סגל, תלמיד הגימנסיה במחלקה הששית, נסע ביחד עם אביו אל חתוּנת קרוביהם בכפר אחד נדח, במרחק שבעים קילומטר מן העיר. העגלה הרתומה לסוּסים מהוּגנים עשתה דרכה בין קמה וקמה, עשתה דרכה נכחה מערבה אל פני חמה נוטה לערוב. לעת ערב נראה מהלכה של החמה יותר ניכר; ונדמה, כאילו מתחרה העגלה בה, מי יקדים לבא לאיזו נקוּדה רחוקה מעבר לעבים הכחוּלות־כחולות כהות עשירות ורוויות־צבע, שכסוּ את כל שמי המערב תבנית מצוּדה גדולה וחומותיה גבוהות וּזקוּפות, נעטרת זהב רותח.
והחמה כאילו נחפזה לרדת, מהר מהר, עד כדי להבחין בתנוּעותיה בעינים, והעגלה מהרה נחפזה אף היא להשיגה וּלקדמה. העשב הריחני העלה ריחו החריף ביותר, ורוח קרירה נשבה בנדיבוּת־יתרה בפני הנוסעים.
ואותה התוּגה הגדולה, שאין לדעת סבתה, תוגת־המרחבים, מרחפת על פני הערבה וּממלאה את כל החלל הגדול צפיה גדולה. ואחרי ששקעה החמה מתוך מצמוץ־עין אחת גדולה בצבצה ועלתה פתאום טחנה של רוּח, מניעה כנפים ליאות וארוּכות, כמרמזת ומזמינה למהר ולבוא, למען השם: מהר מהר.
העגלה עמדה באמצע שוק הכפר, לא רחוק מבית הכניסה, על יד שער פתוּח לרווחה. וּמעין קן נמלי־אדם צבא על פתחו הרחב – זה נכנס וזה יוצא, זה יוצא וזה נכנס: יהוּדים וכפריים “גויים” מן הסמטות השכנות. היהוּדים בבגדי שבת וחג, מגוּהצים וּמלבינים, והגויים בבגדי חול, תלבשת יום־יום. – אי, אי! מה טוב שבאתם! אנוּ מחכים לכם, צריך להוביל את החתן, החתן מחכה. מחכים אנוּ כוּלנוּ – אי מה טוב!
המחותן המיוזע במלא רוחב־פניו הצהוּבים לא ידע מה לעשות, לא ידע לאן להכניס את האורחים, ונהג מנהג של כבוד מוּפרז בהם. עד שנמצאה אשה אחת, נאה ומקושטת, שהבינה מה לעשות, הכניסה אותם אל ביתה ושמה לפניהם מים ומגבת ואלונטית וסבון. עד שעזבה אותם לבדם, נכנסה פעמים אל ה“סלון” שלה, שמא נחוּץ עוד דבר מה?
לא הספיקוּ לרחוץ פניהם, נכנסו אנשים, רבם גברים כרסנים, והבהילום ללכת עד בית־החתן. קהל גדול, והמקהלה העלובה של כלי־הזמר בראש יצאוּ להאנתם ולשמחתם של ה“שקצות” וה“שקצים” הקטנים; מפזזים ורצים הם לפניהם והם שבים לראות שוּב בחתן – וּבאוּ עד בית־המדרש הנתוּן בתוך גנת שטות מצילות.
עד שעמד החתן הנבוך תחת החפה, התכנסוּ כל גרי הסמטה, עד מקום שקול המקהלה מגיע. צפופים עמדוּ מסתכלים בחתן, משוחחים ומנבלים פיהם. הצעירים והבחוּרות מפצחים זרעונים של אבטיח ושל דלועים.
עדר שב מן המרעה ועבר עליהם, בסמטא הסמוּכה לבית המדרש, והשתפך לתוך הרחוב.
פר בן־בקר, כבד־חזה חסם את הדרך בפני פרה צעירה וּכחוּשה ולא נתן לה לצאת. מתוך מרדות־גלויה עמדה הפרה הצעירה כובשת פניה בקרקע, פתאם הפכה פניה לעבר זה, והפר מהר ועבר לפניה, ושוּב עמדה מורידה קרנים ושוּב נסתה לעבור.
תרנגולת שפגרה לישון נכנסה לתוך הככר הריקה שעליה עמדה החוּפה והתחילה מחפשת בין קלפות הזרעונים. עודה עסוּקה בכאן, והנה נחפז אליה אי־מזה תרנגול צעיר, כלו זהבהב, קרקר לה מה שקרקר ופרש עליה את כנפיו.
כל הקהל עמד, צופה וּמביט בזוג.
– אוי, ואבוי לך בן הסוטה, וכי כך בלי חפה וּקדושין? – התגרתה בזוג זקנה מנוולת וּקמוטה שחה על המטה שבידה – ראו נא, ראוּ, ילדים: בלי חוּפה בלי קדושין!
בריצה וּבפישוט צואר נחפז מן החצר הסמוּכה שכוי שני כלפי השנים.
הצעיר הזהבהב נחפז לקפוץ והתחיל בריצה וּבריחה מחפירה, שעה קלה רדף אחריו השכוי הבא; התרנגולת הזדקפה על רגליה, נערה נוצותיה ונלותה אל מאהבה הראשון. כל הזמן עמד החתן החיור, תולה עינים נבוכות בשמים וּבגנים שבסמטה.
“שגץ” – עלם רזה וארוך כתורן עמד מתוך פיעור פה טפשי ואושר טפשי שפוך על פניו, ולפניו ריבה נאה והוּא מועך שדי השׁקצה, מחייך ומועך וזו עומדת, עושה עצמה כלא יודעת כלוּם, מביטה צנועות לפניה, ורק ידיה משוּלבות על חזה, כדי להאפיל קצת על כפות השקץ הגדולות.
בית אבי־הכלה היה בנין לא גדול, עשוי חמר, נמוּך־תקרה ורחב־ כתלים, אוצר חום תמיד וּספוג חמה.
מרוב הקהל גדל חומו עוד יותר, על זה הוסיפוּ משלהם נרות הסטיארין הרבות וכל מנורות הנפט הגדולות, ששאלוּ אצל כל השכנים וגם הנברשות העתיקות, מימות סבא וסבתא, שנשמרוּ בפנה הנדחת. והבל התנור הגדול ורחב־האחוריים, שהסיקוּ בזה אחרי זה כמה ימים כדי לקבל לביבות, כעכים וכל מיני תרגימא טריים לשם החתוּנה, – נכנס גם הוּא לכל החדרים, שנעשוּ חדר אחד מלא אנשים, מדי רגע גדל הדחק.
עכשיו נכנסוּ גם המוּזמנים שאינם קרובים ביותר, ושעליהם מטעם זה לא חלה מצות הכנסת הכלה לחוּפתה, ושהוּ כל אחד בעסקיו שלו עד נטות הלילה.
קשה היה לעבור בהמון הגדול, הנדחק בפנים; הגויים השכנים והשקצים והשקצות עמדוּ מבחוּץ מסתכלים בחלונות הפתוּחים.
הנשים, מלבד הקרובות והידידות, כוּלן עסוּקות בכבוד אורחים, ישבוּ משוחחות ביניהן מסתכלות, מעריכות כל תלבושת ותלבושת של רעותיהן.
הגברים, הם כאילוּ נדחוּ אל הצד על־ידי הנשים, שתפסוּ מקום ראשון בחגיגה, שלכאורה לא נעשתה אלא בשבילן. הן עסקוּ בה בכובד ראש וּמתוך כוונה סמוּיה מן העין אבל מתוך הכרה ברוּרה להן: מה היא חשיבוּתו של רגע זה. הן ערכוּ איזה טקס קדמוני, וסדר־עבודה עוברת להן במסורה של דורי דורות; וּמכל תנועה שלהן היה ניכר, שמעשי אמהות יוצרות שבטים וּבונות אוּמה בידיהן. הן לא השיאוּ בחור פלוני מסוּים, הרוצה לראות חיים עם בחוּרה פלונית, מסוּימת; אלא מסרו אחת מאחיותיהן, “אם בישראל”, השיאוּ סתם בחוּרה לסתם בחוּר, מסרוּ לו אותה נוצרת־האלמות של האוּמה, כדי שלא תפסק שלשלתו של לאום לעולם; הם מסרוּ לו לגבר את הברכה הצפונה בחיקה של האשה כדי שיקים זרע חדש, כדי לחזק, לחסן וּלהפריא גזע עתיק על ידי סעיפים חדשים, צעירים וּבריאים. הן עסקוּ בכלה, והיא נתוּנה בידיהן כוּלה כל־הזמן: הן הכינוּ וּפארוּ את לשכת־הכלוּלים, הן הלבישוּ אותה מחלצות להרבות חנה בעיני הגבר, והן גנבוּ אותה מתוך הקהל כדי למסור אותה לו, והן הפשיטוּ מעליה כל בגדיה והכניסוּה למטתה הראשונה.
והגברים כאילוּ הרגישוּ בזאת, מעצמם נעשוּ נכנעים לנשים, קבלו מרותן, דחקוּ עצמם אל השולחנות ואל הכתלים, שלא להיות למכשול לנשים התופסות את חלל בית־החגיגה.
הן תפסוּ אמצע החדר הגדול, הצעירות והעומדות באמצע פריחתן בראש, מפורכסות ומקוּשטות בכל קסם נעוריהן וּבשריהן הנהדרים וריח של־נשים ותמרוקים וכל מיני בשמים וסבון נודף מהן ומתלבושתן. וכך ישבוּ מסביב לקרקע הרקוּדים, כדי לראות וּלהראות. המשי הישן הכבד והקטיפה הגמישה המלטפת מסגירים ומדגישים כל תנוּעות הגוּפות הכבדות והמעגלות, ככל עושר גרמיהן, והדר תפארת איבריהן. והן ישבו ישיבה ממשית, ישיבה יציבה בכל כבדן, ורגליהן זו על גב זו, או מתפנקות רחבות מפשקות שוקים רחבות וּכבדות; ידים רוחצוּ למשעי ונוצצות בזהב וּבאבני־חן משוּלבות על גבי כרסן; מביטות “גלויות” וּבעזמה, במבט ישר ורחב, מהנות את הבריות באיבריהן המשכרות ומזינות את עיני הגברים התלוּיות בהן, עינים לוהטות מתוך כסוּפים חבוּיים.
הגברים הסתכלוּ בהן, אלה מרחוק מישירי גב וּמבליטים חזה, ואלה עומדים סמוּכים מאחוריהן ועל גבן, מתפתלים ונמשכים אליהן.
ומתוך הכרה ברוּרה וקיימת, משוכרות הן עצמן מאותו הכח הטמיר הצפון בכל הויתן והקסם המסתורי הנודף מהן, מביטות ישר לתוך עיני הגברים, ישבה אשה אצל אשה בבשריה, נתוּנות וכרוּכות בתוך האריגים הכבדים והרבים המקנאים בכל החמדות שהם מצפינים ושומרים עליהם. רק הצואר, שהיה ניתן לרוחה לעין רואה, וחוד של נעל חדש, עומד עדיין בקטנוּתו, מציץ מתחת השמלה, מציץ וּמסייע לשרטוט כל־שהוּא של קרסול זקוּף, – היו מכריזים על יופי שבצנעה.
בין רגלי הנשים היושבות והבחוּרות המחוללות התלבטו ילדות טרם גמר־שכלולן, בפרק “פרחחי בראוזה ריבועיים”, צנוּמות־גרומות עם ידים גדולות, כתמים זהוּבים על פניהן, “חומץ שבחומץ”; עינים מפוּחדות כקרניות, אוחזות אשה ביד רעוּתה. רק אחדות מהן דווקא מסוּרבלות, לחיים הדלוע, אדוּמות. ועל כלן עניבות גדולות על חזיהן, על כתפיהן על ראשן ועל מתניהן.1
הזקנות העוסקות בטקס, רובן, כלומר הזקנות ביניהן, היו מלוּבשות בעביה הישנה, בגדי משי שחור וצמר־גפן., זרוּעים נקוּדות, טבעות, כרוכות וכל מיני כתמים משוּנים; אבל הדור הצעיר, “הפרוּץ”, בכר על פניהם את … וּבאפנה האחרונה שבאה מעיר המחוז.
לנשוּאות לא התיר הנימוּס הכפרי אלא את הצבעים הכהים בלבד; שחור…. כהה והאפור־העמום, לא כן הצעירות, שהן אחזוּ בכל הצבעים הבהירים והמבריקים שבעולם; אלא שנראה שהשנה, כי המודה דורשת את….. בכל גוניו, – למען הסלק הדהה, אדום־רמונים כהה, עד אודם כרזים…. שהבליטוּ בשפע הסמוּק את מתניהן המעגלות בטרם יגיעו לגמר שכלוּל … כעסיסה; ושדיהם מלאים, בחטוב שופע מלאו את החוּלצות הצרות וחשופות עד כדי לחץ. החוּלצות חשבוּ להקרע והשמלות על מתניהן – להתפקע מתוך שפע הברכה האצוּר בתוכן.
החום הלך וגבר, החלונות הקטנים לא הספיקוּ די צוננים לאויר המחניק מהמון הבאים והנרות הדולקים, והמחוללים הזיעוּ יפה יפה, בתי־השחי של הבחוּרות הפיצוּ ריחן של נשים, למרות המריחה במים צוננים וכל מיני או־די־קולון; והכתמים מסביב להם הלכוּ וגדלוּ.
כלי־הזמר לא הפסיקוּ אלא כדי גמיעות כוס יין־שרף. הכנר נהג בהגהות צריחה והממוּנה על הטנבור הגדול ועל המצלתים נהנה הנאה משוּנה והטיל מרוּתו בטקט על המחוללים, שלאמתו של דבר לא נשמעוּ אלא לו בלבד…
כל הבחוּרות משש־עשרה, חצי־כלות, ומעלה רקדוּ; כל אלה ששחק להן מזלן ונמצא להן בן־זכר כרוך אחריהן היו מאוּשרות מאד, ואלה שלא זכוּ בקווליר רקדוּ בתוּלתא עם בתוּלתא כדי שלא להוציא את הנשף החלק.
כנהוּג בכל תפוּצות ישראל, היה מספר הנקבות המחוללות – עולה הרבה על מספר הזכרים היודעים לרקוד.
הבחוּרים “עבדוּ” בכל כחם ומאודם, רוקעים רגל גסה על רצפת־החמר המחוספסה, למרות למרות כל השדולים הרבים לפני החתוּנה כדי לעשותה חלקה. היוּ מסובבים, במקום שיש סבוּב, את הבחוּרות סביב גבורים עד כדי שתהי השמלה עופה מעופה באויר עם גלוּי מכנסים וגרבים לבנות.
וכדי לכסות על אותו האורב היושב סמוּך לכתלים ואצל השולחנות: זקנות בלות, זקנות מסורבלות בשר, נשים ששמשוּ מטלטל לכרס אחת גדולה שנבלע בו כל הגוּף וגוּפות צמוּקות כאותו תפוּח כבוּש בשלהי החורף או שק שחרחר של בשר שנתרוקן מתוכו – שלחוּ את מבחר גייסותיהן – כל המצדות והחרמים שיש למינן לאמצע החדר: – את הבתוּלות העומדות באמצע פריחתן וכל אלה שהגיעו לפרקן, מקוּשטות ומפוּרכסות, ערוּגות צבעונין כוּלן יצאוּ במחולות.
הבתוּלות סמוּכות ברוּכות על הבחוּרים נתלות עליהם בכל כבדן, כובד עגלות־כפרים, שופכות עליהם מחומן שלהן, מדהימות אותם בריח התמרוקים החריף והזיעה הריחנית, נוסכות עליהם שכרון משכרון־דם נעוּריהן המתחיל תוסס ומפתה לאותה עדנה מוּכנה ומזוּמנה בהיתר לאחת מהן הלילה.
והבחוּרים, עדוּיי שחורים וצוארונים מבריקים בלבנם וכף ידם אחת נעוּצות בעיני הבתוּלות באותו המבט הנוקב התובע וּמצוה, הקבוּע מעדן ועדנים בתוך עיניו של גבר, כשהוּא מרגיש שהאשה קרובה אליו בבחינת אשה, ושאין אשה יכולה לעמוד בפניו.
הידים המוּנחות כאילוּ צנוּעות על מתני המחוללות ידעוּ להכניס לתוכן וּבמגען זרמי תאוה סמוּיה, שדוּלי אהבה וּכסוּפים צפונים.
סגל לא ידע מנוח. הוּא רקד כל הערב. רקד עם כל הנערות ועם כל הבתוּלות־הכלות. הוא לא היטיב ברקוּדים, וּמה גם שרקוּדו היה שקוּל ומנוּסה ביותר, חסר אותו החופש הגס הנסוּך מבלי משים על רקוּדיהם של הגברים הכפריים שלמדוּ רקוּדים מפי אחיותיהן ומאת מורים מסכנים, שבאוּ לכפר בכדי שלא לגווע מרעב בעיר, למשך שנים שלשה שבוּעות, והיוּ מקימים דור או דורות מרקדים.
אבל אותה עוּבדה בלבד שהוּא תלמיד בית ספר תיכוני – וּבגדי השרד המבריקים, פסי בכסף וכפתורי הכסף, – דים היוּ לשוות עליו כל הדר תפארתו של סטודנט, גבור הרומנים וחלומותיהן של הבחוּרות. וכל אחת, שהיה מציע לה את זרועו, נתלתה עליו תיכף וּמיד, מעבירה מבט מנצחת על כל החברות.
אבל במשך הרקוּדים, נראה לו, שהנאה והנעימה בכוּלן היא אחותה הקטנה של הכלה, ילדה בת שבע עשרה, שזוּפה עם עינים חומות רוחצות באור וּכאילוּ כוכב כסף טובל בהן.
נדמה לו, שאין חוּלצה יותר יפה מתאימה לפניה השזוּפות מאותה חוּלצה צבע כרזים בשלים, הלוחצת את שדיה, כל גוּפה הגמוּש וּמתניה העגוּלות למחצה. היה לה עור בשרים גמיש צעיר, גוילו ממוּלא יפה יפה, מתוּח מתח אדירים ורדרד־כהה מתוך שזוּף נאה על גזרת הצואר הזקוּף ועל המפרקת הטעימה. ועל כל הפנים הנחמדים, נדמה, כאילו שפע הדם הצעיר הוּא הוּא הנותן לו מצבעו שלו, ואילוּ באוּ נעצוּ מחט בבשר הנחמד, היה הדם מבצבץ וזונק מעלה. השדים המוּרמים כאילוּ חשבוּ לקרוע את כפתורי החוּלצה המרוּכסים בקושי עליה. וּמה שלא הביעו העינים המבוּישות, בטא במלא בטוּיו הפה העסיסי מתוך שפתים סמוקות ותפוחות מקשת שבמקצת, כאותם הכרזים הבשלים בגנות טבריה המצלים.
* * *
אחרי ארוּחת הערב, כשהגיעה תקוּפת ה“פרייליכס”, והשולחנות הוּצאוּ, והכסאות המיוּתרים נסתלקוּ, וכל העם התחיל רוקע רקיעות זוּג ליד זוג וּבעגוּל אחד גדול: זקן וטף, כל אשר נשאוּהוּ רגליו, – לא סר סגל מעל הילדה הנאה, העסוּקה גם בהוצאה והכנסה, נטפל אליה גם במטבח, ששם עדיין היוּ עסוּקות כל המלצריות וה“שקצות” העוזרות בנקוּי הכלים.
עכשיו מצא, שלבו, לב תלמיד המחלקה הששית, זאת אומרת: לב אדם מבוּגר כל צרכו, נתון לילדה הנאה הכפרית לחלוּטין.
וּבאמצע התהוּ־ובהוּ, שקם לאחר שגנבו מתוך הקהל את הכלה, מצא לו שעת כשר כדי להציע לה לצאת לשעה קלה לטיול באוירה המצונן של הגנה.
כל הכלים כבר נכנסוּ למטבח, איש לא נגע בקנוח הסעוּדה. נענתה לו תיכף בחיוּך כל כך נעים, שלבו נמלא אושר על כל גדותיו.
עוד במסדרון תפס בכפה החמה, וכך נכנסוּ אל תחת שטות הגנה, ומן הגנה עברוּ אל הרחוב, וּמשם אל גנת הקנבוס הרטוּב. ודרך גשר תלוּי־ורועד עברוּ אל מעבר לנהר צר עד שבאוּ לטחנה נרדמה וּמאפילה בצלה על הנהר המכסיף תחת הירח העומד באמצע שמים.
קלוּחי מים עברוּ בצנור במין פטפוּט מישן וּמעלה חלומות, פטפוּט שכוּלו סוד. על המעלות ישבוּ, ידה בתוך ידו.
הנגינה כנראה נפסקה. הם לא דברוּ אלא ישבוּ כמאזינים לדומיה העמוּקה והגדולה שקלטה אותם לתוכה, דומיה שקטה וריחנית פרוּשה וּגלוּיה על גבי שדות־קמה הולכת וּבשלה, בתוך הכסף החיור הנשפך עליה מלמעלה. נדמה כאילוּ איזה מצלות־כסף רחוקות רחוקות מאד מצלצלות, וּממרחקים נתנוּ ריחם המתוק לבנות ריחניות מלבלבות.
הם ישבוּ ושתקוּ, סמוּכים זה לזה ישבוּ, וּנדמה להם, שכך הם יושבים זה הרבה הרבה זמן וישיבה זו תמשך לעולמים.
דג סמוּי מן העין קרב וּמצמץ בשפתיו, עוד דגים מצמצוּ במרחק, וגלים קלילים בעגול שובר עגול התחילוּ עוברים על גבי הנהר הישן.
אי מזה ניתקה מן הקמה רוּח קלילה צנונה ועברה עליהם.
סגל הסתכל בעיניה וחבק למתניה. היא הביטה ישר לעיניו. אז גחן עליה והתחיל מנשק את פיה. היא ענתה בנשיקה קצרה, נשיקה רפה ועמדה, שוּב נשיקה קצרה וחדלה. וּפתאם תקפהוּ שכרון כל אותו היום: שכרון טקס החוּפה, שכרון המחולות ושכרון היין שכרון נעוּריו ושכרון הלילה הדומם וּמכסיף והשכרון הגדול היוצא מגוּפה של הריבה הנאה הסמוּכה לו והנתוּנה בזרועותיו. הרים ראשה, והתחיל נושק שפתותיה ועיניה, צוארה הזקוּף וחוּלצתה על שדיה. כל גוּפו שלו הלך ונמשך אחרי גוּפה. בידים אשר־לא־נסוּ עדיין התחיל פורק את הכפתורים שעל גבי חוּלצתה, מתקשה בכפתור וכפתור. וּכשבצץ ועלה הלובן, לא ידעוּ אצבעותיו הנבוּכות איך להתגבר על פתילי־המחגורת.
היא לא גרעה עיניה ממנוּ, עינים פתוּחות לרווחה ועמוּקות, שכאילוּ הלכוּ והשחירוּ.
– את – הכלה שלי, שלי… לחש באזניה, ואת התשוּבה מצץ מעל שפתותיה, מבלי שישמע את קולה.
בידים רועדות וּבקצר־רוּח טפל באריגים הגוזלות ממנוּ את לבה.
וּברגע זה, פתאם… ממרחקים מעבר לנהר ולגנים באה אנחה, שכאילוּ ניתקה וּבאה לכאן, חדרה את הדומיה הגדולה וּמלאה את החלל המכסיף, אנחה מלאה צער גדול ויגון־מר. ושוּב באה אנחה… באה ונשארה תלוּיה באויר, וּבשדה הגדול.
כנור בכה, התיפח, שפך באזנים סמוּיות מהעין את הצער הגדול, את צער העולם כוּלו. נטפלה אליו חלילית רכה, נטפל הבס העצב בהמיה חרישית גם הוּא.
שמא איזה “ווילכל” רגשני התאימה המקהלה יפה לשעה זו, או אוּלי “פרילינס” סוער הריע שוּב, אלא עד שהגיע לכאן ניטלה ממנוּ כל שמחתו – וּבמרחק נעשה נוגה־בוכה. נדמה, שאיזה יציר רחוק וטוב יתום בוכה במסתרים מתוך צער עמוּק, צער עולמים, קינת הבריאה… ואוּלי קינת הבורא… והיה לו צר לאותו הרגע העובר, לליל הכסף החולף, לכל היופי החומק וּלשמחה שתשכח, לקמה שתפול לפני מגל וחרמש, לאותם הנעורים שלא ישוּבוּ וּלאותו פרח־האדם, שאילוּלא אותה קינה – היה נשאר נרמס פה בלא עתו ולא לשעתו…
ומועקה זרה תקפה את לבו של סגל, גל של אהבה רבה ושל רחמים גדולים עבר וצפה את לבו, ובעינים מלאות חמלה הביט אל הילדה, שרצה לקפח – אך לפני רגעים מוּעטים – את חמדת נעוּריה.
הוּא רפה את זרועותיו, הסתכל עמוּק בעיניה, גנח ונשק למחצה בכל רוך נפשו, וּבקול רועד יוצא ממעמקי־לבו סח לה חרישית:
– נלכה, יקירה; נלכה מפה…
תל אביב 1934.
-
המקור אינו ברור ולכן יתכן מאוד שישנן טעויות בטקסט – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.