חברים, שנה בחיי תנוּעה, ועל אחת כמה וכמה בחיי תנוּעה צעירה, אינה אלא רגע. במה דברים אמוּרים? כשהשנים הן שנים כתיקנן, כשחיי העולם וחיי העם זורמים להם באפיק שליו ושאנן. אך בשנים, כגון אלה שאנוּ חיים אותן עכשיו, עלוּלות שנה אחת או שנתים להיות גורליות מאוד. ועל כן בהכרח שיהא קנה־המידה בימים וּבשנים אלה, לכל פעולה או לכל אי־פעולה מצדנוּ, אחר מאשר בשנים כתיקנן.
לכל תנוּעה יש מסגרת ותוכן. ואולי יצלצל הדבר כפרדוכּס אם אומַר: בתנועת ‘המשמרת הצעירה’, התוכן – מבחינה אובּייקטיבית, מבחינת היעוּד – הוא מוחשי יותר מאשר המסגרת עצמה.
איתרע מזלה של המשמרת, והיא נולדה בתקוּפת משבּר חמוּר מאוד בתנוּעת הפועלים בארץ. בתקוּפת משבר האֵמוּן ההדדי, משבר החברוּת ומשבּר האחדות בציבוּר העובדים. המשמרת נולדה בתקוּפה, שהכלי המרכזי, שהפועל העברי בארץ הקים אותו למילוּי יעודו, נראה כאילוּ הוא הולך ונסדק; כאשר נעשה נסיון רציני לקומם את הנוער החלוּצי בארץ נגד מפלגת פועלי ארץ־ישראל, נגד מפלגת המעמד. מאז חלפה שנה, ואנחנוּ יכולים לומר עכשיו בבטחה, שהנסיון הזה לא הצליח.
עלינוּ להכיר בחוּשוֹ הבּריא של נוער, שהימים האלה צריכים להפנות את מעיינינוּ ומאוַיינוּ לא למה שהיה, אלא, בעיקר, אל אשר יהיה, אל אשר עלוּל להתרחש, אל אשר אנחנוּ חייבים לעשות בימים הקרובים.
בכינוּס זה עומדים אנחנוּ בשעה שמלחמת העולם מסתיימת, כשאמתלותיהם האחרונות של המחזיקים את שערי הארץ נעוּלים צריכות ליפול. באירופה מתרכזים השׂרידים במחנות וחייהם תלוּיים להם מנגד, וכל רצונם דרוּך אל השער – אל שער הארץ: הייפּתח או שלא ייפּתח. אנחנוּ מחכים לשׂרידים אלה, אנחנוּ מחכים לחברינוּ החוזרים מן הצבא, אנחנוּ מחכים לעולים רבים אחרי כל אשר עבר עליהם שם. והשאלה המתעוררת פּשוּטה היא: האם אנחנו פותחים להם בית – בית מכל הבחינות, בית של קיוּם ממש? האם נפתח אנחנוּ את שערינוּ לקליטתו הרוּחנית של הדור שעליו לבוא אלינו?
המשמרת צריכה לראות את עצמה מגוּיסת לתפקיד פתיחת שעריה מבחינה תנוּעתית, מבחינת קליטתם הרוּחנית של חברים, שעמדוּ בשירוּתי הצבא במשך שנים, וּבעיקר ליהודים הצעירים המרובים העולים אל הארץ הזאת, אשר אינם יודעים את חייה וּתנאיה.
אף כי מסגרתה של המשמרת הצעירה מסגרת מפלגתית היא, לכאורה, הרי במהוּתה המשמרת היא התנוּעה הכללית הרבגונית ביותר בארץ. אין חלק בציבוּר הפועלים אשר לא יהיה מיוּצג בה, אין צוּרת חיים, שהפועל העברי בארץ צר אותה, שחברי המשמרת אינם חיים אותה; אין תפקיד שהפועל העברי בארץ נטל ועמס על שכמו, אשר חברי המשמרת אינם עמלים על מילוּיו. המשמרת כוללת חברים מכל גוני הקשת שבציבורנוּ. אנחנוּ רואים כאן חברים מן העיר ומן הכפר, מן המושב, מן הקיבוץ ומן הקבוצה; את פני הדור השני בהתישבוּת ואת העולים הצעירים האחרונים שבאו מתורכיה, מעירק ומאירן. אנחנוּ רואים כאן את החברים הנמצאים בכל שטחי שליחוּתו של הפועל בארץ – בהתישבוּת, בכיבוש העבודה, בשוּרה, בנוטרות, במחנות העבודה, בבריגדה, במערכות ההעפּלה וקליטת העליה ובהדרכה בתנועת הנוער. זוהי דמוּתה של המשמרת, דמוּתה האמיתית.
הרכבת שהביאה את החברים מן הצפון ומן הדרום, אותה רכבת של ממשלת פלשתינה־א"י, הזוחלת שמונה־תשע שעות – רכבת זו הביאה חברים צעירים, הנוסעים ברוּחם וּבנפשם ברכבת אחרת לגמרי, ברכבת מהירה יותר, ארץ־ישראלית יותר, חלוּצית יותר, כיבוּשית יותר.
עוד מעט נשמע את דברי בן־ציון1 שחזר מך הבריגדה, הוא יספּר לנוּ מה פעלוּ ופועלים חברינו המגוּיסים בצבא. אבל אתנו כאן, באולם זה, יושבים הרבה עשרות חברים מגוּיסים בלי מדים2, ומגויסים אלה גם הם ממלאים את שליחוּתם המלאה בכל מקום שהם נמצאים בו, בכל תפקיד שהם נקראים לו. אחת היא החזית בה עומד החבר במחנה המגויסים כאן3 והחבר הממלא אותה שליחוּת ואותו יעוד שם.
וּרצוני לומר לחברים אלה, לחברינו במחנות, שהם אתנו כאן: המשמרת – אזרחים בה כל החברים, כל הממלאים את קשת היעודים וקשת התפקידים של תנועתנו.
והייתי רוצה לומר גם לחברים העולים הצעירים המשתתפים כאן, חברים מרומניה, מטרנסדניסטריה, מהונגריה, מתורכיה, משוייץ, חברים שבאו מעירק ומאירן, וגם מעולי בּוכנוַלד4 המשתתפים כאן בכינוס – לכל העולים הצעירים האלה רצוני לומר: אתם נפגשים כאן בפעם הראשונה עם תנועת הנוער הארץ־ישראלית – היאחזוּ, היקלטוּ במהירוּת, היו במהרה לארץ־ישראליים, למען תוכלוּ להטות שכם עם קודמיכם לאלה שיבואו אחריכם.
מה חסר לרכבת המגוּונת הזאת שהביאה את 13–14 מאות החברים שהגיעוּ לכינוּס? לא חסר אלא דבר אחד: להפוך את כל אלה לכוח מלוּכד, אקטיבי, פעיל, ער, מרחיב־השפּעה, הכובש בהתמדה נוער, שעדיין רחוק הוא מאתנוּ.
שתי עינים למשמרת: עין אחת רואה את החברים הצעירים יותר – זוהי העין של התמול הקרוב; ויש למשמרת עין שניה – עין הצופה אל חברותם במפלגת הבוגרים, בהסתדרות הבוגרים. ושני תפקידים אלה מחייבים הרבה מאוד. ואלה הן סגוּלות וּתכוּנות המאַפשרות הרבה דברים דווקא לשכבה זו – תפקידים לגבי החברים מתמול בתנוּעת הנוער, תפקידים לגבי החברים מהיום במפלגה ובהסתדרות. גם כאן וגם שם יש לעשות הרבה. גם כאן וגם שם נקראת המשמרת למעשים. זוהי הסגוּלה המיוחדת, ואותה אין לדכא. יש מה לעשות בקרב רבבות הנוער הצעירים יותר – יש להביאם אל מחנה העבודה, אל מחנה ההגשמה העצמית, למילוּי מצוות. והרבה יש לעשות בתוך המפלגה, הזקוּקה לתוספת כוחות רעננים וצעירים יותר לאחר כל מה שקרה לה בתקוּפה האחרונה – לאחר מה שקרה באָבדן חברים דגוּלים של התנוּעה ולאחר מה שקרה על־ידי הקרע בתוך התנוּעה. כל זה מחייב שהמשמרת תוסיף כוחות פעילים ורעננים לשינוּי דברים, להעמקת דברים במפלגה ובהסתדרות גם יחד.
יש צורך להגדיל את עומס השליחוּת המוּטלת על כל אחד ואחד מאלה היושבים כאן. כי אנוּ חיים בתקוּפה, אשר רק מיצוּי כל כוחנו עשוי להבטיח משהוּ. השליחוּת מגוּונת מאוד ורבת פנים: לעליה, להפעלת העליה ולהקלטתה, להתישבוּת, לשוּרות הבטחון – לא ייתכן שחבר המשמרת לא יהיה בשוּרות הבטחון; השליחוּת היא לנוטרוּת, למחנה העבודה, להדרכה בנוער. וּדרוּשה הבטחת התפתחוּתה של המשמרת הצעירה, כמסגרת המשמשת ערובה, שכּל המצוות שהזכרנוּ, הנובעות מתורתו וּמשנתו של ברל – תקוּימנה.
1945
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.