השפעה / מקס נורדאו, תרגם ראובן בריינין

האנושוּת איננה הולכת ומתקדמת בחיל צבאותיה הרבים ובשריהם ההולכים בראש. חלוצים אחדים בודדים עוברים בראש דרך סבכי היער, עושים חריצים על העצים, מציבים ציוּנים ומורים את הדרך; ההמון הולך בעקבותם, מתחלה קבוצות קבוצות קטנות, ואחר כן מחנות מחנות כבֵדים. כל צעד וצעד שהאנושות צועדת קדימה הוא פֹעל הגאון ( Genius ). הגאון חושב מחשבות, שופט, רוצה ועושה בעד האנושוּת; הוא מעַבֵּד את הרשמים לציורים-דמיוניים, הוא מגלה את החזיונות, הוא עונה על כל דחיפה והערה מבחוץ בתנועה מכֻוֶּנת לזה מבפנים, והוא מעשׁיר בלי חשך את תֹּכן הנפש. רוב בני האדם אינם עושים מאומה, אלא מה שהם מחקים את הגאון; הם חוזרים ועושים מה שכבר עשה הגאון. האנשים, אשר השכלתם והתפתחותם בריאות וטובות, ממהרים לחקות את איש-המופת, והחקוי לא יתרחק מאד מן המקור. את האנשים האלה יקראו בשם בעלי-כשרונות. והנחשלים שבכל דור ודור, העומדים למטה מהטפוּס-האנושי האמצעי של זמנם, מאחרים לבוא לידיד חקוּי זה וברוב עמל יגיעו אליו, וסוף חקוּי זה הוא גס ובלתי מדויק. אלה הם ההמוניים.

אבל באיזה אופן יפעל הגאון על ההמון? איך יבואו אלה האחרונים לחשוב את מחשבותיו ולעשות כמעשהו? השטחיות ממהרת לענות על השאלות האלה תשובה קצרה: “דוגמה! חקוּי!” ובמלים האלה היא מאמנת לבאר הכֹּל. אולם באמת אינן מגידות לנו מאומה; המלים האלו אינן משיבות לנו על השאלה, מדוע משתוקקים האנשים וגם החיות לחקות את אחרים, באיזו תחבולות יביא האחד את מרכזי-המוח ואת השרירים של רבים לעבוד בקֵרוב את אותה העבודה עצמה אשר יעבדו מרכזי-מוחו ושריריו הוא? הנה לפני איש, שהוא חושב או עושה דבר-מה; והנה לפני איש אחר, אשר בלבבו יחזור על מחשבתו ובידו על מעשהו. על כרחי הנני צריך לראות במחשבתו או במעשהו של הראשון את הסבה, ואת מחשבתו או מעשהו של השני כתולדה. הנני רואה את המופת והמקור, והנני רואה את החִקוי וההעתקה. אבל תהום עמוק מפריד ביניהם. ואני אינני רואה את הגשר המחברם. הננו עומדים פה כמעט לפני אותה החידה עצמה שבחכמת-התנועה, המחלטת כי ישנן תנועות בעולם והיא מוצאת בפחות או יתר דיוּק גם את חוקיהן, אבל מעולם לא נסתה לבאר לנו, איך עוברת התנועה מגוף אחד לשני ואיך עובר הכח מאטום זה דרך חלל המרחב הריק מכל חמר על אטום אחר ופועל עליו. שכלו של האדם אינו יכול לציר לו בשום אופן את העברת הכח או התנועה, שאינם חמריים, כי אם מצב ידוע של החמר, בין חלקי החמר דרך חלל האויר הריק. והדבר הזה היא הטענה היותר עצומה של השכל האנושי כנגד התורה האטומית (האומרת כי כל הגופים מורכבים המה מאטומים), השולטת מימות אנכסגורס בפלוסופיה ומונחת ביסודן של חכמות הכמיה והמיכניקה של היום. התורה הזאת היא היא אשר הכריחה את החוקרים לקבל את ההנחה התלויה על בלימה האומרת כי יש מין אויר דק מאד, אשר יקראוהו בשם אֶתֶּר ( Aether ), והוא כביכול ממלא את החלל הריק שבין האטומים. וההנחה הזרה הזאת הביאה את החוקרים העמוקים שבכל הזמנים וגם בימינו אנו לבַכֵּר את תורת אחדוּת החומר ותדיריוּתו על פני התורה האטומית.

כמדומה לי שחכמת-הנפש פותרת את שאלותיה הקשות באופן יותר קל, מאשר תעשה זאת חכמת-התנועה. הראשונה יכולה להִשֵּׁען על חזיון, אשר רק בעת האחרונה שמו אליו לב, אשר יש בידו לבאר את הדבר שאנו יודעים מן הנסיון, כי האנשים יפעלו איש על רעהו ברוח, כי האנשים מחקים זה את זה. החזיון הזה יקָּרֵא בשם השפעה ( Suggestion ).

הנני רוצה לבאר בדברים קצרים, בעד אלה מן הקוראים שאולי אינם יודעים בבירור מה מהותה וגדרה של ה“השפעה” בשפת חכמת-הנפש, את טיב החזיון הזה. אנחנו יודעים כי כל התנועות הן תולדות הרצון, והרצון מצַוֶּה להעצבים לעשות את שליחותו, אם על ידי ההתעוררוּת הבאה בכַוָּנה ולשמה, או על ידי ההתעוררוּת הבאה מאליה ובלי כל כונה מאת הרגש. והנה אם ההתעוררוּת הזאת, המביא את הרצון לידי פעולה, איננה יוצאת ממוחו של האיש עצמו, כי אם ממוחו של איש אחר, אם הרצון של איש אחד משעבד את עצמו לשכלו או לרגשותיו של איש אחר והוא מוציא לפעולה את ציוּרי-התנועה (בעוועגונגספאָרשטעללונגען), המעוּבדים במרכז-מערכת-עצבים של אותו האיש הזה, אז הננו אומרים כי מעשיו של האיש הזה המה מוּשפעים. אל חזיונות ההשפעה הננו יכולים להתבונן היטב וכראוי, בשעה אשר זאת האחרונה היא מופרזה ומעוּצמה עד למחלה. וחזיון כזה הוא מצב ההיפנוֹטיות. האיש שהוא נוֹח להֵהָפנֵט, נופל לתוך המצב המוּזר, והבלתי מבואר כראוי, הזה של מערכת-העצבים. האיש המפיל עליו את התרדמה ההיפנוטית, אומר לו: “מחר בשעה שמינית בקר תלך אל האדון פלטיאל ברחוב פלוני מספר אלמוני ותדקרהו בסכין, אשר תקח מחדר-המבשלות”. אחר כן יעירו את הנרדם וישלחוהו לביתו. הוא איננו זוכר מאומה מכל אשר נעשה אתו בשעת תרדמתו. את האדון פלטיאל לא ידע, אוּלַי גם לא היה מעולם ברחוב פלוני ומעולם לא נגע לרעה גם בזבוב על הקיר, ובכל זאת ללמחרת בבקר יקח סכין, ואם יש צֹרך בדבר יגנבהו בכל מקום שיהיה, והוא הולך לרחוב פלוני ובשעה השמינית הוא מושך הפעמון בפתח ביתו של פלטיאל ובודאי ידקרהו, אם לא הזהירוהו מראש. אז יתפשו את המהוּפנט, יקחו מידו את הסכין וישאלוהו על דבר מזִמתו. על פי רוב יודה מה היתה במחשבתו הרעה, ולפעמים ינסה מתחלה להכחיש את הדבר והוא מתודה על פשעו רק אחרי אשר יאלצוהו לזה. ואם ישאלוהו לאיזו תכלית עלתה במחשבתו להרוג את פלוני, אז יענה, אם שוטה הוא מטבעו, “הייתי צריך לעשות דבר זה”, או יעבור בשתיקה של קשיוּת-עֹרף על כל השאלות ולא יוציאו מפיו דבר. ואם הוא פקח, אז יבדה מלבו דברים נפלאים ומתמיהים, למען יבאר לעצמו ולאחרים את מעשהו הזר. הוא מתאר, במקרים כאלה, את פלטיאל כאויב וצורר מכבר הימים לבני משפחתו. הוא, פלטיאל, זמם לקחת את נפשו של האומלל בסתר; הוא הוציא עליו דבה, קפח את פרנסתו וכדומה. לעולם לא יעלה על דעתו, כי מזמתו הרעה היתה מושפעת מאחרים ולא רוחו הוא הולידה. ולא רק יום אחד הי אם, כאשר ראו בנסיון, גם ששה חדשים נשתמרה ההשפעה ולא אבד כחה ועֹצם פעולתה. אנחנו יודעים מקרה כזה: איש אחד הוציא לפעולה מזמה אחת, אשר השפיעוּה עליו במצב היפנוטי לפני ששה חדשים, ביום המיועד מקודם, מבלי אשר נולד בלבבו בכל העת הזאת, שבין ההשפעה והמעשה, אף חשד קל על אדות הרעיון אשר קבעו במוחו על כרחו ושלא בידיעתו. ההשפעה עושה את פעולתה לא רק על ידי פקודות מפרשות, כי אם גם על ידי רמז קל. אם המהַפְּנֵט מראה להמהוּפנט פנים עצובים ומדבר אליו, יהיו גם הדברים של מה בכך, בקול של בכיה, אז נופל זה האחרון תכף לתוך עצבוּת והוא מדבר את דבריו ועושה כל מה שהוא עושה כאיש אשר קרהו אסון גדול. אם יאמרו לו דרך אגב: “הנעים לך להיות איש-צבא?” אז תכף יחל להאמין בעצמו כי איש צבא הוא ויתנהג כבן-חיל לכל חקיו ומשפטיו: יחנך את ידיו ורגליו לקרב, יעדור המערכה ויפקד הצבא ואולי גם יקלל קללות נמרצות. יגישו לו כוס מים וישאלוהו: " הימתק יין זה לחכך?" והאיש מרגיש את טעם היין ואם יַדְעָן הוא יגיד את טיבו של היין הזה, את מינו ומספר השנים אשר עברו עליו וכדומה; ואם יתנו לו כוסות מספר מהנוזלים הצלוּלים האלה ישתה וגם ישכר. יכול הייתי להביא משלים מהמין הזה למאות. בצרפת כבר נכתבה ספרות לשמה על אדות ההשפעה, וחוקרים גדולים ומצוינים כשַׁרְקוֹ, ברנהיים, ליוּּס, דוּמוֹנְפַּלְיֶה ומֵנְיַן עוסקים ומטפלים בה.

כל המקרים המוּבאים המה באנשים חולי-עצבים. על איש בריא אין ההשפעה שולטת במדרגה כל כך גבוהה. אי-אפשר להשפיע על אדם בריא שיאמין שהוא שותה לא מים, כי אם יין, שיאמין שהוא רב בעת שהוא באמת רק שַׁמש, ולא נקל הוא הדבר לפעול עליו שימסור את הונו לזר, אשר גם את שמו לא ידע. אבל, בכל זאת, אין כל ספק כי גם עליו פועלת ההשפעה, אם גם במדה מצומצמה, את פעולתה; אין כל ספק שגם מחשבותיו ומעשיו של אדם בריא בגופו וברוחו הולכים ומוּשפעים, במדרגה ידועה, מאחרים.

ברצוני היה לבאר איך יפעל איש אחד על רעהו, איך יחקה האחד את מחשבותיו ומעשיו של השני, אבל עד כה לא עלתה בידי כי אם להחליף את המלים “מופת וחקוּי” במלה החדשה “השפעה”. אבל מה היא עצמוּתה של ההשפעה ובאיזה אופן תתהוה? התשובה אשר אשיב על שאלה זו היא רק השערתי, אבל כמדומה לי שהיא מספקת לבאר את החזיונות, ואין אחת מהעוּבדות הידועות לנו מהנסיון מתנגדת לה. ההשפעה היא, לפי השערתי, מסירת תנועות-המּוֹליקוּלַרִים של מוח אחד לאחר באותו אופן עצמו, שהנימים של איזה כלי-זמר מוסרים את זעזועיהם איש לרעהו הקרוב אליו, וכמו שימסור מטיל-ברזל מלוּבן באש את תנועות-המּוֹליקוּלַרִים שלו למטיל-ברזל הקרוב אליו. ואחרי אשר כל ציורי-הדמיון, משפטי-השכל והתרגשות-הנפש הם מעשי תנועות המוליקוּלרים, הנה מובן הדבר כי על ידי מסירת אותן התנועות יִמָּסרו גם הציוּרים, המשפטים והרגשות שהן מולידות.

ולמען יבואר יותר אופן המסירה הזאת עלי להוסיף עוד דברים אחדים. אנחנו יודעים כי לגופנו יש רק תחבולה אחת לעשות את מעמדי ידיעתו הפנימית, כלומר: ציורי-דמיונו, משפטי שכלו ורגשות נפשו, מוּרגשים לאחרים, – והתחבולה הזאת הן התנועות. מעמדים ידועים של הידיעה הפנימית מְסַבבים תנועות ידועות, שבהן הם מתגלים. הננו מרגילים את עצמנו לקשור את התנועות במעמדי-הידיעה המסובבים אותן וללמוד מן הראשונות על האחרונים. התנועה היא ציוּר יש או סמלי של מעמד-הנפש. אם יכה איש את רעהו באגרוף, אז נאמר כי תנועת-השרירים הזאת היא ציור ישר ממעמד-הנפש, הכולל בקרבו את הדמיון: “אני חפץ להכות”. ואם יורידו את הראש והעינים ארצה ויאנחו, אז נאמר כי תנועות הרירי הצואר והחזה האלה הן ציור סמלי למעמד-הנפש, אשר נקראהו בשם – תוגה ושממון. סמלי מעמדי-הנפש הם נחלקים לשני מינים: לטבעיים ולהסכמיים. הסמלים הטבעיים המה אלה, המקושרים בקשר אורגַני במעמדי-נפש ידועים. בעקבות האחרונים כרוכים תמיד הראשונים. הפּהוק והשחוק הם סמלים טבעיים של הלֵּאות ושל בדיחות-הדעת. תכונת גופנו גוררת את החזיונות האלה. בשעה שאנחנו עיֵפים ויגעים, כלומר: בשעת צבירת חמרי-הרקבון (למשל, מחמצת-החלב) ברקמת גופנו, הבאה על ידי העבודה, אז מרכזי-העצבים, המחַיִים ומנעימים את שרירי-הנשימה, הולכים ובאים לידי גרוּי ומסבכים את התכַּוצות אותם השרירים, אשר נקרא בשם פִּהוּק. ואחרי אשר גופי כל בני האדם, וגם חלק ידוע של בעלי חיים, שוים הנה בתכונותיהם העקריות, לכן גם הסמלים הטבעיים משותפים המה לכל בני האסם, וכלם, וגם מקצתם של בעלי-החיים העומדים על מדרגה גבוהה בסולם ההתפתחות, מבינים ויודעים את פתרונם, ועל פיהם ידעו את מעמדי הנפש שבהם המה מתגלים. הסמלים ההסכמיים המה אלה, שאינם מקושרים בקשר אורגני במעמדי-הנפש שאותן יביעו ואינם תולדות מחוּיָבות מהם, כי אם היו לאותות בין בני האדם על ידי הסכמה ביניהם. נענוּע הראש, רמיזת האצבעות המה סמלים הסכמיים של מעמדי-הנפש, הכוללים בקרבם את ציורי-הדמיון: “אני מסכים” או “בוא הנה”. רק על ידי הסכמה חפשית הננו נותנים להתנועות האלה הוראה כזו (אמנם חפשית לגמרי גם היא אינה, יען כי גם הסמלים ההסכמיים הם תולדות הטבעיים; אך לא פה המקום לבאר כל אלה), ולא בקרב כל העמים יש להן הוראה אחת. בני המזרח, למשל, אינם מנענעים את ראשם לאות הסכמה מלמעלה למטה, כמונו בני המערב, כי אם מימין לשמאל ומשמאל לימין. הדוגמה היותר מצוינה והיותר נכבדה של תנועה-סמלית הסכמית היא המלה, פרי עבודת השרירים בכלי-הדבור והנשימה. למען נדע את מעמד-נפשו של האדם על פי המלים היוצאות מפיו, צריך ללמוד לדעת את השפה שבה הוא מדבר. האיש היותר נבון לא יְשָׁעֵר כי המלה "פוּ " הוראתה אֹשר, אם לא למד את השפה הסִּנית.

תנועת-המּולקוּלים במוח המולידות מעמדים ידועים בנפש, מעוררות אפוא תנועות-השרירים. ואלה האחרונות מוּבאות במוח אחר בעזרת חושיו לידי הרגשה; וכל החוּשים יכולים למלאות תפקיד זה. תנועות ידועות ועקבותיהן, למשל הכתב, פונות אל חוש-הראות, תנועות אחרות פונות אל חוש השמיעה, ועוד אחרות – אל חוש המשוּש. החוש מקבל את הרושם, מוליכו הלאה, מְיַחֵד וקובע את המרכז אשר יהפוך את הרושם לציוּר דמיוני ומביא את הנפש לידי אותו מעמד עצמו, אשר התגלה בתנועת-השרירים המורגשה על ידי החוּש. ובכן, בעזרת השרירים מצד האחד, ובעזרת כלי החושים מצד השני הולך ונמסר באופן מיכני מעמדו של מוח אחד אל השני, וזאת היא ההשפעה.

ולמען יוכל מוח אחד לקבל באופן האמוּר את תנועות-המולקוּלים של המוח השני, כלומר: לחזור על משפטיו, ציוּריו, רגשותיו ודחיפות רצונו, אינו צריך להיות לגיא-חזיון של תנועות מוליקוליות בעלות צורה אחרת וחזרות כתנועותיו של המוח המשפיע או עוד יותר חזקות מהן. בקצוּר: המוח הוא עלוּל להיות מושפע ממוח אחר, אם הוא פנוי מכל עבודה נמרצה. כן גם המיתר הרועד יכול למסור את זעזועיו אל המיתר האחר ולהוציא ממנו את קול המיתו הוא רק אז, אם המיתר השני הוא שוקט או תנועתו היא יותר חלשה וקלה. כל מה שהמוח הוא יותר דל ומצער בבנינו האורגני, כן הוא עלוּל יותר להשתעבד אל התנועות היוצאות ממוח אחר; וכל מה שהמוח הוא יותר משוכלל וחזק, כמה מה שהתנועות הנעשות בו הן יותר מלאות חיים, כן יתר אמיצה התנגדותו להתנועות היוצאות ממוח זולתו. בתנאים מצויים משפיע האיש אשר מוחו משוכלל על האיש אשר מוחו בלתי משוכלל, אבל לא להפך. אולם יש אשר התנועות היוצאות ממוחות בלתי משוכללים כל כך מתחבורת ומצטרפות לסכום אחד, ועל ידי זה יעלה ויתעצם כחם עד כי ישעבדו גם את התנועות היוצאות ממוח שהוא משוכלל מאד. אם המונים המונים של אנשים ירגישו ויביעו רגש אחד בעת אחת, אז גם אנשים בעלי רוח כביר ובעלי נפש מקורית אינם יכולים לעמוד בפניו; אנוּסים המה להתרגש יחד עם ההמון, ולא יועיל להם אם גם יתאמצו להעסיק ולהעביד את מחשבתם בציורים ובענינים אחרים. נקל מאד להשפיע על אנשים מהוּפנטים והנסיון באופנים כאלה עולה יפה, יען כי בשעה שמערכת-העצבים נמצאת במצב כזה, אין המוליקולים שבמוח עושים מעצמם תנועות חזקות ונמרצות ואין שויוֹן-המשקל שורר בינים, לכן כל דחיפה קלה יכולה להביאן לידי תנועה, שהיא מתאמת לצורתה ולמדת חזקה של ההערה הבאה מן החוץ.

רשמי-החושים, אשר על ידם תמָּסר ההשפעה, יכולים להיות מורגשים בידיעתנו, אבל מאד אפשר הדבר כי תנועות המוליקולים במוח מתעוררות בלי חשך גם על ידי רשמים החודרים אליו בלי ידיעתו. החברה לחקרי חכמת-הנפש אשר בלונדון פרסמה דברים ברורים על אדות נסיונותיה: שני אנשים יושבים בחדר אחד. והנה אחד מהם רושם על לוח שחור ציוּרים העולים בדמיונו של השני. ושימו נא אל לבבכם, האיש הרושם את הציורים מהפך את גבו אל רעהו החושב, וזה האחרון איננו מדבר דבר ובכלל אין כל קשר, “מגע ומשא” מוחש ומורגש בין שני האנשים האלה. בנסיונות אחרים כתב האחד מלים, מספרים או אותיות, אשר עלו במחשבת השני. לפעמים עלו הנסיונות יפה, ולפעמים לא הצליחו. אך הראשונים עלו במספרם על האחרונים, ואי אפשר היה להעלות על הדעת כי רק מקרה הוא. חברי החברה הלונדונית המה כלם אנשים מצוינים בישרתם ומקצתם מפורסמים בעולם המדע. בתעתועי-הספיריטיוּת לא יטפלו, ואין לנו כל יסוד להקל ולזלזל בערך חקירותיהן. לא יקשה עלינו להודות שההשפעה יכולה להיות גם שלא מדעת, אחרי כי יכולים אנו לבאר אפשרות זו בבאוּר מספיק הנוסד על עוּבדות מקוּימות. כל ציוּר-דמיוני על דבר איזו תנועה (וציורים-דמיוניים אחרים אין, יען כי גם היותר מפשטים שבהם מחוברים סוף סוף מסמלי-התנועה), מולידה את התנועה הזאת עצמה בפֹעל, אף אם במדה היותר חלשה. השרירים, אשר עליהם לעשות את התנועה הזאת, מקבלים דחיפה קלה מאד, והדחיפה הזאת הולכת ונמסרת בחזרה, בעזרת חוּש-השרירים, אל ידיעתם של מרכזי המוח הגבוהים. עלינו לציֵר במחשבתנו את מהלך הדבר באופן כזה: אם הזכרון, השכל וכח-השופט יְעַבְּדוּ איזה ציוּר-דמיוני, אז יעוררו בזה גם את העצבים של אותם השרירים הנוגעים בזה. והציוּר מגיע לתקפו ובהירותו רק אחרי אשר תִּוָּדע התעוררות זו לכח-השופט. הפטולוג שטריקֶר בוינה הוא הראשון, אשר התבונן בדיוק אל החזיון הזה לראשונה ויכתוב על אדותיו את תוצאות מחקריו, אם כי גם רק על אדוֹת ציורי-הדמיון של הקול. החוקר הזה אומר, כי בשעה שאנחנו מצירים בדמיוננו את האות ב, אז יתעוררו על ידי ציוּר המחשבה העצבים שבשרירי השפתיים העוזרים להוציא את הקול של האות ב. ציור-המחשבה של האות ב היא אפוא באמת תבנית תנועת השפתים המוציאות את האות הזאת, והתנועה הזאת היא מורגשת בשפתותינו, אם כי רק הרגשה חלשה ורפה מאד. כל דברי שטריקר בנוגע לתנועת השרירים של כלי-הדבור, המה נכונים גם בנוגע ליתר השרירים. בשעה שאנחנו חושבים על אדות המרוּצה אז הננו מרגישים כעין התעוררות ותנועה בשרירי רגלינו, וכדומה. ומה שאין הציור-הדמיוני של התנועה גורר אחריו את התנועה עצמה, יבואר כל ידי זה, כי הדחיפה השלוּחה אל השרירים הנוגעים בזה מאת “תכנית-התנועה” בלבד, חלשה היא ואין בכחה להביא בהם הִתכַּוצוּת, ושנית הידיעה מוציאה במערכה את ציורי-העכבה לקראת מ ערכת ציורי-התנועה שלא צוה עליהם הרצון לצאת לפעולה. אם הציוּר הדמיוני הוא מלא רוח חיים, או אם הידיעה היא חסרת-אונים וחסרת-הרגל לעַבֵּד ציורי-עכבה אמיצים, אז מספיקים ציורי-התנועה לעורר, לכל הפחות, רשמים נכרים ומורגשים של התנועה עצמה. במקרים כאלה מוציא האדם בקול לחש את המלים העולות במחשבתו, הוא מדבר עם עצמו; והתנועות הנולדות בדמיונו מרומזות הנה בתנועות ידיו וכל אבריו. השיחה עם עצמו ותנועות הידים והאברים המלוות את הדבור, אלה הסגלות של האנשים המלאים רוח חיים או של הבלתי מורגלים למשול ברוחם, אבל הנִּראות גם באנשים מתונים ומחוּנכים אם תקף עליהם רגש חזק. – הסגלות האלה מאַשרות ומקימות את אמתותו וכלליוּתו של חק שטריקר על דבר “ציורי-התנועה”. אבל אותו החוק עצמו הפועל בהשיחה עם עצמו ובתנועות הידים והאברים שאנו רואים בעינינו ושומעים באזנינו, אותו החוק עצמו פועל בלי חשך על כל ציורי-הדמיון, אך במדרגה קלה שאין החוש שולט בה מדעתו. המלה העולה במחשבתנו הננו יוצרים בפועל בכלי-דבורנו; התנועה המצוירה בדמיוננו הנה היא מרומזה בפועל על ידי שרירינו. ואחרי אשר הנחנו חושבים רק בצורת מלים וציורי-תנועה אחרים, לכן רשאי אנכי להגיד, כי מביעים אנחנו את כל מחשבותינו במלים ותנועות. אמנם ע"פ רוב אין המלים ואין התנועות האלה נשמעות ונראות בעין ובאזן, אבל אין כל ספק שהיינו שומעים ורואים אותן ברור היטב, אלו היו לנו חושים דקים מאד או כלים מיוחדים, מעין הזכוכית-המגדלת והמיקרופון, אשר על ידם נוכל לראות ולשמוע היטב את התנועות היותר דקות של שרירי כלי-הדבור, האברים, הפנים וכדומה. ומי זה יגיד לנו, כי אין מרגישים את התנועות היותר חלשות האלה בשום אופן,לא אנו בחושינו המצויים ולא בעלי החושים המיוחדים במינם? אמנם הרגשה זו איננה חודרת לדעתנו הפנימית, אבל אין כל ראיה מזה שאיננה גם במציאות. יודעים אנחנו מן הנסיון, כי אין מרכז-ההרגשה מוסר אל ידיעתנו את רשמי החושים שאינם חזקים כל צרכם, וגם רשמים חזקים מאד אינם נכנסים אל תוך ידיעתנו, אם לא הקשיבה אליהם. אבל הרשמים האלה שאינם חודרים אל ידיעתנו מחמת מעוּט התעוררותה אינם הולכים לאִִבּוּד, כי מוחנו מְעַבדם מחוץ לידיעתנו בתור רגשות. לכן מאש אפשר הדבר כי רוחנו הוא מושפע תמיד מכל רוחות האנשים האחרים. ובכן הננו מרגישים בעזרת מרכזי-מוחנו, אף אם שלא מדעתנו, את דברי כל האנשים הקרובים והרחוקים ואת תנועותיהם המלַווֹת את כל הגה היוצא מפיהם; רִבו רבבות קולות של לחישה דקה, תנועות ורמיזות קלות מן הקלות מקיפים אותנו, מעיקים ולוחצים ודוחקים אותנו, ובכל הערבוביה והמבוכה הזאת אין אנו שומעים את קול דברינו אנו, אם אין בכחו להשביח את כל השאון הרב. דעת כל האנשים פועלת על דעתנו אנו, תנועות המוליקוּלים של כל המוחות הולכות ונמסרות למוחנו אנו במשקלם, אם אין בכחו להתנגד להן על ידי משקל ( Rhythmus ) יותר חזק וחַי. אולם גם משקל כזה משתנה, אם לא יתכשר ויסתגל סוף סוף אל המשקלים הזרים הסובבים אותו מכל עבר.

זאת היא ההשפעה שלא מדעת. נעזוב נא אותה ונשוב אל ההשפעה מדעת. זאת האחרונה איננה אולי הנכבדה שבהן, אבל על כל פנים היותר מוּבנת לנו. היא עושה את שליחוּתה באופנים שונים, שממדי-הנפש מתגלים בהם, אבל על פי רוב היא נמסרת על ידי הדבוּר והמעשה. הרעיון ההגוּי מעורר, על פי האופן האמור למעלה, במוח הקורא או השומע את אותו הרעיון עצמו, והמעשה העשוּי מעורר את הרצון הרואה לאותו מעשה עצמו. רק האנשים המקוריים, הגאונים, יכולים להשתמט לגמרי מפני ההשפעה הזאת. כל חנוּך, כל למוּד הוא רק אחד מאופני ההשפעה. המוח הרופף של הילד הולך ומשתלם ומקבל את צורתו על פי ההתעוררות הנמסרת לו מתנועות-המוליקולים של הוריו ומוריו. המעשים הטובים והרעים, הגאים והמגונים המה למופת להבריות ועושים את פעולתם על ידי ההשפעה שהמה משפיעים על הרואים. המון העם עושה מעשים שיש בהם אהבה, שנאה וקנאה, מעשים המעידים על תרבותו או בערותו, על נטיותיו האנושיות או הבהמיות, הכל על פי ההשפעה שהוא מקבל מהאנשים הגדולים והמצוינים שבתקופתו. וכל הדברים הנאמרים על אדות נפש האֻמה או האופי הלאומי רק מליצות ריקות הן. התכונה הלאומית הולכת ומשתנה ואחרת היא בכל דור ודור, ונפש-האומה מתחדשת ומתחלפת בכל יום ויום. ואם צריכים אתם למשלים, הנה הא לכם אחדים. האשכנזים של הדור העבר היו בעלי הזיה ותכונתם היתה רכה ורגשנית; ובדורנו אנו הנה הם קשים ובעלי מעשה, מתוּנים ומיוּשבים, עובדים הרבה ומדברים מעט, והמה יותר בעלי חשבון מבעלי דמיון. האנגלים היו בשליש הראשון של המאה התשע עשרה פרועים, מופקרים, זוללם וסובאים, רודפי זמה ומנבלים את פיהם ומקללים קללות נמרצות, ואת חטאיהם היו מְשַׁטְחִים לאור השמש; וכיום המה מתהדרים ומתיַפִּים, גדוּרים בהנאתם מן המשקאות המשכרים כמעט עד לנזירות וחסים על כבודם במדרגה היותר גבוהה. האידיאלים הלאומיים שלהם הוא יסוּד חברות לצמצוּם התאוות, להצלת נפשות אמללות ואובדות ודתִיוּת שיש בה יותר מקורטוב של צביעוּת; דבריהם כיום נקיים מבטויים גסים ובהתנהגותם אין כל פריצות וחציפוּת. ושנויים כאלה נעשו במשך זמן קצר, כשלשים או חמשים שנה. ואיך זה נוכל להאמין ולהעמיד על דעתנו, כי אופן מחשבותיו ומעשיו של העם הוא פרי סגלותיו הטבעיות המיוחדות לו לבדו? סגלות כאלה היו יכולות להשתנות רק מעט מעט במשך תקופות ארוכות מאד. חוקרי נפש העמים שאומנותם בכך לא שמו לבם לחזיון נכבד מאד בחיי ההמונים, והיא ההשפעה. האנשים הגדולים שבאומה משפיעים על בניה את אותם הדברים, מה שאנו קוראים בשם נפש-האומה ואופיה, ואשר נאמין שלא בצדק כי נצחיים וטבעיים המה ואינם נופלים תחת גדר התמוּרה, בעוד אשר באמת יעלה עליהם רוח המצוינים שבדור המפשיטים ומלבישים אותם צורות שנות. מתי מספר אנשים מצוינים עומדים לפני בני העם, כברנהיים לפני חולה-העצבים מהוּפנט, ומשפיעים עליהם מחשבותיהם, רגשותיהם ומעשיהם, ואלה האחרונים קולטים כל זה במוחם ומחקים אותם בלי כל מקֹרת והתנגדות, כאלו כל המחשבות, הרגשות והמעשים ילידי רוחם המה ולא זמורת זר. אם האנשים המצוינים משפיעים רוח צדקה וגבורה, אז יהיו בני העם המקבלים את השפעתם לצדיקים וגבורים; ואם המה משפיעים רוח רשע וכסל, אז יספרו לנו קורות הימים על אדות תקופה של נפילה וירידה, על אדות אומה המטובעת במצולת עונותיה וגם תקומה אין לה. קונפוציוס מחנך את בני עמו למוגי לב, ונפוליון הראשון – לאנשי חיל ולגבורים בקרב. הגאון יוצר את רוח אומתו בדמותו כצלמו. הרוצה לחקור את נפש האומה אל יפנה אל ההמון הגדול, כי אם אל מוחות מנהיגיו. סגולותיו הטבעיות, האורגניות, של העם הוא כח כשרונותיו ומדתם. אצנם את כל המחשבות והמעשים משפיע עליו רק מבחוץ, אבל אם הוא עם איתן אז ההשפעה פועלת עליו בכל תֹּקף, ואם עם חלש הוא – גם פעולתה עליו חלשה. ההבדל אשר בין שני עמים כאלה הוא כההבדל אשר בין מכונת קיטור של אלף כח-סוסים ובין מכונת-קיטור בעלת כח אחד : תכונתן, בנינן, צורתן, והכחות המניעים אותן הן בלי כל הבדל ושנוי, ואין בין זו לזו ולא כלום; אבל הראשונה מעתקת הרים ממקומם והשנית מניעה את גלגל מכונת-התפירה. וכן המה העמים. האחד הו אחזק ואמיץ גם בצדקותיו גם בחטאותיו, השני קל ומצער גם במעשיו הטובים וגם במעשיו הרעים; האחד משעבד לגאוניו כחות גדולים, והשני – כחות קטנים. אולם הרוח החיה והמניעה את הכחות והכשרונות האלה לעבר זה או לעבר אחר, היא ההשפעה הנובעת מהאנשים הגדולים. ובן אין כל יסוד לדבר על אדות נשמת האומה. לכל היותר רשאים אנו לדבר על אדות גוף האומה, אגרופה של האומה או קבת-האומה. אולם חושב אנכי, כי על כל פנים, כל אומה ואומה מסוגלה היא מטבעה להוליד גאונים רבים ולעתים קרובות או רק מעטים ולעתים רחוקות. באחד הפרקים הבאים אטפל בענין זה.

אחדות ההשקפות וההרגשות של אישי האומה איננה תולדת אחדות הסגולות הטבעיות של כל בני העם, כי אם תולדת ההשפעה הפועלת על כלם בבת אחת על ידי אותם המופתים של ההיסטוריה עצמם, על ידי אותם ראשי האומה חיים עצמם ועל ידי אותה הספרות עצמה. לכן הננו רואים כי צורה רוחנית אחת טבועה על כל יושבי הכרכים הגדולים, אך אם בני עמים ומפלגות שונים המה. לכל אחד מבני ברלין, מבני פריז, מבני לונדון יש סגלות נפשיות מיוחדות המבדילות אותו מבני הערים האחריות. האם יכולות הסגלות האלה להיות טבעיות ומיוסדות בנין הגוף והנפש? דבר שאי אפשר הוא. בני הכרכים הגדולים אלה הם ערב רב של עמים ולשונות שונים, הם בליל אנשים מכל המינים ומכל יסודות הגזע והחברה. אבל כלם מקבלים את השפעותיהם התדיריות ממקור אחד, ולכן בהכרח תֵּראה אחדות ידועה גם במעשיהם גם במחשבותיהם לעין כל מתבונן. רק על ידי חזיון ההשפעה יכולים אנו להבין ולהשיג את המגפות המוסיות, את זרמי השנאה או ההתפעלות הגורפים בשטפם עמים שלמים.

הנה ראינו כי המלה היא האמצעי הראשי, אשר על ידו ימסרו ציורי-הדמיון ממוח אחד למוח אחר. אולם המלה היא רק סמל הסכמי של אחד ממעמדי-הנפש, ודבר זה מעכב את הגשמת הציורים החדשים לגמרי. הגאון מעַבֵּד בקרב ידיעתו הפנימית ציור-דמיוני, אשר לא חֻבר עוד מעולם בקרב מוח אחר. איך ינסה להביע ולהגשים את מעמד-נפשו החדש והמקורי,למען ירגישוּהו גם אחרים? באיזה אמצעים יבחר? אין כל ספק, כי יבחר את המלה. אולם הוראת המלה ומשמעותה נקבעו כבר על ידי ההסכמה הכללית. המלה מגשמת את אחד ממעמדי הנפש הידוּעים מכבר, על כן היא מעוררת גם בלב השומע ציור ישן, הקשור בה מכבר הימים. ולמען תהיה המלה באזני השומע או בעיני הקורא לא כסמל של הציוּר שהיה קשור בה עד העת ההיא, כי אם כסמל לציור חדש ובלתי נודע כלל, צריך לבוא אתו לידי הסכמה חדשה. הגאון צריך להביא בלב השומע או הקורא את המושג החדש אשר בהמלה הישנה שהוא משתמש בה, על ידי השוָאוֹת דמיונים והפכים. את הדבר הזה יכולים להשיג רק בקירוב, אבל לא בשלמוּת. כמעט בכל מלה ומלה, בכל ניב וניב של שפתנו נכרים עוד עקבות היגיעה של האנשים המצוינים והמקוריים, אשר עמלו למסור למוח ההמון ציורים-דמיוניים חדשים בעזרת הסמלים הישנים. וזאת היא סבת הציוּריוּת של המבטאים. בעצם הדבר היה צריך כל גאון לשפה חדשה, שפה שהיא מיוחדת לו לבדו, למען יגשים את ציוריו ומושגיו החדשים בדיוּק. אולם יען אשר גם הגאון אנוס הוא להשתמש בשפה המקובלת מכבר, כלומר: בסמלים של ציורי-דמיון אנשים אחרים שקדמו לו, לכן יביא ערבוּב המושגים ובלבוּל הציורים במוחות בני האדם בתתו מובן חדש להמלים, אשר השומע הורגל לפרשם על פי הוראתם הישנה והמסוּרה. הגאון ממלא את הנאדות הישנים ביין חדש. ורע בזה שהמקבלים את הנאדות שופטים על היין על פי נבלו, מבלי יכֹלת לפתוח את זה האחרון ולטעום את הנתון בו.

וטבע הלשון וסגולתה זאת – הוא הערוב היותר גדול למסירת המחשבות הנולדות במוחו של הגאון למוחות ההמון. זה האחרון נוטה בהכרח להחליף ולערבב את ההוראה הציורית החדשה של המלח, אשר הגאון העמיקה וישתמש בה במובן מקורי, בההוראה הישנה ופשוטה. הציורים-הדמיוניים הישנים והנושנים מאריכים את חייהם בתוך החדשים והמה מטשטשים ומבלבלים את המושגים; ההמון בקראו את המלים “הארץ תסֹב על צירה” יצַיר לו בדמיונו את ציר הארץ בצורת ציר העגלה, ובקראו את המלים “זרם חשמלי” ישַׁוֶּה לעיניו איזה חמר נוזלי השוטף וזורם בתוך חוט הברזל כזרם של מים בתוך צינורות של עופרת. ובמקום שהגאון מאמין כי באר ופרש את כונתו ומחשבתו על ידי המלים אשר בחר בהן, הנה יקרה שלפעמים אך העיבן. במקום אשר רצונו לעורר ברוח האחרים את ציוריו ומושגיו הוא, הנה יש אשר יעלה בידו ההפך מזה: הוא מעורר ברוחם דוקא מושגים המתנגדים להם. אבל זה הוא עוד הפעם חסרון שלמותו של האדם, ואין ביכלתנו לשנותו. אולי עוד יתפתחו גופו ורוחו של האדם במדה גבוהה כזו, עד שלא יצרך עוד לסמלים הסכמיים למען יביע על ידם את מעמדי נפשו, כי הוא יעשה זאת בדרך ישר בלי כל אמצעי. אז לא יצרך עוד המוח המקורי לעזרת המלים, למען ימסור על ידן את התנועות המוליקוליות למוחות אחרים; אולי אז אפשר יהיה הדבר, כי דַּי יהיה להאדם לחשוב מחשבה ברורה ולהעלות ציורים בהירים ומוגבלים, למען ירחיבם, כקרני אור וכחשמל, בחלל המרחב ולהשפיע אותם על מוחות אחרים. אז לא יהיה עוד כל צֹרך להלביש את מחשבותינו וציורי-דמיוננו בבלויי-סחבות של השפה, המכרחת אותנו להגות את ציור-דמיוננו על אדות “כל העולם”, אשר אנחנו חלקיו, בעזרת המלה Natur ¹   ##, שהוראתה המקורית “יולדת”, והיא מעוררת בנו את ציור-הדמיון של אֵם עם כל מכשירי כלי-ההולדה של החיות ממין היונקים. אבל עד אשר נגיע אל השלמות האגדית הזאת, אנוסים אנחנו להסתפק במלים ועלינו רק להתאמץ באמת להבין איש את שפת רעהו עד כמה שאפשר הדבר²