רחשי ערב    🔗

א: עֶרֶב    🔗

אַיֶּכּה? אַיכם, החיים? אַיכם, חיי? קורא האדם בצד לו, יום רודף יום, שבוע שבוע, ירח ירח ושנה שנה; מהי מהות כל אלה? – מה הוא היסוד לכל אלה? החומר והצורה ניתנו בבת אחת, האדם וזמנו, אין סדר זמנים קודם לנפש ואי נפש בלי זמן, אין רוח בלי אחיזה בעולם. הגידו נא לו, מי הוא האוחז ומה הוא הנאחז? ופתרו לי, מה הוא התוך וּמה הוא הבר? הראו לו את הגשר העולמי בין הנפש ושרשה, הראו לו את המקור, את הנצח.

אתם יודעים להרבות מלים, ביטויים ושמות נרדפים רבים אתם ממציאים לכל נמצא ולכל חי, לכל אשר יעוף בשמים והולך על הארץ; יודעים אתם להמציא מלים למושגי הנפש והרוח, לעולם ולאדם, לאלוה ולמעשיו, לטוב ולרע, לחזק ולרפה, לנאמן החיים ולבלתי

נאמן; אתם יודעים לדבּר מ“אלף” עד “תיו” ולצרף לכל השורשים והפעלים והנטיות, השמות והמלים, איש- איש לפי ערכו ודרכו, איש- איש לפי משפטו וביטויו, איש- איש לפי קולו ובת- קולו; לֵמדוּ הבין גם אותו, את החי בכל אלה, את החי באלה בעדו הוא. –

ואם שבעים שנה יחיה האדם, יאריך ימים עד שיבה , הכל לו כיום אתמול וכחידת יום אתמול; ואם אלפי דברים, מחשבות ורעיונות תתנו לו, עוד איכם אומרים לו כלום ואין הוא מבין על ידם כלום.

כי אמנם החיים המה חידה סתומה גם אחרי הפּתרון; גם הפתרון בעצמו ואפשרות הדבר על- ידינו היא חידה; כי אמנם הדיבור והאופן להשיב בעצמנו על מה שנשאל אנו היא חידה; כי אמנם הכל חידה, גם אנו גם חיינו, גם הדורות שעברו כבאים – כי אמנם החיים תמהים על עצמם ושואלים הם על עצמם מראשים עד אחרית; וגם התורה היא רק שואלת, גם משה שאל, גם אלהי הרוחות הוא שואל… ובדבר הזה אין אנו נבדלים מכל החי, מכל נפש ומכל נמצא. השאלה היא מקור הבריאה וראשית הבריאה; השאלה היא הבאר העולמית, אשר ממנה אנו כולנו שותים, אנו שותים וצמאים…

אל אלהי הרוחות! אתה יצרתנו, אתה נפחת באַפּנו נשמה, שעתיד אתה ליטלה ממנו; אתה נוטלה בכל יום ואתה מחזירה לנו בכל יום, מה חקר פעולותיך בנו כי נדע, מה פּשר השגחתך עלינו… ולבב נתת לנו, אלהים, לשמור את הטוב ואת הישר, את החסד ואת השבועה, שהשבעת את בני- האדם לשמרם בחייהם, במעשיהם, בכל אשר יפנו ובכל אשר יבוא לידם; ואתה ידעת את הסער שבלבנו, אתה יודע מה חָרוּת שם, במסתרי הלב לצדק ולמשפט קראו אותנו עבדיך הנביאים, והרהורי הלב – האם אלה לא נביאים הם? הסער מתחיל בנו, ואתה הנך בא בו; הנך בא בכל רחשי הנפש ובכל המית הנפש. הרשות נתונה ובטוב אתה דן את העולם ואת אשר יעָשׂה בכל, הכל צפוי לפניך.

אל אלהי הרוחות! עולם אחד בראת, אתה אחד ושמך אחד ואנחנו לאחדים בידך, ולמה זה פילגת גם אותנו גם את נפשותינו, גם את העולם ואת אשר מחוצה לנו? למה נתת לנו את הצער ואת האושר, את הטוב ואת הרע, את הד ההרים והעמקים ומשלחת מלאכיך הטובים והרעים, שאלה ואלה הולכים לפנינו להורותנו את הדרך, לצרף לנו מכל אלה את הדרך ולחפּש באלה את הדרך. הכל גלוי לפניך והכל כמוס ממנו; הכל חי בעדך, ולנו – ימים יבואו, שבם נחשוב כי מות בנו; הכל בהקיץ לפניך ואנו ישנים וחולמים. וגם אתה בעצמך נגלית לפנינו על הים כגיבור מלחמה, ובימי מתן- תורה כזקן שיושב בישיבה. – אתה דיברת את קין ואת הבל, את משה ואת בלעם, אתה משחת לנו למלכים את שאול ואת דויד, ושלחת לנו את עמוס ואת יחזקאל, את אליהו התשבי ואת עזרא. שים שלום והראנו את ידך האחת בכל, הראנו את דרכיך ונדע.

ב: בַּסֵּתֶר    🔗

בסתר אלהים, שם בעמוֹד אדם על צור- המכשול בחייו, על אָפים של חייו; שם, שם במקום שהנפש מבקשת לה סתרה, איזה ברגוע ואחיזה בחיים, רגעי נוחם ודעת, שם- שם הרחק משאון החיים, משאון חיינו, הרחק מכל אלה הדברים, שרדפנו אחריהם ורצנו אחריהם, שם בשעת חשבון האדם עם עצמו, עם מעמדו, עם נחלתו בעולם ובחיים תפול עליו אימתה ופחד, יראה מפני עילאה ותתאוה, - מרגיש הוא שאיזה דבר לא נפתר בחייו שאיזה דבר כמוס מאתו, שאיזה עוון נסתר רבץ עליו, מרגישים אנו כולנו, שאמנם הרבה ראינו ואת המהות לא ראינו, שהרבה רכשנו לנו ואת היסוד העיקרי לא רכשנו, שהרבה הרבה ביקשנו וחשבנו למצוא, בעוד שהכל אך תעיה היא.

והתעיה הזאת לא שלנו בלבד היא, כי אם היא נחלתנו משכבר הימים מששת ימי בראשית הוא הדבר, מימי הנחש שבא והטיל זוהמה ורעל וספקות בחיים. אמנם עץ הדעת ועץ החיים גדלו שם בעדן “ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן”, ואנחנו פִריָם לא אכלנו ומימם לא שתינו.

לבנו אומר לנו, כי העוון לא היה בזה אשר אכלנו מן העץ, רק בזה אשר לא אכלנו ממנו; הקללה רובצת עלינו, לא על ששתינו מהבאר המכוסה, כי אם על אשר לא שתינו. – המקראות בסיפור עץ הדעת טוב ורע עוד לימוד אנו צריכים.

בראשית יצירתנו נמנענו לעשות איזה דבר ועל- כן אנו סובלים בחיינו… לא לקחנו מאשר ניתן לנו, ועל- כן תועים אנו. גם למשה נאמר מפי הגבורה: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה, אין אני רוצה… חידת האדם היא, ולה אין פתרון לעולמי- עולמים. האדם הרתיח את היורה עמד וקפץ בה… הוא הסיר עדיו מעליו, גם הלוחות נשברו, אחרי שכבר היו כתובים באצבע אלהים. וינחם ה' ויבך העולם!

ומלחמה לאדם עם העולם, מלחמה לאדם עם החיים, מלחמה לאדם עם נפש החיים, מלחמה לאדם עם בני- אלים ועם שוכני מעלה ומטה. התורות והדתות, תנועת העמים והדורות, כל אשר יבטא האדם ביחיד וברבים, כל מה שהתולדה אורגת, הכל הוא רק הד אותה המלחמה התדירית רק הדה… לא דבר והיפוכו הוא, גם השלום הוא אחד מכלי- הנשק הללו, מתִגרת האדם עם נפש ומה הוא טוב, אם לא צירוף הרע? מה היא התשובה, אם לא תגרה בחטא? מה הוא הבוקר בלי רחשי- הערב? מה הוא אור בלי צללים ומבלי אגדת הצללים?

שמענו לאמור, כי על הרוח יחיה האדם, כי האדם יסודו מנפש, אבל את מהותו האמיתית עוד לא הגידו לנו, את פשר חיינו לא ביארו לנו. שמענו לאמור, כי החיים הם סוד כמוס, כי אלהים שוכן בערפל, כי עתידים מימי אוקינוס לבוא על העולם ולהציף את הכל. והנה גם האפס הזה לא ילמדנו הכל. ומה הוא האפס, אם לא מושג דמיוני נברא ביד החי? מה היא שלילת עולמים בלי סער עולמים?

שמעתם לאמור: סור מרע ועשה טוב. הראו לנו את עצם הרע ואת עצם הטוב, הראו לנו, כי בא גואלנו ושיש אחרית לנו.

ושיננתם לבניכם! אבל הנה מה ילמד האדם ומה יאמר לבנו? מה נגיד להם לפנות ערב חיינו, בהגיע השעה להוריש להם דבר… אמרים, כי מלאך המות הוא מלא עינים, וגם הוא נפתל עם חידת החיים; אומרים, כי השטן הוא מלאך- המות. מה הוא השטן? – הרק תפחד ממנו? או, להיפך, תאמרו למצוא מרגוע בבואו? התאמרו: יפול אז הצעיף לעד ותשכבון לבטח בעפר, שלוקחתם ממנו? האמת הדבר, כי הכל התחיל מן העפר? האמת הדבר, כי רק עלינו וירדנו, וא, להיפך, כי ישבנו פעם בפנים גן תבל וגורשנו? האמת הדבר, כי יש חשבון לכל אלה המעשים, ודעת לכל אלה הדרכים, ותוכן נצחי לכל אלה העליות והירידות? את החידה נתתם לנו ואת הפתרון לקחתם מאתנו. את העולם נתתם לנו ולקחתם מאתנו את המרגוע שבעולם, את החיים נתתם לנו עם כל המית החיים ותעיית החיים וקראתם למות, ותקע בשופר גדול. –

ג: חֲרָדָה    🔗

וחרדת אלהים יחרד האדם מהמות, צל כל חי. נפשו תתמוגג, קטן הוא בעיניו לזכר קבדו ושריפת נשמתו; וחפץ הקיום יקרא לו: שכון בארץ ושב על מכונך. מרגיש הוא בר- נש, כמו איזה אופל תמידי מחכה לו ומחשיך בעדו. השאירו לי את מיטתי ובה אשכב, הוא קורא, השאירו לי כרי יכסתי השאירו אותי כאן על פני אדמות. אמנם תועה הוא בן- אדם, אבל יודע הוא כי תועה הוא, יודע הוא על- כל- פנים כי איזה דבר סוער בקרבו, ויש סער גם מסביבו.

אלפי פינות בעולם בראתם, בני- אלים, בראתם ארצות רבות וכוכבי מעל, ואת כל החלל הגדול מעולם ועד עולם שטחתם ורקעתם עד בלי סוף ואותו, את האדם, לא ידעתם! אף קרן- זוית אחת לא נתתם לנשמתו! מה ימנה מספר לכוכבים, ושמים ולכל צבאם, גויים באו, ממלכות נוסדו, רבבות נשמות באות אשה אחרי רעותה, לזכר כל המעשים הללו, וכל החזיונות הללו אין קץ. הנה בהמות שדי, שור הבר ולויתן, אריות ונמרים, נחשים ועקרבים, כל צפור- כנף ורמשׂ האדמה ולו, לו החי ומדבר, אין מקום; אין לו ערובה, שלא יאבד בן- רגע את כל אלה ולא יהיה עוד שותף לכל אלה.

אַיכם? אַיכם, חסדי- עולמים? אַיכם, חסדי אבות וברית אבות? אַיכם תורות עולם, מחשבות עולם ורגשות עולם? נתתם לו לאדם לחבק הכל בזרועו. את מכמני ההויה נתתם לו, נתתם לו לטפס בכל ולחפש הכל, ולו, לו הנה האַין שמור, רק אַין. – הקבר יאכל את כל אלה בן- לילה, שם יהיה האדם מאכל למלתעות הרקב; ואתם, אתם תחיו, חיה תחיו ותקחו לכם קרבנות חדשים ומוחות ולבבות חדשים. קנאה ומשטמה אוכלות את בשרו, את נפשו של אדם והוא קורא: מי יתן וּמַתם כמוני, מי יתן, שכמותכם כמוני נלך למקום משם לא נשוב… אתם תשארו על עמדכם ואת היחיד תשלחו שלוח לחושך לא יסוף. השמש יוסיף להאיר, כוכבי הליל יוסיפו נגהם ונרו ידעך, ידעך. ויתחנן לה' לאמור: אעברה נא, אחיה נא, גם תפילתו תגוע…

ד: עֲטָפָה    🔗

ושנאה עזה מתעוררת בלב האדם לכל היקום לכל מה שבעולם ובחיים, בדעה ובדיבור, במחשבה ובספר. גם הקרובים לו רחוקים ממנו גם השארת נשמתו בחיים יזנח זנוח חפץ הוא לכבות את הנר לעולמים, להרים את העולם מצירו; הוא נדחק לאל עליון בצערו, לרוכב ערבות. רק מלה אחת על שפתיו, חפץ הוא לבטא את המלה האחת הזאת – ומת!

ארור היום אשר בו נוצר! בו רימוהו, רימוהו בחיים ובדרישות החיים! רימוהו במכמני עולם ואבוקות העולם; רימוהו בדעות ובמחשבות; רימוהו בכל דבר אשר לקח ומצא לפניו ארורה נשמתי, הוא קורא, וכל החופש ארש בנשמתי, אורה אומנתי, שלא לקחַתני משדי אמי ותשליכיני ארצה לרוצץ את גוגלתי! הוי, לוּ מחה מחו אותי מעל- פני האדמה בטרם באתי על- מנת לעזבה. קחו ממני את נפשי, הוא מתחנן; קחו ממני את הרגש המר המקנן בי, שאתם הלוקחים נחלתי, שאתם יורשי ואתם באים אחרי; קחו ממני את הטיפה המרה, זאת השמה, שחָמרה אדם וקרואה בת- אלים, קחו ממני את זה הודאי הגמור ביסורי נפשי ותנו לי את הספק, צל של איזה ספק, של אמונה וספק, אַיכּה? אַיכּה, בן- אדם? מה לך, בן- אדם? הנך חי וגווע, חי וגווע. - -

קיץ וחורף, בוקר וערב, עלמא הדין ועלמא דאתי, כל התורות והמצוות, אשר אתם נותנים לו, כל ההבטחות אשר תבטיחוהו, וכל הנמות אשר תנחמוהו בהן – מה הם? מה כוחם, כי ייחל להם? אם נתון יצנו לנו, מי הוא הנותן – ואם ילקחו שוב מאתנו, אנה יבואו כל אלה? מה הוא העולם, שאינו נח ואינו שוקט, שט וממהר, מקולל ומבורך,מתרומם ונופל, מתגעגע ומתפלל, אוכל ונאכל? מה הוא הטוה, אשר אתם מדברים בו כל הימים? מה הוא הרע, אשר אתם יראים מפניו? מה הוא הצדק והמשפט, החסד והתשועה, אשר בידכם לתת לו לאדם ולהושיעהו באלה, הוא שואל באבל נפשו, מי אתם, הקוראים האזניו כל הימים לחירות ולפדות. את גֵוי נתתי למורטים, הוא מתאנח, הרי אני נתון שנה אחרי שנה למלתעות החיים ולקללת תבל, לשקר הרעוּת, ליאוּש וכל החלום הרע; הרי אני נענה ונדכה יום אחרי יום בדעות ובמידות, החיפושים ובבדיקות, בהליכות ובתנועות; הרי אני רואה שעה אחרי שעה את המות עולה בחלוני ואת הצללים הרבים ואת קברת התאוה ואת עורון השמש, הרי אני עומד ברגע כמימרא מול האפס פנים מול פנים ואני רואה את התהום העולמי; וכל זה לא די לכם, לא די לכם עוניי, והרי אתם מעמיסים עלי עינוי הדורות וסבל העולמות. לא די לכם, שבן- אדם נושא עליו את קללת האדם ומלחמת האדם, והרי אתם שולחים אותו לבני אלים וליושבי שאול, למלכותא דרקיע ולממשלת השטן, ואלה ואלה מושכים אותו, הללו לכאן והללו לכאן; אלה ואלה ירַאוּהוּ אהבה ואיבה, צער ומשטמה, את חרדת השאלה ושיניה התותבות של התשובה.. מה רוצים אתם מנו בכל אלה? מדוע בחרתם בו באדם להומו ולאבדו, להרימו ולהפילו? למה לכם נפש בר- נש וכל יסוריו? תאמר: האדם קורא לכל שמות, לכל אשר תחזינה עיניו ולכל אשר יחלום בהגות נפשו; תאמרו: שאנחנו בעצמנו העושים את כל אלה והשואלים האלה, שאנחנו הננו החורתים חידת עולמים ותשובת עולמים ואנו אשמים בכל אלה, אשר נסבול וניענה, נתיסר, ונידַכּה;

אבל מה לכם לדעת זאת, מה לכם להוסיף מכאוב על מכאובינו, מה לכם להורישנו את ירושתנו גם אנו.

את לבבו יפתח האדם ויזוב הדם והיה לנחל שוטף וגאה יגאה ויכסה את כל האדמה מסביב, ויטבע בו גם הוא, גם אתם, כל אלה אשר לימדוהו איזה דבר ונתנו לו איזה דבר.אֵל אלהי הרוחות - קח את נפשי! הוא מתפלל, והדם יזוב, יזוב - -

 

נְכָאִים    🔗

א: בַּמֵּצַּר    🔗

הימות סוד האדם עמו, או יפתח סגור לבבו והיתה לו הרוָחה? והסוד, אם מעשה, אם עוון, אם אלהים או חידת העולם, אם עם וגורלו, מה מנו יהלוך. ואם יהיו כל הנהרות דיוֹ והיערות קולמוסים, היספיקו לזה? היספיקו להביע חרדת סוד האדם, את סודו, את המסור לו, את אשר ניתן לו, או את אשר לוקחּ מאתו. מחפשים אתם את עצבון החיים במות, בחדלון, בבוא שיני האפס לכלות כּל; מבקשים אתם את מהות האדם במלחמת הטוב את הרע, במלחמת אדם באדם ונפש בנפש, ודור בדור, מבקשים אתם לדעת את האור והחושך, את העבדות והחירות, את האפשר והנמנע, את הברכה ואת הקללה; ועד עולמי עד יעלם מכם, מי הוא מקולל, מי הוא מבורך, עד עולמי עד תעו בלכתכם, תתעו, גם אנו נתעה.

והצר בא ואוכל אותו מנפש עד בשר, עד עומק היש, מה המה החיים? האם אשמה הם או עונש או סבל הדורות. איש- איש מאתנו כבר הביא את מצרו אתו בגיחו מרחם אמו. קולר אמו נושאים כולנו בצוארנו. מי ישלם את החוב הגדול? מי ימלט מעמק הבכא? כה כה יאמר כל אדם לנפשו.

האלהים נתן את החיים ענין רע לענות בו. הוא בחר לו את האדם לתת צבת בנפשו. מה אנו מחפשים? מה מנו אבד? מה נמצא, מה לוּקח מאתנו ומה ינתן לנו? יופי, רגש, מחשבה – דברים רבים תדעו לכנות בפיכם, תדעו לרמות את עצמכם ואותנו באמרים; אבל הרימו נא את המסך, קחו את המשקפת שבנפש וראו על ידה, - השמים יורידו אתכם ארצה וממבוכת האדמה תעלו השמימה. – מרמה, מרמה! חידה חדתם והפתרון קבור. עוד לא עשינו את הצעד אל היש, והאפס ישלח את לשונו ויעשה בנו את משחקו הנורא – צערו על אדם גדול הוא מנשוא.

מאמינים אתם, שהסוד הוא במעשה- בראשית, במעשה הרכבת העולם והחיים. מאמינים אתם, ששם, שם ממעל לכם חידת העולמים וסוד ההויות. מאמינים אתם, תיטיבו את מעשיכם והתקדשתם, תיטהרו; שאם תעשו את כל אלה ואלה תמצאו מנוח.אבל מי יגלה עיניכם לראות, שטועים אתם ומטעים אתם. הנכם נושאים עליכם את העון ואת העול;

אתם, אתם הנכם הנקודה הנעלמה שבחיים. אתם נתחייבתם כליה למקום, על כן שלחכם ה' לתעות על פני האדמה ולתעות בשמים.

גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע; ואנחנו יראים אנו את הרע, יראים את הצלמות, יראים אנו את החיים ונושאים אנו את החיים וסוד עקת החיים. הידעתם את סוד האדם ותוגתו? הידעתם, כי שבע יפול בכל יום ושבעתים יקלל את נפשו בכל יום? הידעתם, כי אין לא מנוח גם בזה. גם בבא! בידעתם את קברת לבבו וצרת לבבו. אלף פעמים אמר נגזר – האם לא משחק הוא הדבר – אלף פעמים נפל, נפל ועוד יחלום, כי יעשה לו כנפים.

ומי קרא אתכם לנוד לו? מי קרא אותו לנוד לכם? מי ברא את כל אלה בנו ומי ערבב את כל אלה אתנו? אֵבל גדול הם החיים ומנוד- ראש, שקר הוא הכל, והאמת המדוּמה היא חותמו… משתחוה האדם לאלהי נכר, וקרוֹא יקרא בשם אלהים. הצער יאכל כל המיטב בו, הוא משתולל…

עוד אחת נשאר לו – לשים ידו בערפו. “למה נברא העולם בב'? להראות למי שרוצה לצאת מן העולם שיצא”… אבל הוא אוהב את צערו, את ה“מ' הסתומה”; הוא בונה לו מצודות ושם יֵשב אל העקרבים שבנפשו ואל החלומות שבנפשו, עקתו, עקת נפשו, היא עד בלי שיעור, ויש גאולה לו; הוא אומר לגאול עצמו מיד שחת, ברכיו כשלו, והוא יקום, אומר לקום. - - -

ב: הַמְשׁוֹרֵר    🔗

ואם אלף שנים יחיה, לא יספיק לגלות סוד השירה ולבטא מה שבידה ניתן. ואם יחיה יחיה וישיר, במורג לבבו ישיר, בחלום לבבו ובחטאת לבבו, מה מנו יתן? מה יתן משלו? מה משלו יאמר?

נפשו גחלים תלהט, מי יצית את הגחלים? העולם סוער מקדמת קדמתו. מי יושב בסתר העולם? מי ישיר שירת העולם ויהגה את נכאי העולם?

עולמו של המשורר הוא כל הדורות, של כל הזמנים, - השתפכות כל לב ויגון כל לב. עולמו הוא תהום רב לכל חי, לכל מרגיש, לכל מי שנשמת אפו ומעשים בידו.

עָרב הוא בנפשו לכל אלה ושותף הוא בנפשו לכל אלה. הוא הרה אותם, הוא הולידם. הוא נושא אותם בחיקו, סובל על- ידם ומתענה עמהם.

עקת אלהים עליו רובצת וסער אלהים נושב בקרבו. הוא לוקח חלק מבשרו ונותן לכל חי לאכול, נותן מדמו להם לשתות ומחלבו הוא מקריב קרבן.

השורר הוא אחיה השילוני וגם ירבעם בן נבט. לנשמתו של צדיק תכלה רוחו וחבלי החטא ימשכוהו בשאונם.

אשה כי תעונה, למראה העינויים של כל מעונה ונענה בחיים תדמע עינו, תצא נפשו, וגם את הגוזל, כי ידו קשה, יבין, יבין לרוחו – יבין את האיש מסיג גבול רעהו וכובש לו ארץ, יבין לזה ולעקת לבבו, כי יקחו ממנו אדמתו, כי יגרשוהו מאדמתו.

הוא יבין את הליל ואת הבוקר, את שפעת הסתיו והאביב, יבין סוד שיח חית- השדה וצפור כנף; יבין את צפוני שדי ויבין את האדם, יבין דרך שומרי תורה ויבין ללב ממאני- תורה, והוא חי בכולם ונותן מנפשו לכולם.

והכל נתן לו, למשורר, אלהים ענין לענות בו, לכל יצרף את נשמתו ואת רוחו, לכל הוא נותן ומהכל הוא לוקח. השלום על שפתיו וריב לו עם כל בשר, לרגע אמר הנה הטוב, והרע בא וחותך את בשרו…

ואם אלף שנים יחיה ויסבול, אינן כלום כנגד סבלון רגע אחד, כנגד שירה אחת של צער. ואם אלפי יַמים ישטפו על פני כל חי, כל זה כאין כנגד פלצות החיים והצער שבשירת החיים, חייו.

קחו את נפשו, נתצו את נפשו, קחו סכין חד וחתכו ממנו אבר- אבר. הצער שבו לעולם יחיה, ושירת היגון שבו לא תבול. –

תנו לו למשורר קבר אנוש תנו לו כר וכסת, גם אבן להניח עליה את ראשו, כחלום הוא לו כל הדבר, חלום נורא.

השירה היא ברכת אלהים בתוך קללת אלהים. הנה ברכה וקללה גם יחד. ואידך זילו חיו, זילו וסבלו, זילו וחשבו, זילו והרגישו. את הכל נתן המשורר לכ ובידו אין כל, בלתי אם נפש וחבלי נפש. - - -

ג: בַּסַּעַר    🔗

וראיתי את החיים בעצם עברתם, ראיתי את עמי בשבט עברתו, ראיתי את הכל בשבט יה, אמור יאמר האדם, בהסתער עליו רוחו. וראיתי את שפלות- האדם וקנאת- האדם. וראיתי כי שקר כל בשר, כי אבד כל מוסר, כי אין אמת ואין צדק, אין אושר ואין נחת, כי הכל בעמל ינהג, כי הכל בצר ומצוק יכַלה את חייו, כי הכל אבד את חיין.

וכל אשר יראה הוא חזון נורא בנפשו. כל אשר יראה הרי הוא נושא בחוּבוֹ ונוטעו בחוּבוֹ. לו אין תקוה ואין חיים ואין חוף, הכל עבר את הגבול.

והקיץ יבוא, הסתיו יבוא, הבוקר, הליל, המית כל היקום כמו עושה לה ריקודין בנפשו, מלחמת שנים בנפשו, מחולות- המות והחי כי עבר את גבולו ויזָנח זנוח.

גנים נטעו, יערות, הנה סלעי מגור, הרים וגבעות, הנה עמקים ומערות; אררץ- ארץ וגבוליה, ארץ- ארץ ואנשיה, חוקיה, תורותיה. ה' הציב גבולות עמים, גבולות האדמה וכל צבאה; ולפתע כמו יעָקרו התחומים, לפתע כמו יאָלם כל חי וידבר ככל אלם, הרים ילכו- ילכו וני- אדם יקפאו. לפתע אין חשבון ואין דעת, רק סער אוחז בכולם וסובב בכולם חַתת הבריאה תבוא על כל בשר, על כל נמצא.

את נפשו קורע בר- אנוש, דמו שותת וחלומו מתפלץ. כבחבלי- לידה מתהפכים מחשבותיו ורגשותיו בקרבו, מי ימלל יסוריו? מי יביעם?

הוא רואה את בניו ואת פרי מעשיו נדחקים בין החומות, רואה את חלומותיו והנה הם קצוצי כנפים, רואה את מחשבותיו טובעות, רואה את עצמו טובע, טובע בנפשו וברוחו. הסער לוקח אותו בציציות ראשו ונושא אותו הלאה, צדיק הוא בדרכיו, והחוטא שבו בא ושופך עליו את המיתו. הוא הרשיע בכל, והנה לצדק יתגעגע. - -

סערת האדם הוא סכום כל העוונות והצדקות, הגבורות והנפילות. היא כוללת חבלי העולם והאדם והמית העולם והאדם. ושירתה, היא עצם המחשבות בצאתן לאויר העולם, עצם האהבות שלא יצאו לפועל והשנאות שלא יצאו לפועל, בה שאון החיים, נפש השאונית של החיים.

סערת האדם היא תפילתו בקול, היא אומרת לכתוב את הספרים שלא נכתבו וחיה היא את החיים שלא חיו; היא המית החיים והשמעת קול החיים. - -

ד: בְּדֹחַק    🔗

וכי ירבה יגון האדם, יבקש לו בנפשו קבר, אין מלים ואין תקומה לו, בהתעטף עליו רוחו, ואין מנחם. מה מנו יהלוך, כי יזרח השמש, כי יאיר היום, כי יצאו בני- החיים ממחבואם איש לעברו לדרוש אוכל וטרף; הוא תועה והולך, ניבאו לו רבות, מנבא כל יציר ויהגה, כי אתא בוקר, ולו – אין מעמד.

אין תקוה, אין מבוא לחיים, אבד מנו מנוס, כצל יהלך עלי אדמות, כי אֵל שדי סך מאתו וכבדו אזניו משמוע. תוגתו ובדידותו הרבה לא תעלה אוו אז, כי אם דוחקת אותו, לא תהמה נשמתו ולא תקשיב, כי אם תיסגר.

ואין מרפּא ואין תרופה, באין אלהים. אַל תאמרו לתת לו מה ולפתוח לבבו למה. בשבילים שדש בהם עלו קמשונים, רב קמשונים; הדרכים, שפילס לו בהם בעמל נתיב, מלאים הם שוב חתחתים, ובן- לילה עלה בהם שמיר ושית, איך יעבור שפי ואיך ימצא מהלך?

ואם ימצא, יאמר למצוא, מה ימצא, באין שומר לראשו. מה בידו, כי ייחל לו. אם יקום, מי יקימנו לבדו והוא אינו מבקש תקומה ולא יתן בה אֵמוּן.

קשה-מחשבה הוא בר- נש וחשוך מנוחה הוא, הוא מגשש כעיור גם בין פּלדות, כי יעצום את עיניו בחזקה, קוראים לו, והוא מתפלץ בעקתו. רע עליו המעשה, רעים עליו החיים; חשכה נפשו מגאולה, ואין גואל לו. לא תעו דוחק הרוח, כי רב.

וישאל האדם אז ואין עונה, כי לא ידע מענה; הוא סופר סופר, חושב ומונה, לכל תכלית הוא חוקר, ואין קץ לחושך, לחשכו. אבדון ומות הוא רואה, ואת הנתיב לנהרה אינו רואה.

למה, אלהים, תעמוד מרחוק, מרחוק לו.

 

הֶגְיוֹנוֹת    🔗

א: קַיִּן וָהֶבֶל    🔗

ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. ויהי קין עובד אדמה והבל היה רועה צאן, שניהם מתחילים מלאכתם בראשית העולם. “עני קין ואמר להבל? לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן ולית למיתן אגר טב לצדיקיא ולית למתפרעא מן רשיעיא. עני הבל ואמר לקין: אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן ואית למיתן אגר טב לצדיקיא ואית למיתפרעא מן רשיעיא, ואל עיסק פתגמיא אילין הוו מתנציין על אגפי ברא.”

אנו עומדים בראשית צירת העולם. – הנה נגמרה הבריאה, הנה יצאה מחופּתה, לבושה היא שני עם עדנים, השמים חדשים והארץ חדשה. יקוו המים! נחלים ונהרות יפכו בטהרם, ויצמח אדני אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה. המאורות עולים ברקיע, שמים ממעל שׂשׂים לעשות רצון קונם. אין פרץ ואין צוָחה; אין ריב משפחות, ומלחמת החיים עוד טרם נראתה. מנוחת עולם מרחפת על פני כל היקום ועל פני כל יצור ושקט- שדי מלווה אותם. שבת ראשונה לפני ימות החול הארוכים!

והנה באו עננים וכיסו את פני כל. כרעם בגלגל נופלת בעמק השלוה השאלה הנוראה והמחרדת: אית דין או לית דין? קין והבל, שני בניו של אדם ראשון, קמים ומשליכים רעל השאלה בנפש כל חי ובלב כל בשר. אית עלם אחרן או לית עלם אחרן? בידם הגסה הם באים וחוצים אחדות הבריאה והחיים קורעים אותם לשני גזרים. אית או לית? היש שכר טוב לצדיקים וגמול רע לרשעים. משני בני- אדם, הראשונים לנולדים, נעשה אחד צדיק ואחד רשע…

לא היה גם קמט אחד בבריאה. אדון העולם הוא אחד, יחיד ומיוחד. שלמות ביצוריו ובכל מעשה ידיו. הנה זי מעט, אשר הביא אל האדם כל חית השדה וכל עוף השמים לראות מה יקרא להם – וככל אשר יקרא לו האדם זה שמו. תום עולמים מונח על הכל והוד עולמים; והנה אנו נדחקים פתאום לשאול המחשבה, היא את אמריה הקשים אחד- אחד תענה: “הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ”. ככל צעד האדם ויללת לבו, כל המועקה אשר בחיים והחטאת הנוראה הרובצת לרגליו באה ואוחזת אותו בציצית ראשו ומשליכה אותו לארץ גזירה…

מי גרש את האדם? ואימתי היה הדבר, שאדוני אלהים שלחו מגן העדן? אי אפשר שהיה החטא בפרי העץ, אשר היה למאכל. אלהים אשר אמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, הוא לא יירא ולא יתקצף, אם היה יהיה האדם כאחד ממנו לדעת טוב ורע. ואם ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם – הלא בעבור זה נוצר האדם, ויקח אדוני אלהים את האדם לשמור את דרך החיים. לא! לא “עטיו של הנחש” הוא, שבשלו אנו נמקים כל הדורות, או טעות היא, או דבר שנכתב שלא במקומו. קין והבל הם היו אלה, אשר ביניהם נפלה ראשית החטא וראשית השאלה, המחרידה מנוחת האדם כל הימים. אית דין או לא לית דין? החיים ניתנו לנו בני- האדם, פשטות החיים ואין- סופם ניתנו לנו; והנה באו האחים המריבים הללו ויעכרו מכמני תבל בשאלתם וּבויכוחם הם. המה יצרו את הטבעת הראשונה לשלשלת הארוכה והקשה של מה ולמה, אשר אנו נושאים על צוארנו ואשר ישא אותה האדם לעולמים…

ב: בָּזֶה וּבַבָּא    🔗

מימי קדם שואל האדם מעולם זה לבּא. יזרח השמש בבוקר, והוא על פרי עבודתו בערב יחשוב. ישכב כל חי, והוא חולם על המחר ומבקש לדעת, אם הניח מה מהיום למחר.

אמנם תורת האל לא תתן את האדם לקפוץ בקפיצה אחת על החיים אשר לפניו. היא אוחזת אותו בידיה ואומרת לו: הבט, הבט בחייך, הבט אל אשר סביבך, השׂכל ללכת, היטיבה דרכך, ראה את עין אדוני הצופיה ומולכת בארץ, ראה את העולם הניתן לפניך. האל יראה ויתבונן מטה, אם זרוע שדך בצדק, אם לא עבדת בבהמתך ובעבדך בפרך ועזוב עזבת לדל…הדגן כי ינתן בעתו, שדמות עוטפות בר – אלה ברכות התחיה. יכך ה' – זהו הגיהינום!

הנה באים הנביאים וכותבים בחרט במסכת העולם ומראים לנו את אריגת העולם ואת החיים, את אריגת הטוב והישר ושיני מלתעותיו של הרע. ממלכות, עמים, שבטים, משפחות כולם יגורשו מעל נחלתם בשבט אדוני, ובכולם יד משפט אדוני. הטוב והרע המה המניעים את מלכת השמים וכל צבאם. מאזני הצדק עומדים על הארץ וחיי אדם ישקלוּ עליהם בבוקר ובערב. עולם- אמת הוא המשפט, הנצח העולמי הוא הדין והצדק והגיהינום הוא הרֶשע. יושב בשמים אינו זקן ויושב בישיבה ומחכה בדינו, עד אשר יעזוב אשם מאסרי הבשר והרוח - - הוא בא ומביט בבריותיו ומשגיח על בריותיו יום- יום. האֵל הוא הדין בעצמו, הוא הדיין בעצמו, הוא הצדק בעצמו, הוא ישר וכל דרכיו ישרים. הוא חי וכל חיים בידיו ניתנו. הוא אבי היתומים ודיין- האלמנות, מציל עני מחזק ממנו ודל מעושקו. אֵל אלהים אוהב צדקות ושונא רשע.

והבאים אחריהם התחילו אומרים אֲמָרִים אחרים: במקום המשפט שם הרֶשע והצדק הוא ממעל. את אשר יעוותו העולם והחיים כאן יישרו האלהים שם ממעל והחיים הולכים ונמשכים מזה לבא – מהעולם הזה לעולם הבא … האדם פושט את גופו כמלבוש ומתעטף שם לבנים ונשמתו מטיילת בגן- העדן – אם רק אין עליה להיצרף מתחילה בגיהינום.התחומין בין ההויה ובין שלילתה בטלים הם בחשבון- עולם זה. מאורע המות, הממש היותר גדול, יהיה כמו אינו…

מאלה – מחדלון הגבולין של זה ובא והיעשותם לדבר אחד ולמסכה אחת – ושאבו עולם החזיון והשירה את כוחם. המערכה השירית היא האריגה שבחיים והרכבת המעשים השונים שבחיים. נשמת האדם תקצר ותתמעט, אם נגביל אותה רק על ההווה ועל האופק הקצר שבזה. הזה הוא בעיניו רק שובר על הבא, והבא – סוף החזיון הזה. בני- אדם רצים לבית- החזיון, כמו שהם רצים לבית- תפילה, ינתן להם בזה מאשר בבא…

ג: הַתְחָלוֹת רִאשׁוֹנוֹת    🔗

חכמת טבע בריאת האדם תורנו דעת מהוּתו ואופן חיותו יודעים אנו איך יאכל וירעב, יישן ויקום, איך ישאף רוח ויחלה; אנו יודעים בנין כל חושיו ואבריו הפנימיים והחיצוניים.

אנו יודעים את כל האפנים הטבעיים של הנפש ודרכי החיים, גם את הרוח נמוד במידה, את התאוה ואת הצער, את היגון ואת השמחה; ערוך נערוך את הצדק ואת הרשע, ערוך נערוך את הטוב ואת הרע ונבוא לידי פשר וביאור במוסר ובאלוהות. את גילוי האלוהות עצמה לממלכת האדם נצרף לנו על ידי רגשי הפחד באדם; ואת רום האהבה נבאר על ידי רגשי משפחה והחפץ להוליד ולקיים את המין. אין דבר רוחני אשר לא נדע לפרשו באפנים שונים, אין דבר נעלם מעיניו של חוקר הטבע; גם אהבת המסתרים, ההזיה והשירה הם בעיניו פרקיםם בתולדות הטבע והאדם, יין ישמח לבב אנוש של המשורר. הקיץ מוליד והאור מעורר, השירה בכלל היא רק ילידת הטבע. התנועות הגדולות בתולדות העמים באות על ידי מסיבות חומריות. תורת הנביאים, בדת הנוצרית וכדומה נולדו על ידי מלחמת הצדק של העניים והמבקשים חופשה. לאידך, היתה יפיותו של יפת רק תולדתם של התענוגים והמותרות. משפטי הרומיים באו על ידי גבורת העוז שלהם. האיסלם נולד מהזיה דתית ותאות בשׂרים…

למה הדבר דומה? לביאור ענין הספרים על ידי המצאת הדפוס… רוב בני- אדם מחליפים התחלות שניות בהתחלות ראשונות; את האמצעים והחזיונות הם מחליפים באבות. כמה עמוקה מאלה היא אותה השאיפה בפילוסופית שלא יכלה להסתפק בביאור בריאת העולם על ידי בראשית ברא וכו' ונצרכה בהשגתה להנחת חומר קדום – להניח מציאת חומר קודם הבריאה. בכל אופן מספיק זה יותר מההנחה, שהכל בא מן האפס ושצבת ראשונה בין השמשות נבראה…

נבין לדרכי הרוח ותהלוכותיו ואת הרוח עצמו לא נדע; נביןלמהלך הנפש ואת הנפש עצמה לא נדע. גם חכמת הטבע, אשר תעמיד לנו חלוקים ידועים בעולם ובחיים, אינה כוללת במהותה רק תולדות הטבע וקורותיה. היא תסַפר לנו מהלך דברים וחוקים רבים, בלי ביאור התחלות ראשונות וחוקים ראשונים. כל חלקי הביאור במדעי האדם מגיעים המה כולם אל נקודה אחת ומשם אינם יכולים לזוז עוד – וגם אי אפשר להם ללכת הלאה. הם מבארים את הדברים תמיד בהיקף ידוע - ומה שמחוץ לאותו היקף שוב אינם רואים. בעמל המחשבה באים המה לאיזה חוף; אבל אל העבר השני, ששם מתחיל העולם הגדול ומתחילה השאלה הגדולה, שוב לא יבואו.

מניח לכם האדם את השניות ובארו לו את הראשונות . מניח הוא לכם את הדרכים ואת התוצאות, ואתם הראו לו את האבות.

ד: הָלוֹךְ וָשׁוֹב    🔗

ואשׂא עיני ואראה איזה איש ניצב ובידו חבל מידה. ואוֹמַר: אנה אתה הולך? ויאמר אלי: למוֹד את העולם אני הולך, למוֹד את המהוּת, לסַמן את המחשבה ולהעריך את הטוב ואת הצדק. ואוֹמַר אליו: לא תוּכל את הדבר הזה לעשותו, כי כבד הוא ממך ולא ציוך אלהים כזאת. ויען ויאמר: לא כן הדבר; כי ציוה אותי אדוני על המחשבה ועל המעשה ויכולנו עמוד.ואתמה תמוה, איך ידבר איש בשם אדוני והאדם עוד לא חזה פני שדי – ולא הוספתי דבּר אתו בדבר הזה, כי יראתי.

אדוני נגלה לבן- אדם כגיבור מלחמה ופעם נראה כיושב בישיבה. לזה בא בקולות ובברקים ובענן כבד מאד ולזה - לא ברעש ולא ברוח, כי אם בקול דממה דקה, אל קנא ה' – ה' ה' אל רחום וחנון, למי מהם נקשיב? ולמי ומי נעבוד? למי נתּן את נשמתנו?

כי כה אמר ה' לא הסתר דיברתי – אבל אנו סתרים נבקש, ככי מי גויי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו – ואנחנו, במרחק אנו עומדים… יד שלוחה ממרום להגן עלינו ולשמרנו – ואנו אמרנו נגזרנו. הספק אוכל כל אשר בקרבנו והודאי אין בידו לתת לנו מנוח. – בן- אדם לך מלוך על כל העולם כולו וירשת את מכמני העולם כולו וחשבת על כל נבראי העולם. פרו ורבו במעשיכם ובמחשבותיכם. מלאו את הארץ וכבשוה לכם. כן צוּוינו, ועדיין לא כבשנו לנו אפילו את ד' אמותינו. המהות בכל חללה ניתנה לנו לנחלה ויד האפס אוכלת בנו. אמרו כי שמע ה' את קולנו – ומצרי שאוֹל מצאונו ברכי נפשי את ה‘, אומר האדם, והנה באו החיים ויהפכו בקרבו את הברכה לקללה. וירא אלהים את האור כי טוב במעשה בראשית, ומפּי בן- אדם התפרצה השאלה: למה יתן לעמל אור? אחרת: יום לה’ צבאות על כל גאה ועל כל נישא והרם כליל יחלוף – ואנו נקוד ונשתחוה לרם ובו נבקש חסות. מי יבנה את הגשר בין אלוה ואדם? מי יקח מעל שכמנו את הסבל הרב? ומי יט אזננו לדבר האחד, שאין הריסה לו ואין שלילה?

ואשׂא עיני ואראה והנה איש בא בדרך, פניו נופלים וחבילה בידו. ואוֹמַר אליו: מי אתה? ויעמוד ויפתח את צרורו ויראני חבל מידה והוא קרוע לגזרים. ואדבר אליו: מה אלה לך? ויען ויאמר: לבני אורישם, את הקרעים האלה, ולא ינסו עוד את אדוני. בן- אדם, חוד חידה – ויגעת לריק, כי תאמר למצוא את הפתרון.

 

עָלִים בּוֹדְדִים    🔗

א: וַיִּנָּחֵם    🔗

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך. עובד אדמתו ישׂבע לחם. וארח לחיים שומר מוסר. הנותן ליעף כוח ולאין אונים עצמה ירבה. לעולם ישב כונן למשפט כסאו, והוא ישפוט תבל בצדק, ידין עמים במישרים.

דרכי תורה רבים היו לבן- אדם לנחלה; וכולם הם באים לישר הדורים וללמדו דעה, כי יש שומר ומשגיח עליו, פודה ומציל.

תורה נביאים וכתובים ניתנו לנו, חזיונות והתגלויות ממרום, אחד- אחד באו לנו – יעודים והבטחות, הררי אל נפתחים, בהם ימצא דל מעוז ומחסה אביון, הצדק העולמי ידבר אלינו באלפי לשונות – ועם כל זה מנוחת האדם עוד רחוקה ממנו, ועוד לא מצא האדם מנוח לנפשו…

ועוד ראיתי תחת השמש: במקום המשפט שם הרשע, ובמקום הצדק שם העוול; אחרי ישעיה וירמיה יבוא ספר הקוהלת בפשטות לשונו ובשאלותיו החודרות – חצים שנונים בלב האדם, חצים שלעיתים פלחו גם את לב אלה, הקוראים לצדק בשם אלוהי הצדק.

ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ומפי האומר את זה שמענו את הקינה: מי יתנני במדבר! ארור הים אשר יוּלדתי בו, יום אשר ילדתני אמי אַל יהי ברוך!

המחוקק, אשר אמר לתת לאנוש תורת-חיים, הוא ישים בפי גיבורו איוב: למה יתן לעמל אור? ואיש האלהים הלז, אשר הביא בנפשו את הודאי הגמור על- דבר נוֹצר חסד לטובים ואת הרשעים לא ינקה, לו היתה שעה, שעמד לפני תהום השאלה העולמית: למה רע לצדיק וטוב לרשע?

האל בעצמו, יוצר האדם, אשר אמר ויהי ורצונו הנמרץ חרות בברזל הנצח, גם עליו נאמר: וינחם כי עשה את האדם, ויתעצב אל לבו. – נגד אלהים מתנחם ומתעצב על לבו, כל כלי יוצר של הנביאים לא יצלח ואפס מאנוש כל חזון.

ב: אוֹתִי עָזְבוּ    🔗

הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו! אלהים נדחה מפני תורתו, המעשה והמצוה הם המניעים של האדם. חוק הברזל, המושל עליו ומדריכו. הטוב והישר, הצדק והמשפט, כל יחסי האדם לחברו ולמקום הם פעולות ומעשים. כמו ביטוי סותר לעצמו ירָאה הדבר: המעשים הם הרוח והנשמה היא הגיף… יוצר בראשית דורש מנמצאיו את המעשה, את שמירת התורה השלמה, את הודאי שבידים. את הודאי הגמור בהליכות עולם ובחיים.

שמענו אומרים: וצדיק באמונתו יחיה! מה היא האמונה? מהו אותו הרגש החינוכי, שנושאים אנחנו בלבנו פנימה והחיים לא ירָאה, בחיים בני- יומם ובמעשים הנגלים. הניחו את אשר לה' לה' - והיו טובים, היו בני אדם- טובים; הניחו את הרוח ובחרו לכם את הגוף, את החברה ואת הצבור, את היחיד ומעשיו, בחרו זה את זה.

והדת? הדת היא המעשה, הדבּרות הם לרוב: לא תעשה לך. לא תעשה! אלהים מונח בשמירת והמצוות והפקודות.אלהים מרחף ממעל וגוו בידינו! – תורתו וחוקיו שמורים לעד.

אַל תביטו ראשונות ואחרונות. אַל תביטו אל מה לפנים וּמה לאחור, אַל תביטו ממעל, רק מתחת. ראו מה אתכם וּמה ניתן לכם. אפילו כל התורה כולה אינה שקולה כנגד מצוה אחת מן התורה! הרוח אינו שקול כנגד המעשה; מכם ידָרש רק המעשה.

ועשיתם את הטוב והישר לשם המעשה, ועשיתם את כל אשר ידרש מכם, את כל אשר נפקד עליכם; גם חותמו של העולם הוא מעשה, גם אלהים הוא אך עושה.

הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו! יאוש ויגון אלהי נושב מן הדברים האלה.

המעשים יכריעו את אלהים, הברואים את הבורא, החזיונות המתחלפים – את היש המוחלט.

ועבדת את אלהים, והכריעה העבודה כביכול גם את האלהים. ­–

ג: לְקִיחָה וּנְתִינָה    🔗

טובים השנים מן האחד. האדם מדיני הוא בטבעו. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו. או חברותא או מיתותא! האדם רודף אחרי חברים, אחרי רעים, אחרי אשה, האדם רוצה לפתוח את לבו לאחרים ולא לסגור את לבו; האדם רוצה להביע את אשר בו, את אשר הוא חושב, את אשר הוא מרגיש ואת אשר הוא נושא בחוּבּוֹ ואינו רוצה לסגור את לבו. לא לקחת רוצה האדם מחברו, לא להיוָשע ממנו, או גם לשמוע ממנו, כי אם להגיד, לו לתת לו להושיע לו. – האדם הוא יותר בורא מנברא, הוא יותר יוצר מיצור, הוא יותר מושל ממשוּל; נשמת האדם גבירה היא, נשמת האדם לא תאהב להיסגר ולהישאר בחומותיו. ואם ישימו אסורים עליה, הדמיון הוא לה למפלט והחלום הוא מושיעה ף הדמיון הוא הרע הנאמן לאדם במקום שאין רעים, והשתיה לשכרה – במקום שאין הכד פתוחה…

ואם אלף פעמים תשימו את האדם החי והמרגיש מחוץ למחנה, אם אלף פעמים תגזלו את רעיו ממנו וכל אשר לו, אם על פיו תתנו מסגר, הדמיון יפתח לו את אשר סגרתם ואת אשר החסרתם ממנו… איש רעים להתרועע הוא בעל נפש, גם באין בן- אדם בגבולו נפשו מולכת. לא לקחת הוא חפץ, כי אם לתת, לא לקבל מגמתו, כי אם לפתוח את ידו ולהעניק לכל נפש.

ואם פעם אחר פעם תשימו אותו בסוגר הבדידות, הרי שומעים מסביב לו. שבט אלוה בפיו, והוא מברך ומקלל. ואפו עז למראה עוול, נפשו מרה, רוחו הומה ויגונה ושאונה עולים על כל גדותיה.

טובים השנים מן האחד ושלושה מן השנים והארבעה מן השלושה ומספר רב ממתי מספר. והוא אינו אחד אלא שנים, עשרה, מאה. – לבו של אדם לא ידע רחם לעצמו ולאחרים; והוא מיסר את עצמו ואחרים, הוא לוקח מעצמו ונותן לאחרים.

ד: הַשָּׁעָה הָאַחָת    🔗

תנא דבי אליהו: מעיד אני שמים וארץ, בין ישראל בין עכו"ם, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שעושה, כך רוח- הקודש שורה עליו. – לכל אדם נברא בצלם, לכל חי מדבר וגם לכל נמצא יש שעת השראת- השכינה, יש רגע רם ונישא, שבבו הוא קרוב אל קונו, שבו הוא עושה דבר או משיג דבר, שניתן רק לו וּלשורש נשמתו ולתעודת חיתו.

אמנם ענין זמנים הוא ענין כמותי, אבל כוחו לא יחדל ולא יסור מאתנו. עלינו בני- האדם אך להעתיק לנו את החייםמהכמות לאיכות, - ולדעת, שהכל יומד לא רק לרוחב, כי אם לעומק. ניח שאין העולם נברא, מדד זמנים לא נפסק; נניח, שהבריאה לא נכתבה בחרט אלוה על טבלאות האפס, עוד ישאר לנו מושג הזמן והערכת הזמן; גם השארות- הנפש באה לנו על ידי המושג הלז ונצחו וחותמו בנו ובנפשנו. אבל לא הרב בו וכמותו לנו עיקר, כי אם ישותו והויתו בכלל. נוקיר את הזמן ותלויים אנו במחשבותינו בזמן, ועם כל זה, לא משפט והיפוכו הוא, כי א גם יסודו יש לפעמים נצחיות לרגע… שהאור דולק ביופיו, בעת שיאיר, נצחי הוא וימלא את מַלאכותו בזה, שיאיר עתה. – יש חיים ארוכים לרגע, יש מעשה אחד ואמירה אחת כבירה, ששקולים המה כנגד מעשים רבים ואמירות הרבה; יש שעה אחת רמה בחיים, ששקולה היא כנגד כל ימי האדם.

יפה הוא אותו החיזיון, שתארו חכמים: כשחטא האדם ופנה היום, חשב, כי העולם יחשך בעדו וישב נמק באופל הליל. כיון שעלה עמוד השחר וראה את הבוקר זורח, הקריב פר ואמר מזמור… מה רם ונשגב הוא, לחיות בשעת הבוקר הראשון ולראות את הבוקר הראשון, בקום על אדם שכינת- אל. והנה אחרי השכמת הבוקר יבואו צהרים, יבואו ערב וליל, הבוקר השני יגיע ומתחיל האדם לומר: מנהגו של עולם כך הוא! התגלות היחידי באדם ובעולם תתהפך למנהג קבוע. השעה הנישאה הראשונה לא היתה דיה לאדם ראשון וחיה עוד תשע מאות שנה ושלושים שנה… ישיבו מה שישיבו נגדנו, אלף שנים אינן שוות כיום אתמול, כבוקר של אתמול, כבוקר הראשון.

מענינת היא גם אותה האגדה, המספרת על- דבר המלאכים, הנבראים בכל יום לומר שירה ונשרפים הם אחרי זה בנהר דינור… מה להם ליצורי- שדי אלה עוד לשהות בעולם, אחרי שאמרו שירת הבוקר שלהם ומלאו את מלאכותם, אשר בשבילה באו? אבל הרבה נבראים יש בעולם, שעוד ישארו קיימים וחייהם נמשכים, גם אחרי אשר עשו את מעשיהם וקיימו את תעודתם. מה שאליהם היה מוטל, כבר בא לידי תפקידו ונמלא והם תועים עוד עלי ארץ באפס מעשה… את שלהם עשו, עשו באותה השעה הגדולה האחת, שהיתה להם בחייהם ושהיתה נכונה בעד חייהם, והנה הם בבחינת אוכלים ואינם עושים.

נאמר לבני- אדם: ושניתם ושילשתם; אבל רק זה הראשון, הדבר הראשון, אשר נעשה ואשר בעדו נוצרנו, לו יסוד, רק זהו נאמן ונכון לנו, וכל אשר בא אחריו, הוא מותר לנו… כל חזרה על הדבר היא כבר העתקה מאותו דבר ואינו המקור. לא היתה התורה צריכה להתחיל בבית רק באל,, בראשון שאין שני לו. – – –

 

דִּבְרֵי חֵקֶר    🔗

א: הַמַּלְאֲכוֹת בְּחַיֵיּנוּ    🔗

הכל צפוי והרשות נתונה. – שאלה קשה עוד יותר מן היחס שבין הידיעה והבחירה הוא היחס שבין המקרה ובין המלאכות בחיים. קשה לעמוד על אָפים של הדברים. אם כל מסכת המעשים והמאורעות בחיי האדם רק ילדי המקרה ה וגם צירופם תלוי רק ביד המקרהאו פונים ונותנים הם כלפי מטרה אחת ותכלית אחת…

אמנם לימדו אותנו כדבר הזה, אולם החיים באים ודוחים את אלה. חיי אדם ירָאו לנו לרוב כהמון מקרים, מאורעות ומעשים, בעלי פנים שונים ואפנים אפשריים שונים, לא רק הרשעים מלאים חרטה בחייהם, כי אפ לכל אדם יש עתים בחייו שיחשוב: אלה ואלה המעשים בעולמי היו לא לצורך, אלה ואלה הדבורים אשר דיברתי היו למוֹתר, דבר זה שבא עלי בחיי לא היה צריך לבוא ולא היה מוּכרח לבוא. המעשים בכל יום, הדיבורים בכל יום, היחסים והפניות בכל יום עלולים להשתנות כל כך בכל פעם, תלויים כל כך בסיבות חיצוניות ופנימיות, סיבות שלא נוכל לשערן מראש ואי אפשר לכוון להם מקודם, עד שאנוסים אנו להניח, שכולן רק ילדי המקרה בעיור הן, אותו המקרה, שלא יֵדע חשבון ולא ישמור בצעדיו כל חשבון…

ולאידך, מה הוא המקרה? – מושגו של המקרה בכלל בלשוננו אנו רק צירוף שכלי, הגיוני וחשבוני, והוא בא מתוך חשבון האדם עם העולם ועם משטרי העולם, ומה הוא העולם, מושג העולם, אם לא גם כן מושג צירופי והסכמה. שכל המעשים והתולדות, שכל החיים והזמנים מצטרפים לבחינות ונותנים ביחד דבר שלם, שאו קוראים לו עולם. גם הדבר אשר נכנה אותו מעשה, מאורע, הוא רק צירוף של נקודות רבות ותנועות קטנות בנות- רגע לידי דבר מסודר ולידי שלמות, שאנו עושים לנו במחשבה ועל ידי צירופי מחשבה…

ומה הוא האדם?מה הוא גם זה, שמקשר את כל חיי אדם במחשבותיו אנו לאחד, שמקשר אותו היום להאתמול ושניהם למחר, אם לא דברסידורי, רוחני, שׂכלי וחשבוני; ובכן, הדעה אומרת, שאין חשבון והכל רק מקרה, היא תקח מאתנו הרשות גם לבטא את המלה “מקרה” ולהשתמש בה לצורך ההגיון והחשבון המלאכת העיון. אם לא נאמין בחשבון הגדול בחיינו, אז אין מקום גם לחשבון הקטן…

ועוד זאת: השפה היא רק ביטוי לדברים, הנמצאים או מורגשים עלפינו, בכל פעם היא עושה כוָנים לדברים מוחשיים בחומר וברוח, בעולם ובנפש; וכל מלה נמצאת כבר, להיותה נמצאת ברכוש השפה ובספר המלים של לשוננו, הרי היא כבר מעידה על מציאות אותו דבר, שתבטא אותו ואשר מצא לו בה לבוש. אם השפה תדע מהמושגים מטרה ותכלית, אם היא תדע מחשבון רוחני לסכום חיי אדם עלי אדמות ויחסו לכוחות עליונים, הרי כבר מונח בזה עצמו הוכחה קיימת, כי אמנם יש דברים כאלה במסכת האדם ומקריו בעולם ושׂורדים הם במהלכו ואורחותיו תמיד. באין אלהים משגיח על בריותיו בודאי לא עמל האדם לברוא לו שֵמות אלה לבטלה; ובאין מטרה ותכלית בחיים, חסרות היו המלים האלה באוצר שפתנו…

אנו מבררים לנו את הדברי כך: בהאלף-בית שלנו. מא' עד ת‘. יש לנו כ"ב אותיות, והן תבואנה לאלפי צירופים, למלים אין קץ; המלה אשר בפינו עתה תתרקם רק מאותיות אחדות, שבוררת היא לה לצורך אותו הביטוי ותניח את השאר. – אם נוציא המלים “גדול” או “קטן” מפינו ורוצים אנו לתכּן מושגים אלה. רק האותיות ג’ ד' ו' ל' ק' ט' ז' לנו עתה, ושאר האותיות אינן צריכות לנו, בבנין המלות “גדול” או “קטן” עלנו לפסוח עליהן ולשכוח אותן. נשער לרגע, כמה קשה היתה יצירת המלה הזאת, כמה קשה היה, בבוא המושג “גדול” לידי התלבשות מלה מסוימה המסמנת אותו, לבחור מכל המון האותיות וצירופיהן דוקא באלה ולהרגיש בהן, שדוקא הברות אלה נכונות לאותו מושג, והן- הן תבענה אותו מושג במלואו…

וכן הוא ענין צירוף מושג המלאכות בחיי האדם בהמון המקרים והמעשים בסביבו. אמנם מאורעות רבים לא לצורך הם בעולמנו, אלפי מקרים בחיינו ובמעשינו, שלא נדע פשרם ולא נדע להוציא לנו מהם את החשבון, מה הם לנו ולמה הם לנו; אבל אחדים מהם, זעיר שם, זעיר שם, נותנים אותו חשבון, יתַוו לנו תוים ויתנו לנו רמיזות והארות לדעת את החשבון מהם לחיינו. הנה מקרים ומאורעות השגחתיים בחיינו מעורבים המקרים סתם ובמעשים סתם, ועלינו לבור את התוך מן הפסולת, את העיקר מהטפל ולדעת מה הם לנו ומה יסַמנו אלה לנו. עלינו לסַדר לנו טיב מלאכוּתנו ותעודתנו עלי אדמות. כמו שאנו מסדרים לנו מלה חדשה לבריאה מחשבתית חדשה. המקרים והמעשים הרבים בכל ימי האדם והיקף זמנו כוללים אותיות רבות מפוּזרות פה ושם, בלי סדר ומשטר, ומלאכות חיינו היא רק צירוף מלה אחת שלמה בהמון כל אלה.

המלאכות שבחיי אדם היא החותמת שלו, אבל מלוכלכת היא ועוד הרבה דברים אחרים דבוקים עליה, כדי שלא יראה אותה מיד ולא יבין אותה מיד. – וזוהי עבודה רוחנית רבה לבר- נש לנקות אותה מכל חיץ, ללמוד אותה לדעת ולהכיר את היד הגדולה, המושלת בחייו ובתעודתו בכל אלה. האדם הוא בבחינת כורת ברית את עצמו ונותן תוכנית דתית לעצמו, אם מוצא הוא מלאכוּתו ויודע את תעודתו, למה לא שלחהו אלהים לחיות ואיזה צורך מיוחד יש בחייו.

ב: הַפְּלָאָה שֶׁבַּלֵּב    🔗

לקורא העברי מן הדור הישן ידועות המלים “עצם המוּשכּלות” למרבה, ידועות לו מכל ספר המחקר מימי- הבינים, שקרא בהם והזין בהם את רוחו זמן רב. מהו עצם המושׂכלות בתור מושג מופשט מהאדם וקודם לשכלו ומפזר מאורו לשכלו? מה הוא כוח- החיים ההיולי בלי חיים ממשיים? מהו שׂכל- קדום במובן חומר- קדום?

הקדוש- ברוך- הוא ברא את עולמו כבורא מתוך הספר ועל פי תוכנית מחשבת הספר. התורה קדמה אלפים דור לפני הדורות, אמרו הדתיים, גם “סדר זמנים” היה לפנים ושוכן הערבות היה מטיל על פני האפס הגדול… הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים, והמים טרם נבראו. – ככה אנו מדמים את היוצר לצורה ואנו מקדימים את המאוחר. ואפלטון ולרבי שמלאי לא די ששׂכלו של אדם מתעורר בקרבו ובא בקרבו בבואו בימים, כי אם מושל הוא בו ומאיר לו עוד במעי אמו, במעי העולם. השׂכל הכללי שם בשורשי ההויה הוא יושב, ומשם הוא מפלס לו נתיב ללב האדם… שכלו של האדם ותבונתו הוא ספר- תורה הושם בארון והלוחות כתובים באצבע אלהים.

ואם אמור יאמר בו-האדם לעצמו: אעלה על במותי עב, אדמה לעליון, אם האדם יאמר: עד שלא באתי, לא היה מי שקרא להקדוש-ברוך-הוא אדון, עד שבאתי אני וקראתיו אדון; אם האדם יאמר: אנכי ילדתי והריתי את כל המחשבות הגדולות האלה, את כל מכמני האלוהות וגם את עצם המושכלות… תיכף באים ושואלים: מאין באה רוח האדם? ואיך עלה לו להיות נבדל יותר מן החי, אחרי אשר ארוג הוא בגוו כיתר החי, ובמה כוחו גדול להיות ברוחו מעל לעולם ולמצוא נתיבה לעולם?

הלב והמוח, השכל והרגש, הנטיות והחושים – האלה הם העושים את האדם? האלה העושים את מוֹתר האדם? האם אלה מולידים גם את הרוח? ומה הוא הרוח? מה הוא הלב וכל האלהות שבלב? מה זה הדבר הנקרא שכל ודעת, תבונה וחריצות? מה המה השמות שנותן האדם לכל אלה, נותן לעצמו ולכל אשר תחזנה עיניו? מה המה חושי הנפש והרוח? מה היא זו המחשבה והשירה וההתפעלות והגעגועים עם כל המדות הרוחניות והיסודות הרוחניים? מה זה רוח לגבי חומר? מה זה נפש לגבי גוף?

וכל השאלות האלה עם כל צאצאיהן וצאצאי צאצאיהן יש חוט אחד המקשרן יחד, יסוד אחד ומקור אחד – הלב וכל הפליאה שבלב. משם יוצאות קרנים לכל אלה והשפעה לכל אלה. הספירות והגלגולים והקישורים שביניהם, יסוד השגתם בלב האדם. ששם נבקש גם את המושכלות ואת עצם המושכלות, משם יבוא הכל, הכל…

וזה רגש האחריות הגדולה, אשר בלבנו, אשר בחיינו ועולמנו אנו; זה יסוד החיפוש הגדול בחיי אדם ותכלית האדם, זהו היסוד לאלפי רבבות ספר, תורת הנפש, תיאור הנפש עם כל המית הנפש ומהלך הנפש.

וזהו המקור לאלפי התורות והדעות, לרבבות המחשבות העיונים, לכל החכמות שבנגלה ובנסתר, באדם ובחברה ותורת החברה; פלא האדם וחייו מניעים את כל אלה, לא ה“יראה והפחד” לא ה“חפץ לחיות” ולהטיב את תנאי החיים.

הפלאה שבלב היא מחיה את אשר בנו ומחזקת היא שייכותנו לעולם, אשר מסביב לנו. היא תשיר שירים, היא תחשוב מחשבות, היא תחוק חוקים והיא תנשב את הסער הגדול התוכחות וביעודים, אשר ניתנו לנו.

התגלויות רבות באו לעולם. – אדוני מסיני בא וזרח משׂעיר, הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש. אדוני בצאתך משׂעיר, בצעדך משדה אדום. אלוֹה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן, רכב אלהים רבּוֹתים אלפי שאנן, ויענו קהל עם ועדה: נעשה ונשמע! – הלב, הלב הוא השואן בכל אלה.

תנו עוז לאלהים! קראו לנו, ובן- אדם יתן, בן- אדם יתן את נפשו ואת רוחו ומכמני העולם ולרוח העולם. בן- אדם יברא משכלו את עצם המושכלות, עצם ההשגות ורצון התורות. בן- אדם יפתח את לבבו לאלה. –

זכרו ימות עולם, בינוּ שנות דור ודור. אדוני יציב גבולות עמים – ובכל חשב האדם, הגה ברוחו, את הכל הוא שואב מן המקור, ממקור לבבו.

ואספר לכם מעשה יה, יאמר הרוח שבאנוש; ואספר לכם מעשי בראשית ומעשי מרכבת העולם, אספר לכם את מעשי העולם ואת מהות החיים אתאר ומכמני החיים. ואספר לכם את כל הֶמיַת המחשבות והדעות, את כל יסודי התורות ומבועי התורות; ואספר לכם את דבר כל הגלגולים והספירות, את מה למעלה ומה למטה, את מה לפנים ומה לאחור; הכל הכל אספר לכם, יאמר נא בר- אנוש, באין קץ ובאי תכלית לחזון רוחו.

הים יקרש, הגבעות יתישרו, פני השמים יקָרעו והאדמה תיבלע התוהו, לצדיקים עושה הקדןש- ברוך- הוא כנפים ושטים הם בים האפס, ורוח האדם לא יאפס, גם מושג האפס פרי רוחו הוא וענין שכלי הוא… כל באי עולם הרוחני חיים מפירותיו בעצמו ואינו שׂבע. נפש האדם לא תשׂבע וההפלאה שבלב לא תכלה…

ג: הַמַּזָּל    🔗

גלגל הוא החוזר העולם! גלגל החוזר בעולם ובחייו, בחיי האדם ומזלו על האדמה. היום יעשֵר ומחר ידל, היום יעלה ומחר ירד, היום ימצא ומחר יאבד לו.

והמזל בעצמו הוא בעל דו-פרצופים. יד מזל רע ויש מזל טוב, יש אדם שמעשיו מבורכים ויש אדם מקולל יש אור וחושך במעשים, בוקר וערב…

התורה והמוסר אומרים: בידיך עתותיך, מעשיך ירוממוך ומעשיך ירחיקוך, בטוב העולם נידון, וברכתיך בכל אשר תעשה! והצד השני של המטבע הוא: לראות שאיזה דבר שולט בנו, אם לטובה אם ורעה, באין כל קשר ויחס למעשינו אנו לא בתורה תשובה כלל על מעשינו אנו. ביד אחת מרחיקה הדת כל מושג הכרחי בעולם, המולך כעיור, מבלי דעת גמול ותשלום, ובשנית תפתח לזה דלת, כי יאמר מזלך גרם, גזר- דין מן השמים הוא, שאין לשנותו אלא בשידוד מערכות…

והשואל ישאל: איך אפשר זה בצד זה? איך אפשר לאדם להיות נושא עליו סמל בן- חורין, סמל דבר שיש לפעולותיו חשבון, לדעת שהוא בא בחשבון ובאים עמו בחשבון, ומצד אחר להיות נכנע אל המזל, שאן לו דין ואין לו תובעים?

אלוהים, אלהי האדם הוא המקשר בין בר-נש לעלמא הדין ולעלמא דאתי, והמז הוא החַיִץ והקיר המבדיל ביניהם. מה פשר הדבר? איך נלמד בזה בינה? ואיך נדין לתהלוכותיו.

גם בעלי התורה האחדותית, שלהם רק חשבון אחד בעולם וּמשפט אחד בעולם, לא ירהיבו בנפשם לדבּר מפורש על צד ה“עונש” שבמזל, וגם להם ישותו הוא הדבר העומד חוץ מתחום ה“שכר והעונש”; והשאלה הגדולה: מאין יבוא? מאיזה מקור הוא נובע?

אומרים: המזל הוא מין קללה או גם ברכה. מה הן הקללה הברכה? מה זה “ארור אתה” ו“ברוך אתה”? מה זה הדבר, כי אדם זה הוא מקולל, וזה – מבורך? גם אלה המושגים כבר לוקחים את נקודת- הכובד שבגלגלי חיי אדם פנימה ומניחים אותה מבחוץ.

אנו מציירים לנו אדם כותב איזו דפים מימין לשמאל וממלא את הטורים בדברים בני- סדר, הנקראים מראשית עד אחרית; והנה בא אחר ומתחיל מן השורה האחרונה הכתובה בדף האחרון, המלה האחרונה, והוא כותב על הכתוב משמאל לימין; הולך בחזרה משורה אל שורה, עד שיעבור בקולמוסו ובסדר דבריו על הדברים הכתובים ביד שלפניו. כך הוא בחיי בן- אדם מקולל, שיבורך על ידי המזל, או להפך, בן- אדם מבורך, ומקולל על ידי המזל, החיים שלו סובבים על צירם, והמזל סובב על צירו, זה דוחק את זה, זה מבליע את זה.

נייר כתוב המה חיינו, בני המזל, גם כן באים וכותבים, נשמתנו כתובה עוד מלידה, אומרים, עוד מירושת אבות ומהדורות מלפנים; והחיים שם בחוץ, מאורעות בני מזל, גם כן באים וכותבים, כותבים הם על גבי הכתב… באים אנו החיינו מן הכד אל השוקת: אנו בונים לנו בנינים החיינו ובחיי רוחנו, בעוד שלמחר וגם היום יכול המזל לפתוח את לועו ולבלוע את הכל. הכל.

המזל הוא היסוד העיור בבריאה, הוא יסוד האפסי בעולם, שעדין לא נכבש ביד ההויה… ועל האדם שׂוּמה לפדות עצמו ממנו ולכבוש אותו בחייו…

ד: עַל הַוִּדּוּי    🔗

בתורת החסידות של רב אחד גדול ¹, יותר נכון: בעבודה חסידית אחת יש מקום עיקרי לוידוּי-דברים לפני הצדיק, לוידוּי-דברים… היהדות של הרוב לא תדע אלא את הוידוי של הגוסס: צו לביתך כי מת אתה! האדם מתוַדה מתוך הספר, בכלות כוחו ואונו, גדול מזה הוא הוידוי היחידי, שמתודה בן- אדם בעודו חי ועומד על נפשו ועל מעשיו. שברון הלב הוא הוידוי וחשבון האדם עם נפשו ועם לבו. ככוח טבעי פועל הדבר הזה עלינו, הים גאה יגאה על גדותיו, כי יתגברו המים.

וידוי- דברים של האדם, השתפכות לבו ונפשו, פתיחת לבו ונפשו היא נטיה של היוצר, של החי והמרגיש את מסכת העבר והשארת מקרי העבר בעולמו.

המשורר ישיר, החושב מסַדר לו טירת מחשבותיו, הארדיכל בונה בנינים, המדיני מפלס נתיב בחיי העם, הנוסע יסע ארחות ימים ויטפס על גבעות עולם; והמתוַדה עושה את אלה על פי כוח, השורר בכל אלה. הוא מוליד, הוא בונה, הוא רואה עולמו בחזון רוחו.

חשבון הנפש, הרהורים מוסריים, תשובה, מירוק העוון, טהרת הרוח, שמות רבים יש לוידוי, והכל עולה בקנה אחד ויוצא לפועל על פי כוח אחד, כוח של התגלות והשארה. הוידוי הוא השארת- הנפש מאתמול להיום, מהעבר להבא, תחית המתים של האדם, בעודו בחיים. הוידוי הוא הקול הטבעי באהבה וברעות, בשברון הלב ובחשבון, בחשבון מעשיו ועלילותיו.

ספר- התהילים הא וידוי גדול. ספר “אלה הדברים” הוא וידוי, “קוהלת” הוא וידוי. משלושתם אלה יחד, אם גם רחוקים הם זה מזה. יש מה בכל איש ובכל נפש סובלת ובכל אדם משורר.

ואם שבע פעמים יכה האדם על לבו, אם כנופל וחסר לב יתיצב לפניהם, אם ירשיע את עצמו על כל צעד ויראה לנו את מפלצת “החיה הרעה” שבנפשו, כל זה נשוא הוא מתוך איזה אור בנפש. דיבור הנפש הוא שפת- הנפש. וידוי- דברים הוא חיות הדברים ועליית הדברים. בוידוי,, בשעת שיתוַדה אדם על עצמו ועל מעשיו, הוא עולה על עצמו ומתרומם על מעמדו. – החטא נכבש על ידי השתפכות הלה והיה לצדק.

ומה הוא החטא וסערת החטא? אם לא וידוי האדם, שלא התוַדה עליו; מסתרי האדם, שלא מצאו להם ביטויים נכונים, מתגלגלים המה במעשים רעים ופרועים; הרע שבחיי האדם הוא רק שגיאה, תעיה, כוח שלא מצא לו דברים.

הוידוי הוא חיתוך- הדברים של הנפש ושל המית הנפש, הוא הדרך שנפלט לנו ביער סבוך. טבילת שחרית וידוי היא. תפילה סתם היא לוידוי. האהבה יונקת מאבנים של הוידוי והצדקה של הלב היא גם כן מין וידוי. רעות האדם תבוא מצורך הוידוי. בעיקר כל צמיחה וחיבור באדם מעין וידוי הוא.

הוידוי אינו כוח מוסרי, כי אם כוח שירי, התגלות מעשית וחיונית. אמנם המוקד הוא צורתו של הוידוי, אבל לא מבועו ויסודו. הוידוי הוא פתיחת- פה לנפש והבנין השירי של אותה נפש. העבר קבור ומעולף במקרים רבים, כל מעשי האדם קבורים אצלו בדמיונו והוידוי יפתח להם פתח. העבר הוא דבר שבלב ובוידוי יעשה אותו למראה עינים ולחזון עינים: החיים נפתחים ממאסרם, והולכים ומתקשרים בחזיון חי, לב האדם יגָאל! - -

 

רַעְיוֹנוֹת    🔗

א: הַשְׁגָּחָה    🔗

עולם המחשבה מלא אותנו במידה מרובה כל כך, עד כי רק לו נשים לב, להתבונן על כל חלקיו, לנתחו ולפרשו, לשקלו ולהביט בו, להבינו ולהכירו ולדברים אחרים לא נשים לב…ואותו הדבר שהוא המניע בפילוסופיה ובתורת ההכרה, יסיח את דעתנו מעולם ההשגחה, וממחקרי ההשגחה, שמהותם אינה פחותה בחיים ובמעשה מן הדעת וכל תרבות הדעת… אנו חושבים בכל ובאלהות ההשגחה לא נחשוב, נחשוב בהיגיון ובמחשבה, ובמעשים ובאריגת המעשים ואיך הם נעשים בחיינו אנו, לא נחשוב. - -

מה היא ההשגחה? מה היא המחשבה? הנני מקרב שאלה אחת לשניה, יען כי מוצא אנוכי בירור הראשונה על ידי השניה, מוצא אנוכי את מהות סדר ההשגחה כמהות מערכת המחשבה…

אמיתיות מופשטות כשהן לעצמן, בטרם נגעו אל האדם ובטרם כבשו לב האדם, אין דנים עליהן, אין דנם על אמיתתן, אמיתתן הן לרוב אמת נושאית ולא נושאית. הדעה החיה בלב האדם ומושלת באדם היא אמיתת אותו אדם. האמת היא באותו אדם מאותה העת שנגלתה לו והשיגה הוא בעצמו. ההשגה הנפשית תוליד את האמת. הנני אומר “השגה נפשית” ולא רק הגיונית- מחשבתית; ידיעה סתם של אשה פלונית, שאנו רואים אותה ואנו מכירים אותה, לאו שמה ידיעה, אם לא באנו אתה במגע נפשי וקירוב לבבי, הקירוב הזה הוא התגלות- הנפש, וכוח מושל עלינו וחי אתנו באופן אמיתי- נושאי. נניח שאאמת פלונית היתה כבר היולית בטרם הכירו אותה, לכוח אמיתי היתה מיום שנתגלתה וגם משעה שבאה עם איש בקירוב רוח. – מציאות דעה מתחלת מעת שהגיעה ממשלתה על האדם ובמי שתמשול בו. - -

וכך הוא הדבר בהשגחה. ההשגחה תהיה לכוכבו של האדם, מוליכו ומדריכו, מעת שיכירנה וימשילנה עליו, מיום שהחל להכיר את מפעליה וצעדיה בעולמו ובמעשיו… אמיתות ההשגחה תתאמת אצל אותו האדם, שחדר אל אריגתה והכיר את מסכתה בחייו ושהמליכה עליו. – ההשגה היא אמת נגלית, המשפיעה עלאותו האדם, שנגלתה אליו. עין ה' צופיה באדם, מעת שיכיר את היד הנעלמה החיים ובמעשים, מעת שיכיר שנתון הוא תחת ממשלת כוחות נעלמים, שיטו את חייו למסיבי איזו מטרה ותכלית אישית, נאמר, למלאכתו ולמזלו. – אֵל אלהים שוכן בערבות האדם והוא אדון לכל מעשיו, מעת שיבין וירגיש את אלהות המעשים והשמירה האלהית שבמעשים. וכיון שהכיר את מעשי ההשגחה והכניס אותה בנפשו ובעיקרי נפשו, הוא נעשה כבר בזה שותף אליה ונשמע אליה, אם יאבה או אם גם לא יאבה. כיון שהוא מכיר והתחיל להכיר אדון מצווה לכל המעשים ולכל התנועות, הרי הוא כבר ומד יחד עם זה תחת ידי ההשגחה. ההשגחה היא מתנת האדם ומזלו של האדם, יותר נכון אלהות האדם והתגלותו של האדם. ההשגחה היא אמת נגלת וכוח נגלה. ההשגחה והדעה הן מלאכי האדם ותורות האדם, תורת נפשו ובריתו, אשר יעשה בהם את העולם ואת החיים, את עולמו וחייו; הן- הן היקום אשר האדם ויש להן מציאות יחסית לאדם. ההשגחה והדעה הן שני צירי האדם, שעליהם יסובב ועל פיהם יחתוך לו חייו ועולמו; ההשגחה והדעה הנה חותם תוכנית האדם.

ובספרי החזיון אנו למדים ממפעלות ההשגחה, כמו שאנו למדים בספרי המחשבה על- אודות המחשבה. סכום המחשבה ויסודה מונח בהכרה ובכוח ההכרה, צעדי ההשגחה מונחים ונראים באריגת המעשים. החיים בני יומם, המקרים הפשוטים המה חוליות הטבעת ההשגחה, המה אברים ופרקים מן חזיון החיים וממשלת החיים.

עין רואה ועין צופיה! עינו של האדם רואה, כי עין צופיה עליו, שיש שיטה במקרי חייו ובמאורעותיו, שהכל שמור לאיזו כוָנה ותכלית, ושהכל עושה את ממשלת חייו.

מה הוא האדם, אם לא עולם בעולם? מה הם הנפש והרוח היודע, אאם לא סכום המעשים ותורות המעשים? מה הוא החי המשכיל, אם לא נפעל ופועל על ידי זה שנפעל? מה הוא האדם בלי אלהים שוכן בנפשו, בלבו ובמעשיו, בדרכיו, בצירוף חייו ובתהלוכותיו?

עין רואה ועין צופיה, עינו של אדם הרואה ומכירה רק את ריבונה, בוראה עם זה את העין הצופיה עליו. האדם הוא הסיני של ההשגחה, בקולות ובברקים תרד עליו להומו וגם בקול ענות: בכל יחזה את האלהים וימליך עליו את האלהים. - - -

ב: עַבְדוּת וְחֵרוּת    🔗

עבדוּת וחירוּת, באיזה אופן נוכל לומר עבדות בתוך חירות על מוסרו של האדם, שעוצר בידו לעשות מה שלבו חפץ. העולם פתוח לפנינו, הכל פתוח לפנינו, החיים מעוררים לקחת מהם בכל פינה וחוזרים ומעוררים, אין דבר שלא ניתן לנו ליהנות ממנו אין דבר שלא ימלא חשקנו וימשוך אותנו אחריו. העולם להינות ניתן, החיים ליהנות ניתנו. האדם מצטער על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה זו היא הבת- קול התמידית באדם וחיים; זהו דרור האדם ואלה הן שאיפות האדם ועשירות האדם, ליהנות, לחבק את כל העולם בזרועותיו ולגמא אותו בלבו, לגמא בלב הגומא והחושק את כל מכמני החיים, לקחת מכל הבא ביד ולחזור ולקחת, בלי נותר, כל ויתור עבדות היא! כל קול מוסרי, המונע מליהנות, עבדות היא, האיסור הנפשי עבדות היא ועצימת העין עבדות היא.

נשמע מה בפי בעלי המוסר. להם נוסח אחר: העבדות הזאת, שאתם מותחים קו תחתיה, חרות היא. אם כוחי עמי להפריע את תאותי, אם תאותי בידי ניתנה, אם כל החשק שבי הוא לעצור בו ולמשול בו, הרי זוהי חירות נפשית, אישות יסודית. חירות ההנאה ניתנה לכל בהמה, וחירות המוסר מתנת האדם החי יקח מכל הבא בידו, והאדם בוחן את כל הבא לידו…

איזה גיבור? הכובש את יצרו. איזה בן- חורין? הכובש את יצרו, איזה אדם?

הכובש את סערת לבו ומטה אותו, מטה את חפצו כחומר ביד היוצר.

ואם נשאל מאין תבואנה העבדות והחירות גם יחד בלבו של אדם? מאין יבוא הניגוד הפנימי שבין צורכי הלב המוסריים ובין תרועות העולם והחיים? מאין גם ההבדל בלבו של האדם גופו, מה שקוראים הדתיים “יצר הרע” ו“יצר הטוב”.

אם נאמין בשתי רשויות ביוצר אור ובורא חושך, בדו-פרצופים, פשוט, אם נאמין בשניוּת בעולם ובחיים; כי נבוא לאלה במובן ההגיוני, אז גם נבין במובן ההגיוני את המקורים השונים לאלה; אבל אחדות הטבע והאלוהות, המקור האחד לכל הנמצאים בפנים שונים, תסיר את החַיִּץ שבין הרע והטוב, בין הכוח המוסרי ובין כוח החיים. ועל כן יאָמר, שכל הזיה דתית ואלוהית, כל תורה של אחדות העולם והאלהים מובילה לאי- מוסר, כלומר מובילה לרגש מַתיר את הכל ועושה את האדם קרוב במאויי לבו לכל. “השם יתברך רוצה שיעבוד אותו האדם בכל האופנים”, ואפילו בתאוות ודברי חולין, יאמר החסיד. אין חולין לפני הקדוש- ברוך- הוא ואין דבר שלא קרוב להקדוש- ברוך- הוא, האדם הוא חלק אלוה ממעל וכל אשר בו הם חלקי אלוה ורצנו יתברך; והיה אם לא ישמע האדם לרחשי לבו, שהם רק רחשים אלהיים ממעל, הרי זה ממאן בחזיונו יתברך וגורם לגלות השכינה מקרבו… הטענות נגד בעלי “הכל אחד” נודעות, הטענות נגד בעלי ההסתר נודעות.

אנו מתיחסים לשאלת עבדות וחירות במוסר ובחופש החיים, לא ביחס הגיוני, כי אם ביחס שירי ויצרי, השיש כמו שגדל הוא בודאי בר- חורין בהיקף מקומו יותר מזה שפסל בו היצר והקציע אותו לפסלו, אבל דוקא על ידי צורתו הוא מקבל את החירות האמיתית, הפנימית. הכוח המוסרי של האדם הטהור הוא רק כוחו של היוצר, יוצר בנפש וברוח, יוצר במעשים ובסידור המעשים. חירות מוסרית היא חירות של היצירה. העולם ניתן לנו לברוא ממנו, לברוא בו, החיים ניתנו לנו לצקת אותם על האָבנַיִּם שלנו, הנפש ניתנה לנו לעשותה, לעשות בה.

אַל תאמינו שנותנים אתם איזה דבר מנפשכם, בפסלכם את השיש שבכם ואן אתם משתמשים בנותר ובעודף, - בריאה נפשית אתם בוראים בזה, יצירה מעשה ידי יוצר.

ואַל תאמינו שעבדות היא זאת, שנשמעים אתם בחובכם לקולו של היוצר בכם ברוח ובמעשה; אדרבה, חירות היא, חירות של היוצר ומעשה ידיו. אַל אמינו שאין העולם שלכם.

מוסר הלה היא רק זמרת הלה. שמאל דוחה וימין מקרבת, הלה הוא המתווך שביניהם על ידי השראת שכינתו, על ידי היוצר שבו.

אם העולם הוא בידיכם לצקת אותו על האַבנַיִּם של נפשכם, אז הרי אתם בני- חורין במובן יותר בהיר, משהנכם בידו ונשמעים רק בקולו.

חירות האדם תבוא מפנימיותו והעבדות היא מה שמוטל עליו מסב ב לו. העולם הוא עבד הטבע, ובני-אדם נקראים בנים למקום. – העולם מתחיל מבראשית, והאדם יקרא שמות למעשי בראשית…

חירות זו, שניתנה לכם, כסבורים אתם, שעבדות היא, כדי שתיגעו אחריה ושתעמלו בכוח יצירתכם בה. עבודה ניתנה לכם וטהרת הרוח ושאיפות הרוח. הרוח בעצמו הוא רק סמל החירות ונובע מן החירות.

בעבדות מוחלטת טבעית ובסיבוב הטבעי של כל חוקי הטבע על צירם, מבלי נטות ימין ושמאל, אי אפשר כלל לרוח להתפשט ואין מבוא כלל לחיי רוח. התעוררות הרוח היא שינוי מעשי בראשית והפיכת הקערה על פיה במעשי בראשית, מהפכה בכל יום, בכל מאורע נפשי ורוחני. היצירה ומעשי הרוח המה מעשי בראשית שניים, שאם גם החומר שעל האָבנַיִּם שלהם הוא חומר קדום, חומר העולם והחיים הניתנים, אבל הצורה היא חדשה, הצורה מתחלת עוד הפעם ובוראת עוד הפעם לפי רוחה, לפי מטבעתה, לפי כוחה ומהותה.

עבדות וחירות. בתור עבדים באנו ובני חורין היינו, נהיה, התחלנו בעבדות ונסיים בחירות…

ג: חוֹבַת הַלְּבָבוֹת    🔗

את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל! המקום נתן לנו את המנוחה ואת הנחלה ואותם לא ניקח? אמנם חתחתים וצורי מכשול על כל שעל, על כל צעד, אבל יוצר האדם לא יזנחהו ואלהים שם לבו של בר- נש לא למושב. היודעים אתם את החסד שבאדם והאור שבמשמרת האדם? היודעים אתם, כי יש טוב וישר, חסד ומעגל טוב, כי יש צדק עולמים ואישיות עולמים?

ואם סער תסער התאוה, אם גלים יכה החטא אם הרֶשע והעווך גם כן ישכנו בנו וימצאו להם מקום, הרי הכף נכרעת תמיד לטובה, הרי הנפש הטובה תמיד תתן לנו ערובה.

טובת- לב שלוַת- עולם שוכנת בלבו של אדם, ההולך לושר דרכו, אמונת האדם ובטחון באלהיו, בנפשו, בחסד שמים ובחסד מרומים. האם יש נעלה מאלה וטהור מאלה? האם יש דבר יותר מרגיע את הלב ונותן לו את המנוחה הדרושה, מטובלי שחרית וממתפללי שחרית, ממשכימי עם הבוקר וכל טהרת הבוקר.

אלהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, זו היא אלפא- ביתא של האדם, של מתנת האדם. אלהי, אֵל בשם הכינוי, אֵל בתור אב, אָבי, אֵל דיין ושומר את האדם, אֵל נותן מזון וחיה להאדם, אֵל בא אל האדם בצר לו ומדבר אליו רכות, אֵל אוהב את בריותיו ואוהב את בריותיו.

מה היא התשובה? מה היא התשובה עוד קודם החטא? מהו אותו הרגש הרך, המקשר את האדם עם קונו ועושה אותו קרוב לקונו? מה המה הרהורי- שדי, הבאים ללבו של אדם ומפלסים להם נתיב ללבו של אדם?

החזיון שבחיים עושה את כל אלה, מסירת הלב לאיזה דבר יקשרנו אל אותו דבר.

האדם לא רק נקשר אל הטבע, כי אם מתעשר הוא על ידי הטבע. האדם שם את לבו ללב העולם ומאזין על נפשו, על ראשו, על חיותו, על מהותו. ומהי המהות העיורת, אם לא קדמות הכוח שביודעים? מה היא המית חיות האדם, אם לא הכוח שאינו פוסק של העולם ושל כל חללי העולם?

אתם אומרים, הרע מושל באדם ובחיים; והנה אמוֹר יאָמר לכם, שאתם המושלים. אתם אומרים, הרע הוא רע מוחלט – הנה מורים אתם, שבידכם הוא, להטותו כחפצכם.

לא חִדלו הרע, קוראים לכם, מקום יש בנפשכם להניע את הרע ולהיטיבו, מקום יש בנפשכם להיטיב כל דבר ולהאיר כל דבר.

הלב הוא היוצר, הלב הוא הבורא, הלב הוא שנותן חותמו על כל המעשים ועל כל הרגשות והמחשבות, הלב הוא חותך חיים גם למות ולצללי המות, הלב הוא הבאר האחת גם למים המאררים גם למים המתוקים. המתוק יהפך בה למר, והמר למתוק.

וזה הדבר אשר יתן לנו את הכוח לחיות וערובה בעד החיים, הצדק העולמי השוכן בנו, מנוחת הצדק וגעגועי הצדק. העולם יתחיל בנו, יתחיל בחיינו, במעשינו בלבבנו. העולם יעשה את דרכו במסילות לבבנו. העולם הוא סכום צדק עולמים עם מלחמת עולמים; ואנו המכריעים – לנו ניתנה ההכרעה במעשים ובלבבות.

חובת הלבבות היא- היא רגשי ההכרעה. האור היוצא מלבנו לכל חי ולכל נמצא, לכל מאורע ולכל מעשה. חובת הלבבות היא חזיונית- אורית, להאי לשמים ולארץ ולכל צבאם. להאיר לכל המעשים והחזיונות, להאיר לשוכני מעלה ומטה.

בן- תמותה, תאמרו, אדם בעל בשר ועור, גידין ועצמות הוא, היום כאן ולמחר בקבר. אבל קראו את מצבות האדם, שיציב לו לנפשו, לרוחו, שיציב לו ולכל הדורות, שיציב הוא לו ולמעשי בראשית, קראו את מעשי בראשית בפרשת בראשית, קראו את המית האדם וסערת הדרם הספרי הנביאים והתורות, ראו את בוני עולם ומשכיות עולם, ראו המחשבות העיקריות של רבּי הדורות וקדושת המעשים של צדיקי הדורות וגדולי הדורות. הלב הוא הנותן ובורא את כל אלה. הלב שאמר שיר השמש, שיר השירים של האור, שבו מרפא וחיים, הוא נצחי יותר מהשמש ומכוכבי השמש. הלב יוצר איזה מעשה לדורות, הוא נושא בחוּבּוֹ את מעשי הדורות.

ואם אלף פעמים מתים אנו, את צללי המות אנו נושאים בחיים ובשירה; גם אדון המות, זו היצירה הדמיונית, בא גם כן מהלב ומרחשי הלב. המוסר הוא פחד האדם והמית האדם, מוסר הוא הצד השני מטבעת החטא ושניהם בלבו של אדם הם מוצקים; שניהם המה חזיון רוחו והסער אשר בלבו, הרגש האלהי שבאדם, שגָאה יגאה או מבקש הוא לו מפלט…

צדק- עולמים הוא שותף וסערות- עולמים, המנוחה תבוא לפני הסער והסער יקדים את המנוחה, אנו וחיינו נותנים לכל את הגשר. חובת הלבבות וסערת הלבבות נותנות את הגשר. - -

חובת הלבבות היא המעין העולמי והסער העולמי. חובת הלבבות מוליכה את כל נחלי המעשים והחזיונות אל ים החיים והים אינו מלא.

השמים שמים לה' והארץ ניתנה לבני- אדם, והלב מושל בשניהם יחד. הלב הוא גולת הכותרת של הבריאה ותהום הבריאה; אנה נברח? אנה נסתיר פנינו מפני חובת לבבנו? - -

ד: הַצֶדֶק    🔗

הצדק הוא לא רק יסוד חברתי, הסכמי, דבר ציבורי, לא רק תשובה על עוול ועל רֶשע, על חיי אלמנות ויתומים ואין להם מושיע בצר ועל הנגזלים והעשוקים, כי אם גם נר למאור, נר לצורך הנפש ולחיות הנפש.