רקע
יוסף אורן
"פנים צרובי חמה" — שמעון אדף
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת "יחד"; 2009

1


הרומאן “פנים צרובי חמה” של שמעון אדף הוא ספר מפתיע בנושאו ובאיכות שבה הוא כתוב. אף שהכרך מחולק לשלושה חלקים, מספיק “לצלם” במבט חטוף את העמודים הפותחים את שלושת החלקים כדי לשער שמדובר ביצירה מגובשת המציבה אתגר מחשבתי לקורא. בכל עמוד כזה מצוטט קטע ספרות שירי ומתחתיו מודפס בהבלטה מספר כלשהו. אם קוראים תחילה את קטעי הספרות בזה אחר זה, מגלים שבשלושת הציטוטים מבוטאת אמונה בקיומן של שתי מציאויות, המציאות הריאליסטית שחוקיה מוכרים לנו והמציאות המיסטית שבה פועלים חוקים שונים לגמרי. כמו כן ממליצים מחברי שלושת הציטוטים להפליג בעזרת הדמיון אל המציאות המיסטית הקיימת מעבר לממשות המוכרת.

הקטע שהוצב בפתח החלק הראשון הוא למעשה קטע מנובלה של פטר וייס, מספר יליד גרמניה (1916—1982), בן למשפחה בורגנית, שהחזיק בהשקפת עולם מרכסיסטית. אדף עימד כשיר את התרגום המעולה של אילנה המרמן לקטע פרוזה זה. בנובלה עצמה מספר קטע זה על אמו של המספר, שבקוראה לו תלשה אותו, את בנה החולמני, מהמיסתור שבו התבודד עם הזיותיו. הקטע מובן אחרת לחלוטין במנותק מהנובלה ובצורת העימוד השירי שהעניק לו אדף. בלבוש החדש ניתן להבין את ההתרחשות המסופרת ב“שיר” כמעמד התגלות ואת הקול הקורא כקולו של אלוהים המבהיר ל“אני” הדובר ב“שיר” את יעודו בחיים. המעמד דומה למעמדי ההקדשה לשליחותם שחוו נביאי ישראל הגדולים, ובשיאו שמע ה“אני” לראשונה את שמו “האחד”, השם שאלוהים בחר למענו להגשמת יעודו החדש בחיים. ואכן, מהמעמד הזה הפך מחוייב לשליחות שהוטלה עליו. וכאשר ניסה להתחמק ממנה על–ידי ההכרזה על שמו “האמיתי”, השם שבעזרתו הזדהה לפני מעמד ההתגלות של אלוהים אליו, התברר לו לחרדתו, שהשם “האמיתי” אינו מגונן עליו מפני השם “האחד”, כי הוא השם שנבחר עבורו עוד לפני שנולד, או בלשונו: “מן הימים שעדיין לא שֻׁוְתה לי צורה”. ואכן, במובנו החדש ובמשמעותו המיסטית הולם “השיר” הזה היטב את תוכן החלק הראשון ברומאן, המספר, כיצד גילתה פלורה, גיבורת הרומאן, את יעודה בחיים, בהיותה נערה בת שתים–עשרה.

השיר שבו נפתח החלק השני ברומאן הוא של המאייר והמשורר אנגלי, המיסטיקן ויליאם בלייק (1757—1827). משורה בשיר זה שאל שמעון אדף את השם לרומאן שלו. בשיר מצטט בן את דברי אמו אליו, שבהם היא מבדילה בין הקיום הקצוב במספר השנים לכל בן–אנוש עלי אדמות לקיום בעולם הנצח שמצפה לו מעבר לעולם הגשמי. קיומנו בעולם החומרי כפוף לחוקיו, ובכללם לחוק ההזדקנות: עם השנים הגוף משחיר, הפנים נצרבות מהחמה והמראה מאפיל כמו כהות העב וכאפלת החורשה לעת ערב. תהליך ההזדקנות הזה יסתיים במוות, אלא אם כן נאחז באמונה ובסיועה “נלמד לשאת קרני אהבה”. אם נעמוד בחום קרניה של האהבה לבורא, נזכה לנחמתה: “ימוג העב”, ו“את קול האל נשמע אז בגאון”. במושגיו של ויליאם בלייק, המיסטיקן והנון–קונפורמיסט היותר בולט בדורו, אין זה קולה של הכנסייה, אלא קולו המנחם של אלוהים הקורא לנו ומבטיח לנו חיים מוארים במחיצתו, אחרי סיום הזמן שהוקצב לנו “על פני האדמה”. גם שיר זה הולם היטב את החלק שהוצב בפתחו, שמסופר בו על פלורה–אורי כעבור עשרים שנה וכיצד הגשימה בספריה לבני–הנעורים את היעוד שנבחרה לו בגיל שתים–עשרה: לפתוח לקוראיה הצעירים צוהר ל“ארץ הפלאות” הדמיונית.

גם הציטוט שבחר שמעון אדף לפתוח בו את החלק השלישי הותאם היטב לתוכנו. הציטוט מצורף משני קטעים מתוך “הסערה”, המחזה השירי של ויליאם שייקספיר (1564—1616). הציטוט מתחיל מרפליקה של קליבן, הלקוחה מהתמונה השנייה במערכה השלישית. מהרפליקה הזו השמיט אדף את הסיום, ובו המילים הבאות: “ושפע אוצרות נכון להישפך עלי עד כי בהקיצי אזעק לשוב שנית ולחלום”. לרפליקה של קליבן הצמיד אדף רפליקה של סבסטיאן מהתמונה השלישית במערכה זו. בדבריהם מאשרים קליבן וסבסטיאן, שהם מאמינים במציאות שמעבר לממשות. קליבן מאמין בחזיונות “צופני עונג” שנחשף אליהם בהיותו בשינה עמוקה, שבמהלכה התענג משפע “צלילים ולחנים מתוקים, שפגע אין בהם”. וסבסטיאן מאשר שגם הוא החל להאמין בקיומם של יצורים מיתיים כמו “חד–קרן” וכמו “עוף החול”. גם הפעם מותאם הציטוט לתוכן החלק הזה, שהוא הקצר והשונה מבין חלקי הרומאן, הכולל אגדה שכתבה אורי כהשלמה לסידרת “אריאלה”, במקום הכרך השמיני, שמחבר הסידרה עצמו לא השלים משום שניספה בתאונת–הדרכים. בהמשך הדיון בעלילת הרומאן יתברר שבהשלמת העלילה של “ארץ הפלאות” הדמיונית בגיל שלושים ושתיים הגשימה הגיבורה את היעוד של חייה, שהגדירה לעצמה עשרים שנה קודם לכן, כשהיתה בת שתים–עשרה.

ואכן, על הקשר בין קטעי הספרות הללו לביוגרפיה של גיבורת הרומאן מעידות הסְפרות המודפסות בהבלטה בעמודים הפותחים את שלושת החלקים. בעמוד שבו הודפס “השיר” של פטר וייס מופיע בהבלטה המספר 12, שאיננו מציין את מספר העמוד בספר, אלא את הגיל של הגיבורה, פלורה אלחייני מנתיבות, בפרקי החלק הזה (עמ' 9—213). וגם המספר 32 בעמוד הפותח את החלק השני, מבהיר שבפרקי הסיפור של חלק זה (עמ' 217—441) הגיבורה היא בת 32, אלא שכעת מכירים אותה רק בשם “אוֹרי”, והיא אשה נשואה המתגוררת בתל–אביב, אמא לילדה בת חמש בשם עלמה וסופרת ששלושת ספריה נועדו לקוראים בגיל 12.

ואשר לסיפרה 8, המודפסת בעמוד הפותח האחרון בצורה חריגה, כסיפרה “שוכבת”, גם לה אפשר למצוא הסבר בתוכן פרקי החלק הזה (עמ' 455—477), המספרים אגדה על פיה בת 12 שהצליחה להציל במועד את היקום מכיליון שאיים עליו. ברור, אם כן, שבחלק זה הסיפרה איננה מציינת את הגיל של הפיה, אלא רומזת על קהל היעד של האגדה המסופרת בו. במתמטיקה משתמשים בסיפרה 8 כשהיא מודפסת בצורה “שוכבת” כסימן המציין אין–סוף. ואכן כסימן האין–סוף מצהירה כאן הסיפרה 8, כי אף שאגדות נחשבות לסוגה המתאימה רק לילדים, האגדה בחלק זה מתאימה לכל גיל.

מתיאור זה משתמע, שבשלושת החלקים של הרומאן מובלטת חשיבותו של גיל 12. בגיל הזה קראה פלורה אלחייני את ספרי סידרת אריאלה, סידרה שסיפרה על הרפתקאותיה של אריאלה בארץ הפלאות. לקוראים בגיל הזה כיוונה אורי הבוגרת את כתיבתה כסופרת ילדים ונוער. ובמקביל פירסמה בכתב–עת מסה (עמ' 301—313) על יצירות מפורסמות מספרות העולם שסיפרו, כל אחת בדרכה, על “ארץ הפלאות” הדמיונית. ובגיבורה בגיל הזה היא מיקדה את עלילת האגדה שכתבה, שבה השלימה את הכרך השמיני של סידרת אריאלה (סידרה שהיא, כמובן, המצאה של המחבר), כרך שאבד כאשר מחברו, פרוספרו ג’ונו (שאף אותו בדה שמעון אדף, בדיוק כמו את הסידרה המיוחסת לו), ניספה בתאונת–דרכים.

עשרים שנה חלפו בין השנה שבה קראה גיבורת הרומאן את שבעת הכרכים של סידרת אריאלה, בהיותה בכיתה ז', תלמידת נואשת ומשועממת של חטיבת הביניים בבית–ספר ממלכתי–דתי בנתיבות, ובין השנה שבה כתבה את הכרך השמיני והאחרון, שנועד לחתום אותה. לכן לא יהיה זה בלתי–סביר להניח, ששני עשורים אלה היו דרושים לה כדי להשלים את תהליך החניכה הממושך שלה, שבסיומו נפרדה מארץ הפלאות הדמיונית של אריאלה והתפייסה סוף–סוף עם העולם הריאלי של המבוגרים. אך בעלילה כבר מסתמנת זו שתירש אותה — הבת עלמה (256—258).


 

אירועי החלק הראשון

בהגיעה לגיל שתים–עשרה הבינה פלורה, שעולמה בעיירה נתיבות הוא עולם מוגבל, חורך וצורב, שבנוסף לכיעורו הוא גם מתיש ומסוכן. כך הסיקה אחרי שנחשפה למלחמת הקיום הכלכלית של הוריה ולמחלתה הקשה של אמה. אחיה הבוגרים ממנה, אחותה עופרה ואחיה אשר, כבר הצטרפו אל עולם המבוגרים ולמדו לשרוד בו, אך פלורה מסרבת להידמות להם. היא גם מסרבת להתאמץ ולהסתגל לעולם הממשי הזה כמו רוב חבריה מהכיתה, המונהגים על–ידי “גבינוש” (הכינוי של רימונה, המלכה של בנות הכיתה), שכבר סיגלה לעצמה רוע ותככים השכיחים בהתנהגות המבוגרים. “גבינוש” סימנה את פלורה כאיום על מעמדה בכיתה, ולכן ריכזה בה את ההתנכלויות שלה כדי להכניע גם אותה למרותה. אך בעוד שאחרים בכיתה נכנעו ל“גבינוש” וביקשו את קירבתה ואת חסדיה, נלחמה פלורה נגד עריצותה. למטרה זו הקימה חבורה מתחרה לחבורה של גבינוש וכללה בה את הנידחים והדחויים האחרים בכיתה, את סיגל ואת אופיר. סיגל דנינו הנאיבית כבולה למצוות הדת הנהוגות בבית אביה, רב העיירה, ובגלל משמניה “שהאפילו על כל מידה של יופי שהיתה בה” (75) היא הנערה היותר דחויה בכיתה. גם אופיר, בנם של גננת ושל עסקן זוטר של מפלגת “הליכוד” בנתיבות (122), הוא נער חריג בכיתה. מאחר והוא סובל מהפרעות מוטוריות, אימץ את ההמלצה של רופאו, השתחרר משיעורי ההתעמלות ובחר בריקוד כפעילות גופנית. פעם בשבוע הוא נוסע לשיעור ריקוד בבאר–שבע ובשאר הימים הוא רוקד כשעה בבית (156).

פלורה נפגשה עם שותפיה לחבורה בפינה נסתרת ליד הבית של סיגל, בשכונה המוזנחת הגובלת באיזור התעשייה בשולי העיירה, ושם הכניסה אותם בסוד עולמה הדמיוני, שאותו שאבה מספרי סידרת אריאלה. ואחרי שהתנסו בהיפנוזה, שיכנעה אותם להאמין כמוה בקיום כוחות נסתרים וסמויים מהעין. בהנהגתה גם חתמו לשמור את סוד אמונתם זו מאחרים בברית–הדמים שכרתו ביניהם על–ידי עירוב טיפת דם שהקיזו מהאצבע (155).

שני אירועים שהתרחשו לפלורה באותה שנה מנעו ממנה להתבגר עם חבריה ולהסתגל כמוהם לעולם הממשי. יום אחד נקלעה להתכתשות עם “גבינוש” וחבורתה ושבה מבית–הספר עם פנים מרוחות בדם מחתך ברקתה. מטר השאלות של אמה, כעסו של אביה ומבטי הלעג ואולי גם השמחה לאיד של אחיה, עופרה ואשר, הוסיפו לטראומה שעברה מידי חבריה בבית–הספר, ובמשך חודשיים פשוט “שכחה איך לדבר” (16). פלורה חזרה לדבר אחרי הלילה שבו העירו אותה יללות של חתולים מיוחמים. ומשום שהיתה כבר ערה, הפעילה את הטלוויזיה “ואז דיבר אליה אלוהים מתוך הטלוויזיה” (13). אלה שטיפלו באילמותה, כולם מבוגרים (הוריה, רופאים, מורים ופסיכולוג), הסתפקו בעובדה שכושר הדיבור חזר אליה, ולכן רק לשני חבריה, לסיגל ולאופיר, ורק אחרי שכרתו את ברית–הדמים, גילתה את סוד אותו לילה: “זה היה קול מדהים שעשה לי צמרמורת, והקול אמר לי ‘קומי, אורי, כי בא אורֵך’, ואני ידעתי שהוא קורא לי בשם האמיתי שלי. בגלל זה שיניתי את השם שלי. למחרת בבוקר חזרתי לדבר” (157).

בין שזיהתה שהקול שבקע מהטלוויזיה — כנראה קולו של קריין שהגיש את “פסוקו של יום” — השמיע פסוק מנבואת הנחמה של ישעיהו (בפרק ס’–1) ובין אם לאו, ברור שפלורה העדיפה להבין את מילת הציווי “אורי” לא כפועל בזמן הווה, אלא כשֵׁם, ולכן החליטה לאמץ את “אורי” כשמה החדש ולהפסיק את האלם שגזרה על עצמה במשך חודשיים, אחרי שהיתה קורבן להתנכלות כלפיה מצד גבינוש ומעריציה בכיתה. קודם גזרה על עצמה אלם, כי לא רצתה לקיים תקשורת עם הנציגים האלה של הממשות הדוחה, אך כעת, אחרי ששמעה את הקול שבקע מהטלוויזיה, שהורה לה לחזור ולהאיר את פניה לסובבים אותה, החליטה להפסיק להתעמת עם “גבינוש” והדומים לה ולנסות להסתגל לקיומם בסביבתה. מכאן, שאת הציווי בפסוק “קומי אורי כי בא אורך” הבינה כהמלצה להיות מציאותית ולהתבגר כאחרים בגיל שלה.

אלא שאימוץ השם “אורי” וחידוש הדיבור לא פתרו את מצוקתה, לא בכיתה ולא בבית–הוריה. העולם לא הפך למואר יותר עבורה ומצבה אפילו החמיר. איש לא פירש את חידוש הדיבור כנכונות מצידה להסתגל ולהשתלב. ומרגע שכפתה על כולם במשפחה ובכיתה לפנות אליה בשם “אורי”, הוגדרה פלורה בעיניהם כתמהונית (23). ומעצמה הבינה שהעניקה אשראי מוגזם לקול המשכנע מהטלוויזיה, מכשיר שהוא גולם שהשתלט על החיים, כאשר נכנעה לצו ההסתגלות שבקע ממנו כפתרון למצוקתה. וכי מה מועילה הארת הפנים שלה כלפי הסובב אותה, אם הסביבה מכה בה שוב ושוב את מכותיה?

ואכן כל האירועים שחוותה, אחרי שחידשה את התקשורת עם הסביבה, רק הפקיעו ממנה את תום ילדותה ורמזו על מהותה הדוחה של הבגרות המצפה לה בהמשך. חגיגת בת–המצווה שלה היתה מאכזבת (23—24). הופעת המחזור הראשון הותירה אותה מבוהלת ומושפלת (147—148). אחר–כך נחשפה לשני אירועים מפכחים נוספים שהעידו על הבגרות המצפה לה. באחד מהם ראתה את אשר, אחיה בן החמש–עשרה, מלוטף ומגופף על–ידי צמד המורים להתעמלות של בית–הספר (198). ובאירוע השני גילתה את “אמה בסלון ביתם, משתעלת ויורקת דם אל הרצפה” (210). מכאן, שאכזבתה מהפתרון שייחסה לדברי הפסוק “אורי כי בא אורך” היתה מוחלטת. היא הבינה שאם לא תציל את נפשה, תלכוד אותה הבגרות הדוחה ותאסוף גם אותה אל חיקה. על רקע זה ניתן להבין את האירוע השני שהתרחש לה בסיום אותה שנה, במהלך הטיול של הכיתה לנגב.

אחרי שכולם נרדמו, יצאה אורי מהאוהל הגדול שהועידו המורים לשנתם ופסעה במעלה דיונת–חול עד שניצבה מול הר ש“צורתו כשל להב משונן, פגום, וחודו מאיים לשסף את הרקיעים”. צורת ההר הזכירה לה מדרש שלמדה, אשר הסביר, שהר חורב, שאליו העפיל משה במעמד מתן תורה בסיני, נתכנה כך “משום שצורתו כצורת החרב”. ולפיכך הסיקה, שהמקום והמעמד בחייה אכן דומים למקום ולמעמד המקבילים בחייו של משה רבנו. הזיהוי הזה עודד אותה להסיק מסקנה נוספת מצורת ההר המתנשא למרום וכמו מאיים “לשסף את הרקיעים”. ואכן הסיקה מהמראה, ש“בעליונים (ברקיעים) אין מלחמות, (כי שם) שורר שלום נצחי. המוות והחולי הם נחלתם של יושבי התחתונים, של הדרים על פני האדמה” (210).

לפיכך הרגישה ש“היא רומתה. הכול היה שקר מלכתחילה, מאז השיב לה הקול ההוא את כוח הדיבור. הסימור והעקצוץ, ההבטחה — הם הוליכו אותה שולל”. מאוכזבת הביטה כעת לשמים, מעל ראש תלולית החול שאליה העפילה, וצעקה אל אלוהים “קח את זה! אני לא רוצה. מה שזה לא יהיה, אני לא צריכה את זה, לא רוצה יותר, לא רוצה. קח את זה”. בדברים אלה ביטאה את אכזבתה על כך שהושב לה כוח הדיבור כדי שתחזור ותתערה בממשות כיתר בני הגיל שלה. דברי ההתרסה שהטיחה כלפי שמים ביטאו את סירובה להסתגל ל“זה”, לקיים הדוחה, להשלים עם היותו ולהשתלב במציאותו. או במילים אחרות: בדברי ההתרסה האלה ביטאה אורי את סירובה להתבגר.

לשמע צעקותיה של אורי, שהופנו אל הרקיעים, נזעקה מהאוהל חברתה סיגל ומצאה אותה כורעת על הדיונה רועדת ומותשת, מוכת הלם וסהרורית. תגובתה של אורי למעמד שחוותה התבטאה אחר כך, כאשר החלה להתייפח באוטובוס משום ש“נפל עליה כובד האובדן”, שאת פשרו הבינה מוקדם מכל חברותיה כ“כיליונו הקרב של הגוף” (210—213). הגילוי הקיומי הזה היה עבור אורי אירוע מכונן, כי בעקבותיו מצאה את יעודה: להציל את בני השתים–עשרה מהאובדן המצפה להם בוודאות בהתבגרותם, באמצעות “ארץ הפלאות” הדמיונית שהצילה אותה מאובדן התמימות, הנכס היקר ביותר של הילדות. מעתה, החליטה, תפסיק להתאמץ להסתגל לממשות ולהתבגר לתוכה, אלא תייעד את עצמה להפיץ את דבר קיומה של “ארץ הפלאות” לבני השתים–עשרה האחרים, שבהגיעם לגיל הזה מאלצים אותם לבחור באחת משתי האפשרויות: להתבגר ולהצטרף לממשות הקיימת או לעכב את ההתבגרות על–ידי בריחה אל “ארץ הפלאות” הדמיונית.

אמנם התהום בין אורי ובין חבריה העמיקה אחרי האירוע שחוותה במדבר, אך הפעם מהבחירה שלה. לא מהטלוויזיה, הגולם של העידן הזה, שאבה כעת את כוחה, אלא מהיעוד שהגדירה לחייה, שבזכותו הרגישה שגורלה יהיה דומה לגורל הנביאים שעליהם למדה בתנ"ך, משה ואליהו (209): ללחום בממשות הפגומה ולהבריא אותה מהריקבון שמתפשט בה בקצב גובר והולך. אך ההחלטה הזו של אורי, להיות מושיעה, תחילה לעצמה ובהמשך חייה לכל המתלבטים בהגיעם לגיל שתים–עשרה, ולהקים מביניהם שושלת מושיעים שתביא גאולה ליקום החולה, עיכבה את התבגרותה. ויחלפו עשרים שנה נוספות עד שתקבל אורי על עצמה את דין החיים: תתפייס עם הממשות ותשלים את התבגרותה, שבמו–החלטתה בגיל שתים–עשרה גרמה להתעכבותה במשך שני עשורים תמימים.


 

מנתיבות לתל–אביב

החלק השני מקפיץ את הקורא לשנת 2006 ומספר על שלב ההתפייסות של הגיבורה עם הממשות כעבור עשרים שנה. על אף הדילוג בזמן, מכיל חלק זה פרטים על אירועים בולטים בחייה בין שני הזמנים המרוחקים, אירועים שהרחיקו אותה מנתיבות ומיקמו אותה בתל–אביב. עוד כשנתיים שהתה אורי בנתיבות, אך את לימודיה בכיתה ח' תזכור כשנה היותר קשה בחייה. באותה שנה קבע הרופא שאמה חלתה במחלת ריאות ניוונית נדירה, שתחמיר בהדרגה (324—328). הרופא העריך שתוך שנה תכריע המחלה את אמה, אך היא נפטרה עוד קודם לכן. המשפחה התפרקה מיד אחרי מות האם ואורי הרגישה ש“כולם בגדו בה. השאירו אותה לבדה” (370). אחותה הבוגרת, עופרה, התגייסה וביקשה לשרת בבסיס סגור הרחק מנתיבות. לבית הגיעה לעיתים רחוקות ובסיום חובת השירות הסדיר עזבה את הארץ ונדדה בארצות המזרח–הרחוק. אשר, אחיה בן השש–עשרה, החל להיעדר מהלימודים וסופו שסולק מבית–הספר. ועד שהגיע מועד גיוסו עבד במוסך ואחר–כך כמוכר בשוק. בכסף שהרוויח נסע לבלות בלילות בבאר–שבע ובתל–אביב. במהלך הטירונות ערק מהצבא, נשפט לשנת מאסר בכלא הצבאי ולבסוף שוחרר מצה"ל מחמת אי–התאמה למסגרת. אחרי שיחרורו נסע לקנדה ומשם לשיקגו בארצות–הברית.

אך הפגיעה הקשה ביותר באורי נעשתה על–ידי אביה. אף שבמפעל הקלו עליו ואישרו לו אחרי שהתאלמן לעבוד במשמרת בוקר בלבד, “הסתובב בבית כאילו היה נטוש וילדיו נימחו נימחו מזכרונו”. מכל ילדיו היתה אורי בגיל שבו היתה “רעבה למילים, למשפט כלשהו שיכיר בנוכחותה” (371), אך הוא החל להשתכר בערבים, להיעדר מהבית ומדי פעם חזר באישון לילה עם אישה זרה שהביא למיטתו מביקוריו בשדרות. גם אחרי שנים לא סלחה אורי לאביה, על כך שהזדרז להינשא שנית זמן לא רב אחרי פטירת אמה, וסירבה להזמנותיו שתגיע עם משפחתה לסדר–פסח עם המשפחה החדשה שלו (283). אורי שהרגישה נטושה על–ידי אביה החלה לחפש אהבה בחיק מבוגרים זרים. גבר נשוי היה הגבר הראשון ששכבה איתו בשדה פתוח מחוץ לנתיבות (379). אחריו נענתה לגברים נוספים “אבל הם לא נרשמו בתודעתה”, אלא היו “רפאים קלושים של הלהבה, אשליה שדרכם היא נוגעת בדבר–מה” (380).

אך ימיה של אורי בנתיבות הגיעו לקיצם אחרי ששכבה עם גדי בלסקו, אחיה הנשוי של אילנית מהכיתה שלה. גדי שהבחין במצוקתה צד אותה באזור התעשייה של העיירה, וכמו האחרים גם הוא “לא טרח להקיף אותה ברוך, לנסות לפתות אותה, לדבר איתה” (429). ממנו נפוצה השמועה בעיירה שהיא נענית לשכב עם גברים. “גבינוש” לא החמיצה את ההזדמנות לחסל את יריבתה, אורי, בעזרת המידע שהתגלגל אליה מידי אילנית, והפיצה את הידיעה בין בנות הכיתה. מהן גלשה השמועה לבנים, שהחלו להציע לאורי הצעות מגונות. עד מהרה דבק באורי הכינוי “שרמוטה”, ובעטיו איבדה גם את חבריה היחידים בנתיבות, סיגל ואופיר, שחדלו לדבר איתה והתנתקו ממנה.

בסיום כיתה ט' הושארה אורי כיתה, אך למזלה נתקלה באקראי בעיתון בראיון עם מנהל פנימייה בירושלים, שאמר, כי שאיפתו היא להעניק הזדמנות לבני–נוער מהפריפריה על סמך כישוריהם. בעקבות מכתב שכתבה אליו, שבו גוללה “את תיעובה הגובר לסביבה שגדלה בה” (431), הוזמנה אורי לראיון והתקבלה לפנימייה. שם השתקמה וגם השלימה את לימודיה בהצלחה. לנתיבות כבר לא חזרה, אלא עברה להתגורר בתל–אביב, ובה הכירה את אבנר אסולין, מוכר בחנות “אור זרוע”, שסחרה בספרים משומשים. התעניינותה באבנר התחזקה אחרי שגילתה שלשניהם עניין משותף במציאות האחרת.

אבנר סיפר לה, שלאחרונה התעמק בספר “שמנסה לספק הסברים מדעיים לתופעות על–טבעיות או על–חושיות” ו“למצוא את ההיגיון שמאחורי תורות נסתר למיניהן”, כי לדעתו “אם רוצים לשמור על שפיות הדעת”, אסור לפסול תופעות כאלה על–הסף (248). כזכור העסיקו נושאים אלה את אורי ואת אופיר וסיגל בחבורה שהקימו בנתיבות בהיותם בכיתה ז'. אחרי שנים שבהן התרחקה מגברים (246), התאהבה אורי במוכר הצנום שסיפר לה, שבילדותו נכסף לעבור מחיפה הממשית שבה גדל למציאות אחרת, ושגם כיום הוא עדיין חולם מדי–פעם חלום–מישאלה שחלם מאז היה בן שבע. בחלומו הוא מפליג בספינה מחיפה ובלב הים התיכון מכניסים אותו לתא–צלילה ומורידים אותו למעמקים, ומאז הוא שוהה שם וצופה מתוך התא בעולם הנסתר מעיניהם של דרי–היבשה (251).

אורי היתה משוכנעת, שמצאה באבנר את הנפש התאומה שחיפשה תמיד. הרגשתה זו אפילו התחזקה אצלה, כאשר תסריטאית צעירה עיכבה אותם ברחוב וביקשה את רשותם לצלם אותם לסרט שלה. התסריטאית הסבירה את פנייתה אליהם בכך שזיהתה “שיש חוט שקושר ביניכם ואותו הייתי רוצה לתפוס” (294). אף–על–פי–כן עיכבה אורי את הסכמתה להזמנתו של אבנר לעבור ולהתגורר ביחד עד אחרי ש“סיפרה לו מה היה בגיל שתים–עשרה, כשחזרה לביתה וחתך ברקתה”. רק אחרי שנוכחה, שסיפור קורותיה מאז וגם “הגעגוע ההוא שאין לו גוף ואין לו דמות–גוף, והוא אך להבה שורפת, שאין להקיפה” לא הרתיעו אותו, עברה להתגורר איתו תחת אותה קורת–גג (359).

עד מהרה התברר לה שהיא ואבנר אינן נפשות תואמות. מכת מקקים פקדה את תל–אביב בקיץ שבו עברה להתגורר עם אבנר, והיא מעכה אותם באמצעות ספרים שבחרה כמתאימים בעיקר למשימה זו. ביניהם כללה גם אחדים מהספרים שהפכו לרבי–מכר הן מהספרות הכללית והן מהספרות הישראלית, במיוחד אם היו עבים וחשודים בעיניה כריאליסטיים מדי. כך מצאה שהרומאן “חלף עם הרוח”, אחד מספריו של אבנר, הוא “הספר הטוב ביותר לציד מקקים, הן מבחינת העובי והן מבחינת השם”. היא לעולם לא היתה רוכשת את הרומאן הזה לספרייה שלה, כי “לא היתה דמות ספרותית שתיעבה יותר מסקרלט או’הרה, דקת המותן והנרפית” (300).

טעמם השונה בספרים התווסף לניגודים אחרים שהתגלעו ביניהם מרגע שעברו להתגורר ביחד (349) ובראשם הקשיים שהיו להם במיטה (359—361). לאחר שנפרדו הבינה אורי, שהפרידה ביניהם הבשילה ביום שבו פוטרה מעבודתה כמזכירה בחברה ששיווקה מדפסות, משום שבמקום לבצע את עבודתה, כתבה במשרד את סיפוריה הראשונים. אף שאבנר ניסה להמעיט בערך פיטוריה ממקום העבודה, הרגישה מרוחקת ממנו. באותו ערב הכיר לה הוא עצמו את חברו, ברק, שהתקשר אליה כשבועיים אחרי שאבנר נטש אותה בפתאומיות. בפתק שמצאה על המקרר הסביר אבנר מדוע עזב כך: “אינני יכול להעניק לך את מה שאת מתאווה לו. — — — לא אותי את מבקשת, אלא מישהו אחר, שנדמה לך שתמצאי דרכי. בעבורך אני רק צל. — — — היו ימים יפים. אל תחפשי אותי. היי שלום. אבנר” (343).

רק אחרי שחלפו למעלה מחמש שנים מיום הפרידה, משהורעו יחסיה עם ברק, “פתאום נכספה לשקט המהורהר של אבנר, לבוז המיידי שלו לכל אמירה משומשת” (412). ואף שחיפה היתה בטווח הטילים שנורו מלבנון אז, במלחמת לבנון השנייה, איתרה את כתובת הוריו של אבנר ברישומי המחשב שלה ונסעה לפגוש אותו שם. מפי אמו נודע לה שכשנה לאחר שנטש אותה, חזר אבנר לתל–אביב כדי להתאחד איתה מחדש, אך משראה אותה שם מחובקת עם ידידו, ברק, יחד עם תינוקת כבת שנה, שב שבור לחיפה. כיוון שמיעט לאכול ולא הצליח לישון בלילות, אחרי מה שגילה, נשלח לצרפת כדי להתגבר שם על געגועיו לאורי (420—421).


 

אירועי החלק השני

אחרי נסיעתה חסרת האחריות עם עלמה לחיפה המופגזת בימי מלחמת לבנון השנייה, כדי לפגוש את אבנר, עזב ברק את הבית ועבר עם בתם להתגורר אצל הוריו ביבנה. נטישה זו שיקפה שיא בהתערערות נישואיהם. מתברר שבחלוף שנתיים לנישואיהם, גרמה השתקעותה בעולם הדמיוני, הפעם כמחברת ספרים משלה על “ארץ הפלאות”, להתרחקותם זה מזה. וכך סיכם ברק באוזניה את מצב נישואיהם בהווה, בשנה השישית להיותם יחד: “את בטח שמה לב למה שקורה לנו בזמן האחרון. אנחנו מתוחים. — — — תמיד היה ברור לי שיש בך איזה חלק שלאף אחד לא תהיה כניסה אליו, גם לא לי, וקיבלתי את זה. חשבתי שכשעלמה תיוולד, החלק הזה יתמוסס. ובשנתיים הראשונות צדקתי. — — — היית עם עלמה. היית איתי. קיוויתי שזה יימשך. אבל טעיתי. — — — אני יודע שהאהבה בינינו לא נעלמה, היא רק מסתתרת ואנחנו צריכים לגלות אותה מחדש” (385—386).

אלא שלא פתרון הקשיים שנוצרו בנישואיה של אורי לברק, שעליהם סופר בחלק זה של הרומאן, יתיר את הסיבוך בחייה של אורי, שעליו סופר לנו בחלק הראשון של הרומאן. קביעה זו מוכחת מהעובדה, שבסיום נפתרות הבעיות בנישואים באופן פשוט למדי, באמצעות שיחה, שבה ליבנו שניהם את העובדות שהעיבו על אהבתם זה לזה, שבסיומה העלה ברק גם את הפתרון לחידוש אהבתם: “אני חושב שאנחנו צריכים עוד ילד” (386). הקושי העמוק יותר שאמור להיפתר בחלק זה של הרומאן קשור בחייה החצויים של אורי בין שתי המציאויות. ולכן, לא עם ברק עליה להתפייס, כדי להשתחרר ממלכודת חייה החצויים, אלא עם הממשות, שמפניה היא נמלטת בספרים שהיא כותבת לנוער על “ארץ הפלאות” הדמיונית.

התהלכותה בעולם הממשי, המתוארת בחלק זה, אכן מלמדת שלא עוד זמן רב תוכל אורי להמשיך בכך. מכאן, שהמפתח להבנת הקשר בין שני החלקים של הרומאן מותנה בפתרון הסיבוך בחייה, שתחילתו במעמד שחוותה בטיול לנגב בגיל שתים–עשרה. הוא המעמד שבו התריסה כלפי הקול מהטלוויזיה, שהורה לה להיות “אורי” ולהסתגל לממשות, ושבו הגדירה לעצמה יעוד אחר לחייה, לעכב את התבגרותה ולהיות מושיעה לבני השתים–עשרה, שבכוחם להציל את היקום מהריקבון המתפשט בו במהירות ומקרב אותו לכליונו. ואכן נתנה ביטוי ליעוד הזה בתוכנם של הספרים שכתבה לבני הנעורים, שבהם פרצה להם אשנב להציץ דרכו ל“ארץ הפלאות” הדמיונית. תמצית תוכנם של שלושת ספריה נמסר במכתבים שכתבה אליה סיגל, מהחבורה שלה בנתיבות.

גיבור “כפל הכפילים” משנת 2002, בכור ספריה של אורי, הוא הנער טל קריספל, שיום אחד ירד מהשביל בדרך לבית–הספר ועבר למציאות אחרת, ל“עיר–חשכה” הדומה בכול לעיר שלו, ובה גם “בית–ספר רפאים” שהוא העתק מדוייק של בית–הספר שלו. דרך סדקים בקירות בתים ב“עיר–חשכה” מתבונן טל בעיר שלו “ומגלה ששני כפילים מחליפים אותו” שם, “אחד בבית ואחד מחוץ לבית”, ש“נוצרו מההדים של הזכרונות שלו — — — בגלל שאף פעם לא עמד על שלו, ותמיד נכנע לרצונות של אחרים”. הגילוי “שבעצם אף פעם לא היה עצמו, אלא המצאה של מישהו אחר”, מביא אותו להחלטה “למחוק את כל הזכרונות שלו עד שיישאר לו רק זיכרון אחד טהור, שבו הוא לגמרי עצמו”, כי “רק ככה הוא יכול למצוא את הדרך בחזרה לעולם שלנו ולהתמודד עם שני הכפילים, שלאט לאט מחסלים את העיר שלנו” (240—241). את הרעיון לעלילת הספר שאלה אורי מדמיון מפתיע בין פניו של בועז, הבעלים של החנות “אור זרוע”, לפניו של א.ב. יהושע (225). השניים נראו לה ככפילים, ועובדה זו שיכנעה אותה “שבעולם מסתובבות שתי בבואות” לכל אדם, “האחת ביולוגית והאחרת בדויה ומקרית” (230), ולכן קבעה עובדה זו כהנחת–מוצא לעלילת ספרה הראשון.

באופן דומה סיכמה סיגל במכתב נוסף את עלילת הספר השני של אורי — “מעבר להרי החושך” משנת 2004. עלילתו “מתארת חיים של שלושה ילדים שמשתנים אחרי שילדה אחת מפרה הבטחה”. לאחת מהשלושה, זיוה, מתברר, ששנה לפני שנולדה, נעלמה אחותה בת העשר, שרית. והוריה לא סיפרו לה על כך, אלא עברו אחרי לידתה לעיר אחרת ובה “גידלו אותה להיות שרית מספר שתיים”. זיוה, ש“בעצם היא לא יודעת מי היא”, מחליטה לצאת למסע כדי לגלות “למה היא העתק של ילדה אחרת” (274). זיוה ושני חבריה המצטרפים אליה למסע מתנסים בהרפתקאות, שאפשריות רק באגדות ובמעשיות (247), ובסיומן מוצאת זיוה את המענה לזהותה העצמית.

סיגל הוסיפה לסיכום הקצר של עלילת הספר הזה את האבחנה הבאה: “שני הספרים שלך מדברים על החשיבות של להיות מי שאתה באמת” (274). ומפי בעלה, אופיר, הצלע השלישית בחבורה של אורי מימי נתיבות, שקרא אף הוא את “מעבר להרי החושך”, הביאה סיגל את ההערה הבאה: זיוה הזכירה לו את באפי, מסידרת הטלוויזיה “באפי ציידת הערפדים”, שהיתה “נערה אמריקאית טיפוסית שכל השאיפות שלה הן להיות מקובלת, ויום אחד גילתה שהיא ‘הקוטלת’, ושהתפקיד שלה הוא להילחם בכוחות הרוע” (275). ההערה שלו השלימה היטב את האבחנה של סיגל, שאורי דנה בספריה לנוער בנושא “החשיבות של להיות מי שאתה באמת”.

התמצית של עלילת הספר השלישי שלה “מפה להליכה לאיבוד” משנת 2006 נמסרת לנו מפי אורי עצמה, במכתבה אל סיגל: “אביה של עלווה יוצא למסע עסקים בארץ רחוקה” והיא מבקשת שיביא לה משם מפה להשלמת אוסף המפות שלה. בשובו הוא מביא לה מפה שמצא “בשוק נידח בעיר זרה”, אך לעלווה המופתעת מתברר, שהיא “מפת עיר מגוריהם”, מפה שמציינת “מבנים ואתרים ומשעולים נסתרים”, שלא ידעה על הימצאותם בעיר שלה. היא מבינה “שהמפה היא מפה להליכה לאיבוד בעיר שחשבה שהכירה”. בעזרת המפה הזו יוצאת עלווה למסע בעיר שלה יחד עם ורד, חברתה הטובה. ושתיהן מגלות, שאם נצמדים לשביל “בנקודה שעל–פי המפה מתפצל שביל מהדרך הראשית”, מגיעים לעיר נסתרת, “אפלה ומסוכנת, מלאה רפאים ומכשפים, שוקקת היסטוריה סודית” (285—286). על ספרה זה אומרת אורי “שזה הספר האישי ביותר שכתבה” (285). ולמסקנה דומה הגיעה גם סיגל במכתב שבו התייחסה אל הספר הזה: “בספר החדש מצאתי אותך. נכון שהתעסקת בנושאים האלה בספרים הקודמים, ילדים שתועים בדרך, ילדים שיוצאים למסע כדי לגלות מי הם. אבל ב’מפה להליכה לאיבוד' הנושאים האלה הופכים להיות אישיים” (318).


 

בין דמיון למציאות

בסיכומים קצרים אלה של סיפורי–המעשה הדמיוניים בספרים שכתבה אורי לבני–הנעורים בולטים יסודות זהים: יום אחד ובאופן מקרי מגלה הגיבור שמעבר למציאות המוכרת לו קיימת מציאות אחרת, שהיא העתק שלה. במציאות האחרת שולטים כוחות אי–רציונאליים (לחשים, השבעות וכישופים) ומתבצעים אירועים על–טבעיים על–ידי מכשפים ורפאים. למציאות המוכרת אורבת סכנה מצד כפילתה, המציאות האחרת. הגיבור הצעיר שגילה עובדה זו מבין שהוא היחיד שיכול להציל את המציאות הקיימת מהסכנה האורבת לה מהמציאות האחרת. לכן הוא יוצא למסע שמטרתו להציל את המציאות הקיימת, שבה שוהים יקיריו בלי שהם מודעים לסכנה האורבת להם. במסע הזה לא רק יושיע את היקום ואת הדרים בו, אלא גם יתוודע ליעודו בחיים ולעצמיותו. ואכן, באמצעות תושייה ואומץ–לב הוא גובר על ההשבעות והכישופים של המכשפים והרפאים ומסיר את איומם על החיים במציאות הקיימת. כמקובל באגדות מעניק הסיום הזה את ההצלחה ל“טובים” ומעניש בתבוסה את “הרעים”.

יסודות אגדיים אלה שזרה אורי גם בהצעתה להשלמת הכרך החסר של סידרת אריאלה. הצעה זו מודפסת ברומאן בסיומו כחלק השלישי שלו והיא מובלטת שם באות–דפוס שונה (עמ' 455—477). במכתב שהריצה אל סיגל הכתירה הצעה זו בתואר “הסיפור”, והוא אכן סיפור, שעלילתו דינמית ומותאמת לדור קוראים, שגדל בחברת גיבורי הקומיקס וגיבורי הסרטים המצויירים, ובו סיפרה אורי כיצד הצליחה אריאלה, הפיה החוקרת, להציל את העולם מסכנת הכיליון שאיימה עליו מצד קוסמים ושאר כוחות האופל. בשום–שכל שזרה אורי ב“סיפור” שלה את כל הגיבורים של סידרת אריאלה, שהופיעו בשבעת הכרכים שהשלים מחבר הסידרה בחייו, פתרה את חידת קריית–סער וארבע הממלכות שלה וגם העניקה, כמצופה באגדות, את הניצחון “לטובים”, לאריאלה ולמסייעים שעמדו לצידה, ותבוסה מבישה ל“רעים”, למכשפים ולרפאים שחרשו את המזימה נגד קריית–סער. על–ידי כתיבת “הסיפור” העניקה אורי ברגע הפרידה שלה מעולם הדמיון את המתנה שספרות “ארץ הפלאות” מעניקה לחובבי הסוגה הזו: התקווה שבעזרת הדמיון, הפנטזיה והמיסטיקה ניתן להציל את היקום מכליון.

אך עוד לפני שהעמידה לרשות הקוראים את ההשלמה לכרכי סידרת אריאלה, פירסמה אורי בעיתון את המאמר שהוזמן אצלה, הנושא את הכותרת “שערי ארץ הפלאות: שבע הערות” (עמ' 301—313). במאמר הזה סקרה אורי את יסודות אחת הסוגות היותר אהובות בספרות הילדים — זו שעלילתה פותחת לקורא אשנב המאפשר לו בכל גיל להציץ למתרחש ב“ארץ הפלאות” הדמיונית. היכולת שמגלה אורי במאמר הזה, לזהות את יסודות הסוגה ולהסביר בכלים לוגיים ובהסברים רציונאליים, אך גם חתרניים, את הנושאים הרציניים שבהם מטפלות היצירות המשתייכות לסוגה זו, מבהירה שהיא כבר נמצאת במידה רבה מחוץ למציאות הדמיונית של “ארץ הפלאות”. או אחרת: שתהליך החניכה שלה מתקרב לסיומו. כלומר: שעוד מעט תתפייס עם העולם הממשי–ריאליסטי, עולם שבו חובה להתמודד עם חובות ואחריות, וגם עם אכזבות וכשלונות.

לכאורה ניתן היה להסיק מהביוגרפיה של אורי, שזה מכבר השלימה את התבגרותה. וכנראה שגם הסובבים אותה חשבו כך, כי זו המסקנה שבדרך כלל מגיעים אליה ביחס למי שהשלים בהצלחה כמוה את לימודיו באוניברסיטה, נישא והקים משפחה. ולא כל שכן אם הפך כמוה להורה וגם התפרסם כסופר מצליח לבני הנעורים. אך העלילה מבהירה היטב, שבניגוד למקובל וכתוצאה מהשתקעותה ב“ארץ הפלאות”, היתה לאורי התבגרות מאוחרת, ורק בהגיעה לגיל שלושים ושתיים השלימה אותה. ולכן, מעתה לא תימלט אל עולם הדמיון כדי להינצל מהתובענות והסכנות של העולם הממשי, אלא תתמודד כבוגרת עם האתגרים של הממשות: תתאם את מעשיה עם בעלה ברק, ותתרום את חלקה לאושרה של עלמה בת השש ולבטחונו של התינוק שעתיד להיוולד לשניהם בקרוב. זוהי משמעותה של ההיחשפות לממשות צורבת הפנים, שעליה מרמז שמו של הרומאן הלקוח משורת השיר של ויליאם בלייק, המצוטט בפתח החלק השני של הרומאן.

באמצעות אורי מבטא שמעון אדף את אמונתו ביעודה של האמנות לסוגותיה השונות. הוא עצמו פועל בשתיים מהן, המוזיקה והספרות. אדף אפילו מפנה את הקורא, ברשימת התודות שבה נחתם הכרך, למצוא את הקשר בין פרקי הרומאן לשירים בפודקאסט של אופיר שריקי, שירים המסודרים על–פי סדר הפרקים (עמ' 345). ועל כן יהיה זה סביר להניח, שבאמצעות אורי והביוגרפיה שלה, סיפר אדף במידה רבה גם את הביוגרפיה של עצמו: יוצר צעיר מהעיירה שדרות בישראל, שזיהה את יעודו בחיים להיות אמן ולפרוץ לאחרים אשנב להציץ דרכו אל עולם הדמיון, עולם שבלעדיו משתלט עלינו היאוש הקיומי, והחיים מצטיירים כמידרדרים בהדרגה ובהתמדה אל תהומות הכהות, ההזדקנות והכיליון.

על–פי זאת ראוי לצרף את קולו של שמעון אדף לשורה של סופרים חזוניים–רוחניים, שביטאו כל אחד בדרכו וכל אחד כמידת כוחו את הכיסופים אל מעבר לממשות החומרית והגסה. המיסטיקן והבכיר מביניהם הוא דוד שחר מחבר “הלוריאן”, סידרת הרומאנים המוכרת יותר בשמה המלא: “היכל הכלים השבורים”. וראויים לציון שלושה כותבים חזוניים–רוחניים נוספים, שהתבלטו בסיפורת הישראלית במקביל לשחר כהוגי הצעה לפתרון כולל ואלטרנטיבי למדוויו של העולם הגשמי והפגום הזה: פנחס שדה, יצחק אוורבוך–אורפז ושלמה קאלו. מארבעה אלה נוטה שמעון אדף יותר לרוחניות המיסטית–דמיונית של דוד שחר המנוח, אך מבחינה רעיונית ראוי לראותו גם כממשיך לאמונתו העזה של יהושע קנז בהכרחיותה של האמנות לקיום, כי היא היחידה המסוגלת להפוך את החיים בעולם החומרי–גשמי לנסבלים.


 

מועקות הנוף והזמן

מהדיון בעלילת הספר עד כה, ניתן היה לשער בטעות, שהרומאן מנותק לחלוטין מהמתרחש בישראל בשתי התקופות שבהן ממוקדים שני חלקיו הראשונים והארוכים, בשנת 1986, כשפלורה היתה בת שתים–עשרה, ובשנת 2006, כאשר היא בת שלושים ושתיים. אך בפועל הרומאן מהודק למדי לאקטואליה. העיירה נתיבות איננה מוצגת כישראל השנייה, אלא משקפת את השיממון, הלֵאוּת וחוסר התקווה ששררו במדינה בשנות השמונים. בחלק הראשון של הרומאן נרמזות הסיבות לכך: הניכור בין העדות, הפערים הכלכליים ובחישת עסקני המפלגות בכל מערכות החיים. בגיל שתים–עשרה נפקחות עיניהם של תלמידי כיתה ז' בחטיבת–הביניים להבין, שהעתיד אינו צופן להם תקווה להיחלץ מהצחיחות החורכת שסוגרת עליהם בנתיבות. מכאן, שאת תיאורי הנוף החיוניים הזרועים במרחב החלק הראשון, המזכירים בחושניותם ובעוצמתם את תיאוריו של ס. יזהר לאותו חבל ארץ, צריכים לקרוא כהמחשה לחששות של פלורה ובני כיתתה מהעתיד המצפה להם במדינה, ולא כתיאור פיוטי על הקיץ הצחיח בצפון הנגב, שבו ממוקמת נתיבות.

שני הקטעים הבאים ידגימו את הרגשת היאוש שמשתלטת על בני השתים–עשרה בהגיע הקיץ. וכך מתאר את בוא הקיץ הקטע הראשון: “הקיץ כבר החל להופיע. בתחילה רק שרטת של חום בצהריים של שלהי אייר, ואחריה חמסין שותת, עובר על גדותיו, גאות רגעית, אבל מאיימת. השיטים פרחו את עיצומן הצהוב, רשרשו את אנחותיהן. בערבים השתגעו סנוניות ברקיעים” (152). רוב המילים המודגשות בקטע זה הן פעלים המנפישים–מאנישים את הקיץ ומדגישים את השפעתו המאיימת על האדם, הצומח והחי: הוא פוצע, מכאיב ומטריף את הדעת.

הקטע הבא מבטא הרגשה זו באופן אחר: “באותו יום התרגשה סופת חול על נתיבות, רוח קדים באה מן המדבר, זכוכיתית ודוקרנית מגרגרים. העיר לבשה אוויר צהבהב. השמש, החנוטה באובך, היתה קרובה להיעצם, והציפורים הקטנות, החומות מקיץ, נדמו מעולפות בחום” (206). בציטוט הזה המקביל לקודם שולטים שמות התואר, אך כמו בקטע הקודם גם הם ממחישים לקורא את אי–הנעימות שהקיץ משרה על פלורה וחבריה. פלורה נבדלה מחבריה בסירובה להשלים עם קיום שאין תוחלת לשנותו, וכאשר נחשפה למציאות האחרת בספרי סידרת אריאלה, נאחזה בה כדי לשנות את המציאות הקיימת בעזרת הכוחות המופלאים שנמצאים ב“ארץ הפלאות”.

בחלק השני של הרומאן, המתארע ב–2006, מיוצגת הממשות הישראלית בעלילה באופן אפילו בולט יותר. רבים מחומרי האקטואליה מעורבים בחייה של אורי, ובכללם: דעיכת האינתיפאדה השנייה, מערכת הבחירות שהתקיימה זמן לא–רב לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה והאיוש המשונה של התיקים בממשלה שהוקמה בעקבותיה. ואגב כך מוזכרים אישים שהיה להם חלק באירועים אלה ובראשם שרון, אולמרט ועמיר פרץ. אך האקטואליה מיוצגת בעלילה גם על–ידי הפעילות הפוליטית החוץ–מפלגתית של ברק, הנשוי לאורי, כדי לשים קץ להזנחת הבעיות החברתיות–כלכליות החמורות של החברה הישראלית. במצוקותיה אלה של המדינה אי–אפשר להתמודד, מבינה גם אורי, עם נשקם של הנואשים — הדמיון והכוחות הפלאיים, אך הלא–ממשיים של “ארץ הפלאות”. הכרה זו מאיצה אף היא באורי להשלים את תהליך החניכה שלה על–ידי התפייסות עם הממשות.

מכאן שהרומאן הזה איננו אסקפיסטי, כפי שהוא מצטייר מנושאו, אלא משתמעת ממנו דווקא מסקנה מפוכחת וגם אקטואלית ביחס לדרכה הרצויה של המדינה. וכך בקירוב ניתן לסכם מסקנה זו: נוכח חומרת הממשות של חיינו במזרח–התיכון, אסור לנו לקוות לישועה מידי כוחות–על דמיוניים ופלאיים, מהסוג שאורי התנחמה בחיקם בשנים שבהן ברחה מהמציאות הקשה של חייה אל “ארץ הפלאות” הדמיונית. כפי שהתבגרותה של אורי הושלמה באיחור ורק אחרי שנפרדה מ“ארץ הפלאות”, כך חייבת גם מדינת–ישראל להתייצב באופן מפוכח מול הקשיים המלווים את קיומה מאז נוסדה לפי שישים שנה.

ומשום כך, בסיכומו של דבר הרומאן “פנים צרובי חמה” הוא רומאן מעניין של סופר צעיר, שהתמודד עם הממשות שלנו באופן מקורי ורענן יותר מאשר רוב היצירות האלגוריות–אקטואליות–פוליטיות, שמחבריהן הפריחו בהן מזה שנים בחלל חיינו הצעות דמיוניות, שבהן הבטיחו במשיכת קולמוס ובתימלול ססגוני וסוחף לגאול את מדינת–ישראל ממצוקותיה — יצירות שאם חס וחלילה נתפתה לפעול על–פיהן, תאבד לנו המדינה, מדינת היהודים הממשית, ויהיה עלינו לחזור ולהסתפק בחלום, שבו דבק עמנו במשך אלפיים שנות הגלות, על “ארץ הפלאות” ציון, שגאולתה תוגשם רק בהגיע המשיח.



  1. הוצאת עם עובד / ספריה לעם, 477 עמ', 2008.  ↩

המלצות קוראים
תגיות