רקע
יוסף אורן
"עת דודים" — מירי ורון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "יחד"; 2009

1

2


אף שהמחברת לא כיוונה את הופעת הרומאן שלה לחגיגות שנת השישים לקיומה של המדינה, רק רומאן ציוני ברמתו הספרותית של “עת דודים”, רומאן הממחיש בתוכנו, בשפתו ובדמויות הפועלות בו בידי מי וכיצד בוצעה הגאולה הציונית, מסוגל להעניק הצדקה לחגוג את קיומה של מדינת–ישראל, ולא מדי עשור נוסף, אלא גם יום אחר יום.

ההגדרה של הרומאן כרומאן ציוני עשויה להטעות. לא מדובר ברומאן דידקטי שאנסו את עלילתו להלל את הציונות ולפאר את מעשיה. לפיכך גם לא הוצבו במרכזו דמויות שהקריבו את חייהן הפרטיים להגשמת מטרות–העל של התנועה הלאומית של העם היהודי בעת החדשה, התנועה שמאז הקונגרס הציוני הראשון אימצה לעצמה את השם “ציונות”. הדמויות שעליהן מספרת עלילת הרומאן גם אינן דמויות שהנהיגו אחרים לבצע מעשים שרישומם הונצח בספרי ההיסטוריה על התקופה. מדובר בבני משפחה אלמונית, כי אפילו שם לא ניתן לה בעלילה, שאלמוניותה מסבירה את סוד ההצלחה של הגאולה הציונית. הציונות הצליחה משום שהיתה תנועת–עם, תנועה של משפחות אלמוניות, שקצה נפשן בגלות ולכן התמרדו נגד ההמתנה לגאולה המשיחית וגאלו את עצמן מהגלות על–ידי הגירה יזומה, בין אישית ובין מאורגנת, לארץ–ישראל. לקורא שישאל בסיום קריאת הרומאן: “מדוע היו ראויים מאמע וחמשת ילדיה, שלושה בנים ושתי בנות, שיסופר על קורותיהם בארץ–ישראל?”, ייאמר: כי המדינה הזו לא היתה קמה בזכות נאומי המנהיגים ולא בזכות כותבי המאמרים וגם לא בזכות שירי הזמר של המשוררים, אילו לא נאספו אל הדגל של הציונות צעירים כילדיה של מאמע כדי להגשים את חזון השיבה לציון.

לפני שעלו לפלשתינה ב–1922, כי התברר להם “שהם עלולים להיתפס על פעילותם הציונית” (עמ' 8), השתייכו ילדיה הבוגרים של מאמע, סניה וארון, לשני זרמים מנוגדים בציונות הסוציאליסטית בעיר מינסק, עיר ברוסיה הלבנה שהיתה מרכז תוסס וחשוב של הציונות הסוציאליסטית בתחילת המאה העשרים ובה התקיימו אחדים מכינוסי מפלגת פועלי ציון. כעשור וחצי התמשך הוויכוח בין שני הזרמים שהתגבשו במפלגה, אחרי שזו התארגנה בוועידת היסוד שלה בפולטאבה בשנת 1906. היה זה ויכוח בין הזרם שהציב את הסוציאליזם לפני הציונות, הזרם שהבטיח כי מצב היהודים יתוקן על–ידי המהפכה הסוציאליסטית הכללית, לזרם שהציב את הציונות לפני הסוציאליזם, הזרם שהבטיח כי מימוש הציונות בארץ–ישראל על–ידי הפועל היהודי יסייע להצלחת המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו. לפיכך היה בלתי–נמנע הפילוג בין הפלג הציוני במפלגה לפלג הקומוניסטי האנטי–ציוני בה, והוא אכן התרחש בשנת 1920, בוועידתה החמישית.

באווירה הפוסט–ציונית והאנטי–ציונית שמכרסמת באיתנותה של הציונות כיום הן במדינת–ישראל והן ביהדות התפוצות, כדאי להיזכר בהחלטות של פועלי ציון שמאל בוועידת הפילוג שהתקיימה בווינה, כדי להיווכח מאיזה אגף של הציונות צמחו מפלגות השמאל הפועלות כיום במדינה. וכך נאמר בין היתר בהחלטות הוועידה החמישית: “הפרולטריון הבינלאומי מעוניין בא”י יהודית–סוציאליסטית, מחמת הצורך לפתור בקנה–מידה בינלאומי את שאלת היהודים, שהיא כאובה בכל מקום, ושכן תפקידי התיישבות בא“י עולים בד בבד עם התפקידים הפוליטיים וההתיישבותיים, העומדים כיום בפני הפרולטריון הכל–עולמי. — — — התפתחותו והצלחתו של הישוב בא”י הוכיחו, שא“י יכולה להיבנות אך ורק בדרך העלייה וההתיישבות של המונים גדולים של פועלים יהודים, הנשענים על עבודתם העצמית ומארגנים את פעולתם לפי המגמות של הסוציאליזם היוצר והבונה. — — — הוועידה העולמית מדגישה במיוחד את דבר הצורך הדחוף ללא–תנאי לגבי מחנה הפועלים היהודי לסייע לאירגון המוני הפועלים הערבים בא”י ולכוונם בדרך המהפכה הסוציאליסטית, לסייע למלחמת השחרור שלהם מממשלת אפנדים ערביים והרפתקנים מדיניים, וכן להעמידם על כך, שסיסמת א“י יהודית סוציאליסטית נמצאת בהתאמה גמורה עם צורכי הפעולה והיצירה הממשיים של כל הגורמים הפועליים הסוציאליסטיים בא”י ובמזרח בכלל"*.

רק כאשר מוהלים בציונות, שהיא תנועה לאומית, שאיפות קוסמופוליטיות של הסוציאליזם, מגלים כעבור שנים, שהסתירה בין שתי ההשקפות מבלבלת את הדעת על בעלי הנפש החצויה בין המהפכה הלאומית למהפכה המעמדית

* מתוך “אוצר התעודות” בספרו של ח. מרחביה, 1949, עמ' 378—379. מידע מפורט יותר ניתן למצוא בספרו של מנדל זינגר “בראשית הציונות הסוציאליסטית”, הוצאת ספרית ילקוט, מועצת פועלי חיפה, 1958.

הכלל–עולמית עד שזו מחפשת לעצמה מוצא מהסתירה תחילה במסקנה פוסט–ציונית ובהמשך במסקנה אנטי–ציונית.


 

ההתפלגות האידיאולוגית

שני בניה הבכורים של מאמע, סניה וארון, מצאו עצמם מעורבים במחלוקת האידיאולוגית הזו. שניהם התפרסמו במינסק כיריבים אידיאולוגיים ש“עמדו על ארגז וצעקו בהפגנות” (128) והטיפו לאמונתם המנוגדת. סניה היה ציוני סוציאליסט, כי הקדים את הגאולה הציונית לגאולה המעמדית הכלל–עולמית. ארון היה סוציאליסט ציוני, כי האמין שרק בחסותו ובסיועו של הסוציאליזם הכלל–עולמי תתממש גם הגאולה הציונית. המחלוקת בין האחים לא התנהלה רק מעל הארגזים בהפגנות של הציונות הסוציאליסטית המפוצלת במינסק, אלא התקיימה גם סביב השולחן במשפחה, וניתן להסיק על עוצמתה מגעגועיהם כעבור שנים לאהובות שלהם מאותה תקופה סוערת בחייהם.

געגועיו של סניה לחיה’לה חושפים שקשר האהבה ביניהם נוצר במסגרת פעילותם המשותפת בפלג היותר ציוני בתנועה. הוא כבש את ליבה במסירותו לתנועה ובתוכן נאומיו באסיפותיה. בלי הכנה היה מסוגל לרתק את הנוער שגייס לתנועה בהרצאה מאולתרת באחת משלוש השפות ששלט בהן: יידיש, רוסית ועברית (122). עקב פעילותו זו היה נתון במעקב, וכאשר נודע לו כי מתכוננים לאוסרו החליט לברוח ולעלות לפלשתינה. מאמע אמנם ניסתה לשכנע את חיה’לה אהובתו להצטרף אליו, אך היא סירבה להפצרותיה והתעקשה “פה המהפכה ופה אני נשארת” (171). אף שסניה הקים אחר–כך משפחה בארץ ואהב את יונה, אם שני ילדיו, ושמר לה אמונים עד יום פטירתה הפתאומית, המשיכה חיה’לה להופיע בחלומותיו. והיא המשיכה להופיע בחלומותיו גם אחר–כך, בשנים שהיה נשוי למירה, אשתו השנייה ואם התאומות שנולדו לו ממנה, חיה ואירנה. ופעם נסע לבית החולים בהר הצופים כי התגנבה אליו השמועה שחיה’לה עלתה לבסוף גם היא לארץ ועובדת שם כאחות, אך השמועה הוכחה כבלתי–נכונה והוא חזר מאוכזב לביתו.

האהובה שממנה נאלץ ארון להיפרד מלמדת שהוא פעל בתא קיצוני יותר של פועלי ציון, מזה שאליו השתייך סניה. בחירת–לבו במינסק, אירנה סודרמן, עורכת–דין דעתנית וקומוניסטית אדוקה (220), התנגדה באופן מפורש לציונות ובניגוד לחיה’לה של סניה לא שקלה כלל את ההצטרפות לארון כאשר ברח לפלשתינה (48). מדי פעם, כאשר נטל המשפחה העיק עליו בארץ, הרהר ארון, שלוא נשאר במינסק עם אירנה שלו, היו חייו איתה מסעירים ומספקים מחייו עם איטה, הבורגנית ממוסקבה שנשא לאשה בארץ (69). ואכן לא הסתיר בכל שנותיו בארץ את שינאתו למולדת הקומוניזם, שגזלה ממנו את אהובתו. ובכל הזדמנות טען, שהקומוניזם שמופץ מברית המועצות הוא “עיסה של תרמית ובגידה” ולכן הוא מתפלל בשקיקה “שיזכה לחגוג את חורבות מוסקבה” (220).

אף שסניה וארון לא שכחו את אהובות–ליבם הראשונות וגם התרפקו על זכרונות מהתקופה המלהיבה של פעילותם במפלגת פועלי ציון במינסק, לא ראו טעם להמשיך בארץ במחלוקת האידיאולוגית מתקופת בחרותם. עבודתם זה לצד זה כפועלי בניין חשפה לשניהם את הפער בין האידיאולוגיה לאפשרות הגשמתה במציאות. הפער הזה התרחב בחייהם עוד יותר בשנות העלייה החמישית, כאשר הפכו בעצמם לקבלנים והחלו להעסיק פועלים, כדי להדביק את הביקוש הגדול שנוצר בתל–אביב לעובדי בניין בתחום התמחותם — הטייחות. במעמדם החדש התרחקו כל–כך מהעקרונות הסוציאליסטיים של שנות בחרותם ששוב לא היה טעם להמשיך ולקיים את המחלוקת שהיתה ביניהם בעבר במינסק.

ההצטרפות של האחים לאחת ממפלגות הפועלים היתה מובנת מאליה. סניה הזדהה ללא קושי עם מפלגת השמאל הציונית מפא“י וגם הפך לפעיל בה. ארון היסס מעט, כי דאב עדיין את הפילוג שהתרחש ב–1920, אך לבסוף בחר גם הוא במפא”י ו“התמסר ל’בית הפוליטי' החדש שלו”. המציאות בארץ פקחה את עיניו להבין שתי עובדות: הראשונה — שהפתרון למצוקת העם היהודי “לא יבוא במסגרת כלל עולמית”, והשנייה — “שלעולם לא ישלימו (הערבים) עם מה שאנחנו בונים פה ומנקרים להם את העיניים” (219). וכך הושכן השלום בין שניהם סביב שולחנה של מאמע, שעלתה בעקבותיהם לארץ יחד עם שני הצעירים מבין ילדיה שנותרו עימה במינסק, פנינה ומוישלה. עובדה זו איפשרה לסניה וארון בשלב מאוחר יותר לאגד ולהנהיג במשותף את פועלי הבניין בתל–אביב (219—220).

משתי בנותיה של מאמע, חייצ’ה ופנינה, גילתה רק פנינה, הצעירה משתיהן, עניין באידיאולוגיה הסוציאליסטית. אך בניגוד לסניה ולארון לא התרככה כמוהם מבחינה אידיאולוגית, אלא המשיכה להשתייך גם בארץ לפלג הבורוכובי–מרקסיסטי של “פועלי ציון שמאל”, פלג שהזדהה “עם העולם הקומוניסטי, וראתה בציונות רק שלב בדרך אל הגאולה העולמית”. ליד השולחן של מאמע היו פורצים “קרבות פוליטיים” בין סניה, שהיה “שואג ומקלל את רוסיה הסובייטית”, לבין פנינה שעדיין האמינה ב“שמש העמים” ובסוציאליזם הקומוניסטי ששלט ברוסיה והאשימה את אחיה בהתברגנות בהשפעת “הקפיטליזם התל–אביבי” (53). ואף ש“סניה היה לוחם נאמן ברביזיוניסטים” (117) וארון עשה מאמצים לפקוח את עיניה של פנינה על הנעשה בברית–המועצות: “בסוף הרי יתברר ש’שמש העמים' שלך הוא רוצח לא פחות מהיטלר” (225), העדיפה פנינה את החוג הבורוכובי–מרכסיסטי שטיפח יהודה יודין במועדון של מפ“ם בת”א (117). ועל רקע הקירבה האידיאולוגית הזו נענתה לחיזוריו של יודה שלה והלכה בעקבותיו לכפר להגשים שם, יחד עם ידידיהם גבירץ ושיינדל, את הרעיונות על “היפוך הפירמידה” ולא רק בציונות המתגשמת במדינת–ישראל. פנינה שרדה את כל הפילוגים והאיחודים שהיו בשמאל בארץ ונותרה נאמנה למפ“ם, ולכן כינו אותה בכפר “פנינה האדומה” (51). הבת–המספרת זוכרת נסיעה עם אמה להרי ירושלים כדי לטעת עץ ב”יער הצבא האדום", שבה נסחפה גם היא עם הנוכחים לצעוק “סטלין הוא אבינו ורוסיה היא אמנו” (52).

הפרטיטורה של העם היהודי

כאמור, דמתה יותר ההגעה של סוניה וארון לארץ להגירה של נמלטים ממאסר, באשמת פעילות פוליטית אסורה, מאשר לעלייה מבחירה של ציונים. רק כאן, בארץ–ישראל, הפכו לציונים שלמים ברוח הציונות המעשית. כשנתיים קודם לבריחתם נכשל ארון בנסיונו לגנוב את הגבול ולעלות לבדו לפלשתינה, אחרי ששמע שהבולשביקים מגייסים לצבא את כל פקידי העיר. מהמאסר בכלא הפולני נחלץ רק בעזרת שיחוד השומרים והוא חזר מובס למינסק ולמישרת הפקיד שלו (218). לכן היתה מאמע מעורבת בהחלטתם של סניה וארון לצאת בחופזה ממינסק לפני שיושלכו לבית–הכלא.

שנים קודם לכן התאלמנה מאמע מבעלה שחלה בברונכיט (139) ולכן היה עליה לקבל מהר ובעצמה החלטה קשה זו. כיוון שהשלימה עם ההכרח לפצל את המשפחה, סיפחה לבניה גם את חייצ’ה, שלא עסקה כלל בפעילות הפוליטית של אחיה, כי ידעה שבעצמם לא יוכלו לדאוג לצורכי קיומם היום–יומי בפלשתינה. אלמלא תעוזתה של מאמע, סביר להניח שגורלם היה דומה לגורל צעירים רבים, שאם לא בזבזו את מרצם לשימון גלגלי המהפכה שסימאה את עיניהם, המהפכה של התנועה הסוציאליסטית הכללית, הוגלו לסיביר באשמת פעילותם הציונית ועקבותיהם ולא נודעו אחר–כך.

אחרי שנים השתכנעה מאמע שהחלטתה היתה נכונה, כי בזכות עלייתם לארץ–ישראל, לפלשתינה המנדטורית, הפכו בניה הסוערים לציונים מעשיים והקדישו את מלוא כוחם להגשמת הגאולה הציונית, במקום שיבוזבז בחלקו או בשלמותו לגאולה הסוציאליסטית במובנה הכלל עולמי. סיפורם של בניה דומה לזה של צעירים רבים אחרים שעלו בעלייה השלישית מארצות מזרח–אירופה וליבם היה חצוי בין ציונות וסוציאליזם. הם הפכו לציונים מעשיים רק אחרי שנעשו לבנאי בתיה של תל–אביב, לסוללי הכביש המיתולוגי בין טבריה לצמח, לעובדי הפרדסים ולמייסדי הכפרים החקלאיים. הם הגיבורים האלמוניים של הציונות ועל חייהם צריך לחזור ולספר, ברומאנים מסוגו של “עת דודים”, שבתוכנו וברמתו מסוגל להזכיר לדור הנבוך הנוכחי, כמה צודקת וכמה מופלאה היא הגאולה הציונית, שמשפחת טייחים כמו המשפחה של מאמע היתה בין מגשימיה. ראוי הוא הדור הצעיר כיום, דור שמנסים להזקינו בטרם–עת באמצעות הגיגים פוסט–ציוניים ולהרעילו עם הצעות אנטי–ציוניות, שיזכו אותו בעת דודים מחודשת עם הציונות, ברוח המשמעות של הצירוף “עת דודים” במשל של הנביא יחזקאל בפרק ט"ז כמועד ההתבגרות והמוכנות ליחסי אהבה.

על–ידי ההתמקדות במבצעיה האלמוניים של הציונות המעשית מוכיחה עלילת הרומאן, שהמטרה המרכזית של הציונות, ייסוד המדינה וחידוש הריבונות היהודית במולדת הלאומית, הוגשמה בהצלחה בזכות העובדות הפשוטות של החיים. כל יהודי שעלה לארץ–ישראל, בין שעלה מתוך בחירה ובין שעלה עקב אילוצי החיים, תרם את חלקו למימושה של המטרה הזו על–ידי עצם היותו כאן, גם אם לא ביצע מעשים מכוונים למענה. הנחה כזו השתמעה גם מרומאנים אחדים של נתן שחם, שמבחינה תימאטית מוצדק לשייך גם אותם לסוגת הרומאן הציוני, ובראשם “עצם אל עצמו” (1981), “רביעיית רוזנדורף” (1987) ו“לב תל–אביב” (1996). עלילות שלושתם מבהירות, שאנשים אלמונים, “עמך” במלוא מובן המילה, “עשו ציונות” לא על–ידי התכוונות מיוחדת ולאו–דווקא על–ידי מעשים הרואיים, אלא על–ידי עצם העובדה שחיו כאן, אחרי שמאסו בסיר הבשר המשפיל שהיה להם בגלות ובחרו להסתפק במעט שהארץ יכלה להעניק להם.

משה שמיר לא הסתפק בכתביו בנחמת ההנחה הפאסיבית הזו, ששיערה כי הציונות תתגשם מאליה, גם אם יהודים יסתפקו בעצם עלייה לארץ–ישראל כדי להשלים בה את חייהם. השקפתו על אופן ההגשמה של הציונות תמכה בנוכחות אקטיבית ומודעת יותר מצד אלה שהגיעו ארצה ובוודאי מצד אלה שנולדו בה. את השקפתו זו ביטא במשל שבו הבדיל בין הציונים הפאסיביים לציונים האקטיביים. בפרק הפותח את החלק השני של הטרילוגיה “רחוק מפנינים”, ב“הינומת הכלה” (1984), המשיל משה שמיר את הציונות לפרטיטורה של סימפוניה שצריך לחזור ולנגן אותה, ואלו הדברים ששם בפיה של הגיבורה הנשית של הטרילוגיה, לאה ברמן: “הסימפוניה קיימת קיום עליון ומוחלט ובלתי–תלוי, בתווים סימניו ובתזמורת הצעה אחת מני רבות לקרוא אותם. הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם — היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה — היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה — היא מושלמת. — — — צריך לנגן אותה — גם אם לא תשלים, גם אם תתאמץ ותפגום. יש גוררים כל ימיהם כינור, כן–תווים, דפים מרופטים מרוב עלעל והסס, ומכוונים, ומכוונים — ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם. לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן! — — — הפרטיטורה של עם–ישראל היא בארץ–ישראל”.

במועד הופעתו של הכרך “הינומת הכלה”, התייצב משה שמיר בגלוי נגד המגמה שהלכה והשתלטה על הספרות בשנות השמונים, מגמה שהוגדרה עד מהרה כפוסט–ציונית. במשל הזה תימצת את מטרתו בכתיבת הטרילוגיה כולה: להחזיר באמצעותה את הספרות הישראלית לתפקיד הראשי שלה — לדאוג שגם נוכח קשיים וכשלונות לא תיסטה הציונות ממטרותיה המקוריות ולחסום את הנטייה לדפיטיזם, כדי שהיאוש לא ישתלט על מבצעיה ומגשימיה. ציונות היתה תמיד עשייה ברוח האף–על–פי–כן, כך מיומה הראשון וכך עליה להמשיך ולהתבצע גם בדור הנוכחי. הטרילוגיה הציונית של שמיר לא העלימה קשיים וכשלונות בחייה של לאה ברמן, הגיבורה הראשית, ושום רומאן ציוני אחראי ונאמן לעובדות לא ינהג אחרת. סילוף כזה טיפוסי דווקא לרומאן הפוסט–ציוני, החייב להמעיט בהצלחתה המוכחת של הציונות על–ידי הגזמה בתיאור הכשלונות שלה ועל–ידי הפרזה בסכנות האורבות למדינה שייסדה לעם היהודי בציון.


 

הרקע התקופתי

בדומה לגבריאלה אביגור–רותם ברומאן “אדום עתיק” גילתה גם מירי ורון נאמנות לעובדות ההיסטוריות וציירה בעלילה תמונה מהימנה מחייהם של בני המשפחה בארץ מאז עלייתם של שלושת ילדיה הבוגרים של מאמע בתחילת שנות העשרים, בגל העולים של העלייה השלישית, ועד שנת פטירתה של מאמע בארץ ב–1955. בשלושים השנים הללו עברו על בני המשפחה הרבה משברים אישיים, ובכללם מחלות, פטירות בטרם עת (זו הפתאומית של יונה, אשתו הראשונה של סניה, זו של התינוק שהותירה אחריה, אשר נמסר לקיבוץ וחלה שם, וגם נפילתו של נחומי במלחמת השיחרור), הנישואים הכושלים של פנינה והמצוקה הכלכלית שפקדה אותה ואת יודה ברוב שנותיהם בכפר.

וכפי שהמשפחה הצליחה להתגבר על כל האסונות והקשיים ביחד, כך גם התגבר הישוב היהודי–ציוני באותם עשורים על ההתנכלויות מצד הערבים וגם על הקשיים שהכבידו על דרכו לעצמאות מלאה. רק בכוח ההכרה הציונית הצליחה המדינה הצעירה לקלוט את העלייה הגדולה בשנות החמישים. באותן שנות צנע ומחסור במצרכים הבסיסיים חולקו פנקסי נקודות ומוצרי המזון נמכרו בחנויות המכולת לפי ההקצבה שנקבעה לכל נפש (31). ואשר להתנכלויות מצד מסתננים מירדן ומרצועת עזה, שגנבו פרות מהרפתות של הכפרים והקיבוצים, פוצצו צינורות שהושארו בשדות והרגו אזרחים, אותן הדביר צה"ל בעזרת פעולות תגמול מעבר לגבול (53).

סניה, ארון וחייצ’ה, שעלו ראשונים לארץ, במחצית הראשונה של שנות העשרים, עבדו בכל עבודה מזדמנת וחסכו פרוטה לפרוטה כדי שיוכלו לקלוט בהקדם את מאמע עם שני ילדיה היותר צעירים שנותרו איתה במינסק, פנינה (“פערעלע”) ומוישלה. העבודה כטייחים הפכה למצויה יותר לשניהם בתחילת שנות השלושים, כאשר אלפי עולים הגיעו לעיר במסגרת העלייה החמישית. העלייה הזו העדיפה לחיות בעיר ומימנה בכספה את תנופת הבנייה בתל–אביב. בניינים מפוארים בני שתיים ושלוש קומות ניבנו ברחוב בלפור, ברחוב בוגרשוב ובשדרות רוטשילד. יהודים גברתנים מסלוניקי בנו את נמל תל–אביב (107).

אך השגשוג לא התבטא רק בתנופת הבנייה בתל–אביב, אלא גם בהתפתחות העסקים בה: “שישה בתי–קולנוע כבר היו בתל–אביב, רחוב אלנבי וכיכר מוגרבי המו אדם. אנשים התרוצצו, דיברו בבליל שפות וניהלו חיי מסחר סואנים” (55). העלייה הגדולה אילצה משפחות להצטופף בדירות זעירות ולחלוק מטבח משותף במבנה ושירותים משותפים בחצר. השגשוג הכלכלי מצא את ביטויו בשיר האופטימי “דודה הגידי לנו כן, אנו רוצים להתחתן”, שהתנגן בחוצות העיר מעל תקליט חדש ומצליח של הזמרת ברכה צפירה (100).

ההצטרפות של מאמע, פנינה ומוישלה, הפרנסה שהפכה למצויה וגם השנים שצבר הניעו את סניה לאמץ את ההמלצה שנכללה במילות השיר החדש. אף שהתגעגע עדיין לחיה’לה ממינסק, מצא ביונה אשה כלבבו. גם מאמע העריכה אותה ותמכה בבחירת–לבו. כעבור שנים התברר שמאמע העריכה ואהבה רק את כלתה זו, הראשונה. היא נהגה להשוות ליונה את כלותיה האחרות, שאותן לא העריכה ולא אהבה, לא את מירה (“הלאלקע”), אשתו השנייה של סניה, לא את איטה (“הברונית” וגם “המוסקובית”), אשתו של ארון, וגם לא את ציפורה (“הקישוא מאלכסנדריה”), אשתו של צעיר בניה, מוישלה. כל חייה טענה כי “את הבנים שלה נתנה בזול” לכלות ש“נראו לה מסודרות וחלולות כמו רהיט נוסף בבית” (181). וגם “הכלות מצידן תיעבו את הזקנה כי על אף שנותיה היתה דעתה צלולה ועיניה נקבו את שלוותן. הן ידעו, שלא נולדה על פני האדמה אישה שתתאים לדעת המאמע לשרת את בניה” (182).

אחרי נישואיו של סניה ליונה, הפך הבית ברח' יהודה הלוי בת"א למבצרה של המשפחה. בתחילה היתה לבית קומה אחת, אך יונה יזמה את הוספת הקומה השנייה בשביל מאמע. לקראת נישואיו של ארון עם איטה, התכוונה מאמע לקיים את הבטחתה לו ולפנות לשניהם את דירת שני החדרים שלה בקומה העליונה, אלא שאז הוחלט שארון ואיטה יקבלו את הדירה בקומה הראשונה ואילו סניה ומירה יעברו לדירה בקומה השנייה. ולמגוריה של מאמע בנו האחים חדר צר בקומה השנייה, בצד שני החדרים שפינתה למגורי סניה ומשפחתו. החדרים של סניה ומירה הופרדו על–ידי ארון גדול שחסם את דלת המעבר אל החדר של מאמע. לכן נאלצה מאמע להשתמש בחדרי השירותים של שתי המשפחות ולבשל את תבשיליה בצריף קטן וחשוך שהוקצה לה כמטבח בפינת החצר (180). לימים התברר שהבית הדו–קומתי של המשפחה הספיק לצורכיהם: בקומה העליונה התגוררו מאמע, סניה, מירה (“הלאלקע” שנשא לאשה אחרי פטירתה של יונה) והתאומות שלהם חיה ואירנה (שבשמן הנציח סניה את שמות האהובות שלו ושל אחיו ממינסק), ובקומה התחתונה התגוררה המשפחה של ארון: הוא, איטה (“הברונית” וגם “המוסקבאית”) ושתי הבנות שלהם.

ענייני המשפחה הוכרעו סביב השולחן האובלי הגדול בחדר הצר של מאמע. אצלה התנהלו הוויכוחים האידיאולוגיים (כגון: האם לשמור על פועלי ציון שמאל כמפלגה עצמאית או לאחד אותה עם אחדות העבודה? — עמ' 181). אצלה התקבלו ההחלטות בנושאים כלכליים (למשל: האם לקבל עבודת טיח בבית של הסוחר קמניץ בנחלת בנימין? — עמ' 179). ואצלה דנו בכל הנושאים המשפחתיים: נישואים, גירושים, גידול הילדים, הסיוע ההדדי ועוד. ואף שהחדר של מאמע היה צר, מצא בו מקלט זמני, בין קצר ובין ממושך, כל בן משפחה שהיה זקוק למקלט. היא גידלה למעשה את נחומי של סניה, אחרי פטירת יונה, עד שיצא להכשרה בקיבוץ בגיל שש–עשרה. ואצלה גם הושארה רוחלה (“הנסיכה”), אחרי שפנינה התגרשה מחנן פיקלמן (“הגארנישט” שנתכנה באירוניה גם “המציאה”) וחזרה לעבוד כטייחת.

במחצית השנייה של שנות השלושים היה כבר ברור שבאירופה עומדת לפרוץ “מלחמת גוג ומגוג”. בשנות מלחמת העולם השנייה הכבידו שוטרי המנדט הבריטי את ידם על הישוב, ובקיבוצים התקבצו יוצאי תנועות הנוער החלוציות לעבור בהסתר הכשרה צבאית כדי להצטרף לפלמ“ח. נחומי, בכורו של סניה, היה אחד מהם (183). בהתקרב המנדט הבריטי לסיומו, השמיע הדוד ארון את התחזית השחורה שלו על הצפוי להתרחש בארץ: “הערבים רק מחכים ליום שבו יתקעו לי סכין בגב והיהודים, כמו שאני מכיר אותם מעבודה ציבורית כבר עשרים שנה, לא יצליחו לארגן את הוצאת הזבל מהרחובות. כל שניים יריבו, יקללו את הממשלה ויבוא שלישי, ירמה אותם וייקח להם את הפרוסה האחרונה” (218). דעתו שיקפה דעת רבים. נחומי נפל בתש”ח בקרב על הגנת נגבה, כי בניגוד לאביו ולדודו שנטשו בארץ את האידיאלים הסוציאליסטיים, אחרי שהפכו לקבלנים והתעשרו מהעסקת פועלים, הבין את הציונות כפשוטה, כחובה שאין לסטות מהגשמתה.

אהבת ציון כפשוטה

גיבורי הרומאן “עת דודים” של מירי ורון נימנו עם האלמונים שניגנו את “הפרטיטורה” הציונית בכל מאודם. ואף שגם אחרי שנים אין הם מסוגלים לסמן את חלקם המדוייק בביצועה בארץ–ישראל, מתמלטת מתוכם גאווה בתוצאה שהשיג דורם, תוצאה שגם להם היה חלק בה. כך הרגיש הדוד ארון ביום שבו הוליך את אחת מבנותיו לכיתה א‘: "ביום שבו נכנסה בתו הבכורה לכיתה א’ ויתר הדוד ארון על יום עבודה, הסתרק בדייקנות והרטיב את רעמתו הסמיכה. הוא צעד עם הילדה שני צעדים לפני איטה, לבוש חולצה טובה ומכופתרת עד הצוואר, אל בית החינוך והניח את כפה הקטנה של בתו ביד המורה מלכה. אותו יום הרגיש חגיגיות משובבת לב בכך שהוא זוכה לשלוח את בתו ללמוד בבית–ספר עברי בתל–אביב. — — — זה מה שחשוב, אמר לאיטה. עוד מרפסת, עוד מעקה בשדרות בן–ציון זה לא העיקר. העיקר הוא שהיא גדלה פה, בתל–אביב, והעברית קופצת לה מתוך הפה" (228). רק טייח כמוהו, שנמנה עם אלה המנגנים את “הפרטיטורה” ולא לקה בהיסוס הנמשך של המעלעלים בדפיה והמכוונים עוד ועוד את כלי–הנגינה שלהם, יכול היה לנסח כך את דעתו על מה שעשה בארץ–ישראל.

ולסניה, שעקב אסונות שתכפו בחייו סרב להתיר לבכורו, נחומי, לעזוב את הבית בגיל שש–עשר כדי לצאת להכשרה בקיבוץ ולהצטרף לפלמ"ח, אמר ארון: “אתה לא יכול לעצור את הזמן. — — — מה עושה היום בחור כזה, אם הוא לא עובד בחנות של האבא? הולך עם החברים שלו לשרת את הציבור. לעשות למען הכלל! שאתה תגיד לו להשתמט?” (183). וארון שתמך ביציאתו של נחומי ללחום במלחמת השחרור גם ספד על הקבר של בן אחיו שנפל בקרב על נגבה ביולי 1948. ובמשפטים הבאים סיים את ההספד: “בוקר אחד חזרת משמירת לילה בדרום העיר ממורמר מהמתרחש בעורף הקרוב ושחת לי כדברים הבאים: רוח הפיל את כובעי בגבעת הרצל ובהתכופפי להרימו התגלה לעיני רחוב הרצל לכל אורכו ונדהמתי. הלוא אין לנו לאן לסגת! ואם לא נחזיק מעמד, הפורעים ישתוללו בביתנו ממש, ואיך בלילה כזה ישן בחור בן גילי במיטתו שנת ישרים? שלום לעפרך נחומי שלנו היקר. גופך וקברך הם–הם מחסומי הפלדה עבור העם היושב בארץ, עבור מעשה יצירתו ועתידו” (232).

אחת מבנותיו של ארון לא הסתפקה בדברי ההספד של אביה, וכאשר שמעה מהדוד סניה, האב השכול, את צערו על כך שנחומי לא זכה לאהבת בחורה, רשמה על גב תמונת פספורט שמצאה ברחוב, תמונה של אלמונית, את המילים “לנחומי שלי באהבה וגעגועים”. אחר כך הטמינה את הצילום במגירה של נחומי, כדי שהדוד יגלה אותה ויתנחם בידיעה שבנו זכה לאהוב בחורה בטרם שנהרג בקרב.

סניה לא האשים את אחיו ארון בנפילתו של נחומי, אך לא התאושש מהאסון שפקד אותו. את כאבו ביטא בראשון המכתבים ששלח לתאומות שלו, אחיותיו של נחומי, אחרי שהתגייסו לצה"ל, כי מצא צורך להסביר להן את התמשכות אבלו על אחיהן. וכך כתב במכתב הזהה ששלח אל כל אחת מהן: “מעמקי הנפש כותב אני את אמרותי ונפשי הלא פצועה היא אחרי אסון נגבה. דברי מרים הם כלענה ולמה לכן, בנות צעירות ויפות לשתות מהצער הזה. — — — מכאיב לי, שכאשר אתן מגיעות לשבת ולחג שולט היגון בביתנו בלי מצרים. והלא אלה הם ימי הנעורים שלכן שהיו צריכים להיות רצופים בגיל ושמחה. — — — כשאת מגיעה הביתה שמחה ממלאת את לבי. אבל מאז האסון הנורא אני לא יכול להגיד לך דברי חום ואהבה. לבי לא קר, ילדתי, הוא פצוע” (234).

ואביה של המספרת, יודה, עוד נגן עיקש של הסימפוניה הציונית שהכשלונות שלו כאיכר לא ריפו את ידיו, מרגיש גם הוא צורך להבהיר למישהו היקר ללבו, שלמרות הכל לא לשווא היה עמלו בארץ הזו. אלא שבניגוד לגיסו, ארון, שביטא את הרגשתו זו בקול לזוגתו, ניסח יודה את הדברים במחשבתו ביום חתונתה של רוחלה, הבת של אשתו, פנינה, מנישואיה הראשונים.

ואלה הדברים, הרהר, שהיה אומר לטאטע, אביו שניספה בשואה, אילו יכול היה להשמיעם לו: "הנה הנקמה שלי. בית הולך לקום בארצישרואל. אני נותן את הבת שלי לבחור מירושלים. אתה לעגת לציוניסטים, עוכרי ישראל

קראת להם. אבל מי יסיר עפר מעיניך, טאטע, שתראה כמה הרבה יהודים חיים פה ואיזה נכדה יש לך, גבוהה ויפה שאותה הריני מוליך היום לחופה" (238).


 

הנכדה המספרת

קורות מאמע וצאצאיה בארץ מסופרים מפי נכדתה, הבת שנולדה לפנינה ויודה בכפר. כמספרת היא מתפקדת בשני אופנים. ברוב פרקי הרומאן היא פועלת כמספר יודע–כל, ורק בפרקים שבהם היא מספרת על עצמה היא פועלת כמספר–דמות המוסר עדות בגוף ראשון. אף שנולדה בארץ, היא מקפידה למסור את דברי הסבתא “מאמע” ואת דברי הוריה, דודיה וידידיהם בשפה שבה דיברו, המערבת בדיבור העברי שלהם כינויים, מילים ואף פתגמים שלמים ביידיש. הקפדה זו אינה מעכבת את הקריאה, כי התרגום נמסר בצמוד להם. מירי ורון לא נגררה לפתרון שהוכח כפחות מוצלח: לחיקוי שפת מהגרים בעברית משובשת, כפי שנעשה לאחרונה ברומאנים אחדים שסיפרו על עולים שבאו לארץ בשנות החמישים מארצות צפון–אפריקה ומארצות ערביות במזרח–התיכון. השיבוץ מיידיש תורם לאיפיון הדמויות וגם מייחד את עלילת הרומאן כעלילה המספרת על משפחה שעלתה ממזרח אירופה. השיבוץ הנרחב מהיידיש בתימלול של הטקסט תרם לו גם אפקט הומוריסטי מרשים.

להומור בתימלול היידי מתווסף הומור של מצבים, במסורת שלום עליכם. שמחתם של יהודים היתה תמיד משתבשת עקב כשלונות או אסונות, ולכן היו השחוק והדמע מעורבים בשמחות של יהודים גם אם עברו בשלום, ולא כל שכן אם השתבשו על–ידי תקלה כלשהי.

ברוח הומור יידי מקורי זה כתבה מירי ורון שני פרקים וירטואוזיים המתארים כיצד משתבשים אירועי שמחה במשפחה. הפרק הראשון מתאר את הבת–מצווה של המספרת שלא נחוגה כראוי עקב אי–הבנה בין הוריה לדודים ביחס למועד שבה היתה אמורה להתקיים. הפרק השני מתאר את קריסת החתונה של רוחלה, אחותה הבוגרת, בגלל השקעה מוגזמת בה, שדאגה לכול הפרטים ורק לא הבטיחה אותה מפני תקלות פשוטות, כניתוק בקווי החשמל המאולתרים, שנמתחו מעל השדה שהוכשר לחתונה, ושבעטיו הפכה החתונה ל“פינצטערע חאסענע” (250).

פרקים נוספים של הרומאן מצליחים אף הם להטעים את הקורא בתמהיל הזה, כגון: מופעי הסחטנות הרגשית שהמחיזה מאמע בעיקר בשביל בניה, מעשי–הנקמה הכמו–תמימים שהפעילה נגד נשותיהם השנואות עליה, תלונותיו החוזרות של הדוד ארון (“המלומד”) על ריבוי הנקבות שנולדות במשפחה והכשלונות המפוארים של “הליטבק”, אביה של המספרת, שניסה להוציא את פרנסתו מהאדמה, כל פעם על–ידי גידול אחר.

מזיגה כזו של הומור בתוך יריעה סיפורתית המסופרת בקצב אחיד ובטון אפי יציב, מייתרת התאמצות “להגביה” את הטקסט בעזרת “שטיקים” ותחבולות של כתיבה, שהשתלטו כיום על הסיפורת הישראלית. הרומאן של מירי ורון מוכיח, שכותב המחזיק ברשותו סיפור–מעשה בעל ערך ומעניין יכול להצליח גם כאשר הסיפור מסופר לתומו ואפילו בסדר כרונולוגי, סדר הנחשב כיום כבלתי–מתוחכם דיו.

ועוד מוכיח הרומאן הזה, שסופרת יכולה לוותר על המטרייה המגוננת של “ספרות נשים”, אם מצוייה ברשותה עלילה בעלת–ערך ואם בנוסף לכך התברכה בכישרון סיפר אמיתי. מירי ורון גילפה באותה שקדנות ובאותה אהבה את גיבוריה משני המינים. אף–על–פי–כן, יתכן ואפילו צפוי שהתאגיד המיגדרי–פמיניסטי יטען כלפיה, שלא הבליטה לטעמן במידה מספקת את חלקן של הנשים בהתערות של המשפחה בארץ בעשורים שהעלילה שלה מתמקדת בהם, בין תחילת שנות העשרים לאמצע שנות החמישים. לכן כדאי לבחון בנפרד את התייחסותה של מירי ורון לדמויות הנשיות ב“עת דודים”. בחינה כזו תוכיח שהיא לא המעיטה בחלקן של הנשים בתולדות ההגשמה הציונית בארץ–ישראל, לא בשנות “הישוב” ולא בשנות המדינה. וכמו–כן יוכח שלא גרעה מדמותן, אלא תיארה אותן כראוי להן.


 

שושלת הנשים

מאמע, בנותיה ונכדותיה מדגימות שושלת נשים חזקות ועצמאיות. למאמע, למשל, היתה דעה נועזת יותר על חובת האשה לשמור על כבודה ועל עצמיותה מזו שהיתה מקובלת על נשות הדור שלה. והיא הבהירה אותה היטב לחייצ’ה: “בת צריכה לעבוד בבית ולסגור את הפה, אבל, אם הוא, כלומר הבעל שלך, מתנהג ווי א ווילדע חייע, כמו חיה פראית, שיהיה לך כוח לתת סטירה הגונה ולזרוק אותו מכל המדרגות” (131).

ואכן, כאשר ארון השתהה בעצרת לרגל האחד במאי ב“בית העם”, במקום להגיע למיטת היולדת של איטה בבית–החולים, לא חסכה גם ממנו, בנה הבוגר, את נזיפתה: “כן, אמרה מאמע, היא שם תצרח על הבטן ואתה תבלה עם הפועלים שלך. אחד במאי. שניים במאי. מה נשתנה. אזוי איז דאס. ככה זה. אתה את שלך כבר עשית. אתה עוד תשמע ממני מה שיש לי להגיד לך” (135). ואמנם פקדה עליו אחרי שחזר מהעצרת: “שתלך מחר בבוקר לקנות פרחים — — — אתה הרי תישן טוב הלילה. אתה את שלך עשית והיא שכבה שעות בלידה קשה בלי להוציא הגה. אוי מיין גאט, אלוהים שלי, איפה אתה בשביל לעשות קצת סדר. היא נושכת את הסדין והוא שומע הרצאה על אחד במאי. הוא נלחם בשביל ‘פועלי העולם יתאחדו’, ולה לא מגיע שמישהו יישב במסדרון ויחכה” (136).

חייצ’ה אימצה את עקרונותיה של מאמע, אך לא נאלצה לממש אותם כלפי נתן בעלה, כי הוא שמע בקולה וכיבד את החלטותיה. חייצ’ה הפשילה ראשונה שרוולים בעת הצורך. כך עשתה כאשר תכפו הצרות על סניה (88) וכך עשתה כאשר אחותה פנינה נותרה אחרי גירושיה מפיקלמן עם רוחלה התינוקת (102). ובשנותיה האחרונות של מאמע התמסרה לטפל גם בה, כי “היא לא האמינה בגיסותיה ולא סמכה על אחיה שימשיכו להתמסר למאמע בשנותיה הקשות. היא האמינה שיש בעולם שני סוגים של אנשים. אלה שיודעים מה צריך לעשות, כמו המאמע למשל, ואלה שמצייתים לה כמו כל ‘הבריגדה’ של הבנים שלה” (217). באופן עקיף הגיבה על הגדרה לעגנית של אחיה ארון שלא הפסיק להתלונן על ריבויין של הבנות שנולדו במשפחה, ולא חסך את אכזבתו גם אחרי שאיטה זוגתו ילדה אף היא בת: “נאך א מיידל! אמר משועשע כשאחות ארכנית הראתה לו יצור אדום עטור שערות מקורזלות. עוד ילדה! בסוף נקים פה בריגדה של נשים! ומי יסחב דליים עם טיח, זה מה שאני שואל” (136).

פנינה גילמה שלב חדש בשושלת הנשים של המשפחה. כמו החלוצות משנות העלייה השנייה, שעסקו בכל מלאכה יחד עם הגברים (ועליהן, כזכור, סיפרה גבריאלה אביגור–רותם בפרקים ההיסטוריים ברומאן “אדום עתיק”), כך גם היא הצטרפה אל אחיה, סניה וארון, ועבדה לצידם כטייחת. את עצמאותה הפגינה פנינה, כאשר מאמע ואחיה ניסו למנוע ממנה להתחתן עם פיקלמן. מעידים על כך הדברים שהבהירה לארון: “אני מנהלת ישיבות של הסניף ומארגנת הפגנות נגד הרביזיוניסטים ובשבילך אני איזה כעלבעלע, איזה עֶגלה קטנה שאפשר להגיד לה מה לעשות? — — — מה אתם רוצים כולכם? — — — לך תגיד לה (למאמע) שפנינה’לה שלה אוהבת את חנן פיקלמן ומטיילת עם מי שנעים לה, ולא עם מי שיודע להתחנף לאחים שלה” (38).

אחרי שנפרדה מפיקלמן לא הטילה פנינה על מאמע וגם לא על אחיה את אשמת הכישלון של נישואיה והחליטה לגדל את רוחלה שלה בכוחות עצמה (99). היא אמנם נזקקה לתמיכתם ובעיקר לקורת–גג בבניין של המשפחה ברח' יהודה הלוי, אך לא הפכה לנטל עליהם. אחרי שהפכה לגרושה חזרה לעבוד עם אחיה בטיח ופירנסה מעבודתה את עצמה ואת רוחלה. ומשום שהיתה עצמאית ונועזת, לא נרתעה מההליכה לכפר יחד עם יודה (“הליטבק”), בעלה השני, וגם שם עסקה בכל העבודות של המשק. ומשום שלא יכלו להתפרנס רק מהחקלאות, העמיסה על עצמה עבודות נוספות שיכלה להשיג בכפר ובסביבה (207).

גם בנות הדור השלישי, נכדותיה של מאמע, היו בעלות הכרה בערכן העצמי. “הבריגדה” של הנקבות, שעל לידתן התרעם תכופות הדוד ארון, המשיכה במסורת של נשות המשפחה. רוחלה בחרה בעצמה את בחיר–ליבה. ואחותה הצעירה, נחמה, המספרת את הסיפור של המשפחה, מתגלה כבעלת עין ביקורתית ולשון מצליפה, שאינה נרתעת מהבלטת צדדים מגוחכים בהתנהגותם של הגברים של המשפחה, הדודים סניה, ארון ומוישה ואביה הליטבק.

בגילוף נשים חזקות ועצמאיות מבטאת מירי ורון את אמונתה, שנשים יכולות לחצות בהצלחה את החיים בכוחות עצמן, אם רק תהיינה מודעות לסגולות ולכשרונות שהטבע העניק להן במנות גדושות, לרוב במנות גדושות יותר מכפי שהעניק לגברים. עם זאת, אי–אפשר לייחס לה הצטרפות צעקנית למאבק על קידום מעמד האישה, מאבק שגלש באופן מאולץ לספרות. בדברי הדמויות הנשיות שמופיעות ברומאן הזה אין למצוא הצהרות פמיניסטיות, הצהרות מהסוג השכיח בטקסטים הירודים של “ספרות הנשים העברית”, המטופחת על–ידי חוקרות מיגדר מסויימות באוניברסיטאות שלנו. רק סופרת שאיננה זקוקה לגיבוי של התארגנות חוץ–ספרותית זו, ומירי ורון היא סופרת כזו, יכולה לסיים את הרומאן שלה בסיום שבחרה לו. בסיום מתארת המספרת את אמה, “פנינה האדומה”, מסרבת להיכנע אפילו לזיקנה: “בשדה הכפרי, שדה החתונה של אחותי, עלו חרציות של חורף וכיסו אותו בכרים צהובים. אמא התבוננה בהפתעה בשערות הלבנות שהתרבו מאוד בתלתליה. אני לא מסתכלת יותר בראי, התלוננה. זה לא אני שם”.



  1. הוצאת הקיבוץ המאוחד 253 עמ', 2008.  ↩

  2. מסה זו נדפסה לראשונה בכתב–העת “האומה”, חוברת ספטמבר 2008, תחת הכותרת: “גיבוריה האלמונים של הציונות”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות