צופים עובדים

פתח־תקוה, ב' בכסליו תרפ"ז (5.8.26)

ישראל¹, חיניה, פירה, אלתר, פומה וכו'!

הימים שאני נמצא פה עברו וחלפו במהירות נפלאה. והכל – מפני שעבדתי כל אלה הימים כפליים: ביום – עבודה ממש, ובערב – עבודה עם הנוער. בכל יום אני שב הביתה עם חשכה. היום חזרתי מעבודת היום בחצי שעה מוקדם. תפסתי חצי־שעה זה לפני צאתי מהבית לעבודה בנוער כדי לכתוב מלים אלה.

יש לי הרגשה כי נפלתי לעולם אחר ששמו פתח־תקוה. באמת, נפילה, כאילוּ נחתכתי נתלשתי מ’הכל' ונמסרתי ל’אחד'. אינני יודע כלום מה שנעשה מחוץ לפתח־תקוה. משדרכה כף רגלי על אדמת פתח־תקוה, נתברר לי שלא אוכל להגשים את חלומי להסתדר פה בקבוצת ‘כפר ילדים’. אין הם מקבלים אורחים. גם נתברר לי כי להסתדר באופן פרטי, זאת אומרת: לשכור חדר ולחפש עבודה שאינה ולהיות מה שקוראים ‘פועל בודד’ – גם כן לא אוּכל. אין אני, חס ושלום, ירא את הבדידות שתעיק עלי, אלא, מבינים אתם, פה בדידות משני צדדים: גם מהצד ‘החברתי’ וגם מבפנים. בדידוּת מבפנים גרוּעה קצת יותר. נוסף על כך, יודעים אתם כמה לירות היוּ בכיסי בצאתי מתל־אביב לפתח־תקוה. והלכתי לשם ברגל, כי לפנות ערב כבר אי אפשר היה לנסוע באוטו בששה גרושים, אלא באוטו קל יותר בעשרה גרושים.

בין כך ובין כך סך־הכל שחשבנוּ אותו ל’אפשרויות' נהפך פה לחלומות. אבל אליק אינו אובד־עצות. חיפּשׂתי וּמצאתי כי בניהם של משפחת לוי הידועה לכם, העוברת להתנחל בכפר־גנים, התחילו לבנות צריף גדול על אדמתם. ביום השלישי לבואי הנה התחלתי לעבוד עם הבנים עד שייבנה שם הכל. עדיין הם במושבה, ואנוּ הולכים ברגל בכל יום לעבודה ושבים באיחור, כי הבנים עובדים לא לפי שעות, ולי, כמוּבן, לא נוח לעזוב מוּקדם יותר את העבודה. הצריף הולך ונשלם, והמשפּחה תעבור לשם. ואז אצטרך גם אני לעבור. יהיה קצת קשה ללכת בכל ערב למועדון ולשוב מאוחר לכפר־גנים. אבל, מה לעשות? אין דרך אחרת.

מה הספקתי בעבודתי בקרב הצופים? קודם כל סידרתי את עבודת הפלוגה. המועצה מתכנסת בזמנים תכוּפים. לשם הרמת המצב אני מסדר פּעוּלות במועדון גם בערבים כשקיבוּצי קבוּצות אינם מתקיימים. כאשר רק הגעתי לפתח־תקוה הכרזתי על התכוננוּת להתחרוּיות שתתקיימנה בחג מלאות חצי שנה לקיום הפלוגה. הדבר יהיה בעוד שלושה שבועות, בשעה שאצטרך לעזוב את המקום. סעיפי ההתחרות הם: ספּורט, פּנקסי צופה, עתונים וכדומה. אמנם חודש ימים הוּא אולי זמן קצר מדי בשביל להתכונן להתחרות, אולם יש צורך לסיים תקופת חצי שנה במפקד ובהתחרוּת. אבל אני שואל את עצמי, איזה ערך יש לכל זה, אם אצטרך בעוד שלושה שבוּעות לעזוב את המקום ולא יהיה לי ביד מי להשאיר את הפלוגה. כעת אסוּר הדבר בפירוּש, וייגרם הרס לפלוגה אם נשאיר את הצופים על שכם המועצה בלבד. ראשי הקבוצות צעירים מאוד ואין להם שום אוטוריטה. הם לא יוּכלוּ להחזיק משמעת בקבוּצות והצופים אינם מרגישים כלל (לא כוּלם, כמוּבן) שבקיבוץ נחוּץ להתנהג אחרת משברחוב.

באחד הימים עליתי ל’גבעת־השלושה‘. עשיתי הכרה עם ‘שומרת’ מפולניה המתעניינת בצופים עובדים. אף־על־פי שהיא נמצאת בפלוגת ‘מעבר’, חולמת היא על קיבוץ ארצי של ‘השומר הצעיר’ מיסודו של מאיר יערי ו’מעבר’ הוא רק מעבר לקיבוץ זה. אבל הדבר הזה אינו כל כך נורא, לולא דיבוריה על חינוך חפשי הנובע מן החיים. העיקר, היא עובדת הרבה בלוּל וּבגן, ויורדת למושבה אוּלי פעם בחודש. יוצא שחלום צירוּף החברה הזאת לעבודה נתבדה. עשיתי הכרה גם עם בחוּר – ‘שומר’ פולני העובד במושבה. אין הוא מדבר על חינוך חפשי (הוא עצמו, כמדומני, חפשי מכל דעות על חינוך), בחוּר פשוּט הוּא ואינו מבין איך אפשר לעבוד ביום ולעסוק בערב בעבודה ובתנועה. הוא ‘מתעניין’ מאוד בצופים עובדים, לקח ממנוּ לקרוא את ‘הצופה העובד’ ושוב אינו מתגלה באופק. אם כן, נגמרה פרשת ה’שומרים' מפולניה. נפגשתי גם עם ראש קבוּצה אחד מן ההסתדרות הכללית של הצופים. הוא היה קרוב מאוד אלינוּ, ואף יצא מן ההסתדרוּת וכבר חשב להצטרף אלינו, אלא לא היה איש שיסביר לו את מהוּת הסתדרוּתנוּ (והוּא בחוּר הוגה), קרא את החוּקים שלנוּ, והבהילה אותו המלה ‘מעמד’. הוא לא הבין מדוּע החוק הראשון בחוּקת ‘צופים עובדים’ אומר: נאמן למעמד.

אני מבקש מכם לכתוב לי על מצב הלגיון בתל־אביב וכן על ‘הצופה העובד’. אם תודיעו לי שהעתון עדיין אינו יוצא השבוע, אכתוב משהוּ.

ברכת ‘היה נכון’ לכם, הצופים. לצופי פלוגה שלישית רציתי לכתוב לחוּד, אלא שאין לי אפשרוּת היום.

לעת עתה זה הכל.

היה נכון!

אליהו

פתח־תקוה, מוצאי שבת, ט' בכסליו תרפ"ז

שלום, יוסף! ²

את מכתבך קיבלתי. לא חשבתי לעזוב את המקום בטרם נתיעץ על עתיד העבודה פה. במשך השבועות שאני פה הספקתי ללכד מסביב למועדון את החבריה שהתחילה להתפורר ולהתפזר. הכנסתי סדר בקיבוצי הקבוצות ומילאתי אותם תוכן חדש – ההתכוננוּת למִפקד הראשי שיתקיים ביום מלאות חצי שנה לקיוּם הפלוּגה. דבר זה הכניס רוּח חיים בעבודה שנרדמה כבר והתחלתי להרגיש תסיסה ופעולה בין הצופים.

את המִפקד נחוּץ לסדר לפי דעתי במצב־רוּח מרומם. בדעתי לקיים מחנה ולשוב בתהלוכה דרך כל רחובות המושבה. למפקד הזה אני רוצה להזמין צופים גם מתל־אביב, אחרת לא יהיה החג ניכר בגלל מיעוט הצופים במקום.

טיפלתי בענין משיכת אנשים חדשים לעבודה. לאסוני נפגשתי עם ‘שומרים’ מפולניה המתיחסים אלינו כמאיר יערי, ובפיהם דיבורים עלינו, כדיבורים השגוּרים בפי יערי.

עליתי לגבעת־השלושה בקשר למדריכים. נפגשתי גם עם בן־אשר, ואף הוא אמר לי: מן הגבעה אין לך מה לקוות.

בקשתי אליך: כתוב לי על מועצת הקיבוץ, מה השאלות שעמדו לדיון? האם עמדה גם שאלת מדריכי הצופים – חברי הקיבוץ? ואם כן, באיזה שטח הועמדה ואיך נפתרה? את מי אתה לוקח מן הקיבוץ לעבודה בתל־אביב? מה נשמע בזכרון ובעמק?

אני עובד יום יום ואיני מגיע לידי קריאת ספר, כדי להתכונן לאיזו שהיא שיחה. בכל ערב עלי להיות בין הצופים בקיבוצי הקבוצות; ובערבים שאין בהם קיבוצי קבוצות ישנה מועצה ופעולת המועדון, שאני עורך שלוש פעמים בשבוע. עכשיו כשמשפחת הלוי תעבור לכפר־גנים, וגם עלי יהיה לעבור, יקשה המצב עוד יותר, אך, אין דבר, הנני שׂבע רצון מאוד שהיתה לי הזדמנוּת לעבוד עבודה מקצועית עם נגרים בבנין הצריף. עכשיו תהיינה עבודות אחרות. בכל אופן מרגיש אני את עצמי טוב מאוד ורואה אני שעבודתי נחוצה מאוד. נראה אם יגיע לי אחר כך כסף או לא. לעת־עתה התחילו הגשמים ואני יחף. אין לרגלי אלא נעלי בד שלי שנקרעו בעבודה.

אליהוּ

דרישת שלום לכל החברים.

חיפה, יום שלישי, 7 לדצמבר 1926

שלום, יוסף!

באה היום נוסיה מזכרון. היא מספרת שהענינים מתנהלים שם בכבדות.

פה בחיפה ניגשתי ישר לעבודה. את רוב הצופות המבוגרות מקבוצת ‘פטיש’ הוצאתי, כי בין כך ובין כך יסתלקו מאתנו בעוד שלושה חדשים. מקומן של הבחוּרות הללוּ בנוער העובד.

קבוצת ‘מחרשה’ אינה מלאה וקשה להשלימה בחומר אנושי מתאים.

כל הצופות נמצאות לעת־עתה בקבוצת ‘צבת’ ופירה מנהלת אותה.

את קבוצת הספרדים מנהל שמואליק. בעתיד תהיה זאת פלוגה שניה. אנו נתחיל לארגן קבוצה של ילדים וילדות ספרדיים כאשר יהיו לי ראשי קבוּצות מקבוצה נבחרת (בעוד 2–3 חדשים).

מועדון קשה מאוד להשיג. החלום על בית־הספר ‘נצח ישראל’ – נשאר בגדר חלום. על כרמי לתת תשוּבתו מחר, וקלמן³ סובר שלא נצליח להשיג מועדון בבית־ספר עממי. באתי בדברים עם ברל רפטור. הוא אמר לי שיקציבו 5 לירות לדירה בשביל הנוער, אז יהיה חדר גם בשבילנו. אך הדבר יארך עוד הרבה חדשים, ולעת עתה קשה עד אין שיעור. יתחילוּ הגשמים ואבדנוּ. גם מקום פשוּט תחת כיפת השמים קשה למצוא. חצר ‘הפועל’ אינה מספקת ואינה נוחה לקיבוצי קבוּצות ולקיבוצי פלוגה. ומקום אחר קבוע איננו. יהא עלינו לסבול בזמן הראשון.

במוצאי השבת היה נשף חברים של הנוער העובד, לכבוד יום ההסתדרות הכללית. התכנית היתה דלה מאוד: פתיחה, קריאת עתון עם מדור היתולי, שירה קולקטיבית שלא הוכנה כראוּי. בין שאר המברכים בירכתי אני בשם הצופים העובדים. דיברתי כעשרה רגעים. לפי ההתעניינוּת והעינים הרבות הלטוּשות, הכרתי שהיתה זאת מלה פומבית ראשונה על הצופה העובד.

עתה זה היתה אסיפה כללית של חברי הקיבוץ מפלוגת חיפה וכרמל. השאלה שנדונה – בחירת צירים לועידת ההסתדרות. חברים גילו את דעתם בפירוּש נגד אחדוּת ההשקפה בקיבוץ. אפרוחי, דודיק אמרו בגלוי שלא יצביעו בעד רשימה א' (ואִתם היוּ עוד הרבה חברים שעדיין לא גילוּ את דעתם). היתה הצבעה והתוצאות היו: שמונה־עשר בעד חופש ההצבעה ושמונה־עשר נגד. לדבר אחד הסכימו כולם, לבחור צירים. בחרו את זאב ולסיה⁴ ומוּבן שהחברים האופּוזיציוניים נמנעו. בודאי תבין, כי מתעוררת מיד שאלת מבנה הקיבוץ ויסודותיו. יהא עלינוּ לקרוא בזמן הקרוב לפגישת הקיבוץ שתדוּן בשאלת צורת קיבוצנו ויסודותיו, ואם יאוּשרוּ החלטות הפגישה הקודמת, הרי שיפרוש חלק הגון למדי מן הקיבוּץ. ההרגשה היא שצפוּי לקיבוץ קרע. על החברים הפעילים לנהל עכשיו פעולה הסברתית רחבה מאוד, מפני שלרוב החברים אין שום מושג על שאלות חיינו בארץ ועל שפל המצב שאנו נתונים בו. מתגנבת רביזיה בלב הרבה חברים והיא מחפשת לה ביטוי אופּוזיציוני.

יש עוד פרטים חשוּבים הרבה מאסיפה זאת, שתוכל לקבל מפי זאב כאשר ישוב לתל־אביב.

עכשיו רצוני לגמור, כי מאוחרת השעה. בבוקר השכּם עלי לקום לעבודה. אני עובד יום יום בהר הכרמל. וכתוב לי על הכל בפרוטרוט…

דרישת שלום לחבריה.

אליהו

חיפה, יום א', 19 בדצמבר 1926

למטה הראשי!

קיבלתי מכתב מועדת התרבות המקומית אל מנהל בית־הספר ‘נצח ישראל’ וּבו בקשה לתת לנוּ חדר, אך תשוּבת המנהל היתה שלילית. אין אף חדר פנוּי. כשבאתי אל כרמי לקבל תשובה, נתגלגלה שיחה בינינוּ על הצופים העובדים ועל הצופים הכלליים. הוּא סבוּר שאין בין צופי בית־הספר ובין צופים עובדים הבדלים גדולים. ‘רק רושם רע עשיתם בחוקה שלכם, שהעתקתם מן הסוביטים. הצופים שלכם יהיו לפרקציונרים טובים’. הרגשתי שדמי רותחים בקרבי, אבל בכוח רב עלה בידי להירגע, להשיב לו בבת־צחוק וּלבטל דבריו מא' עד ת', עד שהרגיש שהגדיש את הסאה. הזכרתי לו קשרינו אל ההסתדרות הכללית. על זה השיב בלגלוג: ‘בן־גוריון ושפרינצק אינם בשבילי ולא כלום’. הוא מציע לי להיפגש עמו באחד הימים, לשוחח וּלברר מה שיש לברר.

אחרי שמעו את תשובת כרמי יעץ לי קלמן לערוך ‘התקפה’ על מועצת פועלי חיפה בענין השגת חדר בבית הפועלים שבנינו הולך ונשלם. כתבתי מכתב בשיתוף עם ועד הסניף של הנוער העובד. תשובה עדיין איננה, ואפילו תהיה תשובה חיוּבית, לא יצא הדבר לפועל אלא בעוד חדשים אחדים. לעת־עתה סובלת כל הפעולה. במועדון תלויה עכשיו התפתחות הגדוד פה.

בבית־הספר הריאלי יש צופה אחת שלנו, אך אין מתירים לה לבקר בקבוצה. כתבו איך להתנהג במקרה זה. התכוננתי להיכנס אל המנהל ולשוחח אתו, אולם העדפתי להתיעץ אתכם בדבר לפני כן, כי כניסתי אליו תחייב לפעולה במקרה סירוב מצדו. ואולי עלינו לשלוח מעין מכתב גלוי ל’דבר'?

קיבלתי ידיעה מפירה הלוי שמצב הפלוגה בפתח־תקוה קטסטרופלי, ‘מאיר’, היא כותבת, ‘הוא בחור טוב’, אך הוא לא ריכז את הצופים ויש חשש שיתפזרו. הואיל והיא יודעת שאני טיפלתי בהם והשקעתי מאמצים (כפי שהיא כותבת), היא מזהירה אותי כדי שהדבר ייודע למטה הראשי וישימו לב לכך.

ביום החמישי לפנות ערב הגעתי לעפולה. סידרתי את הקבוצה שהיתה מיואשת ומפוזרת. כל יום ו' הייתי בכפר־גדעון. הספקתי הרבה בהכנת המדריך שעשה עלי רושם טוב.

באופן זה התקשרתי עם עפולה ועם כפר־גדעון ושני המקומות האלה יהיו להבא תחת פיקוחי המעשי.

אנו כולנוּ, חיפה־עמק, מחכים בכליון־עינים ל’הצופה העובד' מס. 5.

ה. נ. ⁵ אליהו ש.

מוצאי שבת, 15 בינואר 1927, חיפה

למטה הראשי!

למכתב זה אני מצרף את שאלוני המדריכים, 19 שאלונים של צופי העמק ו־45 שאלונים של צופי הגדוד החיפאי. עלי לציין, כי על אף המספר המשמח, 45 צופים בגדוד חיפה, יש אחוּז הגוּן למדי שאינו קבוּע. רוב הצופים חדשים הם, ועדיין לא התקשרו להסתדרות. לדוגמה, בקיבוץ גדוד שנתקיים היום השתתפוּ רק 28 צופים. בפלוגה הראשונה מורגש חסרונה של מדריכה, בחורה בוגרת. אין אף צופה אחת המסוגלת להיות ראש קבוצה טובה וּמנוּסה. בשל כך סובלת העבודה בין הצופות. קבוצת הצופים החדשה שהתחילה להתארגן לפני שבוּע, בהנהלת הצופה דויד מתית, ריכזה כבר ששה צופים. אבל קשה לארגן את קבוצת ‘מחרשה’. שלושה ילדים מבית־הספר העממי מילאו טפסי בקשות לכניסה לקבוצה זאת, ולמחרת היום הגיע אליהם איוּם מאת המנהל כרמי שכניסתם ל’צופה העובד' תגרום להוצאתם מבית־הספר. הילדים נרתעו, ובינתים פּוּתוּ גם על־ידי מדריכי השבט הצופי והם עומדים להסתדר שם בקבוצה. בכל זאת ששה צופים הלומדים בבית־ספר זה מבקרים אצלנו. אם תהיה שם התקפה רצינית יותר עלינו, יהיה עלי לבוא בדברים עם המנהל. לעת־עתה משתדל אני לחזק שם את הקן הצופי שלנו בשיחות עם הצופים ובמתן הוראות להתנהגוּתם.

ה. נ. אליהוּ

15.1.27

שלום, יוסף!

החלטתי להשתתף בפעולות הנוער העובד ולאסוף כסף לבנין הצריף. בהפצת סרט בימים אלה ישתתפוּ גם כעשרים צופים. חוּץ מזה יערוך הנוער העובד נשף פומבי, ואנו נופיע עם הצופים בנשף בתכנית ‘לקראת הכינוס’.

אני חושב שיש להכין בכל המקומות תכנית כללית לקראת הכינוס, לפחות תרגילים חפשיים. כדאי שיכינו את התרגילים האלה כל הצופים בארץ לקראת הופעתנוּ במגרש עם ‘הפועל’. ככה אני מבין את נוסח החוזר, שתכתוב בו: המטה הראשי החליט להשתתף באופן אקטיבי בחגיגה הספּורטיבית של ‘הפועל’. בימים אלה אתחיל לאַמן את הצופים בתרגילים וּכשאבקר בימים הקרובים בעמק אאמן גם אותם.

בגדוד ניכרת התקדמות. נתארגנו צופים חדשים. לפי הפקוּדה האחרונה נחלק הגדוּד לשתי פלוּגות.

בשבת שעברה ביקר שמואל בעמק. מסרתי לו תכנית קטנה לעבודה. נתקיים קיבוץ משותף לצופי כפר־גדעון ולצופי עפולה. השתתפוּ עשרים צופים: 13 מכפר־גדעון ו־7 מעפולה. שתי הקבוצות האלו נקראות: פלוגת העמק.

אהרן רוזנברג עובד עם קבוצתו בכפר־גדעון ואפשר לסמוך עליו. גרוּע מזה המצב בעפולה. שם אין להם ראש קבוצה מבוגר, שיוכל לנהל פעולת תרבות המתאימה לרמתם של הצופים המפותחים יותר.

אני רואה חובה לעצמי לבוא לעפולה בימים אלה כדי להקים שם דבר־מה. אך כיצד מגיעים לשם מחיפה? השתדל להחיש את שליחת האופנַיִם. אם לא אקבלם, לא אוּכל להיות שם, הפּעולה תוזנח ותרבה התמרמרות בין הצופים.

רצוני שתכתוב מכתבים, מפני שהחוזרים אינם נותנים אלא ידיעות יבשות.

דרישת שלום לחברים ולזאב.

אליהו

חיפה, 30.1.27

שלום, יוסף!

קיבלתי את מכתבך ואת החוזרים מס. 16–17. שאלה קשה מאוד היא שאלת הכסף להוצאות הדרך. אין לי כל אפשרות כספית בתוך הגדוד, כי מתאמצים אנו עכשיו בכל כוחותינוּ להכין עניבות למִפקד הראשון של הגדוד שיתקיים כעבור שבועים (ו' אדר. אגב, תודיעני מתי מציינים את יום טרומפלדור, באדר א' או באדר ב'). מן הנוער העובד קיבלנוּ 30 גרוש בלבד. אספנוּ גם 50 גרוש מן הצופים ועוד יחסר.

היום חזר צבי בן־דוב מן העמק. שלחתיו לשם לשבת לערוך אזכרה לא. ד. גורדון. בכפר־גדעון עורכים המורים התקפה על החוק הראשון. מחכים שם לבואי, ולי אין אמצעי־תחבורה. הכרחי לשלוח לשם מדריך קבוּע. אחרת ילך הכל לאיבוּד. משוּם מה צלל שמואליק, שהיה מבקר את העמק, בתהומות תל־אביב? פלוט אותו מקרבכם!

לפני שבוע בקירוב נכנסה שאלה ל’ארגז השאלות ותשובות' של הנוער העובד: למה נוצרה הסתדרות הצופים העובדים? ביקשתי שלא יציגו את השאלה בשיחה ללא נוכחוּתי. אולם כשלא היה נושא לשיחה, הציגוּ את השאלה הנזכרת לעיל בהיעדרי. במקרה נכח בקלוב שמריהו, שענה ראשון במלים מטושטשות, ונתקבל הרושם שהסתדרות צופים עובדים קשורה בקיבוץ ‘השומר הצעיר’. כשנכנסתי לקלוב עמדתי מתוך השיחה על דברי שמריהו. נטלתי רשות הדיבור ועניתי לשאלה במישרין וּבבהירוּת. השעה היתה מאוחרת, והחליטו לקבוע ערב מיוחד להרצאתי על מהות הצופים העובדים. נעניתי, כמובן, להצעה. ראיתי שהבירור הזה נחוּץ, מאחר שהרבה חברים מהנוער העובד קלטו דעות מוקדמות לגבינו. להרצאה ניתן פרסום במודעות. – – –

עתה זה שבתי מן הקלוב. דומה שהרצאתי הצליחה, כי עלה בידי לחשׂוף את שרשי תנוּעתנוּ. בסוף הרצאתי התעכבתי במלים אחדות על הקשרים אל הנוער העובד ועל הנחיצוּת בקיוּם שתי הסתדרוּיות. היו שאלות שנגעוּ לעצם הרצאתי. מעניין שכּל המתנגדים לקיום שתי הסתדרויות שתקוּ, כאילוּ ניטל מהם כוח הדיבוּר. היתה זאת ההרצאה הראשונה בנוער העובד על הצופים העובדים במשך כל זמן קיוּמנוּ פה. עד עכשיו שררה אי־הבנה גמוּרה לגבינו. הנושא ‘צופים עובדים’ ירד לזמן מסוים מעל הפרק.

לנושא הרצאתי בישיבת המועצה הקבועה אינני מתנגד, אלא שעליך לפרש יותר במכתב הבא על מה עלי להתעכב, כי הנושא ‘לקראת עבודת הקיץ’ כללי מדי.

אזכרה לא. ד. גורדון היתה אתמול בקיבוץ ‘גדוד’. האזכרה נתקיימה בקלוב של הנוער העובד, בשל הגשם.

ה. נ. אליהו

חיפה, 16.2.27

שלום, חבריה!

חולפים ימים ועוברים שבוּעות, יורדים גשמים ומתחוללות סערות, במסלוּלו סובב כדוּר העולם ואני עמו ואינני מרגיש בכך. תופעה טבעית זו מיוסדת על חוקי הטבע. אילו עמדתי לרגע מנוע – כך אני מהרהר לפעמים – והייתי מתיצב בידים חבוּקות ובעינים פקוחות נוכח עולם סואן וסובב זה, הלא אז יהא ראשי עלי סחרחר ויאבדו עשתונותי. במרוצת הזמנים ובשינוּי העתים, שוטפות מחשבות את המוח, עולות על גדות ההגיון ודוחפות אותך: לך, אַל תעמוד, רוּץ, אם חי אתה ודם נוזל בעורקיך, רוץ והשג, אזור כוחותיך, פּן תפגר. וכשאתה מנסה להדביק את הרצים סביבך, או כשנכנסת בך רוח עוז להקדים אף את המתקדמים, אתה מרתיח את דמך, גועשים הדוָדים פיח־פיח, אד מיתמר ועולה. שטוּיות! והוסף לרוץ! אין עומדים בחצי הדרך. יש חלום, חזון, תעוּדה, הגשימה! הנה נדמה לך שאתה ממשש דבר־מה באפלה, עשית עיניך ואָזניך כאפרכּסות, את ידיך – כצבת, כוּלך לוהט בתשוּקה, אתה קופץ ורודף כאייל ותופשׂ את זנב ההגשמה לטפס בחשכה בחומה חלקה כשמושכים אותך ברגליך למטה – סכנה בכך. אך הנה אתה חייב ומוכרח למען ההגשמה לפרוץ את החומה. אתה מסתכל סביבך ורוצה לזעוק: ‘מי לרעיוני אלי!’ אך אין שומע, והנך נשאר יחידי במערכה. אבל, כמנהגי תדיר, אין דבר, כל הדרכים מוליכות אלינו – ומפה מוצא אָין.

זה זמן רב לא כתבתי לכם, אַל תתפלאוּ על כך. לולא הגשמים המשביתים אותך בעל כרחך מעבודה לא הייתי כותב לכם גם עכשיו, אך מכיון שיש שעה פנוּיה, כביכול, אשׂרטט אותיות אשוריות אחדות. אני נרעש עכשיו במקצת בשל העוול הגדול שנעשה לנו. אכן מתחילים ללחום בנו באופן רציני. מאכלת אויב בנפש הבריקה לעינינו. תארוּ לכם תמוּנה זו: מנהל בית־ספר חרדי ‘נצח ישראל’, ד"ר לוין(!), מכה במקל באכזריוּת שני ילדים מצופינוּ וּמגרש אותם מבית־הספר בחירופים ובגידופים: ‘לכו לעזאזל, צופים בּולשביקים לא נחוּצים לנוּּ!’ אחד משני אלה שוב לא בא אלינו. אין ספק, שאמו התרפסה לפני המנהל שישכך חמתו וישוב ויקבל את הילד ‘הפושע’; הילד השני, כבן 13, לא נכנע ולא נפחד. הוּא בא אלי וסיפר לי את פרטי הדבר, ובלבו אומץ והעזת פנים שלא להיכנע אף אם יכריחוּהוּ הוריו. אין הוא רוצה להוסיף וללמוד בבית־ספר זה, ודורש שיעבירוהו לבית־ספר עממי. הכל נהפך בקרבי, כמו שאומר לפעמים יוסף. בפירוש אני אומר לכם, אש־נקמה, נקמת הילדים העלובים, בני עניים וּמרוּדים, אחזה בכל ישוּתי; האומנם? הייתכן דבר זה לעיני השמש בארץ־ישראל? הייתכן שפּדגוג דוקטור, מנהל בית־ספר הנשען על כספים לאומיים, ישתמש באכזריוּת כזאת במגלב, כשוטר ממשלה צארית? וכלפי מי? כלפי חניך! אמצעי פּדגוגי מצוין! בכלל ניכרת בחיפה מגמה כזאת להילחם בנו ולמחוק אותנוּ מעל פני האדמה. אם עדיין בית־הספר העממי שותק, הרי זה משוּם שכבשנוּ שם, לפי שעה, ילדים מועטים, ועדיין אין הסכנה גדולה כל כך. אך יודע אני, אם תתגבר השפּעתנוּ על הילדים, תהיה אותה המלחמה נטושה וּבכל תוקף. אין אני יכול לעבור בשתיקה על מקרה זה של ‘נצח ישראל’. לאָשרו של המנהל הייתי שם פעמַיִם ולא מצאתיו. ברצוני לשמוע באורך־רוח וּבלי התרגשוּת מה ישיב לי, ואחרי־כן אערוך מכתב חריף ל’דבר' ואקים שערוּריה ציבורית.

בשבת היה המִפקד הראשון לצופי חיפה. השתתפוּ קרוב לארבעים צופים. בחלקם הגדול קיבלוּ עניבות. לפנות ערב הלכנוּ ממקום המִפקד – גן הדר־הכרמל – למטה, ועברנו את רחובות העיר. על הצופים עצמם השפיע הדבר באופן מצוין.

אַל תתפּלאוּ, רעי, שהתחלתי בהא וגמרתי בדא, אצלי הכל קשוּר וכרוּך יחד. התחלתי – המשכתי – גמרתי אתמול, היום… אבל המחרים לפנינוּ!

שלום שלום! למכתבכם אני מחכה.

אליק

חיפה, ט' באדר תרפ"ז

שלום, יוסף!

זה היום השלישי מאז התחוללה סערה גדולה. וגשם ניתך בהפסקות קטנות, גגות מועפים באויר, אוהלים נעקרים ממקומם, צריפים נהרסים, כל זה סביבנו, בקיבוץ ‘בברכה’⁶ ובקיבוץ ‘הרצליה’⁷. זה האחרון אך התחיל להקים את מחנהו על־ידנו, והנה באה הסערה והרסה הכל, עד שנאלצו אחרי ליל עבודה להעתיק את מיטותיהם לחדר־האוכל שלנו. קירות צריפינו מתנועעים כלולבים והגגות מזדעזעים, אך אינם מועפים. אך הגשם חודר בעד הגג: תיק־תיק, טיפה אחרי טיפה רועפת ונוטפת על הפּנים, על הכר שבמיטה…

אך למה בלטריסטיקה? העיקר – שלושת ימי בטלה, שלא יכולתי לנצלם אף כמלוא נימה: גשם וקור, ובין סדקי קיר אחד לסדקי הקיר ממוּלו מרחף הרוּח, חודר לעצמות ומרעיד אברים… אחוז חלחלה אני כל הימים האלה, ועטוּף באדרת מתהלך אני כצל, או שאני נועץ שתי עיני באיזה ספר – ולא אמוּש ממנוּ עד הערב. דבר־מה אחר אי אפשר לעשות. אני מתחיל לכתוב מאמר או לרשום משהו, מנסה להתרכז באיזו מחשבה – בן־רגע מתערב איזה דבר המבלבל, מסבך, מכניסך למבוכה, והחוט ניתק.

עדה נוסעת מחר לתל־אביב. היא אמרה לי: אליק, הכן מכתבים. ישבתי והוצאתי את ידי הקפוּאה והרועדת ואחזתי בעט מקולקל זה השׂורט על גבי הנייר ואינו כותב יפה. בודאי שמעת, שהיא – עדה – עוזבת את הקיבוץ. כשישבנו כל החברים בארוחת הערב היא ניגשה לשולחן ופתחה בקול רועד אך חזק ומוחלט: ‘אני עוזבת את הקיבוץ, כי רצוני להיכנס ל’אהל’ – היא לא הוסיפה דבר ועזבה את חדר־האוכל. החברים דרשוּ לקיים שיחה, לשאול לסיבות (למה לשאול, הלוא ברור!), אולי אפשר לעשות משהו, אולי אין צורך לשם כך לעזוב את הקיבוץ. קם בן־צבי ואמר: ‘לא! לא נערוך שיחה, יהא זה שלא לכבוד הקיבוץ, אם אחרי סגנון: ‘אני עוזבת’, נשוחח אתה’. אך הטון החזק הזה נשמע רק ברגע המקרה. שלושה ימים לאחר־מכן כשבא אריה הלר⁸ והרצה על מצב הקיבוץ ועל סיכוייו לעתיד, וכשנגעו גם במצב החברתי של הקיבוץ (על שלוש היציאות האחרונות: יצחק מלר מזכרון, אברהם מטירה ועדה) שינה אותו בן־צבי את הטון, דיבר באסיפה זו במתינוּת, בשקט וּבלבביוּת: ‘אנוּ חייבים לעשות את חשבון הנפש שלנוּ, לחזור על נושנות, לשוּב אל מצפּוּננוּ וכוּ’.' בטון כזה המשיכו חברים רבים אחרים. זאת לי הפעם הראשונה – מיום היותי בקיבוץ – אסיפה נעימה, חברית כזאת, בלי צעקות: ‘תכסיסים’ ו’דמגוגיה'. והעיקר, היה איזה רצון להבין זה את זה. דבר שלא תמיד הוא קיים במציאותנו.

בדרך כלל ניתן לומר שמצבנוּ איום. כשאני בודק את הדופק הפרטי שלי הנני רואה שאני חזק – וּמתחזק עוד יותר; ומצד אחר חברים רבים מגלים רפיון־ידים. בפינות נידחות וּבמסתרי חדרים אתה יכול לשמוע שיחות על אי־סיפּוּק, על אי־יכולת ועל חוסר תקוה להגיע לידי סיפּוּק. קלמן קלמנס (התקרבתי אליו מאוד) יכול למנות לך 12 (!) איש השרויים באַפּטיה מוּחלטת, שאינם חדוּרים שוּם רצון ושוּם שאיפה. וירה דושקינא יכולה לספּר לך על שבעה חברים העומדים לעזוב את הקיבוץ. לא חשוּב לי, כמוּבן, אם הדבר אמת או לא. הדיבורים כשלעצמם מעידים על מצב של שפל. ובמצב כזה היש הצדקה לאותו פּיזור הקיים בינינוּ? 106 חברים בקיבוּץ פזוּרים בארבע פלוּגות. מדברים עכשיו על ריכוּז. את טירה אי אפשר לבטל, גם לא את פלוּגת הים שעל שפת הירקון. מציעים את ביטול הפלוגה בזכרון־יעקב וריכוז שתי הפלוגות (זכרון וחיפה) בג’יסר⁹ בעבודות רוטנברג. אך אסור לנו לשקוע בהשליות. לעבודת רוטנברג נחוּץ חומר אנושי בריא וחזק. אריה הלר עשה את חשבון האנשים שניתן להביאם בחשבון לפלוגת ג’יסר, והשׂערות סמרוּ. רק 20 בחוּרות ו־40 בחוּרים. זהוּ כל הסיכוּם. והרי אנוּ קיבוּץ ארצי… הפרספקטיבות לעליה הן דלות מאוד מאוד… ואנשינוּ חלשים מאוד מאוד… וברור כבר לכל שבכלכלה של 3 גרושים במשך שנים לא ייתכן להמשיך. נוסף על כך המצב החברתי, סכסוכים פוליטיים וכו' וכו'…

אגב, היום בא זאב מתל־אביב, הוא ישהה פה חודש ימים. אולי יהיה הוא האוטוריטה בעיני החברים; בדרך כלל אין בקרבנוּ אנשים בעלי אוטוריטה, שדעתם מקובלת והעשויים להשפּיע. ודווקא בשעה זאת נחוּץ איזה אַקטיב חזק, שיתן את הטון, שיהיה המרכז. שיעורר מתרדמה במקום אחד, וירגיע רוּחות במקום אחר – שיהיה בחינת לבו ונשמתו של הקיבוץ. אַקטיב כזה איננוּ. לעומדים בראש מתיחסים באי־אֵמוּן. השׂנאה לאחדוּת’ניקים גדולה. ככה הם הענינים. לפגישה הקרובה פתרונים…¹⁰

אינני שׂבע־רצון שאתה אינך דייקן בכתיבת מכתבים. על מכתבי האחרון לא נזדרזת לענות, וזה מעכב את עבודתי. עוד שבועים לישיבת המועצה שלנו. עלי להכין את הרצאתי, ועדיין לא ברור לי הנושא שלי. מחר צריך להיות המִפקד, אך הוּא יידחה, בלי ספק, בשל הגשם, לשבּת הבאה. כבר מוּכנות 40 עניבות שתימסרנה לצופים במפקד. רצוּי מאוד שבעת המפקד יהיה מכתב־ברכה מאת המטה הראשי. כתוב וּשלח.

הענינים בעמק מוזנחים. לא אתבייש ואספר לך את הסוד. זה שלושה שבועות שאני יחף – ממש; לעבודה (אני עובד יום יום בכרמל) אני לוקח נעלים מאת חבר העובד בעיר בבית־הפועלים (הוא עצמו נועל סנדלים…), ובערב, כשעלי ללכת העירה, אני עובר בין החברים וּמתחנן עד שמישהוּ, היושב בבית, מרחם עלי ונותן לי את נעליו. ועוד: אין לי רשות ואין אני מעיז לבקש רשות לצאת ליומַיִם לעמק במצב ירוד כזה, כשיקר כל יום עבודה. ובשבת שוב אינני יכול ללכת, כי עסוק אני פה. וכפי שתקרא במכתבה הקצר של מלכה המצב בעפולה אינו טוב. בכפר־גדעון טוב יותר.

הייתי אצל אבצוג – חבר הועד הפועל של המועצה. יש תקוה שאקבל להוצאות הדרך.

כתוֹב לי מה מצבך. שמעתי שהסתדרת בעבודה כלשהי. שמעתי שהסמינר התחיל בפעולה. והכל לא ממכתביך, כי אם מתוך שמוּעות קלוּטות מן האויר. למכתב מקיף אני מחכה. שלום שלום!

אליהו

דרישת שלום לחבריה. משוּם מה אין הם כותבים???

מה ביחס ל’דף המדריך'?

חיפה, י"ח באדר א'

ה. נ., יוסף!

במכתבי האחרון לחבריה כתבתי על הענינים ב’נצח ישראל'. היום הייתי אצל המנהל ד"ר לוין. מתוך צווחתו: ‘מה אתה מחפּשׂ פה?’ הבנתי כי מפּי מזכירו שמע, שהייתי כאן זה חמש פעמים ולא מצאתיו. נכנסנו לחדר ההנהלה, הוא הרים קולו: ‘מה אתה רוצה?’ אני אומר: ‘פה אירע דבר שהפליאני עד מאוד, דבר שעדיין לא קרה בשוּם בית־ספר…’ הוּא אינו נותן לי לגמור וצועק: ‘לא נרשה לילדים ללכת אל הבּולשביקים. את הילדים מסרוּ לידינוּ לחנכם ברוּח היהדוּת הלאוּמית…’ גם אני הרמתי את קולי: ‘מי זה נתן לכם רשוּת מוסרית יוּרידית להשתמש באמצעי כפיה, במכות ובגירוּש על שהם נמשכים לסביבת ילדים עובדים…’ הוא צועק: ‘אַל תלמדני מוּסר…’ אני עונה: ‘לא נעבור על כך בשתיקה. נפרסם את המקרה בעתונוּת…’ הוא יוצא את החדר מתוך כוונה שאצא גם אני ואעזבנו לנפשו. אני יוצא אתו וּממשיך בשיחה… וסביבנו עשרות ילדים (בשעת ההפסקה) מתבוננים אלי, מכירים אותי, ויודעים לשם מה באתי, כי המקרה החריד את כל התלמידים; אני ממשיך וחוזר גם במסדרון בנוכחוּת המון ילדים: ‘באמצעי כפיה, במכות…’ הוא התרגז: ‘מה זה, גם פה, לעיני הילדים, אתה מדבר?..’ עזבתי את בית־הספר בלוית מבטיהם של עשרות עיני תלמידים.

אערוך באלה הימים מכתב חריף ל’דבר' בענין הנדון. אינני מקווה לתוצאות מעשיות, אך למכתב הזה יהיה ערך דמונסטרטיבי, והעיקר תהא בו אזהרה לשאר בתי־הספר, אשר גם הם אינם רחוקים מהילחם בנוּ באמצעים ממין זה.

אינני יודע אם הרצאתי במועצה תהיה כפי שתיארת לעצמך. אני עוד לא עיבדתיה כראוּי. אני מתכוון לתת כיווּן כללי יותר לעבודת הקיץ ולמפעלים שעלינוּ להקים, להתאמת פעוּלותינוּ לכל המקומות.

להתראות!

אליהו

מוצאי שבת

שלום, יוסף!

קיבלתי היום את מכתבך הקצר. אינך מבין אותי. מצד אחד, אינני יכול לכתוב מכתב על פעולותי בהסתדרות בלי שאודיע לכם – חברים קרובים – עוד דבר־מה משלי עצמי, ומצד שני אל ייפלא בעיניך, שבמכתב אחד אני כותב: ‘למטה הראשי!’ ובמכתב אחד: ‘שלום, יוסף!’

אשר ל’נפשיות‘, שוב אומר לך, כי אין אתה תופס רחשי לב הזולת. רואה אתה ‘נפשיות’ זו כדבר שלילי, ויודע אני גם את נימוקך: ‘הסנטימנטליות… מרחיקה את האדם מפעולה מעשית… וכו’..’ אולם לגבי דידי דבר זה הוא המניע והמחזק אותי להמשיך בעבודה. ובעצם מה אתה מכנה בשם ‘נפשיות’? – הרהורים במכתב על נושא מופשט ומחוץ לעבודה (גדוד, לגיון..)? הלא חייב אתה לדעת שבשעת עבודה (לא חשוב גופנית או צופית) אין ‘נפשיות’ זו מעסיקה אותי, אבל מוכרח אני (בכל זאת בן 18 אני, ולא יותר) וזקוּק אני לרגע טהור, לרגע מחשבתי־הרהורי, כדי למצוא את עצמי בסבך התנאים והמעשים, שלא אטושטש ושלא איהפך למוכני העושה הכל מתוך הרגל גרידא.

יוסף! עד עכשיו לא כתבתי לך שהיו לי רגעי סבל מוסרי קשים בשל זיווג העבודה, כפי שאתה קורא לזאת. תאר לעצמך, כמה מרירות וצער גורם לי מקרה כשחבר הקיבוץ קורא בשם ‘קונץ’ את נסיוני לנצל לפעמים יום גשם לשם סידור תכנית־עבודה לפלוגה, או לשם כתיבת מכתב אל המטה הראשי, ואינני הולך לאיזו שליחות העירה: להביא לחם, בשעה שחברים אחרים שוכבים להנאתם במיטותיהם. כששמעתי מלה זאת (אמנם רק פעם אחת, ואותו חבר נרתע קצת כשהירהר בכך) קפא דמי בעורקי, ולא יכולתי להוציא הגה מפי ובן־רגע חלפה מחשבה: לא!.. לא טוב אני עושה. קודם כל אני חבר לקיבוץ אנשים אשר אני חי אתם. מוטב שיסבלו כל הענינים ובלבד שחברים ירגישו בי חבר… עכשיו מבין אתה, יוסף, עד היכן הגיעוּ הדברים… ממש קיללתי את היום בו הסכמתי להיות ראש צופי הצפון, ועם זה להיכנס לחיי הקיבוץ. והרי פה היה ענין של הסכמה או של אי־הסכמה…

אחרי עבודה רבה וקשה כשאני מיטמטם מאין שהות לקריאת עתון וספר; אחרי ‘קיבוץ’ עם ילדים פראים, אשר בו אינני עוסק במשהו יפה, תרבוּתי, כשאינני אלא חוטב עצים או שוטר הצווח: ‘שקט!’ (וזה אחרי שבת עבודה בצופים. ואני הרי שאפתי באמת לעבודה חינוכית־תרבותית בסביבה צופית שעברה את שלב הארגון) האם הייתי יכול לפעול במסירות לולא הכוח המוסרי הפנימי – הדוחף, הנבחן ונבדק ברגעי ה’נפשיות' האלה?..

לא, יוסף! אסור להתיחס בזלזול למומנטים ממין זה. הם חיוניים ומצויים לא רק בי. תוכל למצאם גם בך. ואולי לא פחות מאשר בי, ואל תחשוב את הדבר לאידיאליזם רומנטי, הנוגד להשקפותינו המטריאליסטיות.

אשר לחבריה, אמרת במכתבך אמת מרה: לא התחַיית אִתם. כשהייתי בתל־אביב חשבתי תמיד את ההתפרצוּיות השונות בישיבות, כתוצאה מן הקשיים הנובעים מענינים שונים. מחוץ לישיבות הרגשתי את עצמי כמעט תמיד בסביבה חברית, ודווקא עכשיו, כשקראתי מכתבי אלתר וחיניה, עברה בי המחשבה: יוסף לא התחַייה עם החבריה! אולי מוטב היה אילו היו בך רגעי ‘נפשיות’ ממין זה המצוי בי… ועל אף הכל, יוסף, אני חושב, שאסור להעמיק את התהום. יכול אתה להעריך כדעתך וכרצונך כל איש ואיש, אך כשאתה עובד אתם, צריך להיות יחס של כבוד חברי של אחד למשנהו. ואל תזלזל כל כך בכוחות ואפילו הם חלשים! מאחורי גבינו אין עומדים צעירים המוכנים למסור מיטב שנותיהם ומרצם לחינוך ילדים. וחיניה רגילה זאת עשתה דבר־מה במשך השנה. ועם מטה־לגיון זה, שאינו יכול עכשיו לדון באופן רציני בישיבה, יצרת את הלגיון התל־אביבי. אני כותב לך את הדברים האלה לא כמגן ולא כמאשים. פשוט, חושש אני כמו שחשבתי כשהייתי אני בתל־אביב, שמא יביא מצב זה השורר ביניכם לתוצאות בלתי־רצויות כלל. נשאל־נא את עצמנו: היש לנו אנשים אחרים אשר יחליפו אותם, הרי התשובה ברורה. ומדהימה העזתו המחוצפת של קומץ יחידים קטן להקים תנועה באין תומכים רבים, ודווקא עכשיו, לפני הועידה, כשהתקפות חזקות מתחוללות מימין ומשמאל, ברגעים אלה דרוּשים שלמוּת מבפנים וליכוד החברים המעטים הנושאים באחריות… ויש צורך לנטוש כל שטח אשר בו עלול להתפתח סכסוך כלשהו…

יוסף, חושבני שהבנת אותי בכל מאת האחוזים כפי שרציתי שתבין אותי.

שאלת השכבה הבוגרת עולה על הפרק ואולי כבר בא הזמן להעלותה. החבריה גדלים ואינם מסתפקים בעבודה צופית גרידא; נחוצים אידיאלים חדשים… להשריש הרגשת תנועה… הייתי רוצה מאוד שתכתוב דבר־מה בענין זה.

בקרבי מתרוצצים קטעי מחשבות ודעות על הסתדרותנו בהווה ובעתיד בדבר קשרינו להסתדרות הכללית, אך הם עדיין לא נתגבשו לחטיבה אחת. עוד עלי להשקיע הרבה מחשבה ועיון…

אני גומר בבקשה לכתוב ולכתוב, אבקשך לאמץ יותר את הקשר בינינו.

שלום!

אליהו

נ. ב.

דרישת שלום לכל החבריה. סלח, שכותב אני בעפרון. אין במחנה עט ודיו.

הנ"ל

חיפה, מטה הגדוּד

ה. נ., יוסף!

שבתי אמש מן העמק. את תפקידי העיקרי מילאתי: החייתי את קבוצת ‘מחרשה’, העמדתי לפניהם תפקיד: לעמוד בעוד חודש ומחצה לבחינות המדרגה השלישית. ערכתי לראש הקבוצה תכנית עבודה מפורטת עם תזיסים לשיחות לתקופה הזאת. בקיבוץ הקבוצה שוחחתי על טרומפלדור, ואחרי־כן על עבודתם. הכנסתי שינוי בעבודת הקבוצה: כל צופה מכין שיחה. מתוך‏ 17 השיחות, שפירטתי לפניהם, תצטרך מלכה לסדר רק 4 שיחות: א) תולדות התישבותנו בארץ; ב) תנאי העליה וסדריה; ג) אחינו בעבודה ובמלחמה (בסעיף

זה ירצה יצחק קופמן על הסתדרות הנוער העובד); ד) מחוזי הארץ ודרכיה הראשיות. בתכנית כלולה גם המעשיות הצופית.

מספר צופי הקבוצה – תשעה. לפני זמן־מה עזב את הקבוצה צופה (בן 15–16) מסיבות ‘אידיאולוגיות’. שוחחתי אתו. בפיו מלים משל בוגרים: רוב חברי ההסתדרות הכללית מתנגדים לנו, אנחנו מחנכים ילדים ברוח ‘מלחמת מעמדות’. את המקרה הזה הנני מביא לפניך מפני שהוא מתחיל להיות טיפוסי לגבי העמק. בבית־הספר שורר מין יחס שלילי לגבינו. כשמנסים הצופים למשוך תלמידים אלינו, הם עונים בערך ‘מלחמת מעמדות’! קדמה לכך פעולת הסתה נגדנו מצד מורים. לעומת זה עוזרים המורים לשליחי הסתדרות הצופים הכללית לארגן סניף בבית־הספר. גם מועדון יוקצב להם כשיושלם בנין בית־הספר. מתוך הסיבות האלה אין התרחבות הקבוצה אפשרית כמעט, אף כי הקדשתי לכך תשומת־לב מיוחדת.

נודע לי, שקיימות אפשרויות לארגון צופים עובדים במרחביה ובסביבה, וזה אם יישלח לשם מדריך קבוע.

במכתבי הקודם כתבתי על המצב בבית־הספר העממי בחיפה, והנה אתמול הודיע המחנך אמוראי לצופים שלנו שהם יכריעו – או הצופים העובדים או בית־הספר. הילדים לא ענו דבר. בודאי יקראו להורים ויודיעם כי יוציאו את בניהם מבית־הספר אם לא יעזבו את ההסתדרות. בבית־הספר יש לנו 8 צופים מן הטובים ביותר. הילדים מבולבלים ומפחדים מאוד. אם יעזבו אותנו ישפיע הדבר לרעה על כל הצופים, ובפרט על החדשים מבית־ספר תיכוני־מסחרי. אני עודדתי את רוחם.

היום הייתי אצל קלמן. לפי דעתו יש לדבר קודם כל עם כרמי ולהודיע לו בפירוש שנילחם בכפיה כזאת כשלימיננו ההסתדרות הכללית. אם יישנה שם מה שאירע ב’נצח־ישראל', אגש למנהל, אף שיודע אני את תשובתו מראש. במקרה זה יהא עלינו לאסור מלחמה מרכזית, על־ידי המטה הראשי וּועדת־התרבות המרכזית, מפני שענין לנו עם חברי ההסתדרות.

אני סובר ומקווה שתבוא הנה ליום שלישי הבא – יום תל־חי. ביום זה אכניס להסתדרות את ילדי בית־הספר התיכוני.

ה. נ.

אליהו

7.3.27

שלום, יוסף!

שבתי לחיפה ומצאתי בה הרבה דברים חדשים:

א. הנוער העובד מצא דירה חדשה – שני חדרים ומטבח. בדירה הזאת יש חדר נוסף (בו גרים שני חלוצים), בלירה ומחצה אפשר לספח גם את החדר הזה לדירה, אז יהיה מועדון גם בשבילנו. אבל היכן העזרה הכספית לכך?

ב. מצב הפלוגה ירד פלאים בזמן היותי בתל־אביב. נוכחתי עד כמה זעומה עדיין ההתחלה. מצב הצופים הספרדים קשה עד אין שיעור. ראש הקבוצה אינו מתאים לתפקידו כלל ואינו בטוח שהקבוצה תוסיף להתקיים. מתחדדים היחסים בינם לבין האשכנזים.

ג. פעולותי בבית־הספר התיכוני מוכתרות בהצלחה. יש לי שם כ־15 ילד (ביניהם 4 ילדות). קבוצת הילדים מצוינת: סיכויים לראשי קבוצות. הם מתקשרים ברוחם עם ההסתדרות. בנשף תל־חי תהיה פקודה על כניסתם לגדוד.

ניגשתי לארגן קבוצת מדריכים.

ד. על־יד מחננו חונה קיבוץ ‘השומר הצעיר’ מגליציה. בקיבוץ זה התרכזו ממנהיגי תנועת ‘השומר הצעיר’. אחד מהם בשם שרר – שהיה חבר ההנהגה העליונה – שוחח אתי על כניסתו להסתדרותנו. הוא דיבר לפני כן עם לסיה. הלה ענה לו שאינו עכשיו בתוך הענינים ושלח אותו אלי. הבחור בן 22, שנתים בארץ, סימפטי למדי. לדבריו מתעניין הקיבוץ שלו, ובפרט מתעניינים מנהיגי התנועה בהסתדרותנו. עניתי לו: ‘הדבר הראשון שעליך לעשות הוּא להכיר את מהות הסתדרותנו ותפקידיה, ניתנת לך אפשרות לבקר בכל הקיבוצים, לעמוד על תכנה ועל שיטתה של פעולתנו, ולאחר זמן תדע, אם מצאת את מקומך בהסתדרותנו או לא’. על כך ענה: ‘כמובן, אם אתנגד ליסודות ההסתדרות לא אעבוד’. לפי בקשתו נתתי לו את עתוני ‘הצופה העובד’ ואת העיקרים. בשבת הוא היה בקיבוץ פלוגה, ראה את חחומר האנושי. אגב שיחה הביע דעה בדבר קשרינו עם ועדת־התרבות. הוא מתנגד לזה בהחלט. אני מדגיש: ‘קשר להסתדרות ולועדת־התרבות אינו אלא צינור’, והוא אומר: ‘הקשרים להסתדרות צריכים להיות קשרים רוחניים בלבד, אך אל ועדת־התרבות – בהחלט לא’. אף־על־פי־כן דעתי היא: יש לתת לו אפשרות לראות ולהביע דעה, כמובן, בחוגי מנהלי ההסתדרות. רצוי שיבוא בקשר מכתבים עם המטה הראשי.

ה. סוף סוף שמו לב בבית־הספר העממי לצופים האחדים שלנו. במועצת המורים החליטו: כל המשתייך להסתדרות הצופים העובדים, יוּצא מבית־הספר – אחרי שישוחחו עם ההורים. החליטו לעת־עתה שעל המחנכים לברר מי ומי המה הצופים העובדים. מחנך הילדים שלנו הוא אמוראי (חבר ‘הפועל הצעיר’), ידוע בחיפה כשמרני. באסיפות הפועלים לפני הבחירות שמעתיו מדבר בשפת השוק נגד בן־גוריון: ‘כלום יודע אתה משהו, הכל למדת מאתנו. מפלגתך קיימת חמש שנים, מפלגתנו עשרים’. אמוראי זה, מתנגד אף לאוטונומיה של ועדת־התרבות, מה ש’הפועל הצעיר' שוב איננו מזכיר. בבית־הספר התחיל ללחום בנו משהופיעו שם צופים אחדים. אולם צופה אחד ענה לו: ‘נרשמתי לצופים העובדים לא ליום אחד ולא אצא משם’. הילדים מחכים לקריאת המנהל לשיחה אתו. בהמשך התפתחות הענינים יהא עלי לנקוט אמצעים. רצוני, שנתיעץ קודם על כך. פה אין זה ענין של בית־ספר ‘נצח־ישראל’, פה ענין לנו עם אנשי ההסתדרות.

ו. בעוד שבועים־שלושה עוזב הקיבוץ את חיפה ואת זכרון־יעקב ועובר לכנרת. שם יעבוד בבנין. ראשי סחרחר. אני נבוך, שוב נסיונות. והפתרון?.. כבר אני מתחיל להתלבט.

אני מחכה לבואך בקוצר־רוח. שלח לי בינתים את ‘דף המדריך’.

ה. נ.

אליהו

חיפה, 8.5.27

למטה הראשי,

הימים שלפני אחד במאי עברו בין הצופים בהתעוררות ניכרת. החלטנו להופיע זו הפעם הראשונה בפומבי: להשתתף באסיפת הפועלים באמפיתיאטרון ובחגיגת ‘הפועל’ על המגרש. אמנם ידעתי כי רבים המכשולים, אך השארתי לצופים להחליט על דעת עצמם אם להשבית את הלימודים באחד במאי או לא. ביום ראשון ב־9 בבוקר התאספו 34 צופים בתלבושות, הסתדרו בשורות וצעדו בפיקודי לאמפיתיאטרון. הקהל לאלפיו קידמנו במחיאות כפים וקם על רגליו. הצופים תפסו מקומם על מדרגות הבמה, והנוער על הספסלים הראשונים. בזמן האסיפה בא מורה מבית־ספר תיכון ודרש שאפקוד על התלמידים ללכת לבית־ספרם. אמרתי, כי נכון אני למסור לתלמידים את דרישת המנהל, ויעשו הם כחפצם. התוצאה היתה, שהתלמידים לא נשמעו ונשארו באסיפה.

אחרי הצהרים השתתפו הצופים בתרגילים הכלליים עם הנוער ועם ‘הפועל’; את כל החגיגה הספורטיבית סיימה פלוגת הצופים כשהם ערוכים יפה בפירמידה גדולה שהצליחה באופן יוצא מן הכלל. הקיצור, באחד במאי היה מורגש שהצופים משתתפים בכל. אך תוצאות החג הזה לא בוששו לבוא. העונש הראשון היה בבית־הספר התיכון. את הצופים פיזרו לחדרים לשלוש שעות מאסר. החלו איומים על שבירת הארגון, שפיכת קיתון בוז על המדריכים המחנכים אותם ברוח מלחמת מעמדות.

כעבור ימים אחדים ביקרתי אצל המנהל ובסופו של דבר השכנתי שלום בבית־הספר והצופים ממשיכים בו את לימודיהם.

מאורעות חשובים יותר התרחשו בבית־הספר העממי. כל השבוע שלאחר האחד במאי איימו על הילדים שישליכום מבית־הספר, אם לא יביאו מכתב מראש הגדוּד שהוצאו מבין הצופים. כאשר דבר זה לא נתמלא, גורשו שלושה צופים מכיתה אחת. בשלושת הצופים הנותרים מכיתה אחרת לא נגעו.

הצופים המגורשים באו אלי מיואשים ומפוחדים: הביתה אין הם יכולים ללכת, מה יאמרו ההורים? ידעתי כי כדי לשנות את המצב נחוץ לעורר את ציבוריות חיפה כולה. כתבתי הראשונה היתה מועצת פועלי חיפה. נתקבלתי על־ידי המזכיר דויד כוהן. הרושם הטוב שעשו הצופים על הציבור באחד במאי נתן לי תוקף לדרוש התערבות המועצה בענין זה. אחרי שדויד כוהן טילפן אל בית־הספר העממי, הלכו לשם אבצוג ורזילי כדי לשוחח עם אמוראי. השיחה ביניהם היתה חריפה מאוד: ‘הענין הוא פדגוגי ואין אנו יכולים להרשות, אך בכלל’ – הוא מוסיף – ‘נתקבלה החלטה בועידת ‘הפועל הצעיר’ נגד הצופים העובדים’.

‘דבר זה באמת ארשום לי’, ענה אבצוג ועזב את החדר, ואילו רזילי עדיין פוסח על שתי הסעיפים, ‘אולי באמת הענין פדגוגי…’ – אומר הוא. ברל רפטור חזר מתל־אביב והתיעצתי אתו. החלטנו כי יש לקרוא לישיבה מלאה של המועצה, שישתתפו בה כ־300 פועל, ולהוקיע את הדבר בפני כל הציבור. נוסף על כך לטלפן ליבנאלי ולברל כצנלסון.

הצופים חזרו והלכו למחרת היום לבית־הספר. שוב גורשו ושוב באו אלי. הלכתי אל בית־הספר בדרישה להכניסם ללימודים עד הבירור במועצת המורים, אך נתקלתי בקיר אטום. הכוונה ברורה: להוגיע את הילדים. עדיין הצופים חזקים ברוחם, אך אם יימשך הדבר עוד יום או יומַיִם, קשה לחזות מראש אם יחזיקו מעמד. אם לא נעמוד עכשיו על החזרתם של שלושת הצופים האלה, יאבד בשבילנו בית־הספר העממי לתמיד.

ה. נ. אליהו

יום ד', 25.5.27, חיפה

שלום, יוסף!

אחרי נשף ל"ג בעומר שלנו התחלתי להכניס רוח של התכוננות לקראת הכינוס. לא ידעתי ברור, אם אמנם יתקיים הכינוס הגדול, משום כך חשבתי לנחוץ לערוך טיול של צופי חיפה לעמק, זאת אומרת: כינוס מחוזי. ואם הכינוס הגדול יבוצע, אפשר יהיה לדחות, כמובן, את הכינוס בעמק.

בנוגע לחיכוכים עם בית־הספר, כמעט שאין שום חדש. רשימתי ב’דבר' הודפסה במלואה, בלי שום קיצוצים. השאירו בה אפילו את הפיסקה האחרונה על ההשוואה עם ג. פ. או. תשובת כרמי שוב תהיה כנראה: שכל זה כזב! ואז יהא עלי לתת תשובה לתשובה.

שמעתי ממקור נאמן, שחקלאי וחבריו שולחים או שכבר שלחו ל’דבר' מאמרים לויכוח על הסתדרותנו. לנו טוב יותר לכתוב תשובה למתנגד, במקום שאנו נתחיל במאמרים על מהות הסתדרותנו.

שני נערים חדלו בינתים לבקר בהסתדרות והנערה יהודית – ראש הקבוצה – עובדת באופן בלתי־לגלי. יש חשש, שיכפו על ילדה אחת מכיתה נמוכה יותר שתצא מהסתדרותנו. יתחיל שוב סכסוך. מששת הצופים שהיו בבית־הספר לא נשארו אלא שנים. אך לא זה העיקר. אבדו בשבילנו כל אותם הילדים אשר חיכו בקוצר־רוח לגמר הסכסוך לטובתנו. עתה אנו בחינת ‘טריפה’ בשבילם.

השאלה עקרונית בשבילנו: היש רשות למורים לאסור על ילדים להיות בהסתדרות צופים אחרת מחוץ לכללית. אל נחשוב שמקרה חיפה לא ימצא הד בשאר מקומות. סניף המורים התארגן, האנשים כאן קנאים הם ומרגישים הם חובה קדושה להילחם עד חרמה בהסתדרותנו. ואם לא נעמיד כנגדם כוח חזק יותר יש סכנה שננוצח.

שלום. דרישת שלום לחברים.

אליהו ש.

ירושלים, 14.2.28

שלום לך, לויצה! ¹¹

שלשום קיבלתי את מכתבך ה’יבש' וברצוני לענות עליו. למראית־עין יש לי בירושלים כוחות מדריכים רבים וחשובים, אולם למעשה עושה כל אחד מהם בקושי עבודה אחת פעוטה. רק בת־שבע נמצאת כולה בפעולה בלגיון, בגוף ובנשמה.

השבוע התחלתי לאסוף קבוצה חדשה של נערים מן העיר העתיקה. פעולה זו ושאר פעולות (קבוצה נבחרת, חוג ספורטיבי, חוג דרמתי, עתון, הכנה לנשף תל־חי), הוציאו אותי מחיי הקבוצות הישנות של אלתר, זאב וריטוב. אני סבור הייתי שיכול אני לסמוך על מדריכים מבוגרים אלה, אולם למעשה אין רואים את פני אלתר וזאב במועדון כל השבוע ולא בשבת בקיבוץ הלגיון. רואים אותם רק בערבים בשעה של קיבוץ הקבוצה. לפעמים יש גם אי־נעימות, כשעלי לעמוד על המשמר ולדרוש שהם ילכו לקיבוץ־קבוצה ושלא יבטלוהו. אולי אין להאשים את החברים האלה. הם טוענים, שהלימודים דורשים מהם את כל היום ואת כל הערב. גם אני מבין כי נתקלים הם בקשיים בכניסתם ללימודים אחרי שנים ללא לימוד. אך למעשה אין לי עוזרים לפתח במידה הדרושה את הלגיון.

מכל זה תבין את קשי המצב. על הכנסת לימודים קבועים למדריכים – אין כלל לחלום, מאחר שבמאמצים רבים אני מצליח לאסוף את החברים לישיבת מטה הלגיון. הגאולה תבוא אולי מצד אחר. אירגנתי כאן קבוצה נבחרת של שמונה צופים, מן הטובים בלגיון, ואני רוצה בזמן הקרוב להכשיר כששה מהם לראשי קבוצות.

אני מבקש ממך, שתפרט לי מהי תכנית העבודה לקורסים בתל־אביב ובפתח־תקוה על כל פרטיה ודקדוקיה. אל תסתפק במלים: שאלות מתודולוגיות, אלא כתוב את הנושאים ואת ראשי הפרקים לשיחות מסוג זה. כשאתה כותב: מולדת, כתוב מה יש ללמוד בידיעת המולדת, כי מולדת, מתודולוגיה, התהווּת כדור הארץ, הם מושגים כוללים, ואני זקוק לא לשם הדברים, כי אם לדברים עצמם. אם תעשה את הדבר הזה, אולי בשיתוף עקיבא, ארגיש עזרה מעשית כלשהי מצד המטה הראשי. הבינה נא, למה אני מתכוון: תכנית לקורס של צופים בגיל 18־17־16, אשר להם הכרה שטחית של המדרגות, צופים בעלי תפיסה טובה למדי, העתידים להיות כעבור זמן־מה ראשי קבוצות. השאלה היא מה צריך לתת להם? ופה עלי להעיר – לא לתכנית תרבות עשירה אני מתכוון, אלא לשורת שיחות מסוגים שונים, הדרושים לראש־קבוצה. המטה הראשי צריך לעבד את התכנית לפרטיה, ובכל מקום יסגלה לתנאיו המיוחדים. השתדלו לעשות זאת בזמן הקרוב ביותר, תוך שבוע עד עשרה ימים.

רצוי היה להוציא, לוּ יכלתם, איזה עלון ערוך יפה בשביל הצופים, כי הסקירות – הן בשביל המדריכים בלבד. וחוץ מאינפורמציה אין בהן דבר. את הקונספקט ואת התכניות אתם צריכים לדרוש מכנרת¹². אגב, אם אהיה בעמק אוכל להיות גם בכנרת ולקבל את הדרוש. השאלה היא אם יהיו לי הוצאות הדרך. אם יש חשיבות לביקורי בעמק, השתדלו לסדר את הדבר. אגב, נחוץ לעשות דבר־מה בענין חיפה. אם תסתדר נסיעתי לעמק, אבקר גם בחיפה ואולי אוכל לעשות שם דבר־מה, כי הקשרים שלי אל חיפה עדיין חזקים מאוד.

הייתי אצל קובלסקי. תוף טוב בקוטר של 35–40 סנטימטר מחירו 180 גרוש. חלילים מצויים במחיר של 20 גרוש. יש להם סניף בתל־אביב. לו יכולתי להשיג את סכום הכסף, הייתי קונה תוף לירושלים. לצלילי התוף, בתהלוכה אחת בעיר, ינהרו מאות נערים ירושלמיים להירשם לצופים העובדים. כאן יש לדברים, כתוף וחליל, השפעה עצומה על הילדים המזרחיים. ‘ברית טרומפלדור’ תרכוש לה בדרך זאת נפשות הרבה גם מתוך הילדים העובדים.

כתוב, לויצה, מכתבים מפורטים יותר על הנעשה ועל מה שאינו נעשה במטה הראשי ומסביב לו. אני מבקש להעמיד על סדר־היום שאלת כינוס או פגישה בין צופי יהודה בחג הפסח. לפי דעתי, כדאי לקיים משהו בימי חול המועד פסח. אם לא תתקיים פגישה כזאת, אצא עם צופי ירושלים לטיול רחוק.

עבודתי הולכת ומסתיימת. עבדתי שלושה ימים בשבוע הקודם. בשבוע שעבר רק יום אחד – מסיבת הגשמים. אם תוכלו להשיג סכום כסף מסוּים ותלוו לי, תוציאוני מן המיצר. נוסף על החובות שלי, נשארתי גם בלי נעלים, ומוכרח אני לקנות לי זוג חדש באלה הימים. ביום גשם אינני יכול לצאת החוצה והדבר מכביד על עבודתי. יש סיכויים לעבודה גדולה בבנין הספריה הלאומית, וקבוצתנו (קבוצה טכנית לעבודה) תעבוד שם. אך מתי יתחילו אין איש יודע.

שלום וברכה! ד"ש לברוך ולכל החברים.

אליהו

אם עדיין אין בידנוּ, מפני מיעוּט הנסיון, לקבוע תכנית שלמה המתאימה בכל מאַת אחוּזיה לפעולה בין ילדי המזרח, הנה הולכת ומתבהרת על־כל־פנים שאלת צורת הארגון ומרשה לנו להוציא כמה וכמה מסקנות מועילות.

באָמרי ‘צורת הארגון של ילדי המזרח’, אני מתכוון בעיקר לשאלה המכאיבה: הניתן לקיים קבוּצות מעורבות, בעיקר מאשכנזים ומילדי המזרח (ספרדים, תימנים, פרסים וכו')? בהיפּגשי עם חומר אנושי זה במקומות שונים, ראיתי שאיבה וקנאה שרוּיות בין ילדי העדות השונות. אנחנוּ הנחנוּ, וּבצדק, שאין לשים פּדוּת בין עדוֹת, דיבּרנוּ כך על ארגוּן ילדי המזרח ולא דיבּרנוּ על צוּרת הארגוּן. לא היה כל פּקפּוּק בכך שנכניס ילדים אלה כשאר הילדים בתוך הפּלוּגות הקיימות ושוּם שאלה מיוחדת על ארגונם לא עלתה על דעתנוּ. אך הנה בא נסיון העבודה וטופח על פּנינוּ ומראה לנוּ ששגינוּ.

בעיקר מתעוררת השאלה הזאת בכל חריפוּתה בחיפה. הצופים מתחלקים שם לפי העדות: 60% אשכנזים ו־40% מזרחיים, ואילו בירושלים ובתל־אביב השאלה איננה חריפה כל כך כי בראשונה הרוב המוצק – בני עדות המזרח ובשניה – אשכנזים. אך גם בשתי הערים האלה עתידים המדריכים אגב התפתחוּת הלגיונות להיתקל בשאלה זו ויהא עליהם למצוא את הפתרון הדרוש. בתל־אביב, למשל, כשניסינוּ לארגן את ילדי התימנים, הכנסנוּם לקבוצה מעורבת והיינוּ בטוחים שבנקל ימצאוּ את מקומם בחיי הלגיון. והנה לא כך היה הדבר: הם לא חיוּ בשלום עם שאר צופי הקבוּצה – עם האשכנזים, ולגמרי לא התמזגוּ בסביבה הצופית הכללית. דוגמה קלה זאת מראה על הצורך ביצירת סביבה מתאימה משלהם, שבה ירגישוּ את עצמם כאזרחים מלאים. גם מדריך בחיפה הניגש לארגן קבוצה אינו שׂם פדוּת בין העדות וּמשתדל ללכּד את הילדים בקבוּצות משוּתפות, אם רק הגיל מרשה זאת, אך הוּא נתקל מיד בהתנגדוּת נמרצת. ושני הצדדים מסרבים להיות בקבוצה אחת. יחסי איבה וקנאה שוררים בין הילדים, והאיבה הזאת מתפתחת לא בשטח הילדוּתיוּת, כיחס המצוי בין ילד לחברו, אשר רגע אחד הוא מַכּהוּ וסמוּך לכך הוא מחבקהוּ, אלא דווקא בשטח ההבדלים הפסיכולוגיים העמוקים בתכוּנות וּסגוּלות, הבדלים באופי ובהרגלי־חיים הנובעים ממורשת דורות. כינוּיים לאין מספר בפי הילדים מכוּונים להבלטת העדתיות. נוכחתי לדעת שמאמציו של המדריך ושימוּשו בכוח הפקודה לא יועילוּ, להיפך, על־ידי כך אך יחריף את היחסים בין הילדים ותיפגע סמכוּת המדריך. ולא עוד אלא ש’הארגוּן המשוּתף' הזה לא יאַפשר עבודה קבוּצתית סדירה, כאשר היא לא תמשוך במידה שוה את כוּלם. ושוּב מפּני אותם ההבדלים בהתפתחוּת, באופי ובכשרון התפיסה, הוכרחנוּ לסדר את ילדי המזרח (ספרדים) בקבוּצות מיוחדות. מעניין לציין, שילדים אשכנזים אחדים, בני גילם, יצאוּ את ההסתדרות מתוך סירובם המוחלט להיות בקבוּצות מעורבות. אני אומר, אַל נירתע מפני ההכרח לאַרגן ילדי המזרח בזמן הראשון בקבוצות מיוחדות, כי אין כל יסוד לנימוּק על הבלטת העדתיוּת בארגוּן מיוחד. דווקא זאת הדרך היחידה להבראת היחסים ולהשלטת שויון כלשהוּ על־ידי פעוּלות משוּתפות בין הקבוּצות, קיבוּצי הגדוּד כוּלו ועוד. נשקול נא באיזה מקרה אנוּ מעודדים את הבלטת ההבדלים ואת התנגשוּתם: האם כשילדי העדות השונות נמצאים בקבוּצה אחת, או כשהם נמצאים בגדוּד אחד, אך בקבוּצות מיוּחדות? מוּבן שבמקרה הראשון. עלי להודות כי גם המקרה השני אינו פשוּט כל כך כפי שהוא נראה לכאורה. פה צריכה להיעשות עבודה חינוּכית מתמדת המכוּונת להתקרבוּת מכּסימלית של הקבוּצות השונות על יסוד יצירת סביבה צופית כללית אחת לכל הצופים בגדוּד או בלגיון. היצירה קשה ואִטית, הרבה תנאים גורמים מפריעים לכך, אבל היא בטוחה והכרחית, וּבה התרוּפה למצב הלקוּי הקיים.

אני בטוח שהרבה חברים מדריכים יסכימוּ לדעתי שהבעתי לעיל, ואם יש מדריכים אשר בידם להוסיף לדברים שהם חולקים עלי לגבי השאלה שנגעתי בה, היה רצוי מאוד שיתבררוּ הדברים מעל ‘דף המדריך’.

בשאלת הפעולה עצמה בין העדות המזרחיות לא נגעתי. אולי אשוב אליה ב’דפּים' הבאים.

אליק נואם במעמד עלייתה של היאחזות נח"ל על הקרקע

אנשי נח"ל בעבודת סיקול בעין־גדי

הרשימה שלפנינוּ נכתבה פרקים פרקים במשך תקוּפה ארוּכה. ראשיתה בהכנת הקובץ לקראת מחצית היובל של קיבוצנוּ – אפיקים. בימים ההם ביקש ממני אליק להעלות בשביל הקובץ זכרונות מתקוּפת עבודתנוּ המשוּתפת ב’הצופים העובדים' – אלא שלא נסתייע הדבר. הנני מסיים פּרק זכרונות זה בתנאים שלא ציפּינוּ להם – עם הופעת ספרו של אליק לזכרו.

אליק עלה לארץ בגיל צעיר עם קרובי משפחתו שהשתקעוּ בתל־אביב. על אף גילו הצעיר, ראוּהוּ כחבר בכוח בקיבוּצנוּ. הן הוּא היה חניך תנוּעתנוּ עוד ברוּסיה, וּמן המזדהים אתה ועם מגמותיה בלב ונפש. טבעי היה איפוא הדבר, כי משהחליט קיבוצנוּ על הקמת תנועת ‘הצופים העובדים’ נכלל אליק בין הפעילים בתוכה.

על אליק כחבר, כאיש תנוּעה, כמַדריך נוער נאמר הרבה ועוד יסוּפּר בהזדמנוּיות שונות. אוּלם, רצוני לציין, כי הוּא חונן בחוּשים תנוּעתיים מיוּחדים. בבואו לעבוד ב’צופים העובדים' היה רק כבן 17 ולא היתה לו הכשרה תנוּעתית מוּקדמת מספקת כמו שהיתה ל’בוגרים' ממנוּ, בתנוּעה ובקיבוץ. אף־על־פי־כן, ‏ מה שלם היה במַאבקנוּ על דרכנו בתוך ‘הצופים העובדים’! מה בהיר היה בהגנה על ערכי יסוד של התנוּעה וקשה לשכוח זאת עד היום!

לזכרו מוּקדשת הרשימה הזאת, ודמוּתו הבּהירה והמחנכת תלווה אותנוּ.

נסיון להקמת תנועת נוער מגשימה

אחת הפּרשיות הנשכחת והולכת בתולדות תנוּעת הנוער החלוּצי בארץ היא פּרשת הקמתה וּפעוּלתה של ‘תנוּעת הצופים העובדים – השומר הצעיר’, שהוּקמה בשנות 1925–1928 על־ידי ראשוני קיבוּצנוּ (אפיקים). מבחינה היסטורית היתה זו המסגרת הראשונה של הנוער בארץ שאָמרה בפירוּש, כי מגמתה היא חינוּכית חלוּצית, וכי מטרתה לחנך את חבריה להגשמה מלאה בחיי קבוּצה.

ייתכן, כי מבחינת חקר תולדות תנוּעת הנוער בארץ־ישראל אין לפרשה זו ערך מיוּחד, ובהעלאת זכרונות מאותה תקוּפה אין יותר מאשר תרוּמה לזכרון חוָיות סנטימנטליות של ימי בראשית – ימי ‘ילדוּת’ – לקיבוּצנוּ. ברם, בנסותי לסכּם פּרקי נסיון, שרכשנוּ לעצמנוּ באותם הימים, מתעוררת בי מחשבה מוּזרה במקצת: ייתכן שלתופעות חברתיות וציבוּריות רבות בימינוּ שרשים עמוּקים דווקא באותה תקוּפה, ולפחות כמה מן התופעות ומן הגילוּיים של הזמן האחרון (פּילוּג בתנוּעת הפּועלים ובתנוּעה הקיבוּצית), אפשר להבין ביתר בהירוּת לאור פּרשה צנוּעה למדי, שהיינוּ שוּתפים לה לפני 30 שנה בקירוב.

הנני ניגש איפוא לרשום את פּרקי ‘הצופים העובדים’ מתוך אשלית־מה, כי ייתכן שיש בהם ערך אובּייקטיבי החורג ממסגרת זכרונותיו של אחד השוּתפים לנסיון חינוּכי מסוּים בהקמת תנוּעת נוער חלוּצית חינוכית בארץ.

הרקע

כדי להבין לשם מה נכנס קיבוצנוּ לפעילות מיוּחדת של הקמת תנוּעת נוער חינוּכית בארץ, חובה להקדים ולספּר – ולוּ בקיצוּר – על מניעיו הרעיוניים של קיבוּצנוּ עם עלותו לארץ.

ראשוני אפיקים – חניכי ‘השומר הצעיר’ הרוּסי – באוּ מקרב תנוּעה צופית־סקאוּטית, שנכבשה להשפעתה של הציונוּת והחלוּציוּת בתנאי מחתרת סוביטית. הראשונים היוּ חברים למסגרות סקאוטיות שונות – כלליות או של יחידות יהודיות מיוּחדות – שעדיין פּעלוּ בשנות 1918–1920, על אף המהפּכה הבּולשבית, ונמצאוּ במסגרות אלוּ בשוּלי ההתארגנוּת, שהתחילה על־ידי המפלגה הקומוּניסטית עם הקמת ‘הפּיונרים’ – כמסגרת המכשירה לחברוּת בקומסומול.

חברי ‘השומר הצעיר’ הרוּסי ינקוּ את ההשפּעה הציונית מהורים ציונים; מבית־הספר העברי ‘תרבות’, שעדיין לא נסגר על־ידי השלטונות; ומתוך מגע עם יחידים מארץ־ישראל, שבאוּ לביקוּר קרובים אחרי מלחמת העולם הראשונה. עצם השם ‘השומר הצעיר’ בא בהשפעת הקריאה על ‘השומר’ וּבהשפּעת חברי ‘השומר’ שביקרוּ ברוּסיה, שסיפּוּריהם על מעשי גבוּרתו של ‘השומר’ בארץ, היה בהם כדי להלהיב את דמיונו של נוער צעיר. סניפי ‘השומר הצעיר’ הרוּסי קמוּ ללא קשר הדדי, ורק לאחר שנים מספּר (1921–1922) התחילה להתגבּש המסגרת הארצית, שניסחה ראשיתה של תכנית ושל מגמה תנוּעתית.

קשר תקין אל הארץ לא היה קיים. היינוּ במחתרת ולא יכולנוּ אף לחלום על מגע אל גורמים ציוניים מחוּץ לרוסיה. לא ידענוּ על הנעשה מעבר לגבול. גדלנוּ והתפּתחנוּ בתוך אוירתה המיוּחדת של התנועה, תוך מגעה אל מסגרות ציבוּריות וחינוּכיות אחרות של התנוּעה הציונית במחתרת הרוסית. מהם למדנוּ ובויכוּחים אתם גיבּשנוּ עמדות והשקפות.

דומני, שיצירת המגע אל הארץ והדחיפה להרחבת העליה, יש לזקוף לזכוּתו של החבר ד. בן־גוריון שביקר ברוּסיה בשנת 1923 כשליח ההסתדרוּת לרגל פתיחת התערוּכה החקלאית ונפגש במוסקוה עם החברים שהשתתפוּ במושב השני של המועצה הראשית. אין לקפּח גם את זכוּת השפּעתו של החבר יהודה אלמוג (קוֹפּיליביץ) אשר בביקוּרו ברוּסיה יצר את המגע אל ‘גדוּד־העבודה’ בארץ־ישראל וקרא להצטרף אליו.

כך הצטרף הפּסיפס הססגוני של השפּעות שונות לשלמוּת מסוּימת וגוּבּשה השקפת עולמה של התנוּעה, שהביאוּ אתם ראשוני הקיבוּץ: מן הנסיון הצופי – הרגלי תנועת נוער חינוּכית, רצון לחינוּכו העצמי של האָדם, כללי התנהגוּת אישית, הגשמת ערכי מוּסר וערכי־חיים הלכה למעשה; מן המגע אל שליחי הארץ – הכּרת החובה של הגשמה חלוּצית, לבנין חיי קיבוּץ, לעבודה, ולבנין ארץ־ישראל פּועלית וסוציאליסטית; וּמהשפּעת תנאי המַהפּכה – הכּרה בצורך קיוּמו של ארגוּן פועלים מאוּחד, בהדרכת מפלגת המעמד.

הפגישה עם המציאות

במחציתה השניה של שנת 1924 התחלנוּ לעלות לארץ ולהתרכז בקיבוּץ. במשך שנת 1925 עלוּ רבים. בדרכים שונות (דרכים לגליות, גירוּש מרוּסיה, הברחת גבולין) הגיעוּ חניכי התנוּעה וחברים מספּר מן המַטה הראשי. בפסח 1925 כבר יכולנוּ לסכּם לעצמנוּ – בפּגישה השניה של פלוּגות הקיבוּץ – סיכּוּמים ראשונים של התרשמוּתנוּ בארץ.

המַגע הראשון אל המציאוּת הדהים, הפליא ואף גרם מבוּכה.

נפגשנוּ עם אנשי ‘השומר הצעיר’, ראשוני העליה השלישית (בית־אלפא), ועם עולים חדשים כמונוּ: אנשי קיבוּץ ב' (משמר העמק) וקיבוּץ דילבּ (מרחביה). עדיין הם בשלב ראשון להתגבּשוּתם הרעיונית, קרובים לעולמו הרוּחני של ‘הפועל הצעיר’. יש להם מוּשׂגים סוציאליסטיים מסוּיגים, וניכּרות בהם הדגשת המומנט הלאוּמי ורומנטיקה של ‘אל־על’.¹ מי פּילל בימים ההם כי ‘השומר הצעיר’ ייעגן בדבקוּתו לאידיאולוגיה של מרכּסיזם־לניניזם? לעומתם היתה עמדתנוּ הסוציאליסטית ברוּרה יותר. אוּלם המבדיל ביותר בינינוּ ובינם באותה תקוּפה התבטא: א. בהנחתם כי יש ‘נצחיוּת’ בעצם קיוּמה של תנוּעת נוער של ‘השומר הצעיר’, ב. בשלילת הנחתנוּ היסודית, כי מפלגת פּועלים אחת צריכה לנהל את עניני מעמד הפּועלים, וכי תנוּעת נוער חייבת לחנך את בּוגריה ליכולת השתלבוּת במסגרות כלליות של ציבוּר הפּועלים. היה איפוא ויכוּח יסודי בינינוּ, אם יש לפעוּלה חינוּכית בנוער תפקיד פוּנקציונלי בלבד או שהיא נועדה להקמת תנוּעת נוער לשמה.

ראינוּ את עצמנוּ כחלק בלתי־נפרד מציבוּר הפועלים כוּלו. היינוּ קשוּרים ל’אַחדוּת־העבודה'. היינוּ קיבוּץ בלתי־תלוּי, ורצינו באיחוּדה של התנוּעה הקיבוצית. ואָמנם כעבור זמן־מה נתנוּ ידנוּ להקמת הקיבוּץ המאוחד, בתקוה שהתנוּעה הקיבוּצית כוּלה תתלכּד במסגרת אחת. כשהוּקם הקיבוּץ הארצי של ‘השומר הצעיר’ לא הצטרפנוּ אליו, מפּני שהתנגדנוּ להתבּדלוּת התנוּעה הזאת במסגרתה המיוּחדת, ונאבקנוּ בתוך ‘השומר הצעיך’ העולמי על זכוּתו של קיבוּץ העולה לארץ להגדיר עצמו כרצונו.

לחוקרי תולדותיה של תנוּעת הנוער החינוּכית החלוּצית בציונוּת ידוּע כי ל’השומר הצעיר' זכוּת־ראשונים כתנוּעה חינוּכית, במלוא מוּבנה של המלה. זו היתה תנוּעה שהדגישה את הצורך בהעלאת ערכּו האישי של החניך. מבחינה זאת, לא היה כל הבדל בין ‘השומר הצעיר’ הרוּסי, הפּולני, הגליצאי או הרומני. מה שמפליא אוּלי הוּא, כי אנוּ הצלחנוּ לטפּח ערכי תנוּעה אלוּ בתוך המחתרת הסוביטית על אף ניתוּקנוּ מן העולם היהוּדי החפשי. הרגשת הזהוּת הזאת קשרה אותנוּ אל שאר חלקי ‘השומר הצעיר’, על אף הזהוּת הרעיונית ועל אף נקוּדות־מוצא אידיאולוגיות שונות. זו היא הסיבה לעוּבדה, שנשארנו במסגרת משוּתפת כשש שנים.

במַקבּיל לתהליכי הסתגלוּת לאַקלימה הרוּחני והציבוּרי של

ארצנוּ באותה תקוּפה, פּעלוּ, כמובן, התהליכים הפּרוזאיים של הסתגלוּת לחיי עבודה, של יצירת חברה קיבוּצית, של טיפּוּח ערכי הווי וחברה. ידידים המספּרים כיום על ‘הקיבוּץ הרוסי’ (כך קראוּ לנוּ בימים ההם), אומרים, כי עשינוּ רושם טוב, רושם של חבוּרת צעירים המשתדלים להיות פּועלים טובים. וליצנים היוּ מוסיפים: ‘ואפילו לא רצוּ לעבוד, הרי היוּ לפחות חבריה עליזה’. בצדק או שלא בצדק – הלך שמנוּ לפנינוּ. אוּלי לרגל היותנוּ אחד האוּדים האחרונים שניצלוּ מהריסות היהדוּת הרוּסית המפוארת; ייתכן משום שהיינוּ בעיני רבים מין יצור משוּנה: ספק ‘השומר הצעיר’, ספק אנשי ‘אַחדוּת־העבודה’. עברוּ עלינוּ, כמובן, ימים קשים: אכזבות, רעב, חוסר־עבודה. אוּלם בסיכוּם סופי – נתגבּשנוּ כיחידה קיבוּצית שנחשבה גם באותם הימים כיחידה טובה.

עוד בזמן הראשון לקיוּם הקיבוּץ התגבּשה בתוכו ההכּרה, כי מוּטל עליו למלא שליחוּת בקרב הנוער בארץ; כי חייבים אנוּ לתרום תרוּמה משלנוּ בגלל מעמדנוּ המיוּחד: היותנוּ חניכי תנוּעת נוער מגשימה והיותנוּ קיבוּץ הרואה עצמו כחלק אורגני של כלל ציבוּר הפּועלים בארץ. המסקנה היתה: להקים תנוּעת נוער ברוּחנוּ. למען שלמוּת התמוּנה יש להוסיף כי קיננה בלבנוּ השאיפה להקים המשך לתנוּעתנוּ שברוּסיה הנמַקה במחתרת.

ראשיתה של התנועה

ב־1924 הקימה הסתדרוּת העובדים את ‘הנוער העובד’. הכוונה הראשונה היתה: לארגן נערים עובדים, שמפּאַת גילם עדיין אין הם יכולים להצטרף לאיגוּדים המקצועיים של ההסתדרוּת. עם זאת היתה בלבם של ראשי ההסתדרוּת המחשבה, כי במסגרת ההסתדרוּת אפשר יהיה ליצור תנוּעת נוער אחידה, שתמנע פּילוּגים, לפחות, בקרב הדור הצעיר. יש לזכור, כי באותם הימים עוד לא היוּ נערים עובדים רבים בארץ. הכוונה היתה בעיקר למאות אחדות של נערים עובדים בערים ובמושבות הגדולות. באותו זמן היוּ לא מעט נערים לומדים בירוּשלים, בגימנסיה הרצליה ובבית־הספר הריאַלי בחיפה. וכוונתה של ההסתדרוּת היתה, להקיף קודם־כל את הנערים העובדים ולגבּשם במסגרת אחידה.

זכוּרה לי הפגישה בתל־אביב שאליה הוּזמנוּ אחדים מקיבוּצנוּ. השתתפוּ בה מטעם הועד הפּועל: ד. בן־גוּריון, דוב הוז, אליהו גולומב ויציב. מקיבוּצנוּ באוּ לסיה גלילי, זאב־הים ואנוכי. בפגישה נדונה שאלת השתתפותנוּ בפעוּלה בנוער, ביחוּד בנוער העובד. הם הסבירוּ לנוּ את המגמה לפעוּלה בנוער העובד, ואנוּ הבענוּ נכונוּת להיענות לתביעה, אוּלם הרגשנוּ כי עיקר יכלתנוּ היא בפעוּלה חינוּכית, וכי ברצוננוּ להקים בתוך ‘הנוער העובד’ מסגרת חינוּכית צופית לנערים עובדים ולומדים כאחד עד גיל מסוּים. אם זכרוני אינו מטעני, היתה הסכמה לשיטת פּעוּלתנוּ ולכניסתנוּ לפעוּלה ב’נוער העובד'.

אותה שעה עמדה לפנינו שאלה ‘פּוליטית’־טקטית. אנחנוּ היינוּ חברי התנוּעה העולמית של ‘השומר הצעיר’. ההנהגה העליונה של התנוּעה דנה אָמנם בהקמת סניף של ‘השומר הצעיר’ בארץ, אוּלם עדיין רחוקה היתה מביצוּע התכנית. לנוּ היה ענין רב להתחיל בעבודה חינוכית בארץ בטרם תחליט על כך התנוּעה העולמית, כדי ליצור עוּבדה קיימת. אוּלם בעיקר רצינוּ להוכיח שאפשר להקים מסגרת לפעוּלה חינוּכית בתוך המסגרת הכללית של הנוער, כי אין צורך ליצור תנוּעה עצמאית ונבדלת. נאלצנוּ איפוא לפעול לא בדרך ‘קונסטיטוּציונית’. הודענו להנהגה על הקמת מסגרת לפעוּלה חינוּכית ב’נוער העובד’ ששמה: ‘הסתדרוּת הצופים העובדים – השומר הצעיר’. כך העמדנו את ההנהגה העליונה לפני עוּבדה של התחלת פּעולתנוּ ב’נוער העובד'.

מצד ההנהגה העליונה היו מחאות והודעות על הפרת משמעת התנועה. ההנהגה עדיין לא היתה מוּכנה ליזום תנוּעה עצמאית בארץ. לעוּמת זה, עצם הלחץ המוסרי של הרצון ליצור מסגרת אחידה לנוער היה חזק למדי, כך שלמעשה נסתיימה ההתנגשוּת בהבעת מחאה בלבד. הואיל ולמעלה משנתים לא נעשוּ על־ידי ‘השומר הצעיר’ שום נסיונות להקמת תנוּעה משלו, היתה איפוא לפנינוּ דרך פתוּחה לפעוּלה עצמאית ברוּחנוּ. לא שיערנו, כי הויכוּח העיקרי יתפּתח זמן־מה אחר־כך מכיווּן אחר לגמרי, והוּא אשר יכריע את גורל נסיוננוּ החינוּכי.

בהתיעצוּיות שנתקיימוּ בקיבוּצנוּ הורכבה המשלחת לפעוּלה בהתאם לקוים שגוּבשוּ בועדה התנוּעתית של הקיבוּץ. חבר המדריכים הורכב מן החברים: ישראל אילנאה, ברוך קטן (כיום מחוּץ לקיבוּץ) ויוסף יזרעאלי (מרכּז). אליהם הצטרפו לפעוּלה כמה צעירים – ובראשם אליהו שומרוני – שהיוּ בתנוּעה ברוּסיה ועלוּ לארץ עם הוריהם ולא הצטרפוּ לקיבוּץ בשל גילם הצעיר (סוּכּם כי א. גלילי (לסיה) לא ייכנס לפעוּלה ממשית, אוּלם הוּא יהיה קשוּר קשר הדוּק לפעוּלה מטעם משלחת חוּץ־לארץ של התנוּעה הרוּסית וידריך את חבר המארגנים). אגב, המשלחת פּעלה בתנוּעה בערבים, ובימים עבדוּ חבריה בבנין ובחקלאוּת כדי לקיים את עצמם.

‘הנוער העובד’ שכן בימים ההם בתל־אביב בצריפים, מוּל מגרש חול רחב־מידות, כעת ‘גן־מאיר’. עצי השקמה, שאחדים מהם שׂרדוּ לפליטה ברחוב המלך ג’ורג', מוּל בית החלוּצות, היוּ איי הצל בתוך שממת החול. מרחוק… נראה רחוב אלנבי וממנוּ דרומה השׂתרעה העיר. למעשה היוּ צריפי ‘הנוער העובד’ פּינה מבודדת בתוך העיר, דבר שקשה מאוד לתאר כעת למכירים את סביבות גן־מאיר במרכזה של העיר הסואֶנת.

בתוך הצריפים מצאנוּ קבוּצת נערים העוסקת בעניניה. יש לזכור את גיל המדריכים והחניכים כאחד. אנוּ היינוּ בני 19–20. בני ‘הנוער העובד’ היוּ בני 16–17. בין פּעילי ‘הנוער העובד’ אז (חברים נבחרים לועד) היוּ: ישראל גלילי, משה כרמל, משה פלמן ז"ל, ואחדים פּחות מוּכּרים לציבוּר. נפגשוּ איפוא שני עולמות: ילידי הארץ (או נוער אשר גדל בארץ) וצעירים אשר זה לא כבר עלוּ מרוּסיה. נוער שעברית היא שפתו היחידה וביניהם משורר צעיר (א. בּרוידס), ולעומתם אנשים שהרוּסית שפתם ואילו העברית עדיין אינה שגוּרה בפיהם; צעירים אשר גדלוּ באוירה רוּחנית של אנשי העליה השניה – והם בני השכבה שיצרה את ההסתדרוּת, וצעירים שבאוּ מתוך המחתרת החלוּצית ברוּסיה, ולהם מוּשׂגים וחוָיות הטעוּנים זיקוּק במַצרף המציאוּת החדשה.

אלה ואלה צריכים היוּ למצוא שפה משוּתפת ולהשתדל לטפּח הרגלי פּעוּלה משוּתפים. עמדה איפוא בחריפוּת הבעיה של מיזוג רוּחני בין קבוּצות אנשים שונות, וכן הבעיה של תפיסות שונות על חינוּך נוער. אוּלם כשניגשוּ לפעוּלה לא ידענו, כי בעיות מסוּג זה תתעוררנה בחריפוּת בלתי רגילה. גם לאחר שחזרנוּ משליחוּתנוּ, כשהמפעל החינוּכי שהתחלנוּ בו התפּורר, לא כוּלנוּ הבינונוּ מיד היטב את אשר קרה. רק כעבור זמן־מה התחילה התמוּנה להתבהר לכוּלם. כאמור, באנוּ להקים מסגרת חינוּכית בתוך ‘הנוער העובד’: תנוּעה הבנוּיה על קבוּצות חינוּכיות המחוּלקות לפי גילים (שכבות). על מסגרת חוּקית וציווּיים המחייבים כל חניך, על סממניה של תנוּעת נוער בהופעה חיצונית (תלבושת צופית, צעידה בסך, משמעת, מחנאוּת וכדומה), והעיקר – על גיבּוּש הכרתם של החניכים תוך תהליכים חינוּכיים ובירוּרים תנוּעתיים פּנימיים.

אוּלם אנשי ‘הנוער העובד’ לא היו מוּכנים לקבל את השיטה הזאת. הם רצוּ לקיים מסגרת ‘כללית’ של מועדון ושל חוּגים לימוּדיים. הם ראוּ נגד עיניהם את שיטת התארגנוּתם של הבוגרים בהסתדרוּת ורצוּ לקיימה במַתכּונת מוּתאֶמת לנוער. עוד עם ראשית פעוּלתנוּ נתברר כי יש לחפש פּשרה. הפּשרה נמצאה אָמנם, הוּחלט כי אנוּ פּועלים בגיל צעיר יותר, בשעה שהמסגרת הכללית של ‘הנוער העובד’ עוסקת בגיל 17 ומעלה. דרשנוּ כי בוגרי השכבה הצעירה שיגדירוּ עצמם להגשמה קיבוּצית, ימשיכוּ בטיפּוּח קשרים אל ‘הצופים העובדים’. אוּלם ברבות הימים נתברר, כי הפּשרה היא המקור לאי־יכולת להמשיך בפעוּלה. הנהגת ההסתדרוּת לא היתה מוּכנה לתת לנוּ את התמיכה הדרושה, כי מבחינה רוּחנית גילתה יתר הבנה כלפּי רצון אנשי הועד המרכזי של ‘הנוער העובד’ – שהרי אלה היוּ דומים להם ולנסיונם בעבר יותר מאשר אנו. היינוּ איפוא מבודדים במאבקנוּ על הקמת המסגרת החינוּכית לפי רוּחנוּ. ‘השומר הצעיר’ חיכה לכשלוננוּ. הנהגת ההסתדרוּת באותם הימים לא הבינה בעיותיה של תנוּעת נוער חינוּכית. צעירי ‘הנוער העובד’ פּחדוּ מפני ‘חידוּשים’ והתיחסוּ אלינוּ בהסתייגוּת וּבסקרנוּת – ‘ניחא! עשוּ משהו ואנוּ נדון לאחר־ מכן’.

אף־על־פי־כן נכנסנוּ לפעוּלה והתחלנוּ בונים את המסגרת.

התנועה בפעולתה

הראשונים שאוּרגנוּ בקבוּצות ‘הצופים העובדים’ היו צעירים שהיה להם קשר מסוּים אלינוּ עוד ברוּסיה. חלק מהם עלה לארץ עם הוריהם וחלק מהם היה קשור קשרי משפּחה, ידידוּת והיכּרוּת אל חברי קיבוּצנוּ. אלה היווּ את הגרעין שאפשר היה לסמוך עליו. ממנוּ צמחה חבוּרת מַדריכים צעירים. והעיקר – הם היוּ מסוּגלים להוות ‘גשר’ טבעי בינינוּ ובין הנוער בערי הארץ ובמושבותיה. במשך שנים ספוּרות הצלחנוּ להגיע לממַדים רציניים ביותר לגבי אותה תקוּפה, למספר ‘עצוּם’ של 800 חבר. וסניפי התנוּעה הוּקמוּ בתל־אביב, בחיפה, בירוּשלים, בעפוּלה, בפתח־תקוה, בזכרון־יעקב ועוד.

החניכים אוּרגנו ביחידות חינוּכיות (קבוּצות). כל סניף עירוני נקרא ‘לגיון’ (שם מוּזר במקצת, שהוּבא אתנוּ מרוּסיה). להדגשת האופי העובד של התנוּעה, נתנוּ לכל קבוּצה חינוּכית שמות כלי־עבודה או מכונות־עבודה: מחרשה, דינמו, מַגל. חרמש וכדומה. הפּעוּלה החינוּכית בתנועה אורגנה כאמוּר על יסודות צופיים ועל מערכת חוּקים ומצוות שכל חניך־צופה מקבל על עצמו להגשימם. אף כי השיטות הללוּ ‘שיטות יבוּא’ הן נקלטוּ יפה גם באוירה המיוּחדת לארצנוּ. ויש לציין כי כמה מן הנימוּסים החיצוניים המציינים את תנוּעות הנוער בארץ, הוכנסוּ על־ידי ‘הצופים העובדים’.

כאמור, עוררוּ השיטות הצופיות התנגדוּת פּסיכולוגית מסוּימת בקרב בּוגרי ‘הנוער העובד’, וביחוּד בקבוּצת הצמרת שלו. הצופיות נראתה בימים ההם מגוחכת במקצת בעיני ‘הבוגרים’, והם לא היו מוּכנים לראות בה שיטה חינוּכית. יש לזכור כי התנוּעה הצופית הכללית בארץ־ישראל של אותם הימים היתה מוּגבלת ביחידה ‘סקאוּטית’ טיפוּסית של צופי תל־אביב, בהנהגתו של נשרי, וביחידה של ‘צופי ירוּשלים’ בעלת אופי רעיוני חלוּצי מסוּים, שטוּפּחה על־ידי ד"ר שואבה המנוח. היחידות הללו נבנוּ לפי דוּגמה שאוּלה מן הסקאוּטינג האנגלי, ועדיין לא ידעוּ על ההתאמה החיצונית והחלוּצית של הצופיוּת, שטיפּחנוּ ב’השומר הצעיר‘. הצופיוּת שלנוּ הזכירה איפוא לבוגרי הנוער העובד’ את הסקאוטיות של הצופים הכלליים ולא רצוּ להסתגל למחשבה כי שיטה זו עשוּיה להיות חשוּבה ומועילה ביותר.

בהזדמנוּת זו מן הראוּי להזכיר בהערכה ובהערצה את עזרתם של מחנכים מספּר שהתיחסוּ אלינוּ בהבנה עמוּקה, ואשר עזרתם היתה חשוּבה ביותר. כוונתי לאליעזר שיין ז"ל, וייבדלוּ לחיים ארוּכים יצחק שוייגר, רחל שזר ואחרים. הם לא חסכוּ מזמנם וממרצם כדי לקיים אתנוּ – עם חבר המדריכים – שיעורים בידיעת הארץ, בהיסטוריה העברית, בבעיות התנוּעה. תמיד נענוּ לפגישות עם חניכינוּ שלנוּ וליווּנוּ בכל לבטינוּ. מצמרת ההסתדרוּת היוּ נפנים לענינינוּ: אליהו גולומב וּברל כצנלסון. דלת ביתם היתה פּתוּחה תמיד לפנינוּ. היוּ מוּכנים תמיד לשמוע על צרות מזו ועל שמחות מזו; כל אחד לפי שטח התעניינוּתו המיוּחד, ושניהם יחד – ברצונם העז לקרבנוּ אל עניני התנוּעה ולשלבנוּ בה.

הבעיה החינוּכית־פּוליטית הראשונה נוצרה עם ניסוּח ‘חוּקי הצופים’. ה’חוק' הראשון נוּסח בערך כך: ‘הצופה העובד הוּא בן נאמן למעמד הפּועלים העברי בארץ־ישראל וחלוּץ העם העברי’. ‘הפּועל הצעיר’ התנגד בכל תוקף לניסוּח סעיף ‘מעמדי’ מוּבהק, וטען כי שמה של ההסתדרות הוא: ‘הסתדרוּת העובדים’ ולא ‘הסתדרוּת הפּועלים’. ‘אַחדוּת־העבודה’ צידדה בנוסחתנוּ. בסופו של דבר שימש ה’חוק' הזה נושא לדיוּן בועידת ההסתדרוּת השלישית. ותוך כדי כך נוצר הרושם בציבוּר כי היינוּ לא רק לתנוּעה ‘הסתדרוּתית’, אלא גם לתנוּעה הנתמכת על־ידי ‘אַחדוּת־העבודה’ – מפלגת הרוב בהסתדרוּת.

הפעוּלה החינוּכית, בהיקפה הרחב ובצביונה הציבוּרי, התחילה להתגבּש. התחלנוּ להתקרב למטרה הראשית: הקמת מסגרת של הגשמה חלוּצית – ‘גרעין’ מגשים לחיי קיבוּץ (בלשון תנוּעות הנוער כעת). הראשונים מבוגרי התנוּעה התחילוּ לצאת לקיבוּצנוּ (אפיקים) לבלות שם את ימי חוּפשתם ולעבוד אתנוּ. התחילה להתרקם המחשבה על יצירת מסגרת להגשמה עצמית עם עולי התנוּעה מארצות אירופּה המצטרפים למסגרת השפּעתו של קיבוּצנוּ. כאמוּר, מגמתנוּ היתה כי כל חניך ילך לחיות בקיבוּץ, וכי בו יראה את דרך ההגשמה לבנין חברה חדשה. אוּלם המשבר שפקד אותנוּ חיסל את פּעוּלתנוּ דווקא בשׂיא מאמצנוּ החינוּכי. קשה לקבוע כעת לאיזה הישׂגים היינוּ מגיעים, אילוּ נמנע המשבר. אוּלם יש לציין כי חלק מבוגרי התנוּעה נמצא בישוּבים קיבוּציים ואחדים מהם בהתישבוּת מושבית.

משבר, לבטים, חיסול

ההצלחה הארגוּנית, התוצאות החינוּכיות החיוּביות והריכוּז הגדל והולך של מסגרת המחנכים בתוך התנוּעה, העלוּ לפני חברי הועד המרכזי של ‘הנוער העובד’ את הצורך לשוב ולבחון את יחסם לפעוּלתנוּ. הם נוכחוּ לדעת, כי שוּב אין להסתפּק בנוסחת פּשרה: ‘נסו ונראה אחרי־כן’, אלא שיש צורך לקבוע יסוד ברוּר לפעוּלת ‘הצופים העובדים’. אז הועלתה על הפּרק השאלה הארגוּנית־מַהוּתִית, שאלת מעמדנוּ בתוך ‘הנוער העובד’. תוך כדי כך התעורר ויכוּח חריף ורציני, שחייב מסקנות ברוּרות וסופיות.

אנשי ‘הנוער העובד’ אָמרוּ במפורש: א. איננוּ מסכימים לקיוּם מסגרת ארגוּנית עצמאית ואוטונומית בתוך ‘הנוער העובד’; ב. אנוּ מוּכנים לקבל חלק מסוּים מן השיטה הצופית (שבדרך כלל נראית בעינינוּ כמיליטריסטית) לגבי השכבה הצעירה, אוּלם איננוּ רוצים בה לכלל ‘הנוער העובד’; ג. הצוּרה הארגוּנית הקיימת ב’נוער העובד' – אסיפה כללית, קיוּם סניפים כדוּגמת סניפי הבוגרים וכדומה, היא היאָה לנוּ ואיננוּ מסכימים לצוּרות התארגנות של תנוּעת נוער חינוּכית לפי דרככם; ד. איננוּ מסכימים לרעיון של קיוּם מסגרת חינוּכית משוּתפת עם הנוער הלומד.

לעוּמתם הציגה חבוּרתנוּ את תכניתה: א. יש צורך לקיים מסגרת חינוּכית־חלוצית מיוּחדת בתוך ‘הנוער העובד’, הואיל ומסגרת זו כוללת גם נערים שאינם נוטים לחיי קיבוּץ; ב. אנוּ רואים בשיטה החינוּכית על סממניה ועל סמליה, את השיטה הטובה ביותר, לפחות לגבי החלק המתעתד' להגשמה; ג. מיזוּג אורגני של מסגרת חלוּצית מַגשימה – בעלת שיטה חינוּכית – בתוך הסתדרוּת כללית של ‘הנוער העובד’ תפלס את הדרך לקיוּם תנוּעת נוער אחידה בארץ, ותבלום נסיונות להקים מסגרות נוספות לנוער; ד. איננוּ רוצים להיבדל מן ‘הנוער העובד’, הואיל וההיבדלוּת נוגדת את השקפתנוּ המחייבת קיוּם מסגרת אחידה וכוללת של כלל מעמד הפועלים.

כרגיל בויכוּח מסוּג זה החלה התמודדוּת על שטחי השפּעה ועל חוּגי נאמנים, ונשתרבבוּ גם תופעות לואי של יחסים אישיים. כעת – במרחק של שלוש עשרות שנים – נראים ויכוּחים אלה כבלתי־חשוּבים בהחלט. בהזדמנוּת זו כדאי אוּלי לציין, כי אליהו שומרוני ז"ל שגילה יותר מכל אחד מאתנוּ יחס של סבלנוּת והוּמור טוב בויכוחים אלוּ, וגם המשיך בפעוּלה בתוך ‘הנוער העובד’ לאחר שיתר שליחי הקיבוּץ חזרוּ לביתם, גם הוּא לא הצליח לגשר בין הבדלי ההשקפות, מפני ששורש הדברים נעוּץ באותם הבדלי ההשקפות העקרוניים שהזכרתי לעיל.

האוּמנם לא ניתן לגשר בין הבדלי ההשקפות? הייתכן, שלא יכולנוּ להבין איש את רעהו והיה הכרח להחריף את המשבר, עד כדי חוסר מוצא? כאחד המשתתפים בויכוח זה, אני יכול להעיד, כי לוּ היוּ משתתפים בויכוּח הצעירים בלבד, ייתכן שהיינו מגיעים לעמק השוה. אוּלם אז לא הבינונוּ, כי הויכוּח הוּא לא רק בינינוּ ובין חברי מרכז ‘הנוער העובד’ וכי מקורו במקום אחר. והוּא נובע מגישות חברתיות־ציבוּריות עמוּקות ורציניות הרבה יותר. את המקורות האלה חובה להסביר.

כבר רמזתי על השוני הפּסיכולוגי בין גישתם של אנשי צמרת ההסתדרוּת ובין גישת אנשי תנוּעת הנוער החינוּכית לצורות ארגוּן נוער ולפעוּלה החינוכית בתוכו. ברם. כדי להבין את המציאוּת הציבוּרית והחברתית, בה פּעלנוּ באותן השנים, אין הסבר המקורות הפּסיכולוגיים בלבד מספּיק. מקורות אלוּ יכולים אוּלי לתת הסבר־מה ליחס האנשים לשיטה, אוּלם אין בכוחם להסביר את המסקנות הארגוּניות לגבי הבעיות המעשיות שחייבוּ תשוּבה.

‘אַחדוּת־העבודה’ היתה מפלגת הרוב המדריכה באותם הימים, בתוכה פּעלוּ והשפּיעוּ – השפּעה מכרעת – שלושה אישים: ד. בן־גוּריון, בּרל כּצנלסון ז"ל, ויצחק טבּנקין. השפּעתם חרגה בהרבה מתחוּמי המפלגה, ואפשר לומר בודאוּת כי הם היוּ מעצבי דמוּתו של הדור שיצר את ארץ־ישראל החדשה – דור אשר הוליך את התנוּעה הציונית להקמת המדינה. מן השלישיה הזאת פעל בעיקר טבּנקין בתוך החלק שנחלץ לבנין התנוּעה הקיבוּצית־חלוּצית – בקרב החלק המגשים את הסוציאליזם הארץ־ישראלי. ואָמנם הוּא וחבוּרת אנשים שהתרכזה סביבו, נהנוּ מן האֵמוּן המלא של המפלגה וצמרתה. ובכל ענין הקשוּר בפעוּלה חינוכית־קיבוּצית־חלוּצית היה טבּנקין הפּוסק והמַכריע. באותן השנים ראָה את תפקידו בטיפּוּח תנוּעה חלוּצית בעלת אופי כללי עממי, שאינה תלוּיה בשוּם סממנים שטיפּחם ‘השומר הצעיר’ הפּולני. זכוּיות רבות שמוּרות לקבוּצה הקיבוּצית הזאת. היא טיפחה את התנוּעה החלוּצית בגולה בימים ההם. מתוכה יצאוּ ראשוני השליחים לגולה החלוּצית. תודות למאמציה הוּקמה תנוּעה קיבוּצית גדולה – הקיבוּץ המאוּחד, שבאָפיו היה נועז, כובש וקשוּר באלפי נימים לתפקידי הביצוּע בתנוּעת הפועלים. אין כל ספק, כי מעמדה, היקפה ודרך פעוּלתה של התנועה הקיבוּצית כיום (על כל זרמיה) נושאת בתוכה גרעיני השפעה של החבוּרה הקיבוּצית מאותם הימים. שבראשה עמד יצחק טבּנקין.

ברם, הקבוּצה הזאת הצטיינה גם בקוי אופי מוּבהקים, שהשפּעתם גם היא מוּרגשת עד היום הזה: קיצוניוּת בהגנה על דעותיה, חוסר כשרון לגשר בין דעות שונות וכדומה. וכך קרה, שויכוּחנוּ – הארגוּני ו’המסגרתי' למראית עין – בתוך ‘הנוער העובד’, נפל לתוך מערבולת של השפּעות שונות שהתחילו להתגבּש אָז בתוך ציבור הפועלים בכלל ובתוך ‘אַחדוּת־העבודה’ בפרט. מבחינה פּסיכולוגית היינוּ אנוּ – אנשי ‘השומר הצעיר’ הרוסי – קצת יוצאי־דופן בתוך ה’משפּחה': היינוּ ‘השומר הצעיר’, אף כי דיברנוּ בלשון של כלליות לציבוּר הפּועלים; היינוּ חסידי שיטות חינוּכיות (סלקטיביות), שעה שרצינוּ להרכיבן על מסגרת כללית של ‘הנוער העובד’. וכפי שהסברתי כבר לעיל קשה היה לאנשי העליה השניה ולחניכיה להבין ולהקשיב לדברינוּ על שיטות, חינוּך, מסגרת וכדומה. דומה, לא אֶטעה אם אומַר, כי טענותינוּ בנדון זה, יותר משעוררו סקרנוּת, גרמוּ לאחדים מהם שעמוּם…

אוּלם מצבנוּ הציבוּרי החמיר במיוחד, כאשר החבוּרה הקיבוּצית של י. טבּנקין גילתה, כי שיטותינוּ אינן הולמות את השיטות שהיא מתכוונת לטפּח בתוך התנוּעה החלוּצית הכללית בגולה, וכאשר התבהר להם, ש’הנוער העובד' צריך להיות משענתה בארץ, – דומה, בו ברגע נחרץ גורל ‘הצופים העובדים’ – ולא היתה כאן אלא שאלה של זמן.

הסוף הפורמלי היה פּשוּט ודרמתי כאחד. לאחר שוּרת ויכוּחים סוערים בתוך ‘הנוער העובד’ היה הכרח להכריע בנקוּדה מרכזית: הזכּאים ‘הצופים העובדים’ להמשיך בפעוּלתם האוטונומית בקרב ‘הנוער העובד’. אנוּ אמרנוּ כי‏ יש להמשיך בנסיון זה עד גיל מסוּים, כלומר, רק עד גיבּושו של הגרעין המגשים לחיי קבוּצה. אנשי ‘הנוער העובד’ אָמרוּ: אין להרשות שום אוטונומיה ויש לשמור על כמה מן השיטות הצופיות לבני 13–14 בתוך ‘הנוער העובד’ (הם הסכימוּ כי שכבה זו תיקרא ‘הצופים העובדים’). הבירוּר הזה הוּבא לפני החבר ד. בן־גוּריון כמזכיר הועד הפּועל של ההסתדרוּת. השתתפוּ בבירוּר זה – שהיה ‘חם’ – רבים, ובן־גוּריון סיכּם אותו בערך כך: ‘אינני מתמצא בפרטי הויכוּח, אוּלם עלי לדון על יסוד של אֵמוּן באחד הצדדים בויכוּח זה – אני מאמין יותר להם’.

בכך נסתיימה הפרשה. במשך שבוּעות אחדים חוסלה תנועת ‘הצופים העובדים’ מיסודו של קיבוּצנו.

סיכום

פירוּק ‘הצופים העובדים’ היה מַכּה מוּסרית קשה לחבוּרתנוּ. ‘השומר הצעיר’ צהל והתחיל פּועל להקמת תנוּעתו בארץ, ותוך זמן קצר הוקמה תנוּעתו, והתחנכוּ בה בני אותה צמרת ההסתדרוּת, שנתנה יד לפירוּק ‘הצופים העובדים’. ידענו כי נכשלנוּ בנסותנוּ להוכיח את האפשרוּת לקיים את שלמוּת החינוּך במסגרת אחת, בלי להתגודד במסגרות עצמאיות, דבר המוליך להתבדלוּת פוליטית ומפלגתית. לזכותנו ייאָמר. כי ברבות הימים הוכיחה המציאות את צדקתנוּ.

לא פעם שאלנוּ את עצמנוּ: מה היה אילמלא קיבלנוּ את הכרעתו של בן־גוּריון והיינוּ ממשיכים בקיוּם ‘הצופים העובדים’ כמסגרת עצמאית, מחוּץ ל’נוער העובד'. מבחינה מעשית יכולנוּ לעשות זאת כי התנוּעה היתה הולכת אחרינוּ בשלמוּתה. הרי ברל כצנלסון היה אומר – בתקופת הלבטים – מפורשות ושקוּלות: ‘אם אַתם תחליטוּ כי אַתם נוטלים על אחריוּתכם – אחריוּת לדרך זו – מוטב’; וגם בן־גוריון הודיע פעמַיִם: ‘כאשר יחליט בּרל כּצנלסון, אֶתמוך בזה גם אני’. אוּלם אנחנוּ לא נטלנוּ על עצמנוּ – בתנאים שנוצרוּ – את האחריות. אָכן, אינני מפקפק כעת שאילוּ היינוּ ממשיכים, היינו מצליחים להקים מסגרת של תנועת נוער חינוּכית חשובה שהיתה מצמיחה מתוכה שכבות רבות של מגשימים.

ברבות הימים שוב הוכיחה המציאוּת את צדקתנו. בעת הויכוּח על מַהוּת ‘הצופים העובדים’ עדיין היינוּ נערים, אוּלם הרגשנוּ כי החבוּרה הקיבוּצית, שבראשה עומד טבּנקין, אינה מסוּגלת לגשר. בכל זאת הלכנוּ עם חבוּרה זו כברת־דרך ונתנו ידינו להקים את הקיבוּץ המאוּחד. אך בתוכנוּ הרגשנוּ את חוסר סבלנוּתם, את חוסר יכלתם ליצור מסגרת אחידה לכל הבאים לקבוּצה ממקורותיה השונים של התנוּעה החלוּצית.

ייתכן וזכר נסיונם של ‘הצופים העובדים’ ילמדנוּ לנהוג ביתר סובלנוּת, ביתר הקשבה וביתר הבנה לחיפּוּשי דרך של אלה הצעירים מאתנוּ כיום ב־30 שנה!