הרשימה שלפנינוּ נכתבה פרקים פרקים במשך תקוּפה ארוּכה. ראשיתה בהכנת הקובץ לקראת מחצית היובל של קיבוצנוּ – אפיקים. בימים ההם ביקש ממני אליק להעלות בשביל הקובץ זכרונות מתקוּפת עבודתנוּ המשוּתפת ב’הצופים העובדים' – אלא שלא נסתייע הדבר. הנני מסיים פּרק זכרונות זה בתנאים שלא ציפּינוּ להם – עם הופעת ספרו של אליק לזכרו.

אליק עלה לארץ בגיל צעיר עם קרובי משפחתו שהשתקעוּ בתל־אביב. על אף גילו הצעיר, ראוּהוּ כחבר בכוח בקיבוּצנוּ. הן הוּא היה חניך תנוּעתנוּ עוד ברוּסיה, וּמן המזדהים אתה ועם מגמותיה בלב ונפש. טבעי היה איפוא הדבר, כי משהחליט קיבוצנוּ על הקמת תנועת ‘הצופים העובדים’ נכלל אליק בין הפעילים בתוכה.

על אליק כחבר, כאיש תנוּעה, כמַדריך נוער נאמר הרבה ועוד יסוּפּר בהזדמנוּיות שונות. אוּלם, רצוני לציין, כי הוּא חונן בחוּשים תנוּעתיים מיוּחדים. בבואו לעבוד ב’צופים העובדים' היה רק כבן 17 ולא היתה לו הכשרה תנוּעתית מוּקדמת מספקת כמו שהיתה ל’בוגרים' ממנוּ, בתנוּעה ובקיבוץ. אף־על־פי־כן, ‏ מה שלם היה במַאבקנוּ על דרכנו בתוך ‘הצופים העובדים’! מה בהיר היה בהגנה על ערכי יסוד של התנוּעה וקשה לשכוח זאת עד היום!

לזכרו מוּקדשת הרשימה הזאת, ודמוּתו הבּהירה והמחנכת תלווה אותנוּ.

 

נסיון להקמת תנועת נוער מגשימה    🔗

אחת הפּרשיות הנשכחת והולכת בתולדות תנוּעת הנוער החלוּצי בארץ היא פּרשת הקמתה וּפעוּלתה של ‘תנוּעת הצופים העובדים – השומר הצעיר’, שהוּקמה בשנות 1925–1928 על־ידי ראשוני קיבוּצנוּ (אפיקים). מבחינה היסטורית היתה זו המסגרת הראשונה של הנוער בארץ שאָמרה בפירוּש, כי מגמתה היא חינוּכית חלוּצית, וכי מטרתה לחנך את חבריה להגשמה מלאה בחיי קבוּצה.

ייתכן, כי מבחינת חקר תולדות תנוּעת הנוער בארץ־ישראל אין לפרשה זו ערך מיוּחד, ובהעלאת זכרונות מאותה תקוּפה אין יותר מאשר תרוּמה לזכרון חוָיות סנטימנטליות של ימי בראשית – ימי ‘ילדוּת’ – לקיבוּצנוּ. ברם, בנסותי לסכּם פּרקי נסיון, שרכשנוּ לעצמנוּ באותם הימים, מתעוררת בי מחשבה מוּזרה במקצת: ייתכן שלתופעות חברתיות וציבוּריות רבות בימינוּ שרשים עמוּקים דווקא באותה תקוּפה, ולפחות כמה מן התופעות ומן הגילוּיים של הזמן האחרון (פּילוּג בתנוּעת הפּועלים ובתנוּעה הקיבוּצית), אפשר להבין ביתר בהירוּת לאור פּרשה צנוּעה למדי, שהיינוּ שוּתפים לה לפני 30 שנה בקירוב.

הנני ניגש איפוא לרשום את פּרקי ‘הצופים העובדים’ מתוך אשלית־מה, כי ייתכן שיש בהם ערך אובּייקטיבי החורג ממסגרת זכרונותיו של אחד השוּתפים לנסיון חינוּכי מסוּים בהקמת תנוּעת נוער חלוּצית חינוכית בארץ.

 

הרקע    🔗

כדי להבין לשם מה נכנס קיבוצנוּ לפעילות מיוּחדת של הקמת תנוּעת נוער חינוּכית בארץ, חובה להקדים ולספּר – ולוּ בקיצוּר – על מניעיו הרעיוניים של קיבוּצנוּ עם עלותו לארץ.

ראשוני אפיקים – חניכי ‘השומר הצעיר’ הרוּסי – באוּ מקרב תנוּעה צופית־סקאוּטית, שנכבשה להשפעתה של הציונוּת והחלוּציוּת בתנאי מחתרת סוביטית. הראשונים היוּ חברים למסגרות סקאוטיות שונות – כלליות או של יחידות יהודיות מיוּחדות – שעדיין פּעלוּ בשנות 1918–1920, על אף המהפּכה הבּולשבית, ונמצאוּ במסגרות אלוּ בשוּלי ההתארגנוּת, שהתחילה על־ידי המפלגה הקומוּניסטית עם הקמת ‘הפּיונרים’ – כמסגרת המכשירה לחברוּת בקומסומול.

חברי ‘השומר הצעיר’ הרוּסי ינקוּ את ההשפּעה הציונית מהורים ציונים; מבית־הספר העברי ‘תרבות’, שעדיין לא נסגר על־ידי השלטונות; ומתוך מגע עם יחידים מארץ־ישראל, שבאוּ לביקוּר קרובים אחרי מלחמת העולם הראשונה. עצם השם ‘השומר הצעיר’ בא בהשפעת הקריאה על ‘השומר’ וּבהשפּעת חברי ‘השומר’ שביקרוּ ברוּסיה, שסיפּוּריהם על מעשי גבוּרתו של ‘השומר’ בארץ, היה בהם כדי להלהיב את דמיונו של נוער צעיר. סניפי ‘השומר הצעיר’ הרוּסי קמוּ ללא קשר הדדי, ורק לאחר שנים מספּר (1921–1922) התחילה להתגבּש המסגרת הארצית, שניסחה ראשיתה של תכנית ושל מגמה תנוּעתית.

קשר תקין אל הארץ לא היה קיים. היינוּ במחתרת ולא יכולנוּ אף לחלום על מגע אל גורמים ציוניים מחוּץ לרוסיה. לא ידענוּ על הנעשה מעבר לגבול. גדלנוּ והתפּתחנוּ בתוך אוירתה המיוּחדת של התנועה, תוך מגעה אל מסגרות ציבוּריות וחינוּכיות אחרות של התנוּעה הציונית במחתרת הרוסית. מהם למדנוּ ובויכוּחים אתם גיבּשנוּ עמדות והשקפות.

דומני, שיצירת המגע אל הארץ והדחיפה להרחבת העליה, יש לזקוף לזכוּתו של החבר ד. בן־גוריון שביקר ברוּסיה בשנת 1923 כשליח ההסתדרוּת לרגל פתיחת התערוּכה החקלאית ונפגש במוסקוה עם החברים שהשתתפוּ במושב השני של המועצה הראשית. אין לקפּח גם את זכוּת השפּעתו של החבר יהודה אלמוג (קוֹפּיליביץ) אשר בביקוּרו ברוּסיה יצר את המגע אל ‘גדוּד־העבודה’ בארץ־ישראל וקרא להצטרף אליו.

כך הצטרף הפּסיפס הססגוני של השפּעות שונות לשלמוּת מסוּימת וגוּבּשה השקפת עולמה של התנוּעה, שהביאוּ אתם ראשוני הקיבוּץ: מן הנסיון הצופי – הרגלי תנועת נוער חינוּכית, רצון לחינוּכו העצמי של האָדם, כללי התנהגוּת אישית, הגשמת ערכי מוּסר וערכי־חיים הלכה למעשה; מן המגע אל שליחי הארץ – הכּרת החובה של הגשמה חלוּצית, לבנין חיי קיבוּץ, לעבודה, ולבנין ארץ־ישראל פּועלית וסוציאליסטית; וּמהשפּעת תנאי המַהפּכה – הכּרה בצורך קיוּמו של ארגוּן פועלים מאוּחד, בהדרכת מפלגת המעמד.

 

הפגישה עם המציאות    🔗

במחציתה השניה של שנת 1924 התחלנוּ לעלות לארץ ולהתרכז בקיבוּץ. במשך שנת 1925 עלוּ רבים. בדרכים שונות (דרכים לגליות, גירוּש מרוּסיה, הברחת גבולין) הגיעוּ חניכי התנוּעה וחברים מספּר מן המַטה הראשי. בפסח 1925 כבר יכולנוּ לסכּם לעצמנוּ – בפּגישה השניה של פלוּגות הקיבוּץ – סיכּוּמים ראשונים של התרשמוּתנוּ בארץ.

המַגע הראשון אל המציאוּת הדהים, הפליא ואף גרם מבוּכה.

נפגשנוּ עם אנשי ‘השומר הצעיר’, ראשוני העליה השלישית (בית־אלפא), ועם עולים חדשים כמונוּ: אנשי קיבוּץ ב' (משמר העמק) וקיבוּץ דילבּ (מרחביה). עדיין הם בשלב ראשון להתגבּשוּתם הרעיונית, קרובים לעולמו הרוּחני של ‘הפועל הצעיר’. יש להם מוּשׂגים סוציאליסטיים מסוּיגים, וניכּרות בהם הדגשת המומנט הלאוּמי ורומנטיקה של ‘אל־על’.¹ מי פּילל בימים ההם כי ‘השומר הצעיר’ ייעגן בדבקוּתו לאידיאולוגיה של מרכּסיזם־לניניזם? לעומתם היתה עמדתנוּ הסוציאליסטית ברוּרה יותר. אוּלם המבדיל ביותר בינינוּ ובינם באותה תקוּפה התבטא: א. בהנחתם כי יש ‘נצחיוּת’ בעצם קיוּמה של תנוּעת נוער של ‘השומר הצעיר’, ב. בשלילת הנחתנוּ היסודית, כי מפלגת פּועלים אחת צריכה לנהל את עניני מעמד הפּועלים, וכי תנוּעת נוער חייבת לחנך את בּוגריה ליכולת השתלבוּת במסגרות כלליות של ציבוּר הפּועלים. היה איפוא ויכוּח יסודי בינינוּ, אם יש לפעוּלה חינוּכית בנוער תפקיד פוּנקציונלי בלבד או שהיא נועדה להקמת תנוּעת נוער לשמה.

ראינוּ את עצמנוּ כחלק בלתי־נפרד מציבוּר הפועלים כוּלו. היינוּ קשוּרים ל’אַחדוּת־העבודה'. היינוּ קיבוּץ בלתי־תלוּי, ורצינו באיחוּדה של התנוּעה הקיבוצית. ואָמנם כעבור זמן־מה נתנוּ ידנוּ להקמת הקיבוּץ המאוחד, בתקוה שהתנוּעה הקיבוּצית כוּלה תתלכּד במסגרת אחת. כשהוּקם הקיבוּץ הארצי של ‘השומר הצעיר’ לא הצטרפנוּ אליו, מפּני שהתנגדנוּ להתבּדלוּת התנוּעה הזאת במסגרתה המיוּחדת, ונאבקנוּ בתוך ‘השומר הצעיך’ העולמי על זכוּתו של קיבוּץ העולה לארץ להגדיר עצמו כרצונו.

לחוקרי תולדותיה של תנוּעת הנוער החינוּכית החלוּצית בציונוּת ידוּע כי ל’השומר הצעיר' זכוּת־ראשונים כתנוּעה חינוּכית, במלוא מוּבנה של המלה. זו היתה תנוּעה שהדגישה את הצורך בהעלאת ערכּו האישי של החניך. מבחינה זאת, לא היה כל הבדל בין ‘השומר הצעיר’ הרוּסי, הפּולני, הגליצאי או הרומני. מה שמפליא אוּלי הוּא, כי אנוּ הצלחנוּ לטפּח ערכי תנוּעה אלוּ בתוך המחתרת הסוביטית על אף ניתוּקנוּ מן העולם היהוּדי החפשי. הרגשת הזהוּת הזאת קשרה אותנוּ אל שאר חלקי ‘השומר הצעיר’, על אף הזהוּת הרעיונית ועל אף נקוּדות־מוצא אידיאולוגיות שונות. זו היא הסיבה לעוּבדה, שנשארנו במסגרת משוּתפת כשש שנים.

במַקבּיל לתהליכי הסתגלוּת לאַקלימה הרוּחני והציבוּרי של

ארצנוּ באותה תקוּפה, פּעלוּ, כמובן, התהליכים הפּרוזאיים של הסתגלוּת לחיי עבודה, של יצירת חברה קיבוּצית, של טיפּוּח ערכי הווי וחברה. ידידים המספּרים כיום על ‘הקיבוּץ הרוסי’ (כך קראוּ לנוּ בימים ההם), אומרים, כי עשינוּ רושם טוב, רושם של חבוּרת צעירים המשתדלים להיות פּועלים טובים. וליצנים היוּ מוסיפים: ‘ואפילו לא רצוּ לעבוד, הרי היוּ לפחות חבריה עליזה’. בצדק או שלא בצדק – הלך שמנוּ לפנינוּ. אוּלי לרגל היותנוּ אחד האוּדים האחרונים שניצלוּ מהריסות היהדוּת הרוּסית המפוארת; ייתכן משום שהיינוּ בעיני רבים מין יצור משוּנה: ספק ‘השומר הצעיר’, ספק אנשי ‘אַחדוּת־העבודה’. עברוּ עלינוּ, כמובן, ימים קשים: אכזבות, רעב, חוסר־עבודה. אוּלם בסיכוּם סופי – נתגבּשנוּ כיחידה קיבוּצית שנחשבה גם באותם הימים כיחידה טובה.

עוד בזמן הראשון לקיוּם הקיבוּץ התגבּשה בתוכו ההכּרה, כי מוּטל עליו למלא שליחוּת בקרב הנוער בארץ; כי חייבים אנוּ לתרום תרוּמה משלנוּ בגלל מעמדנוּ המיוּחד: היותנוּ חניכי תנוּעת נוער מגשימה והיותנוּ קיבוּץ הרואה עצמו כחלק אורגני של כלל ציבוּר הפּועלים בארץ. המסקנה היתה: להקים תנוּעת נוער ברוּחנוּ. למען שלמוּת התמוּנה יש להוסיף כי קיננה בלבנוּ השאיפה להקים המשך לתנוּעתנוּ שברוּסיה הנמַקה במחתרת.

 

ראשיתה של התנועה    🔗

ב־1924 הקימה הסתדרוּת העובדים את ‘הנוער העובד’. הכוונה הראשונה היתה: לארגן נערים עובדים, שמפּאַת גילם עדיין אין הם יכולים להצטרף לאיגוּדים המקצועיים של ההסתדרוּת. עם זאת היתה בלבם של ראשי ההסתדרוּת המחשבה, כי במסגרת ההסתדרוּת אפשר יהיה ליצור תנוּעת נוער אחידה, שתמנע פּילוּגים, לפחות, בקרב הדור הצעיר. יש לזכור, כי באותם הימים עוד לא היוּ נערים עובדים רבים בארץ. הכוונה היתה בעיקר למאות אחדות של נערים עובדים בערים ובמושבות הגדולות. באותו זמן היוּ לא מעט נערים לומדים בירוּשלים, בגימנסיה הרצליה ובבית־הספר הריאַלי בחיפה. וכוונתה של ההסתדרוּת היתה, להקיף קודם־כל את הנערים העובדים ולגבּשם במסגרת אחידה.

זכוּרה לי הפגישה בתל־אביב שאליה הוּזמנוּ אחדים מקיבוּצנוּ. השתתפוּ בה מטעם הועד הפּועל: ד. בן־גוּריון, דוב הוז, אליהו גולומב ויציב. מקיבוּצנוּ באוּ לסיה גלילי, זאב־הים ואנוכי. בפגישה נדונה שאלת השתתפותנוּ בפעוּלה בנוער, ביחוּד בנוער העובד. הם הסבירוּ לנוּ את המגמה לפעוּלה בנוער העובד, ואנוּ הבענוּ נכונוּת להיענות לתביעה, אוּלם הרגשנוּ כי עיקר יכלתנוּ היא בפעוּלה חינוּכית, וכי ברצוננוּ להקים בתוך ‘הנוער העובד’ מסגרת חינוּכית צופית לנערים עובדים ולומדים כאחד עד גיל מסוּים. אם זכרוני אינו מטעני, היתה הסכמה לשיטת פּעוּלתנוּ ולכניסתנוּ לפעוּלה ב’נוער העובד'.

אותה שעה עמדה לפנינו שאלה ‘פּוליטית’־טקטית. אנחנוּ היינוּ חברי התנוּעה העולמית של ‘השומר הצעיר’. ההנהגה העליונה של התנוּעה דנה אָמנם בהקמת סניף של ‘השומר הצעיר’ בארץ, אוּלם עדיין רחוקה היתה מביצוּע התכנית. לנוּ היה ענין רב להתחיל בעבודה חינוכית בארץ בטרם תחליט על כך התנוּעה העולמית, כדי ליצור עוּבדה קיימת. אוּלם בעיקר רצינוּ להוכיח שאפשר להקים מסגרת לפעוּלה חינוּכית בתוך המסגרת הכללית של הנוער, כי אין צורך ליצור תנוּעה עצמאית ונבדלת. נאלצנוּ איפוא לפעול לא בדרך ‘קונסטיטוּציונית’. הודענו להנהגה על הקמת מסגרת לפעוּלה חינוּכית ב’נוער העובד’ ששמה: ‘הסתדרוּת הצופים העובדים – השומר הצעיר’. כך העמדנו את ההנהגה העליונה לפני עוּבדה של התחלת פּעולתנוּ ב’נוער העובד'.

מצד ההנהגה העליונה היו מחאות והודעות על הפרת משמעת התנועה. ההנהגה עדיין לא היתה מוּכנה ליזום תנוּעה עצמאית בארץ. לעוּמת זה, עצם הלחץ המוסרי של הרצון ליצור מסגרת אחידה לנוער היה חזק למדי, כך שלמעשה נסתיימה ההתנגשוּת בהבעת מחאה בלבד. הואיל ולמעלה משנתים לא נעשוּ על־ידי ‘השומר הצעיר’ שום נסיונות להקמת תנוּעה משלו, היתה איפוא לפנינוּ דרך פתוּחה לפעוּלה עצמאית ברוּחנוּ. לא שיערנו, כי הויכוּח העיקרי יתפּתח זמן־מה אחר־כך מכיווּן אחר לגמרי, והוּא אשר יכריע את גורל נסיוננוּ החינוּכי.

בהתיעצוּיות שנתקיימוּ בקיבוּצנוּ הורכבה המשלחת לפעוּלה בהתאם לקוים שגוּבשוּ בועדה התנוּעתית של הקיבוּץ. חבר המדריכים הורכב מן החברים: ישראל אילנאה, ברוך קטן (כיום מחוּץ לקיבוּץ) ויוסף יזרעאלי (מרכּז). אליהם הצטרפו לפעוּלה כמה צעירים – ובראשם אליהו שומרוני – שהיוּ בתנוּעה ברוּסיה ועלוּ לארץ עם הוריהם ולא הצטרפוּ לקיבוּץ בשל גילם הצעיר (סוּכּם כי א. גלילי (לסיה) לא ייכנס לפעוּלה ממשית, אוּלם הוּא יהיה קשוּר קשר הדוּק לפעוּלה מטעם משלחת חוּץ־לארץ של התנוּעה הרוּסית וידריך את חבר המארגנים). אגב, המשלחת פּעלה בתנוּעה בערבים, ובימים עבדוּ חבריה בבנין ובחקלאוּת כדי לקיים את עצמם.

‘הנוער העובד’ שכן בימים ההם בתל־אביב בצריפים, מוּל מגרש חול רחב־מידות, כעת ‘גן־מאיר’. עצי השקמה, שאחדים מהם שׂרדוּ לפליטה ברחוב המלך ג’ורג', מוּל בית החלוּצות, היוּ איי הצל בתוך שממת החול. מרחוק… נראה רחוב אלנבי וממנוּ דרומה השׂתרעה העיר. למעשה היוּ צריפי ‘הנוער העובד’ פּינה מבודדת בתוך העיר, דבר שקשה מאוד לתאר כעת למכירים את סביבות גן־מאיר במרכזה של העיר הסואֶנת.

בתוך הצריפים מצאנוּ קבוּצת נערים העוסקת בעניניה. יש לזכור את גיל המדריכים והחניכים כאחד. אנוּ היינוּ בני 19–20. בני ‘הנוער העובד’ היוּ בני 16–17. בין פּעילי ‘הנוער העובד’ אז (חברים נבחרים לועד) היוּ: ישראל גלילי, משה כרמל, משה פלמן ז"ל, ואחדים פּחות מוּכּרים לציבוּר. נפגשוּ איפוא שני עולמות: ילידי הארץ (או נוער אשר גדל בארץ) וצעירים אשר זה לא כבר עלוּ מרוּסיה. נוער שעברית היא שפתו היחידה וביניהם משורר צעיר (א. בּרוידס), ולעומתם אנשים שהרוּסית שפתם ואילו העברית עדיין אינה שגוּרה בפיהם; צעירים אשר גדלוּ באוירה רוּחנית של אנשי העליה השניה – והם בני השכבה שיצרה את ההסתדרוּת, וצעירים שבאוּ מתוך המחתרת החלוּצית ברוּסיה, ולהם מוּשׂגים וחוָיות הטעוּנים זיקוּק במַצרף המציאוּת החדשה.

אלה ואלה צריכים היוּ למצוא שפה משוּתפת ולהשתדל לטפּח הרגלי פּעוּלה משוּתפים. עמדה איפוא בחריפוּת הבעיה של מיזוג רוּחני בין קבוּצות אנשים שונות, וכן הבעיה של תפיסות שונות על חינוּך נוער. אוּלם כשניגשוּ לפעוּלה לא ידענו, כי בעיות מסוּג זה תתעוררנה בחריפוּת בלתי רגילה. גם לאחר שחזרנוּ משליחוּתנוּ, כשהמפעל החינוּכי שהתחלנוּ בו התפּורר, לא כוּלנוּ הבינונוּ מיד היטב את אשר קרה. רק כעבור זמן־מה התחילה התמוּנה להתבהר לכוּלם. כאמור, באנוּ להקים מסגרת חינוּכית בתוך ‘הנוער העובד’: תנוּעה הבנוּיה על קבוּצות חינוּכיות המחוּלקות לפי גילים (שכבות). על מסגרת חוּקית וציווּיים המחייבים כל חניך, על סממניה של תנוּעת נוער בהופעה חיצונית (תלבושת צופית, צעידה בסך, משמעת, מחנאוּת וכדומה), והעיקר – על גיבּוּש הכרתם של החניכים תוך תהליכים חינוּכיים ובירוּרים תנוּעתיים פּנימיים.

אוּלם אנשי ‘הנוער העובד’ לא היו מוּכנים לקבל את השיטה הזאת. הם רצוּ לקיים מסגרת ‘כללית’ של מועדון ושל חוּגים לימוּדיים. הם ראוּ נגד עיניהם את שיטת התארגנוּתם של הבוגרים בהסתדרוּת ורצוּ לקיימה במַתכּונת מוּתאֶמת לנוער. עוד עם ראשית פעוּלתנוּ נתברר כי יש לחפש פּשרה. הפּשרה נמצאה אָמנם, הוּחלט כי אנוּ פּועלים בגיל צעיר יותר, בשעה שהמסגרת הכללית של ‘הנוער העובד’ עוסקת בגיל 17 ומעלה. דרשנוּ כי בוגרי השכבה הצעירה שיגדירוּ עצמם להגשמה קיבוּצית, ימשיכוּ בטיפּוּח קשרים אל ‘הצופים העובדים’. אוּלם ברבות הימים נתברר, כי הפּשרה היא המקור לאי־יכולת להמשיך בפעוּלה. הנהגת ההסתדרוּת לא היתה מוּכנה לתת לנוּ את התמיכה הדרושה, כי מבחינה רוּחנית גילתה יתר הבנה כלפּי רצון אנשי הועד המרכזי של ‘הנוער העובד’ – שהרי אלה היוּ דומים להם ולנסיונם בעבר יותר מאשר אנו. היינוּ איפוא מבודדים במאבקנוּ על הקמת המסגרת החינוּכית לפי רוּחנוּ. ‘השומר הצעיר’ חיכה לכשלוננוּ. הנהגת ההסתדרוּת באותם הימים לא הבינה בעיותיה של תנוּעת נוער חינוּכית. צעירי ‘הנוער העובד’ פּחדוּ מפני ‘חידוּשים’ והתיחסוּ אלינוּ בהסתייגוּת וּבסקרנוּת – ‘ניחא! עשוּ משהו ואנוּ נדון לאחר־ מכן’.

אף־על־פי־כן נכנסנוּ לפעוּלה והתחלנוּ בונים את המסגרת.

 

התנועה בפעולתה    🔗

הראשונים שאוּרגנוּ בקבוּצות ‘הצופים העובדים’ היו צעירים שהיה להם קשר מסוּים אלינוּ עוד ברוּסיה. חלק מהם עלה לארץ עם הוריהם וחלק מהם היה קשור קשרי משפּחה, ידידוּת והיכּרוּת אל חברי קיבוּצנוּ. אלה היווּ את הגרעין שאפשר היה לסמוך עליו. ממנוּ צמחה חבוּרת מַדריכים צעירים. והעיקר – הם היוּ מסוּגלים להוות ‘גשר’ טבעי בינינוּ ובין הנוער בערי הארץ ובמושבותיה. במשך שנים ספוּרות הצלחנוּ להגיע לממַדים רציניים ביותר לגבי אותה תקוּפה, למספר ‘עצוּם’ של 800 חבר. וסניפי התנוּעה הוּקמוּ בתל־אביב, בחיפה, בירוּשלים, בעפוּלה, בפתח־תקוה, בזכרון־יעקב ועוד.

החניכים אוּרגנו ביחידות חינוּכיות (קבוּצות). כל סניף עירוני נקרא ‘לגיון’ (שם מוּזר במקצת, שהוּבא אתנוּ מרוּסיה). להדגשת האופי העובד של התנוּעה, נתנוּ לכל קבוּצה חינוּכית שמות כלי־עבודה או מכונות־עבודה: מחרשה, דינמו, מַגל. חרמש וכדומה. הפּעוּלה החינוּכית בתנועה אורגנה כאמוּר על יסודות צופיים ועל מערכת חוּקים ומצוות שכל חניך־צופה מקבל על עצמו להגשימם. אף כי השיטות הללוּ ‘שיטות יבוּא’ הן נקלטוּ יפה גם באוירה המיוּחדת לארצנוּ. ויש לציין כי כמה מן הנימוּסים החיצוניים המציינים את תנוּעות הנוער בארץ, הוכנסוּ על־ידי ‘הצופים העובדים’.

כאמור, עוררוּ השיטות הצופיות התנגדוּת פּסיכולוגית מסוּימת בקרב בּוגרי ‘הנוער העובד’, וביחוּד בקבוּצת הצמרת שלו. הצופיות נראתה בימים ההם מגוחכת במקצת בעיני ‘הבוגרים’, והם לא היו מוּכנים לראות בה שיטה חינוּכית. יש לזכור כי התנוּעה הצופית הכללית בארץ־ישראל של אותם הימים היתה מוּגבלת ביחידה ‘סקאוּטית’ טיפוּסית של צופי תל־אביב, בהנהגתו של נשרי, וביחידה של ‘צופי ירוּשלים’ בעלת אופי רעיוני חלוּצי מסוּים, שטוּפּחה על־ידי ד"ר שואבה המנוח. היחידות הללו נבנוּ לפי דוּגמה שאוּלה מן הסקאוּטינג האנגלי, ועדיין לא ידעוּ על ההתאמה החיצונית והחלוּצית של הצופיוּת, שטיפּחנוּ ב’השומר הצעיר‘. הצופיוּת שלנוּ הזכירה איפוא לבוגרי הנוער העובד’ את הסקאוטיות של הצופים הכלליים ולא רצוּ להסתגל למחשבה כי שיטה זו עשוּיה להיות חשוּבה ומועילה ביותר.

בהזדמנוּת זו מן הראוּי להזכיר בהערכה ובהערצה את עזרתם של מחנכים מספּר שהתיחסוּ אלינוּ בהבנה עמוּקה, ואשר עזרתם היתה חשוּבה ביותר. כוונתי לאליעזר שיין ז"ל, וייבדלוּ לחיים ארוּכים יצחק שוייגר, רחל שזר ואחרים. הם לא חסכוּ מזמנם וממרצם כדי לקיים אתנוּ – עם חבר המדריכים – שיעורים בידיעת הארץ, בהיסטוריה העברית, בבעיות התנוּעה. תמיד נענוּ לפגישות עם חניכינוּ שלנוּ וליווּנוּ בכל לבטינוּ. מצמרת ההסתדרוּת היוּ נפנים לענינינוּ: אליהו גולומב וּברל כצנלסון. דלת ביתם היתה פּתוּחה תמיד לפנינוּ. היוּ מוּכנים תמיד לשמוע על צרות מזו ועל שמחות מזו; כל אחד לפי שטח התעניינוּתו המיוּחד, ושניהם יחד – ברצונם העז לקרבנוּ אל עניני התנוּעה ולשלבנוּ בה.

הבעיה החינוּכית־פּוליטית הראשונה נוצרה עם ניסוּח ‘חוּקי הצופים’. ה’חוק' הראשון נוּסח בערך כך: ‘הצופה העובד הוּא בן נאמן למעמד הפּועלים העברי בארץ־ישראל וחלוּץ העם העברי’. ‘הפּועל הצעיר’ התנגד בכל תוקף לניסוּח סעיף ‘מעמדי’ מוּבהק, וטען כי שמה של ההסתדרות הוא: ‘הסתדרוּת העובדים’ ולא ‘הסתדרוּת הפּועלים’. ‘אַחדוּת־העבודה’ צידדה בנוסחתנוּ. בסופו של דבר שימש ה’חוק' הזה נושא לדיוּן בועידת ההסתדרוּת השלישית. ותוך כדי כך נוצר הרושם בציבוּר כי היינוּ לא רק לתנוּעה ‘הסתדרוּתית’, אלא גם לתנוּעה הנתמכת על־ידי ‘אַחדוּת־העבודה’ – מפלגת הרוב בהסתדרוּת.

הפעוּלה החינוּכית, בהיקפה הרחב ובצביונה הציבוּרי, התחילה להתגבּש. התחלנוּ להתקרב למטרה הראשית: הקמת מסגרת של הגשמה חלוּצית – ‘גרעין’ מגשים לחיי קיבוּץ (בלשון תנוּעות הנוער כעת). הראשונים מבוגרי התנוּעה התחילוּ לצאת לקיבוּצנוּ (אפיקים) לבלות שם את ימי חוּפשתם ולעבוד אתנוּ. התחילה להתרקם המחשבה על יצירת מסגרת להגשמה עצמית עם עולי התנוּעה מארצות אירופּה המצטרפים למסגרת השפּעתו של קיבוּצנוּ. כאמוּר, מגמתנוּ היתה כי כל חניך ילך לחיות בקיבוּץ, וכי בו יראה את דרך ההגשמה לבנין חברה חדשה. אוּלם המשבר שפקד אותנוּ חיסל את פּעוּלתנוּ דווקא בשׂיא מאמצנוּ החינוּכי. קשה לקבוע כעת לאיזה הישׂגים היינוּ מגיעים, אילוּ נמנע המשבר. אוּלם יש לציין כי חלק מבוגרי התנוּעה נמצא בישוּבים קיבוּציים ואחדים מהם בהתישבוּת מושבית.

 

משבר, לבטים, חיסול    🔗

ההצלחה הארגוּנית, התוצאות החינוּכיות החיוּביות והריכוּז הגדל והולך של מסגרת המחנכים בתוך התנוּעה, העלוּ לפני חברי הועד המרכזי של ‘הנוער העובד’ את הצורך לשוב ולבחון את יחסם לפעוּלתנוּ. הם נוכחוּ לדעת, כי שוּב אין להסתפּק בנוסחת פּשרה: ‘נסו ונראה אחרי־כן’, אלא שיש צורך לקבוע יסוד ברוּר לפעוּלת ‘הצופים העובדים’. אז הועלתה על הפּרק השאלה הארגוּנית־מַהוּתִית, שאלת מעמדנוּ בתוך ‘הנוער העובד’. תוך כדי כך התעורר ויכוּח חריף ורציני, שחייב מסקנות ברוּרות וסופיות.

אנשי ‘הנוער העובד’ אָמרוּ במפורש: א. איננוּ מסכימים לקיוּם מסגרת ארגוּנית עצמאית ואוטונומית בתוך ‘הנוער העובד’; ב. אנוּ מוּכנים לקבל חלק מסוּים מן השיטה הצופית (שבדרך כלל נראית בעינינוּ כמיליטריסטית) לגבי השכבה הצעירה, אוּלם איננוּ רוצים בה לכלל ‘הנוער העובד’; ג. הצוּרה הארגוּנית הקיימת ב’נוער העובד' – אסיפה כללית, קיוּם סניפים כדוּגמת סניפי הבוגרים וכדומה, היא היאָה לנוּ ואיננוּ מסכימים לצוּרות התארגנות של תנוּעת נוער חינוּכית לפי דרככם; ד. איננוּ מסכימים לרעיון של קיוּם מסגרת חינוּכית משוּתפת עם הנוער הלומד.

לעוּמתם הציגה חבוּרתנוּ את תכניתה: א. יש צורך לקיים מסגרת חינוּכית־חלוצית מיוּחדת בתוך ‘הנוער העובד’, הואיל ומסגרת זו כוללת גם נערים שאינם נוטים לחיי קיבוּץ; ב. אנוּ רואים בשיטה החינוּכית על סממניה ועל סמליה, את השיטה הטובה ביותר, לפחות לגבי החלק המתעתד' להגשמה; ג. מיזוּג אורגני של מסגרת חלוּצית מַגשימה – בעלת שיטה חינוּכית – בתוך הסתדרוּת כללית של ‘הנוער העובד’ תפלס את הדרך לקיוּם תנוּעת נוער אחידה בארץ, ותבלום נסיונות להקים מסגרות נוספות לנוער; ד. איננוּ רוצים להיבדל מן ‘הנוער העובד’, הואיל וההיבדלוּת נוגדת את השקפתנוּ המחייבת קיוּם מסגרת אחידה וכוללת של כלל מעמד הפועלים.

כרגיל בויכוּח מסוּג זה החלה התמודדוּת על שטחי השפּעה ועל חוּגי נאמנים, ונשתרבבוּ גם תופעות לואי של יחסים אישיים. כעת – במרחק של שלוש עשרות שנים – נראים ויכוּחים אלה כבלתי־חשוּבים בהחלט. בהזדמנוּת זו כדאי אוּלי לציין, כי אליהו שומרוני ז"ל שגילה יותר מכל אחד מאתנוּ יחס של סבלנוּת והוּמור טוב בויכוחים אלוּ, וגם המשיך בפעוּלה בתוך ‘הנוער העובד’ לאחר שיתר שליחי הקיבוּץ חזרוּ לביתם, גם הוּא לא הצליח לגשר בין הבדלי ההשקפות, מפני ששורש הדברים נעוּץ באותם הבדלי ההשקפות העקרוניים שהזכרתי לעיל.

האוּמנם לא ניתן לגשר בין הבדלי ההשקפות? הייתכן, שלא יכולנוּ להבין איש את רעהו והיה הכרח להחריף את המשבר, עד כדי חוסר מוצא? כאחד המשתתפים בויכוח זה, אני יכול להעיד, כי לוּ היוּ משתתפים בויכוּח הצעירים בלבד, ייתכן שהיינו מגיעים לעמק השוה. אוּלם אז לא הבינונוּ, כי הויכוּח הוּא לא רק בינינוּ ובין חברי מרכז ‘הנוער העובד’ וכי מקורו במקום אחר. והוּא נובע מגישות חברתיות־ציבוּריות עמוּקות ורציניות הרבה יותר. את המקורות האלה חובה להסביר.

כבר רמזתי על השוני הפּסיכולוגי בין גישתם של אנשי צמרת ההסתדרוּת ובין גישת אנשי תנוּעת הנוער החינוּכית לצורות ארגוּן נוער ולפעוּלה החינוכית בתוכו. ברם. כדי להבין את המציאוּת הציבוּרית והחברתית, בה פּעלנוּ באותן השנים, אין הסבר המקורות הפּסיכולוגיים בלבד מספּיק. מקורות אלוּ יכולים אוּלי לתת הסבר־מה ליחס האנשים לשיטה, אוּלם אין בכוחם להסביר את המסקנות הארגוּניות לגבי הבעיות המעשיות שחייבוּ תשוּבה.

‘אַחדוּת־העבודה’ היתה מפלגת הרוב המדריכה באותם הימים, בתוכה פּעלוּ והשפּיעוּ – השפּעה מכרעת – שלושה אישים: ד. בן־גוּריון, בּרל כּצנלסון ז"ל, ויצחק טבּנקין. השפּעתם חרגה בהרבה מתחוּמי המפלגה, ואפשר לומר בודאוּת כי הם היוּ מעצבי דמוּתו של הדור שיצר את ארץ־ישראל החדשה – דור אשר הוליך את התנוּעה הציונית להקמת המדינה. מן השלישיה הזאת פעל בעיקר טבּנקין בתוך החלק שנחלץ לבנין התנוּעה הקיבוּצית־חלוּצית – בקרב החלק המגשים את הסוציאליזם הארץ־ישראלי. ואָמנם הוּא וחבוּרת אנשים שהתרכזה סביבו, נהנוּ מן האֵמוּן המלא של המפלגה וצמרתה. ובכל ענין הקשוּר בפעוּלה חינוכית־קיבוּצית־חלוּצית היה טבּנקין הפּוסק והמַכריע. באותן השנים ראָה את תפקידו בטיפּוּח תנוּעה חלוּצית בעלת אופי כללי עממי, שאינה תלוּיה בשוּם סממנים שטיפּחם ‘השומר הצעיר’ הפּולני. זכוּיות רבות שמוּרות לקבוּצה הקיבוּצית הזאת. היא טיפחה את התנוּעה החלוּצית בגולה בימים ההם. מתוכה יצאוּ ראשוני השליחים לגולה החלוּצית. תודות למאמציה הוּקמה תנוּעה קיבוּצית גדולה – הקיבוּץ המאוּחד, שבאָפיו היה נועז, כובש וקשוּר באלפי נימים לתפקידי הביצוּע בתנוּעת הפועלים. אין כל ספק, כי מעמדה, היקפה ודרך פעוּלתה של התנועה הקיבוּצית כיום (על כל זרמיה) נושאת בתוכה גרעיני השפעה של החבוּרה הקיבוּצית מאותם הימים. שבראשה עמד יצחק טבּנקין.

ברם, הקבוּצה הזאת הצטיינה גם בקוי אופי מוּבהקים, שהשפּעתם גם היא מוּרגשת עד היום הזה: קיצוניוּת בהגנה על דעותיה, חוסר כשרון לגשר בין דעות שונות וכדומה. וכך קרה, שויכוּחנוּ – הארגוּני ו’המסגרתי' למראית עין – בתוך ‘הנוער העובד’, נפל לתוך מערבולת של השפּעות שונות שהתחילו להתגבּש אָז בתוך ציבור הפועלים בכלל ובתוך ‘אַחדוּת־העבודה’ בפרט. מבחינה פּסיכולוגית היינוּ אנוּ – אנשי ‘השומר הצעיר’ הרוסי – קצת יוצאי־דופן בתוך ה’משפּחה': היינוּ ‘השומר הצעיר’, אף כי דיברנוּ בלשון של כלליות לציבוּר הפּועלים; היינוּ חסידי שיטות חינוּכיות (סלקטיביות), שעה שרצינוּ להרכיבן על מסגרת כללית של ‘הנוער העובד’. וכפי שהסברתי כבר לעיל קשה היה לאנשי העליה השניה ולחניכיה להבין ולהקשיב לדברינוּ על שיטות, חינוּך, מסגרת וכדומה. דומה, לא אֶטעה אם אומַר, כי טענותינוּ בנדון זה, יותר משעוררו סקרנוּת, גרמוּ לאחדים מהם שעמוּם…

אוּלם מצבנוּ הציבוּרי החמיר במיוחד, כאשר החבוּרה הקיבוּצית של י. טבּנקין גילתה, כי שיטותינוּ אינן הולמות את השיטות שהיא מתכוונת לטפּח בתוך התנוּעה החלוּצית הכללית בגולה, וכאשר התבהר להם, ש’הנוער העובד' צריך להיות משענתה בארץ, – דומה, בו ברגע נחרץ גורל ‘הצופים העובדים’ – ולא היתה כאן אלא שאלה של זמן.

הסוף הפורמלי היה פּשוּט ודרמתי כאחד. לאחר שוּרת ויכוּחים סוערים בתוך ‘הנוער העובד’ היה הכרח להכריע בנקוּדה מרכזית: הזכּאים ‘הצופים העובדים’ להמשיך בפעוּלתם האוטונומית בקרב ‘הנוער העובד’. אנוּ אמרנוּ כי‏ יש להמשיך בנסיון זה עד גיל מסוּים, כלומר, רק עד גיבּושו של הגרעין המגשים לחיי קבוּצה. אנשי ‘הנוער העובד’ אָמרוּ: אין להרשות שום אוטונומיה ויש לשמור על כמה מן השיטות הצופיות לבני 13–14 בתוך ‘הנוער העובד’ (הם הסכימוּ כי שכבה זו תיקרא ‘הצופים העובדים’). הבירוּר הזה הוּבא לפני החבר ד. בן־גוּריון כמזכיר הועד הפּועל של ההסתדרוּת. השתתפוּ בבירוּר זה – שהיה ‘חם’ – רבים, ובן־גוּריון סיכּם אותו בערך כך: ‘אינני מתמצא בפרטי הויכוּח, אוּלם עלי לדון על יסוד של אֵמוּן באחד הצדדים בויכוּח זה – אני מאמין יותר להם’.

בכך נסתיימה הפרשה. במשך שבוּעות אחדים חוסלה תנועת ‘הצופים העובדים’ מיסודו של קיבוּצנו.

 

סיכום    🔗

פירוּק ‘הצופים העובדים’ היה מַכּה מוּסרית קשה לחבוּרתנוּ. ‘השומר הצעיר’ צהל והתחיל פּועל להקמת תנוּעתו בארץ, ותוך זמן קצר הוקמה תנוּעתו, והתחנכוּ בה בני אותה צמרת ההסתדרוּת, שנתנה יד לפירוּק ‘הצופים העובדים’. ידענו כי נכשלנוּ בנסותנוּ להוכיח את האפשרוּת לקיים את שלמוּת החינוּך במסגרת אחת, בלי להתגודד במסגרות עצמאיות, דבר המוליך להתבדלוּת פוליטית ומפלגתית. לזכותנו ייאָמר. כי ברבות הימים הוכיחה המציאות את צדקתנוּ.

לא פעם שאלנוּ את עצמנוּ: מה היה אילמלא קיבלנוּ את הכרעתו של בן־גוּריון והיינוּ ממשיכים בקיוּם ‘הצופים העובדים’ כמסגרת עצמאית, מחוּץ ל’נוער העובד'. מבחינה מעשית יכולנוּ לעשות זאת כי התנוּעה היתה הולכת אחרינוּ בשלמוּתה. הרי ברל כצנלסון היה אומר – בתקופת הלבטים – מפורשות ושקוּלות: ‘אם אַתם תחליטוּ כי אַתם נוטלים על אחריוּתכם – אחריוּת לדרך זו – מוטב’; וגם בן־גוריון הודיע פעמַיִם: ‘כאשר יחליט בּרל כּצנלסון, אֶתמוך בזה גם אני’. אוּלם אנחנוּ לא נטלנוּ על עצמנוּ – בתנאים שנוצרוּ – את האחריות. אָכן, אינני מפקפק כעת שאילוּ היינוּ ממשיכים, היינו מצליחים להקים מסגרת של תנועת נוער חינוּכית חשובה שהיתה מצמיחה מתוכה שכבות רבות של מגשימים.

ברבות הימים שוב הוכיחה המציאוּת את צדקתנו. בעת הויכוּח על מַהוּת ‘הצופים העובדים’ עדיין היינוּ נערים, אוּלם הרגשנוּ כי החבוּרה הקיבוּצית, שבראשה עומד טבּנקין, אינה מסוּגלת לגשר. בכל זאת הלכנוּ עם חבוּרה זו כברת־דרך ונתנו ידינו להקים את הקיבוּץ המאוּחד. אך בתוכנוּ הרגשנוּ את חוסר סבלנוּתם, את חוסר יכלתם ליצור מסגרת אחידה לכל הבאים לקבוּצה ממקורותיה השונים של התנוּעה החלוּצית.

ייתכן וזכר נסיונם של ‘הצופים העובדים’ ילמדנוּ לנהוג ביתר סובלנוּת, ביתר הקשבה וביתר הבנה לחיפּוּשי דרך של אלה הצעירים מאתנוּ כיום ב־30 שנה!