באלבום “דיוקנו של נשיא” – הוא דיוקנו של זלמן שזר – שהופיע זה עתה בהוצאת “עם־עובד” נמצא בין החומר הדוקוּמנטרי המקורי קטע רב־עניין מיומנו של הנשיא זלמן שז“ר על פגישתו עם האדמו”ר מליובביץ' בניו־יורק. הקטע, הרשום בכתב־יהוד של שז“ר, עוסק בעמדותיו של האדמו”ר בעניין הנסיגה או בעניין ארץ־ישראל השלמה – וזו לשונו (ההדגשות – במקור):

“דבריו (של הרבי – ל.) נגד אף לא שעל.”

"עד פיקוח נפש. אם פיקוח נפש – אסור!

“מדוע אין הרבי אומר זאת?”

–משום שלא להחליש את המו“מ. לא לוותר לפני הזמן.”

נוכח ההכרזות הנשמעות לעתים קרובות בעניין זה בשם הרבי – יש בפיסקה הזאת שביומן שז“ר משום חידוש ומשום גילוי של מחשבה מדינית שקולה מצד האדמו”ר – שלא כמתקבל לפעמים על־פי ההכרזות הנמסרות בשמו.

מובאה זאת היא רק שבריר מפרקים אחרים המופיעים באלבום זה.

3 ביוני 1973

גם לאחר מעשה – אין זה מיותר בעינינו להעיר הערות אחדות.

מוזר למדי נראה החיפוש, העצבני־מעט, בבוא עת הבחירות אחרי מועמד יאה וכובש עיני הציבור למקום השני ברשימת המועמדים למועצת עיריית תל־אביב. ארבעים יום קודם הכרזת הרשימה מתחיל החיפוש הפעלתני באזור האלוּפים או דורכי־הקשת האחרים למצוא בהם את האיש הראשון ביותר למקום השני. וכאשר נודעות ברגע האחרון ממש תוצאות החיפוש – הן צונחות על הציבור כמטיאור או כגילוי־יבשת. כביכול, במעבה האי־שם החברתי טמון היה כל הימים מוּניציפאליסט תל־אביבי שוחר טובת הכרך הזה, ואנחנו לא ידענו.

האמת היא שהמועמד במקום הראשון למואצת העירייה – ראש העירייה הנוכחי – נראה לנו מצד עצמו כמי שאינו צריך ב“קו שני”. כי מעשיו – עדיו. ואילוּלא היתה חברתנו אחוזה בולמוס של תארים וגינוני־הדר היה הגיונה הפשוט מוליך אותה אל הקלפי לתת לו את קולה, ולוּ גם כביטוי של אי כפיות־טובה למשרת נאמן של הציבור. די היה לשוטט מעט בפארקים של כל קו הירקון, במבואות העיר שהיתה לכרך ובשכונות, שיד התמורה־לטובה מתחילה לנגוס בהן, כדי לראות פועל־ידיו של שליח ציבור שכגודל מעשיו בעיר – כשרונו להצניע סיפוּרם.

עד כאן לראשות העיר. ואולם אם מנהג הוא לבצר גם את הקו השני ברשימה – מדוע נחוץ לתור בזיעת־אפיים את כל הארץ בחיפושׂ נלאה אחרי מועמד, מדוע לא יינתן ביטוי של הערכה לאחד מבעלי־התרבות והייחוד – הוא סגן ראש העירייה אליהו שפייזר? רוח של חדשנות טובה וניעור־משגרה משוּכה על מעשיו, ובארבע שנות כהונה ראשונית נתוודע לציבור ונתחבב על חוגים רחבים שעניינם תרבות העיר הזאת, חייב האמנותיים והרוחניים ורווחת תושביה. מדוע צריך “לנסוע לבגדד” לחפש אחרי אוצרות נחלמים בעוד האדם הראוי לכך נמצא בתחום הישג־היד.

אלא שלא תמיד, כנראה, האנשים הנמצאים בתחום ראייתם של בני תמותה נמצאים גם בטווח ידה של מפלגה ושל שיקוליה הסתומים לפעמים כחידת־אלים.

2 באוקטובר 1973

ודאי. על־פי כל גינוני הדיפלומטיה, על־פי חוקי המצנפת וגם על־פי ההיגיון של עבודה מדינית כפי שלומדים אותו בסאלונים המדיניים – לא צריכה היתה ראש ממשלת ישראל לנסוע לווינה. אם אין ודאות בתשובה החיובית – כך אומרת הכּרֵיסְטוֹמַטְיָה המדינית – רק מחזקים את התשובה השלילית ומגבירים את הדה. וחכמי הפרשנות המדינית מוסיפים לפתח תורה זאת והתנגדות זו במידה גוברת והולכת, שפה־ושם לא חסר בה גם ממידת החכמים־בדיעבד.

דווקא נוכח אלה – יש רצון לומר מלה של גדוּלה אנושית ויהודית לראש הממשלה על החלטתה לא לשעות לעצתם של פרשנים ולעשות במקרה זה אשר ציווה עליה לבה.

בטווח הקרוב, תשובתו השלילית של ראש ממשלת אוסטריה היא בוודאי על־פי המילון הדיפלומטי – כישלון; בטווח העמוק – ולדיפלומטיה היהודית יש גם ממד כזה – של חינוך יהודים לאהבת עמם, להתעוררות נסערת וספונטאנית למען אחים במצוקה – נתנה ראש הממשלה מופת.

הנכונות לעימוּת מר, שאינו מבטיח הישג, עם שליט יהודי אכוּל תסביכי־עצמו היושב כשבוי בארמון־המלכים בווינה – אף היא עצמה ממידות הגדוּלה היהודית והאנושית.

הגיונם היומרני של דיפלומטים מקצועיים ושל פרשנים חמורי־סבר מתגמד מול גדלוּת זאת כהתגמד העיתון היומי לפני ספר הימים.

7 באוקטובר 1973

לאחר הביצועים של שדרי קול־ישראל בימי המלחמה – שנצטיינו בחדוּת־חושים עיתונאית ובעוז רוח – קשה קצת לומר דברי ביקורת. אף־על־פי־כן, האמת, לכל פניה, חובה שתיאמר.

בתום מעשי הקרבות – החלה הפרשנות. ועיקרה של הפרשנות: הילוּך־אימים על הציבור. בלי רחם. המלחמה ייסרה אותנו בשוטים של דם, קול־ישראל מייסר אותנו בעקרבים של פרשנות. כן, גם עם שוטים אחדים ומרושעים למדי. התכניות “מה נשמע” ו“מה עכשיו” ו“מה עוד” – לא באו להבהיר לנו מצב או בעיה ולהאירם מזווית נוספת, אלא ללפות אותנו בחישוק של מזוכיזם לאומי ולהסביר לנו בגלגול־עיניים אינטלקטואלי כל עומק שקיעתנו. הגמגום של המשתתפים כמו מיוּעד לבטא את מבוכת כולנו אך תַכליתו העיקרית כנראה להעמיק אותה. משתתפים בזה פרופסורים ובדרנים וסתם אמנים וכל אנשי מעלה של אינטלקט ובוהמה. בשום פה מן הפיות המוזמנים להיפצות ברדיו אין טיפת “נחמו”. רק טרוניה ותוכחה. גפ בריונוֹת־מעט. כמו של אותו צייר מוגיע־דעות (“הגנרלים הדרום־אמריקאיים של צה”ל עם הסיגרים").

האדם הישראלי, המיוּתם עם עצמו, גם אם הוא בקרני וקוצף, מבקש בתיבה מעט רגיעה, מעט שיכּוּך לסערו. אין צורך בשביל זה להעלים אמת או להריע תעמולה. רק מעט איזון מחוּשב בין המדכא והמבשר, גם בתנאי מצור.

אם לשפוט לפי תכניות־המלל האקדמיוֹת והבוהמיוֹת של קול־ישראל ופרשניו – להוציא ניתוחו הבהיר והשקול של חיים הרצוג – אין המצרים צריכים ליחידה של לוחמה פסיכולוגית. היא ישנה – והיא מבוססת היטב! – בצד הזה של החזית.

9 בדצמבר 1973