חברים, שנה בחיי תנוּעה, ועל אחת כמה וכמה בחיי תנוּעה צעירה, אינה אלא רגע. במה דברים אמוּרים? כשהשנים הן שנים כתיקנן, כשחיי העולם וחיי העם זורמים להם באפיק שליו ושאנן. אך בשנים, כגון אלה שאנוּ חיים אותן עכשיו, עלוּלות שנה אחת או שנתים להיות גורליות מאוד. ועל כן בהכרח שיהא קנה־המידה בימים וּבשנים אלה, לכל פעולה או לכל אי־פעולה מצדנוּ, אחר מאשר בשנים כתיקנן.

לכל תנוּעה יש מסגרת ותוכן. ואולי יצלצל הדבר כפרדוכּס אם אומַר: בתנועת ‘המשמרת הצעירה’, התוכן – מבחינה אובּייקטיבית, מבחינת היעוּד – הוא מוחשי יותר מאשר המסגרת עצמה.

איתרע מזלה של המשמרת, והיא נולדה בתקוּפת משבּר חמוּר מאוד בתנוּעת הפועלים בארץ. בתקוּפת משבר האֵמוּן ההדדי, משבר החברוּת ומשבּר האחדות בציבוּר העובדים. המשמרת נולדה בתקוּפה, שהכלי המרכזי, שהפועל העברי בארץ הקים אותו למילוּי יעודו, נראה כאילוּ הוא הולך ונסדק; כאשר נעשה נסיון רציני לקומם את הנוער החלוּצי בארץ נגד מפלגת פועלי ארץ־ישראל, נגד מפלגת המעמד. מאז חלפה שנה, ואנחנוּ יכולים לומר עכשיו בבטחה, שהנסיון הזה לא הצליח.

עלינוּ להכיר בחוּשוֹ הבּריא של נוער, שהימים האלה צריכים להפנות את מעיינינוּ ומאוַיינוּ לא למה שהיה, אלא, בעיקר, אל אשר יהיה, אל אשר עלוּל להתרחש, אל אשר אנחנוּ חייבים לעשות בימים הקרובים.

בכינוּס זה עומדים אנחנוּ בשעה שמלחמת העולם מסתיימת, כשאמתלותיהם האחרונות של המחזיקים את שערי הארץ נעוּלים צריכות ליפול. באירופה מתרכזים השׂרידים במחנות וחייהם תלוּיים להם מנגד, וכל רצונם דרוּך אל השער – אל שער הארץ: הייפּתח או שלא ייפּתח. אנחנוּ מחכים לשׂרידים אלה, אנחנוּ מחכים לחברינוּ החוזרים מן הצבא, אנחנוּ מחכים לעולים רבים אחרי כל אשר עבר עליהם שם. והשאלה המתעוררת פּשוּטה היא: האם אנחנו פותחים להם בית – בית מכל הבחינות, בית של קיוּם ממש? האם נפתח אנחנוּ את שערינוּ לקליטתו הרוּחנית של הדור שעליו לבוא אלינו?

המשמרת צריכה לראות את עצמה מגוּיסת לתפקיד פתיחת שעריה מבחינה תנוּעתית, מבחינת קליטתם הרוּחנית של חברים, שעמדוּ בשירוּתי הצבא במשך שנים, וּבעיקר ליהודים הצעירים המרובים העולים אל הארץ הזאת, אשר אינם יודעים את חייה וּתנאיה.

אף כי מסגרתה של המשמרת הצעירה מסגרת מפלגתית היא, לכאורה, הרי במהוּתה המשמרת היא התנוּעה הכללית הרבגונית ביותר בארץ. אין חלק בציבוּר הפועלים אשר לא יהיה מיוּצג בה, אין צוּרת חיים, שהפועל העברי בארץ צר אותה, שחברי המשמרת אינם חיים אותה; אין תפקיד שהפועל העברי בארץ נטל ועמס על שכמו, אשר חברי המשמרת אינם עמלים על מילוּיו. המשמרת כוללת חברים מכל גוני הקשת שבציבורנוּ. אנחנוּ רואים כאן חברים מן העיר ומן הכפר, מן המושב, מן הקיבוץ ומן הקבוצה; את פני הדור השני בהתישבוּת ואת העולים הצעירים האחרונים שבאו מתורכיה, מעירק ומאירן. אנחנוּ רואים כאן את החברים הנמצאים בכל שטחי שליחוּתו של הפועל בארץ – בהתישבוּת, בכיבוש העבודה, בשוּרה, בנוטרות, במחנות העבודה, בבריגדה, במערכות ההעפּלה וקליטת העליה ובהדרכה בתנועת הנוער. זוהי דמוּתה של המשמרת, דמוּתה האמיתית.

הרכבת שהביאה את החברים מן הצפון ומן הדרום, אותה רכבת של ממשלת פלשתינה־א"י, הזוחלת שמונה־תשע שעות – רכבת זו הביאה חברים צעירים, הנוסעים ברוּחם וּבנפשם ברכבת אחרת לגמרי, ברכבת מהירה יותר, ארץ־ישראלית יותר, חלוּצית יותר, כיבוּשית יותר.

עוד מעט נשמע את דברי בן־ציון¹ שחזר מך הבריגדה, הוא יספּר לנוּ מה פעלוּ ופועלים חברינו המגוּיסים בצבא. אבל אתנו כאן, באולם זה, יושבים הרבה עשרות חברים מגוּיסים בלי מדים², ומגויסים אלה גם הם ממלאים את שליחוּתם המלאה בכל מקום שהם נמצאים בו, בכל תפקיד שהם נקראים לו. אחת היא החזית בה עומד החבר במחנה המגויסים כאן³ והחבר הממלא אותה שליחוּת ואותו יעוד שם.

וּרצוני לומר לחברים אלה, לחברינו במחנות, שהם אתנו כאן: המשמרת – אזרחים בה כל החברים, כל הממלאים את קשת היעודים וקשת התפקידים של תנועתנו.

והייתי רוצה לומר גם לחברים העולים הצעירים המשתתפים כאן, חברים מרומניה, מטרנסדניסטריה, מהונגריה, מתורכיה, משוייץ, חברים שבאו מעירק ומאירן, וגם מעולי בּוכנוַלד⁴ המשתתפים כאן בכינוס – לכל העולים הצעירים האלה רצוני לומר: אתם נפגשים כאן בפעם הראשונה עם תנועת הנוער הארץ־ישראלית – היאחזוּ, היקלטוּ במהירוּת, היו במהרה לארץ־ישראליים, למען תוכלוּ להטות שכם עם קודמיכם לאלה שיבואו אחריכם.

מה חסר לרכבת המגוּונת הזאת שהביאה את 13–14 מאות החברים שהגיעוּ לכינוּס? לא חסר אלא דבר אחד: להפוך את כל אלה לכוח מלוּכד, אקטיבי, פעיל, ער, מרחיב־השפּעה, הכובש בהתמדה נוער, שעדיין רחוק הוא מאתנוּ.

שתי עינים למשמרת: עין אחת רואה את החברים הצעירים יותר – זוהי העין של התמול הקרוב; ויש למשמרת עין שניה – עין הצופה אל חברותם במפלגת הבוגרים, בהסתדרות הבוגרים. ושני תפקידים אלה מחייבים הרבה מאוד. ואלה הן סגוּלות וּתכוּנות המאַפשרות הרבה דברים דווקא לשכבה זו – תפקידים לגבי החברים מתמול בתנוּעת הנוער, תפקידים לגבי החברים מהיום במפלגה ובהסתדרות. גם כאן וגם שם יש לעשות הרבה. גם כאן וגם שם נקראת המשמרת למעשים. זוהי הסגוּלה המיוחדת, ואותה אין לדכא. יש מה לעשות בקרב רבבות הנוער הצעירים יותר – יש להביאם אל מחנה העבודה, אל מחנה ההגשמה העצמית, למילוּי מצוות. והרבה יש לעשות בתוך המפלגה, הזקוּקה לתוספת כוחות רעננים וצעירים יותר לאחר כל מה שקרה לה בתקוּפה האחרונה – לאחר מה שקרה באָבדן חברים דגוּלים של התנוּעה ולאחר מה שקרה על־ידי הקרע בתוך התנוּעה. כל זה מחייב שהמשמרת תוסיף כוחות פעילים ורעננים לשינוּי דברים, להעמקת דברים במפלגה ובהסתדרות גם יחד.

יש צורך להגדיל את עומס השליחוּת המוּטלת על כל אחד ואחד מאלה היושבים כאן. כי אנוּ חיים בתקוּפה, אשר רק מיצוּי כל כוחנו עשוי להבטיח משהוּ. השליחוּת מגוּונת מאוד ורבת פנים: לעליה, להפעלת העליה ולהקלטתה, להתישבוּת, לשוּרות הבטחון – לא ייתכן שחבר המשמרת לא יהיה בשוּרות הבטחון; השליחוּת היא לנוטרוּת, למחנה העבודה, להדרכה בנוער. וּדרוּשה הבטחת התפתחוּתה של המשמרת הצעירה, כמסגרת המשמשת ערובה, שכּל המצוות שהזכרנוּ, הנובעות מתורתו וּמשנתו של ברל – תקוּימנה.

1945

אחד היסודות החשובים ביותר בתנועתנו הוא שלל הגוונים בהרכבה האנושי ובצוּרות חייה: חקלאי ופועל בעיר, אשכנזי ותימני, ותיק ועולה חדש, איש מושב ואיש קיבוץ. כל חלק בתנועה מהווה בה חוליה טבעית ואורגנית, אשר בלעדיה נמצאת השרשרת כוּלה פגוּמה. את חסנה של השרשרת מבטיחה האחריוּת ההדדית של חלקיה השונים. היא המלט המלכד, היא הערובה. אחריוּת זו אינה נתוּנה מראש לאורך ימים ושנים. היא חוזרת ונבחנת בכל תקופה לאור ציווּייה השונים. והמבחן עצמו חמוּר, קובע גורל התנוּעה.

נקלעתי פעמים אחדות לעיר ונתכוונתי לעמוד על טיב הפעולה הנעשית על־ידי חברי לתנועה, על־ידי חברי המשמרת הצעירה בעיר. ביקרתי במועדון בשעת הרצאה, בפעוּלת חוג ובמסיבת שבת, ואודה על האמת: במבט ראשון נגולה לעיני תמוּנה מלבבת למדי: מאות חברים צעירים, שוקקים, שכבה חדשה למפלגה, שכבה אשר חסרונה היה מורגש שנים רבות. אולם מיד נתקעת במוחך שאלה אחרת המטרידה ואינה מרפה: איזו חובה ממשית מוטלת על כל בחוּר ובחוּרה הבאים להרצאה או למסיבה? המשמש אתה רק אובייקט לפעוּלות הסברה של המשמרת או שקיים בך גם איזה רצון, להיות הנושא עצמו של התנועה ותפקידיה? מהו קנה־המידה, המוסרי והמדיני, לפיו תשפוט את המשמרת, לפי מה שהיא אומרת או לפי מה שהיא עושה?

אין אני יודע את כל התפקידים שנטלה על עצמה המשמרת בעיר: תפקידים במפלגה, בהסתדרות, בשוּרה, בנוער וכו‘. ברצוני, כחבר ההתישבות, להפנות אליך כמה וכמה דברים הקרובים לי ביותר והמדריכים את מנוחתי דווקא בימים אלה. הוטלנו למערכה כבדה וגדולה, אשר כמוה לא היתה לחומרה בכל שנות העליה וההתישבות בארץ. כרגיל לא ניצלנוּ גם הפעם מויכוח פנימי על דרכי מאבקנו עם מדיניות המעל של ממשלת המנדט. יש דברים מוסכמים ויש דברים השנוּיים במחלוקת. אני מניח, שהדי הויכוּח הגיעו גם אליך, וייתכן כי לקחת חבל בו. אני מרשה לעצמי לשער, שבויכוּח הזה עמדת לצדם של הטוענים, כי נאלצים אנוּ לנקוט גם אמצעי היאבקות, אשר ‘הישוּב לא הסכין בהם’. גם לי נראה, שעומדים אנוּ במצב של חוסר ברירה, על כן אין דעתך זאת מפליאה אותי. אוּלם השאלה המטרידה אותי היא: מה הן המסקנות, שאתה מסיק לגבי עצמך למחרת השתתפוּתך הפעילה בקביעת ‘קו’, ‘עמדה’ וכו’? המרגיש אתה חובה לנהוג למעשה לפי העמדה שקבעת להלכה? בתכנית מלחמתנו המדינית, על המוסכם שבה ועל השנוּי במחלוקת, יש תפקידים הדורשים את המתנדבים המעטים והמוכשרים, אך יש תפקידים, והם חשובים לא פחות מקודמיהם, אשר רק מחנות נוער גדולים ורבים מסוגלים לבצעם, ובהיעדרם עלולים אנוּ להיכשל כשלון חמור ביותר. על אחד מאלה ברצוני לעמוד כאן.

ודאי נתקלו עיניך לא פעם בכרזות הצבעוניות הנאות המתנוססות על לוח המודעות בעיר: ‘הבונים יבנו, המעפילים יעפילוּ, המגינים יגנו’. הידוּע לך, כי אחד מן הדברים האלה, בנין מפעל ההתישבות החדשה, עומד לפני סכנת צמצוּם חמור לא רק בגלל גזירות הקרקע, אלא גם בגלל המחסור, שלא היה דוגמתו, בגרעינים חדשים, במועמדים להתישבות? הידוּע לך, כי מחוסר גרעינים ותיקים נאלצים המוסדות להציע עליה לנקוּדות חדשות, לקבוּצות עולים חדשים שעדיין לא סיימו את שנת הכשרתם? האם לא תשתומם, בהיוָדע לך, כי באחת מארבע הנקוּדות שעלוּ לאחרונה על הקרקע נמצאים לא יותר מ־21 בחורים, המשוועים לתגבורת, והם יושבים במרחק עשרה מטרים בלבד מגבול ארץ שכנה?

תשאל בודאי: מה קרה? איך הגענוּ עד הלום? שים לב לעובדות הבאות והכל יתחוור לך. במשך כל שנות המלחמה לא היתה עליה לארץ וביחוּד עליה חלוצית, זו אשר מאז ומתמיד היתה הבסיס העיקרי למפעל ההתישבותי בארץ; ואף־על־פי־כן, על אף שנות המלחמה ועל אף הספר הלבן, העלינוּ על הקרקע נקוּדות חדשות. הווה אומר: הרזרבה ההתישבותית נדלתה ברוּבה הגדול. ועתה, עם סיוּם המלחמה, אנוּ עומדים לפני אסון כפול. אותה היהדוּת, ששימשה מקור לא אכזב לעליה החלוצית, הושמדה בחלקה המכריע, ובפני שארית הפליטה ננעלוּ שערי הארץ כליל. התשתומם, שבתנאים אלה מופנות כל העינים אל הנוער הגדל בארץ, מתוך תקוה, כי הוּא יגלה מתוכו כוחות חלוציים להפרות את שממות הנגב והגליל וימלא במידת־מה את החלל שנתהווה אחר השואה הגדולה? אם נקח, לדוגמה, עיר כתל־אביב. היחוּל בה שינוּי כלשהוּ לרעה אם יעזבוה אלף בחורים ובחוּרות צעירים? והרי אלף צעירים אלה יכולים לשמש יסוד לעשרים גרעינים חדשים, אשר יתעתדו לעלות לעשרים נקוּדות חדשות בארץ. האומנם נגזר עלינוּ שגם לכאן תועבר מאֵרת הגלות מדורי דורות – הצטופפוּת יתירה בכרכים והזנחת עמדות יסוד ועמדות מפתח בחלקים חיוניים של הארץ?

אודה, כי בכתבי שורות אלוּ רואה אני חיוּך על פניך וכמי שאומר: אין חדש בדברים. שמענוּם לא פעם. אך עודדתני לכתוב הידיעה הצנוּעה, אך רבת החשיבות, שפורסמה, כי הוקם במשמרת הגרעין הראשון להתישבות. הרי סימן הוּא כי יש חברים, ולוּ גם מעטים, החשים כי בשעה זו מוטל עליהם לעשות משהו יותר מביקור במסיבה. והשאלה המעניינת אותי היא – מה האוירה הכללית אשר תיוָצר סביב הנבט הרך והצעיר הזה; היזכה ליד אוהדת ומסוּרה המעודדת לגידוּל ולהרחבה, או שייחנק, חלילה, באודו באִבּוֹ, מחוסר אויר לנשימה ובהעדר אקלים רוחני מתאים? יודע אני כי לא כל חברי המשמרת בעיר יכולים, אם מסיבות אלוּ ואם מסיבות אחרות, להצטרף לגרעינים, אך הייתי רוצה לדעת (ואוּלי תהיה מוכן לענות לי?) היש רבים הנכונים להצטרף אל מחנה העולים להתישבות; הקיימת אוירה המעודדת את הרצון הזה ומטפחת אותו? הנעשית פעוּלה לקרב את הכפר העובד ללבו ולמוחו של החבר בעיר. חושש אני (הלוַאי ואתבדה!), כי בלי אוירה כזאת ייראוּ המעטים אשר התחברו לגרעין הראשון כיוצאי־דופן, או כיוצאים מן הכלל הרחוק מרוח היצירה המפעם את עסלוג'¹, בית־אשל או משגב־עם.

כחבר המשמרת בהתישבות, הנמצא אתך בתנוּעה אחת, והמודה כי רבים, רבים מאוד הענינים המקשרים אותנוּ – רציתי לבוא ולומר לך, כי חרד אני מאוד לגורל קשרינוּ, אם לא נתאמץ לכרות ברית־חיים בינינוּ נוסף על ברית התנועה הקיימת. הרגשתי היא כי עלינוּ להדוף במשוּתף את סכנת העקרוּת האורבת למשמרת בעיר. עלינוּ ללמוד ולשנן לעצמנוּ את הלקח ההיסטורי, כי אין סיכוּיים לשום תנועה חברתית ומדינית להצליח בארץ אם לא תשלב את עצמה,‏ – בצוּרה זו או אחרת – במערכות היצירה וההתחדשוּת.

לבסוף, רואה אני צורך להעיר הערה אשר מקוצר המצע לא אסבירנה אלא ברפרוף. יכול להתקבל הרושם מן הדברים דלעיל, שצו ההליכה להתישבות נובע אך ורק ממצבנו המדיני החמור, באשר לא נגעתי כלל בערכן העצמי של צוּרות החיים המתחדשות, מבחינה חברתית ומבחינת האושר הגנוז בהן לפרט. כאחד מרבים, החי את החיים האלה, יכול אני להעיד כי יש כאן מזיגה נאה בין הציווּיים הלאומיים והסוציאליים הכלליים, בין צרכי הפרט ובין כמיהתו לחיי חברה מתוקנים ועשירי תוכן. אך לנקוּדה זו אולי אשוב בפעם אחרת.

בינתים הייתי מביע משאָלה, כי אתה וחבריך תנסו לברר מעל דפי עתוננוּ את הבעיה כוּלה, הנראית לי כחיונית ביותר לגבי עיצוּב דמותה של המשמרת הצעירה.