על העריכה (על האיגרת)/ משה בסוק

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

גדול ריחוק שבמקום שמביא לעולמנו את האיגרת. גדולה האיגרת ששליחה היא לקירוב לבבות ודיעות זה אל זה, שמבקשת ל’שבר' מרחקים ולחבר, שמוליכה היא לקישור ולגישור.

ארוכת-ימים היא ספרוּת זו, האפיסטולרית. מתקופות מעורפלות על גבי חרסים היא יוצאת פעמים בהירת-עינים; דתות בחרו בה שתהיה להן לפה; ואין לך עם ולשון שלא נתנאו בכמה וכמה מפירותיה שמשובחים הם. שַׁגרים רבים ושכבות שונות שותפים בה: שליטי-עם ובני-משפחה, שרי מחשבה ורבי-שירה ואמנות, חכמי-אהבה ושטופים בעולם-הזה. נוחה היא מטבעה ללבוש צורות רבות, ואף לצאת בחרוזים; הנה היא מקוטעת, נושמת נשימת העת הדוחקת, והנה היא מגובשת-אמירה עד כדי קיצור תורה, ואף מגיעה כדי אוטונומיה גמורה, בריה ספרותית בפני עצמה.

יחידית-אינטימית היא מעצם ברייתה, ובהוצאתה לרשות-הרבים יש כבר משום חשש ל’עינא-בישא', למגעים לא-רצויים.

בת יומה היא. הכתיבו אותה צרכי שעה, שפתחו בפניה מרחב-חיונה, אך אפשר כי ניטשטש רישומם בזמן ואינה קרואה ל’חיי-נצח'. אכן, כל עשייה, והרוחנית בכללה, מתנסית במאבק בין הארעי והחולף, בין הקיים והעומד – והאיגרת לא כל שכן. וביחוד משהיא יוצאת מן הגניזה ובאה באסופה אחת. כל אמירה טעונה שיקול בפני עצמה, ומעין מישאלה לא-מפורשת מלווה את המלבי"הד, כי דברים שלא נאמרו ולא נכתבו מלכתחילה כחלק או כפרק או כדף יצטרפו בדיעבד לאחדות כלשהי, ולוּ אך לאשלייה של סטרוקטורה שלמה.

בלתי-אמצעיות שבאיגרת, ספונטאניוּת שבה משוות לה אופי ומוסיפות לה חן. מקיימת היא מגע עם מצבי-חלוף, נובעת מתוך ענין שוטף, אינה בוסרת גם ב’עגה', בהתיפיפות של הסביבה הקרובה – ועם זאת מבקשת היא, לעת בואה בציבור, לעמוד בפני חבלות-העת, להיות ניצבת על רמה, שתהיינה העינים תלויות בה.

נוהגת חירות היא, חירות שבין אדם לבין עצמו ובין אדם לחבירו, שעל-כן פעמים אתה מוצא בה השתפכות יתירה ורפיון בסמוך לעוז שבביקורת עצמית והחברה. יציבות ותנודות, שברון-לב או יוהרה מתגלים במקום שאמרת לראות היפוכם; ושמא וּודאי שבגלוי מתחלפים בתפקידיהם, וידידות ויריבוּת, התרפקות ובוז, הערצה ומחלוקת שבפומבי פנים אחרות להן באיגרת שכל תחומה הוא: אתה – אני.

מאחורי הקלעים היא באה, ואפילו יש בה קורטוב מאותו שאור מתפיח שבעיסת ‘הליכת רכיל’ לא זה עיקרה. עיקרה – גילוי הלב, אותם דברים שנכלא קולם, שאמירתם נחנקה או נחבאה ע"י הציבור או בגזירת היחיד עצמו. פעמים פרק היא בתולדות החברה והתרבות, דפים לא-נודעים בביוגרפיה של אישים; אכן, ‘חומר’ שהפגישה עמו אי-אפשר לה שתהיה אדישה או נייטראלית, וסקרנות וענין מקבילים את פניה כהקבל פני תעודה.

השותפים השנים שבאיגרת – המשגר והמקבל – תעודות-לידתם פעמים שונות, והן שמייחדות רמה ומצבים: הלה – הדברים ברשותו ואילו זה מושיט ידו אליהם; הלה בוסר כבר ב’יריד ההבלים' והלה מבקש לקנות לו אחיזה כלשהי. לפי האיגרת יכול אתה לעמוד על מידת ההכרה העצמית והביטחון, על נימוסים ודרך-ארץ; פעמים קובלנה וטינה בפיה ופעמים מטיחה היא נגד עצמה – והעת מוסיפה לדברים דו-ממדיים גם עומק או נוטל מהם טעמם ומשמעותם.

אפשר שהאיגרת היא פריו של מעשה מרגיז או מקניט, אך דומה כי לא תבוא שלא מתוך התעוררות ‘לומר’ מונולוג, בענין הקרוב לשנים; ואם אין בכוונתה ניתוק גמור – הרי היא הוֹוה, מניה וביה, לדו-שיח.

ואכן, איגרותיהם של רבותינו הראשונים שאלות ותשובות הן, שקלא-וטריא, בירורי הלכות וליבון ענינים. איגרות-סופרים-וחכמים שהגיעונו מביאות לא מעט משא-ומתן, מגלות מכיבשונה של יצירה, מדרכי העשייה הספרותית, אף וידויי-לב, זיקות שלו, גראויטאציות ורתיעות ציבוריות.

האיגרת, סוג נחשב זה בחקר יוצרים, תקופות, רקען, גבוהת-המתח, המשפיעה רוב ענין למי שמבקש להציץ לתוך תהליך היצירה ולשמוע גם סוד שיח לא-נשמע – היו לה ימים טובים גם בספרוּת ישראל. כנכנסים לפני-ולפנים ראינו את עצמנו שעה שניתנו בידינו איגרות שד“ל, יל”ג, אחד-העם, ביאליק, ברנר, הרב אי"ה קוק, ליקוטים מאיגרות פרישמן; קשובים היינו לא מזמן כאל דיאלוג דרמטי למקרא אוסף-זוטא של איגרות ברדיצ’בסקי-ברנר, משל חוטים טראנס-נפשיים וטראנס-זמניים מתוחים וקצותיהם באצבעותינו.

אולם עתים דומה עליך, כי איתרע מזלה של האיגרת הספרותית בימינו. היעילות והביצועיות שהיו ל’משאת נפש‘, כלי-התקשורת החדישים, ה’חיוג הישיר’ מעבר למרחקים מטילים מבט של ביטול בזו המהלכת עקב-בצד-אגודל, קושבת וחושבת; ה’חבל-על-הזמן' מחבל בה באיגרת ביותר. מוסיף על סגולות שייחדו אותה ככלי-ארשת, היתה בה באיגרת גם מידה טובה, פשוטה, אנושית-מוסרתי: מענה. ואילו בני דור העושים שנקלעו בזכות ובחסד לשליחות או לעמידה נכבדת, עתים מזומנת בפיהם התנצלות שיש בה יותר משמינית של יוהרה: השעה דחוקה ואין מענה לכל פונה. אמירה רמת-עינים זו כמה תמוהה היא! אפשר לא נשיב לברכת-שלום ברחוב הנחפז או במקום של המית ציבור? כלום ניטוש את המכוון עיניו אלינו במישרין, נפנה לדרכנו, כי השעה, כביכול, דחוקה ודוחקת? והאמנם ברוב עשייה ובכיבוד מעמד מיעוט תשובה? אפשר נשאיר את האיגרת בתחום המשא-ומתן של פרקמטאים ועושי-במדיניות?

האיגרת הספרותית הטובה, אפילו ראשיתה חובת לבבות ודרך-ארץ, כיבוד אדם וחבר, דרכה שהיא באה במחובר לקרקע של בירור ודיעה, פעמים צורך מעשה ופעמים צורך נפש, ופורקן בה למצוקות, ולחלוחית לה של לשון והומור, ודברים-‘סתם’ שבין אדם לחברו; פעמים נלבבת ופעמים חמוּרת-פנים; אינטימית היא ונוהגת חירות; מפתיעה פעמים גם ברפיונות שבה גם בעזוז, ואור חיוני מפציע ועולה מבין קמטי עלים, מתוך פנים בלים.

[תשכ"ד]