איננו יודעים אם מארגני יום אבות־התנועה בכנרת רשמו את דברי הנשיא ואם לאו. מכל מקום מי שנזדמן במוצאי יום־ההתייחדות לכנרת ושמע את המסה של נשיא־המדינה על דור ראשונים, זכה, בלי כל הגזמה, לחוויה רוחנית גדולה.

למעלה משעה ורבע, בלי רשימות ובלי איבוד חוּט קל שבקלים מן הרקמה של חוויה והגוּת שמהן השזרה ההרצאה, ריתק הנשיא את שומעיו ברמת־השיח, בקשת הצבעים ובמעיין מפכה – וגם רגוע מאוד – של חכמת־עוֹלם וחכמת־ישראל. מעל לכל: של שאר־רוח.

העט אשר שלפנו לא הספיק לרשום. החלוקה של השמונה שנטמנו בכנרת: השלושה, הארבעה והאחד (בסוף הדברים נסתבר כי שמורה לנו הפתעה והכוונה לאחת – היא המשוררת רחל); הניתוח המבריק של שלישה אחרת: מארקס, לאסל ומשה הס (" דורות של סוציאליסטים שתו את המים המרים של מארקס על היהדות יחד עם היין, ואולי הוא אבי־אבות התלאות שבאו עלינו במשך הימים גם מן התנועה הסוציאליסטית" ); ההגדרות הממצות על אבות־התנועה ועל משנתם (“איש מהם לא התחיל ואיש מהם לא סיים וכל אחד מהם היה בבחינת ממשיך וּמשייר”) וכיוצא באלה, ניתוח והגדרות ומסקנות – במקוריות, בחד־פעמיות נדירה.

היה טוב להיות אותו ערב בכנרת ולהאזין לאחד דגוּלי הראשונים. אולי אחרונים לדור, ללא תחליף.

יש גם תרבות של אזכרה. בית הנשיא, הקובע בהרבה תחומים דפוסים בהתנהגות הציבורית ובטעמה, נותן מופת גם בכך. האזכרה לפרנק פלג בבית הנשיא היתה, מבחינה זאת, במעלת האצילות. וכמו בהתייחדות של טובי המוסיקאים – אף לא צליל אחד שמצוץ לסולם, אף לא צרימה, אף לא תיבה אחת של שִגרה. כנות ואווירה רוויה דרך־ארץ אמיתי לפני זכרו של מוסיקאי דגול ואיש מקסים ויפה־רוח שהכל אהבוהו. שעה אחת, ואולי פחות ממנה, אך שעה של תוגת־חברים עמוקה ואווירה של התייחדות.

איש לא הגדיר זאת נכון יותר מן הנשיא עצמו, שביקש מן המסדרים כי תהיה זאת אלגיה לידידו פרנק פלג זכרונו־לברכה, שסיפור ידידותם, של הנשיא והמוסיקאי, אחוז עוד בימים הראשונים לכהונת ז. שזר כשר החינוך הראשון של מדינת ישראל.

היה זה בעִתו חידוש מפתיע לקחת אמן־וירטואוז, שהוא בעצם פריחתו ותסיסתו כמבצע וכיוצר, ולהפקידו על עיצוב יום־יומי של מדיניות ומנהל בפעילות המוסיקלית בארץ. אך הדבר ביטא את שאיפתו של שר החינוך אז – הוא נשיא המדינה בימינו – להפקיד את טיפוח האמנות ועיצוב מדיניותה החינוכית בידי האמנים עצמם, ובידי הדגולים שבהם.

לימים נרקם ביניהם קשר של חיבה כאילו הסכימה בשתיקה כי בעצם נקלעו שניהם – אנשים תוססים מעולם הרוח והיצירה – לעולם של טרדות־מִנהל שהם רחוקים ממנו ת"ק פרסה. קטע זה בחייו של פרנק פלג המנוח, החן והפיוס ששיווה לעבודתו המִנהלית, הוא מלא עניין מצד עצמו, אך זהו פרק אחד באלגיה על אחד מבחירי האמנים של ישראל שנעקר בעצם לִבלוּבוֹ.

שאלנו פעם את מארק שאגאל: מח קונה את תמונותיך? השיב שאגאל: תמונות לא קונים, תמורות מוכרים.

נזכרנו באמירה קולעת זו בשעה שנזדמן לנו לקרוא בעיתונות על אמידים בתל־אביב שבאו לראש העיר כדי לסייע בתרומותיהם לייסד קרן לאמנות. אין אנו מקטינים כחוט־השׂערה בחשיבות תרומתם, אבל אנו יודעים היטב כי סתם אמידים בישראל אינם באים אלא אם כן מביאים אותם. ועל היוֹזמה להביאם כדי לייסד קרן שכזו יש לברך את היוזם – ראש העירייה י. רבינוביץ. אבל לא עליה בלבד – גם על ההיקף והתנופה. קרן של שבעה מיליון לירות לצוֹרכי אמנות ותרבות איננה מעשה בכל יום, ובייחוד: קרן עירונית. פירותיה של קרן כזאת יתנו לצוֹרכי פעולת התרבות והאמנות בעיר במעט כל מה שנותנת מועצה ממשלתית לארץ כולה.

במעשה זה, ובכמה מעשים דומים בתחום התרבות והאמנות, עולה עתה הכרך של ישראל לדרך הנכונה, לדרך־המלך הרחבה של סיוע לפעולת־תרבות. גם הרעיון של שיתוף כספי־אמידים עם כּספי־הציבור למטרות המשרתות את הציבור, הוא מן הרעיונות הבריאים לקידום חיי תרבות ואמנות בכל חברה מודרנית. בתוך מהלך חדש זה של העירייה משתלב יפה גם המחוָה של מתן פרס דיזנגוף לאמני הציור שלא על־מנת לקבל פרס בשביל העירייה. מעתה יינתן הפרס בלי שיחייבו את האמן למסור את יצירתו לעירייה כתמורה. מעתה, תרצה העירייה לרכשה – תשלם. האבחנה הנבונה הזאת בין פרס הבא לבטא הוקרה לאמן לבין צוֹרכי הרכישה של העיר – היא רבת־טעם.

בקיצור: מורגש משב־רוח טוב מן הבית בכיכר־מלכי־ישראל אל האמנות ואל יוצריה. אין למנוע מחמאה על כך מראש העיר אפילו בימים של ערב בחירות.

6 באוקטובר 1969