כתמול־שלשום התחילה רותחת העבודה בקבוצה. כל אחד היה על מקומו, כל אחד שקע במקצועו שלו.
בתיה נכנסה אל גדר־המקנה.
המקלחת הקרה צננה קצת במטר־קלוחיה הקרים את גוּפה, וכאילו הפיגה אותו הכובד, שהיתה מרגישה עליה זה כמה וכמה חדשים. כובד תוקף ומטריד, כובד מוזר, מלאה־אברים ומערפל־מה.
בשעת ארוחת־הבקר החטוּפה ישב למוּלה, כדרכו דניאל, יושב ואינו גורע ממנה מבטיו, “אוכל אותה בכל עיניו”, כדברי חברותיה. ובכל פעם ופעם, כשהיתה פונה אל מי־שהוא מן הבחורים או מסבירה להם פניה, היה הוא רוגל מבטיה ולוכדם בקנאה קשה להסתירה.
ושוּב חזרה בתיה על אותה השאלה הרגילה, שהיתה לעתים קרובות שואלת את נפשה ושהיתה משיבה בה על כמה דבורי בחוּרות־הקבוּצה ובחוריה:
– מה הוא רוצה ממני?
לאמתו של דבר, היתה זו אך שאלה מן השפה ולחוּץ, שאלה סתם, שאלה שלא מעין השאלה, אלא קריאה כבוּשה של יאוּש…
היא – בתיה – ידעה ברוּר, מה שהוּא רוצה ממנה. ידעה ברוּר, כמו שיודעת זאת ומבינה זאת כל אשה באשר היא אשה. בתיה ידעה זאת, אף־על־פי ולמרות היותה עדיין בחוּרה־בתוּלה. ודווקא מטעם זה היתה שאלתה זאת כל כך מלאה המיה, מתוך מבוּכה מיואשת.
היא ידעה הכל. בתוּלה של הדור החדש היא, בת הדור של עכשיו. כמה וכמה כבר קראה ב“ענין זה!”
ומטעם זה, ודווקא משוּם זה, כשהיוּ עיניה נתקלות בעיניו הקודחות של אותו הבחוּר החומד אותה, היא עונות קצרות ונמרצות: לא! היה לא תהיה… לעולם… לא אתה ולא אחר! –
*
הפרות התכנסוּ זו אחרי זו לתוך הגדר. צועדות מתונות, כמתוך פכחות, זקנות מיוּשבות־דעת.
בתיה הכירה כבר כולן, כל אחת בשמה. הנה ה“דמשקאית” החומה ורחבת הפדחת, הנה “פנינה” מרוחבת העכוז ומבליטה שפות־הכפלא, הנה “יפהפיה” הצעירה שבכולן – יפהפיה הוּלנדית כגרבים לבנות על הקרסוּלים…
אחת אחת נכנסוּ: גדולות, רחבות־גרם, חמוּמות, נודפות ריח עטינים, בנדנוד כל־שהוא של ראש כבד ומוּרד ועינים כל כך שקטות־עצלוּת, עינים של התוּך מארך, מלאות חן וטפשות־נעימה.
– מכונות חיות של חלב ופריה ורביה.
– אדני אלהי, חושבת בתיה בלבה, עד כמה הפרות הללוּ דומות לנשים. חי־אלי! – לנשים – “אשות חיל” – בעלות־בית מבית־אמידים שבעיירה בתוך תחוּם־המושב: כבדות־בשר, רחבות־כרעים, כרסניות, מתוּנות־תנוּעה, מרוּצות בכל, עושות רצון בעלן, אמות מסוּרות…
נשים… נשים… פי, פי! נשים – נקבות במלא מובן המלה; במלוא הפירוט הלוט והנסתר שבו; הכרוך בהן עוד מימי בראשית שפת־האדם.
כמה היא בזה להן… כמה היא שונאה אותן – את הנקבות…
לאחרונה נכנסה בגדר “זעירה”, גם היא, הולנדית צעירה.
נכנסה כשם שנכנסוּ יתרן, עוקרת רגליה הנאות והשחורות מתוך ליאות־עצלנית, גם היא מביטה, וּכאילו לא קולטת כלוּם במין רשלנוּת שברשלנוּת קלה, מסתכלה ולא מסתכלה בחברותיה לגדר, נושמת חמות וּמבריחה בזנבה את החרוקים הסובבים ומתלבטים על גבה. שוּם דבר לא הפלה בינה ובין חברותיה. ובכל זאת הרגישוּ בה חברותיה תיכף ומיד, שאינה כתמול שלשום.
ומה שלא הרגיש אדם, מה שלא הבחינה עינו הגסה, היה ברור וודאי לחית־השדה. כמה מהן הפנוּ אליה את ראשן הגדול, שתים־שלש התחילו קופצות עליה.
– מה הן רוצות ממנה? התרגזה בתיה בתוך־תוכה. מה הן יכולות? ולמה הן רוצות “לכסות” אותה, כאילוּ… אלה הלא־פרים.
מעולם לא הבינה זאת… הלא זה כנגד כל חוקי התולדה… הלא אלה הם מחשכי חוּקי־המין… וסבכיו… פרויד…
ברגע זה שנאה תכלית שנאה את הפרות… את כולן. שנאה אותן ואת המין־הנקבי שבהן. שנאה כשנאתה אותן את־הנשים, ואותו היצר העור הנשיי שבהן… את ההכנעה לגבי החוק הכל־יכול.
ומה מאוסות, מה נתעבת הפרות הללוּ!
כלל פסקה בתיה זה כבר: יפה גופה של אשה מגוּפו של גבר. מסקנת הטעם היפה הוּא. בינה לבין עצמה היתה יודעת מפני מה. מפני אותן “התוספות” שלגופו של גבר.
ודווקא אותן הפרות מכוערות היוּ בחלק האחורי שבגוּפן, בו בחלק שהאשה־האדם שמרה על יפיה. כל חלל בין הכרעים מלא וממוּלא עטינים – שקים לחים מחוסרי־יופי, כסרח עודף טפשי, מנוּפח מצבע בשר חי בולט, ואותן הפטמות הארוכות והטפשות הפורשות זו לכאן וזו לכאן.
– כאן! כאן צדק, ימח שמו וזכרו!
כלומר, כאן צדק אותו הפרופיסור הגרמני, דמות טפוּסית למלוּמד אשכנזי – ידען במקצועו, וקצר־רואי ודל־מה… גרמני בעל עינים קרות, כחלחלות־מימיות, בעל כרס; עכשיו בודאי אחד מסיעתו של היטלר, והרואה בכל אשה כלי־קבוּל לזרעו. והוּא, אותו פרופיסור, הוּא הכריז על האשה, שאינה אלא “תוספת לרחמה שלה”.
פרזה זו הלעיבה בה, ובבת אחת הכניעה אותה; ממש כאותה חבטה של שוט על גבי הפנים.
ברגע זה נכנס חבר לגדר. פרה צעירה פרצה מפנתה וקפצה על “זעירה”.
– בתיה, אמר החבר, הגידי לדניאל ש“זעירה דורשת” רואה את?
הבחוּרות היו פטוּרות ממצות הכנסת פרה אל בין שני הכלונסאות העשוּיים לדבר, סמוּכים אצל רפת־הפר.
משהוּ מעין מבוכה סמויה היה תוקף את הבחוּרות, כשהיו התיירים ומבקרי הקבוּצה שואלים למה תוּקנו אלה כאן; ואת התשוּבה היו נותנים מתוך רמזים דקים בחוּרים מסמיקים.
– כן, אני אגיד לו, ענתה בתיה.
– אוי מנוּולת שכמותן!
דניאל ישים חבל על צוארה וידפוק בה לאט עד שתכנס באבנים, בכדי שיוּקל הדבר לפר־הקבוּצה. והיא גם בלי כך לא תסרב לו, לא תתנגד. אינה מבחינה בזכר שלה. בין פר זה ובין פר זה – אחת היא לה. שוּם סימן של רגש, שוּם נטיה כלפי מי־שהוּא, שוּם פרכוסי יצר פשוּט וגם… גרוי סתם דורש תפקידו. פוּ!
ושוּב נפלה בפיה של בתיה אותה מסקנה של הפרופיסור הגרמני: “אין לך בעולם אשה שתעמוד בפני…”
האמנם כך?… כיעור, כיעור!
מדוע היא זוכרת אותה הספרות?
לא! היא “אשה” – “אשה גאה” שאינה עושה גוּפה “קרקע עולם”…
אשה גאה… מלגלגת היא על עצמה… כמה וכמה פעמים שנתה כבר את דעתה על עצמה, וּמה דעתה עכשיו?
שברי־הנחות “של מלוּמדים”, קטעי הערכות של חושבים, מימרות של סופרים, מסקנות רומניסטים, מטליות של שיטות, – באים עליה בזה אחר זה, והיא מקבלת על עצמה פסק דינם, הן לשבט והן לחסד. השכבה האחרונה היא המכרעת – פוסקת אחרונה.
כך נעשה הדבר מיום שהכניסה לחדרה בלב הולם ופועם־משנה את ספרו של פורל, מיום שהתחילה קוראת בספרות עוסקת בשאלת־המין.
ולאחר קריאה ראשונה זו, כשגברה עליה אותה הבחילה בכל הנקרא גברי, – עברה עליה שנה שלמה עד שיכלה להתגבר על עצמה. שלא לרחוץ ידיה לאחר כל נגיעה קלה שנגע בה גבר, בכל מיני בורית, בתחילה בבורית־קרבול. נדמה לה שכולם טמאים, חולי “אותן המחלות”, שאין להם בעולמם אלא תענוּגי בשר בלבד.
ואז נדרה בלבה שלא תנשא לעולם לאיש.
*
שנתים עברוּ עד שנפטרה מאותה מאניה משונה, והתחילה מסבירה פנים למכיריה מן ה“מין שכנגד”, עד שנטהר עולמה מן הזוהמה שהטיל בו פורל, ושוּב נעשה נוח וניתן לחיים נוּרמליים בתוך אוירה של סביבה בריאה.
ואחרי כן באו שוּב ספרים, ספרי־מדע כביכול, רומנים מטפלים בשאלה".
תקוּפת ווינינגר… ושוּב בלבוּל דעת, ושוּב נתרופפוּ כל היסודות המוּצקים, כל מה שקבלה בקבלה, ביודעים ובלא יודעים, מתוך הכרה ושלא מתוך הכרה, מתוך הסביבה, מתוך חיי יום־יום.
קבלה עליה ביום מן הימים גם פסק דינו של בעל “די פסיכולוגישה מינדר ווירטינקייט די פרוי” ועוד ספרים, ועוד ספרים….
זה סותר וזה בונה; זה פוסק וזה גוזר, כל אחד בשלו.
עד שנתגלגל לידה גם הפוסק האחרון: “די אוהה איהה” ספר הלמוד ל“טכניקה של הנשואים”, אופן מספר אחד. אופן מספר שני. אופן מספר…
ברוּסיה הסוּביטית זוּהי שאלה, שמטפלת בה החברה בפוּמבי…
האם באמת זה כל כך פשוּט? כל כך פשוּט עד שאין כל צורך בשום ספר אחר אלא בספר “הטכניקה של הנשואים”.
ספר לה אחד ממכיריה, מי שהיה קודם סטוּדנט בגרמניה: הסטודנטים הצעירים הנכנסים לקורפורציה לומדים, קודם־כל, – מסכת “כיצד שותים”.
אם שאלת האהבה אינה אלא מעין שאלה של צורך ידוע, מדוע, באמת, לא ילמדו אותה, כשם שמלמדים תורת ההיגינה, בבית־הספר?
הה, מדוע זיהמו את נפשה? מי יש רשוּת לזה?
אותה השיטה – מדת גדלוּת גרמנית – כללים וּסעיף, וּסעיפי סעיפים, הכל בסדר, ומסומן במספר…
יבוא “כל זה” מעצמו, מתוך שכרון־החושים, מתוך שגעון־הרגע, מתוך יתר מתח… באי־הכרה למחצה. הלא תורת הרפואה מתחשבת בכל מתוך מדת בין־הגבוּלים. תהיה המטוטלת עושה כווניה בכל “שטח הבריא”, יש מעדיפה ויש מחסירה, פעם לכאן ופעם לכאן, פורצת גדר לפי חוקי עצמיותה שלה; אלא שיבוא כל זה בסער, בהתפרצות, בהפרזת־חשק, בחפוּש יתר־ספוּק, ולא מתוך העמקה, מתוך עיון בטבלה עם מספרים רומיים, שעברו עליה פעם־פעמיים כדי לתפוס אותה יפה־יפה, עד כדי ידיעה כל מספריה, ומספר סעיפיה:
כן, הכל – אבל לא מתוך פרוּגרמה!
כלוּם באמת עד לידי כאן?
לא “עד כדי כאן”.
ואם לא עד כדי כאן, איפה הוּא ה“עד כדי כאן”, איה הגבוּל?
ואוּלי שוּב נציג “דרכיות” חדשות, כלומר ישנות־ישנות, קרובות־קרובות מאד לאלה שהציגוּ בימי “הרוּמנטיקים”?
*
עד שבתיה עסוקה בשלה, נכנס דניאל ושם חבל על צוארה של “זעירה”.
וכך מובילים אותה מכיון שהיא “דורשת”.
לא! זוּ היא נקמתה של הנקבה. היום הובילוּני עד אצל רפתך שלך ותקחני אתה, ולאחר זמן יבוא אחר… ואותך לא אזכור, וכל געגועים לא יהיוּ לי עליך; וכשם שהתמכרתי לך, יהיו מעי פתוחים לו – לשני.
“זעירה” הולכת.
על יד רפתו מחכה לה העגל הנחמד – “בלעם” גאונה של הקבוצה.
“בלעם” – פר הולנדי שחור צעיר, נעול גרבים לבנות וכוכב לבן במצחו. פר כבד־חזה עם חתוך איברים גמישים, כיצוּק־מתכת שחורה שמנונית, בחתוך עזמה ומרוּכז, בקוים בודדים־בולטים ובנרתיק־הבשרים שלו. הראש הקטן, עם שעוּר לוע רטוב ורענן ונחירים פתוּחות־רחבות וּתמימות, צמוּד לצואר חסון ומלא מתיחות. מה יפות עיניו הסגלגלות הרוחצות בדם, שלא כעיני הפרה הארוּכות – עיני שקדים מארכות חולמות־שקטות כמשבצתן.
וכולו תנועה, כולו מתח מוּכן בכל עת ובכל שעה לקפיצת־פתאום, קפיצה מפרקת גדרים ופורצת סייגים. תבנית כח מוכן ומזוּמן להסתערות, ודווקא אחורי־גוּפתו החפשיה מכל העטינים המכעירים גוּפה של הפרה, מבליטים סוד של גמישוּת. מה יפה הרגישוּ בני־שם הקדמונים, שלקחו אותו לסמל הכח. “בכור שורו הרך לו”. “עגלים” העמידו בחן, מה נהדר היה אפיס, אל המצרים!
תאמר: תבנית הפריה והרביה הפעילה. כולו, כוּלו תבנית הפריה והרביה. ואולם – תבנית נהדרה, דווקא משוּם גמר־השכלוּל שבה, על שם ההבלטה הנקיה סמל הפריה הפעילה ולא הסבילה.
כל היום, יום כרגיל, נסבה העבודה בטמפו שלה. לא היה פנאי להעמיק ולחשוב. המחשבות באוּ מטליות־מטליות, קטעים־קטעים. פוסקים, וחוזרים חלילה.
היה זמן, שעמדה על ה“שויון המוּחלט” של השנים באהבה.
ואותו ה“שעבוּד המיני” אינו אלא תורשתן של תקוּפות, מסקנות של מעמדות, פליטת מסורת של יובלות.
ה“עבר הכמוס” שבנפש האשה אינו אלא פרי הכנעה של דורי־דורות של שליטת הגבר באשה, שעשה אותה כלי־תענוּגותיו. כי, לאמתו של דבר, עד היום הגבר – השליט בחיים, ורק בשבילו ולהנאתו שלו – כל התרבות עובדת והאמנוּת יוצרת כל מה שהיא יוצרת, החל מן ה“ריוויוּ” עם ההצגות של עשרות נערות ערוּמות, ערוּמות־מצוּעפות – וכל העתונים המצוירים המרבים בגופות נשים, וכל הריקלמות המשתמשים בציורי מערוּמיה של האשה. וּבתי־המסבא המלאים שרות של נשים, ורב רבי יצירות הפסלים – עירוּמי נשים, המחסנים יודעים נפש קוניהם, קונים הם ולא קונות; וכשהן, לכאורה, קונות, אין זאת אלא כדי למלא ספוּק קוניהן.
בתיה מבזה את־נפשה, שונאת את גופה מתוך שנאה לבנות־מינה.
אמנם הגברים אוהבים אותנו, חושקים בנוּ, אוּלם לעולם אינם יכולים לכבד אותנוּ, להעריץ אותנו.
זהוּ “סוד הזונה” שבאשה, חושבת בתיה, האשה לא נבראה בשביל האחד, היא נבראה בשביל כל העולם. האשה אינה יכולה שלא להתאמץ כדי למצא חן בעיני כולם; כלומר בעיני הגברים. היא רוצה, זו היא תשוּקתה הכמוסה שבה, שכל פוגשה יהיה חומד אותה, אף על פי שהיא עצמה אין לה כל נטיה אליו. אלא הרגשתה זו עצמה, שהיא מעוררת את החשק, עושה אותה מאושרה. רק הגבר יכול לחיות בשביל ה“אחת”, לראות בה חזות הכל; האשה – בשביל כל העולם הגברי. ובתיה באה לידי מסקנה, שאילו לא היוּ בעולמו של הגבר “אמו” ו“בתו”, לא היה לו בעולמו יצור יותר נבזה בעיניו מן האשה.
ושוב גל־ספרות חדשה עובר על בתיה, גל חדש.
לא – זהוּ סבל ירוּשה; וזה יעבור עם ביאת הכרת הכבוד, כבוד לעצמה, שיהיה לאשה החפשיה, הל־תלויה בחייה בגבר. “אשה גאה”. ובתיה מתחילה מחפשת בתולדות חייהן של נשות הכח, נשים־מלכות, נשים מושלות. היא מרגישה עצמה כאחת מהן. בעיניה היא מוצאת חן ג’יאוּרג' סאנד, “הלביאה בתוך בליל גברים אנשי מעלה”.
ובאות שוּב תיאוריות, – מסקנות חדשות. וישנו בעולם פרויד, וגבוּלי גבר ונקבה נעשים מטוּשטשים. ויש לתרץ כמה וכמה דברים, הנראים כל כך משונים וחולנים.
על מי שלטה ג’יאורג' סאנד? אוּלי רק על גברים, שהיסוד הנוקב שבהם גבר על היסוד הגברי, ובכן: לא היה תוכם כברם.
ואולי סוף־סוף אין באשה כל שעבוּד־מעמדות העלוּל להתחלף, להשתנות במשך חילוּפי דורות ולעבור כליל ואוּלי אינו אלא שעבוּד יסודי, שעבוּד פיסיאוּלוגי, שעבוד חי־וקים לעולם. הכנעה נפשית מתוך הכנעה אנטומית, מתוך שנוי ההכרה שבאהבה פעילה לגבי אהבה סבילה – בהופעתה הסופית של האהבה.
אני לעולם אינני יכולה “לקחת” אותו בעל־כרחו, לעשותו אב לילד שלי בלא רצונו. ואני יכולה להאנס, להיות לאם לילד בעל־כרחי, בלי־ידיעתי.
הוּא הוּא הסוד הארוּר, הוּא סוד שעבוּד טמיר וארוּר.
העגל היפה הזה! בכל פעם שהיא רואה אותו, מה שהיא נהנה מיפיו – אין בזה כלוּם. היא נהנית מכל דבר משוּכלל, מכל דבר שבאמנוּת שבא לידי גמר התפתחוּת בולטת. אלא, שהיא יש לה גם איזה מין הכנעה טפשית לפניו, שבו מתבלטת, בודאי, הכנעת האשה לפני הגבר.
טפשוּת שכזו!
יש לה מעין דרך־ארץ בפניו, נדמה לה, שהבחוּרים כשהם מסתכלים בו, כאילוּ רגש של גאוה תוקף אותם, שתוּף של הרגשה טמירה, מעבר לסף ההכרה, ובלא־יודעים הם מצטרפים למנינו, או מצרפים אותו למנינם… אותו עגל נהדר, אלהיהם של בני שם הקדמונים והפכחים…
דניאל!
מה הוּא רוצה ממנה? לעולם לא יהיה הדבר! ובכלל, היא לא תהיה לאיש, כלומר לגבר…
דניאל…
*
אחרי ארוּחת־הערב, ניגשה בתיה אל־שלחן העתונים ותפסה בידה גליון ה“דבר”. קרב אליה דניאל.
– בתיה… קולו רעד.
– דניאל? מה אתה רוצה?
– בתיה…
– כלוּם זו תשובה?
במוּבנה הרגיל לא היתה זו כלל וכלל תשוּבה, אלא שהנגינה העולה מתוכה – היתה תשוּבה, כל כך הרבה היה בה מן הבקשה והתשוּקה, תוחלת ממוּשכה וכליון־בשר, רוב דבוּרו של חתן ורמזי־פקוּדה של גבר, בעל.
– הניחה לי, רוצה אני לקרא. זה שבוּע ימים שלא קראתי דבר, קרוּעה אני מן העולם.
– בתיה! בחצות תצאי אלי…
היא לא ענתה, רק עיניה פתחה לרווחה, ותוך כדי העיפה שמורותיה, לטפוּ אותו עיניה החומות, עברו על כולו, החל מראשו הפרוּע ושערו הסמיך, על כתפיו צבע קנמון שהצמיחוּ שערות ארכות מתבנית “קוף” ומערומי שוקיו מתחת למכנסים הקצרים והמלוכלכים מן העבודה, המכוסים גם הם שערות קשות בודדות ולא נעימות.
עיניו נצמדוּ בה – שורפות אותה.
– לא!
בתיה נרדמה מתוך הכרה, שהיא “אשה גאה” אשה חפשיה".
העבודה הקשה והחמה הלוהטת עשו את שלהן, והגוּף היגע התמתח מתוך הנאה מיוחדת על המצע הנקי במטה הצנועה.
רוּח קלה וצנונה נשבה בחלון הנמוּך ליד מטתה והצנינה את החום המחניק שבצריף.
שוּב התחילה “השאלה” מטרידה אותה.
מדוּע זהמוּ את נפשה, מדוּע?
מוּטב שלא לדעת כלוּם מכל אותן הפרוּגרמות המפוּרשות… ארוּרה אותה הנוּסחה הגרמנית – במחשבה תחלה… מוּטב אותה “הנוּסחה הרוּסית” בסער המשכר…
והעיפות והשנה תקפו את הנערה.
דבר־מה נפל על מצחה. ביד־ישנים הסירה אותו, בדרך אבטוּמטי. ושוּב נפל דבר: על סנטרה ועל מצחה. ברגש של בחילה – אוּלי רמש הוּא – תפסו בו אצבעותיה. היא נעוּרה למחצה. וריח של יסמין בא בנפשה. אצבעותיה התכווצוּ מאליהן, והכירו בפרחים־נופלים עליה בעד החלון. בתיה נעוּרה, פקחה את עיניה ולא ראתה כלוּם.
– מי כאן?
– אני… דניאל.
מה לך?
– צאי, בתיה צאי.
– הם, תעיר את – חנה.
– אבל צאי…
… מבלי לחשוב קמה הנערה ממטתה, הסתכלה בחלון, הסתכלה בחברתה הישנה אצל הכתל למוּלה, ויחפה יצאה את הצריף.
– יונתי, נחמתי, פגשה על יד הפתח דניאל, וידו החזקה תפסה את גזרתה, ממשכת אותה.
– משוּגע, לאן?
– נלך!
היה חשך, ורוּח צנוּנה משיבה נפש, הרי אפרים השתרעו שחורים־משחירים. במרחק מקטק אבטוּמוּביל מאחר, מרפד בקלות־אור את שבילו.
– נלך.
דניאל הלך כחיה מריחה את שבילה, עד שבאו אל החציר שהביאו אך היום בבקר.
הקש נדף ריח תבלים יבש.
– נשב.
עברה שעה, ועברה עוד שעה. הם ישבוּ מסיחים, שכורים מקול בן־שיחתם, צירוּפי ככבים צצוּ וחלפוּ על גג הרפת למוּלם, פעמיים עבר עליהם החבר השומר, ולא הרגיש בהם.
– קר לי, קבלה בתיה.
– שבי על ברכי, אחבקך ויחם לך.
כן, כך יותר חם, בתיה נלחצה אל חזהו.
יודע אתה – כבר מאוּחר נלך.
– לא, לא! עכשיו?
הוא לטף כתפיה והידקה אליו.
– רגלים מסכנות – קר להן. רגלים קטנות – קר להן.
וידיו הגסות לטפוּ את ברכיה.
– יקירה, יקירה שלי!
בתיה הישירה עיניה אליו. זה עלב אותה, ובאותה שעה היה כל כך נעים. גל של חמימות זרה הציף כל גופה.
– נלך, אני עיפה.
– ובכן, שכבי, התמתחי על הקש, ואני אשב על ידך. אך השארי.
ובתיה מתחה כל גוּפה על הקש הריחני.
דניאל ישב על ידה, גחן עליה וזרועותיו חבקוּ את גזרתה, גחן – ונשאר דבוּק וכרוּך אליה. בתיה הרגישה בכבד חזהוּ.
והיה נעים לה להרגיש אותו, והיה נעים לה שריח נשמתו – נודף ריח של טבק.
עיניו הישירו אליה – לתוך עיניה, והיה בהן איזה כח מסתורי, כח מפקד, כח אדיר, חד ומלא עצמה, דורש ומכריע. הד כח שמבראשית, כח עכור בא בירוּשה של שושלת שליטים. ולא עצרה בתיה כח להסתכל בעינים אלה. ובכדי להמלט ממנוּ – עצמה עיניה שלה.
בבלי יודעים זרקה זרועותיה אל אחרי ערפה. ברכיה ידעוּ והכירוּ את מכנסיו הגסים של דניאל. נשיקות־שגעון נמטרוּ על חזה.
היא לא ענתה על הנשיקות. אלא כל גוּפה היה ער ומאזין לגוּפו.
וכך הרגישה שהוּא קרב־קרב אליה.
ומתוך סקרנות חריפה נמתח כל גוּפה אליו, ונמשך אליו.
עכשיו נעורה בה האשה. האשה הקדומה שנרדמה בה מתחלת ברייתה.
היא כרכה בכח זרועותיה על צוארו, ושפתיה רטנוּ:
– עגלי… עגלי שלי!
תל־אביב, 226.33
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.