(ההדיר: שלמה צוקר)

*

אינני יכול לסבול עוד. אני מרגיש שאני יוצא מדעתי.

וטוב המוות מן החיים, עייפה נפשי להורגים!

יום יום באות חדשות מרות ובשורות רעות. אוזניים תְּצִלֶּינָה ושערות סומרות.

התפשטו גדודי קוזקים של חמיל [חמלניצקי] הרשע וְהַקֵּדָרִים [הטטרים] והיוונים [האוקראינים, בני הדת הפרבוסלבית] שמצד אחורי הנהר דְּנִיֶפְּר ואשר מאחור ה“מפתן”, ועושים הריגות גדולות ביהודים. החריבו כמה קהילות קדושות ונהרגו כולם על קדושת השם במיתות משונות ומרות: קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים. וקצתם, קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות וּדְרָכוּם בסוסים. וקצת [חלק מהם] פצעו בהם פצעים הרבה, שלא יהיה בהם כדי להמית, והשליכום בחוץ, שלא ימותו מהרה, ופרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים. ונשים מעוברות, בקעו בטנן והוציאו [את] העובר וחבטו בפניהן, וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן, והניחון כך בחיים, ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן, שלא יוציאו החתול חי מן הבטן. ותלו ילדים בדדי אמותן. וקצת ילדים תחבו בשפוד וצלום אצל האש והביאום לְאִמּוֹתָן, שיאכלו בהם. ושחטו ילדים בחיק אִמּוֹתָם.

וקרבים אלינו במדינת וואלין [ווֹהלין], בקהילת קודש לודמיר ובקהילת קודש לוּבוֹמלא ובקהילת קודש לוּצק ובק“ק קרמניץ ואגפיהן, ועשו הריגות גדולות, כמה אלפים יהודים. ובק”ק קרמניץ לקח צורר אחד סכין של שוחט, ושחט כמה מאות ילדים מילדי העברים. ושוחטים את הילדים… ושוחטים ממש, כמו שאני השוחט דוב־בער עושה זאת.

אני יוצא מדעתי.

ממש כמו שאני שוחט את הבהמה ואת העוף למינו; את היונה ואת התרנגולת ואת האווז.

אוחז בהם ומעביר את החלף על צווארו וזורק אותו, והוא מפרפר לרגלי ומלעלע דם, ומפרפר.

אני יוצא מדעתי.

ואולי… בוודאי שהם כולם דעתם נטרפה עליהם: שומעים את הבשורות, נאנחים… ואוכלים… ושותים וישנים… ויש שנאה וקנאה… ושבים לעסקיהם.

ויש חתנים ויש כלות…

בשביל מי, בשביל איזה שוחט הם מגדלים ומטפחים בניהם?…

הם, הם יצאו מדעתם.

ישחט החתן את הכלה שלו. תחנוק האם את תינוקה. יביאו סכין בלב הוריהם ונשיהם ויתנפלו עם [!] אותה סכין על הצוררים, על הרוצחים, על השוחטים.

תמות נפשי עם פלישתים!

כך צריך לעשות!

אישה אחת, שאין אני מכיר אותה, הביאה לי אווז. אני שחטתיו כדת וכדין.

וכשזרקתיו ממני והלאה, נפל על הארץ, והתרומם ופרש כנפיו והתחיל רץ, בורח, נפל על הארץ בחזהו והתרומם, פתח פיו, כשהוא מלחש לחשו: ששש… ששש… ושוב התרומם, ספק כנפיים על צדו והתחיל מעופף ומטפח ומכשכש בכנפיו.

— אבל, רבי השוחט, אמרה האשה, — מעולם לא ראיתי, שיהיה העוף כל כך… אולי השחיטה פגומה… לא העמקת החלף כדבעי?

— זאת אומרת, עניתי לה, שהיא סוברת כי שחיטתי טריפה?

— חס וחלילה, אמרה האשה, אלא… מעולם לא קרה לי שתהיה הציפור כל כך מרבה לפרפר ולהתרוצץ, כמו הפעם.

פניתי אל העוף הגוסס.

פקח העוף את עיניו הגוססות ונתן אותן בי, מסתכל בי.

מעולם לא התבונן בי עוף, כשם שהתבונן בי הלה. ממש בעיניו של אדם, כאומר: מה עשיתי לך, בן אדם, שאתה קמת עלי ותשחטני?

מעולם!

ופתאום חלף במוחי הרעיון האיום: אולי איננו כלל אווז, אלא… ברנטיאוש, שאסור בכלל לשחוט אותו ואסור באכילה. לא! אין זה אווז מצוי. זה ברנטיאוש?

ואם כן, צריך להגיד זאת לאשה.

אולי טוב לשאול את הרב?

ועד שאני פונה לכאן ולכאן, והנה האשה איננה.

ברוח נכאה נכנסתי הביתה.

וכל הזמן לא יכולתי להירגע. מאין אני יודע, שישנם מיני עופות אלה? ומה הם הסימנים שיש להכיר אותם?

מתי נודע לי הדבר בראשונה?

ישבתי, ולקחתי למראית עין [לעיין] את ה“יורה דעה”, ואני יושב ומתעמק בזיכרוני.

ופתאום נתחוור לי הדבר. ובכן, צריך למצוא את המקום. החילותי מדפדף דף אחרי דף, עד שבאתי ל[יורה דעה, סימן] פ“ד, “דיני תולעים”, סעיף ט”ו, וזה לשונו: “יש מיני עופות הגדלים באילן ותלויים באילן בחרטומיהון [במקוריהם]. וכתב רבי יצחק שהן אסורין משום שרץ העוף השורץ על הארץ”.

וּבַפֵּירוּשׁ [בית יוסף לר' יוסף קארו על טור יורה דעה] כתוב שם: יש מיני עופות הגדלים באילן ותלויים באילן וכו' וכתב רבינו יצחק שהם אסורים וכו'. כך כתב סמ“ק [ספר מצוות קטן] בסימן ר”י.

הדין מחוור יפה, אסורין באכילה ואסורין בשחיטה; אלא [ש]לא מצאתי את אשר אני מבקש — את סימניהן של העופות הללו, שעל פיהם יש להכיר אותו.

הלכתי אל בית המדרש והחילותי מחפש אחרי ספרים עתיקים, אולי אִבָּנֶה מהם.

דומני כי בזוהר הקדוש יש רמז לציפור זו. לא אמר רב אבא כי ראה עץ זה? —

שו“ת [ספר שאלות ותשובות] של מורנו הרב יעקב מולינו [מולין], הוא מהרי”ל, גדול הפוסקים, מזכיר את הברנטיאוש.

הנה מה שאומר רבי גרשם בן שלמה מארל בעניין עופות גדלים על אילנות, והוא קורא להן ברנטיאוש. בוודאי שהוא מתכוון לאלה, והוא מביא דברים בשם אריסטו החכם בספרו “זואולוגיה”. חבל שאינני מבין יוונית ושאין פה למצוא ספר זה. זה בוודאי שהיה מתאר יפה את העוף הנ"ל.

אין לי ברירה אחרת אלא להתבונן בעוד ספרים קדמונים, אולי אמצא שם תשובה לשאלתי.

בשו“ת של מהר”ם, הוא הרב רבי מאיר מרוטנבורג, גדול הפוסקים בדורו ופייטן, מחברו של השיר “שאלי שרופה באש”, אומר הוא משמו של רבנו תם, כנגד אלה שמקילים בשחיטה לגבי ציפורים אלה.

ושוב נזכרו בספר העיטור או עיטור סופרים של הפוסק המפורסם יצחק בר אבא מרי מִמַּרשֵׂילִיאָה, שהיה חתנו של הראב“ד, בעל ההשגות, בדיני מאכלות אסורות שלו על אותו עוף. ואם אמצא אתבונן גם בפירושיו על הרי”ף [הרב יצחק אלפאסי], “מאה שערים”, שאולי הוא נתן סימנים להכירן.

אני צריך ללמוד את הסימנים.

איזה כח טמיר צפון בספרים העתיקים! כנראה, שאותה תמימות קדושה ואותה אמונה רבה של מחבריהם — שרויה גם עליך מתוך קריאה. ואתה שוקע בהם, שוכח הכול, נרגע ובוטח.

אלך אל הקאנוניקוס של הקתולים, שהוא זקן מופלג וחובב יהודים, מחסידי אומות העולם. ואלי יש לו ספרים בעניין זה. והוא יושב כל היום על ספרים עתיקים ומבין רומית, ואולי גם יוונית עתיקה.

הייתי אצל הקאנוניקוס וקיבלני בסבר פנים יפות ודברנו בענייני דיומא ועל קלגסיו של חמיל הרשע, ואמר שאבדה העצה משרי פולין, השם ירחם, והאצילים הגאים והשרים והגלחים אשמים בכול. וחמיל זה ודאי יש לו סיוע גם מצד מוסקבה.

ובעניין העופות הנ"ל אמר, שבאמת קרא פעם בספר עתיק מאד, של זקן אנגלי אחד ושמו בֶּדֶה, שחי לפני חמש מאות שנה ויותר לערך, והוא כתב ספר תולדות הטבע, ושם הספר De natura rerum. ושם הוא מספר, כי יש אווז למינו, וקוראים לו באַרליאַטה, והוא גָּדֵל על עצים רקובים, אצל מעינות מים ושפת הים, והוא תלוי בחרטומו עד שהוא נופל במים. והדברים נכונים. ערבים תיירים מספרים, שבימה של הינדוּ, בתעלות אשר על שפת הים, יש אילנות והעלים שלהם מתגוללים [נגללים] ומתקפלים, וכשהם נפרדים מן האילנות נעשים למין יצורים דומים לדבורים, ופורחים.

ואמר לי עוד הקאנוניקוס הישיש, שמובא בספר צרפתי עתיק (Image du Monde 1225) בעניין אווזים שגדלים באילנות בארץ אירלנדיה, ועל אנשים מזונבים החיים בבריטניה, וסובר הוא, שאת העופות השמידו תופשי קני־שריפה שלא היו קודם. ואולם בני אדם מזונבים ישנם עד היום הזה, ואולי גם בשאר מקומות, אלא מפני המלבושים אין להכיר בהם, ורק על פי הנהגתם וטבעם מבחינים בהם.

ועוד חכם אחד, ושמו אלדרובנד, שחי כמעט בימינו, לפני חמישים שנה לערך, מספר בספרו על העופות (Ornitologia 1603) ספר x, שכומר אחד נשבע שבועת אמונים [נשבע באמונתו], שעיניו ולא זר ראו אותן עופות כשהם כדלים פרא, וגם אחז מהם בכפות ידיו ממש. וגם קדם לו מאת שנה ממש חכם גרמני אחד ששמו S. Muenster, שתיאר בספרו Cosmographia אותו עף פלאים.

ותמהני אחר כל אלה, איך יכול היה רבי משה תקו, בעל ה“כתב תמים”, בפירושו לאמור, שעופות אלה הגדלות [!] באילנות אכילתן מותרת, אם הן באמת נמצאות שם.

ומתירים שחיטתם לדברי מרדכי בן הלל, הקרוי גם מרדכי אשכנזי מאוסטרייך, איש גדול בתורה, מאחרוני הפוסקים הראשונים, תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג ובעל הספר “מרדכי” (עיין חולין סעיף 735), גם הרב יהודה החסיד מרגנסבורג ואביו שמואל החסיד משפירא. ומחולקים היו רבנים אם זקוקים הם לשחיטה כשרה.

ואולם יצחק בן יוסף מקורביל ב“ספר מצוות קטן” אוסר בפירוש, משום שלא ברור מה היא, צפור או רמש. וה“כל בו” גם כן אוסר, והרא"ש גם הוא אוסר אכילתן, היות שהם תלויים בחרטומיהם בגזע העץ או בענפיו והם נתונים בתוך קליפות, וכשהם פורשים מן האילן, מהם נופלים במים ומהם פורחים, טמאים הם, מפני שהם מין רמש. קצת מן הסימנים של אווז זה מצאתי סוף סוף אצל ר' שלמה לוריא, בעל “ים של שלמה”, שמתיר אכילתן אם שחיטתן כשרה, שיש בהן כל הסמנים של טהרה של עופות, ואין משגיחין בלידתן.

ושאר הבריות אומרים, שכמה וכמה רבנים חוששים לאכילתן של העופות הללו, מפני שהגלחים והכמרים אוכלים אותם בימות הצום שלהם. ולא שאלתי את הקאנוניקוס, שלא לצערו.

ונראים הדברים שהברנטיאוש אסור באכילה ואסור לשחוט.

אסור לשחוט כל עוף!

אסור לשחוט בהמה, גם הטהורה גם הטמאה!

אסור לשחוט את האדם!

אסור לשחוט את החי!

אסור! ואסור!

עד כאן דברי דוב־בער השוחט על הספר.

ובסופו רשם סבא של סבא שלי:

בשנת ת"ט לבריאת עולם בחדש זיו בשנים עשר בו עלו על העיר טשרניכוב גייסות קריבוֹנוֹס שחיק עצמות ושרפו ושדדו וחמסו את העיר, ואת היהודים הרגו לפי חרב, ומתי מעט נמלטו על נפשם והתחבאו בשיחין ובחורשות אשר מסביב לעיר.

ותפסו היוונים את השוחט דוב־בער והובילו אותו אל קְרִיבוֹנוֹס.

והיה שם גוי אחד, ששרת הרבה שנים אצל הרב דמתא, ואמר:

— הרי זהו השוחט.

ואמרו: כאשר עשה יֵעָשֶׂה גם לו.

והלך הגוי ומצא את החלף.

והשחיז אותו, ובדק את הסכין לעיני דוב־בער, ולא מצא פגם.

ואחרי כן בירך את הברכה, ודוב־בער השוחט ענה: אמן ופשט צווארו.

ושחט אותו וכיסה על דמיו.

וכשהובילו אותו אל מקום שחיטתו כפף דוב־בער ראשו וגבו והלך מתנדנד, ומשרבב צווארו ולוחש לחישה: ששש… ששש… מרים ידיו ומוריד אותן, מרים את ידיו ומוריד אותן, ומטפח בכף ידו על צדו.

ושאלו אותו: מה לו ? וענה:

— אני אווז־ים ! אני אווז־ים!

אני ברנטיאוש!

“אל נקמות ה' אל נקמות הופיע”.