[א]

בודד היוצר. אל תראוהו, שהוא סובל מכאובם של רבים, אח לכל יצור – את חליו-הוא ישא בבדידותו; כבן-בלי-משפחה. ואם מחבוא יבקש – לשוא; מי יודע עוד כמוהו, כי הדרכים מוליכות אל עצמו, וזה הפסק, וזה הגזר.

בעקרבים נתייסר היוצר העברי. ‘אל עקרבים אני יושב’; ‘והם לא ישמעו לי’. ובקפיצת-דרך בדורות: ‘למי אני עמל ושר את שירי’; ‘לא מצא תחתיו סדן פטישי’; ‘נטע זר את לעמך’; והנה: ‘יריה בלילה’ – מאז ועד עתה, כאז כן עתה.

אך מה בדידות כשל היוצר בקבוצה. איש הדממה בלב ההמיה, איש ייחוד-הנפש בסודה של חברותא; בין גאולים – והוא עורך גלות עצמו, נודד נצחי אחרי מראות וקולות וריחות. –

שעה, אחת מרבות: צהריים גדולים ומאירים. עם הכל יש יצא לנתיבה נוהרת – והוא נע-ונד בדרך אחרת. רוגע הנוף, כמו ישבות שבּתו – ונפשו סעוּרה. קול זועק אליו מקרבו: בנפשו היתה ידו – וכמו אות קין חקוק במצחו.

והקשוב שומע: רחש צמיחה וגידול ופריחה בכל. הנתיבה זוהרת – –

ושם, במרחקים, בכרכים, בממשלת-הממון – שם? – לחם לשובע אולי אין לו ליוצר, אך זכות אחת כולה שלו: הזכות לרעוב – וליצור. במחיר הרעב יקנה את החופש; ברעב יביא לחמו-חזונו. אכן, קצרה היד שם להשביע את הגוף הזה הנאכל יום-יום באש העצורה.

וכאן, בקבוצה – מפיתה יאכל וממעיינה ישתה ובתלם ילך. את כל הזכויות ‘העניקה’ לו החברה, את הכל היא נתנה לו כלאחד האדם, ו’רק' דבר אחד ניטל ממנו: הזדמנות-היצירה, ולוּ גם בחוסר לחם ובצמא.

שבע-לחם – ורעב-חזון. אך היש רעבון כרעבון היצירה? –

הקבוצה לא תדע זאת, לא תבין זאת.

המשורר בקבוצה, בעבודה! חלום חלמנו, חזון שיווינו לנגדנו: אחדות העבודה עם הרוח, הרמוניה בין פעילוּת הגוף ואינטנסיביות הנפש, שלום בין השרירים והעצבים – מעגל-חיים שלם. יצירה עברית בכפר, בטבע, בעבודה – משאת-נפש זו, לכשתתקיים, שילומים בה וניחומים על דרך יסורים ויגונות. שיר-יחיד בתוך הרבים! שירה עברית ליד המעין! –

חלום צופה למרחוק, משאת-נפש מקורקעת – אך מה היה להם לחולמים, למאמינים? – מהם שהפליגו למרחקים, נטשו את הכפר, ואת האדמה והעבודה עזבו; הלכו אל עצמם: קרא להם קולם, נאמנו ליעודם. ומהם ששמעו לקול אחר, גדול וחזק מהם, נשאו אמונים לצו-ימים – והתפרקו מעדייהם, השליכו מאוייהם ללהט הדור להשכיח אשר לא-ניתן-להישכח –

אך מה גורל אלה בתוכנו אשר ללכת מכאן אינם רוצים ולהתפרק אינם יכולים?

והן הם בתוכנו, אשר לא הלכו עם ההולכים ולא התפרקו עם המתפרקים! – וקולם לא נדם וידם לא שבתה. האין לייחל לגבורת הקול, לתנופת היד? –

הם ישנם. ויבורכו. הם הגחלת – והם השומרים עליה; הם הרעב והם המביאים ברכת הפת. אך צר לי אם אומר ואוי לי אם אומר: הם תנחום – ותהייה, עוז – ורפיון.

שעה שאני הוגה בהם (הלא מותר לי להגיד: בנו) וחתם את מחשבתי חרוז-חוזר: ‘דשאים אומרים שירה’. אכן, גם לדשאים קול ורינה, אך הם נמוכי-קומה ושחי-קול, ואם גם קרובים לנו, וקרובים ביותר לילד שלנו – –

ואילו ידעתי: עד כאן, עד כאן כוח הגידול, ולמעלה מכך אין אדמה ואין צינורות-יניקה – כי עתה החרשתי. הן צו-החיים, חוק הטבע האחד הוא: לגדול, כמלוא-היכולת – ותו לא; הן רק בזאת חפצנו, כי ישאו המרומים בד בבד עם עומק השרשים. אך יודע אני ועד, כי החסרנו מים מן הנטע וחום ואור ממנו, כי האפלנו עליו בצמרת גדולה ועבותה. אמן אני אומר: קיפחנו יכולת, החנקנו כוח; לעינינו נסתחפו שדות.

שיעשענו את נפשנו: קטונו אולי – אך ‘שלנו’ כל זה; שח הקול, אך הוא כה ‘מדבר אל הלב’. ואני אומר: מוטב כי נהיה כברוש הזה, הזר והנכרי, ה’גוטי' בעיני רבים, מיתמר ועולה ומשקיף על פני מחננו ממרומיו, מאשר נהיה כדשא הקרוב – והנחוּת. אל תנחומים בעוני!

ואַל הבנה וסליחה, כדרך שנוהגים כמה משם, מן הרחק, מן ‘המרכז’. הילד הקיבוץ – כי יסולח לו? כלום תינוקת היא יצירת הכפר, כי בליטוף ובחיוך תיעזב בחדר-הילדים?

צורת-חיים הוא הקיבוץ? – כי עתה יידרש ממנו ובכל הכוח; יצירה באה מן הכפר – ייתבע ממנה הזהב הטוב, זהבה היא.

אך כלום לתביעה משם, לקול מן החוץ יחכה המשורר? – והוא התובע, והוא הקול הקורא – אל עצמו.

[תש"ב]

[ב]

‘בשמירה, בשעה שלאחר חצות, האיר חלונך בבדידוּתו. ודאי כתבת. שיר?.. ביקשתי לחצות את הבּוֹץ, ובמעילי המסורבל, עם הרובה הכבד, קתו כלפי מעלה, על כתפי, להתדפק על דלתך. לראותך בשעה גדולה, שעת הולדת השיר, כאן!’ כך סח חבר אל המשורר, נושא אליו עינים כאל אחד מוּרם. משנענה בשתיקה נלבבת ונבוכה קמעה, לא נתן לה לזו שתשתלט והוסיף:

‘אותה שעה היה צריפך בעיני כבית-הכנסת העֵר בתרדמת ליל-העיירה. חבורה מתמידה שם על תלמודה, ושמא רק אחד, והעיירה, יומה ולילה, ביודעין ושלא-ביודעין, שואבת חיוּתה מכאן, מן השעות הללו, מאור-התמיד’.

אכן, אותו לילה הגה שורות אלו – ­

– – הַלַּיְלָה פַּרְגּוֹדִים יוּרָמוּ,

כָּל הַיָּקָר הֲלֹם יִנְהַר;

חַדְרִי הַקָּט מְלוֹא-עוֹלָם הוּא

וְלֹא יֻגַּד כִּי צָר – –

הָהּ, מִי דוֹפֵק? שָׁכֵן אוֹ רוּחַ?

שׁוֹמֵר תָּמֵהַּ אֶל חַדְרִי:

שֻׁלְחָן גַּלְמוּד, וְרֹאשׁ צָנוּחַ,

וְאוֹר יָתוֹם דּוֹלֵק בִּכְדִי…

‘הירהרתי היום בשיריך שראו אור’ – פתח חבר אחר בשעת-צהריים בשדה, וניכר היה בו כי דיברו אל לבו טורים על הנוף הקרוב, שכּן הפליגו דבריו ונימתם התלהבות – ‘הירהרתי בהם ואמרתי לעצמי: אפשר הם, כולם או מקצתם, יאריכו ימים יותר מכל מעשי-ידינו, שאנו מנשאים ומרוממים כל-כך. אפשר אחד, בן דור רחוק יחַיה נפשו בשוּרה על הירמוך, על הירדן, על בקעה זו ועל שדה זה, ועל הילד שגדל כאן, ואילו כל המשק הזה, נכסיו ואנשיו, לא יהיה להם קיוּם ושיוּר אלא בשוּרות אחדות שיעמוד בהן טעמן, וחיוּתו לא תוּגר’.

אמירה מופלגת זו, אמירת יחיד, ודאי היתה אישיות מאחוריה, והיתה בה אהבת השיר ואמונה רבה בנצח-השיר שלא יכזב. אך גם היא לא היה בה כדי לסלק מחשבות טורדניות, לקעקע מבוכתם של ימים רבים.

הם תהו, אותם הימים, ועקבות תהיות אלו – בפינקסים שכוחים ועל גבי פתקים נטושים:

‘אין כעבודת-הגוף לבריוּת-הרוח, לשלמוּת הנפש, ואין יריב ליצירה כעבודת הגוף. אין מסד איתן ליצירה מן האדמה, ואין אויב למעוף ממשיכת-האדמה, מחוק-הכובד’.

ובהמשך, ובשינוי נוסח:

‘הברק והגרעין, המפתיע והמאורגן, הרוח ממרום והתמחות האומן – ירדו כרוּכים ביצירה’.

אכן, סוד ציד הברק והרוח ברדתם ממרומים – סוד-עולמים הוא ובין-רגע של חסד, אך הארגון, ההתמדה השומרת על אותו גרעין, ותודעת המלאכה וליטוש הכלים? –

ועוד בת-קול לחשבון עולם של משורר ולדברים שבינו לבין תכלית-חייו:

‘היצירה מטילה משמעת, ארגון; ההשראה באה פעמים הרבה תוך כדי עבודה ושקידה. קבע עתים ליצירה; ההדגש: קבע. בעצם, יהיו כל חייך קבועים ועומדים – ליצירה’.

[תשכ"ד]

אכן, עתים את מטילה מבוכה, מולדת. טובים ואוהבים עומדים נבעתים בפניך, בורחים ממך – אליך. פחד מתוק ומחריד הוא בפחדים, מולדת.

יודעים מבוכה זו, ואת הפחד ואת הבריחה, גם משוררי אומות שאננות, בני ארצות בוטחות. כלום יד המקרה הוא או גזירה מן החוץ בלבד שכמה וכמה מהם גלו ונתרחקו מעל אדמתם? ודאי: גם מישטר ושליטי-ארץ עשו את שלהם, ושבטים ועקרבים של החברה; ודאי: הוליך אותם גם יצר-ניעה ורעב-ראייה. אך דומה: יד חזקה וקשה מכל אלה היתה עליהם, תלשה אותם מנופם והוליכה אותם אל מעבר לגבולין וטילטלה אותם בין זרים: שם לבקש את עצמם, למצוא שירת מולדתם.

הנסערים בגויים השאננים נתנסו בכל אלה. אולם הללו לעולם בני-מולדת ובני-ארצם הם. חיה וקיימת זו בתוכם, אוירה – חיי-נפשם ובסערתם – היא עמהם. דבקה היא בהם לא פחות משהם דבקים בה, אפילו מטיחים נגדה ומתייצבים מנגד. לא כמותם המשורר העברי ב’דור אחרון לשיעבוד‘, בטרם גאולה, שארצו לא היתה לו אלא זכרון אומה או חלום או ייחול בלבד, וילדותו – שהיא ודאוּת מפורשת – לא ידעה אותה, ומראות-נכר פירנסו את עיניו. אמוּר היה לזכּוֹת את עצמו במתן-ארץ: במעמד-הר שהוא בו הנותן והמקבל כאחד. נשתנה גם בכך גורלנו מכל המון הגורלות. לא תמיד בשלום ולא תמיד מתרוננת היתה שיבת בנים-יוצרים אל מולדתם; פעמים אפילו דומה היה עליהם כי הפגישה מרוששת אותם, ועצמוּתם מסתחפת. הכל תלוי בעין: ‘יעמוד – ולא אכיר מראהו’. יכול שתהיה נוכח כאן, אך השיר הולך אחרי החלום, והוא ‘שם’. בין ה’נכנסים’ היה מי שנאלם או נחבא קולו או שלא ידע לכוון אותו; ומי שהיה עליו מוראו של כורח שתיקה שבהקשבה בטרם יהיה עליו דבר השיר; מי שלא זכה לסלק מחיצות, וה’שם' וה’כאן' היו שרויים בנפשו במחלוקת-תמיד; מי שהציץ וחזר, כנמלט על נפשו; ומי שקפץ ונכנס לתוך המבוכה ולתוך הפחד וסופו מדבירם וכובש לו ארצו.

מן הראשונים בשירתנו החדשה לזניקה אל הקדום ואל המתהווה בארץ להעזת כיבוש חלקת ארץ לו ולשירו – היה, כמדומה, דויד שמעוני. בין הראשונים לתודעת ‘מוסר אכזר’ זה בו נתייסר:

הֵן זֶה נוֹפִי – וְהוּא אֵינֶנּוּ,

עֵינִי פְקוּחָה – וְלֹא אֶרְאֶנּוּ.

זכור לנו עד מה השתוחחה נפשו של ‘בן-ארצי’. בשרב צהרי ארץ הצחיר לפניו שלג נופל. בין זיתים עתיקי-יומין התשוטט ובאזניו איוושה שדרה של ליבנים וצפצפות. על גבעת חייו ניצב המשורר מצפה למתן-עולם: ארץ ונוף ומראה וצליל; מבקש כי רשמים אחרונים רעננים יהיו רעננות ראשונה, כאותם ראשונים, מן הילדוּת. היה בכך משום הולכת השיר, בנו-יחידו של המשורר, ל’עקידה‘; היזכה וישמע לאחר-מכן את הקול ויראה את ה’שה’? נסיון גדול הוא, והמשורר עמד בו.

מעצבון המולדת של אחד בודד, הנודד בתוכה אליה, הביא לנו גם ‘מסע אבישלום’ ליעקב שטיינברג. אך דומה, כי רק מקץ שנים לא-מעטות פתחה לפניו הארץ, בנדיבות לב, קדומים והווה ונתנה בידו – יד ‘אלמוני’ – מפתח-קסמים, ‘פרטי בהחלט’, אל בתי גנזיה. מולדת אליבא דיעקב שטיינברג הם הנוף והתנ"ך ותפילות, ירושלים וחורבן; חזיונות טבע: גשם ושרב ודקלים; הידיינות זועפת עם הגורל והגיון חמוּר בקיומו של עם; התבוננות בעתיך ובינה בעבר, וזה מתוך זה. באיזו אסקטיות מאפשרויות ומריצויים ויתר על כיבוש מרחבי ארץ, שכּן בשטח המועט מקופל עולם מלא. שופט היה לנפשו ומיצה את שורת הדין ושורת השיר והרשימה, מיכרה-זהבו.

ברם, דויד שמעוני ויעקב שטיינברג שניהם זכו לפגישה עם הארץ בצעירותם, ואם גם יצאו – חזרו אליה והם באמצע חייהם. אחד טשרניחובסקי שלא ‘נכנס בנוער’ אל הבונים הצעירים, ותיק וגדול בא, עמד ותהה, מרתיע וקרב, ולא הצניע מבוכותיו ופחדיו. הפתיעתנו בשעתו אותה אלגיה-איגרת ששיגר מן הגולה אשר בפיכטנגרונד לארץ בה ‘פרחה הכלנית’. צלילי שקיעה אלגיים אלה נשמעו באזנינו לא-טשרניחובסקאיים. הן אורה רבה הכתיבה ‘כתיבה תמה’ את שירו מאז קריאת שחריתו: ‘אור וחיים, גיל ועונג’. אף בימי הפיכות ורעידות אדמות וממלכות העיד על עצמו, כי אין לו בעולמו ‘אלא שמשו זה הצח’. עתה הוא עומד וקובל, מתַנה צערו ברבים: ‘כי אין לי, אבוי, בארץ-אבותי אין כל’, נושא עין ל’זמורה' מארץ-השמש שתישלח לו ביד טובה, והוא הן קרא לנו: ‘עלה ורש’. אפשר, שיר זה ושכניו-בזמן שירים של רפיון או של שעות חולשה הם. לימים חזר בשיר רב-כוח, שראשיתו הימנון לתפארת שבצמצום:

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.

ראשיתו – הימנון, אולם סופו תהייה ומבוכה ואף נכונות מוצהרת ליטול מקל-הדרכים. את עצמו רואה המשורר ‘תועה גלמוד בלב בני עמו, ושירו – שיר זר ללב אומתו’. לכאורה אין זה אלא רמיניסצנציה טורדת מימים משכבר, מ’נטע זר את לעמך‘. אולם צא וראה מה בין עמידתו עכשיו לבין עמידת שירו אז לפני ‘שופטיו-מנדיו’. ‘גרעי עינך מהם’ – קרא בשעתו – ואילו עתה עינו כמו תלויה בהם – – ושירו, כלום באמת היה כ’אותה ציוחת נשר בודד, ציוחת פרא, לבבות לא קלטו ובנות-קול לא ענו’? ו’הקן' הנבנה – לא צפרי-שירו שקדו עליו, ולא לקול צפצופן-זמרתן טרחו הבונים? אולם מסתבר, לא גורל השיר אשר הוּשר כבר טורף שלוותו, כי אם עתיד היום בו יוּשר שיר חדש; לא זרוּת דורו ושעתו מטילה בו היסוסים, כי אם הפחד שמא תתנכר המולדת.

כוחו של אותו שיר בהנמקה ציורית-רעיונית למבוכה זו. ארץ הילדות והראשית היא כל האדם. כל החיים אינם אלא גילוי הגנוז בנו מאז; חזרה-במודע ובמפורש על חיינו הנסתרים, התת-תודעיים. אותה פינת-ארץ של המשורר קפאה כאילו במרחב הערבה, בעבי-ענן של היסטוריה, אגדות, מסורת ומצבות; חיים מכניסים לתוכה רק הנשר הבודד והרוח הנודד. שניהם בני-חורין לכאורה, אך איתני הטבע – הערבה וההרים – חזקים מהם, גודרים בעדם הדרך. אותה פינת-ארץ נסגרה עתה, בשינוי העתים והמשטרים, בפני המשורר הרואה בה נפשו: ערבתית, עמוסה ירשת דורות, שעשרה מבורך אך גם מעיק; שלישיה היא, מעין ‘מזומן’ בנוף: הנשר, הרוח, המשורר. נחרב עליו נופו הראשון – הייבנה חדש? מה מוּנה לשיר באבדן הנוף: ‘איפה אבנה קני’? – ודאי היתה תשובה בפיו לשאלה; הארץ שאליה אמוּר היה ללכת הן היתה לנחמוני-טפשוני, הפרוטוטיפוס של משורר, מעין קרקע ארץ קטנה מקופלת מתחת לההיא שבממש; מכוֹרה חוצה מכוֹרה, ואף על פי כן… נתחייבת לתת לעצמך שנית ילדוּת שאינה חוזרת. התשוב תראה את המולדת ראייה ראשונה? – גדולה הפגישה כיום תחילת חיים.

שיר גבה-מתח זה, מיוחד המיבנה (גושים-גושים שוים ובסופם שורה ‘פראית’, צוֹוחת ציוחת נשר ורוח, שורות שקולות, יאמביות, אך לא מחורזות) הפותח בתיזה מתרוננת, אפשר שראשיתו הפנימית היא החוויה האישית, והוא כבש את הלך-הנפש פרי הרגש והגיע לאובייקטיביזציה, אל רעיון היסוד (‘האדם אינו אלא’) ולתיאור (‘אותה פינת ארץ’) ולהתבוננות עצמית. מבחינה הגיונית-פורמלית נע אמנם השיר בכיווּן הפוך: מן הרעיון אל התיאור ואל החוויה ואל מצב-הרוח; האובייקטיבי מוביל אל הסובייקטיבי, הקבוע אל הארעי, הסטאטי אל הדינאמי; מן היסוד המופשט אנו מגיעים אל המוחשי, מן האפי אל הלירי. שתי זרימות: העילית גלויה, מכוּונת ביד המשורר, והשניה, התחתית, מסותרת במקצת, אך חפשית-פיוטית.

יסודות שונים לו לשיר שכולו שלמות, ולכאורה גובר בו יסוד ההסתכלות על יסוד הרגש. אך התיאור, פרי ההסתכלות, כלום תיאור צרוף הוא? כבר בערבה, בנשר וברוח נרמזים ריטוטי-נפש והלך-רוח הנותנים חיים לכל השיר כולו. על ניגודים בחיים, ביצירה ובנפש שר השיר, והוא כולו הרמוניה. ביטוי כבוש הוא ו’מנומק' לפחד היום ‘בו יוּלד שיר’ ויתגלה בעניו אין-נוף – –

‘האדם אינו אלא’ פרי מבוכת המשורר, דור שלם, בפניך, מולדת.

[תש"ה]

‘שמש אחת במרום ושיר יחיד ללב’ – ואחד משוררו-בחירו של העם. לא במעמד הר קדמוני ולא בבחירה נוסח עידננו ניתן המשורר לעם, כי אם ב’משא אהבה', בשימת מצור על נווֹ, בקשב אל ‘קרדומו’ השובת, בהליכה עם שירו אל סבלות-לב ואל חשבון-עולם.

לא באמירת ‘אמן’ חטופה של כל הציבורים אשר בדור יעוטר הראש. עתים כמו חלוּק הלב, והרבה טעמים לנהייתו אחרי נשר-שירה, שני בדורו. שכּן לא ביחידות קמים הם גדולי-השירה, כי אם זוגות-זוגות, הנראים פעמים תאומים. הנה משוררם של ‘שירי הים’ ו’שירי ציון' ועמו ועל ידו ונכחו – משוררו של ‘כתר מלכות“; יהודה הלוי ושלמה אבן-גבירול בנשימה אחת הם הגוּיים וכעין מו”מ על סדר ההגייה, על מוקדם ומאוחר מועט. ובקפיצת הדרך מעל פני דורות ועמים: הנה ‘אוֹניגין’ ו’פיצוֹרין’ – ‘אגמים’ אלו של פוּשקין ולרמונטוב, בהם ובשירוֹת אחרות שלהם צופה העם הרוסי עולמו, נגעיו ויפעותיו. וכמותם ל’זוגיות' ולנפתוליה – גיתה ושילר, מיצקביץ' וסלובאצקי, בדראמה, באיפוס ובחזון, בריאליות ובחלומיוּת, בחירוּת עריצה של היחיד ובמלחמות-עם לנשימת אויר החירות. וביירון ושלי, במריים ובסערתם, בנדודי-ארץ וברתוּקי-מולדת. אף אנו מעין ‘יריבוּת’ היתה שרויה בנו שעה ארוכה בין שירת הזוהר וקסמי יער, בין הבריכה וכחום הים, בין על השחיטה ועל הדם, בין כלל השיר הביאליקאי וכלל השיר הטשרניחובסקאי. הם עצמם לא שנים אוחזין בכתר היו. לאחר הכרעה תמיהה היא בנו על שום נתנו אנחנו להם להתעצם, כביכול, בתוכנו, והם לא יריבים היו, אף לא באו להשלים זה את זה; ביאליק אחד לעם.

הרבה נתן ביאליק לדורו ולבא אחריו, והרבה נטלו כבר ממנו שנים-שלושה דורות, אך הרבה גם ניתן לו ממצבר הרוח והאהבה של העם. אין נתינה בלי חמדת קבלה, אף אור השמש מבוזבז אם אדמתנו מידברית ואיננו מכוונים מעיננו שתשתבח בפני השמש. צורך הוא לרצות בו בשיר, לשכוח, כאילו, קולו ולשוב ולהאזין אל דממותיו, לחפש בו את הדינר ה’פרטי' של אדם ותקופה, ואפילו יאבדו פרוטות וימים. צריך לעמוד בנפש חפצה ברעמיו ובברקיו של המשורר, ויהיו ניתכים גשמיו על הראש, זלעפיים או נדיבים.

לשוב אליו, לעמוד ברעמיו ובברקיו – והן המשורר עצמו הזהיר בנו כמהתל, כי שוא נחפש אותו ב’מחבואי-חרוזיו‘. סוּגר היינו לו, והוא ביקש להימלט מתוכו, לצאת אל צפרי השדה, להתערב בקהל ילדים. אולם מתוֹכנו חזרנו וכיוונו פנינו אליו וראינוהו בשעת ‘פרידה’ רוֹכן בכל גדלוּתו על בתים שחים ברחוב הזפּתים – והוא עצמו משא אהבה אליהם, ה’שקועים בעפר עד טבור’; אותה שעה חזר ותלה מעליהם תכלת חדשה, אף נשבע להציל מקרקע ימים-ויָמים דמעת האם; נשבע – ומקיים בו במעמד. אמוֹדאוּת זו של המשורר שבה וחיזקה – אם היה צורך בכך – את הכתר שבראשו – –

יחידוּת זו אפשר אינה לעולמי-עולמים. אולם משוררו של העם אינו לשעתו ולדורו; משוררם של דורות מרובים הוא. לאלף שנה? לת"ק שנים? – מן העבר גלוי-העינים ניתן להקיש. שקספיר אחד לאנגליה, וגיתה לעמו, ופושקין לרוסים, ומיצקביץ' אחד לפולין. שלי וביירון אינם שקספיר; רילקה וסטיפאן גיאורגה אינם גיתה; ולא טוּבים וסלונימסקי בפולין, ויסנין ומאיקובסקי לא ינחלו את האנדרטה של בעל ‘פרש-הנחושת’. בכדי יבקש מישהו לראות בחילופי העתים גם שינוי התמונה, או אך הסטתה ממקומה, ואפילו ינסה בכך במו ידיו. אפשר בנצח ינוצח המשורר, אפשר תבוא העת – והיא מופלגת – ומשורר העם בכבודו שפתותיו רוחשות מקבר להעטיר ראש בחיר.

ראיתי ראשים מורכנים, ספרי-השירים לידם, וכמו ממתינים להיות עטורים. אף שבתי וראיתי רצים תורעים וכיתות קוראות, כלפני מרכבת-המלך או פירדתו בימים קדמונים. ברם, לא ככתר-מלכות לפנים, ולא ככתרי-כהונה בימינו, – כתר השירה. הניצבים בפתח ובחלון תוהים וחוזרים ותוהים על הריצה, הקריאות, התרועה – והעת לא עת-הכתרה – –

חזרתי וראיתי ראשים צפים על פני ימינו, ראשים יפים, משובחים לומר שירה לפני העם: בקול רם ובקול מזדמר וחכם; בהימנון למסתורי-מיתוס קדוּם ובהזדהות עם התהווּת חדשה; בניגוניות ובחציבת ביטוי. כולם משובחים הם לומר שירה לפני העם, אבל –

‘שיר יחיד ללב’, וביאליק אחד לעם.

[תשכ"ה]

חיים שנכלאו בו בשיר ובסיפור הקורא מחזיר להם, כביכול, חירותם, בעצם רעבונו אל היפה העולמי והאישי; ובעצמת רעבונו אף יוסיף להם לשיר ולסיפור תעצומות, להם – בשלהם. מי שאינו מבקש לא יוּתן לו; ואשר אין לו משלו, שנפשו נמוכה – אביוֹן הוא בכושר לעושר.

המבקר – קורא הוא. קורא מבין, המתקין את עצמו כל הימים לחכמת הקריאה. בפני היצירה עומד הוא, אמוּר הוא לעמוד, בנמיכות-רוח ובעינים משתאות כבפני חידושו של עולם. לא היא מבקשת להיות טובה בעיניו, כי אם הוא מבקש להיות הגון לה, זכאי ליהנות מטובה. זכה – גונז הוא לשעת הפגישה טרמינולוגיות מירכש-ספרים שצילצולן אסימוני ומילונן חוזר על עצמו בסמיכות זמן ומקום; לא ב’מבינות' של למדנים יבוא, כי אם בהבנה; בלב חכם.

הביקורת – יהא אפיה התרשמותי, פרשני או מחקרי, תבוא אל היצירה בדרך הניתוח מכל אספקט שהוא: אסתיטי, סוציולוגי, תרבותי-היסטורי, תראה שליחותה מתוחמת לתיווּך או שתרגיש בכוחה הסוגסטיבי, הריבוני – לעולם נשארת היא לבדה, עומדת בכוח עצמה, בחיוּת, בשיעור-קומה וביופי שלה, משמע: כמות שהיא בטעם ובדעת, בלשון ובסיגנון, בכשרון הקבלה והמסירה, ב’צינוריוּת' למשיכת השפע מעולמות הרבה. והיא עצמה הוֹוָה מקור, אמנם: מקור שני. אף אליה יבוא הקורא בלב מבין, אוהב, מחכה לעימוק התודעה. מתעשר במישחקי-דיאלקטיקה ובצפונות של מעשי הפרדה והרכבה.

החוש לאמת – חוש-אב הוא בביקורת, ומלווה אותו פמליה של ‘בנים’: חוש הפרופורציה בין חיוב ושלילה, חוש המידה למקומו ולשיעורו של שיר וסיפור, חוש המשקל לכבדם ולקלותם של דברים, שקילה סמויה מן העין אף שהשיקולים מועברים לעיני הקורא. פסילה וקטילה דנות את עצמן כפסולות. אף אסקופה שעושה עצמה הביקורת ל’משהו', קרי: דור, כיתה, אסכולה – אפשר יש בה כדי לעודד ‘ייצור’, לשמש ‘מכס-מגן’ לשעה, אך המשורר והמספר משהוא נותר לבדו – ואין יצירה בלי בדידוּת בתוך העם והחברה, במשפחה ובחבורה – לא יימלט מאותה שאלה חרבּית, שעמד בפניה אחד דבּר בספרותנו בדורו: ‘אלי! ההפרזתי להאמין בי ובשירי?’ – כלומר: אמונה זו מוּתרת לי? אין שירה שלא מתוך חיבוטי-ספיקות של ‘הנני העני’.

אמירת ‘אמן’ קולנית, חסידוּת יתירה והפלגה ב’כל שבחי', תרועות ‘יחי’ מביאות בהכרח לידי אטימות בפני כל אחרוּת, בפני כל שהוא אחר: אם דור (עתים משמעו: עשור שנים), אידיאה (או התגנדרות בהעדרה, שאף היא ‘רעיון’) ואם ‘סדר תפילות’ ומנהגים אחרים. אטימוּת זו גורסת מאליה ‘רק כך’ – וזו מידה שאין להתגאות בה בחברה ובמדיניות, וקל וחומר – בשירה ובאמנות. אטימות מחורזת חריזה פנימית עם אלימות, משמע: אלימות רוחנית (צירוף זה עצמו אלים הוא). אלימות זו אתה מוצא אמנם כמותה גם בשיר ובסיפור, בחזקת מצויה או רצויה, ביחסים שבין אדם לחבירו ובדברים שבינו לבינה. אפשר קרינה היא מהשפעה אמריקנית מסוימת: המוניות והערצה של גברוּת ועצמה. אך הברוטאליות לעולם היא מה שהיא ואפילו גיבורה הוא אחד בן-מלכים ואבישלום שמו. ומעשי רציחה אינם חדלים להיות מה שהם, אפילו הגיון של תגובת-שרשרת-שקספירית להם. ודאי יטען הטוען: פני הדור הם, פני העידן – אך גם בעידן זה אתה מוצא עידונים, כגון תרבות היחסים ותיאורם במיטב הגילויים של ספרות צרפת. ודומה: לא טיח כאן הנושר במגע, לפניך פריים של דורות ריאליסטים ורומאנטיקנים, שראו מהפיכות ומיתרסים וגרדומים, ואין האלימות בחינת ‘תגלית’ להם.

ודאי: תמורות קיימות, אך אין הכוח השירי החיוני יוצא מן העולם בשנת כך וכך ליצירתו, אף אינו לוקה בשיתוק ללא תקנה. לא נרחיק עדותנו לעולמות רחוקים. הרי לפנינו שיריו האחרונים, ‘היתמות’, של ביאליק, שבאו וטפחו על פניהן של כמה וכמה קביעות ‘סופיות’; והרי הפרי האפיל של יעקב שטיינברג ברשימותיו; ועדים היינו לשפיעה הלירית של יעקב פיכמן, להתגברות מעינו וצילוּלו בימים שהיה ‘אמוּר’ להיפסק. והדרן: התמורות קיימות, אך הן חלות גם על מי שלידתו תמול והיום; ולא עוד אלא פעמים מוחצניות יותר כלפיו. אין ודאות כלל ועיקר כי ביוגרפיה שהתחילה אך עתה תזכה להמשך שהמתנבאים מריעים עליו ואָשרה יאריך-ימים. זוכרים אנו לעתים גם נשכחות, והן עצמן, הנשכחות, מגיחות פעמים להעיד, לכפר כאילו על עוון תוקפנותן בשעתן. עתים דומה, כי הביקורת משווה לנגד עיניה פסוק חדש: ‘והדרת פני צעיר’. חלילה לנו מצעירוֹפוֹביה, אך גם לא ‘הוֹרוֹר’ של צעירות. לא מורא בפני כל שהוא צעיר או דמיחזי כצעיר או נוטל יוהרה של צעירות בלי חמדה שבה. מורא זה מפרנס פעמים את עצמו בנימוק, מפורש או סמוי: צעירים אלה הם-הם הספרות בעוד כך וכך שנים, הם-הם ההזזים והעגנונים של מחר, מהם עתידים לקום בעלי-קומה, כאותם המקובלים כבר עלינו ו’מובנים' עכשיו. אך כלום באמת נידחתה צעירוּתם של יעקב שטיינברג ומתתיהו שוהם וש' הלקין וש' שלום? ואפילו ראשיתם של אורי צבי גרינברג ואברהם שלונסקי? ואיני מדבר ב’כוכביו' הראשונים של נתן אלתרמן, שלא נשארו כלל וכלל בחוץ וזכו ונכנסו ונאספו אל תוך הבית, לפני-ולפנים; ואפילו הפונדקית הזרה (מן ה’אוֹבּרז'' הצרפתי) נתבּייתה עד-מהרה.

ועדיין לא נתפרש לי טיב אמונתה של ביקורת זו באלה שהיא מנשאה אותם, בוודאותם הפיוטית, ביציבותה. כלום כל צעיר עושה פירות? ולא ראינו עלי-שלכת שקוֹלם הולך בנשירתם?

ואכן, כבר אתה רואה לעתים מעין תהיית-ביקורת שניה על כמה וכמה מאלה שנולדו לפני שנים כך וכך בספרות בכותונת-פסים וזכו להערכה למעלה משיעור נתינתם בממש, אמתחתם לא נבדקה וצפצופם היה כקול השיר. אחדים מן המנשאים ומרוממים שבים עתה לעיין מה מידת חתירה אל בין השיתין היתה כאן, כמה חציבה במיכרה העצמי. אפשר סייעו לתהייה זו ולעיון החוזר מבוכת-סגנון, בריחה מדרך-כתיבה אחת אל היפוכה, שלא מתוך חיפושי-פנים, התרוצצות-הצורות, אותה תירגולת קפקאית במהדורה עגנונית שאינה פוסקת; הסימבוליזם החַורוּרי יציר מעבדה ספרותית; ההליכה על גבי כלונסאות של כמה וכמה מן הנסיונות הדרמטיים. עתה שהגענו לגילויים של עיון חוזר, אפשר נראה אותם מבקרים חוזרים ותוהים גם על עצמם, על אמיתות ועל אמות-מידה שבידיהם, יתענווּ-יזדקפו מתוך עצמם, ונמצאים הם מיטיבים עם הספרות, עם הקורא ואף – עם עצמם.

אכן, גם אמיתות טעונות רחמי צמיחה והבשלה, ויפה להן איזו שהייה ואולי גם השהייה. לא הכשרון עושה את הכל, גם לא בביקורת. יתירה מזו: פעמים הוא מסוכן, כשאין עמו אישיות ומצפון, ואינו מלוּוה מוסר השורה הכתובה, תרבות האמירה. אפשר לקו בני דור קודם ברוב מעצורים, שהיו ממיתים עצמם על ייחודו של פסוק, אפשר מורא הטילו עליהם גדולי-האומה בעצם היותם, אך חירוּת מן המעצורים סכנתה מרובה ככלי-רכב שבלמיו פגומים או שאין שליטה עליהם. עתים מבקש אתה בדברי-הביקורת איזה גימגום חינני, צעיר, קצת מחמדת-המבוכה. חושש אתה בזריזות שמא יש עמה פזיזות. חשודה בעיניך אותה ‘עבירה’ לפני התיבה כאחד ותיק ורגיל, שדעתו נשמעת, כאילו, גם בעולמות העליונים. פסיקת הלכות זו והתראוּת כמי שגלויים לפניו הרבה מתעלומות כל חי! בנים לעם שהתנסה דורות מרובים בעקירת הרים ובטחינת סלעים זה בזה, שוב לא ידהימו אותנו מעשי-קונדסות רוחנית וחריפות של פילפול, שוב לא נהא מופתעים למראה בקיאות המגויסת על פני שטח מועט של ערוגת-שיר לפני חלון הבית. אין פיסת-אדמה נצרכת לשם עיבודה לכלים כבדים, ושמא עלולים הם גם ל’הרגיז' אותה.

פעמים רואה אתה מבקר המוטרד כל ימיו על ידי מטבעות שהָראו לו אי-שם. מטבעות אלו, גדולות או מועטות, כבוד צילצולים לחוד, ואנחנו – לחבלי-יציקה של מטבעותינו כאן. הידיעה בדבר משתה-שרים הנערך אי-בזה אל-נא תעביר את ההנאה, את כשרון-ההנאה מן הסעודה הפשוטה, מן הלחם והזית והעגבניה, שאנו אמוּרים להוציא מן הארץ. העם חי כל כינרתו וירדנו: מהם ומן השמים המתוחים מעליהם הוא ושדותיו ניזונים ומתרווים, והם המבוע ליפיוֹ ולשירוֹ.

באהבה ובכשרון, בידיעה ובעבודה יבוא המבקר אל השיר ואל הסיפור. – המנגנון המלווה דבריו, כמו בשדות-חקר אחרים, הצמצום יפה לו; השפע התצוגתי לעולם חשוד. ויפה הוא ביותר שעה שאינו מטריח את היגיע המשוקע שיבוא ויעיד על עצמו. אפשר יש בה בביקורת מן המדרגות והמעלית המוליכות אל הבית. העיקר, כמובן, הוא הבית וכבודו, ההרגשה בו, הרגשת אורתו וצילתו, חומו וצינתו; ובכניסתך פנימה מוּסחים-דברי-הביקורת, ושמחת הנכנס בביתו – שמחתם.

פשיטא שאין הלב שמח לאותה נטייה של נַתחוּת, שיש בה מעט או הרבה מן האנטומיה. המנתח גוויה בחדלונה – כלום יבחין בין נוֹיים של חיים שכלוּ ובין נוולותם, בין השלמוּת ובין הפגום? אברים, שרירים, עורקים – מצויים בכל גוויה, ולא עוד אלא שפעמים דוקא המוזר ויוצא-הדופן, המעוּות והפתולוגי ‘ענין’ מרובה בו. אולם הביקורת תבוא ברגש אל היופי החי, תעורר את הרדום, תשיב חירות לחומר הכלוא במלים ובצורות; בדעת תבוא ובהבדלה בין… לבין… וראש לכל – בכשרון-ההנאה. הנהנה מן התפארת ומן האמת, מן הרגש והתבונה וההתבוננות – זוכה ומתדבקות בו מקצת מן המידות הטובות הללו. אותה שעה הוא נעשה שליח אל הלבבות, שהשיר והסיפור הוא להם – בית, והלבבות נמשכים אליהם כאל האור, לא כציפורת בטרם קץ, אלא כאותן דרכים של הֵלך הנמשכות אל הבית המאיר בבדידותו, ביחידותו – –

תשכ"ה

גורקי המבקר: ‘ספרים ואישים’ / משה בסוק

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

למפעלו הבלטריסטי רחב-ההיקף מצרף מ' גורקי מראשיתו, קרוב למ"ה שנה, עשייה ציבורית ומחשבה ספרותית-ביקורתית. בעל-הנסיון הרב ביצירה הוא גם בעל-הלכה; מגשים בדמויות – ומטיף כמבקר; מבצע כאמן – ומנמק כתיאוריטיקן. מאז שנות התשעים למאה שעברה נשמע דברו גם במאמר ובמסה, בפיליטון ובפולמוס, ברשימה ובדיוקן הספרותי, בהרצאה ובזכרונות.

תלמידם המובהק של החיים, הוא גם צמא-ספר, צמאון לא-ירווה. הנודד ברחבי רוסיה ידע נדודי-רוח בתרבות דורות ועמים. רעב וסקרן עבר מתחום לתחום: פולקלור וספרי דת ויראה, רומאן והיסטוריה, תורות בפילוסופיה ואסתיטיקה. החיים והספר, שני יוּבלים הם שפירנסו את הנהר הרוסי הרחב ששמו: גורקי.

את מציאות החיים העלה לפנינו בנובילה וברומאן ובדראמה, ואת הגותו הספרותית – בכתביו הפובליציסטיים. וכשם שהדמות והתיאור הבלטריסטי מלווים הגותו ומחשבתו, כך המחשבה הפובליציסטית מעוּגנת בתיאור מציאותי. כאן אתה מוצא את הספר והנה הוא נפש פועלת, חיה ומניעה, וכאן אתה מוצא את הריאליה והיא נקודת-מוצא לחיפושי רוח, לעיון תיאוריטי. שתי גדות הן לנהר סואן זה, אחת צופה אל חברתה, מקבילה לה, ‘מסבירה’ אותה, אך הזרם אחד וקולו אחד.

הקול – קולו הרם של מ' גורקי. זה היחס הביקורתי מיסודו, וזה הבוז לעבדי החולין; זו המשטמה לתיפלות באשר היא, בעליות החברה ובמרתפיה, וזו מלחמת-התמיד באותו משטר הנפש המכוּנה בפיו ‘בעלי-ביתיות’, שהוא חושפו בחיים ובספרוּת, בקרב קטני-ארץ וגדולי-עולם, מוקיעו בכשרון אכזרי כאת אויבו הגדול. אך מעל לבוז ולמשטמה ולתרועות-המלחמה מתרוממת ונישאת אמונה ואהבה. אמונה שצורפה במיבחני אש, כי יכול האדם – ואם גם רעים יצריו! – להיות טוב, כי הוא-הוא יוצר כל הטוב והנאה שבחיים; אהבה לאדם הבונה, הטורח בישובו של עולם ובתיקונו.

מנסיונו העצום בחיים ובאמנות, מקריאה ועיון מרובה נתגבשה האסתיטיקה של מ' גורקי. בין ראשי-פרקיה נשמע: יזמת היצירה נתברכו בה גם המוני העם ולא רק הצמרת והמעמדות השליטים. העם איננו אובייקט פאסיבי של ההתפתחות ההיסטורית: קולקטיב יוצר הוא. ראשיתה של אמנות המלה – בפולקלור. היצירה העממית שבעל-פה השפיעה השפעה עצומה על גדולי היוצרים. הגאון בן העם הוא ותמיד נוטל הוא מיצירתו: באפוס, בלשון, בפיתגם. ‘את זווס יצר העם, פידיאס רק הגשים אותו בשיש’.

דרכו של מ' גורקי ביצירה היא דרך הריאליזם הרוסי הקלאסי. קרוב ללבו מתמיד הריאליזם הביקרתי, המוקיע, החושפני. ימי עלייתו בספרוּת הם ימי עלייתה של התנועה המהפכנית ברוסיה שהטילה על עצמה משימת-גיבורים, וגורקי שהרגיש כי ‘כה נחוץ ההירואי, הכל מבקשים את המעורר, הבהיר שאינו דומה לחיים, שהוא מעל להם ויפה מהם’ ממזג בריאליזם שלו את ההירואי, את הרומאנטי, המאוּוה. אף לאחר-מכן רואה הוא את אמנות העתיד כזיווּג מבורך של ריאליזם ורומאנטיזם: לא האינדיבידואלי, הפאסיבי כי אם הפעיל, המהפכני, ‘המגביר את רצון החיים שבאדם, מקוממו נגד המציאות’. ספרוּת הריאליזם הסוציאליסטי ללא פולחן ה’גיבור החיובי', וללא קיפוח חיי הפרט וקרעים שבלב, כפי שגורקי חזה אותה, תהא חדורה אף היא רומאנטיזם מהפכני, שהוא חיוב החיים כפעילות, כיצירה, ‘למען האושר לחיות על פני האדמה כבביתה הנהדר של האנושות המאוחדת אחדות משפחה אחת’.

מעריץ מפעלם וכשרונם של האמנים הגדולים סופרי המאה הי"ט, ביחוד של הרוסים והצרפתים, העלה ומצא, כי כל היצירות הנעלות ספוגות ורווּיות, מדעת ושלא מדעת, שלילת היסודות של החברה המעמדית. אמני האמת ראו סתירות וניגודים שבחברה, לא סוככו על פשעיה. את יחסו האישי העמוק למורשת הספרוּת הגדולה מצווה גורקי ברוחב-לב לדור ולסופריו.

את עבודתו רבת-האנפּין של גורקי כמבקר וכתיאוריטיקן, שלא זכתה עדיין גם במקורה לכינוס שיטתי מקיף, מבקש ספרנו ¹לייצג במבחר דברים בשלושה מדורות.

מדור א', ביקרתי-ספרותי, הוא דברן הרענן ופורץ-מוסכמות של תקופות שונות, החל ב-1905 ולאחריה ועד לשנות השלושים. כמה וכמה מן המאמרים, האחוזים בקרקע הספרוּת, הם גם תגובה למאורעות והתרחשויות.

במדור ב' נראה את גורקי בעל הדיוקנאות הספרותיים המעוּלים. מקוטעים, לכאורה, הדברים על טולסטוי וצ’יחוב, אך אידיאה אחת מרתקתם. הדמות מתוארת בקוי אופיה האינדיבידואליים ומוערכת לאור מושגיו של גורקי על תפקידי האמן. כאן מיוצג גם גורקי מעריצה של הספרוּת הצרפתית הגדולה (סטאֶנדאל), ניתן דבר אופייני על משורר נוף ואדמה (פרישווין) ובאים כמה דברים יקרים לנו במיוחד – פגישתו עם ביאליק ועם ‘הבימה’. אכן, מן הראוי לשוב ולצרף אחד לאחד דברי גורקי הנוגעים לנו ולתרבותנו.

מדור ג' הוא ילקוט קטן של אגרות, המגלות טפח וטפחיים מקשריו של גורקי עם האמנות לסוגיה: ספרוּת ותיאטרון, מוסיקה וציור. בעל קורספונדנציה עצומה היה גורקי: עם כּתבי-כפר-וצבא, עם סופרים ואנשי-עם בארצו ובחוץ-לארץ – ואין המעט הניתן בזה בא אלא להטעימנו מטעם האנושות והאהבה שבהן. כינוס אגרותיו ודאי יקנה להן מקום נכבד ביותר בספרוּת האֶפיסטולרית.

רשאים אנו לומר, כי במבחר הדברים העברי בא לידי מבע גורקי היודע את ערכה הנשגב של המלה, הקשוב ליצירה, של היחיד ושל הרבים, הקולט מספירות שונות, פוסק הלכות ללא פסקנות, האוהב – ונאבק עם נערציו.

[תשי"ג]

בין הסופר והקורא הוא עומד העורך. שירוּת הוא עושה להם, שמזַמן אותם זה עם זה. ואף על פי כן, הרואה אותו כך, כמתווך בין היוצר-היצרן לבין צרכָּנו – ראייתו מקופחת. אין מעשיו של הסופר נתונים ועומדים. העורך יוזם, מעורר, נותן דעתו או מסיחה, אף תובע, מזמין, ביחוד בשדה הפובליציסטיקה, התרגום, והוא מקרב שיר או סיפור וגם דוחה, מבליטו – ומצניעו. אף הקורא אינו נתון גמור ומוגמר: אתה מגיש לו מן ‘המשכן’ – והוא נוטל, ואתה מגיש לו מן ה’עגל' – והוא נוטל, ואף מברך. ראשיתה של כל עריכה: דעת וטעם והבדלה בין הטוב והקלוקל, בין צורך ומיותר, בין ממש לבין טיח, בין העצמיי ובין אבק פורח.

ודאי: העריכה שירוּת היא, והיא – תעודה, שליחות של מעלה.

אומנות היא, ואי אפשר לה בלי כלי מלאכה ואמצעים, יוסיף נסיון – יוסיף טכניקה ודעת, והיא אמנות, חכמת הלב. בלי מכון תקן אמוּר הוא העורך להבחין בטיבו של מזון זה שהוא מגיש לנפש. בכף ידו ישקול את הוודאי והנסיוני, מאַזן בין המקור החי, החצוב, לבין התרגום שבא מבחוץ לחזקו או לרופפו, ועינו פקוחה על התחומים, שלא ייוּצבו לעולם, בין ה’כאן' המצומצם, כאילו, אך הוא הגורל, ובין המרחקים והאפקים שפעמים מלוא עולמנו הם ופעמים אינם אלא חלומות עפים ועשן סיגריות על כוס קפה בשעה של לא-יום ולא-לילה.

פלישה היא לגופם ולתוכם של דברים, מתוך שהיא מבקשת לשמור על הרמה ועל הנקיון (לא צחצוח!), וקולמוס שבידה, המלטש ומיישר הדורים ומסייע עם הכותב, קולמוס זה, פעמים כאיזמל הוא החותך בבשר החי. והיא אהבה. פעמים אתה שומע עורך משתבח בדבר טוב שהביא לקוראיו כאילו פריו הוא, מתן שנתן מנפשו. בסתר הוא משאיל מיכלתו לדברים שהוא שושבין להם, אך סבור הוא כי זקוקים הם תוספות-כוח. זכה – הרי הוא מסייע בידי הסופר לגילוי עצמותו, להיותו הוא מדובב קו אילם, מגלף יפעה שלו מתוך איזה מדור דחוי שבנפש. לא זכה – הרי זה מעשה של הרכבת מין בשאינו מינו; מכאיב – ולא נקלט.

טיב העריכה נדון לפי היש, לפי הניתן המצוי בידי הקורא, אך ברכתה של עריכה היא גם במה שסמוי מן העין, במה שנדון לגניזה ולמחיקה. צדקה עושה פעמים העורך עם קוראו במה שהוא מונע ממנו. העריכה אפילו היא רחבת-דעת, רבת שיקולים ואחריות, משובחת בטעמה, מנועה מפניות של חבורה או שנאת-חינם ואהבת-חינם – מעשה של יחיד היא, לעולם אינה מבוטחת מן הטעות ומן המישגה ומן התקלה, ואף מן הכשלון. אין חברת ביטוח לעריכה! ואכן, תולדות הספרוּת יודעות לספר דברים שיש בהם מן ההיתול ומן המכאוב, ולא על עצמם בלבד באו לספר. אחד העם ביקש לתקן בשירו של ביאליק. ביאליק תיקן בסיפוריו של י“ח ברנר, אף על פי שביאליק שר הלשון היה וחושיו שפעו חיוניות, לא תמיד צפה בייחוד שבסגנון הברנרי, שאפילו חיספוסיו פעמים צורך-נפש וצורך-אמת הם. דויד פרישמן לא נרתע מ’לתקן' תרגום הומרוס של טשרניחובסקי ולא הרגיש כי אין מלכות נוגעת בחברתה. ושוב: דויד פרישמן, אחרי מיטתו של א”נ גנסין, תינה לפנינו ברוב רגש כי סיפורו של אורי ניסן היה מונח אצלו ימים לא מועטים ולא נתן דעתו עליו; ומשנתעורר הבהיק לפניו זיוו של אותו סיפור שכוּח. ויעקב פיכמן, שחוברות ‘מאזנים’ הערוכות בידיו, ככתבי-עת קודמים, עשויות לשמש דוגמה במיבנה שלהן, בבחירה, בטעם, בנקיון – כמה חושש היה מפני צעיר שלא שימש כל צרכו, מפקפק לומר ‘הן’ לחדש שלא עמד עדיין במיבחן העתים; אפילו ס. יזהר הצעיר נדפס תחילה ב’גליונות' (מסע אל גדות הערב, אפרים חוזר לאספספת). ודאי: לא יימלט עורך, אפילו גדול הוא, מעצמו ומדורו, מנטיות הלב ומיכולת הקליטה – ובלבד שאַמַת-בניין בידו והאנך נטוי ו’הן' ו’לאו' שבידיו אינם רפים. כך הוא נעשה בנאי ואדריכל. כך זכורים בספרוּת ובחיים: השחר, השילוח, המעורר-האדמה, מולדת-מעברות-מאזנים, הדים ועוד.

גדולי הספרוּת והמחשבה היו גם עורכיה – פרץ סמולנסקין, אחד-העם, ביאליק, ברנר, י“ל פרץ, פרישמן, ברש, ברל כצנלסון. פשיטא, לא כל סופר, ואפילו רבן הוא והשפעתו מרובה, עורך הוא. קשה לתאר את מ”י ברדיצ’בסקי, את הזז או את עגנון עוסקים ב’שפיר-ושליה' של עריכה. פעמים דומה: העצמיות המובהקת גורמת שאינה מתפנית לאחרים – אך כלום אלו שנתפנו לא בעלי ייחוד מובהק היו? שמא קונסטיטוציה מיוחדת אישית-ספרותית היא ואולי איזה אגוטיזם חוצץ? ואפשר פשוט כשרון הוא בעריכה ובנייה זו מחומרים של אחרים? וראינו גם סופרים שאין להם חלקת-שדה משלהם, ונשתבחו כעורכים ומתרגמים; הרי ש' פרלמן.

גדולי הספרוּת, שטרחו ויגעו עם הסופר ועם הקורא, לא מתווכים היו שבאו לזַמן את השנים; שליחות ויעוד הטילו על עצמם. כלי-מלאכה היו בידם, ואמצעים וטכניקה, אך מעל לכל – חכמת לב, בינה ודעת. הם עוררו, כינסו וקירבו, אף דחו וגנזו. פעמים השאילו מיכולתם על מנת שלא להחזיר. הם אהבו והכאיבו, הקימו ספרוּת, דור. פעמים הלכו עמו רגל ברגל, ופעמים רצו לפניו והריצו אותו – ותוך כדי כך פירנסו את נפשו, נטעו בו טעם ונתנו לו דעת – והבדלה.

[תשכ"ד]

פסוקים נפגשים / משה בסוק

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

‘הו, רַכָּב! כנשר אל מרחב אין-סוף ולמרחקיו!’ – פסוק זה מחובר ודאי אל נופו, נוף חורף רוסי, שייך הוא לאותו ‘יום עז, מוצק’ שרוּקע בידי ביאליק ‘ליל תמים בין פטיש וסדן’. פני האדם שבשיר כפני היום הבהיר ולבם אחד. לימים נתלש אותו פסוק, כגל, מעל שירו ונשתל בי לחיים אחרים, חדשים, ‘ריבוניים’. לא עוד שלגים וכפור, נאלמו צלצולי זוּגוֹת של עגלות-חורף נמהרות ונתעלם אותו רַכּב מכורבל וכבד-פרווה, המזרז את זריזיו. מה ביקש לומר ומה אמר לי אותו פסוק בבדידותו? – נדמו קולות אך נותרו הגעגועים אל לא-מכאן, לארץ רחבה ובהירה, והיה בהם מצַחותו של אותו יום, מעָצמתו.

משקטו של בית, בית אבא-אמא, ומהמולת רחובי קראני אותו פסוק, משכוני געגועיו. ובחדרי אותו בית עצמו היתה עלי באחד הערבים נשימתו הכבדה של חורף אחר, אחר לגמרי. מתוך חוברת בדודה ושכוחה, בלתי מכורכת של ‘השלוֹח’ יצא ובא ‘בחורף’ של ברנר. ‘חורף בבית, חורף בחוץ, חורף בקרב, בלב, בנפש… הוי, חורף בלי אביב. בלי קיץ קודמים לפניו, חורף-עולמים!’ חורף צלול היה לי – ובא זה ועכר אותו. הדליחו השלגים ופנה הזוהר וניטל הכוח וכמו נתרופף העולם. אותם פרקים אחרונים סיומה של דראמת החורף היו. בית הפייאֶרמנים, ההתנצחות בין האב והבן, הבריחה, מדבר הכפר ושממת המלמדוּת, התרוקנות החיים, הבדידות התהומית ביחידות ויסורי הבדידות בשניים.

‘גדולים יסורים, גדול הבודד’. לא ניחא היה, לא ניחא, ואף על פי כן חזרתי אל אותם עמודים, שקול מנהם היה מתוכם: אוי לו לאב… ואוי להם לבן ולבת. חסר-כל הגעתי עם ירמיהו אל אותה תחנת רכבת נידחת, שותף הייתי למו"מ הלילי בין השומרים לבין הנזוף, המגורש אל תוך האפלה כשעל גבו חובטת קריאת הנכרי, בעל הכובע האדום: ‘גֶשֶׁפטמאכר יהודים, ידעתיכם!’ דווקא בלשון יידיש, המדוברת-המובנת. חשתי במעומעם, כי אותה חבטת השנאה של הזר היה בה משום אישום עצמי. לא היתה בי שנאה אל רחובי ואל ביתי, אך תוהה הייתי על טיבן של הפרנסות: כלום נאות הן ליהודים וכלום היהודים להן.

בעיצומה של אותה תהייה, עודני משוטט בין עמודיה הגבוהים של שירת ביאליק והנה הביא ‘העולם’, מברלין, שיר חדש, מועט-שורות – ורב-קולות ובנות-קול. העם המרוֹמָם חוגג ומרומֵם, והמשורר בענוותו מטיח כלפיו. נכבש הלב לאותה מינוריוּת של הפתיחה: ‘שחה נפשי לעפר’, שהתנגנה בנעימת ‘צנח לו זלזל’, אף על פי ששוֹני-מקצב הם שני שירים קטנים אלה, נוּגי-ערבית וכבדי-עייפות של יום צונח. מעין חריקה של דלת נטרקת היתה אותה ‘איסתרא בלגינתכם’, אך בטורים הבאים חזר ונתרעד לחן פנימי: תחינה והתנצלות ורפיון-יד ונמיכות-רוח, וכבר בסמוך נראית איזו התעוררות וקול קורא אל עצמו (‘לא עת דברים לי עתה’), ומזהיר, ואם לא בזעם, את הכל (‘לא יום תרועה לכולכם’). שלא כסיומו האלגי של הזלזל שצנח, סיום גמור ומגוּמר שאין אחריו כלום (‘שרביט קרח, לא ציץ לו ופרח, לא פרי ולא עלה’) סיומו של ‘שחה נפשי’, שמגביה קולו ומעורר ותובע: איש לחשבון עולמו! איש לסבלות לבבו! – חשבון עולמך קודם לסבלות לבבך. היסוד ההלכי גבר במשורר שקורץ מחומר האגדה, והוא מעמיד מצוות, מטיל חובה, וצווארך הצעיר נכפף לעוּלם של דברים, בדרך אל יום יבוא. לחשבון עולמך – מתוך סבלות לבבך.

אותו כפל-חשבון של עולם ולב, נמצא לי ב’קומץ עלים' ש’הכי טהור ונלבב' בהם הונח על קברים צעירים. ‘מכאן ומכאן’, הוצאת ‘ספרות’, וארשה תרע"א. היתה חרדת-תפילה בהקדשה וברגש באנו אל הספר, ואם שהמחבר הכביד ידו. כל אותה אחֵרוּת שבאורח-הכתיבה: מחברות ומילואים, התנצלות ופתח-דבר, ונתינת הדברים למקוטעין, שברים-שברים, והמַחברת בשני פרקיה, אחד חדש והשני ישן – וקפיצות-דרך ופיתולים. כבדה הנשימה, אולם מעבר ומבעד לכל העקלתונים היו כאן חיים והיתה שירת-חיים. רוב ניגודים, זה מול זה: דיכדוך-נפש והתעוררות של אמונה, אפיקורסות ורטט פנימי רליגיוזי אל היפה והנעלה והקדוש, תמול ועכשיו, יחיד ורבים, שלילה והיוּן, שנאה עצמית ואהבת הזולת, יגיע-כפיים ואינטנסיביות רוחנית. היתה אחרוּת גם בסגנון, הנוהג בחומרה של פשטות, מסתגף מדעת מֵעָשרה של העברית, משהו ‘מדבָרי’ בו ועם זאת חסר-מנוחה. וכל אותם חיבוטי-גוף ומצוקות-נפש זכו בעמודים אחרונים לשעת פיוסין. לבסוף ‘נטהרו השמיים’ ו’היתה בחוץ הווייה שטופת-גשמים ומלאת ציפייה ללחם האפוי‘. אף מרַחקי גולה חשת רעננותה של אותה הוויית גשמים, ובטחת כי הלחם הנאפה לא יהיה עוד אותה פת לחם שב’עמק עכור’. עמק חיים אחר הוא: צח, מאיר.

כפסוקי ספר קדמון, מימים איתנים, בראשיתיים, נשמעו הפסוקים: ‘עמדו הזקן והילד נעטרי הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההווייה היתה. הוויית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר’. משהו אי-מציאותי בסגנון ראציונלי. חשבון זה ‘נפגש’ בחשבונם של עולם ולב, שאליו נקראת על ידי המשורר העמוס אהבת עם. אותה קריאה מלוּוה היתה תוגת ערבית וליאוּתה, ואילו כאן אווירה שקופה, ואפילו הקוצים מפרנסים מעשה-הלחם והציפייה אליו.

היו הפסוקים הרחוקים שלובים ומשולבים זה בזה כאור מעריב וזהוריות של בוקר, עירוב ספק וּודאוּת. פסוקו של ביאליק עורר, ואילו של ברנר האיר את ציפייתנו, את החשבון של דורות, של הדור, שכולו ‘עוד לא נגמר’.

[תשכ"ה]

על העריכה (על האיגרת)/ משה בסוק

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

גדול ריחוק שבמקום שמביא לעולמנו את האיגרת. גדולה האיגרת ששליחה היא לקירוב לבבות ודיעות זה אל זה, שמבקשת ל’שבר' מרחקים ולחבר, שמוליכה היא לקישור ולגישור.

ארוכת-ימים היא ספרוּת זו, האפיסטולרית. מתקופות מעורפלות על גבי חרסים היא יוצאת פעמים בהירת-עינים; דתות בחרו בה שתהיה להן לפה; ואין לך עם ולשון שלא נתנאו בכמה וכמה מפירותיה שמשובחים הם. שַׁגרים רבים ושכבות שונות שותפים בה: שליטי-עם ובני-משפחה, שרי מחשבה ורבי-שירה ואמנות, חכמי-אהבה ושטופים בעולם-הזה. נוחה היא מטבעה ללבוש צורות רבות, ואף לצאת בחרוזים; הנה היא מקוטעת, נושמת נשימת העת הדוחקת, והנה היא מגובשת-אמירה עד כדי קיצור תורה, ואף מגיעה כדי אוטונומיה גמורה, בריה ספרותית בפני עצמה.

יחידית-אינטימית היא מעצם ברייתה, ובהוצאתה לרשות-הרבים יש כבר משום חשש ל’עינא-בישא', למגעים לא-רצויים.

בת יומה היא. הכתיבו אותה צרכי שעה, שפתחו בפניה מרחב-חיונה, אך אפשר כי ניטשטש רישומם בזמן ואינה קרואה ל’חיי-נצח'. אכן, כל עשייה, והרוחנית בכללה, מתנסית במאבק בין הארעי והחולף, בין הקיים והעומד – והאיגרת לא כל שכן. וביחוד משהיא יוצאת מן הגניזה ובאה באסופה אחת. כל אמירה טעונה שיקול בפני עצמה, ומעין מישאלה לא-מפורשת מלווה את המלבי"הד, כי דברים שלא נאמרו ולא נכתבו מלכתחילה כחלק או כפרק או כדף יצטרפו בדיעבד לאחדות כלשהי, ולוּ אך לאשלייה של סטרוקטורה שלמה.

בלתי-אמצעיות שבאיגרת, ספונטאניוּת שבה משוות לה אופי ומוסיפות לה חן. מקיימת היא מגע עם מצבי-חלוף, נובעת מתוך ענין שוטף, אינה בוסרת גם ב’עגה', בהתיפיפות של הסביבה הקרובה – ועם זאת מבקשת היא, לעת בואה בציבור, לעמוד בפני חבלות-העת, להיות ניצבת על רמה, שתהיינה העינים תלויות בה.

נוהגת חירות היא, חירות שבין אדם לבין עצמו ובין אדם לחבירו, שעל-כן פעמים אתה מוצא בה השתפכות יתירה ורפיון בסמוך לעוז שבביקורת עצמית והחברה. יציבות ותנודות, שברון-לב או יוהרה מתגלים במקום שאמרת לראות היפוכם; ושמא וּודאי שבגלוי מתחלפים בתפקידיהם, וידידות ויריבוּת, התרפקות ובוז, הערצה ומחלוקת שבפומבי פנים אחרות להן באיגרת שכל תחומה הוא: אתה – אני.

מאחורי הקלעים היא באה, ואפילו יש בה קורטוב מאותו שאור מתפיח שבעיסת ‘הליכת רכיל’ לא זה עיקרה. עיקרה – גילוי הלב, אותם דברים שנכלא קולם, שאמירתם נחנקה או נחבאה ע"י הציבור או בגזירת היחיד עצמו. פעמים פרק היא בתולדות החברה והתרבות, דפים לא-נודעים בביוגרפיה של אישים; אכן, ‘חומר’ שהפגישה עמו אי-אפשר לה שתהיה אדישה או נייטראלית, וסקרנות וענין מקבילים את פניה כהקבל פני תעודה.

השותפים השנים שבאיגרת – המשגר והמקבל – תעודות-לידתם פעמים שונות, והן שמייחדות רמה ומצבים: הלה – הדברים ברשותו ואילו זה מושיט ידו אליהם; הלה בוסר כבר ב’יריד ההבלים' והלה מבקש לקנות לו אחיזה כלשהי. לפי האיגרת יכול אתה לעמוד על מידת ההכרה העצמית והביטחון, על נימוסים ודרך-ארץ; פעמים קובלנה וטינה בפיה ופעמים מטיחה היא נגד עצמה – והעת מוסיפה לדברים דו-ממדיים גם עומק או נוטל מהם טעמם ומשמעותם.

אפשר שהאיגרת היא פריו של מעשה מרגיז או מקניט, אך דומה כי לא תבוא שלא מתוך התעוררות ‘לומר’ מונולוג, בענין הקרוב לשנים; ואם אין בכוונתה ניתוק גמור – הרי היא הוֹוה, מניה וביה, לדו-שיח.

ואכן, איגרותיהם של רבותינו הראשונים שאלות ותשובות הן, שקלא-וטריא, בירורי הלכות וליבון ענינים. איגרות-סופרים-וחכמים שהגיעונו מביאות לא מעט משא-ומתן, מגלות מכיבשונה של יצירה, מדרכי העשייה הספרותית, אף וידויי-לב, זיקות שלו, גראויטאציות ורתיעות ציבוריות.

האיגרת, סוג נחשב זה בחקר יוצרים, תקופות, רקען, גבוהת-המתח, המשפיעה רוב ענין למי שמבקש להציץ לתוך תהליך היצירה ולשמוע גם סוד שיח לא-נשמע – היו לה ימים טובים גם בספרוּת ישראל. כנכנסים לפני-ולפנים ראינו את עצמנו שעה שניתנו בידינו איגרות שד“ל, יל”ג, אחד-העם, ביאליק, ברנר, הרב אי"ה קוק, ליקוטים מאיגרות פרישמן; קשובים היינו לא מזמן כאל דיאלוג דרמטי למקרא אוסף-זוטא של איגרות ברדיצ’בסקי-ברנר, משל חוטים טראנס-נפשיים וטראנס-זמניים מתוחים וקצותיהם באצבעותינו.

אולם עתים דומה עליך, כי איתרע מזלה של האיגרת הספרותית בימינו. היעילות והביצועיות שהיו ל’משאת נפש‘, כלי-התקשורת החדישים, ה’חיוג הישיר’ מעבר למרחקים מטילים מבט של ביטול בזו המהלכת עקב-בצד-אגודל, קושבת וחושבת; ה’חבל-על-הזמן' מחבל בה באיגרת ביותר. מוסיף על סגולות שייחדו אותה ככלי-ארשת, היתה בה באיגרת גם מידה טובה, פשוטה, אנושית-מוסרתי: מענה. ואילו בני דור העושים שנקלעו בזכות ובחסד לשליחות או לעמידה נכבדת, עתים מזומנת בפיהם התנצלות שיש בה יותר משמינית של יוהרה: השעה דחוקה ואין מענה לכל פונה. אמירה רמת-עינים זו כמה תמוהה היא! אפשר לא נשיב לברכת-שלום ברחוב הנחפז או במקום של המית ציבור? כלום ניטוש את המכוון עיניו אלינו במישרין, נפנה לדרכנו, כי השעה, כביכול, דחוקה ודוחקת? והאמנם ברוב עשייה ובכיבוד מעמד מיעוט תשובה? אפשר נשאיר את האיגרת בתחום המשא-ומתן של פרקמטאים ועושי-במדיניות?

האיגרת הספרותית הטובה, אפילו ראשיתה חובת לבבות ודרך-ארץ, כיבוד אדם וחבר, דרכה שהיא באה במחובר לקרקע של בירור ודיעה, פעמים צורך מעשה ופעמים צורך נפש, ופורקן בה למצוקות, ולחלוחית לה של לשון והומור, ודברים-‘סתם’ שבין אדם לחברו; פעמים נלבבת ופעמים חמוּרת-פנים; אינטימית היא ונוהגת חירות; מפתיעה פעמים גם ברפיונות שבה גם בעזוז, ואור חיוני מפציע ועולה מבין קמטי עלים, מתוך פנים בלים.

[תשכ"ד]

לשון מיוחדת היא לשון ההחלטה, והקריאה בה טעונה לימוד, הכשרת הלב.

ידענו מלים שהן רשות-היחיד של המשורר. ראינוהו גורף בעצם ידיו זהוריות של אור מתוך הזרם היקומי ונותנן בתוך אבוקות – מלים. אף ידענו אותו מאבק-חשאין, בהתלהק לקריאת המשורר סיעות של מלים: הן באות, ניצבות על סביביו, קוראות פה אחד: הננו ויצאנו בשליחותך – מוכנות הן לכל, ביניהן – מלים מערימות, מוליכות שולל, מפתות אף סחטניות, החוצצות בינו ובין שליחת האמת, המלה האחת, המסותרת – – וכל אותו מאבק מתחולל ב’ארבע עינים' בין המשורר לבין הרוח השורה עליו, בתחום שהוא כולו מלפני-ולפנים. ההכרעה – למצפון היוצר, ליכולת האישית. והמלים – יוצאות לחלל העולם טבועות בחותמן שלהן: משורר פלוני-אלמוני.

מה שאין כן ההחלטה. יוצאת היא לאוויר העולם ברשות הרבים. ילדת-פלאים זו נולדת לצלילי ‘הידד’ ושריקות ליעוג. ועדות רעשניות וּועידות מיילדתן הן. אביהן פעמים אלמוני, בן-בלי-שם, לא מזוהה; ועתים ‘בנות בלי אבא הן’. יחיד ורבים שותפים בה, בהלחטה: יכולת של אישיות ו’טריזים' של התערבות זרה – –

לכאורה זכו בעלי ההחלטות והוענקו להם זכויות-יתר, גדולות ביותר במלכות הביטוי: שליחים הם של ציבור ומפעל, מצהירים רצונות ומישאלות ומאוויים של רבים, ודברם – שטרות לגוביינא. אך זכות מיוחדת זו לא ניתנה להם אלא בשכר עימעום ביטויים האישי, מתוך היתר הגהה, למעט ולרבות, קבלה בסבר-פנים עול של התערבות, פעמים – של רחוקים ופוֹלגים. וכורח זה ניכר בה בהחלטה, בין בקימוטי פניה ובין בגומות-החן שלה.

אכן, לשון מיוחדת, מוזרה לשון ההחלטה, סוג היא בספרוּת, אף-על-פי שתורת הספרוּת לא עמדה עדיין על ייחודה.

קשה לשון ההחלטות. קריאה בהחלטה חכמה היא, כבימים קדמונים, בהיות הכתב קניינם של כוהנים וחרטומים בלבד; החלטה טעונה פיענוח.

הנה אחת לפני. דומה: תמימה וחסודה היא זו, שום כוונה אינה כומסת, אף אינה מתגרה בשום דבר, בשום בריה. אך שהה-נא רגע, רגעיים: הנה היא נפקחת כמו עין, כחיוך, ופיקחות נעלמה מפציעה כאור מתוכה.

קורא אתה בהחלטה אחרת. זו דוקא מרבה דברים, אך שובה ועיין-נא יפה בה: לא-כלומית. מומיה; אחת חנוטה. הַנחת עליה אגרופך, הך במטה שבידך – לא תעלה ממנה אף באוב. ואף-על-פי-כן כוח-משיכה לשתיקתה, ואבנוּתה הולכת אחריך, אינה מרפה.

והנה עוברת לה החלטה על פניך. יהירה, אפה סולד. התבונן בה, תן דעתך; כמה גמישה היא זו, כיצד היא עוקפת בעקיפי-חינחונים דברים ורצונות ומעקשים.

ועוד החלטה. לכאורה, מונוליטית, יציקה אחת הוצקה. אך תקרב-נא תודעתך אליה: בקשי קשיים עומדת זו על רגליה. מעשה-נסים. עוד מעט – ופרחה נשמתה ולא יהא לה כל שיור ארצי.

החלטה: צינת-שיש. חמוּרת-פנים כגזר-דין. אך המבט השהוי יבחין: להט של מזג כבוש כאן, וקשב חד יאזין: כאן מתנחשל עדיין ויכוח סעור בטרם-החלטה – –

אכן, צורה מופלאה היא זו: ההחלטה.

דייקנית היא, חסכנית עד כדי קפידה, ובשעת הצורך: אמירה-לא-אמירה.

לשון רמזים וסתרים; לשון החובה והגזירה; לשון חמקנית, מתנכרת.

ואמני ההחלטה, החרטומים, שבט מיוחד הם, אוטונומי בארצות החיים והספרוּת.

[תשכ"ד]

שקספיר, לופה-דה-וגה, לורקה – ל’מזומן' נכבד נזדמן רפאל אליעז. נעים מאד לארוֹח לחברה כזאת במעשה ‘הברחת גבולות’ מלשון אל לשון, מעם אל עם.

ודאי: נעים, אבל גם מסוכן. הן יש מתריעים, כי יש כאן משום התערבות במעשי-בראשית. הררותו של הר במקומו, וסלעותו של סלע באדמתו, ואין לעקור מקור. אך גם המאמינים במעשה התרגום ונלהבים לו יודעים, כי יש כאן משום התחיבות בנפש. אכן, כל תרגום, וביותר של דברי-שירה, ולא כל שכּן של אלופי עולם, הרי הוא דו-קרב נאמן לחיים, סיוף נוצץ שאינו פוסק עד אחרון הדיבור, סיפא דספרא… החרבות הנה הן שלופות, מצטחצחות, מתאבחות. כתיאור שמצינו ברחובה של וֶרונה בפתיחת ‘רומיאו’: החרב המתהפכת בין שתי משפחות ונאמניהן מצליפה, חותכת, שוצפת. שקספיר, כידוע, בורא נפשות רבות וממיתן בגיא-החזיון במאמר הגורל וסבכיו – האין לחשוש למתרגם שאיקלע כאן ב’אמצע‘? האין הוא מועמד ‘מבוקש’ למכה ניחתת? כלום אין בכוחה של אותה חדרנית, אומנתה של יוליה, לקפחו באמרי-פיה, להפילו חלל בלשון-נופל-על-לשון? וכבר שאלו השואלים: למה נעלמה פתאום זו האומנת, על שום מה סילק אותה שקספיר ללא כורח? – למה? – נתבדחה תשובת המשיבים – יפה עשה. שאלמלא חיסל שקספיר אותה היתה היא ‘גומרת’ אתו במטרות-עוז שהיא משפיעה ללא היכּלא. לא, שקספיר לא קטל בן הקטולים את גיבורנו-המתרגם על הבמה ב’רומיאו ויוליה’, לא בטראגי ולא בקומי, והוא גם הוא נתן לו חיים, וחיים יפים.

אכן, נצחון הוא לה לעברית (לא ראשון אך נוסף) כך לדבר באזני הרבים: שירית ובימתית. נראית ונשמעת. של עין ושל אוזן. אחדות הספר וההצגה. צעירה וכובשת עברית שקספירית זו בחלל האולם: מקויים המגע, ללא שטח מת, ו’סיופים' מבהיקים ונענים בברכות-נהנין ביחידות ובציבור. כעב קטנה, ככף יד, עלה זכרונה של הצגה אחת על במה אחרת: יצירה רבת-מסורת של גדוּלה, בתרגום מופלא – ואני שמעתי כמו מעבר למסכים. רוב נחת בקריאה – וצער בשמיעה. ואילו כאן שבה האוזן לקיים ולאשר בשמחה מה שהעין ראתה קודם לכן. הדבר נשמע!

יוליה כך – וכך, דומני, יאֶרמה, וכך, דומני, מעין הכבשים. הנשגב והחולין, הפאתוס ההירואי – וההתקוממות העממית. הבשר-ודמי – והרוחני. הלירי והגידופי, הכינורי והאבן המיוּדה. הארמון והביקתה ושדה-המרעה.

ועל הכל – במין מאמץ שאינו-נראה, בפשטות שנובעת נביעה מאליה כאילו. ודומה, כי דוקא במקום הקושי, מצוי או שאינו מצוי – שם גם ההישג והכיבוש. דומה, כי דוקא במקום שמצלצלים ה’כבלים' של מיקצב וחרוז ורתוקים אחרים – שם גם המעוף. מעוף בסוּגר! חירות בסוּגר!

כיבושי אליעז בתרגומים באים גם להפריך ‘תיזה’ אחת, שאינה כתובה אמנם אך היא נשמעת ונמסרת. היא התיזה, כי אין לשון ניתנת מתן גמור אלא למי שהוא שתול על פלגיה למן הילדוּת. כל כיבוש שבבגרות – כך המשכה והסברה של אותה תיזה – הוא בחינת ‘תני ושייר’, ואילו שערים אחרונים אינם נפתחים ומסכים סופסופיים אינם מסולקים, ולעולם ניתן להבחין בין מי שבא עם הלשון לבין מי שבא אל הלשון. אכן, לא מעטים הם שבאו אל עבריתנו, ולא נזכיר כאן לצורך ענייננו אלא אחדים שאינם עוד עמנו; הרי צבי שץ, והרי רחל, והרי אלישבע. עם כל החן שבעבריתם הרעננה, עברית של שחרית, אשר טל בקרה של אומה לן בה ומבהיק – הרי מורגשת כמעט תמיד איזו מבוכה, מבוכה של התוודעות. ואף העושים עמנו עד היום, ואשר הפליגו ודאי בכיבושים, פעמים מעלים את ההרהור, כי מה שלא הושקה בילדוּת ובבית אבא-ואמא מוכה-צמא הוא לעולם ואין כלים מותקנים לרוותו. מה שלא נקלט כחוויית-שתייה-ושורש מתייסר בעשיית גזעו וענפיו. אך דומה, כי תרגומיו של אליעז יש בהם משום עירעור מתחת מסדה של כמעט-ודאות זו.

ואל-נא יקופח גם שכר הרחבה, הרחבת תחומין: הנה מוכנסת למעגל תרבותנו גם שירת ספרד, העתיקה והצעירה. אכן, שבועה נשבעו אבות-אבותינו לא לשוב עוד לאותה ארץ, החיה בזכרון העם כארץ האינקביזיציה, הגירושים והאנוסים, ואם גם קשור בה זכרון תור-הזהב של שירתנו. מה מעט מאד הוכנס אלינו מזהב יצירתה היא מכלי ראשון. ‘ספרדיותו’ של אליעז זיכתה אותנו בלופּה-דה-וגה ובלורקה, אפשר תתגלגל על-ידיו זכות של השבת נידחים, שירה אנוסית, אל גבולם.

אכן, יפה אולפה בשעתו ‘הסוררת’ בידי אליעז, רענן מעין הכבשים ומשובבות לאורנסיה ופסקואלה, ויאֶרמה – כולה לחן של עצבות ואוירת גורל ואדמה, אך דומה כי יוליה עולה על כולן. ברומיאה – רום.

בוורונה הוצגה אנדרטה של פז –

הנה היא מתנוססת לעינינו בתרגום שלפנינו.

[תשי"ט]

סיפור יתום, והמספר, יוסף פינסקי, לא יוסיף עוד – –

במעמד אילם נפתח סיפור צעיר ונרגש זה שלפנינו.¹ מעמד אילם של שניים על גבי תלולית רעננה בכלות כל. דמות צעופה ורעוּלה מתרחקת והולכת, ואחד קרב ובא, בוטח וכורע, מלא המיית-לב ועמוס הכרח לספּר. כמו נתחייב לעצמו, למישהו שהוא מחוצה לו וכמו מעליו.

על הריע יסופר, הריע הוא גיבורו של הסיפור – והמספר נוכח. על עצמו ידבר במפורש, והוא גם מפרש את ריעו (אם כי אינו פורש בשמו), שואל ומשיב ותוהה מלפסוק. ושמא מצוי הוא, המדבר-בעדו גם בגוף נסתר: דומה, יש מן הריע גם בו, אם אינו הוא-הוא. הנתפצל האחד לשניים, שמא כפילוּת זו שלימות אחת היא? – הסיפורים השניים, של המחבר על עצמו ושל הריע על עצמו, הסיפור הסובייקטיבי לגמרי והסיפור האובייקטיבי-לכאורה, מתקרבים זה אל זה ומרתיעים וחוזרים ונפגשים בגורל, בחיים ובמוות. ואם סיפורנו שתק מלספר עד תום, ואם המספר לא חזה – מזלו חזה. אכן, אחרית אחת היא לריע ולמספרו.

עלילתו של הסיפור? אירועים שמתרחשים כאן? – הרי הם לכאורה מן הנגלה שבפרוזה (הקרויה עדיין) הצעירה: לחימה, מצבים קיצוניים, ריעוּת מצילה, אהבה באה ולא-באה. אלא שמציאוּת הזמן כאן היא אקטוּאלית יותר: כבר דממוּ הקרבות, המלחמה חיה כזכרון חרוּת, ועיקרם של הימים – יישובה של גבעת טרשים אחת שבספָר, הפלגות לנגב, למדבר, ספיחי מלחמה זעירה ו – קץ בטרם עת.

הטיפּוס האנושי, מידות ותכוּנות שבּו, קווי-אופי שלו, מהם שכבר נאמרו לשבח ומהם שאין להשתבח בהם, אבל מצויים הם, וזהו-זה. זו הרצינות שיש עמה רעשנות טובת-לב, ואינה חוששת גם לקלוּת-ראש ולמעשי-תעלולים; ישרנוּת זו שפעמים היא פשטנית ופניה זעפות כחוּמרה עצמה, ועם זאת – ביישנויות צעירות ומבוכות סימפטיות כל-כך; אינטנסיביות החוויה מזה, חוש לעדין ולמרוּמז, רגישות עד-כדי רגשנות, ומזה – שיגרת-לשון, הנאה, כביכול, מקריאת דברים בשמם ה’גס', נטייה להיות מפולפל, התנאוּת בגברות שבניבול-פה מעט. אכן, אף סיפור האוהבים שלפנינו יש בו בחלקו חוויות אירוטיזציה מופלגת, ואף מעין ‘הנמקה’ לחושנות – אך הוא כולו רוטט ריטוטי אהבה דקים וכולו רוממוּת-רוח וטהרת-לב וזכּוּת שבתפילה.

ושתי הספירות שבסיפור, של הכלל ושל היחיד, מצויינות בריאליזם, הייתי אומר: ריאליזם ארץ-ישראלי נסער, ריאליזם ציבורי לוחם.

התמכרותם של המעטים לעבודה עד כלות, תחרות ידידותית בבנייה ובעשייה, התרוננות מעפילה בשביל-הנחש להר הגיבורים והנואשים, אינן מפיגות בכלשהו את הרגשת המציאוּת של ‘יושבי על חודו של תער’. וכיצד נאחזת במבטנו דמוּת חמקנית זו של העוזב. רבה התרעשות העדה ליד השולחנות, ויותר-מכן – אותה מיטה נטושה של העוזב, מיטה נטושה במכוּון, מתריעה, מזכירה עווֹן. ‘מיטה כזאת לא היתה שם’ במחנות הלוחמים לאחר חזרה מן הקרבות, בהתרוקן מיטות מלוחמים שיצאו ולא חזרו עוד. ועל הכל – זו הרגשת כל כובד האחריות של עם ושל דור בארץ על כיברת-אדמה מיצערה זו שבספַר: ‘מיליון ועוד אחד – שם. חמישים ושלושה חסר אחד – כאן. חמישים ושנים בקו-המגן של מיליון’.

וריאליזם אינדיבידואלי – רב-רגש. הגעגועים לאהבה, ההכרח בזו ‘העזה כחיים’, בעירת הגוף והנפש, שאינה כבה ואינה מיטשטשת ואינה בטלה לא בשכרון-בנייה-ועשייה ולא בכשרון-לחימה.

ויש מן הייחוד, אם לא מן החידוש, בעימוּת זה של היחיד מול הרבים. ודאי, צרכי הרבּים דוחקים ומצמצמים פעמים אפשרויות החיים של היחיד, אך אין הטחה: ‘אתה יודע, אני ככה בעד סוציאליזם בכל לבי, אבל הוא די נבזי כשאי-אפשר לקפוץ ליום אחד כשמוכרחים’. אכן, צרכים של הרבּים הם גם של היחיד, אלא שהכרחיו של זה אינם דוקא של ההם ולא יהיו שלהם; ואין בהם ברבים כדי לפתור חידותיו העקשניות שלו. והנה הם זה מול זה וזה ליד זה: ‘דיברו על ביטחון, פלמ"ח, על עליה והתישבות, כרגיל. ודוקא טוב היה, טוב לדעת – שב ונתחייך במשובה – שלא רק אתה יש לך בעיות וצרות, שלא אתה בלבד בודד כל-כך, אלא כל העם שלך ככה, אתה מבין? צרת רבּים’ – אכן, צרת רבּים צרה שלך היא, אך אתה במיצר שלך עומד בארץ מול ההימנונים המושרים, מול ‘עוד לא אבדה’ ו’הקרב האחרון' ואתה רוצה ‘שהשיר לא ייגמר לעולם’: – אַל נא תיפסק שירת הפגישה של האוהבים השרויים באפילה מול אורה של כנסת הקיבוץ המדיינת במעשיה. אכן, עימוּת הפרט בליבוטיו מול החברה בטרחה, אך לא כקונפליקט ובניגוד, ולא כעוינים וכיריבים אלא בגורל של מקבילים, בצערם האקטואלי של מקבילים שאינם נפגשים לעת-עתה, וזה שרוי באור וזה – באפילתו.

סיפור זה על שתי הספירות שבו, ספירת הציבור וספירת היחיד, סיפור לילי הוא, וכמו מסע ארוך אחד בלילה שעל הספר, על גבול ההוויה והחידלון. אף העבודה הנלהבת, שהיא ודאי תהליך של יום, מגיעה למעמד חגיגי של רוממוּת-הנפש – בלילה, בשדות. ודומה, כי כל אותו סיפור מעין זהרוריות של אש משתרבּבות כל השעות מתוכו: קו האש וליל הלחימה, אש תנועה בהתכנסותה, מדורת שומרים שבמצדה, המנורה הדולקת בחדר-האוכל והמנורה הפרטית בחדר שאינה נכבית לעת צאת דיירו ממנו (‘מוטב שיבזבז – הגיניראטור – כוחו באור מאשר בחשיכה’), ולבסוף – אשהּ של סיגריה אחרונה לאחר חצות, שאינה אלא היבהוב של נפש לא-תדע שלווה. ריצודים-ריצודים של אש.

ודאי, צעיר ישראלי זה, שמא מותר לומר: וֶרטר ישראלי זה, שאת וידוּיוֹ אנו שומעים (‘היה נא לי כומר לוידוּי’) איש-אש הוא, העולה בשלהבת אהבה שאינה באה. ולמה אינה באה? – ודאי יש כאן הסברים ראציונליים ש’במשולש', והרי לפנינו משולשים כפולים: עם אילה מתחמקת ועם דליה ‘נשברת’ ביד, ויותר מזה – האיראציונלי שבאהבה, שכּל הרומאנים הגדולים אינם בני-חורין הימנו.

איש-אש הוא צעיר זה ואיש-עשת, כעדותו שלו עצמו. מוּצק וחמוּר באופי ובהכרה, בחובה ובמשימה, טוען הוא על גבו טעינה מרובה כל-כך, יודע הוא כי אין רחמים ל’גבול', ויותר מכל חושש הוא לרחמים, לרחמים שאדם מרחם על עצמו. ואף-על-פי-כן. מעטה של נוקשות, כיבוש היסורים, ניצנוצי-חיוך והוּמוֹר – והשוועה עולה, שוועה אובדת, יתומה, כמתוך באר, או, ברוחו של הספר, מתוך כיבשן. הוא, שהציל באש – קורא מן האש.

‘וכך ניצב לפני דומם בזהרי המדורה העוממת. כמו הטיל כל חייו ונפשו, בגאוותו שלו הנוקשה, כפּורש כותנתו של אחד יוסף קדמון, והיא טבולה בדם, מול פני אב רחום: הכר נא הכוּתונת בנך היא’ – –

נקרע מסך הדממה, נשר מעטה הגאווה, וכל כולו – לפנינו. אחד יוסף בן-הדור, מרתיע, מתעלם מאחרי יוסף קדמון שכותנתו, זו כתונת-הפסים שתפר לו אביו, פרושה – והיא מגילת חייך, בננו וריענוּ יוסף.

ראינוך בחיבוטי פרישת מגילה זו, וביותר – ביסורי ההתקדמות בעלילה, בזו ההתקרבות אל הסיום היצירתי, התקרבות-שאינה-פוסקת אל הקץ, אל הטראגי. קיצו של הריע ההיה הכרחי? לא ראיתם זה את זה – כך סיפרת – שנים, ורק מהרהר היית בו ובגורלו. עתה שבתם ונפגשתם מעבר לספר ואנו קוראים ומהרהרים בכם, במספר ובריעוֹ, בגורלות השניים ובקץ האחד – –

[תשי"ח]

פנים – פנים יפים, צעירים, פניו של דור הפלמח באלבום.

פנים של שחוק ושל רצינות, מהם שלא יֵדעו עוד שחוק ולא ירצינו עוד.

יש פנים לכלים, לאוטו, לנעליים, לשינל.

פנים לישיבה ולעמידה, להליכה ולציפיה.

פנים לכתפיים המוגשות לעומס, ולרגלים המפליגות, לגב, לעורפו של אדם: התבוננו במתרוממים-מטפסים על הקירות.

פנים ליחיד ולרבים: לגל כשהוא לעצמו, ולגל בתוך הים.

לוחמים – ולא חיילוּת.

שורה – ולא טישטוש.

מיפקד – ולא ראווה.

מפקדים – במהות הראשונה, אין קליפות ועיטופי-שרד. ראו-נא שלושת המפקדים בישיבתם ישיבה ערבית. מהות אנושית.

מה אנושי הנשיא הראשון, כשהוא ‘סוקר’ בעיניים שכהו את המיסדר והוא נשען אל המפקד הצעיר.

מה אנושיים כאן, בפגישה בשדה, גם אשר-על-הבטחון ואשר-על-הצבא.

האנושי – ודאי הוא קרינה מבפנים, נשמה הוא, האצלה, אך הרבה מאציל ומציל הנוף. מיפקד הנסקר בנוף – קשיחותו מתקפחת. בשדה אך טבעי כי יינטל מן הצבאיות ויתווסף מן הטבעיות. המרחב אינו בן-זוג לטכסיות יתירה. לכה-נא והצדיע ברצינות לחברך בפני הנגב, בפני מלכות-האדמה.

אכן, פנים, והווי, הווי צעיר, נודד ואינטימי: כל הארץ לו בית. ואווירה: של חכמת-מולדת, של ידיעת-עתים.

ומקצת מן המעשה – מעשה-השלום ומעשה-המלחמה.

ופנימים נלבבים-אינטימיים. אפילו אלו של ארעי.

והשמות – פרטיים-ביתיים. ספק, אם בכל הספר רב-הדמויות מצוי ‘מניין’ אחד של שמות-משפחה. אף סופרים לא בשמם, כי אם בשם ספריהם יכונו. מנהג יהודי מאז. ‘שיטה מקובצת’, ‘קצות החושן’, ‘נודע ביהודה’. אל תאמר: אלמונים, אמור: בנים, אחים, חברים, בני עדה אחת. רצונך, זהה אותם בחניכתם; רצונך, הרי הם לא הם כשלעצמם בלבד; רבים מאחריהם; כל אחד – כלל בו מקופל ומכונס.

פשטות: אותה ביקשנו. ענווה: שאינה מתענוות ואינה מכריזה על עצמה.

פאטריוטיות צעירה, רעננה – בחולצת-לובן, בבגדי עבודה, בשינל ובמדים – לא, הלבוש אינו אלא לבוש, לא יעלה ולא יעלים.

תמונות ידועות, תצלומים שחוקים מעשי-ידי חובבים? – אך כאן, במכונס, אף הם באים על ביטויָם המלא, מקבלים כובד-משמעות. האידיאה משלימה את האמנות. עדות הם, התצלומים, עדות מהימנה – והסוגסטיה שלהם כשל דברי-אגדה.

כבשרביט זומנו לכפיפה אחת של עמודים, והם מתנגנים, קוראים זה אל זה, משתפכים זה בזה במיקהלת קולות וצלילים וגונים.

הדברים המלווים – חיים בהם משלהם, וקיימים הם גם בזכות עצמם. להט נעורים שנתבגרו בעשר שנים, וחן של נעורים ברעננותם.

רוח מהלכת בין העלים האלה – והיא תהיה במעלעל בהם. תוליך אותו. בהתעוררות שבלב, בבינה יביט בפנים, בהווי, באירועים, במעשים, יהרהר הרהוריו, הרהורים של אהבה, של כבוד, והרהורים של יגון והוא יצא מן הספר בחבלי-פרידה.

קשה הפרידה מן הדור, מפניו הצעירים.

[תשי"ט]

כ' שנה להוצאת הקיבוץ המאוחד

מברכים אנו ברכת הנהנין על פירות של עשרים שנה. הפנה אסיפנו העצמי, הפנימי, והוא לא מועט, והנה יבולן של יזמות. פנינו מכוּונים היו אלינו, אל עצמנו – ונמצאנו מרכז השפעה בארץ. ספרינו מקובלים, מהם גם מאריכים ימים – והלוואי והיו מעשיו של הקיבוץ וכוונותיו הטובות ברחבי הנגב, בגליל ובעמק מקובלים כשם שרבים מספרינו נִרצו. אנך שהיה בידנו כהוצאת ספרים כוללת, המקיימת איזון בין חלקיה השונים, בין היצירה המקורית והתרגום, בין המחשבה המדעית והחברתית ובין הספרוּת היפה, בין צרכי-שעה וצרכי דור ודורות, בין ביטוי יחיד לבין ביטוי הכלל – אנך של בנין הוא ונאמן עלינו ועל רבים.

הוצאה אידיאית, אך תחומיה אינם סגורים; סלקטיבית, ואינה מצמצמת אפקים; אמת-בנין בידה, ואינה דוחה בו. אין היא מדירה עצמה מן הניסוי, מן החריג, מן המבצבץ ועולה, אלא שמבקשת היא לתת לו לקורא מזון-רוח-ונפש, שיש בו לקיים ולפרנס. ודאי: בין מכון-תקנים למזון-נשמות ומורכבים אפני בדיקתו. אולם הוצאה שדעת בה ומצפון לה, חובה עליה להבחין ולהבדיל בין ודאי ומפוקפק, בין גמגומי-אמת ויוהרת-אָפנה, בין החיוני ובין הישימוני.

אף אורח-העשייה כהוצאה ציבורית שאין עיניה לרווחים ואינה רק מתווכת בין הסופר והקורא, בין היוצר ובין הנהנה, שאינה סוכנות-דואר גרידא, כי אם נאבקת מתוך אהבה, יוזמת מתוך אינטרבנציה, יודעת גניזות וחישופים, מחמירה עם עצמה ועם העובד הספרותי ויודעת נוי הוצאה והידור מצווה – אף אורח-העשייה זכה להערכה של כבוד. היו שהתריעו בשעתו, כי ההוצאה היא, כאילו, גילוי מגילויי הפיצול בתנועת העבודה, אך עשרים השנה חוזרות ומקיימות: אלמלא ההוצאה היה חסר הילד והקורא העברי הרבה, היו מתקפחים הבית וארון-הספרים, ורשים יותר השירה והמחקר והתנועה.

לא מתוך אמביציה מו“לית קמה ההוצאה ולא לשם כיבוש ‘שווקים’. קמנו כיון שהיו לנו צרכים רעיוניים ורוחניים שלא באו על סיפוקם ע”י אחרים. קמנו כיצרנים: כיוָן שמצויים היו בתוכנו – בשיעור העולה בהרבה על חלקנו באוכלוסי הארץ – אנשי ביטוי בתחומים שונים: במחשבה הציבורית, בשיר ובסיפור, ובמחקר. ולמעלה מזה, וכתופעה מיוחדת, מצויים היו חברים רבים במוקדי המעשה של הדור ובכל זינוקיו. רבים מהם אפילו לא נתכּוונו ‘לעשות ספרים’, המעשים כפו אותם עליהם, החוויה הגדולה העמידה אותם במחיצת הספרוּת, וכך גם צמחו ספרים כפרי חבורה גדולה של לבבות וידיים, כמעשה כינוס. תופעה ספרותית ציבורית מיוחדת זו קשובים היינו לה ביותר, דעתנו ויכולתנו נתונים-נתונים היו לה.

אכן, ברכת הנהנין שלנו לא לבטלה. ואף-על-פי-כן גם תחום זה אינו בדל ומבוּדל לעצמו, תלוש ונתוק מכל הוויית הארץ והדור. אמנם כיתפנו משא, אָצלנו ברכה, ועם זאת אין אנו פטורים מהרגשה של כניסה לזמן ממוּקש, לתחומי משבר.

כלום הכזבתי? – שואלת הדרך, אך גם היא, שלא הכזיבה, נשאלת: למה מעטים ומתמעטים ההולכים בך, ולמה רבים ומתרבים המוקירים רגלם ממך? – הרגשה היא, כי אתה צריך כאילו לסלול אותה, את הדרך, מחדש. אף ההוצאה אי אפשר לה ללא חיבוטים בשל מעמדו של הקיבוץ, שאיננו דיוֹ בתוך העשייה של הדור, שהדור אינו עמו במאודו. מי אמר, כי שאלת הדור היא 'לאן הערב? שאלתו הגדולה שאנו שואלים אותו היא: לאן היום, לאן יומך, יום הגדולות והקטנות? לא רק הלילה במנוחתו ובאפלו ובבדידותו מציג שאלת לאן, אלא גם הימים המאירים, ששת ימי החולין בסך ובצוותא ובהמון, הימים שמזכים לו לאדם מנוחה ושבת וחג ואין באִיִים אלו אלא מה שיש בטורח וביגיעה.

ספיקות רבים מתלווים אלינו: הנוסיף ונהיה שושבינים לאותה ספרוּת שקראנו לה בשם פשוט, כאילו, ‘ספרות התנועה’ והיא למעלה מזה? כיצד – והרי שוב איננו במוקדי המעשים? והיכן הדור השני מתוכנו שיבוא אל הספרוּת ליצירה ועשייה? גזע היינו והננו – וענפינו הצומחים היכן הם? תאמר: יזמות! אך אלו לאן תהא פניהן מכוּונות? לתמורות בארץ? לצרכים – והרי יש מהם שהם גם שיבושים; לדור גדל? ואנו מבקשים לראותו אחר; לבנים? והם אינם רואים בנו אבות ואחים. כלום נותנים אנו דעתנו עד כמה העתון והקובץ והספר ואף קול יעקב נתונים למעין טרור של מודה ובידור וסנוביות? פעמים דומה, כי סופרים ומבקרים אינם אומרים את אמיתם שבלב או אומרים אותה בשפה רפה רק מתוך אימה ופחד שלא לפגר, חלילה, אחרי איזו פסבדו-צעירות? כלום אין אנו מבחינים כי כשרון ומצפון הם אצל כמה וכמה בחינת שני קווים מקבילים ואין לנו אלא לסמוך על הנס, כי אי-שם באין-סוף ייפגשו?

ומה נעשה לאותה להיטות במתן ביטוי ספרותי ליצרים, לאותה התראווּת של תסביכים פרטיים, לגאווה זו באלימות ספרותית בדברים שבינו לבינה? ומה נאמר לאותו ניצול של אימת האטום כדי צידוק ‘החירות’ מחובות לבבות, לאותו ניצול של עצבות הקיום, הנצחית, לשם חכמה פילוסופית-כביכול? לפנים אמר טולסטוי על סופר אחד: הוא מטיל בנו מוראות ואנו אין אנו מפחדים. בשינוי נוסח הייתי אומר: הם מדברים על אימות – ושערות בשרם אינן מסתמרות.

אימה? – כבר ידע אותה אדם הראשון שעה ששקעה עליו חמה לראשונה. הנה אימת אדם קדמון, לא בן ימינו:

ורוח על פני יחלוף / תסמר שערת בשרי / יעמוד ולא אראה מראהו / תמונה לנגד עיני / דממה – וקול אשמע.

ידענו אימות ומבוכות ואף יאושים, אך שמענו גם קול. ידע יוסף חיים ברנר פחד הכליה היהודית, ידעו משוררים חרדת האבדון האנושי והיקומי. ביעותי ימינו הם אחרים? – ודאי, אך ימינו יודעים גם גאון המרחב והקוסמוס, גאון המגע עם עולמות אחרים. שרויים הם גם באיזו ציפייה, ציפייה לישועה. אימת הימים – ודאי, אך המוצא? – לא בפסימיזם של טרקלין, שגם טרקלין אינו, ולא בקולות מהלכים על אחרית וקץ, לא בבריחה מאמת הקיום ומאמת הקרקע המועטת שעליה אנו שתולים ושאותה אמורים אנו לטפח. תמורות? – אך לא נהיה להם רק בני לוָיה; נבקש גם לשנות, לכוון, והתנופה – לפי הכוח שבעין והעתיד להתווסף. דבר איש האדמה והשיתוף לארץ ולזמן הוא גם דבר ההוצאה לדור ולבן-הדור. הפרופיל של ההוצאה – כפני ההתישבות, כפני אותם איים ירוקים אשר יש כבר רואים אותם כאדמת-סחף או מתנבאים עליהם כי עתידים הם שיסתחפו. ודאי לא נבוא בתכניות של תמול-שלשום. לא הרי פני העולם 1960 כפני העולם 1940, ולא הרי קלסתר תש“ך כקלסתר ת”ש. יש דור שני ויש ארץ-ישראל שניה, אך נראה אותם לא כנתונים וכמוגמרים ואף לא כמות שהם בשעה זו וזו ביום מסויים. ארץ-ישראל השניה, ראינו כמה התפרצויות שלה, אך לא שמענו שתיקות שלה ולא ראינו די התרחשויות פְּנים, חבלי גידול שלה ועדיין לא עמדנו על קירבות וריחוקים, משיכות ודחיות שלה אלינו ומאִתּנו. אין הדברים פשוטים כפי שהם נראים בעיני אָצים למסקנות ולדרכים. עתידה ישראל השניה שתעשה נטיעות שלה, אך בורה לא יתמלא מחולייתה והכרח שתהיה לה מכוֹרה ומיכרה; אנשי רוח וספרוּת לכשיקומו באותן עיירות-פיתוח, בשכונות ובריכוזי עולים לא יתחילו מבראשיתם. תימצא, בדרך סמויה מן העין, אחיזה בקודם ובקודמי קודמיהם, יקויים מגע, תתגלה רציפות; ושמא יהיו מעין יחוּרים על גב כּנה.

לא חדל ולא יחדל ההכרח להוציא לחם ושירה והגות מן האדמה. שב הטייס והימאי אל בסיסו, ובשובו אַשרי מי שיוּכל לומר: ‘ושבתי כשוב ההלך אל כפר מולדתו’.

[תש"ך]