אחד היסודות החשובים ביותר בתנועתנו הוא שלל הגוונים בהרכבה האנושי ובצוּרות חייה: חקלאי ופועל בעיר, אשכנזי ותימני, ותיק ועולה חדש, איש מושב ואיש קיבוץ. כל חלק בתנועה מהווה בה חוליה טבעית ואורגנית, אשר בלעדיה נמצאת השרשרת כוּלה פגוּמה. את חסנה של השרשרת מבטיחה האחריוּת ההדדית של חלקיה השונים. היא המלט המלכד, היא הערובה. אחריוּת זו אינה נתוּנה מראש לאורך ימים ושנים. היא חוזרת ונבחנת בכל תקופה לאור ציווּייה השונים. והמבחן עצמו חמוּר, קובע גורל התנוּעה.

נקלעתי פעמים אחדות לעיר ונתכוונתי לעמוד על טיב הפעולה הנעשית על־ידי חברי לתנועה, על־ידי חברי המשמרת הצעירה בעיר. ביקרתי במועדון בשעת הרצאה, בפעוּלת חוג ובמסיבת שבת, ואודה על האמת: במבט ראשון נגולה לעיני תמוּנה מלבבת למדי: מאות חברים צעירים, שוקקים, שכבה חדשה למפלגה, שכבה אשר חסרונה היה מורגש שנים רבות. אולם מיד נתקעת במוחך שאלה אחרת המטרידה ואינה מרפה: איזו חובה ממשית מוטלת על כל בחוּר ובחוּרה הבאים להרצאה או למסיבה? המשמש אתה רק אובייקט לפעוּלות הסברה של המשמרת או שקיים בך גם איזה רצון, להיות הנושא עצמו של התנועה ותפקידיה? מהו קנה־המידה, המוסרי והמדיני, לפיו תשפוט את המשמרת, לפי מה שהיא אומרת או לפי מה שהיא עושה?

אין אני יודע את כל התפקידים שנטלה על עצמה המשמרת בעיר: תפקידים במפלגה, בהסתדרות, בשוּרה, בנוער וכו‘. ברצוני, כחבר ההתישבות, להפנות אליך כמה וכמה דברים הקרובים לי ביותר והמדריכים את מנוחתי דווקא בימים אלה. הוטלנו למערכה כבדה וגדולה, אשר כמוה לא היתה לחומרה בכל שנות העליה וההתישבות בארץ. כרגיל לא ניצלנוּ גם הפעם מויכוח פנימי על דרכי מאבקנו עם מדיניות המעל של ממשלת המנדט. יש דברים מוסכמים ויש דברים השנוּיים במחלוקת. אני מניח, שהדי הויכוּח הגיעו גם אליך, וייתכן כי לקחת חבל בו. אני מרשה לעצמי לשער, שבויכוּח הזה עמדת לצדם של הטוענים, כי נאלצים אנוּ לנקוט גם אמצעי היאבקות, אשר ‘הישוּב לא הסכין בהם’. גם לי נראה, שעומדים אנוּ במצב של חוסר ברירה, על כן אין דעתך זאת מפליאה אותי. אוּלם השאלה המטרידה אותי היא: מה הן המסקנות, שאתה מסיק לגבי עצמך למחרת השתתפוּתך הפעילה בקביעת ‘קו’, ‘עמדה’ וכו’? המרגיש אתה חובה לנהוג למעשה לפי העמדה שקבעת להלכה? בתכנית מלחמתנו המדינית, על המוסכם שבה ועל השנוּי במחלוקת, יש תפקידים הדורשים את המתנדבים המעטים והמוכשרים, אך יש תפקידים, והם חשובים לא פחות מקודמיהם, אשר רק מחנות נוער גדולים ורבים מסוגלים לבצעם, ובהיעדרם עלולים אנוּ להיכשל כשלון חמור ביותר. על אחד מאלה ברצוני לעמוד כאן.

ודאי נתקלו עיניך לא פעם בכרזות הצבעוניות הנאות המתנוססות על לוח המודעות בעיר: ‘הבונים יבנו, המעפילים יעפילוּ, המגינים יגנו’. הידוּע לך, כי אחד מן הדברים האלה, בנין מפעל ההתישבות החדשה, עומד לפני סכנת צמצוּם חמור לא רק בגלל גזירות הקרקע, אלא גם בגלל המחסור, שלא היה דוגמתו, בגרעינים חדשים, במועמדים להתישבות? הידוּע לך, כי מחוסר גרעינים ותיקים נאלצים המוסדות להציע עליה לנקוּדות חדשות, לקבוּצות עולים חדשים שעדיין לא סיימו את שנת הכשרתם? האם לא תשתומם, בהיוָדע לך, כי באחת מארבע הנקוּדות שעלוּ לאחרונה על הקרקע נמצאים לא יותר מ־21 בחורים, המשוועים לתגבורת, והם יושבים במרחק עשרה מטרים בלבד מגבול ארץ שכנה?

תשאל בודאי: מה קרה? איך הגענוּ עד הלום? שים לב לעובדות הבאות והכל יתחוור לך. במשך כל שנות המלחמה לא היתה עליה לארץ וביחוּד עליה חלוצית, זו אשר מאז ומתמיד היתה הבסיס העיקרי למפעל ההתישבותי בארץ; ואף־על־פי־כן, על אף שנות המלחמה ועל אף הספר הלבן, העלינוּ על הקרקע נקוּדות חדשות. הווה אומר: הרזרבה ההתישבותית נדלתה ברוּבה הגדול. ועתה, עם סיוּם המלחמה, אנוּ עומדים לפני אסון כפול. אותה היהדוּת, ששימשה מקור לא אכזב לעליה החלוצית, הושמדה בחלקה המכריע, ובפני שארית הפליטה ננעלוּ שערי הארץ כליל. התשתומם, שבתנאים אלה מופנות כל העינים אל הנוער הגדל בארץ, מתוך תקוה, כי הוּא יגלה מתוכו כוחות חלוציים להפרות את שממות הנגב והגליל וימלא במידת־מה את החלל שנתהווה אחר השואה הגדולה? אם נקח, לדוגמה, עיר כתל־אביב. היחוּל בה שינוּי כלשהוּ לרעה אם יעזבוה אלף בחורים ובחוּרות צעירים? והרי אלף צעירים אלה יכולים לשמש יסוד לעשרים גרעינים חדשים, אשר יתעתדו לעלות לעשרים נקוּדות חדשות בארץ. האומנם נגזר עלינוּ שגם לכאן תועבר מאֵרת הגלות מדורי דורות – הצטופפוּת יתירה בכרכים והזנחת עמדות יסוד ועמדות מפתח בחלקים חיוניים של הארץ?

אודה, כי בכתבי שורות אלוּ רואה אני חיוּך על פניך וכמי שאומר: אין חדש בדברים. שמענוּם לא פעם. אך עודדתני לכתוב הידיעה הצנוּעה, אך רבת החשיבות, שפורסמה, כי הוקם במשמרת הגרעין הראשון להתישבות. הרי סימן הוּא כי יש חברים, ולוּ גם מעטים, החשים כי בשעה זו מוטל עליהם לעשות משהו יותר מביקור במסיבה. והשאלה המעניינת אותי היא – מה האוירה הכללית אשר תיוָצר סביב הנבט הרך והצעיר הזה; היזכה ליד אוהדת ומסוּרה המעודדת לגידוּל ולהרחבה, או שייחנק, חלילה, באודו באִבּוֹ, מחוסר אויר לנשימה ובהעדר אקלים רוחני מתאים? יודע אני כי לא כל חברי המשמרת בעיר יכולים, אם מסיבות אלוּ ואם מסיבות אחרות, להצטרף לגרעינים, אך הייתי רוצה לדעת (ואוּלי תהיה מוכן לענות לי?) היש רבים הנכונים להצטרף אל מחנה העולים להתישבות; הקיימת אוירה המעודדת את הרצון הזה ומטפחת אותו? הנעשית פעוּלה לקרב את הכפר העובד ללבו ולמוחו של החבר בעיר. חושש אני (הלוַאי ואתבדה!), כי בלי אוירה כזאת ייראוּ המעטים אשר התחברו לגרעין הראשון כיוצאי־דופן, או כיוצאים מן הכלל הרחוק מרוח היצירה המפעם את עסלוג'¹, בית־אשל או משגב־עם.

כחבר המשמרת בהתישבות, הנמצא אתך בתנוּעה אחת, והמודה כי רבים, רבים מאוד הענינים המקשרים אותנוּ – רציתי לבוא ולומר לך, כי חרד אני מאוד לגורל קשרינוּ, אם לא נתאמץ לכרות ברית־חיים בינינוּ נוסף על ברית התנועה הקיימת. הרגשתי היא כי עלינוּ להדוף במשוּתף את סכנת העקרוּת האורבת למשמרת בעיר. עלינוּ ללמוד ולשנן לעצמנוּ את הלקח ההיסטורי, כי אין סיכוּיים לשום תנועה חברתית ומדינית להצליח בארץ אם לא תשלב את עצמה,‏ – בצוּרה זו או אחרת – במערכות היצירה וההתחדשוּת.

לבסוף, רואה אני צורך להעיר הערה אשר מקוצר המצע לא אסבירנה אלא ברפרוף. יכול להתקבל הרושם מן הדברים דלעיל, שצו ההליכה להתישבות נובע אך ורק ממצבנו המדיני החמור, באשר לא נגעתי כלל בערכן העצמי של צוּרות החיים המתחדשות, מבחינה חברתית ומבחינת האושר הגנוז בהן לפרט. כאחד מרבים, החי את החיים האלה, יכול אני להעיד כי יש כאן מזיגה נאה בין הציווּיים הלאומיים והסוציאליים הכלליים, בין צרכי הפרט ובין כמיהתו לחיי חברה מתוקנים ועשירי תוכן. אך לנקוּדה זו אולי אשוב בפעם אחרת.

בינתים הייתי מביע משאָלה, כי אתה וחבריך תנסו לברר מעל דפי עתוננוּ את הבעיה כוּלה, הנראית לי כחיונית ביותר לגבי עיצוּב דמותה של המשמרת הצעירה.