- מַנְגִּינַת הַיְהוּדִים / יצחק ליבוש פרץ
- הגיון בעשרה מאמרות / יצחק ליבוש פרץ
- מנורת החנוכה / יצחק ליבוש פרץ
- מכתב אל העורך / יצחק ליבוש פרץ
- ערפלי שנות הילדות / יצחק ליבוש פרץ
- עוד שנים ערפּליות / יצחק ליבוש פרץ
- זאַמושץ, שעברשין, זאַמושץ; שני מלמדים האחרונים; חלומות / יצחק ליבוש פרץ
- השׂכלה; עלילה; אברהם מאניס; שוב השׂכלה / יצחק ליבוש פרץ
- השׂכלה; ר' משה ואַהל; אהבת שלוש אחיות / יצחק ליבוש פרץ
- שלוֹשה טפחים מעל לאגם־ההשׂכלה; אהבה עזה אל החיים; בעיות בעניין המות; מפתח הספריה / יצחק ליבוש פרץ
- בית־מדרשם "שלהם", חורבות שבמוח; אני רוצה לברוח; אמא; אני נעשה חתן / יצחק ליבוש פרץ
- נכנסתי לחוּפּה / יצחק ליבוש פרץ
יא (!!!)
אֶל טִיטוּס!
הוֹי, תַּלְיָן אַכְזָר, אֱלֹהִים שׁוֹכֵחַ!
אֵינְךָ יָכֹל לָדַעַת וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ
עַד כַּמָה לְךָ תָּבוּז נִשְׁמָתִי!
אַךְ הָהּ, רָפָה וְדַלָּה גְוִיָּתִי,
וּבִרְכַּי כּוֹשְׁלוֹת, וַאֲנִי כּוֹרֵעַ
לְפָנֶיךָ, רוֹצֵחַ!
נַפְשִׂי בְקִרְבִּי מִתְקוֹמֶמֶת,אַךְ גְּוִיָּתִי כְּרָחֵל נֶאֱלֶמֶת
כּוֹרַעַת… כֵּן, אֲנִי, בֶּן-הַמַּכַּבַּים, כּוֹרֵעַ
לְפָנֶיךָ,
וְאֶת עֵינַי הַקָּמוֹת, רְאֵה, אֵינִי גוֹרֵעַ
מֵעֵינֶיךָ –
הָיִיתִי כְצִפּוֹר לִפְנֵי נָחָשׁ
בְּלִי לָחַשׁ!
וְעַתָּה גַּם הַבּוּז עָבַר! – קַח הַמַּאֲכֶלֶת!…עָיְפָה נַפְשִׁי אֵלֶיךָ,
נַפְשִׁי לָמוּת שׁוֹאֶלֶת – –
בַּתֵּק! בְּעוֹרְקַי לֹא נִקְפָּא עוֹד הַדָּם,
וְאַתָּה צָמֵא! וְדָמִי נוֹדֵף, מְשַׁכֵּר, חָם –
וְצַוָּארִי עִם סִמָּנָיו נָטוּי, הֵא!
בַּתֵּק וּשְׁתֵה!
זאת היא השירה הי"א ממנגינות ישׂראל…
וליהוי ידוע, שאין לתרגומי זה אף מגע-ומשׂא כל שהוא עם המקרים האחרונים!
עוד אתמול קפצתי ונשבעתי בנקיטת העט, שאשכח את הכול, שאעקור מקרב לבי את הרוֹש הנטוע, יחד עם השאֵר והדם! עברה ובטלה קישינוֹב! כתבתי מה שכתבתי, נתתי מה שנתתי, עשׂיתי כל מה שהיה ביכולתי לעשׂות לטובת הליטבאקים, ודי!
יותר איני יכול. מתיירא אני מפני השגעון!
אדם חי על-פי איזו שיטה, על-פי איזו השקפה על העולם והאדם! ובנפשי הוא, אם לפתע פתאום תשמע שריקה ותשלח יד, ותזרק אבן, ויהרס הכול! ההשקפה כבר נבלעה בכל הדם, קוויה התפזרו בכל רמ“ח האברים ושס”ה הגידים, והכול מתחיל להתפּקע ולהשבר, ולהתפוצץ – לא עליכם, שׂונאי ישׂראל…
ונשקפה לי עוד סכנה אחת.
אם יעלה בידי להתגבר על המרה-שחורה, על השעמוּם, על היאוּש – יתאַבּן בי הלב, הנפש תעלה חלודה! וסופי שאתייחס לקישינוֹב ורעותיה, כהתייחס המוכר-ספרים אל קדושת הספרים, הקברן – אל הקברים ומוֹראם.
ובזה איני רוצה בשום אופן…
––––––––
מאחת מערי-השׂדה שואלים:
–מה זאת קוּלטוּרה.
– איזו קוּלטוּרה? ציונית?
– חס ושלום! – רועד קול השואל – אצלנו מושל המזרחי! הקוּלטוּרה בכלל!
– אמשול לכם משל!
– אך בפשטות, בלי “דבר ושוברו”.
ואני נושך את שׂפתי, רואה אני, שהדובר בי כבר שתה את הסאָה של פושרין של קוֹפוֹ של אחד-העם ובלע גם את שלושת העוקצים בתוך הסאה, את שלוש המחטים, שכבר העלו חלודה, שצללו בסאָה חמים…
ואני מבטיח: בפשטות…
– למשל – הנני אומר – האִכּר שלנו.
האִכּר שלנו, כידוע, לא טעם עוד טעם השׂכלה.
– ומה ענין השׂכלה לקוּלטוּרה?
– היינו הך. השׂכלה, חביבי, וקוּלטוּרה שמות נרדפים הן.
– ולמה אומרים וכותבים קוּלטוּרה ולא השׂכלה?
– ראשונה, כדי להתראות כשואלים ודורשים בענין חדש; שנית – כדי להעשיר את השׂפה; ושלישית – והוא העיקר, משום שהמשׂכילים הראשונים, יסלח להם המוחל והסולח, עשׂו שטויות הרבה, והשמיעו הבלים הרבה בשם ההשׂכלה, וכל האומר או השומע “השׂכלה” זוכר תיכף ומיד ומעלה על לבו אותם השטויות וההבלים, והיתה ה“השׂכלה” לשם מפלצת! אך נשוב נא אל האִכּר שלנו.
האִכּר שלנו, כידוע, אינו מקוּלטר כל עיקר. זוגתו – לא כל שכן.
וכשזוגתו של האִכּר שלנו חפצה למלאות את כרה נוצות, מה היא עושׂה?
יוצאת היא אל החצר וקוראת: גע-גע בחבּה, והגע-גע האוָז שומע ופורשׂ כנפיו בחדוָה ורץ לקראת בעלת-הבית שלנו, וכשהגיע אליה – מיד נמלק. והפלונית, שמלקה את האוָז, אוכלת את בשׂרו לתיאבון, ושׂמה את נוצותיו בהכר ברינה.
והמעשׂה הזה, שהיא עושׂה, עולה לה בדמים מרובים. באשכנז, למשל, יש “צוואַנגס-שוּהלעֶן”, והאִכּרים כבר טעמו טעם השׂכלה; “אשת חבר כחבר” וגם הפלונית שלו יודעת, שעיקר הקוּלטוּרה הוא למצוא את כל הצרכים בזיל-הזול… האוָז יכול לתת את הנוצות לאו דוקא פעם אחת ואחרי מותו, יכולים אנחנו למרוט את נוצותיו מעורו בחייו כמה וכמה פעמים!? הנוצות גדלות! וכך היא עושׂה: מעת לעת היא מורטת את הנוצות מהאוָזים החיים… ואימתי היא מולקת? שעה אחת קודם המיתה, בעטיו של נחש, מיראתה את הנבלה וזוהמת הנחש וד"ל… וזאת היא קוּלטוּרה; הכול בזול!
–ומאי נפקא מיניה להאוָז?
– הבדל גדול! בכאן אין יודע כלום… הוא חי ושׂמח בחייו ופתאום – איננו. אינו מאריך ימים, ובמותו אין לו פנאי גם לודוי, הבריק שביב-ידיעה וכבה!… אבל שם, במקום שיש קוּלטוּרה, האוָז נמרט משנה לשנה, והוא מרגיש ונותן אל לבו. בשעת המריטה הוא מתמרמר וקורא “פרעות”, אך בין מריטה למריטה הוא מתענג על הקוּלטוּרה…
(אופן לחג השבועות)
א
– ובכל זאת אנחנו הולכים ומשתלמים.
– כן, אבל המהלך הוא מהלך צב.
עד היום נקל לעקור שיני איש בצרוף מלתעותיו, מלשרש מקרב לבו שורש פורה שנאת-חנם.
– ובכל זאת האמת אינה נעדרת!
– אינה נעדרת, אבל רצה היא ככלב שוטה בלי בעלים בראש כל חוצות, וכל שוער אורב לה במקל להכותה נפש.
– והאהבה לנברא בצלם?
– היתה לכסות לילה – לאדרת המשפחה, צרה מהשתרע על האורח…
– אגמון, מתי תשא ראש, רב!
– איך אשא ראש ומפרקת נשמתי נשברה; השקפת-עולמי נהרסה…
ב
ורעה מן המעשים הרעים שכבר נעשו היא הסכנה – המנא-מנא-תקל על פני העתיד הזועמים… מצפון עננים נשאים, עננים בלי תואר, בלי מידה, דובים או נמרים? ואתה צופה ומביט בפני העננים בלב חרד, בעינים כלות: רביבים או אבני אלגביש?…
רטט עובר בעצמות…
– ו“גילו ברעדה” כתוב?
– קור חולף בין נימי השאר!
– הנסיון הוכיח, שיכולים החתולים לחיות בקרה גם למטה מיו"ד מעלות תחת האפס, בני “אתה בחרתנו” – לא כל שכן… גדול כוח ההרגל; הוא נעשה טבע…
– אבל המסע מן החיים באחריות אל התוהו-ובוהו, מסע חפזון הוא… במהירות שגעון מתגולל האור מפני החושך…
– זה לא כבר נמצא פועל נשכח במכרה-אנטראציט… כ"ה ימים שהה שם בלי לחם, בלי מים, כמעט בלי אויר לנשימה, – וחי, וקם לתחיה… כי הכול יכול החי, ובלבד שלא תהא ההוצאה יתירה על ההכנסה…
– עוד מעט וסר צלם האדם מעל פנינו…
– ולקח את מקומו צלם אלוהים…
– בלי גוף ובלי כח בגוף…
– כן, לא אנשים גסים אנחנו… לא שומרי גבולים, כי אם שומרי גוילים…
ג
– מה את מוכרת, זקנה יפה, עם חוט החסד שעל פניך?
– הלא עיניך הרואות… אני פרחים מוכרת, פרחי שדה, פרחי עמק ושרון… פרחי אלהים חיים…
– עודך נושאת-ונותנת, זקנה יפה, ואיה בנותיך שגדלת, טפחת, רבית? מדוע אינן עוזרות לך?
הזקנה נאנחת: אין להן פנאי!
הומיות הן וסוררות, בנותיה, משרכות דרכיהן…
הבכורה אוהבת את הריחות הרעים של השמנים המעושים, והיא מבכרת אותם על הפרחים החיים, פרחי-האלהים…
אינה מתרחצת, בלכתה אחר מאהביה, כי על הזיעה מכסים השמנים…
– והשנית?
– נוע תנוע בחוצות… אוהבת מנגינות מנגינות היא. לבה הולך אחר המקהלות בראש אנשי חיל… היא אוהבת את ההוד של הגבורה, את ה“הידד” של הכוח, את המנגינות, הרועשות מתוך כלי הנחושת… מה אעשה לה?
– והשלישית?
– השלילית – –
אך באותו הרגע עפה אבן באויר, ותפול, ותפגע במצח הזקנה, ותפצענה…
ויז מדם הזקנה על אודם השושנה ועל לובן החבצלת…
ונאנחה: הנה היא – הולכת וקרבה, השכורה…
ד
– הגידי לי, יפת תואר על אם הדרך, לאן מובילות המסלות?… עובר אורח אני, נפשי עייפה למרגוע… איזו הדרך אברח להגיע למחוז חפצי?
– האחת, עובר אורח, מובילה אל אורות סוסים… שם, אם תשכב, יחם לך, אך הסוסים צוהלים והפרסות מסוכנות…
– והשנייה?
– השניה – אל רפת הבקר… הבקר מושך בעול, אך אוכל עשב לתיאבון, והוא מנגח…
– והשלישית?
– אל מרבץ החזירים – – –
– והרביעית?
– אל חצרי… שם בעלי מתרונן מיין ואגרופיו מרחפים באויר, הלא על כן יצאתי אל אם הדרך…
– היי בשלום, יפת תואר!
גם לא תשק לי? הלא אני טובה?!
ה
בתערוכה על-יד פסל רמבובסקי.
גבר-אלים הוא, אדם קדמון, ועוד ערום ויחף, ואינו מתבושש.
והוא מושך בקרון…
ואשתו, הערומה והיחפה, עוזרת כנגדו… גל עצמות היא, גל-עצמות, מכוסה עור… אם היא, את שארה אכל האיש. את חלבה ודמה יונק הילד, התחוב בפניו בין שדיה…
ערום ועריה הזוג ולא יתבושש, ואולי יגדל זה ויתבושש, ויתפור עלי-תאנה לאזור, לכסות את ערותו, ואיזו כתובות ופתגמים לכסות את ערות נשמתו…
וכבד הוא הקרון, סמל החיים הקשים! וגידי הפרא-אדם המושך בו שורגו, ועיניו בולטות מחוריהן, כי לא סלולה עוד הדרך למשפחת האדם, ומלאה היא מוקשים וחתחתים – –
– אך משפחת-אדם היא, ותעש את דרכה לבטח! הולכים משתלמים אנחנו, קדימה אנחנו מושכים את הקרון…
– אל?
– אל השמש! כן, אל השמש! אבל באחת טעה רמבובסקי, לא היה זה ענין כלל למקבת, כי אם למצבוע! המקבת חצי אלמת היא, ומגידה אך את חצי הרעיון ולא כולו… להרעיון נחוץ המצבוע, מרחבי הבד!
את חייו הקשים – את הקרון מושך ה“פרא אדם” אל השמש… ומרחוק ראה השמש בצאתה… בפאת הבד… הקרון הוא סמל החיים הקשים והמרים; וצאת השמש – הגלות האהבה לכל הנברא בצלם… ליתר באור הייתי כותב באמצע השמש: ואהבת לרעך כמוך…
– לי היה די ב“לא תרצח”!
ו
ועוצם אני את עיני, ורואה את הציור שחברי המבין מציע על הבד, עם נופך משלו.
“לא תרצח!” כתוב באש שחורה על גבי לבנה על כדור האש, המגיה מתוך עב-ענן-כבד, והמתלקח בפאתי מזרח…
ואל זה הכדור נמשך הקרון – סמל החיים במשפחת האדם…
אך ה“פרא אדם” העוגם אל כדור האש, אל החום, אל האור, אל התבערה בעב הענן, אינו יודע קרוא. אל החידה הוא נמשך! אל ה“מנא-מנא-תקל”… האדום, האדום הזה! כילד אל תבערה נמשך!
ז
ועל דרכו של ה“פרא-אדם” שוכב בעל צלם אלהים, עיף, חלש, או – ישן…
והפרא-אדם עובר, מבלי נטות ימין ושמאל…
ויעבור קרון ה“פרא-אדם” על האדם ויבתקנו…
ויז דם הנרצח בתוהו לא-דרך ועל מכשוליו, ועל פרחיו, ונטמע באודם השושנים, ויכתם את לובן החבצלת… וגם את הקרון…
וה“פרא-אדם” לא ראה, או ראה ולא התבונן, או התבונן, אבל אינו מבדיל עוד בין טוב לרע; עיניו נשואות אל ה“מנא-מנא-תקל”, אך את הכתובת לא קרא ולא פתר את החידה, כי לא למד קרוא!
והפרחים יבלו ואינם, ומים רבים, מי גשמים, יכבסו את כתמי הקרון, טרם ילמד ה“פרא-אדם” לקרוא, לפתור את החידה, להתבושש…
ח
מצלצלים ביד חזקה…
ובעמדי כבר על הרצפה, הקיצותי.
חולה אני, חולה קדחת – רטט עובר בעצמותי, הקור תועה בין נימי השאר, ולקול עלה נדף אני חרד.
ובכל זאת אני פותח. יד נגיד ומצווה מצלצלת…
ובא איש עלז בחצי-מחול… על ראשו אדרת שער, ולבוש הוא מחלצות יום מועד, ועל מתניו אזור אדום; ובימינו בקבוק מלא, ובשמאלו כוס עוד ריקה…
ויקרא בבואו יונית: אני יום הראשון…
ולבי התחלחל, ועיני קמו…
“להרגני בא היום הראשון!” נאנק דום הלב.
והוא צוחק, ועונה: חס ושלום! – עברית.
ויסב בתנועה חזקה סחור סחור, ותפול מעליו אדרת-השער הגדולה, ונפתח אזורו האדום, ויפול מעל מתניו, וכהרף עין התפשט ממחלצותיו, מחלצות יום מועד – יום הראשון.
והנה הוא השבת שלי!
“יארמולקה” לבנה, משובצת כסף טהור, על ראשו, וטלית מצויצת על גוו, ועיניו צוחקות בלאט ובנחת רוח, וממלא הוא מן הבקבוק את הכוס ומתחיל:
– יום השישי…
אך מצלצלים שנית ולא בפתח.
פעמונים מצלצלים, ולא כילה אורחי את הקדוש וימהר בחרדת נפש, וילבש את בגדיו העליונים, ויחבוש את מצנפת השער לראשו, ויחגור את אזורו האדום, וישת מן הכוס ומן הבקבוק, האדימו פניו והתלקחו עיניו –
– אני יום הראשון! – קרא בזעם והניף ידו…
אך לא עשה לי עוול ויצא…
ויוצא אני אחריו…
ט
והפעמונים מצלצלים, מצלצלים ומחרישים…
ואני, ראשי שח כאגמון, ובעצמותי רטט, ובכל שארי תועת הקור הנורא…
אבל חי אני!
ההרגל נעשה טבע…
בלי גוף, בלי כוח בגוף, ובעל מפרקת-נשמה נשברה אני חי…
אני זוחל, אך אני חי – –
ואחיה עד אשר תקרא הכתובת ותפתר החידה…
אני הקל-וחומר מן החתול, הקל-וחומר מן העובד במכרה אשר נשכח שמו – –
אני שומר הגויל…
אני התועה בחוצות ורודף אחרי המסכה…
י
יד חזקה וגסה אוחזת בי!
– מי אתה?
– תולעת יעקב, זוחלת על הר סיני…
ונעזבתי במנוד ראש.
מנורת החנוכה / יצחק ליבוש פרץ
בימים אלו של חנוכה ראוי לספר, איך יהודי, לא עליכם, הציל עצמו פעם אחת הודות למנורת-חנוכה…
וסבורים אתם, של זהב היתה? לפחות של כסף? דוקא של נחושת ושברו-כלי. איזו ירושה מדורי-דורות. מעוקמת ומקומטת ומחצית הקנה האחד שבורה…
היהודי הזה היה תחילה בעל-בית ככל בעלי-הבתים.
ופתאום נתעשר.
כיצד, דבר זה אינו שייך לעניננו.
אומרים, חייל נשא ברחובות של העיר מטיל ברזל למכירה, וקנה אותו בפחות משוויו, והביא הביתה… הוא משייף שיוף כלשהו – זהב!
המטיל גנוב היה מאוצר המדינה?
אבל כשיהודי מתעשר, הריהו מקים ישן מפני חדש הוציאו, והוא הופך ומהפך את כל הבית. הוא מחליף את המלבושים הארוכים בקצרים ונעשה דייט"ש, והיא - נעשית פריצה, מטילה את הפאה הנכרית לאשפה. שני בנים היו להם – הוציאו אותם מן החדר ולגימנזיום הכניסום! מתחילים לשנות את פני הדירה… ארון ספרים היה, למי דרושים ספרים? שלחו אותם לבית-המדרש, במתנה. הארון ישן היה – פירקוהו ועשוהו קיסמים למטבח… הפלונית מעמידה במקום זה מראה גדולה; לפתע פתאום התחילה אוהבת עצמה, היא מבקשת לראות עצמה מכף רגלה ועד קדקדה… קוראים לו לסוחר-בלויים, מוכרים את הרהיטים הישנים בחצי –חינם וקונים “לודוויג הארבעה-עשר” - רהיטים זעירים, חינניים, אך מרופדים; כרעיים מעוקלות, אבל עם חשוקים של ארד. ועל גבי גלגלים, מחיה נפשות. יראים ממש לישב או להשען.
מעט כלי כסף ישנים היו להם; קופסאות לאתרוג, מגדלות לבשמים – ומכרום להתכה, פיזרו-נתנו מתנות-דרשה לקרובים; וקנו כלי-זכוכית, כלי-גביש… כדים לפרחים, אגרטלים. כמנהג העולם – לפי המוד"א!
אבל, הרי גלגל הוא שחוזר בעולם - לאחר זמן מסויים התחיל הכול יורד במורד, נתהפכה הקערה על פיה, הבנים כבר הם בחוץ-לארץ, ואין מה לשלוח להם… בקושי-בקושי מצליחים להאריך את זמן פרעונם של השטרות… מיד ליד גמילות-כסף להשיג אין יכולים…
ונעשה המצב קשה עוד יותר. נותנים דעתם על כלי-הבית, האם אי-אפשר למשכן משהו? - “לודוויג הארבעה-עשר” התפורר… כלי-הזכוכית וכלי-הגביש – נתבקעו, נשתברו… כמה הכלים שנשתיירו עוד - מדובקים בגבם…
החיים בדחקות.
וכשחיים בדחקות, נזכרים לאט לאט ביהדות…
הפלונית שואלת לפעמים משכנה “צאינה וראינה” וקוראת בה. הפאן סאלומון, שהתחיל קורא לעצמו שוב שלמה-זלמן, עומד לפעמים להתפלל מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין. וכשמגיעים ימי החנוכה, מתחשק לו להדליק ולברך על נר של חנוכה….
נרות השיגו ממקום שהשיגו; רצים אל המטבח להביא גזר-עץ – ואין! אין אפילו קיסם עץ אחד!
ונזכר שלמה-זלמן, שבשעת חדוָתא תפס לה פעם למנורת-חנוכה ישנה-נושנה והטיל אותה גבוה-גבוה על גבי התנור.
– שלמה-זלמן, - מתחננת הפלונית, - עלה והורד אותה…
והריהו מסכן נפשו ועושה; מעמידים כסא על-גבי שולחן, מקרבים אל התנור, והכול מדלג וחורק, לודויג הארבעה-עשרה נאנח, הפלונית מחזיקה ומסייעת - הורידו…
מאובקת היא, ניגבוה מעט - והוא מדליק ומברך…
יום אחד, היום השני, וכך כל שמונת הימים - אך שכוב שכבו בלא פת-ערבית, ועצוב להם. יושב שלמה-זלמן בעברו אחד של השולחן, והפלונית - בעברו האחר, ומהרהרים הם - הרי ייתכן שיגוועו מרעב!
מצלצל מישהו. קופצים שניהם ממקומם. פותחים את הדלת, נכנס אברך מוכר להם, סרסור לכל דבר שבעולם.
מה הענין?
הוא צוחק ואינו יכול לחדול מלצחוק, לוארשה בא אנגלי מטורף אחד, מגולח למשעי, ואפשר אינו אלא נקבה בבגדי גבר… והוא קונה שברי-כלים ישנים מכל המינים. הנה הוא ממתין בפרוזדור.
– אפשר להכניס אותו? מן הסתם הימצא יימצא משהו… אצל בעל-בית ותיק שכמותו.
האיש ואשתו הזקנים מסתכלים זה בזו, מה כלים ישנים יש להם? והאנגלי נכנס בינתים; נמאסה עליו העמידה בפרוזדור, והדלת פתוחה היתה. הוא נכנס החדרה, מסיר כובעו מעל ראשו, מיד הוא רואה את מנורת-החנוכה, דבק בה כאהוב באהובתו, תופסה בידו ומחזיק בה - וידיו רועדות, ועיניו מבריקות…
– הרי אמרתי לכם, משוגע? סח הסרסור.
– כמה? כמה? - שואל האנגלי בלשון- דייט"ש משובשת.
קיצור הדבר, את מנורת החנוכה מכור מכרו, סמכו על יושרו של האנגלי המטורף ולקחו כמה שנתן.
האנגלי והסרסור הלכו להם. והאיש עם אשתו נשארו לבדם.
– באמת משוגע! - אומר שלמה-זלמן.
– ואפשר - אומרת הפלונית בהיסוס - אליהו הנביא? אפשר בזכות הדלקת נרות של חנוכה?
בין כך ובין כך, היה במה לקנות לפת-ערבית, והיה גם במה לצאת אל הרחוב ולעשות מסחר כלשהו…
והכסף הזה היה משום מה כסף ממוּזל . הגלגל מתחיל חוזר לטובה, למעלה!…
שלמה-זלמן חוזר ונעשה שוב פאן סאלומון…
וכשהמזל מאיר, אורו גדל והולך… והריהם מקבלים מכתבים מלאים נחת מן הבנים מחוץ-לארץ. בכוח עצמם גמרו לימודיהם ועלו לגדולה. אחד בלונדון, מהנדס הוא! גדול הוא! נשא אשה ממשפחה טובה! הוא מזמין אליו, שיבואו אבא-אמא ויכירו את כלתם…
ונוסעים הם…
ושמחים כמה ימים בבית, ואחר-כך הולכים לראות את לונדון… בתים, בתי-חרושת, ואחר-כך תיאטראות, בתי קונצרטים, תערוכות.
מוליכים אותם פעם אחת אל בית-אמנות – אל מוזיאון…
ושערו לעצמכם, מה משתאים ומשתוממים עמדו האיש ואשתו, כשנפגשו באחד האולמים פנים אל פנים עם מנורת-החנוכה הישנה, שעמדה תחת מכסה של זכוכית… הם הכירו את האריות הישנים, הצוחקים… את האילנות עם הצפור… את הירך המעוקמת, את הקנה האחד השבור למחצה.
– לא משוגע היה! – מהרהר, עכשיו באנגליה, מיסטר סאלומון…
– ולא אליהו הנביא! מהרהרת ה“מיסיס” סאלומון.
לדבר על כך בקול, ובפרט לשאול בענין זה, לא נאה בפני הכלה הצעירה, אשת הבן.
והם מהרהרים רק בכך…
אפשר תהרהרו גם אתם בדבר הזה?
אדוני העורך היקר!
אתה דורש ממני, שאכתוב לך עלי בעצמי, והריני עושה זאת למענך.
בהזמנה הזאת, כל כמה שלא יהיה בה מן המחמאה, נעוץ אמנם גרגיר מריר; רק מאנשים מזדקנים – זקנים אין לי חשק לומר, אפילו את תעודת־הלידה שלי גנזתי במקם מן המקומות – רק מאנשים זקנים דורשים זכרונות.
אֵלַי איפוא, אתה בא ואומר:
־ מילאת אסם, הגש לנו את המפתח…
אני עושׂה זאת אף־על־פי־כן ברצון. לא פעם דבּרתי בפני הקהל על עצמי, ניסיתי למסור את המפתח.
נתּנה האמת להאמר: המפתחות העשׂויים בידי אחרים אינם מתאימים בשבילי. ואין פלא בדבר: שום אדם אינו מרוצה מתצלומו שלו. שום אדם אינו מוצא את עצמו כולו בתמונה שצולמה בשניה אחת מסויימת, ותהיה הזכוכית שבמצלמה נאמנת כמה שתהיה… אחר־כך בא עוד המיישר והמחליק הכל… והללו עושׂים את השאר לצחוק ולקלס.
על־כן אכתוב לך, אמסור את המפתח בכתב. אם יישאר עוד פנאי, אבנה לי אסם חדש ואמלאנו, ואם המפתח הישן לא יהיה מתאים לו, ויישאר עוד פנאי, אתן מפתח חדש… את החיים אני אוהב. אך כתוב אכתוב לא הכיל.
שכן לא הכול נכנס אל תוך הכתבים שלי, ואך הללו שייכים אל הקורא. קודם התפילה הולך יהודי ירא־שמים אל המקוה, והוא שוטף שם מעליו את החטאים. במובן הרוחני עושׂה כן הסופר קודם הכתיבה.
חוץ מן הסופר ה“מוֹדרני”, המציג את חטאיו לראוָה, ואם אין לו משלו כל־כך הרבה, כפי שהשוק דורש, הריהו ממציא קצת מן הדמיון, מפתח את האפשרויות, שלא היתה להן שהות להתפתח ולעלות ולצמוח… תכופות הוא לוקח מאחרים.
לך לא אתן את הפסולת. תולדותיו של אדם אסור שיספרו דבר־שקר, אבל אסור גם שיספרו הכול. כי הכול הוא השקר הגדול ביותר. כי לא הכול הוא האדם. בדמות־דיוקנו של האדם יש לקבוע רק את האופייני; את האמיתי, לא את המקרי, שאינו שייך כלל אל האדם.
ועוד דבר:
אי־שם עמוק בתוכי (מתחת לסף־ההכרה, כפי שאומרים עכשיו) מוטלים הזכרונות. אני רוצה להוציאם מעומקם האפלולי אל אור העולם, אך הם אינם מוטלים בזה אחר זה, כשרשרת של עורבים שקפאו והם מוטלים קבורים בשלג, מקור אל זנב… הם מתעופפים ושוקעים אי שם בחלל, חפשיים, בדומה לאבק־ברזל הפורח באויר; והמוניטין המושכים אותם כלפי־מעלה ומרכזים אותם מסביבם אינם תאריכים, אלא גם הם עובדות, יסודיות, ראשיות, או רעיונות, הלכי רוח… אינני זוכר אפילו תאריך אחד יחידי. אם יבוא מישהו אחרי ויוסיף בכל מקום שדרוש, את ה“יום” – מה טוב.
אני אינני יכול לעשׂות זאת.
היה הייתי, כפי שאמרו: עילוי. מוח חריף ומהיר, וגם – הרבה הלך־נפש.
כיצד מתקשרים שני אלה יחד? אינם מתקשרים, אינם מתמזגים יחד… זוהי התרוצצות של שני יסודות (מוח הגיוני ולב מלא רגש) בתוך “בעל כרחך אתה חי” אחד… ב“מוניש”, בינינו לבין עצמנו, רציתי לתאר אותי עצמי. אבל יפּיתי את עצמי: אני הייתי רזה, שחור, אך עינים היו לי בוערות (ניצוצות נשארו עוד) וגדולות. זה שנאמר עליו: “הרמבּ”ם מוקשה, חריף? – הוּא תּוֹפס, מיד משׁיב!" – זה אני! אך המעלה היתירה: “ומלבד זה – בּעל קוֹרא” נוספה לשם חרוז בלבד. מעולם לא הייתי בעל־קריאה. אפילו ל“עבור על הסדרה” כראוי לא ידעתי. העיקר אצלנו היה ללמוד גמרא…
מתוך החורבה היתה מזמרת לי לא “מאריה” אחת בלבד. המאריות עתידות עוד לבוא. לא כולן… כאמור: פסולת לא אתן. הן לא נכנסו לא לתוכי ולא לתוך הכתבים שלי… ואילו האחרות – עד כמה שאפשר. אבל עדיין לא הגענו לכך. הפרק הזה הרי שמו שנות־ילדות…
וזכור זוכר אני עצמי בעודני ילד קטן ביותר: ראשית, בין ילדים וילדות בתוך חצר; שנית, על־גבי רצפה בתוך “חדר”,המלמד שמו היה חיים עגל. יהודי, רואה אני עכשיו לפני עיני, קטן־קומה, בעל זקנקן, עינים קטנות וספּוֹדיק קטנטן. ושלישית, אצל הראש־דוכן מתחת לזרוע. בחוץ סופת שלג – והוא נושא אותי אל החדר…
בגיל שלוש – התחלתי (בדומה לכל החברים) חומש.
למדוני “ויקרא”, לא יכולתי לבטא “ק”; גם “ג” לא, במשך שנים רבות היו קוראים לי דד דדוד ידודדנו (גד גדוד יגוגדנו)…
בשבת לאחר הסעודה נועדה להיות בביתו של סבא השמחה. בשעת הסעודה נוטל אותי סבא (יהודי קטנטן, שראשישו מרעיד, כפי שנוע לי אחר־כך, מזקנה), מושיב אותי על השולחן, באמצעו. אמא נפחדת וחוטפת בחפזון מתחתי מזלג. מסביב לשולחן יושבת כל המשפחה. בן, שתי בנות, שני חתנים ואלמנה, דודה־זקנה שלי (שתיארתי אותה בדמות “הרבנית מסקול”, בלא שום הגזמה כלל), מלבד סבא וסבתא. לשם מה הושיבו אותי על השולחן אינני יודע. אך הדבר מוצא חן בעיני. מגיס עומד על השולחן, והריני מנסה לראות אם אוכל להקיפו בשתי ידי, אך סבתא מסלקת את המגיס ושואלת אותי, אם אדע אחר־כך להגיד את הדרשה.
־ אדע להדיד (להגיד) – משיב אני ורוצה כבר לרדת מעל השולחן; לשבת שעה ארוכה במקום אחד אינני יכול. מעכב אותי דוד אחד, כבר בימים ההם חטיבה של משׂכיל, והוא חבוש מגבעת שחורה, ־ הוא הדוד, שיהיה אחר־כך ה“מבין” בשירי־הנערוּת שלי ויהיה כונס אותם ושומרם, והוא שואל:
־ ואת הכתיב של “ויטרא” (הוא מחקה את לשוני) אתה יודע?
אין אני יודע מה זה הכתיב, ושואל:
־ מה פירוש?
־ כיצד כותבים “ויקרא”?
סובר אני, שהוא מלגלג עלי.
־ “ויטרא” ־ משיב אני בתרעומת – אין כותבים. “ויטרא” הוא פסוק ופרשה בתורה הקדושה.
בקושי הסבירו לי, מה הכוָנה, ואני רואה פתאום לפני עיני את כל הפרשה מרחפת באויר, מלה במלה, ואני קורא בקול אות אחר אות, חוץ משם הוָיה.
אמא עיניה מתלחלחות (קשה להאמין, כיצד ראיתי הכול), ומשום־מה התחילו עיניה מפלבלות והיא קמה ממקומה והולכת לה לקרן־זוית בסמוך לתנור, סבתא מסתכלת בה בלכתה ומחייכת:
־ עדיין היא מתביישת!
אותי לוקח סבא ומורידני מעל השולחן ומושיבני בחיקו ומכבד אותי בצביטת־לחי. אך אינני יושב שם שעה ארוכה, ־ ברכים גרומות היו לו, ואין נוח לי, ־ אני עובר אל אבא והוא מנשקני.
יותר מזה על סבא אינני יודע, אינני זוכר. שמו היה, יודע אני, שלמה. והיה היה לפנים “סוחר דנציגאי”. ומספרים היו, שפעם אחת חזר הביתה, כמו שאומרים עם השוט בלבד… היה היה הדבר ביום שישי. הלך אל בית־המרחץ, אחר־כך אל קבלת־שבת; ערך את השבת, כמו תמיד, בלא שום סימן כלל של עינוי. ורק במוצאי־שבת לאחר ההבדלה כינס את כל בעלי־החובות שלו ואמר להם: “רבותי, באתי בלא פרוטה אחת, קחו לכם כל מה שיש בבית!”
־ חנה’לי, הגישי! – פנה אל סבתא.
וסבתא חנה’לי התפרקה מן התכשיטים והניחה על השולחן. פתחה את הארון עם כסף וזהב, הביאה את החפצים מן החדר האחר… אך שום אחד מבעלי־החובות לא נגע בכל אלה.
סבתא היתה לה חנות משלה, והיו חיים מן החנות, בזה אחר זה פרעו את החובות, לרבות הריבית. וילדים השׂיאו.
עד כמה סיפור־המעשׂה הזה אמת הוא, אין אני יודע בוַדאות שהיתה סבתא מסוגלת למעשה כזה, דבר זה יודע אני. את סבא אינני זוכר אלא מן הפעם ההיא ליד השולחן, בשעה שאמרתי את אותיות הפרשה “ויקרא” בעל־פה. אני רואה את עיניו, קטנות, אך נלבבות־מאירות..
אימתי ואיככה סבא מת, גם זאת אינני יודע. ודאי החזיקו אותי בשעת־המעשה הרחק ממקום־המאורע, שאם לא כן לא הייתי שוכח דבר מעין זה. שמוע שמעתי, שהיה חולה, בא הרופא וציוָה לעשׂות לו אמבט חם, ובתוך האמבט הוציא את נשמתו…
הריני מניח את עסקי־המשפחה לאחר־כך וחוזר אל מלמדי שלי…
בן שש התחלתי לומד גמרא. בימים ההם – כל הילדים התחילו כך.
את מלמד־הגמרא זוכר אני יפה יותר.
אף הוא היה יהודי קטנטן ודל־בשׂר. וקרוא היו קוראים לו משום־כך ברישל. יהודי רגזן, אך להכות אינו יכול. כשהוא בא לכלל כעס, ידיו מתחילות רועדות.
־העֶנעֶ! – קורא הוא אותה שעה אל הרבנית – תפסי את המגרפה ופצחי לו לעם־הארץ הזה את מוחו!
העֶנעֶ אינה זזה ממקומה. היא יושבת סמוך לתנור, מורטת נוצות או סורגת פוזמק. אם המדובר הוא בי, היא משיבה:
־ שומע אתה, בלייבּוּש אל תגע… אני אספר לריבעֶלעֶ…
ריבעֶלעֶ היא אמא שלי. והרבנית היתה קונה בשביל בעלות־הבית בצלים, וירקות… והיתה נושׂאת ומביאה גם אלינו והיתה לה דריסת־הרגל בביתנו. והיתה אוהבת את אמא, ואותי, כנראה, משום אהבתה אל אמא.
־ יהודיה, היתה אומרת, צדקת גמורה… מקמצת לעצמה ולבני־ביתה – ונותנת צדקה, ודוקא צדקה גדולה! והוא, הגזלן, רוצה להכות את לייבּושל שלה!
־ נו, נו – מהמהם הרבי, אמרי לה, איזה תכשיט יש לה…
והיא היתה אומרת… אלא להפך.
אבא שלי (איננו עוד בחיים) אף הוא ציוָה שלא להכות. בימים ההם עדיין היה סמוך על שולחן חותנו, היה יושב בבית, ולפי טבעו היה ליבּראל, ואפשר גם אנרכיסט.
כשיצאה שמועה, שיהיו לוקחים לצבא, והתחילו מפחדים, אמר הוא: לא לפחד ולא ללכת. שום אדם אל יהיה הולך…
־ יהיו מלקים!
־ עולם שלם אין מלקים!
־ יאסרו בשלשלאות!
־ אין כל־כך הרבה שלשלאות בנמצא!
־ יושיבו בבית־הסוהר!
־ רק אם יעשׂו את העולם כולו בית־סוהר.
הוא עצמו סטר לי שתי פעמים בחייו.
מטבע ברייתי שׂונא אני דברי מתיקה. אל פי לא יבואו! “הוא רוצה, שיהיה מוחזק חכם”, היו מתגרים בי. סבתא היתה אופה דברים טובים מכל המינים: דובשן לבן, דובשן של דבש, עוגות ושאר מיני מאפה, אף היתה רוקחת כל מיני מרקחת… בשביל עצמה, בשביל הילדים… בשביל חולים בבית־ההקדש – כל הנכדים מקלקלים להם מזמן לזמן את קיבתם. קצת הם מקבלים, קצת הם נוטלים בגניבה; אני האחד – יוצא מן הכלל הזה. אינני אוכל כל אלה עד היום הזה.
מזדמן יום־הברית של אחי הצעיר. באים עניי העיר לקבל דובשן ויי“ש, והם מתכנסים בחדר האמצעי. מימין – אמא היולדת, ובחד משׂמאל – האורחים הבעלבּתּיים. היה אצלנו מגיש־מארח אחד, סאַרווע’ר בלע”ז, שימחול לי שם – כלב שבכלבים. כך היה נקרא בפי כול. והיה היה, אני רואה אותו לפני עיני ממש, יהודי משונה בגבהו, רזה וחיוָריין, בלא טיפת־דם אחת בפניו. והיה גם אלמן וחשׂוך־בנים. כמה נשים היו לו, ואף לא ילד אחד ויחיד. כשמתה האחרונה שבהן, כבר התייאש מן החיים והתקין לעצמו תכריכים. בלילה, היו מספרים, הוא מטייל בתכריכיו בחצר.. מבהיל את הבריות. עניים היה שׂונא שׂנאת־מות. והנה מוציא הרשע הזה מתוך חדרה של אמא מגש מלא דובשן, נושׂאו גבוה מעל לראשו אל בעלי־הבתים, דרך החדר האמצעי. ואני רואה, איך נערה חולה מציצה בעינים לוהטות אל הטס למעלה. זריז הרי הייתי, והריני קופץ למעלה, חוטף חתיכת דובשן גדולה ומגיש אותה לנערה החיוורת… אבא, ־ אני לא ידעתי על כך, ־ עמד בפתח החדר של אמא. את הקפיצה כלפי מעלה ראה. מה שעשׂיתי בדובשן למטה – לא ראה. והריהו ניגש אלי ונותן לי אחת בלחיי. למחרת, כולנו ישובים מסביב לשולחן, הוא מתלונן עלי באזני אמא:
־ הקומעֶדיענ"ט הזה אינו אוכל כביכול דברי־מתיקה וחוטף דובשן מעל המגש.
אותו רגע נכנסת המשרתת עם הרוטב, ־ הקשב הקשיבה, כנראה. מאחורי הדלת, והיא מספרת, מה שעשׂיתי בחתיכת הדובשן. היא ראתה.
אמא הורידה שמורותיה מעל לעינים. היא שמרה תמיד את רגשותיה מפני אנשים זרים, ואפילו מפני בני־הבית. אבא החוויר. עיניו מתלחלחות. והוא קם ממקומו ופורש לחדר הסמוך. מרגיש אני עצמי אשם, שלא סיפרתי מיד כל הדבר, רוצה ללכת אחרי אבא ולפייסו, ואינני יכול. עד היום הזה אין אני יכול להתנצל ולהצטדק, או לפייס את מישהו…
ועל כך בפעם אחרת.
בפעם השניה נטלתי את שלי מידו של אבא כשהייתי כבר “נער” ולא “ילד” – “בחור” (כבן י"ד בוַדאי!). אך כבר בימים ההם הייתי בחינת “חוקר”, למדתי “מורה נבוכים” (כיצד אני מגיע לכך עוד יסופר) והייתי מתהלך בעולמות העליונים, כולי מלא מרה שחורה, ומוחי קן של חלומות והרהורים על צער העולם! מה תכלית יש לו לאדם? ומה מטרה יש לו לעולם? ושאלת הידיעה והבחירה… מהיכן באים ולשם מה דרושים היסורים, הצער? – בכל זה וַדאי מילא תפקיד גדול המעבר המוקדם, כנהוג אצל ילדי ישׂראל, אל תקופות הבגרות. אך מצב־רוח היה לי שחור, ביקשתי לעצמי התבודדותוהייתי מחטט בנשמתי בצפרניים…
פעם אחת ביום שישי נעלמתי ליום תמים. אינני זוכר עכשיו, היכן הייתי. אל בית־המדרש לקבלת־שבת באתי ישר מן הטיול, בקאפוטא של חול, בכובע של חול ובמגפים שלא צוחצחו ודבוק בהם הטיט שמאחורי העיר. פניו של אבא נתלקחו. אף־על־פי־כן כבש את כעסו בפני הקהל. אך בשעת הקידוש אין הוא יכול לגרוע עינו מעל פני החשוכים והוא מעמיד פתאום את הכוס על השולחן וסוטר לי על לחיי בידו שנתפנתה.
־ שבתות יפות הוא עושׂה לי! – והוא יוצא לרגע מן החדר. אמא מלחשת:
־ כאילו ילד אין לו מכאובות משלו…
שמכאובי שלי לא היה ילדותי כלל, דבר זה לא עלה על דעתה…
בסך הכול שתי פעמים הכני.
לאדם אחר וָדאי שלא היה מרשה להניח עלי יד. ודבר זה יודעים ר' בערישל והרבנית, היושבת תמיד על־יד התנור, עושׂה משהו, מתבוננת בתלמידים ומקשיבה למה שלומדים.
מעל לרבנית, על־גבי כרכוב התנור, שׂרועה בפישוט־כפות החתולה, גדולה ועצלנית…
אך יקרה, שהרבנית נרדמת בעת סריגת פוזמק, אולי משום שהיא מרודמת מניגוּן־הגמרא, ומאבדת את פקעת החוטים. מיד מזדרזת החתולה, שכבר המתינה להזדמנות זו, וקופצת מעל הכרכוב אל הפקעת לשׂחק בה, כמו בעכבר, עד שהיא מגלגלתה הרחק מתחת למטה…
אנו פורצים בצחוק… הרבנית מתעוררת. הרבי מתכעס…
בעד צחוק כזה (צחוקי היה החזק ביותר) כבר ביקש פעם אחת באמת ובתמים להכותני. אבל בדיוק אותו רגע נכנס אבי… המחזה משתנה כהרף עין.
־ הו, ר' יידל, מה שלומך, ר' יידל? שב נא, ר' יידל…
הרבנית שואלת, מה שלומה של ריבעֶלעֶ. אבא פונה ישר אלי ושואל:
־ מה אתה מזיע כל־כך, לייבעֶלעֶ?
־ מה פירוש – מקדים הרבי תשובה לתשובתי, שלא אספיק לספר את האמת: ־ מה פירוש, התורה הקדושה, ברוך השם, מחממת… והיום יום קיץ…
עולה רעיון ליבראָלי במוחו של אבא, והוא אומר לרבי:
־ יודע אתה מה, ר' בערישל? הוצא כל יום את הילדים לשחק לפני פתח הבית שעה אחת!
כאילו רעם פגע בו בר' בערישל..
הוא מבהה זוג עינים ומתחיל מגמגם:
־ מה אתה מדבר? מה זאת אומרת? שיהיו משׂחקים בחומר?
עומדים היו לבנות קומה נוספת בבית סמוך, וצברו שם חומר לפני הבית.
־ מפני מה לא? – משיב אבא כנגדו.
נכנע ר' בערישל לחצאין:
־ מילא, בנוגע לליבּושל שלך… אם אתה מבקש…
־ גם אני! גם אני! – מצטרף אלי שאר־בשׂרי השלישי־בשלישי יחזקאל…
־ בעד ר' מרדכי אני ערב לך! – עונה על כך אבא שלי. אביו של יחזקאל שמו היה מרדכי.
וכך הוָה. אנחנו שנינו מקבלים רשות ויוצאים יום־יום החוצה לשעה שלימה לפני פתח הבית, לצד ההר, אל החומר; היינו משתעשעים, חופרים (קבלנו אֵת במקום מן המקומות), עשׂינו בורות ובקעות, בנינו מבצר וסוללה מסביבו.
והרגל זה של עבודה סייע בידינו אחר־כך לעשׂות דבר־מצוָה. לאחר זמן קצר התחילו הורסים את המבצר של זאָמושץ, את החומות היו מפוצצים, ושׂכרו פועלים לשפוך את עפר הסוללות אל תוך התעלות. משלמים היו לפי האמה. והתייצבו לעבודה זו גם כמה יהודים. אנשים־זקנים ורצוצים, שכבר לא הצליחו לאיזו עבודה אחרת. סמוך ל“חדר” היה הדבר, והיינו רצים באותה שעה של חופש אל הסוללה והיינו עובדים בשביל אותם יהודים זקנים.
מה למדתי אצל ר' בערישל, אינני זוכר…
לאחר שני זמנים עברתי עם שאר־בשרי שלי יחזקאל אל מיכל המלמד. הוא גם־כן לא היה מלקה.
יהודי משונה היה אותו “מיכל הצהוב” – זקן צהוב היה לו. מלמד היה, ועם זה גם שמש בבית־המדרש. היה בעל חשבון גדול וידען בחכמת־ה“מדידה”. שיהיה יושב ולומד מלבד מה שלימד אותנו, לא ראהו שום אדם.
בבית־המדרש לא היה מדבּר מעולם דברי תורה, ואם שאלוהו – לא היה משיב. אלא אם־כן המדובר היה בגמרא שיש בה שאלה של חשבון או משנה עם עניין של מדידה. אותה שעה היה נעשׂה אדם אחר ממש. היה מדבר, ומתוך חיבה לעניין. ללמוד סתם, דבר זה לא היה עסק בשבילו. על נער בוּר היה מביט ברחמים רבים: “מוח סתום, המסכן”. ועל “נער טוב” היה מביט בשויון נפש: “תהיה למדן” – ובנעימת הדברים נשמע: ובכן, מה כולי האי? ולפעמים היה אומר, לא בלי לגלוג מסותר: “תהיה לרב בישׂראל!” – מתפלל גם כן לא ראהו אדם. “קוצקאי נסתר” – היו אומרים; הקוצקאים לא היו מחשיבים את התפילה. והכרח היה לשמור את הדבר בסוד – עיר של מתנגדים היתה העיר, ובית־מדרש של מתנגדים. הריני נזכר מעשׂה שהיה. ליד השולחן־ערוך היה עומד יהודי קטן, ר' עזריאליכל היה שמו. מוזג היה בימים ההם – שם דבר! יהודי זקן, חולני, נשוֹב בו ואיננו. והנה נכנס פעם אחת למעריב יהודי זר, גבה־קומה, בעל־בשׂר, גבה בגבורתו, מתייצב לומר קדיש ופולט ויצמח פורקניה, מתלקח ר' עזריאליכל הזקן כאש לוהטת, מדלג על־גבי שולחן וספסל, רץ אל־העמוד ישר אל הגבּור הזר, מתייצב על בהונות רגליו, קופץ כלפי־מעלה וסוטר לו ליהודי על לחיו…
על כן, כנראה, מסתיר ר' מיכל את חסידותו הקוצקאית, מתהלך בשעת התפילה בתוך הקהל מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, אך שׂפתותיו אינן נעות. בתלמידים אינו נוגע לרעה, ובי לא כל שכן. אצל הרבנית אני חשוב ביותר. אחותה משרתת אצלנו! אני זוכר את שתיהן ומשתומם עד עכשיו, כמה דומות היו שתיהן זו לזו. ואני, שדעתי היתה מפוזרת, הייתי טועה תכופות ואומר לרבנית: “חנה, הגישי לי מעט מים”. ובבית אל המשרתת: “במחילה מכבודך, הרבנית”… ויפהפיות צנועות, בטעם יהודי, היו שתיהן (לפחות בעיני הצעירות): קלסתרי־פנים מוארכים־חיוורים, דקי־עור ושקופים, ריסים ארוכים מעל־גבי מבטי־קטיפה ממושכים מתוך עיני־שקדים צרות מוארכות, וזה הכול. הן נעלמות לי שתיהן מתוך הזכרון. להיכן נעלמו אין אני יודע. וכן איני יודע עוד, מה למדתי אצל אותו מיכל. ודאי לא יותר מעט שתיקה מתוך הרהורים, ודאי ספגתי לתוכי מעט מן העצבות השקטה, הנלבבת, שאני מכיר אותה בכמה מדברי. אפשר מסר לי בעיניו השקטות מעט חסידות?
אני ושאר־בשׂרי השלישי־בשלישי עולים הלאה ומגיעים אל ר' יידל – מלמד גמרא גבוה יותר. אצלו כבר עוסקים התלמידים גם ב“קריאת דף” בפני עצמם.
שני דברים היה אוהב, ר' יידל זה: להצליף על האצבעות בשבטים דקים, וגם – כיסנים, שהרבנית היתה מלבבת לו ביומא־דפגרא – והולכת לה… אין היא יכולה לראות ולשׂאת, “כיצד בעל־תאוָה זה זולל, כיצד השומן יורד לו על פיו וזקנו”…
הרבנית הזאת אינה מתערבת בעניני הלימוד, אף אינה יוצאת־ונכנסת אצל אמא שלי, שתהא יכולה ליירא את בעלה שתספר לה. אבא כבר הוא סוחר, מציאותו בבית נדירה, ור' יידל עושׂה מעשׂיו בנחת ובהנאה. ואני מתהלך עם אצבעות צבות בדומה לכל שאר הילדים, ועומד בקשרי־מלחמה עמו בדומה לכל שאר הילדים. בזמן השני, כשעברנו מבבא־קמא ליבמות, מה שהיה לנו קשה עוד יותר, נעשׂתה גם המלחמה חריפה יותר. וספוג ספגנו תכופות ביותר בחינם. רב יידל היה כבד־ראיה, מעולם לא ראה ולא ידע, מי הוא האדם האמיתי, ועל כל דבר שלא יהיה, היה מצליף את כל תלמידיו על אצבעותיהם. את השבטים היה בורר בחיבה יתרה ובזהירות יתירה מתוך המטאטא החדש, שהרבנית היתה מביאה מזמן לזמן. נדמה לי, שהיא היתה סוחרת במטאטאים. משום שתמיד היו מצויים שם. אך בדיוק אינני זוכר. וברוֹר היה בורר את השבטים הרכים ביותר, הדקים ביותר, ומצליף היה בניחותא, לאט לאט, אך שעה ארוכה.
אנחנו לא חשׂכנו גם ממנו צרות.
היה היה לו זקן לבן ארוך, והחלטנו פעם אחת להדביקו אל השולחן. ערב היה, לאחר אכילת הכיסנים. הוא נרדם. חותמת וחומר־חותם יש לנו, הנר על השולחן דולק, מתחילים במלאכה. אך אצל מישהו נרעדה כנראה היד מחמת פחד. ונצבטה שׂערה אחת משׂערות הזקן. הרבי התעורר ולקח את השבטים הדקים כנגד זה תפסנו אנחנו ביומא־דפגרא הבא את התרנגולת הדוגרת של הרבנית והושבנוה בתוך קערת הכיסנים מתחת לכר. הוא בא, נוטל את הקערה, מעמיד אותה לפניו בהרחבת־הדעת, מסתכל בעיניו העוורות ומתחייך מרוב נחת:
־ אַי אַי, כל־כך הרבה בצל מטוגן! ונעץ את שיניו…
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
פעם אחת משכנוהו בערמה אל מקום החליקה על הקרח. בשעה שבין מנחה למעריב כיסינו את המקום בשלג ושלחנו חבר אל בית־המדרש, שימסור מסירה על שאר חבריו, שהם מחליקים על הקרח… הריהו יוצא ויורד, בא אל מקום החליקה המכוסה שלג, מתחלק ומתהפך: אדם כבד היה, והוא קם ונופל קם ונופל. אנחנו צוחקים… רוצים לברוח. צועק הוא: רחמים! ונשבע, שלא יכה אותנו, לא יגע בנו לרעה…
הרימונו אותו, והוא קיים את דברו. וכנגד זה צירף לו בזמן השלישי חבורת תלמידים אחרת. אנחנו (אני ושאר־בשׂרי) עברנו אל מלמד קפדן גדול ביותר.
זה לא היה מצליף אלא צובט. מוהל היה, בעל צפורן חדה! ואנחנו לא עברנו בשתיקה. ספודיק"ל היה בראשו, והטמנו שלג בשוליו. הוא יושב ליד השולחן, והמים מתחילים מטפטפים לו על פניו. טיי היה אוהב, הרבנית שופתת לו כל יום מיחם של פח בלא קומקום של תמצית, אלא בוזקת לתוך המיחם כמה זרעונים של טיי. הוא מהמהם: מעט מדי; היא אינה שומעת. והטיי באמת מימי. והבאנו פעם אחת משחה של עטרן מגלגל של עגלה והוספנו למים… המיחם מרתיח, והוא מוזג לעצמו כוס: הטיי שחור כדיו. מחיה נפשות! הוא משלח לעבר הרבנית מבט של תודה, מתיישב ומעמיד את הכוס לפניו על השולחן. כבר הוא מתעתד להגיע שׂפתיו בשולי הכוס, אנו מתמלאים פחד, שלא יסתמם, חס וחלילה, מישהו מאתנו בועט בו בשולחן מתחתיו במכת־רגל חזקה, הכוס מתהפכת אל תוך חיקו של הרבי, הטיי היה רותח…
אך המעשׂה־להכעיס הגדול ביותר שעשׂינו היה אחר: עומדים היינו בפרק “איזהו נשך”, והוא היה מענה בקושיות ודורש בצפורן־המוהל שנתרץ לו תירוצים… למדן גדול לא היה. יודעים היינו. לא שלו הקושיות, לא שלו התירוצים, והיינו מתגנבים לפעמים בשבת אל בית־המדרש והיינו מעיינים בסוגיה של השבוע הבא, עם התוספות, המהרש“א ומפרשים אחרים, וביום אל”ף בבוקר היינו ממטירים עליו קושיות מקושיות שונות. יהודי עגלגל ושמנמן היה, ־ הוא שותק, מתעוות כתולעת זו שנלכדה, העינים העגלגלות מתרוצצות בפחד, ובסופו של דבר אנחנו פורצים בצחוק… משלח הוא את צפרנו וצובט…
ביום שישי היה מצליף את כל תלמידיו בה אחר זה, כאילו בדרך צחוק: לקיים מנהג ישן, שיהיו זהירים בשמירת השבת, אבל תכופות היה הכאב כאב ממש…
ואף־על־פי־כן היינו לפרקים אוהבים אותו, אוהבים אותו עד מאד…
ביומא־דפגרא היו הנערים מביאים מן הבית מעות קטנות (שתי פרוטות, שלוש פרוטות, ואם הרבה – עשׂר פרוטות) ומזה היו מתקינים סעודה. והסעודה היתה ערוכה מסחורתה של הרבנית: מליחים, רקיקים ופולים חמים… ואל הסעודה היתה מתיישבת אתנו גם בתו היחידה של הרבי… נערה חיוַריינית נוגה שעיניה מוארכות ועטופות דוק של ערפל… והרבי היה מלטף אותה אל ראשישה הבהיר־הזהבהב ומספר לה ולנו מעשׂיות לקוחות מן העין־יעקב ומן המדרשים… אדם אחר היה אותה שעה! כל־כך רך, כל־כך נלבב, והקול ספוג רוב טוב עד כדי כך, שהרבנית הכעסנית, היושבת ליד שולחן מיוחד, מוחה את הדמעות מעיניה…
הו, כמה אהבנוהו אותה שעה…
אחר־כך הייתי אנוס לערוך גלות: למדתי אצל מלמד בנכר, בשעבּרשין, מרחק שלושה מילין מן הבית, ואחר־כך בבית, מפיו של דיין אחד; ועל כך בפרק השני.
שוב שנים ערפליות, תוהו־ובוהו של ילדות… עתים איני אלא חתיכה של שעוָה, שידים רבות ושונות לשות בה; תמיד טביעות־אצבעותיהם של זרים ניכרות בנשמתי. ולפעמים מתעוררים, לשעה קצרה, אם לא אותות של רצון, הרי פחות שגיונות ומאוַיים שונים. ואני עושׂה, כפי שאומרים, מעשׂים שלא ייעשׂו, מעשׂי משובה ותעלולים… החיים הפנימיים עדיין רופפים מאד. איני אלא ספוג הסופג. וכל הנספג יורד ונופל לתוכי, ואני איני יודע על־כך, כאילו לא הייתי נוגע בדבר ושותף לדבר… העין רואה, אך אני אינני מביט, האוזן שומעת, אך אני אינני מקשיב. ובמהירות מתערבב הכול, והרשמים יורדים זה על־גבי זה… אם כבר נבנה משהו בפנים, מיד באות עם הרוח חוָיות־ילדוּת חדשות ומכסות את הקודמות במפולת – כך נבנים בניינים על־גבי בניינים… פה ושם מזדקר משהו ובולט מעל לשטח. חודו של גג, שבשבת של רוח, חטיבת ארובה…
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
דודה “קרה” (חורגת) היתה לי, אמו של חברי יחזקאל. יהודיה גבוהה ורזה. חיוַריינית וחולנית. ממנה עשׂה ד"ר עֶטינגעֶר את סעֶקעֶלע שלו. נאנחת תדיר “הוי, כוחותי הולכים וכלים!” שותה כל הימים חלב־שקדים לרפואת הגרון, ואופה תמיד עוגות של גבינה (הדבר היחיד מדברי־מתיקה שאני אוהבו) ואוכלת… ואת עוגת־הגבינה היא מטמינה על־גבי ארון גבוה, שהילדים לא יקלקלו לעצמם, חלילה, את קיבתם. ואני מתחוך אהבה לעוגת־גבינה, ולה להכניס, וגם סתם, בשביל לעשׂות מעשׂה־שובבות – מקפץ כלפי־מעלה, נאחז בכרכוב הארון, סוחב חתיכת עוגה ומקלקל לי באמת את הקיבה. ובא הרופא הזקן הקפדן דוקטור סקשינסקי, זה שהוא עתיד לשחררני אחר־כך מן הצבא, ורושם לי משהו מריר ומלוח בתוך בקבוק, מין נוזל לבן. ואני, מיד משנפנים ממני, הריני שופך את התערובת הזאת, מוזג לתוך הבקבוק מעט מים וחלב ונוטל מזה כל־שעה כף־מאכל אחת, ודורש בשׂכר זה כל פעם מתנה חדשה, ובשעת הבליעה אני מעווה את פני, כאילו בלעתי אלוהים יודע מה… כיון שהבראתי – סקשינסקי גר בדיוק ממולנו, חלון כנגד חלון – הריני ניצב בחלון וממתין לו, וכשהוא מופיע – הריני מוציא כנגדו לשון. מיד הוא תופס מקל ורץ אלינו למעלה, לקיים בי מצוַת הלקאה, ובבית אין איש עמי אלא אני בלבד… הנה, כבר הוא רץ ועולה במדרגות… הריני פותח בבהלה פתחו של הארון האדום שבבית, קופץ לתוכו ומציג רגל אחת בדיוק בתוך קדרה מלאה ביצים…
ישנה אצלנו חורבה מכוסה ירק עשׂב, מן־הסתם רכוש שמתנהל עליו משפט ממושך בבית הדין. והריני משׂחק שם לעתים תכופות לפנות ערב עם נערות קטנות במשׂחק חתן־וכלה. החתן זה אני. אני, בעל העינים הלוהטות. והכלה – שאת־בשׂר שלי, נערה שצמותיה ארוכות. וכשהמשׂחק מחייב, שיהיו חתן וכלה רָבים ומשליכים זה כנגד זו את המתנות, תופס אני חלוק־אבן, מיידה ופוגע בה מתחת לעין, והיא נשאר לה סימן עד ליום חופתה האמיתית… עם זה כבר אני גענעראל, וסרים למשמעתי חבורה שלמה של נערי־החדר… שטרות כסף היו חסרים בזמן ההוא במדינה, וגם מעות קטנות – בצמצום, והתירה הממשלה, שיהיו סוחרים מכניסים במחזור “פתקים” במקום מעות קטנות – עושׂה אבא פתקים כאלה, ואני – שולח יד וסוחב ומוציא לחרבות־עץ עם נדנים של נייר ועם פתילים מושזרים, שיהיו חגוּרוֹת למתני גבּורי, ואני מתכונן למלחמה על “שודדי היער”, כפי שהיו מכונים הבחורים מן העיר החדשה, מרחק שני מילין מחוץ לזאמושץ. ה“פגישה” תהיה בחצי הדרך, מאחורי בית־העלמין המשותף לשתי הערים… ועם זה אני נהנה הנאה יתירה מחטיבת ר“ן נרחבת ויש לי עגמת־נפש מן המרכאות של ה”פרי־מגדים“, בודה מיני פשט’לעך ואומר אותם באזניהם של אברכים־סמוכים־על־שולחנות־חותניהם, המתהלכים בטלים בבית מדרש… ובבוקר איני אוכל את ארוחת־הבוקר, ושותה את הקהוָה בלבד, ואת הכעכים בחמאה אני לוקח ונותן לנער עני, יתום, המתגלגל בבית־המדרש, הלא הוא בנו־יתומו של אביגדור’ל המלמד, כך חייב אותי לעשׂות בעל “חובות הלבבות”. ואני מתפלל על־פי נוסח ה”יד החזקה" ועומד שמונה־עשׂרה לפי רצונו של הרמב“ם. כחייל העומד לפני המצביא, הידים אל התפרים… ויודע כבר על־פי הרלב”ג, שלא היו דברים מעולם: אליהו הנביא לא עלה כלל השמימה בסערה…
וכבר אני יודע, שלפי הרמב“ם כל הנסים כמעט שאינם נסים כלל, לא “שידוּד המערכות”. ואני מראה בבית־המדרש חידושים גדולים במשׂחק השחמט ובמשׂחק האישקוקי. הטבלה מסומנת בקרטון למעלה, על הרצפה שלפני ארון־הקודש (שם נקי יותר!), אבני האישקוקי וצורות השחמט – מכויירות מלחם לבן ומפּת־קיבּר ומיובשות, או שהן מגולפות מתפוחי־אדמה, הלבנות – מקולפים, והשחורות – בקליפות! ואני רץ לעתים קרובות להתפלל בשטיבּל של חסידי בעלז: מושכת את הלב ההתלהבות – להט האש, והשאגה, והטחת הראש בקיר בשעת שמונה־עשׂרה… ולמען (כפי שהייתי אומר כהיום הזה) ההשראה השקטה והשליוָה – אני הולך אל השטיבּל של חסידי גוּר,לשלוש־סעודות… וכבר אני מוצא את הדרך מצד אחד – אל ה”מורה נבוכים" העומד במדף הגבוה ביותר (מי נזקק אליו?), ומן הצד האחר – אל “עץ החיים”… – ועוד אגיע אל הזוהר… ולפעמים אני מוריד את ה“אורים ותומים” ומחדד לי את המוח כמו אבן משחזת…
עובדות של שלוש שנות־ילדוּת “מעורפלות” בלבד… מה אעשׂה בהן? מה חוט־השני, שעליו אשחיל את חרוזי־האבן והזכוכית ואת כמה הפנינים האמיתיות?
והנה מצטרפת לי לכאן התוָדעוֹתי אל הולכי־על־ארבע. ודבר זה אדע לספר כנאה־וכיאה!
עיר מולדתי, שמצאתיה קיימת ועומדת, והואיל והיתה דחוקה בין החומות והסוללה – לא היתה מתפשטת ולא משתנה, אתחיל לראות אותה אך בשעֶבּרשין, מרחק שלושה מילין מן הבית, ששילחוני לשם (כפי שיתברר להלן) אל מלמד אחד, לזמן שלם…. גם אנשים אינני רואה לפי שעה בעירי, מהאי טעמא… העיר עיר קטנה ושקטה. על נדידה, הגירה למרחקים, לא נודע אפילו בחלום רע, לעתים רחוקות מישהו “הולך למקום אשר ממנו אין שבים”, לעתים רחוקות משהו נולד במשפחה… פעם אחת הייתי בבית־יולדת בליל־שמורים, וכשהראו לי את הרך הנולד, האדום והצורח כמעט נפחדתי… אני זוכר עוד את קולות הרעם המהדהדים בשעה שפוצצו את המבצר, ואת פחדם של הרבי והרבנית, שחומות הבתים יסתדקו… וכן זוכר אני את הפחד, שעה שפרצה דליקה על “השעון”, כלומר, במגדל של בית־העיריה, השכנים כבר ארזו את צרורותיהם. שלג וסופה. המגדל הבוער מתנודד, והוא עלול לפול על הבתים, לימין או לשׂמאל, להרוס מחצית העיר, ולשלח את השאר בעשן ואש… אורזים את הצרורות בבית, ואני רץ אל בית־הכנסת הגדול, להציל את ספרי התורה…
אנשים אתחיל לראות רק לאחר־כך, באַפּטא, בצוזמיר, בפוֹלין־גדול, בוַארשה… לפי שעה אני בא בקשרי הכרות, כאמור, עם בעלי־חיים אילמים.
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
עם חתולים התוָדעתי עוד בחדר של הרבי ר' בערישל. אצלנו בבית היה גם־כן במשך זמן מסויים חתול, ושילחו אותו למקום ששילחו, שלא אהיה אני משׂחק עם חתול… פרות ושוָרים רואה אני אך מעט מאד. אני יודע מהיכן באים החלב, הגבינה, השמנת והחלב החמוץ… ויקרה גם, שמביאים לפעמים לרפואה, גם חלב עזים… לראות איני זוכה לא שור ולא פרה. געייה של פרה ופעייה של עֵז שומע אני רק מפי החברים, המחקים את הקולות האלה בשעת משׂחק ילדים. שוָרים ופרות מוליכים אמנם “אלינו” (סבי היה חוכר) אל בית־המטבחים, אך בדרך הכביש, מסביב לעיר. תיש “בכור”, שאני מתוַדע עמו תחילה מתוך התורה והגמרא, ואחר־כך מתוך הספרות, אינו מתהלך ברחובותיה של זאַמושץ (בפאַריז קטן", כפי שהיתה העיר מכונה בפי הסביבה)…
סוסים – מוכרים לי היטב, אך אף כאן – ממרחק מספיק… בחצר של ה“הייפל”, הוא בית ישן, גדול ורבוע, הפונה לארבעה רחובות שמסביב בקצה העיר, על־יד השער הלבובאי, סמוך למקום שהרבי גר שם, מתייצבים איכרים בימות השוק עם עגלותיהם… הרי מאחת מן העגלות הללו השׂגנו, מאחד מאופניה, עטרן של זפת למיחמו של הרבי. אני עושה קשתניות־של־כנור משׂערות סוסים, אך אני עצמי אינני תולש. קצת מחמת פחד, וקצת משום צער־בעלי־חיים…
האופיצירים שבחיל המצב יש להם סוסים. חיל־המצב הולך לו. באים במקומו קוֹזאַקים, ולפעמים אוּלאַנים, הוּסארים… במגרש־האימונים, בשעת הפרידה מן הצבא שהלך מאתנו אל מלחמת התוגר, היה רוכב גנראל צעיר על־גבי סוסה יפה ומרקדת, עורה משול לקטיפה וכולה מלאה חן ומקושטת במיני ציציות וניצוציות… עד כדי כך, שהנער ראה בה מין פירוש של “לסוסתי” שבשיר־השירים…
“סוסים כאריות” היו לו לישראל הז’דאנובאי, שאצלו שׂוכרים סוסים, כשיש צורך לנסוע בעניין דחוף, ואין פנאי להיגרר בעגלה של איכר.
“ז’דאנוב”, שלוש פרסות מאחורי השער הלבובאי, היתה לפנים מושבה יהודית. הממשלה הפולנית ביקשה למשוך יהודים אל עבח’ת האדמה והבטיחה הנחות למתיישבים יהודים; במשך שנים מרובות יהיו פטורים מתשלומי מסים, והעיקר – מעבודת הצבא… מייסד המושבה היה ד“ר עֶטינגעֶר. הוא עם ילדיו עבדו בשדה… לא בימַי היה הדבר. בימי שלי כבר היה ד”ר עֶטינגעֶר מזמן שוכן־עפר. בנו היה בונה כנסיות לנוצרים, ונתעשר יותר מיום ליום. “ואף־על־פי־כן – היו אומרים עליו מתוך קנאה – עוד נודף מאצבעותיו ריח הזבל שהיה מוביל…” ומכל המתיישבים היהודיים לא נשאר אלא איש אחד, ישׂראל, שהיה מנהל משק לא רע. היה מחזיק פרות (אשתו מוכרת את החלב בבתי העיר ולשבועות מביאה גם חמאה וחריצי גבינה) ומתחרה התחרות גדולה עם החלבן משטאַניעֶץ (כפר בצד אחר של העיר), המחזיק גם הוא “סוסים כאַריות”.
המאמר המוסגר לעיל עוד יידרש לנו. ועכשיו – התוַדעות שאני מתוַדע עם כלבים… תחילה אני שומע על כלבים…
אשכנזיה זקנה “הלכה לעולמה”, אשה חטאה. לא גזזה שׂערות ראשה, ועוד כתמים אחרים היו לה על נשמתה, דברים שאין מסיחין עליהם אלא מפה לאוזן, ומספרים, שנשמתה שלה נכנסה בכלב, ודוקא בכלב שחור ומדובלל (הוא נכנס ל“מוניש”), המתהלך כל לילה ולילה על הגג, מעל לבית שהזקנה היתה גרה בו. הראש־דוכן, המתקין אצלנו כל ערב־שבת את הדגים, ראה אותו במו עיניו ממש. בימי הסליחות אני הולך עם אבא, שעה גדולה לפני עלות השחר, לאמירת סליחות, ואני מחפש, לא לגמרי בלא פחד, את הכלב ההוא על הגג – ואין זכר לו. מן־הסתם כבר קיבל את ה“תיקון” הראוי לו…
חברים בחדר ובבית־המדרש מדברים הרבה על כלבים, ואברכים – אף הם. הכלבים הם אבן־נגף בדרך… אינם מניחים לנפש חיה לצאת אל מחוץ לעיר…
מאחורי השער הלבובאי, לאחר בית־העלמין, לאחר העיר החדשה, במרחק שתי פרסאות, ישנו כפר בשם יאטוּטוֹב. ויש ביאקוּטוֹב בית־מזיגה שמוכרים בו מי־דבש, מפורסמים בכל הסביבה. פריצים באים לשם לשתות. ואף אברך הסמוך על שולחן חותנו יש לו חשק לבוא לשם… לפנים, מספרים, היו בעלי־בתים קמים כל יום שישי של קיץ, לאחר המרחץ או הקזת־דם, והולכים ליאטוּטוֹב, לסעוד את לבם, לפני קבלת־שבת, בכוסית מי־דבש… לא כימים הללו הימים ההם… כהיום הזה שוב אין יכולים לעשׂות כן… משום מה הנהיגו להחזיק כלבים רעים. אחד אוכל־מזונות התערב, הוא יקום וילך ויגיע לשם. “יש לך פסוק כנגד הכלבים?” מלגלגים עליו. לא… יש לו “עצה טובה”. כלבים, יש לו בקבלה מפי איכר זקן, נפשם יוצאת ללחם רך, מרוח בזיעתו של אדם. ובכן, יקח חתיכה של לחם רך, יעסנה יפה בידיו, עד שתסתפג בזיעה,, וישליך לפני הכלבים… מתערבים (כך מספרים), הוא הולך, וחוזר, במחילה, בלא מכנסים וחסר חתיכה של “בשׂר רך” באחת מרגליו. כל הדבר מתגלה וצף כשמן על פני המים; ואת הבחור מכריחים לתת גט־פיטורין לאשתו…
שטאֵניעֶץ, מאחרוי השער הלובּליני, לאחר ביתו של השוחט, יש לה, כפי שכבר הזכרתי, חלבן. ויש לו מעין “אכסניה של של חלב”. והוא מוכר בימות־החמה קעריות־חרס מלאות שמנת. משלוש פרוטות כל קערית. קרה, מחייה־נפשות, מתוך המרתף, וחריצי־גבינה עם כמון – וגם שם – כלבים רעים בכפר!… אמנם, אפשר להתעכב על הכביש… ולקרוא בקול: יוסל! מיד הוא יוצא, ומוליך את הבאים בין הכלבים. עם השוט ביד… אך ייתכן שביום מן הימים לא יהא יוסל נמצא בביתו, ואת קול הקריאה ישמעו דוקא הכלבים! והנביחה בלבד, עד שיוצא יוסל, דבר מועט היא?
אפילו אל ביתו של השוחט, מקום שהשוחטים צולים עטיני פרות ומכבדים בו את כל הבא, אין להכנס; כלבים כאלה מתהלכים שם, עם עינים שטופות דם. עם הקצבים חיים הם בשלום, החיות הרעות הללו. מלקקים אצלם מעל הידים ומעל בתי־השוקים את הדם הניתז עליהם, ואילו השוחטים, הללו כבר נמצאים לפעמים בסכנה. הם לבושים קפוטות ארוכות, לא שפּעֶנצעֶרים קצרים חגורים בחבל, בדומה לקצבים, ־ וכלבים אינם מחבבים זאת… הכול מאמינים, כי גם בצאתם ממצרים היו היהודים לבושים קפוטות ארוכות, ולפיכך סבורים, כי הנס של “לא יחרץ” היה הגדול שבכל הנסים…
מאחורי הכיכר, מקום שהאוֹפיצרים דרים, נמצאים עמקים מוריקים, יפים יותר מכרי־הדשא על שׂפת הנחל מאחורי העיר. ופרחים גדלים שם, נחת־רוח לטייל ולראות. נוסף לכך מונחים שם כדורים ורימונים, ששׂרדו מן המבצר, ערימות־ערימות משולשות, כמעט פחד להסתכל! וכהיום הזה כבר מותר להביט, להראות באצבע, ואפילו לנגוע ביד (לא “מעניין”?). הרי המבצר אינו עוד מבצר, החומות מפוצצות, וכדי שלושה רבעים מן הסוללות הורדו ושופכו לתעלה, ־ אך המעבר למקום הזה הוא על־יד ביתו של הפּולקובניק, הוא שׂר־הגדוד, ובפרוזדורו של הבית הזה עומד כלב גדול, שחור, מדובלל (בצלמו ובדמותו, כנראה, תיארו את דיוקן גלגולה של האשכנזיה!). וגודלו – כגודל השור! אמנם, הוא שלול בשלשלת, אך מה יהיה, אם ינתק את השלשלת? מה קושי הוא לו לכלב, לנתק עצמו מן השלשלת? ובפרט כשיראה קאַפּוטה ויבוא לכלל כעס? לשם מהלך רק קרוב רחוק שלי (דוד חורג) י.מ. שיש לו בית בעיר, אחוזה מחוץ לעיר, ובית בוַארשה, שבה הוא מבלה חדשים שלמים. והוא קבלן, ובא אל הקלוּבּ, ומזמין תכופות את הפּוליבניק, שיש לו עסקים עמו, אל ביתו, ואף הוא הולך אליו תכופות לשחק בפּרעֶפעֶראַנ"ס… הוא מורגל בכלבים, יש לו כלבים משלו באחוזתו והוא יודע היאך לנהוג בהם, והעיקר – כבר הוא לבוש כאשכנזי למחצה…
ואפילו כלבלבים קטנים, יחסניים, שׂונאים הם לילדי ישראל… ושׂנאה זו מפריעה לרחיצה בימות־הקיץ, בפלג.
מסביב משׂתרעים כרי־דשא, מן המבצר לשעבר; את השחת קוצר ומוריד ה“משגיח” לשעבר, שנשאר ונשתכח כאן, כנראה. והלה אינו רוצה, שיהיו ילדי ישׂראל מתרחצים משום שאינם שומרים רגליהם בשביל קצר המוליך אל הפלג, אלא רצים ומתרוצצים על־פני העשׂב והשחת. והשביל הצר מן העיר אל הפלג, ־ אם אין רוצים לעשׂות דרך־עקיפין גדולה, דרך השער השעֶבּרשיני, דרך הכביש ואחר־כך שׂמאלה על־פני הבורות! – עובר בדיוק בין קטע־סוללה שכוּח אחד ובין חלונות הבית, שבו גר הסמוטריטעֶ"ל, הוא המשגיח… בעצמו של דבר, המשגיח גופו לא היה נחשב סכנה גדולה ביותר. לילות תמימים הוא משחק בקלוּבּ בקלפים (“ולוָאי והיה לנו בכיסנו, מה שי.מ., הגביר שלנו, מפסיד לטובתו כל לילה ולילה; הוא זקוק לו!”), וביום הוא מחבּב את הטיפה המרה – והריהו שותה וישן… הוא לא היה שומע, אף־על־פי שבימות הקיץ היה ישן ליד חלון פתוח (“מה שעולה בדעתו של גוי!”), חומקים ועוברים בחשאי: לפני הבית כבר חולצים את המגפים או הנעלים, מהלכים על קצות הבהונות, עוצרים את הנשימה.. ושומעים לבך פועם ומכה, והמשגיח נוחר…
ובכן, הרי טוב? אלא שיש לו אשה! והיא איננה משׂחקת בקלפים ואיננה שותה ולא כלום… היא “שם דבר” היא, פלוניתו של המשגיח. וכך מתארים אותה: “גבוהה ככלונס, יבשה כמקל, שטוחה כלוח־עץ, הפנים (אחרי אבעבועות!) כמגרדת ומטאטא של ציצים מעל לראשה” – מכל זה עשׂו שיר־זמר, וַדאי גם אני סייעתי בכך…
וגם בה לא היתה הסכנה רבה. ראשית – מזג־טוב של גויה. שנית, ילדים, ואפילו יהודים ובקאפּוטאות, היא אוהבת אהבת־נפש; אילו הניחו לה, היתה תופסת בהם באמצע הרחוב ומנשקת להם, יכול היות, משום שהיא עצמה אין לה, אף לא היו לה ילדים… ושלישית, אם אין היא עסוקה בקניות בשוק ובריצה מחנות אל חנות, מה שתופס אצלה שלושה רבעים מן היום, הריהי, יושבת יחידה ובודדה ומטילה לה קלפים. ובאמצע הפאַסיאַנ“ס, אפילו העולם חוזר לתוהו ובוהו, אין היא זזה מן המקום… כמה שנים לאחר־מכן שמעה פעם אחת קול דפיקה חזק בחדר בעלה, קול חבטה, כאילו מישהו נפל מעל המיטה, ־ והיכנס נכנסה לחדר רק לאחר שעה מרובּה ויתירה! תחילה סיימה את הפאַסיאנ”ס, ואת בעלה מצאה קר ובלא רוח־חיים…
ולא היתה היא, איפוא, משמשת לנו עיכוב ומניעה! אלא שיש לה – כלבלב! וכלבלב דוקא “יקר־המציאות”, מיוחס… אחר־כך, כשנתאלמנה, והחובש שלנו זכה בזכיה הגדולה, קנה ממנה את הכלבלב הזה בעד מטמון שלם. אומרים, בעד שש מאות זהובים! גם קנה לו בית בעיר, ופתח בו אוצר של ספרים “בכל הלשונות”, להרבות השׂכלה בעיר, ובית קטן קנה לו מחוץ לעיר… את הבית בעיר עם אוצר הספרים מסר לבנים, והוא עצמו (כבר אלמן) עקר דירתו ויצא עם הכלבלב אל הבית הקטן מחוץ לעיר, לשם התבודדות וחשבון־הנפש. ואני אך בקושי הצלחתי למנוע את חברי מלהתנקם בו בכלבלב הזה, ש“כבר נתיהד” – בעד חטאו שחטא בזמן שהיה עדין כלבלב של גוֹיה…
אך לפי שעה עדיין נמצא הכלבלב אצל אשתו של המשגיח, ואני חייב לספר כאן את חטאתו הגדולה!
היה היה זה, כפי שהזכרנו, כלבלב רך וענוג, כולו קטיפה, שחור ומבריק עם כתם לבן בין עיניו הקטנות, הנראות משום כך כמוכות סנוורים. וכרעים יש לו דקיקות, ולמטה הכפות כפופות כלפי אחור, ודומה עליך, הוא מהלך על הברכים… וכולו רוטטני, וקולו נשמע אף הוא כמרטט. וכשהוא מתעייף מלשבת בחיקה של פלוניתו של המשגיח, בשעת הפאַסיאַנ"ס, והוא מתחמק ויוצא לשאוף קצת אויר, לפני פתח הבית, והוא רואה אותנו, ילדי ישראל, מיד הוא מרים את קולו הרוטטני ומעיר את המשגיח משנתו, והוא כבר יודע, בשל מה הכלבלב נובח. והוא משלח אחרינו את אנשיו עושׂי־דברו, לקחת מאתנו את בגדינו… והרי זה גם חרפה וגם מכאוב־לב, ־ הציציות בידיהם של גויים! וצריך לפדות את הבגדים, או לעמוד ולצעוק ולבכות עד כדי כך, שהגויים יעוררו רחמיהם עלינו, או שמישהו מן היהודים בא ופודה אותנו.
אבא־אמא אומרים: “תבוא ברכה על ראשו של המשגיח! אלמלא הוא, כלום היו התכשיטים הללו עוצרים כוח לשבת בחדר לאחר ימי הספירה”.
על כלבים מספרת גם אומנתו של אחי החולה. אח קטן חולני היה לי, אחרַי השלישי… והוא זקוק להשגחה. אבא יוצא ונוסע אל פריצים בענייני מסחר, אמא – בחנות, האחות הקטנה – קטנה מדי, משׂחקת עוד באבנים, או לפני החנות בחול. בשביל האח לוקחים גויה מן הכפר.
זוהי גויה קטנה וזקנה, שׂערותיה דלילות ולבנות, פניה מצומקות. עיניה קטנות אך שקטות, ולחות הן, שכּוֹרות למחצה, היא שותה, ובשתותה היא נעשית עוד יותר טובה, יותר נאמנה. יש לה בעל בכפר, שהיא מתגעגעת עליו, מזמן לזמן היא נעלמת והולכת אליו, וחוזרת – מוּכּה וחבוטה ומרוטה, ערומה למחצה.. ונעשׂית קשורה עוד יותר לבית, נאמנה עוד יותר… והריהי מיישנת את אחי החולני בשירי־זמר ובמעשׂיות… פולנית מבין אני אך מעט, אבל אני מסיק דבר מתוך־דבר, מנחש מה כוָנת העניין. והריני מתגנב פעם לפנות־ערב ונכנס הביתה, עולה ושוכב במיטה, יש לי, כביכול, כאב־ראש, ואני מקשיב לגוֹיה, עד שאמא באה ונותנת וזיעֶטשעֶר"אַ, כלומר, ארוחת הערב. אשה היא, גויה זו, ותו לא, אבל דבריה מושכים!
היא שרה לו שירי קוֹלעֶנד"אַ, אלו השירים של ימי אידיהם, שמנגינתם ממושכת ומתמשכת, ואני מצפה בדפיקת־לב חשאית לפזמון החוזר:
־העָי קוֹלֶענד“ו, קו־לעֶנד”ן!
ועם זה יש בלבי רחמנות גדולה מאד על הגויה המסכנה, העזובה, שפניה מנוקדים גומות של אבעבועות. אני יודע, שירים אלה שהיא שרה הם יותר משירי־ערשׂ בלבד, אלה הם שירי־תחנונים. תפילתה שלה. והנה – מי שומע תפילה זו? היא אובדת ומתפוגגת באויר העולם… הרי אפילו בית־היראה שלהם שוקע כל יום כשיעור שׂערה אחת (רוצה הייתי למדוד שיעור זה, למצוא “תחבולה” כיצד למדוד!). מתוך רחמנות הייתי “פוקח לה את העינים”, שתסתלק מן הטעות… אוי, באמת מן היושר לעשות כך. יונה הנביא, שלא רצה להוכיח את נינוה, נענש אף הוא… אבל אנוס אני להמתין, עד שאלמד ואדע לדבר יפה יותר פולנית… (בזמן שכבר ידעתי, שוב לא היתה היא בחיים, ואני לא היה בי עוד החשק הזה…) פעם אחת עולה בדעתה והיא מספרת (שכורה למחצה) על מלאך־המות של הגויים – מין פּאַננ"א, כלומר עלמה, המתעופפת באויר העולם, מחזיקה מטפחת צחורה בידיה ומנפנפת בה… ואדם שהיא מנפנפת עליו – מסתלק מן העולם; ואם על עיר שלימה נפנפה, פורצת שם מגיפה… וזו טעת גדולה ויתירה! הרי אני יודע: מלאך־המות גבר הוא, ואלף עינים יש לו…
לפיכך חביב עלי ביותר, כשהיא מספרת על חיות ובהמות מן הכפר, וביותר – על כלבים כפריים ועל כלבי הפריצים. על אלה היא מספרת ברוב חיוּת, עם תנועות ועם קולות, מחקה בהעוויות את הנביחה, את החטיפה, את הריצה…
כלביהם של הפריצים זריזים הם, יוצאים עם הציידים לציד; במשיחות ארוכות מוליכים אותם. בתקוע השופר – מיד משחררים אותם, והם טסים כרוח בשדה… מרדפים אחרי החיות… ועוד זאת – גבורים הם! מתנפלים אפילו על חזירי־בּר, על דובים וזאבים, צדים בזריזות ארנבות ושועלים… על ציד החזירים – אני שמח, מצוָה היא! על הארנבות נעוֹרים בי רחמים, אף־על־פי שמעולם לא ראיתי ארנבת ואני יודע עליה רק מן התורה, שבה היא נזכרת בין “הבהמה אשר איננה טהורה”… אבל נפש רכה היא, לפי שהגויה מספרת, נפש רכה וחרדה. והשועלים – אף הם מצוָה להרוג בהם. חונקים תרנגולות, כך היא מספרת. והרי אלה הם, זאת יודע אני, שנאמר עליהם “שועלים הילכו בו”, כלומר, הם מתרוצצים על חורבות בית־המקדש… ומשיר השירים אני יודע, שהם מחבלים את הכרמים בארץ־ישׂראל… בחכמה יתירה מצטיינים הם, השועלים, דבר זה אני יודע, הלא המה הגבורים ב“משלי שועלים”. אך מה לי חכמתם, אם הם רק חכמים־להרע?
כלבי האיכרים אף הם בריות זריזות, שומרים מפני גנבים… הם סובלים הרבה. מחזיקים אותם, על־פי־רוב, שלולים בשלשלת, כך דורשת המשטרה. והגנבים מסַממים אותם… והם נאמנים כל־כך! הם נובחים ומעירים את הכפר בו ברגע שייראה ניצוץ, סימן של דליקה. או בימות־החורף, בלילות הקרה הגדולה, שעה שהחיות רדופות הרעב עוזבות את היער ויוצאות אל מקומות היישוב – מיד הכלבים מעוררים רעש, מהומה! מיד מתעוררים האיכרים, נחפזים ויוצאים עם מקלות, כלונסאות, מלגזים וקלשונות, הוּ־הא! מקיפים את החיה הרעה, חובטים בראשה, פוצחים את גולגולתה.
ומפני מה נתפסים הכלבים בעיר בידי ההיצ"לים (קוטלי־הכלבים)?
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
ועד מהרה זכיתי להתודע מקרוב עם כלבי־פריצים חיים.
אבא, כמוזכר, סוחר עם פריצים. והוא צריך פעם אחת ביום חורף, לנסוע אל הפריץ לסטאַבּרוֹב, ועולה בדעתו לקחת אותי עמו. והריהו נוסע ומגיע לפני ה“הייפל”, בא אלי אל החדר – ובמאמר מוסגר: אין זה מן המנהג, לנסוע עם סוסים ועגלה דרך העיר. מי זה חייב לדעת, מי נוסע להיכן ומה עסקים יש לו למישהו? וכי דבר מועט הוא: התחרות, בלא עין־הרע!
אפילו דודי החורג העשיר, י. מ. הנזכר, המהלך על־פני העיר וידיו משולבות לו לאחוריו, אפילו הוא, ששולחים אליו את סוסיו שלו מן האחוזה בשביל להסיעו למקום שהוא צריך, אף הוא אינו נוסע ויוצא מן השוק, אלא מן הסימטה האחורית; עובר דרך החצר אל הכרכרה. אחרים נוהגים לצאת בכלל אל מחוץ לעיר, ושם הם עולים ויושבים. על־כן כניסתו של אבא ועמידתו לפני ה“הייפל” עושׂים רושם. כשהוא עולה במעלות, עולים כמה אנשים אחריו; ודאי לא בשל מה בכך בא! פתח את הדלת, אין מניחים לו לסגור אותה: מאחוריו נשאר עומד בפתח יהודי שעיניו לטושות, ואחרי היהודי – כמה נשים. החדר כולו משתומם. וכשאבא אומר, לשם מה בא לכאן, משתאים ומשתוממים עוד יותר. את אבא שלי “גם כן” מחזיקים כבר זמן רב אדם שהוא “לא כשורה”; “גם־כן”, משום שאני הריני כבד “אבוד” לחלוטין…
־ ר' יידל – מנסה הרבי להתנגד, מה פירוש? וביטוּל תורה?
אבא ממלא פיו צחוק. הוא יודע והכול יודעים, שאני ויחזקאל הרינו חפשיים חמשה מתוך ששת ימות הלימוד שבשבוע. הוא, מתון ומיושב בדעתו, מקשיב יפה לשעוּר מיד ביום אל“ף וממלא את מקומו של הרבי – שהוא טרוד לעתים קרובות באיזו פרנסה צדדית, שדכנות או בוררות – והוא טורח ללמד את השעור השבועי לחברים. ואילו אני, תורי ללמד אינו מגיע אלא ביום שישי… ביום שישי מקבל הרבי “בחצי־חינם” כופתה אחת מבית־התבשיל של ר' משה־יצחק, בשׂכר איזה שדוּך ששידך לו בזמן מן הזמנים. והנה לפני אכילת הכופתה מתקיימת החזרה הראשונה לקראת הפאַרהער”ן כלומר, הבחינה בשבת, ואני מלמד – לאחר הכופתה. הרבי אוכל ואינו פוסק מלנגב את השׂפם המשומן ומלנער את הפירורים מעל הזקן, ואני מנהל את החדר ביד רמה!
ובכן, אני נוסע. יחזקאל רוצה אף הוא לנסוע – אבא מתיירא לקחתו. הוא עלוּל להצטנן, חס וחלילה" ולא יוכל אבא להיטהר מלפני פריידל אמו בשום טענה־ומענה…
יוצאים ומגיעים אל השׂדה – מיד מקיפה אותי הרחבות הצחורה, הגדולה, שאני רואה אותה בפעם הראשונה. אבא כבר מהורהר בעניין החשבונות שיש לו עם הפריץ הסטאַקבּוֹבאי, ואני מסוּנוָר מן השלג, ומן ה“יהלומים” המפוזרים על־פני השלג, מן הזוך והטוהר הרב… הוא הלך־הנפש, שמסרתי אותו במחזה “מה שנעוץ בכנור”; יואל מספר זאת. אני מציץ אל הרקיע, ותופס את אבא בשרווּלו:
אבא, אבא, ראה נא שמש מעומעמת, בדומה לקופסת־האתרוג שלנו!
היתה אצלנו קופסת־אתרוג של כסף עמום… אך אבא אינו מניח אותי להבטילו מן החשבונות:
־אל תדבר דברי שטות. שב במנוחה.
והנה אני רואה את כתפיו של הגוי המצליף, רחבות כל־כך, ומצנפת־הפרוָה המצחיקה על ראשו… ואני פונה ומסתכל לפני קדימה… ורואה כצד הסוסים רצים, רצים… סוסים קטנים וזריזים, מתיזים מתחת לרגליהם ענני עננים של אבק שלג. והאיכּר יושב ואינו זז, בדומה לנציב מלח (המשל – מאשת לוט!) הוא יושב, והשוט נעוץ ועומד סמוך אליו, לצדו. אין השוט דרוש לו! המגררה מחליקה והולכת. לקחת את השוט? מה יאמר האיכּר? אך השוט יש בו מין יצר־הרע! אני מושיט את היד, ואבא, בקוצר־רוח:
־ ניט"עָ! כלומר, חדל מזה.
אני משיב את ידי. נעשׂה לי קר, לאבא אינני אומר, אני כועס עליו. בינתיים באים ומגיעים אל החצר. בית הפריץ דומה לבית עירוני… אך כלבים קופצים וופורצים פתאום מתוך איזו פינה… אחד, שנים, שלושה, ארבעה ־ ־ אני סופר, לא בלי פחד… הכלבים גדולים, לשונם תלויה מפיהם, מקצתם נובחים… וכולם קופצים אלינו… אבא אינו נותן דעתו עליהם. קופץ ויורד מעל עגלת־החורף, פושט מעליו את מעיל־הפרוָה, מעטף בה אותי סביב, והוא נגש אל בית־הפריץ, (איזה גבּיר הוא, אבא!) קצת מן הכלבים מהלכים אחריו, והם נובחים (הוי, איזה גבּור!!!) אך שנים מהם נשארים, מתייצבים, משני עבריה של עגלת החורף על כרעיהם האחוריות, ואת כפותיהם הקדומניות הם משעינים על המגררה ממש. אני רואה בחוש, הם מפשפשים בעיניהם במגררה, מחפשים בחטמיהם הרוטטניים האם אין כאן משהו טוב בשבילם? האיכּר, שכבר תלה תרמיל של שבולת־שועל לסוסים ונפנה אף הוא לאכילה, משליך לכלבים פרורים של לחם ושיירים של שומן־חזיר. בלחם אין הם נוגעים, את שומן־החזירים בולעים בלהיטות!
והדבר הזה אינו מוצא חן בעיני!
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
והנה בא שינוי גדול בחיי.
שבת אחת, אני נבחן לפני ר' משה וַאהל, לפני הרב. לפי דמות־דיוקנו ציירתי ב“ארבעה דורות” את ר' זושא… אדם בעל מזג טוב. אותי הוא אוהב, והריהו אומר לאבא:
־ הוא צריך למלמד אחר.
־ מהיכן נוטלים?
־ שלח אותו לשעֶבּרשין אל פינחסל… (על ר' פינחס’ל – להלן).
־ מה תאמר ריבעֶלעֶ?
־ יודע אתה מה, יידל? נסה “זמן” אחד בבית־המדרש. שילמד בפני עצמו.
ומחליטים כך. הימים באמת סוף “זמן”. אני מבטיח שאהיה טוב, שאהיה ישר, שאהיה לומד בהתמדה. ובזה אני אצא לחפשי! ומתנפל בלהיטות על ספרי חקירה וקבלה.. ועוד יותר אני מתרוצץ בבטלה… ועושׂה מעשׂים שלא ייעשׂו.
ובכן, לא טוב הדבר. נמנים וגומרים, מוכרחים להשׂיג מלמד הגון. לפי שעה אהיה לומד בבית, ובשביל שלא אוכל להתרוצץ סתם בבטלה, נוטלים ממני את המגפים לכל ימות החול. לי אין הדבר מפריע הרבה, הריני מתרוצץ בנעלי־הבית בתוך החצר. וכשנעשׂה צר המקום, הריני מטיל בתנועת־הרגל את נעלי־הבית למעלה על הגג, ומטפס ועולה דרך המעקה שלנו, על גגו של הבית בן שלוש הקומות, להוריד אותן. ופתאום אני רואה את העיר בפעם הראשונה מלמעלה, אך אין הדבר עושׂה בי רושם גדול. בתים אחרים, בני ארבע קומות, מסתירים את המראה… ואני נזכר דבר ששמעתי, מן המעקה שמסביב למגדל־השעון של העיריה רואים לא בלבד את העיר כולה אלא גם סביב סביב מהלך רב! תוקף אותי חשק לראות את המראה הזה. הריני זוחל ויורד מן הגג ומתהלך ימים על ימים תפוס הרהורים, כיצד גונבים ומוצאים את המגפים כיצד אני מתוָדע אל השען הזקן, העולה כל יום למעלה, לכונן את השעון, שיקחני עמו…
אומרים עלי: נתיישב מעט בדעתו… ואני מחייך בקרבי ומוסיף להרהר… בינתיים, בעמדי פעם אחת על המעקה נתון להרהורי, שומע אני איך אבא יוצא בפתח אל המעקה (אותי, מאחר שהוא טרוּד מאד, אינו רואה), והוא קורא לעבר הפתח השני, אל תוך המטבח:
־ מירל, הואילי בטובך, מהרי ורדי, קחי שליח ושלחי אל ישׂראל לז’דאַנוֹב, מגדל־השעון נדחה בינתיים. ואני רץ בנעלי־הבית ברחוב מלווים אותי במבטים של תמיהה. צועקים: מטורף! מבקשים לעצור בי. אני מתחמק, כמו נחש. ואם תופסים בי במפתיע, הריני נחלץ, ואני רץ ומגיע… ושואל (כולי האי פולנית כבר אני יודע) איכּר אחד מן הכפר, היכן ביתו של ישׂראל, “טאַם” (שם), משיב הוא, ומרמז לי באצבע. אני סובר, שכבר אני יודע, ורץ ונופל לתוך חצרו של שכן אשכנזי, מתיישב עשיר. ומיד משעברתי את הפשפש מתנפל עלי כלב, קופץ כנגד חזי, משׂים את כפותיו הקדומניות על כתפי, ומציץ בעיני הגדולות, האדמוניות־החכמוניות, ישר לתוך עיני: שמא אתה גנב! כלב מלומד ובר־דעת, הריהו עומד וממתין, עד שמישהו יצא מן הבית… מה שאני מרגיש בלבי, הריני משייר לכוח־דמיונכם. את כוָנותיו של הכלב אני מבין מעט מאד. והכלב כלב גדול, חום ושׂעיר… עצמותי מרחפות מפחד. ולצעוק אינני יכול, גרוני חנוק. זכות אבות עמדה לי, שראוני, בעודי בדרך, מאשנבו של ישראל. תוך כדי דבּור קופצת מעל לגדר נערה אחת, תופסת את הכלב בכתף אחת, משליכה אותו מעלי, מוציאה אותי מן החצר ומוליכה אותי לישׂראל…
בתו היתה זו..
נערה צעירה – חלב ודם. עינים בהירות, חכמניות ומתוקות. רשת של שׂיער שחור־מבריק. חטיבה של פירוש לשיר־השירים… וגבּוֹרה שכזאת… גם היא אפשר היה שתבוא מהררי־הנמרים…
וכשמתארע אחר־כך מעשׂה, ואני כמעט נופל אל תוך הבאר, מצער אותי הדבר, שעצרה בי מלנפול איזו יהודיה באה־בימים. ולא היא…
היא באה אלי בחלומות כל לילה ולילה… אך לצאת לז’דאַנוב, לראות אותה, דבר זה אינו עולה אפילו על דעתי…
כנגד זה עולה בדעתי להראות מעשׂה־גבורה ולתפוס כלב גדול צהוב בזנבו… והוא משתחרר, קופץ ומתיישב על האדמה, ומתרומם וקופץ אל כתפי…
יש לי עד היום סימן במקום ההוא…
וכבר מלאה הסאה ונגדשה, ושולחים אותי לשעבּרשין, אל ר' פינחסל…
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
הנה כך חודרת, כך לפחות חדרה במקרה זה, חטיבה של טבע אל תוך לבו של נער יהודי…
אתה בתורת אמן, אינך מגיב במישרין על עובדות שבהווה.. הן חייבות להפוך תחילה לעבר, לזכר, לכל היותר אתה מחדד ומוסיף אֶפּילוג למערכות שמשחקן נגמר זה מזמן מאחורי הקלעים…
הערה זו העיר לי פעם אחת חבר־לנסיעה מקרי, ודוקא כזה שקרא, כפי שנתברר בהמשך השׂיחה, אך מעט מאד מן הדברים שלי, וגם אלה בתרגום גרמני או רוסי.
־ אתה – הוסיף בבת־שׂחוק – אוכל אולי פירות כפי שהם נקטפים מן העץ, לנו אתה נותן את התמצית. ותודה לך, שאתה נותנה עם ריחה הרענן.
ונכון הדבר: על עובדות שבהווה, ואפילו בחיים הפרטיים, אני מגיב תגובה רפויה, או כלל לא. העובדות כמות שהן נראות בעיני פשטניות ביותר, ומניעיהן מסוכסכים, מסובכים; הצבעים – צעקניים, הצלילים – קולניים ביותר, הקוים – גסים!
בזֵכר הדברים הכול מתעדן ומיטהר… בחיים אני מתפלל: שיעבור רק הגל הזה! וקודם שהוא עובר, יש בי כנגד כל גל מידה רבה של יאוש מסתורי ויציבות פילוסופית. אין אני מניח לשבור אותי. את פנימיותי שלי אני שומר מפני כל התערבות קלה שבקלות. בחוץ – מטר של כל מיני פורענוּיות: בתוך תוכי – אין אני נרטב… אולם את כל הגלים הללו, לאחר שחלפו ועברו בחיים ונתחדשו בזכרון, אני מתחיל לאהוב.
מתוך התוהו־ובוהו, “מתחת לסף ההכרה”, הם עולים ויוצאים טהורים כזהב; ממורקים בחול־המעמקים ומזוככים…
מי מעורר את יְשֵנֵי־העבר? מה הוא הדבר התוקע לתחית־המתים?
על־פי רוב אצלי – הניגוד, הקונטראַסט. מכל צורות האסוציאציה החזקה ביותר היא אצלי צורת הנגודים. המעלית המעלה את הניגודים פעילה תמיד. ואם העובדה של ההווה אף היא נעצרת לרגע, מתבלטים ומתבררים לי העובדה וניגודה גם יחד – ושניהם כנתונים ושקולים על כפות המאזנים. ויניח הקורא את אהדתו כמשקל־מכריע לצד ימין או לצד שׂמאל…
נער שנולד וגודל בזאַמושץ‘, אנוס אני, בשביל לראות את זאַמושץ’, לגלות ממנה מרחק שלושה מילין – לשעֶבּרשין.
רק בעיר הבנויה עץ (בית־החומה היחיד היה אז הבית שבנו פריצים לשם השׂכּרה, באמצע השוק – בית־האורחים, מסעדה וחנויות גם יחד); רק בשעֶבּרשין, שכולה בתים נמוכים, מכוסים רעפי־עץ או גגות־קש, מבצבצת ועולה ומתייצבת לפני עיני הלחות מגעגועים עיר־מולדתי הבנויה אבן ולבנה, על בתיה של שלוש וארבע קומות, וגגותיה המכוסים פחי־ברזל ורעפי חרשׂ… עיר שאינה מתמשכת לאורך, “משל לדג הקרוב לגווע”, אלא היא אנוסה, משום שהיא דחוקה בין הסוללות, לגדול בגובה, כלפי־מעלה.
חייב הייתי לראות תחילה את מפלצת־העץ המשונה והמוזרה של שעון־העיר – בשעֶבּרשין, בשביל שארגיש פתאום את הפאר המרומם של מגדל־השעון בעיר מולדתי, הנושׂא ראשו, כפי שנראה לי אז, עד אל העבים! ואנוס הייתי לראות תחילה את “ברכי נפשי” שמסביב לשעֶבּרשין, את “לבשו כרים הצאן” – אותה מפה ירוקה, המגוּונת כתום ואדום של הבהמות, עם הגשר אל הנהר ואל טחנת־המים, המושחרת מרוב זוקן ומוּלבּנת מקמח, ־ בשביל שאבחין ואראה ואדע להעריך את חינו המיוחד של “מאחורי המבצר” שלנו, שתיארתי אותו ב“ימות המשיח” שלי; ושל מקומות־טיול צנועים ומוצלים בין הסוללות, המקום החבוי שנקרא “אוּציעֶצ’קא”, שבו הולכתי בטיולם של הקוצקאי ואת הבּעֶלזאי ב“שהשמחה במעונו”… וכן את כרי־הדשא הרטבוביים עם אגמי־הצפרדעים, הזרועים “פרחי כוסמת” צחורים ו“מברשות” קטיפה זקופות־קמה וזהבהבות…
מתעורר וצץ ועולה כל מה שהיה עד לפני זמן־מה סמוי ונעלם, ועם ה“מראות” מעיר־המולדת, שראיתי אותם בעיני ממש, מתמזג גם כל מה ששמעתי, זאַמושץ' הישנה, זו שאזני בלבד קלטה.
כבר ברגע שעליתי על העגלה הייתי כחולם.
מסרו אותי ליהודי משעֶבּרשין, שהבטיח הבטחה גמורה, שימסור אותי בשלום לביתו של ר' פינחסל – אך אין אני רואה את היהודי הזה; עינים מעורפלות יש לי. אני מרגיש רק שאדם צנום הוא – כל כך הרבה מקום הניח לי על־גבי המושב. וגרום הוא – כך אני מרגיש כשהעגלה מתנדנדת ומרפקינו מתנגשים, וגבוה הוא, ־ קולו מגיע אל אזני מלמעלה. אזני פתוחה ומקשבת: לא ראיתי מי ומי יצאו מן הבית אל העגלה, אך שמעתי את היהודי אומר:
־ אל תדאגי (בלשון אַתּ – נמצא: יהודי בן־בית!) ריבעֶלעֶ, ־ עלי ועל צוָארי.
ובפנותו אל בעל־העגלה:
־ויוֹ!
העגלה זזה. קולות קוראים: סע לחיים ולשלום! והקולות מעורבים: צעירים וזקנים. ואבא מוסיף:
־ והיה אדם…
מטרטרת העגלה על־פני מרצפת הרחוב, נכנסת בצל בית־היראה, פונה לשׂמאל, נכנסת באפלולית של השער השעֶבּרשיני; וכשהיא יוצאת אל אורו של עולם, מיד היא נעשית שקטה יותר; כאן כבר דרך־המלך.
פירוש הדבר: אני נוסע לשעֶבּרשין. ללמוד אצל ר' פינחסל! מי הוא ר' פינחסל ומה הוא, אין אני יודע. שמא ביקשו ומצאו בשבילי תליין? אני מרגיש פתאום מין מרירות על לשוני. ובפנים שומע אני קול:
־ אין דבר!
שעֶבּרשין לא זרה היא לי… את יהודי שעֶברשין מכנים בשם־גנאי “חמילות של שעֶבּרשין”. מפני מה – אינני יודע, כשם שאינני יודע, מפני מה קוראים לבני העיר־החדשה “אנשי היער”, ואותנו – “זוללים זאַמושצ’אים”. הרי לא כל בני העיר הם מיני דודה פריידל, האופה לה תדיר עוגות־גבינה… אצלנו בבית אוכלים כל יום דייסה ברוטב…
על שעֶבּרשין שמעתי אפילו הרבה. זאַמושץ יש לה תדיר מגע־ומשא עם שעברשין. דחוקה, כאמור, בין הסוללות, כעיר־מבצר לשעבר, שאינה יכולה להתפשט למרחב, עדיין יש לה לזאמושץ משׂרד־הדואר שלה בעיר־החדשה, ובימים ההם היה בית המשפט הישן שלה בשעֶבּרשין, שם יושב האַסעֶסור, הפוסק גם בדיני־ממונות וגם בדיני־נפשות ובידו נתונים החיים והמוות. מזאַמושץ מוליכים אליו גנבים שלולים בשלשלאות… מטומאַשוב, היושבת על הגבול, דרך זאַמושץ, שבה סרים רק למשׂרדי־המחוז לערוך פרוטוקול – מוליכים לשעֶבּרשין סוחרים שנתפסו עם סחורתם המוברחת מוקפים משמר של חיילי־הגבול, עם פסים ירוקים במכנסיהם… בחצר של משׂרד־המחוז סחב פעם דויד’ל גנב, בנו־יתומו העזוב של אביגדור המלמד, וסילק מעל העגלה, לעיני המשמר, צרור אריגי משי, ובזה שחרר יהודי, בעל לאשה ואב לשמונה ילדים, מן התפיסה. אותו יום סלחה ומחלה לו העיר כל עוונותיו; החליקוהו בחיבה על כובעו, וצבטוהו בלחיו על מלאכת־המחשבת שעשׂה. ולא אחד אמר לו:
־ בוא והיכנס אלי לקבל כותונת.
בענייני משפט אזרחיים נוסעים לשעֶבּרשין אל ה“ערכאות” בּעלי־דינים שהבוררים לא הצליחו לפשר בעניהם, והרב לא יכול היה לפסוק עניינם על־פי תורה, אנשים עקשניים, נצחניים, אנשים שאינם מהוגנים…
לשעֶבּרשין נוסע תכופות אביו של יצחקל חברי, הלא הוא פ' ג'.
פ' ג' שם־דבר הוא. אדם המושלם (“איי איי, ועוד איזה מושלם, כמעט מלומד”) ואפיקורוס שאין למעלה הימנו; את חלקו לעולם הבא לא היה שום אדם קונה במחיר משלוש־פרוטה! והדבר בא לו בירושה, אביו שלו גם הוא היה מאותן הבריות… בעל־דקדוק, בעל־קורא שאין כמותו בעולם, חברם של צדרבּוֹים, אייכנבוים ושאר משׂכילים שבימים ההם…
והוא הוא האיש, שהביא אותי ואת חברי יצחקל, נכדו, בנו של פ' ג', עד אל ה“מורה נבוכים”. אנחנו היינו סתם מפשפשים בארונות, והורדנו במקרה את ה“מורה נבוכים”. והיה הוא במקרה באותו מעמד,־
־ לא בשבילכם, קונדסים, לא לפי כוח שׂכלכם!
וזה היה די בשבילנו, שלא נוציא עוד את הספר מידינו ואחר־כך נתייצב לפניו למבחן..
ובנו שלו, פ' ג' עוד עולה עליו.
ספורי־מעשׂיות שלימים מספרים עליו, ומלאו האזנים משמוע.
האם סיפורי־המעשׂיות על פ' ג' נכונים הם? הרי מספרים כל־כך הרבה דברים הרחוקים מן האמת… ואני יכול לשאול על־כך את חברי יצחקל, כהיום הזה רופא בזאַמושץ, והוא היה משיב לי מיד מהי האמת. אך לא אעשׂה כדבר הזה, משום…
משום שהאגדה אמיתית תמיד יותר מן המאורע הממשי; ויצירת־העם – יותר מן העובדה האמיתית… האדם מבטל את רצונו, מסתיר את פרצופו האמיתי, ועושׂה מעשׂיו כפי שנאה לעשׂות ואילו החברה יש לה חוש־הריח, והיא מרגישה את תוכו ואת עצם מהותו של האדם, והיא מספרת עליו מעשׂים, שהיה עושׂה אותם אילו נשאר נאמן לעצמו ולמהותו; את העובדות שהיו קורנות ויוצאות מתוכו, אילמלא המכשולים והמעצורים המקריים..
הכלל “אחרי מות – קדושים” אף הוא יוצא מכאן. העניינים המקריים, ה“מעשׂים לשם פרנסה”, מחמת כעס, לשם נצחון של רגע – כל אלה מתבטלים, שוקעים בים השכחה, ויוצאת ומתגלה לפנינו נשמה טהורה, כמעט מעורטלת לחלוטין… ומלבישים אותם מחד, בלבושים הראויים לה, וכך מופיעים אנשים שלמים לפנינו; שלמים, חזקים, לא צללים מתנודדים, כמו שהיו בחייהם…
וזהו גם הקסם והאמת שבסיפורי העם.. כמו הקסם והאמיתיות שב“אמנות” בכלל…
נחזור אל פ' ג'.
פ' ג', כאמור, הוא אפיקורוס: אינו רוקק ב“עלינו”, דולג ופוסח על שמות המלאכים מתקיעת־השופר, נשאר עומד זקוף באמירת “כורעים”; ויודעים אתם, מה הוא עושׂה בבית? מתפלל שחרית בטלית ותפילין, אומר שמונה־עשׂרה, וכשהוא נחפז לנסוע לשעֶבּרשין, הריהו מצחצח באותה שעה את מגפיו במברשת ובמשחת־נעלים… על השולחן כבר עומדים מוכנים בשבילו לחם בחמאה עם קהוָה, ואם הסכין קהה, הריהו משחיז אותו ברצועה של התפילין… ב“כּפרות” אינו מודה, והושענות – מנהג נביאים – אף זה לא. ויודע דוקא “פסוק”, כל התנ"ך כולו בעל־פה.
וגם – מוח של ברזל… ומלומד במדעים, והכול מעצמו. פעם אחת קנה במקרה בשוק, מידיו של גוי שכור, במחיר עשׂור אחד, את הקוֹדכּס הפולני, ולמד מתוכו את החוקים עם הלשון הפולנית גם יחד! וכן גם – מצא באיזה מקום בעלית־גג, ספר מתימטיקה בצרפתית (עוד מימי נפוליון, מזמן שהתחילו מתעטפים בגלימת־השכם האדומה, ומשתמשים בממחטות ואומרים “אָגאֵל” במקום היינו־הך ו“מאַלעֶר” במקום אסון) ולמד מתוכו צרפתית עם חשבון וחכמת־המדידה גם יחד; אמנם, המורה שבא מוַארשה ממלא פיו צחוק. באשר־בכן – הלשון הצרפתית יש לה “קרי” ו“כתיב”, לא ככתיבתה וכהדפסתה כן קריאתה, ואילו פ' ג' קורא את הדברים ככתיבתם… ובכן, לועגים לו למורה. הוא יודע לפטפט צרפתית עם אשתו של הרוקח; ואילו זה יודע באמת חכמת־המדידה;
־ וכי צחוק הוא בעיניכם, פ' ג'?!
בחכמת החשבון הוא משתמש מעט מאד. הנה, כשמזדמנת משנה קשה בסדר זרעים, ואפילו מיכל השמש (שכבר נזכר) מתחיל “מגמגם בלשונו ומפלבּל בעיניו”, רצים הביתה אל פ' ג' (ואגב כך אפשר להתבונן בהתנהגותו), ומפיו כבר שומעים דיבורים ברורים…
פעם אחת חזרו מביתו וסיפרו, כיצד עקר לעצמו פ' ג' שן רעה. לא הלך אל הרופא. פ' ג' אינו אהב לבזבז כסף! לקח מסמר גדול, ותקעו כמעט עד לראשו בשולחן הגדול. נטל אחר־כך משיחה קצרה, קצה האחד קשר היטב בראשו של המסמר, נטל פטיש והכה עוד פעם על ראש המסמר, עד שנכנס ושקע כולו בטבלת־השולחן. אחר־כך קשר היטב את הקצה האחר של המשיחה מסביב לשן הרעה… כך הוא עומד רגע אחד כפוף מעל לשולחן, ולפתע פתאום הוא מטיל ראשו לאחוריו. השולחן – קופץ כלפי־מעלה, השן – קופצת ויוצאת.
“אפילו לא שטף את פיו מן הדם, ונטל את המשנה ואמר..”
בעיקר הוא מסתייע בחכמת החשבון בעשׂייה מהירה של לפ“קין. חולשה יש לו ללפ”קין. מכתבים שלימים מלאים לפ“קין הוא כותב, כמו המוכן; “כל שורה ושורה – לפ”ק!”
ואמור אומר הוא, כשהוא נצרך לכתוב מכתב כזה, הריהו שוכב לישון, וכשהוא מתעורר – כל הלפ"קין כבר מוכנים ומזומנים אצלו; “המוח עובד אצלו בתוך שנתו”!
פעם אחת יצא אפילו בחכמת החשבון והמדידה שלו לפני כל העולם כולו; בוכּוּח בין גבריאל יהודה ליכטנפלד עם סלונמסקי, יצא הוא במכתב גלוי לצד ליכטנפלד..
ידיעתו בחכמת־המשפט שימשה לו יותר, נתנה פרנסה, אם כי לא שלימה; אשתו יש לה כמין חנות. אך הוא מנהל תכופות מאד משפטם ממושכים, כותב פּרוֹשבּעֶ“ס, אלו הבקשות אל השלטונות, ונוסע אל האַסעֶסו”ר לשעֶבּרשין. במקצוע הזה הריהו בעל נצחון גדול, אינו נסוג ואינו מוַתר. חייבת האמת לצוף ולעלות כשמן על פני המים. משפט שאין צדק ביסודו לא יקבל; בזה הוא סמל האמת והיושר. שתים־עשרה שנה, מספרים, היה מנהל משפט ממושך אחד בשל ליטרא של חמאה, הוצאות־משפט הגיעו עד 600 כזה: שש מאות זהוב; כסכום ששילם בעד הכלבלב החובש (שנתעשר פתאום) לפלוניתו של הסמוטריטיעֶל, הוא המשגיח.. איזה צד נתחייב לשלם את ההוצאות, דבר זה אינני יודע…
בין כך ובין כך, יצחקל מספר לעתים קרובות:
־ אבא שלי נסע –
ותכופות יותר:
־ אבא שלי הלך לשעֶבּברשין…
פ' ג' מתנהג בפשטות, כדרך הטבע.
“יהודי – אומר הוא – חייב להיות בריא כמו גוי”. והוא – אומרים הבריות – קל לו מאד להיות בריא: “מתעורר בלילה, הריהו נותן אל פיו רקיק של שומשומין” (והכוָנה היא" חלה שלימה), וכל זה – בלא נטילת ידים! (הוא סובר כמאן־דאמר, רק מים־אחרונים – חובה). והולך לו היהודי הזה מרחק שלושה מילין לשעֶבּרשין ברגל…
־ איך אפשר, ר' פ' אדם בשנותיך, מהלך שלושה מילין…
־ אני מהלך ברגל רק מיל אחד…
־ ואחר־כך?
־ אחר־כך עד מיל ועוד מיל… וכך עד שהוא מגיע לשעֶבּרשין.
והלוך הולך הוא בדרך כהרגלו של אבא חלקיהו בשעתו – יחף, והמגפיים על־גבי מקל מעֵבר לכתף. הכביש יש בו חדודי אבן. הרגל דרכה להתרפא מפּצעיה, מגף חייבים לשלוח אל הסנדלר! והוא פוסע! מהלך כאיש־צבא בסך, ומפקד לעצמו:
־ ראַז־דווּאַ, ראַז־דוואַ! כלומר אחת־שתים, אחת שתים! “מפני – אומרים בשמו – שהקול יפה להליכה”… “אומות העולם יש להן שׂכל”.
והריני יודע, שאני נוסע בדרכו של פ' ג'.
והנה, אך העליתי רעיון זה על דעתי, ואני רואה אותו! ואני תוהה ומשתומם בלבי, בכמה בהירות וחריפות אני רואה אותו! הנה הוא הולך… יחד עם העגלה. במשהו מהרהר הוא. וַדאי הוא עוסק בלפ"קין, או מחשב חשבונות סתם.. הגבינים – הארוכים, הצהובים והדוקרניים – מעל לעינים כלפי־מטה. מעולם לא ראיתי את עיניו שלו ממש. אין אני יודע, מה גוָן היה להן… לא שהיה מחביא אותן, אד גלוי היה – אדם גלוי, צודק וחזק! – אלא גבינים ארוכים, צהובים ועוקצניים כל־כך היו לו, וארוכים עוד יותר היו הצללים שהטילו!
לאחר שנים מרובות, כשהייתי בלוָיה שלו, והוא היה מוטל על שׂפת הקבר הכרוי, תוקף אותי לפתע פתאום חשק מוזר, לראות את עיניו שלו. “אם לא עכשיו אימתי?” – זה הרגע האחרון, הקברן כבר קופץ ויורד אל תוך הקבר, עוד רגע ויורידו את המת – אני מוכרח לגלות את פניו. אך מתוך התכריך הלבן משתרבב אניץ אחד של זקן הכסף ואינו מניח לי… אני מבקש לנגוע בידי, שׂערת־כסף אחת נחרדת…
בינתיים הוא הולך על ידי ומהלך… יהודי קצר וחזק, כנפות הקפּוטה שלו מופשלות כלפי מעלה, והידים מיטלטלות בקצב, שׂמאל וימין, אך פּקד אין הוא מפַקֵד על עצמו.
והריני עושה זאת במקומו, ואני מתחיל:
־ראַז־דוואַ, ראַז־דוואַ!
קולו של שכני הגבוה:
־פ"עֶ!
“בחור נוסע אל ר' פינחסל, תורה ללמוד… יודע אתה, קונדס שכמותך, מי ומה הוא ר' פינחסל זה? ר' פינחסל הוא קוצקאי ותיק..”
“קוצקאי ותיק” מעורר בי עניין. אני משתתק. פ' ג' נעלם. אני רוצה לשמוע; בני אדם משונים הם – הקוצקאים הותיקים. יודעים תורה – ואינם לומדים, יש בהם דביקות – ואינם מתפללים… ואולם היהודי הארוך שכני אין לו מה לספר, או שאינו יודע לספר… נופלות רק מלים בודדות, יבשות, בתוספת שריקה צורדנית: פּי“ש פּי”ש! “ר' פינחסל, פּי”ש פּי“ש! קוצקאי, פּי”ש, פּי“ש…!” כלומר, לעילא ולעילא מעל כל תושבחתא… ואני נרדם למחצה, ובמקומו של פ' ג' כבר מהלך בדרך ר' לייבּוש צימעֶלעֶס. היהודי הארוך, קצר־הזקן, החיוור, העינים הכבויות, עם המקטרת הקבועה תמיד בין השׂפתים המצהיבות… הקוצקאי הזקן השתקני, הנראה כמיותם, המהלך תמיד על־פני בית־המדרש, למן ארון־הקודש ועד אל האשנב של אשת השמש, שמתוכו באים הטיפה המרה ורקיקי הביצים לקינוח־שתיה (ראה “הציץ ונפגע”), הלוך וחזור… לפעמים הוא מתעכב על־יד האשנב, מתופף עליו חרש באצבע קלילה, כמתוך געגועים ורפיון, ומקבל כוסית עם רקיק… שותה עד גמירה, ומקנח בפירור של רקיק… ושוב – הולך וחוזר… ואין מעכב אותו, אף קונדס שבקונדסים מפנה לו דרך. הכול יודעים, הוא היתום של דורו, ואין לו אתנו ולא כלום, אין לו מה ישאל אותנו, אין לו מה יספר לנו… ישנו עוד אחד קוצקאי, אדם בשנותיו, אך ההוא עשיר הוא, מחזיק בית־מרזח שאינו מהוגן (ר' בּעֶרל מן “ציורי המסע”) ולא אדם כערכו הוא…
והנה הוא מהלך על־פני הכביש. להיכן? מן־הסתם לקוצק… לקבר אבות. בדרך של שעֶבּרשין? שמא תועה הוא? אני רוצה לצעוק אליו, ואינני יוכל להוציא את הקול מגרוני… כבר אני שוכב, ראשי וכתפי על מושב העגלה…
..מין המצאה הא זאת! חלמתי, שאני נוסע לשעֶבּרשין! וכי מה, שלח שילחו אותי מן הבית? אבא הניח לי לנסוע? ואמא – התחילה שׂונאת אותי פתאום?! הרי אני בבית על־גבי הספה שוכב אני, על־יד החלון. ורואה כיצד הקהל הולך ברחוב את בית־המרחץ. ה“תם” עם מטאטא־הזרדים, וגם ה“בהמה”! מיד לאחר השבת נשדר לו שוב כתב־רבנות, שלוּח כביכול מעיירה רחוקה, והוא ירוץ הביתה אל אשתו להביא לה את הבשׂורה הטובה ולבקש ממנה רשות לנסוע…
אך משום מה אני שוכב? מן הסתם – חולה. כן, הגב כואב כל־כך. אך וַדאי אין בזה משום סכנה. אבא הלך לו בשלוָה לקבלת־שבת, ואמא ניגשת להדליק הנרות. שני זוגות יפים של פמוטות יש לנו, והעיקר הזוג הגבוה, עם השושניות והכתרים… אמא מברכת על הנרות בסבר־פנים של חשיבות, של כובד־ראש, הוי, כמה יְרֵאת־שמים היא אמי! ואף־על־פי־כן בטוח אני, שהיא מציצה עלי מבין האצבעות… כך, ישר־ישר, אין היא מביטה על שום אדם… היא מביטה ומחייכת בוַדאי… והנה, כבר היא עומדת בסמוך לחלון השני… כבר ברכה על הנרות והיא מצפה לאבא שיחזור. לכבוד שבת התעטפה במטפחת הטורקית; העגילים הארוכים משתלשלים מאזניה ומרטטים. היא רוצה לנגב את השמשה המוהבלת, ונזכרת: שבת, ואינה עושׂה כן. ברחוב חושך, ואת אבא היא תכיר בהילוכו… כשהיא רואה אותו הולך, מיד היא מעלה סומק בלחייה, בחשאי בחשאי, ופונה מעם החלון ויושבת בקרן־זוית, ופניה מוסבים למחצה לצד הקיר… מפני מה עדיין אין אבא בא? חטיבות של נר כבר נחסרו בפמוטות… ודאי הפליג בשׂיחה עם מישהו… או שהוא ברר לו אורח מהוגן לשולחן של שבת… והנה – הדלת נפתחת.
־ שבת שלום, שבת שלום; אבא – קולו עליז, ואחריו חוזר ואומר האורח – בקול צורמני וגס משהו. אמא משיבה בנחת: “שבת של שלום ושנה של שלום”, ועוברת כל החדר לארכו ומתייצבת למראשותי. אני אינני משיב, לי לא אמר אבא שבת שלום, אותי הוא לא ראה! יעלה תחילה בזכרונו וישאל, היכן הוא ליבוש. הוא אינו שואל, מקדש על היין. מביט עלי ואינו סח מלה אחת. אני חולה, והוא סובר, אני ישן. הוא מביט ברחמים רבים, ודאי שהיה נאנח, אך שבת היא מלאנח… קרוב לוַדאי, שהורע מצבי… משום כך אמא עומדת למראשותי, מפני מה אין היא מנחת את כף־ידה על מצחי? היא תעשה כך, אנוסה תהיה לעשות כך. שאם לא כן אפרוץ בבכיה! – בינתיים נוטלים ידים; תחילה אבא, אחר־כך האורח. נוטל הוא, האורח, את הנטלה הגדולה הכבדה שלנו בת־הידותים, המלאה מים, אל תוך כף־ידו האחת, שופך בבית־אחת על כף־היד השניה, שואב מן החביונה, מחליף את כפות הידים – ושופך שוב מלוא הנטלה מים. וכך שלוש פעמים… אצלנו נושא מים אייזיקל הקטן החולה, המפרנס בנשׂיאת־המים אשה עם שמונה ילדים, ושׂכרו הוא מקבל מאתנו לא לפי מספר הדליים, אלא שׂכר שבוע; החבית אסור שתהיה ריקה… אומרת אמא, העומדת למראשותי, בחשאי ואל עצמה, אך אני שומע:
־ מדקדק במצוָה על חשבונו של אייזיקל!
אמרתו של אבא “עולם שלם אין חובשים בבית־הסוהר” ואמרתה של אמא “מדקדק במצוָה על חשבונו של אייזיקל” – שני גרגרי־זרע אלה, שהטילו אל תוך נשמתי הצעירה, שוב לא אבדו מתוכה לעולם. תמיד בחשאי ובהסתר, היו נובטים ועולים בכל הדברים שכתבתי… אך בינתיים אוכלים בלעדי. האומנם כל־כך חולה אני?…
אבל אינני נוסע לשעֶבּרשין! בעודני חולה בוַדאי שלא! הגב כואב. אך למה זה לשעֶבּרשין? לשעֶבּרשין נוסע זלמן בעל בית המזיגה. אל בית־משרפות היי“ש, שמרים להזמין… והוא שׂוכר אצל ר' ישׂראל־הז’דדאַנובי את העגלה. אך הרי אנו בגלות וישיבתנו ב”רע־פּולין“, ומחוייב אדם לנסוע או בסוסי־הדואר או בסוסים משלו, או לשלם מס על כך שאינו משתמש בעגלת הדואר.. כן, “רע־פּולין” – נאנח הוא בסַפּרו – והריהו שולח שליח אל המגיסטרא”ט בעיר החדשה, והלה מביא לו תעודה, שהסוסים שלו עצמו הם. אבל כאמור, “רע־פּולין”, השומר בדרך יניח חוטמו ועיניו על־גבי החותם עם החתימה ויבדוק אותם, ואפשר שעוד יוסף וישאל: שמא התעודה מזוייפת? ור' זלמן המוזג יהא מרגיש, החלב שינק משדי אמו מתמלט מתוכו, ־ והריהו שולח אותו שליח עצמו פעם שניה אל העיר־החדשה ורוכש לעצמו כתב־הרשאה לנסוע בעגלה שׂכורה… והוא מוסיף ומתיישב בדעתו: “רע־פּולין”, ושולח בפעם השלישית לעיר החדשה ומבקש שיביאו לו את עגלת־הדואר…
והנה הוא זה האיש הנוסע לשעֶבּרשין…
מחצצרים בחצוצרה: טרה – טרה – טרה…
ובאמצע החיצצוּר:
־ טפּרוּ – ו –ו –ו! עמוד!
הגענו…
היהודי הארוך חוטף את חבילתו ונעלם מתחת להפודציעֶני"עֶ, היא סככת־העץ המצלה, בין חנויות, דוכנים ונשים צעקניות… ר' פינחסל, נתברר, איננו בבית… באה מן הכפר בת מיניקה, שחלתה בשד, לדרוש אל הרופא, והיא תפסה את הקיטון שלו… וקם הוא ויצא למשך כמה הימים הללו אל חתנו בכפר. הקוצקאים שׂונאים עצבות, מחלות, גניחות ואנחות…
אותי ואת תיבתי מורידה מעל העגלה הרבנית. יהודיה שחורה, גבוהת־קומה, מגודלת־שׂיער…
ובמאמר מוסגר: להאמין לדברי מלה במלה אין אתם מחוייבים. אין אני מתאר דיוקנאות בני אדם כמות שהיו באמת, אלא כפי שנשתקפו בעיני, ובבאותו של האדם לעתים רחוקות ביותר היא דומה באמת לאדם עצמו; רצוני לומר: לחיצוניות של האדם. נשאר אצלי תצלום שחור של אדם בהיר־שׂיער שהשמיע באזני רעיון שחור, ותצלום בהיר דוקא – מאשה שחורה שהטילה אל תוך לבי קרן־אור, מתוך עין עוד יותר שחורה… הקוים והגוָנים הנפשיים הפנימיים יעלימו אצלי ויכסו את קוַיו וגוָניו של הגוף… והרבנית הנזכרת אפשר שמראה היה אחר לגמרי…
ואולם איך שלא היה מראה, היא מורידה אותי עם תיבתי ועוקרת אותי בקושי מתוך כנופית הנשים, שכבר נתכנסה מסביבנו.. מבין הנשים עפות ומגיעות אלי מלים בודדות:
־ בנו של ר' יוּדדעלע… בנה של ריבעֶלעֶ… הבן הבכור. שלחו אותו לכאן… מן הסתם – סחורה טובה! אל ר' פינחסל – הוא כבר יעשׂה אותו כלי שלם… מה שאלה היא… נטע רך כזה..
־אבל איזה שתי רוֹאוֹת יש לו! ראו ראו!
הריני משפיל את עיני, והרבנית מוליכה אותי… והיא מוליכה ומכניסה אותי לתוך חדר אפלולי, ־ רק דלת עם חלון בו הפונים אל מתחת לסככה המצלה.. ובחדר, בקושי אבחין, תנור־אפיה עם ארובה גדולה, שולחן וספסל ארוך. כמה כסאות.. סמוך לקירות – שקים… הקירות אפורים, מעוררים בכי (בדיוק ביתנו אנו, הבהיר עם הקירות המצויירים!..) השׂקים מלאים תפוחי־אדמה, ואחד מהם שכבר שפכו מעט מתוכו… ערימות בצלים, גזר… היא מושכת אותי הלאה, אל הקיטון… – קיטונו של ר' פינחסל, עכשיו תפוס… בתי שלי, המסכנה… בעזרת השם יתברך… תבריא ותסע לה בימים האלה. ר' פינחסל יבוא… בקיטון תלמד אצלו תורה…
הקול גם הוא שחרחר ושׂעיר, ואין היא שוכחת להוסיף:
־ נרות, נערי, תקנה אתה..
והיא מחייכת מין חיוך שומם לתוך החשכה:
־ האם לא נכון, נערי, אמא בוַדאי נתנה לך לדרך מעות קטנות..
וביתר לחץ:
־ נכון?
אבל לומר: כן! כן! – אין אני יוכל, והריני מצלצל בידי במטבעות שבכיס מכנסי.
־ הרבה, הרבה… ובכן, נערי, שב לפי שעה… הרי אתה עייף מן הדרך. הנה כאן, נערי! הכיסא הזה איננו מתנדנד…
היא מושיבה אותי.
־ וכאן, אתה רואה, בסמוך אל הקיר הזה, בין הארון ובין חבית המים (מן הקיטון נשמעות אנחות, היא: מיד, מיד, בתי שלי, הריני רצה מיד להבהיל את הרופא!) כאן יהיה משכבך. אציע לך משכב רך ונוח. ולפי שעה (אנחה – מיד, מיד, בזה הרגע… הרי הנער רעב!), הנה רואה אתה, קערית מלאה בצלצלים, זה עתה התקנתי אותם; ידעתי, אתה עתיד לבוא. וצנון מעט, מזיע מן המלח… אכול, אכול… אני ממהרת רק להקביל פניו של הרופא, ומיד אני מגישה לך כוס חלב.. והנה רקיק של ביצים. שלא תצטרך ליטול ידים.
היא נעלמת. הרעב עושה את שלו, ואני רוצה גם לבלוע ול“הבליע” את האנחות המגיעות מן הקיטון…. אני אוכל. והדמעות (על שום מה?) נוזלות מעיני על־פני הלחיים ומשם אל תוך הקערית… אבל – משום־מה הגלוני מן הבית? מה חטאי ומה פשעי? – אני מנסה להרהר בדבר, רוצה להעלות בזכרוני, משתקע בהרהורים ואיני יכול להעלות בזכרוני ולא כלום. ותוך כדי הרהורים גמרתי לאכל כל מה שהיה בקערית.
מעורר אותי ממחשבותי צמאון נורא. מורגל כבר מעט אל האפילה, הריני רואה על השולחן כוס חלב. סובר אני, הרבנית כבר היתה כאן, הביאה, ואני לא הרגשתי בכך. והריני חוטף ושותה עד גמירה, ־ ובעוד הכוס בתוך ידי, ־ באה הרבנית עם כוס חלב!
־ אוי ואבוי לראשי! שוד ושבר!
שתי כוסות נופלות: אחת מתוך ידי ואחת מתוך ידה. שני צלצולים של התנפצות. זעקה של חרדת־מות עולה מתוך הקיטון…
מתברר, שתיתי עד גמירה את כוס החלב שהוציאו מן השד החולה, בשביל להראות לו לרופא.
סוף סוף אומרת הרבנית:
־ אומרין משוגע, תאמין!
ובכן, גם שעֶבּרשין כבר יודעת על שגעונותי, על חלומותי והזיותי, על טבעי לעשות הכול בהפכפך. ובבית־המדרש, כל מי שרוצה נוטל חתיכת גיר, מצייר על־גבי השולחן עיגול ובאמצע העיגול – נקודה. מסביב לעיגול כותבים כל המעלות הטובות, שאפשר שתהיינה מצויות אצל אדם: מוח חריף, לב טוב, עין טובה… ובאמצע, ליד הנקודה הקטנה, רושמים – “משוגע”…
“משוגע־במקצת לא היה מזיק, אבל אם השגעון עומד באמצע, וכל המעלות הטובות מסביב, ־ הרי שהכול משוגע…”
בינתיים הבריאה הבת המניקה וחזרה בשלום אל ביתה. ור' פינחסל – חזר מן הכפר, ותפס את מקומו בקיטון….
נרות, להאיר בהם את הקיטון, לוקחים משלי; לא הוא, הרבנית… כל פעם היא אומרת: “אילו היה ר' פינחסל יודע, את הכוּמתה מעל ראשי היה פורע…” אני מבחין, שהדברים נאמרו ב“חרוז”, ובזכות זה אני מוחל לה… אך למוֹד בקיטון אין אני לומד אלא לעתים נדירות ביותר. ביום עסוק ר' פינחסל על־פי־רוב בבוררויות… ונוסע לפעמים ליום שלם לבוררות באיזה כפר, או באיזו עיירה סמוכה. בלילה יש לו בקיטון התבודדות, פוסע מעלה ומטה, או יושב וכותב “חידושי תורה”… בעל־מחבר הוא ר' פינחסל! ביום מן הימים, אומרים, עתיד העולם לראות אור גדול בוקע ועולה מק"ק שעֶבּרשין… את האור הבוקע לא ראו… ר' פינחסל הוּבא בזמנו לקבר ישראל,־ להיכן נעלמו, “חידושי התורה”, ־ לאחר זמן חקרתי ודרשתי בדבר, ־ אין שום בן־אדם יודע; אף לא הרבנית… ואני לומד בלעדיו, העיקר – אומר הוא – היא הכנת דף־הגמרא מעצמך… הלימוּד בפני עצמך. חידוד המוח בידי עצמך… אל הרב יש לבוא רק עם ספיקות, עם שאלות… עם “הדבר הקשה”..
ועיקר הלימוד הוא לפנות בוקר… מאימתי…
והוא עוסק לו בשלו בקיטון כל הלילה לאור הנרות שנקנו בכספי, ולי הוא נותן חבר, שילמד עמי יחד לפנות בוקר בבית־המדרש… הביתה אין אני כותב על כך ולא כלום. ראשית – עצל אני לכתיבת מכתבים, עד היום הזה! שנית יש בזה ריח של מסירה! ושלישית – מאחר ש“הם” שילחו אותי מן הבית, הרי אין זה עניינם ודאגתם כלל… ויש עוד רביעית – וזה העיקר – אני אסיר תודה לו, לר' פינחסל, בעד החבר. החבר הזה, שהוא גדול ממני בשנים, התחלתי אוהב אותו אהבת־נפש. בשׂמחה אני קופץ, בארבע לפנות בוקר, מעל משכבי, ורץ אל החבר… ומצפה לבואו בלב דופק מאהבת נעורים! למוֹד לומדים אנחנו “זבחים”, ואני מתחיל אוהב, בגללו, את הסוגיא…. הרי זה אברך, המעלה בי את דמותו של דודי ליייבוש עם הורידים הכחלחלים המרקדים אצלו בסמוך לרקות. ההוא גם־כן אוהב ללמוד לפנות בוקר. שכבתי פעם חולה אצל סבתא בחדר הגדול. וכל יום לפנות בוקר הקשבתי, כיצד הוא לומד חרש, בניגון זמרורי חרישי. האברך הזה, חברי, לומד אף הוא בקול נלבב. הקול – רך,קטיפתי, מתגנב וחודר אל הלב. ופיאות שחורות יש לו, מתנוצצות שחורות ומסולסלות. ותופס לעתים קרובות קצה פאה אחת ומכניס אל תוך פיו. אל בין שׂפתותיו האדומות־העסיסיות, אל בין שיניו הצחורות כחלב, ועינים יש לו מתחת למצחו, כהיום הזה, הייתי אומר: “לחות־מגועגעות”, ואז חשבתי: “כל־כך טובות, טובות”… “טוב” ו“עצוב” היו אצלי בימים ההם דבר אחד ממש. פעם אחת, ברוצי כך לפנות בוקר על בית־המדרש, ראיתי “רוח”. היה מתנודד בחלל־האויר, כשהוא תלוי ומשתלשל מתוך חלון של בית ישן… “אין רוחות בעולם”, דבר זה יודע אני! אבל הלב דופק, הדם זורם ברהטיו. ומה אעשׂה – ואני רואה אותו אף־על־פי־כן, אך אין זה מעכב אותי… אני רץ, ועובר על פניו, לא אל בית־המדרש, המקום הקדוש, לא אל מסכת “זבחים”, ־ עכשיו אני יודע דבר זה בפירוש, ־ אלא אל “החבר” שלי… עיניו קוראות לי… אחר־כך התברר: מישהו תלה בחוץ לפני החלון כותונת לייבוש.. אך מה גדול היה פחדי, ומה גדול היה שׂכרי בעד הפחד – חיבתו וחמלתו שלו!…
לאחר כמה שנים בא האברך הזה לזאַמושץ, לבקש פרנסה. אבא שלו היה תמיד עני ואביון, ועם בנו עשה שידוך של ממון, עם מחותן שהיה חוכר עשיר של טחנה. בינתיים נשתנה הפריץ, התחיל דורש הוספות, והעסק נעשה גרוע יותר ויותר, והטוחן – בדיל הדל, והאברך שלי בא לחפשׂ ולמצוא לו איזה עסק, שיוכל לפרנס בו – את עצמו, את אשתו וילדיו שלו, ואת חותנו הזקן עם בני־ביתו. אדם אחר היה. הפנים גרמיות־קשות, בעינים – דאגת־פרנסה, דאגת־פרנסה איומה ומפחידה… לבי לבי אליו, ואף־על־פי־כן אני נמנע מלהפגש עמו. אני יש לי בלב תמונה יפה של אדם אהוב; ועם כל פגישה עמו נעשׂית התמונה כהה יותר, מאוּפלת יותר, והרי אני מבקש לשמור עליה כעל אוצר… ועל־כן אני נמנע מלהפגש עמו…
הריני קם, כמסופר, בארבע לפנות בוקר, ובלילה אני ישן שינה רעה מאד. חבית המים מצינה את ראשי; רוצה אני להסב מראשותי לצד האחר; הרבנית השחורה שלי סופקת כף אל כף:
־ משוגע שכזה, ברגליו אל הדלת רוצה הוא לשכב..
והריני ישן ולא ישן, ושומע כל מה שמתרחש סביבי. שומע אני, כיצד ר' פינחסל מתהלך הלוך וחזור על־פני הקיטון, או מחריק את נוצת־האוָז שלו על־גבי הנייר, או עולה על הספסל ועומד לחפשׂ ספר בשידת־הקיר התלויה… מעט “נגוע” הנני כבר, ואני מהרהר, מה מחפשׂ הוא: “קולא” או “חומרא”?
־ אך כתוֹב כתב לא דברי הלכה, אלא מיני פשטלעֶ“ך… ביקש להוציא ספר עם פשטלעֶ”ך בשביל נערים שהגיעו ל“בר־מצוה” ובשביל חתנים הנכנסים לחופתם… כאמור, הכול אבד ולא נמצא!
הרבנית מתאוננת לפעמים:
אילו עזר לי לפעמים בעבודתי…
והוא משיב בלשון נסתר:
־ אומר אני, כשאגמור בעזרת השם את ספרי, אקנה לה פנינים…
הרבנית השחורה השׂעירה, עם היבלת (שאני מרגיש בה רק עכשיו) על המצח, מעלה סומק מרוב נחת. עיניה הקטנות מתנצנצות לפתע, פנינים יהודיה אוהבת, תורה – גם כן! ופונה, בשביל להסתיר את התרגשותה, ומפנה עצמה אל הקיר… הרי זו תנועה הרגילה אצל אמי, אך כמה חסרת־חן ומשונה היא כאן, ונוסף לכך (מה שמאוס בעיני עוד יותר) היא חוטפת את הסינר אל חוטמה.
ולעתים קרובות אני מקשיב ומאזין על כרחי, היאך הרבנית עושׂה חשבונותיה עד שעה מאוחרת בלילה עם שכנות, שעמהן קנתה ומכרה בשותפות מציאה…
התחל מתחילה מלאכת החשבון בלחש, בלחש.. משל, לשונות־אש חשאיות מצשצשות, נחשחשים משתלחים זה כנגד זה בצישצוש (התרשמות מן הימים ההם; מהיכן לקחתי את הביטוי הזה, אין אני יודע!) ומדי פעם בפעם: “הססס… הנער ישן”. או: “אל תעירו את השגעוני הזה”. וגם “ר' פינחסל כותב דברי־תורה!” ופתאום – דיבור קולני, ומיד לאחריו דיבור גס, ועוד אחד, ועוד אחד..
־ “גנבנית, גזלנית”… קללה חריפה… ותמיד מתכוונים בזה לרבנית “שלי”… ושוב: שַה שָה!
היא מוותרת! כספה שלה, נשמתן שלהן! ובלבד שלא יעירו את פינחסל שלה… ואת ה“תכשיט” הזה, שהוא עלול לכתוב מכתב הביתה…
והשׂיחה חוזרת שוב ללחישה… ולאחר החשבונות – סתם דבּוּרים.. מפהקים, ומתחילה מתרקמת שׂיחה סתם. על פי רוב מדברת הרבנית, היושבת ליד ארובת התנור, לא הרחק מן הפתח וממשכבי. ודבּר מדברת היא על מחרוזת הפנינים שהיא עתידה לקבל בעולם הזה, ועל החלק שהיא עתידה לקבל – מר' פינחסל שלה – בעולם הבא, ולעתים קרובות ביותר היא מסיחה בי…
אותה שעה אני כולי ער. הדבר הזה מעיר ומעורר אותי ומושך את לבי. היא מזכירה אותי הרבה פעמים, ודברים הרבה נודעים לי ממנה. שהרי אני עצמי עושׂה הרבה דברים שלא בידיעתי ועוד יותר מזה שוכח אני דברים שעשׂיתי.
היא מדברת. ואגב־כך היא סורגת פוזמק או מאחה קרע בבגד ישן. האחרות אף הן עוסקות בעבודה כגון זו; אין אשה יוצאת מפתח ביתה בלא עבודה ממין זה בחיקה. וכולן נותנות דעתן עלי, על ה“תכשיט”, על “המשוגעוני”, עם “העינים הגדולות הלוהטות”. “כמו הבדלות דולקות”, המשילה אחת; ואני קבעתי המשלה זו ב“מוניש” שלי. והרבנית הולכת ופורטת את שגעונותי. מספרת כיצד אני תולש וקורע מעלי כל בגד, כיצד אני משפשף במהרה את העקבים של מגפי. “אפילו את הכובע קורע הוא…”
־ ומה פלא בדבר! בחור מתרוצץ לו חפשי ימים תמימים… ר' פינחסל הרי תמיד הוא מהורהר בעניינים משלו, למדן שכזה! ועד שהוא פונה כה וכה להשגיח עליו, והילד איננו! (שקר הדבר, אין הוא פונה כלל להשגיח עלי!) מחפשׂים אותו (אף דבר זה אמת הוא אך לעתים רחוקות), והיכן מוצאים אותו? מחוץ לעיר. ומה הוא עושׂה שם? שוכב לו מפורקד על שׂפת הנהר. מביט אל רקיע השמים, או מתהפך ופניו מופנים אל הדשא… או מפליג עד שמגיע אל טחנת המים (הטחנה החכורה לו לחותנו של האברך, חברי ללימודים). “ומה יהיה, אם יתגלגל מעט הלאה, ויפול על הגלגל? ומה יהיה אם פרה, הרועה בקרבת מקום, תרים אותו על קרניה או תגח אותו? מי יהיה אשם בדבר?”
ועוד ועוד כיוצא בזה. המון פרטים קטנים: עבר במרוצה מתחת לסככה המצלה, ומעשה־שׂטן – נאחזת בכפתור בגדו צמתה של בתו היחידה של מנחם־מנדל… ונשמעים קולות קוראים: מזל טוב! מזל טוב, חתן וכלה! הרי לשונה של אשה אין בה עצמות! ומה עושׂה הבחור הזה, פושט שתי ידיו אל ראשה של הנערה – מחזיק אותו ישר פנים אל פנים ואומר: אדרבה, נערה יפה! שמעתם כדבר הזה?!
־ וסבורים אתם, ־ עוברים, לא בלי יוהרה, לדבר על מוצאי ויחוסי, ־ סבורים אתם “מי־שהוא סתם”? – אחד שהאבן ילדתהו והרחוב גדלהו? מצד אביו, ר' יודל – מורשה של תורה וגדולה, ועשירות שלשלת גדולה עד אל הרבי ר' העֶשיל!…
קפיצה גדולה היא, משום שהרבנית אינה “בקיאה” ביחוס שלי מצד אבי. כנגד זה היא מפרטת יותר את יחוסי מצד אמי – זאַמושץ!
ונודע לי (אם אמנם אמת הדבר), כי אביו של סבי מצד אמי היו קוראים לו סטאַרוֹסטעֶ“ר, כלומר: זקן־העדה; “ר' לייבוש סטאַרוסטעֶ”ר. ואני נקרא על שמו – ליבוש המשוגע (אף־על־פי־כן אין רוחי נופלת בי!), ומפני מה היו קוראים לו סטאַרוסטעֶ”ר? משום שהיה נוהג בביתו כמו סטאַרוסט“אַ, כמו שׂררה משלהם, להבדיל. היה לו חדר מיוחד משלו. לא קיטון אפל, ושולחן עם כסאות צבועים אדום; פוזמקאותיו היו של משי, גרמנית היה מדבר כשטף מים במורד, וכשהיה בא השׂררה זאַמויסקי, הוא האורדינִאַ”ט שבנה את זאַמושץ. היה קורא לו והיה מדבר עמו פה־אל־פה. ולא בנוסח: “סלוכאי, ז’ידקו!” (הקשב, יהודון) אלא ברוב דרך־ארץ… ואֵם־סבתי חנות היתה לה, חנות גדולה של סחורות קוֹלוֹניאליות, באמת מכל טוב וגם – מעֵבר לים… סחורה מליפסיאה; כהיום הזה נמצאת החנות ברשותו של דודי בעל המגבעת הקשה, כפי שכבר הזכרנו – מי שעתיד להיות מאספם ושומרם של שירי הראשונים ילידי־הבית. ובחנות הזאת – שמעו, מה שיהודיה צדקנית מסוגלת לעשׂות! – היו שתי מגירות נבדלות: אחת מלאה צימוקים, האחרת מלאה שקדים, קודש לעניים. כל הפדיון משתי אלה – לצדקה! ואם נכנס ילד משלה ומבקש לקחת צימוק או שקד, הריהו מקבל סטירות על כף־ידו; ואם כבר לקח, הריהו אנוס לשלשל מחיר הצימוק לתוך המגירונת המיוחדת בשביל העניים… פרוטה אחת (בימים ההם עדיין היתה הפרוטה המטבע העוברת לסוחר).
ולאחר ששׂיחת הנשים משתתקת והתרדמה גוברת עלי, מתרוממת ונבנית לעיני זאמושץ “שלי” ושל זאַמויסקי – פּאַריס הקטנה. וכפי שכבר הזכרתי, מעורבת עם זאַמושץ הנושנה, זו ששמעה בלבד הגיע אלי בילדותי.
ואני רואה את זאַמושץ בעודה מבצר, בּירה הדוּרה ומלאה גבורה, ורואה את כל מוראה שכבר ניטל הימנה… מסביב – לא סוללות־עפר מוזנחות, משופּכות, מסולקות למחצה; ובין סוללה לסוללה – תעלות מים; מים עמוקים, צלולים… חייל אחד, מכפר רחוק שבעומקה של רוסיה, גברו בו פעם הגעגועים על ביתו, ברח מן הקסרקטין, ביקש לעבור את תעלת־המים בשׂחיה, היו לו מגפים כבדים מדי – וטבע בתעלה. מסביב, על גבי הסוללות – תותחים וכלי יריה אחרים, טעונים כדורי־מות, ־ אסור לרמוז עליהם באצבע! חייל מזויין מהלך שם על המשמר הלוך ושוב, ואם נמצא מי שמרמז לשם באצבע – פּיף־פּף! כבר ירה, ולית דין ולית דיין! כזה הוא חוק המלכות!
השערים עדיין שערים הם. בבוקר תוקעת חצוצרה ואותה שעה פותחים אותם. לפנות ערב מנגנים “זוריס”, הוא שיר הזהרורים של בין הערבים – ואותה שעה נועלים את השערים. השער הלובליני נמצא מול חלונות בית־המדרש.. בין אנשי המשמר שבשער הזה ישנו אחד חייל מאַנטוניסט, מן “החטופים”… כל היום כולו הוא שוכב בחוץ, עיניו נטויות ואזניו קשובות אל חלונות בית־המדרש… לאחר ה“זוריס”, כשהמשמר מהלך הלוך ושוב, מתגנב לו הקאַנטוניסט אל בית־המדרש ויושב ללמוד תורה.
פעם אחת תפסוהו בכך, ועל המגרש שבין המשמר ובין בית־המדרש הריצוהו “סקווֹז סטרוֹי”, כלומר: בין שני טורים של מלקים בשוטים… הדם היה ניתז, הוא לא השמיע אנחה.. בשתיקה העקשנית הזאת הביא את הקצין שהיה באותו מעמד ליד רתיחה: הרי לך ז’יד! ואל עושׂי־דברו השמיע פקודה: ז’יווע“י רעֶביאַט”אַ! כלומר ביתר התעוררות, בחורים! ורק אז התחילה ההלקאה האמיתית… כמו ב“שלוש המתנות”… בבית־המדרש התעלפו רבים… היללה בעזרת־הנשים, שנתכנסו בה הנשים במרוצה, היתה אין־לשער – “כל נדרי” כאין וכאפס לעומת היללה הזאת!
שמונים מלקות קיבל ונעלם… נשתלח לאיזה מקום מן המקומות…
ומעל ל“מימי” התעלות, מאחורי כל שלושת השערים – גשרי הברזל התלויים על שלשלאות… קודם פתיחת השערים משלשלים אותם למטה, קודם נעילת השערים מגביהים אותם למעלה…
פתאום משתנה התמונה. אני רואה כיצד “מחתימים” פושע באמצע ככר־השוק… עדיין אני ילד קטן, יוצא אותה שעה מחדרו של מלמד־הדרדקי ואינני יכול להגיע הביתה. הכל נתכנסו לראות, הרי “יחתימוהו” עכשיו…
באמצע השוק עומד שולחן, על־גבי השולחן דולקת אש בתוך איזה כלי. על השולחן ניצב הפושע מעורטל לחצאין… סמוך על־ידו – קוטל הכלבים, שהוא גם התליין. הוא מחזיק בשׂמאלו את הפושע, ובימינו יד־העץ של חותם המתלבן באש… איזה מלה מגונה ונוראה חקוקה בחותמת הזאת: גנב, או רוצח… שוב איני זוכר… מסביב לשולחן – חיל־המבצר עם תזמורתו, ומסביב לצבא ולתזמורת – קהל… בני־העיר, גויים עירוניים גרי הפרברים, ואפילו איכרים ונשותיהם, שבאו במקרה מן הכפר. כל כיכר־השוק – מלאה וגדושה. החלונית מלאים ראשי אדם, ומלאה הגזוזטרה של בית הרוקח… אנשים קטנים – על הגגות, מסביב לארובות העשן (אף פרט זה נכנס ל"שלוש מתנות). דודל הגנב מטפס ועולה על מרזב של פח… מישהו מעיר לו:
־ המרזב יינתק!
והוא קופץ למטה בדומה לחתול…
פתאום – שקט ודממה כמו לפני תקיעת שופר. קוטל־הכלבים מוציא מן האש את החותם, התזמורת משמיע קול רעם ורעש, החותם נטבע במצחו של הפושע, ואחר־כך גם בזרועו החשׂופה…
לפתע יתקפני קור, אני מושך עלי את השׂמיכה וכולי רועד. איזו יד (קשה, של הרבנית!) ממשמשת במצחי…
־ פינחסל, פינחסל… חום יש לו!
לאחר שהבראתי, ועד סוף ה“זמן” ממילא לא נשאר הרבה, משלחים אותי הביתה, בין כך וכך צריך ר' פינחסל בימים הללו לנסוע להכשיר טחנות־קמח לפסח. ותלמיד כזה אינו דרוש לו. אולם על מחלתי אין מספרים, כנגד זה משלחים אותי עם צרור שלם של “מסירות”: “אין לעמוד בכל המעשׂים שהוא עושׂה. הרי זה משוגע אמיתי”. למעשׂה, מה פרטים מסרו במסירות הללו, אין אני זוכר. הדברים לא נגעו אל לבי תכף ומיד במועדם, אבל זכור לי, שהדברים היו בדויים, שקר מראש ועד סוף. בשביל להצטדק אין לשון בפי. אבא צועק במקצת, סופו שיצעק עד שיחדל. אמא מבקשת לבכות מעט, אבל מטילה בי מבט־עין חטוף, רואה את שלות־נפשי ומשיבה את דמעותיה; דומה, שלא מדעת בטוחה היא, כי – לא נורא הדבר…
בבית־המדרש מסיחים בי מעט. אחרים מבקשים יותר לדעת מה ומי הוא ר' פינחסל… אין אני יודע מה לומר. כמעט לא ראיתי אותו, או שכחתי.
־ מה לימד אותך?
נדמה לי, לא כלום.
ולא נעים להעלות כל זה על הלב. טוב שנגאלתי, שנשתחררתי..
אבל לא לזמן רב. “תלמד בבית” (רע הדבר!) “כמה שעות ביום” (הו!) אצל ר' אברהם־יהושע… אתה וגם… מזכירים שמו של חבר, שלמדתי עמו באמת יחד זמן קצר, ואינני יכול להעלות עכשיו בזכרוני בשום פנים לא את שמו של החבר ולא את דמות־דיוקנו, ואף לא מה שלמדנו יחד. ככלל מתעופפות בתוך מוחי סוגיות שלימות, חטיבות גמרא ויין? כשאני שואל שאלה זו, עוברים עליה בשתיקה. אין לו גדולות אבל אצל מי למדתי את אלה ואימתי? אינני זוכר.
ר' אברהם־יהושע היה תחילה דיין. מפני מה חדל מלהיות דיין? כשאני שואל שאלה זו, עוברים עליה בשתיקה. אין לו אפילו מזל לענייני בוררות. אין לוקחים אותו ברצון. “מוח חריף וסובב סביב” אומרים עליו. למדן הוא, מן העמקנים, ומחשיב את מוחו שלו – עולם ומלואו… כלפי־חוץ ־ ירא־שמים גדול. אך משום־מה אין הלב מאמין בכך… יהודי קצר־רואי, ארוך־הראש, שׂפמו מלוכלך בטבּיקי, הבוש ספּודיק“ל ישן עם דשים משתלשלים על האזנים. אצלנו בבית תלויים על הקיר שני פּורטרעֶ”טים, שקנה אותם אבא במקום מן המקומות במכירה פּומבית, נאַפּוליאון השלישי ואשתו – היפהפיה, הקיסרית אָוּז’עֶניא. הולכים אנחנו וקובעים את היפהפיה על הקיר סמוך לירא־השמים. מציץ הוא עליה הצצה קלה, מסיר מבטו בחפזון ומכאן ואילך כבר הוא מביט אל הקיר שכנגד, שבו קבועה תמונתו של נאַפוליאון, ולאחר שהחלפנו מקומותיהן. למחר – תלויה שוב אָוּזעֶניאַ במקומה הראשון… שוב הוא נכווה, ומעכשיו אין הוא מסתכל עוד בקירות כלל…
אך משמגיעים לדבּר ב“ידיעות”, מיד מזדקרת גאוָתו בשלימות, כחרב הנשלפת מתוך נדנה.
לשונות? הבלים! אילו רצה לדעת לשון כלשהי, היה נוטל מלון ולומד אותו במשך חודש ימים אחד על־פה, והריהו יודע אותה לשון…
– וחכמותיכם שלכם!
– רבי, כיצד, למשל, אפשר לדעת, כמה רחוקה מאתנו השמש?
– “דבר של מה בכך”!
נוטלים נר, מודדים לגUבה ולרוחב – את כל היקף השלהבת. אחר־כך נוטלים ומרחיקים לאט־לאט את הנר, למשל: למרחק ד' אמות, ומודדים שנית… ורואים, שהנר נעשׂה במרחק ד' אמות, כך וכך קטן יותר. מחלקים את המהלך אל השמש בד' אמות הרי זה חילוק פשוט, ומכפילים אותו בשיעור ההקטנה של השלהבת… הרי זה כפל פשוט…"
פורצים אנחנו בצחוק:
־ אך כיצד מודדים את המהלך אל השמש?
“גם כן פשוט”, ־ ונוטל ריחה של טבּק, ־ “חשבון פשוט הוא, אַך להפך… כשיודעים כמה גדולה השמש וכמה קטנה היא נראית בעינינו… והשאר מודדים כבר בעין ־ ־ ־”
מהדהד צחוק חדש. והריהו מרגיש עצמו נעלב וחוזר אל הלימוד.
הויכוח, כפי שהרגשתם בוָדאי, עולה ממנו ריח ספרו של בּרנשטיין.
כיצד הגענו אנחנו אל ברנשטיין?
“הניצנים נראו בארץ!” – וב“פאריס הקטנה” כבר עלה ריחה של ההשׂכלה…
ועל כך בפרקים הבאים.
“הניצנים נראו בארץ” – ההשׂכלה מתחילה נובטת בארץ פּולין.
ואם עתידים לנבּוט ולעלות ציצים חדשים, הרי זאַמושץ (כמובן, חוץ מוַארשה) היא העיר בעלת הזכות המלאה לביכורי־הציצים!
הביקוש יהיה!
אפילו צנוניות ראש־חודש מופיעות אצלנו (כך מתפארים) מוקדם יותר מבכל מקום אחר, וכך הדבר אחר־כך לגבי שאר כל הירקות והפירות. ואפשר הדבר, כפי שעולה על דעתי ברגע הזה, שמשום כך קוראים לנו, כפי שכבר הזכרתי: “הזוללים מזאַמושץ!”
ההשׂכלה, לכשתופיע, לא יהיה לה אצלנו צביון של התבוללות. ייתכן, שיעלה אצלנו עמוד השחר, ייתכן, שגולדפאדן צודק כשהוא דופק על תריסינו: מכבר האיר היום! וצריך, הגיעה השעה, לצאת אל הרחוב. אך ברחוב אין אומות העולם ממתינות לנו, על טיול בשליבת־הזרוע ועל מעגלי־ריקוד משותפים אין אצלנו מה לדבר…
פּאַריס הקטנה היא עולם קטן מיוחד לעצמו, מתוחם לעצמו תיחום ברור וגמור.
אין עולה כלל על הדעת להתערב במישהו, וגם אין במי להתבולל!
זוהי ממלכה יהודית־בעלבתית מיוחדת לעצמה. כיכר־שוק מרובעת (רחובות צדדיים נוספים אחר־כך) עם שתי וערב של שני רחובות מרוצפים. אם אתה עומד, דרך משל, באמצע העיר, בנקודה שבה נפגשים שני הרחובות המרוצפים, ופניך אל בית העיריה עם שעון המגדל – הרי לפניך כל הממלכה הבעלבתית־השלוָה המתוחמת לעצמה.
הרי לפניך – רחוב צר אל מקום־השוק; וממקום־השוק – עוד רחוב צר, אל השער הלובליני.
מימין, קצת מאחוריך – השער הלבובאי… לפנים – קרובה היתה לבוב. כהיום הזה יש צורך בדרכון של חוץ־לארץ בשביל להגיע לשם. אנו יוצאים ידי חובה בטומאַשוב, שהיא לפני הגבול, הלא היא הבּירה של “שמע ישראל”.
בין שני השערים, ומעל לסוללה – קסרקטינים. בתי־צבא גדולים, חזקים, מצוּפים מבחוץ לבנים אדומות, מכוסים גגות של פחי ברזל.
משׂמאל מוליך הרחוב המרוּצף אל המצודה. גינה, פתוחה – מצד העיר, ומאחור – מוקפת משלושה צדדים בתים, שבהם גרים הקצינים. שני מעברים, שלא קל ביותר לעבור בהם, נמצאים בין הבתים, בפינות, ומוליכים למטה אל תעלה, אל בית־הנשק, מקום התותחים והכדורים וכל זה נמשך ורץ עד אל בית – האסורים שליד השער השעֶבּרשיני, הנמצא מאחוריך. משׂמאל, באותו קו עגול־למחצה, נמצא השביל הצר המוליך אל ביתו של הסמוטריטיעֶ"ל שלנו, הוא המשגיח, ומשם אל הנהר; וקלוב־הקצינים – בית הועד לבני האצילים. לפני הקלוב – בית־האולפן לרכיבה, והלאה, והלאה, עד לשער הלבובאי – שוב סוללות, בניינים ממלכתיים וכיוצא באלה.
הרי שתיארתי הכל מסביב, כמי שמתאר תכנית בגיר על הלוח…
מי יש לנו בעיר מן הפולנים?
הרוקח המוכר בהתאפקות מתונה־גאה של אציל שירד מנכסיו – תרופות על הרוב “משקה וינאי” ומים מרים) ויושב לו, כשהשעה פנויה לכך, על המעקה הפונה לצד העיר ומדפדף ספר של תמונות מלכי פולין מימי קדם. אם דלתות־הזכוכית אל החדרים פתוחות, נשמע משם קול הפסנתר. האשה ושתי בנותיה מנגנות. גם האשה וגם שתי בנותיה מכוערות ביותר, משל לשלושה לילות שחורים ממושכים, אף נגינתן איננה יפה. הבן, זה העתיד למלא מקומו באחד הימים, עדיין הוא לומד באיזה כרך.
האומן של מנקי־הארובות, הגר בבית הקטן עם החצר הגדולה ליד בית־האולפן לרכיבה, מבלה את ערבי־החורף בשׂחקו עם אשתו (ילדים אין להם, לפחות – במקום הזה) במשחק הטעֶרטע“ל־מעֶרטע”ל; בימות האביב הוא זורע ונוטע את הגינה שבחצרו, ואם הוא מופיע לפעמים בקיץ בשוק, מתחת לסככה של הדוכנים, פורחות אצלו העינים, מסמיקות אצלו הלחיים, ומצעדו קליל וגמיש, כשל מי שמהלך על קפיצים; פסיעותיו רכות, מעוגלות, מוגבהות – והבריות משתמטים מלפניו; חולשה יש בו – להתנשק! לא אשמתו היא זו, אלא של אשתו ה“נסתרת”, ששום בן אדם אינו זוכה לראותה במו עיניו. מין שׂרף־דובדבנים שכזה היא מוזגת לו. אַ קאַפּעל"ע מעֶד, כלומר, מעט מי־דבש, הוא יודע לבטא כמה מלים ביידיש.
הרופא ד“ר סקשינסקי, האינטעֶליגעֶנ”ט הזקן טוב־הלב, אך זעפני־רתחני הוא עד כדי גיחוך. אף הוא יש לו אשה עם בנות שלוש, וגם הן – לילות שחורים. והוא עצמו – פג טעמו. לאחר המבחן בימי נעוריו סגר את הספר ולא שב לפתחו עוד. אומנותו מקויימת בידיו, זוכר כל התורה כולה בעל־פה, בא אל בית־החולים, הולך ועובר בין שתי שורות המיטות, מעיף עין על כל חולה, דורש להראות לו לשון ומציץ בה. כך מצד ימין, ובדרך חזירתו מצד שׂמאל, והוא פונה והולך אל המשׂרד. החובש מהלך מאחוריו, וכשהם מגיעים אל השולחן, הריהו רושם בתנופה שלושים וכמה רצפטים בבת־אחת ומוסר אותם לחובש: מאַ“ש, פּשאַקרעֶ”ב, כלומר: הא לך, בן־כלבים…
מה שנתחדש בתורת הרפואה לאחר שהוא עמד במבחן, – לא עניינו הוא. לאחר כמה שנים, כשדודתי־החורגת, עם היהלומים בעגילי־אזניה ועם הרביד המשובץ פנינים, אשתו הקטנה הגחכנית של י' מ', תפול למשכב ויבהילו להתייעצות רופא מפורסם מוארשה, והרופא המפורסם יהיה בודק את הלב ומקשיב לדפיקותיו, – לא יוכל סקשינסקי להתאַפּק, יניח כף ידו על פיו ויפרוץ בצחוק:
קולעֶג"אַ, גם אתה מאמין במעשי הכשפים הללו?
מי עוד היה שם?
אינני זוכר יותר מזה. גוי־של־שבת? נדמה לי, דוקא גויה־של־שבת…
אחת בשם “לאפּיי” – כך היו קוראים לאותה בריה, אשה זקנה ומכסיפה, ששׂכלה אינו שלם עמה. והיתה מהלכת על־פני העיר לא על כל כף רגלה, אלא על קצות בהונותיה, ותפוחי עקביה הפוכים כלפי־מעלה, ראשה המכסיף, עיניה המימיות, פיה הפתוח למחצה ושתי שיניים עקומות מציצות מתוכו – היו מוגבהים כלפי מעלה ישר אל רקיע־השמים, כטוענים טענה קהה: לשם מה בראתני? בשביל לשטוף רצפות? – אך אינני בטוח, אם לא היתה “לאפּיי” זו מבנות ישראל…
מי עוד? מתחת לסככה הארוכה יושבות גויות ישישות, ליד דוכני נקניקים שחורים־ארוכים ושומן־חזירים…בעומקה של הסככה השׂמאלית סמוך לבית־העיריה – מושב זקנים לנוצרים; לפעמים נפלטות ויוצאות מן הבית הזה גויות ישישות (גברים אינם נראים שם), מגוּבנוֹת, עווריריות, מכופפות, לבושות שחורים עם כיפּות שחורות על צמותיהן, צלבים שחורים על חזיהן, ו“מחרוזות” שחורות משתלשלות על פתילים שחורים – לצואריהן. ולהקה זו מהלכת וכושלת, ומנהמת מין המייה זעפנית, וממלמלת משהו – בדרך אל בית־היראה ובחזרה משם…
ואורח שכיח בעיר הוא “דיעֶדעֶ”, בּנאי מן הפרבר. גבה־קומה, תמיד מגולח שלא כהלכה, פנים שׂעירות צהובות, בדומה לשדה־שלף לאחר הקציר, – כך הוא מהלך מתחת לסככה, עיניו מעורפלות, והוא כמחפשׂ משהו בחלל האויר, מהלך ישר קדימה, בלא לראות להיכן, וכולו קרוע ובלוי, וקרעי הבד תלויים מאחוריו… נתקל ברגליו הארוכות והעקומות בכל מה שמוטל על הרצפה, מושך בידיו הארכניות המשונות כעכים ומיני פירות מן הדוכנים, ומקלל בקצף על השׂפתים, ואין איש שומע ויודע את מי הוא מקלל. אומרים: את אשתו, ובנו, שנטלו ממנו את כספו שהשׂתכר במלאכת־הבניה, מאחר שהתחיל משׂתכר… וגם את הבית עם חלקת השׂדה לקחו ממנו והשאירוהו עזוב והפקר…
פריצים של ממש אין לנו. ישנו רק האחד, האורדינאַ“ט זאַמויסקי, אך אין רואים אותו כּלל… בא, אומרים, מזמן לזמן ל”קבר־אבות" בכנסיה הלבנה, שבה הם מוטלים טמונים בארונות של ברזל, של פלדה, של ברוֹנזה ושל כסף במרתפים שמתחת לבניין, והם תלויים במרומי הכנסיה בצורת דיוקנאות וקלסתרים, מצנפות־שׂיער גדולות לראשיהם ומגפים צהובים לרגליהם. תכופות באים חוכרי אחוזותיו. לפנים, אומרים, היו הללו יהודים, בזה אחר זה דחקו את רגליהם, ורק י' מ' לבדו נשאר בחכירתו. והרי הם באים לפעמים בכרכרות־רכיבה קלות ובעגלות־שׂדה, קונים מה שקונים, הגברים – בחנויות לצרכי־ברזל ובניין. והנשים – בחנויות המכולת, ולפעמים גם בסאַלון היחידי לענייני מוֹד"אַ שמחזיקה אשה אלמנה עם שתי בנותיה המזקינות וכבדות הבשׂר (הללו שמרננים אחריהן; קציני צבא יוצאים ונכנסים בביתן) ואוכלים לפעמים ארוחות צהרים בבית־היין של ק־ן ברחוב המרוּצף.
נשאר איפוא עם־האיכרים שמסביב… זה הבא בכל יום אחד בשבת אל היריד, ובכל חגא אל הכנסיה. הרי זו חטיבה של עם נכנע… אך זה עתה שוחררו מן ה“שיעבּוּד”; הזקנים עדיין מתגעגעים על השיעבּוּד הזה, כמו שהתגעגענו אנחנו לפנים על מצרים, על סיר הבשׂר, ואילו הצעירים – עדיין אינם יודעים מה יעשו בה בחרות, ועדיין הם נתונים־נתונים להשפעתם של הזקנים, ומקבלים מהם בהכנעה סטירות־לחי, אם לא דקדקו לברך את הפריץ בהרכנת הראש עד לקרקע, בלא כובע ובחיבוק ברכיו של הפריץ… וכשהם באים העירה, דומה שחסרים הם מה, תנועותיהם נבהלות וחרדות, והליכתם על־גבי המדרגות כושלנית ומגוחכת. מסוכנים נעשׂים אותם צעירים רק בשעה שהם באים העירה לסוּבּרעֶוויזי“אַ, כלומר, לבדיקת־המשנה לצבא – אותה שעה הם נמצאים בין המצרים: מן המשק לקחו אותם, מן המשטר הכפרי נשתחררו, ואל המשטר הצבאי עדיין לא הוכנסו, – ומה יעשו ולא יערכו סוּקצעֶס”ן, כלומר, שערוריות ופרעות קלות. מורטים לו ליהודי פיאה אחת מפיאותיו, חוטפים כעך מכעכיה של תגרנית שבשוק, מפוצצים שמשה בבית מרזח… ושוב הם שקטים ונוהגים מנהג דרך־ארץ ביהודי, שזה לא מכבר עמד כמתווך בינו, בין האיכר, ובין הפריץ. בכפר מושקעֶ הוא “כול וכול”. בלעדיו אין פונים אל רופא, אין נוטלים עצה מעורך־דין, – והוא גם הבורר בכפר בסכסוכים שבין איכר ואיכר…
עם ה“חם” הזה להתבולל? נשאר איפוא הצבא שבעיר. לחייל הפשוט אין מניחים אפילו לעבור מתחת לסככה. “דרכו לילך ולהזיק, גונב במבט־עין”… סגני הקצינים הפעֶלדפעֶבּ“לים, הללו כבר מהוגנים יותר, יושבים אצל מנדל המוזג בקיטון מיוחד ומיטיבים לבם בקורקבנים ובצוָארים ממולאים כמנהג היהודים, מעשה־צלי שבו מפורסם הבית הזה, אחר־כך הם משטיפים ומדיחים את בשׂר־הצלי ביי”ש – ומסיתים את הבת לשמד… בעמל רב שיחררו אותה…
“חברה טובה” אין הצבא נחשב…
נשארים הקצינים…
אתם כבר יש מגע־ומשׂא… הם שותים יין אצל ק–ן בבית היין, שוברים לאחר השתייה את הכוסות, חורטים בטבעות־היהלומים את שמותיהם על־פני המראָה הגדולה שבמסגרת עץ המהגוני, או על שמשות החלון… הם משאילים לבתו הקטנה, השקטה והבלונדית של ק–ן ספרים רוסיים… והם “שוהים” לעתים תכופות, כמי שבאים לשאול לנשותיהם או “סתם ככה”, בסאַלון־המוד"אַ הנזכר של האלמנה עם שתי בנותיה הבוגרות ועם בנה (שעדיין לא הזכרתיו) יונה’טשעֶ…
אחרי הבנות, כאמור, מרננים… והן הן היצר הרע של לא בחור־ישיבה אחד בלבד: “שעה שהקרה עזה ומתלקחת, ואתה נוסע עם אחת מהן ביחד, אין הבדל עם איזו מהן, בתוך כילה מתנודדת, היא בקור מתקרבה אליך… שייחם לה, ולא תהיה בודדת…” ויונה’טשעֶ מוקצה מחמת מיאוס… גוץ ומסורבל, פרצוף אדום, סנטר מגולח, ואינו פוסק מלסחוט לו את האבעבועות מן הסנטר המגולח… “שליח לדבר עבירה” אצל הקצינים, נושא מכתבוני־אהבה ומתרועע עם המשרתות…
פוי! – אומרים עליו – ומתקנאים בו מעט…
על כל פנים – עולמם של הגויים עולם זר הוא. ואף־על־פי־כן, מתחיל מתרקם יחס כלשהו… לא, חס וחלילה, כנגד הפולנים… פולנים הננו נלהבים! וכי כמה זמן עבר מאז אמרנו תהלים לנצחונה של המרידה השניה?!
חיִל פולני, פולני מזויין, לא ראינו במו עינינו. מלבוב הגיעה טעֶלעֶגראַ“מא חשאית (תיבת־הדואר היא מגעָרה בקיר החומה של שער־הסככה), כי זאמושץ כבושה; ואפילו מצור לא הושׂם עליה. ואפילו מעל המעקון שמסביב למגדל־השער לא נראה בכל הסביבה גדוד מזויין… והיינו אנחנו, נערי־החדר ובחורי בית־המדרש, חיל פולני! ובסך־הכול לא היה לנו אלא אויב אחד ויחיד: בחור שבא לפני זמן מועט מביאליסטוק אל דוד שלו; סומא באחת מעיניו. ובאמת קרובים היינו לנקר לו גם את עינו האחרת, ופעם אחת שברנו עצמותיו עד כדי כך, שבמשך חדשים רבים היה שוכב חולה ובקושי עלתה לו ארוכה… ומי הוא נאַטשאַלני”ק פוביאַט“ו, כלומר, מושל־המחוז הפולני? מי שולח אל היער לחם ובגדים שאספו, ולפעמים גם מעט תחמושת, גנובים מבית־הנשק של המבצר? בנו (האובד) של י' מ‘… פעם אחת חזר י’ מ' זה מוארשה ועבר ביער, ותפסו אותו המורדים הפולנים; מצאו בכיסו פּאַספּור”ט רוסי, ובמגפו – כתב־חוזה שבו התחייב לספּק כך וכך שחת ושבולת־שועל בשביל הקוזאַקים. ביקשו הפולנים לתלותו. בא הבן, המסייע בידי המורדים, וברגע האחרון הוריד את האב מן התליה ממש! במקרה נזדמן לשם…
ואף־על־פי־כן – עוסקים בעסקי קבלנות! נפגשים עם קצינים בבית־האולפן לרכיבה… בנות־ישראל חינניות הן. מעט רוסית נוטלים בהקפה… אפילו אותי מתחילים ללמד רוסית… לאחר ה“פקוד פקדתי”, לאחר אולעֶנדורף הגרמני, אנוס אני ללמוד את הדקדוק הרוסי של גרעֶטש ובורח מן המורה (לבלר בגדוד) שריח היי"ש הגרוע נודף מפיו כמו מתוך כבשן…
משהו מתרקם והולך, ופתאום – כל הקוּרים ניתקים בבת־אחת.
באה עלילה!
***
בינינו ובין הקצינים גבה קיר, והוא מתגבה והולך…
בגינה של הארמון, שבו גרים הקצינים, בין עצים קטנים מוריקים, נמצאת קופת הגדוד. שמורה היא, כמובן, בידי חייל מזויין בחרב וברובה. נכנס מישהו בתוך דל"ת אמותיו – הריהו יורה!
פעם אחת, לפנות בוקר, באים להחליף אותו, והנה החייל שלנו, עם כל ציודו ונשקו, מוטל קשור בתוך שק. הקופה – פרוצה, תיבת־הברזל עם הכסף – נעלמה!
את תיבת־הברזל מוצא עוד אותו יום איכר מאחורי העיר, מנעולה שבור וכולה מושלכת בעשב.
יודעת כל העיר, מה פירוש המעשה הזה.
הפּוּלקובני“ק, הוא שׂר־הגדוד – אדם זקן, בעל שׂפם מחודד, ראש זקן מגולח, עינים זעירות נוטפניות, ורגל אחת, נשׂרכת אחריו, פּוּלקובני”ק זה יש לו אשה צעירה; כולה “חלב ודם” ו“אשת־חיל” – רוכבת על סוסים, שותה יין־שאַמפּאַן, נוסעת וחוזרת ללובלין ולוַרשה, נעלמת לימים תמימים ביערות לפּיקני"קים… ושלושה קצינים צעירים, הסובבים־הולכים סביבה – משתקעים בחובות… וחותמים ומוסיפים וחותמים שטרות… ומשמגיעים ימי הפרעון ואין במה לשלם, מחליפים את השטרות בשטרות אחרים, עד שבא ומגיע יום שבו מוכרחים סוף סוף לשלם…
ומפניהם עשׂוי היה החייל שעל המשמר, חייל טירון בן איכרים מקוסטרומא, להבּהל ולהכּנע…
העיר יודעת, אך לא המבצר! בפרט שאחד משלושת הקצינים תאבי־השמחות הוא השליש שבגדוד…
את הגבור מקוסטרומא משליכים קודם־כל אל בית־הסוהר… בדרך נופל על החייל, החנוק־למחצה והמת־למחצה מתוך פחד, ברד של מכות נאמנות, בחרבות, בקתות־הרובים – על שחילל את כבודו של כל הגדוד! במבצר מהרהרים עדיין: מה לעשׂות? החייל האסור חי זה שני ימים על לחם ומים בלבד, ואחר־כך גם בלא לחם ומים כלל… ורק ביום השלישי מופיע השליש שלנו בלוית חיילים עם שבטים בידיהם… מצליפים, והשליש שואל ומרשם…
החייל אומר: גנבים יהודים… באו פתאום… יחפים… את השׂק השליכו עליו מאחור… מעולם לא ראה אותם קודם־לכן… אבל הללו וַדאי יהודים היו… זקן ופיאות היו להם… ואחר־כך – – –
הוא מתלעלע בדם ונחנק ומת…
היינו הך, – לחתום שמו ממילא לא היה יכול. השליש חותם במקומו ושולח אל שׂר־הגדוד את הפּרוטוקול… כתוב וחתום…
שולח שׂר־הגדוד לקרוא לחיילים, שהיו באותו מעמד.
שמעתם?
טאַ“ק טוטשנ”וֹ (אמנם כן)!
מה?
הוא כתב…
מה הוא כתב?…
ני“עֶ מוגי”ם זנאַ"ט (אין אנו יכולים לדעת).
לא שמעתם היטב?
טאַק טוטשנ"ו.
והשליש שמע?
הוא, זה ענין אחר. אוּטשוֹנ"י (מלומד הוא)!
וכבר כועס במקצת:
הוא שמע?
מן הסתם…
אמור בפירוש! דבר ברור!!
טאַק טוטשנ"ו!
תישבעו על כך?!
אם יצוו לנו…
תשבעו באמונה?
טאַק טוטשנ"ו…
ונשאר הדבר – “גנבים יהודים”…
הולך מיד כתב־פקודה אל המאַגיסטרא“ט: היות והקופה, כפי שנתברר, נפרצה ונתרוקנה בידי גנבים יהודים, נדרש המאַגיסטרא”ט להמציא תיכף ומיד את כתובתם של כל הגנבים היהודיים שבעיר…
משיב המאַגיסטרא"ט: אין כאלה! היה נער גנב דויד’ל, ונעלם. עוד נער גנב היה, גנב סחורה מחנות אחת, – והריהו יושב תפוס בשעֶבּרשין… אלא אם כן בעיר־החדשה…
יהא בעיר החדשה.
מכינים רשימה… ושולחים להביא את הרשומים. ומביאים אותם מן העיר החדשה שלולים בשלשלאות, ומשליכים אותם אל מרתף־הסוהר החשוך והרטוב שמתחת לסוללה.
באים מיד נשים וילדים העירה בבכיה…משקיטים אותם, עתידה האמת לצוף כשמן על־פני המים. לא כימים מלפנים הימים הללו!
“הרי בלילה הזה לא היו כלל בעיר…”
“שלי היתה לו גניבה ב…” והיא מבליעה את שם המקום.
“שלי היה בשליחות בכפר אצל הפריץ…”
אם כן, הרי טוב, יטענו טענות אלה, יביאו עדים… והרי למעשׂה כולם גנבים הם, ואין בכך כלום שיהיו יושבים מעט בבית־הסוהר… אבל בינתיים יוצא שבוע אחד, ועוד שבוע, ופתאום נשמע הקול: הודו בפשע!
אי אפשר… ובינתיים מגיעה השמועה: הודו מתוך אונס!
על־גבי לוחות־ברזל מלובנים הרקידו אותם יחפים… מסמרים מלובנים נעצו להם מתחת לצפרנים… ואת צפרני הרגלים עקרו להם במלקחיים… שׂערות גביניהם מרטו להם…
שוב יללה של נשים וילדים…
עכשיו כבר אין מחרישים. כבר כותבים כתבי־בקשה. מי כותב? עורך־הדין שלנו פ' נ'… כותב הוא פולנית, מחזירים את הכתב… כותב הוא רוסית, ובאמת אינו יודע רוסית, מחזירים את הכתב: פּ“ו ניעֶגראַמוטנוסט”י (על שום חוסר הדיוק בלשון)…
קוראים לו למורה שלי… הוא אינו רוצה, אסור לו… שופכים לתוכו כוס אחת, ושניה, ושלישית מהולה מכמה מינים, ורביעית – מהולה ועם תוספת של משהו. המורה שלי מתחיל בוכה בקול, כדרך השכורים. ומבקש להתנשק. כתוב יכתוב, הוא אוהב אותנו אהבת נפש, גוֹטוֹ"ב, מוכן ומזומן ללכת למען יהודי אפילו עד סיביר; והוא כותב…
למחרת היום – הלבלר נעלם… יותר לא ראו אותו. אולם כתב־הבקשה פעל את פעולתו. פעם שניה לחקור את האסירים, לחקור שנית במאַגיסטראַ"ט, ובשעת החקירה יהיה נוכח גם הרב דמתא…
והרי הם מודים, בנוכחותו של הרב ר' משה וַאהל: הם הם שהטילו את השׂק על ראשו של החייל על המשמר, והם ששדדו את הקופה… פרצו את תיבת־הברזל, והשליכו אותה במקום שהשליכו…
ר' משה וַאהל שואל: ולהיכן הבאתם את הכסף? מעיר השליש את אזנו, שלפי הפקודה שנתקבלה צריך הכל להיות וו’יאֶהוֹ, ראַוינ“א, פּריסוּטסטווי”עֶ, כלומר, במעמדו של הרב אולם לחוות דעה אינו יכול, לשאול שאלות אסור לו. והוא קורא בקול את הפּרוטוקו“ל ושואל: ויעֶרנ”וֹ? כלומר: אמת ויציב?
משיבים האסורים: ויעֶרנ"וֹ…
ור' משה וַאהל אנוס לחתום…
וכשהוא יורד וחוזר מן המאַגיסטראַ"ט, ושואלים אותו:
מה נשמע? מה מראיהם?
הרי הוא פורץ בבכי, כמו ילד קטן…
עכשיו כבר מוכרחים לעשׂות מעשׂה, לגשת אל העניין במרץ. הרי מוכרחים לגלות, במה הצליחו להטיל עליהם פחד כזה… שיבוא רק י' מ' מוַארשה, הוא כבר יחקור וייוָדע לו… אך בינתיים מתכנסים לאסיפות, חושבים מחשבות ומטכסים עצות, לעשׂות משהו הרי חייבים…
שמועה עוברת בעיר, אין יודעים מה מקורה, אך וַדאית ונכונה היא – אחד מן היהודים מת במרתף־האסורים!
מעלים על הזכרון את מותו של החייל־השומר; בוַדאי גם זה מת מרוב הלקאה וצליפה. וכבר יודעים בבירור, כי יציאת־הנשמה היתה עוד לפני כמה ימים… אינם מסכימים להוציאו, מפחד שיראו מה עשׂו בו. הם רוצים שהגוויה תירקב… ואפשר יטילוהו לתוך איזו מערה, או לנהר – וסופו של היהודי הזה שאפילו לקבר־ישׂראל לא יגיע! וכבר יודעים, מי הוא הקרבן: משה! ובכל הרחובות כבר נשמע הקול: משה! משה! ומבלי להידבר תחילה, יוצאים בבת־אחת זקן וצעיר, ילדים וטף, גברים ונשים, – ועולים אל בית־האסורים! והכול משמיעים זעקה אחת, יללה אחת: – השיבו לנו את הבר־מינן!… עומד קצין אחד ליד בית־האסורים, והרי הוא צועק: משה חי…וקורא אל תוך בית־האסורים: שיַראה את פניו! ובאשנב הצר של תא בית־הסוהר למעלה מתגלה ראשו של משה, חי וקיים –
אין מאמינים למראה העינים, וצועקים אליו: הניעה את פיך, מצמץ בעיניך!
והוא עושה כן. אך אין די בזה: צעק משהו, שנשמע!
הוא מניע שׂפתיו, אך קול לא יישמע… לדבר אין בו כוח… אך העיקר שהוא חי, חוזרים הביתה בשמחה: הוא חי, הוא חי…
אותו יום עצמו הולך כתב־תלונה ללובלין: היהודים עוררו מרד, התנפלו על בית־הסוהר, חפצו לפרוץ… אנוסים היינו להראות להם את הגנבים… ביקשו לשחרר אותם בכוח הזרוע… ומזלנו הוא, שקצין פלוני אלמוני עמד בפרץ…
מקבל אותו קצין כתב־תודה, מציגים אותו לפני השלטונות הגבוהים ומציעים לתת לו אות־הצטיינות: ז“א כראַברוס”ט, כלומר: על מעשׂה־גבורה, ובעיר מכריזים על מצב־מלחמה. לא להתגודד בחבורות. אסור שילכו יותר משנים ביחד…לאחר שקיעת החמה – להגיף את התריסים, לא להיראות ברחוב… לא לכנס אסיפות, לא בבתי־מדרשות ולא בבתים פרטיים… וקוזאַקים רכובים על סוסיהם עוברים בכל העיר משמרות־משמרות ומגלבים בידיהם… ובלילה – משמרות כפולים… נראה מישהו ברחוב – מריצים אותו בצליפות־מגלבים אל בית־הסוהר… על רבים מתנפלים באמצע הרחוב גם לאור היום ועורכים אצלם חיפושׂ. ואם מוצאים איזה סימן שהוא לעניין הנדון – מיד בצליפות־מגלב אל בית הסוהר… אימה נופלת…
רצים אל בית־המדרש לומר תהילים, – באים ומפזרים במגלבים… נשים רצות לבית־הכנסת הגדול לקרוע שמים בזעקותיהן – באים קוזאַקים בדהירה, עולים ודורסים בסוסיהם… תולשים את הכיפות מעל ראשי הנשים, את העטיפות והמטפחות, ונעלמים מיד… מן העיר החדשה רצים אל בית־העולם, לעורר את המתים שיעמדו בפרץ… יצאו בחשאי, בלילה, בליל אפילה, נפלו לארץ, שׂפתותיהם אל אבני המצבות, ביללות חנוקות… אך הקול נשמע עד “בית פרעה” – נודע הדבר במבצר, ומיד הוקף בית־העלמין, ואת הנמצאים בו הוציאו אחד אחד מן השער. להיכנס פנימה פחדו, מורא המתים עליהם.
גם העיר דומה לעיר של מתים… וי' מ', הוא התקוָה היחידה והאחרונה, עדיין לא בא… יש אומרים: חולה, ואחרים אומרים: מפחד לבוא… והיוצא מזה: אל תבטחו בנדיבים…
ובתוך דממת המות נשמע הקול: בית־דין צבאי הגיע…
וכמה ימים לאחר מכן: שוב הודו…
ופסק הדין – תליה!
פסק הדין נשלח לאישור…
ומעלים על הדעת: הרי סוף־סוף ישנם עוד בעולם יהודים שיש להם דעה, שיכולים לעזור, שחייבים לעזור!
אך כיצד מגיעים אליהם? השערים – שמורים שמירה כפולה, תעודות־מסע אין נותנים; ותעודות־מסע לחוץ־לארץ על אחת כמה וכמה לא יתנו… דעֶפּעֶ“שוֹת לא יקבלו, ומי שירהיב עוז בנפשו ללכת לדואר עם דעֶפּעֶ”שא כזאת, יפּול בלי ספק אל בית הסוהר…
יש הכרח, שיתנדב מישהו לגנוב את הגבול במסירות־נפש ויגיע לטומאַשוב, מרחק שלושה מילין בסך־הכול, ומשם ללבוב, ישנו שם הרב המטיף לעֶוועֶנשטיין, ומשם יטלגרפו אל משה מונטיפיורי בלונדון, אל קרעֶמיעֶ בפּאַריס…
מי רוצה לקנות לו עולם־הבא, לזכות בחיי עולם? נמצא אחד…
אברהם מאניס – זה שמו; על שם אשתו: אברהם מאניס של רוֹניעֶ; שם אשתו רוֹניעֶ…
מי האיש?
בעל־בית? פרנס? מתעסק בצרכי צבור? מושלם בכל המעלות? משׂכיל נסתר או גלוי?
לא שום דבר מכל אלה…
יהודי זקן, קרוב לשמונים, מתכונן זה מכבר לנסוע למות בארץ־ישראל, אלא שזוגתו תחי' מסרבת. אינה רוצה ואינה יכולה לעזוב את בית־העולם של זאַמושֵץ, שבו יש לה כל משפחתה שלה… אפילו בבית־המקדש עצמו היתה מרגישה עצמה יתומה בלי המתים הללו… ובלי רוֹניעֶ אשתו לא יהא אברהם מאַניס נוסע… הכיצד קם יהודי ונוסע בלי אשתו?
ולאחר שנתיים ימים, כשכפה עליה דעתו, והיא נוסעת עמו, ומגיעה עמו עד אל צפת עיה"ק, הריהי מוסרת אותו בידים נאמנות ונעלמת לו מתחת לידים, ובורחת בחזרה הביתה, אל בית־העלמין שלה… וברוך־השם שאברהם מאניס עבר בשלום את הים.. וכחזרה הביתה, נחפזה מיד אל בית־העלמין בשׂמחה ובבכיה, נשקה ונשקה לאדמה, בקושי רב התיקוה משם…
איך יחיה שם בלעדיה אברהם מאַניס? קשור ודבוק היה בה… בעל־תוקע היה, פעם אחת הלך אחרי שחרית הביתה לחטוף תנומה קלה… מפוזר בדעתו היה, וכשחזר לבית־הכנסת הביא עמו במקום הקיט"ל – כותונת לבנה של רוֹניעֶ
–אין דבר, אומר הוא, אשה צנועה היא, רוֹניעֶ, צדקת גמורה, בכותונת שלה מותר לתקוע…
מה עוד היה? חסיד בטלן, בתחילה בהסתר; שוחט היה; ובימי זקנתו, כשנעשׂו עיניו חלושות יותר, הסתלק מן השחיטה, ורק לאחר מכן הודה: הוא חסיד בעֶלזאי. מושלם בתורה לא היה; אפילו חטיבה של עם־הארץ בתנ“ך… אומר פעם, בשמו של הבעֶלזאי, נוטריקון על סולמו של יעקב אבינו, ואינו יודע כי “סלם” במקרא חסר וא”ו…
מתגלגלים היינו מצחוק!
והוא הבטלן הזקן, יהא נוסע…
וגם נסע…
את “כתב ההרצאה” על העניין, שמסרו לו בשביל המטיף לעֶוועֶנשטיין, שגם לי היה בוֹ חלק, התפירו לו בתוך הכותונת…
עבר בשלום את השער… עבר בשלום, בלי תעודת־מסע, את הגבול –
בעוד שלוש ימים: נתבטל המשפט!
את הקצינים ראו לאחר זמן בוַארשה, בלי כתפות, ואפילו בלי מגפים… קרועים־בלואים…
הו זאמושצאי? תן כמה גרושי"ן…
***
ושוכחים את הצרות… את אברהם מאניס מלוים לארץ־ישׂראל בכבוד גדול, ובמשך הזמן מתחילה מתבעבעת שוב ההשׂכלה!
“מתבעבעת”, משום שאצלנו בפאריס הקטנה לא יהיה התהליך הזה מסוכן, בלא טעֶמפּעראַטור“א גבוהה כלל. וכשיבוא יום, ואני עם חברי יחזקאל נתגלה ביום־שישי בהיר אחד פתאום, בטיילת שמתחת לסככה, לבושים “אשכנזית”, באפודות קצרות, –ואחר־כך, כשחברי יחזקאל ייכנס לפרוגימנאזיו”ם שנפתח בעיר זה עתה, לא יגיעו הדברים לידי מעשׂי־תגרה כנגד ההשׂכלה…
תהליך ההשׂכלה יעבור, עד כמה שאפשר, בשקט; הלידה – בלי חבלי לידה קשים – “בת השמים” לא תובא לעולם במלקחיים, – ראשישה אינו כלל גדול כל־כך, והלידה לא תהיה לידה ראשונה…
אך על כך להלן.
לידי מעשׂי־תגרה לא יגיעו הדברים.
זאַמושץ – עיר מהוגנת היא!
מאז ומעולם “עיר מלאה חכמים וסופרים”, תמיד היתה עיר של תורה, ו“מקום התורה – שם החכמה” – – – –
וכי חכמה היא להיות עילוי כהיום הזה?
אחר־כך בתורת “מוניש”, מעביר אני יפה יותר את הקורא אל הימים ההם… הימים עת –
עוֹד חָיוּ בַּעֲלֵי־הַבַּתִּים הַוְּתִיקִים,
מִשְקָפַיִם – נְחֹשֶת, רִקְמַת־כֶּסֶף – הַתִּיקִים,
“עֲטָרוֹת” שֶׁל זָהָב, שֶל בַּרְזֶל – הַמֹּחוֹת,
אֲחֵרוֹת הַשָּנִים, אֲחֵרִים הַכֹּחוֹת…
בית־המדרש מלא “ראשי־שבּוטא”, למדנים מופלגים, וצר המקום: “ולומדים עוד בפלוש, ועל־גב המדרגות”… וכאמור:“במקום התורה – שם החכמה”. כך היה תמיד. כך מספרים! לא לי מספרים, אני רק מקשיב מן הצד. כל מקום שמספרים כלום על הימים שעברו, שם אני “צץ ועולה כעשׂב לא זרוע” ו“יושב כמו גולם” ופי פעור לשמוע. המבוגרים תמהים: “ראש עילוּיי, מה לו ולמעשׂיות?” והחברים: בחור כמו “כספית”, ומוכן לוותר למען ספּור־מעשׂה – על דף גמרא, על ההחלקה בחורף ועל הנהר בקיץ! אף אני עצמי איני מבין זאת, אך אני נמשך בכוח. בעד ספּור־מעשׂה מוכן אני לוַתר אפילו על משׂחק החתן־וכלה בחוּרבה, – אלא שמעצמו נפסק… בנות דרכן שהן מקדימות להתבגר1; בחורות־כלות! עם הכלה שלי מן החורבה גר אני באותו בית־מדרגות ממש ואינני נפגש עמה…
בדרך הטבע אוהב אני מעשׂיות.
מתפללים בבית־המדרש שני יהודים, שתי יונים אפורות, אחים־תאומים, דומים זה לזה כשתי טיפות מים. אין מבינים, כיצד הנשים מבחינות ביניהם, כיצד הילדים מכירים אותם… “ייתכן – מחייכים – שיש גם טעויות לפעמים!” ותמיד הם יוצאים־ונכנסים יחדיו, מחזיקים בשותפות מלון־אורחים ברחוב המרוצף, ויושבים בבית־המדרש “עיר” סמוכה ל“עיר”, גבם אל השולחן ופניהם אל ארון־הקודש. ואינם סרים זה מזה, וכשהם משתהים לפעמים בבית־המדרש שעה יתירה, הרי הם מתרתרים כיונים ומספרים על הזמנים הנושנים; ואני כבר אני עומד ליד השולחן, זוקף את אזני בין שני הראשים המכסיפים.
“וכי דבר של צחוק הוא, זאַמושץ מלפנים, ה’גאון' – ‘ראש־הברזל’!”
בזה הכונה לרבה של זאַמושץ מן הימים ההם. ושניהם: “חי־חי־חי־!” – שׂפה אחת אחת וצחוק אחד. ושתי כפות־ידים שטוחות מתרוממות יחד אל השׂפתים, מנהג צרפת; ד“ר סקשינסקי אף הוא עושׂה כן: שלא יהא אדם מתיז בפיו. וספּר מספּרים הם מעשה מבדח, שכבר ספּרו אותו מי־יודע כמה פעמים, – מן ה”גאון":
היה מעשׂה: יום קיץ, הפתח פתוח, באה נערה משרתת ומביאה “שאֵלה”, אוָזה חמימה על־גבי צלחת… צלי־מחבת שהוציאוהו זה עתה, חתכו ומצאו בו משהו… מהלכת הנערה יחפה, ואין שומעים את כניסתה; הרב יושב מעל לספר!… והריהי ניגשת אל השולחן, מעמידה לפניו את ה“שאֵלה”, הוא איננו רואה, משוקע בספר. והריהי הולכת ונסוגה עד אל הפתח ונצבת להמתין, שהרי לא תבטל את הרב מתלמודו… ויש לו, להגאון, חוש־הריח, והוא מבחין בריח האוָזה הצלויה ורואה אותה… סובר הוא, הוא יושב בסעודה… מתבונן – אוָזה. “אַי אַי הרבנית!” “כמה היא מעדנת אותו במאכלים!” והריהי מוסיף ולומד בעינים, ובידים הוא חוטף חתיכות מן ה“שאֵלה” ומטיל אל בין הזקן והשפם, אל תוך הפה… הבתולה – נדהמת ומאובנת מפחד. ועוד קודם שהיא מתעודדת, ועוד קודם שהיא זועקת אל הרבנית הנמצאת בחדר־המבשלים, ועוד קודם שהרבנית יוצאת ובאה – האוָזה איננה!
אומר הוא: – שַׁה, שַׁה, רבנית! אם אני אכלתי סימן שכּשר הוא. ממצמצת הרבנית בעיניה, והוא:
אמרי לה, במחילה, לבתולה – הכלים כשרים!
ואותו גאון עצמו בקי בשבע חכמות. מנהל, מספרים הם, וכּוּחים עם הכוהן הנוצרי, והלזה יוצא תמיד אבל וחפוי־ראש, “כמנקה־ארובות ממש!”
ושמש אחד של בית־כנסת היה– – – עני ואביון… מטופּל בילדים!
– וכלל לא היו יודעים, שהוא “מזיק” גדול כל־כך..
והיהודי הזה מצא “אופן חדש” לחשב מראש, למשך מאות שנים, את כל ליקויי־החמה וליקויי־ הלבנה. לאחר פטירתו מוצאים אצלו את חליפת־המכתבים שניהל בעניין זה עם האַקאַדעֶמי"א בפּאַריס. עד היכן הדברים הללו אמיתיים הם, ולהיכן נעלמו הכתבים הללו, אין איש יודע, בחצות – אומרים – היו הוא, השמש, ור' ישראל זאַמושץ, הבעל־מחבר של “הטבע” (אם איני טועה), מתכנסים בביתו של “ראש הברזל”, ולאחר חצות, לפני עלות השחר, היו מתוַכחים בחכמה… על ישׂראל זאַמוֹשץ (ואפילו אם המעשׂה המסופּר אמת הוא) ממעטים לדבר. היה רבו של זה האיש משה מדעֶסוי; ומוטב לעבור בשתיקה. לא טובות ולא רעות.
וגבירים היו…
חוכרי אחוזות, נחלאות גדולות החזיקו.
רע־פּולין, וגירשו אותם.
ועוד הביאו אותם למשפט. הפריצים תקיפים בערכותיהם, האֶקוֹנוֹ"ם, הוא מנהל־המשק, אומר לפני השופט מה שהפריץ שם בפיו, ויהודי כזה, שאינו מזדרז לעזוב קודם שפג זמן החוזה, עוד מוכרים את כל־יש־לו מכירה פומבית. למשל – ר' יוֹסל! נפטר בעיר, – עני ואביון… ויתומה הניח – בת בוגרת…
בענין זה ידוע גם לי משהו. את היתומה הזאת מכיר אני. גבוהה, רזה, עם רגלים נגררות, עינים מימיות, ושׂערות – לבנות, כמו פשתן; שׂערות של בת־כפר. אולם משבחים מאד את דבּורה הפּולני. ועוד זאת: כמה הפורטרעֶטי“ם הקבועים אצלנו על הקירות: נפּוליאון השלישי עם אשתו הקיסרית אֶוּז’עֶניאַ, שבה עיניתי את הרבי האחרון שלי, – הארון האדום הגדול והרחב (“ארון הדומה לבית”), שבו הסתתרתי מפני נקמתו של ד”ר סקשינסקי ואגב־כך העברתי מן העולם קדירה מלאה ביצים, וגם שני המוטות השחורים הארוכים, ועליהם גולות נחושת, לתלות בהם וילאות, שאמא אינה מניחה לקנות אותם (“נשתגעתי, שונאי ישראל!”), ולפיכך הם מתגלגלים בעלית־הגג – כל שלוש המציאות הללו (אותה חבּה למציאות, שאני ירשתיה!) קנה אבא במכירה הפומבית אצל ר' יוסף בכפר.
“רע־פולין”… בזה אחר זה גירשו אותם העירה.
מי נשאר? י' מ' לבדו…
כי על כן י' מ' הוא!
אבל החוכרים הללו היו “מעורבים” עם הפריצים, והתנהגותם כשל הפריצים, באו והביאו העירה מנהגים של פּריצים, כדרך ש“סוחרי־לייפּציג” הביאו מלייפּציג – מעט אשכנזית! (אותה אשכנזיה, שהפכה לגלגול!).
מהלך נאה היה עד ללייפּציג!
והדרך בחזקת סכנה, גזלנים!
הרי קודם הנסיעה היו כותבים צוָאות, מניחים לנשים גיטין־על־תנאי… לא כימים הללו הימים ההם!
***
אבל שמוע שמענו עליהם, ספּר ספּרו עליהם!
ו“הימים הללו” אף הם לא רעים הם ביותר, אך זה עתה לאחר אייכנבּוֹים, צדרבּוֹים ואחרים, בא אל זאַמושץ אל ביתו של י' מ' – יעקב רייפמן ה“אֶפּיקוֹרוֹס” הגדול ו“חוקר הקדמוניות”… דודי, זה שהוא עתיד ללקט ולשמור את כתבי – חטאת־הנעורים שלי, אף הוא לבושו אשכנזי־במקצת, לא קצר ביותר, אך גם לא למטה מן הברכּים (שתים מידות היו: עד לברכים – דייטשמעֶרי“ש, כלומר אשכנזי־במקצת; וקצר־ביותר, כשאדם מתיישב ואין מקטורנו נוגע כמעט במקום־שבתו – דייט”ש־ממש). נוסעים ועוברים בעיר זמרי ברוֹד, הריהם באים אליו, שרים לפניו… אצלו מצויים הרבה ספרונים קטנים ב“ארון של זכוכית”. בין השאר: “סעֶרקעֶלעֶ” של ד“ר עֶטינגעֶר וכן ה”קוּגעֶל" שלו, שכתב ועיבד על־פי ה“גלוֹקעֶ” של שילר, והמשלים… וביתו של ר' זלמן הזקן? הוא עצמו – יהודי מן הדור הישן, בעל־בשׂר, לבוש טוּזלי“ק רחב, וביד – מקל בעל גוּלה של כסף, הולך לאסוֹף נדבות לצרכי עני נסתר ומקלו מהלך לפניו, והשמש מהלך אחריו נושא את קופסת־הכסף… אשתו (שמה נתעלם מזכרוני), יהודיה בעלת “פימה של שלוש קומות”, אזניה אינן נקובות; עגיליה הארוכים, משובצים יהלומים, משתלשלים ומתנדנדים על חוטי משי היורדים מעל השביס. ובבית יש גינה באמצע החצר, גזוזטרה של עץ, הסובבת ומקיפה את כל הקומה העליונה, וּוילאות בחלונות. ומאחורי הוילאות (אם מזג־האויר נוח – על הגזוזטרה, ובקיץ – בגינה, על־גבי ספסל שמסביב לעץ היחיד באמצע, באמצעיתה של ערוגת הפרחים הססגוניים), יושבת בת אלמנה עם שתי נערות (אחת בהירה ואחת שחורה) ולומדות צרפתית מתוך אוֹלעֶנדוֹרף וקוראות גרמנית כ”מים במורד"; ואיזה מין ספריה גדולה ישנה שם, לאחר ימים השׂגתי משם ספר פיסיקה.
והנה א' ל'… הוא עצמו כבר לבוש כמנהג אשכנז, אשכנזי ממש, גר בקצה העיר, מימין (מצד השוּק) לקלוב של הקצינים, בבית קטן מיוחד וכבר עם גן גדול, מוקף סביב גדר גבוהה של לוחות־עץ, ומבעד לסדקים שבין הקרשים, כשהולכים אל הנהר להתרחץ, – הבית עומד סמוך לדרך הצרה, – רואים איך בגן מתהלכת אנה ואנה בתו היחידה, גבּנת קטנה המתביישת להראות פניה בחוץ, והיא קוטפת פרחים או מעיינת בספר.
מצויים בגן עצי תפוחים ואגסים. אין אנו מטפסים ועוברים מעל לגדר. יש דרך־ארץ מפני הגבּנת הקטנה המלומדת ומפני – כלבו של הסמוֹטריטעֶ"ל, הוא המשגיח…
והנה ק'… זה שמחזיק את בית־ממכר היין, שבו הקצינים יושבים ושותים והפריצים מן הסביבה – יושבים ואוכלים וקונים הביתה יין ומיני מכולת. ישנה שם נערה בהירה נאה, “כלי חרסינה” ממש, עם צמות־משי בהירות ארוכות (זכרונה עוד יעלה לפנינו), והיא קוראה ספרים, שמשאילים לה הקצינים והפריצים.
ובביתו של י' מ' שהקצינים הגבוהים משחקים בו פרעֶפעֶראַנ“ס, ושהאפּיקורוּס הגדול יעקב רייפמן יבוא לשם בתורת מורה?! מניין ביתי ישנו שם, בעיקר למען הילדים; י' מ' עצמו שוהה על־פי רוב בוַארשה. לפני העמוד עומד ומראה את כוחו אחד כובעני, והמקהלה המלוָה אותו – אחיו, אף הם כובענים. כולם לא יראי־שמים ביותר. אח אחד יש להם חטיבה של אפיקורוס – מורה של כתיבה תמה, שהוא כותב שירים ביידיש, בדומה לעֶטינגֶר! אחד מן ה”משוררים" הללו עתיד לצאת בקרוב מן העולם, ויהיו מספרים עליו, שלפני גסיסתו ביקש שיתנו לי שזיף מתוּלע לאכילה: כשיהיו מלקין אותו בעולם האמת ומכריזים על כל מלקוּת ומלקוּת, על שום איזו עבירה היא באה, ויזכירו את השזיף המתולע, יהא יודע – סוֹף דבר! וכולם אומרים הם “עברי”! לא כמנהג ליטא, דבר כזה עדיין לא היה נסבל בימים ההם. ליטאי אינו אלא ראש־צלב. ליטאי אפשר לו שיהיה קובע לעצמו ישיבה בפונדק של ערלית ויושב ולומד תורה, ולאורח התמיה על־כך יהא אומר: “אי אתה יודע כלל, מה אשה צנועה היא זו!” הרי היא מאכילה ומשקה אותו ואינה מניחה להבטילו מתלמודו! (ראה “חלומו של מלמד ליטאי”). ליטאי, כשחברו קורא לו ללכת אחריו לשמד, הריהו משיב: “המתן לי מעט, עד שאתפלל מנחה”. והעיקר – ליטאי עדיין הוא יקר־המציאות בכל הסביבה. בזאַמושץ היה בסך־הכול אחד, ואפילו אברך הגון דוקא, הלא הוא חתנו של ר' זיינוועֶל, והלך, המסכן, ושבק חיים לכל חי; האלמנה אינה רוצה להינשׂא שנית, מבקשת לשבת באלמנותה עד שילבינו שׂערותיה…
הללו אומרים עברי בנוסח פולין. בשׂמחת־התורה – הגבירה עם היהלומים הגדולים בתנוכי האזנים, עם הצוָארון המרוּקם פנינים מסביב לצוָארה (כן בחיים וכן בדמות־דיוקנה המצויירת באולם־האורחים), הגבירה מחייכת בחביבות ומגישה כיבּוּד: טוֹר“ט (סבור אני, אחותה שלה אופה אותו בעזרתה של סבתי), אגוזים, בּירה, יי”ש מתוק; משהו יין גם־כן. והם, החזן עם המשוררים, שרים שירים! “ה’תעודה' עם המקבת, כבר דופקת ונוקפת”, וגולדפאדן – כבר מכה באגרופיו על תריסיהם של ישׂראל: “הבוקר כבר האיר; אומות העולם לכם מצפות!” אך בזאַמושץ הדברים במקצת מגוּחכים, שכן, כאמור – מי הם כאן אומות העולם? אבל השיר מושר!
והמניין הזה אינו אומר “פּיוט”. בשעת יזכור נפגש הקהל המעורב, של שאינם־יתומים, מחדר־הגברים ומחדר־הנשים (האולם), בפרוזדור – והרי התחלה של פליר"ט. ביום כיפּוּר מכבדים אלו את אלו בטפּות לחולשת־הלב, אבל תחילה חייב המקבל להושיט את הלשון כהוכחה לכך שהוא צם…
ושם מתפלל קינדעֶרפריינט, בחור זקן, גלוח, ויש לו סידור ומחזור עם תרגום גרמני. יודע על “פעֶדוֹן”, מדבּר על “יעֶרוּזאַלעֶם” – והריהו שואלי אותי פעם:
מהי הסיסמה שלך, ר' פלוני בן פלוני?
אני מעלה בזכרוני את הילל ואומר: ואהבת לרעך כמוך. אומר הוא: לא, אנוכי, זה הוא היסוד!
אמנם, אותה חברה עצמה כשנזדמן אליה פעם (שוב איני זוכר לשם מה) אדם אחד רפאל עֶסיגמאַכעֶר, יהוד גמגמן שיש לו בית־מלאכה לחומץ, ואך זה עתה חזר מחוץ־לארץ, לאחר שנעשׂה לו שם ניתוח, וספּר להם בלשון “בעיני ראיתי”, הוא במו עיניו ממש ראה עגלה שנסעה בלי סוסים – צחקו לו כל־כך ולעגו כל־כך, והתבדחו במה שספּר זמן רב כל־כך, שאותו יהודי ר' רפאל היה אנוס ל“הודות” שלא נתכוון אלא “לשַטות” בהם, ושהוא בדה את הדבר מלבו… אבל התחלה של השׂכלה כבר היתה! זרעון שיעלה ויצמיח זמנים חדשים – כבר הוטל לתוך הקרקע!
ואפילו יהודי פשוט, נדמה לי, שלא הדיר עצמו הנאה מן השתיה, עולה פעם אחת בדעתו והוא נכנס אל ה“חדר”, שבנו היחיד יצחקל לומד בו, ואומר:
רבי! (מפולין־גדול היה, והתיז את הרי"ש) זמנים חדשים הגיעוּ! חייב אדם להיות משׂכיל! בני שלי עתיד בקרוב להיות חתן!
מה בקשתך, ר' פלוני אלמוני?
“פסוּק” אין הוא רוצה. שייעשׂה בנו אפּיקורוס, דבר זה אינו רוצה אבל –
פרק של קוֹנקוֹרדנצי"א רשאי אתה ללמד אותו! כל יום פרק!
ומלבד אלה מתהלך עוד בעיר, נדמה לי, מועמד ל“תוכחה”, איזה יהודי זקן, גבוה, צהוב ורחב כתפים; את שם־המשפחה שלו לא שמעתי מעולם, וחניכתו – אי אפשר להעלותה על הדפוס, ושמו הפרטי “יואל”, ויהודי זה יש לו במקום מן המקומות ברוסיה בן השולח לו כסף בדואר, והוא פּוֹלנ“עֶ יעֶדנעֶרא”ל (געֶנעֶראַל גמור, לשון רוסיה־פּולין בכל הנוגע לענייני צבא).
מלאכה כלשהי לא תימצא כאן בשביל ההשׂכלה!
במקומות אחרים גדולים הרעש וההמולה, חסידים מלקים את המשׂכילים על־גבי קוֹנקוֹרדנציות, – משׂכילים כותבים ביד אחת שירים בשבח ההשׂכלה ועל ארבע תקופות השנה, ושירי תושבחה והלל אל הממשלה, ירום הודה, על החסד שהיא עושׂה לכנסת ישׂראל, וביד האחרת – כתבי מלשינות כנגד החשוכים מורדי־האור… ומלחמה מתנהלת כנגד תקיפי הקהילה, ומלחמה כנגד רביים, ומלחמה כנגד חסידים, כנגד רבנים…
ואילו אצלנו – לא סימן מכל זה.
אם עתיד אני להתאונן בשיר:
“עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה פְּרוּטוֹת חֲצִי קִילוֹ…”
ולשם חרוז:
“וְאֵינֶנּוּ רָאוּי לַאֲכִילַת־כֶּלֶב אֲפִילוּ”.
ואתאנח מרה:
וּמִשְׁקָל, אוֹי אֲבוֹי, הָרִשְׁעוּת אֵין לָהּ חֵקֶר!
“אֲבָנִים וַעֲצָמוֹת וּמֹאזְנַיִם שֶׁל שֶׁקֶר…”
ואחר כך עוד, ב“ספּוּרים בשיר” (שהדפסתי יחד עם חותני לשעבר ליכטנפלד), כשתבוא פואימה בשם “חנה”, והגבּוֹרה בשם זה כבודה מתחלל על־ידי בנו של ראש־הקהל, וראש הקהל הוא התקיף כו' וכו' – הרי אין כל זה אלא מעשה־חיקוי… כפי שהייתי מחקה את היינה… אבל במידה רבה יותר של חוסר־טעם. היוֹ היתה אצלנו חכירת מס־הבשׂר (מעין ה“טאקסה”), אבל בלא רמאות ובלא גזל, וגם זה נתבטל. דוגמה ומופת של ראש־קהל בזאַמושץ (כמעט עד לזמן האחרון!) הרי זה יהודי שאינו בעל־דבּוּר, ולא יהיה עומד ומפטפט במושב מועצת־העיר, יהודי שאינו יודע לחתום אלא בקושי (ולא יהיה חותם בלי ידיעתו של הקהל; חותמו של ראש ועד־הקהלה שמור בידי אחד מבעלי־הבתים!) והוא מקבל סטירות־לחי מאשתו, על שהוא עוסק בצרכי־צבּוּר ואינו דואג לבנותיו הבוגרות שהגיעו לפרקן…
לרביים של חסידים אין דריסת־הרגל בזאַמושץ, אין רוצים במחלוקת. שומעים, מישהו מתכונן לנסוע אל רבי מן הרביים, מיד רצים אל הנאַטשאַלני"ק, הוא המושל הגוי, והלה מציב משמרות ליד כל השערים. את העומד־על־גביהם, יהודי, נותן ועד־הקהילה. מתגלה ובאה עגלת־הכילה, מיד שואלים:
קוֹד"י (להיכן)? נאַזאַד (חזור)!
ר' גרשון־הניך, “בעל התכלת” (כך היו קוראים לו) רוצה דוקא לחדור לזאַמוֹשץ, ויהודי בעל־נצחון היה – והריהו קונה לעצמו בית בתוך העיר. הרי לא יגרשו אדם שהוא בעל־בית! ו“ליתר תוקף ועוז” הריהו בא ומתגנב לתוך העיר באישון־הלילה! הבוקר אור, ועוף־השמים הולך את הקול… כבר הדבר ידוע ברבים, והוציאוהו, במחילה, מן העיר, ולא בכבוד גדול.
החסידים שבעיר מועטים במספר ואין להם שום דעה והשפעה בעסקי הצבּוּר. עדיין הם מלקקים את “פצעיהם” שנפצעו, בימיו של הגאון, מצד הקהל ופרנסיו. מתארע שאברך אחד, כמובן, חתן בבית חותנו, שבא ממרחקים, תוקפים אותו געגועים על הרבי, והוא מתחמק ויוצא מחוץ לעיר. שולחים אחריו רצים רכובים על סוסים, תופסים אותו ועושׂים לו כדת וכדין. מוליכים אותו כך, בלוָיה נאה של הרצים הרוכבים, לארכו של רחוב־העיר, ובבית – מלקים אותו ארבעים חסר אחת, ואחר־כך מוליכים אל הרב. נתן לאשתו גט – מוציאים אותו מחוץ לשער! ואם מבני־המקום הוא, יושבים אחריו שבעה כאחרי המת… ואם מתארע שתופסים “מניין” שלם משלהם, מוליכים אותם אל בית מועצת־העיר, מקצצים בידי גויים את פיאותיהם ומגלחים את חצי זקנם… אנשים עדיין זוכרים את הדברים הללו!
כהיום הזה, ברוך השם, שקט! כלומר – הם מברכים להשם יתברך! לאחר שנים, כשיבוא הרבי מאישביץ וירצה לפסוק בדין־תורה אחד בניגוד לפסק־הדין של הרב מזאַמושץ (דוקא כבר לא שם־דבר!), נהיה אנחנו מטילים עליהם חרם: אנחנו – האשכנזים, נחרים אותם, את חסידי אישביץ!
וכי נצא למלחמה על הרב שלנו?
הרי הרב שלנו, מי שבוחן אותי כל שבת בשיעור השבוע, ועתיד לשמש לי דמות־דיוקן לר' זישעֶלעֶ – הוא ר' משה וַאהל.
אך לו ראוי להקדיש מדור מיוחד.
***
ר' משה וַאהל – תלמידו של הליסאי הוא. הליסאי מביא בשו“ת שלו דעתו של ר' משה ואהל וכותב: ותלמידי הגאון… היה חתנו של גביר, היה עוסק במסחר; משהפסיד כספו – נעשׂה רב בזאַמושץ. שׂונא־בצע, הריהו יושב על כסא־הרבנות יובל שנים, ואינו מניח שיתנו לו הוספה. “אל תהיו מרחיבים לי גרון!” רח”ש אינו לוקח! דמי־פסק בדיני־תורה הוא מחלק בין היושבים עמו בדין – דיינים או בוררים. ואינו נוטל אל פיו דבר שלא נתבשל בידי הרבנית שלו. בסעודת־מצוָה הוא טועם טעימה כלשהי, שיוכל לברך; ואוכל כזית חלה יבשה, שיוכל ליטול ידים ולברך ברכת־המזון.
ובסך־הכול – יהודי קטנטן שכולו ממתקים, זקנקנו זקנקן־כסף לבן ועיניו באמת “עינים־יונים”. ילדים אוהב הוא הוא אהבת נפש! ברחוב, בבית־המדרש, אך ייראה הולך, מיד חבורות הילדים מקיפה אותו, והוא נראה בולט מביניהם במשהו בלבד – כשׂכוי צעיר שהוא גדול במקצת מאחיו הצעירים. וקול יש לו, ליהודי הקטנקטן הזה, ילדותי ורוטטני – כפעמון־הכסף הדק. וכשהוא יורד לפני התיבה בבית־הכנסת הגדול לכל־נדרי, שהוא “חזקה” שלו, קולו מצלצל, מצלצל, משתפך, ונשמע בדממה הגדולה והעמוקה בכל פינות־הבית הרחוקות, גם למטה וגם למעלה, בעזרת־הנשים… וכל השנה כולה – פוסק לקוּלא… מן המקילים הוא… הכול אך כשר, כשר. כנסת־ישׂראל עניה היא, הכול בחזקת הפסד מרוּבּה הוא, היקרוּת גדולה תדיר… חוץ מבפסח. כדג שבמים כן רועד הוא מפּחד כרת שבמשהו!
ופסוֹק פוסק הוא ישר מתוך הגמרא.
אומרים לו, וכמובן, לא סתם אחד מישהו: פלוני אלמוני מגדולי הפוסקים אומר לא כך, משיב הוא בחיוך: בימי אני ובעירי שלי הריני הפוסק היחידי! ודי. שוב אין חוזרים לדבר בזה.
ומפני היהודי הקטן והמתחייך הלזה חרדים כמפני אימת המלכות; למן הגביר ועד החסיד ועד הקל־שבקלים… יש בכוחו להעניש! כלומר: לא הוא, חס ושלום, מביא עונש על הבריות, אבל ברור הדבר כבהירותו של יום: מן השמים שומרים על כבודו ונפרעים ממתנגדיו. בזכותו הוא – או שמא בזכות אבותיו?
את סופו של שמעיה הגבּוֹר, שהתריס כנגד הרב שלא־בפניו והתפאר: הנה הוא רץ לקרוע את השטריימ"ל מעל ראשו – כבר אתם יודעים בוַדאי, ואם לאו, קראו־נא את הרשימה ששמה כשם הגבּור.
הרי בשל כבודו נענש הטריסקאי בכבודו ובעצמו! וחסידי טריסק עצמם אינם מכחישים. והמעשׂה שהיה כך היה: בא לו פעם אחת לזאמושץ הטריסקאי (מאז באמת אין מניחים לרביים של חסידים להיכנס לעיר), ועולה בדעתו לנהוג כמו בעיירות אחרות, עיירותיו שלו, והוא נוטל לגבאי ושולחו לקרוא את הרב. מחייך ר' משה וַאהל והוא משיב: “לך, אמור לו, כבוד־התורה דורש, שיבואו תחילה אל המרא־דאתרא!” – אין הוא מציית, הטריסקאי, והריהו יוצא מן העיר ואינו מוציא שנתו…
היה הדבר מצד הרבי – אומרים הטריסקאים – כשגגה שיוֹצאה מלפני השליט…
והוסף מוסיפים הם, לא בלי גדלות: ועם צדיק יסוד־עולם כזה, כמו הטריסקאי, מדקדקים באמת כחוט השׂערה!
וכשבא יעקב רייפמאן עלינו, לביתו של י' מ‘, בתורת מורה או מלמד ממדרגה גבוהה יותר, ומישהו מטיל בסתר חרם כנגדו, מעשׂה־תעלולים של חסידים… ור’ משה וַאהל מצווה להכריז ולהודיע, כי מי שמחרים בלי ידיעתו של המרא־דאתרא ובלי בית־דין־הצדק שלו הוא עצמו נתון בשמתא… ואותה שנה עצמה מת אברך חסידי – הרי כבר הכול יודעים ברור כשמש בצהרים, כי המת הוא־הוא שהטיל את החרם בסתר! וזה היה העונש שהענישו הר' משה וַאהל.
מתחילים לקחת לעבודת הצבא. עצתו של אבי, שלא יהיו הולכים, “עולם שלם אין מושיבין בבית־האסורים”, אינה מתקבלת, כמובן, על דעתו של שום אדם. מתקרב מועדה של וַעדת־המשנה, ונמנים וגומרים, שכל אותם שילכו אל הצבא זכּאים לקבל תמיכה מן העיר; להם לדרך, ולמשפחותיהם בבית. ר' משה וַאהל מעמיד אצלו בחדר השני קופה גדולה ומצווה להכריז ולהודיע, כי מן היושר הוא שבעלי־הבתים יהיו מפרישים לקופה מעשׂר מרוחיהם… הטל מטילים לתוך הקופה, כאמור, בחדר השני, ביחידות. אין שום אדם רואה מה וכמה. אבל הכול יראים כל־כך לעבור ה“גזירה” של הרב, הכול מפחדים כל־כך מפני טעות בחשבון, שמוצאים אחר־כך בקופה שרפ"ט רוּבּל!
והכול תמהים ומשתוממים!
וכמה מציית לו עם־הנשים!
ראוי היה לכם לראות, כיצד בורחות הנשים מן החביות ומן הגיגיות של הדגים לשבת, אם הדייג מעלה את המחיר בפרוטה אחת, והר' משה וַאהל, החושש שמא לא יוכלו עניי־העיר להגיע לידי קניית דגים ולא תהיה להם שבת של ממש, שולח את השמש להכריז: אַל יקנו דגים!
כמפני הדליקה בורחים!
וי' מ', הגביר עצמו?
ר' משה ואהל חי עמו בשלום ובידידות יתרה. “יהושיעֶלעֶ!”… ואף־על־פי־כן, כשקוראים את “יהושיעֶלעֶ” לדין תורה, והרב שולח אליו את השמש להביאו, וההוא יש לו אורחים: הפלאץ־מאיוֹר, הסמוֹטריטיעֶל ועוד… והוא מבקש לומר לרב… אין שעתו פנויה עכשיו – אומר ר' משה וַאהל להשיב לו: אלהים ניצב עדת אל. ומי שאין שעתו פנויה בשביל הקדוש־ברוך־הוא, ייתכן, חס־ושלום, שלא תהיה שעתו של הקדוש־ברוך־הוא פנויה בשבילו…
וכשהוא שומע דבר כזה, כבר הוא מזדרז ורץ!
והקל־שבקלים?!
פעם אחת, בליל שבת, הוא מתעורר בשעה מאוחרת בלילה. איזה רשרוש העיר אותו, הריהו מתבונן סביב, גנבים מוציאים את הזגוגיות מן החלונות. ראש מתגלה, של שאינו־ישׂראל. והריהו נותן שבח ותהילה להשם־יתברך, ש“רוב גנבי ישׂראל” לא חיללו את השבת. הגנב בינתיים נכנס, מפשפש באפלולית ומוצא את פמוטות השבת. סופם של הפמוטות שיקנה אותם יהודי – והריהו מפקיר אותם! מברכת הרבנית שבת אחת בפמוטות קטנים של נחושת. אשה לעולם אשה היא – והריהי מנטיפה מעט דמעות בשעת ברכת הנרות. ודי בזה! בערב־שבת הבא, כבר מביאים את הפמוטות בחזרה. שני יהודים סוחרים־בגניבות קנו אותם, אצל האחד מתה אשתו, ואצל השני – נסתלק תינוק, לא עליכם, באסכרה.
ור' משה וַאהל זה, ידוע לכול, לא נטל ספר בידו זה כשלושים שנה. זוכר ש“ס ופוסקים בעל־פה. כל מקום שאדם פותח, הריהו ממשיך ואומר, אם דרוש, הלאה; כל־כמה שהוא רוצה, בעל־פה. וקרוֹא קורא הוא דוקא ב”ספרונים" הקטנים. מהיכן הוא מקבל אותם?
יושב אצלו בחדר הבית־דין דיין אחד, איש יהודי תם. בעלי־דינים אינם מצויים. ר' משה וַאהל, ספרון בידו, מהלך בחדר־הקהילה אנא ואנה, ופתאום הוא מתייצב לפני התם ושואל במפתיע:
מה דעתך? האם אפשר שיהא אדם מהלך ברגלים יחפות על ־ גבי שברי זכוכית?
נתכוון לחרבונה; קרא “מסתרי פאריס”…
***
כאמור, הבת־מלכה, ההשׂכלה, לא יהיה לה אצלנו אפילו כלשהו של עבודה. כל העניין לא יהיה אלא כמין רוֹמאַנטיקה בלבד. נערים יהיו מהלכים בשוקה של עיר ומדקלמים לאורה של הלבנה: “ציון, ציון”, “החמלה”, “יונה הומיה”…
ואגב כך יהיו מטילים מבטים של כמיהה אל פתחי־חנויות, שבהן יושבות נערות־כלות… משׂכיל יהיה עובר ממקום מן המקומות, יהיה סר אצלנו ואומר:
מוּשׂכל ראשון – אין אוכלים! יהודים אינם אוכלים! אילו ראיתם, כיצד אוכלים אצל אומות־העולם!
ואת הבגדים יהיו מקצצים ומקצרים!
ואף־על־פי־כן הריני זוכה לקבל שׂכר־השׂכלה!
***
אבל כאן אנוס אני להפסיק לשעה קלה ולקפוץ קפיצה קטנה בזמן – לאחור. ואחר־כך פסיעה גדולה קדימה. לבוא אלי בטענות על־כך אין אתם יכולים. אין אני כותב בּיוֹגרפיה, אף לא זכרונות לפי סדר־זמנים קבוע. אין אני מבקש אלא למסור לכם צרור מפתחות קטנים לדברים שכתבתי.
ולקפוץ קפיצה אחורנית חייב אני, משום שבדרך, מתוך חפזון, שכחתי מלמד אחד. ודוקא יהודי גבהתן, שכמותו קשה לאבד, ובעל פרנסה בלתי־רגילה (אצלנו לפחות), שהיתה צריכה להישאר חקוקה בזכרון – כותש־טבק היה! תחילה היתה עושׂה את המלאכה הזאת הרבנית, ואחר־כך חלתה והריהי מתענה במחלתה זמן ממושך, – שוכבת ונאנחת. והוא כותש את הטבּק, ושומע איך אנחנו לומדים ליד השולחן. הוא למדן מופלג, אומר לפנינו בעל־פה סוגיות שלימות, ועם זה – פשטן גדול. כשאני מתחיל משתעשע בפלפול – “אַהאַ, כבר הוא מעפיל בהררי־הררים!” ואם הוא אומר בלבד – אין בכך ולא כלום. אבל מתיירא אני, שמא יגש אל השולחן ויניח אצבעותיו על הגמרא. היהודי הזה מלא טבּק, וכשהוא ניגש מיד אני מתחיל מתעטש. ויש לו שש אצבעות בכל אחת משתי כפות ידיו, ואני מתיירא מפני האצבעות היתירות הללו! ומשום כך הנני כל אותו “זמן”, כרצונו, מן הפשטנים…
לאחר שנתפטרנו מן הטבּק ומשש האצבעות, כבר יכול אני לקפוץ אותה קפיצה קדימה, ולספר סיפור־מעשׂה שזמנו מאוחר הרבה יותר. סיפור־מעשׂה זה, העולה בדעתי כל שעה שאני מהרהר הרהור כלשהו בהשׂכלה…
***
הזמן כבר הוא זמן מרובה לאחר תקופת ההשׂכלה. כבר הסתלקו ממנה. כבר מביטים עליה, כמו בתקופה של שׂמלות צרות – על שׂמלת קרינוֹלינה הרחבה כחבית, ומאשימים אותה – לא סיפּקה מים וּמלָחים אל השרשים, ולא אויר ואור – אל הענפים, אלא קטפה זלזלים שלימים והרכיבה אותם בגזעים זרים. בבהירות, מה דרך אחרת יש לבחור, אין יודעים… אך הדרך ההיא לא היתה דרך כלל..
ואני כבר הנני סופר ותיק. כבר עברתי כמה כברות־דרך: החבר דינזון הדפיס את ה“תמונות” הנודעות; ואפילו פרוטה אחת לא חזרה אלינו. בעזרתם של אנשים טובים הוצאתי שלושה כרכים של ה“יידישע בּיבּליאָטעֶק”; הכול נמוג כמלח במים – יחד עם ההון שהושקע. וכבר אנו עומדים אחרי ה“יום־טוב־בלעֶטלעֶך”, שבני־הנוער המתקדמים לקחו אותם להפיצם, את הכסף לא גבו וגם, כמובן לא המציאו אותו בחזרה. וכבר גם אחרי חגיגת היובל.
הכתובת שלי: וַארשה, צעֶגלאַנה מס' 1. “הקן של אנשי־פרץ”… כבר הספקתי, איפוא, לייסד אסכּוֹלא.
“חדר” שלם היה לי – ונשארתי לבדי. כל העם כולו נע־ונד הוא, ובפרט הבּוֹהימה שלו – סופרים צעירים. יצאו בשבעה דרכים, ועם שמות גדולים!
ושמות גדולים, דבר זה חייב אני להעיר דרך־אגב (ה“דרך־אגב” עם המאמר־המוסגר הם חולשתי שלי!) שמות גדולים עשׂו להם ואשלי־רברבין נעשׂו – דוקא ה“קוּנדסים” שבחדר. אותם שלא נתנו עצמם להיות מוּנהגים! האחרים, שנכנעו כל־כך מרצון לצנזוֹר, שדחקו את כתב־היד אל מתחת לעפּרוֹן שלי – המקום ירחם עליהם!
אני זרעים פיזרתי, שבעה נקיים ישבתי עליהם, ובקושי רב זכיתי לפירות כלשהם. הנה מתגלה ראשיש כלשהו פורץ ועולה. ברוב עמל הוא מבקיע ועולה, וכבר אני נותן לו משען, אחיזה, שלא יהיה נסרח על־גבי הקרקע. עלה, התרומם! בסמוֹכוֹת תמכתים!
והסמוֹכוֹת בלבד נשארו!
ולבדי אני. אין באים אלי אלא בשביל לקבל “סמיכות”…
אולם התקופה של “עת לטעת” מזמן כבר עברה, קטנה הגינה, כבר הצמיחה עשׂבים שוֹטים הרבה, והגיעה “עת לעקור נטוע”… ואומרים הבריות: אני מגרש את הכשרונות הצעירים. והולכים יותר אל דינזוֹן בעל הלב הטוב; הוא אינו מהיר כל־כך לפסוק לחומרה. רק אלה שהם תקיפים ובטוחים בעצמם באים אלי. ובחיוך של חן הם באים: בך בלבד תלוי הדבר! אם אתה אומר: לאו! – מיד אני משבר את קולמוסי. ובעינים מלהט הבטחון המצוי אצל גאונים ואצל גרפומנים: לא תוכל לומר: לאו!
פעם אחת מצלצלים אלי. מפסיקים לי עבודה. מילא, שמא אף־על־פי־כן יתגלה משהו! אני פותח. בלא ברכת “בוקר טוב” פוסעות ועוברות לפני שלוש דמויות. בפרוזדור אפלולית, וגם היום היה אפלולי; אף־על־פי־כן רואה אני: נערה, פניה גרמיות, תסרוקתה חלקה, בלא כובע לראשה, ידים ארכניות מיטלטלות לאורך גופה. עקבות הנעלים, שומע אני, מהדהדים, וגבוהים הם; היא מתנודדת עליהם… ולאחריה – בחור ארוך ומשונה וכובע נוקשה לראשו, לחיו קשורה במטפחת כמי שחש בשיניו, כפות ידיו שחורות; ולאחריו – אחד כבד־בשׂר וקצר־קומה ולראשו כובע רחב עם שולים רחבים: כנף אחת נשענת בשׂפתה על הכתף; ואחרון אחרון חביב – עם כתב־יד מתחת לבית־השחי – המחבר עצמו. קטן־קומה, דל־בשׂר, זערער… והם פוסעים ועוברים לפני אל החדר. אני נשאר מאחריהם ונועל את הדלת. כשאני נכנס אל החדר, כבר יושבים הבחורים על־יד השולחן, הארכן והשמן סנטריהם שעוּנים בכפות־ידיהם, מוכנים לשמוע. ה“משורר” מחזיק את כתב־היד סמוך אל פניו, עד כדי כך קצר־רואי הוא ומשקפים אין לו, והבתולה מפסעת על־פני החדר, עקבות נעליה מהדהדים, הידים הארוכות מיטלטלות אנה ואנה, – אך נכנסתי לחדר, עוד לא הספקתי להתיישב כראוי בכורסה, ממולם ליד השולחן, והיא כבר מפקדת: קרא!
ושולחת מבט לוהט אל כתפו של המשורר. והוא מתחיל: “רוח הזמן”.
והוא קורא, ומתלהב בקריאתו, ומתנגן בהתלהבותו…
הבחורים – קשובים וכפופים – בולעים את הנקרא; הבתולה כבר מהלכת על קצות בהונותיה, שלא לאבד מלה אחת…
ו“רוח הזמן” גדל ועולה.
כמובן, לא ההוא, זה של ההשׂכלה, שׂמלת־הקרינוֹלינה הישנה… אלא החדש – הרדיקאלי!
אי־שם, בין שמים וארץ, תלוי או עומד שעון, הוא שעונו של עולם. ושעונו של עולם מצלצל ומונה: שעות, חצאים, רבעים, ונדמה לי – רגעים גם־כן…
הרקיע – אפל, מעולף שחור. עב־ענן כבד כעופרת מחפה את השמש המתעלפת…
משמיע השעון קול־צלצול, מיד מתעוררת השמש, משלחת קרן־אור, בדומה לצינור־סורגים, מנקבת את עב־הענן, נופלת על ראשו של רוח־הזמן, והוא נרעד וגדל מעט. שוב קרן־אור – צנור־סורגים דוקר, ושוב רטיטה ונביטה פתאומית – מחצית־האַמה, ואַמה שלימה בבת־אחת! רוחות – גושי עננים אפלים, ניתקים מן הגוש הגדול, טסים ויורדים בחמת־זעם אל המחוגים, נאחזים בהם בכנפיהם, רוצים להפסיק את מהלכם. אך לשוא! הם רק מתלשים בזה את כנפיהם. הם נאנקים מזעם אין־אונים ופורחים ונעלמים אי־שם מרוב החרפה. את שעונו של עולם אפשר אולי לעצור לשעה קלה, להפסיק מהלכו – זה לא!
וכשהוא משמיע קול צלצול – נופלים קרני־אור, וכל קרן – צינור־סורגים, צנור־שפע וגדל רוח־הזמן וגדל ועולה…
על־גבי כיכר־דשא ירוּקה עומד הוא, רוח־הזמן, וגדל ועולה! והנה כבר גדל ועלה והתרומם מעל להרים הקטנים, מעל להרים הגדולים – ההימלאים והקאַרפּאַטים! הנה, ראשו כבר מתנשׂא ולעבים יגיע! בקע ונקב את הרקיע! בתרי עננים נופלים ויורדים על־פני המדבּר… ועוד לא די לוֹ; השעון מצלצל, קרן־אור חדה כצינור דוקרת, והוא גדל. כבר עלה אל הרקיע הראשון, אל הרקיע השני… כך עתיד הוא להבקיע ולעבור כל שבעת הרקיעים…
ונופלת עלי אימה מפני רבון העולמים… עוד כמה צלצלי־שעון, עוד כמה קרני־אור דוקרות, ורוח־הזמן מגיע אל כסא־הכבוד… והופכו על פניו!
אך למזלנו – בא שינוי…
במפתיע הוא מרכין, רוח־העת, את ראשו כלפי־מטה ורואה על־פני ככר־הדשא ציץ־תכלת קטנטן, חינני וריחני… ובת־שׂחוק מתוקה משתפכת על פניו החמורים… הוא, שמתפקידו הוא להפיל ולמגר את כסא־הכבוד, מחייך חיוך טוב, מתכופף שולח ידו, וקוטף…
ואין ספק שהיה מרים את הציץ הריחני ומגישו אל שׂפתיו, ולפחות אל חטמו, אילמלא נצטעק משהו מתוך תוכי:
די!
הבחורים קופצים ממקומם, הבתולה, זה הפרח המלך על־גבי > עקבים גבוהים, פונה אלי, ודבריו קרים כקרח וחדים כסכין:
ידעתי! כשבא פּוּשקין הצעיר אל ז’וּקובסקי הזקן, קיבל אותו גם־כן בסבר־פנים כזה.
וביתר ארסיות:
וגם הָבֵן הבין אותו כך…
ומיד פסעה ויצאה, כשם שבאה… והבחורים אחריה!
***
וזהו ספּור המעשׂה, העולה תמיד על זכרוני בקשר לתקופת־ההשׂכלה ההיא… הכול מוכרח להסתיים אצלנו ב“ציץ־התכלת”, היינו הך, אם על־גבי עקבים גבוהים ואם על־גבי נמוכים, וכך יהיה גם להבא, כל זמן… אבל על כך נדבר בסוף, לאחר שאני עצמי אהיה מחוּוָר לעצמי היטב…
ואמנם:
בקושי אני מצליח להיכנס ברגל אחת אל “התנועה”. בגלל סיבּות, שעליהן ידובּר בפרק הבא, אין אני עתיד להיות טובע באותה כף של פושרין! היה אצלנו יהודי בשם דוד שיפמאן, לשעבר בעל בית־ממכר לטבּק, שבהיותי בן שש קניתי אצלו טבּק טוּרקי. בעד 45 גרושי“ן, שקיבלתי דמי־פורים, קניתי אצלו רבע של טבּק והתחלתי מעשן… אחר־כך, כשפסק מוֹנופּוֹל הטבּק של קרוֹנעֶנבּעֶרג מן העיר, פתח לו דוד שיפמאן חנות־טבּק לעצמו, עם מכשירי־כתיבה וספרי השׂכלה כתוספת, ומלבד זה נעשׂה גם מורה ללשון־הקודש, – ומן ה”פקוד פקדתי" של דוד שיפמאן זה אני בורח ונס כנס מן הדליקה; משעמם! אצל הגיבּן הקטן שטעֶרן, בנו של שטעֶרן הגדול, שבא ללמד גרמנית מתוך אוֹלעֶנדוֹרף: “גוּטמוֹרגעֶן, העֶר, ווי האַבּען זי געֶשלאַפן?” “גוּט” – לומד אני לשׂחק פרעֶפעֶראַנס. “אדם אינו חייב לדעת, איך קורין לו למגף בכמה וכמה לשונות”… את הרושם הרע ביותר עושה עלי יעקב רייפמאַן. אדם שהוא מוצא שיבּושים בתנ“ך יותר ממה שאנו מוצאים ראשי תיבות ב”פּרי מגדים", ומקפיד שלא ליטול ידיו מתוך נטלה שנפגמה שׂפתה ולובש טלית־קטן…
ועוד לא די בכל אלה, הריני בא אליו פעם אחת, ועל־גבי השולחן מתגלגלות פיסות־נייר… חומר לאבטוֹבּיוֹגרפיה שלו… הריני קורא, ומתברר שהוא נולד פעמים, וכל שתי הפעמים במזל רע: פעם אחת – ביום כפּוּר, הוא היום שאפילו דגים שבמים חרדים ורועדים בו, וכנסת־ישראל כולה משוטטת בדמעות והיא מלאה הרהורי תשובה וחרטה, והפעם השניה עוד רע מזה – בתשעה באב! הלא הוא היום שבו כנסת־ישראל לבושה שחורים ועטופה שחורים ומנהמת כיונה. ועל כך עומד הוא, היהודי גבה־הקמה ומגודל השׂיער השחור, ומנהם מרוב נחת־רוח ומחייך ושואל:
ומה? כתוּב יפה?
ועוד לא די בזה… הוא מוכרח עוד לקרוא לפנינו שיר. הוא, עש־הספרים, שאינו מניח לפתוח אצלו בבית אשנב קטן ונושם תמיד אופל ואבק־ספרים, רואה פתאום בחלומו – כרם, ובכרם – כל־מיני פירות ושבילים יפים וגם “פרחים עם שושנים” (כל שורה – שלוש מלים!), ובאותם השבילים – הוֹ, הזמנים המאושרים! – מטיילים “שלובי זרוע” שנַים שהם, כנראה, שׂונאים בנפש זה לזה! דהיינו: אחד המאמין כי יסודות־העולם ארבעה המה, ואחד הנשבע שאין הם פחות משבעים ושבעה…
המורה הרוסי שלי, בעל העינים הקטנות החוַרוָרות ועם הפה המעלה תמיד ריח של יי"ש, הוא וַדאי שלא משך אותי, ותורת־הדקדוק שלו על־פי גרעֶטש לא כבשה את לבי… אך כיוָן שפרשׂ שׂר־הרוח את כנפיו, ושעונו של עולם השמיע קול צלצול, מיד אני מקבל שׂכר־השׂכלה על־גבי המדרגות האפלוליות. כל המדרגות בזאַמושץ אפלוליות הן; מרוב צפיפות. ואני בחדר־המדרגות שלנו נער אחד, בעל עינים לוהטניות, כנגד שלוש נערות־אחיות!
ופעם אחת, ואני, “מוּניש, נקי מחטא, נקי מעוֹנש”, רץ ויורד, ולאמיתו של דבר – טס ועף מעל מדרגות, ובכיסי שלוש כעכים בחמאה בשביל בחור עני, בדרך אל בית־המדרש. והנה אני שומע, צעדים מתקרבים לקראתי. צעדים כלפי־מעלה, קלילים, זריזים! ומיד מתבהקות לפני עיני שתי זרועות צחורות, מעורטלות, ומתברקות כנגדי שתי עינים לוהטות, – והזרועות המעורטלות־הצחורות משתלחות מסביב לצוָארי, ונשימה חמה מהלכת על פני ותחינה נלבבת:
הבה נהיה נאהבים, לייבּוּשל…
וכשאני, – שאירע לי הדבר הזה בפעם הראשונה! – נרתע לאחור מבולבל, מפוחד, אומרת לילית הקטנה שלי, האמצעית בין שלוש האחיות, בנעימה של צער גדול ועלבון רב ואזהרה חריפה:
ככה?! אם כן, הריני הולכת אל יוֹנה’טשעֶ, אל בית האולפן לרכיבה!
היא יודעת היכן יונה’טשעֶ מצוי… ולאהוב מוכרחה היא. תוקפת אותי חרדה לשלומה, ואני צועק לה:
חס־ושלום! עיזה־פזיזה, שלא תהיני לעשות כדבר הזה! הוא…הוא…מנוּוָל! פחות־שבפחותים!
אם כן, אהב אותי אתה !
ואני אנוס להסכים…
ואנו מתנשקים בדרך ילדותית־שטותית ובחום מעוּשׂה… ואפילו עיניה שלה – כבות והולכות, הזרועות המלפּפות – מצטננות ומתרופפות. אפשר שהיא צריכה באמת לאהוב, אבל לא אותי…
ואף־על־פי־כן, נפגשים, מתנשקים… הרי נדברנו על־כך במפורש! ולילית תובעת, ומוניש נשבע… לא כל־כך גבוה! אין הדברים מרחיקים עד כדי כך, ולפיכך גם אינם נגמרים ב“טיסה על־גבי המטאטא למעלה”. והפגישות נעשׂות נדירות יותר ויותר… משום –
משום שאין עובר שבוע אחד, עד שאני נפגש עם האחות הבכירה, עם כלתי מן החורבה. שנינו אנו נשארים עומדים, שנינו מרוגשים משום־מה, נסערים מרגש תמים וחביב. ושנינו מביטים זה אל זו, בשלוָה ובחיבּה, אל תוך העינים. אנו שוהים בשתיקה. והיא מפסיקה הראשונה:
יודע עתה מה, לייבּושל, אתה צריך ללמוד…
ומשתנקת לרגע ומסיימת:
פּוֹלנית!
עונה אני, בקול לחישה מוזר, שאיני יודע עצמי מה טעמו:
לקרוא אני יודע!
ובאמת – את הקריאה למדתי בבית־המדרש, על־פי היתרי־ההדפסה של טוּגעֶנדהוֹלד: “ווֹלנוֹ דרוּקוֹבאַץ'” שעל־גבי השערים, כמו שלמדתי קצת לאחר־מכן לקרוא גרמנית ורוּסית…
שואלת היא, אם אבין כשאקרא?
“בוַדאי!” וכי נאה לענות אחרת, כשהשואלת היא נערה?
אם כן, היא תשאיל לי ספר. היא תתן לי את ספרו של קוֹזשעֶניוֹבסקי “קוֹלוֹקאַציה”. ואם אף־על־פי־כן לא אבין משהו, שאכּנס אליה, לשאול אותה. מרגיש אני משום־מה חמימות טובה מסביב ללבי:
אדרבה! וַדאי שלא הכול אבין! ואני מוסיף בשמחה:
ואני אלמד אותך לשון־הקודש.
טוב! – והיא מסמיקה, ושוב הפסקה. אני מפסיק את השתיקה ושואל, ושוב בקול שאינו קולי, ובלחישה חרישית עוד יותר מבראשונה:
את כועסת עלי?
היא שואלת, כאילו מתמהת:
על שום מה?
על שום המשׂחק בחתן־כלה… בגלל חלוק־האבן.
היא מבטלת את כל העניין הזה:
אַי־י־י!
כבר מזמן שכחה… אבל סימן עדיין יש לה. מגישה לי את הלחי.
רואה אתה?
אפלולית, קשה לראות, והריני מניח אצבע חרדה ונוגע נגיעה קלילה־קלילה… היא מסמיקה.
אם אתה רוצה – אומרת היא בחביבות ילדותית – יכול אתה לנשק במקום הזה!
מגיע אני את שׂפתי אל המקום ההוא, והריהן מרעידות עוד יותר מן האצבע! היא משיבה את ראשה לאחור ואומרת מרוגשת:
יודע עתה, אילו פגעת משהו גבוה יותר, כחוט השׂערה, היתה עיני נשפכת כולה.
חס ושלום!
כן, כן! אבא אומר כך, וגם אמא אומרת כך. ובמעט עצבות, ובחיוך:
ומי היה לוקח אותי לאשה עם עין אחת?
והריני מכריז בקול:
אני! אני!
והיא שואלת, לאחר הרהור כלשהו:
והיית אוהב אותי עם עין אחת?
ואני מכריז בקול:
לעולם, כשם שאני יהודי!
ואני מחבק אותה ולוחץ אותה בלבביות יתירה אל לבי.
ומשתומם על עצמי: מה אני עושה? ומנַין אלי הדבּורים הללו, והנלבבות הזאת? וקולי זה, – מה הוא רועד כל־כך, קולי? והנערה, מה היא חרדה כל־כך? ומפני מה מאירות אצלה כל כך העינים באפלולית?
**
והאחות השלישית, היא הצעירה ביותר. “עיזה צעירה”, כפי שאומרים בזאַמושץ. בגרמנית: בּאַקפי"ש, ובלשון־חכמים: פּגה! חולת ריאה, אך דבר זה יוָדע לי רק לאחר־זמן. וגבוהת־קומה היא. וכפופה מעט. ועינים יש לה חביבות ונלבבות כל־כך, גדולות; ואישוניה גדולים ביותר, דומה, צמאי־אור, שותי־אור, ותמיד מוּתמהים, שואלים, או (כפי שאני מרגיש עכשיו) נפרדות תמיד מן העולם…
היא, כשהיא נפגשת אתי בחדר־המדרגות, הריהי נעמדת, נסוגה ומתייצבת וגבה סמוך אל הקיר, או נשארת עומדת וידיה נשענות מאחריה אל המעקה, ואני, שלא ברצוני, מתחיל הולך לאט יותר, היא מביטה עלי, עד שאני עובר, בעיניה הגדולות והנלבבות, ומביטה אחרי עוד שעה קלה, עד שאני יורד למטה.
ואם אני נכנס הביתה אליהן, או שהיא באה אלינו, הריהי מתיישבת בקרן־זוית אפלולית ומשם היא מביטה אלי בחשאי… נגיעה מתוקה ומכאיבה נוגעות הן בי, עיניה הגדולות, ההולכות וגדלות משעה לשעה.
אך למה היא מתכוונת בזה?
האחות הבכירה, כלתי מן החורבה, לוחשת לי פעם סוד:
חולה, המסכנה…
וכשהיא אומרת מה מחלתה, גוברת בי הרגשת הכאב…
והנה היא נחלית, ומחלתה קשה…
פעם אחת אני נכנס לשם – שוב אותה ההבטה שלה בעינים הגדולות, ואותה הרגשת־הכאב המתוקה אצלי…
קודם הגסיסה, ואני נמצא שם במקרה, מבקשת היא פתאום, שכל הנמצאים בחדר יצאו, חוץ ממני. דבר יש לה לומר לי, בארבע עינים בלבד. עושׂים את רצונה. אני נשאר עמה לבד ורועד בנפשי פניה… היא מרמזת אלי: קרוב יותר, קרוב עוד יותר… וכבר אני סמוך למיטה… “עוד יותר קרוב!” אני גוחן מעל למטה…
יודע אתה, – אומרת היא בלחישה חרישית, חרישית, ונדמה לי עלעלים מרשרשים; לבי הוא השומע, ולא אזני – יודע אתה, אני אוהבת את אבא, את אמא, את אחי… את אַחיותי ואותך – יותר מכולם! – –
ומבקשת בקול חרישי עוד יותר: תן לי נשיקה במצח.
ועוד קודם שאני תופס כוָנתה: בפה לא, יש בזה סכנה…
ואני נושק לה על שׂפתיה…
***
רוצה אני, מתוך דילוּג על פרק זמן, שעוד אשוב אליו, לסיים תחילה את “האהבה עם שלוש אחיות”…
הצעירה ביותר – מתה…
את האמצעית זנחתי, בגלל הבכירה… או, כמו שהיא אומרת בתרעומת עלי: בגדתי בה… הפרתי שבועותי לה…
והיא כועסת, מחרפת ומגדפת אותי… במכתבים.
אם אני נמנע מלהפגש עמה, הריהי שולחת לי בידי הנערה המשרתת אגרות סודיות: הייתכן? מה פשר הדבר?
בשעה של משוּבה, כשהמוּז"א של שובבות, זו שלפי האמת עדיין אינני יודע על קיומה, יורדת ומשתלטת עלי, הריני משיב לה בחרוזים:
"כְּנֶגְדִּי אַתְּ טוֹעֶנֶת: נַשֵּׁק נִשַּׁקְתִּיךְ,
"הַאֲמִינִי, הָיָה זֶה וַדַּאי רַק טֵרוּף…
"מִין דִּבּוּק מְדֻבָּק מִזִמְרִי בֶּן־סָלוּא…
"הֲבַקֵּשׁ בִּקַּשְׁתִּיךְ לָךְ לִהְיוֹת לְאָהוּב?
"אֵין סָפֵק, זֶה דִבּוּק מִזִּמְרִי בֶּן־סָלוּא,
"לֹא מִמֵךְ אָז הָיִיתִי אֲנִי מְכֻשָּׁף…
"וְהַמְתִּינִי, אוּלַי עוֹד יָשׁוּב הַטֵּרוּף,
“וְאוּלָם לְפִי שָׁעָה עוֹד אֲנִי מְיֻשָּׁב!”
שיר זה חטאת־נעורים הוא, שמצאתיו אחר־כך בגניזה שבידי דודי, תיקנתיו הרבה, ולצערי “פורסם” בהוצאת־היובל שלי…
ואולם – היא התנחמה עד מהרה.
הבכירה, “קודש הקדשים” שלי, עוד קודם שהספיקה ללמוד ממני לשון־הקודש, נתארסה והיתה לכלה, לא שלי! מ“רוּסיה”!
התנאים נכתבו בחצי הדרך, באוּסטילה… בשעה שנסעה לשם לא הייתי בבית. אבא לקח אותי פתאום (אינני יודע, אם במקרה) עמו אל היער, במקום שהיתה לו חלקת יער לחטיבה, לא הרחק מאוּסטילה.
הוא מדבר על לבי (לשם מה? וכי אינני רוצה לנסוע?): “תראה יער, אם תרצה ותצלח לעסק, תישאר!” – אל העסק כנראה, לא צלחתי. אבל אותו יום התוַדעתי בפעם הראשונה אל היער ואל הנהר בּוּג.
תחילה היתה הדרך משעממת. הררים ועמקים…
“יעלו הרים, ירדו בקעות”, מהרהר אני. עוד איני רואה בזה נעימות יתירה! ומשני צדי הדרך שׂדות שטוחים לאחר הקציר, ושלפי הקש השחורים־הדוקרניים שבשׂדה מזכירים לי את סנטריהם של יונה’טשעֶ ודיעֶדעֶ, המגולחים שלא כהלכה…
אך לאט לאט מתחיל מתקרב, יותר ויותר, קול המולה דקה, והיא מתגברת והולכת, מקיפה את כולי… סובר אני ושואל:
נהר?
לא – אמר אבא – היער הוא זה, ההולך ובא לקראתנו (זו לשונו).
אני משתומם:
איך זה רועש יער?
בענפים, בעלים שהרוח מניעה (אמור אמר: מרחישה).
אהא!
ואמנם, מיד בא לקראתנו היער. אנו נוסעים ונכנסים לתוכו, אני נשאר עומד מכושף; גבורים כאלה, ענקים כאלה! אני נופל ברוחי, שפל בעיני…
בן כמה הוא, אילן שכזה?
אבא עצמו אינו יודע:
זקן מאד…
אֵילוּ עצים הם אלה?
אורנים… מאורנים גבוהים כאלה עושׂים תרנים לאניות… והם הולכים ומרחיקים להם הרחק, הרחק…
איך?
שטים על־פני המים. מן הבּוּג, שתראה אותו, אל הוַייסל, ומן הוַייסל אל הים בדאַנציג. ומשם – אל ימים אחרים… ואולם חלקת־יער זו עדיין אינה מכורה… אני חוטב קצת הרחק מזה, אלונים…
וכשאני בא ומגיע אל האלונים, ורואה כיצד איכּר קטן נוטל קרדום ונועץ אותו בבת־אחת בתוך אלון, נקרע משהו בתוך לבי. משהגענו אל המקום, הריני רץ נפחד ונרעש ובעיה גדולה בלבי, אל סוכתו של הלבלר, מפיל עצמי על מטתו, כובש פני הלוהטים בתוך הכר ורועד כולי, עד שהעיפות מתגבּרת ואני נרדם, וישן כך עד למחר בבוקר… למחר אני מתעורר:
היכן אבא?
הלבלר מחייך משום־מה מתחת לשׂפמו:
נסע לאוסטילה… לפנות־ערב ישוב. רוצה אולי ללכת היערה?
אני מניע ראשי:
לאו…
כשהרוח מביא בכנפיו הדה של מכת קרדום בעץ, כולי רועד.
לפנות ערב אבא שב:
מזל־טוב! – ומביט בי בעין בוחנת.
הכלה שלי מן החורבה היתה לכלה, נערה־מאורשׂה באמת; אך כאמור, לא שלי…
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
טראגדיה לא היתה בזה. לא מטיל של פלדה נשבר, אלא אלומה של קרני־ירח! אל היער התרגלתי. ואחר־כך נסענו אל הבּוּג. ומן הבּוּג והוַייסל, שראיתי אחר־כך סמוך לראכיב, נוצר “הדיבּוּק” שלי…
הסיבות שמנעו אותי מן ההשׂכלה ידוּבּר עליהן בפּרק הבא. אבל כאן חייב אני להוסיף עוד “עיקר שכחתי” אחד בדבר מעשׂה־שהיה בר' משה וַאהל, מעשׂה שהיה בי עצמי. מעשׂה שלא נמצא לי מקום לשבצו אגב תיאור דמות דיוקנו, ואף־על־פי־כן איני יכול לחסרו.
כל השנה כולה מתפלל ר' משה וַאהל אצלו במניין, בחדר הבית־דין שלו. אל בית־הכנסת הגדול אינו בא אלא ל“כל נדרי” וכל ערב ראש־חודש ליום־כיפור־קטן.
מתרחש פעם אחת, כנראה הקדים לבוא, ובית־הכנסת הגדול עדיין נעוּל. בית הכנסת הגדול ובית־המדרש – כפי שמתואר במחזה “בפּליש על השלשלת”. הריהו נכנס לרגע אל בית־מדרש, עומד לעיין בספר, בכותל־המזרח השׂמאלי, בפינה סמוך לארון־הקודש. תמיד עומד שם ה“תם” שלנו, הנקרא “יהושע בהמה”, שעדיין הוא מתאווה ומקווה לקבל כתב־רבנות, ואנו, בני החבורה, שולחים לו מזמן לזמן – כתבי־הזמנה מזוּייפים, והוא כפי שכבר הזכּרנו, רץ אל אשתו לשאול אותה, אם יסע ואם כדאי לו לקבל את ההזמנה… וגם הוא חבוש מין ספּוֹדיקל שכזה ולבוש מין קאפּוטה שכזאת… הריני נכנס, ומיד ברור לי, ה“תם” עומד שם! ואני מתקרב על בהונות – ומכבד אותו מאחור במתנת־יד, לא כדי להכאיב, אלא לשם ליצנוּת, – הוא מיסב פניו – ר' משה וַאהל, ואני נשאר עומד מאובּן.
והוא פונה אלי ומתחייך:
למי זה נתכוַנת, קונדס?
וכבר פורצות הדמעות מעיני.
אתה מתחרט?
מה שאלה היא! אבל לדבּר אין אני יכול; ניטלה לשוני.
רוצה שאמחל לך? רוצה לקבל "תשובה?
עדיין בלי לשון, מנענע אני ראשי לאות הן.
אם כן הבטח לי, שלעולם לא תהיה עוד מרים יד על שוּם בן־אדם…
אני מבקש להושיט יד;
“לא, תקיעת־כף – זה לא…”
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
ואת הבטחתי קיימתי… וחוץ מפעם אחת, פעם אחת ויחידה, שלהבליג כבר היה למעלה מכוחו של אדם, עוד לא הרימותי עד היום ידי על שום אדם, לא בשביל להשיב מכה תחת מכה ואף לא בשביל להגן על עצמי..
-
במקור כתוב: להתגבר ↩
מַהר גדלים ילדי ישׂראל; ולואַי והיה גידוּלם החיצון מהיר כגידולם הפנימי!
אילו היה בידי, במקום העט לכתיבה, עפרון לרישום, הייתי מצייר מעצמי, כפי שהייתי באותם הימים, ימי הנערוּת, מין קאַריקאטוּרה:
קטן־קומה, דל־בשׂר, ידים ורגלים כמקלות־עץ; והראש – גדול; והמצח שבראש – מקומט ולחוץ; ומתחתיו – עינים גדולות, מחפּשׂות, שואלות ומלאות־צער…
ואני יושב בתוך סירה, סירה זעירה; הסירה מקושרת אל כדור פורח גדול למדי, שהוא נושׂא אותה… נושׂא אותה בגובה ג' טפחים מעל לפני מי־ההשׂכלה… והסירה מסורה לחסדיו של הרוח. ואני יש לי בידי רשת לצוד בה פרפרים, וברשת זו אני מנפנף בחזקה בחלל־אויר וצד בה בעיות… וכך אני שט בחלל־האויר, אגב ציד הבעיות, עד שאני נכנס ומגיע, שלא בידיעתי ושלא ברצוני, אל תהליך־המין המתעורר…
ג' טפחים מעל לאגם־ההשׂכלה.
השׂכלה פירושה “השתלמות” – ידיעת לשונות, “לדעת כיצד מגף נקרא בכמה לשונות”… וגם – קצת שירים על כל “ארבע תקופות השנה”… השׂכלה זו היתה: ה“פּקוֹד פּקדתי” של שיפמן; ה“גוּט־מוֹרגעֶן, ווי האַבּעֶן זי געֶשלאַפעֶן?” של שטעֶרן, וה“פּריציאַסטיעֶ” עם “דיעֶיעֶ־פּריציאַסטיעֶ” של הפעֶלדפעֶבּל על־פי גרעֶטש… ולכך נוסף הדיקלום לאור הירח: “לוּ אדע, כי יהרוס קולי בכוח…” מכל חברי בני־עירי רק חברי יצחק’ל גמר את הפּרוֹגימנאַזיוּם בבית וברח למקום מן המקומות ללמוד… להיות ל“דוקטור!”…
אך אותי מעסיקים “דברים שעומדים ברומו של עולם”… “הויה” ו“יצירה”!
לשם מה ברא הבורא את העולם?
שהעולם איננו קדמון, על אפם ועל חמתם של אריסטוֹ וכל חכמי יוָן, דבר זה יכול אני להוכיח “שחור על גבי לבן”… והבּרא נברא דוקא “יש מאין”! ולכל היותר – מן “החומר ההיוּלי”… ולא נברא, כביכול, אלא במאמר בלבד: “יהי אור!”…
טוב ויפה, אבל לשם מה בראוֹ הבורא?
בשביל שירא האדם (התכלית והמטרה בבּריאה!) עובד אותו?! מה צורך יש בזה להקדוש־ברוך הוא? שיוכל לתת שׂכר בעד מעשׂים טובים ולא יבייש את האדם במתנת־חינם? (כדעת רבינו תם) אבל דבר זה מסתבר רק אצל בשׂר־ודם לגבי בשׂר־ודם זולתו… שאני יכול לעבדו. שאם אני לוקח ממנו מה שלא טרחתי שיהיה מגיע לי, הריני עושׂה לו עוול, שהרי נשאר לו פחות (ראה “החדרה, שקצים!”). יותר מזה מתקבלת על השׂכל ההאצלה בספירות… אבל משום־מה, כך, נדמה לי, מצטמצם על־ידי כך הרצון האלוהי… וחבל! ועם זה מפחידים התחומים שמתחימה תורה זו לשלטונו הבלתי־מוגבל של הכול־יכול… אין־סוף הוא, ואף־על־פי־כן מותחם ומוגבל: להפוך משולש למרובע אין הוא יכול… והפחדים שבאו לאחר זמן לידי ביטוי בפי החוטא של “בפּליש על השלשלת”: ממה שכבר נעשׂה לא יוכל לשנות אף כקוצו של יו"ד…
ומה הם החיים בעולם הזה? ומהו לצאת מן העולם הזה – למות?
וכמרומז, הבעיות שאני מתמסר להן גדלות ועולות כפטריות וכמהין בעולם התוהו שלי, וכירוֹקה מעל לתהום הנסערת ומלאת־הריגושים של חיי אשר “מתחת לסף ההכרה”, שבהם מתעורר יצר־המין, מתבקעת ויוצאת, שלא בידיעתי ושלא ברצוני, החיה הקרויה גבר, זו העתידה לבוא ולצבוע הכול מחדש, כל מה שהיה עד עכשיו שחור ולבן, ולשווֹת לו כל גווני־הקשת, ויותר מכולם אודם־דם, ארגמן…
ושוקע אני במרה־שחורה… ואבא, על חטא שחטאתי במרה־שחורה, בליל־שבת לאחר הקידוש – מכבדני במתנת־יד… אמא רוטנת בחשאי: “כאילו ילד אין לו עגמוֹת נפש רבות משלו…” ובודד ומבודד אני (עם מי מדברים על דברים כגון אלה?) והריני מתהלך בודד בתוך רשת־צללים מעורפלת של בני־אדם ועצמים, שאינם אחוזים (לגבי דידי) במקום ובזמן אלא אחיזה רופפת, וכולם מפרפרים־מרפרפים, עטופים אפרוּרית… או מרטטים בתוך עמודי אבק־שמש; חלום ומציעות המשמשים בערבוביה…
ובשעה שאני מעלה את הזכרונות האלה על הכתב, מקיפה אותי שוב ההרגשה ההיא של אנשים ועצמים, שיש להם שייכות לכאן, שנשמתי היתה לה יניקה מהם… ולעתים נדירות אראה את מי או מה בשלימות… על־פי־רוב הכול מטושטש, בלא סימני־היכּר וקוי־היקף ברורים… רק עינים מציצות אני רואה, רק שׂפתים מלחשות אני שומע…
להסביר את עצמי כולי אינני רוצה; כל הצלילים ואלומות־האור, שמהן נתארגה פנימיותי בצורתה המיוחדת לה – לא אפרט כאן…
לא בשביל כולם יש לו לזכרוני, הקולט בעיקר מחשבות, בעיות וניגודים, החכּה המתאימה, להעלותם ממי־הנשיה; לא בשביל כולם יש לו הזרקוֹר המתאים, להאירם במידה מספקת בתוך הערפל…
שוטו לכם הלאה, זוגי עינים ושׂפתים חביבים, שחדלתי מלהכירכם… ברגע האחרון, אומרים הבריות, נזכר האדם בכּוֹל בבת־אחת… אולם עט לא יהיה מצוי אותה שעה בידי; ומי יודע, אם הלשון תהיה מתנועעת אז לרצונה…
מפני מה איבּדתי בדרכי, זו הדרך שאני עובר בה בפעם השניה, למן הילד ועד לסופר, ואולי קצת הלאה מזה… את המלמד־הפשטן שלי? ה“רעיון”, שהיה מנחה אותי ב“פּרק המלמדים”, השאיר אותו בערפל, לא הטיל עליו אלומות־אור…
ורק אחר־כך נזכרתי בו, ומן החוץ – בדרך מקרה…
אני מדפדף ב“פּעֶר גינט” של איבּסן, ומגיע אל הספדו של הכומר על בר־מינן אחד, שהיה מחזיק תמיד את ידו הימנית בכיס־בגדו… היה מסתיר את ידו מעיניהם של הבריות, משום שפעם אחת, כשביקש להשתחרר מן הצבא, קצץ לעצמו אצבע מידו הימנית, והיה מתבּייש בידו זו שאין לה אלא ארבע אצבעות…
אותו הרף־עין צף ועולה לפני ניגודו של זה, המלמד שלי, כותש־הטבּק, שהיתה לו אצבע אחת יתירה, והיה מפחיד אותי באצבעו השישית…
בעיות וניגודים – אלה הם שני הגלילים, שעליהם יהיו נגללות כל יריעותי הספרותיות… תמונות־ניגודים מוסריות – תיאורי הנמושות של החסידות, חורבות של השקפות־עולם… דראמות או טרגדיות המתחוללות בעיקר במוחות לוהטים או כּבים…
ורק משהו מועט טבע…
יש לי ממנו באוצרי שלי כל־כך מעט; בימי הילדות והנעורים, שהם המפרנסים את השנים שלאחריהם, היה לי כל־כך מעט ממנו – – –
***
ילד יהודי, שנולד בעיר־מבצר! מן היער ומן השׂדה – מובדל ומופרש בחומות ובסוללות, נעול בשערים… לאחר שכבר ספגה נפשי הרבה מ“ברכי נפשי” ומתיאורי־טבע תנ"כיים־פיוטיים אחרים, עדיין לא ראו עיני גבעול־עשׂב בצמיחתו… אני יודע, ישנו כדבר הזה… מלאכים עומדים מעל לכל עשׂב ומכים על ראשו בשוטים ומצליפים: גדל! גדל! וניצן־החיים הרך הזה, הרופף הזה, אנוס להבקיע את האדמה הקשה ולבצבץ ולצאת…
נפשי כבר תהיה ספוגה ומלאה מן הסוד של הסנה במדבר, על כל עמקו ורוממותו – שעה שאני עצמי עדיין איני יודע מה זו ערבה, ועיני עדיין לא ראו קוץ או שׂיח, ולא שום גבעול של צמח – אלא זו בלבד, שראיתי פעם במרתף, שירדתי לתוכו ביום־קיץ חם להפיג את החום, גידולי־חיוָרון של תפוחי־אדמה שנזכרו בשעת־הנביטה ונבטו…
נדמה לי, כי לכם, בני הדור הזה, יהיה לא קל לתאר לעצמכם ילד כזה – ואין צריך לומר נער, בחור־חתן; כל קו־החיים הזה ייראה בעיניכם משונה־מוזר! יצור, שהוא מתהלך עם מוח, שבו כבר קלוּטים כל ריחות־הניחוח המתוקים ביותר מן “השׂדה אשר בירכו ה' " ומן ה”דודאים" מ“הר־הלבנון”, מ“חבצלת־השרון” ומ“שושנת־העמקים”, ואילו אל נחירי חטמו ממש עדיין לא הגיש שום ציץ או פרח חי… אחותו של יונה’טשעֶ, בנותיו של כומר־הגדוד, כמה מנשי־הקצינים, נושאות על “לוח לבן” – צרורות־פרחים; נשי המהנדסים, המסתופפות בתוך הגן הנעול שמחוץ לעיר, באות לפעמים העירה, לבושות שׂמלות צחורות, מקושטות ציצים קטנים־קטנים, והן מטיילות להנאתן בארמון – ואתה הילד או הנער לך ונסה לתחוֹב את חטמך לשם…
הרי אני הוא הילד הרך וזך־הלב, האָמוּן על “חובות הלבבות”, ונחת־רוח יתירה יש לו מן הוויתוּר על כל דבר, מחלוּקת ארוחת־הצהרים עם הזולת… שתי משאלות בלבד יש לו בשביל עצמו: מאבא שבארץ – עוד בצלצל ירוק אחד, ומאבא שבשמים – שימלא את פגימת הלבנה…
על פתחו של לב־הילד התמים שלי עוד תלוי מנעול, הנפתח על־פי צרופן של אותיות מסויימות… לפי שעה האותיות עדיין מפוזרות, ומי יודע אימתי וידו של מי “תכוון” את האותיות לצרוּף הנכון, יפתח וילבה שם אש, קדושה או זרה, על־גבי המזבח הזעיר… אני עדיין נערה אני, וכלתי מן החורבה – נער! וראשי הגדול־התפוח כבר חי ושקל ונאנס לפתור את כל התסבוכת הכלכלית, המשפטית והמינית, שביחסים בין “אדם וחוָה”, למן “מיאוּן” ועד “יבוּם”…
וכבר אני סובל את הסבל של גלות השכינה: מפני־מה גובר השקר, ושולטת הטעוּת בעולם, ובּחיר־השם “יתן בעפר פיהו… ישב בדד וידום”… וסתם־גלוּת…
במדים חגיגיים, עם כידונים המבהיקים ומתנוצצים באור־השמש הבהיר, צועדת בסך ביום־מיסדר פלוגת־צבא מן המבצר, שבו הקצינים גרים, עד אל הקסרקטין שליד השער השעֶבּרשיני, לכל אורכו של הרחוב המרוצף… עם תזמורת… ו“החברה הלבנה”, אלו הנערים השובבים, רצים לפניהם… חוץ מן הרוקח עם שלוש בנותיו הקרויות “לילות שחורים”, הכול רצים, מתוך הבתים אל החלונות ומתוך החנויות אל הפתחים… התזמורת פוצחת שיר־לכת עליז־נצחוני, ולבבי הרך דואב:
– היכן הוא צבאי שלי? תזמורתי שלי?
והעינים מתלחלחות…
הוֹ, הרי בראשי כבר היתה נתונה חטיבה גדול מן העולם – כל ארץ־ישראל… זו שהיתה לפנים “ארץ זבת חלב ודבש”… שישבו בה “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”…
אמנם – הטוֹפּוֹגרפיה משובשת היתה; בשל “גירסא דינקותא” (שבשתא כיוָן דעל, על!) ציויתי זה לא מכבר, ב“מסירות נפש”, לים־כנרת שיהא צף ושופך מימיו ליד צפת עיר־הקודש1… אבל חטיבה של עולם! ארץ וערים בה (וביניהן – ירושלים!), וכפרים בה, ונהרות וימים (וים־המלח בתוכם!), והרים… הרי־כרמים! ואילו בעיני־שלי ממש לא ראיתי, מלבד המבצר, אלא את סטאַברוֹב, הוא הכפר שהוזכר!
וכשמגיע היום, ומתמלאה תשוקתי הילדותית החמה, שוב לא אזכור אימתי וכיצד, לעלות אל המעקה הקטן שעל מגדל־השעון… ואני, הוא הוא הנער מתוך “שלוש קריאות”, עוזב את “בית אבי ואמי בבגדד” ויוצא ומטפּס על־גבי המדרגות הלוליניות הצרות־החלקלקות שבתוך המגדל עד שאני עולה ויוצא לאור־העולם, מתהלך סביב על־פני הגזוזטרה הקטנה, ורואה בבת־אחת מרחוק ארץ־מישור ענייה משתטחת מסביב לעיר, עם “בתים הנראים כבתי־קלפים ואנשים הנראים כחגבים”, עם כמה עצים גמדוניים פזורים פה ושם, הריני מבחין שם למגינת־לבי, שככל שיתרומם האדם כן ירחיק לראות, אך לא ייטיב לראות… בדיוק כמו ב“שלוש קריאות”…
***
אך הנה עולמי הקטן מתעשר במקצת… הוא, יוצא ומתפשט עד מחוצה לעיר, ומקיף גם את גן המהנדסים, שמתוכו היו באות העירה הגבירות לבושות־הצחורים ועדויות־הפרחים והיו מטיילות בארמון…
ומעשׂה שהיה באותו גן:
זה שנים רבות המבצר אינו עוד מבצר. הפחד נעלם מעל הסוללות… התותחים עם מחסני־הכדורים סולקו משם. המים שבתעלות בין הסוללות יבשו ואינם, והצפרדעים – ברחו אל הביצה שבכר־הדשא סמוך ל“אוּציעֶצקא”. חיל־המצב הלך לו; ואוּלאַנים יושבים בקסרקטינים, קוֹזאַקים! הפּלאַ“ץ־מאַיוֹ”ר, ששפמו משול לשתי פיאות של מטאטא, כבר נפרד מעל העיר, שתה לחיים, קיבּל מתנה והלך למקום מן המקומות. ומן הגשרים שמתחת לשלושת השערים – זכר לא נשאר. את התהומות סיתּמו בעפר, ישרים ורחבים המוֹצאוֹת והמוֹבאוֹת, להולכי־רגל ולנוסעים, ישר אל הכביש, והסמוֹטריטיעֶ“ל, כמוזכר, לא נשאר אלא בשביל שיהא מונע את ילדי ישׂראל מלילך להתרחץ, והמהנדסים הגרים בתוך הגן שמחוצה לעיר, נעזבו כאן מתוך שכחה… עדיין לא נגמרו, אומרים, החשבונות של הריסת המבצר ופריקתו, ו”גן המהנדסים", שהם גרים בו בתוך בית גדול ולבן, המבהיק מבין האילנות, עדיין הוא “גן־עדן־של־גויים” נעול…
ואם מטיילים פעם לאורך הכביש ומגיעים עד אל גן־המהנדסים, משפילים ויורדים אל תוך התעלה ומציצים אל תוך הגן בתשוקה גדולה… משרבבים את הראשים, עם העינים הלוהטניות, אל בין מוטות־הגדר עמוק ועמוק יותר כל כמה שיכולים, ורואים עצים ועצים, ושׂדרות… ואת הבית הצחור, המבהיק מבין העצים הירוקים… ואת רפרוּפן הנחפז של שׂמלות צחורות, משל אותן הגבירות באות לפעמים העירה ומטיילות עדויות פרחים… בשׂדרה צדדית מתנדנדת לפעמים ילדה גויית, מלאך של הגן־עדן הגויי, על נדנדה… וקול צחוקה מצלצל כפעמון ותלתלי־הזהב מתעופפים באויר, – אביה הגעֶנעֶרא“ל מנדנד אותה במו ידיו… בערביהם של ימי־גנוסיה מתנודדים בחלל־האויר, לארכה של השׂדרה האמצעית שלפני הבית, פנסי־נייר צבעוניים התלויים בין העלים הירוקים על־גבי הענפים… ולמטה, על־פני השׂדרה, מוטלות להן רצועות צרות של אורות ססגוניים מכל צבעי־הקשת. תזמורת־הגדוד באה ומנגנת לפני הבית… ובפנים, בתוך הבית, יוצאים במחולות… כל רגע נוספים ובאים אורחים צבאיים מן ה”מבצר“… במחול יוצאים ושתוֹ שותים… ומדי פעם בפעם מהדהד קול “לחיים” שלהם, והוא טובע ונבלע מיד ב”טוּש" קולני והדהדני של כלי־הנשיפה…
לפעמים, בערבים שקטים, נשמעת מתוך הבית נגינת פסנתר… מיכל, ראש חבורת הכליזמרים שלנו. זה שיהיה אחר־כך יואל שלי ב“מה שנעוץ בכנורון”, כבר מדדה ויורד בתעלה (לעתים נדירות הוא מפוּכּח כל־צרכו…), עיניו רעבתניות ובאזניו המזוקפות הוא “תופס” את המוסיקה… מן המוסיקה הזאת, אומרים הבריות, הוא עושׂה את מנגינת־הבכיה ל“כיסוי” הכלה, שירי־לכת להולכת חתן־וכלה אל החופה ושירי־עֶלז אל משתה־החתונה… נערים מביני־זמר משורריהם של חזנים וחברה־סתם – ראשיהם בין מוטות הגדר ונפשם מתעטפת ממתיקות… מבחינים בהם מבפנים ומתחילים לגרש (להרשות להם לילדי היהודים מעט נחת?), והכרובים שבגן־עדן הגויי, אלו הכלבים הקשורים לפשפש, מוּתרים מיד משרשרותיהם ותיכף ומיד מושכים הנערים בחזקה את הראשים מבין מוטות הגדר, ומתוך בהלה וחפזון משאירים שם קרעי־עור מאוֹדמים…
ופתאום – נזכרה המלכות במהנדסים וקראה להם למקום אחר… גן־העדן פתוח, והוא מרחיב את עולם ילדותי. בתקופה מאוחרת יותר אוסיף עליו חטיבה מן הגן הסאַכסי בוַארשה – ואת הגינות שבחצרות הרביים בסטרוּקוֹב ובבּיאַלה, ואעשה מהם משכן־כבוד לגביר יהודי בצפת… אך בימים ההם אני נכנס אל הגן ההוא בפעימת־לב, כמו שנכנס ל“פרדס”… וכבר אני מרגיש, כבר אני מקצץ בנטיעות למחצה… הנה אני בחינת “נכנס בשלום”, אך האם אהיה גם “יוצא בשלום”?
ואני מתהלך על־פני השׂדרה הארוכה האפלולית ומהרהר – על המות!
לשם מה ברא הבורא את המיתה ומהו המקרה שיקרה את האדם לאחר המיתה?
הנשמה עפה למרום… אל הגן־עדן או אל הגיהנום. הרמבּ"ם סובר – במקום מן המקומות נשארת חטיבה של שׂכל, והיא מוסיפה להתקיים, ובאותה מדרגה עצמה, שאליה הגביה האדם את נשמתו בעולם הזה… ואחי שלי, שיצא מן העולם הזה צעיר כּל־כך, עדיין בלי שום שׂכל כלל? וילדים בעריסותיהם, וילדים־נפלים? הבעל־שם־טוב מניח להם לחיות בעולם הבא אותם חיים עצמם שחיו בעולם הזה, אלא משופעים בנחת או בצער, כל אחד לפי שהוא ראוי. הגביר והחוכר נשארים גביר וחוכר; ובעל־עגלה נשאר בעל־עגלה – והרי זה מין “שׂכר ועונש שבדמיון”, מין עולם־הבא מדומה, מין פתיון שמפתה אותנו שמו יתברך…
אשה משוגעת היתה בעירנו, בגיל העמידה, מגורשת בגט או מגורשת סתם על־ידי בעלה, יחד עם כל חפציה, מלבושיה ותכשיטיה… והריהי מהלכת על־פני הרחובות ונושׂאת עמה את צרורה ימים תמימים… היכן מקום לינתה איני יודע. לעתים קרובות היא מתעכבת בשוק, מתירה את צרורה, פורשׂת את כל־יש־לה… מסתכלת במלבושיה ומחייכת אליהם, מתקשטת בתכשיטיה ומסירה אותם וחוזרת ומתקשטת בהם… מסירה מעל ראשה את הפאה־הנכרית ומשׂימה עליו אחרת… ומבקשת גם להחליף שׂמלותיה באמצע השוּק. אפשר יום־טוב לה היום באמצע ימי־החול… ופרצוף־הפנים המוּרעב מחייך מרוב נחת, המצח מחייך, העינים קורנות…
ויהיה שם מין גן־עדן גם בשבילה? כאן, כשהיא מבקשת להתפשט באמצע השוק, באה המשטרה העירונית ומושכת אותה לחדר־האסורים… ושם, בעולם־הדמיון החפשי, תהא יכולה להחליף את שׂמלותיה עשׂר פעמים ביום…
והגוּף?!
עפר ואפר… מעפר בא ואל עפר ישוב. “שתי רוחות מספרות” – אינן אלא אגדה, משל “סמל”, (ברשת־הפרפרים הרוחנית כבר תפסתי מאי־שם את המלה הזאת…) ו“המתים אינם יודעים מאומה” – זוהי כנראה האמת. אך אין אני יכול לתאר לעצמי בשום פנים, שיהא אדם מוטל בקבר, ולא יהיה לו צר מדי, ולא לח ולא חושך, ולא יהא מרגיש שהתולעים ניזונות מבשׂרו… ושמא? שמא, חלילה – נשאר משהו מן התודעה, שמא נשאר קורטוב כלשהו של הרגשה… וקרה עוברת בכל איברי.
ובשל מה חייבים למות דוקא, היכן הוא היושר? משום שאדם הראשון חטא… טעם מעץ־הדעת. האומנם עץ־הדעת – חטא הוא? אלוהים ציוָה שלא לאכול… ממנו ואם חטא הוא – יש לענוש עליו עונש נצחי, עונש עד סוף כל הדורות? “פוקד עווֹן אבות על בנים, על שילשים ועל ריבּעים”… אבל לא לעולם! ומפני־מה נאסרו פירותיו של עץ־החיים? שמא יאכל “וחי לעולם”? מפני־מה לא? “והיו כאלוהים, יודעי טוב ורע” – מפני־מה לא? הרי לאחר־מכן דרש: מה אני קדוש – אף אתם היו קדושים… מה אני חנון – אף אתם היו רחמנים… בפירוש רצה, שנהיה מידמים אליו!
ומה נורא, מה חמור זה העונש… המיתה ויסוריה!
בא שוב הרמב"ם. זה החכם, זה המעמיק, שחילק את העולם לשנים: מן הארץ ועד לגלגלים – הלכה כאריסטוֹ, ומן הגלגלים ולמעלה – משה אמת ותורתו אמת…
והוא בא ואומר: טעות הדפוס היא! אין צער ואין סבל, אין יסורים ואין מיתה; כל זה אינו קיים במציאות ואין בו ממשות, כשם שאין קיים החושך; התקיים מתקיים רק האור לבדו… “יוצר אור ובורא חושך” אינו אלא מליצה בתפילה. אלוהים ברא אור! והחושך אינו אלא חסרונו של האור, העדר האור! כשהבורא לוקח את האור – נשאר חושך. ולקחת יש לו רשות, שהרי יכול היה שלא לתתוֹ כלל! וכן גם אין מחלה קיימת במציאות; קיימת רק בריאות, – הבריאות מציאות ממשית היא, מתנה מהשם יתברך! והעדרה של הבריאות שמוֹ מחלה, אך השם הזה אינו כולל בתוכו שוּם מהות אמיתית, אין בו ממשות… ובדומה לזה: “אלוהים חיים” – השם יתברך ברא חיים, וכשהוא נוטל אותם, הרי זה נקרא מות. ולבוא אליו בטענה על כך לא ייתכן, הוא לא נתן את המות, הוא רק לקח חזרה את שלו… ברוריה של ר' מאיר יפה אמרה: “אל תבכה, מאיר, שני בנינו לא מתו, אלא פקדון היו אצלנו מאת הקדוש־ברוך־הוא, ועכשיו נטל לו את פקדונו”. “ה' נתן וה' לקח” – דבר זה כבר איוב היה יודעו… הדבר הזה ברור כל כך! ואני יש בי ההרגשה המוקדמת שבדבריה של לאה ב“שלשלת הזהב”: ברור – זה השלג, ברור – זה הקרח, אך לא החיים!
והלב הצעיר מתמרד כנגד ההגיון הטהור, השׂכלי הזה! ודוחק דם חם ומתמרד אל תוך הורידים… וברקות מכה הדם ותובע תשובה:
– מה זה מות? מפני מה האדם חייב מיתה?
***
מעניינים יהיו המקרים שבהם התוַדעתי אל המות.
משכבר הימים, עוד בילדותי, כמעט שנפגשתי עם מלאך־המות פנים־אל־פנים… פעם אחת, אני הולך אל סבתא אל החנות לקבל ממנה מעות־השבוע (שש פרוטות כל שבוע!). אני בא אל החנות, והנה אני מרגיש מין חולשה מסביב ללב, ראשי מסתחרר, אני סומך עצמי אל קיר ואיני יכול להחזיק עצמי. אני נופל, ומרגיש שאני נופל לאיזו תהום עמוקה, עמוקה ביותר…
כשהתעוררתי כבר נמצאתי בחדרה הגדול של סבתא, בתוך מטה גדולה, לפנות בוקר… ניגון חרישי של לימוּד שמעתי, נלבב ומלא יראת־שמים. הריני פוקח לאט את עיני – הרחק מן המטה, בפינת החדר, לאור הנר, שהוא מוסתר ממני בספר, יושב דודי שמואל־לייבּוּש ולומד… רק את הניגוּן שומע אני, ואת המלים – לא. בשביל להיטיב לשמוע, מבקש אני לזוז אל שׂפת המיטה – אך אין הגוף נשמע לי, ועצמותי כואבות; אני נפחד, וַדאי חולה אני. לשאול אינני רוצה, שלא להפסיק.. חולה אני, ועל־כן לומד דודי שמואל־לייבּוּש בניגוּן נלבב כל־כך, שבזכות הלימוּד הזה תבוא לי רפואה שלימה עד מהרה והריני נשאר שוכב בלי תנועה. ראשי כבד עלי, אני נוגע בו ביד, ומוצא אגב מישוש מטפחת שלימה, שראשי כרוך בה מסביב. ומרגיש בנחירי מין חמיצות – המטפחת טבולה בחומץ… אני מציץ אל החלון – לילה צחור מביט אל תוך החדר פנימה… על־גבי החלון עומדים בקבוקים עם תרופות. מה זה הוֹיה לי? אימתי חליתי ומפני־מה אני שוכב כאן? אני מענה את מוחי הרופף ונזכר הליכתי אל סבתא אל החנות… “בוַדאי חולה מסוכן אני”. “על־כן לומד כך דודי”. בכיכּר־השוּק, שאליה פונים החלונות, עוברת עגלה, מתעוררת נביחה של כלבים… “כלבים נובחים – מלאך המות בא לעיר”. לא טוב. אך לא, אין זה אלא בגלל העגלה. ובינתיים נעשה לי חם. וחם יותר. הגוף מתכסה זיעה, ואני מתחיל לוהט כולי.
ועוד פעם התעוררתי (נדמה לי, אותו יום עצמו), ועוד קודם שאני פוקח את עיני, הריני שומע קולות מסביב למיטה:
– הוא שלנו! – סבתא.
– הבקבוקון הצהוב! – הדודה יעֶנטעֶ.
– ואני אומרת, כוסות־הרוח! – הדודה טעֶמעֶ.
אמא אינה אומרת ולא כלום, היא רק מניחה את ידה על מצחי…
– מן העֵבר ההוא, ממש מן העֵבר ההוא! – שומע אני עוד את קולו של יהודי לא־מוכּר ושומע את צעדיו כשהוא יוצא, ושומע איך הוא נועל מאחריו את הדלת…
“כמעט, כמעט”, מהרהר אני…
אך את פחד־המות האמיתי טעמתי במעשׂה־הבאר… שמא קראתם ואתם זוכרים את “הבאר המקוללת”?
***
באמצעו של רובע־שוּק אחד עומדת בּאר, מתחת לגג־עץ הנשען על ארבעה עמודים כבדים… מסביב לבאר יש מבנה של קורות־עץ המגיע בגבהו עד לחזהו של אדם מבוגר… מים מושכים מתוך הבאר בשאָבים הקשורים בשלשלאות ברזל, הנכרכות מסביב לקורת־עץ עבה, המתנועעת על־ידי גלגל “גדול ועצום” בעל ידות־עץ…
דומה, עניין פשוט של בּאר עירונית? אבל הבאר עמוקה “מאד מאד”, ומי שנשען בחזהו אל שׂפתו של מבנה־העץ (נערים אנוסים לשם כך להתרומם ולעמוד על קצות האצבעות) ומציץ פנימה, רואה מין עיגוּל של זהרורית מתנוצץ על־פני המים האפלולים – מין “בת־צחוק מימית” הייתי אומר כהיום הזה. ומי שמביט למטה שעה ממושכת, מתחיל ראשו מסתחרר ותוקפת אותו תשוקה מופלאה כלפי־מטה, אל בת־הצחוק המימית, המושכת אליה למטה כמגניט; וחייב אדם להתאמץ הרבה ולהחזיק במבנה־העץ בכוח, שלא יקפוץ למטה… כישוף שכזה יש בהם במי־הבאר האפלוליים, עם בת־הצחוק הרוטטנית שעל־פניהם…
ואם מעט בכל זה, עוד מסַפּרים נערים ונערות, כי משמגיע ליל חשכה וכל האורות מסביב כבים, והעיר נרדמת, מתכנסים חתולים מסביב לבאר, חתולים שחורים וחתולים צחורים, ובאים ומתיישבים על־גבי יתדות־העץ של הגלגל הגדול, לסירוגין: חתול שחור וחתול צחור, ומתחילים ליילל… ואגב היללה הם מתחילים לנוע מצד אל צד ומניעים את הגלגל, והגלגל מתחיל מסתובב והשלשלאות משתלשלות והשאָבים עולים ויורדים… עולים ויורדים… במהירות גוברת והולכת… ושומר־הלילה, המתהלך בשוק (גוי זקן, אומרים: בן תשעים), שומע את החתולים מייללים, ואת הגלגל חורק, ואת השאָב היורד למטה נחבּט בתוך המים, והמים נתּזים כנגדו בבת־צחוק, והשאָב העולה למעלה מתהפך מעצמו – פּוֹלט־פּוֹלט את המים בחזרה אל תוך הבאר… והוא מרעיד ומצטלב, מרעיד ומצטלב… ונשים זקנות אומרות: החתולים לא חתולים הם, אלא נשמות תועות, המבקשות להן תיקוּן במים; השחורים הם גברים שזלזלו במצוַת מקווה, והצחורים – נשים הן, שלא היו זהירות במצוָה השלישית…
איך שלא יהיה, הבאר לא באר פשוטה היא…
ויום ששי אחד, בהיותי רץ על־פני השוק, רואה אני שפורקים מבנה־העץ שמסביב לבאר (במשך הזמן התחיל מרקיב) וגודרים את הבאר לפי שעה בקרשים, ואני שומע במו אזני ממש, איך אנשים הניצבים מסביב ומסתכלים בעבודה – פנאי אינו חסר – אומרים: את המבנה החדש יתחילו להקים רק ביום שני… ושוכח את כל זה, ובליל שבת אחרי הסעודה אני תופס את נטלת־הנחושת ורץ אל הבאר להביא מים חיים, – ערב קיצי חם היה, ואני רץ ישר אל הבאר, ורוצה, דרך אגב, להישען בשפת המבנה, לבדוק אם רואים את בת־צחוקם של המים גם בלילה, וּפתאום – –
כמוזכר, אשה זקנה אחת תופסת בי פתאום, ומושכת לאחור… פריידל ההוֹלוֹדריגעֶכ“עֶ היתה זאת, פריידל מוכרת־הזפת שב”שלום בית", היא שהצילה אותי ממות ודאי… לחיים בימים!
שכן בלילות אני מסוּר תמיד למות ולפחדיו. במשך זמן ארוך־ארוך עדיין אני נופל מדי לילה בלילה אל תוך הבאר העמוקה… בניגוד לאהבתי את החיים בימים… והדברים מגיעים לידי כך, שלא רק המות האמיתי מפחיד, אלא גם אחיו, המות־לשעה־קלה – השינה. לילות תּמימים אני שוכב ומאמץ את עיני להיות פקוחות, שלא לפּול אל תוך אותה תהום שנפלתי לתוכה אצל סבתא בחנות, שלא לשקוע בתהום־הנשיה; שלא להינתק מעל החיים…
וככל ששמורותי נעשׂות כבדות יותר, עופרתיות יותר, כן גדל וגובר יותר הפחד, ולוהט יותר – הרצון לחיות, להחזיק בחיים, להידבק בהם… ואני קופץ ויורד אל החלון, ופותחו ומציץ אל השוּק, או רץ השוּקה ממש… אך גם השוק ישן, מעוטף בכחלולית הלילית… בתי־חומה קפואים, חלונות משחירים… אבל מאחוריהם נושמים בני־אדם, חיים, אין אני יודע איך, אך אני מרגיש. ומדוע אין גם לי חלק באותם חיים – מדוע? מפני־מה ניצבות חומות ביני וביניהם? בין חיי שלי וחייהם שלהם?
דרך אגב, הרגשה זו עצמה נתעוררה בי זה לא כבר מחדש. כשעברתי בלילה על־פני עיירה חוצלארצית שקטה בשווייץ, תקפני פתאום כאב על כך שאני מנותק מן החיים שמאחורי התריסים… שם נושמים, כמהים, מתעצבים, מתענים, או שׂמחים, טועמים טעם של אושר באפלולית השקטה, ואני אינני יודע, אינני מרגיש, אין לי חלק בכל זה… והרי שם חיים בני־אדם, וגם אני בן־אדם… ותקף אותי חשק תאוותני, לקום ולהשמיע צעקה גדולה, להעיר ולעורר את העיירה, שיהיו תריסים מתרוממים פתאום, וחלונות נקרעים פתאום, וראשיהם של בני אדם משתרבבים החוצה…
מין “חוזר וניעור” מימי הילדות…
***
אך כמה שונות דרכיהם של הבריות במיתתם, כמה מיוחדת “יציאתו מן העולם” של כל אחד ואחד…
הדברים שבצורה כבר בימים ההם היו מעסיקים אותי…
למשל, השומר של המבצר שבק פתאום חיים לכל חי… אם שמעתי את הפרטים, או הייתי באותו מעמד, שוב איני זוכר…
היה במבצר חייל זקן שיצא בדימוס, גבה־קומה ודל־בשׂר – והיה מטאטא את הרחובות. וגם הגוי־של־שבת היה… גוי כעוּס היה, עוורוור ושׂונא אמיתי של ילדי ישראל – נאמנו של הסמוֹטריטיעֶ“ל! סעודת־הצהרים שלו באמצע הרחוב – חטיבה של פת־קיבּר שהוא מוציא מבית־החזה, מרוּחה בחלב של נר־בפרוטה שהוא מוציא מתוך כיסו… מתייראים היו מפניו, על כל דבר שלא יהיה – הריהו מתרתח ומשליך את המטאטא, ומתרחקים מד' אמותיו גם מתוך גועל־נפש, וגם מתוך בחילה מקללותיו… קללות רוסיות נמרצות… ולעתים רחוקות הוא מפוכח מן היי”ש… ופעם אחת הוא נשאר עומד באמצע הטיאטוּא, מתחיל מתנודד, רוצה להתעודד ונשען במטאטא, ומתהפך עמו ביחד, ומשמיע קול גדול: שמע ישראל! נופל – וכבר הוא מת… כנראה – מן החטוּפים היה… קבוֹר קברו אותו, לפי שעה, עד לתחיית־המתים, בבית־הקברות הפראַבוֹסלאַבי… אותו לא יוציאו משם בגניבה, עברו אותם הימים…
מיתה זו עושׂה עלי רושם מועט; לא ארכה אלא רגע כמימרא… כמה יכול היה לסבול? היה, וכבר איננו…
היה בעיר שען זקן, ר' הרשיל, אם איני טועה, ואף הוא ממשמשי־העיר… עבודתו שלו: כל יום בבוקר ולפנות ערב לטפס ולעלות אל שעון־העיר, המהלך במנגנון של עץ, עם אבנים תלויות בחבלים למשקולות, ולכונן פעמים ביממה… יהודי קטן ובעל־שׂיבה, בקאפּוֹט"א מן האריג הזול, ובמין כיסוי־ראש שיש לו בתי־אזנים, ועשׂוי בצורה שכבר מזמן עברה ובטלה מן העולם… יהודי שקט, מהלך עקב בצד אגודל; אני מעולם לא שמעתיו מדבּר… ושם אדם לא שמעו מעולם לא צוחק ולא בוכה… יורד פעם אחת ר' הרשיל ממגדל השעון ומושיט לכל אדם את ידו, ונפרד מכל אדם שהוא נפגש עמו בשוק…
– להיכן הנסיעה, ר' הרשיל?
– הלילה הזה אני מת!
“מה שעולה בדעתו של יהודי”… “על כל שׂונאינו”… באים ויוצאים למחרת בבוקר מן הבתים – השעון עומד, והשען, לא קם משנתו!
כך צריך להיות!
מוזרה היא מיתתו של אותו שמעון עושׂה־הכובעים, שכבר הוזכר, העוזר לחזן במניין של המשׂכּילים… אשה שניה היתה לו (דרך מקרה זוכר אני פרט זה ומציינו)… קודם הגסיסה מבקש הוא ממנה, שתצא אל השוק ותקנה בשבילו קרפּיוֹן של מחצית הקילוֹ, ותבשל ותגיש לו אל המטה… כך הוא מבקש להיפרד מעל “העולם־הזה” שלו; עד־כדי־כך הוא מחבב קרפּיוֹנים… והוא מבקש להפּרד מעליהם, ולהשווֹת את טעמם בעולם־הזה לטעמו של הלויתן בעולם־הבא… ולקינוּח־סעודה (בשביל למלא אחרי הבדיחה הנושנה והמפורסמת בכל העולם) הוא מבקש לתת לו אחר־כך שזיף מתולע, שיהא יודע, אימתי הוא מקבל כבר את המלקות האחרונות לפני אכילת הלויתן…
מוזר ומשונה, אבל מבדח!
אך הנה מת עלי הדוד ליפּא! טבוֹע טבע…
דוד היה זה – אבן טובה… בריה של משי, לב של זהב… כל מה שיש לו הוא מפזר לצדקה, וכל מה שיש עליו מסיר ונותן לעניים… הדודה יעֶנטעֶ מוכרחה לשמור עליו, הן בחנות האריגים והן בבית, יותר מששוֹמרים על גנב… פעם אחת קודם הפסח היא יורדת אל המרתף לראות את התרנגול־הודו שהיא אובסת לכבוד החג – יום אתמול שעבר, התרנגול איננו… והיא יודעת, מי הוא זה הגנב… מתארע לפעמים ונכנס אל החנות פושט־יד, יעֶנטעֶל איננה, היא מחלקת פרוטות, והריהו נחפז אל מגירת־השולחן – סגורה; מנסה דבר אל המנעול – איננו נכנע… מה הוא עושׂה? הריהו פושט איזה בגד מעל בשׂרו… פעם אחת נתן למי שנתן את המכנסים… ממילא מובן, ששלום־הבית בין בני הזוג אינו בתכלית השלימות… הדודה יעֶנטעֶ אשה למדנית היא, והיא יודעת יפה כמה מותר לו ליהודי לבזבז לצדקה, אל הרב משוֹך תמשכהו… ולשון יש לה חדה ומלוטשת – כל הפּוֹדציעֶני"עֶ כולה שומעת את הקללות שהיא משלחת אל ראש בעלה… ויד עם צפרנים היא מושיטה, אלמלא היה מורא שמים עליה…
הולך הדוד ליפּא פעם אחת קודם התפילה אל הנהר להתרחץ, ומתיישב תחת מפל־המים היורד מעל גלגל הטחנה… ומוציאים אותו משם בלא רוח־חיים… אבן, אומרים, שהיתה מתגלגלת בזרם הסוחף, נפלה מלמעלה והכתה על ראשו, הממה אותו, פתח את פיו ובלע מים ונחנק…
על פי “מורה נבוכים” אין הדבר עושה עלי רושם רב. אלא מה: חבל על דוד יקר שכזה… וטבועים כבר ראיתי… אברך הוציאו פעם מן הנהר (הוא תּובע אדם, החתול שהשליכו לתוכו לא הועיל), ומשוֹ משוּהוּ מן המים נפוח הרבה. ובברכים לחצו על בטנו, עד שפרצו המים מתוך פיו… אני הייתי באותו מעמד, בעיני ממש ראיתי: המת אינו מרגיש כלל…
ומשום כך אל הנהר, אל הדוד ליפּא, לא רצתי…
אבל כשהיתה הלוַיה… הדודה יעֶנטעֶ מהלכת אחרי המטה, לא, אין היא מהלכת, היא מרחפת באויר… על פניה בת־שׂחוק קפואה, עיניה תועות ובוהות סביב ומרגע לרגע הן מתנצנצות בברק מסותר, והנה היא מתנועעת כמו בריקוד של כלה – בנעימות ובקלות, על קצות האצבעות… אני מהלך סמוך אליה, לצדה… הנשים מסביב, שומע אני, פוכרות ידיהן וממתחננות2 לפני אלוהים: רבונו־של־עולם, שהיא תבכה! שתזיל דמעה אחת לפחות! והיא מהלכת, ממלמלת ואני שומע (מה שהשתמשתי בו אחר־כך ב“אחר הקבורה”): “אכול, ליפּא שלי, אכול, שיהיה לך לבריאות!” ולפתע פתאום היא קורעת מעל עצמה את הפאה הנכרית, ובפיה – שריקה – – –
***
ומת עוד סוחר־היין ק', מן הרחוב המרוצף… אותי מושך לשם, אני מוכרח לראות כיצד בני־אדם מתים… שוכב הוא וגוסס בחדר הגדול, ביסורים נוראים… ובתו שלו, היפהפיה החרסינית, מוטלת על־גבי מיטה אחרת – כמין אימה קטנה ולבנה! והאֵם – אשה גבוהה – מכורבּלת בתוך כורסה, אין רואים את פניה… אני נדחק, יחד עם אנשי “חברה־קדישא”, סמוך אל המטה… העוויות נוראות, צעקות־פרא באמצע הוידוּי… ופתאום, בקול שנשתנה לגמרי –
– אמרו לאשתי, המפתח אל המרתף השני מונח…
כבר אינני שומע, היכן מונח המפתח… אני בורח אל גן־המהנדסים, פגוּע פגיעה עמוקה מאדם ההולך למות, מאדם בגסיסתו… אדם להבל דמה! וראוי הוא האדם לעונש המיתה, שאם לא כן לא יהא יכול לנתק עצמו לעולם מן המפתח אל המרתף השני…
ויורד הערב… ואני יוצא אל הכביש, מתרחק במקצת מן העיר ורואה (כאילו בפעם הראשונה בחיי!) – איך השמש יורדת שם ושוקעת מאחורי הגן – ורואה את להב הפורפורין מבין הענפים… וממול עולה ומסתמנת לבנה חוַרוורת, עולה ומתרוממת, מתרוממת, מתבלטת יותר…
אני עומד נשען באיזו גדר ומביט, ומתפלא על עצמי, משום מה אני רואה כל זה רק בפעם הראשונה… הרי כל יום שוקעת השמש, כל ערב עולה הלבנה… והיא נמשכת ומתרוממת למעלה, למעלה…
משל למה הלבנה דומה? צלחת־בדיל שבהקדש? טס של כסף למתנת־דרשה? פני יהושע?
ושמא אשאל את יהושע מפני מה מתים בני־אדם? ולשם מה?
נוגע בי פתאום מישהו בכתפי…
מיכל הכּנר – כבר הזכרתי אותו – סמוך לגדר של בית־התבודדות שלו עמדתי אותה שעה. והוא יצא אלי שקט ומשׂתרך בחשאי, עיניו מימיות ועגומות, ביד אחת – ספרון, וביד האחרת – פנס קטן…
– “אומרים, אתה עילוי, אם־כן הרי אתה מבין פשט?”
והוא מראה מקום בספר־הקבלה הקטן (את השם שכחתי), ומדובר שם בענייני גלגול… אני קורא ועובר, מבין ומפרש…
– “אם כן, באמת אתה עלוּי… המתן איפוא”, והוא חוזר ונעלם בביתו הקטן…
ומתחיל מתפתח אצלי רעיון: אפשר בדבר הזה נעוצה התשובה הנכונה לכל שאלותי על המות… אך הרעיון אינו מתפתח עד סופו, מיכל חוזר ויוצא עם הפנס, אך ביד האחרת, במקום הספרון, הוא מחזיק מפתח גדול וכבד שהעלה חלודה –
זה המפתח לספריתו הנעולה שבעיר…
– אתה ראוי לכך…
בידו הרועדת והרופפת הוא מגיש לי את המפתח. הקול – חלול, בלא צליל, כהיום הזה הייתי אומר – בלא צבע. אני נושׂא אליו את העינים, מבקש לומר לו דבר כלשהו, אך פי סגור ומסוגר; לאורו של הפנס רואה אני פניו של בר־מינן… צהובים, צוהב של שעוָה, מוזנחים…
“בר־מינן מגיש לי את המפתח” –
אני לוקח אותו ומסתלק עמו בשתיקה. המפתח הזה יפתח לי עולם־ספרים חדש, ולכם – פרק חדש…
אימתי ואיככה מיכל הכנר שבק חיים – אינני זוכר!
-
ב“מסירות נפש” לא ציוה פרץ לים־כנרת שיהא “צף ושופך מימיו ליד צפות עיר־הקודש”, אלא כך נאמר שם: “ולאיש היכל נהדר, שחלונותיו – זכוכית זכה – צופים פני כנרת” – (תרגום י. ח. רבניצקי). וביידיש: “און געהאַט האָט ער זיין אייגענעם אַ פּאַלאַץ, וואָס האָט ארויסגעקוקט מיט ליכטיקע פענצטער־אויגן אויפן ים כנרת”. נמצא שיפה כיוון י. ל. פרץ אפילו מתוך טעות, שהרי בצפת הרבה חלונות צופים באמת פני הכנרת. [המתרגם] ↩
-
כך במקור, הערת פב"י. ↩
לא בבת־אחת רצים ועוברים מבית־המדרש היהודי אל הגוֹיי. הרי יש לו לאדם מישׂראל לב יהודי, והולם הלב. אני מרגיש, אם כי לא הרגשה ברורה, שאני ניתק ממשהו וממישהו, ממשהו קרוב ביותר, יקר ביותר… לילות רצופים עוברים עלי בלא שינה, וימים תמימים אני מהלך תועה מעֵבר לשערי־העיר. אמנם, כבר אני “פורץ גדר”, בהרבה דברים כבר חדלתי מלהאמין. הרבה מן הקדוש נעשׂה חולין בעיני, אבל כל זה בתוך הבית פנימה, בתוך בית־המדרש, שהוא סמוך אל בית הּכנסת הגדול…
ואני רואה את עצמי, איך אני הולך בפעם האחרונה, כשאני מהפך באגרופי את המפתח העבה והמוחלד שבכיס, מעֵבר לשער הלבובאי, במשולש של הכביש בין בית־העלמין “שלנו” ו“שלהם”, ואני מתבודד עם עצמי, ומאזין לויכוח בין “היצר הטוב” ובין “היצר הרע”, כפי שמסרתי אותו, אך מתובל ב“פלפל” נוסח היינה, ב“מוּניש” שלי… אך את מוּניש אל החורבה קוראה “מאַריה”, היא מרמזת אליו מבעד לחלון, מושכת אותו בקול זמרתה. ואילו “מַאריה” שלי מהלכת לה ומטיילת עם יונה’טשה, ערב ערב, בין מנחה ומעריב, באולפן לרכיבה, ו“הכלה שלי מן החורבה” עסוקה בהכנת מלבושי־החתונה שלה. נערות־תופרות יושבות אצלם בבית ותופרות כלי־לבן, והיא מתרוצצת בין החייטים ומודדת את המלבושים… אותי קוראה ומפתה “הדעת”… אך היצר־הרע גובר גם אצלי כמו אצל מוּניש.
ורואה אני את עצמי הולך בכובע שחור, במעיל עליון נוסח־בּיסמאַרק ובמגפים המלבינים מרוב בוץ שנתייבש (במקרה אני מתחיל אז רואה ומבחין בצבעים!) ומהלך על־פני הרחוב המרוצף, מן הקסרקטינים האדומים אל המבצר הירוק (הימים ימי־אביב) ונשאר עומד בסמטת־העֵרב לפני המבצר, בפינה, במקום שהבית ההוא עומד; הבית עם הספריה הנעוּלה בעליית־הגג. אני פוסע ועובר את הסף שלא ברצוני. כמה טפות זיעה מפנינות על מצחי! הבית צר לי; כאן אין גרים יהודים. במקרה. ואולי משום הקרבה אל המבצר! הבית חדש, ואותו זמן החדש ביותר בעיר, ומדרגותיו מוארות, אותו זמן חדר־המדרגות היחיד המואר בעיר. אני עולה מעוֹדד; סימן טוב – דרך מאירה! ואני עולה באור. דיוטה אחת, דיוטה שניה, – הנה גרם־המעלות המוליך אל קומת־הגג, כאן האור כבה והולך… אני מתחיל חרד במקצת. אך “כל באיה לא ישובון”. שיבה – אין כאן! היד רועדת במקצת, אף־על־פי־כן היא ממשמשת ומוצאת את הדלת, ובדלת – את חור־המנעול. “תחילה נציץ פנימה!” אני מגיש עין: חושך. ממול – חלון שתריסיו מוגפים מבפנים. אך מבעד לסדק שבתריס חודר עמוד של אבק־שמש רוטט, חודר ויורד עד שהוא מגיע אל ערימה של ספרים על־גבי הרצפה.
“עמוד הענן!”
“עמוד האש!”
“שניהם מראים את הדרך במדבר!”
ואני מסובב את המפתח! חריקה במנעול הישן, בלב – חרדה קלה, אף־על־פי־כן – הדלת כבר פתוחה, התריס – נקרע ונפתח בחזקה, וכבר אני נמצא בתוך “בית־מדרשם שלהם”…
שיש לנו חלק בכל בתי־המדרשים, ביודעים ובלא יודעים, – דבר זה אינו עולה על דעתי אותה שעה. אך כל־כך הרבה ספרים! סביב על כל ארבעת הכתלים, מפוזרים מתחת לרגלים, על־גבי הרצפה.
– אני אקרא הכול, וכסדר!
***
“הכול” לא קראתי; שלוש שׂפות היו: הרוב פולנית (אם כי רוּבּם תרגומים…), אחר־כך מעט גרמנית, והיה משהו מועט צרפתית גם־כן.
צרפתית אין אני יודע כלום. אף לא לקרוא. במשך הזמן אלמד אמנם, למען הספריה, אוֹלעֶנדוֹרף שלם בעל־פה, מטבלה לטבלה, – אך זו תהיה ברכה־לבטלה: כבולעו כך פולטו, אשכח הכול… ועם הידיעה מאוֹלעֶנדוֹרף בלבד אצא מבית־אבא כשתגיע השעה. את הקריאה בגרמנית, שבה תעמוד לי, כפי שקיויתי, זכותם של כמה שעורים אצל המורה שטעֶרן, אני דוחה בכל זאת לאחר־כך. יותר מדי גדול צמאוני ל“דעת”, שאהיה יושב ומתאמץ לקרוא הברה־בהברה.
ואני קורא על־פי הסדר “לב חכם לימינו” – אני מתחיל לוקח ספרים מצד ימין ליד הכניסה. והספרים מסודרים בלי סדר, תוהו ובוהו של ספרים. רומאַנים ודברי־מדע. מעורבים, ומפוזרים, – הרומאַנים מרובי כרבים; ובייחוד התרגומים מצרפתית: דומא, סי, ויקטור הוּגוֹ, וכיוצא בהם. מזדמן ונופל אל היד כרך עשׂירי של סי, אחר־כך תשיעי של דומא, ותיכף לאחר זה כרך שלישי – הוגו… אך אני קורא! אין אני מחפשׂ את סיפור־המעשׂה. אף תיאורי־טבע אינני קורא, אין הם מזכירים לי שום דבר, אינם מעוררים בי שום תמונות! יש לי כל כך מעט היכרות עם הטבע. פרט אחד יוצא מכלל זה – תיאורן של מדשאות ירוקות אצל ויקטור הוגו ב“העובדים על הים” – ישנם כרי־דשא מסביב לעירנו; וגם דרך־גרר של מחבר פולני, נדמה לי קוזשעֶניוֹבסקי – שלג כבר ראיתי! בעיקר מושכים את לבי ותופסים את כולי הדיאַלוֹגים – “הקטעים עם הקוים בתחילתם”, כפי שהייתי מכנה אותם בימים ההם; המקומות שבהם בני־אדם מדבּרים. כל קו כזה היה נראה בעיני כמין סדק שבו אפשר להציץ אל נשמתו של אדם. והחיבּה אל הדיאַלוֹג, אל התיאור המשתמע משׂיחות בני־אדם, נשארה בי עד היום הזה… ולספר סיפּוּר־מעשׂה בפני עצמו, בפשטות, לא למדתי כל ימי. לכל היותר, כפי שהעיר אחד ממבקרי – “מעשׂה בתוך המעשׂה”; ולקוי במבנה הוא אולי הדבר הטוב־ביותר אצלי: “שלוש חופות”… כך היתה דרך קריאתי. תוך כדי קריאה היו מסתבכות ונקלעות יחד כל־מיני מעשׂיות; ואני אינני יכול, אף אינני רוצה להתיר עצמי מתוך הסבך. ובספריה ערבוביה, כמין יריד! מלוא השוק בריות בני־אדם; ערב־רב של אנשים! מכל־מיני מעמדות, ובעלי עסקים שונים! חבורות־חבורות הם עומדים, ומשׂיחים בינם לבין עצמם, כל חבורה יש לה עיסוקה שלה… ואני מטייל על־פני השוק, עובר מחבורה לחבורה, מטה אוזן, חוטף קטעי־קטעים של שׂיחות, ומשער מאומד ומשמיעה במה הדברים אמורים…
אך הנה נופל לתוך ידי לאחר זמן קצר הקוֹדכּס של נאפּוֹליאון בתרגומו של זאַוואַדסקי. אני קורא, וראה זה פלא – אני מבין, מחייה נפשות; אינני מעמיק, ואפשר שאינני מבין כהלכה – אך כולי פליאה! דינים, ובלא שמעון ולוי, אלא כללים בלבד!… אפילו הרמב“ם ב”היד החזקה" לא השׂיג מדרגה כזאת של קיצור! ובעוד זמן מה – תולדות הציוויליזציה האנגלית של בּוֹקל! עוד קודם שאני מתחיל מבין, מזכיר לי הסגנון (כך נראה לי) את בעל־“העקדה”!… גם זה מין דרוש הוא. ואני בא ומגיע גם אל הפיסיקה. רבונו של עולם! לא השׂמיכה מחממת אותי, אלא גופי הוא המחמם את השׂמיכה! ואפשר שיעשׂה אדם שלג! ויבריק ברקים! מחוסר הכנה מתימטית, הריני מדלג על כל הספרות והסימנים האַלגבּראיים, כמלמד פּוֹלני המדלג על כל מקומות הדקדוק שברש“י, ונופל שוב לתוך ים של דיאַלוגים רוֹמאַנטיים שברומאַנים, וצף ועולה שוב באחד מ”מדעי הטבע"… תיאוריהם של גופים ואֵיברים, גם של צמחים וגם של חיות, אינם מושכים את לבי, נראים לי כנטולי־חיים! ושוב מאותה סיבה אין הם מעלים בזכרוני שום דבר, אינם מעוררים בי כלום! מה שראיתי הרי זה כלבים, סוסים וכמה חתולים. לעתות־הקיץ פורחות צפרים קטנות תחת השמים הגבוהים, ואתה לך והכר כל אחת בפני עצמה במחנה הגדול הזה! לפעמים הן נוחתות ויורדות, אל האבק ואל הבוץ, ללקוט גרגר שנשתייר אחרי עגלתו של איכּר, או פירור מפתו של נער שלקח עמו לחדר, ומיד הן מתעופפות ונעלמות… אל ראשו של מגדל־השעון מתייצב לו לפעמים עורב – ומי זה ידע את כולם!
כנגד זה תיאור דרכי־החיים, של צמח ושל חיה, כל גילוי של יצר ותבונה, ההרגלים, ההסתגלות בקו ובצבע אל הסביבה… בניין־הקנים, גידול הצאצאים, אגירת המזון לימות החורף, כינוסיהם של בעלי־כנף מתחת לשמים התכולים, מועצותיהם הגדולות; הסעֶרעֶנאדוֹת, אלה שירי־האהבים שאומרים הזכרים בלילות לחשוקותיהם, זקיפת הנוצות הססגונית לראוָה, – המלחמה בדבר ה“היא” – הקרב למען החיים והאהבה, – כל זה תופס את נפשי בחבלי־קסם…
רבונו של עולם, כמה גדול העולם הזה שבראת, ומה שונים ומשונים יצוריו, וכמה תבונה בהם, כמה רוח…
ופתאום:
– הכול אינו אלא חומר! (הארטמאן).
– אין חופש לרוח! (עשׂרות חוברות). וקארל פוגט:
– המוח מייצר ומעלה רעיונות, כשם שאֵבר אחר באדם מייצר – שתן…
***
משהו בתוכי קופא ומתאבן. משהו בו הולך וגוֹוע. חסל סדר מעשׂה־ראשית, חסל סדר מעשׂה־מרכבה. אין שמַים במציאות. והתכלת שאנו1 רואים אינה אלא סוף תחום־ראייתה של עיננו. ואין שׂכר־ועונש, הרי האדם ממילא אין לו ברירה…
עם מי אוכל לדבר על כך? לפני מי אוכל להשׂיח את לבי? אל תוך אזניו של מי אוכל לשפוך את הקינה על החורבן הזה שבמוח ועל החללים שבלב? עם האנשים הסובבים אותי? כנגדם אני עומד בלא לשון בפי. על הדברים הללו, שקראתי בספרים, אין אני יכול לדבר ביידיש, בשביל זה אין לי מלים ביידיש. אני מנסה לדבּר עם עצמי ואינני יכול…
להציל אותי יכול ש' ח' בלבד.
תחילה נצייר את דמות דיוקנו. אך את דמות־דיוקנו, באמת, לא אוכל לצייר! אין אני מכיר אותו. אל פנימיותו של האדם מסתכלים מבעד לעינים, והוא מפלבל בעיניו. בבותיו אינן פוסקות מלהתרוצץ רצוֹא ושוֹב על־פני הלוֹבן־שבעין, כמו מפּחד שמא יתפסו אותן בקלקלתן. לא אתאר איפוא אלא את הקוים הכלליים שלו: מוצאו ממשפחה ענייה ומדוכדכת בליטא, ולא למד מעולם להביט אל אנשים ישר אל עיניהם… סיים את בית הספר לרבנים בזשיטוֹמיר, ובא אלינו בתורת מורה־לדת… ומלמד מתוך ספר־לימוד רוסי את “ההיסטוריה הבּיבּלית”. מתרחק מן הקהל היהודי; מדבר רק רוסית. אף־על־פי־כן, כשהמאַגיסטראַ"ט רוצה לטהר את השוק מעגלותיהם של האיכּרים, שיהיו נעמדות אך ורק בכּיכר של שוק־הבהמות, ומחליט לחלק את כּיכּר־השוק שבעיר לארבע רחבות ישרות, חתוכות ברחובות, ואילו הרחבוֹת ייזרעו פרחי־נוי ויינטעו אילני־סרק… והסוחרים, שיש להם חנויות בשוק והם מפחדים שמא יאבּדו את הפדיון של האיכּרים, רוצים לבטל את הגזירה, ופונים אל המורה־לדת, כאל מקורב־למלכות – הרי הוא כותב את הבקשה על “נייר קיסרי”, בדיו שחורה אמיתית ובכתיבה תמה ויפה, לאמור: היות ועומדים להתקין כאן רחבוֹת ולנטוע בהן אילנות, ועתידים האילנות במשך הזמן הזה לגדול ולשגשג ולהיות לעצים גדולים, שענפיהם מרובים ועליהם מרבים צל בשפע… והואיל והעיר מוארת תאורה שאינה מספקת ולילות ישנם גם אפלים, עתידים בלילות החשכה להסתתר בין צללי העצים האפלים כל מיני גנבים, גזלנים ורוצחים, ותהיה בהם סכנה לכל העיר כולה… וכן עתידים בערבי הקיץ, בתקופה שהטבע (כאן בא תיאור־טבע נמלץ) מעיר ומעורר באנשים צעירים את האהבה – להתייחד בצל העצים ולהגיע לידי עבירה, מה שעשׂוי להזיק למוסרה של העיר ולהשחית את הנוער הלומד בבתי־הספר, מה שעתיד מצד אחר, לא עלינו ולא על שום אדם, להביא מחלה על מחצית העיר, אם לא על כל העיר כולה…
ואם מעט לכם, הנה הולכים קווי־התיאור ונמשכים הלאה:
הוא מאבד את משׂרתו בתורת מורה־לדת, אינני יודע, או אינני זוכר, בשל מה, והוא משתדל אצל הגובּעֶרנאטוֹ"ר ומצליח בהשתדלותו ונעשׂה שלא בידיעתה של העיר – רב מטעם הרשות. ומיד משקבּל את כתב המינוי הוא משנה פתאום את התנהגותו: חובש בבית כובע לראשו, חדל מלעשן בשבת ומתחיל הולך להתפלל בבית־הכנסת הגדול בוקר וערב.
הקהילו החסידים אסיפה ושלחו להודיע לו:
אם רצונך, פלוני אלמוני, לקבל מן העיר שלוש מאות רוּבּל לשנה בחינם, הרי מה טוב. אין אתה גרוע ממישהו אחר, שאינו־ישׂראל, הנוטל בחינם ממונם של ישׂראל.
אך אם אתה מבקש לעשׂות מעשׂים כלשהם ממש – יהיו עוקרים אותך מן השורש…
על־כן מודיעים לו, שיחזור תכף ומיד למנהגיו הראשונים, מנהגי גוי, יסיר את היארמוּלק"א, יחדל מלבוא להתפלל, ויתחיל שוב מעשן בשבת בריש גלי…
והוא מציית למה שאמרו לו וחדל לאחר זמן מועט מלהיות רב־מטעם, אך כנגד זה הוא נעשׂה צנזור בוַארשה.
אך בימים ההם עדיין עמדנו בראשיתו של הקו הזה, בשלב הראשון של הקאַריעֶר"א שלו. מקבל הוא אותי בסבר פנים יפות, מקשיב לדברי, כשאינו פוסק מלפלבל בעינים, שומע כל ספיקותי וצערי ומשיב:
– ניטשעֶבוֹ! (אין דבר!).
חייב אני להיות לאדם של ממש, לברוח למקום תורה! לזשיטוֹמיר, לוילנא… כל הספקות עתידים ליפּול מאליהם, הכול עתיד להתלבן
ולהתברר, והיה העקוֹב למישוֹר…
והוא יעזור לי בדבר!
אולי באמת! ואני אורב לכלה שלי מן החוּרבה על־גבי המדרגות, להתייעץ עמה ולשמוע מה דעתה. בראשונה היא נפחדת פחד מות. זמן רב כל־כך כבר לא עצרתיה בחדר המדרגות, והרי היא מתקינה עצמה לחתונה… אך כיוָן שהיא שומעת במה הדברים אמורים, הריהי נרגעת, נוטלת את ידי באהבת־אחות ומוליכה אותי למַטה אל החצר, ומשם דרך הפשפש אל האולפן לרכיבה, ושם אנו מתיישבים שנינו על ספסל ומסיחים… ומסיחים וכפות־ידינו משולבות, והרגשה נלבבת ושלוָה אופפת אותנו.
– כן, סַע – אומרת היא, והדמעות מחנקות את קולה ועיניה מתנוצצות בברק לחלוחי… סַע! הודיעני מתי, וארד אליך להיפרד ממך…
נוטל ש' ח' ונותן בעבוט את שרשרת הזהב שלו, שיהיה לי להוצאות הדרך. וקובעים יום אחד לפנות־בוקר כּשעה ליציאה הסודית. מזמינים עגלה, ואני אורז את חפצי בסודי־סודות. שוכב מוקדם לישון, כביכול, עם הצרור מתחת לכּר שלראשי, אך לא אעצום עין כל הלילה. צפצוּף הבא מצד הרחוב יהיה האות… אני מכבה את העששית הקטנה, נפרד בלבי מכל נפש חיה ומכל דבר שבבית; ולבי לא קל עלי… אך אני אנוס לנהוג כך… שוכב אני, ושומע פתאום רחש חשאי עולה מן החדר הסמוך. אני מקשיב. בשקט נפתחת הדלת. בחשאי, יחפה, באה ונכנסת אמא, בקושי אני רואה אותה לאורה הרופף של הלבנה בחלון. היא מרחפת וקרבה אלי עד אל המטה, מתיישבת מנגד, מביטה בכאב אל פני… אין אני יכול לעצום את עיני, מוכרח אני לראות אותה, ולראות איך מעיניה נוטפות חרש־חרש הדמעות… כך היא נפרדת מעלי… מי גילה לה את סודי?
אך היא ערה ושומרת על־ידי, דמעותיה עֵרות ושומרות; ואין אני נוסע…
אבא לא היה בבית. וחזוֹר חזר הביתה לאחר כמה ימים, וידיעה הביא:
– עשׂיתי עמך שידוך… עם גבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד.
אני נכנע; אינני רואה מוצא אחר. קרבן לדמעותיה של אמא!… שרשרת הזהב של ש' ח' נשתקעה אצל המלווה… העגלה שהמתינה לי חזרה ונסעה לה אל פרבר־העיר… “כלתי מן החורבה”, שירדה על־חינם ממטתה בבוקר השכם, מעורטלת־לחצאין, בשביל ללוותני, קיבלה לזמן ארוך נזלת חריפה… ולאחר זמן קצר אני נוסע אל החתונה שלי…
לצום אין אני מסכים… את החופה מעמידים בחוץ, בכפר… וכשמתחיל באמצע יורד גשם, אני בורח מתחת לחופה אל תוך הבית. והחופה אנוסה ללכת אחרי. גבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד צוחק… בתו הכלה בוכה…
ואני אינני מסוגל לברר לעצמו את פשר התנהגותי אז.
***
ובזה מסתיים הכרך הראשון של זכרונותי… מתחיל מתפזר הערפל של שנות הילדות והנעורים, והוא נעלם עם הזמן. וננעל גם אוצר התמונות והרישומים מבית אבא. וכל מה שאני רואה מכאן ואילך בנכר, כל מה שאני מוצא בערים ובעיירות, בדרכים ובשבילים, אני רואה היטב וחוקר! אך אין אני מרגיש בו הרגשה בלתי־אמצעית. האם נשמתי נתקשתה, ושוב אין בה היכולת להשתּפּך ולחדור אל תוך זולתה ולחזור עשירה יותר, סַסגונית יותר, נבונה יותר? או שמא אין בכלל, חוץ מן המיצוּע של החושים, גישה אל העולם שמחוץ לבית־אבא ומחוץ לילדות?
היינו הך.
חסל סדר גירסא דינקותא.
הערפל הנושׂא ראשי אדם, ולכל היותר פרוֹטומוֹת; עם עינים הצפות ועוברות על־פני, שעה שאני עוצם את עיני שלי – הנה הוא נמוג ונעלם.
-
במקור: “שאינו”, הערת פב"י. ↩
ככל שאני מתבגר יותר, יותר מסתלק ממני עב־הענן – המרה־שחורה; ופחות טראגי אני נעשׂה. לאחר שנעשׂיתי חתן, הוקל לי עוד יותר. הנה אזדמן בקרוב עם גבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד, אביה של הכלה שלי – והוא מתימַטיקאי, פּילוֹסוֹף ואדם, כפי שהיו אומרים, בעל “ידיעות” גדולות – והוא כבר יפתור לי לטובה את כל חלומותי הרעים; ואת כל שאלותי בדבר אלוהים ועולם יתרץ. ואני מניח וצובר את כל השאלות והספקות בזכרוני, עד לפגישה הראשונה אתו… על הכלה אינני מרבה מחשבות… אם היו ראשי־פרקים ותנאים – אינני זוכר כלל וכלל, אך ליום־החופה אני מצפה כמו למשיח. הפודה והגואל מכל הספקות בוא יבוא! לפי שעה משתעשע אני בשעון ושרשרת־הזהב שקיבלתי; לכך יש בי עוד מידה מספקת של נערוּת, וכשחבר אחד שלי מבית־המדרש, בחור חסידי בגילי, מתפאר לפני שמלבד שעון קיבל גם תיק־תפילין מרוקם של קטיפה, אני מחייך מעשׂה־פיקח. מי יודע, אם גבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד מניח תפילין כלל…
– וטלית יתן לך? וקיטל?
– ראוֹ אראה!
ואני חי בינתיים חיים כפולים. כלפי־חוץ – צורתי צורת שאר כל בחורים־חתנים בעלבתיים; התחלתי אוכל במתינות־יתר, מהלך לטייל מתון־מתון, נכנס לפעמים בשׂיחה עם אברכים בעניינים של כובד־ראש. שהרי עוד מעט ואהיה כאחד מהם… בשבת לפנות־ערב הריני הולך, עם אבא ועם הדודים, כאורחים לסעודה־שלישית של־חלב אצל ה“גביר” בחוָה הקרובה, למעלה מתחום־שבת; לשם־כך הניחו ערוּב־תחומין בערב־שבת. בדרך אני מדבר בדומה לשאר כל ההולכים בעניינים של חשיבות: אם מותר לכתוב כפי שעשׂה פּאַפּירנא: “הדראַמאַ” – אם “דראַמאַ” זו מלשון־עם־זר מצטרפת עם ה"א הידיעה העברית לזיווּג כשר למשמע האוזן העברית. יש אומרים – כן, ויש אומרים – לא; אני מציע, שיהיו כותבים “ה’דראמא”. “וכיצד יהיו מרגישים בקו קטן זה בדבּוּר?” שואל מישהו, מחמיר בטהרת הלשון, ולי נראית השאלה הזאת מוזרה. לשם מה צריך לקרא בקול? שאפשר גם לדבר ממש בלשון־הקודש, דבר זה לא עלה כלל על דעתי. ואנו מפליגים, אגב שׂיחה על דקדוק ושאר דברים, והולכים חבורות־חבורות בשביל בין שׂדות חיטה ושיפון. וביותר נמשכת עיני אל שיבולת־השועל התכלכלת, המציצה מבין שבלי הזהב. מישהו – מבין הצעירים – תולש גבעול של שבולת־שועל, מגיש אותו אל חטמו, אין ריחו נודף; והוא תוקעו בחור הכפתור. אחד מן הקשישים גוער בו: “שבת!” והאחרים מתבדחים: “הוא שכח, שאסור בשבת”; “הוא שכח ששבת היום”; “הוא שכח, שיהודי הוא”… לשם הפגנה רוצה גם אני לקטוף ציץ כחול, והיד אינה נשמעת; איננה רגילה. ואני מצטדק בפני עצמי: אינני קוטף משום צער־בעלי־חיים… שכן יש מאן־דאמר (לא יהודי!), שהצמח חי ומרגיש… ומאן־דאמר זה, ואחרים שכמותו שאינם־יהודים, דעות, רעיונות, רגשים, אידיאלים והשקפות־עולם מתוך ספרי חוץ – כל הבליל הזה מתבשל אי־שם מתחת לסגור־הלב שלי כמו בתוך קלחת; מקציפים וניתכים ומתמזגים יחד הלכי־נפשי ומראי־עינים מתוך ספרים הלקוחים מחדר־הספרים שלי, ומתבשלים ונוצרים מאוַיים חדשים בעלי אופי ומזג שונים. ולפתע פתאום, בקלחת מתגברת הרתיחה, ולשונות־אש עם אבכי־עשן פורצים ועולים מתחת לסגור־הלב אל חלל־העולם, והם נגלים לאור־העולם בדמות תנועות לא־מחושבות ותגובות פתאומיות, מבטי־פרא של עינים מלוהטות, ומלים מוזרות ומשונות, הניתקות פתאום מעל הלשון.
הכל תמהים; ואני גם־כן…
ממשיל אני את האני שלי באותם הימים לשדה־נפט; על־פני השטח יבש הוא, אך כל מקום שאתה מטיל גפרור מודלק – עשן ולהבהבות… ואני עושׂה תכופות מעשׂים שלא ייעשו, אני מסיר פעם אחת לעיני כל הקהל בבית־המדרש מעל־גב איצטבה שבארון ספר גדול ונכבד של “שאלות ותשובות”, ואני מוחק בפרהסיה בעפרון אדום (שאין כמותו אלא אצלי בלבד) שתים או שלוש שורות, שבהן אין המחבר מרוצה מן ה“מורה נבוכים”. הקהל מבקש להתנפל עלי – אני קופץ ועולה אל ארון־הקודש, מתייצב לפני הפרוכת בעמידה של גיבּוֹר, שהוא מוכן ומזומן, לכל הפחות, למות על קידוּש־השם, משׂכּל את ידי, מעשׂה נאפּוליאון, וכך אני עומד ומביט בעינים של פלדה ובעמידה זקופה ועושׂה דוקא רושם על הקהל, והוא נסוג אחור לאט לאט וממלמל בחשאי: משוגע…
עולה בדעתו של מישהו:
– צריך לכתוב אל המחותן…
ואחר משיב על־כך:
– מצא את המקום הנכון! הוא עתיד לשלוח לו עוד מתנה יפה!
וגאוָתי גדלה ועולה בי, בשעה שבתוך־תוכי הרי כבר הפלגתי מן ה“מורה נבוכים” והלאה, והוא עם אריסטוֹ גם יחד ירדו אצלי מעל “סדר היום”…
* * *
ככל שמתקרב יותר יום החופה, שעתידים להעמיד אותה בכפר אחד באמצע הדרך בין אַפּט וזאַמוֹשץ (את שמו של הכפר אינני זוכר; שום תעודה משם לא נשארה לי; את “תעודת הנישׂואין” עשׂו רק אחר־כך, בשעֶבּרשין) כן גדלה והולכת אי־המנוחה בלילות, וחלומות רעים יותר מתעוררים בתוך לבי וצפים ועולים אל המוח: ומה אם הכלה עיוורת היא באחת מעיניה? ומה אם היא צולעת? ו“כלה” היא, ולא “אהובה”: לא זו שביררתי מבין רבות, לא זו שבחר בה הלב… ומה יהיה, אם בשעת כיסוי־הכלה אראה לפנַי פתאום מפלצת? מראות אלה מעוררים אותי משנתי, ואני שוכב ער שעות על שעות ומהרהר: מפני מה כלה דוקא מאַפּט? מפני מה לא בחרתי לי בעצמי כלה מזאַמוֹשץ? אמנם כן, אין לנו כאן בזאַמוֹשץ מחותן כגבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד. ושום בעל־בית אחר, חשוב כלשהו, שאבא שלי נאה לו להשתדך עמו, לא יהא לוקח אותי חתן לבתו… וכי אין יודעים עלי הכול?… אך משום מה לא נהגתי כפי שמתואר ב“ספרים”: להתאהב, לגנוב את הנערה האהובה ולברוח אתה אל מרחקי העולם… ולהתגורר באיזו בקתה בתוך יער, ד' על ד'…
“רוֹים איזט אין דעֶר קליינסטעֶן היטעֶ”… כלומר: מקום יש לשני אוהבים בסוכה, אם האהבה עשירה ומתוקה. כמאמרו של שילר ואחרים.
ובמי, לאמיתו של דבר, הייתי רוצה מכל בנות עירי?
ואני כּוֹבר ומעביר בנפה את כל הנערות שאני מכיר. בזו אחר זו הן מתייצבות לפנַי, כל בנות זאַמוֹשץ המטיילות באולפן־לרכיבה, וכולן שחרחרות־חינניות, מסמיקות ורעננות, או מקסימות בחוַרוָרוּתן. על כל אחת ואחת מהן אני אומר לעצמי: לא… ואילו האחת והיחידה, שעליה הייתי מוכן להשיב “כן”, כבר היא של אחר… כבר סמוכה באיזה מקום אל שולחן חמיה… חבל; משום־מה נעשׂה לי עצוב כל־כך, ורק במאוחר לפנות־בוקר אני נרדם, מתוך מכאוב־לב חרישי, ובשעה שאני נרדם הריני גומר עוד בלבי ומחליט: איך שלא יהיה, ביום החופה צוֹם לא אצום! והכלה רשאית לעבור את סף־הבית לפני, אמונה תפלה היא זאת… ולגזוז לכלה את שערותיה, מאיזה צבע שלא יהיו, לא ארשה בשום פנים ואופן! ומטפחת לראשו או פאה נכרית לא תהא חובשת לראשה, אלא שׂערותיה שלה יהיו לה… בין שהן צמות ארוכות ובין שהן צמות קצרות ובין שהן תלתלים… ואני מחייך, כבר מנמנם־למחצה, אל תוך הכר, או אל תוך החשכה: גבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד יהיה נהנה ממני… ואפילו הצד־שכנגד שלו, חיים זליג סלוֹנימסקי – הרי ידען הנהו לכל הדעות! ואף הוא יודה בצדקת מעשׂי, יסכים בנדנוּד הראש…
ואני ישן כך לפנות בוקר, ולבבי, לב ילד שהזקין, עֵר בו, ולמַטה, לפני החלונות, באות ונעצרות שתי עגלות, שני איכּרים מצליפים בשני שוטים צליף באויר, פעם ועוד פעם, וכך הם מודיעים, שהגיעה השעה לנסוע אל חתונתי שלי. אני מתעורר, וחוזר ומאשר, עוד לפני נטילת־הידים: לא לצוּם, לא להניח לגזוז את השׂערות, ואף לא לשבור את הכוסית מתחת לחופה, ויעבור עלי מה! ואפשר ראוי גם להתעקש ולא להניח לסובב את הכלה מסביבי שבע פעמים! מפני מה – שבע דוקא? מן הסתם מנהג־עכּו"ם הוא…
אני נוטל את ידי, ומרגיש בתוך לבי כמין מטיל־עופרת כבד:
– אף־על־פי־כן, מה צורה ומה מראה לה?…
ובינתיים תופסת בי מאחורי דודה שלי, שהיא השכנה הקרובה ביותר, נדמה לי – הדודה יעֶנטעֶ, וחטיבה של סבון ירוק בידה, והמשרתת מעמידה מלפני באותו רגע קערה מלאה מים חמים… ומיד – רבונו של עולם – צועקת הדודה פתאום – צוָאר יש לו לזה! – ומרכינה את ראשי על־כרחי אל המים, ומשפשפת את צוָארי ומשפשפת… אמא מוציאה כלי־לבן… ורק עכשיו אני מבחין: על־פני הרצפה סביב־סביב – צרורות בגדים, מאכלים, ואני רואה גם את הערימה של עוגות־חמאה, שאורזים אותן רק עכשיו לתוך שׂק חדש… אַי, אַי, מכריזה ואומרת דודה שניה, המסיימת באריזה: כשכוח את המוות, שכחתי את המלח!
– הניחי – משיבה אמא – בתוך השׂק של עוגות־החמאה, קשרי בתוך מטפחת ושׂימי בפנים…
– להתפלל, להתפלל! – מפקד בינתיים אבא…
עוד שעה קלה, ואנו נוסעים… נוסעים ועוברים על־פני ארץ־מישור, בין שׂדות הנמשכים מימין ומשׂמאל, כאילו עיפים, קצורים, ושקועים במרה־שחורה… אף־על־פי שמעליהם פרושׂ רקיע כחול חגיגי!
– גשם – מעיר מי שמעיר – וַדאי שלא ירד היום…
– החתן הרי איננו לקקן…
– והכלה אף היא, כנראה, לא!
אני שומע ושוקע עד מהרה בהרהורי שלי. אני יושב בעגלה של הנשים, עם אמא ועם כמה הדודות, כבר אינני זוכר אילו מהן, וכולנו יחד ארוזים ודחוקים בתוך הקש. בעגלה הראשונה, ההולכת בראש, – אבא עם הדודים… ואני אין לי מה לדבר עם הנשים, ממראה הרקיע שׂבעתי עד מהרה, הכול כחול וכחול… וסביב בשׂדות גם־כן אין מה לראות. נמשך ונמשך כל הזמן אותו נוף המישור. קצת מן השׂדות יש עוד עליהם מעט ירק, ובתוך הירק (שאלו אותי בחרם, אם אני יודע מהו זה) – מזדחלים כתמים אפורים ולבנים, אלה האיכּרים והאיכּרוֹת הלבושים לבושי בד ממלאכת־הבית; כאותם איכּרים, שאני רואה אותם כל יום ראשון בשבוע בשוּק… ואני נזכר פתאום, שאני צם, ואני מתכעס, מושך ומוציא את השׂקיק המלא עוגות־חמאה, הדודות מביטות בי בעינים אומרות חרדה ואי־רצון, אמא משׂימה עצמה כלא רואה; אני מוציא עוגיה אחת כרוכה, נועץ בה שיני – כולה מלח! שׂקיק־המלח הותר בשעת הנסיעה, והמלח נשפך על הכול… כדי הנאת־אכילה אין כאן, אבל כדי יציאת־אכילה יש כאן, שוב איני צם! ווידוי בתפילה של מנחה וַדאי שלא אומר!
ומשום־מה מתחיל אני מצטער על־כך. מפני מה? אני מתחיל מהרהר ומחפשׂ, אך איני מוצא הסבר לדבר… ובינתיים מתחילה הדרך עולה פתאום במעלה־ההר. ומעלה־ההר הזה עושׂה עלי רושם עצוּם, יותר ממה שאתרשם אחר־כך בשוייץ…
הסימלונים מתרוממים מעל לראשיהם של הסוסים, האיכּר קופץ ויורד, ואני־אחריו, ואנחנו הולכים, הוא עם המושכות ביד, ואני – מלקט חלוקי־אבן עגולים ושטוחים זהובים ואמוצים, המוטלים לרגלי חומות־הסלע, שביניהם אנו מפלסים לנו את הדרך בלבו של “ההר”.
– מן ההר הזה חוצבים מיני־מתכת, נכון, אבא?
אבא טרוד בשׂיחה בדבר עסק שראוי לבחור בשבילי… שנה אחת יתן לי הוא מזונות על שולחנו, ששה רוּבּלים לשבוע אקבל מכסף הנדוניה, ועסק – מפליג הוא גבוהה – כבר מצוא ימצא בשבילי, ואדם כבר היוֹ יהיה!
ואני מצפין את חלוקי־האבן המלוקטים בשביל גבריאל־יהודה ליכטעֶנפעֶלד; הוא כבר ידע!
ובינתיים כבר חוזרים ונוסעים במורד־ההר – קירות־הסלע מתרחקים לימין ולשׂמאל ומשתפלים ויורדים יותר ויותר עמוק, ונעלמים, – והנה נוף חדש. כאן רב יותר הירק שנשתייר בשׂדות. ותחת רקיע־השמים הכחול כאן, נדמה לי, עוד יותר, בין גלי־הירק שבשׂדות, מסביב לכל מיני לוחות־שח צבעוניים, וחלקות־אדמה זיגזגיות ותלמים שונים – משׂתרכים לאטם איכּרים שלבושם שונה לגמרי מאלה שאנו רגילים בהם. הצבעים חיים ורעננים. אדום, ירוק, ועוד איזה צבע, שאין אני יודע לכנותו בשם. גם הם מזדחלים כפופים ועושׂים איזו עבודה, ואני איני יודע מה היא, ואני מצטער צער רב:
– מפני מה אין אדם אחד יודע, מה היא העבודה שעושׂה אדם אחר?
ובינתיים מזדקף איכּר מן האיכּרים בשׂדה, מיישר קומתו ומביט אלינו: זשיד“י יאַדוֹ”ן! כלומר: יהודים נוסעים! ומתחיל מונה אותנו במספר. אנחנו שותקים, ומתוך שתיקה אנו נוסעים ונכנסים אל תוך עב־ענן סמיך של אבק; ומיד אנו נמצאים בין עדר של פרות, והנה –
– ברוך השם! – אומר אבא – הגענו!
– שיהיה למזל! – אומרת אמא.
אנו נוסעים ונכנסים אל תוך הכפר. וכבר רץ לקראתנו היהודי, שאצלו נהיה מתאכסנים, לבוש בגדי שבת, כן הוא וכן אשתו, יהודיה רחבת־כתפים, שילדה קטנה יחפה, מפוחדת מפני האנשים הזרים, מחזיקה בה בסינורה, ומעוָה את פרצוּפוֹנה המלוכלך ואינה יודעת: לבכות או לצחוק…
אנו יורדים מעל העגלה, ומכאן כבר ניגש ברגל… מישהו משלנו שואל:
– המחותנים כבר באו?
– עדיין לא, – משיבים – בעזרת השם יבואו מיד…
– מיד – אומר אבא – לכשיבואו, שיזדרז חיים (יהודי אחר, שאצלו יתאכסנו המחותנים מצד הכלה) ויודיע, ומיד ילכו לכיסוי־הכלה, ותכף סמוך לכך – החופה.
– אדם שלעולם שעתו חפוזה עליו! – רוטנת אמא, שאינה מרוצה מכל מעשׂיו הבהולים של אבא. והדודה יעֶנטעֶ מוחה:
– ומתי אפשר יהיה להתרחץ, ולהתלבש?
אני נחרד מחשש לצוָארי, עדיין הוא מלהט מן הרחיצה הקודמת… נכנסים אל הבית. אותי שוכחים לפי־שעה בחוץ, וכבר תלשתי מעל סינורה של האֵם את הילדה הקטנה המלוכלכת, בעלת שיער הפשתן הלבן. עינים תכולות יש לה, נפחדות ועם זה חייכניות, ואני נוטלה בידי, מטיל אותה כלפי־מעלה וחוזר ותופסה בחלל־האויר, והילדה צוחקת, צוחקת, וקול־צחוקה מצלצל כל־כך עליז וחי, וחפשי. – –
והנה חיים בא מן העֵבר השני נושם ונושף, ועוד מרחוק הוא מכריז ומודיע:
– באו! באו! – שיהיה למזל!
* * *
שברחתי מתחת לחופה, בגלל גשם מועט כלשהו, אל הגזוזטרה שלפני הבית, והכלה עם הכליזמרים, עם נושׂאי ההבדלות הדולקות, עם החופה ועם גבריאל־יהודה ליכטעֶנפעֶלד הקטן והמחייך חיוך נלבב, כולם הלכו ובאו אחרי – דבר זה כבר הזכרתי.
למחרת, שמש־סתיו עזה פורצת בכוח אל תוך החלון הכפרי הקטן, בין עלים סבוכים, הבּוקעים ועולים מתוך קדרוֹת־עציצים צהובים ומזדחלים על־פני השמשות. והשמש הזאת מעירה ומעוררת במוחי רעיון אפור המזדחל בעצלתיים:
– וכבר? זהו כל העניין?
פלג־גופי השני, שניתן לי אך זה עתה, שוכב ומכוסה עד למעלה מן הראש. ישנה, ואולי לא, אולי היא ערה ומהרהרת במה שמהרהר אני. ואולי ביתר בושה, ביתר דאבון־לב… ואולי גם בוכה היא בחשאי, ותוקפת אותי פתאום רחמנות על שנינו יחד, כמו על שני דגים רכים, העתידים לפרפר בתוך רשת אחת.
וכבר? וזהו הכול?
וה“כאילו כפאו שד” אמיתי יותר מכל אותם הספרים והספרונים שם, בבית, בחדר־העליה של הבית הזר… נולד משהו, והוא מזדחל בתוך הלב… אין זה אלא יצור זוחל, בלא כנפנפים של זהב, בלא עינים זוהרות, בלא צבע וגוָן… מתנועע בעצלתים, ובלא צליל… אין אני מספיק להשלים את תמונתי־רעיוני עד הסוף: אחד הדודים דופק. דוד קורא לתפילה; זהו הדוד המשׂכיל: למניין דרוש אני… אני מעלה עלי בחפזה את הבגדים – “מיד, מיד”, ורץ ויוצא אל הפרוזדור… ו“דודי חמק עבר” – כבר איננו, הדוד, והפרוזדור יש לו פתח פתוח אל גינה כפרית קטנה, ופתאום מקיץ אותי אויר־סתיו עז וריחני… ואני בורח מקולות־התפילה הבוקעים מן הבית, פונה לימין ופונה לשׂמאל, ונשאר עומד בגינה זרה קטנה, ירוקה ושונה בצבעיה מן האחרות… מאיזה מקום חבוי מצפצפת צפור, ואני שוכח בבת־אחת את היצור החדש שלי, החרש והאילם, החבוי בחדר מחדרי הלב. ואני נושם בחיקה את האויר החפשי של העולם הזר הזה ומושכו אל תוך חזי הצר, הרגיל באויר העיר ובית־המדרש, ואני יונק בעינים צמאות את הצבעים הכפריים־הצעקניים… ואני קופץ וניגש ומכיר בשׂמחה את מכרי־מלשעבר הפרג (היה נמצא למכירה בשוק), ואני מנענע ראש־פרג סמוך לאוזן ומאזין לקשקושם של גרגריו השחורים, ואני רץ וקרב אל שושנת־ורדים אדומה־לוהטת, ששׂלמותיה העליונות מפרפרות באויר הנע ניעה כלשהי. אל נא תרעדי, שושנת־הורדים, ידי איננה רגילה לקטוֹף… והנה, מתוך גבעולים דקיקים מתמשכים ויוצאים עלים צרים, תכולים־חיוורים, בדומה לסרטים הנמשכים מכיפת־הראש של אמא בראש־השנה… מה שם קוראים לכם, סרטרטים? שותקים הם ומפרפרים… והנה ערוגות אחדות… נובטים ועולים מהן, מול הרקיע הכחול, מיני זנבות ארוכות וכפופים, של צנון, של גזר, או של מי יודע מה… ונעשׂה לי פתאום צר המקום ועצוב לי בגינה הקטנה, שיש בה כל כך הרבה בריות לא מוּכּרות לי, ואני קופץ ויוצא אל הכביש החפשי, הפתוח… היכן ביתי? מימין, או משׂמאל?…
“מעֶ!” שומע אני פתאום, ורואה באר… שגצל קטן, יחף, עומד על מיבנה־העֵץ של הבאר, דולה מתוכה ושופך אל תוך השוקת… הפרות ליד השוקת, ראשיהן כבדי־תוגה ועיניהן הגדולות נוצצות משהו, עומדות ושותות ונושׂאות את ראשיהן, בין לגימה ללגימה, כלפי הרקיע, מול התכלת הדוממת של חלל העולם. מעֶ־עֶ. ואין להכיר מעֶ־ע זה מה הוא אומר: שׂמחה או עצב?
השגצל שומט מידו את הדלי המרוֹקן. הדלי מתנודד רגע בחלל־האויר, מיטלטל, מפרפר עוד פרפור קל והוא נרגע ונשאר תלוי במנוחה. אַש היה אומר: מסתכל ומתבונן בסוֹדה של הבאר… השגצל בעל הגוף החום כארד, הנשקף אצלו מתוך מיפתח הכותונת של הבד האפור, ובעל הרגלים המלוכלכות בטיט צהוב, קופץ מעל מיבנה־העץ, מרים מעל־גבי הקרקע את השוט, מוציא מתוך פיו צפצוף־של־הפקר, ומיד הפרות מַפנות את ראשיהן למעלה; צליף בשוט, והפרות זזות ממקומן… והולכות ויוצאות מתוך הכפר, על־פני השׂדה השלוּף, אל המקום שבו נראה מרחוק איכּר משׂדד במשׂדדה, ובמרחק מה ממנו כמה איכּרות מלקטות משהו… מעֶ־עֶ נשמע עוד מרחוק קול הפרות, ואיזו צפוֹר מבקעת בצפצוּף רם־ביותר את חלל־האויר הנסוך כולו זהב־השמש, כך נדמה לי, ושוב דממה… אך הדממה הזאת זרה לי ומפחידה אותי, לא שלי היא… אין זו הדממה שאני רגיל בה בבית־אבא, בשבת או בחג… אני נכנס אל תוך הדממה הזאת, אך כמו לתוך מקדש זר, בצעדים כבושים, ואני פוגש את…
גבריאל־יהודה ליכטעֶנפעֶלד… והוא לבוש מין מקטורן מרוקם, וחלוּק־שינה, ונעול נעלי־בית – וכולו מחוייך. ומתגלה תיכף ומיד לעיני דמיונו לר' משה וַאהל, אותה לבביות עצמה, אותן העינים־הכוכבים עצמן… אשאל אותו, הכול אשאל אותו. הוא יודע, הוא וַדאי שהוא יודע הכול… ואנו הולכים ומתקרבים זה לזה, קרוב יותר וקרוב יותר, ומן הלב כבר צפות ועולות השאלות המרות, ומהן יש שמתפתלות ועולות כמין מחרוזות סבוכות. והוא שואל פתאום: אין אתה בין המתפללים?
ומיד הכול שקע ונפל בתוכי, כקצף של חלבון־ביצה בנשוב בו רוח קרירה. והכול מתקפל ומתכרבּל בתוכו ומתכווץ, ובמקומו של הפילוסוף קופץ ויוצר בחור־הישיבה ומשיב בשאלה: והוא? מהלכים אנו שעה קלה שותקים, בשׂפתים הדוקות, ועינים מושפלות, עד שהוא פותח ושואל שוב: אתה כותב איזה שירים?… אני כותב… מה אתה כותב? אני מספר, וכמו מתחתיות ארץ צץ ועולה הדוד שלי, המשׂכיל, הוא ה“קוהלת” שלי – האוסף את כתבי ושומר עליהם… במה אתם משׂיחים כאן קודם התפילה? אם הוא כותב? כותב ומאבד, כותב וקורע ושוֹרף… אלא שׂיחק לו המזל שיש לו דוד כּמותי… הריני גונב ומוציא לו מתחת לידים… פיסות־נייר קרועות אני מאסף וגונז… מדביק יחד… הוא עתיד להיות סופר. “יש לך משהו אתך?” שואל ליכטעֶנפעֶלד. אותו רגע נשמע קולם של כלי זמר עולה מן הבית הרחוק… צריך לאכול ארוחת־בוקר, לומר שבע ברכות, לנסוע הביתה…
הכול נעשׂה, ואני עדיין לא שאלתי את גבריאל־יהודה ליכטעֶנפעֶלד ולא כלום, ותשובות לשאלות לא קיבּלתי, ואף השאלות עצמן איבדו את חיותן ועסיסיוּתן, את חריפותן ומרירותן. הן נכמשו בדומה לעשׂב־בר שאיחר לנבוט, נצטמקו ונתכמשו, ונתקפלו באיזוֹ קרן־זוית אפילה של הנשמה, עמוק־עמוק, ושם תהיינה מונחות זמן רב, רב מאד, עד שירד עליהן מבחוץ אור חדש וטל חדש ויתעוררו בי לתחיה כשאלות נצחיות, ולא תהיינה מצפות לתשובה משום מקום, לא מן הארץ ולא מן השמים… אך התעורר תעוררנה לתחיה, ולבוש חדש תלבשנה, וצליל חדש יינתן להן…
הגיע שעת הפרידה, בלבביות וביושר־לב אני נפרד מעל גבריאל־יהודה ליכטעֶנפעֶלד, שלא אשאלנו עוד לעולם שום שאלות, אלא אהיה לומד אצלו מעט מתימטיקה ומוציא אתו יחד ספרון־שירים, המטיל בּי סומק כל שעה שאני נזכר בו, ואנו נוסעים בחזרה הביתה… לי ולפלג־גופי השני שׂכרו דירה למַטה בקומת־הקרקע, עם חלון היוצא אל הפּוֹדציעֶני"עֶ, הוא מוסך־השוק; דבר זה נודע לי בשעת ברכות־הפרידה, אבא מספר זאת לליכטעֶנפעֶלד קודם שהוא עולה ויושב על העגלה… כשיבוא אבא להתארח אצלי, ימצא חדר מוכן למענו…
והנה יושב אני, אדם נשׂוי־אשה, עם פלג־גופי יחד בראש העגלה, מול דוד אחד ודודה אחת… וכשהם מתנמנמים מחמת עייפות (כל הלילה רקדו), וראש אל ראש מתנקשים ונרתעים וחוזרים ומתנקשים, מתבייש אני לצחוק על כך. והיא מנצלת את נמנומם, ושואלת בחטיפה ובביישנות:
– באמת גדול כּוחך בּתורה?
– כן…
והיא תופסת ידי בהבעת־תודה…
– ואתה יושב ולומד בהתמדה?
– לא, לא!
והיא שומטת את ידה; ולאחר רגע:
– ואם אני אבקש ממך?…
והיד מתקרבת בחזרה; אך במקומי משיב העגלון: ויוֹ נבלה! ומקול צעקתו מתעוררים הדוד והדודה.
שוב אדמת־מישור. שיעמום. הדוד והדודה כבר שוב הם מנמנמים, – ופלג־גופי גם־כן. הדממה והנמנום נפסקים מזמן לזמן מקולות־הקריאה הבאים מן העגלות האחרות שמאחורינו; שם, כפי הנראה, הנוסעים משׂמחים את לבם… וכן מקולות הקריאה טפּפררו־וּ – שבהם עוצר העגלון מזמן לזמן את סוסוניו האמוצים קלי־הרגל, קופץ ויורד, מתקן מה שמתקן בעגלה הישנה, העשׂויה קשרים־קשרים, מציב כף־רגל על הגלגל, ושוב הוא על מושב־העגלון, ושוב – ויוֹ, פגירה!
הסוסונים אינם נפחדים, אינם נעלבים, העיקר שאין כאן צליפת שוט, זזים מן המקום ורצים להם הלאה במהלכם המזורז־השליו על־פני דרך־החול שנתקשתה, ובדממה נשמע קול חיבּוּט־חזיהם של הסוסים תחת רקיע־השמים הדומם, הפרושׂ כחופת־תכלת רחומה, וקול החיבּוּט כקוֹל חלוקי־אבן בתוך שׂקיק. ופתאום צליף של שוט על גבם של הסוסונים, והאיכּר מַפנה עצמו אלינו תפנית של שלושה רבעים, וכאילו בשביל להצטדק על האכזריות כלפי הסוסונים האמוּצים הקטנים, הריהו אומר: גשם יהיה…
והוא מַפנה עצמו בחזרה ומשקיע ראשו עמוק יותר אל תוך שׂפת הסעֶרעֶמיעֶנגה, הוא מעילו העליון. “גשם יהיה” מגיעים פתאום הדברים לאזניו של דודי המנמנם, והוא מתעורר, מתבונן על סביביו בחרדה. ואני מביט גם אני אחריו. אכן הרקיע מקדיר, האויר – ספוג רטיבות, משׂמאל זז ועולה אלינו קיר של ענני־גשם, מלמעלה השמש מתחיל טובל, כמו מראה מבריקה, בתוך קרעי עננים צחורים, מהם – צמר־גפן, ומהם – כסף, ומתפשטים ועולים גם אפרורים כעשן – מסתערים על השמש, על השמש!
– לך לא קר? – פונה הדוד אל הדודה בנעימה של דאגה וחרדה. ומבלי להמתין לתשובה ממנה, הריהו מתקן את הסודר על כתפיה, רוכס את מעילה בסמוך לצוָאר. “לא, יוסף”, משיבה הדודה, וקולה משום־מה רך כל־כך, ועיניה הגדולות־הגדולות מביטות על הדוד לחלחות, לטפניות, חורדניות ואומרות־תודה. רק עכשיו אני רואה אֵילו עינים גדולות־גדולות יש לה לדודה ואת שׂפתיה שלה, הדקות והכחלחלות, ואת רזונה אני רואה, ומבחין רק עכשיו בדבר שכבר הכול יודעים אותו, שהיא חולנית. רוח מתעוררת ממקום שמתעוררת, הסתערות העננים על השמש המסתלקת כבר נעשׂית מזורזת יותר, הצל מתרבה, צינה מנשבת, טפות מטפטפות.
– לא היית צריכה לנסוע! – רוטן הדוד.
– אין בכך כלום! – משיבה הדודה.
– גשם גדול יהיה? – פונה הדוד אל האיכּר, כשהוא דופק על כתפו הרחבה, כמו שדופקים על דלת…
– רוח נתעוררה – משיב האיכּר, כשהוא מזרז את סוסוניו – אפשר שתעצור את הגשם עד שנגיע אל הפונדק…
הדוד מַפנה שוב את מבטו הנסתר אל הדודה. והיא משיבה לו גם־כן במבט – כמעט מנחמת אותו, ואני מרגיש כי מבטיהם, כשהם נפגשים באויר, מתחבקים ומתנשקים… זוג זקן ונוהג בחיבּה כל־כך!
והנה הפונדק! הגענו בדיוק ברגע הנכון. הגשם כבר מתחיל מטפטף סמיך יותר. הדוד יוסף כבר קפץ וירד מעל העגלה והוא מוריד את הדודה ומוליך אותה אל הפונדק. אף אני הנני כבר למַטה, ורוצה לעזור לפלג־גופי, שכבר קמה והציבה רגל אחת על סולם־העגלה, אך ידי שלי – ידים של עץ, אותן הידים עצמן, שאינן רגילות לקטוף פרח, שאינן נשלחות לעשׂות דבר… ומסייע בדבר מישהו שהגיע הנה מן העגלה השניה. וכבר אנו בפנים, וכבר חוטפים ומכניסים את החבילות, יהיה משהו לשתות ומשהו לקינוח־השתיה:
– העֶרבּאַט“אַ! העֶרבּאַט”אַ! – מכריז הדוד יוסף.
הפונדק של גויים הוא. – לא אשתה! – מתעקשת הדודה.
– פתיה, לשתות מותר…
– מי יודע, באיזה סיר הרתיחו…
הדוד יוסף רץ ויוצא לפני פתח הבית וחוזר ונכנס ובשורה בפיו: סאַמוֹבאַ"ר! כלומר: מיחם.
הנשים מתירות את הצרורות ומוציאות ומשׂימות על השולחן, שדודה אחת כבר הספיקה לכסותו מפה.
– הניחי מחצית השולחן בשביל מאכלי חלב! – אומרת אמא.
– בשביל מאפה־הסוכר שנתערבב במלח?
– מי הולך ליטול ידים?
רעש והמולה. אחדים נוטלים ידיהם, אחרים כּבר מהלכים על־פני החדר וכוסות טיי על כפות ידיהם השטוחות, ואני מתהלך אחד־יחידי על־פני הפונדק ומצפצף, בתוך־תוכי מצפצף, כמו שצפצף השגץ היחף ההוא על־גבי הבאר, ואני מרגיש כי נעשה לי קל יותר, וכי שארית הערפל של ענני התוגה נמוגה והולכת… מילא, הכול הבל, צריך לצפצף על הכול, הפה, כמובן, בדומה לידים, אינו מציית, אך בתוך נפשי מתפשטת כברת־הפקר ומשׂתרעת על שטח של שנים רבות מאד… על זאמוֹשץ, על אַפּט, על צוזמיר, על וַארשה, על פולין־גדול ושוב על וַארשה – עד שיבוא משהו חדש… צפצוף־הפקר זה פועל כנגד כל מה שחודר אל תוכי שלא־בצפוּי, קודם שיש לי שהות לסגור כנגדו שער ופתח, ולהתעטף בפניו בעב־ערפל. ברבּים מן הדברים שכתבתי יהא נשמע הצפצוף הזה: “המלמד מחלם”, “חויזיק”, וכיוצא באלה. ומַשהו מזה יישמע ב“שטריימל”, אף־על־פי שכוָנתי היתה אחרת…
אני מצפצף בפונדק בדרך הילוּכי, במסתרי נפשי, ונהנה מזה… ופתאום, פלג־גופי בסבר פנים זועפות:
– היכן היית בשעת התפילה?
– שמעתי כיצד מצפצפים.
היא משחימה מרוב זעם: מה?
ואני מספר לה על השגצל היחף, על פרותיו שלו ועל עיניהן, ועל שריקתו… והיא שומעת, ושחמומיות הכעס נמוגה ואיננה, והיא מתחייכת… ושואלת לבסוֹף, אם גם אני עצמי יודע לצפצף.
ומעלה אני בזכרוני עכשיו עוד מין צפצוף אחר, ששמעתי אך לפני כמה שנים, ושהשפיע עלי אחר־כך השפעה גדולה ועמוקה יותר מן הצפצוף הראשון. הדבר היה בשוייץ, על הר, שהייתי שכוּב שם לעת־ערב לאחר התקפת־לב חזקה, עיף, שווה־נפש, רואה ולא רואה ושומע לא שומע מה שמתרחש סביבי. האזנים פקוחות והעינים פקוחות, ומסביב – מראות ארץ שוייץ, ולראות ולשמוע אין חשק. מה שבא מעצמו, מה שמתגנב ונכנס – נשאר; אבל נשאר רופף ואפרורי ונטול־חיים ואינו מתערב עם מה שיש בתוכו, ולפיכך אינו פועל עלי כלל… על גב ההר, נמוך יותר – שטחי דשא, פרות־שוייץ, מתעורר ומצטלצל זוֹג אחד פה, וזוֹג אחר שם, צף ועולה פה ושם מתוך הדשא הדל ומתלבט גב־פרה שמן אדמדם, מתרוממת גולגולת כבדה־כבדה ומביטה סביב בלי לראות דבר… ושוב, גלין גלין, הפרה גילתה חתימת־דשא דשנה והיא עוברת אליה… ולמַטה, למרגלותיו של ההר, משמיע קולו כנגד צלילי הזוֹגוֹת פֶּלג־ההר הצר, הכסוף, המתפּתל, השובבני, האץ לדרכו… ומעבר לפלג – בתים קטנים מצחירים מלובן, עם תריסים ירוקים פתוחים וחלונות מבהיקים כבדולח, המביטים צחקניים ומאירים וחפשיים אל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא – ומתוך החלונות הפתוחים בוקעים ועולים צלילי שירה ונגינה, וגם נגינת־פסנתר נשמעת. בהרים הרחוקים יותר משמיעים הרועים קולות יוֹד“ל יוֹדל והדיהם מתנענעים־מתנענעים בחלל־האויר… וכל הצלילים כולם שטים ומתמזגים יחדיו באויר הבשׂוּם ומגיעים אל אזני… והגוָנים משתפכים יחד הירק, הלובן, אפרורית הסלע שלמעלה, והרקיע התכול מעל לכל זה, והכול יחד מלטף את עיני הקופאה למחצה. ופתאום, מבין לעביבי־הענן הצחורים ושׂיאי־ההרים הלבנים – קול רעם, ועוד אחד, התראה: הסער הולך ובא! ולפתע – עב־ענן כבד גח וזוחל ומתקרב, מתקרב, ורוח, כחית־פרא שניתקה מן השלשלת, מתפרצת בהמייה… הפרות רצות ויורדות, בפחד מצלצלים הזוֹגוֹת בצואריהן. ורועה קטן, יחף ובלי כובע, עוד מוסיף ומצליף אחריהן בשוטו הארוך, הארוך והמשונה בארכו היתיר… ולמַטה מגיפים את התריסים, הפסנתר – נאלם, ושירת יוֹד”ל יוֹד"ל נפסקה… אני מהלך בעצלתיים, עייף־עד־מות, ומשׂרך דרכי כלפי מַטה, ואני רואה איך השגצל השוייצי מכניס את הפרות, סיעה אחרי סיעה, אל תוך הרפתים – וסוגר עליהן את הדלתות בחפזה. והוא עצמו אינו מסתתר, הוא הולך בחזרה, במעלה־ההר הולך הוא… לקראתי, אך מבלי לראות אותי. וחלל־האויר מלא המייה, ובין שׂיאי־ההרים הלבנים, שכבר נתעטפו ערפל, מתבקעים ומתחוללים הרעמים, וקול שטף הגשם בהינתכו, מבול מן השמים, ורעש והמולה ואופל. הגן־עדן השוייצי נעשׂה פתאום גיהנום שואג ונואק – והשגצל השוייצי שלי, היחף, הערום־למחצה, עם הראש הגלוי והפרוע, קופץ בגבו של ההר ועומד על־גבי צוק־סלע, מגיע את כפות־ידיו המושטחות אל פיו ומצפצף אל חללו של עולם, וחותך ומבקיע בצפצופו, כמו בסכין, את האופל, את המטר הסוחף בעוז, את גלגולי־הרעמים מבין ההרים, וכך הוא עומד ומגביר את שריקתו, ביתר עוז, ביתר חריפות.
– עתידים אתם, מוכרחים אתם לשמוע את קולי!
- שלומית אפל
- נורית רכס
- צחה וקנין-כרמל
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.