הקדמה לאחשורוש וכל כת דיליה 🔗
חזיון זה המונח לפני הקורא הוא תוצאת נסיון אחד שנסיתי לשתף את תלמידי בית הספר שמגיל עשר ומעלה, ואף המתחילים שהיו רובא דרובא במשמע, בהצגת חזיון עברי.
שלש מטרות עמדו לנגד עיני: ראשית, לעורר בלבות התלמידים עצמם חשק יותר גדול ללמודים העברים בתתי להם למוד המלא ענג ושמחה, וגם החזיון למוד הגון הוא. שנית, לענין את ההורים בפעולות תלמוד התורה, ועד כמה לפעמים נחוץ דבר זה, ידוע לכל מחנך עברי. שלישית, ליתן לקהל המסתכלים שעות אחדות של קורת רוח על ידי שיחת משחק עברי ובסביבה עברית.
אולם כדי להשיג את המטרות הללו, צריך היה לפתור מתחלה בעיה קשה: “כיצד מאפשרין הצגת חזיון עברי גדול בהשתתפות רוב התלמידים בבית ספר שרק ירחים אחדים עברו עליו מיום הפתחו?” הפתרון שהעליתי במסקנא היה שצריך להמציא תפקידים רבים, קלים ומעוטי מלים, ואולי נם דוממים, שיהא ביניהם קשר טבעי והתאמה הגיונית, ושיהיו מעורים במעשים טבעיים הכרוכים בענין ומוכרחים להשתלשל מתוך התפתחותו, ושעם זה יהיו גם מבדחים את הדעת, ושכלם יחד יצטרפו לחזיון אחד גמור ושלם…
סוף דבר היה שהנסיון הצליח במדה מרובה. ההצגה עלתה יפה, וכל התקוות שתליתי בה נתקימו במלואן, פחות או יותר. ובהיות שסדנא דארעא חד הוא, ומצב בית הספר העברי אחד הוא בכל תפוצות ישראל, על כן אמרתי לפרסם את החזיון בדפוס כדי לזכות בו את הרבים…
על פי תבניתו, שיך החזיון לאותו הסוג המכונה בספרות האנגלית בשם “Musical Comedy”, זאת אומרת, “בדיחה מנגינתית” אשר אחד היסודות היותר חשובים בה הוא הזמרה הרבה גם ביחידות וגם בצבור ובלוית התזמרת. והנה בנוגע לזו האחרונה, תזמרת בבית ספר עברי, מאן דכר שמה! ובהיות שאין לנו מן המוכן לא זמירות ולא ממגינות המיוחדות למחזות פורים, מובן מאליו שאי אפשר היה להרבות כאן ביסודות זמרתיים; ואף גם באותו מעט הזמרה שהכנסתי לכאן היה הכרח להשתמש באי אלו שירים המתהלכים בבתי הספר העברים אף על פי שאינם שיכים אל המחזה לפורים, אלא מתוך שנעשו כל כך מפורסמים ועממיים הרי כל מקום מקומם, ושעתם כל שעה. אגב אורחא, הנני משתמש בהזדמנות זו להודות לאלה המשוררים אשר הואילו בטובם להרשות לי לארוג את שיריהם במסכת חזיוני זה.
עוד עיקר אחד חשוב מאד שעל פי חוקי הגזרה והבניה של בדיחה מנגינתית היה צריך להמצא בחזיון זה, אמנם חסר מן הספר לגמרי, והוא יבוד האהבה… הקורא לא ימצא כאן, מלבד איזה רמז לדבר, לא אהוב ולא אהובה, לא קנאת גבר ולא קנאת אשה, לא שירי אהבה ואף לא ענויי אהבה, כאלה המתהלכים אצל המתוקנים שבהם. והטעם לזה הוא שעוד לא איכשר דרא לכך; כי הבימה היחידה הנמצאת לנו היא בימת בית הכנסת, והבימנים היחידים שלנו הם תלמידי תלמוד התורה, ולפיכך מצאתי שיותר טוב להשמיט את ענין האהבה לגמרי, ולהכניס במקומה מעשים מבדחים אחרים, לפי דרישת הענין.
נחוץ להוסיף עוד, שבחזיון המיוסד על ספור המגלה שקוראים בה פעטים בכל שנה, ושכל פרט מפרטיו ידוע לכל בר בי רב, אין בו, ולא היתה הכונה מתחלה שיהא בו, כדי להדהים את הקורא או המסתכל לא בהרצאה חדשה של מהלך המאורעות ואף לא בנתוח חדש של המניעים הפסיכולוניים המונחים ביסוד הפעולות של הנפשות הפועלות. כי מה ששיך לנחוח פסיכולוני, מאי נפקא מיניה? ואי להרצאת מעשים מפליאים, הרי לאמתו של דבר גם ההרצאה הישנה מדהימה למדי כמו שהיא. אכן, אם יש בו בחזיון זה כדי לבדח את דעת הקורא או המסתכל אף לשעה אחת קלה, דַיֵּנִי…
פורים, תרפ"ט.
אחשורוש, מלך טפש היה. (חז"ל)
אולם שטה היתה לו בטפשותו. (שקספיער)
מערכה ראשונה: אחשורוש וושתי עושים משתה לעם
הנפשוֹת במערכה א'
כסדר הופעתן על הבימה בפעם הראשונה:
מחצצר א'
מכריז א'
העם (רבים מעמי הארץ)
מכריז ב';
חיים;
ושמעיה;
המן;
ועשרת חבריו;
סריס;
מחצצר ב';
מכריז ג';
נשים (רבות מדלת העם);
מכריז ד';
דבורה;
וצפורה;
משרתת;
“מנין” של נשים;
שינה;
וקרינה;
קלמן;
וזלמן
המראה הראשון של מערכה א' 🔗
מחצצר א'
(מגרש באמצע העיר. מחצצר המלך, לבוש בבגדי שרד, נכנס מימין, עומד באמצע המגרש ותוקע איזו תקיעה צבאית):
טורו…. טורו…. טורו….
(אנשים רבים מתלקטים מסביב ומחכים לבשורה או גזרה כשהם פונים בעיניהם זה לזה).
מכריז א'
(המחצצר יוצא לשמאל ומסתלק; ומימין נכנס אחד הלבוש בבגדי שרד מטין אחר, הולך כשידו מורמה, עומד וקורא בקול אחד ובלי הפסקה, כפקיד הממונה על קריאת שמות התחנות אשר רכבת הברזל עומדת וחונה על ידן, קורא ופונה לצדדין):
הוֹי כָּל צָמֵא! הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמּוֹלֵךְ עַל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ עוֹשֶׂה מִשְׁתֶּה לְכָל הָעָם הַנִּמְצָאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה מִי הֶחָפֵץ לָבוֹא אֶל הַמִּשְׁתֶּה יְהִי ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָבוֹא!
(צועד צעדים אחדים מימין לשמאל וחוזר על כרוזו)
הוִי כל צמא! המלך אחשׁורושׁ המולך …
(וכו', מסתלק לשמאל וממשיך את כרוזו בלתי נראה).
העם
(הנמצאים בשושן הבירה, או לכל הפחות אלה הנמצאים על המגרש, מביטים זה אל זה ושואלים זה את זה ומתחילים לרוץ מימין לשמאל כשהם מזרזים איש את רעהו בשמחה ובצהלה):
הֲשָׁמַעְתָּ, אָחִי, אֶת הַבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה? כֵּן, כֵּן, שָׁמַעְתִּי; טוֹב מְאֹד! יָפֶה מְאֹד! מַהֵר נָא אָחִי, הָבָה נָרוּצָה! הַמֶּלֶךְ קוֹרֵא לָנוּ! הַמֶּלֶךְ מְחַכֶּה לָנוּ! אַל נָא נְאַחֵר אֶת הַמֶּלֶךְ, אַחִים!. הָבָה נָרוּצָה!
(מסתלקים).
מכריז ב'
(נכנס כמו הראשון):
הוי כל צמא! המלךְ אחשׁורושׁ המולך…
(חוזר על דברי הראשון ומסתלק גם הוא, ואנשים רבים רצים בעקבותיו. אחרי רגע של דממה, כשהאחרון מן העם נעלם כבר, והנה עוד אחד מן העם, אחד המפגרים, שמעיה, רץ גם הוא אל המשתה ונתקל בחיים ההולך לתומו לקראתו).
חיים
(בקול של יהודי שנפגש פתאם עם אחד ממכריו שלא ראה אותו כשנתים ימים):
אַה, ר' שְמַעְיָה!
שמעיה:
אַה, ר' חַיִּים!
(נרתעים לאחור ותוקעים תיכף כף בכף).
חיים:
מַה שְׁלוֹמְךָ, ר' שְׁמַעְיָה? לְאָן אַתָּה רָץ?
(תנועות הידים מלוות כל שאלה ותשובה).
שמעיה:
שָׁלוֹם לִי, ר' חַיִּים. לְאָן אֲנִי רָץ? אֲנִי רָץ אֶל הַמִּשְׁתֶּה. וּמַה שְׁלוֹמְךָ אַתָּה, ר' חַיִּים?
חיים:
גַם לִי שָׁלוֹם, ר' שְׁמַעְיָה. אֶל אֵיזֶה מִשְׁתֶּה אַתָּה רָץ?
(בנגון של שאלה יהודית).
שמעיה:
אֶל אֵיזֶה מִשְׁתֶּה אֲנִי רָץ? אֶל הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
(בנגון של תשובה יהודית).
חיים:
וּמַה תַעֲשֶׂה אֵצֶל הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ?
שמעיה:
מָה אֶעֱשֶׂה אֵצֶל הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ? אֲנִי אֶשְׁתֶּה שָׁם יַיִן, אֹכַל שָׁם מַמְתַּקִּים, תַּפּוּחִים, אֲגָסִים וּשְׁזִיפִים, עוּגוֹת מְתוּקוֹת, שְׁקֵדִים וּתְמָרִים וְכָל מִינֵי מְגָדִים.
חיים:
וּמִי יִתֵּן לְךָ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים הָאֵלֶּה?
שמעיה:
מִי יִתֵּן לִי אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים הָאֵלֶּה? הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! הַאִם לֹא שָׁמַעְתָּ? הֲלֹא הַמֶּלֶךְ הוֹצִיא כְרוּז לְכָל הָעָם לָבוֹא אֶל הַמִּשְׁתֶּה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָהֶם. הִנֵּה, שְׁמַע!
(מראה לו בידו לצד שמאל אשר קול המכריז יוצא משם, הוי כל צמא! המלך וכו')
הֲשׁוֹמֵעַ אָתָּה?
חיים
(אחרי שימו את כפו לאזנו והטותו את ראשו לעבר ההוא):
כֵּן, כֵּן, שׁוֹמֵעַ אָנֹכִי. הִנְּנִי לָרוּץ אֶל הַמִּשְׁתֶּה גַם אָנִי.
שמעיה:
אִם כֵּן, נָרוּץ יַחַד וְנִהְיֶה שָׁם מִן הָרִאשׁוֹנִים.
חיים:
טוֹב, ר' שְׁמַעְיָה. הָבָה נָרוּצָה!
שמעיה:
הָבָה נָרוּצָה, ר' חַיִּים!
(רצים לשמאל ונעלמים מן העין).
מכריז א'
(שב על עקבותיו):
הוֹי כָּל צָמֵא! הַמֶּלֶךְ וכו'.
מכריז ב'
(כמו מכריז א'):
הוי כל צמא! המלך
(וכו'. מסתלקים, המסך יורד).
המראה השני של מערכה א' 🔗
(בקרן זוית של המגרש שלפני ארמון המלך. מסביב לשלחן פשוט שאינו מכוסה במפה, יושבים כעשרה אנשים או יותר מדלת העם, וסריס ממדרגה נמוכה עומד עליהם לשרתם. עמידתו היא בדרך ארץ, דוגמת המשרתים בבתי העשירים באמריקה. עומדים הם בתחלת השתיה, כלם מוכנים לשתות מן הכד העומד על השלחן, אלא שאחד מהם, הששי, אוחז בכד, יוצק אל כוסו הקטנה ושותה, יוצק ושותה, ואינו מראה שום נטיה להרפות מן הכד, עד שיתרם מתמרמרים ומשתרעים עליו בקצף ומנסים להוציא את הכד מידו בעל כרחו, בקולות וברקים).
אחד מדלות העם:
תֵּן לִי אֶת הַכַּד, חֲבֵרִי. אֲנִי לֹא שָׁתִיתִי עוֹד מְאוּמָה.
(אבל זה הששי עודנו אוחז בכד).
שני:
חָפֵץ אַתָּה לִשְׁתּוֹת אֶת כָּל הַיַּיִן? הַשְׁאֵר מְעַט גַם בִּשְׁבִילִי, גַזְלָן!
(מנסה להוציא את הכד, אבל זה אינו נותן לכד להשתמט מאחיזתו).
שלישי:
הוֹי, אַל תְּהֵא דָבָר־אַחֵר! דַי לָךְ!
רביעי:
קְחוּ מִיָּדוֹ אֶת הַכַּד בְּעַל כָּרְחוֹ, אִם לֹא בִרְצוֹנוֹ! דַּי לוֹ!
חמישי:
הַרְפֵּה מִן הַכַּד, פֶּן אֲנַפֵּץ אֶת הַכַּד אֶל רֹאשֶׁךָ!
הששי
(האוחז בכד):
רַחֲמוּ נָא עָלַי! הֲרֵי עוֹד לֹא טָעַמְתִּי מִן הַיָּיִן!
כלם:
תֵּן לִי אֶת הַכַּד!
סריס
(נגש אליהם ומרים את ידו לנגדם, לעורר את תשומת לבם אליו):
הַסּוּ, רַבּוֹתַי, אַל תָּרִיבוּ! יֵשׁ דֵּי יַיִן בְּמַרְתֵּף הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. הִנְנִי הוֹלֵךְ לְהָבִיא לָכֶם עוֹד יָיִן.
שביעי:
תְּנוּ לוֹ אֶת הַכַּד, חֲבֵרַי, וְיָבִיא נָא לָנוּ עוֹד יָיִן!
כלם:
תְּנוּ לוֹ אֶת הַכַּד, חֲבֵרִים!
(אחד מהם מהפך את הכד על פיו ויוצק את הטפות האחרונות לתוך כוסו, מוסר את הכד אל הסריס, וזה יוצא, כשהשמיני מדבר).
שמיני:
אַל נָא תִּשְׁכַּח, אֲדוֹנִי הַסָּרִיס, אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁלָּנוּ!
כלם (צוחקים):
הַא…הַא…הַא…הַא…
המן (ראש ה’חברה' מדלת העם):
שַׁה… שַׁה… עַד שֶׁאָנוּ מְחַכִּים לְשַׂר הַמַּשְׁקִים לְהָבִיא לָנוּ אֶת הַיָּיִן, נְזַמֶּר־נָא, אַחִים, אֵת שִׁיר הַיַּיִן, יָהּ חַי לִי לִי, הָהּ עֲמָלִי.
כלם:
טוֹב, טוֹב, הָבָה נְזַמֵּרָה!
המן:
שַׁה… שַׁה…
(והוא מוליך בידו מעלה מטה).
נֵלְכָה אַחִים אֶל הַמִּשְׁתֶּה,
וְיַיִן כַּמַּיִם שָׁם נִשְׁתֶּה.
כלם:
יָהּ חַי לִי לִי, הָהּ עֲמָלִי! (ג' פעמים).
המן:
מַהֲרוּ, אַחִים, אַל תִּהְיוּ עֲצֵלִים, פֶּן תִּמְצְאוּ רֵיקִים כָּל הַכֵּלִים.
כלם:
יָהּ חַי לִי לִי, הָהּ עֲמָלִי!
המן:
בַּקְּשׁוּ, אַחִים, בְּכָל קֶרֶן זָוִית, וְהֵנָּה הַגִּישׁוּ כָל כַּד, כָּל חָבִית.
כלם:
יָהּ חַי לִי לִי, הָהּ עֲמָלִי!
המן:
וּבְכֵן, אַחִים, נִשְׁתֶּה הַרְבֵּה יָיִן, כִּי הַיּוֹם עוֹד יֵשׁ, וּמָחָר אֶפְשָׁר אָיִן.
כלם:
יָהּ חַי לִי לִי, הָהּ עֲמָלִי!
סריס
(שב עם הכד):
הִנֵּה הַבַאתִי לָכֶם עוֹד יַיִן, רַבּוֹתַי.
כלם:
הֵנָּה, הֵנָּה! לִי אֵין יַיִן בְּכוֹסִי! אֲנִי עוֹד לֹא שָׁתִיתִי מְאוּמָה!
סריס
(משקיטם בידו):
הַסּוּ רַבּוֹתַי! אִם לֹא תֵּשְׁבוּ בִמְנוּחָה, רַבּוֹתַי, לֹא אֶתֵּן לָכֶם מְאוּמָה! כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַכּוֹת לְתוֹרוֹ!
(כלם בבת אחת מתישרים ויושבים כנטועים, עד שהוא ממלא את כוסותיהם, ובנתים מרים אחד מהם את כוסו וחפץ לשתות, אך המן מעכבו).
המן:
אַל נָא, אָחִי. חַכֵּה נָא מְעַט, וְנִשְׁתֶּה כֻלָּנוּ בְסֵדֶר יָפֶה.
(וכשהסריס גומר את המזיגה, המן אומר)
הָבָה, אַחִים, אַחַת!ּ
(כלם מרימים את כוסם באויר בבת אחת)
שְׁתַּיִם!
(כלם מגישים אל הפה)
שָׁלֹשׁ!
(כלם הופכים את הכוס אל פיהם)
אַרְבַּע!
(כלם מציגים את הכוס על השלחן בתנועה אחת ובקול רעש אחד).
כלם:
הָבָה לָנוּ עוֹד יָיִן! הָבָה לָנוּ עוֹד יָיִן!
סריס
(עד הנה אחז את הכד בידו כדי שלא יבואו לידי ריבות ומהלומות כלמעלה):
טוֹב, טוֹב, רַבּוֹתַי, אַךְ אַל נָא תִצְעֲקוּ! מִי הָחָפֵץ בְּיַיִן יָרִים אֶת יָדוֹ!
כלם
(מרימים את ידם):
אֲנִי חָפֵץ בְּיָיִן! אֲנִי חָפֵץ בְּיָיִן! אֲנִי חָפֵץ בְּיָיִן! וכו'
סריס:
אִם לֹא תֵשְׁבוּ בִמְנוּחָה, רַבּוֹתַי, לֹא אֶתֵּן לָכֶם מְאוּמָה! כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַכּוֹת לְתוֹרוֹ!
(וכלם מתישרים ויושבים כנטועים עד שהוא ממלא את כוסו של האחרון, החל מהמן)
עַכְשָׁו אֵלֵךְ לְהָבִיא לָכֶם עוּגוֹת, רַבּוֹתַי.
כלם:
אַהּ, עוּגוֹת? טוֹב, הָבָה לָנוּ עוּגוֹת!
(כלם בקול אחד).
תשיעי
(לוקח את הכד ומהפכו על כוסו):
הוֹי, אֲדוֹנִי הַסָּרִיס! שָׁכַחְתָּ לָקַחַת אִתְּךָ אֶת הַכַּד!!
כלם:
הַא… הַא…הַא… הַא… הַא…
(אך הסריס יצא כבר).
המן:
שַׁה! שַׁה! עַד שֶׁאָנוּ מְחַכִּים לְשַׂר הַמַּשְׁקִים לְהָבִיא לָנוּ עוּגוֹת, נְזַמֵּר נָא, אַחִים, אֶת שִׁיר הַיַּיִן עוֹד הַפָּעַם.
כלם:
טוֹב, טוֹב! הָבָה נְזַמֵּרָה!
(והם מזמרים כקדם)
יָה חַי לִי לִי, הָהּ עֲמָלִי! וכו'.
סריס
(שב ובידו תבת ניר גדולה):
הִנֵּה הֵבֵאתִי לָכֶם עוּגוֹת, רַבּוֹתַי.
כלם:
הָבָה לִי עוּגוֹת! תֵּן לִי! לִי! לִי! הֵנָּה! הֵנָּה! הַתְחֵל מִפֹּה! הַתְחֵל מִמֶּנִּי! אֲנִי בָאתִי רִאשׁוֹנָה! וַאֲנִי גָדוֹל מִמֶּנּוּ! וַאֲנִי רָעֵב מִמֶּנּוּ! וכו'.
סריס
(מרים את ידו כלמעלה):
אִם לֹא תֵשְׁבוּ בִמְנוּחָה רַבּוֹתַי, לֹא אֶתֵּן לָכֶם מְאוּמָה. כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַכּוֹת לְתוֹרוֹ.
(כלם מתישרים תכף ויושבים כנטועים, והוא מתחיל מהמן).
המן
(לאחד הקופץ בראש ושם את העוגה בפיו):
אַל נָא אָחִי, חַכֵּה נָא מְעַט וְנֹאכַל כֻּלָּנוּ בְּסַדֶר יָפֶה.
סריס
(גומר באחרון):
עַכְשָׁו, רַבּוֹתַי, בָּרְכוּ נָא עַל הַמְּזוֹנוֹת.
המן:
הָבָה, אַחִים, הָבָה נְבָרֵךְ.
(מונה בידו את המלים כשהן יוצאות בקצב ומדה)
בָּרוּך אַתָּה ה' וכו'.
כלם
(מחזיקים אחריו):
בָּרוּךָ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינו מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת.
סריס:
אָמֵן!
המן:
אַחַת!
(כלם מרימים את העוגה באויר)
שְׁתַּיִם!
(מגישים אל הפה)
שָׁלֹשׁ!
(תוקעים את העוגה בין השנים ומחזיקים בה בשתי ידיהם)
אַרְבַּע!
(עוקרים או פורסים בבת אחת ולועסים במלתעות מלאות וחזקות, כאלו היו טורפים גדי חי).
כלם
(גומרים, פושטים את ידיהם וצועקים):
תֵּן לִי עוֹד עוּגָה! הָבָה לִי עוֹד עוּגָה! תֵּן לָנוּ עוֹד עוּגוֹת! הָבָה לָנוּ עוֹד עוּגוֹת! וכו'.
סריס
(משקיטם בהרמת ידו כלמעלה):
הַסּוּ רַבּוֹתַי, אַל תִּצְעָקוּ! אַתֶּם מַפְרִיעִים בְצַעֲקוֹתֵיכֶם אֶת מְנוּחַת הַמֶּלֶךְ. הִנֵּה אֶתֵּן לְכָל אֶחָד מִכֶּם עוֹד שְׁתֵּי עוּגוֹת, אַךְ אַל נָא תִצְעָקוּ!
(כלם מתישרים, והוא מחלק שתים לכל אחד. את האחד הם שמים בכיסם, ואת השני לועסים).
העשירי
(לועס ומשוחח):
טוֹב שֶׁנָּתְנוּ עוּגוֹת, רָעֵב אֲנִי מְאֹד, כִּי עוֹד לֹא אָכַלְתִּי אֲרוּחַת הָעֶרֶב.
האחד:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי עוֹד גַּם אֵת אֲרוּחַת הַצָּהֳרָיִם.
השני:
אֲנִי לֹא אָכַלְתִּי עוֹד גַּם אֵת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר!
השלישי:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי גַם אֶתְמוֹל כָּל הַיּוֹם!
הרביעי:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי כְבָר זֶה כִשְׁלשָׁה יָמִים!
החמישי:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי כָל הַשָּׁבוּעַ!
הששי:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי כְּחֹדֶשׁ יָמִים!
השביעי:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי זֶה כְּשָׁנָה!
השמיני:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי זֶה כִשְׁמִטָּה!
התשיעי:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי זֶה כְיוֹבֵל!
העשירי:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי זֶה כְמֵאָה שָׁנָה!
שוב האחד:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי זֶה כְשֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה שָׁנָה!
השני:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי מִיּוֹם הֻלַּדְתִּי!
השלישי:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי כְבָר מֵחָרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי!
הרביעי:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי עוֹד מֵחָרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן!
החמישי:
וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי כְבָר עוֹד מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית!
סריס:
הִנְנִי הוֹלֵךְ עַכְשָׁו לְהָבִיא לָכֶם פֵּרוֹת, רַבּוֹתַי.
(יוצא).
כלם:
אַה, פֵּרוֹת! טוֹב, הָבָה לָנוּ פֵּרוֹת! הָבָה לָנוּ פֵּרוֹת!
המן:
שַׁה! שַׁה! עַד שֶׁאָנוּ מְחַכִּים לְשַׂר הַמַּשְׁקִים שֶׁיָּבִיא לָנוּ פֵּרוֹת, נְזַמֵּר נָא. אַחִים, אֵת שִׁיר הַיַּיִן עוֹד הַפַּעַם.
כלם:
טוֹב, טוֹב, הָבָה נְזַמֵּרָה!
(והם מזמרים כלמעלה עד הסוף).
סריס
(שב ובידו סל תפוחים):
הִנֵּה הֵבֵאתִי לָכֶם תַּפּוּחִים יָפִים, רַבּוֹתַי.
כלם (צועקים):
אַה, תַּפּוּחִים! הֵנָּה, הֵנָּה; זְרוֹק לִי! זְרוֹק לִי! הָבָה לָנוּ תַפּוּחִים! הָבָה לָנוּ תַפּוּחִים!
סריס
(משקיטם בידו):
אִם לֹא תֵשְׁבוּ בִמְנוּחָה רַבּוֹתַי, לֹא אֶתֵּן לָכֶם מְאוּמָה. כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַכּוֹת לְתוֹרוֹ.
(הם מתישרים בבת אחת, והוא זורק לכל אחד, החל מהמן וכלה באחרון, והם חוטפים כמו במשחק הכדור, ואחד חפץ לאכל, אך המן מעכבו).
המן:
אַל נָא אָחִי, חַכֵּה נָא מְעַט וְנֹאכַל כֻּלָּנוּ בְּסַדֶר יָפֶה.
סריס
(בגמרו לחלק):
עָכְשָׁו, רַבּוֹתַי, בֶָּרְכוּ אֶת ה' עַל הַפֵּרוֹת.
המן:
טוֹב, אַחִים, הָבָה נְבָרֵךְ!
כלם
(בקצב ומדה, והמן מוליך אותם בידו):
בָּרוּךָ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינו מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.
סריס:
אָמֵן!
המן:
אַחַת!
(כלם מרימים את התפוח באויר ומשפשפים אותו בשרולם, כדי להסיר את האבק מעליו)
שְׁתַּיִם!
(מגישים אל הפה)
שָׁלשׁ!
(כלם נושכים בו בבת אחת)
אַרְבַּע!
(עוקרים את התפוח מבין שניהם בבת אחת, ולועסים במין רציחה כאלו לא אכלו שלשה ימים. באמצע אכילתם נשמעת תרועת חצוצרה מאחורי הפרגוד, וכלם מביטים זה על זה בתהיה).
מחצצר:
טוּרוּ… טוּרוּ… טוּרוּ…
המן:
שׁוֹמְעִים אַתֶּם, אַחִים, אֵת קוֹל הַתְּרוּעָה? הִנֵּה
הַמֶּלֶךְ הוֹלֵךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה. נֵצֵא אַחִים לִקְרָאתוֹ וּנְקַבֵּל
אֶת פָּנָיו בִּתְרוּעָה.
כלם
(קמים, חוטפים את הכוסות, ואחד חוטף גם את הכד, יוצאים במרוצה כשהם אוכלים עוד את התפוחים, רצים ומריעים):
יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!
(מסתלקים ואינם).
סריס
(עד הנה עמד זקוף, ידיו שלובות מאחוריו, בטנו בולטת כדרך שרי המשקים, ולא השגיח בהם ובמעשיהם, כי לזרא היו לו, ואך עכשו התעורר לתרועתם, ועמד על העלמת הכד והכוסות, והוא מתחיל רץ אחריהם וצועק)
הוֹי, הוֹי, רַבּוֹתַי! אַל תִּקְחוּ נָא אֶת הַכּוֹסוֹת! הוֹי, גַּנָּבִים! הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַכַּד! הוֹי, הֶהָמוֹן הַפָּשׁוּט וְהַגַּס, תִּפַּח רוּחָם! אֵין לִגְרוֹעַ עַיִן מֵהֶם אַף לְרֶגַע! וְזֶה הַמַּנְהִיג שֶׁלָּהֶם הוּא גַנָּב שֶׁבְּגַנָּבִים, תִּפַּח רוּחוֹ!
(מתעלם, ומאחורי הפרגוד נשמעת עוד בקול ענות חלושה הקריאה, “יחי המלך אחשורוש!”).
(המסך יוֹרד)
המראה השלישי של מערכה א' 🔗
(אותו המגרש שבמראה הראשון. מחצצר המלכה בא ותוקע כמו המחצצר של המלך, ונשים רבות מתלקטות מסביב לו).
מחצצר ב':
טוּרוּ… טוּרוּ… טוּרוּ…
(מסתלק לשמאל).
מכריז ג'
(מתנהג בכל הפרטים כמו המכריזים הקודמים לו):
הוֹי, כָּל צְמֵאָה! הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עוֹשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל הַנָּשִׁים הַנִּמְצָאוֹת בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. מִי הַחֲפֵצָה לָבוֹא אֶל הַמִּשְׁתֶּה, יְהִי ה' אֱלֹהֶיהָ עִמָּהּ וְתָבוֹא!
(צועד צעדים אחדים וחוזר)
הוֹי כָּל צְמֵאָה! הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי
(וכו'. חוזר עד הסוף, מסתלק לאחורי הפרגוד וממשיך גם שם עד שאינו נשמע עוד).
הנשים מדלת עם הארץ
(מתחילות לרוץ כשהן מזרזות זו את זו):
מַהֲרִי נָא, אֲחוֹתִי, הַמַּלְכָּה קוֹרֵאת לָנוּ! הָבָה נָרוּצָה, אָחוֹת, הַמַּלְכָּה מְחַכָּה לָנוּ!
(מסתלקות).
מכריז ד'
(כמו הראשון):
הוֹי, כָּל צְמֵאָה! הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי…
(וכו'. ונשים אחרות רצות בעקבותיו. אחרי רגע של דממה, כשהאחרונה מן הנשים הרצות בערבוביה נעלמת, והנה עוד אשה אחת, צפורה, רצה גם היא ונתקלת בדבורה ההולכת לתומה לקראתה).
דבורה:
אַהּ, צִפּוֹרָה!
(בקול ובתנועות של יהודיות שלא ראו זו את זו זמן רב, פושטות ידיהן ונרתעות לאחור, ושוב נגשות ומחבקות זו לזו, ואינן יודעות מה לעשות משמחה).
צפורה:
אַהּ, דְּבוֹרָה!
דבורה:
מַה שְׁלוֹמֵךְ, צִפּוֹרָה? לְאָן אַתְּ רָצָה?
צפורה:
שָׁלוֹם לִי, דְבוֹרָה. אֲנִי רָצָה אֶל הַמִּשְׁתֶּה. וּמַה שְׁלוֹמֵךְ אַתְּ, דְּבוֹרָה?
דבורה:
גַּם לִי שָׁלוֹם, תּוֹדָה. אֶל אֵיזֶה מִשְׁתֶּה אַתְּ רָצָה?
צפורה:
אֶל הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי.
דבורה:
וּמָה תַּעֲשִׂי אֵצֶל הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי?
צפורה:
אֲנִי אֶשְׁתֶּה שָׁם יַיִן, אֹכַל שָׁם מַמְתַּקִּים, תַּפּוּחִים, אֲגַסִּים, שְׁזִיפִים וְצִמּוּקִים, עוּגוֹת וְכָל מִינֵי מְזוֹנוֹת, אֶפְשָׁר יִהְיֶה שָׁם גַּם דָּגִים מְמֻלָּאִים, וְתַרְנְגֹלֶת צְלוּיָה.
דבורה:
וּמִי יִתֵּן לָךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים הָאֵלֶּה?
צפורה:
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי! הַאִם לֹא שָׁמַעַתְּ? הֲלֹא הַמַּלְכָּה הִזְמִינָה אֶת כָּל הַנָּשִׁים לָבוֹא אֶל הַמִּשְׁתֶּה שֶׁהִיא עוֹשָׂה לָהֶן. הִנֵּה, שִׁמְעִי!
(מרחוק נשמע קול המכריז)
הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ?
דבורה
(אחרי שימה את כפה לאזנה והטותה את ראשה לאותו צד):
כֵּן, כֵּן, שׁוֹמַעַת אָנֹכִי. וְהִנְנִי לָרוּץ אֶל הַמִּשְׁתֶּה גַּם אָנִי.
צפורה:
אִם כֵּן, נָרוּץ יַחַד, וְנִהְיֶה שָׁם הָרִאשׁוֹנוֹת.
דבורה:
טוֹב, צִפּוֹרָה, הָבָה נָרוּצָה.
צפורה:
הָבָה נָרוּצָה, דְּבורָה, כִּי הַמַלְכָּה מְחַכָּה לָנוּ.
(רצות ומסתלקות).
מכריז ג'
(שב על עקבותיו):
הוֹי, כָּל צְמֵאָה! הַמַלְכֶָּה וַשְׁתִּי… (וכו').
מכריז ד'
(כקודם לו):
הוֹי, כָּל צְמֵאָה! הַמַלְכָּה וַשְׁתִּי… (וכו').
(המסך יורד)
המראה הרביעי של מערכה א' 🔗
(בקרן זוית של המגרש שלפני ארמון המלכה. מסביב לשלחן המכסה במפה פשוטה יושבות כעשר נשים מדלת העם, ומשרתת עומדת עליהן לשרתן. הנשים יודעות לפני מי הן יושבות אל המשתה, והן משתדלות לחקות את נמוסי הגבירות העדינות והיפות בדבורן ובתנועותיהן. המשרתת יוצקת יין מן הבקבוק אשר בידה אל הכוסות, כוס אחר כוס).
הנשים
(זו אחר זו בסדר יפה):
תּוֹדָה לָךְ, גְּבִרְתִּי
(במין תנועת הראש המוטה הצדה, ובבת צחוק מעושה שאינה אלא עקימת הפנים שאינם מצוינים ביופי גם בלאו הכי).
משרתת
(בגמרה לצקת אל הכוס האחרונה):
בָּרֵכְנָה, גְבִירוֹתַי, עַל הַיַּיִן וּשְׁתֶינָה.
הנשים
(מודות לה בראשן על אשר הואילה בטובה להעמידן על חובתן, ומברכות במדה ובקצב):
בָּרוּךְ אַתָּה… בּוֹרֵא פְּרִי הגָּפֶן.
(מגישות את הכוס אל הפה, טועמות במתינות, מרימות עיניהן למעלה, משיבות את הכוס אל השלחן ומקנחות את פיהן במפה קטנה העשויה לכך, טועמות שוב, מרימות עיניהן שוב, ומקנחות שוב, וחוזר חלילה).
משרתת:
אָמֵן!
(לאחר רגע)
הֲיֵשׁ לָכֶן דֵּי יַיִן, גְּבִירוֹתַי?
הנשים
(עונות על פי הנמוס הדרוש, לפי הבנתן, באותה בת צחוק ועקימת הפנים):
כֵּן, גְּבִרְתִּי, תּוֹדָה לָךְ, יֵשׁ לָנוּ דֵי יַיִן.
(זו אחר זו, והמשרתת מתרחקת מהן כצעדים אחרים, והן שבות לטעום ולקנח את פיהן, ובנתים משוחחות).
אשה אחת:
הַיַּיִן טוֹב מְאֹד.
שניה:
בֶּאֱמֶת, הַיַּיִן טוֹב מְאֹד.
שלישית:
אָמְנָם כֵּן, הַיַּיִן טוֹב מְאֹד.
רביעית:
הַמַּלְכָּה אוֹהֶבֶת אוֹתָנוּ, וְלֹא תִּתֵּן לָנוּ יַיִן שֶׁאֵינוֹ טוֹב.
חמישית:
אִם הַמַּלְכָּה הַחֲבִיבָה נוֹתֶנֶת לָנוּ יַיִן, וַדַּאי טוֹב יִהְיֶה הַיַּיִן.
משרתת:
הִנְנִי הוֹלֶכֶת לְהָבִיא לָכֵן עוּגוֹת, גְּבִירוֹתַי.
(מתחילה יוצאת ומסתלקת).
הנשים:
אַהּ, עוּגוֹת?
(בנמוס ובנחת, כאלו הבטחה זו היתה כעין הפתעה להן, כאלו לא חכו לדבר זה כל אותו הזמן, וכאלו עושות הן לה טובה בזה שתקבלנה את העוגות שתביא להן)
טוֹב, נְחַכֶּה לָךְ גְּבֶרֶת.
(כלן עונות יחד, ובאותה הטית הראש אל הצד, ובאותה עקימת הפנים ובת צחוק המעושה של מנוולות הַמִּדַּמּוֹת ליפות…).
ששית
(אך יצא יצאה הנערה המשרתת אותן מאת פניהן, והבקרת השנונה מתחילה):
וְכְי יַיִן הוּא זֶה?
(מרימה את הכוס לנגד עיניה)
מַיִם מְתוּקִים! טֵה עִם סֻכָּר!
שביעית:
יַיִן הֵם קוֹרְאִים לָזֶה! מַיִם מִן הַנָּהָר! אֵינוֹ רָאוּי לִבְרָכָה כְּלָל!
שמינית:
אִם זֶהוּ יַיִן, שְׁמִי לֹא שָׂרָה לֵאֶה.
תשיעית:
מַיִם מְתוּקִים כָּאֵלֶּה יֵשׁ לִי גַם בַּבַּיִת.
עשירית:
אִלּוּ נָתְנָה לָנוּ חָלָב, הָיָה יוֹתֵר טוֹב מִן הַיַּיִן, כִּבְיָכוֹל.
(המשרתת שבה עם העוגות).
הנשים:
שׁ… שׁ… שׁ…
(כלן מקנחות את פיהן במפות, והמשרחה מחלקת להן את העוגות מתבת הניר אשר בידה, וכשהן רואות את מדת העגה כי קטנה היא, הן מרמזות זו לזו בעקימת החטם).
משרתת:
עוּגוֹת טוֹבוֹת מְאֹד, גְּבִירוֹתַי.
(מחלקת אחת לכל אחת).
הנשים
(כל אחת כשמגיע תורה לקבל את העוגה):
תּוֹדָה לָךְ, גְּבִרְתִּי.
(באותה תנועת הראש והפנים, ובאותה בת צחוק המעושה כקודם).
משרתת
(בגמרה):
בָּרֵכְנָה עַל הַמְזוֹנוֹת, גְּבִירוֹתַי, וֶאֱכֹלְנָה.
הנשים
(מודות לה כקודם):
בָּרוּךְ… בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת.
(אוכלות את העוגה פתים, פתים).
משרתת:
אָמֵן!
(לאחר רגע)
הֲיֵשׁ לָכֵן דֵּי עוּגוֹת, גְּבִירוֹתַי?
הנשים
(באותן התנועות כלמעלה, אף כי לבן בל עמן):
כֵּן, גְּבִרְתִּי, תּוֹדָה לָךְ. יֵשׁ לָנוּ דֵי עוּגוֹת.
משרתת:
הִנְנִי הוֹלֶכֶת לְהָבִיא לָכֵן פֵּרוֹת, גְּבִירוֹתַי.
(מתחילה יוצאת).
הנשים
(באותן התנועות שלמעלה):
אַה, פֵּרוֹת? טוֹב, נְחַכֶּה לָךְ, גְּבֶרֶת.
אשה אחת:
רַק עוּגָה אַחַת נָתְנָה לִי!
שניה:
וְהָעוּגָה כַמָּה קְטַנָּה הִיא!
שלישית:
אִלּוּ נָתְנוּ עוּגוֹת יוֹתֵר גְדוֹלוֹת, הָיוּ יוֹצְאִים בְּדַלּוּת!
רביעיח:
וְאִלּוּ נָתְנוּ יוֹתֵר מֵעוּגָה אַחַת, הָיָה לִבָּם נִשְׁבָּר בְּקִרְבָּם!
חמישית:
קַמְצָנִים שֶׁכְּמוֹתָם, תִּפַּח רוּחָם!
ששית:
קוֹרְאִים לְמִשְׁתֶּה וְנוֹתְנִים לָךְ עוּגָה אַחַת קְטַנָּה! צְחוֹק עָשׂוּ לָנוּ!
שביעית:
כָּכָה מִתְעַלְּלִים בָּנוּ, נְשֵׁי הָעָם הַתְּמִימוֹת, הַנֶעֱלָבוֹת וְאֵינָן עוֹלְבוֹת.
שמינית:
אֶפְשָׁר הַמַּלְכָּה לִבָּהּ טוֹב עָלֵינוּ, אֶלָּא שֶׁהַמְשָׁרֶתֶת הַמְּכוֹעָרָה הַזֹּאת גּוֹנֶבֶת רֹב הַדְּבָרִים לְעַצְמָהּ, וְלָנוּ הִיא מְחַלֶּקֶת רַק אֶת הָעֲצָמוֹת, אִם אֶפְשָׁר לֵאמֹר כָּךְ.
תשיעית:
וְעַכְשָׁו הָלְכָה הַמְאוּסָה הַזֹּאת לְהָבִיא לָנוּ פֵּרוֹת, כְּדַאי לְחַכּוֹת וְלִרְאוֹת מַה שֶּׁתָּבִיא לָנוּ.
עשירית:
הַלְוַאי שֶׁאֶתְבַּדֶּה, חוֹשֶׁשֶׁת אֲנִי כִּי הַפֵּרוֹת הַמֻּבְטָחִים לָנוּ יֵהָפְכוּ בִידֵי הַמְּשָׁרֶתֶת הַמְּאוּסָה לְתַפּוּחִים קְטַנִּים וְנִרְקָבִים, הַלְוַואי שֶׁאֶתְבַּדֶּה, גְּבִירוֹתַי!
שוב אשה אחת:
רְאִי נָא כַמָּה זַמֵּן הִיא מְאַבֶּדֶת עַד שֶׁהִיא מְבִיאָה לָנוּ אֵיזֶה תַּפּוּחַ קָטֹן וְרָקוּב!
שניה:
הֲרֵי יְכוֹלִים לְהֵרָדֵם פֹּה מִתּוֹךְ הַמְתָּנָה אֲרֻכָּה כָּזֹאת!
שלישית:
אֶפְשָׁר הִיא יוֹשֶׁבֶת וּבוֹחֶרֶת לָנוּ דַוְקָא אֵת הַתַּפּוּחִים הָרְקוּבִים?
רביעית:
מִי יוֹדֵעַ אֶת רִשְׁעַת לִבָּם שֶׁל הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת שֶׁל הַמַּלְכָּה!
חמישית:
אֶפְשָׁר יָשְׁבָה לָהּ בְּעַצְמָהּ לֶאֱכוֹל אֲרוּחָה שְׁמֵנָה וְטוֹבָה, וְאוֹתָנוּ שָׁכְחָה לְגַמְרִי?
ששית:
אֶפְשָׁר נִרְדְּמָה שָׁם בַּמַּרְתֵּף אֲשֶׁר הַתְּפוּחִים הָרְקוּבִים מֻטָּלִים שָׁם?
שביעית:
מְשָׁרְתוֹת הַמַּלְכָּה הֵן עֲצֵלוֹת כָּל כָּךְ, אֵין לָהֶן מַה לַּעֲשׂוֹת כָּל הַיּוֹם רַק לֶאֱכֹל, לִשְׁתּוֹת, וְלִישׁוֹן!
שמינית:
אִם כֵּן, נְזַמֵּר לָהּ אֶת שִׁיר הָעֶרֶשׂ, תִּתְעוֹרֵר מִתַּרְדֵּמָתָהּ, וְתָקוּם מִשְּׁנָתָהּ.
תשיעית:
הַא… הַא… הַא… טוֹב, נְזַמֵּר! נְזַמֵּר לָהּ לַתִּינוֹקֶת הָרַכָּה וְהַתַּמָּה, הַמְּכַבֶּדֶת אוֹתָנוּ בְּמֵי נָהָר מְתוּקִים, בְּעוּגוֹת קְטַנוֹת וּבְתַפּוּחִים מְלֵאִים רִמָּה וְתוֹלָעִים.
עשירית:
הָבָה, גְבִירוֹתַי, נְזַמֵּר כָּל אַחַת שׁוּרָה אַחַת בְּעַד הָעוּגָה הָאַחַת שֶׁקִּבְּלָה כָל אַחַת, שׁוּרָה בְעַד עוּגָה.
שוב אשה אחת:
תַּחַת עֶרֶשׂ בְּנִי הָרַךְ,
שניה:
עוֹמֵד גְּדִי לָבָן וָצַח;
שלישית:
הַגְּדִי יֵלֵךְ לַעֲסֹק בִּסְחוֹרָה,
רביעית:
וּבְנִי יֵלֵךְ לִלְמֹד תּוֹרָה:
חמישית:
הַגְּדִי יִקְנֶה שְׁקֵדִים וּתְמָרִים,
ששית:
וּבְנִי יֶחְכַּם, יִכְתֹּב סְפָרִים;
שביעית:
שְׁקֵדִים, תְּמָרִים, וְכָל מְגָדִים,
שמינית:
דִּבְרֵי תוֹרָה מֵהֶם נֶחְמָדִים;
תשיעית:
תּוֹרָה יִלְמַד בְּנִי לָרוֹב,
עשירית:
וִיהִי יְהוּדִי כָשֵׁר וָטוֹב.
(פה נכנסת המשרתת עם הפרות, והן משתיקות זו את זו)
שׁ… שׁ… שׁ…
משרתת
(אוחזת בידה כלי זכוכית המחזיק תפוחים קטנים אם כי לא נרקבים):
הִנֵּה הֵבֵאתִי לָכֵן תַּפּוּחִים יָפִים. גְּבִירוֹתַי. צְרִיכָה הָיִיתִי לִשְׁלוֹחַ שָׁלִיחַ מְיוּחָד לְהָבִיא אֶת הַפֵּרוֹת הָאַלֵּה.
(וכשהנשים רואות כמה קטנים התפוחים שהביאה להן, הן מרמזות ומנענעות בראשן זו לזו לאות כי אמנם את אשר יגורו בא להן, אך המשרתת מביטה אליהן לתומה ותופשת אותן באמצע תנועת בקרת זו, והן משתדלות תיכף להסיר כל חשד מעליהן בשנותן את עקימת פניהן לזו של הכנעה והכרת תודה בעד התפוחים היפים… והיא מחלקת את התפוחים בשימה תפוח אחד עם סכין קטנה לפני כל אחת).
הנשים
(זו אחר זו, באותה התנועה ובאותה בת צחוק הקודמות):
תּוֹדָה לָךְ, גְּבִרְתִּי.
משרתת:
בָּרֵכְנָה עַל הָעֵץ, גְּבִירוֹתַי, וֶאֱכֹלְנָה.
הנשים
(מודות לה בראשן כלמעלה ומברכות):
בָּרוּך אַתָּה ה' אֱלֹהֵינו מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ.
משרתת:
אָמֵן!
(לאחר רגע)
הֲיֵשׁ לָכֶן דֵּי פֵּרוֹת, גְּבִירוֹתַי?
הנשים
(מה תעשינה, וכך דורש הנמוס, והן מקריבות את עצמן על הנמוס ועונות בעל כרחן):
כֵּן, גְּבִרְתִּי, תּוֹדָה לָךְ, יֵשׁ לָנוּ דֵי פֵּרוֹת.
(הן אכלות קמעא קמעא, כשהן חותכות בסכין חתיכות קטנות, ומשוחחות ביניהן על עסקי הבית והמטבח, ובדמיונן משתעשעות במאכלים שעל פי האמת הן רואות לעתים רחוקות מאד).
אשה אחת (אל ב'):
מָה אַתְּ מְבַשֶּׁלֶת הַיּוֹם לַאֲרֻחַת הָעֶרֶב? אֲנִי בְעַצְמִי אֵינִי יוֹדַעַת מַה לְבַשֵּׁל הַיּוֹם, אִם בָּשָׂר, אִם דָּגִים?
שניה:
אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת הַיּוֹם בָּשָׂר צָלוּי בְּתַפּוּחֵי אֲדָמָה.
שלישית:
מַטְעַמִּים אֵלֶּה בִּשַּׁלְתִּי אֶתְמוֹל; הַיּוֹם אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת דָּגִים עִם תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.
רביעית:
וַאֲנִי מְבַשֶּׁלֶת הַיּוֹם בָּשָׂר בְּמָרָק שֶׁל שְׂעוֹרִים וְקִטְנִיּוֹת.
חמישית:
וַאֲנִי מְבַשֶּׁלֶת הַיּוֹם בָּשָׂר בְּמָרָק שֶׁל אֹרֶז וּפוֹלִים.
ששית:
וַאֲנִי מְבַשֶּׁלֶת הַיּוֹם בְּשַׂר תַּרְנְגֹלֶת, כִּי קֵבָתוֹ שֶׁל בַּעֲלִי אֵינָה יְכוֹלָה לְעַכֵּל אֶת בְּשַׂר בְּהֵמָה גַסָּה.
שביעית:
וַאֲנִי מְבַשֶּׁלֶת הַיּוֹם מַאַכְלֵי חָלָב, כִּי לֹא טוֹב לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל יוֹם.
שמינית:
וַאֲנִי מְבַשֶּׁלֶת הַיּוֹם גַּם בָּשָׂר גַּם דָּגִים; בָּשָׂר צָלוּי, וְדָגִים כְּבוּשִׁים.
תשיעית:
וַאֲנִי אֵינִי מְבַשֶּׁלֶת כְּלָל הַיּוֹם, כִּי מֻזְמָנִים אֲנַחְנוּ לַחֲתוּנָה הָעֶרֶב.
עשירית:
וַאֲנִי אֵצֵא עִם בַּעֲלִי הָעֶרֶב לֶאֱכוֹל בְּבֵית הַמָּזוֹן, וּמִשָּׁם נֵלֵךְ לִרְאוֹת אֵיזֶה חִזָּיוֹן בַּתֵּיאַטְרוֹן.
מחצצר
(מאחורי הפרגוד):
טוּרוּ… טוּרוּ… טוּרוּ…
אשה אחת:
שׁוֹמְעוֹת אַתֶּן אֵת קוֹל הַתְּרוּעָה? הִנֵּה הַמַּלְכָּה הוֹלֶכֶת אֶל הַמִּשְׁתֶּה. נֵצֵא לְקַבֵּל אֶת פָּנֶיהָ, גְּבִירוֹתַי.
(כלן מניחות על השלחן את התפוח שלא גמרו לאכול, מקנחות את פיהן וחטמן במפה הקטנה, קמות, מנקות את שמלתן בטאטאן את הפתים מעליהן באצבעותיהן, עושות תנועה כעין הזמנה זו לזו ומתחילות לצאת).
הנשים:
נֵצֵא לִקְרַאת הַמַּלְכָּה וּנְקַבֵּל אֶת פָּנֶיהָ.
(מסתלקות בבת צחוק ובהטית הראש ועקימת הפנים כלפי המשרתת, הכל כפי הנמוס הדרוש לפי דעתן).
(המסך יורד)
המראה החמישי של מערכה א' 🔗
(אותו המגרש שבמראה הראשון)
מכריז א'
(מופיע שוב):
הוֹי כָּל צָמֵא! הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ… וכו'.
מכריז ב'
(כמו הראשון):
הוֹי כָּל צָמֵא! הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ… וכו'.
(וגברים רבים רצים בעקבותיהם).
שינה
(שבה עם קרינה מן המשתה, כשהן הולכות לאט לאט ומשיחוח בערכו של המשתה):
קְרֵינֶה, אֵיךְ מוֹצֵא הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי חֵן בְּעֵינַיִךְ?
קרינה:
כָּכָה יְהֵא הַמַּזָּל שֶׁלָּהֶם! וְכִי מִשְׁתֶּה הָיָה זֶה? מְעַט מַיִם מְתוּקִים, עוּגָה קְטַנְטַנָּה, וְתַפּוּחַ נִרְקָב קָטָן, וַהֲרֵי לָךְ מִשְׁתֶּה!
שינה:
וּבְכָל זֹאת, טוֹב מְעַט מֵאֶפֶס, וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים, אַל תִּסְתַּכֵּל בְּשִׁנֵּי הַסּוּס הַנִּתָּן בְּמַתָּנָה.
קרינה:
אִם לְמִשְׁתֶּה כָּזֶה, לֹא הָיִיתִי צְרִיכָה לָרוּץ כְּמוֹ מְטוֹרֶפֶת
(רצה הנה והנה)
מִפַּחַד שֶׁמָּא אֲאַחֵר. לוּ גַם אֵחַרְתִּי לֹא הָיָה הַהֶפְסֵד גָּדוֹל.
שינה:
זֶה יְהֵא לָנוּ נִסָּיוֹן לְהַבָּא, וְאֵין חָכָם כְּבַעַל הַנִּסָּיוֹן.
קרינה:
בַּפַּעַם הַבָּאָה, כַּאֲשֶׁר תַּזְמִין אוֹתִי הַמַּלְכָּה לַמִּשְׁתֶּה שֶׁלָּהּ, לֹא אָרוּץ כְּלָל, אֶלָּא אֵלֶךְ לִי לְאַט לְאָט.
שינה:
אָמְנָם כֵּן, חֲבֶרְתִּי. כַּאֲשֶׁר נֵלֵךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה בַּשָּׁנָה הַבָּאָה, נֵלֵךְ לָנוּ לְאַט לְאַט וּמְאוּמָה לֹא נְאַחֵר שָׁם.
(והן הולכות להן לאט לאט, עקב בצד אגודל, ומתמהמהות).
מכריז ג'
(מופיע שוב):
הוֹי, כָּל צְמֵאָה! הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי… וכו'.
מכריז ד'
(כמכריז ג'):
הוֹי, כָּל צְמֵאָה! הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי… וכו'.
נשים
(רצות בבהלה ומזרזות האחת את רעותה):
מַהֲרִי נָא אֲחוֹתִי! רוּצִי נָא! הַמַּלְכָּה מְחַכָּה לָנוּ!
(שינה וקרינה פוסעות הצדה, כלומר, נדחקות קצת אל המסך כדי שלא תירטנה את הדרך לנגד הרצות, מביטות אחריהן בבת צחוק של לגלוג, מנענעות בראשן מתוך לעג ורחמים יחדו).
קרינה:
טִפְּשִׁיּוֹת שֶׁכְּמוֹתָן! לָמָּה הֵן רָצוֹת! וְכִי יוֹדְעוֹת הֵן בִּשְׁבִיל מָה וְלָמָּה? בְּהֵמוֹת שֶׁכְּמוֹתָן!
שינה:
כָּאֵלֶּה הֵם חַיֵּי הָאָדָם! אָץ וְרָץ כָּל יָמָיו, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּשְׁבִיל מָה וְלָמָּה. וּכְבָר אָמְרוּ חֲכָמִים, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הֶבֶל: נֵלֵךְ הַבַּיְתָה קְרֵינֶה.
(הולכות להן לאט לאט).
מחצצר
(מאחורי הפרגוד):
טוּרוּ… טוּרוּ… טוּרוּ…
(תרועת החצוצרה נמשכת עד שהן מתעלמות מן העין).
(קלמן וזלמן מופיעים בשובם מן המשתה ושניהם מבוסמים, אוחזים זה בזה ונפרדים, חוגגים ומתנועעים כשכורים, הולכים ומתנועעים, עומדים ומתנועעים, ומשיחים ביניהם כשהם מתנועעים).
זלמן:
נוּ, קַלְמָן, אֵיךְ מוֹצֵא הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ חֵן בְּעֵינֶיךָ?
קלמן:
הַמִּשְׁתֶּה הָיָה יָפֶה מְאֹד.
זלמן:
אָמְנָם כֵּן, חֲבֵרִי. הַיַּיִן הָיָה טוֹב, חָרִיף וְחָזָק מְאֹד.
קלמן:
הַלְוַאי שֶׁהָיָה לִי יַיִן חָרִיף וְחָזָק כָּזֶה בְּכָל יוֹם וָיוֹם! אַה!
זלמן:
נוּ, וְהָעוּגוֹת?
קלמן:
גַּם הָעוּגוֹת הָיוּ טוֹבוֹת מְאֹד. אִם הַיַּיִן טוֹב, אָז הַכֹּל טוֹב.
זלמן:
וְהַתַּפּוּחִים?
קלמן:
תַּפּוּחִים? לֹא תַפּוּחִים הָיוּ שָׁם, חֲבֵרִי, כִּי אִם כַּדּוּרִים. זֶה הָיָה מִשְׂחַק הַכַּדּוּר טוֹב.
זְרוֹק, וַחֲטֹף! זְרֹק, וַחֲטֹף!
(והם משחקים בכדור מדומה ומתנועעים כשכורים כל זמן השיחה).
זלמן:
זְרֹק, וַחֲטֹף! זְרֹק, וַחֲטֹף! וּמָה אַתָּה חוֹשֵׁב עַל הַזְּמִירוֹת?
קלמן:
אַה, הַזְּמִירוֹת! מַה יָּפוֹת הָיוּ הַזְּמִירוֹת! יָהּ חַי לִי לִי, הָהּ עֲמָלִי! זַמֶּר־נָא, חֲבֵרִי!
זלמן
(עוזר לקלמן, ושניהם מזמרים):
יָה חַי לִי לִי, הָהּ עֲמָלִי!
(ג' פעמים).
קלמן:
נֵלְכָה אַחִים אֶל הַמִּשְׁתֶּה, וְיַיִן כַּמַּיִם
(מפסיק את עצמו)
הַא? כַּמַּיִם?… כַּמַּיִם?…
(אינו יכול להאמין לאזניו שיש איזה יחס בין יין למים, עד שחברו מבטיח לו כי לא טעה).
זלמן:
כּן, כֵּן, חֲבֵרִי; כַּמַּיִם, כַּמַּיִם, וְיַיִן כַּמַּיִם שָׁם נִשְׁתֶּה.
(מזמר לו).
קלמן
(שב למקום ההפסקה):
וְיַיִן כַּמַּיִם שָׁם נִשְׁתֶּה. יָהּ חַי לִי לִי, הָהּ עֲמָלִי,
(ג' פעמים. והם מתנועעים, מזמרים, ויוצאים).
(סוף המערכה הראשונה)
מערכה שניה: אחשורוש וושתי עושים משתה לעצמם
הנפשות במערכה ב':
אחשורוש;
מהומן;
עשרה פרתמים;
שני מנפנפים;
תשעה שרי המשקים1
תשעה שרי האופים האופים
תשעה שרי הבשמים
ממוכן;
וששה חכמים;
כנר;
“בעל תקיעה”
סופר המלך;
ושתי;
שושנה;
עשר פרתמות;
שתי מנפנפות;
תשע שרות המשקות;
תשעה שרי האופות;
תשעה שרי הבשמות;
קרדמתא;
וששה טבחים;
פסנתרנית;
שתי מחוללות;
רצים;
(קירות הבימה מתארים כעין קשת רחבה. באמצע, בגב הקשת, שער פחוח לרוחה. פתח פתוח בקצה הקשת מצד ימין מוליך לארמון המלך, וכנגדו מצד שמאל, לארמון המלכה. בשקערורית הקשת שבין השער ובין הפתח שלימין, יושב המלך על כסא מלכותו, וחמשה פרתמים יושבים לימינו, וחמשה לשמאלו, בחצי מעגל רחב. כדומה לזה, יושבות המלכה והפרתמות בשקערורית הקשת שלשמאל. שתי רשויות אלו, אף על פי שהן פתוחות וגלויות זו לפניה של זו, הרי הן מתיחסות זו לזו בבחינת “לא רואה ולא נראה”, ומלכות אחת אינה נוגעת בחברתה, כאלו קיר אטום מפסיק ביניהן.
על גב המלך עומדים שני סריסים האוחזים כל אחד ענף עץ תמר בירו, ומשיבים עליו רוח, כמנהג המזרח. כמו כן שתי נערות מנפנפות על המלכה בשני לולבים. על יד הפתח אשר לצד המלך, עומד מהומן שר הסריסים. למולו, על יד הפתח אשר לצד המלכה, עומרת שושנה, שרת הנערות אשר למלכה. זה חגור חרב, וזו אוחזת מניפה צבעונית. סמוך לשער שמצד המלך, יושב סופר המלך אצל שלחן וכותב זכרונות במגלות. עוגב או פסנחר, וספסל בעד שלשה, עומדים סמוך לשער שלצד המלכה. המלך והמלכה, כמו השרים והשרות והסריסים השונים, מלובשים בבגדי שרד יפים ובצבעים מצבעים שונים, כל אחר בצבע המיוחד שלו.
כשהמסך עולה, נשמעת תרועת החצוצרה, וזמרת שיר התהלוכה, “גילו הגלילים”. באמצע השירה מופיעים על הבימה המלך ובני לויתו מצד אחד, והמלכה ובנות לויתה מצד שני, בסדר זה: מהומן, שר הסריסים הולך בראש, כשחרבו שלופה בידו האחת, ורעשן של פורים בידו השניה; אחריו הולך המלך ונושא את שרביט הזהב; שני המנענעים הולכים בעקבותיו, וה אחר זה, ומנענעים עליו בלולביהם; ובאחרונה הולכים הפרתמים זה אחר זה. בסדר זה הולכות המלכה ומלוותיה, ביד כל אחת מניפה צבעונית. שתי השורות נפגשות בפתח השער בהכנסן, וזמן מה הולכים יחד, זוגות, זוגות, מהומן ושושנה, המלך והמלכה, וכן כלם, הולכים ומזמרים, ועושים עגולים או הקפות על הבימה עד שגומרים את השירה, וכל אחד משתקע במקומו).
מחצצר:
טורו… טורו… טורו…
כלם מזמרים:
גִילוּ הַגָּלִילִים, גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל,
שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ יוֹמָם וָלָיִל.
יוֹמָם וָלָיִל, יוֹמָם וָלָיִל … (ח' פעמים)
(מזמרים חרוזים אחדים ומתארים צורות יפות בהקפותיהם עד שהמלך והמלכה מגיעים זה אל כסא מלכותו, וזו אל כסא מלכותה ויושבים, בה בשעה שהמלוים ממשיכים מעט, וגומרים בתרועות).
יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! (ג' פעמים).
(ועל צד המלכה מריעים)
תְּחִי הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי
(ג' פעמים, וכלם יושבים. באותה שעה נגש מהומן ובהשתחויה מוסר למלך את הרעשן של פורים, ושושנה מוסרת למלכה את הקשקשן, ושבים למקומם, זה על פתחו וזו על פתחה).
אחשורוש
(מסובב ברעשן, ומהומן נגש לפניו ומשתחוה):
מְהוּמָן, כּוֹס יָיִן!
מהומן
(משתחוה, הולך ועומד בפתת הדלת אשר לצד המלך וקורא למשקים העומדים מחוץ לפתח):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר כּוֹס יָיִן!
(שב לעמדתו).
שר המשקים א'
(אל שר המשקים ב', ורק קולו נשמע):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר כּוֹס יָיִן!
שר המשקים ב'
(אל שר המשקים ג', ורק קולו נשמע):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר כּוֹס יָיִן!
(וכן הלאה, ג' אל ד‘, ד’ אל ה‘, ' אל ו’, ו' אל ז', ושבעה שרי המשקים נכנסים ועוברים לפני המלך, כל אחד נושא טס כסף בידו, ועל הטס גביע יין ומפה קטנה, מגיש את היין לפי המלך ומשקהו כאם את תינוקה, מקנח את פי המלך במפה, ומפנה את מקומו לשר המשקים הבא אחריו עד האחרון, ויוצא דרך הפתח שנכנס בה).
אחשורוש
(בהגיש שר המשקים א' את הכוס לפיו, מברך):
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינו מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן!
(שותה שבע כוסות).
מהומן
(עונה תכף לברכה):
אָמֵן!
הפרתמים:
אָמֵן!
מהומן:
לְחַיִּים! לְחַיִּים!
הפרתמים:
לְחַיִּים! לְחַיִּים!
(אם אין יראת אלהים במקום ההצגה, יכולים להשמיט את הברכה ואת ה“אמן” וגם את ה“לחיים!”)
(באותה שעה חוזרים ונשנים כל הדברים האלה על ידי המלכה ובנות לויתה, ברוח מאמר אחד בין דברי המלך והמלכה, וכשזה גומר לדבר זו מתחילה).
ושתי
(מקשקשת בקשקשן, ושושנה נגשת לפניה ומשתחוה):
שׁוֹשַׁנָּה, כּוֹס יָיִן!
שושנה
(פונה אל שרות המשקות שמחוץ לפתח):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה כוֹס יָיִן!
שרת המשקות א'
(אל שרת המשקות ב‘, זו אל ג’, ג' אל ד‘, ד’ אל ה‘, ה’ אל ו‘, ו’ אל ז'):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה כוֹס יָיִן!
(ושבע שרות המשקות נכנסות ועושות כמו שרי המשקים לאחשורוש).
ושתי:
בָּרוּך אַתָּה… בּוֹרֵא־פְּרִי־הַגֶּפֶן!
שושנה:
אָמֵן!
הפרתמות:
אָמֵן!
שושנה:
לְחַיִּים! לְחַיִּים!
הפרתמות:
לְחַיִּים! לְחַיִּים!
הפרתמים
(בה בשעה שהמלך והמלכה שותים את הכוס הרביעית, נכנסים שני שרי המשקים וביד כל אחד טס, ועל הטס חמשה גביעי יין וחמש מפות קטנות, כל אחד עומד על חמשה פרתמים לשרתם, כל אחד מן הפרתמים לוקח גביע יין ומפה, מברך ושותה, משיב את הנביע אל הטס, וכששרי המשקים של המלך יוצאים, יוצאים גם שרי המשקים האלה אחריהם):
בָּרוּך אַתָּה… בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.
שני שרי המשקים:
אָמֵן! לְחַיִּים! לְחַיִּים!
(אותו המעשה חוזר ונשנה באותה שעה גם אצל הפרתמות).
הפרתמות:
בָּרוּך אַתָּה… בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.
שתי שרות המשקות:
אָמֵן! לְחַיִּים! לְחַיִּים!
(בה בשעה ששרי המשקים של המלך מהפכים כל אחד את כוסו על פי המלך בבת אחח, נותנות שרות המשקות למלכה לשתות מן הכוס קמעא קמעא, ויוצא שהמלכה אינה גומרת לשתות עד שכל הפרתמים גמרו לדבר ולשיר, כלהלן).
פרתם א'
(אל פרתם ב'. אחרי שתית היין מתחמם הלב והיחס שבין הפרתמים נעשה יותר חברתי. כפי הנראה לא היה המנהג של הצגת איש לפני רעהו על ידי בעל הבית נהוג אצלם…):
מִי אַתָּה, אֲדוֹנִי, מַה שְׁמֶךָ, וּמֵאַיִן אַתָּה בָא?
פרתם ב':
בַּבְלִי אֲנִי, נְבוּכַדְנֶצַר שְׁמִי, וּמִבָּבֶל אֲנִי בָא.
פרתם ג'
(אל פרתם ד'):
מִי אַתָּה אֲדוֹנִי, מַה שְׁמֶךָ, וּמֵאַיִן אַתָּה בָא?
פרתם ד':
מִצְרִי אֲנִי, פַּרְעֹה שְׁמִי, וּמִמִּצְרַיִם אֲנִי בָא.
פרתם ה'
(אל פרתם ו'):
מִי אַתָּה אֲדוֹנִי, מַה שְׁמֶךָ, וּמֵאַיִן אַתָּה בָא?
פרתם ו':
פַּרְסִי אֲנִי, שֶׁבוּר־מַלְכָּא שְׁמִי, וּמִפָּרַס אֲנִי בָא.
פרתם ז'
(אל פרתם ח'):
מִי אַתָּה אֲדוֹנִי, מַה שְׁמֶךָ, וּמֵאַיִן אַתָּה בָא?
פרתם ח':
אֲרַמִּי אני, לָבָן שְׁמִי, וּמֵאֲרַם נַהֲרַיִם אֲנִי בָא.
פרתם ט'
(אל פרתם י'):
מִי אַתָּה אֲדוֹנִי, מַה שְׁמֶךָ, וּמֵאַיִן אַתָּה בָא?
פרתם י':
יְהוּדִי אֲנִי, יִשְׂרָאֵל שְׁמִי, וּמֵ…..
כלם
(מפסיקים אותו באמצע מתוך הפתעה משמחת, נרתעים קצת לאחור בשבתם על מקומם, ובידים מורמות):
אַה, יְהוּדִי אָתָּה?
(שולחים אליו את יד ימינם ומזמרים את הזמר הידוע)
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, יְהוּדִי! שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, יְהוּדִי! שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, יְהוּדִי?
פרתם י'
(מזמר):
עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם!
כלם:
מֵאַיִן יְהוּדִי בָא! מֵאַיִן יְהוּדִי בָא! מֵאַיִן יְהוּדִי בָא?
פרתם י':
מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
כלם:
מַה נִּשְׁמָע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? (ג' פעמים).
פרתם י':
אַךְ טוֹב, אַךְ טוֹב, אַךְ טוֹב! הַיַּרְדֵּן גּוֹעֵשׁ, הַלְּבָנוֹן רוֹעֵשׁ, וְהַכַּרְמֶל זֶה הָהָר; שִׁמְשׁוֹ זָרְחָה, גַּפְנוֹ פָּרְחָה, גַּם הַזַּיִת עָלָה כְבָר.
כלם
(חוזרים על דבריו בזמרה):
הַיַּרְדֵּן גּוֹעֵשׁ, הַלְּבָנוֹן רוֹעֵשׁ, וְהַכַּרְמֶל זֶה הָהָר; שִׁמְשׁוֹ זָרְחָה, גַּפְנוֹ פָּרְחָה, גַּם הַזַּיִת עָלָה כְבָר.
פרתם י'
(מזמר אותם הדברים בנוסח זמרה אחר):
הַיַּרְדֵּן גּוֹעֵשׁ, הַלְּבָנוֹן רוֹעֵשׁ, וְהַכַּרְמֶל זֶה הָהָר; שִׁמְשׁוֹ זָרְחָה, גַּפְנוֹ פָּרְחָה, גַּם הַזַּיִת עָלָה כְבָר!
כלם
(חוזרים אחריו):
הַיַּרְדֵּן גּוֹעֵשׁ, הַלְּבָנוֹן רוֹעֵשׁ, וְהַכַּרְמֶל זֶה הָהָר; שִׁמְשׁוֹ זָרְחָה, גַּפְנוֹ פָּרְחָה, גַּם הַזַּיִת עָלָה כְבָר!
אחשורוש
(מסובב):
מְהוּמָן, קְרָא לִי לַפַּרְתֵּם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
מהומן
(עובר אליו ונוגע בו בחרבו):
קוּם נָא, אֲדוֹנִי הַפַּרְתֵּם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַמֶּלֶךְ קוֹרֵא לָךְ.
(מוליך אותו לפני המלך)
הִנֵּה הַפַּרְתֵּם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(שניהם משתחוים, ומהומן שב למקומו על הפתח).
אחשורוש:
שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ כִּי בָא אַתָּה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֲנָכוֹן הַדָּבָר?
פרתם י'
(משתחוה):
אָמְנָם כֵּן, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲנִי בָא.
אחשורוש:
אוּלַי הָיִיתָ בִירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ?
פרתם י':
אָמְנָם כֵּן, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. הָיִיתִי גַם בִּירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
אחשורוש
(מזמר):
מַה נִּשְׁמָע בִּירוּשָׁלַיִם, מַה נִּשְׁמָע בִּירוּשָׁלַיִם, מַה נִּשְׁמָע בִּירוּשָׁלַיִם?
פרתם י':
פַּעֲמֵי הַמָּשִׁיחַ! פַּנּוּ דֶרֶךְ, כִּרְעוּ בֶרֶךְ, הַמָּשִׁיחַ רוֹכֵב שָׁם; קוֹל שׁוֹפָר יָרִים עַל הֶהָרִים, אֵלַי הִקָּבְצוּ כָל הָעָם;
כל הפרתמים
(מזמרים):
פַּנּוּ דֶרֶךְ, כִּרְעוּ בֶרֶךְ, הַמָּשִׁיחַ רוֹכֵב שָׁם; קוֹל שׁוֹפָר יָרִים עַל הֶהָרִים, אֵלַי הִקָּבְצוּ כָל הָעָם;
פרתם י'
(בנוסח זמרה אחר):
פַּנּוּ דֶרֶךְ, כִּרְעוּ בֶרֶךְ, הַמָּשִׁיחַ רוֹכֵב שָׁם; קוֹל שׁוֹפָר יָרִים עַל הֶהָרִים, אֵלַי הִקָּבְצוּ כָל הָעָם!
כל הפרתמים:
פַּנּוּ דֶרֶךְ, כִּרְעוּ בֶרֶךְ, הַמָּשִׁיחַ רוֹכֵב
שָׁם; קוֹל שׁוֹפָר יָרִים עַל הֶהָרִים, אֵלַי הִקָּבְצוּ כָל
הָעָם!
אחשורוש:
זֶה יָפֶה מְאֹד, מְעַנְיֵן מְאֹד, חֲבִיבִי. תּוֹדָה רַבָּה לָךְ.
(פושט לו את היד, זה נושק ושב למקומו. המלך מסובב)
מְהוּמָן, קְרָא לַמְּנַגֵּן וִינַגֵּן לְפָנָי.
(מהומן משתחוה ויוצא).
ושתי
(בנתים גמרה לשתות את הכוס השביעית, וכששרות המשקות יוצאות, היא מקשקשה תיכף לגרגורו של המלך):
שׁוֹשַׁנָּה, קִרְאִי נָא לַמְּנַגֶּנֶת וּתְנַגֵּן לְפָנָי.
(שושנה משתחוה ויוצאת).
מהומן
(שב עם סריס הנושא כנור):
הִנֵּה הַמְנַגֵּן, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(שניהם משתחוים).
שושנה
(שבה עם נערה הנושאת מגלת תוי נגינה):
הִנֵּה הַמְּנַגֶּנֶת, גְבִרְתִּי הַמַּלְכָּה.
(משתחוות).
אחשורוש:
נְגִינָה!
ושתי:
נְגִינָה!
(מהומן מרמז לכנר, שושנה מרמזת לפסנתרנית, ושניהם מחחילים בשעה אחת, מנגנים מה שמנגנים, גומרים יחד ומשתחוים, זה למלך וזו למלכה, ויוצאים זה לצדו וזו לצדה מבלי להביט זה אל זו).
אחשורוש
(מסובב):
מְהוּמָן, מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת!
ושתי
(מקשקשת):
שׁוֹשַׁנָּה, מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת!
מהומן
(פונה אל מחוץ לפתח):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת!
שושנה
(פונה אל מחוץ לפתחה):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת!
שר האופים א'
(אל שר האופים ב‘, זה אל ג’ וכן הלאה):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת!
שרת האופות א'
(אל שרת האופות ב' וכן הלאה):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת!
(תשעה שרי האופים נכנסים מצד המלך, ותשע שרות האופות מצד המלכה. שבעה נושאים כל אחד לאליפאפ בידו, ושנים האחרונים נושאים חמשה חמשה, ככה גם אצל המלכה. הלאליפאפ הוא מין ממתק שמדתו כמדת תאנה גדולה וקיסם עץ תקוע בו, ואדם אוחז ביד הממתק ומוצץ מראשו במשך שעה שלמה. שבעת שרי האופים עוברים לפני המלך, כל אחד אוחז ביד הממתק, תוקע את הראש בפי המלך, נותן לו למוץ מעט, מקנח את פי המלך במפה הקטנה שבידו השניה, ומפנה את מקומו לשני הבא אחריו ועושה כמוהו. ואפשר אותם המנענעים שהיו מנענעים את הלולבים עד הנה, שובתים מנענועיהם ומקנחים לסירוגין את פי המלך אחרי כל מציצה ומציצה, בה בשעה ששני האחרונים מגישים ממתק אחד לכל אחר מן הפרתמים, ויוצאים עם שרי האופים של המלך. הממתקים כמו בגדי השרים הם בצבעים שונים. הפרתמים מוצצים להם מן הממתקים אשר בידם, המלך משלב את זרועותיו על חזהו, מטה את ראשו לאחוריו ויושב כאדם שאין לו דאגת הפרנסה, שקוע בחלומות צהרים; גם המלכה עושה כמוהו, בה בשעה שהפרתמות מוצצות ומשיחות להן).
פרתמית א' (אל ב'):
מִי אַתְּ, גְּבִרְתִּי, מַה שְּׁמֵךְ, וּמֵאַיִן אַתְּ בָּאָה?
פרתמית ב':
בַּבְלִית אֲנִי, גְבֶרֶת נְבוּכַדְנֶצַר שְׁמִי, וּמִבָּבֶל אֲנִי בָאָה.
פרתמית ג' (אל ד'):
מִי אַתְּ, גְּבִרְתִּי, מַה שְּׁמֵךְ, וּמֵאַיִן אַתְּ בָּאָה?
פרתמית ד':
מִצְרִית אֲנִי, גְּבֶרֶת פַּרְעֹה שְׁמִי, וּמִמִּצְרַיִם אֲנִי בָאָה.
פרתמית ה' (אל ו'):
מִי אַתְּ, גְּבִרְתִּי, מַה שְּׁמֵךְ, וּמֵאַיִן אַתְּ בָּאָה?
פרתמית ו':
פַּרְסִית אֲנִי, גְּבֶרֶת שֶׁבוּר מַלְכָּא שְׁמִי, וּמִפָּרַס אֲנִי בָאָה.
פרתמית ז' (אל ח'):
מִי אַתְּ, גְּבִרְתִּי, מַה שְּׁמֵךְ, וּמֵאַיִן אַתְּ בָּאָה?
פרתמית ח':
אֲרַמִּית אֲנִי, מָרַת לָבָן שְׁמִי, וּמֵאֲרָם נַהֲרַיִם אֲנִי בָאָה.
פרתמית ט' (אל י'):
מִי אַתְּ, גְּבִרְתִּי, מַה שְּׁמֵךְ, וּמֵאַיִן אַתְּ בָּאָה?
פרתמית י':
יְהוּדִית אֲנִי, גְּבֶרֶת יִשְׂרָאֵל שְׁמִי, וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲנִי בָאָה,
כלן
(נרתעות לאחורן קצת, מתוך הפתעה משמחת):
אַה, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַתְּ?!
(פושטות את שתי ידיהן אליה ומזמרות את הזמר הידוע, והפרתמים עושים אזניהם כאפרכסת, מטים את ראשם לאותו עבר שהקול בא משם, אבל אינם פונים בפניהם לאותו צד, והמנענעים שבים לגענועיהם, וכשהם מתחילים לחוש עיפות ואפיסת הכוחות הם מתחלפים ועומדים זה במקומו של זה ומוסיפים לנענע).
נָא הַגִּידִי רִיבָה לִי, אִמְרִי נָא חֲבִיבָה לִי,
מַה שָּׁם תַּעֲשִׂי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? מַה שָּׁם תִּפְעֲלִי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?
פרתמית י':
אֶת הַשָּׂדוֹת שָׁם אֶקְצוֹרָה, אֶת הַכְּרָמִים שָׁם אֶבְצוֹרָה,
אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
כלן:
נָא הַגִּידִי רִיבָה לִי, אִמְרִי נָא חֲבִיבָה לִי,
מַה שָּׁם תִּלְבְּשִׁי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? מַה שָּׁם תַּחְבְּשִׁי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?
פרתמית י':
שִׂמְלַת בַּד שָׁם אֶלְבָּשָׁה, מִגְבַּעַת קַשׁ לְרֹאשׁ אֶחְבֹּשָׁה,
אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!
כלן:
נָא הַגִּידִי רִיבָה לִי, אִמְרִי נָא חֲבִיבָה לִי,
מַה שָּׁם תֹּאכְלִי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? מַה שָּׁם תִּשְׁתִּי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?
פרתמית י':
פַּת בַּמֶּלַח אֹכַל שָׁם, מַיִם קָרִים אֶשְׁתֶּה שָׁם,
אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
ושתי
(מתעוררת מהרהוריה, מקשקשת):
קִרְאִי נָא לִי אֶת הַפַּרְתְּמִית מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
שושנה
(משתחוה, עוברת אל פרתמית י', נוגעח בה במניפתה):
הַמַּלְכָּה וַשְתִּי חֲפֵצָה לְכַבֵּד אוֹתָךְ בְּשִׂיחָה, גְבִרְתִּי. קוּמִי נָא.
(מוליכתה אל המלכה, משתחוה)
הִנֵּה הַגְּבֶרֶת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה.
(וגם זו משתחוה).
ושתי:
אַתְּ בָּאָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא כֵן?
פרתמית י':
אָמְנָם כֵּן, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲנִי בָאָה.
ושתי
(מזמרת):
נָא הַגִּידִי רִיבָה לִי, אִמְרִי נָא חֲבִיבָה לִי,
מַה שָּׁם תַּעֲשִׂי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? מַה שָּׁם תִּפְעֲלִי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?
כל הפרתמות (יחד):
אֶת הַשָּׂדוֹת שָׁם אֶקְצוֹרָה, אֶת הַכְּרָמִים שָׁם אֶבְצוֹרָה,
אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
ושתי:
נָא הַגִּידִי רִיבָה לִי, אִמְרִי נָא חֲבִיבָה לִי,
מַה שָּׁם תִּלְבְּשִׁי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? מַה שָּׁם תַּחְבְּשִׁי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?
כל הפרתמות:
שִׂמְלַת בַּד שָׁם אֶלְבָּשָׁה, מִגְבַּעַת קַשׁ לְרֹאשׁ אֶחְבֹּשָׁה,
אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
ושתי:
נָא הַגִּידִי רִיבָה לִי, אִמְרִי נָא חֲבִיבָה לִי,
מַה שָּׁם תֹּאכְלִי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? מַה שָּׁם תִּשְׁתִּי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל?
כל הפרתמות:
פַּת בַּמֶּלַח אֹכַל שָׁם, מַיִם קָרִים אֶשְׁתֶּה שָׁם,
אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
ושתי:
זֶה יָפֶה מְאֹד, מְעַנְיֵן מְאֹד. תּוֹדָה רַבָּה לָךְ, חֲבִיבָתִי.
(מתירה את חרוז המרגליות שעל צוארה ופושטת לפרתמית י')
קְחִי נָא יַקִּירָתִי, מַתָּנָה זוּ לְזִכָּרוֹן.
פרתמית י'
(לוקחת את חרוז המרגליות, משתחוה, נושקת יד המלכה):
תּוֹדָה נֶאֱמָנָה לָךְ, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה.
(שבה למקומה ומראה את החרוז ליתר הפרתמות).
אחשורוש
(מתעורר מהרהוריו, מסובב):
מְהוּמָן, רֵיחַ נִיחוֹחַ!
ושתי
(מקשקשת):
שׁוֹשַׁנָּה, רֵיחַ נִיחוֹחַ!
מהומן
(כלמעלה):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר רֵיחַ נִיחוֹחַ!
שר הבשמים א' (אל ב', כלמעלה):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר רֵיחַ נִיחוֹחַ!
שושנה (כלמעלה):
הַמַלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה רֵיחַ נִיחוֹחַ!
שרת הבשמות א' (אל ב‘, זו אל ג’ כלמעלה):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה רֵיחַ נִיחוֹחַ!
שר הבשמים א'
(נכנס כשהוא נושא בידו האחת קפסת כסף מלאה אבק להריח, עובר לפני המלך, לוקח קמיצת אבק באגודל ואצבע של ידו הפנויה ומניש אל אחת מנחירי הלך, מוסר את הקפסה לידו השניה ולוקח קמיצה שניה בידו הפנויה עכשו ומגיש לשניה מנחירי המלך, סוגר את הקופסה, מתעטש בעצמו לפני המלך):
עַטְּשִׁי! עַטְּשִׁי!
(ומפנה מקומו לבא אחריו).
שר הבשמים ב'
(הולך בעקבות הראשון, עושה כמעשהו, מתעטש גם הוא): עַטְּשִׁי! עַטְּשִׁי! (וכן הלאה עד שר הבשמים השביעי, ועד בכלל, ויוצאים).
הפרתמים
(שרי הבשמים, השמיני והתשיעי, מכישים לפרתמים אבק בשתי קופסאות של שנהבים, והפרתמים מקמצים להם קמיצות כל אחד, והם הם המתעטשים, כלם במקהלה אחת):
עַטְּשִׁי! עַטְּשִׁי!…
הפרתמות
(באותה שעה נכנסות שבע שרות הבשמות; כל אחת נושאת צרור פרחים בידה, עוברת לפני המלכה ומגישה לחטמה את הפרחים; המלכה מריחה קצת; זו עוברת ושניה באה אחריה בצרור פרחים מצבע אחר, וכן הלאה עד השביעית, ושתי שרות הבשמות, השמינית והתשיעית נושאות שני צרורי פרחים גדולים, עוברות על הפרתמות ושבות, עוברות ושבות ומחזיקות את הפרחים סמוך לחטטמיהן זו אחר זו, וכלן אומרות במקהלה):
רֵיחַ נִיחוֹחַ, כְּרֵיחַ גַּן עֵדֶן!
ומאריכות להריח עד שהפרתמים גומרים לדבר, כלהלן).
פרתם א'
(מוצץ, מוצץ ואומר):
אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי אִשְׁתִּי יֵשׁ לָהּ קוֹל יָפֶה מְאֹד, וְלֹא רַק שֶׁיֵּשׁ לָהּ קוֹל יָפֶה, אֶלָּא שֶׁגַּם הִיא בְעַצְמָהּ יָפָה הִיא מְאֹד.
פרתם ב'
(מנענע בראשו):
אֵין קוֹל יָפֶה בָּעוֹלָם כְּמוֹ קוֹלָהּ שֶׁל אִשְׁתִּי, וְגַם אֵין אִשָּׁה יָפָה בְכָל הָעוֹלָם כְּמוֹ אִשְׁתִּי.
פרתם ג':
מָה אַתָּה שָׂח, אֲדוֹנִי? הֲיֵשׁ בְּכָל הָעוֹלָם קוֹל אַחֵר יָפֶה כְמוֹ שֶׁל אִשְׁתִּי? הֲיֵשׁ בְּכָל הָעוֹלָם אִשָּׁה אַחֶרֶת יָפָה כְמוֹ אִשְׁתִּי? מָה אַתָּה שָׂח, אֲדוֹנִי!
פרתם ד':
טוֹעִים אַתֶּם, רַבּוֹתַי. אִשְׁתִּי הִיא הַיָּפָה מִכָּל הַנָּשִׁים, וְקוֹלָהּ הוּא הַיָּפֶה מִכָּל הַקּוֹלוֹת!
פרתם ה':
רַבּוֹתַי, לוּ רְאִיתֶם אֶת אִשְׁתִּי, הֱיִיתֶם מוֹדִים בְּעַצְמְכֶם כִּי אִשְׁתִּי הִיא הַיּוֹתֵר יָפָה בְכָל הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁקּוֹלָהּ הוּא הַיּוֹתֵר נֶחְמָד וְנָעִים בְּכָל הָעוֹלָם.
פרתם ו':
וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין אִשָּׁה יָפָה כְאִשְׁתִּי, וְאֵין קוֹל יָפֶה כְקוֹלָהּ.
פרתם ז':
אִשְׁתִּי, רַבּוֹתַי, עוֹלָה עַל כָּל הַנָּשִׁים, וְקוֹלָהּ עוֹלֶה עַל כָּל הַקּוֹלוֹת!
פרתם ח'
(מכה באגרופו בחלל האויר):
וַאֲנִי אוֹמֵר אִשְׁתִּי!
פרתם ט'
(מכה גם הוא):
וַאֲנִי אוֹמֵר אִשְׁתִּי!
פרתם י':
אַל תָּרִיבוּ, רַבּוֹתַי; דִּבְרֵי כֻלְּכֶם אֲמִתִּים.. כָּל אִישׁ, אִשְׁתּוֹ הִיא הַיּוֹתֵר יָפָה בְעֵינָיו, וְקוֹלָהּ הַיּוֹתֵר נָעִים בְּאָזְנָיו.
כלם
(מכים באגרופם בחלל האויר, זה אחר זה):
וַאֲנִי אוֹמֵר אִשְׁתִּי!
(מזמרים בקול גדול).
מִי אֶל הַמַּעְיָן יוֹרֶדֶת וּמַיִם לִי שׁוֹאֶבֶת,
מִי אִתִּי בַגָּן תַּחַת הָעֵץ יוֹשֶׁבֶת,
מִי אוֹתִי יוֹתֵר מֵחַיֶּיהָ אוֹהֶבֶת,
מִי אֶת אָבִיהָ וְאִמָּהּ בִּשְׁבִילִי עוֹזֶבֶת,
אִשְׁתִּי!
מִי עַל הַפְּסַנְתֵּר כָּל כַּךְ יָפֶה מְנַגֶּנֶת,
מִי לִי כִּיסֵי־הָמָן בִּדְבַשׁ מְטַגֶּנֶת,
מִי אֶת פּוּזְמָקַי הַקְּרוּעִים מְתַקֶּנֶת,
מִי עַל כָּל מַעֲשַׂי כָּל הַיּוֹם מְרַטֶּנֶת,
אִשְׁתִּי!
מִי כָל הַיּוֹם בַּמִטְבָּח עוֹבֶדֶת,
מִי אֶת הָרִצְפָּה בְמַטְאֲטֵא מְכַבֶּדֶת,
מִי כָּל מַה שֶׁרוֹאָה בַחֲלוֹנוֹת חוֹמֶדֶת,
מִי אֶת כַּסְפִּי עַל שְׂמָלוֹת מְאַבֶּדֶת,
אִשְׁתִּי!
מִי לִי מַטְעַמִּים כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי מְבַשֶּׁלֶת,
מִי בִּי בְחֶלְיִי בְּלִי־לֵאוּת מְטַפֶּלֶת,
מִי לִשְׁלוֹמִי כָּל הַיּוֹם מִתְפַּלֶּלֶת,
מִי אֶת יְלָדַי לְמַעֲשִׂים טוֹבִים מְגַדֶּלֶת,
אִשְׁתִּי!
אחשורוש
(מתחלת שיחתם שקע בהרהורים, ועכשו התעורר שוב, מסובב ברעשן):
מְהוּמָן, עַל מַה מִתְוַכְּחִים שָׁם הַפַּרְתְּמִים?
(אלה משתתקים תיכף ושבים למציצתם).
מהומן:
כָּל אֶחָד מִן הַפַּרְתְּמִים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מְהַלֵּל אֶת אִשְׁתּוֹ וְאוֹמֵר כִּי הִיא הַיּוֹתֵר יָפָה מִכָּל הַנָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם.
אחשורוש
(בקצף ובהתול):
אֶפְשָׁר יָפָה הִיא גַם מִן הַמַּלְכָּה שֶׁלִּי, וַשְׁתִּי הַיָּפָה? הַא?
מהומן:
חַס וְשָׁלוֹם! אֶת הַמַּלְכָּה לֹא רָאוּ עוֹד, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!
אחשורוש:
אִם כֵּן, יִרְאוּ אוֹתָהּ תֵּכֶף וּמִיָּד, וְאָז יֵדְעוּ כִּי אֵין אִשָּׁה יָפָה בְכָל הָעוֹלָם כְּמוֹ אִשְׁתִּי הַמַּלְכָּה. לֵךְ אֶל הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי וֶאֱמוֹר לָהּ לָבוֹא הֵנָּה תֵכֶף וּמִיַּד; כִּי חָפֵץ אֲנִי לְהַרְאוֹת אֶת יָפְיָהּ אֶל הַשָּׂרִים.
מהומן:
טוֹב, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!
(הפרתמים מתעוררים לדברי המלך, ויושבים בצפיה ובערות. בנתים גמרה המלכה להריח את צרור הפרחים השביעי, וכל הבשמות יצאו. עכשו מתחילות הפרתמות לשוחח על המגבעות היפות שלהן. מהומן משתחוה ויוצא בפתח שעל צד המלך, הולך מאחורי הקלעים ונכנס בפתח שעל צד המלכה בשעה שהמלכה מסתכלת באחת המגבעות, כלהלן).
פרתמית א'
(אל פרתמית ב', בהראותה על מגבעתה של זו):
אֵיפֹה קָנִית, גְּבֶרֶת נְבוּכַדְנֶצַּר, אֶת הַמִּגְבַּעַת הַיָּפָה שֶׁלָּךְ? לֹא בְּבָבֶל קָנִית אוֹתָהּ?
פרתמית ב':
יָפֶה כִּוַּנְתְּ, גְּבִרְתִּי הַיְקָרָה. בְּבָבֶל קְנִיתִיהָ.
(מסירה את מגבעתה מעל ראשה ומראה לפרתמית א')
הִסְתַּכְּלִי נָא בַּבַּד הַפְּנִימִי וְתִרְאִי שָׁם אֶת הַתְּמוּנָה שֶׁל הָעִיר בָּבֶל וְהַמִּגְדָּל אֲשֶׁר רֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם.
פרתמית ג':
הַרְאִי נָא גַם לִי, בְּבַקָּשָׁה.
(לוקחת מיד פרתמית ב')
כַּמָּה שִׁלַּמְתְּ בְּעַד הַמִגְבַּעַת, גְּבִרְתִּי הַבַּבְלִית?
פרתמית ב':
הַרְבֵּה כֶסֶף שִׁלַּמְתִּי בַעֲדָה, עֶשְׂרִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַפַּרְסִי.
ושתי
(מקשקשת):
שׁוֹשַׁנָּה, בַּמֶּה מְשִׂיחוֹת שָׁם הַפַּרְתְּמוֹת?
שושנה:
בְּמִגְבְּעוֹתֵיהֶן, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה. הַגְּבֶרֶת הַפַּרְתְּמִית הַבַּבְלִית יֵשׁ לָהּ בְּמִגְבַּעְתָּהּ הַיָּפָה תְּמוּנַת הַמִּגְדָל שֶׁל בַּבַּל.
ושתי:
אִמְרִי נָא לַגְּבֶרֶת הַבַּבְלִית לְהַרְאוֹת לִי אֶת מִגְבַּעְתָּהּ. מִתְעַנְיֶנֶת אֲנִי לִרְאוֹת דְּמוּתוֹ שֶׁל מִגְדַּל בָּבֶל.
שושנה
(נוגעת בפרתמית ב' במניפתה):
קוּמִי נָא גְּבִרְתִּי הַבַּבְלִית. הַמַּלְכָּה חֲפֵצָה לְכַבֵּד אוֹתָךְ בְּמַבָּט אֶחָד עַל דְּמוּת הַמִּגְדָּל שֶׁבְּבָבֶל.
(זו קמה ונגשת אל המלכה, משתחוה ואוחזת במגבעתה לפני המלכה).
מהומן
(נכנס ומשתחוה):
גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי!
ושתי
(טרם הביטה בפנים המגבעת, מקשקשת):
מִי הוּא הַמְדַבֵּר שָׁם?
שושנה:
זֶהוּ מְהוּמָן, סְרִיס הַמֶּלֶךְ, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה.
ושתי:
אִמְרִי לוֹ לְחַכּוֹת מְעַט עַד שֶׁאֶהְיֶה פְּנוּיָה.
שושנה
(משתחוה אליו):
הוֹאֵל נָא, אֲדוֹנִי מְהוּמָן, לְחַכּוֹת מְעַט עַד שֶׁהַמַּלְכָּה תִהְיֶה פְּנוּיָה.
(וגם הוא משתחוה לעמתה).
ושתי
(אחרי הסתכלה מעט בפנים המגבעת):
אָמְנָם יָפֶה הַמִּגְדָּל מְאֹד, חֲבָל שֶׁלֹּא גָמְרוּ לִבְנוֹתוֹ. תּוֹדָה לָךְ, חֲבִיבָה.
(פרתמית ב' משתחוה ושבה למקומה. המלכה מקשקשת)
שַׁאֲלִי אוֹתוֹ מָה הוּא חָפֵץ.
שושנה:
מַה חֶפְצְךָ, אֲדוֹנִי סְרִיס הַמֶּלֶךְ?
מהומן:
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמּוֹלֵךְ עַל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינוֹת, מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ, דּוֹרֵשׁ לִשְׁלוֹם הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי וּמְצַוֶּה עָלֶיהָ לָבוֹא לְפָנָיו תֵּכֶף וּמִיָּד, כִּי הוּא חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת יָפְיָהּ אֶל הַשָּׂרִים.
(הפרתמות מראות התענינות גדולה בדבריו ובתשובת המלכה)
שושנה
(משתחוה לעומתו, פונה אל המלכה ומשחחוה):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דּוֹרֵשׁ לִשְׁלוֹם הַמַּלְכָּה, וּמְבַקֵּשׁ אֶת גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה לְכַבֵּד אוֹתוֹ וְלַעֲמוֹד לְפָנָיו, כִּי הַמֶּלֶךְ חָפֵץ לְהַרְאוֹת לַשָּׂרִים כִּי יָפָה הַמַּלְכָּה מִכָּל הַנָּשִׁים.
ושתי
(בקצף):
לֹא, וּבְאָלֶף רַבָּתִי!
(ודאי מפני שנתבסמה קצת, ונכנס יין ויצא סוד).
שושנה:
הַמַלְכָּה אוֹמֶרֶת, “לא, וּבְאָלֶף רַבָּתִי” אֲדוִנִי מְהוּמֶן.
מהומן:
תּוֹדָה לָךְ, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי.
(משתחוה ויוצא).
פרתמית ד':
וַאֲנִי קָנִיתִי אֶת הַמִּגְבַּעַת שֶׁלִּי בְּמוֹף בִּירַת מִצְרַיִם, וְשִׁלַּמְתִּי בַעֲדָהּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל.
פרתמית ה':
וַאֲנִי קָנִיתִי אֶת מִגְבַּעְתִּי בְּנִינְוֵה בִירַת אַשּׁוּר, וְשִׁלַּמְתִּי בַעֲדָהּ שְׁלשִׁים שֶׁקֶל.
פרתמית ו':
זֶה לֹא הַרְבֵּה כָל כָּךְ. אֲנִי קָנִיתִי אֶת מִגְבַּעְתִּי בְשׁוּשָׁן הַבִּירָה וְשִׁלַּמְתִּי אַרְבָּעִים שֶׁקֶל.
פרתמית ז':
וַאֲנִי שִׁלַּמְתִּי עוֹד יוֹתֵר בְּאוּר בִּירַת כַּשְׂדִים, חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל שִׁלַּמְתִּי בְעֵד מִגְבַּעְתִּי.
פרתמית ח':
וַאֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לִמְצֹא מִגְבַּעַת יָפָה בְכָל קְצוֹת דַמֶּשֶׂק בִּירַת אֲרָם נַהֲרַיִם בְּעַד פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים שֶׁקֶל.
פרתמית ט':
יוֹדְעוֹת אַתֶּן, גְּבִירוֹתַי, כַּמָּה שִׁלַּמְתִּי בְעֵד הַמִּגְבַּעַת שֶׁלִּי בְרַבַּת בְּנֵי עַמּון? שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל, עַל דִּבְרָתִי.
(המלכה ושתי נרדמת בנתים).
פרתמית י':
אִם כֵּן, שִׁלַּמְתִּי אֲנִי יוֹתֵר מִכֻּלְּכֶן! אֲנִי שִׁלַּמְתִּי מֵאָה שֶׁקֶל עוֹבֵר לַסּוֹחֵר בְּעַד הַמִּגְבַּעַת שֶׁלִּי. רַק בִּירוּשָׁלַיִם, בִּירַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יְכוֹלוֹת אַתֶּן לְהַשִּׂיג מִגְבָּעוֹת בִּמְחִיר גָּבוֹהַּ כָּזֶה. רְאֶינָה כַמָּה יָפָה הִיא!
(וכלן מסירות מגבעותיהן ומוסרות זו לזו כדי לעמוד על יפין, ערכן, ושוין, ומדברות בלחש לבלי השבית תרדמת המלכה).
מהומן
(נכנס מצד המלך):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי דוֹרֶשֶׁת לִשְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ, וְאוֹמֶרֶת “לֹא, בְאָלֶף רַבָּתִי”.
אחשורוש:
מַה פֵּרוּשׁ הַתְּשׁוּבָה “לֹא בְאָלֶף רַבָּתִי”? לֵךְ וּשְׁאַל אוֹתָהּ הֲתָבוֹא לְפָנַי, אִם לֹא תָבוֹא! מַהֵר!
(מהומן יוצא בבהלה, הפרתמים מתפלאים, מביטים זה אל זה בתמיה ומתלחשים ביניהם).
מהומן
(נכנס מצד המלכה מבוהל ובמרוצה):
גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי!
שושנה
(פונה אליו ומרימה את ידה):
הַס, הָס! הַמַלְכָּה מִתְנַמְנֶמֶת! הוֹאֶל־נָא, אֲדוֹנִי מְהוּמָן, לְחַכּוֹת עַד שֶׁהַמַּלְכָּה תִּתְעוֹרֵר מֵאֵלֶיהָ.
(מהומן משתחוה ומחכה)
נְזַמֶר־נָא גְבִירוֹתַי אֵת שִׁיר הָעֶרֶשׂ, וְתִמְתַּק לָהּ שְׁנָתָהּ לַמַּלְכָּה.
(והיא מנצחת עליהן בזמרן יחד).
הפרתמות
(עם שושנה והמנפנפות):
תַּחַת עֶרֶשׂ בְּנִי הָרַךְ, עוֹמֵד גְדִי לָבָן וָצַח;
הַגְּדִי יֵלֵךְ לַעֲסוֹק בִּסְחוֹרָה, וּבְנִי יֵלֵךְ לִלְמֹד תּוֹרָה;
הַגְּדִי יִקְנֶה שְׁקֵדִים וּתְמָרִים, וּבְנִי יֶחְכַּם יִכְתּוֹב
סְפָרִים; שְׁקֵדִים, תְּמָרִים וְכָל מְגָדִים, דִּבְרֵי תּוֹרָה מֵהֶם
נֶחְמָדִים; תּוֹרָה יִלְמַד בְּנִי לָרֹב, וִיהִי יְהוּדִי כָּשֵׁר
וָטוֹב.
(המלכה מתעוררת).
מהומן:
גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי!
ושתי
(מקשקשת):
מִי הוּא הַמְּדַבֵּר שָׁם?
שושנה:
זֶה שׁוּב מְהוּמָן סְרִיס הַמֶּלֶךְ, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה.
ושתי:
שַׁאֲלִי אוֹתוֹ מָה הוּא חָפֵץ.
שושנה:
מַה חֶפְצְךָ אֲדוֹנִי סְרִיס הַמֶּלֶךְ?
מהומן:
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמּוֹלֵךְ עַל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ, דּוֹרֵשׁ לִשְׁלוֹם הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי וְשׁוֹאֵל מַה פֵּרוּשׁ הַתְּשׁוּבָה “לֹא בְאָלֶף רַבָּתִי”? שׁוּב הוּא שׁוֹאֵל, הֲתָבוֹא הַמַּלְכָּה לְפָנָיו תֵּכֶף וּמִיַּד, אִם לֹא?
(הפרתמות שמות אזניהן כאפרכסת שלא לאבד אף מלה אחת משיחה זו).
שושנה:
אַחַר דְּרִישַׁת שְׁלוֹם הַמַּלְכָּה, המֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שׁוֹאֵל מַה פֵּרוּשׁ הַתְּשׁוּבָה לֹא בְאָלֶף רַבָּתִי; וְעוֹד הוּא שָׁאַל אִם יֵשׁ בְּדַעַת הַמַּלְכָּה לָבוֹא לְפָנָיו, אִם לֹא.
ושתי:
אֵם הַמֶּלֶךְ הַטִּפֵּשׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת הַפֵּרוּשׁ, יִשְׁאַל אֶת פִּי הַחֲכָמִים שֶׁלּוֹ וְיַגִּידוּ לוֹ. זוֹהִי כָל הַתְּשׁוּבָה.
שושנה:
אִם כָּבוֹד מַלְכוּתוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת הַפֵּרוּשׁ שֶׁל תְּשׁוּבַת הַמַּלְכָּה, יִשְׁאַל אֶת פִּי הַחֲכָמִים שֶׁלּוֹ וְיַגִּידוּ לוֹ. זוֹהִי כָל הַתְּשׁוּבָה שֶׁהַמַּלְכָּה הוֹאִילָה לַעֲנוֹת לְעֵת־עָתָּה.
מהומן:
תּוֹדָה לָךְ, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה
(משתחוה ויוצא).
אחשורוש
(מסובב סבובים אחדים):
מְהוּמָן!
(מחכה רגע)
מְהוּמָן!
(אך מהומן עודנו מתמהמה בדרך).
ושתי
(מקשקשת):
כּוֹס יַיִן!
(שושנה חוזרת על הדברים לתועלת שרות המשקות, ואלה חוזרות על הדברים זו לזו, נכנסות ועושות כלמעלה, ועד שהמלכה שותה, המלך מדבר).
אחשורוש
(מסובב שוב בקצר־אף, ומהומן מופיע מבוהל ודחוף):
תִּפַּח רוּחֲךָ, מְהוּמָן! אַתָּה מִתְמַהְמֵהַּ יוֹתֵר מִדֵּי בִּשְׁלִיחוּתְךָ אֶל הַמַּלְכָּה. מַהֵר וֶאֱמוֹר לִי מַהִי תְּשׁוּבַת הַמַּלְכָּה!
מהומן
(משתחוה):
יִסְלַח לִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל הִתְאַחֲרִי קְצָת. סִבַּת הַדָּבָר הָיְתָה שֶׁהָיִיתִי מֻכְרָח לְהַמְּתִּין עַד שֶׁתִּתְעוֹרֵר הַמַּלְכָּה מִנִּמְנוּמָהּ שֶׁהִתְנַמְנְמָה. וּבְנוֹגֵעַ לִתְשׁוּבָתָהּ, הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי דּוֹרֶשֶׁת לִשְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְאוֹמֶרֶת, אֵם הַמֶּלֶךְ הַטִּ… כְּלוֹמַר, כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת הַפֵּרוּשׁ, יִשְׁאַל אֶת פִּי הַחֲכָמִים שֶׁלּוֹ. זוֹהִי כָל הַתְּשׁוּבָה.
(משתחוה).
אַחשורוש
(בכעס וקצף):
קְרָא לְיוֹדְעֵי הָעִתִּים!
(מהומן מתחיל ללכת, המלך מסובב, ומהומן עומד)
הַחֲכָמִים הַלָּלוּ וַדַּאי מִתְנַמְנְמִים שָׁם עַל סִפְרֵיהֶם, עַל כֵּן, שְׁלַח הֵנָּה אֶת הַתּוֹקֵעַ בַּחֲצוֹצְרָה, וְיִתְקַע עַד שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ, אוֹ עַד שֶׁיִּתְפַּקֵּעַ.
(מהומן מתחיל ללכת שוב, אבל המלך מסובב שוב)
אֲבָל קֹדֶם כֹּל, מְהוּמָן, כּוֹס יָיִן!
מהומן
(משתחוה ויוצא, וקולו נשמע):
כּוֹס יָיִן לַמֶּלֶךְ! וְאַתָּה הַתּוֹקֵעַ תַּתְחִיל לִתְקוֹעַ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ עִם הַכּוֹס הַשְּׁבִיעִית, וְתִתְקַע עַד שֶׁתִּתְפַּקֵעַ.
(היות שמהומן דבר את דבריו באזני כלם, אין צרך לשרי המשקים לחזור על פקודת המלך זה לזה. הם נכנסים ומשקים את המלך כלמעלה, ויוצאים).
מחצצר
(תוקע איזו נגינה צבאית):
טוּרוּ… טוּרוּ… טוּרוּ…
(גומר עם כניסתו של מהומן).
ושתי
(מקשקשת):
שׁוֹשַׁנָּה, מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת!
שושנה
(אל מחוץ לפתח):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת!
שרת האופות א'
(אל ב' וכן הלאה, כלמעלה):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה מִשְׁלֹחַ מָנוֹת!
(והן נכנסות עם הממתקים כלמעלה, ומאריכות בזה).
מהומן
(תכף לגמירת התקיעה, יוצא המחצצר, ומהומן בא, עם שבעת החכמים. ועד שהמלכה מצוה לשושנה, וזו לשרות האופות מסתדרים החכמים ועומדים בשורה אחת. וממוכן הראש עומד קרוב למלך. כל אחד לבוש באדרת ארוכה מצבעי לבן וכחול וחגור אבנט על מתניו. כפה שחורה חבושה לראשו, וזקן לסנטרו; זקנו של ממוכן לבן, ואבנטו כסף; כל אחד מהם נושא ספר תחת בית שחיו):
הִנֵּה שִׁבְעַת הַחֲכָמִים, יוֹדְעֵי הָעִתִּים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
אחשורוש:
מְמוּכָן!
ממוכן
(הוא הראש, משתחוה ועונה):
הִנְנִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוִרוֹשׁ.
אחשורוש:
מַרְסְנָא!
מרסנא
(השני לממוכן, משתחוה ועונה גם הוא):
הִנְנִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!
אחשורוש:
מֶרֶס! תַּרְשִׁישׁ! אַדְמָתָא! שֵׁתֶר! כַּרְשְׁנָא!
(וכלם עונים כאמור למעלה).
אֲדוֹנַי הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים! אֲנִי צִוִּיתִי לְוַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לָבוֹא לְפָנַי כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת יָפְיָהּ לַשָּׂרִים, וְהִנֵּה שָׁלְחָה לִי תְשׁוּבָה, “לֹא, בְּאָלֶף רַבָּתִי!” מַה פֵּרוּשׁ הַתְּשׁוּבָה הַסְּתוּמָה הַזֹּאת?
ממוכן
(חושב קצת, משתחוה):
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! תֶּן־לָנוּ זְמַן שְׁלשָׁה יָמִים לַחֲשׁוֹב עַל הַשְּׁאֵלָה הָעֲמֻקָּה הַזֹּאת, וּבְעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְצָא אֶת הַפִּתְרוֹן הַנָּכוֹן וְנַגִּיד אוֹתוֹ לַמֶּלֶךְ.
אחושורוש
(בתמיה של קצף):
מָה! שְׁלשָׁה יָמִים!?
(מסובב)
מְהוּמָן, אֱמוֹר לִי מָה הַשָּׁעָה עַכְשָׁו עַל הַשָּׁעוֹן שֶׁלִּי!
מהומן
(עובר אל המלך, משתחוה לפניו, מוציא את השעון מכיס חזיתו של המלך, מביט על פני השעון ומצניע אותו שוב במקומו, עובר אל מקומו, משתחוה כנגד המלך):
הַשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה עַל פִּי הַשָּׁעוֹן שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הִיא חֲמִשָּׁה רְגָעִים לִפְנֵי הַשָּׁעָה הָרְבִיעִית אַחַר הַצָּהֳרָיִם.
(כל הפרתמים מוציאים את שעוניהם, מביטים עליהם ורואים כי השעה אצלם אינה מכוונה, והם מסובבים ברעש את הכפתור העשוי לכך כדי לכון את השעה).
אחשורוש:
הִנְנִי נוֹתֵן לָכֶם חֲמִשָּׁה רְגָעִים, עֵד תֹּם הַשָּׁעָה הָרְבִיעִית, לִמְצוֹא אֶת הַפִּתְרוֹן. וְאִם לֹא תִּמְצְאוּ לִי אֶת הַפִּתְרוֹן הַנָּכוֹן בְּאוֹתוֹ הַזְּמָן, תֵּלְכוּ לִי לַעֲזָאזֵל! הַשְּׁמַעְתֶּם? חִשְׁבוּ מַהֵר!
ממוכן:
שָׁמַעְנוּ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(אל החכמים)
נַחֲשֹׁב, רַבּוֹתַי, נַחֲשֹׁב. נַחֲשֹׁב בִּיחִידוּת, וְנַחֲשֹׁב בְּצִבּוּר, נַחֲשֹׁב בְּכָל כֹּחֵנוּ, עַד שֶׁנִּמְצָא אֶת הַפִּתְרוֹן, רַבּוֹתַי; וְאִם לֹא, תֵּלְכוּ אִתִּי לַעֲזָאזֵל, רַבּוֹתַי. חִשְׁבוּ מַהֵר, כִּי הַזְּמָן עוֹבֵר.
מרסנא:
כְּבָר חוֹשְׁבִים אֲנָחְנוּ, אֲדוֹנֵנוּ הָרֹאשׁ.
(כרשנא, זה האחרון בחכמים, עובר אל ממוכן, לוקח מידו את ספרו, לוקח גם מיתר החכמים את ספריהם ומניחם על שלחן הסופר ושב למקומו. החכמים עומדים או מתהלכים, כל אחד מתנועע בעינים עצומות, מחליק את זקנו או משלב זרועותיו על חזהו, מקמט את מצחו או מכה עליו בכפו כדי לעורר את מחשבתו הנרדמה, וממוכן מתהלך וחושב, עומד רגע ומוסיף להתהלך).
ממוכן
(עובר מזה אל זה ושואל):
נוּ, הֲמָצָאתָ אֶת הַפִּתְרוֹן?
(כלם עונים בראשם בשלילה)
חִשְׁבוּ בְּזוּגוֹת, זוּגוֹת, חֲבֵרַי הַחֲכָמִים.
(הראשון פונה אל השני, השלישי אל הרביעי, והחמשי אל הששי, כל אחר שם את ידיו על כתפיו של בן־זוגו. והם חושבים ומתנועעים כשעיניהם עצומות, ולפעמים מרימים את ידיהם למעלה, או מכים האחד על המצח של השני, וממוכן שואל שוב)
נוּ, מְצָאתֶם?
(וכלם מנענעים בראשם לשלילה)
חִשְׁבוּ עַכְשָׁו בְּצִבּוּר, חֲבֵרַי הַחֲכָמִים.
(והם עושים עגול ומתנועעים כלם בקצב ובמדה פנים ואחור, ימינה ושמאלה, וממוכן מתהלך שקוע במחשבתו).
ושתי
(מקשקשת):
שׁוֹשַׁנָּה, רֵיחַ נִיחוֹחַ.
שושנה
(כלמעלה):
הַמַלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה רֵיחַ נִיחוֹחַ!
שרת הבשמות א'
(כלמעלה):
הַמַלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה רֵיחַ נִיחוֹחַ!
(נכנסות עם צרורי פרחים כאמור למעלה ומאריכות בזה).
אחשורוש
(מגרגר):
מְהוּמָן, מַה הַשָּׁעָה עַכְשָׁו עַל הַשָּׁעוֹן שֶׁלִּי?
מהומן
(עושה כלמעלה):
רֶגַע אֶחָד לִפְנֵי הַשָּׁעָה הָרְבִיעִית אַחַר הַצָּהֳרָיִם, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(הפרתמים מכוננים את שעוניהם ברעש כאמור למעלה).
אחשורוש:
אֱמוֹר לְיוֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי בְעוֹד רֶגַע יֵלְכוּ לַעֲזָאזֵל.
מהומן
(משתחוה למלך, עובר אל החכמים):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר כִּי בְעוֹד רֶגַע תֵּלְכוּ לוֹ לַעֲזָאזֵל.
(נגש אל ממוכן)
אֲדוֹנִי רֹאשׁ הַחֲכָמִים! הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אוֹמֵר כִּי בְעוֹד רֶגַע תֵּלֵךְ לוֹ לַעֲזָאזֵל.
ממוכן
(מתעורר מהרהוריו):
תּוֹדָה לְךָ, אֲדוֹנִי מְהוּמָן.
(ממהר והולך אל שלחן הסופר)
תֶּן־לִי בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אֲדוֹנִי הַסּוֹפֵר, מְגִלָּה וְעֵט־סוֹפֵר.
(זה נותן לו גליון ניר ועט־אוז)
תּוֹדָה לְךָ, אֲדוֹנִי הַסּוֹפֵר.
(לוקח אחד הספרים שעל השלחן, שם את הגליון על הספר ורושם עליו בעט האוז, מקמט את מצחו ועיניו, וחושב וכותב, גומר לכתוב, משיב את העט אל הסופר, ואת הספר אל השלחן)
חֵן חֵן לָךְ, אֲדוֹנִי הַסּוֹפֵר.
(מעין שוב בגליון, מנענע בראשו לחיוב, מקפל את הגליון ומסתירו בחיקו, סופק כפיו וקורא בקול)
דַּי לָכֶם לַחֲשׁוֹב, חֲבֵרַי! כְּבָר מָצָאתִי אֶת הַפִּתְרוֹן.
החכמים
(מתפרדים ורצִים אליו בתמיה של שמחה):
מָצָאתָ? מָצָאתָ?
ממוכן:
אָמְנָם כֵּן, חֲבֵרַי, מָצָאתִי. נַעַמְדָּה נָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כְּסֵדֶר. מַרְסְנָא, מֶרֶס, תַּרְשִׁישׁ, אַדְמָתָא, שֵׁתֶר, כַּרְשְׁנָא!
(מראה לכל אחד לעמוד במקומו אחריו או על צדו, זה אחר זה, והוא עומד קרוב למלכות).
אחשורוש:
הָבָה, מְמוּכָן, קַצֵּר בַּהֲכָנוֹת וְהַגֶּד־לִי אֶת הַפִּתְרוֹן שֶׁמָּצָאתָ. פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְבָרֶיךָ.
ממוכן
(משתחוה):
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, תִּחְיֶה לְעוֹלָם. אֲנִי וַחֲבֵרַי הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים, חָשַׁבְנוּ וְחָשַׁבְנוּ; חָשַׁבְנוּ וְשׁוּב חָשַׁבְנוּ; חָשַׁבְנוּ בְכָל כֹּחֵנוּ; חָשַׁבְנוּ בְכָל רֹאשֵׁנוּ; בְּכָל רֵישׁ מֵם חֵית אֵבָרֵינוּ וְשִׁין סַמֶּךְ הֵא גִידֵינוּ; חָשַׁבְנוּ בִיחִידוּת, חָשַׁבְנוּ בְזוּגוֹת וְחָשַׁבְנוּ בְצִבּוּר: חָשַׁבְנוּ זְמָן רָב: חָשַׁבְנוּ חֲמִשָּׁה רְגָעִים שְׁלֵמִים, מֵחֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה רְגָעִים אַחַר הַשָּׁעָה הַשְּׁלִישִׁית עַד תֹּם הַשָּׁעָה הָרְבִיעִית; הוֹי, כַּמָּה חָשַׁבְנוּ עַד שֶׁעָלָה בְיָדֵינוּ לִמְצוֹא אֶת הַפִּתְרוֹן שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הָעֲמֻקָּה וְהַסְּתוּמָה “לֹא, בְאָלֶף רַבָּתִי” שֶׁל הַמַּלְכָּה הַגְּדוֹלָה וַשְׁתִּי, תִּחְיֶה לְעוֹלָם. וְזֶה הַפִּתְרוֹן, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(מוציא את הגליון מחיקו ומעין בו)
הַמַּלְכָּה הַגְּדוֹלָה וַשְׁתִּי אֵינֶנָּה חֲפֵצָה לָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים. פָּשׁוּט, אֵינֶנָּה רוֹצֶה. וְאִם הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים רוֹצִים לֵהֶנוֹת מִזִּיו יָפְיָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה, עֲלֵיהֶם, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדָם, לְהַטְרִיחַ אֶת עַצְמָם וְלָבוֹא לִפְנֵי הַמַּלְכָּה.
(משתחוה ושם את הגליון שוב בחיקו. ובאותה שעה מריחה המלכה את ריח הפרחים כלמעלה).
אחשורוש
(קם ורוקע ברגלו על הרצפה בכעס):
זֶה אִי־אֶפְשָׁר! הַפִּתְרוֹן שֶׁלָּךְ אֵינוֹ נָכוֹן, מְמוּכָן, וְסוֹף סוֹף תֵּלֶךְ לִי לַעֲזָאזֵל, אַתָּה עִם חֲבֵרֶיךָ!
(יושב בקצף).
ממוכן
(נבהל, נרתע לאחור, פושט את ידיו כמתפלא על דברי הַמלך המעליבים בו):
הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ מַאֲמִין בַּעֲבָדָיו הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים?
(חושב קצת)
אֶפְשָׁר טָעִיתִי בְחֶשְׁבּוֹן? סַלְקָא אַדַּעְתָּךְ?
(מוציא את הגליון מחיקו, עובר על השורות באצבעו, מנענע בראשו לשלילה)
לֹא, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אֵין כָּאן כָּל טָעוּת. הַדָּבָר עוֹלֶה בָרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם. וְאִם הַמֶּלֶךְ עוֹדֶנּוּ מוּטָל בְּסָפֵק, יוֹאִיל נָא לִשְׁלוֹחַ אֶת הַשַּׂר וְיִשְׁאַל אֶת פִּי הַמַּלְכָּה הַגְּדוֹלָה עַצְמָהּ.
(משתחוה ומעין שוב בגליון, ויתר החכמים עומדים ורועדים מפחד).
אחשורוש
(מסובב בכעס):
מְהוּמָן, שְׁאַל אֶת פִּי הַמַּלְכָּה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה אִם תָּבוֹא לְפָנַי תֵּיכֶף וּמִיַּד, אִם לא.
(מהומן משתחוה ויוצא, המלך מסובב שוב, מהומן שב)
כּוֹס יָיִן!
מהומן
(יוֹצא ומדבר אל שרי המשקים):
כּוֹס יַיִן לַמֶּלֶךְ!
(הם נכנסים בלי דברים ומשקים את המלך, כאמור למעלה).
ושתי
(ועד שהמלך שותה, ומהומן נמצא בדרכו, מקשקשת):
קִרְאִי נָא לַמְּחוֹלְלוֹת וְתֵצֶאנָה בִמְחוֹלוֹת לְפָנָי.
(שושנה יוצאת ושבה תכף עִם שלש נערות, ושלשתן יושבות על הספסל הסמוך לפסנתר, האמצעית פניה אל המפתחות).
מהומן
(נכנס ומשתחוה):
גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי!
ושתי
(מקשקשת):
מִי הוּא הַמְדַבֵּר שָׁם?
שושנה:
זֶהוּ שׁוּב מְהוּמָן סְרִיס הַמֶּלֶךְ, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה.
ושתי:
אִמְרִי לוֹ כִּי אֲנִי עֲסוּקָה עַכְשָׁו וְאֵין לִי פְּנַאי לְקַבֵּל אֶת דְּבָרָיו.
שושנה:
הוֹאֶל־נָא אֲדוֹנִי מְהוּמָן, לְחַכּוֹת מְעַט עַד שֶׁהַמַּלְכָּה תִהְיֶה פְּנוּיָה.
(זה משתחוה ומחכה, והנערה מרמזת למנגנת לנגן, ומחוללת אחת יוצאת במחולות, ובנתים שותה המלך יין).
מהומן
(בשהמחוללת גומרת מחולה ושבה אל הספסל):
גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי!
ושתי:
שַׁאֲלִי אוֹתוֹ מַה הוּא חָפֵץ טַרְדָּן זֶה.
שושנה:
מַה חֶפְצְךָ, אֲדוֹנִי סְרִיס הַמֶּלֶךְ?
מהומן:
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמּוֹלֵךְ עַל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינוֹת מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ, דּוֹרֵשׁ לִשְׁלוֹם הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי וְשׁוֹאֵל בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה אִם תָּבוֹא הַמַּלְכָּה לְפָנָיו תֵּכֶּף וּמִיַּד, אִם לֹא?
שושנה:
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דּוֹרֵשׁ לִשְׁלוֹם הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, וּמְבַקֵּשׁ לָדַעַת אִם תְּכַבֵּד אוֹתוֹ הַמַּלְכָּה בְּבִקּוּרָהּ הַיוֹם, אִם לֹא.
ושתי
(ברוגזה):
לֹא, בְאָלֶף רַבָּתִי.
שושנה:
הַמַּלְכָּה מִצְטָעֶרֶת שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּהּ לְמַלֵּא אֶת בַּקָּשַׁת הַמֶּלֶךְ.
מהומן:
תּוֹדָה לָךְ, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי.
(משתחוה ויוצא).
ושתי
(מקשקשת):
כּוֹס יָיִן!
(מכאן ואילך מנגנת הפסנתרית נגינת־לחש שאינה מחרישה דברי המשחקים).
שושנה:
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה כּוֹס יָיִן!
שרת המשקות א':
הַמַלְכָּה וַשְתִּי אָמְרָה כּוֹס יָיִן!
(והן משקות את המלכה והפרתמות כאמור למעלה).
מהומן:
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! תְּשׁוּבַת הַמַּלְכָּה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה הָיְתָה “לֹא, בְאָלֶף רַבָּתִי!”
אחשורוש
(פניו מתעותים מקצף, פונה אל ממוכן בהתול ובלעג מר):
מְמוּכָן, תִּפַּח רוּחֲךָ! פִּתְרוֹנְךָ נָכוֹן, וְלַעֲזָאזֵל לֹא תֵּלֵךְ עַכְשָׁו, אֲבָל תֵּלֵךְ שָׁמָּה אַחֲרֵי שְׁנֵי רְגָעִים אִם לֹא תַגִּיד לִי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת בִּדְבַר הַמַּלְכָּה אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ.
ממוכן:
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! עַל מַעֲשֶׂה כָּזֶה יֵשׁ לָנוּ דִין מְפוֹרָשׁ בְּסֵפֶר הָעִתִּים שֶׁלָּנוּ.
(משתחוה, פונה אל החכמים העומדים עכשיו זקופים כי פחדם סר מעליהם)
עַיְּנוּ חֲבֵרַי בִּסְעִיף לֹ“א בְּ”מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ".
(כרשנא עובר אל שלחן הסופר, לוקח את הספרים ומחלקם לחכמים, כל אחד מעין בספר במקום הנ"ל מלבד ממוכן היודע את הספר בעל־פה, הם מניעים בראשם זה לזה, ומרסנא מגיש את הספר הפתוח לממוכן, והוא מניע בראשו לאות כי הוא הוא הסעיף שהתכון לו, לוקח את הספר הפתוח בידו ונותן לו את הסגור, עומד לפני המלך וקורא בנגון המגלה)
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! לֹא עַל־הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, כִּי עַל־כָּל־הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל־כָּל־הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעֲלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן, בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת־וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה. וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכָל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, וּכְדֵי בִּזָּיוֹן וָקֶצֶף.
(והוא מטעים היטב את הענין בתנועת ידו הפנויה).
אחשורוש:
הַיּוֹצֵא מִדְּבָרֵינוּ? אַךְ בְּקִצּוּר, מְמוּכֶָן!
ממוכן:
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָּרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבֹר, אֲשֶׁר לֹא תָבֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה.
(סוגר את הספר ומשתחוה).
אחשורוש:
מַרְסְנָא, מֶרֶס, תַּרְשִׁישׁ, אַדְמָתָא, תֵּשֶׁר, כַּרְשְׁנָא! כֻּלְּכֶם מַסְכִּימִים לִפְסַק־דִּינוֹ שֶׁל רֹאשׁ הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים?
החכמים:
מַסְכִּימִים אֲנַחְנוּ, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ.
(משתחוים).
אחשורוש:
טוֹב. הָרְשׁוּת בְּיֶדְכֶם לָשׁוּב אֶל בֵּית מִדְרַשְׁכֶם.
(כלם משתחוים ויוצאים עם ממוכן בראש. המלך מסובב)
מְהוּמָן, אֱמוֹר לְשַׂר הַטַּבָּחִים לָבוֹא הֵנָּה עִם הַטַּבָּחִים שֶׁלּוֹ.
(מהומן יוצא).
ושתי
(מקשקשת):
שׁוֹשַׁנָּה, מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת!
שושנה:
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת!
שרת האופות א'
(כלמעלה):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת!
(והן נכנסות כלמעלה ומאכילות את המלכה והפרתמות וגם את המחוללות ממתקים כנ"ל, ובנתים נכנסים מהומן עם הטבחים הפוסעים ברגל כבדה ובצעדים מדודים, כלם מלובשים כחילים ומזוינים בחרבות ובכידונים).
שר הטבחים
(הולך בראש אחר מהומן וקורא בקול מפקד):
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע; אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, עֲמוֹדוּ!
(והם מסתדרים אצל הקיר, ושר הטבחים קרוב למלך).
מהומן:
הִנֵּה שַׂר הַטַּבָּחִים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, עִם הַטַּבָּחִים שֶׁלּוֹ.
(כלם משתחוים, וכראות השר כי טבחיו עוד עומדים כפופים ואינם יודעים כי עליהם להזדקף, הוא מכה בחרבו על אחורם זה אחר זה, וכל אחד מהם מזדקף תכף למכתו).
אחשורוש:
אֱמוֹר לַנְעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנָי, וּבִנְתַּיִם יִכְתֹּב הַסּוֹפֵר אֶת־פְּסָק־הַדִּין שֶׁל הַחֲכָמִים.
מהומן
(אל שר הטבחים):
אֱמוֹר לְטַבָּחֶיךָ לְהִתְנַצֵּחַ בְּצִחְצוּחֵי חֲרָבוֹת.
(אל הסופר)
הָכֵן נָא אֶת הַפְּסָק־דִּין שֶׁל יוֹדְעֵי הָעִתִּים בִּדְבַר הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי.
(הסופר מודה לו בראשו, ותכף מתחיל לשרוט בעט־האוז שלו במגלה במהירות גדולה, והשריטות נשמעות מקצה האולם עד קצהו).
שר הטבחים
(לטבחיו):
אַתָּה וֶהוּא, אַתָּה וֶהוּא, וְאַתָּה וֶהוּא, הִתְנַצְּחוּ בִקְרָב הַבֵּין־שְׁנַיִם בְחַרְבוֹתֵיכֶם, וְהַמְנַצֵּחַ יִזְכֶּה לְאוֹת הִצְטַיְּנוּת וְהַזְכָּרָה לְטוֹבָה.
(מראה להם להזדוג זה עם זה. בשעה זו ובכל אותו הזמן של צחצות חרבות מנגנת הנערה על הפסנתר נגינה מתאימה, כעין זו של “מחול החרבות”. בתחלה מתרוצצים כלם ומתאזרים לדקור כל אחד את בן זוגו, על שאחד נופל מדוקר מזוג אחד, ואחד נופל מזוג שני; שני הנשארים מזדוגים ומתאבקים עג שאחד נופל מאלה, ובנתים נופל אחד מן הזוג השלישי, ואז מזדוגים שני האחרונים שנשארו בחיים ומתנצחים. שר הטבחים מתרוצץ גם הוא בשמשו בתור השופט בהתאבקות זו, וכשאחד מן המתאבקים נופל חלל, הוא מונה בידו כנהוג)
אַחַת, שְתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, חָמֵשׁ, שֵׁשׁ, שֶׁבַע, שְׁמוֹנֶה, תֵּשַׁע, עֶשֶׂר, מַכָּה נִצָּחַת!
(באחרונה, כשהחמישי נופל מדוקר, מרים שר הטבחים את יד המנצח למעלה, משתחוה ואומר)
הִנֵּה הַמְּנַצֵּחַ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!
(המלך מודה בראשו, והלז משתחוה למלך ולשר; שר הטבחים מהדק אות נצחון על חזהו, ותוקע כפו בכף של זה).
ושתי
(מקשקשת):
שׁוֹשַׁנָּה, רֵיחַ נִיחוֹחַ!
שושנה:
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה רֵיחַ נִיחוֹחַ!
שרת הבשמות א' (אל ב‘, וב’ אל ג' וכו'):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה רֵיחַ נִיחוֹחַ!
(והבשמות מכניסות צרורי פרחים, כאמור למעלה).
הסופר
(קם ומרים בידו את הגליון אשר כתב עליו):
הִנֵּה פְּסָק־הַדִּין בִּדְבַר הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, אֲדוֹנִי מְהוּמָן, כָּתוּב עַל מְגִלַּת סֵפֶר.
(מהומן עובר ולוקח מידו את המגלה).
אחשורוש
(מסובב):
מְהוּמָן, חֲתוֹם אֶת הַמְּגִלָּה בְחוֹתַם הַטַּבַּעַת אֲשֶׁר עַל אֶצְבָּעִי.
(מהומן עובר אל המלך מרים את יד המלך ונושקה, מכון את הטבעת כנגד הקהל ודוחק באגרוף המלך על המגלה)
מְסוֹר אוֹתָהּ לְשַׂר הַטַּבָּחִים.
(מהומן נושק את יד המלך, עובר ומוסר את המגלה ליד השר)
שַׂר הַטַּבָּחִים! הוֹרֵד אֶת הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי
מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה שֶׁלָּהּ, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר
הַמְּגִלָּה.
שר הטבחים
(לוקח את המגלה, משתחוה למלך):
שׁוֹמֵעַ אָנֹכִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!
(פונה אל הטבחים המוטלים על הארץ)
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, קוּמוּ!
(אלה שנפלו קמים ומסתדרים)
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, צַעֲדוּ לְפָנִים!
(הם יוצאים, וקולו של השר המונה צעדיהם עור נשמע מרחוק)
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע!
אחשורוש
(מסובב):
מִשְׁלֹחַ מָנוֹת!
מהומן
(אל מחוץ):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר מִשְׁלֹחַ מָנוֹת!
שר האופים א'
(אל ב', כלמעלה):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶמַר מִשְׁלֹחַ מָנוֹת!
(והם מכניסים ממתקים כלמעלה).
ושתי
(באותה שעה מקשקשת):
שׁוֹשַׁנָּה, אִמְרִי לַמְּחוֹלְלוֹת וְתֵצֶאנָה בִמְחוֹלוֹת.
שושנה
(אל שתי המחוללות):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה לָצֵאת בְּמָחוֹל.
מחוללות
(האחת אל השניה):
הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אָמְרָה לָצֵאת בְּמָחוֹל.
(השניה מסכימה בראשה, והן מתכוננות לחול, והמנגנת שעד הנה היתה מנגנת נגינה חרישית מן הרגע שחדלו הטבחים להתנצח בחרבות, מתחילה עכשו לגגן בקולות חזקים, ועד שהיא משמיעה אח קולות־הפתיחה הקודמים למחול, והנה קולו של שר הטבחים מגיע כשהוא מפקד את טבחיו בחוץ).
שר הטבחים:
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע; אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע,
(נכנס מצד המלכה כשהוא צועד אחורנית)
עֲמוֹדוּ!
(פונה אל המלכה, בשעה שהטבחים נשארים בחוץ אצל הפתח)
גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי!
(משתחוה).
ושתי
(מקשקשת):
מִי הוּא הַמְדַבֵּר שָׁם?
שושנה:
זֶהוּ קַרְדֻּמָּתָא, שַׂר הַטַּבָּחִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
ושתי:
אִמְרִי לוֹ כִּי אֲנִי עֲסוּקָה עַכְשָׁו וְאֵין לִי פְּנַאי לְקַבֵּל אֶת שְׁלִיחוּתוֹ.
שושנה:
הוֹאֶל־נָא, שַׂר הַטַּבָּחִים, לְחַכּוֹת מְעַט עַד שֶׁהַמַּלְכָּה תִהְיֶה פְּנוּיָה.
(השר משתחוה ומחכה, ושושנה מרמזת למחוללות לצאת במחול, ואלה מחוללות את “מחול המות” עד שגומרות, משתחוות, ושבות אל הספסל).
שר הטבחים:
גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי!
ושתי
(מקשקשת):
שַׁאֲלִי אוֹתוֹ מַה הוּא חָפֵץ אָדָם נוֹרָא זֶה?
שושנה:
מַה חֶפְצְךָ, אֲדוֹנִי שָׂר הַטַבָּחִים?
שר הטבחים
(מוציא מגלה מחיקו וקורא מתוכה):
מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! הַעְתָּקַת פְּסָק־הַדִּין שֶׁל שִׁבְעַת הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים בִּדְבַר הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ: הֱיוֹת שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמּוֹלֵךְ עַל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינוֹת, מֵהוֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שָׁלַח אֶת הַשַּׂר שֶׁלּוֹ, אֶת מְהוּמָן סְרִיס הַמֶּלֶךְ, לִקְרוֹא לַמַּלְכָּה הַגְּדוֹלָה וַשְׁתִּי לָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֲשֶׁר חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת יָפְיָהּ אֶל הַשָּׂרִים, וְהִיא לֹא בָאָה, לֹא בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וְלֹא בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה, וְאַף לֹא בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית; וֶהֱיוֹת שֶׁהַמֶּלֶךְ הִגִּישׁ אֶת מִשְׁפָּטוֹ לִפְנֵי שִׁבְעַת הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים וְרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְשָׁאַל אוֹתָם מַה לַעֲשׂוֹת בִּדְבַר הַמַּלְכָּה אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת־מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ שָׁלשׁ פְּעָמִים; וֶהֱיוֹת שֶׁהַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים עִם מְמוּכָן בְּרֹאשָׁם יָשְׁבוּ עַל מְדוֹכָה זוּ חֲמִשָּׁה רְגָעִים שְׁלֵמִים עַד שֶׁבָּאוּ לִידֵי מַסְקָנָא אַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר וַשְׁתִּי לֹא תָבוֹא עוֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְדִינָהּ כְּדִין אִשָּׁה הָעוֹזֶבֶת אֶת בַּעְלָהּ, וְהָרְשׁוּת בְּיַד הַמֶּלֶךְ לִתֵּן אֶת מַלְכוּתָהּ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה, עַל כֵּן, מַחְלִיט הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגוֹזֵר לְהוֹרִיד אֶת וַשְׁתִּי מֵעַל כִּסֵּא מַלְכוּתָהּ תֵּכֶף וּמִיַּד, בְּלִי טַעֲנוֹת וּמַעֲנוֹת. כָּתוּב בִּפְקֻדַּת הַמֶּלֶךְ, וְחָתוּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ בַּשָּׁעָה הָרְבִיעִית אַחַר הַצָּהֳרַיִם, בְּיוֹם הַשְּׁלשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר רִאשׁוֹן, שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְשָׁלשׁ שָׁנִים לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, פֹּה בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בְּשׁוּשָׁן הַבִּירָה שֶׁל אֶרֶץ פָּרַס וּמָדַי. חוֹתַם הַטַּבַּעַת.
(משתחוה ומוסר את המגלה לשושנה למען תראה שאינה מזויפת).
שושנה
(מעינת רגע במגלה, מניעה בראשה לאות כי אמתים הדברים שקרא מתוכה, פונה אל המלכה ומשתחוה):
שַׂר הַטַּבָּחִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דּוֹרֵשׁ לִשְׁלוֹם הַמַּלְכָּה, וּבְשֵׁם הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ אֶת הַמַּלְכָּה לָרֶדֶת מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה שֶׁלָּהּ.
(משתחוה ומחזירה את המגלה לשר הטבחים).
אחשורוש
(מסובב):
רֵיחַ נִיחוֹחַ!.
מהומן
(אל מחוץ לפתח):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר רֵיחַ נִיחוֹחַ!
שר הבשמים א'
(אל ב‘, וב’ אל ג' כלמעלה):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר רֵיחַ נִיחוֹחַ!
(והם נכנסים, מגישים את האבק להריח ומתעטשים, עין למעלה).
ושתי
(באותה שעה):
תְּנִי לִי אֶת הַמְּגִלָּה הַחֲתוּמָה בְטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ.
(שושנה לוקחת את המגלה מיד השר ומוסרת למלכה; זו מעיפה עינה עליה לרגע, פניה ועיניה מתקמטים מכעס וחמה, ובשצף קצף קורעת אותה לקרעים ומשליכה אותם באויר מתוך בוז ולעג)
שְׁטוּת כָּזֹאת! אֲנִי לֹא אֵרֵד מֵעַל כִּסֵּא מַלְכוּתִי בִרְצוֹנִי הַטּוֹב, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יָשִׂים אֶת יָדוֹ עַל הַמַּלְכָּה, מִלְבַד הַמֶּלֶךְ, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית. אֵם הַמֶּלֶךְ הַטִּפֵּשׁ חָפֵץ לְהוֹרִידֵנִי מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה, יָבוֹא בְעַצְמוֹ וְיוֹרִידֵנִי. טִפֵּשׁ שֶׁכְּמוֹתוֹ!
(ובנתים מתחיל הבשם הראשון להתעטש).
שושנה
(פונה אל השר ומשתחוה אליו):
הַמַּלְכָּה מְבַקֶּשֶׁת אֶת שַׂר הַטַּבָּחִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ כִּי לֹא יַטְרִיד אוֹתָהּ עַכְשָׁו, כִּי הִיא חָשָׁה קְצָת בְּרֹאשָׁהּ, וְיָבוֹא נָא בְּפַעַם אַחֶרֶת, כַּאֲשֶׁר יוּטַב לָהּ. בְּבַקָּשָׁה, שַׂר הַטַּבָּחִים.
שר הטבחים:
צַר לִי מְאֹד, אֲבָל מְצֻוֶּה אֲנִי וְעוֹמֵד לְהוֹרִיד אֶת הַמַּלְכָּה מֵעַל כִּסֵּא הַמַּלְכוּת, וְעָלַי לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁצִּוָּה עָלַי הַמֶּלֶךְ. וּבִדְבַר הַמֵּחוּשׁ שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, יֵשׁ לִי רְפוּאָה בְדוּקָה לִכְאֵב הָרֹאשׁ, וּבְעוֹד שָׁעָה קַלָּה לֹא תֵדַע מַה זֶה כְאֵב־הָרֹאשׁ.
(פונה אל הפתח)
טַבָּחִים, גְשׁוּ הֵנָּה!
(הם נכנסים, ששה במספר)
אַרְבָּעָה מִכֶּם יַעֲשׂוּ מְחִיצָּה בֵּין הַשָּׂרוֹת הָאֵלֶּה וּבֵין הַמַּלְכָּה
(מראה על המנפנפות והפרתמות),
וּשְׁנַיִם מִכֶּם, אַתָּה וֶהוּא, תֹּאחֲזוּ בַכִּסֵּא וְתוֹצִיאוּ אוֹתוֹ עִם הַמַּלְכָּה הַיּוֹשֶׁבֶת עָלָיו. רַק הִשָּׁמְרוּ לָכֶם לִבְלִי נְגוֹעַ בַּמַּלְכָּה גּוּפָא. אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, פְּעוּלָה!
(ארבעה מהם אוחזים זה ביד זה, כעין שלשלת, וסוגרים את הדרך בעד השרות, ובידיהם הפנויות הם דוחים את אלה המתפרצות להגן על המלכה, ושנים מהם תופסים בדופן הכסא או בזרועותיו, מטים אותו אחור ומושכים אותו החוצה, או אם חזקים הם, מרימים אותו ונושאים החוצה. בנתים השלישי או הרביעי מן הבשמים מתעטש).
ושתי
(מגינה בידיה על פניה):
עֲזוֹרְנָה לִי, נַעֲרוֹתַי הַטּוֹבוֹת! הַצֵּלְנָה אוֹתִי מִידֵי הַתַּלְיָן הַזֶּה! הַצֵּלְנָה אוֹתִי, גְבִירוֹתַי הַטּוֹבוֹת!
פרתמית י':
נָקוּמָה נָא, גְבִירוֹתַי, לְעֶזְרַת הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי.
(הן קמות ומתנפלות על ארבעת הטבחים)
הַנִּיחוּ לַמַּלְכָּה, רוֹצְחִים! הַרְפּוּ מִמֶּנָּה, תַּלְיָנִים!
שושנה
(מתנפלת על השר):
גֶּשׁ־הָלְאָה, רוֹצֵחַ עִם הַתַּלְיָנִים שֶׁלָּךְ! אַל תִּגַּע בַּמַּלְכָּה, פֶּן אַכֶּה אוֹתְךָ בַּמְּנִיפָה שֶׁלִּי! גֶשׁ הָלְאָה, רוֹצֵחַ!
(מכה אותו במניפתה).
מנפנפת א'
(מתפרצת דרך קיר־הטבחים, ואחד מהם אוחז בה והודף אותה לאחור):
גֶּשׁ הָלְאָה, עַז־פָּנִים! אַל תָּשִׂים אֶת יָדְךָ הַגַּסָּה עָלַי! הֲרֵי לָךְ!
(מכה אותו בלולבה).
מנפנפת ב'
(כמו הראשונה, לטבח אחר):
הַרְפֵּה מִמֶּנִּי, בְּהֵמָה גַסָּה! אֶת זְרוֹעִי אַתָּה מְשַׁבֵּר, רוֹצֵחַ! אֶת עֵינֶיךָ אֲנַקֵּר!
(מכה אותו בלולבה).
שר הטבחים:
אַל תַּשְׁגִּיחוּ בָהֶן, נְעָרִים! אֲנִי אַחֲרָאִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעַד כָּל מַעֲשֵׂיכֶם! אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, צָעֲדוּ לְפָנִים!
(יוצאים, השר בראשונה, אחריו שני הטבחים הנושאים את הכסא, וארבעת הטבחים הולכים באחרונה, בתור מאסף המגנן על הקודמים מהתנפלויות האויב. הבשם השביעי התעטש כבר, והמלך שוקע בהרהורים ומתנמנם)
שושנה:
אֲהָהּ! מַלְכָּתִי הַיָּפָה!
(מורידה ראשה לרגע, מוחה דמעה מעל לחיה, פונה אל הגבירות)
נְזַמֶּר־נָא, גְבִירוֹתַי; אֶת הַשִּׁיר הָאַחֲרוֹן לִכְבוֹד הַמַּלְכָּה.
כלן
(מזמרות, והמנגנת מלוה אותן על הפסנתר):
קִרְאֶן, נְעָרוֹת, לַמְקוֹנְנוֹת וּתְקוֹנֵנָּה;
גַם אַתֶּן, הַשָּׂרוֹת, בִּבְכִי קוֹלְכֶן תֵּנָּה,
עַל וַשְׁתִּי הַיָּפָה, גְבִרְתֵּנוּ הַמַּלְכָּה,
כִּי מִמֶּנּוּ בְעַל כָּרְחָהּ לְעוֹלָמִים נִסְתַּלְקָה.
אַלְלַי לָנוּ! אֵיךְ הָיְתָה הַגְּבִירָה הָאֲהוּבָה
לִשְׂנוּאָה, מְאוּסָה, מִבַּעֲלָהּ גְרוּשָׁה וַעֲזוּבָה!
וְתַחַת שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטַּת זָהָב כְּבוּדָה,
הָשְׁלְכָה הַחוּצָה, לִתְעוֹת רְעֵבָה, גַלְמוּדָה.
וּמִי עוֹלֵל לָהּ כָּל אֵלֶּה, כְּאֵבָהּ, צָרָתָהּ?
הִיא עַצְמָה, כִּי בַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מָרָתָה!
לִפְקוּדָּתוֹ לֹא שָׁמְעָה, וְלָבוֹא לְפָנָיו מֵאֵנָה,
וּבִמְקוֹם תְּשׁוּבָה הֲגוּנָה שָׁלְחָה לוֹ תְאֵנָה…
* * *
אך אִם נַאֲמִין לַמְפָרְשִׁים כִּי צָדְקָה וַשְׁתִּי הַפַּעַם,
וְלִבְלִי בוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ הָיָה לָהּ סִבָּה וָטָעַם,
כִּי מִן הַשָּׁמַיִם נֶעֶנְשָׁה פִּתְאֹם בְּמַכַּת הַשְּׁחִין,–
אֲזַי אָמְנָם חֲבָל! עַל דְאָבְדִין וְלֹא מִשְׁתַּכְּחִין!
וּבְלֶכְתָּהּ עֲרִירִית, מִבְּלִי הַשְׁאִיר כָּל זַרְעָא,
כִּפְלַיִם חֲבָל! חֲבָל עַל הַאי שׁוּפְרִי דְבָלִי בְאַרְעָא!
(יוצאות לאט לאט בראש מורד, וצד המלכה נעשה ריק).
מנפנף א':
הַמֶּלֶךְ מִתְנַמְנֵם, הַס כָּל הָאָרֶץ!
מנפנף ב':
הַמֶּלֶךְ מִתְנַמְנֵם, הַס כָּל הָאָרֶץ!
מהומן
(אל הפרתמים):
נְזַמֶּר־נָא, אֲדוֹנַי, שִׁיר עֶרֶשׂ יָפֶה, וְתִמְתַּק לוֹ שְׁנָתוֹ לַמֶּלֶךְ.
כלם
(מזמרים בהתלהבות):
שְׁכַב, הֵרָדֵם, בֵּן לִי יַקִּיר,
שְׁמַע אֲדַבֵּר שִׁיר,
בִּימֵי קֶדֶם, בַּמֶרְחַקִים
הָיֹה הָיְתָה עִיר. (וכו')
מהומן:
שְׁתִיקָה יָפָה בְּכָל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה הַמְדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ! הַמֶּלֶךְ מִתְנַמְנֵם.
(והוא וכל הפרתמים שוקעים בהרהורים כשהם מורידים אֶת ראשם ומשלבים את זרועותיהם על חזיהם).
אחשורוש
(מתעורר כמו מתוך חלום נורא, מביט הנה והנה בעינים היוצאות מחוריהן וצועק):
מְמוּכָן! מְמוּכָן! אַיֶּךָּ! אָנָה נֶעֱלַמְתָּ!?
מהומן
(מתעורר גם הוא מהרהוריו העגומים, רץ אל המלה, משתחוה):
הִנְנִי וְקָרָאתִי לוֹ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(רץ החוצה ושב עם שבעת יודעי העתים בבהלה)
הִנֵּה הִנָּם, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים.
(כלם משתחוים).
אחשורוש
(בכעס וחריקה השנים):
תִּפַּח רוּחֲךָ, מְמוּכָן! מָה אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁו בְּלִי מַלְכָּה? אִם אֲנִי אֶשָׁאֵר בְּלִי מַלְכָּה, אַתֶּם תִּשָׁאֲרוּ בְלִי רֹאשׁ! הַשְּׁמַעְתֶּם!?
ממוכן:
שָׁמַעְנוּ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, שָׁמַעְנוּ. תֶּן־לָנוּ זְמָן לַחֲשׁוֹב שְׁלשָׁה יָמִים וְנִתֵּן לְךָ עֵצָה מַה לַעֲשׂוֹת בְּלִי מַלְכָּה.
אחשורוש:
הִנְנִי נוֹתֵן לְךָ זְמָן שֶׁל שְׁנֵי רְגָעִים, אֲבָל חֲשׁוֹב מַהֵר, פֶּן תִּשָּׁאֵר בְּלִי רֹאשׁ, וְאָז לֹא תוּכַל לַחֲשׁוֹב כְּלָל!
ממוכן:
הִנְנוּ חוֹשְׁבִים כְּבָר, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(עובר מאצל חכם אחד אל השני ומזרז אותם)
חֲשׁוֹב נָא, חֲבֵרִי,
(בקול נמוך)
תִּפַּח רוּחֲךָ!
(וכל אחד מתנועע במהירות פנים ואחור, ימינה ושמאלה, כמבואר למעלה, וממוכן שואל את זה ואת זה)
נוּ, מָצָאתָ? לֹא מָצָאתָ?
(והם עונים בשלילה. וממוכן רץ כמטורף וחושב במרץ, בקפיצת האגרופים ובקמיטת הפנים).
אחשורוש:
מַהֵר, מְמוּכָן! הָבָה עֵצָה אוֹ עֵצְךָ, כְּלוֹמַר רֹאשֶׁךָ!
ממוכן
(מכה כף אל כף):
מָצָאתִי!
החכמים
(רצים אליו ושואלים בחרדה):
מָצָאתָ? בֶּאֱמֶת מָצָאתָ?
ממוכן:
כֵּן, מָצָאתִי עֵצָה. נַעֲמוֹד נָא חֲבֵרַי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כְּסֵדֶר. מַרְסְנָא, מֶרֶס, תַּרְשִׁישׁ, אַדְמָתָא, שֵׁתֶר, כַּרְשְנָא!
(מראה להם לעמוד בסדר ידוע, עין למעלה, משתחוה למלך)
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! הִנֵּה הָעֵצָה שֶׁלִּי. יְבַקְּשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה, וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי.
(משתחוה).
אחשורוש
(בת־צחוק מרחפת על שפתיו):
עֲצָתֵךְ מְעַנְיֶנֶת מְאֹד, מְמוּכָן. לִפְעָמִים אַתָּה אוֹמֵר דָּבָר הָרָאוּי לְהִשָּׁמַע, חַיָּב אֲנִי לְשַׁבֵּחַ אוֹתְךָ בְּפָנֶיךָ.
(ברצינות)
מַרְסְנָא, מֶרֶס, תַּרְשִׁישׁ, אַדְמָתָא, שֵׁתֶר, כַּרְשְׁנָא! כֻּלְּכֶם מַסְכִּימִים לַעֲצַת רֹאשׁ הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים?
החכמים:
כֻּלָּנוּ מַסְכִּימִים, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
אחשורוש:
טוֹב. הָרְשׁוּת בְּיֶדְכֶם לָשׁוּב אֶל בֵּית מִדְרַשְׁכֶם, אֲדוֹנַי הַחֲכָמִים.
(הם יוצאים, והמלך מסובב)
מְהוּמָן, קְרָא לָרָצִים וֶאֱמוֹר לָהֶם לָרוּץ וּלְבַקֵּשׁ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה כַעֲצַת הַחֲכָמִים.
מהומן
(יוצא אל מחוץ לפתח וקורא לתוקע בחצוצרה):
תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָדוֹל וְקַבֵּץ אֶת הָרָצִים הֵנָּה.
(שב למקומו).
מחצצר:
טוּרוּ… טוּרוּ… טוּרוּ…
(ורצים רבים נכנסים במרוצה כאלו היו רצים כבר ככברת ארץ והמומנטום שלהם היה כל כך גדול עד שלא יכלו להפחית מהירות מרוצתם גם אחרי הגיעם לפתח אולם המלך… רצים ועומדים או מחליקים על הרצפה כאדם הרוצה להפסיק ריצתו וקשה לו; שרווליהם ומכנסיהם מופשלים למעלה או קצרים מאד, או שהולכים בתחתונים, כדרך הרצים לשם אספורט).
מהומן:
הָרָצִים־הָאָצִים! בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! פּוּצוּ וְהִתְפּוֹצְצוּ וְהִתְפַּזְרוּ בְּשֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ, וְחַפְּשׂוּ בְנֵרוֹת אֶת הַנְּעָרוֹת הַיּוֹתֵר יָפוֹת וְהָבִיאוּ אוֹתָן הֵנָּה. אוּצוּ, פּוּצוּ, רוּצוּ מַהֵר!
(הרצים מתחילים לרוץ תכף על הבימה כמו מטורפים, ומתוך ריצה מטורפת זו הם מסתלקים).
אחשורוש
(מסובב):
מְהוּמָן, כּוֹס יָיִן!
מהומן
(אל מחוץ לפתח):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר כּוֹס יָיִן!
שר המשקים א'
(כלמעלה):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר כּוֹס יָיִן!
(והם באים ומשקים את המלך כלמעלה).
אחשורוש
(מסובב):
מְְהוּמָן, תְּהַא הַפְסָקָה!
מהומן
(פונה לכל הצדדין):
בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמּוֹלֵךְ עַל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינוֹת מֵהוֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, הִנְנִי מַכְרִיז וּמוֹדִיעַ כִּי הַמֶּלֶךְ מַפְסִיק אֶת הַמִּשְׁתֶּה לְעֵת־עָתָּה, וְלֶהֱוֵי יָדוּעַ כִּי אָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלֶאֱכוֹל מַמְתַּקִּים וּלְהָרִיחַ טַבַּקִּים בְּכָל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ עַד שֶׁהָרָצִים יִמְצְאוּ לַמֶּלֶךְ מַלְכָּה יָפָה כְוַשְׁתִּי עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם….
(פונה אל הפרתמים)
לָקוּם לִכְבוֹד הַמֶּלֶךְ!
(והוא עובר אל לפני המלך. הלז קם מעל כסאו בהשענו על שני המנפנפים; אלה הולכים אחריו ומנענעים עליו בלולביהם. מהומן הולך בראש, הפרתמים בסוף, ומתקרבים אל הפתח שלשמאל).
אחשורוש
(בהגיעו אל הפתח, עומד, מפנה את ראשו למקום כסא המלכה, מניע בראשו וקורא כמתחרט על מה שהיה):
הָהּ, וַשְׁתִּי, וַשְׁתִּי!
הפרתמים
(עומדים גם הם וקוראים מתוך רחמנות ודאגה):
אוֹי לָנוּ! הַמֶּלֶךְ מִתְגַּעְגֵּעַ עַל וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, וְזוֹ, אוֹי לָנוּ, כְּבָר נִסְתַּלְּקָה, לְעוֹלָמִים נִסְתַּלְּקָה!
מהומן
אוֹי לָנוּ! הַמֶּלֶךְ מִתְגַּעְגֵּעַ עַל וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה
עַצֶבֶת עֲמֻקָּה תְקָפַתְהוּ, שִׂמְחָתוֹ נִסְתַּלְּקָה;
מַה יַעֲשֶׂה בְאַרְמוֹנוֹ עֲרִירִי, גַלְמוּד?
הֲיֵשֵׁב וְיִלְמַד סוּגְיָא חֲמוּרָה בַתַּלְמוּד?
וְהוּא בַעַל בְּעַמָּיו, רַב־אַחֲרָיוּת,
וְאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה אַף לְפֵרֶק מִשְׁנָיוֹת,
וְאוּלַי הָיָה אוֹמֵר אֵיזֶה פִּרְקֵי תְּהִלִּים,
אֲהָהּ! כָּל יָמָיו הָיָה עוֹבֵד אֱלִילִים!
וְעַכְשָׁיו כְּשֶׁנִּתְאַלְמֵן לְעֵת זִקְנָתוֹ,
הֲיֵלֵךְ וְיָמִיר דָתוֹ, אֱמוּנָתוֹ?
הפרתמים
וְעַכְשָׁיו כְּשֶׁנִּתְאַלְמֵן לְעֵת זִקְנָתוֹ,
הֲיֵלֵךְ וְיָמִיר דָתוֹ, אֱמוּנָתוֹ?
מהומן
הוֹי, חוּסוּ נָא עַל הַמֶּלֶךְ הֶעָנֹג וָרָךְ,
בַּקְּשׁוּ נָא בִשְׁבִילוֹ בְכָל עִיר וּכְרָךְ
אֵיזוֹ נַעֲרָה טוֹבַת מַרְאֶה, אֵיזוֹ בְתוּלָה
שֶׁלְּהַצְהִיל אֶת רוּחוֹ יֵשׁ לָהּ הַסְּגֻלָּה,
וְאִם הִיא מַצְלִיחָה וְאֶת תּוּגָתוֹ מְסַלְּקָה,
אָז תִּמְלָךְ־הִיא תַּחַת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה!
הפרתמים
וְאִם הִיא מַצְלִיחָה וְאֶת תּוּגָתוֹ מְסַלְּקָה,
אָז תִּמְלָךְ־הִיא תַּחַת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה!
(יוצאים לאט לאט, המסך יורד).
(סוף המערכה השניה)
מערכה שלישית: כיצד מבקשים בתולות טובות מראה
הנפשות במערכה ג':
רצים;
עלם;
ועלמה;
רץ א';
רץ ב';
רץ ג';
רץ ד';
רץ ה';
נערה יפה;
אשה;
ובעלה;
יהודי מדוכא;
ילדה קטנה;
ילד קטן;
נערות;
זתר;
בגתא;
ואבגתא;
הגא;
עדה בת יפת;
צלה בת למך;
נעמה בת טבאל;
ששה בת דבשה;
דרה בת קרה;
ברינה בת טרינה;
ויכנה בת יכנה;
בלינדה בת מינדה;
בת בלי שם;
המראה הראשון של מערכה ג' 🔗
(אי־איפה בגן העיר. עצים וספסלים פה ושם. אנשים ונשים אשר מראה פניהם מעיד עליהם כי לא בין העשירים חלקם יושבים על הספסלים; אלה קוראים בעתונים וספרים, ואלה משוחחים בלחש, ואלה שקועים במחשבות או מביטים השמימה. עם עלות המסך נראים הרצים כשהם אוחזים נרות ואבוקות דולקים ורצים כמטורפים ומחפשים פה ושם, עומדים אצל היושבים ומסתכלים בהם רגע מעקמים את פניהם ומניעים עליהם בידם תנועה של בטול ומבטאים בפיהם איזו הברה כמו “נה!” או “חה!” להודיע כי אין בין אלה אף אחת הראויה להיות למלכה. הם מגנים על עיניהם בכפם, מביטים למרחוק ורצים אל מחוץ לגן. עלם ועלמה, אחוזי־ידים מופיעים בגן).
העלם:
הִנֵּה סַפְסָל פָּנוּי, חֶמְדַת נַפְשִׁי. פֹּה נוּכַל לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ קְצָת.
(מראה על הספסל הפנוי העומד באלכסון בקרן זוית אחת של הגן, יושבים עליו ופניהם אל הרואים).
העלמה:
יָפֶה הַטִּיּוּל בַּגַּן בְּיוֹם צַח וָחַם כָּזֶה. שִׂים נָא אֶת רֹאשְׁךָ עַל כְּתֵפִי, אֲהוּבִי.
העלם
(סומך את ראשו על כתפה):
יָכוֹל הָיִיתִי לְטַיֵּל עִמָּךְ עַד סוֹף הָעוֹלָם, חֶמְדַת לְבָבִי. תְּנִי נָא לִי אֶת יָדֵךְ הָרַכָּה וְהָעֲנוּגָה.
(נותנת לו).
רץ א'
(בנתים נכנס רץ אחד אל הגן, מחפש כקודמים בין היושבים ואינו מוצא מה שמבקש עד שמבטו נופל על הזוג הצעיר):
אַה, סוֹף סוֹף מָצָאתִי נַעֲרָה יָפָה!
(נגש ומשתחוה אליה)
גְּבִרְתִּי הַיָּפָה, אוּלַי רוֹצָה אַתְּ לִהְיוֹת לְמַלְכָּה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ?
העלמה:
כֵּן, אֲדוֹנִי הָרָץ. וַדַּאי אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת לְמַלְכָּה
(מושכת את ידה מיד העלם).
רץ א':
אִם כֵּן, לְכִי נָא אִתִּי וֶאֱקָחֵךְ אֶל הַמֶּלֶךְ.
(מרים את זרועו כדי שהיא תאחז בה ותלך עמו).
העלם
(קם ומשתחוה):
יִסְלַח לִי אֲדוֹנִי הָרָץ. עַלְמָה זוּ אֲרוּשָׂתִי הִיא, הִנֵּה הִיא נוֹשֵׂאת עַל אֶצְבָּעָהּ אֶת הַטַּבַּעַת עִם הָאֶבֶן הַיְקָרָה שֶׁנָּתַתִּי לָהּ לַאֲרוּשֵׂינוּ, וּבְלַ"ג בָּעֹמֶר הַבָּא תִּהְיֶה חֲתוּנָתֵנוּ.
רץ א':
הִזָּהֵר בִּדְבָרֶיךָ, אֲדוֹנִי הַצָּעִיר וְאַל תַּעְצְרֵנִי מִלִּמְצֹא לַמֶּלֶךְ מַלְכָּה יָפָה, פֶּן יִתְּנוּ אוֹתְךָ לְמוֹרֵד בַּמַּלְכוּת. הִזָּהֵר נָא!
העלמה:
אַל תָּשִׂים לֵב לִדְבָרָיו, אֲדוֹנִי הָרָץ. אָמְנָם, הִנְנוּ מְאוֹרָשִׂים, אֲבָל יְכוֹלָה אֲנִי לְהָשִׁיב לוֹ אֵת טַבַּעַת הָאֵרוּשִׂין וְאֵין לוֹ עָלַי כְּלוּם.
(קמה, מסירה את הטבעת שעל אצבעה, פושטת אותה לעלם כשהיא פונה אל הרץ)
הוֹלִיכֵנִי נָא אֶל הַמֶּלֶךְ, אֲדוֹנִי הָרָץ.
העלם
(בקול של מוסר ותוכחה):
הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי, וְנוֹתֶנֶת אֶת הַבְּכוֹרָה לַמֶּלֶךְ! שׁוֹכַחַת אַתְּ אַהֲבָתֵךְ אֵלַי בִּשְׁבִיל הַמֶּלֶךְ! מְחַלֶּלֶת אַתְּ הַבְטָחָתֵךְ לְהִנָּשֵׂא לִי, מְפִירָה אַתְּ אֶת שְׁבוּעָתֵךְ לֶאֱהָבֵנִי אַהֲבָה עוֹלָמִית, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל הַמֶּלֶךְ!
(נד בראשו כמצטער עליה יותר מעל עצמו)
וְאַתְּ אָמַרְתְּ כִּי לֹא תוּכְלִי לִחְיוֹת מִבַּלְעָדָי!ּ אָמְנָם, נִצְחִית הִיא אַהֲבָתֵךְ, קִיּוּם יֵשׁ לָהּ כְּמוֹ לַשֶּׁלֶג בִּתְקוּפַת תַּמּוּז! אַךְ גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לֶאֱהֶבֵךָ עוֹד! אֶת זִכְרוֹנֵךְ אֶמְחֶה מִלִּבִּי הַפָּצוּעַ וְקָרוּעַ! אוּלָם בַּמֶּה תִשְׂאִי חֵן וָחֶסֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יוֹתֵר מִכָּל הַנָּשִׁים? בִּיפִי מַרְאֵךְ וּבִיפִי תָאֳרֵךְ? בְּחָכְמָתֵךְ הַגְּדוֹלָה? בְּקוֹלֵךְ הֶעָרֵב וְהַמַּקְסִים? וְכִי יֵשׁ לָךְ הַסְגֻלוֹת הָאֵלֶּה? עוֹד תָּשׁוּבִי וְתִתְחַנְנִי אֵלַי לְחַדֵּשׁ אֶת אַהֲבָתִי אֵלַיִךְ, אוּלָם, הַקֹּדֶשׁ שֶׁחֻלַּל, הַיְּקֻדַּשׁ עוֹד? הַלֵּב שֶׁנִּקְרַע לִקְרָעִים, הַיְּאוּחֶה עוֹד?
(מוריד את ראשו).
העלמה
(בכעס):
אֵיכָכָה נוֹעַזְתָּ לִלְעוֹג לִי וּלְחָרְפֵנִי בִּפְנֵי הָאָדוֹן הָרָץ!? הָלְאָה מִיָּדִי טַבַּעַת הָאֵרוּשִׂין שֶׁנָּתַתָּ לִי! אֵינִי חֲפֵצָה בָהּ, וְאֵינִי חֲפֵצָה בָךְ. מָאַסְתִּי בְךָ, וְאַל תּוֹסֵף לְדַבֵּר אֵלַי עוֹד
(זורקת לו את הטבעת בשאט נפש ובתנועה של כבוד הנעלב. פונה אל הרץ)
אֲבָל הַחוֹשֵׁב אַתָּה אֲדוֹנִי בֶאֱמֶת כִּי יִבְחַר בִּי הַמֶּלֶךְ לְמַלְכָּה?
רץ א':
אֵין כָּל סָפֵק בָּזֶה, גְּבִרְתִּי הַיָּפָה. לִי וְלַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, טַעַם אֶחָד לִשְׁנֵינוּ. מַה שֶׁהוּא אוֹהֵב, אוֹהֵב גַּם אָנִי. וַאֲנִי אוֹמֵר לָךְ כִּי אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי מָצָאתִי אוֹתָךְ רְאוּיָה לִהְיוֹת לְמַלְכָּה, גַּם הַמֶּלֶךְ, בָּטוּחַ אֲנִי בָזֶה, יֹאמַר טוֹב לְזִוּוּג זֶה. יְכוֹלָה אַתְּ לִסְמוֹךְ עָלַי בְּדָבָר זֶה.
העלמה:
אִם כֵּן, קָחֵנִי נָא מִזֶּה אֶל הַמֶּלֶךְ.
(תוקעת את זרועה תחת זרועו והם יוצאים).
העלם
(מרים את הטבעת, מביט עליה רגע, נד בראשו):
הוֹי, נָשִׁים פְּתַיוֹת! דַעְתָּן קַלָּה וְנוֹחוֹת הֵן
לְהַאֲמִין לְכָל נָחָשׁ עָרוּם. הַמֶּלֶךְ יִבְחַר בָּהּ לְמַלְכָּה כְמוֹ
שֶׁיִּבְחַר בִּי לְשַׂר הַצָּבָא.
(יוצא לצד אחר לאט לאט).
רץ ב'
(שני רצים מופיעים זה מימין וזה משמאל, רצים מבוהלים עם נרות בידם וכשהם מפנים את פניהם לכאן ולכאן במרוצתם הם נתקלים זה בזה ושניהם נופלים אחורנית מכח הנגיפה ההדדית, קמים בקושי ומתחילים לחרף איש את רעהו בכעס וחמה):
שׁוֹד וָשֶׁבֶר! מַזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, יִמַּח שְׁמֶךָ! מַדּוּעַ אֵין אַתָּה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעֵינֶיךָ בְרוּצְךָ בֵין אֲנָשִׁים, פֶּרֶא אָדָם!
רץ ג':
חֲזִיז וָרַעַם! שׁוֹר הַמּוּעָד, תִּפַּח רוּחֲךָ! לָמָּה אַתָּה רָץ כִּמְשֻׁגָּע שֶׁנִּתֵּק אֶת מוֹסְרוֹתָיו! הַעֵינַיִם אֵין לָךְ? כְּסִיל וָבָעַר!
רץ ב':
בְּהֵמָה בְצוּרַת סוּס! אַתָּה נְגַפְתַּנִי וְהִנְּךָ עוֹד מְחָרְפֵנִי!? הִנְנִי וְאַרְאֶה לְךָ אֶת זְרוֹעִי!
(נגש אליו באגרוף מורם למולו).
רץ ג':
בְּרַח לְךָ שׁוֹטֶה, פֶּן אַכֶּה אוֹתְךָ שׁוֹק עַל יָרֵךְ!
(והם מתחילים בהכאות. אך באותו רגע עוברת על ידם, כהולכת לתומה, נערה יפה, מביטה עליהם רגע אחד ומוסיפה ללכת, ואך ראו אותה כמעט, הם מתפרדים, כל אחד מתישר תכף, מנקה באצבעותיו את בגדיו שנתלכלכו באבק בנפלו ארצה, מישר את קמטיהם, ושניהם רצים אחריה).
רץ ב':
חַכִּי נָא רֶגַע, עַלְמָה יָפָה. תְּנִי נָא לִי לִרְאוֹת אֶת פָּנַיִךְ כִּמְעָט!
רץ ג':
גְּבִרְתִּי הַיָּפָה, אוּלַי רוֹצָה אַתְּ לִהְיוֹת לְמַלְכָּה? הִנְנִי וֶאֱקָחֵךְ אֶל הַמֶּלֶךְ!
(נעלמים אחריה).
רץ ד'
(מופיע מימין, רץ בצעדים קצרים, מתנועע הנה והנה בהלוכו ונושם בכבדות; עיניו כהות ומשקפים על קצה חטמו; ממצמץ בעפעפיו ומביט בעד המשקפים כאלו ראיתו היתה דרך נחיריו; הולך מספסל לספסל ומסתכל בפני הנשים היושבות כשהוא מגיש את הנר הדולק סמוך לפניהן ומאיר עליהם, ומנענע בראשו לשלילה. כשהוא עומד באמצע הגן, הוא מרים את כפו לגבות עיניו, גוחן ומביט סביבו אל הצד שעוד לא בחן את היושבים שם, עד שמבטו נופל על הספסל העומד באלכסון בקרן שמשמאל. על אותו הספסל יושבים בלי שיחה איש ואשה לא־צעירים, כל אחד פונה לצד אחר ושקוע במחשבתו. הרץ מביט רגע על האשה ואומר כלעצמו):
כִּמְדֻמַנִי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שָׁם נַעֲרָה יָפָה, כְּדַאי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ מִקָּרוֹב.
(נגש אליה, עומד רגע כנגדה ומסתכל בה, נותן את הנר ליד הגבר היושב סמוך לה)
הַחֲזֵק נָא בְנֵרִי לְרֶגַע, אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד, עַד שֶׁאֲנִי מְנַקֶה אֶת מִשְׁקָפַי.
(האיש עושֶה לו את הטובה, והרץ מוציא מטפחת מכיסו שבאחורי בגדו השסוע, משפשף בה את שמשות המשקפים, מרכיב את המשקפים על קצה חטמו, לוקח את הנר מיד הגבר בחזרה, מעביר אותו על פני האשה הנה והנה, מביט דרך נחיריו וממצמץ בעפעפיו בדברו אליה)
גְּבִרְתִּי הַיָּפָה, אוּלַי רוֹצָה אַתְּ לִהְיוֹת לְמַלְכָּה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ?
האשה:
תּוֹדָה לְךָ, אֲדוֹנִי הַשָּׂר, בְּעַד הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל שֶׁאָמַרְתָּ לְכַבְּדֵנִי. כְּבָר יֵשׁ לִי “מֶלֶךְ” מִשֶּׁלִּי שֶׁהִנְנִי מַלְכָּתוֹ. צַר לִי שֶׁאֵינִי יְכוֹלָה לָלֶכֶת אִתְּךָ אֶל הַמֶּלֶךְ.
(אל הגבר היושב על צדה)
רוֹאֶה אַתָּה, בַּעֲלִי הַיָּקָר? לוּלֵא נִשֵּׂאתִי לָךְ, הֲרֵי יָכֹלְתִּי לֶהֱיוֹת מַלְכַּת הָאָרֶץ! אִי, מַזָּלִי, מַזָּל רָע!
רץ ד':
חֲבַל, חֲבַל שֶׁאֵחַרְתִּי! אִלּוּ הִקְדַּמְתִּי לָבוֹא, אֶפְשָׁר הָיִיתִי בָא לִפְנֵי הַנְּשׂוּאִין וְהָיִיתִי לוֹקֵחַ אוֹתָהּ לְמַלְכָּה בִשְׁבִיל הַמֶּלֶךְ. חֲבָל!
הבעל:
אֲדוֹנִי הָרָץ! עוֹד לֹא אָבְדָה הַתִּקְוָה לַמֶּלֶךְ. אֱמוֹר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ שֶׁמִּצִּדִּי אֵין כָּל מְנִיעָה לְאָשְׁרוֹ, וְאִם הוּא יִגְמֹר בְּנַפְשׁוֹ לָקַחַת אֶת אִשְׁתִּי לְמַלְכָּה, הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה לָתֵת לָהּ גֵּט פְּטוּרִין לְטוֹבַת הַמֶּלֶךְ וְהָאָרֶץ.
רץ ד':
אָסוּר לַמֶּלֶךְ לָקַחַת אַלְמָנָה אוֹ גְרוּשָׁה! אֲדוֹנִי הַצָּעִיר, אֵינְךָ בָקִיא כְהֹגֶן בְּדָתֵי הַמֶּלֶךְ, צַר לִי לְהַגִּיד לָךְ. שָׁלוֹם לָךְ, גְּבִרְתִּי הַיָּפָה!
(משתחוה ומסתלק).
האשה:
הִנְךָ בַדְחֶן חֲסַרִ־טַעַם וְלֵץ חֲסַר־דַּעַת, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר!
(פונה מעליו בשאט נפש)
הבעל
(צוחק צחוק מר):
הַא… הַא… הַא… הַא…
(האשה מביטה עליו רגע מבט של בוז, ופונה שוב לצד אחר)
הַא… הַא… הַא… הַא… קוּמִי נָא מַלְכָּתִי, גְּבִרְתִּי הַיָּפָה, קוּמִי נָא וְנֵלֵךְ הַבָּיְתָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי מֶלֶךְ, בְּכָל זֹאת יֵשׁ לִי קֵבָה כְמוֹ לַמֶּלֶךְ וְהִנְנִי רָעֵב כָּמֹהוּ.
(נותן לה את זרועו, מתוך לעג, אבל היא מביטה עליו בשאט נפש, קמה והולכת אחריו).
רץ ה'
(רץ מימין לשמאל, מחפש מסביביו בנר הדולק שבידו, והנה פתאם כבה הנר באמצע. הוא מחפש גפרור בכל כיסיו עד שהוא מוצא אחד, משפשפו במושב מכנסיו אבל הגפרור אינו מעלה אש, משפשפו בסולית נעלו ואינו מוציא אש, משפשפו ברצפת השביל, או בספסל, מגישו אל הנר, ואין אש, משליך את הנפרור ארצה ומקללו):
לַעֲזָאזֵל!
(מחפש גפרור אחר, מוצא אותו בכיס אחד אחרי קשי גדול, מנסה לשפשפו בכל המקומות אך אינו משתלהב, והרץ משליך ארצה גם את הגפרור השני ומחרפו)
לַעֲזָאזֵל!
(מחפש לו גפרור אחר ואינו מוצא, מביט הנה והנה וקורא)
לְמִי יֵשׁ גַּפְרוּר, הַא? לְמִי יֵשׁ גַּפְרוּר, הַא? חֲצִי הַמַּלְכוּת בְּעַד גַּפְרוּר אֶחָד!
(אך אין עונה, כי בנתים עזבו זה אחר זה כל היושבים בגן את מקומם ויצאו להם, ואחרים לא באו תחתם. אך הנה יהודי אחד מדוכא הולך לקראתו מצד שמאל כשהוא אוחז מקלו בידו ונושא ילקוט על שכמו)
אוּלַי יֵשׁ לְךָ גַּפְרוּר תַּחַת יָדְךָ, ר' יְהוּדִי?
יהודי:
וְלָמָּה לְךָ גַּפְרוּר?
רץ ה':
לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר הַכָּבוּי.
יהודי:
וְלָמָּה לְךָ נֵר דּוֹלֵק בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם?
(מביט למרום).
רץ ה':
הַשַּׂר אָמַר לְחַפֵּשׂ בְּנֵרוֹת.
יהודי:
וְאֶת מָה אַתָּה מְחַפֵּשׂ?
רץ ה':
נְעָרוֹת יָפוֹת. אוּלַי רָאִיתָ נְעָרוֹת יָפוֹת בְּאֵיזֶה מָקוֹם, ר' יְהוּדִי?
יהודי:
לָמָּה לְךָ נְעָרוֹת יָפוֹת?
רץ ה':
הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בְּמַלְכָּה. וְהַמַּלְכָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת דַּוְקָא יָפָה, כָּכָה אָמַר הַשַּׂר.
יהודי:
יֵשׁ לִי שָׁלשׁ בָּנוֹת יָפוֹת בַּבַּיִת שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לְהַשִּׂיג חָתָן בִּשְׁבִילָן. אוּלַי יִקַּח הַמֶּלֶךְ אַחַת מִבְּנוֹתַי לְמַלְכָּה?
רץ ה':
טוֹב, רוּץ אִתִּי לְבֵיתְךָ וְהַרְאֵה לִי אֶת הַבָּנוֹת הַיָּפוֹת שֶׁלְּךָ.
יהודי
(מרים ידיו לשמים ופניו צוהלים):
תּוֹדָה לָאֵל, כָּכָה אֶהְיֶה פָּטוּר מִצָּרָה אַחַת בַּבַּיִת.
(מתחיל לרוץ ועומד)
שְׁמַע נָא, חֲבִיבִי. אֶפְשָׁר חָפֵץ הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלשׁ מְלָכוֹת? וְאָז אִפָּטֵר מִכָּל הַצָּרוֹת שֶׁלִּי? הַא? אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ?
רץ ה':
אַל תִּשְׁאַל אוֹתִי שְׁאֵלוֹת רַבּוֹת, ר' יְהוּדִי. קוּם וָרוּץ!
(מושך אותו והם רצים יחדו אל אותו הצד שהיהודי בא משם, ונעלמים).
(המסך יורד)
המראה השני של מערכה ג' 🔗
(הלשכה של הגא שר הנשים. קרוב לצד שמאל עומד שלחן אחד ומכשירי כתיבה עליו, וכסא אחד סמוך לו. על השלחן השני העומד אצל הקיר שלאחורי הבימה עומדים בקבוקים וקפסאות מכל המינים ובצבעים שונים, המחזיקים תמרוקי הנשים. על אותו הקיר תלויות שתי תמונות גדולות, האחת של אחשורוש, ושל ושתי האחת, ועל יתר הקירות תלויות תמונות רבות של נערות יפות. שני פתחים לחדר, אחד מימין ואחד משמאל. בפנה פסנתר וספסל. עם עלות המסך, נשמעים מצד ימין קולות שונים של נערות הצועקות ומריבות ביניהן).
קול באשה א':
אֲנִי אֶהְיֶה הַמַלְכָּה!
קול ב':
שִׁמְעִי, בִּתִּי, אֵין לָךְ כָּל תִּקְוָה. הַמַּלְכָּה אֶהְיֶה אָנִי, וְלֹא אָתְּ!
קול ג':
וּבַמֶּה אַתְּ עוֹלָה עָלֶיהָ? הִנֵּה הַמַּלְכָּה עוֹמֶדֶת לִפְנֵיכֶן, הַבֵּטְנָה אֵלָי!
קול ד':
הַבֵּטְנָה, אֲחָיוֹת, עַל הַיְּפֵהפִיָּה הַזֹּאת! הַה… הַה… הַה… הַה… גַּם זוּ חֲפֵצָה לִהְיוֹת הַמַלְכָּה! צְחַקְנָה,
אֲחָיוֹת, צְחַקְנָה! הַה… הַה… הַה…
קול ה':
וּמִי אַתְּ, חֲצוּפָה? מִי הֵבִיא אוֹתָךְ הֵנָּה?
קול ו':
אַל תַּעַמְדִי אֶצְלִי, חֲבֵרָה, מִפִּיךְ נוֹדֵף רֵיחַ הַבְּצָלִים!
קול ז':
וּמִי אַתְּ, גְּבִרְתִּי, שֶׁאֵינְךָ יְכוֹלָה לִסְבּוֹל אֶת רֵיחַ הַבְּצָלִים? וְכִי מָה אַתְּ אוֹכֶלֶת אֵצֶל אָבִיךְ הַסַּנְדְּלָר הַמַּטְלִיא טְלַאי עַל גַּב טְלַאי, וּבְעַצְמוֹ הוֹלֵךְ יָחֵף?
קול ו':
אַתְּ מַלְעִיבָה אוֹתִי? דּוֹמִי, פֶּן אַכֶּה אוֹתָךְ עַל פִּיךְ הֶחָצוּף!
סריס א':
אַל נָא תְרִיבֶנָּהּ, גְּבִירוֹת נִכְבָּדוֹת. אֵין זֶה לְפִי כְבוֹד הַמַּלְכָּה לָרִיב עִם חֲבֶרְתָּהּ וּלְהַכּוֹתָהּ כְּאִשָּׁה הַמּוֹכֶרֶת דָּגִים בַּשּׁוּק.
(רק קולו נשמע).
קול ח':
לְאָן אַתְּ נִדְחֶקֶת? עִמְדִי בִמְקוֹמֵךְ, וְלֹא תְאַחֲרִי כְלוּם.
קול ט':
אֲנִי בָאתִי רִאשׁוֹנָה, וְאַתְּ דּוֹחֶפֶת אוֹתִי הַצִּדָּה.
קול י':
הוֹי, עִמְדִי בִמְנוּחָה, אַתְּ פּוֹרַעַת אֶת שַׂעֲרוֹתַי הַסְּרוּקוֹת חָלָק בְּהִתְנַעְנְעֵךְ הֵנָּה וָהֵנָּה.
(בנתים נכנסים מצד שמאל שר אחד עם שני נעריו; השר נושא תחת בית שחיו ספר־חשבונות ארוך, וזכוכית אחת של משקפים תלויה לו על צוארו. הוא מניח את הספר על השלחן, מביט מסביב, מסלסל את שפמו, יושב על הכסא ומתחיל לכתוב בספר, בה בשעה שהנערים עומדים עליו ומחכים לפקודתו).
סריס א'
(קולו נשמע, מחוץ לקלעים):
אֵין לָכֶן צֹרֶךְ לְהִדָּחֵק, אָמַרְתִּי לָכֶן אֶלֶף פְּעָמִים. אֵין הֶבְדֵּל בֵּין זוּ הַבָּאָה רִאשׁוֹנָה וּבֵין זוּ הַבָּאָה אַחֲרוֹנָה. שַׂר הַנָּשִׁים יִרְשֹׁם אֶת שְׁמוֹתֵיכֶן בַּסֵּפֶר, וְיוֹדִיעַ לָכֶן בְּמִכְתָּב מָתַי לָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. עֲמֹדְנָה בִמְנוּחָה, אַל תִּצְעַקְנָה וְאַל תִּדְחַפְנָה זוּ אֶת זוּ. הוֹי, לְאָן אַתְּ מִתְפָּרֶצֶת? חַכִּי עַד שֶׁיֹּאמַר לִי הַשָּׂר לְהַכְנִיסְכֶן, וְאָז תִּכָּנֵסְנָה, וְלֹא קֹדֶם. הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ, חֲבִיבָתִי?
(נכנס ומדבר לשר הנשים בהרימו את ידו לרקתו)
אֲדוֹנִי, שַׂר הַנָּשִׁים! קְבֻצָּה חֲדָשָׁה זוּ שֶׁל בְּתוּלוֹת שֶׁנִּקְבְּצוּ מִשֶּׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה הַמְדִינוֹת, מָה אֶעֱשֶׂה עִמָּהֶן? הֵן מְשַׁבְּרוֹת אֶת הַדְּלָתוֹת, וְעוֹד מְעַט גַּם אֶת הַקִּירוֹת תֶּהֱרֹסְנָה.
הגא:
טוֹב, אֲקַבֵּל אוֹתָן תֵּכֶף.
(מוסיף לכתוב. סריס א' משתחוה ויוצא, ובנתים נשמע רעש עמום מצד הנערות. שר הנשים גומר לכתוב ואומר אל שני הנערים)
הַכְנִיסוּ הֵנָּה אֶת הַנְּעָרוֹת וְנִרְאֶה מִי מֵהֶן רְאוּיָה לָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
סריס ב'
(עובר אל צד ימין ומדבר אל סריס א' הלא־נראה):
הוֹי זֵתֶר! הֵגֶא שַׂר הַנָּשִׁים מוּכָן לְקַבֵּל אֶת הַנְּעָרוֹת. תֵּן לָהֶן לְהִכָּנֵס!
(שב למקומו).
נערות
(רבות מתפרצות אל החדר, מניעות בידיהן וצועקות):
אֲנִי אֶהְיֶה הַמַּלְכָּה! אֲנִי אֶהְיֶה הַמַּלְכָּה! אַיֵּה הַשּׁוֹפְטִים? אַיֵּה הַבּוֹרְרִים אֶת הַמַּלְכָּה? אֵיפֹה הוּא שַׂר הַנָּשִׁים!?
סריס ג':
אַל תִּצְעַקְנָה, נְעָרוֹת. הִנֵּה שַׂר הַנָּשִׁים
(מראה על הגא)
הוּא הַשּׁוֹפֵט, הוּא הַבּוֹרֵר אֶת הַמַּלְכָּה, פְּנֶינָה אֵלָיו.
נערות
(פונות אל השר, מראות עליו בידיהן):
הִנֵּה שַׂר הַנָּשִׁים! הִנֵּה הַשּׁוֹפֵט! הִנֵּה הַבּוֹרֵר אֶת הַמַלְכָּה!
(מתנפלות עליו וכל אחת דוחפת את חברתה כדי להיות הראשונה אצל השלחן וכלן צועקות)
אֲנִי חֲפֵצָה לִהְיוֹת הַמַּלְכָּה! אֲנִי חֲפֵצָה לִהְיוֹת לְמַלְכָּה! הַבֵּט נָא אֵלַי, הַשַּׂר! מָה אֲנִי בְעֵינֶיךָ, שַׂר הַנָּשִׁים!
הגא
(מרים את ידו האוחזת בספר מעל לראש הנערות הסובבות אותו וצועק כטובע ביניהן, כשקול הנערות הולך וחלש):
הוֹי, בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא. הַצִּילוּנִי נָא מִידֵי הַיְפֵהפִיּוֹת הָאֵלֶּה! הֲלֹא הֵן תַּהֲרֹגְנָה אוֹתִי בִידֵיהֶן הָעֲדִינוֹת!
סריסים ב' וג'
(עוברים אליהן ומושכים אותן מאצל השר):
נְעָרוֹת יָפוֹת, חַכֶּינָה מְעַט, בְּבַקָּשָׁה מִכֶּן! עֲמֹדְנָה בְשׁוּרָה זוּ אַחַר זוּ, בְּבַקָּשָׁה.
נערות:
לֹא! אֲנִי אֶהְיֶה הַמַּלְכָּה! אֲנִי בָאתִי רִאשׁוֹנָה! לֹא! אֲנִי אֶהְיֶה הַמַּלְכָּה, אֲנִי יוֹתֵר יָפֶה מִמֶּנָּה! לֹא! אֲנִי יוֹתֵר יָפֶה מִמֶּנָּה! וַאֲנִי הַיָּפָה מִכֻּלְּכֶן!
(ובכל זאת עולה ביד השר בעזרת הסריסים בגתא ואבגתא להשתמט מהן, והוא נס דרך הפתח שמשמאל, והנערות רצות אחריו כשהן צועקות).
אַל תִּתֵּנָּה לוֹ לְהִתְחַמֵּק מִכֶּן, אֲחָיוֹת! צָרִיךְ לָדַעַת אֶת הַתּוֹצָאוֹת תֵּכֶף, אַחֲרֵי שֶׁחִכִּינוּ לוֹ כָל כַּךְ הַרְבֵּה זְמָן. תְּפֹשְׂנָה אוֹתוֹ, חֲבֵרוֹת, תְּפֹשְׂנָה!
(כלן נעלמות אחריו ורק הנערים נשארים בחדר).
סריס ב':
מָה אַתָּה אוֹמֵר עַל הִתְחָרוּת־בְּיוֹפִי כָזֹאת! מֵילָא יוֹפִי, הוּא מַתְּנַת אֱלֹהִים, וְלַאו כָּל אָדָם זוֹכֶה לְכָךְ. אֲבָל מְעַט דֶּרֶךְ־אֶרֶץ, מְעַט נִמּוּס, מְעַט צְנִיעוּת, הָיָה צָרִיךְ לְהִמָּצֵא בְכָל אַחַת מֵהֶן! אֵלֶּה הֵן בְּנוֹת הַדּוֹר הֶחָדָשׁ, וּמֵאֵלֶּה צָרִיךְ הַמֶּלֶךְ לִבְחֹר לוֹ מַלְכָּה. אֲנִי חָס עָלָיו בֶּאֱמֶת.
סריס ג':
מַה יֵּשׁ לְהַרְבּוֹת דְּבָרִים עֲלֵיהֶן? כְּיָפְיָן כֵּן נִמּוּסָן, וְכֵן צְנִיעוּתָן.
הגא
(שב מצד ימין כשהוא נושם בכבדות וסומך בידו את חזהו, ובקושי מדבר בהראותו אל הפתח):
אַל תִּתְּנוּ לָהֶן לְהִכָּנֵס אֶלָּא אַחַת, אֶחָת. אִם כָּל הַנָּשִׁים תִּהְיֶינָה מְלָכוֹת, מִי תִהְיֶינָה הַמְּשָׁרְתוֹת? מִי תַעֲשֶׂינָה אֶת הַמְּלָאכוֹת?
(נושם בכבדות ובנשימות קצרות מתוך ריצה ועיפות, ומן החוץ נשמעים קולות רפים של הנערות הרצות וצועקות כקדם).
סריס ב'
(אל סריס א' שבחוץ):
הוֹי, זֵתֶר! אַל תִּתֵּן לָהֶן לְהִכָּנֵס אֶלָּא אַחַת, אֶחָת!
(סריסים ב' וג' עומדים אצל הפתח, וחרבותיהם שלופות זו על גב זו בדמות מספרים, וכשנערה אחת נכנסת הם מפרידים בין החרבות לרגע וסוגרים שוב תיכף לכניסתה).
סריס א'
(מבחוץ):
טוב, בִּגְתָא.
(אל הנערות שם)
אַתְּ, הִכָּנְסִי בָרִאשׁוֹנָה! רַק אַתְּ וְלֹא יוֹתֵר! אַתְּ הַיָּפָה מִכָּל הַכְּנוּפְיָּא! תֵּנָּה לָהּ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַדֹּחַק!
(סריסים ב' וג' פותחים את החרבות, נערה אחת נכנסת).
הגא
(יושב אל השלחן ומסלסל בשפמו, שם את מחצית המשקפים לעינו, משתעל ונושף בנחיריו כשהוא מסתכל בה מכל צד):
מַה שְׁמֵךְ?
(והוא רושם את התשובות כל הזמן, מעיר הערות וכותב, שואל וכותב, מעיר וכותב).
נערה א':
שְׁמִי עָדָה בַת יֶפֶת.
הגא:
בַּת כַּמָה שָׁנִים אָתְּ?
נערה א':
בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.
הגא
(בקצת לעג):
אַה, מְתוּקָה בַת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה…. טוֹב. הַרְאִינִי נָא אֶת מַרְאַיִךְ. עִמְדִי כָּכָה!
(והוא מראה לה בידיו איך לעמוד, כאדם המגלגל פלך בין שתי כפיו, בראשונה ממנו והלאה, ובפעם השניה ממנו ואליו)
עִמְדִי כָּכָה!
(והנערה מסתובבת מימינה לשמאלה ולהפך)
לְכִי מְעַט!
(היא הולכת מאצלו והלאה והוא מסתכל בפעמיה)
שׁוּבִי, שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית!
(היא שבה ועומדת)
עֵינַיִךְ?
(מרמז לה באצבעו לגשת אליו, היא נגשת, והוא מסתכל בעיניה)
עֵינַיִךְ כְּחֻלּוֹת, כְּמוּבָן; שַׂעֲרוֹתַיִךְ צְהֻבּוֹת, כְּמִשְׁפַּט בְּנוֹת הַצָּפוֹן: מִצְחֵךְ רָחָב וְגָבוֹהַּ; אַפֵּךְ מְהֻקְצָע יָפֶה; פָּנַיִךְ לְבָנִים, מְעַט חַכְלִילוּת מִשְׁתַּקֶּפֶת בְּעַד עוֹרֵךְ הַצַּח; לְחָיַיִךָ שַׁיִשׁ וַרְדִי־לָבָן, חַי וָחָם; גִּזְרַת פִּיךְ נְכוֹנָה; שִׂפְתוֹתַיִךְ כְּחוּט הַשָּׁנִי; שִׁנַּיִךְ טוּרֵי מַרְגָּלִיוֹת מְרֻבָּעוֹת; סַנְטְרֵךְ צַח וְחָלָק כְּפִרְחֵי הַמַּגְנוֹלִיּוֹת: צַוָּארֵךְ בַּרְבּוּר־שֵׁשׁ מִתְאַדֵּם; יָדַיִךְ לְבָנוֹת וַעֲנוּגוֹת; קוֹמָתֵךְ יְשָׁרָה, גְּבוֹהָה וַעֲדִינָה; כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת רֹךְ, יוֹפִי, וַאֲצִילוּת. בְּעֵינַי אָנִי, גְּבִרְתִּי, יָפָה אַתְּ מְאֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין אֲנִי עָרֵב בְּעַד טַעְמוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. אִישׁ אִישׁ וְטַעְמוֹ, זֶהוּ כְלָל גָּדוֹל בְּיוֹפִי וָאֳמָנוּת. יְכוֹלָה אַתְּ לְנַגֵּן עַל הַפְּסַנְתֵּר?
נערה א':
כַּן, אֲדוֹנִי, שַׂר הַנָּשִׁים.
הגא:
יְכוֹלָה אַתְּ לִרְקוֹד יָפֶה?
נערה א': כֵּן, אֲדוֹנִי.
הגא:
טוֹב, רִקְדִי נָא מְעַט; אֵיזֶה רִקּוּד שֶׁאַתְּ רוֹצָה; אֲבָל חַכִּי נָא רֶגַע.
(אל סריס ב')
בִּגְתָא, רְאֵה אִם יֵשׁ בֵּין הַנְּעָרוֹת הָעוֹמְדוֹת בַּחוּץ אַחַת הַיּוֹדַעַת לְנַגֵּן עַל הַפְּסַנְתֵּר.
סריס ב'
(פונה אל החוץ):
הוֹי, זֵתֵר! שְׁאַל אֶת הַנְּעָרוֹת מִי מֵהֶן יוֹדַעַת לְנַגֵּן עַל הַפְּסַנְתֵּר.
סריס א'
(בחוץ):
הוֹי, נְעָרוֹת, הֲיֵשׁ בָּכֶן אַחַת הַמְּנַגֶּנֶת עַל הַפְּסַנְתֵּר יָפֶה?
הנערות
(כלן צועקות):
אֲנִי מְנַגֶּנֶת! אֲנִי מְנַגֶּנֶת! אֲנִי מְנַגֶּנֶת!
(וכן כלן).
סריס א':
אַחַת מַסְפִּיקָה! אַתְּ, נַעֲרָה! אַתְּ הַשְּׁחוֹרָה! הִכָּנְסִי נָא וְנַגְּנִי מְעַט, וּבִהְיוֹתֵךְ שָׁם, תִּקְּחִי אֶת תּוֹרֵךְ בְּתוֹר הַשְּׁנִיָּה לַבְּחִינָה. הוֹי, אַל תִּדָּחֵקְנָה! תֵּנָּה לָהּ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַדֹּחַק, בְּבַקָּשָׁה!
סריס ג'
(כשהמנגנת נכנסת):
שְׁבִי נָא שָׁם עַל הַסַּפְסָל וְנַגְּנִי מַה שֶׁזּוּ אוֹמֶרֶת לָךְ.
(נערה א' עוברת אל נערה ב' ולוחשת באזניה את שם המחול שהיא אומרת לחול, השניה יושבת ומתחילה לנגן, והראשונה יוצאת במחול יפה).
הגא:
זֶה יָפֶה מְאֹד.
(אל נערה ב')
תּוֹדָה לָךְ, גְּבִרְתִּי בְּעַד חַסְדֵּךְ לְלַוּוֹתָהּ עַל הַפְּסַנְתֵּר.
(זו מקבלת את התודה בתנועת הראש, והגא פונה אל נערה א')
עַכְשָׁו, גְּבִרְתִּי, בָּאָה הָעֵת לְדַבֵּר בִּדְבַר הַתַּמְרוּקִים. כָּל נַעֲרָה הַנִּמְצֵאת רְאוּיָה לִהְיוֹת לְמַלְכָּה, מְקַבֶּלֶת מֵאוֹצַר הַמֶּלֶךְ בְּשָׂמִים וְתַמְרוּקִים שׁוֹנִים לְקַשֵּׁט וּלְיַפּוֹת אֶת עַצְמָהּ לְמַעַן תִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, כַּאֲשֶׁר יָבוֹא יוֹמָהּ לְהֵרָאוֹת לְפָנָיו. אַךְ לֹא כָל הַנְּעָרוֹת שָׁווֹת, וְלֹא כָל הַתַּמְרוּקִים שָׁוִים, נַעֲרָה נַעֲרָה וְתַמְרוּקֶיהָ, זֶהוּ כְלָל גָּדוֹל בְּיוֹפִי. בִּשְׁבִילֵךְ אֲנִי מַצִּיעַ אֶת הַמִּינִים הַלָּלוּ: נֹפֶת לְשִׂפְתוֹתַיִךְ, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, פְּרִי מְגָדִים לִגְרוֹנֵךְ, וְרֵיחַ לְבָנוֹן לְשַׂלְמוֹתַיִךְ. אַל תְּקַמְּצִי בְאֵלֶּה. כַּבְּדִי אֶת עַצְמֵךְ בְּיָד רְחָבָה, וְלִבְסוֹף שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, כַּאֲשֶׁר יִתַּמּוּ הַתַּמְרוּקִים מִכְּלֵיהֶם, תָּשׁוּבִי הֵנָּה וְאֵלֵךְ אִתָּךְ אֶל הַמֶּלֶךְ.
(אל סריס ב')
בִּגְתָא, תֵּן לָהּ אֶת הַסַּמִּים שֶׁהִזְכַּרְתִּי.
סריס ב'
(עובר אל השולחן הסמוך לקיר שלאחורי הבימה, בוחר משם באיזה בקבוקים וקפסאות בעלי צבעים יפים ושונים ונותן לה כשהוא מפרט):
הִנֵּה דְבַשׁ וְחָלָב, הִנֵּה נֹפֶת צוּפִים, הִנֵּה פְּרִי מְגָדִים, וְהִנֵּה רֵיחַ הַלְּבָנוֹן.
הגא:
שָׁלוֹם לָךְ, יָפָתִי, וְהִנְנִי מְאַחֵל לָךְ הַצְלָחָה גְמוּרָה. שָׁלוֹם לָךְ!
(מראה לה בנמוס על הפתח שלשמאל).
סריס ב':
גַּם אֲנִי מִצְטָרֵף לִבְרָכָה זוּ, גְּבִרְתִּי הַיָּפָה.
סריס ג':
גַָּם אָנִי, גְּבִרְתִּי.
נערה א':
תודה רַבָּה לָכֶם, אֲדוֹנַי. אֶת דִּבְרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְהַמְּאַמְּצִים לֹא אֶשְׁכַּח לְעוֹלָם, וּבְהִזְדַּמְנוּת רִאשׁוֹנָה אַרְאֶה לָכֶם שֶׁאֲנִי מַכִּירָה תּוֹדָה. שָׁלוֹם לָכֶם.
(משתחוה קצת לזה ולאלה, נושקת קצות אצבעותיה, ויוצאת מתוך צהלה ושמחה כאלו צרור כבר כתר המלכות בכיסה).
סריס ב'
(אל הנערה היושבת אל הפסנתר):
עַכְשָׁו הִגִּיעַ תּוֹרֵךְ, גְּבִרְתִּי. עִמְדִי נָא לִפְנֵי הַשָּׂר.
(זו קמה ועומדת אצל השלחן).
הגא
(עושה את ההכנות הקודמות):
מַה שְׁמֵךְ?
(מדבר וכותב כלמעלה).
נערה ב':
שְׁמִי צִלָּה בַת לֶמֶךְ.
הגא:
בַּת כַּמָּה שָׁנִים אָתְּ?
נערה ב':
בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.
הגא:
טוֹב. הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ! עִמְדִי כָּכָה!
(הוא מראה לה וזו עושה כמו הראשונה)
עִמְדִי כָּכָה! לְכִי מְעַט! שׁוּבִי, שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית! עֵינַיִךְ? עֵינַיִךָ שְׁחוֹרוֹת, כְּמוּבָן; שַׂעֲרוֹתַיִךְ שְׁחוֹרוֹת, כְּמִשְׁפָּט בְּנוֹת הַדָּרוֹם; גַּם פָּנַיִךְ שְׁחַרְחוֹרִים; לְחָיַיִךָ מְלֵאוֹת; צַוָּארֵךָ עָבֶה בִּמְעַט מִן הַמְּעַט; קוֹמָתֵךְ מַגִּיעָה רַק עַד אַמָּה וּשְׁתֵּי שְׁלִישִׁיוֹת הָאַמָּה; מִשְׁקָלֵךְ וַדַּאי עוֹלֶה לְמֵאָה וּשְׁלשִׁים לִטְרָאוֹת; וּבְכל זֹאת, יְצוּרֵי פָּנַיִךְ מְהֻקְצָעִים וְיָפִים; בֶּאֱמֶת יָפָה אַתְּ לְפִי טַעְמוֹ שֶׁל אָדָם הָאוֹהֵב אֶת הַיּוֹפִי הַשָּׁחוֹר. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לְנַגֵּן עַל הַפְּסַנְתֵּר. הַיְּכוֹלָה אַתְּ גַּם לָחוֹל?
נערה ב':
כֵן, אֲדוֹנִי הַשָּׂר.
הגא:
אֶפְשָׁר גַם לְזַמֵּר אַתְּ יוֹדָעַת?
נערה ב':
כֵּן, אֲדוֹנִי הַשָּׂר, גַּם לְזַמֵּר אֲנִי יוֹדָעַת.
הגא:
זֶה טוֹב מְאֹד.
(אל סריס ב')
בִּגְתָא, רְאֵה אִם יֵשׁ שָׁם אַחֶרֶת הַיּוֹדַעַת לְנַגֵּן עַל הַפְּסַנְתֵּר.
סריס ב':
הוֹי, זֵתֵר! שְׁלַח הֵנָּה אַחַת הַנְּעָרוֹת הַיּוֹדַעַת לְנַגֵּן עַל הַפְּסַנְתֵּר.
סריס א':
טוֹב, בִּגְתָא! הוֹי, נְעָרוֹת! מִי עוֹד מִכֶּן יוֹדַעַת לְנַגֵּן עַל הַפְּסַנְתֵּר?
הנערות:
אֲנִי יוֹדַעַת לְנַגֵּן! גַּם אֲנִי יוֹדַעַת לְנַגֵּן! גַּם אֲנִי! גַּם אָנִי!
(כלן צועקות).
סריס א':
אַתְּ, נַעֲרָה! אַתְּ הַחוּמָה, הַיָּפָה מִכָּל הַבָּנוֹת; הִכָּנְסִי אַתְּ, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ תּוֹר הַשְּׁלִישִׁית, תַּעַמְדִי אַתְּ עַל הַבְּחִינָה. הוֹי, תֵּנָּה לָהּ לָצֵאת מִתּוֹךְ הַדֹּחַק, בְּבַקָּשָׁה! אֲנִי אֶקְרָא לָכֶן, אֵין צֹרֶךְ לְהִדָּחֵק!
סריס ג'
(אל הנערה הנכנסת):
שְׁבִי שָׁם עַל הַסַּפְסָל, גְּבִירְתִּי, וְנַגְּנִי מַה שֶׁזּוֹ אוֹמֶרֶת לָךְ.
נערה ב'
(לוחשת לנערה ג' את שם הזמר “משאת נפשי” או זמר יפה אחר, זו מנגנת וזו מזמרת):
שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָה, עַד לִקְצֵה שָׁמָיִם;
זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָׁמָּה, תַּאֲוָה לָעֵינָיִם.
(וכו').
הגא:
זֶה יָפֶה מְאֹד.
(אל נערה ג')
תּוֹדָה לָךְ, גְּבִרְתִּי, בְּעַד טוּבֵךְ לְלַוּוֹתָהּ עַל הַפְּסַנְתֵּר.
(זו מניעה בראשה לאות קבלת התודה, והגא פונה אל נערה ב')
עַכְשָׁו גְּבִרְתִּי בִּדְבַר הַתַּמְרוּקִים. חוֹשֵׁב אֲנִי אֶת הַלָּלוּ שֶׁאַזְכִּיר תֵּיכֶף רְאוּיִם וּמַתְאִימִים לָךְ בְּיוֹתֵר: כְּחַל בִּשְׁבִיל הַלְּחָיַיִם, שְׂרַק בְּעַד הַשְּׂפָתַיִם, פִּרְכּוּס לָעֵינַיִם, וְיַעֲלַת־חֵן לְשַׂעֲרוֹתַיִךְ. אוּלָם אַל נָא תָטִיחִי אֶת הַתַּמְרוּקִים הָאֵלֶּה עַל פָּנַיִךְ בְּכַף שֶׁל סַיָּדִין, כִּי כָל יֶתֶר כְּנָטוּל דָמִי, וְהַמִּדָּה הַמְדֻיָּקָה וְהַקֶּצֶב הַנָּכוֹן הֵם סוֹד כָּל הָאֳמָנוּת וְהַיּוֹפִי, גְּבִרְתִּי הַצְּעִירָה.
(אל סריס ב')
בִּגְתָא, תֵּן לָהּ אֶת הַסַּמִים שֶׁהִזְכַּרְתִּי.
(אל נערה ב')
בְּסוֹף שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים תָּשׁוּבִי הֵנָּה וְאֵלֵךְ אִתָּךְ אֶל הַמֶּלֶךְ.
סריס ב'
(כלמעלה):
הֲרֵי לָךְ, גְּבִרְתִּי, כְּחַל וּשְׂרַק וּפִרְכּוּס וְיַעֲלַת־חֵן.
הגא:
שָׁלוֹם לָךְ, גְּבִרְתִּי, וְהִנְנִי מְאַחֵל לָךְ הַצְלָחָה גְמוּרָה. שָׁלוֹם לְךָ!
(מרמז לה כי סוף הראיון הגיע, ומראה לה על הדלת שמשמאל).
סריס ב':
גַּם אֲנִי מְאַחֵל לְךָ הַצְלָחָה גְמוּרָה, גְבֶרֶת נִכְבָּדָה.
סריס ג':
גַּם אֲנִי מִצְטָרֵף לִבְרָכָה זוּ, גְבֶרֶת נֶחְמָדָה.
נערה ב':
תּוֹדָה רַבָּה לָכֶם, אֲדוֹנַי הַנִּכְבָּדִים. אֶת דִּבְרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְהַמְּאַמְּצִים, וְאֶת בִּרְכַתְכֶם הַיּוֹצֵאת מִלִּבְּכֶם לֹא אֶשְׁכַּח לְעוֹלָם, וּבְהִזְדַּמְּנוּת רִאשׁוֹנָה אַרְאֶה לָכֶם שֶׁאֲנִי מַכִּירָה תוֹדָה. שָׁלוֹם לָכֶם!
(יוצאת כמו הראשונה).
סריס ב'
(אל נערה ג'):
עַכְשָׁו הִגִּיעַ תּוֹרֵךְ, גְּבִרְתִּי: קוּמִי וְעִמְדִי נָא לִפְנֵי הַשָּׂר.
(זו קמה ועומדת אצל השלחן).
הגא
(עושה את ההכנות הקודמות):
מַה שְּׁמֵךְ?
(מדבר ורושם הכל כלמעלה).
נערה ג':
שְׁמִי נַעֲמָה בַת טָבְאֵל.
הגא:
בַּת כַּמָּה שָׁנִים אָתְּ, וַדַּאי בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, הֲלֹא?
נערה ג':
כֵּן, אֲדוֹנִי: בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה אָנֹכִי.
הגא
(בלעג):
וַדַּאי, וַדַּאי! וְכִי אֶפְשָׁר הָיָה לִהְיוֹת אַחֶרֶת? בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הַא? לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. מֵילָא, יְהֵא כָּךְ. הַרְאִינִי נָא אֶת מַרְאַיִךְ. עִמְדִי כָּכָה…
(והוא מראה לה איך לעמוד, והיא עושה כקודמות)
עִמְדִי כָּכָה. שׁוּבִי, שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית! עֵינַיִךְ? עֵינַיִךְ חוּמוֹת וְחַמּוֹת, שַׂעֲרוֹתַיִךְ עַרְמוֹנִים, כְּעֵין זָהָב שָׁחוֹר, אוּלָם פָּנַיִךְ לְבָנִים וְצַחִים, לְחָיַיִךְ אֲדֻמּוֹת, יְצוּרֵי פָּנַיִךָ יָפִים וּשְׁלֵמִים בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, צַוָּארֵךְ דַּק וְלָבָן, מִשְׁקַל גּוּפֵךְ לֹא יוֹתֵר מִמֵּאָה וְעֶשֶׂר לִטְרָאוֹת, קוֹמָתֵךְ עוֹלָה לְאַמָּה וְחָמֵשׁ שִׁשִּׁיוֹת. יָפְיֵךְ, גְּבִרְתִּי, יִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי כָל אָדָם, יִהְיֶה טַעְמוֹ מַה שֶׁיִּהְיֶה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל־טַעַם. עַכְשָׁו נִרְאֶה עוֹד אֶת זֹאת. יוֹדֵעַ אֲנִי כִּי יְכוֹלָה אַתְּ לְנַגֵּן, זֶהוּ דָבָר טוֹב, כָּל אָדָם צָרִיךְ לָדַעַת לְנַגֵּן עַל אֵיזֶה כְלִי נְגִינָה, וְלוּ יְהֵא גַם תֹּף. מַאֲמִין אָנֹכִי גַּם כֵּן שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת לִרְקֹד, אַחֲרֵי שֶׁכָּל אוֹחֵז־בְּמַרְצֵעַ וְכָל תּוֹפֵשׂ־מַחַט יוֹצְאִים בִּמְחוֹלוֹת. אֶלָּא מַאי? הַמַּלְכָּה צְרִיכָה לְהִצְטַיֵּן בְּעוֹד מַעֲלוֹת אֲחֵרוֹת. הַמַּלְכָּה צְרִיכָה לָדַעַת אֵיךְ לְהִתְחַבֵּב עַל הָעָם שֶׁלָּהּ. אֶת הַמֶּלֶךְ אָנוּ עוֹבְדִים מִיִּרְאָה, אוּלָם אֶת הַמַּלְכָּה אָנוּ צְרִיכִים לַעֲבוֹד מֵאַהֲבָה. אֲבָל אֵיךְ נֶאֱהַב אֶת הַמַּלְכָּה אִם הִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת אֵיךְ לְקַבֵּל אוֹתָנוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, מַה לְדַבֵּר וּמַה לַעֲנוֹת לָנוּ, מָתַי לָצֵאת וְלָבוֹא לִפְנֵי הָעָם? הֲיֵשׁ לָךְ אֵיזוֹ הֲשָׂגָה מֵחוֹבוֹת הַמַּלְכָּה לָעָם הָעוֹבֵד אוֹתָהּ?
נערה ג':
כֵּן, אֲדוֹנִי.
הגא:
טוֹב. נְצַיֵּר לָנוּ שֶׁאַתְּ יוֹשֶׁבֶת כְּבָר בְּאַרְמוֹן הַמַּלְכָּה, וְהָעָם מִתְאַסֵּף מִסָּבִיב לְאַרְמוֹנֵךְ כְּדֵי לְבָרֵךְ אוֹתָךְ עַל הִבָּחֲרֵךְ לְמַלְכָּה וּלְהִשָּׁבַע לָךְ שְׁבוּעַת־אֱמוּנִים. הֵם מְרִיעִים וְצוֹעֲקִים, “תְּחִי הַמַּלְכָּה נַעֲמָה בַת טָבְאֵל! הֵידָד! הֵידָד!” “רוֹצִים אָנוּ לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי מַלְכָּתֵנוּ הָאֲהוּבָה!” וְאַתְּ עוֹשָׂה אֶת רְצוֹנָם אַחֲרֵי שֶׁנִּחַר גְּרוֹנָם מִתְּרוּעוֹת וּקְרִיאוֹת, וְיוֹצֵאת עַל הַמַּעֲקֶה וּמִשְׁתַּחֲוָה לָהֶם, וְהֵם מַתְחִילִים לְהָרִיעַ וְלִקְרוֹא שׁוּב, “נְאוּם!” “נְאוּם!” “רוֹצִים אָנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת מַלְכָּתֵנוּ הָאֲהוּבָה מְדַבֶּרֶת לָנוּ בְּפִיהָ הַמָּתוֹק!”, מַה תֹּאמְרִי לָהֶם לְעֵת כָּזֹאת, הַא? הִנֵּה הַקָּהָל,
(מראה על קהל הרואים)
וְהִנֵּה הַמַּעֲקֶה שֶׁל אַרְמוֹנֵךְ,
(מראה על פני הבימה)
צְאִי נָא וְדַבְּרִי אֶל הָעָם שֶׁלָּךְ.
נערה ג':
טוֹב, אֲדוֹנִי הַשָּׂר.
(צועדת אל פאת הבימה, בעשותה בזרועותיה כאלו היתה פותחת בידיה את דלתות־הזכוכית הנפתחות מפנים הארמון אל המעקה, כופה את ראשה לכאן ולכאן בבת־צחוק של סבר פנים יפות ומדברת אל הקהל)
עַמִּי הָאָהוּב, נְתִינַי הַטּוֹבִים, וַעֲבָדַי הַנֶּאֱמָנִים! שָׁלוֹם רַב לְכֻלְּכֶם! בְּעֹנֶג וּבְרָצוֹן קִבַּלְתִּי אֶת דִּבְרֵיכֶם, אֲדוֹנַי הַטּוֹבִים, הַמַּבִּיעִים אֶת רִגְשׁוֹתֵיכֶם, אֲדוֹנַי, וְאֶת רִגְשׁוֹת אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלְחוּ אֶתְכֶם אֵלָי. בִּתְשׂוּמֵת לֵב הִקְשַׁבְתִּי לְבַקְּשׁוֹתֵיכֶם, וְהִנְנִי מַבְטִיחָה לָכֶם לְמַלְאוֹת אוֹתָן עַד כַּמָּה שֶׁיָּדִי מַגַּעַת. יוֹדַעַת אָנֹכִי, אֲדוֹנַי הַנִּכְבָּדִים, כִּי לֹא רַק לִמְשׁל עֲלֵיכֶם נִבְחַרְתִּי לְמַלְכָּה, כִּי אִם גַּם לַעֲזוֹר לָכֶם כִּידִיד נֶאֱמָן, לִהְיוֹת לָכֶם לְאֵם אוֹהֶבֶת, לְאָחוֹת רַחֲמָנִיָּה, לִדְאוֹג לִשְׁלוֹמְכֶם וּלְטוֹבַתְכֶם, וְלִשְׁמֹר עֲלֵיכֶם מִכָּל צָרָה וְתַקָּלָה, וְאֶת כָּל הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת אֲנִי מְקַבֶּלֶת עָלַי בְּאַהֲבָה. לְכוּ לְשָׁלוֹם לְבָתֵּיכֶם, אֲדוֹנַי הַיְקָרִים וּמִסְרוּ אֶת בִּרְכָתִי לְכָל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם אִתָּנוּ פֹּה הַיּוֹם. מֵעֹמֶק לִבִּי אֲנִי אוֹמֶרֶת, שָׁלוֹם רַב לְכֻלְּכֶם, עַמִּי הָאָהוּב, נְתִינַי הַטּוֹבִים, וַעֲבָדַי הַנֶּאֱמָנִים. שָׁלוֹם לָכֶם! (
משתחוה לכאן ולכאן, צועדת אחורנית, ועושה בזרועותיה כאלו היא סוגרת את דלתות־הזכוכית ונכנסת לפנים הארמון).
הגא:
זֶה יָפֶה מְאֹד, גְּבִרְתִּי. אִם כֵּן נִשְׁאַר לָנוּ לִגְמוֹר אֶת עִנְיַן הַתַּמְרוּקִים.
(מעין בספרו)
בָּחַרְתִּי בִּשְׁבִילֵךְ אֶת הַבְּשָׂמִים הַנֶּחֱמָדִים הָאֵלֶּה: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם לְתַבֵּל בָּהֶם אֶת הַמָּרָק; קָנֶה וְקִנָּמוֹן לָלוּשׁ בָּהֶם אֶת הַבָּצֵק; כְּפָרִים עִם נְרָדִים לִזְלֹח עַל בְּשָׂרֵךְ; רָאשֵׁי בְשָׂמִים לְשַׂעֲרוֹתַיִךְ, וּמוֹר וַאֲהָלוֹת עַל הַשְּׂמָלוֹת. בְּסוֹף שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, תָּשׁוּבִי הֵנָּה וְאֵלֵךְ אִתָּךְ אֶל הַמֶּלֶךְ.
(אל סריס ב')
בִּגְתָא, תֵּן לָהּ אֶת הַסַּמִים שֶׁהִזְכַּרְתִּי.
סריס ב'
(כלמעלה):
הֲרֵי לְךָ, גְּבִרְתִּי, נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, כְּפָרִים עִם נְרָדִים, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, מוֹר וַאֲהָלוֹת, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים.
(שב למקומו).
הגא
(מרמז לה על הדלת שמשמאל):
שָׁלוֹם לָךְ, גְּבִרְתִּי הַמְצֻיָּנָה, וְהִנְנִי מְאַחֵל לָךְ הַצְלָחָה בַּבְּחִירוֹת, שָׁלוֹם לָךְ!
סריס ב':
גַּם אֲנִי מִצְטָרֵף לִבְרָכָה זוּ, גְּבִרְתִּי הַמְצֻיָּנָה. שָׁלוֹם לָךְ.
סריס ג':
גַּם אָנִי. שָׁלוֹם לָךְ.
נערה ג':
תּוֹדָה רַבָּה לָכֶם, אֲדוֹנַי הַיְקָרִים. אֶת דִּבְרֵיכֶם הַמַּבִּיעִים אֶת רִגְשׁוֹתֵיכֶם, אֲדוֹנַי, לֹא אֶשְׁכַּח לְעוֹלָם, וּבְהִזְדַּמְּנוּת רִאשׁוֹנָה אֲשַׁלֵּם לָכֶם כְּיַד הַמַּלְכָּה. שָׁלוֹם לָכֶם!
(משתחוה ויוצאת כקודמות).
הגא:
חוֹשֵׁב אֲנִי, נְעָרִים, שֶׁאֵין לָנוּ עַל מַה לְהִתְאוֹנֵן הַיּוֹם. בְּאֵלֶּה הַשָּׁלשׁ שֶׁבָּחַרְנוּ זֶה עַכְשָׁו, מוֹצְאִים אֲנַחְנוּ אֶת הַטִּפּוּסִים הַמֻבְחָרִים הַיְכוֹלִים לְהַשְׂבִּיעַ רָצוֹן אַף אֶת הַמְּהַדְּרִין מִן הַמְּהַדְּרִין. כָּל אַחַת מֵהֶן עוֹלָה בְּיָפְיָהּ עַל כָּל הַנְּעָרוֹת בְּנוֹת־טִפּוּסָהּ שֶׁרָאִינוּ עַד הֵנָּה. וּבְכָל זֹאת נִרְאֶה עוֹד. הָלְאָה!
סריס ג'
(אל מחוץ):
הָלְאָה, זֵתַר!ּ
סריס א'
(מבחוץ, כשואל את עצמו):
אֶת מִי אֶשְׁלַח עַכְשָׁו?
הנערות
(מבחוץ צועקות):
אוֹתִי! שְׁלַח אוֹתִי! אֲנִי חִכִּיתִי כָל הַיּוֹם! וַאֲנִי חִכִּיתִי זֶה שְׁנֵי יָמִים! וַאֲנִי חִכִּיתִי זֶה שְׁלשָׁה יָמִים!
(וכן הלאה עד אין סוף…)
סריס א':
כָּכָה לֹא טוֹב! הִסְתַּדֵּרְנָה בְשׁוּרָה, זוּ אַחַר זוּ, כָּכָה, זֶה טוֹב. וְכָכָה אַתֶּן הוֹלְכוֹת וְנִכְנָסוֹת, בְּלִי דֹּחַק וּבְלִי צְפִיפוּת. הַדֶּלֶת פְּתוּחָה, כְּשֶׁאַחַת גּוֹמֶרֶת, הַשְּׁנִיָּה הַסְּמוּכָה לָהּ נִכְנֶסֶת. אַתְּ עוֹמֶדֶת בָּרִאשׁוֹנָה, הִכָּנְסִי נָא!
(נערה ד' נכנסת, מכוערה, ומתוך שאחוריה פנוים אל שני הסריסים, אינם מפסיקים את הליכתה עד שהיא עומדת אצל השלחן).
הגא
(עד הנה ישב ורשם בספרו, ועכשו בהרימו את ראשו ובראותו את פניה המכוערים הוא מתחיל להתנועע מחוך צחוק):
הַא… הַא…הַא…הַא… הַא… גַּם זוּ חֲפֵצָה לִהְיוֹת מַלְכָּה! הַא…הַא…הַא.. הַבִּיטוּ נָא אֵלֶיהָ, בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא! הַא… הַא… הַא…
סריסים ב' וג'
(מביטים אליה, שמים את כפם על לחים כמו מתוך השתוממות על חצפתה, ומתפרצים בצחוק עד שכמעט מתגלגלים על הארץ):
הַא… הַא…הַא…הַא… הַא… הַא… הַא…
נערה ד'
(אל הסריסים):
צוֹחֲקִים אַתֶּם עָלַי? עַזֵּי־פָּנִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם! הִנְנִי לָלֶכֶת תֵּכֶף אֶל הַמֶּלֶךְ וַאֲסַפֵּר לוֹ אֵיךְ אַתֶּם מִתְקַלְּסִים בָּאֵלֶּה הָעֲתִידוֹת לִהְיוֹת הַמַּלְכָּה שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!
(היא מדברת בכעס; פניהם נעשים רציניים, הם שבים לעמדתם בדרך־ארץ).
הגא:
טוֹב, מַה שְׁמֵךְ?
(אבל אינו רושם את שמה בספר, וגם אינו משתמש במשקפה האחת).
נערה ד':
שְׁמִי שָׁשָׁה בַּת דְּבָשָׁה.
הגא:
שָׁשָׁה בַּת דְּבָשָׁה, טוֹב. נוֹדִיעַ לָךְ בְּמִכְתָּב מָתַי לָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וּבְכָל זֹאת, עֲצָתִי הִיא שֶׁלֹּא תֵשְׁבִי וְלֹא תְחַכִּי לְמֶלֶךְ, אֶלָּא מִצְאִי לָךְ אֵיזֶה בָחוּר שֶׁהוּא, וְהִנָּשְׂאִי לוֹ בְהִזְדַּמְּנוּת רִאשׁוֹנָה. שָׁלוֹם לָךְ, יָפָתִי.
(מראה לה על הדלת שמשמאל. זו עושה העויה של פנים עקומים, כאילו התכונה להראות שהיא מתיחסת לעצה זו בבטול גמור, ומסתלקת).
הָלְאָה!
סריס ג'
(אל סריס א' בחוץ):
הָלְאָה!
סריס א'
(אל הנערות בחוץ):
הָלְאָה!
(נכנסת נערה ה', לא מכוערה).
הגא
(מביט עליה רגע, ובלי הכנות שואל, ואינו רושם את תשובתה בספר):
מַה שְׁמֵךְ?
נערה ה':
שְׁמִי דָרָה בַּת קָרֶָה.
הגא:
דָרָה בַּת קָרֶָה? טוֹב. נוֹדִיעַ לָךְ בְּמִכְתָּב מָתַי לָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. שָׁלוֹם לָךְ.
(מראה לה על הדלת וזו מסתלקת)
הָלְאָה!
סריס ב':
אֲדוֹנִי הֵגֶא! תְּמֵהַנִי עָלֶיךָ, מַדּוּעַ לֹא רָשַׁמְתָּ אֶת שְׁמָהּ בַּסֵּפֶר? אֲנִי חוֹשֵׁב אוֹתָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת הַמַּלְכָּה, אֵם מֻתָּר לִי לְהַבִּיעַ אֶת דַעְתִּי בְעִנְיָן זֶה. כִּמְדֻמֶּנִי שֶׁנַּעֲרָה יָפָה הִיא.
הגא:
כַּאֲשֶׁר אַתָּה, בִּגְתָא, תִּהְיֶה לְמֶלֶךְ, תִּקַּח אוֹתָהּ לְמַלְכָּה. וְאַל תִּדְאַג שֶׁמָּא תְאַחֵר, אִישׁ אַחֵר לֹא יְקַדְּמֶךָ.
סריס ג':
הַא…הַא… הַא… הַא…
(מתגלגל מתוך צחוק).
סריס ב'
(מכה אותו בחרבו):
הַרְבֵּה אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲבִגְתָא, בְּעִנְיָנִים דַקִּים כְּמוֹ אֵלֶּה. מֵאֵימָתַי נִהְיֵיתָ אַתָּה לְמֵבִין בְּיוֹפִי? הַא?
סריס ג'
(צחוקו מסתלק מיד, אל סריס א' וזה אל הנערות בחוץ):
הָלְאָה!
(נכנסת נערה ו', והיא ילדה קטנה).
הגא:
מָה אַתְּ חֲפֵצָה, יַלְדָה קְטַנָּה? אֶת אִמָּא אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת?
נערה ו'
(ילדה קטנה, מדברת לאט לאט, כתינוקת):
לֹא! אֲנִי חֲפֵצָה לֶהֱיוֹת הַמַּלְכָּה! הַאַתָּה הוּא שַׂר הַנָּשִׁים?
הגא:
הַא…הַא.. הַא… הַא… בּוֹאִי הֵנָּה בַּחַג הַפּוּרִים שֶׁל הַשָּׁנָה הַבָּאָה עָלֵינוּ, אֶפְשָׁר נִבְחַר בָּךְ לְמַלְכָּה אָז, אִם סוֹפָה שֶׁל הַמַּלְכָּה הָעוֹמֶדֶת לְהִבָּחֵר הַיּוֹם עָתִיד לִהְיוֹת כְּסוֹף הַמַּלְכָּה הַקּוֹדֶמֶת. עַכְשָׁו לְכִי נָא הַבַּיְתָה, פֶּן תִּדְאַג לָךְ הָאֵם. בִּגְתָא, הוֹלֵךְ אוֹתָהּ לְבֵיתָהּ, פֶּן תִּתְעֶה וְתֹאבַד בַּדֶּרֶךְ.
סריס ב':
בּוֹאִי אִתִּי, יַלְדָּתִי, וְאֶקַּח אוֹתָךְ הַבַּיְתָה אֶל אִמֵךְ.
(אוחז בידה ומוליכה החוצה דרך הפתח שמשמאל, ושב תכף).
סריס ג'
(כלמעלה):
הָלְאָה!
(נכנסת נערה ז' ודוקא יפה).
הגא
(עושה הכנות כלמעלה):
מַה שְּׁמֵךְ?
נערה ז'
(כנראה היא חרשית במקצת, מרימה כפה לאזנה):
מָה? מָה? מָה אַתָּה שׁוֹאֵל, אֲדוֹנִי הַשָּׂר?
הגא
(מעקם את פניו כמצטער על ההכנות שעשה לחנם, קם ומגיע את שפתיו לאזניה וצועק):
מַההה שְׁמֵממממךְ!!
נערה ז':
אַה, לִשְׁמִי אַתָּה שׁוֹאֵל? אִם כֵּן מַדּוּעַ לֹא אָמַרְתָּ כָּכָה בָרִאשׁוֹנָה? שְׁמִי בְּרֵיְנֶה בַת טְרֵיְנֶה.
הגא
(צועק בקול נורא באזניה):
בְּרֵיְנֶה בַת טְרֵיְנֶה? טוֹב, נוֹדִיעַ לָךְ בְּמִכְתָּב מָתַי לָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. שָׁלוֹם לָךְ!
(מראה לה על הדלת, יושב וקורא אל הסריסים)
הָלְאָה!
נערה ז':
טוֹב, טוֹב!
(בתנועת היד של ותור על דבריו כאלו היה עוד עומד אצלה ומוסיף לדבר)
אַל תִּצְעַק כָּל כָּךְ. אֵין אֲנִי חֵרְשָׁה, חַס וְשָׁלוֹם. יְכוֹלָה אֲנִי לִשְׁמוֹעַ הֵיטֵב, בָּרוּךְ הַשֵּׁם. שָׁלוֹם לָךְ!
(מסתלקת).
סריס ג':
אֲדוֹנִי הֵגֶא שַׂר הַנָּשִׁים! אִם מֻתָּר הַדָּבָר, הָיִיתִי חָפֵץ לִשְׁאֹל מַדּוּעַ לֹא רָשַׁמְתָּ אֶת שְׁמָהּ בַּסֵּפֶר. הֲלֹא יָפָה הִיא? וּמַה בְּכַךְ אִם הִיא חֵרְשָׁה בְּמִקְצָת? אֵיזֶה הֵבְדֵּל יֵשׁ לַמֶּלֶךְ? הַיּוֹפִי צָרִיךְ לִהְיוֹת הָעִקָּר בִּבְחִירַת הַמַּלְכָּה, לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתִּי.
הגא:
יוֹדֵעַ אַתָּה, אֲבַגְתָא, אֶת הַפִּתְגָּם, הַנִּכְוֶה בְרוֹתְחִים מַשִּׁיב עַל הַצּוֹנְנִים, וְהַמֶּלֶךְ שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְהִפָּטֵר מִמַּלְכָּה אַחַת שֶׁלֹּא הָיְתָה נִשְׁמַעַת לוֹ, חוֹשֵׁב אַתָּה שֶׁיֹּאבֶה לָקַחַת אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ שׁוֹמַעַת אוֹתוֹ?
סריס ב':
זֶה יָפֶה מְאֹד, מַלְכָּה אַחַת אֵינָהּ נִשְׁמַעַת, וּמַלְכָּה שְׁנִיָּה אֵינָהּ שׁוֹמַעַת. הַא… הַא… הַא… זוּ עוֹשָׂה אֶת עַצְמָהּ כְּחֵרְשָׁה, וְזוּ הִנֶּהָ חֵרְשָׁה בֶאֱמֶת, אֲטוּמָה כְקִיר; הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, הַמַּלְכָּה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא מַלְכוּתָהּ, וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל הַמַּלְכָּה, מְדַבֵּר וּמְדַבֵּר אֵלֶיהָ, וְהִיא, כְדַבֵּר אֶל הַקִּיר! הֲלָצָה יָפָה, אֲבַגְתָא! הִנְּךָ לֵצָן שֶׁבְּלֵצָנִים, אֲבַגְתָא, וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי אֶת הַדָּבָר בִּלְתִּי הַיּוֹם!
סריס ג':
אָמְנָם הַצֶּדֶק אִתְּךָ, אֲדוֹנִי הֵגֶא.
(אל סריס א' וזה אל הנערות)
הָלְאָה!
(נכנסת נערה ח', גבנת).
הגא
(כראותו אותה, תופש את ראשו בין שתי ידיו ונרתע לאחור):
שָׁמְרֵנִי נָא, אֱלֹהִים, מִמַּרְאוֹת כָּאֵלֶּה!
(חוטף ושואל)
מַה שְׁמֵךְ!
נערה ח':
שְׁמִי וִיכְנֶה בַת יַכְנֶה.
הגא
(אינו רושם את שמה בספר):
וִיכְנֶה בַת יַכְנֶה! טוֹב, נוֹדִיעַ לָךְ בְּמִכְתָּב מָתַי לָבוֹא הֵנָּה, אֲבָל אֵינִי מַבְטִיחַ לָךְ שֶׁתֵּצְאִי חַיָּה מִזֶּה בַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה. עֲצָתִי הִיא שֶׁלֹּא תְּסַכְּנִי אֶת נַפְשֵׁךְ לְחִנָּם. לְכִי לְשָׁלוֹם.
(מראה לה על הפתח, וזו מסתלקת)
הָלְאָה! הָלְאָה! בִּגְתָא, הַזֵּה מְעַט מֵי־בְשָׂמִים בַּחֶדֶר, כִּי יָכוֹל אָדָם לְהֵחָנֵק מִמַּרְאוֹת כָּאֵלֶּה!
(בגתא עובר וזורק מי־בשמים מאיזה בקבוק התמרוקים).
סריס ג'
(כלמעלה):
הָלְאָה! הָלְאָה!
(נכנסת נערה ט', זו צולעת על ירכה ונשענת על משענתה).
הגא:
חֲזִיז וָרַעַם, מַהֲרִי שׁוּבִי הַבַּיְתָה, פֶּן יִרְאֶה אוֹתָךְ הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרְפֵךְ חַיָּה עַל עֵץ מִשְׁעַנְתֵּךְ בְּטֶרֶם תַּסְפִּיקִי לִבְרוֹחַ וּלְהִמָּלֵט עַל נַפְשֵׁךְ. מַהֲרִי וּצְאִי מִזֶּה!
(זו מסתלקת בעודה צולעת)
הָלְאָה! הָלְאָה! בִּגְתָא, מֵי־בְשָׂמִים!
(בגתא עובר וזורק מים באויר מבקבוק אחר).
סריס ג'
(כלמעלה):
הָלְאָה! הָלְאָה!
(נערה י', עורת, נכנסת, מגששת במקלה, וילד נוהג בה).
הגא:
אוֹי לִי, מֵת אָנֹכִי!
(קם ורץ אל שלחן התמרוקים וזורק על פניו ובגדיו מי־בשמים מאיזה בקבוק).
נערה י':
אֵיפֹה הוּא שַׂר הַנָּשִׁים? הֲרוֹאֶה אַתָּה אוֹתוֹ, מְנַהֲלִי? הוֹלִיכֵנִי נָא אֵלָיו, אוּלַי עִוֵּר הוּא גַם הוּא, וּבָחַר בִּי לְמַלְכָּה, וְהָיָה לִי לֶאֱכוֹל כָּל הַיָּמִים.
(היא מגששת באויר, והילד מוליך אותה אל הגא, אולם הגא צועד לאחוריו ונזהר לשים רוח בינו וביניהם).
הגא
(בצעדו אחורנית):
מַה שְּׁמֵךְ?
נערה י':
שְׁמִי בְּלִינְדֶה בַת מִינְדֶה.
(הולכת אחרי קולו, כשידה ומקלה פשוטים באויר).
הגא:
בְּלִינְדֶה בַת מִינְדֶה, טוֹב. נוֹדִיעַ לָךְ בְּמִכְתָּב מָתַי לָבוֹא הֵנָּה שׁוּב, וְאִם לֹא תִמְצְאִי אַף אָדָם אֶחָד אֲשֶׁר יִקְרָא אֶת הַמִּכְתָּב בְּאָזְנַיִךְ, גַּם אָז אֵין כָּל רָע, לֹא תַּפְסִידִי מְאוּמָה. נְהַג אוֹתָהּ, יֶלֶד, הַבַּיְתָה, פֶּן תִּרְמֹסְנָה אוֹתָהּ יֶתֶר הַנְּעָרוֹת תַּחַת רַגְלֵיהֶן הָרַכּוֹת.
(העורת והילד מסתלקים)
בְּר… בּר…
(כאדם העומד להקיא, והוא זורק על עצמו ובאויר מי־בשמים מבקבוקים אחדים)
חֹמֶר גָּרוּעַ מְאֹד!
(עובר אל שני הסריסים, מביט מעל לראשיהם אל מחוץ לפתח, מניע בידו)
זֶה דַי בִּשְׁבִיל הַיּוֹם. אֵין בֵּינֵיהֶן יוֹתֵר טוֹבוֹת מֵאֵלֶּה שֶׁרָאִינוּ זֶה עַכְשָׁו. מָחָר נִרְאֶה פֹּה חֲבוּרָה אַחֶרֶת. סִגְרוּ אֶת הַדְּלָתוֹת וְהַשְּׁעָרִים. נָשׁוּב נָא נְעָרִים, אֶל חֲצַר הַמֶּלֶךְ.
(יוצאים).
סריס א'
(מחוץ לפתח):
טוֹב, אֲדוֹנִי הֵגֶא שׁוֹמֵר הַנָּשִׁים.
(אל הנערות)
הִתְפַּזֵּרְנָה, חֲבִיבוֹתַי, וְלֵכְנָה כָּל אַחַת לְבֵיתָהּ. צָרִיךְ אֲנִי לִסְגֹּר אֶת הַדְּלָתוֹת וְהַשָּׁעַר. שֹׁבְנָה הֵנָּה מָחָר בַּבֹּקֶר. שָׁלוֹם לָכֵן, יְפֵהפִיּוֹתַי.
הנערות
(רועשות וצועקת ומדברות זו לזו):
לְחִנָּם חִכִּיתִי כָּל הַיּוֹם! וַאֲנִי חִכִּיתִי פֹּה זֶה שְׁלשָׁה יָמִים! וַאֲנִי בָאתִי הֵנָּה בְּכָל יוֹם וָיוֹם זֶה כְּשָׁבוּעַ! וַאֲנִי בָאתִי הֵנָּה כָּל הַחֹדֶשׁ! וַאֲנִי עָזַבְתִּי אֶת אָבִי וְאִמִּי בְאֶרֶץ אַחֶרֶת וְהָלַכְתִּי בָרֶגֶל עַד שֶׁבָּאתִי הֵנָּה, וְעַכְשָׁו חוֹשֶׁשֶׁת אֲנִי כִּי כְבָר בָּחֲרוּ בְמַלְכָּה, וּלְחִנָּם סָבַלְתִּי כָל הַתְּלָאוֹת שֶׁמְּצָאוּנִי. הַבַּיְתָה, אֲחָיוֹת! נִתְרָאֶה מָחָר! שָׁלוֹם! (מתפזרות).
(המסך יורד)
מערכה רביעית: מרדכי היהודי מציל את אחשורוש ממות
הנפשות במערכה ד':
אחשורוש;
שני מאכילים;
שני משרתים;
שני שומרי הסף;
שני פושעים אסירים;
שני מבשלים;
מהומן;
מרדכי;
שר הטבחים;
וששת טבחיו;
ממוכן;
וששת חכמיו;
(חדר האכל. המלך אחשורוש יושב על כסא זהב ומסב אל שלחן המכוסה במפה מרוקמה רקמת כסף וזהב. שני סריסים, אחד מימינו ואחד משמאלו, יושבים ומאכילים אותו בסירוגין כל אחד בכפו את המיץ מחצי גרייפפרוט המונח על צלחת זהב. מפעם לפעם הם מקנחים את פיו במפה קטנה המונחה אצלם על הטס. שני סריסים בבגדי שרד עומדים על גבו. כשגומר לאכול את הפרי, קמים שני המאכילים, מרימים את הטס ומה שיש עליו ומוסרים אותו בטקס יפה אל המשרתים העומדים על גב המלך; אלה האחרונים מסתלקים, ואחרים מופיעים במקומם כשהם נושאים טס זהב שעליו צלחת מלאה מרק, וכפות גדולות,
עומדים על גב המלך ומוסרים את משאם אל שני המאכילים שעמדו וחכו לרגע זה, ועכשו לוקחים את המשא גם הם בטקס יפה, שמים אותו לפני המלך, יושבים, שואבים כל אחד מלא הכף מרק ומגישים אותן לפני המלך הפותח את פיו לרוחה לאט לאט ובמתינות; אך טרם יספיקו להכניס כף אחת לתוכו, והנה קול רעש נשמע מחוץ לחדר, ומרדכי מתפרץ לתוכו בבהלה וביד מורמה, כשהוא לבוש בבגד ארוך כמנהג המזרח, ושני סריסים עם חרב שלופה בידם מתפרצים אחריו, כשהם אוחזים בשרווליו או בכתפות אדרתו ומושכים אותו לאחוריו. אך סוף סוף הוא מצליח להנער ולהשתמט מתפישתם).
מרדכי
(צועק):
הַרְפֵּה! הַפְסֵק! חֲדָל!
(קופץ ועובר לאחורי המלך, דוחף בזרועותיו אחורנית את שני הסריסים העומדים על גבו, מפריד בידיו בין כפות המאכילים התוהים ומשתאים כאלו נתאבנו במקומם ומרחיקן מפי המלך אשר היה פעור כל אותה השעה, צועד מסביב לשלחן עד אשר עומד נוכח המלך כחמשה צעדים ממנו והלאה ומשתחוה לו)
תּוֹדָה לָאֵל, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, שֶׁלֹּא אֵחַרְתִּי אֶת הָרֶגַע.
אחשורוש
(מכה באגרופו על השלחן בקצף):
אֵיךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ לְהַפְסִיקֵנִי בַאֲכִילָתִי, בֶּן אָדָם רִמָּה וְתוֹלֵעָה, עָפָר וָאֵפֶר! הַאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת הַחֹק הָאוֹמֵר שֶׁכָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַפְסִיק אֶת הַמֶּלֶךְ בַּאֲכִילָתוֹ, אַחַת דָתוֹ לְהָמִית!? וְאַתֶּם, שׁוֹמְרֵי הַסַּף, אֵיךְ נְתַתֶּם לוֹ לְהִתְפָּרֵץ הֲלוֹם וְלֹא עֲצַרְתֶּם בּוֹ? גַּם אַתֶּם תֵּעָנְשׁוּ בְעַד זֶה. מוֹת תָּמוּתוּ בְעַד רַשְׁלָנוּתְכֶם זוּ!
שומר א'
(משתחוה):
יִסְלַח לָנוּ אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ. בֶּן אָדָם זֶה אָמַר לָנוּ כִּי בָא לְהַצִיל אֶת הוֹד מַלְכוּתוֹ מִן הַסַּכָּנָה הַצְּפוּיָה לוֹ, וְחָשַׁשְׁנוּ שֶׁמָּא יֵשׁ אֱמֶת בִּדְבָרָיו.
שומר ב'
(משתחוה):
וּבְכָל זֹאת, הוֹד מַלְכוּתְךָ, עָצַרְנוּ בוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא דָחַף אוֹתָנוּ הַצִּדָּה, וְנִכְנַס מִבְּלִי נְטִילַת רְשׁוּת מִמֶּנּוּ כְּלַל, עָפָר וָאֵפֶר שֶׁכְּמוֹתוֹ!
מרדכי
(משתחוה):
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! בְּכָל לִבִּי הִנְּנִי נָכוֹן לָמוּת, אִם תּוֹצִיא אֶת דִּינִי לָמוּת, אַךְ אַל נָא תֹאכַל מִן הַמָּרָק הַזֶּה, כִּי בְחַיֶּיךָ הוּא.
אחשורוש:
מָה!? מָה אַתָּה אוֹמֵר? מַה־לְּךָ וְלַמָּרָק שֶׁלִּי! דַּבֵּר אֶת דְּבָרֶיךָ וָמוּתָה!
מרדכי:
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! שְׁנֵי שָׂרֵי הַמְבַשְּׁלִים שָׂמוּ רַעַל בַּמָּרָק הַזֶּה כְּדֵי לְהָמִית אוֹתְךָ בְסַם הַמָּוֶת.
אחשורוש:
הָא מִנַּיִן לָךְ? מוֹת תָּמוּת אִם אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרֶיךָ בְּעַד הַפְחִידְךָ אוֹתִי לְחִנָּם.
(אל השומרים)
וְאַתֶּם, בְּנֵי בְלִיַּעַל, שׁוּבוּ לִמְקוֹמְכֶם, וְאַל תִּתְּנוּ לוֹ לָצֵאת מִפֹּה עַד שֶׁיֵּאָמְנוּ דְבָרָיו.
(השומרים משתחוים ושבים למקומם על יד הדלת מחוץ לחדר האכל).
מרדכי:
לֹא לְחִנָּם הִפְחַדְתִּי אוֹתְךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. כִּי שָׁמַעְתִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מְפוֹרָשׁ מִפִּי הַמְבַשְּׁלִים עַצְמָם שֶׁדִּבְּרוּ בְּשָׂפָה הַמוּבָנָה רַק לָהֶם וְלֹא הִשְׁגִיחוּ בִּי בְלֶכְתִּי לָשׂוּחַ בֵּין עֲצֵי גַן הַמֶּלֶךְ, וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שׁוֹמֵעַ אָנֹכִי שִׁבְעִים שָׂפוֹת וּלְשׁוֹנוֹת כְּאַחַד מֵחַכְמֵי הַסַּנְהֶדְרִין אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָיִם.
אחשורוש:
טוֹב, נִבְחַן אֶת הַדָּבָר, וְאִם יִמָּצֵא כִּי דְבָרֶיךָ נְכוֹנִים, אָז יְהֵא שְׂכָרְךָ גָדוֹל מְאֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה.
(אל השר העומד אצל הדלת מבפנים)
מְהוּמָן, קְרָא לְשַׂר הַטַּבָּחִים וֶאֱמוֹר לוֹ לְהָבִיא הֵנָּה שְׁנֵי פּוֹשְׁעִים שֶׁנִּדוֹנוּ לְמִיתָה וְנִבְחַן אֶת הַמָּרָק בְּפִיהֶם, וְאִם אֱמֶת הַדָּבָר כִּי מָוֶת בְּסִּיר הַמָּרָק יֵעָנְשׁוּ שְׁנֵי שָׂרֵי הַמְבַשְּׁלִים בָּעֹנֶשׁ הֲכִי קָשֶׁה שֶׁבְּסֵפֶר הָעוֹנְשִׁין.
מהומן
(משתחוה ויוצא; אחרי רגע שב עם שר הטבחים אשר קולו נשמע מבחוץ):
הִנֵּה שַׂר הַטַּבָּחִים עִם הָאֲסִירִים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(משתחוה ושב למקומו).
שר הטבחים:
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע!
(חוזר ומונה עד שנראים ונכנסים שני טבחים המוליכים שני אסירים האסורים בנחשתים)
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, עֲמוֹד!
(משתחוה)
הִנְּנִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ!
(גם הטבחים והאסירים משתחוים. השר מזדקף בראשונה. וכשרואה אותם עומדים שחוחים, הוא מכה אותם על אחוריהם זה אחר זה בחרבו, וכל אחד מזדקף תיכף למכתו).
אחשורוש:
שַׂר הַטַּבָּחִים, הֲיָדוּעַ לְךָ בְאֵיזוֹ שָׁעָה עֲלֵיהֶם לָמוּת?
שר הטבחים:
כֵּן, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. מָחָר בַּבֹּקֶר עִם צֵאת הַחַמָּה, תֵּצֵא הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּהֶם.
אחשורוש:
טוֹב מְאֹד.
(פונה אל האסירים)
שִׁמְעוּ נָא, יְדִידַי, בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ הוֹלְכִים אַתֶּם לָמוּת, וְהִנֵּה אָמְרוּ לִי כִּי בַמָּרָק הַזֶּה
(מראה על הצלחת)
יֵשׁ מִין תַּבְלִין אֶחָד אֲשֶׁר אִי־אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם, וִיהֵא אַף הָאָדָם הַיּוֹתֵר גָדוֹל בְּכָל הָעוֹלָם, וִיהֵא אַף הַמֶּלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִפַּעַם אַחַת בְּחַיָּיו, וִיהוּ חַיָּיו עֲלֵי אֲדָמוֹת אֲרוּכִים כְּחַיֵּי מְתוּשֶׁלַח, בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת, רַעַל, אֶרֶס, סַם הַמָּוֶת. וְהִנְנִי חָפֵץ לִבְחוֹן אִם נָכוֹן הַדָּבָר אִם לֹא. עַל כֵּן, הִנְּנִי לִתֵּן לָכֶם לִטְעֹם מִן הַמָּרָק, וְהָיָה אִם תָּמוּתוּ תֵּיכֶף, הֲרֵי אַתֶּם מַפְסִידִים רַק יוֹם אֶחָד, וְגַם לֹא יוֹם תָּמִים; אֲבָל אִם לֹא תָמוּתוּ תֵיכֶף, מַשְׁמַע שֶׁאֵין סַם הַמָּוֶת בַּמָּרָק, הִנְּכֶם יוֹצְאִים לַחָפְשִׁי לְגַמְרֵי. הַרוֹצִים אַתֶּם לְנַסוֹת?
האסירים
(אחרי רמזם וקרצם עין זה לזה):
כֵּן, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ.
אחשורוש
(לשני המאכילים שעמדו כל אותה העת כשידם אוחזת בכף מלאה מרק נטויה באויר ולא ידעו מה לעשות בה):
תְּנוּ לְכָל אֶחָד מִן הָאֲסִירִים חֵלֶק כְּחֵלֶק מִן הַמָּרָק, וְאַחֲרֵי כֵן נְחַכֶּה חֲמִשָּׁה רְגָעִים, וְאִם יִחְיוּ אַחַר כַּךְ וְשׁוּם פְּעוּלַת הָרַעַל הַנֶּחְשָׁד לֹא תְהֵא נִכֶּרֶת בָּהֶם, יֵצְאוּ לַחָפְשִׁי, וְאֶת בֶּן אָדָם זֶה
(מראה על מרדכי)
יָשִׂים הַשַּׂר בַּמִשְׁמָר.
שר הטבחים:
כִּדְבָרֶיךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(שני המאכילים משתחוים. נגשים עם השנים שעמדו על גב המלך, אלה האחרונים אוחזים בקצות הטס, והראשונים שמים את כפם בפי האסירים הבולעים את המרק ונהנים מן הטעם הטוב של מרק המלך, וחוזרים ושואבים כף מלאה מרק ותוקעים בפיות האסירים, מאכיל לאסיר, מאכיל לאסיר, עד שכלה כל המרק מן הצלחת, והעומדים, כמאכילים, שבים למקומם על יד שלחן המלך, בה בשעה שהמלך מטיל ארוכות וקצרות ובסוף עומד תחתיו ומחכה לתוצאות).
אחשורוש:
שַׂר הַטַּבָּחִים, הַתֵּר אֲסוּרֵיהֶם וְיַעַמְדוּ בִרְוָחָה.
(השר מסיר את השלשלאות מעל ידי האסירים במפתח שלו, אוחז בהן ושב למקומו. האסירים עושים את התנועות של אדם היוצא מצרה לרוחה, וכל הנוכחים מביטים עליהם כדי לראות את הרשם שיעשה המרק בבטנם. בראשונה אין כלום. עומדים הם בבת צחוק על שפתם, כי טעם המרק עודנו ערב לחכם, מחלצים עצמותיהם ומתחככים מזמן לזמן. אבל לאט לאט מתחיל הרעל לפעול בקרבם, ורשומו נעשה ניכר לעינים. שרירי ריסי העינים של האסירים מתחילים מתרכזים ומתהדקים מסביב לעיניהם; הם מקמצים את פיהם כעומדים לשרוק מתוך כאב דוקר, מניחים את כפם על כרסם, מחחילים לנוע מצד לצד, הולכים ומתנועעים הנה והנה, פוערים פיהם וגונחים גניחות תכופות עד שנופלים ארצה ומתגלגלים על הרצפה מיסורים נוראים. וכשהמלך רואה זאת, הוא נגש אליהם, מסתכל בהם רגע, קופץ אגרוף ורוקע ברגלו)
הוֹי הַפּוֹשְׁעִים! אֲשֶׁר חָפְצוּ לִשְׁלוֹחַ יָד בְּמַלְכָּם! תִּפְשׂוּם וַהֲבִיאוּם הֵנָּה!
(שר הטבחים יוצא בבהלה, בשעה ששני הטבחים שומרים על שני האסירים הגוססים, והמלך צועד הנה והנה).
שר הטבחים
(שב עם ארבעה טבחים אחרים המוליכים כשבויי חרב שני מבשלים הלבושים במלבושי הבשול):
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, עֲמוֹד! הִנֵּה הַמְבַשְׁלִים הַפּוֹשְׁעִים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
אחשורוש
(בשצף קצף):
אַתֶּם שַׂמְתֶּם סַם הַמָּוֶת בְּמַאֲכָלִי, פּוֹשְׁעִים שֶׁכְּמוֹתֵיכֶם!!
מבשל א'
(משתחוה):
שֶׁקֶר הַדָּבָר, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ. אֲנַחְנוּ לֹא שַׂמְנוּ כְלוּם בְּמַאֲכַל הַמֶּלֶךְ.
מבשל ב'
(משתחוה):
מִלְּבַד הֶחֳמָרִים הָרְגִילִים, וְהַתַּבְלִינִים הַיְּדוּעִים, וְהַסַּמְמָנִים הַקְּצוּבִים, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר־הַמְבַשְּׁלִים הַמְּיוּחָד לְמַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ.
אחשורוש:
אֵיךְ יְכוֹלִים אַתֶּם לְהַכְחִישׁ אֶת הָאַשְׁמָה הַזֹּאת בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם זֶה
(מראה על מרדכי)
שָׁמַע אֶתְכֶם מַמְתִּיקִים סוֹד כֵּיצַד לַהֲמִיתֵנִי בְסַם הַמָּוֶת!?
מבשל א':
מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא הַמַּעֲלִיל עָלֵינוּ עֲלִילָה כָזֹאת, הַלָּז?
(שניהם מסתכלים במרדכי ומעקמים את פניהם)
מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי בַּר־נַשׁ זֶה כְלָל.
מבשל ב':
זָר הוּא לִי לְגַמְרֵי, אֵינֶנִּי מַכִּיר אוֹתוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הוּא שָׂח. סַם הַמָּוֶת בְמַאֲכַל הַמֶּלֶךְ? שֶׁקֶר נוֹרָא!
אחשורוש:
לֹא?! יְכוֹלִים אַתֶּם לְהַכְחִישׁ אֶת הַחַי, אֲבָל אֵיךְ תַּכְחִישׁוּ אֵת הַמֵּת? הַבִּיטוּ, הִנֵּה שְׁנֵי הָאֲסִירִים שֶׁמֵּתוּ תֵיכֶף אַחֲרֵי טָעֲמָם מִן הַמָּרָק שֶׁבִּשַּׁלְתֶּם בִּשְׁבִילִי!
(המבשלים מסתכלים באסירים, נבהלים, מביטים זה אל זה, וכפי הנראה מגיעים לאיזו החלטה).
מבשל א':
אֵין אֲנִי מַאֲמִין שֶׁהָאֲסִירִים הֲלָלוּ מֵתוּ מֵאֲכִילַת הַמָּרָק. וַדַּאי הִרְעִילוּ אוֹתָם בְּבֵית הַסּוֹהַר, כְּדֵי לְהַעֲלִיל עָלֵינוּ אֶת הָעֲלִילָה הַנּוֹרָאָה הַזֹּאת.
מבשל ב':
חֲפֵצִים אנוֹ לִטְעוֹם מִן הַמָּרָק בְּעַצְמֵנוּ. כְּדֵי לְהִוָּכַח כֵּיצַד בָּא לְשָׁם סַם הַמָּוֶת, וְאֵיזֶה מִין סַם הַמָּוֶת הוּא, וּמִי שָׂם אוֹתוֹ בּוֹ, אִם בֶּאֱמֶת נִמְצָא סַם הַמָּוֶת בַּמָּרָק.
אחשורוש:
חוֹשְׁבִים אַתֶּם לָצֵאת מִן הָעוֹלָם בְּדֶרֶךְ קַלָּה זוּ וּלְרַמּוֹת אֶת הַחֹק? מְהוּמָן, מָה עוֹשִׂים לָאִישׁ אֲשֶׁר חָפַץ לִשְׁלוֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ?
מהומן:
צוֹלִים אוֹתוֹ חַי עַל גֵחֲלֵי אֵשׁ.
אחשורוש:
הַשְׁמַעְתֶּם? וּבְכָל זֹאת אֶתֵּן לָכֶם לִבְחֹר בְּמִיתָה אַחֶרֶת אִם תּוֹדוּ עַל פִּשְׁעֲכֶם וְתַגִּידוּ לִי אֶת הַטַּעַם אֲשֶׁר הִשְׁפִּיעַ עֲלֵיכֶם וְהִמְרִיץ אֶתְכֶם לָשִׂים רַעַל בַּמָּרָק שֶׁלִּי, וְיַד מִי עוֹד הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה.
(המבשלים נבטים רגע ומחליטים להתודות על עוונם).
מבשל א':
אָמְנָם כֵּן, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מוֹדֶה אֲנִי וּמִתְוַדֶּה כִּי שַׂמְנוּ רַעַל בַּמָּרָק כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קֵץ לְחַיֵּי הַמֶּלֶךְ.
מבשל ב':
רַק שְׁנֵינוּ לְבַדֵּנוּ אֲשֵׁמִים בְּפֶשַׁע זֶה, וְיַד אִישׁ אַחֵר לֹא הָיְתָה עִמָּנוּ בְקֶשֶׁר עַל חַיֵּי הַמֶּלֶךְ.
אחשורוש:
הוֹי, פּוֹשְׁעִים וְחַטָאִים! מֶה עָשִׂיתִי לָכֶם כִּי הִתְנַכַּלְתֶּם עָלַי לָקַחַת אֶת נַפְשִׁי?
מבשל א':
חָפַצְנוּ לְהִתְנַקֵּם בַּמֶּלֶךְ לְמַעַן וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה קְרוֹבָתֵנוּ, אֲשֶׁר הוֹרִיד אוֹתָהּ מֵעַל כִּסֵּא מַלְכוּתָהּ.
אחשורוש:
הִנֵּה, כַּךְ הַדָּבָר? בְּכָל זֹאת, אֶת דְּבָרַי אָקִים. בַּחֲרוּ לָכֶם מִיתָה יָפָה. מְהוּמָן, מָה הֵן מִיתוֹת בֵּית דִין?
מהומן:
סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וְחֶנֶק. בִּכְלַל חֶנֶק גַּם הַתְּלִיָּה עַל עֵץ.
מבשל ב'
(אחרי התיעצו רגע עם חברו):
בּוֹחֲרִים אָנוּ בִתְלִיָּה עַל עֵץ.
אחשורוש:
אִסְרוּ אוֹתָם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת, וּתְלוּ אוֹתָם עַל עֵץ. וּכְדֵי לְהַרְאוֹת שֶׁאֵינֶנִּי נוֹקֵם וְנוֹטֵר, וְשֶׁאֵין בְּלִבִּי שׁוּם טִינָא עֲלֵיכֶם, הֲרֵינִי מַתִּיר לָכֶם לִבְחֹר בְּעַצְמְכֶם אֶת הָעֵצִים שֶׁאַתֶּם רוֹצִים לְהִתָּלוֹת עֲלֵיהֶם.
(המבשלים נבטים זה לזה, מתלחשים רגע, וכעין בת צחוק מופיעה על שפתם).
מבשל א'
(משתחוה):
תּוֹדָה רַבָּה לְךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, רַב הָחֶסֶד.
מבשל ב'
(משתחוה):
אֶת חַסְדְךָ זֶה, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לֹא נִשְׁכַּח כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ.
אחשורוש:
שַׂר הַטַּבָּחִים, הוֹצֵא אוֹתָם מִכַּאן וּתְלֵה אוֹתָם תֵּיכֶף עַל הָעֵצִים שֶׁיִּבְחֲרוּ לָהֶם.
שר הטבחים
(מגיש כפו הימנית לרקתו, משתחוה, אוסר את ידי האחד בקצה אחד של השלשלת, ואת השני בקצה השני, פונה אל טבחיו):
אַתָּה וָהוּא, שִׁמְרוּ עַל הָאֲסִירִים, אַתָּה וָהוּא, הָרִימוּ אֶת הַחֲלָלִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ הַמְאַסֵף, וְנֵצֵא. אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, צַעֲדוּ!
(מסתדרים ויוצאים)
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע!
אחשורוש
(אל המאכילים):
לֹא אוֹסִיף לֶאֱכֹל עוֹד עַכְשָׁו. פְּטוּרִים אַתֶּם לְפִי שָׁעָה, וְאֶת הַצַּלָּחוֹת וְהַכַּפּוֹת, וְהַסִּיר אֲשֶׁר נִתְבַּשֵּׁל בּוֹ הַמָּרָק, הַשְׁלִיכוּ אֶת כָּל אֵלֶּה הַחוּצָה.
(המאכילים מרימים את הצלחת ונותנים אותה לעומדים על גב המלך; אלה לוקחים אותה ויוצאים בטקס עם המאכילים ההולכים אחריהם ונושאים כל אחד את הכף שלו, ותיכף אחרי הסתלקותם נשמע קול השלכת כלים ארצה. המלך פונה אל מרדכי, שעמד לו כל אותה השעה לבדו ומן הצד)
גֶשׁ נָא הֵנָּה, יְדִידִי.
(מרדכי נגש)
מַה שְּׁמֶךָ?
מרדכי:
שְׁמִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הוּא, מָרְדְּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַר מֶלֶךְ בָּבֶל, בְּקִצּוּר, מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי.
אחשורוש
(פושט את כפו):
שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, ר' מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי. מוֹדֶה אֲנִי לְךָ עַל שֶׁהִצַּלְתְּ אֶת נַפְשִׁי מִמָּוֶת. מַעַשְׂךָ הַטּוֹב הַזֶּה יִכָּתֵב לְזִכָּרוֹן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים. שֵׁב נָא אִתִּי וּנְשׂוֹחֵחַ מְעַט, וְתַגִיד לִי מָה הַשָּׂכָר אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ לְקַבֵּל, כִּי כָל מַה שֶׁתְּבַקֵּשׁ לֹא אֶמְנַע מִמֶּךָּ.
מרדכי
(מקבל את כף המלך בכפו ומשתחוה):
מוֹדֶה אֲנִי לַמֶּלֶךְ בְּעַד מַחֲשַׁבְתּוֹ הַטּוֹבָה עָלַי, אוּלָם יִסְלַח לִי אִם אֲבַקֵּשׁ מֵהוֹד מַלְכוּתוֹ לִקְבֹּעַ לִי זְמַן אַחֵר לְרֵאָיוֹן, כִּי עָלַי לָלֶכֶת עַכְשָׁו לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל שָׁם מִנְחָה וּמַעֲרִיב וְלִדְרוֹשׁ לִפְנֵי הָעָם כְּמִשְׁפָּטִי בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב. אַחַר תְּפִלַּת מַעֲרִיב, אִם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ יְקַבְּלֵנִי, אָסוּר אֵלָיו בְּשִׂמְחָה רַבָּה, וְנֵשֵׁב עַד חֲצִי הַלַּיְלָה.
אחשורוש:
עֲשֵׂה כְּחֶפְצְךָ, ר' מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי. אֲחַכֶּה לְךָ עַד הַשָּׁעָה הַתְּשִׁיעִית. שָׁלוֹם לָךְ.
(תוקעים כף בכף).
מרדכי:
שָׁלוֹם לָךְ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
(מסתלק).
שר הטבחים
(קולו הנשמע מבחוץ הולך וקרב עד שהוא מופיע בלוית טבחיו ושני המבשלים):
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, עֲמֹדוּ!
(משתחוה אל המלך).
אחשורוש
(בראותו אותם ובטרם יפתח השר את פיו):
מָה, הַעוֹדָם בַּחַיִּים? הֲטֶרֶם יֵדַע הַשָּׂר כִּי גְזֵרַת הַמֶּלֶךְ נַעֲשֵׂית תֵּיכֶף וּמִיָּד?
שר הטבחים
(משתחוה):
הַסְּלִיחָה עִם הוֹד מַלְכוּתוֹ. אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעֱמִידַנִי לִפְנֵי שְׁאֵלָה חֲמוּרָה מְאֹד. מִצַּד אֶחָד גָזַר הַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת שְׁנֵי הָאֲסִירִים עַל עֵץ; וּמִצַּד שֵׁנִי נָתַן לָהֶם לִבְחֹר בָּעֵץ. וּבְכֵן, כְּשֶׁהִגַּעְנוּ אֶל הַיַּעַר, וְהֶרְאֵיתִי לָהֶם עַל הָעֵצִים הַגְּבוֹהִים וְהַיָּפִים הַגְּדֵלִים שָׁם, עֵצִים בַּעֲלֵי עֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשִׁים אַמָּה, וַאֲחָדִים מֵהֶם הִגִּיעוּ גַם עַד לַחֲמִשִּׁים אַמָּה, וְכֻלָּם כָּל כַּךְ טוֹבִים וְיָפִים לְהִתָּלוֹת עֲלֵיהֶם, מָאֲסוּ בָהֶם הַפּוֹשְׁעִים הַגַּסִּים הַלָּלוּ, וְקָמוּ וּבָחֲרוּ דַוְקָא בָעֵץ הַנָּמוּךְ בַּעֲצֵי הַיָּעַר, כָּל כַּךְ מְקוּלְקָל טַעַם הַיּוֹפִי וְהָאֳמָנוּת שֶׁלָּהֶם, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! וְהָעֵץ שֶׁבָּחֲרוּ בוֹ הוּא הַצָּעִיר מִכָּל עֲצֵי הַיָּעַר, וְאֵינוֹ גָבוֹהַ מִגּוֹבַה צַוָּארָם מֵעַל הָאָרֶץ. וּכְשֶׁשַׂמְתִּי אֶת הַקֶשֶׁר עַל צַוָּארָם וְאָמַרְתִּי לִתְלוֹתָם עַל עֵץ זֶה שֶׁבָּחֲרוּ בוֹ, נִמְצָא שֶׁבִּמְקוֹם לִהְיוֹת תְּלוּיִם בָּאֲוִיר בְּגוֹבַה שֶׁל שָׁלשׁ אַמּוֹת מֵעַל הַקַּרְקַע, אוֹ אַמָּתַיִם לְכָל הַפָּחוֹת, כְּיָאוֹת לִתְלִיָּה הֲגוּנָה, אִם כִּי לֹא תְלִיָּה יָפָה, כִּי תְלִיָּה יָפָה דּוֹרֶשֶׁת מֶרְחָק שֶׁל חָמֵשׁ אַמּוֹת לְכָל הַפָּחוֹת בֵּין כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם וּבֵין הַקַּרְקַע, אֲבָל שְׁתַּיִם אַמּוֹת גַּם כֵּן מַסְפִּיקוֹת לְבַעֲלֵי טַעַם גַס שֶׁכְּמוֹתָם; וְהִנֵּה בִמְקוֹם לִהְיוֹת תְּלוּיִם, נִמְצְאוּ עוֹמְדִים עַל הַקַּרְקַע, וְהַחֶבֶל הַמְקַשֵׁר אֶת צַוָּארָם אֶל הָעֵץ, לֹא דַי שֶׁלֹא הָיָה מָתוּחַ עַד לְהֵחָנֵק, אֶלָּא הָיָה יוֹרֵד כְּעֵין קֶשֶׁת, וּבְאֹפֶן כָּזֶה אִי אֶפְשָׁר, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לֹא לְהֵחָנֵק וָלֹא לְהִתָּלוֹת, וּבְכֵן בָּאתִי שׁוּב לִפְנֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אוּלַי יִמְצָא בְחָכְמָתוֹ מוֹצָא מִמֵּצַר זֶה?
אחשורוש
(ממשמש בסנטרו, מקמט את מצחו וכו', מנדנד בראשו):
אָמְנָם כֵּן, הַשָּׂר. רוֹאֶה אֲנִי שֶׁשְּׁאֵלָה זוּ חֲמוּרָה הִיא בֶאֱמֶת, כִּי מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב.
(מתהלך קצת שקוע בהרהורים, ובאותה שעה עומדים להם האסירים ומחיכים להם, עד שהמלך מתעורר ושואל)
מַדּוּעַ לֹא חָפַרְתָּ בוֹר עָמוֹק אֵצֶל הָעֵץ כְּדֵי שֶׁרַגְלֵיהֶם לֹא יְהֵא לָהֶם עַל מַה שֶׁיַעֲמֹדוּ?
שר הטבחים:
אָמְנָם אֵין חָכָם כַּאדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. בֶּאֱמֶת עָשִׂינוּ כָּכָה, אֶלָּא שֶׁאֵלֶּה הָרֵיקִים עָמְדוּ וְטָעֲנוּ כִּי הֵם בָּחֲרוּ דַוְקָא בְעֵץ שֶׁאֵינֶנוּ סָמוּךְ לְבוֹר, וְעַל פִּי זֶה אָסוּר לָנוּ לַעֲשׂוֹת שׁוּם שִׁנּוּי בְּקַרְקַע שֶׁל אוֹתוֹ הַיָּעַר. קַמְנוּ וּמִלֵּאנוּ שׁוּב אֶת הַבּוֹר מֵחוֹלְיָתוֹ, וְחָזַרְנוּ הֵנָּה לִשְׁמוֹעַ מַה יְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ.
אחשורוש (מתהלך שוב הנה והנה עד שהוא מתיאש מלמצוא עצה בעצמו):
מְהוּמָן, קְרָא לְשִׁבְעַת הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים.
(הלז משתחוה ויוצא).
מהומן
(שב ומשתחוה):
הִנֵּה שִׁבְעַת הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. (הערה. ראה מערכה ב').
ממוכן
(מופיע בראש החכמים, כלם משתחוים, והוא אומר):
שָׁלוֹם לֵאדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ!
אחשורוש:
שָׁלוֹם, מְמוּכָן וְהַחֲכָמִים. שִׁמְעוּ נָא אֲדוֹנַי, וְעוּצוּ לִי מַה לַעֲשׂוֹת בִּכְגוֹן דָא. שְׁנֵי הָאֲסִירִים הַלָּלוּ נִדּוֹנוּ לִתְלִיָּה עַל עֵץ, וּבְאוֹתוֹ זְמַן נָתַתִּי לָהֶם רְשׁוּת לִבְחֹר בְּעֵץ הַתְּלִיָּה וְהֵם הָלְכוּ וּבָחֲרוּ דַוְקָא בְּעֵץ נָמוּךְ שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ לְקָדְקָדָם, וְאִי־אֶפְשָׁר לָהֶם לְהִתָּלוֹת, וּבְכֵן מַה יַעֲשׂוּ? הִנְּנִי נוֹתֵן לָכֶם זְמָן שֶׁל שְׁנֵי רְגָעִים וָחֵצִי. הַתְחִילוּ לַחְשֹׁב תֵּיכֶף וּמִיַּד. מְהוּמָן יוֹדִיעַ לָכֶם סוֹף הַזְּמָן הַקָּצוּב.
ממוכן:
תֵּיכֶף נַתְחִיל, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ.
(אל יתר החכמים)
הַתְחִילוּ נָא לַחְשֹׁב, רַבּוֹתַי, וְחִשְׁבוּ נָא כִשְׁנֵי רְגָעִים וָחֵצִי. נַחְשֹׁב נָא, רַבּוֹתַי.
(והם מתחילים להתהלך אנה ואנה שקועים במחשבות, ועושים את התנועות המלוות את המחשבה המרוכזת).
מהומן
(מסתכל בשעונו כל הזמן, מצלצל באיזה פעמון המדובק אל הקיר):
כְּבַר הִגִּיעַ הַזְּמָן לְהַפְסִיק אֶת הַמַּחְשָׁבָה, אֲדוֹנַי הַחֲכָמִים.
ממוכן:
טוֹב, אֲדוֹנִי שַׂר הַסָּרִיסִים. אֵין צֹרֶךְ לַחְשׁוֹב עוֹד, אֲדוֹנַי הַחֲכָמִים.
(כלם מפסיקים הלוכם ועומדים בצפיה לדברי הראש הפונה אל המלך)
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! אַחֲרֵי מַחֲשָׁבָה אֲרֻכָּה, עֲמוּקָה וּמְרֻכֶּזֶת, בְּהִשְׁתַּתְּפוּת כָּל הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים, הִנְנִי מְאֻשָּׁר לְהַגִּיד לְהוֹד מַלְכוּתוֹ כִּי סוֹף סוֹף עָלָה בְיָדִי לִמְצוֹא אֶת הַפִּתְרוֹן לַשְּׁאֵלָה הַחֲמוּרָה שֶׁהִתְקַשָּׁה בָּהּ הַמֶּלֶךְ. וְזֶהוּ הַפִּתְרוֹן הַיְּחִידִי. יִהְיוּ נָא שְׁנֵי הָאֲסִירִים קְשׁוּרִים בְּצַוָּארָם אֶל רֹאשׁ הָעֵץ כָּל הַזְּמָן, עַד אֲשֶׁר יִגְדַּל הָעֵץ וִיהֵא גָבוֹהַּ פִּי שְׁנַיִם מִגָּבְהוֹ עָתָּה, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, וּבִנְתַּיִם יַעַמְדוּ הָאֲסִירִים עַל סֻלָּם גָבוֹהַּ, תַּחַת הַשְׁגָּחַת גְדוּד צָבָא אֲשֶׁר יִשְׁמֹר עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה, כְּמוּבָן, וּמִשָּׁנָה לְשָׁנָה יַעֲלוּ מִשְּׁלַב לִשְׁלָב, וּבְהִגִיעַ הָעֵץ אֶל גָּבְהוֹ הַדָּרוּשׁ, יָסִירוּ הַטַּבָּחִים אֶת הַסֻּלָּם, וְנִמְצְאוּ הַפּוֹשְׁעִים תְּלוּיִם מֵאֲלֵיהֶם כַּדָּת וְכַדִּין.
אחשורוש:
אֲדוֹנַי הַחֲכָמִים, מַסְכִּימִים אַתֶּם לְדִבְרֵי הָרֹאשׁ?
החכמים:
כֵּן אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ. מַסְכִּימִים אֲנַחְנוּ לְדִבְרֵי רָאשֵׁנוּ, מְמוּכָן.
אחשורוש:
אִם כֵּן, שָׁלוֹם לָכֶם, אֲדוֹנַי הַחֲכָמִים. שַׂר הַטַּבָּחִים יוֹצִיא לִפְעוּלָה אֶת דִבְרֵי הַחֲכָמִים, כַּעֲצַת מְמוּכָן.
ממוכן:
שָׁלוֹם לַאֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ!
(כלם משתחוים ויוצאים).
שר הטבחים:
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, צַעֲדוּ קָדִימָה!
(מסתלק עם האסירים)
אחשורוש:
מְהוּמָן, מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה, תִּטְעַם אַתָּה בָרִאשׁוֹנָה מִכָּל מַאֲכָל הַמּוּגָשׁ לְפָנַי, וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא שֶׁאֵין בּוֹ סַם הַמָּוֶת תּוֹדִיעֵנִי, וְאָכַלְתִּי מִמֶּנּוּ גַם אָנִי.
מהומן
(עושה פנים של אי רצון לעצמו, משתחוה).
כִּדְבָרֶיךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(סוף המערכה הרביעית, המסך יורד)
מערכה חמישית: אחשורוש פוסל בנכריות ובוחר באסתר
הנפשות במערכה ה':
אחשורוש;
שני מנפנפים;
מהומן;
תשעה שרי המשקים;
תשעה שרי האופים;
תשעה שרי המבשמים המבשמים;
עשרה פרתמים;
ארבעה מכריזים;
רצים;
ממוכן;
וששה חכמים;
מחצצר;
הגא;
אסתר;
שתי מנפנפות;
שושנה;
תשע שרות המשקות;
תשע שרות האופות;
תשע שרות המבשמות;
עשר פרתמות;
תשעה זוגות;
המן;
שר הטבחים;
וששה טבחים;
עדה בת יפת;
צלה בת למך;
נעמה בת טבאל;
(מראה הבימה כמו במערכה השניה, אלא שכסא המלכה חסר על הבימה, כטו כן חסרים כסאות הפרתמים והפרתמות)
מחצצר
(תוקע מבחוץ, לפני עלות המסך):
טוּרוּ… טוּרוּ… טוּרוּ…
מקהלה:
גִּילוּ הַגְּלִילִים, גִּבּוֹרֵי הָחָיִל, שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ יוֹמָם וָלָיִל. יוֹמָם וָלָיִל, יוֹמָם וָלָיִל
(וכו'. מתחילים לזמר טרם יעלה המסך וממשיכים איזה זמן אחרי שעלה כבר, ועל הבימה נראים המלך אחשורוש כשהוא יושב על כסא מלכותו ושני מנענעים עומדים על גבו ומנפנפים בלולבים, בשעה שמהומן עומד על יד פתח הדלת. קול המזמרים שאינם נראים הולך הלוך ורפה עד שאינו נשמע עוד).
אחשורוש
(מסובב ברעשון):
מְהוּמָן, כּוֹס יָיִן!
מהומן
(עושה כמבואר במערכה השניה):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר כּוֹס יָיִן!
שר המשקים א'
(אל ב' וב' אל ג', עין שם):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר כּוֹס יָיִן!
(נכנסים שבעה ועושים כלמעלה).
אחשורוש
(מסובב):
מְהוּמָן, הָבֵא הֵנָּה אֶת־שַׂר הַנָּשִׁים עִם הַנְּעָרוֹת הַיָּפוֹת אֲשֶׁר בָּחַר בִּשְׁבִילִי, וְאֶרְאֶה מַה בָּחַר.
מהומן
(יוצא, ושב עם הגא):
הִנֵּה שַׂר הַנָּשִׁים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(שניהם משתחוים, ומהומן שב למקומו).
אחשורוש:
נוּ, הֵגֶא, מַה מָּצָאתָ?
הגא
(משתחוה):
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! בְּעֹנֶג גָּדוֹל הִסְתַּכַּלְתִּי בְּכָל הַנְּעָרוֹת אֲשֶׁר בְּשֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ, וּבֵרַרְתִּי מֵהֶן אֶת הַיּוֹתֵר יָפוֹת וְהֵבֵאתִי אוֹתָן הֵנָּה, וְהַמֶּלֶךְ יִבְחַר מֵהֶן אֶת הֲכִי־יָפָה אֲשֶׁר תִּמְצָא חֵן בְּעֵינָיו.
(משתחוה, מעלעל בספר שרשם בו את הנבחרות).
אחשורוש:
טוֹב, הַצֵּג אוֹתָן לְפָנָי. אֵינָהּ דּוֹמָה שְׁמִיעָה לִרְאִיָּה.
הגא
(מעין רגע בספרו, פונה אל הפתח שלימין, מרמז באצבעו למי שהיא שם להכנס וקורא):
עָדָה בַת יֶפֶת, בּוֹאִי נָא הֵנָּה, יָפָתִי.
(נערה א' נגשת, משתחוה לפני המלך)
עִמְדִי כָּכָה! כָּכָה!
(זו מסתובבת על עקבה עכשו וכל אותו הזמן שהגא מספר מעלותיה בעינו בספרו מרגע לרגע)
רְאֵה נָא אֲדוֹנֵי הַמֶּלֶךְ, כַּמָּה יָפָה הִיא זוּ! לְכִי נָא מְעַט! שׁוּבִי, שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית! מְתוּקָה בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הִיא, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! בָּרָה הִיא כַּחַמָּה וְיָפָה כַלְּבָנָה בְט"ו לְחֹדֶשׁ סִיוָן; קוֹמָתָהּ דָּמְתָה לְתָמָר אֲשֶׁר בְּגַן הַתְּמָרִים שֶׁלַּאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ; פָּנֶיהָ צָחִים מֵחָלָב, וְחַכְלִילוּת אוֹר הַשַּׁחַר מְנַצְנֶצֶת עַל לְחָיֶיהָ; עֵינֶיהָ כְּחֻלּוֹת כִּתְכֵלֶת הַשְּׁחָקִים הַנִּרְאֵית מִבֵּין הָעֲנָנִים הַצְּחוֹרִים כְּשֶׁהֵם מַתְחִילִים לְהִתְפַּזֵּר אַחֲרֵי רֶדֶת גֶּשֶׁם הַיּוֹרֶה אוֹ הַמַּלְקוֹשׁ; שִׂפְתוֹתֶיהָ שׁוֹשַׁנִּים וַחֲבַצָּלוֹת; שִׁנֶּיהָ חֲרוּזֵי פְּנִינִים וּמַרְגָּלִיוֹת; סַנְטֵרָהּ כְּפִרְחֵי הַמַּגְנוֹלִיּוֹת בְּרֵאשִׁית הָאָבִיב; צַוָּארָהּ עַמּוּד־שֵׁשׁ וַרְדִי־לָבָן, כְּצַוַּאר הַבַּרְבּוּר הַשָּׁט עַל פְּנֵי הַנָּהָר הַגָּדוֹל, נְהַר פְּרָת, הַשּׁוֹטֵף אֶל לְשׁוֹן יַם הַפַּרְסִי וּמִתְגַּלְגֵּל עִם גַּלָּיו הָלוֹךְ וְהִתְגַּלְגֵּל עַד נָפְלוֹ אֶל יַם הוֹדוּ אֲשֶׁר מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ; וְעַל כָּל אֵלֶּה חוֹפֶפֶת עֲטֶרֶת שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַמַּזְהִירוֹת בְּקַרְנֵי הַחֶרֶס כְּכֶתֶם פָּז וְכִזְהַב אוֹפִיר; בְּיָדֶיהָ וּבְאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַזַּכּוֹת וְהָעֲדִינוֹת כְּכַנְפֵי הַכְּרוּבִים הִיא מְנַגֶּנֶת עַל הַפְּסַנְתֵּר כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים, וּבְרַגְלֶיהָ הַקַּלּוֹת כִּצְבִי וּכְעוֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים הִיא רוֹקֶדֶת כְּאֵילִים וְכִבְנֵי צֹאן;
(אל נערה א')
רִקְדִי נָא מְעַט, יָפָתִי
(זו רוקדת)
כַּמָּה חֵן וְיוֹפִי מְלֵאוֹת כָּל תְּנוּעוֹת אֵבָרֶיהָ! כַּמָּה יָפָה הִיא!
(כשהיא עומדת)
תּוֹדָה לָךְ, יַקִּירָתִי, נַעֲרָה טוֹבָה, אַתְּ, חֶמְדָתִּי. מְאֻשָׁר יִהְיֶה הַמֶּלֶךְ אִם יִקַּח אוֹתָהּ לְמַלְכָּה.
(משתחוה וסוגר את ספרו).
אחשורוש
(כנראה אינו מתפעל מיפיה, מביט ומביט בה מעלה מטה, ימינה ושמאלה, ולבסוף מושך בכתפיו):
נִבְצְרָה מִמֶּנִּי דַעַת, הֵגֶא, מַה יֵשׁ פֹּה לִפָנָי. אַחַת מִשְּׁתֵּי אֵלֶּה: אוֹ עֵינַי אָנִי, אוֹ עֵינֶיךָ אָתָּה, הֵגֶא, אֵינָן כְּתִקּוּנָן, וּצְרִיכוֹת תִּקּוּן סָמוּךְ. הִנֵּה הָפַכְתִּי וְהָפַכְתִּי בָּהּ זֶה רְגָעִים אֲחָדִים וְלֹא מָצָאתִי בָהּ אַף הַחֵלֶק הָעֲשִׂירִי מִכָּל הַמַּעֲלוֹת שֶׁמָּנִיתָ בָהּ.
(מסובב)
מְהוּמָן, יָשִׂימוּ אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם עַל עֵינָי.
מהומן
(עובר אל המנפנפים ואומר להם בקול):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לָשִׂים מִשְׁקָפַיִם עַל עֵינָיו.
(המנפנפים מוציאים משקפים מאחורי הכסא, שמים אותן על עיני המלך כשזה אוחז בקשת הימנית ביד ימינו וזה בקשת השמאלית ביד שמאלו, ומהומן עומד על גבם).
אחשורוש
(מביט כלמעלה, מושך בכתפיו):
מְהוּמָן, יָשִׂימוּ אֶת קְנֵי־הַצּוֹפִים לְעֵינָי.
מהומן:
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לָשִׂים אֶת קְנֵי־הַצּוֹפִים לְעֵינָיו.
(המנפנפים עושים כלמעלה).
אחשורוש
(מביט כלמעלה, מושך בכתפיו):
נִדְמֶה לִי, הֵגֶא, שֶׁעֵינֶיךָ אַתָּה אֵינָן כְּתִקּוּנָן, וְעָלֶיךָ לִשְׁאוֹל בַּעֲצַת רוֹפֵא הָעֵינָיִם.
(מנענע בראשו, והמנפנפים מסירים את קני הצופים, וככה גם למטה).
הגא
(משתחוה):
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יוֹאֶל־נָא לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּעֵינֵי אָמָן וְיִמְצָא בָהּ אֶת כָּל הַמַּעֲלוֹת שֶׁמָנִיתִי בָהּ.
אחשורוש:
טוֹב, הֵגֶא. תֶּן־לִי אֶת עֵינֶיךָ, וְרָאִיתִי בָהֶן.
הגא:
אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, רְצוֹנִי הָיָה לוֹמַר, שֶׁבְּעִנְיְנֵי יוֹפִי וָאֳמָנוּת אֵין לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים כַּהֲוָיָתָם, וְאֵין לְהָבִין אוֹתָם פְּשׁוּטָם כְּמַשְׁמָעָם. בְּדִבְרֵי יוֹפִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לֹא הָעֶצֶם וְלֹא הַמַּמָּשׁוּת אֶלָּא הַדִּמְיוֹן עִיקָר; לֹא קַוֵּי הַתֵּאוּר בְּעַצְמָם, אֶלָּא הַצּוּרָה שֶׁהֵם מְצַיְּרִים; לֹא הַצֶּבַע שֶׁל הַדָּבָר הַמּוּחָשׁ עַ"יְ חוּשׁ הָרְאִיָּה, אֶלָּא רִבּוּי הַצְּבָעִים הַמִּשְׁתַּנִים חֲלִיפוֹת לִרְגָּעִים, הַמְלַוִּים אוֹתוֹ בְדִמְיוֹנֵנוּ וּפוֹעֲלִים עַל הַרְגָּשָׁתֵנוּ עַל יְדֵי הַתְאָמָתָם עִם, אוֹ הִתְנַגְּדוּתָם אֶל הַגַּוָּן הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם; לֹא הַצִּלְצוּל עַצְמוֹ, אֶלָּא הַסּוּמְפֹּנְיָה שֶׁל הַקּוֹלוֹת וְהַצְּלִילִים הַשּׁוֹנִים שֶׁהוּא מַעֲלֶה בְזִכְרוֹנְנוּ; לֹא הַכַּוָּנָה עַצְמָהּ, אֶלָּא הַמַּחֲשָׁבוֹת הַנִּרְדָּמוֹת וְהַהִרְהוּרִים הַנִּשְׁכָּחִים שֶׁהִיא מְעוֹרֶרֶת; בְּקִצּוּר, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, בְּעִנְיְנֵי אֳמָנוּת וְיוֹפִי, צָרִיךְ אָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּעֵינֵי רוּחַ וְדִמְיוֹן וְלֹא בְּעֵינֵי בָשָׂר וְגֶשֶׁם, וְרַק אָז יַצְלִיחַ הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת כִּרְאוֹת הָאָמָן, וְיִמְצָא כִּי לֹא הִפְרַזְתִּי כְלָל עַל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁמָּנִיתִי בָהּ.
אחשורוש
(בקריאה של בטול גמור):
נָה!
(מסובב)
מְהוּמָן, קָרָא לַשַּׂר הַטַּבָּחִים עִם הַטַּבָּחִים שֶׁלּוֹ.
מהומן
(משתחוה, יוצא, שב, מראה על הפתח אשר מימין):
הִנֵּה שַׂר הַטַּבָּחִים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, עִם הַטַּבָּחִים שֶׁלּוֹ.
שר הטבחים
(נכנס בראש טבחיו):
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע; אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, עֲמוֹדוּ!
(כלם עומדים ומשתחוים. השר מזדקף בראשונה, וכשרואה את טבחיו כי הם עומדים שחוחים, הוא מכה אותם על אחוריהם זה אחר זה בחרבו, וכל אחד מזדקף תיכף למכתו).
אחשורוש:
שַׂר הַטַּבָּחִים, הַשְׁלֵךְ אֶת הַיְפֵהפִיָּה הַזֹּאת הַחוּצָה וְהִשָּׁאֵר פֹּה.
(הגא מראה בפניו רגש של אכזבה)
שר הטבחים
(משתחוה, מראה על שנים מטבחיו):
אַתָּה וְהוּא, הַשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ הַחוּצָה, הַרְחֵק מִפֹּה!
(שני אלה אוחזים בזרועות או בכתפות הנערה, מושכים אותה אל הפתח אשר משמאל, עושים את התנועות הקצובות, פנים ואחור, של הכנה לתשליך, כשהוא אומר)
אַחַת! שְׁתַּיִם! שָׁלשׁ! אַרְבַּע! הַחוּצָה!
(והם דוחפים אותה החוצה דרך הפתח, כשעיר המשתלח).
אחשורוש:
הַרְאֵה לִי אֶת הַשְּׁנִיָּה.
הגא
(כלמעלה):
צִלָּה בַת לֶמֶךְ, בּוֹאִי נָא הֵנָּה, יָפָתִי!
(זו נגשת ועושה כמו נערה א')
נַעֲרָה יָפָה זוּ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, גַּם הִיא בַת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֲבָל מִטִּפּוּס אַחֵר לְגַמְרֵי, שֶׁהוּא הַהֶפֶךְ מִן הָרִאשׁוֹן, מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. וּכְמוֹ שֶׁהָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה דַּקָּה כְקָנֶה אֲשֶׁר לֹא יַעֲמֹד בִּפְנֵי רוּחַ מְצוּיָה, הִנֵּה זוּ הַשְּׁנִיָּה, מְלֵאָה הִיא וּבְרִיאָה, וּבְגוּף בָּרִיא, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ יוֹדֵעַ, שׁוֹכֶנֶת נֶפֶשׁ בְּרִיאָה: וְדִמְיוֹנָהּ כְּאַרְזֵי הַלְּבָנוֹן אֲשֶׁר כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יְעַקְּרוּהָ וְלֹא יְהַפְכוּהָ וְאַף לֹא יְזִּיזוּהָ מִמְּקוֹמָהּ; מִכַּף רַגְלָהּ וְעַד קָדְקֹד רֹאשָׁהּ שְׁחוֹרָה הִיא וְנָאוָה; שַׂעֲרוֹתֶיהָ שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב וְכַזֶּפֶת אֲשֶׁר נֹחַ רַב הַחוֹבְלִים הָרִאשׁוֹן כָּפַר בָּהּ אֶת הַתֵּבָה אֲשֶׁר הִצִּילָה אֶת שְׂרִידַי הָאֱנוֹשׁוּת מִכִּלָּיוֹן גָּמוּר בְּעֵת הַמַּבּוּל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה; עֵינֶיהָ עֲמֻקּוֹת וּשְׁחוֹרוֹת כַּיָּם הַשָּׁחוֹר, אוֹ כִּשְׁחוֹר הֶחָלָל שֶׁבֵּין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת אֲשֶׁר אֲפֵלָתוֹ הַהִיּוּלִית גְּדוֹלָה בּוֹ שִׁבְעָתַיִם: גַּם פָּנֶיהָ שְׁחַרְחוֹרִים כְּאָהֳלֵי קֵדָר וְכִירִיעוֹת שְׁלֹמֹה; וּכְמוֹ שֶׁהַנַּעֲרָה הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה מְסַמֶּלֶת בְּלַבְנוּנִיּוּתָהּ אֶת הַיּוֹם וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ, כָּכָה מְסַמֶּלֶת זוֹ הַשְּׁחַרְחוֹרָה בְּאַפְלוּלִיּוּתָהּ אֶת הַלַּיְלָה הַפּוֹרֵשׁ אֶת כְּנָפָיו הַשְּׁחוֹרוֹת עַל כָּל הָעוֹלָם וּמֵבִיא שֶׁקֶט וּמְנוּחָה עִם נְעִימוֹת אוֹרוֹת הַסַּהַר וְהַכּוֹכָבִים; גַּם הִיא מְנַגֶּנֶת, רוֹקֶדֶת, וּמְזַמֶּרֶת. הֲתְנַגֵּן, תִּרְקֹד אוֹ תָּשִׁיר מְעַט לְפָנֶיךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ?
(כל אותה העת היא מסתובבת על עקבה, לאט לאט, למען יוכל המלך להסתכל בה היטב, כשהגא מחדש את כח זכרונו בעינו בספרו מרגע לרגע, ובכל עת דברו, המלך מסתכל בה, מתחלה במשקפים, ואחר כך בקני הצופים, אבל רק הסתכלות קצרה, כאשר יבאר המלך בעצמו).
אחשורוש:
לֹא, לֹא כְדַאי. בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אֵינִי מִתְעַנְיֵן בִּיפֵהפִיוֹת שְׁחַרְחָרוֹת. מֵעוֹלָם לֹא יָכֹלְתִּי לִסְבּוֹל אֶת הַצֶבַע הַשָּׁחוֹר. שַׂר הַטַּבָּחִים, הַשְׁלֵךְ גַּם אוֹתָהּ הַחוּצָה!
(הגא מקמט את מצחו, ופניו מביעים דאגה ופחד).
שר הטבחים
(מראה על שנים אחרים מטבחיו):
אַתָּה וֶהוּא, הַשְׁלִיכוּ גַם אֶת הַשְּׁנִיָּה הַחוּצָה. אַחַת! שְׁתַּיִם! שָׁלשׁ! אַרְבַּע! הַחוּצָה!
(ושני אלה חוזרים על אותן התנועות כמו עם הראשונה ומשליכים אותה החוצה).
אחשורוש:
הַרְאֵה לִי אֶת הַשְּׁלִישִׁית.
הגא
(כלמעלה):
נַעֲמָה בַת טָבְאֵל, בּוֹאִי נָא הֵנָּה, יָפָתִי.
(זו נגשת ועושה כקודמות לה)
יִרְאֶה נָא אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת הַיּוֹפִי הַנִּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֲנִי מִתְכַּבֵּד לְהָבִיא לִפְנֵי הוֹד מַלְכוּתוֹ; יָּפְיָהּ שֶׁל זוּ, הוּא מִטִּפּוּס שְׁלִישִׁי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְצַת מִן הַטִּפּוּס הָרִאשׁוֹן וּמִקְצַת מִן הַטִּפּוּס הַשֵּׁנִי, וּבְמִקְצָת הוּא מֻרְכָּב מִשְּׁנֵי הַטִּפּוּסִים הַקִּיצוֹנִיִּים גַם יַחַד. רַק בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הִיא, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אוּלָם מֵעֵינֶיהָ מְצִיצוֹת חָכְמָה וּבִינָה, שֵׂכֶל וְנִסָּיוֹן שֶׁל בַּת שִׁשִּׁים שָׁנָה. אֵינֶנָּה רָזָה כְמוֹ הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵינֶנָּה שְׁמֵנָה כְמוֹ הַשְּׁנִיָּה; אֵינֶנָּה גְבוֹהָה בְיוֹתֵר וְאֵינֶנָּה קְצָרָה בְיוֹתֵר, הַכֹּל בָּהּ מֵאוֹתוֹ הַסּוּג הָאֶמְצָעִי, מֵאוֹתוֹ שְׁבִיל הַזָּהָב שֶׁהָיָה מַשַּׂאת נֶפֶשׁ הַיְּוָנִים הַקַּדְמוֹנִים, וַאֲשֶׁר רַק אֵצֶל הַיְּהוּדִים הַקַּדְמוֹנִים נִמְצָא דֻגְמָתוֹ; אָעִיר רַק עַל קַוִּים נִפְלָאִים אֲחָדִים בְּיָפְיָהּ הַפִּלִאי וְהָאִי־רָגִיל; עֵינֶיהָ? יוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם; בּוֹעֲרוֹת וְאֵינָן שׂוֹרְפוֹת, מְחַמְּמוֹת וּמְרַפְּאוֹת, רַכּוֹת וּמְלַטְּפוֹת, וּמַבִּיטוֹת לֶעָתִיד בְאֵיזוֹ צִפִּיָּה סוֹדִית הַמּוֹשֶׁכֶת אֶת הַלֵּב אֵלֶיהָ לְאַהֲבָה אוֹתָהּ; שַׂעֲרוֹתֶיהָ קַוֵּי הַשֶּׁמֶשׁ בִּשְׁקִיעָתָהּ הַנּוֹפְלִים עַל גַּלֵּי הַיָּם הָאָדֹם וּמַדְלִיקִים אֶת מֵיּמָיו, וּכְכֶתֶר זָהָב שָׁחוֹר יוֹרְדוֹת עַל מִצְחָהּ הַזַּךְ, הַצַּח וְלָבָן כַּשֶּׁלֶג הַנּוֹפֵל עַל הַצִּיר הַצְּפוֹנִי בְאֶמְצַע הַחֹדֶשׁ שְׁבָט; אֹדֶם לְחָיֶיהָ הוּא אֲפַרְסֵק שֶׁאַךְ זֶה בָּשַׁל בְּגִנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ; צַוָּארָהּ שֶׁנְהַבִּים, אֲשֶׁר דֻגְמָתָם יִרְאֶה הַמֶּלֶךְ רַק בְּהוֹדוּ אֲשֶׁר בִּקְצֵה מַלְכוּתוֹ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. טִפּוּס זֶה שֶׁל יוֹפִי הוּא חָזוֹן יָקָר וְלֹא נִפְרָץ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, וּבִלְשׁוֹן הָאֳמָנִים קוֹרְאִים לוֹ “הַיּוֹפִי שֶׁל שְׁנֵי הֲפָכִים בְּנוֹשֵׂא אֶחָד”. בְּחִבּוּר זֶה שֶׁל שְׁנֵי הַקְּצָווֹת, הַלָּבָן וְהַשָּׁחוֹר, לְצֶבַע וְגַוָּן חָדָשׁ לְגַמְרִי, כְּמַרְאֵה הָעַרְמוֹן עִם בּוֹא תּוֹר הַסְּתָו, אֲשֶׁר הַטֶּבַע הַנָּדִיב הִרְכִּיב וְהִטְבִּיעַ בְּנַעֲרָה זוֹ לְהַפְלוֹת אוֹתָהּ מִיֶּתֶר הַנְּעָרוֹת הַיָּפוֹת, הִתְגַּשֵּׁם אוֹתוֹ רוּחַ הַיּוֹפִי שֶׁלְּעָתִיד לָבוֹא אֲשֶׁר הָאֳמָנִים הַגְּדוֹלִים רוֹקְדִים כְּנֶגְדּוֹ וְאֵינָם יְכוֹלִים לִנְגּוֹעַ בּוֹ. מַה נִפְלָא הוּא הַיּוֹפִי שֶׁלְּעָתִיד לָבוֹא, וְכַמָּה יָפָה הִיא זוֹ שֶׁבְּמַרְאֵה פָּנֶיהָ וּבִיפִי תָּאֳרָהּ מִשְׁתַּקֵּף הַיּוֹפִי הַלֹא־נִרְאֶה, הַגָּנוּז לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים, כְּשֶׁכָּל הָעוֹלָם יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כִּי…..
אחשורוש
(מפסיקו באמצע התלהבותו):
זָה יַסְפִּיק. שַׂר הַטַּבָּחִים, הַשְׁלֵךְ גַּם אוֹתָהּ הַחוּצָה.
(הגא ממשש בסנטרו מיראה ופחד, ועיניו יוצאות מחוריהן).
שר הטבחים
(מראה על החמישי והששי מן הטבחים):
אַתָּה וֶהוּא, הַשְׁלִיכוּ גַם אֶת הַשְּׁלִישִׁית הַחוּצָה. אַחַת! שְׁתַּיִם!
(וכו', וחוזרים על הדברים ועל המעשים כמו עם הקודמות).
אחשורוש:
הַרְאֵה לִי אֶת הָרְבִיעִית.
הגא:
אֵין עוֹד, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. אֵלֶּה הֵן הַנְּעָרוֹת הַיּוֹתֵר יָפוֹת שֶׁמָּצָאתִי בֵין אֵלֶּה אֲשֶׁר הָרָצִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ חִפְּשׂוּ וּמָצְאוּ, אָסְפוּ וְקִבְּצוּ בְכָל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ. הָאֲחֵרוֹת אֵינָן מַגִּיעוֹת בְּיָפְיָן לְקַרְסֻלֵּי אֵלֶּה שֶׁהוֹאַלְתָּ בְּטוּבְךָ לְהַשְׁלִיךְ הַחוּצָה, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
אחשורוש
(מסובב):
מְהוּמָן, הָבֵא לִי לְבֵנָה גְדוֹלָה.
מהומן
(יוצא ושב עם לבנה בידו, כלומר, ספוג שדמותו כדמות לבנה):
הִנֵּה הֵבֵאתִי לְבֵנָה גְדוֹלָה, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
אחשורוש:
הַגֵּשׁ אוֹתָהּ אֵלַי, מְהוּמָן.
(מהומן מגיש אותה למלך, והוא אוחז ביד מהומן, שוקל אותה עם הלבנה שבה, מברר לעצמו שיש בה כדי לרוצץ את הגלגלת, מניע בראשו לאות הסכמה, משפשף יד ביד, כאלו לכלך את ידו באבק הלבנה)
תֵּן אוֹתָהּ לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וְזָרַק אוֹתָהּ אֶל רֹאשׁ שַׂר הַנָּשִׁים בְּעַד טַעַם הַיּוֹפִי אֲשֶׁר לוֹ.
מהומן
(משתחוה. מוסר את הלבנה אל שר הטבחים):
זְרוֹק אֶת הַלְּבֵנָה אֶל רֹאשׁ שַׂר הַנָּשִׁים בְּעַד טַעְמוֹ הַיָּשָׁר וְהַנָּכוֹן, הַמַּבְחִין בְּיוֹפִי וָאֳמָנוּת בְּדִיּוּק כָּל־כַּךְ אֲמִתִּי וְנִפְלָא.
שר הטבחים
(לוקח את הלבנה, מכונן או מסובב את ידו כ“מכה כפרות” או כקולע את הכדור במשחק כדור־הבסיס, באמרו):
אַחַת! שְׁתַּיִם! שָׁלשׁ! אַרְבַּע! עוּפִי!
(הלבנה עפה ומכה את שר הנשים בראשו, והוא נופל ארצה, מת למראית עין. וכדי שהתמונה תהיה שלמה, מי שהוא יכה באותו רגע בלבנה אמתית על קרשי הרצפה, ויהי דומה כאלו היתה הלבנה קרוצה מחמר).
אחשורוש:
כָּכָה אֶעֱשֶׂה עִם כָּל אֵלֶּה הַמִּתְאַמְּרִים לִהְיוֹת יוֹדְעֵי חֵן, בַּעֲלֵי טַעַם, מְבַקְּרִים וְשׁוֹפְטִים בְּעִנְיְנֵי יוֹפִי וָאֳמָנוּת, הַמְּפָרְשִׁים אֶת הָעִנְיָן, מַאֲרִיכִים וּמַרְחִיבִים אוֹתוֹ עַד שֶׁמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ לְגַמְרֵי מִן הַשֵּׂכֶל הַפָּשׁוּט; הָרוֹאִים אֶת הַלֹא־נִרְאֶה, הַשּׁוֹמְעִים אֶת הַלֹא־נִשְׁמָע, וּמְמַשְּׁמְשִׁים בִּידֵיהֶם אֶת הֶחָלָל הָרֵיק, בֵּין שֶׁהוּא לָבָן, שָׁחוֹר, אוֹ עַרְמוֹן עִם בּוֹא תוֹר הַסְּתָו; מִכָּל מִלָּה הֵם עוֹשִׂים מְגִלָּה, קוֹרְאִים בֵּין הַשּׁוּרוֹת דְּבָרִים שֶׁלֹּא עָלוּ כְלָל עַל לֵב הַסּוֹפֵר; וּמְזַכִּים אוֹתוֹ בְמַחֲשָׁבוֹת שֶׁלֹּא הָגָה בָהֶן מֵעוֹלָם. כָּל פֶּסֶל וְאַנְדְרַטָה הֵם סֵמֶל זֶה אוֹ סֵמֶל אַחֵר; כָּל קֶמֶט וְקִפּוּל, כָּל שְׂרִיטָה וּבְלִיטָה בָהֶם מַבִּיעִים דַוְקָא אוֹפִי זֶה וְטִיב זֶה וּתְכוּנָה זוֹ דַוְקָא וְלֹא אַחֵרִים; כָּל צֶבַע וְגַוָן יֵשׁ לוֹ הַכַּוָּנוֹת הַמְּיוּחָדוֹת, הַנִּגְלוֹת וְהַנִּסְתָּרוֹת; כָּל קוֹל, כָּל צְלִיל מִתְהַפֵּך עַל יָדָם לְשִׁירַת מַלְאָכִים אוֹ לִצְרִיחַת שֵׁדִים; מִכָּל רוּחַ הֵם עוֹשִׂים גֶּשֶׁם, וְדָבָר שֶׁעוֹד לֹא בָא לְעוֹלָם הֲרֵיהוּ מֻנָּח אֶצְלָם בְּקֻּפְסָה. בְּפִלְפּוּלֵיהֶם הַדַּקִּים כְּשַׂעֲרָה סְדוּקָה הֵם מְהַפְּכִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר, מְטַהֲרִים אֶת הַשֶּׁרֶץ בְּקַ"ן טְעָמִים, וְכָל דָּבָר מְכוֹעָר מִתְעַלֶּה עַל יְדֵי הֶבֶל פִּיהֶם לְתַכְלִית הָאֱמֶת וְהַיּוֹפִי; עוֹמְדִים הֵם בְּהוֹדוּ וְרוֹאִים. חֲלוֹמוֹת וּמִגְדָּלוֹת בְּאִסְפַּמְיָא, וּמִתְוַכְּחִים וּמִתְפַּלְפְּלִים בָּהֶם עֵד שֶׁהֵם מְבַלְבְּלִים אֶת מוֹחַ הַקּוֹרֵא אוֹ הַשּׁוֹמֵעַ, וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ; אוּלָם אוֹתִי לֹא יְבַלְבְּלוּ.
כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר רְצוֹנִי בְיוֹפִי, כַּוָנָתִי יוֹפִי טִבְעִי, אֲמִתִּי, וְיוֹפִי כָזֶה אֵינוֹ זָקוּק לְבֵאוּרִים. וְכִי זָקוּק אֲנִי, לְמָשָׁל, שֶׁיְּבָאֲרוּ לִי אֶת יְפִי הַשּׁוֹשַׁנִים? אֶת מֶתֶק הַדְּבָשׁ? אֶת חֶמְדַת גַּן הָעֵדֶן? אֶת הַזִּיו וְהַנֹּגַהּ, הַפְּאֵר וְהַכָּבוֹד שֶׁבִּשְׁלַל צִבְעֵי הָעֲנָנִים עִם זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ בִשְׁקִיעַת הַחַמָּה? אֶת הַתִּפְאֶרֶת וְהַגְּדֻלָּה, הַפֶּלֶא וְהַחִידָה שֶׁבִּצְבָא כוֹכְבֵי הַשְּׁחָקִים בְּלֵיל סַהַר? אֶת הַהוֹד וְהֶהָדָר, הַגְּבוּרָה וְהַנֵּצַח שֶׁבַּמּוּשָׂג “בּוֹרֵא הָעוֹלָם”? יוֹפִי שֶׁצָּרִיךְ בֵּאוּר, יְהֵא שִׁיר אוֹ סִפּוּר, זֶמֶר אוֹ נְגִינָה, תְּמוּנָה אוֹ פֶּסֶל, הֲרֵיהוּ יוֹפִי מְזֻיָּף, דָּבָר מְלָאכוּתִי שֶׁאֵין אָנוּ צְרִיכִים לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָנוּ יוֹפִי אֲמִתִּי דַי וְהוֹתֵר. אוּלָם אֵיךְ נַבְחִין בֵּין הַיּוֹפִי הַטִּבְעִי וּבֵין הַמְּלָאכוּתִי, בֵּין הָאֲמִתִּי וְהַמְּזֻיָּף?
אֶת הַיּוֹפִי הָאֲמִתִּי וְהַטִּבְעִי יְכוֹלִים אָנוּ לְהַכִּיר בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּקְצָרָה, בְּלִי אֶמְצָעִים וּבְלִי מְתַוְּכִים־מְבָאֲרִים. בַּנְּגִיעָה אוֹ בַּפְּגִיעָה הָרִאשׁוֹנָה עִם נוֹשֵׂא הַיּוֹפִי, בָּרְאִיָּה אוֹ בַשְּׁמִיעָה הָרִאשׁוֹנָה, אָנוּ מַרְגִישִׁים כְּבָר אֶת הָעֹנֶג הָרַב הַשּׁוֹפֵעַ מִמֶּנּוּ לְתוֹךְ נִשְׁמָתֵנוּ, וּמִיָּד אָנוּ מִתְיַחֲסִים אֶל נוֹשֵׂא הַיּוֹפִי בְאַהֲבָה וּבְתוֹדָה, כְּצִמְחֵי הַשָּׂדֶה אֶל הַמָּטָר הַיּוֹרֵד עֲלֵיהֶם אַחֲרֵי חֹרֶב מְמֻשָּׁךְ; כְּבָר מִן הָרֶגַע הָרִאשׁוֹן שֶׁהִכַּרְנוּ בַיּוֹפִי הָאֲמִתִּי מַרְגִּישִׁים אָנוּ כִי זֶהוּ אֲשֶׁר קִוִּינוּ לוֹ, הִתְפַּלַּלְנוּ לוֹ, וְשֶׁנַּפְשֵׁנוּ כָלְתָה אֵלָיו כָּל הַיָּמִים; אֲבָל אִם לֹא יִתְעוֹרֵר בָּנוּ תֵכֶף אוֹתוֹ הָרֶגֶשׁ שֶׁל מִלּוּי מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ וְגַעְגוּעֵינוּ־לְיוֹפִי הַנִּצְחִיִּים שֶׁטָּבַע בָּנוּ הַבּוֹרֵא, וְאֵין אָנוּ מַרְגִּישִׁים אֶת הָעֹנֶג הַגָּדוֹל שֶׁל שְׁבִירַת־צְמָאֵנוּ מֵאוֹתוֹ מַעְיַן הַיּוֹפִי הַמַּשְׁקֶה אֵת כָּל הָעוֹלָם וְשֶׁנַּפְשֵׁנוּ עָרְגָה אֵלָיו כָּל יָמֵינוּ, וְרַק אַחֲרֵי פְּגִישׁוֹת תְּכוּפוֹת וּבִקּוּרִים רַבִּים וּבֵאוּרִים אֲרֻכִּים מַתְחִילִים אָנוּ לְהַרְגִּישׁ אֵיזוֹ קֻרְבָה אֶל אוֹתוֹ הַדָּבָר הַפּוֹעֵל עַל נַפְשֵׁנוּ וּלְאַט לְאַט אֶפְשָׁר מִתְעוֹרֶרֶת בָּנוּ גַם הָאַהֲבָה אֵלָיו, אֲזַי קִרְאוּ לָהּ לְאוֹתָהּ הַתְּכוּנָה וְהַסְּגֻלָּה הַפּוֹעֶלֶת עָלֵינוּ וְהַמְּעוֹרֶרֶת בָנוּ אוֹתָם הָרְגָשׁוֹת שֶׁל אַהֲבָה וְתוֹדָה, – קִרְאוּ לָהּ, אוֹמֵר אֲנִי, – בְּשֵׁם חָכְמָה, שֵׂכֶל, אוֹ בִינָה, סַבְלָנוּת, רַחֲמִים, חֶסֶד, אוֹ טוֹבָה, אֱמֶת, כֹּחַ, אוֹ גְבוּרָה, קִרְאוּ לָהּ בְּכָל שֵׁם שֶׁתִּקְרְאוּ לָהּ, אַךְ, בְּשֵׁם הַשֵּׁם! אַל תִּקְרְאוּ לָהּ “יוֹפִי”!
כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר רְצוֹנִי בְּיוֹפִי, כַּוָּנָתִי יוֹפִי אֲמִתִּי, מַמָּשִׁי, וְלֹא חֲלוֹם, וְלֹא סֵמֶל, אַף עַל פִּי שֶׁהַחֲלוֹם וְהַסֵּמֶל יָפִים הֵם כְּשֶׁלְּעַצְמָם; כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר רְצוֹנִי בְיוֹפִי, כַּוָּנָתִי יוֹפִי שֶׁל הַגּוּף, וְלֹא שֶׁל הָרוּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁהָרוּחַ הַיָּפָה יָפָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ; כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר רְצוֹנִי בְיוֹפִי, כַּוָּנָתִי יוֹפִי שֶׁל הַיּוֹם, שֶׁל עַכְשָׁו, וְלֹא שֶׁלְּעָתִיד לָבוֹא; וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעָתִיד וַדַּאי יְגַלֶּה לָנוּ צוּרוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁל יוֹפִי, הִנֵּה לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר עוֹד לֹא גִלִּינוּ וְלֹא דָלִינוּ אֶת כָּל הַיּוֹפִי וְהַתִּפְאֶרֶת אֲשֶׁר הָעוֹלָם מָלֵא אוֹתָם הַיּוֹם וְעַכְשָׁו; בְּקִצּוּר, כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר רְצוֹנִי בְיוֹפִי, כַּוָּנָתִי יוֹפִי כְמוֹ שֶׁהוּא, כְּמוֹ שֶׁהַבּוֹרֵא בָּרָא אוֹתוֹ בְעוֹלָמוֹ, בְּטֶבַע הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהָרִים וַעֲמָקִים, בְּשָׂדוֹת וִיעָרִים, בְּיַמִּים וּנְהָרוֹת, בְּאוֹרוֹת וּצְלָלִים וּבְכָל הַצְּבָעִים וְהַגְּוָנִים כְּמוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִיַּד הַבּוֹרֵא, וְיַד הָאָדָם עוֹד לֹא נָגְעָה בָהֶם לְרָעָה; וְאַף אִם יַאֲרִיךְ הָאָדָם יָמִים רַבִּים כִּמְתוּשֶׁלַח לֹא יוּכַל לִדְלוֹת אֶת כָּל הַיּוֹפִי שֶׁיִּמְצָא עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל בְּצֵאתוֹ לָשֹוּחַ בַּשָּׂדֶה אוֹ בַיַּעַר, אוֹ בְשׁוּטוֹ בַסִּירָה עַל פְּנֵי הַנָּהָר הַשּׁוֹקֵט, וְחֹרֶשׁ מֵצֵל פּוֹרֵשׂ אֶת דָּלִיּוֹתָיו הָאֲרֻכּוֹת מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַנָּהָר עַד שֶׁאֵלֶּה נוֹגְעוֹת בְאֵלֶּה, וּמַאֲהִילוֹת עָלָיו וְעַל סִירָתוֹ, וְקַוֵּי הַשֶּׁמֶשׁ מִסְתַּנְּנִים בְּעַד הָרְוָחִים שֶׁבֵּין הֶעָלִים הַיְרֻקִּים־מֻזְהָבִים, וְהַמַּיִם מַבְהִיקִים וּמִתְנוֹצְצִים בְּעֵין זָהָב נוֹזֵל, יְרַקְרַק־כֵּהֶה, וְאוֹרוֹת וּצְלָלִים מִשְׁתַּעֲשְׁעִים עֲלֵיהֶם וּמִתְחַלְּפִים לִרְגָעִים, וְהוּא צָף לוֹ בְסִירָתוֹ וְחוֹלֵם, חוֹלֵם וְעֵינָיו פְּקוּחוֹת לְקַבֵּל אֶת הַיּוֹפִי שֶׁל הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ לְכָל אָרְכָּם וְרָחְבָּם, גָּבְהָם וְעָמְקָם, אֶת הַיּוֹפִי הָאֵין־סוֹפִי…. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה יוֹשְׁבִים לָהֶם מְבַקְּרִים וָאֳמָנִים אֵלֶּה כְּלוּאִים בְּחַדְרֵיהֶם וּמְבַקְּשִׁים לָהֶם אֶת הַיּוֹפִי שֶׁבְּעָתִיד! לְמִי הֵם דּוֹמִים? לְאָדָם הַמְאַבֵּד מָאתַיִם כְּדֵי לִמְצוֹא מָנָה! שׁוֹכְחִים הֵם שֶׁכָּל מָקוֹם חִנּוֹ הַמְּיוּחָד לוֹ; שֶׁכָּל שָׁעָה יָפְיָהּ הַמְּיוּחָד לָהּ; וְדַיּוֹ לַדָּבָר הַיָּפֶה בְּשַׁעְתּוֹ וּבִמְקוֹמוֹ, כְּלַל גָּדוֹל הוּא בָּאֳמָנוּת וְיוֹפִי… וְהִנֵּה כָל מַה שֶׁדָּרַשְׁתִּי בְעִנְיָן הַבְחָנַת הַיּוֹפִי שֶׁבַּטֶּבַע בִּכְלָל, מְכוּוָן וּמַתְאִים גַּם וּבְיִחוּד לַיּוֹפִי הַחַי וְהַמְדַבֵּר. בְּיִחוּד פֹּה צָרִיךְ הַמִּתְבּוֹנֵן לְהַבְחִין בֵּין יוֹפִי מַמָּשִׁי לְיוֹפִי דִמְיוֹנִי, בֵּין יוֹפִי אֲמִתִּי לְיוֹפִי מְזוּיָף, בֵּין יוֹפִי טִבְעִי לְיוֹפִי שֶׁל כְּחַל וּשְׂרַק, פּוּךְ וּפִרְכּוּס, אוֹנָעַת דַעַת הַבְּרִיּוֹת וּמִדָּה גְדוּשָׁה שֶׁל חֻצְפָּה וּפְרִיצוּת; וּפֹה בְיוֹתֵר מוֹצֵא אֲנִי אֶת הָאָמָן קַל לְהִתְלַהֵב מִשֶּׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיּוֹפִי כְּמוֹ מֵחֵן וְיוֹפִי אֲמִתִּיִּים וְעָלוּל לִטְעוֹת וּלְבַלְבֵּל זֶה בָזֶה בְּזָדוֹן אוֹ בִשְׁגָגָה לֹא פָחוֹת מֵאָדָם פָּשׁוּט שֶׁאֵינוֹ אָמָן עַל פִּי אוּמָנוּתוֹ, אַךְ בְּהֶבְדֵּל זֶה, שֶׁהָאָמָן הַמֻשְׁבָּע מְדַבֵּר עַל הַיּוֹפִי, כִּבְיָכוֹל, שֶׁאֵינוֹ־יוֹפִי, בְּהִתְלַהֲבוּת וּדְבֵקוּת, מִן הַלֵּב אוֹ מִן הַשָּׂפָה וּלְחוּץ, וּמַסְבִּיר אֶת שִׁגְיוֹנוֹ בִּמְלִיצוֹת מְפוֹצְצוֹת וּפִתְגָּמִים רָמִים עַד שֶׁהוּא מִשְׁתַּכֵּר מִדִּבְרֵי עַצְמוֹ וְאֵינוֹ מַבְחִין אִם דְּבָרָיו קְרוֹבִים אֶל הָאֱמֶת אוֹ אֵין לָהֶם רַגְלַיִם, בְּעֵת שֶׁהָאָדָם הַפָּשׁוּט אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם; וּמְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן…
(דממה קצרה. אל שר הטבחים)
הוֹצִיאוּ אוֹתוֹ מִפֹּה, וְשׁוּבוּ הֵנָּה תֵכֶף וּמִיַּד עִם שֶׁבַע לְבֵנִים בְּיֶדְכֶם, הָאַחַת גְּדוֹלָה פִּי שְׁתַּיִם מִיֶּתֶר שֵׁשׁ הַלְּבֵנִים.
שר הטבחים
(משתחוה למלך, פונה לטבחיו):
אֶחֱזוּ בוֹ!
(שלשה טבחים אוחזים בשר הנשים מצד אחד, ושלשה מצד שני)
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, צַעֲדוּ לְפָנִים!
(מרימים ונושאים אותו כשהוא הולך ברגליו וצועדים החוצה)
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע; אַחַת, שְתַּיִם,
(וכו', עד שמתרחקים ואין קולו נשמע עוד).
אחשורוש
(מסובב):
קְרָא לַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים, אַךְ קֹדֶם כֹּל כּוֹס יָיִן, כִּי גְרוֹנִי נִחָר.
(מהומן יוצא, ובלי דברים נכנסים שבעת שרי המשקים ומשקים אותו יין כלמעלה).
שר הטבחים
(שב עם טבחיו, ביד כל אחד חצי לבנה, לבנה ממש, וביד שר הטבחים לבנה שלמה):
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע; אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, עֲמוֹדוּ!
(משתחוה)
אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ! הוֹאֶל־נָא, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לְהוֹדִיעֵנִי בְטוּבֶךָ מִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וּבָחַר בּוֹ לְכַבְּדֵהוּ בִלְבֵנָה הַגְּדוֹלָה כִּפְלָיִם?
אחשורוש:
הוּא הָרֹאשׁ שֶׁל הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים.
שר הטבחים:
מֵבִין אֲנִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, מֵבִין אֲנִי הֵיטֵב. וְאִם מֻתָּר הָיָה לִצְחוֹק בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ, הָיִיתִי מְמַלֵּא אֶת פִּי צְחוֹק גָּדוֹל.
(בת־צחוק מרחפת על שפתיו).
אחשורוש: הָרְשׁוּת נְתוּנָה לָךְ.
שר הטבחים
(משתחוה, מתחיל לצחוק בקול גדול):
הַא… הַא… הַא… הַא… הַא… הַא… הַא… הַא…
(מפסיק פתאם כמו שהתחיל פתאם, פונה אל המלך)
אַל יִחַר אַפְּךָ בִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם אֲבַקֵּשׁ מֵהוֹד מַלְכוּתְךָ רְשׁוּת גַּם לִנְעָרַי אֲשֶׁר אִתִּי, שֶׁיְּהֵא מֻתָּר גַּם לָהֶם לִצְחוֹק מְעַט לִכְבוֹד הַהֲלָצָה הַטּוֹבָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר קָלַע אֶל הַמַּטָּרָה וְלֹא יַחֲטִיא.
אחשורוש:
הָרְשׁוּת נְתוּנָה גַם לָהֶם.
שר הטבחים:
צַחֲקוּ, נְעָרִים, לִכְבוֹד הַהֲלָצָה הַמֻּצְלָחָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. צַחֲקוּ אִתִּי יָחַד. הַא…הַא…
הטבחים:
הַא… הַא… הַא… הַא….. הַא… הַא… הַא… הַא…
(צחוק גדול אבל קר ומעשה).
מהומן
(נכנס בראש החכמים):
הִנֵּה הַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(כלם משחחוים).
אחשורוש:
מְמוּכָן, מַרְסְנָא, מֶרֶס, תַּרְשִׁישׁ, אַדְמָתָא, שֵׁתֶר, כַּרְשְׁנָא!
(כל אחד משתחוה כששמו יוצא מפי המלך)
הֲשַׂמְתֶּם לִבְּכֶם אֶל הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר בִּידֵי הַטַּבָּחִים? הִתְבּוֹנְנוּ בָהֶן הֵיטֵב, כִּי בְעוֹד רֶגַע אֶחָד תָּעֹפְנָה הַלְּבֵנִים אֶל רָאשֵׁיכֶם.
ממוכן
(ויתר החכמים עוברים אל הטבחים, מסתכלים היטב בלבנים, ויש אשר מנסים לטעום את הטעם של אחד מששים שבמיתה על ידי לבנה בהגישם את הלבנה אל ראשם בחזקה, כשהיא עוד ביד הטבח, ושבים למקומם):
הִסְתַּכַּלְנוּ הֵיטֵב בַּלְּבֵנִים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(משתחוה).
אחשורוש
(מתחיל בנחת):
מְמוּכָן, הָעֵצָה שֶׁלְּךָ לְבַקֵּשׁ נְעָרוֹת יְפוֹת טוֹבָה הִיא לְכַפָּרוֹת, כִּי בְכָל אֵלֶּה שֶׁהֵבִיאוּ לְפָנַי לֹא מָצָאתִי אַף נַעֲרָה אַחַת מֵאֶלֶף שֶׁתְּהֵא יָפָה בֶאֱמֶת.
(בקצף המתלקח)
אִם לֹא תִמְצְאוּ לִי עֵצָה יוֹתֵר טוֹבָה, יִמְצָא כָל אֶחָד מִכֶּם לְבֵנָה בְרֹאשׁוֹ. הַשְּׁמַעְתֶּם!?
ממוכן:
שָׁמַעְנוּ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. תֵּן לָנוּ זְמָן שְׁנֵי רְגָעִים וְחֵצִי, וְנִמְצָא עֵצָה מַה לַּעֲשׂוֹת.
אחשורוש:
טוֹב, אֲבָל חֲשֹׁב מַהֵר!
ממוכן:
כְּבָר חוֹשְׁבִים אֲנָחְנוּ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(עובר מאחד אל השני; בלחש הנשמע)
חֲשׁוֹב, תִּפַּח רוּחָךָ!
(וכל אחד בשמעו את הברכה מפורש מפי ממוכן מתחיל להתנועע במהירות על מקומו, בתנועות קצובות וקטנות).
אחשורוש:
שַׂר הַטַּבָּחִים, הַבֵּט אֶל הַשָּׁעוֹן שֶׁלְּךָ, וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֶה כִי עָבְרוּ שְׁנֵי הָרְגָעִים וְהַחֵצִי, וְאֵין עֵצָה בְּפִיהֶם, תָּעִיפוּ אֶת הַלְּבֵנִים אֶל רֹאשָׁם.
שר הטבחים:
טוֹב, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(משתחוה)
עִמְדוּ בְשׁוּרָה אַחַת, טַבַּח מוּל חָכָם, וְהָרִימוּ אֶת הַלְּבֵנִים בְּיֶדְכֶם. צַעֲדוּ לְפָנִים!
(והם עושים הקפה אחת או שתים עד שמסתדרים היטב, טבח מול חכם, ושר הטבחים מול ממוכן. שר הטבחים מרים את זרועו ומגלה את שעון הזרוע המצומד עליה. הוא מתבונן אל השעה בכל חצי רגע ואומר)
אַחַת!
(וכל הטבחים עמו מכוננים או מסובבים את ידיהם לימינם, כקולע הכדור המתכונן לקלוע)
שְׁתַּיִם!
(והם חזרים על אותו המעשה.
ממוכן
(בכל פעם שהוא שומע את שר הטבחים מוציא מפיו את הקריאה, “אחת”, “שתים” וכו', הוא רץ אליו, מגלה את זרועו של שר הטבחים למען ייטיב לראות, מסתכל בשעון ונרתע לאחור בהרימו את כפיו לרקותיו, רץ אל כל אחד מהחכמים ושואל)
נוּ, מָצָאתָ?
(וכל אחד עונה בראשו כי לא מצא, ומראה בתנועת ידיו ופניו כי הוא מצטער מאד על אי הצלחתו, וממוכן רץ כמטורף וצוח)
אַי! אַי! אַי!
(סופק את כפיו מתוך יאוש, וחוזר על כל אותם המעשים שוב ושוב).
שר הטבחים
(מביט על שעונו):
שָׁלשׁ!
(הם מסובבים ידיהם בפעם השלישית, וממוכן עושה כלמעלה)
אַרְבַּע!
(מסובבים את ידיהם, אך ממוכן עומר שקוע במחשבה ונכר שמוחו עובד במהירות גדולה, עיניו עצומות, גבו כפוף, וידו פשוטה כאלו היה חוגר את מתניו להגיע אל איזה דבר אשר רק כפשע ביניהם. שר הטבחים מוריד את זרועו עם השעון אשר עליה, מרמז לטבחים, ובקול מפקד קורא)
חָמֵשׁ! אֶת הַלְּבֵנִים קַלְּעוּ!
ממוכן
(אך טרם הספיקו לקלוע והנה ממוכן מתעורר ממחשבתו, מרים את ידו למעלה וקורא):
חַכֵּה! מָצָאתִי עֵצָה!
(וכל החכמים סופקים כפיהם בלי רעש, ובתפלת לחש על שפתותיהם הם מרימים את עיניהם. לשמים בתודה על צאתם מצרה לרוחה).
שר הטבחים
(מרמז בידו אל הטבחים):
חַכּוּ! צַעֲדוּ לְאָחוֹר וְעִמְדוּ הָכֵן! אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, עֲמוֹדוּ!
(הטבחים שבים לעמדתם הראשונה).
אחשורוש:
דַּבֵּר דְּבָרֶיךָ מְמוּכָן, מַה מָּצָאתָ?
ממוכן
(נגש ומשתחוה):
הִנֵּה עֵצָה יוֹתֵר טוֹבָה, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ. יַבְטִיחַ נָא הַמֶּלֶךְ שָׂכָר גָּדוֹל לְמִי אֲשֶׁר יָבִיא לוֹ אֶת הַנַּעֲרָה הֲכִי־יָפָה מִכָּל הַנְּעָרוֹת, וּבְעַד שָׂכָר גָּדוֹל יַחְפְּרוּ אוֹתָהּ גַּם מִתַּחַת לָאֲדָמָה.
(החכמים חוזרים על אותה תפלת לחש והרמת עינים כלמעלה).
אחשורוש:
טוֹב, נְנַסֶּה גַּם אֶת הָעֵצָה הַזֹּאת. אֵת כָּל הַתְּרוּפוֹת וְהַתַּחְבֻּלוֹת נְנַסֶּה פַּעַם אֶחָת. עַכְשָׁו הָרְשׁוּת בְּיֶדְכֶם לָשׁוּב לְבֵית מִדְרַשְׁכֶם.
(החכמים יוצאים)
שַׂר הַטַּבָּחִים, צֵא עַכְשָׁו עִם טַבָּחֶיךָ וְחַכֵּה בַּחוּץ עַד שֶׁאֶקְרָא לָךְ. אֶת הַלְּבֵנִים תִּשְׁמֹר, לְפִי שָׁעָה.
שר הטבחים
(משתחוה, פונה אל הטבחים):
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע; אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, צַעֲדוּ לְפָנִים!
(והם יוצאים בשורה יפה)
אַחַת, שְׁתַּיִם, וכו'.
אחשורוש
(מסובב):
מְהוּמָן, עֲשֵׂה כִדְבַר מְמוּכָן, וְהַכְרֵז כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבִיא לִי אֶת הַנַּעֲרָה הֲכִי יָפָה אֲמַנֶּה אוֹתוֹ לְשַׂר עַל כָּל הַשָּׂרִים. אֶת הַנְּעָרוֹת יָבִיאוּ הֵנָּה, וַאֲנִי בְעַצְמִי אֶרְאֶה אוֹתָן, וְאֶבְחַר לִי מַה שֶׁאֶבְחַר, כִּי רוֹאֶה אֲנִי שֶׁבְּדִבְרֵי יוֹפִי וְטַעַם אִי־אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עַל אָדָם אַחֵר.
מהומן
(יוצא לרגע ומדבר אל התוקע):
תְּקַע בְּשׁוֹפָר לְקַבֵּץ אֶת הָרָצִים וְהַמַּכְרִיזִים.
(שב).
מחצצר
(מחוץ לקלעים):
טוּרוּ… טוּרוּ… טוּרוּ…
(ארבעת המכריזים אשר במערכה הראשונה מופיעים על הבימה, אחריהם באים הרצים, וכלם משתחוים בהכנסם).
מהומן
(אל המכריזים):
רוּצוּ עִם הָרָצִים הָאֵלֶּה בְּכָל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ וְהַכְרִיזוּ כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבִיא לַמֶּלֶךְ אֶת הַנַּעֲרָה הַיּוֹתֵר יָפָה יִהְיֶה לְשָׂר עַל כָּל הַשָּׂרִים וְהַפַּרְתְּמִים
(כלם משתחוים ויוצאים במרוצה).
מכריזים א' ב' ג' וד'
(מארבע כנפות הארץ של הבימה ומחוץ לקלעים):
מִי אֲשֶׁר יָבִיא לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הַנַּעֲרָה הַיּוֹתֵר יָפָה בְכָל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ, יַפְקִיד אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ לְשָׂר עַל כָּל הַשָּׂרִים וְהַפַּרְתְּמִים. מִי אֲשֶׁר יָבִיא…
(וכו'. זה גומר וזה מתחיל, וקולותיהם מתלכדים ומתפרדים, וקולם עקול הקורא את שמות התחנות).
מחצצר
(תוקע כדי להודיעך כי נתקבצו הרבה נערות עם שושביניהן):
טוּרוּ… טוּרוּ….טוּרוּ…
(קול צעדה של אנשים ונשים רבים מחוץ לפתח שמימין).
מהומן
(מרמז בידו):
גֶשׁ הֵנָּה, יְדִידִי. אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם.
(איש אחד נכנס עם נערה, כשהוא אוחז אותה בזרועה, ומהומן מרמז לו לגשת הלוך וגשת, עד שמראה לו לעמוד כנגד המלך)
עַד כַּאן, יְדִידִי. עֲמוֹד פֹּה רֶגַע, וְסוֹבֵב אֶת הַנַּעֲרָה עַל עֲקֵבָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אוּלָם, בָּרִאשׁוֹנָה, יְדִידִי, צָרִיךְ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כָּכָה נוֹהֲגִים, יְדִידִי, בֵּין אֲנָשִׁים מִן הַיִּשּׁוּב.
(האיש והנערה משתחוים למלך, והיא מסתובבת על עקבה כאותן הנערות המופיעות על הבימה כדי לעורר את תשומת לב הנשים לבגדים ולמגבעות החדשים בכל תקופה ותקופה).
אחשורוש
(מסתכל בה רגע):
הָלְאָה!
מהומן:
הָלְאָה, ידִידִי!
(מראה לו בידו ללכת הלאה ולהסתלק, אבל בנמוס ובבת צחוק)
דֶּרֶךְ פֶּתַח זֶה יוֹצְאִים, יְדִידִי וִידִידָתִי. שָׁלוֹם לָכֶם!
(אלה מסתלקים, ומהומן פונה אל הפתח שלימין)
הִכָּנֵס, יְדִידִי, אַל תִּתְבַּיֵּשׁ וְאַל תְּהַסֵּס. בְּמִלְחָמָה וּבְאַהֲבָה, יְדִידִי, הַנִּצָּחוֹן אֵינֶנּוּ עַל צַד הַמְהַסֵּס.
(זוג שני נכנס והולך בצעדים קטנים)
פֹּה עֲמוֹד רֶגַע, יְדִידִי, וְהִשְׁתַּחֲוֵה לַמֶּלֶךְ, אַתָּה עִם יְדִידָתִי הַיָּפָה.
(אלה עושים כמו הזוג הראשון).
אחשורוש:
הָלְאָה!
מהומן:
הָלְאָה, יְדִידִי! הַמֶּלֶךְ רָאָה כְבָר כַּמָּה שֶׁחָפֵץ לִרְאוֹת. בְּדֶרֶךְ זוּ, בְּבַקָּשָׁה.
(מראה לו לצאת ופונה אל הפתח שמימין)
אַל תְּחַכּוּ לְהַפְצָרוֹת, יְדִידַי וִידִידוֹתַי הַיְקָרִים! הַמֶּלֶךְ מִתְגַּעֲגֵעַ לִרְאוֹת אֶת כֻּלְּכֶם, כִּי הַמֶּלֶךְ אוֹהֵב אֶת כָּל הָעַמִּים, וְעַל כֵּן, הִכָּנְסוּ נָא זוּג אַחַר זוּג, הִשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ בְּקִידָה יָפָה, כָּל אִישׁ יְסוֹבֵב אֶת הַנַּעֲרָה שֶׁהֵבִיא, וְיֵלֵךְ אִתָּהּ הָלְאָה, מִלְּבַד הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ יְצַוֶּה לָהּ לְהִשָּׁאֵר. הִכָּנְסוּ נָא בְּבַקָּשָׁה.
(נכנסים זוג אחר זוג, משתחוים ומסתובבים, והמלך קורא “הלאה”, ומהומן חוזר על הקריאה “הלאה!” עד שנכנס הזוג העשירי).
אחשורוש
(מראה על הנערה של הזוג העשירי בשרביטו):
זוּ טוֹבָה בְעֵינָי.
(מסובב)
מְהוּמָן, שְׁאַל אֶת הָאִישׁ מַה שְׁמוֹ וְשֵׁם בִּתּוֹ.
מהומן:
מַה שְּׁמֶךָ, אֲדוֹנִי, וְשֵׁם הַבַּת שֶׁלְּךָ?
המן:
שְׁמִי אֲנִי הָמָן בֶּן הַמְדָּתָא צוֹרֵר הַיְּהוּדִים, וְזוּ לֹא בִתִּי הִיא, כִּי אִם שְׁכֶנְתִּי, אֶסְתֵּר שְׁמָהּ, וְהִיא מְזַמֶרֶת נִפְלָאָה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ.
מהומן:
שְׁמוֹ הָמָן בֶּן הַמְדָּתָא צוֹרֵר הַיְּהוּדִים, וְשֵׁם הַנַּעֲרָה מַכִּירָתוֹ אֶסְתֵּר, וְהִיא מְזַמֶרֶת מְצוּיֶנֶת. אוּלַי תָּשִׁיר מְעַט לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ?
אחשורוש:
אִם קוֹלָהּ מַתְאִים לְפָנֶיהָ, תּוּכַל לְהַתְחִיל, וְאִם אֵינֶנִּי נוֹתֵן אוֹת לְהַפְסִיק תַּמְשִׁיךְ נָא עַד הַסּוֹף.
מהומן:
שִׁירִי נָא, גְּבִרְתִּי, אֵיזֶה שִׁיר יָפֶה, אֵיזֶה שִׁיר־עֶצֶב הַמְמוֹגֵג אֶת הַלֵּב, כִּי כָּכָה אוֹהֵב הַמֶּלֶךְ.
(פונה אל הפתח)
אִם יֵשׁ בֵּינֵיכֶן אַחַת הַמְנַגֶּנֶת עַל הַפְּסַנְתֵּר, תִּכָּנֵס נָא וּתְלַוֶּה אוֹתָהּ בְּזַמְרָה.
(נערה אחת נכנסת ויושבת על כסא הפסנתר).
אסתר
(משתחוה, עוברת אל הפסנתר, מעינת רגע בספרי תוי הזמרה אשר עליו, בוחרת באחד, ופותחת אותו לפני הנערה המנגנת, רומזת לה להתחיל, והיא משוררת):
עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, שָׁמָּה מִתְגוֹלֶלֶת,
נֶהְדֶּפֶת מִסַּעַר, עָלֶהָ נוֹבֶלֶת,
וְהִיא מִתְחַנֶּנֶת לְכָל נוֹסֵעַ,
שִׁמְרוּ צַעֲדֵיכֶם אוֹתִי מִנְּגֹעַ,
שׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם;
שׁוֹכֶבֶת פֹּה מִיּוֹמָיִם.
אָנָא, אִישִׁים, חָנוּנִי!
פֶּן בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְמְסוּנִי. (וכו')
אחשורוש
(מוחא כפים, ואסתר והמנגנת משתחוות, זו האחרונה יוצאת):
זֶה יָפֶה מְאֹד. גְּשִׁי נָא הֵנָּה, אֶסְתֵּר יַקִּירָתִי.
(זו נגשת ומשתחוה)
רוֹצָה אַתְּ לִהְיוֹת הַמַּלְכָּה שֶׁלִּי תַּחַת וַשְׁתִּי הַנִּפְטָרָה, תִּהְיֶה שָׁם כַּפָּרָתֵךְ?
אסתר:
כֵּן, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(משתחוה).
אחשורוש:
שָׂמֵחַ אֲנִי לִשְׁמוֹעַ אוֹתָךְ מְדַבֶּרֶת כַּחֲכָמָה.
(מסובב)
מְהוּמָן, הַלְבֵּשׁ אֶת הָמָן בְּבִגְדֵי הַפַּרְתְּמִים, וֶאֱמוֹר לוֹ שֶׁלֹּא יָצֹר אֶת הַיְּהוּדִים כָּל כַּךְ, פֶּן אֶתְלֶה אוֹתוֹ עַל אַחַד הָעֵצִים פֹּה, בְּאַחַד הַיָּמִים הָאֵלֶּה. אֶת הַגְּבֶרֶת אֶסְתֵּר תּוֹלִיךְ אֶל אַרְמוֹן הַמַּלְכָּה, וְנַעֲרוֹת הַמַּלְכָּה תַּלְבֵּשְׁנָה אוֹתָהּ בְּבִגְדֵי מַלְכוּת, וְשׁוּב הֵנָּה עִמָּהּ וְעִם הַמְּלַוִּים אוֹתָהּ וְהָבֵּא אִתְּךָ אֵת כֶּתֶר הַמַּלְכוּת שֶׁלַמַּלְכָּה. בִּנְתַיִם יִתְקַע הַתּוֹקֵעַ בַּחֲצוֹצְרָה לְמַעַן יֵדְעוּ כָל הָעַמִּים, הַשָּׂרִים וְהַשָּׂרוֹת, הַפַּרְתְּמִים וְהַפַּרְתְּמוֹת כִּי אֲנִי מַמְלִיךְ אֶת הַגְּבֶרֶת אֶסְתֵּר לְמַלְכָּה וְיִתְּנוּ לָהּ כָּבוֹד וִיקָר. אַל תִּשְׁכַּח לִקְרוֹא גַם לַחֲכָמִים יוֹדְעֵי הָעִתִּים.
מהומן
(פונה אל המן):
הָמָן בֶּן הַמְדָתָא צוֹרֵר הַיְּהוּדִים! אַל תָּצוֹר אֶת הַיְּהוּדִים כָּל כַּךְ, פֶּן יִתְלֶה אוֹתְךָ הַמֶּלֶךְ עַל אַחַד הָעֵצִים פֹּה בְגִנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ, בְּאַחַד הַיָּמִים הַטּוֹבִים הָאֵלֶּה. לֵךְ אַחֲרַי, וְאֶתֵּן לְךָ אֶת בְּגָדֶיךָ כְּאַחַד הַפַּרְתְּמִים.
(אל אסתר)
הוֹאִילִי נָא גְּבִרְתִּי וְהִשָּׁעֲנִי עַל זְרוֹעִי וְאוֹלִיכֵךְ אֶל אַרְמוֹן הַמַּלְכָּה.
(אסתר נשענת עליו, משתחוים למלך ויוצאים עם המן, ומחוץ לקלעים נשמע קולו של מהומן המצוה לתוקע)
תְּקַע בַּחֲצוֹצְרָתְךָ עַד שֶׁאָשׁוּב עִם הַמַּלְכָּה, אוֹ עַד שֶׁתִּתְפַּקֵעַ.
מחצצר: טוּרוּ… טוּרוּ… טוּרוּ…
מהומן:
(שב בראש תהלוכה בסדר זה, מהומן בראש נושא את הכתר של המלכה, נערת המלכה נושאת מניפה וקשקשן, אסתר שלישית, אחריה שתי נערות הנושאות את קצות שמלתה הארוכה, אחריהן שתי המנפנפות בלולבים; אחריהן הפרתמות, אחריהן שבעת החכמים, אחריהם הפרתמים עם המן ההולך בראשם ומתנפח, מבליט את חזהו ומביט לכל צד בגאון, כאלו כל התהלוכה לא באה אלא בשבילו; אחריהם שר הטבחים וטבחיו הנושאים את כסא המלכה ומציגים אותו במקומו; נכנסים ומסתדרים בחצי גרן, אלה מסביב למלך, ואלה מסביב למלכה):
הַכֹּל מוּכָן לְטֶקֶס הַהַכְתָּרָה. אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.
אחשורוש
(קם ונגש אל אסתר):
מְמוּכָן, עֲשֵׂה כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר הָעִתִּים שֶׁלָּךְ.
ממוכן
(נגש ומשתחוה, לוקח את הכתר מיד מהומן, שם אותו על ראש אסתר, סומך את ידו על הכתר, ויתר החכמים סומכים. את ידיהם על ראש אסתר מסביב בעגול, מבלי לנגוע בה):
בְּרוּכָה אַתְּ, בִּתִּי, לַה'. הֲיִי מַלְכָּה טוֹבָה כָל יָמַיִךְ, וְהִתְעַנְּגִי עַל כָּל טוּב. מַזָּל טוֹב! מַזָּל טוֹב!
(פונה אל אחשורוש ואסתר).
החכמים
(פונים אל המלך והמלכה):
מַזָּל טוֹב! מַזָּל טוֹב!
הפרתמים וכו':
מַזָּל טוֹב! מַזָּל טוֹב! תְּחִי הַמַּלְכָּה אֶסְתֵּר! יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּתְחִי הַמַּלְכָּה אֶסְתֵּר! הֵידָד!
אחשורוש
(לוקח את ידה ומוליכה אל כסא מלכותה):
עַכְשָׁו הִנָּךְ הַמַּלְכָּה, יַקִּירָתִי, צַוִּי מַה שֶׁתְּצַוִּי, וְאֶת פְּקֻדָּתֵךְ יְשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת תֵּכֶף.
(יושב על כסאו, ובנתים נגשת שושנה, נערת המלכה ומוסרת לה את הקשקשן בהשתחויה. המלך מסובב)
כּוֹס יָיִן!
אסתר
(מקשקשת):
כּוֹס יַיִן, בְּבַקָּשָׁה.
מהומן:
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר כּוֹס יָיִן!
(עין למעלה).
שושנה:
הַמַּלְכָּה אֶסְתֵּר אָמְרָה כוֹס יָיִן!
שר המשקים א'
(אל ב‘, וב’ אל ג' עד השביעי):
הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר כּוֹס יָיִן!
שרת המשקות א'
(אל ב' וזו אל ג' וכן הלאה):
הַמַלְכָּה אֶסְתֵּר אָמְרָה כוֹס יָיִן!
(שבעה משקים נכנסים מצד המלך, ושבע משקות מצד המלכה ומשקים כלמעלה, אך לפני שתותם מברכים המלך והמלכה).
אחשורוש:
בָּרוּךְ אַתָּה… בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.
אסתר
(והמלך שם את אזנו כאפרכסת כדי לשמוע אם המלכה החדשה יודעת כיצד לברך על היין):
בָּרוּךְ אַתָּה… בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.
כלם:
אָמֵן!
(וגם הפרתמים שותים כַלמעלה, עד שהמלך והמלכה גומרים לשתות).
אחשורוש
(מסובב):
מְהוּמָן, לְזַמֵּר לִכְבוֹד הַמַלְכָּה!
מהומן
(שולף את חרבו ובקול מפקד):
בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הִנְנִי מַכְרִיז וּמוֹדִיעַ כִּי כָל הַשָּׂרִים וְהָעַמִּים אֲשֶׁר בְּשֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה הַמְדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ יְזַמְּרוּ לִכְבוֹד הַמַּלְכָּה אֶסְתֵּר שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה יוֹם בְּלִי הַפְסָקָה. לְזַמֵּר!
(והוא מתחיל, והתוקע תוקע, והכנר והפסנתרנית מנגנים).
גִּילוּ הַגְּלִילִים, גִּבּוֹרֵי הָחָיִל, שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ יוֹמָם וָלָיִל! יוֹמָם וָלָיִל, יוֹמָם וָלָיִל! יוֹמָם וָלָיִל
(וכו' ח' פּעמים).
(סוף המערכה החמישית)
פורים תרפ“ז – פורים תרפ”ט, דיטרויט.
-
תשעת שרי המשקים יכולים לשמש גם אופים נם בשמים, וכגון דא תשע שרוח המשקות, אלא ברוב עם הדרת מלך… ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.