כתמול־שלשום התחילה רותחת העבודה בקבוצה. כל אחד היה על מקומו, כל אחד שקע במקצועו שלו.
בתיה נכנסה אל גדר־המקנה.
המקלחת הקרה צננה קצת במטר־קלוחיה הקרים את גוּפה, וכאילו הפיגה אותו הכובד, שהיתה מרגישה עליה זה כמה וכמה חדשים. כובד תוקף ומטריד, כובד מוזר, מלאה־אברים ומערפל־מה.
בשעת ארוחת־הבקר החטוּפה ישב למוּלה, כדרכו דניאל, יושב ואינו גורע ממנה מבטיו, “אוכל אותה בכל עיניו”, כדברי חברותיה. ובכל פעם ופעם, כשהיתה פונה אל מי־שהוא מן הבחורים או מסבירה להם פניה, היה הוא רוגל מבטיה ולוכדם בקנאה קשה להסתירה.
ושוּב חזרה בתיה על אותה השאלה הרגילה, שהיתה לעתים קרובות שואלת את נפשה ושהיתה משיבה בה על כמה דבורי בחוּרות־הקבוּצה ובחוריה:
– מה הוא רוצה ממני?
לאמתו של דבר, היתה זו אך שאלה מן השפה ולחוּץ, שאלה סתם, שאלה שלא מעין השאלה, אלא קריאה כבוּשה של יאוּש…
היא – בתיה – ידעה ברוּר, מה שהוּא רוצה ממנה. ידעה ברוּר, כמו שיודעת זאת ומבינה זאת כל אשה באשר היא אשה. בתיה ידעה זאת, אף־על־פי ולמרות היותה עדיין בחוּרה־בתוּלה. ודווקא מטעם זה היתה שאלתה זאת כל כך מלאה המיה, מתוך מבוּכה מיואשת.
היא ידעה הכל. בתוּלה של הדור החדש היא, בת הדור של עכשיו. כמה וכמה כבר קראה ב“ענין זה!”
ומטעם זה, ודווקא משוּם זה, כשהיוּ עיניה נתקלות בעיניו הקודחות של אותו הבחוּר החומד אותה, היא עונות קצרות ונמרצות: לא! היה לא תהיה… לעולם… לא אתה ולא אחר! –
*
הפרות התכנסוּ זו אחרי זו לתוך הגדר. צועדות מתונות, כמתוך פכחות, זקנות מיוּשבות־דעת.
בתיה הכירה כבר כולן, כל אחת בשמה. הנה ה“דמשקאית” החומה ורחבת הפדחת, הנה “פנינה” מרוחבת העכוז ומבליטה שפות־הכפלא, הנה “יפהפיה” הצעירה שבכולן – יפהפיה הוּלנדית כגרבים לבנות על הקרסוּלים…
אחת אחת נכנסוּ: גדולות, רחבות־גרם, חמוּמות, נודפות ריח עטינים, בנדנוד כל־שהוא של ראש כבד ומוּרד ועינים כל כך שקטות־עצלוּת, עינים של התוּך מארך, מלאות חן וטפשות־נעימה.
– מכונות חיות של חלב ופריה ורביה.
– אדני אלהי, חושבת בתיה בלבה, עד כמה הפרות הללוּ דומות לנשים. חי־אלי! – לנשים – “אשות חיל” – בעלות־בית מבית־אמידים שבעיירה בתוך תחוּם־המושב: כבדות־בשר, רחבות־כרעים, כרסניות, מתוּנות־תנוּעה, מרוּצות בכל, עושות רצון בעלן, אמות מסוּרות…
נשים… נשים… פי, פי! נשים – נקבות במלא מובן המלה; במלוא הפירוט הלוט והנסתר שבו; הכרוך בהן עוד מימי בראשית שפת־האדם.
כמה היא בזה להן… כמה היא שונאה אותן – את הנקבות…
לאחרונה נכנסה בגדר “זעירה”, גם היא, הולנדית צעירה.
נכנסה כשם שנכנסוּ יתרן, עוקרת רגליה הנאות והשחורות מתוך ליאות־עצלנית, גם היא מביטה, וּכאילו לא קולטת כלוּם במין רשלנוּת שברשלנוּת קלה, מסתכלה ולא מסתכלה בחברותיה לגדר, נושמת חמות וּמבריחה בזנבה את החרוקים הסובבים ומתלבטים על גבה. שוּם דבר לא הפלה בינה ובין חברותיה. ובכל זאת הרגישוּ בה חברותיה תיכף ומיד, שאינה כתמול שלשום.
ומה שלא הרגיש אדם, מה שלא הבחינה עינו הגסה, היה ברור וודאי לחית־השדה. כמה מהן הפנוּ אליה את ראשן הגדול, שתים־שלש התחילו קופצות עליה.
– מה הן רוצות ממנה? התרגזה בתיה בתוך־תוכה. מה הן יכולות? ולמה הן רוצות “לכסות” אותה, כאילוּ… אלה הלא־פרים.
מעולם לא הבינה זאת… הלא זה כנגד כל חוקי התולדה… הלא אלה הם מחשכי חוּקי־המין… וסבכיו… פרויד…
ברגע זה שנאה תכלית שנאה את הפרות… את כולן. שנאה אותן ואת המין־הנקבי שבהן. שנאה כשנאתה אותן את־הנשים, ואותו היצר העור הנשיי שבהן… את ההכנעה לגבי החוק הכל־יכול.
ומה מאוסות, מה נתעבת הפרות הללוּ!
כלל פסקה בתיה זה כבר: יפה גופה של אשה מגוּפו של גבר. מסקנת הטעם היפה הוּא. בינה לבין עצמה היתה יודעת מפני מה. מפני אותן “התוספות” שלגופו של גבר.
ודווקא אותן הפרות מכוערות היוּ בחלק האחורי שבגוּפן, בו בחלק שהאשה־האדם שמרה על יפיה. כל חלל בין הכרעים מלא וממוּלא עטינים – שקים לחים מחוסרי־יופי, כסרח עודף טפשי, מנוּפח מצבע בשר חי בולט, ואותן הפטמות הארוכות והטפשות הפורשות זו לכאן וזו לכאן.
– כאן! כאן צדק, ימח שמו וזכרו!
כלומר, כאן צדק אותו הפרופיסור הגרמני, דמות טפוּסית למלוּמד אשכנזי – ידען במקצועו, וקצר־רואי ודל־מה… גרמני בעל עינים קרות, כחלחלות־מימיות, בעל כרס; עכשיו בודאי אחד מסיעתו של היטלר, והרואה בכל אשה כלי־קבוּל לזרעו. והוּא, אותו פרופיסור, הוּא הכריז על האשה, שאינה אלא “תוספת לרחמה שלה”.
פרזה זו הלעיבה בה, ובבת אחת הכניעה אותה; ממש כאותה חבטה של שוט על גבי הפנים.
ברגע זה נכנס חבר לגדר. פרה צעירה פרצה מפנתה וקפצה על “זעירה”.
– בתיה, אמר החבר, הגידי לדניאל ש“זעירה דורשת” רואה את?
הבחוּרות היו פטוּרות ממצות הכנסת פרה אל בין שני הכלונסאות העשוּיים לדבר, סמוּכים אצל רפת־הפר.
משהוּ מעין מבוכה סמויה היה תוקף את הבחוּרות, כשהיו התיירים ומבקרי הקבוּצה שואלים למה תוּקנו אלה כאן; ואת התשוּבה היו נותנים מתוך רמזים דקים בחוּרים מסמיקים.
– כן, אני אגיד לו, ענתה בתיה.
– אוי מנוּולת שכמותן!
דניאל ישים חבל על צוארה וידפוק בה לאט עד שתכנס באבנים, בכדי שיוּקל הדבר לפר־הקבוּצה. והיא גם בלי כך לא תסרב לו, לא תתנגד. אינה מבחינה בזכר שלה. בין פר זה ובין פר זה – אחת היא לה. שוּם סימן של רגש, שוּם נטיה כלפי מי־שהוּא, שוּם פרכוסי יצר פשוּט וגם… גרוי סתם דורש תפקידו. פוּ!
ושוּב נפלה בפיה של בתיה אותה מסקנה של הפרופיסור הגרמני: “אין לך בעולם אשה שתעמוד בפני…”
האמנם כך?… כיעור, כיעור!
מדוע היא זוכרת אותה הספרות?
לא! היא “אשה” – “אשה גאה” שאינה עושה גוּפה “קרקע עולם”…
אשה גאה… מלגלגת היא על עצמה… כמה וכמה פעמים שנתה כבר את דעתה על עצמה, וּמה דעתה עכשיו?
שברי־הנחות “של מלוּמדים”, קטעי הערכות של חושבים, מימרות של סופרים, מסקנות רומניסטים, מטליות של שיטות, – באים עליה בזה אחר זה, והיא מקבלת על עצמה פסק דינם, הן לשבט והן לחסד. השכבה האחרונה היא המכרעת – פוסקת אחרונה.
כך נעשה הדבר מיום שהכניסה לחדרה בלב הולם ופועם־משנה את ספרו של פורל, מיום שהתחילה קוראת בספרות עוסקת בשאלת־המין.
ולאחר קריאה ראשונה זו, כשגברה עליה אותה הבחילה בכל הנקרא גברי, – עברה עליה שנה שלמה עד שיכלה להתגבר על עצמה. שלא לרחוץ ידיה לאחר כל נגיעה קלה שנגע בה גבר, בכל מיני בורית, בתחילה בבורית־קרבול. נדמה לה שכולם טמאים, חולי “אותן המחלות”, שאין להם בעולמם אלא תענוּגי בשר בלבד.
ואז נדרה בלבה שלא תנשא לעולם לאיש.
*
שנתים עברוּ עד שנפטרה מאותה מאניה משונה, והתחילה מסבירה פנים למכיריה מן ה“מין שכנגד”, עד שנטהר עולמה מן הזוהמה שהטיל בו פורל, ושוּב נעשה נוח וניתן לחיים נוּרמליים בתוך אוירה של סביבה בריאה.
ואחרי כן באו שוּב ספרים, ספרי־מדע כביכול, רומנים מטפלים בשאלה".
תקוּפת ווינינגר… ושוּב בלבוּל דעת, ושוּב נתרופפוּ כל היסודות המוּצקים, כל מה שקבלה בקבלה, ביודעים ובלא יודעים, מתוך הכרה ושלא מתוך הכרה, מתוך הסביבה, מתוך חיי יום־יום.
קבלה עליה ביום מן הימים גם פסק דינו של בעל “די פסיכולוגישה מינדר ווירטינקייט די פרוי” ועוד ספרים, ועוד ספרים….
זה סותר וזה בונה; זה פוסק וזה גוזר, כל אחד בשלו.
עד שנתגלגל לידה גם הפוסק האחרון: “די אוהה איהה” ספר הלמוד ל“טכניקה של הנשואים”, אופן מספר אחד. אופן מספר שני. אופן מספר…
ברוּסיה הסוּביטית זוּהי שאלה, שמטפלת בה החברה בפוּמבי…
האם באמת זה כל כך פשוּט? כל כך פשוּט עד שאין כל צורך בשום ספר אחר אלא בספר “הטכניקה של הנשואים”.
ספר לה אחד ממכיריה, מי שהיה קודם סטוּדנט בגרמניה: הסטודנטים הצעירים הנכנסים לקורפורציה לומדים, קודם־כל, – מסכת “כיצד שותים”.
אם שאלת האהבה אינה אלא מעין שאלה של צורך ידוע, מדוע, באמת, לא ילמדו אותה, כשם שמלמדים תורת ההיגינה, בבית־הספר?
הה, מדוע זיהמו את נפשה? מי יש רשוּת לזה?
אותה השיטה – מדת גדלוּת גרמנית – כללים וּסעיף, וּסעיפי סעיפים, הכל בסדר, ומסומן במספר…
יבוא “כל זה” מעצמו, מתוך שכרון־החושים, מתוך שגעון־הרגע, מתוך יתר מתח… באי־הכרה למחצה. הלא תורת הרפואה מתחשבת בכל מתוך מדת בין־הגבוּלים. תהיה המטוטלת עושה כווניה בכל “שטח הבריא”, יש מעדיפה ויש מחסירה, פעם לכאן ופעם לכאן, פורצת גדר לפי חוקי עצמיותה שלה; אלא שיבוא כל זה בסער, בהתפרצות, בהפרזת־חשק, בחפוּש יתר־ספוּק, ולא מתוך העמקה, מתוך עיון בטבלה עם מספרים רומיים, שעברו עליה פעם־פעמיים כדי לתפוס אותה יפה־יפה, עד כדי ידיעה כל מספריה, ומספר סעיפיה:
כן, הכל – אבל לא מתוך פרוּגרמה!
כלוּם באמת עד לידי כאן?
לא “עד כדי כאן”.
ואם לא עד כדי כאן, איפה הוּא ה“עד כדי כאן”, איה הגבוּל?
ואוּלי שוּב נציג “דרכיות” חדשות, כלומר ישנות־ישנות, קרובות־קרובות מאד לאלה שהציגוּ בימי “הרוּמנטיקים”?
*
עד שבתיה עסוקה בשלה, נכנס דניאל ושם חבל על צוארה של “זעירה”.
וכך מובילים אותה מכיון שהיא “דורשת”.
לא! זוּ היא נקמתה של הנקבה. היום הובילוּני עד אצל רפתך שלך ותקחני אתה, ולאחר זמן יבוא אחר… ואותך לא אזכור, וכל געגועים לא יהיוּ לי עליך; וכשם שהתמכרתי לך, יהיו מעי פתוחים לו – לשני.
“זעירה” הולכת.
על יד רפתו מחכה לה העגל הנחמד – “בלעם” גאונה של הקבוצה.
“בלעם” – פר הולנדי שחור צעיר, נעול גרבים לבנות וכוכב לבן במצחו. פר כבד־חזה עם חתוך איברים גמישים, כיצוּק־מתכת שחורה שמנונית, בחתוך עזמה ומרוּכז, בקוים בודדים־בולטים ובנרתיק־הבשרים שלו. הראש הקטן, עם שעוּר לוע רטוב ורענן ונחירים פתוּחות־רחבות וּתמימות, צמוּד לצואר חסון ומלא מתיחות. מה יפות עיניו הסגלגלות הרוחצות בדם, שלא כעיני הפרה הארוּכות – עיני שקדים מארכות חולמות־שקטות כמשבצתן.
וכולו תנועה, כולו מתח מוּכן בכל עת ובכל שעה לקפיצת־פתאום, קפיצה מפרקת גדרים ופורצת סייגים. תבנית כח מוכן ומזוּמן להסתערות, ודווקא אחורי־גוּפתו החפשיה מכל העטינים המכעירים גוּפה של הפרה, מבליטים סוד של גמישוּת. מה יפה הרגישוּ בני־שם הקדמונים, שלקחו אותו לסמל הכח. “בכור שורו הרך לו”. “עגלים” העמידו בחן, מה נהדר היה אפיס, אל המצרים!
תאמר: תבנית הפריה והרביה הפעילה. כולו, כוּלו תבנית הפריה והרביה. ואולם – תבנית נהדרה, דווקא משוּם גמר־השכלוּל שבה, על שם ההבלטה הנקיה סמל הפריה הפעילה ולא הסבילה.
כל היום, יום כרגיל, נסבה העבודה בטמפו שלה. לא היה פנאי להעמיק ולחשוב. המחשבות באוּ מטליות־מטליות, קטעים־קטעים. פוסקים, וחוזרים חלילה.
היה זמן, שעמדה על ה“שויון המוּחלט” של השנים באהבה.
ואותו ה“שעבוּד המיני” אינו אלא תורשתן של תקוּפות, מסקנות של מעמדות, פליטת מסורת של יובלות.
ה“עבר הכמוס” שבנפש האשה אינו אלא פרי הכנעה של דורי־דורות של שליטת הגבר באשה, שעשה אותה כלי־תענוּגותיו. כי, לאמתו של דבר, עד היום הגבר – השליט בחיים, ורק בשבילו ולהנאתו שלו – כל התרבות עובדת והאמנוּת יוצרת כל מה שהיא יוצרת, החל מן ה“ריוויוּ” עם ההצגות של עשרות נערות ערוּמות, ערוּמות־מצוּעפות – וכל העתונים המצוירים המרבים בגופות נשים, וכל הריקלמות המשתמשים בציורי מערוּמיה של האשה. וּבתי־המסבא המלאים שרות של נשים, ורב רבי יצירות הפסלים – עירוּמי נשים, המחסנים יודעים נפש קוניהם, קונים הם ולא קונות; וכשהן, לכאורה, קונות, אין זאת אלא כדי למלא ספוּק קוניהן.
בתיה מבזה את־נפשה, שונאת את גופה מתוך שנאה לבנות־מינה.
אמנם הגברים אוהבים אותנו, חושקים בנוּ, אוּלם לעולם אינם יכולים לכבד אותנוּ, להעריץ אותנו.
זהוּ “סוד הזונה” שבאשה, חושבת בתיה, האשה לא נבראה בשביל האחד, היא נבראה בשביל כל העולם. האשה אינה יכולה שלא להתאמץ כדי למצא חן בעיני כולם; כלומר בעיני הגברים. היא רוצה, זו היא תשוּקתה הכמוסה שבה, שכל פוגשה יהיה חומד אותה, אף על פי שהיא עצמה אין לה כל נטיה אליו. אלא הרגשתה זו עצמה, שהיא מעוררת את החשק, עושה אותה מאושרה. רק הגבר יכול לחיות בשביל ה“אחת”, לראות בה חזות הכל; האשה – בשביל כל העולם הגברי. ובתיה באה לידי מסקנה, שאילו לא היוּ בעולמו של הגבר “אמו” ו“בתו”, לא היה לו בעולמו יצור יותר נבזה בעיניו מן האשה.
ושוב גל־ספרות חדשה עובר על בתיה, גל חדש.
לא – זהוּ סבל ירוּשה; וזה יעבור עם ביאת הכרת הכבוד, כבוד לעצמה, שיהיה לאשה החפשיה, הל־תלויה בחייה בגבר. “אשה גאה”. ובתיה מתחילה מחפשת בתולדות חייהן של נשות הכח, נשים־מלכות, נשים מושלות. היא מרגישה עצמה כאחת מהן. בעיניה היא מוצאת חן ג’יאוּרג' סאנד, “הלביאה בתוך בליל גברים אנשי מעלה”.
ובאות שוּב תיאוריות, – מסקנות חדשות. וישנו בעולם פרויד, וגבוּלי גבר ונקבה נעשים מטוּשטשים. ויש לתרץ כמה וכמה דברים, הנראים כל כך משונים וחולנים.
על מי שלטה ג’יאורג' סאנד? אוּלי רק על גברים, שהיסוד הנוקב שבהם גבר על היסוד הגברי, ובכן: לא היה תוכם כברם.
ואולי סוף־סוף אין באשה כל שעבוּד־מעמדות העלוּל להתחלף, להשתנות במשך חילוּפי דורות ולעבור כליל ואוּלי אינו אלא שעבוּד יסודי, שעבוּד פיסיאוּלוגי, שעבוד חי־וקים לעולם. הכנעה נפשית מתוך הכנעה אנטומית, מתוך שנוי ההכרה שבאהבה פעילה לגבי אהבה סבילה – בהופעתה הסופית של האהבה.
אני לעולם אינני יכולה “לקחת” אותו בעל־כרחו, לעשותו אב לילד שלי בלא רצונו. ואני יכולה להאנס, להיות לאם לילד בעל־כרחי, בלי־ידיעתי.
הוּא הוּא הסוד הארוּר, הוּא סוד שעבוּד טמיר וארוּר.
העגל היפה הזה! בכל פעם שהיא רואה אותו, מה שהיא נהנה מיפיו – אין בזה כלוּם. היא נהנית מכל דבר משוּכלל, מכל דבר שבאמנוּת שבא לידי גמר התפתחוּת בולטת. אלא, שהיא יש לה גם איזה מין הכנעה טפשית לפניו, שבו מתבלטת, בודאי, הכנעת האשה לפני הגבר.
טפשוּת שכזו!
יש לה מעין דרך־ארץ בפניו, נדמה לה, שהבחוּרים כשהם מסתכלים בו, כאילוּ רגש של גאוה תוקף אותם, שתוּף של הרגשה טמירה, מעבר לסף ההכרה, ובלא־יודעים הם מצטרפים למנינו, או מצרפים אותו למנינם… אותו עגל נהדר, אלהיהם של בני שם הקדמונים והפכחים…
דניאל!
מה הוּא רוצה ממנה? לעולם לא יהיה הדבר! ובכלל, היא לא תהיה לאיש, כלומר לגבר…
דניאל…
*
אחרי ארוּחת־הערב, ניגשה בתיה אל־שלחן העתונים ותפסה בידה גליון ה“דבר”. קרב אליה דניאל.
– בתיה… קולו רעד.
– דניאל? מה אתה רוצה?
– בתיה…
– כלוּם זו תשובה?
במוּבנה הרגיל לא היתה זו כלל וכלל תשוּבה, אלא שהנגינה העולה מתוכה – היתה תשוּבה, כל כך הרבה היה בה מן הבקשה והתשוּקה, תוחלת ממוּשכה וכליון־בשר, רוב דבוּרו של חתן ורמזי־פקוּדה של גבר, בעל.
– הניחה לי, רוצה אני לקרא. זה שבוּע ימים שלא קראתי דבר, קרוּעה אני מן העולם.
– בתיה! בחצות תצאי אלי…
היא לא ענתה, רק עיניה פתחה לרווחה, ותוך כדי העיפה שמורותיה, לטפוּ אותו עיניה החומות, עברו על כולו, החל מראשו הפרוּע ושערו הסמיך, על כתפיו צבע קנמון שהצמיחוּ שערות ארכות מתבנית “קוף” ומערומי שוקיו מתחת למכנסים הקצרים והמלוכלכים מן העבודה, המכוסים גם הם שערות קשות בודדות ולא נעימות.
עיניו נצמדוּ בה – שורפות אותה.
– לא!
בתיה נרדמה מתוך הכרה, שהיא “אשה גאה” אשה חפשיה".
העבודה הקשה והחמה הלוהטת עשו את שלהן, והגוּף היגע התמתח מתוך הנאה מיוחדת על המצע הנקי במטה הצנועה.
רוּח קלה וצנונה נשבה בחלון הנמוּך ליד מטתה והצנינה את החום המחניק שבצריף.
שוּב התחילה “השאלה” מטרידה אותה.
מדוּע זהמוּ את נפשה, מדוּע?
מוּטב שלא לדעת כלוּם מכל אותן הפרוּגרמות המפוּרשות… ארוּרה אותה הנוּסחה הגרמנית – במחשבה תחלה… מוּטב אותה “הנוּסחה הרוּסית” בסער המשכר…
והעיפות והשנה תקפו את הנערה.
דבר־מה נפל על מצחה. ביד־ישנים הסירה אותו, בדרך אבטוּמטי. ושוּב נפל דבר: על סנטרה ועל מצחה. ברגש של בחילה – אוּלי רמש הוּא – תפסו בו אצבעותיה. היא נעוּרה למחצה. וריח של יסמין בא בנפשה. אצבעותיה התכווצוּ מאליהן, והכירו בפרחים־נופלים עליה בעד החלון. בתיה נעוּרה, פקחה את עיניה ולא ראתה כלוּם.
– מי כאן?
– אני… דניאל.
מה לך?
– צאי, בתיה צאי.
– הם, תעיר את – חנה.
– אבל צאי…
… מבלי לחשוב קמה הנערה ממטתה, הסתכלה בחלון, הסתכלה בחברתה הישנה אצל הכתל למוּלה, ויחפה יצאה את הצריף.
– יונתי, נחמתי, פגשה על יד הפתח דניאל, וידו החזקה תפסה את גזרתה, ממשכת אותה.
– משוּגע, לאן?
– נלך!
היה חשך, ורוּח צנוּנה משיבה נפש, הרי אפרים השתרעו שחורים־משחירים. במרחק מקטק אבטוּמוּביל מאחר, מרפד בקלות־אור את שבילו.
– נלך.
דניאל הלך כחיה מריחה את שבילה, עד שבאו אל החציר שהביאו אך היום בבקר.
הקש נדף ריח תבלים יבש.
– נשב.
עברה שעה, ועברה עוד שעה. הם ישבוּ מסיחים, שכורים מקול בן־שיחתם, צירוּפי ככבים צצוּ וחלפוּ על גג הרפת למוּלם, פעמיים עבר עליהם החבר השומר, ולא הרגיש בהם.
– קר לי, קבלה בתיה.
– שבי על ברכי, אחבקך ויחם לך.
כן, כך יותר חם, בתיה נלחצה אל חזהו.
יודע אתה – כבר מאוּחר נלך.
– לא, לא! עכשיו?
הוא לטף כתפיה והידקה אליו.
– רגלים מסכנות – קר להן. רגלים קטנות – קר להן.
וידיו הגסות לטפוּ את ברכיה.
– יקירה, יקירה שלי!
בתיה הישירה עיניה אליו. זה עלב אותה, ובאותה שעה היה כל כך נעים. גל של חמימות זרה הציף כל גופה.
– נלך, אני עיפה.
– ובכן, שכבי, התמתחי על הקש, ואני אשב על ידך. אך השארי.
ובתיה מתחה כל גוּפה על הקש הריחני.
דניאל ישב על ידה, גחן עליה וזרועותיו חבקוּ את גזרתה, גחן – ונשאר דבוּק וכרוּך אליה. בתיה הרגישה בכבד חזהוּ.
והיה נעים לה להרגיש אותו, והיה נעים לה שריח נשמתו – נודף ריח של טבק.
עיניו הישירו אליה – לתוך עיניה, והיה בהן איזה כח מסתורי, כח מפקד, כח אדיר, חד ומלא עצמה, דורש ומכריע. הד כח שמבראשית, כח עכור בא בירוּשה של שושלת שליטים. ולא עצרה בתיה כח להסתכל בעינים אלה. ובכדי להמלט ממנוּ – עצמה עיניה שלה.
בבלי יודעים זרקה זרועותיה אל אחרי ערפה. ברכיה ידעוּ והכירוּ את מכנסיו הגסים של דניאל. נשיקות־שגעון נמטרוּ על חזה.
היא לא ענתה על הנשיקות. אלא כל גוּפה היה ער ומאזין לגוּפו.
וכך הרגישה שהוּא קרב־קרב אליה.
ומתוך סקרנות חריפה נמתח כל גוּפה אליו, ונמשך אליו.
עכשיו נעורה בה האשה. האשה הקדומה שנרדמה בה מתחלת ברייתה.
היא כרכה בכח זרועותיה על צוארו, ושפתיה רטנוּ:
– עגלי… עגלי שלי!
תל־אביב, 226.33
(ההדיר: שלמה צוקר)
*
אינני יכול לסבול עוד. אני מרגיש שאני יוצא מדעתי.
וטוב המוות מן החיים, עייפה נפשי להורגים!
יום יום באות חדשות מרות ובשורות רעות. אוזניים תְּצִלֶּינָה ושערות סומרות.
התפשטו גדודי קוזקים של חמיל [חמלניצקי] הרשע וְהַקֵּדָרִים [הטטרים] והיוונים [האוקראינים, בני הדת הפרבוסלבית] שמצד אחורי הנהר דְּנִיֶפְּר ואשר מאחור ה“מפתן”, ועושים הריגות גדולות ביהודים. החריבו כמה קהילות קדושות ונהרגו כולם על קדושת השם במיתות משונות ומרות: קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים. וקצתם, קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות וּדְרָכוּם בסוסים. וקצת [חלק מהם] פצעו בהם פצעים הרבה, שלא יהיה בהם כדי להמית, והשליכום בחוץ, שלא ימותו מהרה, ופרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים. ונשים מעוברות, בקעו בטנן והוציאו [את] העובר וחבטו בפניהן, וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן, והניחון כך בחיים, ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן, שלא יוציאו החתול חי מן הבטן. ותלו ילדים בדדי אמותן. וקצת ילדים תחבו בשפוד וצלום אצל האש והביאום לְאִמּוֹתָן, שיאכלו בהם. ושחטו ילדים בחיק אִמּוֹתָם.
וקרבים אלינו במדינת וואלין [ווֹהלין], בקהילת קודש לודמיר ובקהילת קודש לוּבוֹמלא ובקהילת קודש לוּצק ובק“ק קרמניץ ואגפיהן, ועשו הריגות גדולות, כמה אלפים יהודים. ובק”ק קרמניץ לקח צורר אחד סכין של שוחט, ושחט כמה מאות ילדים מילדי העברים. ושוחטים את הילדים… ושוחטים ממש, כמו שאני השוחט דוב־בער עושה זאת.
אני יוצא מדעתי.
ממש כמו שאני שוחט את הבהמה ואת העוף למינו; את היונה ואת התרנגולת ואת האווז.
אוחז בהם ומעביר את החלף על צווארו וזורק אותו, והוא מפרפר לרגלי ומלעלע דם, ומפרפר.
אני יוצא מדעתי.
ואולי… בוודאי שהם כולם דעתם נטרפה עליהם: שומעים את הבשורות, נאנחים… ואוכלים… ושותים וישנים… ויש שנאה וקנאה… ושבים לעסקיהם.
ויש חתנים ויש כלות…
בשביל מי, בשביל איזה שוחט הם מגדלים ומטפחים בניהם?…
הם, הם יצאו מדעתם.
ישחט החתן את הכלה שלו. תחנוק האם את תינוקה. יביאו סכין בלב הוריהם ונשיהם ויתנפלו עם [!] אותה סכין על הצוררים, על הרוצחים, על השוחטים.
תמות נפשי עם פלישתים!
כך צריך לעשות!
אישה אחת, שאין אני מכיר אותה, הביאה לי אווז. אני שחטתיו כדת וכדין.
וכשזרקתיו ממני והלאה, נפל על הארץ, והתרומם ופרש כנפיו והתחיל רץ, בורח, נפל על הארץ בחזהו והתרומם, פתח פיו, כשהוא מלחש לחשו: ששש… ששש… ושוב התרומם, ספק כנפיים על צדו והתחיל מעופף ומטפח ומכשכש בכנפיו.
— אבל, רבי השוחט, אמרה האשה, — מעולם לא ראיתי, שיהיה העוף כל כך… אולי השחיטה פגומה… לא העמקת החלף כדבעי?
— זאת אומרת, עניתי לה, שהיא סוברת כי שחיטתי טריפה?
— חס וחלילה, אמרה האשה, אלא… מעולם לא קרה לי שתהיה הציפור כל כך מרבה לפרפר ולהתרוצץ, כמו הפעם.
פניתי אל העוף הגוסס.
פקח העוף את עיניו הגוססות ונתן אותן בי, מסתכל בי.
מעולם לא התבונן בי עוף, כשם שהתבונן בי הלה. ממש בעיניו של אדם, כאומר: מה עשיתי לך, בן אדם, שאתה קמת עלי ותשחטני?
מעולם!
ופתאום חלף במוחי הרעיון האיום: אולי איננו כלל אווז, אלא… ברנטיאוש, שאסור בכלל לשחוט אותו ואסור באכילה. לא! אין זה אווז מצוי. זה ברנטיאוש?
ואם כן, צריך להגיד זאת לאשה.
אולי טוב לשאול את הרב?
ועד שאני פונה לכאן ולכאן, והנה האשה איננה.
ברוח נכאה נכנסתי הביתה.
וכל הזמן לא יכולתי להירגע. מאין אני יודע, שישנם מיני עופות אלה? ומה הם הסימנים שיש להכיר אותם?
מתי נודע לי הדבר בראשונה?
ישבתי, ולקחתי למראית עין [לעיין] את ה“יורה דעה”, ואני יושב ומתעמק בזיכרוני.
ופתאום נתחוור לי הדבר. ובכן, צריך למצוא את המקום. החילותי מדפדף דף אחרי דף, עד שבאתי ל[יורה דעה, סימן] פ“ד, “דיני תולעים”, סעיף ט”ו, וזה לשונו: “יש מיני עופות הגדלים באילן ותלויים באילן בחרטומיהון [במקוריהם]. וכתב רבי יצחק שהן אסורין משום שרץ העוף השורץ על הארץ”.
וּבַפֵּירוּשׁ [בית יוסף לר' יוסף קארו על טור יורה דעה] כתוב שם: יש מיני עופות הגדלים באילן ותלויים באילן וכו' וכתב רבינו יצחק שהם אסורים וכו'. כך כתב סמ“ק [ספר מצוות קטן] בסימן ר”י.
הדין מחוור יפה, אסורין באכילה ואסורין בשחיטה; אלא [ש]לא מצאתי את אשר אני מבקש — את סימניהן של העופות הללו, שעל פיהם יש להכיר אותו.
הלכתי אל בית המדרש והחילותי מחפש אחרי ספרים עתיקים, אולי אִבָּנֶה מהם.
דומני כי בזוהר הקדוש יש רמז לציפור זו. לא אמר רב אבא כי ראה עץ זה? —
שו“ת [ספר שאלות ותשובות] של מורנו הרב יעקב מולינו [מולין], הוא מהרי”ל, גדול הפוסקים, מזכיר את הברנטיאוש.
הנה מה שאומר רבי גרשם בן שלמה מארל בעניין עופות גדלים על אילנות, והוא קורא להן ברנטיאוש. בוודאי שהוא מתכוון לאלה, והוא מביא דברים בשם אריסטו החכם בספרו “זואולוגיה”. חבל שאינני מבין יוונית ושאין פה למצוא ספר זה. זה בוודאי שהיה מתאר יפה את העוף הנ"ל.
אין לי ברירה אחרת אלא להתבונן בעוד ספרים קדמונים, אולי אמצא שם תשובה לשאלתי.
בשו“ת של מהר”ם, הוא הרב רבי מאיר מרוטנבורג, גדול הפוסקים בדורו ופייטן, מחברו של השיר “שאלי שרופה באש”, אומר הוא משמו של רבנו תם, כנגד אלה שמקילים בשחיטה לגבי ציפורים אלה.
ושוב נזכרו בספר העיטור או עיטור סופרים של הפוסק המפורסם יצחק בר אבא מרי מִמַּרשֵׂילִיאָה, שהיה חתנו של הראב“ד, בעל ההשגות, בדיני מאכלות אסורות שלו על אותו עוף. ואם אמצא אתבונן גם בפירושיו על הרי”ף [הרב יצחק אלפאסי], “מאה שערים”, שאולי הוא נתן סימנים להכירן.
אני צריך ללמוד את הסימנים.
איזה כח טמיר צפון בספרים העתיקים! כנראה, שאותה תמימות קדושה ואותה אמונה רבה של מחבריהם — שרויה גם עליך מתוך קריאה. ואתה שוקע בהם, שוכח הכול, נרגע ובוטח.
אלך אל הקאנוניקוס של הקתולים, שהוא זקן מופלג וחובב יהודים, מחסידי אומות העולם. ואלי יש לו ספרים בעניין זה. והוא יושב כל היום על ספרים עתיקים ומבין רומית, ואולי גם יוונית עתיקה.
הייתי אצל הקאנוניקוס וקיבלני בסבר פנים יפות ודברנו בענייני דיומא ועל קלגסיו של חמיל הרשע, ואמר שאבדה העצה משרי פולין, השם ירחם, והאצילים הגאים והשרים והגלחים אשמים בכול. וחמיל זה ודאי יש לו סיוע גם מצד מוסקבה.
ובעניין העופות הנ"ל אמר, שבאמת קרא פעם בספר עתיק מאד, של זקן אנגלי אחד ושמו בֶּדֶה, שחי לפני חמש מאות שנה ויותר לערך, והוא כתב ספר תולדות הטבע, ושם הספר De natura rerum. ושם הוא מספר, כי יש אווז למינו, וקוראים לו באַרליאַטה, והוא גָּדֵל על עצים רקובים, אצל מעינות מים ושפת הים, והוא תלוי בחרטומו עד שהוא נופל במים. והדברים נכונים. ערבים תיירים מספרים, שבימה של הינדוּ, בתעלות אשר על שפת הים, יש אילנות והעלים שלהם מתגוללים [נגללים] ומתקפלים, וכשהם נפרדים מן האילנות נעשים למין יצורים דומים לדבורים, ופורחים.
ואמר לי עוד הקאנוניקוס הישיש, שמובא בספר צרפתי עתיק (Image du Monde 1225) בעניין אווזים שגדלים באילנות בארץ אירלנדיה, ועל אנשים מזונבים החיים בבריטניה, וסובר הוא, שאת העופות השמידו תופשי קני־שריפה שלא היו קודם. ואולם בני אדם מזונבים ישנם עד היום הזה, ואולי גם בשאר מקומות, אלא מפני המלבושים אין להכיר בהם, ורק על פי הנהגתם וטבעם מבחינים בהם.
ועוד חכם אחד, ושמו אלדרובנד, שחי כמעט בימינו, לפני חמישים שנה לערך, מספר בספרו על העופות (Ornitologia 1603) ספר x, שכומר אחד נשבע שבועת אמונים [נשבע באמונתו], שעיניו ולא זר ראו אותן עופות כשהם גדלים פרא, וגם אחז מהם בכפות ידיו ממש. וגם קדם לו מאת שנה ממש חכם גרמני אחד ששמו S. Muenster, שתיאר בספרו Cosmographia אותו עוף פלאים.
ותמהני אחר כל אלה, איך יכול היה רבי משה תקו, בעל ה“כתב תמים”, בפירושו לאמור, שעופות אלה הגדלות [!] באילנות אכילתן מותרת, אם הן באמת נמצאות שם.
ומתירים שחיטתם לדברי מרדכי בן הלל, הקרוי גם מרדכי אשכנזי מאוסטרייך, איש גדול בתורה, מאחרוני הפוסקים הראשונים, תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג ובעל הספר “מרדכי” (עיין חולין סעיף 735), גם הרב יהודה החסיד מרגנסבורג ואביו שמואל החסיד משפירא. ומחולקים היו רבנים אם זקוקים הם לשחיטה כשרה.
ואולם יצחק בן יוסף מקורביל ב“ספר מצוות קטן” אוסר בפירוש, משום שלא ברור מה היא, צפור או רמש. וה“כל בו” גם כן אוסר, והרא"ש גם הוא אוסר אכילתן, היות שהם תלויים בחרטומיהם בגזע העץ או בענפיו והם נתונים בתוך קליפות, וכשהם פורשים מן האילן, מהם נופלים במים ומהם פורחים, טמאים הם, מפני שהם מין רמש. קצת מן הסימנים של אווז זה מצאתי סוף סוף אצל ר' שלמה לוריא, בעל “ים של שלמה”, שמתיר אכילתן אם שחיטתן כשרה, שיש בהן כל הסמנים של טהרה של עופות, ואין משגיחין בלידתן.
ושאר הבריות אומרים, שכמה וכמה רבנים חוששים לאכילתן של העופות הללו, מפני שהגלחים והכמרים אוכלים אותם בימות הצום שלהם. ולא שאלתי את הקאנוניקוס, שלא לצערו.
ונראים הדברים שהברנטיאוש אסור באכילה ואסור לשחוט.
אסור לשחוט כל עוף!
אסור לשחוט בהמה, גם הטהורה גם הטמאה!
אסור לשחוט את האדם!
אסור לשחוט את החי!
אסור! ואסור!
עד כאן דברי דוב־בער השוחט על הספר.
ובסופו רשם סבא של סבא שלי:
בשנת ת"ט לבריאת עולם בחדש זיו בשנים עשר בו עלו על העיר טשרניכוב גייסות קריבוֹנוֹס שחיק עצמות ושרפו ושדדו וחמסו את העיר, ואת היהודים הרגו לפי חרב, ומתי מעט נמלטו על נפשם והתחבאו בשיחין ובחורשות אשר מסביב לעיר.
ותפסו היוונים את השוחט דוב־בער והובילו אותו אל קְרִיבוֹנוֹס.
והיה שם גוי אחד, ששרת הרבה שנים אצל הרב דמתא, ואמר:
— הרי זהו השוחט.
ואמרו: כאשר עשה יֵעָשֶׂה גם לו.
והלך הגוי ומצא את החלף.
והשחיז אותו, ובדק את הסכין לעיני דוב־בער, ולא מצא פגם.
ואחרי כן בירך את הברכה, ודוב־בער השוחט ענה: אמן ופשט צווארו.
ושחט אותו וכיסה על דמיו.
וכשהובילו אותו אל מקום שחיטתו כפף דוב־בער ראשו וגבו והלך מתנדנד, ומשרבב צווארו ולוחש לחישה: ששש… ששש… מרים ידיו ומוריד אותן, מרים את ידיו ומוריד אותן, ומטפח בכף ידו על צדו.
ושאלו אותו: מה לו ? וענה:
— אני אווז־ים ! אני אווז־ים!
אני ברנטיאוש!
“אל נקמות ה' אל נקמות הופיע”.
סגל, תלמיד הגימנסיה במחלקה הששית, נסע ביחד עם אביו אל חתוּנת קרוביהם בכפר אחד נדח, במרחק שבעים קילומטר מן העיר. העגלה הרתומה לסוּסים מהוּגנים עשתה דרכה בין קמה וקמה, עשתה דרכה נכחה מערבה אל פני חמה נוטה לערוב. לעת ערב נראה מהלכה של החמה יותר ניכר; ונדמה, כאילו מתחרה העגלה בה, מי יקדים לבא לאיזו נקוּדה רחוקה מעבר לעבים הכחוּלות־כחולות כהות עשירות ורוויות־צבע, שכסוּ את כל שמי המערב תבנית מצוּדה גדולה וחומותיה גבוהות וּזקוּפות, נעטרת זהב רותח.
והחמה כאילו נחפזה לרדת, מהר מהר, עד כדי להבחין בתנוּעותיה בעינים, והעגלה מהרה נחפזה אף היא להשיגה וּלקדמה. העשב הריחני העלה ריחו החריף ביותר, ורוח קרירה נשבה בנדיבוּת־יתרה בפני הנוסעים.
ואותה התוּגה הגדולה, שאין לדעת סבתה, תוגת־המרחבים, מרחפת על פני הערבה וּממלאה את כל החלל הגדול צפיה גדולה. ואחרי ששקעה החמה מתוך מצמוץ־עין אחת גדולה בצבצה ועלתה פתאום טחנה של רוּח, מניעה כנפים ליאות וארוּכות, כמרמזת ומזמינה למהר ולבוא, למען השם: מהר מהר.
העגלה עמדה באמצע שוק הכפר, לא רחוק מבית הכניסה, על יד שער פתוּח לרווחה. וּמעין קן נמלי־אדם צבא על פתחו הרחב – זה נכנס וזה יוצא, זה יוצא וזה נכנס: יהוּדים וכפריים “גויים” מן הסמטות השכנות. היהוּדים בבגדי שבת וחג, מגוּהצים וּמלבינים, והגויים בבגדי חול, תלבשת יום־יום. – אי, אי! מה טוב שבאתם! אנוּ מחכים לכם, צריך להוביל את החתן, החתן מחכה. מחכים אנוּ כוּלנוּ – אי מה טוב!
המחותן המיוזע במלא רוחב־פניו הצהוּבים לא ידע מה לעשות, לא ידע לאן להכניס את האורחים, ונהג מנהג של כבוד מוּפרז בהם. עד שנמצאה אשה אחת, נאה ומקושטת, שהבינה מה לעשות, הכניסה אותם אל ביתה ושמה לפניהם מים ומגבת ואלונטית וסבון. עד שעזבה אותם לבדם, נכנסה פעמים אל ה“סלון” שלה, שמא נחוּץ עוד דבר מה?
לא הספיקוּ לרחוץ פניהם, נכנסו אנשים, רבם גברים כרסנים, והבהילום ללכת עד בית־החתן. קהל גדול, והמקהלה העלובה של כלי־הזמר בראש יצאוּ להאנתם ולשמחתם של ה“שקצות” וה“שקצים” הקטנים; מפזזים ורצים הם לפניהם והם שבים לראות שוּב בחתן – וּבאוּ עד בית־המדרש הנתוּן בתוך גנת שטות מצילות.
עד שעמד החתן הנבוך תחת החפה, התכנסוּ כל גרי הסמטה, עד מקום שקול המקהלה מגיע. צפופים עמדוּ מסתכלים בחתן, משוחחים ומנבלים פיהם. הצעירים והבחוּרות מפצחים זרעונים של אבטיח ושל דלועים.
עדר שב מן המרעה ועבר עליהם, בסמטא הסמוּכה לבית המדרש, והשתפך לתוך הרחוב.
פר בן־בקר, כבד־חזה חסם את הדרך בפני פרה צעירה וּכחוּשה ולא נתן לה לצאת. מתוך מרדות־גלויה עמדה הפרה הצעירה כובשת פניה בקרקע, פתאם הפכה פניה לעבר זה, והפר מהר ועבר לפניה, ושוּב עמדה מורידה קרנים ושוּב נסתה לעבור.
תרנגולת שפגרה לישון נכנסה לתוך הככר הריקה שעליה עמדה החוּפה והתחילה מחפשת בין קלפות הזרעונים. עודה עסוּקה בכאן, והנה נחפז אליה אי־מזה תרנגול צעיר, כלו זהבהב, קרקר לה מה שקרקר ופרש עליה את כנפיו.
כל הקהל עמד, צופה וּמביט בזוג.
– אוי, ואבוי לך בן הסוטה, וכי כך בלי חפה וּקדושין? – התגרתה בזוג זקנה מנוולת וּקמוטה שחה על המטה שבידה – ראו נא, ראוּ, ילדים: בלי חוּפה בלי קדושין!
בריצה וּבפישוט צואר נחפז מן החצר הסמוּכה שכוי שני כלפי השנים.
הצעיר הזהבהב נחפז לקפוץ והתחיל בריצה וּבריחה מחפירה, שעה קלה רדף אחריו השכוי הבא; התרנגולת הזדקפה על רגליה, נערה נוצותיה ונלותה אל מאהבה הראשון. כל הזמן עמד החתן החיור, תולה עינים נבוכות בשמים וּבגנים שבסמטה.
“שגץ” – עלם רזה וארוך כתורן עמד מתוך פיעור פה טפשי ואושר טפשי שפוך על פניו, ולפניו ריבה נאה והוּא מועך שדי השׁקצה, מחייך ומועך וזו עומדת, עושה עצמה כלא יודעת כלוּם, מביטה צנועות לפניה, ורק ידיה משוּלבות על חזה, כדי להאפיל קצת על כפות השקץ הגדולות.
בית אבי־הכלה היה בנין לא גדול, עשוי חמר, נמוּך־תקרה ורחב־ כתלים, אוצר חום תמיד וּספוג חמה.
מרוב הקהל גדל חומו עוד יותר, על זה הוסיפוּ משלהם נרות הסטיארין הרבות וכל מנורות הנפט הגדולות, ששאלוּ אצל כל השכנים וגם הנברשות העתיקות, מימות סבא וסבתא, שנשמרוּ בפנה הנדחת. והבל התנור הגדול ורחב־האחוריים, שהסיקוּ בזה אחרי זה כמה ימים כדי לקבל לביבות, כעכים וכל מיני תרגימא טריים לשם החתוּנה, – נכנס גם הוּא לכל החדרים, שנעשוּ חדר אחד מלא אנשים, מדי רגע גדל הדחק.
עכשיו נכנסוּ גם המוּזמנים שאינם קרובים ביותר, ושעליהם מטעם זה לא חלה מצות הכנסת הכלה לחוּפתה, ושהוּ כל אחד בעסקיו שלו עד נטות הלילה.
קשה היה לעבור בהמון הגדול, הנדחק בפנים; הגויים השכנים והשקצים והשקצות עמדוּ מבחוּץ מסתכלים בחלונות הפתוּחים.
הנשים, מלבד הקרובות והידידות, כוּלן עסוּקות בכבוד אורחים, ישבוּ משוחחות ביניהן מסתכלות, מעריכות כל תלבושת ותלבושת של רעותיהן.
הגברים, הם כאילוּ נדחוּ אל הצד על־ידי הנשים, שתפסוּ מקום ראשון בחגיגה, שלכאורה לא נעשתה אלא בשבילן. הן עסקוּ בה בכובד ראש וּמתוך כוונה סמוּיה מן העין אבל מתוך הכרה ברוּרה להן: מה היא חשיבוּתו של רגע זה. הן ערכוּ איזה טקס קדמוני, וסדר־עבודה עוברת להן במסורה של דורי דורות; וּמכל תנועה שלהן היה ניכר, שמעשי אמהות יוצרות שבטים וּבונות אוּמה בידיהן. הן לא השיאוּ בחור פלוני מסוּים, הרוצה לראות חיים עם בחוּרה פלונית, מסוּימת; אלא מסרו אחת מאחיותיהן, “אם בישראל”, השיאוּ סתם בחוּרה לסתם בחוּר, מסרוּ לו אותה נוצרת־האלמות של האוּמה, כדי שלא תפסק שלשלתו של לאום לעולם; הם מסרוּ לו לגבר את הברכה הצפונה בחיקה של האשה כדי שיקים זרע חדש, כדי לחזק, לחסן וּלהפריא גזע עתיק על ידי סעיפים חדשים, צעירים וּבריאים. הן עסקוּ בכלה, והיא נתוּנה בידיהן כוּלה כל־הזמן: הן הכינוּ וּפארוּ את לשכת־הכלוּלים, הן הלבישוּ אותה מחלצות להרבות חנה בעיני הגבר, והן גנבוּ אותה מתוך הקהל כדי למסור אותה לו, והן הפשיטוּ מעליה כל בגדיה והכניסוּה למטתה הראשונה.
והגברים כאילוּ הרגישוּ בזאת, מעצמם נעשוּ נכנעים לנשים, קבלו מרותן, דחקוּ עצמם אל השולחנות ואל הכתלים, שלא להיות למכשול לנשים התופסות את חלל בית־החגיגה.
הן תפסוּ אמצע החדר הגדול, הצעירות והעומדות באמצע פריחתן בראש, מפורכסות ומקוּשטות בכל קסם נעוריהן וּבשריהן הנהדרים וריח של־נשים ותמרוקים וכל מיני בשמים וסבון נודף מהן ומתלבושתן. וכך ישבוּ מסביב לקרקע הרקוּדים, כדי לראות וּלהראות. המשי הישן הכבד והקטיפה הגמישה המלטפת מסגירים ומדגישים כל תנוּעות הגוּפות הכבדות והמעגלות, ככל עושר גרמיהן, והדר תפארת איבריהן. והן ישבו ישיבה ממשית, ישיבה יציבה בכל כבדן, ורגליהן זו על גב זו, או מתפנקות רחבות מפשקות שוקים רחבות וּכבדות; ידים רוחצוּ למשעי ונוצצות בזהב וּבאבני־חן משוּלבות על גבי כרסן; מביטות “גלויות” וּבעזמה, במבט ישר ורחב, מהנות את הבריות באיבריהן המשכרות ומזינות את עיני הגברים התלוּיות בהן, עינים לוהטות מתוך כסוּפים חבוּיים.
הגברים הסתכלוּ בהן, אלה מרחוק מישירי גב וּמבליטים חזה, ואלה עומדים סמוּכים מאחוריהן ועל גבן, מתפתלים ונמשכים אליהן.
ומתוך הכרה ברוּרה וקיימת, משוכרות הן עצמן מאותו הכח הטמיר הצפון בכל הויתן והקסם המסתורי הנודף מהן, מביטות ישר לתוך עיני הגברים, ישבה אשה אצל אשה בבשריה, נתוּנות וכרוּכות בתוך האריגים הכבדים והרבים המקנאים בכל החמדות שהם מצפינים ושומרים עליהם. רק הצואר, שהיה ניתן לרוחה לעין רואה, וחוד של נעל חדש, עומד עדיין בקטנוּתו, מציץ מתחת השמלה, מציץ וּמסייע לשרטוט כל־שהוּא של קרסול זקוּף, – היו מכריזים על יופי שבצנעה.
בין רגלי הנשים היושבות והבחוּרות המחוללות התלבטו ילדות טרם גמר־שכלולן, בפרק “פרחחי בראוזה ריבועיים”, צנוּמות־גרומות עם ידים גדולות, כתמים זהוּבים על פניהן, “חומץ שבחומץ”; עינים מפוּחדות כקרניות, אוחזות אשה ביד רעוּתה. רק אחדות מהן דווקא מסוּרבלות, לחיים הדלוע, אדוּמות. ועל כלן עניבות גדולות על חזיהן, על כתפיהן על ראשן ועל מתניהן.1
הזקנות העוסקות בטקס, רובן, כלומר הזקנות ביניהן, היו מלוּבשות בעביה הישנה, בגדי משי שחור וצמר־גפן., זרוּעים נקוּדות, טבעות, כרוכות וכל מיני כתמים משוּנים; אבל הדור הצעיר, “הפרוּץ”, בכר על פניהם את … וּבאפנה האחרונה שבאה מעיר המחוז.
לנשוּאות לא התיר הנימוּס הכפרי אלא את הצבעים הכהים בלבד; שחור…. כהה והאפור־העמום, לא כן הצעירות, שהן אחזוּ בכל הצבעים הבהירים והמבריקים שבעולם; אלא שנראה שהשנה, כי המודה דורשת את….. בכל גוניו, – למען הסלק הדהה, אדום־רמונים כהה, עד אודם כרזים…. שהבליטוּ בשפע הסמוּק את מתניהן המעגלות בטרם יגיעו לגמר שכלוּל … כעסיסה; ושדיהם מלאים, בחטוב שופע מלאו את החוּלצות הצרות וחשופות עד כדי לחץ. החוּלצות חשבוּ להקרע והשמלות על מתניהן – להתפקע מתוך שפע הברכה האצוּר בתוכן.
החום הלך וגבר, החלונות הקטנים לא הספיקוּ די צוננים לאויר המחניק מהמון הבאים והנרות הדולקים, והמחוללים הזיעוּ יפה יפה, בתי־השחי של הבחוּרות הפיצוּ ריחן של נשים, למרות המריחה במים צוננים וכל מיני או־די־קולון; והכתמים מסביב להם הלכוּ וגדלוּ.
כלי־הזמר לא הפסיקוּ אלא כדי גמיעות כוס יין־שרף. הכנר נהג בהגהות צריחה והממוּנה על הטנבור הגדול ועל המצלתים נהנה הנאה משוּנה והטיל מרוּתו בטקט על המחוללים, שלאמתו של דבר לא נשמעוּ אלא לו בלבד…
כל הבחוּרות משש־עשרה, חצי־כלות, ומעלה רקדוּ; כל אלה ששחק להן מזלן ונמצא להן בן־זכר כרוך אחריהן היו מאוּשרות מאד, ואלה שלא זכוּ בקווליר רקדוּ בתוּלתא עם בתוּלתא כדי שלא להוציא את הנשף החלק.
כנהוּג בכל תפוּצות ישראל, היה מספר הנקבות המחוללות – עולה הרבה על מספר הזכרים היודעים לרקוד.
הבחוּרים “עבדוּ” בכל כחם ומאודם, רוקעים רגל גסה על רצפת־החמר המחוספסה, למרות למרות כל השדולים הרבים לפני החתוּנה כדי לעשותה חלקה. היוּ מסובבים, במקום שיש סבוּב, את הבחוּרות סביב גבורים עד כדי שתהי השמלה עופה מעופה באויר עם גלוּי מכנסים וגרבים לבנות.
וכדי לכסות על אותו האורב היושב סמוּך לכתלים ואצל השולחנות: זקנות בלות, זקנות מסורבלות בשר, נשים ששמשוּ מטלטל לכרס אחת גדולה שנבלע בו כל הגוּף וגוּפות צמוּקות כאותו תפוּח כבוּש בשלהי החורף או שק שחרחר של בשר שנתרוקן מתוכו – שלחוּ את מבחר גייסותיהן – כל המצדות והחרמים שיש למינן לאמצע החדר: – את הבתוּלות העומדות באמצע פריחתן וכל אלה שהגיעו לפרקן, מקוּשטות ומפוּרכסות, ערוּגות צבעונין כוּלן יצאוּ במחולות.
הבתוּלות סמוּכות ברוּכות על הבחוּרים נתלות עליהם בכל כבדן, כובד עגלות־כפרים, שופכות עליהם מחומן שלהן, מדהימות אותם בריח התמרוקים החריף והזיעה הריחנית, נוסכות עליהם שכרון משכרון־דם נעוּריהן המתחיל תוסס ומפתה לאותה עדנה מוּכנה ומזוּמנה בהיתר לאחת מהן הלילה.
והבחוּרים, עדוּיי שחורים וצוארונים מבריקים בלבנם וכף ידם אחת נעוּצות בעיני הבתוּלות באותו המבט הנוקב התובע וּמצוה, הקבוּע מעדן ועדנים בתוך עיניו של גבר, כשהוּא מרגיש שהאשה קרובה אליו בבחינת אשה, ושאין אשה יכולה לעמוד בפניו.
הידים המוּנחות כאילוּ צנוּעות על מתני המחוללות ידעוּ להכניס לתוכן וּבמגען זרמי תאוה סמוּיה, שדוּלי אהבה וּכסוּפים צפונים.
סגל לא ידע מנוח. הוּא רקד כל הערב. רקד עם כל הנערות ועם כל הבתוּלות־הכלות. הוא לא היטיב ברקוּדים, וּמה גם שרקוּדו היה שקוּל ומנוּסה ביותר, חסר אותו החופש הגס הנסוּך מבלי משים על רקוּדיהם של הגברים הכפריים שלמדוּ רקוּדים מפי אחיותיהן ומאת מורים מסכנים, שבאוּ לכפר בכדי שלא לגווע מרעב בעיר, למשך שנים שלשה שבוּעות, והיוּ מקימים דור או דורות מרקדים.
אבל אותה עוּבדה בלבד שהוּא תלמיד בית ספר תיכוני – וּבגדי השרד המבריקים, פסי בכסף וכפתורי הכסף, – דים היוּ לשוות עליו כל הדר תפארתו של סטודנט, גבור הרומנים וחלומותיהן של הבחוּרות. וכל אחת, שהיה מציע לה את זרועו, נתלתה עליו תיכף וּמיד, מעבירה מבט מנצחת על כל החברות.
אבל במשך הרקוּדים, נראה לו, שהנאה והנעימה בכוּלן היא אחותה הקטנה של הכלה, ילדה בת שבע עשרה, שזוּפה עם עינים חומות רוחצות באור וּכאילוּ כוכב כסף טובל בהן.
נדמה לו, שאין חוּלצה יותר יפה מתאימה לפניה השזוּפות מאותה חוּלצה צבע כרזים בשלים, הלוחצת את שדיה, כל גוּפה הגמוּש וּמתניה העגוּלות למחצה. היה לה עור בשרים גמיש צעיר, גוילו ממוּלא יפה יפה, מתוּח מתח אדירים ורדרד־כהה מתוך שזוּף נאה על גזרת הצואר הזקוּף ועל המפרקת הטעימה. ועל כל הפנים הנחמדים, נדמה, כאילו שפע הדם הצעיר הוּא הוּא הנותן לו מצבעו שלו, ואילוּ באוּ נעצוּ מחט בבשר הנחמד, היה הדם מבצבץ וזונק מעלה. השדים המוּרמים כאילוּ חשבוּ לקרוע את כפתורי החוּלצה המרוּכסים בקושי עליה. וּמה שלא הביעו העינים המבוּישות, בטא במלא בטוּיו הפה העסיסי מתוך שפתים סמוקות ותפוחות מקשת שבמקצת, כאותם הכרזים הבשלים בגנות טבריה המצלים.
* * *
אחרי ארוּחת הערב, כשהגיעה תקוּפת ה“פרייליכס”, והשולחנות הוּצאוּ, והכסאות המיוּתרים נסתלקוּ, וכל העם התחיל רוקע רקיעות זוּג ליד זוג וּבעגוּל אחד גדול: זקן וטף, כל אשר נשאוּהוּ רגליו, – לא סר סגל מעל הילדה הנאה, העסוּקה גם בהוצאה והכנסה, נטפל אליה גם במטבח, ששם עדיין היוּ עסוּקות כל המלצריות וה“שקצות” העוזרות בנקוּי הכלים.
עכשיו מצא, שלבו, לב תלמיד המחלקה הששית, זאת אומרת: לב אדם מבוּגר כל צרכו, נתון לילדה הנאה הכפרית לחלוּטין.
וּבאמצע התהוּ־ובהוּ, שקם לאחר שגנבו מתוך הקהל את הכלה, מצא לו שעת כשר כדי להציע לה לצאת לשעה קלה לטיול באוירה המצונן של הגנה.
כל הכלים כבר נכנסוּ למטבח, איש לא נגע בקנוח הסעוּדה. נענתה לו תיכף בחיוּך כל כך נעים, שלבו נמלא אושר על כל גדותיו.
עוד במסדרון תפס בכפה החמה, וכך נכנסוּ אל תחת שטות הגנה, ומן הגנה עברוּ אל הרחוב, וּמשם אל גנת הקנבוס הרטוּב. ודרך גשר תלוּי־ורועד עברוּ אל מעבר לנהר צר עד שבאוּ לטחנה נרדמה וּמאפילה בצלה על הנהר המכסיף תחת הירח העומד באמצע שמים.
קלוּחי מים עברוּ בצנור במין פטפוּט מישן וּמעלה חלומות, פטפוּט שכוּלו סוד. על המעלות ישבוּ, ידה בתוך ידו.
הנגינה כנראה נפסקה. הם לא דברוּ אלא ישבוּ כמאזינים לדומיה העמוּקה והגדולה שקלטה אותם לתוכה, דומיה שקטה וריחנית פרוּשה וּגלוּיה על גבי שדות־קמה הולכת וּבשלה, בתוך הכסף החיור הנשפך עליה מלמעלה. נדמה כאילוּ איזה מצלות־כסף רחוקות רחוקות מאד מצלצלות, וּממרחקים נתנוּ ריחם המתוק לבנות ריחניות מלבלבות.
הם ישבוּ ושתקוּ, סמוּכים זה לזה ישבוּ, וּנדמה להם, שכך הם יושבים זה הרבה הרבה זמן וישיבה זו תמשך לעולמים.
דג סמוּי מן העין קרב וּמצמץ בשפתיו, עוד דגים מצמצוּ במרחק, וגלים קלילים בעגול שובר עגול התחילוּ עוברים על גבי הנהר הישן.
אי מזה ניתקה מן הקמה רוּח קלילה צנונה ועברה עליהם.
סגל הסתכל בעיניה וחבק למתניה. היא הביטה ישר לעיניו. אז גחן עליה והתחיל מנשק את פיה. היא ענתה בנשיקה קצרה, נשיקה רפה ועמדה, שוּב נשיקה קצרה וחדלה. וּפתאם תקפהוּ שכרון כל אותו היום: שכרון טקס החוּפה, שכרון המחולות ושכרון היין שכרון נעוּריו ושכרון הלילה הדומם וּמכסיף והשכרון הגדול היוצא מגוּפה של הריבה הנאה הסמוּכה לו והנתוּנה בזרועותיו. הרים ראשה, והתחיל נושק שפתותיה ועיניה, צוארה הזקוּף וחוּלצתה על שדיה. כל גוּפו שלו הלך ונמשך אחרי גוּפה. בידים אשר־לא־נסוּ עדיין התחיל פורק את הכפתורים שעל גבי חוּלצתה, מתקשה בכפתור וכפתור. וּכשבצץ ועלה הלובן, לא ידעוּ אצבעותיו הנבוּכות איך להתגבר על פתילי־המחגורת.
היא לא גרעה עיניה ממנוּ, עינים פתוּחות לרווחה ועמוּקות, שכאילוּ הלכוּ והשחירוּ.
– את – הכלה שלי, שלי… לחש באזניה, ואת התשוּבה מצץ מעל שפתותיה, מבלי שישמע את קולה.
בידים רועדות וּבקצר־רוּח טפל באריגים הגוזלות ממנוּ את לבה.
וּברגע זה, פתאם… ממרחקים מעבר לנהר ולגנים באה אנחה, שכאילוּ ניתקה וּבאה לכאן, חדרה את הדומיה הגדולה וּמלאה את החלל המכסיף, אנחה מלאה צער גדול ויגון־מר. ושוּב באה אנחה… באה ונשארה תלוּיה באויר, וּבשדה הגדול.
כנור בכה, התיפח, שפך באזנים סמוּיות מהעין את הצער הגדול, את צער העולם כוּלו. נטפלה אליו חלילית רכה, נטפל הבס העצב בהמיה חרישית גם הוּא.
שמא איזה “ווילכל” רגשני התאימה המקהלה יפה לשעה זו, או אוּלי “פרילינס” סוער הריע שוּב, אלא עד שהגיע לכאן ניטלה ממנוּ כל שמחתו – וּבמרחק נעשה נוגה־בוכה. נדמה, שאיזה יציר רחוק וטוב יתום בוכה במסתרים מתוך צער עמוּק, צער עולמים, קינת הבריאה… ואוּלי קינת הבורא… והיה לו צר לאותו הרגע העובר, לליל הכסף החולף, לכל היופי החומק וּלשמחה שתשכח, לקמה שתפול לפני מגל וחרמש, לאותם הנעורים שלא ישוּבוּ וּלאותו פרח־האדם, שאילוּלא אותה קינה – היה נשאר נרמס פה בלא עתו ולא לשעתו…
ומועקה זרה תקפה את לבו של סגל, גל של אהבה רבה ושל רחמים גדולים עבר וצפה את לבו, ובעינים מלאות חמלה הביט אל הילדה, שרצה לקפח – אך לפני רגעים מוּעטים – את חמדת נעוּריה.
הוּא רפה את זרועותיו, הסתכל עמוּק בעיניה, גנח ונשק למחצה בכל רוך נפשו, וּבקול רועד יוצא ממעמקי־לבו סח לה חרישית:
– נלכה, יקירה; נלכה מפה…
תל אביב 1934.
-
המקור אינו ברור ולכן יתכן מאוד שישנן טעויות בטקסט – הערת פב"י ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.