר “מי שיבקש עלבונה ששל תורה, הוא יבקש גם את עלבוני!” שוב שאל לו רבי חנינא לאמור: רבי, מה אני לחיי עולם הבא? אמר לו, כלום מעשה בא לידך? – כי הקדיש עצמו לתורה ולתעודה, ולא הספיק לו, כלום מעשה פשוט בא לידך? – השיב, נתחלפו לי מעות של פורים במעות של צדקה. עמדתי וחילקתי אותם לעניים. קרא רבי יוסי " אם כן, אם גם אנשים החיית בצר להם, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. מה רב הוא המעשה!

ב: לֹא בִּגְדוֹלוֹת

אבא תחנא חסידא לא למד מיעוטין וריבויין, אתין וגמין, אכין ורקין, הוא לא לימד תורה ברבים ולא הוריש את גבורותיו בספרים ובהלכות. ומה עשה האיש הזה, כי נקרא שמו חסיד, כתבי המדרשים יספרו לכם.

בדרך היה, בדרך לביתו, ועני היה האיש, ככל אלה אשר לא יגעו בנחלת זרים, והוא הולך בכל ימות השבוע, סובב בכפרים, למצוא מחית מעט לאנשי ביתו, המחכים לו וליגיע כפיו, והוא עובד בכל מלאכה אשר יתנו לו, גם יבקע עצים, יחפּור האדמה או ישא סבל, ואת אשר יתנו לו בעד עבודתו בפרי הארץ – כסף אין בימים ההם – הוא שם את אשר אסף בשק ונושאהו הביתה. לו אשה ובנים והורים זקנים, שפרנסתם עליו ועל ה', כי יתן להם לרעבים.

היה ערב שבת. היום רד. החבילה שעל שכם אבא תחנא כבדה היא, הוא עיף מרוב עבודה בימות השבוע, והוא ממהר ללכת, כי מתירא הן פּן יחלל את יום השבת. וירא והנה מוכה-שחין אחד, צרוע וזב מוטל על פרשת-דרכים ואינו יכול להניע ידיו ורגליו מחולי. ויאמר מעונה-האלהים אל העובר: רבי, עשה עמי צדקה והכניסיני לעיר. בא היצר הרע ואמר לו: אבא, אם אתה שומע לזה, עליך להניח את חבילתך ולהפקיר מזון וחיי שבוע ימים של בני משפחתך, היושבים ומחכים לך. בא היתר הטוב ואמר לו: אם אתה מניח את זה, המצא אתה מתחייב בנפשו. ויד היצר הרע הולכת וגוברת, קרובים לאיש אנשי ביתו! מה עשה אבא תחנא, התעצר עוז והתגבר על האויב לנפש האדם, השליך חבילתו ארצה ויטען את מוכה-השחין על שכמו וישאהו העירה. – –

אם שמר לו ה' את חבילתו ולא לוּקחה בידי זר, אם העמיד לו השמש, למען לא יכּנס לעיר עם דמדומי חמה ויחלל יום שבתון, ואם גם יצאה בת-קול ואמרה לו: לך אכול בשמחה לחמך! כל זה אינו נוגע עוד לנו. לנו נוגע גודל יכולת אדם וחסידות אדם.

בממלכת רבן גמליאל, רבי יהושע בן קרחה, רבּי ורבי יוחנן, היושבים בד' אמות של הלכה ועושים אזנים לתורה, נותר לפנינו איש חדש וסמל אישי חדש. לא תורה ומצוות יבוקש מאתנו, לא הרבה תורה ומצוות, כי אם עשיה, עשיה אחת, לא ארחות שונים, כי אם אור חי.

הרבה פתוח לפנינו, הרבה הרבה למדנו מרבותינו אלה, לדרישותיהם אין קץ; והקורא בספריהם הרבים כמעט יאמר נואש, כי מי יבוא אחרי המלך ויקיים כל מצוות נמלך, הלא הם ודקדוקיהם, הם ופרושיהם ותוצאות פרושיהם; והנה אנו רואים במה יזכה האדם את דרכו…

ג: חַיֵּי עוֹלָם

רב ברוקא חוזאה היה עומד בשוק דבי לפט, בא אליהו ואתחזי ליה. אמר ליה רב ברוקא לאליהו: איכא בהאי שוקא בני עולם הבא? אמר ליה אין כאלה. עוד הם מדברים, עבר חד בן-אדם, דהוה לביש לבוש ללא ציצית, נושא מנעלים שחורים, שלא כדרך היהודים, והיה ממהר לדרכו, קרא אליהו: זהו בן עולם הבא! רץ אחריו רב ברוקא ואמר ליה: לא אניח לך, עד שתאמר לי מי אתה; אמר ליה הניחוני היום ובוא למחר. קם מר ברוקא ביום המחרת והשכים ואמר לו: מי אתה? הגד לעבדך זה. ויען הזר ויאמר לו, כי שומר בית-אסורים הוא. כל הימים, שהיה האיש הזה עומד במשמרתו זו, היה דואג לחיי האסירים והיה מוסר נפשו על שלומם. לא קרא האיש הזה ולא שנה, לא שימש תלמידי חכמים ולא עסק בתורה ובתפילה, על שער בית-האסורים ישב יום-יום, עשה מלאכתו אשר מסרו בידו וריחם על העלובים בחברה, שגם להם נשמה באפם. כה עמד רב ברוקא על מפתן חיים חדשים, שלא ידע אותם בבית-המדרש ולא שמע על-אודותם בבית-המדרש.

וכי אין הדרך מוביל לחיי עולם הבא אלא תורה למעשים טובם? וכי יש קוני עולם, אם גם לא קיימו מעולם: והגית בה יומם ולילה? עוד רב ברוקא עומד וחושב באלה עברו שני בני-אדם, וגם אלה פניהם ולבושיהם לא ענו בהם, כי שומרי דת הם. בא אליהו פתאום ואמר לו: גם אלה בני עולם הבא הם! הולך רב ברוקא אחריהם ואמר להם: הגידו נא לי, אחי, מה מעשיכם אתם? ויענו אותי לאמור: אוהבי לצון אנו, והיה כי נראה אדם שסר צילו מעליו ורגשי עוצב ידחקו את נשמתו עד דכא, אנו ניגשים אליו, מדברים על ליבו ונבדח ליה, עד כי תשוב חדות החיים אליו; בין רחוקים נקרב, וכי יבגוד איש באשתו או היא מורדת על בעלה עשה נעשה שלום ביניהם. כה מצאו אלה את הדרך לחיים-עולם!

ד: רְאֵה

ראה נתתי לך היום שני דרכים, את החיים ואת המות, את הרע ואת הטוב, ובחרת בחיים… הנה קרע גדול בעולם למלואו, רע וטוב, צדק ורשע, אור וחושך, אור נוגה ואופל-עד. אל אלהי העולם הוא יוצר אור וּבורא חושך, אֵל יחיד וּמיוּחד הוא אבי פרצופים רבים ובעל חזיונות שונים. הנה מלאכי-רחמים ומלאכי-זעם ממלכת הטומאה ומלכות הקדושה, ותריבנה אשה את רעותה כל הימים. ובן-אדם נמשך לכאן ולכאן, נתבע לעגל וּלמשכן ועובד אלהים שונים. בכוחו להיות צדיק ורשע, אכזרי ורחמן, עולה ויורד.

ואמר החבר: הטומאה והקדושה שני ענינים הם, זה כנגד זה, לא ימָצא האחד אלא הימָצא השני… ובמקום שאין קדושה אין טומאה… ואמנם הרע יונק מן הטוב והטוב מן הרע, החסד מן הדין והדין מן החסד. אך לא כוחות שונים מתנגשים העולם ובחיים, כי אם דבר יסודי אאחד בפנים שונים. הרע הוא חומר גם לטוב, והעוון הוא לפעמים גם הכנה לצדק. וירא אלהים את כל מעשהו אשר עשה והנה טוב. קדשו מעשיכם ואַל תפגלו מעשיו; האזינו ושמעו מעשיהו בכּל, הקשיבו ושמעו אמרתו, בכל אשר ברא ממעל ומתחת. האל לא יעוות דרכיו, לא יברא דבר שלא לצורך ולא יעשה מלאכתו רמיה. עולה אתה בסולם הבריאה וגם תיכּשל; ישן אתה והנך עֵר. יצא השמש ובא השמש, וכן כל צבא השמים וברואי-מטה. הכל יצורף לחשבון אחד ואין מספר אחד מכחד את השני. שני דרכים לפניך, מות וחיים, ואם תרצה רק אחד המה, אחד.

ה: הַסָּעִיף הָרִאשׁוֹן

"שיויתי ה' לנגדי תמיד: הוא כלל גדול בתורה והמעלת הצדיקים, אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו, בשעה שנוא לפני מלך גדול; וכן אין דיבורו והרחבת פיו בהיותו עם אנשי ביתו וּקרוביו, כמו בהיותו במושב המלך, כי אז הוא משגיח בודאי על כל תנוּעותיו ודיבוּריו, שיהיו מתוּקנים כראוּי. כל שכן כאשר ישים האדם אל לבו, כי המלך הגדול הקדוש-ברוך-הוא, אשר מלוא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר:: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, בודאי מיד תגיע אליו היראה וההכנעה מפּחד השם יתברך ויבוש ממנו.

כתוּבים הם הדברים בקיצור שוּלחן ערוך, א' מדיני השכמת הבוקר, בו ו' סעיפים, ושיויתי ה' לנגדי תמיד בו סעיף אחד, הדברים לקוּחים מדברי הרמב"ם.

דיני השכמת הבוקר. שיויתי ה' לנגדי תמיד. האלהים הגדול יושב ממול האדם תמיד, רואה במעשיו ומשגיח בו, והוא לא יירא ממנו ולא יכּנע. גם בשנתו לפני מלך בשר ודם, כבר אין הדבר כמו בשבתו בביתו, והוא מלא יראת-כבוד, מדקדק בכל תנועה ודיבור שלו, ולפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא לא יעשה זאת ולא יכּנע.

שיויתי ה' לנגדי תמיד, לא לבד, שזה כלל גדול בתורה ובמעשים, כי אם זוהי הקריבה לאלהים שבאדם ובנפשו ובדרכו עלי אדמות. שיויתי ה' לנגדי תמיד. וכשיגיע האדם לידי מדרגה זו, לחשוב במציאות אלוה תמיד ולדעת את השם תמיד, כשרואה הוא את מפעלות ה' והשגחתו על כל שעל ושעל, בכל פסיעה ופסיעה ובכל מעשה ומעשה, אז כבר יש ערבון, כי לא יחטא ולא יסור מדרך הטוב והישר, אז גם אין חטא ואין הרמת יד למעלה ולמטה. אין דיכוי הנפש ואין כשלון בנפש.

“שיויתי ה' לנגדי תמיד” היא גדולה מעשרת הדברים, גדולה גם מהקריאה הראשונה אנכי ה' אלהיך; האל היושב כבר בלב בריותיו הוא גדול מאל מצוה. בכלל של שיויתי ה' לנגדי תמיד כבר ניתן לאדם הכל, ואין הוא צריך עוד להלכות אחרות ולסעיפים הרבים הבאים אחריו. – – –

ו: הַחוֹקֵר וְהֶחָסִיד

האל הנכבד והנורא מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ונאמר את ה' אל אלהיך תירא. והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו, שאין לה ערוך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד: צמאה נפשי לאלהים לאל חי; וכשמחשב דברים האלו עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויוָדע, שהוא בריה קטנה שפלה ואפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד: כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו!

“מה אנוש כי תזכרנו!” לא בספרי החסידים אנו קוראים את הדברים ההם, כי אם בהלכות יסודי תורה, הלכות יסודי התורה! התורה הנודעת מצור העולמים ונפש ההויה של העולמים תהיה ליסודות, לעיקרים קיימים וקבועים, והיסודות להלכות. הלכות שבת והלכות יום-טוב והלכות יסודי תורה! מצוה לאהוב את השם. האהבה היא מצוה, גם ידיעת השם היא מצוה, מצוה לאהוב את השם. שמאמר… שנאמר: ואהבת את ה' אלהיך, וחייב אדם לקיים כל מב שנאמר וכתוב… ודויד אמר: צמאה נפשי לאלהים; בעל התהילות לא שאל בכתובים ולא דרש במצוות ופקודים, נפשו צמאה לאלהים חיים. הוא לא הצטרך להכיר את השם אחרי חיוּב התבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים וללמוד מתוך חכמתו, שהוא צריך לאהוב אותו, נפשו נתנה לו כל אלה!

צמאה נפשי לאלהים לאל חי, אמור יאמר האדם, אתה ה' הנך יודע עמלי ולבי, אתה הינך יודע, כי אני לך וכָמֵה אני לך; אתה יודע, שאין העולם ממַצֵע ביני ובינך, כי אם אתה ואורך אשר בי. איני יודע לא הלכות ולא יסודות, כי אם אותך. הראיני את כבודך והחיה בי כבודך.

א: שִׁקְרֵי הָרוּחַ

כי יצא איש לשוק וירמה את חברו, ורמהו בדבר מקנה וקנין ויעשה עוול במשא-ומתן, אז נבין לתהלוכותיו, וגם נדע את אשר מתמול שלשום. הנה גניבת דעת רעה היא מרִמה במעשה, ואדם רע לשמים עולה בחטאו על זה שרע הוא לבריות. אל תאמר, זה האחרון מזיק בחוּש והנקוב ראשונה אינו מזיק בחוש; חיזוקי-רוח אין להם תקנה ורבצה האָלה שבהם כל הימים. וחיזוקים ארעיים יש להם תקנה ויש להם חילופים. אם בא אשם וגנב מכיסי מנה או מאתים או לקח לו כלי מביתי שבחרתיו, יהי לו אשר לא לו; יאכל לחם לא עמל בו וישן על גבי מיטה לא נעשתה עבורו. – אחרת היא, אם בא אחד וידבר רמות וריק לבבו, אחר הוא הדבר, אם אחד ינבא לשקר ודיבר בשם רוח ואין אתו. ראיתי עבדים רוכבים על סוסים; ראיתח מלך מוג-לב, קצין בעמו ולו עיני חתול. ראיתי עזות ופתיות גם יחד, אריתי שיקוצים חברתיים, טומאת בית, אב מורד בבניו ובאשתו, עוול ואוון אין קץ. אבל מה כל אלה מול זה, האומר לכוהן בקודש פנימה והוא חלל, מול חוזה בעמו ואלהים רחוק ממנו.

ב: הָעֲמִידָה וְהַכִּלָיוֹן

ספר שהיה קדוש בשעתו והיה בכּתוב בו צורך לבני-אדם בשעתו, ונתרוקן מתוכנו, חדלו ערכיו להתקיים בין בני-אדם ולהיות למאור לבני-אדם; ושׂמו אותו בארון ופרשׂו פרוכת על גבי הארון, רק מעת לעת, בהיקבץ עם לשמוע על עברו ועתידו, לוקחים אותו ופורשׂים אותו לעיני העדה וקוראים והנאספים עומדים ומחשים, מתביישים להביט איש איש בחָזות רוחו ובנפשו הוא ומועדי-עולם לא נעתקים. אין דיבור חי בא מחדש מהרַת הבריאה ואין בוקר אחרי ערב.חטאנו לאלהים, כי עשינו אותו לקדמון לפני כל ולהויה בלי תכלה בחדול הכל. חטאנו לדברי הברית, כי חצבנו אותם באבנים. כל דבר לא נולד, גם הוא אינו מוליד ואינו מפריא. ממעמקי החוק התפוצץ האור, ורק אחרי שנות כך וכך לתוהו ובוהו נשמע הקול: יהי עולם! אַל נעשה את היצור עבד ליוצרו.

ג: מַשְׁבִּיחִים

וגם זה הבל ורעות-רוח להיות משביח, משכלל ומפאר ומוסיף כל הימים. עוול ורעות רוח להוציא יש מיש. להעמיד בית על גבי בית וחדר על גבי חדר. אנו שמים כלים בהיכל, גודרים גדר לטירה ואם כרם נִטע, הרי שורות – שורות והרי אילנות שונים. העין לא תשׂבע מראות והאוזן משמוע. אשר נעשה פעם מתהווה כל פעם. מרחיב צורתו וגם משנה צורתו. לזה קוראים אנו הרחב ולזה הקצעה.אין אדם בונה בנין משל עצמו, אינו מכניס ומוציא מעצמו ומהויתו רק מתנות לנו, רק מטבעות שהרוַחנו. את האופל לא תחצו. לדבר שלם אין ריבוי. רק מי שערום הוא מבקש לו לבוש וחסות…

ד: אֱלִילִים

ההשתחויה, ההתנפלות לפני האלהים, הערצת בעלי-הרוח זהו דבר מתנה. מה הוא האדם, אם לא ידע ולא ירגיש את הנעלה ממנו ונשגב ממנו. איך תשׂבע העין, אם לא תראה הרים וגבעות, יערות מצלים ושדמות רחבות. הנפש היא בת התרחבות, את כל דבר נוכל לכפּול ולהעלותו עשרת מונים. אין גבול בעולם ואין רקיע בלי שחקים וערבות ממעל. נשיא כי יהיה בעמך – כבדהו ושגבהו. אם יורו אותך את הדרך לאור ולפישוט, קום והלכת בו, בבית-מקדש לאמת ולהבת-המעשים תוכל לשבת על הארובה כדי לשמוע דברים חיים. הטה אזנך לכל מורה ומתבונן ותן אומן לכל הקצבת תכלית בעולם ובתולדה. ירושה רבה לנו מימי אבות אבל אשר יחָקק בנו הוא זה, שירשנו בעצמנו במסיבות חיינו. הרבה-הרבה קנינים בתבל, עניים אנו, כל עוד אין לנו נוטעים מחדש וזורעים מחדש.

אחר הוא הדבר, אם אילני-סרק אומרים להוציא פרי, אם חסרי-תום קוראים לאומן ולטהרה; ואם אלה שלא עמדו על תהום השאלה, באים להשיב… הזיוף שבמחשבה הוא הרת כל רקב, קודש בלתי-קדוש הוא הפתח לממלכת-השטן. לכל הרס וחורבן יש תקומה ובנין, במקום ששרתה הקללה עוד תוכל לשרות הברכה, ואף נפש נדכאה ועלובה עוד תראה רוַחה.אַך אוי ואבוי מתעלולי הרוח, משרוּת בהיכל בלב ערל. אויואבוי מאלילים נושאי אפוד בני-אֵלים.

ה: צִלְלֵי עֶרֶב

וקמת בבוקר ויצאת לפעלך בשוק החיים, מקרים ממקרים שונים יפגעו בך. כל אחיזה בבריות גורמת ערבוביה אישית, כל שותף רק יחסיר, כל לקיחה פוגמת. החי שבאדם דורש את תפקידו, יצר האדם מושל בו, להרסו ולאבדו. אך עמל נראה, אך נשגה. חבר כי נפגש, מי יודע את אשר בלבו. זה יתן לנו את ידו – ואך כשול נכשל. אור השמש יאיר לבני הטבע, אבל לא לבני-אדם, שלהם נפש בתוך נפש. מי יתבונן לעצמו וישים פניו לאחרים? אך חטוף יחטוף מן החיים. אם לטרף יצא, מי זה רואה, בעת שנראה הוא. אתם לא תדעו את שחץ היום וחללי היום. אדם קם מן המיטה, רחץ בשרו במים וטהר ויצא לשוק, והרי הוא מלוכלך בנפשו ובגוו. זה גוזל וזה נגזל, זה משקר וזה רק מרמה. אין תקוה להתכנס עוד, אפס חזון של היחיד באויר החברה.

וכי רד היום, השמש מתקרב ומתחמק. ושב בן-אדם הביתה ונסגר בארבע אמות אשר לו – רוח אחד בו יבוא. הים לא יסער, רק בריכות מים לפנינו. אז בן רוח כל צמא. אין עולם עקום עוד, הכל ישר הולך את נתיבו. – –

ו: הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן

אומרים, כי אל עליון חותך חיים לכל חי ונותן לכל בריה את חלקה, ושאלהים הוא משגיח על כל הנמצאים, מקרבם ומרחקם לפי פעלם. אמור אומרים, כי יש משפט ויש העלאה לטובים, ירידה והשפלה לרעים. הכל, הכל אך בכסף ישָקל. הזוכה מזכה גם את האחרים והחייב גורם רעה לעצמו ולאחרים. וכי ראית עוול ועמל בעולם, לא ידעת לערוך כראוי ולהסתכל כראוי. וכי נוקשת ברודפך אחרי האמת, לא היתה האמת, שעבדת אותה, האמת הגמורה. עשר פעמים תשאל ואין תשובה נכונה, תוסיף לחקור ולדרוש ולתור במעשים ובתהלוכות, ובכל אך תמצא גדר לפנים מגדר.

לא! לא עשה הבורא את האדם ישר, לא עשה את העולם ישר, לא לסעודה קרא את בני-החיים.

אף לא ערוך השולחן… כל אחד אוכל חלק חברו וחי ובשל חברו. אך גזל וחמס בכל אשר נהנה ונשביע אותנו; ואף במכמני האהבה אצור מצוי של התנגשות. אין תורה ואין חוק ואין התגלות זכה בטבע. בכל משמשת הערבוביה ובכל אוכל רקב העיורון.

לרומם אותנו אתם אומרים, להוליכנו הלאה. אנה נלך? ואיה נסתיר בושת-פנינו? אקת העוון, לא עוון החיים, אך עוון הבריאה, אוכלת בכל אשר בנו ובכל אשר נעשה. אך האופל ינחם אותנו לרגע; ובא באפס ויבלע את הכל, ואולי אז יבוא המרגוע לכל…

ז: מְאַשְׁרִים מַתְעִים

מקדמת דנה, מימי ביסוס המשפחה וחיבור האישים לקיבוצים חברתיים, מימי החל האדם לערוך את חזיונות החיים ולסדר לו מושגי טוב ורע, יפה ומגונה, רחב וצא, החל גם לשאול לגדול ממנו. ין נוחם לנפש נכאה רב מזה, שמרכנת אזנה לדברי מורה ומדריך; ואין מרגוע גדול מזה, שיוצא מלב אחד ובא ללב השני. זה נותן וזה לוקח, זה יעלה מים חיים מבארו ונותן לחברו לשתות. וניצבו המצוינים במשפחתם ויטיפו לקחם לכל בני הישוב מסביב. וקמו הגדולים בעמים ומלמדים בקהל. אחד מורה את הרבים, היחד והמיוחד מורה את הרבים. וכתבו בני-אדם בספא, אחרי גילוי מעשה הספר ומלאכתו, את כל דברי המשאות האלה, את החזיונות והפתרונות, אשר הנחילו ראשי הדורות והשבטים. אנוש כי יתעה בדרך חייו ונפשו עליו תתעטף, יגולל בהם וימצא את אשר יבקש. ראית עמל הרבה, ומבארי לך מהו עמל ותכליתו, הפרטים שראינו בחיינו אנו, מצורפים שם לכללים, שואלים אנו בצר לנו, והנה שטף תשובות. אין חושך גמור, בכל מסתתר גם איזה אור.

עלובים אך אלה, שמעמידים פורצי פרצות לשומרים, שמבקשים להם מיַשרי-דרך ונפגשים אך במתעים. – עלובים אלה, שנותנים נפשם לאבנים; באים לבית-אל והנה בית-אוון; מביאים קורבן ואך ינשוף אוכל את קרבנם.

יש ארון ועליו פרוכת ובו אין לוחות. יש מחוקק ונושא דגל ללאום והוא נושא את שם אלהים שוא.

לתועה ננוד. אין חזון מרעיש לב מצאן בלי רועה המבקשות להם רועה. אבל את המתעה נאור. אין מחריב יותר גדול מזה שבונה עליות – ונפשו תרד שחת.

ח: חִידוֹת הַחַיִּים

מה זה הדבר, כי האדם יבקש לו נתיבות ודרכים וימצא מרגוע בצירופי מלים ומושגים. מה טיבו של חזיון זה, שהחלק פושט ידו לכל ושהיצור ממַצה את יוצרו. ראית אילן שוכב על גבו והשורש מתעקם ופותח את לועו לבלוע את הענפים. ראית ענפים משתרבבים והולכים ועוקרים בעצמם את השורש. והנַפת הגרזן והכית על האבן, והאבן תחל לסוב ולהתנועע ולרקד. מי שם גבולות בין דומם וצומח ובין חי ומדבר!

מי מחלק את כל אלה למשטרים ולמערכות? בכל יונק זה מזה וחולק זה עעם זה של אחר. הכל חפץ לעלות ולרדת, הכל מתפלץ ומשתלשל, מתחמק ומתעטף, מתכייל ומתפרט. לכּל בוקר וערב, שנת-עולם ויקיצה. וחזר הנברא להיות בורא. וחזר החושך האילם לבקש מוצא לאור… מי ישיר כל אלה ומי יסמן נדנודי כל אלה? מי זה ישתוק ולא ידבר, ומי יפרט הכל בדיבור-פה? משממון העולם אין מפלט ולקבעת החטא אין פתח. אין אנו מספיקים לנו גם במשהו, ואם אתפ אומרים רב ניתן לנו. אין התרוממות כדבעי ואין שכרון כדבעי. אין נתיב ואין אורח. הכל צועק מצרה בנו. לכליון-הנפש אין מידה. להרוס הכל אנו חפצים. אנו עולם בתוך עולם ואין רבוי ואין אחדות. הכל הוא רק בקירוב, בגדר האפשר; ועם כל זה רוצים אנו להקציע ולמוד ולהציב גבולות. בכּל אוכל הספק מראש ועד סוף, ובלשון האדם נוצרה המלה הכוזבה: ודאי, אין תום ושלמות, ורק אברים-אברים וריסוק אברים, ואנו משווים דבר לדבר, מקשרים ושולבים מאמר במאמר. נואש האדם במעשהו, והוא נושא בגוו ובנפשו כלימת-נצח ושאלת-נצח.

חיים ואור, רחבי אור ושאון חיים. מתנת אלהים – מי יתַנה אותה ומי ימדוד אותה? ועם כל זה אך שממון בנו. צער האדם עוד גדול הוא מן המות ועמוק מן המות. חבלי ההכרה אוחזים בנו ומעלים אותנו לים סוער. גלי העולם מכים בנו, יתר על כל המון של כוכבי-לכת הוא קול שאון-הנפש.

כשישב אלהים על אבני היצירה ואמר לברוא עולם פתר את חידת התוהו, אבל בבוראו את האדם ויפח האַפו נשמה שואלת, נעשתה על ידו שוב הבריאה לחידה, בל תערוב שמשה. האדם אינו סוף מעשה בראשית, כי א הריסת מעשה בראשית.

ט: הַדּוֹרוֹת וְהַיָּחִיד

בן-אדם עוזב בטן אמו ויצא לאויר העולם ובא אחד ממלאכי מעלה ללמוד מִסתורי התורה ודברי-הברית. שלושה שותפים בו אביו ואמו ואל עולם וגדול חלק גבוה מעל גבוה מחלק דירי – מטה. אלהים יושב ממעל, ובארגי הבריאה לו ואחיזות אין מספר. האב הוא בן משפחה אחת והאם היא בת משפחה אחרת. זה מביא ירושה משלו וזו מביאה ירושה משלה. בכל עצם מעצמות האדם, בכל מיתר ממיתריו, בכל זוית שבנפשו יושבים כוחות שונים. עליו להעשות לבריה אחת ודברים שונים לא לו מתנגשים בו. אך עור ובשר לו, גידין ואברים – כמה משקל לכולם? – והוא מחבק זרועות, מחפש נתיבות נצח. האדם הוא רק נקודה אחת בשלשלת הארוכה, והשלשלת, נמשכת מכל עבר. גם אם יכָּלא בחומות נפשו, עוד ימצא את התהום; גם אם יבקש לו מפלט באשתו הוא, יבקש הכלל לעומת זה תפקידו ממנו. אין יחיד בעולם, אין אדם חי לעצמו ובעד עצמו; אין חיים סובבים על עצמם, אין חיים סגורים. אנו נושאים אך משא הדורות, ואנו מנחילים שוב את המשא לבאים אחרינו. כל יחיד הוא אך שליח, ושוב לא נדע מי שלחוֹ ולמה הוא שלוח? כל אחד הוא אך כלי – שימוש ואמצעי – והמטרה סתומה. מי ימצא את הפּתר? מי יתן לחי את אשר לו? – – –

א: יַתְמוּת גוֹי

כי יקָרא קן ציפור לפניך, והאם רובצת על האפרוחים, ששלח תשלח את האם. עובר אתה על ציווי זה ולבך אכזרי לקחת את האפרוחים לעיני הורתם והיא צועקת בצערה – אז מלאך אחד מבני-מרום בא ביעף, פושט את כנפיו ומעלה צעקת נפש זו לפני אוהל השכינה. היא יוצאת ממקומה וידיה על ראשה ומתאנחת ואומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! אף כנסת-ישראל מלמעלה שהיא אם הבנים, מנהמת ומיללת. כי ישבּוּ את גוריה מאתה ויוליכו אותם בגולה; אבל צעקתה תועה בישימון הנצח, מסתירה השכינה את פניה. אין האזנה ואין הקשבה ואין עונה! אנא ה', הכָלה אתה עושה לעמך? בראת גויים ולשונות, גבול שמת לעמים, יש מדור לנמר, מחסה לשפנים, רק לבני-בחירך אין מפלט ואין מלון ועל ערקתא דמסאנא נהרגים הם כל היום. שאלה זו שאל משה בן עמרם מאת מטרון שר-הפנים – ולא ידע הלז לענות אותו דבר.גדול הצער, נמחץ הלב!

ב: לֶךְ לְךָ

אל אדיר, אף קנא ונוקם ונקרא רחום, נראה אל איש אחד, בו בחר בארץ שנער, ויעקור אותו ממולדתו ומבית-משפחתו ויביאהו אל ארץ כנען, שבטיה יושבים אז לבטח, וינחילו ארץ-ירושה לאחרים ויברכו בקול רם. שמעו עמים, רגזו ויאמרו: ריב לנו עם האיש ההולך הלוך ונסוע הנגבה. ויהי השמש לבוא והנה אימה חשכה נפלה על ההולך. וירד העיט ויקרא: ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך, יקומו בניך ויגרשו את יושבי הארץ הזאת ואחר זה תלקח האדמה, אשר כבשוה, גם מהם. עם מבורך יהיה ביתך ומקולל. בני-ברית יקראו להם – ושומרם, אשר אמר לשאת אותם על כנפיו, ינום ויישן. אין מנוחה לך, בן-שם. נודד תהיה כקין, ואף ההר עליו יקבלו בניך את העדות יעקר, ועלו בנקיקי-סלעיו שמיר ושית. וייקץ האיש והנה רחצו פני השמים בדם ועל הארץ מתחת מונחים רסוקי אברים מבני דורות ושמיטות רבות. ויחרד וילָפת…

ג: אַקְנִיאַם בִּלֹא-עָם

ויכתוב המחוקק את דברי האָלה והברית ויתנם לעם אלהים ולעם נידח. אל דיבר אל השבטים ויאמר, כי לו המלוכה. הסתיר פניו מהם וישלח בבחיריו שן-בהמות וכעס-אויב. מחוץ תשכל חרבו ובחדרים אימה וחירוק-שינים. מה לכם, בני אברם כי תתנשאו ותדברו רמות על תורה ופדות, הלא אל מוציאכם זנח אתכם זנוח ויתן אתכם ומחמדיכם למרמס. אם זנתה אמכם ואם תחבק את בעליה – אם כה ואם כה אך מדחפות חלקה, שמוע תשמע חרפתה ותהי לזוָעה. רק שקר הנחילו לנו נביאינו, בלחמם נגריס כחצץ שינינו. בראשים הביע הנחש דברי אומר, וידחהו אלהים מכסאו – והוא גם הוא אך ערס יציעו. עם מקולל ונענה אנו אין לנו תשועה ברב יועץ.

ד: שער החמישים

ארבעים ותשע שערים נפתחו לו להמחוקק העברי, וירא דרכי החיים והמות, את הטוב ואת הרע, את הישר ואת העקום, ויאמר לבנות לו ולעמו בית כמו רמים ולכונן מכון-שבתו. לפתע הנה האופל מפלס לו נתיב מעֵבר מזה והחושך בא ובולע חלקו מהעבר השני. הליט פניו באדרתו ויאמר: משער החמישים ואילך האפס אורב לנו, ושם אין אלהים עוד, לא מתווה ולא פוקד; קץ להעדות ולהחוקים תכלה למשפטים ולתורות. ואני אמרתי לנצח אחיה. מה כוחי כי איחל? ולמה נלחמתי על חירות גוי – וסופו עבדות! וירד ה' בענן ועמו מלאכי-זעם וצירי-משחית ויקרא: התלתי בך, משה עבדי, לא גאולה נתתי לכם ולא אור ואף לא חיי-עד. ימק העם במתנתי, אבנים אעמוס על שכמו. בערב יאמר ומי חדל ובבוקר יכפּור בשחר. אעשה בניו ואת בנותיו למשל ולשנינה. חלף אשר עבדני. אחייץ בין גוי לגוי, אשבית ממלכות, ונרמסו גויות בני אברהם ויצחק בפרסות סוסים, אלף פעמים ימיתו אותם. ימלא הים מדמם ויתגעש ויאמר: עוד הב לי הב!

ה: חִלּוֹל הַשּׁבוּעָה

אם לא תשמע את כל דברי התורה הכתובים בספר המחוקק, והפליא האל הכביר את מכותיך ואת מכות זרעך, והפיצך בכל הארצות, ולא תאמין בחייך ולא תמצא מרגוע. כל הנפגש עמך ישליך עליך נעלו, כל תושב הארץ יֱיַדה בך אבן. והיית עם ממואט, גוי אובד, בן שבט נידח, בניך ימותו מיתות משונות, יחולל כבוד בנותיך ונשיך לעיניך, והיית משוגע בעצם היום.

טובל אל שדי רגליו בדם ויז בו על כל חי ועל כל בשר. בסכינים ובכידונים, החרמש ובמגל, בפטישים ובעצים סתם נופלים על כל עבר על בני-ברית. ומחצו את ראשיהם, ושברו את עצמותיהם, והשליכו אותם ארצה. ישָפך המוח החושב וההוגה מחשבות ידָקר הלב המרגיש ותרוּטש הבטן. מקול צעקת הנשחטים והנהרגים יבָּהלו גם אראלי-מעלה ובושה החמה וחפרה הלבנה על שבועת אלהים כי נשבתה. ואל-נתיבות לא יאמר די ועוד ידו נטויה לענוש את בניו קשה וליסר אותם שבע.

ו: וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה

ארור אתה בביתך ובחדרך, ארור אתה ברחובות ובחוץ. הקללה רובצת בכל פינה, וגם כי תברח לבית-אלהים, גם שם ישמידוך, ישָׂרף הגויל והאותיות אינן פורחות…

האבכר חללי-רעב על חללי-חרב? או אבחר במארה ובמהומה על מרמס אויב? אם אל בשמים בבניו יכזב ויעשה את תורתו פלסתר, איך ישמרו לנו אוֹמן בני משפחות האדמה? אם שוכן-מעל לא ישא פנים לזקן, נער לא יחון וימכור בנותיו לבושת, איך נבקש חנינה מבני עז-פנים? אם ה' אלהינו לא אמת הוא ודבריו לא קיימים, איך לא תרעש הארץ מקצף וחמת בני-אדם? עולה המות בחלונינו, אך משחק אנו ושר המשטמה, נופלת נבלת גוי כדומן על פני השדה, עינים ולשון, פּה ממלל ומדבּר היה היו למרמס, אף ידי, אף יד המשורר, תמוּגר, עיני תנוּקר וגם לי לא יהיה קבר.

ז: בִּלַּע אֲדֹנִי

ואירשׂתיך לי לעולם, ואירשׂתיך לי באמונה, אענה אענה את השמים, נאום ה', ועבדי יענו את הארץ. אבל אין מרחם ואין אמונה ואין קיום ההבטחה. בילע, בילע אדוני ולא חמל, את בניו לא ידע, את בני-פולחנו לא יכיר. נהפכה הארץ לעמק-עכור, את אשר זרע היום יעקור למחר, ואת אשר עשה גם ישבית. ומור יאמר עם-ברית: אף אני אבוא על חלקי ואבנה אהל לשבתי, הנה באו ימי-פקודה, באו ימי-השילום. פוקד האל המיסר את עוון הבנים על האבות ונַקה לא ינקה עד אלף דור; משקה הוא כל בני-אדם ובני-איש מכוס החרמה, וכי יבוא הרעל ויאכל מנפש עד בשר, מחנות-מחנות תולעים מתכנסים לנקוב את העצמות ואת הגידים ולעשות שרטת בכל גו ולהבאיש את האדמה. כל חי מחנק משנהו, כל אשר ברא ועשה אורל את חברו.

מחלל המות יצא אלהים ויפלס לו נתיב בין נבכי הבריאה ויטיל ביצת שנאה ואיבה, קנאה ותחרות, וימלא את כל היקום הרס ושביתה, שקר ובגידה. לא חוקי חיים לו, כי אם חוקי מות ואפס. לא ספר-ברית נתן לבני שומרי-אמונים, כי אם ספר – כריתות, יחשוב אדוני אך להשחית. יסלה אביריו, יהרוג את נביאיו ואת אשר בחר אך מאוס ימאס. ראה ה', והביטה, טבחת ולא חמלת, אך עליך הורגנו כל היום…

ח: יוֹם לַאדֹנָי

קצרה יד ה' להושיע, כבדה אזנו משמוע הוא אמר ולא יקום, דיבר ולא יבוא. משמעי ישועות הוא, לו התהילה והכבוד, לו ייחלו בגאולה ובפדות, ואך האופל יכסהו. גם הוא רעב ללחם ולילה לילה יבעתוהו מזימות.

יום ה' גם לו יבוא. גם אלהים יתיצב לפני בית-דין. ועלתה דמעת העשוקים, דם הנרצחים; וקול קורא: שפטו את השופט, יסרו את המשגיח. הלא הוא התגאה לאמור, כי הוא עמים ידביר, כי לו ישמעו ממלכות, כי בידו להשבית ממלכו מן נארץ ולא יהיה עוד מפריד. והנה הוא אך עיף וכושל ופיק-ברכים. גם בארותיו תכזבנה מימיהן, מתנותיו ריקות, הוא ידע רק את הקללה ולא את הברכה. לא די לו בקורבנות פרים וכבשים ועתודים – את מוחות בני-האדם יבקש, את הקרב ואת הכליות. האתים יהיו לחרבות והמזמרות לחניתות. ודקר יצור אחד את משנהו ואכל הקצף בכל. חבלים יאחזו כל נברא ואלהים אין-אונים, גם הוא את חיציו יכלה.

משרתי ה' מושלים על שבעים העמים והוא לבדו רואה נקם בעם-בחירו. פעם אחר פעם מָעַל בשבטי יעקב ועוד יוסיף. להשחית. תרצה הארץ את שבתותיו, יכתירו כתר לראש-פתנים. יזעקו, יחרקו שן, חרם להעובד והנעבד גם יחד; תשתגע הברואה ותשוך את שדי יה. היו יהיה הכושל לנעורת ופעלו לניצוץ, ובער היוצר מכף רגלו ועם ראשו; ומעשן אלהים העולה ונפזר יהומו כל ברואים וימָלא כל חלל העולם פגרים מתים. יום לה' ולאשר עשה לשוא.

ט: עַוָּה עַוָּה

ואתה בן-אדם, הינבא ותאמר: חרב-חרב, חרב לבני תבל ויושביה, חרב מרוטה לטבוח שבטי-יה. שופך עליהם אֵל מושיעם את זעמו ואכל אותם מבוקר עד ערב. בימינו אש ובשמאלו כחדון, בפיו מפיק זלעפות. במזרח ובמערב יהמה כעשו, ידלק חמתו ויבער כל חלקי ההויה, אשר נטע בעצמו. אריה הוא האוכל את גוריו, תנין ההולך ומקיף כל אשר יצר ומחָנק באומץ כוחו כל אשר ישאף לרוח. אל יעות משפט, לא אמון בו; מנ כיזב ואמר, כי צדיק וישר הוא וכי תמים מעשהו? הוא משחק בגיבוריו, בוגד הקדושיו, יבטיח ולא יקיים; הוא יוצר אור, והחושך המית-נפשו. אף אם יצהיל פניו רק אבהל, ואם עבים ישים סתר לו, אז אך יחרוש עלינו רעה. נשבע אלהים בחמתו לכלות את זרע יעקב. והוא מכחידם בכל יום. נותן את השארים והפליטה למרמס, יבקע בטן הרה, יאחז וינפץ כל ראש עולל אל סלע.

י: חֶרֶב אֱלֹהִים

לא יאבה אלהים בזבחי-צדק, לא יאבה נפש נכאה. רוח נשברה יבזה, הוא נותן ידו את פושעים, את רוצחי אדם דרכו. יעקור משפחות, ישבית בתי-אבות, יטביע עיירות שלמות בדם. וכי יעמידו לו מזבחות מבניו ובני-בניו, אז ישחט עוד את כוהניו ולוייו, יערבב בני-מעלה עם בני-מטה. והאש הקודחת מאפו יצית בכל פינות עולמו, ועלה הלהב ואכל כל חלקה טובה, בולע החלב עם הפרש ועוקר כל נטע וזרע, כל ההורג בן-אדם, דמו ודם זרעו תלויים בו; מחריב עמים ומוריד גויים שלמים לתהום נשיה – על אחת כמה וכמה. מי בישר את השלום לנבראים בצלם? מי אמר לכרות ברית גם עם שאר בשר? ומי הפר את אשר אמר? מנשל היצר את הארץ מיושביה, אף משרתיו מלאכי-חבלה הם, אף עושי רצונו הם אך חרם וכיליון, אף וחימה. משה עלה אל הר ויבָּהל לראות את האש האוכלת בראש ההר, הכה על ראשו בלוחות ויזעק בקול גדול, ויחרד כל חי וינוע. אין מנחם מאז ואין דרך. את כולנו תאכל חרב-אלהים, לא ימלט אף אחד.

יא: אֶעֱשֶׁה מִסְפֵּד

אעשה מספד כתנים וארים קול נהי ובכי עדי יבּקעו כל מוסדות האדמה ותמוטינה אָשיות השמים. ואנו ואבלו כל חי ובשר. יכוף כל עץ ראשו ואף אגמי מים יבוקעו. כל מעשה-בראשית, כל אשר נברא ונעשה יקרא תגר על היצר ויגש לפניו ויאמר: אתה הכלמתנו, אך חרפה שמת עלינו, חדל לך למלוך למעלה ולמטה, ונשוב כולנו וימי האפס, לימים לא הוכן עוד כסאך ולא היה לך מושב. את אשר בראת החרבת ואת אשר עשית נתת למרמס. גלמים היו לפניך ונפחת באפם את ההרס ואת השביתה ומילאת את כל הבריאה הוללות ורשע, פשע רב וצמאון לדם. מה שם אלוה, אם לא קריאה לריב, אם לא כיבוש בלי מצרים. אם לא התנגשות והתפרצות, אם לא שאיפה לכליון? מה היא בפי אדם נחלת שדי? גאות התנשאות, פריצת גדר וממשלה בלתי-מוגבלת על אחרים. הנני קם בבוקר ולא אדע, אם עוד חיה אחיה בערב. אני פורס על הלחם, והמות נשקף בעד החלון בעצם היום ולו כנפים אין מספר. בן גידלתי, והוא נגזל ממני או נדקר לנגד עיני. רעיה נתנה לי את חייה, ואני רואה בבשתה. אם אשיר, חבל ניתן הצוארי ואם אקונן, חותכים את לשוני.

יב: חִדָּלוֹן

אלהים משמים השקיף על בני-אדם משרתיו מטה ויתן לזה חרב ולזה חנית ויאמר להם: בואו וחבלו איש את אחיו ורחם לא תדעו, דרכי-מות דרכי ואת החיים נטעתי, למען תת חיילים לחבלי משחית. לא אובה כי ישב אדם תחת גפנו, ואין חפצי כי יבנה לו בית. שבתותי לא תשמרו, את מועדי בַטלו, הסירו את השלום והשלוה מפיכם וקמתם וזרקתם רעל הכל מדרך רגליכם וזנבתם את הנחשלים ותמקו כל חי. דכאו כל נשמה ואני אהיה עם ההרס והכליון. אחזק את האיבה והתחרות. וימלא כל העולם שממה; אסגור את ארובות השמים מלמעלה, אלביש את השמש שׂק ואעוור את עיני הכוכבים. לא יהיה אור אמרתי, כי אם חושך. את החושך הוצאתי ממעמקים ובניתי לו מבוא וישבתי על כסאי ובו אתעטר. מלאו את כוסי מיץ-מוחות ודם-לבבות וערכו שולחן לפני מעצמות ברואי ויצורי. אני לא אדע ראשית, כי אם אחרית. אני לא אברא עוד ולא אשכלל עוד, לא אנוח עד אשר תהיה כל הארץ מדבּר ואין תושב, לא יִוָתר כל אשר נשמה באַפו, כוכבים יאספו נגהם ולא יהיה מטר ולא יעלה צמח. ואז אתיר את מוסרות הטבע, אפרק הכל לרגבים, וגם אני אשקע שוב במצולות תוהו ובוהו והכל אפס ואין. – – –