כאשר הציע לפני ידידי וחברי־לָעֵט הסופר ראובן בריינין בפעם הראשונה לתרגם את הפרדוכסים עברית, נראתה הצעתו זו קצת תמוּיָה וכמעט זרה בעיני. כמעט ירֵאתי להעלות את הרעיון על לבבי, כי ספרי זה יִנָתן להקוראים העברים בשפת אבותינו. שאלתי את נפשי, לא בלי חרדה, אם ספרי זה הוא אמנם מסוגל להיות מזון רוחני לָרִבֲבוֹת ולמאה רבבות הקוראים, אשר אליהם יפנה ספר עברי? לא יראתי, חליליה, כי אַחַי בני עמי יושבי התחום לא יבינו דברַי ומחשבותי. יודע אנכי יתר מדי, מה רמה התפתחותם הרוחנית, ועד כמה מוכשרים המה לקלוט אל קרבם כל רעיון מדעי. השכל שהורגל מנעוריו לצלול בנבכי ים התלמוד ולשוּם דרך בין הרי הפלפול התלולים והמרוּכסים, לא יקשה עליו לחדור אל עמקי כל מחשבה. לפקפוקי בדבר התרגום העברי היתה סבה אחרת. אנכי שאלתי את נפשי: איך תפעול החליפה הפתאומית של חוג־ההשקפה על רוח הקוראים, שהיו שקועים כל ימיהם רק במקצוע אחד, בלמודי התורה וההלכה המסורים להם זה שנות אלפים? האם לא יביאו השאלות המדעיות, הזרות והמוזרות להם לגמרי, אשר ימצאון בספרי זה, מבוכה וערבוביה במוחותיהם? הילכו בעקבותי אני? האם ימצאו חפץ בחקירות המרחיקות אותם מארחות־הרוח הכבושות והמסורות להם? ואיך יתיחסו אל דרכי המחשבה המתנגדים נִגּוּד גמור לאותם הדרכים שהוּרגלו בהם? האמונה נשענת על הקבלה והמסורה וראיותיה והוכחותיה הנה “כמה שנאמר” “וכמה שכתוב”, ואני כופר בְּאַסְמַכְתָּאוֹת שאינן עומדות בפני כס המשפט של הדעת. התלמודיים, בעלי ההלכה, הסברא והאגדה לוקחים את אחד המקראות או אחת הסוגיות החמורות בגמרא ומפלפלים בהם בחריפות רבה, מוצאים בהם קושיות וסתירות, ואחר כן המה מְיַשְּׁבִים אותן, או רק חושבים, כי המה עושים זאת, ומיַשְׁרִים את כל המעקשים בהם. גם אנכי מבקש סתירות בהדברים המדעיים המסורים לנו, גם אנכי מבקש למצוא בהם את הכונה הנכונה הַמִּתְיַשֶּׁבֶת על הדעת, אבל דרך הגיוני הוא לגמרי אחר: אנכי מבקש הרבה יתר את הסתירות שבהם, ואין אני מתאמץ כלל לדבק את ההנחות וההשערות המכחישות זו את זו ולחברן על כרחן.

אבל דַּיָּהּ היתה לי סקירה אחת על הספרות העברית של השנים האחרונות להניח את דעתי ולהחליש את פקפוקי. ראיתי, כי סופרים רבים הקדימוני להרגיל את הקוראים, אשר השפה העברית הוא מקור־השכלתם היחיד, לדרוש ולחקור בכל שאלות הזמן. כבר נתנו להם ספרים ע“ד תולדות האדם הקדמון וע”ד תורת־ההתפתחות של דַּרְוִין, ע“ד תורת הכלכלה המדינית של מרקס וע”ד תורת הנפש והחיים. ולא זאת בלבד, כי אם גם ספורים טבעיים, ריאליים, ועוד יותר פורנוגרפיים, כלומר המלאים נבוּל־פה, המציאו להקוראים העברים, דברים שאוּלַי צרכם אין כל כך מורגש ושעולמנו היה יכול להתקיים גם בלעדם. המעט מכל אלה, כי גם את הפטפוטים הלוטים בערפל של ניטשה, המשוגע האומלל,¹ אשר התחיל את עבודתו הספרותית בהיותו כבר מבוּלבל ומטורף, וישים קץ לה אחרי אשר הוּעם בו זיק שכלו האחרון ובתקופת שגעונו כתב את ספריו המלאים הוֹלֵלוּת, אשר בעיני שכורי־ההשכלה שהתפרצו מבתי־הישיבה יֵראו כ“המלה האחרונה” של חכמת אירופה, – גם את הפטפוטים הסּוֹדִיִים האלה הכניסו אל הספרות העברית בחוצפה יתרה, כאלו השמיעו תורה חדשה וינבאו גדולות לעמם. ובראותי, כי הספרות העברית החדשה כבר מלאה מכל המינים והיא חִילוֹנִית לכל דבר, נחמתי ואמרתי בלבבי לא נורא הדבר אם גם יבואו ה“פרדוכסים” שלי ויתפסו בה קרן־זוית.

ואחרי שובי לחשוב בדבר נוכחתי, כי יש אמנם לשמוח על כי שפת אבותינו העתיקה מתחלת להיות כלי־תשמיש גם לרעיונות בלתי דתיים. קדש היא השפה הזאת בעינינו, לכן נוטים אנחנו, ע"פ רגש־טבעי, להאזין ולהקשיב אל כל אשר תאמר אלינו ביראת־הכבוד ולקבל את כל הגה היוצא מפיה בלי בחינה ובקֹרת. ובדבר הזה כרוכה סכנה גדולה לחיי הרוח של עמנו. אם קליפת־השפה מחנקת את גרעין הרעיון הצפון בה, ובכבודה וקדושתה החופפת עליה תגן על זה האחרון לבל תחלל אותו עין הבקֹרת בסקירתה הנוקבת ויורדת למעמקיו, – שפה כזאת, כלומר, הדברים הכתובים בה, מפלת תרדמה על שכלו של האדם, מַקְפָּה את חוּדה של המחשבה ומחנכת מעט מעט דור של אמני־הזכרון (געדֶאֶכטניססקינסטלער), החוזרים על פטפוּטי אחרים מלה במלה, מבלי הבין את כונתן ומבלי היות מסוגל לחשוב מחשבות בעצמם. כל העושה את המלה, הלבוש החיצוני של הרעיון, לאליל אשר אליו ישתחוה, הוא אוטֵם רוחו.

טוב אפוא הדבר, כי יִנָּטל מהשפה העברית טעמה הדתי. טוב אפוא הדבר, כי החלו להביע בעזרתה כל מיני מחשבות ורעיונות, גם כאלה שהם רחוקים מאד מקדושה, או מבינת האדם הישרה. על ידי הדבר הזה יתרגל העם העברי לבקש בבגדי השפה גם את גוף הכונה והוראת הדברים, על ידי זה יִוָלֵד החשד המועיל בלב הקוראים העברים אל הדברים שהמה קוראים “שחור על גבי לבן”, וילמדו להתנגד אל הרעיונות החדשים, אם גם מוּבעים המה בשפת ישעיה, איוב ונעים זמרות ישראל. על ידי זה ילמוד גם העברי לבלי וַתֵּר על זכות־האדם העליונה, על ממשלת הבקרת החפשית, לבקר בלי מעצור את כל התורות והשטות אשר יטיפו לו, אם גם כתובות הנה בשפת משה והנביאים.

רק בתנאים כאלה, כלומר: אם השפה העברית תהיה משמשת בחול כמו בקֹדש, יכולה היא להיות אוֹמֶנֶת לבני עמנו בדורנו אנו, כאשר היתה עוזרת לשמירת קיומם במשך שנות אלפים. ורק אז יכולה היא להיות לאומתנו בצדק ובמשפט לשפה קדושה: קֹדש תהיה לנו על ידי תעודתה הנעלה ומפעלה הנשגב, קֹדש על ידי הדעת וההשכלה שהיא מרחבת בתוך אחינו, קֹדש בתור מורָה דרך להעם העברי העולה מהעבר אל ההוֹה ואל העתיד, דרך המוביל מעולם החלומות והחזיונות אל עולם המציאות, מעולם הגעגועים, הזכרונות והתקוות אל עולם המעשים הממשיים. מעולם לא היתה השפה העברית יותר קדושה, מאשר בשעה שהיא עוזרת להבין את העם העברי לתעודתו הגדולה, אשר התפתחותו ההיסטורית מתחלת להתות לפניו. התפתחותנו ההיסטורית העלתה שאלות רבות על הפרק המחכות לפתרון, והשאלות הן שאלות הכלכלה־המדינית, שאלות־המוסר, שאלות חברתיות ומדעיות, ורק אותה האומה תוכל לפתור אותן, אשר מחשבותיה ורגשותיה הן לפי רוח הדור.

אל נא נשכח את אשר אנחנו יודעים ואת אשר למדנו מכבר הימים, אבל חלילה לנו להיות מן הנחשלים. נוסיף נא ללמוד את כל אותם הדברים הטובים, אשר אירופה המתקדמת יכולה ללַמֵּד אותנו. במוח העברי יש דֵי מקום להדעת הכפולה הזאת. נהיה נא גם להבא עם־כהנים בכל הנוגע לטהרת המדות, לארחות המוסר הגבוהה ובכל הנוגע לנקיון הלב והנפש, אבל נהיה נא יחד עם זה עַם העומד על מרום פסגת החכמה ושולט בכל אוצרות המדע. כל דבר הנוגע לאדם באשר הוא אדם אל יהיה זר לנו, נאמר נא בסגנון המשורר הרומי: נלמוד נא הכֹּל, אם גם בשביל זה, למען נוכל אחרי כן להשליך אחרי גונו דברים אחרים ולבזותם.

ואם ספרי זה יוכל להועיל אף במעט לקרב את עמי אל המטרה הזו, אז אֹמר לנפשי בעֹנג, כי יהודי טוב הייתי בעת שכתבתי את הפרקים האלה ובעת שנאותי לתת את הרשיון לתרגמם עברית.

פַּריז, 8 מאי, 1900.

ד"ר מכּס נוֹרדוי.

מכּס נוֹרדוי הוא עתה אחד ממנהיגינו הרוחניים, וכל מלה היוצאת מפיו או מעטו, אם הדברים נוגעים לישראל ולארצו, עושָׂה רושם ידוע, ולא קל, בעולמנו הקטן. אולם קהל הקוראים העברים, כונתי: הקוראים רק עברית, יודעים את נורדוי רק על פי דרשותיו שהוא דורש על הקונגרס הציוני וע“פ שנים שלשה ממאמריו, בנוגע לשאלת תחית האומה, שתורגמו עברית. אולם אין אחד מהם יודע את נורדוי החוקר השנוּן ואת אשר יצר, הגה וכתב במקצוע המדעים האנושיים. לכן גאותי לבקשת “תושיה” להציע לפני נורדוי, כי יתן לי את הרשיון לתרגם את “הפרדוכסים” שלו עברית. בתתי את הסכמתו המוסרית לתרגם את הפרדוכסים עברית לא נעלם ממני באותה שעה, כי יש פרקים בספר הזה שנתישנו מעט, וכי הענינים שהמה מטפלים בהם נתבררו באופן יותר מדעי או פלוסופי ובאופן יותר קרוב אל האמת ההגיונית בספרים שכתבו חכמי דורנו הגדולים בשנים האחרונות; לא נעלם ממני גם זאת, כי רבות מהשקפותי ודעותי מתנגדות אל ההשקפות והדעות המוּבעות בה”פרדוכסים“, אבל שמתי אל לבי, כי הספר הזה הוא הטוב והמובחר שבספרי נורדוי. ובתתי את תרגומו העברי הרי אני נותן לפני הקוראים את השקפותיו ודעותיו של המחבר על העולם והטבע, על השאלות היותר נכבדות בחכמת־הנפש ובחכמת־החברה. בספרו זה מתיצב נורדוי לפני הקהל העברי ואומר: הרי אני לפניכם כמו שהנני, בצורתי הטבעית. ה”פרדוכסים" הוא הספר היותר מדעי שכתב נורדוי, ואשר עשה לו שם בין חכמי אשכנז.¹

וה“פרדוכסים” יש להם ערך מיוחד לא רק מצד יחוס מחברם, שהוא עתה “נורדוי שלנו”, – כי אם מצד יחוס עצמם. אם יספר מצוין ונעלה, שראוי “לשנים מקרא ואחד תרגום”, הוא אותו המעורר בלב הקוראים מחשבות והגיונות במדה מרובה והמלמדם לעמוד ברשות שכל עצמם, אז יכולים אנחנו להגיד בצדק, שה“פרדוכסים” הוא אחד מאלה הספרים המצוינים והנעלים, המועטים גם בהספרות האירופית, שפעולתם על הקורא פורִיָּה מאד, ובמקרים ידועים תֵּחָשב למאורע רב־הערך בחייו.

עוד זאת: אני חושב, כי ספרותנו העברית צריכה לכלול בקרבה את כל הטוב אשר יצר הרוח העברי בכל מקצעות המדע והספרות, ומטעם זה יש לתרגם עברית את כל הספרים המצוינים, שכתבו בני עמנו בשפות שונות ובתקופות שונות. ויצירתו המדעית של נורדוי היא יצירת הרוח העברי, עברי שנתגדל מתחלה באהלי שם ועֵבר ואחר כן פנה להם עֹרף ויהיה, או חפץ להיות, אירופי גמור. הוא חפץ וגם השתדל להיות לא־עברי, אך לא עלה דבר זה בידו וישב אלינו תשובה שלמה, ותשובתו היתה לאות הזמן. ואע“פ שהענינים, אשר נורדוי מטפל בהם בה”פרדוכסים" אין להם נגיעה ישרה אל היהדות, במובנה הצר והגלותי, – כי נגיעה בלתי ישרה יש לכל עניני המדע והספרות אל היהדות והיהודים, – בכל זאת הננו מכירים גם בספר זה, ואולי דוקא בספר זה, את השפעת רוח עמו עליו: את אופטימיוּתו החזקה, האופטימיות היהודית הטפוסית, את התנגדות להזיוּף בכל צורותיו.

עתה הוא נורדוי יהודי ביודעים. הוא מטעים את יהדותו הטעמה מיוחדה, כדרך בעלי התשובה; אולם בה“פרדוכסים” הננו מכירים את נורדוי העברי בלא יודעים². זה האחרון לא האמין אז בעצמו בשרש נשמתו הישראלית, ואם האמין בה בסתר לבבו לא היה מגלה סוד זה ברבים. אולם כל מה שמתאמץ העברי להסתיר את יהדותו, כן היא נִכרת ביותר לעין מתבונן, כי גם ההסתרה וההכחדה הזאת עצמה היא ארכי־יהוּדית.

עתה מלים אחדות על אדות תרגומי. אנכי לא תרגמתי פסוקים כצורתם, מלה במלה, משפט במשפט, אבל תרגמתי את רעיונותיו של נורדוי וחַסְתִּי על אבוד הגוָנים, יהיו גם הדקים שבדקים, שבהם, ובמקום שסגנונו הוא מיוחד ומטביע חותם מיוחד על המחשבה שם עמלתי, במדה היותר אפשרית, לדבר בשפתו ובסגנונו הוא. עד כמה עלה הדבר הזה בידי, לא עלי לשפוט. אולם עיקר עמלי היה לתרגם את הספר באופן שיבינו הקוראים מה המה קוראים בלי קושי מיוחד ובלי יגיעה רבה. לתכלית זו וִתַּרְתִּי על איזה מהשקפותי בנוגע לחכמת התרגום (כי התרגום חכמה ולא מלאכה הוא, כפתגם הראשונים). פרקים אחדים בה“פרדוכסים” דורשים מצד נושאיהם ועניניהם עצמם התאמצות השכל והכנה למודית, כי המחבר מטפל בהם בדברים העומדים ברומו של עולם המדע. לכן נזהרתי לבלי הקשות הבנתם ולבלי האפיל כונתם על ידי שפה עמוקה ולשון כבדה. על כן הייתי במקומות ידועים של תרגומי זה קצת מסביר ומפרש, כדי להקל את ההבנה על הקורא, אך על פי רוב הייתי מדקדק לבלי גרוע ולבלי הוסיף דבר על דברי המחבר. במקומות ידועים ומעטים בחרתי לדבר בלשון קצרה, במקום שנורדוי מכפיל את הרעיון במלות שונות, כי לא הרי הקורא העברי כהקורא האשכנזי, ולפעמים בחרתי לדבר בלשון נקיה בענינים שאֹזן העברי איננה סובלת מבטאים גסים יתר מדי. אולם לפעמים הייתי אנוס, – הנני מדַיֵק בלשוני ואומר דוקא אנוס, – להשתמש בלשון שאניני־הדעת והאסטניסים היתרים אולי ימצאוה בלתי נקיה כל כך. דבר זה עשיתי, כלומר, אנוס הייתי לעשות, בתרגום הפרק: “צור נאַטורגעשיכטע דער ליעבע”. טבע הענין שבחר לו המחבר לבארו בדרך מדעי הכריחו וחִיְבו לדבר בלשון טבעית, ובזה חִיֵּב והכריח גם את המתרגם לנַבֵּל, כמו שיאמרו סריסי־השפה, את פיו. ואלו הייתי משנה בפרק זה את הלשון ועושה אותה לצנועה וחסודה הייתי מזַיֵּף את תמונתו הספרותית של נורדוי, ומעון כזה השתמרתי.

מעשה היה בלבוב, שראוי הוא לספרו במקום זה. אחד הציונים בהעיר הנזכרת, שהיה לו שם בין המשכילים העברים והוא עתה חכים וגם מסַפֵּר עברי וגם רבי יקרא, התרגש באחד הימים ויצעק צעקה גדולה ומרה, בראותו, כי חבריו תלו את תמונת משוררנו יהודה ליב גורדון על הכותל המזרחי בחדר החברה הציונית. מה יאמרו החסידים, מה יאמרו היראים ומה יאמר כל ישראל, – קרא הציוני שהוא אחד ממעריצי יל“ג, – הלא יאמרו, כי רבנו, כי משוררנו וסופרנו הגדול מגוּלח הוא, יהודי בלי זָקן! ובהתרגשותו מנה את החסרון. הוא לקח עט־עֹפרת ויעשה, על ידי הוספת קוים ושרטוטים תכופים על הסנטר, זקן ארוך, זקן של חסיד לתמונתו של יל”ג המגולח.

אני לא אדבק זקן לסנטרו של נורדוי. הרי הוא לפניכם, רבותי, כמו שהוא!

הפרק הנ“ל הוא מדעי, והמדע קורא בדיוק את כל דבר בשמו הראוי לו. החוקר מדבר בלשון טבעית, ולא שַׁיך לאמור על איש כזה: הוא מנבל את פיו. בלשון כזה השתמשו, משתמשים וישתמשו כל כותבי ספרי או פרקי חכמה. האמת איננה מתקשטת ואיננה מכסה את פניה במסוֶה. נורדוי איננו סופר צבוע ומתחסד, וזאת מעלתו העקרית. במחברנו זה יש, שלא מדעתו, ממדתם של נביאינו וחכמינו, זכרם לברכה, להשתמש ב”מלה חזקה" ולקרוא דברים ידועים, שבני האדם קוראים להם שמות בדויים המסתירים את הוראתם, בשמם האמתי והטבעי.

ה“פרדוכסים” מלאים מלים מלאכותיות ומבטאים מדעיים מכל מקצעות החכמה והפלוסופיה, ועל כל אלה מתובלים המה בפתגמים קצרים ולפעמים גם מְמֻחָיִם הלקוחים משוק־החיים, המלון המיוּחד של מומחים שונים למלאכות ולאומנויות שונות. ובבואי לתרגם את כל הדברים האלה עברית השתדלתי להמעיט, ככל האפשר, ביצירת מלים חדשות או מבטאים מחוּדשים, ועשיתי זאת רק במקומות שלא יכולתי בשום אופן להֵעָזֵר בדרך אחרת, וההכרח לא יגונה. בכלל, נתתי את היתרון למלה מלאכותית או ניב מדעי שהם מקובלים מכבר באיזה חלק מספרותנו העתיקה ושכבר השתמשו בהם גם רבים מהסופרים העברים במאת־השנים האחרונה על פני אלה “ההמצאות”, כלומר: המלים המחודשות תכלית החדוש, של האחרונים שבאחרונים, אם אינן מתקבלות על הדעת ואינן נוחות להטעם הספרותי, או שהקוראים יתקשו או לא יבינו כלל את הוראתן ופרושן. ובמקום שהייתי אנוס לברוא מלים חדשות או ניבים שלמים חדשים (ואנוס הייתי לעשות כזאת, אם מפני שלא מצאתי כלל וכלל מלים ומבטאים, לא ישנים ולא חדשים, שהיו דרושים לי בתרגומי, או שמצאתי אותם והם לא ישרו בעיני כלל וכלל, ולא יכלתי לצאת בהם ידי חובת מתרגם הרוצה שיבינו את דבריו), נתתי תמיד את היתרון למלים קלות ופשוטות, למען לא תכבד הבנתן על הקוראים המצויים. שויתי תמיד לנגד עיני: לא לכל הקוראים יש דֵי פנאי, דֵי רצון ודֵי סבלנות לחפש זמן רב בחדרי ספרותנו הרחבה אחרי פתרון איזו מלה שקדמונינו או אחרונינו השתמשו בה פעם אחת, ואין לה דוגמאות לא במקרא ולא במשנה, לא בספרות הרבנית ולא בספרות־ההשכלה. שופנהויר אומר במקום אחד: הסגנון היותר טוב הוא זה המביע במלים מצויות ופשוטות דברים בלתי פשוטים בלתי מצויים.

עוד עלי להעיר: את המלים התלמודיות כתבתי ע"פ האורתוגרפיה העברית, כדי לאַזְרחן על ידי זה בשפתנו. מלים זרות, ואף אלה השגורות מאד בעטם של סופרינו בעשריות השנים האחרונות, לא הכנסתי בתרגומי, ולא קל היה הדבר להמָּלט מידן, יען כי קשות הן לשפתנו, מקלקלות את פניה ומשחיתות את סגנונה. מיום החילי לכתוב עברית הייתי מתרחק מהמלים הלועזיות, וגם בתרגומי זה לא יכֹלתי ולא חפצתי לעבור על מדתי הספרותית הזאת. ויהי רצון מלפני הקורא, שלא יחשוב לי דבר זה לעון.

זאת היא אשר ראיתי להקדים לתרגומי.

ברלין.

ראובן בן מרדכי בריינין.

ספר ראשון

מאת

מקס נורדאו

---

חשבונו של עולם

מאת

מקס נורדאו

(הטוב והרע)

אתם חושבים את הפירַמידים אשר במצרים העתיקה, את הגנים התלוים באויר של המלכה שמירמית ומצבת-הענק אשר על האי רודוס ( Rhodus ) לאחד משבעת פלאי התבל? אולם אני יודע פלא עוד יותר גדול, אולי הגדול שבכל הפלאים אשר ברא רוח האדם עד היום, והוא הפֶּסימיוּת ( Pessimismus ); כונתי: אותה הפסימיוּת אשר תתבונן על העולם, על הטבע, על בני האדם והחיים ברוח כהה של מתרונן משכרון הבא אחרי שתִיַת עשרים וארבע כוסות שבר-שעורים.

הפסימיוּת האמתית מתחלקת לשני מינים: המדעית והמעשית. המדעית – מותחת בקרת מכחדת על כל מראות התבל. היא חורצת משפט קים, כי התולדה כֻּלָּה היא יצירה-מקולקלה, לא טובה מהיצירה הראשונה של אָמָן-אֱלִיל אשר לא עלתה בידו. היש תכלית לקיומה של הבריאה? הרואה עומד לפני המכונה הכבֵדה, רבת הגלגלים והאופנים, ומניע ראשו; לשוא יבקש איזה רעיון ומחשבה בתנועתה המִּשְׁתּוֹללת. ואם התולדה בכלל היא ערבוביה של תּהו ובהו בלי כל תכלית ובלי כל מחשבה, היש, לכל הפחות, לפרטי חלקיה איזה הגיון ואיזה חֹק? גם זה לא. המקרה העִוֵּר שולט בכל הטבע וגם בדבר המעסיק אותנו לכל היותר, בחיי האדם. אין כל מוסר אשר על פיהו יכינו המעשים הגדולים והקטנים את דרכם בתבל; הרע ינצח את הטוב; אהורמין מפיל את הורמיז מעל המדרגות והוא שוחק, מבלי הכלם, בהִשָּׁבר לזה האחרון רגל. ולמה תתקַים תבל אשר כזאת? האם לא טוב ולא נכון היה לוּ התפוררה עד היסוד ולוּ חזרה אל התּהו אשר ממנו נוצרה, – דבר הצריך עוד ראיה?

מה יהיר שופט כזה ועד היכן מגיעה אהבתו לעצמו! הוא חושב לדבר ודאי, שאיננו מטיל בו ספק כלל, כי דעת-האדם היא המדרגה היותר גבוהה ביצירת הטבע, כי יש ביכלתה להקיף ולתפוס את כל ההוה, וממילא אין דבר נמצא מחוץ לגבולה, וכי כל התבל משתעבדת לאותם החוקים עצמם אשר היא נכנעת לפניהם. רק מנקודת-ראות כזו יכולים אנו להבין את הבקרת המתוחה על כל מראות העולם.

אם רק נניח כי הדעת השולטת בטבע היא דומה לדעת-האדם, הנה אין כל ספק כי יוצדקו המתלוננים והמתאוננים על רֹע הנהגת העולם, יען כי תעבט ארחותיה: פעם היא פזרנית ופעם קמצנית, וכל מה שהיא עושה תעשה בלי חשבון ותכלית, בלי תכנית ומטרה; ומה טוב ומה נעים היה לו יכֹלנו להפקיד את השגחת-העולם בידי מורה לחכמת הפלוסופיה.

וכן הוא הדבר במה שנוגע לחציפות ההשגחה. אלו היה האפוטרופוס על מוסר העולם איש משכיל ונבון מבני דורנו, אשר פקידי מקומו נתנו לו תעודת-הכשר על טיב הנהגתו, אז לא היו שערוריות בתבל. אז לא תהיה עוד הצדקה לצעקה, והרשעה לא תרים ראש בגאון. ואמנם בכל עת אשר יברא משכיל כזה עולם לפי רוחו וטעמו, כלומר: אך יכתוב ספור או חזיון בעד התיאטרון, אז יתקן את עולמו זה במלכות הצדקה, והקהל החביב ירבה למצוא כף, אם על הדף האחרון או במערכה החמישית יבוא הצדיק על שכרו והרשע יֵענש כרשעתו. והרואה או הקורא חושב בלבבו: “כן היה צריך אמנם העולם להתנהג!”. אמנם יש בין הסופרים והמשוררים גם בריות משונות כאלה, אשר יתארו בספרים את החיים כהויתם בלי כחל ושרק: תמר לא תנשא לאמנון, אף כי יאהבנה בכל לבבו ונפשו, והיא בוחרת לאלוף נעוריה איש ריק ופוחז אשר יהיה בעוכריה כל ימי חייה; הכשרון יאבד יען כי לא ימצא תנאים נאותים להתפתחותו; והתקיף בעיר והשליט בעניני העדה ישאר על מקומו, אף כי הכל מרננים אחריו והכל יודעים איך עלה לגדולה. בספורים וחזיונות כאלה, אשר אין בהם אלא מה שבמציאוּת הערמה, לא ימצא הקורא או הרואה לקח טוב: המוסר יוצא וידיו על ראשו, והקהל סופק כפיו על עלבון כבוד הישר והצדק.

הרי הדבר ברור: הטבע איננה לא בעלת-יֹשר ולא בעלת הגיון, ולכן עליה או להיטיב את דרכיה ולתקן את חסרונותיה, או לשוב לתֹהו.

אבל מי הגיד לך, מבקר-שוטה, כי ההגיון שלך, שהוא אינו אלא אחד מחקי הטבע הפועלים בכלי-מחשבתנו, – כי ההגיון שלך הוא גם אותו ההגיון של התבל? מי נתן לך המשפט למוד על פיהו את ערכם של כל חזיונות העולם ומלואו? האם לא אפשר הדבר להניח, כי כשם שאין ביכלתנו לפתוח שערי ברזל סגורים במפתח קטן של שעון-הכיס, כך אין בידינו לפתור את חידות העולם וסבך חזיונותיו על ידי ההגיון האנושי? יכול היות כי אותם הכחות הפועלים בגופנו הם הם הכחות השולטים בכל התולדה, כאשר אין הבדל בין יסודות המלאכה אשר עליהם נבנה המנעול הגדול התלוי על בריחי שערי הברזל ובין יסודות המלאכה אשר עליהם נבנה השעון הקטן הטמון בכיסנו. ההבדל בזה – הוא רק בין הקטן במדה ובין הגדול לאין-סוף, בין הפשוט, בערך, ובין המרכב במדרגה היותר גבוהה. אין לנו כל מופת להוכיח כי הטבע היא משוללת הַכָּרָה-כּוֹלֶלֶת ( Allbewusstsein ), אשר קצרה דעתנו האנושית להשיגה. ראוי רק להעלות על לבנו את תורת שפינוזה: “הכל הוא אלהים!” או את תורת שופינהויר המיוסדה על “רצון העולם”. ואחת היא לנו מה הוא השם אשר נתנו הפלוסופים להכרה-הכוללת של הטבע. אחת הננו יודעים ברור: אנחנו רואים כי החֹמר בהִקבצו בצורת מוח-אדם, והכֹּח בהִגָּלותו בעבודת-עצבים יולידו את ההכרה. היסודות אשר מהם יורכב מוח האדם וגופו, – ואשר היותר חשובים שבהם המה, – מלבד הַחֶמְצָן, הַמֵּימָן, הַחֶנְקָן והפחמן, – ברזל, גפרית, זַרְחָן ( Phosphor ), שִׂידָן ( Calcium ), נַתְּרִית ( Natrium ), קַלְיוּם וחֲלוֹר ( Chlor ), – היסודות האלה נמצאים במַתְכֹּנֶת רבה מאד גם מחוץ לגוף האדם; הכחות המולידים את פעלות החיים, כמו הכחות הכימיים, המכניים, האיליקטרון ויתר מראות האנרגיה הבלתי נודעים לנו, – הכחות האלה פועלים גם מחוץ לגוף האדם. ומי זה יעיז בנפשו להבטיח אותנו כי היסודות האלה והכחות האלה יכולים להוליד את ההכרה רק בצורת מוח-האדם, רק בצורת רקמת-עצבים? האם אין להעלות על הדעת, והדבר הוא גם קרוב לאמת, כי צורת רקמת-העצבים הוא דבר מקרי ורק היסודות אשר מהם יורכבו והכחות הפועלים בהם הם הם העיקר, ואלה האחרונים יכולים להוליד את ההכרה גם בהתחברם באופן הרכבה ופעולה שהוא שונה לגמרי מאופן הרכבתם ופעולתם של הגופים הנודעים לנו כיום?

אבל אני מרחיק ללכת הלאה, והנני אומר: למען נִוָּכַח כי אין לנו הצדקה למד את חזיונותיו של כל העולם באמת-ההגיון-האנושי הקצרה, אין לנו כל צֹרך לקבל את ההנחה: הטבע היא בעלת-ידיעה המכרת את ישותה. למען נחליט כי אין כל דעת ותבונה בהנהגת העולם, צריכים אנחנו ראשית כֹּל להניח, כי יש לו איזו מטרה והוא שואף לאיזו תכלית; הן אין אנחנו יכולים להגיד על ההַלֶךְ, אשר אין אנחנו יודעים אם הוא הולך למחוז חפצו, או הנהו רק מתהלך לרוח היום למען הניע את גופו, – על הֵלֶךְ כזה הלא אין אנחנו יכולים להגיד, כי הוא בוחר ארחות עקלקלות, כי הוא עושה קפנדריה, כי הוא הולך בעצלתַּיִם! אבל ההנחה הזאת, כי יש תכלית ומטרה להעולם, הוא דבר שאין לו יסוד מוצק. הן אפשר הדבר כי התכליתיות ( Finalität ) כמו הַסִּבִּיוּת ( Kausalität ) הוא חזיון הקשור רק בפעלות גופניות, ומחוץ לגוף אינן כלל במציאוּת. הנסיון הורנו כי לא תִוָּלֵד אף פעולה אחת של מחשבה ורצון במוח האדם, מבלי אשר יקדם לה איזה שנוי במערכת-העצבים הבא מהתרגשות החושים; לכן הורגלנו לבקש סבה לכל מעשינו ולכל החזיונות העוברים בגופנו. וההרגל הזה יְלַוֵּנו ולא יעזבנו גם בבואנו לשפוט על חזיונות ומראות אשר מחוץ לגוף. אבל יען אשר חושינו לא יפעלו בלי התעוררוּת הבאה מן החוץ, יען אשר בלי גרוי לא יעשו את מלאכתם, יען אשר כל שנוי הבא בהם יש לו באמת סבה, יען אשר המה באמת נכנעים לחֹק הַסִּבִּיוּת, מזה אין עוד כל ראיה נצחת כי החֹק הזה שורר בחֹמר גם אז אם יִמְּצא בתנאים שהם שונים לגמרי מהתנאים אשר בהם ימצא בגוף האדם!

נניח נא כי רֵחַיֵי-הקַּהֲוָה המה עצם בעל ידיעה; האם לא יחשבו הרחיים כי יד האשה הוא תנאי הכרחי של כל תנועה ותנועה, ואם האשה לא תניע את יד האופן לא תצויר כל תנועה? ואלו היו רַחַיֵי-הקהוה המִּסכנים האלה רואים מכונה המתנועעת בכח החשמל בלי עזרת יד אדם, אז יֵראה החזיון הזה בעיניהן כחידה סתומה שקשה למצוא לה פתרון ולשוא תבקשנה אחרי חֹק הַסִּבִּיוּת, אשר במושגיהן התלבש בצורת יד אשה. רחיי-הקהוה יודעות מהנסיון כי אין תנועה בלי עזרת יד אשה, ודבר זה הוא מהוַּדָאיות הברורות והמקוימות בעיניהן. ובכל זאת יודעים אנחנו כי אין לְכַיֵּל את החק הזה. כי יש תנועות שאינן באות מיד האשה, אם גם ימצאו עגבנים נבוּבֵי-מוח אשר דעתם בזה תהיה כדעת רחיי-הקהוה. אין אני שוכח אף רגע אחד כי גם תנועת המכונה החשמלית יש לה סבה, כאשר יש סבב לתנועת הרחיים, אבל הדוגמה אשר הבאתי היא רק להראות, כי הנסיון היוצא ממעשים המסודרים במערכה ידועה לא יוכל היות לנו לחק כללי בפתרון חזיונות שונים ואחרים. ומה שקרה לרחיי-הקהוה המבקשים את הסביוּת יקרה למכונת-הקיטור, בעלת-ידיעה, אשר תבקש את התכליתיוּת. המכונה יודעת כי מטרת הקיטור הוא להניע את הגלגלים על ידי מוט-התנופה, ואלו היתה המכונה הזאת אוהבת לדבר בלשון קצרה, אז בודאי היתה אומרת בקול של בת-סמכא: “אין קיטור בלי תנועת גלגלים!” ומה תשתומם המכונה הזאת בראותה מַבּוּעַ מְזַנֵּק ורותח (מאותם הנמצאים באמריקה ובאיסלאַנד) ואת עתר ענן הקיטור הנודף מתוכו מבלי אשר יניע אף גלגל אחד! הדבר הזה יֵראה בעיניה כמתנגד לחקי השכל ויביא מבוכה וערבוביה במושגיה ע"ד פעולתו ותכליתו של הקיטור, ולא הייתי מתפלא כלל אם החזיון הזה, שאינו משתעבד אף לאחד מחקיה הידועים לה, היה מבלבל את דעתה. יוכל היות כי סבת השנויים הבאים בהחמר אשר מחוץ לגופנו מונחת בהחמר עצמו והשנויים האלה הם תכלית בפני עצמם ואין להם כל תכלית אחרת זולתה, ולכן רק לשוא נבקש סבה חיצונית ותכלית זרה להם, תכלית המכרחת אותנו להניח, שיש לה יחס אל קבוצת-חמר אחרת. באופן זה אין אנחנו יכולים לקרוא את הטבע בשם – פתיה, ואין לנו כל יסוד אשר עליו תשען בקרתנו שאנחנו מבקרים מעשיה לדעת: אם יש להם תכלית או אין להם כל תכלית. למען נבין את הטבע, למען נשיג את סבת חזיונותיה ואת תכליתם ולמען נשפוט עליהם בצדק צריכים אנחנו לעמוד במרכז, אשר משם יוצאים ונובעים כל החזיונות האלה.

וההתאוננות כי העולם מתנהג שלא במוסר היא עוד יותר דומה למחשבת רחיי-הקהוה. מנקודת-ראות המוסר שלנו מיוּסדה ההתאוננות הזאת; אבל מי נתן לנו המשפט להתבונן מנקודת-ראות זו אל הטבע ואל החיים? המוסר שלנו הוא תולדות תנאי המקום והזמן; המוסר שלנו פושט צורה ולובש צורה ומחליף את גִזרתו, כאשר יחליפו הבגדים והמגבעות את גזרתם. המוסר אשר בשמו ידברו ובמדתו ימֹדו את הנהגת התבל הוא המוסר של בני הגזע הלבן, המוסר של הנוצרים בני המאה התשע עשרה, רק שלהם ולא של אחרים. והמוסר הזה אנוס גם בתחומו הצר, אשר שם יש לו לכל הפחות ערך תוריי, לוַתֵּר על כמה דברים ולהשלים עם הפכים רבים: אם יקום איש אחד על רעהו והרגו – חטא מות הוא, אולם מלחמת עם בעם, אם יכינו מַטְבֵּחַ לרבבות אנשים – זה הוא דבר הראוי לתהלה ושבח; מרמה ושקר בדברים שבין אדם לחברו – חטא הוא, אבל מותר להשתמש בהם בעניני מדינה. המוסר של היום שונה הוא מהמוסר של העבר הקרוב אלינו, והמוסר אשר יקובל מחר בודאי יהיה לא כשֶׁל היום. המוסר הוא ספר המדות, המנהגים והחקים המסכימים ומתאימים לתנאי הקיוּם של המין האנושי בתקופה ידועה. עם התפתחותה של האנושות ישתנו תנאי הצלחתה וקדמתה ועמהם גם ההשקפה על המוסר ותביעותיו. והאם בקנה-מדה כזה כקנה-מדת המוסר שלנו, שאין לו שעור קבוע, חפצים אנו למד את חזיונות התולדה? והמוסר של היום, דבר אשר לא היה לו ערך גם בעיני אבותינו אנו, ומי יודע אם גם נינינו ונכדינו לא יקוצו בו, – האם דבר כזה יהיה לחֹק קבוע להטבע הנצחית? המתאונן והמתלונן על פריעת חק-המוסר ועל אכזריותה של הנהגת העולם לא יחכם ולא יצנע מאותה העלמה המתהדרת בשפעת צבעי בגדיה, והיא קובלת על השמים אשר עין תכלת להם תמיד ולא יחליפו את צבעיהם וגוניהם בכל פעם לפי צבע שמלותיה וסמרטוטיה אשר תתתיפה ותתקשט בהם.

מימי קופרניקוס חדלו להאמין וללמד לאחרים כי כדור הארץ הוא מרכז הבריאה והאדם הוא נזר היקום ותכלית היצירה. איש מאתנו לא יחשוב כיום כי הירח נברא להאיר את הלילה, וצבא הכוכבים למען ימשיל המשורר את עיני אהובתו אליהם. אולם בקרב הפלוסופים לא חדלו עד היום לאחוז לפעמים בדעות-בֹּסר כאלה, אשר כבר קהו בהן שִׁני זקנינו, ולמתוח דין קשה על מערכת-העולם, יען, כפי שיש לשער, יִכלו אוצרות גחלי-האבן בבטן האדמה, יען כי בעיר פלונית ואלמונית מצאו אלפי אנשים את קברם בעודם בחייהם על ידי רעידת-האדמה, יען כי שם נגף ופה דֶבר, פה ילדים מתים ושם יולדות מתות וכדומה.

נצייר נא בדמיוננו כי תולעי-הרקבון יודעים להתפלסף. האם לא תהיה השקפתם על העולם שחורה ועצובה מאד! מנקודת-ראותם הם יהיו כל התקונים, הסדרים והכלים הבאים לטהר את האויר ולהשבית את החלאה והזוהמה דברים נוראים משחיתים ומחַבלים, דברים שהם פורעים את המוסר עד לתועבה. המטאטא ומַטלית-השִּׁפשוּף, החמצן-הממית והמים הרותחים והקוצפים יחשבו בעיני היצורים האלה כאויבים בנפש, אשר עשו יד אחת להשמיד ולכלות את כל הדברים אשר היו יכולים להיות להם למזון ולמחיה. בעצם התעלסם באהבים יזרקו עליהם פתאם נטפי מחמצת-חריפה והיתה תְשׁוּאָתָם העליזה למחולות-המות, וגורל אחד לְחַיְדַק צדיק וּלְחַיְדַק רשע, – שניהם יתהוללו וישתוללו עד אשר יהיו כלא היו. אבל הדברים המביאים אותם בצדק ליאוּש ומרה שחורה, את אותם הדברים עצמם הננו מתארים בספרינו עבי-הכרס בתור אחד הנצחונות העצומים של תורת-הבריאות, נצחון אשר נשמח עליו בכל לב.

הנני משוה לנגד עיני זבוב, אשר לבו מבין במלאכת מחשבת. דמיוני זה איננו מופרז ביותר; נשי-החיל המקפידות על נקיון הבית יודעות למדי את אהבתם היתרה של הזבובים אל התמונות והפסלים. והנה נציֵּר נא בדמיוננו כי שרץ-העוף הזה, היודע להתענג על ציור אחת הדבורים, טס בטיסה אחת על פני הַפֶּסֶל-בַּבַרִיָה, אשר במינכן, המצוין בגדלו. הזבוב לא יראה הפעם בעיניו מצבת-פאר, עשויה בטוב טעם באומנות רבה וברוח מחשבת נעלה, כי אם עֲרֵמַת-מתכת בלי ראשית ובלי תכלית, בלי צורה ותבנית, בלי טעם ויופי. הזבוב יראה בעיניו בעברו על פני הפסל הכביר לארכו רק עמקים וגבנונים, פה שטח חלק ומישור ושם זיזים בולטים והדורים, מבלי דעת מדוע ולמה כל אלה הזויות, הקרנות וְהַמַּעֲקַשִּׁים המתפתלים ומתעקמים הנה והנה. ואלו נולד הזבוב הזה, אשר חֹנַן ברוח יופי, בחללה הפנימי של המצבה הגדולה הזאת, אז היה יכול לכתוב ספר מלא מרירות ע“ד החלל הריק הזה, אשר בעיניו היה נראה ככל העולם כֻּלו, אשר אין לו מטרה ותכלית. והספר הזה היה עושה בודאי רושם גדול על כל היתושים והיַבחושים האזרחים במַעֲמַקֵּי הפסל-בַּברִיָה. אבל הזבוב הזה לא היה מגיע בכל חקירותיו והתפלספותו ע”ד המצבה להכרת האמת, שהיה יכול להביא בלבו אחד המנהלים הפשוטים במינכן המראים להעוברים ושבים את סגלות העיר.

לא, ועוד הפעם לא. הפלוסופיה הפסימית איננה עומדת בפני הבקרת האמתית. הפסימיוּת הישרה, שאין בה אף צל צביעות, אינה אלא התאוננות על קֹצר כֹּח המשיג ועל עֹמק המושג. האדם רוצה להבין את סדר-העולם ואת רוח החיה הנוהג בו, אולם דבר זה נשגב ונבצר ממנו, לכן יָלֶן עליו ויתן בו דֹפי. כן גם ישליך פרא-האדם בחימה את תבת-המנגינות, אחרי אשר יעמול לשוא להבן את תכוּנתה. האדם יחשוב את עצמו לאדון הבריאה, ועל כל צעד וצעד אנוּס הוא להִוָּכַח כי רק אנוש אנוּש הוא וממשלתו לא רבה; על כן יִרגז, ואת רוחו הרעה יעשה לשטה ולתורה אשר יקראנה בשם פסימיוּת. הילד אשר יושיט ידו אל הלבנה להורידה אליו ואשר יתן קולו בבכי, בראותו כי לא נקל הדבר, גם הוא פלוסוף פסימי מבלי-דעת. אולם את רוחו הרעה נקל לרפא ברקיקי-דבש.

ואמנם חזיון מצוי הוא לראות כי גם בעלי שטת הפסימיות, המדקדקים ומחמירים בעיון בכל פרטיה, יודעים את ערכם של המעדנים ומשתה השמנים, וגם המה ישאו נשים ויולידו בנים ככל האדם, ולב להם לחוּש את כל מנעמי החיים. פלוסופיתם היא כעין בגדי-שרד אשר ילבשו הכהנים בחגים ומועדים להביא רגשי כבוד ויראה בלב המון העם; אבל אנחנו יודעים כי מתחת לבגדי-הכהונה יסתרו כלי פשתן פשוטים ומרֻוָחים, אשר ילבשו גם כל החַלונים.

מלבד הפסימיות המדעית, אשר לא תניא את לב הדבקים בה משמוח בחיים, יש עוד פסימיות מעשית, אשר פי העם יקראנה בשם “מרה-שחורה”. הפסימיות הזאת לא תעמיד את חזיונות העולם והחיים במשפט ולא תביא ראיות והוכחות להצדיק את רֹע גזר דינה שהיא גוזרת על היקום, אין לה לא שטה ולא תורה. הפסימיות הזאת גם לא תנסה את כחה לבאר מדוע תמאס ותבחל בעולם ובחיים. התבל ומלואה מעוררים בה רק גֹעל נפש ורעיוני הרס ואבדון. פסימיות מהמין הזה אי אפשר לבטל “ולענות את כחשה בפניה” על ידי ראיות והוכחות המתנגדות לה וסותרות אותה, כי אם לנתח אותה לחלקיה ולהתבונן אליהם. פסימיות זו הוא החזיון הַמְלַוֶּה את מחלת-המוח, כאשר כבר נתגלתה החוצה, או גם בראשיתה. שנים רבות בטרם הובא חולה כזה אל בית-המשוגעים ישכן על רוחו ענן כבד, והוא בורח מפני הבריות ושונא את בני מינו. אחד מחלקי כלי-המחשבה, אשר לא התפתח כל צרכו או נפגם ונתקלקל מאיזו סבה פנימית או חיצונית, מוכשר הוא לאסונו להכיר ולדעת את חורבנו ההולך הלוך וגדול. חולה כזה רואה בכל רגע את מפלתו הפנימית והריסותו הרוחנית, והחזיון הנורא הזה יבלע את כל חושיו ויאסרהו אל נקודה אחת, נקודת מחלתו המסותרה, עד כי לא יוכל לשום לב כראוי ליתר החזיונות שבחיים. מובן הדבר כי במוח כזה יֵרָאֶה העולם כבעין עִוֶּרֶת: כליל אֹפל וצלמות. כל המשוררים הגדולים של הצער-העולמי היו מְדֻכאֵי-הגוף. לינוי מת בשגעונו; ליאופַּרדי היה חולה במחלות-המין, הידועות היטב לרופא חולי-הנפש; הֵינה היה רק אז לנכֵא רוח, כאשר נגעה מחלתו, מחלת חוט-השדרה, עד מוחו. בַּירון היה בעל תכונה זרה ומלאה הפכים, אשר ההדיוטים יחשבוה לסמן של גאוניוּת, אבל רופאי-הנפש יראו בה אותות מחלת-הרוח. הפסימיוּת הזאת, אשר בראותה זוּג של נאהבים תספוק כפיה ובבקר בהיר ונעים בימי האביב תוריד דמעות כנחל בלי כל סבה, תבכה בלי הפוגה ותמאן להתנחם, – פסימיוּת כזו מחלה ארורה ומגונה היא. כל הבריא בגופו וברוחו יקוּץ בה.

ועוד יש מין “מרה-שחורה” שהיא אינה אלא עשׂויה וצבועה. הכסילים יתהדרו ויתקשטו בה, בהאמינם כי היא נאה ויאה להם, כי על ידה יֵחָשבו לאצילי-הרוח ויבדלו מהאספסוף. יש אנשים נַעֲוֵי-טעם אשר חִוְרוֹן המחשבה מוצא חן בעיניהם כחִוְרוֹן הפנים. האנשים האלה שופכים מְרֵרָתם על כל חזיונות העולם אשר יגעו בהם בלשונם, למען יעוררו את האמונה בלב שומעיהם כי ראו הרבה בחייהם והרפתקאות לאין מספר עדו עליהם. המה נאנחים וקוראים: “הכל הבל!” למען יאמינו כי המה נחשבים על העדה הקטנה של בחירי המין האנושי. עם בעלי “משרה-שחורה” מהמין הזה אין הדבר שֹׁוֶה להתוכח ולהתפלסף, כי אם להגיד להם: “לצים, עד מתי תתהוללו!”

אנכי קראתי את הפסימיוּת בשם “אחד משבעת פלאי התבל”, ובזה רציתי להגיד כי הפסימיוּת הוא נצחון כח הדמיון על המציאות וראיה נאמנה לכשרונו של האדם להלביש את הטבע, למרות מֶרְיָהּ, בגדים ככל העולה על רוחו. כאשר ידע האדם להכריח, בעזרת המספרַיִם ויתר התחבולות אשר בידו, את ענפי העץ, דָּלְיותיו ועָליהם לקבל בצמיחתם צורות שונות של חיות היער ובניני בעל שני הרגלים, כאשר ידע להכריח, על ידי צנורות, את המים לעלות, למרות טבעם, ההרה, כן ידע להוציא ממעשים ומקרים, היכולים אך להגדיל את תשוקת החיים ושמחת-ההויה, השקפה איומה על העולם. ובהשקפתו זו הוא מלביש את הטבע, המתנוססת בשלל צבעי פרחיה ושפעת גְּוָנֵי שושניה, שחורים וצללים עבים, והוא שומע קול יציאת נשמה ואנקת חללים בזמירת צפרים עליזות נצחון החיים.

והטבע משמעת באלפי קולות את שיר השירים של החיים, והקולות האלה חודרים לאזנינו גם אם נאטום אותם. הרגש הטבעי, אשר הוא יסוד היסודות לכל מחשבות האדם ומעשיו והשופך את ממשלתו על כל חייו, – הרגש הטבעי הזה היא האופּטימיוּת, כלומר: אהבה החיים והדבקות בהם. וכל נסיון לשָׁרֵש את הרגש הזה מקרבנו אך לשוא הוא, יען כי הוא אבן-פנת הויתנו ועצמותנו, ורק בכלות החיים יכלה גם הוא.

אם נתבונן היטב אל טענותיה הראשיות של הפסימיוּת, אז נִוָּכח כי מקורן הוא גֹדל לבב האדם והתאוננותה היא התאוננות העשיר על אוצרותיו אשר יביאו לו דאגות רבות. האדם יתאונן על העולם אשר אין לו תכלית ומטרה, או יותר נכון על אי-יכלתו להבין ולהשיג תכלית זו. אבל האם לא תעיד התאוננות זו עצמה על גֹבה המדרגה אשר הגיע אליה רוח האדם בהתפתחותו, והאם אין לנו יסוד לשמוח בזה שהשגנו? כמה כֹח ואון דרוש להמחשבה, למען אשר תתרומם לשאול את השאלה על דבר תכליתה ומטרתה של הטבע! כמה רֹחב דרוש לחוג-המבט של האדם, למען אשר יערב לבו לגשת אל פתרון החידה הנצחית! וכמה מקומות נחמדים ויפים, כמה פרחים נעימים ומרהיבי עין ראה האיש בדרכו עד אשר הגיע אל עֶמְדָתו הגבוהה, אשר שם יצא דֵי אֹמץ בלבו להעמיד לפניו את כל העולם בדין ולקרוא אליו, כאלו היה מנהיג הבירה ויש לו הזכות והמשפט לזה, – לקרוא אליו בקול נגיד ומצוה: “מחוּיָב אתה להתנהג על פי תכנית מסוימה; אל התכנית הזאת הנני רוצה להתבונן ולמתוח עליה מדת בקרתי!” החיות, גם היותר גבוהות בסֻלם ההתפתחות, אינן שרויות בצער-העולם, וגם אבותינו בני-דורם של דֻבֵּי-המערות לא הוגיעו את מוחם לבקש את מטרת האדם ותכליתו בימי חיי הבלו. האדם הקדמון אם מלא את בטנו לָשׂבַע אז השיג בזה, בלי ספק, את מטרת חייו ואם נשאר לו עוד איזה חפץ – בלי ספק החפץ לישון בלי מפריע. ואנחנו לא נאמר עוד די לנפשנו בנתח בשר צלוי ובשינה של תענוג; ככל אשר יגדל רכושנו הרוחני, כן תגדל תשוקתנו להרבות להעצים את אוצרותיו. ואחרי אשר עשינו חיל רב, לא נוכל עוד לשים שלום ברוחנו עם הרעיון כי גבול וחֹק הוּשם למעוּף שכלנו.

כן תתאונן הפסימיות בלי כל יסוד על יסורי הגוף ומכאוביו, כמה קֹצר-ראות, כמעט הייתי אומר: כמה כְּפִיַת-טובה יש בהתאוננות זו! אבל, אדוני הצעקנים, אִלו לא היו יסורים ומכאובים בעולם, הלא אז עלינו להמציאם! היסורים היא המתנה היותר טובה אשר נתנה לנו הטבע. ראשית לכֹל יעיד המכאוב, כי המרגישו הוא בעל מערכת-עצבים בריאה ומפותחה במדרגה גבוהה, שהיא התנאי הראשי לקבלת כל אותן ההרגשות הנעימות, אשר בלעדן החיים המה תפל מבלי מלח. בעלי-החיים השפלים אינם מוכשרים כלל להרגיש מכאובים חזקים, אבל עלינו לשער כי גם רגשי-תענוג לא ידעו כמונו, יען כי הרגשתם בכלל היא קהה וחלשה. והאם לא זר ונפלא היה הדבר, אלו היינו יכולים להתפעל ולהתרגש בחושינו הדקים ולהִמָּלֵא שכרון נעים מריח השושנה, ממנגינות ביטהוֹבֶן ומתמונותיו של הציר ליאונרד, ובכל זאת לא היינו מרגישים את ריח הנבֵלה, את שריקת הַמְגֵרָה בשִׁני הַמַּשּׂוֹר ולא היינו מזדעזעים למראה מכה טְרִיָה! שאלו נא את פי החולָה אשר אחזה השבץ והיא איננה מרגשת בפלג או בכל גופה, האם תשמח על אשר לא תחוּש מכאובים! העולם החיצוני לא יגרום לה מכאובים, אבל לא יביא לה גם רגשי-ענג. חולָה כזו תובעת מהרופא כי ישיב לה ההרגשה, למען תחוּש מכאובים. פעמים רבות שמעתי באזני את קול-השמחה, אשר הוציאה חולָה כזו מגרונה בהרגישה בפעם הראשונה את המכאוב אשר הסבה לה דקירת המחט. הכאב הוא המלאך הגואל אותנו מכל רע. הוא מזהיר אותנו מפני הסכנות הנשקפות לנו וקורא אותנו למלחמה עליהן, או להתרחק מהן. הכאב הוא אפוא ידידנו הטוב, שומר חיינו ומקור רגשי-הענג היותר חזקים. הכאב מעורר אותנו ליגיעה רבה להרחיק את סבתו, והיגיעה הזאת קשורה ואחוזה בהתאמצות כל כחותינו ובעבודת כל עצמיותנו המשביעה אותנו רצון אין קץ. לולא הרגשת המכאוב לא היינו יכולים להכיר ולדעת את הדברים המזיקים לבריאותנו ולהזהר מפניהם. מתקני-העולם מהמדרגה העליונה יכולים אולי להשיב על דברי, כי במקום המכאוב היתה יכולה הזהירוּת ופקיחוּת-העין להגן על בריאותנו; יסורי-הגוף אך למותר המה, אחרי כי גם רגש טבעי, שאין בו כל צער, היה יכול לשמור עלינו מפני המזיקים והסכנות. על זאת יש לענות: הזהירות-הטבעית הזאת או שתהיה רפוּיָה ולא יהיה בה די-כֹח לעורר אותנו להזדַיְנוּת במדה ראויה נגד אויבי-חיינו, ואנחנו נפול שדוד תחתיהם, או התביעה-הטבעית תהיה חזקה ועצומה ואז נרגיש אותה כמין מכאוב בעצבי-גופנו ולא יִבָּדל מהמכאוב, מְבַשֵּׂר-המחלה, אשר הננו מרגישים עתה.

וכמו שדרושה הרגשת המכאוב לקיום הגוף, כן דרושה ההתאוננות להרוח. אם רוחו של האדם איננו נוחה ממצבו ומכל הנעשה אִתו או אשר יעשה הוא והוא סובל צער מזה, אז יתאמץ בכל כחותיו לשנות או להיטיב את התנאים אשר הוא נתון בהם. המאֻשר לא יחשוב מחשבות-הרס על הסביבה אשר הוא חי בה ולא יבקש לברוא תנאים חדשים להוָּיָתוֹ; גם שמשון הגבור, אשר כל עבודה לא תכבד עליו, לא ינקוף אפילו באצבעו הקטנה בלי סבה מכרחת לזה. האדם לא ירפד את יצועות, אם לא ירגיש מתחלה כי לא נעימה לו השכיבה באשר הוא שוכב. ההתאוננות היא אפוא סבת ההתקדמות וההשתלמות, וכל האומר כי ההתאוננות הוא אסון בחיינו הרוחניים, והיה מוטב שלא נבראה משנבראה, עליו לערוב את לבו ולהודות בגלוי כי הוא נושא את נפשו לאנושות בלי שנוי ותמורה, בלי התפתחות והשתבחות, לסִינִיוּת ( Chineserei ) נצחית.

ואמנם ההתאוננות על התנאים השוררים, אשר האדם היחידי או עם שלם אנוסים לחיות בהם, – ההתאוננות הזאת איננה ראיה להפסימיוּת, כי אם, להפך, ראיה נצחת לדעה האומרת כי ביסוד מחשבתו של האדם מונחת האופּטימיוּת הבלתי-נכחדת. כל בקרת היא תוצאות ההשתווּת, אשר אנחנו משוִים את מצב הדברים במציאות למצב הדברים בעולם הדמיון אשר יצרנו ברוחנו ואשר נחשבם לשלֵמִים. ויסודה של כל בקרת כזו היא האמונה, אשר לא תבוטא בדברים ברורים, כי יש לשנות את תנאי הקיום לטוב, ואמונה כזאת הלא בודאי אופטימית היא! עוד יותר: בשעה שאנחנו מתלוננים ומתאוננים על המעמד השורר בעולם, בשעה שאנחנו חושבים מחשבות ברורות, או רק מרגישים בהרגשה בלתי ברורה, כי הדברים יכולים או איך יכולים המה להשתנות לטוב, – הנה בשעה ההיא כבר נעשה בכח השנוי לטובה. הדברים שאין רוחנו נוחה מהם בעולם המציאות כבר שֻׁנו לטובה ונתקנו בדמיוננו: עולמנו הרוחני, אשר יִבָּרֵא על ידי הצרופים השונים של עבודת תאי-מוחנו, יש לו, לכל הפחות בעינינו אנו, ממשות לא פחותה מאותו העולם החיצוני אשר הננו מרגישים אותו באמצעות חושינו. ובכן כל איש המתאונן על המציאות הוא מתקן או בורא עולם חדש ברוחו, עולם שהוא נמצא בראשו והוא כולל בקרבו כל התנאים הדרושים לאֹשר האדם. ואם הוא יודע לנתח את מחשבותיו ולהתבונן אל יצרי לבבו, אז יִוָּכח בנקל כי התאוננוּתו על העולם משביעה אותו בעצמו רצון רב והעֹנג אשר יתענג על עולמו הרוחני, העולם היפה אשר ברא בדמיונו הוא, לא פחות הוא, בכל אופן שיהיה, מהצער אשר הוא סובל מהעולם הממשי אשר מחוצה לו. והנני שואל את הפלוסוף-הפסימי הישר, האם לא ישבע נחת ועֹנג בשעה שעלתה בידו לתאר בצבעים שחורים ואיומים את רשעת העולם והבלי החיים? אם צלחה הרוח על חוקר כזה וכתב בספרו ע"ד רעות התבל וכליון ההויה דף אחד המצטַין במרירות משפטיו ושחור צבעיו, אז, אולי, יקפוץ ממקום מושבו אצל שלחן-הכתיבה וירוץ מרוב התפעלות לחבק את רעיתו. ואחרי אשר גמר לכתוב את ספרו יקרא לפני חבריו פרק ממנו והוא נהנה מזה הנאה מרובה, אשר גם בשבילה לבדה שוים הם החיים בעמק הבכא הזה.

ובכן הננו רואים כי התרגזותו של האדם על קצר השגתו את תכונת התבל ותכליתה, היא רק ראיה נאמנה לגֹבה התפתחותו של כח מחשבתנו, והיא משביעה אותנו רצון ונחת. הרגשת המכאוב בגופנו תעיד על בריאוּתנו ועל כח העבודה והחיים במערכת עצבינו, אשר לה אנחנו חיבים להודות על כל רגשי העֹנג. ההתאוננות היא מקור חזיונותינו ודמיונותינו הנעימים והעדינים. ואיך יכולים כל הדברים האלה להביא את שנאת החיים – מה שאנחנו קוראים היום “פסימיוּת” – זאת לא אוכל הבין.

אקוה כי איש לא יטעה בדברי ולא יחשבני לתלמידו של הפלוסוף פנגלוס ( Pangloss ). אינני אומר כי עולמנו הוא הטוב שבכל העולמות. מה שאנכי אומר, הוא דבר אחר לגמרי. אני אומר: יוכל היות כי העולם שאנו חיים בו הוא הטוב, הרע או הבינוני שבכל העולמות, אבל בזה אין כל ספק כי האנושות לא תחשבהו לרע. כשרון נפלא יש לו לאדם להתרגל להתרועע אל התנאים הטבעים אשר הוא נתוּן בהם ואשר אין בידו לשַׁנותם בשום אופן, ולא לבד כי ישא ויסבול את תנאי חייו אלה בסבלנות של תלונה, כי אם יראם כנעימים וכדברים שהם מובנים מעצמם וכן צריכים המה להיות. האדם מסתגל כל כך אל תנאי חייו הטבעים, עד כי אין בו כל חפץ להחליפם באחרים, אם גם הוא יכול לציר בדמיונו יותר טובים. והדבר הזה הוא אפשר, רק יען כי יסוד עצמיותו של האדם, אשר עליו ירקום הנסיון את תמונותיו וצִיציו המעציבים, הוא אהבת החיים.

היש צרך להביא משלים ודוגמאות לחזק את דעתי זו? הנה הם קרובים לנו. גם שונא-החיים המושבע מודה ביפי הטבע והוא מתענג ביום קיץ בהיר, בשעה שהחמה זורחת בשמי תכלת ואף עב קל לא יכסם, או בליל-תמוז חם בשעה שהוא רואה את הלבנה במלואה בין רבבות כוכבים נוצצים. והנה נשַׁוֶּה עתה בדמיוננו: אחד מיושבי הכוכב נֹגַהּ ירד פתאום אל ארצנו; האם לא יאמין כי יתעה במדבר, בישימון קר וקודר! הוא הורגל להאור הרב והמזהיר של כוכב-מולדתו ולהחום הבוער כתנור-אופה, לכן ירגיש קֹר בעצמותיו גם באֵזור-החם של כדור-ארצנו וצבעינו היותר בהירים ומבהיקים יֵרָאו בעיניו ככהים ועצובים, ואורנו היותר זך וצח – חִוֵּר ונוּגֶה. האם לא יֵראו שָׁמֵינו היפים, אשר רק יָרֵחַ אחד יָשוּט עליהם, בעיני יושב הכוכב שבתאי ( Saturn ), אשר עינו הורגלה לראות על השמים הנטויים על ראשו הוא שמונה לְבָנוֹת ושתי עטרות, ואולי עוד יותר, והיא מתענגת בזריחתן ושקיעתן, בחליפות מקום עמדתן ויחסן זו לזו עֹנג נפלא, אשר נבצר ממנו לתארו גם בדמיוננו, – האם לא יֵראו בעיני בן השבתאי הזה השמים הנטויים על ראשינו אנו שוֹמֵמִים ואיומים! אולם אנחנו, שוכני הארץ, איננו מתגעגעים על הדר השמש הזורח על הכוכב נֹגה ועל מחולת המחנים של הלבנות המלַוֹת את שבתאי, והננו מסתפקים בתכונת שמינו ומערכת-צבאיהם הדלה, כאלו היינו באמת מתאבקים בעפר רגלי פנגלוס ושותים בצמא את דבריו. אך למה לנו להגביה עוף למרחבי הרקיע ולבקש שם, בין כוכבי המרום, אותות ומופתים להאופטימיוּת הנטועה בלבות בני האדם? נביט נא אל צירי הארץ. שמה יושבים בני אדם אשר שמחתם בחיים הֵסבה עליה את עיני התרים-החוקרים. יושבי צירי-הארץ מתענגים על רב טובם: נאות-קרח וחשכת ליל-נצח. אלו היו להם משוררים, בודאי היו שרים את שיריהם על ערבות-השלג האיומות אשר בגרֶנלאַנד באותה ההתפעלות עצמה, אשר ישירו משוררינו אנו את שיריהם על הדר הכרמל והשרון, על ארזי הלבנון ואלוני הבשן. אגב אורחי הנני רוצה להעיר, כי הדבר הזה פותח לנו פתח תקוה לתקופת-הקרח העתידה לבוא על פני האדמה, אם רק אמת בפי השטה האומרת כי הארץ הולכת ומתקררת. בשעה שאנחנו משַׁוִּים לנגד עיני דמיוננו את ימי העתיד האלה, הננו רואים את האנשים האחרונים עטופים עורות כלבי-הים כשהם יושבים צפופים בזרעות צנומות ורזות פשוטות ממול גחלים לוחשות, שגם הן האחרונות, ועל פניהם שוכן ענן עצב ויגון כעל פני קוף מוכה-שחפת אשר בגן-החיות שבברלין. אבל התמונה הזאת שתאר לנו דמיוננו כוזבת היא. אם נלמוד מחיי האיסקימוסים על חיי זרע זרעינו אשר יחיו בתקופת-הקרח, הנה אין כל ספק בלבי כי המה יהיהו השמחים והעליזים בין ילדי-שעשועים. המה יכינו נשפי-חשק, חגי-קרח ויגרשו את הקֹר מגויתם על ידי מחולות ורקודים; המה ישתו שמן-דגים בלוית שירי זמרה ומצהלות מקהלות ויהיו שמחים בחלקם. וכאשר יקפא האדם האחרון מקֹר אז, כפי שיש לשער, תרחפנה שפתיו מצחוק ובידיו הנקפאות יחזיק את הגליון האחרון של עִתּוֹן הלצנות והבדחנות אשר יצא לאור בימים ההם.

אף כי המשורר אומר, כי לא החיים המה ראש האשר, בכל זאת הננו חושבים ומרגישים כי רק החיים המה מרום הטוב. הרעיון על דבר פסיקת דעת-נפשנו וע“ד כליון ה”אני" שלנו נורא הוא; אם ימותו עלינו הורינו, בנינו וכל אלה אשר אנחנו אוהבים אותם, אז נתאַבֵּל ונחוש בנפשנו את המכאובים היותר עצומים והיותר עמוקים. הברכה היותר טובה והיותר נעלה אשר בה נברך את רעינו הם המה חיים ארוכים. אבל מה חיים ארוכים? חיים ארוכים המה לכל היותר מאה, מאה ועשרים שנים; יותר מזה לא יבקש איש מאתנו. בנוהג שבעולם, אם יגיע איש למאה שנה אז רבים מקנאים באריכות ימיו, ואם ימות האיש באִבו, כשהוא בן עשרים, אז הכל בוכים לגורלו. כן יתנהג העולם וכן חושבים בני האדם ואיש מאתנו לא יתקומם נגד הסדר הזה ולא יבקרו, והלא הדבר הזה בעצמו מעיד על האופטימיוּת, אהבת-החיים הנטועה בלבות בני האדם. הננו אומרים די לנפשנו במאה שנה וגם בפחות מזה, יען כי דבר יקר הוא עד מאד לראות אנשים אשר חייהם עוברים את גבול הזמן הזה. אלו היו ימי האדם על הארץ, כימי העורב והפיל, שתים או שלש מאות שנה, אז היה חָפֵץ להאריך ימים עד שתים או שלש מאות שנה, ואם היה נודע לו כי נגזר עליו לחיות רק עד מאה וחמשים שנה אז היה לבבו נשבר בקרבו, אף כי עתה לא יחפוץ האדם לחיות יותר ממאה שנה. להפך, אלו היה נועד האדם, על פי מבנה גֵוו, לחיות כסוס לא יותר משלשים או שלשים וחמש שנה, אז לא היה חָפֵץ איש לחיות יותר משלשים או שלשים וחמש שנה, וכל המת בימי זקנה כזו היה נחשב למאֻשר, כאשר יֵחָשב היום לאומלל.

עוד יותר מזה: אלו נודע לנו רק מקרה אחד, כי אחד מילודי-אשה נמלט מידי המות האכזרי, אז לא היה איש חפץ למות, כל אחד היה מקַוֶּה, היה מִתְאַוֶּה וחולם את חלומו כי המקרה היחידי הזה יִשָּׁנֶה בו. רוב האנשים היו מביטים אז על המות כעל גזרה קשה ונוראה היוצאת מן הכלל, אשר רק לעתים רחוקות יגזרוּה על אחד האנשים, ואשר הכֹּל מתאמצים להנצל מידה. אבל אחרי אשר איש מאתנו לא שמע מעולם כי ימָּלט בן-אדם מידי המות, לכן ישלים כל אחד, בלי יגיעה יתרה וגם בלי יסורי הנפש, עם הרעיון כי סופו של האדם למות, רק יקוה כי יום המיתה ירחק חק. האם לא היה יכול האדם להאריך ימים על פני האדמה מאות-שנה אחדות או אלפי-שנה אחדים? אין אנחנו יודעים כל סבה מספקת, מדוע לא יוכל היות כדבר הזה. ובכל זאת אין אנו משתוקקים לזקנה מופלגת כזו, יען לא ראינו כזאת. האם צריך המות בכלל לשים קץ לההויה האישית? אין אנו רואים את הכרחיוּת הדבר, אף כי גֶתֶּה וחוקר-החיים וַיסְמַן התאמצו להוכיח כי המות הוא טוב מאד לתועלת המין. בכל זאת לא נחרד מפני יום המות, יען כי אין מפלט ממנו. לאשרנו הננו מקבלים על פי טבענו המיוחד לנו, את הרע ההכרחי בקרת רוח. ובזה הננו מבארים את האפשרות של בדיחות-הַצְּלִיָבה ( Galgenhumor ), את עליזותם והלצותיהם של החוטאים האומללים המוּבלים למַטְבֵּחַ. אנשים שיש לסמוך עליהם העידו על מקרים כאלה, והדבר נעלה מעל כל ספק. הנידון למיתה ישלים גם עם החרב המונחה על צוארו אם יִוָּכַח כי כל הצלה אָיִן.

ולהפך אם ישאר פתח תקוה, גם אם צר הוא כחודו של מחט, כי יש איזוֹ אפשרות שתהיה, גם אם רחוקה וקלה היא, לשנות אחד מתנאי חיינו לטוב, להרחיק איזו צרה ופגע מעלינו או להצליח באיזה דבר, – איך תתגלה במקרים כאלה האופטימיוּת הטבעית של האדם בכל תקפה ועוזה! אפשרות כל כך קטנה, שאין איש בריא ברוחו יכול להתערב עליה את רעהו ושאין להביאה גם בחשבון המקרים הרחוקים, – גם אפשרות כזו דיה להאדם שיבנה על יסודה מגדלי-אויר רמים ונשאים. הא לכם דוגמה מפליאה: בצרפת הוציאו ארבעה עשר מיליונים שטרי-גורל בני פרנק אחד; זכות-ההגרלה של השטר-הראשי עלתה לחמש מאות אלף פרנק. אם כן כל הקונה שטר-גורל כזה קנה לו איפוא חלק-אפשרות, שהוא אחד אחוז מן ארבעה עשר מיליון, כי יעלה בחלקו הגורל הראשי, ולהראות ערכו של החלק הזה הנני להביא משל אחד. מספר בעלי המיליונים באירופה עולה בערכך למאה אלף, ומספר האנשים שהונם מגיע לחצי מיליון עולה ליותר מחמש מאות אלף. נשכח נא את אלה האחרונים וליסוד חשבוננו נקח נא רק את מאת אלף המיליונרים. עתה נשער נא כי אחד אחוז מעשרה מיליונרים הוא עָקר וגם קרובים אין לו, או כי ישנא את בני משפחתו והוא מסוגל להנחיל את כל הונו הרב לאחד האנשים אשר התודע אליו במקרה ואשר מצא חן בעיניו. מספר יושבי אירופה עולה היום לשלש מאות ועשרים מיליון. ובכן מגיע, לפי חשבון זה, על שלשים ושנים אלף יושבי אירופה מיליונר אחד אשר יחכה רק למקרה אשר יבוא לידו להנחיל את כל רבבותיו לאחד משלשים ושנים אלף האיש. להאשכנזים או להאנגלים הנה היחס הזה הוא יותר טוב, יען כי מספר המיליונרים באשכנז ובאנגליה הוא הרבה יתר מאשר, למשל, בארצות רוסיה ואיטליה. לפי זה מגיעה אפוא האפשרות של כל אחד מאתנו, מבלי קנות שטר-גורלות, לרשת את רבו רבבותיו של איזה מיליונר, לכל הפחות, לחלק אחד אחוז מן שלשים ושנים אלף, והאפשרות הזאת היא אפוא גדולה ארבע מאות ושלשים ושבע פעם מאפשרותו של הקונה שטר-גורלות מן הַ Loterie des Arts לזכות בחמש מאות אלף פרנק. ואם נסתפק במועט ולא נבקש גדולות, הנאמר די לנפשנו אם נירש רק את הסך הקטן של חצי מיליון, אז תגדל האפשרות לקבל את הסכום הזה בירושה מאיזה נדיב-לב, קרוב-רחוק, עוד יותר רחוק מאיזה “דוד באמריקה” ובלתי נודע לנו,– אז תגדל האפשרות הזאת אלפַּיִם וחמש מאות פעם מאפשרותו של קונה שטר-גורלות לזכות בסך כזה. ובכל זאת אין איש מאתנו מקוה ומיַחֵל לירושה כזו. וראה זה: בארץ אחת נמצאו שנים עשר מיליון איש אשר שלמו פרנק אחד בעד חלק-האפשרות שהוא אחד אחוז מן ארבעה עשר מיליון, לזכות בגורל ויבנו עליו מגדלי תקותם, אף כי חלק-האפשרות הזה הוא קטן ארבע מאות ושלשים ושבע או אלפַּים וחמש מאות פעם מאפשרותנו אנו, – שלא שלמנו בעדה, לכל הפחות, אף פרוטה אחת, – לקבל הון עצום בירושה. אני חושב כי הטענה היותר נצחת ומכרעת, אשר אנו יכולים לטעון על שונאי-החיים המושבעים, היא לתת לידם שטר-גורל אחד מן הַ Loterie des Arts.

עתה נתבונן אל הדבר מן הצד השני. כל אחד מאתנו עושה מעשים שיש בהם חלק של סכנת נפשות בודאי יותר מן 1:14,000,000. במסלות-הברזל העוברות באירופה יֵהָרֵג, למשל, בכל שנה יותר מאיש אחד מבין ארבעה עשר מיליון נוסעים. האם יספיקו מקרי המות האלה להטיל אימה ויֵאוּש על אחד האנשים לבל יעבור במסלות-הברזל? אפשרות קלה ומצערה כזאת איננה מספקת, כפי הנראה, להביא מֹרך בלבבנו, אבל דַיָּהּ להעיר בקרבנו תקוות. רוחנו איננו נוח להתפעל מפעולה כל כך דלה וחלשה, אשר יפעלו עליו ציורים בלתי-נעימים, אבל קל הוא להתרגש מפעולה לא יותר חזקה, אשר יפעלו עליו ציורים נעימים. מדוע? יען כי רוח האדם נוטה מטבעו אל צד הטוב, ולא אל צד הרע שבחיים.

את החזיון הזה הננו רואים בדברים היותר גדולים, כמו בדברים היותר קטנים. מי מאתנו היה בוחר לו איזו מלאכה, איזו משמרת או משלח-יד לעשותם לתעודת חייו, לולא שהיינו אופטימיים, כלומר, אוהבי-חיים, בכל קַשְׁיוּת-ערפנו. בכל אחד מדרכי-החיים רק מעטים המה עד מאד אלה האנשים המגיעים עד המדרגה העליונה, וכיוצאים מן הכלל יחשבו. מחמשים פקידי-צבא יגיע רק אחד למעלת שר צבא; ממאה רופאים יִמָּנֶה רק אחד למורה בבית מדרש גבוה; השאר ישארו בחֹשך ולפעמים גם בעֹני ומחסור, ועד קץ חייהם אנוסים המה ללחום עם תלאותיה ופגעיה של המלאכה אשר בחרו לנפשם, מבלי אשר ילמדו לדעת אף את אחד מצדדיה הטובים, המְשַׂמְחים והמאירים. אבל בשעה שאנחנו בוחרים מלאכה לנפשנו הננו משַׁוִּים לנגד עינינו רק את האחד המאושר בקרב החמשים או המאה ולא את הארבעים ותשעה או את התשעים ותשעה הבלתי-מוצלחים, והננו בוטחים בטחון חזק, כי אנחנו נהיה אותו היחיד המאושר, אף כי כבד הדבר מאד ורבים המה המעצורים. וכן הוא הדבר בכל המעשים והעסקים. ההפסד הוא יותר מצוי ושכיח מהשָּׂכָר והחסרון מהכשרון. בכל זאת אנו מתחילים את עסקינו ומעשינו: להפסדם אין אנו חוששים, אבל בהצלחתם וברכתם הננו מאמינים. האופטימיות הנטועה בלבנו היא היא הלוחשת באזנינו ומבטחת לנו “הרים וגבעות”, והיא היא אשר תפרוש בקסמיה הרבים ערפל-זהב על פני המעשים והמכפרים.

בינו נא: כל הדברים האלה אמורים רק בנוגע לעצמנו ולענינינו. אולם אם יבקשו זרים עצה ומשפט מפינו על דבר המלאכה והתעודה אשר יבחרו בחייהם, או על דבר העתידות והתקוות הנשקפות לעסקיהם אשר התחילו או רוצים להתחיל, אז פקחים אנחנו. בדעה צלולה ומיושבת הננו שופטים וחושבים, שוקלים וטורים. הננו רואים מראש את המעצורים והמכשולים, הפגעים והמניעות אשר יפגשו על דרכם ואשר יוכלוּ להִוָּקש בהם ולהחטיא את המטרה, אשר אליה המה שואפים. בענינים הנוגעים לזרים, ולא לעצמנו ובשרנו, הננו רואים את כל הנגעים והננו נוטים לנבאות רע. מדוע? יען כי בענינים הנוגעים לזרים לא תבוא האופטימיות בתמונתה הטבעית ולא תְזַיֵּף את החשבונות אשר חשבנו בקרת-רוח ולא תטה את מאזני שכלנו. אנחנו רואים אמנם את אבני-הנגף הפזורות על דרך עניניהם, אבל אין אנו רואים יחד עם זה גם את כחם ותקותם של בעליהם המעוררים אותם להתגבר על כל שטן ומעצור. את הכֹּח הזה יחוש בלבו רק אותו האיש עצמו, אשר ערב את לבו להתחיל עסקו, ולכן ישפוט אחרת גם על דבר תוצאותיו מאשר ישפוט האיש הרואה את הדברים מן הצד.

שחוק מיטיב לב הוא לראות את אלה שונאי-החיים, בעלי “מרה-שחורה”, המאמינים כי אין עוד להם כל תקנה, – שחוק הוא לראות איך ירגישו הפסימיסטים האלה רגש של יראת-הכבוד לפני הזִּקְנָה והתפעלות של שמחה לפני היַּלדוּת. הַיָּשִׁישׁ הוא סמל החכמה ונסיונות-החיים בעיניהם, והיּוֹנֵק - האביב והתפתחות הכחות. והלא הילד, המשתעשע ומשחק על ברכיהם, אינו אלא חיה קטנה, בלי דעת ושכל, מטונפה ומלוכלכה, מתיפחת ומתפרפרת; והזקן, אם נתבונן אל גופו בעינים בלתי משוחדות בדמיון קדום, יֵרָאה כסמל הכליון והרִקבון, ההרס וההפרדות. ואם נתבונן בעינים כאלה לרוחו יֵראה כסמל אהבת עצמו עִוֶּרֶת העוברת כל גבול וחֹק, אהבת-עצמו שעניניה מעטים ומוגבלים מאד. הזקן מבקש ומקרב רק את הדברים הנוגעים אל עצמו ואל בשרו, לכבודו ולהנאתו, אוצרות שכלו, החלש והדל, המה שרידי שגיאות ישָׁנוֹת. משפטים קדומים שכבר העלו חלוּדה והמה סגוּרים וחתומים לפני נשיבת הרוחות החדשות, לפני הרעיונות הרעננים. ומדוע זה נהדר, אחרי כל אלה, את פני הזקן ולמראהו יִמָּלא לבנו רגשי כבוד? מדוע זה ימלא לבנו רגשי עֹנג ונֹעם למראה פני ילד, וככרוב קטן יראה בעינינו? יען כי מאושרים אנחנו בשעה שהננו יכולים להתמכר לחזיונות ודמיונות, ויען כי שחרוּת החֶלֶד וערבו, הפרק הראשון והאחרון בספר החיים, נותנים לנו את האפשרות למלא את הפרקים החסרים ככל העולה על רוחנו ולברוא בריאה שגיונית היפה בעינינו. להזקן אננו נותנים בדמיוננו עבר יפה ומלא חזיונות נשגבים, ולהילד – עתיד נאה ומלא משאות-נפש, אף כי ברוב המקרים היה הזקן הנכבד בבחרותו ובימי עמידתו אחד השוטים וההדיוטים המצויים, חסרונותיו ומעלותיו של אחד מן השוק, שאינם ראויים גם לשים אליהם לב, והילד הענוּג, “המלאך הקטן”, יהיה אחד הכסילים המִתְיַפִּים, אחד החנונים, אחד הבַּשָׂמים, אשר ידבר שקרים, יוציא דבה על רעהו וישפיל את נפשו לפני התקיפים ממנו, ככל אשר יעשו רוב בני האדם הרומשים בשוק-החיים, ואשר בשום אופן לא יעוררו בלבנו לא רגשי כבוד ולא רגשי עֹנג. אין אנחנו מודים במציאות המעשים הרעים, אלא אם נכשל בהם, וגם אז לא תמיד נעמוד עליהם. אבל במקום שנתנה הבחירה לדמיוננו, כמו בהמשלים שהבאתי על דבר הילד והזקן, למלא את חסרון הידיעות המדויקות, בנוגע לעבר ולעתיד, על ידי ציוריו, ציורים יפים או מכוערים, טובים או רעים, – במקרים כאלה אין אנו מפקפקים אף רגע אחד והננו נותנים את היתרון להראשונים על האחרונים. ובאופן הזה יהיו בעינינו הילד והזקן מבלי מחשבות יתרות ל“חצי-אלהים”, שהמה לעדים נאמנים על האופטימיות השוכנת עמוק בבתי נפשנו.

המסורה והאגדה, אשר בהן תתלבש דעת ההמון הפשוט והשקפתו על העולם, מעידות מאה פעמים על האופטימיות היסודית אשר בלב העם. למעלה הראיתי לדעת, עד היכן מגעת קרת-רוחו של האדם הפרטי בהתיחסותו אל הרעיון הנורא ע"ד המות. ההמון הגדול מרחיק ללכת: מעז יוציא מתוק. הוא בודה אגדה מלבו שפירושה הוא: המות הוא טוב מאד והחיים הנצחיים אסון נורא. כי זה הוא המוסר היוצא מהאגדה על דבר היהודי הנצחי, אשר יבקש המות כמטמונים וישאף אליו בכל עֹז יאוּשו, ולא ימצאנו. האם לא ידמה העם, אשר המציא את האגדה הזאת, אל השועל, אשר בראותו כי קצרה ידו להשביע נפשו השוקקה בענבי הגפן יודיע לכֹּל כי ענבי רוש המה? אין אנו יכולים להיות בני אל-מות, ובכן מאושרים ומבורכים אנחנו כי טפחות ימינו. והמוצא נחמה ברעיון זה יקרא: אכֹל ושתה, כי מחר נמוּת!

אמת הוא הדבר, כי האופטימיות הוא היסוד הראשי והעקרי של השקפת האדם על העולם והוא הרגש-הטבעי הַמְלַוֶּה אותו בכל ארחות חייו. מה שאנחנו קוראים אופטימיות היא היא הצורה, אשר בה יתלבשו כח-חיינו ואותן הפעלות החִיוּנִיוֹת העוברות בגופנו בהגיעם לדעת-נפשנו. האופטימיוּת היא אפוא שם-נרדף עם “כח-החיים”, היא היא הנותנת תֹּקף ועֹז להרגשת הויתנו. אנחנו חשים ומרגישים את פעולת-החיים בכל תָּא וְתָא ( Zelle ) מ“האנכי” שלנו, אותה הפעוּלה הפּוריה שהיא המעוררת אותנו לעבודה בלתי נפסקת ונותנת אותנו לטעום את טעמה מראש; אנחנו מאמינים בעתידותינו, יען כי אנחנו מרגישים אותן עמוק בכל עצמוּתנו; אנחנו מקַוִּים, יען כי הדעת שבנפשנו אומרת לנו, כי עוד נחיה, עוד נהיה. ורק כאשר תעזבנו הדעת הזאת יחד עם כח-החיים, אז יִכָּבה ויעלם גם הזיק האחרון של התקוה ושערי-האורה של העתיד יִנָּעלו, אבל אז תחשכנה גם העינים בארֻבותיהן ולא תראינה עוד את הצלמות. כשרונו של הגוף להסתַּגל אל התנאים שהוא נתון בהם, הכשרון אשר בלעדו אי אפשר לו כלל להתקים ואשר הוא הדוחפו ומכריחו להתפתח על פי תכנית ידועה, – הכשרון הזה הוא הוא היסוד החי של האופטימיוּת, אשר הכרנוּהָ בצניעותנו להסתפק במה שיש לנו ובמבטנו המלא-תקוה הנִּשא אל הימים הבאים. שאיפה עצומה למרום ההתפתחות, היכֹלת להגן בכל עז על עצמנו מפני כל אויבי-קיומנו, התנועה, הקִּדמה, התקוה, כל אלה המה רק שמות נרדפים של האופטימיוּת.

הרומי הזקן, אשר המציא את הפתגם: dum Spiro, spero (כל עוד שאני נושם, הנני גם מְקַוה), הביע את פלוסופית פעולת החיים במלים ברורות וקצרות.

---

תכן הספרות הפיוטית

מאת

מקס נורדאו

איך ובאיזה אופן משפיעים החיים על הספרות הפיוטית ולהפך? הנוסדה הספרות היפה על ההסתכלוּת וההתבוננות במציאות? או, אוּלַי, החיים לוקחים להם את הספרות למופת ולדוגמה, למען ידמו וישווּ לה? מה הוא מופת? מה חִקוּי? האם יקחו להם כותבי הספורים וכותבי החזיונות בעד הבמה את נפשותיהם הפועלות מתוך שוק-החיים? או ההמון מְכַוֵּן את מעשיו לרוח הספורים והחזיונות? בעיני אני לא יִפָּלֵא לתת תשובה על כל השאלות האלה בלי כל פקפוק. השפעת הספרות היפה על החיים היא יותר חזקה ועצומה שלא בערך מאשר להפך. ראשית לכֹל לא ישים המספר או החוזה את לבו אל המעשים ואל המציאות הסובבת אותו, כי אם יִמָּשך אחרי משחק דמיונו. ואם גם ישאב המשורר את רעיונו הראשי מתוך המציאות ינטה מפניה, ולא יאחז באותם המעשים המצויים ובאותן האמתיות אשר יֵראו לעין המתבונן היטב אל ארחות חיי ההמון השכיחים. המשורר בורר לו לא מעשים בכל יום, לא עלילותיהם של רוב בני האדם, כי אם דברים ומעשים היוצאים מן הכלל, אשר הביאם המקרה לעיניו, או אשר עשו עליו רושם חזק עֵקב סבות המונחות בעצמיותו ובבנין-חושיו המיוחד, וגם את הדברים ההם לא ימסור כהויתם, כי אם ישנֵם לפי רוחו הוא ויטביע בהם את חותמו הוא. זאת היא אפוא נקודת-המגע בין החיים ובין הספרות-היפה, שטח שגדלו היא כחודו של מחט. טפת-גשם קטנה ומברקת אשר ישא הרוח על כנפיו ממלאה בספרות-הפיוטית את מקום הים הגדול והעמוק, ים החיים. אם החיים בכלל משפיעים השפעה כל שהיא על הספרות-היפה, הנה לא גדולה היא ההשפעה הזאת מהשפעת המציאות על החלומות, אשר רשמי החוּשים החלשים פועלים גם עליהם במדה ידועה, אבל בעל החלומות מסכסכם ומבלבלם בתמונות ומראות, בחזיונות ומאורעות שרחוקים המה גם מצל המציאות. אולם פעולת הספרות-הפיוטית על החיים גדולה היא לאין שעוּר. הספרות-היפה משפיעה השפעה עצומה מאד על קוראיה, רעיונותיהם, רגשותיהם ומעשיהם.

נציֵּר נא בדמיוננו את תנאי חייהם של ההמון הגדול. חוג חייו של הפרט צר ומוגבל מאד. מלבד בני משפחתו הקרובים דל הוא מאד מספר האנשים, אשר ילמד לדעת מקרוב את ארחותיהם ותכונתם, ורק לעתים רחוקות מאד יביא המקרה לידו להתבונן אל מעמקי נפשו של איש זר ואל סתרי תהומותיה. האיש ההמוני לא ראה בעיניו את התאוות הגדולות והרגשות הכבירות, את המבוכות העצומות, הקטטות והמלחמות של האנושות; ואלו נשען רק על נסיונותיו הוא בחיים, אז גם לא היה משער כי שם מעבר לגבול בית-המבשלות, החנות וגם הלאה מגבול בית-התפלה, השוק ובית-הקהל יש עוד עולם מלא. אבל ההמון קורא בספורים, רואה בחזיונות על הבמה, ולפניו יעברו נפשות אשר מעודו לא הכירן במציאות: בני מלכים בדוּיִם ונשי-כבוד ותפארה אשר כוכבי אבנים טובות בשערותיהן, רודפי זמה, פושעים וחוטאים, אנשים טובים ונדיבים כמלאכי אלהים ואנשים רעים ומחַבלי עון כשדי שחת; ההמון מתבונן אל מעמדי-חיים מיוחדים במינם, אשר מעודו לא נמצא בהם, ויכיר את מחשבותיהם ורגשותיהם ומעשיהם של יצירי דמיון המשורר הנתונים באותם התנאים המיוחדים. לפי כל חקי הפסיכולוגיה לא ימָּנע הדבר, כי האיש אשר אין ביכלתו לחקר ולנתח את דעות המשורר והשקפותיו ולהבחין בהן בין טוב לרע, בין אמת לשקר על פי נסיונותיו הוא בחיים ועל פי הסתכלותו הוא במציאות, – לא ימנע הדבר כי איש כזה יאמין, בלי כל חשד, בהמשורר ובאמתת העולם אשר ברא, ואת מושגיו וציוריו על החיים ישאב מחזיונותיו והנפשות העושות בהם יהיו לו למופת, עד כי את משפטיהן, אהבתן ושנאתן יקח לקו ומעט מעט יסגלם לו. השפעתם של הספורים וחזיונות-הבמה היא יותר חזקה, ככל יתר השפעות-הרצון, בפעולתה על אנשים קלי-הדעת ודלי-הרוח, מאשר על אנשים שלמים ובריאים ברוחם וגופם. ובכן האנשים היותר מוּשפעים ונפעלים מהספרות-היפה המה בעלי-נוסח ( Schablonennaturen ), כלומר: אנשים העושים את כל מעשיהם והחושבים את כל מחשבותיהם על פי נוסחה מקובלת מאחרים, צעירים לימים, הנשים, בעלי מרה-שחורה, חלושי-הרוח וחולי-העצבים. בתור רופא חולי-הנפש יכולתי להתבונן בפריז, במשך של שנים רבות, אל החזיון הזה. הבת-הפַּריזית היא פֹעל ידי סופרי-היום וכותבי הספורים הצרפתים במלוא מובן המלה; כחֹמר ביד היוצר כן הנֶּהָ בידי אבירי-העט האלה, כן בגופה וכן ברוחה. היא מדברת, היא חושבת מחשבות, היא מרגשת הרגשותיה, היא עושה את מעשיה, גם את שמלותיה היא לובשת, מעמדת את פניה, הולכת ועומדת – הכֹּל כרצון הסופרים החביבים עליה ועל רעיותיה באותה שעה. כפסל-שעשועים היא בידיהם והיא נִשמעת, בלי כל התעקשות והתנגדות, לכל השפעותיהם. אחד הכתבנים סרי-הטעם, מנֻוָּל ורועה זונות, מתאר, למשל, באחד העתונים או הספרים את האשה שהיא משאת נפשו, נפש רקובה ונשחתה בסגנון כזה: הלוך וטפוף תלך, היא מדברת בקול דק כילד, עיניה פקוחות לרוָחה, ובשעה שהיא אוכלת תניע את קטון אצבעותיה באויר. ומיד תמהרנה כל הקוראות לחקות כקופות את תנועותיה והעויותיה של האשה המצוירה הזאת. אל כל אשר תשא עיניך תראה אך נשים, אשר צעדיהן צרים וכאלו הן מנַתרות על הארץ, בקול רם הן מצפצפות, את גבות עיניהן הן מרימות עד חצי המצח ואת אצבעותיהן הקטנות הן פושקות, כאלו אחזן השבץ, עד כי תהיינה לתועבה בעיני כל איש אשר לא נשחת טעמו. וגם ההתקשטות וההתיַפות הזאת איננה עשויה בדעת ובחשבון, ברצון ובכונה, כי אם כל זה הוא מעשה מכונה, הרגל שנעשה לטבע שני. וכחזיון הזה הננו רואים גם בארץ אשכנז. כל אחד מאתנו, אשר גם בבואו לחברת נשים לא תטרף עליו דעתו, יודע כי טפוסי-הנשים של המספר Clauren ושל המספרות Marlilt, Hillern היו למופת בעיני הנשים והעלמות באשכנז במשך דורות אחדים, ועל פיהן כוננו את הליכותיהן, תנועותיהן ומעשיהן. לאשרנו לא היו יוצרי הטפוסים הנודעים בשם “גאלדעלזען” ו“נייערוואלי”, אשר אותם חקו הנשים ביחוד, מנֻוָּלִים הממיתים את רוח העם וצורות הנשים, אשר העבירו לפני קוראותיהן להיות להן למופת; אף כי היו לא-טבעיות, חסרות טעם וחוטאות נגד האמת, בכל זאת לא היו, לכל הפחות, פרוצות ומשחיתות דרך. השפעת ספורי-האהבה וחזיונות התיאטרון על הגברים היא יותר פחותה וחלשה מאשר על הנשים, יען כי “המין החזק” איננו שטוף כל כך בקריאת ספרי-שעשועים; אבל גם הוא לא יִנָּצל כֻּלו מפני ההשפעה הרעה הזו. כאשר יצא לאור הספור Die Leiden des jungen Werthers של גֶתֶּה, מיד נתמלאה אשכנז אנשים, אשר לא רק למראית עין התאמצו להֵראות בכל הליכותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם כוֶרתֶּר, כי אם עשו זאת באמת, ויוכיחו על תֹּם חִקוּיָם במקרים רבים על ידי אבדת עצמם לדעת. אלו היו רק משַׂחקים השמים על פניהם את מסוה ורתּר ולא יותר, לא היו מנתקים את חוט חייהם בבקר בהיר אחד. בצרפת הוליד אחד גבורי-הספורים, אַנְטוֹנִי, קרבן האהבה והמזל-הרע, בדמותו ובצלמו דור שלם. בַּירון הוא האשם בזה, שבשנות השלשים להמאה שאנו חיים בה היה כל העולם-התרבותי מלא צעירים לימים בעלי תכונה דמיונית: לחייהם חִורות שערותיהם ארוכות, צַוְרוֹן-כֻּתָנתם רחב, מצחם מעונן ועיניהם מפיקות יגון נסתר. המשוררים והמספרים עומדים כיעקב אבינו לפני מעינות הרוח ומציגים בשקתות המים, כטוב וכישר בעיניהם, “מקלות לבנה לח ולוז וערמון”, אחרי אשר “יפצלו בהן פַצָלות לבָנות”, ועל ידי זה יועילו להביא בעולם דורות “עֲקֻדִּים, נְקֻדִּים וּטלֻאים”.

הצרה לא היתה גדולה, אלו הביאה הספרות-היפה לֶהמון רק יצירות בריאות, יפות ושלמות באמת, למען תהיינה למופת. אבל לא כן היא עושה. הספרות-הפיוטית כוללת בקרבה, מלבד פרטים קלים, שאין הדבר שוה גם לדבר עליהם, – רק דברים שהם נגד המציאות, נגד האמת ונגד הטבע. המקרים שהיא מתארת המה פרטים היוצאים מן הכלל, אשר מעולם לא קרו או יקרו רק לעתים רחוקות מאד; הנפשות הפועלות בה שיכות להמועט הקטן, אם יכולים אנו בכלל לציֵּר אותן במחשבתנו בתור בני בשר ודם; המחשבות, הרגשות, המעשים המצוירים בה מוגזמים המה תמיד לצד זה או לצד אחר בלי כל שעור, והמה שונים לגמרי מהמעשים, הרגשות והמחשבות של אנשים בינונים המאושרים בשִׁוְיוֹן-משקלם השכלי והמוסרי. הספרות הפיוטית היא אוצר ספורי מחלות, אשר רק אחדות מהן מתוארות בדיוק ובידיעת הענין, ידיעה לאמתתה; אולם רוב ספוריה המה פרי דמיון נורא או גס. הספרות-היפה היא רשימת נגעים, נגעי בני האדם, ארוכה לבלי קץ והיא כוללת בקרבה כל מַדְוֶה וכל חטא, מהיותר קל עד היותר כבד.

גם העתונים מטפלים רק בדברים היוצאים מן הכלל ובדברים מפליאים ומרעישים את הלב. החדשות אשר העתונים מספרים לקוראיהם הנה על דבר הרג ורצח, גזלה וחמס, ע“ד שרפות ומקרי אסון במסלות-הברזל, ע”ד שטף מים ורעידת הארץ – מעשים ומאורעות, אשר בארצות-התרבות אולי רק איש אחד ממאה ראם בעיניו פעם אחת בכל ימי חייו. והדבר זה גם הוא מובן. רוב בני האדם חושבים מדור דורות, כי החיים המצויים והשכיחים אינם שוים כי יודיעו על אדותם ברבים. האם יודיע מבשר החדשות בכתבי-עתים, למשל, כי רבי קרוב ערבה עליו שנתו בלילה, בבקר שתה כוס חמים, לפני הצהרים היה עסוק ב“סחר-ומכר” ואת ארוחתו, אם היתה לו כזו, אכל לתאבון? המודיעים ממהרים לפרסם בקהל רק את הבלתי מצוי, רק את הדברים היוצאים מן הכלל והמגרים את החשק והסקרנות. אלו קם לתחיה אחד מאבות אבותינו ישני-העפר, אשר לא ידעו ולא ראו מעולם לא בחלום ולא בהקיץ את אחד העתונים, – אלו בא זקן זה לביתנו וישם את עינו באחד הגליונות הארוכים הצבורים באחת הזויות, אז בודאי היה מושך את כתפיו ושואל בתמהון רב: "נכד יקר, הגד נא האם באמת כך הורע מזלו של העולם, כך השחיתו בני האדם את דרכם על הארץ, עד כי רק פשעים וחטאים יכסו את פניה? האם שִחֵת אלהים רחמיו וישלח את כל מלאכיו הרעים, כל מגפותיו ופגעיו ליושבי תבל? האין כל מחשבבה אחרת בלב העמים, בלתי אם להרוג ולהשמיד ולכלות אש את רעהו מעל פני האדמה? רק הידיעות הקצרות והמקוטעות והרשימות הארוכות משוק המסחר ומהבורסאות, רק המודעות הקטנות והגדולות אשר בראש הגליון ובסופו היו יכולות להרגיע מעט את מבוכת רוחו ולהוכיח לו, כי מלבד תועבות ורציחות, מהומות ובהלות ישנם עוד חיים מסודרים, חיים שיש בהם עבודה, משא ומתן.

גם כותבי ספורי-אהבים וחזיונות בעד הבמה מהמעלה העליונה בוחרים להם ענינים רחוקים וזרים, ענינים שיש בכחם להרעיש את הלב ולהלהיב את הדמיון. ספורי-הבל, הנמכרים בשוק לרבבות, מלאים מקרים חיצוניים, מהבילים ונוראים עד מאד, רציחות וגזלות בלתי מצויות כלל וסכסוכים מבולבלים ומטורפים. הספורים האלה נועדים בעד ההמון הגדול, בעד רוב קהל הקוראים. אולם גם הספורים הכתובים בידי חכמי חרשים וחושבי מחשבות, גם המה מתארים אנשים יקרי המציאות, אנשים שהם מיוחדים במינם, ומעמדי-נפש בלתי רגילים. אל הקורא הפשוט, שמדרגת השכלתו לא גבוהה, יבואו המסַפרים העובדים להנאתו ומספיקים לו מזון רוחני, בדם ואש ותמרות עשן, ברוחות מספרות ובכל יתר הנסים והנפלאות, אשר קנו להם זכות אזרח בספרות-השוק. ובאופן היותר טוב יבואו בעלי-מלאכת-העט האלה אל קוראיהם התמימים בספורי מעשיות על דבר התגלות ארצות חדשות, ע“ד עלילות ומזמות בקרב שודדי הים והיבשה וע”ד מקרים נוראים בשדה-המלחמות ובאניות נשברות. להקוראים המשכילים יגישו ספורים המתארים את התאוות ומלחמות-הנפש וכל יסוריה, אשר גם המה יחשבו כחזון יקר מאד בין החיים. במלים קצרות: התֹּכן של הספרות-היפה, בכל מדרגותיה, איננו לקוח מתוך החיים השכיחים והתדירים של רוב בני האדם. אמנם גם בדבר זה יש הבדל בין המשוררים הגדולים והמצוינים ובין המספרים הבינונים המחַקים כקוף מעשי אחרים. הראשונים מתרחקים ביצירותיהם הפיוטיות מן האמת רק במדה שהם מגזימים ומפריזים על מדת המציאות, או המה בוראים הנחות כטוב וכישר בעיניהם, אבל מסקנותיהן תמיד נכוחות. ואלה האחרונים בנסותם את כחם לתאר את תמונות החיים, הנה לא לבד כי ימשיכו ויאריכו את הקוים יתר מדי, לא לבד כי יעצימו ויכבירו את הצבעים, כי אם יַרבו שבושים גסים בעצם הציוּר ויקלקלו את פניו על ידי קֵהות מלאכתם. אבל מי הוא המשורר, אשר יש לו המשפט להגיד לרוב קוראיו, ולא לבחיריהם אשר ימצאם ברוב עמל, בעזרת העששית של דיוגנוס. – להגיד לרוב קוראיו את הפתגם העמוק של החכם ההודי: Tat twam asi! (הרי – אתה הנך!)? אנכי לא אדע אף אחד. כמה המה הספורים היכולים לאמר להאדם הבריא והשלם בגופו וברוחו יחד עם אותו הרומי הזקן: De te fabula narratur (עליך נִשָּׂא המשל הזה)? – נבקש נא יחד ספורים כאלה. בכל איש אשר הגיע למדרגה גבוהה בהשכלתו, יש בו ניצוץ מנשמת פויסט: תשוקה אל האמת והדעת ורגש של הכרת תכליתיוּתו, רגש אשר יאכל את הלב כרִמה; אבל כמה יש בינינו, אשר התשוקה הזאת מצערת אותם כל כך, עד כי יבקשו להשקיטה בסם-המות אשר “בצנצנת חמדת העינים”? רוב הבתולות מרגישות, בפרק ידוע מחייהן, מעין אותו הרגש שהרגישה יָעֵל ( Julie ) בלבה לרָם ( Romeo ) בחזיונו הידוע של שכספיר; אבל רק מעטות מאד מהנה תרדנה אחרי אהובן קברו. רבים המה הגברים אשר יקנאו את נשיהם, ולא מעטים המה ביניהם אשר סבת יסורי-רוחם וחשדם היא יותר מיוּסדת משל איתיאל הכושי ( Othello ). אבל, בכל זאת, לא יחנקו את הדיסדימונה שלהם גם אם בין רַבֵּי המדינה המועטים יחשבו. אנשי בעצמי ידעתי בחיי רק איש אחד, אשר נסה להוציא את השפעת שכספיר עליו מכח אל הפועל. אבל כל המקרה הזה קבל צורה של רחמנות, יען כי Othello זה, שהיה משרת בבית-מסחר גדול של קהוה, שתה לשכרון בטרם שגזר על פלג-גופו חניקה, ואחרי עשותו את מלאכתו הנקיה הזאת, מלאכת החניקה, רק למחצה שמוּהו בבית-האסורים, ושם לא רצה לזכור דבר. שימו נא על לב, כי יצירי הספרות שהבאתי לדוגמה המה היותר אמתיים והיותר אנושיים בספרות-העולם. אולם גם נרד מדרגות אחדות בסולם-הספרות, אז נשתומם עוד יותר למראה התהום העמוק המבדיל בין הכתוּב להעשוּי.

ואם תשאלוני: האין בכל הספריות אף יצירה פיוטית אחת שהיא לקוּחה ושאוּבה כֻּלה, מראשה ועד סופה, מתוך המציאות והחיים, שהיא כתובה לרוח כל בני האדם? אענה בתֹם לבבי: לא אדע יצירה כזו. גם Hermann und Dorothea של גֶתֶּה, זאת התמונה הפשוטה והנאמנה מחיי האזרחים האשכנזים בעיר קטנה, גם היא נוסדה על מקרים אשר רק אחת במאות שנה יבואו. רק לעתים רחוקות מאד יֵרָאו קהלות שלמות, הגברים והנשים עם טפם ומטלטליהם, העוזבים “הַכֹּל בַּאֲשֶׁר לַכֹּל” את ערי מולדתם וינועו מארץ לארץ; ולולא זאת הלא לא היה הירמן מזדמן את דורותּיה על שפת הבאר, כבימי אבותינו, ולא היה מביא את השפחה, היא כלתו, לבית הוריו. כל הנפשות המתנועעות הנה והנה בספורים ובחזיונות המוצגים על הבמה, הנה רחוקות ממנו כיושבי הלבנה, ואנחנו רואים בהן מיני בריות משוּנות אשר קרן במצחן, נשים אשר זָקָן להן, קוסמים ומכשפים, ענקים וגמדים, וכל אלה “יקרי המציאות”, אשר יראוּם להולכי-בטל בעד עשר פרוטות בימי השוק. אבל לשוא תבקשו בספרות את צורות אותם בני האדם, אשר אינם לא טובים מאד ולא רעים מאד, המתפרנסים בישׁר, מיגיע כפיהם או מוחם, “החיים בחשבון ומתים בוִדּוּי” ומצוים לביתם, אם יש להם מה להנחיל לבניהם אחריהם. צורות מצויות ושכיחות כאלה לא תמצאו בה.

מקוה אנכי כי איש מן הקוראים לא ינסה להכחיש את דברי, בהראותו באצבע על ה“טבעיות” ( Naturalismus ), אשר אחדים מהסופרים הצרפתים בני דורנו מתפארים כי היא המצאתם החדשה שבחדשות. יודע אנכי כי המספרים הטבעיים מתהללים, שהמה מתארים בספוריהם את האמת הערֻמה וכי המה כותבים מה שהם כותבים רק על פי “תעודות-אנושיות”, כלומר: המה נשענים רק על מעשים שהיו באמת. אבל כל הדברים האלה המה רק אחיזת עינים, שקר ותרמית. הסופרים הטבעיים ירשו את השטה הישנה מהסופרים הקודמים להם במשך שלשת אלפי השנה האחרונים; אבל יען אשר תכונת עתנו טבועה בחותם המדעים והמחקר, יען אשר הקהל יִתאַמר, או גם יאמין בעצמו, כי רק המעשים, אשר רכשום על ידי הסתכלוּת, רק נסיונות מדעיים יקחו את לבבו, לכן יתנו הסופרים לשטתם הישנה שמות חדשים כמו “טבעיות”, “ספורי נסיון”, “תעודות-אנושיות” וכדומה. הספור אשר יצא מעטו של זולא יִשְׁוִה, בעצמו של דבר לאחד הספורים אשר יצא מעטו של סִי, פריבו או סְקַרון ( Sue, Prefost, Scarron ); גם ספורו של זולא, כספורי האחרונים, אינו אלא חבוּר מעשים ומקרים שלא היו ולא נבראו אלא בדמיונו של הסופר. אם אחד הסופרים אוהב לחטט באשפה ולנקר בגלי-דֹמן, והשני נותן את היתרון למשכנות נקיון וטהרה, אם האחד מתאר בחשק את השכורים, הזונות וחסרי-הדעה, והשני בוחר בציוריו את העשירים, נשואי-הפנים, הצדיקים והישרים, – הננו רואים בזה רק את שנוי הטעמים והנטיות של הסופרים כשהם לעצמם, אבל לא את שִׁנוי השטות בספרות. “הטבעיות” רחוקה מהטבע ומהחיים, כמו שרחוקה מהם האידיאליות, או ההסכמיוּת ( Konventionalismus ). הספירה מלמדת אותנו, כי גם בהבירה היותר פרוּצה והיותר גדולה לא תמצאו יותר מנאַנה¹ אחת בין מאת יושביה, ויותר מבית-מרזח אחד בין חמשים דירות אזרחיה. המעשים המסופרים בְּ Nana וּבְ ² Assommoir המה דברים מוזרים וכיוצאים מן הכלל בעיני רוב בני האדם, ולכן אין לכל המעשים הרחוקים האלה כל חשיבוּת. ואלו גם היו נשים כנאַנה ובתי מרזח כ“בית-הטבחא” במציאות, ואלו גם היו מתוארים בידי זולא, מה שאין אני יכול להודות, בלי כל הגזמות והפרזות, בלי קלקולים ועִוֻּיִים, – גם אז לא היה ערכם גדול מערך אחד החפצים המסומנים אשר בבית-עקד תמונות המחלות, המעוררים השתוממות רבה, אבל בשׁום אופן אין להם ערך של “תעודות-אנושיות”, החשובות בעיני כֹל.

ומדוע זה מטפלת הספרות-הפיוטית, הטבעית כמו האחרות, רק במעשים שהם יוצאים מן הכלל, רק בחזיונות סחופים וּדְוֻיִם? הסבה לזה הוא, כאשר רמזתי למעלה. הקורא, הקהל איננו חפץ למצוא בספר שהוא קורא את הדברים הגלויים והידועים לו. קהל-הקוראים מבקש הרגשות חזקות, ואותן יכולים למצוא רק בהמעבר ממעמד-נפשי שאנו נתונים בו למעמד-נפשי חדש, שעוד לא ידענוהו, בחדול בנו רגש אחד ובהִוָּלד בקרבנו רגש אחר שונה מן הראשון. חושינו ודעתנו מתרגלים כל כך אל התנאים אשר אנו חיים בהם יום יום, עד כי לא נרגישם עוד יותר, כאשר לא נרגיש את לחץ האויר אשר מעל ראשינו ומסביב לנו. ולמען עורר את הקהל אנוס הוא הסופר להעביר לפני קוראיו אנשים ותנאי-חיים בלתי נודעים להם, ואותם, כאשר יחַיֵּב טבע הדברים, הוא יכול למצוא רק מחוץ לגבול ההרגל, מהלאה למחנה הגדול עם חוקיו ומשפטיו. הסבה השניה מונחת לא בהקורא, כי אם בהסופר עצמו. כותבי הספורים וכותבי החזיונות בעד הבמה המה בימינו, וכן היו במשך מאת-השנים החולפות, בני כרכים גדולים, אם שנולדו שם או יגורו שם רוב ימיהם, ואת אוירם השכלי והמוסרי המה שואפים ובולעים. הסופרים חיים בקרב חברת אנשים גרויים ורגזנים, ובמקרים רבים גם בקרב אנשים היוצאים לתרבות רעה. אל נשכח נא כי בני הכרכים הגדולים המה אחד מטפוסי-האנושות הנועדים לכליון ולאבדן. בתי-האבות של בני הכרכים הגדולים הולכים וכלים ולא יאריכו קיומם יותר משלשה ולכל היותר ארבעה דורות, אם לא יתחתנו בבני הכפר המכניסים בהם זרם דם חדש וכחות-חיים רעננים. גרוּי העצבים, הריסוּתם ומחלותיהם הם מהחזיונות היותר מצויים ושכיחים בחברה זו. אנשים לאין מספר מתנודדים שם על הגבול בין השכל הבריא ובין השגעון. והחזיון הזה מושך עליו בעת האחרונה את עיני רופאי חולי הנפש וחכמיה. חכמי-הנפש ורופאיה רואים לפניהם אנשים שאינם משוגעים לגמרי, אולם גם בריאים ושלמים ברוחם אינם לגמרי. מרכזי-מוחם לא יעבדו כראוי. אחד מהמרכזים האלה נרפה ונשחת, והשני נוח לגרוּי יתר מדי ועבודתו מרובה שלא בערך אל האחרים. האנשים האלה מרגישים, חושבים ועושים את מעשיהם שלא בדרך האנשים הבריאים והחזקים. כל נגיעה קלה מטלת בהם סער פנימי; רגשותיהם יהיו לתאות, שאינן נכנעות לפני כח-השופט. האנשים מהמין הזה המה בעלי התפעלות והתעוררותם פתאומית, באהבתם ובשנאתם לא ידעו גבול וחֹק, השקפותיהם מלאות זרות ותהפוכות ואין כל קשר הגיוני במעשיהם. אלה המה האנשים אשר הסופרים בני הכרכים הגדולים רואים תמיד על ימינם ועל שמאלם, אליהם ישגיחו ויתבוננו ועל פי רוב המה בעצמם מבני מפלגה זו. מובן הדבר כי בקבוץ אנשים כאלה ובחייהם מתעוררות שאלות חברותיוּת ונפשיות ומִתְהַוִים ענינים, שאינם יכולים להוָּלד בחברת אנשים פשוטים ושכיחים. יחסי האהבה והשנאה, התנגשיות ומלחמות פנימיות וחיצוניות, הסתבכות הענינים, חליפותיהם וחלופי חליפותיהם לטוב ולרע, לאסון ולששון, – כל הדברים האלה המה אחרים ושונים לגמרי מאותם הדברים עצמם בקרב אנשים בריאים, אשר הכֹּח המסַדֵּר והמיַשֵּׁר בחייהם הוא שלטון הטבע: זריחת השמש, המית הנחל, צל עצי היער והרוחות המנשבות במישור וכדומה. המשורר בן-הכרך-הגדול, בהיותו תמיד בסביבה של אנשים רגזנים ורגשנים, או קֵהים ובלתי מרגישים, חולנים ובעלי עצבים נטושים והרוּסים, חצי-גאונים וחצי-הדיוטים, אשר בכל ימי חייהם המה פוסחים ותועים הנה והנה בין ידי רופאים חולי הנפש ובין ידי השופטים והשוטרים המושטות אליהם, – סופר כזה יחדל להבין את האמת האנושית, וסוף סוף תתבלבל עליו דעתו ואין לו עוד כל מושג מאותו העולם אשר יֵראה בעין בהירה ובמוח בריא, שאין בו כל פגם וקלקול. בסביבה כזו ובתנאים כאלה יִכָּתֵבו ספורי זולא המיוסדים על רעיון ירושת מחלות-הרוח מאבות לבנים, או חזיונות מעין “הרוחות” של אִיבְּסֶן, וכן יכתבו כל יתר הספורים ע"ד האהבה, הקנאה וחלול הנשואים שיש בהם הוללות ושגעון, כל אלה המעשיות שהן מוזרות ובלתי מובנות לאנשים שהם בריאים בגופם וברוחם ככאב-הראש וכקורדייקוס, אשר יסבלו עניי-הדם ורפי-הכֹּח.

ואת התמונות האלה, תמונות התאוות השפלות והנתעבות, הזרות והתהפוכות, הפרת שִׁוְיון-המשקל השכלי והמוסרי, – את התמונות האלה יעבירו לפני הקורא בכל בלהותיהן והן משפיעות עליו ותהיינה בעיניו כעין “העולם-המצויר” ( Orbis pictus³ ), אשר על פיו ילמוד לדעת את התבל ויושביה. על פי התמונות האלה יתאר הקורא את חייו גם הוא! ובמה נלחם נגד הרעה הזאת? סופרי-השעשועים של שנות המאות הקודמות, אשר לא היו בני כרכים-גדולים ולא נחלו במחלות-העצבים, ספקו את תשוקתם של קוראיהם לדברים המעוררים את הלב בספורי-מסע, במעשיות מחיי הצידים וגבורי המלחמה, או באגדות ובספורי-בדים, אשר רק מִסכן כהמיוחש דון-קישוט היה יכול להאמין בהם. אולם בני דורנו לא יוכלו עוד התענג על חֹמר-קריאה כזו. המעשיות על דבר ההודים והכושים, הלודים והפוטים, ע"ד בן-המלך ובת-המלכה המכושפים מושכות כיום רק את לב הילדים שלא הגיעו עוד לשנת השתים עשרה. אין אני מוצא כל תחבולה להגן על דמיונם של הקוראים מפני סם-המות אשר בספרות היפה. לא נשאר אפוא, כי אם לאסור מטעם הממשלות על כותבי הספורים וחוזי החזיונות בעד הבמה לגור בכרכים גדולים ולהגלות אותם לכפרים שלֵוִים, למען יחיו בקרב עובדי האדמה הפשוטים והבריאים, או לפעול על הסופרים, שהספרות-היפה היא אומנתם, כי ירחיבו בקרב העם מעשי יום יום, מעשים מחיי ההמון הגדול הנוסדים על חכמת-הספירה, ולא מעשים זרים היוצאים מן הכלל, כי יתארו את חיי הנפש הבריאה, ולא את חיי חולי הרוח.

אבל ירא אנכי כי ספרים מועילים כאלה לא ימצאו מוציא-לאור אשר ידפיסם על הוצאותיו, אף לא קוראים אשר יקראו בהם.

---

לתולדות טבע האהבה

מאת

מקס נורדאו

האהבה – הרגש היותר נכבד לקיום המין –, מה שֻׁנו פניה על ידי השפעת הספרות הפיוטית! אין לך תאוה-יסודית אחרת באדם, אשר כֹה קִשטוה ושפרוה, אין לך חזיון-נפשי אחר, אשר כֹּה זִיְפוּהוּ וכה העיבוּהוּ, כאשר עשו לָאהבה.

ועד היכן הדברים מגיעים, הננו רואים מזה כי כיום לא עוד דבר קל הוא לחקור בדעה צלולה ובאופן-מדעי, שאין לפניו כל משוא פנים, את מהות האהבה, אופן הויתה, תכליתיותה, פעלותיה ואת חזיונות הנפש המלַוִּים אותה. כל בעלי ההזיה והחלומות, כל בעלי רגש והתפעלות, גם הגברים, גם הנשים, אשר הספרות-היפה, מזונם הרוחני היחידי, הביאה מבוכה במוחם החלש, – כלם ירימו קול צעקה על החוקר המנתח את רגש האהבה לחלקיו ומפרידו ליסודותיו וידרשו כי ירגמוהו באבנים. חמתם עליו לא תדע כל גבול. החוקר הזה הוא בעיניהם כאיש המנַבֵּל את פיו, כאיש אין-לב וכבעל-מום מוסרי, אשר הטבע מנעה ממנו את ההרגשות היותר עדינות והיותר נעלות. החוקר הקר הזה הוא חוטא ופושע, כבד עון המורד בהוד מלכותה של האשה ומחלל את קדש הקדשים של האהבה. בכנויי-כבוד ובתארי-חבה כאלה קראו את הפלוסופים שופינהויר וההולך בעקבותיו אֶדואַרד הארטמאַן; ובשמות כאלה היו עובדי אליל-האהבה קוראים בודאי גם לדַרְוִין, להרברט סְפֶּנְסֶר וּלְבֶּן ( Bain ), אלו היו רק קוראים את ספרי החוקרים האלה ומבינים מה שכתוב בהם. חלילה לחוקר לתאר את האהבה כמו שהיא בצורתה הטבעית, כי הכל חיבים לכרוע ברך לפני “בת-השמים” הזאת ולשיר לה שירי זמרה ותהלה. חלילה לאיש לגשת אליה בתור מתבונן ומסתכל, כי אם בתור אהוב. אבל סלחו נא לי, אהובי, הלא אתם גוזרים עלינו, החוקרים, גזרה שאין אנחנו יכולים לעמוד בה. הלא נִתנה לי הרשות לכתוב ע“ד הרעב, גם אם אינני רעב, וע”ד הפחד גם אם בעצמי אינני מפחד. רשאי אנכי לנתח בקר-רוח את החזיונות האלה, ואיש לא יחשדני חלילה שאין אני מסוגל כלל להבין את ערכה של סעודה שמנה, או שאין ביכלתי להבין את סערות נפש האיש אשר סכנה גדולה נשקפת לו והוא חדל-אונים להמָּלט מפניה. ומדוע זה לא יהינו גם לבקר ולחקור את האהבה בעין פקוחה ובהירה ובלי דעה משוחדת. מבלי אשר יאמרו על מבקר כזה שאיננו מסוגל כלל לחוש בלבו רגשי אהבה, ובכן אין בכחו גם להשיגה ולשפוט עליה? האם בשעת רעבונו, או בשעת פחדו, הלא איננו מוכשר כלל להתבונן בדעה צלולה אל רגש הרָעָב או הפחד, לחקור אותם היטב ולדין עליהם. הן אין אנחנו יכולים לדרוש מהרעֵב, כי יתאר לנו בדיוק מדעי את פעולת ציוריו הדמיוניים, בשעה שהוא רואה לפניו בשר צלוי הנותן ריח באפו, על מערכת עצביו. והאיש המפחד, אם פקח הוא, יחבל תחבולות להנצל מהסכנה אשר לנגד עיניו ולא יתהה באותה שעה על רגשותיו וטיבם. כן לא נוכל לדרוש מהשוגה באהבתו, כי ישפך אור על חזיונות נפשו ותנועותיה. את זאת יוכל לעשות רק המתבונן הבלתי-משוחד, אשר בשעה שהוא מדבר על האהבה לא יפול אפים ארצה, ולא ישא את עיניו השמימה לדבר גבהות, במליצות ובחידות. ודוקא משום שהאהבה הוא הרגש היותר חזק והיותר חשוב, על פי תוצאותיו, להאנושות, לכן דרוש ביותר להתבונן אליה במוח צלול ולהזָּהר מפני ההזיה וההתעוררות, לכן דרוש ביותר להתרחק מלשון הבאי בדברנו עליה, לבל נכסה את עצם המעשים במעטה של פרחים ושושנים.

האהבה איננה “בת-השמים”, כי אם בת “הבשר-והדם”, אף אם האוהבים והאוהבות אינם חפצים להודות באמתת הדבר הזה. במוחו של האדם יש מרכז-גבוה לתאות-המין, ולפניו יכנעו המרכזים השפלים אשר בחוט-השדרה, אשר גם המה מצדם משפיעים עליו, על המרכז הגבוה, מהתעוררותם הם. ובפרק החיים, אשר כלי-המין של האיש או האשה התבשלו כל צרכם, אז גם מרכז-המין (געשלעכטס-צענטרום) אשר במוחם נוח מאד לכל גרוּי. והגרוי הזה שופך את ממשלתו על כל העולם הפנימי של בעלי התכונה הרגשנית ושל האנשים החיים חיי בטלה, והוא כובש לפניו את כח-השופט, את הדמיון והרצון. הגרוי הזה מטביע את חותמו המיוחד על כל עבודת המוח, וימלאנו תמונות וציורים מחיי המין. האיש או האשה הנמצאים במצב כזה יחושו התעוררות פנימית וירגישו געגועי-אהבה, ואם יפגשו זה את זו, אז תתן הפגישה הזאת עצם מוחשי לההתעוררות הכהה הזאת ולהגעגועים הערפליים האלה והיו לאהבה. ואז יהיה נושא האהבה לתֹכן כל עבודת המוח, עד בלי השאר בו מקום למחשבה אחרת, והמוח שופט על הנושא הזה לא כמו שהוא, כי אם כמו שהוא מתאים לצרכי הגוף המיוחדים של עצם האוהב.

כל נפש אדם בריא, בין זכר ובין נקבה, מרגשת בהרגשה טבעית ובבלי-יודעים את אותן הסגולות הדרושות לנפש המין ההפוך, למען תתקַימנה ותתעצמנה, על ידי הזדַוְגות זו, סגלותיה היא בזרעה אחריה. וכל מה שהנפש הזאת עומדת על מדרגת השכלה יותר גבוהה, וכל מה שהנפש הזה יותר מקורית ויותר מובדלה ומסוּמנה, כן תתרבינה ותתעלינה הסגולות אשר העניק תעניקן לנפש המין האחר, אשר היא חפצה בה ואשר היא שואפת אליה. אם נִתנה הברירה לאדם לבחור לו נפש אחת מקרב רבות, אז יבחר לו בטח ובבלי-משגה את אותה הנפש שהיא קרובה ביותר אל האידיאל הגופני שלו, אשר יצר ברגע הגיעו לבַגְּרוּתוֹ. ואם אין ברירה בידו אז ידבק בכל נפש אדם, אם רק איננה רחוקה תכלית הרחוק ואם איננה שונה תכלית השנוי מהאידיאל שלו, עד כי אין ביכלתה לעורר את מרכז תאות-המין אשר במוחו, כאלו היתה מבני מינו הוא, או בהמה או דבר שאין בו רוח חיים.

וכל מה שהנפשות יותר קרובות זו לזו על פי האידיאל אשר יצרו להן, כן תמהר האהבה יותר את עבודתה הטבעית לזַוְגן; ואם הנה מתאימות בַּכֹּל אל האידיאל הזה, אז יברֹק הברק הידוע וכהרף עין יאהבו זו את זו. ברגע פגישתן תוָּלד אהבתן. והאנשים האלה מרגישים בנפשם, כאלו כבר ידעו ואהבו זה את זו. ואם יש שנויים ידועים בין האידיאל ובין “נושא האהבה”, אז יתאמץ האדם לעצום את עיניו ולבלי ראות את השנויים האלה, וככל האפשר יקרבם וישַׁוֵּם, את האידיאל עם “נושא האהבה”, ברוחו; במקרים כאלה עושה מלאך האהבה את שליחותו לאט לאט, מעט מעט, פחות או יותר מהרה, הכל לפי מדת היכֹלת לסַגֵּל, לחבר ולהתאים את נושא האהבה אל האידיאל הגופני, אשר יצר לו האיש מקודם. בעצמו של דבר אוהבים האנשים לא את זולתם, כי אם את האידיאל אשר יצרו בגופם הם. געגועי-אהבה היא השאיפה להגשים את האידיאל הפנימי, והאהבה היא אונאת-עצמו. בשעה שאנחנו אוהבים הננו מרַמים את נפשנו, כי מצאנו את אותה ההגשמה שאנחנו מבקשים, והנפש האהובה לנו היא התבנית והסמל של האידיאל שלנו. חיי האהבה של האיש, אם זכר הוא או נקבה, מתחילים יחד עם בגרוּתו ונמשכים עד אשר תופר הָאֲבִיוֹנָה; בכל העת הזאת ישאר האידיאל הגופני חי וקים; אם ימצא לו האידיאל הזה את ההגשמה המתאימה לו, או לא – אחת היא; הוא, האידיאל, עומד ומחכה לשעת הכשר להתגשם; אם לא ימצאו בפֹעל את נושא-האהבה, איש אשר יאהבוהו, יאהבו בכח, במחשבה, יאהבו את האידיאל עצמו. וככל אשר האידיאל הזה הוא יותר פשוט ויותר שפל, כן יותר נקל להאיש להגשים אותו. לכן לא קשה לאנשים פשוטים ופחותים להִתְאהב ולהחליף את נושא-האהבה האחד באחר. היום יכולים המה לאהוב את זו, ומחר – אחרת. לא כן המה בעלי נפש יפה ועמוקה; להם קשה למצוא בחיים את האידיאל שלהם, או את הקרוב אליו, ואם מצאוהו ואחר כן אבד להם, לא נקל להם למצוא ממלא-מקומו.

האהבה הבריאה והטבעית מטרתה תמיד ברורה לפניה. היא שואפת לאותה התאחדות הגופים, היכולה להביא אחריה דור חדש. האהבה נותנת להאנשים החזקים תקיפות הרצון לכבוש את כל רצון המתנגד להם ולהתגבר על כל המכשולים המונחים על דרכם. אולם לאנשים בעלי רצון חלש לא תתן את הכשרון הזה; תשוקתם איננה יוצאת לפועל. ובכן אין אנו רשאים למֹד את חֹזק האהבה של האיש על פי מאמצי-כחו להשיג את אהובת נפשו, כי גֹדל היגיעה תלוי בחֹזק רצונו ולא בעֹז אהבתו. אולם עלי להוסיף, כי האיש הבריא והחזק כל מרכזי-מוחו כמעט כלם מפותחים במדה אחת, והאנשים אשר רצונם חלש מי יודע אם יש להם במוחם מרכזים חזקים לתאות-המין. האנשים היכולים לאהוב בכל עֹז המה בכלל גם בעלי רצון חזק.

שנוי ערכם של הזכר והנקבה בדבר קיום המין מְחַיֵּב גם שנוי מתאים לזה בדרך אהבתם. ערכה של האשה בזה הוא היותר נכבד: עליה להביא את כל החֹמר הדרוש ליצירת העצם החדש, ואת החמר הזה עליה לגדל, לכלכלו ולפרנסו במעיה והיא חולקת לו מסגלותיה, אשר ירשה בעצמה מאבותיה. והגבר נותן להעבודה הממושכה והקשה הזאת, שיש בה גם גבורה, רק את השפעתו. על כן מרכז-המין ( Geschlechtszentrum ) הוא יותר מפותח באשה מבאיש, ועבודתו יותר חיה ויותר חשובה בעבודת המוח הכללית. האשה יוצרת לה אידיאל יותר ברור בדבר האיש הדרוש לגופה. היא איננה כל כך נוחה לוַתֵּר על האידיאל שלה ולהסתפק בחלופיו ותשלומיו הרחוקים ממנו. ואם מצאה האשה את האידיאל שלה בחיים, אז כמעט אי אפשר לה למחול עליו, ותשוקתה אל אישה מגרשת מבתי נפשה כל תאוה אחרת וכל חפץ אחר, כל רעיון ומחשבה, עד כי אין ביכלתה בלתי אם לאהוב. את רצונה, שכלה ודמיונה היא משעבדת לאהבתה, ולא תתן כל פתחון פה לכח-השופט המתאמץ לנצח את תשוקתה. האשה יש לה הרגשה טבעית השומרת עליה מעשות מדחה, כי תולדותיו של כל משגה רעות הן לה ולפרי בטנה, ולכן תזהר מאד מהלכד בפח. אולם אם הכירה האשה כי לא שגתה ותמצא את האיש הראוי לה, אז נכונה היא לתת את חייה מחיר אהובה. לא כן הגבר. הוא עלול יותר מהאשה לשגיאה, יען כי שגיאתו לא תביא אחריה כל שנויים בגופו. על כן צורת האשה אשר יברא בדמיונו מטשטשה מעט; על כן נקל לו לאהוב, בלי שהיות רבות, את האשה הראשונה אשר יפגוש בשוק; על כן גם חסרה לו התדירות באהבתו, אשר כנפים לה, ולא כבד עליו הדבר לאהוב כל פעם אשה אחרת, ועל כן גם יותר נקל לו לעזב את האשה אשר יאהב ולשכוח אותה. על כן יש מקום פנוי במוחו גם למחשבות אחרות מלבד הרהורי האהבה ולא יקצר כח שכלו לעצור בזאת האחרונה, להחלישה או גם לנצחה.

זה הוא קצורן ותמציתן של תולדות האהבה הטבעית, כפי אשר אנו יכולים להתבונן אל חזיונותיה בקרב אנשים בריאים ושכיחים, בני אדם ובנות חוה. אבל היש עוד מקום לאהבה פשוטה, אמתית ושואפת לתכליתה זו גם בקרב אותן מפלגות החברה, אשר מזונם הרוחני היא ספרות-השעשועים? הנני מסופק מאד בדבר הזה. אותו הדבר אשר יֵחשב בין בני המפלגות ההן לאהבה ואשר בשם זה יכַנוּה, אינו אלא חִקוּי של מעמדי-הנפש הרחוקים מן האמת ומן הטבע, אשר אותם יתארו כותביס ספורי אהבים וחזיונות בעד הבמה. הספרות הפיוטית, ביחוד בימינו, מתארת על פי רוב, או כמעט תמיד, את האהבה בצורותיה הבלתי טבעיות. סבת החזיון הזה מבוארת בהפרק הקודם. הסופרים המה בעצמם חלושי-העצבים, שקָּהוּ מרוב עבודה, או המה חיים בסביבה של כרך גדול והמה רואים, בכל אשר יפנו, רק אנשים אשר שויון-משקלם הגופני נהרס. ואם גם לא כל הנפשות המתוארות בהספרות-היפה חולות במחלת שגעון-האהבה, הנה על כל פנים כֻּלן עומדות על הגבול אשר בין הבריאות השלמה ובין מחלת-הרוח, כאשר הרחבתי מעט את דברי בזה בפרק הקודם. רופא-הנפש בקראו בספרות-שעשועים את ציורי האהובים והאהובות, את הליכותיהם, מעשיהם ורגשותיהם יכיר בהם סמני מחלות-הרוח הידועות לו היטב. הסמנים המובהקים הם אמנם רק מרוּמזים, אבל אלו היו מבליטים אותם מעט יותר היינו יכולים למצוא בספרות-היפה מופתים מוחשים של המחלות הידועות לרופאים בשמותיהן: שגעון העגבים, מַדּוּחֵי-ההתפעלוּת, תעתועי האמונה ויתר מחלות המוח, שאין לפרטן בספר שאיננו כתוב בעד לומדי חכמת הרפואה. הקורא המבין, וביחוד אם קרא ושנה בספרי חכמת הרפואה, יאמין בשעה שהוא מְטַיֵּל בספרות הפיוטית, כי רגליו עומדות בבית-חולים והוא רואה סביבו רק מנוגעים ואנשי מכאובות. הנה לפניך איש אשר למראה אשה תטרף עליו דעתו, תאבד בינתו ויתנהג כמשוגע; ושם אתה רואה איש, אשר אם יגע בנעל-יד הנפש האהובה עליו או באחד מפרחיה יתפעל ויתרגש עד מאד, יצהיל קולו או יוריד דמעות חרישות; פה מעוררת האהבה לחטאים ולפשעים, ושם תעורר עצב ויגון; פעם אחת יַראו לנו את המעבר המסופק מקרירות של שרירוּת הלב להתלקחוּת שלהבת האהבה הפתאומית, מדברים קשים ומרים לפטפוטים רכים ונעימים, ובפעם אחרת – את התבטלות הרצון ואפיסת השכל מתגרת יד התאוות. ואת כל השגעונות והשגיונות, את כל הזרות והתהפוכות, את כל ההתפעליות וההזיות, התשוקות והתאוות חסרות-האונים וכל הנבלות והשערוריות האלה מתארת הספרות היפה בחזיונות האהבה הטבעית והבריאה, מבלי רמז וחצי רמז כי הציורים האלה לקוחים מבית החפשית או המשוגעים ולא משוק החיים.

ספורי אהבה מטורפה כאלה עושים פעולה עמוקה ורעה עד מאד גם על הקורא הפשוט, ועל אחת כמה וכמה על הקורא אשר עצביו רפויים מעט ואשר אולי גם שִׁוְיון משקלו הרוחני החל להתמוטט, ויותר מכל על הנשים בנות הכרכים הגדולים. האשה נוטה מטבעה לראות את האהבה כתכליתם היחידה וככל תכנם של חיי האדם, ובהשקפתה זו, אשר אולי אמתית היא בנוגע לחייה היא, אבל איננה מתאמתת כלל בנוגע לחיי הגבר, – בהשקפתה זו היא הולכת ומתחזקת, בראותה כי הספרים, אשר מהם תשאב את ידיעותיה ע"ד החיים והתבל, מלאים מראשם ועד סופם רק עניני האהבה. המחזות המתארים את הריבות והמלחמות בגלל האשה ואת עליצות הנצחון יגדילו ויחזיקו את גאותה ורום עיניה עד לשגעון הגדלוּת ( Grössenwahn ), והיא מתחלת להאמין כי לקנות אותה הוא אֹשר שמַיְמִי שאין למעלה ממנו, ולא יסולא בחיי הגבר, בכל משאלותיהם, מטרותיהם וחפציהם. ערכו של הגבר הוא בעיניה רק על פי כשרונותיו לאהוב; האיסטניס האומלל, אשר דעתו קצרה וחלשה להתגבר על רגשות אהבתו וזרם תאותו ישטפנו ויסחבנו בלי אשר יעצר כֹּח להתנגד אליו אף במעט, – נבוּב-מוח כזה חביב על האשה והיא חושבת אותו לראוי לאהבתה. אולם את האיש הבריא והחזק, אשר שכלו ישים מתג בתאותו ורגשותיו והוא נמשך אחריהן רק כל עוד אשר לא תתנגדה לבינתו, – את איש כזה תתעב האשה כחסר-לב וקר רוח. מַחֲמָאות הפה, העויות ודמעות מעוררות רחמים תקבל כאותות מסירת-נפש ואהבה נאמנה. אולם האיש המושל ברוחו ומלוּמד בכבישת היֵּצר, האיש המכיר את ערך אהבתו הוא לא פחות מערך אהבתה של האשה, – איש כזה יֵראה בעיניה כגס ומגושם. רפיון-הנפש העושה את האיש לכדור-משחק בידי האשה ולקרבן תאוותיו ותשוקותיו יֵראה בעיניה כרוח גבורה אמתית. בדמיונה תתן לגבור האהבה את הסמנים המובהקים האלה: לחיים חִוְרות, עינים מפיקות תוגה ומצח של איש הוֹזֶה, אותות שאינם מעידים על גבורת הגבר. האהבה האמתית והעמוקה, תאמין האשה, איננה נְקִיָה משגעון והוֹללוּת והפרזה, וטועמיה יטעמו חיים של תענוגים ותפנוקי הגֵו והרוח עם כל קסמיהם ועקיפיהם. האשה תובעת מהאהבה: השתפכות הנפש בפרוזה ובחרוזים המלאים הבלים ושטות, אנחות, דמעות וסִפוּק כפים, מליצות מלאות סוד ורמז, המצאות ומעשים זרים ומשוּנים. אולם רגש חרישי ועצור בלב, רגש שאיננו מרבה לפטפט ולהעוות את הפנים, אשר לא ישלל את תאות-האֹכל, לא ימעיט את השֵּׁנה ושאין בו בטוּל תורה ובטוּל עבודה, רגש כזה לא יֵחשב לאהבה. זאת האחרונה צריכה להופיע בסופה ובסערה, בקולות וברקים; האוהב צריך להִגלות אל אהובתו דוקא כאלהי החזיזים בקול רעם בגלגל, וכל מי שלא יבוא ככה איננו האלהים המֻקֶּוה.

עוד זאת: ספרות-השעשועים מזקת להתפתחות הטבעית של רגשות-האהבה בלב הקורא הצעיר לימים, וביחוד בלב הקוראה הצעירה. כלל הוא בטבע, כי בהתבשל הגוף יתבשל בו גם מרכז תאות–המין ואז יעורר במוחו הרהורי עגבים. אולם בקרב בני הנעורים של מפלגת המשכילים הננו רואים אחרת. הספורים והחזיונות מעוררים בקרבם באופן מלאכותי ובלתי טבעי את רגשות-העגבים, ומביאים על ידי זה את מרכז-המין (געשלעכטסצענטרום) עוד בטרם שהתבגר לעבודה מפסדת. והתולדות היוצאות מזה הנה, כי הגוף לא ישמע עוד לקולות הטבע המתחלשים בו בסתר, כי אם יקשיב לקול המשורר המפתה והמסית; הדמיון יקבל את ציוריו ע“ד הנפש המחושקת לא מחֶביון מעמקי “התאים” ורקמת העצבים, כי אם מגליונות הספורים. הקוראת ספורי-אהבה או המבקרת את בית-החזיון באביב שנותיה לא תדע, אם האיש המתקרב אליה הוא הראוי והיאות לה, כי אין לה אידיאל אשר התפתח לאט לאט בגופה, כי אם זכרונות ע”ד גבורי האהבה, אשר יצרו הסופרים והחוזים. היא מחלפת את הרהוריה וחלומותיה בצרכי גופה האמתים, חִלוּף אשר ימרר את חיי האשה כל ימיה.

מה שיקראו בני מפלגות משכילים, ביחוד בכרכים הגדולים, בשם אהבה, איננה, בתשעים ותשעה ממאה מקרים, אהבה טבעית בת הגוף, כי אם פרי השפעת הסופרים. לולא קראו האוהבים והאוהבות ממפלגה זו ספורי אהבה ולולא ראו חזיונות מלאי רגש על הבמה, לא היו מרגישים וחשים בנפשם ורוחם את אשר המה חשים ומרגישים עתה, ואלו היו אוהבים באמת, כי אז היו רגשותיהם מתגלים במחשבות, בדברים ובמעשים אחרים לגמרי. האנשים האלה חוזרים ומשַׂחקים בקנאה רבה בטרקליניהם ובחדרי משכיותיהם את אותם חזיונות-ההתוּלים, אשר קראו בספורים או אשר ראו על במת התיאטרון ואשר תפשו את דמיונם. האיש אשר תאהבהו אשה שהיא בקיאה ספרות-הפיוטית, אל יתגאה ואל יתהלל באהבתה; כי באמת לא אותו בעצמו תאהב, ולא גם את האידיאל הנודע מעצמותה, ואשר האיש הזה קרוב אליו, היא אוהבת, כי אם איזה גבור בדוּי מלב אחד המשוררים והיא רק מבקשת איש אשר ילביש אותו, את הגבור הדמיוני הזה, בשר ועצמות.

הסופרים העובדים על פי נוסח ידוע תארו, במשך של דורות רבים, בכל השפות והלשונות את בנות-פריז כסמל החן וההוד, ככליל ה“שִׁיק” ( Chic ). והתולדות היוצאות מזה הן: גם השוטה שבעולם בשמעו את השם בת-פריז מפורש מיד מתמלא פיו ריר ומיד הוא קורץ בעיניו מרוב התפעלות, ומי יתאר את התלהבות שמחתו בשעה שהוא רואה אותה בעיניו ממש! ואם תשאלו את ההדיוט הזה, מה מצא, מה ראה בבת פריז זו, אז יגעה כעגל רק הברה אחת: Chic! Chic!. הוא רואה את הבת הפריזית לא בעיניו הוא, כי אם בעיני הסופרים אשר תארוה כתכנית חמדת נשים. גם להמשחקות על הבמה ולהרוכבות בזירה הועילה הספרות לפרסמן ותעשה להן ריקלמה (אין אני יכול לקרוא את הדבר בשם אחר), ולכן היו הנפשות האלה כסגולת הדמיון וכשכִיַת חמדת האהבה בעיני חניכי פקידי הצבא, בעיני תלמידי הגימנזיום ובעיני משרתי החנויות בעלי הנפש-היפה.

נחקור נא, אם לא כבד עלינו הדבר לעשותו, את חזיונות האהבה בקרב מכירינו אשר סביבותינו. נתבונן נא אל ראשית צמיחתה, גדוּלה והתפתחותה, עד אשר תוביל את הנאהבים לחופה וקידושין או לאסונות נוראים המרגיזים את הלב ומרעישות את החברה. בכלל רואים אנו את סדר המקרים והשתלשלותם בצורה זו: הגבר מוצא את עצמו מחויב על פי נמוסי החברה להודיע חבה יתרה אל האשה, אשר הוא יושב על ידה אצל שלחן הקרואים, או היוצאת עמו במחול, וכמובן ידבר גם מעט חלקות באזניה. זאת האחרונה מרוצה מאד מהרושם אשר עשתה עליו, וכנהוג תפריז בדמיונה על הפעולה הזאת. הכַּחש והחנופה מרכים את לבה כדונג, מעדנים ומפנקים את רגשותיה והיא נוטה את חסדה להגבר המפטפט בנעימה, אשר באהבתו לעצמו יכניס כונות זרות בכל לחישותיה הערבות ובכל תנועותיה העיפות או המהירות של האשה היושבת או הרוקדת בצלו. מעתה תחדל פעולת המקרה העִוֵּר ותחל מלאכת השפעת הספרות הפיוטית. “הוא” וגם “היא” התפעלו והתעוררו מעט; הדמיון מעצים וממשיך את ההתעוררות הזאת; הזכרון מעביר לפני עיני רוחם את תמונות כל זוגות הנאהבים המתוארים בספורים ובחזיונות, וכל שירי הרגש, מכתבי האהבה והוִּדּוּיים אשר קראו בספרים מתחילים להתנודד במוחם, והמה הומים ותוססים ומתפרצים לצאת החוצה בפה ובכתב. “הוא” ו“היא” יגביהו את רגשותיהם ויעמיקו לרדת בנבכי העגבים, אשר מתחלה רק השתעשעו בהם, וסוף סוף יכנסו לחופה ומעל ראשיהם ירימו להקת סופרים בלתי נראים את ידיהם לברך את הזווּג, אשר רק המה ולא אחרים הביאום במסורת הברית. ואם הזווג הזה לא עלה יפה, כברוב המקרים, אז יעלו על במת החיים חזיון אחר, שגם הוא מוּשפע מאחד הסופרים, וכל אחד מהם משחק בו באופן אחר: יש אשר יחללו את ברית הנשואים ויבגדו איש ברעותו, ויש אשר יבחרו לנפשם אחת מארבע מיתות בית דין; יש אשר יבחרו בנזירות ופרישות, ויש אשר יחזיקו בכל מיני ערמומיות וישימו סתר פנים להם. אך בכל האופנים האלה יש לנו עסק רק עם אהבה פונוגרַפית, אשר הזכר והנקבה חוזרים מלה במלה, כהמכונה של האמיריקני אֶדיסון, על אותם הדברים אשר ישימו הסופרים בפיהם.

אתם הסופרים, מְכַשְׁפֵי-האהבה, העוסקים במצוּי התאוות ובנתוח תעתועי הלב, מה רבה חטאתכם לנו!

---

---

התפתחות רגש היופי

מאת

מקס נורדאו

הֶרברט סְפֶּנְסֶר אומר בספרו ע“ד תורת-החיים כדברים האלה (הנני מביא את הדברים בהעתקם מהמקור האנגלי, חלק שני עמ' 153): “פה הוא המקום הראוי לצַיֵּן את העובדה, כי החלק היותר גדול ממה שאנו קוראים בעולם הגופים בשם יופי, הוא תלוי באיזה אופן שיהיה ביחסי המינים. והדבר הזה הוא אמת לא רק בנוגע לצבעיהם וריחותיהם של הפרחים, כי אם גם בנוגע לנוצותיהן הנחמדות ולשירתן של הצפרים, אשר גם שניהן הן, לפי דעת דַרְוִין, תולדות ההזדַוְגוּת הטבעית; ויש לשער, כי זאת היא גם סבת הצבעים הנוצצים של השרצים. נפלא הוא הדבר בזה, כי אותן הסגלות אשר נולדו לרגלי היותן מועילות להולדת זרע טוב, ואשר הגופים המצוינים בהן נמשכים זה אל זה ומזדַוְגים זה עם זה, – כי אותן הסגולות עצמן תראינה גם בעיני כלנו כהיותר יפות, ואשר בלעדן לא יהיה להיערות והשדות אף החצי מאותו הקסם שיש להם בעינינו כיום. ראוי הוא לחקור באיזו מדרגה התפתח בדרך זה המושג ע”ד יופי האדם. הדעה הנשמעת יום יום, כי יסוד היופי הנובע מיחסי המינים הוא השליט גם בילדי השירה והזמרה, בחזיונות-הבמה, בספורים ובפיוט, – הדעה הזאת מקבלת ערך חדש, בשעה שאנחנו מתבוננים אל החִבור הזה בקרב החיות, העופות והשרצים”.

בשורות המעטות האלה, שהבאתי אותן בסגנונן הכבֵד, נכללת כל תורת-היופי הטבעית.

רוח האדם, גם רוח ההמון בכלל, יתרגל מעט מעט לחשוב כל מחשבותיו על פי תורת ההשתלשלות, כלומר: אותה התורה המלמדת אותנו לראות בכל חזיון רק פרק או חלק קטן אחד מהתפתחותו; החלק הזה, כשאנו מתבוננים אליו לבדו, איננו מובן לנו והננו נוטים לראות בו סודות וחידות, אבל הוא מתבאר ומתברר על ידי העבר שלו, על ידי דרך התפתחותו הקודמת. כשתגיע המחשבה האנושית למדרגה זו, אז תבין כי כל ההשקפות והבאורים והפרושים אשר תשמיע כיום תורת-היופי מעל הקתדרות של בתי מדרשי הרשות, אינם אלא שיחות בטלות, מלאות הבלים המעוררים רק שחוק.

עד העת האחרונה היתה חכמת הנפש רחוקה במחשבותיה מתורת ההתפתחות, היא התבוננה אל חזיונות חיי הנפש בצורתם של היום, ותבקש להשיגם, מבלי לשאול, איך נתהווְ, מה הוא הדרך אשר בו עברו מראשית צמיחתם בהיותם פשוטים ויסודיים עד אשר השתלמו בצורתם המורכבת עתה, מבלי לשאול איזו חלקים מהם הנם שרידים ההולכים וּמִתְנַוְּנִים, הולכים ומתים, ואיזו מהם מלאים לשד חיים חדשים, כח ולֵחַ.

גם עמנואל קַנט, בדברו על המאמרות ( Kategorien ), יחדל מהיות חוקר החושב מחשבות חריפות ובהירות כדרכו תמיד, והוא מדבר בשפת רזים, כי המאמרות הם צורותיה של המחשבה האנושית המעידות על יסוד רוחני שהוא למעלה מן האדם ומחוצה לו. בשפה יותר פשוטה וברורה יהיה פרושם של הדברים האחרונים כך: צורות המחשבה האנושית, כמו הזמן, המקום והסִּבִּיוּת ( Ursächlichkeit ), אינן מיוסדות על הנסיון, כלומר: הרגשת החושים של היחיד, כי אם הוא יביאן בהִוָּלדו מוכנות לעולמו מאיזה עולם אחר אשר מחוצה לו. וזאת יאמר קנט אחרי אשר כבר קדמהו דוד הומה ( Hume ) בבאורו אשר מצא להסברת, אם לא כל, הנה, לכל הפחות, אחד המאמרות האלה: הסִּבִּיוּת. זאת האחרונה נולדה על ברכי הנסיון של יום יום. האדם ראה יום יום כי החזיונות הולכים ובאים איש אחרי רעהו, זה אחר זה, ומעט מעט התרגל רוחו להאמין כי שלשלת החזיונות בלתי נפסקת וכרוכים ואחוזים הם זה בעקב זה ואיזה כח פנימי מאַחֵד ומקשר אותם. מה שנוגע לציורי דמיוננו ע"ד המקום, הנה הראו והוכיחו החכמים הבאים אחרי קנט – ביחוד החוקרים בֶּן, סְפֶּנסר ומִיל, – כי ציורי המקום במוחנו הם תולדות הרגשות תנועתנו אנו, המובלות לידיעתנו על ידי חוט-הַשְּׁרירים ( Muskelsinn ). ומה שנוגע לציורי הזמן, הנה עמלים חוקרי הלשון של העת החדשה להוכיח מהוראת שרשי המלים המצינות כיום את מושגי הזמן, כי בשפת האדם הקדמון היתה הוראת המלה “זמן” ומשמעתה רק יום, כלומר: משך העת, השעות, אשר יזרח השמש, אבל לא איזה דבר מופשט, דבר שיש להשיגו מן הקודם אל המאוחר, דבר שהוא מחוץ למערכת השמש, מעבר לגבול תקופות השנה, חליפת היום והלילה, דבר שהוא ישנו גם מעבר לגבול הטבע אשר בה מתחלפים הדברים ומשתלשלים זה מזה.

וכן הוא הדבר בנוגע אל המוסר. ביום בהיר אחד מצאו החוקרים את המוסר ( Moral ) נכון וקים, ויחליטו כי בהִוָּלד האדם יוָּלדו אתו גם מושגיו ע“ד הטוב והרע, ע”ד הצדקה והחטא, ואיש לא שאל, איך התפתחו המושגים האלה בדרך טבעי, כי אם בקפיצה אחת קבלו את ההנחה, כי המושגים האלה כמו שהם גמורים וסדורים הוא קול אלהים בלב האדם פנימה. כמובן, הננו יודעים כיום כי אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט, כלומר: מעשי האדם כשהם בפני עצמם אינם לא טובים ולא רעים, כי אם אותו ההכרח שהכריח את בני האדם לחיות בקבוץ, הוא גם אשר למדם מעט מעט לקרוא את המעשים המזיקים לעניני החברה – רעים וחטאים, ואת המעשים המועילים לאותם הענינים בשם – טובים וישרים.

גם האֶסתתיקה לא נמלטה מפח הפזיזוּת האנושית הזאת. אחרי אשר רגש היופי, בצורתו אשר יתגלה כיום בבני האדם, לא יבואר בתור תולדה ישרה היוצאת מפעולת התועלת ולא בתור תולדה של איזו פעולה אחרת אשר אנו יכולים להרגישה באחד מחושינו, מהרו הפלוסופים מאפלטון עד פיכטֶה, הֶגֶל, פישֶׁר וקאַריֶר להחליט ולקבוע הלכה פסוקה, כי גם הרגש הזה הוא אחד החזיונות הנסתרים והנעלמים המעידים כי יש בנו דבר מה שהוא למעלה מן האדם, אחת הצורות אשר בהן ישיג רוח האדם, שהוא בעל-תכלית, בהשגה כל שהיא את העצם שהוא בלתי-בעל-תכלית, כי הרגש הזה הוא מעין בת ההרגשה הנשגבה של העצם הרוחני המונח ביסוד כל החזיונות המוחשיים, ועוד צרופי מלים ריקות כאלה.

משל ההמון אומר: אל תראו להכסיל את הבית אשר עוד לא נגמר בנינו. זאת היא כפירה גמורה. דוקא להפך: אל יראו להכסיל בית בנוי; כי בראותו בנין גמור ומשוכלל, יפער את פיו וילטוש את עיניו, יתפלא וישתומם איך ובאיזה אופן נעשה הבית הזה לבנין כל כך גבוה ורחב וכל כך נהדר; להפך, אם יַראו לו את הבית בטרם שנשלם בנינו וירשו לו להתבונן אל עצם המלאכה, איך יניחו אבן על אבל, אריח על גבי אריח וקורה על גבי קורה, אז לא יקשה עליו להבין את התהווּתו ותכונתו, בנינו וגזרתו. מספרים, מעשה בגיאורג השלישי מלך אנגליה, אשר בלכתו לצוד צַיִד סר לאחת אחוזות השדה, וכאשר הגישו לו ארוחתו, קרא כאיש המעמיק לחקור: “לעזאזל, איך נפלו ובאו הדרמסקים לתוך כדורי-הבצק”. המיטפיזיקה שואלת את שאלותיה בנוגע לחיי-הנפש, כגיאורג השלישי ע"ד כדורי-הבצק הממולאים דרמסקים. אחרי כי אין להעלות על הדעת כי הדרמסקים יבואו בדרך הטבע לתוך הכדורים המסוגרים מכל עבר, אם כן אין לבאר את הדבר הזה בלתי אם על ידי כחות שהם למעלה מן הטבע ומחוצה לה. ובכן אין דרך אחרת כי אם להניח שציורי הזמן, המקום והסִּבִּיוּת יִוָּלדו יחד עם המחשבה האנושית והם, אם נדבר בלשון הפלוסופיה, “הסתכלות פנימית מן הקודם אל המאוחר”, המוסר הוא קול אלהים בלב האדם ורגש היופי הוא הרגשת האין-סוף. אולם פה תבוא תורת ההתפתחות ומלמדת אותנו את החכמה הפשוטה של המבשלת, כי אי אפשר לבאר ולהשיג את כדורי-הבצק בשעה שהם עולים מוכנים ומזומנים לסעודה על שלחננו; כי לא תמיד היו הכדורים האלה עגוּלים בלי ראשית וסוף כסמל הנצחיות, כי אם מתחלה היו בצורת גוש עיסה רכה אשר טמנו בה את הדרמסקים ויגלגלוה לכדורים, ובזה תפָּתר החידה ואין עוד כל סוד.

אם רוצים אנו להבין ולהשיג את מושג היופי, הנה אין אנו רשאים להתבונן אליו בצורתו השלמה של היום, כי אם עלינו לחקר ולדרוש איך היה למה שהוא עתה. עכשו הוא מרכב מהרבה חלקים, צבעים וגוָנים, אולם בראשיתו היה פשוט מאד. היום הננו קוראים לשורה שלמה של חזיונות שונים, הפועלים על חושינו השונים, יפים: מנגינות ותמונות; ניר ואשד נחלים; בית-מקדש וסערה על פני הים; יצירה פיוטית ותכשיטים של אבני חן. כן אנו קוראים להרגשות שונות ורחוקות זו מזו בשם אסתתיות, יפות: זְוָעת-העֹנג למראה שטף המים על פני הסלעים והתפוצצם לרסיסים נוצצים ובדיחות-הדעת למראה ציורי-התולים באחד העתונים; העליצות החרישית ושמחת הנפש בהביטנו אל הפסל וֶנּוּס מִמִּילאָ ורגש ההנאה שאנו מרגישים למראה בנין נהדר. תורת-היופי המיטפיזית התאמצה בכל כחותיה להראות ולהוכיח, כי כל ההרגשות האלה אינן שונות אשה מרעותה ורוח אחד לכֻלן. אבל לשוא היה כל עמלה. היא לא הוכיחה מאומה. למען מצוא דמיון בין המחזות השונים איש מרעהו, היה נחוץ לשלול מהם את סגלותיהם המיוחדות לכל אחד מהם לבדו, היה נחוץ לתת לאלה את אותן הסגלות שישנן לאחרים, ולהעביר מהאחרים את אותן הסגלות החסרות להראשונים. ואם גם העקיפים המזַיְפִים או המיַשׁרים את המחזות השונים לא הספיקו, אז נתנו לכֻלם יחד איזו הוספה בְדוּיָה מן הלב ועל ידי זה התחכמו להעמיד דמיון בין המחזות השונים, הנוסד לא על סמניהם הטבעיים כי אם על המלאכותיים. ננסה את כחנו לבאר בשטה יותר ישרה את החזיון הזה; לא נסכסך ולא נבלבל את יסודי החזיון המורכב ולא נפרש עליהם צעיף הסודיוּת, למען נטשטש עוד יותר את תָּוֵיהם המיוחדים ולא יֵרָאו השנויים וההבדלים שביניהם, כי אם ננסה להכיר ולהבדיל בין כל חלקי החזיון המורכב ולהשיב לכל אחד מהם את צורתו הראשונה.

הצד השוה שבכל ההרגשות האסתתיות, הסגולה המשותפה לכלן יחד במדה אחת הוא, כי הנה הפכן של הרגשות-הצער. אבל ההרגשות הנעימות, אשר יעוררו בנו מיני היופי השונים, נובעות ממקורים אורגניים שונים. בטרם אשר אדבר על אדותם את דברַי, הנני להגיד מלים אחדות ע"ד הרגשות העֹנג והצער עצמן. הרגשות-ענג הנה אלה, אשר תתעוררנה בקרבנו על ידי רשמים או ציורי רשמים המועילים באיזה אופן שיהיה לקיום האיש או המין. הרגשות-צער הנה ההפך. והדברים מובנים מאליהם. העצם החַי, אשר הרשמים המסוכנים והמזיקים לקיומו לא יעוררו בו רגשי צער, הן לא היה שומר את נפשו מפני הרשמים האלה ונופל שדוד תחתיהם, וממילא לא היה מקים דורות אחריו וכל זכר ושארית לא היה לו בעולם האורגנים כיום. להפך, העצם החי, אשר הרשמים המזיקים והמשחיתים יעוררו בו רגשי צער, יִזָּהר וישמר ויגן על נפשו מפניהם לבל יָרֵעו לו, ובזה יִכּוֹן את התפתחותו כמשפט ויקם זרע. אבל בזה לא די הדבר. למען יפרח הגוף ויפרה עליו לבקש תנאים לקיומו, אשר לא לבד שאינם מזיקים לו, לא לבד שאינם מעלים ואינם מורידים, כי אם גם מועילים לו. גוף כזה צריך להרגיש את הרשמים הטובים והמועילים כנעימים ונוחים, ועל כן גם לבקשם ולשאוף אליהם. וכל מה שהרגשות-העֹנג שלו, שהוא מקבל מן הרשמים המועילים, הן יותר חזקות, כן יתאמץ יותר להשיגם וכן תגדל יותר פעולתם הטובה על גִּדּולו והתפתחותו. הגופים הקימים עתה הם מִבְחַר בני האבות, אשר הרשמים המזיקים לקיומם היו מעוררים בהם את הרגשות-הצער היותר חזקות, והרשמים המועילים את הרגשות-העֹנג היותר חזקות. הא לכם רק משל אחד להסברת הענין. כל הריחות שוים כשהם בפני עצמם ואין בהם לא נעימים ולא רעים. צחנת הנבלה וריח הניחוח הנודף משושנים אין ביניהם, בעצמו של דבר, הבדל יותר גדול מההבדל שבין צבע התכלת לצבע הירוק, בין הקול היוצא מחצוצרה להקול היוצא מחליל. אלו היה בטבע מלבד חוש הריח עוד איזה מן חמר אשר הריח עושה עליו רושם, כאשר יעשה רושם על כסף הַחֲלוֹר ( Chlor ) או על כסף-הברום ( Bromsilber ), באופן שנוכל לעשות מכונה-לריחות כמכונת כתב-האור למראות האור, אז היינו יכולים להסביר בנקל גם להאנשים היותר רחוקים מהפלוסופיה, כי באֹש הרקבון כשהוא לעצמו ריח הוא ככל הריחות, ורק על חוטם האדם, בצורתו של היום, יעשה רושם לא-נעים. אבל ריח הרקבון נודף מהמרים הנוזליים והאויריים המתהוים מהפעולה האורגנית של הַחַיְדַקִים, כלומר, היצורים הקטנים מאד אשר יֵרָאו רק בזכוכית-מגדלת, המסוכנים מאד לקיומם של בעלי החיים העומדים על מדרגה גבוהה בסלם ההתפתחות, בעוד אשר הבֶּשֶׂם נוזל מהפרחים הצומחים במקומות יבשים, אשר השמש זורחת שם. בעלי-חיים המתיחסים במדה אחת להריחות הטובים והרעים ולא יבדילו ביניהם, או גם יתנו את היתרון לריח-הרקבון, לא היו בורחים מהמקומות אשר הפגרים מעלים שם סרחון; בעלי חיים כאלה היו שואפים לקרבם על ידי נשימתם אויר ארסיי, היו אולי, אוכלים חמרים רקוּבים המחזיקים בקרבם מְרוֹרַת-נְבֵלוֹת ( Leichengift ), הנקראה Ptomaine; היו באים במגע עם הַחַיְדַקִים שהיו מחוללים בקרבם מחלות שיש בהן סכנת-נפשות ומעט מעט היו נכחדים וכלים מעל פני האדמה. להפך, בעלי החיים שריח-הרקבון היה מעורר בקרבם הרגשות-צער וריח-השושנים – הרגשות ענג, היו מתרחקים מכל הרעות והמזיקים אשר במקומות הרקבון והצחנה, ומבקשים בתשוקה יתרה בימות האביב את המקומות היבשים, מקומות אשר האויר נקי והשמש זורחת ומחממת. בתנאים כאלה שהועילו לבריאותם הצליחו ויקימו זרע חי וקיָּם, אשר על ידי גבורתם ופוֹרִיוּתם היו צריכים לדחות ולהרחיק את זרע אותם בעלי החיים, אשר לא הרגישו צער בהריחם ריח-הרקבון או גם התענגו עליו. לכן הננו מוצאים כיום רק אנשים, אשר אם מערכת-עצביהם בריאה ירגישו צער בהריחם ריח-הרקבון ויתענגו על ריח השושנים. אולם בקרב אנשים חולנים ובעלי עצבים מקולקלים הננו רואים את ההפך מזה, ואהבתם היתרה אל הריחות אשר יעוררו געל נפש באנשים בריאים תכלה עוד יותר את בשרם. פעולת הריחות הטובים והרעים הולכת ומתגברת על ידי צרופי-הרעיונות אשר יעוררו. ריח-הרקבון מעורר בדמיוננו מראות המוֶת, כליון הגוף והתפרדותו ליסודותיו, וריח-השושנים יעורר את מראות האביב, אשר בו מצא האדם-הטבעי את מזונותיו בשפע רב, קרני השמש החמו את בשרו וחייו היו בכלל יתר קלים ויתר נעימים.

הכלל הזה, כי כל ההרגשות של צער ושל ענג היו בראשיתן מיוסדות על התועלת ועל הרעה, אשר יביאו אותם החזיונות מחולליהן להאיש או להמין, – הכלל הזה איננו סובל כל פרט ולא נאמר בו “חוץ”. המעשים לסתור, שיביאו המתנגדים לכלל זה, אינם מוכיחים מאומה, יען כי לא התבוננו אליהם כראוי, או נתנו להם באוּר שטחי. הא לכם רק דוגמה אחת. המשקאות החריפים והמשכרים מעוררים בודאי הרגשות נעימות בקרב השותה, ובכל זאת מזיקים המה במדרגה גבוהה לבריאותו ולחייו. דבר זה אמת הוא. אבל מדוע עושים המשקאות האלכוהליים פעולה כזאת? יען כי בטרם אשר יביאו רפיון ומהומה בקרב השותה, יעוררו את מערכת-העצבים לעבודה יתר עצומה, להרגשת כח-עצמו יתר חזקה, יגבירו את התעוררות רצונו, עליצותו וכח-השופט שבו. הא למדת, כי המשקאות החריפים מביאים בתחלה את האדם למעמד-נפשי, אשר בו ימָּצא בדרך הטבע, רק אם הוא נתון בתנאים שהמה נוחים וטובים לבריאותו ולחייו של האדם במדרגה גבוהה, –הלא המה: מִחְיָה טובה מאד, מנוחה במדה מספקת, בריאוּת שלמה, אויר שיש בו חמצן במדה מרובה, חברת רעים אהובים, עלוּמים, חיים שאין בהם דאגות ופחד וכדומה, האדם הקדמון ידע את אותה התרוממות הרוח, הקודמת לשכרון ובלבוּל החושים, רק כתוצאות התנאים הטובים האלה, ועל כן היתה צריכה, על פי החֹק שבארתי למעלה, לעורר בקרב האדם הרגשות-עֹנג. רק כעבור דורות רבים כאשר היתה שמחתו על התרוממות-רוחו לצֹרך גופני, המציא את היין ואת המשקאות המשכרים. ובכן מצא את האפשרוּת להגביר את עבודת מוחו ועצביו, עבודה שהעירה בקרבו רגשי ענג, על ידי תחבולה משחתת ומזקת. אך מיום שהמציא האדם את התחבולה הזאת עברו רק אלפי שנה אחדים, ובמשך הזמן הקצר הזה בערך לא יכלה התשוקה לשנות את צורתה, אשר נקבעה מעט מעט במשך של מאות אלפי שנה. אלו היה מוצא האדם את האלכוהל בטבע בלי כל הכנה ובלי כל עמל בכל אשר יפנה, כאשר הוא מוצא את המים ופרי העץ, ומיום שנברא על פני האדמה היה יודע את טעם המשקאות החריפים ואת פעולתם להגביר את עבודת המוח והעצבים, כי אז היו כל האנשים אשר מעמד נפשי כזה נעים להם ולכן גם משתוקקים אליו שותים וסובאים הרבה יין עד לשכרון. השכורים היו סובלים את כל התולדות הרעות של האלכוהליוּת והיו נשמדים מהרה מעל פני האדמה. ולא היו כיום בין החיים רק אנשים, אשר טעמם וריחם שׁל המשקאות המשכרים היו מעוררים בהם גֹעל נפש כנפט וכדֹמֶן, והתרוממות-הרוח, תולדת שתית האלכוהל, היתה מביאה להם רק רגשי צער.

רגשי העֹנג אשר יעורר בנו היופי, במובנו היותר רחב, נובעים מאותו המקור עצמו אשר כל יתר רגשי העֹנג נובעים ממנו. הדבר אשר אנחנו מרגישים כיום את יפיו היה בתחלה טוב ומועיל לקיומו של הפרט או הכלל, או אבותינו הקדמונים ידעו את הדבר הזה כשהוא מחובר ומקושר עם חזיונות אחרים שהיו נעימים ונוחים להם, והוא נלוה תמיד עם זכרון האחרונים.

החזיונות, אשר ירגישו בהם יופי, מתחלקים לשני סוגים גדולים, לפי התיחסותם אל קיומו של הפרט או אל כל המין. אל הסוג הראשון שַׁיכים החזיונות הנשגבים, המלאים חן והמכֻוָּנים לתכליתם. אל הסוג השני יחשבו החזיונות היפים, במובן יתר צר, והחזיונות הנחמדים. את חמשת האופנים האסתתיים האלה יחליפו, על פי רוב, זה בזה, בעוד אשר לרגלי הבדלם היה דרוש להפריש ביניהם ולגדור את כל אחד מהם בזהירות יתרה. נחקור נא את כל אחד מהם לבדו כסדרם ונשתדל להבין את הקשר אשר ביניהם ובין רגש שמירת-נפשו של הפרט ושל המין.

הנשגב הוא הרגשת רֹעַ הערך אשר בין האיש המרגיש ובין החזיון המוּרגש והיתרון המכניע אשר להאחרון על הראשון. כל דבר שהוא גדול מאד וחזק מאד עושה רושם נשגב. את הציור הדמיוני המונח ביסודה של הרגשת הנשגב יכולים אנו לבטא בדברים כאלה: “אם אדמה אל החזיון הזה הנני אַיִן ואפס, כחותי המה מהבל יחד. מה חדל אני, אם אלחֹם נגדו להכריעהו, אפול שדוּד תחתיו ותקומה לא תהיה לי". ההרגשה הזאת קרובה מאד לרגש הפחד והיא נבדלת ממנו רק בזה, כי יחד עם הכרת הרפיון הגמוּר תכיל בקרבה את ההכרה השניה, כי אין כל הכרחיות ללחום נגד החזיון האדיר וזה האחרון לא ישתמש ביתרון כחותיו הכבירים להכריע ולאַבֵּד את העצם המרגיש. מראה הכרך רומי האחוז באש יכול לעורר רגשות נשגבות בלב הרואה את השרֵפה האיומה מעל מעקת ארמון המלך, יען כי במקום הזה אין כל סכנה נשקפת להמתבונן. אבל אִלו עמד האיש הזה במקום המוקד והבערה, אז לא עורר בו החזיון הזה רגשות נשגבות, כי אם חרדת מות. משברי הים הם מראה נשגב בעיני העומדים על החוף; אבל בעיני האנשים אשר נשברה אניתם, והמה נלחמים עם הגלים וחותרים בשארית כחותיהם לשפת-הים יעוררו בלהת מות. חזיונות-הגוף המלַוים את הרגשת הנשגב יִדמו לאותם הקשורים ברגש הפחד: האדם מרגיש בשני האופנים האלה מועָקָה בנפשו, לבו לא ידפוק, נשימתו נפסקת והוא מרגיש בקרבו את כל סמני התרגשות של העורק-התועה ( Vagus ). בשני האופנים האלה ירגיש האדם רעד עובר בגבו, אבריו שותקים כאלו אחזתהו פלצות. בעלי ההרגשה הדקה יקפאו ויתאַבנו למראה דבר נשגב כמו למראה דבר המפיל עליהם אימה ופחד. מזה הננו רואים כי הרגשת הנשגב קשורה ואחוזה ברגש שמירת הנפש של הפרט, כלומר, בהרגלו לראות את עצמו בתור הפך מן העולם החיצוני, אשר בכל עת יוכל להתיצב כצר נגדו ועליו לשקול מראש מי מהם יהיה המנצח ומי המנוצח אם יתנגשו יחדו.

החן הוא הרגשה המתעוררת על ידי חזיונות, אשר במשך זמן ידוע יולידו בחושינו מספר רב של רשמים תכופים וסמוכים והמה מביאים את מרכזי ההרגשה, השכל והבינה, לידי עבודה מלאה התעוררות. מראה פני קיר חלק מביא את המסתַּכל בו לידי שעמוּם, יען כי הוא עושה רושם רק על כלי-הראות ואיננו מעורר את כלי המחשבה. קיר שהוא מקושט ומהודר מאד מעורר בנו רגשות חן, יען שהוא מחולל רשמי-רְאִיָּה בסקירה הראשונה במספר רב ויען שהוא מעורר את הרוח לבקש פתרונים ובאורים. הפשוּט יכול לעורר בנו בגדל כמוּתו את הרגשת הנשגב, אבל לעולם לא יֵרָאה בעינינו כמלא חן. רק החזיונות שהם מרוּבי הפנים והגוָנים יכולים לעורר בנו רגשות חן, ורק אז יחדלו לפעול עלינו פעולתם זאת, אם לא נוכל לתפוס אותם בסקירה אחת וקצרה דעתנו להבינם בלי יגיעה יתרה, כי המה מטריחים ומטרידים את מרכזי-המוח לבקש בעמל רב את הוראתם, להפרידם ולנתחם לחלקיהם. לכן החזיונות המסוכסכים, המבולבלים והמלאים עתרת פרטים לא יעוררו בנו הרגשת חן. מובן הדבר מאליו, כי החזיונות מרובי הפנים לא יעוררו רגשי חן בלבבנו, אם חלקיהם ופרטיהם בלתי נעימים לנו, ומטעם זה לא יעורר בנו מראה הקיר שהוא מלוכלך בכתמים רבים, גדולים וקטנים, רגשי חן, למרות היותו מנוּמר ומרוּבה הגוָנִים. היוצא מזה כי יסודה של הרגשת החן, הוא אותו רגש הנעימות אשר יִוָּלֵד בלב האדם המרגיש ויודע את הויתו. וידיעת-ההויה הזאת היא היא הרגשת הרשמים. לכן אותם החזיונות העושים עלינו רשמים רבים בבת אחת, מבלי הוגיע את מוחנו והרגשתנו יעמיקו וירחיבו את ידיעת הויתנו ויעשירו את הרגשת חיינו.

את החזיונות המכֻוָּנים לתכליתם הננו מרגישים לא בתור דברים יפים, כי אם בתור דברים רצויים לנו. אבל אחרי אשר גם הרִצוּי הוא רגש שיש בו עֹנג, לכן יחליפוהו בהרגשת-היופי. בשם חזיון מכֻוָּן לתכליתו הננו קוראים לדבר שהוא מובן לנו ושהוא מתאים למוּשגינו על אדות חוקיו. פירמידה של אבנים המוצבת ארצה על ראשה תֵרָאֶה בעינינו כבלתי-יפה, יען כי איננה מכֻוָּנה לתכליתה ויען כי בנינה ומערכתה מתנגדים לציורי דמיוננו ע“ד חֻקי-הכֹּבד וחקי שִׁוְיוֹן-המשקל הנגזרים מהם. אם נראה פירמידה מהוּפכה כזו מיד תבוא ההרגשה בלבנו, כי במצב כזה לא תעמוד זמן רב ונפוֹל תפול. רושם כזה עושה עלינו המגדל המשופע אשר בפיזה ( Pisa ). הוא עושה על אנשים טבעיים רושם בלתי יפה, הוא מעורר בלבם חשד וחשש ובכן רגש של צער. בית אבנים מוצק, בעל קומות רבות, העומד על עמודי ברזל דקים יראה בעינינו כבלתי-יפה, יען כי מערכתו איננה מכֻוָּנה לתכליתה. אם יתרגלו האנשים במשך של מאות שנה לראות יום יום בנינים, אשר הברזל והאבנים יהיו בהם מסודרים באופן כזה, אז יִוָּכחו מעט מעט על פי הנסיון התמידי, כי עמודי ברזל יכולים לשאת על גבם אבנים או עצים, אשר היקפם גדול מהם הרבה יתר. אז לא יֵרָאו עוד בתי האבנים העומדים על עמודי ברזל דקים כבנינים משונים ובלתי מכֻוָנים אל תכליתם ובכן גם כבלתי יפים, כאשר גם היום לא יֵראו בעינינו העצים רבי-הענפים ורחבי-הדליות כבלתי-יפים, אף כי המה מתרחקים מציורינו ע”ד הדברים העומדים הכן ומוצק שיסודם רחב וראשם צר, יען כי אנחנו יודעים שמצבת העץ אף כי צרה היא לא יכבד עליה משא העפאים, העלים והצמרת אשר היקפם גדול ממנה שלא בערך.

הפעולה האסתתית של הדברים המכֻוָּנים אל תכליתם קשורה היא בתשוקת האדם – להבין את החזיונות ולמצוא את חקיהם הנבצרים מחוּשינו. כל הדברים הבלתי ידועים ומוּבנים לו יֵראו בעיניו כזרים וכאויבים המטילים עליו אימה, והוא אין אונים לקום בפניהם. להפך, החזיונות הבהירים והמוּבנים לו יֵראו בעיניו כידידים נאמנים וכקרובים מקוּרבים. לכן החזיונות המכֻוָּנים אל תכליתם, כלומר, הדברים הנודעים והמוּבנים לנו, מעוררים בלבבנו רגשות נעימים, והחזיונות שהם בלתי מכֱוָּנים אל תכליתם – רגשי צער.

אנחנו ראינו כי החזיונות הנשגבים, החזיונות המלאים חן והחזיונות המכֱוָּנים אל תכליתם פועלים על ציוּריו היסודיים של האדם, שהוא מצַיר בדמיונו, את יחוסיו המתנגדים והצוררים להעולם החיצוני, כלומר, לזולתו, והמה מעירים בקרבו את רגשי שמירת נפשו. עתה נראה כי החזיונות היפים, במובן יתר צר, והחזיונות הנעימים קשורים בנטיתו של האדם לקיום-המין.

רושם יפה עושה על האדם כל דבר אשר יעורר במוחו, באיזה אופן שיהיה, אם ישר או על ידי קשורי-הרעיונות, את “מרכז-המין” היותר גבוה. הטפוס היסודי של היופי בעיני הגבר היא האשה שנתבגרה ושהיא ראויה לפריה ורביה, לאמר:צעירה ובריאה. מראה פניה והמחשבה על אדותה מעוררים “מרכז-המין” שלו בחזקה ומחוללים בקרבו את הרגשות-הענג היותר עצמות, אשר הראִיָה או המחשבה לבדן יכולות בכלל לחולל בקרבנו. ההרגל, שנהפך לבשרנו ודמנו, לאַחֵד בדמיוננו את מראה פני האשה עם מושג היופי ועם הרגשות-העֹנג המתעוררות על ידו, למד את רוח האדם להלביש את כל ציור מפשט, שהננו מרגישים את נעימותו או את יפיו, בצורת אשה. לכן יְסַמְלוּ ויגשימו את המושגים ע"ד ארץ-המולדת, כבוד ותהלה, רעוּת, רחמנוּת, חכמה וכדומה, בצורת אשה. אולם דמיונה של האשה הוא עולם אחר לגמרי, ולא עליו נאמרו כל הדברים. מראה פני בנות מינה לא תעורר בקרב האשה את “מרכז-המין” שלה בשום אופן: חותם תכנית היופי בעיניה היא הוא הגבר. ואם למרות כל אלה הננו רואים כי מושגי-היופי בקרב האשה הם הם כמעט של הגבר, הננו יכולים לבאר זאת על ידי ההשפעה שהגבר, בתור בן מין יותר חזק, משפיע ממושגיו ומהשקפותיו על האשה, בת המין החלש, והוא מנצח את השקפותיה היא המתרחקות משלו. ואמנם מושגי היופי של האיש והאשה הם רק “כמעט” דומים זה לזה, אבל אינם שוים שווי גמור בכֹל. אלו היתה האשה מסוּגלה ומוּרגלה להתבונן, התבוננות מדויקה, אל נפשה, לנתח את הרגשותיה ומוּשגיה ולתאר בציורים בהירים את מעמדי ידיעת-הויתה, כי אז היתה מעידה כבר בעצמה עדוּת נאמנה כי האסתתיקה שלה שונה היא בדברים רבים, שנוּי עקרי ועצמי, מהאסתתיקה של הגבר.

החזיון הנחמד הוא אשר יעורר בדמיוננו, אם ישר או על ידי קשורי הרעיונות, את ציוּר הילד והאהבה להעוללים, אותה האהבה שהיא אחוזה ברגש קיום-המין. נעימים הם בעינינו כל הדברים הקטנים, הנאוים, החלשים כילד-טִפֻּחִים, ביחוד התמונות והתבניות המקוטנות “באפא זוטרא” של הדברים הידועים, אשר במציאות גדולים המה הרבה יתר. תבניות מקוטנות כאלה יֵרָאו בדמיוננו ביחסם אל הדברים אשר בדוגמתם נעשו בזעיר אנפין, כיחס הילדים הקטנים אל האנשים הגדולים. בקרב העמים הפראים ובקרב הלשונות שלא התפתחו כל צרכן הננו מוצאים רשמים נכרים היטב מההשקפה הזאת. ההודים מאמינים באמת כי עגלת-היד היא בת עגלת-המשא, והאקדח ( Pistole ) יִקָּרא בשפת המדיַרים בשם בן קנה-הקלע ( Kölyök-puska ¹). הדברים הנחמדים (ניעדליכע) מעוררים בקרבנו אותן הפעולות החוזרות עצמן, אשר יעורר בקרבנו מראה פני הילד הנחמד. הנשים מוצאות כי הדברים הקטנים והנעימים ראויים לנשיקת פיהן הקטן; ובאמת יש להן לפעמים איזו התעוררות פנימית ותשוקה לחבק, לנשק ולהשתעשע את החפצים הזעירים והנחמדים כאם את עוּלה.

ישנם חזיונות, אשר בהעירם בנו קשורי-רעיונות וצרופי מחשבות רבות ושונות יפעלו יחד עם זה על רגש קיום-הנפש וקיום המין ועל בנות הרגש הזה השפלות במדרגתן, והננו מרגישים את יפים בתמונות ובאופנים שונים. האביב בשדה הוא, למשל, יפה, מלא חן ומכֻוָּן לתכליתו יחד. האביב מעיר בקרב האדם את געגועי האהבה, – או בלשון חוקרי הטבע: את מרכז-המין, – יען כי להאדם-הקדמון ואבותיו אשר עמדו על מדרגה נמוכה בסולם ההתפתחות האורגנית היה האביב עונת הפריָה, כי בחדשי השנה האלה בעלי החיים מוצאים את מזונותיהם ומִחיתם בשפע רב וכחות חייהם, תשוקותיהם ותאוותיהם מתגברים בהם. האביב הוא מלא חן ונעימות, יען כי הוא כולל בקרבו חזיונות רבים מאד, שכל אחד מהם בפני עצמו נעים הוא, מבלי אשר יביאו מבוכה במוח המתבונן אליהם; ולכן יעשירנו ויצליחנו במשך זמן ידוע ברשמי-חושים שונים ורבים. האביב הוא נאות לתכליתו, יען כי הוא מעורר בדמיוננו את ציורי התנאים הנוחים והמועילים לחיי האדם.

למעלה דברתי על אדות השנוי אשר בין האסתתיקה של הגברים ושל הנשים. וחלוקת העבודה ומהוּתה בקרב חברת האדם כיום מְחַיֶּבֶת את השנוי הזה. הגבר הוא בחברתנו כיום סמל האישיוּת, ההשתלמות המקורית והמיוחדת, ולכן במדה ידועה גם סמל אהבת-עצמו הדואגת רק לנפשה, או גם לאחרים במדה שהם דרושים ונחוצים לקיומו הוא; הגבר לוחם עם הטבע ועם בני מינו ובמלחמתו בעד המזון ובעד האהבה, עליו להתגבר בלי חשך על הסכנות הנשקפות לו, להסיר את המכשולים מעל דרכו ולהמציא בכל פעם תחבולות חדשות, אשר בהן יתנפל על שוטניו. ובכן מפוּתח אצלו הרגש של שמירת-קיומו במדרגה גבוהה, יען כי רק הרגש הזה לבדו מלמדו להִמָּלט מפני הסכנות ולנצח את אויביו. לכן יפעלו עליו גם החזיונות הקשורים ברגש שמירת-הנפש פעולה יותר חזקה מאשר על האשה. הגבר הוא יותר נח מהאשה לקבל ולהרגיש את רשמי הנשגב, החֵן והיופי; האשה היא, להפך, סמל סבל ריושת-אבות, ועקרה הוא – קיום-המין. היא איננה לוחמת, לכן איננה צפויָה כל כך לסכנות ואין היא צריכה להתפתחות מיוחדה של רגש שמירת-הנפש; אבל רגש קיום המין יתר מפותח בה והיא מרגשת יותר עמוק מהגבר את הרשמים הפועלים על רגשות האֵם והמין. ובכן היא מרגשת יותר את היופי במובנו הצר, כלומר: את נעימות הדברים הקטנים והנחמדים הנוגעים בנימי אהבתה להילדים הקטנים.

הרגשת היופי בתמונתה המקורית מתעוררת רק על ידי חזיונות טבעיים; האמנוּת יכולה להעיר בנו את ההרגשה הזאת, רק במדה שהיא מצלחת לחולל בדמיוננו את ציורי חזיונות טבעיים כאלה העושים עלינו רושם יפה; ותחבולותיה ואמצעיה המה החקוּי והסמליוּת. היא מעוררת את המחשבה והרגש על ידי ציורים דמיוניים ורשמי-חושים. כן יכולים אנו לעורר על ידי הדבוּר את הרגשת הנשגב, אם נעורר את ציורי-הדמיון של הכביר והאדיר, אשר אין קץ לגדלו ולכֹחו. למשל: אם נתאר במלים את שדי שגיא הכֹּח ונורא העלילות, אם נתאר את חזיונות הטבע הגדולים והעצומים, את המלחמות, מקרים ומאורעות מיוחדים בחיי האדם וכדומה. חכמת הבנין מעוררת את הרגשת הנשגב אם תקים בנינים כבירים, מגדלים והיכלים המצוינים בשיא חסנם, אשר הרואה אותם מרגיש בקרבו את התבטלוּתו לפניהם, את קטנו וחלישותו, כאלו עומד הוא לרגלי הררי האלף. מעשה ידי אמן, אשר אנחנו יכולים להבין את תכליתו וחֹק התהווּתו על פי צורתו החיצונית, עושה עלינו רושם של חזיון שהוא מכֻון לתכליתו. והדבר כזה יוכל היות, רק אם מעשה ידי האמן מזכיר אותנו חזיונות טבעיים שהם גלויים לנו, תכליתם נודעת לנו על פי הנסיון ואת אופן התהווּתם (על דבר הסבה הראשונה אין אנו מדברים פה) פתרנו ומצאנו. הצורות האורגניות של הצמחים והחיות, תבניות הגביש וְתִקְבֹּצֶת ( Gruppierung ) המון החמרים הנעשית על ידי השפעת החקים המיכניים המה חזיונות טבעיים גלויים ומובנים לנו, אשר מעשי ידי האמן צריכים להדמות אליהם, למען יֵרָאו בעינינו כמכֻונים אל תכליתם ולמען נרגיש את יפיָם. כל אמנות יחידה ומפורטת כשהיא לבדה איננה יכולה לתת בלבנו את כל רשמי היופי, היא נותנת לנו רק את אלה הרשמים שהם קשורים באותם החזיונות שיש בכחה לחקות אותם או לעורר את זכרונם בדמיוננו. הבנאוּת (ארכיטעקטוּר), למשל, איננה יכולה להעיר בקרבנו את רגש היופי במובנו הצר, כלומר: את תאות המין, כי אם בעזרת הפסלים והצלמים; אך אלה אחרונים הלא שַׁיכים המה להחִטוב ולא להבניה. הזמרה איננה יכולה להעיר בקרבנו את רגש החמדה², יען כי אין היא יכולה לחקות את הקוים היסודיים אשר בתכונת הילד, או להעיר את ציוריהם בדמיוננו על ידי צרופי-הרעיונות וכדומה.

אלה המה הקוים היסודיים של האסתתיקה הטבעית וההתפתחוּתית, ועתה, כאשר עיני הקורא רואות, אין לנו כל צרך בבאורים ופרושים המלאים סודות ורזים מהעולם שאחר הטבע, למען נבאר את הרגשת היופי. ואם יבוא מלומד סבלן, בעל שטות וכללים, ויקח את תמצית דעותי ומחשבותי בענין זה ויחפוץ לרקען ולשטחן ולמלא בהן ספר עב-הכרס, אשר יחלקהו לשלשה חלקים, אומר לו: יישר כחך!

---

שִׁווּי-החלקים

מאת

מקס נורדאו

אין אנחנו מוצאים בטבע אף דוגמה אחת של שווי ערך, – או כמו שיאמרו הלועזיים Symmetrie, – בכל החלקים והפרטים, כלומר: אין מוצאים בטבע צורה, אשר קַויה, שרטוטיה, חלקיה, שטחיה, או אבריה משני עברי הקו התיכוני שהננו מצירים בדמיוננו שוים המה זה לזה שווי מלא ומדוּיָק. גם באותם החזיונות, שהאדם רואה בהם, בלי עמל רב, את חק שווי-הערך, כמו הגביש, הפרחים, הֶעלים בעלי שני הטּוּרים, החיות אשר צלעותיהן מתאימות, – גם באותם החזיונות עצמם אין אנו מוצאים שווי-ערך מלא באמת ובפועל, ואם נחלקם לשנים או לחלקים רבים, לא יתאימו החלקים זה לזה התאמה שלמה והנדסית. אין כל סדר מדויק ושווי-ערך בכל אותם הדברים שהננו מרגישים בחושינו. כל הדברים מתרחקים, באופן שאי אפשר לראות מראש פחות או יתר מהתכנית, אשר רוח האדם מבקש לקבוע ולטבוע בהם; כֻּלם מתקוממים ומורדים, מרידה יתר או פחות קשה, בהחֹק אשר אנחנו רוצים להכניעם לפניו. אין אף אחד בין גרמי השמים, אשר הוא עָגוּל עִגּוּל הנדסי, אף אחד ממסלוּלֵי-הכוכבים איננו מתאים בדיוק אל חשבונותינו המדעיים. אין אתה מוצא אף צורה אחת של אדם, אשר צדה הימיני שוה ודומה בכֹל אל צדה השמאלי, אין לך צפור אשר שתי כנפיה מתאימות ושוות. ואי-שווי-הערך הזה שורר לא רק בכל החזיונות הנראים לעין פשוטה ובלתי מזוינה בזכוכית מגדלת, כי אם גם בכל מסתרי פנימיות החמר, כלומר: בצרופיו האורגניים. העוּבדה, כי קרן האור בעברה דרך חמרים אורגניים מותכים, אשר כנראה לא יבדלו זה מזה בהרכבתם הכימית, תנטה בזויות שונות, פעם תֵּימין ופעם תשמאיל, – העובדה הזאת היתה לראיה בידי פַּסְטֶר, כי אין שווי-ערך בסדוּר האטומים של המוליקולים. וסבת החזיון רואה החכם הזה באי-שווי-הערך של הכחות הטבעיים, המסַבבים את תִּקְבֹּצֶת האטמים והמליקולים, כלומר: החֹם, האוֹר, החשמל, המושך וכדומה. פַּסְטֶר מְפַתֵּחַ יותר ויותר את ההשערה הזאת, עד כי יהין להחליט שהחיים המה, סוף סוף, אי-שווי-הערך ( Asymmetrie ), וכאשר יצלח בידינו להשתמש בהכחות חסרי הערך (אַסיממעטרישע קראֶפטע) של הטבע, אז יהי אפשר לנו לברוא בשפופרות-זכוכית בעלי חיים מיסודות-החמר הפשוטים.

הנני מודה, כי הרעיונות האלה קרובים בעיני יותר אל הקבלה, חכמת-הנסתר, מאשר אל הכימיה, המיכניקה ותורת-החיים (ביולוגיה). אין אני יודע היטב את פרושן של המלות: כחות או גורמים חסרי-הערך. אך תהי הסבה מה שתהיה, העובדה עומדת וקיֶמת, כי אין שווי-ערך בטבע, והעולם יאמר לא בי הוא. שווי-הערך, הַסִּימֶטריָה, הוא המצאת רוח האדם אשר מעולם לא ראה דוגמתו במציאות. האמנות מתנגדת על פי טבעה ומהוּתה להסימטריה, והיא מבקשת לחקות ביצירותיה הנעלות את העדר הסדר וחֹסר ההתאמה אשר בטבע. ובכל עת אשר האמנות סימטרית היא לא תמצא חן בעינינו. הנהר הטבעי ילפוֹת דרכו ויתפתל כנחש עקלתון במרוצתו, והתעלה אשר חפרוּה ידי אנשים, על פי תכניתם של חכמי חרשים, היא עשויה על פי צורה הנדסית ומראשה ועד סופה אין בה נטיות ועקלקלות. בעיר הננו פוגשים על כל צעד איזה דבר מַפְתִיעַ, ובכל אשר נפנה הננו מקבלים רשמים חדשים. הגן הצרפתי הנקרא בשם Le Nôtre הוא כשמיכה, אשר רִקמה אחת הולכת וחוזרת בה בכל אמה רבועה. אם יגללו ויפרשו שמיכה כזו לארכה ולרחבה, אז תֵּראה תבניתה עניה בעינינו, אף אם האמת הראשונה עשירה היא ברקמתה. טעמו של האדם מתענג על אי-שווי-הערך, והסימטריה מעוררת בו רגש של צער. אם הטעם הזה לא פג ולא נשחת, אז יבכֵּר גם ביצירות האדם את אותן הקרובות אל הטבע באי-שווי-הערך שבחלקיהן על פני הַסִּימֶטְרִיוֹת. הדרך העוברת ומתפתלת בהרים ובעמקים מוצאת בעינינו הרבה יתר חן ממסלת-הברזל המשתרעת כרצועה ישרה; הפרדס האנגלי עם פרעותיו ואי-סדריו המלאכותיים הוא יותר יפה בעינינו מהפרדסים הצרפתיים עם הסדרים והמשטרים, הקצב והמדה שבהם. יריעות-הקיר המצוירות והמרוקמות של מוֹריס, עם ציורי פרחיהם ועליהם המסולסלים ומסובכים זה בזה באיזה מן התרשלות נעימה, מושכות את עינינו הרבה יתר מניירי-הקיר בסגנון לואי החמשה עשר¹. הננו מתפלאים על התמונה שהיא מוסרת בדיוק את כל קמט וסלף, כל קו זר וכל תָּו היוצא מן הכלל אשר בצורת אדם ידוע, אולם בת-צחוק של רחמנות חולפת על שפתינו למראה תמונת-מודה, אשר ראשה מצוירה בהתאמה מדויקת על פי נוסח יופי מקובל וקבוע, אבל בלי כל רוח חיים. האמנות היַפַּנִית עשתה לה שם באירופה, עקב תכונתה המצוינת בחסר סימֶטריה. האמנות היַפַּנִית בהיותה שפחה חרופה להטבע ומחקה אותה חקוּי גמור, תלך בעקבות חזיונותיה שאין בהם, כמדומה, התאמה ושווי-ערך. היא איננה מכנסת את יצוּריה במטת סדום ולא תדחקם לתוך דפוס, אשר המציאוהו אנשים שחכמתם מרובה מהרגשת-היופי שבהם, חפשית היא כצפור דרור ואיננה מקבלת מרותם של מחוקקי המחשבת.

ואחרי אשר הסימטריה איננה יצירת הטבע ואיננה עושה עלינו רושם של יופי, הלא עלינו לשאול איך ובאיזה אופן בְּרָאָה רוח האדם, ואיזו צרכים היא מספקת.

את התשובה על שאלה זו נמצא בתכונתה המיוחדת והיסודית של המחשבה האנושית.

האדם מבקש סבה בכל חזיון, הננו משערים, כי מאחורי החזיונות שאנו מרגישים בחושינו מסתתר איזה יסוד בלתי-מוחשי, שאי אפשר להשיגו ולהרגישו בעזרת החושים. את היסוד הנעלם הזה הננו קוראים פעם בשם סבה, פעם בשם עילה ופעם בשם חֹק. הפלוסופים השונים קוראים אותו גם בשמות שונים. שופנהויר נתן לו, למשל, השם רצון, פרושהֶמיר ( Froschhammer ) קוראהו בשם דמיון, וכדומה. אין אף איש אחד אשר הרגיש במציאות את הסבה הזאת בתור סבה. האנשים ראו תמיד רק שלשלת חזיונות הבאים זה אחר זה, מבלי אשר יראו את הקשר המחברם. רק במחשבתנו בראנו חוט רוחני של סבות ותולדות המאַגדם יחד. אנחנו רואים את הברק ושומעים את הרעם. כן אנחנו מתבונניים שמשפטם לבוא זה אחר זה. אבל כי יצא חבל מהברק וימשוך אחריו את הרעם, זאת אין אנו רואים ואין אנו שומעים. זאת לא ילמדנו אף אחד מחושינו אשר על ידם נרגיש את חזיון הברק והרעם. הקשר שביניהם הוא המצאת מוחנו.

על ידי הרגלה של מחשבת האדם לבקש בכל חזיון סבה, או, נאמר, אב המולידו ומחוללו, באנו עד כֹּה, שאנחנו נותנים ערך יתר גדול ויתר חשוב להיסוד הבלתי-מוחשי והבלתי-מורגש שבחזיון, כלומר: להסבה בת-דמיוננו או כח השערתנו, מאשר להחזיון עצמו. והדבר מובן. תבניתו של החזיון הוא פרי מוחנו, והיא מוּרגשת לידיעתנו גם בלי עזרת החוּשים. לא כן החזיון עצמו, הוא עובר מחוץ לידיעתנו ואיננו תלוי כלל בעבודתנו הפנימית, והוא מגיע להכרתנו רק בעזרת החושים; ואין כל פלא אם התבנית, יצירתנו אנו, אשר קמה ונהיתה מראשיתה לנגד עיני רוחנו,– אם תבניתו של החזיון תֵרָאה בעינינו יתר ממשית, יתר עקרית ויתר חַיָּה מהחזיון עצמו, אשר ימָּצא מחוץ לגבול ה“אנכי” ואשר לעולם לא יוּשג באמצעות חוּשינו בכל מלוּאוֹ. לכן אם החזיון, כמו שהרגישוהו חושינו וכמו שמסרוהו לידיעתנו, איננו מתאים בכֹל אל תכניתו או אל חֻקוֹ, אשר יצר מוחנו, – אז הננו דוחים את החזיון מפני החק, הננו מְזַיְפִים את הראשון למען נציל את האחרון. הננו מאמינים בעבודתו הפנימית של מוחנו הרבה יתר מבחושינו והננו אונסים את הרגשותינו להסתגל אל משאת נפשנו.

הננו רואים, למשל, רגב גביש, פשוט, מְקֻבֶּה. שלש מצלעותיו ישרות, שלש האחרות בלתי ישרות. והננו ממציאים להחזיון הזה תבנית במוחנו. התבנית הזאת היא בעלת ששה שטחים מרובעים בני מדה אחת, שתים עשרה מִגְבָּלוֹת בנות אֹרך אחד ושמונה זויות נִצבות בעלות שלשה שטחים. הגביש המונח לפנינו איננו מתאים אל התבנית הבדוּיָה מלבנו. ובכל זאת אין אנו מפקפקים אף רגע אחד לתת את היתרון והצדק להאחרונה, והננו אומרים: “הגביש הזה היה עתיד להיות מתחלת בריאתו מעוקב, אולם החֹמר לא הספיק לצורה זו. ובכן הננו לעזור להחמר להתלבש בהצורה, אשר שאף אליה ולא השיגה”, ובכן הננו רואים בתמונה שהיא רחוקה במציאות מצורה מעוקבת, כאלו היא באמת מעוקבת, והננו מרוצים מדמיון זה,

עתה הגענו אל האָבנים המסוּתרות, אשר הרעיון עושה עליהן את מלאכתו, והנני מבקש מאת הקורא מעט סבלנות, למען אשר נתבונן היטב אל המלאכה הדקה הזאת. התנאי הראשי של עבודת נפשנו הוא העיוּן. והעיון יצויר רק על ידי שטף דם רב אל נימי עצבים ותָאים ידועים במוח האדם המביאם לידי עבודה יותר מהירה ועצומה, בעוד אשר הנימים והתאים האחרים, אשר לא יקבלו דם רב כל כך ואשר יזונוּ בצמצום, המה נחים מנוחה שלמה או עובדים בכבדות ובעצלתים. הרושם הבא מן החוץ על ידי אחד החושים, אם הוא יתר חזק, מְגָרֶה את נימי המוח ותאיו, המיועדים לקבל את הרושם הזה, גרוי יתר חזק ומרגיזם ומעירם ממנוחתם; אולם רושם יתר חלש מַרְשֶׁה להם להשָּׁאר בבטוּלם והתרשלוּתם. מזה אתה למד, שהרושם היותר חזק מעורר את עיוּננו ושימת לבנו והוא מגיע לידיעתנו הפנימית, והחלש לא יגיע אליה. בפרק “הגאוניות והכשרון” נראה, כי אנחנו מרגישים בדעתנו רק אותם היסודות של החזיונות, אשר יגרו ביותר את חושינו ובזה יעירו את עיוּננו. המשל, אשר הבאתי שם, היא תמונה המצוירה בצבעי-שמן; בחזיון-המורכב הזה הננו מרגישים ביותר את יסוד האור, יען כי הוא מגרה את חוש הראות בגרוי היותר חזק ומעורר העיון בקרבנו; היסודות האחרים של החזיון הזה, למשל, ריח-השמן, הם יותר חלשים; הם אינם מעוררים את החושים, למשל, את חוש הריח, במדה מספקת, ועל ידי זה לא יגרו גם את מרכזי-ההרגשה המתאימים כל צרכם למען יתעוררו מתרדמתם לעיון, ובאופן הזה לא יחדר לידיעתנו הפנימית אף אחד מהיסודות האחרים של החזיון – “תמונת-השמן”. וכאשר תציר לה ידיעתנו הפנימית ציור-דמיוני על דבר “תמונת-השמן”, אז היא מבלטת ומצַיֶּנֶת רק את רשמי-הראות והיא מטשטשת את רשמי יתר החושים אשר לא העירו את העיון במדה ראויה. וכן הוא הדבר בכל יתר החזיונות. בכל אחד מהם יש יסוד שהוא מתגבר ומכריע את יתר היסודות המתגלים במדה חלשה מאד, ועל ידי זה יעוררו גם את העיון במדה יתר פחותה. ובכן הננו עושים את היסוד הגובר של החזיון לעקרו ואין אנו שמים לב ליתר יסודותיו.

הגביש המעוקב במצבו הטבעי המעציב, למשל, מלח-האבן, גובר בו יסוד הצורה המעוּקבת. שטחים אחדים, צלעות וזויות, פחות או יתר ישרים, אשר בגביש כזה מעוררים אותנו לשוּם לב אליהם ביותר, עד כי הננו מסיחים את עיוננו מהנטיות שהוא נוטה מהצורה המעוקבת, מהשטחים המעוּקשים, מהמִּגבלות הבלתי שלמות ומהזויות החסרות. היוצא מזה, כי גביש-המלח חסר המדה והקצב מתרשם בדמיוננו לא כמו שהוא, בכל חלקיו ופרטיו, כי אם היסוד הגובר בו, צורתו הקרובה אל הרבוע, הוא הוא המוחק במרכזי-הרגשותינו את יתר הרשמים ותופס את מקומם. ובכל זאת הלא הדבר גלוי, כי גם יתר היסודות שבחזיון הגביש, נטיותיו ואי-שלמוּת בנינו, יש להם ערך וחשיבוּת בנוגע לאישיוּתו המיוחדה של גבי-המלח במדה לא פחותה מאותם החלקים המקרבים את צורתו לתבנית הרבוע.

צריכים אנחנו להודות, כי מוחנו הוא כלי בלתי שלם ומתוקן. אין נימיו ותאיו יכולים, על פי טבע בנינו, לקבל כלם בבת אחת את שטף הדם במדה מספקת לפרנסתם, למען יוכלו להתעורר כלם בבת אחת ולהגיע למדרגת העבודה הדרושה לעיון ולשימת לב. רק חלק אחד ממוחנו עובד תמיד את עבודתו השלמה, בעוד אשר החלק השני ינוח פחות או יותר. התולדה המוכרחת היוצאת מחסרון-השלֵמות הזה הוא, כי אין אנחנו שמים את לבנו במדה אחת אל כל יסודותיו של איזה חזיון ואין אנחנו יכולים להרגישם כֻלם במדה אחת, כי אם נתבונן אל היותר מצוינים שבהם, אשר יגרו את חושינו ביותר ואשר יוליכו את הדם המפרנס אל נימי המוח ותאיו המקושרים עם החוּשים הגרוּיים, ועל ידי זה יעוררו אותם לעיון. היסוד המגרה את חושינו ביותר יֵרָאה בעינינו כאלו הוא הוא כל החזיון בכלליותו. ולרגלי הדבר הזה הננו משנים את פני כל החזיון על פי התבנית אשר בראנו בדמיוננו לאחד מיסודותיו. ובזאת תבואר נטיתנו לתפוס את החזיונות במוחנו בתור תבנית מסוּמנה ומוגבלה וליסדה על הנחה פשוטה. כי מה היא התכנית? היא צורה נתונה מאתנו לאחד היסודות, שבחרנו כישר בעינינו, של החזיון, ולמסגרתה של הצורה הזאת הננו דוחקים את יתר יסודותיו על כרחם. הנטיה הזאת הוא חסרונה של המחשבה האנושית, אשר תבואר על ידי אי-שלמות-מוחנו הנזכרה. אם הורגלה מחשבתנו לבקש בכל את הסבה, אם בּוֹדים אנחנו מלבבנו לכל חזיון מורגש איזו הנחה בלתי מוחשית, אז הלא מְחַיֵּב ההגיון כי עלינו לבדות את ההנחה הזאת, כלומר, הסבה, לא רק לחזיונות בודדים, שבחרנו כישר בעינינו, כי אם לכל החזיונות.

אולם באמת אין חזיון אחד דומה בדיוק אל השני; ואם רק נניח כי הדמיון שבין שני חזיונות יש לו סבה, יש לו חק, הנה מחוּיָבים אנחנו לבקש סבה וחֹק גם להשנויים וההבדלים שביניהם, ובכן הלא עלינו להציע לכל חזיון לא רק תבנית אחת, צורה אחת, כי אם מאה תבניות, מאה צורות, תבנית מיוחדה לכל אחד מיסודותיו, רק לו לבדו ולא לזולתו.

נשוב להמשל שהבאתי ע"ד גביש-המלח. אם אנחנו רוצים לראות בָּרֶגֶב המונח לפנינו צורה מרובעה כפוּלה, אז הננו מְפַנִּים את דעתנו רק אל חלקיו הישרים והמהוקצעים והננו אומרים: “החלקים האלה קבלו צורה כזו, יען כי כל הרגב שאף להיות מעוקב. תבניתו של הגביש הזה היא אפוא מעוקבה”. אבל אין לנו כל משפט להקל בערכם של החלקים המתרחקים מהתבנית; עלינו לבקש סבה גם להם. והסבה המכלָה צלעות ושטחים אחדים בגביש, היא שונה, בלי ספק, מהסבה היוצרת צלעות ושטחים אחרים בצורה מעוקבת. ואמנם הגביש המונח לפנינו שאף להיות לא אבן מעוקבת לכל חקותיה ומשפטיה, כי אם להתלבש באיזו צורה אחרת. חדשה, שהיא שונָה מהצורה המעוקבת. הגביש שאף מתחלת יצירתו להתגַלֵּם דוקא באותה הצורה המיוחדת, שהננו רואים עתה, ולא באחרת. ובכן אין התבנית המעוקבת מתאימה כלל להחזיון הזה, וטעות היא בידינו אם נאמין לראות בגביש זה צורת מרובע-כפול. ואם בכל זאת טועים אנחנו בדבר זה הוא, יען כי אין אנו מסוגלים, על פי טבע מוחנו, להסב את דעתנו בזמן אחד אל החלקים הישרים שבגביש וגם אל חלקיו המעוקשים שאינם בולטים ומצוינים כל כך, ולכן אין אנחנו מתעוררים להמציא לבאורם סבה דמיונית.

כל נסיון לחלק את החזיונות למחלקות מסוּמנות ומצוינות, על פי תבניות שונות, אך שגיאה היא; כל נסיון למצוא דמיון וקרבה בין חזיונות שונים, אך שרירות לב הוא; כל נסיון למצוא את הפשיטות בחזיונות מרובי הפנים והגוָנים, הוא כעין הודאה שאנו מודים בקֹצר השגתנו. הטבע יוצרת רק אישים (Individuen ); אנחנו מאחדים אותם בדרך מלאכותי למינים, יען כי אין ביכלתנו לראות בעין בהירה ובסקירה חדה כל קו וקו בתכונתו של כל איש ואיש המיוחד רק לו לבדו, לערוך את ערכו האמתי ולמצוא את סבתו המיוחדה. אם ישנן בכלל סבות, הנה יש לכל חזיון לא סבה אחת, כי אם מאה, אלף סבות שונות, אשר רק פעם אחת יצטרפו זו לזו באופן כזה ולא יותר. ומטעם זה כל חזיון הוא “סך-הכֹּל” של פעלות אין מספר, אשר כלן שוות בערכן, יען כי החזיון ישנה את פניו ולא יהיה מה שהוא עתה, אם רק אחת הפעלות האלה תחסר, או תגלה באופן אחר. ואם אין סבות בכלל, הלא כל חזיון מקרה מיוחד ומובדל הוא ואין אנו רשאים להשוותו אל חזיון אחר, כי אם לשפוט עליו כשהוא בפני עצמו ולהתבונן אל צורתו האישית. התולדה ההגיונית מזה הוא, כי התבנית ( Schema ) הוא, בכל אופן שיהיה, חסרונה של מחשבתנו, המונע אותנו לראות ולהשיג את החזיונות כמו שהם באמת. הן אם ישנן סבות, אז הלא הסבה היחידה שהננו רואים בה את תבניתו של החזיון, – הלא הסבה הזאת מסתרת ומעלמת מעינינו את כל הסבות האחרות, אשר החזיון האישי הוא התולדה היוצאת מהן. ואם אין סבות, הנה התבנית המשוערה אשר הרכבנוה להחזיון על כרחו – רק חלום, רק דבר שלא היה ושלא נברא, שאין בינו ובין החזיון עצמו כל דמיון והשתווּת.

אבל אין לשנות את הדבר, ואם אין אנחנו רוצים לקבל את ההנחה, כי עוד ימים יבואו ומוחנו יגיע למדרגה יותר גבוהה בשלֵמוּתו האורגנית, עד כי יהיה מוכשר לעבוד בכל מלוא מדתו, בכל חלקיו ופרטיו, עבודת-עיוּן תמה, אז לא ישאר לנו בלתי אם להשלים עם ההכרח, כי גם באחרית הימים נרגיש בהחזיונות רק קו אחד בהרגשה יתר ברורה, ואת הקו היחידי הזה נחליף בכל החזיון כלו. להקו היחידי הזה נביא לקרבן את יתר קַוֵּי החזיון ואותו נרים למדרגת תבנית ( Schema ), ואת החזיון כלו נראה בתור הגשמת זאת האחרונה.

עתה נשאר לנו להתבונן אל הסגולה האחרונה והמיוחדה של עבודת המחשבה האנושית. באיזו אופנים ותחבולות ישתמש רוח האדם להמציא את התבנית הדמיונית, אשר את הגשמתה יראה בהחזיון? שטתו אשר הוא אוחז בה בעבודתו זו פשוטה היא מאד: הוא חוזר ושונה את הרושם, אשר בתור מצוין הסב עליו את דעתו ונתרשם בזכרונו ובידיעתו הפנימית. רוח האדם בורא לו את תבנית המעוּקב של גביש-המלח, על ידי שהוא חוזר ושונה את הצורות אשר עשו עליו רושם יותר נִכר, כלומר: השטחים הישרים והמִּגבלות, עד אשר יהיו לתבנית שלמה ומוגבלה. באופן הזה משלים וממלא רוח האדם את השטחים השקועים והשקערוּרים, מְיַשֵּׁר את הקוים העקוּמים, מעגיל את החוגים, מתקן ומשלים את הצורות המעוּכות והמרוּחות של הגביש, של הפרחים ושל הֶעלים וכדומה. מהלך העבודה הזאת במוחו של האדם הוא כזה: הננו מרגישים את אחד החזיונות באמצעות החושים, והוא מתרשם בזכרוננו; את הרושם היותר מצוין שבחזיון, או את רשמו שאיננו בולט ביותר אבל הוא חוזר ונשנה בו, הננו מרגישים בהרגשה יותר ברורה ועמוקה והמה נאצרים בזכרוננו ונשמרים בו, באותו האופן עצמו שרשמי הפנים נקבעים בתמונות-האור של משפחות שלמות העשויות על פי שטת גַלְטוֹן². אותם הקַּוִּים, ההולכים ונִשנים בצורות שונות של בני המשפחה, מצוינים על “התמונה האמצעית”, תמונת-המשפחה, הרבה יתר מהקוים שהם מיוחדים לצורה אחת, ורק פעם אחת תֵּרָאה לפני “הלוח-המרגיש” של מכונת כתב-האור. וכאשר יעלה הזכרון את אחד החזיונות לפני הידיעה הפנימית, אז יעלהו באותה צורה עצמה, אשר בה נשתמר בו: הזכרון מוסר לידיעתנו רק את הקו המצוין באותו החזיון, או את אותו הקו הנטבע בו יותר על ידי הִשָּׁנותו. אז יבוא הדמיון ויעשה מהקוים הבודדים המצוינים השמורים בזכרוננו חזיון שלם ומוגבל מכל עבריו, על ידי שהוא מַרְבֶּה ומכפיל את אותם הקוים ומעצים את מספרם עד כי יהיו לצורה מלאה כמשפט.

תנאי עבודת-רוחנו המתוארים בזה נותנים לנו השגה להבין, איך הגיע האדם ליצירת הסִּימֶטְרִיָה. בהיות האדם בלתי מוכשר להיות ער ומקשיב בכל חלקי מוחו בעת אחת, לכן ירגיש וישמור בזכרונו רק קוים אחדים בודדים מהחזיונות. ולמען יוכל אחרי כן להעלות את החזיונות על זכרונו ימלא את הפגימות והחסרונות שבהם, אשר נהיו לרגלי השמטת הקוים שלא הרגישום ועל כן גם לא אצרוּם בזכרון, – על ידי הכפלת הקוים הבודדים אשר קלטם במוחו. כל יצירה סימטרית של האדם היא אפוא הגשמת תבנית-הזכרון, אשר הדמיון מלא את פגימותיה ומגרעותיה. בה במדה אשר יתפתח האדם, כן יגדל כשרון רוחו לעיון והקשבה; אז יגדל מספר היסודות אשר הוא מרגיש בכל חזיון ותבניתם אשר הוא מטביע בזכרונו היא יתר מלאה, יתר בהירה ומצוינה; דמיונו איננו אנוס כל כך למלא את החלקים החסרים על ידי הכפלת הנמצאים. איש כזה רואה אפוא את הדברים יתר אמתים ויתר מדויקים, ואם הוא חפץ לציֵּר אותם, אז ימסור אותם בצורה יתר אישית, יתר פרטית ופחות כללית. כל אשר התבוננותו אל איזה דבר היא יתר שטחית ויתר הַעֻבָרִית, כן יגדל ערכיוּת ( Symmetrie ) זכרונה אשר תשאיר אחריה. אמת ונכון הוא הדבר הזה, כנודע לכל איש ואיש, לכל אומה ואומה ולכל גזע וגזע. הערכיות היא סימן מובהק להאמנות של העמים הנסוגים בהתפתחותם לאחור ושל תקופת הירידה והנפילה. תקופת הצמיחה והגִּדול והעמים הצועדים קדימה לא יסתפקו באמנותם למסור את תבנית הדברים הכללית, לא יחזיקו בהכפלת קוים בודדים לעשותם לתמונה שלמה, כי אם ישאפו לציֵּר ולמסור עד כמה שאפשר את האישיות המיוחדה של החזיונות.

הנטיה הזאת של רוח האדם למלא ולהשלים את ציוריו הדמיוניים בלתי-השלמים על ידי הִשָּׁנוֹת אותם החלקים הנשמרים בזכרונו, – הנטיה הזאת מובילה לא רק להערכיוּת, כי אם גם לחזיונות נפשיים אחרים. האגדות על דבר המלך הזקן-האדום (בַּרְבַּרוֹס), ע"ד המלך מפורטוגל סֶבַּסְטִיאַן נוסדות גם הנה על הנטיה האנושית להערכִּיוּת. חלק מחיי הגבורים האלה היה ידוע להעם ונחרת בזכרונו; את החלקים האחרים, הסוף, לא ידע העם מעיקרם, או שכחם מעט מעט; ויבוא דמיון העם ויַשלים וימלא את תמונות המלכים האלה, שהיו מלאות פגימות ומגרעות, על ידי השנות הדברים הידועים ויבדה המשך לעלילותיהם שהיו טבועות בחותם מעשיהם הראשונים, שהיו ידועים וגלויים להעם. האגדות האלה הן אפוא יצירות ערכיות (סימעטרישע). והנה מעידות נאמנה, כי האדם מבקש את שווי-הערך, מלאות ושלמוּת התמונה לא רק בדברים הגלויים לעין, כי אם גם בדברים המסורים ללב ולדמיון.

הערכיות מביאה את רוח האדם הבריא והמפותח לידי שעמום (Langweile ) ולידי רגשות אי-שמחה, יען כי אין היא מגרה את שכלו לעבודה יתר מהירה. אם ירגיש האדם איזה חזיון, תבוא בינתו ותבקש את החק אשר על פיהו נוצר ותבדה לתכלית זו איזו תבנית; הדבר הזה הוא חסרונה של מחשבת-האדם, אבל חסרון שמחשבתו הורגלה לו ולא תְוַתֵּר עליו בלי התנגדות. הערכיוּת שוללת ממנה אפשרותה של עבודה כזו; היא איננה מנחת מקום להשערות ולדמיונות. חֹק יצירתה? הערכיוּת מבארת זאת באריכות ובדיוק רב. ציורה-הדמיוני? העתקת הדמיון איננה שונה מהמקור עצמו ואין כל הבדל ביניהם. הערכיוּת אין לה קוים מצוינים אשר ישמרם ויקלטם האדם באוצר זכרונו, ואשר על ידי הכפלתם והִשנותם ישלים הדמיון את פגימותיה של התמונה השמורה בו. עבודה זו נעשית על ידי הערכיות בעצמה, בלי עזרתו של כח-הדמיון. הערכיוּת היא עבודת-הדמיון הקשה שהתלבשה בחמר מוּחש, ולכן לחרפה תחשב לו הגשמה זו. וכמובן, כי אותן הסבות המחוללות בלב איש-תבונות רגשות בלתי-נעימות למראה הסימטריָה, – אותן הסבות עצמן מחבבות אותה על בעלי המוחות המטומטמים והעצלים. מי שלא התבונן מעולם אל החזיון בהקשבה מספקת, למען ירגיש את כל, או רובם של רשמיו ולמען יכיר את צורתו המיוחדה רק לו לבדו, הוא ימצא ביצירת האדם הסימטרית את הגשמת הדברים אשר ראה בטבע. תמונות זכרונו מחוברות הן מקוים גסים ובודדים שהוכפלו ונצברו זה על גבי זה; ברוחו הוא יֵרָאה העולם כתבנית, אשר חלקיה ופרטיה שוים ודומים איש לאחיו.

נחת רוח הוא לאיש כזה לראות בעיניו כי יצירות האמן הערכִיוֹת מאשרות ומקַיְמות את הרגשתו השטחית, והוא מוצא בהן אות הסכמה ותהלה לקלוּת דעתו. ומפני טעם זה תהיה הערכיוּת לעולם תכנית-היופי בעיני ההמון, אשר עינים לו ולא יראה והוא מתעב את כל דבר המזעזע את מוחו ומרגיזו ממנוחתו. אולם האיש אשר רוחו עֵר ועיניו פקוחות הוא יראה בהערכִיוּת כעין לעג ושנינה לההרגל הרע של מחשבתו והוא יחרימנה מממשלת הרגשותיו.

ספר שני

מאת

מקס נורדאו

---

הצלחה

מאת

מקס נורדאו

מה היא התכלית האחרונה, אשר אליה ישאפו בתי-הספר, הלמוד והחנוּך? גלוי הדבר, כי תכליתם של כל אלה הוא אך להנעים את החיים על ידי העמקתם, העשרתם ויפּוּיָם. רק דעה אחת יכולה להיות בדבר זה. הפדגוגים האומרים כי יש תעודה אחרת לבתי-הספר עומדים בחצי הדרך, מבלי בוא עד המטרה הקיצונה. אם יאמרו, למשל, כי חובת בתי-הספר היא לתָאֵר את אָפיָם של הלומדים, אז נשאל פירושן של המלות האלה. מה כונתם בזה? הן תֵּאוּר האופי של התלמידים איננו תכלית בפני עצמה, ולא למען שַׂמֵּחַ ביפיו את עיני המבינים ייגעו המורים, המדריכים והמחנכים, כאשר ישַׂמחו, למשל, את העין על ידי טביעת פרוטומיות של בדיל-נְחֻשְׁתָּן, כי אם תכלית מועילה אחרת יש בזה. אופי מתואר, כלומר: מגמות קבועות, סבלנות בכל המעשים, תֹּקף הדעות, רוח נאמן ועשוי לבלי-חת, – זהו כלי-זין מנוּסה במלחמת הקיום. אופי מתואר נותן לבעליו את היתרון לנַצח את המתחרים אתו ואת אויביו הקמים כנגדו, ואם נגזר מן השמים כי ינצח הרע את הטוב, אז ימצא תנחוּמים בזה, שדוקא מעלותיו הטובות היו סבת מפלתו ויתגאה בה.

ויש אומרים כי תעודת בית-הספר הוא לתאר את הרוח, לחזק את הרצון ולהגביר את חוּש הטוב והיופי. ולמה על אלה? את הרוח יתארו למען ישיג את חזיונות הטבע והחברה, למען ירגיש את העֹנג להבין, לכל הפחות עד נקודה ידועה, את עצמותם וסבתם של דברים רבים, למען ימנע את עצמו מן הסכנה ולמען ידע להפיק תועלת מכֹּל. את הרצון יחזקו ויאמצו למען ירחיק את בעליו מפני כל הדברים המזיקים לו. מגבירים את חוש הטוב והיופי שבאדם, למען ירחיבו ויעמיקו את חוג-רשמיו הנעימים. ותכליתם של כל הדברים האלה, הוא – להנעים את קיומו של אדם.

האם נאמנים המה בתי-הספר של בני דורנו עם סדריהם ושטות-למודיהם לתעודתם זאת? אני כופר בזה. כמעט כל בני האדם שואפים אך למטרה אחת בתבל, והיא – ההצלחה החיצונית. בלי הצלחה (ערפאָלג) אין החיים יכולים להיות נעימים להם. אם יאמרו לבני האדם, כי ימתיקו את חייהם, אז יבינו את כונת הדברים שיָקלו מעליהם את השגת ההצלחה. ואם תקותם זאת לא תבוא, אז יאמינו כי הוליכוּם שולל. כן יחשבו וכן ישפטו תשע מאות ותשעים ותשעה איש מאלף. ויוכל היות כי מהספר האמתי של האנשים הדורשים מחייהם דבר אחר שהוא שונה לגמרי מההצלחה החיצונית, הוא עוד יתר פחות מאשר שערתי פה. אבל בתי-ספרנו מעַתְּדִים את תלמידיהם לכל דבר שבעולם, אך לא לההצלחה, למקור האֹשר היחידי של רוב בני האדם. האידיאלים של בית הספר המה שונים לגמרי, ועוד זאת כי יתנגדו להאידיאלים של החיים. תכנית הלמודים והחנוּך של בתי-הספר כאלו נוצרו במִתְכַּוֵּן לגַדל אנשים, אשר בבואם אל שוק החיים ולאזניהם תגיע ההמולה הבלוּלה ישנאו ויבזו בלבם את העולם ובני האדם, וינוסו מתוך המון המתגוששים בשביל הַמִּרְעֶה השמן בחברה ובמדינה להִמָּלֵט על נפשם בקרן חשכה ולחלום את חלומותיהם. ובלי כל מלחמה יניחו את מקומם לאחרים, להדיוטים, על סעודת-החיים. זה הוא העיקר. הדבר יֵראה, כאלו כל בתי-הספר הם המצאת אנשים ערומים,למען קלקל בעצם וראשונה את הקיבות הבריאות של בני הנעוּרים, אשר תיאבונם לאכילה יוכל להיות ברבות הימים למִפגע להם ולכל הכנופיה. הדבר יֵראה, כאלו המורים רואים בתלמידיהם את אויביהם העתידים ללחום אתם על כל נתח טוב, לכן יכרתו את צפרניהם, יַקהו את שניהם וישימו משקפים כחולות על עיניהם. בתי-הספר מכינים את תלמידיהם למלחמת-הקיוּם באופן כזה שיכינו את אנשי הצבא לשדה-קטל, אם ילמדום וישננו להם, כי כלי-זינם נתוּנים להם למען ישאירום בשעת המלחמה בביתם, כי חלילה להם לירות על ראשי אויביהם, אם גם אלה ימטירו עליהם כדורי-מות, כי את עמדתם הטובה יניחו לצורריהם הצרים עליהם, ובכלל טוב להיות מוּכים ומנוצחים מלהיות מנַצחים.

ההצלחה, אשר אני מדבר עליה בפרקי זה, פירושה קצר: למצוא חן וכבוד בעיני רוב הבריות…. את המטרה הזאת יכולים להשיג בדרכים ואופנים שונים. רוב הבריות מכבדים את העשירים או המתעשרים, את הנושׂאים על חזיהם פתילי משי מכל הצבעים ועליהם אותות-כבוד מכל המינים, את בעלי הכנויים הארוּכים, את בעלי המשרה והשלטון, את האנשים אשר קנו להם שם ופרסום כגדולים, כחכמים, כמלומדים, או כנדיבים ובעלי-צדקה. הכבוד מביא לבעליו פרי ותועלת, ופעולתו החוזרת היא באופנים שונים: לפעמים היא חמרית ולפעמים היא רוחנית או גם מעורבה מזו ומזו בשעורים שונים. מדה טובה יש לו לֶהמון להביע את ערך האנשים שהוא מכבד באותות ומספרים ממשיים. הרופא “הנודע בשערים”, חולים רבים דופקים על פתחו ומשלמים לו ביד רחבה. הסופר שהוא מפורסם, ספריו הולכים ונדפסים במהדורות רבות ומביאים לו ריוח טוב; מי שהוא מכובד על ההמון וחשוב בעיני רוב הבריות, יש לו אפוא האפשרות להרויח כסף רב ולהתענג על כל אותם הדברים שיש לקנותם בעמק-הבכא, בעד ממון. אלה מבעלי ההצלחה רואים את מרום תענוגיהם באכילה טובה, אחרים מהם – בכוס רוָיָה. אלה מהם – במחוללות, ואחרים, המשוּנים והמוּזרים שבהם, רואים, אוּלי, את מרום אשרם בתמיכת עניים מהוּגנים. אך מי יִמנה את נטיות בני האדם! הזכיות הבלתי-חמריות של ההצלחה (ערפאָלג) הן ממין אחר, ואף כי לפי דברת ההמון אי אפשר לסלק בהן חובות או לקנות במחירן דבר מה בשוק, בכל זאת יש להן בעיני רוב הבירות ערך גדול. אין חקר לרוח האדם! החנונִי, אשר לא יתן בהקפה לבעלי הזכיות האלה אף קֹמץ פלפלים, אם גם מעורבים המה בגרעיני זית, – אותו החנוני עצמו נכון לקנות את הזכיות הבלתי ממשיות האלה בכל מחיר, ולהקריב להן את עתו, סבלנותו, תאוותיו וגם את ממונו החביב עליו מגופו. והזכיות הבלתי חמריות האלה הן: כשהנך הולך בחוץ ירימו מעט לפניך את המגבעת לאות שאילת-שלום, או העתונים מזכירים לעתים קרובות את שמך ולפעמים יוסיפו עליו גם כנויי-חנף. הזכיות האלה מקבלות בקרב מפלגות-החברה צורות שונות: אלה מהן זוכים לשמוע במשתה-החצר איזו מלה או דבוּר מפי המלך או אחד הנסיכים, ואלה מהן זוכים כי יציגו את תמונותיהם לעין רואים באחד החלונות של בתי-מסחר-הספרים או ידפיסום באחד העתונים המצוּירים; אלה מהן זוכים, כי הנוסעים לְשֵׁם טִיּוּל וענג, הבאים מארצות וממדינות זרות, חושבים לחוב להם לבקר אותם בביתם ולראות את פניהם מדי עברם בעירם, ואלה מהם – מכתבי תפלה, מיופים בצעצועים ובסלסולים של כתב ולשון, מבני עירם או מבני ערים אחרות; אלה מהם זוכים כי המשרתים של בית המשתה שהמה ממבקריו הקבועים, יַראו להם אותות-כבוד מיוּחדים, ואחרים – כי יפנו אליהם בבקשה שיתנו גם הם את נדבתם להקמת מצבת-זכרון למבַשֵּל-בְּרִית מהולל, או המה זוכים כי יזמינוּם לארוחת הצהרים או הערב באחד הבתים החשוּבים. הרי לכם דוגמאות אחדות מהזכיות הבלתי-חמריות, כלומר: הרבית מקרן-ההצלחה. אמנם בשוּק אין להן מחיר ממשי, אבל בני האדם מתגאים ומתקשטים בהן עד מאד. לא בטעוּת מניתי את ההזמנה לסעודה בין הזכיות הבלתי חמריות, כי אם בכוָּנה עשיתי זאת. כי לא המאכלים הטובים המוּבאים אל שלחן הקרואים הם העיקר בזה, כי אם הכבוד בעצמו.

עתה נראה, אם יתנו בתי-הספר לחניכיהם ותלמידיהם את כלי הנשק הדרושים להשגת ההצלחה, ואם יורוּ להם את ראשי יסודות החכמה לרכושׁ את הקנינים החמריים והרוחניים המנוּיים למעלה. ראשית לכֹל עלינו להודות, כי אין אנו יכולים לערער הרבה על בתי-ספרי-העם (פאָלקסשולע). את התינוקות הלומדים בבתים האלה אי אפשר להורותם את חכמת-החיים, ואת הדרך אשר יבחרו להשגת ההצלחה, כי הלמודים האלה דורשים במדה ידועה התפתחות-שכלית ובגרוּת רוחנית. הילדים לומדים בבתי-ספרי-העם את הקריאה, מלאכת הכתב והחשבון והדברים האלה, ביחוּד צרופי המספרים, יכולים רק להביא תועלת בחיים. חכמת החשבון הוא דבר גדול להנותן, אם כי ערכה פחות חשוּב בעיני המקבל. גם הכתב והלשון הם סגולה יקרה בידי האנשים שלא ישתמשו בהם לרעה. גם האוניברסיטה איננה מביאה רעה כל כך גדולה לבני הנעורים, יען כי החברות והאגדות של התלמידים נותנות להם את האפשרות לפַתֵּח או לרכוש כשרונות אחדים שהמה נכבדים מאד בחיים כמו, למשל, להסב עליהם את דעת הגבוהים והגדולים על ידי נאומים ודבּוּרים מפוצצים וע"י עסקנות של הבל, או לכַוֵן אל הדעות השולטות בארץ ולדבר בשמן, גם להחליפן לפי הצֹרך ולפי השעה, או להתרפס לפני רַבֵּי-השלטון ולמצוא בעיניהם חן ושכל טוב. ההתבוננות בשים לב אל היחס השורר בין המורים מן המנין ושלא מן המנין, בין הדוצנטים והעוזרים של הקתדרות מעשרת את בעלי הכשרון בידיעות שיש להן ערך גדול בחיים. אוּלם לצערנו לא יצאו בתי-מדרש-המדעים הגבוהים את ידי חובתם לתלמידיהם בלקח הטוב, אשר יטיפו להם בקרב האגֻדות ולא יסתפקו לפעול על נפשות הצעירים, רק בהראותם להם את דרך המורים השואפים לעלות מעלה מעלה במשרתם ואשר ישתמשו לצֹרך זו בכל התחבולות, ולאו דוקא הכשרות והישרות, כי אם עוד יעמיסו על צוארי הבחורים את משא השעוּרים והחִנוּכים והעבודות בבתי-הנתוח, ההרכבה וההפרדה וכדומה. ואני מסופק מאד אם כל הדברים האחרונים האלה, מְיַגְעֵי הנפש ומבלבלי המוח, מביאים תועלת ממשית להצלחת התלמידים בחיים. ובתי הגימנזיון אינם שוים אף קליפת השוּם. המה מקלקלים ומשחיתים דוקא את אותם כשרונות תלמידיהם הדרוּשים למלחמת-הקיוּם. כל הלומד בהם מבלה את שנות נעוּריו לריק ולבהלה. הנני שואל, מה היא התועלת הממשית אשר יוציא הנער מקריאתו בספרי הוֹרַץ והוֹמיר? האם יהיו לו אחרי כן לעזר להבין על ידם יותר את השירה והפיוט של שער-האשפוֹת? או מה יתנו ומה יוסיפו לו הקריאה והלמוד בספרי גֶתֶּה ושילֶר? האם ימצא בהם חמר להלצות ולחדודים על דבר “התלמיד-העני”? בקצוּר: אין הנער לומד להגימנזיון דברים אשר ימצא בהם אחרי כן צֹרך בחיים, והדברים אשר הוא לומד שם יהיו לו אחרי כן למותר וגם למשא.

אכן בתי-ספרנו מלאים מגרעות וחסרונות, ואין דבר זה יכול וגם צריך להִמָּשך ימים רבים. ובחזון רוחי הנני רואה, כי עוד מעט ויקימו בתי-ספר, אשר תכלית אחת תהיה להם: להכין את בני הנעורים להצלחת-החיים. רק זאת תהיה מטרתם, ואחרי אידיאלים מפשטים לא ירדפו עוד. אמנם גם בימינו ישנם אנשים אשר ישיגו את ההצלחה, מבלי אשר למדו והכינו את עצמם בבתי-אולפנא כאלה. אבל אין הדבר הזה סותר את אמתת רעיוני. בימי החֹשך והבערות היו אמנם גם בארצות, שלא היה שם כל זֵכר לבתי-ספר, מלוּמדים וחכמים, בתור פרטים היוצאים מן הכלל, אשר קנו את ידיעותיהם רק בשקידתם על הלמודים וביגיעת נפשם בלי מורים ומדריכים, ובלי כל עזרה מן צד. אבל כמה עמל, כמה עבודה דורש למוּד בודד כזה! כמה זמן יאבדו מבלי כל הכרח ומבלי כל תועלת! כמה מכשולים ומעצורים, כמה שגיאות וטעיות ימצא הלומד מעצמו על דרכו! וגם באופן היותר טוב תורתו, שהוא ממית את עצמו עליה, בלתי שלֵמה ובלתי נקיה מחרוּלים וקוצים. אבל המורה ישים את המעקשים בדרך הלמוּד למישור; המסורה אשר בבתי הספר ודרכי התורה המעוּבדים וסלוּלים ישמרו את התלמידים מאבני נגף וצורי מכשול, מפח השגיאות ומרשת הפלפולים העקומים. האנשים אשר השיגו את ההצלחה בחיים כמלוּמדים-מעצמם, בלי עזרת מורים ובתי ספר, אם ישובו להביט על הדרך אשר עברו עד בואם למטרתם, יודוּ בעגמת הנפש, כי אלו נמצא להם בימי נוּדם מנהל ומורה, או אלו ידעו את המקום, אשר בו ידעו, לכל הפחות, ידיעה שטחית, כי אז לא התנגפו רגליהם, לא נוקשו ונלכדו, לא נכשלו ולא נפלו פעמים לאין ספֹרוֹת.

הנני מודיע מראש: בבית-ספר ההצלחה, אשר בניתי בחזון רוחי, לא תהיינה מחלקות לנערות. אין האשה צריכה למורים ושטות במה שנוגע לחכמת החיים וההצלחה. מטבעה היא מזוּיָנה בכל הידיעות הדרושות לתכלית זו. והערמומיות הקטנות החסרות לה במקצוע זה היא לומדת בזמן קצר מעצמה. רוב הנשים שבחברתנו האנושית שואפות כיום אך אל מטרה אחת: למצוא חן בעיני הגבר. ולמען הגיע אל מטרתן זו, דרוש להן רק להיות יפות או להתיַפות ולהתקשט. רק בעלי רוח הפכפך נפלו על הרעיון האומלל ליסד בתי-ספר גבוהים לבנות¹, אשר שם ילַמדו את הבריאות האמלָלות האלה לרשום (צייכנען), לפרט על הפסנתֵּר, להגריס שניהן בבטוּי שפות זרות ולהטעים את המלים בהטעמה משונה המביאה לידי שחוק ולהחליף את הזמנים ולסכסך את המאורעות של דברי ימי העולם. תכנית בתי-ספר כאלה היתה יכולה להִוָּלד רק במוח הבתולות הזקנות, הרגזניות והכעסניות, או במוח הגברים האמללים, מוּמֵי-הנשואים, אשר “ארורותיהן” מניפות עליהם יד ושוט. בני המזרח המה יותר פקחים בנוגע לחנוּך הבנות. בחכמתם המתנחלת מדור לדור המה מביטים על זה ביתר בינה ודעת. בנותיהן אינן לומדות כי אם לשיר שירים, לחול במחולות ולנגן בכנור, לספר אגדות, לצבוע את צפרניהן ולקרוע בפוך את עיניהן. היוצא מזה כי בנות הקדם לומדות רק את אותם הדברים המחבבים אותן על הגברים, רק את אותן הידיעות המטעימות את מחמדיהן וקסם יפין וחִנן ומושכות אחריהן את לב אלוף נעוריהן בחבלי נעם. אולם בנות-המערב המִּסכנות משועבדות לשטת-החנוך השוררת המעכבת אותן להִשען על נטיתן הטבעית, אותה הנטיה המגדת לנשים את תועלתן והעוזרת להן בהצלחתן הרבה יתר מכל המורים, בין שיש להם משקפים על עיניהם ובין שאין להם, של מכון-למוּדיהן. רק אחרי אשר השליכו אחרי גֵוָן את כל אשר רכשו בבתי-ספריהן, רק אחרי אשר שכחו את תורת מוריהן ומורותיהן ישמעו לקולן הפנימי ויפתחו על פי נטיתן הטבעית. אז תלמדנה מעצמן את החכמה להשתמש בכחל ובשרק ואת כל הסודות שבתורת התַּמרוקים והתלבֹּשת; אז תלמדנה מעצמן איך לשבת, איך לעמוד ואיך ללכת באופן שיבליטו בשמלותיהן את כל התובע את העין; אז הנה משיגות בלי כל מורה את המנוּת להשתעשע במֵנִיפן (פאָכער) בחֵן מיוּחד, להעיף את מבטן המלא געגועים הנה והנה, לעשות הַעֲוָיוֹת ותנועות בפניהן שהן רמז לאהבה וחבה, לתשוקה והמיַת הנפש ולצפצף ולפטפט כילדות תמימות, לחקות בקולן את הוללות הנערוּת ואת הנעימוּת העוקצת שבצניעוּת הטהורה. וכשהעלמות מזוּיָנות בכל התחבולות האלה בטוחות הנה, כי בכל מקום בואן תמצאנה עֵדֶר מְאַהבים, מחוללים, אנשים שואפים לצִלן בהזיה רבה וגם בעל הגוּן וראוי להן וכל יתר הדברים המיַפים והמנעימים את החיים. הנשים הנשואות תעקמנה, כמובן, את חטמיהן למראה פני הבתולות האלה, אשר גם בלבות הגברים הישרים והנבונים תעוררנה גֹעל-נפש. אלה האחרונים חושבים, כי חֵלֶב, כתמי-צבעים, אבק-קמח וכל מיני טיח נאים ויאים לפני האשה כאשר הם נאים ויאים, למשל, לשמלת-משי, כי כסתות הכתפים ומרדעת שמאחורי השמלה נותנות להאשה צורת גבנת ונגועות שחפת או צורת הוטנטוטית, והעגבנוּת וההתקשטות משחיתות את הוד צלמן גם של היפהפיות באמת. אבל מה לה להאשה ולבקֹרת קשה זו? היא איננה מבקשת למצוא חן בעיני בנות מינה, ואיזו תועלת תמצא בזה! ומה שנוגע להבקֹרת של הגברים לא תשים את לבה לאחד הבטלנים שלא יתן עליה את הסכמתו ויהפוך לה עֹרף, אם אך הצעירים והמהוּדרים מכלוּב חובבי-סוסים יביטו עליה בעיני חמדה. אין האשה יכולה בשום אופן להסתגל, במה שנוגע לתלבשתה ולהליכותיה ונמוסיה, לתביעותיו של איש-הטעם באמת. איש כזה הוא יקר המציאות, והאשה בחכמתה הטבעית מבקשת למצוא חן בעיני ההמון, בעיני הרוב הגדול, ולא בעיני האנשים שמעטים כמותם.

לא כן הגבר. לו דרוש ללמוד את חכמת ההצלחה. למען יגיע אל מטרתו, דרוש לו למצוא חן בעיני בני מינו הוא, ודבר כזה לא כך נקל. אמנם יש פרנסות ידועות, אשר על הגבר רק למצוא חן בעיני הנשים ודַיוֹ, כמו בתור “האוהב הצעיר”, בתור משורר על הבמה או בתור משרת בית-רכולת כלי נשים. אנשים מבעלי אומניות זו קרובים הם להצלחתם, אם גם לא קראו ולא שנו. אם הטבע היתה להם כאם רחמניה ותפזר להם את מתנות הגויה ביד רחבה, אז ירוצו ארחם, כאלו כֹּח-הקיטור דוחפם, ומהר ישיגו את מטרתם, אם גם לא התקינו את עצמם בבתי-ספר. התורה והעבודה לא יתנו להצעיר שפם דק ומסולסל המלא חן ולא גם קְוֻצות יפות, אשר חכמת-הגלב עושה בהן “נפלאות גדולות”. מי שהוא בחור כארזים, יפה עינים וטוב תֹּאר, הנה אין לו לדאוג על דבר הצלחתו בתבל. בחור כזה ילך מעלה מעלה וירום ממדרגה למדרגה. אם נער הוא בבית אדוניו ומקומו בבית המבשלות, יפתחו לפניו את הדלתות וסופו להיות הסוכן אשר על הבית. אם שרת הוא בבית-מלון, אז יביא אֹשר לו ולבעליו. הבנות, ואולי גם האמות הכבודות, תהיינה לו תמיד למליצות-יֹשר ותסוככנה עליו בכנפיהן הרקות והדקות. “ילד-שעשועים” כזה יזיק רק לנפשו, אם יחפוץ להוסיף על יתרונות גויתו גם את מעלות הרוח. אם ירבה לקרוא בספרים, אז רק ישחית את זיו עיניו וזהרן. אם יקנה חכמה ודעת, אז יבעת את הבנות ולא תהיינה עוד חפשיות ופרוצות בפניו, שכלו ישים רק מתג בפיהן הקטן ואסורים על תנועותיהן הטבעיות. מי שהוא יפה כאליל יוָני ושוטה כדג בנהר, יורש את גן-העדן של מחמד בארץ. אנשים מהמין הזה אין להם צֹרך בבתי-ספר, כאשר לא יצרך להם גם גאון הרוח.

אולם הגאון הוא פרט היוצא מן הכלל, והעולם נוהג כמנהג הבינונים והכל ערוּך ומסודר ומנוסח בתבל לפי רוח האנשים המצויים ושכיחים לרוב. ביטהובן יהיה למה שהוא צריך להיות על פי טבעו, אם גם לא ילמוד בבית-ספר לשירה וזמרה, אולם בהרבה גלגולים יתגלגל בן-החזן, בעל הכשרון המצוי, עד אשר יזכה להיות למנצח בנגינות. אלילי-היופי, הרוזנים אשר הכנסותיהם לשנה היא “חתיכה הראויה להתכבד” ובני העשירים האדירים אין להם לרדוף אחרי ההצלחה, כי ההצלחה רודפת אחריהם. בתי-ספרי להצלחה נועד רק לבני המון האומלל, אשר יִוָּלֵדו ערֻמים מכנוי-כבוד ומכנסות שנתיות, ובכל זאת יחלמו חלומות האֹשר והעֹשר. והנה הבינונים בודאי צרכים ללמוד בבתי-ספר את חכמת-האגרוף ותורת החטיפה ולהתקין את עצמם כראוי למלחמת-הקיום, למען לא יהיו בין הנחשלים והנופלים בחיים.

אלו היה בית-ספר ללמודי ההצלחה קים ועוֹמד, היה מנהלו חיָּב להגיד גלוי לכל אב המוסר את בנו על ידו כדברים האלה: “אדוני היקר, קודם לכל עליך לדעת ברור היטב מה אתה חפץ. אם רצונך שבנך יחיה בעולם אידיאלי, אשר רק הצדקה, הטוב והיופי שולטים בו ועקבות האולֶת, הרשעה והגאוה לא נודעו שם, או אם תאמין כי בנך יעשה הכל ביֹשר לבבו וכחובתו הפנימית, מבלי שים לב אל דעת ההמון ואל הסכמת אספסוף-השוק, אז אין לו מה לבקש בבית-ספרי. הוא לא ימצא בו את הדרוש לו. אז יקרא את שירי המשוררים הישָנים והחדשים, אז יתענג על ספרי חכמה ומדע וישים לבו לתורת מוריו. אבל אם חפצך כי בנך יהיה לבן-אדם-המעלה, אשר הכל משתחוים לפניו בחוץ, אשר יש לו מרכבות וסוסים והוא נוסע בקרונות של המחלקה הראשונה ומתאכסן בבתי-מלון מהמדרגה היותר עליונה, בקצוּר, אם הנך חפץ כי בנך יהיה לאיש עשיר, אשר דבריו נשמעים והוא בז להרעבתנים העניים ולבני בלי שם, אז תנהו על ידי למען ילמוד ויחכם בבית-ספרי”.

בית-ספר ללמודי ההצלחה צריך, כמובן, להיות בעל מחלקות תחתונות ועליונות ככל שאר בתי הספרים ללמודי חכמה ומדע, כאשר לא כל הרודף אחר הכבוד שואף להיות מיניסטר או לרשת מיליארדים. יש אשר יסתפקו במוּעט, והם צריכים רק לראשי יסודות הלמוּד. על פי זה יש אפוא מן ההכרח לחַלֵּק את בתי-הספר ללמודי ההצלחה לשלשה סוגים: לנמוכים, לבינונים ולגבוהים. הראשונים יהיו נועדים בעד אלה מהתלמידים הבוחרים להיות בעלי מלאכות, או סוחרים וכדומה. לַתלמידים האלה דרוּש לשַׁנֵן רק פסוק אחד, אשר חכמת-ההמון כבר חברה אותו, והוא: “היֹשר היא הערמומיוּת היותר מחוּכמה”. הסנדלר אשר יתפור נעלים חזקים ויפים ולא ירבה במחיר עבודתו, החנוני אשר ימכור להקונה המבקש סוּקר את הסחורה הזאת ולא חול תחתה הוא ימצא את דרכו בחיים, אם נפשו לא תלך בגדולות והוא מסתפק בארוחת בשר וירק בכל יום. ואף כי הבריות אומרים, כי הרחבת-הפה וקִשקוּש הלשון הוא אחד מחלקי האומנות והמסחר, אבל מי שיתבונן בדבר יִוָּכח, כי עליו להזָּהר מכלל זה. השקרים, הגוזמאות ורבוי-הדברים לא יכסו את המגרעות שבמלאכה ואת החסרונות שבסחורה, וגם הפקח שבאומנים והחרוץ שבחנונים לא יְעַוְרוּ את עיני הקונה, יהיה גם שוטה ופתי, פעמים רבות. לכן מה שנוגע להפרנסות האלה הננו יכולים לשפוט את טיבם של העוסקים בהן על פי הצלחתם ושכר עמלם שהמה רואים בחייהם, יען כי כל אחד בקי בדברים כאלה. אם הבגד הוא רחב או צר, זאת יִראה כל איש; אם חזקה היא המטה, או חוליותיה חורגות במסגרותיהן, זאת ירגיש כל איש, גם אם לבו לא ראה חכמה הרבה, וגם הרקחות והטבחות יודעות להבדיל בין דג מסריח לדג חי, בין חלב מזויף לחלב טבעי.

לא כן הדבר בנוגע להפרנסות מהמדרגה העליונה. מי שבוחר באחת מהן צריך הוא להִכון את עצמו כראוי בבית-הספר התיכוני ובבית-המדרש הגבוה, למען יהיה בטוח בהצלחתו העתידה. פה צריך לשַׁנֵּן להתלמיד כללים ופרקים אחדים, המתרחקים ומתנגדים לגמרי לאותם של שטת-החנוּך המצוּיה. פתגמי-ההמון כוללים לפעמים בקרבם גרעיני אמת. הא לכם, למשל, אחד מהם: “הענוה תפארת היא לבעליה, אבל הצלח יצליחו בלעדיה”². זהו כלל גדול בחיים. ובאמת הענוה הוא המכשול היותר גדול והיותר מסוכן על דרך ההצלחה בתבל. הֱיֵה משוּפר במעשים טובים וגדולים, הֱיֵה מלא כשרונות ויתרונות כרמון, מסור את נפשך על כל דבר נעלה ונשגב, אך אם להַותך עָנָו הנך, אז לעולם לא תבוא על שכר עמלך ולעולם יהיה מקוּפח. אולַי יקימו מצבה על קברך, אחרי אשר כבר יעלו עשבים בלחייך ורמה תאכלך; אבל גם דבר זה איננו יכול להבטיחך לנכון. בחייך בודאי לא תראה את עולמך: לא כסף ולא כבוד יתנו לך חֵלף עבודתך הקשה. הידעת את פירוּשה ופשוטה של המלה ענוה? אני אגיד לך. זאת אומרת: להִשּׁאֵר על יד הפתח ולהניח לאחרים את “המקומות הראשונים”; להתמהמה ולגשת במרך-לב אל השלחן, אחרי אשר האחרים כבר אכלו ושבעו והותירו רק שיָרים ופרורים; לחכות עד אשר יביאו ויתנו על פה פת-לחם, תחת לתבוע ולדרוש, אם לא לבקש ולהתחנן, להתקוטט, להתנגח ולהתגושש על מנה יפה, חתיכה הראויה להתכבד, מסעודת הכלל. האיש הרוצה ובוחר להיות ענו, עליו לדעת מראש כי יכולים לשכוח שהוא עומד אצל הפתח ועיניו נשואות אל חלקו הדל, כי יכולים לבער על השלחן את כל המאכלים עד תומם, מבלי הותיר שריד כמעט, מבלי שַׁיֵּר אף עצם קטנה לְלַקֵּק. “יהללוּך זרים ולא פיך”; חלילה! הבל הבלים! ההפך מזה אמת: לעולם תדבר על אדותך ומעלותיך, רק על אדותך, דַּבֵּר ואל תחדל! אל תשים לבך, אם השומעים לא ימצאו חפץ בדבריך. ראשית לכֹל דבריך מוצאים חן בעיניך אתה. ומלבד זאת, כל זמן שאתה מרבה לספר שבחיך ומעשיך, גבורותיך ונפלאותיך הנך מעַכֵּב לדבר על אדות אחרים, ואוּלי גם על אדוֹת שונאיך. וסוף סוף יִדבק דבר מה מדבריך בזכרון האנשים, גם אם נוֹח הוא לאבד את כל מה שאוצרים בו. כמובן תּזָהר מאש, לבל יכשילך פיך לספר אף שמץ דבר שיש לדרוש או למצוא בו רמז שהוא לגנאי לך. אל תציב גבולות לדבריך ואל תתנם לשעורים. שַׁבֵּחַ, קַלֵּס והלל את עצמך, ובדברך על אדות יתרונותיך תהיה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וכל דבריך יהיו בהתפעלוּת והתלהבות. את מעשיך תרים עד לשמי שמים ואור רב תשפוך עליהם מכל צד ועבר. את נקיפת אצבעך הקטנה תרומם עד למעלת אחד המפעלים הכבירים שלתקופתנו, הבטח תבטיח לשומעיך כי כל העולם מתפלא ומשתומם על זה, ואם השעה צריכה לכך, אז חזור נא על התהלות אשר השמיעו באזניך, או אשר בדיתָ מלבך. אם תחזק בשטה זו ותלך בדרך זו תגבה ותרום מאד. החכמים אמנם ישחקו לך, או יתרגזו לשֵמע דבריך. אבל מה לך ולהם? החכמים המה מתי מספר ובטלים ומבוטלים הם בקרב ההמון הגדול ולא המה חולקים את הפרסים בחיים. גם שונאיך והמתחרים אתך יתנו בך דֹפי. אבל זו רק לטובתך! הקדם להם ואמור, כי רק הקנאה מדברת מגרונם, וזאת תהיה לך למופת חדש על גדלך. אולם הרוב הגדול, דוקא ההמון היוצר את ההצלחה, יאמין בדבריך ויחזור בפיו על התהלות שפזרת ביד רחבה לנפשך, גם יַפנה לך מקום אשר אליו שאפת. מרך-לבבם ועצלות מחשבתם של בני ההמון הם הם מקור ברכתך והצלחתך; המה לא ירהבו עז בנפשם להתנגד. אם יַזמינו אותך למשתה, אז תאמר גברת הבית “האיש הזה יש לו תביעות גדולות. כל הכבוד אשר יחלקו לו, מעט הוא בעיניו. מה לעשות? אין ברירה אחרת, כי אם להושיבו על יד ימיני, כי אם לא אעשה כדבר הזה יחשוב לו זאת לעלבון ויקום וילך מזה”. ואם בין הקרוּאים ימָּצא איש שהוא ראוי באמת למקום זה, אז אם ענו הוא יאמרו לו בנחת: “הן לא תשים לבך לקטנות כמו אלה, כי גבוה אתה מעליהם, ובודאי תסלח לי על אשר נתתי את היתרון להלז”. וכן תרגיל את האנשים לפנות לך את “המקום הראשון”, ואחרי עבור זמן-מה לא יעלה עוד על מחשבת איש, כי היה יכול להיות אחרת. עצלות-המחשבה של ההמון היא למגן לך. מעטים מאד המה האנשים אשר יש ביכלתם או שהמה מורגלים לברוא להם איזו דעה או השקפה מהעובדות הבלתי מעובדות, כלומר: לקבל את הרשמים, להתבונן בדיוק אל הנסיונות, להשווֹתם זה לזה, לבארם, לעַבְּדם ולהוציא מהם משפט קבוע; אבל כל האנשים יכולים להעלות גרה את המלים אשר שמעו מפי אחרים ולהיות להם כהד הרים. ההמון מקבל בנפש חפצה ובשמחת לבב דעות מוכנות ומזומנות; לא איכפת לו, אם הדעות האלה אינן מיוסדות ואם המעשים מטפחים על פניהן ומכחישים אותן. למען ראות את הנגוּד הצועק הזה, צריך ההמון לבחון בעצמו את המעשים האלה ולשפוט עליהם בהגיון ובדעה צלולה, דבר שאיננו מסוגל לו כלל. בדידי הוה עובדה מצינה כזאת. בתור רופא הייתי קרוא אל ילד חולה. רשמתי לו מי-דבש, כף קטנה מעת לעת. כעבור חצי שעה התפרצה אֵם החולה הקטן אל חדרי ברעש גדול ותקרא בקול: “הוי, אדוני הרופא, ילדי קרוב למות! אך בלע האמלל טפות אחדות מהסמים הארורים, ויקדרו פניו ויחל להשתעל כאלו הוּשם מחנק לצוארו הקטן. אוי לי, מה חריפים המה הסמים אשר נתן אדוני לילד!” לי היה ברוּר הדבר, בי בבלוע הילד את נטפי מי-הדבש הקדים הקנה לושט, “ותו לא מידי”, בכל זאת השיבותי בפנים עצובים: “ואמנם אין כל פלא בזה. אם יתנו סמים ארסיים כמי-דבש, אז גם הפעולה חזקה ונמרצה”. האשה ספקה כפיה ותוסיף לקרוא בקול מלא יאוּש: " איך יכולים לתת סמים ארסיי לילד קטן…." – התדעי, גברתי, – שאלתיה, – מאיזו יסודות מורכבים המה מי-דבש"

– לא!

– מי-דבש מורכבים מדבש וממים.

פני האשה התכוצו מרוב אימה, כאלו שמעה מפי שמי-דבש הם בליל “מחמצת-גפרית וארס-העכברים”. ואני הוספתי לדבר: “אם יתנו להילד סמים חריפים ונוראים כמים ודבש”… “כן, זה הוא אמת”, נאנחה האם ופניה הפיקו צער ויגון ועיניה הביטו אלי בכעס, על אשר סִמַּמְתִּי את ינק שדיה. וכאשה הזאת, כן הוא כל ההמון מבין את כל הדברים אשר יאמרו לו כפשוטם והוא חוזר עליהם באמונה, מבלי אשר יבדיל בין אמת לשקר, בין דברים הנאמרים בלב תמים ובין דברים הנאמרים בשחוק ולעג. וכן המה גם עמים שלֵמים. באמת המה בעלי חסרונות ומגרעות, אבל הבטח יבטיחו לאחרים, כי אין בהם אלא מעלות ומדות טובות. צרי עין המה, ובכל זאת יתאמרו לנדיבים ורחבי-נפש; באמת המה רודפי בצע ויקראו לנפשם שונאי-בצע; מה שונאים ובוזים בלבם ת כל העמים הזרים ומתגאים לעין כל התבל באהבתם ובאחוָתם לכל בני האדם; המה מתנגדים לכל קדמה, לכל צעד לפנים, ובכל זאת יקראו בקול כי על ברכם יִוָּלדו כל הרעיונות החדשים; המה נחשלים בכל מקצעות המדע ובכל זאת יאמרו תמיד, כי עומדים המה על מרום פסגת ההשכלה והולכים בראש העמים; בידיהם יכניעו וישעבדו עמים חלשים, יעשקו את חֻפשם וברגליהם רמסו את זכויותיהם, אך בפיהם ידברו רמות על משפט וצדק. אולם בני האדם לא ייגעו לראות את המעשים כמו שהם וכהויתם, כי אם ישמעו לקול הדברים ועל כל אשר ישמעו יחזרו בפיהם באמונה רבה. בתומתם לא יתבוננו כי ידי העמים מתנגדים לשפתיהם, כי המה רק נאה דורשים ולא נאה מקַימים.

ובכן, נערי חביבי, חלילה לך מהיות ענו, אם רוצה אתה להיות מוצלח בחייך! אם תִּכְּנַע לפני אחרים, אז יכניעוּך וישפילוּך. פנה דרך לרעך בראש, והרואים יאמרו כי אמנם ראוי הוא לזה. אם תמעיט דמותך, אם תקטין את ערך מעשיך וכשרונותיך, ימהרו השומעים לענות אמן. את דבריך הקשים שהטחת בעצמך כלפי כבודך ירחיבו ברבים, מבלי אשר יִוָּדע מקורם. אולם דע לך, יקירי, כי יש אשר גם הענוה העלוּבה חמדה גנוּזה היא לבעליה. יש שעה, אשר לא לבד שהיא איננה מזקת, אבל גם מועילה. והשעה הזאת בוא תבוא, אם כבר הגעת אל מטרתך. אם עמדתך כבר בצוּרה, אם הכל מודים כי מקומך ראוי לך וכל הכבוד והיקר אשר יחלקו לך מכל עבר נאה ויאה לך, ואין איש אשר יטיל בזה ספק, אז שים אֲפֵר הענוה על פניך. אז תוכל לעמוד על יד הפתח: על כפים ישאוּך אל הבמה. כאשר ידברו לך חלקות, אטום אזניך! כי אז ככל אשר תמאן לקבל דברי תהלה, כן יוסיפו להשמיעם באזניך עוד ביתר התפעלוּת ויתר התלהבות. אז תוכל לדבר בלב בטוח: “מי ומה אנכי”, – אותות-הכבוד אשר יגישו לך יכחישו את דבריך. אתה לא תרע אז לנפשך וצניעוּתך תהיה רוממה על כל לשון.

הא למדת כי לא להיות הוא העיקר, כי אם להֵרָאוֹת. שתה יין ככל אשר תאוה נפשך, אבל לאחרים תטיף כי ישתו רק מַיִם. לא יגָּרע מרעך מוסרך, אם גם חטמך יהיה אדום כלפיד אש ורגליך יכשילוּך.

הכלל השני אשר אליו תשים לבך: אל תהיה מושך חסד לרעיך או למכיריך ואת טובתם אל תדרוש! בדרך זה לא תשיג מאומה. המתחרים אתך יבוזו לך, שונאיך ילעגו לך והתומכים בימינך יחשבוך לאיש שאיננו כל כך חכם. יועצים קצרי-ראות ואוילים אוּלַי יאמרו לך: “הערמומיות היותר מחוכמה היא לדבר טובות על כל איש ולהלל את כל אחד ואחד, יען כי על ידי זה תפרוק מעל מתנגדיך את כלי זינם”. שקר הדבר! אם הבריות ידעו כי לא תגע באיש לרעה, אז יורו בך חצים מכל עבר בנפש חפצה. תהיה נא לשונך כתער מלוטש ולחישתך לחישת עקרב. יהיה נא פיך מלא זפת וגפרית בוערה, והאיש אשר תעלה על שפתיך יֵרָאה אחרי כן, כאלו היה שבוע ימים כבוּש ושלוּק בקַנְקַנְתּוֹם. הטל אימתך על סביביך, ואל תירא פן ישנאוּך. מוּגי-הלב, שהמה הרוב היותר גדול, ישתחוו לפניך, כאשר ישתחוו העמים הפראים להאלילים היוצרים רע; המה יתרפסו לפניך ויקטירו לך קטֹרת., למען לא יחרה אפך. אולי ימצאו אנשים, אשר יבקשו להשיב את גמוּלך בראשך, אבל כור נא מה רב יתרונך, אם תוכל לענות על דברי מגדפיך: “המסכן הזה מתאמץ לנקום בי את נקמתו. הלא יודעים אתם, רבותַי, את אשר חשבתי ואת אשר דברתי תמיד על אדות האומלל הזה”.

רק משפט-קדום הוא, כי עלינו להוקיר ביחוּד את דעת חברינו על אדותנו. חלילה לך להאמין באמתת הדברים האלה! חבריך המה צורריך. רוּבם שואפים כמוך אל ההצלחה ורק אל ההצלחה, והמה דוחקים את רגליך. אל תבקש מהם לא צדק ולא חסד. על חסרונותיך יפריזו וישמיעום ברבים, אולם על מעלותיך ויתרונותיך יעברו בשתיקה של ערמה. בקש נא למצוא חן רק בעיני ההמון הגדול ובעיני התקיפים והאיתנים, אשר בידם אוצרות הכבוד והמשרה והם יכולים להעלותך עָל. עליך להסתַּגל אל חקי הראִיָה-הכפוּלה: אם יביטו עליך מתחת תֵּראה כגדול, כענק וכאחד הנפילים, ואם יתבוננו אליך ממעל תראה כגמד, כננס וכאיש שאינו תופס כלל מקום. לא נקל הוא דבר זה, אבל מי שיש לו הכנה טבעית והוא מרגיל את עצמו לזה ישיג חריצות זו. המון צריך להאמין כי הנך גאון שבגאונים, גדול שבגדולים, אולם הפקידים הגבוהים מעליך במשרתם או הכהנים הגדולים של המקדש שאתה מְכַהֵן בו יראו בך אדם בינוני ומצוּי, מתמיד ושוקד על עבודתו, איש שאיננו שואף לגדולות ובנפשו יִכָּנע מפני הגבוהים מעליו ויקבל מרוּתם, איש אשר ישבע בשם מוריו וראשיו, ואת כבודם ותהלתם ירחיב בקנאה רבה ומוטב לו למות מאשר להעיבם על ידי בקֹרת או על ידי מפעליו הוא. ואם תשכיל להֵרָאות לפני הגדולים והקטנים ממך ממרכז-הראיה הנכון לזה, אז אין עליך לשים לב אל דעת חבריך, אנשים שכמותך. אתה תלך לפנים ועלית מעלה מעלה, וזהו העיקר. ואם העברת את חבריך ותרקב אל המטרה, ויש לאל ידך להועיל או להזיק להם, או אז תראה ותתפלא, איךְ נהפכו בין רגע גבותיהם לשבחים, תהֳלותיהם לתהלות, הדֹּפי ליופי, האיבה לאהבה, הקלון ליראת-הכבוד.

אל תזלזל, חלילה, בחיצוניות, ואל תתרשׁל בתביעותיה. רק איש עשיר מאד, אשר אוצרותיו ידועים לכֹל ואין מי אשר יטיל בהם ספק, יש לו הרשות להמעיט בהוצאותיו ולבלי לבזבז את כספו על מותרות, אבל לאיש כזה אין לו בכלל מה לבקש בבית-ספר ההצלחה. אולם כל מה שעניוּתו של האיש היא יותר גדולה, כן תגדל חובתו לעַוֵר את עיני הרואים בברק העשירות המדוּמה. בגדיך יהיו יקרים ומפוארים, דירתך תהי מרֻוָחה, נאה ומקושטה וחיֵה, כאילו הייתה איש אוצרות ורב הנכסים. והלא הדבר הזה דורש כסף? אמנם כן, כסף רב מאד. מתכת זו איננה מצוּיה, וֵאַין תמצא? אז לָוֹה תִלְוֶה ככל אשר תוכל, וכל המרבה ללוות ולהגדיל את חובותיו הרי זה משובח. – ללווֹת. – ברירה אחרת אין לך, חביב. החובות הן הסולם המוביל במהירות ובבטחה אל המטרות היותר גבוהות, ורק הקפדנים יוציאו עליהן דבה. שערוריה נוראה! חטאים רבים הננו יכולים לסלוח להמשורר הגאון הֵינה, אבל לעולם לא נכפר את עון חרוזו האיום: " Mench, bezehle deine Schulden " (בן אדם, פרע את חובותיך)! כמה קלוּת-דעת ופריצות יש בזה! אם תשמע לעצה זו, אז אבד תאבד. זכור ואל תשכח: מי ישים לבך אליך, אם תֹאחז במדת היֹשר של קטני-המוח וצרי-הלבב ותשלם הכל במזומנים? גם הבט לא יביטו אליך. לבש בגדים קרועים ובלוּיים, הִתכנס בעליה קטנה בפנת הגג, ארוחתך תהיה פת לחם יבש ובחובות, אפילו קטנות שבקטנות, אל תִּתגאל – אז ראה תראה אחריתך וגורלך: הכלבים יחרצו לך לשונם, השוטרים יביטו עליך בעין חשד ואנשים מהוּגנים יסגרו לפניך את הדלת על מדבֵּר-כפוּל. והחנוני אשר תקנה בחנותו את צרכיך ההכרחיים לא ינַדב לך גם מבט אחד, חרי אשר תשלם לו עד הפרוטה האחרונה את מחיר סחורתו; ואם תכרע ותפול לפני פתח-חנותו, אז רק ימהר להפנות את נבלתך הצדה, למען לא יֵחתם הדרך בעד הקונים. לא כן אם תקח הכֹּל בהקפה, אם לא תהיה אסטניס יתר מדי ותלוה כסף מידי כל, גם מידים מטונפות ומלוכלכות, אז ישונה הכל לטובה, כאלו נגע בך שבט-הקסם. ראשית לכֹל יהיו מוכנים ומזומנים לפניך כל אותם התענוגים, שהם כגן נעול ומעין חתום לפני האביון הבלען. אז תמצא לפניך חיל-משמרת הלוחמים בעד הצלחתך, אז תמצא לך עדת עוזרים אשר יתאמצו לפנות לפניך את הדרך. כל מַלְוֶה וכל נושה יהיה לך ידיד ורע, תומך ומחזיק. גם האב לא ידאג לבנו, כאשר ידאג המַּלְוֶה. וכל אשר יגדל הסך שאתה חיָב לו, כן יגדל עמלו לראותך מוצלח. הוא יעיר עליך, לבל יפול חלילה משערת ראשך ארצה, יען כי חייך הוא כספו. אם סכנה נשקפת לך, יחרד ויבהל יען כי מפלתך תכרה קבל לתביעותיו ולנשׁיו, אשר הוא נושה בך. אם יהיו לך, נערי נוֹשים רבים, יהיה גורלך בחיים בטוח. המה יבקשו לך אשה עשירה, משרה כבוּדה ויעשו לך שם טוב.

אלה המה בקֵרוב היסודות הראשיים של הלמודים אשר יטיפו להתלמידים בבית-ספר-ההצלחה. להתלמידים שהגיעו לשנות בגרוּת יכולים לגלות את סוד ההשקפה אשר עליה בנויה חכמת החנוּך של מכון-הלמודים הזה. וזאת היא תמציתה. ההצלחה בחיים נקנית בשני דרכים: אם ביתרונות עצמו, או בעזרת חסרונותיהם של האחרים. הדרך הראשון הוא קשה ביותר ואיננו בטוח כל כך, יען כי לא לכל אדם יש כשרונות ויתרונות, וגם מי שיש לו הדברים האלה לא יועילו לו, אם לא יכירוּם ולא יוקירוּם כראוי בעוד מועד, דבר שלא יקרה כמעט לעולם כאשר הורה הנסיון. אולם טובה מאד היא התחבולה להבָנות מחורבנם של החברים. והמורה היה יכול להטיף לתלמידו כדברים האלה: אל תיגע לעשות גדולות, ואל תאמר באולתך כי מעשיך יקרבוך ופעולתך תדבר בעדה; קולה חלש ושאון הבינוניוּת ההומִיָה יחרישה; שפתה נכריה ועמי-הארץ וההדיוטים לא ישמעוּה; אבל גם הם לא ינקפו לתועלתך באצבע קטנה, אם לא תהיה תמיד לנגד עיניהם. ותחת לבלות את זמנך בעבודה ישרה ופורִיה המפרכת את הגוף והנפש, טוב תעשה אם תקדיש את זמנך ללמוד ולחקור את חסרונותיו של ההמון ולהפיק מזה תועלת. לבני ההמון אין כל דעה, לכן כופין אותם עד שיקבלו את דעתנו אנו. ההמון הוא שטחי וראשו ריק, אין בו מחשבות, לכן הזהר נא להיות עמוק ולהוגיע את מוחו בעבודה רוחנית קשה. בני ההמון הם בעלי רגש קהה, לכן בקולות וברקים תגלה אליהם, למען ישמעו באזניהם האטומות ולמען יראו בעיניהם אשר הֻכו בסנוֵרים. בני ההמון לא יבינו רמזים דקים ומליצות חידות, לכן דבר אתם בשפה ברורה ומוּבנה על אדות מעלותיך ויתרונותיך אתה ועל אדות חסרונותיהם ומגרעותיהם של המתחרים אתך. ההמון הוא בעל זכרון חלוּש, לכן השתמש נא בכל הדרכים, למען תגיע אל מטרתך. ואם הגעת אליה, אז לא יזכור איש איך ובאיזה אופן השגת מה שהשגתָּ. אם תשמור את הכללים האלה, אז תעשר ותאֻשר בארץ.

ואם יעלה על דעת התלמיד, אשר גליתי לו את כל סודות ההצלחה, לשאול אותי בעזוּת פניו: “אם רבי ומורי יודע היטב את כל התחבולות והסגולות של ההצלחה, האם השיג בעצמו את הבוגדה החצופה הזו?” יביאני במבוּכה. על שאלה כזו אוכל רק להשיב: ראיתי איך אחרים משיגים את ההצלחה ותשבע נפשי. אם יעמדו בחדר המבשלות ויתבוננו אל הכנת התבשיל, יאבד התאבון לאכילה³

---

השפעה

מאת

מקס נורדאו

השפעה / מקס נורדאו, תרגם ראובן בריינין

האנושוּת איננה הולכת ומתקדמת בחיל צבאותיה הרבים ובשריהם ההולכים בראש. חלוצים אחדים בודדים עוברים בראש דרך סבכי היער, עושים חריצים על העצים, מציבים ציוּנים ומורים את הדרך; ההמון הולך בעקבותם, מתחלה קבוצות קבוצות קטנות, ואחר כן מחנות מחנות כבֵדים. כל צעד וצעד שהאנושות צועדת קדימה הוא פֹעל הגאון ( Genius ). הגאון חושב מחשבות, שופט, רוצה ועושה בעד האנושוּת; הוא מעַבֵּד את הרשמים לציורים-דמיוניים, הוא מגלה את החזיונות, הוא עונה על כל דחיפה והערה מבחוץ בתנועה מכֻוֶּנת לזה מבפנים, והוא מעשׁיר בלי חשך את תֹּכן הנפש. רוב בני האדם אינם עושים מאומה, אלא מה שהם מחקים את הגאון; הם חוזרים ועושים מה שכבר עשה הגאון. האנשים, אשר השכלתם והתפתחותם בריאות וטובות, ממהרים לחקות את איש-המופת, והחקוי לא יתרחק מאד מן המקור. את האנשים האלה יקראו בשם בעלי-כשרונות. והנחשלים שבכל דור ודור, העומדים למטה מהטפוּס-האנושי האמצעי של זמנם, מאחרים לבוא לידיד חקוּי זה וברוב עמל יגיעו אליו, וסוף חקוּי זה הוא גס ובלתי מדויק. אלה הם ההמוניים.

אבל באיזה אופן יפעל הגאון על ההמון? איך יבואו אלה האחרונים לחשוב את מחשבותיו ולעשות כמעשהו? השטחיות ממהרת לענות על השאלות האלה תשובה קצרה: “דוגמה! חקוּי!” ובמלים האלה היא מאמנת לבאר הכֹּל. אולם באמת אינן מגידות לנו מאומה; המלים האלו אינן משיבות לנו על השאלה, מדוע משתוקקים האנשים וגם החיות לחקות את אחרים, באיזו תחבולות יביא האחד את מרכזי-המוח ואת השרירים של רבים לעבוד בקֵרוב את אותה העבודה עצמה אשר יעבדו מרכזי-מוחו ושריריו הוא? הנה לפני איש, שהוא חושב או עושה דבר-מה; והנה לפני איש אחר, אשר בלבבו יחזור על מחשבתו ובידו על מעשהו. על כרחי הנני צריך לראות במחשבתו או במעשהו של הראשון את הסבה, ואת מחשבתו או מעשהו של השני כתולדה. הנני רואה את המופת והמקור, והנני רואה את החִקוי וההעתקה. אבל תהום עמוק מפריד ביניהם. ואני אינני רואה את הגשר המחברם. הננו עומדים פה כמעט לפני אותה החידה עצמה שבחכמת-התנועה, המחלטת כי ישנן תנועות בעולם והיא מוצאת בפחות או יתר דיוּק גם את חוקיהן, אבל מעולם לא נסתה לבאר לנו, איך עוברת התנועה מגוף אחד לשני ואיך עובר הכח מאטום זה דרך חלל המרחב הריק מכל חמר על אטום אחר ופועל עליו. שכלו של האדם אינו יכול לציר לו בשום אופן את העברת הכח או התנועה, שאינם חמריים, כי אם מצב ידוע של החמר, בין חלקי החמר דרך חלל האויר הריק. והדבר הזה היא הטענה היותר עצומה של השכל האנושי כנגד התורה האטומית (האומרת כי כל הגופים מורכבים המה מאטומים), השולטת מימות אנכסגורס בפלוסופיה ומונחת ביסודן של חכמות הכמיה והמיכניקה של היום. התורה הזאת היא היא אשר הכריחה את החוקרים לקבל את ההנחה התלויה על בלימה האומרת כי יש מין אויר דק מאד, אשר יקראוהו בשם אֶתֶּר ( Aether ), והוא כביכול ממלא את החלל הריק שבין האטומים. וההנחה הזרה הזאת הביאה את החוקרים העמוקים שבכל הזמנים וגם בימינו אנו לבַכֵּר את תורת אחדוּת החומר ותדיריוּתו על פני התורה האטומית.

כמדומה לי שחכמת-הנפש פותרת את שאלותיה הקשות באופן יותר קל, מאשר תעשה זאת חכמת-התנועה. הראשונה יכולה להִשֵּׁען על חזיון, אשר רק בעת האחרונה שמו אליו לב, אשר יש בידו לבאר את הדבר שאנו יודעים מן הנסיון, כי האנשים יפעלו איש על רעהו ברוח, כי האנשים מחקים זה את זה. החזיון הזה יקָּרֵא בשם השפעה ( Suggestion ).

הנני רוצה לבאר בדברים קצרים, בעד אלה מן הקוראים שאולי אינם יודעים בבירור מה מהותה וגדרה של ה“השפעה” בשפת חכמת-הנפש, את טיב החזיון הזה. אנחנו יודעים כי כל התנועות הן תולדות הרצון, והרצון מצַוֶּה להעצבים לעשות את שליחותו, אם על ידי ההתעוררוּת הבאה בכַוָּנה ולשמה, או על ידי ההתעוררוּת הבאה מאליה ובלי כל כונה מאת הרגש. והנה אם ההתעוררוּת הזאת, המביא את הרצון לידי פעולה, איננה יוצאת ממוחו של האיש עצמו, כי אם ממוחו של איש אחר, אם הרצון של איש אחד משעבד את עצמו לשכלו או לרגשותיו של איש אחר והוא מוציא לפעולה את ציוּרי-התנועה (בעוועגונגספאָרשטעללונגען), המעוּבדים במרכז-מערכת-עצבים של אותו האיש הזה, אז הננו אומרים כי מעשיו של האיש הזה המה מוּשפעים. אל חזיונות ההשפעה הננו יכולים להתבונן היטב וכראוי, בשעה אשר זאת האחרונה היא מופרזה ומעוּצמה עד למחלה. וחזיון כזה הוא מצב ההיפנוֹטיות. האיש שהוא נוֹח להֵהָפנֵט, נופל לתוך המצב המוּזר, והבלתי מבואר כראוי, הזה של מערכת-העצבים. האיש המפיל עליו את התרדמה ההיפנוטית, אומר לו: “מחר בשעה שמינית בקר תלך אל האדון פלטיאל ברחוב פלוני מספר אלמוני ותדקרהו בסכין, אשר תקח מחדר-המבשלות”. אחר כן יעירו את הנרדם וישלחוהו לביתו. הוא איננו זוכר מאומה מכל אשר נעשה אתו בשעת תרדמתו. את האדון פלטיאל לא ידע, אוּלַי גם לא היה מעולם ברחוב פלוני ומעולם לא נגע לרעה גם בזבוב על הקיר, ובכל זאת ללמחרת בבקר יקח סכין, ואם יש צֹרך בדבר יגנבהו בכל מקום שיהיה, והוא הולך לרחוב פלוני ובשעה השמינית הוא מושך הפעמון בפתח ביתו של פלטיאל ובודאי ידקרהו, אם לא הזהירוהו מראש. אז יתפשו את המהוּפנט, יקחו מידו את הסכין וישאלוהו על דבר מזִמתו. על פי רוב יודה מה היתה במחשבתו הרעה, ולפעמים ינסה מתחלה להכחיש את הדבר והוא מתודה על פשעו רק אחרי אשר יאלצוהו לזה. ואם ישאלוהו לאיזו תכלית עלתה במחשבתו להרוג את פלוני, אז יענה, אם שוטה הוא מטבעו, “הייתי צריך לעשות דבר זה”, או יעבור בשתיקה של קשיוּת-עֹרף על כל השאלות ולא יוציאו מפיו דבר. ואם הוא פקח, אז יבדה מלבו דברים נפלאים ומתמיהים, למען יבאר לעצמו ולאחרים את מעשהו הזר. הוא מתאר, במקרים כאלה, את פלטיאל כאויב וצורר מכבר הימים לבני משפחתו. הוא, פלטיאל, זמם לקחת את נפשו של האומלל בסתר; הוא הוציא עליו דבה, קפח את פרנסתו וכדומה. לעולם לא יעלה על דעתו, כי מזמתו הרעה היתה מושפעת מאחרים ולא רוחו הוא הולידה. ולא רק יום אחד הי אם, כאשר ראו בנסיון, גם ששה חדשים נשתמרה ההשפעה ולא אבד כחה ועֹצם פעולתה. אנחנו יודעים מקרה כזה: איש אחד הוציא לפעולה מזמה אחת, אשר השפיעוּה עליו במצב היפנוטי לפני ששה חדשים, ביום המיועד מקודם, מבלי אשר נולד בלבבו בכל העת הזאת, שבין ההשפעה והמעשה, אף חשד קל על אדות הרעיון אשר קבעו במוחו על כרחו ושלא בידיעתו. ההשפעה עושה את פעולתה לא רק על ידי פקודות מפרשות, כי אם גם על ידי רמז קל. אם המהַפְּנֵט מראה להמהוּפנט פנים עצובים ומדבר אליו, יהיו גם הדברים של מה בכך, בקול של בכיה, אז נופל זה האחרון תכף לתוך עצבוּת והוא מדבר את דבריו ועושה כל מה שהוא עושה כאיש אשר קרהו אסון גדול. אם יאמרו לו דרך אגב: “הנעים לך להיות איש-צבא?” אז תכף יחל להאמין בעצמו כי איש צבא הוא ויתנהג כבן-חיל לכל חקיו ומשפטיו: יחנך את ידיו ורגליו לקרב, יעדור המערכה ויפקד הצבא ואולי גם יקלל קללות נמרצות. יגישו לו כוס מים וישאלוהו: " הימתק יין זה לחכך?" והאיש מרגיש את טעם היין ואם יַדְעָן הוא יגיד את טיבו של היין הזה, את מינו ומספר השנים אשר עברו עליו וכדומה; ואם יתנו לו כוסות מספר מהנוזלים הצלוּלים האלה ישתה וגם ישכר. יכול הייתי להביא משלים מהמין הזה למאות. בצרפת כבר נכתבה ספרות לשמה על אדות ההשפעה, וחוקרים גדולים ומצוינים כשַׁרְקוֹ, ברנהיים, ליוּּס, דוּמוֹנְפַּלְיֶה ומֵנְיַן עוסקים ומטפלים בה.

כל המקרים המוּבאים המה באנשים חולי-עצבים. על איש בריא אין ההשפעה שולטת במדרגה כל כך גבוהה. אי-אפשר להשפיע על אדם בריא שיאמין שהוא שותה לא מים, כי אם יין, שיאמין שהוא רב בעת שהוא באמת רק שַׁמש, ולא נקל הוא הדבר לפעול עליו שימסור את הונו לזר, אשר גם את שמו לא ידע. אבל, בכל זאת, אין כל ספק כי גם עליו פועלת ההשפעה, אם גם במדה מצומצמה, את פעולתה; אין כל ספק שגם מחשבותיו ומעשיו של אדם בריא בגופו וברוחו הולכים ומוּשפעים, במדרגה ידועה, מאחרים.

ברצוני היה לבאר איך יפעל איש אחד על רעהו, איך יחקה האחד את מחשבותיו ומעשיו של השני, אבל עד כה לא עלתה בידי כי אם להחליף את המלים “מופת וחקוּי” במלה החדשה “השפעה”. אבל מה היא עצמוּתה של ההשפעה ובאיזה אופן תתהוה? התשובה אשר אשיב על שאלה זו היא רק השערתי, אבל כמדומה לי שהיא מספקת לבאר את החזיונות, ואין אחת מהעוּבדות הידועות לנו מהנסיון מתנגדת לה. ההשפעה היא, לפי השערתי, מסירת תנועות-המּוֹליקוּלַרִים של מוח אחד לאחר באותו אופן עצמו, שהנימים של איזה כלי-זמר מוסרים את זעזועיהם איש לרעהו הקרוב אליו, וכמו שימסור מטיל-ברזל מלוּבן באש את תנועות-המּוֹליקוּלַרִים שלו למטיל-ברזל הקרוב אליו. ואחרי אשר כל ציורי-הדמיון, משפטי-השכל והתרגשות-הנפש הם מעשי תנועות המוליקוּלרים, הנה מובן הדבר כי על ידי מסירת אותן התנועות יִמָּסרו גם הציוּרים, המשפטים והרגשות שהן מולידות.

ולמען יבואר יותר אופן המסירה הזאת עלי להוסיף עוד דברים אחדים. אנחנו יודעים כי לגופנו יש רק תחבולה אחת לעשות את מעמדי ידיעתו הפנימית, כלומר: ציורי-דמיונו, משפטי שכלו ורגשות נפשו, מוּרגשים לאחרים, – והתחבולה הזאת הן התנועות. מעמדים ידועים של הידיעה הפנימית מְסַבבים תנועות ידועות, שבהן הם מתגלים. הננו מרגילים את עצמנו לקשור את התנועות במעמדי-הידיעה המסובבים אותן וללמוד מן הראשונות על האחרונים. התנועה היא ציוּר יש או סמלי של מעמד-הנפש. אם יכה איש את רעהו באגרוף, אז נאמר כי תנועת-השרירים הזאת היא ציור ישר ממעמד-הנפש, הכולל בקרבו את הדמיון: “אני חפץ להכות”. ואם יורידו את הראש והעינים ארצה ויאנחו, אז נאמר כי תנועות הרירי הצואר והחזה האלה הן ציור סמלי למעמד-הנפש, אשר נקראהו בשם – תוגה ושממון. סמלי מעמדי-הנפש הם נחלקים לשני מינים: לטבעיים ולהסכמיים. הסמלים הטבעיים המה אלה, המקושרים בקשר אורגַני במעמדי-נפש ידועים. בעקבות האחרונים כרוכים תמיד הראשונים. הפּהוק והשחוק הם סמלים טבעיים של הלֵּאות ושל בדיחות-הדעת. תכונת גופנו גוררת את החזיונות האלה. בשעה שאנחנו עיֵפים ויגעים, כלומר: בשעת צבירת חמרי-הרקבון (למשל, מחמצת-החלב) ברקמת גופנו, הבאה על ידי העבודה, אז מרכזי-העצבים, המחַיִים ומנעימים את שרירי-הנשימה, הולכים ובאים לידי גרוּי ומסבכים את התכַּוצות אותם השרירים, אשר נקרא בשם פִּהוּק. ואחרי אשר גופי כל בני האדם, וגם חלק ידוע של בעלי חיים, שוים הנה בתכונותיהם העקריות, לכן גם הסמלים הטבעיים משותפים המה לכל בני האסם, וכלם, וגם מקצתם של בעלי-החיים העומדים על מדרגה גבוהה בסולם ההתפתחות, מבינים ויודעים את פתרונם, ועל פיהם ידעו את מעמדי הנפש שבהם המה מתגלים. הסמלים ההסכמיים המה אלה, שאינם מקושרים בקשר אורגני במעמדי-הנפש שאותן יביעו ואינם תולדות מחוּיָבות מהם, כי אם היו לאותות בין בני האדם על ידי הסכמה ביניהם. נענוּע הראש, רמיזת האצבעות המה סמלים הסכמיים של מעמדי-הנפש, הכוללים בקרבם את ציורי-הדמיון: “אני מסכים” או “בוא הנה”. רק על ידי הסכמה חפשית הננו נותנים להתנועות האלה הוראה כזו (אמנם חפשית לגמרי גם היא אינה, יען כי גם הסמלים ההסכמיים הם תולדות הטבעיים; אך לא פה המקום לבאר כל אלה), ולא בקרב כל העמים יש להן הוראה אחת. בני המזרח, למשל, אינם מנענעים את ראשם לאות הסכמה מלמעלה למטה, כמונו בני המערב, כי אם מימין לשמאל ומשמאל לימין. הדוגמה היותר מצוינה והיותר נכבדה של תנועה-סמלית הסכמית היא המלה, פרי עבודת השרירים בכלי-הדבור והנשימה. למען נדע את מעמד-נפשו של האדם על פי המלים היוצאות מפיו, צריך ללמוד לדעת את השפה שבה הוא מדבר. האיש היותר נבון לא יְשָׁעֵר כי המלה "פוּ " הוראתה אֹשר, אם לא למד את השפה הסִּנית.

תנועת-המּולקוּלים במוח המולידות מעמדים ידועים בנפש, מעוררות אפוא תנועות-השרירים. ואלה האחרונות מוּבאות במוח אחר בעזרת חושיו לידי הרגשה; וכל החוּשים יכולים למלאות תפקיד זה. תנועות ידועות ועקבותיהן, למשל הכתב, פונות אל חוש-הראות, תנועות אחרות פונות אל חוש השמיעה, ועוד אחרות – אל חוש המשוּש. החוש מקבל את הרושם, מוליכו הלאה, מְיַחֵד וקובע את המרכז אשר יהפוך את הרושם לציוּר דמיוני ומביא את הנפש לידי אותו מעמד עצמו, אשר התגלה בתנועת-השרירים המורגשה על ידי החוּש. ובכן, בעזרת השרירים מצד האחד, ובעזרת כלי החושים מצד השני הולך ונמסר באופן מיכני מעמדו של מוח אחד אל השני, וזאת היא ההשפעה.

ולמען יוכל מוח אחד לקבל באופן האמוּר את תנועות-המולקוּלים של המוח השני, כלומר: לחזור על משפטיו, ציוּריו, רגשותיו ודחיפות רצונו, אינו צריך להיות לגיא-חזיון של תנועות מוליקוליות בעלות צורה אחרת וחזרות כתנועותיו של המוח המשפיע או עוד יותר חזקות מהן. בקצוּר: המוח הוא עלוּל להיות מושפע ממוח אחר, אם הוא פנוי מכל עבודה נמרצה. כן גם המיתר הרועד יכול למסור את זעזועיו אל המיתר האחר ולהוציא ממנו את קול המיתו הוא רק אז, אם המיתר השני הוא שוקט או תנועתו היא יותר חלשה וקלה. כל מה שהמוח הוא יותר דל ומצער בבנינו האורגני, כן הוא עלוּל יותר להשתעבד אל התנועות היוצאות ממוח אחר; וכל מה שהמוח הוא יותר משוכלל וחזק, כמה מה שהתנועות הנעשות בו הן יותר מלאות חיים, כן יתר אמיצה התנגדותו להתנועות היוצאות ממוח זולתו. בתנאים מצויים משפיע האיש אשר מוחו משוכלל על האיש אשר מוחו בלתי משוכלל, אבל לא להפך. אולם יש אשר התנועות היוצאות ממוחות בלתי משוכללים כל כך מתחבורת ומצטרפות לסכום אחד, ועל ידי זה יעלה ויתעצם כחם עד כי ישעבדו גם את התנועות היוצאות ממוח שהוא משוכלל מאד. אם המונים המונים של אנשים ירגישו ויביעו רגש אחד בעת אחת, אז גם אנשים בעלי רוח כביר ובעלי נפש מקורית אינם יכולים לעמוד בפניו; אנוּסים המה להתרגש יחד עם ההמון, ולא יועיל להם אם גם יתאמצו להעסיק ולהעביד את מחשבתם בציורים ובענינים אחרים. נקל מאד להשפיע על אנשים מהוּפנטים והנסיון באופנים כאלה עולה יפה, יען כי בשעה שמערכת-העצבים נמצאת במצב כזה, אין המוליקולים שבמוח עושים מעצמם תנועות חזקות ונמרצות ואין שויוֹן-המשקל שורר בינים, לכן כל דחיפה קלה יכולה להביאן לידי תנועה, שהיא מתאמת לצורתה ולמדת חזקה של ההערה הבאה מן החוץ.

רשמי-החושים, אשר על ידם תמָּסר ההשפעה, יכולים להיות מורגשים בידיעתנו, אבל מאד אפשר הדבר כי תנועות המוליקולים במוח מתעוררות בלי חשך גם על ידי רשמים החודרים אליו בלי ידיעתו. החברה לחקרי חכמת-הנפש אשר בלונדון פרסמה דברים ברורים על אדות נסיונותיה: שני אנשים יושבים בחדר אחד. והנה אחד מהם רושם על לוח שחור ציוּרים העולים בדמיונו של השני. ושימו נא אל לבבכם, האיש הרושם את הציורים מהפך את גבו אל רעהו החושב, וזה האחרון איננו מדבר דבר ובכלל אין כל קשר, “מגע ומשא” מוחש ומורגש בין שני האנשים האלה. בנסיונות אחרים כתב האחד מלים, מספרים או אותיות, אשר עלו במחשבת השני. לפעמים עלו הנסיונות יפה, ולפעמים לא הצליחו. אך הראשונים עלו במספרם על האחרונים, ואי אפשר היה להעלות על הדעת כי רק מקרה הוא. חברי החברה הלונדונית המה כלם אנשים מצוינים בישרתם ומקצתם מפורסמים בעולם המדע. בתעתועי-הספיריטיוּת לא יטפלו, ואין לנו כל יסוד להקל ולזלזל בערך חקירותיהן. לא יקשה עלינו להודות שההשפעה יכולה להיות גם שלא מדעת, אחרי כי יכולים אנו לבאר אפשרות זו בבאוּר מספיק הנוסד על עוּבדות מקוּימות. כל ציוּר-דמיוני על דבר איזו תנועה (וציורים-דמיוניים אחרים אין, יען כי גם היותר מפשטים שבהם מחוברים סוף סוף מסמלי-התנועה), מולידה את התנועה הזאת עצמה בפֹעל, אף אם במדה היותר חלשה. השרירים, אשר עליהם לעשות את התנועה הזאת, מקבלים דחיפה קלה מאד, והדחיפה הזאת הולכת ונמסרת בחזרה, בעזרת חוּש-השרירים, אל ידיעתם של מרכזי המוח הגבוהים. עלינו לציֵר במחשבתנו את מהלך הדבר באופן כזה: אם הזכרון, השכל וכח-השופט יְעַבְּדוּ איזה ציוּר-דמיוני, אז יעוררו בזה גם את העצבים של אותם השרירים הנוגעים בזה. והציוּר מגיע לתקפו ובהירותו רק אחרי אשר תִּוָּדע התעוררות זו לכח-השופט. הפטולוג שטריקֶר בוינה הוא הראשון, אשר התבונן בדיוק אל החזיון הזה לראשונה ויכתוב על אדותיו את תוצאות מחקריו, אם כי גם רק על אדוֹת ציורי-הדמיון של הקול. החוקר הזה אומר, כי בשעה שאנחנו מצירים בדמיוננו את האות ב, אז יתעוררו על ידי ציוּר המחשבה העצבים שבשרירי השפתיים העוזרים להוציא את הקול של האות ב. ציור-המחשבה של האות ב היא אפוא באמת תבנית תנועת השפתים המוציאות את האות הזאת, והתנועה הזאת היא מורגשת בשפתותינו, אם כי רק הרגשה חלשה ורפה מאד. כל דברי שטריקר בנוגע לתנועת השרירים של כלי-הדבור, המה נכונים גם בנוגע ליתר השרירים. בשעה שאנחנו חושבים על אדות המרוּצה אז הננו מרגישים כעין התעוררות ותנועה בשרירי רגלינו, וכדומה. ומה שאין הציור-הדמיוני של התנועה גורר אחריו את התנועה עצמה, יבואר כל ידי זה, כי הדחיפה השלוּחה אל השרירים הנוגעים בזה מאת “תכנית-התנועה” בלבד, חלשה היא ואין בכחה להביא בהם הִתכַּוצוּת, ושנית הידיעה מוציאה במערכה את ציורי-העכבה לקראת מ ערכת ציורי-התנועה שלא צוה עליהם הרצון לצאת לפעולה. אם הציוּר הדמיוני הוא מלא רוח חיים, או אם הידיעה היא חסרת-אונים וחסרת-הרגל לעַבֵּד ציורי-עכבה אמיצים, אז מספיקים ציורי-התנועה לעורר, לכל הפחות, רשמים נכרים ומורגשים של התנועה עצמה. במקרים כאלה מוציא האדם בקול לחש את המלים העולות במחשבתו, הוא מדבר עם עצמו; והתנועות הנולדות בדמיונו מרומזות הנה בתנועות ידיו וכל אבריו. השיחה עם עצמו ותנועות הידים והאברים המלוות את הדבור, אלה הסגלות של האנשים המלאים רוח חיים או של הבלתי מורגלים למשול ברוחם, אבל הנִּראות גם באנשים מתונים ומחוּנכים אם תקף עליהם רגש חזק. – הסגלות האלה מאַשרות ומקימות את אמתותו וכלליוּתו של חק שטריקר על דבר “ציורי-התנועה”. אבל אותו החוק עצמו הפועל בהשיחה עם עצמו ובתנועות הידים והאברים שאנו רואים בעינינו ושומעים באזנינו, אותו החוק עצמו פועל בלי חשך על כל ציורי-הדמיון, אך במדרגה קלה שאין החוש שולט בה מדעתו. המלה העולה במחשבתנו הננו יוצרים בפועל בכלי-דבורנו; התנועה המצוירה בדמיוננו הנה היא מרומזה בפועל על ידי שרירינו. ואחרי אשר הנחנו חושבים רק בצורת מלים וציורי-תנועה אחרים, לכן רשאי אנכי להגיד, כי מביעים אנחנו את כל מחשבותינו במלים ותנועות. אמנם ע"פ רוב אין המלים ואין התנועות האלה נשמעות ונראות בעין ובאזן, אבל אין כל ספק שהיינו שומעים ורואים אותן ברור היטב, אלו היו לנו חושים דקים מאד או כלים מיוחדים, מעין הזכוכית-המגדלת והמיקרופון, אשר על ידם נוכל לראות ולשמוע היטב את התנועות היותר דקות של שרירי כלי-הדבור, האברים, הפנים וכדומה. ומי זה יגיד לנו, כי אין מרגישים את התנועות היותר חלשות האלה בשום אופן,לא אנו בחושינו המצויים ולא בעלי החושים המיוחדים במינם? אמנם הרגשה זו איננה חודרת לדעתנו הפנימית, אבל אין כל ראיה מזה שאיננה גם במציאות. יודעים אנחנו מן הנסיון, כי אין מרכז-ההרגשה מוסר אל ידיעתנו את רשמי החושים שאינם חזקים כל צרכם, וגם רשמים חזקים מאד אינם נכנסים אל תוך ידיעתנו, אם לא הקשיבה אליהם. אבל הרשמים האלה שאינם חודרים אל ידיעתנו מחמת מעוּט התעוררותה אינם הולכים לאִִבּוּד, כי מוחנו מְעַבדם מחוץ לידיעתנו בתור רגשות. לכן מאש אפשר הדבר כי רוחנו הוא מושפע תמיד מכל רוחות האנשים האחרים. ובכן הננו מרגישים בעזרת מרכזי-מוחנו, אף אם שלא מדעתנו, את דברי כל האנשים הקרובים והרחוקים ואת תנועותיהם המלַווֹת את כל הגה היוצא מפיהם; רִבו רבבות קולות של לחישה דקה, תנועות ורמיזות קלות מן הקלות מקיפים אותנו, מעיקים ולוחצים ודוחקים אותנו, ובכל הערבוביה והמבוכה הזאת אין אנו שומעים את קול דברינו אנו, אם אין בכחו להשביח את כל השאון הרב. דעת כל האנשים פועלת על דעתנו אנו, תנועות המוליקוּלים של כל המוחות הולכות ונמסרות למוחנו אנו במשקלם, אם אין בכחו להתנגד להן על ידי משקל ( Rhythmus ) יותר חזק וחַי. אולם גם משקל כזה משתנה, אם לא יתכשר ויסתגל סוף סוף אל המשקלים הזרים הסובבים אותו מכל עבר.

זאת היא ההשפעה שלא מדעת. נעזוב נא אותה ונשוב אל ההשפעה מדעת. זאת האחרונה איננה אולי הנכבדה שבהן, אבל על כל פנים היותר מוּבנת לנו. היא עושה את שליחוּתה באופנים שונים, שממדי-הנפש מתגלים בהם, אבל על פי רוב היא נמסרת על ידי הדבוּר והמעשה. הרעיון ההגוּי מעורר, על פי האופן האמור למעלה, במוח הקורא או השומע את אותו הרעיון עצמו, והמעשה העשוּי מעורר את הרצון הרואה לאותו מעשה עצמו. רק האנשים המקוריים, הגאונים, יכולים להשתמט לגמרי מפני ההשפעה הזאת. כל חנוּך, כל למוּד הוא רק אחד מאופני ההשפעה. המוח הרופף של הילד הולך ומשתלם ומקבל את צורתו על פי ההתעוררות הנמסרת לו מתנועות-המוליקולים של הוריו ומוריו. המעשים הטובים והרעים, הגאים והמגונים המה למופת להבריות ועושים את פעולתם על ידי ההשפעה שהמה משפיעים על הרואים. המון העם עושה מעשים שיש בהם אהבה, שנאה וקנאה, מעשים המעידים על תרבותו או בערותו, על נטיותיו האנושיות או הבהמיות, הכל על פי ההשפעה שהוא מקבל מהאנשים הגדולים והמצוינים שבתקופתו. וכל הדברים הנאמרים על אדות נפש האֻמה או האופי הלאומי רק מליצות ריקות הן. התכונה הלאומית הולכת ומשתנה ואחרת היא בכל דור ודור, ונפש-האומה מתחדשת ומתחלפת בכל יום ויום. ואם צריכים אתם למשלים, הנה הא לכם אחדים. האשכנזים של הדור העבר היו בעלי הזיה ותכונתם היתה רכה ורגשנית; ובדורנו אנו הנה הם קשים ובעלי מעשה, מתוּנים ומיוּשבים, עובדים הרבה ומדברים מעט, והמה יותר בעלי חשבון מבעלי דמיון. האנגלים היו בשליש הראשון של המאה התשע עשרה פרועים, מופקרים, זוללם וסובאים, רודפי זמה ומנבלים את פיהם ומקללים קללות נמרצות, ואת חטאיהם היו מְשַׁטְחִים לאור השמש; וכיום המה מתהדרים ומתיַפִּים, גדוּרים בהנאתם מן המשקאות המשכרים כמעט עד לנזירות וחסים על כבודם במדרגה היותר גבוהה. האידיאלים הלאומיים שלהם הוא יסוּד חברות לצמצוּם התאוות, להצלת נפשות אמללות ואובדות ודתִיוּת שיש בה יותר מקורטוב של צביעוּת; דבריהם כיום נקיים מבטויים גסים ובהתנהגותם אין כל פריצות וחציפוּת. ושנויים כאלה נעשו במשך זמן קצר, כשלשים או חמשים שנה. ואיך זה נוכל להאמין ולהעמיד על דעתנו, כי אופן מחשבותיו ומעשיו של העם הוא פרי סגלותיו הטבעיות המיוחדות לו לבדו? סגלות כאלה היו יכולות להשתנות רק מעט מעט במשך תקופות ארוכות מאד. חוקרי נפש העמים שאומנותם בכך לא שמו לבם לחזיון נכבד מאד בחיי ההמונים, והיא ההשפעה. האנשים הגדולים שבאומה משפיעים על בניה את אותם הדברים, מה שאנו קוראים בשם נפש-האומה ואופיה, ואשר נאמין שלא בצדק כי נצחיים וטבעיים המה ואינם נופלים תחת גדר התמוּרה, בעוד אשר באמת יעלה עליהם רוח המצוינים שבדור המפשיטים ומלבישים אותם צורות שנות. מתי מספר אנשים מצוינים עומדים לפני בני העם, כברנהיים לפני חולה-העצבים מהוּפנט, ומשפיעים עליהם מחשבותיהם, רגשותיהם ומעשיהם, ואלה האחרונים קולטים כל זה במוחם ומחקים אותם בלי כל מקֹרת והתנגדות, כאלו כל המחשבות, הרגשות והמעשים ילידי רוחם המה ולא זמורת זר. אם האנשים המצוינים משפיעים רוח צדקה וגבורה, אז יהיו בני העם המקבלים את השפעתם לצדיקים וגבורים; ואם המה משפיעים רוח רשע וכסל, אז יספרו לנו קורות הימים על אדות תקופה של נפילה וירידה, על אדות אומה המטובעת במצולת עונותיה וגם תקומה אין לה. קונפוציוס מחנך את בני עמו למוגי לב, ונפוליון הראשון – לאנשי חיל ולגבורים בקרב. הגאון יוצר את רוח אומתו בדמותו כצלמו. הרוצה לחקור את נפש האומה אל יפנה אל ההמון הגדול, כי אם אל מוחות מנהיגיו. סגולותיו הטבעיות, האורגניות, של העם הוא כח כשרונותיו ומדתם. אצנם את כל המחשבות והמעשים משפיע עליו רק מבחוץ, אבל אם הוא עם איתן אז ההשפעה פועלת עליו בכל תֹּקף, ואם עם חלש הוא – גם פעולתה עליו חלשה. ההבדל אשר בין שני עמים כאלה הוא כההבדל אשר בין מכונת קיטור של אלף כח-סוסים ובין מכונת-קיטור בעלת כח אחד : תכונתן, בנינן, צורתן, והכחות המניעים אותן הן בלי כל הבדל ושנוי, ואין בין זו לזו ולא כלום; אבל הראשונה מעתקת הרים ממקומם והשנית מניעה את גלגל מכונת-התפירה. וכן המה העמים. האחד הו אחזק ואמיץ גם בצדקותיו גם בחטאותיו, השני קל ומצער גם במעשיו הטובים וגם במעשיו הרעים; האחד משעבד לגאוניו כחות גדולים, והשני – כחות קטנים. אולם הרוח החיה והמניעה את הכחות והכשרונות האלה לעבר זה או לעבר אחר, היא ההשפעה הנובעת מהאנשים הגדולים. ובן אין כל יסוד לדבר על אדות נשמת האומה. לכל היותר רשאים אנו לדבר על אדות גוף האומה, אגרופה של האומה או קבת-האומה. אולם חושב אנכי, כי על כל פנים, כל אומה ואומה מסוגלה היא מטבעה להוליד גאונים רבים ולעתים קרובות או רק מעטים ולעתים רחוקות. באחד הפרקים הבאים אטפל בענין זה.

אחדות ההשקפות וההרגשות של אישי האומה איננה תולדת אחדות הסגולות הטבעיות של כל בני העם, כי אם תולדת ההשפעה הפועלת על כלם בבת אחת על ידי אותם המופתים של ההיסטוריה עצמם, על ידי אותם ראשי האומה חיים עצמם ועל ידי אותה הספרות עצמה. לכן הננו רואים כי צורה רוחנית אחת טבועה על כל יושבי הכרכים הגדולים, אך אם בני עמים ומפלגות שונים המה. לכל אחד מבני ברלין, מבני פריז, מבני לונדון יש סגלות נפשיות מיוחדות המבדילות אותו מבני הערים האחריות. האם יכולות הסגלות האלה להיות טבעיות ומיוסדות בנין הגוף והנפש? דבר שאי אפשר הוא. בני הכרכים הגדולים אלה הם ערב רב של עמים ולשונות שונים, הם בליל אנשים מכל המינים ומכל יסודות הגזע והחברה. אבל כלם מקבלים את השפעותיהם התדיריות ממקור אחד, ולכן בהכרח תֵּראה אחדות ידועה גם במעשיהם גם במחשבותיהם לעין כל מתבונן. רק על ידי חזיון ההשפעה יכולים אנו להבין ולהשיג את המגפות המוסיות, את זרמי השנאה או ההתפעלות הגורפים בשטפם עמים שלמים.

הנה ראינו כי המלה היא האמצעי הראשי, אשר על ידו ימסרו ציורי-הדמיון ממוח אחד למוח אחר. אולם המלה היא רק סמל הסכמי של אחד ממעמדי-הנפש, ודבר זה מעכב את הגשמת הציורים החדשים לגמרי. הגאון מעַבֵּד בקרב ידיעתו הפנימית ציור-דמיוני, אשר לא חֻבר עוד מעולם בקרב מוח אחר. איך ינסה להביע ולהגשים את מעמד-נפשו החדש והמקורי,למען ירגישוּהו גם אחרים? באיזה אמצעים יבחר? אין כל ספק, כי יבחר את המלה. אולם הוראת המלה ומשמעותה נקבעו כבר על ידי ההסכמה הכללית. המלה מגשמת את אחד ממעמדי הנפש הידוּעים מכבר, על כן היא מעוררת גם בלב השומע ציור ישן, הקשור בה מכבר הימים. ולמען תהיה המלה באזני השומע או בעיני הקורא לא כסמל של הציוּר שהיה קשור בה עד העת ההיא, כי אם כסמל לציור חדש ובלתי נודע כלל, צריך לבוא אתו לידי הסכמה חדשה. הגאון צריך להביא בלב השומע או הקורא את המושג החדש אשר בהמלה הישנה שהוא משתמש בה, על ידי השוָאוֹת דמיונים והפכים. את הדבר הזה יכולים להשיג רק בקירוב, אבל לא בשלמוּת. כמעט בכל מלה ומלה, בכל ניב וניב של שפתנו נכרים עוד עקבות היגיעה של האנשים המצוינים והמקוריים, אשר עמלו למסור למוח ההמון ציורים-דמיוניים חדשים בעזרת הסמלים הישנים. וזאת היא סבת הציוּריוּת של המבטאים. בעצם הדבר היה צריך כל גאון לשפה חדשה, שפה שהיא מיוחדת לו לבדו, למען יגשים את ציוריו ומושגיו החדשים בדיוּק. אולם יען אשר גם הגאון אנוס הוא להשתמש בשפה המקובלת מכבר, כלומר: בסמלים של ציורי-דמיון אנשים אחרים שקדמו לו, לכן יביא ערבוּב המושגים ובלבוּל הציורים במוחות בני האדם בתתו מובן חדש להמלים, אשר השומע הורגל לפרשם על פי הוראתם הישנה והמסוּרה. הגאון ממלא את הנאדות הישנים ביין חדש. ורע בזה שהמקבלים את הנאדות שופטים על היין על פי נבלו, מבלי יכֹלת לפתוח את זה האחרון ולטעום את הנתון בו.

וטבע הלשון וסגולתה זאת – הוא הערוב היותר גדול למסירת המחשבות הנולדות במוחו של הגאון למוחות ההמון. זה האחרון נוטה בהכרח להחליף ולערבב את ההוראה הציורית החדשה של המלח, אשר הגאון העמיקה וישתמש בה במובן מקורי, בההוראה הישנה ופשוטה. הציורים-הדמיוניים הישנים והנושנים מאריכים את חייהם בתוך החדשים והמה מטשטשים ומבלבלים את המושגים; ההמון בקראו את המלים “הארץ תסֹב על צירה” יצַיר לו בדמיונו את ציר הארץ בצורת ציר העגלה, ובקראו את המלים “זרם חשמלי” ישַׁוֶּה לעיניו איזה חמר נוזלי השוטף וזורם בתוך חוט הברזל כזרם של מים בתוך צינורות של עופרת. ובמקום שהגאון מאמין כי באר ופרש את כונתו ומחשבתו על ידי המלים אשר בחר בהן, הנה יקרה שלפעמים אך העיבן. במקום אשר רצונו לעורר ברוח האחרים את ציוריו ומושגיו הוא, הנה יש אשר יעלה בידו ההפך מזה: הוא מעורר ברוחם דוקא מושגים המתנגדים להם. אבל זה הוא עוד הפעם חסרון שלמותו של האדם, ואין ביכלתנו לשנותו. אולי עוד יתפתחו גופו ורוחו של האדם במדה גבוהה כזו, עד שלא יצרך עוד לסמלים הסכמיים למען יביע על ידם את מעמדי נפשו, כי הוא יעשה זאת בדרך ישר בלי כל אמצעי. אז לא יצרך עוד המוח המקורי לעזרת המלים, למען ימסור על ידן את התנועות המוליקוליות למוחות אחרים; אולי אז אפשר יהיה הדבר, כי דַּי יהיה להאדם לחשוב מחשבה ברורה ולהעלות ציורים בהירים ומוגבלים, למען ירחיבם, כקרני אור וכחשמל, בחלל המרחב ולהשפיע אותם על מוחות אחרים. אז לא יהיה עוד כל צֹרך להלביש את מחשבותינו וציורי-דמיוננו בבלויי-סחבות של השפה, המכרחת אותנו להגות את ציור-דמיוננו על אדות “כל העולם”, אשר אנחנו חלקיו, בעזרת המלה Natur ¹ ##, שהוראתה המקורית “יולדת”, והיא מעוררת בנו את ציור-הדמיון של אֵם עם כל מכשירי כלי-ההולדה של החיות ממין היונקים. אבל עד אשר נגיע אל השלמות האגדית הזאת, אנוסים אנחנו להסתפק במלים ועלינו רק להתאמץ באמת להבין איש את שפת רעהו עד כמה שאפשר הדבר²

---

החזקת טובה

מאת

מקס נורדאו

“הוֹדָיָה לשעבר היא תקוה לעתיד” אומר המהַתל האנגלי. הוא האמין כי רק לעג מר וחדוּד בפיו, אבל באמת נקב וירד לתהום הרגש הזה. ביסודה של החזקת-טובה, אשר ירגישו האנשים הבריאים ברוחם למיטיביהם, מסוּתרה התוחלת החזקה או הרפה לקבל חסדים גם להבא. ואם אין כל תקוה להמשך הטובות או להתחדשוּתם, אז תחדל גם הכרת-הטובה וההודיה לבעל הצדקות. ואם בכל זאת לא תחדל, אז עלינו לראות את הכרת-טובה זו כתולדת ההרגל האורגני או כתולדות השנויים הבאים בחיי הרגש על ידי פעולת התרבות. הנני חושב עם הפלוסופים של תורת ההשתלשלות, עם דַּרוין, פנסר ובֶן כי מקורם של כל רגשות בני האדם הוא תועלתם והכרחיותם ליוּם הפרט והכלל. כיום הננו מרגישים, למשל, את האהבה כתענוג, ואת תוכחת דעת-הקהל על מעשינו כצער. מנקודת ראות תורת-ההתפתחות נקל לבאר את זאת. משני אנשים-קדמונים, אשר האחד התענג על מעשי האהבה בעת אשר בגוף השני לא עוררו רגש כזה, – הנה הראשון שאף בודאי להרגשות כאלה ויבקשן בקנאה יתרה, והשני לא היה להוּט אחריהן. האחד השאיר אחריו זרע רב, והשני לא הוליד בנים כלל, ואם הולידם רק מעט היה מספרם. הבנים יורשים, על פי חוק ההתנחלוּת, את הסגלות הגופניות של אבותיהם: תאבי-האהבה פרים ורבים, מספרם הולך הלוך וגדול, אולם מספרם של קרי המזג הולך הלוך ומתמעט עד כי יכלו מעל פני האדמה, ואת מקומם יניחו להאנשים אשר מעשי האהבה מעוררים בהם רגשי עֹנג. וכן הוא הדבר גם בנוגע לדעת-הקהל. האדם הקדמון אשר לא שם לבו לדעת בני שבטו, עשה בודאי מעשים אשר העלו עליו את חרונם או גם הזיקו להם; אין כל ספק כי השבט הפראי יסר את בניו המכעיסים אותו על פניו, או אשר יעשו מעשים המתנגדים לרוחו או למסורת אבותיו, ויגרש אותם מגוו ועל ידי זה קפח והרע את תנאי חייהם, או לא עשה בהם שְׁפָטים ארוכים וסבוכים, כי אם ענשם בדרך קצרה: הרגם. אולם הפרא, אשר התאים את מעשיו לרוח בני שבטו ולא הִמרה את נמוסיהם ומנהגיהם, התהלך בנחת ובשלום את בני שבטו ויקבל את תמיכתם וחסוּתם, ועל ידי זה היו תנאי חייו יותר נוחים ובטוחים וכל מעצור לא היה לו להוליד בנים רבים, אשר הנחילם את סבלותיו האורגניות. על כן הננו מוצאים כיום בחברתנו רק אנשים המשתעבדים לדעת הקהל והסרים למשמעתו, אנשים החושבים תמיד: מה יאמרו הבריות, והמחשבה כי מעשיהם לא ימצאו חן בעיני אחרים גורמת להם צער, והדבר הזה יש לו די כח להניעם מעשות מעשים היכולים להעיר משְׂטֵמָה להם. אבל היש לבאר את רגש ההוֹדיָה על פי היסוד של תורת ההתפתחות? בשום אופן לא. רגש ההודיה לא היה יכול להביא לפרא איזו תועלת שתהיה לשַׁפֵּר את תנאי חייו. ולהפך, חסרון הרגש הזה לא היה יכול להזיק לו. אם נתבונן אל הדבר בסקירה חדה, אז נראה כי הפרא אשר היתה בו נטיה להחזיק טובה לאחרים היה מצבו גרוע ממצב האנשים שהיו משוללי הרגש הזה; כי בעוד אשר הראשון בזבז את עתו על הִדור פני אנשי חסדו ואת כחותיו פזר על גמֻלות, אשר לא הביאו לו כל תועלת, השתמשו האחרים בעתם וכחותיהם להנאתם ולטובתם. רגש התודה לא הביא מעולם, וגם כיום איננו מביא כל תועלת לקיום הפרט והכלל בכל אותם המקרים, אשר הרגש הזה נקי מבצע ואהבת עצמו ואיננו שואף למשוך את לב המיטיב על ידי התרפסות, חלקות וחנופה לעשות חסדים חדשים. על כן לא היתה ההוֹדָיָה, כי יהללו וישבחו להאלילים על חסדם לבני האדם וגם קרבנות יקריבו להם, כי יתנו כבוד ויחזיקו טובה להאבות ולגבורי-השבט המתים? סבת הדבר היא רוח הבערוּת הגסה ותעתועיה. האנשים האלה חשבו את האלילים, האבות והגבורים המתים לעצמים חיים, אשר רב כחם להושיע ולהועיל להם. קרבנותיהם, תהלותיהם ושבחיהם לא היו הוֹדָיָה ורגשי החזקת-טובה לשעבר, כי אם בקשות נמרצות, תפלה ותחנה לחסד על להבא. עוד היום לא פסקה האמונה מקרב לב אנשים רבים, כי אלהים הוא בעל גוף ויש לו כל מכשירי הגוף וסגלות בני האדם וכי האנשים חיים גם אחרי מותם. ואמונת הבל זאת מניעה עוד כיום את בני האדם, אם כי רק לעתים רחוקות, להודות, להלל ולשבח בפרסום רב להמתים על חסדם להחיים, והיה בימים הבאים, בעתיד הרחוק כאשר תתנדף אמונת-הבל זו ממוח בני האדם ואף שארית לא תהיה לה, אז לא יהיה עוד זכר ל“עבודת-הגבורים” (העראָיענקוּלט) בצורתו של היום ואף עקבותיו בל יִוָּדע. אולי גם אז יקימו מצבות לאנשים הגדולים, יגינו על קברם ויחֹגו את יום זכרונם; אבל אז לא יעשו את כל הדברים האלה כתשלום גמול עד החסד אשר קבלו מהם, ולא גם למען הראות להם אותות אהבה ורצון, כי אם לתכלית אחרת תהיה בזה: לחנך את רוח העם על ידי זה, שעיניו תהיינה רואות תמיד את צלם אנשי-המופת ובחירי גבוריו ויתאמץ לחקות את מעשיהם הטובים והכבירים. לא עבודה זרה, לא דרישה אל המתים תהיה זאת, רק עבודה חיה ופוריה, למען האציל מרוח הגדולים ולהשפיע ממחשבותיהם ועלילותיהם על ההמון הרב. החברה האנושית תרגיש תמיד צֹרך להגשים את אותן הסגלות, אשר עליה לדרוש מאישיה במלחמת-קיומה, בצורות אנשי-רוח.

אם יש ערך ותכלית לההוֹדיה בעד פעל ידוע, אז היתה צריכה לבוא קודם שנגמר המעשה. אז היתה אולי יכולה להשפיע על אופן עשׂיָתו, על גדלו וטיבו. אבל איזו תועלת יש בה לאחר שכבר נעשה המעשה? הלא אז אין עוד ביכלתה לא לשנות, לא לתקן ולא לקלקל את הדבר העשוּי. ואל ישיבוני כי ההודָיָה או כפיַת-הטובה, אם גם קצר כֹּחן לפעול על המעשה שכבר יצא לפֹעל, יען כי הוא יִשָּׁאֵר לנצח נצחים מה שהיה וכמו שהיה, אם יברכוהו או יקללוהו, הלא יכולות הנה להשפיע במקרים ידועים על המעשים הבאים. הכבוד והיקר אשר יחלקו לפועל צדקות, אם גם כבר הלך ואיננו, השכר הזה הלא יוכל להיות למופת לבא אחריו, למען ילך בעקבותיו. וכפית-הטובה לשוכני-עפר ושכחת חסדם שעשו בימי חייה, הלא יַרפו את כנפי הרוח של הדורות הבאים לבל יקריבו את נפשם בעד אחרים אשר ימחו מזכרונם את כל מטיביהם. אבל באמת לא כן הוא הדבר. מי שהוא איש הרוח הוא עושה את מעשיו הגדולים והטובים לטובת האנושות, יען כי הוא צריך ומוּעב על פי טבעו לעשותם ואינו יכול אחרת. רוחו יציקהו ויאלצהו לעשות גדולות, ובזה הוא רק מספיק את צרכיו הפנימיים. אם לא יספיקם – יצטער ורוחו לא ישקוט. לא החפץ להיטיב לבני האדם ולהגדיל את אשרם הוא הדוחף והמניע את הגאון לעשות מ ה שהוא עושה, כי אם חֹק יצירת הפנימית, הנהר שוטף וזורם הלאה, יען כי חקי לחיצת המים דורשים זאת, אבל אחת היא לו אם יבנו על שפתו בתי-רחיים אשר ישתמשו בכח תנועתו, או לא יבנו.

מכל הדברים האמורים בזה ראה הקורא, כי אין אנכי מדבר על רגש התודה והחזקת-הטובה של איש לרעהו, של הפרט להפרט, יען כי אין הרגש הזה יכול להיות למופת בטהרתו ונקיונו מכל פניות ונטיות של אהבת-עצמו. אם יביע איש לרעהו את תודתו על הטוב והחסד שהוא עושה אתו, הנה הראשון אינו אלא עושה עסק יתר או פחות טוב: הוא מְקַוֶּה לקבל רבית הגונה מהקרן שהוא משקיע בהשתפכות-נפשו זו. ובכן אין ענין להודיה פרטית זו אל פלוסופית-המוסר, כי אם אל עניני משא ומתן. רק החזקת-הטובה של ההמון הגדול להפרט, אשר גם לא ידעוהו פנים אל פנים ואשר אולי כבר מת ואין להם כל תקוה לקבל ממנו טובת הנאה, – רק רגש כזה היה יכול להיות למופת מהמין הזה. אבל מופת מוכיח ממין זה, שנקי הוא מגאוה לאומית ומאמונת-הבל הבאה בירושה, לשוא תבקשו בתולדות ימי האנושות.

לא, ההמונים, העמים והאנושות לא ידעו ולא יכירו רגשי-תודה והחזקת-טובה וגם אינם יכולים להרגיש רגש זה, שאין לו כל יסוד אנתרופולוגי. הגאון, אשר מפרי עבודתו הרוחנית יהיה המין האנושי ובכחו יצעדו קדימה, הוא צריך לוַתֵּר על קבלת תודה. את שכר פעולתו עליו למצוא במקור יצירתו. במחשבותיו ומעשיו שהם הם התמצית חייו ונשמת נשמתו. ראש תענוגיו הוא הכרתו וידיעתו את סגֻליוּתו. רגש רצון יותר חזק מהרגשת ה“אנכי” אין גם לגאון הגאונים, כאשר איננו גם לקטֹן היצורים השורץ במים. הגאון משתעשע לפעמים בהדמיון הנעים של האלמות. אבל הוא שוגה. האלמות, אשר המשורר קלוֹפּשטוק יקראהו בשם “רעיון יפה”, הוא עוד פחות מזה. האלמות היא תמונת-ערפל בת הדמיון, צל האדם החי המשתרע על פני צעיף העתיד. כן ישליך גם העץ צל ארוך על פני המישור בשעה שהחמה שוקעת. ובאותו הרגע אשר כֹּרת העץ נעלם גם צִלו. תקות דמיונו של הגאון, כי שמו יחיה לדור דורים ולא יסוף, נובעת מאותו המקור עצמו, אשר ממנו יצאה האמונה-ההבלית באל-מות הגוף וכל מכשיריו. התקוה הזאת היא מחאת האדם החי לנגד אפיסת ההויה וכלות ידיעתו והכרתו, מלחמת-אין-אונים לנגד החֹק הכללי הגוזר מות לכל חי. התקווה הכוזבה הזאת היא עדוּת נאמנה, כי אין החושב והמרגיש את הויתו ועצמותו יכול לציֵר את עצמו בדמיונו כבלתי חושב וכבלתי הוֶֹה. האיש אשר ברא גדולות, אשר הצעיד את עמו או את כל האנושות קדימה, היה חפץ להיות בטוח כי לא יקפחו, לכל הפחות, את שכרו הדל והקטן והמצער מאד, כי יזכרו ולא ישכחו את שמו. רק את זאת ולא יותר. חפץ מתעתע ושאיפת הבל! זכרון האנושות איננו נוח לאצוֹר בקרבו את שמות האנשים הפריים ואת צורותיהם, וגם ז­ֹהר חלש וחִוֵּר מהויתם העצמותית לא יַשְׁאיר בעד הדורות הבאים. האם יאריכו ימים גם השמות היותר מהוללים? בזכרון בני האדם לא נשמר אף שם אחר עשרת אלפים שנה, ומה הנה עשרת אלפים שנה בחיי האנושות ומכל שכן בחיי גרמי השמים! רק אז יזכור ההמון שמות אנשים ידועים בזכרון טוב ולא ישכחם, אם ימצאו אנשים חיים בכל דור ודור אשר יפיקו תועלת חמרית וממשית מדבר זה. את שמות מיַסדי הדתות או את אבות משפחות-המושלים לא ישכחו, יען כי הכהנים והמלכים מצאו חפץ להניא את שכחת ההמון המצויה אצלו ואשר היתה במקרים אחרים לטבעו השניה. אבל במקום שאין חפץ כזה, שם ממהרת האנושות לשכוח את המתים, אם גם היו מטיביה היותר גדולים. מחזה מעורר עצב הוא לראות, איך יתאמצו החיים כנואשים להציל את צורתם העצמותית המיוחדה שלהם מתהום השכחה ומשני הכליון. האדם צובר אבנים גדולות להקים מצבות ענק, הוא מְאַנֵס את הנחשׁת לנצור את תָּוֵי תבניתו, הוא כותב את שמו על כל צד וצד בספר, הוא חורתו על לוחות שיש ומתכת, הוא קושרו בבתי צדקה וחסד, ברחובות ובערים. הארמונות והצלמים, המצבות והספרים לא יחדל ולהזכיר באזני בני הדורות הבאים את השם של האדם הגדול אשר חיה בימים עברו ואשר הוא ראוי לתהלה וכבוד. אך האבנים האִלְמות והספרים המתים, אשר עליהם השליך האדם את דאגתו לעשות לו זכרון עולם, לא יעשו את חובתם ימים רבים ולא ימלאו את תפקידם. ואם גם ימלטו מפני ההרס, יֵאלם מהרה קולם ולא יהגו את השם, אשר עליהם להשמיע ולחזור ולהשמיע באזני ההדורות היותר רחוקים. הארמון יהיה מקלט לאנשים, אשר יבדו אגדות מלבם על אדות מוצאו; להצלמים יתנו שם כטוב וכישר בעיניהם וגם בשֵׁמות הערים יעשו שַׁמּוֹת, בשנותם, למשל, את שם העיר קונסטנטינופול לסטַמבּוּל. בלי שים ימחו את עקבות האדם הגדול, כאשר ימחה ילד קטן באצבעותיו המשתעשעות את האותיות על לוח-אבן. ומי זה יחשוב את השכחה הזאת לחטא לבני האדם? רק זה שלא יבין את החזיונות והתנאים היותר ברורים של החיים האורגניים. הפרט יש לו ערך רק לעצמו, אבל אין לו ערך בטבע. ביחסו לזאת האחרונה יש לו רק ערך דפוּס, אשר בו מקבל החמר את תבניתו האורגנית; האדם הוא רק אחת החוליות בשלשלת הארוכה של התפתחות החמר מהבלתי-חַי לְחַי. אם נגמרה מלאכת התבנית, אז ישברו את הדפוס. לאחר שכבר נתרקמה החוליה וההתפתחות צועדת הלאה, אז השכחה שולטת בה. הדבר היחיד והמיוחד שאיננו עובר וכלה בחי ושהוא נועד להַוָיָה בלי קץ, הוא יסוד הפריה שלו, וגם זה יקָּרע ויפָּרד מעליו לחיות חיים חדשים ולעמוד ברשות עצמו, מבלי כל חבור וקשור אל הגוף אשר בו התהוה; הגוף המוליד הולך לאִבּוּד אחרי אשר חתך חיים להיוצא ממעיו, כאשר יִִשָּׁחת הפרח אחרי אשר התבשל ויגמל פריו. וכן הוא הדבר בנוגע לילדי רוח של האדם. אלה האחרונים יבדלו ויפרשו מעל הגוף ויהיו לחזיונות בפני עצמם, אשר לשלֵמוּתם אין כל צֹרך כי יזכרו את מולידם ומחוללם. אחרי אשר האציל הגוף מעליו את החלק היותר טוב שבי, אחרי אשר הוליד רעיונות ומעשים חיים, היכולים לעמוד ברשות עצמם ולהעיר בפעולתם חיים חדשים, אז פקודת כל החי יָּקד עליו: סופו למות. האגדה הישנה על אדות סַטוּרן האוכל את פני בטנו נוסדה על דמיון כוזב ודעה מוטעת. לא האב הוא האוכל את ילדיו, כי אם הילדים מכלכלים את נפשם בבשר הוריהם. החזיון הזה הוא איום ויפה יחד גם ככל מראות הטבע הנשגבים. על ידי זה שהילוּד מקבל מאת מולידו את זרע החיים ונושאו להדורות הבאים, – על ידי זה עצמו הוא מחדש את נעוּרֵי גוף הוריו, כלומר: את תמצית עצמותו. הגוף החדש מאבד כל כך כחות על שמירת אותה העצמותיוּת ומסירתו לדור הבא, עד כי לא ישאר מהם, מהכוחות, על שמירת דברים שאינם מן העיקר, כלומר: על שמירת צורת החיים האישית.

החֹק הגוזר על היוצר להניח מקומו ליצירתו, – החק הזה הוא כלל שאין בו ברט. כאשר אין איש בתבל, אשר יוכל לקרוא בשם את אבותיו ואבות אבותיו עד אדם הראשון, כן אין אף רעיון אנושי אחד, אשר יוכל להגיד לנו בבירור מי המה מחולליו עד יוצרו הראשון. מה אנחנו יודעים על אדות האנשים, אשר בעבודתם הרוחנית יצרו את כל תרבותנו והשכלתנו? מה גדול היה האיש, אשר נתן לנו לראשונה את האש! ומי מאתנו יודע את שמו? מי מאתנו יעלהו על זכרונו ויחזיק לו טובה, בשעה שהוא יושב בחֹרף לפני האח המבֹערת ומתענג על החם הנעים? מה גדולה היתה גאוניותו של האדם, אשר בלבבו נולד לראשונה הרעיון לעבוד ולזרוע את האדמה, ולבלי הִסָּמֵך על מציאת הסָּחִישׁ והגרגרים המפוזרים על הארץ! האם נברך את שמו, בשעה שנאכל את לחם חקנו מדי יום ביומו? היום הננו עוד יודעים את שמות האנשים, אשר המציאו את הטלגרף, את מכונת-הקיטור ואת מסלת-הברזל. אבל ההמצאות האלה הן רק מאתמול. חלק מהאנשים, אשר לעיניהם נעשו הנפלאות האלה, עודם בחיים. לא יעברו שנים רבות, וגם שמותיהם של הממציאים כזאֶמרינג, אֶרסטיד, אמפֶּּר גראהאם בִּיל ( Bell ) ואדיסון, פַּפין, אוּאַט ( Watt ) וסטיפינזון ישכחו וירדו בתהומות הנשיה, כאשר נשכחו שמות הממציאים הגדולים, או עוד היותר גדולים מהם, של האש המלאכותית ושל עבודת-האדמה. בני הדורות הבאים ישתמשו במדַברים-מרחוק (פערנשפרעכער) וברַכבות-חפזון, מבלי אשר יביאו להם מס תודה וברכה, אף במדה היותר מועטה ופחותה, מבלי אשר יזכירו גם את שמם, כאשר לא יזכירו את שם ממציאי האש והלחם. וגורלם של הממציאים הנוגע לזה איננו רע מגורלם של החוקרים והחושבים, של המושלים, של המחוקקים, חכמי המדינה והאמנים. אחד מהם כי יגלה את האמת, באיזה מקצוע שיהיה, תהיה לקנין כל האנושות, אשר כעבור איזה דורות לא תשים לב להמגַלֶה. המומחים לאיזה ענף מענפי המדע יודעים עוד היום מי ומי היו האנשים אשר עשו גדולות בחכמות ההנדסה, הטבע והתוכנה. אבל כמה אנשים ימצאו גם בין המשכילים ו“המשכילים מאד”, אשר ידעו להגיד בבירור את פעולתם והשפעתם של פיתגורס ואקליד, היפרכוס, הירא האלכסנדרוני ודיקרט, אריסטו, רוגיר בֶקון והרוי ( Harvey ), או גם את פעולתם והשפעתם של חכמים יותר קרובים לנו כלַמַרְק, יונג, ליסלי ביל י’ול ( Ioule ) וּשְׁוַן על ידיעתנו והכרתנו את הטבע ועל חשבונו של עולמנו? מי היו האנשים אשר יצרו את מוסדות המדינה ברומא, שהיו לאבני-פנה גם להממלכות של היום? מה שמם של המחוקקים (לא של המלַקטים) את משפטי הרומיים, אשר הוּנחו ביסודם של חקינו ומשפטינו כיום? הפֹּעל הנה הוא עומד וקַיָם, והיוצר נעלם או היה למוֹרשת האגדה. את שירי-הגבורים של הומיר יקראו עד היום, בכל אופן יקראום תלמידי הגימנזיון אשר לא ירבו להתענג עליהם, אבל המשורר נגוֹז ועבר עד שיכחישו כיום במציאותו בעת מן העתים, ויאמרו כי מעולם לא היה ולא נברא. אין אנחנו יודעים מי פסל את הצלם של אלילת-היופי וֶנוּס מִמִּילָא, כאשר לא נדע כיום את שם המפַסֵל אשר יצר את אליל-השירה אפוֹלו מבילוידיר.

לשוא ינחמו גאוני זמננו את נפשם, כי מעתה ישֻנה הדבר לטוב. הן, יאמרו בלבבם, תהלתנו חקוקה בעתונים ובספרים, בצלמי נחשׁת ואבן, ולא במהרה ישכח שמנו הנשא על כל שפה. אולם כל זה יסער הזמן ממקומו, כאשר ישא הרוח את אפר הגליון הנשרף. יעברו אלפי שנה אחדים והכל יהיה נשכח ונעלם, בעוד אשר האנושוּת תחיה ותתקים אולי אלפי אלפים שנה. שם ביסמרק ישכח, כאשר נשכחו שמות מיסדי המדינות העתיקות, גורלם של גֶתֶּה ושֶׁכּספיר יהיה כגורלם של מחבר ספר איוב ומחבר כתבי-הקדש של ברַמינים אשר אין איש יודע מי המה. אולם כל עוד אשר ימצאו אנשים על פני האדמה, אשר ישמעו את השפה האשכנזית והאנגלית יתענגו על חזיונות “פויסט” ו“איתיאל הכושי”.

“עקבות חיי על פני האדמה לא יאבדו לנצח”, מנחם פויסט את נפשו. במובן המלות הצדק אתו. עקבותיו, כלומר: פעליו ועלילותיו אם כבירים המה, לא יִמָּחו כל כך מהרה. אבל שוגה הוא אם יאמין, כי גם שמו, גם הציוּר-הדמיוני ע"ד צורתו האישית, יחיה ויִשָּׁמר בזכרונה של אנושוּת דורות לאין קץ. הוא קרע, למשל, כברת ארץ מעל הים? טוב. האנשים אשר התישבו עליה שמחים בחלקים, מתענגים על אור החיים והשמש. אבל היודו להאיש אשר עשה את הַשְּׂכָרִים להמים ואשר הכשיר את האדמה לעבודה פוריה? חלילה. התודה לא תרבה את יבוּל השדה ולא תפריח את הארץ. אין אונס להרגיש רגש תודה, ולכן אין גם איש אשר ירגישם.

תורת כלכלת-העמים קבעה את הכלל, כי מחיר הדברים הוא לא לפי ערך הכרחיותם לחיי האיש, אי אם לפי ערך העבודה הדרושה לעשיתם או יצירתם. האויר הוא הדבר היותר הכרחי לחיי האדם, ובכל זאת אין לו כל מחיר, יען כי האויר ימצא בכל עת, בלי עמל ויגיעה. יצירות הגאון הן כמתנות הטבע, שאין להן כל מחיר בשער הסחורות. לאחר שנגמרה ונשתלמה יצירת הגאון הרי היא כאחד מיסודות הטבע, הרי היא כאויר הנשימה, הרי היא כמים שיש לשאבם ולשתותם בלי טרחה יתרה, בלי מחיר וגם בלי נתינת תודה לי שיהיה. האמת אשר מצא ואשר השמיעה איש אחד, יש לכל האנשים חלק בה; היצירה הפיוטית של אמן אחד כמקור חיי נשמות היא לכל איש אשר רוח בו; ההמצאה, המוסד המדיני והצבורי, אשר עלו במחשבתו של איש אחד ורצונו של איש אחר הוציאם לפעולה, – את זה ימצאו כל האנשים בצאתם לאור עולם כבר מוכנים ומזומנים לפניהם, כאשר ימצאו מוכנות לפניהם את הארץ, אשר עליה יתהלכו, ותקופות השנה, אשר יביאו חליפות במראות החיים. מה שיקח האחר מהאמתיות, ההמצאות והמוסדים האלה ומהיופי הפיוטי הזה וישתמש בהם להנאתו לא ימעיט את כמוּתם, לא ישחית את איכוּתם ולא יגרע מחלקם של האחרים. ולכן המשפט לכל איש ואיש למצוא חפץ בכל הדברים האלה, מבלי אשר ישלם מחירם ומבלי היות אסיר תודה למי שיהיה.

והאנשים העובדים בעד ההמון אין להם, בכל זאת, כל יסוד להתאונן על כפִית-טובה, על אשר ישכחו אותם בעצמם ויזכרו רק את פעליהם ויצירותיהם. הגאון מחולל את יצירותיו, כאשר תמליט האם את פרי בטנה: הוא צריך להוציאן לאור עולם אחרי אשר התבשלו ויגמלו, ואין בכחו להצפינן עמוק בלבבו ולעשות את רוחו קברן. מלבד זאת הנה יקבל כל גאון גם בעד פעליו היותר עצומים את שכרו למפרע, עוד בטרם יתחיל את עבודתו. הוא משתמש בתוצאות עבודתם של כל הגאונים הקודמים לו, והוא מוצא חפץ בפרי רוחם של כל אותם האנשים, אשר גם שמם נשכח, אשר יצרו את השכלתנו ותרבותנו, את כל עשירותנו החמרית והרוחנית ואת כל נצחונותינו בשדה הטבע. הגאון אומד על כתפי הקדמונים, ולכן לא נגד הישׁר הוא אם הגבאים אחריו ירכבו על כתפיו הוא. כאשר עשה לאחרים, כן יעשו גם לו. תודתו של הגאון למנהיגי האנושות ומיטיבה הנשכחים היא בזה, שהוא משתמש באוצרותיהם אשר השאירו אחריהם להנאתו הוא, ובכן אין לו לחכות כי יורשיו ישיבו לו תודה אחרת. הקנינים הרוחניים אשר הגאון מוצא מוכן לפניו, ואשר מאוצרותיהם יקח את אשר הוא לוקח, – מעל הקנינים האלה כבר נמחה צורת יוצריהם ובעליהם והכל זוכים מן הַהֶפְקֵר הזה. מדוע אפוא לא ישלים הגאון עם הרעיון, כי גם הקנינים אשר הוא מחולל בעצמו יהיו לנחלת ירושה של האנושוּת ויגדילו את עשירוּתה?

ספר שלישי ורביעי

מאת

מקס נורדאו

---

הרבים והמועטים

מאת

מקס נורדאו

מנת חלקם של הגאונים, בחירי הרוח, הוא לחשוב מחשבות ולרצות; מנת חלקם של הבינונים, של ההמון – להלביש את המחשבות האלה והרצון הזה בצורת חזיונות ממשיים. וראה זה פלא, כי הראשונים, או החושבים כי יש בהם מעין גאוניות ורמז לרוח נעלה, מתנפלים על האחרונים, ממעיטים את דמותם ושוחקים להם. ההמון, יאמרו, הוא קשה-עֹרף ולא יבטל כל כך מהרה את רצונו מפני רצון הגאונים. אתם דורשים דבר זה לגנאי ואני, להפך, דורש אותו דוקא לשבח. קשיוּת-ערפו של ההמון, כבדוּתו, שִׁויוֹן-משקלו שלא כל כך נקל להשביתו, – כל הסגלות האלה מכריחות את אנשי הרוח להגביר חיָלים ולהעצים את כֹּחם. אמנם כבד הוא עד מאד להניע את החמר-השקט הזה ממקומו, אבל מַבְלִיגִתוֹ והתחזקותו של הגאון לפעול על ההמון יגבירו אונו, כאלו הוא עוסק בחלוּץ-עצמות ומלמד את ידיו להשתמש במַרְגֵּמָה. אם רעיון חדש לא ימשוך אחריו את לב ההמון, אז יהיה לנו הדבר הזה לאות כי הרעיון איננו חזק כל צרכו ולא יצלח, או עוד לא הגיעה שעתו. ואם עשתה המחשבה החדשה את הרושם הדרוש על הבינונים ואנשי-השוק, אז עמדה בנסיון הראשון, והדבר הזה נכבד מאד. אמנם אלה האחרונים אינם מוכשרים לבחון ולשפוט את רעיונותיהם של בחירי האנושות; אבל על ידי כח עמידתם ומתינוּתם המה מסוגלים להבדיל שלא מדעתם, ועל כן הבדלה זו היא עוד יותר נאמנה, בין המחשבות אשר התפתחו כל צרכן ואשר כח בהן לחיות ובין המחשבות שלא התבשלו ושאין להן ערך.

הדבר היה מובן לנו אלו היו ההמוניים מתאוננים זה על זה או לעגים זה לזה, כי באמת מה יעשו שני אנשים מקרב ההמון המצוי בהפגשם יחד; אין אחד מהם יכול לעורר בלב השני מחשבות או רגשות ואין איש מהם יכול לבַדח ולשעשע את דעת חברו; הפנים הקהים של כל אחד מהם המה כאספקלריה, אשר בה תראה טפשוּתו של השני; כשהם מזדמנים יחד הם מגהקים ומפהקים; דומית-רוחם, דלוּתם הפנימית וקפאון מחשבותיהם מטילים עליהם אימה מסותרה, והמה מרגישים את עצמם כאנשים אשר תושיה נדחה מהם. כן ירגישו בינם לבין עצמם כל אנשי-העדה, אם יעזבם הרועה אשר אליו הורגלו ואחריו ילכו. אבל האיש אשר רוח וכשרון בו, הלא עליו היה להלל ולברך את ההמוני. זה האחרון הוא הונו, שדהו, אשר מפריו יאכל. אמנם לא נקל הדבר לפלחו ולשדדו, אבל מה רבה תבואתו! צריך אמנם לעדור את הניר הזה מבקר עד ערב, לחרוש עמוק עמוק, לזרוע ולקצור, צריך לסבול את השרב ביום והקר בלילה, אבל אם הזרע בריא ומוכשר לצמיחה, אז יתן יבוּלו. כמובן, האיש הזורע גרעינים רקובים או חצץ לא יעשה קציר. לא דַי להגאון להיות בעל דעות רמות וגם פּוֹרִיות; עליו גם לדעת לבחור את שעת הכשׁר והמקום הראוי לגלוּי רעיונותיו. אם לא ישגה בבחירה זו, אז יענה ההמון את הזריעה. בכל עת אשר יתאספו הגאונים למשתה עליהם לשאת, על פי הישׁר והצדק, את כוסם הראשונה לחיי ההמונים.

ומה הוא חטאם הגדול של בני ההמון? חוטאים המה על כי ימצאו גם באשר לא יבוקשו, על כי מספרם רב מאד ועל אשר המה הכלל ולא הפרט. אולם אם נֹאבה פעם להתבונן אל ההמוני, מבלי הבט אל כמוּתו הרבה, אז נראה כי איננו כל כך איום ושפל, כאשר יתארוּהו בוזיו. פניו המה, על פי רוב, יותר יפים מפני הקוף, גם היותר נאה, אם גם יפים לא יגיע למעלת היופי של אפּוֹלוֹ מבילוידיר. גם פני זה האחרון היו נחשבים למצויים וזולים, לוּ היו כמוהם פני רוב האדם. ההמוני, אדם-השוק, הוא יותר מהיר וחרוץ גם מהכלב המלומד, אם גם לא יתחרה עם הלץ שבקרקס. גם זה האחרון היה נחשב לנרפה ומגושם, אלו היה יכול כל נער כפרי לעמוד על ראשו ולעשות כִּרכּוּרים באויר כמֹהו. ההמוני הוא, על פי רוב, חכם משַׁבלוּל וגם מפיל נבון, אם גם שכלו איננו עמוק וחד כשכלו של דַּרְוִין, אשר הפלוסופים הבאים לא יתנו בודאי לדעותיו ערך יותר גדול מאשר נערוך אנו כיום את תורת-החיים של פַּרְמֶנִיד או אריסטו.

יש רבים האומרים עם המשורר הוורַץ: הנני שונא את ההמון והנני מרחיקם מעלי. האנשים האלה מודיעים ומעידים בהטעמה מיוחדה, כי המה שַׁיכים להמוּעטים והמה מתגאים בזה. לפי דבריהם, כל רגשותיהם, מחשבותיהם ומשפטיהם המה שונים ואחרים משל ההמון – כלומר, האספסוּף בנוסחא יותר נמוּסית –, משל המרוּבים. אם יאמרו לִגְאֵיוֹנִים כאלה כי המה מן השכיחים והמצויים בחברת האדם, אז יחשבו זאת לעלבון כבודם שאין לו כפרה. קשה להם גם להעלות על דעתם, כי אין ביניהם ובין חילק ובילק ולא כלום. בפרק זה נחקור ונדרוש מֵאַיִן באה שנאה זו אל ההמון ואם צדקה באמת; אבל ראשית לכל נראה נא, אם יש איזה הגיון במחשבותיהם ומעשיהם של החשוּבים האלה המוֹחים נגד כל אלה אשר יחשבוּם לההמון. אלוּ היו כל מעשיהם בהגיון ובמחשבה תחלה, כי אז היה עליהם לצַיֵּן את ההבדל שביניהם ובין ההמון בכל הליכותיהם ולהבליט את מקוריוּתם על כל צעד וצעד, למען לא יערבבו אותם עם הרבים; אז היה עליהם ללבוש בגדים על פי גזרה מיוּחדה, להתנהג בנמוסים ומנהגים אחרים לגמרי, לבחור במושגי-מוסר שאינם לקוחים מן השוק ולבלי שים לב לכל אשר יאמרו וישפטו רוב הבריות. היעשו כזאת? לא; המה עושים דוקא את ההפך מזה. המה חושבים ל“טוב טעם” לבלי היות מתמיהים בעיני אחרים, לבלי הסב עליהם את דעת ההמון הבזוי, כלומר: לבלי היות מוּבדל ומוּפרש מהרבים המאוּסים. המה כורעים ומשתחוים לפני דעת הקהל, ואם זאת האחרונה מתנגדת להם אז ימלאו רגשי צער. הם המה העמודים המוצקים אשר עליהם נשענים חקי הארץ, – ומה המה החקים אם לא הסך-הכולל את השקפות העם, כלומר: הרבים, בצורת מצות ודִבְּרוֹת. המה עומדים לימין הפַּרְלמֶנטַריוּת, הנשענת על היסוד: “אחרי רבים להטות!” כלומר: על היסוד המכריח את המוּעטים להיות משועבדים וכפופים להרבים. במקרים ידועים יחלמו וגם ילחמו בעד זכוּת הבחירה הכללית (אללגעמיינע שטיממרעכט), כלומר: בעד הרמת ההמוֹניוּת, השוק והאספסוף, למעלת אלהוּת. לא נעלם ממני, כי על פי רוב ישחו עם הזרם לא משום שיתכַּוְנו להִנָּשא אתו הלאה, קדימה, כי אם משוּם שאין כח ואון ללחום נגדו. האיש אשר המציא את הפתגם: “הרוצה לחיות בין הזאבים ייליל כזאב”, חפץ ללַמד את תורת ההכרח ולא עלה עד דעתו לתת כבוד לשוחרי טרף. אבל יש פתגם אחר: “קול המון כקול שדי”, ובזה גמרו את ההלל על בן-השוּק וירימוהו לשמי ערבות. דבר שאין להכחיש הוא, כי גם הלועג להמון ובוֹזה לו מְכַוֵן בחשאי את מעשיו והליכותיו לרוח הרוֹב, ובסתר לבבו הוא מסכים כי השקפותיו של זה האחרון צודקות הנה וראויות בכללן לשים אליהן לב.

רק מתי מספר, אשר נער יכתבם, ערבו את לבם להיות נאמנים להגיונם עד הקצה האחרון. טרייטשקה נותן את היתרון לממשלת העריצוּת הנאורה, אשר לא תחשוב את הרוב והיא מוסרת את גורלם בידי מעטים, אשר להם הכֹּח והמשפט לעשות כהעולה על רוחם. קרליל (Carlyle) דורש, כי הרבים ישעבדו עצמם שעבוּד נאמן להיחיד הכביר והאמיץ והוא מטיף לעבודת-הגבורים (העראָיענדינסט).

מוֹנטֶסקיֶה מתלוצץ ואומר, כי בית-דין של מושבעים רק אז יש לו הזכות להתקיים, אם ישימו להם לחֹק: אחרי מעטים להטות, יען כי בין שנים עשר מושבעים רוּבם חמורים ומעוטם נבונים. אולם מונטסקיה שוכח דבר אחד, כי בין אותם המועטים, כלומר: אותם היוצאים מן הכלל ונבדלים מעל ההמון הרב, ישנם לא רק אנשים העומדים למעלה מעל הטפוס האמצעי, השכיח והמצוי, של האנוּשוּת, כי אם גם העומדים למטה ממנו ועדיו לא הגיעו. בין המוּעטים האלה ימצאו על יד הגאונים גם נבוּבי-מוח ועל יד המקוריוּת הבריאה גם זרוּת משוּנה ןחוֹלנית. חברי האקדמיה הם אמנם המוּעטים שבאומה, אבל הלא גם אזרחי בית-המשוגעים בטלים ומבוטלים הם במספרם לעומת ההמון הרב אשר מחוץ לקירות הבתים האלה. מונטסקיה שׂם נפשו בכפו לתת את היתרון והנִּצוח לחוקר אחד ושני הדיוטים על תשעה אנשים בינונים, ודבר זה הוא מסוכן מעט. הנני חושד בלבבי, כי גם קרליל וטרייטשקה לא יבזו כל כך את הרבים, כאשר יֵראה מן הסקירה הראשונה או גם כאשר יאמינו אולי בלבבם. עריצות נאורה! עבודת הגבורים! המ! הבה נראה: עריצוּת נאורה, האין זאת אומרת כי מושל גאון, אשר שאר רוח לו, מטה את לב ההמון לקבל את השקפותיו ודעותיו ולהסכים למגמותיו ושאיפותיו, ולהיות אתו בעצה אחת ולחשוב ולפעול כמוהו וברוחו? עבודת-הגבורים, האין זאת אומרת כי הגבור, כלומר, הפרט היוצא מן הכלל, חפץ ושואף כי ראובן ושמעון, גללי ומללי, פלוני ואלמוני יכירו ויוקירו את גדלו וערכו ויתרפסו לפניו? כמדומה לי ששאיפה זו אינה מתאמת אל הבוּז לההמון והלעג להשוּק. מה לו להאיש אשר יבוז לההמון ולמה שיאמרו ויחשבו הבריות הקטנות והמצויות? מה לו ולהסכמתן והשתוממוּתן? על פי תורת טרייטשקה היה מחוּיב הדבר, כי פֿרידריך הגדול או יוסף השני היו צריכים לוַתֵּר על כסא המלוּכה ולמסור את השרביט לאחד מבני משפחתם, לאיש פשוט, מצוי וישר, כי מה להם, הגדולים, ולצאן האדם, מה לרועים מיוחדים כאלה ולהעדר הגדול? למה היה להמלכים הנאורים האלה לגַיֵּר את השוטים על מנת שיקבלו עליהם את עֹל השכלתם, למה היה להם לפזר את פניניהם לפני החזירים! מנקודת הראות של קרליל, השפיל מיכל אנג’ילה את נפשו בהציגו את צלם משה ברחוב לרַאֲוָה לפני סקרנים בטלנים, וגֶתֶּה הסכיל עשות בתתו את החזיון “פויסט” לדפוס, למען ישתמשו בו בבתי-ספרי-הבנות הגבוהים. תחת לבקש ולשמוח על הסכמת ההמון והתפעלותו, היה עליהם להצטער על זה ולראות בהן סימן רע ליצירותיהם. עליהם היה לחזור על קריאת אותו הדברן, שהיה נאמן להגיונו: “ההמון מוחא לי כף – האם נתמלטו מפי דברי שטות?” פרידריך הגדול היה אפוא, לפי זה, מחוּיָב להתבודד בגנו ולפרוש את עצמו מההמון הרב, ועל גֶּתֶּה היה אפוא לנוּס המדברה או אל אחד האיים הרחוקים והשוממים מאדם ולקרוא את שיריו וחזיונותיו רק באזניו הוא. אז היינו יכולים לקרוא: יְחִי ההגיון!

בכל זאת הננו רואים נגוּדים והפכים, שאי אפשר להכחישם ולבטלם. מצד אחד יבוּזו לֶהמון, מהצד השני יתבוננו אליו ויכַוְנו את המעשים לפי רוחו. הן יאמרו: כי אין האספסוף מסוגל כלל לשפוט על יצירותיו של הגאון ולהבין את ערכן, ובכל זאת החלום היותר יפה של הגאון הוא שם תהלה ואַלמות, כלומר: הסכמת ההמון. הן יכחישו בבינת ההמון ובשכלו, ובכל זאת מוסדות-המדינה היותר נכבדים וחשובים, כמו בתי-מורשי העם, בתי-דינים של המושבעים ודעת-הקהל, כל אלה הלא נשענים המה על ההשערה כי הרבים לא לבד שהמה נבונים ויש לסמוך עליהם, כי אם גם אין השגיאה שכיחה אצלם. הן לקלון יֵחַשֵׁב להמנות על ההמון, ובכל זאת לא ימנעו מלהתפאר במאורעות גדולים כי יחשבו וירגישו כהרוב. הזקן הרומי לא מצא בשעת התרוממות רוחו תהלה יותר גדולה לנפשו מהדברים: “הנני אדם, וכל הנוגע לאדם לא זר הוא לי”. הוא היה משתומם בודאי, אלו קרא לו אחד המדברים החכמוֹנים מבני דורו: “הנך אומר כי אדם אתה ככל האנשים; אם כן אפוא הנך מתפאר בהמוניוּתך”.

הנני חושב, כי ביכלתי לבאר את מקור הנִּגוד הזה. ברור הוא בעיני, כי הנגוד הזה יש לו יסוד ביולוגי. הכח הנעלם המסדר את החמר לעצם-חי, מחולל בתחלה לא מינים, כי אם אישים. אין רצוני להתעסק במקום הזה בהשקפות השונות על אדות ראשית החיים, והנני מניח את השאלה במקומה, עם מי הצדק: אם צדקו אלה החוקרים הסוברים, – ואשר סברתם היא עתה השולטת, – כי באחת העתים נוצרה הדיוּקנה-הקדמאה (פראָטאָפלאַזמאַ) מהחמר הבלתי-חַי, או הצדק עם פְּרֵייֶר (Preyer )והחושבים כמוהו, כי החיים הם, כהתנועה וכהמשיכה, סגולה נצחית של החמר. דַּיָּהּ לנו במקום זה הידיעה, כי החמר מקבל כיום את הדחיפה ליצירת עצם-חי מבעלי חיים שקּדמו לו. בעלי החיים הנולדים כיום המה אפוא זרע בעלי החיים שכבר נבראו, אם גם לא נדע כיום את אופן יצירתם ומקורם של אלה האחרונים. החיים המה הרכבתם והפרדתם של צרופי-חנקן (שטיקשטאָפפֿערבינדונגען) חלבוניים בעזרת החמצן; יצירה כזו יכולה לקבל צורות שונות זו מזו לאין-קץ, ובכל פעם אשר הטבע עושה מלאכתה על האבנים לברוא בעל-חי (רק לשבר את האֹזן הנני משתמש במליצת בני-אדם זו), יש לה הברירה לתת לו אחת מבילליון או טרילליון הצורות האפשריות. אלו היתה יוצרת שנית את החיים מהחֹמר הקדמון, כי אז היה בודאי כל אחד מהם שונה מרעהו ולא היה ביניהם רק אותו הדמיון החלש, שהוא תולדת היותם כלם, סוף סוף, הגשמתו וחזיונו של חֹמר-יסודי כימי אחד וכלי יוצר אחד. והנה היום לא יִבראו, לכל הפחות עד כמה שאנו יודעים, בעלי החיים מחמר-קדמון מאליהם בלי כל מוליד. החמר, אשר ממנו יברא כיום בעל-חי, יקבל את צורתו בגוף הורים. אם כן הוא, החמר עובר מתחלה דרך דפוס קבוע ושם יטבעו בו רשמי חותם ידוע. אין כל ספק שאחת מסגלות החמר, או נדיֵק ונאמר הרכבותיו, הוא (אף כי אין אנו יודעים לבאר דבר זה) לשמור את הרשמים, את סדר התקבֹצת והצורות אשר קבל פעם אחת. על הסגולה הזאת נוסד כח-הזכרון ביחידים וחק-ההתנחלות (פֿערערבונג) אצל המין. בעל-החַי החדש שומר ואוצר אפוא בקרבו את הרשמים אשר קבל מבעל-החי אשר מחמרו נוצר ובדפוסו נברא, לכן גם ישתוה אליו. היוצא מזה כי שני חקים שונים פועלים עליו: חק-החיים המקורי, השואף לברוא גופים מיוחדים, שונים מאחרים ובלתי תלויים בהם, גופים שהם רק מוכשרים להרכבתם ולהפרדתם של צרוּפי-חנקן חלבוניים ולמלאוֹת תפקידם זה בצורה חדשה ומקורית, אחת מן הצורות האפשריות שאין קץ למספרן, ולא דוקא בצורה דוגמאית שכבר היא נמצאת בין הצורות החיות והקיָמות. החק השני הוא חק ההתנחלוּת, השואף לדמות את צורתו של היצוּר, של הגוף החדש, אל הוריו יוצריו.

לכן כל יצור הוא תולדת שלטון שתי נטיות: חק החיים המקורי וחק ההתנחלוּת. הראשון שואף לברוא צורות חדשות, המוכשרוֹת להמשיך את מלאכת החיים, והחק השני שואף לשוב אל התבנית הנמצאת מכבר, אל צורת ההורים. לפי דעתי אני, ואני מטעים ביחוד ובכל תֹּקף את השקפתי זו, הנטיה החפשית הבלתי מגבלת של הטבע לתת בכל פעם לעצם-החי שהיא יוצרת צורה חדשה ומקורית, שאיננה דומה אף לאחת הנמצאות, – הנטיה הזאת היא הראשונה והמקורית, אולם הנטיה לדמות את היצור ליוצרו, המגבלת את חֹפש בחירת הצורות, נוספה אחרי כן. רק הנחתי זאת עושה את שטת דַּרְוִין מוּבנת לנו. שטתו בלי הנחתי איננה מבארת, כי אם מַראה על המעשים.

ובאמת אלו היה הצדק עם דַּרְוִין ועם תלמידיו ומפרשיו החושבים, כי ההתנחלוּת מאבות לבנים הוא החֹק המקורי והיותר חשוּב המשפיע והשולט על ההתפתחות האישית, – אלו היה הצדק אתם, איך היה אפשר הדבר כי היצוּרים יטו לפעמים מדרך החֹק הזה או יבטלוהו מעיקרו? כל היצורים היו צריכים בכל האופנים והמעמדים להִדמות אל יוצרם, ואם התנאים החיצוניים עושים זאת לדבר שאי אפשר, אז היו הולכים לאִבּוּד בטרם אשר יראו את אור החיים. החזיון הגדול של ההסתגלוּת אל תנאי חיים ידועים, אשר אנו רואים בקרב בעלי החיים, אשר על פי דרוין הוא אחת הסבות הראשיוּת של התהווּת המינים, – החזיון הזה יהיה בלי הנחתי לחידה סתומה שאין לה פתרונים. אולם הנחתי פותרת את החידה הזאת. הגוף החי, הנני אומר, איננו קשוּר לצורה זו יותר מאשר לצורה אחרת; הוא צריך רק לאיזו צורה שתהיה, הנותנת לו האפשרות לשאוף את החמצן ולעַבֵּד את חמרי-הפרוטאין (Proteinstoff )¹ודוקא החפש המקורי והמוחלט הזה מַרְשֶׁה לו לקבל את הצורה, אשר התנאים החיצוניים מטביעים בו. ההורים נותנים לו את צורתו: טוב. הגוף הצעיר מקבל את צורת יוצריו. ואם התנאים החיצוניים, אשר הוא חי בקרבם, שואפים לשנות את צורתו, לבל ידמה ליוצריו: טוב. אז יפשוט מעליו את צורתו שקבל מהוריו וילבוש את אותה הצורה אשר תנאי-החיים שואפים להטביעה בו. על פי הנחה זו אין ההסתגלות מתנגדת אל חֹק-הירושה, כי אם דומה וקרובה לו.²

הביולוגיה, חכמת החיים, יודעת רק את הפרט, היחיד, ולא את המין. רק הפרט הוא דבר שישנו באמת במציאות, דבר בפני עצמו ומוגבל היטב מכל צד; המין הוא דבר שאי אפשר להגבילו בדיוּק. שני יצורים יחידים אינם מתערבים, אינם מתבוללים ואינם מתמזגים זה בזה בשום אופן שבעולם, גם אם מדובקים המה זה בזה כהתואמים מסיאַם. לא כן המה המינים. על אדותם לא נוכל להגיד כדברים האלה. המה הולכים ומשתנים, גם אם לאט לאט, וגבוליהם מטושטשים ונִגרים עד כי אי אפשר לסַמְנם היטב. המינים הולכים ומתפתחים ומקבלים בכל תקופה גיאולוגית צורות חדשות. המינים הנמצאים כיום שונים המה מאותם שהיו בתקופה הקודמת, ובודאי גם מאותם אשר יהיו בתקופה הבאה. הדבר שהוא מקשר את היחיד, הפרט, במינו הוא חֹק-הירושה, היא הסגולה המקורית של החֹמר לשמור את הצורה והסדוּר אשר קבל פעם אחת, עד אשר תבוא דחיפה חדשה, שהיא יותר חזקה מנטיתו אל התעמידה (פֿערהאַררען), ותכריחו לשנוֹתם. חסכון הטבע יודע היום את צמיחתם והתהווּתם של בעלי חיים רק מתוך בעלי חיים אחרים. במחשבתנו יכולים אנו אמנם לצַיֵּר, כי החיים הולכים ומתהַוִּים בכל פעם מתוך חמרים וגלמים שאין בהם רוח חיים. ואם אין אנו רואים כיום כחזיון הזה, הוא בודאי מפני שאין הטבע צריכה לבזבז כחות כל כך רבים על בריאת חַי מקרב גוף חַי כמו על יצירתו מתוך החמר-הקדמוני. הטבע, כידוע, היא קמצנית וחסכנית. אין דרכה להוציא ולאבד כחות רבים, במקום שהיא יכולה להגיע אל מטרתה בכחות מועטים ובהוצאה מצערה³. הרי אנו רואים בזה את השלשלת ההגיונית של חזיונות החיים: הצורה אשר בה המה מתלבשים ונראים לעינינו הוא היחיד ולא המין. ואם בכל זאת דומים המה היחידים איש לרעהו והמין שלו, עכ"פ למראית עין, כעין קביעות ידוּעה, הנה לזה יש שני טעמים: אחד, כי היום יִוָּלדו החיים, עד כמה שאנו יודעים, על ברכי החיים, והשני – חֹק-הירושה המבוּאר הזה. ההתיַחשוּת לגוף מוליד אחד היא סבת הדמיוןוהקשר הידוע אשר בין היחידים, וחק-החיים המקורי הוא סבת התבדלוּתם ועמידתם בפני עצמם. ובאמת אין שני בעלי-חיים בעולם שהם דומים זה לזה בכֹל, ובודאי שונה ונבדל כל עצם חי מרעהו, בפנימיוּתם ובמסתריהם של יסודות חלקיו על פי הרכבתם החימית ובנינם המיכני, הרבה יתר מאשר יבדיל מין אחד מהמין השני. ובזה נבין גם את סבת האנכיוּת, אהבת-עצמו, של כל יצור ויצור, ואלו היינו חושבים את המין לדבר מיוחד ומוגבל ולא כשם מפשט, שהוא המצאת רוח האדם, לא היינו יכולים לבאר לנו את סבת מציאותה של אותה האנכיוּת. כל עצם-חי מרגיש ראשית לכל את הויתו הוא, כאלו הוא יחידי בתבל ואין עוד מלבדו; ורק ההתפתחות הגבוהה של מחשבתנו נותנת את ההכרה בלבו, כי יש בינו ובין היצורים הדומים לו יחוסים הכרחיים וקשר ידוע וכי הדברים האלה יכולים להיות לו להועיל אם ישים לבו אליהם וישתמש בהם להנאתו. הרגש-הצבורי הוא אפוא לא נטיה טבעית או מקורית כרגש ההתבדלוּת או האנכיוּת, כי אם בינה יתרה הנקנית על ידי ההתפתחות וההשתלמוּת. הרגש הצבורי לא לבד שאינו מתנגד אל האנכיות (Egoismus )כי אם עוד יעמיקה וירחיבה. האדם יגיע למעלת הצבּוּריוּת והשתתפות הרגשות על ידי הִוָּכחו לדעת את תועלתן לנפשו הוא.

עתה נשוב אל דברינו הראשונים. חֹק הירוּשה מְחַיֵב את השכיחיוּת, וחֹק-החיים הקדמון – את המקוריוּת. התפקידים הפשוטים של הגוף, אשר הם המה היותר הכרחיים ועל כן גם היותר מצויים ואשר בודאי היו ידועים גם להאבות ואבות האבות, המה משועבדים לחק הירוּשה; אולם התפקידים הגבוהים, אשר רק לעתים רחוקות נחוצים המה ואשר אבות האבות לא הספיקו אותם מעולם או הספיקום רק פעמים אחדות, עד כי לא השאירו כל רושם עמוק בגופם באופן שיוכלו להמסר בירושה להבנים – התפקידים (פֿערריכֿטונגען) הגבוהים האלה המה מקוריים ומיוחדים להגוף המספיקם. הגוף עושה את צרכיו התמידים, שהמה משותפים לכל בני האדם, באופן מצוי ושכיח; אולם את הצֹרך אשר עליו להספיק בפעם הראשונה יספיקהו באופן מקורי וחדש, אם אין באפשריותו להשמט מזה בכלל. הגאון שבגאונים הוא שומע באזניו ואוכל בפיו כאשר יעשה זאת גם הצעיר שבחוטבי העצים. המשורר הצרפתי הביע את הרעיון הזה בדבריו: “כל הנוטע כרוב הוא רק מחקה מעשי אחרים”⁴. התפקידים שהמה שוים בכל בני האדם, ממלאים אותם כל בני האדם באופן אחר. אולם תכף יֵראה ההבדל בכל סמניו ופרטיו בעבודתם של שני אנשים, אשר ימסרו לידם ליַסד חברת-אדם באחת הארצות הרחוקות והשוממות או לכבוש עולם חדש ולבנות את הנהגתו וסדרו על יסודות חדשים. כל אחד מהם יעבוד ויעשה את מלאכתו בסגנון ובאופן מיוחד לו.

היצור אשר כח-חיים האצוּר בו הוא במדה ממוצעת, לא יבוא לעולם לידי ההכרח למלא את התפקידים הגבוהים; הוא הולך בדרך כבוש ולא יבחר בדרכים אשר לא דרכו בהם כבר אבותיו. ואם המקרה יביאהו למרות רצונו לידי תנאים ומעמדים חדשים, אשר לא אחזו בהם אבותיו ואשר גם הוא לא הורגל בהם, אז יתאמץ ראשית לכל להשתמט מהם, ואם הדבר הזה לא יעלה בידו, אז ינסה להתנהג ולעשות את מעשיו באופן שהורגל להתנהג ולעשות את מעשיו במעמדים ובתנאים שהם דומים במקצת אל התנאים והמעמדים החדשים. ואם גם התחבולות האלה לא תצלחנה בידו אז ינוצח ויכָּנע לפניהם ותקומה לא תהיה לו, אם אין בקרבו כחות צפונים, אשר בתנאיו המצויים לא נִתנה להם האפשרות להתפתח ורק ההכרח יעירם ויגבירם. איש כזה יִשָּׁאר תמיד במעגל-הקסמים של ירושת-האבות. הוא ירא וחרד לשנות ממעשי אבותיו ומנהגיהם אף כקוצו של יוד. לעולם לא יערב את לבו לנטות אף צעד אחד מהדרך אשר בה ילכו אחיו לבינוניוּת והוא גומר את חייו כמה שהחל וסופו כראשיתו: כל מעשיו, דרכיו ומנהגיו המה העתקה ממה שהיה לפניו וממה שמקיפו וסובבו מכל עבריו. אולם היצור אשר כחות-החיים האצורים בו יעלו על המדה המצויה, ישתוקק ויכסף למעמדים ולתנאים חדשים בחייו, ואם המקרה יעמידהו בהם אז יכניע אותם וישעבדם לצרכיו או יסתגל להם, מבלי אשר יאחז בדוגמאות ובדרכים שכבר הסכין בהם הוא או אבותיו. גוף כזה פורץ את גדר הירושה ומשחרר את עצמו מכבלי המסורה. ובהגיעו למדרגת-התפתחות גבוהה, אשר היצורים החלשים לא יגיעו אליה לעולם, אז גם צורת מעשיו ואופן עבודתו מקוריים המה, כי בראם בעצמו.

הקורא רואה אפוא מדברי אלה, כי המקוריוּת והבינוניוּת תלויות הן, לפי דעתי, במדת כח-החיים של היצור. מי שמדתו מספקת רק כדי הדרוּש לאחד הגופים של הטפּוס הזה, יעזור להמין לשמור את צורתו המקובלה. אולם מי שיש לו מדה מרובה, שפעת כחות החיים מתגברת אצלו על עצלוּת החמר, המכרחת אותו להשאר ולהתקַים בצורתו המקובלה בירושה. יצור כזה הוא חפשי ביצירתו ובמעשיו: הוא יוצר על פי תשוקתו הפנימית את הצורה אשר בה יתגלה ואת תכנית התפתחותו, עד כי יכולים אנחנו לאמר, כי יהיה לאב, למקור של סוג חדש במינו. החיים הם התפקיד היותר גבוה והיותר נעלה של החמר; מי שאוצרות חייו מלאים וגדושים הוא מעורר רגש כבוד טבעי בלב כל היצורים, כאשר יעורר העשיר ורב ההון את הרגש הזה בלב האנשים הדלים. ויען אשר המקוֹריוּת נוסדה על שפעת כח החיים, לכן יבכרוּה על הבינוניות, אשר בה יראוּ את סמל הרבית המועטה והמצומצמה של אוצר-חיים דל. לכן יבוזוּ את השכיחיוּת ומתאמצים להיות, או לכל הפחות, להֵראות כמקוריים. האיש שאיננו רוצה כי יחשבוהו לאחד מהאספסוף, הוא כאלו יחפוץ להֵראות כאחד מבעלי אוצרות-החיים הגדולים. הבוז לבני-השוק, להאנשים המצויים, הוא אחת הצורות של ההשתחויה לפני החיים. האדם מתגאה יותר להיות ראש בית אב מלהיות בן יורש הסמוך לשלחן הוריו; כל אדם רוצה להיות או להראות כספר מקורי, ולא נעים לו להחשב כספר מתורגם וכציוּר מועתק מאחרים; אבל יען אשר כל ראש בית אב הוא יחד עם זה גם בן ויש לו שורה ארוכה של אבות המגיעה עד אדם הראשון או עד הדיוּקנה-הקדמאה, לכן גם האיש היותר מקורי קשוּר הוא בכל המין, וגם מי שיש לו עתרת חיים במדה מרובה משועבד הוא בעשִׂיַת צרכיו הפשוטים להשכיחיוּת (Banalität ). ובזה יבואר הנגוד אשר בתכונת האנשים המצוינים, אשר מצד אחד המה מובדלים ומופרשים מהקהל ומצד השני המה במקרים ידועים מעורבים עם הבריות. האדם מן השוּק יוכל להתברך בלבבו, כי גם גֶּתֶּה או נפוליון בכבודם ובעצמם עם כל מקוריוּתם לא יכלו לבכות ולשחוק, לישון ולהתגלח באופן אחר מאשר הוא עושה זאת.

בקרב בעלי החיים המובדלים לשני מינים הננו רואים, כי הנקבה עניה בכחות החיים מהזכר. מדוע היתה כזאת לא אדע, אבל זאת היא עוּבדה מקוימה. דַּרְוִין בספרו “תולדות האדם” צבר על מאות אחדות דפים מעשים בודדים מחיי בעה"ח, אשר מהם יכולים אנו ללמוד, כי בקרב רוב עלי החיים שומרת הנקבה את טפוס המין, בעוד אשר הזכרים מתרחקים לפעמים מעליו רִחוּק חשוּב מאֹד. בקרב הנקבה שורר אפוא חֹק-הירושה, ובקרב הזכר – חק-ההתבדלות, אשר קראתיו בשם חק-החיים המקורי. כחזיון הזה אנו רואים גם בקרב המין האנושי. האשה היא כמעט תמיד טפוּסית, והגבר – מקורי; הראשונה היא בעלת צורה אמצעית, כלומר: צורתה משותפת לכל בנות מינה, והאחרון יש לו צורה מיוחדה. הדברים האלה אמנם מתנגדים לההשקפה המקובלת ברבים ועוברת בקרב ההמון, אבל השקפתם בלתי נכונה מעיקרה. היא נקבעה בלב על ידי קריאה בספורים ובשירים; והפיטנים מתארים את האשה לא על פי מראה עיניהם ונסיון החיים בלי כל משא פנים, כי שלא מדעת משוחדים המה ברגש המין. האשה מתוארה בקרב הספרות-היפה לא בידי חוקרי הטבע המבקשים את האמת והדיוּק, כי אם בידי גברים אשר הדמיון מלהיב את רוחם ומעַוֵּר את עיניהם ומוליך שולל גם את הפקחים שבהם. המשורר איננו רוצה לתאר את האשה, כי אם להתרפס לפניה ולדבר חלקות באזניה; אם הוא מדבר על אדות אחת מהן, אז לא ידבר כאיש שאינו נוגע בדבר, כי אם ברגש טבעי הוא מבקש אהבה ונטית חסד וחן. הדבר הזה מזַיֵף את ההסתכלות, ויכולים אני לאמר כי האשה מצוירה בספרי-הפיוט של כל העמים והעתים לא כמו שהיא באמת ובמציאות, כי אם כמו שתֵּראה בעיני אוהב הוֹזה. סבת הדבר הוא, כי הספרות-היפה היתה כתובה בתחלה רק בידי גברים. אלו היו הנשים אִמות שירי העלילה וההגיון ויוצרותיהם, כי אז היתה תמונת האשה בספרות בודאי אמתית, בלי כחל ושרק. כיום, אשר כתיבת הספרים היתה, לכל הפחות בארצות ידועות, למלאכת יד הנשים, חוזרות גם הסופרות על תמונת האשה הדמיונית, המצאת הגברים, המקובלה בספרות מכבר הימים, והֵנה עושות כזאת, יען כי אינן מסוגלות לנטות מדרכי המסורה ולברוא יצירה מקורית. “האשה היא בעלת גוָנים רבים כצבעי הקשת, עמוּקה כנבכי הים ואין חקר לרוחה”, אומר מתפלסף ומתחכם אחד; “מי יתהלל, כי הוא יודע את האשה!” קורא אחד המשוררים בהתפעלות רבה, ועיניו נשואות מעלה ורירו יורד מפיו ממתיקות ציורי-דמיונו; “כל אשה היא סוד חי וחידה סתומה ונפלאה, ואין אחת מהן דומה לחברתה”, מבטיחנו אחד המספרים, ולמען ירחיב ויעמיק את רעיונו זה יטוה על יריעה זו ספורי בדים, זרים ונפלאים, אמה אחרי אמה. אבל כל אלה הנה מליצות ריקות, אשר גם הנשים הפִּקחות תשחקנה עליהן ורק “האוזות הטפשות” נהנות מהן. ובאמת אין הנשים נבדלות ושונות זו מזו באותה מדה שהגברים שונים זה מזה. כל היודע אחת מהנשים,יודע כמעט את כלן. מחשבותיהן, רגשותיהן, גם חיצוניותן טפוסיות הנה ומשותפות כמעט לכֻלן. גריטכֿין, יוליה ואופיליה דומות הן כל כך אשה לרעותה, עד כי יש להאמין שאחיות הנה ואין בין זו לזו אלא שנוי קטן והבדל דק במזגן ובחנוּכן. ובזה הננו מבארים את סבת הדבר, מדוע הנשים מטפסות ועולות בסלם החברה בכל כך קלוּת ומהירות והן מוצאות את עצמן על כל מדרגה ומדרגה כעל מקומן הראוי ומיוּעד להן מכבר. שומר-הסוסים שהורם למעלת נסיך קורלנד היה ריח האֻרוָה נודף ממנו כל הימים. לא כן הנה הנשים. בתו של המתופֵף שהיתה לאהובת המלך לא נבדלה אחרי חדשים אחדים במאומה מכל השָּׂרות בחצר בנות השועים והרוזנים. אם סגלה האשה את הנמוסים והמנהגים של המדרגה החדשה, אשר אליה הורמה בחברה – ובכשרונותיה המיוחדים לחקות ולסגל את הדברים החיצוניים והקטנות שבחיים היא לומדת את כל אלה על נקלה ובזמן מועט – אז אין עוד הבדל בינה ובין הנשים העומדות על מדרגה זו מלידתן. בין בת המלך ובין הכובסת יש רק הבדל קטן ודק; האשוּת היא סגולתן העקרית של שתיהן, שאינן מתרחקות מטפוּס הנשים הקבוע.

אמנם יש גם נשים מקוריוֹת. אבל ההתרחקות מן הטפוס הקבוע סימן רע הוא לנשים. ההבדל בין אשה מקורית ובין אשה מצויה הוא כההבדל בין מוכה שחפת ובין איש בריא. ובמקום שהמקוריות של האשה לא תעיד על דְּוָיָה, אז בריאה מורכבת היא – חציה זכר וחציה נקבה. במקרים כאלה הננו רואים לפנינו גוף של אשה, אך אפיה, נטיותיה והשקפותיה של גבר, או להפך. אם האשה מתרחקת מהטפוס האמצעי של מינה, אז לא תכירו בה עוד את סגלות הנפש המיוחדות למין זה. ראיה לדבר: הנשים המקוריותֹת עושות, כמעט תמיד, רושם חזק על הגברים שאין להם עצמיוּת מיוחדה ושצורת אופיָם מטושטשת, אולם האנשים המקוריים באמת יש להם נטיה אל הנשים המצויוֹת. החזיון הזה הוא כל כך שכיח, עד כי כמעט למותר הוא להביא לדוגמה את השמות גֶּתֶּה, הינה, קרליל, בירן, ויקטור הוגה ואחרים שאהבו נשים כל כך מצויות ופשוטות. היוצא מזה: הגבר, אשר כחות-החיים האצורים בקרבו אינם מספיקים לבריאת צורות חדשות, יבקש על ידי יִחוּדו עם אשה, אשר כחות-חייה ומקוריותה גדולים משלו, למלא את הצרך-הגופני היסודי הזה. וכל זה הוא עושה ברגש טבעי, שלא מדעתו. אולם הגבר, אשר הטבע העניקה לו ממתנותיה בעין טובה וביד רחבה, אין לו צֹרך בזה; מקוריוּתו היא מספקת לו.

טבע הטפוסיוּת הקבועה של הנשים מְחַיֶבֶת את שכיחיוּת נטיותיהן. אמנם גבר בלתי מצוי, אם מצוין הוא במעלות גופו או רוחו, מעורר, ככל חזיון נפלא, את דמיון הנשים ומושך את לבן בקסם עז. אבל מה יוכיח לנו הדבר הזה? לא כלום, כי אם שהחדש פועל על הנשים, כעל כל בעלי החיים מהמדרגה העליונה, פעולה מעוררת וקוסמת. אבל תשוקתה היסודית והפנימית של האשה היא אל האיש המצוי והשכיח, אל האיש שאינו מצטַין בחכמה רבה ולא בטפשות יתרה, אל האיש היודע לדבר חלקות על פי הדוגמאות הטובות והיפות המקובלות בחברת הבינונים, היודע לדבר מתוך כֹּבד ראש על אדות רוח היום, היודע להתפעל ולהתלהב בדברו על אדות האידיאלים של תלמידי בתי ספרי העם, – ומחשבותיו כשרות וישרות כדעותיהם ומחשבותיהם של בעלי הבתים החשובים בעיר והוא “מתהלך לרוח העת” בכל הנוגע לגזרתה ולצבעה של עניבת-הצואר. גבר בינוני ומצוי כזה יוליך תועה תשעים ותשע נשים ממאה, והנה תבכרנה את אהבתו של זה על אהבת החכם המקורי, הגדול שבגדולים.

רק אחת במאות שנה תִּוָּלד אשה, אשר הטבע נטעה בלבה את רגש אהבת-הכבוד. הנני מבקש את הקורא לבל יחליף רגש חשוּב ונעלה כזה בהתפארות-שוא ובגאות-הבל המתחפשות באפר הראשון. הנשים השליטות בעזרת ערמומיותיהן ונכליהן, המשחקות והמתפתלות על הבמה, המטרונות המצוּפוֹת זהב בתכשיטים כפסל ומסכה וכל השואפות להתנוצץ ככוכבים בשמי החברה שוגות בלבבן להאמין כי אוהבות הן את הכבוד ורודפות אחריו, אבל טועות הן טעות גמורה. כל עמלן הוא לעשות רושם על הקרובים להן. הן רק מבקשות להספיק את תאותן השפלה: להֵחשב ולהֵראות כנאוֹת ויפהפיות, כעשירות ומהודרות תכלית ההידור בשמלותיהן ועדייהן וכחדות השכל ודקות ההרגשה. הן חפצות כי נשים רבות תקנאינה בהן, כי גברים רבים יכרעו ברך לפניהן, כי בעברן בחוץ יביטו ויתבוננו אליהן מכל עבר ובבית-החזיון תהיינה כמטרה לכל המשקיפים עליהן בדוּ-עינים (Binocle ). כל יגיעתן היא לשם החיצוניות ההבלית, לשם נוי עובר ונפסד ולשם פרסום בקן-נמלים. אהבת-הכבוד הוא רגש אחר לגמרי; זאת היא התשוקה להגשים את “האנכי” באיזו יצירה ובאיזה מפעל, אשר יאריכו את הויתו, את קיומו של היוצר גם אחרי מות גופו; זאת היא מלחמת תאוָנית לנגד החק הכללי של הכליון וההפסד והחפץ הנִּשא לשמור לעד את ההויה העצמית, אשר ירגישוה בכל תֹּקף ובהירות בצורתה המיוחדת לה, ולהכריח את הטבע בעצמה להגן עליה. זאת אשר יקראו בשם אהבת-הכבוד, נובעת היא מחק-החיים המקורי והיא היא התגלוּתו החיצונית. רגש אהבת-הכבוד הוא תולדת שפעת כחות החיים שאיננה מצויה כלל בנשים. לכן הנה חולמות אמנם על דבר נצחונות, אבל לא על אודות האַלמות. האשה מִתְעַנְיֶנֶת רק באותה החברה, אשר בניה יכולים ללחוש תכף ומיד באזניה את הפסוק הנעים: “גברת, הנני אוהב אותך!”; אבל אין עסק לעגבניוּתה (Koketterie )עם הדורות שעוד לא נולדו, אשר חלקותיהם וצרורות-פרחיהם לא יגיעו אליה בחייה. האשה אין לה כלל התשוקה הטבעית להתרחק מטפוסו של מינה ולהיות לאֵם למין חדש.

חק-הירושה השולט שלטת מיוחדה בגוף הנשים מבאר לנו גם את יתר סגלותיהן הרוחניות והמוסריות. האשה היא כמעט תמיד מתנגדת על פי טבעה ואופיה אל הקִּדמה, והיא העמוד התיכון אשר הנסיגה-לאחור (Reaktion ), בכל צורותיה ובכל המקצועות, נשענת עליה. היא מחזקת ותומכת בידי הישן והמסורה והיא חושבת כל חדש לבזיון ולעלבון כבודה, חוץ מהמוֹדה, אשר תאמין כי בידה להוסיף על חִנה ויפיה. בהיותה מטבעה חוזרת על כל המחשבות והמעשים שחשבו ושעשו בני האדם עוד בטרם באה לעולם, היא הופכת את הדת לאמונת-הבלים, סדרים מחוכמים וטובים לדברים חיצוניים של מה בכך, מעשים שיש בהם טעם ודעת – למנהגים רקים וטפלים, ונמוסים שבעקרם לא באו ונוצרו אלא לטובת הבריות והנאתם המשותפת – לחקי-חיים מעיקים ומציקים לכל המחזיקים בהם. האשה היא, על פי רוב, – ע"ד הפרטים היוצאים מן הכלל אין אני מדבר פה, – גֹּלם שכלי עשוי אפנים וגלגלים הסובבים והולכים ועושים את תפקידם, עד אשר יעמדו כלם מלכת בסור מעליהם היד הדוחפת אותם. מעצמם לא ינועו ולא יזוזו הגלגלים ממקומם, עד אשר תבוא נוצת-הדחיפה ותכריחם לזה.

עתה אחרי אשר בארתי את חזיון השכיחיוּת (Banalität )על פי יסודות תורת-החיים, תחויב מזה גם השקפתי על גבולותיה של המקוריוּת. כשאנכי לעצמי, הנני יכול להיות מקורי; אבל כשאנכי בא אל ההמון עלי להיות מעורב עם הבריות ולא בריה בפני עצמה. מחשבות ומעשים הנוגעים להאדם בעצמו ואין לזרים חלק בהם חפשים הם מהאפוטרופסות של המסורה; אולם מעשים הנכנסים לתוך חוג-החיים של אחרים צריכים המה לקבל עליהם מרוּתם של הכלל והמסורה. אמנם הודות לכח-החיים המקורי הנני נפש מיוחדה ואין אני תלוי באחרים, הנני מין בפני עצמי ואין אני דומה לכל עצם אחר בכל והנני מתפתח רק על פי חוקי האורגניים המיוחדים לי לבדי. אבל הודות לכח-הירושה הנני קשוּר בקשרים ידועים בכל המין, כלומר: עם הנפשות הדומות אלי על פי שרשנו וגזענו המשותף. והנקודות האלה שבשטחי אינן סרות למשמעתי הפנימית, כאלו נמצאות הן מחוץ לעצמיותי המקורית. ובדבר זה נמשל כל אחד מאתנו אל התואמים מסיאַם. כל ראש יכול לחשוב מחשבות אחרות בפני עצמו, עליזות או נוגות, מחוכמות או אויליות; אבל ללכת או לשבת צריכים שני הגופים יחד. השניוּת הזאת שבנפש האדם תומכת ומסיעת בידי ממשלת ההמון, היא מחַיֶבֶת את צדקת הרוב בעניני המדינה והצבור. חוג מחשבותי שַׁיך לי לבדי; בגבולי זה אין אני צריך לסבול כל דבר המפריע אותי, או אשר לא ימצא חן בעיני; אבל הרחוב, העיר, המדינה שיכות לכלנו; בדבר הזה הנך אח לי, המוני מכֻבדי, וחפצך יקר לי; ואם רוצה אנכי כי תעשה אתי חסד, אז חובתי הארורה היא להגיד לך זאת בשפה אשר תשמע ולהביא לך ראיות, בשביל לחזק את בקשתי, אשר תבינן.

לכן אין כל צרך בחכמי-מדינה, במחוקקים ומנהיגים מקוריים. כל מה שהם שכיחים יותר ובלתי מצוינים, יותר טוב להם ולבני עמם. מי שתעודתו לעשות תקונים וסדרים בעד ההמון הגדול, אשר יחיה בהם, עליו לכַוֵּן את מעשיו לרוח הרבים ולא המעטים. חיט-הגדוד תופר את הבגדים לפי מדה ממוצעת ולא לפי מדת אחד אנשי-הצבא המצוין בגזרתו ובקומתו. גורלה של החסידה הקרואה אל זבח משפחה אל השועל והאנוסה לאכול מרק מתוך הקערה ידוע מספר-המשלים. גם בלי בינה עמוקה ובלי סקירה חדה יכולים לראות ולהתבונן כי חותמה המיוחד של כל אספה רבה היא הבינוניוּת האומללה. אספו נא לאספה ארבע מאות גֶתֶּה, קַנט, הילמהולץ, שֶׁכְּספיר, ניוטון ודומיהם, והציעו לפניהם שאלות ידועות ומוגבלות, תנו להם לנאום ולדבר ככל העולה על רוחם ולהחליט החלטותיהם מבלי כל אונס מן הצד. ומה תראו? מדברותיהם – וגם זאת אין אני יכול להבטיח אתכם לנכון – אולי יצטינו מהמדברות שעל האספות הגליליוֹת, אבל החלטותיהם לא יצטיינו במאומה. מדוע? יען כי כל אחד מהם מלבד מקוריותו, גאוניותו ומעלותיו המיוחדות לו לבדו, יש לו גם סגלות-המין אשר באו לו בירושה מבני הדורות הקודמים שהן משותפות לו לא רק עם חברי-האספה, כי אם עם כל עובר ושב בחוץ. לכן אפשרית היא מפלגה של קצרי-דעת, אבל לא של גאונים. יש לבוא לידי החלטה על פי רוב דעות, אם יתוַכחו על אדות טעמו של כרוּב חמוץ, אבל אין לבוא לידי החלטה כזו אם יתוכחו ע"ד ערכן של השקפות-העולם. ואם יעמידון למנין הדעות, אז כמספר ההשקפות כן יהיה מספר הדעות וכמספר הדעות כן יהיה מספר ההשקפות.

ובאמת ההמוני הוא האדון, הרב והשליט בארץ והאיש המקורי, יהיה גם העקשן שבעקשנים, מחויב הוא לרקוד עם כל האספסוף בתוך המחול הכללי. סדרי החברה, מוסדותיה ותֹכן המדיניוּת אינם פרי עבודת הרוח של איזה יוֹהן סטוארט מיל או הרברט ספנסר, כי אם פרי המחשבה הדלה והצנומה, הקבועה והטבועה של אנשי השוק, של ההמון הגדול, שאינם מומחים יתרים למלאכת הכתב והקריאה. בשטף ההמון הנוהר אל קלפי הבחירות יֵעלם גם הגאון שבגאונים.

אך הצריך הגאון לוַתֵּר על רעיונותיו, שהם שונים ורחוקים מכל הרעיונות הידועים של כל הדורות, הצריך הוא לקבור אותם עמוק בלבבו ולבלי הודיעם ברבים, לבלי התאמץ להוציאם מכח אל הפועל ולהשרישם בלב ההמון? חלילה. לא לבד שאינו צריך לזה, אבל גם איננו יכול. הוִתּוּר והשתיקה הם למעלה מכחו. אנחנו ראינו כי תשוקה יסודית בוערת בלב כל איש מקורי, אשר תתקפהו להטביע את חותמו המיוחד על הכלל ולברוא אותו בצלמו כדמוּתו. מה שהגאון צריך בכל אופן לוַתֵּר הוא – לבלי הוציא מפיו את דעותיו בתור פקודות נמרצות ולבלי האמין כי צבאות ההמון ימהרו להִכָּנע מפניהן ולסור למשמעתן. עליו להטיף ולא לצוֹת. וההבדל בזה רב הוא מאד, כאותו ההבדל אשר בין שליח האמונה ובין נגיד הצבא. למעלה אמרתי, כי האדם ההמוני הוא שדהו של הגאון. הדמיון הוא כמדומה לי כל כך אמתי, עד כי ברצוני לשוב אליו עוד הפעם. החושב המקורי הוא אכר והפדגוג הוא גַנָּן. הראשון עבודתו גסה, כבדה וממושכה מאד, והשני לוקח ענפים מן המוכן, אשר צמחו על עצים גדלי הקומה, ומרכיבם על שתילים ונטיעים רבים. האדם ההמוני רוצה לרשת את רעיונותיו מאחרים ולא לקנות אותם בכחו ובמוחו. הרוצה לעשות את דעותיו לקנין כללי של הדור הבא ימסור אותן לדורו הוא. הציורים וצרופי-המחשבות אשר חיו בראשי האבות ואבות האבות ואשר נשנו בדורות רבים יהיו אחר כך לאחד מיסודות הגוף וחלקי הנפש. לחשוב את המחשבות האלה ולהעלות את הציורים האלה בדמיון לא יכבד על האיש יותר מההליכה, מהאכילה, מהשֵּׁנה, כלומר: מהספקת יתר צרכי הגוף האורגניים. אולם ציורים-דמיוניים וצרופי-רעיונות חדשים, אשר יופיעו בפעם הראשונה לפני האיש, יפריעו וישביתו את מהלך העבודה של מכונת-מחשבתו והמה דורשים מבעליהם מכשירים פנימיים חדשים, התגברות הרצון והתעוררות הידיעה והתאמצות ההכרה. כחזיון הזה אנו רואים בבית-האורגים. אם יטוו יריעות על פי דוגמה ישנה ונהוגה מכבר, אשר המכונה וכל מכשיריה מכֻוָּנים לה והפועלים רגילים במלאכתם זו, אז אין מעצור ועכוב: הכֹּל יעשה כמו מאליו. הפועל יכול לחלום חלומות בהקיץ, והאריגה הולכת וגדלה אמה אחרי אמה. אולם אם יש צרך לטוות את היריעות על פי דוגמה חדשה, אז דרוּש לכַוֵן לתכלית זו את מכונת-האריגה, לקשור פעמים אחדות את השרשרת, לתת מהלך אחר ליתד-הארג; המנצח על המלאכה צריך לטפל בעצמו בדבר הזה, הפועל צריך לשים לבו ועיניו אל עבודתו; בקצור: אין המלאכה נעשית עתה מאליה, כי דורשת היא את יגיעת המוח והידים. האנשים המצויים מוכשרים לחשוב מחשבות מסודרות מכבר, שהיו לחלק מעצמותם, ואין ביכלתם לחשוב מחשבות חדשות; חסרי און וחריצוּת המה להכשיר ולסַגֵּל את מכונת-האריגה לעשִׂיַת היריעות על פי הדוגמה החדשה. תעודתם של האנשים המצוינים היא לא רק להוציא דוגמאות חדשות, כי אם גם לשנות מעיקרן את מכונות-האריגה של בית-החרשת הגדול, הנקרא אנושוּת, שתהיינה מוכשרות לארוג במישור על פי הדוגמה החדשה, כאשר ארגו על פי הדוגמה הישנה. ההמון מתנגד להרעיונות החדשים, לא משום שאינו חפץ להעלות אותם על לבבו, כי אם משום שאינו יכול לחשוב מחשבות חדשות. הדבר הזה דורש מהם יגיעה יתרה ועבודה קשה, וכל עבודה קשה גורמת צער, ובטבע האנשים להגן על נפשם מפני הדברים הגורמים להם צער.

לכל הדברים האמורים פה תתנגד העוּבדה, כי ההמון רודף מטבעו אחרי החדשות ואוהבן. אבל הסתירה הזאת היא רק מדומה, כאשר אוכיח להלן אחרי חקירה קצרה.

להרגשתנו ולידיעתנו מגיעים רק השנויים שבמערכת-עצבינו. אם אלה האחרונים נחים ושוקטים, אז לא יקבל “האנכי” החושב והמרגיש כל ידיעה מבחוץ. אלו היה אפשר הדבר כי תחדל כל תנועה בעולם, כי הכֹּל ינוח ויקפא ויתקשה לגמרי, אז לא היה דבר אשר יפעל על עצבינו, אשר יעוררם ואשר יביא בהם איזה שנוי שיהיה, שיוכל לבוא לידי ידיעתנו הפנימית. עינינו לא תראינה, אזנינו לא תשמענה. אז לא תִוָּלֵד בקרבנו גם כל מחשבה ואפס כל רעיון ממוחנו וידיעתנו תהיה כישֵׁנה, תישן ולא תחלם. ההרגשה היא אפוא קבלת השנויים שיעשו באחד המקומות של מערכת-עצבינו על ידי שמצב פנימי אחד עובר לשני. משך הזמן הקצר, שמרוב קטנותו בלתי-נמדד הוא, של ההפסקה הדקה אשר בין קץ המעמד-הנפשי האחד ובין התחלתו שׁל השני הוא הוא, בעצם הדבר, התֹּכן הממלא את כל חללו של עולם-הרגשתנו. מזה יחויב, כי האדם צריך להתעוררות, למען יוכל לחשוב מחשבות, למען ידע ויכיר את ה“אנכי” שלו; אולם ההתעוררות באה על ידי פעולת השנויים, כלומר: על ידי איזה דבר חדש. ויען אשר הידיעה הפנימית של ה“אנכי” הוא התנאי הראשי של כל ההרגשות הנעימות, כי היא, ידיעת ה“אנכי”, גם כשהיא לעצמה היא רגש של עֹנג, ואולי גם היותר חזק מכל הרגשות, לכן החדש, השנוּי, אשר על ידי פעולתו על העצבים יהיה למקור הידיעה הפנימית, יוּרגש בעֹנג ובנעימות ועל כן גם ישאפו אליו. ולמען יעשה השנוי רושם נעים, אין השנוי צריך להיות פתאומי ועז. החדש, הפועל על העצבים ומעוררם, צריך להבדל מהישן, אשר היה לפניו, רק הבדל קל, רק במעלה (Grad) אחת, רק בגוָן אחד. החדש צריך להיות שכנו של הישן וההמשך ממנו. החדש שהוא שונה ונבדל לגמרי מן הישן מעורר רגשות בלתי-נעימים, היכולים להתגבר עד לגעל נפש, עד לִזְוָעָה ופלצוּת. חוקר-הנפש הגדול לומברוזו צִיֵּן את המעמד-הנפשי הזה במלה אחת מוצלחת: הוא קורא את גֹּעל-הנפש הזה, את הזְוָעָה הזאת בשם "Misoneismus ", כלומר: שנאה-להחדש, ואת השנאה הזאת הוא מוצא בלב בערים והדיוטים, בלבות הילדים וגם בקרב החיות. אשוב למשלי הראשון: אם ישנו רק את צבע החוטים בהאריגה ולא את כל תבניתה וציוריה, אז לא יכביד השנוי הקטן הזה לא על הפועל ולא על המכונה. שנוי צבע האריגה לא ידרוש מהאורג עבודה והתעוררות מיוחדה ומהמכונה סִדוּר המערכת בחלקיה ופרטיה באופן חדש. רק כאשר ישנו את תכנית האריגה על פי דוגמה חדשה לגמרי, רק אז תתרבה התכונה והעבודה. ובזה תבואר העובדה, כי ההמון אמנם אוהב חדשות והנה מוצאות חן בעיניו, אבל את החדש האמתי, שהוא שונה ונבדל מכל ציורי דמיונו השכיחים, ירחיק, ידחה מעליו, ולפעמים גם בחמה נוראה.

הנני נוטה להאמין כי השבטים הפראים הולכים וכלים מפני התרבות וההשׂכלה, יען כי השנויים הרבים מאד בכל תנאי החיים והקיום המקיפים אותם מכל עבר דורשים מהם יגיעת הרוח ועבודת המוח יתר מכפי המדה. הפרא הבודד אנוס הוא כיום לקבל את הרשמים החדשים, ובלי עזרת דרכי המחשבה שבאו לו בירושה עליו לחַבְּרֵם, לצרפם ולעַבְּדֵם לציורים דמיוניים ולרעיונות ולענות עליהם בהחלטות אִישִׁיוֹת (אינדיווידועלע) ובמעשים מתאימים לזה, וכל זה זר לגמרי לבנין גופו, ומוחו ועצביו אינם מכֻוָנים לזה כלל. זאת היא עבודה קשה מאד, שאין להאדם התרבותי אף מושג כל שהוא אדותה. להאדם התרבותי גם היותר מקורי, המצוין בין כל חבריו, יבוא המקרה רק לעתים יותר רחוקות לקבל רשמים חדשים לגמרי ולברוא צרופי-השקפות והחלטות חדשות מעקרן. ותנאי-החיים החדשים דורשים, פתאֹם ובלי חשך, מהפרא את העבודה היותר גבוהה של הגוף והרוח האנושי ובמדה היותר מרובה, לכן אין כל פלא אם הפרא רוֹבץ תחת המשא הכבד הזה, יפול ולא יוסיף קוּם. אלו היתה תרבות אחרת בעולם, שהיא גבוהה ורחוקה מתרבותנו אנו כגבוה תרבותנו מעל תרבותו של הפַּפוּאַ מגויניה החדשה (Neuguinea ), ואלו היתה אותה התרבות הגבוהה מתפרצת אלינו פתאֹם, בטרם אשר עִתַּדנו נפשנו אליה ובטרם נעשה כל הכנות לקראתה, אז יכרתו וישמדו מלפניה כל הפלוסופים היותר גדולים וחכמי המדינה היותר אדירים של האנושוּת הלבָנה אשר בימינו, כאשר יִשָּׁמדו הפראים מפני תרבותנו אנו.

מכל האמוּר בזה יראה הקורא עד כמה מתנגדת השקפתי אני על דבר יחסו של הגאון אל ההמון להשקפתו של קרליל על הדבר הזה. זה האחרון רואה את הגאון בקרב ההמון בצורת איזה פקיד צבא, למשל קוּק (Cook), שחתר ובא לאיזה אי רחוק אל הפראים והוא מפיל עליהם אימה ודורש מהם הכנעה ומשמעת בהראותו להם על כלי-נשקו, על כלי-התותח הכבדים, על האקדחים וקני-הרובים. אולם אנכי מביט על חיי בחירי האנושות לא כעל נסיעה רחוקה לאוקינוס הדרומי ועל כבוש אוכלי-אדם ערומים. לפי השקפתי אני אין כל משפט להגאון לדרוש מההמון, אשר ירש את מחשבותיו כמו שהן מדור דורים, עבודה רוחנית כעבודת מוחו המקורית והחפשית הוא, אשר בהיותו עשיר בכחות-החיים לא תִכבד עליו כלל. אם הגאון לא יאמר דַּי לנפשו בגדלוּתו הבודדות והוא משתוקק לפעול על אחרים, אם הוא שואף במלוא עצמת חייו ובשפעת כחותיו הפנימים להטביע את חותמו המיוחד בצורת החברה האנושית לימים ושנים לדור דורות, אז נטל עליו להפקיד את מקוריוּתו בידי המטרונה הנכבדה והמפוארה, ומרת “סבלנוּת” שמה. עליו להעמיס את רעיונותיו החדשים בלב ההמון לאט לאט ומעט מעט כאשר ילַמדו שפה זרה או נפתוּלי-הגוף: על ידי דוגמאות המופתים, על ידי שִׁנוּן ולמוּד בסדר ובשטה ועל ידי החזרת הדברים. בקצוּר: חובת הגאון היא להעמיס על ההמון את עֹל מחשבותיו ביד רכה ולא ביד חזקה, בארך-אפים ולא בקצר-רוח, לאט לאט ולא ברעש ושאון, למען ישא ההמון את עֻלו החדש בלי עמל ובלי יגיעת הרוח, כשהוא חציוֹ ישן וחציוֹ עֵר ומבלי אשר ירגיש כלל את לחיצתו ודחיקתו, כאשר נשא בנחת את העֹל הישן.

הקורא רואה כי אנכי מדבר פה על אדות מחשבות ישָׁנות וחדשות, ואינני מדבר כלל ע"ד מחשבות טובות ורעות, נשגבות ושפלות, – בקצור, הנני משתמט להשתמש בשמות-התואר, שיש בהם שבח או גנאי או אהבה לזה ושנאה לזה. כל מלחמתם החרישית או ההומיה של המקוריים המעטים נגד הרבים השכיחים אינה אלא השאיפה לטעת על מקום המחשבות הישנות, שבאו בירושה, מחשבות חדשות. המחשבות החדשות אינן צריכות כלל להיות דוקא טובות מהראשונות; סמנם המובהק הוא, כי חדשות הנה, כי אחרות הנה ואינן כהמסורות מימים עברו. את בני ההמון יקראו, כנהוג, בשם טפשים; ולא בצדק יעשו כזאת. בני ההמון כשהם לעצמם אינם טפשים כלל, הם אינם רק חכמים כהאנשים המצוינים והיותר נבונים שבדור. חכמת ההמון כיום היא חכמתם של הגדולים והמקוריים מאתמול. על מדרגת ההשכלה וההתפתחות שהאנשים המצויים עומדים כיום, על אותה המדרגה עצמה עמדו אתמול ראשי הדור. אמנם המצוינים של היום הרחיקו ללכת בדרך התפתחותם, אבל עד מחר יעבור גם ההמון את המרחק הזה, ולמען יהיה המשפט להגאונים של מחר לקרוא את ההמון של מחר בשם נחשלים צריכים יהיו להתרומם על הגאונים של היום באותה מדה עצמה שאלה האחרונים מתרוממים על ההמון של היום. המקוריוּת והבינוניוּת אין להן אפוא ערך מוחלט, כי אם מצטרף. הפרט (אויסנאַהמע) שואף להיות לכלל, והמקוריות – לטפוּס. השכיחיוּת (באנאליטאֶט) היא היא המקוריוּת שנתמעכה מרוב השימוש בה. הננו שוחקים כיום על המשורר אשר ימשיל את עיני אהובתו לכוכבים ולא ימצא דמיון יותר מקורי. אולם אין כל ספק כי כאשר השוה המשורר-הגאון, של התקופה היותר קדומה, בפעם הראשונה את עיני אהובתו אל הכוכבים עשה הדמיון הזה רושם עמוק ונעים על בני דורו. הדמיון הזה הוא עתה שכיח ומצוי ואיננו עושה עוד כל רושם. מדוע? יען כי מצוין ומובחר הוא. וזה הוא אשר היה ברצוני להגיד: השכיחיוּת של היום היא לא רק המקוריוּת סתם של אתמול, כי אם תמציתה, החלק היותר טוב והיותר נעלה של המקוריוּת הזאת, החלק שהיה ראוי להשמר לדורות, יען כי לפנים היה לא רק חדש כי אם גם אמת וישר. הבו גֹדל וכבוד להשכיחיוּת! השכיחיות היא אוצר כל יקר, אשר יצר רוח האדם עד היום.

זאת אשר יקראו בשם דעת-הקהל, כלומר: השקפת ההמון, איננה יכולה אמנם להיות לקַו-המדה בעיני בחירי התקופה וגדוליה. אבל ראויה היא דעת-הקהל כי ישימו לב אליה גם המצוינים שבדור, יען כי קול-ההמון הוא פרי כל ההתפתחות העברה של האנוּשוּת. ההמולה של אספת-עם מורכבת היא מקולות החושבים הגדולים, אשר חיו לפני אלפי שנה, המדברים מתוך גרונם הנִּחר, מרוב שתית שכר, של הסנדלרים והעגלונים. הפתגמים המנוקרים והניבים הנבובים אשר בפי עושי-המדיניוּת של היום, היו מְמֻחָיִים ומלאי תֹּכן גרעיני כשיצאו מפי יוצריהם הראשונים. הדברים הנשמעים כיום מפי הנואמים ההמוניים, ואשר יֵאָמר עליהם כי המה “עתיקים וידועים” או “קמח טחון”, – הדברים האלה עצמם היו כפרחי-תכלת, כמיטב המליצה וההגיון, דשֵׁנים ורעננים כשיצאו בפעם הראשונה מפיות הנואמים המזהירים בדורותיהם. כל הרגשות הטבעיות אשר בלב ההמון, כמו האהבה לאיזה דבר, השנאה, המשפטים הקדומים והמעשים שלא מדעת, הם פרי העבודה השכלית הכבדה של אנשים מצוינים. ההמון הוא, סוף סוף, הגשמת העבר והבחירים המעטים שבדור הם סמל העתיד. אריסטו, אבי רוב המדעים שבימינו, לו יקום מקברו לא יצלח בידיעותיו לקבל כיום תעודת-בגרות מידי המורים של איזה בית-ספר בינוני, ומי יודע אם היה עומד בנסיון גם בידיעת השפה היוָנית. הבלשנים החדשים היו בודאי מקַפחים אותו בהלכות ובכללים גם במקצוע זה, עד כי לא היה מוצא את ידיו ורגליו גם בתורת שפת אמו, אשר בה כתב את כל ספריו. תורת הַרְויי ע"ד מֵרוּץ-הדם בגוף החי, אשר היתה בעיני בני דורו כמרידה נוראה וככפירה איומה בכל האמתיות המקובלות מדורות עולמים, – את התורה הזאת ילַמדו כיום להתינוקות בבתי ספרי העם, ואין פוצה פה נגד הדבר הזה. הגאון הפורש את עצמו כיום מן הצבור הגדול והוא מתגאה בזה שמחשבותיו ורגשותיו רחוקות הנה בכל ממחשבותיו ורגשותיו של ההמון, אשר גם לא יבינו לרֵעו ודבריו המה כספר החתום בעיניהם, – גאון כזה אם היה יכול לשוב אל האדמה בעוד אלף שנה מה השתומם, אולי, לשמוע כי הילדים מפטפטים במהירות את מחשבותיו היותר מקוריות ואת דעותיו היותר מפליאות, כאשר יפטפטו הדברים היותר מצויים.

נשגב ממני להבין, כי המשַׁמְרים המגינים בכל עֹז על הסדרים השוררים והלוחמים נגד כל תקון מדיני חדש, – כי האנשים האלה הם הם אויבי הדימוקרטיה. אלו היתה מטרתם ברורה בעיניהם, אלו ידעו מה המה חפצים ואל מה המה שואפים, כי עתה היו כל המשמרים החסידים הראשונים של הדימוקרטים ומעריציהם בכל מאודם, כי עתה היו יועצים להשולטן להנהיג בתוגרמה את משפט הבחירה הכללית ולתת יתרון להחלטותיה של אספת עם על החלטותיו של בית מועצות המיניסטריום. בני ההמון המה תמיד משמרים ודבקים בישנות, יען כי המה משועבדים במעשיהם לשאיפות-המין הנמסרות בירושה ולא למחשבות אישיות חדשות, על כן גם נוח להם להתקַים בקרב תנאי-החיים הישנים וקשה, וכמעט אי-אפשר, להם למצוא מעמד כראוי בקרב תנאי החיים החדשים. המה אמנם יכולים לפעמים ללכת בעקבות רצון-היחיד הכביר, אשר יטם מני דרכם הכבושה והסלולה מדורות עולמים וינהיגם בדרכו החדשה, אבל מרצון עצמם, בחפצם הטוב, לא יתעו לבקש נתיבות חדשות ולא יעזבו דרך אבותיהם. המהפכות החברותיות הן תמיד מעשה ידי המעטים, היחידים, שאינם מוכשרים לחיות בתוך תנאי-החיים המסוּרים מדורות קדם ושאינם מכֻונים כלל לעצמיוּתם ומקוריוּתם הפרטית. הרבים מסתרבים ללכת אחרי המהפכים והמחדשים, בלתי אם הכשירום במשך של דורות אחדים להבין ולהרגיש כי הסדרים השוררים נתישנו ואין להם הזכות להתקַים, כי המה מזיקים ולא מועילים.

בדברי על אדות עניני המדינה, הנה המלה “שכיחיות” השגוּרה בפי נדרשת לשבח ולא לגנאי. תכלית המדיניוּת היא לברוא לההמון הגדול תנאי-קיום היותר נוחים והיותר טובים לו, וזאת מְחַיְבת לכַוֵּן את מעשיה ורוחה לצרכי הרבים. מחשבותיהם ורגשותיהם של אלו הנה גוֹלְמִיּוֹת, כלומר: על פי נוסח קבוע, מסוּר ומקוּבל שהיה לאחד מיסודות גופם ורוחם, לכן יש להם המשפט להתנגד אל מנהיגיהם הדורשים מהם עבודה-רוחנית אישית העוברת את גבול כחותיהם. על כן פירושה והוראתה האמתית של המדיניוּת (Politik )היא: ממשלת-הרבים, שכיחיות, מסוֹרה. הרגזנים אשר יראו בדברַי אלה אדישוּת יתרה יתרגמו את המלה “מדיניות”, אם הדבר מוצא חן בעיניהם, בשם “אכזריוּת-הבינוניוּת” ו“זחילת-הסרטן”. האיש הכביר, אשר עצמיותו המיוחדה מבדלת בינו ובין ההמון הגדול, מרגיש את הלחץ והדחק של תנאי החיים המצויים, שהמה המכֻוָנים והמסוגלים לרוב האנשים. אם הוא מרגיש כזאת אָכֵן רע ומר לו, אך זאת איננה נותנת לו הצדקה לתקוע את רגלי האנשים הקצרות במכנסיו הארוכים הוא. כל מוסד צבורי, שהוא מוצא חן בעיני הרוב, הוא הוא הטוב, לא כשהוא לעצמו, כי אם ביחוסו המצטרף אל תנאי החיים השוררים. ואחרת לא תוכל היות. נניח נא כי ההמון תועה והוא דורש חקים שהם מתנגדים להשכל הישר ולכל המושגים והדעות של מצויני הדור. מהרו נא ותנו להם לקבוע את החקים האויליים האלה! בני ההמון יִוָּכחו מהרה בעצמם כי החקים החדשים רק הרעו להם, ואז יבואו החכמים והרואים את הנולד ויַראו להם את מקור ענים וסבת רעתם, ואז ידרוש ההמון בעצמו את השנויים והתקונים הנחוצים. אולם אם ההמון אינו מרגיש את הרעה אשר הביא על נפשו והחקים אינם מעיקים ומציקים לו, אז יש לו המשפט להתהלך את החכמים, המתאמצים בכל כחותיהם להוכיח לו כי רק באִוַלתו הוא חושב את עצמו למאוּשר, כעם מורדים ומתקוממים. אם בני ההמון עוצמים את עיניהם מראות נכוחה ומתמרמרים אל הפקחים – תיסרם אִוַלתם, יכשילם עִוְרוֹנם. החכמים הרוצים לעבוד עבודה קשה, להשכיל את העם, להוציאו מבערותו ומחשכתו ולהרים את ההמון מעלה מעלה, – נאמר רק כי רוח נדיבה היא הסומכת אותם. אמנם הנני משתתף בכל לבבי בצערם של אלה החכמים המעטים האנוסים לשאת עליהם את עֹל החקים של האוילים הרבים, אבל היש להם הצדקה לשנות, אם גם היה ביכלתם, את כל החקים הל-ובים האלה? נציֵר נא בדמיוננו עיר שכל יושביה המה עורים גמורים, אולם בין כל סתומי העינים האלה יש רוֹאה אחד ששתי עיניו פקוחות והוא דורש מבית-המועצות כי יאירו בליל את כל הרחובות. הצעתו כשהיא לעצמה בודאי טובה; בלי כל עמל יכול הוא להביא צבא מופתים וראיות להוכיח עד כמה נחוץ הדבר להציב בכל החוצות והשוָקים פנסי-חשמל, בלשון למודים וגם בציורים מליציים יכול הוא לתאר מה נעים ומה טוב הוא האור המבהיק בחשכת הלילה. ואחרי כל אלה ידחו כל יושבי העיר העִורים את ההצעה הטובה הזאת, ומי מהנבונים לא יתן להם הצדק?

אני חושב כי ההמון יוכל לשבוע רצון מהמקום אשר יָעַדתי לו בתבל. הנני רואה בו חזיון נשגב: מצבת העבר, אם גם לפעמים פניה מקולקלים והטיח אשר עליה מתפורר. ההמון הוא העתקה ציורית מתמונות שערכן האמנותי רב מאד. ההמון הוא היורש של הגאון, וכל החיל והעֹשר אשר יעשה זה האחרון יפול לו לנחלה. אולם העולם הפנימי של הגאון סגור ומסוגר הוא לפני ההמון, ואף בסקירה שטחית לא יחדור אליו. העולם הזה שַּיך להגאון לבדו ואין לזרים, לרבים ולאחרים, חלק בו. פה תכלה ממשלת ההמון. הלך-נפשו והגיוני לבבו – זהו סודו של הגאון, הנצפן מיורשיו.

---

הגאוניות והכשרון

מאת

מקס נורדאו

א.

למען יהיו דברי בפרק זה ברוּרים ומדויָקים, הנני מוצא לחובה לענות קודם לכֹל על השאלות: מה היא הגאוניות? מה הוא הכשרון? התשובה הרגילה על השאלות הללו מורכבת היא משמות עצם שהוראתן – התפלאות והשתוממות, ומשמות-תאר שפירושם – תהלה וכבוד. אנחנו לא נאמר דַּי בזה. לא מליצות וחלקות הננו רוצים לתת להקורא, כי אם באורים נוסדים על המחקר והבינה. הנני מאמין, כי קרובים אנחנו להאמת אם נאמר: בעל כשרון הוא עצם העושה את הפעולות הרגילות, במדה כללית או רק במדה מרובה, באופן יותר טוב ובחריצות יותר נעלה מרוב בני מינו, אשר גם הם בקשו להשתלם בַּעֲשִׂיָתָן. הגאון הוא איש הממציא פעולות חדשות מעקרן, אשר לפניו לא היו, או הוא משתמש בהרגילות הישנה על פי דרכו המקורי המיוחד לו לבדו. במתכַוֵּן קראתי את בעל-הכשרון בשם עצם ואת הגאון בשם איש. הכשרון כמדומה לי איננו סגולה המיוחדת רק לבני האדם. הסגולה הזאת נפגשת גם בקרב החיות. הכלב-המסולסל, שהוא מסוגל יותר משאר הכלבים ללמוד מלאכות ושליחיות שונות, הרי הוא בעל כשרון; כן הוא גם חַכְלִילִי-הַגָּרוֹן המצטַין בשירתו בין יתר עופות המזמרים; אוּליַ גם זאב-המים הממהר לצוּד צַיִד, תולעת-יוחנא המתנוצצת יותר מהאחרות הרי הם בעלי-כשרון. הגאוניות היא רק בקרב האנשים, וגם זאת רק בקרב איש אחד. הגאון סולל דרכים חדשים, אשר לפניו לא הלך בהם איש. כזאת לא תעשה, עד כמה שההסתכלות האנושית מגעת, אחת החיות. הגאוניות יכולה להמָּצא רק בקרב כל המין של בעלי החיים. ומהלך ההתפתחות מתָּא-החי עד האדם מוכיח על זה. רשאים אנחנו לאמר, כי העולם האורגני בכלליותו הוא גאון. ההתפתחות והגאוניות הן שמות נרדפים, ותורת השתלשלות המינים לא באה אלא ללמד ולהודיע כי רוח הגאונויות שוררת בעולם האורגני. אין כל ספק כי גם חיות ידועות חפשיות הנה במדה ידועה בדרך התפתחותן והֵנה משתוקקות לנטות מהטפוס הקבוע של המין, כי אותם השנויים שאנו רואים אחרי תקופות ארוכות בבנין גופם ובארחות חייהם של המינים, הלא נתהווּ מתחלה בבעלי-חיים יחידים. אולם ההתרחקוּת מהטפוס הישן והשאיפה להחדש שבקרב בעלי החיים היחידים הן כל כך מצערות וקלות, עד כי אין אנחנו יכולים לתפוס אותן בחושינו. לוּ ראינו אחת הדבורים שהיא בונה את תאי-הדבש שבכַורתה לא בעלי שש צלעות, כי אם רבועים או בעלי שמונה צלעות, לוּ ראינו אחת הצפורים שהיא עושה את קִנה על פי תבנית חדשה, או שור אשר יתן את צוארו להורגים ולא יתנו בעֹל, כי אז היינו רואים ומודים שהמה גאונים. אבל העולם עוד לא ראה כזאת, בעוד אשר בקרב האנשים יראוּ נטיות כאלה מהדרכים והמעשים הנהוּגים והמקובלים מדור דורות.

מזה אנו רואים כי ההבדל בין הגאון ובין בעל הכשרון הוא לא כמותי, כי אם אֵיכוּתי. לא נעלם מנגד עיני שאם נחקור עמוק עמוק את הדבר, אז נראה ונוָּכח שההבדל הוא אמנם לא בעצם ולא במהוּתם הפנימית, כי אם במספר המדרגות והמעלות שהמה נבדלים זה מזה. נביא נא רק דוגמה אחת. להאיש הרוצה להיות פרופיסור לתורת דברי הימים באחד בתי מדרש המדעים הגבוהים, דרושות שלש סגֻלות: כח-הזכרון, כח-השופט וכח הרצון, הכל במדה ידועה ובשעור לא גדול יותר מדי. אבל כל הסגלות האלה כשהן מצורפות יחד עושות את בעליהן רק לאיש בינוני מוּצלח, ולכל היותר לבעל כשרון הראוי להתכבד. אבל אם כל הסגלות האלה הן במדה עצומה מאד ובשעור רב, אז יוכל בעליהן להיות לחכם-מדינה גדול, למנהיג האומה, למושל בבני האדם, והוא נותן אולי מהלך חדש לקורות הדורות ואנחנו צריכים להודות כי גאון הוא. אמנם כל ההבדל בין האחרון ובין הראשון הוא רק כמוּתי: להפרופיסור הבינוני נִתנו הסגלות רק במדה ידועה ולחכם-המדינה העליון נתנו אותן הסגלות עצמן במדה מרובה, אבל ההבדל הכמותי הוא פה כל כך גדול, עד כי שני האנשים האלה יֵרָאו כאלו הם נבדלים זה מזה על פי איכותם, עצמותם ומהותם הפנימית ואין כל קרבה ביניהם. ההבדל שבין המוֹנבלַן ובין גרגיר החֹל הוא רק במדת כמוּתם ולא עצמותם. ובכל זאת מספיק ההבדל העצום שבמדת גדלם לעשות משניהם, שבעצם הדבר אחר המה, חזיונות שונים ונפרדים זה מזה – הר-ההרים מונבלן וגרגיר חֹל.

––––––––

ב.

בהפרק “הרבים והמעטים” כבר בקשתי להוכיח, כי לא כל הגופים האורגניים מסוגלים לענות על הרשמים הבאים מן החוץ בפעולה חוזרת מקורית וחדשה, שאיננה בת-ההרגל מדורות קדם, של מערכת העצבים והשרירים, כלומר: במעשים ובמחשבות מקוריים. זאת יוכל לעשות רק הגוף האורגני שהוא משוכלל בבנינו שכלול מיוחד וכחות החיים האצורים בו הם עצומים מאד. הגאון, אשר סגולתו העקרית היא, לפי דעתי, לעַבֵּד בדרך מיוחד לו את הרשמים שהוא מקבל מן החוץ, הוא אפוא בעל גוף אורגני שהגיע למדרגת התפתחות גבוהה מאד. “שאר הרוח” ו“הנשמה היתרה” אשר להגאון המה דברים שאינם נקנים על ידי יגיעה ועבודה, שקידה וחנוּך. הסגלות האלה הן מתנת הטבע לבחירי יצוריה. גֶּתֶּה שם בפי אחד מיצורי שירתו את החרוז הזה: “חדרו נא לתוך חיי האדם המלאים!” הדברים האלה נשמעים לכאורה כתמימות יתרה, אבל באמת המה יוצאים מלב אדם המכיר את כל גדלוּתו הפנימית. המשורר דורש מאתנו רק דבר קטן וקל: לצלול בנבכי ים החיים ולדלות משם את כל האוצרות הטמונים והשפוּנים, - לא יותר. אבל לזה דרוש להיות גאון. האדם המצוי וגם בעל הכשרון לא ידע כלל איך יחדור אל החיים המלאים, איך יתחיל, איך יגש אל העבודה הזאת; ואם ישלח ידו אל מעמקי החיים והשיבה ריקם מבלי אשר יתפוש מאומה. האדם הבינוני, וגם את בעל הכשרון הנני חושב לסוג זה, איננו רואה כלל את העולם, כי אם את ציוּרו הנשקף מעיני הגאון. הוא רואה את “חיי האדם המלאים” לא בצורתם הממשית ולא כהויתם, כי אם בצורת צללים הנופלים על הקיר מעֲשָׁשִׁית-הקסמים של הגאון. ינסה נא האדם המצוי לתפוש את הצללים המפזזים והמנוּמרים האלה ככל אשר יחפוץ, - מאומה לא ישאר בידו. חזיונות החיים המה כחמר בלתי מעוּבד; האדם הבינוני לא ידע מה יעשה בו, ורק הגאון יברא ממנו דבר-מה, ואז ידע גם הראשון למצוא בו תועלת. אם האדם הבינוני רואה את העולם והחיים שאין להם סוף בצורת תמונות ידועות, הוא יען כי הגאון חבר את כל הקוים המפוזרים ברחבי האין-קץ לתבנית אחת ויעשה לה מסגרת. האדם המצוי מרגיש, חושב ועושה ככל אשר הרגיש, חשב ועשה לפניו הגאון בפעם הראשונה. האדם הבינוני עובר על מחזות החיים, אשר עוד לא עִבדם הגאון עִבּוּד אורגני, מבלי אשר יראֵם, מבלי אשר ירגישם ומבלי אשר יחשוב כלל על אדותם.

רק על ידי משל מהעולם האורגני הנני יכול להטעים ולהסביר את הדבר הזה. החמרים, הדרושים לכלכלת בעלי החיים, כלומר: הפחמן והחנקן, נמצאים על הארץ בכל מקום לרוב, אבל אין החיות יכולות להתפרנס מהם כשהם באותה צורה שהטבע מושיטה להן. במקום שהאויר רָוֶה מחמצת-פחמנית (Kohlensäure), במקום שהקרקע מכוסה גרגירי מלח המורכבים מחמצן ומחנקן, שם אין החיות יכולות להתקיים. רק הצמחים יכולים לעַבֵּד את החמרים האלה, את הפחמן והחנקן, ולהכשירם למזון, ולא כל הצמחים כי אם אלה המחזיקים בקרבם כלורופיל. הפחמן והחנקן מוכשרים לאכילת החיות רק אחרי אשר עֻבדוּ בגוף הצמחים. היחס הזה עצמו שורר בין הגאון ובין יתר האנשים ואף בעלי הכשרונות במשמע. להאדם המצוי קשה לעַכֵּל את חזיונות הטבע, להפכם לבשרו ודמו, ולקלטם במוחו ולעשותם לחלק מידיעתו הפנימית. הוא רואה אמנם את החזיונות אבל לא יקבל מהם כל תמונה; הוא אמנם שומע, אבל לא יבין את אשר ישמע ולא יבקש לו פתרונים אבל הגאון יש לו סגולה מיוחדה לברוא מחזיונות ציורים מעוּבדים, אשר גם האנשים השכיחים יכולים לאצור אותם בידיעתם הברורה.

הגאוניות היא אפוא פרי ההתפתחות הגבוהה של הגוף האורגני, והכשרון הוא פרי החנוך וההתמדה של ההכנה הטבעית, אשר לרוב בני השבט הבריאים והנורמלים. ואחרי אשר אני מחליט כי הגאון שונה בבנין גופו משאר בני האדם, הנה יש להקורא המשפט לשאול אותי, איזו רקמה היא המפותחה ביותר בגוף הגאון? אלו היו הגאוניות והכשרון חזיונות פשוטים, אז אולי לא היה קשה כלל לענות על שאלה זו; אז היו יכולים לפתור את הדבר הקשה הזה באופן פשוט מאד: הכשרון הוא פרי זכרון חזק מאד, הגאוניוּת היא פרי רצון כביר מאד; ובכן בעל הכשרון הוא האיש אשר מרכזי –מוחו הממונים על הזכרון מפותחים מאד, והגאון הוא האיש אשר מרכזי-מוחו הממונים על הרצון מפותחים מאד. איזה המה המרכזים האלה ואיה מקומם, לא ידעו עוד כיום בדיוק; אבל בודאי ימצאו אותם כעבור איזה זמן וכבר נגלו עקבותיהם של איזה מהם. כן היינו יכולים להשיב על השאלה הזאת, והבאור של חזיונות הרוח המיוחדים היה קל כשחוק ילדים. אבל אין הדברים פשוטים כל כך, ואין הבאור קל כל כך. הגאוניות והכשרון המה חזיונות מורכבים מאד; רק לעתים רחוקות הננו יכולים לבאר אותם על ידי יתרון רוחני אחד שהוא בולט ומצטין ביותר, אם גם על פי רוב הוא הוא המכריע בקרב מוחו של הגאון או בעל הכשרון, כאשר הוכיחו החקירות המדויקות. ביצירת הגאוניוּת או הכשרון משתתפים כמעט תמיד יתרונות וסגֻלות שונים, אף אם לא במדה אחת. על ידי אופני ההרכבות והצרופים והקשורים השונים של התלכדות אותן היתרונות והסגלות באיש אחד, תהיינה גם התוצאות שונות, עד כי קשה מאד למצוא את סבתן בחלקי המוח. היוצא מזה, כי הרוצה לחקור את נפש הגאון או בעל הכשרון ולעמוד על עקר מהותם, עליו לנתח בנתוח דק את כל אותם חזיונות הרוח אשר יֵרָאו בעינינו כשלמים ומאוחדים לחלקיהם היסודיים ולמצוא את מקורם בגוף.

––––––––

ג.

כל איש משכיל יודע כיום, כי מערכת-עצבינו המרכזית, כלומר: המוח הגדול והקטן, המוח המאוּרך וחוט השדרה, עצבי ההרגשה והתנועה, איננה אורגן מאוּחד בעל תפקידים פשוטים כמו הלב או הכליות, כי אם חבור של אורגנים רבים, אשר אף כי קרובים המה על פי בנינם, אך תפקידים שונים לכל אחד מהם. מעין היחוסים האלה הננו מוצאים גם בקרב מערכת כלי העכול. כל הקֶּרב והמֵּעַיִם מבית-הבליעה עד פי הטבעת עם כל השַּׁיך לזה הוא כלי אחד, אשר כל חלקיו עובדים לתכלית אחת: להכשיר את כל חמרי המזון המובאים לתוך חללו, על ידי שנויים מיכניים וכימיים, להחזקת הגוף, להתחדשותו ולקיומו. אבל מה שונים המה החלקים הפרטיים של הכלי המורכב הזה! אין כל דמיון וקרבה בין שקדי-הרוק שבפה (מונדשפייכעלדריזען) ובין שקדי הקבה הגדולים (Pancreas) או הכבד; בנין הקֵּבה הוא שונה מהמעי-הדק; שקדי הריר שבכותלי הקבה העוזרים לעכוּל המזון שונים המה בכל מבני המעים המדיחים את הפסולת מן הגוף, הללו מוציאים מיץ המהפך את העמילן (שטאֶרקעמעהל) לסוכר, ואלה מוציאים מיץ המתיך וּממסה את החלבון. רקמה זאת עוסקת במסע חמרי המזון, רקמה אחרת חוסמת את הדרך לפניהם ומכרחת אותם להעצר מעט, ועוד רקמה אחרת עוסקת במציצה. כן ממלאה מערכת-העצבים המרכזית את תפקידה לקשור את ה“אנכי” עם “לא-האנכי”, או, בשפה פחות פלוסופית, את הסרסורת בין העולם החיצוני ובין האיש, היא המהפכת את הרשמים הבאים מחוץ לידיעה פנימית והיא העוזרת להידיעה וההכרה לפעול ולענות על רשמי העולם החיצוני; אבל כל העבודה הזאת מתחלקת לפעולות פרטיות רבות ושונות זו מזו, שכל אחת מהן יוצאת מחלק מיוחד שבמוח או שבחוט-השדרה. הנני חפץ להסביר דברַי אלה רק על ידי דוגמה אחת. נקח נא, למשל, את הראות. מי שלא עסק במדעים חושב, כי דבר קל ופשוט הוא עד מאד לקחת עתון ולקרוא את הכתוב בו. אם יאמרו לו כי העִוֵּר בשתי עיניו לא יוכל לקרוא בספר, - זאת, אמנם, יבין תכף. אבל איך יתפלא וישתומם, אם יאמרו לו, כי עינים פקוחות לבד אינן מספיקות למלאכת הקריאה, כי לזה דרושה עוד עזרתם של אורגַנים רבים ושונים, שמקומם במוח האדם, ואם רק אחד מהם לא יעבוד כראוי אז אי-אפשר לקרוא. תפוח-העין בנוי כמו “חדר-אפל”, אשר על כותלו הפנימי ממול עדשת-הזכוכית נופל ציור מקוטן ובהיר מהעולם החיצוני. הכותל הפנימי הזה הוא עור-הרשת שבעין המקובץ מהחוטים הדקים הנפצלים של עצב-הראות, המוליך את הציור הנופל לתוך העין אל המוח. הרושם יורגש, כפי שיש לשער, באחד מחלקי המוח אשר מאחורי המקום הנקרא בשם: הקופסה-הפנימית (Capsula interna). באורו ופתרונו של הרושם, הבא על ידי העין, יוצא ממרכז אחד, אשר על פי חקירותיהם של קוּסְמוילס, ויסטפלס ואחרים יש לשער, וההשערה לא רחוקה היא מהאמת, מקומו בצדו השמאלי של המוח מתחת. העין מְצַיֶרֶת אפוא את העולם החיצוני, עצב- הראות מוליך את הציור אל הקופסה הפנימית; הקופסה הפנימית הופכת את הציור להרגשה חושית, וזאת האחרונה נמסרת אל הקליפה האמוצה של המוח ושם היא מקבלת צורה ברורה של הידיעה הפנימית. אם העין איננה מסוגלה לעבודתה, אז הקשר שבין ה“אנכי” ובין “לא-האנכי” על ידי חוש הראות יגרע לגמר. אם נפגם עצב-הראות, אז אמנם מצטיֵּר העולם החיצוני במקום הראוי, על עור הרשת, אבל אין הציור מגיע אל המקום שרק שם יורגש. אם נלקו אחוריה של הקופסה הפנימית אז אמנם מגיע הציור אל המוח, אבל אין שם מי אשר יקבל את הציור. אין הציור הנכנס אל המוח מורגש שם. ואם קרום המוח נפגם בצדו השמאלי מתחת, אז אמנם הציור מורגש, אבל איננו מובן ומבואר. העינים רואות, אבל האיש לא ידע מה הוא רואה. כן היא כל פעולה רצונית, כל רגש, כל ציור-דמיוני אשר יֵרָאו כפשוטים ומאוחדים, ובאמת מורכבים המה עד מאד. ביצירתם משותפים אורגנים שונים של מערכת-העצבים המרכזית.

האורגנים הפרטיים האלה של המוח ושל חוט השדרה יקראו בשם מרכזים ויחלקו לעליונים ותחתונים. מקומם על סולם החשיבות הוא לפי ערך תפקידם שהמה ממונים עליו. אולם את ערך תפקידם חשבו לא לפי חשיבותו להחזקת החיים, כי אם לפי מדת השתתפותו ביצירת עצמיותו המיוחדה של האיש. יש סגלות נפשויות שהן רק קנינו של האדם, למשל, המחשבה המופשטה או השפה; ויש בסגלות שהן משותפות לו ולהחיות, למשל, כח-הזכרון והרצון. ויש עוד סגלות אחרות שהן משותפות להאדם ולכל בעלי החיים, למשל, הכלכלה והפריה-ורביה¹.

חשיבותו של התפקיד, וממילא גם המרכז הממונה עליו, הוא בערך-המהוּפך להרחבתו בעולם האורגני ולנחיצותו לקִיוּם החיים. בלי פעלות-הכלכלה הגסות והדקות, כלומר: בלי עבודת העכול, הנשימה ומרוץ-הדם אין הגוף יכול להתקיים אפילו כהרף עין; ובכל זאת המרכזים הממונים על עכול המזון והמרכזים, אשר מקומם בהמוח המאורך, הממונים על עבודת שרירי-החזה והלב יֵחשבו להיותר שפלים. תנועות הידים והרגלים, כלומר: הסדור הנכון של התנועות האלה, אשר בלעדו אי-אפשר ללכת או לתפוש דבר-מה ביד, גם הן חשובות מאד להאדם, אבל הוא יכול להתקיים ולחיות גם בלעדן, ובכל זאת נחשבים המרכזים הממונים על תנועות השרירים ועל צרופן הנכון ליותר גבוהים. הזכרון, כח-השופט וכח הדמיון אינם דברים הכרחיים לקיומו של גוף האדם, כי אם מותרות נעימים, והאדם יוכל לחיות בתענוגים ימים ושנים גם בלי “סרח העודף” הזה, ובכל זאת המרכזים הממונים על הכחות האלה, אשר מקומם בקרום המוח האמוץ, נחשבים להיותר גבוהים.

סדר המעלות הזה איננו מקריי, כי אם מיוּסד היטב. כל אשר התפקיד הוא יותר כללי ויותר הכרחי לקיום הגוף, כן הכלי המיועד לזה הוא יותר פשוט ויותר גס; ובאותה מדה אשר התפקיד הוא יותר מקורי ויותר מפורט, במדה ההיא עצמה הנה גם הכלי, אשר בו יֵעשה, הוא יותר מורכב ויותר דק ועל כן יותר מעונג. הַמַּחֲרִשָׁה הוא כלי יותר הכרחי ויותר כללי משעון-הכיס, וזה האחרון הוא יותר הכרחי ויותר מנפרץ בקרב האנשים מכלי-מדידה מדוּיקת. המחרשה היא על כן יותר פשוטה ויותר גסה משעון-הכיס וזה האחרון הוא יותר פשוט וגס מכלי-מדידה מדויק. לא נקל הוא לשבור את המחרשה אבל השעון אם ישליכוהו הנה והנה ינופץ לרסיסים ולכן הוא דורש זהירוּת ידועה מידי המשתמש בו; וכלי המדידה המדויק יקולקל גם מנגיעה קלה שבקלות. כלכלת הגוּף היא עבודה גסה. היא היתה יכולה להֵעשות גם בלי אברים מיוּחדים לזה, כאשר יוכלו לעשות חריץ באדמה בלי מחרשת, כי אם בעזרת המקל, האבן וגם בידים ערומות, אם גם עבודה כזו היא קשה ביותר. הדיוקנה-הקדמאה (פראָטאָפלאַזמאַ) גם בצורת גוּש פשוט שבפשוטים יש ביכלתו לפרנס את עצמו, במובן היותר רחב של המלה הזאת, על ידי שהוא קולט וסופג לתוכו חמרים מוּצקים, נוזלים ואויריים, ובכן הוא מוכשר לעבודת העכוּל והנשימה גם אם אין לו סימן האברים הדרושים לזה. ואם האדם דורש לעבודה זו כלים מורכבים מאד, כמו מערכות כלי מרוץ-הדם, כלי העכוּל והנשימה, הוא יען כי תפקידי גופנו וצרכיו המה יותר מרכבים והוא מוכרח אפוא לחלק את עבודתו לאברים שונים. אין העת מספקת למזכיר-הממשלה לעשות עבודתו המדינית, לבשל את ארוחתו, לנקות ולטלות את בגדיו. המלאכות האחרונות יעשו המשרתים שעתותיהם בידיהם. גם פרנסת גופנו, אף כי הוא מורכב והתחלקות עבודתו עולה למדרגה גבוהה, היא מלאכה שפלה ופשוטה ומרכזי המוח הממונים עליה המה כל כך גסים, עד כי אין המחלות שולטות בהן באותה מדה שהן שולטות ביתר מרכזי המוח ובאמת ימותו לאחרונה. גם מרכזי התנועה המה שפלים במדה ידועה ועל כן גם הם אינם עלולים כל כך לכל מחלה ופגע. הגוף דורש מהמרכזים האלה, שמקומם בחוט-השדרה, רק מלאכה קלה ומועטה. כאשר יוָּדע להם על ידי עצבי-ההרגשה, כי איזה כח זר פועל על חלק ידוע מהגוף, אם נגיעה קלה היא או כאב עצום, אז מוטל עליהם להביא מערכי שרירים ידועים לידי התכַּוצוּת או למנוע אותם מזה ולעורר על ידי זה תנועה מכֻוֶּנת לתכליתה המגנת על הגוף מפני הכח הזר. תנועה כזו באה מאליה, בלי פקודה וגם שלא מדעתנו. תנועה כזאת עושה גם הצפרדע כרוּתת-המוח. מרכזי –התנועה המה הדיוטים, אם לא נאמר שוטים. המה בעצמם אין ביכלתם להכיר ולהבדיל את סבות ההרגשות המוּבאות להם. אם אין כל סכנה נשקפה להגוף מהכוח הזה, אז יצוה עליהם מרכז-גבוה לנוּח. ולהפך, אם על הגוף לרוּץ או לדלג למען הנצל מפגע רע, גם אז יבוא המרכז הגבוה ויצוֶה עליהם להניע את מערכי-השרירים הדרושים להתכַּוֵץ בשעת הריצה והדלוּג. ולסוף מרכזי המוח המחוללים את הרצון והידיעה הפנימית ואת כל תוכנה, המה היותר גבוהים, יען כי עבודתם היא מורכבת ומרובת הפנים ורק אנושית, והיא דורשת עזרתם של יסודות רבים ודקים מאד, עד כי הפעולות היותר חלשות וקלות יכולות לקלקל את הכלי דק-ההרגשה הזה ולהשביתו מעבודתו, או, להפך, לעוררו לעבודה. וכל מה שמעלתו של המרכז היא יותר גבוהה, כן תִּמָּשך יותר התפתחותו, כן יאחר זמן בשולו וכן יקדים להתמעך ולההרס. מזה אנו רואים כי סדר- המעלות של מרכזי- המוח הוא קבוע ביד הטבע עצמה.

––––––––

ד.

תורת-החיים (Biologie) הדרוינית החדשה רואה את גוף האדם ככנסיה, כמדינה שלמה של בעלי-חיים פשוטים, אשר לכל אחד מהם עבודה מיוחדה. כל תא (Zelle) חי הוא ראשית לכל גוף בפני עצמו עם כל התפקידים הדרושים לקיומו; התא יכול אפוא להתפרנס, לפרות ולרבות, על ידי התחלקותו, וגם להתנועע על ידי התכוצות הפרוטופלסמה שלו. אבל בהתאחדם למיליונים אין מספר לברוא גוף חיה או אדם המה מחלקים ביניהם את העבודות האלה. כל אחד מהם ממלא רק תפקיד אחד מיוחד לו ושוכח את יתר תפקידיו הראשונים, ולולא יתר התאים העושים בעדו את הצרכים הדרושים לקיומו היה נכחד ונשמד מהרה. כדורי-הדם האדומים והקטנים, למשל, יכולים לבלוע את החמצן ולמסור אותו לכל רקמות הגוף, אבל אינם מסוגלים עוד לתנועה, לפריה ורביה. חוטי-השרירים יכולים להתנועע בעצמם ולהניע גם את יתר אברי הגוף, אבל אינם יכולים למשוך אל קרבם מן החוץ חמרי-מזון בלתי מעובדים וכן אינם מוכשרים לפריה ורביה.

ואף כי בעצם וראשונה כל התאים, אשר מהם יורכב גופנו, או, כדמיון האמור, כל יושבי המדינה, שוים המה איש לאחיו וחקה אחת ומשפט אחד להם, בכל זאת הננו מוצאים בהם כיום את סדר היחוס וסולם המעלות. הגוף הוא חברה מקובצת של דלים, אזרחים ופקידים שליטים. הגוף כולל בקרבו את כל המדרגות השונות של התפתחות בעלי החיים. גופיפי-הדם (בלוּטקאֶרפעכען) וְתָאֵי-הַלֵּחַ (Lymphzellen) לא יעלו במדרגת התפתחותם על חיות-המתג (Bakterien) אשר ילחמו בם לעתים קרובות, ולפעמים יפלו גם שדוד לפניהם אף כי על הרוב המה, כדורי-הדם, החזקים. חוט השדרה של האדם איננו גבוה במעלתו משל הצפרדע; מרכז–ההרגשה של האדם התרבותי איננו גבוה במעלתו משל בן השבט היותר שפל. רק המרכזים היותר חשוּבים, מרכזי המחשבה וכח-השופט ירימו את הגוף על כל יתר בעלי-החיים ועושים אותו לא רק לעצם-חי סתם, לא רק לאחד מבעלי-החוליות (Wirbeltierre), לא רק לאדם סתם, כי אם לאיש יודע בעל תכונה מיוחדה שהוא מצוין בין חבריו ועולה על כלם אם המרכזים האלה מפותחים בו ביותר.

אם נתבונן אל המחזות העוברים בקרב גוף האדם, אז יֵראה לפנינו חזיון נפלא: מלחמה תמידית בין החלקים והיסודות, ורשאים אנחנו לקרוא את המלחמה הזאת בשם מלחמת ממשלת-העם לנגד ממשלת-האצילים. מהמרכזים השפלים אינם נוחים כל כך לקבל עליהם את מרותם של הגבוהים ולסור למשמעתם, והמרכזים הגבוהים מתאמצים לשוא להסיר מעליהם את העול האכזרי של השפלים מהם. מרכזי-המוח אינם יכולים להשבית את מלאכת מרכזי-הכלכלה, או, לכל הפחות, לעכבה או למהרה. תפקידי שקדי-הלֵּח וגופיפי-הדם אינם תלויים כלל בידיעתנו וברצוננו, ואינם מושפעים מהם כל עקר. רק בדרך לא-ישר יכולים מרכזי-המוח להוכיח כי הם התקיפים. הם יכולים לעצור את הבאת המזון אל הקבה והאויר אל הריאה ולעכב על ידי זה את עבודת שקדי-העכול וכדורי-הדם הקטנים. ולהפך, עבודת מרכזי-המוח הגבוהים תלויה במדרגה ידועה בעבודת המרכזים השפלים. כי הראשונים עושים את תפקידם וחובתם באופן היותר טוב, רק אם אלה האחרונים עובדים את עבודתם בלי כל מעצור, באופן מסודר וטוב.

הנטיות העממיות שוררות לא רק בקרב המפלגות התחתונות של הכנסיה אשר בגוף, כי אם כל הממשלה טבועה בחותם הדימוקרטי. אין לנו אף מרכז אחד אשר ימשול ממשלה בלתי מוגבלת על כל מרכזי הגוף. ישנם מרכזים רבים שערכם במדינת הגוף שוה ומעלתם אחת. ומהם, לכל הפחות, שלשה מרכזים שהמה המושלים על יתר אברי הגוף. המרכזים האלה הם של הידיעה הפנימית, של הזכרון ושל הרצון. (בעצמו של דבר רק השערתי היא, כי יש מרכזים הממונים על כל הפעולות הנפשיות האלה; אולם השערתי זאת לא הובררה עוד ולא נתאמתה על ידי הנסיונות והבחינות, ויוכל היות כי על ידי חקירה יותר עמוקה נבוא לידי ההכרה, כי הידיעה הפנימית, הזכרון והרצון המה לא חזיונות פשוטים, כי אם תפקידים מורכבים מיסודות שונים). שלשה המרכזים האלה פועלים ומשפיעים זה על זה, אבל אינם תלויים זה בזה וכל אחד מהם עומד ברשות עצמו. ולמען תהי פעולתם מועילה לגוף, צריכים המה להתאים את פעולתם ולעבוד שכם אחד. אך ההתאמה הזאת תחסר במקרי מחלות-המוח וגם אם למראית עין הרוח בריאה ושלֵמה. לפעמים יאבד הזכרון, אבל הידיעה הפנימית קַיֶמֶת ונשמרת. כן יאבד, במקרים ידועים, הרצון בעוד אש הידיעה לא חדלה ולא פסקה את עבודתה. ולפעמים הזכרון והרצון קַיָמים ונשמרים והידיעה הפנימית נעדרת. את החזיון האחרון הננו רואים בקרב הסהרוּרים ובמקרים ידועים של ההשפעה (היפנאטיזמוּס). וגם בשעה שכל שלשה המרכזים האלה עובדים כראוי וכתקונם דרכיהם נפרדים ונבדלים. הדרכים האלה יכולים אמנם להיות מקבילים איש לרעהו, - יכולים, אבל לא בכל עת יהיה כדבר הזה. יודעים אנחנו כי כח הזכרון איננו תלוי ברצון והוא עומד ברשותו המיוחד. הזכרון מעביר לפני ידיעתנו ציורים שונים ומעורר בקרבנו תמונות שונות, אשר לא בקשנום ולא חפצנו בהם. ולהפך, לפעמים הננו מיַגעים את מוחנו להעביר לפני עיני רוחנו ציורים ידועים השמורים באוצר זכרוננו, וזה האחרון מונע אותם מאתנו וכובש אותם במצפוניו כמו להכעיסנו. כן גם הרצון עומד ברשותו ואיננו תלוי בידיעתנו וכל תוכנה. הננו משתמשים בכל כחות שכלנו ומחשבתנו להוכיח לעצמנו כי איזו פעולה ידועה דרושה לנו ואנחנו צריכים, אנחנו חיָבים לעשותה ורק לטובתנו היא, ובכל זאת אין אנחנו עושים כלל את הפעולה הזאת. אנחנו יודעים ומכירים היטב את נחיצות הפעולה, אך הרצון לא יזוז ממקומו ולא יתעורר לדבר זה, ולהפך, הננו מַראים ומסבירים לנפשנו בראיות נצחות ובמופתים חזקים שאין להכריעם, כי עלינו להֵעצר מעשות איזו פעולה ידועה. והרצון שומע ומאזין את כל טענותיו של השכל ובכל זאת הוא עושה את הדבר, אשר ידיעתנו הפנימית מתנגדת ומתקוממת לו. המרכזים הגבוהים שבמוח האדם עומדים אפוא כל אחד ברשות עצמו, לפעמים יתחברו זה עם זה והשלום שורר ביניהם, ולפעמים המה מתנגשים איש באחיו ודוחפים זה את זה בשנאה. כל אחד מהם מתאמץ בכל ימי החיים שדוקא ידו הוא תהיה על העליונה בממשלת הגוף, והאחרים יסורו למשמעתו.

––––––––

ה.

כבר ראינו בהפרק “הרבים והמועטים”, כי המרכזים הגבוהים רק כשהמה מפותחים במדרגה גבוהה ומצוינים בשפעת כחות החיים, - רק אז המה מוכשרים לצרופי רעיונות חדשים, כלומר: לענות על הרשמים הבאים מן החוץ במחשבות ומעשים שלא הורגלו בהם ושלא היתה לפניהם כל דוגמה. אולם אם המרכזים האלה לא התפתחו במדרגה גבוהה אז יעבדו באופן המסור ומקובל מדור דורים. כל פעולה אשר יעשוּה ויחזרו ויעשוה פעמים רבות לתהיה לקשורה ואחוזה באברי הגוף; כלומר: היחס אשר צריך להיות בין תאי-העצבים למען יוכלו להוליד את הפעולה הזאת, - היחס הזה יהיה לקבוע ומוּקשה והפעולה הולכת ונעשית כמו מאליה.

למרות התנגדותו הנמרצה של הרברט ספנסר לכל המשלים והתמונות הבאים לבאר את חזיונות הנפש, הנני מוצא כי אין טוב מהם להסברת הענין הקשה הזה, למען יהיה מובן היטב גם להאנשים שאין החכמה אומנתם. ובכן לא אתמהמה להביא משל פשוט, למען יבואר היטב להקורא מה היא פעולה אורגַנית ומה היא פעולה לא-אורגנית. ההבדל בין פעולה אורגנית לבלתי אורגנית הוא כאותו ההבדל שבין מנגינת תיבת-עוגבים (Musikdose) למנגינת מנגן-אמן. ליבת-העוגבים מנגנת את השיר אשר קבעוהו ויערכוהו בגליליה, אופניה ויתדותיה כחֹק, אבל אין היא יכולה לנגן, כמובן, שיר אחר. לא כן המנגן-האמן. הוא ינגן כל שיר על פי תוי-הזמרה אשר ישימו לפניו, ואם בעל כשרונות מצוינים הוא אז יברא שירים חדשים שלא שערוּם ולא שררום ראשונים. מרכזי-המוח של בני ההמון הבינוני המה ככלי-שיר בנויים ועשוּיים בידי בעל מלאכה; המה מנגנים רק את אותם השירים החקוקים וחרוּתים בהם. מי היה המכונן אשר ערך את כליהם למנגינות ידועות? האבות נִגנו במשך של דורות רבים שירים ידועים תמיד באופן אחד, עד כי המנגינות הישנות והעתיקות האלה נחרתו סוף סוף במוחות של הבנים והמה מנגנים עתה מאליהם בלי מחשבה וכונה את כל אותן המנגינות המסוריות. אולם מרכזי-המוח של האנשים המצוינים המה כמנגנים-אמנים; המה יכולים לנגן נגונים חדשים שלא שמעה לפניהם אזן; רשימת-מנגינותיהם בלתי מוגבלה ומסוּיָמָה, כי אם היא מתחלפת ומשתרעת לבלי קץ. עתה נשאל את השאלה האחרונה: מדוע תהיינה הפעולות החוזרות ונשנות פעמים רבות לקשורות ואחוזות באברי הגוף? תשובתי יכולה להיות רק השערה, אבל היא מתאמתת אל כל אשר אנחנו יודעים על אדות חקי הטבע. החזיון הזה יבואר על ידי החֹק הכללי, כי הטבע מקמצת ככל האפשר בהוצאות כחותיה להשגת התכליות. מחשבות חדשות דורשות מהרצון או הידיעה הפנימית הוצאה מרובה של כחות-העצבים (Nerwenkraft). כל חלקי העבודה הזאת דורשים פקודה והשגחה יתרה מאת המרכזים היותר גבוהים. אבל מחשבות ישָׁנות, מסורות, מורגלות ועתיקות, מעשים שכבר נעשו פעמים רבות ותכופות אינם דורשים את ההוצאה מרוּבה הזאת. דַּיָה הערה קלה הבאה מרשמי-החושים, או פקודה הבא מהרצון או הידיעה הפנימית, להניע את כל גלגלי מכונת המחשבה, וכל המלאכה נעשית מראשיתה ועד סופה כמו מאליה, בלי השגחתם ובלי פקודתם של המרכזים הגבוהים. נטיתה של הטבע אל קמוּץ וחסכון העבודה והכחות על ידי שהיא מהפכת את הפעולה החפשית מעט מעט לפעולה גלמית, - הנטיה הזאת היא כל כך חזקה עד כי היא נגלית לא לבד בכל המין, כי אם תשאוף להגלות גם בכל איש ואיש, בכל יצור ויצור. ולמען תהפך איזו פעולה של מרכזי-המוח לאורגנית, האחוזה וקשורה בהם, לא דרוש זמן של דורות רבים; הדבר הזה יֵעשה בזמן קצר, שהוא פחות משנות חיי האדם. גם הגוף האורגני היותר עשיר בכחות החיים ואשר הגיע בהתפתחותו להמדרגה היותר גבוהה משועבד לנטית-הטבע הזאת: מקוריוּתו מתהפכת לאט לאט ומעט מעט לגלמיוּת, פעולתו החפשית – לאורגנית, ואם לעוּמת שאר הגופים יהיה תמיד מקורי ומיוּחד במינו, הנה בנוגע אל עצמו תחדל מקוריוּתו. גם הוא יהיה מעט מעט, כביכול, לתבת-עוּגבים, אשר תנגן ותשוב ותנגן את מנגינותיה היא. המנגינות אמנם שלה הן, ולא מן המוכן ומשל אחרים לקחה אותן, אבל אותן המנגינות שהיו בראשיתן חדשות ומקוריות, כאשר תשובינה להשָּׁמע פעם בפעם תהיינה חדשות ומקוריות, כאשר תשובינה להשמע פעם בפעם תהיינה לעתיקות. ובזה יבואר כי הגאון היותר נפלא במינו ישועבד סוף סוף למנהגיו ודרכיו במקצוע יצירתו, מבלי אשר ימציא לאחרונה חדשים ומקוריים. לא שגה הרבה אותו הסנדלר, אשר בראותו תמונה יפה ומצוינה הגיד, כי אמנם הרגל רב דרוּש להציָר למען עשות ציוּר כזה.

התפקידים הגלמיים של מרכזי-המוח הגבוהים יבואו לידיעתנו הפנימית לא בתור מחשבות, כי אם בתור רגשות ותנועות נפשיות בלתי ברורות. רק אותן הפעולות, אשר מראשיתן ועד סופן הן עוברות בידיעתנו, כלומר, תחילתן הוא אחד מרשמי-החושים, אשר הפך להרגשה, ההרגשה יודעת את סבתה ומקורה והיא נכנסת אל הזכרון ומביאה לידי משפט השכל (Urteil), אשר יִמָּסר להרצון להוציאו לפעולה, - רק פעלות כאלה ירגיש ה“אנכי” החושב בתור רעיונות בהירים ומתארים היטב. ולהפך, אותן הפעלות העוברות בלי השתתפותה הישרה של ידיעתנו והן באות מאחד המרכזים שבמוחנו, אשר בהתעוררו הוא חוזר באופן מכוני על מחזור של תנועות אשר היו לאורגניות, כאשר תחזור תיבת-העוגבים על מנגינותיה, - אותן הפעלות מורגשות בתור התנועות נפשיות כהות ומטושטשות. אל הההבדל הזה צריכים אנחנו לשים לב בחקירותינו הבאות. אין אנחנו צריכים לשכוח, כי זאת את אשר אנחנו קוראים בשם ידיעה פנימית איננה מתפשטת בכל הגוף; לא כל הגוף הוא היודע את עצמו בידיעה ברורה, כי אם אחד מאבריו, אחד ממרכזי המוח. כל אחד המרכזים הוא בעל ידיעתה המיוחדה לו לבדו, והמרכז היותר גבוה שבמוחנו, אותו המרכז שהוא יסודו של ה“אנכי” החושב שלנו ואישיותנו הרוחנית, מקבל מהן ידיעה מטשטשה מאד, או אינו מקבל מהן כל ידיעה. אין ה“אנכי” שלנו, כלומר: מרכז המוח היותר גבוה, יודע מאומה, או רק מעט מאד וגם זאת ידיעה בלתי ברורה, מכל הנעשה במרכזי חוט-השדרה ובמערכת-העצבים הסמפטית. ובכל זאת אין כל ספק, כי גם המרכזים האלה יש להם ידיעה פנימית, אם גם ידיעתם היא מוגבלה, צרה וממדרגה פחותה, ועל כל פנים יודעים המה באיזו פעלות ובאיזו פקודות להרקמות המשועבדות להם יבחרו, לענות על ההתעוררות הבאה אליהם מן החוץ. עלינו לצַיֵּר בנפשנו את הידיעה (בעוואוסטזיין) בתור עין פנימית, המבטת דרך מַשְׁקֵפָה מיוחדה על המרכזים ופעולתם. שדה-הראיה של המיקרוסקוף הזה הוא בערך לא-גדול; את המונח מעבר לגבול הזה לא תראה, כמובן, העין משגחת; היא איננה רואה לא את ראשיתם ולא את אחריתם של הציורים הארוכים משדה-ראיתה הצר והמוגבל. ידיעתנו הפנימית מרגשת אמנם את התוצאות האחרונות של פעלות המרכזים האחרים, אבל לא את ראשיתן ולא את התפתחותן. אם הזכרון מעביר את אחד הציורים דרך שדה-הראיה של ידיעתנו הפנימית אז תראהו; אבל אין היא רואה מֵאַיִן ואיך בא הציוּר הזה ולאָן הוא מתחמק ואיך יתמסמס. וכיוצא בזה אנו רואים במה שנוגע לחזיונות הרצון. הידיעה רואה את תוצאות הפעולה של מרכז הרצון, כלומר: את אחת התנועות המורכבות של השרירים, או שורה של תנועות תכופות המכֻוָנוֹת לתכלית ידועה; אבל באין הידיעה הפנימית רואה ומרגשת איך יִתְהַוֶה הכֹּח הזורם דרך מסלוּלי-העצבים והמעורר את השרירים להתכַּוֵץ. הידיעה מרגשת את פעולת עצמה ואת פעולת המרכזים האחרים, במדה שהיא נגלית בשדה-ראיתה הצר, באופנים שונים. את פעולתה עצמה שהיא מתחלת וּמְסַיֶמֶת והיא, הידיעה הפנימית, בעצמה מכנת את כל חלקי העבודה, - פעולתה זאת משבעת אותה רצון, כי תוצאותיה הם רעיונות בהירים. להפך, פעולות יתר המרכזים שאין הידיעה מרגשת אותן במלואן ובשלמותן ואין היא יכולה להשפיע עליהן השפעה ישרה, - את ראשיתן, התפתחותן וסופן של הפעולות האלה אין ידיעתנו רואה ואת חלקיהן לא תבדיל הבדלה ברורה, - פעולות כאלה מעוררות בידיעתנו הפנימית רגש של אי-רצון ושל תְּאוּנָה (Spannung). כמעט הייתי אומר רגש של התאמצוּת-העין, אותו הרגש שמרגשת עין האדם בחפצו לראות בדיוק רב את אחד הדברים הרחוקים, הקטנים מאד או המוּארים באור מועט וחלש ואינו יכול לראותו. הרגש הזה יש בו מעין הכרת גבולנו, הכרת החלישות והמגרעות שבטבע ידיעתנו הפנימית; הרגש הזה יש בו מעין סקרנוּת (Neugierde) ונדודים ותשוקה אל הרחבת הדעת. ההרגשה הזאת היא היא הנקראת בשפת-החכמים בשם: אֶמוציון (Emotion) המגעת אל ידיעתנו רק בתור רגש-כֵּהה, בתור געגועים, בתור התעוררות פנימית בלתי ברורה וחפץ בלתי מתֹאר כל צרכו. רק האנשים העשירים בכחות-החיים, המשוכללים יותר בבנין גופם, מסוגלים לעבודת המחשבה הברורה והמדויקה, לאותה העבודה של מרכז-הידיעה היותר גבוהה. בני ההמון, אשר מרכזי-מוחם עובדים עבודה גלמית, וצרופי-מחשבותיהם הם אפוא חלק מגופם וקשורים ואחוזים באבריו, - אין להם אלא רגשות-כהים. הרוב היותר גדול של האנשים אין להם בידיעתם הפנימית כל ימי חייהם אף מחשבה ברורה אחת, שהיא מוּארה היטב מכל צד. ידיעתם הפנימית אין לה עסק בכל ימי חייה אלא עם ציורים ערפליים ומטושטשים. האנשים האלה לא ידעו להגות כמו את כל העובר ברוחם, את כל אשר ירחש מוחם בשעה ידועה, ואם ינסו לעשות כזאת רק הבל וריק ידברו וכל מבטאיהם הוא באסימון, כמטבע עתיקה שנמחק צורתה. המה חיים חיי הרגש-הכהה. הוא אפוא נמסר בירושה, והמחשבה הבהירה נקנית ביגיעת המרכזים היותר גבוהים של המוח. הרגש הוא סגולת המין, והמחשבה הבהירה היא פרי רוחו של היחיד.

––––––––

ו.

הרגש-הכהה, למרות היותו מטושטש, למרות הרגיזו את הידיעה הפנימית, הוא יותר נעים להאדם. ושלשה טעמים יש בדבר הזה. ראשית, הרגש הוא יותר קל, כלומר: הוא איננו דורש בזבוז רב של כח-העצבים, יען כי העבודה הגלמית של מרכזי המוח היא יותר פשוטה ונוחה מהעבודה החפשית והנעשית בדיעתנו הפנימית, וְהַנּוֹחִיּוּת (Bequemlichkeit) היא תמיד נעימה; לא כן היגיעה והתאוּנה: האחרונות מולידות תמיד רגש של צער. שנית, דוקא אי-יכלתה של הידיעה הפנימית לחדור בסקירה בהירה אל פנימיות העבודה הגלמית של יתר מרכזי-המוח, כלומר: אל הִתהווּתו וצמיחתו של הרגש-הכהה, - דוקא אי-יכלת זו כוללת בקרבה מלבד יסוד ההתרגזות והאי-רצון גם יסוד הגרוי-הנעים וההתעוררות החיה. הידיעה הפנימית שואפת לפתור את החידה הסתומה לפניה, לדעת את אשר לא תדע, למלאות ולהשלים את הפגימות בהעצם שהיא רואה בראיה בלתי מוקפת ובלתי ברורה. פעולת הידיעה הזאת היא היא הדמיון (Phantasie), המתעורר לעבודתו על ידי הרגש-הכהה, או כאשר יִקָּרא בשפת-החכמים בשם אמוציון; והדמיון כידוע מן הנסיון, הוא עבודתה הנעימה של הידיעה הפנימית. שלישית – את ההוכחה הזאת הננו מוצאים גם אצל דַּרְוִין -, התפקידים והפעולות של הגוף היותר חשובים הם המה גם היותר מוּרגלים והיותר מצויים ומלוּמדים בו, לכן, על פי רוב, אותם התפקידים שהיו מעט מעט לגלמיים, הנעשים כמו מאליהם, הם המה גם היותר חשובים לקיום המין ולקיום היחיד. ואחרי אשר התפקידים האלה מגיעים אל ידיעתנו הפנימית רק בתור רגשות-כֵּהים, לכן ירגישם הגוף ביתר עז וביתר עמק. לא כן המחשבה הבהירה. היא איננה יכולה להיות נעימה לההרגשה, יען כי קשה ובלתי נוחה היא להגוף הבינוני, שנית, - היא איננה מעוררת את הדמיון ולהטיו העליזים, ושלישית – יען כי האדם לא יבין מסקירה הראשונה את חשיבתוה, אחרי אשר התקַים שנים רבות גם בלעדה. את חשיבותה ורב ערכה של המחשבה הבהירה, של כח-השופט, יבין האיש רק אחרי אשר נוכח בתועלתם ובנחיצותם לקיומו. ואם יוָּכח האדם מן הנסיון כי המחשבה הבהירה מועילה היא באמת והוא חוזר אליה כפעם בפעם, אז תשוב ותהיה מהרה גם היא לפעולה אורגנית וממחשבה בהירה תהפך לרגש-כהה, לאימוציון. ועל ידי השערה זו יבוארו חזיונות סתומים רבים. הרומנתיקה הנותנת את היתרון להישן ומבכֶּרת אותו על החדש, המוצאת את הפיוט דוקא בשנות-הבינים ולא בתקופתנו החדשה, אשר החורבה מעוררת בה הזיות יפות ונעימות בעוד אשר הבנין החדש, עם חדריו ואולמיו העשויים לדירה מרֻוָחה, מעורר בה רק זְוָעָה ופלצות, - הרומנתיקה הזאת מתבארת אפוא, באופן פשוט: הציורים הדמיוניים העתיקים, שבאו בירושה, מעוררים את הפעולה הגלמית של מרכזי-המוח, ובכן המה מורגשים בתור רגשות-כהים, בעוד אשר הציורים הדמיוניים החדשים דורשים יגיעת המוח וטרדת הידיעה הפנימית.

הָעֲגָלָה הישנה עם כל מחמדיה מעוררת בקרב בני הדור, אשר עוד השתמשו בה לצרכי נסיעותיהם, את הרגש-הכהה, את האמוציון, ומסלת הברזל – את המחשבה הבהירה. בני הדור של השנויים הכבירים בכל מכשירי המסע מוצאים אפוא את העגלה הפשוטה לפיוטית, ואת מסלה- הברזל לפרוזית ולבלתי נעימה. הפיוט ופעולתה נוסדו על ההבדל היסודי שבין פעולת הרגש-הכהה ובין פעולת המחשבה הבהירה. תכן הפיוּט הוא דברים, מעמדים, יחסים ותאות המשותפים לכל בני האדם, ובכן מעשים מלוּמדים ומרוגלים, שהיו לגלמיים ולמאורגניים. מן הרגש-הכהה לוּקח ונברא אפוא הפיוּט ואל הרגש הוא שב לפעול עליו. הפיוט שואל גם את מליצותיו וניביו מאוצר הציורים הדמיונים העתיקים, ולא במקרה הוא עושה זאת, כי אם טבע הדבר אונסו להלביש את הציורים העתיקים במחלצות עתיקות, ככל אשר ירשו אותם מהאבות בתבניתם וצורתם. לכן עוד כיום ישא הפייטן על שפתיו את שמות האלילים, השדים והרוחות; לכן ילביש את הטבע בצורת אדם; לכן יתן המשורר לגבוריו חצים וקשת ולא קני-רֹבה ואבק-שרפה; לכן יעביר לפנינו במחזה את הרוכבים על סוסיהם ולא את הנוסעים בעגלת-המטות של רכבת- הקיטור ולכן יש לו געגועים על התקופה-הילדותית של תרבותנו. הציורים הדמיוניים החדשים של זמננו אנו והשקפותינו אנו על העולם אינם עלוּלים להיות חֹמר ליצירותיו של הפייטן. כל זה הוא חדש יתר מדי; הציורים החדשים לא הספיקו עוד להיות לאחד מחלקי המוח הקשוּרים ואחוזים בו, להיות גלמיים; בקצור, המה לא היו עוד לרגשות כהים. אם חרזנים (Reimer) ידועים מנסים לברוא פיוט של מחשבות, מליצה רעיונית, ולהכניס אל שיריהם יסוד מדעי, - הנה יַראו בזה כי אין להם כל מושג ממהותו של הפיוּט. הפיוּט (Poesie) הוא הרגש-הכהה, האמוציון; וכל החפץ לעורר על ידו את המחשבה הבהירה, הוא כאלו יחפוץ להפוך את החלום למציאוּת ממשית חיה וקימה, מבלי אשר יחדול להיות עם זה גם חלום. אבל המחשבה הבהירה הולכת ונעשית ברבות הימים לרגש-כהה. הדבר שהוא חדש כיום, יהיה לאחר אלף שנה ישן. מה שהיום הוא קנין האיש הפרטי וסגולתו המיוחדת לו לבדו, יהיה לאחר זמן ידוע לקנין האנושות ולדבר הבא בירושה. אז תֵּרָאה תחנת מסלת-הברזל לפיוּטית ממש כחורבת-הבירה של שנות הבינים בעיני בני דורנו אנו; כלי-תותח של קרופ – כרמח וכידון; הרמיזה למכונת-חשמל או להבַּצִילוּס תהיה אז פיוטית כהדִּבּוּרים “כנפי השיר” “אנחות הזמיר” היום. לפנים גם הם חדשים כמו מסלת-הברזל וחכמות – הטבע של היום.

יש דורות, תקופות, עמים שלמים אשר הרגשות הכהים שולטים בהם יותר מהמחשבות הבהירות, ויד הראשונים תמיד על העליונה. הנשים, אשר מרכזי-מוחם הגבוהים לא יתפתחו לעולם באותה מדה שהמה מתפתחים ע"פ רוב בקרב הגברים, הנה יותר רגשניות מהגברים. הילד, אשר מוחו עדין רופס ומרכזיו עוד לא התפתחו, ובזקן, אשר מרכזי-מוחו הולכים ונהרסים, יש להם כמעט רק רגשות-כהים ולא מחשבות ברורות. בשעה שאדם הוא חולה או בשעה שהוא הולך ומתרפא, בעוד אשר הגוף, וכל מערכת העצבים המרכזית עמו, עדין חלשים, הוא רק מתרגש ואינו מסוגל למחשבות ברורות. הסמנים הראשונים של מחלות המוח הם חליפות רוחו של הנגוע: פעם ישחק, פעם ירגז ופעם יבכה ובקלות מיוחדה הוא עובר ממעמד נפשי זה לאחר, כלומר: הרגשות-הכהים שולטים בו שליטה מיוחדה. הסינים והרומנים של העת-החדשה המה עמים רגשניים, כלומר: מרכזי-מוחם עובדים עבודה גָלמית באופן המסור ומקובל מדור דורים ומעטים מאד המה האנשים ביניהם, אשר מחשבותיהם מקוריות וחפשיות מכבלי הירושה. תקופת-הבינים טבועה בחותם הרגשות הכהים והגעגועים הערפליים. המנהג והמסורה משלו ממשל רב, האדם הפרטי נתבטל ונתמזג בקרב המשפחה, האגודה והמפלגה. כמעט חצי אלף שנה עברו, מבלי אשר היה איש מסוגל למחשבות ברורות ומדוּיקות, לכן היתה כל התקופה ההיא רגשנית, דתית וסוֹדית.

הבאורים שנתתי עד כה נתרחבו יתר מדי, אולם דרושים המה להקורא שאיננו בקי בחכמת-הנפש. רק כעת יבין הקורא מה היתה כונתי באמרי, כי הגאוניות והכשרון הם פרי מעלת ההתפתחות של מרכזי המוח. אולם באיזה מחלקי המוח יש עלינו לבקש את כל אחד המרכזים, אשר התפתחותו המיוחדת הוא סבת אחד הכשרונות והסגולות הנפשיות, - את זאת לא נדע עוד כיום ברוב המקרים, אבל אין מן הנמנע, ואדרבה יש להאמין, כי על ידי החקירות החדשות, הבחינות והנסיונות בחלקי המוח, אשר חכמים גדולים יטפלו בזה, יגלו בדיוק את מקום המרכזים השונים.

––––––––

ז.

מה שנוגע לבאור הכשרון אין לנו להתעכב בענין זה הרבה. הכשרון איננו פרי התפתחות המיוחדה של מרכזי-המוח. בעל-הכשרון איננו מצטַין בין האנשים שאין להם כל כשרון לא באיכותו ולא בכמות-ערכיו. אני עוד מרחיק ללכת ואומר: בכלל אין כל כשרון (טאַלענט). ועל כל פנים, זאת מה שאנו קוראים בשם כשרון איננו סגולה מיוחדת, כי אם פרי הלמוּד והשקידה של בעליו. כל איש נורמלי, כלומר: מי שאיננו חולה, בעל מום שכלי, מי שאיננו הולך ומִתְנַוְנה ואיננו מן הנחשלים העומדים במדרגה יתר נמוכה על סולם ההתפתחות מהטפוס הבינוני של האנושוּת הלבָנָה, יש בו כל הסגולות הדרושות לכל עבודה כשרונית. עליו רק להקדיש את כל או את רובי עתותיו וכחותיו לעבודה זו. כל ילד-בינוני, שהוא בריא בכל כחותיו, מסוגל להיות משכיל ובעל כשרון בכל דרכיו, אם רק יחנכוהו, ילמדוהו ויגדלוהו שנים רבות באופן מסודר ובשטה מחוכמה. לא כבד הדבר לחנך ולגדל צבאות של אמנים, סופרים, דברָנים ומלוּמדים מקרב כל האנשים מבלי לבחור ולהבדיל ביניהם, וכל איש מהם יכול להגיע למעלת בעל כשרון במקצוע שלו. על היסוד הזה נשענת כל שטת-הלמוד בימינו. את כל התלמידים שבבתי-הספרים מלמדים על פי שטה אחת ועל פי סדר אחד, וגם חֹמר-הלמוד שוה לכלם. ואם בכל זאת הננו מוצאים תלמידים שבבתי-הספרים מלמדים על פי שטה אחת ועל פי סדר אחד, וגם חמר-הלמוד שוה לכלם. ואם בכל זאת הננו מוצאים תלמידים טובים ורעים, אז ההבדל ביניהם (אם לא קבלו לבית-הספר תלמידים חולים ובעלי מומים שכליים העומדים למטה מן הטפוס-הבינוני) מונח לא בעצם כשרונותיהם, כי אם במדת שקידתם התמדתם או במדת יכלתם להקדיש את עצמם יותר או פחות ללמודי בית-הספר. כמובן, לא יבראו ולא ימציאו צבאות המלוּמדים, הדברנים, המשוררים, הציָרים וכדומה ממין הזה בריאות והמצאות חדשות; לעולם לא ירחיבו את גבולות המקצוע שהמה עסוקים בו ולא יגביהו את מטרתו. אולם כל הבריאות וההמצאות שבראו ושהמציאו לפניהם המה מחקים בחריצות רבה ובאופן היותר טוב, וכל המוכשר לזה הלא יקרא בשם בעל כשרון. הננו יכולים להביא, לדוגמה, מספר רב של שמות אנשים אשר הצטַינו באמת במקצעות רבים ושונים כבעלי כשרון. הנני רוצה להעלות על לב הקּורא את בעלי הכשרונות הכוללים של תקפת-התחיה, והנני קורא בשם, למשל, את אוּרְבִּינאָ בּאַלדִי. הוא היה בלשן צַיָּר, מהנדס, רופא, משורר, מלוּמד בשש עשרה לשונות ומורה לחכמת הרפואה בהאוניברסיטה הפַּדואית, ובכל המקצועות האלה עשה חיל. בשנות המאות הקודמות היו בעלי כשרונות כוללים כאלה חזיון נפרץ, וגם כיום היו יכולים לגדלם במספר רב בכל אות הנפש, לולא חֹמר המדע שנתרבה בימינו במדה כל כך מרובה. עתה דרוש זמן יתר רב להרוצה לחקות כראוי את כל הדברים שכבר נבראו ונעשו לפניו. אולם זאת היא שאלת-הזמן ולא שאלת הכשרון הטבעי. לוּ יחיו האנשים מאתים שנה, כי אז היו יכולים אנשים ידועים להצטַין גם בימינו, כבימי התחיה, במקצעות מדעיים רבים ושונים זה מזה ולהֵחשב כבעלי כשרונות ומוּמחים בכל אחד מהם.

ואם ישאלוּני, הלא רואים אנחנו בעינינו כי יש לבני האדם מיַלדוּתם נטיות ידועות לעבודות ידועות? ילד זה חפץ, למשל, משנות חייו הראשונות להיות איש צבא, הילד השני – מנגן, והילד השלישי שואף להיות חוקר-הטבע, והרביעי – בנאי. והלא הדבר הזה יעיד, כי בכל ילד וילד יש כשרון מיוחד לאיזו עבודה, מה שיחסר לגמרי, או רק במדה ידועה, ליתר הילדים. אולם אני חושב, כי בכל המקרים האלה אין בקרב הילדים נטיה אמתית להעבודות האמורות, כי אם מדומית. על פי רוב שואף הילד לאיזו עבודה לא על פי איזו נטיה טבעית ופנימית המיוחדת לו, כי אם מפני שדברים חיצוניים פעלו עליו להביא את האהבה בלבו לעבודה זו ולא לאחרת. לבו של הילד נוהה אחרי איזו עבודה ידועה, אם מפני שהאנשים הקרובים אליו מחבבים אותה עליו במתכון או גם שלא במתכוֵּן על ידי שיחותיהם לתומם, אם מפני שספרים ידועים, אשר באו לידו במקרה, הרימו את ערך העבודה ההיא וישימו עטרת-זהר בראשה, או חזיונות ידועים על הבמה פעלו על נפשו. ודוקא מפני שאין להילד כל נטיה טבעית בלבו לאיזו עבודה מיוחדת שתהיה, ודוקא משום שמוכשר הוא מטבעו לכל העבודות במדה אחת, לכן דַּיָּה לו הערה קלה הבאה מחוץ, למען יבחר באחת מהן וידבק בה לאהבה. ובהמקרים המועטים שאין אנחנו יכולים לבאר את נטיתו של הילד לאיזו עבודה מיוחדת על פי הסבות האמוּרות, אז נצדק אם נאמר כי הנטיה של ילדים כאלה לאיזו עבודה מיוחדת לא על עצמה יצאה ללמד, כי אם עדוּת נאמנה היא שהילדים האלה מתעבים ומואסים בכל עבודה אחרת, ואין המה מסוגלים רק לעבודה אחת ולא לכל יתר העבודות האחרות, יען כי מרכזים ידועים במוחם לא התפתחו כל צרכם. ובמקרים האלה הלא יש לנו עסק עם אנשים שהם עומדים למטה מהטפוס-הנורמלי. ואני באמרי כי הכשרון אינו אלא למוּד וחנוּך, שקידה והתמדה במקצוע ידוע, לא היתה כונתי אלא על אנשים בריאים ושלמים, על הטפוס הבינוני והנורמלי. התבוננו נא היטב ותראו, כי בכל עת אשר התלמיד עוזב את בית הגימנזיום, או בכל עת אשר הצעיר לימים בורח מעבודתו באחד בתי-המסחר והמה בוחרים להיות אמנים או אנשי-צבא, אז המה עושים את הדבר הזה, לא מפני, כאשר יאמינו אחרי כן בעצמם, שיש להם תשוקה טבעית אל עבודת הצבא או לחכמת חרשים, כי אם מפני יראתם את חכמת-השעורים, או את הדברים-הקשים בבית-המסחר ומפני שהמה מקוים בסתר לבבם, כי העבודות החדשות תהיינה יותר קלות ויותר נעימות. איש כזה, אין לו נטיה מיוחדה להאמנות או למלאכת-הנשק, אבל חסר הוא את הכשרון ללמוד בשטח וסדר דברים המוגיעים את המוח, או חסר הוא את הסבלנוּת והמשמעת הדרושות להעובד בבית-מסחר.

ואחרי אשר הכשרון איננו, לפי דעתי, פרי התפתחותם המיוחדה של איזה ממרכזי-המוח, לכן אין אני יכול להעלות על הדעת, כי הכשרון הוא דבר הנמסר בירושה מאבות לבנים. את אשר יקראו בשם דברים הנראים בחוש, המעידים על ירושת הכשרון, וכן ספרו המהולל של גַּלְטוֹן, הנקרא שלא בדיוק בשם “ירושת הגאוניוּת”, לא יתעוני מני ארחי ולא ישַׁנו את השקפתי בנידון זה. אם יַראו לי כי הכשרון באיזה מקצוע ידוע הולך וחוזר בקרב אחת המשפחות, לא יוכיח לי הדבר הזה מאומה. היש דבר יותר טבעי, אם הילד, אשר אביו או דודו וכדומה יהיו לו למופת, יתן מהלך ידוע למחשבותיו. בנו של הרופא, למשל, רואה ושומע מילדותו כל הימים דברים הנוגעים לחכמות הרפואה והטבע. אם הילד איננו בעד, אז אין כל ספק כי הדברים יעסקו את מוחו ויעוררוהו לבחור בחכמת אביו או בחכמה הקרובה לו, ואם איש נורמלי הוא אז בודאי יעשה חיל במקצוע שהוא עוסק בו, כלומר: יהיה לבעל כשרון. אבל האם יכולים אנחנו לאמר, כי ירש כשרון ידוע מאביו? לא. כשרונו של הילד ללמוד ולהשתלם בכל העבודות של האדם התעורר, על ידי הדברים האמורים, ללמוד את עבודתו של אביו. וכן הוא הדבר בנוגע לבנו של שר הצבא, או לבנו של הציָּר, אשר גם הם יבחרו במלאכת אביהם וגם הם יצטַינו בה, אולם בכל המקרים האלה יגיעו האנשים בכשרונם רק עד מדה ידועה, אבל גדולות לא יעשו. וזאת שאנו רואים במשפחה אחת בעלי כשרונות במספר רב שכלם מצטינים במקצוע אחד, הנה לא לבד שאין הדבר הזה מוכיח את ירושת הכשרון, כי דוקא להפך, מזה אנו לומדים כי כל ילד שהתפתחותו היתה טבעית מסוגל הוא, בכל עבודה וחכמה אשר יאחז בהן, להגיע עד מעלת בעל כשרון, מבלי כל הכנה טבעית, כי אם על ידי פעולת הדברים והמעשים שהוא רואה ושהוא שומע בקרב האנשים הקרובים לו.

––––––––

ח.

לא כן הדברים בנוגע להגאוניוּת. האיש לא יהיה לעולם לגאון על ידי חנוּך, יגיעה ושקידה. הגאון הוא חזיון היוצא מכלל החזיונות שאנו רואים בקרב הטפוס-הבינוני. הגאוניות היא פרי ההתפתחות המיוחדה של אחד, ולפעמים גם של רבים או אף של כל מרכזי-העצבים. על כן עושה הגאון את כל עבודותיו, אשר מרכזי-מוחו המפותחים במדרגה גבוהה מאד ממונים עליהן, עבודה שלֵמה ומתוקנה במדה נעלה, במדה אשר לא יגיעו אליה בני הטפוס הבינוני אם גם יביאו את מרכזי-מוחם המתאימים עד מדרגת-ההתפתחות הגבוהה האפשרית להם. מנקודת-ההשקפה הפיזיולוגית היינו רשאים לקרוא בשם גאוניות כל התפתחות מיוחדה, העולה על המדה הנורמלית, של אחד ממרכזי-המוח או של אחת הרִקמות. איש חזק מאד, אשר יש בכחו לעבוד עבודה כבדה וקשה במשך זמן רב בלי כל הפסקה, אשר בריאותו לא תתמוטט אם גם יסבול ימים רבים קֹר ושרב, סער וסופה, אם גם יגזלו שֵׁנה מעיניו לחם מפיו ואם גם ילך בלי לבוש, - את איש כזה רשאים אנחנו לקרוא, מנקודת-ההשקפה הפיזיולוגית, בשם גאון כח-החיים, כי המרכזים היותר שפלים בגופו, הממונים על התפקידים היותר פשוטים וגסים ועל העבודות המיכניות והחימיות של התא-החי, המה מפותחים בו במדה גבוהה ובלתי מצויה. האיש מילו מקרוטון (Milo von Kroton) היה, במובן זה, גאון-השרירים. כן יכולים אנחנו לציר בדמיוננו איש, אשר חוש שמיעתו מפוּתח במדרגה גבוהה כזו, עד אשר מדי עברו בחוץ ישמע ברור היטב את השיחות וגם הלחישות של האנשים היושבים ספונים בחדרי בתיהם לפנַי ולפנים. גם את איש כזה היו רשאים לקרוא בשם גאון-השמיעה.

ובכל זאת אין אנחנו קוראים לאנשים כאלה בשם גאונים, יען כי הגאוניות הזאת היא לא רק נחלת אנשים בלבד. המרכזים השפלים של פעולות החיים ישנם בכל בעלי החיים, ואם נקרא את האיש החזק בשם גאון כח-החיים, אז המשפט גם הצפרדע החי מאות בשנים כשהוּא מעוּרה באבן, גם להחתול אשר לא ימות גם בהשארו סגור ששה שבועות בצנור של ברזל תחת פיח השרפה, - אז גם להם יש המשפט להִקָּרא בשם זה. הן גם האדם היותר חזק לא יעלה בכחות גופו על הפיל היותר חזק וגם מילו מקרוטון לא יכול להתחרות בדלוגיו וקפיצותיו גם עם הפרעוש המטיב לפַזֵּז, וגם גאון-השמיעה לא יתרומם על החיות, אשר אחד מהחושים מפותח אצלן במדה היותר גבוהה, שקשה לנו להשיגה, כמו חוש הראות אצל העופות-הדורסים ביום וחוש הריח אצל הכלבים. ישנן חיות ידועות שיש להן כשרונות המעידים על מרכז מיוחד במוחם, אשר יחסר כלל וכלל במוחו של האדם. הַצְּלוֹפַח-הַמַּרְעִיד (Zitteraal) מוציא מקרבו זרמים חשמליים; יונת-המכתבים עוברת מדינות רבות ובשובה תמצא את הַשּׁוֹבָךְ, הארובָה שלה; ישנן צִרעות האוכלות בשר, אשר הנה בקיאות בטיב הנתוח של היתושים ובחריצות מיוחדה עושות הנה דקירות נוקבות בגנגליוני-העצבים שבכל טבעות גויתם, מלבד הגנגליון שבראש. ובסבת הנתוח החרוץ הזה ישתתק כל הגוף של היתוש, אבל לא ימות ובהיותו עדנו חי יהיה לבָרוֹת לילדי הצִּרעות ולא ידחקם בקנס הצר על ידי תנועותיו. כל הכשרונות האלה אינם באדם, ואין לו גם צֹרך בהם, כי שכלו ממלא את מקומם ביתר שאת. הוא בונה לו מקורי חשמל יותר כבירים משל הצלופח. בעזרת המחט-הצפוני ומפות-הארץ ימצא לבטח את דרכו כיונת-המכתבים, ובחכמת-הנתוח ישתלם עוד יותר מהצרעה-הדורסת.

בשם גאוניות הננו קוראים רק את התפתחותו השלמה של אחד ממרכזי המוח היותר גבוהים שישנם רק באדם ואינם כלל ביתר בעלי-החיים.

גם אמנים כלִיסְט מַקַרְט ודַוִיזוֹן (Dawison) יקראו בשם גאונים. אולם הכנוי הזה הוא, על פי הגבלתי את השם גאוניות, שלא בצדק, כאשר לא יצדקו גם אלה אשר יקראו את גבור-השרירים בשם גאון. ולמען נוכיח דבר זה, כי כל שלשה האומנים האלה לא גאונים המה, כי אם אנשים אשר מרכזים שפלים מאד התפתחו בגופם במדה מרובה ולא יותר, - למען הוכיח דבר זה נטל עלינו לנתח ולהפריד ליסודותיו את החזיון היותר מורכב של מלאכת המנגן בפסנתר, של אמן-הצבעים ושל המשחק בבמה.

––––––––

ט.

נתחיל נא במנגינת הפסנתר. המנגינה יוצאת לפעולה על ידי תנועות האצבעות, פיסת-היד והזרוע ועל ידי דְחִיות פנימיות העושות את התנועות לחזקות או לחלשות, מהירות או לאיטיות, תכופות ומדודות או סירוגיוֹת. הדברים הדרושים אפוא להמנגן הם בסדר-היורד כזה: א) מרכז השולח דחיות-תנועִיּוֹת (בעוועגונגסאימפולזע) שונות זו מזו במדת חזקם ובתכונתם והבאות זו אחרי זו במהירות עצומה. ב) עצבים בעלי הרגש הדקה, אשר יש ביכלתם למסור את הדחִיות האלה במהירות ובדיוק היותר אפשרייים, באופן שלא יבוא גם שנוי קל שבקלים לא במדת חזקן ולא בתכונתן המיוחדה. ג) שרירי זרוע המתכוצים באופן דיוקי, עד כי התנועות מתאימות ומקבילות להדחיות בכל. אנחנו יודעים, כי פעולת התכוצות השרירים ותנועותיהם המכֻונות לתכלית ידועה יוצאת ממרכזים ידועים במוח, לכן רשאים אנחנו להניח כי הדחיות-המנגיניות תוּלדנה באחד ממרכזי-ההרגשה, אשר פעולתו הגלמית מעוררת על ידי רשמי חוש-השמיעה, או גם על ידי רשמי חושים ומרכזי-מוח אחרים, אם הרשמים האלה מתרועעים תמיד או לעתים קרובות לרשמי חוש-השמע. רשמים בלתי שמעיים (גיכטאקוסטישע), אבל הקשורים בהם על פי רוב המה, בשורה הראשונה, המשגליים (געשלעכטליכע). האדם הקדמון, כמו עוד היום חיות רבות, היה מְלַוֶה את תקופת-אהבתו בקולות, במצהלות ובשירים, ולכן נשאר עד היום במרכזי-מוחנו קשר אורגני בין פעולת מרכז-הפריה ובין פעולת מרכז-השמיעה. הרגשות-האהבה מעוררות אפוא את הדחיות-המנגיניות, ופעולת המרכז הממונה על הדחיות-המנגיניות מעוררת את מרכז-האהבה (הפִּרְיָה). אך הקשר הזה איננו היחידי. כל חזיון חיצוני יש בכוחו לעורר לא רק חוש אחד, כי אם חושים רבים בבת אחת. נקח נא למשל החזיון של בקר-האביב הבהיר. החזיון הזה פועל ביחוד על חוש הראות יען כי תכונתו המיוחדה הוא אור השמש ושפעת הצבעים בטבע. אבל יחד עם זה גם חוש-הריח מקבל את חלקו: ריח העשבים והשושנים, אד המים והאצון (Ozon); וגם חוש-המישוש משתתף בהרגשת החזיון הזה: הוא מקבל את רשמי הקרירוּת ומדה ידועה של רטיבוּת; וחוש השמע סופג אל קרבו את צפצוף הצפורים, המית הנחל וגעִיַת הבקר, קול עלים נדפים ורעידות ענפי האילנות. כל חזיון מורכב פועל על אחדים מהחושים או על כלם בבת אחת, ורשמי החושים האלה, שיש ביניהם חזקים וגם חלשים, הולכים ונאצרים בזכרוננו בתמונה מקובצת אחת, ואחר כן די לרושם חיצוני על אחד החושים לעורר גם ביתר החושים ומרכזי-המוח את הרשמים הקשורים בו. הקשר שבין פעולות מרכזי-המוח השונים יעשה שלא בידיעתנו והוא עומד מחוץ לתחומה של ההכרה הפנימית ולא יכנס לגבולה. הקש הזה יֵעָשה כמו מאליו עשִׂיָה גלמית (אויטאָמאַטיש).

הסגלות הדרושות אפוא להמנגן בפסנתר, למען יהיה מצוין בין בני אומנתו, הנה: מערכת-עצבים בעלת הרגשה דקה, המוכשרת לקבל ולמסור במהירות ובדיוק את הדחיות המנגיניות; מרכז-הרגשת הקול המתעורר בנקל, על ידי נגיעה קלה הפועלת על חוש-השמע או על יתר החושים, להוציא מקרבו דחיות שונות בעָצְּמן ובמהירותן ומרכז מְפַקֶּד ומאַחֵד שהוא מפותח במדה גבוהה מאד, מרכז שהוא מוכשר לצרף במהירות עצומה את תנועות שרירי-היד היותר דקות, היותר מדויקות והיותר מורכבות.

מעלתו המיוחדה של המנגן בפסנתר תלויה בהתפתחותו המיוחדה של אחד המרכזים במוחו. אם מרכז-המצַרף (Koordinations-Zentrum) מפותח בו ביחוּד, אז תהיה מנגינתו מצוינת בצד הטיכני שלה, אבל היא תהיה קרה ובלי נשמת חיים. אולם אם מלבד מרכז-המצַרף מפותח במוחו של המנגן גם מרכז-הרגשת-הקול במדה מרוּבה, אז תהיה מנגינתו מצוינה לא רק בטיכניוּתה המשוכללה, כי אם גם ברוחה, בחליפות רגשותיה ובנשמת חייה. ואם מרכז-הרגשת-הקול הוא מפותח בהמנגן במדה היותר גבוהה, אז יש ביכלתו להוציא מקרבו את הדחיות היותר עצומות ולצרפן באופן מקורי וחדש. בעל מרכז כזה היה ביטהובין (Beethoven). אולם מרכז-הרגשת-הקול שהוא מפותח במדרגה היותר גבוהה, אם יתרועע אליו גם מרכז-מצרף שהוא מפותח במדה הגונה עושים המה את בעליהם למנצח בנגינות שהוא מצוין בגאוניותו ויחד עם זה גם למנגן, במובן הטיכני, חשוב מאד, כמו שהיה מוצַרט. המנגן שמרכז-המצרף שלו מפותח בו במדרגה גבוהה, אולם מרכז-הרגשת-הקול שבמוחו מצוין הוא רק מעט ואיננו מתרומם הרבה על הבינוני, הוא יהיה לנגן מצוין ונפלא מצד הטיכני שבמנגינתו ומצד שלמות כשרון החקוי שבו, אבל בתור מנצח בנגינות, בתור בורא חדשות יהיה בינוני; כגון זה היה ליסט, אשר כינוהו שלא בצדק בשם גאון. הגאוניות ממין הזה היא פרי התפתחותו המיוחדה של המרכז המצרף, אבל המרכז הזה הוא מהשפלים ואיננו סגולת האדם לבדו התפתחותו המיוחדת איננה נותנת לבעליו את הזכות להקרא בשם גאון. עטרת הגאוניות שמורה רק לבחירי מין האנושי, אשר המרכזים היותר גבוהים המיוחדים רק להאדם מפותחים בהם במדרגה היותר רמה. לא חזון יקר הוא לראות גם בין החיות בעלות מרכז-מצרף שהוא מצוין במינו. מעטים המה האנשים אשר יתחרו את הקופים במלאכת הטפוס על העצים ובחריצות הגוף ונפתוליו הנוסדים על שויון-המשקל. אם רשאים אנחנו לקרוא את המנגן בפסנתר בשם גאון, אז הלא הוּרשה לנו אפוא לכנות גם את המחולל והרוכב המצוינים במלאכתם בשם גאונים.

––––––––

י.

עתה נתבונן נא אל מלאכתו של אמן הצבעים. הציור האמנותי הוא גם כן חזיון מורכב מיסודות רבים ושונים. הדברים העקריים בכל תמונת-מַחֲשָׁבֶת, הדורשים כי ישימו אליהם לב, המה שלשה: ראשית לכֹּל היא פעולת הצבעים, אחר כן התבנית ולסוף – התּכן, הרעיון. המרכז הממונה במוחנו על הרגשת האור יש לו סגלה טבעית: הרושמים של צבעים ידועים והרכבותיהם עושים עליו פעולה נעימה, והרושמים של צבעים אחרים והרכבותיהם עושים עליו פעולה בלתי נעימה. על מה נוסד הבדל ההרגשות האלה, מדוע הצבעים האלה נעימים והצבעים האחרים בלתי נעימים, לא אדע לבאר בבאור מדויק. הימלהולץ ובריקה (Brücke) הדפיסו ספרים יקרים במקצוע זה ועל פי חקירותיהם הנעלים יש לשער, השערה שיש לה על מה לסמוך, כי הפעולה הסוביקטיבית של הרכבת הצבעים או הקולות היא תולדת היחוסים אשר בין מספר הזעזועים או תנועת-הגלים, מרחקם ותבניתם, והיחוסים האלה שהמה מתיחסים זה לזה מסבבים, כנראה, את השנויים בכלי חושינו המורגשים לנו בתור צבעים או קולות. אך תהא הסבה מה שתהיה, אנחנו יודעים מן הנסיון כי יש צבעים, וכן הרכבותיהם, שהם נעימים ויש מהם שהם בלתי נעימים. מרכז-הרגשת האור כשהוא מפותח היטב מכשיר את האדם להרגיש את רשמי הצבעים בכל תקף, כלומר: להתענג מאד על לִוְיַת-צבעים המתאימים זה לזה ולחוש מעין גֹּעל נפש למראה הצבעים שאין זִווּגם עולה יפה. המרכז הזה כשהנהו מפותח היטב מכשיר את האדם לחַבֵּר בעצמו צבעים שונים באופן שיעשו את הרושם היותר נעים. המרכז אשר על אדותו אנו מדברים יֵחָשֵׁב, ככל מרכזי החושים, אל מרכזי-המוח השפלים. המרכז הזה איננו בשום אופן רק אנושי, יען כי הוא נמצא בכל בעלי-החיים גם בקרב העומדים על מדרגת התפתחות נמוכה מאד. רשאים אנחנו לשער כי גם להצפרים, לזבובי-הרקמה, להַחִפּוּשִׁית, להחסיל ולכל בעלי הכנפים הצבעונים לא יחסר המרכז הזה, כי לולא זאת לא נמצא כל באור נכון לתפארת הצבעים של החיות האלה. מימות דַּרְוִין יסכימו כמעט כל חוקרי הטבע, כי הצבעים היפים אשר בהם יתלבשו כל חיות-הרקמה התפתחו הודות לההזדַוְגוּת-הטבעית, כלומר: על ידי אשר הנקבות נתנו תמיד את היתרון להזכרים המתנוססים בשלל צבעיהם. האדם שיש לו רק חוש-צבעים, כלומר: שהוא מתענג למראה צבעים יפים, יתרומם על ידי זה רק למעלת חבר לעורב העמקים ולהַתֻּכִּי. התפתחותו של המרכז הממונה על הרגשת-האור מכשרת את האדם רק לעשִׂיַת תכשיטי בית שטחיים, כמו יריעות, שמיכות, מרבדים ומסכות-הקיר בעלי צבעים מותאמים היטב. אותם הציורים העשויים רק בעזרת המרכז הזה עושים עלינו, אולי, את הרושם, לכל היותר, של סדינים מצוירים מזרחיים, אבל המה עומדים למטה מהם בנוגע לערכם האמנותי, כי אלה האחרונים הם יותר שלמים במינם.

היסוד השני שהוא חשוב מאד בבואנו לשפוט על אדות איזו תמונה, היא התבנית. הציָּר מבקש לתאר לפנינו את הצוּרה החיצונית של הדברים, להתעות את עינינו כאלו אנחנו רואים את עצמם ולא את ציוּרם. האמצעים אשר הציָּר משתמש בהם להשגת תכלית זו המה: הצִּיוּר (צייכנונג) והצבעים. במציאות הננו רואים את כל דבר ודבר פעם בצורה זו ופעם בצורה אחרת, פעם במדה זו ופעם במדה אחרת, פעם כשהוא מוּאר באופן זה ופעם כשהוא מוּאר באופן אחר, הכל לפי מקומו, הכל לפי המרחק אשר בינו ובינינו ובין יתר הדברים, הכל לפי מצבו ביחוסו אלינו אם הוא למעלה או למטה או מן הצד. הכדור, למשל, יֵרָאה בעינינו לגדול, אם הוא קרוב לעינינו, ואותו הכדור עצמו יֵרָאה לקטן אם הוא רחוק מאתנו; פעם, כשהוא מוּאר היטב, נראה את מְלוֹא חֶצְיוֹ, וכשהוא במצב אחר נראה רק חלק ממנו גדול או קטן. את עִגוּלוֹ של הכדור הננו מכירים לא ישר, כי אם על ידי שאנו רואים שהחלק הגבנוני הבולט ממנו ביותר ואשר הוא יותר קרוב לעינינו, הוא מוּאר באופן אחר וצבעו שונה מאותם החלקים הנסתרים מנגד מבטנו. לראות את הדברים כמו להשיג את צורתם האמתית, כלומר: לבאר לנו את רשמי עור-הרשת, הורה אותנו רק הנסיון בעזרתם של יתר החושים ושל כח-השופט. במציאות הננו רואים רק ציורים שטחיים, המשתרעים על מִישוֹר אחד, אשר חלקיהם שונים זה מזה במדת גדלם, בצבעיהם ובמעלת האור השפוּך עליהם. כי השנויים האלה בגדל הדברים, בצבעיהם ובמדת האור השפוך עליהם מתאימים לשנויי המרחק של אותם הדברים, כי הדברים הנראים לנו כאלו המה מונחים במישור אחד מפֹרדים המה באמת במישורים שונים, - את כל זאת אנחנו יודעים רק על פי הנסיון.

הציָּר מחקה אפוא את הדברים לא כפי שהמה במציאות, כי אם כמו שהמה נשקפים מעל פני עור-הרשת, כלומר: ביחוּסי גדלם, צבעיהם והארתם המדומיים; ואם הוא מוסרם בדיוּק, אז נשמעים אנחנו להרגלנו והננו מבארים לנו את הציורים השטחיים האלה, כאשר נבאר לנו את התמונות-השטחיות שעל עור-הרשת שלנו, כלומר: אנחנו רואים בנקודה מצוירה בלתי ברורה, למרות קטנותה, בית גדול, ולמרות שהוא מחוּקה על הבד הרחוק מעינינו זרת אחת, יֵראה בכל זאת כרחוק מאתנו. ואף כי הבית מונח על שטח-הבד יחד עם יתר הדברים, בכל זאת יֵרָאה בעינינו כאלו מקומו הוא במישור רחוק מאתנו, מאחרי העצים ויתר הדברים העומדים בשורה הראשונה. והבאוּר הזה יֵעשה, כמובן, לא בתוך העין, כי אם בתוך מרכזי-המוח הגבוהים הממונים על הזכרון ועל כח-השופט; רושם-הראות הוא רק המעורר את הבאור הזה. ולמען העלות בידיעתנו את אחת התמונות דרוּש להציָּר להעביר לנגד עינינו רק את תבנית הדבר, או את צבעיו. את יתר סמני הדבר ואותותיו יְחַבר הזכרון מעצמו, יען כי הורגל לראות את הדבר במציאות בכל סמניו ואותותיו, בתבניתו וצבעיו. לכן נאמין, לפעמים לא רחוקות, לראות בעינינו על אחת התמונות דברים שאינם על הבד, ועינינו אינן יכולות אפוא לראותן כלל. סבת הדבר היא, כי מרכזי-מוחנו מוסיפם מעצמם את הדברים האלה בהשלימם את החלקים, אשר הציר רק רמז עליהם. הנני רוצה לבאר דבר זה רק עלי ידי משל אחד. כשאנו מתבוננים אל הזקן המצויָרה על התמונה הננו מאמינים לראות בה שערות בודדות, וכשאנו מביטים אל האילן אשר על הבד נאמין לספור את עליו. אבל הציר לא תאר לא את השערות ולא את העלים על הבד, כי אם את פעולת האור על שטח לא-ישר אדמדם או ירוק; ואחרי אשר ראינו פעולת-האור על שטח לא-ישר אדמדם או ירוק; ואחרי אשר ראינו פעולת-האור הזאת על זְקָנִים ועל ראשי האילנות ומן הנסיון נודע לנו, כי השערות או העלים הם סבת הפעולה הזאת, לכן יבוא הזכרון ויעביר לפנינו את השערות או העלים שהוא מקשרם עם הסבה הזאת, כאשר יהיה הדבר במציאות, אף כי על התמונה אינם כלל ואנחנו רואים במרכזי-מוחנו איזה דבר, אשר עינינו לא תראינה אותו. אמנותו של הציר היא אפוא למצוא את סמני הדברים ולחקותם באותה הצורה שהיא מורגשת לעור-הרשת. הוא מחקה ומוסר את כל הסמנים או רק אחדים מהם, אבל היותר עקריים. התבנית (Umriss) לבד מזכירה אותנו רק סמן אחד, את גבולות הדברים, עברי שטחם ופאתם, ומובן הדבר, שהציָּר הרוצה לעורר בקרבנו את ציורם המלא של המראות אשר הוא רואה רק על ידי תבניתם (אוּמריס) לבד, - מובן הדבר, שהוא דורש ממרכזי מוחנו עזר רב להשלים ולמלא את הציוּר, אשר הוא רק עוררו. רשומי-המרחק של הדברים נותנים לנו מושג ידוע על אדות יחוסם זה לזה במרחב, שאנו רואים במציאות. תאור שרטוטי-הצל על פני התמונה נותן להדברים המתוארים עוד סמן יותר מובהק, את הבדל ההארה, העוזר לנו להכיר את גדלם והמרחק שביניהם, ועל כן גם את תכניתם. והצבעים שעל התמונה נותנים לנו את הסמן האחרון, שנִּתן בכלל לחוּש-הראות להרגיש. על כן עושה התמוּנה שהיא אמתית על פי תבנית, על פי ציורי-המרחק, על פי חלקות האור והצל שעליה ועל פי מערכת צבעיה, - תמונה כזאת עושה על העין את אותו הרושם שיעשו עליה הדברים עצמם, כשהם במציאות ולא על הבד, עד כי להמרכזים הגבוהים שבמוחנו אי אפשר כלל להבדיל בין הרושם שתעשה עליה תמונתם, בין החִקוּי ובין המקור. מלאכתו של הציָּר היא הנתוח הדק, להפריד בדיוק רב בין חלקם של מרכזי המוח הגבוהים ובין חלקם של רשמי הראות, אשר השתתפו בציור דמיונו.

הנני שב אל משלי הראשון: כשהציר רואה לפניו עלי העץ, אז עליו לנתח את ציור-הדמיוני ולהכיר, כי בעיניו לא יראה את העלים הבודדים, כי אם שטח ירוק לא-ישר, המוּאר באופן מיוחד ורק על ידי זכרונו הוא מפריד ומבדיל בתמונה זו עלים בודדים; לכן אין לו, להציָּר, למסור במצבעו על הבד עלים בודדים, שלא יראם בעיניו, כי אם יצַיְרם בעזרת הזכרון בדמיונו, אבל עליו למסור את השטח הירוק המואר באופן מיוחד, אשר עינו מרגשת באמת.

האדם הפשוט אינו יודע מה שונה הוא אותו הדבר, שעינו רואה באמת מהדבר שהוא מצייר בדמיונו, בשעה שהוא מקבל רושם-ראיה ידוע; אבל הציר צריך אפוא לשים לבו במלאכתו רק אל הרושם שקבלה עינו ולא אל הציוּר שנולד מזה בדמיונו. וההבדל הזה יעשה בקרבו מאליו, כי הוא נוסד על כשרון האדם להביא חיים בשריריו, הבאים לידי תנועה בשעת הציור והרשוּם, על ידי מרכזו הממונה על קבלת רשמי האור, בלי עזרת מרכזי-מוחו הגבוהים, הממונים על כח הזכרון והשופט. היד יכולה אפוא לציר ולמשוח בצבע רק את אותם הדברים, אשר הרגישם מרכז-הרגשת-האור, כלומר: את אותם הדברים, שעינו רואה באמת, ולא את אותם הדברים שמרכזי-מוחו הגבוהים משלימים או משנים בהם. הקשר הישר, אשר בין מרכז-הרגשת-האור ובין מרכז הממונה על שרירי התנועה, - אותו הקשר, שהוא היסוד האורגני של כשרון הצירים איננו מוציא לגמרי את השתתפותם של מרכזי המוח הגבוהים. אלה האחרונים בוררים מתוך לחלקי הרושם, אשר קבל מרכז-הרגשת-האור מאחד הדברים, ואוצרים בקרבם רק את העקריים והראשיים שבהם. אשר אותם ימסרו על הבד או על הגליון. בעוד אשר יתרשלו לקלוט אל קרבם את יתר החלקים. הציָּר מעורר בקרבנו, במקרים ידועים, את ציוּר הדבר על ידי אחד הסמנים, על ידי קו-התבנית, על ידי פעולת-האור ועל ידי זה מתרוממת עבודתו מעבודת החושים והשרירים לעבודת הרוח. והדבר הזה הוא הנותן את היתרון לתמונת הציָּר על פני תמונת הצַלָּם. ובכל זאת עומדת העבודה הזאת על מדרגה נמוכה; רק מקצתה, חלקה הקטן והדל הוא פרי עבודת מרכזי המוח הגבהים וגם לא עליהם היא פועלת ולא אותם היא מעוררת. תוצאות העבודה הזאת ופריה הוא מעשה-אמן, אשר כל מעלתו היא האמת; אבל האמת זה שזאת איננה מעוררת בשום אופן את המחשבה ואיננה צורה את הנפש. האיש שיש לו כשרון למסור את רשמי-הראות שלו כמו שהם בלי הוספותיו ומלוּאיו של כח הזכרון וכח-השופט יש לאל ידו להגיע למדרגת ציָּר אמן, המוסר בדיוק את תבניתם או תמונתם של צנון, אבטיח, אַסְפַּרגוּס, דוּדי נחֹשת או מיני שבלולים. למדרגה גבוהה מזו לא יגיע לעולם.

––––––––

יא.

והנה עתה הגענו אל היסוד השלישי, אשר עלינו לשים אליו את לבנו בהתבוננו אל התמונות של הציָּר. היסוד הזה הוא התֹּכן הרוחני, כלומר: המחשבה והרעיון של התמונה. אותו כשרון הָאַנַליזה, שנתן את האפשרוּת להציָּר להפריד בין חזיון הדבר האמתי ובין ציוּרו הדמיוני ולתפוס מהחזיון את חלקיו, קויו ושרטוטיו העקריים ולמסור אותם אחרי כן בעט או במצבוע, - אותו הכשרון עצמו, אם מפותח הוא במדרגה גבוהה, נותן את האפשרות להציר לתאר את הדברים אשר נשמרו בזכרונו, מבלי אשר יראה אותם בשעת עבודתו לנגד עיניו. וכמו שאין אנו רואים בעינינו את כל עגוּלו של הכדוּר, כן לא נראה בעינינו את התנועה או את מעלות הרוח ורגשות הלב. באופן הראשון הננו רואים באמת רק עִגוּל שטחי מוּאר, ובאופן השני הננו רואים שורת תמונות הבאות תכופות זו אחר זו או את שרירי הפנים, הגוף, הידים והרגלים במצב ידוע. אבל הנסיון הורה אותנו לדעת, כי העגוּל השטחי, כשהוא מואר באופן ידוע, כדור הוא, וכן יודעים אנחנו מהנסיון, כי שורת תמונות שוות, הנראות תכופות זו אחר זו על עור-הרשת של עינינו ולמען תראינה כמו הן דורשות את תנועות שרירי עינינו וצוארנו, - כי התמונות האלה הן תנועות של הדבר הנִּראה, וגבות-העינים הקמוּטים וכפות היד הקפוצות אות הנה לקצפו של האיש. הציָּר תופס רק את האותות הנראים לעינים, המסַמְנים, למשל, את החמה, את השמחה, את היגון, ואם הוא מוסר לנו את האותות האלה בצבעים נאמנים, אז הוא מעורר בקרבנו את ציורי רגשות הלב ותנועות הנפש המוּבעוּת בהן.

מהדברים האמורים למעלה הננו רואים את גבולותיה של אמנות הציר. האמנות הזאת היא ראשית לכֹּל היסטורית, כלומר: ביכלתה לתאר רק את הדברים, המאורעות אשר כבר ראינו כמוהם או דומה להם, דברים אשר סמניהם הנראים לעין כבר ידועים לנו. אלו היה הציר מתאר דברים ומאורעות, אשר זרים המה לנו לגמרי ולא ראינו מעולם אף כדוגמתם, אז היינו עומדים לפני תמונה אשר לא נדע פתרונה כלל; עור הרשת של עינינו היה אמנם מקבל רשמים ידועים, אבל כח הזכרון וכח השופט שבנו לא היו יכולים להוסיף עליהם משלהם מאומה; והתמונה האמורה היתה יכולה לפעול רק על החושים, אבל לא להוליד בקרבנו ציוּרים דמיוניים, אשר אין ביד הציר לחוללם בתחבולות אמנותו, כי אם להעירם ולעוררם בקרבנו. עוד זאת, חכמת-הציּור איננה מסוגלה לתאר את מעלות רוחנו לפרטיהן, כי אם בכלליוּתן. אין בידה להביע, למשל, את הרעיון הזה: “אין רוחי נוחה מדרכי חיי במשך עשר השנים האחרונות וביחוּד מפרנסתי אשר בחרתי בה”, לכל היותר יש בידה להביע את הרגש:" אין רוחי נוחה"; מדוע? יען כי אי-הרצון בכלליותו יש לו סמנים חיצוניים שהמה נראים לעין, כלומר: תנועות הפנים והגוף, בעוד אשר ההתאוננות על הפרנסה או על תקופה ידועה מהחיים איננה מובעת בסמנים חיצוניים שהם נבדלים מסמני ההתאוננות בכלל. ועֵקֶב הגבולות האלה יש ביד חכמת-הציוּר לפעול רק על הרגש ולא על המחשבה. על כן קצר כחה של האמנות הזאת לתת לנו דברים חדשים לגמרי, דברים שאין להם כל יחס קשר עם הידועים לנו מכבר. גאוניותו של הציָּר הוא כזה, שהוא מוצא גם בדברים היותר מסוכסכים ומורכבים את סמניהם החיצוניים, שהם מיוּחדים רק להם לבדם ולא לאחרים, סמנים שהם נעלמים גם מהעין היותר בהירה וחדה ואת הסמנים המובהקים האלה הוא מוסר בדיוק רב ומלבד זה הוא בוחר לתאר מאורעות וענינים חשוּבים.

ובכן הננו רואים, כי גאוניוּתו של הציר מורכבת מהיסודות הפשוטים האלה: חוש-הצבעים, הכשרון להבדיל בין הדבר שראתה העין באמת ובין הנוסף עליו על ידי עבודת-הרוח, ולאחרונה, היכֹלת להכיר בחזיונות מורכבים את סמניהם החיצוניים הנראים לעין, המיוחדים רק להם לבדם והנותנים את האפשרות לבאר אותם מהרה באופן אמתי. שני הכשרונות הראשונים הם מהמדרגה הנמוכה והם אוטומטיים, כלומר: פעולתם נעשית מאליהם בלי עזרת המחשבה; מי שיש לו רק הכשרונות האלה אין לו המשפט לקחת לו את עטרת הגאוניוּת לא כן הכשרון השלישי. הוא דורש עזרתם של מרכזי המוח הגבוהים ועבודתו היא מקורית וחדשה: לגלות סמנים מובהקים הנראים לעין, אשר מקורם לא חשבום לעקריים. שלשת הכשרונות האלה לא תמיד המה מאוחדים ומפוּתחים במדה אחת באיש אחד. ועל פי הכרעתם של אחד מהם תשתנה גם תכונת הגאוניוּת של הציָּר. הכשרונות האַנַליטיים, כלומר: להבדיל בין הנראה באמת ובין המדומה, האמתיות וחוש הצבעים כשהם מפותחים ומושלמים, כמעט, במדה אחת יעלו את הציָּר למדרגת רפאל. הציָּרים מורילה (Murillo) ובילַסקיץ (Velasquez), אף כי הצטַינו בכשרון להרכיב את הצבעים באופן יותר נעים ובאופן יותר קרוב אל האמת והמציאות מאשר עשה זאת רפאל, לא היה ביכלתם לעורר רגשות עמוקות כזה האחרון, יען כי לא בקשו לפעול על ידי תמונותיהם היותר מצוינות על רגש המין ועל הסּוֹדִיות שבלב, על הרגשות האנושיות היותר חזקות, בבת אחת, כי אם נגעו בצבעיהם רק את הגעגוּעים הכמוסים בלבד או את הצד השטחי שבמאורעות החיים המעורר רק את התיְרָנוּת (Neurgierde) שבלב. הכשרון להשתמש בהצבעים באפון נעים ולמשוך עליהם חוט של חן, הכשרון לציֵּר את הדברים באופן אמתי בינוני והסגוּלה לעורר את הרגשות, לא את הרגשות האנושיות העמוקות, כי אם את הלאומיות ושל אהבת ארץ המולדת, יעלו את הציר למדרגת פאוֹלאָ וֶרוֹניז (Paolo Veronese). ומי שיש לו רק חוש הצבעים בלבד, ציָּר כזה יעלה באופן היותר מצוין רק למדרגת מַקַרְט, היודע לסדר את הצבעים הנעימים ולהניחם זה בצד זה כצפור-הצוארוני האוסטרַלי לפני סֻכתו יְפַת-הגוָנים, אבל אין הוא רואה את הדברים רְאִיָה אמתית, ראית ציָּר נאמן, ואין הוא מוסרם, במסירת המצבוע, כאמתתם, ומכש"ב שאין ביכלתו לתאר את המאורעות והחזיונות החשובים, על פי סמניהם הנראים לעין והעקריים, באופן כי יבינום, וציורם יעשה את הרושם ויעורר את הרגשות, אשר יעוררו המה בעצמם. רק אז נרשה לעצמנו לקרוא את מַקַרְט בשם ציָּר גאון, אם התואר הזה ינָתן גם להצפור-הצוארוני. אם עטרת הגאוניוּת הולמת את הראשון – תהלום גם את השני.

––––––––

יב.

על אדות המשחקים על הבמה לא יהיה עלינו להרבות אמרים. הכשרונות המיוחדים להעולל (Acteur) המה תולדות ההתפתחות של הסגולות האורגניות המשותפות לא רק לרוב האנשים, כי אם גם לרוב החיות העליונות. הסגולות האלה הנה כשרון-החִקוּי והפעולה החוזרת של הדמיון על תנועות אברי-הגוף ושל התנועות על הדמיון. למותר יהיה לי לבאר מה טיבו ומהותו של כשרון-החקוי. כל איש יודע מה הוא, ואת מקורו האורגני ועל מה הוא נוסד בארתי בהפרק “ההשפעה”. אולם עלי לבאר את מהוּתה של הפעולה-החוזרת האמורה. כל הרשמים החיצוניים הנמסרים על ידי עצבי-החושים אל חוט השדרה או אל מרכזי-המוח מעוררים בהם עבודה, המגעת אל הרגשת החושים בדמות דְּחִיָּה-תנועיית (בעוועגונגס-אימפולס). הא לכם דוגמאות פשוטות וברורות. עצבי-ההרגשה של האצבעות, אשר נגעו בבלי-זהירות בתנור בוער, יביאו אל חוט-השדרה ואל המוח רושם, אשר המרכז התחתון של חוט-השדרה ירגישהו בכלל בתור סכנה, והמרכז הגבוה של המוח ירגישהו בהרגשה יותר ברורה בתור מכאוב ולא כמכאוב סתם, כי אם בתור כְּוִיָה. מרכז חוט-השדה שולח את תשובתו על זה בתמונת דחיה-תנועיית אל שרירי-הזרוע, הפועלים על היד, כי תרתע לאחוריה, ומרכז-המוח שולח את תשובתו בדמות דחיָה-תנועיית אל שרירי-הפנים, הנשימה והגרון, ותולדתה צעקה והתכוצות הצורה המפיקה מכאוב. הרגשתה או ציורה הדמיוני של הַכְּוִיָה היו אפוא סבה לתנועות ידועות באברי הגוף. להפך, מעוררות אותן התנועות עצמן, כלומר: הרתיעה הפתאומית של היד, צפידת שרירי הפנים והצעקה המתפרצת על ידי התכוצותם של השרירים אשר בין הצלעות והפדר בשעה ששרירי הגרון מכֻוָּנים לזה, - מעוררות אותן התנועות עצמן במרכזי המוח הגבוהים ההרגשה או הציור הדמיוני של מכאוב פתאומי ביד. כל אדם יוכל לעשות נסיון כזה בו בעצמו: ראשית לכל, יחקור לדעת היטב מה המה הסמנים החיצוניים, אשר על ידם יֵרָאה לעין, למשל, יגון נפשו; אם על ידי קומה כפופה, על ידי תנועה ידועה בפניו, על ידי טעימה ידועה בקולו, על ידי אנחות, וכדומה לזה. אם יוָּדע לו דבר זה ינסה נא לעשות בדיוּק את כל התנועות האלה, שבהן רגיל יגונו להתלבש, ומהרה יִוָּכח, אולי לתמהונו, כי היגון חדר עמוק אל נפשו. אז יכיר, כי גם החזיונות המלַוים של היגון, כלומר: הדמעות, צרופי הרעיונות העכורים ותמונות הדמיון השחורות, שאי אפשר לחוללם כרצוננו, יען כי אינם ילידי התנועות של השרירים המשורטטים, - כי גם החזיונות האלה נלוו אל יגונו זה העשוי לדעתו.

עלינו לזכור תמיד, כי העצבים ההולכים מקצות אברי הגוף אל המרכזים, המרכזים עצמם והעצבים הנמשכים מהם אל מרכזים אחרים או אל השרירים, כי כלם יחד המה מכונה אחת מאוחדה ומהודקה, אשר קִשוריו מאוּרגנים, ואם יביאו את אחד מחלקיה לידי התעוררות ותנועה אז כל עבודתה של המכונה הזאת הולכת ונעשית מאליה מהחל ועד כלה. בעזרתה המכונה הזאת הולכת ונעשית מאליה מהחל ועד כלה. בעזרתה המכונה הזאת עושה המשחק על הבמה תפקידו, שתעודתו לתת צורה מוחשית למעמדי-הנפש של האנשים אשר הוא מחקה את דמותם. הוא עושה תפקידו זה בשני דרכים, מדעתו ושלא מדעתו. בדרך הראשון הוא מתבונן בעין חדה ובשום לב אל תנועת הפנים, תנועות אברי הגוף ואל נטיות הקול ונגינתו אשר על ידיהן יֵראו ויִשמעו מעמדי-נפש ידועים, כמו חֶדְוָה, הַזָיָה, חשד וכדומה לזה, של אנשים בעלי מזג ידוע, מתונים ורגזנים, מחונכים ומנומסים, גסים והדיוטים, המשַׂחֵק מחקה את כל מיני התנועות האלה רק בעזרת רצונו לבד. בדרך השני ישוה בדמיונו את מעמד-הנפש של האיש אשר הוא מחקה על הבמה, ועל ידי התנועות הנובעות מציורו הדמיוני יֵעזר בתפקידו זה. והתנועות האלה בפעולתן החוזרת על ציורו הדמיוני ימלאוהו רוח חיים, עד כי ישלח מאליו ושלא מדעתו את כל הדחיות-התנועיות (Bewegungsimpulse) שהוא רגיל בהן, הרצוניות והבלתי רצוניות.

הדרך הראשונה היא הקשה ביותר שאיננה בטוחה. היא דורשת מהמשחק את כשרון ההתבוננות החדה והמדויקה ואת כשרון נתוח החזיונות, אותן הסגולות שהכרנו את הכרחיותן אצל הציָּרים. המשחק המחקה מדעתו צריך אפוא להתבונן בפועל אל אותם מעמדי-הנפש של האנשים אשר הוא מתאר על הבמה; אין אף אחד מאותותיהם המוחשיים העקריים צריך להתעלם ממנו והוא אינו יכול להסתפק כהציר בהסמנים הנראים לעין בלבד, כי עליו לשום לב גם להקול ולכל נטיותיו ומעלותיו. אם יבגוד בו כח זכרונו ולא יעלה לפניו את המופת (Vorbild) אשר הוא רוצה לחקות, או אם לא התבונן אליו כראוי בסקירה חדה, אז יהיה חִקוּיו בלתי שלם ובלתי מדויָק ותפקידו מלא פגימות ולא יעשה על הרואים רושם של אמת. הדרך השניה היא, להפך, קלה ובטוחה. אחרי אשר מעמדי-הנפש ממין ידוע מתגלים המה בכל בני האדם באופן שוה (כמובן, בשנויים מעטים ודקים ע"פ ההסתגלוּת האישית הקלה של כל אחד ואחד מהם), ואחרי אשר גם המשחק אחד האדם הוא, לכן אם אך העיר בקרבו מעמד-נפש ידוע, או בלשון יותר ברורה: אם עשה את עצמו, למשל, ככועס, כמתאבל, כמתרונן או כמשתגע, אז יתגלו בו כל הסמנים החיצוניים המובהקים של אותו המעמד וזה יעשה כסדר את כל התנועות אשר יעשה בהכרח איש במעמד כזה, את כל התנועות, בלי יוצאת מן הכלל, ההכרחיות והרצוניות; אז יבכה, ישחק ירגז, יקרוץ בעיניו וירקע ברגליו וכדומה לזה. מלאכת החקוי של משחק כזה תשיג את מדרגת האמת האנושית. הדרך הזאת שדורשת מהמשחק רק אחת: מעט קלות דעת. מעמד-נפש קבוע, דעת חזקה ואישיות מיוחדה – הסגלות האלה אינן מזדַוגות יפה עם כשרון המשחק. אין עבודת המחשבה של מרכזי המוח היותר גבוהים צריכה להיות שלטת בו על רגשותיו ואין היא צריכה לעכב או להשפיע על עבודתן האויטומַטית. המשחק המצוין הוא נוח לעבור מרגש לרגש וכל רושם קל הבא מן החוץ יעורר בו את מעמד-הנפש אשר הוא רוצה לתארו על הבמה. ולדברים כאלה מוכשר רק אותו האיש, אשר מרכזי מוחו הגבוהים אינם בכלל טרודים ועסוקים בעבודה המיוחדת להם, ולכן מוכנים המה לענות על כל רושמי-החושים בציורים דמיוניים ובמעמדי-נפש המכֻוָּנים לזה. היש פה מקום לגאוניות?

כשרון ההסתכלות והחִקוּי העשוי בדעת מספיקים להמשחק, כי יתרומם רק עד המדרגה השניה ולא גבוה מזה. ולהפך דוקא המצוינים שבהמשחקים, העורכים על הבמה צורות של אמת ופעולתם על קהל הרואים עצומה, - דוקא עורכי החזיונות האלה צריכים להיות בעלי כשרונות ממדרגה יתר פחותה, בעלי דעת ריקה ובעלי אישיות חלשה ומרכזי מוחם צריכים להיות מסוגלים לעבור במהירות מיוחדה אל העבודה האוטומַטית. הלא יודעים אנו, כי יופי הגוף, קול נעים וטוב ופרק נאה, סגלות אורגניות שפלות, המה מהתנאים הדרושים להמשחק אשר יפעול על לבות הרואים! המשחק המצוין למה הוא דומה, על פי תכונתו הפסיכולוגית, לילד או לפרא: העבודה-העוצרת של מרכזי-הדעת (בעוואוסטזיינס-צענטרען) אינה משפיעה בו על העבודה האויטומַטית של המרכזים הממונים על התנועה. תעודתו של החנוך אצל האדם התרבותי הוא דוקא לפַתֵּח ולחַזֵּק את העבודה-העוצרת הזאת. מלמדים אותנו לבל נתן תוצאות לסערות רוחנו ולהתרגשות נפשנו ולבל נגלה על ידי דחיות-תנועִיות, צעקות, העוַיות-הפנים, נדנוּד אברי-הגוף, את כל הנעשה בקרבנו פנימה. זאת תורת התרבות. ואנחנו עושים בה חיל, אנחנו מגיעים, ע"י החנוּך, באמת למדרגה כזו שיכולים אנחנו לעכֵּב עִכּוּב שלם את העבודה האויטומַטית של המרכזים ואין אנחנו מגלים את העובר בנפשנו והנעשה בקרב לבבנו על ידי איזה אות חצוני שיהיה, אף גלוּי כל שהוא. המשחֵק אשר יגיע למדרגת-חנוך כזו יהיה עליו לרדת מעל הבמה, כי כבר פסקה באופן זה אומנתו.

––––––––

יג.

מכל הדברים האמורים למעלה הננו רואים, כי שלא בצדק יקראו להפורט על הפסנתר, להמרכיב צבעים נעימים ולהמשחֶק בכלל בשם גאון. הגאוניוּת היא מולדת ההתפתחות היותר שלֵמה של מרכזי-המוח היותר גבוהים, ושנמצאים רק בראש האדם, שעבודתם מתגלה בכוח-השופט והרצון. כח-השופט והרצון – אלה המה, סוף סוף, הכשרונות, אשר בהתחברם בפעולתם יחד ירוממו את האדם על בעלי-החיים, ואם הכשרונות האלה יתפתחו במדה מרובה ובלתי מצויה ירוממו את הגאון על פני יתר האנשים הבינונים, רק על ידי כח השופט או המשבבה והרצון, רק על ידם לבד, יהיה הגאון לגאון. מה הוא כח-השופט? הכח-השופט מְעַבֵּד ומפתֵּחַ את ציורי-המחשבה, שנולדו מרשמי-החושים או מעבודת-השכל הקודמת, לציורים חדשים ומקוריים. החמר אשר כח-השופט לוקח לו לעבודתו שאוב הוא מצד אחד מאוצר הזכרון, וזה האחרון שאבם מרשמי-החושים, ומצד השני מגנזי השכל המבאר את רשמי-החושים, החוקים, אשר על פיהם יעבוד כח-השופט, הם יסודי הדבר, אשר אנו קוראים בשם “הגיון” (Logik).

וככה הוא הסדר: מרכזי-ההרגשה מקבלים את רשמי-החושים, השכל מבארם, הזכרון אוצרם ושומרם, וכח-השופט יובא לאחרונה ויעַבְּדֵם, על פי חקים קבועים, חקי ההגיון, והפכם למושגים ולציורי –מחשבה חדשים, שאינם נשענים על הרגשות-החושים עצמן. על ידי משל שפוט מאד אסביר את הדבר גם להקורא שלא למד מעולם את חכמת-הנפש. חוּשַׁי, רגשי פני עשו עלי פעם רושם כזה: נטפי מים נופלים עלי והשמים לובשים קדרות. שכלי קשר את רשמי-חוּשַׁי השונים האלה ויבארם באופן זה: “הגשמים יורדים מהעבים”. זכרוני שומר את הרשמים ואת באוּרם. והנה פעם אחרת אני רואה העבים עולים ומתקבצים ושאר התנאים, הקודמים לירידת הגשמים, כמו מזג האויר, נטית הרוחות וכדומה לזה, הולכים ונשנים. אז יבוא הכח-השופט שבי ויברא מציורי מחשבתי אשר קבל מזכרוני ע"ד ירידת-הגשמים, שתנאיה הקודמים כבר קבע שכלי, על פי חקי ההגיון אשר הורהו הנסיון, כלומר: כי סבות שוות בתנאים שוים מולידות פעולות שוות, - אז יבוא הכח-השופט שבי ויברא ציוּר חדש: “מהרה ירדו גשמים”, ציור שאיננו פרי רושם-החושים, כי החזיון אשר עליו עוד לבוא אינו יכול לעשות רושם על החושים בהוה. כי גם הכח-השופט נוסד על פעולת אחד האורגנים על פעולת אחד מרכזי המוח, ואיננו חזיון העומד מחוץ לגבול החמר, כאשר יניח החוקר הגדול והעמוק וואונדט, יוכיח לנו דבר זה כי גם היא, עבודת הכח-השופט, ככל עבודת מרכזי המוח וחוט השדרה, על ידי הִשנותה פעמים רבות תהיה בהפרט, ועל ידי ההתנחלות בכל המין, לעבודה מאוּרגנת, כלומר: לעבודה אויטומַטית. אם נשוב למשלי הפשוט, אז נמצא, כי גם בעלי החיים העומדים על מדרגה נמוכה מאד בסולם ההתפתחות, למשל התולעים, מסוגלים לעבודת כח-השופט הרואה מראש. כי הגשמים מתרגשים לבוא, אם יבואו האותות המבשרים זאת, כי גם בעלי החיים העומדים על מדרגה נמוכה מאד בסולם ההתפתחות, למשל התולעים, מסוגלים לעבודת כח-השופט הרואה מראש, כי הגשמים מתרגשים לבוא, אם יבואו האותות המבשרים זאת, כי במקרים כאלה מתחבאים הם בעפר, מסתתרים וכדומה. וכל מה שמרכז-השופט (אורטיילסצענטרום) יותר שלם, פן יותר נקל לו לברוא ציורים חדשים מהחמר אשר יתנו לו החושים, הזכרון והשכל, וכן יתרחקו יותר המושגים והציורים החדשים האלה בבחינת הזמן, המקום והמין מרשמי-החושים אשר הם היו הסבה הראשונה לבריאתם.

יכולים אנחנו להסביר את היחס, אשר בין רשמי-החושים ובין הכח-השופט על ידי תבנית זו: עבודתו של כח-השופט באיש בינוני דומה לפירמידה, אשר הבסיס שלה הוא רושם החושים וראשה – הכח-השופט; אולם אצל הגאון נמשלה עבודה זו לפירמידה מהופכת, העומדת על ראשה של רושם-החושים והולכת ומתרחבת לבסיס של כח-השופט. מי שיש לו כח-שופט חזק מוכשר הוא להבין את קשור הדברים והיחס היותר מסובך של חלקיהם על פי רושם יחיד, על פי סקירה אחת, על פי הברה אחת ולראות את הנולד, על פי אותות הזמן, ולפעמים גם את העתיד הרחוק, להכיר על פי חזיון בודד את החוק השולט בו ולדעת מראש את תוצאות פעולת החזיונות זה על זה עוד בטרם תבֹאנה. כח-שופט כזה עושה את האדם מוכשר להכיר בבריות, לראות ללב האדם, להחזיק מעמד בחיים גם בקרב סופה וסער, להיות שולט ברוחו וגם ברוח אחרים, חכמה, עצה ומזמה וגם כח-ההמצאה.

כח-השופט, לפי הגבלתי עד עתה, נוסד על ההנחה של הסביוּת, כלומר: על ההנחה, כי לכל חזיון יש סבה, כי סבות שוות בתנאים שוים מולידות פעולות שוות וגדל הסבה עומד ביחוּס ישר אל גדל הפעולה. רק נשען על ההנחה הזאת ימצא כח-השופט חפץ בהחמר, אשר יתן לו הזכרון, ורק אז יוכל לברוא מציוריו של זה האחרון מושגים חדשים ורק אז יכול ללמוד מהעבר על העתיד, מהקרוב על הרחוק, מהמורגש בחוּש על הדברים אשר מעבר לגבולו.

למעלה אמרנו, כי מלבד הכח-השופט הנה גם הרצון הוא אחד היסודות העבריים של הגאוניוּת. מה הוא הרצון? בתשובתי על השאלה היסודית הזאת הנני מרהיב עז בנפשי לחלוק על דעת קַנט, אשר בכלל הנני מרהיב עז בנפשי לחלוק על דעת קנט, אשר בכלל הנני מרכין ראשי לפני גדלו, וגם על דעת ריבּו (Ribot), אשר הנני מודה בעֹמק שכלו וחקירותיו בכל לבבי. באורו של קַנט, כי הרצון הוא הַמְצַוֶּה, הוא החֹק והוא גם המצֻוֶּה, המקבל עליו את מרוּתו של החוק, - הנה הבאור הזה איננו מובן ומבורר. באורו של רִיבּו, כי הרצון היא הפעולה הנגדית של האנכי על הרשמים הבאים מהעולם החיצוני, - הבאור הזה הוא רחב יותר מדַּי והוא כולל ומקיף את כל ממשלתה של ההכרה-הנפשית, כי באותה מדה שהיא נוסדה על רשמי-החושים ואת כל תוכנה היא שואבת מרשמי-החושים, גם היא, כל הממשלה הזאת, אינה אלא “פעולה נגדית של האנכי על הרשמים הבאים מהעולם החיצוני”. על פי הבאור הזה צריכים אנחנו אפוא להניח, כי ההכרה-הנפשית והרצון דבר אחד הוא ואין ביניהם ולא כלום. וההנחה הזאת אינה יכולה להיות אמתית. מי ששופט את חזיונות-הנפש מבחינת חכמת-הטבע הוא יסכים לדברַי: הרצון הוא פעולת אחד המרכזים, אשר תעודתו היחידית בגופו של החַי, להסב את התכוצות השרירים, או, בלשון אחרת, להיות ממונה על הדחיות-התנועִיות.

מהבחינה הפלוסופית קרובה היא הגבלת הרצון, שנתתי בזה, להגבלתו של שפנהויר; כי שפנהויר קורא את אותו הדבר, הגורם את התנועות לא רק בקרב גוף החי, כי אם גם בקרב הדברים הבלתי אורגניים, בשם רצון, ואחרי שכל חזיון סוף סוף, אם ננתחו היטב לחקיו, אינו אלא תנועה או התנגדות לאיזו תנועה, כלומר: תנועה נפעלת, לכן הרצון הוא נשמת כל החזיוניות, כלומר: נשמת כל העולם. במדה זו אינני מרחיק אמנם ללכת. למרות הדמיון התִּאורי שיש בין נפילת האבן ובין צעדי האדם, יש לנו הצדקה להבדיל במעשה בין שתי התנועות האלו ולקרוא את הגורמים של נפילת האבן ושל צעדי האדם בשמות מיוחדים. בשם רצון נקרא רק את גורם הדחיות-התנועיות בקרב גוף החי. הרצון הוא תמיד אחד החזיונות המלַוִּים את החי. כי יש להסב התכוצות-השרירים לא רק על ידי הרצון, כי אם גם על ידי גורמים אחרים, כמו, למשל, על ידי זרם גַּלְבַנִי, הדבר הזה אינו סותר את הגבלתי. הן, ראשית מי זה יכחיש שלחזיון אחד יכולות להיות סבות שונות, ושנית, מי זה יוכיח לנו, שהרצון אינו גם הוא אחד מחזיונות החשמל? הן גם המבטאים “זרמי-העצבים”, “כח-העצבים” “נוזלי-העצבים” (Nervenfluidum) מחזקים בנו את המושג, כי מרכז-הרצון הוא מין סוללה-חשמלית והדחִיָּה-התנועית (בעוועגונגס-אימפּולס) הנמסרת אל השרירים הוא מין זרם חשמלי. יכולים אמנם להשיב על דברַי, כי הרצון מוליד גם חזיונות כאלה, שאין אנחנו יכולים לקרוא אותם דוקא בשם תנועת-השרירים. הן האדם אונס את רצונו להעלות בזכרונו איזה דבר נשכח, והזכרון הלא אינו נחשב כלל לעבודת-השרירים. על זה אשיב: הזכרון איננו משתעבד שעבוד שלם להרצון, ואני חושב, כי זה האחרון פועל על המרכז הממונה על הזכרון פעולה בלתי ישרה (אינדירעקט), כי הוא, הרצון, רק מסבב את התכוצותם והתפשטותם, כלומר: את תנועותיהם של השרירים החלקים, בהכלים המובילים את הדם אל מרכז-הזכרון. על ידי שפעת הדם השוטף אליו יתעורר האורגן הזה לעבודה יותר גדולה ועצומה ואז יש לו לפעמים היכלת להביא אל ההכרה-הנפשית את תמונת-הזכרון המבוקשה, דבר שאין בכחו למלאות כל זמן שהוא מקבל את הדם במדה יותר מועטה וכל זמן שעבודתו פחות חיה. עתה יש עוד להשיב על השאלות, איך מסבבות הדחיות-התנועיות הפשוטות היוצאות מאת הרצון את תנועות-השרירים המכֻוָּנות לתכליתן ואיך יתעורר הרצון בעצמו לעבודתו המיוחדה לו. את התשובה על השאלות האלה נמצא, אם נשים לנגד עינינו, כי החיים המה בכלל חזויון מורכב מאד וכל עבודה-חִיוּנִית (לעבענסטהאֶטיגקייט) גבוהה היא תוצאת הפעולה המורכבת של אורגנים שונים. הרצון מסבב רק את התכוצות השרירים; לא יותר. המרכזים-המסדרים (Koordinationszentren) מקבלים את הדחיה ומחלקים אותה לאותם השרירים, אשר עליהם להתכוץ. למען עשות את התנועות הרצויות והמכֻוָנות לתכליתן, למען עשותן לא רק בדמותן הרצויה, כי אם גם במדת חזקן הרצויה. אבל מי הורה את המרכזים-הסַּדרנים להכיר את השרירים אשר עליהם למען עשות תנועה ידועה באופן ובמדת-החֹזק המכֻוָנים? הנסיון הורה זאת, הנסיון של היחיד ושל כל המין מיום הִוָּלדם, הנסיון שהיה למאורגן והוא עושה עבודתו מאליו. ואיך יתעורר הרצון בעצמו לעבודתו המיוחדה? על ידי פעולת כל המרכזים האחרים עליו, על ידי האינדוקציון (הגִּרוי וההערה), הייתי אומר ומשתמש בשפת חכמת-החשמל (עלעקטריציטאֶטס-וויססענשאַפט). גם אחד רושמי-החושים בלבד יש בידו לעורר את הרצון, בלי עזרת ההכרה הנפשית, כי ישלח את דחיותיו-התנועיות; במקרה כזה תֵּעשה תנועה-ריפליקסית, אשר תקרא שלא בצדק בשם “אי-רצונית”. אי-רצונית (אונווילקירליך), כלומר: תנועה שנעשית בלי עזרת הרצון, כזאת בודאי איננה; אבל היא נעצרת שלא מדעתנו (אוּנבעוואוסט). העבודה האויטומַטית של המרכזים הגבוהים, כלומר: הרגשות, או, כמו שיקראו בלשון החכמה אימוציונים, גם הן מעוררות את הרצון. ההערה הזאת הגורמת את פעולת הרצון מגיעה אל ההכרה-הנפשית בתמונה בלתי ברורה, שהיא סגולתן של הרגשות, כאשר תארנו למעלה ולאחרונה יכולה גם העבודה החדשה, המקורית, הבלתי מאורגנת של ההכרה-הנפשית, כלומר: הכח-השופט,המחשבה, לסבב את עבודת הרצון. המחשבה בעצמה איננה “רוצה”; היא בוראת רק ציוּר של תנועה פשוטה או מורכבת או שורה שלמה של תנועות תכופות זו אחר זו, הנראות לה במעמד ידוע כמכֻוָּנות לתכליתן; אם גוף-החי הוא בריא, מפותח כל צרכו בהתפתחותו הטבעית ושווי-משקלו לא השבת, אז דַּי-הוא הציור הזה לסַבֵּב את מרכז-הרצון לשלוח את דחיותיו-התנועיות. כי התנועה שנעשית תוָּדע לההכרה-הנפשית על ידי הרשמים המובאים אליו. מחוּש-השרירים. וכך הוא הסדר: המחשבה בוראת לה ציורן של התנועות, הרצון נותן להן את דחיותיו, המרכזים-הסדרנים מחלקים את הדחיות האלה על פי תכליתן המכֻוָּנה וחוש השרירים מודיע להמוח על דבר התנועות שנגמר עשִׁיָתָן. אנחנו יודעים ומכירים רק את ראשיתו וסופו של מהלך הפעולה הזאת, אנחנו יודעים רק את ציור-התנועה, אשר עִבדה מחשבתנו, ואנחנו מכירים רק את הידיעה על דבר התנועה שנגמרה עשִׂיתה. אולם כל החוליות והפרקים המונחים בין הראשית והסוף נעלמים מהכרתנו-הפנימית. אין אנחנו יודעים איך היה ציור-התנועה לתנועה. אולם ההסתכלות הבלתי מדויקת האפיל-את המהלך הפשוט והברור של הפעלות האורגניות האלה. וסבת הדבר היא, כי אנחנו יודעים ומכירים בנפשנו את ציורי-התנועה ואת התנועות הנגמרות, לכן החליפו את הרצון בהכרה-הפנימית. והנסיון הלא יעיד, כי ציורי-התנועה היותר חיים אינם מכריחים וגוררים אחריהם את התנועה עצמה, ומזה הלא אנו רואים, כי לא הרי המחשבה כהרי הרצון ויש הבדל רב ביניהם. מי שעצביו חלוּשים וחולים, הרי רצונו משתחרר מהשפעת המחשבה. חולה כזה יכול אמנם לברוא במחשבתו ציור-תנועה אבל אין הוא מוציאם לפעולה. איש כזה יודע, למשל, כי דרוש לו לקחת ספר או ללכת ברחוב, אבל קצרה יכלתו להניע יד או רגל אף כי אבריו לא נשתתקו, והא ראיה, כי ישוב ביכלתו להוציא לפעולה את אשר יצוו עליו אחרים. החולה אומר במצבו זה: “אני רוצה, אבל אין אני יכול”. אבל הוא טועה. באמת חושב הוא על אדות התנועה, אבל אין הוא רוצה. מרכז המחשבה עובד את עבודתו, ומרכז הרצון שובת. אומרים על אנשים ידועים, כי רצונם חלש. אולם על פי רוב לא נכון הדבר. לא הרצון, כי אם מרכז-המחשבה חלש אצלם. זה האחרון איננו מוכשר, במקרים כאלה, לעַבֵּד ציור-תנועה ברורים כל צרכם, ומסבה זו אין גם רצונם יכול לעבוד עבודתו. אבל אם המחשבה של איש אחר חולקת להם ציורי-תנועה כאלה משלה, כלומר: יועצת או מצוָה להם, אז יעשו האנשים האלה את התנועות המוטלות עליהם בלי כל מעצור וכמשפטן. והדבר הזה הלא יעיד, כי רצונם חזק כל צרכו. את הדבר הזה עצמו יכולים אנו להגיד על אדות האנשים, אשר יאמרו, כי שתי רשויות שולטות ברצונם או כי שטופים הם בתאותיהם שלא ברצונם, הרשויות שולטות לא ברצונם, כי אם במחשבתם. לאנשים כאלה אין שני רצונים הלוחמים זה בזה, כי אם שני ציורי-מחשבה שאין אף אחד מהם ברור ומוגבל כל צרכו שיהיה ביכולתו להעיר את הרצון שישלח את דחיותיו. ואם רק אחד הציורים של המחשבה יתברר וְיִסְתַּמֵן כל צרכו אז יכניע ויכריע את האחרים ומביא את הרצון לידי פעולה. הַמְליט איננו חסר-רצון, כי אם חסר מחשבה ברורה. מחשבתו היתה חסרת–אונים לעַבֵּד ציור ברור ע"ד התנועות המכוָּנות לתכליתן אשר עליו לעשות. ואם יעשה האדם בתאותו דבר שהוא, כנראה, נגד השכל, אז לא “הרצון היה חסר-אונים”, כאשר יאמרו המליצים, כי אם העבודה האויטומטית של מרכזי-מוחו הגבוהים היתה יותר חזקה מעבודתם החפשית; ציורי-המחשבה הברורים והידועים לההכרה-הפנימית לא נצחו את הציורים הכהים, או שאינם ידועים כלל להכרתנו-הפנימית, תוצאות העבודה המאורגנת של מרכזי-המוח; הרצון קבל אפוא את הדחִיָה היותר חזקה מעבודת-המוח האויטומַטית ויוציא לפעולה את ציורי-התנועה שעֻבדוּ שלא מדעת, כי אם באופן מיכני ולא את-אותן הציוּרים שעִבְּרה מחשבתנו הברורה בהכרתנו-הפנימי. הרצון היה אפוא חזק כל צרכו; חלשה היתה רק המחשבה לעצור בעד העבודה האויטומטית של מרכזי-המוח הגבוהים ולפעול בעבודתה החפשית והמקורית על הרצון.

––––––––

יד.

מכל האמור בפרק הקודם הננו רואים, כי חלילה לנו להחליף את הרצון בהמחשבה. ואם אנו רואים איש שהן ולאו ורפה בידו, כי מפקפק הוא בדבר ופוסח על שתי הסעפים ואו שהוא עושה מעשים המתנגדים אל השכל בנחות עליו יד התאוה או ההרגל, אז עלינו להגיד, כי כח-השופט שבו ולא הרצון חלש הוא. רק אותו האיש הוא בעל רצון חלש, אם הוא בכלל בריא וציורי-התנועה של מחשבתו המה ברורים ומוגבלים כל צרכם אבל אינם יוצאים לפעולה, או המה יוצאים לפעולה אבל לא בשלֵמוּתם ובהתמהמהות רבה, וגם בהתלקח התאוה באיש כזה לא תצא מגבול הרגש, החפץ והגעגועים, ולפעולה איננה יוצאת. את אֹמץ הרצון יכולים אנו למוד רק על פי כשרונו להתגבר על המעצורים. לא השרירים המה המרחיקים את המכשולים, כי אם הרצון היא העושה זאת, הוא המעורר והמניע את השרירים. המשוגעים אשר רצונם החולה מלא התעוררות והוא שולח דחיות (Impulse) חזקות אל השרירים, מוציאים לפעולה מעשים, אשר קשה להאמין באפשרותם. זקֵנים חלשים או נשים רפות ישברו בריחי ברזל, ינתקו כבלים ומנצחים בהתאבקותם את השומרים לראשם, גם אם אלה האחרונים המה בעלי-אגרוף חזקים. אלו היו האנשים האלה עושים את כל המעשים האלה במצבם הטבעי, בשעה שהמה בריאים, היו נחשבים לאתליטים ולמתגוששים היותר חזקים בדורם. אבל המה אינם יכולים זאת, אף כי גם במצבם הטבעי יש להם אותה מערכת-השרירים עצמה אשר בימי שגעונם. מזה הננו רואים, כי גבורת הגוף תלויה הרבה יתר בחוזק הדחיה אשר ישלח הרצון, מאשר בהשרירים עצמם. המעצור הראשון אשר על הרצון להסיר הוא התנגדותם של רקמת-הבשר, העצבים והשרירים. וכל מה שמסלת-העצבים (Nervenbahn) היא יתר קצרה, כל מה שקבוצת-השרירים (מוסקעלגרופּפע), העומדת להתעורר, היא יותר מעונגה ומצערה, כן יתר חלשה היא גם ההתנגדות הבאה מצדם, כן יכולה דחיַת-הרצון, הדרושה לעשית איזו תנועה להיות יתר חלשה. השרירים המשורטטים היותר דקים, אשר בגופנו המה של הגרון, של העין, של חלל הפה, של הפנים ושל היד. גם רצון חלש מאד מספיק להאדם שיוכל להניע את השרירים האלה ולפטפט, ולעשות העויות, להביט בעינים מפיקות שמחה או חמה ולרמוז ביד. אנשים המצוים לא יעברו את גבול המעשים השכיחים האלה. אולם יותר כבד הוא לסבב את התכוְצותם של קבוצת–השרירים הגסים, ועוד יותר כבד הוא לסבב את תנועתם של שרירי הרגלים ושל הגוף. התכוצותם דורשת ממרכז-הרצון דחיה יותר חזקה, כלומר: עבודה יותר אמיצה.

לכן אנשים שהמה מוּגֵי-רצון באמת לא יְלַווּ את פטפוטיהם ותנועות ידיהם במעשה שהוא דורש מהם הליכה או יגיעת כפים. העבודה היותר כבדה להרצון היא לסַבֵּב תנועות אשר מטרתן היא להסיר את המכשולים החיצוניים, אם המה דברים שאין בהם או שיש בהם רוח חיים. במקרים כאלה על הרצון לנצח לא רק את המעצורים הפנימיים, המגיעים להכרת-דעתנו בדמות העצלות או אי-חפץ התנועה, כי אם גם את כחות-הטבע (למשל: כח-המושך) או את דחיותיו של רצון זר. הרצון צריך לשלוח במקרים כאלה דחיות חזקות, בכל אופן יותר חזקות מרצון המתנגד, אם המניח את המעצורים הוא אדם. אם הרצון איננו חזק במדה הדרושה לזה אז ציורי-המחשבה, אם גם ברורים ומוגבלים המה כל צרכם, אינם יוצאים לפעולה. האדם יודע במקרים כאלה ידיעה מדויקה מה עליו לעשות, אף יחפוץ בכל לבבו לעשות את הדרוש לו, ובכל זאת לא יעשה דבר זה. את אשר יקראו בשם קֹצר רוח, חסרון-סבלנות, מֹרך-לב הוא אינו אלא אחד החזיונות של רפיון-הרצון. יש אנשים, אשר ישליכו איזו מלאכה או עסק בטרם אשר הביאום לידי גמר, או גם ייראו להתחיל בהם, אם, מבלתי ידעם את המלאכה או העסק, יפריזו בדמיונם על העמל והתלאות הקשורים בהם, או המה חושבים, כי יבצר מהם הדבר ונשגב הוא מכֹּחם. בשני המקרים האלה יוצרת המחשבה את ציורי-התנועה יצירה מטשטשת, יען כי הזכרון מעביר לפני תמונותיו ממקרים, אשר בהם היה הרצון רפה-אופנים להתגבר על התלאות הדומות לאותן שהם פוגשים בהן עתה, אם פגישה אמיתית או רק מדומית. פשירות-הנפש (Lauheit) ומֹרך-הלב נובעים איפוא ממקור הנסיון, אשר נתנסו ברפיון-הרצון.

––––––––

טו.

התפתחותם החזקה של מרכזי המחשבה והרצון הם הם אפוא היסודות האורגניים של אותו החזיון, אשר יקראוהו בשם גאוניות. התפתחותו של מרכז הרצון בלבד איננה מספקת לעשות את האיש לגאון. ענקי-הרצון יעצרו אמנם כח להתגבר על כל המעצורים, אם המה מתלבשים בדמות דברים או אנשים, חקים או מנהגים ונמוסים, אשר המה פוגשים על דרכם להוצאת ציור-התנועה של דמיונם לפעולה; אבל המה יהיו חדלי-כח לעַבֵּד במחשבתם עצמם, בלי עזר מחשבת אחרים, ציורי –תנועה חשובים ומכֻונים לתכליתם. הירקוליס עושה שתים עשרה עבודות, אבל איריסתיאום (Euristheus) צריך להטילו עליו. מי שיש לו רק רצון חזק בלבד הוא יוכל להֵעשות, באופן היותר טוב, לשר-צבא ואחד מעוזריו ופקידיו של אלכסנדר מוקדון או של נפוליון; איש כזה יוכל להתרומם לכל היותר למעלת מיניסטר מהולל של מלך גאון, או, מה שהוא מצוי ביותר, למושל בן-אל-מות של מיניסטר גאון. באופן היותר רע יהיה איש כזה לבן בליעל, אשר תועבותיו תסופרנה לדור דורות, או לפושע-עריץ אשר יטיל אימה על כל בני דור. במקרה הראשון יהיה בעל הרצון הכביר לכלי תשמישה של מחשבה הנובעת ממוחו של איש זר, ממוחו של אחד הגאונים. הוא מוציא לפעולה את אשר הרה והגה מלב אחרים. ובמקרה השני הוא מוציא לפעולה את ההתעוררות-הרגשנית הכהה, או שאינה ידועה כלל להכרה-הפנימית, הנולדה במרכזי-מוחו הוא.

ההתפתחות המיוחדה והגבוהה של מרכז-המחשבה עושה את האדם, גם כשהיא לבדה, לגאון, אבל תכונתו מקבלת בכל פעם צורה אחרת, הכל לפי מדת חזק הרצון כאיש כזה, אם היא פחותה או מרובה. מי שהוא גאון-המחשבה בלי רצון כביר הוא יוכל היות חושב מצוין, פלוסוף, מהנדס ואולי גם חוקר-הטבע. הוא יוכל היות אחד מאלה, יען כי עבודתם של האמורים בזה דורשת רק התאמצות קלה מאד להתגבר על המעצורים הַדִּינַמִיִים, ודחיות חלשות דַּיָּן להתכוצות-השרירים הדרושה לתכלית זו; מחשבתם לא תדרוש לעַבֵּד ציורי –תנועה (בעוועגונגספאָרשטעללונגען) גסים, כי היא מראָה את גדלה ותקפה באופן אחר ובמקצוע אחר: היא גוזרת ציורים מפשטים, חדשים, אין-סופיים מרשמי-החושים, מהתבוננות במספרים פשוטים – את החשבון הנשגב וחשבון הפשיונות (דיפפערענציאַלרעכנונג); מנפילת תפוח – את חק כח-המושך; מתוכן ההרגשה של הידיעה הפנימית – את תורת-ההכרה (ערקעננטניסטהעאריע). אין אני יכול להסכים לדעת בֶּן הנותן להפלוסוף-הגאון מקום בראש סדר–המעלות (ראַנגאָרדנונג) של הגאונים. התיאוריה שלי מכרחת אותי לתת להחושב ולהחוקר העיוני המקום היותר נמוך בסדר-המעלות הזה, יען כי גדלם נוסד רק על מחשבתם לבד, והמחשבה כשהיא לעצמה, בלי עזרת הרצון, אין ביכלתה לעשות את הציורים אשר עִבדה, יהיו גם מצוינים ונפלאים, לחזיונות מוחשיים וממשיים. להביע את הציורים האלה בדבור או בכתב, לזה דרושה עבודת השרירים, כלומר: דחִיַת הרצון. אם יבצר מרצונו של גאון-המחשבה להביע את ציוריו הפנימיים בדבור או בכתב, אז ישארו בתוך נפשו כמעמדים סוביֶקטיביים של הכרתו-הפנימית, ואיש זולתו לא ידעם לעולם.

אם גאון המחשבה הוא גם בעל רצון מפותח במדה בינונית, אז יש בידו לעלות למדרגתו של אחד חכמי הטבע הגדולים המעשירים את אוצר החכמה בידיעות הנוסדות על הנסיונות, או של אחד הממציאים. כשרונותיהם של שניהם דומים בעצם הדבר זה לזה. חכם-הטבע הבוחן (עקספערימענטאַטאָר) כהממציא גוזרים חקים מהחזיונות וממציאים תנאים חמריים, אשר בהם יוכל להביא את החקים הנמצאים על ידו לידי פעולה כרצונו. ההבדל אשר ביניהם הוא לא תיאורי, כי אם מעשי. הראשון, הבוחֵן, מצרף ומחבר את הנסיונות והתנאים באופן כזה, שיַראו לו ב“אותות ומופתים” אם מתאימים רשמי-חושיו לציורי מחשבתו, אם החק אשר מצא במוחו מתאַמת ומתקַיֵּם בעולם-החזיונות החיצוני. והמטרה היחידית של השני, הממציא, כלומר: של נסיונותיו ובחינותיו – היא להגדיל את הָרְוָחָה (בעקוועמליכקייט) האנושית ולהעצים את טובם במובן היותר רחב. אבל עלינו להזָהר ולהמנע בדבר זה מהלכד בטעוּת. ההמצאה, התַּגְלִית (ענטדעקונג) אינה צריכה להיות תמיד דוקא פרי זווגם של המחשבה הגאונית עם הרצון שהוא מפותח במדה הראויה והמספקת. ההמצאה, או התגלית, היא לפעמים בת המקרה העור. הנזיר שְׁוַרְץ לא בקש את אבק-השרפה בשעה שהתפוצצה בהמַּכְתֶּשֶׁת תערובת הגפרית, הסַּלְפֶּטֶר והפֶּחָם, ועל דעת הפרופסור גַּלְבַנִי לא עלה כלל הרעיון, אף לא צל של רעיון, לבקש כח נעלם בטבע בשעה שתלה את שוק הצפרדע על וָו נחושת. אבל בכלל הנני חושב, כי שותפותו של המקרה בהמצאות ותגליות גדולות היא קלה. בכל אופן שיהיה דרושה מחשבה כבירה, כח-שופט חזק, להתבונן כראוי וכמשפט אל חזיון בלתי נודע ולהכיר מיד, כי אי אפשר לבארו בעזרת הידיעות השוררות בעת ההיא באור מספיק, וגם למצוא את סבותיו ותנאיו של אותו החזיון ולגזור מהם ציורי-מחשבה חדשים. המקרה יכול להוליד רעיון חדש רק בלב החושב מחשבות, האדם הבינוני, אשר מוחו עובד עבודה אויטומטית עומד כעִוֵּר וכגולם בלי רוח רעיון לפני החזיונות, שאין הוא מוצא להם באור בציורי-מחשבתו שבאו לו בירושה מאבות אבותיו. אלו היתה המכתשת של שְׁוַרְץ מתפוצצת לנגד עיני איש מצוי, אז, בלי ספק, היה עושה אות הצלב על חזהו, והיה מאמין, כי יד השטן בזה והלקח שהיה מוציא מהסתכלותו זאת, כי חלילה לו לנעֵר ולנענע במדוכה שיש בה גפרית וסַלְפֶּטֶר. את אבק-השרֵפה לא היה ממציא.

המקרים הפּוֹרִיִים עוברים יום יום לנגד עיני הבריות, אבל רק האיש אשר כח-מחשבתו כביר מוכשר הוא להבינם, למצוא את חקיהם ושמושם. כל החֹמר של החזיונות שהם הם גם יסודי תורת-החיים, הכימיָה, חכמות-הטבע, שהם הם גם יסודי ההמצאות מקצוע כח-הקיטור, החשמל, המכניקה, - כל החמר הזה עומד ומתקים מימות עולם, מששת ימי בראשית, בלי כל שנוי. האנשים של תקופת-האבן היו יכולים להתבונן ולהסתכל בו כמונו היום. אבל למען הכין את החזיונות האלה ולמשול בהם, היתה צריכה המחשבה להתפתח במדרגה רמה כזו, שהאדם-הקדמון ושל שנות-הקדם לא הגיעו אליה. אין כל ספק, שגם בימינו הננו מוקפים חזיונות מהמין היותר נפלא, ובכל זאת לא יעוררו במוחנו רעיונות גדולים ופוריים. ואין אנחנו מבקשים את חקיהם, יען כי אין בני דורנו אף איש אחד אשר כח מחשבתו הוא כל כך עצום, שיוכל לגזור מהרושם שהמה, החזיונות, עושים על החוּשים את ציוּרי סבתם ותולדותיהם האפשרית. אבל מאד אפשר הדבר, כי עוד יבואו גאונים אשר ישיגו דבר זה ואף ביגיעה רבה. הדורות הבאים אחרינו לא יוכלו הבין איך עברנו על פני החזיונות היותר נפלאים כעורים וכחרשים, כאשר לא נבין אנחנו היום איך לא המציאו האנשים שחיו עוד לפני אלפי שנה את החמרים –המתפוצצים, את מכונות-הקיטור ואיך לא ידעו להשתמש בכח החשמל. כל הנסיונות במובנו של בֶּקוֹן (Bacon), כלומר: “להציע לפני הטבע שאלות של חכמה”, שאלות שהשואל יודע ומבין מה הוא שואל והוא מצפה לתשובה שכבר שער אותה לבבו, כלומר: מעין העבודה המיטודית של רוברט מאיר, הילמהולץ, קוך, - כל הנסיונות האלה דורשים מחשבת-גאון ורצון מפוּתח כראוי. השתתפותו של מרכז הרצון נחוצה היא, יען כי ציוּרי-המחשבה של הבוחן (עקספערימענטאַטאָר) ושל הממציא צריכים לצאת לפעולה מוחשית, כי רק זה הוא העיקר בנוגע לדברים כאלה, ואין המה מקבלים צורה מוחשית אלא על ידי עבודת השרירים, שאין היא יוצאת לפעולה אלא על ידי דחיות-הרצון.

––––––––

טז.

אם מרכז הרצון מפותח גם הוא במדרגה בלתי מצויה כמו המחשבה, כלומר: אם יש לנו עסק בגאון המחשבה והרצון אז איש כזה מוכשר לשנות את מהלך קורות הדורות של האנושות. גאוניות המחשבה וגאוניות הרצון כשהן קשורות ומאורגנות כאיש אחד אז הנה מתגלות לא ברעיונות ודברים, כי אם במעשים. מחשבתו מחוללת ציורים חדשים ומקוריים ורצונו מלא התעוררות ויש לו די אמץ להוציאם לפעולה מוחשת ולמעשים ממשיים, למרות כל המכשולים והמעצורים הנצבים על דרכם.

גאון כפול כזה בוזה את האופנים הקלים של הגשמת ציורי-המחשבה, כלומר: על ידי אותיות וקולות, והוא שואף לאותם האופנים הדורשים נצחון העכובים והנגודים היותר גדולים. איש כזה אינו מסתפק בנאומים ודרשות, בכתיבת ספרים ומאמריים, כי אם הוא עושה מעשים, כלומר: הוא שולט באנשים אחרים ובכחות-הטבע והוא נוטם לפי הדרוש לציורי-מחשבתנו. גאון כזה יהיה בקרב הבריות את אשר הוא חפץ להיות ועושה את אשר הוא חפץ לעשות. הוא מגלה ארצות חדשות, הוא כובש מדינות, הוא חולש על בארחות החיים של אלכסנדר מוקדון, של מחמד, קרומביל, או נפוליון. האנשים לא יוכלו לעשות מעצור למעשיו וגבול לשלטונו, כי אם מי שהוא גדול כמהו או עוד גדול ממנו בכח המחשבה ובכח הרצון. רק כחות-הטבע האדירים וכבירים מכח רצונו הוא יכולים להכריעהו, או להרוס אשר יבנה הוא. סערה גדולה היתה יכולה להטביע את קולומבוס בלב ים; המחלה שתה קציר לאלכסנדר מוקדון; החרף הרוסי שם לאַל את מזמותיו של נפוליון. מרכז המחשבה יכול לנצח בציוריו את הטבע בעצמה, אבל מרכז הרצון יכול להתגבר רק על אותם הכחות, שהם חלשים מכחו הוא.

האורגניזַציָה המיוחדת של גאון המחשבה והרצון גורמת, כי לבו של איש כזה רֵיק במדה יתר או פחות גדולה, ובמקרים ידועים הוא ריק לגמרי, מאותו הרגש, אשר יקראהו בשם חוש-אֳמָנותִי, צרך-היופי והאהבה. מרכזי-מוחו הכבירים מהפכים את כל הרשמים לציורי-מחשבה בהירים וגוזרים מהם רעיונות ברורים כל צרכם. עבודה אויטומטית מוצאת בהם מקום לכל מרכזי הסדור (צענטרען דער קאָאָרדינאציאן) והמזון; אבל מרכזיהם הגבוהים עובדים עבודה חפשית ומקורית, ולא על פי תבנית קבועה. את הרגשות, ההתעוררות הכהות והערפליות כמעט לא יכירן ולא ידען הגאון וחפשי הוא מהן. הוא איננו רגשני (סענטימענטאַל) כלל, וזרה היא מדה זאת לרוחו לגמרי. פירושן האמתי של המלים האלה: בעל מחשבות ולא בעל התפעלות. האורגניזַציה המיוחדה והנפלאה של הגאון מְחַיֶבֶת, כי קשה לו לסַגֵּל מחשבותיהם של מוחות זרים ולעשותן לקנין נפשו הוא. מרכזי מוחו מסוגלים, ע"פ בנינם ויצריתם, לעבודה מקורית ולא לחִקוּיית.

פה מתעוררת לפני השאלה נוראה. אם הגאוֹניוּת היא פרי ההתמזגות של המחשבה עם הרצון שהתפתחו במדה היותר גבוהה והבלתי מצויה, אם עבודתו של הגאון היא לחולל ציורי-מחשבה חדשים, מפשטים ובהוצאתם אל הפועל והמציאות, אז מה יהיה משפטי על אדות גאוני-הרגש המשוררים והאמנים? האם יש לי אז בכלל המשפט להסכים, כי גם המשוררים והאמנים יכולים להיות גאונים? המשפט הזה הוא, באמת, דבר המוטל בספק. נזכור נא מה הנה הרגשות בעצמו של דבר. רשמי החושים מוּבאים אל מרכזי-החושים המותאמים להם, ואלה האחרונים מביאים לידי פעולה את מרכזי-החושים האחרים, כלומר: את אותם שהמה מקבלים רשמים ביחד עם הראשונים; המה מעוררים את מרכזי-הרצון והסדוּר ומסבבים ע"י זה תנועה ידועה, איזו שתהיה, בגוף כמו, למשל, איזה שנוי באותות הפנים, איזה שנוי בדפיקות הלב, קול צעקה וכדומה. הרגש מעורר בגוף את העבודה האויטומטית, שבאה בירושה מדור דורים והיתה להרגל מְאוּרגן העושה את תפקידו בלי עזרת המחשבה וההכרה הפנימית. זאת תורת הרגש, או כמו שיִּקָּרא בשפת-החכמה: אֵימוֹציָן.

הפיוּט, הזמרה, הציוּר והפִּסּוּל אין להם מטרה אחרת, כי אם לחולל בלבות בני האדם רגשות. כל אחת מהאמנויות האלה מבקשת בתחבולותיה לעורר בגופנו את אותן הפעולות עצמן הנולדות בקרבנו על ידי שורה שלמה של רשמי-חושים, ואשר אנחנו חשים אותן בתור רגשות. המשורר הַלִּירִי בדבריו, המנגן בקולותיו, הציָּר בצבעיו – כלם שואפים לעורר במרכזי-מוחנו את אותה העבודה, שהמה עסוקים בה, בשעה שהחושים מביאים להם את הרשמים המתקבלים, למשל, מהיֹּפי והנֹּעם של פני גבר או אשה, מסער מתחולל בטבע, מצערו של אומלל, מאחת מתקופות השנה וכדומה. וכל מה שהאמניות האלה מתארות ומחקות באופן יותר אמתי את הסמנים הרוחניים של החזיונות, את סמניהם הפועלים על העין או על האזן, כן יותר קרובות הנה הרגשות המתעוררות בנו על ידן אל הרגשות אשר יעוררו בנו החזיונות עצמם. השירים, הציורים וכדומה, אשר לא יעוררו בנו רגשות, אין אנחנו חושבים אותם ליצירות פיוטיות, למעשה ידי אמן, אם גם שכלנו יכיר ויודה, כי השירים והציורים האלה כתובים ומצוירים בדעה ובינה, ביגיעה רבה ובחריצות יתרה, ועל המשורר או הציר היה להתגבר על מכשולים ומעצורים עצומים. הרושם אשר היצירה הפיוטית עושָׂה עלינו נוסד על העבודה האוטומטית של מרכזי-מוחנו; ואלה אחרונים מתעוררים רק על ידי רשמים שהאורגַניזמים ושורה שלמה של אבותיו היו רגילים לקבלם. ומטעם זה אין היצירה האמנותית סובלת, ע"פ טבעה ומהוּתה, כל חִדוּש אמתי; למען עשות פעולה בלבות אחרים צריכה האמנות לבחור לעצם תוכנה רשמים ישנים, מצויים, מאוּרגנים. ואחרי אשר ראינו, כי הסגולה המיוחדה של הגאון הוא לברוא ציורי-מחשבה חדשים, שהמה רחוקים מהציורים הנודעים מכבר, ולהלבישם בחזיונות מוחשים, לכן מתעוררת השאלה מאליה איך מזדוגת הגאוניוּת, השואפת מטבעה לחדשות, אל האמניוּת החוזרת על הרשמים הישינים שהם קנין כל המין?

התשובה על שאלה זו מביאה אותי כמעט במבוכה, יען כי היא מכרחת אותי להתנגד אל ההשקפות השוררות בנוגע לדבר זה. אמת הדבר, כי גאון-הרגש איננו, בעצמו של הענין, גאון; אמנם הוא איננו בורא חדשות, הוא איננו נותן לההכרה הפנימית של האנושוּת תֹּכן יותר עשיר, איננו מוצא אמתיות בלתי-נודעות ואין לו כל השפעה על עולם המעשים, אבל בכל זאת יש לו סגולות נפשיות-גופניות המבדילות אותו מהאדם הבינוני ועושות אותו למין “בריה בפני עצמו” בקרב האנשים. המרכזים הממונים על עבודת הרגש צריכים להיות מפותחים בו במדה יותר עצומה מבקרב האנשים המצויים. התולדה היוצאת מזה היא, כי רשמי-החשים מעוררים בו לא רק את המרכזים העובדים עבודה אוטומטית לעבוד ביתר עז, כי אם גם את הכרתו הפנימית שתהיה מרגשת ביתר שאת את העבודה הזאת העוברת בו, כביכול, ביתר רעש ושאון. גם גאון-הרגש הוא ככלי-שיר מיכני, ולא כמנגן המנגן את כל העולה על רוחו החפשי. זה הוא אמנם אמת; אבל כלי שיר ויש כלי שיר; יש תיבת-שיר קטנה המוציאה קול רזה ונחר, אשר כמעט לא תשמע האזן, ויש עוגב מיכני המנגן מאליו, אשר ממיתריו יתמלטו קולות אדירים וכבירים. והתולדה היוצאת מהמיכניזמוס הכביר והעצום של גאון הרגש, כי הכרתו הפנימית לוקחת חלק יותר גדול בעבודת-מרכזיו המיכנית, מאשר בקרב שאר בני האדם. הכרתו הפנימית איננה משפיעה אמנם השפעה יצירית על העבודה הזאת, אבל היא מרגשת אותה. כח-השופט שבו איננו יכול לשנות לעשות שנויים, הגהות ותקונים בהעבודה האוטומטית של מרכזי-מוחו, אבל הוא יכול לראות ולהתבונן אל מהלך העבודה הזאת. בהמובן הצר הזה יהיה גם גאון-הרגש מחדש חדושים ידועים ועובד עבודה מקורית במדרגה ידועה, דברים שאני דורש מהגאוניות. הוא מחולל אמנם רק רגשות העוברות בירושה מדור לדור ו“שכבר אבד עליהן כלח”, אבל הוא מעורר אותן במדה יותר חזקה, מאשר יכלו לעשות זאת שאר בני האדם. עבודתו חדשה היא אפוא במעלתה, אם גם לא במינה.

––––––––

יז.

סדר-המעלות של הגאונים הוא לפי חשיבותן של רקמות-הגוף או של האורגנים, אשר התפתחותם ושלמוּתם המיוחדה הן יסודן של הגאוניוּת. כל סדר אחר, וכל מגלת-יוחסין אחרת בלתי טבעיים המה, אם גם יוכיחו את צדקתם בראיות חריפות, כאשר עשה זאת בֶּן (Bain). כל מה שמרכז-המוח הוא יותר אנושי, כלומר: שאנחנו מוצאים את דוגמתו רק בקרב בני האדם ולא בקרב שאר בעלי החיים, כן תגדל מרת-הגאוניות הנולדת מהתפתחותו המלאה והמיוחדה. התפתחותן של רקמות –העצמות (קנאָכענגעוועבע) איננה יכולה להוליד את הגאוֹניות, יותר גדולה לתנין-הים ולהשנהבים. כן גם התפתחותן המיוחדה של רקמות השרירים איננה יכולה להיות סבת הגאוניות, כי מי שיש לו שרירים חזקים כאלה יכול הוא להגיע למעלת איזה מתגושש בגיא-הזירה, אבל לעולם לא ירימוהו מעל המדרגה של חיה חזקה. גם מרכזי-החושים המפותחים במדה גבוהה לא יכשירו את האדם להיות גאון, כי הַדַּיָה מרחקת ומיטבת לראות מעין האדם היותר שלמה, ומה שנוגע לדקות חוּש השֵּׁמע לא יגיע האדם לעולם למעלתו של הדִּישׁון. גם המרכזים היותר גבוהים אינם סגולת האדם לבדו, אם שלמוּתם איננה עוברת את גבול הָאַבְטומַטּוּס. כי גם גופם של יתר בעלי החיים, העומדים על מדרגה גבוהה בסולם ההתפתחות, מוכשר הוא לפעולות-נגודיות אויטומַטיות שבאות כתשובה על הרשמים המגיעים אליו מחוץ, והפעולות-הנגודיות האלה מגיעות אל ידיעתן-הפנימית בדמות אימוציונים. הננו מוצאים גם בקרב הכלבים או הפילים את מעשי האהבה, השנאה, הנקמה, הפחד והחמלה, והחזיונות הגופניים המלַוים אותם כמו בקרב בני האדם, ומותר האדם מן הבהמה בבחינה זו הוא רק בזה, כי הרגשותיהם של בני האדם יכולים להתעורר גם על ידי חקויים מלאכותיים או על ידי סִמּוּלם של החזיונות הטבעיים, ורגשותיהם של החיות יכולים להתעורר רק על ידי החזיונות עצמם. מזה אנו רואים, כי בצמיחתם של רגשות בני האדם משתתפת המחשבה, כלומר: השכל והזכרון, הרבה יתר מאשר בקרב בעלי-החיים. רק המחשבה, במדה שהיא יוצרת ציורים מפשטיים, היא סגולת האדם לבדו, ואין לבעלי-חיים אחרים חלק בה. גם זאת, אין אנו מוצאים את הקשוּר האורגני אשר בין המחשבה והרצון שבאדם בקרב יתר בעלי-החיים הגבוהים. רק מרכזי-המחשבה והרצון כשהם מפוּתחים במדה גבוהה יולידו את הגאוניוּת האמתית של האדם שהיא ההגשמה היותר גבוהה של שלֵמותו האורגנית.

היוצא מזה, כי על המעלה היותר גבוהה עומדים אותם הגאונים המאחדים בקרבם את גאוניוּת המחשבה עם גאוניוּת הרצון. אלה המה אנשי-המעשה היוצרים את קורות בני האדם אלה המה האנשים, אשר העמים, בשרם ורוחם, בידים כחומר ביד היוצר ועתידותיהם בידים נתנו, אלה המה המחוקקים הגדולים יוצר-המדינות, מתקני החכרה האנושית, שמטרתם ברורה לעיניהם והמה משיגים אותה, גם לוכדי-ארצות, אם המה עושים את מעשיהם על פי ציוּרים ברורים ומוגבלים של מחשבתם המה, ולא ע“פ רגשותיהם הכהות והדחיות-הפנימיות, שאינן מגיעות בשלמותן אל הדעת וההכרה, או ע”פ השפעתם של אחרים. גאונים מהמדרגה הגבוהה הזאת משעבדים לרצונם ומחשבתם את מחשבתם ורצונם של עמים שלמים, או גם של כל האנוֹשוּת.

על המדרגה השניה עומדים גאוני-המחשבה שיש להם רצון מפותח כראוי, אבל לא גאוני. אלה המה החוקרים הגדולים, חכמי-הטבע הבוחנים ועושים נסיונות ומגלים חדשות והממציאים. המה עומדים על מדרגה יתר נמוכה מהגאונים ממין הראשון, יען שאין ביכלתם להפוך את האנשים החיים לחמר, שעל ידו יגשימו את ציורי מחשבתם במעשים קיָמים. המה מסוגלים להוציא אל הפועל רק ציורי-מחשבה שתכנם לקוח מהחמר שאין בו רוח חיים. רצונם הוא חזק במדה שיש בכחו להתגבר על מעצורים מתים, אבל לא חיים.

על המדרגה השלישית עומדים גאוני-המחשבה שאין להם רצון מפותח במדה מַסְפֶּקֶת. אלה המה החשובים, הפלוסופים. על ידי כשרונם וחכמתם לראות את הנולד ולהכיר את החזיונות שאינם מורגשים בחוש, הרחוקים במקום או בזמן יש להם הזכות להִמָּנוֹת על משפחת הגאונים, יחסני מין האנושי, אשר ממנה יצאו מיַסְדֵי המדינות והממציאים הגדולים. אבל נופלים המה מהאחרונים בזה, שציורי-מחשבתם, אשר עבדו בתפארת השלֵמות, ישארו במוחם ובאופן היותר טוב יגשימו אותם בדבור או בכתב. פעולה ישרה והשפעה בלתי ממוצעת על האנשים, או על הדברים שאין בהם רוח חיים – אין להם. בהעולם החיצוני לא יסבבו כל תנועה. למען יצאו ציורי מחשבתם לפֹעל בעולם החזיונות הממשיים. צריכים המה לעורר רצון זר למעשים ופעולות.

למטה משלשה סוגי גאוני-המחשבה, כובשי-האנשים, כובשי-החֹמר והחושבים-גרידא, עומדים גאוני-הרגש המצוינים בקרב המון האנשים הבינונים על ידי החזק המיוחד של עבודת-מרכזיהם האויטומטית, אבל לא ע“י התפתחותם המיוחדה. גאוני הרגש יכולים לתת לֶהמון רק רגשות כהים, רק צל רעיונות, אבל לא ציורי-מחשבה ברורים וחדשים ולא גם דחיות-תנועיות. בין גאוני-הרגש עומדים המשוררים על המעלה העליונה, יען כי המחשבה לוקחת חלק גדול בעבודתם ושנית יפעלו על לבות האנשים על ידי אמצעי, אשר הוא היותר מסוגל בין כל האמצעים להגשים את מעמדי ההכרה-הפנימית (בעוואוסטזיין-צושטאנדע), זה התוכן היותר נעלה של כל אֳמָנוּת, כלומר: הַדִּבּוּר. בעוד אשר הציר או המנגן צריך להסתפק בתפישתם ובמסירתם של סמנים מוחשיים כולליים, שבהם יצינו את מעמדי ההכרה-הפנימית, מבלי סַמֵּן את הקוים הפרטיים והתוים המיוּחדים להמעמדים הדקים האלה, הנה יש ביכלתו של המשורר לצַיֵּן אותם להגבילם בשרטוטים חדים ומדויקים ולְיַחְדם בפרטיות כזו, שכמעט קשה להחליפם במעמדי-הכרה אחרים הקרובים להם. רק המשורר הלירי יכול לוַתֵּר על עזרת המחשבה, מפני שהרשמים מעוררים את מרכזי-הדבור שלו לעבודה באופן אויטומַטי, מבלי אשר יעברו תחלה דרך הכרתו הפנימית. אולם בכל מיני היצירות הפיוטיות האחרות צריך המשורר לברוא במחשבתו ציורים ברורים, אשר יבדלו מציורי המחשבה של הפלוסוף רק בזה, שנושאיהם המה הגשמת הרגשות הנמסרות בירושה מדור לדור, ולא חקירות והשערות ע”ד היחוסים הבלתי מוחשיים שבין החזיונות.

רק סדר-המעלות הזה הוא לבדו הטבעי, יען כי הוא נוסד על הנחות אורגניות, כלומר: על ההבדל הטבעי שבין הגאונים. אולם רוב בני האדם רגילים לתת ערכים ומחירים אחרים להגאוניות, והם מהפכים לפעמים את הסדר הנאמר. בעלי מחשבה עורכים את הגאון על פי מדת התועלת שהוא מביא להחברה האנושית, אותה התועלת שהמה יכולים להשיגה בבינתם, ובעלי הרגש וההתפעלות יערכוהו על פי מדת החזק והנעם של הרגשות, אשר הוא יכול לעורר בקרבם. בקרב הקבוץ הקדמוני (אורשפרינגליכעס געמיינוועזען) יכובד איש המלחמה, אמיץ הלב וגבור הַזְּרוֹע על פני כל. בקבוץ כזה, אשר את חזק השרירים והרצון יחשבו למתנות האיש היותר יקרות ואשר יתנו להן כמעט כבוד אלהים, - שם לא יוכלו לדרוש החושבים הגדולים, החוקרים הפלוסופים, המהנדסים כי יכבדום ויוקירום. אלו נולד דיקרט (Descartes) או ניוטון (Newton) בקרב שבט בעלי העור האדום, אז היו בני שבטם חושבים אותם לבטלנים מְבַלֵי-עולם, ואת ציָּדי-הדובים המצליחים ואת אנשי-המלחמה אשר חלקו שלל אויביהם – לגבוהים מעל גבוהים עליהם. ומנקודת-ראות התועלת היה הצדק אתם, כי לא פלוסופיה, הנדסה וחכמת מה שאחר הטבע, כי אם בשר ושלום מפחד אויב דרושים לשבט ההודים במדרגת התפתחותו שהוא עומד עליה. שָׂרִיד מהשקפת הפראים והברברים הזאת הננו מוצאים גם כיום בארץ אשכנז, אשר בה יחלקו את הכבוד היותר גדול לבגדי השרד של אנשי הצבא, אשר יעמידום במעלה העליונה של סֻלם החברה. אין לו כל יסוד בחברתנו במדרגת התפתחות והשתלמותה עתה.

כן מבינים אנחנו מדוע יערכו בעלי הרגש וההתפעלות את הגאון על פי הרגשות שהוא מעורר בקרבם. הטבע מחַיֵּב דבר זה. אנשים כאלה אינם מסוגלים למחשבות מקוריות הנובעות מלבבם ורוחם הם, אבל עבודת מוחם האויטומטית יכולה להיות חשוּבה מאד. הכרתם-הפנימית מלאה לא ציורי-מחשבה ברורים ומסוּמנים היטב, כי אם תמונות כהות ומטושטשות, שבהן מתלבשת עבודת מרכזי-המוח האויטומטית בהגיעה אל הראשונה. הגאון האמתי, כלומר: גאון המחשבה, דורש ממרכזי מוחם הגבוהים של בעלי הרגש עבודה חפשית, בלתי מאורגנת שלא היתה עוד להם למורשת-אבות, ולעבוד במחשבתם עבודה חדשה כזו אין ביכלתם. אולם גאון-הרגש, גאון-אליל, מעורר את העבודה האויטומטית של מרכזיהם, לכן ירגישוהו ויאהבוהו. גאון כזה יהי לבעלי ההתפעלות למקור הרגשות, ואחרי אשר ימדו את החיים לפי תֹכן רגשותיהם, לכן יהיה לאנשים כאלה גם למקור חיים. ומסבה זו גדול בעיני הנשים (וגם בעיני הגברים הקרובים להם בהתפתחות רוחם) כבוד האמן מכבוד החושב והחוקר, ובין האמנים גדול בעיניהן כבוד המנגן, או המשורר, ויתנוהו עליון על פני כל יתר חבריו הפיטנים, הצירים, המפסלים וכדומה, יען כי הרגשות אשר תתן להן השירה והזמרה מעוררות בהן גם את מרכזי תאוות-המין, ולכן הן היותר עמוקות והיותר נעימות. גם את הציָּרים והאַקטורִים מכבדות הן מאד בלבבן, אם גם לא באותה מדה שהן מכבדות את המנגן, את הראשון יען כי אמנותו איננה דורשת מהן עבודת המחשבה ובלי יגיעת המוח יכולות הן ליהנות ממנה, ואת השני יען כי נוסף על הסבה האמורה תקח עבודתו, עבודת החִקוּי, את נפשן גם בגלל נפשו הוא. בעלי הרגש, וכמובן הנשים בשורה הראשונה, מכבדים ומוקירים את הפיטנים רק באותה מדה, שעבודתם פועלת על הלב והרגש, ולא על המוח ומחשבה, לכן גדול בעיניהם ערך המשורר שירי הגיון, המשורר הלירי, מערכו של המשורר שירי עלילה, או המספר; וזה האחרון גדול בעיניהם אם הוא מְתָאֵר את המעשים החיצוניים והמרעישים את הלב, מאשר יטפל בנתוח תנועות הנפש. כמובן, אין אנחנו יכולים לערוך את ערכם של הגאונים על פי קנה-מידה זה. אם גדלו של הגאון הוא לפי מדת חֹזק הרגשות אשר יעורר בלב אחרים, אז הלא צריך היה להֵחָשב הרעיה בעיני אוהבה, והאהוב בעיני אוהבתו גבוה מכל הגאונים אשר היו לפניו או לפניה על פני האדמה, כי אין כל ספק שֶׁיוּלי מעורר בלב רומיאו ( Romeo ) או אמנון בלב תמר רגשות יותר חזקות משֶּׁכְּספיר, או גֵּתֶּה, ביטהובן או מוצַרט ומכש"כ מקַּנט או לַפְלַס, יוליאוס ציזר או ביסמרק. ואני מאמין שאלו היו שואלים את הזווּגים הנחמדים האלה, אז בודאי לא היו בושים לענות, כי יולי או תמר שלהם הן הגדולות והמצוינות בין כל הגאונים אשר היו, אשר עכשו ואשר עוד יולדו על פני האדמה.

פעולתו של האיש על זולתו איננה יכולה אפוא להיות לקנה-המדה של גדלו וחשיבותו, כי הפעולה הזאת הולכת ומשתנית הכל לפי השתנות תכונת האנשים אשר עליהם היא נופלת, אם המה מפוּתחים, או חושבים מחשבות במדה מרובה או מועטה. גדלו האמתי של האיש הוא לפי מדת התפתחותהם של מרכזי-מוחו, שהם הנם היסוד לחזיונות נפשו. ואחרי אשר מרכז-המוח היותר גבוה והיותר אנושי, כלומר: המיוחד רק להאדם, הוא מרכז המחשבה, או כמו שיקרואוהו: מרכז כח-השופט, לכן רק ההתפתחות הגבוהה של המחשבה יכולה להוליד את הגאוניות האמתית, הדורשת גם את התפתחותו של הרצון במדה ראויה ומתאמת לזה, למען יוכל הגאון תת את האפשרות לאחרים ליהנות מפרי מחשבתו.

גאון-המחשבה הוא עד היום המדרגה האחרונה של ההתפתחות וההשתלמות האנושית. אם תעבור ההתפתחות האורגנית של האדם את גבולה היום, אם תוסיף ההשתלמות האנושית הזאת ללכת הלאה ואיזה דרך יבחרו להן? – על השאלה הזאת יוכל לענות רק גאון-מחשבה גדול הרואה את הנולד, ומהקרוב אליו ישפוט על הרחוק ממנו במקום ובזמן.