מה היא התכלית האחרונה, אשר אליה ישאפו בתי-הספר, הלמוד והחנוּך? גלוי הדבר, כי תכליתם של כל אלה הוא אך להנעים את החיים על ידי העמקתם, העשרתם ויפּוּיָם. רק דעה אחת יכולה להיות בדבר זה. הפדגוגים האומרים כי יש תעודה אחרת לבתי-הספר עומדים בחצי הדרך, מבלי בוא עד המטרה הקיצונה. אם יאמרו, למשל, כי חובת בתי-הספר היא לתָאֵר את אָפיָם של הלומדים, אז נשאל פירושן של המלות האלה. מה כונתם בזה? הן תֵּאוּר האופי של התלמידים איננו תכלית בפני עצמה, ולא למען שַׂמֵּחַ ביפיו את עיני המבינים ייגעו המורים, המדריכים והמחנכים, כאשר ישַׂמחו, למשל, את העין על ידי טביעת פרוטומיות של בדיל-נְחֻשְׁתָּן, כי אם תכלית מועילה אחרת יש בזה. אופי מתואר, כלומר: מגמות קבועות, סבלנות בכל המעשים, תֹּקף הדעות, רוח נאמן ועשוי לבלי-חת, – זהו כלי-זין מנוּסה במלחמת הקיום. אופי מתואר נותן לבעליו את היתרון לנַצח את המתחרים אתו ואת אויביו הקמים כנגדו, ואם נגזר מן השמים כי ינצח הרע את הטוב, אז ימצא תנחוּמים בזה, שדוקא מעלותיו הטובות היו סבת מפלתו ויתגאה בה.

ויש אומרים כי תעודת בית-הספר הוא לתאר את הרוח, לחזק את הרצון ולהגביר את חוּש הטוב והיופי. ולמה על אלה? את הרוח יתארו למען ישיג את חזיונות הטבע והחברה, למען ירגיש את העֹנג להבין, לכל הפחות עד נקודה ידועה, את עצמותם וסבתם של דברים רבים, למען ימנע את עצמו מן הסכנה ולמען ידע להפיק תועלת מכֹּל. את הרצון יחזקו ויאמצו למען ירחיק את בעליו מפני כל הדברים המזיקים לו. מגבירים את חוש הטוב והיופי שבאדם, למען ירחיבו ויעמיקו את חוג-רשמיו הנעימים. ותכליתם של כל הדברים האלה, הוא – להנעים את קיומו של אדם.

האם נאמנים המה בתי-הספר של בני דורנו עם סדריהם ושטות-למודיהם לתעודתם זאת? אני כופר בזה. כמעט כל בני האדם שואפים אך למטרה אחת בתבל, והיא – ההצלחה החיצונית. בלי הצלחה (ערפאָלג) אין החיים יכולים להיות נעימים להם. אם יאמרו לבני האדם, כי ימתיקו את חייהם, אז יבינו את כונת הדברים שיָקלו מעליהם את השגת ההצלחה. ואם תקותם זאת לא תבוא, אז יאמינו כי הוליכוּם שולל. כן יחשבו וכן ישפטו תשע מאות ותשעים ותשעה איש מאלף. ויוכל היות כי מהספר האמתי של האנשים הדורשים מחייהם דבר אחר שהוא שונה לגמרי מההצלחה החיצונית, הוא עוד יתר פחות מאשר שערתי פה. אבל בתי-ספרנו מעַתְּדִים את תלמידיהם לכל דבר שבעולם, אך לא לההצלחה, למקור האֹשר היחידי של רוב בני האדם. האידיאלים של בית הספר המה שונים לגמרי, ועוד זאת כי יתנגדו להאידיאלים של החיים. תכנית הלמודים והחנוּך של בתי-הספר כאלו נוצרו במִתְכַּוֵּן לגַדל אנשים, אשר בבואם אל שוק החיים ולאזניהם תגיע ההמולה הבלוּלה ישנאו ויבזו בלבם את העולם ובני האדם, וינוסו מתוך המון המתגוששים בשביל הַמִּרְעֶה השמן בחברה ובמדינה להִמָּלֵט על נפשם בקרן חשכה ולחלום את חלומותיהם. ובלי כל מלחמה יניחו את מקומם לאחרים, להדיוטים, על סעודת-החיים. זה הוא העיקר. הדבר יֵראה, כאלו כל בתי-הספר הם המצאת אנשים ערומים,למען קלקל בעצם וראשונה את הקיבות הבריאות של בני הנעוּרים, אשר תיאבונם לאכילה יוכל להיות ברבות הימים למִפגע להם ולכל הכנופיה. הדבר יֵראה, כאלו המורים רואים בתלמידיהם את אויביהם העתידים ללחום אתם על כל נתח טוב, לכן יכרתו את צפרניהם, יַקהו את שניהם וישימו משקפים כחולות על עיניהם. בתי-הספר מכינים את תלמידיהם למלחמת-הקיוּם באופן כזה שיכינו את אנשי הצבא לשדה-קטל, אם ילמדום וישננו להם, כי כלי-זינם נתוּנים להם למען ישאירום בשעת המלחמה בביתם, כי חלילה להם לירות על ראשי אויביהם, אם גם אלה ימטירו עליהם כדורי-מות, כי את עמדתם הטובה יניחו לצורריהם הצרים עליהם, ובכלל טוב להיות מוּכים ומנוצחים מלהיות מנַצחים.

ההצלחה, אשר אני מדבר עליה בפרקי זה, פירושה קצר: למצוא חן וכבוד בעיני רוב הבריות…. את המטרה הזאת יכולים להשיג בדרכים ואופנים שונים. רוב הבריות מכבדים את העשירים או המתעשרים, את הנושׂאים על חזיהם פתילי משי מכל הצבעים ועליהם אותות-כבוד מכל המינים, את בעלי הכנויים הארוּכים, את בעלי המשרה והשלטון, את האנשים אשר קנו להם שם ופרסום כגדולים, כחכמים, כמלומדים, או כנדיבים ובעלי-צדקה. הכבוד מביא לבעליו פרי ותועלת, ופעולתו החוזרת היא באופנים שונים: לפעמים היא חמרית ולפעמים היא רוחנית או גם מעורבה מזו ומזו בשעורים שונים. מדה טובה יש לו לֶהמון להביע את ערך האנשים שהוא מכבד באותות ומספרים ממשיים. הרופא “הנודע בשערים”, חולים רבים דופקים על פתחו ומשלמים לו ביד רחבה. הסופר שהוא מפורסם, ספריו הולכים ונדפסים במהדורות רבות ומביאים לו ריוח טוב; מי שהוא מכובד על ההמון וחשוב בעיני רוב הבריות, יש לו אפוא האפשרות להרויח כסף רב ולהתענג על כל אותם הדברים שיש לקנותם בעמק-הבכא, בעד ממון. אלה מבעלי ההצלחה רואים את מרום תענוגיהם באכילה טובה, אחרים מהם – בכוס רוָיָה. אלה מהם – במחוללות, ואחרים, המשוּנים והמוּזרים שבהם, רואים, אוּלי, את מרום אשרם בתמיכת עניים מהוּגנים. אך מי יִמנה את נטיות בני האדם! הזכיות הבלתי-חמריות של ההצלחה (ערפאָלג) הן ממין אחר, ואף כי לפי דברת ההמון אי אפשר לסלק בהן חובות או לקנות במחירן דבר מה בשוק, בכל זאת יש להן בעיני רוב הבירות ערך גדול. אין חקר לרוח האדם! החנונִי, אשר לא יתן בהקפה לבעלי הזכיות האלה אף קֹמץ פלפלים, אם גם מעורבים המה בגרעיני זית, – אותו החנוני עצמו נכון לקנות את הזכיות הבלתי ממשיות האלה בכל מחיר, ולהקריב להן את עתו, סבלנותו, תאוותיו וגם את ממונו החביב עליו מגופו. והזכיות הבלתי חמריות האלה הן: כשהנך הולך בחוץ ירימו מעט לפניך את המגבעת לאות שאילת-שלום, או העתונים מזכירים לעתים קרובות את שמך ולפעמים יוסיפו עליו גם כנויי-חנף. הזכיות האלה מקבלות בקרב מפלגות-החברה צורות שונות: אלה מהן זוכים לשמוע במשתה-החצר איזו מלה או דבוּר מפי המלך או אחד הנסיכים, ואלה מהן זוכים כי יציגו את תמונותיהם לעין רואים באחד החלונות של בתי-מסחר-הספרים או ידפיסום באחד העתונים המצוּירים; אלה מהן זוכים, כי הנוסעים לְשֵׁם טִיּוּל וענג, הבאים מארצות וממדינות זרות, חושבים לחוב להם לבקר אותם בביתם ולראות את פניהם מדי עברם בעירם, ואלה מהם – מכתבי תפלה, מיופים בצעצועים ובסלסולים של כתב ולשון, מבני עירם או מבני ערים אחרות; אלה מהם זוכים כי המשרתים של בית המשתה שהמה ממבקריו הקבועים, יַראו להם אותות-כבוד מיוּחדים, ואחרים – כי יפנו אליהם בבקשה שיתנו גם הם את נדבתם להקמת מצבת-זכרון למבַשֵּל-בְּרִית מהולל, או המה זוכים כי יזמינוּם לארוחת הצהרים או הערב באחד הבתים החשוּבים. הרי לכם דוגמאות אחדות מהזכיות הבלתי-חמריות, כלומר: הרבית מקרן-ההצלחה. אמנם בשוּק אין להן מחיר ממשי, אבל בני האדם מתגאים ומתקשטים בהן עד מאד. לא בטעוּת מניתי את ההזמנה לסעודה בין הזכיות הבלתי חמריות, כי אם בכוָּנה עשיתי זאת. כי לא המאכלים הטובים המוּבאים אל שלחן הקרואים הם העיקר בזה, כי אם הכבוד בעצמו.

עתה נראה, אם יתנו בתי-הספר לחניכיהם ותלמידיהם את כלי הנשק הדרושים להשגת ההצלחה, ואם יורוּ להם את ראשי יסודות החכמה לרכושׁ את הקנינים החמריים והרוחניים המנוּיים למעלה. ראשית לכֹל עלינו להודות, כי אין אנו יכולים לערער הרבה על בתי-ספרי-העם (פאָלקסשולע). את התינוקות הלומדים בבתים האלה אי אפשר להורותם את חכמת-החיים, ואת הדרך אשר יבחרו להשגת ההצלחה, כי הלמודים האלה דורשים במדה ידועה התפתחות-שכלית ובגרוּת רוחנית. הילדים לומדים בבתי-ספרי-העם את הקריאה, מלאכת הכתב והחשבון והדברים האלה, ביחוּד צרופי המספרים, יכולים רק להביא תועלת בחיים. חכמת החשבון הוא דבר גדול להנותן, אם כי ערכה פחות חשוּב בעיני המקבל. גם הכתב והלשון הם סגולה יקרה בידי האנשים שלא ישתמשו בהם לרעה. גם האוניברסיטה איננה מביאה רעה כל כך גדולה לבני הנעורים, יען כי החברות והאגדות של התלמידים נותנות להם את האפשרות לפַתֵּח או לרכוש כשרונות אחדים שהמה נכבדים מאד בחיים כמו, למשל, להסב עליהם את דעת הגבוהים והגדולים על ידי נאומים ודבּוּרים מפוצצים וע"י עסקנות של הבל, או לכַוֵן אל הדעות השולטות בארץ ולדבר בשמן, גם להחליפן לפי הצֹרך ולפי השעה, או להתרפס לפני רַבֵּי-השלטון ולמצוא בעיניהם חן ושכל טוב. ההתבוננות בשים לב אל היחס השורר בין המורים מן המנין ושלא מן המנין, בין הדוצנטים והעוזרים של הקתדרות מעשרת את בעלי הכשרון בידיעות שיש להן ערך גדול בחיים. אוּלם לצערנו לא יצאו בתי-מדרש-המדעים הגבוהים את ידי חובתם לתלמידיהם בלקח הטוב, אשר יטיפו להם בקרב האגֻדות ולא יסתפקו לפעול על נפשות הצעירים, רק בהראותם להם את דרך המורים השואפים לעלות מעלה מעלה במשרתם ואשר ישתמשו לצֹרך זו בכל התחבולות, ולאו דוקא הכשרות והישרות, כי אם עוד יעמיסו על צוארי הבחורים את משא השעוּרים והחִנוּכים והעבודות בבתי-הנתוח, ההרכבה וההפרדה וכדומה. ואני מסופק מאד אם כל הדברים האחרונים האלה, מְיַגְעֵי הנפש ומבלבלי המוח, מביאים תועלת ממשית להצלחת התלמידים בחיים. ובתי הגימנזיון אינם שוים אף קליפת השוּם. המה מקלקלים ומשחיתים דוקא את אותם כשרונות תלמידיהם הדרוּשים למלחמת-הקיוּם. כל הלומד בהם מבלה את שנות נעוּריו לריק ולבהלה. הנני שואל, מה היא התועלת הממשית אשר יוציא הנער מקריאתו בספרי הוֹרַץ והוֹמיר? האם יהיו לו אחרי כן לעזר להבין על ידם יותר את השירה והפיוט של שער-האשפוֹת? או מה יתנו ומה יוסיפו לו הקריאה והלמוד בספרי גֶתֶּה ושילֶר? האם ימצא בהם חמר להלצות ולחדודים על דבר “התלמיד-העני”? בקצוּר: אין הנער לומד להגימנזיון דברים אשר ימצא בהם אחרי כן צֹרך בחיים, והדברים אשר הוא לומד שם יהיו לו אחרי כן למותר וגם למשא.

אכן בתי-ספרנו מלאים מגרעות וחסרונות, ואין דבר זה יכול וגם צריך להִמָּשך ימים רבים. ובחזון רוחי הנני רואה, כי עוד מעט ויקימו בתי-ספר, אשר תכלית אחת תהיה להם: להכין את בני הנעורים להצלחת-החיים. רק זאת תהיה מטרתם, ואחרי אידיאלים מפשטים לא ירדפו עוד. אמנם גם בימינו ישנם אנשים אשר ישיגו את ההצלחה, מבלי אשר למדו והכינו את עצמם בבתי-אולפנא כאלה. אבל אין הדבר הזה סותר את אמתת רעיוני. בימי החֹשך והבערות היו אמנם גם בארצות, שלא היה שם כל זֵכר לבתי-ספר, מלוּמדים וחכמים, בתור פרטים היוצאים מן הכלל, אשר קנו את ידיעותיהם רק בשקידתם על הלמודים וביגיעת נפשם בלי מורים ומדריכים, ובלי כל עזרה מן צד. אבל כמה עמל, כמה עבודה דורש למוּד בודד כזה! כמה זמן יאבדו מבלי כל הכרח ומבלי כל תועלת! כמה מכשולים ומעצורים, כמה שגיאות וטעיות ימצא הלומד מעצמו על דרכו! וגם באופן היותר טוב תורתו, שהוא ממית את עצמו עליה, בלתי שלֵמה ובלתי נקיה מחרוּלים וקוצים. אבל המורה ישים את המעקשים בדרך הלמוּד למישור; המסורה אשר בבתי הספר ודרכי התורה המעוּבדים וסלוּלים ישמרו את התלמידים מאבני נגף וצורי מכשול, מפח השגיאות ומרשת הפלפולים העקומים. האנשים אשר השיגו את ההצלחה בחיים כמלוּמדים-מעצמם, בלי עזרת מורים ובתי ספר, אם ישובו להביט על הדרך אשר עברו עד בואם למטרתם, יודוּ בעגמת הנפש, כי אלו נמצא להם בימי נוּדם מנהל ומורה, או אלו ידעו את המקום, אשר בו ידעו, לכל הפחות, ידיעה שטחית, כי אז לא התנגפו רגליהם, לא נוקשו ונלכדו, לא נכשלו ולא נפלו פעמים לאין ספֹרוֹת.

הנני מודיע מראש: בבית-ספר ההצלחה, אשר בניתי בחזון רוחי, לא תהיינה מחלקות לנערות. אין האשה צריכה למורים ושטות במה שנוגע לחכמת החיים וההצלחה. מטבעה היא מזוּיָנה בכל הידיעות הדרושות לתכלית זו. והערמומיות הקטנות החסרות לה במקצוע זה היא לומדת בזמן קצר מעצמה. רוב הנשים שבחברתנו האנושית שואפות כיום אך אל מטרה אחת: למצוא חן בעיני הגבר. ולמען הגיע אל מטרתן זו, דרוש להן רק להיות יפות או להתיַפות ולהתקשט. רק בעלי רוח הפכפך נפלו על הרעיון האומלל ליסד בתי-ספר גבוהים לבנות¹, אשר שם ילַמדו את הבריאות האמלָלות האלה לרשום (צייכנען), לפרט על הפסנתֵּר, להגריס שניהן בבטוּי שפות זרות ולהטעים את המלים בהטעמה משונה המביאה לידי שחוק ולהחליף את הזמנים ולסכסך את המאורעות של דברי ימי העולם. תכנית בתי-ספר כאלה היתה יכולה להִוָּלד רק במוח הבתולות הזקנות, הרגזניות והכעסניות, או במוח הגברים האמללים, מוּמֵי-הנשואים, אשר “ארורותיהן” מניפות עליהם יד ושוט. בני המזרח המה יותר פקחים בנוגע לחנוּך הבנות. בחכמתם המתנחלת מדור לדור המה מביטים על זה ביתר בינה ודעת. בנותיהן אינן לומדות כי אם לשיר שירים, לחול במחולות ולנגן בכנור, לספר אגדות, לצבוע את צפרניהן ולקרוע בפוך את עיניהן. היוצא מזה כי בנות הקדם לומדות רק את אותם הדברים המחבבים אותן על הגברים, רק את אותן הידיעות המטעימות את מחמדיהן וקסם יפין וחִנן ומושכות אחריהן את לב אלוף נעוריהן בחבלי נעם. אולם בנות-המערב המִּסכנות משועבדות לשטת-החנוך השוררת המעכבת אותן להִשען על נטיתן הטבעית, אותה הנטיה המגדת לנשים את תועלתן והעוזרת להן בהצלחתן הרבה יתר מכל המורים, בין שיש להם משקפים על עיניהם ובין שאין להם, של מכון-למוּדיהן. רק אחרי אשר השליכו אחרי גֵוָן את כל אשר רכשו בבתי-ספריהן, רק אחרי אשר שכחו את תורת מוריהן ומורותיהן ישמעו לקולן הפנימי ויפתחו על פי נטיתן הטבעית. אז תלמדנה מעצמן את החכמה להשתמש בכחל ובשרק ואת כל הסודות שבתורת התַּמרוקים והתלבֹּשת; אז תלמדנה מעצמן איך לשבת, איך לעמוד ואיך ללכת באופן שיבליטו בשמלותיהן את כל התובע את העין; אז הנה משיגות בלי כל מורה את המנוּת להשתעשע במֵנִיפן (פאָכער) בחֵן מיוּחד, להעיף את מבטן המלא געגועים הנה והנה, לעשות הַעֲוָיוֹת ותנועות בפניהן שהן רמז לאהבה וחבה, לתשוקה והמיַת הנפש ולצפצף ולפטפט כילדות תמימות, לחקות בקולן את הוללות הנערוּת ואת הנעימוּת העוקצת שבצניעוּת הטהורה. וכשהעלמות מזוּיָנות בכל התחבולות האלה בטוחות הנה, כי בכל מקום בואן תמצאנה עֵדֶר מְאַהבים, מחוללים, אנשים שואפים לצִלן בהזיה רבה וגם בעל הגוּן וראוי להן וכל יתר הדברים המיַפים והמנעימים את החיים. הנשים הנשואות תעקמנה, כמובן, את חטמיהן למראה פני הבתולות האלה, אשר גם בלבות הגברים הישרים והנבונים תעוררנה גֹעל-נפש. אלה האחרונים חושבים, כי חֵלֶב, כתמי-צבעים, אבק-קמח וכל מיני טיח נאים ויאים לפני האשה כאשר הם נאים ויאים, למשל, לשמלת-משי, כי כסתות הכתפים ומרדעת שמאחורי השמלה נותנות להאשה צורת גבנת ונגועות שחפת או צורת הוטנטוטית, והעגבנוּת וההתקשטות משחיתות את הוד צלמן גם של היפהפיות באמת. אבל מה לה להאשה ולבקֹרת קשה זו? היא איננה מבקשת למצוא חן בעיני בנות מינה, ואיזו תועלת תמצא בזה! ומה שנוגע להבקֹרת של הגברים לא תשים את לבה לאחד הבטלנים שלא יתן עליה את הסכמתו ויהפוך לה עֹרף, אם אך הצעירים והמהוּדרים מכלוּב חובבי-סוסים יביטו עליה בעיני חמדה. אין האשה יכולה בשום אופן להסתגל, במה שנוגע לתלבשתה ולהליכותיה ונמוסיה, לתביעותיו של איש-הטעם באמת. איש כזה הוא יקר המציאות, והאשה בחכמתה הטבעית מבקשת למצוא חן בעיני ההמון, בעיני הרוב הגדול, ולא בעיני האנשים שמעטים כמותם.

לא כן הגבר. לו דרוש ללמוד את חכמת ההצלחה. למען יגיע אל מטרתו, דרוש לו למצוא חן בעיני בני מינו הוא, ודבר כזה לא כך נקל. אמנם יש פרנסות ידועות, אשר על הגבר רק למצוא חן בעיני הנשים ודַיוֹ, כמו בתור “האוהב הצעיר”, בתור משורר על הבמה או בתור משרת בית-רכולת כלי נשים. אנשים מבעלי אומניות זו קרובים הם להצלחתם, אם גם לא קראו ולא שנו. אם הטבע היתה להם כאם רחמניה ותפזר להם את מתנות הגויה ביד רחבה, אז ירוצו ארחם, כאלו כֹּח-הקיטור דוחפם, ומהר ישיגו את מטרתם, אם גם לא התקינו את עצמם בבתי-ספר. התורה והעבודה לא יתנו להצעיר שפם דק ומסולסל המלא חן ולא גם קְוֻצות יפות, אשר חכמת-הגלב עושה בהן “נפלאות גדולות”. מי שהוא בחור כארזים, יפה עינים וטוב תֹּאר, הנה אין לו לדאוג על דבר הצלחתו בתבל. בחור כזה ילך מעלה מעלה וירום ממדרגה למדרגה. אם נער הוא בבית אדוניו ומקומו בבית המבשלות, יפתחו לפניו את הדלתות וסופו להיות הסוכן אשר על הבית. אם שרת הוא בבית-מלון, אז יביא אֹשר לו ולבעליו. הבנות, ואולי גם האמות הכבודות, תהיינה לו תמיד למליצות-יֹשר ותסוככנה עליו בכנפיהן הרקות והדקות. “ילד-שעשועים” כזה יזיק רק לנפשו, אם יחפוץ להוסיף על יתרונות גויתו גם את מעלות הרוח. אם ירבה לקרוא בספרים, אז רק ישחית את זיו עיניו וזהרן. אם יקנה חכמה ודעת, אז יבעת את הבנות ולא תהיינה עוד חפשיות ופרוצות בפניו, שכלו ישים רק מתג בפיהן הקטן ואסורים על תנועותיהן הטבעיות. מי שהוא יפה כאליל יוָני ושוטה כדג בנהר, יורש את גן-העדן של מחמד בארץ. אנשים מהמין הזה אין להם צֹרך בבתי-ספר, כאשר לא יצרך להם גם גאון הרוח.

אולם הגאון הוא פרט היוצא מן הכלל, והעולם נוהג כמנהג הבינונים והכל ערוּך ומסודר ומנוסח בתבל לפי רוח האנשים המצויים ושכיחים לרוב. ביטהובן יהיה למה שהוא צריך להיות על פי טבעו, אם גם לא ילמוד בבית-ספר לשירה וזמרה, אולם בהרבה גלגולים יתגלגל בן-החזן, בעל הכשרון המצוי, עד אשר יזכה להיות למנצח בנגינות. אלילי-היופי, הרוזנים אשר הכנסותיהם לשנה היא “חתיכה הראויה להתכבד” ובני העשירים האדירים אין להם לרדוף אחרי ההצלחה, כי ההצלחה רודפת אחריהם. בתי-ספרי להצלחה נועד רק לבני המון האומלל, אשר יִוָּלֵדו ערֻמים מכנוי-כבוד ומכנסות שנתיות, ובכל זאת יחלמו חלומות האֹשר והעֹשר. והנה הבינונים בודאי צרכים ללמוד בבתי-ספר את חכמת-האגרוף ותורת החטיפה ולהתקין את עצמם כראוי למלחמת-הקיום, למען לא יהיו בין הנחשלים והנופלים בחיים.

אלו היה בית-ספר ללמודי ההצלחה קים ועוֹמד, היה מנהלו חיָּב להגיד גלוי לכל אב המוסר את בנו על ידו כדברים האלה: “אדוני היקר, קודם לכל עליך לדעת ברור היטב מה אתה חפץ. אם רצונך שבנך יחיה בעולם אידיאלי, אשר רק הצדקה, הטוב והיופי שולטים בו ועקבות האולֶת, הרשעה והגאוה לא נודעו שם, או אם תאמין כי בנך יעשה הכל ביֹשר לבבו וכחובתו הפנימית, מבלי שים לב אל דעת ההמון ואל הסכמת אספסוף-השוק, אז אין לו מה לבקש בבית-ספרי. הוא לא ימצא בו את הדרוש לו. אז יקרא את שירי המשוררים הישָנים והחדשים, אז יתענג על ספרי חכמה ומדע וישים לבו לתורת מוריו. אבל אם חפצך כי בנך יהיה לבן-אדם-המעלה, אשר הכל משתחוים לפניו בחוץ, אשר יש לו מרכבות וסוסים והוא נוסע בקרונות של המחלקה הראשונה ומתאכסן בבתי-מלון מהמדרגה היותר עליונה, בקצוּר, אם הנך חפץ כי בנך יהיה לאיש עשיר, אשר דבריו נשמעים והוא בז להרעבתנים העניים ולבני בלי שם, אז תנהו על ידי למען ילמוד ויחכם בבית-ספרי”.

בית-ספר ללמודי ההצלחה צריך, כמובן, להיות בעל מחלקות תחתונות ועליונות ככל שאר בתי הספרים ללמודי חכמה ומדע, כאשר לא כל הרודף אחר הכבוד שואף להיות מיניסטר או לרשת מיליארדים. יש אשר יסתפקו במוּעט, והם צריכים רק לראשי יסודות הלמוּד. על פי זה יש אפוא מן ההכרח לחַלֵּק את בתי-הספר ללמודי ההצלחה לשלשה סוגים: לנמוכים, לבינונים ולגבוהים. הראשונים יהיו נועדים בעד אלה מהתלמידים הבוחרים להיות בעלי מלאכות, או סוחרים וכדומה. לַתלמידים האלה דרוּש לשַׁנֵן רק פסוק אחד, אשר חכמת-ההמון כבר חברה אותו, והוא: “היֹשר היא הערמומיוּת היותר מחוּכמה”. הסנדלר אשר יתפור נעלים חזקים ויפים ולא ירבה במחיר עבודתו, החנוני אשר ימכור להקונה המבקש סוּקר את הסחורה הזאת ולא חול תחתה הוא ימצא את דרכו בחיים, אם נפשו לא תלך בגדולות והוא מסתפק בארוחת בשר וירק בכל יום. ואף כי הבריות אומרים, כי הרחבת-הפה וקִשקוּש הלשון הוא אחד מחלקי האומנות והמסחר, אבל מי שיתבונן בדבר יִוָּכח, כי עליו להזָּהר מכלל זה. השקרים, הגוזמאות ורבוי-הדברים לא יכסו את המגרעות שבמלאכה ואת החסרונות שבסחורה, וגם הפקח שבאומנים והחרוץ שבחנונים לא יְעַוְרוּ את עיני הקונה, יהיה גם שוטה ופתי, פעמים רבות. לכן מה שנוגע להפרנסות האלה הננו יכולים לשפוט את טיבם של העוסקים בהן על פי הצלחתם ושכר עמלם שהמה רואים בחייהם, יען כי כל אחד בקי בדברים כאלה. אם הבגד הוא רחב או צר, זאת יִראה כל איש; אם חזקה היא המטה, או חוליותיה חורגות במסגרותיהן, זאת ירגיש כל איש, גם אם לבו לא ראה חכמה הרבה, וגם הרקחות והטבחות יודעות להבדיל בין דג מסריח לדג חי, בין חלב מזויף לחלב טבעי.

לא כן הדבר בנוגע להפרנסות מהמדרגה העליונה. מי שבוחר באחת מהן צריך הוא להִכון את עצמו כראוי בבית-הספר התיכוני ובבית-המדרש הגבוה, למען יהיה בטוח בהצלחתו העתידה. פה צריך לשַׁנֵּן להתלמיד כללים ופרקים אחדים, המתרחקים ומתנגדים לגמרי לאותם של שטת-החנוּך המצוּיה. פתגמי-ההמון כוללים לפעמים בקרבם גרעיני אמת. הא לכם, למשל, אחד מהם: “הענוה תפארת היא לבעליה, אבל הצלח יצליחו בלעדיה”². זהו כלל גדול בחיים. ובאמת הענוה הוא המכשול היותר גדול והיותר מסוכן על דרך ההצלחה בתבל. הֱיֵה משוּפר במעשים טובים וגדולים, הֱיֵה מלא כשרונות ויתרונות כרמון, מסור את נפשך על כל דבר נעלה ונשגב, אך אם להַותך עָנָו הנך, אז לעולם לא תבוא על שכר עמלך ולעולם יהיה מקוּפח. אולַי יקימו מצבה על קברך, אחרי אשר כבר יעלו עשבים בלחייך ורמה תאכלך; אבל גם דבר זה איננו יכול להבטיחך לנכון. בחייך בודאי לא תראה את עולמך: לא כסף ולא כבוד יתנו לך חֵלף עבודתך הקשה. הידעת את פירוּשה ופשוטה של המלה ענוה? אני אגיד לך. זאת אומרת: להִשּׁאֵר על יד הפתח ולהניח לאחרים את “המקומות הראשונים”; להתמהמה ולגשת במרך-לב אל השלחן, אחרי אשר האחרים כבר אכלו ושבעו והותירו רק שיָרים ופרורים; לחכות עד אשר יביאו ויתנו על פה פת-לחם, תחת לתבוע ולדרוש, אם לא לבקש ולהתחנן, להתקוטט, להתנגח ולהתגושש על מנה יפה, חתיכה הראויה להתכבד, מסעודת הכלל. האיש הרוצה ובוחר להיות ענו, עליו לדעת מראש כי יכולים לשכוח שהוא עומד אצל הפתח ועיניו נשואות אל חלקו הדל, כי יכולים לבער על השלחן את כל המאכלים עד תומם, מבלי הותיר שריד כמעט, מבלי שַׁיֵּר אף עצם קטנה לְלַקֵּק. “יהללוּך זרים ולא פיך”; חלילה! הבל הבלים! ההפך מזה אמת: לעולם תדבר על אדותך ומעלותיך, רק על אדותך, דַּבֵּר ואל תחדל! אל תשים לבך, אם השומעים לא ימצאו חפץ בדבריך. ראשית לכֹל דבריך מוצאים חן בעיניך אתה. ומלבד זאת, כל זמן שאתה מרבה לספר שבחיך ומעשיך, גבורותיך ונפלאותיך הנך מעַכֵּב לדבר על אדות אחרים, ואוּלי גם על אדוֹת שונאיך. וסוף סוף יִדבק דבר מה מדבריך בזכרון האנשים, גם אם נוֹח הוא לאבד את כל מה שאוצרים בו. כמובן תּזָהר מאש, לבל יכשילך פיך לספר אף שמץ דבר שיש לדרוש או למצוא בו רמז שהוא לגנאי לך. אל תציב גבולות לדבריך ואל תתנם לשעורים. שַׁבֵּחַ, קַלֵּס והלל את עצמך, ובדברך על אדות יתרונותיך תהיה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וכל דבריך יהיו בהתפעלוּת והתלהבות. את מעשיך תרים עד לשמי שמים ואור רב תשפוך עליהם מכל צד ועבר. את נקיפת אצבעך הקטנה תרומם עד למעלת אחד המפעלים הכבירים שלתקופתנו, הבטח תבטיח לשומעיך כי כל העולם מתפלא ומשתומם על זה, ואם השעה צריכה לכך, אז חזור נא על התהלות אשר השמיעו באזניך, או אשר בדיתָ מלבך. אם תחזק בשטה זו ותלך בדרך זו תגבה ותרום מאד. החכמים אמנם ישחקו לך, או יתרגזו לשֵמע דבריך. אבל מה לך ולהם? החכמים המה מתי מספר ובטלים ומבוטלים הם בקרב ההמון הגדול ולא המה חולקים את הפרסים בחיים. גם שונאיך והמתחרים אתך יתנו בך דֹפי. אבל זו רק לטובתך! הקדם להם ואמור, כי רק הקנאה מדברת מגרונם, וזאת תהיה לך למופת חדש על גדלך. אולם הרוב הגדול, דוקא ההמון היוצר את ההצלחה, יאמין בדבריך ויחזור בפיו על התהלות שפזרת ביד רחבה לנפשך, גם יַפנה לך מקום אשר אליו שאפת. מרך-לבבם ועצלות מחשבתם של בני ההמון הם הם מקור ברכתך והצלחתך; המה לא ירהבו עז בנפשם להתנגד. אם יַזמינו אותך למשתה, אז תאמר גברת הבית “האיש הזה יש לו תביעות גדולות. כל הכבוד אשר יחלקו לו, מעט הוא בעיניו. מה לעשות? אין ברירה אחרת, כי אם להושיבו על יד ימיני, כי אם לא אעשה כדבר הזה יחשוב לו זאת לעלבון ויקום וילך מזה”. ואם בין הקרוּאים ימָּצא איש שהוא ראוי באמת למקום זה, אז אם ענו הוא יאמרו לו בנחת: “הן לא תשים לבך לקטנות כמו אלה, כי גבוה אתה מעליהם, ובודאי תסלח לי על אשר נתתי את היתרון להלז”. וכן תרגיל את האנשים לפנות לך את “המקום הראשון”, ואחרי עבור זמן-מה לא יעלה עוד על מחשבת איש, כי היה יכול להיות אחרת. עצלות-המחשבה של ההמון היא למגן לך. מעטים מאד המה האנשים אשר יש ביכלתם או שהמה מורגלים לברוא להם איזו דעה או השקפה מהעובדות הבלתי מעובדות, כלומר: לקבל את הרשמים, להתבונן בדיוק אל הנסיונות, להשווֹתם זה לזה, לבארם, לעַבְּדם ולהוציא מהם משפט קבוע; אבל כל האנשים יכולים להעלות גרה את המלים אשר שמעו מפי אחרים ולהיות להם כהד הרים. ההמון מקבל בנפש חפצה ובשמחת לבב דעות מוכנות ומזומנות; לא איכפת לו, אם הדעות האלה אינן מיוסדות ואם המעשים מטפחים על פניהן ומכחישים אותן. למען ראות את הנגוּד הצועק הזה, צריך ההמון לבחון בעצמו את המעשים האלה ולשפוט עליהם בהגיון ובדעה צלולה, דבר שאיננו מסוגל לו כלל. בדידי הוה עובדה מצינה כזאת. בתור רופא הייתי קרוא אל ילד חולה. רשמתי לו מי-דבש, כף קטנה מעת לעת. כעבור חצי שעה התפרצה אֵם החולה הקטן אל חדרי ברעש גדול ותקרא בקול: “הוי, אדוני הרופא, ילדי קרוב למות! אך בלע האמלל טפות אחדות מהסמים הארורים, ויקדרו פניו ויחל להשתעל כאלו הוּשם מחנק לצוארו הקטן. אוי לי, מה חריפים המה הסמים אשר נתן אדוני לילד!” לי היה ברוּר הדבר, בי בבלוע הילד את נטפי מי-הדבש הקדים הקנה לושט, “ותו לא מידי”, בכל זאת השיבותי בפנים עצובים: “ואמנם אין כל פלא בזה. אם יתנו סמים ארסיים כמי-דבש, אז גם הפעולה חזקה ונמרצה”. האשה ספקה כפיה ותוסיף לקרוא בקול מלא יאוּש: " איך יכולים לתת סמים ארסיי לילד קטן…." – התדעי, גברתי, – שאלתיה, – מאיזו יסודות מורכבים המה מי-דבש"

– לא!

– מי-דבש מורכבים מדבש וממים.

פני האשה התכוצו מרוב אימה, כאלו שמעה מפי שמי-דבש הם בליל “מחמצת-גפרית וארס-העכברים”. ואני הוספתי לדבר: “אם יתנו להילד סמים חריפים ונוראים כמים ודבש”… “כן, זה הוא אמת”, נאנחה האם ופניה הפיקו צער ויגון ועיניה הביטו אלי בכעס, על אשר סִמַּמְתִּי את ינק שדיה. וכאשה הזאת, כן הוא כל ההמון מבין את כל הדברים אשר יאמרו לו כפשוטם והוא חוזר עליהם באמונה, מבלי אשר יבדיל בין אמת לשקר, בין דברים הנאמרים בלב תמים ובין דברים הנאמרים בשחוק ולעג. וכן המה גם עמים שלֵמים. באמת המה בעלי חסרונות ומגרעות, אבל הבטח יבטיחו לאחרים, כי אין בהם אלא מעלות ומדות טובות. צרי עין המה, ובכל זאת יתאמרו לנדיבים ורחבי-נפש; באמת המה רודפי בצע ויקראו לנפשם שונאי-בצע; מה שונאים ובוזים בלבם ת כל העמים הזרים ומתגאים לעין כל התבל באהבתם ובאחוָתם לכל בני האדם; המה מתנגדים לכל קדמה, לכל צעד לפנים, ובכל זאת יקראו בקול כי על ברכם יִוָּלדו כל הרעיונות החדשים; המה נחשלים בכל מקצעות המדע ובכל זאת יאמרו תמיד, כי עומדים המה על מרום פסגת ההשכלה והולכים בראש העמים; בידיהם יכניעו וישעבדו עמים חלשים, יעשקו את חֻפשם וברגליהם רמסו את זכויותיהם, אך בפיהם ידברו רמות על משפט וצדק. אולם בני האדם לא ייגעו לראות את המעשים כמו שהם וכהויתם, כי אם ישמעו לקול הדברים ועל כל אשר ישמעו יחזרו בפיהם באמונה רבה. בתומתם לא יתבוננו כי ידי העמים מתנגדים לשפתיהם, כי המה רק נאה דורשים ולא נאה מקַימים.

ובכן, נערי חביבי, חלילה לך מהיות ענו, אם רוצה אתה להיות מוצלח בחייך! אם תִּכְּנַע לפני אחרים, אז יכניעוּך וישפילוּך. פנה דרך לרעך בראש, והרואים יאמרו כי אמנם ראוי הוא לזה. אם תמעיט דמותך, אם תקטין את ערך מעשיך וכשרונותיך, ימהרו השומעים לענות אמן. את דבריך הקשים שהטחת בעצמך כלפי כבודך ירחיבו ברבים, מבלי אשר יִוָּדע מקורם. אולם דע לך, יקירי, כי יש אשר גם הענוה העלוּבה חמדה גנוּזה היא לבעליה. יש שעה, אשר לא לבד שהיא איננה מזקת, אבל גם מועילה. והשעה הזאת בוא תבוא, אם כבר הגעת אל מטרתך. אם עמדתך כבר בצוּרה, אם הכל מודים כי מקומך ראוי לך וכל הכבוד והיקר אשר יחלקו לך מכל עבר נאה ויאה לך, ואין איש אשר יטיל בזה ספק, אז שים אֲפֵר הענוה על פניך. אז תוכל לעמוד על יד הפתח: על כפים ישאוּך אל הבמה. כאשר ידברו לך חלקות, אטום אזניך! כי אז ככל אשר תמאן לקבל דברי תהלה, כן יוסיפו להשמיעם באזניך עוד ביתר התפעלוּת ויתר התלהבות. אז תוכל לדבר בלב בטוח: “מי ומה אנכי”, – אותות-הכבוד אשר יגישו לך יכחישו את דבריך. אתה לא תרע אז לנפשך וצניעוּתך תהיה רוממה על כל לשון.

הא למדת כי לא להיות הוא העיקר, כי אם להֵרָאוֹת. שתה יין ככל אשר תאוה נפשך, אבל לאחרים תטיף כי ישתו רק מַיִם. לא יגָּרע מרעך מוסרך, אם גם חטמך יהיה אדום כלפיד אש ורגליך יכשילוּך.

הכלל השני אשר אליו תשים לבך: אל תהיה מושך חסד לרעיך או למכיריך ואת טובתם אל תדרוש! בדרך זה לא תשיג מאומה. המתחרים אתך יבוזו לך, שונאיך ילעגו לך והתומכים בימינך יחשבוך לאיש שאיננו כל כך חכם. יועצים קצרי-ראות ואוילים אוּלַי יאמרו לך: “הערמומיות היותר מחוכמה היא לדבר טובות על כל איש ולהלל את כל אחד ואחד, יען כי על ידי זה תפרוק מעל מתנגדיך את כלי זינם”. שקר הדבר! אם הבריות ידעו כי לא תגע באיש לרעה, אז יורו בך חצים מכל עבר בנפש חפצה. תהיה נא לשונך כתער מלוטש ולחישתך לחישת עקרב. יהיה נא פיך מלא זפת וגפרית בוערה, והאיש אשר תעלה על שפתיך יֵרָאה אחרי כן, כאלו היה שבוע ימים כבוּש ושלוּק בקַנְקַנְתּוֹם. הטל אימתך על סביביך, ואל תירא פן ישנאוּך. מוּגי-הלב, שהמה הרוב היותר גדול, ישתחוו לפניך, כאשר ישתחוו העמים הפראים להאלילים היוצרים רע; המה יתרפסו לפניך ויקטירו לך קטֹרת., למען לא יחרה אפך. אולי ימצאו אנשים, אשר יבקשו להשיב את גמוּלך בראשך, אבל כור נא מה רב יתרונך, אם תוכל לענות על דברי מגדפיך: “המסכן הזה מתאמץ לנקום בי את נקמתו. הלא יודעים אתם, רבותַי, את אשר חשבתי ואת אשר דברתי תמיד על אדות האומלל הזה”.

רק משפט-קדום הוא, כי עלינו להוקיר ביחוּד את דעת חברינו על אדותנו. חלילה לך להאמין באמתת הדברים האלה! חבריך המה צורריך. רוּבם שואפים כמוך אל ההצלחה ורק אל ההצלחה, והמה דוחקים את רגליך. אל תבקש מהם לא צדק ולא חסד. על חסרונותיך יפריזו וישמיעום ברבים, אולם על מעלותיך ויתרונותיך יעברו בשתיקה של ערמה. בקש נא למצוא חן רק בעיני ההמון הגדול ובעיני התקיפים והאיתנים, אשר בידם אוצרות הכבוד והמשרה והם יכולים להעלותך עָל. עליך להסתַּגל אל חקי הראִיָה-הכפוּלה: אם יביטו עליך מתחת תֵּראה כגדול, כענק וכאחד הנפילים, ואם יתבוננו אליך ממעל תראה כגמד, כננס וכאיש שאינו תופס כלל מקום. לא נקל הוא דבר זה, אבל מי שיש לו הכנה טבעית והוא מרגיל את עצמו לזה ישיג חריצות זו. המון צריך להאמין כי הנך גאון שבגאונים, גדול שבגדולים, אולם הפקידים הגבוהים מעליך במשרתם או הכהנים הגדולים של המקדש שאתה מְכַהֵן בו יראו בך אדם בינוני ומצוּי, מתמיד ושוקד על עבודתו, איש שאיננו שואף לגדולות ובנפשו יִכָּנע מפני הגבוהים מעליו ויקבל מרוּתם, איש אשר ישבע בשם מוריו וראשיו, ואת כבודם ותהלתם ירחיב בקנאה רבה ומוטב לו למות מאשר להעיבם על ידי בקֹרת או על ידי מפעליו הוא. ואם תשכיל להֵרָאות לפני הגדולים והקטנים ממך ממרכז-הראיה הנכון לזה, אז אין עליך לשים לב אל דעת חבריך, אנשים שכמותך. אתה תלך לפנים ועלית מעלה מעלה, וזהו העיקר. ואם העברת את חבריך ותרקב אל המטרה, ויש לאל ידך להועיל או להזיק להם, או אז תראה ותתפלא, איךְ נהפכו בין רגע גבותיהם לשבחים, תהֳלותיהם לתהלות, הדֹּפי ליופי, האיבה לאהבה, הקלון ליראת-הכבוד.

אל תזלזל, חלילה, בחיצוניות, ואל תתרשׁל בתביעותיה. רק איש עשיר מאד, אשר אוצרותיו ידועים לכֹל ואין מי אשר יטיל בהם ספק, יש לו הרשות להמעיט בהוצאותיו ולבלי לבזבז את כספו על מותרות, אבל לאיש כזה אין לו בכלל מה לבקש בבית-ספר ההצלחה. אולם כל מה שעניוּתו של האיש היא יותר גדולה, כן תגדל חובתו לעַוֵר את עיני הרואים בברק העשירות המדוּמה. בגדיך יהיו יקרים ומפוארים, דירתך תהי מרֻוָחה, נאה ומקושטה וחיֵה, כאילו הייתה איש אוצרות ורב הנכסים. והלא הדבר הזה דורש כסף? אמנם כן, כסף רב מאד. מתכת זו איננה מצוּיה, וֵאַין תמצא? אז לָוֹה תִלְוֶה ככל אשר תוכל, וכל המרבה ללוות ולהגדיל את חובותיו הרי זה משובח. – ללווֹת. – ברירה אחרת אין לך, חביב. החובות הן הסולם המוביל במהירות ובבטחה אל המטרות היותר גבוהות, ורק הקפדנים יוציאו עליהן דבה. שערוריה נוראה! חטאים רבים הננו יכולים לסלוח להמשורר הגאון הֵינה, אבל לעולם לא נכפר את עון חרוזו האיום: " Mench, bezehle deine Schulden " (בן אדם, פרע את חובותיך)! כמה קלוּת-דעת ופריצות יש בזה! אם תשמע לעצה זו, אז אבד תאבד. זכור ואל תשכח: מי ישים לבך אליך, אם תֹאחז במדת היֹשר של קטני-המוח וצרי-הלבב ותשלם הכל במזומנים? גם הבט לא יביטו אליך. לבש בגדים קרועים ובלוּיים, הִתכנס בעליה קטנה בפנת הגג, ארוחתך תהיה פת לחם יבש ובחובות, אפילו קטנות שבקטנות, אל תִּתגאל – אז ראה תראה אחריתך וגורלך: הכלבים יחרצו לך לשונם, השוטרים יביטו עליך בעין חשד ואנשים מהוּגנים יסגרו לפניך את הדלת על מדבֵּר-כפוּל. והחנוני אשר תקנה בחנותו את צרכיך ההכרחיים לא ינַדב לך גם מבט אחד, חרי אשר תשלם לו עד הפרוטה האחרונה את מחיר סחורתו; ואם תכרע ותפול לפני פתח-חנותו, אז רק ימהר להפנות את נבלתך הצדה, למען לא יֵחתם הדרך בעד הקונים. לא כן אם תקח הכֹּל בהקפה, אם לא תהיה אסטניס יתר מדי ותלוה כסף מידי כל, גם מידים מטונפות ומלוכלכות, אז ישונה הכל לטובה, כאלו נגע בך שבט-הקסם. ראשית לכֹל יהיו מוכנים ומזומנים לפניך כל אותם התענוגים, שהם כגן נעול ומעין חתום לפני האביון הבלען. אז תמצא לפניך חיל-משמרת הלוחמים בעד הצלחתך, אז תמצא לך עדת עוזרים אשר יתאמצו לפנות לפניך את הדרך. כל מַלְוֶה וכל נושה יהיה לך ידיד ורע, תומך ומחזיק. גם האב לא ידאג לבנו, כאשר ידאג המַּלְוֶה. וכל אשר יגדל הסך שאתה חיָב לו, כן יגדל עמלו לראותך מוצלח. הוא יעיר עליך, לבל יפול חלילה משערת ראשך ארצה, יען כי חייך הוא כספו. אם סכנה נשקפת לך, יחרד ויבהל יען כי מפלתך תכרה קבל לתביעותיו ולנשׁיו, אשר הוא נושה בך. אם יהיו לך, נערי נוֹשים רבים, יהיה גורלך בחיים בטוח. המה יבקשו לך אשה עשירה, משרה כבוּדה ויעשו לך שם טוב.

אלה המה בקֵרוב היסודות הראשיים של הלמודים אשר יטיפו להתלמידים בבית-ספר-ההצלחה. להתלמידים שהגיעו לשנות בגרוּת יכולים לגלות את סוד ההשקפה אשר עליה בנויה חכמת החנוּך של מכון-הלמודים הזה. וזאת היא תמציתה. ההצלחה בחיים נקנית בשני דרכים: אם ביתרונות עצמו, או בעזרת חסרונותיהם של האחרים. הדרך הראשון הוא קשה ביותר ואיננו בטוח כל כך, יען כי לא לכל אדם יש כשרונות ויתרונות, וגם מי שיש לו הדברים האלה לא יועילו לו, אם לא יכירוּם ולא יוקירוּם כראוי בעוד מועד, דבר שלא יקרה כמעט לעולם כאשר הורה הנסיון. אולם טובה מאד היא התחבולה להבָנות מחורבנם של החברים. והמורה היה יכול להטיף לתלמידו כדברים האלה: אל תיגע לעשות גדולות, ואל תאמר באולתך כי מעשיך יקרבוך ופעולתך תדבר בעדה; קולה חלש ושאון הבינוניוּת ההומִיָה יחרישה; שפתה נכריה ועמי-הארץ וההדיוטים לא ישמעוּה; אבל גם הם לא ינקפו לתועלתך באצבע קטנה, אם לא תהיה תמיד לנגד עיניהם. ותחת לבלות את זמנך בעבודה ישרה ופורִיה המפרכת את הגוף והנפש, טוב תעשה אם תקדיש את זמנך ללמוד ולחקור את חסרונותיו של ההמון ולהפיק מזה תועלת. לבני ההמון אין כל דעה, לכן כופין אותם עד שיקבלו את דעתנו אנו. ההמון הוא שטחי וראשו ריק, אין בו מחשבות, לכן הזהר נא להיות עמוק ולהוגיע את מוחו בעבודה רוחנית קשה. בני ההמון הם בעלי רגש קהה, לכן בקולות וברקים תגלה אליהם, למען ישמעו באזניהם האטומות ולמען יראו בעיניהם אשר הֻכו בסנוֵרים. בני ההמון לא יבינו רמזים דקים ומליצות חידות, לכן דבר אתם בשפה ברורה ומוּבנה על אדות מעלותיך ויתרונותיך אתה ועל אדות חסרונותיהם ומגרעותיהם של המתחרים אתך. ההמון הוא בעל זכרון חלוּש, לכן השתמש נא בכל הדרכים, למען תגיע אל מטרתך. ואם הגעת אליה, אז לא יזכור איש איך ובאיזה אופן השגת מה שהשגתָּ. אם תשמור את הכללים האלה, אז תעשר ותאֻשר בארץ.

ואם יעלה על דעת התלמיד, אשר גליתי לו את כל סודות ההצלחה, לשאול אותי בעזוּת פניו: “אם רבי ומורי יודע היטב את כל התחבולות והסגולות של ההצלחה, האם השיג בעצמו את הבוגדה החצופה הזו?” יביאני במבוּכה. על שאלה כזו אוכל רק להשיב: ראיתי איך אחרים משיגים את ההצלחה ותשבע נפשי. אם יעמדו בחדר המבשלות ויתבוננו אל הכנת התבשיל, יאבד התאבון לאכילה³

השפעה / מקס נורדאו, תרגם ראובן בריינין

האנושוּת איננה הולכת ומתקדמת בחיל צבאותיה הרבים ובשריהם ההולכים בראש. חלוצים אחדים בודדים עוברים בראש דרך סבכי היער, עושים חריצים על העצים, מציבים ציוּנים ומורים את הדרך; ההמון הולך בעקבותם, מתחלה קבוצות קבוצות קטנות, ואחר כן מחנות מחנות כבֵדים. כל צעד וצעד שהאנושות צועדת קדימה הוא פֹעל הגאון ( Genius ). הגאון חושב מחשבות, שופט, רוצה ועושה בעד האנושוּת; הוא מעַבֵּד את הרשמים לציורים-דמיוניים, הוא מגלה את החזיונות, הוא עונה על כל דחיפה והערה מבחוץ בתנועה מכֻוֶּנת לזה מבפנים, והוא מעשׁיר בלי חשך את תֹּכן הנפש. רוב בני האדם אינם עושים מאומה, אלא מה שהם מחקים את הגאון; הם חוזרים ועושים מה שכבר עשה הגאון. האנשים, אשר השכלתם והתפתחותם בריאות וטובות, ממהרים לחקות את איש-המופת, והחקוי לא יתרחק מאד מן המקור. את האנשים האלה יקראו בשם בעלי-כשרונות. והנחשלים שבכל דור ודור, העומדים למטה מהטפוּס-האנושי האמצעי של זמנם, מאחרים לבוא לידיד חקוּי זה וברוב עמל יגיעו אליו, וסוף חקוּי זה הוא גס ובלתי מדויק. אלה הם ההמוניים.

אבל באיזה אופן יפעל הגאון על ההמון? איך יבואו אלה האחרונים לחשוב את מחשבותיו ולעשות כמעשהו? השטחיות ממהרת לענות על השאלות האלה תשובה קצרה: “דוגמה! חקוּי!” ובמלים האלה היא מאמנת לבאר הכֹּל. אולם באמת אינן מגידות לנו מאומה; המלים האלו אינן משיבות לנו על השאלה, מדוע משתוקקים האנשים וגם החיות לחקות את אחרים, באיזו תחבולות יביא האחד את מרכזי-המוח ואת השרירים של רבים לעבוד בקֵרוב את אותה העבודה עצמה אשר יעבדו מרכזי-מוחו ושריריו הוא? הנה לפני איש, שהוא חושב או עושה דבר-מה; והנה לפני איש אחר, אשר בלבבו יחזור על מחשבתו ובידו על מעשהו. על כרחי הנני צריך לראות במחשבתו או במעשהו של הראשון את הסבה, ואת מחשבתו או מעשהו של השני כתולדה. הנני רואה את המופת והמקור, והנני רואה את החִקוי וההעתקה. אבל תהום עמוק מפריד ביניהם. ואני אינני רואה את הגשר המחברם. הננו עומדים פה כמעט לפני אותה החידה עצמה שבחכמת-התנועה, המחלטת כי ישנן תנועות בעולם והיא מוצאת בפחות או יתר דיוּק גם את חוקיהן, אבל מעולם לא נסתה לבאר לנו, איך עוברת התנועה מגוף אחד לשני ואיך עובר הכח מאטום זה דרך חלל המרחב הריק מכל חמר על אטום אחר ופועל עליו. שכלו של האדם אינו יכול לציר לו בשום אופן את העברת הכח או התנועה, שאינם חמריים, כי אם מצב ידוע של החמר, בין חלקי החמר דרך חלל האויר הריק. והדבר הזה היא הטענה היותר עצומה של השכל האנושי כנגד התורה האטומית (האומרת כי כל הגופים מורכבים המה מאטומים), השולטת מימות אנכסגורס בפלוסופיה ומונחת ביסודן של חכמות הכמיה והמיכניקה של היום. התורה הזאת היא היא אשר הכריחה את החוקרים לקבל את ההנחה התלויה על בלימה האומרת כי יש מין אויר דק מאד, אשר יקראוהו בשם אֶתֶּר ( Aether ), והוא כביכול ממלא את החלל הריק שבין האטומים. וההנחה הזרה הזאת הביאה את החוקרים העמוקים שבכל הזמנים וגם בימינו אנו לבַכֵּר את תורת אחדוּת החומר ותדיריוּתו על פני התורה האטומית.

כמדומה לי שחכמת-הנפש פותרת את שאלותיה הקשות באופן יותר קל, מאשר תעשה זאת חכמת-התנועה. הראשונה יכולה להִשֵּׁען על חזיון, אשר רק בעת האחרונה שמו אליו לב, אשר יש בידו לבאר את הדבר שאנו יודעים מן הנסיון, כי האנשים יפעלו איש על רעהו ברוח, כי האנשים מחקים זה את זה. החזיון הזה יקָּרֵא בשם השפעה ( Suggestion ).

הנני רוצה לבאר בדברים קצרים, בעד אלה מן הקוראים שאולי אינם יודעים בבירור מה מהותה וגדרה של ה“השפעה” בשפת חכמת-הנפש, את טיב החזיון הזה. אנחנו יודעים כי כל התנועות הן תולדות הרצון, והרצון מצַוֶּה להעצבים לעשות את שליחותו, אם על ידי ההתעוררוּת הבאה בכַוָּנה ולשמה, או על ידי ההתעוררוּת הבאה מאליה ובלי כל כונה מאת הרגש. והנה אם ההתעוררוּת הזאת, המביא את הרצון לידי פעולה, איננה יוצאת ממוחו של האיש עצמו, כי אם ממוחו של איש אחר, אם הרצון של איש אחד משעבד את עצמו לשכלו או לרגשותיו של איש אחר והוא מוציא לפעולה את ציוּרי-התנועה (בעוועגונגספאָרשטעללונגען), המעוּבדים במרכז-מערכת-עצבים של אותו האיש הזה, אז הננו אומרים כי מעשיו של האיש הזה המה מוּשפעים. אל חזיונות ההשפעה הננו יכולים להתבונן היטב וכראוי, בשעה אשר זאת האחרונה היא מופרזה ומעוּצמה עד למחלה. וחזיון כזה הוא מצב ההיפנוֹטיות. האיש שהוא נוֹח להֵהָפנֵט, נופל לתוך המצב המוּזר, והבלתי מבואר כראוי, הזה של מערכת-העצבים. האיש המפיל עליו את התרדמה ההיפנוטית, אומר לו: “מחר בשעה שמינית בקר תלך אל האדון פלטיאל ברחוב פלוני מספר אלמוני ותדקרהו בסכין, אשר תקח מחדר-המבשלות”. אחר כן יעירו את הנרדם וישלחוהו לביתו. הוא איננו זוכר מאומה מכל אשר נעשה אתו בשעת תרדמתו. את האדון פלטיאל לא ידע, אוּלַי גם לא היה מעולם ברחוב פלוני ומעולם לא נגע לרעה גם בזבוב על הקיר, ובכל זאת ללמחרת בבקר יקח סכין, ואם יש צֹרך בדבר יגנבהו בכל מקום שיהיה, והוא הולך לרחוב פלוני ובשעה השמינית הוא מושך הפעמון בפתח ביתו של פלטיאל ובודאי ידקרהו, אם לא הזהירוהו מראש. אז יתפשו את המהוּפנט, יקחו מידו את הסכין וישאלוהו על דבר מזִמתו. על פי רוב יודה מה היתה במחשבתו הרעה, ולפעמים ינסה מתחלה להכחיש את הדבר והוא מתודה על פשעו רק אחרי אשר יאלצוהו לזה. ואם ישאלוהו לאיזו תכלית עלתה במחשבתו להרוג את פלוני, אז יענה, אם שוטה הוא מטבעו, “הייתי צריך לעשות דבר זה”, או יעבור בשתיקה של קשיוּת-עֹרף על כל השאלות ולא יוציאו מפיו דבר. ואם הוא פקח, אז יבדה מלבו דברים נפלאים ומתמיהים, למען יבאר לעצמו ולאחרים את מעשהו הזר. הוא מתאר, במקרים כאלה, את פלטיאל כאויב וצורר מכבר הימים לבני משפחתו. הוא, פלטיאל, זמם לקחת את נפשו של האומלל בסתר; הוא הוציא עליו דבה, קפח את פרנסתו וכדומה. לעולם לא יעלה על דעתו, כי מזמתו הרעה היתה מושפעת מאחרים ולא רוחו הוא הולידה. ולא רק יום אחד הי אם, כאשר ראו בנסיון, גם ששה חדשים נשתמרה ההשפעה ולא אבד כחה ועֹצם פעולתה. אנחנו יודעים מקרה כזה: איש אחד הוציא לפעולה מזמה אחת, אשר השפיעוּה עליו במצב היפנוטי לפני ששה חדשים, ביום המיועד מקודם, מבלי אשר נולד בלבבו בכל העת הזאת, שבין ההשפעה והמעשה, אף חשד קל על אדות הרעיון אשר קבעו במוחו על כרחו ושלא בידיעתו. ההשפעה עושה את פעולתה לא רק על ידי פקודות מפרשות, כי אם גם על ידי רמז קל. אם המהַפְּנֵט מראה להמהוּפנט פנים עצובים ומדבר אליו, יהיו גם הדברים של מה בכך, בקול של בכיה, אז נופל זה האחרון תכף לתוך עצבוּת והוא מדבר את דבריו ועושה כל מה שהוא עושה כאיש אשר קרהו אסון גדול. אם יאמרו לו דרך אגב: “הנעים לך להיות איש-צבא?” אז תכף יחל להאמין בעצמו כי איש צבא הוא ויתנהג כבן-חיל לכל חקיו ומשפטיו: יחנך את ידיו ורגליו לקרב, יעדור המערכה ויפקד הצבא ואולי גם יקלל קללות נמרצות. יגישו לו כוס מים וישאלוהו: " הימתק יין זה לחכך?" והאיש מרגיש את טעם היין ואם יַדְעָן הוא יגיד את טיבו של היין הזה, את מינו ומספר השנים אשר עברו עליו וכדומה; ואם יתנו לו כוסות מספר מהנוזלים הצלוּלים האלה ישתה וגם ישכר. יכול הייתי להביא משלים מהמין הזה למאות. בצרפת כבר נכתבה ספרות לשמה על אדות ההשפעה, וחוקרים גדולים ומצוינים כשַׁרְקוֹ, ברנהיים, ליוּּס, דוּמוֹנְפַּלְיֶה ומֵנְיַן עוסקים ומטפלים בה.

כל המקרים המוּבאים המה באנשים חולי-עצבים. על איש בריא אין ההשפעה שולטת במדרגה כל כך גבוהה. אי-אפשר להשפיע על אדם בריא שיאמין שהוא שותה לא מים, כי אם יין, שיאמין שהוא רב בעת שהוא באמת רק שַׁמש, ולא נקל הוא הדבר לפעול עליו שימסור את הונו לזר, אשר גם את שמו לא ידע. אבל, בכל זאת, אין כל ספק כי גם עליו פועלת ההשפעה, אם גם במדה מצומצמה, את פעולתה; אין כל ספק שגם מחשבותיו ומעשיו של אדם בריא בגופו וברוחו הולכים ומוּשפעים, במדרגה ידועה, מאחרים.

ברצוני היה לבאר איך יפעל איש אחד על רעהו, איך יחקה האחד את מחשבותיו ומעשיו של השני, אבל עד כה לא עלתה בידי כי אם להחליף את המלים “מופת וחקוּי” במלה החדשה “השפעה”. אבל מה היא עצמוּתה של ההשפעה ובאיזה אופן תתהוה? התשובה אשר אשיב על שאלה זו היא רק השערתי, אבל כמדומה לי שהיא מספקת לבאר את החזיונות, ואין אחת מהעוּבדות הידועות לנו מהנסיון מתנגדת לה. ההשפעה היא, לפי השערתי, מסירת תנועות-המּוֹליקוּלַרִים של מוח אחד לאחר באותו אופן עצמו, שהנימים של איזה כלי-זמר מוסרים את זעזועיהם איש לרעהו הקרוב אליו, וכמו שימסור מטיל-ברזל מלוּבן באש את תנועות-המּוֹליקוּלַרִים שלו למטיל-ברזל הקרוב אליו. ואחרי אשר כל ציורי-הדמיון, משפטי-השכל והתרגשות-הנפש הם מעשי תנועות המוליקוּלרים, הנה מובן הדבר כי על ידי מסירת אותן התנועות יִמָּסרו גם הציוּרים, המשפטים והרגשות שהן מולידות.

ולמען יבואר יותר אופן המסירה הזאת עלי להוסיף עוד דברים אחדים. אנחנו יודעים כי לגופנו יש רק תחבולה אחת לעשות את מעמדי ידיעתו הפנימית, כלומר: ציורי-דמיונו, משפטי שכלו ורגשות נפשו, מוּרגשים לאחרים, – והתחבולה הזאת הן התנועות. מעמדים ידועים של הידיעה הפנימית מְסַבבים תנועות ידועות, שבהן הם מתגלים. הננו מרגילים את עצמנו לקשור את התנועות במעמדי-הידיעה המסובבים אותן וללמוד מן הראשונות על האחרונים. התנועה היא ציוּר יש או סמלי של מעמד-הנפש. אם יכה איש את רעהו באגרוף, אז נאמר כי תנועת-השרירים הזאת היא ציור ישר ממעמד-הנפש, הכולל בקרבו את הדמיון: “אני חפץ להכות”. ואם יורידו את הראש והעינים ארצה ויאנחו, אז נאמר כי תנועות הרירי הצואר והחזה האלה הן ציור סמלי למעמד-הנפש, אשר נקראהו בשם – תוגה ושממון. סמלי מעמדי-הנפש הם נחלקים לשני מינים: לטבעיים ולהסכמיים. הסמלים הטבעיים המה אלה, המקושרים בקשר אורגַני במעמדי-נפש ידועים. בעקבות האחרונים כרוכים תמיד הראשונים. הפּהוק והשחוק הם סמלים טבעיים של הלֵּאות ושל בדיחות-הדעת. תכונת גופנו גוררת את החזיונות האלה. בשעה שאנחנו עיֵפים ויגעים, כלומר: בשעת צבירת חמרי-הרקבון (למשל, מחמצת-החלב) ברקמת גופנו, הבאה על ידי העבודה, אז מרכזי-העצבים, המחַיִים ומנעימים את שרירי-הנשימה, הולכים ובאים לידי גרוּי ומסבכים את התכַּוצות אותם השרירים, אשר נקרא בשם פִּהוּק. ואחרי אשר גופי כל בני האדם, וגם חלק ידוע של בעלי חיים, שוים הנה בתכונותיהם העקריות, לכן גם הסמלים הטבעיים משותפים המה לכל בני האסם, וכלם, וגם מקצתם של בעלי-החיים העומדים על מדרגה גבוהה בסולם ההתפתחות, מבינים ויודעים את פתרונם, ועל פיהם ידעו את מעמדי הנפש שבהם המה מתגלים. הסמלים ההסכמיים המה אלה, שאינם מקושרים בקשר אורגני במעמדי-הנפש שאותן יביעו ואינם תולדות מחוּיָבות מהם, כי אם היו לאותות בין בני האדם על ידי הסכמה ביניהם. נענוּע הראש, רמיזת האצבעות המה סמלים הסכמיים של מעמדי-הנפש, הכוללים בקרבם את ציורי-הדמיון: “אני מסכים” או “בוא הנה”. רק על ידי הסכמה חפשית הננו נותנים להתנועות האלה הוראה כזו (אמנם חפשית לגמרי גם היא אינה, יען כי גם הסמלים ההסכמיים הם תולדות הטבעיים; אך לא פה המקום לבאר כל אלה), ולא בקרב כל העמים יש להן הוראה אחת. בני המזרח, למשל, אינם מנענעים את ראשם לאות הסכמה מלמעלה למטה, כמונו בני המערב, כי אם מימין לשמאל ומשמאל לימין. הדוגמה היותר מצוינה והיותר נכבדה של תנועה-סמלית הסכמית היא המלה, פרי עבודת השרירים בכלי-הדבור והנשימה. למען נדע את מעמד-נפשו של האדם על פי המלים היוצאות מפיו, צריך ללמוד לדעת את השפה שבה הוא מדבר. האיש היותר נבון לא יְשָׁעֵר כי המלה "פוּ " הוראתה אֹשר, אם לא למד את השפה הסִּנית.

תנועת-המּולקוּלים במוח המולידות מעמדים ידועים בנפש, מעוררות אפוא תנועות-השרירים. ואלה האחרונות מוּבאות במוח אחר בעזרת חושיו לידי הרגשה; וכל החוּשים יכולים למלאות תפקיד זה. תנועות ידועות ועקבותיהן, למשל הכתב, פונות אל חוש-הראות, תנועות אחרות פונות אל חוש השמיעה, ועוד אחרות – אל חוש המשוּש. החוש מקבל את הרושם, מוליכו הלאה, מְיַחֵד וקובע את המרכז אשר יהפוך את הרושם לציוּר דמיוני ומביא את הנפש לידי אותו מעמד עצמו, אשר התגלה בתנועת-השרירים המורגשה על ידי החוּש. ובכן, בעזרת השרירים מצד האחד, ובעזרת כלי החושים מצד השני הולך ונמסר באופן מיכני מעמדו של מוח אחד אל השני, וזאת היא ההשפעה.

ולמען יוכל מוח אחד לקבל באופן האמוּר את תנועות-המולקוּלים של המוח השני, כלומר: לחזור על משפטיו, ציוּריו, רגשותיו ודחיפות רצונו, אינו צריך להיות לגיא-חזיון של תנועות מוליקוליות בעלות צורה אחרת וחזרות כתנועותיו של המוח המשפיע או עוד יותר חזקות מהן. בקצוּר: המוח הוא עלוּל להיות מושפע ממוח אחר, אם הוא פנוי מכל עבודה נמרצה. כן גם המיתר הרועד יכול למסור את זעזועיו אל המיתר האחר ולהוציא ממנו את קול המיתו הוא רק אז, אם המיתר השני הוא שוקט או תנועתו היא יותר חלשה וקלה. כל מה שהמוח הוא יותר דל ומצער בבנינו האורגני, כן הוא עלוּל יותר להשתעבד אל התנועות היוצאות ממוח אחר; וכל מה שהמוח הוא יותר משוכלל וחזק, כמה מה שהתנועות הנעשות בו הן יותר מלאות חיים, כן יתר אמיצה התנגדותו להתנועות היוצאות ממוח זולתו. בתנאים מצויים משפיע האיש אשר מוחו משוכלל על האיש אשר מוחו בלתי משוכלל, אבל לא להפך. אולם יש אשר התנועות היוצאות ממוחות בלתי משוכללים כל כך מתחבורת ומצטרפות לסכום אחד, ועל ידי זה יעלה ויתעצם כחם עד כי ישעבדו גם את התנועות היוצאות ממוח שהוא משוכלל מאד. אם המונים המונים של אנשים ירגישו ויביעו רגש אחד בעת אחת, אז גם אנשים בעלי רוח כביר ובעלי נפש מקורית אינם יכולים לעמוד בפניו; אנוּסים המה להתרגש יחד עם ההמון, ולא יועיל להם אם גם יתאמצו להעסיק ולהעביד את מחשבתם בציורים ובענינים אחרים. נקל מאד להשפיע על אנשים מהוּפנטים והנסיון באופנים כאלה עולה יפה, יען כי בשעה שמערכת-העצבים נמצאת במצב כזה, אין המוליקולים שבמוח עושים מעצמם תנועות חזקות ונמרצות ואין שויוֹן-המשקל שורר בינים, לכן כל דחיפה קלה יכולה להביאן לידי תנועה, שהיא מתאמת לצורתה ולמדת חזקה של ההערה הבאה מן החוץ.

רשמי-החושים, אשר על ידם תמָּסר ההשפעה, יכולים להיות מורגשים בידיעתנו, אבל מאד אפשר הדבר כי תנועות המוליקולים במוח מתעוררות בלי חשך גם על ידי רשמים החודרים אליו בלי ידיעתו. החברה לחקרי חכמת-הנפש אשר בלונדון פרסמה דברים ברורים על אדות נסיונותיה: שני אנשים יושבים בחדר אחד. והנה אחד מהם רושם על לוח שחור ציוּרים העולים בדמיונו של השני. ושימו נא אל לבבכם, האיש הרושם את הציורים מהפך את גבו אל רעהו החושב, וזה האחרון איננו מדבר דבר ובכלל אין כל קשר, “מגע ומשא” מוחש ומורגש בין שני האנשים האלה. בנסיונות אחרים כתב האחד מלים, מספרים או אותיות, אשר עלו במחשבת השני. לפעמים עלו הנסיונות יפה, ולפעמים לא הצליחו. אך הראשונים עלו במספרם על האחרונים, ואי אפשר היה להעלות על הדעת כי רק מקרה הוא. חברי החברה הלונדונית המה כלם אנשים מצוינים בישרתם ומקצתם מפורסמים בעולם המדע. בתעתועי-הספיריטיוּת לא יטפלו, ואין לנו כל יסוד להקל ולזלזל בערך חקירותיהן. לא יקשה עלינו להודות שההשפעה יכולה להיות גם שלא מדעת, אחרי כי יכולים אנו לבאר אפשרות זו בבאוּר מספיק הנוסד על עוּבדות מקוּימות. כל ציוּר-דמיוני על דבר איזו תנועה (וציורים-דמיוניים אחרים אין, יען כי גם היותר מפשטים שבהם מחוברים סוף סוף מסמלי-התנועה), מולידה את התנועה הזאת עצמה בפֹעל, אף אם במדה היותר חלשה. השרירים, אשר עליהם לעשות את התנועה הזאת, מקבלים דחיפה קלה מאד, והדחיפה הזאת הולכת ונמסרת בחזרה, בעזרת חוּש-השרירים, אל ידיעתם של מרכזי המוח הגבוהים. עלינו לציֵר במחשבתנו את מהלך הדבר באופן כזה: אם הזכרון, השכל וכח-השופט יְעַבְּדוּ איזה ציוּר-דמיוני, אז יעוררו בזה גם את העצבים של אותם השרירים הנוגעים בזה. והציוּר מגיע לתקפו ובהירותו רק אחרי אשר תִּוָּדע התעוררות זו לכח-השופט. הפטולוג שטריקֶר בוינה הוא הראשון, אשר התבונן בדיוק אל החזיון הזה לראשונה ויכתוב על אדותיו את תוצאות מחקריו, אם כי גם רק על אדוֹת ציורי-הדמיון של הקול. החוקר הזה אומר, כי בשעה שאנחנו מצירים בדמיוננו את האות ב, אז יתעוררו על ידי ציוּר המחשבה העצבים שבשרירי השפתיים העוזרים להוציא את הקול של האות ב. ציור-המחשבה של האות ב היא אפוא באמת תבנית תנועת השפתים המוציאות את האות הזאת, והתנועה הזאת היא מורגשת בשפתותינו, אם כי רק הרגשה חלשה ורפה מאד. כל דברי שטריקר בנוגע לתנועת השרירים של כלי-הדבור, המה נכונים גם בנוגע ליתר השרירים. בשעה שאנחנו חושבים על אדות המרוּצה אז הננו מרגישים כעין התעוררות ותנועה בשרירי רגלינו, וכדומה. ומה שאין הציור-הדמיוני של התנועה גורר אחריו את התנועה עצמה, יבואר כל ידי זה, כי הדחיפה השלוּחה אל השרירים הנוגעים בזה מאת “תכנית-התנועה” בלבד, חלשה היא ואין בכחה להביא בהם הִתכַּוצוּת, ושנית הידיעה מוציאה במערכה את ציורי-העכבה לקראת מ ערכת ציורי-התנועה שלא צוה עליהם הרצון לצאת לפעולה. אם הציוּר הדמיוני הוא מלא רוח חיים, או אם הידיעה היא חסרת-אונים וחסרת-הרגל לעַבֵּד ציורי-עכבה אמיצים, אז מספיקים ציורי-התנועה לעורר, לכל הפחות, רשמים נכרים ומורגשים של התנועה עצמה. במקרים כאלה מוציא האדם בקול לחש את המלים העולות במחשבתו, הוא מדבר עם עצמו; והתנועות הנולדות בדמיונו מרומזות הנה בתנועות ידיו וכל אבריו. השיחה עם עצמו ותנועות הידים והאברים המלוות את הדבור, אלה הסגלות של האנשים המלאים רוח חיים או של הבלתי מורגלים למשול ברוחם, אבל הנִּראות גם באנשים מתונים ומחוּנכים אם תקף עליהם רגש חזק. – הסגלות האלה מאַשרות ומקימות את אמתותו וכלליוּתו של חק שטריקר על דבר “ציורי-התנועה”. אבל אותו החוק עצמו הפועל בהשיחה עם עצמו ובתנועות הידים והאברים שאנו רואים בעינינו ושומעים באזנינו, אותו החוק עצמו פועל בלי חשך על כל ציורי-הדמיון, אך במדרגה קלה שאין החוש שולט בה מדעתו. המלה העולה במחשבתנו הננו יוצרים בפועל בכלי-דבורנו; התנועה המצוירה בדמיוננו הנה היא מרומזה בפועל על ידי שרירינו. ואחרי אשר הנחנו חושבים רק בצורת מלים וציורי-תנועה אחרים, לכן רשאי אנכי להגיד, כי מביעים אנחנו את כל מחשבותינו במלים ותנועות. אמנם ע"פ רוב אין המלים ואין התנועות האלה נשמעות ונראות בעין ובאזן, אבל אין כל ספק שהיינו שומעים ורואים אותן ברור היטב, אלו היו לנו חושים דקים מאד או כלים מיוחדים, מעין הזכוכית-המגדלת והמיקרופון, אשר על ידם נוכל לראות ולשמוע היטב את התנועות היותר דקות של שרירי כלי-הדבור, האברים, הפנים וכדומה. ומי זה יגיד לנו, כי אין מרגישים את התנועות היותר חלשות האלה בשום אופן,לא אנו בחושינו המצויים ולא בעלי החושים המיוחדים במינם? אמנם הרגשה זו איננה חודרת לדעתנו הפנימית, אבל אין כל ראיה מזה שאיננה גם במציאות. יודעים אנחנו מן הנסיון, כי אין מרכז-ההרגשה מוסר אל ידיעתנו את רשמי החושים שאינם חזקים כל צרכם, וגם רשמים חזקים מאד אינם נכנסים אל תוך ידיעתנו, אם לא הקשיבה אליהם. אבל הרשמים האלה שאינם חודרים אל ידיעתנו מחמת מעוּט התעוררותה אינם הולכים לאִִבּוּד, כי מוחנו מְעַבדם מחוץ לידיעתנו בתור רגשות. לכן מאש אפשר הדבר כי רוחנו הוא מושפע תמיד מכל רוחות האנשים האחרים. ובכן הננו מרגישים בעזרת מרכזי-מוחנו, אף אם שלא מדעתנו, את דברי כל האנשים הקרובים והרחוקים ואת תנועותיהם המלַווֹת את כל הגה היוצא מפיהם; רִבו רבבות קולות של לחישה דקה, תנועות ורמיזות קלות מן הקלות מקיפים אותנו, מעיקים ולוחצים ודוחקים אותנו, ובכל הערבוביה והמבוכה הזאת אין אנו שומעים את קול דברינו אנו, אם אין בכחו להשביח את כל השאון הרב. דעת כל האנשים פועלת על דעתנו אנו, תנועות המוליקוּלים של כל המוחות הולכות ונמסרות למוחנו אנו במשקלם, אם אין בכחו להתנגד להן על ידי משקל ( Rhythmus ) יותר חזק וחַי. אולם גם משקל כזה משתנה, אם לא יתכשר ויסתגל סוף סוף אל המשקלים הזרים הסובבים אותו מכל עבר.

זאת היא ההשפעה שלא מדעת. נעזוב נא אותה ונשוב אל ההשפעה מדעת. זאת האחרונה איננה אולי הנכבדה שבהן, אבל על כל פנים היותר מוּבנת לנו. היא עושה את שליחוּתה באופנים שונים, שממדי-הנפש מתגלים בהם, אבל על פי רוב היא נמסרת על ידי הדבוּר והמעשה. הרעיון ההגוּי מעורר, על פי האופן האמור למעלה, במוח הקורא או השומע את אותו הרעיון עצמו, והמעשה העשוּי מעורר את הרצון הרואה לאותו מעשה עצמו. רק האנשים המקוריים, הגאונים, יכולים להשתמט לגמרי מפני ההשפעה הזאת. כל חנוּך, כל למוּד הוא רק אחד מאופני ההשפעה. המוח הרופף של הילד הולך ומשתלם ומקבל את צורתו על פי ההתעוררות הנמסרת לו מתנועות-המוליקולים של הוריו ומוריו. המעשים הטובים והרעים, הגאים והמגונים המה למופת להבריות ועושים את פעולתם על ידי ההשפעה שהמה משפיעים על הרואים. המון העם עושה מעשים שיש בהם אהבה, שנאה וקנאה, מעשים המעידים על תרבותו או בערותו, על נטיותיו האנושיות או הבהמיות, הכל על פי ההשפעה שהוא מקבל מהאנשים הגדולים והמצוינים שבתקופתו. וכל הדברים הנאמרים על אדות נפש האֻמה או האופי הלאומי רק מליצות ריקות הן. התכונה הלאומית הולכת ומשתנה ואחרת היא בכל דור ודור, ונפש-האומה מתחדשת ומתחלפת בכל יום ויום. ואם צריכים אתם למשלים, הנה הא לכם אחדים. האשכנזים של הדור העבר היו בעלי הזיה ותכונתם היתה רכה ורגשנית; ובדורנו אנו הנה הם קשים ובעלי מעשה, מתוּנים ומיוּשבים, עובדים הרבה ומדברים מעט, והמה יותר בעלי חשבון מבעלי דמיון. האנגלים היו בשליש הראשון של המאה התשע עשרה פרועים, מופקרים, זוללם וסובאים, רודפי זמה ומנבלים את פיהם ומקללים קללות נמרצות, ואת חטאיהם היו מְשַׁטְחִים לאור השמש; וכיום המה מתהדרים ומתיַפִּים, גדוּרים בהנאתם מן המשקאות המשכרים כמעט עד לנזירות וחסים על כבודם במדרגה היותר גבוהה. האידיאלים הלאומיים שלהם הוא יסוּד חברות לצמצוּם התאוות, להצלת נפשות אמללות ואובדות ודתִיוּת שיש בה יותר מקורטוב של צביעוּת; דבריהם כיום נקיים מבטויים גסים ובהתנהגותם אין כל פריצות וחציפוּת. ושנויים כאלה נעשו במשך זמן קצר, כשלשים או חמשים שנה. ואיך זה נוכל להאמין ולהעמיד על דעתנו, כי אופן מחשבותיו ומעשיו של העם הוא פרי סגלותיו הטבעיות המיוחדות לו לבדו? סגלות כאלה היו יכולות להשתנות רק מעט מעט במשך תקופות ארוכות מאד. חוקרי נפש העמים שאומנותם בכך לא שמו לבם לחזיון נכבד מאד בחיי ההמונים, והיא ההשפעה. האנשים הגדולים שבאומה משפיעים על בניה את אותם הדברים, מה שאנו קוראים בשם נפש-האומה ואופיה, ואשר נאמין שלא בצדק כי נצחיים וטבעיים המה ואינם נופלים תחת גדר התמוּרה, בעוד אשר באמת יעלה עליהם רוח המצוינים שבדור המפשיטים ומלבישים אותם צורות שנות. מתי מספר אנשים מצוינים עומדים לפני בני העם, כברנהיים לפני חולה-העצבים מהוּפנט, ומשפיעים עליהם מחשבותיהם, רגשותיהם ומעשיהם, ואלה האחרונים קולטים כל זה במוחם ומחקים אותם בלי כל מקֹרת והתנגדות, כאלו כל המחשבות, הרגשות והמעשים ילידי רוחם המה ולא זמורת זר. אם האנשים המצוינים משפיעים רוח צדקה וגבורה, אז יהיו בני העם המקבלים את השפעתם לצדיקים וגבורים; ואם המה משפיעים רוח רשע וכסל, אז יספרו לנו קורות הימים על אדות תקופה של נפילה וירידה, על אדות אומה המטובעת במצולת עונותיה וגם תקומה אין לה. קונפוציוס מחנך את בני עמו למוגי לב, ונפוליון הראשון – לאנשי חיל ולגבורים בקרב. הגאון יוצר את רוח אומתו בדמותו כצלמו. הרוצה לחקור את נפש האומה אל יפנה אל ההמון הגדול, כי אם אל מוחות מנהיגיו. סגולותיו הטבעיות, האורגניות, של העם הוא כח כשרונותיו ומדתם. אצנם את כל המחשבות והמעשים משפיע עליו רק מבחוץ, אבל אם הוא עם איתן אז ההשפעה פועלת עליו בכל תֹּקף, ואם עם חלש הוא – גם פעולתה עליו חלשה. ההבדל אשר בין שני עמים כאלה הוא כההבדל אשר בין מכונת קיטור של אלף כח-סוסים ובין מכונת-קיטור בעלת כח אחד : תכונתן, בנינן, צורתן, והכחות המניעים אותן הן בלי כל הבדל ושנוי, ואין בין זו לזו ולא כלום; אבל הראשונה מעתקת הרים ממקומם והשנית מניעה את גלגל מכונת-התפירה. וכן המה העמים. האחד הו אחזק ואמיץ גם בצדקותיו גם בחטאותיו, השני קל ומצער גם במעשיו הטובים וגם במעשיו הרעים; האחד משעבד לגאוניו כחות גדולים, והשני – כחות קטנים. אולם הרוח החיה והמניעה את הכחות והכשרונות האלה לעבר זה או לעבר אחר, היא ההשפעה הנובעת מהאנשים הגדולים. ובן אין כל יסוד לדבר על אדות נשמת האומה. לכל היותר רשאים אנו לדבר על אדות גוף האומה, אגרופה של האומה או קבת-האומה. אולם חושב אנכי, כי על כל פנים, כל אומה ואומה מסוגלה היא מטבעה להוליד גאונים רבים ולעתים קרובות או רק מעטים ולעתים רחוקות. באחד הפרקים הבאים אטפל בענין זה.

אחדות ההשקפות וההרגשות של אישי האומה איננה תולדת אחדות הסגולות הטבעיות של כל בני העם, כי אם תולדת ההשפעה הפועלת על כלם בבת אחת על ידי אותם המופתים של ההיסטוריה עצמם, על ידי אותם ראשי האומה חיים עצמם ועל ידי אותה הספרות עצמה. לכן הננו רואים כי צורה רוחנית אחת טבועה על כל יושבי הכרכים הגדולים, אך אם בני עמים ומפלגות שונים המה. לכל אחד מבני ברלין, מבני פריז, מבני לונדון יש סגלות נפשיות מיוחדות המבדילות אותו מבני הערים האחריות. האם יכולות הסגלות האלה להיות טבעיות ומיוסדות בנין הגוף והנפש? דבר שאי אפשר הוא. בני הכרכים הגדולים אלה הם ערב רב של עמים ולשונות שונים, הם בליל אנשים מכל המינים ומכל יסודות הגזע והחברה. אבל כלם מקבלים את השפעותיהם התדיריות ממקור אחד, ולכן בהכרח תֵּראה אחדות ידועה גם במעשיהם גם במחשבותיהם לעין כל מתבונן. רק על ידי חזיון ההשפעה יכולים אנו להבין ולהשיג את המגפות המוסיות, את זרמי השנאה או ההתפעלות הגורפים בשטפם עמים שלמים.

הנה ראינו כי המלה היא האמצעי הראשי, אשר על ידו ימסרו ציורי-הדמיון ממוח אחד למוח אחר. אולם המלה היא רק סמל הסכמי של אחד ממעמדי-הנפש, ודבר זה מעכב את הגשמת הציורים החדשים לגמרי. הגאון מעַבֵּד בקרב ידיעתו הפנימית ציור-דמיוני, אשר לא חֻבר עוד מעולם בקרב מוח אחר. איך ינסה להביע ולהגשים את מעמד-נפשו החדש והמקורי,למען ירגישוּהו גם אחרים? באיזה אמצעים יבחר? אין כל ספק, כי יבחר את המלה. אולם הוראת המלה ומשמעותה נקבעו כבר על ידי ההסכמה הכללית. המלה מגשמת את אחד ממעמדי הנפש הידוּעים מכבר, על כן היא מעוררת גם בלב השומע ציור ישן, הקשור בה מכבר הימים. ולמען תהיה המלה באזני השומע או בעיני הקורא לא כסמל של הציוּר שהיה קשור בה עד העת ההיא, כי אם כסמל לציור חדש ובלתי נודע כלל, צריך לבוא אתו לידי הסכמה חדשה. הגאון צריך להביא בלב השומע או הקורא את המושג החדש אשר בהמלה הישנה שהוא משתמש בה, על ידי השוָאוֹת דמיונים והפכים. את הדבר הזה יכולים להשיג רק בקירוב, אבל לא בשלמוּת. כמעט בכל מלה ומלה, בכל ניב וניב של שפתנו נכרים עוד עקבות היגיעה של האנשים המצוינים והמקוריים, אשר עמלו למסור למוח ההמון ציורים-דמיוניים חדשים בעזרת הסמלים הישנים. וזאת היא סבת הציוּריוּת של המבטאים. בעצם הדבר היה צריך כל גאון לשפה חדשה, שפה שהיא מיוחדת לו לבדו, למען יגשים את ציוריו ומושגיו החדשים בדיוּק. אולם יען אשר גם הגאון אנוס הוא להשתמש בשפה המקובלת מכבר, כלומר: בסמלים של ציורי-דמיון אנשים אחרים שקדמו לו, לכן יביא ערבוּב המושגים ובלבוּל הציורים במוחות בני האדם בתתו מובן חדש להמלים, אשר השומע הורגל לפרשם על פי הוראתם הישנה והמסוּרה. הגאון ממלא את הנאדות הישנים ביין חדש. ורע בזה שהמקבלים את הנאדות שופטים על היין על פי נבלו, מבלי יכֹלת לפתוח את זה האחרון ולטעום את הנתון בו.

וטבע הלשון וסגולתה זאת – הוא הערוב היותר גדול למסירת המחשבות הנולדות במוחו של הגאון למוחות ההמון. זה האחרון נוטה בהכרח להחליף ולערבב את ההוראה הציורית החדשה של המלח, אשר הגאון העמיקה וישתמש בה במובן מקורי, בההוראה הישנה ופשוטה. הציורים-הדמיוניים הישנים והנושנים מאריכים את חייהם בתוך החדשים והמה מטשטשים ומבלבלים את המושגים; ההמון בקראו את המלים “הארץ תסֹב על צירה” יצַיר לו בדמיונו את ציר הארץ בצורת ציר העגלה, ובקראו את המלים “זרם חשמלי” ישַׁוֶּה לעיניו איזה חמר נוזלי השוטף וזורם בתוך חוט הברזל כזרם של מים בתוך צינורות של עופרת. ובמקום שהגאון מאמין כי באר ופרש את כונתו ומחשבתו על ידי המלים אשר בחר בהן, הנה יקרה שלפעמים אך העיבן. במקום אשר רצונו לעורר ברוח האחרים את ציוריו ומושגיו הוא, הנה יש אשר יעלה בידו ההפך מזה: הוא מעורר ברוחם דוקא מושגים המתנגדים להם. אבל זה הוא עוד הפעם חסרון שלמותו של האדם, ואין ביכלתנו לשנותו. אולי עוד יתפתחו גופו ורוחו של האדם במדה גבוהה כזו, עד שלא יצרך עוד לסמלים הסכמיים למען יביע על ידם את מעמדי נפשו, כי הוא יעשה זאת בדרך ישר בלי כל אמצעי. אז לא יצרך עוד המוח המקורי לעזרת המלים, למען ימסור על ידן את התנועות המוליקוליות למוחות אחרים; אולי אז אפשר יהיה הדבר, כי דַּי יהיה להאדם לחשוב מחשבה ברורה ולהעלות ציורים בהירים ומוגבלים, למען ירחיבם, כקרני אור וכחשמל, בחלל המרחב ולהשפיע אותם על מוחות אחרים. אז לא יהיה עוד כל צֹרך להלביש את מחשבותינו וציורי-דמיוננו בבלויי-סחבות של השפה, המכרחת אותנו להגות את ציור-דמיוננו על אדות “כל העולם”, אשר אנחנו חלקיו, בעזרת המלה Natur ¹ ##, שהוראתה המקורית “יולדת”, והיא מעוררת בנו את ציור-הדמיון של אֵם עם כל מכשירי כלי-ההולדה של החיות ממין היונקים. אבל עד אשר נגיע אל השלמות האגדית הזאת, אנוסים אנחנו להסתפק במלים ועלינו רק להתאמץ באמת להבין איש את שפת רעהו עד כמה שאפשר הדבר²

“הוֹדָיָה לשעבר היא תקוה לעתיד” אומר המהַתל האנגלי. הוא האמין כי רק לעג מר וחדוּד בפיו, אבל באמת נקב וירד לתהום הרגש הזה. ביסודה של החזקת-טובה, אשר ירגישו האנשים הבריאים ברוחם למיטיביהם, מסוּתרה התוחלת החזקה או הרפה לקבל חסדים גם להבא. ואם אין כל תקוה להמשך הטובות או להתחדשוּתם, אז תחדל גם הכרת-הטובה וההודיה לבעל הצדקות. ואם בכל זאת לא תחדל, אז עלינו לראות את הכרת-טובה זו כתולדת ההרגל האורגני או כתולדות השנויים הבאים בחיי הרגש על ידי פעולת התרבות. הנני חושב עם הפלוסופים של תורת ההשתלשלות, עם דַּרוין, פנסר ובֶן כי מקורם של כל רגשות בני האדם הוא תועלתם והכרחיותם ליוּם הפרט והכלל. כיום הננו מרגישים, למשל, את האהבה כתענוג, ואת תוכחת דעת-הקהל על מעשינו כצער. מנקודת ראות תורת-ההתפתחות נקל לבאר את זאת. משני אנשים-קדמונים, אשר האחד התענג על מעשי האהבה בעת אשר בגוף השני לא עוררו רגש כזה, – הנה הראשון שאף בודאי להרגשות כאלה ויבקשן בקנאה יתרה, והשני לא היה להוּט אחריהן. האחד השאיר אחריו זרע רב, והשני לא הוליד בנים כלל, ואם הולידם רק מעט היה מספרם. הבנים יורשים, על פי חוק ההתנחלוּת, את הסגלות הגופניות של אבותיהם: תאבי-האהבה פרים ורבים, מספרם הולך הלוך וגדול, אולם מספרם של קרי המזג הולך הלוך ומתמעט עד כי יכלו מעל פני האדמה, ואת מקומם יניחו להאנשים אשר מעשי האהבה מעוררים בהם רגשי עֹנג. וכן הוא הדבר גם בנוגע לדעת-הקהל. האדם הקדמון אשר לא שם לבו לדעת בני שבטו, עשה בודאי מעשים אשר העלו עליו את חרונם או גם הזיקו להם; אין כל ספק כי השבט הפראי יסר את בניו המכעיסים אותו על פניו, או אשר יעשו מעשים המתנגדים לרוחו או למסורת אבותיו, ויגרש אותם מגוו ועל ידי זה קפח והרע את תנאי חייהם, או לא עשה בהם שְׁפָטים ארוכים וסבוכים, כי אם ענשם בדרך קצרה: הרגם. אולם הפרא, אשר התאים את מעשיו לרוח בני שבטו ולא הִמרה את נמוסיהם ומנהגיהם, התהלך בנחת ובשלום את בני שבטו ויקבל את תמיכתם וחסוּתם, ועל ידי זה היו תנאי חייו יותר נוחים ובטוחים וכל מעצור לא היה לו להוליד בנים רבים, אשר הנחילם את סבלותיו האורגניות. על כן הננו מוצאים כיום בחברתנו רק אנשים המשתעבדים לדעת הקהל והסרים למשמעתו, אנשים החושבים תמיד: מה יאמרו הבריות, והמחשבה כי מעשיהם לא ימצאו חן בעיני אחרים גורמת להם צער, והדבר הזה יש לו די כח להניעם מעשות מעשים היכולים להעיר משְׂטֵמָה להם. אבל היש לבאר את רגש ההוֹדיָה על פי היסוד של תורת ההתפתחות? בשום אופן לא. רגש ההודיה לא היה יכול להביא לפרא איזו תועלת שתהיה לשַׁפֵּר את תנאי חייו. ולהפך, חסרון הרגש הזה לא היה יכול להזיק לו. אם נתבונן אל הדבר בסקירה חדה, אז נראה כי הפרא אשר היתה בו נטיה להחזיק טובה לאחרים היה מצבו גרוע ממצב האנשים שהיו משוללי הרגש הזה; כי בעוד אשר הראשון בזבז את עתו על הִדור פני אנשי חסדו ואת כחותיו פזר על גמֻלות, אשר לא הביאו לו כל תועלת, השתמשו האחרים בעתם וכחותיהם להנאתם ולטובתם. רגש התודה לא הביא מעולם, וגם כיום איננו מביא כל תועלת לקיום הפרט והכלל בכל אותם המקרים, אשר הרגש הזה נקי מבצע ואהבת עצמו ואיננו שואף למשוך את לב המיטיב על ידי התרפסות, חלקות וחנופה לעשות חסדים חדשים. על כן לא היתה ההוֹדָיָה, כי יהללו וישבחו להאלילים על חסדם לבני האדם וגם קרבנות יקריבו להם, כי יתנו כבוד ויחזיקו טובה להאבות ולגבורי-השבט המתים? סבת הדבר היא רוח הבערוּת הגסה ותעתועיה. האנשים האלה חשבו את האלילים, האבות והגבורים המתים לעצמים חיים, אשר רב כחם להושיע ולהועיל להם. קרבנותיהם, תהלותיהם ושבחיהם לא היו הוֹדָיָה ורגשי החזקת-טובה לשעבר, כי אם בקשות נמרצות, תפלה ותחנה לחסד על להבא. עוד היום לא פסקה האמונה מקרב לב אנשים רבים, כי אלהים הוא בעל גוף ויש לו כל מכשירי הגוף וסגלות בני האדם וכי האנשים חיים גם אחרי מותם. ואמונת הבל זאת מניעה עוד כיום את בני האדם, אם כי רק לעתים רחוקות, להודות, להלל ולשבח בפרסום רב להמתים על חסדם להחיים, והיה בימים הבאים, בעתיד הרחוק כאשר תתנדף אמונת-הבל זו ממוח בני האדם ואף שארית לא תהיה לה, אז לא יהיה עוד זכר ל“עבודת-הגבורים” (העראָיענקוּלט) בצורתו של היום ואף עקבותיו בל יִוָּדע. אולי גם אז יקימו מצבות לאנשים הגדולים, יגינו על קברם ויחֹגו את יום זכרונם; אבל אז לא יעשו את כל הדברים האלה כתשלום גמול עד החסד אשר קבלו מהם, ולא גם למען הראות להם אותות אהבה ורצון, כי אם לתכלית אחרת תהיה בזה: לחנך את רוח העם על ידי זה, שעיניו תהיינה רואות תמיד את צלם אנשי-המופת ובחירי גבוריו ויתאמץ לחקות את מעשיהם הטובים והכבירים. לא עבודה זרה, לא דרישה אל המתים תהיה זאת, רק עבודה חיה ופוריה, למען האציל מרוח הגדולים ולהשפיע ממחשבותיהם ועלילותיהם על ההמון הרב. החברה האנושית תרגיש תמיד צֹרך להגשים את אותן הסגלות, אשר עליה לדרוש מאישיה במלחמת-קיומה, בצורות אנשי-רוח.

אם יש ערך ותכלית לההוֹדיה בעד פעל ידוע, אז היתה צריכה לבוא קודם שנגמר המעשה. אז היתה אולי יכולה להשפיע על אופן עשׂיָתו, על גדלו וטיבו. אבל איזו תועלת יש בה לאחר שכבר נעשה המעשה? הלא אז אין עוד ביכלתה לא לשנות, לא לתקן ולא לקלקל את הדבר העשוּי. ואל ישיבוני כי ההודָיָה או כפיַת-הטובה, אם גם קצר כֹּחן לפעול על המעשה שכבר יצא לפֹעל, יען כי הוא יִשָּׁאֵר לנצח נצחים מה שהיה וכמו שהיה, אם יברכוהו או יקללוהו, הלא יכולות הנה להשפיע במקרים ידועים על המעשים הבאים. הכבוד והיקר אשר יחלקו לפועל צדקות, אם גם כבר הלך ואיננו, השכר הזה הלא יוכל להיות למופת לבא אחריו, למען ילך בעקבותיו. וכפית-הטובה לשוכני-עפר ושכחת חסדם שעשו בימי חייה, הלא יַרפו את כנפי הרוח של הדורות הבאים לבל יקריבו את נפשם בעד אחרים אשר ימחו מזכרונם את כל מטיביהם. אבל באמת לא כן הוא הדבר. מי שהוא איש הרוח הוא עושה את מעשיו הגדולים והטובים לטובת האנושות, יען כי הוא צריך ומוּעב על פי טבעו לעשותם ואינו יכול אחרת. רוחו יציקהו ויאלצהו לעשות גדולות, ובזה הוא רק מספיק את צרכיו הפנימיים. אם לא יספיקם – יצטער ורוחו לא ישקוט. לא החפץ להיטיב לבני האדם ולהגדיל את אשרם הוא הדוחף והמניע את הגאון לעשות מ ה שהוא עושה, כי אם חֹק יצירת הפנימית, הנהר שוטף וזורם הלאה, יען כי חקי לחיצת המים דורשים זאת, אבל אחת היא לו אם יבנו על שפתו בתי-רחיים אשר ישתמשו בכח תנועתו, או לא יבנו.

מכל הדברים האמורים בזה ראה הקורא, כי אין אנכי מדבר על רגש התודה והחזקת-הטובה של איש לרעהו, של הפרט להפרט, יען כי אין הרגש הזה יכול להיות למופת בטהרתו ונקיונו מכל פניות ונטיות של אהבת-עצמו. אם יביע איש לרעהו את תודתו על הטוב והחסד שהוא עושה אתו, הנה הראשון אינו אלא עושה עסק יתר או פחות טוב: הוא מְקַוֶּה לקבל רבית הגונה מהקרן שהוא משקיע בהשתפכות-נפשו זו. ובכן אין ענין להודיה פרטית זו אל פלוסופית-המוסר, כי אם אל עניני משא ומתן. רק החזקת-הטובה של ההמון הגדול להפרט, אשר גם לא ידעוהו פנים אל פנים ואשר אולי כבר מת ואין להם כל תקוה לקבל ממנו טובת הנאה, – רק רגש כזה היה יכול להיות למופת מהמין הזה. אבל מופת מוכיח ממין זה, שנקי הוא מגאוה לאומית ומאמונת-הבל הבאה בירושה, לשוא תבקשו בתולדות ימי האנושות.

לא, ההמונים, העמים והאנושות לא ידעו ולא יכירו רגשי-תודה והחזקת-טובה וגם אינם יכולים להרגיש רגש זה, שאין לו כל יסוד אנתרופולוגי. הגאון, אשר מפרי עבודתו הרוחנית יהיה המין האנושי ובכחו יצעדו קדימה, הוא צריך לוַתֵּר על קבלת תודה. את שכר פעולתו עליו למצוא במקור יצירתו. במחשבותיו ומעשיו שהם הם התמצית חייו ונשמת נשמתו. ראש תענוגיו הוא הכרתו וידיעתו את סגֻליוּתו. רגש רצון יותר חזק מהרגשת ה“אנכי” אין גם לגאון הגאונים, כאשר איננו גם לקטֹן היצורים השורץ במים. הגאון משתעשע לפעמים בהדמיון הנעים של האלמות. אבל הוא שוגה. האלמות, אשר המשורר קלוֹפּשטוק יקראהו בשם “רעיון יפה”, הוא עוד פחות מזה. האלמות היא תמונת-ערפל בת הדמיון, צל האדם החי המשתרע על פני צעיף העתיד. כן ישליך גם העץ צל ארוך על פני המישור בשעה שהחמה שוקעת. ובאותו הרגע אשר כֹּרת העץ נעלם גם צִלו. תקות דמיונו של הגאון, כי שמו יחיה לדור דורים ולא יסוף, נובעת מאותו המקור עצמו, אשר ממנו יצאה האמונה-ההבלית באל-מות הגוף וכל מכשיריו. התקוה הזאת היא מחאת האדם החי לנגד אפיסת ההויה וכלות ידיעתו והכרתו, מלחמת-אין-אונים לנגד החֹק הכללי הגוזר מות לכל חי. התקווה הכוזבה הזאת היא עדוּת נאמנה, כי אין החושב והמרגיש את הויתו ועצמותו יכול לציֵר את עצמו בדמיונו כבלתי חושב וכבלתי הוֶֹה. האיש אשר ברא גדולות, אשר הצעיד את עמו או את כל האנושות קדימה, היה חפץ להיות בטוח כי לא יקפחו, לכל הפחות, את שכרו הדל והקטן והמצער מאד, כי יזכרו ולא ישכחו את שמו. רק את זאת ולא יותר. חפץ מתעתע ושאיפת הבל! זכרון האנושות איננו נוח לאצוֹר בקרבו את שמות האנשים הפריים ואת צורותיהם, וגם ז­ֹהר חלש וחִוֵּר מהויתם העצמותית לא יַשְׁאיר בעד הדורות הבאים. האם יאריכו ימים גם השמות היותר מהוללים? בזכרון בני האדם לא נשמר אף שם אחר עשרת אלפים שנה, ומה הנה עשרת אלפים שנה בחיי האנושות ומכל שכן בחיי גרמי השמים! רק אז יזכור ההמון שמות אנשים ידועים בזכרון טוב ולא ישכחם, אם ימצאו אנשים חיים בכל דור ודור אשר יפיקו תועלת חמרית וממשית מדבר זה. את שמות מיַסדי הדתות או את אבות משפחות-המושלים לא ישכחו, יען כי הכהנים והמלכים מצאו חפץ להניא את שכחת ההמון המצויה אצלו ואשר היתה במקרים אחרים לטבעו השניה. אבל במקום שאין חפץ כזה, שם ממהרת האנושות לשכוח את המתים, אם גם היו מטיביה היותר גדולים. מחזה מעורר עצב הוא לראות, איך יתאמצו החיים כנואשים להציל את צורתם העצמותית המיוחדה שלהם מתהום השכחה ומשני הכליון. האדם צובר אבנים גדולות להקים מצבות ענק, הוא מְאַנֵס את הנחשׁת לנצור את תָּוֵי תבניתו, הוא כותב את שמו על כל צד וצד בספר, הוא חורתו על לוחות שיש ומתכת, הוא קושרו בבתי צדקה וחסד, ברחובות ובערים. הארמונות והצלמים, המצבות והספרים לא יחדל ולהזכיר באזני בני הדורות הבאים את השם של האדם הגדול אשר חיה בימים עברו ואשר הוא ראוי לתהלה וכבוד. אך האבנים האִלְמות והספרים המתים, אשר עליהם השליך האדם את דאגתו לעשות לו זכרון עולם, לא יעשו את חובתם ימים רבים ולא ימלאו את תפקידם. ואם גם ימלטו מפני ההרס, יֵאלם מהרה קולם ולא יהגו את השם, אשר עליהם להשמיע ולחזור ולהשמיע באזני ההדורות היותר רחוקים. הארמון יהיה מקלט לאנשים, אשר יבדו אגדות מלבם על אדות מוצאו; להצלמים יתנו שם כטוב וכישר בעיניהם וגם בשֵׁמות הערים יעשו שַׁמּוֹת, בשנותם, למשל, את שם העיר קונסטנטינופול לסטַמבּוּל. בלי שים ימחו את עקבות האדם הגדול, כאשר ימחה ילד קטן באצבעותיו המשתעשעות את האותיות על לוח-אבן. ומי זה יחשוב את השכחה הזאת לחטא לבני האדם? רק זה שלא יבין את החזיונות והתנאים היותר ברורים של החיים האורגניים. הפרט יש לו ערך רק לעצמו, אבל אין לו ערך בטבע. ביחסו לזאת האחרונה יש לו רק ערך דפוּס, אשר בו מקבל החמר את תבניתו האורגנית; האדם הוא רק אחת החוליות בשלשלת הארוכה של התפתחות החמר מהבלתי-חַי לְחַי. אם נגמרה מלאכת התבנית, אז ישברו את הדפוס. לאחר שכבר נתרקמה החוליה וההתפתחות צועדת הלאה, אז השכחה שולטת בה. הדבר היחיד והמיוחד שאיננו עובר וכלה בחי ושהוא נועד להַוָיָה בלי קץ, הוא יסוד הפריה שלו, וגם זה יקָּרע ויפָּרד מעליו לחיות חיים חדשים ולעמוד ברשות עצמו, מבלי כל חבור וקשור אל הגוף אשר בו התהוה; הגוף המוליד הולך לאִבּוּד אחרי אשר חתך חיים להיוצא ממעיו, כאשר יִִשָּׁחת הפרח אחרי אשר התבשל ויגמל פריו. וכן הוא הדבר בנוגע לילדי רוח של האדם. אלה האחרונים יבדלו ויפרשו מעל הגוף ויהיו לחזיונות בפני עצמם, אשר לשלֵמוּתם אין כל צֹרך כי יזכרו את מולידם ומחוללם. אחרי אשר האציל הגוף מעליו את החלק היותר טוב שבי, אחרי אשר הוליד רעיונות ומעשים חיים, היכולים לעמוד ברשות עצמם ולהעיר בפעולתם חיים חדשים, אז פקודת כל החי יָּקד עליו: סופו למות. האגדה הישנה על אדות סַטוּרן האוכל את פני בטנו נוסדה על דמיון כוזב ודעה מוטעת. לא האב הוא האוכל את ילדיו, כי אם הילדים מכלכלים את נפשם בבשר הוריהם. החזיון הזה הוא איום ויפה יחד גם ככל מראות הטבע הנשגבים. על ידי זה שהילוּד מקבל מאת מולידו את זרע החיים ונושאו להדורות הבאים, – על ידי זה עצמו הוא מחדש את נעוּרֵי גוף הוריו, כלומר: את תמצית עצמותו. הגוף החדש מאבד כל כך כחות על שמירת אותה העצמותיוּת ומסירתו לדור הבא, עד כי לא ישאר מהם, מהכוחות, על שמירת דברים שאינם מן העיקר, כלומר: על שמירת צורת החיים האישית.

החֹק הגוזר על היוצר להניח מקומו ליצירתו, – החק הזה הוא כלל שאין בו ברט. כאשר אין איש בתבל, אשר יוכל לקרוא בשם את אבותיו ואבות אבותיו עד אדם הראשון, כן אין אף רעיון אנושי אחד, אשר יוכל להגיד לנו בבירור מי המה מחולליו עד יוצרו הראשון. מה אנחנו יודעים על אדות האנשים, אשר בעבודתם הרוחנית יצרו את כל תרבותנו והשכלתנו? מה גדול היה האיש, אשר נתן לנו לראשונה את האש! ומי מאתנו יודע את שמו? מי מאתנו יעלהו על זכרונו ויחזיק לו טובה, בשעה שהוא יושב בחֹרף לפני האח המבֹערת ומתענג על החם הנעים? מה גדולה היתה גאוניותו של האדם, אשר בלבבו נולד לראשונה הרעיון לעבוד ולזרוע את האדמה, ולבלי הִסָּמֵך על מציאת הסָּחִישׁ והגרגרים המפוזרים על הארץ! האם נברך את שמו, בשעה שנאכל את לחם חקנו מדי יום ביומו? היום הננו עוד יודעים את שמות האנשים, אשר המציאו את הטלגרף, את מכונת-הקיטור ואת מסלת-הברזל. אבל ההמצאות האלה הן רק מאתמול. חלק מהאנשים, אשר לעיניהם נעשו הנפלאות האלה, עודם בחיים. לא יעברו שנים רבות, וגם שמותיהם של הממציאים כזאֶמרינג, אֶרסטיד, אמפֶּּר גראהאם בִּיל ( Bell ) ואדיסון, פַּפין, אוּאַט ( Watt ) וסטיפינזון ישכחו וירדו בתהומות הנשיה, כאשר נשכחו שמות הממציאים הגדולים, או עוד היותר גדולים מהם, של האש המלאכותית ושל עבודת-האדמה. בני הדורות הבאים ישתמשו במדַברים-מרחוק (פערנשפרעכער) וברַכבות-חפזון, מבלי אשר יביאו להם מס תודה וברכה, אף במדה היותר מועטה ופחותה, מבלי אשר יזכירו גם את שמם, כאשר לא יזכירו את שם ממציאי האש והלחם. וגורלם של הממציאים הנוגע לזה איננו רע מגורלם של החוקרים והחושבים, של המושלים, של המחוקקים, חכמי המדינה והאמנים. אחד מהם כי יגלה את האמת, באיזה מקצוע שיהיה, תהיה לקנין כל האנושות, אשר כעבור איזה דורות לא תשים לב להמגַלֶה. המומחים לאיזה ענף מענפי המדע יודעים עוד היום מי ומי היו האנשים אשר עשו גדולות בחכמות ההנדסה, הטבע והתוכנה. אבל כמה אנשים ימצאו גם בין המשכילים ו“המשכילים מאד”, אשר ידעו להגיד בבירור את פעולתם והשפעתם של פיתגורס ואקליד, היפרכוס, הירא האלכסנדרוני ודיקרט, אריסטו, רוגיר בֶקון והרוי ( Harvey ), או גם את פעולתם והשפעתם של חכמים יותר קרובים לנו כלַמַרְק, יונג, ליסלי ביל י’ול ( Ioule ) וּשְׁוַן על ידיעתנו והכרתנו את הטבע ועל חשבונו של עולמנו? מי היו האנשים אשר יצרו את מוסדות המדינה ברומא, שהיו לאבני-פנה גם להממלכות של היום? מה שמם של המחוקקים (לא של המלַקטים) את משפטי הרומיים, אשר הוּנחו ביסודם של חקינו ומשפטינו כיום? הפֹּעל הנה הוא עומד וקַיָם, והיוצר נעלם או היה למוֹרשת האגדה. את שירי-הגבורים של הומיר יקראו עד היום, בכל אופן יקראום תלמידי הגימנזיון אשר לא ירבו להתענג עליהם, אבל המשורר נגוֹז ועבר עד שיכחישו כיום במציאותו בעת מן העתים, ויאמרו כי מעולם לא היה ולא נברא. אין אנחנו יודעים מי פסל את הצלם של אלילת-היופי וֶנוּס מִמִּילָא, כאשר לא נדע כיום את שם המפַסֵל אשר יצר את אליל-השירה אפוֹלו מבילוידיר.

לשוא ינחמו גאוני זמננו את נפשם, כי מעתה ישֻנה הדבר לטוב. הן, יאמרו בלבבם, תהלתנו חקוקה בעתונים ובספרים, בצלמי נחשׁת ואבן, ולא במהרה ישכח שמנו הנשא על כל שפה. אולם כל זה יסער הזמן ממקומו, כאשר ישא הרוח את אפר הגליון הנשרף. יעברו אלפי שנה אחדים והכל יהיה נשכח ונעלם, בעוד אשר האנושוּת תחיה ותתקים אולי אלפי אלפים שנה. שם ביסמרק ישכח, כאשר נשכחו שמות מיסדי המדינות העתיקות, גורלם של גֶתֶּה ושֶׁכּספיר יהיה כגורלם של מחבר ספר איוב ומחבר כתבי-הקדש של ברַמינים אשר אין איש יודע מי המה. אולם כל עוד אשר ימצאו אנשים על פני האדמה, אשר ישמעו את השפה האשכנזית והאנגלית יתענגו על חזיונות “פויסט” ו“איתיאל הכושי”.

“עקבות חיי על פני האדמה לא יאבדו לנצח”, מנחם פויסט את נפשו. במובן המלות הצדק אתו. עקבותיו, כלומר: פעליו ועלילותיו אם כבירים המה, לא יִמָּחו כל כך מהרה. אבל שוגה הוא אם יאמין, כי גם שמו, גם הציוּר-הדמיוני ע"ד צורתו האישית, יחיה ויִשָּׁמר בזכרונה של אנושוּת דורות לאין קץ. הוא קרע, למשל, כברת ארץ מעל הים? טוב. האנשים אשר התישבו עליה שמחים בחלקים, מתענגים על אור החיים והשמש. אבל היודו להאיש אשר עשה את הַשְּׂכָרִים להמים ואשר הכשיר את האדמה לעבודה פוריה? חלילה. התודה לא תרבה את יבוּל השדה ולא תפריח את הארץ. אין אונס להרגיש רגש תודה, ולכן אין גם איש אשר ירגישם.

תורת כלכלת-העמים קבעה את הכלל, כי מחיר הדברים הוא לא לפי ערך הכרחיותם לחיי האיש, אי אם לפי ערך העבודה הדרושה לעשיתם או יצירתם. האויר הוא הדבר היותר הכרחי לחיי האדם, ובכל זאת אין לו כל מחיר, יען כי האויר ימצא בכל עת, בלי עמל ויגיעה. יצירות הגאון הן כמתנות הטבע, שאין להן כל מחיר בשער הסחורות. לאחר שנגמרה ונשתלמה יצירת הגאון הרי היא כאחד מיסודות הטבע, הרי היא כאויר הנשימה, הרי היא כמים שיש לשאבם ולשתותם בלי טרחה יתרה, בלי מחיר וגם בלי נתינת תודה לי שיהיה. האמת אשר מצא ואשר השמיעה איש אחד, יש לכל האנשים חלק בה; היצירה הפיוטית של אמן אחד כמקור חיי נשמות היא לכל איש אשר רוח בו; ההמצאה, המוסד המדיני והצבורי, אשר עלו במחשבתו של איש אחד ורצונו של איש אחר הוציאם לפעולה, – את זה ימצאו כל האנשים בצאתם לאור עולם כבר מוכנים ומזומנים לפניהם, כאשר ימצאו מוכנות לפניהם את הארץ, אשר עליה יתהלכו, ותקופות השנה, אשר יביאו חליפות במראות החיים. מה שיקח האחר מהאמתיות, ההמצאות והמוסדים האלה ומהיופי הפיוטי הזה וישתמש בהם להנאתו לא ימעיט את כמוּתם, לא ישחית את איכוּתם ולא יגרע מחלקם של האחרים. ולכן המשפט לכל איש ואיש למצוא חפץ בכל הדברים האלה, מבלי אשר ישלם מחירם ומבלי היות אסיר תודה למי שיהיה.

והאנשים העובדים בעד ההמון אין להם, בכל זאת, כל יסוד להתאונן על כפִית-טובה, על אשר ישכחו אותם בעצמם ויזכרו רק את פעליהם ויצירותיהם. הגאון מחולל את יצירותיו, כאשר תמליט האם את פרי בטנה: הוא צריך להוציאן לאור עולם אחרי אשר התבשלו ויגמלו, ואין בכחו להצפינן עמוק בלבבו ולעשות את רוחו קברן. מלבד זאת הנה יקבל כל גאון גם בעד פעליו היותר עצומים את שכרו למפרע, עוד בטרם יתחיל את עבודתו. הוא משתמש בתוצאות עבודתם של כל הגאונים הקודמים לו, והוא מוצא חפץ בפרי רוחם של כל אותם האנשים, אשר גם שמם נשכח, אשר יצרו את השכלתנו ותרבותנו, את כל עשירותנו החמרית והרוחנית ואת כל נצחונותינו בשדה הטבע. הגאון אומד על כתפי הקדמונים, ולכן לא נגד הישׁר הוא אם הגבאים אחריו ירכבו על כתפיו הוא. כאשר עשה לאחרים, כן יעשו גם לו. תודתו של הגאון למנהיגי האנושות ומיטיבה הנשכחים היא בזה, שהוא משתמש באוצרותיהם אשר השאירו אחריהם להנאתו הוא, ובכן אין לו לחכות כי יורשיו ישיבו לו תודה אחרת. הקנינים הרוחניים אשר הגאון מוצא מוכן לפניו, ואשר מאוצרותיהם יקח את אשר הוא לוקח, – מעל הקנינים האלה כבר נמחה צורת יוצריהם ובעליהם והכל זוכים מן הַהֶפְקֵר הזה. מדוע אפוא לא ישלים הגאון עם הרעיון, כי גם הקנינים אשר הוא מחולל בעצמו יהיו לנחלת ירושה של האנושוּת ויגדילו את עשירוּתה?