מ. לוֹמוֹנֹוסוֹב (1711–1765)
הָאָרֶץ וְהַשֶּׁמֶשׁ
מאתמיכאיל לומונוסוב
אָדוֹן אֶחָד עָרַךְ מִשְׁתֶּה לְמֻזְמָנִים
וְתוֹךְ שִׂיחָה פָּרַץ פֻּלְמוֹס בֵּין שְׁנֵי תּוֹכְנִים.
זֶה סָח כִּי הַחַמָּה סוֹבֶבֶת אֶת הָאָרֶץ
וְזֶה – כִּי סְבִיב חַמָּה כַּדּוּר־הָאֲדָמָה רָץ.
“קוֹפֶּרְנִיק” וְ“תַלְמַי” – גָּדַל בֵּינָם הָרִיב;
הִקְשִׁיב לוֹ הַטַּבָּח – וּצְחוֹק רִחֵף עַל פִּיו.
נָזַף בּוֹ אֲדוֹנָיו: "מָה לַעַג זֶה מַבִּיעַ?
כְּלוּם נְהִירִים לְךָ שְׁבִילָיו שֶׁל הָרָקִיעַ?"
הֵשִׁיב הָאִישׁ: "צוֹדֵק קוֹפֶּרְנִיק, בְּלִי סָפֵק.
גַּם בְּלִי מַסָּע אַל־עַל, אֵדַע כִּי הוּא צוֹדֵק:
מֵי־זֶה רָאָה טַבָּח חֲמוֹר־חֲמוֹרָתַיִם,
שֶׁסְּבִיב קְדֵרַת־צָלִי יָסֹב אֶת הַכִּירַיִם?"
ו. טְרֶדְיַקוֹבְסְקִי (1703–1769)
זְקֵנָה חוֹלַת־עֵינַיִם (עַל פִּי אֶזוֹפּוֹס)
מאתוסילי טרדיאקובסקי
אִשָּׁה זְקֵנָה אַחַת חָדְלָה לִרְאוֹת יָפֶה;
לָכֵן, לְשֵׁם טִפּוּל, הִזְמִינָה לָהּ רוֹפֵא:
יָבוֹא־נָא אֶל בֵּיתָהּ, יַקְדִּישׁ לָהּ זְמַן כַּצֹּרֶךְ –
וְהִיא, מִבְּלִי קַמֵּץ, תִּפְסוֹק לוֹ שְׂכַר־הַטֹּרַח.
מָרַח אוֹתוֹ רוֹפֵא עֵינֶיהָ בְּמִשְׁחָה –
וְהַחוֹלָה צֻוְּתָה לִשְׁכַּב בַּחֲשֵׁכָה.
יוֹם־יוֹם, אַחַר טִפּוּל, יָרַד עָלֶיהָ חשֶׁךְ –
וְהָרוֹפֵא נִצְּלוֹ… לְשֵׁם סְחִיבָה וּמֹשֶׁךְ:
תָּמִיד לִפְנֵי צֵאתוֹ, צְרוֹרוֹ הָיָה נִמְלָא
מִכָּל הַבָּא בַּיָּד: כְּלֵי־כֶּסֶף, בַּד, שִׂמְלָה…
לִבָּהּ הִרְגִּישׁ בַּשֹּׁד. וְכַאֲשֶׁר הֶחְלִימָה,
הִבְחִינָה, מָה עוֹלֵל הַזֵּד בַּבַּיִת פְּנִימָה:
בֵּיתָהּ, לִפְנֵי חָלְיָהּ, הָיָה מָלֵא כָּל טוּב;
עַתָּה, עִם הֵרָפְאָהּ – שָׁמֵם הוּא וְעָלוּב.
בֵּינְתַיִם בָּא רוֹפְאָהּ: "וּבְכֵן, גָּבִרְתִּי, שַׁלְּמִי־נָא:
עָשִׂיתִי כְּמֵיטַב חָכְמַת הַמֶּדִיצִינָה.
הִצְלִיחַ הָרִפּוּי: כָּל אִישׁ וְאִישׁ יָעִיד
כִּי רְאוּתֵךְ עַתָּה – טוֹבָה הִיא מִתָּמִיד".
– “לֹא אֲשַׁלֵּם פְּרוּטָה!” – בְּרֹגֶז הִיא הֵטִיחָה:
"מַצַּב עֵינַי הוּרַע – וְזֹאת מִיָּד אוֹכִיחָה:
בְּטֶרֶם טִפּוּלְךָ – עֵינַי הָיוּ רוֹאוֹת
בְּכָל פִּנּוֹת־בֵּיתִי כְּבֻדָּה רַבָּה מְאֹד
וְאִלּוּ אַחֲרָיו – אֲבוֹי לִי: שׁוּב מִמֶּנָּה
אֲפִלּוּ עֲשִׂירִית עֵינַי לֹא תֶּחֱזֶינָה!"
א. סוּמַרוֹקוֹב (1718–1777)
הָאַרְנָב
מאתאלכסנדר סומארוקוב
חַיָּה אַחַת – מִתּוֹךְ מִשְׁגֶּה מִקְרִי –
פָּגְעָה בְּקֶרֶן בָּאֲרִי.
תַּגְמוּל אוֹתוֹ שַׁלִּיט הָיָה מָהִיר כְּסַעַר:
הֻטְּלָה עַל כָּל יְצוּר מַקְרִין
חוֹבַת גָּלוּת. מֻנָּה בֵּית־דִּין
לְיַד לִשְׁכַּת מִנְהַל־הַיַּעַר.
עָלָיו לִבְדּוֹק
כָּל רֹאשׁ כַּחֹק –
וְלַעֲנֹושׁ בְּכָל הַחֹמֶר:
כָּל קַרְנוּנִי חַיָּב בְּלִי אֹמֶר
לִגְלוֹת לָעַד בְּשֶׁל קַרְנָיו!
מִיָּד אֵימַת גֵּרוּשׁ נָפְלָה עַל הָאַרְנָב.
אָכֵן, אֶפְשָׁר לִשְׁאוֹל: מַדּוּעַ?
הֲרֵי הַגְּזָר עָלָיו לֹא חָל:
לוֹ אֵין קַרְנַיִם, כְּיָדוּעַ!
אַךְ הוּא בּוֹרֵחַ – וַחֲסָל.
“תָּמִיד” – הוּא מְהַרְהֵר – בְּלִשְׁכָּאוֹת כָּאֵלּוּ
הַלַּבְלָרִים הֵם אַכְזָרִים –
וְהָעִקָּר: נוֹכְלִים גְּמוּרִים!
מָה אֶעֱשֶׂה, אִם יִתְנַכֵּלוּ
בְּשֵׁם “קַרְנַיִם” לְזַכּוֹת
אֶת שְׁתֵּי אָזְנַי הָאֲרֻכּוֹת?
אַף אִם אֶצְדַּק בַּדִּין וְלֹא אִדּוֹן לְשֵׁבֶט –
הֵן תַּעַכְרֵנִי הַסַּחֶבֶת –
כִּי אוֹי לַחַי אֲשֶׁר יִשְׁקַע
בַּיָּם־הַנְּיָר שֶׁבַּלִּשְׁכָּה!"
מ. חֶרַסְקוֹב (1733–1807)
חוֹטֵב־עֵצִים
מאתמיכאיל חראסקוב
אַל תְּקַוֶּה לַשָּׁוְא, נִתְפָּס לְחֵשֶׁק־פֶּתַע,
שֶׁתִּצְטַיֵּן בִּתְחוּם, שֶׁבּוֹ לֹא הִתְמַחֵיתָ!
בְּגֶדֶר כָּשְׁרְךָ פְּעַל־נָא, יְדִידִי:
עִסּוּק חָטוּף בַּכֹּל – רַק יְגִיעָה בִּכְדִי.
★
בֶּן־כְּפָר חָטַב עֵצִים בַּיַּעַר.
לִמְלֶאכֶת זוֹ מֻכְשָׁר גַּם בָּעַר.
גַּרְזֶן וּמֶרֶץ טוֹב
בָּאֶצְבָּעוֹת הָעֶשֶׂר –
דַּיָּם בִּשְׁבִיל לַחְטוֹב;
אֵין צֹרֶךְ בִּפְּרוֹפֶסּוֹר.
אַךְ מִשּׁוּם־מָה פִתְאֹם דִּמָּה אוֹתוֹ בֶּן־כְּפָר
כִּי חָרַשׁ־עֵץ הוּא וְנַגָּר.
גֵּאֶה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, הִפִּיל בְּיַעַר אֹרֶן
עָבֶה מְאֹד, יָשָׁר כְּתֹרֶן,
חָתַךְ גִּזְעוֹ, קִצֵּץ בַּדָּיו –
וּכְבָר בּוּל־עֵץ לוֹ בְּיָדָיו
גַּם תָּכְנִיתוֹ הִיא כְּבָר מוּכֶנֶת:
הוּא יַעַשׂ שֹׁקֶת מְצֻיֶּנֶת!
וְהוּא נוֹקֵר, חוֹרֵר, מַתְקִין שְׁקַעֲרוּרָה –
אַךְ אֵיזוֹ שֹׁקֶת אֲרוּרָה:
לָהּ, נְקוּבָה וַחֲרוּרָה,
אֵין שׁוּם צוּרָה! שַׁעֲרוּרָה!
שׁוּב בְּמַכּוֹת גַּרְזֶן כֻּלָּהּ מְקֻעֲקַעַת –
וְסוֹף הָעֵסֶק – בִּישׁ: הַשֹּׁקֶת מִתְבַּקַּעַת.
רַעְיוֹן חָדָשׁ בּוֹ מְנַצְנֵץ:
יֵשׁ לְקַדֵּר קְדֵרָה־שֶׁל־עֵץ!
הוּא אָץ, מֵזִּיעַ, מִתְאַמֵּץ,
אַךְ שׁוּב – כֵּלָיו לוֹ לְרוֹעֵץ;
בּוֹגֵד בּוֹ הַגַּרְזֶן, מוֹעֶלֶת הַמִּפְסֶלֶת –
וְהַקְּדֵרָה, אֲבוֹי, פְּגוּמָה וּמְקֻלְקֶלֶת.
אוּלַי, אִם רַע מַזַּל קְדֵרָה,
מַזָּל כַּף־אֹכֶל לֹא יֵרַע?
גַּם הִיא תִּהְיֶה לוֹ לְתוֹעֶלֶת:
יִגְמַע בָּהּ חֲמִיצָה וְגַם יֹאכַל דַּיְסָה!
וְדַעַת הָ“אֻמָּן” חָזְרָה וְנִתְפַּיְסָה.
וּמֶה הָיָה הַסּוֹף? אָכֵן, בְּרֹב יָגִיעַ
אוֹתוֹ חָרָשׁ דָּגוּל אֶל מַשֶּׁהוּ הִגִּיעַ:
אֶת כַּף־הָעֵץ, אָמְנָם, קִלְקֵל –
אַךְ, בִּמְקוֹמָהּ, עָשָׂה… מַקֵּל.
י. חֶמְנִיצֶר (1745–1784)
מֶטָפִיסִיקָן
מאתאיוואן חמניצר
נוֹדַע לָאָב עָשִׁיר כִּי “חוּג־חֶבְרָה מֻבְחָר”
שׁוֹלֵחַ אֶת בָּנָיו לִלְמוֹד – אֶל הַנֵּכָר.
מִי שֶׁחוֹזֵר אֶל הַמּוֹלֶדֶת
מִן הַמְּדִינוֹת הַנָּכְרִיּוֹת –
נִכְבָּד מְאֹד עַל הַבְּרִיּוֹת:
רוֹאִים בּוֹ אִישִׁיּוּת מֻשְׁלֶמֶת־מְלֻמֶּדֶת.
וּבְכֵן, שָׁלַח גַּם בְּנוֹ לְאֶרֶץ נָכְרִיָּה.
לָמַד הַבֵּן – וְשָׁב… טִפֵּשׁ מִשֶּהָיָה.
נָפַל שָׁם הַצָּעִיר לִידֵי מוֹרֵי־הַשֶּׁקֶר,
אַנְשֵׁי חָכְמָה־לַבַּטָּלָה,
שֶׁתַּחַת דַּעַת מוֹעִילָה,
דָּרְשׁוּ בְּלִי־הֶרֶף בַּמֻּפְלָא
וּבִלְבְּלוּ מֹחוֹת בְּפִלְפּוּלִים שֶׁל “חֵקֶר”.
עַד אָז אוֹתוֹ בָּחוּר הֶדְיוֹט
הוֹצִיא מִפִּיהוּ סְתָם שְׁטֻיּוֹת;
מֵאָז – שְׁטֻיּוֹת “לַמְדָּנִיּוֹת”.
אֶת פִּטְפּוּטָיו לֹא בָּן לֹא כְּסִיל וְלֹא פִּקֵּחַ –
ןמן הַפַּטְפְּטָן כָּל אִישׁ הָיָה בּוֹרֵחַ.
הוֹלֵךְ הוּא יוֹם אֶחָד, תָּפוּס בְּחֵקֶר־יֶתֶר
הוֹפֵךְ בַּמֻּפְלָאוֹת וְעִנְיְנֵי־הַסֵּתֶר
כְּדֵי לְהַעֲלוֹת
“עִלַּת־כָּל־הָעִלּוֹת”;
וּבְעוֹד מַחֲשַׁבְתּוֹ בִּשְׁמֵי־מָרוֹם פּוֹרַחַת,
מָעַד הוּא וְנָפַל – וְנִתְגַּלְגֵּל לְפַחַת.
לְמַזָּלוֹ אָבִיו רָאָה בַּתַּקָּלָה
וְרָץ לְהִצְטַיֵּד בְּחֶבֶל־הַצָּלָה.
וּבֵינָתַיִם גַּם בַּבּוֹר
הוֹסִיף חוֹקְרֵנוּ לַחֲקֹור.
כָּאן לְעִנְיָן חָדָשׁ סַקְרָנוּתוֹ נֵעוֹרָה:
כֵּיצַד הִתְרַחֲשָׁה נְפִילָתוֹ הַבּוֹרָה?
מָה סִבָּתָהּ? אוּלַי גְּרָמָהּ
הֵד רְעִידַת הָאֲדָמָה
וְלַחַץ שֶׁל אֲוִיר גָּבוֹהַּ עַד פִּי כַּמָּה…
וְשֶׁמָּא עַל אוֹתָהּ מַסֶּכֶת מְסֻבֶּכֶת
יֵשׁ הַשְׁפָּעָה סְמוּיָה גַּם לְכוֹכְבֵי־הַלֶּכֶת?
מִקֵּץ שָׁעָה קַלָּה חָזַר
הָאָב עִם חֶבֶל וְאָמַר:
"הִנֵּה אֲנִי מוֹרִיד הַחֶבֶל אֶל הַשֶּׁקַע.
הֶחְזֵק בּוֹ חִישׁ – וְאַעֲלֶךָּ!"
“הַמְתֵּן,. הַמְתֵּן!” –
קְרָא הַבֵּן –
“אֱמוֹר לִי קֹדֶם: מָה־זֶה חֶבֶל?”
שָׁמַע הָאָב קֻשְׁיַת־הַהֶבֶל
וּבִקְצָרָה הֵשִׁיב לֵאמֹר:
“זֶה כְּלִי לִמְשֹׁךְ בּוֹ אִישׁ מִבּוֹר!”
“זֶה כְּלִי פָּשׁוּט מִדַּי” – פָּסַק אוֹתוֹ בַּר־מֹחַ:
“אֶפְשָׁר לִמְצֹא אַחֵר, יוֹתֵר יָאֶה וָנוֹחַ!”
– "אַךְ לְשֵׁם כָּךְ דָּרוּשׁ לִי זְמַן,
וְחֶבֶל זֶה – הוּא כְּבָר מוּכָן!"
– וּמָה־זֶה זְמַן, אֱמוּר לִי, אַבָּא?"
כָּאן הַזָּקֵן לִידֵי חֵמָה בָּא
וְסָח לִבְנוֹ הַמְּבֻלְבָּל:
"זְמַן – מִן דָּבָר הוּא שֶׁחֲבָל
לְבַזְבְּזוֹ בִּשְּׁבִיל סָכָל!
שֵׁב כָּאן בַּפַּחַת וְחַכֵּה־נָא
עַד שֶׁאָבוֹא עוֹד פַּעַם הֵנָּה!"
★
כְּדַאי הוּא לְזַמֵּן עִם פֶּתִי זֶה בְּיַחַד
גַּם יֶתֶר בְּנֵי־מִינוֹ, פַּטְפְּטָנִים, לְפַחַת!
אוּלָם מִנַּיִן יִלָּקַח
בּוּר עֲנָקִי עַד כְּדֵי כָּךְ?
א. בּוֹגְדַנוֹבִיץ' (1743–1803)
הַכִּילַי
מאתאיפוליט בוגדנוביץ'
קֻפָּה שֶׁל־כֶּסֶף – מָה עֶרְכָּה,
אִם הִיא נִטְמֶנֶת בַּקַּרְקַע?
כִּילַי בֶּן־טֶפֶשׁ חַי בְּלִי נַחַת
בַּאֲפֵלַת פִּנָּה נִדַּחַת.
הוּא חַי כְּפִי שֶׁחַי הַסָּב –
וּמְחַקֶּה אֶת מַעֲשָׂיו.
כִּזְקַן סָבוֹ, זְקָנוֹ צוֹמֵחַ:
כִּילַי אֵינֶנּוּ מִתְגַּלֵּחַ.
הוּא מַאֲמִין רַק בְּמָמוֹן –
וְהוּא סוֹמֵךְ רַק עַל מַטְמוֹן.
לִטְמוֹן – הֵחֵל אָבִיו שֶׁל סַבָּא:
כַּסְפוֹ בְּלִי־הֶרֶף לִקְבוּרָה בָּא.
אֶת מָסָרְתּוֹ הִמְשִׁיךְ הַסָּב –
וְכֵן הָאָב עַד סוֹף יָמָיו.
כְּשֶׁתּוֹרוּ לָמוּת הִגִּיעַ,
הִסְפִּיק בְּקֹשִׁי לְהוֹדִיעַ
(מַמָּשׁ בְּרֶגַע אַחֲרוֹן)
מְקוֹם קִבְרוּ שֶׁל הַמָּמוֹן
לְזוּגָתוֹ – אוּלָם הִשְׁבִּיעַ
אוֹתָהּ לִשְּׁמוֹר עַל הַמַּטְמוֹן.
הִיא לֹא בַּגְדָה בְּצַוָּאָה זֹאת.
לְהֵפֶךְ: כֶּסֶף רַב נִגְנַז עוֹד,
כִּי מִנִּי אָז הַבֵּן הַבְּכוֹר
הוֹסִיף לִצְבוֹר וְגַם לִקְבּוֹר.
קְבוּרַת קֻפּוֹת עוֹדָהּ נִמְשֶׁכֶת
גַּם אַחֲרָיו: יוֹרְשׁוֹ, הַנֶּכֶד,
אַף הֶעֱמִיק אֶת קְבוּרָתָן – קָרוֹב־יוֹתֵר אֶל הַשָּׂטָן!
א. דְמִיטְרִיֶב (1760–1837)
מַעֲשֶׂה בְּעַכְבָּרוֹן
מאתאיוואן דמיטרייב
(עַל־פִּי לַה־פוֹנְטֶן)
הוֹ, יְלָדִים, עוֵּלי־יָמִים,
מָה מְּסֻכָּן הוּא גִּיל תָּמִים!
*
עַל עַכְבָּרוֹן אֶחָד, צָעִיר מִהְיוֹת בַּר־דֵּעַ,
עָבַר מִקְרֶה מְזַעֲזֵעַ;
וְכָךְ סִפֵּר אוֹתוֹ שׁוֹבָב
עַל הָאֵרוּעַ לִקְרוֹבָיו:
הַיּוֹם הִרְהַבְתִּי עֹז לָצֵאת מִן הַמַּחְתֶּרֶת;
עָבַרְתִּי אֶת הַגְּבוּל מִתּוֹךְ רִיצָה נִמְהֶרֶת:
רָצִיתִי לְהַרְאוֹת כִּי שׁוּב אֵינִי תִּינוֹק.
פִּתְאֹם רָאִיתִי מֵרָחוֹק
שְׁנֵי בַּעֲלֵי־חַיִּים מִסּוּג בִּלְתִּי־יָדוּעַ:
אֶחָד הָיָה כָּל־כָּךְ צָנוּעַ,
נְעִים־הִלּוּךְ, חָבִיב, שָׁלֵו,
כֹּה יְפֵה־תֹאַר וְטוֹב־לֵב!
וְאִלּוּ הַשֵּׁנִי – חֻצְפָּן, צַרְחָן פָּרוּעַ.
זְנָבוֹ – כְּוָו, וְנוֹצוֹתָיו
סְמוּרוֹת כְּאִלּוּ בָּא מִקְּרָב.
מֵעַל רֹאשׁוֹ תְּפִיחָה צוֹמַחַת,
צִבְעָהּ כָּאֵשׁ – אֵימָה וָפַחַד!
אוֹתוֹ יְצוּר נוֹרָא נִפְנֵף
בִּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹת כְּמִתְעוֹפֵף –
וּבְקוֹל כֹּה עַז הִתְחִיל לִצְרוֹחַ,
שֶׁאַף כִּי אֵין אֲנִי פַּחְדָן,
אַרְבַּע רַגְלַי, בְּרַעֲדָן,
מֵאֲלֵיהֶן חָפְזוּ לִבְרוֹחַ.
מָה רַב דַּאֲבוֹנִי! לוּ לֹא אוֹתוֹ הַזֵּד,
וַדַּאי עִם הַשֵּׁנִי הָיִיתִי מִתְיַדֵּד.
יָכֹלְתִּי בּוֹ לִמְצוֹא מַדְרִיךְ מוֹעִיל וָרֵעַ:
עֵינָיו אוֹמְרוֹת חִבָּה וְחֵשֶׁק לְסַיֵּעַ.
וּבְאֵיזוֹ עֲדִינוּת זְנָבוֹ מִתְנַעֲנֵעַ!
צַמְרוֹ חָלָק כְּשֶׁל עַכְבָּר,
אַךְ סַסְגּוֹנִי וּמְנֻמָּר –
וְעַל גַּבּוֹ רָקוּם צִיּוּר מַרְהִיב־עֵינַיִם!
דּוֹמֶה לְשֶׁל עַכְבָּר גַּם תֹּאַר הָאָזְנַיִם.
אָכֵן, אֲנִי מַסִּיק מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים
כִּי הוּא אוֹהֵד מְאֹד אֶת עַם־הָעַכְבָּרִים!"
– “בְּנִי, אֶת הַשְּׁנַיִם כְּבָר זִהֵיתִי!” –
שִׁסְּעָה אִמּוֹ
אֶת נְאוּמוֹ:
"וּבְכֵן, עַכְשָׁו שְׁמָעֵנִי, פֶּתִי:
אוֹתוֹ עָנָו, צַדִּיק תָּמִים,
אֲשֶׁר כָּל־כָּךְ אוֹתְךָ הִקְסִים –
קָרוּי חָתוּל, וְהוּא רוֹצֵחַ
וְצוֹרְרֵנוּ הַגָּדוֹל;
וְהַשֵּׁנִי הוּא תַּרְנְגוֹל,
אוֹהֵב־שָׁלוֹם, יְדִיד לַכֹּל,
עַל אַף קוֹלוֹ זֶה הַצּוֹרֵחַ.
שׁוּב אַל תִּשְׁפּוֹט, יַלְדִּי הַתָּם,
טִיב הַבְּרִיּוֹת עַל־פִּי דְּמוּתָם!"
זְבוּב
מאתאיוואן דמיטרייב
שׁוֹר שָׁב מֵעֲמָלוֹ עִם מַחְרַשְׁתּוֹ גַם־יַחַד,
וְעַל קַרְנֵי הַשּׁוֹר יָשַׁב לוֹ זְבוּב בְּנַחַת.
פִּתְאֹם רָאָה מִמְּקוֹם־שִׁבְתּוֹ:
עָף זְבוּב אַחֵר מִבְּנֵי־שִׁבְטוֹ.
“שָׁלוֹם!” – אוֹמֵר הַלָּז: "הִנֵּה, אָחִי, נִפְגַּשְׁנוּ!
אֱמוֹר, מֵאַיִן אַתָּה בָּא?"
עוֹנֶה לוֹ הָרִאשׁוֹן בַּחֲשִׁיבוּת רַבָּה:
“אֲנַחְנוּ, יְדִידִי, חָרַשְׁנוּ!”
*
מָשָׁל מִבְּלִי־מֵשִׂים מוֹלִיךְ אֶל הַמְּצִיאוּת.
מִי לֹא שָׁמַע מֵאִישׁ פָּעוּט
הִתְפָּאֲרוּת בִּלְשׁוֹן “אֲנַחְנוּ”,
כְּגוֹן: “בִּצַּעְנוּ!” אוֹ “נִצַּחְנוּ!”
ו. ז’וּקוֹבְסְקִי (1783–1852)
תִּגְרַת הַקֵּרְחִים
מאתוסילי ז'וקובסקי
שְׁנֵי יְדִידִים קֵרְחִים הָלְכוּ יַחְדָּו בַּדֶּרֶךְ –
וּמַשֶּׁהוּ בּוֹרֵק רָאוּ פִּתְאֹם בְּחוֹל.
מִיָּד חָשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם: “זֶה חֵפֶץ יְקַר־עֵרֶךְ!”
– “זוֹ מְצִיאָה שֶׁלִּי!” – קָרָא אֶחָד בְּקוֹל.
– “זֶה שֶׁקֶר! הִיא שֶׁלִּי!” – עָנָה שֵׁנִי בְּצֶרַח.
וּכְבָר כָּל אִישׁ מֵהֶם דּוֹחֵף
רֵעוֹ בַּצַּד וּבַכָּתֵף.
אַגַּב מַכּוֹת, נִתְלָשׁ – פּוֹרֵחַ
שְׂרִיד־שְׂעָרוֹ שֶׁל כָּל קֵרֵחַ…
וּמָה הַחֵפֶץ הַבּוֹרֵק,
עָלָיו יָצְאוּ לְהֵאָבֵק?
זֶה לֹא הָיָה כִּי־אִם… מַסְרֵק!
דֶנִיס דָּוִידוֹב (1784– 1839)
הָרֹאשׁ וְהָרַגְלַיִם
מאתדניס דוידוב
עָיְפוּ רַגְלֵי־אָדָם מִטֹּרַח הָרִיצוֹת
עַל רְצִיפִים קָשִׁים, בַּחוֹל וּבַבִּצּוֹת;
סַבְלָנוּתָן פָּקְעָה אֵי־פַעַם
וְאֶל הָרֹאשׁ דִּבְּרוּ בְּזַעַם:
"מַדּוּעַ־זֶה תִּשְׁלוֹט עָלֵינוּ כְּרוֹדָן?
וְכִי הֶפְקֵר לֵךָ – רַגְלַיִם וּכְבוֹדָן?
בַּיּוֹם וְאַף בַּלֵּיל, בַּקַּיִץ וּבַחֹרֶף
תַּעֲבִידֵנוּ, רֹאשׁ קְשֵׁה־עֹרֶף!
בְּכָל שָׁעָה, בְּכָל מַצָּב,
נָרוּץ אֶל כָּל אֲשֶׁר תְּצַו –
בְּסַנְדָּלִים, בְּנַעֲלַיִם,
בְּמַגָּפַיִם, עַרְדָּלַיִם…
תִּכְפֶּה עָלֵינוּ לְמַכְבִּיר
עֲמַל־הַפֶּרֶךְ שֶׁל אָסִיר –
וּבְעַצְמְךָ תֵּשֵׁב לְמַעְלָה,
וְהַטִּרְחָה מִמְּךָ וָהָלְאָה.
תָּשִׂיחַ בְּאָפְנָה, בְּעִנְיְנֵי־חֶבְרָה,
בְּמֶזֶג־הָאֲוִיר הַנּוֹחַ אוֹ הָרָע.
אַף בָּנוּ, לִפְעָמִים, בְּלֵצָנוּת תָּשִׂיחָה,
וְלֹא אַחַת נִסְפּוֹג עֻקְצֵי־לִגְלוּג מִפִּיךָ.
הַכְּלָל, תִּרְאֵנוּ כְּהֶפְקֵר,
כִּכְלִי־מִשְׂחָק וְלֹא יוֹתֵר!"
– “שִׁתְקוּ־נָא, חֲצוּפוֹת!” – הָרֹאשׁ אוֹתָן הִפְסִיק –
"וָלֹא – עַל כָּרְחֲכֶן מִיָּד אֶתְכֶן אַשְׁתִּיק!
הַתְמַגְּרוּ שִׁלְטוֹן־הַקֶּבַע,
אֲשֶׁר נִתַּן לִי מִן הַטֶּבַע?"
– "אָכֵן, נוּכַל עוֹד לְהַשְׁלִים
עִם הֱיוֹתְךָ בֵּין הַמּוֹשְׁלִים.
אַךְ, לְפָחוֹת, אַל־נָא תַּפְרִיֽז עוֹד
בַּהֲבָלִים אוֹ בְּקַפְּרִיֽזוֹת!
אִם יֵשׁ לֵךָ, אָמְנָם, הַזְּכוֹת לִהְיוֹת מוֹשֵׁל,
הֲרֵי גַם לָנוּ יֵשׁ… הַזְּכוּת לְהִכָּשֵׁל.
וְאִם הָרֶגֶל – יִקָּרֶה לָהּ
בַּדֶּרֶךְ נֶגֶף: צוּר אוֹ סֶלַע –
אוּלַי, אַתָּה תִּהְיֶה זָב דָּם,
הוֹד מַלְכוּתְךָ, הָרֹאשׁ הָרָם!"
*
כָּל אִישׁ וָאִישׁ מֵבִין, מָה רֶמֶז הֶעֱלֵיתִי,
אַךְ – הַס מִלְּפָרֵשׁ! הַמְּפַטְפֵּט הוּא פֶּתִי.
הָרְאִי וְהַנָּהָר
מאתדניס דוידוב
עַל דְּבַר־אֱמֶת וּדְבַר־מוּסָר,
שֶׁהֵם אוֹיְבֵי מַלְכֵי־הָרֶשַׁע,
שַׁלִּיט עָרִיץ הִרְשִׁיעַ שַׂר:
גַּרְדּוֹם – עָנְשׁוֹ עַל זֶה הַפֶּשַׁע.
בִּקֵּשׁ הַשַּׂר־הַפִילוֹסוֹף
מֵאֵת מַלְכּוֹ, לִפְנֵי הַסּוֹף,
שֶׁיִּנָּתֵן לוֹ לְהוֹפִיעַ
וּלְהַשְׁמִיעַ
אֶת קוֹלוֹ:
לֹא לְבַקֵּשׁ חֶמְלָה – חָלִילָה, לֹא וָלֹא!
חֶפְצוֹ – רַק לְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ מְשָׁלוֹ.
הַמֶּלֶךְ, שֶׁגָּזַר דִּינוֹ בִּמְלוֹא־הַחֹמֶר,
נֵאוֹת לַבַּקָּשָׁה. פָּתַח הַשַּׂר וַיֹּאמֶר:
הָיֹה הָיָה יַלְדּוֹן פָּרוּעַ וּפִרְאִי.
רָאָה הוּא יוֹם אֶחָד אֶת פַּרְצוּפוֹ בִּרְאִי –
וְנִתְמַלֵּא חֵמָה בּוֹעֶרֶת
עַל צוּרָתוֹ הַמְּכֹעֶרֶת.
מִיָּד תָּפַס פַּטִּישׁ. הַךְ! – וְהָרְאִי נִשְׁבָּר.
שָׂמֵחַ הַפִּרְחָח עַל נְקָמָה נִצַּחַת.
אַךְ – אוֹי! – לְמָחֳרָת מַרְאֶה לוֹ הַנָּהָר
אוֹתָהּ הַדְּמוּת הַנֶּאֱלַחַת.
שׁוּב אֵין מָנוֹס מִן הַכְּלִמָּה!
שׁוּב לֹא תּוֹעִיל לוֹ נְקָמָה:
אֶת הַנָּהָר, אֲשֶׁר יָצַֽר יָהּ,
אֵין לְהַשְׁמִיד כְּאַסְפַּקְלַרְיָה!
בּוֹשׁ, הַשַּׁלִּיט! אֲנִי – הָרְאִי:
תּוּכַל לִשְׁבּוֹר מַכְשִׁיר אַרְעִי;
אַךְ יֵשׁ נָהָר גָּדוֹל, הַמְכֻנֶּה הִיסְטוֹרְיָה –
וְהוּא שֶׁיְּלַמֵּד עָלֶיךָ קַטֵּגוֹרְיָה".
*
הַמֶּלֶךְ זֻעֲזַע; רָשְׁמוֹ הָיָה כַּבִּיר.
לַשַּׂר נָתַן הוּא דְרוֹר וְאשֶׁר תַּחַת־שֶׁמֶשׁ…
חַכּוּ מְעַט, סְלִיחָה! – חִיְּבוֹ גָּלוּת־סִיבִּיר:
וָלֹא – יַחְשׁוֹב כָּל אִישׁ: מָשָׁל הוּא וְלֹא מֶמֶשׁ!
א. אִיזְמַיְלוֹב (1779–1831)
הַקּוּקִיָּה
מאתאלכסנדר איזמאילוב
“שִׁמְעוּ־נָא, יְדִידַי!” – אוֹמֶרֶת הַקּוּקִית
לַיַּרְגָּזִי וְלַחוֹחִית:
"דִּבְרֵי־אֱמֶת בְּפִי – אֵינֶנִּי שַׁקְרָנִית.
הָיִיתִי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה
בְּיַעַר־עַד אַדִּיר, בִּקְצֵה־הַמְּדִינָה.
שָׁמַעְתִּי שָׁם לָרִאשׁוֹנָה
זִמְרַת זָמִיר. הַפְלֵא וָפֶלֶא!
גַּם זִמְרָתִי מְצֻיָּנָה,
אוּלָם הַהִיא – זִמְרָה שׁוֹנָה:
הִיא מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ!
מַמָּשׁ נָמוֹג הַלֵּב מֵאשֶׁר
עֵת הַזָּמִיר בִּמְלוֹא־קוֹלוֹֽ שָׁר!
וּמֶה עָרֵב גַּם שֵׁפֶל־צְלִיל,
בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה – שׁוֹמְעוֹ מֻקְסָם כָּלִיל…
מַה לְעֻמַּת זָמִיר – חָלִיל?
כֻּלִּי הִתְפָּעֲלוּת!.. אוֹדֶה וְלֹא אַסְתִּירָה:
גַּם פִּי לָמַד, סוֹף־סוֹף, לָשִׁיר
בְּנֹסַח זֶה שֶׁל הַזָּמִיר.
כָּמוֹהוּ בְּדִיּוּק בְּאָזְנֵיכֶם אָשִׁירָה.
רוֹצִים אַתֶּם?" – “נִשְׁמַע!”
– "וּבְכֵן, שִׁתְקוּ, חַכּוּ!
הֲרֵינִי מַתְחִילָה: קוּ־קוּֽ, קוּ־קוּֽ, קוּ־קוּֽ!"
*
לֹא פַּעַם צְלִיל דּוֹמֶה יַשְׁמִיעוּ בְּקוֹלָם
מְתַרְגְּמֵי שִׁירָה שֶׁל גְּאוֹנֵי־עוֹלָם.
הַדּוֹגֶרֶת
מאתאלכסנדר איזמאילוב
“הוֹ, מָה רָזִיתִי, מַה כָּחַשְׁתִּי!” –
הִתְפָּאֲרָה, אַחַר דְּגִירָה,
בַּת־לוּל לִפְנֵי הַחֲבֵרָה:
"הֲרֵי עֶשְׂרִים יָמִים מֵעַל בֵּיצַי לֹא מַשְׁתִּי!
מִבְּלִי שָׁתֹה, מִבְּלִי אָכֹל,
דָּגַרְתִּי כָּאן עַד כְּלוֹת הַכֹּחַ!"
– "וּבְכֵן, כַּמָּה, הַרְשִׁי לִשְׁאוֹל,
לָךְ אֶפְרוֹחִים בְּסַךְ־הַכֹּל?"
– בֵּיצַי הָיוּ רַבּוֹת, אַךְ אֵין לִי שׁוּם אֶפְרוֹחַ,
כִּי – מַעֲשֵׂה־שָׂטָן –
מִעַכְתִּי אֶת כֻּלָּן".
*
“אֲנִי” – טוֹעֵן פְּלוֹנִי כְּזוֹ הַתַּרְנְגֹלֶת –
“יוֹשֵׁב יוֹמָם וָלֵיל, עוֹבֵד עַד קְצֵה־הַיְכֹלֶת!”
וְהוּא אָמְנָם יוֹשֵׁב, בְּלִי זוּז וּבְלִי הַפְסִיק –
יוֹשֵׁב וּמְקַלְקֵל נְיָר וּדְיוֹ לָרִיק.
א. ס. פּוּשְׁקִין (1799–1837)
סַנְדְּלָר
מאתאלכסנדר סרגיביץ' פושקין
אֵי־פַעַם בִּתְמוּנָה הִבִּיט סַנְדְּלָר.
הֵעִיר הוּא כִּי בְּנַעַל יֵשׁ מִגְרַעַת;
מִיָּד תִּקְּנָהּ אַפֶּלֶס הַצַּיָּר.
אַךְ הַסַּנְדְּלָר הוֹסִיף לַמֵּד לוֹ דַעַת:
"דּוֹמַנִי, קְצָת עָקֹם הוּא הַפַּרְצוּף,
וְהֶחָזֶה – חָשׂוּף מִדַּי מִמַּעַל…"
כָּאן הַצַּיָּר שִׁסַּע אֶת הֶחָצוּף:
“אַל נָא תָּדוּן לְמַעְלָה מִן הַנַּעַל!”
חֵרְשִׁים
מאתאלכסנדר סרגיביץ' פושקין
חֵרֵשׁ תָּבַע חֵרֵשׁ לְדִין דַּיָּן חֵרֵשׁ.
“יַחְזִיר אֶת פָּרָתִי!” – זוֹעֵק הוּא וְדוֹרֵשׁ.
מֵשִׁיב לוֹ הַנִּתְבָּע: "תְּבִיעָה זוֹ – שִׂיא־חֻצְפָּֽה בָּהּ:
אֶת שְׂדֵה־הַבּוּר הַזֶּה יָרַשׁ אָבִי מִסַּבָּא!"
וְהַדַּיָּן פָּסַק: "לְשֵׁם כִּפּוּר חַטָּאת,
חַתְּנוּ אֶת הַבָּחוּר, אַף כִּי אָשְׁמָה הַבַּת!"
פ. וְיַזֶמְסְקִי (1792–1878)
מַעֲשֶׂה בְּכֶלֶב
מאתפיוטר ויאזמסקי
נָבַח הַכֶּלֶב עַל גַּנָּב.
לְמָחֳרָת הֻכָּה הַכֶּלֶב:
כִּי הוּא הֵעִיר אֶת אֲדוֹנָיו
בִּנְבִיחָתוֹ מִשְּׁנַת־הַשֶּׁלֶו.
לָמַד הַכֶּלֶב סוֹד שְׁתִיקָה.
גַּנָּב זָכָה לְרֹב־מַלְקוֹחַ.
וְאָז הַכֶּלֶב שׁוּב הֻכָּה:
כִּי לֹא פָּתַח אֶת פִּיו לִנְבּוֹחַ.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.