¹

הרומאן הנוכחי של אשכול נבו הוא כרך המשך לרומאן הקודם שלו “ארבעה בתים וגעגוע” (2004).² ולכן ראוי היה לפרסמו לא תחת השם “משאלה אחת ימינה”, אלא תחת הכותרת “ארבעה חברים וגעגוע”. מושג מטעה עוד יותר על נושאו של הרומאן “משאלה אחת ימינה” הוא השם שניתן לו באנגלית בעמוד הפנימי של הספר, שם הקושר את המשאלות למשחקי הכדורגל העולמיים, הנערכים אחת לארבע שנים ובכל פעם במדינה אחרת בעולם. הן השם העברי והן השם האנגלי ממקדים את תשומת–הלב במשאלות, בעוד שנושאו של הרומאן הוא אחר לגמרי: החברות ומה שהשנים החולפות מעוללות לה.

שני הרומאנים התאומים נוספו למדף הספרים של אשכול נבו אחרי קובץ הסיפורים “צימר בגבעתיים” (2001). תוכנם של השלושה תוחם היטב את כתיבתו של אשכול נבו, המתארת את עולמם של ישראלים צעירים מסיום בית–הספר התיכון ואילך. וליתר דיוק: בשני עשורים של חייהם, בשנות העשרים ובשנות השלושים, שבהם מוטל עליהם לסיים את שלב הגעגועים והמשאלות ולהתפשר עם האפשרויות המציאותיות של החיים. בשני ספריו הקודמים של נבו, בקובץ “צימר בגבעתיים” וברומאן “ארבעה בתים וגעגוע”, היו גיבוריו סטודנטים בשנות העשרים לחייהם. ברומאן הנוכחי הוא בוחן את חייהם במעבר משנות העשרים לעשור של שנות השלושים, או ליתר דיוק: בארבע השנים בין היותם בני עשרים ושמונה ועד שמלאו להם שלושים ושתיים.

אף שגיבורי הרומאן החדש מבוגרים כמעט בעשור מגיבורי הרומאן הקודם ואף ששמותיהם שונים, מדובר בבני אותו דור. זהו הדור שהאירועים המטלטלים ביותר בחייו היו הרצח של יצחק רבין, כשלון הסכם אוסלו והשירות הצבאי בשטחים בשנות האינתיפאדה. הדור הזה הקים מתוכו את גיבורי התרבות שלו במוזיקת הרוק. ברומאן הקודם היתה זו להקת “ליקריץ” וברומאן הנוכחי זו להקה בשם “הזיקיות”. להקות בדויות אלה מבטאות בשיריהן את פחדיו ומכאוביו, סיוטיו וזעמו של הדור הזה. וכמשקל נגד למועקות “המצב הישראלי” מתרפק הדור המתואר בשני הרומאנים על שנות הנעורים בצפייה חוזרת בסרט “בלוז לחופש הגדול”, סרט שנעשה על שנות נעוריו בתיכון והפך בזכות זאת לסרט הפולחן של הדור. וכמפלט נוסף ממועקת “המצב” משמשת לדור ההערצה של קבוצת כדורגל של העיר, שהיא מהקבוצות המובילות בארץ.

 

הקבלות בתוכן    🔗

כאן המקום הנכון להעיר, שהצמידות של אשכול נבו לדור שלו הניבה את ההקבלות הרבות בתוכנם של שני הרומאנים שכתב עד כה. בנוסף להקבלות שכבר הוזכרו, ההערצה ללהקות מוסיקה (“ליקריץ” ברומאן הקודם ו“הזיקיות” ברומאן הנוכחי) וההתמכרות לסרטי פולחן (גיבורי הרומאן הקודם לסרטי הסדרה “תיקים באפלה” וגיבורי הרומאן הנוכחי לסרט “בלוז לחופש הגדול”), בולטות גם ההקבלות בתוכן הבאות: פער ערכים בין הדורות ויחסי ניכור בין אבות לבנים במשפחה (לנועה ולעמיר קשרים רופפים ומסובכים עם ההורים, וכך גם למודי, לסימה וליותם ברומאן הקודם. אך כאלה הם גם היחסים בין יובל ואופיר לבין הוריהם ברומאן הנוכחי). משברי אהבה (בין עמיר ונועה ובין מודי לחברתו עדי ברומאן הקודם ובין יובל ליערה ברומאן הנוכחי). נטייה להימלט במצבי משבר לארצות אקזוטיות (מודי לטיול ממושך בארצות דרום אמריקה ברומאן הקודם ואופיר להודו ברומאן הנוכחי, אחרי שמאס בעבודתו במשרד הפירסום ואחרי שהתמוטט במשרד עקב כך). נכונות לשים קץ למצוקה הנפשית באמצעות התאבדות (ברומאן הקודם היו קרובים לכך נועה, שניסתה להתאבד בבליעת כדורים בגיל שש–עשרה, ומודי, שבמהלך הטיול בדרום אמריקה, כך גילה באחד ממכתביו, נתקף פעם בדחף להתאבד. ברומאן הנוכחי, מסיבה שתובהר בהמשך, היה יובל קרוב לשלוח יד בנפשו).

מקבילות מפותחות יותר בתוכנם של שני הרומאנים הן אלה המייחסות מעורבות חזקה של בני הדור הזה בנושא “הסכסוך” ובאקטואליה הפוליטית. אלא שלמעורבות הזו ביטוי שונה אצל הדמויות הגבריות והדמויות הנשיות בשני הרומאנים. המעורבות של הדמויות הנשיות היא אקטיבית ולוחמנית. ברומאן הקודם בולטת בכך נועה, שבחרה לפרוייקטים שלה במגמת צילום ב“בצלאל” את נושאי “הסכסוך” וגם ספגה על כך ביקורת קשה מצד מוריה וחבריה, עד שהחליטה להפסיק את לימודיה שם. ברומאן הנוכחי בולטות בכך אילנה הבוכיה ומריה הדנית, המתייצבות למחות על הכיבוש עם “הנשים בשחור”. המעורבות באקטואליה של הדמויות הגבריות מתבטאת באופן אחר, בנכונות להתאבד בתקופת השירות בצבא. עמיר, גיבור הרומאן “ארבעה בתים וגעגוע”, עמד להתאבד בירייה בטירונות, אך ניצל על–ידי מודי שהספיק להסיט במועד את קנה–הרובה. ואילו יואב, המהדיר של “משאלה אחת ימינה” קושר את הנכונות של יובל להתאבד באופן מפורש לשירות שלו בשטחים. בהערה שהוסיף ליומנו של יובל, רמז, שהתקופה המעיקה ביותר עברה על יובל במהלך השירות הסדיר שלו “במשימות ביטחון שוטף ביהודה ושומרון”. השבועות שעשה אז על גג בניין בשכם כה העמיקו את יאושו, שיותר מאי–פעם עלול היה להגיע “לנקודת האל–חזור” (103).

מקבילות בתוכן אלה בין שני הרומאנים מוכיחות את הקביעה, שבה נפתחה מסה זו, שהרומאן הנוכחי הוא אכן כרך המשך לרומאן הקודם.

 

המספר והמהדיר    🔗

ברומאן הקודם בחר נבו בטכניקה של ריבוי המספרים והפעיל את הדמויות עצמן כדי שיספרו את חלקן בעלילה. עקב כך השיג את הרציפות הכרונולוגית של סיפור–המעשה על–ידי פיזור ועירוב יחידות–הסיפור של כל דמות בין היחידות של הדמויות האחרות. טכניקה זו החלישה מאוד את סיפורי הדמויות ורופפה את ההצדקה הסיבתית לאירועים שונים ביחסים ביניהן. המגרעות שנחשפו באירגון העלילה ב“ארבעה בתים וגעגוע” היו מתבטלות לוא בחר נבו בטכניקה פחות מורכבת ומסתפק במספר יודע–כל לספר את סיפורי כל הדמויות המופיעות ברומאן. מטעות זו נמנע נבו ברומאן הנוכחי, שעלילתו מסופרת מתחילתה ועד סופה בידי מספר–דמות: יובל פריד. ועל–פי מסורת שהיתה חביבה ביותר על סופרי התחייה בספרות העברית החדשה וברנר בראשם, הוסיף גם מהדיר לכתב–היד של יובל, את יואב עלימי (“צ’רצ’יל”, בפי חבריו), חברו של יובל עוד משנות הלימודים בתיכון. המהדיר הוסיף פרק “הבהרה” בפתח הספר, שלוש הערות בשולי הפרקים של יובל ו“אחרית דבר” בסוף הספר.

החשובה מבין ההערות של המהדיר היא זו שבה איפיין את יובל: “מר פריד היה תמיד מאופק מאוד בכל הנוגע לביטויים פומביים של מצוקה, ולרוב השתמש בהומור העצמי שלו כדי להגן על עצמו ועל שומעיו”. תיאור זה מבליט את יובל כאדם מופנם וחלש שעלול היה במצבי לחץ לשלוח יד בנפשו. בהערה נוספת תורם יואב לידיעתנו עובדות נוספות על המספר: “כמו למשל הקשר היומיומי שלו עם אמו, הסכום הכספי הקבוע שקיבל מאביו בכל ראשון לחודש, או העובדה שנהג לפרסם באתרי חדשות באינטרנט תגובות לעגניות במיוחד להתבטאויות קציני צה”ל תחת הכינוי ‘רב–סרן קירקגור’" (239). ובהערה השלישית אין יואב מתאפק מביקורת על הפירוש הסובייקטיבי של יובל לאירועים ולמעשה מציע לקורא לבדוק את מהימנותו של המספר: “ואולי כל מספר מוגבל תמיד לזווית הראייה שלו בלבד, שהרי אם כל אחד מאיתנו, החברים, היה מתבקש לספר את סיפור ארבע השנים האחרונות, היו ודאי מתקבלים ארבעה ספרים שונים כדבעי” (266). ואכן סוגיית המהימנות של מספר–דמות אמורה להיבחן בכל יצירה המסופרת על–ידי מספר מסוג זה, וגם מסה זו לא תתחמק ממנה.

צודק, כמובן, יואב בהנחה העקרונית, שכל אחד מארבעת גיבורי הרומאן היה מפרש באופן שונה את האירועים שעליהם מספר יובל, אך דווקא בהקשר למידע שהוא מתייחס אליו, ברור שלא הוא אלא יובל מהימן ממנו. החברות מתקופת הלימודים בתיכון כבר דעכה כמעט לגמרי בשנה שבה מדובר, שנת 2002. יתר על כן: אילו היו מונחים לפני ארבעה כתבי–יד של הרביעייה, הייתי סומך יותר על כתב–היד של יובל. בעוד שחבריו הסתגלו לכך שבלחץ הנסיבות הפכה החברות שלהם להיכרות שנעים להיזכר בה ולהתרפק עליה, אך אין דחיפות ממשית לשמור שתהיה הדוקה כמו בעבר, נוטה יובל יותר מחבריו לברר את הסיבות להיחלשותה אחרי שנים. בכל מקרה, מספר–דמות מתוודה כמו יובל מהימן יותר ממספר–דמות מסוגו של יואב, הנאלץ להצטדק, בין ביודעין ובין שלא–ביודעין, שהפסיק להיות להוט כמו בעבר לקיים את הקשר עם חבריו מהתיכון ושהחברות הנושנה הזו לא באמת תחסר לו אם תסתיים. יובל ודאי כואב את מותה הקרב של החברות שלהם מימי התיכון יותר מיואב.

 

פתקי המשאלות    🔗

אף שהחברות בין ארבעת גיבורי הרומאן התחילה בהיותם בכיתה י"א ונמשכה כחמש–עשרה שנים, מתרכז יובל בארבע השנים האחרונות שלה, בין משחקי המונדיאל של שנת 1998 למשחקי המונדיאל בשנת 2002. בשנת 1998 הם היו בני עשרים ושמונה והחברות ביניהם היתה עדיין הדוקה ביותר. מאחוריהם היו כבר שלושה מונדיאלים שבהם צפו ביחד (14), וגם הפעם התכנסו בדירת הנשוי היחיד מתוכם, בדירת עמיחי ואילנה הבוכייה, כדי לצפות במונדיאל הרביעי שלהם, במשחק הגמר בין צרפת לברזיל. ובעודם ממתינים לתחילת השידור הציע עמיחי את הרעיון שצץ בראשו, לרשום על פתקים, איפה כל אחד “חולם להיות בעוד ארבע שנים” (15), כשהם יהיו בני שלושים ושתיים ויתכנסו לראות את משחק הגמר של מונדיאל 2002. חבריו נענו ברצון להצעתו. הם גם לא התקשו להגדיר את המשאלה, כי איש מהם לא היה מרוצה ממצבו בהווה.

אף שבכוונתם היתה לפתוח את הפתקים המקופלים רק כעבור ארבע שנים, לא התאפקו וגילו את המשאלות בו–במקום. עמיחי שמאס בהחתמת מבוגרים חולי–לב על המינויים של החברה שבה עבד, רשם בפתק המשאלות, שהוא מצפה שעד 2002 תהיה לו קליניקה לטיפול אלטרנטיבי. אופיר, שרצה מאוד להיפרד מעיסוקו בפירסום, כתב בפתק שלו, שעד 2002 הוא מקווה לפרסם ספר סיפורים קצרים. ויואב, המכונה צ’רצ’יל, שעדיין עשה את צעדיו הראשונים בפרקליטות, כתב שהוא מקווה עד שנת 2002 להיות אחראי לתיק משפטי חשוב בתחום משמעותי, כזה שמעורבותו בו תוביל לשינוי חברתי. היחיד שהמשאלה שלו לא היתה בתחום העיסוק היה יובל האסטמטי, שבשנת 2002 ביקש להיות נשוי ליערה ואב לילד ממנה. את יערה הכיר זה מקרוב בקפטריה של בניין נפתלי באוניברסיטת ת"א ועדיין לא הספיק להפגיש את חבריו איתה בזמן שרשם את המשאלה שלו בפתק המשאלות.

הצמדת הנושא של הרומאן למשחק–חברה גימנזיסטי כבר בפתיחת העלילה היא שגזרה את הטיפול הרדוד בו בהמשך. במקום שבהמשך תיבחנה בעמקות הסיבות להתרופפות החברות בין ארבעת כותבי המשאלות, מסיט נבו את תשומת–הלב לאירועים שהרחיקו אותם ממימוש המשאלות שלהם. יתר על כן: מאחר והמשאלות של הארבעה הן שכיחות, כמעט צפוי היה, שאם בהשפעת האירועים ייכשלו הארבעה ואיש מהם לא יממש את המשאלה שכתב בפתק שלו, יגשים משאלה של זה שמימין לו, דהיינו משאלה של אחד מחבריו. ואכן, עקב הסטת תשומת–הלב מנושא החברות למעקב אחרי הסיכוי של ארבע הדמויות לממש את המשאלה שכתבו בפתק, הופכים רוב העמודים של הספר לעמודים החותרים לתוצאה המובנת מאליה, להתרחקותם של הארבעה ממימוש המשאלות שלהם.

ולא רק זאת, אלא שהקורא מפענח עד מהרה, אם עדיין חקוקות בזכרונו המשאלות של כל הארבעה, שסיפור–המעשה מכוון להגשמת המשאלה של המחבר עצמו, על–פי הקונצפציה שתיכנן והציב מראש לעלילה: שכל אחד מהארבעה יממש משאלה של חבר מימין לו. ואכן האירועים בחייהם של הגיבורים, ובעיקר מהסוג שמשנה את פני הדברים, כגון: נישואי יערה ליואב, נסיעתו של אופיר להודו אחרי שהתמוטט במשרד הפרסום שבו עבד, התאלמנותו של עמיחי מאילנה הבוכייה ופיטוריו של יואב מהפרקליטות, מוליכים את סיפור–המעשה בדיוק למטרה שהועיד נבו לרומאן: כל אחד מהארבעה הגשים לא את המשאלה שלו, אלא את המשאלה של החבר מימינו. לא עמיחי, אלא אופיר הקים קליניקה לטיפול אלטרנטיבי. לעומת זאת הגשים עמיחי את חלומו של יואב, אחרי שייסד עמותה לזכר בת–זוגו, אילנה הבוכייה, והפך להיות מעורב במעשה שהוביל לשינוי חברתי. יואב נשא את יערה, שיובל קיווה להיות נשוי לה, ותיוולד להם בתם הבכורה. ויובל, הוא ולא אופיר, ישב וכתב את הספר “משאלה אחת ימינה” על חבריו ועל עצמו.

 

סיפור מעשה ועלילה    🔗

למען הקריאוּת השקיע אשכול נבו את כל כוחו בהמצאת האירועים שבהשפעתם יסטו הארבעה מהמשאלות שהגדירו לעצמם בפתקים. למעשה שום אירוע איננו צומח מתוך הגיבורים: מאופיים, מאמונתם, ממורשת הבית שבו גדלו ומנאמנות לאידיאולוגיה כלשהי. התפנית של כל גיבור מהמשאלה שלו נוצרת על–ידי אירועים חיצוניים. אופיר שנא את עיסוקו בתחום הפירסום, ועל כן נסע להודו. ולכן רק במקרה הפך למטפל אלטרנטיבי והגשים משאלה שהיתה דווקא של עמיחי. מותה של אילנה כתוצאה מניתוח פלסטי שנכשל, הסיט את עמיחי מהמשאלה שלו, להיות בעתיד בעל קליניקה לטיפול אלטרנטיבי, לעיסוק חברתי, והביא אותו להקמת עמותה שתשנה את היחס של הרופאים והפרסונל בבתי–החולים לקרוביהם של המאושפזים בהם. ויואב, שקיווה להיות מעורב במשהו שיוביל לשינוי חברתי, הופל בפח על–ידי בחורה מהעבר ונאלץ להיפרד מהתיק החשוב בפרקליטות ולשכוח את המשאלה שרשם בפתק המשאלות. וכזאת אירע גם ליובל. אחרי שיערה נטשה אותו ונישאה ליואב, לא מצא שום תחליף לאהבתו אליה, ולכן התיישב לכתוב ספר על החברות שלהם, שהיתה כה מבטיחה וסופה שדעכה לגמרי. ועל כן, לגמרי במקרה הגשים את המשאלה שהיתה של אופיר.

מכאן, שאמנם יש ברומאן סיפור–מעשה המחדש את כוחו בעזרת הצנחה מדורגת של אירועים נוספים לתוכו, אך אין בו אותו מרכיב בסיפור המצרף לסיפור–המעשה את המימד של העלילה. לשם כך צריך לטפח עולם פנימי לגיבורים ולבסס עליו את הסיבתיות למעשיהם. עלילת רומאן ריאליסטי, וכזה הוא הרומאן “משאלה אחת ימינה”, יכולה להתפתח על–פי שתי תבניות: התבנית הסיבתית או התבנית האנלוגית. מבין שתי האפשרויות הצדיק סיפור–המעשה שרקם נבו ברומאן הנוכחי שימוש בתבנית הסיבתית, אך בהעדר עומק בעיצוב הדמויות אבדה למחבר לחלוטין היכולת לטפח עלילה, ולכן השעין את התפניות בחיי הגיבורים על האירועים של סיפור–המעשה, שאותם המציא בלי זיקה לביוגרפיה של הגיבורים ולאופיים.

הקלות שבה נקרא הרומאן הושגה גם על–ידי ריבוי השיחות בין גיבורי הרומאן, אלא שגם הן שטחיות וחושפות את רדידות עולמם. השיחה הבאה, למשל, מתקיימת כאשר יובל, עמיחי ויואב הגיעו לבקר את אופיר, שהעבודה בפירסום גרמה להתמוטטותו הנפשית. וכך מספר יובל:

"אופיר שכב על מיטתו — — — התכופפתי לחבק אותו. הפעם הקודמת שהעצמות שלו דקרו לי ככה היתה בהלוויה של אבא שלו.

איזה גרוע אני, הא? הוא אמר כשהרפיתי.

קצת, חייכתי.

משהו דפוק אצלי. משהו בסיסי דפוק אצלי.

שטויות, עמיחי אמר.

אל תזיין את השכל, צ’רצ’יל הצטרף.

משהו בסיסי דפוק אצל כולנו, לא?, אמרתי, מעצם זה שאנחנו בני אדם.

התגעגעתי למשפטים האלה שלך, אופיר, אמר וחייך אלי חיוך עייף.

גם אני התגעגעתי אליך, אמרתי." (54).

לא רק השפה הדיבורית לחלוטין, אלא גם התוכן הרדוד של חילופי–הדיבור מעיד על שטחיות החברות בין הארבעה. שיחות בדגם הזה מפוזרות לרוב בפרקי הספר ורק מחמת ההכרח לצמצם בהדגמות נסתפק בזו האחת, שהיא כה אופיינית לאחרות.

 

האקטואליה הפוליטית    🔗

כמו ברומאן הקודם, כך גם ברומאן הנוכחי שילב נבו בסיפור–המעשה אמירות המבטאות את השקפתו הפוליטית. ואם ברומאן הקודם היה לפחות גיבוי כלשהו לעשות כך, הנה כאן מודבקות אמירות אלה באופן מאולץ לסיפור–המעשה הבנאלי.

אופיר מסביר את ההתמוטטות שלו, שבעקבותיה נסע להתאושש בהודו, באופן הבא: “התמוטטתי כי הגעתי לתחתית החבית. והגעתי לתחתית החבית כי מצצו ממני הכול. ומצצו ממני את הכול כי הייתי חלק ממערכת כוחנית, שמשתמשת במילים כדי למכור. והמערכת הזאת לא פועלת לבדה, אתם מבינים? היא חלק מחברה ש…כולה כוחנית. זה מתחיל מהכיבוש, מזה שאנחנו שולטים על עם אחר, וזה ממשיך ב…דברים הכי קטנים, כמו איך אנחנו נוהגים. או איך אנחנו עומדים בתור” (68). בהבזק אמירתי נוסף קושר גם יובל את התנהגותו ל“סכסוך”. בתגרה שנמנעה רק ברגע האחרון בין הרביעייה לבין בריוני המועדון, שאליו הגיעו לחוג מסיבת רווקים לעמיחי לפני נישואיו לאילנה הבוכייה, נזכר יובל: “האגרופים שלי התקשו בתוך הכיסים של המעיל ונחרדתי לגלות שבאותה מידה שאני רוצה לצאת משם בשלום אני גם רוצה ללכת איתם מכות. מאז האינתיפאדה לא הרגשתי את החוליגן הקטן הזה, שעד האינתיפאדה לא ידעתי שמסתתר בתוכי” (75).

הבזק של אמירה פוליטית מופיע גם בדוגמא הבאה, שבה מריה נוזפת באופיר בשל נכונותו לעזוב בעיצומה של האינתיפאדה את ישראל ולעבור להתגורר איתה בארצה, דנמרק. ובין היתר מסבירה מריה לאופיר, שהחליטה להישאר בארץ כדי שתוכל להמשיך וללכת עם אילנה לפגישות של הנשים בשחור, “לשמור שבתוך כל המלחמה הזאת אנשים משני הצדדים ישמרו על ההומניות שלהם, שלא יהפכו לחיות” (93). ואכן, מריה הדנית המשיכה להתייצב ליד המחסומים בשטחים עם הנשים בשחור גם אחרי שאילנה נפטרה (268).

וישנם עוד הבזקים: בימי “השבעה” על אילנה מפתיע את עמיחי תושב פלסטיני מהשטחים, סאדאת ח’וריה, המספר שאילנה סייעה לו ולפלסטינים אחרים במחסום מול הקשיחות שגילו כלפיהם החיילים (124). ואחר–כך בנסיעה לתל–אביב גילתה יערה ליובל את יאושה בנושא הסיכוי לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים: “במשך כמה שנים היתה תחושה שיש תקווה לשינוי, ועכשיו חזרנו לאותו מעגל. ומה שהכי נורא, שלאף אחד כבר לא איכפת” (126). וכתגובה לרעיון שהעלה עמיחי, להקים את העמותה לזכר אילנה שתשנה את היחס של הצוות הרפואי בבתי החולים לקרובי המשפחה שלהם, חושב יובל, שאילנה “דווקא היתה מבכרת עמותה שתעזור לפלסטינים במחסומים”, אבל “אין סיכוי שעמיחי, שפלסטינים הרגו את אבא שלו בלבנון, יסכים להקים עמותה כזו” (147).

וביומנו כתב יובל, שלו לא נשארו חברים מתקופת השירות בשטחים במהלך האינתיפאדה, כי השירות של בני דורו שם לא היה ראוי לנוסטלגיה. אם הוא פוגש במקרה אחד מאלה ששירתו איתו בשטחים, “אנחנו מחליפים מילים בודדות ככל האפשר, ונדמה לי ששנינו מתכווצים בתוכנו”. ולכן הוא מקנא בדור של האבות שלהם, אשר “בשביל רבים מבני הזמן שלהם, הצבא היה קרקע גידול של הרֵעוּת” (151). ועוד הנציח ביומנו את המקרה שהיה שותף לו בזמן שירותו בשכם ב–1990. בדיוק אז שודרו משחקי המונדיאל בטלוויזיה וכדי לראות את המשחק בין אנגליה וקמרון, התפרצו לבית של משפחה פלסטינית והשתלטו באלימות על המכשיר בביתם, אחרי שפגעו בבני המשפחה וברכושם (152—156). אף אחד, וגם יובל עצמו, לא מחה נגד המעשה, כי בהזדמנות קודמת הורה להם הקצין לנטוש ברחוב ללא עזרה פלסטיני שנפגע מכדור גומי, ואלמלא התמרד יובל נגד פקודת הקצין וחסם לפלסטיני את הפצע השותת, היה הפלסטיני הפצוע נפטר מאובדן דם (155).

 

דעיכת החברות    🔗

כאמור, מתמקד סיפור–המעשה באירועי ארבע השנים בין מונדיאל 1998 למונדיאל 2002 בחייהם של ארבעה חיפאים, שהפכו לחברים אחרי ששהו במחנה של הגדנ“ע בכיתה י”א (עמ' 52 ו–326), אירועים, שבהשפעתם סטה כל אחד מהם למשאלה של חברו מימין לו. כאמור, היחיד שמקדיש מחשבה לחברות עצמה וגם כואב את היחלשותה המדורגת הוא יובל. בלי קושי ניתן לאמץ אחדות מהתובנות שהוא מנסח בנושא החברות, כגון: שהיסודות של החברות הם “הומור פנימי ואסוציאציות משותפות וזרמים נסתרים של הבנה” (91), ושכדי להדק חברות “צריך מרחב נדיב של זמן” (עמ' 37 וגם 158). ודווקא משום שהאמין תחילה שאפילו בחורות לא יצליחו לערער את החברות שלהם, כי “בחורות באות והולכות. חברים זה דבר שנשאר” (41), והגיע למסקנה ממש הפוכה כעבור זמן, ש“חברים הולכים ובאים, ונשים זה מה שנשאר” (271), כה חבל שאשכול נבו לא שקד על הסברים להתלקחות החברות ולדעיכתה. נבו אמנם ניסה להציע הסברים משני סוגים: סוציולוגיים ופילוסופיים, אך אלה לא פותחו במידה הדרושה.

בין ההסברים הסוציולוגיים מבליט יובל את ההיפרדות הגאוגרפית שלהם למקומות שונים בארץ. הוא ויואב עברו להתגורר בתל–אביב ועמיחי ואופיר נשארו בחיפה. אחרי שאופיר שב מהודו עם מריה ובתה בת השבע לא חזר להתגורר בחיפה, אלא השתכן במכמורת והקים שם את הקליניקה שלו לטיפול אלטרנטיבי. גם להצטרפותן של נשים היתה השפעה על החברות הגברית של הרביעייה. אילנה הבוכייה, יערה ומריה מפוררת אותה מבפנים. כמו כן מונה יובל את היכנעותם של חבריו לפיתויים שהחיים הניחו לפתחם במשך ארבע השנים האמורות. כל אחד מהם בעצם העדיף את טובת עצמו על פני המחוייבות לחברות. הפיתויים האלה גרמו להם להתרחק זה מזה “כל אחד לכוכב הלכת שלו” (284). ודווקא יואב שהזהיר את חבריו מההתברגנות: “נלך לעבודה, נחזור מהעבודה. נגדל כרס ומשכנתא. אסור שזה יקרה” (35), היה הראשון שנסחף להגשים רצונות בורגניים. וביקוריו פחתו וכמעט נפסקו כאשר הקריירה שלו בפרקליטות החלה לנסוק בתל–אביב. ואחריו נסחפו גם אופיר ועמיחי.

עובדה זו הביאה את יובל, היחיד מביניהם שנשאר מאחור, להרהור הבא: “אולי יערה צודקת והעולם השתנה וכבר אין מקום לחברות חיפאית מהסוג שהיתה לנו. אולי באמת הכול מסביב הפך חסר סבלנות וחסר הקשבה ותועלתי להחריד” (271). וכך סיכם יובל את ספקותיו בנושא החברות: “חברות זה דבר מוזר בעיני. כבר חמש שנים שאני מתרגם מאנגלית מאמרים אקדמיים בתחום הרוח והחברה, ועדיין לא נתקלתי במאמר שבוחן את הנושא לעומק. — — — ובאמת, קשה לכַמֵת ולחשב ריחוק וקירבה ונאמנות ובגידה ואהבה וגעגוע” (303). אף–על–פי–כן נטל על עצמו לכתוב את סיפור החברות שלהם בתקווה שהנצחת החברות בספר תעניק לה משמעות ותרחיק אותה מהסתמיות שאליה הידרדרה (290), כי עודנו רוצה להאמין, שהיא, ולא שום דבר אחר, היתה ההישג החשוב ביותר של ארבעתם בחיים.

בכיוון הפילוסופי ניסה יובל לחפש הסבר להיחלשות החברות שלהם על–ידי הבלטת תפניות קיצוניות בדיעותיהם, ערכיהם ועמדותיהם של אישים מהוללים בהשפעת הזמן, הגיל ולחצי החיים. בעזרת סיפורי התפנית ועל–ידי איתור הרגע בחייהם שבו “שינו את דעתם” (26) קיווה לבסס את הסטייה שלו ושל חבריו מהמשאלות שרשמו בפתקים ארבע שנים קודם לכן. ברשימה זו מופיעים ויטגנשטיין, ברטרנד ראסל, דייויד יום, סרן קירקגור, מרטין היידגר ואריסטו. כאשר החל לפתח את התיזה קיווה “לזהות את דפוסי השינוי, לנסח מעין כתב תנועה של החיים והתודעה”, ולמצוא בעזרתו את “המפתח להבנת טבעה האמיתי של החשיבה” (88). אך אחרי שאסף מספיק דוגמאות, התחיל לפקפק אם יוכל “לגבש תיזה שתכיל את המטמורפוזות של כולם” והגיע לשתי מסקנות. הראשונה — שאולי אין להפגיש את “קו החיים הפרטיים וקו החשיבה הפילוסופית”. והשנייה — שכנראה בגלל חיפושיו אחר משמעות בתפניות שביצעו בחייהם גדולי עולם אלה, הוא רק מעכב ותוקע את חייו לשווא (280). במלים אחרות: גם סיפורי האישים מההיסטוריה רק הוכיחו שאנשים משנים את דעותיהם ואת אורח–חייהם, אך לא פיענחו את הסיבה למטמורפוזה הזו בחשיבתם ובמעשיהם. ולפיכך תרומתם לרומאן ולנושאו היא רק אנקדוטית וקישוטית. אלה סיפורים שניתן להשתעשע מתוכנם ולהינפש בעזרתם לזמן–מה מסיפור–המעשה המרכזי.

התחפרותו של אשכול נבו בגיבורים זהים ובמוטיבים תימאטיים שכבר מיצה אותם בספריו הקודמים, בסיפורי הקובץ “צימר בגבעתיים” וברומאן “ארבעה בתים וגעגוע”, מוליכה למסקנה, שלאחר הרומאן הנוכחי חייב המחבר לפרוץ אל מחוץ לבועה הזו, שהתביית בה. רגישותו הפוליטית היא כיוון אחד לפריצה כזו, והתעניינותו ביחסים המעורערים במשפחה ובעיקר בין אבות לבנים היא אפשרות שנייה. גם נושאו של הרומאן הזה טרם הגיע למיצוי וגם לפני נבו עדיין פתוחה האפשרות לכתוב רומאן אמיתי ועמוק יותר על החברות ועל המטמורפוזה שהתחוללה בה מאז ימי הרֵעוּת של תש“ח לימי החברות בתשס”ח. בכל מקרה, גם אם יעלה אשכול נבו בספרו הבא עם גיבוריו לעשור הבא של חייהם, לשנות הארבעים שלהם, אל לו להסתפק בסיפור–מעשה, אלא עליו לחתור לבנות עלילה בוגרת יותר, החושפת מעמקים בנפשם של הגיבורים ולא מסתפקת רק במה שמתרחש להם.