רקע
יהודה ליב גורדון
ב. נַעֲוֵה־לֵב יִהְיֶה לָבוּז
mנחלת הכלל [?]
tשירה

(מִלּוּאִים לַקֹּדֶם לְפָנָיו)


וַיְהִי כִּי אָרְכוּ הַיָּמִים

וַיָּקוּמוּ אֲנָשִׁים חֲכָמִים

וַיִּתְבּוֹנְנוּ בְּצִדְקִיָּהוּ

לָדַעַת מִי וּמָה־הוּא,

וַיִּרְאוּ בִּמְהֵרָה

כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרָע

כֹּזֵב וּמְתַעְתֵּעַ

וְכָל כֹּחוֹ בְּמֵצַח־נְחָשְׁתּוֹ

וַיֹּאמְרוּ קַרְנָיו לְגַדֵּעַ

וּלְגַלּוֹת בַּקָּהָל אֶת בָּשְׁתּוֹ,

וַיַּעֲמְדוּ בְּשַׁעַר בְּנֵי הָעָם

וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל רָם:

״אֲחֵינוּ הַיְקָרִים,

עַד מָתַי אַתֶּם נִגְרָרִים

אַחֲרֵי דֹבֵר הַשְּׁקָרִים?!

הַבִּיטוּ וּרְאוּ וּדְעוּ זֹה

כִּי עַוָּל זֶה לֹא יֵדַע בֹּשֶׁת,

כָּל כֹּחוֹ בְּמִצְחַת הַנְּחֹשֶׁת –


קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה״.


אוּלָם לִנְבִיא הַבְּעָלִים

לֹא רַק קַרְנַיִם עַל רַקּוֹתָיו

כִּי גַם נִכְלֵי שֻׁעָלִים

וּמִרְמוֹת בְּכִלְיוֹתָיו;

וּבִרְאוֹתוֹ כִּי תִגָּל עֶרְוָתוֹ

גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתוֹ

הִתְחַפֵּשׂ בֶּן־כְּנַעֲנָה

בִּלְבוּשׁ נֶפֶשׁ נַעֲנָה

וַיַּעַשׂ אֵבֶל כְּבַת־יַעֲנָה

וַיָּבֹא עַל הָאֱלֹהִים בְּטַעֲנָה:

״כּוּזוּ בְּמוּכְסַז כּוּזוּ,

מַדּוּעַ אוֹתִי יָבוּזוּ!?

(הַצָּבוּעַ רַק בְּכִנּוּי

יַזְכִּיר שֵׁם הָאֵל, וּבְשִׁנּוּי);

אַךְ אֱמֶת רָדַפְתִּי כָּל יָמָי,

רַק חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא בֶצַע,

וּמַדּוּעַ רַבּוּ קָמָי

וְיִפְצָעוּנִי פֶּצַע עַל פֶּצַע!

מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מָעֹז לָעָנִי,

שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי!!״


וְהִנֵּה קוֹל שַׁדַּי – קוֹל הָמוֹן

עֹנֶה בְּסֵתֶר רָעַם:

״לֵךְ דַּבֵּר דְּבָרֶיךָ לַבַּעַל וּלְאָמוֹן,

כִּי אוֹתָם תַּעֲבֹד וְלִשְׁמָם נִשְׁבַּעְתָּ,

אֲבָל הַאוֹתִי, חֲסַר טָעַם,

תֹּאמַר לְרַמּוֹת בִּכְזָבֶיךָ?

וַאֲנִי יוֹדֵעַ כָּל מַחֲשַׁכֵּי לִבֶּךָ!

גַּם אַתָּה בְּנַפְשְׁךָ הֲלֹא יָדַעְתָּ

כִּי מֵעוֹלָם לֹא שְׁלַחְתִּיךָ

לְדַבֵּר בִּשְׁמִי אֶל אַחֶיךָ,

לֹא שַׂמְתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ

וְלֹא נָתַתִּי רוּחִי עָלֶיךָ!

מִבֶּטֶן לְנָבִיא לֹא הָקְדַּשְׁתָּ,

לֵב מַתָּנָה לֹא יָרַשְׁתָּ,

בְּיָדְךָ קַרְנַיִם לָךְ לָקַחְתָּ

וַתִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ,

וּבְכָל יְמֵי נְבוּאָתְךָ

הִשְׁלֵיתָ נֶפֶשׁ עֲדָתְךָ,

עַל שֶׁקֶר אוֹתָם הִבְטַחְתָּ

וַתַּאֲכִילֵם לַעֲנָה

וַתַּשְׁקֵם מֵי־רוֹשׁ –

וְעוֹד יִקָּחֶךָ לִבְּךָ לָבֹא עָלַי בְּטַעֲנָה?

הִנֵּה גַּם עַתָּה

לִכְזָבֶיךָ נוֹסָפוֹת שַׁתָּה:

הֲכִי אַךְ צֶדֶק וְלֹא שַׁלְמוֹנִים רָדַפְתָּ?

הֲכִי לֹא לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר הִטַּפְתָּ,

וּבְעַד בַּדֶּיךָ מֵחוֹל עָצֵמוּ

אַחֶיךָ לֹא בְמֵיטַב כַּסְפָּם שִׁלֵּמוּ?

וַיְהִי הַמְעַט מִמְּךָ קַחַת כַּסְפָּם וּזְהָבָם

וַתִּגְנֹב גַּם אֶת לְבָבָם,

וְאֵיך לֹא יִבְזוּךָ יִשְׁרֵי־לֵב

וִיגָרְשׁוּךָ מִן גֵּו?

הֵן יָבוּזוּ לְגוֹנֵב מָמוֹן

אַף כִּי לְגוֹנֵב לְבָבוֹת!״


כָּכָה דִּבֵּר קוֹל שַׁדַּי בָּהָמוֹן.

אַךְ הֲיִשְׁמַע זְאֵב עֲרָבוֹת

אֶל קוֹל הַגּוֹלֶה אָזְנוֹ לַמּוּסָר?

גַּם צִדְקִיָּהוּ בֶּן־כְּנַעֲנָה

מִפָּנָיו לֹא נִכְנָע,

עֹז פָּנָיו לֹא שֻׁנָּה

וְכַחְשׁוֹ לֹא הוּסָר:

וַיּוֹסֶף לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי הַסְּכָלִים

דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת וַהֲבָלִים.


נְבִיא הַשֶּׁקֶר! יֵדַע נָא לִבֶּךָ

כִּי אִם לַכֶּסֶף תִּכְסֹף

אוֹתוֹ אָסֹף תֶּאֱסֹף,

אִם תְּהִלַּת הַכְּסִילִים חֶפְצֶךָ –

גַּם אוֹתָהּ אוּלַי תִּמְצָא;

אוּלָם תְּהִלַּת הַחֲכָמִים

לֹא תַשִּׂיגְךָ כָּל הַיָּמִים,

בְּקִרְבָּם תִּהְיֶה תָּמִיד לְבוּז וּלְשִׁמְצָה;

הֵם לֹא יַאֲמִינוּ לְקוֹל עֲנוֹתְךָ הַחֲלוּשָׁה

כַּאֲשֶׁר לֹא יָרְאוּ מִמִּצְחֲךָ הַנְּחוּשָׁה.

המלצות קוראים
תגיות