אם עדיין אין בידנוּ, מפני מיעוּט הנסיון, לקבוע תכנית שלמה המתאימה בכל מאַת אחוּזיה לפעולה בין ילדי המזרח, הנה הולכת ומתבהרת על־כל־פנים שאלת צורת הארגון ומרשה לנו להוציא כמה וכמה מסקנות מועילות.
באָמרי ‘צורת הארגון של ילדי המזרח’, אני מתכוון בעיקר לשאלה המכאיבה: הניתן לקיים קבוּצות מעורבות, בעיקר מאשכנזים ומילדי המזרח (ספרדים, תימנים, פרסים וכו')? בהיפּגשי עם חומר אנושי זה במקומות שונים, ראיתי שאיבה וקנאה שרוּיות בין ילדי העדות השונות. אנחנוּ הנחנוּ, וּבצדק, שאין לשים פּדוּת בין עדוֹת, דיבּרנוּ כך על ארגוּן ילדי המזרח ולא דיבּרנוּ על צוּרת הארגוּן. לא היה כל פּקפּוּק בכך שנכניס ילדים אלה כשאר הילדים בתוך הפּלוּגות הקיימות ושוּם שאלה מיוחדת על ארגונם לא עלתה על דעתנוּ. אך הנה בא נסיון העבודה וטופח על פּנינוּ ומראה לנוּ ששגינוּ.
בעיקר מתעוררת השאלה הזאת בכל חריפוּתה בחיפה. הצופים מתחלקים שם לפי העדות: 60% אשכנזים ו־40% מזרחיים, ואילו בירושלים ובתל־אביב השאלה איננה חריפה כל כך כי בראשונה הרוב המוצק – בני עדות המזרח ובשניה – אשכנזים. אך גם בשתי הערים האלה עתידים המדריכים אגב התפתחוּת הלגיונות להיתקל בשאלה זו ויהא עליהם למצוא את הפתרון הדרוש. בתל־אביב, למשל, כשניסינוּ לארגן את ילדי התימנים, הכנסנוּם לקבוצה מעורבת והיינוּ בטוחים שבנקל ימצאוּ את מקומם בחיי הלגיון. והנה לא כך היה הדבר: הם לא חיוּ בשלום עם שאר צופי הקבוּצה – עם האשכנזים, ולגמרי לא התמזגוּ בסביבה הצופית הכללית. דוגמה קלה זאת מראה על הצורך ביצירת סביבה מתאימה משלהם, שבה ירגישוּ את עצמם כאזרחים מלאים. גם מדריך בחיפה הניגש לארגן קבוצה אינו שׂם פדוּת בין העדות וּמשתדל ללכּד את הילדים בקבוּצות משוּתפות, אם רק הגיל מרשה זאת, אך הוּא נתקל מיד בהתנגדוּת נמרצת. ושני הצדדים מסרבים להיות בקבוצה אחת. יחסי איבה וקנאה שוררים בין הילדים, והאיבה הזאת מתפתחת לא בשטח הילדוּתיוּת, כיחס המצוי בין ילד לחברו, אשר רגע אחד הוא מַכּהוּ וסמוּך לכך הוא מחבקהוּ, אלא דווקא בשטח ההבדלים הפסיכולוגיים העמוקים בתכוּנות וּסגוּלות, הבדלים באופי ובהרגלי־חיים הנובעים ממורשת דורות. כינוּיים לאין מספר בפי הילדים מכוּונים להבלטת העדתיות. נוכחתי לדעת שמאמציו של המדריך ושימוּשו בכוח הפקודה לא יועילוּ, להיפך, על־ידי כך אך יחריף את היחסים בין הילדים ותיפגע סמכוּת המדריך. ולא עוד אלא ש’הארגוּן המשוּתף' הזה לא יאַפשר עבודה קבוּצתית סדירה, כאשר היא לא תמשוך במידה שוה את כוּלם. ושוּב מפּני אותם ההבדלים בהתפתחוּת, באופי ובכשרון התפיסה, הוכרחנוּ לסדר את ילדי המזרח (ספרדים) בקבוּצות מיוחדות. מעניין לציין, שילדים אשכנזים אחדים, בני גילם, יצאוּ את ההסתדרות מתוך סירובם המוחלט להיות בקבוּצות מעורבות. אני אומר, אַל נירתע מפני ההכרח לאַרגן ילדי המזרח בזמן הראשון בקבוצות מיוחדות, כי אין כל יסוד לנימוּק על הבלטת העדתיוּת בארגוּן מיוחד. דווקא זאת הדרך היחידה להבראת היחסים ולהשלטת שויון כלשהוּ על־ידי פעוּלות משוּתפות בין הקבוּצות, קיבוּצי הגדוּד כוּלו ועוד. נשקול נא באיזה מקרה אנוּ מעודדים את הבלטת ההבדלים ואת התנגשוּתם: האם כשילדי העדות השונות נמצאים בקבוּצה אחת, או כשהם נמצאים בגדוּד אחד, אך בקבוּצות מיוּחדות? מוּבן שבמקרה הראשון. עלי להודות כי גם המקרה השני אינו פשוּט כל כך כפי שהוא נראה לכאורה. פה צריכה להיעשות עבודה חינוּכית מתמדת המכוּונת להתקרבוּת מכּסימלית של הקבוּצות השונות על יסוד יצירת סביבה צופית כללית אחת לכל הצופים בגדוּד או בלגיון. היצירה קשה ואִטית, הרבה תנאים גורמים מפריעים לכך, אבל היא בטוחה והכרחית, וּבה התרוּפה למצב הלקוּי הקיים.
אני בטוח שהרבה חברים מדריכים יסכימוּ לדעתי שהבעתי לעיל, ואם יש מדריכים אשר בידם להוסיף לדברים שהם חולקים עלי לגבי השאלה שנגעתי בה, היה רצוי מאוד שיתבררוּ הדברים מעל ‘דף המדריך’.
בשאלת הפעולה עצמה בין העדות המזרחיות לא נגעתי. אולי אשוב אליה ב’דפּים' הבאים.
אליק נואם במעמד עלייתה של היאחזות נח"ל על הקרקע
אנשי נח"ל בעבודת סיקול בעין־גדי
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.