נולד: 1852, זאמושץ, פולין; נפטר: 1916, וארשה

׳שבת תהי׳ – צלילים רמים של שלשלת־הזהב, לעת ניתוק וריתוק חוּליות, והמשורר עצמו – חוּליה שכל־כולה ריטוט וניגון, צמצום השרשרת ומיתוחה. שירתו, שראשיתה עברית: ׳העוגב׳, עשירה בסוגי־יצירה רבים: במעשיות־עם, בסיפורי־חסידים, בדראמה, ובכל שיצר – עיצב את הסגנון הלירי.

מראשי בוני ספרות יידיש (המשולש: מנדלי–פרץ–שלום־עליכם), הדמות הראשה באסכולת וארשה. רב ומורה־דרך ומעורר. סולל נתיבה לרומנטיזם היהודי. פתח פה ל׳בונצ׳ה שוייג׳ היהודי, לעשוקי־חיים־וגורל; נושא צערם ומחאתם של עמלים ונענים. הביא עמו מהישגי השירה האירופית ותנופתה. לשונו ומזגו – הבהובים וחיזוזים; משפטו – לא ידע רגיעה, כולו פרפורים והשתלהבויות; מקצבוֹ נסער. – מן הגילויים המובהקים של יהדות פולין, המבקשת ׳למעלה מזה׳, הממריאה – וצונחת, נלהבת – ונכזבת. באין־המרגוע שבו, בחיפושיו־תמיד השפיע על כל ספרות יידיש, על האינטליגנציה ועל דור עולה ביצירה, על אוכלוסי ישראל, שביקשו את השבת שלהם, נצח שבתם – –

יְהִי שַׁבָּת!

שַׁבָּת!

לֹא יֵחָרֵשׁ,

לֹא יִזָּרֵעַ,

לֹא בִּנְיָן וְלֹא תִּקּוּן,

לֹא מִקָּח, לֹא מִמְכָּר.

– שֶׁיֶּחֱרַב הָעוֹלָם?

– שֶׁיֶּחֱרַב הָעוֹלָם!

וְאָנוּ,

אָנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־שַׁבָּת,

אָנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־יוֹם־טוֹב,

אָנוּ יְהוּדִים־שֶׁל נְשָׁמָה־יְתֵרָה,

עַל חָרְבוֹתָיו נְהַלֵּךְ.

– לְאָן?

– אֵי־אָנָה?

אֵלָיו! אֵלָיו!

שָׁרִים וְחוֹלְלִים נֵלֵךְ

אֵלָיו!

רַנְּנוּ עִמִּי!

רִקְדוּ עִמִּי!

וְכָךְ!

וְכָךְ הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ,

שָׁרִים וְחוֹלְלִים…

אָנוּ יְהוּדִים גְּדוֹלִים, גְּדוֹלִים,

יְהוּדֵי שַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב.

עֲנָנִים לִקְרָאתֵנוּ נִבְקָעִים!

שָׁמַיִם שַׁעֲרֵיהֶם פּוֹתְחִים!

לַעֲנַן־הַכָּבוֹד נִנָּשֵׂאָה,

אֶל כִּסֵּא־הַכָּבוֹד,

עַד לְכִסֵּא־הַכָּבוֹד!

עַל אֶבֶן הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר

עוֹמְדִים אֲנַחְנוּ!

וְלֹא תַּחֲנוּן בְּפִינוּ,

וְיָדֵינוּ לֹא נִפְשֹׁט,

יְהוּדִים גְּדוֹלִים, גֵּאִים, אֲנַחְנוּ –

זֶרַע אַבְרָהָם… יִצְחָק וְיַעֲקֹב!

קָצְרָה רוּחֵנוּ מִלְחַכּוֹת!

אֹדֶם־עַיִן, כְּחוֹל שְׂפָתַיִם,

וְקֹרֶט דָּם בַּלֶּחִי אָיִן.

חִוְרוֹן הַמֵּצַח. יֶזַע קַר.

וְהַנְּשִׁימָה, קְטוּעָה, תִּבְעַר.

שָׁלֹשׁ נְעָרוֹת פֹּה תּוֹפְרוֹת.

מַחְטָהּ תַּבְהִיק. הַבַּד צָחוֹר.

מְהַרְהֲרָה אַחַת: אֶתְפֹּר,

אֶתְפֹּר יָמִים, אֶתְפֹּר לֵילוֹת,

לֹא לִי, לֹא לִי שִׂמְלַת־כְּלוּלוֹת.

וּמַה לִּי, מִי לִי כָּאן? – אֶתְפֹּר.

לֹא שְׁנָת לִי. לֹא מְנוּחָה.

אֶל ׳בַּעַל־הַנֵּס׳ אָקוּם, אֵלְכָה:

יִהְיֶה מֵלִיץ לְמַעֲנִי:

וְלוּ אַלְמָן, מִן הַזְּקֵנִים,

עִם יְלָדִים תְּרֵיסָר!

וְהַשְּׁנִיָּה: אֶכְלֹב, אֶתְפֹּר –

וּבְצַמָּתִי זֹרַק אָפֹר.

הוֹלְמָה רַקָּה, הָרֹאשׁ יִקְדַּח,

וְהַמְּכוֹנָה לַקֶּצֶב תַּךְ:

טַה־טַה, טַה־טַה, טַה־טַה!

הַהוּא רָמַז לִי – וָאָבִין:

בְּלִי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין

שָׁנָה תְּמִימָה שַׂחֵק וּרְקֹד

מוּכָן הַלָּז אִתִּי – לֹא עוֹד!

וּמַה יִּהְיֶה, וּמַה יְּהִי?

שְׁלִישִׁית בְּדַם לִבָּהּ שָׁרָה:

אֶתְפֹּר חוֹלָה, אֶתְפֹּר עִוְרָה,

אֶל כָּל דְּקִירָה – הַלֵּב יוֹגֵן:

שָׁבוּעַ זֶה הוּא מִתְחַתֵּן.

לֹא אַאֲחֵל לוֹ רָע!

יָמִים עָבָרוּ – נִשְׁכָּחִים.

׳קָהָל׳ יִדְאַג לְתַכְרִיכִים,

לְאַמַּת־קַרְקַע מְצֻמְצָמָה:

אָנוּחַ בָּהּ לִי בִּדְמָמָה.

אִישַׁן הַמָּוֶת וְאִישַׁן!

הָיֹה הָיְתָה נַעֲרָה לְפָנִים,

בְּנַעַר דָּבְקָה לְאַהֲבָה;

אַף הוּא אַהֲבָה לָהּ הֵשִׁיב;

שְׁנֵיהֶם – נַפְשָׁם עֲצוּבָה:

הַנַּעַר – אֵין כֹּל־לוֹ, וְזוֹ –

לְאָבִיהָ אוֹצָר שֶׁל זָהָב;

נוֹעֵל הַגְּבִיר בִּפְנֵי בֶּן־

עֲנִיִּים דַּלְתוֹתָיו.

הַבַּת – בְּקוֹל אַבָּא שׁוֹמַעַת:

מוֹלִיכִים לַחֻפָּה אוֹתָהּ כְּבָר;

הַנַּעַר – דּוֹעֵךְ כְּמוֹ נֵר,

גַּלְמוּד בַּמַּרְתֵּף הוּא נִפְטָר.

שָׁמְעָה, כִּי מֵת, מֵת הַנַּעַר,

וַתֵּצֵא מִבֵּיתָהּ בְּאֵין־אוֹר;

לְאָהוּב, אֶל הַקֶּבֶר תָּבוֹא –

וְנִפְתַּח לְפָנֶיהָ הַבּוֹר.

הַמֵּת כְּבָר מוֹשִׁיט זְרוֹעוֹתָיו –

לַקֶּבֶר מוֹשְׁכָהּ כֹּחַ רָב;

מֵעֵינוֹ אֶת הַחֶרֶס תָּסִיר,

נְשִׁיקוֹת תַּעְתִּיר עַל עֵינָיו.

פּוֹקֵחַ הַמֵּת אֶת עֵינָיו,

תְּחַבְּקֶנָּה יָדוֹ אַהֲבָה;

נִסְתַּם בּוֹר־קִבְרָם עֲלֵיהֶם;

יָנוּחוּ עֲלֵי מִשְׁכָּבָם.