הוצאת־יובל זו, למלאות שמונים שנה לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, מכנסת בשלושה כרכים את מבחר כתביו המקוריים. הכתבים סדורים לפי סוגיהם. שני הכרכים הראשונים, המופיעים בעצם יום היובל, מוקדשים לספרות יפה. הכרך השלישי, אשר יופיע בעוד שבועות אחדים, יכיל רשימות פובליציסטיות, הרהורים, “מנבכי עם” ולקוטי זכרונות.

כתביו של א. ז. רבינוביץ, העובד באהבה ובשקידה בכרם הספרות העברית במשך ארבעים וחמש שנים ומעלה, מפוזרים על פני עתונים ומאספים שונים, מן “המליץ”, “פרדס”, “השלוח”, “לוח אחיאסף”, “הדור”, “הצופה”, ועד “הפועל הצעיר”, “העומר”, “החנוך”, “קונטרס”, “הארץ”, “דבר” ו“במעלה”. מפעם לפעם כונסו חלקים מכתביו. זאת הפעם הראשונה, שלקורא העברי מוגשת הוצאה מקובצת של עיקר כתבי אז"ר.

ועד היובל מגיש את התשורה הזאת לזקן הסופרים והמחנכים בארץ ברחשי תודה נאמנים, מתוך הכרה, כי תשורה זו יש בה לא בלבד משום מתן כבוד לחתן־היום, אלא אף ברכה לקורא: ספר־עם, תוכו רצוף אהבה ובינת־חיים.

ר“ח ניסן תרל”ב. ולוזין.

זה שלוש שנים אשר אנוכי יושב בולוֹזין ושתים עשרה שנה מלאו לימי חיי. אם אערוך את מצבי נגד מצב רבים מרעי לא אוכל התאונן על גורלי: מקופת הישיבה הנני מקבל תמיכה וגם דודי ישלח לי שלושה, שלושה שקלים לחודש. גם מצבי המוסרי לא רע: קניתי לי שם בין הבחורים המצוינים בתורתם; רכשתי לי ידעה הגונה בשפת רוסיה ואשכנז ובאיזו חכמות, ובפרט בחכמת החשבון והנהגת ספרי מסחר; רעים רבים לי אשר נפשותינו קשורות יחד בברית אהבה; ראש הישיבה יאיר לי פנים ויחלוק לי כבוד נגד כל התלמידים; גם בעלת הבית אשר אני גר בו תבקש למצוא חן בעיני, אמנם ידעתי כי “יש דברים בגו”, כי בתה כבר בגרה… אבל איך שיהיה, ארוחתי תמיד מבושלה כראוי, המטפחת לבנה והקערה נקיה. ודברים כאלה רבי הערך המה לבחור הישיבה… ואחרי כל אלה יש אשר אחוש בנפשי כמו חיי תפלים הם, כמו חסרים בהם התבלין שהם ריח החיים וטעמו. וכאשר התבוננתי מצאתי, כי אמנם אוהב אנוכי חכמת ישראל וחכמת העמים, שירים וחקירות; אבל הם יוכלו אך להנעים לי את חיי ולא להיות להם למטרה. ראיתי כי צר לי המקום בין כתלי בית המדרש; דמי רותחים גועשים ומבקשים עבודה חפשית ואויר חפשי, תנועה ומרחביה.

ואמנם מה תהיה אחריתי אם לא אמוש מאוהל התורה? הלא אך אחד מרבבה יצלח לעלות על כס הרבנות, ועוד אָפוּן אם נחשבה גם הרבנות לאושר… האקדיש את כל כשרונותי אך ללמד חמשה או ששה נערים ולקבל בעד זה לחם צר בבושה וכלימה? חלילה! לא תהיה כזאת! אין דבר העומד בפני הרצון הכביר. חדשים יחלפו, ימים יעברו ואנוכי אבוא אל מחוז חפצי; את כל המכשולים והמעקשים אנצח ומטרתי אשיג. כבדה היא מלחמת החיים לנער עני, אבל רב כוח נתן לי יוצרי ולא אדע מורך. עשה אעשה וגם יכול אוכל!…

ה' ניסן תרל"ב. ולוזין.

בתוך שאר התלמידים העניים, אשר שלח ראש הישיבה אל הנדיבים היושבים בכפרים לחוג את חג המצות, נשלחתי גם אני לכפר כלפינה ומכתב ניתן בידי למסרו לחוכר בית היין. על המעטפה כתוב לאמור: “ליד”נ הרב הגביר הנדיב הזוכה לשתי שולחנות וכו' מוהר“ר תנחום נ”י".

– מה טוב גורלך, יצחק! – אמר אלי רעי ב. – חלקך שמן וטוב.. לחוג חג הפסח בבית ר' תנחום! – הקל הדבר הזה בעיניך? גם כבוד, גם שולחן מלא דשן תנחל. בשנה שעברה הייתי אני שם ומאד, מאד חפצתי להיות שם גם בשנה הזאת, כי אך שם ראיתי חיים ושבעתי עונג, כי אין כבית ר' תנחום בכל הארץ.

– ספר לי מעט מהגדולות אשר ראו שם עיניך – אמרתי אליו בשחוק.

– לא אוכל ספר, כאשר לא אוכל תאר לפניך את טעם הפרפראות אשר כבדתני בהן בת ר' תנחום היפה… כאשר תראה בעיניך אז תדע. ומתי אתה אומר ללכת שמה?…

– מחר! –

– טוב תעשה. שם תנפש ותחליף כוח, ואז תשבע משנה שמחה בימי החג –

אנוכי שחקתי בקרבי לדבריו: מתנת בשר ודם, גם אם גדולה תהיה ומיד נדיבה, לא תוכל שמחני. לולא חזקה עלי מצות מורי, כי אז בחרתי לאכול כל ימי הפסח תפוחי־אדמה צלויים, משבת כלוא כל ימי החג בין אנשים זרים ועל שולחן זר…

כפר כלפינה, אור ליום ח' ניסן תרל"ב.

היום עברתי עם אחדים מרעי כחמשה עשר וירסט ולא הרגשתי בעמל הדרך.

עולם חדש נגלה לפני בצאתי מהעיר, ארץ חדשה ושמים חדשים. ומה טוב ויפה העולם החדש הזה! פניתי אל כל עברים והנה מרחביה, שמים טהורים ובהירים, אילנות מלבלבים, צפרים מזמרות, ורוח האביב לוחש באזני כל היקום ומעוררו לחיים, לעבודה ולתענוג. בכל פנות שאתה פונה החיים מפכים, משקשקים, רצים ונחפזים! כולם עובדים, עמלים ושמחים – מהדרור הבונה את קנו, עד הגרגיר השולח את יונקתו מבטן האדמה לראות אור. והתקוה הנעימה באה ותלחש באזני, כי יבוא יום וגם אנוכי לא אעמוד מנגד לחיים ההם, כי גם אנוכי, ככל יצורי התבל, אמצא עבודה, המתאמת לכשרונותי והלך־נפשי, והבאתי תועלת לי ולעולם כולו. אז לא אשא עוד נפשי למתנת בשר ודם, וגם בנדבת ר' תנחום לא אמצא חפץ.

לפי הנראה שעשעו רעיונות כאלה גם לבבות רעי אשר הלכו עמי, כי גם פניהם צהלו ועיניהם נהרו ויחד הלכנו קוממיות, הלוך ורנן: הסוס אשר רעה על יד הדרך הרים את ראשו בעברנו עליו, הביט אלינו, הניע בראשו ויצהל קולו, כמו חפץ לספר באזנינו מטוב התבל והאביב, ואחר הרים את שתי רגליו הקדומות הכבולות בחבל ויקפוץ הלאה…

אחר חצות היום בשעה הרביעית באתי אל הכפר כלפינה, מחוז חפצי.

בקצה הכפר על הגבעה אשר על יד הנהר יתנשא בית גדול הנחלק לשנים. הבית הראשון הוא בית היין ובו עומדים ספסלים ושולחנות ארוכים וחזקים, כי שם ישבו האכרים לאכול ולשתות, וחדר קטן בפנה ששם עומדות החביות והמדות, והבית השני, הגדול והנאוה מן הראשון, ובו חדרים מרווחים ונקיים, הוא משכן ר' תנחום.

בבואי אל הבית השני ראיתי והנה אנשים רבים יושבים אל שולחן גדול ופני כולם צוהלים, כי אך כלו לאכול, ואחד מהם מספר “מלתא דבדיחותא”. בעל הבית, איש תואר, כבן חמשים שנה, לבוש חלוק־בוקר, קם לקראתי ויושט לי ידו ויברכני. ככל בחור עני חובש בית המדרש נכלמתי בבואי פתאום בין אנשים זרים וצרורי הדל בידי, אך עיני ר' תנחום השוחקות והמאירות הרהיבוני ותשב רוחי. נתתי לו מכתב ראש הישיבה ואך העיף עיניו על כתבתו אמר אלי: “אם לא אשגה הלא הפינסקי אתה”. וכאשר השיבותי לו: “הן” הוסיף לאמור: “אם כן זה מכבר מיודעי אתה, כי שמעתי תהלתך מפי רבנו. אולם נלך נא ואביאך אל החדר אשר בו יהיה משכנך כל הימים אשר תאות לשבת עמנו”. ובדברו לקחני בידו ויוליכני אל חדר אחד ויאמר: אחרי עברך ברגלך זה כמה פרסאות, אדמה כי לא טוב לך לשבת עתה בסוד האורחים אשר ראית שם, ונחוץ לך להנפש מעט מעמל הדרך. אמנם אנוכי אמרתי, כי אשלח את סוסי העירה, להביא את הנער, אשר רבנו, ראש הישיבה, אומר לשלוח אלי, לבל יצטרך ללכת ברגליו; אולם לא הספיקה לי השעה, כי גם אנוכי אך היום באתי מדרכי… עתה אעזבך, ולערב נתראה, אם ירצה ה'; אם תחפוץ לעיין באיזה ספר, הנה הארון לפניך, בחר לך ממנו את אשר תאוה נפשך. ואם יחסר לך דבר אל תבוש מבקש ובקשתך תמלא.

ר' תנחום יצא ואנוכי הבטתי אחריו בלב מלא תודה. ואחר שמתי עיני אל הארון הגדול אשר ארכו כרוחב החדר וקומתו מן הרצפה עד התקרה, והוא מלא ספרים שונים: מהם עתיקי ימים כרוכים בנסרים מצופים עור, ומהם חדשים שעל גביהם מתנוצצים פתוחי זהב. בטרם הספקתי להוציא ספר מהארון, והנה נערה כבת שבע או שמונה עשרה שנה באה ובידה לחם ומטפחת לבנה וכלי נחושת אשר שתי ידות לו, ותמהר, ותפרוש את המטפחת על השולחן, ותשם עליו את הלחם, ותעמיד את הכלי על יד האגן.

– ירחץ נא, אדוני, את ידיו ויסעד לבו – אמרה אלי הנערה בענוה ובקול נעים, וכרגע יצאה ותשב ובידיה קערה גדולה וקטנה ותעמידן על השולחן.

אנוכי נפעמתי מקול דבריה, כאשר יפעם האדם מאיזו בשורה חדשה. והיא הביטה אלי ותמהר להוציאני ממבוכתי ותאמר: האנשים אשר סרו אלינו פעם ושתים יודעים, כי בביתנו לא יחשבו האורחים כזרים, כי אם כבני הבית; ונקוה כי גם אתה לא תתנכר אלינו, ואני נכונה לשרת את אורחנו בכל אות נפשי.

– כאשר נאוה לבת אברהם העברי – התמלטו הדברים מלבי, אשר התרגש לשמע דבריה. היא התאדמה מעט ושחוק נראה על שפתיה ויחד עם זה נראו גומות בלחייה. הבטתי בה ואראה כי אמנם יפה היא מאד, ועד מהרה נאנסתי להשפיל עיני לארץ, כמו יראתי פן תבואנה קרני הודה ומחצוני.

– אל נא תהלל אותנו, כי יותר ממה שאנחנו עושים עם האורחים, האורחים עושים עמנו, כי הלא בכפר נשב, ומלבד האכרים לא נראה איש, לולא סרו אלינו אורחים פעם בפעם… אולם סלח לי כי משכתיך בדברים. ואתה הלא עיף ויגע מעמל הדרך… קום ורחץ ידיך, ואל תתן למאכל להצטנן.

הנערה יצאה, ואנוכי כמו על כרחי רחצתי ידי ואשב לאכול. מה היה בקערה? – חי נפשי כי לא אדע. המחשבות אשר רגשו והמו בקרבי לא נתנוני לשום לב אל המאכל לדעת מה הוא, עיני הנערה המפיקות תום ובינה יתרה, פניה הלבנים והארוכים מעט עם גומות לחייה האדומות, וקולה הרך אשר יבוא אל אוזן השומע כקול שיר ערב – כל אלה עשו עלי רושם נעים וחזק, אשר אולי לעד לא ימחה מזכרוני…

בערב נקראתי אל החדר הגדול לשתות תה, שם שאלני ר' תנחום לכל הקורות אותי, דברנו מעט גם בדברי תורה, ושם ראיתי אותה עוד הפעם…

י“א ניסן תרל”ב, כלפינה.

הקיצותי משנתי וראשית כל זכרתי אותה, את כל דבריה ותנועותיה…

מה מאושר הוא האיש אשר הפרח היפה הזה יפול בגורלו! – אמרתי בלבי, אך אחד מאלפי אלפים יזכה לאושר כזה. אך אתמול ראיתיה, אך שנים שלושה דברים דברתי עמה והנה לקחה לבבי… אמנם אנוכי לא אעיז לקוות לאושר כזה, כי רק המרחק בינותינו: אנוכי “בחור־ישיבה” עני והיא בת ר' תנחום המופלג בתורתו, בעשרו ובנדיבותו… אל נכון ימצאו גדולים וטובים ממני אשר יוקירוה כמונו…

מהרתי ואלבש וארחץ ואצא אל החדר הגדול, והנה גם היום הוא מלא אנשים, וגם מצאתי בהם אחדים אשר לא ראיתים אתמול. בבואי אתמול הנה, וראיתי את ההמון היושב סביב השולחן, שגיתי ואומר כי חג משפחה בבית; אולם מהרה נוכחתי כי בבית ר' תנחום אורחים באים ויוצאים חדשים לבקרים, כי הדרך המובילה מהעיר הגדולה מ. אל העיר הגדולה ג. עוברת על יד כלפינה. סוחרי הערים יבואו הנה לקנות מהנסיכה מיבול אחוזתה הגדולה, והיא לא תעשה דבר בלי עצת ר' תנחום. גם ארחות עניים יבואו הנה, הם ונשיהם ובניהם, מי בעגלות ומי ברגל, וכולם ימצאו פה מאכל ומשתה ונדבה הגונה; בימי השבת יתאספו מהכפרים ויתפללו בצבור. על כן תמיד נשמע קול המולה גדולה בבית, שאון, מרוצה וחפזון.

מרים – כן שמה – נסעה היום העירה מ. להביא משם מצות ושאר צרכי הפסח.

בטרם תסע האירה לי פניה ותאמר: אקוה כי לא תדע פה עצבת… ראה נא מה יפה היום הזה, הכל, הכל ישוב לתחיה!… אולי יחסר לך דבר מה ואביא מהעיר.

“הביאי את נפשך” חפצתי לאמור. אך הבלגתי ואודה לה על טובה.

י“ב ניסן תרל”ב. כלפינה.

היום ספר לי אורח אחד דברים אחדים על דבר ר' תנחום, עשרו ותכונת נפשו, ואלה הם:

חכירת בית המלון באה לו בירושה מאת אביו ואבי אביו. ר' גרשון אבי אביו היה חוכר עני באחוזת הנסיך… ויהי ביום הששי לפנות ערב, בעת קבלת שבת, ור' גרשון לבש את בגדי החמודות וכובע בעל זנבות (שטריימל) בראשו, והנה עבד הנסיך בא לקרוא לו במצות אדונו, וילך ר' גרשון אחר העבד מעוטף באדרת שער. בבואו אל ארמון הנסיך הובילוהו אל היכל גדול וירא והנה הנסיך יושב באמבטי לעיני עבדיו ושפחותיו. ויהי כראותו את היהודי יצא הנסיך מהאמבטי ויקרא: בוא מהר גרש’קע אל האמבטי, כי המים עודם חמים, ור' גרשון ידע כי דברי הנסיך אין להשיב, וימהר ויקפוץ אל האמבטי…

לא היה קץ לשמחת הנסיך, בראותו את היהודי יוצא מהאמבטי וזרמי מים ניגרים מכל עבריו.

– אמנם איש חיל אתה, גרש’קע; – קרא הנסיך וישחק בכל פה עד כי התנועע כל גופו השמן והעבה – אפס אל תעמוד פה! מהר ושוב הביתה והחלף בגדיך. ר' גרשון לא אחר ממלא גם את הפקודה הזאת, אף כי יום סגריר היה אז, והנסיך הביט אחריו בחלון ויוסף לשחוק.

בעד הפעולה “הגדולה והנכבדה” הזאת הרים אותו הנסיך למעלת “סרסור החצר”, וכל דבר אחוזותיו נחתך על פי היהודי שלו. המשרה הזאת הוריש לר' שמשון בנו ור' שמשון לר' תנחום.

הנסיך כבר מת ומקומו ירשה בתו הנסיכה ק… לה היה סוכן מאצילי הפולנים, אולם היא לא נתנה לו להתערב בעניני מקח וממכר, כי ידעה שבעד צלוחית יין נכון הוא לתת פרה שמנה ובעד שקל מזומן – כור חטים, ואך בר' תנחום תאמין אמונה בלי מצרים, וכל תבואות השדה וכל מקנה הצאן והבקר ימכרו על פיו.

לפי ההכנסה הגדולה שיש לר' תנחום תמיד מבית המלון ומסרסרות, הוא נחשב לגביר עצום, ומה גם כי כולם ידעו אשר הוא מחלק צדקה ביד רחבה מאד. החוכרים העניים, אשר לא תמצא ידם לשלם בראשית השנה כסף החכירה, יבואו אל ר' תנחום ויקחו ממנו “גמילות חסד”, ואחרי כן כולם ישיבו את חובם; כאשר יחסר להם יי“ש לא ימנע מתת להם פתקאות לבתי משרפות היי”ש, וערב בעדם כי יתנו להם בהקפה, ולפעמים ישלם בעד פתקאותיו במיטב כספו. ויותר מזה יחלק לקרוביו העניים, אשר ישיא את בנותיהם וישלם שכר למודם. וכן ישלח להם לפני כל חג לפי צרכיהם.

מרים שבה בערב וישבתי בחברתה זמן רב, אחר אשר הלכו האורחים לישון. גם ר' תנחום מהר היום ללכת לחדר המטות, ולא רצה עוד להשתעשע עמדי בדברי תורה כמו בליל אתמול… תודה לו על הפרישה!

היא רקמה מטפחת לחג הפסח, ותשם בה כל מעינה ואך לעתים הרימה עלי עיניה.

דברנו על שאלות רבות ושונות ונפלא הוא, כי אף אם למדה מעט בשפת רוסיה ממורה הכפר ולא הרבתה לקרוא מחסרון ספרים, בכל זאת בהיותה תמיד בין אנשים זרים ושונים, התפתחה בינתה ותדע לשפוט על כל דבר לאשוּרו, ולפעמים הוסיפה בכל ענין הערות מחוכמות מדעתה.

בשבתי בחברתה שכחתי כי השעות תעבורנה, אך התרנגול בקראו בפעם השנית הזכירני, כי חצות לילה כבר עברה, ועת לי להפרד ממנה…

א' דחוה“מ פסח תרל”ב. כלפינה.

יפה היה מושב ר' תנחום בליל הפסח!… על השולחן עמדו כלי כסף וכלי זכוכית שונים; כוסות, קערות גדולות וקטנות, כבירות ימים ומצוירות ציורים שונים ומוזרים; נרות גדולים מחלב מזוקק במנורת כסף בעלת שמונה קנים האירו את החדר רחב הידים. ר' תנחום לבוש לבנים ישב בראש, ועל ידו שרה אשתו, אשה חלשה היושבת תמיד כלואה בחדרה, ואך לעתים רחוקות ישמע קולה בבית. גם המשרת זיידיל וקונא אשתו ובנם, נער כרסני, בן שלוש, ישבו עמנו, כי שרה חמלה על קונא לבל תעמול הרבה בהכנת צרכי החג, ותבקשה לאכול על שולחנה כל ימי הפסח. אולם בשאר ימות השנה ישבו בבית לבד אשר שכרו בכפר מאחד האכרים.

אנוכי ישבתי משמאל לר' תנחום ולנגדי ישבה היא… אותה לא ראיתי כי אמצתי את לבי לבל אביט בפניה, אך בכל זאת הרגשתי, כי ממולי היא יושבת, כאשר ירגיש האדם את קרני השמש גם בסגרו את עיניו. אך פעם אחת, בשפכי מן הכוס “דם, צפרדע”… הרימותי את עיני ומבטי שנינו נפגשו. שחוק קל רחף אז על שפתיה האדומות, וכמו אמרה: “למה תשפוך מן הכוס והיא כולה מחמדים? אין בה כל חלי וכל מכה, כי בכל מקום אשר אני שם, אך ברכה וטובה תשכונה”.

עוד שבוע יעבור ואנוכי אשוב מהיכל־חמד זה, ממקום אשר הבריאה תראה בכל הודה והדרה, ממקום ממלכת החיים והעונג אל העיר הקטנה והמגואלה ולוזין, אל כתלי בית־המדרש העצבים, אל הספרים הישנים, קברות החכמים המתים ומצבותיהם. וגם ממנה אפרד. לא אוסיף עוד לראותה…

בשבתי עצוב רוח ומביט בחלון נגשה היא אלי ותשאלני: למה אני עצב?

– לפעמים מחזות יפים ועליזים יעוררו עצב ותוגה בלב רואיהם. יפה היא התבל, אבל אנחנו בני עוני אך רגע נשתעשע באורה וביפיה, למען נשוב אחרי כן לשבת באשמנים בבתי כלאנו לאורך ימים. –

– הכזה יאמר איש צעיר לימים אשר רבים יהללו את כשרונותיו? – אמרה מרים בתוכחה מגולה – אמנם רבים יכבשו את עולמם במלחמה, אבל אחרי כן ינעמו להם החיים, פרי נצחונם, כפלים. ואתה אדוני, התאושש, התחזק, כי לך, אחרי אשר חננך אלוהים בכשרונות טובים, תקל המלחמה וימי כלאך לא ימשכו…

אנוכי לא ניחמתי בדבריה, כי איככה תנחמני והיא לא ידעה סבת עצבותי?… היא לא ידעה כי מכל חפצי החיים אך אותה אבקש, והיא רחוקה ממני, כי היא מרומים תשכון, וזרועי לא תושיעני להורידה אלי, אל מעמקי שבתי. אולם, בכל זאת, לשמע אמרותיה, רוח חדשה נחה עלי, רוח כהה, אך לא עצב ויגון, וכמו האירה לי התקוה, אף כי לא ידעתי מאין יבוא עזרי…

ר' תנחום יראני תמיד אותות אהבה ורצון. גם שרה תדרשני לרגעים אולי יחסר לי דבר עמם. מאד יפלא בעיני, כי פעמים אחדות ראיתי את ר' תנחום מתנשא פתאום מעל מושבו והולך אל חדרו ועוזב את בתו עמי לבדנו בחדר האוכל. האמנם מצאתי חן בעיניו, עד כי לא ישים לב לשפל מצבי החמרי?… אך לא! רק דמיוני שוא יתעוני, הדבר פשוט כמו שהוא, ואנוכי משתדל לפרשו בדרך הפלפול. הוא, פשוט, איננו סכל כל כך, כי יירא לתת את בתו לדבר דברים אחדים עם איש צעיר לימים.

כ“ג ניסן תרל”ב. כלפינה.

מחר אנוכי שב ולוזינה אל בית המדרש והגמרא, אל ארבע אמות של הלכה, ומה חפץ אני להשאר פה!… לפי הנראה גם לה נעמה חברתי, כי היא אמרה לי, אשר ימי החג מהרו לעבור ולא הספיקה להשביע עיניה בהם. עוד מעט וגליתי לפניה כל לבי, אך ברב כוח התאפקתי ואשים מחסום לפי, כי למה אעורר את האהבה ותקוה אין? ולו גם היא אוהבת אותי, הנוכל לבוא בברית למורת רוח אביה? הזה יהיה גמול חסדו עמי? הוא השביעני רצון, האכילני, השקני, ואנוכי אגנוב ממנו את לב בתו? חלילה לי לעשות כנבלה הזאת! אנוכי אקבור את אהבתי עמוק, עמוק בלבי ולא תראה עוד החוצה…

ר' תנחום אמר לי כי הוא בעצמו יובילני בעגלתו, כי דבר לו בעיר.

כ“ד ניסן תרל”ב. ולוזין.

היום אחרי ארוחת הבוקר הביא זיידיל המשרת את העגלה רתומה לסוס אביר ויקשור את הסוס לעמוד אשר על־יד הבית. ר' תנחום לבש את מעילו ויקח את מקלו וקופסת הטבק אשר לו, וגם אנוכי לקחתי את צרורי בידי, ואברך את בני הבית. בגשתי לברך את מרים הרגשתי, כי כל קרבי להטו והדבור ניטל ממני. בעמל רב ובמבוכה הוצאתי מפי: “היי שלום” ואמהר לצאת מן הבית. ישבתי בעגלה ור' תנחום עלה אחרי, ובן־אכר קטן ישב על המרכבה וימשוך במושכות הסוס, והעגלה נתקה ממקומה.

אנוכי ישבתי נבוך ודמעותי ירדו על לחיי למרות חפצי. ר' תנחום פנה אלי וישאלני פשר דבר.

– לא ידעתי גם אני, – עניתיו – כן קרה לי תמיד בעת אשר נפרדתי מאיזה בית אשר ישבתי בו לא כגר והלך.

– אמנם, ידידי! גרים והלכים אנחנו בכל בית, – ענה ר' תנחום בכובד־ראש – כי במותנו נעזוב ביתנו לאחר.

– לא על דבר עולם־הבא אחשוב הפעם, כי אם על העולם הזה, ואם קצרים ימינו בו, אשרנו עוד קצר מהם, רגע יאיר ואיננו, ימים אחדים נשתעשע עם רעים וידידים, אשר נפשנו קשורה בנפשם, ופתאום נפרד מהם, ומי יודע אם נוסיף לראותם עוד?…

– לב־בשר לך, בני, והוא אחת המעלות הנכבדות בנפש האדם. חזק, בני, ובטח באלוהים כי עוד תראה בטוב. מאד, מאד הנני שמח, כי מצאנו חן בעיניך.

*

בערב ואני יושב עצוב־רוח בחדרי, והנה הלל הסופר, אשר יעסוק גם בשדכנות, בא אלי.

– ר' תנחום שלחני אליך! – אמר אלי בשמחה גלויה – הוא חפץ להתחתן בך.

– מה?! – קראתי משתומם.

– האם לא פג יין הכוסות מקרבך, כי לא תבין את דברי? – שפתי הלא ברור מללו: ר' תנחום חפץ להתחתן בך –

– אל נא תשחק לבחור עני, ר' הלל! – אמרתי אליו בנפש מרה ואגלי דמעה נצבו בעפעפי.

– כה יזכני ה' להוביל את בני לחופתם, כי לא התולים עמדי! – ענה הלל כמו בחרי־אף – הלל הסופר שדכן הוא ולא לץ. והנני אומר לך עוד הפעם בפה מלא: ר' תנחום חפץ להתחתן בך.

– האמנם? הבאזניך שמעת מפיו? – שאלתי בלב מלא תקוה, כי דבריו הנאמרים במתינות נכנסו ללבי, ומלבד זאת חפצתי להאמין ועל כן באה האמונה ותעודדני.

– הוא בעצמו, בבית ראש הישיבה, צוה עלי ללכת אליך לדבר עמך ולהשיבו דבר –

אנוכי לא יכולתי התאפק מהמון רגשותי ואחבקהו ואשקהו, ואשמח ואבך…

– אמנם מתחילה ידעתי, כי השדוך ימצא חן בעיניך – אמר הלל, אך בכל־זאת אל־נא תראה פנים, כי לא פללת לאושר כזה. ר' תנחום יחיה, אף שהוא נדיב גדול לאחרים, כֵּלַי הוא לבני ביתו, ולא יחפוץ לתת שלוחים לבתו יותר מחמש מאות כסף, ואם תקשה מעט ערפך יתן בלי ספק אלף כסף.

– ואיך אקשה ערפי? – שאלתי לתומי – הלא בענין כזה לא הכסף הוא העיקר?

– נער אתה, נער! – ענה הלל – הכסף הוא העיקר בכל ענין. אני זקן ממך ויודע בדבר הזה הרבה ממך.

מה אתה מדבר, הלל? – קראתי בכל לב – האמן לי, כי גם אם לא יתן לי מאומה וגם אם יבקש ממני לעבדהו שבע שנים, כל ימי חיי, הנני למלא כל אשר ישית עלי, כי אין בכל העולם איש טוב ונכבד כר' תנחום.

אנוכי חפצתי לאמור: “נערה יפה וטובה כמרים”, אך הבלגתי על חפצי, לבל אגלה את סוד אהבתי באזני הלל.

– עשה כחפצך! אך לו שמעת לעצתי, כי עתה ייטב גם לי בבואי על שכרי, ולך – על אחת כמה וכמה; כי אנוכי אך שלושה אחוזים אקבל ותשעים ושבעה יהיו לך.

– אל תוסף עוד דבר אלי בדבר הזה, לך והשב לשולחך, כי לאשרי אין קץ…

בעוד שעה ישבתי בבית ראש הישיבה עם ר' תנחום.

– אנוכי – אמר אלי ר' תנחום – זה כבר שמתי לב לך. אך התאפקתי עד אשר אדרוש ואחקור אחריך. גם בקשתי שעת הכושר אשר בה תתודע אל בתי, כי הלא אין לך אב ואם אשר יבחרו תחתיך, ועתה הכל עלה יפה, תודה לאלוהים!

– ומה היא אומרת? השאלת את פיה? – שאלתי אני בחרדה, כי יראתי פן לא תמצא השאלה חן בעיניו.

– אני נוהג כאשר צוּוינו במקרא ובתלמוד, – ענה ר' תנחום – לבלי השיא את הבת בטרם ישאלו את פיה, כי לא קטנה היא, וקדושי אביה לא יתפסו בה.

כ“ו ניסן תרל”ב. ולוזין.

מה יפה היום הזה! גם הברכה המעטה אשר אצל הטבע לעיר מושבי מה רבה היא היום! בבית־המדרש קדמו כל אוהבי ורעי את פני בשמחה ובברכת “מזל־טוב”. ומי המה אוהבי ורעי? הלא כל בחורי הישיבה, כל יושבי העיר, כל מתי חלד, כולם הלא ישמחו עמי. כן! גם אחד לא יקנא בי כי אם כולם שמחים באשרי. ומדוע לא ישמחו? כל ימי חייתי עמם באהבה, היטבתי בכל אשר מצאה ידי להיטיב. ומה מאושר אני כי לא יביטו אלי בעיני קנאה, כי לולא זאת לא רבתה שמחתי, בראותי כי בטובי רע לאחרים; אבל עתה גם לי גם להם – לכולנו אושר ושמחה! גם יואקים הטוב, המכבה את הנרות בשבת, שמח לקראתי, ופניו ענו בו, כי שתה היום לכבודי כוס אחת יתרה…

מוצאי שבת נחמו תרל"ב. כלפינה.

עוד הפעם אנוכי בכלפינה, ומה רב ההבדל בין בואי אז לבואי עתה!…

בערב שבת נחמו נכנסתי לחופה את מרים משאת־נפשי.

נחמו, נחמו, כל בני עוני וכל נפש מרה! בטחו, בטחו כי עוד תשגו ותעשו חיל: “כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו”, כאשר הורמתי גם אני משאול תחתיה לשמי השמים, מאשפות לכסא הכבוד, מ“בחור־ישיבה” עני לחתן גביר מפואר, ועל כל אלה איש למרים אורי, נשמתי!… לא חציר הוא הבשר ולא ציץ השדה חסדו, כי האדם בחיר־היצורים הוא, צלם אלוהים, רודה בכל היקום, בעולם המלא חן ויופי, וחסדו יעמוד לנצח, כי רוח אל־הנצח בקרבו.

ושם הכנור כמו מנגן מאליו מנגינות משמחות־לב, התוף מתופף, ורגלי המרקדות נישאות ברוח ועל כל פנים אורה ושמחה, אהבה ושלום אין קץ!…

אלול תרל"ב. כלפינה.

עת האסיף באה. האכרים כילו כל עבודתם בשדה, ואך בגנות עוד יחפרו תפוחי־אדמה. עתה החלה עבודת־הסוחרים, וחותני מהבוקר עד הערב טרוד מאד, כי האכרים יביאו את תבואותיהם ומהערים הסמוכות ימהרו הסוחרים הנה כדבורים אחר דבשם… לפי הנראה תהיה השנה הזאת שנת מסחר, כי דורשים רבים לתבואה בחוץ־לארץ.

ושׂאון־החיים עולה באזני, נוגע עד לבי, ונפשי תכסוף גם היא לעבודה ומעשה.

בכל בית חותני גדול אני, כולם יחלקו לי כבוד ויקר. גם זיידיל המשרת, אשר מלפנים הביט אלי בחרפה ובוז כמו אל “בחור־ישיבה” שלא נברא כי־אם לגרם את העצמות משולחן העשירים בתורת נדבה וחסד, עתה יחניפני תמיד ומבקש לשרתני, אך חנופתו הגסה מעוררת גועל־נפש.

כאשר התבוננתי אל הליכות בית חותני נוכחתי כי אמת דבר, כי אין ידו משגת לתת לבתו נדוניא יותר מחמש מאות כסף, ואולי גם זה היה יתר מיכלתו, כי כסף מזומן לא היה לו מלבד פנקס גדול שבו כתב את החובות שנשה באכרים, אשר לוו מאתו כסף, או לקחו בהקפה תבואה לזרוע, או יי"ש לשמחתם ולאבלם. הפנקס הזה היה ראש כל רכושו ומקור מחיתו.

– התחפוץ לדעת את עשרי? – שאלני חותני בשחוק, בראותו אותי מבקר ספר חשבונותיו.

– הלא גם אני אהיה, מתי שיהיה, לסוחר ועל־כן עלי להכין את נפשי להתרגל לזה ואומר: אביא־נא משטר וסדר בפנקסך, וידעתי על מה נוסד מסחרך ואיך תנהלהו –

– להבל תיגע, יקירי! הפנקס הזה לא ילמדך מאומה, כי רבים מהנקובים פה במספר הלווים כבר מתו, ורבים נדדו לארצות רחוקות, או אין ידם משגת לשלם. אמנם אם חפץ אתה לדעת יסוד מסחרי הנני לבאר לך בדרך קצרה: הארץ תלויה על בלימה וגם מסחרי תלוי על בלימה. אך האל המוציא מים מצור החלמיש הוא ממציא לי טרף מהגליונות הכתובים והמחוקים האלה, כי הוא נותן בלב האכרים לשלם חובותיהם, ואני מוסיף להלוותם, וכן יתוספו עלים כתובים בפנקס, וברחמיו וחסדיו הרבים אינני חסר מאומה, מלבד יראת־שמים…

– ומדוע לא תקח מהאכרים שטרות בבואם ללוות מידך כסף או תבואה? – שאלתי בתמהון.

– ומה יהיה אם אקח מהם שטרות? התאמר כי אוכל להביאם במשפט אם לא יחפצו לשלם? אך לשוא תוציא מכיסך שכר להסופר ומס בעד כתב הבקשה, כי אם האכר איננו חפץ לשלם לא תועילנה כל תחבולותיך להוציא ממנו פרוטה. ולא לבד אם האכר עני, כי גם אם עשיר הוא, יבקש את זקן הכפר, והוא יכתוב מחאה לשופט כי לא יתן למכור מרכוש האכר, כי כל האכרים חייבים לאוצר המלוכה והיא קודמת. וגם אם יאות לי זקן הכפר לתת רשיון למכור מנכסי הלווה, גם אז לא אעשה כזאת, כי לא טוב להקימם לאויבים לי.

– אם כן אתה מניח כספך על קרן הצבי! – הוספתי עוד להתפלא.

– לא על קרן הצבי – ענה חותני וירעם פנים – כי על ה' אשר נבטח בו. ואתה מה חשבת? כי נכסי צאן ברזל לנו? אם כה חשבת שגית מאד. כולנו בני ישראל מתפרנסים ברוח, והמן אשר ירד לנו בימי משה לא פסק גם היום.

– אבל הלא רגילים אנחנו לקרוא את המסחר בשם חכמה, ואיזו חכמה יש בדבר התלוי במקרה? –

– הבה ואלמדך את החכמה על רגל אחת: אם תקנה בזול ותמכור ביוקר – תרויח, ואם להפך – תפסיד.

– ובכל־זאת הלא טוב טוב לנהל את הפנקסים במשטר וסדר למען תדע בכל עת מצב עסקיך.

– רואה אנוכי כי בן דורך הנך – ענה חותני בתלונה. – בני הדור החדש מבקשים חשבונות רבים; אך מה היא התועלת היוצאת מהעבודה הזאת – לחשוב בפרוטרוט בחשבון מדויק? הלא גם זוז אחד לא יתוסף לי מזה. אדרבה, טוב טוב אם עסקי מתנהל בלי חשבון, כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

– אבל מי יודע אם לא יבוזו זרים יגיעך בראותם את תומתך? –

– אנשים זרים אין אתנו –

– וזיידיל? –

– זיידיל?… – שנה חותני דברי בכבדות – זיידיל ישרתנו זה כמה והוחזק בעיני לאיש נאמן, וחלילה לי לחשוד בכשרים.

מדוע החילותי לחשוד בזיידיל? – גם אנוכי לא אדע. בהביטי אליו נדמה לי, כי אין תוכו כברו, כי שם רחוק, רחוק בקרבו שוכן זיידיל אחר, לא זיידיל המיתמם והנכנע והמלקק ידי אדוניו… בהשמיעי את אשתי כי נכון הנני להתערב בעבודת הבית, אמרה אלי בשחוק אהבה: ידעתי מראש כי לא תשב בביתנו בחבוק־ידים, ובטוחה אני כי תצטיין גם במסחרך, כאשר הצטיינת בלמודך, ועל ידך ירב עשרנו כאשרנו… עד היום הייתי גם אני “בריה” ועוזרת לאבי, אבל עתה אין לבי עוד לשאון המסחר. מחשבות אחרות תעלינה על לבבי… מחשבות חדשות לא שערתין מלפנים… על ידך, יקירי, לאחרת הייתי… הוסיפה מרים כמו בתלונה ופניה נהרו ועיניה הפיקו שמחה וחרדה, גאוה ובושת…

ג' מרחשון תרל"ג. כלפינה.

קונא אשת זיידיל באה היום אל ביתנו עם בנה. בגדיה היו מגואלים ומלבד הרפש והטיט אשר דבק בהם בלכתה, עוד כמו בכונה תעבה אותם למען תעורר גועל־נפש בלב רואיה. אפשר, כי חשבה בלבה אשר אך על־ידי הבגדים המתועבים תוכל לעורר רחמים וחסד.

– השלום לך, קונא? – שאלתה חותנתי בקדמה פניה – זה כבר לא באת אלינו.

– מה יהיה שלומי? – ענתה קונא, ונחל דמעות פרץ מעיניה וגם נחירי אפה הרחב נפתחו, וזרם כביר פרץ מהם, ותמהר ותכס פניה בסינורה המגואל.

– מה לך, קונא? – שאלנוה כולנו כמעט פה אחד.

– מה לי? – שנתה קונא את שאלתנו ותוסף להזיל דמעותיה ולמחות את אפה אשר התאדם כסרטן – מה לי? כל מחלה, כל צרה וכל תקלה! אין פגע אשר לא יפגעני. כל היום לא יתן לי השד הזה לנוח (בדברה הראתה על בנה, אשר קבל אותו רגע פרוסת לחם־חטה מרוחה בחמאה, ובלי התמהמה נתן בה שניו). לא אכחד מכם, כי אתם תרעו לי בטובכם כי בבואי אליכם תאכילוהו תמיד לחם־חטה עם חמאה ומרקחת, ואחרי־כן בשובו הביתה לא יתן לי מנוחה ותמיד ידרוש ממני לחם חטה, ומאין אקחנו? אך ליום השבת הנני אופה חלות משתי ליטרות קמח חטים, והוא יבערן עוד בימי השבת. אנוכי יכולה להשבע כי מלבד פרוסת “המוציא” אינני טועמת מהן… אך לא על־דבר זה חפצתי לדבר הפעם…

– דברי, דברי: מה היה לך? – אמרה אשתי אשר נלאתה לשמוע שיחתה הארוכה.

– מה אדבר וה' חפץ ליסרני ככל חטאתי. כל היום יעקצני מלאך החבלה הזה ובערב, כאשר אשכב למעצבה באהלי הצר והחשך, גם אז לא אמצא מנוח, כי הוא, הממזר והאפיקורס, בשובו הביתה, תמיד יתרגז ויתקצף, כל מה שאני מבשלת לא ימצא חן בעיניו, כל מה שאני מדברת יעיר חמתו.

– לפי הנראה החל להתנהג עמך כאשר התנהג אז… – אמרה חמותי.

– זאת לא זאת; הבינותי כי דבר לאט עמו, אשר יכעיסהו תמיד, ולכן נסיתי לדבר עמו רכות, לבקש מלפניו ולהתחנן לו, כי יגיד לי מה בלבו, ואחרי שעמלתי הרבה עלתה בידי להטות לבבו אלי, כי יגלה לי סודו, וזה הדבר: הוא קבץ על יד, עשר פרוטות לחודש, לקנות בגד של שבת. ויהי היום, וכיס בגדו נקרע, ותפולנה המטבעות ממנו, ור' יצחק, שיחיה, ראהו אז ויאמר בלבו, כי המטבעות גנובות הן אצלו. ומהיום ההוא ישמרהו ר' יצחק כגנב ולא יסיר ממנו עיניו רגע, וירע הדבר בעיני בעלי. כי אף שאיש פשוט הוא ורע הלב, אבל בגנבה לא שלח את ידו, ופרוטת רעהו מאוסה בעיניו כבשר החזיר.

– מי אמר לך, כי יצחק חושד בזיידיל? – שאלה אשתי – הוא איננו חושד בו אך מבקש לעזור לו.

– אל תנחמיני הבל, יקירתי, אדמה כי גם ר' יצחק בעצמו יודה כי כן הוא.

– ומה ממנו יהלוך אם אנוכי שומרהו? – עניתי לה – הן לאיש ישר אחת היא אם ישמרוהו או לא, כי גם אם יאמינו בו לא יקח מאומה.

– כן תשפוט אתה, אדוני, כי “ראש טוב” לך, ויודע ב“נקודות השחורות”, והוא איש פשוט, ולכן ירע בעיניו כי יחשבוהו כגנב.

– ואם כן מה תבקשי ממני? שאחשבהו למלאך? – שאלתי אותה.

– לא, כזאת לא אבקש. אך לו הואיל ר' תנחום לקחת למעננו בחכירה חלב הפרות שבאחוזת הנסיכה, אז מצאנו מחית־נפשנו לבדנו, ולא היינו עוד למשא עליכם.

– הרעיון הזה טוב ויפה – קראתי בשמחה גלויה – אנוכי אשתדל, כי ימלא חותני חפצך.

– הטובה הגדולה הזאת – אמרה קונא כמתפללת – תהיה שקולה בעינינו כנגד כל הטובות, שעשה ר' תנחום עמנו מעודנו ועד היום הזה.

י' מרחשון תרל"ג. כפינה.

אחרי אשר השמיעתני קונא, כי נכונה היא ובעלה לצאת מעמנו אם אך נמצא לה מקום לשבת ולהתפרנס בו, לא התמהמהתי מדבר על לב חותני כי ימלא את חפצם מהרה ולא ידחה הדבר לימים רבים.

– מהר? – קרא חותני בחרי־אף – חכה מעט!… טוב לחשוב עשר פעמים בטרם עשות פעם אחת.

אולם אחרי שעמדתי על דעתי, כי לסמוך על ישרו של זיידיל אי־אפשר, ולשמרו תמיד כגנב גם־כן עבודה בלתי נעימה, הסכים סוף־סוף לדברי וילך אל הנסיכה ויקח ממנה את המחלבה בחכירה בשביל זיידיל לשמחתי ולשמחת קונא.

כ“ח שבט תרל”ג. כלפינה.

זה כשלושה ירחים מעת אשר יצא זיידיל ומשפחתו מהכפר לשבת בחצר הנסיכה. ואנחנו לקחנו תחתו איש ישר לשרתנו. לאט לאט הבאתי סדרים בכל ענפי המסחר אשר לבית חותני, כל דבר כתוב במקומו ונעשה בזמנו, וגם אנחנו וגם הסוחרים שבעי־רצון. אמנם בעד עבודתי הנני מקבל שכר רב: תודה ותהלה מפי מרים אשתי. אקוה כי בכלות השנה יראה פעלי ברכוש חותני אשר יגדל וירב.

א' אדר תרל"ג. כלפינה.

מאד שמח לבי בשמעי כי זיידיל עושה חיל, וכי לא יקללני על אשר עזרתי להושיבו לבדו בחצר הנסיכה. אשת אחד האכרים ספרה בביתנו, כי קונא לא תחשוך מעמל נפשה: באשמורת הבוקר תמהר אל הרפת בלוית אחת מנשי האכרים, העוזרת על ידה לחלוב את הפרות; את הזבדה תסיר בעצמה מעל פני הכדים המלאים אשר נקרשו ולא תאמין לאיש לעסוק בזה, כי יראה פן לא יסירו את הזבדה עד תומה ואבדה טובה הרבה. בכל יום הראשון תסע קונא העירה בלוית גיגית גדולה מלאה חלב חמוץ המעורב בגבינה רכה. שמה תעמוד בשוק ותמכור לעניי העיר במדה קטנה.

וזיידיל גם הוא לא יחבק ידיו, כי יסע בכל יום אל הכפרים, אשר מסביב כלפינה, ויקנה מאת האכרים יבול אדמתם, גם סוסים ופרות, ובכל אשר יפנה ירויח. ויש אומרים, כי נותן הוא גם כסף בנשך…

ה' אדר תרל"ג.

היום היתה מכירה פומבית בכפר, כי זקן האכרים מכר מרכוש האכרים, אשר לא הביאו את המס לאוצר הממלכה במועדו. וזה משפט המכירה: זקן האכרים הולך ותו המשרה עשוי נחושת־קלל תלוי על לבו בשרשרת נחושת, צעוד יצעד בגאוה בראש ועל ידו אחד מאכרי הכפר, אשר עלה למעלת שר־עשרה ואחריהם ימשך גדוד אחינו האביונים השואפים לפרנסה בכל לבבם ובכל נפשם, ונכונים למכור בעד אגורת־כסף את כל כבודם וכבוד אלוהיהם ועמם… הנה הם באים עד אוהל אכר עני אחד. לאוהל אין שער ואין אסם, ועל החצר “יוכל כל כדור להתגלגל בלי מפריע”, כי נקיה היא מכל: גם כפיס מעץ, גם קש ותבן לא יראה בה. האכר אדוני הבית אך זה שב מבית־המרזח, שערות ראשו מסובכות, לשונו מתנהגת בכבדות ולא יוכל להוציא גם את הקללה השגורה על פיו, אף כי הוא מתאמץ מאד להוציאה בשפה ברורה למען תכנס באזני אשתו העומדת מרחוק ורועדת…

– הבה כסף! – קורא זקן האכרים אל האכר השכּוֹר בקול מושל.

– שלום לך, בן־בריתי, אוהבי! – עונה האכר – בוא בן־איבן אל בית־היין וקנית לי “שמינית”… כפלים אשלם לך.

– הבה כסף! ואם אין – ומכרתי את עגלתך וכבשותיך –

– כן, כן! – יקרא האכר – זה כבר חפצתי למכור את העגלה והכבשים למחזיק בית־המרזח, אך הארורה הזאת – בדבר הראה על אשתו – לא תתנני. כמה פעמים הכיתיה, מחצתי את ראשה, והיא עוד תקשה ערפה כיום הזה.

האשה מהרה ותעמוד על־יד הגדרה הקטנה והנמוכה העשויה קנים בפנת החצר.

– לפי הנראה אך לשוא נשחית דברינו עמך – אמר זקן האכרים וישם פניו גם הוא אל הגדרה וגדוד “הסוחרים” אחריו.

– אל­־נא, איבנוביץ אדוני! – דברה האשה תחנונים – אל תעש כדבר הזה, הלא ידעת כי אין לאמתך מאומה מלבד העגלה ושתי הכבשות, שארית מחמדי הן… קח־נא את נפשי ואחר תקח אותן. מיקולה! פַּרַסְקָה! – קראה האשה לבנה ובתה הקטנים – כרעו לפני איבנוביץ הרחמן ובקשוהו כי ירחם אותנו.

הבן והבת התנפלו לרגלי הזקן וישקו את מגפיו המשוחים בעטרן, שריחו הרע נודף עד למרחוק.

– סורי לך מזה, – דבר איבנוביץ בקול מושל, – תחינתך הבל ואין בה מועיל. כבר שמתי לך מועד להביא את הכסף, ואם לא – ולקחתיו מכם בחזקה.

בדברו תפס את האשה בידו ויאמר להטותה הצדה, אך האשה אחזה בעמוד אשר על־יד הפתח בכל כוחה.

– התאמרי להתיצב בפני? – קרא זקן האכרים וילפות אותה בשתי ידיו החזקות כצבתות־ברזל וינתקה מהעמוד וידחפנה הלאה.

– בואו הגדרה והוציאו את הצאן – פנה אל גדוד הסוחרים.

איש לא מצא את לבו לבוא אל הגדרה, ידי כולם רפו בשמעם תחינת האשה ויללת־הילדים, ואך זיידיל מכרנו הראה כי “שאר־רוח” לו ולא ישית לב “לקטנות” כאלה, ובלב אמיץ פתח את הגדרה ויוצא כבשה גדולה ושמנה, ואז התחזקו גם רעיו ויהיו לבני־חיל ויביאו עוד כבשה קטנה ועגלה יונקת.

– מעור העגלה נוכל לעשות קלף מהודר לספר־תורה ומעורות הכבשים רצועות לתפילין – אמר הלל הסופר, אשר כתב אז ספר־תורה באחד הכפרים, ובשמעו כי היום יהיה ממכר בפומבי, עזב את עט־הסופרים ויהי ל“סוחר ארעי”, לסוחר מדומה, שאיננו קונה מאומה ונוטל חלק בשכר, כנהוג בכל מכירה פומבית.

וימכור זקן האכרים את רכוש־האכר לגדוד־הסוחרים במחיר מצער, וישאו שלושה אנשים, צוהלים ושמחים, את הכבשות והעגלה על שכמיהם ויצאו מהחצר, ואחריהם הלכה אשת האכר ובניה הלוך ובכה, הלוך וקלל…

אנוכי, בעברי את המקום ההוא לתומי, ראיתי את כל הנעשה. עת רבה עמדתי על מקומי משתאה ומתפלא… הוי, בני רחמנים! את אלוהיכם שכחתם, את תורתכם, את כבודכם וכבוד עמכם! כל אלה נקל לשכוח, אבל איך שכחתם את ההטמן הנורא, את בוגדן חמילניצקי, את מכותיו האיומות? הידעתם כי במעשים כאלה תחיו את העריץ הנורא ההוא ותקימוהו מקברו? הה, הנה חרבו המרוטה נטויה על ראשיכם! נוסו, אחי! עזבו את הכבשות האומללות ומהרו לנוס, כי בנפשכם הן!…

אך לשוא נשחית דברינו! בעלי־בריתו של זיידיל לא ישימו לב גם אם יכריעו את כל עם ישראל לטבח, אם אין הדבר נוגע לבשרם ולכיסם… עתה ישמחו וירננו כי ירויחו שני שקלים בלי עמל ויגיעה, ולמה להם לדאוג אם תצמח מזה רעה לכל עמם? התחת אלוהים הם, כי ידאגו לכלל ישראל?

ב' אב תרל"ג.

הנסיכה הזקנה מתה. היא היתה טובת־הלב ותרבה לעשות חסד עם כל בני־האדם וגם עם אחינו בני־ישראל, אם אך הראו לפניה הכנעה ושפלות. חותני היה עמוד התוך בכל החצר, עמו התיעצה על כל דבר ומעצתו לא סרה, ואת הפקיד הפולני רחקה מעליה ולא האמינה בו; ובכל־זאת חלקה לפקיד כבוד־אצילים ותדבר עמו כדבר אל אציל, ואת חותני לא חשבה לבן אדם. לא דברה עמו בלשון רבים ולא בקשה אותו לשבת, ולפעמים היה אנוס לעמוד בפניה שעה ארוכה. אולם חותני אשר לא היה רודף אחר הכבוד בכלל, לא שת לבו אם האצילה הפולנית תגרע ממנו כבוד, וישמח בחלקו כי על־ידה ימציא לו ה' טרפו ברוח. אותי ראתה הנסיכה אך פעמים אחדות, ולפי ראות עיני לא מצאתי בעיניה חן. גם דבורי בשפת פולנית צחה לא הפיק ממנה רצון. אולי יען כי לא נכנעתי מפני גדולת אצילותה ודברתי עמה בלי מורך והכנעה…

נכסי הנסיכה נפלו בירושה לבן אחיה אדם גריניביץ. חותני ידע את האציל הזה מימי ילדותו, בשבתו בבית דודתו היה בא אל חותני לבקש ממנו תיבת שוקולד, וחותני מהר למלא חפצו. וכבוא חותני אל הנסיכה התגנב האציל הקטן מאחוריו ויתפוש את חותני בפאותיו וישרוק ויקרא: נא! נא!… הנסיכה ראתה ותשמח, ולא כיהתה בבן אחיה, כי להקל בכבוד יהודי לא חשבה לעוון. לוּתר אמר, כי ראוי לכבד את היהודים ולא לפרנסם, והנסיכה אמרה: לא! כי ראוי לפרנסם ולא לכבדם, כי אך לאצילי הפולנים כבוד ולא ליהודים. וגם חותני שחק לתעלולי האציל ויחשוב הוללותו לו לצדקה, כי הלא אציל פולני הוא, בן לנסיך גדול, אשר במשך חמש שנים הספיק לכלות ירושת אביו וכסף הממשלה כסך עשרה מיליון, ולהביא אחרי־כן כדור עופרת אל לבו, ולו נאה ולו יאה להתעלל באיש עברי כמו בכלבו…

אך זה היה כבר, בהיות עוד אדם נער קטן, ומאז ועד היום חלפו ימים רבים והנער היה לאיש, למד בבית־המדרש הגבוה, גם ישב ימים רבים בערים הגדולות אשר באירופה המערבית, ואין ספק כי השקפותיו על החיים ועל משפט בני־האדם התחלפו ואינן דומות להשקפת דודתו המתה, אשר לא קראה מימיה כל ספר, מלבד סדור התפלות בלשון רומי, שלא הבינה בו מאומה והאמינה, כי האפיפיור צדיק כאל, וכל אשר לא יאמין באמונת הקתולים ירד שאולה… מי יודע, אולי הנסיך הוא ליברלי, אשר לא ישים לב להבדיל בין בעלי אמונות שונות? יוכל להיות כי בקחתו עמי דברים, וראה כי לא ריק לבי מהשכלת אירופא, וקרבני כאוהב ורע? הלא לא דבר חדש הוא, כי התרועעו גדולי האצילים את העברים החכמים. מי יתן והיה! אנוכי אעבדנו באמת ובלב תמים, אף אם לא אשפיל את כבודי לפניו כמנהג החוכרים. איש משכיל הלא ידע, כי לא לבד הכלב, כי גם האדם יוכל להיות נאמן לאדונו, אף אם לא ילקק ידיו…

ז' אב תרל"ג.

מהנסיך היורש באה פקודה אל הפקיד, כי ינהל כל עסקי־האחוזה וכי בעוד ירח ימים יבוא הוא בעצמו לשבת בכלפינה.

בטוחים אנחנו, כי בבוא הנסיך יראה ויבין, כי אי־אפשר לסמוך על הפקיד השכּוֹר ופנה אל חותני, והושיבהו על כנו להיות סרסור־החצר כמאז.

ולקיים מה שנאמר: “תעלה בעידניה סגיד ליה” – פתח חותני לפני הפקיד שערי גן־העדן – את צנורי החביות – לרוחה, והפקיד שותה תמיד שכּוֹר, ומברך ומהלל אותנו, כי אין כמונו בכל הארץ, וכי יתן עשרה פולנים במחיר עברי אחד…

ה' אלול תרל"ג.

הנסיך א. גריניביץ בא. חותני הלך לקדם את פניו “במלח ולחם” ויאמר לו, כי הוא מקוה שהנסיך יטה לו חסד כאשר עשתה דודתו הנסיכה. אך הוא ענהו קשות:

– ידעתיכם – אמר הנסיך – ז’ידקים ישרים, אכּספּלוּאטטורים!

תרגום המלה האחרונה לא ידע חותני, אבל הבין כי יש בה שמץ גנאי.

– כל יודעי יעידו, כי מעודי לא הוניתי איש –

– כל מעשיכם אמת ומשפט! – ענה הנסיך בלעג – אתה הצדיקים. לך לך בשם אלוהים! כאשר אצטרך לך – ושלחתי אחריך.

חותני, בספרו לי כל הדברים הנאמרים למעלה, נאנח ויאמר: נשתנו העתים לרעה ועמהם גם האצילים. מלפנים, כשהיה החוכר היהודי בא אל “פריצו” לברכו ביום גנוסיא או לקבל פניו בשובו מדרך רחוקה, וצוה האציל, והביאו יין־שרף ותפוחים לכבד את היהודי, ושאל לשלומו ולשלום ביתו ולשלום עסקיו, לפעמים בהתולים ולצון, אך לא ברוע לב, ועתה – הבט אל פני היהודי לא יוכלו.

– האמנם יהיה הפקיד המוציא והמביא לכל עסקי החצר? – שאלתי אני – הן מלבד שהוא שותה תמיד שכּוֹר, איננו יודע מאומה בטוב משא־ומתן?

– לה' הישועה! – אמר חותני – בו אבטח, כי מהרה יביא מקרה ליד הנסיך ויבחן מי יביא לו תועלת ומי נזק.

ר“ח מרחשון תרל”ד.

חותני לא נקרא עוד לחצר הנסיך. לפעמים כאשר עבר הנסיך בדרך, וראה חותני, והשתחוה לו השתחויה עמוקה, והנסיך ראה ויעבור ולא הניע גם בראשו.

בביתנו ערבה כל שמחה, כי לא נדע מה יהיה בסופנו? מתי ישוב הנסיך מדרכו הרעה? בסוף השנה הזאת יכלה זמן החכירה ועלינו לחדשה, ומי יודע אם לא יבקש הוספה, וכמה יבקש?

ג' מרחשון.

עבד הנסיך בא היום אלינו ועל כוס יין גילה לפנינו בסוד, כי זיידיל משתדל להוציא את בית־המלון מידנו, וכי לפי הנראה קרוב הדבר לצאת לאור, כי גם הפקיד בעוזרו.

חותני כמעט ירק בפניו – זיידיל יעשה לי כזאת? היאמן? – קרא חותני משתומם – לא! דבר נמנע הוא! גם לא אאמין, כי הנסיך יתן לאחר את בית־המלון, אשר ישבתי בו כל ימי וגם אבותי פה ישבו. הן גם הוא אדם ולא לב אבן לו, ואיך יעשה רעה גדולה כזאת? הן גם הוא יודע כי פעמים רבות באה דודתו בין המצרים, ולולא חשתי להוציאה למרחב – כי אז כבר נמכרה נחלתה בפומבי, ומדוע יוציא עתה לחמי מפי? חלילה! הוא לא יעשה כזאת! אולי יבקש הוספה, זה יכול להיות, אך לא להושיב אחר במקומנו.

– אחת היא לי אם תאמין או לא תאמין – אמר העבד – אנוכי העידותי בך, ואתה כחפצך עשה.

מאמין נפלא הוא חותני, לא לבד בעניני הדת וכל סעיפיה עד סוף כל החוקים והדקדוקים, כי־אם מאמין בכל בני־האדם, כי טובים הם וישרים ולא יכול להעלות על הדעת, כי ימצא איש אשר לבו רע וכפוי־טובה והוא לא יחמול גם על איש נקי וצדיק. לכן כאשר יצא העבד מביתנו שכח חותני את כל אשר דבר, ולא בקש לחקור על הדבר הזה, ויאמר ללכת לנוח על משכבו, כמו לא קרה דבר.

– אדמה, כי לא למותר הוא ללכת עתה אל הנסיך ולשאול את פיו – אמרתי אל חותני – “למיחש מיבעי”.

– ללכת עתה… – שנה חותני דברי בעקמו את שפתיו – הלילה ליל חושך ואפלה… “עוד חזון למועד”.

– לא, אבי – קראה אשתי – לך־נא עתה ותרגיע רוחנו, כי לא אישן בלילה הזה, בטרם אדע דבר ברור, ויצחק ילך עמך ללותך.

לבשנו את בתי־רגלינו הארוכים עד הברכים ובגדינו העליונים ונקח מקלותינו בידינו ונלך.

החושך גדל בחוץ; עננים כבדים כסו את פני השמים ואד עב הליט פני האדמה… שנינו הלכנו דומם וכל אחד היה שקוע במחשבותיו. חותני אולי התרעם בקרבו על אשר לא נתנו לו לנוח ויאנסוהו ללכת בלילה באשוּן חושך, אבל אותי הרגיזו מחשבות אחרות ורגשות אחרים. לבי אמר לי, כי העבד לא שגה ודבריו אמת, זיידיל רוצה לגזול מידינו את החכירה, ולפי הנראה שת ידו עם הפקיד להבאיש את ריחנו בעיני הנסיך. ועתה עלינו לצאת למלחמה נגדו, אך מה מאד קשה לנו להלחם עמו, כי לאמת אך דרך אחד ולחנופה ולשקר – שבעה דרכים. הוא כבר ארג את מעשהו בסתר בתחבולות שונות, כבר זרע עמל ואָון ועתה עת הקציר הגיעה לו; ואנחנו לא ידענו מכל אלה עד הנה, לא ידענו ולא נשמרנו, ופתאום ראינו את החרב המתהפכת על ראשינו. ומי יודע אם נוכל להרחיקה מעלינו? מי יודע אולי כבר אחרנו המועד?

בבואנו לחצר הנסיך עמדנו לשאוף רוח. והנה עברו לפנינו צלמי שני אנשים, אשר פתאום נטו מפנינו, אף כי לא ראיתי מי היו האנשים ההם, בכל־זאת אחזתני חרדה. רגעים אחדים לטשתי את עיני לחדור מבעד האד העבה ולהכיר את האנשים, אבל יגיעי היה לריק: הם הרחיקו ללכת, ואנחנו לא ראינו מאומה.

– הבה! – אמר חותני – ונתיצבה שנינו לפני הנסיך, אנוכי אדבר ואתה תמלא את דברי… כבד ממני לדעת תכונת האצילים בני הדור הזה.

בבואנו קדמנו העבד, ויבקש אותנו לשבת ולחכות, עד אשר יגמור הנסיך את מכתבו, ואז ילך ויגיד לו על־דבר בואנו.

– ומי היה פה לפני רגעים אחדים? – שאל חותני.

– זיידיל והפקיד היו – ענה העבד באנחה – לפנים היית אתה המוציא והמביא בבית הזה ועתה עבדך בא תחתיך. אמנם, אחי! – הוסיף העבד הזקן – נשתנו העתים: האדונים הם צעירי ימים וסדרים חדשים ישימו… אנחנו, הם אומרים, החכמים, ואתם אל תעיזו לפתוח פה…

ישבנו שעה ארוכה עד אשר נשמע קול הפעמון בחדר הנסיך. העבד מהר שמה, וכעבור עשרה רגעים שב אלינו ויבקשנו ללכת אל הנסיך.

– מה לכם, עברים? – שאל הנסיך בקול עז, כאשר ישאל איש את הגנב הנמצא במחתרת.

כרגע נצתה אש בקרבי ודמי רתחו בקרבי.

– אנחנו, אנחנו – ענה חותני בשפת עלגים, כי כמעט נסתתמו טענותיו – באתי לדרוש בשלום אדוני ובשלום הבית אשר בו ישבה דודתך, אשר הפליאה לי חסדיה. היו ימים אשר הייתי יוצא ובא בבית הזה בכל יום.

– ידעתי, ידעתי! – ענה הנסיך בשחוק לעג ובוז – מלפנים היית אתה אדון האחוזה, ואך שם דודתי הנסיכה נקרא עליה. לה נתת את העצמות ולך לקחת את הבשר, אבל עתה לא יהיה כדבר הזה. לא אתן לכם למוץ את דמי…

– אנוכי לא מציתי דמי איש, – ענה חותני – אולי הביאו אנשים רעים דבתי לפניך; אבל אנוכי נקי מכל אשמה. בכל כוחי עבדתי לפני דודתך, וגם הבאתי לה תועלת רבה בעבודתי, ועל ידי עלתה האחוזה ותפרח.

– על ידך? – קרא הנסיך בכעס. – הן ישבת שנים רבות שלו ושאנן ולא עלה על דעתך להוסיף פרוטה על כסף החכירה, כי סמכת בכוח ה“חזקה” ותבטח כי לא יבוא איש לעבור על מצות ה“תלמוד”; אבל שגית… הנה בא איש ונותן לי חמש מאות שקל הוספה. ואיך תאמר כי הבאת תועלת לאחוזתי?

– אם הוספה יבקש הוד נסיכותך – ענה חותני – הנני לתת כפי כוחי, אך אל יתן החכירה לאחר.

– אנוכי אומר לך מפורש, כי לך לא אתננה אף אם תוסיף לי פי שנים – אמר הנסיך – ונקמתי ממך על אשר שלמת כל ימיך שכר מצער.

חותני אמר להתנפל לפני רגליו, אך אנוכי מהרתי לעצור בעדו וכמעט בחזקה הוצאתיו מן הבית. ראיתי כי יש לנו עסק עם צורר, שלבו קשה מאבן ואין תרופה אחרת, אלא להתרחק ממנו בהקדם האפשרי.

רוח קר נשב בחוץ ויניע את העצים וינתק מהם שארית העלים הנובלים ויפזרם לכל רוח. ועננים גדולים בתמונות מבהילות ונוראות יכסו את השמים, פעם ירדפו איש אחרי רעהו כחיות טורפות, ופעם יעלו איש על רעהו ויהדפו בצד ובכתף, והלבנה הליטה פניה ולא הציצה גם רגע מחרכי העננים, כמו לא יכלה לראות ברדוף איש את אחיו, ואיש יסיג גבול רעהו; כמו צר לה להביט על אי־הסדרים השורר ביניהם, אל התהפוכות והמדנים; וכמו תשאל לנפשה: מדוע שמה למעלה כל כוכב במסלולו ילך, לא יציק לאחיו ולא יבקש להרחיב גבולו על חשבון הכוכבים הקטנים ממנו, ושם מטה אך מהומות ורדיפות, מצור ומצוק, עושק וגזל?…

– הסכלת, בני, עשה! – אמר חותני – כאשר חם לבבך שכחת, כי גולים אנחנו ועלינו לשאת בדומיה כל חרפה ובוז… עתה עלינו לעזוב את בית־המלון ואנא נצא?…

– ומי האיש אשר יחוס על כבודו ולא יתחמץ לבבו בשמעו חרפה ונאצה מפי נבל?

כאשר שבנו הביתה ויגד חותני באזני חותנתי ואשתי את כל אשר נדברנו את הנסיך.

– לא, היה לא תהיה! – קראה אשתי בחימה – האנוכי אעזבה את הבית הזה? כרגע אלכה אל קונא, ושנינו נוציא את עיני זיידיל מחוריהן בטרם יכול לעשוק אותנו.

– עתה? בליל חושך וצלמות כזה? – אמרתי לה – עוד לא תאחרי המועד אם תלכי מחר.

בעמל רב הצליח בידינו לחשוך אותה מלכת בלילה…

ד' מרחשון תרל"ד.

כל הלילה לא נתתי שנת לעיני. העליתי על מחשבתי כל התקוות הטובות אשר שעשעו את נפשי מלפנים, להיות “איש חיל רב פעלים”, והנה פתאום כמו התנועעה הארץ מתחתינו, פתאום זרים היינו למקומנו, גרים גרורים, נעים ונדים, ואין לנו גם מקום לשבת…

גם אשתי לא סגרה עפעפיה ותתאונן בלי הרף על אשר לא נתתי לה ללכת בערב. ומרחוק שמעתי אנחות חותני, אשר גם הוא התהפך על משכבו כל הלילה.

בבוקר מהרה אשתי ללכת אל קונא.

– אל תלכי! – אמרתי לה – כי אך לחנם תשפילי כבודך והועל לא תועילי.

– לולא שמענו בקולך אז להוציא את זיידיל מביתנו – אמרה אשתי בתלונה וכעס – כי עתה לא באה עלינו כל הרעה הזאת, ואתמול עוד באת לריב עם הנסיך ותאבד גם תקותנו האחרונה. אתה הסבות בכל אלה. ועל־כן שים בעפר פיך ודום, ותן לאחרים לתקן את אשר קלקלת אתה.

מה מאד התפלאתי על דבריה אלה. עד היום לא שמעתי מפיה גם דבר קל, אשר לא לפי רוחי, ועתה מקוצר רוח תדבר אלי דברים קשים.

כעבור שעה שבה מרים ודמעותיה על לחייה. עת רבה לא יכלה להוציא הגה מפיה ותבך מאין הפוגות.

– מה היה לך כי כה תבכי? – שאלתי אותה – האם גרשה אותך קונא מביתה?

אחרי איזה זמן, כאשר שקטה רוחה, ספרה לי מרים איך קבלה קונא את פניה, והנני מוסר פה את דבריה.

– הנה באת אלי, יקירתי! – קראה קונא בשמחה בקדמה את פני בפתח ביתה השפל – רב תודות לך, משאת־נפשי, כי לא תשכחיני ותבואי אלי לבקרני, ואנוכי הלא עפר ואפר: שפחה הייתי מעודי בבית אביך, וגם לכבוד לי חשבתי, ואת לא תבושי מהתהלך אתי כאחות ורעיה… אמנם רע לי מאד לשבת גלמודה בבית הזה במקום אשר לא יראה איש, גם צפור לא תעבור בו. אך חלילה לי מחטוא בלשוני: ואנוכי מוצאה פה את לחמי… אישי יחיה הביא לי מטוה צמר לשמלה “רך כחמאה”; הנה אביאנו לך, כי את הלא מבינה בסחורות האלה.

וכשהגדתי לה בשביל מה באתי אליה עכשיו, ענתה קונא ברוח עצב ובאנחה: בזה, ידידתי היקרה, לא אוכל הושיע ברב או במעט, כי כבר דברתי עמו ולא ישמע לקולי. הגברים הם כולם ערלי־לב ולא ישמעו מוסר, ואף כי מוסר הנשים. אכן לזרים יעשה זיידיל טוב וחסד: הנה הלוה להלל השדכן זה חודש שקל־כסף בלי רבית, ואני, אשתו, כמר מדלי נחשבתי בעיניו, אך בכל־זאת אל תתיאשי. קוי לאלוהים כי יתן לכם פרנסה רבה גם אם תשבו במקום אחר, כי אביך ובעלך אנשים צדיקים, והשם לא יעזוב את צדיקיו בלי פרנסה.

– לפי דבריך, הנך מוכנת ומזומנת לבוא ולגרש אותנו מביתנו ולשבת תחתינו, ותשכחו כי יש שופט שם במרום – אמרתי בהתאפקי מבכי, ודמי רתחו בקרבי מרוב כעס.

– הה, מרים יקירתי! דבריך ידקרוני כמחטים – קראה קונא בקול בוכים – מה אומללה אנוכי! אך נחדל־נא, יקירתי, מדבר עוד בדבר הזה; אל־נא נתערב בענינים אשר לגברים המה. הם ישוחחו, יריבו, יתפשרו איש את רעהו, ואנחנו כאשר היינו רעיות נאמנות, כן נהיה עד העולם.

כך דברה אלי קונא, והכל בקול רך ומתגנב. ולבי בעת ההיא בקש להתפקע. עיני חשכו. איני יודעת איך מצאתי הדלת.

ביום הזה עשינו חוזה עם האכרים ונשכור מהם בית אשר היה להם מלפנים בית־פקידות: בית ישן מלא בקיעים וחדריו רחבי־ידים ובנויים בלי משטר. זיידיל והנסיך אמרו להפריע בעדנו, אך זקן־האכרים עמד לנו ולא שם לבו גם לבקשת הנסיך… כל האכרים מלאו חימה על זיידיל ועל הנסיך אשר הוציאו לחמנו מפינו, ורבים נשבעו, כי בצאתנו מבית־המלון לא תדרוך עוד רגלם על ספּוֹ.

ח' מרחשון תרל"ד.

– בושי והכלמי! – אמרתי לנפשי – צרה באתך והנה השחת ראשך, רפו ידיך והיית כתרנגולת משויה ממים!… לא כן יעשה איש צעיר לימים בן־חיל. ולהפך, בצרה עוד יאזור חיל כפלים לבקש לו מפלט, לכונן את מצבו איתן, ולא לשבת ולדאוג ולהאנח. עוד לא פסה התקוה, עוד אוכל לראות אושר, עוד תאיר אלי ההצלחה פניה.

היום היה אורח בביתנו… זיידיל בא אלינו.

אנחנו לא האמנו למראה עינינו. הזה יבוא עתה אל ביתנו? ונביט אליו בתמהון ולבותינו הלמו כמו במקבות.

– הבאת להגיד לנו כי נחמת על הרעה? – שאל חותני – אמנם אנוכי גם מראש חשבתי, כי תתנחם על מעשיך.

– אנוכי אינני אשם מאומה – ענה זיידיל בעזות־מצח – הנסיך שלח אחרי ויאמר, כי אם לא אקח את בית־המלון בחכירה – יגרשני מחצרו, ונאנסתי למלא חפצו. אך יד הפקיד היתה בכל זאת, כי הוא קצף עליך על אשר לא נתת לו לגנוב כל הימים אשר היתה הנסיכה חיה.

– ובכל זאת לא היתה לך רשות לעשות כזאת, כי עוון גדול הוא להסיג גבול –

– אנוכי איש פשוט ואינני מוצא בכל מעשי עוון אשר חטא… מבשר החזיר לא אכלתי –

– העוון הזה גדול גם מאכילת־חזיר – קראתי בחום לבי.

זיידיל הביט אלי בחרפה, כאשר הביט אלי אז בבואי בפעם הראשונה ברגל אל בית־המלון וצרורי הדל בידי, ובשחוק קל אשר השחית את פניו הגסים אמר: כזה תאמרו אתם, הלמדנים, כאשר הדבר נוגע לכם. אבל אנוכי איש פשוט, משניות לא למדתי, ושמעתי כי הלמדנים יעשו לפעמים דברים מכוערים כאלה במקום שהוא נוגע לפרנסתם, כי אדם קרוב לעצמו.

– אם כן למה באת אלי? – קרא חותני בכעס – הלזרות מלח על פצעי?

– אנוכי באתי להתפשר עמכם – ענה זיידיל במנוחה.

– להתפשר עמנו? כמה עלינו לשלם לך? – הוסיף חותני לשאול בחמת רוחו.

– לא התולים עמדי, ר' תנחום! – חפץ אנוכי באמת לתת לכם מאתים שקל עתה ועל מאה שקל אתן שטר חוב, ואתם תכתבו ותחתמו כיום, כי נתתם לי זכות ה“חזקה” על בית־המלון הזה ועל בית־הריחים.

– ולמה לך זאת? – שאלתי בלעג מר – הן גם מבלעדי הסכמתנו לקחת את בית־המלון בחכירה, ואם יבוא איש כמוך להוציא מידך לא יבקש גם הסכמתך, ולמה תוציא להבל את כספך אשר מצאת בעמל וביגיע כפיך?…

– לא לתת לפניכם חשבון על פעולותי באתי הנה, כי אם להציע לפניכם שתקבלו ממני שכר הפרישה, וננצל שנינו מהתחרות שלא תביא טובה לא לי וגם לא לכם.

– גם אם רבבות אלפים תתן לי לא אקח מידך, – ענה חותני אחרי החרישו מעט – כי אם נקח את הכסף תאמר לנפשך, כי צדיק אתה וכל עול לא עשית; אבל עתה יהיה עוונך לנגדך תמיד, וידעת כי חטאת חטאה גדולה, ואולי ירך לבבך באחרית הימים ושבת עד אלוהיך והצלת נפשך מיסורי גיהנום.

– במה שנוגע לעניני עולם־הבא בודאי אתם יודעים יותר ממני, אבל אני מדבר בעניני העולם הזה, מה שלדעתי נוח יותר בשביל כולנו יחד. ושלוש מאות רובל הלא גם־כן דבר הגון.

– צא מביתנו, נבל! צא כרגע, ואם לא – ארוצץ את גולגלתך! – קראתי ובעיני חפשתי אחרי איזה ברזל…

וזיידיל יצא אט מהבית.

י“ג טבת תרל”ד.

הקור גבר, רוח סערה השמיעה קול יללה, והארץ התעטפה בתכריכי המות, כדרכה בכל שנה ושנה בימי חג לדת הנוצרי…

אני כבר הסכנתי את המחשבה לצאת מבית־המלון, ובקומי ביום הזה, אשר בו כלה זמן החכירה, רוחי שקטה בקרבי וגם חותני, בכוח אמונתו הגדולה והחזקה כסלע, התגבר וישא דומם את אשר נטל עליו. ואך הנשים לא התאפקו מבכי ותשמיענה תאניה ואניה.

– רב לך, מרים, למרר בבכי! – נסיתי לנחמה – האם לא אחת היא לנו לשבת פה או שם? הלא גם פה לא היה לנו הבית וגם שם לא לנו הוא. שכנים היינו פה ושכנים נהיה שם, ואלוהים יוכל להמציא לנו פרנסה רבה גם שם.

– נקל לך לדבר כזאת, – ענתה אשתי בבכי – כי אך ימים אחדים ישבת פה, אבל אנוכי נולדתי וגדלתי, וכל פנה יקרה בעיני. כל עצי הגן אשר על־יד ביתנו כאחים ואחיות נחשבו לי, עמם גדלתי, עמם שחקתי; ועתה הנה אעזבה כל אלה ואלך אל הבית החרב אשר בקצה הכפר השני, ופה ישב איש חרמנו והתענג על כל הטוב אשר הכינו ידינו.

– אבל השם חפץ באלה – נסיתי לנחמה בלשון האמונה.

– השם חפץ בכל אלה? – שנתה אשתי את דברי – השם חפץ שיהיה זיידיל אכזר ובן־בליעל למען ידכא אותנו? ואם השם חפץ בכל אלה – הייטב לי מזה?

בראותי כי אך הבל אנחמה, ואך הזמן המרפא לכל צער הוא יפיג ברבות הימים גם את צערה, עזבתיה לנפשה ואמהר אל העגלות להשגיח, כי ישימו הכלים במשטר ולא ישברו מאומה. חותני גם הוא הולך מעגלה לעגלה וימשש את הכלים, אך ראיתי כי לא ידע מה הוא ממשש, וכחולם בהקיץ לא הרגיש את אשר נעשה מסביב, מבלי משים עלה על לבבי גורל ישראל עמי, גלותו ונדודיו וימס לבי בקרבי. רע ומר לאדם אחד, למשפחה אחת, לשנות את מקומו אשר בו גדל, ומה אומלל הוא העם כולו, אשר בכל הארצות לגר יחשב ואך בית־מלון ימצא בחסד ולשעה, כי שגעון איזה נסיך יבנהו ושגעון נסיך אחר יהרסהו…

ורוח סערה תיליל מרה ותטלטל את השלג ברב כוח, ומסביב אך תוהו ובוהו, אך שלג כחול דק ימלא את כל האויר, עד כי בקושי נראה את העגלות בעמדנו על־ידן…

ר“ח אב תרל”ד.

דממת־מות שוררת בביתנו. האכרים לא ימלאו את הבטחתם אשר הבטיחו לנו מאז, כי לא יקנו מזיידיל מאומה, וכי אך אלינו יפנו תמיד. ואף כי הרבינו להחניף להם, ואף כי נתנו להם במתנה לטעום מייננו – הם את הכוסות הנתונות במתנה קבלו בסבר פנים יפות, ויודו כי היין חריף מאד ובכל־זאת אם תשיג ידם לקחת בכסף מזומן ימהרו אל זיידיל, כמו אבן השואבת תמשכם בכוחה אל המקום ההוא. ואך אלה האכרים אשר זיידיל אינו מאמין בהם יבואו אלינו לקחת בהקפה.

למרות רצוני תשלוט בי לפעמים אמונת הפאטליזם, בראותי כי השעה משחקת לזיידיל ואלינו תפנה עורף; הוא עולה מעלה מעלה במהירות נפלאה, ואנחנו נופלים מטה, מטה; בביתו תמיד שאון והמולה גם בעת הקציר, ואנחנו יושבים שוממים ושומעים לקול שריקות העכברים הרצים והמשתובבים בחדרים הגדולים והרחבים, כי אך שלושה מהם נתקנו למשכן לנו, והנשארים הם מעון לתוהו ושממון כמקדם…

אך מה אדבר על־דבר האכרים, ואחינו העברים גם הם החלו מעט, מעט לפנות עורף אלינו ולבקש קרבת זיידיל. בראשונה, בעבור השמועה כי זיידיל קם עלינו להורישנו, לבשו כל השומעים קנאה ויאמרו, כי אסור לצרפו למנין, כי הוא גרוע מעכו"ם, מרוצח; אך אחרי־כן, כאשר ראו כי הוא עושה חיל, סלחו לו ולא זכרו עוד חטאתו ויתרפסו לפניו. וכאשר קנה לו ספר תורה ויעש לו מנין בביתו – השתמטו אחד אחד מאתנו וילכו להתפלל אל זיידיל, עד כי חדל להיות “מנין” בביתנו. גם תופשי התורה: הרבנים והמגידים ושאר “כלי־הקודש” אשר אכלו ושתו מלפנים על שולחן חותני ויתפלפלו עמו בהלכה ואגדה – מיהרו עתה, כמדקדקים במצוות, לקיים מה שנאמר “רבי מכבד עשירים”, עשירים סתם נאמר, אף אם הם גנבים וחומסים…

ולא זה בלבד, כי רבים החלו להשפיל עוד את כבוד חותני, לעשות נחת־רוח לזיידיל בחיר־ההצלחה, ואחרי אשר לא מצאו בחותני פסול, אמרו לדון לחובה את פזרנותו ונדיבות לבו, כי בזה השחית, לדעתם, את נפשות העניים לדרוש נדבות גדולות, וגם לנפשו הרע, כי בזבז כל רכושו ועתה יצטרך בעצמו לנדבות.

עוד על זאת לא אתפלא, אם יחניפו לו אחדים אשר בצעם ומסחריהם ידרשו מהם לבקש קרבתו, אבל על זאת אתפלא, כי גם אלה אשר אין להם כל פניה יתפתלו ויחניפו לעשיר החדש, ובכל מקום בואו יקומו לפניו ויושיבוהו בראש, אף אם לא יקוו לקבל ממנו כל טובה. רואה אנוכי כי השקר והחנופה הם כמו אחד מצרכי האדם, לא חנופה על־מנת לקבל פרס, כי־אם חנופה סתם.

י“ב אדר תרל”ה.

חותנתי מתה. בעיני לא היתה האבדה גדולה, כי גם מלפנים לא נחשבה לאשת־חיל, ואחרי אשר יצאנו מבית המלון אבדה גם שארית בינתה, כי לבה היה צר מהכיל את התלאה הגדולה אשר מצאתנו, ועל־כן ישבה תמיד דומם, לא שתה לבה לכל הנעשה סביבותיה ותוסף בפניה הקמוטים והדלים יגון על יגוננו. אולם לחותני גדולה האבדה מאד: כעברי מבני הדור הישן לא הראה לרעיתו כל ימי חייה אותות אהבה וחבה יתרה, לא הרבה עמה שיחה ולא התהלך עמה לשוח, אבל בקרב לבו היתה אהבתו לה עזה מאד, וכאשר עזבה אותו – כמו יבש מקור חייו, כמו אבדה המטרה אשר בשבילה הוא חי. במשך ימים מעטים נכפפה קומתו, שערותיו הלבינו ואור פניו נדעך…

השרוי בלי אשה בימי־הנוער – שרוי בלי ברכה, ובימי הזקנה – קללה שרויה עמו…

לפעמים נראה לי כמו תתנוצצנה עיניו באור מוזר, ופניו ישתנו, יאדמו יצחקו ושפתיו תפתחנה, והוא מדבר גבוהה גבוהה, ברמזים וסודות על עולם הנשמות והמלאכים…

לפני חודש ימים והוא שכב על משכבו, ישן שנת הצהרים, ואכר אחד בא לשלם את חובו, ואני לא ידעתי את חשבונו, ועל־כן נאלצתי להעיר את חותני משנתו; אך שנתו חזקה עליו, ובקראי לו בקול לא התעורר, ואך כאשר נגעתי בו פעם ושתים פקח עיניו הכהות ויוצא קול מאפו, לא קול דברים כי אם קול נהם, ואחר קם ממשכבו ויאמר ללכת, אך רגליו מעדו ויחוג וינוע.

– הה, הה! – קרא חותני, ובנפלו אחור על משכבו פעם פיו ויקיא וריח אלכוהול נדף ממנו עד למרחוק…

החילותי מאז לשמור צעדיו ואראהו פעמים אחדות מתגנב בלאט אל החבית, פותח את הברז וממלא את הכלי יי"ש, ובידים רועדות ירים בחפזון את הכלי, יביט בפחד אל כל סביביו וישתה. לעתים הגה בשום לב במדרש פ' נזיר, קרא ובכה, ואחר סגר את הספר, חשב מחשבות, ובברכים כושלות ניגש עוד הפעם אל החבית וישתה, עד אשר הסתתרה בינתו ויפול כמת על משכבו.

היום מצאתי שעת־הכושר ובזהירות יתרה רמזתי לו, כי לא טוב הוא עושה, כי התאוה המגונה הזאת תשחיתהו.

– ידעתי בני, ידעתי! – ענה חותני באנחה – אבל מה אעשה והמשקה הארור הזה ימשכני אחריו בקסמיו, וכאשר יגיע ריחו לאפי – הנני מרגיש כמו מוקדי־עולם יוצתו בקרבי.

אחרי אשר דברנו הרבה מזה, הבטיחני, כי ישתדל בכל כוחו לכבוד את תאותו, ואולי גם להנזר מן היין, אך לא בפעם אחת, כי־אם לאט־לאט. היקים את דברו? – ימים יגידו.

חוהמ“פ תרל”ה.

מעת אשר חדל ה“מנין” להיות בביתנו, התפללנו ביחידות, לדאבון לב חותני, אשר היה רעב ל“קדושה” ול“ברכו”. מובן מאליו, כי לא עלתה גם על דעתו ללכת אל איש חרמנו להתפלל בצבור. ומה השתוממתי בשמעי מפי חותני בראשון לחג, כי נכון הוא ללכת אל “המנין”, אל זיידיל.

– מה תדבר? – שאלתיו בתמהון – אתה אל זיידיל?!

– לא אל זיידיל אנוכי הולך – ענה חותני ברוח קרה – כי־אם אל “המנין”. הן גם בעיר יקרה כי יבואו שונאים להתפלל ב“מנין” אחד, ומדוע אחשוך פה את רגלי מלכת אל ה“מנין”, יען כי שונאי נמצאים שם?

– אבל איך תוכל להביט בפני השודד ההוא? – הוספתי לשאול.

– מדוע לא אוכל להביט בפניו? – אמר חותני בשחוק תם – האנוכי עשיתי לו עול או באתי עמו בריב? הוא גמלני רעה ולו הבושה.

ובדברו לבד בגדו העליון ויקח אתו טליתו וילך.

לא שאלתיו: איך תתן לו גאותו ללכת שמה? איך לא יבוש להראות את שפלותו ועניו, במקום אשר שודדו ישגה ויעשה חיל? לא שאלתיו כאלה, יען ידעתי, כי בעיניו אין מקום לשאלה כזאת. גם מלפנים הצטיין במדת ההכנעה ולא ידע גאוה, ומאז החל לתת בכוס עינו היה שפל בעיניו, גם נבזה ונמאס…

בשעה השנית אחר הצהרים הביא אותו הלל הסופר יחד עם אחד האכרים הביתה כמעט בלי רוח־חיים. החג נהפך לנו לאבל, כי נבהלנו בראותנו את פניו, והם נהפכו לירקון, וכל רשמיהם התעותו ונשחתו… הלל ספר לנו, כי שם קראוהו לתורה “שלישי” ואחר כבדוהו להתפלל מוסף לפני העמוד. חותני אהב את “החזנות” תמיד, ואם גם הסתיר את תאותו הנבערה הזאת, בכל־זאת נחוץ היה לו לעתים להריק את מנגינותיו מקרבו. אפס כל עוד אשר הוא היה אדוני ה“מנין” וכל טוב ה“עליות” והחזנות בידו, לקח לעצמו אך מעט מזער, והנותר חלק בעין יפה לבאי ה“מנין”; אבל עתה, אחרי שלא היתה “פת בסלו”, גברה תשוקתו ל“חזנות” ביתר שאת, ועל־כן שמח מאד לחלק היפה שעלה בגורלו, וישכח את כל הרעה אשר עשה לו זיידיל ומקרב לב סלח לו. ואחרי אשר רחב לבו מחדוה ועונג, לא סרב לזיידיל ולאשתו ל“קדש” בביתם וישב אל השולחן, וזיידיל הראה לו נדבת לבו וימלא את כוסות לרגעים ביין־שרף חריף, והוא שתה עד כי לא יכול למוש ממקומו.

ראיתי כי תהום רבה נפתחה תחת חותני, כי לא ירד מנכסיו וגדולתו, כי־אם נפל מהם נפילה עמוקה…

מהרנו אחר רופא ובעמל רב השיב אליו נפשו, אך עוד היום לא יוכל לקום ממשכבו.

אמנם זיידיל יחוג עתה חג הנצחון, ישמח ויריע, ולנו היה החג לחגא וערבה כל שמחה.

כ' בעומר תרל"ה.

חותני קם ממשכבו אחר הפסח, אך לא שב עוד לאיתנו, אולם עלינו להודות על הרעה, שעל ידה חדל משתות, כי חזקה עליו פקודת הרופא לבל ישתה.

פקיד הנסיך בא היום אלינו. עד עתה לא חדל לדבר שלום עמנו, בכל פעם אשר פגש אותנו, כמו לא קרה דבר, אך אל ביתנו לא בא.

– הה, תנחום! – התיפח הפקיד – מאז יצאת מבית־המלון אין שלום לי. הנוחם יאכלני תמיד כעש, בראותי כי איש נבל וריק יושב על מקומך. האמינה לי, כי גם לפני הכוהן התודיתי בשנה הזאת… אולם אקוה, כי עוד מעט ויבוא יומו. אנוכי דברתי גם עם הנסיך עליו, וגם הוא מתחרט על אשר עשה לך.

אף כי ידענו את הפקיד ואת שיחו, בכל־זאת באו עתה דבריו כטל תחיה בעצמותינו. מי יודע? – אמרנו לנפשותינו – אולי באמת התנחם על אשר עשה, כי מחותני היה יכול לקחת שוחד יותר מאשר הוא לוקח עתה מזיידיל. גם בקנה רצוץ יסמך האיש עת תמוט רגלו.

מ' בעומר תרל"ה.

הפקיד יבוא אלינו תדיר, יבטיח לנו “הרים וגבעות”, וחותני מרבה לשתות עמו…

– גרש־נא את הבליעל הזה! – קראתי היום אל חותני.

– את מי? – קרא חותני משתומם.

– את מי? את הפקיד! – עניתי – הן לא יועיל לך כי־אם יחבל את נפשך…

– גרש, גרש!… – קראה אשתי בחרי־אף – לדעתו נחוץ לגרש כל הבא אל הבית, ואז מאושרים נהיה. הן שמענוֹ לעצתך וגרשנו את זיידיל ונביא עלינו שואה. לו גרשנו אותך בפעם הראשונה, כי אז לא באתנו כל הצרה הזאת.

– ובמה אשמתי אנוכי? –

– במה אשמת? – קראה אשתי – הן עד אשר באת אל ביתנו התענגנו על רב טוב, ואחרי בואך אלינו התהפך עלינו הגלגל; אין זאת כי אם בגללך באה מארה בביתנו, כי “שלים־מזל” אתה, גבר לא יצלח, אך לקלקל תוכל ולהיטיב לא תדע…

מי מלל לי לפני שלוש שנים, כי מרים תדבר באזני כדברים האלה?…

אמנם מלפנים היה העולם אחר, האשה היתה אחרת וגם אני אחר הייתי: העולם היה מלא פרחים, מרים היתה מלאה אהבה, ואותי נשאה התקוה קלת־הכנפים ותרימני אל על; ועתה הפרחים נבלו, האהבה התקררה, כנפי התקוה קצצו, והיא זוחלת על גחון.

י' סיון תרל"ה.

זיידיל שמע כי הפקיד הולך אלינו תמיד ויירא מפנינו ויחבל תחבולות להסיר את לב הפקיד מאחרינו ולא הצליח. חותני ורעיתי ישתעשעו בתקוה טובה, כי עוד מעט ונשוב אל מקומנו וכבודנו הראשון…

מי יתן והיה!… אולם אנוכי מסופק מאד: רבים, רבים הם היורדים, והעולים אך מעט, מתי מספר…

י“ג סיון תרל”ה.

ימי התקוה לא ארכו. במוצאי חג־השבועות בלילה מילא העשן פתאום את כל הבית וישם מחנק לצוארי. קפצתי מעל משכבי ואקרא בקול איום: “שרפה! שרפה!” אשתי הקיצה כרגע ותקח את ילדינו ותנס כמעט ערומה, ואנוכי לקחתי את הארגז אשר בו נשמרו כלי־הכסף והצלתי מעט מרכושנו. בצאתי ראיתי והנה כבר אחזה הלהבה חלק גדול מהבית… אשתי וילדי היו בחוץ. דרשתי לחותני ויודע לי, כי הוא עודנו שוכב בבית, ואקפץ והנה הוא סרוח על משכבו כבול־עץ ואקחהו על זרועותי ואוציאהו. גג הבית אחר לנפול עד צאתי מתחתיו, ואך לשון אש שלחה בי ויחרך שער ראשי וקצה זקני וידי נכוו מעט.

אכרי הכפר נזעקו לבוא לכבות את הבערה, אבל לא יכלו לכבותה, והבית נשרף עד היסוד.

שעות אחדות התגלגלנו על הארץ, אך המטר אשר החל לדלוף הזכירנו, כי עת לבקש לנו מחסה ומסתר, ואלך אל הכפר ואמצע אוהל רעוע אחד פנוי; ואדוני האוהל, אכר זקן, נאות לתת לנו לשבת בו וגם רתם את סוסו ויבא את שארית חפצינו, אשר הצילו האכרים מתוך השרפה, ונשכב שם באוהל על הקרקע, כי ספסל ומטה לא היו לנו.

מכירינו וידידינו, אשר בגדו בנו להחניף לזיידיל עוכרנו, עתה, לשמע האסון אשר קרנו, מלאו עלינו רחמים, וימהרו להביא לנו לחם להחיות נפשותינו.

כ סיון תרל"ה.

השרפה אשר השחיתה את פליטת רכושנו, הביאה רוח והצלה לחותני, כי אחרי אשר החביות המלאות יין לא היו עוד נגד פניו, חדל משתות לשכרה, והעוני והלחץ עוררוהו לעבודה ומעשה.

– לה' הישועה – אמר חותני באמצו את לבו – נצא נא מהכפר ונבוא אל העיר… ”משנה מקום משנה מזל", שם בעיר… חיים אלפי אחינו וחיינו גם אנחנו בתוכם. שם נשכור לנו דירה וחנות בפרבר, אשר דרך בו יבואו האכרים מכלפינה וסביבותיה בכל יום השוק, והמה מכירינו יסורו אלינו וקנו ממנו את כל הנחוץ להם וימכרו את אשר יביאו למכור, ונמצא, אם ירצה השם, מחיתנו גם שם. ולפי דעתי – הוסיף חותני בלחש, כמו ירא להוציא הדברים מפיו – אין רע אם נקח מיד זיידיל איזה סך כסף והיה לנו לסחור בו. זקן האכרים אמר לי, כי ברצונו גם מעתה לתת לנו הכסף אשר אמר לתת לנו אז.

– חלילה, חלילה! – קראתי בכל לבי – טוב לי לפשוט נבלות, לנקות ביבין, מהתגאל בכסף השודד ההוא.

– קשה־עורף אתה, בני! – אמר חותני בשחוק מר – אבל ירא אנוכי פן יאמרו עלינו, כי דלים גאים אנחנו.

– “לדידהו הוי מומא ולדידן לא הוי מומא” – עניתי גם אני בשחוק – לדעתי טוב דל גאה מעשיר מכחש.

ר“ח תמוז תרל”ה. פרבר העיר…

עשיתי כדבר חותני, שכרתי לנו מעון וחנות, ובמכרי את כלי־הכסף אשר הצלתי מהשרפה, הבאתי אל החנות מכל הסחורות הנחוצות לאכרים, ונהי ליושבי כרך.

רוב יושבי הפרבר מתפרנסים מהפרוּרים אשר האכרים משליכים להם. לכל איש חנות פתוחה ובה מאזנים על־פי דרך הנסתר… כולם יושבים איש בפתח חנותו ועינם צופיה אל הדרך, אל מרחבי הארץ, וכמו יבקשו לחדור בעד מסך־השמים: אולי תבוא משם פרנסה, אבל אך תוהו־ובוהו מסביב, לא נראית רגל איש, ומקור הפרנסה סתום וחתום, נעלם ונסתר… פתאום והנה, האח! עגלת אכר תראה משרכת בדרך העולה העירה ועליה שק מלא… אדון העגלה הולך בגאון וגאוה על־יד עגלתו, שורק בשפתיו ומכה בארץ בשוט אשר בידו, נפשו מלאה דשן ושקט ושלוה בלבבו, ולבבות אחינו בעלי החנויות הולמים כהולם פעם רוחם סוערה: אל מי מכולנו יפול השק המלא הזה? – ישאל כל אחד לנפשו; מי הוא המאושר אשר יעלה במצודתו עשרים או שלושים פרוטות? וכמו בכוח אבן השואבת יתנשאו כולם ממקומם וילכו לקדם את פני השק הנכבד…

– אלי תבוא, בן־חריטון! – יקרא איש אחד – הלא אנוכי מכירך, מיודעך מאז.

– אלי תבוא! – יקרא אחר – חצקיל יונך, כי מאזני מרמה לו.

– אנוכי אתן לך חמשים קוֹפּיקות בעוד הפּוד –

– חמשים ושתים! –

– חמשים ושלוש! –

– גם כוס יין אתן! –

– שתי כוסות! –

ובעוד כולם צועקים ומתחרים ומחרפים ומתקוטטים איש באחיו, וחצקיל ניגש ובזרוע כוחו הרים את השק מעל העגלה וישימהו על שכמו וירץ אל חנותו. ובידו השמאלית הדף את אחד החנונים אשר אמר להחזיק בשק.

– אם לא תתן לי חמשים וחמש קופּיקות תשיב לי את השק אל העגלה, – אמר האכר בשחקו בכל פה על מעללי החנונים ודברי גדופיהם.

– אל תירא, בן־חריטון! – אחת דברתי כי אתן ודברי לא אשנה.

ובעת הזאת שער התבואה חמשים קופ' הפּוּד, לפי הידיעות החדשות אשר באו מליבוי, כי הוזל השער מאד ואין דורש ומבקש לתבואה. אך יושבי הפרבר לא ישימו לב לשער התבואות, ותמיד יוסיפו על המחיר אשר הם מקבלים בעצמם מידי הסיטונים, אולם כבוא האכר אל החנות, יסובבנו החנוני בקסמיו, ילחש עליו, יכרכר לפניו כרכורים רבים ויצליח להוריד את המחיר מדעת האכר ושלא מדעתו, ואחר כל אלה ישמח אם לא יפסיד.

– אמנם במקנת התבואה לא ארויח מאומה – יחשוב החנוני בלבבו – אבל תחת זה ארויח בעלי־טבק או במלח אשר יקנה ממני. ואם לא ארויח בפעם הזאת, ארויח בפעם אחרת; ומלבד זה מה אעשה אם לא אשלח ידי במסחר? עכשיו, לכל־הפחות, יש איזו תקוה… כך חושב כל אחד את חשבונות מסחרו, וסוף סוף רק לעתים רחוקות תפולנה לתוך כיסם הריק אילו פרוטות…

והאכרים בזמן הזה יודעים את כל הלכות התגרנות לכל דקדוקיהן ומנצלים את העברים בערמומיותיהם; על־כן כל יושבי הפרבר עניים מרודים הם ועבדי־עולם לאכרים שכּוֹרים מצד אחד, ולסיטונים מצד שני, וכמו שקשה להם לקנות כן קשה להם למכור.

אנוכי לא אוכל להתחרות עם בני הפרבר, כי העסק הזה תועבה היא בעיני, ומלבד זה המה מלומדי־מלחמה מנעוריהם במלחמת־הקיום: חרב־פיפיות בפיהם וקסמים בידם, ואני לא הסכנתי בזה מעודי, על־כן אני יושב תמיד בפחי־נפש על־יד החנות ורואה את עלילות בני־עמי, ענים ושפלותם, שומע את קללותיהם וחרפותיהם, דבותיהם ורכילותיהם, ולבי נשבר בקרבי על צרותי, על צרות בני ביתי, על צרות אחי המלקטים גרגרים בין טלפי סוסים להחיות נפשם, ושמחים שמחה גדולה במצאם את הגרגרים האומללים האלה, כמו אך הם תעודתם בחיים, כמו אך הם יכלכלו בקרבם את אושר נפשם; כי חופש, כבוד, יופי נתונים לעמים אחרים, לנו אין חלק בהם, ועינינו אך אל הפרנסה, אל האגורה תלויות תמיד… ככה יושב אני תמיד בטל ומשומם: הימים עוברים והחנות מתרוקנת, כי כאשר נמכר מעט סחורה מהחנות, והיה לנו הכסף לכלכל את ביתנו בלחם צר, וסחורה חדשה אין במה לקנות.

ג' תמוז תרל"ה.

ישבנו בפרבר כל עת אשר יכולנו לשבת, התנחמנו בתקוה טובה כי עוד מעט תשוב תשלח לנו השמש מקוי אורה, עד אשר אכלנו שארית כספנו ורכושנו, ועתה החלטנו לעקור דירתנו מן הפרבר, למצוא לנו מדור בעיר על־יד השוק, לא דירה רחבה בקומה השניה, כי־אם מעון צר באחד המרתפים.

הלאה היחש והכבוד! הלאה הבושה והאיסטניסות! אביונים אנחנו ככל האביונים הרבים כילק והשוכנים במרתפים אשר במבואות המטונפים הסמוכים אל השוק. כמוהם נעבוד וכמוהם נתפרנס. אני ואשתי נצא השוקה ונסחר בתרנגולים, בביצים, בחוּטים ובשערות החזיר ונחיה את נפשותינו.

– האמנם אין לך מוצא אחר לפרנסה, מלבד המסחר הדל והשפל הזה? – התלוננה אשתי – מדוע לא תבקש לך תלמידים?

– עוד חזון למועד – עניתי לה בהתול מר – “למות ולהיות למלמד לא נאחר לעולם”, ננסה את התחבולה האחרונה לסחור בשוק, אולי נוכל לפרנס בזה נפשותינו ולא אצטרך לשום נפשי כעפר, להתבזות ולבקש תלמידים…

– אבל מי ישמור את הבית ואת הילדים בעת אשר נהיה בשוק?

– אביך –

– הלא הוא יושב בבית־התפלה עד אחר חצות היום, ואז כבר תכלה רגל מן השוק –

– נבקשהו כי ישוב מיד אחר תפלת ותיקין וילמד שיעוריו בבית –

– אוי לי אם אשמע בקולך ואוי לי אם לא אשמע – אמרה אשתי באנחה.

י“ב כסלו תר”ם.

שקט ודממה בחדר מעוני. אשתי עמלה כל היום בשוק, הקור אכל אותה, ועל־כן היא שוכבת עתה על מצעה הקשה (כרינו וכסתותינו כבר נמכרו רובם) לבושה בגדיה המגוֹאלים ותישן, ועל ידה תשכב בתי הקטנה בחתוליה ויונקת מדי אמה הצומקים. בני הגדול ישן על הרצפה, על בלויי סחבות, ולרגעים יזדעזע ויתקפל למען יחמו אבריו איש מרעהו, ושתי בנותי שוכבות היום על המטה. מלפנים שכבו גם הן על הרצפה המכוסה רפש, אך הקדחת אחזתן ועל־כן השכבתין במטתי. אמנם הטחב מלא את כל החדר אדים רעים, אבל, על המטה, לכל הפחות, הקור איננו גדול כמו על הרצפה. אנוכי לא אוכל לשכב מאפס מקום… עוד מאושר הנני, כי יש נפט במנורה והנני כותב לאורה…

הנה שתי בנותי שוכבות על מטתי וישנות. הגדולה בת חמש והקטנה בת שלוש. אור הלבנה יתגנב בעד החלון הקטן והמכוסה פרחים לבנים, מעשה ידי הקור, ויאר את פניהן הדלים, את לחייהן השקועות והאדמדמות מאש־הקדחת. לרגעים תתהפכנה מצד אל צד, תשימנה צפרניהן בראשיהן הצרועים או בבשרן, שעליו כתנות קרועה ושחורה כפיח…

מלפנים הקפידה אשתי על הנקיון מאד, אבל עתה אי־אפשר לה להקפיד: המעון צר ובמרתף כל הבא יביא ברגליו מעט שלג והשלג ימס והיה לרפש, הילדים רעבים וערומים ולא יוכלו לצאת החוצה גם לעת־הצורך, והיא כאתון עמוסה תמיד במשא כבד, תמיד טרודה בדאגת הפרנסה, תמיד תבקש לחם, ובבואה בערב עיפה ויגעה עליה עוד להסיק את התנור ולהכין איזה תבשיל. התוכל אחר כל אלה לשים לב לנקיון? רב לה אם פעם אחת בשבוע, בערב השבת, תנקה מעט את הרצפה ביעה ותרחץ את ראשי הילדים.

קראתי באיזה ספר, כי באנגליה הוצע פעם אחת, כי לא יתנו רשות לעניים לקחת אשה, וההצעה לא נתקבלה… בעיני יפלא מדוע לא קבלוה? הלא היא איננה מתנגדת אל השכל הישר. הן הכל נאסר לעני: אסור לו ללבוש בגד חם ושלם בימי החורף, אסור לו לאכול מאכל בריא, אסור לו גם לשאוף אויר בריא, ומדוע לא יאסרו עליו גם הנשואים? – אולי יען כי חיי המשפחה לעני אינם דבר של תענוג כי־אם ענוי, ולהתענות חוב הוא לעני כל עוד נפשו בו…

– יצחק, מדוע תאחר כה לשבת? – יקרא אלי חותני.

– יען כי אין לי על מה לשכב –

– אנוכי אקום ואלך אל בית־המדרש ל“חצות”, ואתה שכב על מקומי.

ד' שבט תר"ם.

היום בבוקר הייתי בבית אחד ממכירי לרגלי איזה עסק, והוא עכבני בביתו כשעה ומחצה.

שמה שמעתי בשורה טובה, כי זיידיל עוכרנו ברח מן הארץ, כי גנב את המכס בבית־משרפות היי"ש ויתפש, וידע כי ישא עונש וימהר להמלט.

זה כבר לא פעם לבי מרגש שמחה, ועתה לשמע הבשורה הזאת כמו חיתה רוחי. “אכן יש אלוהים שופטים בארץ”, קראתי בכל לבי. האיש אשר הגלנו מביתנו וישרוף פליטת רכושנו (להשערה הזאת, כי זיידיל היה המבעיר, היו ראיות רבות, אך לא עדות ברורה) לא ישב עוד שאנן, לא יתענג עוד על רב טוב, ולא יתפאר עוד כי עשה וגם הצליח.

בשובי אל משכני מצאתי הדלת סגורה, וקול צעקת הילדים עלה באזני מתוך הבית. מהרתי אל החלון ואראה, והנה עריסת בתי הקטנה הפוכה, הילדה שוכבת על הארץ וצועקת, ושאר הילדים מתמוגגים בדמעות ואין איש עמם. בראותם אותי, הרימו עד למרום קולם, ושועתם פלחה כחץ לבי. הלכתי אל אחד השכנים ולקחתי מפּץ, ואשבור את המנעול ואבוא, והנה כולם שלמים, רק מאף הילדה הקטנה יצא דם, כי נפצעה בנפלה מן העריסה. דברתי על לבם, העברתי בידי על לחייהם הצנומות והמגוֹאלות מבכי, ותשב רוחם אל קרבם וישובו אל משחקיהם…

אך אנוכי כרעתי תחת סבל מצוקותי, ושמחת הנקמה לא לקחה עוד את לבי… מה תוסיף לנו מפלת אויבנו, אחרי אשר כלה חציו בנו? הנבנה בית־המקדש באבדן ממלכת רומא? אומללים אנחנו כמו שהיינו ופצעינו לא נרפאו!…

– כל הצרות תבואנה על ראשך, איש אוני! – קראה אשתי בבואה אל הבית רועדת, ופניה הלבינו כפני מת. – בראותי את הדלת פתוחה אמרתי: כי שודד בא הביתה ויהרוג את הילדים, ויגנוב את שארית כלי־ביתנו. קשה אנוכי מברזל אם לא יצאה נשמתי כרגע מפחד פתאום.

בפעם הראשונה שמעתי קללה מפי אשתי, אך אנוכי לא חשבתי זאת לחטאה, בדעתי כי נפשה מרה לה, ואמהר להצטדק לפניה ולספר לה כל אשר קרה.

– ומי אשם בכל זה אם לא אתה? – הוסיפה אשתי בתלונה – אתה שמתני לתגרניה, ותאלצני לעזוב את הילדים לבדם בבית. הלא גם אתה יודע, כי קשים מזונותינו יותר מקריעת ים־סוף והיום יום השוק, ואמרתי: אלכה אולי יקרה לפני להרויח מאומה. הן אתה, “שלים־מזל” שלי, גם בהתהלכך בשוק לא תרויח מאומה, ומה גם בלכתך אל מכיריך להשתעשע עמהם.

– ואיפה היה אביך? –

– זלמן השמש בא וימשכהו אחריו ללכת לברית־מילה. אנוכי אמרתי לו כי אי־אפשר לאבי לעזוב את הבית, אך הוא אמר כי יהיה מוּחרם מ' יום אם לא ילך לסעודת־מצוה. –

– זלמן זהיר מאד לשמור ולעשות תורת בכּכוּס – אמרתי בשחוק מר.

– יום יום הוא הולך לברית־מילה – התלוננה אשתי – ומשם הוא שב ושוכב כבול עץ עד הערב. במה הרבינו לחטוא כי ייסרנו אלוהים ככה.

– צרעת נושנת היא – אמרתי באנחה – אך לימים אחדים קרם עליה עור ועתה התגלתה עוד הפעם.

– יהי מה – אמרה אשתי בהחלט – ואנוכי לא אוסיף עוד לעזוב את הילדים לבדם בבית. טוב לי, כי ימותו ברעב מאשר ישברו איש קדקוד רעהו.

וגם מלאה אשתי דבריה ואהי אנוכי המשתכר והמפרנס ואך לפעמים רחוקות השתכרה אשתי מסריגת גרבים או מעשותה לעשירים פתים מקמח חטים כתבנית דוחן.

*

וזה אשר כתבתי לרעי נ. על שאלתו אשר שאלני: מדוע לא עניתיו על מכתבו:

ידידי יקירי!

הזכרתני, יקירי, את דברי גטה: “היום ארוך כה, אין מפריע להרהורים, ותמונות הנוף הנהדרות אינן מרחיקות את רוח השירה, ולא ולא, אדרבה: הן מעוררות אותה, ובלוית תנועה ואויר חפשי – תרבה תחיש היא את דרכה”.

אך לוּ ישב גטה במשכני הדל, אשר המנורה הקטנה תפיץ בו אור כהה ועמוד עשן עולה ממנה; לו שאף אל קרבו את האדים הממלאים את הבית מליח הכתלים; לו שמע כמוני יללת הילדים הערומים והרעבים וקללת אשתי העומדת על־יד התנור הקר ומקללת את עצמה, מקללת אותי ואת ילדיה, מקללת את העולם כולו – לו שמע כזאת, כי עתה נאלמה גם בת שירתו ואבדה.

היא מקללת… ומדוע לא תקלל? זה שלושה ירחים אין כתונת על בשרה, גם לא תוכל לצאת החוצה, כי מנעליה נקרעו, ובגדיה, שארית מחמדיה, אשר קבלה ליום כלולותיה מאביה, נתונים בעבוט והרבית אכלתם. וכמוה גם ילדיה רעבים וערומים; אך האנוכי אשם באסונה? האם התעצלתי לבקש פרנסה? כבר שמתי פני כפני הכלב, הסירותי את הבושה מעליהם, הנני סובב הולך כל היום בשוק לקנות מעט שערות החזיר, מעט כמהין יבשים, מכנסים בלים, כאחד התגרנים הבזויים, אבל חפצי בידי לא יצליח, וכמעט תמיד הנני שב הביתה בידים ריקניות.

– מדוע משה’קה, יוסי’קה, בריל, שמריל, הולכים וקונים ומוכרים ומרויחים ומתפרנסים ואף כי בלחץ ועוני, אבל מתפרנסים, ואתה “שלים־מזל” שלי תשוב תמיד ריקם – תגער בי אשתי – הלאכול באת? תאכלך התולעת! מה אתן לך? – “שברון לבי”!

– מה אעשה, מרים, הם מלומדים מנעוריהם, ואנוכי לא למדתי התורה הזאת – תורת החנופה והפתוי.

– אתה חפץ להיות צדיק מכל באי־עולם… אבל מה נעשה והעולם נברא כמו שנברא, ואנחנו צריכים לחיות בו כפי מה שהוא דורש? לנו, נמלים, אי אפשר לשנותו. כל בני־האדם יונו איש את רעהו: התגר את האכר והאכר את התגר ושניהם את האומן והאומן את שניהם ובדרך זו כולם מתפרנסים. קניתי לי מנעלים בעד שקל אחד, לבשתים יום אחד, והנה נראו ראשי אצבעותי מחרכי המנעלים; קניתי קמח דגן והנה מעורב הוא בקמח שעורים. כך כולם עושים, ולמה לנו להיות צדיקים יותר מכולם?

אל תאמר, יקירי, כי מעודה בחרה בדרך האונאה, יסוד התגרנות, חלילה! ידעתי ברור כי בקרב נפשה פנימה תמאס בה גם עתה: אבל העוני נגע עד נפשה, קרביה יהמו ויחמרו, על־כן תשפוך את מרירות לבה בקללות נמרצות, על כן תדבר תועה על חוקי הצדק ותרמוס את היושר ברגליה.

ואחרי אשר מחזות יפים כאלה יסבוני, האוכל לקחת עט בידי לשעשע את נפשך? ואם גם אחגור שארית אוני ואשב לכתוב, הלא למרות רצוני יתפרצו מעט דברי קינה, יגון ואנחה, אשר ימלאו את כל חדרי לבבי, ולמה להבל איגע? החסרי קינות אנחנו, כי אבוא להוסיף עליהן עוד? הן כל מחזורינו, סליחותינו, תפלותינו, שירותינו וספורינו אך קינה אחת גדולה, אך אנחה אחת גדולה, אך אנחה אחת נוראה! “גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו”, זאת היא ראשית הקינה הגדולה הזאת וממנה תסתעפנה כל קינותינו ואנחותינו. לא ישבנו בארצנו ועבדנו את אדמתנו, כי אז לא היתה לנו כל הקינה האיומה אשר תתפרץ מלב אומתנו זה אלפים שנה, ואז אולי לא היית קורא גם את דברי המרים אשר, למרות רוחי, יצאו מעטי במכתב הזה…

י“ז אדר תר”ם.

זה שני שבועות אנוכי רואה תמורה בביתי ועד היום לא ידעתי סבתה. מאז חדלה אשתי ללכת אל השוק דלותי מאד, כי באמת תגרן לא יצלח אני, והנה פתאום מצאה אשתי כסף לתפור כותנות לנו ולהילדים, גם מאכל שולחננו הוטב מעט. שאלתיה מאין לקחה כסף, אך היא ענתני במלות מקוטעות, וכאשר החילותי להאיץ בה, כי תגיד לי בשפה ברורה, קראה בכעס: – למה תשאלני, “שלים־מזל”? רב לך כי שמתני לכובסת ולעובדת עבודת־פרך? ומה אתה דורש ממני עוד?

וביום הזה ואנוכי שבתי מן השוק ואראה והנה חותני הוציא מכיסו מטבעות רבות וישימן על השולחן. בבואי נבהל מפני ויאמר לשים את הכסף בכיסו, אך אחרי־כן נחם ממחשבתו ויחל למנות את הכסף. כאשר הפצרתי בו להגיד לי מאין לקח את הכסף, ענני בשחוק:

– למה אכסה ממך, והוא לא גנוב עמדי? –

– הפשטת ידך לקבל נדבות? – שאלתיו חרד.

– חלילה! כי אם בהיותי קרוא לחתונה או לברית־מילה, יקבץ זלמן השמש למעני מהקרואים. חצי הכסף יקח לו בעד טרחתו וחצי יתן לי. כן הוא עושה תמיד ובעיני אין עול בדבר הזה: הן אני וילדיך אינם מרויחים מאומה, וכל עול הפרנסה מונח עליך ועל בתי המפונקה, ואני רואה כי עמלכם לא יספיק לכלכל גם את נפשותיכם, ומה גם את נפשי ונפש הילדים. ומה בכך אם אני מקבל בדרך כבוד על־ידי השמש?

– ולתכלית זאת יקראך השמש לכל חתונה וברית־מילה שלא מדעת הבעלים, האף אין זאת? – שאלתי בחרות אפי.

– ומה מני יהלוך אם כדברך כן הוא? למה לי לחקור אם רצויה כונתו, אחרי שמעשיו רצויים, חי נפשי כי לא אוכל לרדת עד סוף דעתך. הנך מתנפח כתרנגול הודי ומתגאה בעוד אשר קיבתך ריקה. הנח, בני, הגאוה לעשירים היושבים בעליות מרוּוחות ואוכלים מעדנים לשבעה. אך לא לנו אביונים ללבוש גאות. תכשיט כזה לא יכסה קרעי בגדינו ולא ישבור רעבוננו.

– כן דברת, אבי! – קראה אשתי – הוא “השלים־מזל” לא יחפוץ לבקש פרנסה ככל אדם ובגאותו יאבד.

– האנוכי אינני חפץ לבקש פרנסה? – קראתי בכל לבי, לו יכולתי למצוא מחיתי מעבודת נושא סבל, כי אז עמדתי בכל יום יחד עם כל ה“יחפים” השכורים על השוק לבקש עבודת־פרך, אבל העבודה ההיא מפרכת כל הגוף ואינה מביאה שכר, כי אם די להחיות נפש אחת בדוחק.

– ומדוע לא תבקש לך תלמידים? מלמדים רבים חיים בנחת, אף אם לא בעושר, ואתה לא תחפוץ לעשות כמוהם גם בעת אשר כמעט גוועים ברעב. הן לו אך תחפוץ, כי אז כל הגבירים נתנו על ידך את בניהם. עוד ראשך לא ריק מכל חכמה ודעת. לו חפצת כאשר יכולת, כי אז לא היינו אומללים כיום הזה.

– הנני לעשות חפצך! – אמרתי לה אחרי דומיה רבה – אבל הבטיחוני כי לא תטנפו ידיכם בכסף־נדבות.

– הוי כסיל ובער! המרוב כל הננו מביאים את התועבה, כסף־הנדבות, אל ביתנו? לו יכולתי למצוא לחם צר ומים לחץ מיגיע כפי, כי עתה לא עשיתי זאת, יסר יסרני יה להיות אומללה מכל הנשים. אין זאת כי־אם עוונותי רבים וגדולים מאד…

י“ב תמוז תרמ”ה, אחר חצות הלילה.

זה כחמש שנים אשר עבודת המלמדות עבודתי. מצבי החמרי הוטב מעט, מלפנים רעבתי, ועתה לחם צר לא יחסר לי, אבל נפשי דואבת עתה יותר מאז: מלפנים עני הייתי, אבל איש ישר, עלוב ולא עולב, נפשי היתה טהורה כבור, ועתה נכתמה, מוראה ונגאלה… בעד פתותי לחם מכרתיה, בזיתיה, השחתיה… ולמי אני עושה עול? לא איזה שקלים אני גונב מגביר, אשר בעיניו כמוהם כאין, כי אם את החיים ואת הטוב הנני גוזל מילדים רכים ונקיים; לא ממון אני חומס, כי־אם נפשות, נפשות זכות וטהורות! לא אדבר על הענויים הקשים אשר אתענה בהם, בהשפילי את כבודי ללכת לקבץ התלמידים בין הזמנים, בשמעי דומם מפי האבות הבורים חוקים ותורות איך ומה ללמד את התלמידים; לא אדבר על הבזיון והחרפה אשר אנחל בבואי על שכרי, אשר בעיני האבות נחשב כחסד וכנדבה – כל המכאובים הללו כאין המה נגד המכאוב הגדול, אשר יחדור אל תוך לבי מסדר הלמוד…

סדר הלמוד! הלזה יקרא סדר? לא, לא סדר יקרא, כי־אם בוקה ומבוקה ומבלוקה! סדר כזה ישרור בתופת, באבדון, במקום אשר תיוּסרנה נפשות חטאות על כל מעשיהן הרעים. וגם אני כאחד משדי שחת הייתי ואומנתם תפשתי, אך לא ליסר רשעים מתים, כי אם לענות צדיקים, ילדים חיים שלא חטאו ולא פשעו… הנערים הלומדים בחדרי לא שוים הם בשנותיהם ובלמודם, אחד ילמד גמרא, השני נביאים אחרונים, השלישי נביאים ראשונים וכן הלאה. אך כשעה ביום אלמד עם כל אחד ושאר היום עליהם לשבת בטל. בראשונה, בכלותם את למודם, קראתי להם דרור לשחק בחצר ככל אות־נפשם, אך עד מהרה נודע הדבר בעיר, (לאסוני ראו כי אחד מתלמידי העיף נחש עשוי מנייר למרום…) ויבואו אדוני ויעידו בי, כי אם אוסיף לתת לבניהם ל“השתובב” בחצר לא יוסיפו עוד לשלחם אל “חדרי”. נסיתי לדבר על לבם ולהבינם, כי ארע לנפשות הילדים אם אאסור אותם כל היום אל השולחן, אבל הם לא הטו אלי אוזן, כי לפי דעתם אם ינתן לילדים להשתעשע לא ישימו לבם ללמודים.

רגע אמרתי: לא אעשה דבר נגד היושר והצדק, אעזבה את ה“מלמדות” ויעבור עלי מה, אך כרגע זכרתי את אשתי וילדי וכמו שמעה אזני צעקתם ללחם וימס לבי ומעי המו… בקשתי לי “הוראת התר” ואמרתי לנפשי: הן גם אם אעזבה את המלמדות לא ינצלו התלמידים מרעה, ואם כן טוב טוב להם, כי יתענו תחת ידי, לכל־הפחות, אנוכי אקל מעליהם את עולם ככל אשר אוכל.

השמעתי באזני התלמידים את הגזרה הרעה אשר חרצו אבותיהם לבל ישתעשעו עוד בחצר ועליהם לשבת כל היום על־יד השולחן, ויקבלו עליהם את הדין דומם, אך מבבות עיניהם נראה, כי נפשם רעה להם על חופשם המעט כי נגזל… אולם בשבתם על־יד השולחן לא יכלו לכלוא את רוח־הילדות המפעמת בקרבם, ויפריעוני מעבודתי בשחוקם ובמשחקם, ועל־כן בקשתי להם תמיד עבודה: לחזור על למודם, לכתוב ולחזור ולכתוב לבל ישבו בטל. אבל גם הנערים לא ריקים הם מדעת, ויבינו כי כל מגמתי אך להטרידם בעבודה, אף כי אין בה כל תועלת, ויתחכמו לי לעשות מעשיהם בסתר ולגנוב דעתי.

אפס לעתים לא רחוקות בסתר החלו ובגלוי כלו: נער מרט את בשר רעהו בסתר, והנה התגלע הריב, וישמע קול מהומה בבית. למלמדים אחרים יש תרופה במה לעצור בעד הרעה: שוט או אגרוף, אבל אנוכי לא יכולתי להשתמש בתרופה כזאת, כי אמרתי לנפשי: איזו זכות יש ביד הגדולים להכות את הקטנים אם גם לטובתם הם מתכונים? אם הכוהנים הקתולים ענו ויטבחו בני־אדם, למן הדריכם בדרכי דתם ולהיטיב לנשמתם, הנלך גם אנחנו בעקבותם לענות נפשות ילדינו למען ייטב להם לעתיד לבוא? הכי מפני שהגדולים גדולים הם וחזקים, והילדים קטנים הם וחלשים, ועל־כן יש לגדולים רשות לרדות בקטנים? לכן לא הרימותי עליהם ידי, כי־אם יסרתים, פעם בדברים רכים ופעם בגערה; אך כל זה לא יועיל כי־אם לרגע: הטבע, אשר ידרוש מהם תנועה ושחוק, ישכיחם ברגע כל דברי מוסרי ותחנוני וישובו להפריעני מעבודתי ועלי להזכירם בכל רגע, לכן יחר תמיד גרוני ולבי חלל בקרבי… סוף דבר: הנני משחית גום, כי לא אתן להם לחזק כוחם ולגדול על־פי דרכם, והנני משחית מדותיהם, כי אלמדם להונות ולהסתתר, ויחד עם זה הנני משחית את גוי בעבודה קשה ושפלה, ומשחית גם את נפשי, כי יודע אנוכי ומכיר מה רב עווני ובכל־זאת הנני מוסיף לחטוא…

– הס! הנה קול דופק בדלת… אך לא בדלת מעוני הוא… הנה הכרתי את קולה… בת שכנתי היא, אשר בכל לילה תטייל על־יד בתי־המלון… הנה אנוכי רואה פניה מבעד החלון. הה, פלצות וזועה… אמנם גם היא לא מרוב כל הזילה את כבודה… הוא השטן והוא מלאך־המות!… עוד מאושרה היא כי הסכינה במצבה ופיה מלא שחוק תמיד, ואנוכי, אויה לי! זה חמש שנים אשר אנוכי מלמד ותמיד יכני לבי על העוון אשר בידי, תמיד יאכל הנוחם כעש את קרבי, תמיד הנני שומע קול נורא קורא בנפשי פנימה: הוי, קין! עריץ, שופך דם!…

ח' חשון תרמ"ז.

היום ראית את פני בראי והנה דלו מאד, חורת־מות תכסם, עיני גדולות ונוצצות וסביבן כמראה תכלת, לחיי שוקעות ומשני אך שרשים אחדים נשארו, המכאיבים לי מאד, מיום ליום יחסר כוחי ומכאובי ירביון. הגערות אשר השמעתי תמיד שמו פרצים בלבי וכל קרבי נשחתו…

אולם על זה לא תדאב נפשי, כי אנוכי לא המות אירא, כי־אם החיים… אבל יחד עם גופי חלשה גם רוחי. מלפנים נשאתי כל תלאותי דומם, לא השמעתי תלונה ואנחה. גם בעת אשר צרותי עברו ראשי, התהלכתי עם אשתי ובני באהבה; נחמתים, חזקתים בדברים טובים. גם לתלמידי כאב רחום הייתי; אכן תמיד גערתי בהם, הראיתי להם פנים נזעמים, אבל בקרבי בכתה נפשי לגורלם המר, ובסבלנות גדולה בארתי להם דבר אחד כמה פעמים ונשאתי לכל שובבותם. ועתה נצחוני הצרות, הכריעו את נפשי ולא אעצור עוד כוח למשול ברוחי. גם דבר קל יעורר את כעסי ומקוצר אפים לא אבלום את פי, והנני ממטיר קללות וחרפות על כל אשר ירגיז מנוחתי. עתה לא אוכיחם למען ייטיבו דרכם, כי־אם למען השקט את סערת לבבי, את אש כעסי וקצפי, לקחת נקם… עתה בחרות אפי, אמאס, אשנא את בני ביתי, את תלמידי, את התבל ומלואה: הנני רואה כי כולם קשרו עלי להרעימני ולהוסיף על פצעי פצעים חדשים לרגעים.

אך הספרים המה שעשועי בעניי, ומדי אשבות מעבודתי אשים בהם כל מעיני, אקרא, אתענג ודעתי תנוח. תנוח? – שקר דברתי! דעתי לא תנוח מהם, כי דבריהם עוד יוסיפו שמן על התבערה, יעוררו בקרבי את רגשותי, יפתחו את פצעי ויגדילו את מכאובי, ובכל־זאת הנני מתענג בהם, ונפשי לא תשבע מהם; לבבי הפצוע יזוב דם, ואת עיני לא אוכל להסב מן הספר.

מה יתגעש לבבי בראותי איזה ספר מתאר את הדר כבוד הבריאה, את ההרמוניה השוררת בה! מדוע – אקרא בחמתי – כל סדרי בראשית יפים ומשובחים ואך סדרי חיינו מקולקלים ונשחתים! עד מתי ימצאו בתוכנו “נותרים”, אשר טוב היה להם ולעולם שלא נבראו? עד מתי, עד אנה?

לפעמים ראשי עלי כגלגל סובב הולך, מחשבותי תקרנה כהקר באר מימיה, והנני חש בנפשי, כי צר להן המקום ועוד מעט תנפצנה את עצם גולגלתי ותצאנה פרצים… עוד מעט ומאור שכלי ידעך, בינתי תסתתר והייתי משוגע… מה נורא הוא להיות משוגע!… הנה הנערים הקטנים רודפים אחרי, יתקלסו וידו בי אבן, ואנוכי לבוש קרעים, ראשי פרוע ופי מדבר תהפוכות, וסביבי נשמע קול שחוק ולעג… שמחו, שמחו, נערים! כי מתי יתענג האדם? הלא בראותו באיד רעהו… אולם טוב למשוגע אם לא יחוש מאומה בהשתגעו, כי אז הלא כמת יחשב ולא ידע מכאוב ובוז ולעג לא יבין, אבל מי יודע – אולי גם המשוגע מרגיש חסרונו? אולי יודע ומכיר כי משוגע הוא, ולמרות חפצו פיו מדבר תעתועים, וידיו עושות מעשים משונים?…

– הה, אלי, אלי! על מה שוא בראתני? האמנם אך למען אהיה שעשועים לנערים שובבים?…

ב' טבת תרמ"ז.

למלא סאת צרותי עוד היה לי גדליהו לתלמיד… אמנם רבים העידו בי מראש שלא אקחהו, אך אנוכי חמלתי עליו: ראיתי כי כשרונותיו טובים מאד, גם אמו האלמנה הפצירה בי מאד לקחתו, בכתה לפני, ולא יכולתי השב את פניה. אמנם כשרונותיו טובים מאד. בעת אשר ישב ללמוד אז פניו ינהרו, עיניו השחורות תפקנה חכמה, ופיו – מרגליות בדעת ובתבונה ובמתינות. ארמוז לו בשתים שלוש מלות, והוא מבין הכל, ואנוכי יושב ממולו, שומע ומתענג… אפס בכלותו ללמוד והנה יהפך לאחר, כרגע והנה את האחד ישרט בצפרניו, את השני ימרט באצבעותיו, מהשלישי יגזול כלי־משחקו, את הרביעי יכנה בשם לוַי, אשר המציא לו להרעימו, ורבתה המבוכה והמהומה ב“חדר”. וכל אלה לא מרוע־לב יעשה, לא משנאה, כי באמת לבו טוב לכל רעיו, ותמיד יחלק ביניהם כל כלי שעשועיו אשר יביא עמו חדשים לבקרים, ומה גם כפתורים גדולים וקטנים, מנחושת, מעץ ומעצמות, הנמצאים אצלו תמיד לרוב. פעמים רבות מצאוהו בבית־המדרש מתגנב תחת הבגדים העליונים וקורע משם את הכפתורים, ויכוהו מכה רבה, והוא מאולתו לא ישוב. כסף כי ימצא בכיסי הבגדים לא יקח, כסף לא נחשב בעיניו למאומה, ואך כפתורים יבקש, להם תכלה נפשו, וכאשר ירכוש אותם במספר רב, ימהר לחלקם בין רעיו, ואך שנים שלושה “מצליחים” ישאיר לו לזכּוֹת על־ידם בגורל… ובכל־זאת, מטעם הכמוס בעומק נפשו, תמיד יקרא לריב ומצה; לרגעים יעשה להם שלום ולרגעים יקדיש מלחמה. כל הדברים האלה יעוררו בלי ספק שחוק בעיני כל רואה, אבל לי לא היו לשחוק. לרגלי כפתוריו ומלחמותיו ומשחקיו, אשר ימציא לרגעים, עלי לשבת תמיד על כסא־הדין לשפוט בינו ובין רעיו, גם בעת אשר אני מלמד את אחד הנערים ספר, וטרוד אני מאוד להטעים לו את הענין ולשומו בפיו. לוּ היה כוחי עתה ככוחי אז, אולי יכולתי להאריך אפי, אבל עתה לא אוכל, נפשי קצרה בעמלי.

וביום הזה גדלו מצוקותי כפלים: אד עב כענן ימלא את האויר, השלג ימס ועמו ימס גם לבבי בקרבי מהשיעול החזק אשר יפרפרני ויפרק את כל עצמותי. והוא, הנער השובב, יודע ומבין כי רע לי מאוד, ועל־כן יסכסך לרגעים את התלמידים ויקים שאון ומבוכה. צויתיו לחזור על למודו, והוא במעוף־עין כלה עבודתו, צויתיו לכתוב, וישחת את כל הספרים בדיו. גערתי בו, קללתיו קללות נמרצות, והוא ישב דומם כנער תמים, ואך הסירותי את עיני ממנו, והוא שב לתעלוליו.

– “הרבי” לא יעשה לי מאומה! – שמעתיו אומר בלחש אל חבריו – אמי אמרה, כי אם יגע בי, תמרט את זקנו, גם שער אחד לא תשאיר בו.

הדברים האלה חדרו כחצים בלבבי, עד מות חרה לי… היא עוד תבוא למרוט זקני, תחת כל הצרות אשר סבלתי וסובל ממנו!…

ובעוד אני חושב מחשבות, והנה נשמע קול ענות חלושה, כי שרט גדליהו בעט ברזל אשר בידו בצואר רעהו. פתאום חשתי בנפשי, כי חדלתי מהיות אדם ונהפכתי לחיה רעה, שואפת נקם ורצח. לא יכולתי עוד להביא מעשי במשפט, כי־אם לכל אשר משכני היצר שמה הלכתי וכל אשר צוני נכון הייתי לעשות… כרגע קפצתי מעל מקומי, אגרופי התקמץ בחזקה, ובעמדי עליו אמרתי להכותו בכתפו, אך הוא נטה מפני ואגרופי כמטיל־ברזל ירד בכוח על צדו…

– אויה, אויה! – קרא הנער ויצנח מעל הכסא ויתגלגל על הארץ באחזו בצדו המוכה… התלמידים כולם ישבו דומם, ועצמותיהם רחפו ממגור. אין זאת כי־אם נורא הייתי ברגע ההוא!

אולם כשמעי את קול יללת הנער המוכה, והנה כמו שמעתי את הקול אשר יחדור אל קרבי זה כשמונה שנים: “הוי, קין עריץ, שופך דם!” וכמו עוד הלוך הלך הקול ויגבר עד כי בקע שמים, הרגיז תהומות, הרעיש והחריד כל מוסדות התבל…

– מדוע הכיתיו? – שאלתי לנפשי – הכי הוא הנער הקטן אשם אם אמו אמרה דבר סכלות? הכי בו העוון אשר מבלי יכולת לכלוא את הרוח העזה, אשר תפעם בקרבו יקרא תמיד לריב ומלחמה? הן אך בי, בי העוון, כי לא אשים עיני לחנכו בדרכו, בדרך אשר התוה לו הטבע, ואמו תצדק מאוד, אם תבוא ותמרוט את זקני, ולא לבד את זקני, כי גם אם תסיר את ראשי מעלי, לא ימצאה עוון…

ובעוד אני חושב מחשבות נוחם, והילד מתגלגל על הרצפה, אוחז ידו בצדו ומתפתל וקורא: אויה, אויה!…

וכעבור רבע שעה קם מן הארץ וישב אל השולחן, ולא דבר מאומה עד שובו אל ביתו.

י“ז תמוז תרמ”ז.

יש אשר יעברו על האדם ימים רבים והיו בעיניו כימים אחדים, ויש אשר יעברו עליו ימים אחדים וכימי הנצח יחשבו לו.

מעת אשר נחתה ידי בתלמידי האומלל עברו אך חמשה־עשר יום, וליסורי אשר סבלתי בהם אין מספר. כמו אלפי פתנים הקיפוני ולרגעים נשכוני, דקרוני, חדרו עד תוך לבי, עד מעמקי נפשי…

אמרתי כי הוא יבוא עם אמו, וגם הכינותי נפשי לשמוע מפיה קללות וגדופים ולהודות לפניה, כי אמנם הצדק אתה. אך הוא בא לבדו דומם ועצוב־רוח ויהמו מעי לו ונפשי נזלה, נזלה…

הה, מדוע לא באה אמו? מדוע לא מרטה את לחיי? מכותיה היו תרופה לנפשי הדואבת, או אז ידעתי כי לקחתי מעט מהגמול אשר עלי לקחת, ועתה דומיתו ועצבונו עוד הוסיפו מכאוב למכאובי… גדליהו – דומם ועצוב! הנהיה כדבר הזה?

* * *

מדוע לא הגיד לאמו כי הכיתיו? האם הודה בלבו כי חטא נגדי ויצדק עליו את הדין, או אולי הדברים אשר דבר בשם אמו בדויים היו מלבו? – מי יודע? בכלל לשוא עמלתי לבוא עד חקר נפשו, כי תכונתה נעלמה ונסתרה מבינתי. אולם מי הוא המלמד אשר ישים לב לדעת תכונות נפשות תלמידיו? הגנן בטרם יבוא לפקח על העצים ולמד את תורת־הצמחים, תכונותיהם, סגולותיהם, וכל צרכיהם; אבל לנו, בבואנו לחנך בני אדם, כל הכנה אך למותר. רב לנו, כי האבות הבורים נותנים לנו תכנית למודים, ומה לנו לדעת עוד?…

וישב גדליהו עצוב ושמם בחדר עד הצהרים ואחר בקש ללכת הביתה ולא שב עוד. הוא עלה על ערש־דוי ומשם הורידוהו שלשום…

כל ימי חליו הייתי מוכה בשממון, פעמים רבות ביום הלכתי לדרוש שלומו… אל נכון שבחוני רבים על אשר אשתתף בצער האלמנה… אמנם כן: ההמון על־פי רוב משבח את המגונה…

שלשום בלילה ישבתי בחדר החולה. אמו, אשר לא ישנה זה ימים אחדים, תקפתה השינה ותישן. מלאת שלחופית רגבי קרח ואשים על קדקוד החולה הלוהט, והוא נושם בכבדות, מגנח ומבקש תמיד להתהפך, אך כאב צדו השמאלי לא יתנהו למלא חפצו… לרגעים יפתח עיניו ויביט אלי בזעם, ושפתיו תלחשנה דברים אשר לאזני לא יגיעו, אבל אני מבין אותם גם מבלעדי אשמעם. הוא ישאלני, מדוע קפדתי פתיל חייו בעוד היה מלא עלומים, בעוד אשר לנגדו שמחו השמים והארץ, מדוע? מדוע?… ולשון השעון התלוי על הקיר מתנועעת הנה ואנה וקוראה: קין, קין, קין! ולקולו יענו עוד אלפי קולות היוצאים מכל צבאות התופת: קין, קין, קין!

בשעה הראשונה בלילה כמו סר חוּמו הגדול. ובפתחו את עיניו ראיתי, כי שב אליהן האור הטבעי.

נגעתי בו, והנה הוא קר כקרח, ואחרד מאוד… העירותי את אמו ואומר, כי אלכה להביא הנה מהר את הרופא, להגיד לו כי תמורה גדולה היתה במחלת הנער.

בבואי עם הרופא מצאתי את אם החולה מתיפחת, קורעת שמים בזעקתה, וגדליהו יקירי ישן שנת הנצח, וידו הקטנה והדלה מונחת תחת לראשו. הוא מת מאפיסת הכוחות.

הוי, אם אומללה! – אמרתי לנפשי – אבדתי גדולה מאבדתך: לך אָבד ואנוכי אִבַּדְתִּי…

ר“ח אדר תרמ”ח.

בקושי הנני הולך צעדים אחדים בבית. חותני כמאז הולך לכל חתונה וברית מילה ושם יאכל וישתה ויקח נדבות. שמעתי כי הגביר פ. גרש אותו, בבואו אל ביתו כדרכו בלתי קרוּא לשמוח עמו, וחותני לא התרגז וילך לו בשלום… עתה לא תתבושש עוד אשתי מקחת את הכסף מיד אביה לעיני, וגם מלחם אביונים תקבל שני ככרות לחם בכל שבוע. בקשתי כי יובילוני לבית־החולים אשר ליהודים, למען לא אהיה למשא על בני ביתי, אך המפקח על בית־החולים אמר, כי לא יקבלו שם מוּכּי־שחפת פן יאריכו ימים…

מרגיש אנוכי, כי כוחותי מתחזקים, אף כי להרפא לגמרי אין כל תקוה. אולם גם אם יתחזקו כוחותי, למלמד לא אהיה. עד הנה עבד הייתי לשטן המשחית ומעתה לא אחפוץ עוד לעבדו… הרבה עבדים לו גם מבלעדי…

היום שמתי עיני על כל אשר כתבתי בספר הזה. חשבתי אחד לאחד חשבונות חיי, והנה היוצא מהחשבון: אפס ותוהו…

מלפנים אמרתי, כי רב כוח עמי להטות את דרכי החיים לפי חפצי ונטיתי, כי אפעל ואעשה גדולות ונפלאות, אך החיים הפיצו את כל תקותי, צרפנוי בכוּר עוני ואצא כּוּלי סיגים, גבר לא יצלח…

לפעמים אמרתי: אדון אנוכי לעטי, כי בו אוכל לתאר המון רגשות וסערת רוחי, עניי ומצוקותי, אך גם בזה שגיתי: כל אשר כתבתי איננו גם חלק קטן מהרגשות אשר התחוללו תמיד בקרבי, איננו גם צל ודמיון מהתלאות אשר עברו על ראשי. מאומה, מאומה לא יכולתי לעשות בתבל, מלבד לאבד נפש נער קטן…

ר“ח ניסן תרמ”ח.

קץ חיי בא. הנני מת… ואם גם אוסיף לנוע בארצות החיים, אם גם רגלי עוד מתנהגות בכבדות ודמי עוד לא קפא בקרבי, בכל זאת במתים נחשבתי, כי אפסה כל תקוה מלבי להסתפח אל חברת החיים ולחיות כאחד האדם. אבר מדולדל אני, אשר אם יחתך מהגוף – ורוח לבעליו, ואם ימשך אחריו – והיה עליו למשא. הנה עשיתי לי שק קטן: בו אקבור את המון רגשותי, כל מאויי וכל תקותי אשר הוליכוני שולל ימים רבים. את השק הזה אשים על שכמי ואלכה אל כל אשר ישאני הרוח, ואסובבה על פתחי הנדיבים. לאיש אשר יתן לי פת לחם, אתן טפות אחדות מדמי לבבי, ואשר יתן לי אגורת כסף, ונתתי לו נתח בשר מבשרי!… קחו לכם, אחי, דמי ובשרי. הנחה לא אבקש מכם, כי לא יקרו בעיני: הדם דם התמצית הוא והבשר – בשר פגול רקוב ונבאש, אשר גם כלבים לא ימצאו בו חפץ.

היום הנני הולך – אמרתי אל אשתי – אל העיר הקרובה… למצוא שם לחמי..

– הוי, איש לא יצלח! – אמרה אשתי – כל המלמדים אינם יודעים לא לשון ולא ספר ומוצאים לחמם פה, ואתה תנוד ותנוע לבקש לחם. הלא חולה אתה, ומי ישים עליך שם עין לתת לך מאכל חם בעתו? –

בני ובנותי יכתירוני מסביב ויבכו… לבם ינבא להם, כי נפרד אני מהם לנצח. ואף כי לא הבאתי להם תועלת, בכל זאת אב אוהב הייתי, והקטנים מרגישים מי המה אוהביהם. רב לכם, בני! לא אתם הראשונים ולא אתם האחרונים, אשר ירוו את הארץ בדמעות חמות. טפות טפות נתקבצו ותהיינה לים גדול, אשר אוקינוס שמו, על כן מימיו מרים ומלוחים. –

תמו דברי יצחק.

ואלה הם דברי המלבה"ד:

בפנים רוסיה ישבתי בפלך ק.

פעם נכנס אלי איש כבן שלושים, “אברך משי” רזה מאד ובעל עינים גדולות ולוהטות. שמעתי שהציע לפני רבים ללמדם איזה מלאכות: להכין סבּוֹן שריחו נודף, לצבוע איזה צבעים, להסיר כתמים וכדומה. ולפי הנראה אמר להציע זאת גם לפני. בקשתיו לשבת ולהמתין קצת עד שאגמור איזה מכתב. בתוך כך מצא על השולחן ספר “בחינות עולם” וישם בו את עיניו. ראיתי, כי הנה נשקע כולו בקרבו. אני גמרתי כבר את המכתב, והוא לא ידע מה שנעשה סביבו. הבנתי כי זהו איש ספרות, וניסיתי להכנס עמו בשיחה. הוא לא כחד, כי מלפנים היה קורא בספרים.

– ועכשיו?

– ככה. – ענני.

– ואולי גם נסית לכתוב?

– כך, נסיתי.

– ועכשיו?

– חלודה עלתה על העט – ענה באיזה לגלוג מר.

– מדוע?

שאלה זו נשארה בלי תשובה. הבינותי, כי לא יפה היה מצדי לבוא בחקירות ודרישות – ונשתתקתי. קניתי ממנו איזה רצפּט, ובעמדו להפרד ממני, אמרתי לו שהנני נכון לעזור לו, אם ימצא בי חפץ. הוא לחץ את ידי בחזקה לאות הודיה וימהר לצאת.

_______

בעוד זמן קצר מת האיש בבית־החולים משחפת מהירה. ואני קבלתי פתקה, שהשאיר לי לפני מותו עם תכריך של כתבים.

אדון נכבד, מר שריה הסופר!

תכריך כתבים שמור אצלי. סכלות היתה עמי, כי שמרתיו תמיד, למרות הכרתי שאין בו תועלת. ובכל זאת נצחתני סכלותי שלא לשרוף אותו בידי, והנני מוסר לך, אותי תעשה זאת אתה…

מוקירך יצחק.

קראתי את הפתקה כמה פעמים והבנתי מתוכה, כי בעומק לבו רצה האומלל, כי דבריו יתפרסמו; והנני מוציאם לאור לעשות בזה את רצון המת.

שריה הסופר.

בת העשיר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

מֵאִיר הַשַּׁמָּשׁ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

— השכחת, מאיר, כי חמישי בשבת היום ולנו אין עוד קמח לחלות, — אמרה רחל לבעלה.

— ומה אעשה, רחל? ימי “הספירה” עתה, וההכנסה מעטה. פתחי נא את “קשריך” והוצאת משם די צרכי השבת, ובעת אחרת אשלם לך.

— ולמה תדבר הבל? — ענתה האשה בכעס, — אחת נשבעתי ומשבועתי לא אשוב: תיבש ידי אם אגע בכסף ההוא, כי קודש הוא לנדוניה לשפרה בתנו.

— שפרה בתנו! — שנה האיש בשחוק – אמנם בת בוגרת היא! יודעת היטב לשחק בצעצועים. הוי, רחל! בטחונך באלוהים רפה מאוד, הנותן לה חיים, הוא יזמין לה גם חתן טוב, גם נדוניה רבה, ולמה תדאגי לה כה?

— ואיככה אבטח? — ענתה האשה בתלונה, — ואנוכי הלא רואה את עשרך מה רב הוא… זה עשרים וחמש שנה, תהלה לאל, אנוכי עמך ומה מצאתי בביתך? — אך לחם צר ומים לחץ. גם זוג מנעלים לא מצאתי לקנות מכסף פרנסתך, ולמה לשוא אייחל כי תשיג ידנו לתת נדוניה לבתנו, אם לא אכין בעוד מועד?

— ה' הטוב יכפר בעדך – אמר האיש באנחה. — אסור לדבר כדברים האלה.

— מחילה, סליחה וכפרה! — הוסיפה האשה להתלונן מקוצר אפים, — אבל כסף לצרכי השבת מאין נקח?

— “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”, הורונו חכמינו ז"ל. אם אין לחם חטה, נאכל לחם דגן, ואם אין בשר, תטמיני מאכלי חלב. —

— הוי, גבר הפכפך! — קראה האשה; — פעם הוא מתחסד כמלאך, ופעם נקל בעיניו גם לחלל את השבת. להטמין לשבת מאכלי חלב! הנשמע כדבר הזה? הכי בכפר אנחנו יושבים? הלא ברחוב המקולין מושבנו, ואנחנו נטמין מאכלי חלב? — היה לא תהיה כזאת!

— אבל מה אעשה? — שאל מאיר.

— אם אפסה לך כל תקוה להשיג כסף, לך ונתת בעבוט את דוד הנחושת להחנוני ולקחת ממנו קמח וגם אגורות אחדות מזומן תקח מידו, והיה לנו לקנות בהן בשר.

— יהי כדבריך. אך איפה היא שפרה? הלא כמעט לא אכלה ביום הזה. —

— מאז באה גרונה ובתה לגור בשכונתנו חדלה שפרה מאכול, כי נחמה רעותה תטריד אותה בצעצועיה תמיד, עד כי תשכח את רעבונה.

לחנם תוציאי דבה על נחמה. לא פעם ולא שתים התבוננתי ואראה, כי הצעצועים לא יקחו את לב נחמה, ואך שפרה בתנו מתענינת בצעצועים הרבה יותר מנחמה שאינה באה לשחק אלא לעשות נחת רוח לשפרה בתנו.

— ידעתיך, ידעתיך, מאז! — קראה האשה. — את כל הבנים תאהב, מלבד את הנפשות אשר לך הן; אותן תשנא בלבבך והבט אל פניהן לא תוכל.

מאיר נתן קולו בשחוק לשמע דברי אשתו ותוכחתה.

— לי עת “יציאת נשמה” ולו עת לשחוק! — הוכיחה אותו אשתו בחמתה אשר בערה לקול שחקו, — הוא שכח כי אין לנו עוד “חלה”… מהר ולך, כי עת להכין השאור.

האיש לבש את אדרתו ויקח את דוד הנחושת ומקלו בידו ויצא מן הבית. ובעת ההיא ישבה גרונה הענוגה, שכנת מאיר, על צלע התנור יחד עם נחמה בתה, נערה כבת שמונה שנים. נחמה הסירה בצפרניה קליפות תפוחי־אדמה קטנים כאגוזים וצלויים, וגרונה רסקה אותם בקערה בכף עץ. ושתיהן השתעשעו בתענוגן העתיד לפניהן, כי אחרי שירסקו את תפוחי־האדמה היטב יערבו בם מעט שמן קנבוס והיתה להן כעין מרקחת לארוחת הצהרים לאכלה עם לחם.

ועל יד התנור על הארגז הקטן ישבה בת מאיר השמש, בת גילה של נחמה, ותתעסק בצעצועיה בעיון רב.

— מדוע, אמי, לשפרה רעותי יש אב, ולי אין? — שאלה נחמה את אמה ותשא אליה את עיניה השחורות.

— גם לך היה אב, — ענתה גרונה באנחה, — ואולי יש לך גם עתה באיזו ארץ רחוקה. אביך היה יפה מאוד, כעיניך – עיניו וכאפך – אפּוֹ. ישבנו עמו יחד באהבה כחמש שנים, ואחרי כן לא היה לנו במה לפרנס נפשותינו וילך מאתנו לבקש פרנסה בארץ רחוקה. עוד זכור אזכור את היום, אשר בו עזב אותנו. בת ארבע שנים היית אז. עודני זוכרת איך חבקת בזרועותיך הקטנות את צוארו, והוא נשקך ודמעות נזלו מעיניו, וגם נפשי השתפכה ותמוג בבכי, כמו אמר לי לבי, כי נפרדנו לימים רבים ואולי לנצח.

— ומדוע כל האבות מוצאים פרנסתם פה, ואבי לא מצא?

— מזלי גרם, בתי, במזל רע נולדתי.

— מה זה מזל? —

— פתיה! מה זה תשאלי? — מזל הוא מזל. יש מזל טוב ויש מזל רע. הנה קלמן העשיר היושב לנגדנו, לו בית רחב ידים ופרנסה ברוך־השם. והוא כבד בכסף ובזהב, ולנו אין מאומה; ומדוע יהיה כדבר הזה? יען כי אין מזלותינו שוים. —

— ומדוע אין המזלות שוים? —

— אין זאת כי הוא עשה רצון אלוהים, ועל כן ישפיע לו עושר וכל טוב, ואנחנו חטאנו לו ועל כן יסתיר פניו ממנו. —

— אמי אמרה – קראה שפרה פתאום, מבלי הרים עיניה מצעצועיה, – כי יען שקלמן קונה לימי השבת תרנגולות שמנות ודגים גדולים וטובים, על כן ד' נותן לו כל ימי השבוע פרנסה רבה.

ברגע הזה נפתחה הדלת ורחל, אם שפרה, באה הביתה.

— היא עוד יושבת פה, השובבה? — שאלה רחל בהביטה אל בתה – הלא עוד לא באה מאומה אל פיה היום, אך כוס אחת חמים שתתה ותנס מהבית. גרשי נא אותה, גרונה, וחדלה מהשתובב.

— מדוע אגרשנה והיא איננה עושה לנו כל רעה – אמרה גרונה; — היא יושבת לבדה ועוסקת בצעצועיה, ואנחנו יושבים לבדנו ועוסקים בעבודת הבית.

— אבל מדוע שכחה לאכול? —

— אני אכלתי פה – ענתה שפרה.

— מה אכלה? —

— פרוסת לחם – אמרה גרונה.

— לחם זר ינעם לחכה מכל מעדני אמה – הוכיחה רחל את בתה, — לכי הביתה לאכול ארוחת־הבוקר..

— אם תלך עמי נחמה והלכתי, — ענתה שפרה.

— אל תמשכי את נחמה אחריך, יקירתי, — אמרה גרונה, — כי לה עבודה רבה בבית.

— אם לא תלך נחמה, גם אני לא אלך – אמרה שפרה בהחלט.

— תני נא, גרונה, גם לבתך ללכת אל ביתי לרגעים אחדים – התחננה רחל לשכנתה.

גרונה לא יכלה השב את פני שכנתה, ולמרות רצונה נתנה לבתה לעזוב את עבודתה וללכת עם רעותה.

— האתן לך “חלה” עם חמאה? — אמרה רחל לבתה בשובן הביתה.

— אבל גם לנחמה תתני – קראה שפרה.

— אתן, אתן, — אמרה רחל ותוצא פרוסת לחם־חטה מהארון ותמרח עליה חמאה למדי ותושט לבתה.

— תני גם לנחמה – קראה שפרה עוד הפעם.

— אכלי, אכלי – ענתה רחל ברוזג, — אני אתן גם לה.

ובדברה הוציאה עוד פרוסה ותמד אותה בעיניה, לדעת אם לא גדולה היא יותר מדי, ותמרח עליה מעט חמאה ותושט לנחמה.

אך נחמה עמדה מנגד ולא נאותה לקבל את הפרוסה.

— אכלי, נחמה, — הפצירה בה שפרה – הן לא נכריה את, כי תבושי לאכול מפתנו.

נחמה קבלה את הפרוסה ותברך ברכת “המוציא” ותאכל במתינות, ושפרה בלעה שתים, שלוש פתים בחפזון, בטרם לעסה היטב, ואחר השליכה את הפרוסה מידה.

ב

מאיר השמש הוא איש כבן ארבעים וחמש שנה, אך מראהו כמראה בן ששים. שערות ראשו וזקנו הלבינו מאוד ופניו הירוקים מלאו קמטים, קמטים. קומתו שחה וכמו עלה גבנון על גבו. לא שמש פשוט היה מאיר, כי לא עבד עבודה באחד מבתי המדרש וגם לא בצרכי הקהל. ואך זאת היתה עבודתו: להתפלל בימי החג “הזכרת נשמות” ותפלת “אל מלא רחמים” בעד כל המתים שהיו רשומים בפנקסו, ולהודיע לכל איש בכל שנה את יום מות הוריו, לבל ישכח להדליק נרו ולאמור “קדיש”. גם היה כותב כתובות ותחת החופה היה שר:

“מי בן שיחי”¹.

ובעד זה, אם נתן לו איש אגורות אחדות מוטב, ואם לא – והלך לו מאיר לדרכו בלי תרעומות ולא חדל בשנה הבאה מהודיע לו שנית את חובתו להוריו.

חלילה לי מהאשים את אחינו בני ישראל – אמר מאיר לנפשו, — הן רוב יושבי העיר עניים הם, וגם אלה אשר יתראו כעשירים פרנסתם מעטה וצרכיהם מרובים, וכמה בטלנים הם מפרנסים? רבנים ודיינים, שופטים ושוטרים, שדרי"ם ועניים בני טובים, חזנים ושמשים, שוחטים ומנקרים – כולם ימצו מחלב הצאן הנהלאה, ואחדים לא ימצאו חלב, יתלשו בשניהן גם מהעור גם מהבשר… אם מזלי גרם להתפרנס כאחד הבטלנים, עלי לדעת כי בטלן אנוכי, כי המה עמלים ואני אוכל, ועל כל מה שנותנים לי חייב אני להודות מאוד מאוד.

אמנם נקל היה למאיר לחשוב חשבונות כאלה, כי הכסף לא היה נחשב בעיניו, אך מעט מזער היה דרוש לחפצו. כי זה ימים רבים התקדש עצמו גם במותר לו ויסגף את נפשו בצום בבה“ב, שובבי”ם ת“ת, עש”ית, ימי המיתה של הוריו וקרוביו, תעניות חלום, ושאר תעניות הכתובות בספר “הרוקח”.

אכן סבה אחת גדולה המריצה את מאיר לנטות אחר סגופים ותעניות ולמאוס בכל הבלי העולם הזה: ילדים רבים נולדו לו וכולם לא הוציאו שנתם. הדבר הזה הכאיב את לבו והשפיל את רוחו ויאמר לרצות את פני האל הנורא בהקריבו לפניו חלבו ודמו, דמעות עיניו וכל מאויי נפשו, אך כי יתן לו “זרע קימא”. וגם שמע ה' תפלתו, ויתן לו בת ויקרא לה שפרה, והוא אז כבן שלושים וחמש שנה.

גם אחרי הולדת שפרה לא חדל מאיר מענות בצום נפשו ומאז הרבה בתפילות ובתחנונים, כי יתן ה' לבתו חיים ארוכים וטובים ושפרה גדלה ותיף למשוש לב הוריה, וכצפורת־כרמים רקדה תמיד ולא שקטה רגע, מעת קומה משנתה עד שובה אל מטתה. אך בשרה היה רזה מאוד, ולעתים התאוננה, כי יכאב לה פעם פה ופעם שם. מאיר אביה רפאה ברפואותיו: התענה ויאמר “תהילים”, רחל אמה – בסגולותיה: לחשה לעין הרע, תלתה עליה שן־זאב, קליפת שבלול וכדומה. גם השתדלה להלעיט את בתה לרגעים אוכל לרוב ומעדנים ותפנוקים שונים.

רעיות רבות היו לשפרה, אשר באו אל ביתה לבקרה תמיד, כי מי זה לא יתרועע עם ילדה, אשר לה כלי משחק רבים ושונים וצעצועים גדולים וקטנים? אך מכולן בחרה שפרה בנחמה בת גרונה הענוגה, ומיום שבאה גרונה לשבת ברחוב המקולין נקשרה נפש שפרה בנחמה ולא התפרדה ממנה.

שתי הילדות שונות היו זו מזו שנוי רב גם בתארן גם בתכונת נפשן: שפרה היתה גבוהת הקומה, פניה ארוכים, צחים וכחושים, ולחייה אדומות כשושנים נובלות, ונחמה היתה נמוכה ממנה, אך בנין גופה יפה וחזק, פניה שזופים, עגולים ומלאים. שפרה היתה מהירה בדבריה ובכל הליכותיה, ונחמה היתה מתונה ודבריה ספורים. פעמים רבות התפלא מאיר בראותו את מבטי עיניה, כי בהן נשקפה בינה יתרה בלתי מתאמת עם רוך שנותיה, ושכל עמוק השופט על כל ענין במתינות ובבקורת חדה.

רחל, אם שפרה, שנאה את נחמה אשר ירשה את אהבת בתה, ותנסה לרחק אותה מעל בתה. פעמים רבות הבינה לבתה, כי לא טוב תעשה, כי תתרועע את אחת הילדות העניות, בעת אשר רבות מבנות העשירים מבקשות קרבתה; אך כל עמלה היה לריק. ומיראתה להכאיב את לב בתה יחידתה נאנסה לכוף את ראשה לפני ההכרח, ולקבל את פני צרתה בסבר פנים יפות וגם להאכילה ממיטב מאכליה יחד עם בתה ולהתרפס לפניה, כי תעשה עמה חסד ותאכל, למען תאכל גם בתה עמה.

לא כן מאיר אישה. בעיניו מצאה נחמה חן ויאהבנה כבת וירב תמיד את ריבה עם אשתו. ותמיד הראה לה אותות אהבה ורצון, וילמדנה יחד עם בתו לקרוא בספר ולכתוב.

לפעמים, בימי השבת אחרי סעודת־הצהרים, הלכה שפרה ורעיותיה לשוח ברחוב או בין השיחים, אשר מעבר לגשר בקצה העיר, ומאיר ורחל, אחרי אשר התענגו בשנת הצהרים, קמו ממשכבם וירחצו ידיהם, ומאיר לבש את “שמלת השנה” וישם את המשקפים על אפו ויפתח את המדרש ללמוד בו, ורחל הוציאה את בקבוק החמים מן התנור ותמסוך תה, ותפתח גם היא את ה“צאינה וראינה” לקרוא סדר השבוע, אך כרגע והנה שפרה עם רעותיה באו והדממה הופרעה.

— עוד לא הספקנו לקום, והנה באו –נהמה רחל בכעס.

— ומה הרע אשר הן עושות לך? — שאל מאיר בשחוק. — אדרבה, תשחקנה הנערות וישמח גם לבנו, תני להן תה ואחר תלכנה לרקוד.

ורחל מלאה למרות רצונה את רצון בעלה, ואחרי אשר שתו הילדות אמר להן מאיר: עתה, בנותי, צאינה במחולות.

— נחמה, סדרי את הזוגות! הן את יודעת את תורת המחולות.

ותצאנה הילדות במחולות על פי פקודת נחמה אשר נהלה את צבאותיה בחכמה ודעת. ותרקדנה כולן רקד ורנן בקול צפצוף דק.

— הראית, הראית איך שפרה בתנו מרקדת? — קראה רחל בשמחה.

— מרקדת כעז – אמר מאיר בשחוק; — הביטי וראי איך נחמה מרקדת וידעת מה הוא רקוד.

רחל הפנתה את פניה מאישה בכעס. היטב חרה לה על אשר יהלל את הילדה הזרה על פני בתה היחידה.

— נחמה! — קרא מאיר – רקדי נא מחול הקוזקים.

— כן, כן, נחמה תרקד מחול הקוזקים – קראו הילדות ותעמודנה מסביב במעגל ותתננה לה ידים.

— תן לי את כפתך – אמרה נחמה אל מאיר, כי כן משפט מחול הקוזקים לשום כפה על ראש המחוללת.

מאיר לבש את כובעו ויסר את כפתו מעל ראשו ויתננה לנחמה והיא לקחה את הכפה ותשימנה על ראשה בהטותה אותה לצד אחד, כמעט אל אזנה.

— אבל אני אינני יכולה לרקד ולנגן כאחד, — אמרה נחמה.

— אני אנגן, רקדי! — קרא מאיר, — לא, לא, לאלא!.. — הרעים מאיר בקול עז וימחא כף, ויחד עם זה נשמע גם קול צעדי נחמה בסבבה במעגל פעם על מקום אחד ופעם סביב, סביב; קומתה זקופה, עיניה מאירות ולחייה המלאות בוערות כאש, וכל הילדות עומדות סביב ומביטות בעין קנאה ותמהון אל רעותן המפליאה לתופף ברצפה במנעליה הקרועים, בתפיפות מדודות ומתאימות עם מדת הניגון. ומאיר משורר ומוחא כף ופניו מאירות ועיניו נוצצות ברגשי אהבה וחמלה למרקדת הקטנה.

אמנם לפעמים הופרע השלום בין שפרה לנחמה. שפרה אשר היתה נוחה לכעוס קצפה לפעמים על רעותה ותודיע לה, כי היא, “ברוגז” עליה, וגם נשבעה שבועי שבועות, כי לא תוסיף עוד מהיום והלאה לדבר עמה מטוב עד רע. ורחל שמעה את שבועת בתה ותשמח בלבה לאמור: אכן בא היום שקיויתיו! עתה תחדל “יונתי הזכה” להשתעשע עם “העורב השחור”. אבל שמחתה היתה לעת קצרה, כי כעבור שעות אחדות והנה התחדשה אהבתן ביתר שאת וכמו אך לתכלית זאת רבו אשה ברעותה, למען תחזקנה אחרי כן את ברית אהבתן בקשר אמיץ וחזק יותר מבראשונה.

כרחל כן גם גרונה, אם נחמה, לא מצאה קורת רוח באהבת בתה לשפרה. גרונה הביאה לחם צר לביתה מיגיע כפיה מאפית כעכים ומעשית כדורים מזרע קנבוס. נחמה היתה בתה הבכירה, ועל כן שמה עליה עבודת הבית, לנענע את ערש אחיה הקטן, לטאטא את הרצפה, להדיח את הכלים וכדומה מן המלאכות אשר היה בכוחה לעשותן, ושפרה באה תמיד עם צעצועיה ותפריע את רעותה מעבודתה.

אולם לא נועזה גרונה להוציא הגות לבה על שפתיה; האחת, כי יראה את ה' להכאיב לב בת יחידה חלשה ומפונקה, והשנית, כי לפעמים קבלה טובות מרחל, כמו כד חלב חמוץ וגבינה רכה, ולא נתנה לבה לשלם לה רעה תחת טובה.

ג

כמלואת לשפרה שלוש שנים החלה רחל לדאוג לאחריתה.

— אישי – אמרה רחל אל לבה – איננו מבני הדור הזה. הכסף הוא כדבר טפל בעיניו וגם אם תפזר שקלים לנגד עיניו על הארץ, לא ישים לב להרימם, ואף כי לעמול ולחפש אחריהם. גבר לא יצלח הוא: אך לעולם הבא הוא דואג, והעולם הזה כאין בעיניו, ואם עליו אסמוך, תשב בתי בתולה, עד אשר ילבין ראשה, כי כסף ושמלות לא יהיו לה, ומי יקח בדור הזה בתולה עניה? היבחר בה איש, יען כי אביה לומד הרבה ומתענה הרבה? לא! עלי להשתדל לאסוף כסף בעוד מועד, למען יהיה הכל מוכן ומזומן לפניה בהגיעה לפרקה, ולא תבוש גם לפני בנות “בעלי־הבתים” הגדולים. ואחרי אשר הרבתה רחל לחשב חשבונותיה הגידה את אשר בלבבה לפני אחת מקרובותיה שהיו לה כפות כסף אחדות, כי חפצה היא לקנות עז ומחיר החלב קודש יהיה לנדוניה לבתה; ויישר הדבר בעיני הקרובה ותתן לה כף כסף אחת, ורחל נתנה אותה בעבוט בחברת “גמילות חסדים” ותלוה שלושה שקלים לקנית עז.

כשנודע לגרי רחוב המקולין, כי רחל “השמשית” מוכרת חלב, מהרו כולם אליה לקנות ממנה, כי ידעו, כי האשה “בעלת־בית” ומדקדקת מאוד בנקיון; ולא ארכו הימים, וידה השיגה לפדות את כף הכסף ולהשיבה לבעליה וגם מצאה די כסף לקנות פרה.

רע היה בעיני מאיר, כי לא תבטח אשתו בה', ויוכיח אותה פעם ושתים, אך בראותו כי ישחית את דבריו על אוזן לא שומעת ויחדל מדבר אליה עוד.

ותגדל שפרה בקומתה ויחד עמה גם נדוניתה, אך רזה וחלושה היתה מאוד, וכל המאמצים, אשק נסתה רחל להבריאה ולהשמינה, לא הועילו. מה מאוד קנאה בנחמה אשר גדלה כעץ רענן: פניה מלאים ואדומים, וכל אבריה לא גסים, אבל מלאים ויפים.

— מדוע תהיה כזאת? — שאלה רחל לנפשה: — הן כל מאכל נחמה – לחם יבש ובצל או ציר דגים מלוחים, ולשפרה בתי, תהלה לאל, לא יחסר דבר, טובלת בחמאות ממש. ומלבד זה נחמה עובדת כל היום וחלק גדול מהלילה כל עבודת פרך, ושפרה בתי כל עבודה לא תעבוד, וזכות גדולה לצלוחיות, אם היא נוגעת בהן לשפשפן ולהדיחן, ואחר כל אלה – נחמה בריאה כפרת הבשן, ושפרה בתי רזה כשבולת שדופת קדים.

— אולם – הוסיפה רחל לחשוב – אף כי רזה היא שפרה, בכל זאת ימצא לה חתן טוב. ב"ה שלוש מאות שקל נתונים ברבית מזומנים לנדוניתה, ובתבה הקנויה למענה כבר מוכנים גלומי בד, צמר, מטפחות וסדינים. ברוך ה', לא כלה עניה היא, לוּ אך יזדמן חתן הגון.

כמלואת לשפרה שבע־עשרה שנה, החל גם מאיר לחשוב חשבונות רבים איך למהר ולהשיא את בתו במצות החכמים – להשיא את הבנים סמוך לפרקם.

ובחור אחד יפה וטוב מצא חן בעיני מאיר, בן לאחד החנונים הקטנים, אשר ברחוב המקולין.

ירוחם – כן שם החנוני אבי־החתן – היה ממשפחת תלמידי חכמים וידיד נעורים למאיר. ירוחם היה קורא “עין יעקב” בין מנחה למעריב בבית־המדרש, ומאיר ישב תמיד על יד ימינו להתפלפל עמו. בכל יום טוב היו הולכים איש לרעהו ומרקדים יחד ונושקים איש את אחיו.

מאיר שלח שדכן לדבר עם ירוחם. הוא היה בטוח שירוחם יתחתן בו בחפץ־לב. אך השדכן שב משם ותשובה בפיו, כי ירוחם מבקש להרחיב לו הזמן ולתת לו שהות להתישב בדבר, כי בענינים כאלה לא נכון להחפז. ניכר היה, כי גם ירוחם חפץ מאוד להתחתן עם מאיר, אך איזה דבר יעמוד לו לשטן, והוא איננו יכול, או איננו חפץ, לגלותו…

וזה הדבר אשר עמד לו לשטן: כאשר הרצה ירוחם את דברי השדכן לפני בנו, ענהו שאול, כי איננו חפץ לישא לו אשה. ירוחם התפלא מאוד בשמעו דברים כאלה מפי בנו, אשר היה תמיד נער עניו ותמים, ומבלי יכולת להרחיב שיחה בענינים כאלה ירק בכעס הצדה ויפן ערפו לבנו, ויצא.

— מדוע איננו חפץ לישא לו אשה? — חשב ירוחם בלבו – הכי לא הגיע לפרקו? הלא כבר מלאו לו תשע־עשרה שנה, ועוד מעט ימלאו לא עשרים, וכבר החל זקנו לצמוח. חרפה היא לראות בחור בעל זקן מגודל מתפלל בלי “טלית”. אולם אחרי חשבו מחשבות, התנחם ירוחם בלבו: אכן רוח רעה אחזתו היום, אבל עוד מעט ותעבור מעליו הרוח הרעה ואז לא יתעקש עוד.

לו בא ירוחם בין מנחה למעריב אל חנותו, כי אז מצא את החידה. אך הוא טרוד ב“עין יעקב” שלו, וכל עניני העולם הזה לא לקחו לבבו ולא ידע ולא הבין בם מאומה… בכל יום ויום, בצאת ירוחם מחנותו ללכת לתפלת המנחה, היה גם שאול יוצא אחריו, ועומד על סף החנות, מסב את פניו לימין, ומכונן את מבטו אל פתח בית גרונה: ואז היתה נחמה יוצאת מביתה, לבושה שמלה נקיה ומקלעות ראשה יורדות על גבה עד מתניה, עיניה בוערות כגחלי אש, ולחייה אדומות כשושנים, ולפעמים השתפך האודם על כל פניה ולבבה נפעם פעימות תכופות ומהירות מאוד… מבטי עיניה מתגנבים וחודרים אל חנות ירוחם, ועד מהרה נפגשו מבטיהם… אז השפילה עיניה לארץ ופניה כמו הוצתו באש, והיא הולכת אט, הלוך וקרב אל החנות.

ארוכה, ארוכה היתה שיחתם, כל גבול לא היה לה, לולא יראו פן יודע סודם לירוחם. אך לספר מתוכן שיחתם אי־אפשר. דברי אהבה הם כריח הפרח, אשר אך המריחו יודעהו, והאיש אשר אהבה בלבו הוא מבין את סוד שיחה ואת נעימותיה…

ככה עברו ימים רבים ואהבתם הלכה הלוך וגדול, הלוך וחזק ואיש לא ידע.

— אנה את הולכת? — שאלה גרונה פעם אחת את בתה ברצותה לצאת מביתה ללכת אל חנות ירוחם.

— אל החנות – ענתה נחמה ופניה אדמו – לקנות בעד שתי אגורות תה.

— בכל יום ויום הנך הולכת לקנות בעד שתי אגורות! הלא היום יש לנו כסף. לכי וקחי בעד חמש אגורות בפעם אחת.

— אין לנו ארגז לשמור בו את התה – מצאה נחמה אמתלא – ואם פתוח יעמוד, כרוך בפיסת נייר, ינדף ריחו ולא יצליח למאומה.

אולם כל ערמתה לא הועילה: עיני אם הצופיות גם במעמקי הלב, ראו כי דבר לאט עם בה, ותחקור ותחפש ותמצא כי אוהבת היא…

גרונה שמחה על הדבר הזה, כי ראתה כי גדלה בתה, עת דודים הגיעה, ולה אין נדן ואין שמלות, ומי יקח בדור הזה אשה אם לא ישולם לו בכסף מלא בעד החסד שהוא עושה? והנה פתאום נמצא לה גואל, בחור ממשפחה הגונה והוא אוהב אותה ויקחנה בלי כסף ומתנות. היוכל להיות אושר גדול מזה. על כן חכתה גרונה בכליון עינים אל היום ההוא, אשר בו תוכל להגיד בפני הכל, כי שאול ונחמה “חתן וכלה” הם.

כאשר החלו השדכנים להציע לפני ירוחם שדוכים לבנו, כן הרבתה אהבת שאול לנחמה לגדול ולבעור, עד כי גמר בלבו לקחתה לו לאשה, אך לא ערב את לבו להגיד את חפצו באזני אהובתו בפיו, ועל כן ערך את דבריו במכתב ופעם אחת בצאת נחמה מן החנות מסר איזה מכתב בידה…

ד

הלילה היה ליל בהיר. יושבי רחוב המקולין כבר ישנו ושביב אור לא נראה עוד מבעד החלונות, גם בבית גרונה שררה דומיה. והילדים כבר שכבו לישון, אך המנורה הקטנה עוד האירה את החדר, ונחמה עודנה יושבת על יד החלון, יושבת וראשה תמוך בזרועותיה וחושבת מחשבות ועיניה נטויות אל המכתב המונח לפניה, אבל אינה קוראה בו, כי כבר שננה אותו פעמים רבות…

בראשונה שמחה נחמה לדברי שאול ולבה גבה באהבתו. ואף כי לא היו דבריו כחדשים בעיניה, אף כי זה כבר היתה בטוחה, כי יבוא יום ויגיד לה כי אוהב הוא אותה, בכל זאת מה טוב לראות דברי זהב אלה כתובים בעצם כתב ידו! אבל כעבור רגעים אחדים והנה מחשבות אחרות באו לערבב שמחתה וכמו איזו עננה כבדה התנשאה להקדיר את כל טוהר שמיה, מבלי תת גם לזיק תקוה לעבור בה… היא זכרה גורל אמה – ותחרד. גרונה היתה גם היא בתולה עניה ויפהפיה, ויאהבנה איש צעיר אחד, אשר לא ידע מאומה מלבד מלמדות, ויקחנה בלי מוהר ומתן ואחרי אשר ילדה לו גרונה שלושה בנים ולא מצא במה לפרנס אותם, עזב את אשתו ואת ילדיה וישכח את כולם עד היום הזה. עתה גם היא גם ילדיה אומללים הם, ומי יודע אולי גם הוא אומלל נודד בארץ!…

כל זה בא להם, יען כי נטו אחרי רגשות לבם, בעת אשר חסר להם כסף.

כסף – אמנם ראשית הכל כסף נחוץ לנו, בלתו הננו כאין, אנחנו וכל אהבתנו, ואחרי אשר כסף אין לנו, גם אהבתנו תועבה…

אמנם מאמינה אנוכי, כי אוהב הוא אותי עתה, אבל מה יהיה בימים הבאים? הכי לא יתחרט על אהבתו? ומי יודע אם לא ימכור את אהבתו לאחרת בכסף מלא, כאשר יגבר עליו המחסור, כאשר יהדפנו קשי־יומו לארץ רחוקה?

“למכור אהבה”… מה בזוי ושפל הדבר הזה! אבל הלא כן הם סדרי חיינו למכור כל מה שבני אדם קונים. הנה יוכבד רעיתי היתומה העניה היתה לאשה לאיש זקן, קרח וגבן. מדוע עשתה כזאת? האוהבת היא את אישה הזקן? לא! אנוכי אינני יכולה לעשות כדבר הזה: איסתניסית אני ולא אוכל גם להעלות על לבבי נשואים כאלה בלי גועל נפש, אבל גם אותה לא אוכל להאשים אם איננה איסתניסית כמוני, ואיננה חפצה לעבוד כמוני בפרך להתענות תחת יד אם חורגת יומם ולילה, עד כי תוּכּה בשחפת ותמות באביב ימיה…

הוא שואל אותי: אם אוהבת אנוכי אותו…? אמנם, אוהבת אנוכי אותו מאוד, אבל מה תסכן אהבה לנערה עניה? — אינני חפצה כי יתנחם אחרי כן על אהבתו, אינני חפצה להיות סיבת אסונו, אינני חפצה להיות שפלה בעיניו. אל לנערה עניה רגשות אהבה! אעקור אהבתי משורש גם אם נתח בשר מלבבי ימשך אחריה. בוז ושפלות, עבודת פּרך, עבודה בלי מנוחה, בלי כל שביב חיים, בלי כל קרן תקוה, בלי כל ניצוץ אהבה – זה הוא חלק העני ונחלתו עלי אדמות!… ובאמצה את לבה לקחת פיסת נייר ותכתוב עליה לאמור: “שאול ידידי! מאוד, מאוד הנני מודה לך על אהבתך ועל דבריך הטובים, אבל להיות לך לאשה לא אוכל, כי גם לי גם לך אין כסף לעשות בו איזה עסק לפרנס בו את נפשותינו, ואנוכי אינני חפצה, כי תהיה אומלל כל ימי חייך בגלל אהבתך אלי. בקש לך, ידידי, אשה אשר נדוניא עמה ושכח את ידידתך אשר לא תשכחך, נחמה”.

ובשולי המכתב הוסיפה לאמור:

“אל תבקש את פני ולא תנסה לבטל את דעתי, כי היא לא תצליח: גזרה גזרתי וממנה לא אסור”.

ה

גרונה ראתה כי בתה חדלה ללכת אל חנות ירוחם ותתפלא מאוד וגם התעצבה אל לבה: היא ראתה כי כל תקוותיה היו לאפס, כי אין עוד חתן לבתה, ומי יודע מתי יהיה?

אין זאת, כי אם ריב התפרץ בינו לבינה – אמרה גרונה לנפשה; — מי יתן וידעתי סבתו, אולי יכולתי לעשות שלום ביניהם.

אולם הסבה נעלמה ממנה, והיא לא יכלה לשאול את פי נחמה, כי יודעה היא שאין שואלים ודורשים בסוד האהבה.

ויהיה היום ויוגד לגרונה, כי מאיר השמש מתחתן את ירוחם החנוני. השמועה הזאת הממה אותם כרעם, פניה הדלים והקמוטים נהפכו לירקון, ועיניה יצאו מחוריהן, ובלי דעת הביטה אל כל עבריה במבט מוזר ונורא.

— עתה ידעתי מדוע הופרה ברית האהבה בין שאול ובתי, — אמרה גרונה אל לבה – מאיר ורחל הוציאו דבת בתי אל שאול וירוחם, ועל כן רחק שאול ממנה.

— אנוכי אלך – אמרה גרונה אל בתה בשובה הביתה בקצף גדול, — אנוכי אלך ואשפוך כל מרי נפשי על ראשי הצבוע ואשתו. המה הבאישו את ריחך בעיני שאול, למען הסיר את לבו מאחריך ולקחת אותו לחתן לבתם החולה והרזה כעץ יבש. מי מלל, כי מאיר השמש יעשה לנו כזאת? אמנם ב“גב־העקום” הזה שבע תועבות, כל עול וכל מרמה.

— אמי – ענתה נחמה ברוח נשברת, אחרי הבינה את דברי אמה אשר היו בראשונה כחידה בעיניה – למה תקללי את מאיר ורחל? הם אינם אשמים מאומה… אנוכי לבדי אשמתי.

— ידעתיך! — התמרמרה גרונה בקצפה – תמיד הנך נכונה לגול כל אשמה מעל כל בני האדם ולשומה בראשך. אין זאת כי לא יקר כבודך בעיניך וגם אם ירוקו בפניך ואמרת: גשם יורד. לא! אני מאמינה בדבריך כמו שאני מאמינה בדברי מאיר הבוגד והצבוע!… אנוכי אלך ושברתי את חלונותיו.

— מה תאמרי, אמי? הבזה תאמרי להרים את כבודי וכבודך? הלא בזה עוד תעטי בוז וחרפה עלינו בעיני כל יושבי העיר! אדרבה, אם לב שאול סר מאחרי, עלינו להראות לעיני כל, כי לא נשים לבנו אליו, וכי איננו מבקשות קרבות, ומה גם כי עוד לא נודע בעיר אשר היו איזו דברים ביני ובין שאול ולמה נבוא אנחנו בעצמנו להביא קלון לביתנו? חלילה, חלילה, אמי! חזקי ואמצי לבך ולא תגלי לאיש מאומה על אודות הדבר הזה.

— הה! מה אומללה אני! — התיפחה גרונה; — הגידי לי “מרשעת” במה הרחקת את לב שאול מאחריך? הקטן הוא בעיניך לפי גודל עשרך? או אולי מצאת לך חתן אחר טוב ועשיר משאול?

— אינני חפצה להנשא לאיש כלל.

— שקר בפיך! מאיר ואשתו הפרו את הקשר. אותי לא תוֹני.

— אם תדברי עמי עוד על דבר השדוך הזה, אלכה מעמך אל כל אשר ישאני הרוח. רחמי נא עלי, אמי, ואל תדברי באזני מזה מאומה!…

דברי הבת באו אל לב אמה. גרונה ראתה, כי פני בתה הלבינו בדברה ושפתיה רעדו – ותּדוֹם.

ממחרת היום ההוא באה רחל אל גרונה ותבקש אותה ואת נחמה לבוא בערב אל ביתה למשתה התנאים. משמחתה הרבה לא ראתה, כי פני האם והבת זועפים.

גרונה חפצה מאוד להתנפל על אויבתה ולמרוט שערות ראשה, אך זכרה את דברי בתה ותבליג על כעסה.

— תודה רבה לך, רחל, — אמרה גרונה; — יתן ה' ויעלה הזווג יפה. אך אינני יכולה ללכת, כִי חולה אני מעט.

— עוד תשובי לאיתנך עד הערב – הבטיחה רחל – וגם נחמה תבוא עמך. הלא תמיד התהלכה עם בתי כאחות ורעיה, עתה תשמח נא גם היא בשמחתה, ואם ירצה ה' בקרב הימים תשלם לה שפרה כגמולה ותשמח עמה, בהמצא לה בחירה.

תלך אמי והלכתי גם אני, — אמרה נחמה – ואם לא אוכל ללכת ברכי נא את רעותי בשמי. רחל שבה לביתה משתאה ומתפלאה ותספר לאישה, כי איזו טינא בלב גרונה עליה. צר היה להם כי ביום משושם לא תבואנה שכנותיהן העניות לשמוח עמהן, ואחרי אשר התיעצו יחד הלכו מאיר ושפרה בעצמם אל גרונה לבקשה, כי תסלח להם אם חטאו כנגדה, ולא תשיב את פניהם, ללכת לשמוח עמם בראש שמחתם. אך היא אמרה, כי הם לא חטאו כנגדה ואין בלבה טינא עליהם ועל כל איש, אך בריאותה לא תתן לה ללכת, ונחמה לא תוכל לעזבה לבדה.

בפחי נפש יצא מאיר מהבית. הוא הבין כי דבר לאט עם העגונה ובתה ולא ידע מה.

נחמה לא באה עוד מהיום ההוא אל בית שפרה רעותה. גם ביום כלולת שפרה לא הלכה אל המשתה ואל המחולות, אף כי הרבו מאיר ואשתו והכלה בעצמה לפצור בה.

— האמנם צרה עין נחמה בהצלחת רעותה? אבל הלא עוד רעיות רבות לה וגם הנה נישאו לאנשים, ובכל זאת לא חדלה מהתרועע אתן כמו מלפנים, ומדוע אך בבתי עינה צרה? — כה הרבה מאיר לחשוב ולא מצא פתרון.

עברו ירחים אחדים אחר החתונה והנה פתאום נודע הדבר למאיר, כי מצא מכתב אשר כתבה נחמה לשאול ויקראהו בשום לב פעם ושתים. בראשונה היו הדברים למורת רוחו, בראותו כי בחור ובתולה מבני ישראל דברו דברי אהבה, אך כרגע זכר דברי החכמים זכרונם לברכה: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”; הוא זכר כי לא כל בני האדם יכולים להיות נזירים ופרושים בימי הנוער, בעת שהדם רותח, וגם בדורות הראשונים לא היו דברי אהבה לגנאי, אם לא פרצו את חוק הצניעות.

אז לקח את המכתב ויקראהו בפעם שלישית, ואז נדמה לו, כי מצא חדשות ונצורות במכתב ההוא אשר לא ראה אותן בראשונה, וכי מלבד שלא נכון לקצוף על כותבתו, כי אם להללה ולפארה על גודל נפשה… ומהיום ההוא בכל פעם אשר פגש מאיר את נחמה ברחוב שאל לשלומה ברגש, ופניו נהרו ומעיניו נשקפה אהבת־אב.

— התזכרי, נחמה, עת עוד קטנה היית? — אמר אליה מאיר בשחוק – אז על ברכי ישבת, נשקתיך בלי בושה וכלימה ככל אות נפשי. כצפור נחמדה היית בעיני תמיד. אך עתה לבשת גאוּת, לגדולה היית ולא תחפצי לדבר עמי.

ונחמה שמעה את דבריו ותתפלא על שפך שיחו, ותשב לו דברים מקוטעים בשפה רפה.

— לו ידעתי מראש – אמר מאיר בלבו – כי ברית אהבה בין נחמה ושאול, כי עתה לא לקחתי את שאול לחתן לבתי, גם השתדלתי בכל כוחי כי ישא את נחמה. אך למה אומר כדברים האלה? כך נגזרה גזרה, ואותה אין להשיב. אולם עתה עלי לבקש חתן טוב לנחמה, למען ייטב לה.

אפס דאגות אחרות באו למאיר ולא נתנו לו לחשוב הרבה אודות נחמה. בתו, אשר היתה חלשה מעודה, הלכה ודלה אחרי חתונתה: פניה הוריקו ועיניה שפלו בחוריהן ותמיד התאוננה על מכאוביה. האוכל המעט אשר הביאה אל קרבה הקיאה. הנשים השכנות שבאו לבקרה לעגו למחלתה, באמרן כי דרך ההרות לה, אבל הוריה לא נחו מדבריהן ובפחד ראו, כי מחלת בתם מתגברת מיום ליום.

עברו שבועות אחדים ושפרה לא עצרה עוד כוח לקום ממטתה.

מאיר ורחל לא נתנו דמי לאלוהים: ארון הקודש אשר בבית המדרש לחברה תהלים היה תמיד פתוח, וממנו נשמע קול זעקת רחל ואנקת מאיר, וחדשים לבקרים באו הרופאים לבקר את החולה, ויתנו לה סמים מסמים שונים, ומחלתה מאנה הרָפא.

בחודש איר ביום השבת בבוקר לא הלך מאיר לבהמ“ד להתפלל, אך התכון להתפלל עם הצבור בביתו, כי ביתו נוכח בית המדרש, אשר לחברת תהלים, וקול החזן הגיע לאזניו מלה במלה. ואת אשתו וחתנו שלח לבהמ”ד להפיג מעט את צערם. על יד החולה ישבה דודתו הזקנה.

שפרה שכבה כשלד על מטתה, אך בינתה היתה שלמה. היא בקשה מאת אביה להקריא לה “קדושה” והוא עשה את חפצה, אך בטרם עוד כלתה ה“קדושה” קמו עיניה ותעקם שפתיה ונשמתה נפסקה. מאיר ראה ויבן, כי בתו מתה, ויעזבנה על יד דודתו הזקנה, והוא יצא אל החדר השני לגמור תפלתו. בשוב רחל ושאול מבית התפילה אך הספיקו לברך את מאיר בברכת “שבת טובה” מהרו לחדר החולה.

— שבו פה! — קרא מאיר בקול רועד, אבל בדברים ברורים.

— אויה! היא מתה! — קראה רחל בקול זעקת שבר אשר בא כחץ אל אזני היוצאים מבית המדרש שעמדו משוממים ברחוב. גם שאול נתן קולו בבכי. — רחל! — אמר מאיר בקול נגיד ומצוה, — אל תשכחי כי שבת היום ואסור לבכות בשבת ולהתאבל. הסירי, אשתי, כל תוגה ושימי לחם.

— מה לי מועד ומה לי שבת? — קראה האם האומללה – אחרי אשר שפרה איננה.

— רחל, רחל! — קרא מאיר בקול רך ויתאמץ מאוד לבלי תת לדמעותיו לשטוף החוצה – בתך לא מתה לנצח, ואנחנו לא לעולם נחיה בעולם הזה. אם נשמור את יום השבת – אז, בבוא לנו יום המנוחה הנצחית, נתראה את בתנו ונתעלס עמה ולא נפרד ממנה לנצח; ואם לא נשמור את יום השבת – לא נראה את בתנו לעד, כי היא תשכן בגן־עדן, ואנחנו בגיהנום. התאפקי, רחל, חזקי את לבך ואך תחטאי לאלוהים.

שמעה רחל את דברי אישה ותתאפק. גם ערכה את השולחן. מעיניה נזלו דמעות ותרדנה על הכבד הצלוי ועל הצנון המרוסק, אך לא שכחה מהביא את כד המטעמים על השולחן. מאיר קידש על יין־צמוקים כדרכו תמיד, טעם מכל המטעמים ויכריח את אשתו וחתנו, כי יטעמו גם הם לכבוד השבת. וכדרכו תמיד זמר מאיר “זמירות” בנגונן, כמו לא קרה לו דבר.

כל היום לא נשמע קול בכי בבית. אך מעיני רחל לפעמים נגרו דמעות למרות רצונה ותאנח דום. גם שאול לא יכול לעצור בעד דמעותיו ואנחותיו, ואך מאיר לבדו שר כל היום שירות ותשבחות בלי הרף ולא הפלה בין שבת זאת לשבת אחרת, כי אם בזה שלא שכב לנוח אחרי סעודת הצהרים: את שמורות עיניו אי־אפשר היה לו להכריח שתסגרנה לכבוד השבת…

— התשמע, התשמע איך הוא מזמר? — אמר אחד לחברו מקהל הנאספים ברחוב על יד בית מאיר לשמע האסון אשר קרהו.

— אמנם “נשמה יתרה” באיש הזה ולא כל אדם זוכה לה…

*

עברו שלושים ימי האבל.

— הידעת, רחל, את אשר אני אומר לעשות בכסף הנדוניא שנשאר מבתנו? — אמר מאיר לאשתו.

— השלך אותו היאורה, אחת היא לי – אמרה רחל ביאוש – בתי איננה, וכסף למה לי?

— אשיא בו יתומה עניה.

— הלא אמרתי, כי אחת היא לי.

— אל תאמרי, רחל, אחת היא לי: מצוה גדולה להשיא נערה עניה ובזכותה נקנה חיי עולם הבא לנו ולשפרה בתנו. חפץ אנוכי כי תנשא נחמה לשאול והיה כסף הנדוניא להם.

— מי יתן ואמותה קודם שישא שאול אשה אחרת תחת בתי, ולא תראינה עיני איך הוא מתעלס עמה בעוד אשר בתי שוכבת בקבר.

— רב לנו, רחל, לחשוב מה טוב ומה רע לנו; כי מה אנו ומה חיינו? — הלא אנחנו כבר זקנו ועוד לא יארכו ימינו עלי חלד, ואם בחיי עד נחפצה, נחדל נא מדאוג לעצמנו ובשרנו, כי אם לנשמתנו, לעשות את הטוב והישר בעיני ה' ולהושיע לרענו בצר לו כפי כוחנו, כי זה כל האדם.

בערב ההוא בא מאיר אל בית גרונה העגונה. נחמה ישבה ותתפור וגרונה ארגה אנפילאות. שתיהן התפלאו מאוד בראותן את מאיר בא.

— ערב טוב לכן! — אמר מאיר בפנים שוחקות: — הנני חפץ לעת זקנתי להתעסק בשדכנות, ואמרתי אנסה אליכן דבר, כי מצאתי לדעתי שדוך טוב והגון לנחמה.

— שבה נא, ר' מאיר – אמרה גרונה – לא פה.. הספסל מתנועע. הא לך כסא.

מאיר ישב.

— עתה השמיענו ונדעה – הוסיפה גרונה. — אולם למה אכחד ממך: כל שדוך אשר יציעו לפניה לא ימצא חן בעיניה. מובן מאליו, כי בכל שדוך אפשר למצוא מגרעת, אבל הלא גם אנחנו איננו כלילי המעלות, כי העיקר חסר לנו – כסף ובגדים. זה לא כבר באו לדבר על לבה, כי תקח את האלמן ירחמיאל הטוחן גריסין, אשר אך שני בנים לו, ולא רצתה בשום אופן, כי אמרה כי יראה היא להתחייב להיות אם לבנים זרים. הנשמע כדבר הזה? זה צחוק מכאיב לב! אנחנו כבר אבדנו כוחותינו בעמלנו ועתה היינו יכולות לראות חיים של שלוה, והיא עוד ממאנת!

— אבל האיש אשר באתי אנוכי לדבר בו – אמר מאיר בהביטו ברגש חמלה וכבוד אל נחמה, אשר ישבה כפופה על עבודתה – הוא איש צעיר לימים שנתאלמן בלי בנים ויש לו חנות שיוכל להתפרנס ממנה, ובכל זאת לא יבקש כסף. — מי הוא זה? — שאלה גרונה בחפזה, וגם נחמה הרימה את ראשה ותבט אל מאיר בעינים בוחנות.

— שאול בן ירוחם. אנוכי עתיד לתת לו כל ה“נדן” שנשאר אחר בתי, אם יקח את נחמה לאשה.

— מה רב חסדך! — קראה גרונה – האמנם אמת תדבר? האמנם לא תשחק לעניותנו?

— חלילה לי מעשות עול כזה! — קרא מאיר – ומדוע יגדל כה הדבר בעיניך? הן עתה אך שנים נשארנו, אני ו“זקנתי”, ודרוש לנו אך מעט כסף, ואותו נמצא תמיד בעזרת ה', ומדוע לא אעשה נחת רוח לנשמת בתי, להשיא בנדוניתה את נחמה רעותה? ובפרט כי הכסף נועד לשאול, ומאוד רע בעיני להוציאו מידו. עתה הלא תביני, כי אין בזה כל גדולות ונפלאות, כי אם דבר פשוט בתכלית הפשטות.

— מה אדבר, אחרי ראותי את נדבת לבך! — אמרה גרונה.

נחמה הורידה את ראשה ותשב לעבודתה.

— ומה תהי תשובתך? — פנה מאיר אל נחמה.

— לא! — ענתה נחמה בקול נמוך.

— “לא” את אומרת? רצחנית! — קראה גרונה כנואשת.

— נחמה! — פנה מאיר אל הנערה – אני קראתי את מכתבך אליו… מדוע זה תרחיקהו מעליך עתה?

— יען כי לבי כבר רחק מעליו – ענתה היא בקול חרש.

— ומדוע? היען כי לקח לו אשה אחרת? ההיה לו לשבת רוק כל ימיו? אבל כן לא יעשה בישראל; כל גבר ירא ה' מחויב לישא אשה.

— אנוכי אינני מאשימתו – ענתה נחמה; — יכול להיות כי חוטאת ופושעת אנוכי, אבל מה אעשה, ולבי הסכל לא יתנני להנשא עתה לאיש הזה. הרגשות המתעוררים בקרבי לזכרו לא יתוארו בדברים… אמנם, ר' מאיר, רואה אנוכי, כי איש טוב אתה, — הוסיפה נחמה בקול תחנונים – אבל אך ה' הוא בוחן לבבות, והוא לבדו יכול לשפוט. חדל נא איפוא ר' מאיר מדבר אלי בדבר הזה… לא נעים לי לדבר…

קולה נפסק, דמעות עיניה שטפו את לחייה. — סלחי לי, נחמה – אמר מאיר ברגש: — אמרתי לשמחך והנה העצבתיך. אולם ה' אלוהי הרוחות לכל בשר הוא ידע לשמחך יותר ממני ולתת לך אחרית ותקוה טובה. קוי לו והוא יושיעך. אך זאת אבקשך: חשביני נא כאב, כי אנוכי זה כבר כבתי אהבתיך. שפרה ואתּ (להבדיל בין המתים והחיים) כתאומות הייתן בלבבי תמיד… היי שלום, בתי!

בעינים זולגות דמעה יצא מאיר מהבית.

---

חֲנֻכַּת הַבַּיִת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

— קצתי בחיי מפני בעלת הבית – התאוננה חנה דבורה הרבנית דק"ק כופרא באזני אישה הרב רבי ישראל דוד. — תמיד תשים עלי עלילות, תמיד מלבינה את פני. אם אני מבקשת ממנה את המפתח של המרתף, תפתח היא את פיה בקללה; אם בתנו הקטנה עוברת במסדרון, היא נכונה לקרעה כדג, ועתה, כשאבד לה תרנגול – אני אשמה בזה!

דמעות נזלו מעיני הרבנית ותמהר למחוֹתן בסינורה.

האשה היתה כבת שלושים וחמש. פניה כמושים ונובלים, צמוקים וירוקים; עיניה גדולות ומפיקות עצב. המטפחת אשר על ראשה מכסה את כל מצחה עד עיניה. שמלתה ישנה ולא נקיה, כי אך שמלה אחת לה לימי החול, והיא הלא “עקרת הבית”: מבשלת, אופה, מכבסת ונושאת את בנה בחיקה, וכל אחת מהמלאכות ההן עושה רושם על שמלתה.

והרב היה כבן שלושים ושמונה קצר הקומה ודל הבשר. פניו גם הם דלים וצמוקים ועיניו גם הן גדולות ושחורות. זקנו קטן ושיבה נזרקה בו; פאותיו הרחבות תלויות ומתעגלות עד הצואר. — בקשי, אולי תמצאי לך דירה אחרת – ענה הרב, בשבתו סמוך בידו האחת על השולחן ולפניו ספר פתוח.

— כבר בקשתי ולא מצאתי – ענתה הרבנית. — אמנם ראיתי דירה אחת, אך רפת ובהמה אין שם וגם הדירה איננה ראויה לנו. ב"ה רב אתה, אנשים זרים באים תמיד אל ביתנו. נחוץ לנו, לכל הפחות, חדר אחד רחב ידים. הנה הצילנו ה' מצרות המלמדות, מי יתן ויוציאנו גם מגלות הדירות. הטלטול והנדודים ימררו את חיי. והנפש הגסה הזאת, אשר לשונה ־ לשון בלעם, לא תתן לי מנוחה רגע. אנוכי, כמדומה לי, נזהרתי בכל מיני זהירות שלא להרגיזה, על קללותיה וחרפותיה אינני משיבה דבר. אמרתי אולי תרף ממני, ועתה – הנה צרת התרנגול. זה היום השני שאי־אפשר לצאת מפתח הבית.

— היא אומרת, כי את גנבת את התרנגול – אמרה שרה לאה הקטנה, בשמעה את דברי אמה.

— אסור ללכת רכיל, שרה לאה! — אמר הרב. — היא אמרה מה שאמרה, ואת לא תגידי לאמך מה שהיא אומרת. ה' מעניש על זה בשבטי־ברזל בוערים.

— אתה הלא אמרת, כי שמעון הבורסי אמר לתת לך חמשים רו"כ בהלואה – הוסיפה הרבנית חרש. — בכסף הזה אפשר היה לקנות קורות מוכנות לבנין. אדון העיר בודאי יתן לנו חלקת אדמה לבנות בית, והיותר יעזור ה‘. מפה ומשם נקבץ להשלים הבנין. אנחנו נחל לעשות וה’ בודאי יעזרנו. המעט הם היסורים שסבלנו? עת לנו לראות מעט נחת.

פני הרב התעותו מעט בשמעו את דברי אשתו. בכלל היה שנוא בעיניו לבקש טובה מאיש, ואף כי משמעון הבורסי…

— דבר כזה אי־אפשר לעשות בחפזון – אמר הרב. – עוד נתיישב בדבר; ועתה רב לנו לדבר דברים בטלים.

הרב הפנה את מבטו אל הגמרא שלפניו ויחל להתנועע ולנגן חרש.

——————

הרב רבי ישראל דוד היה איש ירא ה' ועוסק בתורה בהתמדה נפלאה. מעת היותו בן חמש עשרה שנה לא עבר עליו יום אשר לא למד בו שבע עשרה שעות. גם ביום “שמחת תורה”, שאז הכל אוכלים ושותים, שמחים ומרקדים, היה הוא יושב ושונה בעיון באיזו סוגיא חמורה. התורה היתה לו מקור חיים ובלעדה אי אפשר היה לו לחיות רגע. אם קרה לו איזה ענין שבשבילו היה אנוס להבטל מלמודו, לא ידע ר' ישראל דוד מנוח, ואך בשובו לתורתו שב למנוחתו.

הוא היה איש חכם, יורד לעמקו של כל הענין, וכל דבריו בהשכל ודעת. אך בחיצוניותו היה “בטלן” גדול. תנועותיו המהירות ופחזות מדברותיו היו לשחוק. ובכל זאת לא היו זרות לו הויות העולם, ורבים התפלאו איך ב“דין תורה” הוא יודע להכיר כל הערמומיות לא פחות מכל הסוחרים הערומים. גם בתלמודו היה בעל בינה ישרה, לא אהב את הפלפולים העקומים, ונוח היה לו לאמור: “לא ידעתי”, מאשר “ליישב בדוחק”.

ר' ישראל דוד היה איש חסיד, אך חסידותו לא היתה נפרזה והיה ממעט בעסק המקוה ובתקונים. הוא התפלל מתוך הסדור מלה במלה, לפעמים בבכי ובדמעות, אך לא “התחב”ד" כאותם בני עליה המזמרים והמרקדים בתפלתם ועושים “העויות” משונות. בכל שבוע היה עובר על הפרשה במדרש רבה ובשאר המדרשים. גם בספר “לקוטי תורה” הגה בשום לב, אך לא היה מבלה בזה זמן הרבה כשאר החסידים. העיקר היה בעיניו הנגלה שבתורה, הגמרא והפוסקים, והמדרש והחסידות אינן אלא פרפראות, שאינן ראויות לבלות בהן זמן רב.

כל ימיו היה ר' ישראל דוד מלמד, לא לנערים קטנים, כי לא ידע איך להתנהג אתם, כי אם לנערים גדולים, וגם זה לא בחדר כמלמד גמור, כי ר' ישראל דוד על פי רוך לבו ומדת הרחמים הנטועה בקרבו לא היה יכול להעניש את התלמידים השובבים, ועל כן היו ה“שקצים” עושים נוכח פניו כל מה שלבם חפץ והוא לא יכול לעצור בעדם. ועל כן למד רק לשנים שלושה נערים “חתנים”, או על פי רוב היה מלמד בכפר לבני אב אחד. את התלמידים לימד בשעות הקצובות להם, ויתר היום והלילה עסק בתורה לבדו. מובן מאליו, כי כל ימיו היה מתפרנס בצער ודוחק גדול, כי איש כר' ישראל דוד לא היה יכול לעמוד על המקח ולשאת ולתת הרבה בענין הנוגע לממון, וכאשר קפחו שכרו היה נושא בשרו בשניו ושותק.

מעט הנדן שהיה לו, כשתי מאות שקל, השיב לחותנו בהיותו עוד סמוך על שולחנו. חותנו לא הרבה במחירו, כי אף שידע להוקיר את חתנו ויתגאה בו כבסגולה יקרה, וגם מסר לו את ה“חזקה” להיות תוקע בבית המדרש, אך ידו לא השיגה לתת לו כסף כערכו. כל הנדן הדל שנתן לו היה רק כסף הלואות, שלוה כמעט מכל אנשי העיר. ועל כן אחר החתונה התפשר עם חתנו וישב את הכסף לבעליו.

אך הנה שנת גאולתו באה. בעיר כופרא מת הרב, וישימו כל הקהל עיניהם בר' ישראל דוד וימנוהו לרב, ושכר קצבו לו – שני רו“כ לשבוע ממכס הבשר, ועוד “הכנסות” ממכירת נרות, מדמי־חנוכה ופורים ומכירת חמץ וכדומה. נרות נמכרים בכופרא, בכלל, אך מעט, כי אך בנפט יאירו בתיהם ורק לימי השבת והרגל לוקחים נרות. גם שאר ההכנסות לא הרבו “להכניס”, כי העסק של קבלת נדבות היה מאוס מאוד בעיני ר' ישראל דוד, ולא השתדל בו “כראוי” וכנהוג… וסוף דבר: שכרו היה דל מאוד, סך הכל כארבע רו”כ לשבוע. אך הוא היה שמח בחלקו, כי מעודו לא היתה פרנסתו ברוח יותר מעתה. ונוסף לזה, אף כי ר' ישראל דוד היה ירא שמים וענו גדול, בכל זאת היה השם “רב” כאבן־חן בעיניו. הוא אמנם למד כל ימיו תורה לשמה, לקיים מצות, “והגית בו יומם ולילה”, אבל בכל זאת, באיזו פנה נסתרת שכנה בלבו גם התשוקה לעלות למדרגת “רב” – המשרה היותר גבוהה בעיני עמנו מאז ומקדם.

ואף אמנם לר' ישראל דוד היה נאה ויאה להיות רב בישראל, כי את רבנותו קנה לא בהשתדלות תקיפים, לא בחנופה וערמה, כי אם בעמלו שעמל בתורה יותר משמונה עשרה שנה ויהי מלא וגדוש בש"ס ופוסקים.

בקש ר' ישראל דוד לשבת בשלוה, להורות ולדון ולעסוק בתורה ותפלה – והנה קפץ עליו רוגזו של ירחמיאל חתן הבורסי.

——————

שמעון הבורסי הוא נגיד בעדתו ועסקן גדול בצרכי הצבור, כלומר: איננו נותן לאיש לעשות דבר בצרכי הצבור בלי רשותו, ואם אחרים באים ועושים בלי נטילת רשות, הוא מקלקל ומהרס עד היסוד. הוא בקש ומצא לבתו בחור מן “החריפים” היודעים לעשות את המישור לעקוב והבקעה לרכסים. וכאשר בא ירחמיאל אל העיר הקטנה כופרא לבית שמעון העשיר, התנשא ממעלת בחור למדן למעלת אברך עלוי. ועם מי יתרועע העלוי הזה? בפני מי יראה את כל גדולתו? הלא בפני הרב דמתא. אולם לירחמיאל לא היה די להראות, כי גדול הוא, עלוי הוא, כי אם נחוץ היה לו להשפיל את כבוד הרב, להראות לעיני כל, כי הרב איננו מגיע לקרסוליו.

מתחלה היה ר' ישראל דוד שמח, כי נמצא בעירו אברך כירחמיאל, אשר יוכל לדבר עמו בתורה כחפצו, אך עד מהרה ראה, כי כל חפץ האברך הוא רק לקנטר, — והתחיל להשתמט ממנו. אך ירחמיאל לא נתן לו מנוח, ובכל יום המציא שאלות שונות, ולפעמים היה בא אליו להלאותו בקושיות שגנב ממפרשי התלמוד. וכל שאלותיו הביא לבית המדרש, בשעה שכל הקהל מתאספים שמה, כדי לבייש את הרב.

— נתקשיתי בענין זה – יאמר ירחמיאל, בהראותו להרב איזה ענין בגמרא.

הרב הביט ולא הבין במה נתקשה האיש שם.

— אין זאת, כי אם המצאת איזו קושיא כדי להמציא עליה אחרי כן תרוץ יפה – אמר הרב בשחוק קל.

ירחמיאל מציע קושיתו: איזה דיוק מחודד התלוי בשערה.

— לדעתי – משיב הרב – אין כל קושיא בזה, כי הענין הזה צריך לגופו ולא בא להוציא ממנו דיוקים.

— תירוץ רבנים הוא – אמר ירחמיאל בחוצפה. – אבל אנחנו, על פי סברת “בעלי־בתים”, אין אני סומכין “אשנוייא דחיקא”. ואנוכי מצאתי את התירוץ הנכון, וזה הוא…

וירחמיאל מתלהב ומניע בידו ומביט כמנצח פעם אל הרב העלוב ופעם אל הקהל שהתאספו מסביב, ור' ישראל דוד שומע ושותק, פניו מלבינים ושפתיו רועדות, עד שירחמיאל גומר מאמרו. הוא נסה בהתחלה להראות לירחמיאל כי “אגב חורפא שבשתא” וכי לכל דבריו אין יסוד, אך ירחמיאל ענהו עזות: “לא נחית רבנו לעומק תירוצי ועל כן טעה”. ובהביטו אל הקהל כמנצח יוסיף עוד פלפול בקולות וברעמים.

הרב שומע ויודע, כי איש ריבו מוסיף הבלים על הבלים, אך איננו חפץ לענות לו עוד, כי אין מדרכו לבלות את עתו לריק, וגם רואה הוא כי איש ריבו נצחן הוא, חפץ להעמיד הכל על דעתו ואיננו יכול לותר משהו. אך ההמון, שאיננו יודע על מה ולמה התוכחו הרב וירחמיאל, ראה רק סוף דבר, כי ירחמיאל יצא מתוך המלחמה כמנצח, אות הוא, כי אמנם נעלה הוא ירחמיאל על הרב, השומע ומחריש ומתבייש.

ר' ישראל דוד, שהיה בורח מן המחלוקת, היה נזהר מאוד לבלי בוא בדברים עם חתן הגביר, שפגיעתו רעה, אך ירחמיאל היה תופס בו בחזקה לצאת אתו למלחמה. אפס ענותנותו של הרב היא שעמדה לו לבלי יתגלע ריב גמור. הוא דבר תמיד בלשון רכה ונזהר מאוד לבלי פגוע בכבוד איש ריבו, אף כי ראה, כי זה מתכון להקניטו ולהשפיל את כבודו בעיני השומעים. וגם בלבו היה משתדל לדון אותו לכף זכות, כי צעיר לימים הוא “והאי צורבא מרבנן דרתח אורייתא היא דקא מרתחא ביה”, אבל הלא בעל כשרון הוא ובתורה הוא עוסק. כה חשב הרב ויקבל על עצמו להשכיח מלבו לגמרי את כל אשר עבר בינו לבין האברך, אך היה נזהר מאוד לבלתי בוא בדברים עמו לבל יבוא לידי נסיון, ובכל יום היה מתפלל בבוקר בכוונה יתרה: “יהי רצון… שתצילני מעזי פנים ומעזות פנים… מפגע רע”.

——————

ובעלת הבית הוסיפה מיום ליום למרר את חיי שכנתה הרבנית בחרפותיה וקללותיה. היא היתה מאלה הנשים אשר מהבוקר עד הערב לא תפסקנה מפיהן חרפות וקללות, ושמחות הן מאוד במצאן על מי לשפוך חמתן. פעם אחת החלה האשה לקלל את ילדי הרבנית במיתה משונה, באסכרה ובחלי־רע. הרבנית אשר נזהרה תמיד מלפתוח פה לשטן, חרדה חרדה גדולה בשמעה את הקללות הנוראות, ובפרט כי היא ידעה ע"פ הנסיון מה היא אסכרה, כי שנים מילדיה מתו במחלה זו.

— רחמי נא על הילדים ואל תקללי אותם, — התחננה הרבנית – הלא המה עוד קטנים ואינם אשמים במאומה. קללי אותי, אך בהם אל תשלחי לשונך.

אך האשה הרעה ידעה, כי בזה היא מכאבת את לב הרבנית, ותוסף לקלל את הילדים. הרבנית האומללה באה הביתה ותבך בכי רב.

ולא יכול עוד ר' ישראל דוד לראות בעלבון אשתו, ויתאפק, וילך אל שמעון הבורסי, ויבקש ממנו להלוות לו חמשים רו"כ לבנין בית.

שמעון לא השיב פני הרב ריקם, כי אם לקח ממנו שטר חוב. בתוך דבריו רמז לו, כי חתנו מתעתד לקבל סמיכה, וכאשר יזכה, מסתמא לא ימנע גם הרב ר' ישראל דוד את סמיכתו ממנו. ואף כי אין את נפשו שישב ירחמיאל על כסא הרבנות, אך כתב סמיכה הן לא יזיק לו אם יהיה בצלחתו.

הרב חפץ לאמור לו, כי אם חתנו מתעתד לקבל סמיכה לרבנות, עליו להיטיב את דרכו, עשות התורה משחק ועטרה להתגדל בה, אך נמלך ויאמר בלבו: לא טוב להשניא את האברך בעיני חותנו.

הרב הביא את הכסף, ותיכף שלחו סרסור אחד לקנות הקורות. ועוד כשלושים רו“כ אסף הרב בהלואות קטנות: ממי שלושה וממי חמשה רו”כ, ויהי די לו להחל הבנין. ואם יחסר לו מעט, הלא גם הוא גם אשתו בטחו בה', כי בודאי יעזרם לכלות את אשר החלו.

והבנין צמח ויגדל מיום ליום. הכתלים עומדים מוכנים, והאזוב הרענן מבצבץ בין קורה לקורה. נחום הבנאי עשה מלאכתו באמונה. הוא חפץ כי יהיה בית הרב יפה מכל בתי העיר, ועל כן השתדל הרבה ליפותו לפי טוב טעמו.

הרב בשובו יום יום מבית התפלה היה הולך אל הבית ושוהה שם שעה קלה, מסתכל במלאכה ושמח בלבו. והרבנית עם ילדיה כמעט קבעו שם דירתם. ברוב עמל הצליחו הבונים לגרש את הילדים ממקום המלאכה, לבל יאונה להם אסון. בדאגה רבה אספה הרבנית עם ילדיה את השבבים להכין הסקה לימי החורף.

ושמעון הבורסי אמר בלבו, כי הרב מסתמא יתעורר מעצמו לתת סמיכה לחתנו, כי כלום הרב צריך להוציא על זה כסף מכיסו? והוא, שמעון, הלא עשה עמו חסד גדול, בהלוותו לו חמשים רו"כ בפעם אחת. אך בראותו, כי הרב איננו מתעורר מעצמו, פנה הוא אליו ויגיד לו בחפצו בשפה ברורה, ובלבו היה בטוח, כי לא יעיז הרב להשיב את פניו.

אך שגה שמעון במשפטו: ר' ישראל דוד לא אבה לתת כתב־סמיכה לחתנו העלוי.

— אני עצמי זה לא כבר קבלתי סמיכה, — אמר ר' ישראל דוד נבוך מעט – ומי אנוכי כי אבוא להסמיך אחרים?

שמעון הבין כי הרב משתמט ממנו, ויחר לו מאוד, וכאשר ספר הדבר לפני חתנו, קצף ירחמיאל קצף גדול ויאמר, כי לחרפה תחשב לו לקחת סמיכה מיד רב כזה. טוב כי יסע אל העיר הגדולה… אמנם שם נחוצה מטבע גדולה, אבל גם הסמיכה תהיה גדולה ונכבדה, מידי רב גדול.

וכך היה: ירחמיאל נסע אל הרב הגדול דק“ק… שדרכו לתת סמיכה לכל מי שמשלם כהוגן, ויקבל ממנו כתב־סמיכה יפה ומהודר וחתום בחותם החופ”ק. בכתב ההוא נתנו לירחמיאל תארי כבוד משונים: “סיני ועוקר הרים”, “קנקן חדש מלא ישן”, “המאור הגדול” וכדומה.

בשוב ירחמיאל הביתה מזוין בכתב־סמיכה, החל להתגרות בהרב דמתא, להתערב בעניני אסור והיתר ולערער על פסקי הרב. המעשים האלה הכאיבו מאוד את לב הרב, אך הוא סבל בּעַנְוָתוֹ, ובלבד כי לא יופר השלום בעיר. אולם ירחמיאל לא היה מאלה המסתפקים במועט. עוד מעט ומעשה בא ליד למלא את הסאה.

משרתו של שמעון הבורסי הביא פעם אחת אל הרב תרנגולת שחוטה שנמצא בה מום, והרב התבונן הרבה בדבר ולבסוף הטריפה. הדבר נודע לירחמיאל, ויאמר אל המשרת: לך אל הרב ואמור לו, כי טעות היא בידו – התרנגולת כשרה. והמשרת מלא אחר פקודת אדונו בדיוק.

אז קצף ר' ישראל דוד קצף גדול. הוא ראה, כי ירחמיאל מעיז פנים לפסוק נגד הוראתו ולהתיר את הטרפה. בדבר כזה אי־אפשר לשתוק.

— אמור לו, כי הוא “עם הארץ” — קרא הרב. – התרנגולת טרפה, והוא איננו ראוי להורות.

האיש התפלא מאוד. הוא לא ראה מעודו כי ר' ישראל דוד יכעס וכי ידבר בגנות מי שיהיה. הוא נפטר מהרב ויגיע עד הפתח.

— אברך, אברך!… — קרא לו הרב.

האיש שב.

– למען לא תהיה הולך רכיל, הנני גוזר עליך, כי תלך לירחמיאל ותגיד את אשר אמרתי.

——————

המלחמה החלה…

ממחרת היום ההוא, כמעט דרכו רגלי הרב על מפתן בית המדרש, והנה שמעון מתנפל עליו:

– האם את חתני תקרא בשם “עם הארץ”? את חתני? הידעת מי אני ומי חתני?

הרב נפעם מקול הקורא. רגעים אחדים עמד נבוך ומרעיד, אך אחרי כן התאפק ויאמר בנחת: עדי בשמים, כי לא חפצתי לצאת עמך לריב. אך עזות חתנך לא תדע גבול. הוא בא ומכשיר מה שאסרתי גם מבלי שאול את פי מדוע אסרתי. ועוד הוא מעיז פניו לשלוח אלי דבר ביד משרתך, כי טעיתי. הדבר הזה די להוכיח, כי עם הארץ הוא ונפש גסה.

– מי? חתני הוא עם הארץ? – קרא שמעון בקצף נורא. – אם אתה יראת לתת לו סמיכה, כי רעה עינך בו, תאמר כי לא ימצא הסכמה בלעדיך? הנה הרב הגדול דק“ק… מעיד עליו, כי הוא “גאון אמתי”, לא איזה מו”ץ שמחירו פרוטה. ואתה אומר עליו כי עם הארץ הוא! הזאת היא הרבית שאתה משלם לי בעד הכסף שהלויתיך? הבית החדש שהוא בונה מידי הוא לו, והוא מבזה אותי ואת חתני…

ירחמיאל עמד בכל העת מנגד ולא התערב בריב. פניו היו מוסבים אל החלון. אך פתאום הפך את פניו ויקרב אל המריבים.

– אם הוא אומר עלי, שעם הארץ אני – קרא ירחמיאל, –הרי הוא מבזה תלמידי חכמים ואסור לסמוך על הוראותיו. הוא אינו יודע גם שיחות חולין שלי, ומעיז פיו לאמור עלי, כי אנוכי “עם הארץ”. לא! לרב כזה אין אנו נזקקין.

הרב מהר ויצא מבית המדרש. פניו היו חורים כפני מת. ושמעון וחתנו האריכו עוד לשונם לבזות את הרב בעיני כל הקהל. ורבים מבעלי בריתו של שמעון ו“מלחכי פנכא” שלו נענו לו בראשם וילעגו גם הם לרבם. היו אמנם מתי מספר, אשר לבם התחמץ לראות את העול הנעשה להרב העלוב, אבל הם יראו מפני שמעון התקיף – ושתקו.

בשוב הרב אל ביתו, חרדה הרבנית לקראתו. היא נבהלה בראותה, כי פני בעלה הלבינו עד מאור, וגם התפלאה, כי מהר לשוב לפני התפלה.

— מה? האם חלש לבך? האקרא לרופא? האשים לך תחבושת של חרדל? — שאלה האשה.

— אל תפחדי, שלום לי! — ענה הרב. ובדברים מקוטעים ספר לה את אשר עבר בינו ובין שמעון הבורסי. היא החלה לדרוש אחרי פרטי המאורע, אך הוא אמר לה, כי אין הדבר כדאי לדבר עליו הרבה ובפרט עתה שזמן התפלה הגיע.

הוא בא אל חדרו וישם את הטלית על כתפו ויחל להתהלך בחדר הנה והנה בבדקו את הציציות. הוא אמר להכין את עצמו לתפלה, לדעת לפני מי הוא עומד, אך המחשבות הזרות על דבר המחלוקת בלבלו את כונתו.

— אמנם אנוכי לא סבּוֹתי בריב הזה, — חשב הרב בלבבו – ומה שאמרתי צריך הייתי לאמור, חייב הייתי לאמור. אך מאוד צר לי אם יחשדוני כי כפוי טובה אנוכי. כאשר הזכיר שמעון את הכסף שהלוני, הרגשתי בנפשי כמו הביא חנית אל בשרי. הדבר הזה יכאב לי יותר מכל החרפות והזלזולים. ובלי ספק גם לימים יבואו יזכירני תמיד את הטובה שעשה עמדי. ומה אעשה? מה אעשה…

— אבל השעה התשיעית הגיעה ואנוכי עוד לא התפללתי – אמר הרב אל לבו. – הבה, אסירה את העצבות מלבי ועמדתי להתפלל. רב לי לחשב על דבר עניני העולם השפל, כי מה הוא ומה עניניו? הלא עלי עתה לשבח ולפאר את יוצרי. אבל, רבש"ע! מה זה היה לי? מדוע לא אוכל הפעם להתגבר על יצרי ולהרחיק מעלי את המחשבות הזרות?

— לא אוכל, לא אוכל ־ הוסיף לחשוב. – את הכל אני יכול לבטל בלבי, אך לא מה שאני חייב לאחרים.

כעבור רגעים אחדים קרא הרב בקול: את, בואי נא הנה!

הרבנית עזבה את תפוחי האדמה שקילפה ותמהר אל אישה.

— החוב שאני חייב לשמעון כבד עלי מנשוא.

— אנחנו נשלם לו, אם ירצה ה', מעט מעט. הן בתנאי כזה לקחת – לשלם במשך שנתים ימים מעת שנבוא לשבת בביתנו.

— אנוכי אינני יכול להיות חייב לו גם רגע אחד – אמר הרב. – טוב לי לשלם רבית גדולה ובלבד שלא אהיה חייב לו. לכי אל זכריה המלוה, אולי יאות להלוות לנו חמשים רו"כ בתנאי לשלם לו מעט מעט את הקרן עם הרבית; הן הוא מלוה לשבועות.

— כבד יהיה ממני לשלם עתה דמי שבוע. עוד כסף רב נחוץ לנו בשביל לגמור את הבית – אמרה האשה.

— ידעתי, כי כבד הוא, אך יותר עוד כבד ממני עתה להיות משועבד לשמעון הבורסי. אדמה כי זכריה ילוה לנו. אנחנו נתן לו במשכון את הבית.

הרבנית הסכימה תמיד לדברי אישה הרב. הוא היה יקר בעיניה מאוד, וכל תענוגיה בחיים היו, כי ישבה מרחוק והביטה אל אישה השוקד על למודו. היא לא הבינה מאומה בלמודיו, אבל לבי הרגיש כל רוממות עסק התורה. היא לא יכלה לשוחח עמו בענינים הנאצלים שהיה לבו מלא מהם, ועל כן אך לפרקים רחוקים זכתה לדבר עמו איזה דברים, אבל ברגשותיה היתה אחוזה ודבוקה בו תמיד. כל דברי בעלה היו בעיניה כדבר אלוהים, והיתה מוכנת ומזומנת לקיים את דברו כמצות התורה.

זכריה המלוה שמח על העסק הזה. הוא ידע, כי הרב הוא איש נאמן ואפשר לסמוך עליו, ובפרט כשהוא נותן לו את הבית לערבון. ואך תנאי התנה, שיחלו ללשלם לו את הקרן והרבית בלי אחור, מאותו השבוע שהם מקבלים את הכסף.

——————

באותו יום השיב הרב את הכסף לשמעון הבורסי. ובדבר הזה העלה עליו חמת שמעון עוד יותר, ויגמרו אומר הוא וחתנו להנקם ברב.

ירחמיאל אזר כגבר חלציו ויציע את השאלה לפני איזו רבנים שהיו מכיריו, וביחוד לאותו הרב שנתן לו סמיכה, וכל הרבנים השיבו לו, כי הם מסכימים עמו. וירחמיאל קראת את התשובות בבית המדרש, ובתוך כך הראה לכל את כל תארי הכבוד שחלקו לו הרבנים.

ושמעון חותנו בא למלאות אחרי דברי חתנו ויחרף את הרב ויאמר, כי אך לחנם משלמים לו שכר, כי חתנו “הגאון האמתי” נכון להורות חנם אין כסף.

הרב העלוב לא רצה מתחלה להביא את השאלה עד הרבנים. ההלכה היתה ברורה בעיניו כמקרא מפורש; גם ידע, כי בזה לא יועיל מאומה לשכך את הריב, ולמה יעמול בלי כל תועלת? אך בעלי בריתו האיצו בו לכתוב, למען הציל את כבודו המחולל בעיני ההמון. ולא יכול הרב להשיב פניהם וישלח מכתבים לרבנים אחדים. ואף אמנם באה תשובתם, כי הצדק עם הרב. אך הרב לא הראה את התשובות כי אם למתי סודו. ושמעון וחתנו הוסיפו לדבר סרה בהרב ולשומו ללעג וקלס בעיני ההמון.

פתאום הרגיש הרב, כי בהכנסותיו באה מגרעת, כי מלבד ששמעון חדל לקנות ממנו נרות, עוד גם החל למכור נרות בחנותו לאחרים. כאשר צעקו אנשי ברית הרב חמס על הדבר הזה, כחש שמעון ויאמר, כי אף שהוא שונא את הרב, בכל זאת איננו חפץ לקפח את פרנסתו, ואת הנרות איננו מוכר כי אם להיושבים מחוץ לעיר, ומכירה כזו לא באה בתנאים שהתנו עם הרב. הרב בקש, כי יתנו לו מוצא אחר לפרנסתו, אך בקשתו לא הועילה מאומה. בעלי בריתו אמנם חמלו עליו, אך כיון שנגע הענין לדברים שבכיס, משכו ידם.

והבית החדש היה יפה מאוד, ובכליון עינים חכו בעליו ליום אשר יוכלו לבוא לשבת בתוכו. הם אמרו כי בשבת נחמו יחוגו את חנוכת הבית, אך רבות מחשבות בלב איש, ואם אין כסף, תעלינה כולן בתוהו. הרב והרבנית טעו בחשבונם: הבנין דרש הוצאות יתרות שלא עלו תחילה בחשבון. בעמל רב גמרו את הגג, אך רצפה ותקרה, דלתות וחלונות, קצר כוחם לעשות לו.

ויועץ הרב עם הרבנית אשתו ויחליטו לקחת עוד חמשה ועשרים רובל מזכריה המלוה. אמנם היה להם קשה לשלם בכל שבוע יותר מרובל, ומה גם אחרי כי מעטה הכנסתם מהנרות, ועתה יוסיפו עוד על משאם. אך התנחמו בלבם, כי בשנה הבאה בודאי יוטב להם, בודאי ימציאו להם בעלי בריתם עוד מקור להכנסה, בודאי ישוב גם שמעון וירחמיאל חתנו מדרכם הרעה ולא יוסיפו עוד למרר את חייו ולרדפו חנם, בודאי… סוף דבר: בודאי ישועה קרובה לבוא, ומה בכך אם עתה יסבלו מעט מחסור.

הם לקחו מיד זכריה את הכסף ויעשו את הרצפה ואת התקרה. אבל לחלונות ודלתות לא הספיק מעט הכסף, ויהיו אטומים בנסרים.

— הלא רפת אין לנו, ולמה נחזיק את הפרה? — אמר הרב – נמכרנה ונעשה דלתות וחלונות לביתנו.

מאוד היה צר להרבנית למכור את הפרה. הפרה השתתפה תמיד בצרת גברתה והיתה מסייעת לכלכל את בני ביתה. שלום אמת היה תמיד בין הרבנית ופרתה ולא התרגזו ולא רבו אשה באחותה. בימי הקיץ היו העשבים רעים, כי לא היה מטר כל ימי האביב, והרבנית נחמה את פרתה בתקוה טובה, כי בימי הבציר תקנה לה עלי ירק מהגנות ותכין לה מטעמים כאַות נפשה, וכאשר תבוא אי"ה לשבת בבית החדש, תאכיל אותה גם נזיד סובין. והפרה שמעה ותתנחם ותסתפק במועט, כיאות לבהמה כשרה, אך חלב נתנה מעט, לא מפני שחפצה להנקם בהרבנית, כי אם מפני שלא היה לה יותר. אחרי שחלבה אותה הרבנית, היתה הפרה מבטת אליה בהכנעה, כאילו אמרה: אל יחר בעיני גברתי, כי נתתי חלב מעט. בודאי הייתי חפצה לתת יותר, אבל “בדליכא שאני”. והרבנית הבינה מה שבלב פרתה ותקבל בסבר פנים יפות ככל אשר נתנה. ואף אמנם למה לה חלב הרבה? די לה שמצאה במה להלבין את מאכל הגריסין ערב ובוקר וגם נותנת עוד מעט חלב לילדיה בבוקר ותשקה את בנה הקטן, אשר שדי אמו הצמוקים אינם מספיקים לו כל צרכו.

אפס כאשר זכרה הרבנית, כי הבית החדש, תקותה ותוחלתה, עומד הכן, ורק דלתות וחלונות יחסרו לו, ובשביל זה היא אנוסה לשבת בבית זר יחד עם אשה נרגנית, שופכת דמה כמים, — נמס לבה בקרבה, ועל כן כבשה את רחמיה גם מפרתה גם מילדיה.

— אין רע – אמרה הרבנית אל לבה. – הבטן לא מזכוכית נעשתה, ואיש לא יראה במה ימלאוה. ואם לא נפנק נפשנו, מה בכך? נשבע לחם פשוט ודי לנו, ולילד אפשר לקנות כוס חלב. הן לא הרבה דרוש לו. מה מאוד חפצה אני לשבת בביתי. אם יזכני ה' לשבת בביתי, בודאי אשבע נחת גם בלי מאכל ומשתה.

הרבנית מכרה את הפרה, והדלתות והחלונות באו על מקומם בשלום, עתה לא חסר עוד דבר זולתי תנורים.

——————

ימי הבציר קרבו. ההכנסה היתה מעטה מאוד, אך כשלושה רובל לשבוע, ומזה צריך היה לשלם רובל וחצי לזכריה המלוה. הרבנית קמצה מאוד בהוצאות הבית. על שולחנה לא עלה משבת לשבת כי אם לחם ומי גריסין.

— עוד פעם גריסין בלתי מולבנים – התאונן שמואל’קה הבכור, כאשר הגישה אמו אל השולחן קערה גדולה מלאה מי גריסין חמים לארוחת הבוקר.

— שוטה שבעולם! — נחם אותו הרב במילתא דבדיחותא – יום אתמול הלא כבר עבר, ועל כן תוכל לשוות בדמיונך, כי אתמול אכלת לביבות ממולאות בבשר או בגבינה, ומחר הלא נבטח בה' שישועתו קרובה, ונאכל בודאי צלי ו“צימס”, ואם היום, רק היום תאכל מי גריסין, מה בכך? שמעתי, כי הרופאים מצוים גם לגדולי העשירים לאכול לפרקים מאכל פשוט… תחת כל אלה מה מתוק הוא הלחם הזה! טבול אותו במלח כמוני ותגמע אחרי כן כף מהגריסין, והיה טעמו כטעם גן־עדן.

אך גם ללחם ולמי הגריסין לא הספיק שכר הרבנות, ואיך שקמצה הרבנית, לא הועילה. אז החלה לפרקים לרמות את ילדיה. למשל, בערב, כאשר היו הילדים תובעים לחם, היתה משנה להם מפני דרכי שלום ואומרת, כי אזל הלחם, ובלבה אמרה: איך בכך כלום, בערב ישכבו הילדים ויישנו. די להם כי אכלו ביום. הן יש עמי רק פרוסת לחם, ואם יאכלוה היום, מה אתן להם מחר בבוקר? בלילה אפשר להם, לכל הפחות, לחלום, כי הם אוכלים ושבעים.

היא ואישה כמעט ישבו בכל יום בתענית, למען יספיק הלחם לילדים, ואיש לא ידע בענים, כי ר' שמואל דוד וחנה דבורה היו בענין זה בעלי גאוה והשתדלו להסתיר עניותם מעין זר. כל תקותם היתה, כי לימי החורף יקח לו הרב שני תלמידים, ומצבם יוטב. אמנם עבודת המלמדות היתה גרועה בעיני הרב, כי כבר מלאה נפשו ממרוריה, אך כפי הנראה, כך נגזר עליו, להיות רב ומלמד כאחד.

ורק דאגה אחת שברה לבם: — למצוא עוד מעט כסף כדי לעשות התנורים, למען יוכלו לשכון בביתם.

— הידעת? — אמר הרב אל אשתו, — לו תשמעי לעצתי ומכרנו את אדרת השער אשר לי. עתה עוד קיץ בחוץ, ועד ימי החורף אפשר שיעזרנו ה' וימציא לי ריוח, מ“דין תורה” וכיוצא בזה, ואז אעשה לי אחרת תחתיה, ואם לא תהיה מעורות יקרים כזו – מה בכך?

— הכל עשה לנו הוא, הגזלן – התרעמה הרבנית. — לו טעם הוא מרירותה של העניות, כי אז לא בא לקפח את פרנסתו המעטה, לגזול מפינו את פרוסת הלחם.

— לא הוא – ענה הרב, — כי הכל מיד ה' החפץ בטובתנו. הן עבודת ה' מהרחבת הדעת לא עבודה היא, כי אם תענוג פשוט, ורק לעבדו מעוני – לזה נחוצה מעט התגברות וחזוק. וחלילה לנו להתאונן על זה, כי “כל מה דעביד רחמנא לטב עביד”. נשתדל נא לעמוד בנסיון.

— לא לי אני דואגת, — אמרה הרבנית – כי אם לך ולילדים. הילדים מתנונים והולכים. ראה, — הראתה הרבנית על הילד הקטן אשר על זרועה – הנה ידו כעץ יבש וכל גופו עצמות וגידים. פלא הוא, איך הוא מכלכל את נשמתו בקרבו, וגם אתה, פניך נצטמקו מאוד… אנוכי לא כל כך, אנוכי אשה. עבודתי מה היא? אבל אתה… אתה גם בלילה לא תשכב.

— רב לך, סכלה! אל תדאגי לי. ה' יחזק את כוחי לעבודתו. אך על זה אצטער, כי הוא, חתן הבורסי, מכשיל את הרבים בהוראותיו. אבל מה אעשה? אני עשיתי כל מה שהיה בידי לעשות, אך, בעוונותי הרבים, אין שומע לי.

— וחלול הכבוד? בכל פעם שאני שומעת, כי הם, הרשעים, ישימו כבודך לכלימה, יתחמץ לבי וקשה לי הדבר מכל היסורים שבעולם.

— מה אנו ומה חיינו, כי נדאג לכבודנו? — אמר הרב כמו אל נפשו, בחפצו להסיר כל קנאת הכבוד, המתלקחת לפרקים בלבו למרות חפצו…

——————

כשני שבועות אחר חג האסיף נשלמה כל מלאכת הבית וגם התנורים עמדו טוּחים ומוּסקים. הרב ובני ביתו באו לשבת בביתם החדש. הם היו עתה מאושרים, הם השיגו את מטרתם, למרות כל המכשולים!

ויום השבת פ' “לך לך” נועד לחוג בו “חנוכת־הבית”. הרבנית התחכמה בתחבולות שונות למצוא מעט כסף כדי לקנות יי"ש ומיני מתיקה לכבד את האורחים. אמנם צרכים אחרים היו לה, אך הלא אישה רב הוא והיא רבנית, ואי־אפשר לה לבלתי קרוא את אנשי המקום לחנוכת הבית. היא איננה חפצה להשפל בפני “בעלי הבתים”, הנוהגים מאז ומקדם לכבד את הקרואים לחנוכת הבית.

החורף מהר לבוא. גוית הרב, שלא היתה שמורה לא במעטה שומן ובשר ולא במלבושי חורף, לא יכלה לעמוד בפני הרוח הקרה שהיתה נושבת בימים ההם, וגם לחות הקורות והתנורים, שלא התיבשו עוד, פעלו עליו פעולה לא טובה. גרונו נחר וגם בראשו חש כאב. ביום הששי התפלל ביחידות בביתו, אך ביום השבת לא יכול להתאפק. וילך לבית המדרש, לעלות לתורה ולקרוא את הקהל אל ביתו “לברכה”. הוא התעטף בבגדו הדק ואך על צוארו חבש את טליתו ומטפחת אשתו.

בבהמ“ד הרגיש, כי כאב לו בצדו השמאלי, אך התאפק ויגמור את תפלתו. וכאש נגשו אליו בני העדה לברכו ב”שבת טובה" ו“מזל טוב”, האיר אליהם את פניו הלבנים ויבקשם לבוא אל ביתו ל“קדוש”. מובן מאליו, כי הם לא סרבו הפעם למורם וימהרו לבוא. וגם אלה אשר מלפנים פסחו על שתי הסעפים והראו פנים לכאן ולכאן, גם אל הרב וגם אל ירחמיאל, עתה הואילו לתת ידם להרב עד שיברכו “על המחיה”.

עוד מעט ובבית הרב נשמעו קולות של שמחה: “לחיים, לחיים!”

וכאבו של הרב הלך הלוך וגדול. בעמל רב התאפק לבלתי השמיע קול זעקה מעצמת הכאב, וישב ברכה לאורחים בפנים מאירות ויבקשם לאכול ולשתות ולשמוח. ואך אחרי אשר יצאו האורחים בא הרב אל חדר המטות ויפשוט את קפוטתו וישכב על המטה ולמרות רצונו התפרצה זעקה מלבו.

— מה לך? — קראה הרבנית בבהלה.

— בצדי יכאב לי מעט.

— האקרא לרופא?

— לא: הלא שבת היום, אנפש מעט ויוטב לי…

ובעוד שלושה ימים ישבה חנה דבורה על מטת אישה, אשר נשימתו הלכה וכבדה מרגע לרגע. הוא שכב כמת, בעינים סגורות. האשה האומללה מחתה בסינורה את הדמעות החמות אשר נזלו מעיניה למרות רצונה. כרגע פתח הרב את עיניו ויבט אל אשתו.

— אל תבכי, סכלה! ה' הוא אבי יתומים ודיין אלמנות.

ולמחרת היום ההוא מת הרב ונקבר בכבוד גדול. הכל השתתפו בקבורתו…

הבית היה לנחלה לזכריה המלוה, והרבנית מכרה חפציה המעטים, הספרים והקדרות, בעד שקלים אחדים, ותשב אל עיר מולדתה, לחלק את בניה בין קרוביה…

---

הָאוֹצָר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

אליהו הזקן היה עשיר וסוחר גדול בתבואה ופשתן בעיר הקטנה ק. ותקיף גדול בחצר הנסיך. כמעט כל יושבי העיר היו בני משפחתו: בניו, בנותיו, חתניו, כלותיו, נכדיו, וקרוביו. הוא היה הסוחר הראשי בעיר, וכל הסוחרים הקטנים מכרו את סחורתם לאליהו. אם ראה אליהו כי הסחורה גרועה מאוד, ויקצוף ויחרף את המוכר, ובכעסו אמר להוריד מהמחיר הקצוב. אך כאשר הודה קרובו הסוחר על שגגתו ויספר לאליהו, כי הוא עוד עמל הרבה עד שקנה את הסחורה הגרועה ההיא, נכמרו עליו רחמי הזקן וישלם למוכר בכסף מלא, אך קרא אליו בכעס מדומה: ראה, בפעם השנית אל תשגה! וכעבור איזה זמן, וה“קרוב” הביא עוד הפעם סחורה גרועה, שלם לו אליהו עוד הפעם בכסף מלא ועוד הפעם צוהו, כי בפעם השנית אל ישגה.

בכלל היו העניים מעטים מאוד בעיר ק., כי שם היה בית פקידות האכרים, והגליל היה גדול מאוד, ומכל קצותיו באו האכרים אל העיר ק. לרגלי עסקיהם עם בית הפקידות, ויביאו שמה את יבול אדמתם, ויאכלו שם מהמטעמים אשר הכינו להם העברים: לחמי חטה קטנים ודגים מלוחים חיים ומבושלים, וגם שתו איש איש כאשר השיגה ידו – מי כוס אחת ומי ארבע כוסות ויותר, גם קנו טבק, משחה לאופנים ומטפחות מצוירות וכדומה. ואשת אליהו, הזקנה פריל, הלכה יום יום לבקר את בניה ובני נכדיה הרבים; ופניהם לא ראתה ריקם, כי אם הביאה תמיד מתנות – למי בד דק לכותנות, למי ארג למלבוש, למי ממתקים. ולעניים המעטים הספיקה פשוט כל צרכיהם, והיו באים ולוקחים ממנה אוכל והסקה ומלבושים. אך אליהו לא עסק ב“קטנות” כאלה: הוא הקדיש את רגעי מנוחתו רק לדברים גדולים, הראויים לאיש. הוא היה “גבאי” בבית־התפלה, “נאמן” בחברה־קדישא ונוהג את נשיאותו ברמה. הוא לא היה למדן, אך אהב מאוד את התורה ויכבד את העוסקים בה. כל רב וחכם שהיה עובר בעיר היה חייב להתאכסן בביתו. מאוד חרה לו אם איזה תלמיד חכם לא חלק לו כבוד ולא סר אליו. חתניו וכלותיו היו כולם בני רבנים גדולים, אשר קנה אותם מהם במחיר גדול. ארון־ספרים גדול היה לו, וכל מוכר ספרים היה בא ומביא לו “חדשות”, והוא משלם בעין טובה וכורך את הספרים בכריכות יפות ומתענג, בשמעו את האורחים הלומדים מהללים את אוצר ספריו הגדול.

בערב יום הכיפורים היו כל בניו ובני־בניו וקרוביו הגדולים עם הקטנים באים לקבל מאליהו ופריל אשתו את הברכה. בבית היתה דומית קודש. השולחן הגדול מכוסה מטפחת לבנה; נרות “הנשמה” הגדולים עומדים תקועים בכלי־חרס מלא חול ומוכנים להנשא לבית־התפלה, ועל ידיהם מנורות כסף, שבהן תקועים נרות חלב להאיר את הבית לכבוד יום־טוב. אדון הבית, גדל־הקומה ורחב־הכתפים ובעל זקן לבן גדול ופנים של אימה – יושב לבוש מעילו הלבן על כסא רחב, ופריל גם היא לבושה לבנים יושבת לא רחוק מבעלה… והנה האחד ניגש אל אדון הבית ומרכין את ראשו לפניו. ר' אליהו הזקן מניח את ידיו הקמוטות והרועדות מעט על ראש האיש ומתחיל לברך בקול דממה דקה: “יברכך ה' וישמרך…” פה ושם נשמע קול אנחה קלה, ואחריה – אנחה עמוקה, ואחריה – קול בכי, ופתאום תתבוללנה האנחות והבכיות והיו יחד ליללה איומה מחרדת לב ונפש. אחרי שקבל כל אחד את הברכה “מהזקן” היו ניגשים אל פריל הזקנה, והיא ברכה את כל אחד מהם בברכה מיוחדת, בדעתה את נגעי לבבם. כן חשבו כל בני העיר להם לחובה לקבל את פני ר' אליהו ביום שמחת־תורה. אולם אז הואיל ר' אליהו לקלקל את השורה, לרדת ממרום גדולתו ולשמוח יחד עם הבאים לכבדו וגם לרקד עמם. ולא עוד, כי גם לא הקפיד על ר' ליב המלמד אם בלי נטילת רשות שלח ידו והוציא את הכרכשת הממולאה מן התנור. ביום ההוא היה סולח לכל על הכל; אבל רק ביום ההוא, כי אך הספיק להבדיל בערב על הכוס ופניו שבו להיות איומים ומעוררים יראה ופחד בלב כל המתיצבים לפניו, כמו בכל ימות השנה.

על דבר עשרו היתה אגדה עוברת בעיר, כי “אוצר” מצא. פסיה הקצרה נשבעה, כי שמעה מאמה, חיה בתיה הגבנת עליה־השלום, כי בהיותה משרתת בבית ר' אליהו, ראתה בלילה, כי בשבתו על המטה וקרא קריאת “שמע”, עבר לפניו חתול עם עינים מאירות כאבנים יקרות, ויבן ר' אליהו כי אוצר הוא, וימהר וישלך עליו את נעלו, והחתול התפורר כולו לדינרי זהב, וישם ר' אליהו את ה“אוצר” בארגז קטן, ומשם יוציא ככל אַות נפשו, וממנו לא יגרע מאומה.

כן חיו יושבי בעיר הקטנה בשלוה והשקט תחת נשיאות ר' אליהו לימים רבים. העושר הגדול אשר מצא היה בעיניהם כמו קנין הצבור כולו ורק הוא ואשתו המפקחים עליו לתת לכל איש כפי צרכו. אך בא יום הפקודה, ופריל מתה והזקן לקח לו אשה אחרת…

בת־שבע, אשתו השניה של ר' אליהו, אף כי היתה יראת ה' ובעלת צדקה, אך בני העיר, כלומר: בני ר' אליהו וקרוביו, שנאוה ויחשבוה לקמצנית. ביחוד אחרי כי הכל היו יודעים שיש לו לזקן “אוצר”, אשר ממנו לא יחסר מאומה, גם אם יקחו משם כל הימים, ומדוע תרע עיניה מתת לכל דורש? אין זאת כי אם רוע לב – החליטו כולם.

ואף אמנם במעשי צדקותיה היתה שיטה קבועה: היא לא נתנה נדבה לכל שואל מבני העיר, כי אם הלותה אותם בתנאי לשלם לשעורין. ורק במקרים יוצאים מן הכלל, כמו להשיא את הבנות וכדומה, נתנה סכומים נכבדים במתנה.

בת־שבע שמרה את בעלה, אשר לרגלי זקנתו היה חלש מאוד. בכל עסקי הבית היתה היא המנהלת. את המסחר בתבואות ובזרע פשתן וקנבוס עזבה כליל, כי לא רצתה להטריד את עצמה ולא נתנה גם לבעלה להתעסק בו, והדבר הזה בעצמו די היה להעלות חמת הקרובים, אשר במסחרם עם ר' אליהו הזקן לא הפסידו מימיהם. גם כאשר אמר מי לפנות אל הזקן בבקשה, לא נתנה האשה למבקש לבוא אל חדרו, בטרם נודעו לה פרטי השאלה, לבל ירגיזו את מנוחתו בכל דבר הבל.

לדאבון לבב יושבי העיר עוד הוסב בית פקידות האכרים מק. אל עיר אחרת, והפרנסה נתמעטה מאוד. הרחוב אשר לפני השוק, אשר מלפנים היה הומה מאדם ומבהמה, עתה היה שוקט כמו שדה הקברות, רק עזים שתים דלות בשר מנענעות בזקנן הדל ומעלות גרה, וחזירים אחדים חופרים בפיהם את העפר. בני העיר אמרו, כי מות פריל הסב להם כל אלה, כי בזכותה התפרנסו ועתה במותה נסתתמו צנורות הפרנסה.

ובעת צרה כזו, מובן מאליו, כי היו כמעט הכל מיחלים לחסדי הזקן מושיעם ומגינם, אך הזקנה כמלאך משחית עמדה להם לשטן, רק היא חסמה לפניהם את הדרך…

לוּ היו לה בנים, כי אז לא חרה להם כל כך, אם היא חושכת מהם ונותנת לבניה, כי כך הוא מנהג העולם; אבל בת־שבע היתה עקרה ורק ככלב הרובץ על קופת התבן, שבעצמו לא יאכל ולאחרים לא יתן. האין זאת עולה נוראה?

היא אמנם מתאוננת, כי פרנסת הזקן מעטה מאוד, ואיננה מספקת להוצאות הרבות. אך מי יאמין לה בהתאוננה? מי זה לא ידע, כי מי שיש לו אוצר לא יוּרָש לעולם?

ואליהו הזקן ישב בחדרו ויקרא ב“מנורת המאור” או אמר “תהלים” ויעזוב את כל עניני העולם, וגם בצרכי הצבור חדל מהתערב ורק עוד שם “נאמן” לחברה־קדישא נשאר עליו. אמנם אחדים, אשר הצטרכו לעזרתו ולא מצאוה, כי בת־שבע לא נתנתם לגשת אליו בביתו, העיזו פניהם לגשת אליו בבית־המדרש, אך הוא ענה בכעס, כי לא לבעבור זאת הוא הולך לבית־המדרש, שישים שם לב לעסקי עולם־הזה, ומי שצריך אליו יוכל לבוא אל ביתו. עתה היתה כל תקות הקרובים, כי יבוא יום והזקן ימות, ואז יחלקו ביניהם את רכושו הם. מובן מאליו, כי את ה“אוצר” לא ירשו, אם לא ימסרהו ר' אליהו בעצמו לאחד בחשאי, כי, כנודע, ה“אוצר” שונא את הפרסום, ובזמן שמפרסמים אותו יעלם – ואיננו.

אך יותר מאשר חפצו במיתת הזקן בקשו מיתה לזקנה, ביראם פן תגנוב ותריק לאט לאט את עושר בעלה ובלי ספק הוא, כי גם ב“אוצר” תשלוט היא, אחרי שהוא שומע רק בעצת אשתו ועליה השליך כל יהבו. תמיד היתה מקוּללת בפי כל יושבי העיר, אשר חשבוה לגוזלת נחלתם.

ביחוד גדלה שנאתם לה בבנותה בית חדש עם חנות לאחת מקרובותיה אשה אלמנה. שיינדיל – שם האשה האלמנה – היתה בתה של אחות בת־שבע. שיינדיל התיתמה בילדותה ובת־שבע אספה אותה אל ביתה, ואחר שהגיעה הנערה לפרקה (בת־שבע היתה נשואה אז אל הזקן) השיאתה דודתה לבחור אחד יודע תורה ומיטיב נגן, אולם דרכי המסחר הדל שהעיר הקטנה היו סגורות לפניו, כי לא הבינן, ועל כן חי תמיד בעוני ולחץ. מלבד זאת בימות הגשמים, שהם ימי המסחר ליושבי העיר, יען אז התבואה מצויה אצל האכרים, היה קשה לו לנסוע אל מושבות האכרים, כי הקור והלחות הזיקו לבריאותו. יום אחד היה נוסע ושבעה ימים היה שוכב על ערש דוי, ולולא בת־שבע, כי אז אבד בעניו.

אפס אחרי שישב האיש כעשר שנים עם שיינדיל אשתו, באה השחפת ותקפד מהרה את חייו ויעזוב את שיינדיל אלמנה ואת שלושת בניה יתומים.

ותחשוב בת־שבע איך לעזור לבת אחותה האומללה. כמעט היתה נכונה לאסוף אותה ואת ילדיה אל ביתה. את הזקן היתה יכולה לפתות, כי יסכים להצעתה. היא היתה אומרת לו, כי את שיינדיל היא לוקחת לשרת אותה בבית ובשכר טרחתה תפרנס את היתומים. אך היא ידעה, כי כל בני העיר ישנאוה ובזה תגדל חמתם וקנאתם. ומלבד זאת – חשבה בת־שבע בלבה – הן הזקן זקן מאוד ולא לעולם יחיה, וגם אנוכי אשה זקנה ורפת כוח, מי יודע מתי יבוא קצנו, אולי היום או מחר, ואז יגרשוה יורשי הזקן מהבית, ואנה תלך אז עם ילדיה?

אז עלה על לבה, כי אין לה עצה אחרת, כי אם לבנות לה ולילדיה בית עם חנות, וסחורה תמציא לה בהקפה והיתה שיינדיל לחנונית.

כן החליטה בת־שבע בלבה, ור' אליהו לא המרה את פיה. ואז מהרה בת־שבע להתעסק בבנין הבית בחריצות נפלאה. היא השכימה לקום בעלות־השחר ותנצח על הבונים שלא יעשו מלאכתם רמיה, כי מלבד שהיתה האשה חרוצה מטבעה ואוהבת־עבודה, עוד היתה לה בזה גם פניה נסתרה.

– מי יודע? – אמרה בת־שבע בלבה – אולי ימות הזקן, ואז טוב יהיה לי לשבת יחד עם שיינדיל ולבלות את שארית ימי חיי בבית אשר אני בונה, ולא לנוע ולנוד מבית לבית כשכנה. לכן, כאשר הציעו לפניה הבונים את תכנית הבית, צותה להוסיף עוד חדר אחד, שבעת ההיא היה למותר לשיינדיל ונחשב לה כפזרנות נפלאה.

ובנין הבית הזה העיר קנאה גדולה בלב אנשי העיר, וישנאו את בת־שבע תכלית שנאה, ויקללוה כל היום.

ופחד בת־שבע אמנם בא: עוד לא עברה שנה מעת שנבנה הבית, מת עליה אישה, אחרי שבתה עמו כחמש עשרה שנה, והיא הצטרכה באמת לצאת מהבית ולשבת עם בת אחותה. והרנה עברה במחנה, כי כל עשרו של הזקן וגם ה“אוצר” בכלל בא עתה אל בית שיינדיל, וכי היא עתה גבירה נסתרה. וראיה לדבר, כי כמעט לא נשאר מהזקן כסף מזומן, ורק כלי כסף וספרים.

ב

אז מהרו שדכנים רבים להציע “נכבדות” לפני שיינדיל, שזכתה פתאום לשם עשירה. המציאו לה חתנים שונים: אלמנים, גרושים, זקנים ובינונים, ומכולם בחרה, על פי עצת בת־שבע, בבחור אחד ושמו עקיבא.

– ה“גוי” הוא בר־מזל – אמר אחד בלצון: – בחורים רבים עשו חיל בתורה, וה“מנה היפה” עלתה בגורל “עם הארץ”; בית חדש, חנות חדשה ואוצר של זהב מוכן לפניו, כי הזקנה הלא לא לעולם תחיה.

– ושלושת הבנים? – אמר השני.

– מה ירעו לו בני שיינדיל? הכי הוא יפרנסם? “לא־קשה”, יש לה, לשיינדיל, עמוד ברזל להשען עליו. היא לא תצטרך לחכות לפרוטת אישה.

עקיבא היה בן אחד מבעלי הבתים הנמוכים, שאין להם מקום ב“מזרח” ואין להם עסק ביתי, כי אם נוסע היה מכפר לכפר, לא לקנות מהאכרים את יבולם, כי אם להמיר בדגים־מלוחים וביין־שרף, ואף שהיה אביו “בעל־הבית” נמוך, כלומר: עני ממש, כמעט שהוא “מתפרפר” ואיננו פושט יד, בכל זאת נתן את עקיבא למלמדים טובים ויצו למלמדיו, כי לא יחמלו על הנער וילעיטוהו תורה כ“תורא”; אך עקיבא לא ראה ברכה בלמודיו. “פסוק”, כנהוג אז, היו לומדים מעט, ורק בגמרא עסקו תמיד, ועקיבא לא היה מוכשר מטבעו להבין בהויות התלמוד. אף כי בכלל לא טפש לבו מהבין כל דבר לאשוּרו, אך שכלו היה ממין אחר, שכל פשוט ותמים, ולטהר את השרץ לא היה מוצא גם טעם אחד. המלמד, למשל, עשה כל תחבולותיו: הכהו על הלחי וגם מתחו על הספסל להבינו את המצאת ר' זירא, כי פעמים הבעלים משלמים לשוכר כמה פרות (ב“מ ל”ה), והוא בשום אופן לא היה יכול להעלות על דעתו מציאות כזו, שאם קרה לאיש נזק, שמתה פרתו, יהי הוא, הנזוק, עוד חייב לשלם כמה פרות לאיש זר. ולהפך, בעיני המלמד היה הדבר פשוט מאוד, ועל כן כאשר אמר לו עקיבא, כי לא יבין, אמר בלבו, כי רק עצל הוא, והשוט הלא הוא רפואה בדוקה ומנוסה לעצלות. – מדוע לא תבין דבר פשוט כזה, פרא אדם? – היה קורא המלמד בכעס גדול. – הגע בעצמך: שמעון שכר מראובן פּרה למאה ימים, וחזר ראובן ושאל את הפרה משמעון לתשעים יום, ואחרי כן חזר שמעון ושכר מראובן לשמונים יום, וחזר ראובן ושאל משמעון לשבעים יום וכן הלאה: שכרו ושאלו, ושאלו ושכרו עד שמתה הבהמה, ואז – מיתה משונה תבוא עליך! – השוכר פוטר את עצמו בשבועה, כי הוא פטור משלם בעד האונס, ובעל הבית חייב לשלם לשוכר, כדין שואל…

ועקיבא מרפרף עוד בשמורות עיניו, מרעיד ומחריש ואיננו מבין.

אף כי היה המלמד תמיד גוער בעקיבא ומכהו, בכל זאת לא היתה בלב עקיבא טינא על המלמד, ובנפש חפצה היה עושה כל מה שצוהו הרבי או הרבנית לעשות, והיה נכון ללכת בשליחותו גם באישון לילה; ובכל שליחויותיו השכיל עקיבא מאוד: תרנגולת כי אבדה להרבי, היה עקיבא הולך ומחפש ומוצא אותה; אם העז לא באה הביתה, בשוב העדר, היה עקיבא דורש את הנדחה ומשיבה אל הרבנית.

חבה יתרה היתה בלב עקיבא לעז של רבו; הוא היה מביא לה עלי־ירק ומפרנסה בכל יום בידו, ומתענג מאוד כאשר לחכה העז בלשונה הלחה את ידו. פעם אחת חלתה העז ותשכב על הארץ ותנשום נשימה קשה ובטנה צבתה מאוד. הוא עמד עליה ויבט ברחמים רבים ודמעות התגלגלו מעיניו, ואחרי כן הלך הביתה, ויקח את ספר התהלים, ויקרא בו בבכי עצום, ויתפלל על העז החולה.

אך תפלת הנער לא הועילה; העז מתה בלילה ההוא. וממחרת, בבוא עקיבא אל ה“חדר”, לא ראה אותה עוד…

– אמי! – אמר הנער בערב אל אמו בשבתו עצוב – היש לעז חלק לעולם־הבא?

– הוי, כסיל, לעז – עולם־הבא? היתכן כדבר הזה? – ענתה האם – העולם־הבא הוא רק לאדם ולא לבהמה.

אך דעת עקיבא לא נחה מההחלטה הזאת. הוא עוד הוסיף הרבה לחשוב על הדבר הזה ופסק להלכה, כי אמו הטתה משפט וכי גם לעז יש תקוה להתענג בחיי־עד, ובפרט לעז של רבו; אך הסתיר את מחשבתו בלבו ולא גלה אותה לאמו, כי הוא לא אהב להתוכח ולריב, ואולם את דעתו לא היה מבטל מפני דעת אחרים.

עקיבא היה בכלל אוהב עבודה: לפני הפסח היה מתעסק בחשק גדול בכתישת ה“מצות” ולפני חג הסוכות – בבנין הסוכה; וגם בכל ימות השנה היה כותש זרע קנבוס וריפות, מטאטא את הבית ומנקה את הרפת. בערבי שבתות וביומי דפגרא בימי הקיץ היה משתעשע עקיבא בגן הירק אשר לנחמן אבי־אביו. אך לא בבטלה השתעשע שם, כי אם עזר על ידי זקנתו ודודותיו לנכש את העשבים מבין הירק. לעתים היה מתענג בהתבוננו אל הצמחים, וירא, למשל, את המלפפון הירוק והמסומר, אשר היה מונח מכובה בעלים ופרחים כתינוק בעריסתו; את חוטר הבצל שעלה והתנשא ומניע בראשו בגאוה לאחיו הקטנים העומדים כפופים תחתיו; את פרח השומשומין היפה המתהדר בצבעיו המזהירים והרבים; את הפול העולה ומטפס על הקנה הנעוץ על ידו ומתרומם מעלה מעלה. או לפעמים התבונן בעלה של לפת וירא את שריגיו וקנוקנותיו המשתרגים, מסתבכים ומתפרדים בארחות נפלאים ומשונים. ודודתו ראתה, כי הוא מעמיק לחשוב ותאמר אליו בשחוק: הלחשוב מחשבות באת הנה, קיב’קה?

ועקיבא נכלם ויחל לנכש את העשב בידים חרוצות ולצברו חמרים חמרים בין התלמים. בעד עבודתו קבל לפעמים שכרו מלפפון ירוק, לפת כמראה זהב. ולפרקים נכבדים היתה זקנתו מכבדת אותו בתבשיל של לפת מומתק במעט קמח ושם התבשיל – “צימס”, כביכול, שאיננו נבדל מה“צימס” של יום השבת אלא בזה, שה“צימס” של שבת מתבשל בקדרה של בשר וה“צימס” הזה, של חול, עשוי בקדרה של חלב.

וכמלואת לעקיבא שתים־עשרה שנה ושמריהו אביו נוכח, כי בנו לא יהיה למדן וישם על בנו עול דרך ארץ. ויחל לקחת אותו עמו אל הכפר למען ילמד להשתכר פרוטה. וכעבור חצי אלול בשנת תר… לקחהו עמו למסעיו.

מה שמח לב עקיבא בשבתו בפעם הראשונה עם אביו על העגלה לנסוע הכפרה! העגלה מרקדת, ולבו גם הוא מרקד בקרבו. הוא נוסע! האם עונג קל הוא לשבת ולנסוע? הוא לא זכה עוד לידי גדולה כזאת. אך לעתים רחוקות קרה לו להתלות בעגלה עוברת ולהמשך אחריה ברחוב העיר, ולבו היה חרד פן יודע הדבר לבעל־העגלה וכבד אותו בשוט אשר בידו, ועתה הוא יושב כמלך על העגלה, ואין כל פחד לנגד עיניו!…

והנה קץ העיר; גם בית פקידות האכרים, גם הגרנות עומדים כבר מאחריו, ולפניו שדות גזוזים ועליהם, פה ושם, סוסים רועים; על הגבעה אכר חורש למזרע החורף, ובבקעה לוקטים אכרים ואכרות את גבעולי הקנבוס. ושם, במורד, נער קטן נוהג בצמד סוסים המושכים בשתי משדדות המפררות את האדמה לפרורים קטנים. שמש הבציר מביט בידידות וחמלה אל הארץ, אשר בקרוב יבוא עתו להפרד ממנה. אך בלב הנער היה אז אביב גמור: הוא עתה יצא מכלאו והנהו שואף רוח החופש אל קרבו בכל פה…

– מדוע, אבי, הם עובדים את האדמה, ואנחנו איננו עובדים? – שאל עקיבא.

– הם, הנכרים, צריכים לעבוד מה שלמדום אבותיהם, עבודת השדה, ואנחנו צריכים לסחור – ענה שמריהו; – אמנם אם היינו עוסקים בתורה לשמה, אז היה הקב"ה מזמין פרנסתנו בלי כל עמל, כצפרי השמים, שאינם חורשים ואינם זורעים ומוצאים מחיתם בלי עמל ויגיעה; אך בעוונותינו הרבים הרענו את מעשינו וקפחנו את פרנסתנו ואנחנו צריכים לקבל השפעתנו מהנכרים בסחרנו עמהם. הנה אתה, למשל, אם היית עמל בתורה, אז ישבת עתה בבית־המדרש ולמדת תורה והיית לתלמיד־חכם ועתה, אחרי שפרקת מעליך עול תורה, הנך צריך להיות כפרי, עם הארץ. עתה אינך יודע עוד, כי עבודת הכפרי גם היא עבודה קשה…

– ואם צריכים אנו לעמול, מדוע לא נעבוד כמוהם את האדמה? – הוסיף עקיבא לשאול, אשר עבודת האדמה מצאה חן בעיניו ולא נחשבה לו כלל לקללה.

– הם רגילים בעבודה זו ואנחנו איננו רגילים, וגם אדמה אין לנו.

– מדוע אין לנו אדמה?

– יען כי ישראל הוא בגולה – ענה שמריהו באנחה. – כאשר ירחם ה' עלינו – ויקבץ את ישראל אז תהיה גם לנו נחלת שדות וכרמים. ועמדו זרים ורעו צאננו ובני נכר יהיו אכרינו וכורמינו.

התשובה הזאת לא הרגיעה את לב הנער. הוא היה חפץ מאוד ללכת אחר המחרשה, כאותו האכר ההולך שם וחורש על הגבעה, וגם היה מלקט את הגבעולים הגבוהים של זרע הקנבוס. ומדוע לא יכול הוא לעבוד את האדמה הזאת? לוּ היתה לו אדמה לעבדה, כי אז לא היה חפץ שיעבדו אותה זרים, כי העבודה בעצמו נעימה לו.

ומהר ראה עקיבא ויבן, כי אמנם עבודת אביו כבדה היא מאוד. ימי הגשמים באו, הדרכים התקלקלו, וסוס אביו היה תמיד נכון לפשוט את רגליו, כי זקן היה, כבן עשרים ומעלה, וכבר קהו שניו. שמריהו קנה תמיד סוסים כאלה בעד ארבעה או חמשה רובל והיה עובד בהם חדשים אחדים.

– סוס כזה – אמר שמריהו – הוא רחוק מהפסד: אם יחיה ויעבוד – מוטב, ואם לאו – הרי גם עורו שוה את הכסף ששלמתי בעדו.

אך בעת קלקול הדרכים היה הסוס הזקן לפעמים עומד באמצע הדרך וממאן למוש ממקומו. שמריהו מפתה את סוסו, והסוס עומד על דעתו ואיננו נפתה. שמריהו מנופף את השוט, והסוס מניע בזנבו, לוקק בלשונו את שפתו אבל ממקומו לא יזוז, ואז יבין שמריהו כי הוא צריך לוותּר ולתת פה לסוסו מזון למען יסעד את לבו. הגשם יורד טפים, טפים, ושמריהו מושיט לסוסו מעט חציר, והסוס נושף בו ובוחר את החציר הדק, שאפשר לו ללעוס בשניו ואוכל במתינות רבה. ועקיבא מתהלך על יד העגלה, והקור והגשם חודרים עד בשרו…

ובכל זאת היה העסק הזה יפה בעיניו משבת ב“חדר”: חיי הכפר והעבודה לבבו אותו מאוד. ומה רבה היתה שמחתו בימי הקיץ, כאשר היה רוכב על הסוס בערב, בחברת בני גילו, ללון הלילה בבקעה ולרעות שם את הסוסים! שם היו עושים להם מדורה, ויש שאחד מהם הביא עמו גם תפוחי־אדמה לצלות. הסוסים הכבולים דוהרים שם בהרימם את שתי רגליהם הקדומות יחד ואחר ישפילו ראשם וילחכו את העשב הרך.

ועקיבא שוכב ומביט אל תכלת השמים, אל הכוכבים הרבים הזרועים שם, על “התּיו” עם רגלו העבה, או על פני הירח, שצורת אדם לו עם חוטם עב ורחב. או יביט מתחת אל הנמלה השחורה, המרחשת בזריזות ועוברת מעשב לעשב וממהרת את דרכה, מי יודע אנה?…

לפעמים נועדו הבחורים לשלח את הסוסים אל שדה שבולת־השועל אשר לנסיך, אך עקיבא מאן לשלח שמה את סוסו: לשדה תבואה לא נתן אותו לבו לשלוח את בהמתו.

– החציר לכך נוצר כי יאכלוהו הבהמות, – אמר עקיבא בלבו, – אבל שדה תבואה אסור להשחית, כי אם להתפרנס ממנו אחר הקצירה, כדרך שבני אדם נוהגים…

ג

וכמלואת לעקיבא חמש־עשרה שנה מת עליו אביו. ויהי הוא ראש הבית, מפרנס את אמו ואת שתי אחיותיו הגדולות ממנו. הוא ידע את כל הכפרים ואת כל האכרים, ולבו לא חרד מנסוע לבדו גם בלילי־חושך. גם בעברו בלילה על יד בית־העלמין של העברים והביט אל המצבות המפוזרות על גלי הקברים והתבונן בהן בלי מורך ופחד. מנוחת עולמים ושלות נצח פרושה שם. הנה אביו ינוח שם, וזקנתו, אשר עמה היה מנכש מלפנים את הגן והיה אוכל לפת… הנה גם בית־עלמין “שלהם”: צלבים שחורים ועמוקים, עתיקי ימים, וצלבים לבנים חדשים עולים שם מגלי הקברים. שם ינוח פיאודור שומר החנויות, אשר אהב לשחק עמו תמיד… מנוחת עולמים ושלות נצח שוררות גם שם.

בלב עקיבא לא היתה כל שנאה לעם הנכר. ילכו להם כל עם בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה' – היה חושב עקיבא בלבו. – הם נולדו ב“גיוּתם” ועל כן הם גויים, ואנחנו נולדנו ביהדותנו והננו יהודים. ואיך אפשר לו לשנוא את בני הנכר? כשהוא מתארח אצלם, הם מקבלים את פניו באהבה, מפנים לו מקום אצל “האלוהים”, נותנים לו תפוחי־אדמה לצלות וחציר יבש לסוסו ולפעמים יכבדו אותו גם בביצים. ועקיבא איננו כפוי טובה: לבו ירחש אהבה וכבוד לאכרים העסוקים בעבודת האדמה המוצאה חן בעיניו…

בחצות הלילה כל בני האכר קמים. הגברים הולכים לדוש בגורן, והנשים – זו מכינה תבשיל לארוחת הצהרים וזו טווה או אורגת. הקיסם מאיר באור דועך את הבית, ועקיבא, בזמן שאין לו עבודה, יושב לו וקורא בספר תהלים והאכרים לא ישחקו לעלם היהודי המתפלל כדרכו. אדרבה, הם מביטים אליו בכבוד…

עקיבא היה תקיף מאוד גם בעיני אליהו ובת־שבע. הוא לוה מהם תמיד למסחרו רובלים אחדים וישמור את מוצא שפתיו להשיב למועד הקבוע. בבוא עקיבא אל בית הזקן, בשעה שהיתה בת־שבע פנויה מעבודתה, היתה היא מבקשת אותו לשבת ושואלת לשלומו.

– ברוך ה', בשבוע העבר השתכרתי מעט: עגל קניתי, מעט קטניות… – היה עונה עקיבא בלגלוג תמים.

– מה עשית בעגל? המכרתו אל שלום־ברוך הקצב?

– לא, שלום־ברוך בקש רק להשיב לי את ה“קרן”, ועל כן הייתי הפעם בעצמי לקצב. קראתי לשוחט ושחט את העגל, והשכנים קנו ממני את הבשר והרוחתי בשר לשבת, מלבד העור, שגם בעדו בודאי אקח שלושים אגורות.

– אמנם איש חיל אתה, – היתה אומרת בת־שבע – אך מה תהיה תכליתך? הלא עת לדאוג לאחריתך. הן לא לנצח תשב רַוָּק.

פני עקיבא אדמו.

– אחיותי בכירות הן ממני – אמר עקיבא בהשפילו את עיניו. – חלילה לי מבייש אותן להשתדך בטרם תשתדכנה הן.

– לוּ אך יעזור לך ה' להשיאן לאנשים בקרוב.

– מעט כסף יש להן, כל מה שהן מרויחות הן צוברות פרוטה לפרוטה. אני ואמי איננו לוקחים מהן מאומה…

– ממה הן מרויחות?

– הן תופרות שקים, קולעות פוזמקאות, טוות חוטים וכדומה. הקטנה היא גם תופרת לבנים. היא “בריה” גדולה.

– אם ימצא שדוך הגון אז אשתתף גם אנוכי עמך במצות הכנסת־כלה, – הבטיחה בת־שבע. שבע ועשרים שנה מלאו לעקיבא, כשהשיא את אחיותיו. הוא מכר את כל מה שהיה בבית וגם את הבית בעצמו נתן בתור מוהר לאחותו הצעירה.

נשואי האחות הזאת היו קשים לעקיבא מאוד. היא לא הסתפקה במועט, ומעת אשר באה בברית התנאים עד החתונה לא חדלה תגרה מביתו ובכי וצעקה.

– היום גם השפחות הולכות אל חופתן לבושות בגדים ארוכים של סאמט ואטלס – טענה הכלה, – ומדוע אהיה אני לבוז, כי אלך לחופתי בבגד קצר של צמר? והמטפחת… האפשר ללכת במטפחת של צמר? מי לובש בימי החתונה מטפחת כזו? במה חטאתי, כי אתם מבזים אותי בבזיון גדול כזה? לוּ מתּי, והיתה גם לכם גם לי הרוחה, כי אתם הייתם פוטרים אותי בתכריכים הנקנים בזול, ואנוכי לא הייתי בושה ונכלמה לפני רעותי כיום הזה!

– הלא את הכל לקחת, רצחנית! – קראה אם הכלה – הצגת אותנו ככלי ריק, ומה אתּ חפצה עוד? את ה“קערה” משמים? “חלב־עוף”?

– דברי כל אשר תחפצי, – קראה הנערה בכל לבה – אני לא אוכל ללכת לבית־המדרש במטפחת כזו… לא אוכל… לא אוכל…

עקיבא אמנם לא הבין מה היא הבושה הגדולה והבזיון אם לובשים מטפחת של צמר. מטפחת של משי אמנם טובה ויפה ממטפחת צמר, אבל אם אין ידה משגת לקנות מטפחת של משי – מה בכך? האמנם צריך האדם בעד זה לבחור מות מחיים? כן היה חושב עקיבא; אבל מה יעשה ולא מחשבותיו מחשבותיה! רחמיו נכמרו מאוד, בראותו את צערה הגדול שהיא מצטערת, ודמעותיה שהיא שופכת, וינחם אותה וידבר על לבה, כי נכון הוא להשלים כל חפצה אם יעזרהו ה'. וגם אמנם הצליח חפצו בידו למצוא שקלים אחדים רוח, ותחת בגד צר חדש, קנה לה בגד ארוך, שנשתמש בו מעט, תפור על פי חוקי ה“מודה” החדשה, ומטפחת גדולה של משי, כביכול, שבזמן קצר אחר החתונה נקרע לרצועות, רצועות…

אך הספיק עקיבא למלא את החסרון הזה, והנה הכלה באה בטענה חדשה: איך אפשר להיות בשמלה אחת של צמר גם ביום החופה, גם ביום שאחריו? הלא כן העולם נוהג, כי ממחרת יום החופה לובשת הכלה שמלה אחרת, ואיך תפר היא את מנהג העולם?

– ושמלתך החדשה שמצמר־גפן, הכי היא לא תסכון? – שאלה אם הכלה.

– לבשי אתּ אותה! –צעקה הנערה. – שמלה מצמר־גפן היא מצוה על ללבוש מחר אחר החופה! קבצנית אנוכי, מחזרת על הפתחים? בנות גילי לא תעשינה כאלה, וגם לי חלילה מעשות זאת… טוב לי למות מלבוש שמלה כזו מחר אחר החתונה… ועוד הפעם החלו הזעקות והבכיות למלא את הבית. ועקיבא עוד הפעם הלך נבוך ולא ידע איך לנחם את אחותו האומללה. הוא עמל בכל כוחו, “נקר בחטמו”, עד כי מצא שני שקלים. ולאושר הכלה באה העירה ציפא הסמרטוטית והביאה עמה ממוסקבה, כביכול, שמלות כעין חדשות ממש, ותפורות בכל החדושים שבעולם: עם אוכף מאחור ועם רצועות של מקלעה דקה כקורי עכביש מפנים, עם אזור ממשי אדום וסרח כאמתים על פני הארץ. ביחוד מצא חן בעיני הכלה הסרח, הוא היה ממש, כמו גלי הים שעולים ויורדים, והוא רחב בתחלתו והולך ומתמעט עד קצו, סרח כזה אין עוד לכל נערה בעיר ק… היא רואה בעליל, כי רחם הקב"ה עליה, היתומה העזובה, והזמין לה את ציפא ליום חתונתה, למען תוכל להתפאר בשמלתה על רעותיה.

בעמל רב הצליחה הכלה לקנות את השמלה, כי ציפא בראותה כי חשקה הנערה בשמלה הזאת ותדרוש בעדה ארבעה רובלים, ואחרי משא ומתן ארוך נאותה לקחת שני רובלים עתה במזומן ורובל אחד תקבל אחר החתונה ממעות “מתנות־דרשה”. עקיבא לא היה יכול להתאפק מצחוק, בראותו את אחותו לבושה בשמלה הזאת…

– מה אתה צוחק, פרא אדם? – קראה אחותו בכעס קל, בהטותה את ראשה לאחור ותבט בעונג רב אל הסרח.

– לא ידעתי, – ענה עקיבא – כולך הנך מעוררת עתה צחוק…

– יפה הוא טעמך… – ענתה הכלה בעקימת שפתים – אתה מבין בדבר הזה כ“חזיר בפלפלין”. – ובעיניך טובה השמלה הזאת? – הוסיף עקיבא לצחוק.

– טובה מאוד.

– אם כן השתמשי בה בלב שמח, וגם אני אשמח עמך. אמנם רואה אני, כי הסחורה טובה ויפה מאוד, – הוסיף עקיבא בפנים מאירות, במשמשו בארג, – ובהלכות תפירה, מסתמא, הנך יודעת יותר ממני.

כרגע הפכה הנערה פניה אל אחיה ותחבק את ראשו בזרועותיה ותשקהו…

– אח יקר וטוב אתה לי! – קראה הנערה מלאה רגשי אהבה ושמחה.

ופני עקיבא אדמו מבושת, ומבלי השיב גם נשיקה לאחותו פנה דומם וילך.

ד

ואחרי אשר השיא עקיבא את אחיותיו נטה אוזן לשמוע את דברי השדכנים לבחור לו אשה. את מי יקח לאשה? – בפתרון השאלה הזאת לא עמל עקיבא. לו אחת היא מי שתהיה, – ובלבד שתהיה בת ישראל, אשת חיל, היודעת לכלכל את הבית כראוי. כאיש ישראל ידע עקיבא שהוא חייב לשאת אשה, ויבקש לו זווגו לחיות כאדם.

והשדכנים באו להציע לפניו, כי יקח את האלמנה שיינדיל. ולא מעצמם באו השדכנים, כי אם בת־שבע עוררה אותם על הדבר הזה. היא הכירה את תכונת עקיבא מכבר ויכּבד בעיניה מאוד. “הוא יהיה בעל נאמן ואב ליתומים” – היתה חושבת בת־שבע.

אמנם בעיני שיינדיל לא היה הדבר יפה מתחלה. היא היתה ממשפחה מיוחסת, ובעלה היה יחסן גדול, “שני־בשני” עם “הרבי” והוא, עקיבא, בן דלת העם, ו“יוסף השור” – איש מגושם ועם הארץ שהוליך שורים מאוקרינה לארצות אחרות בנעוריו – הוא דודו. אך בת־שבע דברה אל לבי ותפתנה לבחור בעקיבא. – “לא קשה”, סכלה, גם אליהו אישי לא היה למדן, ובכל זאת היה טוב מעשרה למדנים.

וגם בעיני עקיבא לא היה השדוך הזה יפה הרבה. שיינדיל היתה אמנם אשה צעירה, לא כבירה ממנו הרבה בשנים, ויפה ובעלת בית, אך עקיבא לא רצה מתחלה לשום את צוארו בעול להיות אב ליתומים. אבל בעיני אמו מצא השדוך חן מאוד. מלבד שהיא עולה על ידי זה לגדולה, שהיא משתדכת עם משפחה מיוחסת, עוד לטשה עיניה אל “האוצר” אשר הביאה עמה בת־שבע מבית אליהו. “האוצר” מסתמא יפול לנחלה אחרי מות הזקנה אל שיינדיל, ושיינדיל תהיה גבירה לנצח נצחים. וגם בכל הימים אשר בת־שבע חיה לא תמנע מהוציא מאוצרה להספיק לכל צרכי הבית. היש בעולם “בור־שומן” שׁמן יותר מהשדוך הזה?

וגם שיינדיל וגם עקיבא נפתו, ובמזל טוב באו בברית בתנאים.

ומקנאי עקיבא רבו מאוד. נער “עם־הארץ” כמוהו יזכה לאושר גדול כזה!… אחדים נסו, כנהוג בערים הקטנות, לשלוח כתבי־פלסתר אל הכלה ואל החתן להפר את השדוך ולא הצליחו. וכעבור ירחים אחדים – ועקיבא נשא את שיינדיל בכפר פוזוכה כדת משה וישראל. לשיינדיל היה מקום במזרח, אשר עליו ישב מלפנים בעלה הראשון. ותצו שיינדיל את עקיבא לשבת בבואו אל בית הכנסת על המקום ההוא. עקיבא לא רצה לעלות לגדולה כזו. הוא היה רגיל לשבת בסתר בפנה בכותל מערבי, אך שיינדיל אמרה, כי לא נאוה לה אם אישה ישב באיזו פנה כאחד החייטים. ועקיבא לא נועז להמרות את פיה.

מה קשה היתה לו בפעם הראשונה ישיבתו במזרח! הוא לא העיז פניו להרים את עיניו אל הקהל וכאשר עמד ב“ויברך דוד” לא ישב עוד עד אחר התפלות, וגם בעמדו היה נבוך מאוד. ואף אמנם כל באי בית המדרש הביטו אליו כמתפלאים, כי בעיר הקטנה, אשר כל ימיה עוברים בלי כל שנוי ותמורה, אחינו בני ישראל תאבים מאוד לחדשות וכל דבר קל, אם רק חדש הוא, יהיה להם לענין לענות בו; יהפכו ויהפכו בו, יתפלפלו ויתוכחו ימים רבים.

ביחוד הרבה לדבר בזה שמעון השקלובי, אשר מקומו היה במזרח על יד מקום עקיבא. לשמעון חרה מאוד על הדבר הזה, כי הוא צריך לשבת על יד “בזוי” כעקיבא. הוא היה נכד ר' אליהו מצד אשתו ובודאי היתה עולה בחלק ירושתו מנה יפה, לולא גנבה בת־שבע את כל הרכוש; ואיך לא ישנא שמעון את עקיבא, שבא וירש את הכל, ועוד עלה לשבת על ידו במזרח?

ומלבד זה רחוקים היו שני האנשים האלה בדברים רבים: שמעון הוא יחסן גדול, שקלובי, וכל השקלוביים הלא ידוע לכל באי עולם כי יחסנים גדולים הם, וקל וחומר משפחת לפיכך המהוללה, וק“ו בן בנו של ק”ו – ר' שבתי’ל לפיכך, אבי שמעון, שעשה פשיטת רגל נוראה בלייפציג. חותנו מרדכי בן ר' אליהו חטפו כאבן טובה, והזיל למענו כסף רב. ושמעון מצד עצמו הוא נשוא פנים, כי הוא קצת למדן. בבחרותו היה בקי בחלק הראשון “יורה דעה”; אמנם זה כבר לא לקח ספר בידו, כמעט מיום חתונתו, אבל בכל זאת הוא עודנו זוכר “מלין דרבנן” ומשתמש בהן לעת מצוא, גם הוא חכם גדול, כלומר: הוא אוצר בּלום של “הלצות”, וכל דבור ודבור הוא מתּבל בהלצות רבות, מהן חדות ונפלאות ומהן גסות וציניות. אמנם הוא בעצמו לא היה יוצרן, אך הוא אסף אותן בזכרונו וישמרן כדבר יקר; ובכל שיחה, טרם הספיק איזה איש לכלות את דברו, ושמעון מזדרז לבוא כתנא דמסייע ובלגלוג קל הוא אומר: משל למה הדבר דומה… וכל הבטלנים שבעיר, הבחורים והאברכים, מתאספים עליו בבית המדרש אחר תפלת השחר ובין מנחה למעריב, ושותים בצמא את דברי חכמתו. אם גבאי צדקה פונים אליו לבקש נדבה, מתחיל שמעון לדרוש בהלצה ומאריך את דבורו ולבסוף נותן להן נתינה מועטת שאיננה שוה באבוד הזמן. ומלבד שהיה שמעון למדן וחכם הוא נודע גם לאיש עשיר: אסמיו מלאים בר, ופועלים אחדים עושים לו בפשתן כל ימות החורף. אפס כמו שרוב חכמותיו לא היו משלו, כן גם רב עשרו לא היה משלו, כי הוא השכיל תמיד להיות חייב לכל ולהונות את הכל. ואף שכבר יצא טיבו בעולם כרמאי, אף שהכל ידעו, כי התבואה באסמי שמעון מעורבה בפסולת של זרע קנבוס או בחול, כי פשתנו רטוב במים להכביד משקלו, וכולם קראו פה אחד: “אוי לו לאיש שפגע בו שמעון במסחרו!” ובכל זאת נמצאה לו תמיד “עגלה ערופה”, ועל פיו היה שגור הפתגם הרוסי “כל הימים אשר אחיה ימצאו לי כסילים למדי”. במתינות רבה היה שמעון ממתין ומצפה עד שיוֹאל הכסיל לבוא עדיו, ואז ילבבנו שמעון בהלצותיו, ימשכהו אליו בחבלי שוא, עד שהוא מתקרב אליו, ואז שמעון מתיחד עמו בחבה יתרה ומוצץ ממנו כל מה שאפשר למוץ ומניחו והולך…

האפשר כי יחסן, למדן, חכם ועשיר כשמעון ישב על ספסל אחד עם “עם הארץ” ואיש עני כעקיבא מבלי כל מחיצה ביניהם? עקיבא היה כקוץ מכאיב בצדו. ותמיד השתדל לבזותו, להתל בו ולשומו לשחוק בעיני כל הנאספים בבית התפלה.

– שמעתי כי נוסחה אחרת לך “בהגדה” – אמר שמעון לעקיבא בפני כל הקהל, – כי נתחלפה לך מכת “כנים” במכת “בנים”…

עקיבא הביט אליו בתמהון. וגם כל הנאספים עוד לא הכירו כרגע את העוקץ שבהלצתו זו. – ומה זה פקחת עיניך ותשתומם? – קרא שמעון – הלא בפסח הזה מצאת בנים, שלא עמלת בהם ולא גדלתם, הכי אין מכה זו של “בנים” קשה משל “כנים”?

כל הנאספים נתנו פיהם בשחוק על הלצת שמעון.

– לי אין הבנים מכה כלל – אמר עקיבא בתומו. – ה' המפרנס אותי הוא יפרנס גם אותם… – בעל־בטחון גדול אתה – אמר שמעון בהיתול – אחרי ש“אוצר” הזקנה לא רחוק ממך… עקיבא הביט אליו בתמהון ולא ענה דבר.

ביחוד רע היה בעיני שמעון, כי עקיבא היה לו תמיד לשטן להערות את מקור “חכמתו” בכל עת ולהרחיב פה בליצנות. אמנם עקיבא לא הוכיחו ולא הראה לו כל אות אי־רצון, אך לא יפה היה להתלוצץ בשכנות איש, המתפלל מלה במלה בכונה, או מזמר מזמורי תהלים בנעימה קדושה… ואף כי התחזק שמעון ואימץ את לבו לבלי שים לב למעשי “עם הארץ” ויוסף להקהל “קהלות” סביבותיו ולדרוש לפניהם דרשות של דופי כדרכו מאז, אך הוא הרגיש, כי קרבת עקיבא מחלישה את כל הרושם היוצא גם מהלצותיו היותר מובחרות. ביום תשעה באב, בעת שהקהל אומרים קינות בעצלתים ושפה רפה, היה שמעון מוצא שעת כושר בין פסקא לפסקא לדבר דברי חדודין. אך עקיבא יושב על ידו ואומר קינות בכל לבבו, ודמעותיו נגרות מעיניו כממעין, ובזה היה מרגיז עקיבא את שמעון שכנו ומזכירו, כי לא עת צחוק היא.

– למה אתה בוכה? – שאל אותו שמעון אחר התפלה – הלא אין אתה מבין מאומה מה שאתה מדבר! – הוא בוכה על “פרים הנשרפים” – הוסיף שמעון בפנותו אל הנאספים עליו.

– אמנם אינני מבין את פרוש כל המלות, – השיב עקיבא בתומו – אבל יודע אני כי הרבה צרות סבלו בני ישראל, כי הרגום, טבחום, שרפום ועינום בכל ענויים קשים ומרים ואיך לא אבכה? – רע היה מאוד לשמעון, בראותו כי כל חדודיו ועקיצותיו אינם נכנסים כלל לאוזן עקיבא. הוא אמר, כי עקיבא יתקצף ועזב את מקומו שבמזרח והלך לו אל מקומו הראשון, והיתה אז לו, לשמעון, הרוחה; אך לאסונו ראה, כי רוח עקיבא שלוה ושקטה ואיננו אומר כלל להניח את מקומו. אז החל שמעון להרבות עליו רעים, כי ימכור לו את המקום בכסף, אפס עקיבא אמר, כי לא לו הוא המקום, כי אם ליתומים, ואין לו רשות למכרו.

וככל אשר הוסיף שמעון לחשוב מחשבות איך להרחיק את עקיבא מעליו, כן גדלה שנאתו לשכנו. כאשר ישב עקיבא על ידו, חש שמעון בלבו, כי אש מתלקחת שם, חימה עזה. הוא היה נכון לקרעו כדג, לשלוח סכין אל לבו…

ה

עקיבא לא יכול לדעת את כל אשר רחש לו לב שמעון. הוא ראה, כי שמעון לועג לו, ידע כי לא נעימה לו חברתו, אך מעולם לא עלה על דעתו, כי גם תכלית שנאה ישנאהו. לבו הטוב לא נתנהו לחשוב, כי ישנם אנשים כאלה בעולם, אשר בעד דבר כסל כזה, בעד שבתו איזו שעה בבית ה', על יד איש שאיננו יחסן או למדן כמוהו, ישנא את שכנו שנאה עזה כמות.

גם מצב עקיבא לא נתנו לתת לב לענינים טפלים כאלה. הוא, כמו לפני חתונתו כן גם אחריה, לא ראה בטובה. כל ימיו היו ימי עבודה ועמל, הפגעים הרעים הלכו ורבו עליו. ורק בעל נפש תמימה ופשוטה כעקיבא היה יכול לסבול ולשאת דומם כל אשר נטל עליו, מבלי התקומם נגד בוראו, ומבלי אבד את תקותו, כי עוד יראה בימי טובה.

אמנם בית חדש היה לשיינדיל, בית יפה עם חצר ואורוה ואסם, גם חנות קטנה ויפה על יד הבית, אבל הפרנסה היתה מעטה. אך לעתים רחוקות יסור איזה אכר שמה לשתות כוס יי"ש ולאכול מליח. וגם בחנות היתה הסחורה מונחת ודורש אין לה. סוף דבר: כל פרנסות הבית מספיקות רק לקנות בהן מים לדיסא, גם נפש אחת לא תסתפקנה לכלכל, ומה גם משפחה שלמה בת חמש נפשות: הוא ואמו ושיינדיל ושני בניה. על כן היה על עקיבא לבקש טרפו כמקדם בכפרים ובשקידה יתרה, כי ההוצאות היו רבות עתה מאז כפלים.

ובת־שבע הזקנה ישבה בבית. אמנם היא לא נגעה מאומה מאשר לשיינדיל; היא התפרנסה מרכושה, אשר נתנה בהלואה לבטוּח גדול ברבית מעטה; רכושה הנגלה לא היה גדול, אך קרוב לשתי מאות רובל. אולם הכל היו יודעים כי יש לה רכוש נסתר – “האוצר” שאיננו פוסק לעולם…

בת־שבע נתנה מעט כסף לעקיבא לקנות סוס ועגלה. גוטא, אם עקיבא, התרעמה בסתר על הזקנה הקמצנית, שאיננה נוטלת מאוצרה להעשיר את בנה, אבל תרעומתה היתה רק בסתר, כי יראה פן תקניט את בת־שבע והתקצפה ויצאה מן הבית, ולקחה את האוצר עמה, ואז אפשר כי לא תאבה גם להוריש את בנה את האוצר גם אחרי מותה, על כן התאפקה ותשעשע את נפשה בתקוה טובה, כי עוד מעט יבוא יומה ואז הלוא תעזוב את האוצר לבנה, כי עמה לקברה לא תקחנו, ואז יתעשר בנה עושר גדול. ועל זאת תתפלל גוטא, כי יאריך ה' ימיה לראות בעיניה באושר בנה…

וכעבור שני ירחים אחר חתונת עקיבא, התהלכה בת־שבע בחוץ ותכשל וארכובתה נשתה ממקומה, ולא יכלה עוד בת־שבע לקום, וישאוה וימתחו את רגלה להשיב את הארכובה אל מקומה ולא יכלו, וגם פנחס הנפח ניסה למשוך בכל כוחו בידיו החזקות כצבתי ברזל ולא הצליח. וישכיבו את בת־שבע על המטה, ומשם לא יכלה עוד לרדת. רכושה המעט, שהיה ביד “הבטוח”, אבד ברפואות ובמסעות.

– עתה תחל להוציא מ“אוצרה” – אמרה גוטא אל לבה; – אולי עתה תרחם על בני לתת גם לו איזו מאות דינרי זהב. הוי קמצנית, פתיה! – חשבה גוטא בלבה – מה ממך יהלוך, אם תוציאי משם כמה שתוציאי, הלא מהאוצר לא יחסר דבר.

כמה פעמים נסתה גוטא בשוחחה עם בת־שבע לגעת בענין הזה בדרך אגב להבינה דעת מהות “האוצר”, וכי כל מי שיש לו “אוצר” הוא מאושר בעצמו ויש בידו להצליח את כל יושבי תבל. אך בת־שבע עשתה את עצמה כלא שומעת, וענתה על כל דבר באפה: “הן, הן”. ובזה הרעימה את גוטא עוד יותר ותכעיסנה עד מאוד.

ויהיה היום ותקרא בת־שבע לעקיבא ותתן בידו את המפתח של הארגז הגדול, המכוסה בפחי ברזל ותבקשהו להוציא משם את הארגז הקטן הצפון שם.

עקיבא האמין ולא האמין, כי יש “אוצר” לבת־שבע. הוא, אף כי היה תמים ואיש פשוט, בכל זאת לא היה קל להאמין בכל דבר, כאמו. לא לחנם הלעיטוהו בילדותו בהויות דאביי ורבא, כי מהם למד להקשות לפעמים קושיות: מי יודע אולי אך בחלום ראתה זלדה הטבלנית את “האוצר” בבית ר' אליהו, ואם גם נניח כי ראתה בהקיץ, מי יודע אם לא ברח האוצר ממנו בטרם לקחו את בת־שבע… אך אחרי כל הספקות האלה יש שעלה על לבו: אולי באמת צדקה אמו, כי יש לבת־שבע אוצר; על כן עתה כאשר נמסר מפתח הארגז הגדול לידו דפק לבו בקרבו בחזקה ויחשוב, כי עתה בודאי יראה אותו…

בלב דופק ובידים רועדות פתח עקיבא את הארגז, בדק בו עד שוליו ויוציא את הארגז הקטן, אך את האוצר לא ראה.

– אין זאת, כי אם בארגז הקטן הוא. שם ינוח עכבר הזהב המוליד דינרים עד אין קץ – כה חשב בלבו וישם את עיניו בארגז הקטן. בת־שבע לקחה את המפתח הקטן שהיה תלוי על צוארה ותפתח את הארגז הקטן. ועקיבא עומד ומביט בעינים פקוחות.

הארגז נפתח, והנה שם ארבעה חרוזי מרגליות ושני עגילים ארוכים, שבהם קבועות אבנים טובות, ויותר מזה אין מאומה.

– קח את אלה ומכור אותם – אמרה בת־שבע באנחה – זכרונות ימי נעורי הם, אשר לא ישובו… טוב יהיה אם יספיק מחירם להוצאותי עד מותי ולא אפול למשא על אחרים. הדברים האחרונים המסו את לב עקיבא. הוא ידע עתה כי אשה אומללה היא בת־שבע, כי אין לה כל “אוצר” ואך שקר בדו עליה.

ומחיר התכשיטים נאכל גם הוא. עקיבא נאנס מעתה לפרנס גם אותה. פני שיינדיל הוריקו מאוד, העבודה בבית ובחנות ועל יד מטת דודתה החולה אכלה את כוחותיה, ונוסף לזה מררה גוטא חמותה את חייה בתרעומותיה על אשר הזקנה חסה על “אוצרה”, ובנה צריך לטפל בה ולפרנסה, ובשובו בערב השבת עיף ויגע מהכפר, הוא בא עוד להפוך משכבה ולהתעסק בה.

– “פרא אדם” הוא – אמרה גוטא. – “הכלב שוה את המקל”. לולא היה סכל כל כך, כי אז לא היה מחזיק את הנבלה הזאת בביתו. אותה צריך להשליך החוצה, אחרי שהיא חסה על “אוצרה” לבלתי הוציא ממנו פרוטה. אני הולכת “קרועה־בלואה”. את מעילי אי אפשר עוד להטליא והוא מוציא את פרוטותי האחרונות לסמים ולרופאים… — לא, אמי! — יענה עקיבא – לדודתנו אין גם פרוטה אחת. מכל עשרה לא נשאר לה מאומה. היא אשה אומללה. ועלינו לרחם אותה מאוד. הן היא כמו נפלה משמים ארץ… – מי יתן והיה מספר מכותיה כמספר האלפים שיש לה!

– ואיפה הוא לפי דעתך האוצר? – שאל עקיבא בשחוק קל.

– איפה? מובן מאליו, בארגזה, שם הוא בודאי האוצר. לא לחנם היא מחזקת את מפתחו תחת מראשותיה תמיד.

– אני ראיתי כל מה שנמצא בארגז, — אמר עקיבא. – אנוכי בעצמי בדקתי וחפשתי בכל פנותיו ולא ראיתי שם גם פרוטת נחושת.

– הוי, פרא אדם! הוא חפץ לראות את האוצר… אם לא תתן לך רשות לראותו, אז לא תראנו עד עולם. לאוצר יש סגולה מיוחדת שאיננו נראה רק לבעליו. זר ימששנו בידיו וידמה לו, כי נעל קרוע הוא או סמרטוט נבזה והיא רק תגע הו והיה לשקל זהב. נסה נא רק לאמור לה, כי תשלחנה ל“הקדש” ואז תראה, כי תמצא לשכור שפחה ולתת לך שכר דירה.

– המעט המה יסוריה, כי אוסיף עוד להכאיב את לבה בדברים קשים? — אמר עקיבא. – הן עברים אנחנו, וגם הפחות שבנו לא יעשה כדבר הזה.

בכל העת שהיה עקיבא נדון עם אמו על דבר בת־שבע, ישבה לה שיינדיל מרחוק ולא התערבה בריבם. עקיבא ראה מעיניה הנוגות, כי היא מצטערת מאוד. נפשה נקשרה בנפש עקיבא ורחמיה נכמרו עליו, בראותו את העול הכבד אשר הושם עליו.

כאשר יצאה אמו מהחדר, נגש אליה עקיבא. שיינדיל הורידה את ראשה לארץ ושני אגלי דמעה ירדו מעפעפיה.

– אל תצטערי, שיינדיל, – נסה עקיבא לנחמה. – ה' ירחם עלינו וישלח לנו פרנסה ביד רחבה, וגם את דודתנו ירחם ושלח לה רפואה שלמה.

– אמנם כן – ענתה שיינדיל במחותה את דמעתה; – אם ירצה ה' בקרוב ירבה מספר בני ביתנו ומסתמא יוסיף ה' על חלק הנולד. מי יודע, אולי במזלו ירום גם מזלנו.

– בודאי ישנה ה' עתנו לטובה, – אמר עקיבא, אשר חש בנפשו מה מאושר יהיה בהקראו אב…

ו

מטבעו לא היה עקיבא איש ריב, ומה גם בהיותו במצב שפל כזה, בעת אשר צרכיו רבו מאוד ופרנסתו היתה קשה לו כקריעת ים סוף. היעלה על לבו להתרגז אם שמעון נוגע בכבודו באיזו הלצה גסה?

בן היה לשמעון, שלמה חיים שמו. הנער הזה כבן עשרים רם הקומה ורחב הכתפים, פניו אדומים ועיניו אמוצות וערומות. הוא היה יפה במראהו, הדור בלבושו, חצוף ו“מושלם”, כלומר: יודע לכתוב בארבע “ידות” (שפות): יודע מעט עברית, מעט רוסית וא"ב של שפות אשכנז ורומית, קורא בתורה, והעיקר: היה “בריה” נפלאה במסחר. מעט שגדל שלמה חיים היה אביו סומך עליו בלי כל פחד. הוא ידע, כי שלמה חיים יודע את כל סודות המסחר כמוהו ועודנו מחדש עצמו בהלכה זו חדושים רבים: יודע להעמיד הרגל תחת כף המאזנים, להסיר את המשקלת מעל כף האחת אל השנית ולהטעות בזה את המוכר, אמן גדול לעמוד על המקח ולספור מעוֹת ולהטעות במנין, סוף דבר: נער היכול לפרנס לא לבד את עצמו, כי אם גם משפחה שלמה.

כל בני העיר היו חולקים כבוד לשלמה חיים ולא חשבוהו עוד לבחור, אף כי לא נשא עוד טלית על כתפיו בעת התפלה. כי מלבד “בּריוּתו” הנפלאה ומלבד יחוסו וידיעתו לקרוא בספר תורה מעל הבמה ולכתוב אשכנזית, הוא גם קרוב למלכות, כלומר: מתרועע כביכול עם האדון “האוּריאדניק” בכבודו ובעצמו, שותה עמו כוס שכר או יי“ש ומשחק עמו בקלפים. והכל יודעים שכל מה ששלמה חיים אומר השוטר עושה, וכל הנוגע בו לא ינקה, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בין ברית; ובני ישראל החרדים וזעים מאוד מפני כבוד האדון ה”אוּריאדניק“, נכנעים גם כן מפני גדולת שלמה חיים שזכה לשבת במושב שר גדול כמוהו. כי האדון ה”אוּריאדניק" שר גדול הוא – בזה לית מאן דפליג, אחרי שהוא עושה כל מה שהוא חפץ, ברצותו יחרף ויקלל וברצותו יכה על הלחי. היש לאדון השוטר הרשות לקלל או להכות – למאי נפקא מינה? – מכת לחי מכאבת, אם גם איננה באה בדין… ובני ישראל, יושבי העיר הקטנה, אינם יכולים ואינם חפצים לתבוע עלבונם. אינכם יכולים – מפני שאינם יודעים שפת המדינה וחוקי הממלכה; הם יודעים רק להלשין איש על רעהו לפני השוטר, ולא הלאה; ואינם חפצים – כי אחינו בני ישראל בעלי חשבון המה; הם אומרים בלבם: מה תועילנה הקובלנות? את המכה שחלק לי לא אבטל עוד בכל קובלנא, ועד שיצא הדין לענשו הרי הוא יכול להרע לי שבעתים, ועל כן טוב לשאת דומם העלבון, הלא על זאת יהודים אנחנו. והשוטר רואה כי הכל עולה לו יפה, ושוכח כי שוטר הוא ונותן לבו כמושל בכפה. ושלמה חיים, כיון שהיה לגדול, החל גם הוא ללעוג לעקיבא, לקפחו בדברי לצון, ועקיבא, כדרכו, עשה עצמו כלא שומע, כמה פעמים חקק שלמה חיים בסכינו הקטן דברי דופי בספסל במקום שהיה עקיבא עומד, ועקיבא לא תבע עלבונו. אמנם נפשו כאבה עליו בסתר לבו, אך הוא נשא ויסבול דומם.

ויהיה השבת, ועקיבא בא אל בית המדרש והנה על מקומו יושב שלמה חיים. עקיבא ניגש עד מקומו, הוא אמר כי עתה יקום שלמה חיים ונתן לו לשבת, אך שלמה חיים הרים את עיניו החצופות עליו ויבט אליו כמו תמה הוא מדוע בא הנבזה הנה. עקיבא עמד רגע נבוך, ואחרי כן סר משם וילך ויעמוד על יד הבמה.

ויוסף “השור”, דוד עקיבא, ישב מרחוק וירא את כל אשר עשה שלמה חיים לעקיבא ויחר אפו. כרגע התנער האיש מעצלותו, עיניו הבריקו ובפסיעות גדולות ומהירות קרב אל שלמה חיים ויתפסהו בחזהו וכנוצה קלה הרימהו וישליכהו הלאה וישב תחתיו.

שלמה חיים קם מהארץ ויאמר לגשת למלחמה אל יוסף, אך יוסף הרים את אגרופו נגדו, וינהם באפו איזה דבר, ושלמה חיים אף כי לא שמע מה נהם, אך תוכן נהמו הבין היטב, כי נכון הוא לרצוץ את מוחו אם יבוא להלחם בו. ושמעון כרגע קפץ ממקומו ויחרף את יוסף. אך יוסף ישב לו בפנים זועפים, ועיניו הקטנות הפיקו כעס נורא.

בבית המדרש קם שאון גדול.

– אני אלך אל השוטר, אביאנו הנה! – קרא שלמה חיים. – הוא יראך, הוא… – וימהר וירץ אל הדלת. אך הגבאי מהר ויעצור אותו.

– אל נא שלמה חיים, אל תעשה כדבר הזה! – קרא הגבאי ופניו הלבינו – הידעת, כי ראשית דבר יחתמו את בית המדרש ולא יהיה לנו עוד מקום להתפלל. הנח לו, אני אתבע את עלבונך מידו: הוא חמש ליטרות נרות ישלם, ואם לאו לא יעלה לתורה שנה שלמה, או נקראנו לעלות ל“תוכחה”, אך אל השוטר לא תלך ולא תעכור אותנו כולנו.

ושלמה חיים נרצה לדברי הגבאי ולא הלך אל השוטר, אך בלבו נשבע להנקם…

יום הראשון לשבוע, ולבית עקיבא סר נכרי אחד ויבקש לחם חטה ודג מלוח. בשבתו לאכול בקש, כי יגישו לו גם כוס יי"ש. פני הנכרי העירו חשד בלב עקיבא, ולא אבה למכור לו, אך שיינדיל שחקה לפחדו, ותאמר, כי לוּ היינו מפחדים מכל הנכרים הסרים אלינו, כי אז לא היתה תקומה לנו. ועקיבא הלך וימסוך את כוס היין ויציגנה לפני הנכרי, וילך לתקן את כלי הסוס אשר נקרעו.

הנכרי חתך במתינות את הדג המלוח, והכוס עומדת על ידו על השולחן והנה השוטר עם משרתיו בא. גם בשעה שהיהודי חף מפשע, מיד שהשוטר בא אל ביתו הרי הוא מתירא ומזדעזע מפניו, ומכל שכן בשעה שעוונו נוכח פניו… עקיבא התחלחל בראותו את השוטר ויבט חליפות פעם אליו ופעם אל הכוס העומדת על השולחן, וכרגע קפץ אל השולחן ויאמר להסתיר את הכוס מעיני השוטר.

– אל תגע בכוסי! – קרא הנכרי – שלי היא, אנוכי בכסף לקחתיה.

השוטר החליק את שפמיו הארוכים ויבט בפנים של אימה על כל סביביו ויחל לדרוש ולחקור מי מכר את היי"ש, ואחר ישב לו על הכסא ויוציא נייר מצלחתו ועט ודיו ויחל לכתוב בו את הפרוטוקול, וכל אנשי הבית פורשים כפיהם ונאנחים, ושיינדיל לא יכלה להתאפק ותתן את קולה בבכי.

בת־שבע שכבה במטתה ותתנמנם, אך קול יללת שיינדיל העירה, ותך במקל אשר בידה לאות כי יבוא איש אליה; היא חפצה לדעת: מה הוא האסון אשר קרה בבית.

עקיבא בא ויספר לפניה את כל המאורע.

– הקימני וקחני שמה. אנוכי אדבר עמו – אמרה בת־שבע.

כפופה כאגמון ונשענת בפלך ונשואה כמעט בזרועות עקיבא באה האשה החדרה, אשר השוטר יושב ומיגע את מוחו איך לכתוב את הפרוטוקול, כי נקל היה לו לחלק מכות לחי מעסוק בעניני ספרות.

– ברוך בואך, פידורוביץ! – קראה בת־שבע בקול צרוד.

השוטר הרים את עיניו ונבהל לראות את השלד החי, אשר אך עיניו העידו, כי יש זיק חיים עוד בקרבו. הוא הרים את ידו ויצליב את חזהוּ.

– האם לא תכירני, פידורוביץ? – הוסיפה האשה. – אמנם עתה כל מכירי לא יכירוני… נשתניתי, אדוני, והייתי לאחרת. אבל אני הלא אֶליוֹכה (אשת אליהו).

– האמנם את היא אשת אליהו? – קרא השוטר. – שבי, זקנה. מה היה לך כי השתנית כה? – ה' חפץ ליסרני והנהו מיסר אותי – ענתה בת־שבע, בשבתה על הכסא. – אישי היה איש צדיק וה' האריך ימיו ובבוא יומו המעיט יסוריו, ואני, אשה חוטאת, ודיין האמת מקצר את ימי ומאריך את יסורי. אך למה נדבר עלי? “שירתי כבר תמה”, עוד מעט, עוד מעט – ואני לא אצטרך לבקש מבן אדם עזרה, ואך בשביל אלה האומללים באתי להתחנן לפניך, אדוני השוטר! למה, אדוני, באת להרסם ממעמדם? את מי תרדוף? רוצחים או גנבים? אנשים עניים מכרו כוס יי"ש והרויחו פרוטה… האם לעוונות כאלה תשים לב? הכי אין חוטאים ופושעים גדולים מהם? רחם נא, פידורוביץ, עליהם ועל ילדיהם ואל תשחיתם.

– הוי, זקנה! – קרא השוטר, אשר רחמיו נכמרו בשמעו את דברי בת־שבע, אשר מלפנים היתה אשה גדולה וחשובה, בריאה ואשת חיל ועתה היתה לצל־אדם אשר כל רואיה ירגזו, – חי אלוהי, כי לא מדעתי באתי הנה לבקש אשמת קרוביך העניים. ואף אמנם צדקת מאוד: אם לעוונות כאלה אשים לב לא יספיקו לי כל הניירות שבעולם לכתוב עליהם פרוטוקולים, אך לא מדעתי, יונתי, עשיתי זאת, כי אם שלמה חיים בן שמעון השקלובי שלחני, ואין לי רשות להעלים עין. לא אותי תאשימי, כי אם אחיכם העברים שבדלטוריותיהם יבואו להרגיזני ולאיים עלי, כי גם עלי ילשינו אם לא אעשה את חפצם, ומה אעשה? מובן מאליו, כי “כותנתי קרובה יותר לבשרי” וכל אדם צריך לדאוג בתחלה לעורו הוא.

*

עברה עוד שנה. החורף שורר בחוץ. הלילה הוא ליל מוצאי שבת בראש האשמורה האחרונה… מאורעות רבים עברו על בית עקיבא במשך הזמן הזה. בת־שבע מתה והארגז נפל לנחלה לעקיבא. את “האוצר” בקשו ולא מצאו. עקיבא רצה את עוונו בשבתו במאסר שבועות אחדים. שיינדיל הפילה את עוּבּרה וכמעט מתה גם היא מחבלי לידה. שבועות אחדים היתה מוטלת על ערש דוי ואחרי כן אף כי קמה ותחי, אבל לאיתנה לא שבה עד היום.

עקיבא הכין את עצמו לדרך. הסוס היה אסור בעגלת החורף. הוא שם בילקוטו את הטלית והתפילין. כלי סגור עם מליחים מחותכים, ככר לחם, סדור ותהלים ורובלים אחדים שם בכיסו. הבן הבכור של שיינדיל, יהושוע שמו, קם ללכת לבית המדרש.

הנער הזה קנה לו שם בין ה“מתמידים”, הוא למד עתה בבית המדרש בעצמו בלי עזרת מורה. שיינדיל כרכה דבר בפסת נייר ותושט לאישה.

– מה הוא זה? – שאל עקיבא.

– חתיכת בשר, שנשארה משבת. אני צליתיה והיתה לך היום לארוחת הצהרים.

– טוב, טוב, כי תאכלנה אתּ – אמר עקיבא. – אנוכי, ברוך ה', איש בריא, ואת צריכה לחזוק. – אנוכי אהנה יותר אם אתה תאכל את הבשר – ענתה שיינדיל; – לבי ימס בקרבי בזכרי, כי כל ימי השבוע אתה מתפרנס בבצלים ובתפוחי אדמה, מאכל חם לא יבוא אל פיך.

– מדוע תאמרי כדבר הזה, שיינדיל? – אמר עקיבא בהביטו ברחמים אל אשתו, ששחוק קל מרחף על פניה ודמעות גדולות נצבות בפתחי עיניה ועומדות לנפול. – בסורי אל חנן בכפר זלסקא, או אל מנדיל בכפר מקרובקא לא יתנוני לצאת בטרם אסעד עמהם. ואם לפעמים אני אוכל רק לחם ובצל, מה בכך? תשאר נא לי רק הדאגה הזאת. העיקר נהיה כולנו בריאים ושלמים…

האשה נאלמה רגעים אחדים ואחר אמרה:

– צר לי עליך מאוד, עקיבא. אני הלא הכזבתי כל תקוותיך. אתה עמל הרבה בלי מנוח, ומה אתה מוצא בכל עמלך? הלא אך מפח נפש! לא כסף ולא סחורה… אמור אמרת, כי תמצא פה בור מלא שומן והנה רק בור מצאת והשומן לא היה ואיננו גם עתה. ומה היא הנחת, אשר תשבע בשובך מעבודתך הכבדה? הנעים לך להביט אל אשתך החולה, שהיא ראויה להשליכה לכלבים?

– למה תדברי, סכלה, כדברים האלה? אמנם צער גדול יש לי, כי חולה את, אבל מקוה אני לה' כי ירחם אותך וירפאך במהרה. ונחת גדולה יש לי, כי ה' מזמין לי פרנסה לפרנס אתכם ולהשביעכם, לכל הפחות, לחם. ומסתמא יעזור לנו ה' לימים הבאים וייטיב מצבנו.

– אבל חתיכת הבשר תקח – אמרה שיינדיל במחותה את דמעתה.

– אקח, אקח ואוכלנה, כדי לעשות לך נחת רוח, אשה טובה ויקרה את לי…

בעוד רגעים אחדים ישב עקיבא עם יהושע בעגלת החורף. השמים היו טהורים. אלפי כוכבים האירו באור בהיר ומרעיד. השלג מתחת לבן מאוד ומתנוצץ כאבנים יקרות. העגלה כמו תשוט על פני השלג ולרגעים תשמיע קול חריקה קלה. הסוס, אשר נח כל היום, מדהר עתה ורץ. יהושע נהנה מאוד, כי נוסע הוא ועקיבא גם הוא נהנה, כי מוביל הוא את בנו־חורגו לבית המדרש.

– הוא יהיה למדן גדול – אמר עקיבא אל לבו, בהביטו באהבה אל פני הנער הצמוקים.

– האם לא קר לך, יהושע? – שאל עקיבא בחפצו להכנס בדברים עם הנער.

– לא, דודי, לא קר.

בעוד רגעים אחדים קרבו אל בית המדרש. נר היה דולק שם וזמרת אחד הלומדים הגיעה לאזנם.

עקיבא עצר בעד הסוס ויהושע ירד מהעגלה ויבוא אל מסדרון הבית. עקיבא הביט אחריו רגע באהבה. הוא חש בנפשו נחת רוח, כי תומך הוא בעמלו נער למדן כזה.

– זהו “אוצר”, – אמר עקיבא אל לבו.

יהושע בא אל תוך הבית ועקיבא הניף את השוט באויר, והסוס מהר לעשות דרכו הלאה.

---

זֶה לְעֻמַּת זֶה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

– ראי נא, נשמתי, הכיני נא “כבוּד יפה”. הן גם הוא בעצמו יבוא אלינו ל“חנוכת הבית”, ועמו עוד מטובי העיר. ואני חפץ מאוד לשמח את לב אדוני, אשר הגדיל חסדו עמדי. אמנם אסיר תודה הנני לו. ראשונה, זה עשרים שנה אנוכי עובד בבית מסחרו ומקבל ממנו הספקתי בכבוד; ושנית, הלא הלוה לנו אלפים רובל לקנין הבית בלי שטר ובלי רבית, הן בלי הלואה זו לא היה לנו בית לעולם.

– אין זאת, כי מכיר הוא אדונך בך, שעבודתך פוריה – אמרה האשה במקצת שמחה ומעט גאוה, כי לה בעל כזה.

– אפשר. אבל על זאת כי מכיר הוא אנו חייבים לו תודה. עשירים אחרים אינם מכירים. אדוני הוא גביר “יהודי”, גורל אחיו קרוב ללבו וחומל על משרתיו. ומעצמו מתעורר להוסיף על שכרם. אוהב כבוד הוא, אבל בדור הזה אהבת הכבוד היא מעלה יתרה. אם העשיר חפץ לנחול כבוד מאת אחיו היהודים, אות הוא, כי עודנו קשור אליהם.

– נו, נערוך נא “חנוכת-הבית” הגונה, נחשוב כי עלה לנו הבית עוד בחמשה עשר או עשרים שקל.

*

כה נדברו יחד חיים שווארץ, איש כבן ארבעים שנה יפה תואר ובעל פנים עדינות, ואשתו רייכל, גם כן בעלת פנים עדינות אך חולנית מעט. ניכר היה, כי שניהם ממשפחות מיוחסות בישראל המה.

חיים היה אחד המשכילים המעולים, שמלבד ידיעתו בתורת המסחר נתן לבו תמיד לתורה וחכמה וישקוד עליהן לשמן. אף כי רבה היתה עבודתו בבית המסחר, בכל זאת מצא לו פנאי להגות גם בתורת ישראל וחכמת העמים. ביחוד אהב חיים את ספרות עמו. הוא היה שׂשׂ על כל ספר עברי חדש, אשר יצא לאור. ותמיד היה ממהר לקנותו ולכרכו בכריכה יפה.

ומרובים מחכמתו היו מעשיו הטובים אשר הרבה לעשות בעניני הכלל והפרט. בכולם השתתף בנדבתו ובעצתו.

כאמור, זה יותר מעשרים שנה הוא עובד בבית המסחר של וֶלוְל, או, כמו שקוראים לו היום – ולאדימיר שמעונוביץ קנאפּ.

האדון קנאפּ היה בן מלמד עני, חסיד וקבצן גדול. מפי אביו למד עד חמש עשרה שנה; בנעוריו לא ראה ברכה בלמודו, ומאז החל לשלוח ידו במסחר לא לקח ספר ביד, וישכח גם את המעט שידע לפנים. בכל זאת, על פי ההרגל הישן, כבד תלמידי חכמים בלבו. הוא הרגיש, כי מלבד אצילות הכסף יש גם אצילות הרוח, שגם היא חשובה וראויה לכבוד. ועל כן היה חיים שווארץ, זה האציל הרוחני, נכבד בעיניו ביחוד ונעים היה לו לספר, כי חיים שווארץ משרת בבית מסחרו.

ידידות ואהבה לא היו בינו לבין משרתו. האדון קנאפּ ידע, כי סכנה היא להתרועע עם משרת, יהיה מי שיהיה… זולת זאת גזרת הטבע היא, כי העשירות הנפרזה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם האהבה הטהורה. אולם “התקרבות” לא מנע קנאפּ ממשרתו, ויבדילהו לטובה גם בזה, כי לא דרש ממנו לעבוד גם ביום השבת, תחת אשר שאר המשרתים נאנסו לעבוד שבעה ימים בשבוע. גם על שכרו הוסיף מתקופה לתקופה, מלבד דורונות.

בימים הראשונים, כאשר היתה משפחת שווארץ קטנה, היה חי ברוחה ועוד חשׂך מכספו ליום רע. אך כאשר רבו בני ביתו לא יכול עוד לחשוך משכרו מאומה ולעתים נאנס להוציא גם מרכושו המעט. ולסוף, בראותו כי עוד מעט ויכלה רכושו כולו, נועץ עם אשתו לקנות לו בית. והנה נקרה לפניו בית יפה במחיר שבעת אלפים רובל, ארבעת אלפים היו בעליו חייבים עליו לאוצר הקרקעות והשאר מה שחסר לו מצא בחסדי האדון קנאפּ.

ביחוד שמחה רייכל על הדבר. לנוד ולנוע לדירה לעתים תכופות, כמו שנהוג בערים הגדולות, הוא פגע רע לאשה ומה גם לאשה המטפלת בילדים קטנים! ותהי אסירת תודה לה' ולאדונה, כי סוף סוף זכתה למצוא לה מקום מנוחה.

*

– בודאי גם מישה יבוא, – אמרה האשה אחרי איזו דומיה, הלא תזמין גם אותו?

לדברים האלה הועבו פני חיים. איזו מרירות וצער נשקפו מרשמי פניו, אשר התעותו כמעט.

– שאלה כזו למה? – ענה חיים בקול חרש; – אמנם שנוא לי הצעיר המלומד הזה, אבל מפני דרכי שלום…

– מקוה נא, – אמרה האשה – כי בבואנו לשבת בביתנו ירום מזלנו וגם לב מישה יהפוך לטוב לנו.

– לב מישה… – אמר חיים בלעג מר – לו היה שם לב… אולם למה נירא מפניו? וידו קצרה מהרע לי; וגם מכבודי לא יוכל לגרוע מאומה.

*

“מישה” או מיכאיל ולאדימירוביץ היה הבן הצעיר של קנאפּ הזקן, שנולד לו מאשתו השניה. בהיות מישה תלמיד המחלקות העליונות של הגימנזיה נחשב לרדיקל, כי לא חשׂך את פיו מדבּר באזני חבריו והוריו עתק גם על “ננתקה” ממש. הוריו שמעו ויחרדו וכמעט בכו ויתחננו לפניו, כי ימחול על עצמו ועליהם ולא יוציא מפיו דברים כאלה. אך הוא לא שמע אליהם, ובהתלהבות גדולה היה אומר, כי לפניו אין משוא פנים, כי לטובת האנושיות גם את צוארו יפשוט לטבח, כי האמת והיושר כתובים על דגלו, ובעדם ילחם כל הימים…

אולם רק לשוא חרדו הוריו התמימים! הבן היקר הזה נזהר מהעמיד את עצמו במקום סכנה גם במקום שהיה משום פקוח נפש. ורק לפני הוריו וקרוביו אהב להתראות כאיש ההולך לפני בני דורו ולבו אמיץ להתיצב במלחמה גם נגד ליסטים מזוין.

בהיותו לסטודנט חדל מרדיקליותו ויהיה לליברל וחפשי בדעות. נעים היה לשמוע איך הוא מדבר על הפרוגרס, על גודל מעלת החכמה וביחוד על החכמות היפות. על הכל היה מדבר בטוב טעם וגם, כביכול, בלב רגש.

ובשובו בימי החופש לאבותיו היה מישה יושב בלשכת המסחר ומתערה בכל עסקי אביו. ואחרי גמרו תורת המשפטים ויצא מוכתר בשם קנדידט, הקדיש את עצמו כליל למסחר, ויהי לסוחר “על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו”, חרוץ בעבודתו ויודע כל התחבולות הדרושות לחסר מכיסם של אחרים ולמלא את כיסו הוא. כל עשירי העיר קנאו בקנאפּ הזקן, שלו בן יקיר כזה, כי בן כזה הוא עמוד הבית, ואשרי שכּכה לו!

קנאפּ הזקן היה מביט באהבה ובעונג אל פני מישה בנו החלקים והיפים, אל עיניו השחורות והערומות, אל סנטרו החלק והעגול ואל שפמו העשוי. כולו הביע אנרגיה ותקיפות. ומישה עצמו שש לראות איך המשרתים חלים וזעים מפניו, איך מפני מבטו יחתו ויבהלו.

– עתה אחרי שיש לי עזר כזה, אוכל לנוח מעט מעבודתי – אמר הזקן בלבו. – אמנם עוד כוחי עתה ככוחי אז, אבל בכל זאת נחוצה לי עתה זהירות יתרה, נחוצה לי נסיעה של טיול למעינות החמים, הן עוד מעט ימלאו לי שבעים שנה. הזקנה ממשמשת ובאה, נחוץ לגדור גדרים בעדה. דוב אורב היא הזקנה – את החיים היא ממררת…

שני דברים רעים יש בתבל –התפלסף לפעמים קנאפּ הזקן – המות והעניות. איך שיחיה האדם וכמה שיחיה – סופו למות, ואני מה מאוד חפץ בחיים, חיי נצח ודוקא בעולם הזה! אבל זהו דבר שאי אפשר. גם רוטשילד לא לנצח יחיה. חמתי על החכמים היושבים ודורשים במעלת החכמה ומדברים גבוהה גבוהה ועוד לא השכילו עד היום הזה לבער את המות מן הארץ…

והרעה השניה שיש בעולם היא – העניות. אכן, ב"ה, עשיר אנוכי, אבל לא נעים לי לשמוע, כי אחרים גוועים מרעב ומקור. בזמן שהגבאים באים לספר באזני דברים כאלה, הרי הם גורמים לי יסורים גדולים. לא הנדבות שהמה לוקחים וחוזרים ולוקחים ממני, כי אם קינותיהם המעציבות יעכירו את רוחי. אני משתדל להקשיח את לבי ולהשקיט את רוחי, כי למה אצטער אם פלוני ופלוני גווע ברעב? ובכל זאת שעה ארוכה אחרי צאת הגבאים הנני סר וזעף. ופליאה דעת ממני מדוע לא יבערו את העניות מהעולם? את המות אולי קשה לבער, אבל את העוני הלא נקל מאוד, כי רק בעקב העצלות היא באה. אבי, למשל, היה עני מדוכא כל ימיו. מדוע? יען כי היה בטלן ועצל. ואנוכי לא התעצלתי, עבדתי בחריצות – ואעשר. גם מישה איננו עצל וגם הוא יהיה עשיר. לו הייתי מלך, כי אז שמתי עונש קשה על העצלים, ואז היו הכל חרוצים ועשירים, והכל היו חיים בתענוג ולא ישמע קול קינה.

*

לא כן היו מחשבות מישה: הוא למד את תורת הכלכלה, את הפיזיולוגיה ואת תולדות ימי העמים ועוד דברים רבים; את המות לא ירא, כי צעיר לימים היה; ואת העניות לא רצה לדעת ולא שם לב אליה, ורק רעה אחת מצא בעולם, והיא – היהדות. בזכרו כי הוא נולד עברי היה חורק את שיניו. הוא ידע וגם מפי חבריו הנוצרים שמע, כי על פי כשרונותיו ועשרו היה אפשר לו לעמוד במדרגה היותר גבוהה בסולם החיים, ורק יען כי יהודי הוא נטל עליו לחבוק אשפתות, ומי אשם בכל אלה? הלא אחיו היהודים. אלה שהם בזויים ושנואים לו, עליהם הוא צריך לסבול, בגללם הוא שפל ונקלה. כל העמים החלשים התבוללו ונטמעו בין התקיפים ולא היתה אודותם כל שאלה, ורק הם קשי עורף. ומדוע רק המה היהודים הבזויים נשארו לבדם? ולמי היטיבו בשמרם את הפאות ואת הציצית זה שלושת אלפי שנה? – אבל מה לי ולהם? ואנוכי אינני חפץ לדעתם. באמונתם לא אאמין ובמנהגיהם לא אחזיק, ובכל זאת הנני סובל בגללם.

מה מאוד היה חפץ מישה לקרוע את החוט המקשר אותו אל עמו, אבל כוח לא היה בידו לעשות כדבר הזה ועל כן היה מלא התמרמרות וקצף. הוא היה חפץ מאוד להרחיק מעל פניו את המשרתים היהודים, המזכירים לו את עוון לידתו. כמה פעמים הראה לאביו את היתרון שיש למשרתים מבני עם הארץ על המשרתים העברים, אך אביו יאטום אוזן ולא ישמע לו בדבר הזה.

כאשר השמיעוהו נכבדי היהודים על איזה תקונים שהם אומרים לתקן בעניני העדה או בעניני הכלל כולו היה מישה עונה בחרוק שנים: “האת היהודים תאמרו לתקן? אנוכי יודע את היהודים יותר מכם! זהו עם נשחת אשר גם אם יובא באש לא יטהר”.

אפס רק את היהודים לא אהב מישה אבל את האנושיות כולה היה אוהב בכל לבבו, וכל מגמתו היתה – לפני דבריו – אחדות האנושיות עפ"י הפּרינציפּים של המהפכה הצרפתית. ולא נפלא איפוא, כי שנא מישה את חיים היהודי והדבק בעמו. בימים הראשונים היו לפעמים וכוחים בניהם: חיים השתדל להראות את טעותו, כי כל האשמות שהוא טופל על היהודים בדויות הנה. אבל אחרי שהכיר חיים, כי מישה חפץ להאשים את היהודים – חדל מהתוכח עמו. ורק לעתים רחוקות, כאשר כשל כוח סבלנותו, היה מסתפק בהשיבו לו מלים אחדות, הנאמרות בדרך התול מר.

ומישה ראה כי את המשרת העברי הזה אי אפשר לו להשפיל ולבזות, כי על אפו וחמתו עוד הוּא צריך לחלוק לו כבוד, וישנאהו שבעתים.

ונוסף לזה קשה היה בעיני מישה הליברל והחפשי בדעות לראות, כי חיים שווארץ הוא נאמן גם לדת היהודים. הוא, האמין ביסודי המהפכה הצרפתית, היה בטוח, כי לאיש משכיל הדת נחשבה להבלים ישנים, שנחוץ לבערם, וחיים הלא איש משכיל הוא, ואם הוא מחזיק בדתו, אין זאת אלא צביעות. ופעם אחת, כאשר סגר חיים את ספרו בערב השבת לפנות הערב, לא יכול מישה להתאפק ויאמר אליו בשחוק לצון: האמנם לכבוד ה' אתה שומר את השבת?

– בענינים כאלה אינני רגיל לתת חשבון לשום אדם – אמר חיים בזעם.

ומישה נשך את שפתיו ולא דבר עוד מאומה, אבל בלבו יקדה שנאתו.

וחיים אף הוא, כמובן, לא אהב את מישה. בכל עת אשר ראה את הקנדידט הזה מתנהג עם המשרתים בעריצות ומעבידן בפרך, היה לבו נקרע לגזרים. לאיש אידיאלי כחיים היה מאוס ומתועב לראות שקנדידט לתורת המשפטים עוסק במסחר.

– לי אין ברירה – חשב חיים בלבו. – אנוכי אנוס לעסוק במסחר: חובה עלי לפרנס את בני ביתי ולעבודה אחרת אינני מוכשר, אבל הוא מדוע ישפיל הוא את עצמו כל כך? בימים אשר צעירים בגילו מלאים מחשבות נעלות ובראשם מתרוצצות אידיאות רמות, והלב בוער באש קודש לכל קניני הרוח, בימים ההם יושב לו מישה ועוסק בפרקמטיא ככל “סחר-מכר”, ועוד פחות מהם, כתגרן גרוע, ומחרף ומגדף את המשרתים העניים… אמנם נחוץ לבנות בתי גימנזיאות, להקים אוניברסיטאות ולהטריח את הפרופיסורים הזקנים לחקור ולדרוש, לחבר חבורים ולקרוא שעורים למען… למען תהיה הזכות ל“מישה” לנוס למוסקבה לקנות שם סחורה ולבקר את התיאטרון הגדול…

ביחוד חרה לחיים מאוד, בשמעו את המשכיל הצעיר הזה דובר בהתלהבות על דברים נאצלים, על הקולטורה ואחדות האנושיות. – חדשה – אמר חיים בלבו. – הוא אוהב את האנושיות, כמו שאוהב את היהודים, ורק שאהבת האנושיות נקנית בזול. הרי הוא מרמה בה את השומע התמים..

אבל נחוץ לשתוק, לא טוב לצאת לריב עם בן אדונו. הלב יבער לו בסתר ככל חפצו, אבל הפה צריך להיות סגור. גם להראות לו אותו אי-רצון אי אפשר. לא על האידיאליזם לבדו יחיה האדם, גם פת לחם נחוצה לו.

*

בשובו מחנוכת הבית היה קנאפּ הזקן מדוּשן עונג. שם שתו לכבודו, הרבו לשבחו, ואחד שהתגדר בדברנות שמהו לעמוד התוך לכל בית ישראל. וקנאפּ הזקן נתן את עצמו להתפתות, כי כן הוא באמת…

פתאום פנה אליו מישה וישאלהו: כמה קיבל חיים לחודש בשכרו?

הזקן התפלא ויאמר: האינך יודע? מאה שקל לחודש. ומדוע עלה על לבך לשאול עתה שאלה כזו?

– אין דבר, – אנה מישה בלחש – אך מי שמקבל רק מאה שקלים אי אפשר לעשות לו “חנוכת הבית” כזו. למשפחה גדולה כמשפחת שווארץ מאה שקלים המה רק ללחם צר ולא להכין עוד משתאות.

– אבל – ענה האב ברוגז מעט – חיים ידוע לי היטב לאיש נאמן.

– מאמין אתה יותר מדי, כדרך בני הדור הישן שהיו חיים באמונתם. אבל הדור הזה הוא דור חוקר ומבקר, דורש ובוחן ועל כן הוא הולך קדימה. חיים שווארץ הוא בודאי איש ישר, אבל אם לא יבדקו אחריו תדיר – מאליו יהפך לגנב. ועתה, אחרי שראינו את רדיפתו אחרי המותרות, עלינו להביט אחריו בעינים פקוחות. הן כל אלה לא מן האויר יוּקח…

הדברים באו כארס על לב קנאפּ הזקן. הן באמת לא היה גם הוא קל להאמין; להפך, נגע החשד דבק גם בו, וכל משרתיו היו תמיד חשודים בעיניו, מלבד חיים, שיצא מן הכלל. עליו היה סומך תמיד ובכל משך ימי עבודתו הרבים לא מצא בו שמץ דופי. אולם אחרי שבנו אהובו מראה “באותות ומופתים” כי חיים ישלח יד ברכושו, החל גם הוא להטיל ספק באמונתו.

– האמנם רק במרמה סבבני כל הימים? – חשב קנאפּ. – מי יודע, אולי יש עמו כסף רב, ואך להונות אותי ישים את עצמו כאביון?

– בעיני ברי הוא, – הוסיף מישה, כמו הבין את מחשבות אביו – כי יש עמו כסף רב. במשך עשרים שנה, בהיותו נאמן בביתך, אפשר היה לו לאסוף רכוש הגון, ואתה באת להוסיף לו עוד אלפים רובל. כמדומה לי שזאת יכולת לחשוך ממנו.

– אבל אני הבטחתיו – אמר האב בהורידו את ראשו כאשר לפני בנו.

– אם הבטחת, תמלא את הבטחתך, אך מדוע לא תקבל ממנו אפותיקי; טוב שיהיה ביד “בעל הבית” שוט נכון לגו משרתו לעת מצוא.

וקנאפּ הזקן עשה כעצת בנו. הוא דרש מחיים אפותיקי על הסך שהלוה לו. חיים אמנם התפלא על הדרישה המוזרה הזאת, אך נאנס למלא את דרישת אדוניו ויתנחם, כי רק קפריז של גביר הוא, אבל נגוֹשׂ לא יגוֹשׂ בו לנצח.

*

והזקנה תקפה לאט לאט את קנאפּ הזקן ותכשיל את כוחו. לשוא שם לו מבצרים להשגב מפניה! לשוא צבע את שערותיו, דרש ברופאים, נסע למעינות החמים! היא לא פסקה מהחריב את גוו; הוא הרגיש, כי רגליו רופפות, עיניו כהות, ידיו רועדות וגם התיאבון הופר. ויחד עם זה איזה קול ילחש תמיד באזניו, קול יוצא מבטן שאול ומגיע וחודר עד מעמקי הלב: עוד מעט וחדלת מנסוע במרכבה יפה, לא תאכל עוד מעדנים, לא תראה עוד את אור השמש ולא תשמע עוד קול שרים ושרות, כי בחושך תשכב בלי נוע ובחושך תרקב. והרעיון הזה המר את רוחו מאוד. וכאשר ספרו לפניו מקרה מות חרד חרדה גדולה.

ומיראתו את המות היה מדקדק מאוד בשמירת בריאותו, וככל אשר הוסיף להזהר, כן היה לבו חרד פן תפגש בו מחלה מתדבקת או פן תעבור עליו רוח קרה ותאחזהו דלקת הריאה, והוא שמע, כי דלקת הריאה בימי הזקנה מחלה מסוכנת מאוד. סוף דבר: הוא ראה כי הרבה מזיקים אורבים לו על כל צעד וצעד, הוא צריך להזהר מהם מאוד, מאוד. אי אפשר לו גם לעסוק במסחרו כמלפנים פן יתרגש, ומזה לחליים רעים תוצאות. הרופאים אמרו לו, כי מנוחה דרושה לו, ואם לאו – לא יועילו סמי הרפואה, שהם משקים אותו. ומדי זכרו את הרופאים יתרגז הזקן למרות רצונו: הם מקבלים כסף רב והועל לא הועילו.

ובית המסחר התנהל רק על פי מיכאיל ולאדימירוביץ, וחיים הרגיש כי ממשלת עריץ עליו, המבקש תמיד תואנות.

ובין כה וכה ובתו בגרה –

וכמעט בכל יום היה חיים שב מבית המסחר קודר ושחוח. רייכל הבינה כי מר נפש הוא, אך לא שאלתהו, כי לא חפצה לנגוע בפצעו הכואב. ותחכה בכליון עינים לעת אשר הוא מעצמו יתעורר לשפוך עליה את מרי שיחו.

והיום ההוא בא. הסאה נמלאה והוא לא יכול להתאפק ויספר לאשתו את מצוקת לבבו. כי לא יוכל נשוא את ממשלת קנאפּ הצעיר.

– מה הוא עושה לך?

– הוא, עלוקה, המוצצת את דם האדם טפין, טפין, – ענה חיים. – אנוכי רגיל לעבוד בבית המסחר, כאדם העושה בתוך שלו, בלי כל כפיה, והוא תמיד בא להראות לי, כי רק עבד אנוכי, בהמה מושכת בקרון. אי אפשר לספר לך את כל הפרטים; כל אחד כשהוא לעצמו הנהו קל ערך, אבל בהצטרפם יחד יוכלו להביא לידי אבוד עצמו לדעת או לידי שגעון.

– התפטר נא, אבי, ממשמרתך, – אמרה חנה בתו – נאכל לחם צר, אך, כבודך לא תשפיל.

– הוי, בתי! – גם אני חשבתי כאלה. משמרתי אמנם מקצרת את ימי, אבל האלך עתה לבקש משמרת אחרת?… רבים הם המבקשים להם עבודה ואין. אינך יודעת, חנה, מה נורא הוא מצב בני עמנו בעת הזאת.

– לדעתי, – אמרה רייכל – טוב כי תלך אל הזקן ותספר לו את עלבונך. הוא הלא היה תמיד טוב לך, ואל נכון יהיה גם עתה לך למגן.

– גם אני חשבתי כזאת, – ענה חיים – אבל קשה בעיני להשפיל את עצמי עד כדי לבקש הגנה.

– לא ידעתי איזו שפלות יש בדבר? – ענתה האשה. – אתה נרדף על לא חמס בכפך, ולך הצדקה לדרוש, כי אדונך אשר עֲבַדְתּוֹ זה שנים רבות יהיה למגן בעדך.

– את, אמי, לא תדעי, – ענתה חנה – אבל אני יודעת, ולדעתי אין דרך אחרת כי אם להתפטר.

ימים אחדים לא יכול חיים להחליט ללכת או לא, ולאחרונה התאפק וילך.

כשבא חיים אליו מצא את הזקן יושב מעוטף באדרת חמה על כסא רך ורחב. לפניו היה צרור קלפים אשר בהם ניסה להפיל גורלות.

אך ישב חיים, והזקן החל לשפוך את שיחו לפניו, כי רע לו מאוד, כי בלילה העבר לא ישן כדבעי, ומארוחת הבוקר כמעט לא טעם. הוא היה חפץ מאוד לטעום חתיכת מליח עם פרוסת לחם-דגן שחור דוקא. לוּ אכלתי זאת – אמר הזקן – כי אז בודאי התחזק כוחי ולא הייתי צריך לכל רפואה. וגם מארוחת הצהרים לא נהניתי ונוסף לזה גם באו גבאים לספר לפני על דבר העניות השוררת בעיר. המה לא הבינו כי אנוכי אומלל מכל העניים. ראיתי עניים זקנים נושאי שקים גדולים וכבדים והם הולכים בקומה זקופה, ואני חלש ואין אונים. עתה הנני מרגיש בכל גופי חלישות יתרה. כבד ממני גם לטייל הרבה ברגל, כמצות הרופא. הבה נשחק מעט בקלפים בשחוק “הכסיל”. שחור יפה הוא: שתי פרוטות הנצחון.

חיים רצה לבוא בדברים עם אדונו על דבר עסקו, אך לא יכול בעצמו לפתוח פה. הוא חכה לשעת הכושר אולי ישאלהו אדונו למצבו ואז יגיד לו. אך האדון היה טרוד בעסקי עצמו.

חיים ישב לשעשע את אדונו בשחוק “הכסיל”. מתחלה נצח הזקן שתי פעמים ושמח מאוד על נצחונו, אך מהרה סרה ההצלחה ממנו וחיים, למרות חפצו, נצח פעם אחר פעם ויזעף הזקן וישליך את הקלפים מידו…

– לא אוכל כעת לשחק: כל היום הנני חש חלישות העצבים. עתה אני צריך לנוח…

וחיים יצא מאת אדונו בפחי נפש. הוא כעס על עצמו שלא עשה את המוטל עליו להציל את נפשות ביתו מרעב ועוני. הוא איננו יודע בעצמו מה זה עצרהו לבלתי שפוך את שיחו לפני אדונו. אמנם מעודו לא התחנן חיים לפני מי שיהיה, אבל מה יעשה אם נשתנו העתים?…

*

כעבור ימים אחדים ישב מישה בחדר הזקן ושיחה רצינית ביניהם.

– ראשונה – אמר מישה – יש לי צעיר לימים שיקבל בתודה שלושים רובל לחודש. ושנית, האדון שווארץ איננו הגון עוד למשרתו. זקן הוא ומבטו איננו חד כדבעי. בספרי החשבון שתחת ידו מצאתי שגיאות גדולות.

– אבל הלא זה כמה שנים שהוא משרת אצלי ואיך אפטרהו עתה? – אמר הזקן.

– ומה בכך? הכי לא שלמת לו בעד עמלו? רב לך כי נשאת אותו עד הנה ומעכשיו ישאהו אחר; ואם לא יעשה מהיום משתאות גדולות, כמו שהוא רגיל לעשות, אין רע.

– אבל הוא בעל לאשה ואב לבנים הוא?

– פליאה דעת ממני – ענה מישה ברגש: – הכי בית מסחרנו הוא בית מושב זקנים? בית מסחר בשעה שהוא צריך לאיזה משרת הוא מחזיק אותו, ואם לאו – פוטרהו. ובאמת, במה זכתה משפחת שווארץ, כי תשלם לה מאה רובל לחודש? בסך כזה אתה יכול לכלכל עשר משפחות עניות. המעט המה העניים שבעיר, עניים ודאים?…

– מה אעשה, בני? – דבר הזקן בקול תחנונים, – אני איש חולה. בלילה הקיצותי בשעה השניה ולא יכולתי עוד לישון. אתמול ישנתי מעט בצהרים ועל כן נדדה שנתי בלילה. לא טוב לי לישון ביום. אבל אני רגיל לישון מעט אחר ארוחת הצהרים. צריך אני לשאול ברופא גם בדבר הזה, ולמה תבוא להרגיזני בעניני מסחר. הלא אמרתי לך זה כבר, עשה כבינתך. ב"ה שיש לי בן כמוך שאפשר לסמוך עליו בכל. אכן צר לי מאוד על חיים שלי, אבל אנוכי אומלל ממנו. הוא בודאי ימצא לו משרה אחרת, הלואי שאמצא כך מהר רפואה.

וממחרת פטר מישה את חיים ממשמרתו.

– אולי תלך אל הזקן ותדבר עמו? – אמרה רייכל.

– לא אלך, – ענה חיים בקול חרש – דברי לא יועילו. הזקן איננו מתערב בבית המסחר, ומישה בדברים לא יוסר ולבבו לא ירך.

– אם כך הבה אלכה אני, – קראה האשה. – אני לא אחשה. אני אדבר תחנונים, משפטים, עד כי ישמעוני. גם עם הזקן גם עם הצעיר אדבר. הנשמע כדבר הזה? אדרבה, מה יאמרו הבריות? הלא רצח הוא!

חיים לא ידע מה לעשות. הוא לא יכול להתנגד לעצת אשתו, אף כי כמעט ברור היה לו כי לא תועיל מאומה בכל צעקותיה ובכל תחינותיה. אבל איזו תחבולה אחרת ימצא? אמנם לא טוב בעיניו כי תתבזה אשתו, אבל אין לו זכות לעצור בעדה מלכת, אם היא בעצמה רוצה בכך.

מבולבלה ונפעמה מהרה האשה לשים עליה את מעילה ותאמר ללכת.

בעת ההיא יצאה חנה מהחדר השני ותתיצב נוכח אמה. עיניה בערו כשני לפידים דולקים וכל רשמי פניה העידו, כי אומץ-לב והכרת עצמה יתנוססו בה.

– אל תלכי! – קראה הנערה. – אני אלך לעבוד עבודת פרך, לנקות את החצרות, לכבס או לתפור. אך לא תשימי עלי חרפה להתפרס לפניהם. רב לנו לחיות בחסד! נחיה איך שנחיה, אבל חסד לא אסבול. החסד קשב בעיני ממות!…

*

כעבור שתי שנים עברתי על פני בית חיים שווארץ.

עגלות אחדות עמדו על ידו והעגלונים אסרו בחבלים כלי-בית שונים אשר העידו על בעליהם, כי “יורד” הוא, אשר הספיק למכור את הטובים שבכליו בלחם. על ידם עמדה רייכל ותנגב את עיניה האדומות במטפחת רטובה. לפי הנראה, הספיקה האשה להרטיבה יפה בדמעותיה. חיים עמד כּפוף כגבן. פניו זקנו מאוד, ושערותיו הפכו לבן.

– הגיעה השעה לעזוב את ביתנו – אמר חיים אלי בנפש מרה – ולנוע עוד הפעם מדירה לדירה.

– האם מכרת את הבית?

– לא, מישה לקחהו בעד שני האלפים רובל שהלוני אביו.

וחנה שעמדה על ידנו ותשמע את שיחתנו הרימה את ראשה בגאון ותאמר בפנים של מנצחת:

– ואנוכי שמחה מאוד, כי חדלנו מהיות אסירי תודה למשפחת קנאפּ. טוב לי כי אבדנו כספנו המעט, כי אנחנו מביאים את לחמנו הצר בעמל רב. אבל לא בחסד.

– הוי בתי! – אמר חיים – אנחנו חורקים שן, והוא שוחק על משבתנו…

– ישחק לו, ובלבד שלא ירחם – ענתה הנערה.

---

בְּצֵל הַכֶּסֶף

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

כמו ניצב הוא עתה לפני ואנוכי רואה את קומתו הגבוהה והכפופה מעט, את ראשו המתנועע בגאון, את עיניו הטרוטות אשר גבות אין להן, את לחייו הצנומות והקמוטות, את אפו החד והיפה, את זקנו הלבן המסורק והמעוגל במספרים, את אדרת השער שלו, אשר שערותיו כבר נרקחו וטלאים הרבה לה, ובכל זאת נקיה היא בתכלית ואין עליה לא רבב ולא אבק, את נעליו המתוקנים והמבריקים, – שכל אלה שמו עליו חותם מיוחד, חותם של אצילות ועניות כאחד…

האיש הזה, דוד המבורגר, היה עשיר גדול מימי נעוריו, חוכר מכס היי"ש בגליל… ועשרו היה בולט וניכר בכל הליכותיו: תמיד היה צמד סוסיו ומרכבתו המובחרים שבכל הגליל, דירתו הנאוה בדירות, מאכלו הטוב במאכלים, מלמדיו הטובים במלמדים ונדבתו הגדולה בנדבות. הוא היה אוהב מאוד את הכבוד ומנהל את הצבור ביד רמה, אך לא עריץ “יבש”, מתבודד ושונא הבריות, כי אם איש רעים, ותמיד היו בביתו משתה ושמחה, ולכן הוקירוהו גם החסידים, אף אם לא דרכיהם היו דרכיו.

אך החכרנות כבר עברה, ואחריה אפס לאט לאט גם עושר המבורגר, עד כי היה לעני-אציל כיום הזה.

עתה הוא מקבל מלחם אביונים, ממעות-חטים ושאר קופות הצדקה, אך איננו הולך בעצמו בשורה עם כל העניים, כי אם הולך אל אחד מפרנסי העיר ומגלה לו בסוד את צערו ומקבל מידו בחשאי. פרנסי העיר נושאים לו פנים ונותנים לו כמה שידם מגעת. והוא מקבל ומודה להם הודאה קלה בפניהם ומקלל אותם קללות נמרצות שלא בפניהם, גם מרבה לספר בגנותם ולגלות מומיהם, שישנם בהם ואינם בהם. לפי דבריו לוה ממנו פרנס פלוני מלפנים אלף שקל ולא החזיר לו, ופרנס אלמוני קנה ממנו סחורה ולא שלם לו – סוף דבר: כולם עשקוהו וגזלוהו, ועתה הם מתגאים עליו ומראים בפניו את שנאתם לו, יען כי הם דורשים שהמקבל יראה לפניהם הכנעה ושפלות, אך הוא, המבורגר, חלילה לו להשפיל גאותו לפניהם, כי זוכר הוא מה היו הוא ואבותיו ומה הם ואבותיהם: לפי דבריו, אבותיהם היו סנדלרים ובעלי-עגלה, והם בעצמם היו בנעוריהם גנבים ריקים עניים, ועתה הם גנבים וריקים עשירים.

הוא היה מר נפש, קפדם מאוד, חמתו תמיד בערה כאש, ואי-אפשר היה לו לכלוא את רוחו… אמנם קללותיו וחרפותיו היו כעין מחאה, לא נגד פרנסי קהלת עירו שלא הם היו אשמים במצבו, כי אם נגד סדרי החיים, שהביאו אותו לידי מצב כזה, נגד האנושיות כולה המגדלת ומחנכת אומללים כאלה…

בת זקונים היתה להמבורגר מאשתו הראשונה, עדה שמה, שהיתה אהובה לו מאוד. היא לא היתה יפת תואר, אך אצילות אבותיה היתה שפוכה על פניה; כל תנועותיה ודבריה העידו, כי רחוקים הם דרכיה מדרכי יתר הבתולות העניות, אף כי היא לא זכרה את הימים הטובים אשר היו לאבותיה, כי הם עברו כבר בטרם נולדה, ומעודה ראתה בבית אבותיה רק מחסור ועוני. בהיותה בת שתים-כשרה החל אביה לחשוב מחשבות מה לעשות לה, אם לתת אותה לבית-מלאכת-הטבק או לתופרת. בבית-מלאכת-בטבק תוכל עדה לקבל שכר מיום בואה, ותופרת תבקש כי תעבדנה עדה שלוש או ארבע שנים חנם. גם זמן העבודה בבית-מלאכה ידוע ממתי ועד מתי, ואצל תופרת אין זמן קצוב לעבודה; יש אשר תלכנה בטל חדשים שלמים ויש אשר העבודה רבה מאוד, ואז אין שעה פנויה גם לישון; יש אשר תארך העבודה כל היום וכל הלילה והתופרות יושבות כפופות על מחטיהן ומתנמנמות. לא נעימה היא עבודה כזאת אחד סעודת פת לחם יבש!… אך תחת זאת בעבדה בבית-מלאכת-הטבק לא תצא לעולם לרשות עצמה, ואם אצל תופרת תעבוד ועבדה ארבע או חמש שנים, ואחרי כן בשקלים אחדים תכונן לה בית-עבודה לבד, ואז תוכל לקבל תלמידות ולהיות גבירה לעצמה, כתופרת פלונית ופלונית – ומה מאוד יקר הוא לעברי, כי לא יהיה תלוי בדעת אחרים! הכלי ישא ויסבול, אך לא עבדות…

ואחרי חשבו הרבה גמר אומר לתתה לתופרת; וברוך ה', כבר עברו עליה שנות למודה, עדה עשתה חיל, הבינה היטב את מלאכתה וגם כבר החלה לקבל שכר וכחמשים שקל היו לה במזומנים, ואביה החל לבקש לה דירה באחד הרחובות הגדולים לבית-עבודה. הוא שעשע את נפשו בתקוה טובה, כי עוד מעט ויראה את שם בתו שמו ושם-משפחתו מצוירים בצבע באותיות גדולות ומזהירות על השלט אשר על פתח בית-עבודתה… אך פתאום חלתה בתו במחלת הלב, הכסף אזל מכיסה לכיסי הרופאים והרוקחים, ופקודת הרופאים חזקה עליה לבלי שוב עוד למחטה…

ובתוך כך והנערה גדלה ותהי לבת עשרים. נחוץ לתת לאיש, ומי יקחנה – חולה עניה? היו איזו תלמידי חייטים, רודפי קדים, אשר אמרו לקחתה, אך המבורגר לא עני פשוט הוא שיקח חתן מכל הבא לידו, וגם בתו איננה נערה פשוטה אשר תהיה לאיש המוני, כי רוך מזגה לא יתן לה לשבת יחדיו עם בעל-מלאכה פשוט וגס. אז עלה רעיון על לבבו, רעיון אשר העלה חמתו כאש ויאכל את קרביו. מפני הרעיון הזה חרק שן, אגרופו התכוץ, ועיניו הטרוטות יצאו מחוריהן ותמלאנה דם…

מעודו לא פנה אל אחד מקורביו לבקש מהם עזרה, גם כאשר לא בוש מקבל מקופות הצדקה שבעיר מידי הגבאים. “קרובי יודעים את מצבי הרע – אמר המבורגר תמיד אל לבי – יודעים מה רעים ומרים חיי העני. יודעים הם כי בעת אשר הם היו עניים עזרתים ותמכתים בכל כוחי, ודודם והודם הייתי אז, ועתה לא יחפצו לדעת אותי, גם יבוזו להגיד כי דודם אנוכי… לכן אף אני אינני חפץ בהם ובעזרתם. טוב לי לבקש מנכרי, בן עם אחר, מבּקש מהם”.

אבל עתה, כאשר הציקתהו “צרת הבת”, עלה על לבבו לפנות אל בת אחות אשתו המתה, הגבירה טרביצקי היושבת בנ. הגבירה הזאת היתה מלפנים נערה עניה והוא, המבורגר, נתן לה שלוּחים וגם השיאה לאיש, ותעל מעלה מעלה. ובעשרה לא זכרה את דודה והטוב אשר עשה לה… ופעם בנסוע לנ. אחד ממכיריו, בקש המבורגר מאתו לבוא לפני הגבירה טרביצקי ולספר לה את גורלו, אולי תושיע לו, אך השתדלות מכירו לא הועילה מאומה. הגבירה חיבה את דודה על כי המיר את דודתה המתה בלא-דודתה החיה, ועל כן לא תאבה לדעת אותו ואת כל ביתו. אם מאהבת דודתה דברה זאת או לא – איך שיהיה, התרוץ היה מספיק, לפי דעתה, והכסף נשאר בכיסה בשלום. מה מר היה לו לפנות עתה אליה לבקש ממנה עזרה, אבל דרך אחרת אין לו. טובת בתו חמדתו דורשת ממנו קרבן כזה, התוכל עוד אהבת עצמו וגאותו להתיצב על דרך אושר בתו? לא! דם לבבו יעלה על כל גדותיו, ישטוף ויעבור ועד גרונו יגיע, כעסו וקצפו ירתיחו שארית לשד גוו כסיר, והוא בכל זאת ימשול ברוחו ועשה כל אשר טובת בתו דורשת!…

– הכּוֹני, בתי, לדרך. מחר או מחרתים נסע לנ… ראיתי לך שם מקום אשר ייטב לך. לא תשבי עוד באהלי הרעוע, לא תסבלי עוד כפן וקור, כי אם בארמון מלך יהיה מושבך והתענגת על כל טוב…

הנערה הביטה אליו בתמהון אם בדעת ידבר.

– למה תתפלאי כה, עדה? – אמר דוד בשחוק; – הן קרובה עשירה לך בנ. אקחך ואובילך אליה, בביתה תשכוני, על שולחנה תאכלי וכל מחסוריך עליה; גם לא תחשׂך ממך נדה כרוב עשרה, כאשר יזמין לך ה' חתן טוב, והיית מאושרה. פה אף אם המבורגר אנוכי, אבל מה הוא שם-משפחה אם לנושאו אין כסף? – הלא אפס ותוהו! אך אם נדה תהיה לך ושם בת דודה הגבירה טרביצקי יקרא עליך, ונהרו אליך החתנים כדבורים אחר דבש. קרובת טרביצקי כאבן-שואבת תמשוך כל הלבבות, ואז יהיה לך גם שם המבורגר כלוית חן. המבורגר לא עני מבטן הוא ולא ממשפחת המחזרים על הפתחים, אבותי אבות אבותי כולם היו עשירים מופלגים ופרנסי הדור, וגם אביך איננו “קטלא-קניא”, עוד גם היום כל הגבירים יראים מפניו, זעים וחרדים לקראת בואו…

ובדברו כל זאת באזני בתו ואשתו, התלהב דוד וישכח את רישו, וכמעט היה נכון להאמין בעצמו בדבריו, כי כל הגבירים יראים ומפחדים מפניו.

ועדה האמינה בדברי אביה, האמינה שבעתידותיה, בימי אושר הנכונים לה שם בנ. בבית קרובתה הגבירה, ואחרי כן בבית אישה… ובכל זאת לא היה קץ לדמעות אשר שפכה בצאתה מאוהל אביה הצר ללכת אל בית-הנתיבות. צר היה לה להפרד מאביה אוהבה ואהובה וללכת אל אנשים זרים, להפרד מהאוהל הדל הנודע לה והנשקף אליה באהבה וידידות ולבוא אל ארמון אשר לא תכירהו ולא תדעהו.

ב

ביום השני נגשו המבורגר ועדה בתו אל בית טרביצקי בנ… לבבות שניהם הלמו בחזקה, מרוב הדרך אשר עברו ברגליהם מבית-הנתיבות ומפחד ותקוה לפני הראיון הראשון ותוצאותיו. ביד רועדת אחז דוד את יד הפעמון וימשכהו. עד מהרה יצאה השפחה ותתבונן אל האורחים רגע ותשאלם בקול גס: מה לכם פה?

– את הגבירה טרביצקי – ענה דוד.

– איננה בביתה – קראה השפחה ותאמר לסגור הדלת.

– אנוכי המבורגר, דוד אבּרמוֹויץ, דוֹד הגבירה! – קרא דוד בקצף וגאון.

השפחה השתאתה לקול דבריו, החרישה רגע ואחר אמרה: אלכה אל הגבירה והגדתי לה. מה שם משפחתך, אדוני?

– המבורגר.

השפחה הרוסית לא יכלה להוציא כן את השם הזה; פעמים רבות שנן לה ולא הצליח, כי בבואה עד הגבירה החליפה אותו ל“האמבוקער”, אך הגבירה הבינה כרגע מי הם דורשיה, ובשפה רפה אמרה לשפחה: יבואו ויחכו בחדר-האוכל.

שעה רבה ישבו האב ובתו בחדר-האוכל. דוד ישב ותחתיו כמו גחלים להטו; לרגעים התנשא מעל מושבו, חרק שן, צעד על הפַּרקֶט החלק כשני צעדים וַיָשָב אל מקומו וַיֵשֶב ויתנועע וימולל את זקנו ויתנשא עוד הפעם… ועדה ישבה שוממה; כל אשר ראו עיניה פה מוזר היה לה: הפּרקט המבריק, התמונות הגדולות במסגרות זהב, ארון-המאכלים הגדול, הכסאות היפים, ושם הלאה הטרקלין המפואר, הגליונות הגדולים, והפרחים היפים והרמים – כל אלה הכוה בתמהון ובשממון… היא זכרה את אוהל אביה: שם לא היה לא מרחב ולא יופי, אבל כל מה שהיה שם, הביט אליה באהבה ורעות, ופה מרחב ויופי, אך הכל נשקף אליה כמו בזעם, כמו יחר להם על אשר באה לקלקל בעניותה את ההרמוניה השלטת פה…

והגבירה גם היא לא שקטה בחדרה, גם לה היה רע ומר…

העניים לא יתנו מנוחה ומרגוע רגע – אמרה הגבירה בלבה; – הנה הוא בא עם בתו מעיר רחוקה להרגיז מנוחתי!… אם מלחמו אכלתי בימי נעורי הלא עבודת פרך עבדתי בביתו בעד לחם? האם כל ימי אשלם בעת פת לחמו ולעולם-ועד אהיה בעלת-חוב לו? אל נכון הוא בא עתה עמה לבקש בעדה נדוניא, אל נכון הוא חפץ להשיאה לאיש… הוא ירא פן יאחר המועד להרבות ולהפרות את העניים כילק… מצוה רבה וגדולה! חא, חא, חא!… מריא, קרח! – את שתי המלות האחרונות קראה הגבירה בקול אדיר אשר נשמע כרעם בכל חדרי הבית. ומריא השפחה מהרה ותביא רגב קרח לשפשף בו את גב הגבירה כפקודת הרופאים.

הגבירה זלפה טרביצקי היתה כבת ארבעים וחמש שנה, בעלת קומה בינונית, שמנה ועבה. היא יראה מאוד מפני אלוהים פן ישלח מלאך-המות ולקחה, פן ישים בה כל חלי ונגע, פן יביא מארה ברכושה. ועל כן היו עיניה תמיד נטויות למרום, ובהזכירה איזה דבר רע ירקה שבע פעמים ותאמר: אל יזכר הדבר פה, מביתי יצא בעשן ומחצרי – ברוח… ובכל זאת בכל דבר אשר היה נוגע לתאות נפשה מצאה לה הוראת היתר. למענה שפתו את המיחם בשבת וגם בשל מאכל, שתתה קאפה בחלב אחר סעודת בשר, לא צמה בימי צומות, ולא אכלה כרפס ומרור בלילי הסדר. וכל זה היה יען כי נדמה לה שחולה היא, ולחולה הכל מותר. אם שמעה כי אחר עשה כזאת, אז חרה לה עד מאוד ותקנא לאלוהיה, והיא בעצמה – “אונס רחמנא פטריה”…

לדעת הגבירה טרביצקי, כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילה. הקיסר עם חיילותיו – לשמור את נפשה היקרה משודד וחומס; הבהמות והעופות – להזמין לה בשר; הסוחרים – להביא לה רוח פרנסה, והעניים – להנחילה גן-עדן על תתה להם לפעמים פרוטה ואיזו סחבות שנפסדו מהשתמש בהן; וגם לתכלית זו יש אלוהים בארץ – שתהיה עינו צופיה כל הליכותיה מראשית השנה עד אחרית השנה, לבל תכשל חלילה ולא תנגף רגלה, לתת לה תאות-האוכל וחלומות נעימים ולהאריך ימיה עד נצח נצחים… ובהיותה טרודה כל כך וחרדה לטובת נפשה, שהיא לפי דעתה מרכז הבריאה כולה, לא יפלא עוד אם תמיד חשה בנפשה איזה מחסור, תמיד הרגישה איזה מכאוב. היום כמו מר לה בפיה, אתמול עצמותיה היו כמו שבורות, ושלשום היה עליה כמשא כבד. וכל רופאי העיר השכימו תמיד לפתחה והיא שמנה מיום אל יום, עד כי פחדו הרופאים פן יהפך לבה כולו לחלב.

כעבור שעה, אחרי כלתה מריא את העבודה ותשפשף את בשר גברתה בקרח, עד כי גם היא גם גבירתה אדמו כתולע, יצאה זלפה מחדרה עצובה ונאנחה ועטויה עד מעל לשפה. לה נדמה כי היום גם שנה תכאב לה… אמנם כן! מה יביא לה דודה העני אם לא כאב שינים? – חשבה זלפה; – הם, העניים, מרגיזים את העורקים ומזה באה כל מחלה, ה' ישמרנו!

היא חפצה מאוד לדבר אתו קשות, לשלחו לעזאזל אותו ואת בתו יחד, אך יראה. היא זכרה את דודה והליכותיו מימי נעוריה, זכרה מה קשה היתה חמתו וכי בתתו קולו עליה רחפו כל עצמותיה, ועל כן שמה לה פנים עצובים ותתאפק.

– שלום עליכם – אמרה זלפה בקול חלש ודק ותגנח – מה שלומכם?

– שלום עליכם – ענה דוד; – מה יש לשאול לשלום העני? מה שלומך, זלפה?

– אינני בריאה, לא עליכם. הזאת בתך?…

– בתי עדה. למענה נסעתי הנה להביאה אליך, למען תהיה בביתך, עד כי יזמין לה ה' זווגה, ואל נכון לא תקפצי ידך מהשיאה לאיש.

כאבן כבדה נגולה מעל לב זלפה. “אם כן לא עתה הוא דורש כסף” – אמרה בלבה ותתנחם.

– ולמה לה לשבת פה? – ענתה הגבירה. – תשב בביתך וכאשר ימצא לה שדוך הגון תודיעני.

– אם שמך יקרא עליה יקפצו עליה רבים, ואם בביתי תשב – נבול תּבּול ואיש לא ישים אליה לב.

הגבירה הביטה בעין חודרת על הנערה, ותתבונן בפניה, במבנה גויתה, בידיה, ותחליט כי די כוח לה לעבוד כל עבודה וכי לא תאכל עמה לחם חסד; אך הסתירה מחשבותיה ותאמר: אבל מה תעשה בביתי? אמנם לחמי לא אחשוך ממנה, אבל לא טוב לאדם לשבת בחבוק ידים, ובביתי כל עבודה אין. ברוך ה' שתי נכריות בביתי, מלבד מבשלת עבריה, אחת מפקחת על הסדר והנקיון ומגהצת את הלבנים, “בריה” נפלאה שאין כמוה בבנית העברים; והשניה לעבודות גסות: להדיח את הרצפה, לכבס, להביא מים ועצים; גם שומר החצר בא מדי פעם בפעם לעזור להן בכל עבודה, ומה תעשה בתך פה?

– ברוך ה' לא קטן הוא ביתך – אמר דוד בלב מלא תקוה, כי הבין מקול דברי הגבירה שאין את נפשה להשיב את פניו: – עוד תמצאי עבודה גם למענה. היא יודעת לתפור גם כותנות גם בגדים. אמנם הרופאים צוו עליה לבל תעבוד הרבה, אבל מעט תוכל לעבוד, כפי צורך הבית.

– הלנו תהיה בתך לתופרת? – שחקה הגבירה – הן “לבנים” מובאים לנו מעיר הבירה. בתך לא ראתה בד כבד אשר ממנו לבנינו תפורים.

– יוסף ה' על רכושך כהנה וכהנה, ובטוח אני כי בתי בעצמה בשבתה בביתך תמצא לה עבודה מועילה לכלכלת הבית. אנוכי אשבחנה בפניה, כי היא נערה לא סכלה ואוהבת עבודה. גם יודעת היא לקרוא ולכתוב ולחשב חשבונות.

– הלא מראש אמרתי לך, כי נכונה הנני לקבלה. ערך מחיתה לא נחשב בעיני למאומה, אך אם תתאונן על כי תשב תמיד בטלה לא עלי תהיה תלונתה.

– תודה רבה לך, זלפה, כי לא תעלים עין מבשרך וגם חמלת על זקנותי. אל תיראי! ה' ישלם לך כפעלך, ויחד עם בתי תבוא הברכה אל ביתך, והיית בריאה, דשנה ורעננה!…

– אמן! – ענתה הגבירה באנחה. – ה' חייב לעזור לי: ברוך ה', תמיד ידי פתוחות לתת צדקה, בכל יום ויום רבים מחזרים על פתחי, ואני נותנת כפי כוחי…

ג

דוד המבורגר שב לביתו שמח, ועדה נשארה לבדה בבית קרובתה הגבירה.

ימים אחדים לחץ יגון נורא את לבבה כמו בצבת. מוזר היה לה הבית ומלואו, גם האנשים גם הכלים; היא חפצה למצוא לה עבודה ולא מצאה. הגבירה לא דברה עמה מאומה, ורק בתתה לה שמלה חדשה ללבוש אמרה בפני זעם: לבשי! לא טוב להתהלך בביתי כאחת “המנוולות” – ולא ברכה אותה כנהוג. אין זאת כי אם אחת היא לה – אמרה עדה בלבה – אם בריאה אהיה או חולה, אך לבל אראה כמנוולת… לפי הנראה עוד אשא ואסבול בבית הזה… בשבתה אל השולחן לאכול עם כל בני הבית יצאה תמיד רעבה. בקחתה את האוכל היו עיני כל המסובין בכלל ועיני זלפה בפרט מוסבות אליה. אפשר כי נדמה לה כי כן הוא, אבל כל פרור שהביאה אל פיה לעסה בפחד ובלעה בחרדה. לרגעים אדמו פניה ולא ערבה להרים את עיניה…

אחרי אשר הסכינה מעט עם הבית, החלה לבקש מעט מאת השפחה לתת לה עבודה: להסיר את האבק מעל הכסאות והשולחנות, להשקות את הפרחים, וכדומה, והשפחה מלאה את חפצה לשמחת לבבה.

בשבוע השני לבואה קראה לה זלפה ותאמר: הנני לשום אותך לסוכנת הבית. אנוכי לא אחפוץ כי תעבדיני חנם. בעד עמלך אשלם בכסף מלא, אם אך את תמלאי את אשר יהיה מוטל עליך באמת ובישרת לבב. וזאת תהיה עבודתך: אנוכי אתן לך סך כסף ואת תתני לשפחות מעט מעט, כפי מה שיהיה נחוץ לכלכלת הבית. עיניך הרואות כי חולה הנני, בקושי אניע את ידי ורגלי, ועל כן עליך להשגיח בעין פקוחה על כל פרוטה ופרוטה שתגיע לתכלית הנרצה, ומאומה לא תלך לאבוד. אם כה תעשי, אם תתנהגי עמי לא כשפחות שכל מגמתן רק לזלול ולחמוס ולגנוב, כי אם כבת ועינך תחוס על רכושי, אז גם אני אהיה כאם לך: אנוכי אשתדל למצוא לך חתן הגון ונדה ובגדים אתן לך ביד רחבה. ברוך ה' שם הגבירה טרביצקי איננו כשם הקבצן דוד המבורגר; רבים יחפצו להתחתן בי, כי יקוו למצוא אצלי משמרת עבודה. סוף דבר, אין לך לדאוג מאומה, כי אם לשום עיניך לבל תאבד חלילה פרוטה, ולקמץ מה שאפשר.

ותהי עדה סוכנת. העבודה אשר היתה מוטלת עליה, נראתה לה בראשונה כמו קלה היא ונקיה, כי מי לא יוכל להוציא שקלים אחדים בכל יום? ובהעלותה על לבבה כי על ידה ינתן הכסף בכל יום ועל פיה ישק כל הבית, לבשה עדה מעט גאות, ונדמה לה שאיננה עוד נערה עניה וחולה, איננה עוד כלי חרס נשבר, כי אם דבר שיש בו ממש, שהרבה צריכים לו. היא תשתדל להשלים את עבודתה ביושר וחריצות ואל נכון לא יקופח שכרה, אל נכון יחם גם לה באור קרובתה הגבירה… אך שני ימים עברו ותבן, כי שגתה במשפטה, כי טובה כל עבודת פרך מעבודתה הקלה והנקיה…

בבוקר נתנה לה הגבירה שלושה שקלים להוצאות היום. עדה התפלאה מאוד – שלושה שקלים להוצאות ליום אחד! והלא הכל נמצא נכון לפניה: עצים ופחם למרבה בדיר, ובשר מביא הטבח בכל יום מן הטוב והשמן, ולמה עוד שלושה שקלים? הלא שלושה שקלים דים לאביה לפרנסת שבוע תמים עם עצים ושכר דירה, ואך זאת היא צרתו, כי גם שלושה שקלים בשבוע איננו מוצא להרויח…

אולם אך החליפה את השטר במטבעות נחושת, והנה יצאו כמים מכברה ולריק היתה השתדלותה להחזיקן בחזקה. כעבור שעות אחדות עליה היה ללכת אל הגבירה ולבקש ממנה עוד מעט כסף לאיזו דברים נחוצים, אשר דרשו ממנה המבשלת ושפחת הבית. הגבירה הרעימה פנים בבוא עדה לבקש ממנה עוד כסף, הביטה עליה בכעס ותנהם באפה אך לא דברה דבר. לב עדה הלם בחזקה ופניה אדמו והלבינו חליפות. הגבירה הוציאה עוד שקל מכיסה ותתן לה בשאט נפש. עדה יצאה נכלמה, כמו באמת חטאה חטאה גדולה, כמו רק מאי-ידיעתה בכלכלת הבית רבו ההוצאות למעלה…

ביום השני נתנה לה הגבירה עוד שלושה שקלים. עדה חפצה לאמור: תני עוד שקל אחד או שנים, והיו עמדי למסכנות, אך לא ערבה את לבה להניע בלשונה. – סכלה אני ובוערה – חשבה עדה; – גם את מחשבות לבי לא אוכל להוציא בשפתי, ולשוני כנציב קרח מוטלת בפי…

ושלושת השקלים הוצאו עוד הפעם עד מהרה ועוד הפעם היה לה לבקש מהגבירה כסף. ובפעם הזאת היתה הגבירה טרודה: לה נדמה כי ראשה יכאב לה, ותרחץ ראשה באוֹדיקוֹלוֹן וגם צותה לבהל את הרופא אליה. בברכים כושלות נגשה עדה אליה ובקול חלש ורועד הודיעה, כי נחוץ עוד כסף.

– מה? כסף?! – הרעימה הגבירה – הא לך עוד חמשים פרוטות ואל תוסיפי עוד להרגיז מנוחתי בכל רגע. האינך רואה כי חולה הנני?

וגם חמשים האגורות אזלו ועוד היה דרוש כסף: הכובסת הודיעה כי אפסה הבורית ונאנסה לשבות ממלאכתה, גם היה נחוץ לקנות קופסת סרדינין לארוחת הערב. אך איך תבוא לפני הגבירה והיא כבר צותה לבל ירגיזו מנוחתה?

ובערב כאשר נודעה לגבירה, כי הכובסת, אשר שלמה לה שכרה ליום, שבתה ממלאכתה שתי שעות וגם סרדינין לא היו לה לארוחת הערב, התרגזה ותמטר על ראש סוכנתה האומללה אש וגפרית. עדה אמרה להצטדק, אך לשונה דבקה לחכה, ולו גם הצטדקה לא הועילה ואולי עוד קלקלה.

וכן היה בכל יום ויום.

– מעודי לא הוצאתי כל כך הרבה כסף בכל יום – קראה פעם הגבירה באזני עדה – כאשר אני מוציאה מעת בוא הקבצנית הזאת אל ביתי. קבצנית לא תדע מה הוא כסף ועל כן תפזרהו כדומן.

– חי נפשי, כי אני משתדלת בכל כוחי לבל תצא גם פרוטה לאבוד! – נשבעה עדה ובעפעפיה נראו דמעות-דם.

– אם כן – ענתה הגבירה בשחוק לעג – התבונני אולי כיסך עמוק יותר מדי ואיזו שקלים נחבאו במעמקים… הלא אוכלת כסף את!…

על הדברים האלה לא יכלה עוד עדה לענות. לבבה מלא דם ונדמה לה כי הושם מחנק לצוארה…

בעיני הגבירה היו הכל חשודים כגנבים, ותאמר בלבה כי כל “עקרת-הבית” צריכה להטיל אימה בביתה לחסום בעד שפחותיה ולקמץ בכל האפשר; ואם לא יחדלו לגנוב – לא יגנבו הרבה.

– מדוע אך בי תגער גברתנו תמיד? – שאלה עדה את שפחת הבית, אשר היתה מבני הנכר.

– לו גערה בי כאשר תגער בך, כי אז כבר ירקתי בפניה והלכתי לבקש לי מקום אחר – ענתה השפחה.

– מה מאושרה היא השפחה! – חשבה עדה – היא יכולה לצאת מן הבית, מעמק עכור זה, בכל עת אשר תחפוץ, אך אנוכי… אני אינני יכולה. פה הנני משרתת קרובת הגבירה ושם בבית איש זר שפחה פשוטה אהיה ככל השפחות… חלילה לבת דוד המבורגר לשרת בבית זר!

ד

רע ומר היה לעדה דבר שבתה בבית קרובתה הגבירה, אך לפעמים גם בגי-הצלמות הזה איזו קוי אור, באו ויאירו את החושך ויביאו מרפא ונחומים לנפשה הנהלאה… בבית טריבצקי היה נער משרת בבית המסחר: אתו התודעה עדה ותשוחח עמו לפעמים איזו שעה, ונשמות שניהם נקשרו.

הנער שמואל היה גם הוא בן להורים שירדו מנכסיהם. עד השנה השתים-עשרה למד שמואל מפי מלמדים טובים. אביו אף כי כבר היה עני בעת ההיא, התאמץ בכל שארית כוחותיו לתת חנוך טוב לבנו. הוא בחר לבנו מהמלמדים המשכילים היותר טובים בעיר, הבטיח להם שכר רב ויסבול רעבון וקור וישלם להם כפי אשר השיגה ידו, ויחניף ויכזב להם ויתפתל לפניהם. וכאשר בא סוף “הזמן” והוא לא הספיק עוד לשלם את כל השכר אשר נקב להם בתחילת הזמן, דחה את מועד התשלום מיום ליום ומחודש לחודש, נשבע שבועי שבועות; פניו התעותו אז מאוד, איזה שחוק על ערמה, תחנונים ושפלות רחף אז עליהם… ובאמצעים ותחבולות שונות הצליח, כי יקבל המלמד את בנו לחדרו גם ל“זמן” הבא. ושמואל עשה חיל בלמודיו, ידע את כל התנ"ך על בוריו, קרא גם איזו שירים וספורים, גם הצטיין בידיעת החשבון.

ובמלוֹאת לנער שלוש-עשרה שנה, החל אביו לחשוב מה לעשות לבנו. ללמדהו אומנות? מה רע ומר גורל חניכי החרשים! – חשב אבי שמואל; – יהיה מה שיהיה ואנוכי לא אתן את בני להיות חניך בעל-מלאכה, לשמוע קללות וגדופים ולעבוד כל עבודת פרך. ומה תהיה תכליתו אחרי אשר יעבור כל מדורי “הגיהנום”? הלא רוב בעלי-מלאכה מקבלים “קצבה”, כי אך את גום ונפשם ישחיתו ומלאכה על בוריה לא ידעו. לא! אני אשתדל לתתו אל אחד מבתי המסחר. שם ילמד לדעת את טיב המסחר, ידע להתהלך עם אנשים. בראשונה יקבל שכר מצער, ואם גם יעבוד שנה או שנתים בלי שכר אין רע: טוב לסבול עוד שתים שלוש שנים, אך אחרי אשר יהיה בקי בהויות העולם, אחרי שיראה לאדונו שהוא מביא לו תועלת – אז ימצא שכר טוב. עוד ישׂגא בני ויקבל שלושים, חמשים שקל לחודש ואולי גם מאה…

אז נשא אבי שמואל עיניו אל הגביר טרביצקי.

הגביר אהרן טרביצקי היה איש ככל האנשים ולא נבדל במאומה, כי אם בעשרו. ר' אהרן היה לא נדיב ולא כלי. הוא היה שומר מצוה, כורך ביום השבת מטפחתו על צוארו, אך לא “אדוק” ומשרתיו עסקו במסחרו גם בימי השבת, כי לדעתו אי-אפשר היה למסחרו להתקיים בלי זה. גם בניו היו הולכים לגימנזיה וכותבים שם בימי השבת. גם זה היה מן הדברים שאי-אפשר בלעדם, כי מה יהיה בנו אם לא דוקטור, פרופיסור? אף כי ידע ה' טרביצקי שאפשר להיות עשיר בלי דיפּלום, אבל מאיזה טעם כמוס עשירינו מבקשים לבניהם דרך אחרת ומטרה אחרת יותר טובה ויותר נעלה מהדרך והמטרה שבחרו לנפשם. ואף כי גם “מלאכת הרפואה” איננה מעשרת עוד את בעליה, ויש אומרים כי גרועה היא ממסחר: אבל לעת-עתה, כך הוא מנהגו של עולם, והגביר טרביצקי במנהג העולם יחזיק ולא ירפה. ביום הבחינות שחל בשבת היה ר' אהרן, כרוך במטפחתו על צוארו, יוצא לקראת בנו, ולבו דופק בחזקה, מחכה בכליון עינים לדעת תוצאות הבחינות… ואולם עלינו להגיד שבחו, כי ר' אהרן לא התגאה בעשרו והיה נוח לבריות, אהב שלום ומדבר שלום עם כל אדם, ואפילו עם אשתו, וגם נהל את עסקיו בלי ערמומיות יתירה, בלי שאון ורעש, בלי קטטות ומריבות. סוף דבר: הגביר אהרן טרביצקי, בבואו לתת דין וחשבון בינו לבין עצמו על הנהגותיו, היה מוצא קורת רוח גדולה בנפשו ואומר: שישו, בני מעי, שישו!

אחרי הפצרות והשתדלות הרבה, עלתה ביד אבי שמואל להביא את בנו לבית מסחר הגביר טרביצקי, לא מפני שלא מצא הגביר חפץ בנער סרב לקבלו, כי אם יען שאבות רבים השכימו לפתחו לתת בניהם על ידו. כי מי מהם לא יחשוב לאושר בנו לחסות בצל הגביר טרביצקי, אשר ילמד ממנו דרך-ארץ וטיב המסחר וכל מדה טובה? מובן מאליו, כי אבי שמואל לא דרש מהגביר כל שכר לבנו, כי היה בטוח שהגביר לא יאבה כי יעבדוהו חנם ואל נכון שלם ישלם לו כפעלו…

והנער היה מהיר מאוד בעבודתו, אל כל אשר שוּלח השכיל, גם אל בית-הנתיבות לקבל את הפחם, לשכור עגלות, לשקול ולמסור ליד הקונים – הכל מילא בדקדוק גדול ובזריזות. עוד לא עברו שני חדשים מיום בואו לעבוד, והגביר טרביצקי לחש באזני אשתו הגבירה כי אוצר יקר נתן לו ה', בהזמינו לו את הנער שמואל, אשר עבודת שלושה משרתים הוא משלים לבדו.

– אנוכי הלא כבר אמתי לך, אישי – ענתה זלפה –כי לא תירא: ה' יעשה הכל למעננו וישלם לנו ככל צדקותינו. ברוך ה' אנחנו איננו כשאר העשירים, השוכחים את ה'. אנחנו לא נשכחהו, לכן הוא חייב לעזור לנו, ובודאי יעזור לנו…

ואף כי הגדיל שמואל לעשות, בכל זאת קבל בשנה הראשונה חמשה ועשרים שקל בעד כל השנה – שכר שהספיק לו רק לתקן מנעליו ולכותנות אחדות; – ובשנה השניה והשלישית קבל חמשים שקל לשנה, ומהרביעית והלאה קבל עשרה שקלים לחודש; מהסך הזה הוציא חלק קטן לבגדים נחוצים, והשאר לוה ממנו אביו, בהבטיחו לשלם לו בפעם אחת בשטר אחד גדול…

ושמואל עבד עבודתו באמונה ככלב נאמן, ולא שם לב כי הוא מקבל פרוטות ואדונו מרויח על ידו אלפים. וטרביצקי הגביר ראה כי בן חיל הוא שמואל ויוסף על עבודתו פי שבעה. מעלות השחר עד חצות הלילה לא נח שמואל ולא שקט, לא בימי חול ולא בימי השבתות והמועדים ולא היו לו רגעי מנוחה להתבונן מה אתו ומה יהיה בסופו. גם אבותיו במצרים, בעת אשר עבדו בחומר ובלבנים, לא ידעו כי עבדים הם. עבודת הפרך אשר היתה מוטלת עליהם לא נתנה לאיזו מחשבה לחדור אל מוחם, ולולא בא משה להעירם, כי אז גבלו את החומר עד עתה…

וגם לשמואל בא מקרה ויעירהו, ותפקחנה עיניו ויבט אל כל סביביו, וירא מה קשה היא עבודתו…

לפעמים בבוא שמואל לאכול בבית אדונו הביאה לו עדה את האוכל ותבט אליו מן הצד… על פניו לא נראה מאומה מלבד זריזות יתירה. הוא חטף ואכל, חטף ושתה, טחן בשיניו כמו במכונת הקיטור ממה שהושם לפניו, “ויטחן” גם את ברכת-המזון, בהבליעו חמש מלות בבת אחת, וימהר לשוב לעבודתו, מבלי שום לב אל המאכלים ואל הנערה, אשר הגישה אותם לפניו. אך עדה, אשר הטבע חוננה אותה, כמו כל הנשים, ביתרון הכשר למשוך אליה עיני גברים, קרבה אליו בשאלות קלות, נכנסה עמו בדברים, הגישה אליו את המטפחת, יעצה לו לבחור את הטוב שבאוכל. וכה הורגל שמואל עם עדה, עד כי בקש ומצא לו עת לשוחח עמה בסתר לבל יודע לאדון ולגבירה…

ומה צר היה לו כאשר היה אנוס להספיק את שיחתו הנעימה לרגלי עבודתו…

– עבודה ארורה! – חשב אז שמואל – ככבל אחרי האסור תמשך תמיד אחרי ואי-אפשר להפטר ממנה…

אז נפקחו עיניו וירא, כי אין לו גם רגע אחד אשר עליו יוכל לאמור – לי הוא, בו אני האדון ועושה מה שלבי חפץ. תמיד העול והמוטות על צוארו, תמיד הוא מושך את המשא הכבד המוטל עליו, מושך מבלי ראות את הגבול, את המטרה… כן עברו ימי בחרותו וכן תעבור גם שחרותו, כמו איננו אדם חי, כמו אין לו צרכים אחרים מלבד צרכי אדוניו.

עבודה בלי מנוחה – קללה שאיננה כתובה בשתי התוכחות…

לפניו נקרה איזה ספר כתוב בשפת עבר ביד אחד הסופרים בני-הדור, ויקרה בו שנים שלושה עמודים, ויזכר את ימי ילדותו, את הימים אשר היה לו עסק עם ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ודניאל; וגם קרא איזו שירים ספורים, ולבו נמשך אחרי חזיונות מאפו, שולמאן… אז חי חיי רוח, מחזות נעימים, מחזות קודש רחפו תמיד לנגד עיניו, ועתה מה? עתה נגוזו, עברו כל המחזות ההם ואין לו בעולמו אלא מעט אכילה, מעט שינה, ועבודה הרבה, הרבה מאוד!

ומה אני מקבל בעד עבודתי הרבה והכבדה? – חשב שמואל – אך שקלים אחדים ההולכים תמס. ובכן לנצח אהיה משרת בעד פת לחם יבש, לנצח אבנה לי בית ולעד לא אדע מנעמי החיים, תענוגי אהבה ורעות, תענוגי הגיון בספר…

“פת לחם היא הדבר היותר יקר בתבל – אמר לי אבי; – היא יסוד החיים, ואם חפץ חיים אתה שמור את פת לחמך, ועבדת את אדונך באמונה”… אך מה בצע בחיים כאלה, שבהם האדם איננו מוצא כי אם פת הלחם? לא! מלבד פת לחם נחוץ לאדם עוד דברים רבים, אשר גם בלעדם אי-אפשר לו להתקיים… ואם הוא מתקיים בלעדם – אוי לו ואוי לקיומו!…

אני אעזוב את מקומי פה ואבקשה לי מקום אחר – אמר שמואל. – אבקשה לי עבודה באיזו חנות שמסחרה הוא רק עד השעה השביעית או השמינית בלילה. ואז אדע כי יש לי מנוחה איזו שעה ביום. מה מאוד חפץ אנוכי לחזור על למודי שלמדתי בילדותי! הן עוד לא שכחתים כולם.

אבל איך אראה אז את עדה? עתה יקרו רגעים אחדים אשר בהם אוכל לדבר עמה, ואם אינני יכול לדבר עמה, הנני, לכל הפחות, רואה אותה בעיני איזו פעמים בכל יום, ואם אצא מזה הלא גם את פניה לא אראה עוד… ולי מה נעמו ויקרו הרגעים ההם אשר אנוכי רואה אותה! נעימים מכל החיים, יקרים מכל חמודות התבל, מחיי אלפי שנה!

לא אוכל למוש מפה. עדה אסרתני בעבותות אהבה. מבלעדה אקוץ בחיים…

אך איך אסבול את העול הכבד אשר נטל עלי? מעט חופש אנוכי מבקש, שעה בכל יום, אלמד, אשוח, אהגה ואחליף כוח…

דרך אחרת אין לי כי אם להשתדל לצאת לרשות עצמי… רב לי להיות עבד! חפץ אנוכי להיות אדון לעצמי ועדה תהיה רעיתי, חברתי!…

אבל?…

גנבה, גנבה!… אם הוא עשקני, כי לא נתן לי בעד עמלי מאומה בעוד אשר הוא הרויח על ידי אלפים ורבבות, אם הוא נתן לבתו שלוחים עשרת אלפים שקל, בעוד אשר ידי לא השיגה לקנות מנעלים – לו לא נחשב מאומה לעול, ואנוכי אם אקח איזו מאות שקלים לגנב יחשבוני! הלא אנוכי עמל יותר ממנו במסחרו ואנוכי מרויח את הכסף, ואם הונחו לרגעים בארגזו ולא בארגזי, הכי בזה נקנו לו? ומלבד זה, האם הוא לא יחבל כל תחבולות ערמה להרבות עשרו? היסוג לאחור כאשר יקרה לו לגנוב? הכי הוא לא יחליף את מיני הפחם טוב ברע? הכי הוא לא ישחד את פקידי מסילת הברזל למען ימהרו לשלוח אליו סחורתו, בעוד אשר סחורת אחרים מונחת כאבן שאין לה הופכים. בשנה שעברה הרויח שלושים אלף שקל בתחבולות כאלה, ויהי הוא המוכר היחידי בעיר ושאר הסוחרים התרוששו מאוד; העניים נאנחו מרה, רבים מהם גועו מקור, והוא אסף פנינים בחפניו, וכל בני העיר הביטו ותמהו על הצלחת הגביר ר' אהרן טרביצקי. האם אין זה חמס ועול? האם איננו בולע כסף זרים כשאול? ומדוע לו מותר ולי אסור? הלא מצבו לא רע כמו מצבי אני… “לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב” – אמר שלמה.

אבל מה יאמרו הבריות?…

מה לי ולבריות? אם הם לא יבינו דבר לאשורו, אם הם מחייבים את הזכאי ומזכים את החייב, אם הם מבטלים את דעתם ורצונם מפני דעת ורצון הגבירים – הכי בשבילם אתן את נפשי לענות נצח? ידברו מה שידברו, כי כל דבריהם הבל!

אבל…

מורך, רפיון-רוח!… בוז לך, לעג לך, בן בלי חיל! אל תהי, שמואל, אשה מצרה! חזק והסר את הרעיונות המפחדים והמיראים אותך – צל ההרים אתה רואה כהרים. חזק והצלת נפשך ונפש עדה!…

בעוד ימים אחדים נתן הגביר טרביצקי לשמואל חמש מאות שקל לפדות מבית-הנתיבות. וילך שמואל ויטמן את הכסף וישב בפנים זועפים אל אדוניו ויאמר כי אבד הכסף ממנו…

הגביר והגבירה נסו לדרשו ולחקרו איפה אבד ומתי, אך שמואל ענה באחת כי נעלם ממנו, כי בבואו אל הגזבר למסור על ידו את הכסף – והנה הכסף איננו…

שאלו את הגזבר ואת פקידי בית-הנתיבות ויגידו, כי בגשת שמואל אל הגזבר, התחלחל ויקרא: אבדתי, אבדתי! ויהי רעש בבית-הנתיבות, ויחפשו ויבקשו ולא מצאו.

– אי אפשר לחשדו. – אמר הגביר אל רעיתו – לא פעם הראשונה אני שולח על ידו כסף, ולא רק חמש מאות שקל כי גם אלפים, גם שלושת אלפי מסרתי על ידו ולא העלים, ולמה יקח הפעם סך מצער כזה?

– ובכל זאת, לו שמעת לעצתי, כי אז שמת עיניך על כל הליכותיו – אמרה זלפה; – קשה לי להאמין כי פתאום יאבד הכסף מכיסו? הלא כיסו שלם ועמוק…

– צדקת מאוד, אנוכי אשים עליו עין.

ה

קרבו ימי חג הנוצרים, והשפחה הנוצרית השכורה לעבודה קשה עזבה את בית טרביצקי, ושפחה אחרת לא נמצאה, ותהי מהומה ומבוכה בבית.

ויהי כראות עדה כי אין מים בבית, ותלך ותקח את הדלי ותדלה מים מן הבאר אשר בחצר ותביא, ותלך אל הדיר ותביא משם עצים ותסיק את התנורים, ותדיח את הכלים בבית-המבשלות ואת הרצפה.

כבדה היתה ממנה העבודה הזאת, אך עדה אהבה את הסדר ותשנא את כל בלבול וערבוביא, ועל כן אמרה בלבה: אעבוד שנים שלושה ימים עבודת פרך עד אשר תמצא שפחה.

וזלפה ראתה ולא הרעימה אותה כדרכה בכל יום ויום.

ותעבוד עדה עוד שבוע, ותעבוד שני שבועות, חודש ימים, ושפחה לא נמצאה.

אמנם שפחות רבות באו אל בית הגבירה, אך בכולן מצאה מגרעת: פני האחת מעידים כי עצלה היא, והשנית כי גנבה היא, והשלישית כי איננה מפקחת על הנקיון, וכן כולן. אולם הסיבה הראשית היתה, כי אמרה זלפה אל לבה: למה לי להחזיק בבית שפחה נוצרית האוכלת הרבה ומבקשת עוד שכר, אחרי כי אפשר לי לצאת ידי חובתי העדה קרובתי? הן עלי להשיאנה לאיש ולתת לה שלוחים, ומדוע לא תעבדני עתה? העבודה דבר טוב היא, אלוהים אוהב עבודה – אומר המשל הרוסי; העבודה מביאה מרפא לבשר – אומרים הרופאים; ואף אמנם רואה אני כי היא התחזקה, מאז החלה לעבוד עבודה פשוטה, בריאותה השתלמה והיא אוכלת הרבה.

ואף אמנם עדה סבלה את אשר נטל עליה, אף אם כבדה העבודה עליה, אפשר כי הורגלה בעבודתה לאט לאט ולא הרגישה עוד את כבדה, לולא נלוו אל צרותיה החמריות תלאות מוסריות, לו נתנה לה קרובתה הגבירה לעשות מעשיה במנוחה ולא המטירה עליה לרגעים חרפות ובוז. יש אשר החלה עדה להדיח את הרצפה וזלפה מרעימה בקולה ומחרפת אותה על כי אין מים בכיור, ועדה צריכה לעזוב את מלאכתה וללכת לדלות מים. ואחרי שובה כמעט לעבודתה הראשונה והנה עבודה שלישית, גם רביעית נמצאה, את כולן עליה להשלים, ואחרי כן זלפה מחרפת ומגדפת אותה על אשר הדחת הרצפה תמשך שעות הרבה, כי איננה יודעת גם “לקשר זנב החתול”…

ועדה תמיד שמעה דומם חרפות גברתה, בהורידה את ראשה לארץ. לו ראה אותה אז איש זר, כי אז חשב בנפשו שהיא מודה בלבבה כי חייבת היא, כי אשמתה גדלה במאוד מאוד…

אולם לא תמיד שמעה עדה גערה. היו איזו שעות ביום, אשר זלפה החרישה, הלא הן בעת אשר אכלה. ועבודת האכילה נמשכה שעות אחרות ביום: בקומה בבוקר שתתה חלב חם ויחד עם זה אכלה, אחרי כן שתתה תּה ותאכל, באה לבית-המבשלות וישימו לפניה “לטעום” ותאכל, ישבה לארוחת הצהרים ותאכל, ואחרי כן הפסיקה בשנה, שתתה תּה ותאכל, הביאו לפניה מיני פירות שונים ותאכל. אחרי נסעה שעה לשוח הביאו לה סעודת ערב ותאכל, ואחרי כן אלה שתתה קאפה ותאכל. ואך בין הפרקים באה לעורר את שפחותיה בכלל ועדה בפרט ולהודיען נאמנה כי יש גבירה בארץ, כי יש עין צופיה ופה מלא אָלה.

אך מה רבו מכאובי עדה כאשר כאבו שני גברתה. אז מבלי יכולת לאכול ישבה זלפה כל היום בלי עבודה, ועל כן שמה פניה רק בשפחתה ולא נתנה מנוח רגע לא לבד לידיה ולרגליה כי אם גם לאזניה: היא הרעימה אז בקולה החזק בלי הרף…

כבדה, כבדה היא ממני עבודת הפרך, – אמרה עדה בלבה – אך את הכל נשאתי וסבלתי, לו הרגיע ה“סמבטיון” משאון דכיוֹ.

ואמנם כבד היה מכוח איש לשאת משא העבודה והעלבון כאחד, אך היו רגעים אשר כנטפי טל תחיה באו בעצמותיה להחיות רוחה הנדכאה ולחזקה ולעודדה, הלא הם רגעי השיחה אשר עברו בינה ובין שמואל אהובה.

היא שפכה לפניו את מרי שיחה והוא שמע – ולבבו התחמץ; הוא הזיל דמעות ויחרוק שן והוא נתן בלבה תקוה טובה, כי בקרוב ימצא לו משמרת בבית מסחר אחרי או ימצא לו תרופה אחרת, ואיך שיהיה יוציאנה מעמק עכור זה, ויחדו יחיו חיי שלוה והשקט…

והבטחותיו ודמעותיו עודדו את עדה ולא נתנו לה לכרוע תחת עולה הכבד. אך פתאום כהה גם שביב האור הקטן אשר האיר לה. מאז אבד הכסף אשר היה מסור על ידו, צל תוגה רחף תמיד על פניו גם בעת דברו עמה. הוא אמנם לא חדל להבטיח לה, כי יוציאנה למרחב ויחלצנה מכל מעניה, אך בדבריו לא נשמע האמון והבטחון אשר מלפנים. לפעמים רעד קולו וגם ידו רעדה בתוך ידה… לפעמים היה תפוש איזו מחשבות ולא שמע את אשר שאלה אותו. עדה לא היתה בעלת שכל גדול וחד, אך מאהבתה הגדולה השכילה לתפוס גם רשמים דקים, אשר נשתנו בדרכי אהובה.

– מדוע רוחך סרה, שמואל?

– רוחי? – שנה שמואל במבוכה ויתאמץ בכל יכלתו לעשות לו פנים שוחקים, והשחוק אשר רחף על פניו יכול להעיר תוגה בלב הרואה יותר מכל אנחה – רוחי… אין דבר, עדה.

– אל תכחד ממני, שמואל – התחננה עדה.

– האמנם תחשדיני…? – אמר שמואל ברעדה, בחשבו כי היא חושדת אותו שהוא גנב הכסף.

– מה אחשדך? האם אינני יודעת אותך? ומה יש לחשוד אותך? מובן מאליו, כי לא גנב אתה.

– ואם הייתי גנב האם אהבתיני? – שאל פתאום שמואל.

– למה תדבר הבלים כאלה? זלפה אומרת כי גנבה אני, אבל באמת גם אתה גם אני לא שלחנו ולא נשלח ידינו בגנבה.

מה קשה היה לשמואל להסתיר את סודו מעדה! הוא היה רגיל תמיד לגלות לפניה את כל מסתרי לבבו, כאשר יאתה לשתי נפשות הקשורות יחד באהבה, וההעלמה היתה בעיניו כקיר ברזל, אשר לא נתנה לו להתקרב אל אהובתו התקרבות גמורה. על כן סרה רוח שמואל, וישכון עליו תמיד ענן התוגה, ולפעמים שאלהו אדונו איזה דבר פעם ושתים והוא לא שמע, ויען מענה שלא ממין השאלה.

והגביר ראה כל אלה, גם ראה כי שמואל ועדה נוחים זה לזה ומתלחשים לפעמים יחד, והחשד התגבר בלבבו…

ויהיה היום ושמואל בא לחשוב איזה חשבון ויקח פנקס בידו ויבט בו שעה ארוכה ולא הבין מאומה, ואדונו ישב על ידו, התבונן בו, ויתן בשחוק קולו. אז נפקחו עיני שמואל וירא, כי הספר הפוך לפניו, ראשו למטה ושוליו למעלה.

– אמנם ל“בעל-מחשבה” היית – שחק הגביר; – אני זה כבר אמרתי לדבר עמך…

אין זאת כי אם יודע הוא ומבין כי אני גנבתי הכסף – חשב שמואל בלבבו ויחרד, ופניו הלבינו עוד יותר מאשר הלבינו בעת אשר נאנס לשקר שאבד הכסף.

– שמואל! – דבר האדון רכות – הן מלאו לך עשרים שנה ועת לך לקחת אשה.

לב שמואל שקט בשמעו את דברי אדונו, ויחרש ויט אוזן לשמוע.

– והנני להיות לך לשדכן. הלא ידעת את עדה בת דודת אשתי… אם מצאה חן בעיניך ונתתי לה אלף כסף נדה. ואז אם תחפוץ תשאר לעבוד בבית מסחרי. מובן מאליו כי אוסיף על שכרך, ואם לא, תוכל לעשות לך מסחר לבד. כי איש ישר וחרוץ אתה, ועם סך כסף כזה תמצא מחיתך בכל אשר תעשה.

שמואל עלה פתאום עד כסא הכבוד…

– במה אודך, אדוני, על גודל חסדיך? – הוציא שמואל בעמל משפתיו, כי לבבו היה מלא שמחה וגדוש, עד כי לא מצא במה להביע ולהבין את רגשת שמחתו לפני מיטיבו.

– אין לך להודות לי, כי שאר-בשר היא לי עדה ועלי להשיאה לאיש, וטוב כי אתננה לך, כי אותך ידעתי משנות ילדותך כנער ישר וחרוץ ולא עם-הארץ. הנני עתה לאמור שבחך בפניך, כי עבדתני כל הימים באמונה. ואם פעם אחת הסכלת לעשות, אין זאת אלא מעשה נערות… האין זאת, שמואל?

הגביר הביט אליו בשחוק קל במבט חודר. שמואל השפיל עיניו לארץ.

– אמנם כן, רק מעשה נערות היה עמך. אמרת כי תקח מאוצרי חמש מאות שקל ותקח לך את עדה, ואפשר כי אמרת בלבבך כי אחרי שיעזור לך ה' תשיב לי את הכסף. ואולי עדה בעצמה השיאתך לעשות כאלה!…

– חלילה, חלילה! – קרא שמואל ברגש – מחשבה כזאת לא תוכל גם לעלות על לבבה הטהור.

– אל תאמר כי לחטא אחשוב לך, אך סכלות היא, מעשה נערות. ולא יותר. יש גנבה ויש גנבה: יש גנבה, שהגנב עושה אותה כמשלח ידו, לשם עסק, ואז היא ראויה לעונש: ויש גנבה שאיננה אלא דרך ארעי, ואי אפשר לקרוא לזה בשם גנבה… אולם עתה אחרי ששמעת מפי את אשר אני אומר לך, ואנוכי אמלא לך עוד חמש מאות שקל. הישר הדבר בעיניך?

לב שמואל נמס כדונג מדברי אדונו. ערך נפשו שפל עתה בעיניו מאוד ויאמר בלבו, כי איננו ראוי לטוב אשר אדוניו חפץ לעשות עמו, איננו ראוי להיות בעל לעדה התמה והישרה. – הגנבה פגול היא ותועבה, ומה גם באופן גס כזה – חשב שמואל בלבבו; – לו ידעה עדה את אשר עשיתי כי אז בצדק ירקה בפני, ואיך אני אמרתי להוסיף גנבה על גנבתי – לגנוב גם את לבבה, לכחש ולהעלים בפניה את מעשי הרעים… לא! חפץ אני להיות אדם ישר וגם אם אובד בצדקי! אשיב לו כרגע את כספו, ארחץ בנקיון כפי אולי אנקה…?

– אמנם שגיתי מאוד! – קרא שמואל בתוּמו: – הנני להשיב לך את הכסף כרגע, ואתה עשה כחפצך: אם תסלח לי ותקיים דבריך – טוב, ואם לא – לא אבקש ממך מאומה, וגם לעדה אנא תאמר, כי מאוד, מאוד צר לי על אשר עשיתי על העלימי ממנה את מעשי.

לב הגביר פחד ורחב, כי בלי עמל הצליח לגלות את גנבתו, ויקם וילך עם משרתו הנכלם אל המקום אשר הכסף טמון שם.

– מה היה? – שאלה הגבירה את אישה בשובו הביתה.

– הוא השיב את הכסף ואני גרשתיו.

– הלא אמרתי לך תמיד, אישי, כי ה' יעזור לנו, ואנחנו נעבוד אותו תמיד. רכושנו הלא בא אלינו בעמל ויגיעה, רכוש כשר הוא בידינו, ועל כן הנוגע בו לא ינקה, עוונו ישא בעולם הזה ובעולם הבא, וה' יוסיף לנו כהנה וכהנה, כי הוא חייב לעזור לנו…

– כאשר תשמע עדה את הבשורה כי גורש בחירה תקרא לבכי ולמספד – חמד הגביר לצון; – לפי דעתי גם ידה היתה עמו לגנוב את הכסף. ועל כן טוב היה להשיבה אל אביה.

– ומה תגנוב ממני? – ענתה זלפה; – הן לא על אוצר הכסף היא מופקדת. לא, תשאר נא לשבת עמנו בבית. לא טוב אם יאמרו הבריות כי לא נאבה להחזיק בביתנו את קרובתנו העניה. אמנם היא לא זכתה במעשיה לשבת עמנו, ועבודתה איננה שוה גם את הלחם אשר היא אוכלת, אך אל נכון ה' יעזור לנו… אולם מאוד יצר לי על אשר לא שמת את “הבחור היפה” בבית הכלא. גנב כזה ראוי לעונש קשה: אנחנו השקינוהו, גדלנוהו, והוא משלם לנו כאלה!…

– לא חפצתי למסור את ישראל לערכאות… ילך לו לעזאזל אחרי אשר קבלתי את הכסף, וידי לא תהיה בו – ענה האיש.

– אולי הצדק אתך – אמרה זלפה. – ב“אשר לא רחצתי ידי” נבטח, כי הוא בעצמו יענישהו, הוא בידו החזקה יראה לנו נקמות בכל אלה אשר אמרו לעשות עמנו רע, ואותנו יברך על אשר נכנסנו עמו לפנים משורת הדין…

---

חַטַּאת הַצִּבּוּר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מוקדש למר מרדכי קרישבסקי לאות אהבת אחים.

בבית עבוד העורות, אשר לגביר פ. א. רובלין קרה מקרה לא נעים: איש אחד זלמן טובמן שמו, אשר עבד שם בתור שכיר יום, נפל מעל הסולם ותשבר רגלו.

השמועה על דבר האסון הזה הממה כרעם את ראש זלאטה אשתו. היא הרגישה כי תוצאות האסון הזה רעות לה בהרבה יותר מאשר לו. הוא כי שבר את רגלו, ישכב לו למעצבה בבית החולים, שם יאכל וישתה ולא ישמע קול נוגש, עד שובו לאיתנו, אבל היא וילדיה מי יחוס עליהם? מי יפרנסם? היא מעודה לא השתכרה פרוטה, ולא ידעה איך להשתכר, ובכה תכלכל את בניה? איך תנהלם בלחם, ודמי דירה מאין תמצא? דמי דירה! הה, הדמים האלה לא יתנו דמי לה; היא חייבת לאדון הבית עוד בעד החודש העבר, ועתה חודש חדש הגיע, והנה צרה חדשה!… הוא יגרשנה, אותה ואת ילדיה. ואז תתגולל עמהם בראש חוצות.

הרעיון על דבר הדירה לקח את כל לבבה בשובה מבית החולים, עד כי שכחה, כי עוד לא טעמה מאומה כל היום, וכבר בא לילה. אך יללת הילדים העירתה ותדע, כי שאלת הדירה עוד לא נשאלה, ועליה לבקש מתחלה פתרון לשאלת הילדים, המבקשים אוכל כרגע. אך איך תמצא פתרון ודרך אחרת אין לה, כי אם לגווע ברעב?

אולם כרגע זכרה, כי “בריל המרקד” בקש ממנה להשכיר לו בדירתה פנה אחת. – מה מאוד לא חפצה זלאטה להביא שכנים אל תוך ביתה. היא לא חפצה כי ירא אחרים את עניותה המנוולת.

בזמן שאני לבדי – אמרה זלאטה אל לבה – אין איש רואה מאכלי ושקויי, אם יש לי מעט עצים – אבשל, ואם לא – ואכלנו פת חרבה; אבל בזמן אשר זרים בבית, עלי לתת דין וחשבון לפניהם, ומלבד זה, הדירה גם לי לבדי צרה מאוד, אך חדר אחד בה, ואיך אצמצם את נפשי עוד? אולם עתה כאשר בה הרעב לתבוע ממנה ומילדיה ביד חזקה, נאוֹתה להשכיר לבריל המרקד ולאשתו פנה בדירתה, ואולי גם למכור את מטתה בעד איזו פרוטות; ומסך הכסף, אשר תקבל מעד שכר הדירה ומחיר המטה, תתן שקל אחד לאדון הבית, והמותר יהיה לה ללחם ליום או ליומיים.

הלא כל בני שכונתי – חשבה זלאטה – ישכירו דירות לאחרים במעונותיהם ולעצמם כמעט לא ישאירו מאומה. הטובה אני מהם?

ותלך זלאטה אל בריל המרקד, ותאמר לו כי נכונה היא להשכיר לו פנה במעונה, אם אך ישלם בעד חודש למפרע. ובריל נאות וישלם לה, וגם קנה ממנה את מטתה לאשתו, וזלאטה שבה לביתה ברכוש גדול…

דירת זלאטה היתה ברחוב * * * הרחוק ממרכז העיר. שם נמצאים ע"פ רוב בתים שתבנית כלובים להם, קנים לבני דלת העם, אשר ידם לא תשיג לשכור להם דירה, כי אם חור לצאת בו ידי חובת שנה בלילה ולהסתיר בו את הילדים הערומים בימי החורף, לא מפני הצנה, כי הצנה חודרת גם שמה, כי אם מפני השלג. באחד החורים האלה אשר אשנביו היו נמוכים מקרקע הרחוב וכמו מביטים בתוגה אל העוברים לעורר עליהם רחמים, ישבה זלאטה ובניה. קירות הבית היו רטוּבים עד חצים, ובפנה אחת, הסמוכה לפתח, שם הטחב את צבעו המיוחד – כתם ירוק גדול… את הפנה ההיא השכירה זלאטה לבריל ולאשתו, וממחרת הביאו השכנים את מטלטליהם המעטים שמה. בילא עלתה בלילה על מטת זלאטה לשכב וזלאטה שכבה למעצבה על הארץ. בראשונה חרה לה על הדבר הזה, כי מעודה לא נסתה לשכב על הארץ, ומה גם בדירה כדירתה הסרוחה; אך כרגע הבינה כי מחשבותיה מחשבות אָון, כי תקנא ברעותה אשר עשתה עמה טובה, בקנותה ממנה את המטה. ותשתדל להרחיק מעליה את המחשבה הרעה הזאת, ולהפיס דעתה כי גם על הרצפה טוב לישון, אם אך לא יציק הרעב.

בריל המרקד ובילא נחשבו בשכונתם לאיש ואשה. זה כשנתים עברו מיום בוא בריל משוט בארץ ובילא עמו. תעודת רב לא היתה לו על נשואיו, אולם בריל לא היה אדוק במנהגים חיצונים, וכל תעודה היתה לו למותר. ולוּ ילדה לו בילא בנים ונכתבו בספר הנולדים בתור ממזרים, גם אז לא היה שם בריל לב לזה, כי גם הוא בעצמו לא התיחס אחרי אבותיו; אך בילא לא ילדה לו מאומה, ובריל לא ידע כל שטן וכל פגע רע.

הוא ואשתו היו מחזרים על הפתחים ומוצאים את פרנסתם ברוח. שניהם ידעו את אומנותם והתמחו בה, וגם הטבע בעצמו חלק להם מתנות טובות שבהן יוכלו לעורר חמלה וגועל נפש כאחד: פנים משונים ומלוכלכים. לא לבד ששערותיהם היו פרועות וסחבותיהם שעליהם מטונפות וקרועות מכל עבר, כי גם בתוי פניהם ובדבריהם לא היה סדר ומשטר: השנים, השפתים והעינים היו כמו להכעיס, משונות ומוזרות, והאף גם הוא שכח את מקומו ויתיצב מן הצד. ונוסף לזה חנן הטבע את בריל ברקודי וויט הקודש, ובלכתו היה מתפתל וכל אבריו רעדו, ולבילא נתן מנה אחת יפה: פה היודע להתחנן ולהודות תחינות ותודות עצומות לכל נדיב לב, ולהמטיר קללות איומות ונוראות לאלה שלא נתנו לה, עד כי רבים חלו ורגזו מקללותיה ולא העיזו לחשוך ממנה נדבתם.

____________

בריל לא התיחס אחרי אבותיו כי לא ידעם. בהיותו בן ארבע שנים עזבתו אמו על אחד הספסלים אשר לפני אחד הבתים. אנשי העיר רחמו עליו ויתנוהו על ידי אשה לפרנסו ויקבו לה שכרה מקופת לחם אביונים שני שקלים לחודש. האשה לא יכלה לשום עליו עין, כי מן הבוקר עד חצות הלילה ישבה בצריף קטן ותמכור מי סֶלְתֶּר. בימי הקיץ עוד מצאה לחם לפרנסתה, ובימי החורף לא הספיקה פרנסתה גם ללחם צר. לפעמים התחוללה מריבה בין פרנסי העיר, וחלוקת לחם אביונים נפסקה, ויחדלו גם משלם לאשה את שכרה, ואז רעבה לפעמים היא וביתה וגם בריל עמם. ונוסף לזה היה בריל נושא עליו עוון ראשי הקהל ומוּכּה וּמעוּנה על חטאתם, כי האשה במר נפשה שפכה חמתה על חניכה.

אמנם בכלל היו הימים ההם – הימים המאושרים בחיי בריל. ואף כי לפעמים היה רעב ותמיד היה מלא שחין ומכוסה חלאה, אבל חפשי היה כל הימים לעשות ככל העולה על רוחו… בבצה שבתוך החצר היה הוא ורעיו מטיילים יחפים באין מכלים דבר ומשתעשעים עם הצפרדעים ככל אות נפשם.

כאשר מלאו לו שש שנים בא בריל לבית ה“תלמוד תורה”.

בעת ההיא לא היה עוד בט. בית מיוחד ל“תלמוד תורה”, והנערים התאספו ללמוד בבית המלמד. מיסדי התלמוד תורה היו דוב הקצב וזאב הסנדלר. שניהם היו אנשים יראים ונדיבי לב ויקבלו על עצמם את הטורח לסובב בעיר פעם בחודש עם קופה, שעליה היה כתוב באותיות גדולות “צדקה לתלמוד תורה”, וכאשר אספו מעט כסף שכרו שני מלמדים ללמד את בני העניים חנם. אולם עד מהרה חדלו האנשים ההם מסבות שונות לסבב על פתחי הנדיבים, לקבץ נדבות בעד המלמדים, אבל התלמוד-תורה עוד לא חדל, כי המלמדים הלכו בכל שבוע בעצמם עם הקופה וקבצו את שכרם. גבאי חברה קדישא בחרו מלמדים כשרים עם פאות ארוכות, ומנעלים ופוזמקאות כדבעי, וילמדו באותה שיטה שלמדו הם אצל רבותיהם, והגבאים היו נהנים בלבם, כי בני העניים נכנסים לחדר ולומדים, ויש להם מן המוכן ילדים עניים שילכו לפני המטה ויקראו “צדק לפניו יהלך”… כשלושים נערים התקבצו אל חדר קטן, אשר בו שכן המלמד וביתו, באחד המרתפים. הנערים לא היו שוים בשנותיהם, כי מבני שש עד שלוש-עשרה שנה למדו אצל מלמד אחד; זה למד אלף בית וזה חומש עם רש“י, ושנים או שלושה למדו גמרא. מובן מאליו, כי הנערים לא הצליחו בלמודם, כי אי אפשר היה למלמד אחד ללמד שלושים נערים, שהיו לכל המעט נבדלים לשש כתות, ומה גם כי את הקטנים היה צריך ללמד כל נער לבדו. ועל כן קרה לעתים רחוקות, כי נערים למדו שלוש או ארבע שנים ולא ידעו גם קרוא ב”סדור" כהוגן. וכאשר גדלו הנערים והמלמד לא יכול עוד ללמדם “עברי” מיראה פן יהיה לקלס, למד אותם על פה איזו פרשה בחומש, למען אשר בבוא הגבאים – וראו כי הנערים לומדים חומש. אמנם הגבאים לא דרשו מהמלמדים גדולות, כי באמת למה להם לבני עניים לדעת תורה הרבה? הן לא להיות מורי הוראה מתעתדים, כי אם להיות יהודים…

אחדים מהנערים ישבו על יד השולחן ולמדו, והשאר ישבו, או שכבו על הרצפה, שנים שלושה מהנערים עזרו על יד אשת המלמד בעבודת הבית: זה קלף תפוחי אדמה, וזה הניע את ערש התינוק.

הצחנה היתה תמיד גדולה בבית, אפס בהסיר המלמד את פוזמקאותיו וסמרטוטיו מעל רגליו, אשר הזיעו תמיד, כמעט נחנקו התלמידים מהריח הרע אשר התפשט בכל קצות הבית. נערים אחדים התפלאו: מדוע לא יברח “הרבי” למלט את נפשו מן הריח הנורא? הן הם יושבים בבית רק מפני כי אימת רבם עליהם, אבל ממי ירא הרבי כי ישב עמם? אולם לוּ התבוננו היטב, כי אז ראו שעד חטמו אין הצחנה מגעת, כי חומה היה לו תל הטבק שהיה צבור תמיד על שפמו.

אמנם לעתים קרובות היה הרבי מקטיר את מקטרתו, והעשן הסתיר איזה זמן את העפוש השורר בחדר, אך העשן היה חריף ומר מאוד וכמעט נחנקו בו התלמידים הרכים. רגזן וקפדן היה ה“רבי” עד מאוד, ואם אך מעט מאוד העניק לתלמידיו מתורתו, לעומת זאת הרבה להפליא להם מכות ומהלומות. הארגז, שתוכו נועד לטבק, היה גם לכלי חובלים בידו בעת קצפו, וישם בתלמידיו חברבורות ירוקות. אולם לשאר התלמידים עוד נשא פנים, כי בידם היתה לפעמים פרוטה, אשר נתנו להם אבותיהם, ויקנו בה מרבם פול מבושל, אשר בשלה אשת המלמד בכל יום סיר גדול. חלק גדול ממנו שמה בסל ותשא אל השוק לממכר, והשאר עזבה בסיר על יד אישה ה“רבי” והוא מכר במדה קטנה לתלמידיו; גם שנים, שלושה דגים מלוחים, חתוכים חתיכות קטנות על דף קטן, היו לפניו על השולחן וימכור כל חתיכה במחיר פרוטה. כאשר בא אחד הנערים לקנות פול או דג מלוח, וה“רבי” ראה את הפרוטה שביד תלמידו, נהרו פניו, וכשחוק מאוס ונבזה נראה על שפתיו הלבנות. הוא היה נכון אז לנשק את תלמידיו בעת החסד שהוא עושה עמו, ושעה שלמה היה מראה לו פנים שוחקות ונושא כל עוונותיו.

אך לבריל לא היתה פרוטה מעודו, ועל כן שנאהו רבו ויקצוף עליו כל הימים. אם נגנב הלחם מאיזה תלמיד, אז הטיל את האשמה על בריל וייסרהו למען יודה על חטאתו. אמנם לפעמים שלח בריל יד בלחם רעהו. אך לא מרוע לב עשה הדבר הזה, כי אם יען שבדברים העומדים לאכילה היה מבעלי הקומונה. הוא היה נכון תמיד לחלוק עם רעיו פרוסת לחמו שהביא אתו לפרקים, ולא חשב לו לעוון אם לקח מלחם חבריו מדעתם או שלא מדעתם.

באחרית ימי הקיץ כלכל בריל את כל חבריו בתפוחים, אגסים ושזיפים, כי היה אמן גדול לטפס ולעלות על הגדר הגבוהה ולבוא אל הגן להביא משם כל פרי, ואת גנבתו אשר הביא בחרף נפש, חילק בעין יפה לרעיו. לפעמים היה בן אדון הגן, נער נוצרי בן חמש-עשרה שנה, קורא לנערים העניים ומתנה עמהם, כי ישכבו על הארץ וגבם למעלה והוא יַדֶה באחד מהם תפוח, והיה התפוח ההוא לנער המוּכּה בשכר המכה אשר יסבול. אולם כולם מאנו לתת גבם למכות ואך בריל לבדו נאות לדברי הנער הנוצרי, לא מפני שרעבתנותו המריצה בו לשום את גוו למטרה, כי אם להראות, כי הוא ישחק למכות, וכל מהלומות ישא ויסבול, והתפוחים אשר קבל אכל עם רעיו יחדו.

אולם כעבור איזה זמן מצא בריל עצה במה לשחד את רבו, כי היה מלקט בחוץ את זנבות הפפירוסים המושלכים ומביאם אל הרבי, והרבי היה עושה מהם פפירוסים חדשים; ובזה כפּר את פניו ויפק ממנו רצון.

כה עברו שנים אחדות על בריל כמעט בלי כל שנוי, מלבד אשר גדל בקומתו ולמד לקרוא בשבושים רבים תפלות אחדות מתוך הסדור. והנה רוח אחרת באה בלב פטרוני העיר, אשר שמעו, ואחדים מהם גם ראו, באיזו ערים גדולות בתי תלמוד תורה בנויים לתלפיות, ולכבוד גדול יחשב שמה להתמנות במספר גבאי התלמוד תורה, ויועצו יחדו ויחליטו לעשות גם הם כעדות המתוקנות, שיהיה בית התלמוד תורה מתנהג כביכול במשטר וסדר, וידעו כל באי עולם, כי גם פרנסי עיר ט. אינם נופלים מכל פרנסי הערים הגדולות. אפשר, כי יחד עם אהבת הכבוד והמשרה נגעה גם מדת הרחמים בלבם על בני העניים, אשר יגדלו כפראים, ויבקשו לתת להם חנוך טוב. אך איש לא שאל לנפשו אם יודע הוא כיצד מחנכים? ולאיזו מטרה הם חפצים לחנך? כי מה לא ידעו גבירינו הבאים להתעסק בצרכי הצבור? וקל וחומר בעניני החנוך – סכל בור ועם הארץ חושב עצמו למומחה.

אז שכרו לתלמוד תורה בית גדול שחדרים מרווחים בתוכו וישימו למנהל ומורה ראשי את האדון גציל שמיסר. האדון גציל שמיסר היה מורה ומתנהג כבן תרבות, לבוש בגד קצר ומכנסים ארוכים ונעלים מגוהצים ברגליו, וחושן לבן על לבו וזקנו מעוגל ומשקפים על עיניו; בכל זאת גם הקנאים האדוקים לא התנגדו לו, יען כי ידעו האיש ההוא איננו חפץ מאומה כי אם למצוא שכר הגון, ולא ידיח את התלמידים למינות חלילה.

ואף אמנם לא נכזבו פרנסי העיר בשומם בטחונם בה' שמיסר. וכמו שכל מגמת הפרנסים היתה אך ליסד את בית הת"ת, למען יכּבדו בו ויתפרסמו בעתונים כעוסקים בצרכי צבור, כן היתה כל מגמת ה' שמיסר אך למצוא חן בעיני הגבאים, למען יהללו אותו על פעלו ואולי עוד יוסיפו על שכרו.

פה מצא ה' שמיסר בקעה רחבה לפעולתו מלפנים, בהיותו מלמד לבני “בעלי-בתים” ועשירים, חשב לחנך את תלמידיו על פי דרכו, דרך הדיסציפלין הנהוג בעבודת הצבא; אך האבות עמדו לו לשטן, כי צוו עליו לבל יכה את בניהם, והוא, המורה המומחה, לא ידע דרך אחרת להוציא חפצו לפעולה, כי אם על ידי שבטים. אולם פה, בבית הת"ת, הלא התלמידים מסורים בידו ואין רשות לאבות לחוות לו דעה, ומלבד זה רוב האבות טרודים הם בעניותם ולא יעיזו להרים ראש לעמוד לימין ילדיהם המעונים, וגם מחוסר דעת הם בעצמם מודים, כי המכות יפות הן לחנוך וכי אי אפשר בלתי זה.

– הילד העני – אמר אחד האבות העניים – מתחלתו לא נוצר אלא לקבל מכות. מתחלה יכוהו אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, או שאר שכנים וקרובים; בבואו למזל טוב “לחדר” יכוהו “הרביים”, ואחרי כן יבוא ל“בעל הבית” ללמוד מלאכה ואז יכוהו “בעל הבית”, אשתו ועוזריו וכל החפץ לשלוח יד, עד כי יהיה לאיש, ואז יבוא הוא להכות. כן הוא הסדר מששת ימי בראשית עד סוף כל הדורות…

כבר נודע בעיר שעיקר גדולתו של ה' שמיסר הוא בלמודי דרך ארץ (שטאאט בלע"ז), שאין בין כל המורים כמוהו לזרוק מרה בתלמידים.

ואמנם נערי הת“ת חרדו ממנו כמפני דוב משחית. אם אמרו להסתר ממנו בחדרי שאול לשחק שם – הופיע פתאום האדון שמיסר וישם בהם את עיניו האמוצות ולא נותרה בהם נשמה. ולא לחנם יראו מפני המורה האדון שמיסר! הענויים הקשים אשר עינה בהם את תלמידיו עצמו מספור! אכן כל מלמדי הת”ת לא חשכו שבטם מתלמידיהם, כולם חרשו על גביהם כרוב “עוונותיהם”; אבל הם הכו הכאות פשוטות, בלי כל סדר ומשטר, פעם בראש ופעם בכתף, פעם תלשו בשערות ופעם מרטו לחי, ובעד עוון חמור “עיינו באחרונים”, בלי כל צירימוניה יתרה והכנות רבות. לא כן היה עושה המורה ה' שמיסר: הוא, כתלמיד מובהק לטורקווימדה, המציא תחבולות ומזמות נפלאות, ויפליא לתלמידיו מכותיו בשיטה מסוימה ובסדרים קבועים, עד כי גם לזכר המכות ההן אחזתם פלצות. היה מלקה עושה-פלא! ומלבד יסורי הרצועה, המציא האדון שמיסר לכל עוון ולכל חטאת, עוד ענשים קשים ומרים אשר עלו בערכם גם על הרצועה.

עיקר התורה שהורה ה' שמיסר הוא שיהיו בני העניים תמיד זעים וחלים, יראים ומפחדים מפני הכל: מפני רבם ומפני הגבאים, ובכלל מפני בני אדם; לברוח מכל מקום שבני אדם מתאספים שם, ויותר מהכל – להזהר בכבוד הגבאים. ובהופיע בת"ת איזה גבאי יעמדו כל התלמידים הכן בשורה ישרה כאנשי צבא ויקראו בקול אחד: צפרא טבא!

הראשון שעליו עלה הגורל “לטעום” את הרצועה, היה רעו של בריל. הנער ההוא היה “הגבור” אשר מפניו נחתו כל רעיו. עוונו לא היה גדול: באמצע הלמוד יצא מחוץ לשער החצר אל החנות הסמוכה ויקן שם עוגה. אולם ה' שמיסר רצה להראות הפעם את גדלו ואת ידו החזקה, למען יהיה לאות ולמופת לבני מרי. התלמידים היו בתחלה שמחים לאיש רעם, שהנחיל אותם תמיד מהלומות ככוחו וכגבורתו. וביחוד הרבה בריל לשמוח בלבו על מפלתו, כי הוא, כמובן, קבל ממנו מכות יותר מכולם. אך כשהחל ה' שמיסר להראות את נפלאותיו וכל אכזריות עינוייו נפלו פני כל התלמידים והלבינו. כולם עמדו כנציבי שיש ובלב חרד הביטו על רעם, המתפתל וצועק מעצמת מכאוביו, ועל מורם האכזר המניף את רצועתו ברוח קרה ובלב שוקט ועוד לועג לו בשברים בוטים כמדקרות חרב, בהתולים שנונים. גם בריל הביט בחרדה אל גב רעהו, שקוים ירוקים כתכלת נראו עליו, שמע את קול תחנוניו, את אנקותיו שיצאו ממעמקי הלב, ראה את פני מורהו העושה את מלאכתו – מלאכת תליון – בעונג והנאה רבה, ולבב בריל התחמץ ומעיו המו לרעו האומלל. הוא שכח אז את כל המכות שקבל ממנו מלפנים, סלח לכל חטאותיו; וכל העת כשהניף ה' שמיסר את הרצועה, חש בריל כאב עצום, כמו שנחה הרצועה על גבו הוא ועיניו מלאו דמע.

אולם אחרי שהמחזות האלה נשנו ונשלשו בכל יום, קהה רגש החמלה בלב בריל, ולא זה בלבד, כי עוד החל להלשין באזני מורו על רעיו למען ייסרם. מובן מאליו, כי כונתו היתה לעשות נחת רוח למורו למען יתחבב עליו וינצל מרצועתו.

ופעמים אחדות זכה באמת לשמוע תהלתו מפי ה' שמיסר, כי הוא עושה טובה בהלשינו על רעיו ואפשר לרוות שיהיה ברבות הימים לאדם הגון… אולם לא עברו ימים רבים ובריל נוכח, כי גם בזה לא ינצל עוד מיד מורו השומר לכל צעדי תלמידיו ואין לפניו משוא פנים, עד כי גם זכות המלשינות לא תגן בעדו.

לפעמים קרה, כי הלך בריל לשמוע מנגינת אנשי הצבא או לראות את למודיהם, ופתאום נתפס בידי מורו או חברו הלשין עליו באזני המורה (בת"ת היתה המלשינות מצויה אצל כל התלמידים). ואז שכח ה' שמיסר את כל זכויותיו, ובהעיפו בו את עיניו האמוּצות, צוהו ברוח שוקטה להכין את גוו למלקות.

ובריל הבין, כי ישנם מלשינים גם מבלעדו, ועל כן השתדל לנקום מהם. והיה אם לא מצא מה להלשין – ויתחכם ויקח את אחת החוברות אשר לרעהו ויכתמנה או עשה בה ציורים; ואחרי כן, בבוא המורה לבקר את החוברות, מצא את הכתמים ואת הציורים, ויענוש קשה את בעל החוברות.

השנה, אשר בה התחנך בריל בת"ת תחת השגחת האדון שמיסר נחרתה בזכרונות כל ימי חייו, אף כי בריל היה מאלה אשר כל מעינם אך בהווה, שלא יחשבו חשבונות העבר ולא ישימו לב לעתיד. ביחוד הוא זוכר את היום האחרון, יום תוכחה, אשר כמוהו לא עבר עליו מעודו. הוא הלך אז בבוקר לבית התלמוד-תורה כדרכו, והנה נער אחד לקראתו. שני הנערים הביטו זה אל זה ושניהם לדבר אחד נתכונו: להראות איש לרעהו את כוחו וגבורתו, מתחילה השמיעו איש באזני רעהו דברי חרפות, ואחר הדברים – דחיפה, ואחר הדחיפה – שריטת צפרנים, ואחר שריטת צפרנים – תלישת שערות, ואחר דחף בריל בכוח את הנער אל התעלה וילכלך אותו ואת בגדיו.

אז עבר הגבאי הראשי, הוא האדון רובלין, וירא את כל אלה, וידע כי חניך הת"ת עשה את הרעה, ויחר אפו על הנבלה הזאת… ויקצוף עליו קצף גדול, כמו באמת היתה חטאת הנער גדולה מאוד, אשר אך עונש קשה ימרק אותה.

אז בא האדון רובלין בחמתו ובקצפו אל בית הת"ת, ויוכיח בשבט פיו את האדון שמיסר, על כי יעזוב את תלמידיו לנפשם להשתובב בחוצות, עד כי יחסמו את העוברים ויעשו מעשים רעים “ושערוריות נוראות” נגד השמש.

– ואין לנו חפץ בתורתך – קרא רובלין בחמתו – עשה אותם לאנשים, למדם לדעת דרך ארץ! נחוץ ליסר אותם פשוט בשוטים! בלי זה אי אפשר, ובפרט לנערים פראים, ל“צבא היחפים” כנערי הת"ת. בעד זה אנחנו משלמים לך כסף ולא בעד תורתך. יש לנו רבנים גם מבלעדם, דרך ארץ!… דרך ארץ אנחנו דורשים מהם, כי יתנהגו כבני תרבות, ולא יותר!

המורה כבש את פניו באימה והכנעה לפני האדון הגדול. הוא רצה מתחלה להצטדק לפני הגביר, אך הגביר לא נתן לו לפתוח פה, כי היה טרוד להוציא כל כעסו באזני המורה, וככלותו את דבריו יצא בחרי אף. אז התהלך ה' שמיסר בחדרו הנה והנה, כנמר בסוּגר, ואחד עמד ויקרא: בריל… הנה!…

בריל בא. פניו חורים ושפתיו רועדות.

– שכב!

בריל פשט את בגדיו וישכב. והאדון שמיסר נתן חופש לרצועתו לשרטט את גב הנער היבש כשלד לארכו ולרחבו. אך בזה לא אמר עוד די. הוא חפץ לנקום ממנו בעד החרפה, אשר סבל מהגבאי, על כן צוה על המעונה לעמוד על ידיו ורגליו, ויקשור על גבו ספסל, ויאץ בו לרוץ בחדר במעגל, והאדון שמיסר הלך אחריו וילקהו ברצועתו. כל הנערים שחקו למראה הזה; אך בריל לא שחק, כי מלבד כובד הספסל ועקיצת הרצועה המתפצלת לכמה פצלים, עוד היה בספסל מסמר אשר קרע את בשרו; וכל פעם, אשר נטל עליו להניע יד או רגל, בא המסמר אל תוך הפצעים, ויגדל כאבו מאוד, וינהם הנער ויבך ויתחנן. אבל המורה לא ידע רחם, ובעמוד המעונה מלכת, הוסיף לנופף את הרצועה ולהפליא את מכותיו, עד כי נאנס לרוץ הלאה והמסמר העמיק הרחיב את פצעי גבו. אז ראה בריל כי אך לשוא תחנוניו וכי אחת היא אם ימלא מצות מורהו האכזר לרוץ במעגל, או יעמוד על מקומו ולא ימוש, ויאמץ את לבו, ויעמוד.

ה' שמיסר נסה לעורר עליו את רצועתו, אך בריל שכב כפגר עם הספסל שעליו. אז השח המורה את ראשו להתבונן על הנער וירא והנה דם מטפטף, ויחרד, וימהר ויתיר את הספסל מעל הנער. בריל קם, פניו כוּסו ברפש מדמעותיו אשר התבוללו בעפר הרצפה, אשר הביא בידיו אל פניו, במחותו את דמעותיו, וגבו היה משורטט ברצועה, ובאיזה מקומות נראו פצעים זבי דם. אז ראה המורה כי הרחיק ללכת בדרך חנוכו, והשתדלותו היה יתרה ממדה הדרושה…

– מעתה לא תהיה עוד “שקץ” – אמר ה' שמיסר בקול שחציו גערה וחציו חנינה ועל שפתיו נראה כשחוק של חנופה. – קח את הסמרטוט וטבול במים וטהר את נגעיך מדם!… הנה ברכני ה' בתלמידים נגועים ומצורעים, קבצנים יחפים ו“שקצים” מאין כמוהם. אמור נא אתה בעצמך, בריל, האם כה ייטב לך בעולמך, ולא יחסר ממך מאומה מלבד להדוף את אחד הנערים אל התעלה? ובפני מי? בפני הגבאי הראשי, הגביר רובלין! ומה אעשה אני? הלא עלי לתת דין וחשבון על עלילותיכם. אתם תחטאו ואותי יאשימו; בעבורכם אוכל חלילה לגווע ברעב אני וביתי… האם לא תוסיף עוד להשתובב?…

בריל שתק ויאנל דום. אולם המורה לא שנה את שאלתו.

– רב לך, רב לך, בריל – אמר שמיסר בקול רך; – עתה לבש בגדיך ושב. “מאחר שקבלת עליך את הדין – אחינו אתה”.

________________

אז החליט בריל בנפשו, כי לא יוסיף עוד ללכת אל “חדרו”. בבוקר בבוקר היה בריל לוקח את פת לחמו, כורכו בסמרטוט והולך לו לשוטט בחוצות העיר עד הערב ובערב שב לביתו. והאשה, אשר התחנך אצלה, לא ידעה, כי חדל לבקר את בית הת“ת. כי עברו חדשים שנים, ימי אושר לבריל. לפעמים היה מוצא גם איזו פרוטה להשתכר, בנשאו תרנגולים אל השוחט לשחוט, ובפרוטה, אשר קבל בשכר טרחתו, קנה לו ממתקים וייטיב לבו. אך לאחרונה הוּגד הדבר לאשה, ותחקור, ותדרוש, ויודע לה, כי אמנם בריל איננו הולך ל”חדר" ובריל הודה על חטאתו, וגם הגיד לאומנתו את כל אשר קרהו, וירא את האותות אשר שם בו המורה, ותחמול האשה עליו, ותאמר: אכן, רב לך לשבת ב“חדר”, כי ברוך ה' גדלת ועתה תוכל לבוא לשרת לפני “בעל הבית”. טוב כי אבקש לפניך מקום בבית בעל-מלאכה, ולמדת שם להשתכר פרוטה. בעתות הרעות האלה, הפרוטה היא העיקר, ומי שיוגע להשתכר פרוטה – יודע הכל… מלבד זה קצה נפשי מבקש שכר מזונותיך מגבאי “לחם אביונים”; ובשמחה רבה אשא כפי לאלוהים, כאשר לא אצטרך להם עוד. והאשה קימה דבריה ובאותו היום מצאה לחניכה מקום בבית אהרן החייט ללמדו שם אומנות, בתנאי כי יעבוד אצלו חמש שנים רצופות.

אולם, כדרך כל האומנים, לא מהר אהרן להושיב את בריל חניכו אל שולחן התפירה, כי אם הפקידהו לשרת את אשתו בחדר הבשול. עליו היה להוציא את האשפה וסיר השופכין מהבית, לגנוב עצים מדיר השכן ולדלות מים מן הבאר, ללכת עם גברתו אל השוק ולשאת לפניה סל גדול מלא לחם וירקות, ואך לפרקים היה לומד את מלאכת התפירה, כלומר: לחמם את המגהץ או להוציא את החוטים המחברים לשעה את גזרי הבגד עד שיתפרו יחד כראוי.

אולם גם אם לא הרבה ללמוד את מלאכתו, אבל מכות קבל בריל הרבה.

אמנם אהרן אדונו הרים ידו עליו אך לעתים רחוקות; אבל פינחס עוזרו, אשר אך כלה שנות למודו, למד עתה ידיו לקרב, וישם לו למטרה את לחי בריל האומלל. פינחס היה עתה ל“איש”, מקבל חמשה ועשרים שקל לשנה ומזונות, ועליו עתה להראות את כוחו וגדולתו, כי עתה גם הוא יכול לעשות דבר; עתה איננו עוד חניך בעל-מלאכה, איננו עוד עבד נרצע לכל האדם, ובפני מי יראה פינחס את כל תוקף גדולתו וממשלתו אם לא בפני בריל? וגם בבית המבשלות לא הונח לו, כי שם משלה עליו ממשלת עריצים גֶלֶַה אשת אדונו. גלה היתה אשה עקרה, עבה וכעורה ובעלה לא אהב אותה, ויחרפנה בכל שמות של גנאי, ולפעמים הנחיל אותה גם מכות יד. ובהיותה שפלה בעיני בעלה ובזויה כרמש, היה לה חדר הבשול – המקום היחידי, אשר בו יכלה להראות את כוחה וגבורתה, כי גם היא איננה בטלה במציאות, כי גם היא בבחינת יש, כי פה ישנו נברא אשר ישפיל לעמוד בסולם החיים ממנה, והיא מושלת עליו ממשלה בלי מצרים.

פינחס המשרת מצדו וגלה העקרה מצדה השתדלו בשקידה רבה לחנך את בריל, כל אחד לפי שיטתו: ובריל לא ידע במה יתרצה אל מחנכיו אלה, ויהי נרדף ומעוּנה כל הימים. גם לאכול לא נתנו לא מככר אחד עם כל בני הבית, כי למענו בקשה גברתו ותמצא תמיד פתים יבשים ומגואלים, אשר הותירו היא ואישה.

אולם לעומת זה חפשי היה בריל מכל מצוה דתית ומוסרית, מתפלה וברכת המזון. בקחתו לפעמים את הסדור להתפלל באה גלה ותתן עליו בקולה, כי ימהר לעבודת הבית. וירא בריל ויבן, כי “בחסידות” לא ימצא חן בעיני גברתו, ויעזוב את הסדור, אשר גם בימים ההם, בשבתו בחדרו, לא היה חביב עליו הרבה; בימי השבת היה שופת את המיחם ומסיק התנורים תחת “גוי השבת”. כן לא כהה איש בבריל להשתובב בחוץ, בלכתו במלאכות אדוניו לקנות מהחנות, או להביא “עבודה” לבעליה, והיה רץ ומרקד, שורק בשפתיו ומתאבק עם כל הנערים שהוא פוגע בהם, ומקללם בשפת המדינה “ישר והפוך”, מושך בפעמוני כל הפתחים ומתופף בחלונות וזורק אבנים בכל כלב עובר ביד חרוצים; ובריל חש בנפשו כי הגדיל לעשות, כי גם הוא איננו נותר בתבל, כי הוא פועל גבורות ובעל מלחמות, וכל הנערים והכלבים יראים ומפחדים ממנו, וחולקים לו כבוד, בנטותם מפניו הצדה…

אדונו לא היה איש רע הלב, ולפעמים נכמרו רחמיו על הנער העזוב, ואז עלתה על לבו ללמדו אומנותו, אך לא יכול להוציא חפצו לפעולה; כי העבודה לא היתה אצלו תמידית, כי אם לעתים, לפני החגים העבריים, או הנוצריים, ושאר הימים ישב בטל. בימי העבודה אי אפשר לו להורות, כי כל רגע היה יקר בעיניו, ובעת אשר ישב בטל, היה קפדן גדול, כי דאגת הפרנסה הרגיזה אותו תמיד, וקשה היה לו למשול ברוחו ללמד את תלמידיו במתינות הדרושה ובאורך אפים. ועל כן היה דברו: עד אשר אלמד להחזיק המחט כראוי, אשלים אני עבודתי כולה… בהיותו מוּכה ונרדף כל הימים, למד בריל להכעיס את גברתו, אשר שנא אותה, ויבקש תמיד לקחת ממנה נקם. אם צותה להחם את המיחם בבוקר, אז היתה בטוחה, כי עד הצהרים לא ירתח; אם שלחה אותו אל החנות שב מדרכו אחרי שעה ארוכה והביא לה לא את הדבר שהיה דרוש לה. בשובו לפעמים עמה מן השוק, והוא עמוס סל מלא כל מיני מזון, נדחק במקום צר שבני השוק עמדו שם צפופים, וכמו בלי צדיה הפיל את הסל מעל שכמו וכל אשר היה בסל נפזר לכל רוח. ובריל היה שמח בלבו, כשראה את פני גברתו משתנים, וקצף עולה על שפתיה, והיא רצה כמשוגעה לאסוף קניניה הפזורים מתחת לרגלי העוברים. מובן הדבר, כי בעד הגדולות האלה קבל בריל מכות גדולות, אבל מהן לא ירא בריל עוד, כי כל כך היה רגיל בהן, עד אשר חדל להרגיש את מכאוביו.

כה עברו עליו שנה ומחצה בבית החייט, עד אשר מלאה סאתו, כי פעם עלה על לבו לנקום בגברתו נקמה גדולה, ויקח את ערדליה החדשים, אשר עוד לא עבר הברק מעליהם, וישליכם אל התנור, וממחרת בהסיקה את התנור, מצאה באפר פליטת אבדה, ותדע את אשר עשה לה בריל, ויכוהו ויפצעוהו ויגרשוהו מן הבית…

בריל יצא מהבית, אשר היה כבית-כלא בעיניו. הוא יצא עתה לחפשי. עתה אין עוד מושל עליו, ובידו לעשות כל מה שלבו חפץ, ואיש לא יכהה בו. הוא עמד ברחוב, והנה השמים המרווחים לאין קץ עליו נטויים, והרחוב עם בתיו הגדולים והקטנים ארוך מאוד, ובריל יודע, כי שם בסוף הרחוב נמצאו שדי תבואות ויער של בית מקלט הנזירים; אך המרחב הגדול והחופש המוחלט הטילו עליו אימה. וכמו אך עתה חש בנפשו את קטנותו ואת מעוט ערכו בתבל הגדולה אשר לפניו, עד כי איננו נחשב גם בעיניו למאומה. הוא אשר היה תמיד מחונך במתג ורסן ושוט, הוא, אשר מראשית בואו לחדרו המיתו בו כל רצון חפשי ויגישו את רוחו לנחוּשתים – הוא חרד עתה בראותו, כי אין אדון לו, אשר יטנו לכל אשר יחפוץ, והוא צריך להשען על עצמו… הוא פנה לימין ושמאל לראות מאין יבוא עזרו, מי יאספהו עתה הביתה – ואין איש. רבים עוברים ושבים בחוץ ואליו לא ישימו לב. לוּ קראו אותו לשוב אליהם, כי עתה היה נכון לעשות כל אשר יצוו עליו, והיה סובל כל יסורים קשים. גם לו קראהו המורה שמיסר לשוב ולהתענות תחת ידו בתלמוד תורה – גם אז טוב היה לו מעתה; כי אז ידע לכל הפחות שיש עין פקוחה הצופה עליו לרגעים, ויד מושלת תטהו ימין ושמאל, ועתה גלמוד הנהו. אמנם הוא חפשי, אבל איננו יודע מה לעשות בחופשו, איך ישתמש בו… הוא למד להיות רק עבד נכנע בגלוי ומתפרץ בסתר, אך לא לחיות חיי אדם חפשי, היודע לשקול בפלס כל דרכיו ואיננו צריך לאפוטרופסות.

שומם ונעזב עומד בריל שעה רבה על מקום אחד, ואחר הרים את פעמיו וילך אל עני אחד עיור, אשר גר בשכונתו. את העיור הזה נהג כמה פעמים בחוץ, ובעד טרחתו קבל לפעמים פרוטה.

בריל בא אל העיור ויספר לו את מצבו, והעיור, לשמחת לבב הנער הנעזב, נאות לקחתו לו למנהיג תמידי, ובשעה מוצלחת החל בריל לסבב יחד עם העיור על פתחי יושבי העיר לקבץ נדבות.

שבועות אחדים עברו על בריל והוא עבד עבודת מנהיג באמונה. אמנם לא קלה היתה העבודה, כי העיור היה נוח לכעוס ומקפיד על כל דבר קל; וגם מזון לשׂוֹבע לא נתן לו, כי העיור היה קמצן מאוד וקשה היה לו, לא לבד להוציא פרוטה מכיסו למזונות, כי גם חס על הפרוסות שנתנו לו הנדיבים, כי אותן מכר בזול למאכל בהמה. אך בריל נשא וסבל את תלאותיו וישמח בחלקו, כי נמצא לו מורה להועיל, עד כי ידע את אומנות הקבצנות לאשורה, ואז אזר בריל כגבר חלציו, ויצא מתחת אפוטרופסות הזקן העיור לרשות עצמו. עתה לא היה עוד בודד בעולם, כי העולם כולו היה שלו: אל כל מקום שהלך מצא מזון ובגדים, אך הבגדים היו לו למותר וימכרם בשוק הסחבות, ובסמרטוטים התיפה ויתפאר, כי היו כשלט לאומנותו, ועל ידם עורר רחמים בעיני כל רואיו. במשך שנים אחדות קנה לו נסיונות רבים באומנותו ויעש חיל… ובלכתו למסעיו, נזדוגה לו בילא בת גילו ותהי לו לאשה. בריל לא אהב אותה, אך לגרשה לא היתה לו כל סבה, כי מה ממנו יהלוך אם שמו נקרא עליה? הן מזונותיה לא עליו, כי היא בעצמה בקשה ומצאה את מזונותיה. ואולם בילא אהבה את בריל בלבה, אף כי תמיד המטירה עליו קללות ונאצות נוראות, ולא התפרדה ממנו, מעת אשר נזדוגה לו. ובריל שמע את קללותיה וחרפותיה ולא התקצף, ואף לפעמים השיב לה קללות כפולות ומכופלות, לא בקצף וכעס, כי אם בדרך שיחה בטלה.

_______________

זה הוא הזוג אשר בא לשבת במעון הצר אשר לזלאטה טובמן בשכר שקל אחד לחודש. קשה היה לזלאטה לשמוע את קללותיהם וחרפותיהם, כי מעודה לא התקוטטה עם אישה גם קטטה קטנה, ומאוס היה בעיניה לראות איש ואשה נצים יחד ומקללים זה את זה; אך כעבור שנים שלושה ימים, הסכינה מעט את שכניה ותחדל לשית לב לקללותיהם, וגם נוכחה זלאטה כי בריל איננו רע הלב, אף כי פיו דובר נבלה וחדודים גסים, השורטים באזניה. תמיד בשובו בערב “מצידו” הוא נותן לבניה עוגות או פרוסות לחם ומיני מטעמים. גם את זלאטה כבד לקחת מצידו, אך היא לא תחפוץ לגעת בו, כי לא תוכל לאכול מאשר קבץ בריל בתור נדבה. ומאוד מאוד יכאב לבה על כי בניה אוכלים מזון כזה; אבל איך תחשוך את ילדיה הרעבים לבל יהנו מציד בריל? בימים האלה מצאה זלאטה במה להשתכר, כי היתה למבשלת בחתונת אחד העשירים, אך גם הימים האלה עברו, והכסף אשר השתכרה אזל מכיסה, וישארו האשה וילדיה בלי משען לחם.

– לכי היום אל חדר הקהל – יעץ לה בריל – ובקשת מאת הגבאים לתת לך לחם אביונים.

– טוב למות ברעב מפשוט יד לקבל נדבה – אמרה זלאטה.

– הוי, פתיה! – קרא בריל וישחק בכל פה – האם משלהם אתּ באה לבקש? הלא משלך! משלך, מהכסף אשר שלמת מכס הבשר. הם לקחו ממך בחזקה בכל יום מס בעד העצמות שבשלת בקדרתך, עתה בצר לך דרשי, כי ישיבו לך את כספך.

– החשבון הוא כך, – אמרה זלאטה – אבל בכל זאת חרפה גדולה היא ללכת לעמוד שם בשורה עם כל העניים, יסלח לי ה' בעד דברי אלה, הן גם איש נכבד אחד לא ילך שמה לקבל מיד הגבאים נדבה.

– אשה סכלה את, ומה אדבר עמך? – ענה בריל חציו מתקצף וחציו מהתל; – אדרבה, הנכבדים המה הלוקחים חלק בראש מלחם אביונים. הרב מקבל שני אלפים מלחם אביונים, החזן עם משורריו מקבלים שכר רב מלחם אביונים, הדיינים והשמשים מקבלים גם כן מלחם אביונים, המשגיחים על כל מצות מקבלים מלחם אביונים; וגם כל המוסרים והמלשינים וכל תקיפי העיר לוקחים חלקים נכבדים מלחם אביונים ולא יתבוששו; ואת, אשה אומללה, גוועת ברעב עם ילדיך הקטנים, תבואי ללכת לבקש את המגיע לך. לו הייתי במקומך, כי עתה כל שניהם עקרתי פיהם, ונתנו לי כסף. המה באים להיטיב לעניים כאילו מכיסם יוציאו כסף; אבל אנחנו הלא נדע כי כסף מכס הבשר כסף עניים הוא, ומשלהם הם נותנים להם, אחרי לקחם תרומה גדולה לתתה לטובים בעיניהם ביד רחבה. הנה הגביר רובלין יושב שם בראש המחלקים, הוא היה לאב רחמן לכל דל ועני… העניים מברכים אותו, והוא שמח בלבו שמחה כפולה: שמח כי הוא קנה לו שם איש חסד, פועל צדקות ועוסק בצרכי הצבור, ויחד עם זאת שמח הוא כי מכיסו לא יוציא מאומה לצדקה. אל נא תכלמי, זלאטה, מפני הגאיונים ההם, יכנס הרוח באבי אביהם! עמהם נחוץ לדבר בשפה אחרת, בלי בושה וכלימה, ולפעמים גם בחוצפה ועזות מצח, ואז תצליחי, כי קול תחינה ובקשה לא ישמעו, ואך אם תאמרי להם: רוצחים! יכנס הרוח באבי אביכם! את כספי השיבו לי! ואז ידעו ויבינו את דבריך, וימהרו להשלים חפצך, למען תחדלי מהם והלכת לביתך.

דברי בריל באו סוף כל סוף אל לב זלאטה ויאמצוה ללכת לבקש משען מקופת לחם אביונים.

– לו הייתי לבדי – אמרה זלאטה אל לבה להצדיק את נפשה – כי עתה לא הלכתי שמה, כי אם גועתי ברעב; אבל עתה ילדי יסבוני ומבקשים לחם, וקול יללתם פולח כבדי, דרך אחרת אין לי כי אם אפשוט יד, או לשום קץ לחיי, לבלי שמוע אנקת הילדים ותרעומותיהם… לשום קץ לחיים… אמנם מרים הם החיים מאוד; ענויי נצח, שפלות ובוז – כל אלה כבד מאוד לשאת, אבל המות נורא הוא מאוד, נורא הוא חושך הקבר ונוראים הם חבלי הגיהנום!… ומה יעשו הילדים בלי אם? אמנם גם עתה כשאני חיה, אין לאל ידי להושיע להם, להאכילם ברעבם, אבל בלעדי עוד ירע להם מעתה, וגם את אישי ארחם מאוד: יסורים גדולים יסבול מרגלו השבורה והבצקה כחבית ובבית החולים לא ישיתו אליו לב, כי אך לעתים יביאו אליו את מזונותיו (מזונות אשר לפעמים הם רעים מאוד גם לבריא) וליתר צרכיו לא ידאגו, הסדין והכותנות שחורים כפיח והמצעים קרועים והקש מבצבץ מבין הקרעים; וכן ישכב שם תמיד זלמן למעצבה, ואך בשעה שאני באה לבקרו, תחיה רוחו ועיניו תתנוצצנה באור שמחה. ובמותי תכלה גם שארית נחמתו בעניו. חייבת אני לחיות ולשאת את סבל משר צרותי! הבה אאמצא את לבבי ואלכה. אולי ימצא בין הגבאים אחד, אשר ישים לב לדרוש ולחקור את מצבי כמו שהוא ולהושיט לי יד עזרה. הוי, אלי! חזקני נא ואמצני ותן בלב הנדיבים רחמים לרחמני אותי ואת עוללי!…

ועיני זלאטה נפתחו כמעינות, ודמעותיה שטפו את לחייה הצנומות.

– למה תבכי, פתיה? – קרא בריל – לכי ואל תיראי. אמנם אוכלי אדם הם, אבל אותך לא יאכלו, כי גל עצמות את.

– ובכל זאת תמצאנה העצמות היבשות חן בעיניך – התלוננה אשת בריל, אשר התקנאה בזלאטה על כי אישה מרבה לדאוג לטובתה, ובדעתה כי אישה הוא מהחשודים ויש בהם…

– רדי שאולה, נבלה סרוחה! – אמר בריל בשחוק. –

זלאטה לא שמעה את דברי הריב, כי טרודה היתה בשאלה החמורה: ללכת או לחדול, ואחרי שפכה דמעותיה אמצה את לבה ותתכס במטפחתה הגדולה אשר מראה נהפך ירוק ותלך לחדר הקהל.

חדר הקהל היה מלא אנשים ונשים; ביחוד רבו שם הנשים עם ילדיהן על זרועותיהן ובחיקן, אשר הביאו עמהן לעורר רחמים.

לפנים מהגדר, המפסיקה בין המבקשים ובין הנותנים, יושבים הגבאים עשירי העיר, אדירי הכסף, ובראשם העשיר הישיש ה' רובלין.

העניים מתפרצים בכוח לבוא אל שער הגדר. כל אחד משתדל להתיצב לפני הגבאים קודם חברו. ומקול הצעקות והקללות תחרשנה האזנים. הגברים אשר כוח להן יסולו להם דרך בזרוע עוזם, והנשים היודעות להטות את לב מיכאל השמש בשוחד – תתנה לו עוד בבוקר פרוטות אחדות, והוא בהגיע העת יפנה לפניהן הדרך לגשת עד הגבאים. בכלל, מיכאל השמש הוא מהמניעים היותר גדולים בעניני הצדקה, כי הוא המעיד על המבקשים, אם נצרכים הם באמת ועל דבריו יסמוכו; והעניים יודעים, כי ברשות מיכאל הם עומדים ומשתדלים למצוא חן בעיניו, להחניף לו ולכפר פניו במנחה, ויותר מאשר יתכחשו ויחליקו לשון לפני הגבאים, יבקשו פני מיכאל ויחניפו לו, כי ידעו שהכל תלוי בו.

וזלאטה עמדה מנגד ולא ידעה מה לעשות במהומה הגדולה אשר לנגד עיניה. אך בעמדה זמן רב בתוך ההמון הדוחק איש את אחיו נדחקה גם היא, עד כי נגשה בלי רצונה אל פתח הגדר, אשר שם מיכאל השמש עומד וכמעט נחנקה מריח היי"ש אשר נדף מפיו.

– אויה! אויה! – צעקה האשה, כי מיכאל השמש הדפה בכוח לאחור, עד כי כמעט התפרקו כל עצמותיה. – הה, רחמוני נא, הה, רחמוני! עוללי גוועים ברעב!… תנו לי לדבר דברים אחדים…

– חכי מעט – ענה מיכאל בלעז ובוז – הראיתם רבנית באה?… פנו לפניה דרך לבוא ראשונה!..

אחדים מהעניים העומדים קרוב למיכאל שחקו מעט לעשות לו נחת רוח…

זלאטה נהדפה לאחור. וברוב עמל עלה בידה לצאת תוך הדוחק: ראשה כאב עליה מאוד, ברכיה כשלו וכמעט התעלפה.

היא יצאה החוצה ותשב על הספסל שלפני השער. הלילה היה ליל שוקט וקר. האויר הקר השיב מעט את רוחה. היא ישבה שעה שלמה ותחשוב בלבה איך לעשות: אם לשוב הביתה בידים ריקניות, או לבוא עוד הפעם אל חדר הקהל, אולי יצליח חפצה בידה הפעם לדבר אם הגבאים ולבקש מלפניהם רחמים על ילדיה הרעבים. ואחרי שהרבתה לחשוב מחשבות, באה עוד הפעם אל חדר הקהל. והנה ההמון הולך הלוך וחסור. גם מקרב מיכאל השמש פג מעט היין, וקולו הצרוד לא היה עוד איום כבתחילה. הגבאים עיפו וימהרו לכלות את מלאכתם. בפחד ורעדה נגשה זלאטה עוד הפעם אל פתח הגדר, ותבט במורך לב אל השמש.

– מה לך, עבריה? – שאל אחד הגבאים, אשר עמד קרוב אל הגדר ויבט אל זלאטה בעינים בוחנות…

– רחמוני נא, אדוני! – קראה זלאטה ודמעותיה פרצו מעיניה – אישי מוטל בבית-החולים, ואנוכי גוועת עם ילדי ברעב.

– תן לה, מיכאל להכנס, – צוה הגבאי. מיכאל פתח לפניה הדלת, וזלאטה באה ותתיצב לפני הגבאים, אשר הביטו אליה במבט חודר.

– רחמוני נא! תנו לי לכלכל את ביתי… שני רובל לחודש שכר דירה… מזונות לארבע נפשות… הסקה… העצים יקרים מאוד.

הדמעות שמו מחנק לצוארה ולא יכלה לדבר.

– התכיר את האשה הזאת, מיכאל? – פנה הגביר רובלין אל השמש.

– בודאי אני מכיר אותה, – ענה השמש – היא חוזרת אל הפתחים…

– אני חוזרת אל הפתחים?! – קראה האומללה – לוּ תשברנה רגלי טרם אלך לעמוד על בפתחים… שאלו נא כל שכני ויאמרו, כי מעולם לא פשטתי ידי לבקש נדבה…

– בילא המרקדת הגרה עמך הגידה לי, כי חוזרת אתּ עמה על הפתחים, – אמר השמש בהביטו אליה בחציפות.

– שקר דברה! עדים הם כל השכנים. היא שונאה אותי ובוֹדה מלבה כזבים… היום עוד לא היה פרור בפי… ומה אעשה בילדי?…

– תנו לה חמשים פרוטות, – אמר הגביר רובלין – אשר מהר לכלות את עבודתו ונפשו קצה בדרישות וחקירות אשר עצרוהו פה.

הגביר הושיט לאשה איזו מטבעות כסף; וזלאטה, אשר עיניה חשכו ולא ידעה מה עמה, פשטה ידה, ותקבל מבלי לדעת מה קבלה, ותצא.

– מה נתנו לך? – שאל בריל בשובה הביתה.

– גם אנוכי אינני יודעת עוד.. הבה אמנה – ענתה האשה.

– חמשים פרוטות ובתוכן אסימון שנפתחה צורתו, – אמרה זלאטה, ולבה כמו נקרע לקרעים מכעס. – אך לחבל נתנו לי להתלות בו ולא יותר. מה אעשה בפרוטות האומללות האלה? האתן שכר דירה אם אקנה עצים להסקה או לחם?

– לו נתנו לי כזאת – אמר בריל – כי אז השלכתי את נדבתם בפניהם. הוי, אשה נבערה! מה זאת לקחת? הלבעבור זאת ישבת שם כל הלילה? לוּ סבּוֹת בעת ההיא על פתחי הבתים, כי עתה אספת כסף משנה… שמעיני נא, זלאטה, וייטב לך: מחר נלכה ונעשה את המבחן הראשון לחזור על הפתחים, וראית, כי אין פרנסה טובה ויפה מזו: עקימת החוטם והנה פרוטה… וגם אם לא תעקמי את החוטם לא ימנעו ממך את הפרוטה ואך כדי לצאת ידי חובתך טוב, כי תראי להם פנים מעוררים רחמים. חי נפשי כי אין דבר, כי מאומה לא יכאב לך מעבודתך זאת… “כפּרתנו” יהיה הגביר רובלין עם כל בית מסחרו נגד המסחר שלנו. לוֹ אך בתים אחדים וחנויות אחדות, ואני בעל כל הבתים שבעיר הזאת ושבכל עיר ועיר וכל החנויות – חנויותי המה…

ובתארו לה את כל הטוב הצפון בעסק הקבצנות בחום וברגש, לא ראה כי זלאטה התמוגגה בעת ההיא בבכי, בראותה כי כל תקוה לה – אין, ולא שתה לבה להצעתו.

– התלכי עמי מחר? – אמר בריל בראותו את דמעותיה. – רב לך, סכלה, לבכות! לכי עמי וראית עולמך בחייך: כל ימיך כחג אחד ארוך יהיה.

– ללכת? לאן אלך? שאולה? אל תהום הקבר? – התיפחה זלאטה ותפרוש כפיה.

– הראית את הגבירה הגדולה? – קראה בילא בלעג, כי חרה לה על זלאטה הממאסת באומנותה, אומנות הקבצנות… – לו היה איש אחר פה, כי עתה אמור בלבו, כי באמת מיוחסת גדולה היא, נשמה מפונקת ועדינה, ולא נאה לה לחזור על הפתחים…

– האתון פתחה את פיה – אמר בריל בשחוק מר; כי אף שהיה בריל איש חפשי: לועג לכל קודם ולכל מדה טובה, בכל זאת גדלה בעיניו נפש זלאטה, ולבבו התחמץ, בשמעו את אשתו מקילה בכבודה, וכמעט נכון היה לצאת עמה למלחמת-כפים. – אל תשיתי לב, זלאטה, לאשר תדבר הנבלה הסרוחה באזניך – הוסיף בריל בקול רך – חדלי לבכות, אל תראי! עוד לא ראיתי איש גווע ברעב… שמעיני, אשה סכלה! הן בעל כרחך את חיה, ואי-אפשר לך להריק את נשמתך מקרבך ברוק פיך ועל כן למה תחבלי את נפשך?… יש אתי מעט משקה מתוק, ממנו תשתי, והתחזקת, גם חתיכת כרכשת שמורה עצמי וסעדת לבך… אל תהיי אשה סכלה, זלאטה! “הרבי לך לשמוח”!

קול בריל לא היה עתה גס כפעם בפעם, כי רוך ונעימות וחן נשמעו מתוכו, ועל כן חדר אל לב זלאטה. ואחרי הפצרות רבות נאותה לסעוד לבה באוכל אשר הגיש לה בריל.

לאט לאט הסכינה זלאטה את בריל ותחדל מהתבושש לקחת מאתו להנות מהמטעמים אשר הביא. גם דברי הנבלה אשר השמיע בריל לא שרטו עוד באזניה שרטת כמאז, כי אם העירו בה שחוק. בכל ערב היה מביא נרותיו אשר גנב מעל העמוד בבית-התפלה, ובמעון הצר היה אור, והילדים גם הם היו ששים ושמחים לקראת בריל, כי גם להם הביא מנחה וישתובב עמהם.

ככה עברו שבועות אחדים. זלאטה השתכרה מעט ואת החסר השלים בריל. בילא התרעמה אמנם על זה, חרפה וגדפה את אישה ואת שכנתה צרתה, אך גם בריל, גם זלאטה הסכינו את תרעומותיה. וכמעט התנחמה מעצבונה. גם אישה התרפא, ובעוד ימים אחדים היה נכון לצאת מבית-החולים, ואז, כי יעזור ה' להם, וישבה היא ואישה וילדיה לבדם במעונם, ובריל ואשתו יצאו מהבית הזה… אמנם צר לה, כי בריל יפרד ממנה, הוא נחשב כקרוב לה, כידיד ביתה!… ערבות מהתלותיו, וחקוייו שהוא מחקה אחרים מעוררים שחוק, עד כי גם בילא הזועפת תשחק שחוק גדול, והילדים אוהבים אותו מאוד: “דודם” בריל יקר בעיניהם יותר מאמם. אמנם לא טוב, כי לא יזהר בלשונו ומלמד אותם לדברי נבלה. היא הוכיחה אותו, אך הוא לועג לתוכחתה. היא יודעת, כי אין הצדק עמו, אבל אי-אפשר לה להתוכח עמו, כי על כל שאלה שהיא שואלת הוא מוצא מאה תשובות, ובחדדו את לשונו יגדיל לדבר דברי נבלותו, והילדים עונים אחריו. ובשמעו את יענקל הקטן מגמגם אחריו בפטפוטי ילד דברי נבלה, ישמח שמחה גדולה וישחק בכל פה…

– איש חיל הוא יענקל! – אמר בריל וימחא כף. – הוא יגדל והיה לאיש, וכל הנשים בו תתברכנה… הגידה, יענקל, עוד הפעם…

יענקל עושה רצון בריל, ובריל שוחק שחוק גדול, וגם זלאטה שוחקת עמו, אך שחוקה מהול בתוגה. היא מרגישה שאין הדבר יפה.

לבריל היתה מטרה אחת בחיים – להתענג בכל התענוגים שתשיג ידו, אחת לו אם בהיתר ואם באיסור, אם יעשה בזה טובה לרעהו או רעה, אם ינחל מזה כבוד או בזיון. רגש הבושה כבר עבר ובטל מלב בריל, כל הנבלות שעשה בחייו עשה בנפש שוקטה, וגם אם נתפש לא שת לב לחרופים ולדברי בוז. מטבעו היה בריל חד השכל וידע לרדת לעומקו של דבר ולשפוט לא לפי המראה החיצון, כי אם על פי התכונה הפנימית. וכאשר בחר לו את עסק הקבצנות למד את תכונות בעלי הטובה, את טוב מוסדות הצדקה, את מעללי העשירים, ויבן כי גם הם, העומדים בראש העדה, הם, הרמים והנישאים והנכבדים, אינם טובים ממנו, התולעה, הרמש, גם במשהו. אמנם איזה ברק חיצוני יש להם מה שאין בו, אבל בתוכם, בפנימיותם גם הם אינם עולים הרבה עליו ובכמה פעמים עוד גרועים ממנו; ומדוע יבוש הוא מעשות איזה דבר למלא תאות נפשו, יען שיש אומרים, שהדבר ההוא מגונה? הנה, למשל, בחזרו על הפתחים, נותנים לו אך פרוטות, והפרוטות ההן אינן מספיקות לכל צרכיו, צרכי אוכל ומשקה ערבים; ועל כן אם יקרה לגנוב איזה כלי קטן: סכין, כף, מטפחת וכדומה, הנוחים לבוא אל הצלחת, הוא גונב ואיננו מרגיש, כי הוא עושה בזה עול; אדרבה, הוא שמח מאוד, כאיש שמצא מציאה, וכל מה שהוא קובץ, מדעת הבעלים ושלא מדעתם, הוא מוציא בערב על הפרוטה האחרונה לממתקים ויין טוב, מבלי לדאוג דאגת מחר, והרי הוא שמח ומשמח אחרים עמדו. וכה דברו תמיד: “אני אינני כשאר הקבצנים הצוברים כסף ולא יאמרו די. דרך זו שנאה נפשי. אם אמצא די לאכול ולשתות היום למה אדאג? הלא העולם לא יחרב גם מחר, ואם רגלי תהיינה אתי ולשוני לא תמק בפי – אמצא גם מחר מה שמצאתי היום”.

ויהיה בערב אחד ובריל הביא ציד רב עמו ובדירתו הצרה היו אור ושמחה. הפעם לקח לב הנשים בחדודיו ובמשליו ותשתינה אתו, והמשקה היה מתוק ויורד כשמן אל הושט ומשם הוא בא ונבלע בתוך כל האברים ומחמם אותם ומשמח את הלב באופן נעלה. וכה אחרו שבת עד אשר תקפה עליהם השינה, וזלאטה הלכה ותשכב אצל ילדיה על הרצפה, ראשה סבב עליה כגלגל ועד מהרה נרדמה תרדמה עזה…

______________

זלאטה קמה בבוקר, ראשה כבד עליה ויגון נורא לחץ את לבה… איזה שברי חלומות עלו עתה על זכרונה, צללים כהים, שאי-אפשר לה לתפוס אותם בדיוק. אך ככל אשר הוסיפה להתבונן בצלים ההם ולהעמיק חקר בשברי החלומות אשר לא נמחו מזכרונה, כן הוסיפו הצללים להתיצב לפניה בתמונה יותר מורגשת ומוחשית… הנה בריל וזלמן אישה מתקוטטים יחד. על מה ולמה הם מתקוטטים? זלאטה איננה יודעת מאומה, הקטטה הולכת ורבה וגם בילא הרימה את קולה ותקלל, ותחרף את הכל, והילדים צועקים ובוכים, וזלאטה יראה וחרדה מאוד וברכיה כושלות וכולה רועדת… אישה מביט עליה בזעם והיא מכירה, כי עשתה דבר נגד רצונו, וכי על הדבר ההוא הם מתקוטטים יחד, אך בשום אופן לא תוכל לזכור את אשר עשתה… אחרי כן החלו האנשים להתאבק יחד ולהכות איש את רעהו והמבוכה עוד גדלה בבית… פתאום התנשא בריל כזאת משחית. מבטי עיניו היו נוראים מאוד, ויך בגרזן ויפוצץ את ראש זלמן ויקרב אל זלאטה הרועדת ויאמר לחבקנה. היא פשטה ידיה להרחיקהו מעליה, אך ידיה רפו. היא חפצה להרים קולה, אך קולה נחבא, ובלי כוח היא מוטלת בזרועותיו, ועיניה סגורות, כי יראה מהביט אל עיניו האיומות… ובפתחה את עיניה והנה חושך סביב לה ודממת קבר, אין עמה איש, וראשה כבד עליה…

זלאטה בקשה פתרונים לדברי החלום, העמיקה לחשוב אולי היה גם דבר אמת בחלום הנורא אשר חלמה, כי נראה אשר לא שוא היה כולו; ופתאום נודע לה כי אמנם חוּלל כבודה בלילה הזה ותתן קולה בבכי.

– למה תבכי, זלאטה? – שאל בריל בהקיצו משנתו ובהתגרדו בחשק נמרץ…

– מה עשיתי לך, כי גמלתני רעה גדולה? – אמרה זלאטה ותתמוגג בדמעות.

– החסר ממך דבר, אשה כסלה? – ענה בריל בלשון – הן ב"ה בריאה ושלמה את וכל מום אין בך…

– אבל הלא עבירה חמורה היא – התיפחה זלאטה; – הלא אבדתי נשמתי לנצח.

– רב לך, פתיה, להתיפח! – אמר בריל. – אך אנשי מרמה בדו מלבם, כי ישנם מעשים שאינם רצויים בעיני ה', להניא את העם מהתענג בחייהם, והם בעצמם עושים כל האסור ושולקים בלבם לתמימות המאמינים בהם. הגביר א. רואה חיים עם אשת הגביר ב. והרב יודע את הדבר ובכל זאת הוא מרבה להחניף לגביר א.; לו ראית איך חרד הרב לקראת בואו ומחבק את ידו באהבה וכמעט נכון לשרת לפניו כאחד הסרסורים… אין זאת, כי הרב יודע שמותר להנות ולהתענג, ובפרט בדבר שזה נהנה וזה לא חסר, ואף לעניים יחשב לעוון. לעשיר מותר הכל, לו כל הזדונות כזכויות נחשבו, ולנגדו אין פוצה פה ומצפצף; ומדוע לא נהנה גם אנחנו ממה שתשיג ידנו? הוי, אשה סכלה, ירקי נא על הכל ואל תפחדי מהבליהם.

– מה לי ולהרב? – אמרה האשה ותמרר בבכי. – אנוכי יודעת כי הבאת עלי צרה גדולה וחרפת נצח… אמנם לא אתה לבדך אשם, כי גם אני אשמתי, כי הרשיתי לעצמי לשתות עמך יין; כל אשה כשרה בישראל לא תעשה כזאת, ועל כן באה עלי כל הרעה הזאת. אנוכי אשמתי בכל אלה, אויה לי! ואיך אשא עתה פני אל זלמן אישי?

– איפה היא בילא? – שאל בריל, בראותו כי המטה ריקה ובלי סדרים, וניכר היה, כי בילא מהרה לעזוב את מטתה ותלך, וכבר עברה עת רבה והיא לא שבה. – אלכה נא לבקשנה, כי לפי הנראה דבר לאט עמה. הי ערומה כנחש, אבל אנוכי עוד ערום ממנה! אמנם לא אקצוף עליה אם היא מבקשת למצוא לה תענוגים כלבה, אבל למה להסתיר ממני?

בריל לבש את סחבותיו ובלי נטילת ידים עזב את הבית, כי לא נעים היה לו לשבת עם זלאטה הבוכיה. לא מאשר חמל עליה, כי לא הבין ערך העלבון הגדול אשר עלב אותה, ולא ידע את מכאובה הנורא; אך, פשוט, כי לא נעים היה לו לראות דמעות ולהקשיב קול בוכים. וזלאטה לבדה ישבה על מצעה על הרצפה ותקונן על כבודה המחולל. –

הילד הקטן הקיץ משנתו ויתגעגע אל אמו.

– הה, בני, בני! לו לא היתה לך אם, לו מתי בעת ילדתיך. כי מה תסכוך לך אם בעלת-חטא, אשה מבישה ושפלה?… אתה עוד תאהבני, ילדי, ואנוכי אשה בזויה ומחוללה!…

הילד ראה את אמו בוכיה ויבך גם הוא.

– בכה, ילדי, בכה הרבה בכי, כי מתה אמך הכשרה, מתה לנצח, עתה זונה בזויה תהיה לך אומנת. הבה, ילדי, נגוע בבכי.

בעת ההיא ומיכאל השמש נראה בבית.

– הרב צוה להביא אותך אל ביתו – אמר מיכאל בקולו הגס והצרוד, וריח של יי"ש נדף מפיו.

זלאטה הרגישה, כי לבבה נתק ממקומה, ופניה הלבינו כמת.

– איך אלך עתה, וילדי עוד לא הקיצו משנתם? ומי יאכילם וישקם אם אלך מאתם?

– אם כשרה וצנועה.. – אמר בלעג – אך לילדיה היא דואגת… אל תיראי! ממזריך לא ימותו גם אם תעזבים שעות אחדות בלי מאכל ומשקה.?

פני האשה נפלו מאוד. היא הכירה את כל שפלות מצבה ולא יכלה לענות דבר ולתבוע עלבון בניה מהשמש.

– הבה נלכה – אמר השמש. – האשב פה לחכות לך?

– אנוכי לא אלך עתה. הנני לבוא בעצמי אל הרב בעוד שעה – ענתה האשה.

– אם לא תלכי עמדי ברצון וסחבתיך בשערות ראשך – אמר מיכאל בקול מושל, ולבו מלא עונג בשוותו לעצמו איך יראה להאשה המסרבת את ידו הקשה ויסחבנה בחוץ לעיני המון רב… אמנם גם מיכאל בעצמו לא היה צדיק גמור, בימי נעורי היה סרסור באחד מבתי המלון; אך זה היה כבר, ועתה היה מיכאל דנן לירא שמים. להכות לחי איזה “בעל חטא” נחשב לו לעונג נפלא, ומה גם ליסר בשבטים את “בעלת החטא” למען תודה על חטאתה. מיכאל נאנח מרה על אשר, בעוונותיו הרבים, נאסר מטעם הרשות ליסר בשוטים “בעלת חטא”: אבל בכל זאת עוד נשאר לפניו כר נרחב להראות את קנאתו לה' אלוהי ישראל במכות לחי, בתלישות שערות וכדומה מן הענויים שאין רשומם ניכר כל כך…

זלאטה ראתה כי אי-אפשר לה למרות את פי השמש האיום ותעזוב בנפש מרה את הילדים ותלך.

– ואיפה הוא בריל אהובך? – שאל מיכאל.

– הוא לא אהובי, ולא ידעתי אנה הלך – ענתה האשה.

– עוד חזון למועד. אנוכי עוד אפתח פיך והגדת לי הכל, לא תעלימי ממני דבר – אמר מיכאל בשחוק התולים אשר הכעיס את לב האשה תמרורים.

– לי הגידו, כי נטמאת! – אמר הרב אל זלאטה בקול מרגיז לב. – תני תודה ואל תכחדי את האמת.

– אמנם, רבי, – קראה האשה ותבך – אמנם חטאתי חטאה גדולה. חטאתי לאלוהים.

חטאתי לאישי, לילדי. תן לי רבי, תשובה חמורה. כל אשר תצוה על אעשה.

– תשובה אתן לך אחרי כן, – ענה הרב ועתה תתגרשי מאישך.

– להתגרש מאישי? להפרד ממנו, מילדי? פסוק ראשי בפעם אחת ולא תענה נפשי לאורך ימים.

– הנני אומר כי צריכה את להתגרש מאישך, כי כן הוא הדין, וכל הטענות והדבורים לא יועילו לך מאומה.

– אנוכי לא אקבל גט – קראה האשה בהחלט ותפן את שכמה לצאת. מיכאל השמש ראה, כי עומדת היא לצאת, ויאחז בבגדה. אך היא בחוּמה נתקה מידו והבגד נקרע וסמרטוטיו סרחו על הרצפה. אז תפש מיכאל אותה בידה, אך היא, כצפור הנאחזת ברשת, התמרמרה ותשתדל בכל מאמצי כוחה להתנתק מידו; וכאשר ראתה כי חזק ממנה, נשכה את ידו נשיכה עמוקה. מיכאל מהר להסיר את ידו והיא אמרה לנוס, אך כרגע תפסה עוד פעם, והיא החלה לבעוט ברגליה, ליבב ולהתפרפר בכל אבריה.

– עזוב אותה – אמר הרב. – אותה אפשר לגרש שלא בפניה ובעל כרחה, על-ידי שליח להולכה…

מאוד צר היה למיכאל לעזוב את טרפו מידו, טרם עשה בו נקמתו כחפצו, אך חזקה עליו מצות הרב ויעזוב את האשה, והיא נסה כרגע החוצה.

זלאטה נמלטה מיד מיכאל השמש ותנס החוצה. מטפחתה צנחה מעל ראשה ותגלינה שערותיה הפרועות. קרעי בגדה, אשר קרע מיכאל בתפשו בה, סרחו על הארץ מאחריה, עיניה יצאו מחוריהן ותתעינה אל כל עברים, שפתיה עוד לחשו בדממה דברים מקוטעים. רבים חשבוה למשוגעה, ורבים, אשר נודע להם כל הנעשה, שחקו עליה, ונשים “צדקניות” קללוה קללות נמרצות, ותחרפנה אותה ותירקנה בפניה; אך היא כמו לא שתה לבה לכל אלה ותלך הלוך וקרב אל ביתה.

בבואה אל הבית, ראתה, כי הפנה אשר בה עמדה מטת בילא ריקנית היא, כי היא מהרה לצאת מהבית, ותקח את כל אשר לה, וגם את הכר האחרון אשר היה לזלאטה קרעה ותוציא ממנו נוצותיו ותשים בכרה, אך זלאטה לא הרבתה לחשוב אודות זה, כי מחשבות אחרות לקחו את לבה.

הילדים ראוה וימהרו אליה בקול בוכים… גרון פנחס הקטן כבר נחר מבכי, כי לא חדל לבכות מעת יצאה אמו עד שובה.

– מה אעשה לכם, ילדי? – אמרה זלאטה בחבקה את בניה – מה תסכּוֹן לכם אם בזויה ושפלה כמוני? אנוכי אומללה לנצח, חרפתי לא תמחה לעד, וגם אתם אומללים תהיו על ידי, כי מה יאמרו הבריות? הנה בני “בעלת החטא!” ואיש לא ירחם אתכם, כאשר לא ירחמו עלי. רב לי, בני! חיי הגיעו על גבול, הנה הקצה האחרון… סבלתי רעב, קור וכל מחלה, ועתה הנה גם כבודי חוּלל, והנני למשל ולשנינה. הנני חרש נשבר של עביט, חרפה וקלסה לכל הארץ. גם לזלמן אישי אך למשא אהיה. הלא תמיד יזכור את עווני, ואם לא יגיד לי בפני, אבל בלבו לא ישכח עווני לנצח. היו שלום, בני!…

היא פתחה את החבל הדק, אשר בו קשרה את בגדה על מתניה, ותבט אל תקרת הבית, והנה שם תקוע וו חזק אשר עליו היה תלוי ערש בנה. ותעמד ספסל נוכח הוו ותעל עליו. היא הביטה בחלון – והנה היום היה יפה מאוד, השלג המכסה את הרחוב האיר לנוגה ברק השמש, וילדים החליקו על פני הקרח בשמחה רבה… יפה היא התבל!… –אמרה זלאטה אל לבה, בשומה בפעם האחרונה את עיניה בחלון – אבל לא לנו היא, לא לנותרים כמוני. לנו היא נותנת אך יסורים לשׂבוֹע וחבל להפטרה.

______________

כעבור שעה מצאוה תלויה ורוח אין בקרבה. שמע מיכאל השמש ואמר: “ברוך המקום שהרגה”…

---

בְּשֶׁל מִגְבַּעַת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הכל יודעים, כי גרשון בּאבּינוֹביצר וצפורה בּאבּקין – חתן וכלה הם, ובכל מקום אפשר לפגשם שניהם יחד: בגן העיר, בבית המשחק, על חתונות ומשתאות – גרשון וצפורה לא יפרדו. אמנם תנאים לא נכתבו וגם קנין לא היה, אבל מה בכך, אם לא נכתבו תנאים ולא היה קנין? הלא בעבותות אהבה קשורים לבבותם יחד, ואהבתם מה עזה ומה רוממה!

וגם בפני יעקב בּאבּקין אבי צפורה ישבו הזוג הצעיר יחדו, ישיחו, ישחקו ולא יתבוששו. אמנם יעקב באבקין הוא איש מהנימוס הישן ולמורת רוחו היא התקרבות עצומה כזו בין בחור ובתולה, אבל אומר הוא לשאת בשרו בשניו ולדום. בימים האלה גם דברי אב עשיר אינם נשמעים, ואף כי דבר עני כמוהו, הצריך לקבל לפרקים עזרה מבתו. יעקב הוא סמרטוטר עני ומתהלך כל היום בחוצות העיר ומבקש פרנסה, והפרנסה מתחמקת ממנו, ואיננה נגלה אליו אלא לעתים רחוקות, וגם זאת במדה זעומה. וצפורה בתו היא התופרת, והיא המשתכרת ומכלכלת את הבית בשעת הדחק.

אכן יודע יעקב, כי עתה אי אפשר לגרשון לבוא בברית הנישואין עם בתו. יודע הוא, כי גרשון מכין את עצמו לעמוד לבחינה למען יוכל אחרי כן להיות רב מטעם הממשלה, אבל לכל הפחות חפץ מאוד, כי יכתבו תנאים כמנהג ישראל ו“ישברו הקדרות”, ולא יצטרך לכחד תחת לשונו, כי בתו כלה לבחירה גרשון, תחת אשר עתה, באמור לו איש ברמז כי בתו מיועדת לגרשון, הוא אנוס לגמגם איזו מלות בלתי מבוררות, ופניו מתאדמים ומתכרכמים.

והימים לא יעמדו, כי חלוף יחלופו. צפורה איננה עוד צעירה לימים, כי חמש ועשרים שנה מלאו לה, ויעקב יודע, כי הבנות כעבור זמנן ערכן כלוחות ישנים, שאין דורש להם. והנה עוד שנה עוברת, ואחריה עוד שנה, וגרשון עודנו מתעודד לבחינה. ומי יודע מתי יהיה עתיד לבחינה? יעקב איננו יודע מה המה הלמודים הדרושים להבחן בהם. אבל יודע הוא, כי גרשון איננו שוקד כלל על למודיו. תמיד הוא רואה אותו מתהלך בחוצות ובלילות ישוח עם צפורה בתו בגנים או יושב ומשוחח עמה בבית בחדרה ומפריע אותה מעבודתה.

הוא מבטיח, כי בשנת תר… הבע“ל יעמוד אי”ה לבחינה. מי יתן ויֵאָמנו דבריו, ובאה בתי אל המנוחה ואל הנחלה, ופני לא יחורו עוד – חשב יעקב בלבבו.

ובשנת תרנ"ז אמנם עמד גרשון למבחן, אך יצא וידיו על ראשו. לפי דברי גרשון הסבה לזאת היתה, יען כי המורה הבוחן הוא איש קשה ומבקש תמיד תואנות, ומה גם מעברי. אפשר, כי מקצת אמת היתה בפיו, כי אמנם המורה הבוחן לא היה מחסידי אומות העולם; אבל הסבה העיקרית לא נעלמה מעיני יעקב, אשר ידע את הפתגם התלמודי: “לא יגעת ומצאת – אל תאמן”.

ובתוך כך גרשון צריך לנעלים, למכנסים – במחילת כבודכם – ומאין איפוא יקחם? אמו היא אשה אלמנה סוחרת בשוק בביצים, בקשואים ובתרנגולים, ובעמל רב תמצא לחמה לה ולגרשון בנה, אבל בשום אופן לא תספיק פרוטתה לקנות לבנה נעלים חדשים ומכנסים. וצפורה תמהר להענות לבחירה בטרם ידרשנה, והיא ממציאה לו את כל מחסוריו.

בלילה, בלילה, לפעמים אחר חצות, היא יושבת כפופה על מכונת התפירה ומאיצה בגלגלה לסוב מהרה בחפזון להשלים את עבודתה, למען תשיג ידה לקנות בגד חדש לגרשון אהובה; ומה יפחד וירחב לבבה בזכרה את העונג אשר תנחל, כאשר ילבש גרשון את בגדו החדש! הן גם בבגדיו הישנים אין דומה לו ליופי וחן, ומה גם בלבשו בגדי חמודות…

וגרשון מקבל מאת צפורה את כל מתנותיה, כמו נפרע ממנה את חובה. הוא לא יבוש גם מהגיד לצפורה, כי כזה וכזה יחסר לו. ולמה יבוש? הן שניהם כאחד נדבקו ואיך יערוך עמה חשבונות? הלא ימים באים והוא יצא מהבחינות מנצח, והיה לרב מטעם הממשלה בעדה גדולה ויקבל שכר רב, ואז תתענג צפורה על רב עושר וגדולה, והיא תמשול בכל הטוב אשר יהיה לו; נחוץ רק לחכות זמן מה, והאושר בוא יבוא.

וצפורה מאמינה בכל הבטחותיו בכל לבה. ואיך לא תאמין? הן פי גרשון המדבר, ופי גרשון לא ישקר לעולם. אם לא הצליח בבחינה בשנה זו, יצליח בשנה הבאה, ואם יבואו שניהם בברית הנישואין, וחיו יחדיו באהבה ושלום ויתענגו על רב טוב.

ויהי היום וגרשון היה לסופר בבית המסחר של ה' גיטין, ושכר קצבו לו שלושים שקל לחודש.

אז עזב גרשון את ספרי הלמוד ואת תקותו להיות רב מטעם ויחשב וימצא, כי אמנם טוב ויפה יותר לאחוז במסחר, כי לפני ה' גיטין יתרפס גם “הרב מטעם”, יחניף לו וישרת לפניו כעבד, וה' גיטין לפעמים בועט בו ומבזהו בפניו. וסוף סוף במה נחשב השכר “שהרב מטעם” מקבל, נגד הרוח שה' גיטין מרויח מעסקיו העצומים? וישם גרשון את כל לבו לעבודתו החדשה, וגם החל להתגאות בפני בני גילו, אשר עוד יחלמו את חלומותיהם להבנות מספרי למוד.

ובראותו את עצמו עולה ומתנשא על גפי המסחר התגנבה לפעמים אל לבו מחשבה זרה, כי לו היה חפץ, כי אז לא יבצר ממנו עתה לקחת לו אשה יפה מבנות העשירים מאנשי־השם עם נדוניא רבה. הוא אמנם לא יעשה כזאת, יען כי את דברו לא יחפוץ לשנות ומה גם בדעתו, כי צפורה הרבתה לעשות עמו חסד.

אבל המחשבה הזרה, אחרי שנולדה במוחו של גרשון, זעזעה ועקצה אותו לעתים תכופות ויש אשר התעורר בקרבו גם מעין רגש של חרטה.

הוא בקש לגרש את המחשבה הזרה, אך היא התעוררה ותבצבץ כמו מאליה. אכן הוא את צפורה יקח לאשה, אבל הוא בזה מקריב את נפשו לקרבן בשביל לעמוד בדבורו.

הוא לא יהיה מאושר, כשתהיה לו צפורה לאשה. כי מה היא צפורה? – נערה פשוטה, תופרת עניה, לפנים אמנם אהב אותה, אך זה היה מלפנים, בימים אשר צפורה היתה צעירה לימים, ופניה היו כפי השושנה, אשר אך התפתחה. אפס הימים ההם עברו וכבר פנה זיוה, פנה הודה, ומה גם בימים האחרונים…

ובאמת שנו מאוד פני צפורה בימים האחרונים. אביה חלה במחלת הריומטיזם. הוא לא יכול עוד להתהלך בחוץ ולבקש פרנסתו כמלפנים, ועל כן רק צפורה בעבודתה מכלכלת את כל בני הבית ונאנסה איפוא לעבוד בלי הרף ולבלתי תת תנומה לעפעפיה… גם אל מלבושיה לא יכלה עוד צפורה לשום לב. די היה לה, כי מצאה ידה בעבודתה להשביע את נפשות אחיה ואחיותיה הקטנים בלחם, ולא לחשוב מחשבות על בגדיה שאינם כתקונם.

וימי האביב שנת תר… הופיעו בכל יפים והמון קסמיהם. והבחורים והבתולות יוצאים לטיל בגן בעיר שלובי־זרוע, והחתנים והכלות שבתוכם כל אחד מתפאר: זה שלי הוא, או: זאת שלי היא. וגם גרשון וצפורה זוגנו יצאו לטייל, אבל רוחו סרה, והוא כובש פניו בקרקע…

הוא ראה כי בחירתו לבושה מגבעת שכמוה תלבשנה רק בימות הגשמים; אך ביום אביב, בשעה שמסביב שמחה וחג, היתכן ללבוש מגבעת כזו?

– הלא אמרת לי כי לפני חג הפסח היתה לך עבודה רבה, – אמר גרשון מבלי יכולת להתאפק ולכחד את צערו הגדול.

– אמנם כן, ב"ה סכום הגון הרוחתי, – ענתה צפורה לתומה.

– ומדוע לא קנית לך מגבעת? – קרא גרשון. – הן חרפה היא להתראות בין אנשים במגבעת כזו. חרפה וקלון! הלא הכל מראים באצבעותיהם עלינו…

– הלא ידעת, כי אבי חולה – ענתה צפורה במרירות.

– אביךְ, אביךְ… – קרא גרשון בחרי אף – ובכל זאת חובה על האדם לבלי לשכוח את צרכי נפשו. לאביך אפשר לך לתת נדבה ולו גם נדבה גדולה, אבל לתת לו את נפשך כליל – רק אוילים יעשו כזאת. אל תשכחי, צפורה, כי אנוכי אינני מה שהייתי מלפנים. עתה הנני נפגש לעתי קרובות עם אנשים רמי המעלה, ואם ישאלוני “מי היא הנערה אשר הלכה עמך”

– מה אענה אותם?

– ואם מגבעתי לך לחרפה ולקלון, מדוע לא תקנה לי אתה מגבעת אחרת לפי כבודך? הלא תזכור, כי כאשר היתה הפרוטה מצויה בידי ובעיני לא נעים היה לראות, כי אינך לבוש בגדי כבוד, התעוררתי מעצמי למלא את מחסוריך.

– הלהתחשב עמי בעד החסד אשר עשית עמי מלפנים תבואי הפעם? – קרא גרשון בחימה עזה – אמנם כן הוא דרך הנשים: בפיהן אהבה, ובלבן חשבונות הפרוטה…

– אני לא אמרתי להתחשב עמך, – ענתה צפורה, וטרם אבין מדוע רוחך סרה. אמנם רואה אני זה ימים אחדים, כי פניך אינם אלי כתמול שלשום… אין זאת, כי אם דבר לאט עמך ורק תואנות תבקש…

ומהערב ההוא עברו כשני שבועות, וגרשון לא סר לדרוש את שלום צפורה. וצפורה מיחלת בכליון עינים לבואו. היא מתחרטת מאוד על אשר הדאיבה את לבו בדבריה. היא חושבת, כי אמנם היא חטאה לנגדו, כי היא נגעה בפצע לבבו בהזכירה אותו, כי מלפנים קבל מידה מתנות; אבל מדוע יוכיחנה על כי לא קנתה מגבעת־אביב, והוא הלא יודע, כי אביה חולה וכל מחסוריו עליה? הוא אומר, כי האדם איננו צריך לשכוח את מחסוריו הוא… אין זאת כי אם אל נסה לראות בענוּת בנים קטנים השואלים לחם, כי לולא זאת לא דבר כאלה… הן גם הוא איש ישר ולב בשר לו.

ויעקב באבקין רואה כי הנה בתו עצובה מאוד מאוד ויבן, כי “חתול שחור” עבר בינה ובין בחירה, אשר יוקיר את רגליו זה כמה מבוא אל ביתו.

– בי האשם. כי נתתי לנער ההוא להתקלס בבתי זה שנים אחדות – חשב יעקב בלבבו… מי יתן ויכולתי עתה לצאת מהבית, כי אז הלכתי ישר אליו להביא את הענין לידי גמר: אם חפץ הוא – יקחנה מיד, ואם לא – יחדל ממנה ותנשא לאחר.

אבל יעקב לא יכול למוש ממטתו.

אפס כעבור איזה זמן בא גרשון אל הבית לבקר את צפורה.

– שמעני נא, גרשון, – אמר אליו יעקב – עד הנה התאפקתי ולא אמרתי לך דבר, כי חשבתי כי מעצמך תבין להביא את הדבר לידי גמר… אמנם מלפנים אמרת לעמוד לבחינה והיית טרוד בלימודיך, אבל עתה הנה ב"ה משמרת פקודה לך בבית המסחר ועת היא כי… כי… – יעקב התחיל לגמגם, כי קשה היה בעיניו להשפיל את כבודו ולבקש מאת החתן כי יקח בתו.

– התבין?… אני אינני אומר לפנות אליך בבקשה, כי תקח את בתי לאשה, אבל אם מה' יצא הדבר אין רשות לי להפר. אבל נחוץ שיבוא הדבר לידי גמר. היא ב"ה כבר הגיעה לפרקה, ואתה מעכב עליה לבלי להנשא לאחר, ובעצמך תדחה מיום ליום מבלי להביא את הדבר לידי גמר.

– ולמה נמהר ככה? – ענה גרשון בשחוק – עוד יש שהות.

– עד שילבין ראשה… – אמר יעקב בשחוק מר.

– לא, ידידי, אנוכי איש חולה, לא ידעתי יום מותי ולא אחפוץ לעזוב את בתי כאניה בלב ים.

– אבל דבר כזה לא יעשה בחפזון – אמר גרשון בכובד ראש. – הן שכרי לעת־עתה עודנו מועט, רק שלושים שקל לחודש. ואחר החתונה הלא נחוץ לשכור דירה יפה ולקנות כלים נאים, ושכר כזה לא יספיק לכל הצרכים.

– ומי ידרוש ממך כי תחיה חיי שררה? – קרא יעקב. – הן אני ידעתי את אביך ואת זקנך, כי כולם לא היו שׂרים וחוֹרי ארץ, כי אם עניים פשוטים כמוני, ומדוע תלך אתה בגדולות ובנפלאות? האם אחרי היית למשרת בבית גיטין תאמר, כי עליך להתנהג כמוהו? ראה נא איך יחיה המון בית ישראל. הן רבים יחשבו להם לאושר גדול אם ימצאו שלושים שקל לחודש והנם מתפרנסים בצער, כמובן, עם נשיהם ובניהם. ובמה גרועים הם ממך?

– אני לא לשמוע תוכחות מוסר באתי. כל איש חי בשכלו הוא ולא בשביל זרים, – ענה גרשון בכעס ויקם מעל הכסא.

– הרשות בידך לעשות כחפצך בנפשך, אך לא בנפש בתי.

– אחלי, אבי! – קראה צפורה אשר באה בעת ההיא החדרה ותשמע את דברי אביה.

– חדלי נא מהקוֹמדיה הזאת! – קרא גרשון מבלי הבט אל צפורה. – התאמרי כי טפש לבי מהבין דבר? מתחילה שסתה את אביה בי ואחרי כן היא מבקשת להשתיקהו.

– בה' נשבעתי, כי אני לא הגדתי לו דבר – קראה צפורה ממעמקי לבה.

– ומדוע נזכר היום לבוא אלי בתוכחה? ידעתי אתכם כולכם… פתי מצאתם… – גרשון פנה וילך. –

– טוב כי כן נגמר הדבר, – חשב גרשון בלבו ולא נמשך לאורך ימים. באמת נוֹאלתי מאוד, כי אמרתי להקריב את נפשי קרבן, יען הבטחתי לה במו פי כי אשאנה. אני הוכחתי אותה על כי תקריב את נפשה כליל בעד אביה ואחיה, ובעצמי אמרתי לעשות כאולת הזאת, אשר איננה נאוה כלל לאיש־מעשה החפץ לקנות שם בעולם המסחר. אם כסף קבלתי ממנה מלפנים, הנני להשיב לה בנשך ובמרבית, אך לא להקריב את נפשי כליל.

ומה הוא האושר אשר תמצא היא, אם תנשא לי? אחרי שבאמת אינני אוהב אותה, הלא יהיו כל הימים ריבות וקטטות בינותינו, ולמי ינעמו חיים כאלה? אם הבטחתי לה – מה בכך? בעולם המסחר מנהג הוא מימות עולם, כי הכל נעשה לפי מצב השעה. ומדוע אֶהבּל אנוכי לשנות ממנהג העולם? ומה גם עתה אחרי שאביה חולה ועלי יהיה מוטל עול המשפחה כולה… לא: “אל תצדק הרבה”!…

אם השיב גרשון את חובו לצפורה או לא – לא נודע עוד לאיש; אבל זה נודע ברור, כי זה לא כבר בא בברית התנאים עם שארת בשר של הגביר גיטין, והכל מנבאים לגרשון עתידות גדולים, כי יהיה ברבות הימים העמוד הימיני בכל בית המסחר…

יעקב חפץ מאוד ללכת ולמרט את לחייו בפני כל עם ועדה, אך רגליו הכואבות לא יתנוהו למוש ממטתו…

---

מִי נִצַּח

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ר' ראובן קרובץ היה “יהודי יפה” מכל הצדדים: הוא הצטיין בתארו, ביחוסו, בעשרו ובחכמתו.

פניו עדינים, זקנו מגודל ומצחו גבוה. הוא לבוש תמיד בגדים נקיים מאוד, מדבר בלשון נקיה ומתהלך עם כל אדם בענוה גלויה וגאוה מסותרת.

הוא נכד לאחד מן הגאונים הגדולים, הנחשב לאיש קדוש. רבנים נמצאו במשפחתו לאין מספר. ור' ראובן בעצמו הוא גם כן מופלג בתורה ועדיין יכול הוא להתחרות עם הלומדים המופלגים בפלפול וסברה. אולם אין לו חפץ להוגיע את מוחו בהויות דאביי ורבא, ועל כן לעתים רחוקות יצלח בידי אחד הלומדים למשוך את לב ר' ראובן, שיכניס ראשו בישובה של איזו קושיא חמורה.

בערך למצב שאר תושבי העיר קרישין העניה, הוא נחשב לגביר עצום. יש אומרים, שיש לו שלושים אלף רובל ויש אומרים – חמשים. את כספו הוא נותן ברבית לא־גדולה לעשירים, ויותר מזה – לסוחרים קטנים למחצית שכר, ומזה הוא מוצא פרנסתו ברוח ובלי עבודה רבה.

ובהיותו בטל מעבודה כמעט כל היום, משתעשע ר' ראובן בקריאת כתבי־עתים או ספרי “מליצה”. אמנם מכיסו לא היה מוציא על זה אפילו פרוטה אחת, אלא היה שואל את כתבי־העתים ואת הספרים מאת המורה טוביה פדרמן.

קשה להגיד, איזה רושם עשתה עליו קריאתו בספרות החדשה. גם כי הרבה לקרוא, ממנהגיו לא סר, ויוסף להתנהג כאורתודוכסי גמור. כשטוביה פדרמן היה נוגע בשיחתו עמו בשאלות הזמן, היה ראובן שומע ושותק או מוסיף מלות אחדות המשתמעות לכמה פנים, אשר טוביה בתמימותו היה חושבן לאות הסכמה. וגם כאשר התחיל רעיון “חבת ציון” לנסר בעולמנו, לא הביע ר' ראובן את דעתו על זה בשפה ברורה.

טוביה היה בא תדיר אל בית ר' ראובן להשתעשע עמו בשיחה ספרותית או לשחוק עמו בשח־מט. גם במשחק הזה היה מראה ר' ראובן נפלאות, וטוביה היה שמח ונהנה, כי זכה לשבת עם אדם גדול כר' ראובן, שאיננו מבזה משכיל עני כמוהו; כי ערך טוביה היה שפל מאוד בעיר מפני שהיה עני, ונוסף לזה לא היה ירא־שמים. טוביה אמנם התאמץ לבלי לשית לב לבוזיו, אבל בכל זאת, למרות כל “פילוסופיתו”, היה חש התבטלות בפני מי שגדול ממנו על פי הערכת ההמון, ובפרט בפני ר' ראובן.

ר' ראובן היה נוח לבריות בכלל. לכל באי ביתו היה מאיר פנים ומקבלם בכבוד. אכן חבר וידיד לא היה לו גם אחד. הכל היו מכיריו ומכבדיו, אך לא אחד ידיד ורע, כי רגש הידידות והחבה היה זר לו לגמרי, וחוסר הרגש הזה היה מרחיק מעליו את הבריות גם בשעה שהיה מקרבם בנימוסו היפה.

הוא נתן נדבות לכל הפושט יד, לכל הגבאים המחזירים על הפתחים, ונחשב לחבר לכל חברות הצדקה, ואף חברת “חובבי ציון” בכלל. נדבותיו לא היו גדולות, אבל היו במדה הראויה לפי כבודו. אפס מעודו לא בקש חשבון ולא רצה לדעת, למה הוא נותן ואם מתנהגים המוסדות של צדקה, שתמכם בנדבותיו, כראוי. כמה פעמים הציעו לפניו, שיהיה גבאי ומנהל באחד המוסדות, אך הוא לא אבה לקבל עליו כל משרה.

– ב"ה “בעלנים” להתמנות לא יחסרו לנו, ומה לי ולצרה הזאת? – היה ר' ראובן אומר: – תהיינה נא פרוטות, ומחלקים ימצאו להן תמיד.

– אבל איך יחלקו? – נסה טוביה לשאלו.

– ומי יערב, שאם אנוכי אהיה המחלק, לא יבואו אחרים ויאמרו: “אבל איך הוא מחלק?” – ענה ר' ראובן בבטחה.

לחנה בתו היפה נתן ר' ראובן חנוך אירופי־עברי. היא למדה שפות שונות: אשכנזית, צרפתית ורוסית; וגם בשאר הידיעות הכלליות שמעה לקח מפי מורים מומחים. ויחד עם זה למדה שפת עבר וספרותה מפי טוביה פדרמן.

חנה היתה נערה בעלת כשרונות מצוינים ועשתה חיל בכל למודיה, גם בלמודים העברים. טוביה היה שבע נחת ממנה. הוא אמנם לקח בעד עבודתו מר' ראובן שכר קטן מאוד, אולם לו היתה ידו משגת, כי אז לא היה נמנע מלשלם לו, לר' ראובן, על תתו לו ללמד את בתו.

לחנה קבע טוביה שעה בערב, אחרי כלותו את כל לקחיו, למען לא יצטרך למהר ולכלות את לקחו עמה, כי מצא עונג רב בלמדו אותה. הוא ראה, כי היא עושה חיל להפליא, ויותר ממה שהוא אומר לה היא מבינה מדעתה. גם כוח זכרונה גדול מאוד, וכל מה שהיא קוראה מונח אצלה כמו בקופסה.

היא היתה נחמת טוביה ומשׂוֹשׂ לבו. טוביה היה מצטער תמיד על עמלו הרב, שכמעט יעלה בתוהו. זה עשרים שנה, שהנהו מורה בתלמוד תורה; כמה אלפים תלמידים התחנכו תחת ידו – ומה מעטים הם אלה, אשר לא שכחו גם את כתבי הקודש, ומהם שאינם יודעים עוד אפילו לקרוא “עברי” כהוגן, כי מיום צאתם מ“תלמוד תורה” עזובים המה לנפשם, אין דואג עוד לחנוכם ואין שם על לב לחזור עמהם על מה שלמדו בילדותם, עד כי כל למודיהם ימחו מלבם כליל.

– לא כן חנה תלמידתי – חשב טוביה בלבו; – הנטיעים אשר נטעתי על לבה לא ימושו משם לנצח. היא תהיה למופת לבנות רבות לשקוד על ספרות עמן ואלה האחרונות, הקוראות הראשונות לספרות החדשה שלנו, תהיינה לאמהות טובות בישראל ותגדלנה דור דעה.

וחנה גדלה ותיף במאוד מאוד ותהלתה מלאה את כל הערים מסביב. החתנים אשר בקרישין, גם המיוחסים והמושלמים, לא העיזו לשאת את עיניהם אליה, בדעתם, כי רמה ונשגבה היא מהם, ולזכות גדולה נחשב הדבר, אם הואילה לשוחח עם מי שיהיה דברים אחדים.

ור' ראובן חשב מחשבות להשיא את בתו סמוך לפרקה. ופעם אחת, בהפגשו עם גבריאל השדכן המפורסם, הודיעהו מן הצד, כי חפץ הוא למצוא חתן לבתו.

– חתנים יש למדי – ענה גבריאל. – אבל זאת היא הצרה, כי לבת משכלת כבתך קשה למצוא את בן זוגה. כי מי יזכה בעיניה? עלוי מוסמך להוראה אינו יודע את הלשונות ואת המנהגים של בני הדור החדש; רופא או אינז’ינר מן החדשים אינו יודע לקרוא עברית. והיא הלא יודעת הכל. אכן יפה אמר שלמה: “יוסיף דעת יוסיף מכאוב”. ביחוד המכאוב גדול לשדכנים, ש“משברים את מוחותיהם”, קורעים את נעליהם בהליכה וחזרה, ואחרי כל העמל והטורח סופם לצאת וידיהם על ראשם. תמה אני עליך, על איש חכם כמותך, כי הרבית להשכיל את בתך בכל חכמה ולשון. לסחורה יפה כזו קשה למצוא “בעלן” הגון.

– לחנם תחשוב כדבר הזה – אמר ר' ראובן בבטחה. – אמנם חנה בתי היא נערה מלומדה, ובכל זאת תשמע בקולי להנשא לכל אשר אֲצַוֶנָה. ואני לא אכחד ממך, כי לא אחרי יחוס גם לא אחרי תורה או השכלה אני רודף, כי סחורה כזו יש לנו למדי ואין לנו חפץ לדרוש אותה מאחרים.

– זהו ענין אחר לגמרי – ענה גבריאל ופניו אוֹרוּ. – אנשים בעלי ממון, שיבקשו להשתדך עמך, ימצאו לרוב. יש לי עשיר אחד, אשר בודאי היה חפץ לקחת את בתך לבנו ולא חושׂך את כספו לתת מוהר ומתן לרוב, אבל…

– אבל אדם פשוט – סיים ר' ראובן.

– מה אמר? – ענה גבריאל בגמגום קל. – אמנם בעושר גדול הוא ממך, בעל מיליונים הוא, אך בתורה וביחוס…

– מובן מאליו – אמר ר' ראובן בשחוק – כי לגביר גדול אפשר לסלוח אם אינו גדול בתורה. ומה שנוגע לענין יחוס הרי כבר אמרו: “כסף וזהב מטהר ממזרים”. מה נעשה? בימינו אלה הכסף קונה את הכל ועולה על הכל. הגד מי הוא?

– בתנאי, כי לא תחשוב לי זאת לעוון: אברם איסאייביץ קיזיק.

– הוא גביר גדול – אמר ר' ראובן – ומה הוא בנו?

– בנו למד בגימנזיה, ועתה הוא מנהל את כל עסקי אביו. ”בריה" גדולה במסחר.

– ויפה תואר?

– בחור הדור מאוד, ממש כאחד האצילים!

– ואתה דברת עמו מכוח איזה שדוך?

– דברתי. קיזיק הזקן אמר: הבה כלה נאה ל“תיאודור” בני ומחותן הגון למעני. כסף אתן לרוב וגם שכרך לא אקפח. ניסיתי להציע לפניו כמה שדוכים וימאן. אחרי כן אמרתי אליו בשחוק: ועם ר' ראובן שלנו רוצה אתה להתחתן? והוא ענה: דבר. אם יתן עשרת אלפים, אתן אני חמשים.

– אנוכי, מלבד בגדים ומתנות, לא אתן מאומה, – ענה ר' ראובן.

– אבל להבטיח?

– אתה – ככל אשר תחפוץ, אך לא אנוכי. אני מעודי לא שניתי בדבורי – אמר ר' ראובן בגאוה.

*

כעבור איזה זמן נתפרסם, כי חנה בת ר' ראובן קרובץ ותיאודור אברמוביץ קיזיק מאורשים.

כבוא השמועה לטוביה היה כמוּכּה תמהון. חנה היתה לאשה ל“פידקה” קיזיק?!

הוא ידע את ה“חתן־דנן” ואת השכלתו. הוא גמר שלוש מחלקות בגימנזיה ומן הרביעית הוצא אחרי שבתו שם שתי שנים, ומאז היה לעוזר לאביו בבית מסחרו. מעודו לא לקח איזה ספר בידו, ועברית לא ידע גם לקרוא בסדור. ואותו בחר ר' ראובן בשביל חנה המשכלת העברית? האין זה חלול הקודש? הה, אל אלוהים! איך כופת האב את היונה התמה לפני ארי?… ארי?..

טוביה חדל מבוא אל בית ראובן, קשה היה לו להביט בפניו. כל דמי עורקיו היו רותחים כשהיה רואה אותו מרחוק. ואיך יגש אליו ויברכהו ברכת מזל־טוב?

פעם אחת, באחד מימי חנוכה, כשהאויר היה שקט, הקור לא גדול והשלג הלבן התנוצץ וחרק תחת רגלי ההולך, עבר טוביה ברחוב מבלי שים לב לכל אשר מסביב, לא ליפעת הטבע ולא לאנשים העוברים על פניו, כי תפוש היה באיזו מחשבה. והנה פתאום קול קורא אליו בשמחה “צפרא טבא”!

טוביה נפעם מקול הקורא, והנה חנה וחתנה לנגדו.

היא היתה יפה כשושנה פורחת. לחייה אדמו מן הקור ועיניה השחורות התנוצצו כגחלי אש. כל תנועותיה ומדברותיה הפיקו התפעלות עזה. היא היתה מאושרת מאוד.

– זהו תיאודור חתני, וזהו מורי האדון פדרמן, מורי וידיד ילדותי. ידידים גדולים היינו תמיד.

תיאודור הושיט לו את ידו המסותרת בבית־יד ויבט עליו בעיניו הנוצצות כברזי־עשת. טוביה העיף עליו גם הוא את עיניו בהושיטו לו את ידו, וחמתו התלקחה בקרב לבו.

– מדוע חדלת מבוא אלינו? – שאלה חנה. – זה כבר לא ראיתיך.

– העבודה רבה, – נסה המורה להצטדק בשפה רפה.

– אבל מחר תבוא אל ביתנו, בלי דחוי תבוא אל ביתנו! – קראה חנה בגעגועים, כילד המתחטא על אוֹמנו. – מחר יסע תיאודור בבוקר לביתו ואני אשאר פה גלמודה ועצובה. על כן בוא נא אתה ונפטפט מעט.

– אבוא, – ענה טוביה בלי חמדה.

היא ברכה אותו ותחבק את ידו בידידות רבה, וגם תיאודור הושיט לו את קצה אצבעותיו מבלי הוציא מפיו גם הגה קל, וילכו לדרכם.

כאשר הרחיק טוביה ללכת צעדים אחדים, שמע עוד פעם קול חנה קורא אליו:

– הלא תבוא מחר? זכור, כי הבטחתני!

“לא היא אשמה בדבר זה, – חשב טוביה בנפש מרה, – כי אם אני, שלא למדתיה לשנוא את הרע. אני אמרתי, כי על המורה מוטל לחנך את תלמידיו באהבת הטוב בלבד, אבל עתה אני רואה, כי שגיתי. נחוץ להודיע לתלמידים, שיש רע בעולם, ובו צריך האדם למאוס, ואותו הוא צריך לבזות בכל לב ונפש”.

ממחרת בערב בא טוביה אל בית ר' ראובן. אדון הבית קבל פניו כדרכו, בסבר פנים יפות, אך טוביה היה מר נפש ובעמל רב הוציא מפיו דברים אחדים.

– האם חולה אתה? – שאלהו ר' ראובן.

– כן, חולה אני קצת – ענה טוביה בשפה רפה ופניו זועפים.

בעת ההיא שבה חנה הביתה, ובראותה את מורה, מהרה אליו ותמשכהו אל חדרה בשמחה רבה…

– המצא חתני חן בעיניך? – קראה בשמחה גלויה. היא היתה בטוחה כי תיאודור מוצא חן בעיני כל.

טוביה לא ידע מה לענות על שאלה זו. המעשה כבר נעשה, ולמה לו לגנותו בעיניה? בעיניה הלא מצא חן בלי ספק, ואם יאמר לה את האמת לא תאמין בו; אבל איך יוכל להלל את השדוך הזה, אשר ראה בו חלול כל קדשי־עמו? עלמה מצוינה, שיכלה להיות לתפארת לעמה, נמכרה בעד בצע כסף – איך יתאפק ולא ימחה נגד הדבר הזה? אבל איך ימחה ולפני מי ימחה? לפני ילדה תמימה, שאינה מבינה בין ימינה לשמאלה… לפני ר' ראובן? הלא יגרשהו בחרפה, על שבא להתערב בעניני משפחתו. אבל איך יחריש? ומה יענה עתה?

– עלם יפה־תואר, וגם עשיר גדול, – אמר טוביה – אך בטרם אדע, אם גם משכיל הוא.

– לא, אדוני! – ענתה חנה מבלי שנות את קולה. – השכלתו מעטה מאוד. הוא כמעט לא קרא מאומה, וגם עברית אינו יודע. אבל לב טוב לו. הוא הבטיחני, כי ישים לבו לתורה ודעת, כי יהיה לי לתלמיד מקשיב וכל אשר אצוהו יעשה. אנוכי אשתדל, כי יקח לו מורה עברי מיוחד, – וגם אני אשתלם בידיעת הספרות העברית. מלבד זאת החלטתי לנסוע עמו לאחת מערי חוץ־לארץ כדי להשתלם שם במדעים. אביו הוא בעל מיליונים ולא יחשוך ממנו כל אשר יהיה עם לבבו לעשות. דברתי עמו על דבר חבת ציון, בארתי לו את כל יקרת ערך הרעיון הזה, והוא הודה לדברי ויאמר, כי יש את נפשו לקנות אחוזה גדולה בארץ־ישראל. גם פבריקות ייסד שם, לכל העניים ימציא שם עבודה. אבי שיחיה אומר, כי בשדוך הזה הוא רואה הזדווגות האידיאה עם הכוח, המוציא בזמן הזה כל אידיאה לפעולה – עם הכסף. כל אידיאה שאין עמה כסף היא כנשמה בלי גוף. לא אכחד ממך, מורי, כי מתחילה היה לבי נוקפי ללכת אחריו, אבל אבי דבר על לבי. הוא הסביר לי, כי גם לולא היה תיאודור עלם נחמד כזה, לולא היה לבו טוב כמו שהוא, גם אז צריכה הייתי לותר על טעמי ודרישותי בשביל העושר הרב הצפון לנו, כי בעושר רב כזה אפשר להביא טובה רבה, לשנות את כל מצב עמנו לטובה. מדוע לא הצליחו חובבי ציון, למשל, במעשיהם עד עתה? רק מפני שעניים הם, תרומותיהם פרוטות ודבריהם אינם נשמעים. לא כן אם מיליונרים יקחו את ההנהגה בידם; אז את כל אשר יחפצו יעשו: הם בעצמם יתנו וגם את האחרים יכריחו לתת נתינות שיש בהן ממש… אבל הלא ראית, כי יפה הוא תיאודור וטוב לבב. גם נבון הוא מאוד, אף כי אינו מלומד. לוּ שמעת את האניקדוטין שספר… חה, חה, חה… אבל עוד לא הראיתיך את המתנות שהביא לי.

חנה מהרה אל התיבה ותוציא משם ארגז קטן ויפה מאוד ותפתחהו, ולנגד עיני טוביה הבריקו תכשיטי זהב, אבנים יקרות וחרוזי פנינים. בידים חרוצות שמה עליה את עגיליה ושרשרותיה, צמידיה וטבעותיה וחרוזי פניניה, ותביט בעינים מאירות פעם אל הראי ופעם אל מורה. אושר ותמימות־הילדות נשקפו מכל מבטי עיניה, ומפניהם נמס לב המורה.

“קצרים המה החיים ועוד קצר מהם אושר החיים – חשב טוביה בהביטו אל תלמידתו ברחמים רבים. – עתה היא סובאת את האושר מלוא לוגמתה – אל נא אפריע אותה! איני יכול להתאכזר על הנפש התמימה הזאת ולמסוך נטפי רעל בכוס אשרה”.

אמנם יחד עם זה התעורר בקרב לב טוביה רגש מעציב למראה כל העדיים היקרים. קוי זהרם היו כחצים לעיניו וגם את לבבו פצעו. טוב היה לו לראות אותה עניה, נשואה למורה עני כמוהו, חיה חיי עבודה וצער, אך חיים שיש בהם שירה ורוממות הנפש, הבאות מתוך רגשות־אהבה משותפים, כששני בני הזוג מכירים איש את ערך רעהו ומוקירים זה את זה. אבל עתה… עתה היא אמנם שכוֹרה מאָשרה, אבל הלא השכרון יפוג ברבות הימים, ואז תפקח את עיניה וראתה, עם מי נטל עליה לראות חיים, ואז תמאס בכל תכשיטיה ועדייה ותקוץ בחייה.

– היפות הן המתנות? – קראה הנערה בשחוק־זדון.

– יפה את, חנה, כשמש, כאור שבעת הימים! – קרא טוביה ברגש – מי יתן ולא יועם זהרך לנצח?

– לא עלי, כי אם על הקישוטים אנוכי שואלת אותך–קראה הנערה בשחוק.

– מה הם כל הקישוטים וכל היופי שבמעשי בני אדם לעומת היופי, שחנן אותך יוצרך? הלא כמוהם כאין!

– רע לב אתה – אמרה חנה ברוגז מדומה – אינך יכול להלל. תיאודור טוב ממך…

*

עברו שתים עשרה שנה.

העיר קרישין נשפטה באש. כמעט כל בתי העיר נשרפו, כנהוג בכל תפוצות ישראל אשר “בתחום המושב”. העניות גדלה בעיר מאוד. רבים עזבו את תלם השמם וילכו לבקש פרנסה בערים אחרות או, פשוט, לחזר על הפתחים במקומות שאין מכירים אותם, ורבים נמקו בענים ויחבקו אשפתות במקום מולדתם השמם.

וטוביה פדרמן גם הוא נאנס לבקש לו מקום אחר. אמנם ביתו לא נשרף, אבל בית הת"ת היה למאכלת אש ומקור מחיתו דלל וחרב. על כן עזב טוביה לימי זקנתו את העיר קרישין וילך אל עיר ז. לבקש לו תלמידים. גם קוה, כי יבנה מעט על ידי תלמידתו הגבירה.

בשעה השביעית בערב בא טוביה אל משכן הגבירה אננא מטביאוֹבנה קיזיק…

בחדר האוכל ההדור והמקושט עמד על שולחן יפה וחזק, עשוי מעץ אלון, מיחם של כסף או של ניקל לבן דומה לכסף. מנורה אלקטרית שפכה אור רב על החדר ועל אשר בו. גברת הבית ישבה על יד המיחם וממולה נער בן עשר שנים. היא היתה עוד יפה אך העדון, אשר ניכר בה לפנים, לא היה לא עוד, רשמי פניה הדקים נתכסו בחלב וכל גופה נעשה רחב ושמן יותר.

כשראתה את טוביה שמחה לקראתו ותחבק את ידו בידידות ותושיבהו לימינה.

– ספר נא לי, מה החדשות הנשמעות בעירנו? – שאלה הגבירה בהושיטה לו כוס חמים ומיני מרקחת.

– החדשות אינן משמחות. העיר הרוסה ושוממה. הדלות גוברת. רבים נדדו ללחם ורבים גוועים ברעב, – אמר טוביה לתומו.

– בחדשות כאלה אני, ברוך־השם, שבעה גם פה – אמרה חנה באי רצון.

– תמיד את שומעת רק שמועות רעות, תמיד הכל באים להתאונן באזנינו, כאילו באמת ימי צום ובכי הם כל ימות השנה לכל העולם כולו… רב לך, פטיא! – גערה הגבירה בבנה, נער בריא בן עשר שנים, אשר אכל מן התפוחים שעל השולחן בלי חשבון. – לך, שובב, להכין את הלקחים.

– רק עוד תפוח אחד קטן אקח – ענה הנער.

– רב לך, ואם לא – ונתתיך על יד המורה הזה ללמדך עברית! – אמרה הגבירה.

– אני לא אלמד, איני רוצה, – ענה הנער בהחלט, ויחטוף תפוח גדול וימהר לצאת מן החדר.

– נער שובב הוא, אך כשרונותיו נעלים מאוד – אמרה הגבירה, – בשנה זו אני אומרת להכניסהו לגימנזיה והוא מתעצל להכין את לקחיו.

– ועברית למד? – שאל טוביה.

– עתה אי אפשר. הן בעמל רב יצלח חפצי בידי, שיכין את הלקחים הנחוצים כדי שיכנס לגימנזיה. ואולם אחרי כניסתו אשכור לו מורה עברי; והיה בטוח, שאם תשב בעיר הזאת, לא אתנהו לאחר.

– תודה – אמר טוביה. – כמדומה לי שיש לך, מלבד הנער, גם בת קטנה.

– היא ילדה טובה, לומדת בגימנזיה במחלקה המכינה.

– והיא לומדת עברית?

– היא נערה חלשה ועמוסה למודי הגימנזיה. גם מורה צרפתית באה אליה, גם על הפסנתר היא פורטת.

בעת ההיא בא בעל הבית, תיאודור אברמוביץ, הביתה בחפזון ומבלי שים לב, כי איש זר יושב בבית, קרא: אננא, הביאי תה, אך עד מהרה!

הגבירה הציגה לפני בעלה את טוביה מורה הזקן, ותיאודור הושיט לו קצה אצבעותיו ומוציא מאפו מלות בלתי ברורות.

– הנסע היום אל התיאטרון? היום הלא יציגו את “הצוענית עזה”. מאוד חפצתי לראות את המשחקת הנפלאה.

– היום אני צריך לנסוע אל אספת “לחם אביונים” או, השד ידעם, לאיזו אספה, – אמר הגביר ויעוה את פניו.

– מאוד נחוצה לך הגבאות – קראה הגבירה בכעס. – אולי היית יושב רגעים אחדים עם בני ביתך.

– האנוכי מבקש מידם, כי יבחרו בי לגבאי? – ענה תיאודור בגאוה. – כמה פעמים בקשתי מהם, שלא יבחרו בי, כי אין לי פנאי להתעסק בצרכי צבור! ומה שהם חושבים, כי בזה יצודו אותי ואני אזיל להם כסף, טעות היא בידם. כל זה אמרתי להם מראש, והם בכל זאת בוחרים תמיד רק בי. אמנם אנוכי לא הייתי הולך היום אל אספתם, לולא פגשני זה לא כבר סמוּאיל בּוֹריסוֹביץ ריקמן בבית האוצר ובקשני לבוא היום אל האספה, ולא יכולתי להשיב את פניו ואבטיחהו. עתה כבר הגיעה השעה.

הוא גמע את כוסו בבת אחת ויקם ממקומו וילך, וישכח להפרד בשלום מן האורח. הוא חשב, כפי הנראה, כי למותר הוא לנהוג באיזה קבצן מנהג דרך ארץ…

---

הַמּוֹרָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

יהושע החנוני, איש זקן ולמדן, ישב ויקרא בספר לאור מנורה יפה, יהושע החנוני נקרא גם בשם יהושע המלמד, אך השם האחרון לא היה נעים לו, להפך, הוא התגאה, כי סוף סוף השיגה ידו לשנות את שמו ולהקרא בשם חנוני; ובכל פעם ששמע איש אומר לתומו “יהושע החנוני” היה לבו מתמלא עונג. אולם שלושים וחמש שנות עבודת־פרך של מלמדוּת ודלות השאירו בו רשמים שלא ימחו. פניו דלים וקמוטים, גבו עקום וכל גופו – חורבה ישנה.

הוא כבר אמר לשכב על מטתו, אך חכה לבתו כי תשוב. לא נעים לו, כי ירגיזוהו משנתו לקום ולפתוח את הדלת.

– העוד לא שבה שרה? – שאלה אשה זקנה בצאתה מחדר־המטות ותשפשף את עיניה בגב ידה.

– איננה עוד – ענה יהושע. – אמנם אחרה שם לשבת.

– כל היום לא אכלה מאומה – אמרה הזקנה – נערה סכלה, למשרת מורה היא מחכה, כמי שמחכה לזכות בגורל מאתים אלף.

– האמת אגיד לך, פריידל, כי יותר מזה שמחתי לוּ הקרה ה' לפניה זווג טוב.

– כן, יהושע – ענתה הזקנה באנחה בישבה על יד הכירה החמה – מה קשים הזווגים בזמן הזה! הבתולות הזקנות הולכות ורבות, כמו אפסו חתנים מן הארץ.

– עוד יש חתנים ועוד רבים משיאים את בנותיהם – אמר יהושע

– רק בתנו יוצאה מן הכלל. היא תבקש להקדיש את נפשה לעבודת ההוראה… המלמדוּת מצאה חן בעיניה… נפלא הדבר: אני מברך ומודה להשי"ת בכל עת ובכל רגע, כי הצילני מהמלמדוּת הארורה, והיא מבקשת את המלמדוּת באות נפשה!

בעוד רגעים אחדים נפתחה הדלת, ונערה כבת עשרים ושתים באה אל הבית.

היא היתה שפלת קומה ודלת בשר, אך עיניה מאירות מאוד, ועל כל פניה שפוכה שמחה אין קץ.

– זכית בגורל!..–קרא יהושע בשחוק, בהביטו אל פני בתו המאירים.

– כן, נבחרתי למורה–ענתה הנערה בפשטה את מעילה, אשר היה רטוב מאד הסתיו.

– ומדוע ככה תשמחי, סכלה? הכי קצבו לך שכר תרפ"ט אלפים?

– הרבה יותר – ענתה שרה בשחוק. – החליטו לקצוב שעה ביום ללמודים העבריים, וגם את אלה אוֹרה אני.

– אכן זאת היא שמחה רבה.. – ענה האב בלעג קל; – אבל מדוע אחרת ככה?

– ריב גדול היה שם, מלחמת־שפתים ארוכה ע"ד נחיצות הלמודים העבריים…

– האם היו שם מתנגדים ללמודים העבריים? – שאל האב.

– מתנגדות נוראות. כמעט כל המפקחות טענו, כי הן בעצמן אינן יודעות מהלמודים העבריים מאומה, והן בכל זאת בריאות וקיימות ואינן מרגישות כי יחסר להן דבר־מה. גם הרופאה קלוגמן אמר, כי הלמודים העבריים הם רק מין “אפיקומן”, שגם לנערים אין בהם צורך, ומה גם לנערות עניות. אנוכי השתדלתי להראות להם את טעותם ולהוכיח, כי הלמודים העבריים נחוצים מאוד לכל אדם מישראל, אבל כל ראיותי והוכחותי לא הועילו, לולא חשה לעזרתי סוֹפיה גריגוֹרוֹבנה.

– הגבירה קובילקין?

– כן. כאשר סופיה גריגוֹרוֹבנה גלתה דעתה, כי הלמודים העבריים נחוצים המה, ענו גם המתנגדים בעל־כרחם אמן.

– אכן אשת חיל היא, הגבירה קובילקין, מי יתן וירבו כמותה בישראל! – אמר יהושע.

– אולם בדבריה היו גם נטפי מרה – אמרה שרה באנחה קלה; – היא אמנם הסכימה לדברי כי נחוצים הם הלמודים העבריים לנערות העניות, אבל מה מר היה הטעם שנתנה לדבריה!

– ומה היה טעמה? – שאל יהושע בתמיה.

– היא אמרה. כי בנות העניים מטבען הן נשחתות ומגודלות בתוך סביבה של פראים, בחברת אנשים גסים ופורעי מוסר, על כן נחוץ לשום עין ביחוד על חנוכן הדתי, שתהיה הדת להן למתג ורסן לעצור בעד שובבותן ופראותן.

– לא אבין, איזו טפה של מרה מצאת בדברים האלה? – אמר יהושע לתומו; – כמדומה לי, כי נכוחים וישרים הם.

– צר היה לי מאוד לשמוע מפי גבירה, הנחשבה למשכלת, שטנה גדולה כזו על בנות העניים, שמנת־חלקן עמל ויסורים כל הימים, אם באמת ההמון שלנו פרוע לשמצה, לא בו האשם, כי אם באלה השאננים היושבים בארמונות מרווחים ונהנים מכל טוב ההשכלה. ההמון אסור בחבלי עוני, ואין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, ומה עשו גבירינו עד הנה לרווחתו? הטובים שבעשירים נתנו נדבות לכל הפושט יד, אך בזה עוד השפילו את רוח המקבלים ויעשום לקבצנים. לא מתג ורסן נחוץ לבני העניים – מתגים ורסנים גדרים וסייגים יש להם הרבה יותר מדי; מעט חופש נחוץ להם, שיוכלו לפתוח את עיניהם ולדעת את מצבם בתור בני אדם ובתור יהודים. ואם תתנו להם חנוך טוב ולהתפתח כבני חורין, אז לא תהיה לכם סבה להתאונן על מצבם המוסרי.

– רב לכם לדבר ולהתוכח עתה – אמרה האם; – הן היא מהבוקר לא אכלה מאומה. הבה אוציא את ארוחתך מהתנור ואשימה לפניך.

– אין לי כל חפץ לאוכל – אמרה שרה.

– ובמה תשבעי? בנסים? לכי, סכלה, ואכלי. רב לך לדבר עם אביך השוטה. תשעה קבין שיחה לו…

– האמנם תאמרי ללמד את תלמידותיך תנ"ך? – שאל יהושע מבלי שום לב לדברי אשתו – כמה תוכלי ללמד במשך שעה אחת לארבעים תלמידות? הלואי פסוק אחד.

– אני לא אלמד כמנהג המלמדים, לכל תלמידה לבד. אני אלמדן כמו שנוהגים ללמד בגימנזיה.

– בגימנזיה הן לומדים למודים אחרים, אבל הלמודים העבריים…

– גם את הלמודים העבריים אפשר ללמד באותה שיטה שמלמדים למודים אחרים.

– “חדושים” – אמר יהושע וימשוך את כתפיו. הכרת פניו ענתה בו, שעוד הטיל ספק באפשרות דבר כזה, ורק לא רצה להתווכח עוד עם בתו, אחרי שאשתו הוציאה את הארוחה מן התנור.

ב

בילדותה של שרה עוד עסק אביה במלמדות, ובראותו כי כשרונות מצוינים לבתו, ויושיבה יחד עם תלמידיו וילמדה תנ“ך וגמרא, ולאחרונה החל ללמדה גם פרק ב”תניא". אולם בעת שהיה יהושע מוכן להכניס את בתו לפרדס, התודעה שרה לאחת משכנותיה, נערה שכלתה למודה בגימנזיה, ותחל לקחת מפיה לקח בלמודים הכלליים; ולא ארכו הימים, ושרה החלה לדבר על לב הוריה לתתה להכנס אל הגימנזיה. מתחילה, כמובן, לא הסכים יהושע לחפץ בתו, אך אחר שעמדה שרה על דעתה בכל תוקף, נאנס יהושע לבטל רצונו מפני רצון בתו, האהובה לו מאוד, ושרה נכנסה אל הגימנזיה אל המחלקה החמישית.

אולם גם אחרי שנכנסה שרה אל הגימנזיה לא חדלה מקרוא לפרקים בספרות ישראל, וככל אשר הוסיפה להבין בספרות הכללית כן עמקה ורחבה הבנתה גם בספרות עמה וכן גדלה חבתה לה.

ויהושע היה מלמד בעל כרחו. המלמדוּת היתה שנואה בעיניו תכלית שנאה, ותמיד התפלל לה' כי יצילהו מהמלמדוּת הארורה. “נוח היה לי להיות חוטב עצים או פושט נבלות מהיות מלמד” – היה דברו תמיד. ולעת זקנתו זכה, כי באה, תקותו. הוא פתח חנות קטנה וממנה מצא את פרנסתו בריוח.

ועל כן בראותו כי שרה עוסקת בעבודת ההוראה, ולרוב בחנם, היה מתפלא ומשתומם על הדבר הזה.

– למה כל העבודה הכבדה הזאת? – היה יהושע שואל לנפשו, – הן לא מטופלת היא בבנים, כי תמשוך בעול המלמדוּת הקשה. או אולי לשם מצוה היא מתכונת? אבל הלא במצוות אחרות אינה מדקדקת כלל, ואי אפשר איפוא לחשדה, כי דואגת היא לעולם־הבא; ומלבד זאת, הן בעד תורה זו שהיא מרביצה לא יתנו לה שם גם ללקק עצם יבשה מן הלויתן… האמנם אמת בפיה, כי הנאה רוחנית לה מעבודת המלמדוּת? האפשר הדבר כי תהנה היא מהעבודה הזאת אשר דכאה אותי כל ימי? לא, רק מעשה נערות היא. הילדים אוהבים לשחק ברב ותלמידים, וגם היא עוד ילדה הנה…

אבל שנה אחר שנה עברה, ושרה עדיין עושה “מעשה נערות”. הפדגוגיה היתה משׂוֹשׂ חייה, ולעבודתה זו בקשה להקדיש את כוחה. ואחרי אשר כלתה חוק למודה בגימנזיה, עלתה לגדולה ותהי למורה בבית הגבירה קובילקין.

מרת קובילקין היתה עמוד התוך בקהלת נ. ולא לבד הנשים, כי אם גם הגברים יראים וחתים מפניה. בכל עניני הצבור ישימו לב לכל אשר תאמר הגבירה קובילקין, כי היא החכמה והיא התקיפה. היא קוראה “ווֹסחוֹד” ו“נוֹבוֹסטי”, שופטת על הפוליטיקה ובקיאה גם בסדור ובמחזור, ובבית־הכנסת היא מראה לחברותיה מה להתפלל ומה לדלג.

מהרה נוכחה הגבירה, כי לא שגתה בבחרה את שרה למורה לבנותיה, כי היא כמו נוצרה לעבודת הפדגוגיה. בקסם אשר על שפתה לקחה את לב תלמידותיה וכל חפצה השלימו. ותחלוק הגבירה לשרה כבוד ויקר, הזמינה אותה תמיד אל שולחנה, לעגה באזניה לחברותיה העשירות, דברה עמה בעניני הפוליטיקה וגם אָצלה לה עתרת חנופה.

אולם בלבה לא כבדה הגבירה את המורה, כי גם בכל כשרונותיה והצטינותה במה נחשבה? הן רק נערה עניה היא, בריה שפלה שערכה אין ואפס. אמנם באזניה אמרה הגבירה, כי העשירות לא נחשבו בעיניה למאומה אחרי כי נבערות הן מדעת, ורק נערה חכמה כמוה יקרה ונכבדה בעיניה; אבל בהופיע לביתה אחת מגבירות העיר חרדה קובילקין אליה וכרגע שכחה את מורתה העניה ולא שעתה עוד אליה, כמו איננה כלל בביתה. לפעמים קנאה קובילקין בשרה המורה, היודעת לבצור רוח תלמידותיה, בעוד שהיא לא תוכל לעצור בהן. בעת צרה, כאשר גדלה שובבותן של בנותיה, וגערתה העירה בהן רק שחוק, נאנסה קובילקין להפיל עליהן מוראה של המורה העניה ולאמור: “אם לא תחדלנה מהשתובב והגדתי את מעשיכן למורתכן” – והדברים האלה עושים עליהן רושם תמיד. ומרת קובילקין חשבה אז בלבה: אכן ילדות תמימות הן, כי גדלה בעיניהן מורתן העניה.. לצפרים נבערות גם הגולם לענק יחשב וינוסו מפניו…

ושרה כבדה את הגבירה קובילקין בעד תבונתה המעשית וחריצותה. אך מאיזה טעם כמוס, שלא יכלה לבררו גם לעצמה, לא אהבה אותה, היא הרגישה, כי איזה חיץ יבדיל ביניהן גם בשבתן יחד ולא יתן להן להתחבר בשום אופן. לפעמים היה לה הדבר הזה למכשול לב: – מדוע לא אוכל להתקשר באהבה אל האשה הכבוּדה הזאת, המרבה להראות לי אותות חבה ורצון? אין זה, כי אם משפט־קדום, שלא אוכל לשרשו מלבי! – כן חשבה שרה ותשתדל בכל עוז למחות את הרגש הבלתי־נעים, שעוררה בקרבה קובילקין ותבקש לראות בה רק את הטוב; אך למורת רוחה חזק היה אותו הרגש בלבה, ולא יכלה למחותו בכל השתדלותה.

ובימים ההם נפתח בית־ספר עברי לנערות עניות בעיר. בין המשתדלות במוסד הנכבד הזה לקחה מרת קובילקין, כדרכה, מקום בראש. ועל פיה נבחרה שרה למורה בבית־הספר, ועל פיה נקבעו שם הלמודים העבריים לחובה.

בעד הדבר הזה רחש לה לב שרה תודה רבה. אולם הטעם שנתנה מרת קובילקין לנחיצות הלמודים העבריים, המר את רוחה מאוד, ומאז חלק לבה מהגבירה עוד יותר.

ג

ואולם בתקוה טובה השתעשעה שרה, כי מרת קובילקין אשר מסרה על ידה את חנוך בנותיה לא תתערב בעניני הלמודים והיא, שרה, תלמד את תלמידותיה בבית־הספר ככל אשר יורנה שכלה.

והיא נגשה לעבודתה בגיל וחדוה רבה, בכל לבבה ובכל נפשה.

ועבודתה בימים הראשונים היתה כבדה עליה מאוד. היא לא מצאה קורת־רוח בכל ספרי־הלמוד שיצאו עד העת ההיא. אמנם אחדים היו מוכשרים פחות או יותר ללמוד השפה, אך למוד השפה היה לשרה רק לאמצעי, אבל לא לתכלית.

העיקר היה בעיניה לשפוך על התלמידות רוח היהדות, לטעת על לבן הרך אהבה עזה לקדשי העם, אשר תוכל לעמוד בפני כל הרוחות הסוערות בעולם. ולעשות כדבר הזה אי אפשר על ידי לקחים יבשים ופרזות ריקות הניתנות לתרגם, שבזה מורים רבים מבלים את עתותיהם.

שרה ראתה, כי נקל לה מאוד לקנות את לב התלמידות למען תשקודנה על הלמודים הכלליים לא מיראה, כי אם מאהבה, כי תמצאנה בעבודתן עונג ונחת. נחוץ איפוא למצוא תבלין להנעים גם את הלמודים העבריים.

– מלחמה כבדה היא עתה לנו, עם קטן וחלש – אמרה שרה בלבה – לשמור את קיומנו ואת סגולותינו הלאומיות בתוך העמים הגדולים הסובבים אותנו. עתה עלינו לשום עין ביחוד על החנוך הלאומי, ואוי לנו אם לא נצליח לטעת את היהדות על לב הבנים והבנות בעודם באבם. אמנם כן, מלחמה כבדה היא לנו עתה, אבל במה נלחם וכלי־זין אין לנו?

הנחלה היקרה לנו המה כתבי הקודש ואגדות התלמוד. מבאר מים חיים זאת עלינו להשקות את העדרים, את התינוקות הרכים, אבל כתבי הקודש והאגדות כמו שהם – אינם מוכשרים להיות לספרי־למוד. הם רק חומר יקר, שממנו נחוץ לעשות מטעמים לרוח הילדים.

ללמוד שפת המדינה יש ספרי־למוד ערוכים בהשכל ודעת ומכוונים להכניס לתוך לב הילד את רוח הלאומיות של אותו העם המדבר בשפה ההיא ולפתח יחד עם זה את שכל התלמיד וטעמו, ומה יש לנו? נורא מאוד לצאת אל המערכה בכלי־זין קהים וחלודים…

אבל לשבת ולחכות עד שיהיו לנו ספרי־למוד ערוכים בכּל – אי אפשר. נחוץ לגשת אל העבודה מיד, מבלי להתמהמה רגע.

ולא חשׂכה שרה מעמל נפשה. בלילה אחרה לשבת ותחפש בספרים רבים, ותרשום, ותכתוב; וכדבורה חרוצה האוספת את דבשה מפרחים שונים, אספה שרה את שעוריה מספרים שונים. כל מלה ומלה שקלה במאזני משפט, כל אגדה, כל משל הביאה בכוּר הבקורת, אם מכוונים הם אל המטרה, אשר שמה לפניה.

ואחרי עמל רב, יגיעת בשר ורוח, מצאה שרה את הדרך הנוכחה, והתלמידות עשו חיל עד להפליא. הגבירה קובילקין התפארה במורה אשר בחרה, ולעתים קרובות – מה שהיה רע בעיני שרה – היתה מביאה אורחים אל בית־הספר להראות את הגדולות אשר עשתה, בהקימה בית־הספר לשם ולתהלה, שהתלמידות עושות בו חיל להפליא.

גם אלה המפקחות, אשר בראשונה התנגדו ללמודים העבריים, עתה בשמען את צלצלי השירה העברית מפי הילדות הרכות, לבשה גם אותן מעין רוח גאוה לאומית ותתענגנה גם הן, ומה גם אחרי כי רבים הללו באזניהן את בית־הספר ואת המורה המצוינה.

בבית־הספר היה גם השר המפקד על בתי־הספר מטעם הממשלה, ויבחן פעמים אחדות את התלמידות בשפת המדינה וחשבון ויהלל גם הוא את פועל המורה ויכתוב בספר לזכרון.

גם הרב דק"ק… המשתדל ללכת לרוח הזמן, הואיל לבוא אל בית־הספר ולבחון את התלמידות. הגבירה קובילקין בקשה אותו לבוא, והוא, רב “מתמשׂכל”, לא ישיב פני אשה גבירה ריקם. וילך ויבחן את התלמידות, אף הראה שם את כוחו וגבורתו להמציא שאלות שונות להביא על ידן את התלמידות במבוכה, ולאחרונה הודה גם הוא, כי השכילה המורה בעבודתה. ובספר הזכרון כתב תהלה ארוכה בכתב מסולסל.

שתי שנים עשתה שרה בבית־הספר, והימים ההם היו לה ימי אושר אין קץ. נעים היה לה לראות, כי מיום ליום תגדלנה ידיעות תלמידותיה בלמודים העבריים, כי נפשן קשורה בלמודים ההם ועוסקות בהם בחפץ־לב. היא אמנם היתה גונבת משאר השעורים והוסיפה על השעורים העבריים, אבל סוף סוף עשו תלמידותיה חיל גם בשאר הידיעות. מה רבה היתה שמחת המורה, כאשר הציעו לפניה תלמידותיה שאלות שונות שהעידו על התפתחות שכלן של השואלות, התפתחות ישרה בכל הפרטים: בזכרון, בהבנה עמוקה, בדעה ישרה וטוב טעם.

– וממה נבראו כל אלה? הלא מאפס ותוהו! התלמידות הן בנות עניים, מהדיוטא התחתונה בחברה, ואין ספק שהיו נמקות במחסור ועוני, בבערות ורפש, לולא באו אל בית־הספר הזה. אכן היטיבו מאוד הנשים הצדקניות, כי בנו את הבית הזה! – אמרה שרה בלבה.

עתה היו מיסדות הבית בעיניה כצדקניות גמורות, ולבה רחש להן תודה וברכה לאין־קץ, ביחוד למרת קובילקין.

עתה נמחו מזכרונה הדברים המרים שיצאו מפיה הגבירה לפנים.

ובעלותה פעם על מטתה בחדרה הקטן והנקי, אחרי הכינה את שעוריה ליום המחרת, כבתה את הנר, הביטה שעה ארוכה מבעד החלון אל פני הלבנה המאירה באור רך, והנה נדמה לה, כי משוטטת היא בעולם, עוברת על כל המקומות, אשר נדחו שמה בני עמה, ולשמחת לבבה היא רואה, כי בכל מקום נפתחו בתי־ספר כבית־ספרה, ורוח היהדות תחיה ותשובב את נפש העם, ודור דעה קם בישראל, דור יודע את ערכו האנושי ומהותו הלאומית, דור חזק בדעתו וגדול במוסרו, אשר לא יכנע ברוחו מפני השפעה זרה.. ובחפצה הגדול להגדיל תורה ודעת בקרב ישראל, היא באה בדברים עם המורים העבריים שבכל הארצות, ובהשתדלותה נוסדה חברת מורי ישראל, לא לעיר או מדינה כי אם לכל העולם כולו. – ואחר הוסד החברה, החליטו חבריה להתאסף לקונגרס כללי בירושלים. מה נהדר ומה יפה הקונגרס הזה! אליו נקבצו כל טובי המורים, מיטב כוחות האומה. שם נראה לה האידיאל העברי בכל גדלו והדרו. הכרת פני הצירים תענה בהם, כי כל מגמתם היא רק להיטיב ולשכלל החנוך, לגדל ולחנך את הדור הצעיר, שיהיה מתוקן ונעלה על הדור שלפניו. והיא שרה, עולה על הבמה ודורשת לעשות את החנוך הלאומי חטיבה אחת בכל הארצות ובכל הממלכות, למען יהיה ישראל גוי אחד בארץ, ומכל עברים ימחאו כף לדבריה וקול קורא בכוח: יחי ישראל עם אחד! ומעיניה נוטפות דמעות ששון וגיל…

ובהקיצה משנתה ובזכרה את חלומה (היא איננה יודעת ברור, אם חלום היה או חזון לב), ושחוק נעים עלה על שפתותיה הדקות, ועיניה נגהו באור רך ונעים. לה נדמה, כי קרוב היום אשר לא יהיה עוד הדבר חלום. הן מי לא יבין, כי העם המפוזר והמפורד צריך לשמור את אחדותו לפחות בחנוכו הלאומי? ומי מהמורים לא ישמע כדבר הזה? ומי מהורי הילדים וכל החפצים בטובת עמם לא יבואו לעזר למורים בדבר הטוב שהם אומרים לעשות לעמם?

בלב מלא תקוה קמה שרה בזריזות ממטתה ותבט אל מורה־השעות הקטן אשר על שולחנה, והנה השעה השמינית מהרה תעבור. בעוד חצי שעה עליה ללכת לעבודתה בבית־הספר.

ד

אך בתוך כל האושר והעבודה הנעימה היו לה לשרה גם רגעי עצב ותוגה.

עב קל עלה על שמי חייה וגדל ורחב עד כי היה לערפל… תמורה לרעה באה במצב הוריה, כי בעל־הבית אשר ממנו שכר יהושע את חנותו, בקש להרוס את ביתו הישן ולבנות תחתיו בית חדש. ויהושע נאנס להעביר את חנותו למקום אחר, אך שם הפסיד הוצאות רבות, ומאומה לא נשא בעמלו.

אולם לא על הדבר הזה התעצבה שרה. הכסף שהרויחה די היה לה לפרנס את נפשה ונפש הוריה הזקנים. שרה לא ידעה לחשב חשבונות הפרוטה, ודאגת הפרנסה היתה זרה לה. היא רחפה תמיד בעולם האצילות, בעולם הרעיונות והאידיאלים. ורק זה הצר לה לפעמים, כי הוריה שרויים בצער על אשר נפלו למשא על בתם הרכה והענוגה.

יותר מזה, היה קשה בעיניה, כי בנות הגבירה קובילקין גדלו ופנו עורף ללמודים וגם בקול שרה לא שמעו עוד כמלפנים.

סבות שונות גרמו לזה. העשירות הנפרזה כשהיא לעצמה הביאה אותן לידי פריקת עול. הן הרגישו, כי בנות עשיר הן, ולא לכך נוצרו ללמוד ולעמול כי אם להתענג ולראות בטובה.

ויותר מכל הרעה האומנת האשכנזית אשר לקחה קובילקין לבית. האומנת ההיא שנאה את המורה העבריה ותשתדל להשפיל את ערכה בעיני הבנות, ותחל לחקות בפניהן את תנועותיה ותשם את שרה לשחוק.

והבכירה, שהיתה אז במחלקה הרביעית בגימנזיה, היתה שבה משם לעתים קרובות וציון רע בידה.

ומי אשם בזה?

כמובן, הטילה מרת קובילקין את האשמה על ראש המורה.

– מלפנים היתה עבודתך פוריה יותר – אמרה קובילקין אל שרה; – אכן אי אפשר לדרוש ממך, כי תעבדי גם עתה בשקידה כאשר עבדת מלפנים. הן עתה תקדישי את כוחך לבית־הספר, ובשובך משם עיפה ויגעה, לא תוכלי עוד להשלים את עבודתך כראוי.

הדברים האלה ירדו כחצים אל לב שרה. אותה יחשדו, כי עושה היא מלאכתה רמיה!

– לא אני אשמה בזה – ענתה שרה בשפה רפה – כי בנותיך החלו להתרשל בלמודן. ישנן סבות אחרות.

– מה הן הסבות?

– סִבות שונות, אך לא אני – ענתה שרה, ולא יספה לבאר דבריה, כי לגלגל את החובה על האומנת האשכנזית נראה לה כמלשינות, ולהשמיע תוכחה באזני הגבירה על דרכי החיים בביתה, אשר הם ישחיתו מדות בנותיה – הלא תשחית דבריה על אוזן לא שומעת.

והגבירה הוסיפה להאמין בכל לבה, כי רק נרפה היא שרה, ולו חפצה היו בנותיה מצליחות בלמודן כמאז.

ופעם אמרה לה קובילקין בפה מלא, כי היא חכתה, כי תכיר לה טובה על כי בהשתדלותה נבחרה למורה בביה"ס ותשקוד ללמד את בנותיה בזריזות יתרה…

פני שרה הלבינו כסיד בשמעה את הדברים האלה.

– הן אחדים הציעו לפני שכר רב יותר מאשר תתן לי קובילקין – אמרה שרה לנפשה –ובכל זאת לא חפצתי לעזוב את מקומי בביתה, יען כי באמת אכיר טובה לה, והיא תאשימני, כי כפוית־טובה אנוכי… אל נכון תחשוב הגבירה, כי חסד היא עושה עמי כי לא תשלחני מביתה, ועל אפי ועל חמתי עלי לקבל את החסד הזה.

שרה היתה נכונה לשבת ולעבוד יותר מן הזמן הקצוב, ובלבד שתדענה תלמידותיה את לקחן, אבל התלמידות לא אבו, וגם מהזמן הקצוב החסירו תמיד, כי תמיד היה נכון לפניהן ענין אחר המלבבן יותר מספרי־הלמוד.

– הכלית את שעוריך? – שאלה קובילקין בתמיה, בראותה את המורה יוצאת טרם עבר הזמן הקצוב.

– אני לא כליתי, אך הן לא חפצו לשבת עוד – ענתה שרה בעצב.

– האמנם לא חפצו? אנוכי אושיבן, בחזקה אושיבן – קראה קובילקין בכעס.

והגבירה באה החדרה. במקום אשר בנותיה משתעשעות, ותגער בהן ותוכיחן עד אשר ישבו עוד הפעם ללמוד שעוריהן. אבל העבודה הבאה באונס לא הביאה ברכה, וגם עד מהרה שכחו הבנות כי יסרה אותן אמן, והוסיפו להקשות ערפן לבלתי שמוע אל מורתן. ומה תעשה המורה העלובה? התלך להתאונן באזני גברתה? אבל ההתאוננות היא מדה מגונה בעיניה, וגם יודעת היא, כי כל גערותיה ומוסרה של האם לא יועילו כי אם לשעה קלה.

– אנוכי לא אבין פרוש המלות: “הן אינן חפצות לשבת עוד” – אמרה פעם אחת הגבירה אל שרה; – הן לזאת מורה את, ועליך לבקש עצה ולהשתדל, כי תשבנה כל הזמן הדרוש. הן יש בידך לעצור בעד התלמידות בבית־הספר, כי תשמענה את לקחך ולא תצאנה בלי רשותך, ומדוע לא תוכלי לעצור גם בעד בנותי? האמנם גרועות הן מהעניות היחפות?

על טענות כאלה לא מצאה שרה מענה. היא חפצה מאוד לעזוב משמרתה בבית הזה, אך לבה אמר לה, כי אם תאמר כדבר הזה לגבירה, תאשים אותה זו, כי בכונה תתרשל במלאכתה, למען יפטרוה ממשמרתה אשר היתה לה לזרא.

ואולם גם על לב הגבירה עלה פעמים אחדות לפטור את שרה ממשמרתה ולקחת מורה אחרת תחתיה, אך לא טוב היה בעיניה לפטור את המורה הזאת, אשר היא בעצמה הרבתה לספר בשבחה, כי אז הלא יודע לכל כי בנותיה פרועות ושובבות. ועל כל אלה הנה הבת הצעירה אמרה, כי לא תחפוץ במורה אחרת, כי רק את שרה היא אוהבת, והצעירה היא רכה וחלשה, ואמה אוהבת אותה מאוד ואינה חפצה לצערה.

וכה הוסיפה שרה ללמד את בנות קובילקין, ועבודתה שם היתה עבודה קשה ומרה.

ויהי בימי האביב ותצא מרת קובילקין, היא ובני ביתה כדרכה מדי שנה בשנה, לבלות את ימי האביב והקיץ בנאות־דשא. ושרה נשארה בלי עבודה וכל שכר לא היה לה, כנהוג, לא שלמה הגבירה מאומה בעד חדשי הקיץ.

ובימים ההם בא אחד ויציע לפני שיעור בשכר הגון.

והימים היו ימי לחץ לשרה, כי אביה לא הרויח מאומה, וכיסה היה ריק.

– מדוע לא אקח את השיעור הזה אשר הציעו לפני? – חשבה שרה; – הן כמה פעמים רמזה לי מרת קובילקין ברמזים גסים, כי עבודתי בביתה לא טובה בעיניה, ואל נכון תשמח עתה, אם אעזבנה כולה. ומלבד זאת, היש לה הצדקה להתאונן עלי, אם אקח שיעור אחר? וכי מפני שעשתה עמי טובה פעם אחת, אשתעבד לה כל ימי? כבד מאוד עלי ללמד את בנותיה אשר השתובבו, ועתה עוד עלי לשבת בלי עבודה כל ירחי הקיץ, וכל זה עלי לסבול, יען כי לפני שנתים הואילה הגבירה קובילקין בחסדה לאמור, כי מורה הגונה אנוכי, הכי לא עבדות היא זו?

– אולם – הוסיפה שרה לחשוב – מרת קובילקין אל נכון תודני בכל לב, כי תפּטר ממני, אחרי שאין דעתה נוחה מעבודתי, ואולי באמת תשכיל מורה אחרת ללמד את בנותיה יותר ממני. הן רק מפני הכבוד לא תשלחני מביתה, והיא מחכה למקרה שתוכל להפּטר ממני בדרך כבוד.

ושרה אמצה את לבה ותקבל את השיעור אשר הציעו לפניה.

ה

ככלות ירחי הקיץ שבה מרת קובילקין אל העיר.

היא בקרה פעם בפעם את בית־הספר ולא הגידה לשרה דבר על אודות בנותיה. היא חכתה, כי שרה תבקשנה, שתואיל לתת את בנותיה על ידה, ואז תוכיח אותה על מעשיה בימים האחרונים, כי חדלה מעבוד את עבודתה בשקידה, וכי עליה לדעת, כי רק לה, למרת קובילקין, היא חייבת תודה על עלותה לגדולה כזו, להיות מורה בבית־הספר ולשבת לפעמים בין בנות מרומי העיר, ולולא היא, מרת קובילקין, היתה שרה נערה שפלה ובת בלי שם כמו שאר המורות.

אולם תקות הגבירה היתה לשוא, שרה לא בקשה ולא שאלה אותה דבר.

לא ארכו הימים ויודע הדבר לקובילקין, כי אמנם מרדה בה המורה ותקח לה שיעור אחר. אולם היא נסתה עוד לנחם את נפשה, כי שרה אך הוסיפה לקחת עבודה חדשה, ברצותה לעבוד גם בלילה ולאסוף כסף, והדבר הזה, כמובן, לא חשבה לה לעוון, כי הכל צריכים לכסף והכל חייבים להשתדל למצוא כסף – וכל המרבה הרי זה משובח. לא יכלה הגבירה גם להעלות על דעתה, כי תעזוב שרה את ביתה, בית אשת חסדה, ששם היא מרויחה תשעה רובל לחודש רק בעד שתי שעות של עבודה בכל יום, מלבד ימי השבת!… הן השכר הזה גדול הוא מאוד, ולו היתה חפצה לעמוד על המקח, כי אז נאותה שרה לקחת גם שמונה רובל, וגם זה היה די והותר, אחרי כי לא בכל יום תעבוד כל שתי השעות בשלמותן.

– אי אפשר שתעזוב שרה את שיעורה! – החליטה מרת קובילקין בנפשה; – אין זאת כי יראה היא פן אשיב את פניה, והיא דלה גאה. אמנם מאוד חפצתי להמיר אותה באחרת טובה ממנה. אך איפה היא הטובה? ומה אעשה למרים בתי אשר לא תאבה באחרת?

– מדוע לא תבואי אל השיעור? – שאלה מרת קובילקין את שרה.

– אני… אני אמרתי… אמרתי – גמגמה שרה – כי לא תחפצי עוד בי, ואולי באמת מורה אחרת תצליח בביתך יותר ממני. ומלבד זאת קשה היה לי לשבת כל ימי הקיץ בלי עבודה.

– אם כן עלי לבקש לבנותי עתה מורה אחרת?…

– צר לי מאוד. ה' יודע, כי רע מאוד הדבר בעיני. אך היכולתי לעשות אחרת?

– זאת היא הכרת טובה – חשבה קובילקין בלבה, אך לא הגידה למורה דבר.

עוד שני שבועות עברו וקובילקין בקרה את בית־הספר כדרכה תמיד, ואך ממבטי עיניה הכירה שרה, כי אין פניה אליה כתמול שלשום, אבל שרה עשתה את עצמה כלא יודעת, בתקותה כי בעוד ימים אחדים יפוג כעס הגבירה ושבה והאירה לה פנים כמקדם.

אבל שרה טעתה.

– היא, הקבצנית, תעיז להקל בכבודי ולהתפטר ממשמרתה בטרם גרשתיה! – קראה מרת קובילקין בחימה עזה בשובה מבית־הספר לביתה, אף כי לנגד עיניה לא היה איש אשר תתַנה לפניו את עלבונה. – היא, אשר הרימותיה מן האשפה, אשר נתתי לה מהלכים בין אנשים נכבדים ורמי המעלה, היא תעיז לבעוט בי ובחסדי?! אנוכי אטחנה עד כי תהיה לאבק. מן האשפה הרימותיה ואל האשפה אשיבנה, כתולעת ארמסנה!

מעיני הגבירה התמלטו נצוצי אש. היא לחצה את אגרופה וגם רקעה ברגלה, עד כי נבהל החתול אשר רבץ במנוחה על הספה הרכה, ויקפוץ מעל משכבו וימהר וינס החוצה.

בעמל רב התאפקה מרת קובילקין לבלתי בוא עם המורה בריב גלוי על חשבונותיהן הפרטיים, לבל תהיה לבוז, אך עד מהרה מצאה ענין כללי להתגרות בשרה ולפקוד עליה את חטאותיה…

ויהי היום ומרת קובילקין ישבה בבית־הספר ותקשב אל הלקח העברי. שרה קראה ותבאר לפני התלמידות את אחד השירים, ואחרי כן צותה על התלמידות ללמוד שורות אחדות מן השיר, אשר כתבה לפניהן על הלוח.

– וברכת־המזון וקריאת־שמע שעל המטה הן יודעות? – שאלה הגבירה כמו לתומה.

– בעיני – ענתה שרה ברוח שוקט – קשה הלמוד על־פה בכלל, ורק שירים אחדים הנני נוהגת ללמד על־פה, למען תקראנה לפרקים כל התלמידות במקהלה והיו להן לתועלת ולשעשועים.

– בדברי שעשועים את מתעסקת ואת העיקר תעזבי – קראה הגבירה בחרי־אף. – העיקר הוא בעינינו למודי הדת ולא שירים וזמירות.

– הן לא נכחד ממך – דברה שרה רכות – כאשר אמרתי לך פעמים רבות, כי מגמתי היא לקשר את לבות התלמידות אל היהדות באהבה. ואחרי שכל מה שהן לומדות בלמודים הכלליים מבינות הן הבנה שלמה וברורה, חובה היא עלינו לשום לב, כי כל מה שתלמודנה בעברית תביננה כמו כן הבנה שלמה וברורה.

– לתת להמון־העם בינה! – קראה הגבירה בכעס – לא לעשות את בנות העניים לפילוסופיות מגמתנו, כי אם לעצור בעד שובבותן ופראותן, שתדענה לעשות מה שהגדולים מצוים אותן, מבלי להתחכם הרבה.

– אבל תורת הפדגוגיה…

– לעזאזל כל תורת הפדגוגיה! כל הצרות באו עלינו על ידן. הן הרבו בתוכנו את הכופרים ואת גזוזות השער, ושפחות קמות בגברתן, ולא לשוא יאמרו עלינו צוררים, כי מהרסים אנחנו. לא! לא לכך שכרנוך שתלמדי בבית־הספר מטודות. דת נחוצה לנו: תפלות וברכות, עברי־טייטש, שתהיינה יראות את ה', שתכבדנה את העושות עמהן טוב, שלא תהיינה כפויות־טובה, שתחוסנה ותשמורנה על רכוש אדוניהן בבואן לשרת בבית אחרים, ולא תעשינה כל נבלה. רק לתכלית זאת שכרנוך, אבל לפי הנראה שגינו מאוד, הבאנו זאת אל העדר.

– אל נא תשכחי, סופיה גריגורובנה – אמרה שרה באמצה את כוחותיה לדבר במתינות, בעוד אשר פניה הלבינו כפני מת – אל נא תשכחי, כי לא בשוק אנו עומדות, כי אם בבית־הספר, ופה מורה הנני ולא שפחה, וכל זמן שאני משרתת בתור מורה, אבקש את כל המפקחות הנכבדות ובתוכן גם אותך, גברתי, כי לא תתערבנה בדבר שאינכן בקיאות ומומחות בו, ובשום אופן לא ארשה למי שיהיה להשמיעני תוכחה בפני התלמידות. אם אינני טובה בעיניכן, הרשות בידכן לפטרני ממשרתי, אבל גערות לא אחפוץ לשמוע.

– הראית איך לבשה הנערה הזאת גאות? – קראה קובילקין בשחוק לעג – השומע יאמר, כי “בת־מלכה” היא…

– דומי!… קראה שרה ברקעה ברגלה, וכרגע נפלה ותתעלף…

ו

המאורע הזה נודע עד מהרה בכל העיר, ופירושים שונים נתנו לו.

אחדים אומרים, כי מצאה הגבירה קובילקין את שרה מלמדת את הנערות מתוך ספר “הברית־החדשה” בשפת עבר; ואחדים אמרו כי שרה חפצה ללמד את תלמידותיה חומש עם פירש"י ושפתי־חכמים, וכולם יחד דנו את המורה לכף חובה, אלה אמרו כי מסיתה ומדיחה היא, ואלה – כי דעתה מטורפת…

וגם מפי אביה שמעה שרה תוכחה מאהבה.

ממחרת היום ההוא עוד לא יכלה שרה ללכת אל בית־הספר, כי רפו כוחותיה מאוד, ואז נסה יהושע לדבר על לב בתו, כי תשוב מדרכה המובילה לא אל האושר והמנוחה.

– למה לך לריב חנם? – אמר יהושע. – אם הן חפצות דוקא בסדור, בעברי־טייטש, למדי את תלמידותיך כחפץ הגבירות. אמנם ידעתי, כי אוהבת את את השפה העברית, וחפצה את ללמדה לאחרים, טוב מאוד ויפה. אבל מה נעשה אם הן, המפקחות על בית־הספר, אינן חפצות? למסור נפשך בעד הדבר הזה בודאי אינך מחויבת. הן לא הלמוד הוא העיקר, אותו הנני מוחל להן במחילה גמורה, ורק לשכר־הלמוד עינינו נשואות, ומה ממך יהלוך, אם ישלמו לך בעד “סדור” או בעד “תשבורת”?

והאשה אשר לפנים הכינה את שרה לעמוד לבחינה בגימנזיה (היא כבר היתה לאשה לאיזה דוקטור) אמרה לה:

– למה העמסת עליך משא כבד כלמודי היהדות? הלא טוב, טוב היה לך לו למדת את הלמודים הכלליים לבד, כי אז, מלבד השר המפקח, לא היה איש בא לחוות דעתו אם טוב פעלך, והכל היו נותנים כבוד לשמך; ולמה לך לטפל בלמוד מת ולשום עליך אדונים קשים, כי כל מפקחת תבוא להורותך דעה? אמנם מאוד יצדק אישי באמרו, כי המתרחק מבני ישראל ופוסע על ראשיהם בגאוה, ירום בעיניהם ואותו יעריצו, וכל המתקרב אליהם ודורש טובתם – יבזוהו. הכל יודעים, כי מורה הגונה את, ולו התרחקת מן היהדות, כי אז לא נועז איש, וגם מרת קובילקין בעצמה, להטיח דברים נגדך, אבל עתה, אחרי שנואלת להתקרב אל היהודים וללמד תורתם ושפתם, ידרשו המה ממך, כי תשימי נפשך כעפר לכולם, כסמרטוט הזה, שכל הרוצה בא ומקנח בו את רגליו. חדלי, יקירתי, מהיהדות ולמודיה, מהרי והודיעי למפקחותיך, כי מתפטרת את מצרה זו; יתעסקו בלמודים אלה המלמדים הנבזים, ולא נערה נבונה ומשכלת כמוך.

מרים כלענה היו הדברים האלה לשרה. היא חשה כי תשחה נגד הזרם, כי מכשולים רבים לה מבית ומחוץ.

”מרת קובילקין וחברותיה הקימו בית־ספר – חשבה שרה – אבל היודעות הן, כי בית־ספר אשר כל הלמודים נלמדים בו כהוגן, מלבד הלמודים העבריים – מקרב את מפלת היהדות? הן אינן יודעות ואינן חפצות לדעת! מה להן וליהדות? גבאות נחוצה להן, שֵם מפקחות, בת־צחוק של אילי הארץ… הן חפצות, כי תהיינה להן הבנות העניות לשפחות טובות.. הן אי אפשר לכחד, כי מרת קובילקין טובה היא מכל חברותיה, כי חכמה היא מהן ומשתעשעת לפעמים בשיחות מעניני היהדות, ועקבות היהדות לא נמחו כליל מביתה… ואם היא תקום לאויבת לי, מי משאר המפקחות תחזיק בידי? כן, בודדה וגלמודה אנוכי, ומסביב רק מכשולים, רק מכשולים… אבל מה אעשה? האמנם עלי להניח את נשקי מידי, לעזוב את למודי היהדות, כי יתעסקו בהם מלמדים חשוכים?… חלילה! אני לא אעזוב את עבודת עמי לעולם. לא חיי עונג ושלוה אבקש. בדרכי אלך ולא אסור, לא אוכל לסור"…

ז

בכל כוחה השתדלה הגבירה קובילקין לדחות את שרה ממשמרתה: היא שלחה בה את חצי לשונה הטבולים ברעל להשפילה בעיני שאר המפקחות – ולא הצליחה, כי חברותיה הקשו הפעם את ערפן ולא אבו לגרש את המורה מבית־הספר, לא מפני שידעו להוקירה, כי אם מאשר לא אבו לעשות נחת־רוח לקובילקין….

אמנם צר היה לשרה לעמוד בקשרי מלחמה. הן היא לא חפצה קרבות, ומלבד זאת ראתה, כי המלחמה מביאה נזק גם להנהגת בית־הספר.

לעתים חשבה שרה לעזוב בעצמה את בית־הספר, כי אמרה בלבה; מי יודע, אולי מורה אחרת תביא תועלת יותר, באין מתנגדים לה. אבל כרגע עלה על לבה כל העמל הרב אשר עמלה, עד כי הביאה את בית־הספר למדרגה כזו, ונפשה קשורה בו. ואיך תעזבנו פתאום? ולמה תעזבנו? הכי יבצר ממנה מהורות את התלמידות? הן רק קובילקין לא תחפוץ בה, ומה בכך? האם עליה להכנע מפניה? – אמנם רפת־כוח אני – חשבה שרה בלבה – והעבודה גם מבלעדי זאת קשתה עד מאוד, אבל שארית כוחותי אחגור ואת שדה המערכה לא אעזוב.

ולשמחת לבבה חדלה קובילקין בימים האחרונים מלבקר את בית־הספר.

– מי יודע, אולי תמשוך את ידה לגמרי מבית־הספר ורוח לי. הן הוא יכול להתקיים גם מבלעדי עזרתה – כן אמרה שרה בלבה, אבל היא שגתה במשפטה…

כעבור שבועות אחדים בא השר המפקח על בתי־הספר ויאמר לשרה, כי מפי עדים נאמנים נודע לו, כי היא מקילה את ראשה בעניני הדת לפני התלמידות, ועל כן אי אפשר למסור בידה חנוך ילדות עניות, והוא משיא לה עצה הוגנת, כי תבקש בעצמה לפטרה ממשמרתה, ואז לא יעצור בעדה מלבקש לה עבודה במקום אחר.

פני שרה הלבינו מאוד בשמעה את הדברים האלה. תחילה אמרה לגלות לפני השר כל אשר קרה בבית־הספר וסבת השנאה אשר תשנא אותה הגבירה קובילקין, אך אחרי כן נמלכה, כי לא חפצה לספר באזניו בגנות בת עמה.

– אדוני, הבית הזה יקר לי מאוד – ענתה שרה – וברצוני הטוב לא אעזבנו, ויעבור עלי מה…

וממחרת היום קבלה שרה פקודה כדת לעזוב את בית־הספר.

---

תַּרְעֻמּוֹת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מעוטף בחלוק יקר ומעוטר בכפת־משי יפה, יושב לו ר' ירוחם זעירא, הרב דמתא, נשען בידו השמאלית על השולחן, ובידו הימנית הוא מסיר בכף קטנה את הקרום מעל כוס החלב החם, שהגישה לו אשתו הרבנית. לשתות חלב חם לפני התפלה התיר לעצמו, אחרי הפצרת הרבנית, מפני חולשת הלב, אך לבלוע את הקרום לא התיר, משום חשש לאו “לא תאכלו על הדם – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם”…

ופני הרב זועפים: העשיר ליזרוביץ, זה שנראה לו כאוהב וידיד, עלב אותו אתמול עלבון גדול: הוא, הרב, בקש ממנו אתמול על ידי שליח מאה וחמשים רובל ב“גמילות חסד”, והעשיר הגס הזה השיב את פניו ריקם. ומלבד העלבון – הנה הכסף נחוץ לו מאוד. היום הוא זמן הפרעון להחנוני בעד הבגדים שתפר לבתו הכלה, פיגלי שתחיה, נערה שהגיעה לפרקה, ולאשתו הרבנית שתחיה לימי חג הפסח העבר.

אמנם ר' ירוחם בעצמו לא אבה לקנות בגדים יקרים כאלה. בכלל אין דעתו נוחה ממה שהנהיגה אשתו הרבנית הוצאה מרובה, כאחד העשירים הגדולים. לפי דעת הרב, השקל המזומן בזמן הזה ובכל זמן טוב מכל תכשיט, ובפרט מבגדים, שמתישנים והולכים לאבוד. אך “היא”, הרבנית, מוכיחה לו באותות ומופתים, כי אי אפשר באופן אחר, והוא אנוס לבטל את דעתו מפני דעתה. ופעמים כשהוא מתעקש מעט, באה גם פיגלי בתו האהובה לעזור לאמה במלחמתה עמו, ובפרט כשהמחלוקת נוגעת לעניניה היא, כשחסר לה בגד של סאמט ושאר מכשירי ה“ציביליזציא”, אז היא מוציאה מאוצרותיה את אגלי הדמעות, ומפני הנשק הזה לא יוכל ר' ירוחם לעמוד במלחמה, כי בעל רחמים הוא מטבעו, ובפרט כשהבוכה היא פיגלי אהובתו…

אמנם הוא כבר לוה מאת ליזרוביץ שתי מאות רובל ועוד לא השיב לו, אבל מה בכך? סך כזה במה נחשב בעיני עשיר כמוהו? הן הוא בעל מכרה פחמים, שמשם הלא שואבים דינרים בדליים ממש, עשיר כקורח.

באמת קשיא לו אם אנשים כליזרוביץ אינם מחזיקים בידי תלמידי חכמים, למה לכתחילה נבראו? הוא אמנם אינו עם־הארץ, אבל במה הוא עוסק? בדברים בטלים וספרי מינים… הוא כבר רגיל לומר, שהעשירים בזמן הזה אינם יודעים לחשב חשבונו של עולם ועל כן אינם מחזיקים בידי תלמידי חכמים כראוי. פעם דרש בזה דרוש נפלא, בסמכו על פסוק “כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים”, כי כמו שהעץ מקבל את ההשפעה לא בשביל עצמו, כי אם בשביל התפוח, שהוא תכלית הבריאה של העץ, כן גם עמי־הארץ אינם אלא בבחינת עץ לגבי התפוח, שהוא התלמיד־חכם, שרק בשבילו הם מקבלים את ההשפעה ובזכותו הם חיים.

ר' ירוחם כמעט החל להתאונן על עוונות בני הדור, שאינם יראים את ה' ואינם מכבדים את בעלי התורה, אך כרגע נזכר, כי מצב הרבנות מלפנים היה גרוע הרבה. אביו הרב שהיה גדול בתורה ויראה הרבה יותר ממנו, היה מקבל בעיר קטנה חמשה־עשר זהובים לשבוע, וגם זה לא בעתים קבועות. ורבים היו עוד קמים עליו, כי שם, בעיר הקטנה, היו הרבה לומדים גדולים בין “בעלי־הבתים” שהיו מתגרים תמיד ברבם ומלבינים את פניו, כי חפצו להראות לו, שאף־על־פי שהם לא זכו לרבנות, עולים הם עליו בידיעת התורה. לא כן ר' ירוחם: הוא יושב על כסא הרבנות בעיר גדולה בארץ הנגב, ששם אין גם למדן אחד “אפילו לרפואה”, והוא מקבל לא חמשה־עשר זהובים, כי אם חמשים רובל לשבוע.

וכשהוא משוה מצד זה את מצבו הוא למצב אביו זצוק"ל, לכאורה אי אפשר שיהיו לו טענות ומענות כל שהן נגד הבורא יתברך. אבל “ברבות הטובה רבו אוכליה”. בימינו נתרבתה הוצאת הבית וקשה לעמוד בה: נחוצים דירה מרווחה, כלים נאים ושולחן מלא דשן. אי אפשר לו עוד להסתפק כאביו בתבשיל של גריסין או להתענות הפסקות כמוהו. הוא מסכים להלכה ולמעשה עם האומר: “אי לא אכילנא בשרא דתורא לא צלילא דעתאי”. לותיקין הקדמונים אפשר היה להתקיים בצומות וסגופים, אבל עתה נשתנו הדורות: הבריאות התרופפה, והגוף צריך חזוק. אכן הרבנית מגדישה מעט את הסאה: היא, ברוך ה‘, חשובה אצל הגבירים ונכנסה ויוצאה בבתיהם ורואה את מנהגיהם ומאכליהם, מלבושיהם ותכשיטיהם, והיא אומרת: מדוע לא נאכל ולא נלבש גם אנו כמוהם? במה אנו גרועים מהם? מדוע הם צריכים ליהנות מהעולם הזה ולא אנו? וכי בשביל שאני רבנית איני בשר ודם כמותם? כך טוענת “היא” – ועתה לך והתוכח עם אשה. ר’ ירוחם, כמובן, לא הסכים לזה, אבל בדיעבד נהנה גם הוא. מעט יין חזק בסעודה באמת לא רע, ופרפראות גם כן ערבות לחיך. ופעם, כשהגישה לפניו הרבנית מין מרקחת והוא טעם בה איזו מתיקות נפלאה – יצא ודרש: “טעמו וראו כי טוב ה'… כי אין מחסור ליראיו”, כלומר: שהיראים את ה' והחרדים אל דברו מבקשים ומוצאים את כל התענוגים בהיתר גמור ובלי כל מחסור; ואם כן למה להם להאפיקורסים, הרוצים ליהנות בעולם הזה, לתור אחר נבלות וטרפות דוקא ושאר דברים הבאים בעברה?…

אמנם הכל היה טוב ויפה, אבל לרגלי ההוצאות ההולכות ומתרבות, השתקע גם בחובות מרובים ועתה בא לעלבון כבד כזה, שליזרוביץ השיב את פניו ולא הלוה לו ק"ן רובל – הלא מצער היא – ודוקא בשעה שהם נחוצים לו מאוד, מאוד…

וליזרוביץ הרי “משכיל” הוא וגם ותרן, לכשירצה. הוא נותן וחוזר ונותן להשכלה, לציונות ול“שאר ירקות”…

“הוא הוא אשר אמרתי תמיד – מסיים הרב ר' ירוחם את הרהוריו – הטוב שבמשכילים – עט!…”

*

והאדון פטר גריגורוביץ שמעונוביץ, הרב מטעם הממשלה, יושב לו על כוס קאפה מתוק וטס לחמניות ממיטב מעשה האופה היוני עם ספל חמאה וגבינה הולנדית – והוא אוכל ושותה בזעף ובקצף גדול.

ליזרוביץ עשיר העיר שלח ביד משרתו לקחת ממנו תעודת לידה ושלשל אל תוך ידו רק שלושה רובלים בלבד… הרב הנאור רואה בזה לא רק דררא דממונא, כי אם גם עלבון גדול…

כן המה תמיד העברים – חשב הרב בנפש מרה: – כשאתה משמש אותם כעבד, הם משלמים לך שכר־עבד. ובקצפו התחיל רבנו מקלל את היום שבו נאות לעמוד על הבחירות ולקחת על עצמו משרת הרבנות אצל היהודים.

עוד מימי ילדותו למד פטר גריגורוביץ לשנוא את היהודים. שנאה זו באה לו בקבלה מאביו, שהיה מורה דת־אל באחד מבתי־הספר. גריגורי שמעונוביץ, אבי הרב הנאור שלנו, היה אחד מהמשכילים הישנים שלא מצאו ביהדות מאומה מלבד ענין קל של שחוק, וכשהיו חבריו המשכילים מתאספים אל ביתו לשחק בקלפים, היה גריגורי שמעונוביץ מחקה לפניהם באומנות יתירה את הליכות בני עמו, שיחותיהם ותנועותיהם באופן קריקטורי ומרבה בליצנות אפילו על מנהגים שבקדושה. לפעמים היה שורק לכלבו, מושיבנו נגדו על הקרקע וקורא לפניו בקול עצב “איכה ישבה בדד”… והכלב מיבב ומיליל אחריו, והשומעים ממלאים שחוק פיהם עד שעיניהם זולגות דמעות.

ופטר הקטן יושב בין השוחקים וגם הוא שוחק עמהם. הוא אמנם איננו מבין עוד ה“מלח” שבחדודי אביו, אבל זאת הוא מבין, כי על היהודים שוחקים ומלעיגים.

בין הגימנזיה לאוניברסיטה היתה יהדותו של “העתיד להיות רבנו” ר' פטר גריגורוביץ תלויה בחוט השערה ועומדת בסכנה גדולה, אלא שמן השמים סייעוהו ונכנס ויצא בשלום… וכשיצא וקבל דיפּלום של קנדידט לתורת המשפטים נזדמן לפניו דרך אגב שדוך הגון עם יהודי אחד עשיר. ואחרי שנתחתן במשפחה הגונה עברית, אי אפשר היה עוד לנתק אותו חוט השערה… וכן נשאר פטר גריגורוביץ, לאסונו הגדול של עצמו ולאושר עם היהודים, עברי כמו שהיה, ומקץ שנות מספר עמד, בעצת חותנו, על הבחירות ויצא מוכתר בעטרת הרבנות בעיר ואם בישראל.

מתחילה חשב כי הרבנות היא פרנסה קלה: הן לא כבוד הוא לדרוש דרשות אחדות קצרות בימי גנוסיא, או לחתום על איזו תעודה, ובעד זה יקבל שכר הגון והכנסות צדדיות, שביד אמן הן פרות ורבות, וגם כבוד גדול בודאי יתנו לו, כראוי לנושא משרה רמה, שבידו מסורים הנולדים והמתים.

אך עד מהרה ראה, כי עטרת הרבנות אינה קלה וכי גם קוצים דוקרים יש בה…

פטר גריגורוביץ הוא אסתיטי מטבעו. החוטם היהודי הגבנוני כשהוא לעצמו מאוס לו. ונוסף לזה, עליו תמיד לבוא במגע ומשא עם פחותי הערך מהעברים, עם הקבצנים הנבזים, שמביאים עמהם אל ביתו הנקי והיפה ריח רע ורפש, והוא צריך לראות בשפלותם ונולוּתם, לשמוע את חניפותם והפצרותיהם, לראות עזותם וחוצפתם, ולא לעתים רחוקות, כי אם כמעט בכל יום. וכמה טרחנים וסרבנים הם! והעיקר, שרובם באים בידים ריקות…

אמנם יש תחבולה כנגד אלו: לנעול הדלת בפניהם ולשלוח לומר להם על ידי משרתו הנוצרי, ש“אין האדון בביתו” – אבל הנסיון הורה, שלא תמיד תחבולה זו מועילה, אין לך דבר העומד בפני יהודים מזוהמים וחצופים. אי יהודים!…

ואף־על־פי־כן – מה לא יעשה אדם בשביל פרנסה? – כובש הוא את רגשותיו המעודנים, מתגבר על גועל נפשו, והוא מתחזק ונושא את משרת הרבנות, השנואה עליו כשממית, ומתעסק עם היהודים בסבלנות רבה. כמה פעמים ביום הוא חפץ מאוד להשליך מעל המדרגות עניים טרחנים אלו, אבל הרגש האסתיטי שבו אינו נותנו להשתמש באמצעים כאלה תמיד, אם לא בשעת דחק גדול. והיהודים עדיין אינם מכירים לו טובה, ואפילו אחד מן הטובים שבהם, כגון העשיר ליזרוביץ, שולח לו בעד תעודת לידה רק שלושה רובלים בלבד, כמו לאיזה פקיד מהפקידים הנמוכים.

“ועתה – מסיים “רבנו מטעם” את מחשבותיו המרות – לך והיה יהודי…”.

*

והאברך היפה, חיים ישראל צירקין, יושב כנגד אשתו הצעירה, שואף ונושף באכזריות את עשן הפּפּירוס שבידו, ועיניו מביטות בכעס לא נוכח אשתו כי אם אל עבר אחר… גם הוא כועס על הגביר ליזרוביץ…

למה נסכל לישא את ציפה קרובתו של ליזרוביץ? בשביל יפיה? והלא לפניו היו מוכנות ועומדות כלות יפות וחכמות ממנה אלף פעמים. או אולי היה בהול על שלוש מאות הרובלים שנתנו לו נדוניא? אבל הלא הוא היה יכול לקחת גם שני אלפים רובל. חתן כמוהו אינו מוטל באשפה, כי רבים קופצים עליו בזמן הזה. הן מלבד שהוא יודע לקרוא עברית ורוסית יש גם אומנות חשובה בידו, כי למד את תורת הבוכהלטריא הכפולה, על ידי חליפות מכתבים, מהמורה הנודע לתהלה בחלק המודעות שבעתונים רוסיים; ויש לו על זה מאת רבו סמיכה נדפסת באותיות זהב.

ומפני מה בחר בנערה כציפה ליזרוביץ שאינה לא יפה ולא עשירה? משום שבטח בליזרוביץ הנודע לעשיר נדיב, שמיד אחר החתונה “יקחהו אחר כבוד” לנהל את עסקיו, בתחילה בשכר מועט, ואחר כך ישלום לו מאה רובל לחודש וגם יותר. והנה תוחלתו נכזבה. שלוש שנים עברו מיום חתונתו וליזרוביץ עוד לא נתן לו כל משרה.

אמנם, לפני איזה זמן, כשאבד כסף נדוניתו, פנה אל ליזרוביץ, והוא נתן לו עוד מאה רובל שיוכל לפתוח חנות קטנה. אבל העזרה ההיא, שהושיט לו ליזרוביץ, היתה בעיניו רק כעין התול מר. הלקבל נדבה בא אליו? הן הוא אברך בעל כשרונות, יודע בוכהלטריא, בידו לנהל כל עסקים שבעולם, והוא נותן לו נדבה. הוא, צירקין, אמנם, קבל את “הנדבה”, כמו שנאמר: “אם נותנים – קח”, אבל חלילה לו לעשות כעצת ליזרוביץ! האם הוא, המשכיל, הבוכהלטר־הכפול ובעל המחשבות הגדולות לעתיד לבוא, ישב עתה משומם ויחכה עד שיבוא איזה קונה לקנות ליטרא סוכר וחצי הליטרא נפט? הכי בשביל זה השתדך עם קרובתו של הגביר ליזרוביץ? לא, איש כמוהו לא יסתאב בענינים פעוטים כאלה. אם היא רוצה, לא ימחה בידה, תהיה לה היא חנונית, אבל הוא לא ינקוף גם באצבע קטנה…

וכן היה: ציפא היתה חנונית, והוא אכל ושתה, אבל לא עזר לה במאומה. גם לכתוב איזה חשבון לא אבה. הוא חשב לחלול הקודש, שאיש שיש לו סמיכה להיות בוכהלטר אפילו בבית־האוצר יתעסק בחשבונות של חנונית דלה.

והוא אמנם נוכח עתה, כי חכם הוא, שראה את הנולד. הוא אמר מראש, כי העסק הזה סופו לכליון. והנה עתה נבואתו נתקימה. החנות נתרוקנה וגם הפרוטה כלתה. עתה אין לו דרך אחרת כי אם לשלחה עם ילדה אל ליזרוביץ. תשב לה היא בביתו, כי הוא, ליזרוביץ, קרובה העשיר, הלא חייב לפרנסה על פי הדין ועל פי היושר, והוא, צירקין, יסע לו לאמריקה, או לקנדה. איש בעל כשרון כמוהו בודאי ימצא שם את פרנסתו ברוח. ואלא מאי? שאין לו להוצאות הדרך? אין רע אם היא תמכור או תמשכן את בגדיה הטובים ומתנותיה ושאר חפצים שיש להם, והוא יקח את הכסף ויסע לו לשלום.

אך היא הפתיה, העקשנית, ממאנת…

באמת היה הוא שמח, אילו נאותה לקבל ממנו גט פטורין. הוא חפץ מאד להסיר את העול מעל צוארו. ואמנם הצדק עמו לעשות כדבר הזה: הן מתחלה היה מקחו מקח טעות. אך, לפי הנראה, היא לא תאבה בשום אופן. לפני איזה זמן אמר לה בדרך שחוק, שאם חפץ יוכל לזרוק לה גט בפני עדים, ותהיה מגורשת ממנו בעל כרחה, ונבהלה האשה וכמעט שפרחה נשמתה מרוב פחד, ואחרי כן לא חדלה מבכי ימים אחדים. אולם גם אם לא תתגרש ממנו אין רע: הוא הלא יסע לבדו למרחקים, והיא לא תהיה עליו למשא…

אכן בטוח הוא, כי היא סוף סוף תסכים לדרישתו הצודקת, לתת לו את בגדיה ותכשיטיה להוצאות הדרך. הן היא לא תחפוץ שיפרד ממנה ברוגז, כי כשתרגיזהו, חלילה, לא ישלח לה גם מכתב גלוי, והיא לא תדע את מקומו איהו…

אמנם אומללה היא, אבל מי אשם באסונה? הלא ליזרוביץ! אם היה ליזרוביץ נותן לו משרה כבודה, כי אז ישבו כולם בשלוה וכבוד…

“אבל מה אומר ומה אדבר? – שואל ומשיב לעצמו האברך – כלל גדול בעולם: כל העשירים – חזירים…”

*

ואסתר בת הגביר ליזרוביץ יושבת על יד החלון, בוחשת בכף בספל קקאו, גם היא כועסת על אביה, על ליזרוביץ.

כל ימות החורף השתעשעה בתקוה טובה, כי אביה יתן לה בימי האביב כסף לנסוע לחוץ לארץ, על מנת שתכין את עצמה שם להכנס לאוניברסיטה; אגב, הרי חוץ לארץ – “חוץ לארץ” הוא… והיכן אפשר לראות חיים טובים כמו שם, שם… ובעוד שדמיונה מצייר לפניה את דמות אותם “החיים הטובים” שהיא עתידה להתענג עליהם שם – והנה שנה פתאום אביה את דעתו, ויודיעה שצריכה היא לדחות את נסיעתה לזמן מה. מדוע? אין זאת, כי אם חס הוא על הכסף…

נסיעתה אמנם תעלה לאביה בכסף רב. היא אינה יכולה ואינה רוצה להסתפק במועט. אבל מה בכך? הכי בעמלו ימצא אביה את הכסף? הלא גם הוא, אעפ"י שאביה הוא, בכל זאת צריכים להודות על האמת, אכספּלואטטור נורא הוא! כמה מאות פועלים עובדים שם למענו במכרה הפחמים. היא אינה יודעת בברור כמה עובדים שם, אבל יודעת היא שרבים הם…

ומה תעשה בבית אביה? התשב ותחכה לחתן? אבל היא רואה, כי הרבה בנות יושבות ומזדקנות בבתוליהן, כי אפסו חתנים מן הארץ. אמנם אביה הוא עשיר, אבל לדאבון לבה, אינו חפץ לתת נדוניא רבה ובעד אלפים אחדים גם רופא שנים לא יחפוץ בה. זה שלוש שנים מעת שכלתה את חוק לימודיה בגימנזיה, ועד היום לא מצאה לנפשה כל עבודה. לעבודת ההוראה איננה מסוגלת וגם הרבה מחברותיה העניות מבקשות עבודה ואין, והן שמחות כשתמצאנה עבודה של העתקה או עריכת לוחות סטטיסטיים, הנתונה להן מבית פקידות הַזֶמְסְטְווֹ בחסד.

והשעמום גובר עליה, מטמטם את כל חושיה ומעיק עליה כאלפי ככרי עופרת. וכשהיא לוקחת איזה ספור בידה, תאכלנה אש קנאה. היא רואה שיש בעולם נאהבות ואוהבים, והיא מיותרת בתבל, אין דורש לה…

ומי אשם באסונה? הלא אביה! הוא הביאה לעולם ואינו דואג לטובתה. אומרים עליו, כי נדיב הוא. כן, לאחרים הוא נותן ביד רחבה ומבתו יקפוץ יד.

“אין זאת כי אם לטובת ה”עסק" צריך הוא להתראות בפני אחרים כנדיב לב – אבל באמת קמצן הוא, קמצן ורע לב…"

*

וליזרוביץ יושב וקורא את הפוסטה של שחרית, ונפשו פזורה. הפפירוסה שבידו כבר כבתה, וכוס התה שלפניו כבר נצטננה, והוא לא ישית אליהם לב…

העסק דורש כסף בלי שיעור. אכן במשך הימים יהיה לעסק גדול וטוב מאוד ויעשירהו עושר רב. ומי יודע אם לא יעלה למעלה, למעלה… אבל לעת עתה הוא מוציא יותר משהוא מכניס וחובותיו רבו לאין שיעור. בטרם שיספיק לשלם בעד שטר חוב אחד והנה זמן תשלומו של השני הגיע.

כשהוא סוקר בסקירה אחת את חבריו הסוחרים, הוא רואה כי כולם רק בעלי תקוה ובטחון, וכולם עמוסים בחובות. מכל יד, מכל עבר עפים “כצפרים” שטרי חוב, וביחוד “שטרי ידידות”, וכמו בכוח הקסם הם חוללים וסובבים במחול משונה, עוברים מיד ליד וחוזרים חלילה ויחד עמהם סובב, הולך גם הראש עד כדי טרוף הדעת…

וכשרבה עליו העבודה למצוא הלואות לתשלומיו הוא, והנה פתאום נטל עליו לבקש עוד הלואות בשביל אחרים. הנסיך טרחינוב – מי יודע מה היה לו בימים האחרונים: אם רודף הוא עתה אחר פילגש חדשה, או בקלפים לא יצליח, – איך שיהיה, הכנסתו הרבה שהוא מוציא מאחוזותיו הגדולות אינן מספיקות לו והוא הולך ושוקע בחובות כאחד היהודים. שלשום שלח אל ליזרוביץ מכתב קצר: “הרוג את מי שתחפוץ, עלי העוון, אך השג למעני כרגע אלפים רובל, אם אינך חפץ שאאבד את עצמי לדעת”… כמו להכעיס, היה לו היום ההוא יום תשלומין לחוב אחר, וקשה היה לו למצוא כסף כקריעת ים סוף, והנה קפצה עליו צרתו של הנסיך. “עיניו יצאו מחוריהן”, והוא השיג את הכסף הדרוש. ואיך היה אפשר לו לבלתי השלם את בקשת הנסיך? הן על שמו נקנה מכרה הפחמים. אמנם ליזרוביץ בטוח, כי כספו לא יאבד. הנסיך טרחינוב הוא אחד מגדולי האצילים ויש לו דודות וזקנות עשירות מאוד שהוא עתיד לירשן. מלבד זאת הוא מטבעו בעל מזג רך, ועם ליזרוביץ היה טוב ומיטיב כל הימים.

אכן מה נפלא הוא, כי איש כמוהו החל לעתים תכופות לדבר על דבר אבוד עצמו לדעת – חשב ליזרוביץ. – אמנם הם בכלל עלולים לשטות זו. החיים נחשבים בעיניהם לאיזה משחק ושעשועים, ולחיי צער אינם רגילים כלל. אילו טעמו טעם של “חיי שטרות” כיהודי “עשיר” – לא היו עומדים בנסיון אפילו יום אחד…

אמנם גם הוא, ליזרוביץ, אינו חפץ בחיים סתם, כי אם בחיים של עושר וכבוד. העושר נחוץ לו מאוד, כי צרכים רבים וגדולים לו, צרכי ביתו, צרכי העיר ולפעמים גם “צרכי הכלל”… יהודי שהוא עשיר – אי אפשר לו באופן אחר… הרבה עינים נשואות אליו והרבה ידים פשוטות כנגדו.

וכאן נזכר ליזרוביץ ב“גמילות חסד” שבקש ממנו אתמול הרב…

מאוד מאוד מצטער הוא על שהשיב את פני הרב ריקם. הן הוא אוהב את הרב, שהוא מופלג גדול בתורה. אמנם חוג השקפתו צר, מד' אמות של הלכה והלאה אינו רואה מאומה, אבל – טענה ישנה היא זו… החיים משתנים לאט לאט… גם את הרב הגשמי היה חפץ להעניק ביד רחבה; אמנם רב זה הריהו, על צד האמת… נו, איננו איש כלבבו, אבל הלא סוף סוף רב הוא, ולא איזה “מאן דהוא”, אלא משכיל ומלומד גדול ודיפלום של “קנדידט לתורת המשפטים” בידו. אדם כזה – יהיה מה שיהיה – צריכים לשלם לו בעד טרחתו בעין יפה. חולשה זו – להביט ביראת הרוממות על כל בעל דיפלום – נשתמרה בלבו של ליזרוביץ עוד מימי נעוריו. ובפרט אם בעל הדיפלום הנהו יהודי. אלמלא היה יהודי, אפשר שהיה מתמנה לפרופיסור…

וכמה קרובים עניים לו ממשפחתו ומשפחת אשתו, שהוא צריך לדאוג לפרנסתם. בכל יום הוא מקבל מכתבים רבים, מקצתם כתובים בסגנון של תחנונים, ומקצתם גם בגערה ותביעה של מלוה, והם מיראים אותו שימסרו את דינם לשמים. הם מאשימים אותו, כי הוא יושב בשלוה ומתענג על רב טוב, בשעה שקרוביו גוועים ברעב ועיניהם כלות ומצפות לישועתו.

– רבש"ע, כמה פיות של אוכלים תלויים בקבצן אחד!… – חשב ליזרוביץ בלבו בשחוק של תוגה.

ובתו? מה מאוד יצר לו עליה! הוא היה חפץ מאוד כי תהיה בתו משכלת עברית. וביד רחבה שלם למורים עברים, אך כל עמלם עלה בתוהו. מטרדותיו הרבות אי אפשר לו להתעסק בחנוך בניו. עתה הוא חפץ מאוד לשלחה לחוץ לארץ כבקשתה. האמת ניתנה להאמר, כי כל זמן שהיא יושבת פה בטלה ושוממת, הוא חרד מאוד לשלומה… אחדות מחברותיה כבר ישבו במאסר. כשיעלה על לבו, שאפשר שגם בתו תהיה כלואה בכלא בודד, יאחזוהו רטט וקור, אבל מה יעשה, ואם השעה דחוקה לו כל כך?… נחוץ להמתין מאוד, השעה הטובה בוא תבוא ואז ישירו הכל שירה חדשה, שירת גאולים…

*

כשהרים מבלי משים ספר אחד, מצא תחתיו טלגרמה שנעלמה ממנו. הוא פתח אותה מהר והעיף בה עיניו, ופניו הלבינו כסיד וידיו רעדו…

הסוכן שעל מכרה הפחמים הודיעהו, כי הנסיך אבד את עצמו לדעת, ופקידי הרשות באו והניחו את חותמם על הרכוש שנקרא שמו עליו וגם על מכרה הפחמים בכלל.

רגע היה ליזר ליזרוביץ כהלום רעם, אך מהרה התאושש ויצו להכין את מלתחתו לדרך….

---

ריב "איתנים"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

בבית המדרש כל פנים מבהיקים: אהרן דוד יחנ’ס השב מארץ הנגב. נדב לוג יי"ש ועוגות.

שובו היה מאורע נכבד מאד בעיר הקטנה זלידקין, ועשה רושם גדול על כל יושביה, ומכל שכן כשנדב לוג שלם יי“ש. אורח הגון וכוס יי”ש כאחד – זהו בבחינת אֹשֶר שבאֹשֶר…

המתפללים מהרו לכלות את תפלתם ולחלץ את תפליהם. ובקצר אפים חכו לעת אשר ישוב ליב השמש שהלך לשאול כוסות אחדות מאת אחד השכנים.

גם על עשיר העיר וקצינה, הלל זלידקינר, עשתה ביאתו של אהרן דוד רושם. לאזניו הגיעה השמועה, כי אהרן דוד בא הפעם לא לפקד את נוהו, כי אם להשתקע בזלידקין. נחוץ היה, איפוא, להסביר לעצמו מה היא הסבה, שבגללה עזב אהרן דוד את עסקי קבלנותו בארצות הנגב, ובמה יתעסק פה, ולקבוע את היחס שיהיה בינו ובין אהרן דוד בימים הבאים.

עד היום ההוא היה הלל יחיד ואין דומה לו בעיר מולדתו הקטנה. הוא היה המושל בעיר ובלי מצותו לא נועז איש להרים יד או רגל.

אמנם, כמו בתארו, כן גם בחכמתו וטוב טעמו הצטין הלל מכל יושבי עירו. הוא היה כבן ששים, חסון, יפה תאר והליכותיו כהליכות אציל מלידה. בהנהגתו לא היתה מעין “התנפחות” של בעל גאוה, שמקצתה שטות ומקצתה רע לבב, כי אם אצילות טבעית, המיוחדת לאיש הנועד לעמוד ממעל לההמון. גם האיש, אשר ראה את הלל בפעם הראשונה, בטרם עוד הספיק לדבר עמו דברים אחדים, הבין כי לפניו איש מצוין. מצחו הגבוה והלבן חרוש תלמים עמוקים, עיניו האמוצות מפיקות חכמה וגאוה, לסתותיו המלאות והלבנות מוקפות זקן לבן גדול ויפה, וקולו נעים וחזק, וכלו אומר כבוד. מספרים, כי הנסיך הזקן, אשר בעסקים רבים ושונים והסב את גלגל חייו ברעש גדול, בסופה וסערה. הוא בא במשא ומתן עם כל גדולי הפריצים, והיה חוכר מהם בתי משרפות יי“ש וקונה מהם את יבול אדמתם. מעודו לא ידע אם הצליח באיזה עסק או הפסיד, כי לא אהב לעיין בחשבונותיו ותמיד בקש רק את היוצא מן החשבון, כלומר: את הכסף המזומן שבקופה. הוא לא היה נבהל להון, כי בכל עסקיו לא השכר היה עיקר בעיניו, כי אם שאון המסחר כשהוא לעצמו. נעים היה לו לדעת, כי משרתים רבים עושים רצונו, ושמו נשא על כל שפתים. בעברו במרכבתו הרתומה לשלשה סוסים על פני הדרך העולה מזלידקין לעיר המחוז ולנגדו עגלות טעונות דגן, היה שואל את העגלונים, למי המה מובילים את הדגן. הוא, גם בטרם יגידו, ידע כי לו יובל הדגן, אך נעים לו לשמוע מפיהם, כי המה מובילים את הדגן אליו לבית משרפות היי”ש, אשר בעיר פלונית. הוא נוסע הלאה ורואה עגלונים מובילים חביות מלאות יי“ש והוא שואל: מאין ולאן? והם עונים אותו, בהסירם את כובעם: מבית משרפות היי”ש אשר לך באחוזה פלונית אל האוצר שבעיר פלונית, וזה יפה בעיני הלל מכל הרוחים שבעולם.

אולם זה שנים אחדות אשר חדל הלל מרדוף אחרי עסקים. לא מפני שירא מהפסד, אחרי הפסידו בעסקים אחדים סך עצום, כי אם יען שאיזה זמן אחזהו השעמום לרגלי מיתת בו יחידו. ירחים אחדים גבר היאוש בקרבו וימאס בכל שאון החיים ובכל עסקי העולם הזה. אמנם כעבור איזה זמן רפתה ממנו רוח היאוש, אבל הזריזות, שהיתה לו מלפנים, לא שבה אליו עוד. מעט, מעט עזב את כל עסקיו ויסתפק רק בחכירת בית משרפות היי"ש ובית המרזח אשר בזלידקין עירו. אכן מגדולתו לא נגרע מאומה, וכמאז היה הלל הפטרון היחידי בעיר. עוד גם היום כשאיש מקניט את אשתו על כי החסירה או העדיפה מלח בתבשיל הגריסין שהגישה, וענתה לו הנעלבה: “ראה את המפונק הזה, גם הוא חושב את עצמו להלל זלידקינר, עוד מעט וידרש כי ידיחו לו גם את הרצפה בכל יום”.

ולפי מצב יושבי זלידקין בימים הקודמים הטובים היו באמת צריכים לפטרון, שיסוכך עליהם ויגן בעדם מכל צר ומשטין. בחכמתו ובהשפעתו על הפקידים, וביחוד על סוכן האחוזה, הצליח פעמים רבות למתק את הדינים שהיו מתוחים על אחיו יושבי עירו.

בזלידקין, כידוע, אי אפשר לבני ישראל להתקים בלי חטא: אי אפשר לבלתי החזק מעט יי“ש לצרכי האכרים הבאים עמם במשא ומתן, והחנונים נהגו מימות עולם לקחת בשותפות תעודה אחת למכירת טבק ולתלות את התעודה על פי גורל פעם בחנות האחד ופעם בחנות השני ועם כל זאת החזיקו גם שאר החנונים ליטרות אחדות טבק בחנויותיהם באיסור. המפקחים על המכס ידעו פשעי בני ישראל ויעלימו עיניהם מהם, אלה מעצלותם ואלה ממדת הרחמים, בידעם כמה קשים מזונותיהם של ישראל בערים הנכחדות, אך לפעמים קרה כי מפקח חדש בא להראות את כחו וגבורתו וממשלתו וילכד ברשת את אחד החוטאים שמכר כוס יי”ש או ליטרא טבק בלי תעודה, אז נזדעזעה זלידקין כולה ת' אמה על ת' אמה, והלל זלידקינר הזדרז וילבש את בגדיו החמודות, ויסרק את פאותיו וזקנו, וילך ויתיצב לפני סוכן האחוזה, והסוכן מהר להזמין את הפקיד “החרוץ” אל שלחנו ובדברי טעם ודעת הטה את לבו לקרע את כתב האשמה ולחדל מבקש עונות.

הלל היה ראש החברה “קדישא” לא על פי בחירה. הבחירה היתה בזויה בעיני הלל והיה חושב לו לבזיון לעמוד על הבחירה. לפי דעתו הכבוד יקר הוא רק אז, כשהוא בעצמו לוקחו כחפצו, ושאר הבריות עומדים מרחוק ואומרים: יישר! וכן היה הדבר נוהג מימי קדם, עוד מימי אביו שהיה גם הוא ראש בעדתו, ומעולם לא עלה על דעתו ועל דעת בני העיר, כי אפשר שיהיה סדר אחר והנהגה אחרת. מה שהיה מעולם הוא יהיה עד העולם, ואין כל חדש תחת השמש.

עתה, בבוא אהרן דוד לשבת בזלידקין, נוסף על יושבי העיר עוד “גדול” אחד חדש, כי עשיר הוא ויודע את העולם, כי עבר בארצות רחוקות ודבר היה לו עם בנאים ומודדים, פקידים ושרים.

אהרן דוד היה כבן ארבעים וחמש, גבה הקומה ופניו מלאים ואדומים. זקנו קטן ושחור ועיניו שחורות ומבריקות. הוא היה ממשפחה נמוכה. אביו היה מלמד עני ואמו מבשלת לכל חתונה וסעודות חברתיות. ודוד היה לו פוקק את סדקי הבתים באזוב רך בעד שכר מועט. אולם אהרן דוד עצמו היה מתנהג כעשיר ומעורב בדעת עם הבריות. בשובו בכל שנה לפקד את נוהו, היה ביתו מלא אנשים אשר השתעשעו עמו בשיחה של רעות, ולעתים קרובות היה מגיש לפניהם צלוחית יי"ש ומיני תרגימא.

הלל זלידקינר חש מהר, בבוא אהרן דוד להשתקע בעיר, כי תקיף חדש הופיע. ואחרי שהתיעץ בנפשו, החליט, להקריב את אהרן דוד אליו בדרך שלום ולהכניעו שיהיה כפוף לו.

– אנוכי אתן לו כבוד ויקר – חשב הלל, – והוא אל נכון ידע ויבין, כי גדולתי למעלה מגדולתו, הוא יבקרני בביתי, וגם אנכי אסור לפעמים אל ביתו ועמו אפשר לשוחח, כי נבון הוא, לא כבני זלידקין הפראים. הם אינם יודעים כי יש בעולם גנרלים, מסלת הברזל לסוסים ובנינים בעלי שש מכפלות, ואהרן דוד ראה את התבל, עמו יש מה לדבר. אפשר יהיה ללוות ממנו כסף בתור גמילת־חסד, או אולי ברבית מועטה… בימים האחרונים מחסור הכסף ילחצני מאד ועלי להשיג דגן בעוד מועד לבית משרפות היי"ש.

הלל נגש אחר התפלה אל אהרן דוד ויתן לו ברכת “שלום עליכם” בפה מלא ובמאור פנים, וישב עמו רגעים אחדים בבית המדרש וישאלהו לשלום מכיריו, אשר ראה אהרן דוד בערי הנגב. אהרן דוד הציע לפניו, כי יטעם מהיי“ש, אך הלל השיב תודה בשפה רפה ויאמר: כי ראשו יכאב עליו ואיננו יכול לשתות יי”ש. אולם זאת היתה רק אמתלא, כי באמת היתה שתית היי"ש בבית המדרש נבזה בעיניו ואיננה ראויה לאיש כמוהו. תחת זאת הבטיח הלל לאהרן דוד לבוא אליו בערב, כאשר יפנה מעסקיו, לבקרהו בביתו.

אהרן דוד שמח על הכבוד הזה, אשר הלל אומר לעשות לו, ויאמר כי בכליון עינים יחכה לבואו וכי גם פריידה אשתו תשמח על בואו מאד.

כאשר ספר אהרן דוד לפני פריידה את הכבוד אשר חלק לו הלל וכי נכון הוא לבקר בערב גם את ביתם, שמחה האשה שמחה גדולה, כי לכבוד כזה לא זכה גם אחד מיושבי זלידקין. מעולם לא נשמע כי תדרך כף רגל הלל על סף אחד מיושבי העיר, מלבד לחתונה היה בא ושוהה שם רגעים אחדים ויוצא וגם זה נחשב לזכות גדולה לבעל השמחה, ועתה הוא נכון לבוא אל אהרן דוד בערב סתם. אין זאת כי אם גדול אהרן דוד בעיניו מאד.

פריידה היתה עסוקה כל היום להכין את הכל לכבוד האורחים. פעמים רבות סדרה את הכסאות ותחלף את המפות על השלחן, כי לא ידעה להחליט איזה סדר ואיזה מפה נאה יותר, ויהי לבה נוקפה פן לא יעלו יפה המרקחות והמגדנות אשר תגיש לפני הלל ולפני אסתר אשתו.

ב

והשעה המקֻוָה באה.

הלל ואסתר אשתו הופיעו בבית אהרן דוד בערב. פריידה נמסה מרב שמחה, ותגש את כל מרקחיה, אשר רקחה לבעלה, לפני האורחים הנכבדים, גם הראתה להם את שעון הזהב וגם את האצעדה אשר הביא לה אהרן דוד למנה וגם את המכונה הקטנה המזמרת מאליה, אשר הביא אישה לבתה הקטנה. ומה מאשרה היתה כי “מבינים” כמוהם שבחו את המרקחות ואת המתנות, וגם אל המכונה הקטנה נגע הלל באצבעו ויניע ראשו בשחוק רצון.

שעה ארוכה ישבו וידברו על החדושים שראו שניהם בערים הגדולות. הלל היה גם בעיר המלוכה וראה גם את ארמון המלך. כל אחד תאר לחברו את החיים הסואנים אשר שם בתמונות נהדרות ומלבבות מאד. כל אחד המציא כיד דמיונו הטובה עליו המון גוזמאות ודברי הבאי לפאר ולקשט בהם את ישיבת הכרכים, שהם מעין גן עדן התחתון לדעתם. אהרן דוד ספר כמה מאורעות שהיו לו עם פקידים אחדים, אשר מתחלה לא קבלו את פניו בכבוד כראוי ולא אבו לעשות את בקשתו, אך הוא אִיֵם עליהם וגם גער בהם בנזיפה על התרשלותם מעשות את חובתם ולקיים מה שכתוב בספר החוקים, עד כי ראו כי לא בן כפר הוא וכי כחו בפיו, וישנו את טעמם ויתרפסו לפניו.

– מה נאמר ומה נדבר – אמר הלל באנחה, – אין ספק שמאושרים המה אלה, אשר גורלם נפל להם בנעימים לשבת בעיר גדולה. ואנכי תמיד נשאתי את נפשי לשבת בעיר גדולה. שם הלא מצאתי עסקים גדולים, קבלניות גדולות ולא נצרכתי להסתפק בעסקים קלים ונבזים כיום הזה. אך מה אעשה? והנסיך על אפי ועל חמתי האיץ בי תמיד לחכר ממנו את החכירה הארורה, ואין למרות פי שר גדול כמוהו. אולם עתה אחרי אשר הנסיך הזקן מת, והנחלה באה אל בן אחיו הצעיר, אני אומר לעזוב את החכירה, אם לא יוריד הרבה במחירה. טוב לי לנסוע לעיר המלוכה, כי יש לי שם מפתח לעסקים טובים ונכבדים. רב לי לטפל בעסק של קבצנות!

אהרן דוד ידע, כי הלל לא אמת ידבר. הוא ידע ברור, כי גם אם יעלה הנסיך הצעיר את מחיר החכירה לא יעזבנה הלל, כי העסק הוא “עז זהב” ממש והלואי שמצא הוא, אהרן דוד, עסק כזה, כי אז היה מודה ומשבח להקב“ה. הוא היה מתעשר מהעסק הזה בשנים אחדות, ומה שהלל לא נתעשר ממנו עד הנה, הוא מפני שהלל אינו יודע איך לנהל עסק. אולם, חלילה לו להסיג גבול רעהו. הוא לא יעשה כדבר הזה וגם לא יחפץ להעלות על לבבו מחשבת פגול כזו. גם יודע הוא אהרן דוד, כי סוכן האחוזה, סטפן איבנוביץ, אוהב את הלל והוא לא יתן את החכירה לאחר גם אם ישלמו בעדה כפלים. אבל לחנם יחשב הלל, כי יוכל לרמות אותו, להאמין שהוא מפסיד בעסק החכירה. – “אנוכי, ב”ה, אינני נער קטן – חשב אהרן דוד בלבו, – ולרמות אותי לא נקל כל כך”.

– גם ממני יכבד מאד להתרגל לישיבת עיר קטנה – ענה אהרן דוד גם הוא ברמיה. – אך פריידה שלי, שתחיה, לא תתנני עוד להתרחק מפה. היא שמעה, כי הליטאים הנוסעים אל ערי הנגב עוזבים את נשותיהם ובוחרים להם ממיטב בנות אוקרינה, והיא יראה פן אבחר גם אני בדרכיהם לעת זקנה.

– שקרן! – קראה פריידה בפנים צוהלים, – אתמול הלא אמרת, כי אתה קצת בחיי נדודים, והיום באת להטיל האשמה עלי.

– קרוב יותר לשער – אמרה אסתר גם היא בשחוק (אסתר היתה אשה חולנית, בת רב גדול ומתגאה מאד ביחוסה), – קרוב יותר לשער, כי ר' אהרן דוד ירא פן תבחר פריידיל בבחור צעיר לימים. הן היא, בלי עין הרע, יפה כ“בת מלכה”; איש לא יאמין, כי לה בת בוגרת.

פריידה, אשר לא הבינה כי אסתר לצון חמדה לה, הקפידה ותאמר: – ברוך ה', גם בעת שהייתי צעירה לימים לא רדפתי אחרי הבחורים, ואף…

– הכי יש איש שיטיל ספק בזה? – מהרה אסתר לשסע אותה בדבריה, – זהו למעלה מכל ספק. הלואי שתהיינה כמוך כל בנות ישראל. אבל למה יאמרו הגברים, כי הנשים צריכות לירא פן יעזבון? אולי צריכים המה, הגברים, לירא פן תעזבנה אותם הנשים? אדרבה, יסעו נא המה אל כל אשר יחפצו ורק ירבו לשלח כסף לנשיהם.

– לכל שונאי ציון חיים כאלה! – קראה פריידה, אשר יראה פן יפתו את אישה לנסוע עוד הפעם למרחקים. יהיו נא שבתותיהם ומועדיהם נשבתים כמו שנשבתו תמיד שבתותי ומועדי, בעת שהיה אהרן דוד שלי נודד בארץ נכריה. גם יום חג היה לי לתשעה באב, כי נפקד מקום בעלי על יד השלחן. בבית המדרש כל הנשים מביטות בעד הסדק לעזרת האנשים, ואנכי לא יכולתי לשים עיני שמה, כי את מי אראה שם? הלא רק אנשים זרים. מקנאה הייתי גם בפחותה שבפחותות, בעניה בעניות, אל נא ייסר ה' אותי בעד פשע שפתי. כלן יושבות יחד עם בעליהן ושמחות באשר נתן ה' להם ואנכי כעגונה ונדחה.

– אמנם צודקת מאד – אמר אהרן דוד, – והאמת אומר לכם, כי נפשי שבעה נדודים למכביר, ומה יועילו לי העסקים הגדולים והפרנסות הגדולות אם אנכי תמיד כערער בערבה ובני גדלים ככמהין ופטריות באין מורה דרך. בעזרת ה' אמצא גם פה לחם חקי, ואם ירצה השי"ת יוכל להנחילנו גם עשר, ואם לא, נסתפק במה שיחננו, ובלבד שלא אצטרך להיות נע ונד.

מקצת אמת היתה בפי אהרן דוד, אך לא כולה. הסבה העקרית אשר עצרה בעדו לבלי נסוע עוד לארצות הנגב ולהתעסק שם בעסקי קבלנות היתה זאת: בשתי השנים האחרונות לא הצליח שם במעשהו, ובשנה האחרונה כמעט יצא נקי מכל נכסיו, כי אחר שגמר את עבודתו, מצא בה המהנדס מומים, ואהרן דוד נאנס להרס בנינים אחדים ולבנות מחדש והמהנדס יצא לערער עוד הפעם. עוד מעט והוא היה בין המצרים ואבד לו גם כסף האחריות שהפקיד בידי הממשלה על הקבלנות, לולא, על פי איזה מקרה, העבירו את המהנדס ממשמרתו ובא אחר תחתיו, אשר נטה כלפיו¹ חסד, כמובן לא בחנם, ויתן לו תעודה, כי העבודה נשלמה כהוגן. וככלות החשבונות לא נשאר לו רק חמשת אלפים רובל ועוד איזה מאות, שנצלו כמו מתוך השרפה.

אז נפל פחד על אהרן דוד ויירא מאד משלוח עוד ידו בעסק קבלנות, ויגמר בלבבו לשוב לעיר מולדתו ולבקש עסק בֵּיְתִי, שיהיה בטוח מהפסד.

– בחמשת אלפים שקל – חשב אהרן דוד בלבו, – אוכל לעשות עסק הגון בזלידקין. הן שם הכסף המזומן יקר מאד. גם ה“בטוחים” משלמים רבית שלשים או ארבעים למאה. גם אם לא אנקוף אצבעי יביא לי כספי שכר רב, ואוכל לשבת בשלוה ובכבוד ולא לפחד תמיד מהמהנדסים, ימח שמם.

זאת היתה הסבה, אשר בגללה בא אהרן דוד להשתקע בזלידקין, אך מיראה פן ישפל ערכו בעיני הלל אם יגיד לו האמת, בקש ומצא לו אמתלא.

ג

יותר ממה שדברו יושבי זלידקין באהרן דוד אורחם, נשאו ונתנו על דבר הנסיך הצעיר הבא אל העיר, בקוותם, כי על ידו תבוא להם ישועה ונחמה, שפעת ברכה ופרנסה רבה. בעלי הדמיון בדו אגדות מלבבות, כי אוהב הוא מאוד את היהודים. יש אשר אמרו, כי הוא אהב נערה עבריה וגם אמר לשאת אותה לאשה, אך היא לא חפצה להמיר את דתה ועל כן בטל השדוך, אולם אש אהבתו לה עוד יוקדת בלבו, והיא שהפיחה בו אהבה גם לישראל עמה. אחדים הצטערו כמעט על אשר לא המירה הנערה האהובה את דתה, כי אז בהיותם קרובים קרבת משפחה עם הנסיך היו יכולים לדרוש ממנו במשפט שיחזיק בידם – כי לולא הם היה הוא שרוי בלא אשה. אבל כל יושבי זלידקין היו בטוחים, כי גם עתה יעשה עמהם חסד, ובפרט אחרי ששמעו הלל ועוד אחרים מזקני העדה, שבאו לקבל את פניו בלחם ומלח, מפי הנסיך, כי כל המשלמים לו מס הקרקע קרובים הם ללבבו ונכון להגן עליהם מבלי הבדל בין לאום ולאום.

יושבי זלידקין נודעים בכל הפלך כבעלי בטחון משונים. אף אלה שעברו עליהם רב שנותיהם בעמל וחוסר לחם, גם הם לא יחדלו מהאמין, כי לרגלי כל שינוי שיבוא, יִוָשעו כרגע תשועת עולמים, ומה גם במקרה גדול כזה, שאחוזת זלידקין באה פתאום לרשות נסיך צעיר, האין זה אות ומופת, כי רחם ה' את יושבי זלידקין, ושלח להם גואל ומושיע?

אולם לוא שמעו יושבי זלידקין את השיחה שהיתה בינו ובין סוכן האחוזה בשבת הראשונה אחרי בואו, כי אז הבינו כי אך שוא תקותם.

בשבת ההיא היה האויר צח וחם, ואור נעים שפוך על כל הארץ. השמש כמו הביטה באהבה וחמלה על הארץ, בטרם תפרד ממנה לירחי הסתו והחרף. בגן הנסיך, בין שדרות עצים יפים והמון פרחי חמד, התהלכו ילדי בני ישראל, נערים ונערות. כלם לבושים בגדי שבת, כלם שמחים ועליזים, ומפה ושם נשמע קול מצהלות או לחש, סוד שיח אהובים, אשר מצאו להם פה מקום לדבר דברים אחדים, בהסתתרם מעין ראי, באחת הפנות הנשכחות מני רגל.

הגן היה יפה מאד. בו היו עצים מארצות רחוקות. שבילי הגן וסוכותיו נערכו בטוב טעם ודעת, כי הסוכן הזקן אהב מאד לטפל בו, ולא היה עץ אשר לא פקד אותו ולא משמש בו, וכמעט ידע את דברי הימים של כל עץ, מתי נֻטע ואיך גדל.

ובעת ההיא התהלך בגן גם הסוכן. בפנים מאירות ענה על הברכות שברכוהו המטיילים. אף כי זקן היה האיש, בכל זאת עוד היו פניו רעננים ובריאים ועיניו מפיקות חכמה וזריזות.

בעברו במסלה, המובילה אל הסוכה העשויה מצמחים המתעבתים ומתפתלים ועולים וסובבים אותה סביב, סביב, והנה מצא נער עברי אחד מטפס ועולה על עץ.

מה היה חפץ הנער? הבקש לשלוח יד בקן אשר תלוי בראש העץ או אמר רק להתרומם מעל הארץ, אשר רבותיו לא יתנו לו מנוחה עליה בענותם אותו בספריהם ורצועותיהם?…

בראות הנער את “הפריץ”, מהר לרדת מן העץ ובקפצו קרע את מעילו אשר תפרו לו מבגד ישן וגם אחת מציציותיו נפסלה, וענפי העץ השמיעו קול שבר.

הנער אמר להמלט כרגע על נפשו, אך הסוכן הזקן קראהו לגשת אליו, והנער לא נועז למרות את פי “הפריץ”, שהגדולים נשמעים אליו ומפחדים ויראים מפניו.

– מה עשית, נער? – שאל הסוכן את הנתפש בשפת רוסיא.

הנער הוריד לארץ ראשו, שם את אצבעו בפיו ואת עיניו השפיל.

הצעירים והצעירות המטיילים בגן, בראותם את הסוכן מדבר עם הנער, קרבו ויעמדו מסביב.

– הידעת מה זה? – שאל הסוכן את הנער, בהראותו באצבע על העץ, – אתה לא תבין את שפתי? טוב, אנכי אדבר עמך עברית.

והסוכן הציע לפני את שאלתו בשפה שחציה אשכנזית וחציה זרגון.

– עץ, – ענה הנער, בהביטו במבט מתגנב אל הדובר בו.

– כן, נער נבון אתה, אבל התדע מה הוא עץ?

כל הנאספים הביטו בתמיה אל הסוכן, כי לא הבינו את שאלתו, וכי מי לא יודע מה הוא עץ? עץ הוא עץ, “ותו לא מידי”.

– העץ – אמר הסוכן – הוא רע אהוב לכל אדם. הוא סוכך עליך באהבה בבואך להנפש תחת צילו. הוא יטהר את האויר ויבריא את הגוף וגם לעיניך ינעם בהביטך אליו ואל עליו הירוקים, ואתה טרם תדע את כל זאת, ועל כן תחת להביע לו תודה תבוא לשבר את ענפיו הרכים. הלא הענפים בניו המה, ובכה יבכה העץ כאשר תכרית את זרעו ולפעמים יגדל צערו, עד כי ייבש וימות. אתה מצחק לדברי? התאמר כי התולים עמדי? למד והשכל וידעת כי גם העצים כבני אדם שמחים אם עושים עמהם טוב ומצטערים ובוכים אם עושים עמהם רע. הם אמנם לא ישמיעו קול בוכים, כי פה אין להם, אבל מי זה יתאכזר על הָאִלֵם האומלל לעשות עמו רע? המעט ממנו כי לא יוכל לדבר כמוך, כי עוד תבוא לגזל מעליו את לבושו, את עליו הירוקים ולהמית את בניו הנחמדים, את ענפיו הרכים? התוסיף עוד בימים הבאים להרע לעץ?

– לא אוסיף, – ענה הנער ופניו צהלו, בהבינו כי עוד מעט וחדל הפריץ ממוסרו ויעזבהו חפשי.

– ראה, אל תוסיף עוד לעשות כדבר הזה, – אמר הסוכן בקול נגיד ומצווה, – והזהר מאד מפני מיקיטה, שומר הגן, פן יאספך אל הרפת ויסגרך יחד עם הפרות.

ברגע ההוא נראה שם הנסיך הצעיר. פניו היו מלאים ויפים, אך מבט עיניו האמוצות קשה ולא־ נעים. בראותו אותו פסק הסוכן מדבר עם הנער, ויפן אליו וישאל לשלומו.

הנער החוטא ושאר הנאספים מהרו ללכת משם.

– מה קרה פה? שאל הנסיך את הסוכן.

הסוכן ספר את המאורע לפניו בשחוק.

– כדאי לסגר את הגן בפני היהודים, אמר הנסיך.

– מדוע? – שאל הסוכן בשחוק קל.

כך… וגם את העצים לא ישברו.

– אמנם מאד אחמול על העצים, – אמר הסוכן – אנכי הרבה עמלתי לטעת אותם ולגדלם, ובכל זאת קרוב אל לבי גורל האדם.

– היהודים אינם קרובים אל לבי, – אמר הנסיך במרה.

– אדמה, כי זאת היא יען כי אינך יודע את היהודים וזרים לך פניהם ולשונם, תנועותיהם ומנהגיהם. אבל אחרי אשר תלמד לדעת את דרכם תוכח, כי גם המה ככל האדם. האמת אגיד לך, אדוני, כי גם אנכי מלפנים תעבתי אותם, אבל בשבתי עמהם שנים רבות חדלתי משנוא אותם, ויש אשר גם יכמרו רחמי עליהם בדעתי מה רע ומר מזלם וכי בכל זאת עוד נמצאו בתוכם רבים בעלי מדות טובות ובכלל הם נבונים וחרוצים.

– אין לי חפץ בהם ובמעלותיהם הטובות, אמר הנסיך, – כסף רב הייתי נכון להוזיל מכיסי לו יכולתי לטהר את אחוזתי מהארבה הזה.

הסוכן החריש. הוא אמנם לא היה שונא את היהודים וגם דרש טובתם, אבל להלחם בצורריהם בחרף נפש לא אבה, ובראותו כי דברי הנסיך חזקים הם, חשב לטוב לחדול מדבר בשאלה זו.

ד

בבית המדרש נכון העם להתפלל תפלת נעילה.

השמש פנה. בצד מערב יפיצו נרות הדונג אור כהה, כי שם כמעט חשך היום. הלל זלידקינר עלה על הבימה שלפני ארון הקודש ויפתח את דלתותיו ויקרא הוא ואחריו כל העם:

– אָבינו, מלכנו! פתח שערי שמים לתפלתנו!…

כל אחד מהמתפללים חש בנפשו, כי נשמה יתרה באה אל קרבו וכחות חדשים נוספו לו. עוד מעט ויכלה הצום והנה הגיעה השעה לכלות את החשבונות עם המקום ברוך הוא. בעת רצון כזו הוא יכול לפתוח גם שערי “כתר המיומן” ולהתיצב לפני ההוא טמיר ונעלם ולדבר אתו, כביכול, משפטים, לדרוש ממנו עלבון אומתו הבזוזה והנדחה ועלבון ירושלים עיר הקודש: מדוע “כל עיר ועיר על תלה בנויה, ועיר האלהים משפלת עד שאול תחתיה”? מדוע פרנסת עם ישראל כל כך קשה ומרה? אמנם, חטאו בני ישראל, אבל מה המה העמים האחרים? הכי המה צדיקים? מדוע לא יפשפש במעשי אדום ועמלק, ורק על ישראל, אשר ידע מכל משפחות האדמה, יפקד עונותיהם?

כאלה וכאלה יכינו את עצמם המתפללים לדבר לפני קונם, כי עתה הגיעה השעה, עת הרצון. בני ישראל צמו כל היום, התפללו והתודו, ועת לבוא על שכרם.

אך אהרן דוד לבדו היה טרוד במחשבות אחרות…

הוא לא היה חזן, אבל מתפלל יפה. קולו היה רך ונעים והעיקר בעל “עברי” גדול. כל מלה ומלה יוצאת מפיו מלוטשת ומברקת. את כשרונו לא הוזיל אהרן דוד, כי רק אחרי הפצרות ופתויים רבים היה עובר לפני התבה ביום חג ומועד.

אולם לתפלת נעילה היה תאב להתפלל. תפלת נעילה היא אחת בשנה ובאה כאפיקומן אחר כל התפלות ועל כן היא “חתיכה ראויה להתכבד”, ובה הלא אפשר להראות כח וגבורה.

אפס אהרן דוד נסה להונות את נפשו, כי לא בשביל זה הוא תאב לתפלת נעילה, כי אם קנא יקנא לכבוד התפלה הנעלה הזו, שידידיה הזקן מחללה, בעברו לפני התבה.

ידידיה הזקן – אי שמים! לא קול ולא “עברי”, כי אם חציפות ועזות. גם מלפנים, בעת שלא היה עוד זקן, היה קולו כקול חרש הנשבר, ועתה אחרי שכל שניו נשרו, לא יבטא גם את המלות כהוגן, ובכל זאת הוא בא לעבור לפני התבה ולהתפלל לא “התחלות” או “שחרית” כי אם תפלת נעילה; התפלה שכלה זהב טהור, קדש הקדשים, ועל ידו היה יהיה בית המדרש לבית משחק, לועד של לצים ודוברי מהתלות, כי מי יעצר את פיו משחוק בשמעו את קולו של ידידיה ובראותו את תנועותיו?

ובמה זכה הזקן הזה, כי יתנו לו לתעב את התפלה בקולו המאוס? מדוע לא יתקומם העם נגד העול הזה. כי יחללו את קדשיו לעיניו? מדוע לא נמצא גם אחד, אשר יאמר אליו רד? רק יען כי הלל קרוב לו וזכותו מגינה עליו. אבל מדוע ישאו פנים כל כך להלל? הן “רציחה נוראה” היא, שכל הרוצה ליטול את השם חזן בא ונוטל. נחוץ מאד לעמוד בפרץ להציל את כבוד ה“העמוד” מידי מחלליו.

– לו התפללתי אני תפלת נעילה, כי אז היה לב כל שומע מלא עונג ורוממות הנפש. כלם היו יודעים ומרגישים כי הם מתפללים תפלת נעילה, ועתה תפלתם תועבה, – חשב אהרן דוד.

המחשבה הזאת לא הרפתה ממנו כל עת התפלה. נדמה לו, כי העולם באמת חרב רק בחטאו של ידידיה, כי עבר לפני התבה.

גם רגע אחד לא עלה על לב אהרן דוד לפשפש במחשבותיו ולראות אולי אהבת עצמו תתעהו. הוא האמין בכל לבו כי רק לטובת ה“עולם” הוא מתכוין, ולכבוד ה' ובית המדרש הוא מקנא.

הוא בקש לצאת לרגע במחאה על מעשי ידידיה, אך לא מצא עוז בנפשו, אחרי שאורח הוא ותמול בואו. ומלבד זאת ירא פן יחשדוהו, כי צורר הוא לידידיה מחפצו בחזנות.

בכל עת התפלה ישב אהרן דוד ויגחך בנפש מרה. לעתים כאשר הרים ידידיה הזקן את קולו המרוסק, מלא אהרן דוד ועמו אחדים מליצני הדור את פיהם שחוק.

הלל הרגיש בזה והקפיד, אך לא דבר דבר.

בשוב אהרן דוד הביתה, אך הספיק לברך את ביתו מהר להוציא את רוחו וכעסו לפני אשתו על השערוריה אשר נעשתה בבית המדרש, כי נתנו לידידיה הזקן לעבור לפני התיבה. הוא דבר בחם ובהתלהבות, כי נגע הדבר עד הנפש.

פריידה התפלאה מאד על כי בעלה מתרגש כל כך ותאמר:

– תשאר נא לנו דאגה זו, אב הרחמן! ב"ה, כי עבר עלינו הצום בשלום, עתה בודאי יחתם ה' לנו ולכל ישראל שנה טובה.

– אבל חלול בית המדרש!… – קרא אהרן דוד, – הן נדמה לי, כי לא יום כפור הוא היום הזה, כי אם שמחת תורה. מסביב שחוק והוללות, ואין איש יודע מה ולמה הוא מתפלל.

– ולמה תדאג אתה על זה יותר מהכל? – שאלה האשה – הלא אותך בקשו להתפלל בימים נוראים ולא רצית, ולמה תכעס עתה כי התפלל ידידיה?

הדברים האלה הנאמרים לפי תומם נגעו בפצע האיש ויביאוהו לידי כעס.

– לכי דברי עם ידידיה… קרא אהרן דוד ברגז. –

– ומדוע לא תחפצי להבין – הוסיף האיש בלשון רכה, – כי הם, הפראים, יראים מהלל, ועל כן הם נושאים פנים לידידיה הזקן קרובו. אבל אנכי, ב“ה, אינני ירא מהלל, ועלי למחות נגד התועבה הזאת. ב”ה, אני נותן לבית המדרש לא פחות מהלל וכל מה שאני נודר אשלם במועדו ובזמנו, ומי יעמוד בפרץ. אם לא אני?

פריידה לא ענתה עוד דבר, אף כי בלבה לא רצתה את דעתו. עניני הצבור היו זרים לה. היא ידעה כי כל אדם מישראל חייב לתת את נדבתו לצרכי הצבור, וכל המרבה הרי זה משובח, אך מי ינהיג את הצבור ואיך ינהיג – השאלות האלה אינן נוגעות לה. ולפלא היה בעיניה, כי אישה, שהוא חכם גדול, לדעתה, בא להתערב בעניני צבור ולעורר שנאה וקנאה. מה בצע לו, לאהרן דוד, בכל אלה?

אהרן דוד לא חדל מהדבר הזה עד כי הצליח לעשות לו “צד”, מפלגה מתנגדת. ובליל הושענא רבה, אחר אמירת תהלים ואחרי בחירת בוררים בקלפי לחברה־קדישא, הציע אחד מעזי פנים שבמפלגת אהרן דוד, שישימו לחק ומשפט, שלא יעיז איש לעבור לפני התבה בלי רשות הגבאי.

הלל היה גם הוא בבית המדרש באותה שעה, וגם הוא הסכים לדבר הזה. אך בקרב לבו הקפיד. הוא ידע כי רק אהרן דוד הוא המסית וכונתו לבטל את האוטוריטט שלו.

ביום שמיני עצרת בבקר הלך הלל לבית אהרן דוד ל“קדש”. בתוך הדברים הסב אהרן דוד את שיחתו על דבר חק החזנות. אהרן דוד רצה להוציא מלב הלל, שלא כון לפגע בכבודו.

– ידידיה שלי, ענה הלל ויגחך, – אמנם שוטה הוא ובזה איננו נופל מכל החזנים.

אהרן דוד הבין, כי אליו נטוי העוקץ, אבל צריך היה לשים פנים כאלו אינו מרגיש…

ה

בליל שמחת תורה לפני ההקפות ישב אהרן דוד בבית הלל ועמו כל חברי החברה־ קדישא, שבאו לחלק כבוד להלל, שהוא ראש החברה, כי חק הוא ליושבי זלידקין מימי קדם לברך בערב ההוא את ראש החברה קדישא ולהובילו תחת חפה להקפות בשירים ובמחולות.

את אהרן דוד הושיב הלל בכבוד בראש הנאספים ויאמר לו “לחיים” בפה מלא ויברכהו בברכות רבות, ישועות ונחמות, ואהרן דוד השיב לו אף הוא בברכות רבות ובפנים מאירים ושמחים.

אולם בעת ההיא באה תולעת הקנאה לחטט בלב אהרן דוד.

הלל לא נבחר לראש החברה, כי אם בכח “החזקה” הוא מושל בה. כי מלפנים בהיות עוד אביו ראש החברה באו החברים לידי התפעלות עזה לרגלי “הכבודים” שהוגשו לפניהם על שלחן ראש החברה, ויחליטו לתת את משרת ראש החברה לו ולזרעו אחריו עד ביאת הגואל, ויכתב הדבר בפנקס לזכרון לדורות עולם.

והלל, אשר גם מלבד זאת היה מושל יחידי בצבור ועושה בו כל מה שלבו חפץ, היה סומך על “החזקה” לכהן בתור ראש החברה, ויושבי זלידקין קבלו את מרותו בלי כל ערעור.

אבל עתה עלה על לב אהרן דוד לערער על “החזקה”. הוא אמנם ידע, כי לו היו בוחרים לראש החברה על ידי בוררים, כי גם אז היו בוחרים בהלל, כי מי גדול ממנו בעיר? אבל, לכל הפחות, היה הלל יודע, כי בני העיר בוחרים בו והיה מכיר להם טובה בעד הכבוד שהם חולקים לו, תחת אשר עתה הוא לוקח את המשרה בחזקה, והמה כעבדים נרצעים בעיניו; משל ימשול בהם וגם לא יכיר להם טובה.

– ומי יודע אם באמת היו בוחרים בהלל? – הוסיף אהרן דוד לשאל את עצמו אחר זמן מועט, – במה נופל אנכי ממנו? חכמה יש הרבה יותר בי מאשר בו, וגם יודע אני תורה יותר ממנו. ואלא מה – יחוס? ישראל בני מלכים הם. ומה הוא עושה לטובת החברה? רק שם ראש החברה נקרא עליו, ואיננו נוקף גם באצבע קטנה לעשות למענה דבר. לא כן לו הייתי אני לראש החברה, כי אז שמתי לבי להביא בה סדרים נכונים ותקנות רבות.

– אפס לא על זאת יחר לי – הוסיף אהרן דוד לחשוב, – כי באמת אין לי חפץ במשרה הזאת, ואפשר כי לוא הציעו אותה לפני, כי אז נמנעתי מקבלה, כי באמת מה לי ולצרה הזאת? ב"ה, יש לי ענינים אחרים להתעסק בהם. צָדְקָה פריידה באמרה, כי עלי לדאג לא בשביל הצבור, כי אם בשביל אשתי ובני. אך על זאת יחר לי, מדוע הוא מושל בעם שלא כדין? במה זכה כי נהיה כלנו, אנחנו וזרעינו, משועבדים לו לנצח?

הוא לא יכול להתאפק ויפן אל היושב אצלו, בקרצו עין רמיה על הלל, וישאלהו: – בכמה יי"ש עולה לו משרת ראש החברה?

– היודע אני? – ענה האיש בשחוק – בחמשה או בששה לוגין.

– חסד גדול הוא עושה עמנו, אמר אהרן דוד בקנאה והתול מר. – הן הוא נקדש מבטן להיות ראש החברה, ואם גם יושיט לכל החברים “תאנה”, גם אז אי אפשר לנו לערער עליו, ועל כן כל מה שהוא נותן לנו הרי זה חסד גמור.

– בזלידקין – הוסיף אהרן דוד אחרי דומיה מעטה – הכל נקנה בחזקה: חזנות בחזקה, ראש החברה בחזקה, חכירת בית היי"ש בחזקה. אל כל אשר תפנה החזקה כחומה בצורה מסביב, ואתה יושב כמו אסור באזיקים בתוך חומת חזקה הבצורה ואין לך רשות להניד יד או רגל.

הלל התבונן מרחוק אל אהרן דוד וירא, כי מתלחש הוא עם היושב אצלו ויחשדהו, כי הוא מדבר בגנותו.

– רב לך, ר' אהרן דוד, להתלחש – קרא אליו הלל בלצון, – פה אין מקום לסולל מסלות חדשות. לפנינו סלולה עתה רק מסלה אחת – מן הכוס אל הגרון.

– “ליסטאה בליסטיותיה ידעא”, לחש אהרן דוד אל המיסב אצלו ובקול רם ועלז ענה את הלל: – יפה אמרת. ר' הלל! לחיים! לחיים כל המסובין כאן! – וירק את כוסו אל פיו.

הלל ואהרן דוד התפרדו איש מעל אחיו בדברי ברכות, תשבחות והודאות, אולם בלבם שמרו טינא איש לרעהו. כל אחד כמו הריח, שאין לב חברו שלם עמו, וכל אחד בקש עצות בלבבו במה להשפיל את ערך רעהו ולהראות לו, כי כל מה שהוא חפץ רק הוא עושה, כי הוא התקיף. הלל החל להתחרט על בן־

המבשלת הכפוי טובה שלא ידע להוקיר את החסד שעשה עמו, ובלב אהרן דוד גדלה הטינא שקננה שם לרגלי החזנות, ועל כן בקש ומצא סבות רבות להגדיל את אש קנאתו עד כי היתה למדורה. עתה היתה רק מטרה אחת לפניו – להוריד את הלל משאתו, לפסל אותו ואת חזקתו יחד.

עת רבה התהפך בלילה ההוא אהרן דוד על משכבו וקנאתו אכלה את קרביו. צר היה לו כי הלך גם הוא להוביל את הלל תחת החפה ובזה הראה לו, כי גם הוא מודה ב“חזקה” שהחזיק. נחוץ לו איפוא למצוא מהר פתח חרטה, להראות לעיני כל יושבי העיר, כי מלבד שאיננו מודה לו, הוא עוד מוחה נגד זה בכל תקף, ואחרי מחשבות רבות נצנץ בקרבו איזה רעיון, אשר מלאו שמחה וענג.

הוא זכר כי ביום “שמחת תורה” הלל לוקח לו מידי שנה בשנה מפטיר וגם זה הוא לוקח בכח החזקה, בתור פרס המגיע לראש החברה. כן היה נוהג אביו וכן הוא נוהג כל הימים. עתה ירים אהרן דוד את דגל המהפכה ולא יתן להלל לזכות במפטיר, כי הוא יודיע לקהל שבחפצו לקנות את המפטיר ולתת בעדו חמשה שקלים.

הוא הרבה לחשוב איך להתחיל בדבר, ומה יהיה אם השמש מיראה לא יאבה להכריז את מכירת המפטיר, כי אז יתיצב אהרן דוד בעצמו על הבימה ויכריז, כי מה בושה יש בדבר? הלא יש בזה גם משום מצוה רבה, כי בזה ירבה את הכנסות בית המדרש, ובשביל מצוה רבה כזו טוב שימחל מעט על כבודו, ובלבד שלא יפול המפטיר בחלקו של הלל סתם בזכות ה“חזקה”.

ממחרת בעת התפלה ישב לו אהרן דוד על מקומו בבית המדרש במנוחה מדומה, ובלבו מוקדי עולם.

אחרי הכות השמש בכפו לאות, כי נגמרה מכירת חתן בראשית, קרא אהרן דוד בקול עז: – ומפטיר? ר' ליב, מכור מפטיר! קרא: חמשה רובלים בעד מפטיר.

כל הנאספים השתוממו למקרה הזה, כלם הרגישו כי סערה קרובה לבוא.

ליב השמש הביט בחרדה חליפות פעם אל אהרן דוד ופעם אל הלל כאיש אובד עצות ושפתיו כמו נסגרו לנצח. פני הלל הלבינו רגע. הוא היה כהלום רעם ולא האמין למשמע אזניו, אך כרגע התאושש ויפן אל ליב השמש בגאון כנגיד ומצוה: – אמור: ששה!

וליב השמש נחלץ מצרה ויקרא: ששה רובלים בעד מפטיר.

– שבעה, קרא אהרן דוד.

– שמונה!

– תשעה!

– חמשה ועשרים רובל, קרא לאחרונה אהרן דוד, והלל שתק.

– פעם ראשונה כ“ה רובל – קרא השמש – פעם שניה כ”ה רובל, פעם של־ ־ ־

–הכה בכפך, קרא הלל. והשמש קרא בחפזון פעם שלישית עשרים וחמשה רובל ויך בכפו על השלחן ויוסף: את המפטיר קנה ר' אהרן דוד בר' זכריה.

מחיר יקר כזה בעד מפטיר לא נשמע בזלידקין מיום הבנותה. הן גם חתן תורה שנקנה בשותפות, והחזן מברך את העולים בברכות מאליפות וקורא לפניהם כמה פעמים: “יעמד ר' פלוני ור' פלוני חתני התורה” גם זה נקנה בזלידקין במחיר רובלים אחדים, והנה זה בא ונותן בעד מפטיר חמשה ועשרים רובל!…

– רבותי! – קרא הלל בקול עז – אתם עדים שיש לי חזקה במפטיר של שמחת תורה משנים קדמוניות, אך אנכי מוחל על חזקתי אם באמת יתן חמשה ועשרים רובל בעדו, אבל על דברים בעלמא אי אפשר לנו לסמוך. היום יאמר כך ומחר יתחרט ומי יבוא להעמידהו בדין? אם חפץ הוא, שהמפטיר יהיה שלו, יוציא עתה כסף מזומן וימסר ליד הגבאי, וראינו כי יש בדבריו ממש.

– הוא ירא פן גם אני קבצן כמוהו, – קרא אהרן דוד בכעס. – טוב, אנכי אשלם כרגע בכסף מזומן. בדברו הוציא מכיסו תכריך עב של שטרות ויוצא מהם שטר של עשרים וחמשה רובל וימסרהו ליד הגבאי…

הלל הרגיש עתה בקרבו כי אהרן דוד השפיל את גאותו וישימהו למרמס, לקבצן נבזה. ועל הדבר הזה חרה לו ביחוד, כי יותר ממקצת אמת היה בדברי אהרן דןד, כי אמנם גדול היה לחצו בימים האחרונים. ולקמץ בהוצאות אי אפשר לו. לו היו השנים כתקונן, כי אז לא היה עוזב את המפטיר לבן־המבשלת…

– בכל זאת – חשב הלל – צריך אני להראות לו, כי עודני תקיף בעדה. צריך אנכי להראות לו, כי גם הוא, גם מעט הרובלים אשר אתו כאין המה בעיני.

בעת קריאת התורה נגש ליב השמש כמתגנב אל הלל וישאלהו בלחש איזה עליה יבחר.

– לך מזה כסיל! ענהו הלל, מבלי הפנות עיניו מהסדור אשר לפניו. השמש הנעלב הלך לו בהכנעה וישב אל מקומו אל הבימה.

והבחור החתן זכריה, בן אהרן דוד, עמד על הבמה ויקרא בתורה. והחזן קרא את כל המתפללים לעלות לא נעדר איש, מלבד הלל.

לאחרונה עלה גם השמש לתורה “עם כל הנערים” ופרשת “וזאת הברכה” כמעט כלתה, לא נשאר רק מה שקוראים לחתן תורה, והלל עוד ישב על מקומו ולא עלה.

– האמנם לא יעלה הלל לתורה ביום הזה? שאלו איש את רעהו. – איך יהיה שרוי כל השנה בלי ברכה?

על השלחן הניחו את הספר השני לקריאת מפטיר. אך הספיקו להתיר את המפה, והלל קפץ ויעל על הבימה ויפתח את הספר ויקרא: “ברכו את ה' המבורך”!

כל העם נבהלו וישתוממו, וגם אהרן דוד השתומם רגע, אולם כרגע התאושש ויקרא לבנו: רד מעל הבימה!

הנער ירד, והלל כלה את הברכה וישאר על עמדו. כל העם מחרישים, ואין קורא בתורה.

הלל עמד נבוך על הבמה, מחזיק את “עצי החיים” בידיו, ונושא עיניו אל הקהל לראות מאין יבוא עזרו. אך גם אחד לא רצה להכניס ראשו בין האיתנים הנלחמים.

אז עלה על הבמה שפטיל ברקוביץ, חנוני עני ומגמגם מאד בלשונו, ויעמוד על יד ספר התורה ויחל לקרוא בקול צרוד ובגמגום: "בביום ההשמימיני וכו' ".

בבית המדרש נשמע קול שחוק, אך שפטיל הוסיף לקרוא בהַעֲוֹתו את את פניו בהעויות משונות, כי קשתה עליו הקריאה מאד.

שפטיל היה כבן חמשים שנה, יהודי רזה ועני מדוכא, ומטופל בבנים רבים.

המעשה שעשה שפטיל היה לפלא בעיני כל. הכל יודעים ששפטיל הוא אוהב שלום ובורח מן המחלוקת, ומדוע בא עתה להתערב בריב אשר לא לו?

ואהרן דוד הרעיש את בית המדרש בצעקותיו על העול שעשה הלל לבית המדרש בגזלו מהכנסותיו עשרים וחמשה שקל. וידרוש מאת הרב, כי יכריז שאין הקהל יוצא בקריאה גזולה ואסור לענות אמן על ברכתו של הלל, כי לא מברך הוא, אלא מנאץ.

בפגש אהרן דוד בשפטיל אשר ירד מעל הבמה התנפל עליו בחרפות וגדופים.

– בשמחת תורה – ענה שפטיל בשחוק – הכל fשרים להיות חזנים וקוראים בתורה. ואם אמנם כבד פה אנכי’ אבל יצר הרע שבי לא נופל מיצר הרע שבך.

– אבל הלא עד עתה לא עלית לקרוא בתורה, ואיזה שד נשאך לקרוא היום? – הוסיף אהרן דוד לדבר בחמתו.

– שנים רבות כבשתי את יצרי – ענה שפטיל ברוח קרה – ועתה “פרצה קוראה לגנב”. ראיתי כי השלחן ריק מבלי קורא, ויצרי תקפני. הלא תראה כי אתה אשם בדבר הזה, כי לולא צוית לבנך לרדת, כי אז לא עליתי גם היום.

– בקשת להחניף להלל, כי חונף אתה.

– מתוך שבאת לכלל כעס, באת לכלל טעות. לא להחניף להלל היתה מגמתי, כי אם להציל את התורה מבזיון, – ענה שפטיל בכבד ראש. – אם יש לך חשבונות עם הלל, התורה במה אשמה?

אחר התפלה נגש הלל אל שפטיל, ויתן לו תודה על אשר בא לחלצו מן המצר, ויבקשהו לבוא אליו לקדש. אך שפטיל ענהו בלגלוג קל כדרכו: תודה, הלל. הקריאה הוגיעה אותי הרבה. ואני צריך ללכת הביתה לנוח מעט…

ו

כל יום שמחת תורה היה אהרן דוד מלא תשאות, הוא הספיק לברוא לו בקרב יושבי זלידקין מפלגה חזקה כנגד הלל וסיעתו, והמפלגה ההיא באה עתה אל בית אהרן דוד ראשם ומנהלם לתת לו כבוד ויחד עם זה ליהנות ממשקהו ומעדניו.

בהיותו טרוד בשיחותיו עם האורחים על דבר “העול הנורא” אשר עשה “העוכר ישראל”, לא הרגיש, כי פריידה התחמקה ותצא מן החדר ההוא זה כמה ועוד לא שבה. ורק כאשר קרא נפח אחד: "איה פריידה? איה קישואים חמוצים? – הרגיש אהרן דוד כי אשתו איננו עמו, ויקרא לה, והיא לא ענתה. וילך לבקשנה וימצאנה יושבת בחדר המטות ובוכה.

– מה לך? – שאל אהרן דוד בחרדה.

– אין דבר, – ענתה האשה בכבדות. כי דמעותיה כמו שמו מחנק לגרונה.

־ הנחוץ לשלוח אחר רופא?

– ומה יעזור לי הרופא? – ענתה האשה אחרי ששנה האיש את שאלתו פעמים אחדות.

– לא אבין את דבריך, פריידה, – ענה אהרן דוד ברגז־קל. – את אינך שלמה בבריאותך, והנך אומרת: רופא למה לי? היתכן?

– אם מזלי רע, מה יועילו לי הרופאים? – ענתה האשה בקול רם ותבך בכי גדול. – בהיותך במרחקים, חשבתי תמיד: מה אני ומה חיי. כי אשב גלמודה ושוממה תמיד, ובעלי נע ונד תמיד בארצות נכריות. חטאתי אז לה', כי התאוננתי באזניו על גורלי, ועתה יסר אותי בעד עוני. עתה הנך יושב ב"ה עמדי פה, אך לי מר עתה מאז. אז, לכל הפחות, ישבתי עם בני עירי בשלוה והשקט, לא הכלמתי אדם, ואיש לא הכלימני, ועתה הקמת עלינו את כל העיר לאויבים.

– אבל הלא שמעת, כי הוא הרוצח עשק את בית המדרש, – קרא אהרן דוד, – חמשה ועשרים רובל אִבד בידים. העל זאת אחריש, אתאפק?

– הן אתה אמרת לתת את הכסף לבית המדרש, ומי יעצור בעדך מתת את הכסף כעת? – שאלה האשה בתומתה.

– הוא יקרא מפטיר, ואני אשלם כסף, הכי לשוטה תחשביני?

– ומה בכך אם הוא קרא את המפטיר?

– מה אדבר עם “בהמה”? – קרא האיש בכעס ויפן וילך.

–לא עם הארץ אנכי, כי אלך בעצת אשתי – חשב אהרן דוד בלבו.

כל היום ההוא לא חדל אהרן דוד מחשוב רגע איך להנקם מהלל. גם בתפלת שמונה עשרה, בשעה ששפתיו דובבו בלחש “שים שלום טובה וברכה… ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך”… הגה בלבו: עזרני נא ה' לעקר לשרש את כל אויבי והלל בראשם. תנה נא את היכלת בידי לרדת לחייו ולעשותו למחזר על הפתחים…

מצוה גדולה היא להוציא חכירת בית המרזח מיד הלל, זה יהיה לו תשלומין בעד שהוציא את המפטיר מידי, מדה כנגד מדה. מלבד זה ימצא הוא, אהרן דוד, בזה גם עסק יפה וטוב. כי בידו יביא העסק פרי רב יותר מאשר הוא מביא בידי הלל, כי הוא יודע לנהל עסק יותר מהלל. בית המרזח יסב אלי את הסחורה שהאכרים מביאים העירה למכר, וגם חנות אכין על יד ביתי שבה ימצאו האכרים כל מה שהם קונים. ב"ה לגמילות חסדים אינני צריך וגם רבית לא אשלם.

סוף דבר: העסק טוב ויפה מאד!… ואלא מאי – חזקה? דבר גדול!… – גולם המציאו להבעית בו את הבריות הטפשות. ולו גם נניח, כי דין החזקה הוא באמת דין תורה, במה דברים אמורים, בזמן שהמחזיק הוא איש ישר, אבל הלל זה, שהוציא מידי את המפטיר קנין כספי, איזו צדקה יש לו לטעון על החזקה שאוציא מתחת ידו? הגונב מן הגנב פטור, ודין פרוטה כדין מאה.

בבקר, באסרו חג סכות, לבש אהרן דוד את בגדיו החמודות וילך אל הסוכן.

הסוכן קבל את פני אהרן דוד בפנים מאירות, בקשהו לשבת וישאלהו לשלום עסקיו ולשלום הארצות שעבר בהן.

– אנכי אומר להיות מעתה תושב זלידקין, אמר אהרן דוד, הנני מבקש לי פה עסק.

–פה – עסק? שאל הסוכן בתמיה. – אין זאת, כי אם בשבתך בערי הנגב שכחת את עיר מולדתך ואת עסקיה… איזה עסק אתה אומר להחל פה?

– אנכי חפץ לחכור מידך את בית המרזח ואת בית משרפות היין.

הסוכן הביט אליו בתמיה רבה כמעט בשממון.

– הלא המה כבר חכורים, ענה הסוכן באי־רצון.

– עד הנה היו בידי הלל, ומעתה רצוני, כי יהיו בידי, ועל כן הנני להוסיף על כסף החכירה שלש מאות שקל לשנה.

בדברו הביט אהרן דוד אל הסוכן בערמה לראות איזה רושם עשה עליו בדבריו. אך פני הסוכן זעפו כבתחלה.

– הלא תבין, אדוני יחניס, אמר הסוכן במרירות, כי עלי החובה להציע לפני הלל שיוסיף על כסף החכירה שלש מאות שקל. והוא בודאי לא יחפוץ לעזבה והוסיף את הסך ההוא והחכירה תשאר בידו, ומה בצע לך אם תביא לו הפסד? אין זאת כי אם הרֵעַ הֵרַע לך מאד ואתה חפץ להנקם ממנו…

אנכי חפץ לקחת את החכירה, ענה אהרן דוד בפנים נזעמים. היטב חרה לו כי הסוכן הבין את מחשבתו. – אנכי אמרתי כי אם אציע לפניך הוספה רבה כזו תמהר לתת לי את החכירה, אולם למען לא נצטרך לדבר הרבה הנני מוסיף עוד מאה שקל בתנאי, כי תתן לי את החכירה מיד.

– כמו שידוע לי, הלל לא התעשר מן החכירה, ענה הסוכן, ואם תוסף על שכרה הלא תפסיד. האמנם חביבה הנקמה עליך יותר ממונך? מעולם לא עלתה על לבי, כי ימצא כזה בקרב היהודים.

– לי יש חשבונות אחרים בדבר הזה, ענה אהרן דוד. – ולך אדוני אחת היא אם אשתכר או אפסיד.

– גם לי יש חשבונות אחרים בדבר הזה, ענה הסוכן בכעס עצור – צריך אנכי להתישב בדבר. באשר אצטרך לך ושלחתי אחריך.

– אם תתן לי את החכירה, אז אקריב לך מנחת תודה…

– שוחד? הלאה! נתן עליו הסוכן בקולו.

“לפי הנראה נותן לו הלל מתנות רבות וגדולות על כן לא יחפץ, כי תנתן החכירה לאחר”, אמר אהרן דוד בצאתו מלא כעס – אולם אנכי אמצא את דרכי גם מבלעדו…

ז

בערב היום ההוא ישב הלל בבית הסוכן.

– הגידה לי, אדוני זילדקינר, אמר הסוכן, מה זה הריב אשר נפל בינך ובין אהרן דוד?

רגעים אחדים לא מצא הלל מענה על השאלה הזאת. בעת שהיה יושב לבדו או בחברת בני עמו, היה הדבר פשוט בעיניו. אהרן דוד עשה נבלה, שבא להוציא מידו את המפטיר שהחזיק בו כמה שנים, ועל כן אי אפשר היה לו להתאפק ועשה מה שעשה. אבל עתה, כאשר נאנס לתת דין וחשבון על מעשיו לפני איש נכרי, הרגיש כי כלימה תכסה פניו, ויהי כילד אשר שרבב את לשונו ופתאם ראה, כי עין רבו עליו.

הוא התאדם מעט, החל לגמגם ולא מצא מלים איך להסביר את סבת המחלקת, לא לבד מפני שהענין זר לנכרי, כי אם מפני שהרגיש עתה כי הענין קטן ודל מאד וחרפה היא, כי אנשים גדולים וכמעט זקנים באים בריב על איזה מפטיר שקרא זה או אחר.

אבל הסוכן לא הרפה ממנו, והלל נאנס להסביר לו את הדבר.

הסוכן שמע את דברי הלל בכבד ראש, חקר הפרטים ואחר אמר: אכן רבים המה ההבלים בתולדות בני האדם, שבשבילם נשפך דם כמים ונהרסו ערים על יושביהן. ולפי הנראה עוד ימים רבים יעברו בטרם ילמדו הבריות להיות נוחים זה לזה ולשבת יחד בשלוה. אפס מאד אשתומם על היהודים, אשר צורריהם רבים מבחוץ, כי גם המה איש את אחיו יבקשו לבלע.

רגעים אחדים החריש הסוכן, והלל גם הוא החריש מבלי דעת למה שאלהו הסוכן על דבר הריב שנפל בבית המדרש ואל מה מכוונים דבריו האחרונים.

– אך נעזב נא את הפלוסופיא עתה, הוסיף הסוכן לדבר. – נועץ נא במה נוכל לגדר בעד הרעה הנשקפה אליך. – פני הלל חורו בשמעו את הדבר הזה.

– מה היא הרעה הנשקפה אלי? – שאל הלל בחרדה.

–אהרן דוד בא אלי להוציא את החכירה מידך וגם הוסיף על שכרה ארבע מאות שקל לשנה.

פני הלל נפלו במשמעו את השמועה הזאת ויחרד מאד. מפיו התפרצה רק מלה אחת: האמנם?

– מובן מאליו, כי לא משטה אני בך. אולי תוכל גם אתה להוסיף כסך הזה.

– יאמין לי אדוני, כי לו יכלתי להוסיף, כי אז הוספתי, אבל הלא לא נכחד ממך מה גדול לחצי. הן רק בעמל רב הנני מוציא לחם צר, ורק מפני הבושה הנני משתדל להתראה כאיש אמיד, יען הרגלתי לחיות כעשיר מימי נעורי. ממך, אדוני, אינני צריך ואינני יכול לכחד.

– ומדוע הוא מוסיף?

– “גדול הוא הככר בזמן שהוא בידי אחרים”, יאמר משל הרוסי. גם מחפצו להנקם בי הוא נכון לבלתי השתכר בעסק הזה ואולי גם להפסיד מעט.

– צר לי עליך, הלל, ענה הסוכן אחרי דומיה ממושכה, – אבל מה נעשה? לפי הנראה, הוא לא ישוב מפני כל ויפנה גם אל הנסיך עצמו. אכן הנסיך איננו עושה דבר בלי עצתי, בכל זאת אם יבוא איש ויוסיף על כסף החכירה ארבעה מאות שקל איך אוכל לאמור לנסיך, כי לטובתך יוריד מהמחיר שהאחר נותן?

– דרך אחרת אין, כי אם תכתוב בספר, כי נתת לי החכירה לשלש שנים, ואל נכון לא ילך אהרן דוד אל הנסיך לאחר שיודע לו, כי עמדי החוזה, אשר נתת לי כתוב וחתום, ואם ישאל הנסיך, אפשר לאמור לו כי אנכי לא חפצתי לתקן את בית משרפות היי"ש בטרם תנתן לי החכירה לשלש שנים.

– כן דברת, דרך אחרת אין – אמר הסוכן. – אמנם קשה לי מאד לעשות כדבר הזה: אינני רגיל במעשה ערמה ומעודי לא חפצתי להשתמש בהם, אבל איך אעזבך לעת זקנה? אנה תלך עתה לבקש פרנסות אחרות?

הסוכן כתב בספר כי נותן הוא להלל את החכירה לשלש שנים והלל יצא שמח וטוב לב, בהיותו בטוח, כי עתה לא יוכל אויבו לעשות עמו רע.

והסוכן ישב על מושבו בצאת הלל מהבית ויחשב מחשבות על עם היהודים.

נפלא הדבר, חשב הסוכן, היהודים הלא עם חכם ונבון, ובכל זאת בינם לבין עצמם הם מתנהגים כילדים טפשים, רבים ומתקוטטים על עניני הבל, שאין בהם צורך לא להם ולא לעולם. ואהרן דוד זה, לפי הנראה, ילד רע הוא, לא ישוב מפני כל, להכרית אכל מפי הזקן הזה.

ח

נבואת הסוכן קמה.

בצאתו נכלם ונבזה מאת פני הסוכן, לא חדל אהרן דוד מחבל תחבולות להשיג את מטרתו. הוא גמר בדעתו להוציא את החכירה מיד הלל, ולוּ אם גם יפסיד מחצית הונו.

– אם הסוכן לא רצה לקבל מתנה מידי, אוי ואבוי לו! – חשב אהרן דוד בלבו. – אנכי אמצא דרכי גם בלעדו. אני צריך להראות לו, כי לא נער אנכי, בדם יקיא הלל את המפטיר שלי.

כעבור ימים אחדים, בשוב הנסיך מעיר המחוז לאחוזתו, שלח אליו אהרן דוד מכתב שטנה על הלל ועל הסוכן אשר יחלקו ביניהם שלל, כי הוא רצה להוסיף על כסף החכירה חמש מאות שקל והסוכן לא רצה לקבל מידו. זולת זאת מצא בסוכן עוד עונות כבירים, כי הוא מוכר לאכרים עצים בזול ולרבים הוא נותן בחנם.

הנסיך קרא את כתב השטנה בשים לב. דעתו לא היתה נוחה כבר מהסוכן, אשר התנהג עמו כאפוטרופס והרשה לעצמו לערער על דבריו ולהורות לו את טעותו. לא יפה היה בעיניו, כי משרתו, יהיה מי שיהיה, לא יקבל עליו מרותו.

– הוא חושב, כי אנכי צריך לשמוע בקולו, כי הוא יהיה לי לאומן ולמורה. נחוץ לשים קץ לזה.

כן חשב הנסיך תמיד ואתה בקראו את כתב השטנה החל להטיל ספק בישרת לב הסוכן ויחל לחשדהו כי גם את אבותיו סבב הסוכן בכחש ומרמה ועתה הוא אומר לנצל את כיסו.

– היה לא תהיה! אנכי לא אתן למי שיהיה לתפשני בחוטמי ולנהלני אל כל אשר יהיה רוחו. לא אתם לזר למשול בי ובנכסי. איש ליברלי הוא… יודע אנכי את הליברלים!…

הוא צלצל בפעמון וכרגע נראה בפתח המשרת.

– מהר הנה את סטפן איבנוביץ.

בבוא המשרת אל הסוכן מצא אותו נכון לנוח את משכב הצהרים.

– הקרה שם דבר? – שאל הסוכן את המשרת.

– לא קרה מאומה, אך הנסיך סר וזעף מאד.

– אנכי אבוא מיד.

בוא הסוכן אל הנסיך, מצאהו מתהלך בחדרו בזעם הנה והנה. בשפה רפה ענהו הנסיך שלום ויבקשהו לשבת.

– כמה שנים חוכר הלל את בית משרפות היין ובית המרזח אשר לנו? שאל הנסיך.

– את בית המרזח עוד היה אביו מחזיק בחכירה, בית משרפות היין חכור אצלו מיום הבנותו, זה חמש עשרה שנה, ענה הסוכן.

– ההוסיף על שכר החכירה במשך הימים?

– כן, את ההוצאות ההולכות ומתרבות הצבתי על חשבונו.

– ומדוע לא² נסית דבר אליו כי יוסיף גם לנו על שכר החכירה?

– אי אפשר; הלל הוא איש עני.

– אם לו אי אפשר, אולי אפשר לאחרים.

– הלל בקי ורגיל בעסק הזה ואם לו אי אפשר, ברור הוא, כי גם לאחרים אי אפשר.

– הלא עברי אחד בקש להוסיף חמש מאות שקל ומדוע גרשתו מעל פניך?

– האיש ההוא לא בא לשם פרנסה. ענה הסוכן, כי אם להרע לאחרים ועל אנשים כאלה אשר לא בחשבון ודעת יעשו את מעשיהם אי אפשר לסמוך, היום אתן לו את החכירה ומחר יעזבנה.

– לי אין הדבר הזה נוגע כלל – אמר הנסיך – שלח אחריו וקח ממנו ערבון הגון.

– אבל אנכי כבר נתתי את החכירה להלל לשלש שנים.

– מדוע מהרת לעשות כאלה?

מתחילה אמר הסוכן להתנצל באמתלא שהמציא הלל, אך כרגע נמלך ויאמר:

– מהרתי להחליט הדבר, בטרם יבוא איש רע להתעות אותך בפחזותו ונכליו, ברצותו להכרית אוכל מפי איש זקן ולהנקם בו בעד חשבונותיו הפרטיים.

– יותר מדי, אדוני, תדאג בשבילי, קרא הנסיך בקצפו. אבל הדאגה הזאת עולה לי בדמים מרובים. אין זאת, כי יש לך סבה יותר נכבדה בבואך להעשיר את ה“ז’ידים” על חשבוני.

– היטיל, אדוני, ספק באמונתי? שאל הסוכן בקול רועד מעט, בהביטו ישר אל עיני הנסיך אשר רשפי קצף נתזו מהם.

– אין לי כל ספק, ענה הנסיך ויבלם את פיו.

– אם כן אנכי מתפטר ממשמרתי, אמר הסוכן ברוח שוקטת, אך פניו חורו מעט.

– כן, כן, ענה הנסיך. בנוחו מעט מזעפו. חמשה ועשרים שקל לחודש תקבל מאוצרי למחיתך כל ימי חייך.

– אנכי לא אקח ממך פרוטה, ענה הסוכן חרש ויצא מן הבית.

– לפי הנראה יש עמו רב, חשב הנסיך בלבבו. במשך שנות עבודתו באחוזה הזאת אפשר היה לו לאסף רכוש רב, ואבותי התמימים בטחו בו יותר מדי.

ט

עברו שלש שנים.

קרני שמש האביב השתעשעו באגלי הטל אשר על פני הדשא הרך. רוח קריר הניע לאט את ענפי העץ, אשר התכסו בעלים ירוקים.

הסוכן הזקן יצא מאחד הבתים אשר בקצה העיר נשען על ידי אשה זקנה, אלמנת אחד הכהנים הנוצרים, וישב על הספסל אשר לפני השער להתחמם נגד אור השמש ולשאף רוח צח אל קרבו. פניו היו חורים מאד, עיניו שקעו בחוריהן. המות הניח עליו את חותמו.

הוא רק אתמול שב מעיר הפלך, אשר שם שכב בבית החולים יותר משנה, כי אחזהו השבץ, ורק לאט נתרפא וגם אז לא רפואה שלמה, כי עוד קשה היה לו ללכת צעדים אחדים בלי עזרת אחר.

הוא הרים את עיניו וירא מרחוק את עלית ארמון הנסיך, אשר התנוסס עתה ברמה מתוקן ומיופה. צעצועי מסגרת גגה הבריקו לנגה ברק השמש. תקוני הארמון הדומה למבצר העידו לפניו, כי ממשלת העריצות הקדומה שבה לשלט בארמון, והסדרים הנושנים קמו שם עוד הפעם. הסוכן החדש שם את לבו רק להגדיל את הכנסות האחזה ולא ידאג לכל אלה שחייהם תלויים באדמתה.

מבלי משים הסב את עיניו אל העבר השני, שם ישב שפטיל וישתעשע עם ילד קטן.

המחזה הזה העיר בקרבו בראשונה איזה רגש מר. וזה הדבר: סטפן איבנוביץ היה תמיד איש ליברלי ולא הבדיל בין יהודי לשאינו יהודי לא לבד במעשה, כי אם גם במחשבה, ומה גם אחרי שישב ימים רבים בתוך היהודים ויסכין עמהם וידע את לשונם ומנהגיהם. אפס מעת אשר עשה לו אהרן דוד את הנבלה להבאיש את ריחו בעיני הנסיך נהפך לבו לשנוא את היהודים, כי כל יהודי העיר בקרבו זכרון המקרה ההוא, וזכרון אותו האיש, אשר זועה אחזתו מדי העלותו אותו על לבבו.

אולם השעשועים אשר השתעשע שפטיל בבנו הקטן היו כל כך תמימים ופשוטים, צהלת קול הילד הקטן היתה כל כך נעימה ומצלצלת, ופני האב המאירים היו מפיקים איזה ענג רוחני, עד כי רכך מפניהם לב הסוכן, וזכרונות אחדים עלו על לבו מתהום הנשיה.

הוא נזכר כי שפטיל נזדמן לפניו לפני שנים אחדות. אז עשה עליו האיש רושם נעים מאד.

לפני שנים אחדות התיצב שפטיל לפניו לבקש ממנו רחמים להשיב לו את עזו אשר כְּלָאָה מיקיטא, שומר החצר, כי מצא אותה רועה בגן.

הסוכן היה מחמיר מאד בנזקי השן והרגל. כי כמה פעמים הזהיר באזהרה רבה שיושבי זלידקין ישגיחו על בהמתם לבל ישחיתו את הגן, ועל כן דרש משפטיל לשלם שקל קנס.

– העז היא עוד חדשה, אך באה מהכפר, ואיננה יודעת עוד חקי המקום שבאה אליו, – ענה שפטיל בלצון כדרכו.

– אבל אותך הלא הזהרתי, ולא נזהרת, לכן אתן לקח טוב לך בפעם הזאת למען תדע להזהר.

– אמנם, אדוני, הלקח הוא טוב ומועיל, אבל לי אסור לשלם מחיר כזה בעד לקח טוב.

הדברים הנאמרים בלצון לקחו את לב הסוכן, אך הוא התאושש ויאמר: – בלי קנס, כאשר אמרתי, לא אשיב לך את עזך.

אבל, אדוני, אם עזי חטאה למה כלאת את מינקתי?

הסוכן כמעט קצף על היהודי, הבוחר לשון ערומים, אבל פניו היפים והשוחקים באיזה שחוק תוגה לא היו מתאימים כלל עם לבושו הארוך והטלוא, ובזה העיר את תשומת לב הסוכן לתהות יותר על קנקנו.

– איזו מינקת? – שאל הסוכן.

– העז הוא מינקת בני, העזוב מאמו, – ענה שפטיל.

– האמנם גם בזלידקין יקרה, כי אשה תעזב את בניה וילדיה ותלך אחרי מאהבה?

– לא, כדבר הזה, ברוך ה', לא נשמע בגבולנו, אבל אשתי היתה רפת כח מאד, וכאשר ראתה כי קשה ממנה לטפל באישה ובילדיה הלכה לנוח מעצבה ומעמלה במקום אשר שם ינוחו כל יגיעי כח, ותעזב את הילד בטרם גמלתו.

– הלא חנוני אתה?

– כן, אדוני, חנוני אני. יש לי, ברוך ה' חנות גדולה.

– סחורה הרבה?

– למה לי סחורה הרבה, אם הקונים מועטים?

– ופרה אין לך?

– ישמרני ה' מפרה! – קרא שפטיל בחרדה מדומה, – אם העז מביאה לי יסורים כל כך, פרה על אחת כמה וכמה.

– קנה ממני פרה ותשלם לשעורין, – אמר הסוכן בשחקו מטוב לב לדברי החנוני.

“נכרים כאלה מאריכים את גלותנו – חשב שפטיל בלבו. – הלל לא הציע לפני מעודו לקבל ממנו גמילות חסד כזו”..

– תודה לך, אדוני, על החסד שאתה אומר לעשות עמדי, ענה שפסיל. – אבל אין לי מי שיטפל בפרה.

– קח לך אשה אחרת, והיא תטפל בה, – אמר הסוכן בשחוק.

– לא, אדוני, אשתי הראשונה כחשה בי, בעזבה אותי ואת ילדיה בדמי ימיה, ועל כן לא אאמין עוד באשה.

הדברים האלה העירו בלב הסוכן זכרונות ימי נעוריו, זכרונות מרים, אשר השאירו את רושמם עליו לכל ימי חייו. גם הוא התאלמן בנערותו מאשתו, אשר אהב. ימים רבים מאן להתנחם עליה, ומפני זה לא רצה לשבת בסוד רוזני הארץ ולעלות לגדולה, ויבחר לו את עבודת האדמה וחיי הכפר, אף כי אז היה נקל לו לעלות לגדולה ולהיות אחד מנושאי משרה גדולה.

– אהבת אותה?

– כן, אדוני, – ענה שפטיל, ודמעות נראו בעיניו, אף כי על שפתיו רחפה בת צחוק. – אנכי אמרתי תמיד, כי מלאך היא, צנועה, ישרה ומוסרת את נפשה בעד בעלה וילדיה, ופתאם בגדה בי ותמת כאחד האדם…

– כן, כן, – ענה הסוכן וימהר לצוות את מיקיטא להוציא את העז לחפשי ויפן משם כרגע עצוב מאד.

ממחרת בא הסוכן אל חנות שפטיל וירא כי חנותו כמעט ריקה, רק ארגזים ריקים עומדים על המערכות.

– אנכי חפץ להיות קונך התמידי, – אמר הסוכן, – אך ראה כי תתנהג עמדי בצדק.

– יהי לבך בטוח, אדוני, כי אשתדל להפיק ממך רצון.

אולם רק שבועות אחדים קנה הסוכן בחנות שפטיל, כי המשרת הבאיש את ריח שפטיל בעיני הסוכן, כי משקלו חסר, והסחורה אינה משובחת, והסוכן האמין בדברי המשרת. ומה גם כי ידע מה גדלה עניותו של שפטיל ועל כן נקל היה לחשדו כי בהול הוא על פרנסתו, ועל כן חדל לקנות ממנו.

מאז ועד היום הזה לא דבר הסוכן עם שפטיל מטוב ועד רע. הרושם הנעים אשר עשה עליו אז, כמעט נמחה כלו מלבו ורק עתה התעורר, וכל הזכרונות ההם עלו עתה לפניו. על כן קרא את שפטיל לגשת אליו ולשוחח עמו מעט. מלבד זאת רצה לשמוע מה היתה אחרית הלל ואהרן דוד, כי שמע, כי שניהם עזבו בשנה הזאת את העיר, והוא לא ידע מדוע ואנה נסעו.

שפטיל נגש אל הסוכן ועמו בנו, אשר תפש בכנף בגד אביו וימשך אחריו.

– הכבר נשאת אשה? שאל הסוכן את שפטיל.

– זה כארבע שנים.

– וזה לך בן זקונים?

– כן, אדוני.

– ואולי יהיו עוד? הוסיף הסוכן בשחוק.

– אם יוָלְדוּ, החוצה לא אשליך.

– והדחקות?

– עברי אנכי, אדוני, הדחקות תלוני מיום צאתי מבטן אמי ועד היום הזה. גם בהיות לי ילד אחד לא הייתי עשיר וגם עכשיו, כשיש לי כמה ילדים, לא חדלתי ב"ה מהיות עני.

– ולא היית מימיך בהול לעשר?

– ולמה בהילות זו? – ענה שפטיל – הנה שני עשירי עירנו בהולים היו, ומה היה סופם?

–ומה היה סופם? חזר הסוכן בתעוררות את שאלת שפטיל.

– שניהם נהרסו במחלקתם. אהרן דוד פתח ברשות הנסיך בית אוצר לממכר יי"ש במדה גדולה ולהזיק בזה להלל לא נמנע גם ממכר במדה קטנה. והלל הלשין לפני פקידי המכס ויענישוהו. ואהרן דוד בקש ומצא גם הוא בהלל עונות וחטאים, וסוף סוף אבדו שניהם את ממונם. הלל נשאר לבדו, כי מתה עליו אשתו, וגם לא היה לו במה להחיות את נפשו היחידה, לולא מצא לו גואל קרוב עשיר אשר התנדב לתת לו פרס מדי חדש בחדשו ויסע לבלות את שארית ימיו בירושלים, ואהרן דוד עם בני ביתו נמלטו לאמריקה.

– צר לי מאד על הלל – אמר הסוכן. – לא נעים לו בודאי לחם קצבה, אחרי שהורגל בחיי איש אמיד.

סטפן איבנוביץ החריש רגעים אחדים, הוא חשב להציע לפני שפטיל כי יקנה ממנו חפצים אחדים אשר עוד נשארו לו, אולם ירא פן יונה אותו, בזכרו, כי מלפנים, לפי עדות משרתו, הונה אותו בקנותו ממנו סחורה, אבל יחד עם זה חשב: ומה יהיה אם אקרא ליהודי אחר? מי יודע אם היהודי ההוא טוב משפטיל?

– התוכל, שפטיל, להמציא לי קונים לחפצים אחדים?

– אבקש, אולי אמצאם.

– התשרתני באמת וביושר?

– אם אדוני יפון באמונתי, אז גם הבטחתי לא תועיל.

כתשובה הזאת לא חכה הסוכן לשמוע מפי החנוני העני. הוא חשב, כי בודאי ישבע לו שבועי שבועות בזקנו ופאותיו, באשתו ובניו, כי יישרתהו באמונה, ושפטיל לא כן עשה.

– הידעת מפני מה אנכי שואל אותך כדבר הזה? – אמר הסוכן – התזכור כי מלפנים קניתי איזה זמן בחנותך, ומשרתי היה קובל עליך, כי משקלך לא צדק.

– ובמה אשמתי אני, אם אדוני קבל לשון הרע?

– אמנם הלשין שלא בצדק? אך מדוע עשה ככה? האם רבת עמו?

– אדוני איננו בקי בדרכי המשרתים. מנהג הוא אצלם לקחת שחד מאת החנונים שהם קונים אצלם בשביל בעליהם, ובעד זה מתירים להחנוני לפחות מהמשקל ולהוסיף על החשבון. ומשרתך גם הוא הציע לפני, כי אתן לו שוחד, ואנכי לא חפצתי להתקשר עמו, ובראותו כי ממאן אנכי לעשות את חפצו הלשין עלי לפניך.

– ומדוע לא באת לספר לפני אז את הדבר הזה?

– המלשינות איננה אומנותי, ומלבד זאת חשבתי: הוא יספר עלי, ואנכי אספר עליו, ומי יודע למי תאמין? על כן אמרתי: טובה השתיקה.

י

לא ארכו הימים, ושפטיל מכר את כל חפצי הסוכן.

רק תמונה אחת גדולה נשארה עמו, תמונת עץ גדול במסגרת זהב יקרה ויפה עד מאד. את התמונה ההיא לא אבה הסוכן למכור.

אולם כעבור איזה זמן הציע הסוכן לפני שפטיל לקנות גם את התמונה ההיא.

– נחוץ למכור גם אותה. – אמר הזקן, – ולא תהיה לי למזכרת חרפה, חרפת שפלותי עתה.

בדברו רעד קולו ודמעות התפרצו מעיניו.

שפטיל שמע ולא הבין את דבריו.

– העץ הזה, הוסיף הסוכן, הוא עץ משפחתי הגדולה, אשר ראשיתה עוד בדור השלשה עשר. על הגזע נרשם שם ראש המשפחה, ועל כל ענף נרשם שם אחד מזרעו ואנכי הנצר האחרון מהמשפחה ההיא.

– ולמה יחפץ אדוני למכרה? – שאל שפטיל בתמיה, כי לא יכול לעלות על לבבו, כי להפריץ הגדול הזה פשוט אין עוד במה להשביע את רעבונו.

– יען כי חרפת עניי תגדל שבעתים בהביטי אל תמונת העץ הזה, אל דורות רבים של גבורים ורמי המעלה, ואנכי הנצר האחרון בהם, לעת זקנתי אנוס להתבזות לעמוד לפני שער בית התפלה ולבקש נדבה. הבה אמכרה את התמונה הזאת אולי תרחמני ההשגחה ותמיתני בטרם אבוא לידי בזיון כזה.

– כמדומה לי, אדוני, כי אתה לא העטית חרפה על משפחתך, – אמר שפטיל ברחמים רבים. – ממני לא יפלאו החסדים הרבים אשר עשית לכל בני האדם וגם לנו בני ישראל.

– אבל מה בצע בכל אלה, אם אנכי עתה חולה, זקן ועני? כל העונות אפשר לסלוח, אך לא שלשה אלה.

–אל נא, אדוני, תחטא בשפתיך, – אמר שפטיל – ה' יהיה לך לעזרה, כי לא כלו רחמיו.

בבוא שפטיל לבית המדרש ספר לפני בני זלידקין את צרת הסוכן הגוע בעניו, והעירם שכדאי שהקהלה תפרנס את הסוכן הזקן, שכל ימיו עשה עמה חסד ועל פי הצעתו של שפטיל החליטה הקהלה לתת לסוכן תמיכה שבעה רובלים בכל חדש למחיתו.

ביום ההוא הביא שפטיל להסוכן את הפרס לחדש הראשון.

---

נֶחְתְּכָה הָרְצוּעָה!....

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(מעשיה של חניך ה“תלמוד תורה” ¹)

שני שבועות לפני כלות ה“זמן” מת רבנו, ר' אליקום הצהוב.

תפלטנו האדמה מקרבה, אותו, את הצורר הזה, ש“התרחץ בדמנו”! את הרצועה שלו לא נשכח לעולמים. כל מכה באה בבשרנו כאיזמל. עורנו היה מנומר; רצועות כחולות־שחורות וחריצים עמוקים כסו את כל בשרנו.

אמנם על ידיעותינו בתורה לא היה ר' אליקום מקפיד כלל; להפך, הוא בעצמו לא היה למדן ורצה שאנו נהיה בּוּרים גמורים.

– “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” – על פסוק זה היה רבנו חוזר תמיד. – הילדים הפקחים, המתמידים, סופם לצאת לתרבות רעה. אני דורש רק שתדעו להתפלל, ותתנהגו בדרך ארץ, ותיראו מפני הגבאים יראת הרוממוּת, כלומר: שכשתראוני מרחוק – תאחז אתכם חלחלה ופלצות.

איזהו דרך ארץ? – את זה לא באר לנו. עמדנו לא כרצונו, פנינו לא כחפצו, הבטנו דרך החלון אל מה שנעשה בחוץ, הרצועה תיכף היתה מדלגת ומקפצת על גבנו היבש וחורשת בנו תלמים, תלמים.

וביחוד היה ר' אליקום רודף אותי. עלי היה שופך את כל אכזריותו.

מפני מה?

ראשית כל לא מצא החוטם שלי חן בעיניו. ואמנם ברכני ה' בחוטם דק, גבנוני ועקום בסופו. באמת איני רואה בזה כל מום, וסוף סוף הלא אני אינני אשם בדבר הזה כלל. אבל רבי אליקום, כשהיה מסתכל בחטמי, מיד היה מתמלא כעס, ידו היתה מרתתת, והרצועה שבתוכה התחילה מתרוממת ויורדת על שכמי, על פני, על ידי.

ואולם באמת לא החוטם בלבד גרם, אלא היתמוּת, לא היה מי שיתבע עלבוני. כל אחד היה יכול לפגוע בי בלי פחד.

וכשהייתי מספר על עלבוני לאמי, האלמנה העלובה, היתה היא שומעת ובוכה, רק בוכה, מבלי לעשות דבר.

אשה אחרת, שיש לה “תקיפות” כל שהוא, היתה הולכת ומורטת את זקנו הגדול של רבנו, אבל היא, אמי העלובה, לא ידעה גם לפצות פה והסתפקה בשפיכת דמעות בלבד. לא אכחד כי לי נמאס לפעמים לראות בבכיתה. מה מועילה הבכיה? הארחץ את פצעי בדמעותיה?

והוא, הרשע, התאכזר עלי, כל כך התאכזר!

פעם ביום חורף השליכני פתאום בכוח החוצה, וכמעט שנתרסקו אברי. שעה ארוכה עמדתי בחוץ; הקור היה גדול ונורא, ואני הייתי כמעט ערום ויחף².

רצתי הביתה ומצאתי את הדלת סגורה. אמי הלכה לאיזה מקום. ואני עמדתי עד שכשלו רגלי, לא יכולתי לעמוד עוד, ועוד מעט הייתי משתטח על פני מרצפת הרחוב, ולולא נתנה לי שכנתנו להתחמם קצת בביתה, כי אז קפאתי מקור.

עודני גם היום חולה מהמאורע ההוא. וקשה לי גם היום לעמוד על רגלי בלי סמיכה. ואני ראיתי שאין לפני מי להתאונן, מי ישתדל בעד יתום עזוב? מי יכניס את ראשו בעניני תלמוד תורה, מוסד של עניים? יש לו למוסד הזה – אמרו כולם – גבאים שלו. ידאגו הם לו.

אבל גם על ר' אליקום עברה הכוס. (ויש אומרים כי באמת ה“כוס” גרמה לו.) הוא חלה פתאום ומת, ואנו כולנו נהרנו משמחה… עד כלות ה“זמן” יש עוד שני שבועות, ואנחנו נהיה חפשים עד אחר סוכות. מה שיהיה אחר כך – לא דאגנו. ה' ירחם.

אך טעינו בחשבון.

יום ראשון לשבוע, ובנו כבר מאיצים לשוב לתלמוד־תורה, יש כבר רבי חדש. ומי? היאמן? שמרקה, בנו של ר' אליקום!

בעל מוח מטומטם זה, שאינו יודע גם להסיק את התנור בבית־המדרש, שבקושי גדול יתרגם פסוק חומש, הוא יהיה לנו עכשיו ל“רבי”!…

זה לא כבר שחקנו אתו ב“כפתורי־שבת”, היינו מורטים את זקן־העז שלו, והוא יהיה עכשיו לנו לרבי?

אך, כידוע, הענין של “חזקה” עדיין עומד בתקפו.

אם האב החזיק בידו את רצועת המלמדות כמה שנים והלקה, צריך בנו לרשת אחרי מותו את הרצועה ולהלקות תחתיו; כך הוא דרך העולם, ואי אפשר לשנות.

מלבד זאת השתדלה בדבר הרבנית הזקנה. זאת היתה אשת חיל, ידעה במה להתרצות אל הגבאים ולקחת את לבם, ויודעת גם לנהל את עסק המלמדות. והיא הפצירה בגבאים שיקימו את שמרקה בנה על כסא אביו. פניה היו פני צנועה, ולשונה אש וגפרית, וידה מטיל ברזל. ואף אמנם היא היתה בעלת רחמים – רק לא עלינו, התלמידים הכחושים והקטנים, היתה מרחמת, אלא על תרנגוליה הגדולים והשמנים. בשבילם היתה מוציאה מפרוסותינו את החלק הרך ונותנת לפניהם. רחמנות – היתה אומרת בנענעה בראשה, – יצירי הקב"ה; צריך, ילדים, לפרנסם. יהיה לכם, ילדים, למצוה, ואתם תוכלו לאכול את הלחם הקשה, יש לכם שנים חדות, והם… רחמנות. חי נפשי!

ואיש ממנו, כמובן, לא העיז להתנגד לה, ואם אנחנו נשארנו רעבים, מה בכך? העיקר, שהתרנגולים של בית רבי היו תמיד שבעים.

לימין הרבנית עמד ר' גודל, גבאי בית הכנסת הגדול.

ר' גודל היה למדן ומשכיל, מטיף ליראת שמים ובלבו כופר בכּל; אוהב שררה והעיקר מדכא את החלשים. הוא עמד תמיד לימין הרבי המנוח שמצא חן בעיניו בזה שהוא מטיל עלינו אימה כדבעי. וזכות האב עמדה לו לבן שיירש את כסאו. ר' גודל סמך עליו כי לא יסור מדרך אביו, וכל מה שיצוה ר' גודל יעשה.

ר' גודל אינו סובל כי יתנגד מי שהוא לדעתו. הוא אינו אוהב להתוכח. נגד רצון הברזל שלו היו הכל חייבים לבטל את רצונם.

*

ועלינו עשתה הבשורה הזאת איזה רושם מגוחך. שמרקה יהיה לנו לרבי!… מה שייך לירוא מפני שמרקה! היאך אפשר לירוא ממנו, אם פניו כל כך מגוחכים, כל כך מגוחכים!

וכשנכנס שמרקה לבוש גרבים קרועים ועקבותיו גלויות (זה היה עוד באמצע ימי ה“שבעה”) וצוה עלינו לשבת אל השולחן, “התפקענו כולנו משחוק”.

הא לך רבי!

רזה וכחוש כשחיף עץ, זקנו כזקן העז, עיניו קטנות, מפיקות טפשות וערמה כאחת ועם הארץ גמור – בּוּר מדאורייתא, אפילו “קדיש” היה קורא מתוך הסדור, ירא היה פן יסתכסך. ההוא יהיה לנו למורה? בודאי רק שחוק ישחק עמנו.

ואנחנו ישבנו מתוך שחוק, ומתוך תקוה לבלות ימינו בשחוק.

והנה פתאום נכנס הגבאי ר' גודל. מפניו היינו מפחדים תמיד. במבט עינו היה מגרש כל שמחה, כל גלוי של חיים; אנחנו היינו מתכוצים מתוך פחד כפרחים מרוח סתיו.

אך בעת ההיא נפל מבטי על רבי החדש ולא יכולתי להתאפק מצחוק.

הוא, המסכן, לא ידע מה לעשות מפחד. שניו הצהובות נקשו זו לזו וידיו רעדו.

הגבאי הביט עליו בעיניו החודרות ולפי הנראה נשא חן בעיניו. בתוך כך מהרה ובאה גם הרבנית הזקנה.

– פרא־אדם! – קראה היא לבנה – למה אינך מבקש את ר' גודל לשבת? הוי, צערנו כל כך גדול, כל כך גדול עד שאנו שוכחים את כל מה שמסביב לנו. ר' גודל בודאי יסלח לבני, שאינו יודע עדיין איך לחלוק כבוד לגבאי הראשי שיחיה. אבל הנני מקוה, כי הוא יהיה אם־ירצה־השם לאיש, ואתם תשבעו רצון ממנו.

– העיקר, הנני אומר לכם מראש – אמר ר' גודל בקולו הקשה – שלא יהי רך לשקצים האלה, תלמידי ה“תלמוד־תורה”. שמרקה צריך לדעת, שאצלו לא חדר, כמו אצל שאר המלמדים, אלא “תלמוד־תורה”, שבו ארבעים תלמיד ויותר, וכולם חלאת הקהלה, שאינם יודעים נימוס ודרך ארץ, על כן צריך להשגיח עליהם בעין פקוחה ושלא יחשׂוֹך מהם את הרצועה. למדנות אין מבקשים הימנו. יודעים אנחנו את שמרקה, שהוא בעצמו רחוק מלמדנות. גם אביו, זכרונו לברכה, היה מלמד פשוט, אלא בשביל תלמידי התלמוד־תורה היה הגון מאוד. תמיד נהנינו ממנו. הוא ידע לעצור בעד השקצים שלא ישתובבו. וזה העיקר אצלי. ההמון אינו צריך לתורה הרבה. העיקר שכולם יתפללו בנוסח הישן³, שלא יזכר ולא יפקד סדור של חסידים. שונא אנוכי את המצאות החסידים להקל את העול ולהשמיט את ה“יוצרות” וכדומה. זה כלל לא נאה בשבילנו. דבר שכזה יוליכנו להסרת עול מלכות שמים ודרך ארץ. ההמון, מיד כשאתה נותן לו מעט חופש הריהו עתיד להפוך עולמות. חופש הוא דבר טוב רק למי שהוא בר דעת: לחכמים, לעשירים, להם נאה חופש, אך לא לקבצנים, לשקצים, לנערי התלמוד־תורה.

– יהיה לבך בטוח, ר' גודל, כי גם שמרקה שלי, שיחיה, ידע לעצור בעד השקצים הללו. וגם אנוכי עומדת תמיד לימינו. אני אשגיח עליו שיעשה את רצון הגבאים, שיחיו, בכלל ואת רצונך, ר' גודל שליט"א, בפרט. שמרקה שלי הוא, ברוך ה', לא ככל הבנים. הוא חולק כבוד לאמו כדבעי.

– עליך, רבנית, כל מבטחי, שלא אהיה לבוז בעיני הגבאים הצעירים… אמרי נא לי, מי הוא הנער הפוחז הלז היושב ושוחק? – שאל ר' גודל, בנעצו בי את עיניו הזועפות.

ואמנם מודה ומתודה אני, כי בהסתכלי בפני שמרקה, רבנו החדש, שישב ורעד כעלה נידף, הייתי שמח ונהנה הנאה משונה, שזכינו לרבי שכזה. מה טוב חלקנו, מה נאה גורלנו ומה יפה ירושתנו! מתנה טובה הוריש לנו רבנו המנוח, את שמרקה בנו. ואלמלא בא לעולם אלא לשם זה בלבד – דיינו. אני מסתכל בהעויותיו המשונות, והעיקר בזקנו, זקן־העז, וקשה עלי מאוד להתאפק משחוק.

– איזה יתום, איזו “מכה שלא כתובה בתורה”, – ענתה הרבנית – בנו של חנן הקבצן, שהיה נודד מעיר לעיר, עד שמת בנדודיו.

– ה, חנן הקבצן! שמע נא, שקץ! – קרא ר' גודל בכעס משונה, – אותך כדאי היה לגרש לגמרי מהתלמוד־תורה. איזה חצוף! כשעושים עמו חסד ומאספים אותו אל התלמוד־תורה שלנו, הלא היה צריך לשבת במנוחה, בדרך־ארץ. ולא לעַוֵת את פניו בשחוק כלפי גדולים ממנו. אביך היה ליטאי וגם חסיד, תלך לך אל החסידים שלך, ומה לך פה? התשמע, שקץ?

– אצלי לא יהיה עז פנים, אצלי הוא יהיה רך כלימון. שמרקה שלי בעזרתי יגרש מקרבו את ה“דבוק” שבו. אל תירא, ר' גודל, תוכל לסמוך עלינו, כי אנחנו אי"ה נעשה אותו לאדם, כדבעי.

וכשיצא ר' גודל, הכניסה הרבנית הזקנה את הרצועה, מכירתנו מאז, ומסרה אותה לידי היורש והראתה עלי ואמרה:

– את זה תלקה ראשון, למען יראו כולם וייראו, כי הוא השקץ היותר גדול. הוא משחית את כל התלמידים. ראה שתלקה כדבעי, אל תחוס.

ואולם זה היה “בלבול”. באמת אנוכי הייתי השוקט מכל החברים. אפשר מאוד, כי שוקט יותר מדי, כדרך יתום עלוב; אך מי ידבר משפטים עם הרבנית הזקנה, כשהיא רצתה להאשימני ולעשות נחת־רוח לר' גודל?

ושמרקה – צריך להגיד האמת – היה מצוה ועושה. הוא נעשה מהרה בקי במסכת מכות, והיה מלקה להפליא, לפעמים עוד הרבה יותר מאביו.

ובכל זאת לא פחדנו ממנו. פניו המגוחכים היו תמיד מצחיקים אותנו. אפשר שלא מרוע לב היה מכה אותנו, אלא מתוך פחד מפני אמו, מר' גודל ומשאר הגבאים. ביחוד מאמו. זאת היתה לא אשה, אלא חיה רעה.

פעם אחת הקדמתי קצת לבוא לתלמוד־תורה, ואראה, והנה הרבנית אוחזת את הרצועה בידה ומלקה מכות קשות ותכופות את – רבנו, את שמרקה בכבודו ובעצמו…

הא לך, גבר לא יצלח, הא לך!

והיא נעצה בו את עיניה, מלאות זעם, רקעה ברגלה ברצפה וקראה:

– נתנו לך “חתיכת פרנסה”, פרנסה יפה, צריך אתה לשמור עליה, כלב נבזה!

הוא מסתיר את פניו בידיו, כופף את קומתו ופונה לה את גבו השחוף, והיא מלקה וחוזרת ומלקה ברצועה ומלוה את המכות בקללות וחרופים.

אנוכי נהניתי מאוד מהדבר הזה, אבל הבנתי, כי בעד ההנאה זו אקבל, אם ירגישו בי, יסורים לאין חקר, ומהרתי לעשות “ויברח”.

אך מהיום ההוא, אחרי שטעם רבנו את טעם הרצועה מיד אמו, נעשה מצבנו יותר קשה, יותר מדכא, מאז היה חותך את בשרנו ברצועה באכזריות יתרה. וכפי הרגיל הייתי אני נוטל חלק בראש…

וכשהוגדשה הסאה וכשל כוח הסבל, החליטו התלמידים – לחתוך את הרצועה לחתיכות, חתיכות.

יהיה מה שיהיה, החלטנו בנפשנו, אך צריך לשים קץ לרצועה, הממררת את חיינו.

השגנו את הרצועה וחתכנוה עד שעשינו אותה לגל של פרורים.

– הוי! איפה היא הרצועה? – קרא שמרקה ברעדה. לבו נבא לו, שפה קרה איזה אסון גדול ונורא.

– הרצועה! – קראה הרבנית כנמרה. – איפה היא, ממזרים, הרצועה? מבטן האדמה תחפרוה ותביאוה הנה.

– הנה הרצועה! – קראתי בשמחה.

הרבנית כפפה את קומתה וראתה מה שנעשה ברצועה.

– “שלים־מזל!” – קראה הרבנית בפנותה אל בנה – הראית מה שנעשה?

– אין הרצועה של אבא, רצועה שכזו!…

והרבי שלנו עמד בעינים מוּרדות לארץ, מלא בושה וכלימה… אין הרצועה של אבא, אין!

---

הָעֶלְבּון

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בא היה גדול בישראל. אמנם לא גדול היה בעשירות וגם לא גדול בתורה – אף שהיה קצת למדן – ואף על פי כן היה, לדעתי, אחד מן הגדולים.

יש לכל אדם אמה שלו, שהוא מודד בה את הגדולה – ולי אמה שלי. גדולת העושר לא חשובה בעיני: לא רבי אני ולא מכבד עשירים מטעם שאבאר להלן. גדלות התורה והחכמה חשובה אמנם בעיני, אבל את העוסקים בהן לשם עסק איני מכבד ביותר וביחוד איני רואה בהם גדלות. אם פלוני הרב גדול בתורה, אם פלוני החכם יושב בקתדרה, גדול בחכמה – הלא התורה והחכמה אומנותם, וחזקה לאומן שמבקש להשתלם באומנותו, כדי שישלמו לו יותר, ואיזו גדלות יש בזה?

הגדולה, לפי דעתי, נערכת לפי מדת מסירותו של האדם אל איזה אידיאל הקדוש לו, מבלי כל חשבונות של פרנסה וכבוד ושאר האלילים הפעוטים, שבני אדם משתחוים להם.

ולפיכך אני אומר, שאבא היה אדם גדול. הגע בעצמך: איש שעבד כל ימיו עבודת פרך, איש שמזונותיו היו מרים כמררה וביחד עם זה היה מוסר את נפשו בעד התורה בלי שום פניה ובלי שום חשבונות ארציים – מי יעריך גדולתו?

עד היום עוד מצלצלים באזני דבריו, שהיה מדבר בשבח התורה, סגולתו של הקב"ה, שעשועיו ואוצר חמדתו, כל כך בתמימות, כל כך בפשטות וממקור הלב!

זכורני את השמחה ששמח, כשהצליח להכניס אותי אל חדרו של ר' צלאל המלמד.

ר' צלאל המלמד היה המלמד היותר חשוב בעיר, “מהרש”א־למדן", וכל העשירים היו נותנים על ידו את “שעיריהם”, הם סמכו על חכמתו הגדולה של ר' צלאל, כי יצילם מבוּרוּת, ובעד זה שלמו במיטב כספם.

ואבא שמח מאוד כשזכה להכניסני לחדרו של ר' צלאל, הוא אמנם משלם בעדי שנים עשר שקל לחצי שנה. שנים עשר שקל – הלא זהו שליש החיים!

אבל אבא ידע כי חסד עשה עמו ר' צלאל שקבל אותי בסכום כזה. עשרים שקל לחצי שנה זה היה המחיר היותר פחות אצלו, היו כאלה ששלמו לו עוד יותר.

ולא כל כך מפני גדולתו בתורה בקש אבא למסרני אליו, אלא מפני שחשב אותו לירא אלוהים וחסיד בכל מעשיו. רוצה היה שאני אלך בדרך רבי.

ואם אבא בחר במלמד כזה, הייתי גם אני שבע רצון. אם אבא האמין, שר' צלאל גדול הוא, חסיד הוא, האמנתי גם אני שכך הוא. ושניהם כאחד – אבא ורבי – גדולים היו בעיני. וביראת הכבוד הייתי מביט תמיד אל רבי ושותה בצמא את דבריו. למלאך אלוהים נחשב בעיני.

הרבי אמר ככה, הרבי עשה ככה וכל מה שדבר וכל מה שעשה היה קודש קדשים. במקצת היה האוטריטט שלו מכריע את האוטריטט של אבא, אחרי שראיתי שאבא כל כך מכבד אותו.

ובכל ראש חודש היה אבא נכנס לחדרנו, מוציא את ארנקו העשוי עור פשוט ומלוכלך מזעה, פותח את חרצובותיו ומוציא משם שני שקלים ומוסרם לרבי בעינים מאירות.

איך באו שני השקלים הללו אל כיסו של אבא? למי יש ענין בזה לחקור ולדרוש? שני שקלים הם רק שני שקלים, לא שלושה ולא ארבעה מקל וחומר.

אבל אני ידעתי זאת, אף על פי שקטן הייתי, רק בן אחת עשרה, מה מצטער הייתי, כשראיתי את אבא כופף קומתו תחת נטל משא כבד! וכמה פעמים היה צריך אבא לכוף קומתו עד שישתכר שני שקלים!

ופעם אחת לא נכנס אבא לחדר של רבי בראש חודש: חסרו לו איזו פרוטות לשני שקלים.

אנוכי ראיתיו בלילה לאור המנורה הקטנה שדלקה בבית. פניו היו עצובות, שחרו משחור. הוא נתבייש מהביט אלי, ולא שאלני כדרכו מה למדנו היום.

ואנוכי הבנתי מאוד צערו של אבא. ידעתי, כי גם רבי איננו עשיר, כי ממתין הוא בכליון עינים לתשלומי שכרו. וגם עליו צר היה לי.

ובלילה, כשהקיצותי, שמעתי את אבא נאנח אנחה עמוקה, ואני ידעתי מפני מה הוא נאנח – וחרש הרטבתי את כרי בדמעות עיני.

ובבוקר הלכתי בפחד אל חדרי: אם ישאלני רבי על דבר שכר הלמוד, מה אשיב לו?

ובנפש פזורה ישבתי לקרוא את השעור, והשעור היה מסובך: איזו “תוספת” ארוכה, ומהרש“א בן שלושה בא”ד¹.

התאמצתי בכל כוחי לרדת לתוך עמקו של הענין. ובכל רגע השאלה חוזרת ונעורה: ומה אענה אם רבי ישאלני על דבר שכר הלמוד? אבל אני מתאמץ וגובר על עצמי וקורא את השעור כדבעי.

והנה הדלת נפתחה, ואבי נכנס, ואני רואה שפניו מאירים.

הוא מברך את הרבי כדרכו, מוציא את שני השקלים מכיס העור המלוכלך ושם לפני הרבי על השולחן, ויחד עם זה מבקש סליחה על שלא הביא אתמול.

– נו, מילא, בודאי היתה איזו סבה – עונה רבי. – אפשר שלא היה כסף – מוסיף הוא בשחוק.

– כך, רבי. תיתי לך שדנתני לכף זכות.

– מילא, אין דבר – עונה שוב הרבי – גם אנו יודעים את הטעם של “אפס כסף”. שבה, תשמע איך נחמיה שלך אומר השעור.

אני הבטתי בתודה על רבי, שלא הכלים את אבא. אני ידעתי מראש כמה היה מצטער אם הרבי היה מוכיחו גם ברמז. ובאמת למה יכלימהו? האם רבי בעצמו לא עני הוא? הכי הוא אינו מבקש לפעמים פרוטות אחדות ואינו מוצא? שניהם – גם אבא וגם הרבי – אנשים גדולים הם, ואיך אפשר שלא יבין האחד מה שבלב חברו?

ואני מתמלא שמחה, פותח את פי וחוזר בהתלהבות על הקושיה החריפה של התוספות ופתאום אני מוציא פצצה מאוצר המהרש"א, זורק אותה בחריצות ומחריב את הקושיה, ובטרם שהספקתי לבנות את הנהרסות, והנה נפתחה הדלת ויחיאל העשיר עטוף במעיל יפה עם צוארון גדול של פרוה נכנס אל תוך הבית. הרבי ממהר ועוזב אותי ואת אבא ואת הסוגיה החמורה ויוצא לקראת העשיר, מושיב אותו ואומר לעזריאל בן האורח העשיר: קרא את הגמרא: “תנו רבנן”…

ועזריאל התחיל לקרוא ואני, כמובן, נשתתקתי.

כל זאת עשה הרבי מבלי מחשבה מוקדמת, כמעט באופן אינסטינקטיבי. נדמה לי, כי בעת ההיא הוּכה רבי בסנורים, ואני ואבא כמו נעלמנו מעיניו פתאום, לא היינו עוד בעולם, ולפניו היה רק יחיאל העשיר ובנו.

אבא קם עצוב, אמר שלום והלך. אם השלים עם זה בקרב לבו – מי יודע? רגיל היה אבי לכוף קומתו תחת כל משא, ואפשר שנטה שכמו לסבול גם את המשא הזה מבלי להתרעם אפילו בלבו. אבל אני לא יכולתי למחול על העלבון הזה.

– למה הוא מחניף כל כך ליחיאל ומעליב את אבא? חשבתי בלבי. האמנם בשביל שהוא עשיר ואבא עני? אבל הלא זהו אסור מן התורה!…

ודמעות של התמרמרות התגלגלו מעיני.

־־־־־־־־־־־־־

זמן רב עבר מהיום ההוא. ראיתי עַוְלות בעולם יותר גדולות מאלה. ואף על פי כן המאורע ההוא נשתמר בקרבי ועד היום הוא מעיר בי רגשות עצובים… זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את היחס הבלתי צודק השורר בין בני האדם. זה היה המאורע הראשון, שהרס את עולמי הטהור, שבניתי בדמיון ילדותי.

---

סֵדֶר מְאֻחָר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ליל חג הפסח.

שמי הנגב מרהיבים עין, וככל אשר יוסיף האדם להביט אליהם, כן המה הולכים ומתרחבים ומתנשאים עד אין סוף. והירח הולך בגאון ושופך על הארץ אור נועם, אור קסם…

ליל שקט ודממה. סחר העיר כמעט חדל כולו בערב, כי רוב הסוחרים בעיר… בני ישראל המה, רק חנויות אחדות ובתי מסחר אחדים אשר לעשירינו נאורינו, היודעים כי ערך הדת וזכרונות האומה אינו חריף בבית הבורסא – המה לא נסגרו בערב, אך עתה גם הם סגורים, כי השעה האחת־עשרה הגיעה. הזריזים מבני ישראל כבר כלו את הסדר וישכבו לנוח מעמל היום, “והנמושות”, הזקנים, עודם יושבים מסובים, מזמרים “כי לך” באפם, מתנמנמים ומנקרים לרגעים בחטמיהם ב“הגדה”.

ונחום שלומזון – איש קצר קומה ובעל כרס הגונה – כלה את הסדר ויצא לשוח מעט בחצר. כל תנועות גוו תעידנה, כי לבו טוב עליו מאוד, והוא נהנה מן העולם הזה הנאה גמורה. אמנם לאחרים היתה השנה הזאת שנת רזון: מסבות שונות שבת מסחר הקמה מערי הנגב. הרחים הגדולים והרבים שבתו פתאום מעבודתם, לא נראה עוד עמוד העשן עולה מתוך ארובת המכונה, ולא נשמע קול שריקה מצינורי הקיטור. מלבד זה חדלו בשנת הזאת עוד ענפי מסחר אחדים, וחדשים תחתיהם לא צמחו, והידים הבטלות והקיבות הרעבות הלכו ותרבינה. ומסביב נשמעו אנחות, אנחות פועלים בטלים, אנחות משרתים אשר נפטרו ממשרתם, וגם אלה שיש להם מן המוכן, אוכלים את רכושם בדאגה ופחד בראותם, כי ממונם הולך הלוך וחסור.

ורק לנחום שלומזון השעה משחקת. הוא מצא בשנה הזאת “פריץ” עשיר וטוב, אשר שמהו למנהל בית הרחים אשר לו. ומלבד מה שהוא מקבל שכר עבודתו, עוד פתח לו חנות בעיר והוא לוקח “קומיסיון” בעד הקמח שהוא מוכר, ובכן הוא רק משתכר ומאומה אינו מפסיד. גם מאושר הוא בבניו, אשר האחד מהם, הבכור, עוד מעט יכלה את חוק למודו ויצא מוכתר בתואר דוקטור, והשני גמר בשנה שעברה את הגימנזיה ויקבל אות זהב, ובשעה שכל הגומרים היו צריכים לפנות בבקשות לעילא ולעילא, נתקבל בנו באוניברסיטה אשר בעיר הבירה מיד בלי כל פקפוק. אכן לבניו אין לו לדאוג, ורק בת אחת לו, בת יפה, כבת שלוש עשרה שנה, רק למענה הוא צריך להכין כעשרת אלפים רובל ואז תהיה גם היא מאושרה…

פעמים אחדות התהלך נחום הנה והנה בחצר, שואף את הרוח הנעים ומתענג, מרחוק נשמעו קולות של שחוק ושיחה מהירה. הוא הטה אזנו לשמוע ועל שפתיו נראה שחוק קל. אמנם רק דברים מקוטעים הגיעו לאזניו, אבל מתענג הוא לשמוע את הקולות ההם; קולות בניו המה, אשר באו לחוג עמו את חג הפסח, והקול הדק והנעים כצלצל הכסף – שחוק בתו יחידתו הוא.

עוד מעט והחבורה הקטנה ההיא יצאה ממחבואה, מהגן הקטן אשר מאחרי הבית, ותקרב עד האב המאושר.

בעת ההיא בא אל תוך החצר איש לבוש “קזצינה”, וכולו מכוסה קמח. בידו הוא אוחז מפתחות ופנקס. תואר פני האיש לא היה ניכר, כי על פניו, שער ראשו וזקנו היתה שכבת קמח מעורב בזעה. מעיניו נשקפה עיפות רבה…

הצעירים, בראותם את האיש, נדמו ויתפרדו וילכו משם. כולם חשו אז בלבם איזה רגש מוזר, רגש בלתי נעים, כאשר ירגיש האדם בפגשו באיש נעלב על ידו חנם, והוא טרם בקש ממנו סליחה…

ורק נחום לא מש ממקומו. הוא התגבר על הרגש אשר החל להתעורר בקרבו התעוררות חלושה ובפה מלא קרא: חג טוב לך, שמאי! מה נשמע שם?

– חג טוב לכם,– ענה האיש בקול חלש – הנה כסף הפדיון והנה הפנקס.

המשרת מסר לאדונו את הפנקס ואחר שלח ידו אל צלחתו ויוצא משם הכסף.

האדון לקח את הכסף וימנה פעם ושתים וינח בצלחתו, ואחר שם רגע עיניו בפנקס בהציתו עץ־גפרית, ויאמר בפנים צוהלים: טוב… אך למה אחרת כה לשבת שם? מי היה תובע מידך לוּ סגרת את החנות בשעה התשיעית?

־ קונים באו. הימים האלה הם לפני ימי חגם – ענה האיש בקול ניחר.

– כן, כן דברת. אמנם הצדק עמך, – אמר נחום בנחת רוח – העסק, אחי, הוא קודם לכל, הלא ידעת כי לא קמחי הוא כי אם של הנסיך, ואנחנו שנינו חייבים להפיק ממנו רצון, כי ממנו לחמנו נמצא, אם יאחר אליהו הנביא לבוא אליך עוד איזו שעה, מזה לא תפסיד מאומה. גם לחמץ לא תשים לבך, כי כבר מכור אתה וכל הקמח שעליך אל הרב. רובל שלם שלמתי לו בעדי ובעדך למען ישא הוא את כל עוונותינו… היש לנו עוד קמח ממין 2?

– לא הרבה: כחמשה עשר שקים.

– נחוץ לשלוח טלגרמה מיד, כי ישלחו בבוקר את הקמח. חכה מעט: אני אומר למישא, כי יכתוב את הטלגרמה, ואתה תשאנה אל הפוסטה.

המשרת עמד מדוכא וכאלם לא פתח פיו; כאבן מעמסה היתה מונחת על לבו.

– כמעט שכחתי כי אתה לא ערכת את הסדר… – נמלך נחום ואמר. – לך לך אל ביתך, ואני אשלח את מישא אל הפוסטה. אך ראה אל תשכח, כי מחר בבוקר תשכים ללכת אל בית התחנה, בטרם תבוא העת לפתוח את החנות, וראית כי יעמיסו את המרכבות לעיר ד.

– אנוכי אינני כשאר העשירים, הבוחרים במשרתים נכרים – אמר נחום אל לבו. – אמנם בכמה פרטים משרת נכרי יפה לנו מעברי, לו אני אומר: עשה, והוא עושה, ואינני צריך לבקש אמתלאות ולהצטדק לפניו. הנכרי יודע, כי לא להשתדך עמו לקחתיו, כי אם לעשות עבודתי. אבל להחזיק משרת עברי – אסון גמור הוא… הוא כמו אדון לי, אנוכי צריך לצאת ידי חובתי נגדו ולהזהר מפני דבת עם. ואמנם לא הייתי צדיק כל כך לבחור דוקא בעברי, אך ראיתי, כי לא אצליח אם אמסור את העסק ביד נכרי, כי בעסק כזה נחוצה בקיאות וחריצות יתרה…

נחום פנה וילך אל ביתו, ושמאי גם הוא הלך אל דירתו, אשר בקצה העיר, כי לא השיגה ידו לשכור דירה קרובה אל השוק. הדלת היתה נעולה, ויתופף שמאי בחלון פעם ושתים. אז נראה כצל איש מבעד המסך הלבן אשר על החלון הלך הלוך וקרב אל הפתח.

– האתה זה?

– אנוכי. פתחי!

הדלת נפתחה, והאיש בא אל תוך המסדרון. שם פשט את בגדיו מעליו, הסיר את האבק מעל נעליו, רחץ את פניו וידיו וילבש בגדים אחרים ויבוא אל תוך הבית. בבית הזה רק חדר אחד חלוק לשנים בוילון, על השולחן מפה מוצעה ומצות מונחות ומנורת נפט דולקת. הנרות שהדליקה האשה לכבוד החג כבר כבו. בן אחד כבן שבע ישן על הרצפה ועוד אחד קטן שוכב בערש.

האיש התפלל תפלת מעריב בקול דממה, ואחר לקח את הכוס ויקדש וישב לערוך את הסדר. בהגיעו ל“מה נשתנה” הפנה את ראשו ויבט אל הנער השוכב על הרצפה.

– חנא בננו – אמרה האשה – חכה לך הרבה. הוא למד את הקושיות ויחזור עליהן על פה. אך זה כשעה תקפתהו השנה. הוא בקש להעיר אותו בבואך. האעירהו?

– לא; ארחמנו מאוד – ענה שמאי בהביטו אל בנו הישן ברחמים רבים. – ישכב נא עתה וינוח… עוד יבואו לו ימים אשר לא ידע בהם מנוחה כמוני.

– ה' ישמרנו! – אמרה האשה ברעדה. – למה תפתח פה לשטן? עוד ירחם ה' עלינו ונתן בידינו יכולת לחנכו כראוי ולא יצטרך להיות משרת אומלל כמוך. ברוך ה', לב מבין לו, המלמד מלא פניו תהלתו.

– מי יתן והיה! – אמר האיש – אך אני כמעט נואשתי מתקוה, כי למה נשתעשע בתקות שוא? – הוסיף האיש בקול ניחר. הן רואה אנוכי כי מצבנו ירע מיום ליום, ואיך אקוה כי תשיג ידי לחנך את בני כראוי? הלא מובן מאליו, כי גם הם יהיו עניים כמוני, גם הם ימכרו את גופם ונשמתם בעד פת לחם ועוד יגילו כי ימצאו להם קונה. הן רבים הם היום המקנאים בי והחושבים אותי למאושר, יען כי משתכר אני 25 רובל לחודש, ומה יהיה כעבור עוד שנים אחדות? העניות הולכת ומתגברת בתוכנו. כמה עינים תלויות גם לעצם יבשה!…

– ומה נעשה אם נטל עלינו למצוא לחמנו הצר בעמל רב?

– הכי על היגיעה אני מתאונן? חלילה! נכון הנני לעמול בכל כוחי, אך לעמול כאדם; רק על זה אתאונן, כי חדלתי מהיות אדם והייתי לחמור עמוס. את אלוהי ואת אבותי מכרתי בעד לחמי. הנשמע כדבר הזה, כי איש עברי, המשרת אצל עברי, יצטרך למכור חמץ הפסח, והחופשה לא תנתן לו גם לערוך את הסדר ככל ישראל? ואדוני הלא בן תורה הוא, נשוא פנים, גבאי בבית הכנסת ובתלמוד תורה! הוא עשיר, הוא למדן… תאכלנו האש אותו ואת חכמתו ואת למדנותו יחד! הוא עתה מדבר אלי רכות, מוכיחני על שלא סגרתי את החנות בשעה התשיעית, ואנוכי הלא יודע, כי לוּ ערבתי את לבי לסגור את החנות בשעה התשיעית, כי אז היה מוצא עלי תואנות ומציק לי בתוכחותיו עד שהייתי קץ בחיים.

שמאי תמך את ראשו בזרועו ויבט על ההגדה, אך לא אמר דבר. גם לא ראה את הכתוב שם, מחשבות מעציבות כענני ערפל עלו על לבו.

האם הרעב לא ישפיל את רוחנו, עד כי לאט לאט נחדל מחשוב את עצמנו לאדם והיינו לבהמה ממש, שאין לה בעולמה אלא העגלה והשוט ומעט העשב? ומה יהיה לבנינו? אני, לכל הפחות, עודני זוכר, כי אדם הנני ובן ישראל. אני למדתי הרבה עברית בנערותי, גם במנהגי ישראל חוּנכתי מנוֹער. לכל הפחות, עוד ידאב לבי על כי אנוס אני לעשות נגד הדת והיושר, אבל בני מה? הם ילמדו מסתמא מעט עברית בתלמוד תורה, ובצאתם משם עד מהרה תשכח כל תורתם מלבם. בביתי לא יתחנכו במנהגי עמי, אחרי אשר אנוס הנני לחלל את השבתות והמועדים. האפשר לקוות כי יהיו עברים, כי יהיו בני אדם? לא! גם המה עתידים להיות בהמות מושכות בקרון, בהמות גרועות עוד ממני, כי הם לא ירגישו, כי חסר להם דבר… אמנם אפשר, כי טוב, טוב להם שלא ילמדו מאומה ולא ידעו ולא ירגישו מה רע ומה מר גורלם! יכסה נא החושך את הארץ והשכרון יהוֹם כל בשר ויָשנו האומללים שנת עולם!…

– רב לך, שמאי, לחשוב מחשבות! – אמרה האשה. – התבשיל יצטנן בעמדו בתנור, כי לא הרבה הסקתי; הלא לא אכלת כל היום.

שמאי התעורר כמו מתרדמה ויחל לקרוא את “ההגדה”.

---

הָרוֹכֶלֶת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

טובה הרוכלת חכתה ליריד שבּיאבּלוֹנוֹבקה חדשים אחדים. הנקלה בעיניכם היריד שביאבלונובקה? שמה באים סוחרים מכל קצוי ארץ: מקַזַטִינָה, מפֶּרֶשְצֶפִינָה, מרישיטילוֹבקה וגם מקרימנצוג בעצמה.

איזה יריד!

וטובה מקוה כי ביריד הזה תמכור הרבה סחורה ותשתכר הרבה.

וצריכה היא טובה לפרנסה, צריכה מאוד.

ראשית כל היא צריכה לפרנס את אביה הזקן, ר' ישראל תא־שמע, שהיה מלפנים מלמד חשוב מאוד ללומדי גמרא. ורבים היו קופצים עליו. אבל מעת שנפתחה בקאזלוֹבקה עירו פרוגימנזיה, עברו איזו רוח שכרון על אבות הילדים, וכולם התחילו מכינים את בניהם לפרוגימנזיה. כולם נעשו חכמים הרואים את הנולד, כולם מבקשים תכלית לבניהם. וגמרא – מאן דכר שמה. ור' ישראל נשאר בלי “חדר”, כלומר אין עוד תלמידים.

הוא, אמנם, את הגמרא לא עזב, הוא כמלפנים אינו דואג לתכלית, או שיש לו תכלית מיוחדת, ויושב כמעט יחידי כל היום וכל הלילה בבית המדרש השמם ומתנועע על הגמרא, כאילו לא קרה עמו כלום…

אבל מצבה קשה מאוד. לה אין כסף במה לשלם בעד הסחורה שהיא קונה. וצריכה תמיד לפנות אל פורברג החנוני שיתן לה בהקפה. כמובן, שבעד החסד שהוא עושה עמה הוא מעלה את השער, ולמכור צריכים בזול מפני שההתחרות גדולה מאוד, וסוף סוף נכנסה בדיפיציטים. ובפרט בשני החדשים האחרונים חשון וכסלו, שבהם הדרכים רעים, אכרים אינם באים העירה והפדיון מועט מאוד. וכשהיא באה עכשיו לפני היריד שביאבּלוֹנוֹבקה לקנות סחורה רעמו פני פורברג, “לתת, לתת… – נהם החנוני העשיר, – עד כמה? כבר מגיע לי ממך יותר מחמשים רובל”. וטובה עומדת בבושה וכלימה. מנסה לפייס אותו, להבטיחהו כי מהיריד שביאבּלוֹנוֹבקה בודאי שתשיב לו בעד הסחורה ועוד תשלם חלק מהחוב. ופורברג יודע כי צעירה ישרה היא טובה, וכי תקיים את הבטחתה וגם יודע הוא בלבו, כי החמשים רובל שמגיעים ממנה הוא כבר קבל עם רבית במשך הזמן שהיא קונה אצלו על ידי העלאת השער ולהטי חשבונות, כי היא כמעט שאינה יודעת חשבון. ונתפייס פורברג ונתן את הסחורה הדרושה לטובה, והיא מלאה תקוה נוסעת ליריד הגדול, שממנו צפויה גאולתה מכל לחצה בעתיד…

היא וחמש חברותיה שכרו להן עגלה אחת, העמיסו עליה את סחורתן ובעצמן הלכו אחריה, כנהוג, ברגל.

המשל אומר: אחר עגלה טעונה משא כבד – יפה ללכת ברגל. הוי, כמה יפה! ובפרט כעשרים וירסטאות ביום חורף, שהקור צורב והשלג מצליף בפנים.

אבל היא רגילה בכמו אלה. כך נוסעים תמיד ליריד. כלומר: הסחורה נוסעת, והרוכלות הולכות ברגל. כדאי לציין פרט זה: לפעמים נוסעים בערב שבת והיום הולך ופונה. אז הרוכלות פונות אל צדי הדרך, תוחבות את נרותיהן בתוך השלג, מברכות ומדליקות והולכות הלאה לדרכן אחרי העגלות. כמה פעמים היה הדבר לתמהון בעיני אכרים עוברים שהצטלבו מפחד לראות נרות דולקים בשלג וחשבו שמעשי שדים הם.

סוף סוף באו. העמידו בשוק את תיבותיהן עם סחורתן. אכלו את לחמן, התכסו בסמרטוטיהן, שכבו על גבי התיבות וישנו כהרוגות.

את הכל הן מקבלות באהבה, ובלבד שיזמין ה' פדיון יפה.

אבל ימי היריד עברו, ודמי הפדיון לא היו מספיקים גם להוצאות. וראש הרוכלת העניה סובב כגלגל. אם היריד היאבלוֹנוֹבקי הכזיב את תוחלתה, מה תוכל ליחל עוד?

והנה היום האחרון של היריד הוא יום שבת.

היא רצתה לשוב בפחי נפש ביום הששי. מה לעשות? נגד ה' אין קושרים מלחמה. אבל רעותיה לא רצו לשוב. הן אינן נמנעות מלעסוק במקח וממכר גם ביום השבת, והיא נאנסה לשבות פה.

כמובן היא לא חשבה לעשות כמעשי רעותיה – לחלל את השבת. היא הלא בת ר' ישראל הלמדן והחסיד.

ועוד ביום הששי קפלה את כל סחורתה ותנח בתיבה. יום השבת יהיה לה למנוחה. אמנם, אוי ואבוי למנוחה כזו. איזו מנוחה אפשר שתהיה לה, אם להוצאות דרכה היא צריכה ללוות?

והיא מתארת לה בדמיונה, איך המשרת של הסוחר הגדול פורברג, הרישקה, בא לקבל את פניה במבטי עיניו החצופות ושואל אם הרבתה להביא הפעם כסף, והיא רוטטת ומגמגמת ואינה יודעת בעצמה מה להשיב.

אבד הבטחון. פורברג לא יתן לה עוד בהקפה גם פרוטה…

והנה בא יום השבת.

רעותיה סדרו את סחורתן על גבי השולחנות, וקונים רבים באים, והן מוכרות ומודדות וגוזרות ומקבלות כסף, מחירים יפים.

– ומדוע אהיה אני צדקנית יותר מהן? האמנם יחשוב ה' לעוון אם אנוכי אמכור ביום שבת? כלום בשביל תענוגי אני עושה זאת? הלא לפרוע את חובותי, לפרנס את אבי הזקן!

ויודעת היא טובה, כי עצת היצר היא זו, כי בכל אופן אסור ליהודיה לחלל את השבת, אבל הנסיון כמה קשה! כולם שם – החנונים העשירים באמת, והרוכלות – הן אמנם כולן עניות – עשו את שבתם חול, והם מצליחים, והיא האומללה, צריכה לשוב בידים ריקניות הביתה.

וטובה לא עמדה בנסיון.

בידים חרדות הוציאה את סחורתה, סדרה על השולחן שלפניה והנה קונים נגשו. אחת, שתים – והיא מוכרת ומוכרת, והמחירים יפים. אם כך יהיה כל היום, אז תביא כשלושים שקל הביתה.

שלושים שקל! – גם לפורברג תשלם וגם שכר דירה ופרנסה לחודש.

והידים חדלו מהרה לרעוד. תחילה הביטו אליה רעותיה ושחקו. עכשיו פסקו לשחוק. היא מוכרת ויפה מוכרת.

והנה אכר אחד נגש ושואל צלב.

המסחר בצלבים היה קשה עליה מאוד. אביה התחלחל בראותו בפעם הראשונה אצלה צלבים. אבל בצלבים יש פרנסה רבה.

אמנם צריך להזהר מעין שוטר, כי מטעם הממשלה הרוסית נאסר על היהודים לסחור בקדשי הדת הנוצרית, אבל בשביל זאת יש שתי עינים בקדקוד – להביט לכל הצדדים. ומלבד זאת, טובה ראתה, שאין השוטרים שמים לבם כלל לדבר הזה. ואפשר שכבר בטלה הגזרה.

והיא מוציאה צלבים אחדים, והאכר בוחן את כל אחד ואחד, בוחן יותר מדאי. היא מאיצה בו, והוא עושה את שלו. והנה היא רואה – שוטר הולך וקרב. היא חפצה לחטוף מיד האכר את הצלבים ולהסתירם, אבל הוא אינו נותן, היא מתחננת אליו, והוא אינו שומע.

והשוטר הולך וקרב. והאכר הרשע פונה אליו ומראה לו, כי היהודיה עוברת על חוק המלכות: היא סוחרת בצלבים.

היא בוכה ומתחננת, אבל הם לועגים לה, שוחקים לצרתה, והשוטר מוציא גליון נייר ושואל לשמה וכותב, וכותב.

– בבית האסורים יושיבו אותה, את בת ר' ישראל! – חושבת האומללה, – אילו נפתח לרגלה השאול, כי אז היתה יורדת שמה בשמחה. איזו חרפה! לשבת בבית האסורים בעד מכירת צלבים בשבת! ומי? היא, בת ר' ישראל הלמדן והחסיד!

והיא מבולבלת. אינה יודעת באיזה עולם היא נמצאת.

ובתוך כך, נאספו מסביב אכרים רבים והתחילו לקנות ב“משיכה” את הסחורה המוטלת על השולחן בלי השגחת בעלים. חמסו ושדדו כחפצם, והיא הביטה בעינים פקוחות אל כל הנעשה, ולא הבינה כלום.

והשוטר כתב מה שכתב, החרים את כל הצלבים והלך לו.

והיא פקחה את עיניה וראתה, כי מסחורותיה כמעט לא נשאר מאומה, כי הכל שוּדד ונגזל.

ומעיניה פרצו דמעות של יאוש, של דכיון־נפש, של עלבון, של חרטה…

מה עשה לה אלוהים?

היא אשמה. היא חללה את השבת, היא חשבת להתעשר מחלול שבת, והנה קבלה את שכרה משלם!…

קבלה? לא! היא עוד תקבל, היא עוד תשב בבית האסורים.

ואנה תוליך את חרפתה? את חרפת אביה הצדיק?

והיא מהרה ותשם את שארית סחורתה בתיבה. התכסתה בסמרטוטיה ותּלט פניה ודמעותיה נזלו, נזלו חרש תחת המכסה.

ובלילה, כאשר פסק היריד, ורעותיה קפלו את סחורתן וישימו על העגלה, באו להעירה משנתה, אך היא ענתה איזה מלים מקוטעות, ופניה – להבים.

בדקו ומצאו, כי קדחת עזה אחזתה.

לקחוה, וישימו אותה על העגלה וישיבוה לקאזלוֹבקה.

---

מַחֲשֶׁבֶת פִּגּוּל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ר' יוסף משה השו“ב היה רחמן מטבעו. בכית ילד היתה מרעישה את לבו עד היסוד. לפי אגדת התלמוד, מי שנולד במזל מאדים הוא רוצח, שוחט או מוהל. ועל ר' יוסף משה היו חבריו אומרים שאעפ”י שהוא שוחט, אבל כנראה נולד במזל בתולה…

ר' יוסף משה היה כל ימיו ירא־שמים גדול, ובכל עתות הפנאי היה יושב ועוסק בתורה. מהספרות החדשה לא היה לו כל מושג. רק לפני איזה זמן קצר נזדמן לידו ספר השירים של ביאליק. הוא פתח אותו בלי שום כונה, ומכל שכן לא חשב לקרוא בו, אבל לעיניו נראו שתי מלים גדולות, “על השחיטה”, והמלות הללו, שהוא נוהג לחזור עליהן עשרים פעם ביום, משכו את לבו, ותשוקה נתעוררה בלבו לדעת מה אומר סופר זה על השחיטה… חשב ר' יוסף משה, שהמשורר מדבר על השחיטה הרגילה, שהוא ושאר השוחטים כמותו עוסקים בה, אבל כשקרא קצת הבין, כי זוהי שחיטה אחרת לגמרי, שחיטת היהודים בקישינוב, והוא הוסיף לקרוא ועבר גם על “עיר ההרגה”, ומלבד הציור הכללי של ההרגה, נתקעו במוחו של ר' יוסף משה כמסמרים המלות “על השחיטה” והחרוז “השמש זרחה, השטה פרחה, והשוחט שחט”.

– “שחיטה”, “שוחט” – שמות כלליים לאלה שכמותם, ששוחטים בני אדם, טף ונשים, ולאלה שכמותנו, ששוחטים בהמות גסות ודקות, תרנגולות ובני יונה… – חשב ר' יוסף משה בלבו. – הם שוחטים אותנו, מפני שאנחנו לא נחשבים בעיניהם לבני אדם, אלא לחיות ולבהמות שהותרו לבני נח. הם אינם חושבים את מעשיהם לחטא כלל. שוחטים הם ילדי עברים קטנים, כמו שהם נוחרים גורי חזירים. הם אינם מרגישים כלל, שיש לנו נשמה, שאנחנו מכירים את הבורא, איני מדבר כבר על זה שאתה בחרתנו מכל העמים ועמדנו במעמד הר סיני, אבל הם גם אינם מרגישים שאנו בני אדם כמותם, לכל הפחות, שאנו רוצים לחיות ויש לנו הזכות לחיות. גם הגויים השוחטים אינם יודעים מזה כלום, ולפיכך עושים הם את השערוריות הנוראות, שהמשורר מתאר, והן כצחוק בעיניהם. שוחטים יהודים – ומה בכך?… כמדומני כי רק זהו הטעם לכל מעשי הרצח האלה, זה ולא אחר. הלא בני אדם גם המה, ובלבם הלא גם כן יש רחמים, אהבת חסד וחמלה, אי אפשר שלא יהיה בלבם, הלא בני אדם הם, ברואים בצלם אלוהים. ואלא מאי? מפני מה מתאכזרים כל כך נגד היהודים? רק מפני שכבהמה ורמש נדמינו בעיניהם. ומותר לעשות בנו כל מה שהם רוצים… ממש כמו שאנו נוהגים לעשות בבהמה, חיה ועוף…

– ובאמת – הוסיף ר' יוסף משה לחשוב הלאה – אולי גם מה שאנו שוחטים את הבהמה ואת החיה ואת העוף גם כן אינו מן היושר… מי יודע את נפש החיה והבהמה והעוף? אולי גם הם מכירים את הבורא כמונו; הלא בספרים קדושים כתובים פרקי שירה שכל חי למינו מהלל את הבורא, כל אחד על פי דרכו. וחפץ חיים יש להם בודאי, כמונו אינם חפצים למות, ואנחנו הולכים ושוחטים אותם, מעבירים מחיים למיתה כדבר של שחוק, ממש כמו שהגויים עושים ליהודים. אמנם התורה התירתם לנו, אבל הלא היא התירה גם “יפת תואר” הלקוחה בשביה… התירה, ובכל זאת זהו לא מן הצדק ולא מן היושר.

הוא נזכר שפעם אחת משכו בהמה לבית המטבחים, והיא סרבה בכל כוחה להכנס. היא הרכינה את ראשה לארץ, עיניה מלאו דם, והיא נהמה נהימה גדולה שפלחה את לבו. היא כאילו אמרה לו: מה אתם רוצים ממני? תנו לי לעשות את רצון בוראי, לגדל עגלים יפים, לתת חלב בשביל בני אדם, ולמה אתם מתנקשים בנפשי להמיתני?

ונזכר ר' יוסף משה כמה קשה היה לו בימים הראשונים לשחוט עוף! כמה חרדו לבו וידו! כמה עופות נטרפו על ידו, עד שהתרגל. הרגילות עשתה את שלה, לבו נתקשה ונתאכזר, ידו נתאמנה, והוא שחט ושחט…

ובעודנו יושב וחושב והנה קול קורא: ר' יוסף משה, הובאה תרנגולת!

ר' יוסף משה נתעורר, קם ניגש את הארון, הוציא את החלף המוכן מנרתיקו, הביט אל חודו משני צדדיו, והנה הם יפים, כרצועה שחורה ישרה עוברת בכל צד על יד החוד. העביר בצפרניו על החוד הנה והנה כמה פעמים והנהו חלק לגמרי. אז יצא, הכין אפר לכסות את הדם. לקח את התרנגולת בכנפיה בידו האחת, מתח את הראש והצואר. התרנגולת קראה קריאה של מחאה קלה, אבל כאשר נמתח צוארה ונוצות ראשה היו כבר ביד השוחט בקומץ אחת עם הכנפים – סגרה את עיניה: קשה היה לא להביט בפני החלף המבריק, ואולי גם בפני השוחט, הבא לקחת נשמתה…

ר' יוסף משה מרט את הנוצות במקום השחיטה, כדי שלא לקלקל את חודו של החלף וברך בקול רם " בא“י אמ”ה אקב“ו על השחיטה” ואך הוציא מפיו את המלות “על השחיטה” – והנה נזכר באותן המלות הכתובות בספרו של ביאליק “על השחיטה” – על שחיטת ילדים עבריים בידי גויים פראים. שם שחיטה וכאן שחיטה… ובטרם הספיק להעביר את החלף על צואר התרנגולת, נשמט החלף ונפל מידו. ר' יוסף משה קרא “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, כמו שמצוה לקרוא אחר ברכה לבטלה, הושיט את התרנגולת לאשה שהביאה אותה ואמר: את התרנגולת הזאת אסור לשחוט. יש בה חשש טרפה. קחנה הביתה ותלד לך ביצים. את הביצים מותר לאכול…

---

מֵרְשִׁימוֹת רוֹפֵא צָעִיר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לזכר נשמת אמי גולדה חיה.

אשה זקנה הובאה אלי אל בית החולים.

אני ידעתי את האשה. בשכונתי ישבה, ופעמים אחדות סרתי אל משכנה הדל לרפאותה.

היא היתה אלמנת סופר סת״ם, אשר לפני שנים אחדות מת בשחפת. כל גואל וקרוב לא היו לה בעיר, גם בן או בת לא היו לה. ורק אשה, אשר היתה כלתה מלפנים בהיות בנה חי, אספה אותה אל משכנה ברחמים.

— כלתי היא אשה צדקנית — אמרה הזקנה — כי הואילה לאסוף אותי אליה. את האמת לא אכחד, כי בני לא התנהג עמה כשורה. הוא היה מתקוטט עמה תמיד, ועם כל פרוטה אשר היה נותן לה, היה מוציא ממנה את לשד עצמותיה. אני ראיתי, כי הצדק עמה, אבל יראתי לבוא עמו בריב, פן אביאנו לידי עברה חמורה, להקל בכבוד אם. סוף דבר רק לשמוח היה עליה, כי הופר הקשר בינינוּ, כי לקח אלוהים את בני אליו; ובכל זאת לבה טוב אלי מאוד, והיא מכלכלת אותי בכבוד. רק צר לי, בראותי כי כבד ממנה למצוא לחמה לנפשה, ואנוכי עוד עליה למשא.

בדקתי אותה, ראיתי כי עלי לעשות לה ניתוח, ניתוח קשה, אשר גם הצעירות תמותנה בו לרוב בעודן תחת המאכלת, ומה גם אשה זקנה כזאת, גל של עצמות.

הגדתי לה את אשר בלבי.

— אולי אפשר להמציא לי רפואה באופן אחר, בלי ניתוח? — שאלתני האשה בתחנונים.

— אי אפשר, זקנתי, אי אפשר. חובתי היא להגיד לך, כי הניתוח בחזקת סכנה, ואף כי לאשה זקנה ורפת־כוח כמוך.

את הדברים האחרונים הטעמתי לה ביחוד. שמח הייתי, לוּ השמיעתני כי איננה חפצה בניתוח. לא נעים לרופא להיות משרת למלאך המות, לפנות לפניו את הדרך…

— כמה ימי שני חייך? — שאלתיה.

— לא ידעתי אל נכון, ואולם יותר משבעים.

— אם כן הִוָּעצי עם קרובותיך.

— מי הן קרובותי? מלכה כלתי נסעה מזה לשבת בכפר, ואנוכי גלמודה, כמו מאבן נולדתי.

— אם כן הועצי בנפשך והגידי לי את אשר החלטת — חכות לא נוכל.

— האם ברור בעיניך, כי בלי ניתוח לא אחיה? — שאלה האשה.

— ברור כשמש.

— ואם תעשה את הניתוח, האפשר כי אחיה?

— אפשר, אף כי הסכנה רבה מאוד.

— אם כן חובה עלי לתת לך לעשות את אשר תעשה, — אמרה האשה בהחלט.

— מדוע תאמרי חובה? יען כי חפצה את בחיים? — שאלתיה.

— למה זה איפוא אחפוץ בחיים? — ענתה האשה — חיי מרים מאוד, לפעמים מרים ממות; הידעת את אשר חכמים אומרים: “כל המצפה לשולחן חברו—העולם חשך בעדו”? ואף כי לשולחן אשה עניה ככלתי.

— ובכל זאת את אומרת, כי חובה עליך לתת לי לעשות את הניתוח?

— כן, אדוני! חובה עלינו לשמור את הפקדון, אשר הפקיד הבורא בידינו. כל זמן שבעל הפקדון לא בא לתבוע את פקדונו, אנו חייבים לשמרו שמירה מעולה. דבר קל הוא לשמור את חיינו בשעה שחיינו נעימים עלינו ואנחנו מתענגים עליהם, אבל לשמור את חיינו, בשעה שטוב מהם המות — זה הוא נסיון, ועלינו לעמוד בנסיון, כי על כן אנחנו עברים, מבני בניו של אברהם אבינו, אשר נתנסה בעשרה נסיונות.

הבינותי כי מדברת היא את דבריה אלה לא לי, כי אם לנפשה: היא בקשה לחזק את רוחה.

— בקשה אחת קטנה לי אליך, אדוני, — אמרה האשה אחרי אשר החרישה מעט — אל נא תשב את פני.

— דברי. אם אוכל, הנני למלא את בקשתך בחפץ לב.

— אם אמות, הגידה נא לבעלי חברה קדישא, כי מלבושים כבר הכינותי לי לדרכי הרחוקה, והם מונחים בארגזי. אינני חפצה להיות נקברת בתכריכים אשר לא לי. אלה אשר הכינותי, לי הם, ברוך השם. בחיי בעלי אספתי את הכסף; לא העלמתי ממנו, חלילה, פרוטה. התבטיחני למלא את שאלתי?

— הנני מבטיחך.

— תודה רבה לך — אמרה האשה ברגש, כמו עשיתי באמת עמה טובה רבה. — די לי כי אני שבעה בעולם הזה מלחם זרים, לחם של בושה וכלימה; לכל הפחות שם, לעולם הבא, אבואה נא כאדם חפשי במלבושי אני. עתה, אדוני, הרשני נא רגעים אחדים להתחשב עם יוצרי.

היא הוציאה את סדורה ממראשותיה, ותחל להתפלל תפלות ודוי. אנוכי פניתי מעליה לראות

בחולים אחרים אשר בבית.

___________________

— הנכונה את? — אמרתי אל הזקנה בשובי.

היא שכבה שוקטה ושאננה. מוכנה היתה. לא רק למות, כי אם גם לחיים.

שאוני, אם ככה נגזר עלי.

עד אשר אבדה בינתה לא חדלה מקרוא את פסוקיה.

* * *

הניתוח עלה יפה.

כמובן, שמחתי על הדבר הזה מאוד, ולא לפלא הוא כי שמתי עליה את עיני ביחוד, להחלימה על פי כל התחבולות אשר היו בידי.

— מה שלומך, זקנה? — שאלתי אותה כעבור ימים אחדים.

— לכתחילה לא היה הדבר כדאי, — ענתה האשה במנוחה.

התשובה הזאת לא היתה נעימה לי כלל. האמנם תוהה היא על אשר השיבותי אותה אל החיים?

— מה הדבר אשר לא היה כדאי? הניתוח? — שאלתיה.

— לא, לא כדאי היה לכתחילה לחטוא ולסבול אחרי כן יסורים כאלה — ענתה האשה.

— האמנם תחשבי, כי היסורים באו עליך בגלל חטאותיך? — שאלתי את הזקנה.

— בזה אין להטיל ספק — ענתה האשה. — החכמים אומרים: אין יסורים בלי חטא. ובעלי גם הוא אמר, כי רק יחידי סגולה סובלים בגלל חטאים אשר חטאו אחרים, ומדרגה זאת, אמר, היא מדרגה רמה, כי יסורים כאלה הם מיסורי הצדיקים, ואותם אנחנו מחוייבים בודאי לקבל באהבה, אם זכינו לכפר בהם את עוון הדור.

— לא יחידי סגולה, אמרתי לה, כי אם הרבה, הרבה מאוד סובלים בגלל חטאות זרים, חטאות הצבור והיחיד. ואל נכון גם את הנך אחת מהן.

עיניה האירו מאור שמחה, בשמעה את דברי אלה, אשר הבינה אותם על פי דרכה. נעים היה לה למנות את עצמה רגע בין בני העליה, אשר תעודתם תעודה רמה, להיות כפרת הדור.

— לא, אדוני — אמרה האשה, אחרי רגעי דממה אחדים — כתפי צרות מנשוא עליהן משא כבד כזה. בעלי, זכרונו־לברכה, היה צדיק באמת, יום ולילה עסק בתורה, ואנוכי מה? אשה חוטאת.

*

מקץ שלושה שבועות נתרפאה האשה כולה.

לא מהרתי לשלוח אותה מבית־החולים, כי ידעתי אשר אין מחכה לשובה. אבל סוף סוף הגיעה העת לפנות את המטה לחולה אחרת.

— הנה, זקנתי — אמרתי לה — הגיעה השעה להפרד ממך. הודות לאלוהים, הנה נרפאת כולך. עת לך לצאת לחפשי.

— בעלי, זכרונו־לברכה, אמר כי רק המת הוא חפשי. האדם החי איננו חפשי, כל עוד חי.

— האמנם?

— איננו חפשי מעבודת הבורא, איננו חפשי מלשאת את משא החיים. “על כרחך אתה חי”…

*

אמנם, אשה כזאת איננה יראה כל ניתוח.

---

הַבָּטוּחַ בְּאַחֲרָיוּת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כאשר ספר מלפנים חייקיל הסרסור בבית־המדרש על אודות חברת־האחריות, וכי רבים הנותנים ידם לחברה זו, התקצף זבולון המלמד מאוד והיה נכון, אם היה בידו, לגזור עליה חרם.

— אחריות!… — קרא זבולון בכעס — יהודי ואחריות!… — איזו אחריות אפשרית וצריכה להיות ליהודי, מלבד הבטחון בה'? הרואה אתה? פלוני משלם איזה סכום לחברת האחריות, והוא פטור מבטוח עוד בהשי"ת, כי חברת האחריות תפרנסהו לעת זקנה ותכלכל את אלמנתו ואת יתומיו אחר מותו… ליהודי לא נאה הדבר כלל.

ובכל זאת באו ימים וזבולון המלמד החל בעצמו לחשוב על דבר אחריות, כי גם הוא נצרך לה…

ארבעים שנה עבד האיש את עבודת המלמדות, כוחו כשל, והגרוע מהכל — עיניו החלו כהות…

אכן בטוח הוא, כי גם אם יחדל מאונס מעבודת המלמדות לא ימות ברעב, הן בתוך עמו הוא יושב. מסתמא ימצאו רחמנים בני רחמנים, אשר יתמכו בו. הנה חברו חיים אברהם המלמד, שנפסל מעבודתו מפני הזקנה, הרי הוא מוצא פרנסתו ממקום אחר: הוא לוקח לו בהקפה שעון עם “קוּרנטים” (מנגן מאליו) וחוזר על הפתחים ומקבץ גורלות, חמש פרוטות הגורל, והוא חי. שמא תאמר: חיים של בושה וכלימה הם, כי פרנסתו היא קבצנות ממש — אף אני אומר לך, כי היהודי איננו צריך למאוס כלל בקבצנות: כי כמו שחובה על העשיר לתת, כן חובה על העני לפשוט יד בשעת דחקו, כי על כן אנחנו היהודים נקראים בשם “גומלי חסדים”, היום אני פושט יד ואתה נותן, ומחר אתה תפשוט יד ואני נותן. גלגל החוזר בעולם היהדות במהירות נפלאה.

אכן מתפללים אנו להשם־יתברך:.“ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם”, גם העברי שהורתו ולידתו בעניות שונא את הקבצנות, גם הוא חפץ לחיות כבן חורין בעמלו ויגיעו, אבל מה נעשה אם תפלתנו איננה נשמעת, אם כוחנו כלה ואי־אפשר עוד לעבוד, או אם אין עבודה במה להחיות את הנפש — מה נעשה אז? לאבד את עצמנו לדעת — אסור, על כרחנו אנו חייבים לחיות. ובאמת החיים הם דבר יקר מאוד. כמה דברים טובים אפשר לו לאדם לעשות בהיותו בחיים, כמה מצוות, כמה מעשים טובים! ואם אי־אפשר לעשות, לכל הפחות אפשר לחשוב, וגם מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה. סוף דבר: הכל חייבים לחיות — זה העיקר, ואם תאמר: איך לחיות? זאת היא שאלה צדדית. אם אפשר למצוא לה תשובה מספקת — מה טוב, ואם לאו — הרי אתה מישבה בדוחק, ולפעמים בדוחק גדול, או גם מניחה לאיזה זמן בצריך עיון ומוסיף לחיות. כך הוא דרכו של יהודי, ואין הוא, זבולון המלמד, חפץ להוציא את עצמו חלילה מן הכלל. הוא יעבוד כל הזמן שכוחותיו לא יכלו לגמרי, כל זמן שלא יפסלוהו אחרים מחמת זקנה, ואחרי כן… “לא קשה”, ה׳ לא יעזבנו…

כן היה חושב תמיד. אחרת לא היה יכול לחשוב. ובכל זאת בימים האחרונים, מפני מקרה אחד, עלה על לבו גם הוא להזדיין באחריות… וזה הדבר:

בימים האחרונים החלו עיניו כהות. בבוקר בבוקר בקומו משנתו היו שמורות עיניו דבוקות במוגלה. ועת רבה היה צריך להדיחן ולשפשפן עד שיפקח אותן, וגם אז הן אדוּמות ודומעות. תמיד הוא צריך להחזיק מטפחת בידו ולקנח בה את עיניו. זבולון דרש ברופאים, גם את משקפיו החליף פעמים אחדות. הרופאים נסו לטפטף בעיניו איזו טפות, אבל תועלת לא מצא בהן. ובשאלו אותם מה יהיה בסופו, יש אשר נענעו בכתפיהם ולא אמרו גם לנחם אותו. אין זאת כי אם קרובה הסכנה, כי קרוב היום, שעיניו יקומו לגמרי, והיה לעיור… והרעיון הזה ידכאהו עד מאוד.

אמנם את העולם הגדול והיפה לא ראה מעודו. מימי ילדותו עד עתה לא ראה מאומה, מלבד החדר ובית המדרש. בחדר היה החושך שורר תמיד וגם בית המדרש הקטן שהתפלל בו זבולון לא היה מוּאר כל צרכו, והוא לא שת לזה לבו אדרבה הוא היה מתענג על החושך השורר בבית. למשל, במוצאי השבת לפני תפלת מעריב היה זבולון יושב בפנה חשכה ומזמר לו באפו איזה נגון של חב״ד ונדמה לו, כי הוא משיג אז רזי עולם ותעלומות היצירה ושערי העולמות העליונים נפתחים לפניו, ושפע אור גדול יורד עליו… סוף דבר: העיורון כשהוא לעצמו לא היה מבעיתו הרבה. בודאי טוב יותר להיות פקח, אבל אם כך נגזר עליו להיות עיור, הכי מפני זה יתיאש ולא יבטח בחסדי ה׳?

אולם צר היה לו כי אז יבטל מתלמוד תורה. זבולון המלמד איננו יכול להסתפק, כמו איזה עם הארץ, באמירת תהלים בלבד. הוא בדבר הזה מפונק מנוער, מעודו הוא רגיל ב״בשרא וכורא״ — דף גמרא עם תוספות ומהרש״א, לא בדרך שטחי, כי אם בהעמקה. ההסברות הדקות, הפלפולים החריפים היו משביעים אותו עונג, משכיחים אותו את דלות מצבו, את שפלותו ואת שאר יסורי העולם הזה, ובמה ישעשע את נפשו, כאשר יחשך מאור עיניו?

לכן החליט בלבו להזדיין בעוד מועד באחריות. כלומר: ללמוד על פה ספרי המשניות. לכל הפחות, כאשר יוּכה בעיורון לגמרי, יחזור על המשניות על פה.

והוא ניגש לעבודתו אזור ברוח גבורה נפלאה.

קשה מאוד היה לו לאיש השיבה הזה ללמוד על פה. הוא ראה עתה בעליל מה נאמנו דברי אלישע בן אבויה, כי הלומד זקן דומה לכותב על נייר מחוק. מאה פעמים ואחת הוא חוזר על משנה אחת, כמדומה לו שהוא יודע אותה היטב, ומחר והנה הוא נכשל בה עוד הפעם.

אבל זבולון הוא קשה עורף, מעבודתו לא יחדל.

ובכל בוקר וערב, בהיותו חפשי מעבודת המלמדות, יחזור זבולון על המשניות. מתהלך בבית המדרש הנה והנה, מקמט את מצחו, ניגש עד הספר ומעיין בו וחוזר עוד הפעם ועוד הפעם.

*

— מה נשמע, ר׳ זבולון? — שאלהו אחד ממקורביו.

— חציי, ברוך השם, בטוח באחריות — ענה זבולון.

— איך? — שאל האיש בתמיה.

— שלושה סדרים כבר סדורים על פי — ענה זבולון בשמחת מנצח.

---

גֶּבֶר אֵין אֱיָל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

במסבת רעים ישבנו, ומענין לענין באנו לדבר על דבר האהבה בישראל. אחד מחברינו אמר, כי לא טוב יעשו הסופרים בהביאם אל ספרותנו את הזמורה הזרה הזאת, כי בני ישראל אנשי חשבון הם ונושאים גם נשים בחשבון, ובמקום שיש חשבון שם אין אהבה. והשני אמר, כי לא כדורות הראשונים דורנו זה: בימים הראשונים היתה האהבה, במובנה האירופי, זרה לישראל; אבל עתה תתעורר האהבה לפעמים גם בלב העברי והיא לוקחת חלק נכבד בחיים, ועל כן אין לדחותה ממחיצת הספרות. ומלבד זה גם אם באמת אין אהבה בתוכנו, ראוי, כמו שאומר ווֹלטֵר, להמציא אותה, כי בלי התבלין הזה לא יאבו הבחורים לקרוא בספור עברי, ואז תשכח חלילה הספרות העברית מישראל.

אחד מאנשי חבורתנו, ירוחם־שלמה הפחדן שמו, עשה תנועות אחדות כמו גם הוא חפץ לדבר. האיש הזה, שהוא כבן חמשים שנה, מצוין בפחדנותו. אף כי קרא הרבה ואיננו מאמין בכל דבר, בכל זאת הוא ירא למשל לצאת יחידי בלילה; ירא להחל איזה עסק ביום שני וביום רביעי בשבוע; ירא לעשות כל עסק חדש, גם אם יראו לו באותות ומופתים כי שכר רב בצדו; ירא מאשתו ומכל אלה שיכולים להרים עליו קול. גם בשנתו הוא מוציא מגרונו קול פחדים, כי תמיד ידמה ששוטרים יבואו אליו לבקר את תעודותיו (הוא גר תמיד שלא בתחום המושב). במסבת רעים היה הוא תמיד שומע ושותק, כי ירא מדבר; ועל כן התפלאתי מאוד בראותי את תנועותיו כי חפץ הוא לדבר. הבינותי כי ענין מלבב עמו ואֵפֶן אליו ואשאל את דעתו.

— אמנם מנשואינו והלאה סוחרים אנו וחיים בחשבון, — אמר ירוחם־שלמה בקול נמוך ובשחוק עצב — אך לפני נשואינו צעירים היינו ככל הצעירים, ועל כן אין האהבה זרה לנו, “ובדידי הוה עובדא”…

— האמנם? — קראנו יחד בתמהון! — האמנם אהבת ככל חוקת האהבה ומשפטה? ואיך לא יראת מגשת אל אשה?

— אנוכי לא רק אהבתי, כי אם נלחמתי עליה, — אמר ירוחם־שלמה בלחש ובנגינה מיוחדת.

— ה, ה, ה! הגם יצאת למלחמת הבינים? —קרא אחד מן החברים בתמהון. — האם “בחרבי ובקשתי” ממש או כמו שתרגם אונקלוס "בצלותי ובבעותי״?

— למה אלאה אתכם בחידות וברמזים? הבה אספר את הדבר כמו שהוא.

— יותר משלושים שנה — החל ירוחם־שלמה לספר — עברו מעת שמת בעירנו ר׳ אליעזר הרופא, שהיה נודע בכל הפלך לא בחכמת הרפואה, כי אם במהתלותיו השנונות, ובגלל זה היה אהוב וחביב לכל. אחרי מותו החל העם לדון: את מי יבחרו לרופא. קרוב לעת ההיא התישב בעיר על יד ביתנו רופא אחר ושמו ר׳ נחום. האיש הזה היה מופלג בתורה, גם סמיכה להוראה היתה לו; ומלבד זה היה ״מושלם״ בכל המעלות: סופר מהיר, יודע דקדוק, מבין בחידות הראב״ע, בעל־חשבון נפלא, קורא בתורה, מוהל וקצת חזן. הוא מצא פתרון לכל שאלה אלגברית, אך לפתרונה בא תמיד בדרכים זרים ועקלקלים. הוא היה גם “חקרן” גדול, בקי בכל ספרי החקירה של חכמי ספרד ופרושים עשה לתורה בסגנון בעל ה“עקדה”. כל זמן שהיה ר׳ אליעזר חי, היה ר׳ נחום מתפרנס במצור ובמצוק, ולולא עזרוהו קרוביו העשירים כי עתח גוע בעניו; אך אחרי מות ר׳ אליעזר נמצאו רבים מיושבי העיר אשר אמרו, כי נכון עתה למנות את ר׳ נחום תחתיו. אולם רבים היו מתנגדים לו, באמרם כי הפרנסה הזאת צריכה לעבור לבנו של ר׳ אליעזר, לר׳ מנחם, המפרנס את אלמנת אביו ובניה היתומים.

למי משני הרופאים היה היתרון בחכמת הרפואה? — על השאלה הזאת אי־אפשר להשיב בדיוק. שניהם לא למדו את חכמת הרפואה באוניברסיטה ולא גם בבית־הספר לחובשים, כי אם היו לרופאים על־פי קבלה ומסורת אבות. שניהם היו יהודים פשוטים, מדקדקים במצוות אולי יותר מרבנינו עתה? כיהודים כשרים היו שניהם סומכים על הנס, שהקב״ה ימציא להם פרנסתם ויצליח את מעשי ידיהם וימציא רפואה שלמה לכל החולים הנרפאים על ידם, שאליהם הם מכונים בתפלת “רפאנו”. ר׳ נחום שמש את דודו שנה ומחצה ודודו היה רופא זקן ומומחה, ור׳ מנחם שמש את אביו בהיותו סמוך על שולחנו אחר חתונתו. אחרי כן אמנם עזב את העיר ויהי שנים אחדות לחוכר בית המלון בכפר; אך עתה במות אביו שב אל בית אביו ואל מלאכת הרפואה אשר לא שכח אותה, כי אי־אפשר היה לו לשכחה, כאשר אספר הלאה. ההבדל בין שניהם היה בזה, כי ר׳ מנחם היה בבחינת “סיני”, כי אביו השאיר לו בירושה ספר רפואות, שבו רשם בעצם ידו שמות החולים שנתרפאו על ידו, מחלתם ורפואתם, ור׳ מנחם היה יכול לעיין בספר היקר הזה הכתוב ״הלכה למעשה״ ולדעת במה נחוץ לרפא כאב הבטן ובמה — כאב הראש, במה — שעול ובמה — צרעת. הן זה הוא כמו ספר רפואות שנגנז בימי חזקיהו, ומי יטיל ספק, כי ר׳ אליעזר אביו איננו בר סמכא? אך לר׳ נחום, אף כי לא היה תחת ידו ספר רפואות כזה, היתה מעלה אחרת שלא היתה בר׳ מנחם, כי היה בבחינת “עוקר הרים”: בשכלו החריף היה אפשר לו להמציא, על ידי ל״ב מדות שהתורה נדרשת בהן, מחלות חדשות ותרופות חדשות, שלא נכתבו ולא נראו גם בחלום לכל חכמי הרפואה.

אני הייתי יוצא ונכנס בבית ר׳ נחום. נעימה היתה לי מאוד חברתו. הוא היה רך המזג ונוח לכל אדם; על פניו שכנה האצילות הקדמונה של חכמי ישראל. בכל מחשבותיו ודרכיו היה דומה לאחד מחכמי ישראל בימי הבינים. הוא הגה רק בספרי הקדמונים, הפוסקים הראשונים היו בעיניו עמודי התורה, והפילוסופים הראשונים קרובים לאָרחי דמהימנותא; אבל את הפוסקים האחרונים בזה בלבו, והחכמים האחרונים ששמע את שמעם נחשבו בעיניו כקליפת השום. "רק אז, בימי קדם, התורה היתה תורה והחכמה — חכמה, ועתה אין תורה וגם החכמה נעדרה״ — כן היה דברו תמיד, בהאנחו ממעמקי לבו.

ואנוכי, אשר בעת ההיא לא ידעתי מאומה ממה שהאירופיים קוראים “בקורת”, סמכתי על “המושלם” הגדול הזה, וכל דבריו חיו בעיני קודש קדשים. הוא ראה כי מחכה אני לאמרי פיו — וינחילני המון המצאות וחידושים ביד רחבה.

— הנני לגלות לך, ירוחם־שלמה חביבי — אמר אלי ר׳ נחום — סוד גדול במעשי בראשית. כמדומה לי, כי ה' גלגל זכות על ידי לגלות את הדבר הזה, שעל ידו יובנו כמה פסוקים בפרשת בראשית. תמיד היתה בעיני קושיא עצומה: מדוע לא נזכרה במעשי בראשית בריאת הגלגל שהמזלות קבועים בו. הן אם נזכרה בתורה בריאת הרמשים, איך שתקה התורה מבלי הזכר בריאת גוף גדול כזה? — קרא ר׳ נחום כמנצח, כי באמת הקושיא היא עצומה מאוד, ולפלא גדול הוא, כי לא עמדו עליה החכמים עד היום…

— ואני מצאתי עליה תשובה מספקת — אמר ר׳ נחום בהחליקו מעט את מצחו הגבוה ויתגרד מעט בכפה שעל ראשו. — הסכת ושמע! אני אומר, כי בלשון הכתוב נקרא הגלגל רקיע, ומה שנאמר “יהי רקיע” פירושו “יהי הגלגל” והוא יהיה מבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, כי השמים אינם יכולים להבדיל בין המים העליונים ובין המים התחתונים הבדלה גמורה, כי הם בעצמם רק אש ומים פתוכים ומעורבים זה בזה; ואך הגלגל שנברא מחומר אחר לגמרי, חומר שאין בו לא קלות ולא כבדות, לא לחות ולא יבשות, כי איננו מבעלי הד׳ יסודות, אש, רוח, מים, עפר — על כן הוא מבדיל הבדלה גמורה.

ובאחזו בשיטה זו ביאר כמה פסוקים וכמה מאמרי חז״ל, ושנינו חשבנו כי כיון בזה אל האמת וכי מן השמים זכו לו לפענח נעלמים.

אולם בלבד חדודיו ופשטיו, משכה אותי אל ביתו בתו הנחמדה, אסתר היפה. אסתר היתה הבת הבכירה לר׳ נחום ולה היו עוד אחיות אחדות שעסקו בצרכי הבית, והיא לבשה את בגדי החמודות שלה, את ה״יוּבקה" הירוקה ועליה ה״קופטה" האדומה ותתעסק בתפירה או באריגה. לפעמים, בדברי עם אביה, העפתי עיני ואביט בפניה ובאצבעותיה היפות הממהרות להתנועע. ולעתים לא רחוקות העיפה גם היא את עיניה בי ומבטי שנינו נפגשו. לפעמים ראיתי כעין בת־שחוק של רצון מרחפת על שפתותיה ולבבי נמלא אושר אין קץ. אנחנו לא דברנו יחד כי אם לעתים רחוקות מאוד, וגם אז היו דברינו מעטים, כי בושתי לדבר עם נערה, אך עינינו דברו בשפה מיוחדת, שהיתה מובנת לשנינו יותר מכל השפות.

בלילות הקיץ היתה אסתר יושבת על מבוא הבית ואנוכי עומד לנגדה ומתבונן בה. כל קמט מקמטי בגדה, כל נקודה, — הכל משך את עיני, וביחוד בבות עיניה השחורות… והיא עשתה את עצמה כמו לא אלי היא מבטת, כי אם לכוכבים הרמים, ללבנה המאירה. אפס לפעמים חננה גם אותי במאור פנים ותבט עלי רגע, ואז מהרתי להשפיל את עיני לארץ…

אולם בעיני אבי — ישראל שמו — לא טוב היה שבתי בבית ר׳ נחום. אבי היה אדוק וקנאי מאוד מאוד ובכל רגעי מנוחתו הגה בספר “ראשית חכמה”, “תניא” וכדומה, ספרים המביאים לידי כובד ראש ויראת־שמים פשוטה; ובראותו כי ר׳ נחום עוסק לפעמים גם בדקדוק, גם בפילוסופיה ויהיו בעיניו כיושב קרנות. עד כמה היתה קנאותו של אבי מגעת אפשר לשפוט מזה, כי גם ספרי המגיד מדובנא, שהיה יהודי כשר לכל הדעות, ויש שאמרו, כי היה “מעולם המשלים”, גם הם לא מצאו חן בעיניו ונחשבו לו כשיחות לצים ובדחנות. אמנם הוא לא העיז לדבר דופי בר׳ נחום הנסמך להוראה, אבל בלבו חשב עליו תועה; ועל כן חפץ מאוד לגדור בעדי, בנו הנחמד בעיניו והאהוב עד אין חקר, כי אמעיט ללכת אל בית ר׳ נחום, לבל אהיה בטל מן התורה, ולא אתעסק בדברים של מה בכך…

מלבד זה קצף אבי על ר׳ נחום בלבו על אשר בא להסיג גבול הרופא השני. הוא חס מאוד על אלמנת הרופא ר׳ אליעזר ובניה היתומים, ועל כן חשב לו למצוה לעמוד לימין האומללים ולהקים את ר׳ מנחם על נחלת אבותיו, למען לא תקופח פרנסת המשפחה העניה.

— ר׳ ישראל, הלא רחמנות כזו אכזריות היא! — אמר אליו איש אחד מבעלי ברית ר׳ נחום — הן הראש הגס הזה יוכל לקלקל הרבה והביא מכה תחת רפואה.

— אם יקלקל או יתקן הרי זה ספק, ושאמו ואחיו צריכים למאכל ודירה הרי זה ודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי — כן ענה אבי בלב בטוח, אחרי שעל הכלל הזה בנויות שיטות חמורות בתלמוד, וכבר סמכו עליו כל חכמי ישראל מדור דור.

— אבל השכחת, כי ספק נפשות הוא? — אמר אליו בר־פלוּגתו.

— ילד אתה! — ענהו אבי — התאמר באמת, כי יש ביד הרופאים לרפאות? לא הרופאים מרפאים, כי אם המלאך רפאל ההולך ומלוה את הרופא. ואם המלאך הזה לא ימנע מלוות את הרופאים הנכרים והאפיקורסים, על אחת כמה וכמה שלא ימנע מלוות את ר׳ מנחם, שהוא יהודי כשר, מאמין באמונה פשוטה בלי כל חקירות והתחכמות… ובפרט אחרי שכל הקהל הקדוש יסכים לשומו לרופא, אז בודאי יואיל המלאך ללוותו תמיד; כי ידוע שכוח רב יש לצבור לעשות שנויים בפמליא של מעלה.

אולם אף כי ידעתי כי לכתי אל בית ר׳ נחום לא ישרה בעיני אבי, בכל זאת הוספתי ללכת שמה: אסתר משכתני שמה בעבותות אהבה. ביום אשר לא ראיתיה לא ידעה נפשי מנוחה; נפשי כלתה אליה.

ור׳ נחום, לפי הנראה, הרגיש גם הוא, כי לבי ירחש אהבה לבתו, כי לא פעם ולא שתים ראה כי האדימו לחיי בהביטי אל פני בתו; אך הוא לא קצף עלי, ואדרבה: השתדל לקרב אותנו עוד יותר. לפי הנראה, חפץ מאוד לקחת נער מושלם כמוני לחתן לבתו, ובפרט כי נדן לא היה לה, כי אם דוד עשיר, אשר אותו העריכו השדכנים בשוה כסף. אך גם אני גם הוא כחדנו תחת לשוננו את אשר הגינו בלבבנו. אולם באזני אהובתי רמזתי לא אחת ולא שתים והיא אמנם הבינה את רמזי; אך על פי הטקטיקה שהנשים מצטינות בה עשתה את עצמה כאילו איננה מבינה, או הראתה לי פנים שוחקים, כמו שחוק עשיתי לה בדברי. בקשתי להגיד לה דבר ברור, אך לא מצאתי עוז בקרבי במדה הדרושה. אכן יש קורטוב של אמת בדברי ליצני הדור, כי הצניעות שהיתה בנו — פרי רפיוננו היא ולא ההכרה החפשית של כבוד האשה וטהרת המדות. ואם אין הדבר הזה כלל גמור, אבל צריך אני להודות כי כן היה עמדי. בכל שעה שבאתי לגלות בשפתי מה שיחשוב לבי — נסתתמו דברי ולא יכולתי להוציא מפי כי אם רמזים מקוטעים.

אולם בענינים אחרים דברתי עמה הרבה, אחרי אשר נחשבתי כאחד מבני הבית. ביחוד שמעה בתאות נפש את ספורי אשר ספרתי לפניה על דבר המלחמות אשר קשרתי על ר׳ מנחם, שנוא נפש אבותיה, ומפני זה גם שנוא נפשי. המלחמות אשר קשרתי עליו ראויים “לגבור מלחמה” אשר בין בחורי הישיבה: חקקתי בספסל אשר בבית־המדרש, במקום אשר ר׳ מנחם יושב שם תמיד, דברי חרפה ובוז. גם פתקאות מלאות זלזולים ועקיצות שמתי בכיס ה“טלית ותפלין” של ר׳ מנחם, וכל כך הציקותי לו במעשי יום יום, עד כי נאנס ר׳ מנחם לתבוע את עלבונו. בכלל היה ר׳ מנחם איש תמים, נעלב ואינו עולב, ולתעלולים כאלה בודאי לא היה שם לב, לולא נשנו פעמים רבות ולולא בלבלו אותו תמיד… הוא ראה אותי פעם ושתים מתגנב אל מקום מושבו ועושה שם בחשאי, ובלבו נולד החשד, כי אני הוא האורב המתנפל עליו מאחוריו. אמנם מתחילה היה הדבר בעיניו לתמיהה גדולה: הן ר׳ ישראל הוא אחד מעמודי התוך לבית ר׳ מנחם, הרב תמיד את ריבו מידי מתנגדיו, איד אפשר כי בנו נוסף על רודפיו ועושה עמו רעהו הוא לא האמין מתחילה למראה עיניו, אד בהוסיפו לחקור ולהוכח כי אמנם ידי היתה בו, אז התלונן עלי באזני אבי…

אני ואבי לא היינו שוים בדעותינו מעולם. הוא אולי אהב אותי (אני אומר “אולי”, כי עד אשר הייתי בעצמי לאב לא הראני כל אות התקרבות), אך אנוכי יראתי מפניו וממילא מובן כי לא אהבתיו. אמנם אנוכי לא מריתי את פיו, כי יראתי את מוסרו, וגם מפני גערתו חתּי עד מאוד; אך בשעה שידעתי שאין עינו עלי, אז עשיתי מה שלבי חפץ, ואדרבה, כמו להכעיס, עשיתי דוקא מה שנאסר עלי. אולם, אף כי נזהרתי מפניו לבלתי עשות בפניו דבר שאין דעתו נוחה הימנו, בכל זאת הרגיש אבי כי אין תוכי וברי שוים. הוא ראה, כי כל מה שאני עושה הוא לא בלבב שלם. הוא הכיר כי בפניו אני שׂם עלי מסוה, אבל בלבי אני חושב אחרת. מובן הדבר, כי לעתים שיחר את אזני למוסר, כדרכו, בגערות ובמכות לחי, ואנוכי, אשר לא נועזתי להתקומם נגדו, שמתי עלי מסוה כפול: התחסדתי במדה יתירה והשתדלתי בכל התחבולות לכסות ממנו את הגות לבי; אך עמלי לא הועיל, כי אחרי אשר החל לחשוד בי, לא כבד היה מעינו החדה לחדור אל תוך מעמקי נפשי ולראות את הצפון שם.

הוא, כאשר אמרתי, לא רצה מעולם, כי אבקר את בית ר׳ נחום, אך לצאת נגד זח במחאה גלויה לא נועז. אף כי ערך חסידותו של ר׳ נחום היה קל מאוד בעיני אבי, אבל בכל זאת לא יכול לבלי הגות כבוד לבעל כשרון גדול כמוהו, היודע הכל, כי כן היה ר׳ נחום בעיניו. בודאי מוטב היה בעיניו שירוחם־שלמה בנו ישב ויעסוק בתלמוד בבית־המדרש; אבל אחרי כי גם בבית־המדרש הוא יושב בטל, הלא יוטב לו לשבת בחברת ר׳ נחום, שממנו יוכל ללמוד דבר־מה.

אולם עתה, כאשר הגיד לו ר׳ מנחם את אשר עשיתי לו, נתמלא אבי חימה על ר' נחום, כי אמר אבי בלבו, כי ר׳ נחום השיאני לנקום מר׳ מנחם את נקמתו. ויגזור עלי לבלתי לכת עוד אל ר׳ נחום. מאוד מאוד לא נעימות היו לי חביטות השבטים בפעם הראשונה, כאשר לא טעמתי עוד טעם שבט מימי (אחרי כן הורגלתי אליהם ולא עשו עוד עלי רושם עז), אך העונש הזה אשר הטיל עלי עתה אבי — היה קשה בעיני מכל העונשים. אנוכי רק בבית ר׳ נחום ראיתי חיים, שם סרה מעלי רוח העצבות, כעסי ומרירות נפשי, אשר היו מנת חלקי תמיד בשבתי בבית אבי; שם התענגתי בהתוכחי עם ר׳ נחום באיזה ענין קשה, ויותר מהכל בשיחתי עם אסתר חמדתי — ועתה כמו קיפד את פתיל חיי פעם אחת. אנוכי שעשעתי את נפשי בתקוה טובה, כי עוד מעט, עוד מעט והגדתי לה מה רבה אהבתי אליה והיא בודאי תשיב לי אהבה, ועתה גם תקוה אין…

ללכת בסתר אל ר׳ נחום לא נועזתי. בית ר׳ נחום היה על יד ביתנו וחלונות הבית נמוכים, ותמיד היה אפשר לראות מבעד החלון כל מה שנעשה בבית. ועל כן ישבתי ימים אחדים משמים בבית כאיש אובד עצות. פעמים אחדות קרה, כי בעברי בימים ההם על בית ר׳ נחום עמדה אסתר על מבוא הבית. היא הביטה אלי בתמהון, ואני הבטתי אליה, ונפשי יצאה אליה לדבר עמה, להגיד לפניה גלות לבבי; אך לא יכולתי להוציא הגה מפי, כי יראתי אולי ישמעו דברי ויבולע לנו.

מאומה לא נשאר לי, כי אם לשלוח אליה את דברי בכתב, במכתב על ידי הפוסטה. ישבתי אל השולחן וכתבתי וחזרתי וכתבתי עד עשר פעמים או יותר ואשים את המכתב במעטפה ואלך לשומו בארגז הפּוסטה.

מה פּעם לבי בשאתי את המכתב! הן בו היה תלוי גורלי, אשרי, חיי. חשבתי וספרתי את כל מלותיו, כי ידעתין על־פה. חפשתי ובקשתי אולי שגיתי בדבור אחד, באות אחת — כל המכתב היה כמו מונח פתוח לפני, כי זכרתי את כל מלותיו, כל אותיותיו וכל תגיו — אך לא מצאתי כל מגרעת, הכל היה כתוב הדר. אך מי יודע מה תענני על מכתבי זה? האם לא אהיה לשחוק וקלסה בעיניה? הן באמת אין זה מן הנמוס לדבר דברי אהבה כאלה באזני נערה ועוד בכתב. ומה יהיה אם חלילה יאבד המכתב? מי יודע אם ימסרו אותו לידה ואם לא ידי זרים ימשמשו בו והמה יקראוהו? — מפני הרעיון הזה נבהלתי מאוד וכמעט אמרתי להשיב ידי מן הארגז אשר הרימותי את מכסהו לשום בו המכתב, אולם המכתב כמו נפל מאליו ואנוכי חשתי בי כמו איזה דבר נקרע מלבי. בלילה התהפכתי מצד אל צד ולא יכולתי לישון ורק בבוקר סגרה השינה את עיני, אך אז בעתוּני חלומות רעים. לי נדמה, כי אסתר מבטת אלי בעיני זעם ור׳ נחום מניף עלי את מקלו ומגרש אותי מביתו בקראו: צא, צא, בן בליעל! איש לא ידע בושת, כותב פתקאות לנערות!

ובימים ההם ראיתי והנה יקותיאל השדכן בא תדיר אל ביתנו ומתלחש עם אבי ואמי. הבינותי כי הוא מציע לפניהם איזה שדוך בעדי. אני חפצתי מאוד לשלחו לעזאזל, אותו עם כל שדוכיו יחד. אך מורך לבי לא נתנני להתקומם נגד מי שיהיה בגלוי. מלבד זה עלה רעיון על לבבי: אולי הוא בא לשדכני עם בת ר׳ נחום בחירתי? אולי אחרי שבא מכתבי לידו, שלח את יקותיאל אל אבי להביא את הדבר לידי גמר? הרעיון הזה הרחיב את לבי ואחכה בכליון עינים לשעה אשר בו אודע גם אני מה נדברו בי.

ויהי הלילה. הלבנה האירה באורה החיור את חוצות עירנו השוקטה כמו עמק הרפאים. אני ישבתי במבוא הבית תפוש מחשבות נוגות. נודע לי, כי אמנם לא מר׳ נחום שלוח יקותיאל, כי אם מעיר ה. הסמוכה לעירנו וכי עוד בלילה הזה אומר אבי לנסוע שמה עם השדכן. בלבי, כמובן, התנגדתי לחפץ אבי אשר בקש לשדכני מבלי שאול את פי, ומה גם אחרי כי אסתר היא בחירתי ורק אותה אבקש לקחת לאשה; אולם לא נועזתי להגיד לפני הורי את אשר בלבבי. גם אמרתי כי רק למותר הוא, עוד אראה לו את התנגדותי בפועל: הן הוא לא ימשכני אל תחת החופה על כרחי, ועד העת ההיא למה אבוא להתגרות עמו. הוא איננו שואל את פי, אדרבה, יעשה הוא מה שלבו חפץ ואחרי כן, כבוא מועד, ידע, כי לא כדור של משחק אנוכי; ידע — כי הימים האלה שונים מימי קדם, כי עתה לא ימשול עוד אב בבנו כמלך עריץ, ואז תהיה שערוריה רבה והכל ידעו את תקפי ואומץ לבי.

אני הבטתי מרחוק על מבוא הבית, אשר ר׳ נחום יושב בו ושם אין איש. מה מאוד חפצתי לראות את אסתר בשעה ההיא. לי נדמה, כי מבט אחד של עיניה היה נותן בי נשמה ואומץ לב להלחם עם אבותי. אולם לשוא חפשתי אותה! היא היתה הפעם כלואה בבית, אף כי תמיד בליל בהיר כזה היה דרכה לשבת על מבוא הבית, ועיניה השחורות והלוהטות התחרו עם עיני השמים המאירות והנוצצות.

עברה שעה ארוכה — לכל הפחות כן נדמה לי, כי ארכה השעה מאוד, — ועל יד המבוא עמד אחד העגלונים בעגלה העשויה כסוכה ורתומה לשני “נשרים”. העגלון קפץ מעל המרכב ויבוא הביתה לבשר את בואו. ובעוד רגעים אחדים יצא אבי עם השדכן והעגלון נשא את ילקוט הדרך והצרורות בידו.

אבי בעברו עלי הגיד לי איזה דבר מתחת אפו, כמדומה לי כעין ברכת הפרידה, והשדכן הוסיף עוד הלצה גסה, אשר היתה לי לגועל נפש. אני לא הוצאתי דבר מפי, וראשי השפלתי לארץ. הם בודאי חשבו, כי מפני הבושה סוּגרו שפתי, כיאות לחתן עברי.

עוד רגע והעגלון רמז ל“נשריו” בשוט אשר בידו, ויעתקו הסוסים ממקומם, וירוצו. אני הבטתי אחריהם עד אשר נעלמו מעיני… אז החל הנוחם לאכול את לבבי: מדוע החשיתי ולא גליתי את חפצי לפני אבי? מדוע נתתי לו לנסוע לבחור לי אשה אשר לא בחרתי אני?… דמעות חמות של אפס־כוח ניגרו מעיני… אני הכרתי אז את אפסותי, כי לא איש אנוכי כי אם סמרטוט…

— אסתר איננה חפצה בי — אמרתי לנפשי — ואתה אמנם הצדק: אני אינני שוה ללחך עפר רגליה…

נטיתי את ראשי על ידי ואבך חרש.

פתאום נגעה בי יד. הרימותי עיני והנה אסתר עומדת עלי, ועל שפתיה בת־צחוק ועיניה מאירות.

— אל תבכה, ירוחם־שלמה! בשורה טובה בפי אליך. גם בעיני אבי מצאו דבריך חן. אמנם אנוכי מראש ידעתי, כי גם בעיני אבי ישר אתה, אך בקשתי עד הנה שעת הכושר לדבר עמו בדבר הזה. והיום דברתי עמו, והוא אמר כי מחר ישלח שדכן לדבר עם אביך, או אולי הוא בעצמו ידבר עמו… הוא אמנם שונא לנו, כי מחזיק הוא במנחם רופא־הסוסים, אך אבי בטוח, כי לא יתנגד לשדוך, כי השדוך הוא מה', וכל אשר יתנגד לזה ימות בלא עת.

— מאוד צר לי, כי לא באת אתמול לבשר לי את הבשורה הזאת, — אמרתי לה שמח ונעצב כאחד. אנוכי לא נועזתי להרים עיני אליה. הרגשתי כי חטאתי מאוד לנגדה.

— האם בחרת לך כלה אחרת? — שאלתני אסתר בשחוק מר.

— חלילה, אסתר! אנוכי לא בחרתי. אך אתמול היה נקל לי להלחם עם אבותי ועתה תכבד עלי המלחמה. הנה זה רגעים אחדים, אשר אבי נסע בלי רשותי לעיר ה. לבחור כלה למעני.

— ואתה מה? — שאלתני אסתר נפעמה.

— אני?… אבי לא שאל את פי, — עניתי בגמגום. — אולם אל יפול לבך על הדבר הזה. הוא נסע שמה שלא ברשותי. על כן תהיה ה“כלה” לו. אנוכי לא אחפוץ בה, כי אך בך בחרתי.

מרוב המית לבי התגברתי על פחדי ואקח את ידה ואגישנה למו פי ואשקנה. אך כמו “מעשה שטן” הביטה אז אמי בחלון ותרא כל המעשה הרע הזה…

— ירוחם־שלמה, בוא הביתה! — קראה אמי מבעד החלון.

אסתר מהרה כחץ מקשת להסתר בביתה, ואנוכי באתי הביתה נכלם וחרד.

אמי קראה באזני דברי מוסר. אנוכי, אחרי אשר מפני אמי לא יראתי הרבה, נסיתי להתנגד לה ולענות על דבריה, כביכול, בדברי מרד. אך היא בראותה את עזותי החלה לבכות והדמעות הרפו את לבי ואחדל מדבר. לא יכולתי לראות את דמעותיה. הרגשתי — אם גם לא ברור — כי גם היא אומללה כמוני, כי גם היא משוללת רצון חפשי, וכי גם היא נושאה בעול אשר שמו עליה אבותיה, מבלי שאול את פיה.

— ומה היה אחרי אשר שב אביך מה? — שאלנו את ירוחם־שלמה אשר נדם רגעים אחדים.

— מה היה? — לא היה מאומה. אבי אמר לי “מזל־טוב”, ואני לחשתי בשפה רפה איזה דבר. ביום השני קרא ר׳ נחום את אבי בבית־המדרש הצדה ושניהם התלחשו יחד. מה נדברו לא שמעתי, כי אם ראיתי ששניהם באו לידי כעס, ופני שניהם אדמו והלבינו חליפות, ואחרי רגעים אחדים הפנו איש לרעהו שכם ויפרדו בכעס. ואסתר נסעה בעוד ימים אחדים אל עיר מושב דודה העשיר… ואנוכי אשר התרעמתי בקרבי ימים אחדים על עריצות אבי, גמרתי בלבי לבלתי לכת אל החופה, אך כל מחשבותי לא נראו החוצה. כשבא הדבר לידי מעשה, לא מצאתי בי די כוח להתנגד לאבי ואכנע מפניו.

אחד מחברינו הוציא אנחה עמוקה מלבו כאשר תם ירוחם־שלמה לספר.

— למה אתה נאנח? — אמר אליו אחד המסובים — ב״ה ירוחס־שלמה רואה חיים עם האשה אשר הוכיח לו אביו זה שלושים שנה וכבר השיא בן ובת.

— לא על זה אני נאנח, כי אם כמדומה לי שמדה זו נמצאה כמעט בכל בני עמנו. חנוכנו ותנאי חיינו שללו את הרצון החפשי מקרבנו. מבינים אנו כבני אדם מה טוב לנו, אך בבואנו לעשות, והנה ידינו רפות, בפרט בענינים הדורשים אומץ לב ואנרגיה, למען אשר נלך לפנים ולא לאחור.

---

קַדִישׁ יָתוֹם

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מדי אזכרה את אבי, איזה רגש של נועם ושל צער תוקף אותי. אני אהבתי את אבי והייתי מכבד אותו, וגם הוא אהב אותי ויכבדני, ויחד עם זה היינו מצערים זה את זה תמיד…

אם אומר, שאבי היה צדיק, אז לא אומר כלום; השם צדיק נתחלל כבר, כמו שנתחללו גם שאר השמות של האידיאלים הקדושים. השתמשו בהם יותר מדי בידים מסואבות ונזדהמו. יותר טוב, כמדומני, אם אומר, שהוא היה יהודי, יהודי שלם, שבתוך לבו הרחב מצא מקום כל הטוב והיפה יחד עם יראת־שמים אמתית.

הוא היה אוהב את הדור הצעיר, וכמובן גם אותי, בנו, אהבה עזה, בלי שום תנאי. הוא ידע איך הצעירים מתיחסים אל קדשיו, קדשי עמם, והיה מצטער על זה מאוד, ובכל זאת לא חדל רגע מאהבם.

חשדו בו, שהוא מחניף לצעירים; אמנם ההמון רגיל למוֹד את הכל על פי הזרת הקטנה ההמונית, ואינו מסוגל כלל להבין מהי נשמה גדולה. אם האיש הוא ירא שמים, אז צריך הוא, לדעת ההמון, להיות קנאי, לנדות, להחרים ולהתרחק מכל מי שעובר עברה, ואם לאו — הריהו חשוד בחנופה, בצביעות וכדומה.

אבל הוא אהב באמת את הצעירים. הוא הבין, שאין הצעירים פורקי עול סתם, מפני שנוח להם בהפקרות, אלא מפני שאיזו דעה אחרת מושלת בהם ואינם יכולים לעת עתה לשנות את דעתם, ואינם רוצים לעשות שקר בנפשם, להתאמר למה שאינם.

ויחד עם זה ידע, שהצעירים יכולים לשאת דגל אותם האידיאלים הקרובים להם, לשאת אותו במסירות נפש, בלי כל פניה עצמית, מבלי הבט לצדדין, ואת המדה הזאת היה אוהב ומכבד בכל לבו.

והוא גם ידע את צערם של הצעירים, שסוף סוף לבם קרוע ומורתח; שהספקנות והיאוש אינם ניתנים להם מנוחה, שאידיאליהם־אליליהם הולכים ומשתברים, הולכים ומשתברים, ומכל שבירה ושבירה משתבר גם הלב, והדור יתום: אין חובש ואין רופא…

ואיזו טרגדיה עמוקה היתה באהבתו אותי, את בנו, שאיני הולך בדרכיו! אני ידעתי כמה היא אוהב את מצוות התורה, כמה נזהר בקיומן, וכמה חזק ואמיץ היא באמונתו באלוהים, אלוהי ישראל! וכמה הוא מצטער על שאני מזלזל בהן, על שאיני מאמין!… ואני הייתי מצטער תמיד בצערו, אבל מה יכולתי לעשות?…

אמנם בפניו נזהרתי מאוד מחלל את קדשיו, אבל ממבטו החודר לא נכחדה אדישותי לעניני הדת, לעניני שמים, ואף־על־פי־כן היה אוהב אותי אהבה עזה, אהבה אמתית.

ואני בטוח, שלא רק מפני הקשר הטבעי שבינו וביני היה אוהב אותי, אלא מפני שאני צעיר יהודי.

*

ואבי מת.

ידיד ביתנו הודיעני במכתב אודות זה. ובמכתבו היתה רצופה גם העתקה מצואתו של אבא. צואה קצרה, רכוש לא היה לו: — דברי מוסר אחדים ליוצאי חלציו.

״את בני חביבי אני מבקש — הוא כותב בצואה — שכל זמן שהשקפותיו על האמונה בה׳ ובתורת קדשו לא נשתנו, לא יאמר “קדיש” אחרי. התפלה שאינה יוצאת מלב מאמין מביאה קלקול והרס; בודאי אני מצטער מאוד על זה, שיש לי בן ואין לי “קדיש”, אוי ואבוי לי ולנשמתי העלובה! אבל לא מתפלה שלא לשמה תבוא עזרתי".

הרבה. הרבה דמעות שפכתי על צואה זו של הנפש היותר קרובה אלי וכל כך רחוקה ממני.

ואולם באותו יום, כשעברתי על בית־המדרש ושמעתי הקהל קורא “עלינו לשבח”, נזדעזע לבי ולא יכולתי לעבור. איזה רגש נסתר התעורר בי, רגש שביטל את כל הפילוסופיה שלי כעפרא דארעא.

— אמנם אבא צוה, שלא ״אומר קדיש״, — חשבתי בלבי — אבל הכי בחייו עשיתי כל מה שאבא צוה? — לא שמעתי בקולו בחייו, לא אשמע גם במותו…

“יתגדל ויתקדש שמיה רבא!”… התפרץ מלבי, בהכנסי אל תוך בית־המדרש.

---

מִזְמוֹר לְתוֹדָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בשנת 1818 נסע אלכסנדר הראשון, מלך רוסיה, מפטרבורג לורשה במרכבתו הקיסרית ועמו עוד מרכבות כבודות של הפמליא שלו, המלוה אותו, ופרשים מגדוד הגבארדיה, כמו שנהוג אצל המלכים.

בימים ההם לא היה הישוב כל כך נפרץ בארץ, ובין ישוב לישוב היה לפעמים מרחק של עשרות פרסאות.

ובעבור האורחה דרך יער עב, נשבר ציר המרכבה, וימהרו פרשים אחדים על סוסיהם לבקש איש שיודע לתקן.

ויבוא פרש אל הכפר הסמוך, ויאמרו לו האכרים: אנו איננו יכולים לתקן, אבל יש אצלנו יהודי אחד, שהוא אומן לכל דבר. הוא טוחן, נפח וחייט. פנו אליו, והוא יתקן.

הלך הפרש ומצא את הירשל היהודי, כשהוא מחדד את האבן בטחנה שלו, ויבקשהו, כי יתקן את הציר השבור, ואם יעשה כהוגן, יקבל שכר יפה — חמשה רובלים.

הלך הירשל עם הפרש ובא אל המרכבה, והנה שרים גדולים יושבים שם על מרבדים יקרים, כולם לבושים בגדי שרד, מרוקמים זהב, וביניהם אחד גבה הקומה ולבוש הדר מכולם, וכל השרים מדברים אליו ביראת הכבוד. ויבן הירשל, כי הוא המלך אלכסנדר.

ויברך הירשל ברכת “שחלק מכבודו לבשר ודם” וישתחו למלך. וישאלהו המלך מה הוא פירוש המלות שהוציא מפיו? ויבאר לו הירשל את פירוש הברכה, וימצא חן בעיני המלך.

ויאמר המלך: התוכל, יהודי, לתקן את מרכבתי? ויאמר הירשל: אשתדל בכל כוחי, אדוני המלך, להפיק ממך רצון.

ויוצא הירשל את הציר השבור ויעש אחר תחתיו, וכעבור שתי שעות יכלה האורחה לעשות את דרכה הלאה.

ויבקש השר, הרואה את פני המלך, לשלם להירשל בעד עבודתו ולא קבל.

— אני — אמר הירשל — אין אומנותי בכך, ואם עלה בידי לעזור לעוברי־דרך ובפרט למלכנו האהוב ולשריו הגדולים, הנני שמח בגורלי ואינני רוצה כל תשלום שכר.

שמע זאת המלך ויתרגש.

— אמנם — קרא המלך — כמעט בכל עת צרה באה לנו ישועה על ידי יהודי.

ויכתוב המלך בפנקסו את שם היהודי לזכרון, ויעל על מרכבתו ויסע לדרכו.

*

והימים הולכים ועוברים. אלכסנדר מת, וימלוך ניקולי הראשון. ופגישתו של הירשל עם המלך נשכחה. גם הירשל חדל מהעלות אותה על זכרונו.

וכמו שחי הירשל אז, הוא מוסיף לחיות הלאה. גם עכשיו היא עוסק במה שהיה עוסק אז: פעם באומנות זו ופעם באומנות אחרת. ומכולן, כמו שאומרים ״הרבה מלאכות — מעט ברכות". ומה לעשות? אומנות אחת אינה דיה לפרנסתו. פעם הטחנה עומדת מאין מים או שאין מה לטחון, אז הוא הולך ונעשה נפח, ואם לאו הוא לוקח מחט ומספרים ותופר פרוות לאכרים מעורות כבשים. וכך חשב הירשל לחיות עד יומו האחרון מבלי לטעום “לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים”.

אבל פתאום באה פקודת ניקולי ועקרתו ממקומו.

ניקולי הראשון חשב את היהודים לעם עצל, שונא עבודה ומלא תעתועים, והשתדל לתקנם על ידי גזרות רעות.

ויגזור ניקולי על יושבי הכפרים, שיגלו ממקומותיהם וילכו להתיישב בערים; ותחול הגזרה גם על הירשל: גם הוא נמנה בין העצלים, וצריך היה לעזוב את הכפר.

וילך הירשל ויתיישב באושמינה, הסמוכה לוילנא.

לא קלה היתה פרנסתו בכפר ובאושמינה היתה קשה שבעתים. שם היו סוחרים ואומנים יותר מדי, והעובד לא מצא שכר בעבודתו. והירשל חי בלחץ ובעוני, והזקנה באה גם היא להכביד וללחוץ. עיניו כהו קצת, דמעות נושרות מהן גם בשמחת תורה. והחוטם אף הוא דולף והגב מתעקם. בקצור: הזקנה עם כל מתנותיה…

וכך עברו הימים עד שהגיעה שנת 1848.

פתאום מקבל הירשל פקודה לבוא לבית פקידות הפלך אשר בוילנא. בא הירשל אל שר השוטרים לשאלו למה לו ללכת אל בית פקידות הפלך? איזה צורך יש בו שם? ענה שר השוטרים, אם דורשים אותך — מסתמא יש בך צורך, וכלל גדול הוא, אם בית הפקידות מזמין — צריך ללכת, ואם לאו — מוליכים שמה בכבלים ובלוית שוטרים מזוינים.

הירשל לא סרב, כמובן, וילך.

קשה לו ההליכה, בפרט בימות החורף, אבל לשכור עגלה אין ידו משגת. והוא הולך וחושב לו: למה אני, הירשל הזקן, שרגלי האחת בקבר, נחוץ להם, לשרים אשר בעיר הפלך? מבקש הוא תירוץ ואינו מוצא.

והנה הגיע עד בית הפקידות. הראה לשומר העומד על הפתח את ההזמנה שבידו, והשוטר עונה: המתן עד שיבוא תורך ויקראוך.

עמד הירשל ברחוב והמתין.

והרחוב מלא אדם. מוסרים אנשים לצבא, וקרוביהם התאספו לראות את גזר הדין.

עבודת הצבא בימים ההם היתה יותר קשה מ“קאטוֹרגה” עכשיו. גלות למקומות רחוקים, עבודת פרך, זלזולים, חביטות בשבטים מלבד מכות סתם במקל או באגרוף, מכות אכזריות בעד כל עוון קל או גם בלי עוון ורק מפני שכך נהוג, שבלי מכות אין שׂררה. וכל זה — לא שנה ולא שנתים, אלא עשרים וחמש שנה. נכנס לצבא צעיר פורח ויוצא משם זקן תשוש ושבור, דומה יותר לקוף מאשר לבן אדם. וביחוד היתה רעה הגזרה בשביל היהודים. היהודי היוצא לצבא נתלש ממקומו, מתוך סביבתו העברית והולך לגולה אל מקומות רחוקים, ששם אין רגל יהודי. והוא מוכרח לעבור על דתו, לחלל את השבת ולאכול טרפה, וגם מענים לפעמים בענויים קשים למען יתנצר.

אבל פקודת הממשלה היתה חזקה אז, כי דוקא מהיהודים ירימו לצבא יותר מאשר מהעמים האחרים. הממשלה חשבה, כי עבודת הצבא היא תרופה לפשט את העקמומיות שבלב היהודים ולעשותם לאנשים מן הישוב.

היום ההוא היה אחד מימי החורף הפושרים שממלא את האויר רטיבות קרה, החודרת אל תוך העצמות ומהפכת את הקרקע לבצה של שלג נמס מעורב ברפש. ומהשמים מלמעלה יורדים פתי שלג גדולים ורכים ומרטיבים את הבגדים ואת הפנים.

ובתוך בצה זו עומד המון אנשים ונשים וילדים, רובם לבושים קרעים, פניהם מלוכלכות מדמעות, ומעיניהם נשקפה צלמות.

ותעבור השמועה, כי שר הפלך יעבור תיכף, ויחרד ההמון.

והנה הוא, שר הפלך עובר במרכבתו. ופתאום התנפלה אשה אחת עבריה באמצע הרחוב בתוך הבוץ ומשכה את ילדיה עמה.

רצתה האשה לעורר את רחמי שר הפלך כי לא יקחו ממנה את נותן טרפּה ולא תגוע ברעב היא וילדיה.

אך השוטרים סחבו את האשה וילדיה להגוֹתם מן הרחוב. המרכבה עוברת לה הלאה והאשה — כמו נטרפה דעתה עליה, נלחמת היא עם השוטרים, נושכת את ידיהם, מתחמקת מהם ורודפת אחרי המרכבה, אך ידים חזקות שוב תופשות בה, ודוחפות אותה הלאה, הלאה…

ומבפנים הבית נשמע כפעם בפעם קול קורא: לוֹבּ! לוֹבּ! סימן שנתקבל מי לצבא; ואחרי כל קריאה כזו מבפנים, מתפרצת יללה איומה בחוץ, כיללת מספידים אחרי יציאת נשמה.

והנה נפטר אחד מעבודת הצבא: מום נמצא בו. כחץ מקשת רץ הוא מהבית ויצא החוצה אל קרוביו הממתינים, מבלי דעת כי ערום הוא כיום הולדו. ובחוץ צנח ושלג. עיניו נוצצות כמו הסתתרה בינתו, ואינו יודע מה עמו, עד שבא אחד וכסהו באיזה בגד.

והירשל רואה את כל המחזות הנוראים האלה ולבו מרגיש כאב נורא. גם הוא שכח כי קר לו בחוץ. צער אחיו העלובים נגע עד נפשו.

כל היום עמד הירשל בחוץ ויחכה, אך איש לא קראהו. הוא ניגש ודרש שוב מהשוטר, ויענהו, כי בודאי יקראוהו מחר.

וילך הירשל לבית ה“הקדש”, ששם היתה גם “הכנסת אורחים”

וילן שם. ובבוקר השכם מהר להתפלל וילך לעמוד שוב אצל בית פקידות העיר.

וגם ביום ההוא עמד הירשל כל היום והתבונן בלב כואב אל המחזות הנוראים של מסירת יהודים לצבא, ואזניו הקשיבו כל היום אנקות אומללים ואומללות. עמד עד הערב ולא נקרא.

הוא ניגש שוב אל השוטר. והשוטר כבר כועס. פקעה סבלנותו.

— אמרו לך: המתן — ודי. רוצה אתה, תקבל מכה בסנטר, זקן טפש! והירשל שב לו עוד הפעם בבושה וכאב לב אל ה“הקדש”

ובבוקר הוא ממהר ללכת אל בית הפקידות ולעמוד שם ולהמתין כמו שנצטוה.

וסוף סוף הגיע תורו.

הירשל נתכבד לבוא לפני ולפנים, והמזכיר שבבית הפקידות הואיל לקרוא לפניו מכתב ישן נושן, כי המלך אלכסנדר הראשון מצוה לתת תודה ליהודי הירשל מכפר נ. בעד תקון המרכבה.

— ועכשיו? — שאל הירשל בתמיה, אחרי שכלה המזכיר לקרוא והשיב את הכתב הישן נושן למקומו.

— עכשיו תוכל ללכת הביתה — ענה המזכיר ברוח שוקטה.

*

שלושים שנה נתגלגל הכתב מבית פקידות לבית פקידות, עד שלבסוף זכה הירשל לקבל את ברכת התודה מאת הקיסר אלכסנדר הראשון…

---

חָזוּת קָשָׁה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים (סנהדרין כ״ב).

“בעל הבית” פשוט אני. בימי שבותי המועטים קרוּני מאורעות שונים, טובים וגם רעים. את הטוב קבלתי תמיד באהבה, ומהרע השתדלתי להסיח דעתי, לתקן עד כמה שאפשר את המעוות ולחיות הלאה, מבלי לבקש חשבונות רבים. כך הוא דרכי.

זה עשר שנים שנשאתי את אשתי השניה והנני להגיד את האמת, כי “אירוֹס” לא התערב בינינו, וחצי “אמוֹר” לא פגעוני, אבל אני חי עמה בשלום כדת משה וישראל וגם ראינו פרי — שני ילדים נחמדים.

מאשתי הראשונה הנני משתדל להסיח דעת. בשבתך בשלום עם איזו אשה, אסור להרהר באשה אחרת. זו היא אצלי הלכה פסוקה.

ובכל זאת לא תמיד אני יכול למשול ברוחי. הרהורים עולים ומטרידים…

*

הנה עלי לנסוע משום מה להר ההר, דרך העיר מרבונה, שבה הייתי מלפנים סמוך על שולחן חותני ושם טעמתי מפרי האהבה הראשונה בתענוגיה ובמכאוביה.

מפני מה עזבתי אותה, את ברכה שלי, אשת נעורי? המסכנה! היא יצאה מדעתה. טפלתי בה איזה זמן ואח״כ, כנהוג, השגתי התר ממאה “רבנים”, השלשתי בשבילה גט פטורין ונשאתי אחרת.

עשיתי זאת גם בהסכמת חותני הישר באדם ונפרדתי ממנו ומביתו בלב כואב כידידים אמתיים.

והנה היום עלי לעבור במקום ההוא. האפשר שאעבור ולא אראנה?

הגעתי למרבונה לפנות ערב. רק פס קטן הבדיל אז בין השמש ובין קצה האופק. כשראיתי את העיירה מרחוק התחיל לבי פועם בחזקה.

תקפוני געגועים עזים, נפשי כלתה לראות את ארמוני ההרוס, את ברכה, ברכתי, שאבדה בינתה. למה? איזו תועלת יש בראיה זו? ואני הלא נשוי, בעל לאשה אחרת ואב לילדים.— אין תרוץ! לראותה— ויעבור עלי מה!

הנה עוברת העגלה על פני ארמון הנסיך ושדרות העצים הגזוזים, שבהן הייתי מטייל עם ברכה מלפנים, הנה עובר מרדכי׳לי חנה־ברינה׳ס, האברך השובב, והוא מחייך לקראתי, נופל על צוארי ונושקני ואחריו ליפא גרשון החסיד הפקח, שהייתי עוסק עמו ב“עוקצין”, כלומר: אני עוקץ אותו והוא אותי, כדרך אברכים חסידים.

וכשהגעתי לאכסניה של ר׳ משה החלבן, כבר נאספו על יד עגלתי רבים מבני העיירה, מכרי מלפנים. יצחק המבשל יי״ש, המשתכר הרבה ותמיד משלם חובותיו ומשתקע יותר ויותר בחובות; יעקב בנו המשכיל, הג׳נטלמן היחידי בעיירה, שבכל דבריו והליכותיו נראו סימני אצילות מיוחדה ושאר־רוח; לייזיק המריח כל חגיגה וכל משתה של שמחה וסתם סעודת מרעים וממהר ובא בטרם נקרא להשתתף באכילה ושתיה; גם דוד לאפיצקי, זה גביר העיר, פנה אלי גם כן בלכתו מתפלת המנחה והושיט לי הפעם לא קצה אצבעותיו, אלא את ידו הרכה כולה בברכת “שלום עליכם” וגם שאל לחדשות שבעולם, ועוד מכרים ומכרות סבּוּני כדבוֹרים והקיפוני בשאלות.

אולם אני מהרתי להחלץ מהם. מגמה אחת היתה לי עכשיו — לראות אותה. מפי מכרי אמנם נודע לי, כי בה לא חל כל שנוי. ובכל זאת חפצתי לראותה. איזה כאב דוה, בוער התעורר בלבי. ואני סוף סוף נפרדתי מהם ומהרתי ללכת למורד ההר לבית חותני.

בדרך ראיתי את ידידי החביב ר׳ חיים ב״ר ברוך, זה היהודי המשכיל הצנוע והחבר הטוב, שכל כך היתה נעימה עלי חברתו ושיחתו המגומגמת ורבת הענין, אבל עכשיו לא חפצתי לדבר עמו, הרכנתי לו בראשי, והוא נשאר עומד על עמדו כתוהה ומתפלא: מה זאת ולמה?

גם את הדוד צבי ראיתי עומד על מבוא ביתו. זה האיש המתון והענו, בעל גאוה נסתרה, איש שכל מעשיו והליכותיו קצובים ומדודים, וכל בני העיר בני ביתו המה. איך אפשר לעבור על יד ביתו ולא להכנס אליו? אבל אני אץ לבית חותני. יחשוב לו הדוד צבי על אודותי מה שיחשוב. אני איני יכול לסור עכשיו אליו! אחר כך, אחר כך…

השמש בתוך כך שקעה לגמרי. בבית המדרש הדליקו כבר נרות. דרך החלון ראיתי את ר׳ ליב המלמד יושב וקורא “עין יעקב” לפני הקהל על יד השולחן הארוך והמתנועע. הפרות שבו מהמרעה להביא את החלבן ברכה אל בתי העיירה. אכר בסום יושב כפוף בעגלתו והסוס נושאו מאליו אל הכפר הסמוך, בתקוה לנוח שם באורותו.

נכנסתי אל הפרוזדור הצר והחשוך וביד רועדת פתחתי את הדלת ובאתי תוך הבית.

בבית היה כמעט חושך. המנורה עוד טרם הדליקו. חמותי ישבה מקופלת על הרצפה וחלבה את הפרה, שראשה היה בעביט של שופכין חמים מעורבים עם קליפות של ירקות וקצת סובין.

ולרגעים הוציאה את ראשה לצדדין ושפכה את המים הנרפשים מחוץ לעביט על הרצפה. חותני עמד והחזיק בחבל שבו כבלו את רגלי הפרה האחוריות שלא תבעט בכלי החלב ותהפוך אותו. מרחוק עמדה גיסתי, הילדה היפה נחמה. מאומה לא נשתנה בבית הזה. הכל כמו שהיה מלפנים. ורק אני לבדי לפי הנראה נשתניתי הרבה.

— זוסיה?! — קרא חותני בהביטו אלי בעינים חודרות איזה רגעים.

— זוסיה?! — קראה גם חמותי בקומה בחפזון ממקומה.

חותני היהודי התמים והישר נפל פתאום על צוארי וישקני. רגש אהבתנו לא אפס מלבו. אעפ״י שהתרחקנו בזרוע המקרים. אחריו נגשה אלי חמותי ותשקני גם היא. נשיקתה היתה יותר נימוסית מאשר לבבית. ההכרה שאני עכשיו זר לה לא נתנה לה לנשקני בכל לב. גיסתי עמדה נדהמת והביטה בתמהון אל המחזה שלפניה עד שנגשתי אליה וחלקתי לה עתרת נשיקות. היא הזכירתני את ברכה אחותה החמודה.

— הוצא את הפרה — קראה חמותי, וחותני נחפז לעשות מצותה.

— ומה… ברכה? — שאלתי ברטט נסתר את חמותי. — אולי אפשר לראותה?

— מבקש אתה לראות את ברכה שלנו? — אמרה חמותי באנחה ועיניה דלפו. — אין בה כל שנוי. היא אינה מכירה אותנו. שוכבת לה כל היום ומתלחשת עם הקיר. יסר יסרנו ה', מוסר אכזרי… כרגע אדליק את המנורה.

חותני שב. חמותי הדליקה את המנורה, ואנחנו שמנו כולנו את פעמינו לחדרה של ברכה. הוא החדר שמלפנים שכנתי גם אני בו.

אך כאשר נכנסנו אל החדר מצאנו את ברכה קמה ממטתה והולכת לקראתנו.

— זוסיה — קראה ברכה בראותה אותי והעבירה את ידיה על עיניה היפית והמזהירות, — אתה? באמת אתה? בפלא הדבר…— הוסיפה היא בקולה הצלול והערב. — שומעת אני כמו מחלום עמוק שהנכם משוחחים שם והקיצותי… אבל מה נשתניתם כולכם! איזה זקן צמח לך פתאום! ושערותיו של אבא מה הלבינו! מפני מה אתם מביטים עלי כך?… אמנם לבושה אני… איזה סמרטוט. מה זה? בודאי טעיתי בחושך ושמתי עלי איזה סמרטוט… שנה קשה היתה לי. אילו חלומות קשים!… והנערה הזאת?… — הוסיפה ברכה — הזאת היא נחמה, נחמה שלי? מה זאת עמדי? אני ידעתי כי היתה לי אחות קטנה, והנה היא נערה… ואמנם כולכם נשתניתם… מה זאת?

כלנו עמדנו משתאים ומחרישים, בלי דעת מה עשה לנו ה׳.

— לכו נא שמה אל האולם, אני אחליף את בגדי ואבוא אליכם.

— ב״ה נרפאה: בינתה שבה אליה — אמר חותני בלחש ופניו נהרו.

— ומה נעשה עכשיו? — שאלה חמותי בדאגה וחרדה. — היא כונה לפי הנראה אל היחס שביני ובין ברכה.

— לעת עתה צריך להסתיר ממנה את הדבר, — אמר חותני — צריך להזהר שלא להפתיע אותה. — רבש״ע! מה זה עשה לנו אלוה־ם? למה מהרתם לגרש אותה? אני גם אז אמרתי כי לא צריך להתגרש: ה׳ ירחם! ואתה. כשוטה גמור, מהרת להסכים שזוסיה יגרש את בתנו. בודאי, לו הכל אחת: יגרש את זו ויקח אחרת. רק בלבנו נשאר הפצע לעד ולעולמי עולמים.

וגם אני ישבתי כאובד עצות. המקרה הפתאומי הזה הממני.

אילו גלים של רגשות עזים הניעו את לבבי. אילו געגועים לוהטים התעוררו בי.

— מילא, מה שיהיה אחר כך, נחיה ונראה, — אמר חותני — אבל לעת עתה צריך לכסות ממנה הכל. אחר כך, מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל, אך לא מיד… צריך להתאפק..,

— אבל איך אפשר להחזיק דבר כזה בסוד?

ככה התוכחו חותני וחמותי איזה זמן, הוא בשלו והיא בשלה, חזרו וחזרו על דבריהם. הוא אומר: “צריך” והיא אומרת: “איך אפשר”, ואנוכי יושב ושומע כמו מתוך חלום את ויכוחם, ולבי נושאני הלאה, הלאה…

— ששש…, היא הולכת — קרא חותני בלחש.

— היא הולכת! — קרא איזה קול נסתר בלבבי, ואני קמתי, קפצתי ממקומי.

היא היתה לבושה שמלת החופה, השמלה הלבנה, שמבעדה נראתה חטיבת גוה הנהדר, ועליה ראש שאין פסל אשר ישכיל לעשותו כמוהו — פנים עדינים, עדינים ועינים צנועות ומזהירות.

רק רגע עבר בזכרוני: הלא נשוּי אנוכי… ואחר כך שכחתי את הכל. ידעתי כי לפני עומדת אותה האשה הנחמדה שהיתה שלי ושהיא צריכה להיות שלי לנצח. אותה האשה שאיני יכול להפרד ממנה עוד וגם לא אפרד בשום אופן ויעבור עלי מה.

— ברכה! — קראתי במהרי לקראתה ואושיט ידי לחבקנה

— מה אתה עושה? והלא… — נשמע קול חמותי הקנאית. ופתאום נמוגה ברכה כאד בין זרועותי, ופני חותני, חמותי וגיסתי נשתנו, קבלו צורות מוזרות אשר התנדפו גם הן.

ואני הקיצותי — והנה חלום!

*

ברכה לא יצאה כלל מדעתה, אלא מתה, פשוּט, וכל מכירי בני מרבונה שהזכרתי גם הם כבר מתו. אלא בעומק הנפש, לפי הנראה, זכרונם מוסיף לחיות, והחלום בקסמיו מעלה אותם ומסדרם על פי דרכו וגם ממציא תרוצים לא נכונים לסתירות, למען יוכלו המתים לעמוד יחד עם החיים.

---

בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ענני עופרת יכסו את פני השמים, ומטר דק כחול ירד ארצה. רוח קר ינשב ויסיר את שארית העלים הנובלים, אשר התחזקו עד עתה לבלי הפרד מעץ חיתם. עוד מעט, והנה גם הם מתבוללים ברפש והיו למרמס. הרפש יכסה גם את פני החוצות הרצופות אבנים, וביותר את הרחוב אשר בקצה העיר, אשר אין לו כל מרצפת. הנה שם שני שורים אבירים ימשכו בעגלה ריקה, ובכל זאת יתנהלו בעצלתים, רק השוט הארוך וגערת הנוהג בם יכריחום להוציא פעם בפעם את רגליהם מן הרפש העמוק ולשוב ולהשקיען בו.

ובעת ההיא הולכת ברחוב ההוא גם אשה אחת קטנה ודלת בשר כבת ארבעים ויותר, ושתי חבילות שקים עליה, אחת על גבה ואחת על לבה, והן מקושרות זו לזו בחבל מעל כתפותיה. על שפת שמלתה המגואלה והישנה זר רפש רחב ועב הנדבק ברגליה. לרגעים יתעותו פניה הקמוטים ואנחות עמוקות תתפרצנה מלבה. היא תנסה לעמוד להנפש, ונעליה שוקעים ברפש עד ראשיהם ומעלה, ותמיד היא מפחדת פן ימושו נעליה מעל רגליה. בעמלה הרב נדמה לה, כמו אין קץ ותכלית להרחוב שהיא עוברת בו. היא מרגשת בקרבה, כי כוחותיה הולכים הלוך וחסור, כי מתניה שבורות, ועוד מעט תכרע, תפול תחת כובד משאה, אך היא מתחזקת, חוגרת שארית כוחה והולכת אט הלאה, הלאה…

כעבור איזה זמן, אשר נדמה לה כשנה, הגיעה עד המקום אשר שם גדר עומדת בצד הרחוב, שם עמדה האשה ותשען על הגדר.

— אנא ה׳, תן בי כוח להביא את השקים הביתה! — התפללה האשה. — אמנם ידעתי מראש, כי יכבד ממני היום לשאת את השקים. עוד טרם אשוב לאיתני אחרי הלידה. העבודה רבה מאוד בבית והילד לא יתן לנוח בלילה… שחוק עשה לי אלוהים: שימא הגבירה עקרה ולי הוא נותן בנים ביד רחבה… והוא? היודע הוא בצערי? היודע הוא מה קשה לאשה חלשה כמוני לפרנס משפחה שלמה, וממה? מתפירת שקים ושאר עבודות פחותות!… אנוכי לא התאוננתי, לוּ היה בי כוח, אך כוחי עזבני, לא אוכל לשאת המשא הכבד הזה…

המטר אשר הוסיף לרדת בכוח והרוח הקר אשר נשב אל פני האשה הזכירוה, כי עת לה ללכת הלאה. היא נסתה פעם ושתים להרים את משאה מן הגדר ולא יכלה; רגעים אחדים עמדה, שאפה רוח ואחרי כן חגרה שארית כוחה ותרם את משאה. היא הרגישה כמו נקרעו קרביה ובבטנה מכאוב נורא, אך התאמצה ללכת הלאה ולהסיח דעתה ממכאוביה.

מרכבה קלה רתומה לשני סוסים אבירים עברה על פניה, בתוכה ישב אחד מנכבדי העדה ומתאמר לפטריוט גדול. הוא הביט רגע על האשה ועל משאה, וגאוה לאוּמית התעוררה בקרבו: “הנה סוּבוֹרין וחבריו אומרים על עם ישראל כי נרפים הם, כי מואסים הם בעבודה קשה, תבוא נא האשה הזאת ותטפח על פניהם”. כה דבר האיש לנפשו וילט פניו באדרתו החמה ויסע לדרכו…

והאשה גם היא הוסיפה ללכת הלאה, אך מכאוביה גדלו מרגע לרגע. באַות נפשה היתה נכונה לשכב לנוח באמצע הדרך ולוּ גם ברפש, אך הבושה תעצרנה מעשות כדבר הזה. איך תתגלגל בת ר׳ זרח ממיקולינא ברפש כאחת המנוולות השכורות? אמנם פה בעיר וו. אין מכיר אותה, פה ערך אחד לה ולשאר העניות, אבל היא הלא יודעת מי היא.

עוד היא זוכרת את הימים הטובים אשר היא, שרה פייגא, ושלמה חיים בעלה היו מסובים על שולחן אביה. היא אהבה את שלמה חיים מאוד. הוא היה יפה תואר ומושלם גדול. אך אחרי כלות מזונותיו הלך לו לבקש פרנסה בוו. וישב שם שנים אחדות. מתחילה שלח מכתבים ומעט כסף, ואחרי כן עברה עת רבה וכל חזון נסתם ממנו. אז נסעה היא ושני ילדיה לוו. ותשב בעיר הזאת היא ובעלה ובניה, כשנה אחת. אחרי כן החל שלמה חיים לבקש תואנות, כי פרנסתו מעטה בוו. וכי טוב לו לנסוע למוסקבה, כי שם ימצא כסף כאפר. וזה חמש שנים אשר הוא יושב במ', והיא ובניה יושבים בוו. וסובלים עוני ומחסור.

היכולתי להעלות על מחשבתי, כי שלמה חיים ישכח את אשתו, את ילדיו? הוא מתאונן כי ההוצאה רבה מאוד במ.; אבל הלא לעצמו ימצא גם להוצאה רבה, ומדוע לא ימציא לנו עזר להוצאה מועטת? לו הייתי שלמה בבריאותי, כי עתה לא שמתי אליו לב, אך חלשה אני. חמשה עשר שקים כבדים עלי כחמשה עשר ככרים.

האשה עברה את הרחוב. הנה היא דורכת על האבנים הרצופות, רצפה לא ישרה, אבן גדולה על יד אבן קטנה. היא הולכת ונתקלת. אבל בכל זאת טוב לה עתה מאז, כי לכל הפחות אין רגליה שוקעות ברפש, אך כבד ממנה המשא. הוא כמו יכבד מרגע לרגע ומכאוב בטנה ילך הלוך וגדול. אך הנה הגיעה עד המקום, אשר רצפת קרשים לצדי הרחובות. היא עתה הולכת בדרך ישרה, היא תעבור בתים שונים ותסמך על מבוא איזה בית ותשאף רוח, ושאיפותיה לה כחניתות דוקרות. על פניה המתעותים לרגעים נראו רשמי ענוייה הקשים, ובכל זאת היא מתאפקת ואוזרת חיל, מרימה את משאה ואת פעמיה והולכת הלאה… אך הנה פניה מלבינים, עיניה חשכות, היא חושבת לנפול…

— מה לך שרה פייגא? — תקרא שכנתה חוה גיסא החייטית, בהביטה בתמהון על פני העלובה אשר התעותו.

— לא טוב לי חוה גיסא. רע לי רע, עוד מעט ואתעלף — אמרה שרה פייגא.

— הבי לי את השקים ואשאן הביתה, ואת החזיקי בי ונלכה, — אמרה חוה גיסא בחמלה רבה — ותמהר להסיר את המשא מעל שכנתה ותשם על שכמה ותלכנה…

*

שלמה חיים זונין הוא מלמד — מורה במוסקבה ברחוב רטְשוֹבקי.

בני ישראל היושבים ברחוב ההוא נבדלו בנימוסיהם הבדל גדול מאחיהם שישבו (כמובן, בעת שהותרה להם הישיבה בעיר הזאת) ברחוב זַרַדְיָא. בזרדיא היית מוצא את “ליטא” בכל צבעיה וריחה המיוחד, סחרה ואתננה, זריזותה ופחזותה, מניניה ובטלניה, מלמדיה וסופריה, — הכל כאשר לכל כמו בליטא. הליטאי כשהיה בא שם מיד הרגיש, כי בתוך עמו הוא יושב: אם סוחר הוא הרי הוא יכול מיד לשלוח ידו בפרקמטיה, ואם קבצן הוא יכול הוא לחזור על הפתחים, ממש כמו בארץ מולדתו. ומי שהיה חפץ להתערב בעניני הקהל מצא גם בזה כר נרחב: ריב מתנגדים וחסידים, ריב חסידי קפוסט וחסידי ליובוויטש, ריב על העליות והגבאות והטכסא וכדומה, וגם מלשינות לא נעדרה. ביום השבת היית רואה, כי הנשמה היתרה שוכנת כבוד ברחוב ההוא: החנויות סגורות, המנינים מלאים אנשים מתפללים ולומדים, הדבור הזרגוני מושל בכל; וגם אם לפעמים אתה שומע יוצא מפי איזה עברי מלות רוסיות לא יכבד ממך להבחין, כי מפי עברי יצאו גם אם לא תביט אל פני המדבר, כי התיהדה המלה הרוסית וקבלה פנים חדשות וצלצול חדש…

לא כן רטשובקי: שם אתה מוצא עולם אחר לגמרי, שם בולטת השפעת הקולטורה הרוסית. הדבור הוא על פי הרוב דבור רוסי, וגם אלה אשר ידברו יהודית ישתמשו ביותר במלות רוסיות, וגם המלה הזרגונית מצלצלת כצלצול הרוסית, כאשר ידבר גוי־המרחץ יהודית בערי ליטא. שם שורר הנקיון, הסדר והמשטר; אין שם אותות הבהלה והחפזון, ולא נראו פנים דלים, לחיים צמוקות; להפך, כולם בעלי פנים בריאים וגסים, בעלי כרס, אוהבי חיים ונותנים גם לאחרים לחיות.

רוב יושבי רטשובקי הם אנשי־צבא משוחררים, רבים מהם לוּקחו בעודם קטנים וגם אלה אשר לוּקחו בנערותם, הנה הישיבה הארוכה בין אזרחי הארץ, הרחק מאוד מעיר מולדתם ומעמם, השפיעה עליהם להשכיח מלבם “גירסא דינקותא”, עד כי תקשה להם גם הקריאה ב“סדור”, על כן כל מי שיודע מהם לעבור לפני התיבה או לאמור ״מפטיר״ — הרי הוא כלמדן מופלג. גם ביחוסם להדת שונים הם מהליטאים; כי אף שהיהדות יקרה בעיניהם מחייהם, אף כי החזיקו בה גם בעת מסעיהם ונדודיהם הרבים בארצות נכריות, אשר לא דרכה בהן כף רגל יהודי, בכל זאת רובם אינם מדקדקים במצוות ומזלזלים בשמירת השבת, וגם בצניעות יתרה אי־אפשר להם להתפאר. ובין יושבי רטשובקי אִוָּה לשבת המורה־המלמד שלמה חיים זונין.

הוא היה כבן שלושים וחמש, יפה תואר עם עינים חצופות ופה דובר לצון ומהתלות. לבושו כאחד האריסטוקרטים: צילינדר בראשו ומשקפי זהב על אפיו, כל בגדיו עשויים על פי המלה האחרונה של חכמי המודה. מובן מאליו, כי שלמה חיים לא היה מהחשובים, כי אם איש משכיל, כלומר: קרא בספרי מליצה ורוח המליצה נחה עליו ויהי גם הוא למליץ גדול.

— בזמן שאני לוקח את העט בידי — התפאר שלמה חיים — הרי המליצות משתפכות אצלי מאליהן. אפשר לי למלא עשרה גליונות במליצות רמות ונשגבות גם על דבר שאיננו שוה קליפת השום.

ולא לבד בפרוזה הראה את כוחו, כי גם בשירים. גם בזה לא היה עמל כלל, כי מיד שישב לכתוב שיר, היו השורות מתחרזות אצלו מאליהן, כמו על ידי השבעת הקולמוס. וצעירי המשכילים בראותם את הלהטים ששלמה חיים עושה, היו מתפלאים ומשתוממים ואומרים: אכן מליץ ומשורר נפלא הוא האדון זונין!

אולם בעניני השיר והמליצה עסק שלמה חיים רק מלפנים, בעת שהיה עוד בעיר מולדתו, אבל עתה בבואו לשבת ברטשובקי ראה, כי אין בני המקום יודעים בענינים האלה מאומה, ואי אפשר לו לנחול בגללם כבוד וגדולה, ויניחם בקרן זוית ויוציא מאוצרו השלמות אחרות, שהיו יותר נאותות לצרכי המקום והזמן. היא היה שוחט עופות, קצת חזן, קורא בתורה, תוקע, יודע על פה “אל מלא רחמים”, “מי שברך” ליולדת, “הרחמן” לברית מילה וכדומה מהדברים שרבים מתקשים בהם, וליושבי רטשובקי נחשבו לתורה שלמה.

איש כזה היה דרוש מאוד לחפץ יושבי רטשובקי העברים. ובחלקת שפתיו קנה לו שלמה חיים את לבבות הגברים, ובפרט את לבבות הנשים, אשר נמסו כדונג מדברי חנופותיו. עד מהרה היה שלמה חיים לאיש נחוץ, שהכל צריכים לו ובלעדיו לא היה כל משתה ושמחה. הוא היה המשורר והמרקד, הוא הבדחן והלץ, הזולל והסובא. עד מהרה למד שלמה חיים גם את חכמת הפרופירנס, והאמת ניתנה להאמר, כי בה הגדיל לעשות. מי שלא ראה את שלמה חיים עומד על המקח, לא ראה משחק־נוכל מימיו. רשמי פניו היו אז כמו חצובים מאבן, לא נראה בו כל אות התפעלות. בסקירה אחת הוא סוקר את הקלפים אשר בידו ובמבט חודר וקר הוא רואה מה שבלב המסובים עמו.

שלמה חיים לא היה מדקדק במצוות ובכל עת מצוא שפך עליהן לעג כמים. בדרך שחוק ולצון היה שלמה חיים מגלה דעתו, כי העולם הפקר ומי שאיננו שוטה בא ולוקח ונהנה ממנו ככל אות נפשו, כי באמת הכל מותר, הכל חול, והקודש והאסור אינם אלא מעשי תרמית, שהחכמים מיראים בהם את הכסילים. ואף אמנם כל בני האדם מודים בזה בלבבם ורק יראים הם מהגיד את האמת איש בפני רעהו. ״כל זמן שאני חי — היה מרגלא בפומיה — אני חפץ ליהנות מעולמי ואחר מותי תוכל לעשות את קברי בור של שופכין". ההפקרות הגסה הזו לא הזיקה לפרנסת שלמה חיים, כי אנשי רטשובקי מגודל בערותם לא הבינו את הרעל הצפון בהם, ועל כן היה כל הלילה משחק בקלפים ועושה כל תועבה ובבוקר עובר לפני התיבה ושוחט עופות ומחנך את הילדים.

לשלמה חיים היה “חדר” ב“מנין” שברחוב ההוא, אשר בו, ב“מנין” ההוא, היה מכהן בתור בעל תפלה ובעל קריאה. ומלבד זה היה מורה הוראה לשעות לתלמידים אחדים שלמדו בביתם. העבודה היתה קלה מאוד, כי האבות בני רטשובקי לא דרשו ממנו שידעו בניהם מאומה, מלבד לקרוא בסדור ולאמור ברכה, להעביר את הסדרה ולקרוא מפטיר; וגם בזה לא היו מדקדקים הרבה, כי לא ידעו להבחין בין טוב לרע. רב היה להם, כי שלמה חיים מספר בשבח בניהם ואומר, כי הודות לשקידתו העצומה תלמידיו עושים חיל עד להפליא. ובאמת כאשר בא אחד מהורי הילדים לבקר את חדרו, היה שלמה חיים קורא בקול גדול לפני התלמיד, והתלמיד גם הוא עונה אחריו בקול גדול; זה צועק וזה צועק, והאב שומע ונהנה ואומר בלבו: לא מלמד הוא זה, כי אם “פלדפבל” ממש.

ב“חדר” היה שלמה חיים מלמד פשוט, והעיקר היה שם לבו להפטרה, כי בה היה שמן חלקו. בשבת שהיה הנער אומר “הפטרה” בבית התפלה היו אבותיו עושים לו חג ונתנו לו להדיח את גרונו כחפצו וגם דורונות שלחו לו. ההפטרה היתה לו הרקלמה היותר יפה, ובה קנה לו שם מלמד עושה פלא. אנשי הצבא המשוחררים, בכלל, חולקים כבוד גדול ל“רבי”, ומכל שכן אם הוא יודע ללמד את הנערים לקרוא הפטרה בצבור, כי זאת היא בעיניהם שלמות שאין למעלה ממנה.

שלמה חיים היה מקבל שכר הגון בעד עבודת המלמדות וההוראה, מלבד מה שהיה מקבל מהמנין בעד עבודתו שהיה עובד שם בתור חזן, קורא ותוקע. וכל השכר הרב היה מוציא רק לצרכי עצמו, למשתה והוללות ובגדים יקרים ופפירוסים מובחרים, ואל ביתו היה שולח לפעמים עשרה שקלים וגם זה לא בכל חודש. הוא מצא לו תמיד אמתלאות להצטדק לפני אשתו העלובה, וכסף לא שלח לה.

פעם בשנה או בשנתים לחג הפסח היה האדון זונין בא לפקוד את נוהו ומביא עמו מעט כסף. בואו לעיר וו. עשה רושם גדול לא רק בביתו כי גם בכל בתי העיר: איש מעיר הבירה, פרנט נפלא, ומדבר הלצות וחדודים, אשר לשמעם ימלאו כולם פיהם שחוק, וגם נפלאות יספר על דרכי עיר הבירה וכל חמודותיה. אך בביתו הצר והקטן לא ידעה האשה העלובה מה לעשות עם אישה ה“פריץ”. היא אמנם התגאתה רגע בלבה, כי לה בעל כזה, יפה תואר ומסולסל כאחד השרים, אבל מר היה לה כי איננו מתאים כלל עם מצבה ומצב ביתה, ובכל השתדלותה לא תוכל להפיק ממנו רצון. המפה איננה מגוהצה כחפצו, החלב לא הצטמק כל צרכו, הצלי התחרך מעט, הכוס לא הודחה כראוי, וכדומה מן התביעות, שהיה האדון זונין תובע תמיד. הוא לא שת לבו, כי ממיטב המאכלים יגישו לפניו, וכל בני ביתו מסתפקים במצה חרבה, בתפוחי אדמה צלויים ומבושלים. רע היה בעיניו, כי תחת המאכלים הערבים שהוא רגיל לאכול במ. הוא צריך להסתפק במאכלי אשתו, שאיננה יודעת תורת הבשול ואין לה גם החומר הדרוש לשולחן מלא דשן. לו לא היה די, כי בני ביתו חולקים לו כבוד־מלך, כי בעת שהוא חושב לנוח כולם יאלמו, ודממת מות שוררת בבית, כי על כסאו לא ישב אחר ואיש לא יגע בכל אשר לו. הוא תמיד הראה פנים זועפים, ויתאונן על כי אנוס הוא לשבת כבהמות “ברפת”, והוא ענוג וחלש, ואיננו רגיל לאויר המשחת ולרפש אשר מסביב לו.

סוף דבר: בימים המעטים אשר ישב שלמה חיים בביתו הספיק להוציא דמעות רבות מעיני אשתו העלובה, ולהטיל אימה ופחד על בני ביתו הערומים והרזים, עד כי קצה נפשם בו, ואחרי כן נסע משם בעזבו לאשתו מתנה טובה, אשר עליה לשאתה תשעה ירחים שלמים…

שלו ומיטיב את לבו ישב שלמה חיים במסיבת רעים ועוסק בדחילו ורחימו בסעודת מצוה, כי מלאו לאחד מתלמידיו י״ג שנה, ולמצוה כזו היה שלמה חיים מקדיש את קיבתו וגרונו בחפץ־לב. והנה פתאום הוגד לו, כי איזו אשה עניה באה ושואלת לו.

אל אלוהים ה׳! — לוּ פתחה השאול את פיה, כי אז מהר שלמה חיים לרדת שמה. עיניו חשכו מראות, כי הנה שרה פייגא נצבת לנגדו באימה וביראה.

— את?… איך?… — גמגם האיש בשפתים חרדות ולבנות.

— אני… יעצוני… חולה אני מעט… באתי לדרוש ברופא.

מה מאוד היה חפץ שלמה חיים, שבאותו הרגע יבוא השוטר ויקרא לה: “עבריה, למה באת הנה? היש לך הזכות לשבת פה”? מה מאוד היה שמח לוּ הובילוה בין אסירי המלך להשיבנה הביתה אל עירה ואל מולדתה. אך מה יעשה? הוא צריך עוד לשים פנים, כמו הוא שמח על המציאה, שבאה אליו בהיסח הדעת.

— הבה נלכה! — אמר שלמה חיים בשמחה גלויה ובאנחה מסותרת.

— איך לא שאלת את פי בטרם נסעת הנה? — שאל האיש בחמת רוחו, בצאתו עם אשתו מן הבית.

— ידעתי, כי אם אשאלך, אז תאמר, כי לא אסע.

— ואם כן נסעת “להכעיס”?

— להכעיס?! האם לא תראה כי לא משמחה ומרב כּל באתי הנה? הכי פני לא יעידו מה רבו צרותי? משא השקים הסב לי מחלה בבטני עד אשר לא אוכל גם לעבור רחוב אחד, בכבדות תתנהלנה רגלי. ה׳ יודע מרת נפשי, לא אוכל עתה להשתכר אף פרוטה, והילדים מבקשים לחם — ואין. לכן יעצוני נשים רחמניות, ובראשן חוה גיסא החייטית, להפקיד את הילדים על ידיהן לזמן מה, והן יכלכלום וימלאו כל מחסורם, גם נתנו לי נדבתן כסף וצדה לדרך, ואסע ואבוא הנה.

— אבל את לא תדעי מה קשה הישיבה בכרך הזה. פה כל שכר לא יספיק גם לשכר דירה כהוגן. בוו… אומרים בודאי, כי אנוכי משתכר תרפ״ט אלפים, יען כי לבוש אני כאדם. אבל באמת אין הדבר כך. שכרי מצומצם מאוד, ורק לפרנסתי אני צריך להתלבש בבגדים יפים, כי בבתי עשירים אני יוצא ונכנס, ואי אפשר לי לבוא בחברתם בבלויי סחבות. והעיקר כל זמן שאני לעצמי נקל לי להתעלם, אבל בשנים אי אפשר הדבר, וכאשר יודע לפּוֹליציא, כי אנחנו פה וימהרו לשלחנו לארצנו ולמולדתנו, ואז “גם לי גם לך לא יהיה”.

— אפשר כי הצדק עמך — ענתה האשה בנפש מרה, — אבל לי לא היתה ברירה אחרת, כי אם “מהגשר אל המים”, ואל מי אפנה, אם לא אליך? כל זמן שהיה בידי להשתכר לא התעצלתי, עדי בשמים, אך עתה ככלות כוחי, מי יפרנס את הילדים מבלעדיך? וגם אנוכי, כל זמן שאני חיה — הנני צריכה למזונות.

— בדיעבד, אחרי שבאת, נשב, איך שיהיה, בדוחק — אמר האיש — בהסתירו חמת לבבו.

*

ימים אחדים ישבה האשה במנוחה אם גם לא שלמה, כי בכל שעה לא נמנע שלמה חיים מהראות לה לדעת, כי לא יפה עשתה בבואה הנה. דרכי בעלה היו מוזרים בעיניה. בלילה שהיה בביתו באו אליו חבריו ויצחקו בקלפים עד השעה השניה, והיא לא תוכל להציע את המטה ולנוח עליה ולישון, כי אך חדר אחד להם. זולת זאת היא כאשה פשוטה לא יכלה לראות את ההוללות השוררת תמיד בבית. אך בלילה אחד הלך אישה למקום אחר לשחק בקלפים והיא נשארה לבדה במעונה. מעודה לא היתה יחידה בלילה בבית, היא יראה מפני המזיקין, יראה גם מפני הגזלנים, ובפרט בעיר גדולה כמ' אשר על פי השמועה גנבים ושודדים אורבים בה לאדם על כל צעד וצעד. היא שכבה במטתה, כסתה את עצמה בשמיכה עבה, ובכל זאת הרגישה, כי קר לה ועצמותיה רועדות.

אפס אחרי כל אלה לא התחרטה, כי באה הנה. פּה, איך שיהיה, היא שבעה, ומלאכתה קלה. ונוסף לזה: על־פי השתדלותה שלח שלמה חיים גם לביתה רובלים אחדים, והיא בטוחה, כי גם הילדים לא יגועו עתה ברעב. גם אצל רופא היתה, וסמי מרפא ניתנו לה…

אך הנה בא יום השבת. היא מרגשת בכל אבריה כי השבת באה לעולם. היא זוכרת את כל יקר גדולת השבת אשר הרגישה מלפנים. בעת שהיתה בבית אבותיה באה שבת — באה מנוחה. כל פנה, כל כלי קרא בגילה ורעדה: “השבת באה! זכור את יום השבת”! והיא בעצמה, בלבשה את שלמותיה הנקיות, היתה לנפש אחרת. והנה מרחוק נשמע קול הקורא:

“יודן אין שוּל אריין!”

מה נעים לה לזכור את קול הקורא ההוא! מה תערוג נפשה לשמוע אותו עוד הפעם! הוא מצלצל באזניה כשירה ערבה…

ומה פה? רעש האופנים ושאון הרחוב לא יחדלו רגע, והיא יושבת גלמודה. שלמה חיים עוד לא בא. הוא אמר כי אין לו עת לסור לביתו, ומתלמידיו ילך ישר לבית־התפלה לקרוא “לכו נרננה” לפני התבה. היא הדליקה נרות, ותשב שוממה. בפתחה את הסדור להתפלל, התפרצו דמעות מעיניה. היא הרבתה לבכות, אך מכאוב לבבה לא הוקל.

והנרות דולקים ודולקים; כבר כסתה חשכת הלילה את הארץ, כבר אכלו בבתי ישראל בעיר וו. את ארוחת הערב, ושלמה חיים עוד לא בא. מדוע זה לא יבוא? הלא שבת היום, הלא צריך לקדש, ועוד מעט והנרות יכבו… אמנם הוא איננו צדיק, הוא מזלזל במצוות, אבל — שבת! גם האפיקורוס היותר גדול יכבד את יום השבת…

לו ידעתי פה את מי שיהיה, כי אז הלכתי לשאול בעצה, לתנות את צרות לבבי, אך גלמודה הנני פה, כמו אבן ילדתני.

והנרות הגיעו לקצם. הנה אורם נדעך רגע, ואחרי כן כמו יגבר חילים ויעל למעלה והאיר את פני האשה הנוגה, את פני המפה הלבנה אשר על השולחן, ושתי החלות הנשקפות גם כן כמו נוגות ונכלמות, כי אין דורש להן. עוד מעט, עוד מעט והיא יושבת בחושך. כקול פחדים נשמע באזניה, מראות מבהילים התיצבו‘ לנגד עיניה. קרוביה המתים יצאו מקברם ויבואו לשבת עמה, זעה קרה כסתה את מצחה. היא שכבה במטתה, נסתה לכסות גם את ראשה, אך צלמי בלהות חודרים אליה מתחת לשמיכה.

— זאת היא השבת הראשונה! — חשבה העלובה — ולמה יגמלני אישי כזאת? הכי לא נאמנת הייתי לו תמיד ככלב? הכי בשבילו התעצלתי מעשות כל עבודה קשה? הכי לא פקחתי על ילדיו ולא בגללם כוחי כליתי? ומה בצע לך, כי כה תענני? הכי אם תורידני שאולה תמצא אחרת אשר תהיה לך נאמנה יותר ממני? אנא ה׳, אב רחום! הטה נא את לב אישי אלי, כי יחוס ויחמול עלי ועל ילדי. הן הילדים עודם קטנים, עודם צריכים לאם, ואני לא אעצור כוח לסבול משא של חיים כאלה. כבד הוא לשאת את השקים, אך חיים כאלה עוד כבדים מהם — הם יכריעוני, יפילוני, ולא אוכל קום.

והשעות עוברות וחולפות, השעה השתים־עשרה עברה, ושלמה חיים עוד לא בא, והיא עודנה שוכבת וחושבת את מחשבותיה הנוגות. פתאום שמעה קול מכה בדלת, ותמהר ותקם ותפתח, והנה שלמה חיים בא ועמו עוד שלושה חברים. הוא מהר ויצת גפרותית ויקרב אל המנורה ויסר את הזכוכית מעליה וידליקנה.

— מה אתה עושה, שלמה חיים? הלא שבת היום! — קראה האשה בחלחלה.

שלמה חיים מהר ויכבה את הנר.

— מה היה לך, שלמה חיים? האם יצאת מדעתך?

— ראו נא: כל מה שאני עושה לא ימצא חן בעיניה! — אמר שלמה חיים בלצון; — אני מדליק את הנר — רע בעיניה, אני מכבה — והיא גם כן מתרעמת. קח אתה, ברודין, והדלק את המנורה, אולי תפיק אתה ממנה רצון. ועתה, יונתי — הוסיף שלמה חיים אחרי שהדליק ברודין את המנורה — הסירי מעל השולחן את כל המונח עליו ונגשנו אני ורעי לגמור את ה“פולקה” אשר לא הספקנו לסיים אתמול.

— וקידוש?

— אני אעשה לך קידוש אשר כמוהו לא שמעת מימיך. אך לא על החלות, כי אם על כוס יין כשר, אשר לקחתיו זה עתה ממרתף לנין.

בדברו הוציא בקבוק יין מחיקו ויוציא את המגופה וימלא את כוסו ויחל לקדש בראש מגולה. הקידוש ארך כחצי שעה. ומה לא היה בקידוש ההוא? כל דברי נבלה בשפת רוסיה וזרגון והכל מסובך יחד בפסוקים שלמים ובשברי פסוקים. הרעים אשר ישבו עמו שחקו בכל פה, ורק האשה עמדה חרדה ורועדת ולבה כמו נלחץ בצבת. חלול הקודש היה קשה בעיניה מכל היסורים שבעולם.

הוא גמר את קידושו וישת מן הכוס ואחר הושיט לה לשתות.

— מקידוש כזה אינני שותה — ענתה האשה בקול חרש.

— מקידוש כזה? הכי מקידוש אפשר לשתות? שתי, סכלה, מהיין, מהכוס וינעם לך. הקידוש הוא רק דברים בעלמא, בהבל יצאו ובהבל ילכו. העיקר הוא היין, והיין טוב מאוד.

אנוכי לא אשתה. אתה תוכל לעשות כחפצך, אבל אני בדתי אחזיק ולא ארפנה.

— אם להצטדק את אומרת, לא יכירך מקומך במ… פה אין המקום מסוגל לזה כלל, לכי ושובי אל “דריפּישוֹק” שלך, וישבת שם בין שאר הנשים הצדקניות.

— כן דברת. אנוכי אשוב מיד אחר השבת אל ביתי ואל ילדי — אמרה האשה בחרי אף; — אנוכי לא אוכל לשבת פה. פה הוא משכן מלאכי חבלה, לא בני אדם אתם כי אם שדי שחת! אתם יודעים רק לחבל ולהשחית נפשות, את נפשותיכם ואת נפשות אחרים. אמותה שם בוו., אך עמכם לא אשב!״.

— הנה פתח ה׳ את פי האתון — קרא שלמה חיים בחרקו שן, כי עד היום לא שמע עוד מפי אשתו דברים כאלה, — היא תהיה למגידה, למוכיחה! היא גלגול המגיד מִקלֶם. האמנם חפצה את לנסוע מפה? הנני לתת לך להוצאות דרכך; ואם יש את נפשך — אוכל כרגע לקרוא לעגלון ואובילך אל בית־הנתיבות, התחפצי?

הרעים אשר ישבו והקטירו את פּפּירוסיהם שחקו בכל פה.

אך האשה לא ענתה עוד דבר.

— כן, עלי לנסוע מפה ויעבור עלי מה. אם אמות בעיר וו.

לכל הפחות יביאוני אל קבר ישראל, ופה ישליכוני כפגר מובס ואיש לא ישים אלי לב. אך מה יהיה לילדים? — הוסיפה האשה לחשוב — ומה עושים כל היתומים העזובים? ה׳ דואג למלא מחסורם, כי הוא אבי יתומים. פה אי אפשר לי לשבת עוד; אי אפשר לי לראות בכל שעה איך הוא רומס ברגליו את כל קדשי ה׳. כל רגע יחשב לי פה כשנה…

*

במוצאי השבת לקחה האשה את תרמילה ותסע עם בעלה אל בית הנתיבות.

בכל הדרך לא הוציאה האשה גם מלה אחת. בלבה התרוצצו מחשבות שונות, רגשות שונים, אך היא השתדלה לבל תגלה לאזניו כל מה שבלבה. עליה להראות עתה פנים כמו איש זר יושב עמה, ועוד גרוע מזר: אויבה בנפש!

וגם לו לא היה נעים לשבת עמה. כעין רגש נוחם וחרטה התגנב אל לבו. צר היה לו לראות את תוגת העלובה הזאת. הוא ניסה לבוא עמה בדברים, לבדח מעט את דעתה בדברי לצון, לנחמה בתקוה טובה, אך היא לא שעתה אליו, דבריו לא נכנסו לאזניה, וידום גם הוא.

דומם הגיעו עד בית הנתיבות, דומם הושיב אותה בקרון. הוא חפץ לדבר עמה, אך מפיו נעתקו מלים, סרה רוח הלצון מעליו ותוגה חרישית אכלה את לבו. היא יושבת ומחרשת והוא עומד ומחריש.

והנה נשמע קול צלצול הפעמון בפעם השנית, הגיעה השעה להפטר.

רגשי חמלה התעוררו בלב שרה פייגא בהרימה את עיניה אל אישה. היא חמלה מאוד על נפשו, אשר נתעבה על ידי עברות חמורות. היא לא תוכל להסיר כלה מלבה את אהבתה אליו. הן הוא היה אישה אהובה, אלוף נעוריה, לו הקריבה את נפשה, את חיתה. ומה מאוד צר לה כי מכר את נפשו לשטן! מה יכאב לה עתה להפרד ממנו לנצח, להתנכר לו!

— אל תשכח את ילדיך! — אמרה האשה — כשהסתירה את פניה במטפחתה, כי נחל דמעות פרצו מעיניה…

שלמה חיים עמד נבוך, אך קול הפעמון השלישי הוציאו ממבוכתו ואחר שברך את אשתו בברכה חטופה יצא.

על הַמִפשָׂעָה עמד שלמה חיים רגע, וכשעברה האורחה שאף רוח אל קרבו וישב לו אל חבריו העליזים.

---

חוּץ לִזְמַנּוֹ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

חזן גדול בדורו היה ר' ניסן, קול אריה היה לו וסלסולו חליל נעים. גם שפתו צחה, “בעל עברי” גדול, ותפלתו יוצאה מקרב לבו, מרוב מתיקות היה לפעמים בוכה ומבכה את שומעיו ב“ונתנה תוקף”, ב“ומפני חטאינו”, ובפרט בסיום העבודה – “תנות צרות לא נוכל”. קירות הקלויז היו בוכים…

וכנגד זה שמח היה ומשמח במנגינותיו הרקודיות ב“היום תאמצנו”, ב“שישו ושמחו בשמחת תורה”. הוא פזז ורקד ועמו התנשאו הרגלים של כל הקהל הקדוש. ר' ניסן עושה גדולות! ר' ניסן מחיה נפשות! כולם מהללים ומשבחים את ר' ניסן: רק הוא חזן!… כל העולם מלא תהלתו…

ור' ניסן היה שמח בקהלתו. נתנו לו אמנם שכר מצער מאוד. הקהלה קטנה ודלה. אבל לא לשם השכר שרת ר' ניסן, אלא מפני חבתו לחזנות, שבה ראה תעודת חייו. אילו היתה ידו משגת היה משלם בעד “העמוד”, ובלבד שיתנו לו להתפלל. הקהל נהנה ממנו, אבל הוא בעצמו נהנה הרבה יותר מכל שומעיו. הוא מרגיש כי טל של תחיה נוזל בכל אבריו, בשעה שמנגינותיו משתפכות בחלל הקלויז וחוזרות אל תוך אזניו ואל תוך לבו.

לחמשים וחמש הגיע ועדיין קולו רענן, נעימותיו מפכות, והכל רצים לשמעו. בשנה ההיא הפליא בתפלתו מכל השנים הקודמות – כך נדמה לו. בעצמו אינו יודע מדוע, אבל כשהגיע ב“שמע קולנו” לפסוק – “אל תשליכנו לעת זקנה”, הרעים את קולו וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים בנעימה אדירה. זאת לא היתה תפילה, אלא תביעה, דרישה נמרצה מרבונו של עולם: אם אתה נותן זקנה, אל תשליכנו, אי אפשר שתשליך, — ואם לאו – היכן הוא היושר?

מה היה לו אז לר' ניסן? האם הרגיש בנפשו שהזקנה כבר ממשמשת ובאה, או פשוט התעורר אז בקרבו כוח האמן היוצר וחדר עד תוך הרעיון של המשורר, התובע את עלבון הזקנה?

מה שחשב אז ר' ניסן איננו יודעים, אבל המציאות באה והראתה שלא לחנם פחד.

מהשנה ההיא התחיל קולו להתקלקל. הוא אמנם היה משתדל להתחזק, נסה גם לשתות ביצים טרופות מעורבות בסוכּר, אבל דוקא בעת שהיה צריך להרים את קולו, היה נרסק, ויצאה איזו צריחה… אמנם הוא עצמו אינו מרגיש כל כך; נדמה לו שעדיין הוא מיטיב לשיר ועדיין יש בכוחו לצודד לבבות, אבל האחרים מרגישים, וכשמלאו לו ששים שנה כבדוהו בדוחק גדול ב“שחריתים”, ל“מוספים” שכרו אחר…

ובשנה הבאה מנעו ממנו גם “שחריתים”. אין בו עוד צורך…

איך זה אפשר? הם אומרים שתפלתו לא נעימה… אבל הוא שמע תפלת החזן החדש. האפשר לדמות? הלא זה תיש ממש. אין לו כל הבנה בנעימות החזנות. קול’כיל יש לו, קול צעיר כמובן, אבל הלא העיקר הוא החזנות, הנעימה של המלוֹדיה, שהיא באה כפירוש המלות…

אך לך וצעק “חי וקיים!”… הדור חצוף, שקצים צעירים נתרבו בקלויז, והם עכשיו בעלי הדעה. הזקנים שהיו יודעים פרק בשיר: ר' חצקיל, ר' יוסילי, ר' גרשון ועוד ־ להם היתה הבנה אמתית בחזנות, ובשום אופן לא היו ממירים אותו באחר, ומכל שכן בתיש הצעיר הזה, שהוא בור בתורה ובור בחזנות; אבל הדור הצעיר טעמו מקולקל. אין להם כל הבנה… הם מתפארים שהחזן החדש יודע תוי זמרה, הוא מנגן על פי חוקי הזמרה, אוי להם ואוי לשנותיהם! מה יתנו ומה יוסיפו תוי זמרה וכל החוקים שהמציאו, שלושה רבעיים או ארבעה רבעיים, אם העיקר חסר מן הספר, אם אין נעימות? בזה הכל מודים שנעימות יש רק בתפלתי. אלא מאי – הקול? ומה הקול? הכי אינו די חזק?

וניסן מנסה בינו לבין עצמו להרים קול באוקטבה העליונה ונדמה לו שהזגוגיות בחלון רועדות. שאגת אריה ממש.

— עלילות, עלילות! רוצים הם דוקא בחדש, ואפילו יהיה עץ מיער…

שכר חזנות חדלו משלם לו, וקופת פנסיה, כמובן, אין. מפני הרחמנות מרשים לו להעמיד קערה בערב יום הכפורים על שם ר' ניסן. ויש שמשליכים לו פרוטה אחת או שתים, אבל כמה אפשר להתפרנס בזה? והוא לוקח מזה “גמילות חסדים” על מנת שלא לשלם ומזה – נדבה, פשוט.

מילא, עם כל זה עוד אפשר להתפשר. היהודי די לו שהוא מרמה את הקיבה וחי. אבל עצם החיים מהו בזמן שהתיבה נתונה בימים הנוראים לאיש אחר, שאינו מגיע לקרסוליו? איזה חיים הם בזמן שהוא שומע בקלויז שלו מנגינות כל כך זרות ומגוחכות, וביחד עם זה מעציבות ומרגיזות?

נניח: בימים הנוראים מתפלל אחר, אבל בשבת… בשבת בודאי לא ימנעו ממנו את התיבה. והוא מתחזק ועובר לפני התיבה בשבתות, ומשתדל להראות כי גם עכשיו הוא עושה נפלאות… אבל עין השקצים רעה גם בזה. הם מתרעמים, הגיע הדבר שנזפו בו. ולצרתו בחרו עוד בגבאי חדש, שקץ צעיר כמותם, והוא אמר בפירוש, ששום איש לא יעבור בלא רשותו לפני התיבה ואף ר' ניסן בכלל…

ור' ניסן בטוח, כי לא מפני שקולו נתקלקל נמאס עליהם, אלא הם מבקשים עלילות. יפה להם לצעירים להרעים ולהרגיז את הזקן, כי על כן שקצים המה… אבל הכי הוא ישים לב לעלילותיהם? ההוא יכנע מפניהם? יתפקעו, והוא את עמדתו לא יעזוב, אי אפשר לו לעזוב. על אפם וחמתם יוסיף להתפלל. אדרבה, ינסו להעז לגרשו מהתיבה…

והוא ממציא לו אמתלא. “יארצייט” יש לו בשבת. ביארצייט הלא מוכרחים לפנות בשבילו את העמוד; והוא אז מתאמץ ומשתדל וממשיך וכופל את המלות בצעקות מרוסקות ובסלסולים שמתגלגלים כאופנים לא משוחים, ולפעמים גם בלוית שעול המתפרץ מתוך הריאה הרקובה… ואף על פי כן נדמה לו, שהוא מפליא לעשות, שהוא מכניס את נשמתו בכל מלה ומלה, ואילו היו השקצים הצעירים נוטים אוזן ושומעים בכונה, היו גם עכשיו נהנים מנעימות שירתו; אבל הם עומדים במרדם, אינם חפצים בו, וחסל!…

הוא יורד מן העמוד, מכוסה זעה, ואין מי שיגיד לו “יישר כוח”.

הוא רואה שהם אינם רוצים שיעבור לפני התיבה. הוא פונה אל ה“ניטרליים” המתונים, אבל גם הם אינם מחזקים את ידיו… אינם רוצים, אבל הוא רוצה, ויש לו הזכות לרצות. האיך אפשר שיעזוב את התיבה לגמרי? ומדוע יעזוב? האם נאלם קולו חלילה? או אין נעימות בתפלתו?

והיארצייטים שלו נעשו תכופים, תכופים יותר מדי…

וצעירי הקלויז מתרעמים, ופעם העיז הגבאי לומר לו דברים ברורים, שאסור לו על פי הדין לעבור לפני התיבה מפני שאינו מרוצה לקהל.

—אנוכי איני מרוצה! – צעק האומלל – יותר מארבעים שנה הייתי חזן בקלויז הזה והכל היו מרוצים ממני, מבינים יותר גדולים ממך. ואם טעמך פגום, אתה רוצה למנוע ממני להתפלל ביארצייט?… היה לא תהיה!

—אבל אני איני רוצה שתעבור לפני התיבה.

—מי אתה? – קרא ר' ניסן, ועיניו יצאו מחוריהן.

—אנוכי הגבאי.

—ואנוכי ניסן החזן. חזן הייתי וחזן אהיה.

—היית חזן, אבל עכשיו אתה חוץ לזמנך, ואינך רשאי לעבור לפני התיבה שלא ברצון הקהל.

—אבל ביארצייט…

—ואפילו ביארצייט. אין אנו אשמים שהיו לך הרבה זקנים וזקנות, דודים ודודות; לא אתן לך לעבור עוד לפני התיבה.

—ואני כן אעבור, ואפילו אם תתפקע.

—נראה דבר מי יקום.

ושבועות אחדים עברו ור' ניסן התאפק, ושוב קפץ אל העמוד והתחיל “לכו נרננה”. אבל באותה שעה נשמעה קול הגבאי: שמש! הורד אותו מהתיבה!

השמש היה גם כן איש זקן ממקורביו של ניסן ומלפנים גם היה עוזר לו קצת ב“סקארבּוֹבה” (כלומר: בניגונים המקובלים לקדיש, לאבות, לעלינו וכדומה) והיה מעריץ אותו מאוד. אך עכשיו ראה שניסן מתעקש לחנם, עבר זמנו ואין להשיב. כך הוא מנהגו של עולם ואין על מי להיות “ברוגז”. זקנת, הכבר ושם בפנתך ואל תבלבל את המוח…

והוא ניגש אל העמור בחרדה ובקול רק אמר: ר' ניסן! למה לך לריב במקום קדוש? אם הגבאי אינו רוצה, עזוב…

ור' ניסן נעשה חיור כמת. נדמה לו שזהו קול היוצא מקבר פתוח… והוא ירד מהתיבה וישב לו בקצה המערב.

ומאז חדל ר' ניסן מגשת אל התיבה. אבל בעומק לבו חשב, כי אין הצדק עם הגבאי ועם שאר הרודפים אותו ומרחיקים אותו ממקור חייו. לא בו היה השנוי, אלא מזלו בגד בו… הם טועים ומגנים אותו שלא בצדק.

ור' ניסן מרגיש שניטל טעם חייו וכל אומץ רוחו. הוא מתהלך כצל. כשאפסה פרוטה, אין בו אומץ לבקש גמילות חסד או נדבה. נחלש הוא לגמרי, וכעבור זמן קצר נפל למשכב.

השמש בא אלי לעתים לבקרו. רק הוא לא שכחהו.

וכשהיה בא השמש, שפך החולה לפניו, לא את מרי שיחו, אלא זכרונות עלומיו וספורי הנפלאות שעשה בימים ההם, בהיותו עוד ילד עוזר לירוחם הקטן… הוא כנראה השתדל בעצמו להרחיק מעליו את המחשבות הרעות ע"ד המציאות המרה של עכשיו… את שם הגבאי לא נשא עוד על שפתיו… כל מה שעבר עליו בימים האחרונים לא תפס עוד מקום במוחו, הוא היה שקוע כולו בעולם היפה ההוא, בימים שהיה שרוי בגן עדן…

וביום אחד לפנות ערב לחש ר' ניסן לשמש שבא אליו לבקרו: מנגינה חדשה נולדה בלבי ל“אל ברוך נעימות יתנו”, מנגינה יפה שלא היתה כמוה בעולם… והוא התחיל בקול לחש, שכמעט לא הגיע לאזני השמש, “לאל ברוך נעימות, נעימות, נעימות ית…נו” וכן הספיק לקרוא יחד עוד מלים אחדות בלחש, בהפסקות לרגעים, ופתאום נפסקה שירתו יחד עם נשמתו ועלבון זקנתו…

---

חֲלוֹם

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

נוסע אני בספינה בתוך קהל גולים ביום הכפורים.

הים שקט. רק נדנוד קל של גלים קטנים, ההולכים ובאים שורות, שורות ללחך את כתלי הספינה, וכולם מזהירים ומצחקים בקוי השמש הנתזים ומשתברים בתוכם כאבנים טובות. רק לפעמים מתרומם גל גדול, עולה בקצף רב ועטרת שיבה בראשו. אומר הוא, כנראה, לעלות עד מרומים ולשפוך את ממשלתו על כל הגלים הקטנים הרוחשים לרגליו, והוא הולך בגאון וגובה, אבל עד מהרה הוא מתפוצץ לרסיסים, מתבולל בין שאר אחיו הקטנים, ורסיסיו גם הם מזהירים באור הנצח. אין הבדל.

הגולים נמלטו דלים ומרוטים מתוך גיא ההרגה. כל אחד וצרור צרותיו בלבו, והן גדולות ונוראות, כח מי יכול לספר כולן?

רבים מהם עטופי טליות. עיניהם החשכות דומעות. אין קולם נשמע. רק לפעמים אנחה מתפרצת, אבל גם היא עמומה. אין כח להתאנח.

רק כשהגביהו את ספר התורה הקרוע והמלוכלך בדם שנצול מתוך ההפכה, נשמעה בכיה חרישית, שעברה כַּחֲנִית בלבבי ובמוחי. מאין באה בכיה זו? מאיזו אשה תנועה וחסודה, שגם היא, כספר הקדוש הזה, הוטמאה בידי טמאים, או קול השכינה הוא, המנהמת כיונה?…

הגיעה שעת נעילה.

מה זה? אין מי שיעבור לפני התיבה.

החזן התפלל מוסף שוכב לבוש בקיטל ועטוף בטלית, פניו לבנים כסיד ועיניו קמות… האם פרחה נשמתו? הביטו האנשים אל כל עבר: מי יוכל לעבור לפני התיבה?

והכל שמו עיניהם בדודי יחיאל ברוק. הוא חזן רגיל, ירא שמים ופרקו נאה. תמיד היה מתפלל בימים נוראים, אבל עכשיו התעקש: איננו רוצה בשום אופן לעבור לפני התיבה.

והנה ר' יהודה הסבא שלי, אבי הדוד ר' יחיאל, נגש אליו ואמר: לך בני, התפלל. והדוד נכנע והלך. אבא מצַוֶה… והוא עמד על יד העמוד, שנעשה משני ארגזים מונחים זה על גבי זה, תמך את ראשו בידיו, ולפעמים העביר בידו הימנית על גבי הירמולקה אשר על ראשו בתנועה של התרגשות נוראה. אבל שום מלה לא יצאה מפיו. המלות נחנקות בתוך גרונו. קולו נחבא…

נגש אחד ואמר לו:

– ר' יחיאל, נוּ!

– אי אפשר, אחא, להתפלל כך; סתם להתפלל? – דודי – צריך להתישב קצת בדבר.

ובעוד רגעים אחדים התחיל – לא להתפלל, אלא לדבר, ופשוט בלשון אמו…

וכן אמר:

רבוש"ע! צבור קטן מעמך ישראל שנשאר משבי, מבּזה, מהֶרג, מהֶרס, שמו עלי פניהם להיות שליחם לפניך ביום הקדוש בתפילת נעילה; אבל איך אתפלל ולבי מלא מרי?

אמנם חטא עמך חטאה גדולה. הלכנו אחרי הבלי שוא ובטחנו באלילי כזב. עשינו תועבות נוראות. כן. אנכי מודה ומתודה לפניך עונותי ועונות עמך ישראל. עשינו מה שעשינו… אין צורך לפרט הכל. אתה ה' ידעת כולם. אבל כל העוונות שעשינו אנו כאין וכאפס הם לנגד העוון הגדול שעשית אתה!…

לפני הרבה אלפים שנה, שהרג קין את הבל אחיו נזדעזעת וקראת: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה – “עלי” כתיב, דרש ר' שמעון בן יוחאי: אני אשם בדם אחיך, שלא מנעתי אותך לשפוך דם. הן בידי היה לסבב איזו סבה, שאתה לא תהרוג את אחיך"… אז התחרטת, ועכשיו אינך מתחרט עוד. “עבר אדם עבֵרה ושנה הותרה לו” – מאז ועד היום הזה כמה אלפי ורבבות בני הבל נהרגו בידי בני קין, ואתה, יושב מרום, רואה ומחשה! עלינו צוית בתורתך הקדושה “לא תעמוד על דם רעך”, כי אתה אינך חייב במצוה זו? למה אתה עומד מנגד ומביט מזבול קדשך אל כל האכזריות והתועבות, שעושים בני אדם לבני אדם הנבראים בצלמך ולזרע אברהם יצחק ויעקב, אינך מונע בעד הרעה והחורבן? חכמיך אמרו: כל דין שמוציאין ממנו ממון בדין אינו דַיָן, ואיך זה השופט כל הארץ לא יעשה משפט?…

ואחי הטובים, התמימים, המטופלים ביסורים אין חקר דורשים ממני שאתפלל אליך, ואיך אתפלל אם אני רואה ששם קדשך פגום. “אין השם שלם ואין הכסא שלם”…

* * *

הדוד ר' יחיאל נשתתק, ופניו היו מלאים עוז ומֶרִי… הוא אינו רוצה להתפלל. הוא דורש משפט. יעמוד הקב"ה לפני הסנהדרין, אדרבה ישפטו הם מי צדק. ולא בשביל עצמו הוא דורש, בשביל עצמו לא איכפת לו. יעשה בו מה שירצה. הוא דורש משפט בעד אחיו, ולא רק בעד אחיו, אלא בעד כל בני האדם ההולכים ונטבחים ונדקרים בכל דור ודור. מה זאת? האם חלילה לית דין ולית דַיָן?

* * *

פתאום נהרו פני הדוד ר' יחיאל. איזו מחשבה נשגבה נולדה פתאום בלבו, והוא התעודד וקרא עוד: “אמנם ה' אלהי, נפלאים דרכיך וגם קשים ומוזרים; הקושיות חמורות יותר מדי, איני יודע להן שום תירוץ. אבל מי נתן בלבי את רגש המרי המר־מתוק הזה נגד כל מעשה עָוֶל? מי השכין בתוכי את חמת הקודש על עווּת הדין? מי נטע בקרבי אהבה וחמלה? חסד ורחמים לכל יצורי עולם, וביחוד לבני אדם, וקל וחומר לבני עם סגולתך? הלא הכל אתה ה'! שביב קטן מהאורה הגדולה שלך הִצַתָ בי, ועליו לא אַוַתֵּר בשום אופן. ועל זה אני אתפלל אליך, ששביב זה יאיר לא רק בנפשי, לא רק בנפשות יחידים, אלא בנפשות כל אדם, בכל העולם כולו… יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דברא כרעותיה”…

באותה שעה נגשה הספינה אל הר הכרמל ולאזני הגיע ממרומי ההר, המוזהבים בקרני השמש, קולו של אליהו הנביא יחד עם קול העם השב בתשובה, קול אדיר שהולך מסוף העולם ועד סופו:

ה' הוא האלהים!

ה' הוא האלהים!

ויושבי הספינה עם הדוד יחיאל בראשם פצחו בשירה ובזמרה, ענו ואמרו: יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא…

---

האם והבת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(ציור)

שיינה נתארמלה בהיותה כבת ארבעים וחמש. מהיום ההוא עברו כחמש עשרה שנה ועדיין היא עומדת באבלה. לא נגלד הפצע.

אוריה בעלה היה בעיניה איש האלהים, אף־על־פי שלא היה רבי, אלא יהודי סוחר. אבל היא האמינה, שהוא היה מורם מעם, שלא היה דוגמתו בעולם. וכל מַעְיָנֶיהָ היו בו גם אז וגם היום. היא לא רק אהבה אותו, היא האמינה בו. ומאמונתה לא זזה גם אחרי מותו. הוא רחף תמיד בדמיונה ימים ולילות.

היה מלפנים לשיינה גם בן יחיד ואהוב שמת בילדותו באסכרה. גם אותו היא זוכרת, אך זכרונו אינו מכאיב כל כך, נטשטש קצת הכאב, והוא הולך ורפה. לא כן זכרון בעלה. בכל יום כאילו הוא מוסיף להחרת בלבה יותר ויותר עמוק. האמונה בו הלכה ונתחזקה, זה לא היה בעל אלא מלאך שלוח ממרומים.

המות אמנם הפריד בינו ובינה, אבל בלבה פנימה הוא שוכן חי וגם נשאר בחיים: יש לה ממנו בת קטנה, דינה, ילדה בת שבע, שקלסתר פניה דומה הרבה לאביה. אותו המצח הגבוה, אותן העינים השחורות המבריקות ואותן גם השפתים…

ומאהבתה שאהבה את בעלה נתקשרה שיינה אל דינה בתה לא רק באהבת אם. היא הסתכלה בה וראתה בה אותם רשמי הפנים החביבים, הקדושים שהיו לאוריה בעלה.

היא גדלה את הילדה בבית, לא נתנה אותה לבית־הספר, אלא הזמינה לה צעירה מורה שלמדה מה שצריכה ילדה לדעת. שיינה לא יכלה להפרד מבתה לאיזו שעות. וגם טינא היתה בלבה על בתי הספר בכלל. נדמה לה, שבתי הספר מטשטשים ומקלקלים את המעלות והמדות שהאשה מצטיינת בהן. ובשביל הילדות יותר טוב כשהן לומדות בבית.

אבל זוהי דעתה בכלל. מה שנוגע לדינה בתה — ענין אחר לגמרי. איך אפשר שהיא תלך מהבית לכל היום, לכל היום… היא בעצמה כמעט שלא יצאה כל הימים מביתה, ולא היה לה כל ענין בחיים, מלבד זכרונות בעלה והילדה, שהיא גם כן מצבה חיה לבעלה.

כשיצאה דינה לצחק קצת ברחוב, הזהירתה אמה שלא תתרחק חלילה מהבית, למען תוכל אמא להשגיח עליה, כלומר להביט אליה דרך החלון.

לפעמים היה עולה על לבה של שיינה מחשבה מחרידה: ומה יהיה אז, כשתגדל דינה ותבוא עִתה להנשא לאיש?

בודאי יהיה קשה לשיינה מאד. טוב יהיה, כשהיא שיינה תקדים למות לפני חתונה של בתה. אבל אם נגזר עליה שתאריך ימים, תשתדל שהצעיר ישב עם בתה עמה יחד בבית אחד, ולא תתרחק בתה ממנה. באופן אחר בודאי שיתפקע לבה מצער. וגם כשהיא תשב עם בעלה עמה בבית אחד, תהייה שיינה שבעת צער. הלא אז, איך שיהיה, דינה לא תהיה עוד שלה, אלא של אותו הצעיר…

ודינה היתה בת מקשבת, שקטה מאד ונכנעת לאמה. היא גדלה בתוך אויר של אלמנות. היגון החרישי לפף אותה תמי ולִוָּה אותה בכל דרכיה. וגם בהיותה ברחוב בחברת ילדים לא נשתנתה כמעט במאומה. גם שם לא הרימה קול, לא הראתה תנועות ילדותיות פזיזות. מתונה, מתונה היתה בכל צעדיה ובכל דבוריה. אשה זקנה… אמא נהנתה ממנה הרבה.

בלמודיה עשתה הילדה חיל, אך אמה לא נתנה לפטם אותה הרבה בלמודים. היא היתה בטוחה שהידיעות המרובות אינן מביאות ברכה לאשה, וטוב יותר בשבילה אם היא פחות מלומדה. צריכה לדעת קרוא, כתוב, שלא תהיה “עם הארץ” ודי. גם היא, שיינה בעצמה לא היתה מלומדת, ואעפי"כ אוריה בעלה אהב אותה, הוי כמה אהב אותה! חרד היה לכל פסיעותיה. הלואי שתהיה דינה כל כך אהובה לבעלה כשתנשא! אבל הכי יש בעולם עוד איד דומה לאוריה? יחיד היה ואין דומה לו!

ושיינה שוקעת בזיכרונותיה, זכרונות הימים המאושרים שחלפו עליה בהיות עוד שמשה מאיר לה… כן, היה זמן שהיא שתתה מכוס האושר מלוא לוגמה, ועכשיו…. עכשיו נשארו זכרונות… ואולם היא מודה לבעלה המנוח, שהשאיר לה את הזכרונות היקרים הללו… נשארו זכרונות ועוד מצבה חיה — היא בתה דינה.

וכך עוברים הימים זה אחר זה בלי שנוי ותמורה, עצובים, קודרים. מועטות היו הנשים הבאות לבקרה לפעמים, וחברתן היתה עליה למשא. שיינה היתה אשה גאה. לא רצתה להשפיל את כבודה ולספר לפניהן את מצוקת לבה. ולפעמים כשאי אפשר היה לה להתאפק, והיא הסיחה את צרתה לפני אחת הנשים, שהיתה גם כן אלמנה, שמעה דברי תנחומים: הנה גם אני נתנסיתי כמוך, גם ממני לוקחה עטרת ראשי, ואף־על־פי־כן הנני חיה. מה לעשות? כך גזר הקדוש ברוך הוא. אבל שיינה אינה יכולה לקבל תנחומים כאלה. רבים הם האנשים המתים, רבים הנשארים בחיים, אבל אוריה שמת מי יבוא תמורתו?

והיא יושבת ומשקיפה בחלון, בני אדם עוברים ושבים, מתנועעים נחפזים, ונדמה לה, שהכל בעולם שארית חלום קשה שעוד מעט יִגָּמֵר, שצריך להגמר, מפני שאין לו כל טעם. למה כל התנועה הזאת? הלא הכל שוא ושקר. הכל הבל נדף… מהו העולם בלי אוריה?….

לפעמים מוציאה שיינה חבילה של סמרטוטים מהארגז הגדול המצופה פח והסגור תמיד על מסגר. היא מציעה שטיח על הרצפה, יושבת עליו ומבררת כל סמרטוט וסמרטוט לבדו. היא בוחנת אותם מכל צדדיהם. ספרים גנוזים המה לה, שבהם רשומות קורות ימי חייה. סמרטוט פלוני נשאר משמלת החתונה שלה, סמרטוט אלמוני מבגד השבת של בעלה, ועוד סמרטוט מסנורה של אמה. היא היתה מאספת בסינורה את הביצים שהטילו התרנגלות; ועוד סמרטוטים — חתולי בנה שמת מאסכרה. וכך היא הולכת וממשמשת כל סמרטוט וסמרטוט, מחליקה אותם ונזכרת באיזה מקרה מימי חייה, ואחר כך מניחה אותם בזהירות כסדר, כורכת אותם בחבילה ומצפינה שוב בתוך הארגז.

וכשדינה גדלה קצת היתה אמה מוסרת לה את זיכרונותיה מאוריה אביה. מתארת אותו לפניה כמו שנתרשם בלבה. כמעט בכל יום ולפעמים גם פעמים אחדות ביום היתה מספרת וחוזרת ומספרת לפניה במלים שונות ובסגנונים שונים, וגם מצאה אוזן קשבת. דינה שומעת ברצון את דברי אמה הנוגים, הנכנסים אל תוך לבה הרך. שיינה מגרדת בתאוה את פצעיה הנושנים, היא אינה יודעת ואינה רוצה לדעת, איזה רושם עושים דבריה על בתה הרכה, שאינה יודעת להתקומם. והנה גם היא הילדה חיה באותם הזכרונות שמעסיקים את אמה, ולאט לאט נעשתה גם היא שותפה לאמה בצער. דינה אוהבת את אמה, היא מרגישה כי אמה אמללה מאד, והיא נזהרת שלא להרגיז אותה במשהו. מה שאמא פוקדת — דינה עושה בהכנעה גמורה, וככה ישבו שתיהן, האם והבת, תחת חפת היגון המשומם והדוה.

ושיינה התחילה פתאם להרגיש חולשה גדולה ברגליה. אמנם היא אינה צריכה ללכת הרבה. פעם בבקר היא הולכת אל החנות הקרובה, זמן קצר עומדת במטבח, בימי השבתות היא הולכת אל בית הכנסת הקרוב מאד אל ביתה, ושאר הימים והשעות היא יכולה לשבת על כסאה הרך מבלי לזוז. אבל גם המעט שהיא צריכה ללכת כבד עליה. היא הולכת ומתנועעת כשכורה. מה זאת?

היא נבהלה. הלכה לדרוש ברופאים. נתנו לה איזה סמים ושמנים למשיחה, אבל הרפואות לא הועילו. הרגלים הולכות ורפות, עד שסוף סוף נחלשו לגמרי. ושיינה נרתקה למטתה. זה יותר משתי שנים שאינה זזה ממנה.

דינה כבר גדלה. היתה לנערה צעירה, והיא משמשת את אמה בסבלנות רבה. מה שאמא פוקדת, דינה עושה, כמו שהיתה נוהגת בילדותה.

אמנם קשה לה לטפל בחולה כל הימים, ולפעמים גם אנחה מתפרצת מלבה, אבל היא מתחזקת ושבה לעבודתה, ואינה רוטנת. אמא חולה — מי ידאג לה מבלעדיה? דינה מרגישה, כי חוב הקדוש מוטל עליה, והיא עושה את חובתה.

לפעמים היו באים לבקרה השכן עם אשתו, הוא סופר סת"ם, ואשתו מוכרת ביצים וירקות בשוק. בשעת הדחק היו משיגים איזה גמילות חסד משיינה ולפיכך היו מקורבים אליה. לפעמים היה נכנס אלחנן בנם, בחור נאה, מסדר אותיות בדפוס. פעם היה בא בפקודת אביו ואמו ופעם סתם לשוחח איזו מלים עם דינה.

מזמן לזמן נעשו הבקורים של אלחנן תכופים יותר, וכנראה נעמו לדינה. הצעיר ישב לפעמים עם הצעירה איזו חצי שעה בחדר השני, הסמוך לחדר שיינה החולה. ומשם הגיע לאזניה פטפוט וקול שחוק קל. החיים הצעירים נסו לפכות גם בתוך השממון הזה. ואולם שיינה לא יכלה לסבול את הפרעת הסדר והמנוחה, מנוחת בית הקברות, וכשהיה אלחנן נכנס, היתה שיינה שולחת אליו מבט של רוגז וכעס. וכשישבו הצעירים ונכנסו בשיחה, מיד נשמע קול שיינה החנוק: דינה, בואי הנה!

— מה לך אמא? קראה הצעירה מתוך אי רצון.

— ומה? אינך יכולה להפסיק? קראה החולה בתרעומת.

ושיינה מוצאה איזו אמתלא וממציאה איזו שרות נחוצה לה כרגע. להגביה את הכר, לפרש את הסדין וכדומה. הצעירה ממהרת למלא את חפץ אמא ויוצאת שוב אל החדר השני אל אלחנן, המחכה לה. ובעוד רגעים אחדים והנה נשמע שוב קול האם החנוק: דינה! היא שוב צריכה לה. אין הדבר סובל דחוי.

ופעם לא יכלה להתאפק ואמרה לבתה: איך לא תבושי להצהיל קולך שם עם הצעיר ההוא בשעה שאני מתאבקת כאן עם המות המר?… מה? אין לך פנאי? הן ימַי ספורים, תמתיני קצת, תפָּטרי ממני ואז תעשי מה שלבך חפץ.

— מה את מדברת כך, אמא? אם אלחנן רע בעיניך, אֹמַר שלא יבוא הנה, אמרה דינה במרירות, ודמעות נזלו בעיניה. החיים הכבושים, הנעלבים, הרמוסים תבעו את תפקידם, והיא אסורה בשלשלאות.

היא אמנם אוהבת את אלחנן, אבל אי אפשר לצער את אמא החולה.

דינה אמנם לא יכלה להגיד לאלחנן בדברים ברורים, שאמא אינה רוצה, שיבוא לבקרה, אבל תמיד היה אלחנן מוצא את דינה עסוקה באיזה דבר, והבין מתוך מבטי עיני הזקנה הזועמים ומתוך פני דינה הכבושים בקרקע שאינו רצוי, וחדל מבקר את הבית הזה.

והדממה והשממון שבו וישכנו בתוך הבית כבתחלה. ורק לפרקים היתה האם מדברת אל בתה על דבר המות העתיד לבוא אליה בקרוב. שיינה קראה בספרי עברי־טייטש הרבה ממה שנוגע לענין המות, למלאך המות, למלאך דומה, לחבוט הקבר, לתולעים היוצאים מתוך הגוף וזוחלים על הפנים, ליסורי הגיהנם ולכף הקלע ולכל המוראים הנעשים מעבר לחיים, ובחלקת לשון ידעה לתאר כל אלה באזני בתה הצעירה. שיינה התענתה בכל ספורי הבלהות האלה ואיזה טעם של מתיקות מיוחדת טעמה בהרצאותיה הרחבות והמפורטות. ואולי לא ידעה ולא הכירה, איזה רשם היא עושה בזה על בתה. נעים היה לה לגרד את הפצע, שגרם לה עונג ומכאוב כאחד.

וצלמי הבלהות האלה הפחידו את לב דינה, ובלילה נדדה שנתה מעיניה וחלומות נוראים בעתוה. ותמיד נדמה לב, כי הנה אמא נפחה נפשה, והיא דינה, שוכבת בבית יחד עם אמה המתה, וכל עצמותיה רחפו ממגור.

ושיינה, שידעה את סופה הקרוב לבוא, הכינה לעצמה תכריכים בעוד מועד. הם היו טמונים בארגז תחת המטה. דינה ידעה זאת, ותמיד היתה מבטת בעין פחד על הארגז ההוא, ויראה מפתוח אותו, פן פתאם יקפץ משם נחש…

ופעם אחרי שספרה שיינה לבתה איזה פרטים מבהילים מהיסורים שאחרי המות שנזכרה בהם עכשיו, או שהמציאה בדמיונה, בקשה מבתה לעשות לה “נחת רוח” ולהלבישה את התכריכים.

— מה לך, אמא, לעשות כדבר הזה?

— כך, רוצה אני מאד, בתי. רוצה אני לראות, איך התכריכים מתאימים, לי. הלא היא החליפה הנצחית שלי. זה שנתים שנתפרו ואני עוד טרם בחנתי מדתם.

— אבל אני מפחדת אמא.

— מה יש לפחד, טפשה? הלא זה בד לבן, כמו בד של הכתנת שלך. רק תפור קצת אחרת. אל תפחדי. אני רוצה מאד למוד אותם, לראות, איך הם מתאימים. תעשי לי נחת רוח זו. הן בבגדים האלה אפגש שם בעולם האמת עם אוריה אביך…

ודינה בידים רועדות פתחה את הארגז, הוציאה את החליפה, הלבישה את אמא, כמו שנצטותה וקשרה את אזורה.

שיינה פשטה בכונה את רגליה ואת ידיה, כפשיטת המתים. ואולם ברגע זה ראתה דינה כי עיני אמה קמו. ופלצות אחזה אותה, והיא נפלה מלא קומתה ארצה.

בעוד שעות אחדות כשבאה שמה השכנה מצאה את שתיהן כבר קרות וקפואות.

— השיגה היא את מאוויה, — אמרה השכנה — היא לא נפרדה מבתה בחייה ובמותה. אך זו היתה אשה כשרה!. התלבשה בעוד מועד, ככלה זו שצריכה להכנס לחופתה…

---

הסנונית הראשונה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(ציור משנת תר"ל…)

ציון לנשמת הצעירה, ד"ר גיטל, בת הרב ר' אברהם קלאצקין, אשר בלתה את ימיה הקצרים בתורה, ובחכמה ובמעשים טובים.

א

מֵיטֶ’לֶה הקטנה היא אהובת החצר. מהסבא — הוא ר' 'שלמה 'דוד 'יהודה, אדמו"ר מקרוטשין, — ועד הגוי הרכב, להבדיל, כלם מתענינים בה.

יפה היא וחכמנית. אין כמוה בבנות: ראש זהב, עינים גחלי־אש, וצמה — נחש שחור.

בהיותה בת ארבע עמדה מן הצד, בשעה שאחיה ברוכ’ל למד אלפא ביתא ואחר כך התחילה לקרוא מעצמה בסדור, וכשראה המלמד שהילדה פקחית וחושקת בלמודים, היה מסביר לה קצת, ומיט’לה עשתה חיל להפליא.

והדבר הזה מצא חן אצל ר' שאואל־שמואל אביה. מיט’לה הקטנה, העליזה והמצפצפת כצפור, עוסקת בתורה!… ומדוע לא? סוף, סוף הלא כל אשה צריכה לדעת לקרוא בסדור. וכשהתחילה ללמוד חומש — גם כן לא היה קשה בעיניו. הוא, כמובן, לא היה מכריחה, אך אחרי שהיא בעצמה מבקשת ללמוד, מילא. צחוק הוא איך היא הקטנטנה מבינה את החומש יותר מגדולה. כשברוכ’ל שוכח איזו מלה, היא מסַיעה לו. אין שכחה לפניה. גם הסבא בוחן אותה לפעמים בפרשת השבוע, וגם הוא מחייך ללמדנית זו, מחליק את ראשה ונותן לה מגדנות.

בעת הלמודים היא רצינית, וכשהיא גומרת, היא נהפכת תיכף “לרוח”: מזמרת ורוקדת ומתבדחת עם החסידים, ואין לה מורא ולא דרך ארץ.

— ר' שאול־שמואל! — אמר “החוזר”¹ הזקן בתלונה קלה — אמור למיט’קה שלך, כי תחדל לשורר.

— משום מה? משום “קול באשה”? עונה ר' שאול־שמואל בשחוק — מיט’לה עדיין אינה יודעת שהיא אשה.

— אבל היא לא תדע מתי לחדול, ענה החוזר, בקמטו את מצחו.

אך את מיט’לה אי אפשר היה להשתיק. והאב שומע את קולה, קול צפורו החביבה, ונהנה.

וכשהתחיל ברוכ’ל ללמוד גמרא, והנה מיטלה גם מהגמרא אינה זזה: רוצה היא ללמוד גם גמרא. הדבר הזה היה כבר קשה בעיני ר' שאול־שמואל. מאמר מפורש הוא בתלמוד “המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”, ואם בדוחק הורה התר לעצמו במה שנוגע לתורה שבכתב, אבל תורה שבע"פ הלא אסור בכל אופן. הסבא התנגד לזה גם כן. אך מיט’לה התעקשה. היא רוצה ללמוד, והוא ר' שאול־שמואל חלש. אינו יכול להעמיד על דעתו, אינו יכול להתנגד לחפצה העז של מיט’לה ועל כרחו מעלים עין.

וכך חיה לה מיט’לה בשני עולמות. בשעת הלמודים היא שקועה כלה בתורתה כתלמיד חכם ממש. היא לומדת כבר שלשה דפי גמרא בשבוע עם תוספות. היא שומעת גם דבר חסידות, מעיינת ב“תניא” וב“לקוטי תורה”, ובשעה שאינה לומדת הרי היא כסף חי, כל מעשה שובב לא יבצר ממנה. פעם עלתה גם על גב הסוס ורכבה עליו בחצר. הסבא ראה אותה מן החלון וכמעט שפרחה נשמתו.

— נותן לה אתה חופש יותר מדי, — אמר הסבא בטרוניה אל ר' שאול־שמואל בנו. — היכן נשמע כדבר הזה? ילדה עברית רוכבת על סוס!

ור' שאול־שמואל שומע את חרפתו, נאנח ושותק. גם בעיניו לא טוב הדבר, אבל מה יעשה? הוא נסה להוכיחה, להזהירה, כי יש סכנה בדבר, כי הסוס יכול לבעוט. אך היא אמרה, כי זוהי רק דבה רעה שמוציאים על הסוס הישר, שאינו בועט כלל. הוא סוס טוב מאד — הוסיפה מיט’לה — אני לטפתי אותו והוא נשק את ידי.

לך והתוכח עם ילדה שכזו!…

ועל פי בקשתה שכרו גם את אברהמ’ל ה“שְׁרַיְבֶּר” ללמדה כתב ולשון עברי ורוסי. ואברהמ’ל הוא יהודי ישר וכשר ואפשר לבטוח בו, שלא יטה חלילה את חניכיו מהדרך הטובה.

כנראה, היה הכל מובטח שלא תארע כל תקלה. גדורה היא חצר האדמו"ר בגדר גבוהה למדי, ואין שם חשש פרצה ופחד מפני הרוחות המנשבות בעולם.

ב

ובעירה זו קרה איזה דבר, שכמוהו לא היה ושלא היה יכול לעלות על הדעת, כי אפשר לו שיהיה. בבית המדרש אין הקהל פוסק מדבר. הש“ץ קורא הודו ומכה בפס ידו בחזקה על העמוד, אבל שומע אין לו. גם בחזרת הש”ץ אי אפשר להשתיק את המשוחחים. הגבאי מתפקע מכעס, ואין איש שם על לב.

מאורע גדול נפל בעיר.

יחיאל יעקב בן משה יצחק ברוק נעשה לשוליא אצל דב הנפח!…

זו היא לא דבה רעה, לא אגדה, אלא עובדה. הרבה אנשים ראו תמול ושלשום את יחיאל יעקב, זה הבחור העלוי, מגזע היחס, בן יחיד של בעל בית נכבד, עומד על יד הסדן ברחוב שלפני בית הפחם, במקום שעוברים ושבים אנשים למאות, חגור סנור עשוי משק, זרועותיו גלויות עד הקבורת ובידיו פטיש גדול וכבד, והוא מכה בו בכח על הסדן כנפח גמור, בלי בושה וכלמה.

אמנם זה כבר רננו אחריו, שספרי “טרפה־פסול” נושרים מחיקו, אבל מי היה יכול לחשוב, שהספרים הפסולים יביאו אותו לידי שפלות כזו?

וחבל! הוא הלא היה נער מצוין: שלוש בבות ידע על פה. הרב היה מתפלפל עמו ונבא לו כסא של רבנות.

בכל יום ויום היו כתות, כתות של בני אדם עומדים על יד בית הנפח ומסתכלים ביחיאל יעקב חשוף הזרועות ורואים איך הוא מעלה ומוריד את הפטיש שבידו ומפזר ניצוצות אל כל עבר, ואינו מתביש. יורק הוא בפני העם כלו.

תקיפותו של יחיאל יעקב כבר היתה לשיחה. אברהמ’ל השריבר ספר, כי בהיותו בבית שר השוטרים ראה את יחיאל יעקב נכנס והרכין קצת ראשו נגד השר. כשראה השר אותו, קדם את פניו בכבוד ובקשו לשבת. יודע השר כי יחיאל יעקב מדבר היטב רוסית ובקי בספרות הגוים. אך יחיאל יעקב מודה לו ואינו יושב.

— מדוע לא ישב, אדוני? שאלהו השר.

— אם אנכי אראה שכל היהודים מתבקשים אצלך לשבת, אשב גם אני — ענה יחיאל יעקב.

— אם כל היהודים יהיו משכילים כמוך, וכבדתי גם אותם, — ענה השר בגחוך.

— אנכי אינני יותר מבן אדם, והם אינם פחותים מבני אדם, — ענה הוא בקול של תקיף, העומד על דעתו.

— כך אמר? — שאל אחד מהשומעים. — ולא ירא כלל?

— בעיני אנשים כאלה — ענה אברהמ’ל — אין ראשם שוה פרוטה. הוא מוציא את רוחו בלי חשבון ודעת, ועל כן קוראים להם נהילסטים. הם נוראים ממש.

משה יצחק חדל מלכת אל בית המדרש, כל כך גדלה בשתו. אשתו אינה פוסקת מבכי. אומרים, שהיא כבר גונחת דם. כשהם נסו ליסרו בדברים, אמר שהוא נכון לעזבם. והוא הלא בן יחיד: נוח להם להפרד מנשמתם ולא מ“הקדיש” שלהם.

— הרבה קדישים יאמר אחריהם… — אמר אברהמ’ל — אלא שאבות טפשים הם. מתנחמים שיחזור בתשובה. יחכו להם.

כשספרו את המאורע בחצר, נאנח הרבי הסבא אנחה עמוקה ולא אמר כלום. צר היה לו, שדבר כזה קרה בעירתו שהוא שוכן כבוד בתוכה, אבל ר' שאול שמואל היה כמעט שמח על זה. הוא היה בטוח שאצל החסידים לא קרה ולא יקרה כדבר הזה, ורק משום שמשה יצחק הוא מתנגד, נכשל בנו באפיקורסות, והוא רואה בו נקמה על שאינו בא אליו לשמוע “חסידות”.

— ואיזו אפיקורסות היא זו! אמר ר' שאול־שמואל בקהל חסידיו. — מילא, רוצה איזה צעיר אפיקורס ללמוד להיות רופא, מילא, יעשה לו אפיקטוזין — מלאכה קלה ושכרה בצדה, מילא. אבל להיות נפח — שגעון ממש…

ג

ומיט’לה שמעה את כל הספורים והאגדות שספרו והגידו בעיר על אודות הנפח הפלאי הזה, על אודות יחיאל יעקב.

ובעברה על יד בית הנפח, עמדה רגע והסתכלה בפניו העדינות והמפוחמות, בעיניו הגדולות והלוהטות, וכאלו רצתה לחדור אל תוך נשמתו. והוא, כאילו באקראי בעלמא, נזרק מבטו אל עבר פני הנערה היפה, נכדת הרבי, ונסתכל בה רגע; אך פתאום נזכר כי שעת עבודה לו עכשיו ואין לו פנאי להסיח דעתו מעבודתו ולהתעסק בדברי שטות, הזדרז והתחיל להכות בקורנס בחפזון, כאילו בקש להסיר את המחשבות הזרות שעלו על לבו.

ותשוקה עזה התלקחה בלב הנערה להכיר את הצעיר הפלאי הזה, התקיף בדעתו ופורץ כל הגדרים.

ומיט’לה גם היא אינה מן הותרניות: מה שהיא רוצה היא צריכה להשיג, ויהי מה.

יודעת היא כי סכנה צפויה לה אם חלילה יודע בחצר, שהיא סרה אל יחיאל יעקב, אבל היא אינה נרתעת גם מפני הסכנה.

והיא הלכה אליו. מצאה מיט’לה תחבולות איך להסתיר את הליכותיה. איש לא ראה, רק הכוכבים ממסלותם קרצו זה לזה עין: האמנם גם נכדת הרבי?….

וכמה הוא מענין. הוא אינו מדבר מחמאות. עזים הם דבריו תמיד וקשים. לפי דבריו, בני האדם נחלקים לשתי מפלגות: עובדים ופרזיטים. אחת היא בעיניו טירנים זאבים, עשירים עלוקות, חסידים הוזים, משכילים בטלנים. את כלם כדאי היה להמית ברעב, שלא יאכלו את עמל אחרים, והיא? גם היא על קהל הפרזיטים תחשב, בין כשהיא קוראה ב“לקוטי תורה” ובין כשהיא מתענגת על שירי אד"ם הכהן. נערה פשוטה תופרת חשובה בעיניו הרבה יותר מהנערות האינטליגנטיות האוכלות ואינן עושות. כך הוא מדבר אליה בפניה, ועיניו אז נוצצות כזיקים ומפיו לפידים יהלכו. ולה נעים לשמוע את מדברותיו הקשות ולהביט אל פניו המלאות מרץ ואומץ־לב, היא אינה מסכימה לדבריו. שואפת היא להשכלה, להרחבת הדעת, והפרספקטיבה של נערה תופרת אינה הגונה בעיניה כלל, ובכל זאת היא מוצאה נחת־רוח בקרבתו.

והוא — פלא — גם כן מתענין במיט’לה, וכשהוא יודע שהיא תבוא אליו, לבו נפעם וכלו רועד. למה הוא מתענין בה כל כך? מה לו ולה? היא נערה אצילה. היא, נכדת רבי, לא עבדה עבודה פשוטה, גשמית, ולא תעבוד לעולם, והוא נפח, עמל בזעת אפו לעשות פרסה לסוס ומגל לקוצר, פרוליטרי ככל חקותיה וככל משפטיה של תורת הפרוליטרים… ואף על פי כן רוצה הוא מאוד שתבוא אליו, וכשקרה לה איזה עכוב ולא באה איזה שבועות, היה שרוי בצער ולא ידע מנוחה.

ופעם כשהיא נגשה קרוב אליו והביטה אליו בעיניה המאירות, באה בקרבו חמדה עזה ללפתה ולנשקה. אך הוא הבליג על רגשותיו וכמו בכוח רב נתר לאחור. היא הרגישה בתנועה זו, התאדמה ומהרה לצאת, אך בטרם תצא, בהושיטה לו את ידה, החזיק אותה רגע בידו הקשה והמלאה יבלות, ונדמה לה, שהוא רצה אז להגיד לה דבר מה, אך התאפק ולא הגיד…

ד

ובשבוע ההוא יצא יחיאל יעקב מן העיר.

יש אומרים שנפל איזה סכסוך בינו ובין אדוניו הנפח. ואולי היתה איזו סבה אחרת, ידועה לו לבדו…

ובטרם יצא שלח למיט’לה פתקא כתובה רוסית ובסגנון לַקוֹנִי על ידי אחד הצעירים, שהיה קשור אליו בברית ידידות:

"הנכבדה, מיט’לה סמוֹילוֹבנה!

אני עוזב את עירתנו, ולעת עתה איני יודע באיזה מקום אבחר לשבת. קבלי תודה בעד רגעי נחת־הרוח שנחלתי בקרבתך.

מוקירך, יחיאל יעקב ברוק".

לכאורה היה אפשר להעמיד פה נקודה לאות כי נסתים הרומן לפני שהתחיל. אבל, כמו שנהוג בעולם, אין סוף אלא תחלה לפרשה חדשה.

וגם הפתקא הזאת, שבה נסתים הרומן הקצר, גרמה לתוצאות נכבדות, שהביאו שנויים גדולים בחיי מיט’לה.

הרגישו אבותיה במיט’לה החביבה שלהם, כי איננה כתמול שלשום, איזו עצבות מקדירה את הוד פניה, כי נעשתה רגזנית. ופעם כשהתחילו לדבר בפניה על אדות יחיאל יעקב ודרכיו המוזרים, לא התאפקה ואמרה:

— אילו הייתם יודעים את האיש ואחר כך הייתם דנים על אדותיו, אבל אתם לא ידעתם אותו, לא הבינותם את שיחו… ובאמת איך תוכלו להבין נפש איש שכזה? הן הוא חי על יגיע כפיו, ואנחנו — על הנדבות…

שמעו זאת ההורים ויחרדו. רעיונות כאלה מנין לה?

אז נעשה חפוש בארגזה ומצאו איזה דברים שבכתב ושבדפוס שאינם נאים כלל לנכדת אדמו"ר.

והחצר כלו נבהל ונרעד. איזו פיות התלחשו בסתר, ועל כל פנים נראתה טרדה ופחד טמיר.

ר' שאול־שמואל קבל נזיפה רבה מאת הסבא על שלא נזהר בחנוך בתו ועבר על מצות חכמים, ור' שאול־שמואל כבש פניו בקרקע ויִדֹּם.

ועל פי פקודת הסבא החלט:

א) לשום על מיט’לה משמר, שלא תצא עוד מפתח החצר.

ב) שלא לתת לה לקרוא כלום, ואפילו בספרים קדושים, מלבד ה“צאינה וראינה”, “מנורת המאור” וכדומה.

וג) שהוא העיקר — למצוא בשבילה חתן תומ"י ולהשיאה.

ומיט’לה ראתה פתאם שהיא מוקפת שומרים הסופרים את צעדיה, והתמרמרות עזה תקפתה.

נמאסו עליה חיי־אסירים, וכמעט שבקשה להשתחרר מן החיים, אך באותו זמן, אחזתה קדחת עצבים.

כשבוע לא יכלה למוש ממטתה.

ה

ובשעה ששכבה מיט’לה חולה, נכנס אליה אביה לבקרה. מלא רחמים הוא נגש אל מטתה, הסתכל בה, בפניה שחורו קצת ועם כל זאת כל כך יפות ועדינות ומשש את מצחה, והמשוש לא היה רק לשם בחינת החום, אלא יותר לשם חבה ולטוף.

— נוּ, מה שלומך, מיט’לה שלי? אמר האב ובקולו נשמע איזה רוך געגועים ורחמים רבים.

— בריאה, אבא.

— ואם בריאה למה הנך שוכבת במטה?

— ככה, מתפנקת קצת ומה אעשה אם לא אשכב? אמרה היא במרירות.

— רוצה הייתי לשאלך איזה דבר, אך ירא אני פן תתרגזי ויזיק לך חלילה. ואני הלא לא לרעתך מתכון, חלילה. “כרחם אב על בנים” כתיב.

— “על בנים” ולא על בנות, אמרה היא בעקיצה.

— הדיוק הזה אינו נכון, אמר האב בצער. עדי בשחק, כי את אהובה לי כבן.

— ובשביל שאתה אוהב אותי, הנך מענה את נפשי? אהבה יפה…

— חלילה, אני רוצה להגן עליך. להגן נגד הסטרא אחרא.

— לחנק אותי אתם רוצים ולא להגן עלי, קראה מיט’לה בכעס. — הִמצֵאתם לכם איזו סטרא אחרא ובגללה אתם ממררים את חיי, עד שאבחר במות.

— חלילה, ענה ר' שאול־שמואל. — הלא את יודעת כי הקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעולם הבא.

— ואתה, אבא, יודע מה זה עולם הבא?

— מה שיך? עולם הבא הוא עולם הבא. חכמינו אמרו: צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנים מזיו השכינה. — נסה ר' שאול שמואל להגן על דעתו.

— האמת אגיד לך, אבא, שכמו שאיני יודעת מה זה עולם הבא, כך איני יודעת מה זה צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. והדברים שאינם מובנים לי, אי אפשר לעשותם מדה לתכנית החיים. אני חפצה ללמוד, לדעת ולהבין כל מה שאפשר להבין ולא להסתפק בחוג הצר שאתם גודרים בשבילי, מפני איזה פתגם, שנאמר בשם איזה קדמון, שאז, היה זמן אחר ודעות אחרות. עכשיו נשתנו החיים ויש לנו דרישות אחרות לגמרי.

ר' שאול שמואל נאנח אנחה עמוקה. הוא אמנם בעומק לבו לא זז מאמונתו. אם חז"ל אמרו, מסתמא ידעו מה שאמרו, אבל לו חסרו כלי הזין לבטל בהם את טענות בתו המלומדה.

— מילא, אנכי לא אתוכח עמך, ענה שאול־שמואל אחרי דומיה ארוכה. — יודע אנכי, כי את יותר מלומדת ממני. אף על פי כן לא היית צריכה לעשות את הדבר הזה. לצער כל כך את אבא. האם את חושבת שאיני אוהב אותך? הוי, מיט’לה, מיט’לה! הלא כל מחשבותי רק בך. רק לעשות אותך מאושרה. ואני מקוה לה', כי עוד תהיי מאושרה ותשכחי כל אשר עבר עליך, כל אשר עבר עליך, הכל, הכל. הנה מדברים בך נכבדות ממשפחת הרבי מרוז’ין, חתן יפה ובן לעשיר גדול, מיליונר. איזו מתנות ישלח לך! באמת “עין לא ראתה”, כפשוטו וכמשמעו.

— ואת פי אינכם צריכים לשאול?

— מה שיך? כשיהיה הדבר קרוב לגמר בודאי תראי את החתן ובודאי ימצא חן בעיניך. מה שיך? חתן יפה ועשיר גדול, מיליונר ממש.

— אבל איני רוצה בשדוך כל עיקר, קראה מיט’לה כמעט בזעקה.

— נוכל לדחות את זמן החתונה. על כרחך בודאי לא נוליכך לחופה.

— מדוע אתם קוראים לרופא לרפאני ומדוע לא תתנו לי למות? מה אתם רוצים ממני? מי מבקש טובתכם? מה אתם רוצים ממני, אינקויזיטורים?

ובכיה הִסְטֶרית התפרצה מלב מיט’לה, ור' שאול־שמואל ראה כי נתעותו פני בתו וימהר לצאת להבהיל את הרופא.

ו

ר' שאול־שמואל חשב הרבה על אדות בתו. למרות אפיקורסותה הוא השתתף בצערה באמת, ורצה מאד לתקן את הדבר, שתהיה מיט’לה שלו מאושרה. אך לא הבין מה היא חסרה ובמה אפשר למלא את רצונה. בודאי היתה מיט’לה מאושרה, לפי דעתו, אילו בחרה בשדוך היפה שמציעים לפניה, אבל אם היא אינה רוצה, הוא אינו חפץ לצער אותה ונכון לותר; מה לעשות? אבל, לצערו, הסבא רוצה בשדוך הזה, והוא כבר מתעסק בזה, ומפני רצונו החזק של הסבא הכל חייבים להכנע. ר' שאול־שמואל מפחד ממנו עכשיו כמו שהיה מפחד ממנו, בהיותו בן־שש. כשהסבא מרים את גבות עיניו, ר' שאול־שמואל מזדעזע. וכשהסבא רוצה להוציא איזה דבר לפעולה, אז כל המכונה באה לידי תנועה כבירה. השמשים והגבאים רצים דחופים ומבוהלים, ומקורבי הרבי נחפזים ומזדרזים לעשות רצונו.

והשדוך של מיט’לה היה באמת כבר מוחלט, אלא שהסבא היה מסרב קצת. השדכנים מורשה באו כבר בעצמם והתיצבו לפני הסבא והוא הקשיב ולא דחה. נתן להם איזו תקוה פוליטית, אבל משום מה לא רצה להחליט כרגע. אולם אחרי שמיט’לה נכשלה, מצא הסבא לנחוץ לגמור את הענין תיכף.

ולחג השבועות, שאז מרבים מורי ההוראה מכל המקומות לבוא אל הסבא, נועדה ביאת המחותנים עם החתן ל“תנאים”.

והתכונה בחצר שהיתה בכלל רבה לחג השבועות, שאז מופיע הסבא בראש כמה עשרות רבנים גדולים וקטנים והמון גדול של חסידים, עכשיו, כשקוו לתנאי מיט’לה הגדילו את התכונה שבעתים. והיה בחצר קול זעקת עופות, תרנגולים, ותרנגולי הודו, אוזים וברוזים; וריח “הליקיך” וכל מיני מעשה אופה ומרקחת מלא כמעט את כל העירה.

והנה גם מיט’לה שבה רוחה אליה. גם היא נעשית עליזה. כבר היא מדברת עם אמה, עם השפחות וסועדת אצל השלחן.

— לפי הנראה, שבה אליה בינתה — אמרה אמה אל אביה. — בודאי יותר יפה לה להנשא לבן העדין והעשיר מורשה, מאשר לנפח הגס ההוא…

ברעם וברעש באו המחותנים, הגבירים האדירים למשפחת טידלובסקי, יחד עם החתן ועמהם משרתים ומשרתות, קרובים וקרובות. מהחצר שלחו לקראתם מרכבות מיוחדות אל הרכבת. והעירה הזהירה מזהב ומרגליות ואבנים יקרות ביחוד מתוך תכשיטי הנשים. נשי־העירה השתדלו בכל כוחן למצוא שעת הכושר כדי להסתכל באורחות, בבגדיהן ובתכשיטיהן. וכשזכו לראותן העריכו את התכשיטים כל אחת כפי דמיונה הטוב עליה.

והחתן אלתר, נער כבן שבע — שמונה עשרה, לבוש בגד ארוך עד העקבים, חגורה של משי על לבו ומגבעת עגולה על ראשו ומשני צדדיה יורדות שתי פאות מסֻלסלות ועל רגליו גרבים לבנות כשלג ונעלים קלות. פניו עדינות ולבנות, ומבט עיניו השחורות מלבב ומקסים. יופי יהודי־אצילי היה נסוך על הצעיר הזה.

ראהו ר' שאול שמואל ואשתו וישמחו, וגם פני הסבא נראו מסבירות.

— יהי שם ה' מבורך, אמר הסבא אל המחותן, — “ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל”, העיקר, שיהיה חסיד ויהודי ירא שמים.

— כשזכיתי לקבל את התלגרמה מאת הרבי, — אמר המחותן, איש בא בשנים אך עדיין מלא זריזות ואומץ, _ מיד עזבתי את כל עסקי ובאתי, זה היה תמיד אדיר חפצי שאלתר שלי יהיה “חתנא דבי רבי”.

— ר' שאול שמואל השתדל למצוא שעת הכושר להראות למיט’לה על החתן לאמר: זהו!

היא הסתכלה בו וחיכה.

— ומה? — נחמד?

— נחמד, ענתה היא, קצת בבדיחות ובבטול מסותר.

— הלא אמרתי לך, כי אין כמותו בעולם, ענה הוא בשמחה. ואת לא האמנת בדברינו. חשבת, כי מרמים אנו אותך.

הדבר שנזרק מפי מיט’לה עבר מהר מהאב אל האם וגם עד הסבא הגיע.

— זה היה דברי תמיד — אמר הסבא — לנערה צריך לתת חתן ואז תתישב דעתה. ובפרט אחרי שתעמיד שנים, שלשה בנים.

* * *

וכשהשאירו פעם את החתן ואת הכלה לבדם בחדר בכונה שישוחחו קצת ביניהם. נגשה אליו מיט’לה באומץ לב כדרכה ואמרה:

— למה באת הנה?

הצעיר קבל שאלה זו כמו שהיא ולא נתעלב על ידה וענה עליה בתמימות: כך, באתי, מפני שאבא לקחני עמו לנסוע אל הרבי. ומלבד זאת הוא אמר לי, שאת תהיי לי לכלה. בודאי הגידו גם לך כזאת.

— כך, גם אתה גם אני עושים מה שאבותינו מצוים עלינו, אמרה מיט’לה.

— בודאי, — ענה הצעיר בתומו. — אמנם אומרים שאת למדנית גדולה.

— ואתה?

— אנכי לא, יודע קצת גמרא. לא היה לי חשק ללמוד.

— ובמדעי העולם?

— יודע קצת פולנית. בזה אמנם חסר לי והייתי רוצה ללמוד יותר, אך אבא אמר: למה לך ליגע את מוחך על ההבלים הללו? במאה רובל לחודש אפשר להשיג את הבוכהלטר היותר מומחה.

— ולי חסר הרבה יותר ממך במדעי העולם, אמרה מיט’לה.

— זה לא אמת, ענה הצעיר.

— מי שיש לו מנה רוצים מאתים, השיבה בקצת יהירות מיט’לה.

— אם כן אנו נלמד ביחד, אמר אלתר. — אבי יוכל לשכור לנו מורים גם מהפרופסורים. אבי הוא עשיר גדול, הוא מיליונר.

טוב… הנה הולכים, אמרה מיט’לה. אל תגיד לאיש כלום ממה שדברנו.

ז

ולשבת נחמו נסעה הכלה עם אמה ומשרתותיהן לורשה, על פי הזמנת אבי החתן.

ההיכלות של הגביר טידלובסקי היו מקושטים בכל מיני פאר. ובשעה שפגש המחותן את הכלה, מסר על ידה ארגז יקר, שבו היו אצורים תכשיטים יקרים, שעין לא ראתה כמוהם.

מיט’לה התקשטה בהם ותיף מאד. פניה היו צוהלים, עקבות הדאגה נמחו מהם לגמרי.

התחילו הבקורים והנשפים והשעשועים. עם אלתר לא הספיקה גם לדבר מלה אחת, מלבד ברכת “שלום־עליכם” הרגילה במעמד כל אנשי המשפחה.

אך לאט, לאט חדלה המהומה והשאון. החיים התחילו כבר לזרום כסדרם הרגיל. האורחים לא היו עוד כל כך תדירים. והחתן והכלה היו לפעמים יושבים ומשוחחים איזו שעה קלה. הרבה לא נתנו להם לדבר יחד. בית טידלובסקי הוא בית עברי מהטפוס הישן, שבו זהירים מאד על הצניעות.

ופעם כשישבו החתן והכלה בחדר לבדם נגשה מיט’לה אל אלתר והניחה ידה על כתפו.

— אלתר! אמרה היא, — רואה אני בך צעיר תמים וישר ואני בטוחה, כי נהיה לידידים הכי טובים. האף אין זאת?

— למה תדברי כדברים האלה? שאל אלתר בחרדה פנימית.

— שמע נא, אלתר! מה שלא גליתי לשום איש אגלה לך. אני לא חשבתי ואיני חושבת להנשא לאיש, ואפילו לא בזמן פחות או יותר קרוב. רצוני הוא ללכת לחוץ לארץ ללמוד שם, אלא שהורי מכריחים אותי להנשא. אל נא, ידידי, תספח גם אתה אל גדוד רודפי העצומים. עזרני נא וחלצני משפלות ועבדות ותנה לי את האפשרות להשיג את חפצי.

פני אלתר חורו. כל הדברים היו חידה סתומה בעיניו.

— מה? האנכי אינני טוב בעיניך? — ענה אלתר, ודמעות נראו על עיניו.

— אילו הייתי חושבת להנשא, כי אז לא הייתי בוחרת באחר, ענתה מיט’לה. — יפה אתה בעיני ונחמד וגם מכירה אני, כי יש בך מעלות נפשיות שאינן בי. אך אני איני רוצה, איני יכולה להנשא למי שהוא, ואפילו למשה רבנו. אני רוצה ללמוד. ואם אנשא לך למרות רצוני, אז שנינו נהיה אומללים לנצח. בחיי המרים אמרר גם את חיך… הצילה נא אלתר את נפשי וגם את נפשך!

— ומה אעשה? אנכי איני מבין כלום מה את דורשת ממני.

— אתה יודע את מי שהוא ממשכילי ורשה? הלא יש פה הרבה משכילים.

— שמעתי ע"ד אפיקורוס אחד גדול פ… שמו. החסידים אומרים, שהוא מטמא במבט עיניו.

— טוב ויפה. תלך אליו ותספר לו את כל המעשה ותבקשהו כי ימציא לי תעודה לנסוע לחוץ לארץ.

— הוי, מיט’לה, אילו ידעת כמה קשה עלי להפרד ממך! בין כך ובין כך, מיט’לה, אומלל אנכי. על עיני הצעיר היפות נראו אגלי דמעות.

צר היה לה למיט’לה לראות בדמעות הצעיר הזה. היא הרגישה שהוא אוהב אותה אהבה תמימה ועמוקה, אבל היא אינה יכולה לזוז מהחלטתה.

— היה בטוח, שאני תמיד אשמור את שמך בלבי, כזכרון ידיד היותר נאמן והיותר מסור, אמרה מיט’לה.

— אבל תרשיני לכתוב לך לפרקים…

— יפה ונחמד.

— וגם את תכתבי לי.

— בודאי.

למחרת הביא לה תעודה לנסוע לחוץ־לארץ. אחד ממשכילי העיר, שבעזרתו השיג את התעודה, לוה אותה אל בית הנתיבות.

והיא נסעה לברלין.

---

הָאֲנוּסָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

חוה, צעירה בת קומה, בריאה ולא יפה (בפניה גומות, עקבות אבעבועות), משרתת בבית אחד האמידים והבעלים שבעי רצון ממנה, כי היא אוהבת עבודה, מקפידה על הנקיון ועל הסדר. מזמן לזמן היא מקבלת מתנות מבעלת הבית, מלבד שכרה הקצוב, ויש לה איזה חסכון בבנק.

כשהיא מתלבשת ביומא דפגרא ומביטה אל הראי אינה מתעכבת להסתכל הרבה בפניה. לפי דעתה גם פניה אינם מכוערים. יש בעולם מכוערות הרבה יותר. גם בעלת הבית שלה אשה מכוערת, והלואי שיהיה מזלה כמוה, אבל להסתכל הרבה אין חפץ, הגומות לא תעבורנה מזה… אולם כשהיא רואה את צמותיה העבות הארוכות והשחורות אז ירחב לבה. צמות כאלה אין אצל חברותיה, והיא פותחת את קשריהן, והשערות – ים של שערות – סובבות את כל גופה מראשה ועד מותניה, והיא סותרת אותן לאט לאט, ואחר כך קולעת אותן, מסתכלת וחוזרת ומסתכלת ונהנית הנאה מרובה.

נטפל לה צעיר אחד, זאב שמרלין. בחור פשוט, שמש באחד מבתי המשחק, ונישאו זה לזה כדת משה וישראל והתחילו לחיות חיי משפחה.

אי אפשר לאמר ששניהם היו שוים בדעותיהם. היא היתה רגילה בבית הוריה במנהגי היהדות, וגם כשהיתה משרתת נזדמן לה בעל־בית חרדי, לא חסיד ביותר, יהודי סתם, בינוני. והוא, בעלה, היה נער עזוב, יתום, והסביבה שלו בבית המשחק היתה, כמובן, רחוקה מחסידות. מחשבות אידיאליות לא רחפו במוחו, ומיהדות כמעט שלא ידע כלום, מלבד דברי ליצנות ושלילה, שקלט בדרך אגב.

חוה רואה כי בעלה איננו דתי, אבל היא איננה קנאית. כל הצעירים הם עכשיו ככה. צער היה לה לראות שהוא לוקח סכין של חלב וחותך בה בשר. אבל היא כובשת את צערה ואינה יוצאת לריב עמו. היא נסתה להגיד לו כי אסור לעשות דברים כאלה, אך הוא אמר שלא תדאג, כי מקבל הוא את העוון על עצמו. הוא אחראי. ואם ילקו שם אחרי המות – ילקו אותו ולא אותה. ודעתה נחה, אם כי לא לגמרי. הגיע הדבר לידי כך, שהבעל התחיל להביא בשר טריפה (השכנה גלתה לה שהיא ראתה אותו קונה בשר במקולין של נכרי). התרעמה על זה, והוא שוב קבל את האחריות על עצמו. בתוך כך נולד ילד. יש דאגות משפחתיות, ובכלל אי אפשר לצאת לריב עם בעל. ובפרט אחרי שהוא מקבל את האחריות על עצמו. וגם טענה יש לו: הפרנסה מועטה, והבשר הכשר ביוקר. והיא נכנעת. אלא שקודם שהיא מניחה את הבשר בקדרה היא מולחת אותו כדין. מה שאפשר לה לקיים מהיהדות היא מקיימת…

וכך עברו עוד אילו שנים. בינתים נולדו עוד שני ילדים, והיא נכנעה לגמרי. ופתאום באה מהפכה.

אחד מחבריו נסע בשבת באוטו ונתקל באוטו אחר והוא נהרג בו במקום. ביום הראשון היתהה לויה וזאב שמרלין עם אשתו הלכו ללוותו לבית עולמו.

ובעת הקבורה נתגלתה שם פתאום אשה זקנה, לא נודע מאין באה

– יש אומרים שהיא אלמנת איזה רבי גליצאי – ונשאה מספד מר על “הקדוש”, שמיתתו היתה בודאי כפרה על כל עוונותיו ובודאי שתיכף נכנס לגן העדן יחד עם כל הצדיקים והצדקניות, ולא עליו היא בוכה ומתאבלת אלא על הדור הפרוץ, על שכחי אלוהים וכו' וכו', והיא מדברת בהתלהבות בבכי עצום ועוררה רחמים רבים על היהדות העזובה והשכולה.

ודבריה נחתו בלב זאב שמרלין שלנו, והפכו אותו מהקצה אל הקצה.

ובשובו מבית הקברות עשה תיכף מהפכה בביתו, שבר את הקדרות שנשתמשו בהם למאכל טריפה וקנה כלים חדשים.

– מה זה? – שאלה האשה בתמיה.

– וכי לא שמעת מה שדברה ה“רביצין” – ענה זאב.

– וכמה פעמים אמרתי לך בעצמי את הדברים הללו? – אמרה האשה.

– נו, מילא, מהשהיה היה. מעכשיו עלינו להתנהג כיהודים.

– אדרבא מי יתן והיה!

שמחה חוה כי נפתרה ממאכלי טריפה ומשאר העוונות שהיתה עושה כרצון בעלה. והוא הולך אל ה“רביצין” ושואל בעצתה והיא מדריכה אותו בדרכי היהדות. הוא חדל מגלח את זקנו ופניו נתכסו בזקן צהוב ומדובלל. קנה לו טלית ותפילין משומשים ומשכים ומעריב לבית־הכנסת. בכל יום ויום נעשית אמונתו ב“רביצין” יותר ויותר חזקה. והוא השתדל למלא את פקודותיה בזהירות רבה, בחומרות יתרות.

הבנתו ביהדות לא היתה יותר עמוקה מהבנת ה“רביצין”. ואפשר לומר: גרועה הרבה מהבנתה. היא לא היתה למדנית, אבל היה לה חנוך יהודי, סביבה יהודית, וכולה היתה ספוגה ברוח היהדות העתיקה. והוא אפרוח, יונק משדיה הצומקים של ה“רביצין”, אבל השפעתה היתה רבה עליו, והוא מטבעו עקשן ועריץ. הוא לא רק מחמיר על עצמו אלא מטיל את חומרותיו על אשתו. הוא קנה שני פרימוסים (מכונות בשול), אחד לחלב והשני לבשר, ואוי ואבוי היתה לאשתו אם היא טעתה והעמידה את הקדרה של חלב על הפרימוס של בשר, וכמעט שהרים את ידו להכות אותה בעד החטא הנושא…

ופעם ראה את אשתו משלבת את אצבעות ידה הימנית בתוך היד השמאלית ביום שבת ובעבור זה ערך לה סקנדל נורא וכנה אותה בשם “גויה” ומשומדת. הוא שמע מפי ה“רביצין” כי בשבת אסור לשלב את האצבעות, כי זהו סימן של אבל ואין נוהגין אבלות בשבת, ואם אשתו אינה נזהרת במצות ה“רביצין” הלא היא משומדת.

הוא דרש ממנה, שגם תלך עמו אל ה“רביצין” כי יש לה ללמוד הימנה הרבה.

– תשמעי מה שהיא אומרת וגם את תהיי לאחרת, ליהודיה צדקנית.

– למה אלך אליה? אתה לא רבי, ואני לעולם לא אהיה “רביצין”. מה זה פתאום היה עמך? אתה עשית כל דבר אסור, ואני לא מחיתי בידך, ועכשיו אתה רוצה לא רק להתחסד בעצמך, אלא לדרוש ממני שגם אני אתנהג כ“רביצין”. יש לי ב"ה דאגות אחרות, צריך לטפל בילדים וצריך גם לבקש קצת פרנסה…

ואמנם בימים האחרונים נשתנה מצבה של המשפחה הזאת לרעה. הוא נפטר מהיות שמש בבית המשחק, בית המשחק כבר לא היה נאה לו, והוא לא היה נאה לבית המשחק, בקש משרה אחרת הוגנת לו ולא מצא. צריך היה ללכת לעבוד בתור שכיר יום, ולא בכל יום מצא עבודה. היא היתה מוכרחה לכבס לבנים של זרים ולעזור לבעלה לקיום המשפחה. והנה הוא בא ומבלבל תמיד את המוח עם ה“פרומקייט” שלו, עם פקודות ה“רביצין”…

אבל הוא אינו חדל מתביעותיו. התחיל לדרוש ממנה שתכסה את ראשה במטפחת. הוא שמע כי “שער באשה ערוה”. כל הימים היתה הולכת גלוית ראש ונזר צמותיה חבוש לה, ולא מצא בזה עול, כי כך הוא המנהג כמעט אצל כל הנשים, וגם מפי בעלה שמעה כמה פעמים תהלת הצמות שלה והנה פתאום – כסי אותן…

קשה היה לה לקיים ביחוד דרישה זו, אבל אחרי שהרבה להציק לה נכנעה ושמה מטפחת על ראשה, ושערותיה אינן מתגלות אלא בשעה שאין איש בבית. אז היא פותחת קלעי שערותיה והן מתפזרות על כל גופה, מסתכלת בראי ונאנחת. את שערות המשי האלה היא צריכה להסתיר בגנבה. והן הלא שארית מחמדיה, התכשיט היחידי שלה.

בלכתי ברחוב “זכריה בן אבקולס” ראיתי את זאב שמרלין שלנו צועד קדימה ולרגעים מסב את פניו ומסתכל לאחוריו. מאחור הגיע לאזני קול יללה איומה, כקול אשה המתיפחת על בנה יחידה המובל לקבורה.

פניתי לאחור וארא אשה אחת עטופה מטפחת עד המצח וכמעט “ועד בכלל”. גם לחייה כמעט לא נראו ורק פיה פתוח ויללה נואשת מתפרצת משם שמחרידה את כל הרחוב.

נגשתי אל שמרלין ושאלתיו, אולי הוא יודע מי היא האשה המיללת הזאת?

– זו היא אשתי – ענה שמרלין.

– ולמה היא מיללת? איזה אסון קרה לכם?

– השד יודע אותה.

בינתים כשראתה האשה שאני מדבר עם בעלה מהרה ונגשה אלינו.

– זהו הגזלן, הרוצח! – קראה האשה בבכי עצום. – מלפנים עשה כל תועבה. היה אוכל טריפה ומכריח גם אותי לאכול טריפה. ופתאום נהפך ויהי לחסיד. ועכשיו הוא דורש ממני שגם אני, אהיה לחסידה. לא די לו שאני מכסה את שערותי במטפחת כמו שהאדון רואה, אלא שאגזוז את שערותי לגמרי. והוא מכריחני ללכת אל ה“רביצין” שהיא תגזוז אותי. מצא המנוול הזה מנוולת כמוהו!

– שתקי, אני אהרוג אותך! – קרא שמרלין.

– ולמה באמת ללכת אל ה“רביצין”? – שאלתיו – וכי לא תוכל לעשות זאת בעצמה בבית?

– הרביצין בקשה שהיא תבוא אליה, ־ ענה שמרלין, ־ היא רוצה לזכות במצוה. ומדוע נמנע ממנה את המצוה הזאת?

– לא אשתוק! – קראה האשה. – הרגני… למה לי חיים? יגזזו את צמותי – יכרתו נא גם את ראשי.

– ולמה את הולכת אחריו? – נסיתי לשאול אותה.

– איך? הלא הוא בעלי… יש לי ממנו שלשה ילדים, והוא עקשן כפרדה, הוא ממרר את חיי בלי הרף, אני הולכת… וכי יודעת אני אנה אני הולכת? הולכת לאבדון.

והוא הלך קדימה, והיא הולכת אחריו ומיללת.

---

שִׂיחַת דֶּרֶךְ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בעגלה מסוככת ישבתי אני עם עוד אחד לנסוע אל תחנת־הרכבת הרחוקה מעיירתנו כ־13 וירסטאות. בן־לויתי, כפי שספר לי, שב עכשיו מעיירה קטנה, אשר בה ישבו לפנים הוריו.

הוא דבר עמי רוסית, וכפי הנראה בקש לגלות לפני את כל אשר בלבו ובמשך איזה שעות הספיק לספר לפני הרבה, הרבה, כל תולדות חייו. הוא נשאר יתום קטן, ולמד אצל אחיו נוח המלמד, שרצה מאוד להלעיטו תורה ובשביל כך לא חשך ממנו מכות. והיה קורא לו תמיד – גוי גמור אתה.

– אומרים, כי יש רגעים כאלה, שאם מוציאים אז קללה מהפה, סוף הקללה לבוא. וקללת אחי באה… לא אכחד ממך – אני משומד…

ואולם לא מרצוני השתמדתי… כאשר מלאו לי שלוש־עשרה שנה עטו עלי החוטפים ומסרו אותי לעבודת־הצבא. לא אספר לך כל אשר עוניתי שם. כמדומני, אם גם אשב עמך שנה תמימה, לא יספיק הזמן לספר הכל. ענויי התחדשו בכל יום ובלי הרף ובסביבה זרה ואכזריה.

ופעם אמר לי שם זקן אחד – למה אתה מתעקש? הלא רואה אתה כי אלוהיך איננו חפץ לעזור לך, תתנצר וייטב לך – ואני התנצרתי. מאז הוטב גורלי, ובהיותי בן עשרים וחמש נפסלתי מעבודת־הצבא מפני מחלת האוזן, ואז נזדמנה לי כפרית ולה חלקת אדמה, ותהי לי לאשה. וגורלי היה טוב. האשה מסורה לי, בריאה, ואוהבת עבודה, גם ילדה לי ארבעה בנים בריאים ושתי בנות. המשק שלנו מסודר, האשה והבנים עוזרים בעבודה, ולכאורה הכל טוב, אך בפנים הלב קנן איזה נחש ומצץ, ומצץ את דמי…

לא שכחתי כי יהודי אני והייתי חפץ להיות יהודי בין יהודים. הוי, כמה הייתי חפץ! אולם מה לעשות? האשה טובה, הילדים טובים, המשק מסודר ואיך לעזוב את הכל וללכת אל היהודים, ומי יודע אם יקבלוני? הלא גוי גמור אנוכי, כמו שאמר אחי לפנים. וכך הייתי מתלבט תמיד. מצד אחד – גוי גמור, ומהצד השני – געגועים כאש לוהטת אל היהדות. והנה לפני חדשים אחדים לא יכולתי עוד לעצור ברוחי והחלטתי ללכת לבקר את עיר מולדתי ואת קרובי – שמתי צרור כספי בידי ואסע.

באתי אל העירה, והנה – אמא איננה, מצאה לה מנוחה בקבר. חשבתי ללכת וליפול על קברה, להוציא בדמעות כל מה שנצטבר בלבי הנענה, אבל פחדתי. מי יודע אם יהיה הדבר הזה לרצון לה, לאמי העלובה, הלא משומד אנוכי, והיא יהודיה צדקנית. הלכתי אל אחי הגדול, סלחתי לו את המכות אשר הכני, כי במה נחשבות המכות הללו נגד אלה שסבלתי אחר־כך? וזולת זאת הלא יודע אני כי הוא לטובתי נתכוון, להדריכני בדרך ישרה. באתי אליו בערב. הוא הביט אלי בתמיה וכאשר אמרתי לו: אני פסח אחיך ובקשתי ליפול על צואריו – השיב הוא את פניו: הרי אתה משומד. אינני רוצה בך. אמרתי לו" אחא, לא ברצוני השתמדתי, אלא מתוך ענויים קשים.

– ובכל זאת הלא משומד הנך ואני אינני רוצה באח משומד.

אמרתי לו: שמע, אחא, רואה אני כי איש עני אתה, אתן לך עשרים וחמשה רובל למען תקנה לך פרה טובה ויהיה לך קצת חלב בבית. והוא מבלי הבט אל פני נהם באפו: איני רוצה לקבל עזרה ממשומד, לך מזה!

– ואני הלכתי.

לא מצאתי שם עוד מי שיבין אל לבי. הזקנים כבר מתו, חברי מלפנים התפזרו לכל הרוחות, העיירה התנכרה לי, מלבד גל הקבר של אמא. הוא היה קרוב מאוד ללבי, אבל לא נועזתי לגשת אליו ויצאתי מהעיר.

הוא החריש שעה ארוכה. כאשר באנו לתחנה אמר לי: חיי בין כך ובין כך אינם חיים. אין דרך לצאת מהמצר.

– ואיך אתה חושב? – אמר אלי – האם ה' יסלח לי בעד עווני זה ואתראה עם אמי בעולם הבא?

אני שתקתי.

– אני בטוח כי יסלח לי, זוכר אני מימי ילדותי את הפסוק “חסדי ה' לא תמנו, כי לא כלו רחמיו”… אולי ירחם גם על נפשי הנדחת.

צלצול הפעמון הפסיק את שיחתנו.