(שיחה בין שני בני הנביאים בימי אחאב מלך ישראל)

אָחִי וָרֹאשׁ! הַגִּידָה

נָא לִי פִּתְרוֹן הַחִידָה,

– שָׁאַל אֶחָד מִבְּנֵי־הַנְּבִיאִים, נַעַר תָּמִים,

אֶת רֵעֵהוּ הַזָּקֵן מִמֶּנּוּ לְיָמִים –

הֵן עַמֵּנוּ כֻּלָּם חֲכָמִים,

כֻּלָּם נְבוֹנִים,

אֹהֲבִים לִדְרוֹשׁ וּלְדַרְיוֹשׁ וּלְהַעֲמִיק חֵקֶר,

וּמַדּוּעַ הִנָּם תָּמִיד נְכוֹנִים

קַל מְהֵרָה לְהִמָּכֵר לְעֵקֶר,

וּכְיוֹנָה פוֹתָה אֵין־לֵב הֵם זֹנִים

אַחֲרֵי כָל רוֹפֵא אֱלִיל טֹפֵל שֶׁקֶר?

רְאֵה, הַדָּבָר בָּרוּר פָּרוּשׂ כַּשִּׂמְלָה

כִּי מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה

נְבִיא אֱמֶת הוּא, צִיר אֵל מִמַּעַל,

וּבֶן־כְּנַעֲנָה נְבִיא הַבַּעַל

פִּיהוּ שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב נִמְלָא,

אַף דַּבֵּר כֵּן בִּשְׂפָתֵנוּ לֹא יֵדָע –

וּבְכָל יוֹם וָיוֹם בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה

בִּשְׂפַת פַּתְרֻסִים אוֹ כַּסְלֻחִים

יָפִיחַ כְּזָבִים וְנֹאדוֹת נְפוּחִים

יֶחֱזֶה־לָּנוּ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים,

וְעַם יְיָ יֵרֵד לַשְּׁעָרִים

כָּעַיִט עַל הַפְּגָרִים

לִשְׁמֹעַ כְּזָבָיו וּדְבָרָיו הַנִּבְעָרִים. –

בַּגֹּרֶן פֶּתַח הַשַּׁעַר הָיִיתִי

וּבְעֵינַי רָאִיתִי

כִּי הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע זֶה בְּפָנָיו

וַיַּךְ עַל הַלֶּחִי אֶת מִיכָיְהוּ הֶעָנָו

וְלֹא הָיָה פֹּצֶה פֶה וְנֹדֵד כָּנָף;

וְעוֹד יִגְדַּל הַפֶּלֶא

כִּי אֶת הַמֻּכֶּה שָׂמוּ בֵּית־הַכֶּלֶא

וּבְצִדְקִיָּהוּ

אֲשֶׁר הִכָּהוּ

הַסָּרִיסִים לֹא נָגָעוּ.

לַמְּדֵנִי אֵפוֹא טוּב טַעַם וָדַעַת,

בַּמֶּה גָּדוֹל כֹּחַ נְבִיא הַשֶּׁקֶר

כִּי רַבִּים אַחֲרָיו יִנָּהוּ

וּמִבְּלִי חֲקֹר חֵקֶר

יִתְּנוּ לִכְזָבָיו אֹזֶן שׁוֹמָעַת.

אָחִי! – הַנִּשְׁאָל עָנָהוּ

הִנֵּה הַחִידָה

פִּתְרוֹנָהּ בְּצִדָּהּ:

מִיכָיְהוּ אִישׁ צַדִּיק, נֶפֶשׁ נַעֲנָה,

מִתְנַהֵג בִּצְנִיעוּת וּבִקְדֻשָּׁה,

וּלְצִדְקִיָּהוּ בֶּן־כְּנַעֲנָה

קַרְנֵי בַרְזֶל וּמֵצַח נְחוּשָׁה.

יוֹדֵע הַשֶּׁקֶר כִּי אֵין לוֹ רַגְלַיִם,

וּלְמַלְאוֹת חֶסְרוֹנוֹ לִסְגֹּר הַפָּרֶץ

יִקַּח לוֹ קַרְנַיִם

לְנַקֵּר בָּם עֵינַיִם

וּלְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ.

(מִלּוּאִים לַקֹּדֶם לְפָנָיו)

וַיְהִי כִּי אָרְכוּ הַיָּמִים

וַיָּקוּמוּ אֲנָשִׁים חֲכָמִים

וַיִּתְבּוֹנְנוּ בְּצִדְקִיָּהוּ

לָדַעַת מִי וּמָה־הוּא,

וַיִּרְאוּ בִּמְהֵרָה

כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרָע

כֹּזֵב וּמְתַעְתֵּעַ

וְכָל כֹּחוֹ בְּמֵצַח־נְחָשְׁתּוֹ

וַיֹּאמְרוּ קַרְנָיו לְגַדֵּעַ

וּלְגַלּוֹת בַּקָּהָל אֶת בָּשְׁתּוֹ,

וַיַּעֲמְדוּ בְּשַׁעַר בְּנֵי הָעָם

וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל רָם:

״אֲחֵינוּ הַיְקָרִים,

עַד מָתַי אַתֶּם נִגְרָרִים

אַחֲרֵי דֹבֵר הַשְּׁקָרִים?!

הַבִּיטוּ וּרְאוּ וּדְעוּ זֹה

כִּי עַוָּל זֶה לֹא יֵדַע בֹּשֶׁת,

כָּל כֹּחוֹ בְּמִצְחַת הַנְּחֹשֶׁת –

קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה״.

אוּלָם לִנְבִיא הַבְּעָלִים

לֹא רַק קַרְנַיִם עַל רַקּוֹתָיו

כִּי גַם נִכְלֵי שֻׁעָלִים

וּמִרְמוֹת בְּכִלְיוֹתָיו;

וּבִרְאוֹתוֹ כִּי תִגָּל עֶרְוָתוֹ

גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתוֹ

הִתְחַפֵּשׂ בֶּן־כְּנַעֲנָה

בִּלְבוּשׁ נֶפֶשׁ נַעֲנָה

וַיַּעַשׂ אֵבֶל כְּבַת־יַעֲנָה

וַיָּבֹא עַל הָאֱלֹהִים בְּטַעֲנָה:

״כּוּזוּ בְּמוּכְסַז כּוּזוּ,

מַדּוּעַ אוֹתִי יָבוּזוּ!?

(הַצָּבוּעַ רַק בְּכִנּוּי

יַזְכִּיר שֵׁם הָאֵל, וּבְשִׁנּוּי);

אַךְ אֱמֶת רָדַפְתִּי כָּל יָמָי,

רַק חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא בֶצַע,

וּמַדּוּעַ רַבּוּ קָמָי

וְיִפְצָעוּנִי פֶּצַע עַל פֶּצַע!

מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מָעֹז לָעָנִי,

שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי!!״

וְהִנֵּה קוֹל שַׁדַּי – קוֹל הָמוֹן

עֹנֶה בְּסֵתֶר רָעַם:

״לֵךְ דַּבֵּר דְּבָרֶיךָ לַבַּעַל וּלְאָמוֹן,

כִּי אוֹתָם תַּעֲבֹד וְלִשְׁמָם נִשְׁבַּעְתָּ,

אֲבָל הַאוֹתִי, חֲסַר טָעַם,

תֹּאמַר לְרַמּוֹת בִּכְזָבֶיךָ?

וַאֲנִי יוֹדֵעַ כָּל מַחֲשַׁכֵּי לִבֶּךָ!

גַּם אַתָּה בְּנַפְשְׁךָ הֲלֹא יָדַעְתָּ

כִּי מֵעוֹלָם לֹא שְׁלַחְתִּיךָ

לְדַבֵּר בִּשְׁמִי אֶל אַחֶיךָ,

לֹא שַׂמְתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ

וְלֹא נָתַתִּי רוּחִי עָלֶיךָ!

מִבֶּטֶן לְנָבִיא לֹא הָקְדַּשְׁתָּ,

לֵב מַתָּנָה לֹא יָרַשְׁתָּ,

בְּיָדְךָ קַרְנַיִם לָךְ לָקַחְתָּ

וַתִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ,

וּבְכָל יְמֵי נְבוּאָתְךָ

הִשְׁלֵיתָ נֶפֶשׁ עֲדָתְךָ,

עַל שֶׁקֶר אוֹתָם הִבְטַחְתָּ

וַתַּאֲכִילֵם לַעֲנָה

וַתַּשְׁקֵם מֵי־רוֹשׁ –

וְעוֹד יִקָּחֶךָ לִבְּךָ לָבֹא עָלַי בְּטַעֲנָה?

הִנֵּה גַּם עַתָּה

לִכְזָבֶיךָ נוֹסָפוֹת שַׁתָּה:

הֲכִי אַךְ צֶדֶק וְלֹא שַׁלְמוֹנִים רָדַפְתָּ?

הֲכִי לֹא לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר הִטַּפְתָּ,

וּבְעַד בַּדֶּיךָ מֵחוֹל עָצֵמוּ

אַחֶיךָ לֹא בְמֵיטַב כַּסְפָּם שִׁלֵּמוּ?

וַיְהִי הַמְעַט מִמְּךָ קַחַת כַּסְפָּם וּזְהָבָם

וַתִּגְנֹב גַּם אֶת לְבָבָם,

וְאֵיך לֹא יִבְזוּךָ יִשְׁרֵי־לֵב

וִיגָרְשׁוּךָ מִן גֵּו?

הֵן יָבוּזוּ לְגוֹנֵב מָמוֹן

אַף כִּי לְגוֹנֵב לְבָבוֹת!״

כָּכָה דִּבֵּר קוֹל שַׁדַּי בָּהָמוֹן.

אַךְ הֲיִשְׁמַע זְאֵב עֲרָבוֹת

אֶל קוֹל הַגּוֹלֶה אָזְנוֹ לַמּוּסָר?

גַּם צִדְקִיָּהוּ בֶּן־כְּנַעֲנָה

מִפָּנָיו לֹא נִכְנָע,

עֹז פָּנָיו לֹא שֻׁנָּה

וְכַחְשׁוֹ לֹא הוּסָר:

וַיּוֹסֶף לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי הַסְּכָלִים

דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת וַהֲבָלִים.

נְבִיא הַשֶּׁקֶר! יֵדַע נָא לִבֶּךָ

כִּי אִם לַכֶּסֶף תִּכְסֹף

אוֹתוֹ אָסֹף תֶּאֱסֹף,

אִם תְּהִלַּת הַכְּסִילִים חֶפְצֶךָ –

גַּם אוֹתָהּ אוּלַי תִּמְצָא;

אוּלָם תְּהִלַּת הַחֲכָמִים

לֹא תַשִּׂיגְךָ כָּל הַיָּמִים,

בְּקִרְבָּם תִּהְיֶה תָּמִיד לְבוּז וּלְשִׁמְצָה;

הֵם לֹא יַאֲמִינוּ לְקוֹל עֲנוֹתְךָ הַחֲלוּשָׁה

כַּאֲשֶׁר לֹא יָרְאוּ מִמִּצְחֲךָ הַנְּחוּשָׁה.