יא (!!!)
אֶל טִיטוּס!
הוֹי, תַּלְיָן אַכְזָר, אֱלֹהִים שׁוֹכֵחַ!
אֵינְךָ יָכֹל לָדַעַת וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ
עַד כַּמָה לְךָ תָּבוּז נִשְׁמָתִי!
אַךְ הָהּ, רָפָה וְדַלָּה גְוִיָּתִי,
וּבִרְכַּי כּוֹשְׁלוֹת, וַאֲנִי כּוֹרֵעַ
לְפָנֶיךָ, רוֹצֵחַ!
נַפְשִׂי בְקִרְבִּי מִתְקוֹמֶמֶת,אַךְ גְּוִיָּתִי כְּרָחֵל נֶאֱלֶמֶת
כּוֹרַעַת… כֵּן, אֲנִי, בֶּן-הַמַּכַּבַּים, כּוֹרֵעַ
לְפָנֶיךָ,
וְאֶת עֵינַי הַקָּמוֹת, רְאֵה, אֵינִי גוֹרֵעַ
מֵעֵינֶיךָ –
הָיִיתִי כְצִפּוֹר לִפְנֵי נָחָשׁ
בְּלִי לָחַשׁ!
וְעַתָּה גַּם הַבּוּז עָבַר! – קַח הַמַּאֲכֶלֶת!…עָיְפָה נַפְשִׁי אֵלֶיךָ,
נַפְשִׁי לָמוּת שׁוֹאֶלֶת – –
בַּתֵּק! בְּעוֹרְקַי לֹא נִקְפָּא עוֹד הַדָּם,
וְאַתָּה צָמֵא! וְדָמִי נוֹדֵף, מְשַׁכֵּר, חָם –
וְצַוָּארִי עִם סִמָּנָיו נָטוּי, הֵא!
בַּתֵּק וּשְׁתֵה!
זאת היא השירה הי"א ממנגינות ישׂראל…
וליהוי ידוע, שאין לתרגומי זה אף מגע-ומשׂא כל שהוא עם המקרים האחרונים!
עוד אתמול קפצתי ונשבעתי בנקיטת העט, שאשכח את הכול, שאעקור מקרב לבי את הרוֹש הנטוע, יחד עם השאֵר והדם! עברה ובטלה קישינוֹב! כתבתי מה שכתבתי, נתתי מה שנתתי, עשׂיתי כל מה שהיה ביכולתי לעשׂות לטובת הליטבאקים, ודי!
יותר איני יכול. מתיירא אני מפני השגעון!
אדם חי על-פי איזו שיטה, על-פי איזו השקפה על העולם והאדם! ובנפשי הוא, אם לפתע פתאום תשמע שריקה ותשלח יד, ותזרק אבן, ויהרס הכול! ההשקפה כבר נבלעה בכל הדם, קוויה התפזרו בכל רמ“ח האברים ושס”ה הגידים, והכול מתחיל להתפּקע ולהשבר, ולהתפוצץ – לא עליכם, שׂונאי ישׂראל…
ונשקפה לי עוד סכנה אחת.
אם יעלה בידי להתגבר על המרה-שחורה, על השעמוּם, על היאוּש – יתאַבּן בי הלב, הנפש תעלה חלודה! וסופי שאתייחס לקישינוֹב ורעותיה, כהתייחס המוכר-ספרים אל קדושת הספרים, הקברן – אל הקברים ומוֹראם.
ובזה איני רוצה בשום אופן…
––––––––
מאחת מערי-השׂדה שואלים:
–מה זאת קוּלטוּרה.
– איזו קוּלטוּרה? ציונית?
– חס ושלום! – רועד קול השואל – אצלנו מושל המזרחי! הקוּלטוּרה בכלל!
– אמשול לכם משל!
– אך בפשטות, בלי “דבר ושוברו”.
ואני נושך את שׂפתי, רואה אני, שהדובר בי כבר שתה את הסאָה של פושרין של קוֹפוֹ של אחד-העם ובלע גם את שלושת העוקצים בתוך הסאה, את שלוש המחטים, שכבר העלו חלודה, שצללו בסאָה חמים…
ואני מבטיח: בפשטות…
– למשל – הנני אומר – האִכּר שלנו.
האִכּר שלנו, כידוע, לא טעם עוד טעם השׂכלה.
– ומה ענין השׂכלה לקוּלטוּרה?
– היינו הך. השׂכלה, חביבי, וקוּלטוּרה שמות נרדפים הן.
– ולמה אומרים וכותבים קוּלטוּרה ולא השׂכלה?
– ראשונה, כדי להתראות כשואלים ודורשים בענין חדש; שנית – כדי להעשיר את השׂפה; ושלישית – והוא העיקר, משום שהמשׂכילים הראשונים, יסלח להם המוחל והסולח, עשׂו שטויות הרבה, והשמיעו הבלים הרבה בשם ההשׂכלה, וכל האומר או השומע “השׂכלה” זוכר תיכף ומיד ומעלה על לבו אותם השטויות וההבלים, והיתה ה“השׂכלה” לשם מפלצת! אך נשוב נא אל האִכּר שלנו.
האִכּר שלנו, כידוע, אינו מקוּלטר כל עיקר. זוגתו – לא כל שכן.
וכשזוגתו של האִכּר שלנו חפצה למלאות את כרה נוצות, מה היא עושׂה?
יוצאת היא אל החצר וקוראת: גע-גע בחבּה, והגע-גע האוָז שומע ופורשׂ כנפיו בחדוָה ורץ לקראת בעלת-הבית שלנו, וכשהגיע אליה – מיד נמלק. והפלונית, שמלקה את האוָז, אוכלת את בשׂרו לתיאבון, ושׂמה את נוצותיו בהכר ברינה.
והמעשׂה הזה, שהיא עושׂה, עולה לה בדמים מרובים. באשכנז, למשל, יש “צוואַנגס-שוּהלעֶן”, והאִכּרים כבר טעמו טעם השׂכלה; “אשת חבר כחבר” וגם הפלונית שלו יודעת, שעיקר הקוּלטוּרה הוא למצוא את כל הצרכים בזיל-הזול… האוָז יכול לתת את הנוצות לאו דוקא פעם אחת ואחרי מותו, יכולים אנחנו למרוט את נוצותיו מעורו בחייו כמה וכמה פעמים!? הנוצות גדלות! וכך היא עושׂה: מעת לעת היא מורטת את הנוצות מהאוָזים החיים… ואימתי היא מולקת? שעה אחת קודם המיתה, בעטיו של נחש, מיראתה את הנבלה וזוהמת הנחש וד"ל… וזאת היא קוּלטוּרה; הכול בזול!
–ומאי נפקא מיניה להאוָז?
– הבדל גדול! בכאן אין יודע כלום… הוא חי ושׂמח בחייו ופתאום – איננו. אינו מאריך ימים, ובמותו אין לו פנאי גם לודוי, הבריק שביב-ידיעה וכבה!… אבל שם, במקום שיש קוּלטוּרה, האוָז נמרט משנה לשנה, והוא מרגיש ונותן אל לבו. בשעת המריטה הוא מתמרמר וקורא “פרעות”, אך בין מריטה למריטה הוא מתענג על הקוּלטוּרה…
(אופן לחג השבועות)
א
– ובכל זאת אנחנו הולכים ומשתלמים.
– כן, אבל המהלך הוא מהלך צב.
עד היום נקל לעקור שיני איש בצרוף מלתעותיו, מלשרש מקרב לבו שורש פורה שנאת-חנם.
– ובכל זאת האמת אינה נעדרת!
– אינה נעדרת, אבל רצה היא ככלב שוטה בלי בעלים בראש כל חוצות, וכל שוער אורב לה במקל להכותה נפש.
– והאהבה לנברא בצלם?
– היתה לכסות לילה – לאדרת המשפחה, צרה מהשתרע על האורח…
– אגמון, מתי תשא ראש, רב!
– איך אשא ראש ומפרקת נשמתי נשברה; השקפת-עולמי נהרסה…
ב
ורעה מן המעשים הרעים שכבר נעשו היא הסכנה – המנא-מנא-תקל על פני העתיד הזועמים… מצפון עננים נשאים, עננים בלי תואר, בלי מידה, דובים או נמרים? ואתה צופה ומביט בפני העננים בלב חרד, בעינים כלות: רביבים או אבני אלגביש?…
רטט עובר בעצמות…
– ו“גילו ברעדה” כתוב?
– קור חולף בין נימי השאר!
– הנסיון הוכיח, שיכולים החתולים לחיות בקרה גם למטה מיו"ד מעלות תחת האפס, בני “אתה בחרתנו” – לא כל שכן… גדול כוח ההרגל; הוא נעשה טבע…
– אבל המסע מן החיים באחריות אל התוהו-ובוהו, מסע חפזון הוא… במהירות שגעון מתגולל האור מפני החושך…
– זה לא כבר נמצא פועל נשכח במכרה-אנטראציט… כ"ה ימים שהה שם בלי לחם, בלי מים, כמעט בלי אויר לנשימה, – וחי, וקם לתחיה… כי הכול יכול החי, ובלבד שלא תהא ההוצאה יתירה על ההכנסה…
– עוד מעט וסר צלם האדם מעל פנינו…
– ולקח את מקומו צלם אלוהים…
– בלי גוף ובלי כח בגוף…
– כן, לא אנשים גסים אנחנו… לא שומרי גבולים, כי אם שומרי גוילים…
ג
– מה את מוכרת, זקנה יפה, עם חוט החסד שעל פניך?
– הלא עיניך הרואות… אני פרחים מוכרת, פרחי שדה, פרחי עמק ושרון… פרחי אלהים חיים…
– עודך נושאת-ונותנת, זקנה יפה, ואיה בנותיך שגדלת, טפחת, רבית? מדוע אינן עוזרות לך?
הזקנה נאנחת: אין להן פנאי!
הומיות הן וסוררות, בנותיה, משרכות דרכיהן…
הבכורה אוהבת את הריחות הרעים של השמנים המעושים, והיא מבכרת אותם על הפרחים החיים, פרחי-האלהים…
אינה מתרחצת, בלכתה אחר מאהביה, כי על הזיעה מכסים השמנים…
– והשנית?
– נוע תנוע בחוצות… אוהבת מנגינות מנגינות היא. לבה הולך אחר המקהלות בראש אנשי חיל… היא אוהבת את ההוד של הגבורה, את ה“הידד” של הכוח, את המנגינות, הרועשות מתוך כלי הנחושת… מה אעשה לה?
– והשלישית?
– השלילית – –
אך באותו הרגע עפה אבן באויר, ותפול, ותפגע במצח הזקנה, ותפצענה…
ויז מדם הזקנה על אודם השושנה ועל לובן החבצלת…
ונאנחה: הנה היא – הולכת וקרבה, השכורה…
ד
– הגידי לי, יפת תואר על אם הדרך, לאן מובילות המסלות?… עובר אורח אני, נפשי עייפה למרגוע… איזו הדרך אברח להגיע למחוז חפצי?
– האחת, עובר אורח, מובילה אל אורות סוסים… שם, אם תשכב, יחם לך, אך הסוסים צוהלים והפרסות מסוכנות…
– והשנייה?
– השניה – אל רפת הבקר… הבקר מושך בעול, אך אוכל עשב לתיאבון, והוא מנגח…
– והשלישית?
– אל מרבץ החזירים – – –
– והרביעית?
– אל חצרי… שם בעלי מתרונן מיין ואגרופיו מרחפים באויר, הלא על כן יצאתי אל אם הדרך…
– היי בשלום, יפת תואר!
גם לא תשק לי? הלא אני טובה?!
ה
בתערוכה על-יד פסל רמבובסקי.
גבר-אלים הוא, אדם קדמון, ועוד ערום ויחף, ואינו מתבושש.
והוא מושך בקרון…
ואשתו, הערומה והיחפה, עוזרת כנגדו… גל עצמות היא, גל-עצמות, מכוסה עור… אם היא, את שארה אכל האיש. את חלבה ודמה יונק הילד, התחוב בפניו בין שדיה…
ערום ועריה הזוג ולא יתבושש, ואולי יגדל זה ויתבושש, ויתפור עלי-תאנה לאזור, לכסות את ערותו, ואיזו כתובות ופתגמים לכסות את ערות נשמתו…
וכבד הוא הקרון, סמל החיים הקשים! וגידי הפרא-אדם המושך בו שורגו, ועיניו בולטות מחוריהן, כי לא סלולה עוד הדרך למשפחת האדם, ומלאה היא מוקשים וחתחתים – –
– אך משפחת-אדם היא, ותעש את דרכה לבטח! הולכים משתלמים אנחנו, קדימה אנחנו מושכים את הקרון…
– אל?
– אל השמש! כן, אל השמש! אבל באחת טעה רמבובסקי, לא היה זה ענין כלל למקבת, כי אם למצבוע! המקבת חצי אלמת היא, ומגידה אך את חצי הרעיון ולא כולו… להרעיון נחוץ המצבוע, מרחבי הבד!
את חייו הקשים – את הקרון מושך ה“פרא אדם” אל השמש… ומרחוק ראה השמש בצאתה… בפאת הבד… הקרון הוא סמל החיים הקשים והמרים; וצאת השמש – הגלות האהבה לכל הנברא בצלם… ליתר באור הייתי כותב באמצע השמש: ואהבת לרעך כמוך…
– לי היה די ב“לא תרצח”!
ו
ועוצם אני את עיני, ורואה את הציור שחברי המבין מציע על הבד, עם נופך משלו.
“לא תרצח!” כתוב באש שחורה על גבי לבנה על כדור האש, המגיה מתוך עב-ענן-כבד, והמתלקח בפאתי מזרח…
ואל זה הכדור נמשך הקרון – סמל החיים במשפחת האדם…
אך ה“פרא אדם” העוגם אל כדור האש, אל החום, אל האור, אל התבערה בעב הענן, אינו יודע קרוא. אל החידה הוא נמשך! אל ה“מנא-מנא-תקל”… האדום, האדום הזה! כילד אל תבערה נמשך!
ז
ועל דרכו של ה“פרא-אדם” שוכב בעל צלם אלהים, עיף, חלש, או – ישן…
והפרא-אדם עובר, מבלי נטות ימין ושמאל…
ויעבור קרון ה“פרא-אדם” על האדם ויבתקנו…
ויז דם הנרצח בתוהו לא-דרך ועל מכשוליו, ועל פרחיו, ונטמע באודם השושנים, ויכתם את לובן החבצלת… וגם את הקרון…
וה“פרא-אדם” לא ראה, או ראה ולא התבונן, או התבונן, אבל אינו מבדיל עוד בין טוב לרע; עיניו נשואות אל ה“מנא-מנא-תקל”, אך את הכתובת לא קרא ולא פתר את החידה, כי לא למד קרוא!
והפרחים יבלו ואינם, ומים רבים, מי גשמים, יכבסו את כתמי הקרון, טרם ילמד ה“פרא-אדם” לקרוא, לפתור את החידה, להתבושש…
ח
מצלצלים ביד חזקה…
ובעמדי כבר על הרצפה, הקיצותי.
חולה אני, חולה קדחת – רטט עובר בעצמותי, הקור תועה בין נימי השאר, ולקול עלה נדף אני חרד.
ובכל זאת אני פותח. יד נגיד ומצווה מצלצלת…
ובא איש עלז בחצי-מחול… על ראשו אדרת שער, ולבוש הוא מחלצות יום מועד, ועל מתניו אזור אדום; ובימינו בקבוק מלא, ובשמאלו כוס עוד ריקה…
ויקרא בבואו יונית: אני יום הראשון…
ולבי התחלחל, ועיני קמו…
“להרגני בא היום הראשון!” נאנק דום הלב.
והוא צוחק, ועונה: חס ושלום! – עברית.
ויסב בתנועה חזקה סחור סחור, ותפול מעליו אדרת-השער הגדולה, ונפתח אזורו האדום, ויפול מעל מתניו, וכהרף עין התפשט ממחלצותיו, מחלצות יום מועד – יום הראשון.
והנה הוא השבת שלי!
“יארמולקה” לבנה, משובצת כסף טהור, על ראשו, וטלית מצויצת על גוו, ועיניו צוחקות בלאט ובנחת רוח, וממלא הוא מן הבקבוק את הכוס ומתחיל:
– יום השישי…
אך מצלצלים שנית ולא בפתח.
פעמונים מצלצלים, ולא כילה אורחי את הקדוש וימהר בחרדת נפש, וילבש את בגדיו העליונים, ויחבוש את מצנפת השער לראשו, ויחגור את אזורו האדום, וישת מן הכוס ומן הבקבוק, האדימו פניו והתלקחו עיניו –
– אני יום הראשון! – קרא בזעם והניף ידו…
אך לא עשה לי עוול ויצא…
ויוצא אני אחריו…
ט
והפעמונים מצלצלים, מצלצלים ומחרישים…
ואני, ראשי שח כאגמון, ובעצמותי רטט, ובכל שארי תועת הקור הנורא…
אבל חי אני!
ההרגל נעשה טבע…
בלי גוף, בלי כוח בגוף, ובעל מפרקת-נשמה נשברה אני חי…
אני זוחל, אך אני חי – –
ואחיה עד אשר תקרא הכתובת ותפתר החידה…
אני הקל-וחומר מן החתול, הקל-וחומר מן העובד במכרה אשר נשכח שמו – –
אני שומר הגויל…
אני התועה בחוצות ורודף אחרי המסכה…
י
יד חזקה וגסה אוחזת בי!
– מי אתה?
– תולעת יעקב, זוחלת על הר סיני…
ונעזבתי במנוד ראש.
מנורת החנוכה / יצחק ליבוש פרץ
בימים אלו של חנוכה ראוי לספר, איך יהודי, לא עליכם, הציל עצמו פעם אחת הודות למנורת-חנוכה…
וסבורים אתם, של זהב היתה? לפחות של כסף? דוקא של נחושת ושברו-כלי. איזו ירושה מדורי-דורות. מעוקמת ומקומטת ומחצית הקנה האחד שבורה…
היהודי הזה היה תחילה בעל-בית ככל בעלי-הבתים.
ופתאום נתעשר.
כיצד, דבר זה אינו שייך לעניננו.
אומרים, חייל נשא ברחובות של העיר מטיל ברזל למכירה, וקנה אותו בפחות משוויו, והביא הביתה… הוא משייף שיוף כלשהו – זהב!
המטיל גנוב היה מאוצר המדינה?
אבל כשיהודי מתעשר, הריהו מקים ישן מפני חדש הוציאו, והוא הופך ומהפך את כל הבית. הוא מחליף את המלבושים הארוכים בקצרים ונעשה דייט"ש, והיא - נעשית פריצה, מטילה את הפאה הנכרית לאשפה. שני בנים היו להם – הוציאו אותם מן החדר ולגימנזיום הכניסום! מתחילים לשנות את פני הדירה… ארון ספרים היה, למי דרושים ספרים? שלחו אותם לבית-המדרש, במתנה. הארון ישן היה – פירקוהו ועשוהו קיסמים למטבח… הפלונית מעמידה במקום זה מראה גדולה; לפתע פתאום התחילה אוהבת עצמה, היא מבקשת לראות עצמה מכף רגלה ועד קדקדה… קוראים לו לסוחר-בלויים, מוכרים את הרהיטים הישנים בחצי –חינם וקונים “לודוויג הארבעה-עשר” - רהיטים זעירים, חינניים, אך מרופדים; כרעיים מעוקלות, אבל עם חשוקים של ארד. ועל גבי גלגלים, מחיה נפשות. יראים ממש לישב או להשען.
מעט כלי כסף ישנים היו להם; קופסאות לאתרוג, מגדלות לבשמים – ומכרום להתכה, פיזרו-נתנו מתנות-דרשה לקרובים; וקנו כלי-זכוכית, כלי-גביש… כדים לפרחים, אגרטלים. כמנהג העולם – לפי המוד"א!
אבל, הרי גלגל הוא שחוזר בעולם - לאחר זמן מסויים התחיל הכול יורד במורד, נתהפכה הקערה על פיה, הבנים כבר הם בחוץ-לארץ, ואין מה לשלוח להם… בקושי-בקושי מצליחים להאריך את זמן פרעונם של השטרות… מיד ליד גמילות-כסף להשיג אין יכולים…
ונעשה המצב קשה עוד יותר. נותנים דעתם על כלי-הבית, האם אי-אפשר למשכן משהו? - “לודוויג הארבעה-עשר” התפורר… כלי-הזכוכית וכלי-הגביש – נתבקעו, נשתברו… כמה הכלים שנשתיירו עוד - מדובקים בגבם…
החיים בדחקות.
וכשחיים בדחקות, נזכרים לאט לאט ביהדות…
הפלונית שואלת לפעמים משכנה “צאינה וראינה” וקוראת בה. הפאן סאלומון, שהתחיל קורא לעצמו שוב שלמה-זלמן, עומד לפעמים להתפלל מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין. וכשמגיעים ימי החנוכה, מתחשק לו להדליק ולברך על נר של חנוכה….
נרות השיגו ממקום שהשיגו; רצים אל המטבח להביא גזר-עץ – ואין! אין אפילו קיסם עץ אחד!
ונזכר שלמה-זלמן, שבשעת חדוָתא תפס לה פעם למנורת-חנוכה ישנה-נושנה והטיל אותה גבוה-גבוה על גבי התנור.
– שלמה-זלמן, - מתחננת הפלונית, - עלה והורד אותה…
והריהו מסכן נפשו ועושה; מעמידים כסא על-גבי שולחן, מקרבים אל התנור, והכול מדלג וחורק, לודויג הארבעה-עשרה נאנח, הפלונית מחזיקה ומסייעת - הורידו…
מאובקת היא, ניגבוה מעט - והוא מדליק ומברך…
יום אחד, היום השני, וכך כל שמונת הימים - אך שכוב שכבו בלא פת-ערבית, ועצוב להם. יושב שלמה-זלמן בעברו אחד של השולחן, והפלונית - בעברו האחר, ומהרהרים הם - הרי ייתכן שיגוועו מרעב!
מצלצל מישהו. קופצים שניהם ממקומם. פותחים את הדלת, נכנס אברך מוכר להם, סרסור לכל דבר שבעולם.
מה הענין?
הוא צוחק ואינו יכול לחדול מלצחוק, לוארשה בא אנגלי מטורף אחד, מגולח למשעי, ואפשר אינו אלא נקבה בבגדי גבר… והוא קונה שברי-כלים ישנים מכל המינים. הנה הוא ממתין בפרוזדור.
– אפשר להכניס אותו? מן הסתם הימצא יימצא משהו… אצל בעל-בית ותיק שכמותו.
האיש ואשתו הזקנים מסתכלים זה בזו, מה כלים ישנים יש להם? והאנגלי נכנס בינתים; נמאסה עליו העמידה בפרוזדור, והדלת פתוחה היתה. הוא נכנס החדרה, מסיר כובעו מעל ראשו, מיד הוא רואה את מנורת-החנוכה, דבק בה כאהוב באהובתו, תופסה בידו ומחזיק בה - וידיו רועדות, ועיניו מבריקות…
– הרי אמרתי לכם, משוגע? סח הסרסור.
– כמה? כמה? - שואל האנגלי בלשון- דייט"ש משובשת.
קיצור הדבר, את מנורת החנוכה מכור מכרו, סמכו על יושרו של האנגלי המטורף ולקחו כמה שנתן.
האנגלי והסרסור הלכו להם. והאיש עם אשתו נשארו לבדם.
– באמת משוגע! - אומר שלמה-זלמן.
– ואפשר - אומרת הפלונית בהיסוס - אליהו הנביא? אפשר בזכות הדלקת נרות של חנוכה?
בין כך ובין כך, היה במה לקנות לפת-ערבית, והיה גם במה לצאת אל הרחוב ולעשות מסחר כלשהו…
והכסף הזה היה משום מה כסף ממוּזל . הגלגל מתחיל חוזר לטובה, למעלה!…
שלמה-זלמן חוזר ונעשה שוב פאן סאלומון…
וכשהמזל מאיר, אורו גדל והולך… והריהם מקבלים מכתבים מלאים נחת מן הבנים מחוץ-לארץ. בכוח עצמם גמרו לימודיהם ועלו לגדולה. אחד בלונדון, מהנדס הוא! גדול הוא! נשא אשה ממשפחה טובה! הוא מזמין אליו, שיבואו אבא-אמא ויכירו את כלתם…
ונוסעים הם…
ושמחים כמה ימים בבית, ואחר-כך הולכים לראות את לונדון… בתים, בתי-חרושת, ואחר-כך תיאטראות, בתי קונצרטים, תערוכות.
מוליכים אותם פעם אחת אל בית-אמנות – אל מוזיאון…
ושערו לעצמכם, מה משתאים ומשתוממים עמדו האיש ואשתו, כשנפגשו באחד האולמים פנים אל פנים עם מנורת-החנוכה הישנה, שעמדה תחת מכסה של זכוכית… הם הכירו את האריות הישנים, הצוחקים… את האילנות עם הצפור… את הירך המעוקמת, את הקנה האחד השבור למחצה.
– לא משוגע היה! – מהרהר, עכשיו באנגליה, מיסטר סאלומון…
– ולא אליהו הנביא! מהרהרת ה“מיסיס” סאלומון.
לדבר על כך בקול, ובפרט לשאול בענין זה, לא נאה בפני הכלה הצעירה, אשת הבן.
והם מהרהרים רק בכך…
אפשר תהרהרו גם אתם בדבר הזה?
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.