רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בְּאֶפֶס תִּקְוָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

 

ר“ח ניסן תרל”ב. ולוזין.

זה שלוש שנים אשר אנוכי יושב בולוֹזין ושתים עשרה שנה מלאו לימי חיי. אם אערוך את מצבי נגד מצב רבים מרעי לא אוכל התאונן על גורלי: מקופת הישיבה הנני מקבל תמיכה וגם דודי ישלח לי שלושה, שלושה שקלים לחודש. גם מצבי המוסרי לא רע: קניתי לי שם בין הבחורים המצוינים בתורתם; רכשתי לי ידעה הגונה בשפת רוסיה ואשכנז ובאיזו חכמות, ובפרט בחכמת החשבון והנהגת ספרי מסחר; רעים רבים לי אשר נפשותינו קשורות יחד בברית אהבה; ראש הישיבה יאיר לי פנים ויחלוק לי כבוד נגד כל התלמידים; גם בעלת הבית אשר אני גר בו תבקש למצוא חן בעיני, אמנם ידעתי כי “יש דברים בגו”, כי בתה כבר בגרה… אבל איך שיהיה, ארוחתי תמיד מבושלה כראוי, המטפחת לבנה והקערה נקיה. ודברים כאלה רבי הערך המה לבחור הישיבה… ואחרי כל אלה יש אשר אחוש בנפשי כמו חיי תפלים הם, כמו חסרים בהם התבלין שהם ריח החיים וטעמו. וכאשר התבוננתי מצאתי, כי אמנם אוהב אנוכי חכמת ישראל וחכמת העמים, שירים וחקירות; אבל הם יוכלו אך להנעים לי את חיי ולא להיות להם למטרה. ראיתי כי צר לי המקום בין כתלי בית המדרש; דמי רותחים גועשים ומבקשים עבודה חפשית ואויר חפשי, תנועה ומרחביה.

ואמנם מה תהיה אחריתי אם לא אמוש מאוהל התורה? הלא אך אחד מרבבה יצלח לעלות על כס הרבנות, ועוד אָפוּן אם נחשבה גם הרבנות לאושר… האקדיש את כל כשרונותי אך ללמד חמשה או ששה נערים ולקבל בעד זה לחם צר בבושה וכלימה? חלילה! לא תהיה כזאת! אין דבר העומד בפני הרצון הכביר. חדשים יחלפו, ימים יעברו ואנוכי אבוא אל מחוז חפצי; את כל המכשולים והמעקשים אנצח ומטרתי אשיג. כבדה היא מלחמת החיים לנער עני, אבל רב כוח נתן לי יוצרי ולא אדע מורך. עשה אעשה וגם יכול אוכל!…

 

ה' ניסן תרל"ב. ולוזין.

בתוך שאר התלמידים העניים, אשר שלח ראש הישיבה אל הנדיבים היושבים בכפרים לחוג את חג המצות, נשלחתי גם אני לכפר כלפינה ומכתב ניתן בידי למסרו לחוכר בית היין. על המעטפה כתוב לאמור: “ליד”נ הרב הגביר הנדיב הזוכה לשתי שולחנות וכו' מוהר“ר תנחום נ”י".

– מה טוב גורלך, יצחק! – אמר אלי רעי ב. – חלקך שמן וטוב.. לחוג חג הפסח בבית ר' תנחום! – הקל הדבר הזה בעיניך? גם כבוד, גם שולחן מלא דשן תנחל. בשנה שעברה הייתי אני שם ומאד, מאד חפצתי להיות שם גם בשנה הזאת, כי אך שם ראיתי חיים ושבעתי עונג, כי אין כבית ר' תנחום בכל הארץ.

– ספר לי מעט מהגדולות אשר ראו שם עיניך – אמרתי אליו בשחוק.

– לא אוכל ספר, כאשר לא אוכל תאר לפניך את טעם הפרפראות אשר כבדתני בהן בת ר' תנחום היפה… כאשר תראה בעיניך אז תדע. ומתי אתה אומר ללכת שמה?…

– מחר! –

– טוב תעשה. שם תנפש ותחליף כוח, ואז תשבע משנה שמחה בימי החג –

אנוכי שחקתי בקרבי לדבריו: מתנת בשר ודם, גם אם גדולה תהיה ומיד נדיבה, לא תוכל שמחני. לולא חזקה עלי מצות מורי, כי אז בחרתי לאכול כל ימי הפסח תפוחי־אדמה צלויים, משבת כלוא כל ימי החג בין אנשים זרים ועל שולחן זר…

 

כפר כלפינה, אור ליום ח' ניסן תרל"ב.

היום עברתי עם אחדים מרעי כחמשה עשר וירסט ולא הרגשתי בעמל הדרך.

עולם חדש נגלה לפני בצאתי מהעיר, ארץ חדשה ושמים חדשים. ומה טוב ויפה העולם החדש הזה! פניתי אל כל עברים והנה מרחביה, שמים טהורים ובהירים, אילנות מלבלבים, צפרים מזמרות, ורוח האביב לוחש באזני כל היקום ומעוררו לחיים, לעבודה ולתענוג. בכל פנות שאתה פונה החיים מפכים, משקשקים, רצים ונחפזים! כולם עובדים, עמלים ושמחים – מהדרור הבונה את קנו, עד הגרגיר השולח את יונקתו מבטן האדמה לראות אור. והתקוה הנעימה באה ותלחש באזני, כי יבוא יום וגם אנוכי לא אעמוד מנגד לחיים ההם, כי גם אנוכי, ככל יצורי התבל, אמצא עבודה, המתאמת לכשרונותי והלך־נפשי, והבאתי תועלת לי ולעולם כולו. אז לא אשא עוד נפשי למתנת בשר ודם, וגם בנדבת ר' תנחום לא אמצא חפץ.

לפי הנראה שעשעו רעיונות כאלה גם לבבות רעי אשר הלכו עמי, כי גם פניהם צהלו ועיניהם נהרו ויחד הלכנו קוממיות, הלוך ורנן: הסוס אשר רעה על יד הדרך הרים את ראשו בעברנו עליו, הביט אלינו, הניע בראשו ויצהל קולו, כמו חפץ לספר באזנינו מטוב התבל והאביב, ואחר הרים את שתי רגליו הקדומות הכבולות בחבל ויקפוץ הלאה…

אחר חצות היום בשעה הרביעית באתי אל הכפר כלפינה, מחוז חפצי.

בקצה הכפר על הגבעה אשר על יד הנהר יתנשא בית גדול הנחלק לשנים. הבית הראשון הוא בית היין ובו עומדים ספסלים ושולחנות ארוכים וחזקים, כי שם ישבו האכרים לאכול ולשתות, וחדר קטן בפנה ששם עומדות החביות והמדות, והבית השני, הגדול והנאוה מן הראשון, ובו חדרים מרווחים ונקיים, הוא משכן ר' תנחום.

בבואי אל הבית השני ראיתי והנה אנשים רבים יושבים אל שולחן גדול ופני כולם צוהלים, כי אך כלו לאכול, ואחד מהם מספר “מלתא דבדיחותא”. בעל הבית, איש תואר, כבן חמשים שנה, לבוש חלוק־בוקר, קם לקראתי ויושט לי ידו ויברכני. ככל בחור עני חובש בית המדרש נכלמתי בבואי פתאום בין אנשים זרים וצרורי הדל בידי, אך עיני ר' תנחום השוחקות והמאירות הרהיבוני ותשב רוחי. נתתי לו מכתב ראש הישיבה ואך העיף עיניו על כתבתו אמר אלי: “אם לא אשגה הלא הפינסקי אתה”. וכאשר השיבותי לו: “הן” הוסיף לאמור: “אם כן זה מכבר מיודעי אתה, כי שמעתי תהלתך מפי רבנו. אולם נלך נא ואביאך אל החדר אשר בו יהיה משכנך כל הימים אשר תאות לשבת עמנו”. ובדברו לקחני בידו ויוליכני אל חדר אחד ויאמר: אחרי עברך ברגלך זה כמה פרסאות, אדמה כי לא טוב לך לשבת עתה בסוד האורחים אשר ראית שם, ונחוץ לך להנפש מעט מעמל הדרך. אמנם אנוכי אמרתי, כי אשלח את סוסי העירה, להביא את הנער, אשר רבנו, ראש הישיבה, אומר לשלוח אלי, לבל יצטרך ללכת ברגליו; אולם לא הספיקה לי השעה, כי גם אנוכי אך היום באתי מדרכי… עתה אעזבך, ולערב נתראה, אם ירצה ה'; אם תחפוץ לעיין באיזה ספר, הנה הארון לפניך, בחר לך ממנו את אשר תאוה נפשך. ואם יחסר לך דבר אל תבוש מבקש ובקשתך תמלא.

ר' תנחום יצא ואנוכי הבטתי אחריו בלב מלא תודה. ואחר שמתי עיני אל הארון הגדול אשר ארכו כרוחב החדר וקומתו מן הרצפה עד התקרה, והוא מלא ספרים שונים: מהם עתיקי ימים כרוכים בנסרים מצופים עור, ומהם חדשים שעל גביהם מתנוצצים פתוחי זהב. בטרם הספקתי להוציא ספר מהארון, והנה נערה כבת שבע או שמונה עשרה שנה באה ובידה לחם ומטפחת לבנה וכלי נחושת אשר שתי ידות לו, ותמהר, ותפרוש את המטפחת על השולחן, ותשם עליו את הלחם, ותעמיד את הכלי על יד האגן.

– ירחץ נא, אדוני, את ידיו ויסעד לבו – אמרה אלי הנערה בענוה ובקול נעים, וכרגע יצאה ותשב ובידיה קערה גדולה וקטנה ותעמידן על השולחן.

אנוכי נפעמתי מקול דבריה, כאשר יפעם האדם מאיזו בשורה חדשה. והיא הביטה אלי ותמהר להוציאני ממבוכתי ותאמר: האנשים אשר סרו אלינו פעם ושתים יודעים, כי בביתנו לא יחשבו האורחים כזרים, כי אם כבני הבית; ונקוה כי גם אתה לא תתנכר אלינו, ואני נכונה לשרת את אורחנו בכל אות נפשי.

– כאשר נאוה לבת אברהם העברי – התמלטו הדברים מלבי, אשר התרגש לשמע דבריה. היא התאדמה מעט ושחוק נראה על שפתיה ויחד עם זה נראו גומות בלחייה. הבטתי בה ואראה כי אמנם יפה היא מאד, ועד מהרה נאנסתי להשפיל עיני לארץ, כמו יראתי פן תבואנה קרני הודה ומחצוני.

– אל נא תהלל אותנו, כי יותר ממה שאנחנו עושים עם האורחים, האורחים עושים עמנו, כי הלא בכפר נשב, ומלבד האכרים לא נראה איש, לולא סרו אלינו אורחים פעם בפעם… אולם סלח לי כי משכתיך בדברים. ואתה הלא עיף ויגע מעמל הדרך… קום ורחץ ידיך, ואל תתן למאכל להצטנן.

הנערה יצאה, ואנוכי כמו על כרחי רחצתי ידי ואשב לאכול. מה היה בקערה? – חי נפשי כי לא אדע. המחשבות אשר רגשו והמו בקרבי לא נתנוני לשום לב אל המאכל לדעת מה הוא, עיני הנערה המפיקות תום ובינה יתרה, פניה הלבנים והארוכים מעט עם גומות לחייה האדומות, וקולה הרך אשר יבוא אל אוזן השומע כקול שיר ערב – כל אלה עשו עלי רושם נעים וחזק, אשר אולי לעד לא ימחה מזכרוני…

בערב נקראתי אל החדר הגדול לשתות תה, שם שאלני ר' תנחום לכל הקורות אותי, דברנו מעט גם בדברי תורה, ושם ראיתי אותה עוד הפעם…

 

י“א ניסן תרל”ב, כלפינה.

הקיצותי משנתי וראשית כל זכרתי אותה, את כל דבריה ותנועותיה…

מה מאושר הוא האיש אשר הפרח היפה הזה יפול בגורלו! – אמרתי בלבי, אך אחד מאלפי אלפים יזכה לאושר כזה. אך אתמול ראיתיה, אך שנים שלושה דברים דברתי עמה והנה לקחה לבבי… אמנם אנוכי לא אעיז לקוות לאושר כזה, כי רק המרחק בינותינו: אנוכי “בחור־ישיבה” עני והיא בת ר' תנחום המופלג בתורתו, בעשרו ובנדיבותו… אל נכון ימצאו גדולים וטובים ממני אשר יוקירוה כמונו…

מהרתי ואלבש וארחץ ואצא אל החדר הגדול, והנה גם היום הוא מלא אנשים, וגם מצאתי בהם אחדים אשר לא ראיתים אתמול. בבואי אתמול הנה, וראיתי את ההמון היושב סביב השולחן, שגיתי ואומר כי חג משפחה בבית; אולם מהרה נוכחתי כי בבית ר' תנחום אורחים באים ויוצאים חדשים לבקרים, כי הדרך המובילה מהעיר הגדולה מ. אל העיר הגדולה ג. עוברת על יד כלפינה. סוחרי הערים יבואו הנה לקנות מהנסיכה מיבול אחוזתה הגדולה, והיא לא תעשה דבר בלי עצת ר' תנחום. גם ארחות עניים יבואו הנה, הם ונשיהם ובניהם, מי בעגלות ומי ברגל, וכולם ימצאו פה מאכל ומשתה ונדבה הגונה; בימי השבת יתאספו מהכפרים ויתפללו בצבור. על כן תמיד נשמע קול המולה גדולה בבית, שאון, מרוצה וחפזון.

מרים – כן שמה – נסעה היום העירה מ. להביא משם מצות ושאר צרכי הפסח.

בטרם תסע האירה לי פניה ותאמר: אקוה כי לא תדע פה עצבת… ראה נא מה יפה היום הזה, הכל, הכל ישוב לתחיה!… אולי יחסר לך דבר מה ואביא מהעיר.

“הביאי את נפשך” חפצתי לאמור. אך הבלגתי ואודה לה על טובה.

 

י“ב ניסן תרל”ב. כלפינה.

היום ספר לי אורח אחד דברים אחדים על דבר ר' תנחום, עשרו ותכונת נפשו, ואלה הם:

חכירת בית המלון באה לו בירושה מאת אביו ואבי אביו. ר' גרשון אבי אביו היה חוכר עני באחוזת הנסיך… ויהי ביום הששי לפנות ערב, בעת קבלת שבת, ור' גרשון לבש את בגדי החמודות וכובע בעל זנבות (שטריימל) בראשו, והנה עבד הנסיך בא לקרוא לו במצות אדונו, וילך ר' גרשון אחר העבד מעוטף באדרת שער. בבואו אל ארמון הנסיך הובילוהו אל היכל גדול וירא והנה הנסיך יושב באמבטי לעיני עבדיו ושפחותיו. ויהי כראותו את היהודי יצא הנסיך מהאמבטי ויקרא: בוא מהר גרש’קע אל האמבטי, כי המים עודם חמים, ור' גרשון ידע כי דברי הנסיך אין להשיב, וימהר ויקפוץ אל האמבטי…

לא היה קץ לשמחת הנסיך, בראותו את היהודי יוצא מהאמבטי וזרמי מים ניגרים מכל עבריו.

– אמנם איש חיל אתה, גרש’קע; – קרא הנסיך וישחק בכל פה עד כי התנועע כל גופו השמן והעבה – אפס אל תעמוד פה! מהר ושוב הביתה והחלף בגדיך. ר' גרשון לא אחר ממלא גם את הפקודה הזאת, אף כי יום סגריר היה אז, והנסיך הביט אחריו בחלון ויוסף לשחוק.

בעד הפעולה “הגדולה והנכבדה” הזאת הרים אותו הנסיך למעלת “סרסור החצר”, וכל דבר אחוזותיו נחתך על פי היהודי שלו. המשרה הזאת הוריש לר' שמשון בנו ור' שמשון לר' תנחום.

הנסיך כבר מת ומקומו ירשה בתו הנסיכה ק… לה היה סוכן מאצילי הפולנים, אולם היא לא נתנה לו להתערב בעניני מקח וממכר, כי ידעה שבעד צלוחית יין נכון הוא לתת פרה שמנה ובעד שקל מזומן – כור חטים, ואך בר' תנחום תאמין אמונה בלי מצרים, וכל תבואות השדה וכל מקנה הצאן והבקר ימכרו על פיו.

לפי ההכנסה הגדולה שיש לר' תנחום תמיד מבית המלון ומסרסרות, הוא נחשב לגביר עצום, ומה גם כי כולם ידעו אשר הוא מחלק צדקה ביד רחבה מאד. החוכרים העניים, אשר לא תמצא ידם לשלם בראשית השנה כסף החכירה, יבואו אל ר' תנחום ויקחו ממנו “גמילות חסד”, ואחרי כן כולם ישיבו את חובם; כאשר יחסר להם יי“ש לא ימנע מתת להם פתקאות לבתי משרפות היי”ש, וערב בעדם כי יתנו להם בהקפה, ולפעמים ישלם בעד פתקאותיו במיטב כספו. ויותר מזה יחלק לקרוביו העניים, אשר ישיא את בנותיהם וישלם שכר למודם. וכן ישלח להם לפני כל חג לפי צרכיהם.

מרים שבה בערב וישבתי בחברתה זמן רב, אחר אשר הלכו האורחים לישון. גם ר' תנחום מהר היום ללכת לחדר המטות, ולא רצה עוד להשתעשע עמדי בדברי תורה כמו בליל אתמול… תודה לו על הפרישה!

היא רקמה מטפחת לחג הפסח, ותשם בה כל מעינה ואך לעתים הרימה עלי עיניה.

דברנו על שאלות רבות ושונות ונפלא הוא, כי אף אם למדה מעט בשפת רוסיה ממורה הכפר ולא הרבתה לקרוא מחסרון ספרים, בכל זאת בהיותה תמיד בין אנשים זרים ושונים, התפתחה בינתה ותדע לשפוט על כל דבר לאשוּרו, ולפעמים הוסיפה בכל ענין הערות מחוכמות מדעתה.

בשבתי בחברתה שכחתי כי השעות תעבורנה, אך התרנגול בקראו בפעם השנית הזכירני, כי חצות לילה כבר עברה, ועת לי להפרד ממנה…

 

א' דחוה“מ פסח תרל”ב. כלפינה.

יפה היה מושב ר' תנחום בליל הפסח!… על השולחן עמדו כלי כסף וכלי זכוכית שונים; כוסות, קערות גדולות וקטנות, כבירות ימים ומצוירות ציורים שונים ומוזרים; נרות גדולים מחלב מזוקק במנורת כסף בעלת שמונה קנים האירו את החדר רחב הידים. ר' תנחום לבוש לבנים ישב בראש, ועל ידו שרה אשתו, אשה חלשה היושבת תמיד כלואה בחדרה, ואך לעתים רחוקות ישמע קולה בבית. גם המשרת זיידיל וקונא אשתו ובנם, נער כרסני, בן שלוש, ישבו עמנו, כי שרה חמלה על קונא לבל תעמול הרבה בהכנת צרכי החג, ותבקשה לאכול על שולחנה כל ימי הפסח. אולם בשאר ימות השנה ישבו בבית לבד אשר שכרו בכפר מאחד האכרים.

אנוכי ישבתי משמאל לר' תנחום ולנגדי ישבה היא… אותה לא ראיתי כי אמצתי את לבי לבל אביט בפניה, אך בכל זאת הרגשתי, כי ממולי היא יושבת, כאשר ירגיש האדם את קרני השמש גם בסגרו את עיניו. אך פעם אחת, בשפכי מן הכוס “דם, צפרדע”… הרימותי את עיני ומבטי שנינו נפגשו. שחוק קל רחף אז על שפתיה האדומות, וכמו אמרה: “למה תשפוך מן הכוס והיא כולה מחמדים? אין בה כל חלי וכל מכה, כי בכל מקום אשר אני שם, אך ברכה וטובה תשכונה”.

עוד שבוע יעבור ואנוכי אשוב מהיכל־חמד זה, ממקום אשר הבריאה תראה בכל הודה והדרה, ממקום ממלכת החיים והעונג אל העיר הקטנה והמגואלה ולוזין, אל כתלי בית־המדרש העצבים, אל הספרים הישנים, קברות החכמים המתים ומצבותיהם. וגם ממנה אפרד. לא אוסיף עוד לראותה…

בשבתי עצוב רוח ומביט בחלון נגשה היא אלי ותשאלני: למה אני עצב?

– לפעמים מחזות יפים ועליזים יעוררו עצב ותוגה בלב רואיהם. יפה היא התבל, אבל אנחנו בני עוני אך רגע נשתעשע באורה וביפיה, למען נשוב אחרי כן לשבת באשמנים בבתי כלאנו לאורך ימים. –

– הכזה יאמר איש צעיר לימים אשר רבים יהללו את כשרונותיו? – אמרה מרים בתוכחה מגולה – אמנם רבים יכבשו את עולמם במלחמה, אבל אחרי כן ינעמו להם החיים, פרי נצחונם, כפלים. ואתה אדוני, התאושש, התחזק, כי לך, אחרי אשר חננך אלוהים בכשרונות טובים, תקל המלחמה וימי כלאך לא ימשכו…

אנוכי לא ניחמתי בדבריה, כי איככה תנחמני והיא לא ידעה סבת עצבותי?… היא לא ידעה כי מכל חפצי החיים אך אותה אבקש, והיא רחוקה ממני, כי היא מרומים תשכון, וזרועי לא תושיעני להורידה אלי, אל מעמקי שבתי. אולם, בכל זאת, לשמע אמרותיה, רוח חדשה נחה עלי, רוח כהה, אך לא עצב ויגון, וכמו האירה לי התקוה, אף כי לא ידעתי מאין יבוא עזרי…

ר' תנחום יראני תמיד אותות אהבה ורצון. גם שרה תדרשני לרגעים אולי יחסר לי דבר עמם. מאד יפלא בעיני, כי פעמים אחדות ראיתי את ר' תנחום מתנשא פתאום מעל מושבו והולך אל חדרו ועוזב את בתו עמי לבדנו בחדר האוכל. האמנם מצאתי חן בעיניו, עד כי לא ישים לב לשפל מצבי החמרי?… אך לא! רק דמיוני שוא יתעוני, הדבר פשוט כמו שהוא, ואנוכי משתדל לפרשו בדרך הפלפול. הוא, פשוט, איננו סכל כל כך, כי יירא לתת את בתו לדבר דברים אחדים עם איש צעיר לימים.

 

כ“ג ניסן תרל”ב. כלפינה.

מחר אנוכי שב ולוזינה אל בית המדרש והגמרא, אל ארבע אמות של הלכה, ומה חפץ אני להשאר פה!… לפי הנראה גם לה נעמה חברתי, כי היא אמרה לי, אשר ימי החג מהרו לעבור ולא הספיקה להשביע עיניה בהם. עוד מעט וגליתי לפניה כל לבי, אך ברב כוח התאפקתי ואשים מחסום לפי, כי למה אעורר את האהבה ותקוה אין? ולו גם היא אוהבת אותי, הנוכל לבוא בברית למורת רוח אביה? הזה יהיה גמול חסדו עמי? הוא השביעני רצון, האכילני, השקני, ואנוכי אגנוב ממנו את לב בתו? חלילה לי לעשות כנבלה הזאת! אנוכי אקבור את אהבתי עמוק, עמוק בלבי ולא תראה עוד החוצה…

ר' תנחום אמר לי כי הוא בעצמו יובילני בעגלתו, כי דבר לו בעיר.

 

כ“ד ניסן תרל”ב. ולוזין.

היום אחרי ארוחת הבוקר הביא זיידיל המשרת את העגלה רתומה לסוס אביר ויקשור את הסוס לעמוד אשר על־יד הבית. ר' תנחום לבש את מעילו ויקח את מקלו וקופסת הטבק אשר לו, וגם אנוכי לקחתי את צרורי בידי, ואברך את בני הבית. בגשתי לברך את מרים הרגשתי, כי כל קרבי להטו והדבור ניטל ממני. בעמל רב ובמבוכה הוצאתי מפי: “היי שלום” ואמהר לצאת מן הבית. ישבתי בעגלה ור' תנחום עלה אחרי, ובן־אכר קטן ישב על המרכבה וימשוך במושכות הסוס, והעגלה נתקה ממקומה.

אנוכי ישבתי נבוך ודמעותי ירדו על לחיי למרות חפצי. ר' תנחום פנה אלי וישאלני פשר דבר.

– לא ידעתי גם אני, – עניתיו – כן קרה לי תמיד בעת אשר נפרדתי מאיזה בית אשר ישבתי בו לא כגר והלך.

– אמנם, ידידי! גרים והלכים אנחנו בכל בית, – ענה ר' תנחום בכובד־ראש – כי במותנו נעזוב ביתנו לאחר.

– לא על דבר עולם־הבא אחשוב הפעם, כי אם על העולם הזה, ואם קצרים ימינו בו, אשרנו עוד קצר מהם, רגע יאיר ואיננו, ימים אחדים נשתעשע עם רעים וידידים, אשר נפשנו קשורה בנפשם, ופתאום נפרד מהם, ומי יודע אם נוסיף לראותם עוד?…

– לב־בשר לך, בני, והוא אחת המעלות הנכבדות בנפש האדם. חזק, בני, ובטח באלוהים כי עוד תראה בטוב. מאד, מאד הנני שמח, כי מצאנו חן בעיניך.


*

בערב ואני יושב עצוב־רוח בחדרי, והנה הלל הסופר, אשר יעסוק גם בשדכנות, בא אלי.

– ר' תנחום שלחני אליך! – אמר אלי בשמחה גלויה – הוא חפץ להתחתן בך.

– מה?! – קראתי משתומם.

– האם לא פג יין הכוסות מקרבך, כי לא תבין את דברי? – שפתי הלא ברור מללו: ר' תנחום חפץ להתחתן בך –

– אל נא תשחק לבחור עני, ר' הלל! – אמרתי אליו בנפש מרה ואגלי דמעה נצבו בעפעפי.

– כה יזכני ה' להוביל את בני לחופתם, כי לא התולים עמדי! – ענה הלל כמו בחרי־אף – הלל הסופר שדכן הוא ולא לץ. והנני אומר לך עוד הפעם בפה מלא: ר' תנחום חפץ להתחתן בך.

– האמנם? הבאזניך שמעת מפיו? – שאלתי בלב מלא תקוה, כי דבריו הנאמרים במתינות נכנסו ללבי, ומלבד זאת חפצתי להאמין ועל כן באה האמונה ותעודדני.

– הוא בעצמו, בבית ראש הישיבה, צוה עלי ללכת אליך לדבר עמך ולהשיבו דבר –

אנוכי לא יכולתי התאפק מהמון רגשותי ואחבקהו ואשקהו, ואשמח ואבך…

– אמנם מתחילה ידעתי, כי השדוך ימצא חן בעיניך – אמר הלל, אך בכל־זאת אל־נא תראה פנים, כי לא פללת לאושר כזה. ר' תנחום יחיה, אף שהוא נדיב גדול לאחרים, כֵּלַי הוא לבני ביתו, ולא יחפוץ לתת שלוחים לבתו יותר מחמש מאות כסף, ואם תקשה מעט ערפך יתן בלי ספק אלף כסף.

– ואיך אקשה ערפי? – שאלתי לתומי – הלא בענין כזה לא הכסף הוא העיקר?

– נער אתה, נער! – ענה הלל – הכסף הוא העיקר בכל ענין. אני זקן ממך ויודע בדבר הזה הרבה ממך.

מה אתה מדבר, הלל? – קראתי בכל לב – האמן לי, כי גם אם לא יתן לי מאומה וגם אם יבקש ממני לעבדהו שבע שנים, כל ימי חיי, הנני למלא כל אשר ישית עלי, כי אין בכל העולם איש טוב ונכבד כר' תנחום.

אנוכי חפצתי לאמור: “נערה יפה וטובה כמרים”, אך הבלגתי על חפצי, לבל אגלה את סוד אהבתי באזני הלל.

– עשה כחפצך! אך לו שמעת לעצתי, כי עתה ייטב גם לי בבואי על שכרי, ולך – על אחת כמה וכמה; כי אנוכי אך שלושה אחוזים אקבל ותשעים ושבעה יהיו לך.

– אל תוסף עוד דבר אלי בדבר הזה, לך והשב לשולחך, כי לאשרי אין קץ…

בעוד שעה ישבתי בבית ראש הישיבה עם ר' תנחום.

– אנוכי – אמר אלי ר' תנחום – זה כבר שמתי לב לך. אך התאפקתי עד אשר אדרוש ואחקור אחריך. גם בקשתי שעת הכושר אשר בה תתודע אל בתי, כי הלא אין לך אב ואם אשר יבחרו תחתיך, ועתה הכל עלה יפה, תודה לאלוהים!

– ומה היא אומרת? השאלת את פיה? – שאלתי אני בחרדה, כי יראתי פן לא תמצא השאלה חן בעיניו.

– אני נוהג כאשר צוּוינו במקרא ובתלמוד, – ענה ר' תנחום – לבלי השיא את הבת בטרם ישאלו את פיה, כי לא קטנה היא, וקדושי אביה לא יתפסו בה.

 

כ“ו ניסן תרל”ב. ולוזין.

מה יפה היום הזה! גם הברכה המעטה אשר אצל הטבע לעיר מושבי מה רבה היא היום! בבית־המדרש קדמו כל אוהבי ורעי את פני בשמחה ובברכת “מזל־טוב”. ומי המה אוהבי ורעי? הלא כל בחורי הישיבה, כל יושבי העיר, כל מתי חלד, כולם הלא ישמחו עמי. כן! גם אחד לא יקנא בי כי אם כולם שמחים באשרי. ומדוע לא ישמחו? כל ימי חייתי עמם באהבה, היטבתי בכל אשר מצאה ידי להיטיב. ומה מאושר אני כי לא יביטו אלי בעיני קנאה, כי לולא זאת לא רבתה שמחתי, בראותי כי בטובי רע לאחרים; אבל עתה גם לי גם להם – לכולנו אושר ושמחה! גם יואקים הטוב, המכבה את הנרות בשבת, שמח לקראתי, ופניו ענו בו, כי שתה היום לכבודי כוס אחת יתרה…

 

מוצאי שבת נחמו תרל"ב. כלפינה.

עוד הפעם אנוכי בכלפינה, ומה רב ההבדל בין בואי אז לבואי עתה!…

בערב שבת נחמו נכנסתי לחופה את מרים משאת־נפשי.

נחמו, נחמו, כל בני עוני וכל נפש מרה! בטחו, בטחו כי עוד תשגו ותעשו חיל: “כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו”, כאשר הורמתי גם אני משאול תחתיה לשמי השמים, מאשפות לכסא הכבוד, מ“בחור־ישיבה” עני לחתן גביר מפואר, ועל כל אלה איש למרים אורי, נשמתי!… לא חציר הוא הבשר ולא ציץ השדה חסדו, כי האדם בחיר־היצורים הוא, צלם אלוהים, רודה בכל היקום, בעולם המלא חן ויופי, וחסדו יעמוד לנצח, כי רוח אל־הנצח בקרבו.

ושם הכנור כמו מנגן מאליו מנגינות משמחות־לב, התוף מתופף, ורגלי המרקדות נישאות ברוח ועל כל פנים אורה ושמחה, אהבה ושלום אין קץ!…

 

אלול תרל"ב. כלפינה.

עת האסיף באה. האכרים כילו כל עבודתם בשדה, ואך בגנות עוד יחפרו תפוחי־אדמה. עתה החלה עבודת־הסוחרים, וחותני מהבוקר עד הערב טרוד מאד, כי האכרים יביאו את תבואותיהם ומהערים הסמוכות ימהרו הסוחרים הנה כדבורים אחר דבשם… לפי הנראה תהיה השנה הזאת שנת מסחר, כי דורשים רבים לתבואה בחוץ־לארץ.

ושׂאון־החיים עולה באזני, נוגע עד לבי, ונפשי תכסוף גם היא לעבודה ומעשה.

בכל בית חותני גדול אני, כולם יחלקו לי כבוד ויקר. גם זיידיל המשרת, אשר מלפנים הביט אלי בחרפה ובוז כמו אל “בחור־ישיבה” שלא נברא כי־אם לגרם את העצמות משולחן העשירים בתורת נדבה וחסד, עתה יחניפני תמיד ומבקש לשרתני, אך חנופתו הגסה מעוררת גועל־נפש.


כאשר התבוננתי אל הליכות בית חותני נוכחתי כי אמת דבר, כי אין ידו משגת לתת לבתו נדוניא יותר מחמש מאות כסף, ואולי גם זה היה יתר מיכלתו, כי כסף מזומן לא היה לו מלבד פנקס גדול שבו כתב את החובות שנשה באכרים, אשר לוו מאתו כסף, או לקחו בהקפה תבואה לזרוע, או יי"ש לשמחתם ולאבלם. הפנקס הזה היה ראש כל רכושו ומקור מחיתו.

– התחפוץ לדעת את עשרי? – שאלני חותני בשחוק, בראותו אותי מבקר ספר חשבונותיו.

– הלא גם אני אהיה, מתי שיהיה, לסוחר ועל־כן עלי להכין את נפשי להתרגל לזה ואומר: אביא־נא משטר וסדר בפנקסך, וידעתי על מה נוסד מסחרך ואיך תנהלהו –

– להבל תיגע, יקירי! הפנקס הזה לא ילמדך מאומה, כי רבים מהנקובים פה במספר הלווים כבר מתו, ורבים נדדו לארצות רחוקות, או אין ידם משגת לשלם. אמנם אם חפץ אתה לדעת יסוד מסחרי הנני לבאר לך בדרך קצרה: הארץ תלויה על בלימה וגם מסחרי תלוי על בלימה. אך האל המוציא מים מצור החלמיש הוא ממציא לי טרף מהגליונות הכתובים והמחוקים האלה, כי הוא נותן בלב האכרים לשלם חובותיהם, ואני מוסיף להלוותם, וכן יתוספו עלים כתובים בפנקס, וברחמיו וחסדיו הרבים אינני חסר מאומה, מלבד יראת־שמים…

– ומדוע לא תקח מהאכרים שטרות בבואם ללוות מידך כסף או תבואה? – שאלתי בתמהון.

– ומה יהיה אם אקח מהם שטרות? התאמר כי אוכל להביאם במשפט אם לא יחפצו לשלם? אך לשוא תוציא מכיסך שכר להסופר ומס בעד כתב הבקשה, כי אם האכר איננו חפץ לשלם לא תועילנה כל תחבולותיך להוציא ממנו פרוטה. ולא לבד אם האכר עני, כי גם אם עשיר הוא, יבקש את זקן הכפר, והוא יכתוב מחאה לשופט כי לא יתן למכור מרכוש האכר, כי כל האכרים חייבים לאוצר המלוכה והיא קודמת. וגם אם יאות לי זקן הכפר לתת רשיון למכור מנכסי הלווה, גם אז לא אעשה כזאת, כי לא טוב להקימם לאויבים לי.

– אם כן אתה מניח כספך על קרן הצבי! – הוספתי עוד להתפלא.

– לא על קרן הצבי – ענה חותני וירעם פנים – כי על ה' אשר נבטח בו. ואתה מה חשבת? כי נכסי צאן ברזל לנו? אם כה חשבת שגית מאד. כולנו בני ישראל מתפרנסים ברוח, והמן אשר ירד לנו בימי משה לא פסק גם היום.

– אבל הלא רגילים אנחנו לקרוא את המסחר בשם חכמה, ואיזו חכמה יש בדבר התלוי במקרה? –

– הבה ואלמדך את החכמה על רגל אחת: אם תקנה בזול ותמכור ביוקר – תרויח, ואם להפך – תפסיד.

– ובכל־זאת הלא טוב טוב לנהל את הפנקסים במשטר וסדר למען תדע בכל עת מצב עסקיך.

– רואה אנוכי כי בן דורך הנך – ענה חותני בתלונה. – בני הדור החדש מבקשים חשבונות רבים; אך מה היא התועלת היוצאת מהעבודה הזאת – לחשוב בפרוטרוט בחשבון מדויק? הלא גם זוז אחד לא יתוסף לי מזה. אדרבה, טוב טוב אם עסקי מתנהל בלי חשבון, כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

– אבל מי יודע אם לא יבוזו זרים יגיעך בראותם את תומתך? –

– אנשים זרים אין אתנו –

– וזיידיל? –

– זיידיל?… – שנה חותני דברי בכבדות – זיידיל ישרתנו זה כמה והוחזק בעיני לאיש נאמן, וחלילה לי לחשוד בכשרים.

מדוע החילותי לחשוד בזיידיל? – גם אנוכי לא אדע. בהביטי אליו נדמה לי, כי אין תוכו כברו, כי שם רחוק, רחוק בקרבו שוכן זיידיל אחר, לא זיידיל המיתמם והנכנע והמלקק ידי אדוניו… בהשמיעי את אשתי כי נכון הנני להתערב בעבודת הבית, אמרה אלי בשחוק אהבה: ידעתי מראש כי לא תשב בביתנו בחבוק־ידים, ובטוחה אני כי תצטיין גם במסחרך, כאשר הצטיינת בלמודך, ועל ידך ירב עשרנו כאשרנו… עד היום הייתי גם אני “בריה” ועוזרת לאבי, אבל עתה אין לבי עוד לשאון המסחר. מחשבות אחרות תעלינה על לבבי… מחשבות חדשות לא שערתין מלפנים… על ידך, יקירי, לאחרת הייתי… הוסיפה מרים כמו בתלונה ופניה נהרו ועיניה הפיקו שמחה וחרדה, גאוה ובושת…

 

ג' מרחשון תרל"ג. כלפינה.

קונא אשת זיידיל באה היום אל ביתנו עם בנה. בגדיה היו מגואלים ומלבד הרפש והטיט אשר דבק בהם בלכתה, עוד כמו בכונה תעבה אותם למען תעורר גועל־נפש בלב רואיה. אפשר, כי חשבה בלבה אשר אך על־ידי הבגדים המתועבים תוכל לעורר רחמים וחסד.

– השלום לך, קונא? – שאלתה חותנתי בקדמה פניה – זה כבר לא באת אלינו.

– מה יהיה שלומי? – ענתה קונא, ונחל דמעות פרץ מעיניה וגם נחירי אפה הרחב נפתחו, וזרם כביר פרץ מהם, ותמהר ותכס פניה בסינורה המגואל.

– מה לך, קונא? – שאלנוה כולנו כמעט פה אחד.

– מה לי? – שנתה קונא את שאלתנו ותוסף להזיל דמעותיה ולמחות את אפה אשר התאדם כסרטן – מה לי? כל מחלה, כל צרה וכל תקלה! אין פגע אשר לא יפגעני. כל היום לא יתן לי השד הזה לנוח (בדברה הראתה על בנה, אשר קבל אותו רגע פרוסת לחם־חטה מרוחה בחמאה, ובלי התמהמה נתן בה שניו). לא אכחד מכם, כי אתם תרעו לי בטובכם כי בבואי אליכם תאכילוהו תמיד לחם־חטה עם חמאה ומרקחת, ואחרי־כן בשובו הביתה לא יתן לי מנוחה ותמיד ידרוש ממני לחם חטה, ומאין אקחנו? אך ליום השבת הנני אופה חלות משתי ליטרות קמח חטים, והוא יבערן עוד בימי השבת. אנוכי יכולה להשבע כי מלבד פרוסת “המוציא” אינני טועמת מהן… אך לא על־דבר זה חפצתי לדבר הפעם…

– דברי, דברי: מה היה לך? – אמרה אשתי אשר נלאתה לשמוע שיחתה הארוכה.

– מה אדבר וה' חפץ ליסרני ככל חטאתי. כל היום יעקצני מלאך החבלה הזה ובערב, כאשר אשכב למעצבה באהלי הצר והחשך, גם אז לא אמצא מנוח, כי הוא, הממזר והאפיקורס, בשובו הביתה, תמיד יתרגז ויתקצף, כל מה שאני מבשלת לא ימצא חן בעיניו, כל מה שאני מדברת יעיר חמתו.

– לפי הנראה החל להתנהג עמך כאשר התנהג אז… – אמרה חמותי.

– זאת לא זאת; הבינותי כי דבר לאט עמו, אשר יכעיסהו תמיד, ולכן נסיתי לדבר עמו רכות, לבקש מלפניו ולהתחנן לו, כי יגיד לי מה בלבו, ואחרי שעמלתי הרבה עלתה בידי להטות לבבו אלי, כי יגלה לי סודו, וזה הדבר: הוא קבץ על יד, עשר פרוטות לחודש, לקנות בגד של שבת. ויהי היום, וכיס בגדו נקרע, ותפולנה המטבעות ממנו, ור' יצחק, שיחיה, ראהו אז ויאמר בלבו, כי המטבעות גנובות הן אצלו. ומהיום ההוא ישמרהו ר' יצחק כגנב ולא יסיר ממנו עיניו רגע, וירע הדבר בעיני בעלי. כי אף שאיש פשוט הוא ורע הלב, אבל בגנבה לא שלח את ידו, ופרוטת רעהו מאוסה בעיניו כבשר החזיר.

– מי אמר לך, כי יצחק חושד בזיידיל? – שאלה אשתי – הוא איננו חושד בו אך מבקש לעזור לו.

– אל תנחמיני הבל, יקירתי, אדמה כי גם ר' יצחק בעצמו יודה כי כן הוא.

– ומה ממנו יהלוך אם אנוכי שומרהו? – עניתי לה – הן לאיש ישר אחת היא אם ישמרוהו או לא, כי גם אם יאמינו בו לא יקח מאומה.

– כן תשפוט אתה, אדוני, כי “ראש טוב” לך, ויודע ב“נקודות השחורות”, והוא איש פשוט, ולכן ירע בעיניו כי יחשבוהו כגנב.

– ואם כן מה תבקשי ממני? שאחשבהו למלאך? – שאלתי אותה.

– לא, כזאת לא אבקש. אך לו הואיל ר' תנחום לקחת למעננו בחכירה חלב הפרות שבאחוזת הנסיכה, אז מצאנו מחית־נפשנו לבדנו, ולא היינו עוד למשא עליכם.

– הרעיון הזה טוב ויפה – קראתי בשמחה גלויה – אנוכי אשתדל, כי ימלא חותני חפצך.

– הטובה הגדולה הזאת – אמרה קונא כמתפללת – תהיה שקולה בעינינו כנגד כל הטובות, שעשה ר' תנחום עמנו מעודנו ועד היום הזה.

 

י' מרחשון תרל"ג. כפינה.

אחרי אשר השמיעתני קונא, כי נכונה היא ובעלה לצאת מעמנו אם אך נמצא לה מקום לשבת ולהתפרנס בו, לא התמהמהתי מדבר על לב חותני כי ימלא את חפצם מהרה ולא ידחה הדבר לימים רבים.

– מהר? – קרא חותני בחרי־אף – חכה מעט!… טוב לחשוב עשר פעמים בטרם עשות פעם אחת.

אולם אחרי שעמדתי על דעתי, כי לסמוך על ישרו של זיידיל אי־אפשר, ולשמרו תמיד כגנב גם־כן עבודה בלתי נעימה, הסכים סוף־סוף לדברי וילך אל הנסיכה ויקח ממנה את המחלבה בחכירה בשביל זיידיל לשמחתי ולשמחת קונא.

 

כ“ח שבט תרל”ג. כלפינה.

זה כשלושה ירחים מעת אשר יצא זיידיל ומשפחתו מהכפר לשבת בחצר הנסיכה. ואנחנו לקחנו תחתו איש ישר לשרתנו. לאט לאט הבאתי סדרים בכל ענפי המסחר אשר לבית חותני, כל דבר כתוב במקומו ונעשה בזמנו, וגם אנחנו וגם הסוחרים שבעי־רצון. אמנם בעד עבודתי הנני מקבל שכר רב: תודה ותהלה מפי מרים אשתי. אקוה כי בכלות השנה יראה פעלי ברכוש חותני אשר יגדל וירב.

 

א' אדר תרל"ג. כלפינה.

מאד שמח לבי בשמעי כי זיידיל עושה חיל, וכי לא יקללני על אשר עזרתי להושיבו לבדו בחצר הנסיכה. אשת אחד האכרים ספרה בביתנו, כי קונא לא תחשוך מעמל נפשה: באשמורת הבוקר תמהר אל הרפת בלוית אחת מנשי האכרים, העוזרת על ידה לחלוב את הפרות; את הזבדה תסיר בעצמה מעל פני הכדים המלאים אשר נקרשו ולא תאמין לאיש לעסוק בזה, כי יראה פן לא יסירו את הזבדה עד תומה ואבדה טובה הרבה. בכל יום הראשון תסע קונא העירה בלוית גיגית גדולה מלאה חלב חמוץ המעורב בגבינה רכה. שמה תעמוד בשוק ותמכור לעניי העיר במדה קטנה.

וזיידיל גם הוא לא יחבק ידיו, כי יסע בכל יום אל הכפרים, אשר מסביב כלפינה, ויקנה מאת האכרים יבול אדמתם, גם סוסים ופרות, ובכל אשר יפנה ירויח. ויש אומרים, כי נותן הוא גם כסף בנשך…

 

ה' אדר תרל"ג.

היום היתה מכירה פומבית בכפר, כי זקן האכרים מכר מרכוש האכרים, אשר לא הביאו את המס לאוצר הממלכה במועדו. וזה משפט המכירה: זקן האכרים הולך ותו המשרה עשוי נחושת־קלל תלוי על לבו בשרשרת נחושת, צעוד יצעד בגאוה בראש ועל ידו אחד מאכרי הכפר, אשר עלה למעלת שר־עשרה ואחריהם ימשך גדוד אחינו האביונים השואפים לפרנסה בכל לבבם ובכל נפשם, ונכונים למכור בעד אגורת־כסף את כל כבודם וכבוד אלוהיהם ועמם… הנה הם באים עד אוהל אכר עני אחד. לאוהל אין שער ואין אסם, ועל החצר “יוכל כל כדור להתגלגל בלי מפריע”, כי נקיה היא מכל: גם כפיס מעץ, גם קש ותבן לא יראה בה. האכר אדוני הבית אך זה שב מבית־המרזח, שערות ראשו מסובכות, לשונו מתנהגת בכבדות ולא יוכל להוציא גם את הקללה השגורה על פיו, אף כי הוא מתאמץ מאד להוציאה בשפה ברורה למען תכנס באזני אשתו העומדת מרחוק ורועדת…

– הבה כסף! – קורא זקן האכרים אל האכר השכּוֹר בקול מושל.

– שלום לך, בן־בריתי, אוהבי! – עונה האכר – בוא בן־איבן אל בית־היין וקנית לי “שמינית”… כפלים אשלם לך.

– הבה כסף! ואם אין – ומכרתי את עגלתך וכבשותיך –

– כן, כן! – יקרא האכר – זה כבר חפצתי למכור את העגלה והכבשים למחזיק בית־המרזח, אך הארורה הזאת – בדבר הראה על אשתו – לא תתנני. כמה פעמים הכיתיה, מחצתי את ראשה, והיא עוד תקשה ערפה כיום הזה.

האשה מהרה ותעמוד על־יד הגדרה הקטנה והנמוכה העשויה קנים בפנת החצר.

– לפי הנראה אך לשוא נשחית דברינו עמך – אמר זקן האכרים וישם פניו גם הוא אל הגדרה וגדוד “הסוחרים” אחריו.

– אל­־נא, איבנוביץ אדוני! – דברה האשה תחנונים – אל תעש כדבר הזה, הלא ידעת כי אין לאמתך מאומה מלבד העגלה ושתי הכבשות, שארית מחמדי הן… קח־נא את נפשי ואחר תקח אותן. מיקולה! פַּרַסְקָה! – קראה האשה לבנה ובתה הקטנים – כרעו לפני איבנוביץ הרחמן ובקשוהו כי ירחם אותנו.

הבן והבת התנפלו לרגלי הזקן וישקו את מגפיו המשוחים בעטרן, שריחו הרע נודף עד למרחוק.

– סורי לך מזה, – דבר איבנוביץ בקול מושל, – תחינתך הבל ואין בה מועיל. כבר שמתי לך מועד להביא את הכסף, ואם לא – ולקחתיו מכם בחזקה.

בדברו תפס את האשה בידו ויאמר להטותה הצדה, אך האשה אחזה בעמוד אשר על־יד הפתח בכל כוחה.

– התאמרי להתיצב בפני? – קרא זקן האכרים וילפות אותה בשתי ידיו החזקות כצבתות־ברזל וינתקה מהעמוד וידחפנה הלאה.

– בואו הגדרה והוציאו את הצאן – פנה אל גדוד הסוחרים.

איש לא מצא את לבו לבוא אל הגדרה, ידי כולם רפו בשמעם תחינת האשה ויללת־הילדים, ואך זיידיל מכרנו הראה כי “שאר־רוח” לו ולא ישית לב “לקטנות” כאלה, ובלב אמיץ פתח את הגדרה ויוצא כבשה גדולה ושמנה, ואז התחזקו גם רעיו ויהיו לבני־חיל ויביאו עוד כבשה קטנה ועגלה יונקת.

– מעור העגלה נוכל לעשות קלף מהודר לספר־תורה ומעורות הכבשים רצועות לתפילין – אמר הלל הסופר, אשר כתב אז ספר־תורה באחד הכפרים, ובשמעו כי היום יהיה ממכר בפומבי, עזב את עט־הסופרים ויהי ל“סוחר ארעי”, לסוחר מדומה, שאיננו קונה מאומה ונוטל חלק בשכר, כנהוג בכל מכירה פומבית.

וימכור זקן האכרים את רכוש־האכר לגדוד־הסוחרים במחיר מצער, וישאו שלושה אנשים, צוהלים ושמחים, את הכבשות והעגלה על שכמיהם ויצאו מהחצר, ואחריהם הלכה אשת האכר ובניה הלוך ובכה, הלוך וקלל…

אנוכי, בעברי את המקום ההוא לתומי, ראיתי את כל הנעשה. עת רבה עמדתי על מקומי משתאה ומתפלא… הוי, בני רחמנים! את אלוהיכם שכחתם, את תורתכם, את כבודכם וכבוד עמכם! כל אלה נקל לשכוח, אבל איך שכחתם את ההטמן הנורא, את בוגדן חמילניצקי, את מכותיו האיומות? הידעתם כי במעשים כאלה תחיו את העריץ הנורא ההוא ותקימוהו מקברו? הה, הנה חרבו המרוטה נטויה על ראשיכם! נוסו, אחי! עזבו את הכבשות האומללות ומהרו לנוס, כי בנפשכם הן!…

אך לשוא נשחית דברינו! בעלי־בריתו של זיידיל לא ישימו לב גם אם יכריעו את כל עם ישראל לטבח, אם אין הדבר נוגע לבשרם ולכיסם… עתה ישמחו וירננו כי ירויחו שני שקלים בלי עמל ויגיעה, ולמה להם לדאוג אם תצמח מזה רעה לכל עמם? התחת אלוהים הם, כי ידאגו לכלל ישראל?

 

ב' אב תרל"ג.

הנסיכה הזקנה מתה. היא היתה טובת־הלב ותרבה לעשות חסד עם כל בני־האדם וגם עם אחינו בני־ישראל, אם אך הראו לפניה הכנעה ושפלות. חותני היה עמוד התוך בכל החצר, עמו התיעצה על כל דבר ומעצתו לא סרה, ואת הפקיד הפולני רחקה מעליה ולא האמינה בו; ובכל־זאת חלקה לפקיד כבוד־אצילים ותדבר עמו כדבר אל אציל, ואת חותני לא חשבה לבן אדם. לא דברה עמו בלשון רבים ולא בקשה אותו לשבת, ולפעמים היה אנוס לעמוד בפניה שעה ארוכה. אולם חותני אשר לא היה רודף אחר הכבוד בכלל, לא שת לבו אם האצילה הפולנית תגרע ממנו כבוד, וישמח בחלקו כי על־ידה ימציא לו ה' טרפו ברוח. אותי ראתה הנסיכה אך פעמים אחדות, ולפי ראות עיני לא מצאתי בעיניה חן. גם דבורי בשפת פולנית צחה לא הפיק ממנה רצון. אולי יען כי לא נכנעתי מפני גדולת אצילותה ודברתי עמה בלי מורך והכנעה…

נכסי הנסיכה נפלו בירושה לבן אחיה אדם גריניביץ. חותני ידע את האציל הזה מימי ילדותו, בשבתו בבית דודתו היה בא אל חותני לבקש ממנו תיבת שוקולד, וחותני מהר למלא חפצו. וכבוא חותני אל הנסיכה התגנב האציל הקטן מאחוריו ויתפוש את חותני בפאותיו וישרוק ויקרא: נא! נא!… הנסיכה ראתה ותשמח, ולא כיהתה בבן אחיה, כי להקל בכבוד יהודי לא חשבה לעוון. לוּתר אמר, כי ראוי לכבד את היהודים ולא לפרנסם, והנסיכה אמרה: לא! כי ראוי לפרנסם ולא לכבדם, כי אך לאצילי הפולנים כבוד ולא ליהודים. וגם חותני שחק לתעלולי האציל ויחשוב הוללותו לו לצדקה, כי הלא אציל פולני הוא, בן לנסיך גדול, אשר במשך חמש שנים הספיק לכלות ירושת אביו וכסף הממשלה כסך עשרה מיליון, ולהביא אחרי־כן כדור עופרת אל לבו, ולו נאה ולו יאה להתעלל באיש עברי כמו בכלבו…

אך זה היה כבר, בהיות עוד אדם נער קטן, ומאז ועד היום חלפו ימים רבים והנער היה לאיש, למד בבית־המדרש הגבוה, גם ישב ימים רבים בערים הגדולות אשר באירופה המערבית, ואין ספק כי השקפותיו על החיים ועל משפט בני־האדם התחלפו ואינן דומות להשקפת דודתו המתה, אשר לא קראה מימיה כל ספר, מלבד סדור התפלות בלשון רומי, שלא הבינה בו מאומה והאמינה, כי האפיפיור צדיק כאל, וכל אשר לא יאמין באמונת הקתולים ירד שאולה… מי יודע, אולי הנסיך הוא ליברלי, אשר לא ישים לב להבדיל בין בעלי אמונות שונות? יוכל להיות כי בקחתו עמי דברים, וראה כי לא ריק לבי מהשכלת אירופא, וקרבני כאוהב ורע? הלא לא דבר חדש הוא, כי התרועעו גדולי האצילים את העברים החכמים. מי יתן והיה! אנוכי אעבדנו באמת ובלב תמים, אף אם לא אשפיל את כבודי לפניו כמנהג החוכרים. איש משכיל הלא ידע, כי לא לבד הכלב, כי גם האדם יוכל להיות נאמן לאדונו, אף אם לא ילקק ידיו…

 

ז' אב תרל"ג.

מהנסיך היורש באה פקודה אל הפקיד, כי ינהל כל עסקי־האחוזה וכי בעוד ירח ימים יבוא הוא בעצמו לשבת בכלפינה.

בטוחים אנחנו, כי בבוא הנסיך יראה ויבין, כי אי־אפשר לסמוך על הפקיד השכּוֹר ופנה אל חותני, והושיבהו על כנו להיות סרסור־החצר כמאז.

ולקיים מה שנאמר: “תעלה בעידניה סגיד ליה” – פתח חותני לפני הפקיד שערי גן־העדן – את צנורי החביות – לרוחה, והפקיד שותה תמיד שכּוֹר, ומברך ומהלל אותנו, כי אין כמונו בכל הארץ, וכי יתן עשרה פולנים במחיר עברי אחד…

 

ה' אלול תרל"ג.

הנסיך א. גריניביץ בא. חותני הלך לקדם את פניו “במלח ולחם” ויאמר לו, כי הוא מקוה שהנסיך יטה לו חסד כאשר עשתה דודתו הנסיכה. אך הוא ענהו קשות:

– ידעתיכם – אמר הנסיך – ז’ידקים ישרים, אכּספּלוּאטטורים!

תרגום המלה האחרונה לא ידע חותני, אבל הבין כי יש בה שמץ גנאי.

– כל יודעי יעידו, כי מעודי לא הוניתי איש –

– כל מעשיכם אמת ומשפט! – ענה הנסיך בלעג – אתה הצדיקים. לך לך בשם אלוהים! כאשר אצטרך לך – ושלחתי אחריך.

חותני, בספרו לי כל הדברים הנאמרים למעלה, נאנח ויאמר: נשתנו העתים לרעה ועמהם גם האצילים. מלפנים, כשהיה החוכר היהודי בא אל “פריצו” לברכו ביום גנוסיא או לקבל פניו בשובו מדרך רחוקה, וצוה האציל, והביאו יין־שרף ותפוחים לכבד את היהודי, ושאל לשלומו ולשלום ביתו ולשלום עסקיו, לפעמים בהתולים ולצון, אך לא ברוע לב, ועתה – הבט אל פני היהודי לא יוכלו.

– האמנם יהיה הפקיד המוציא והמביא לכל עסקי החצר? – שאלתי אני – הן מלבד שהוא שותה תמיד שכּוֹר, איננו יודע מאומה בטוב משא־ומתן?

– לה' הישועה! – אמר חותני – בו אבטח, כי מהרה יביא מקרה ליד הנסיך ויבחן מי יביא לו תועלת ומי נזק.

 

ר“ח מרחשון תרל”ד.

חותני לא נקרא עוד לחצר הנסיך. לפעמים כאשר עבר הנסיך בדרך, וראה חותני, והשתחוה לו השתחויה עמוקה, והנסיך ראה ויעבור ולא הניע גם בראשו.

בביתנו ערבה כל שמחה, כי לא נדע מה יהיה בסופנו? מתי ישוב הנסיך מדרכו הרעה? בסוף השנה הזאת יכלה זמן החכירה ועלינו לחדשה, ומי יודע אם לא יבקש הוספה, וכמה יבקש?

 

ג' מרחשון.

עבד הנסיך בא היום אלינו ועל כוס יין גילה לפנינו בסוד, כי זיידיל משתדל להוציא את בית־המלון מידנו, וכי לפי הנראה קרוב הדבר לצאת לאור, כי גם הפקיד בעוזרו.

חותני כמעט ירק בפניו – זיידיל יעשה לי כזאת? היאמן? – קרא חותני משתומם – לא! דבר נמנע הוא! גם לא אאמין, כי הנסיך יתן לאחר את בית־המלון, אשר ישבתי בו כל ימי וגם אבותי פה ישבו. הן גם הוא אדם ולא לב אבן לו, ואיך יעשה רעה גדולה כזאת? הן גם הוא יודע כי פעמים רבות באה דודתו בין המצרים, ולולא חשתי להוציאה למרחב – כי אז כבר נמכרה נחלתה בפומבי, ומדוע יוציא עתה לחמי מפי? חלילה! הוא לא יעשה כזאת! אולי יבקש הוספה, זה יכול להיות, אך לא להושיב אחר במקומנו.

– אחת היא לי אם תאמין או לא תאמין – אמר העבד – אנוכי העידותי בך, ואתה כחפצך עשה.

מאמין נפלא הוא חותני, לא לבד בעניני הדת וכל סעיפיה עד סוף כל החוקים והדקדוקים, כי־אם מאמין בכל בני־האדם, כי טובים הם וישרים ולא יכול להעלות על הדעת, כי ימצא איש אשר לבו רע וכפוי־טובה והוא לא יחמול גם על איש נקי וצדיק. לכן כאשר יצא העבד מביתנו שכח חותני את כל אשר דבר, ולא בקש לחקור על הדבר הזה, ויאמר ללכת לנוח על משכבו, כמו לא קרה דבר.

– אדמה, כי לא למותר הוא ללכת עתה אל הנסיך ולשאול את פיו – אמרתי אל חותני – “למיחש מיבעי”.

– ללכת עתה… – שנה חותני דברי בעקמו את שפתיו – הלילה ליל חושך ואפלה… “עוד חזון למועד”.

– לא, אבי – קראה אשתי – לך־נא עתה ותרגיע רוחנו, כי לא אישן בלילה הזה, בטרם אדע דבר ברור, ויצחק ילך עמך ללותך.

לבשנו את בתי־רגלינו הארוכים עד הברכים ובגדינו העליונים ונקח מקלותינו בידינו ונלך.

החושך גדל בחוץ; עננים כבדים כסו את פני השמים ואד עב הליט פני האדמה… שנינו הלכנו דומם וכל אחד היה שקוע במחשבותיו. חותני אולי התרעם בקרבו על אשר לא נתנו לו לנוח ויאנסוהו ללכת בלילה באשוּן חושך, אבל אותי הרגיזו מחשבות אחרות ורגשות אחרים. לבי אמר לי, כי העבד לא שגה ודבריו אמת, זיידיל רוצה לגזול מידינו את החכירה, ולפי הנראה שת ידו עם הפקיד להבאיש את ריחנו בעיני הנסיך. ועתה עלינו לצאת למלחמה נגדו, אך מה מאד קשה לנו להלחם עמו, כי לאמת אך דרך אחד ולחנופה ולשקר – שבעה דרכים. הוא כבר ארג את מעשהו בסתר בתחבולות שונות, כבר זרע עמל ואָון ועתה עת הקציר הגיעה לו; ואנחנו לא ידענו מכל אלה עד הנה, לא ידענו ולא נשמרנו, ופתאום ראינו את החרב המתהפכת על ראשינו. ומי יודע אם נוכל להרחיקה מעלינו? מי יודע אולי כבר אחרנו המועד?

בבואנו לחצר הנסיך עמדנו לשאוף רוח. והנה עברו לפנינו צלמי שני אנשים, אשר פתאום נטו מפנינו, אף כי לא ראיתי מי היו האנשים ההם, בכל־זאת אחזתני חרדה. רגעים אחדים לטשתי את עיני לחדור מבעד האד העבה ולהכיר את האנשים, אבל יגיעי היה לריק: הם הרחיקו ללכת, ואנחנו לא ראינו מאומה.

– הבה! – אמר חותני – ונתיצבה שנינו לפני הנסיך, אנוכי אדבר ואתה תמלא את דברי… כבד ממני לדעת תכונת האצילים בני הדור הזה.

בבואנו קדמנו העבד, ויבקש אותנו לשבת ולחכות, עד אשר יגמור הנסיך את מכתבו, ואז ילך ויגיד לו על־דבר בואנו.

– ומי היה פה לפני רגעים אחדים? – שאל חותני.

– זיידיל והפקיד היו – ענה העבד באנחה – לפנים היית אתה המוציא והמביא בבית הזה ועתה עבדך בא תחתיך. אמנם, אחי! – הוסיף העבד הזקן – נשתנו העתים: האדונים הם צעירי ימים וסדרים חדשים ישימו… אנחנו, הם אומרים, החכמים, ואתם אל תעיזו לפתוח פה…

ישבנו שעה ארוכה עד אשר נשמע קול הפעמון בחדר הנסיך. העבד מהר שמה, וכעבור עשרה רגעים שב אלינו ויבקשנו ללכת אל הנסיך.

– מה לכם, עברים? – שאל הנסיך בקול עז, כאשר ישאל איש את הגנב הנמצא במחתרת.

כרגע נצתה אש בקרבי ודמי רתחו בקרבי.

– אנחנו, אנחנו – ענה חותני בשפת עלגים, כי כמעט נסתתמו טענותיו – באתי לדרוש בשלום אדוני ובשלום הבית אשר בו ישבה דודתך, אשר הפליאה לי חסדיה. היו ימים אשר הייתי יוצא ובא בבית הזה בכל יום.

– ידעתי, ידעתי! – ענה הנסיך בשחוק לעג ובוז – מלפנים היית אתה אדון האחוזה, ואך שם דודתי הנסיכה נקרא עליה. לה נתת את העצמות ולך לקחת את הבשר, אבל עתה לא יהיה כדבר הזה. לא אתן לכם למוץ את דמי…

– אנוכי לא מציתי דמי איש, – ענה חותני – אולי הביאו אנשים רעים דבתי לפניך; אבל אנוכי נקי מכל אשמה. בכל כוחי עבדתי לפני דודתך, וגם הבאתי לה תועלת רבה בעבודתי, ועל ידי עלתה האחוזה ותפרח.

– על ידך? – קרא הנסיך בכעס. – הן ישבת שנים רבות שלו ושאנן ולא עלה על דעתך להוסיף פרוטה על כסף החכירה, כי סמכת בכוח ה“חזקה” ותבטח כי לא יבוא איש לעבור על מצות ה“תלמוד”; אבל שגית… הנה בא איש ונותן לי חמש מאות שקל הוספה. ואיך תאמר כי הבאת תועלת לאחוזתי?

– אם הוספה יבקש הוד נסיכותך – ענה חותני – הנני לתת כפי כוחי, אך אל יתן החכירה לאחר.

– אנוכי אומר לך מפורש, כי לך לא אתננה אף אם תוסיף לי פי שנים – אמר הנסיך – ונקמתי ממך על אשר שלמת כל ימיך שכר מצער.

חותני אמר להתנפל לפני רגליו, אך אנוכי מהרתי לעצור בעדו וכמעט בחזקה הוצאתיו מן הבית. ראיתי כי יש לנו עסק עם צורר, שלבו קשה מאבן ואין תרופה אחרת, אלא להתרחק ממנו בהקדם האפשרי.

רוח קר נשב בחוץ ויניע את העצים וינתק מהם שארית העלים הנובלים ויפזרם לכל רוח. ועננים גדולים בתמונות מבהילות ונוראות יכסו את השמים, פעם ירדפו איש אחרי רעהו כחיות טורפות, ופעם יעלו איש על רעהו ויהדפו בצד ובכתף, והלבנה הליטה פניה ולא הציצה גם רגע מחרכי העננים, כמו לא יכלה לראות ברדוף איש את אחיו, ואיש יסיג גבול רעהו; כמו צר לה להביט על אי־הסדרים השורר ביניהם, אל התהפוכות והמדנים; וכמו תשאל לנפשה: מדוע שמה למעלה כל כוכב במסלולו ילך, לא יציק לאחיו ולא יבקש להרחיב גבולו על חשבון הכוכבים הקטנים ממנו, ושם מטה אך מהומות ורדיפות, מצור ומצוק, עושק וגזל?…

– הסכלת, בני, עשה! – אמר חותני – כאשר חם לבבך שכחת, כי גולים אנחנו ועלינו לשאת בדומיה כל חרפה ובוז… עתה עלינו לעזוב את בית־המלון ואנא נצא?…

– ומי האיש אשר יחוס על כבודו ולא יתחמץ לבבו בשמעו חרפה ונאצה מפי נבל?

כאשר שבנו הביתה ויגד חותני באזני חותנתי ואשתי את כל אשר נדברנו את הנסיך.

– לא, היה לא תהיה! – קראה אשתי בחימה – האנוכי אעזבה את הבית הזה? כרגע אלכה אל קונא, ושנינו נוציא את עיני זיידיל מחוריהן בטרם יכול לעשוק אותנו.

– עתה? בליל חושך וצלמות כזה? – אמרתי לה – עוד לא תאחרי המועד אם תלכי מחר.

בעמל רב הצליח בידינו לחשוך אותה מלכת בלילה…

 

ד' מרחשון תרל"ד.

כל הלילה לא נתתי שנת לעיני. העליתי על מחשבתי כל התקוות הטובות אשר שעשעו את נפשי מלפנים, להיות “איש חיל רב פעלים”, והנה פתאום כמו התנועעה הארץ מתחתינו, פתאום זרים היינו למקומנו, גרים גרורים, נעים ונדים, ואין לנו גם מקום לשבת…

גם אשתי לא סגרה עפעפיה ותתאונן בלי הרף על אשר לא נתתי לה ללכת בערב. ומרחוק שמעתי אנחות חותני, אשר גם הוא התהפך על משכבו כל הלילה.

בבוקר מהרה אשתי ללכת אל קונא.

– אל תלכי! – אמרתי לה – כי אך לחנם תשפילי כבודך והועל לא תועילי.

– לולא שמענו בקולך אז להוציא את זיידיל מביתנו – אמרה אשתי בתלונה וכעס – כי עתה לא באה עלינו כל הרעה הזאת, ואתמול עוד באת לריב עם הנסיך ותאבד גם תקותנו האחרונה. אתה הסבות בכל אלה. ועל־כן שים בעפר פיך ודום, ותן לאחרים לתקן את אשר קלקלת אתה.

מה מאד התפלאתי על דבריה אלה. עד היום לא שמעתי מפיה גם דבר קל, אשר לא לפי רוחי, ועתה מקוצר רוח תדבר אלי דברים קשים.

כעבור שעה שבה מרים ודמעותיה על לחייה. עת רבה לא יכלה להוציא הגה מפיה ותבך מאין הפוגות.

– מה היה לך כי כה תבכי? – שאלתי אותה – האם גרשה אותך קונא מביתה?

אחרי איזה זמן, כאשר שקטה רוחה, ספרה לי מרים איך קבלה קונא את פניה, והנני מוסר פה את דבריה.

– הנה באת אלי, יקירתי! – קראה קונא בשמחה בקדמה את פני בפתח ביתה השפל – רב תודות לך, משאת־נפשי, כי לא תשכחיני ותבואי אלי לבקרני, ואנוכי הלא עפר ואפר: שפחה הייתי מעודי בבית אביך, וגם לכבוד לי חשבתי, ואת לא תבושי מהתהלך אתי כאחות ורעיה… אמנם רע לי מאד לשבת גלמודה בבית הזה במקום אשר לא יראה איש, גם צפור לא תעבור בו. אך חלילה לי מחטוא בלשוני: ואנוכי מוצאה פה את לחמי… אישי יחיה הביא לי מטוה צמר לשמלה “רך כחמאה”; הנה אביאנו לך, כי את הלא מבינה בסחורות האלה.

וכשהגדתי לה בשביל מה באתי אליה עכשיו, ענתה קונא ברוח עצב ובאנחה: בזה, ידידתי היקרה, לא אוכל הושיע ברב או במעט, כי כבר דברתי עמו ולא ישמע לקולי. הגברים הם כולם ערלי־לב ולא ישמעו מוסר, ואף כי מוסר הנשים. אכן לזרים יעשה זיידיל טוב וחסד: הנה הלוה להלל השדכן זה חודש שקל־כסף בלי רבית, ואני, אשתו, כמר מדלי נחשבתי בעיניו, אך בכל־זאת אל תתיאשי. קוי לאלוהים כי יתן לכם פרנסה רבה גם אם תשבו במקום אחר, כי אביך ובעלך אנשים צדיקים, והשם לא יעזוב את צדיקיו בלי פרנסה.

– לפי דבריך, הנך מוכנת ומזומנת לבוא ולגרש אותנו מביתנו ולשבת תחתינו, ותשכחו כי יש שופט שם במרום – אמרתי בהתאפקי מבכי, ודמי רתחו בקרבי מרוב כעס.

– הה, מרים יקירתי! דבריך ידקרוני כמחטים – קראה קונא בקול בוכים – מה אומללה אנוכי! אך נחדל־נא, יקירתי, מדבר עוד בדבר הזה; אל־נא נתערב בענינים אשר לגברים המה. הם ישוחחו, יריבו, יתפשרו איש את רעהו, ואנחנו כאשר היינו רעיות נאמנות, כן נהיה עד העולם.

כך דברה אלי קונא, והכל בקול רך ומתגנב. ולבי בעת ההיא בקש להתפקע. עיני חשכו. איני יודעת איך מצאתי הדלת.

ביום הזה עשינו חוזה עם האכרים ונשכור מהם בית אשר היה להם מלפנים בית־פקידות: בית ישן מלא בקיעים וחדריו רחבי־ידים ובנויים בלי משטר. זיידיל והנסיך אמרו להפריע בעדנו, אך זקן־האכרים עמד לנו ולא שם לבו גם לבקשת הנסיך… כל האכרים מלאו חימה על זיידיל ועל הנסיך אשר הוציאו לחמנו מפינו, ורבים נשבעו, כי בצאתנו מבית־המלון לא תדרוך עוד רגלם על ספּוֹ.

 

ח' מרחשון תרל"ד.

– בושי והכלמי! – אמרתי לנפשי – צרה באתך והנה השחת ראשך, רפו ידיך והיית כתרנגולת משויה ממים!… לא כן יעשה איש צעיר לימים בן־חיל. ולהפך, בצרה עוד יאזור חיל כפלים לבקש לו מפלט, לכונן את מצבו איתן, ולא לשבת ולדאוג ולהאנח. עוד לא פסה התקוה, עוד אוכל לראות אושר, עוד תאיר אלי ההצלחה פניה.

היום היה אורח בביתנו… זיידיל בא אלינו.

אנחנו לא האמנו למראה עינינו. הזה יבוא עתה אל ביתנו? ונביט אליו בתמהון ולבותינו הלמו כמו במקבות.

– הבאת להגיד לנו כי נחמת על הרעה? – שאל חותני – אמנם אנוכי גם מראש חשבתי, כי תתנחם על מעשיך.

– אנוכי אינני אשם מאומה – ענה זיידיל בעזות־מצח – הנסיך שלח אחרי ויאמר, כי אם לא אקח את בית־המלון בחכירה – יגרשני מחצרו, ונאנסתי למלא חפצו. אך יד הפקיד היתה בכל זאת, כי הוא קצף עליך על אשר לא נתת לו לגנוב כל הימים אשר היתה הנסיכה חיה.

– ובכל זאת לא היתה לך רשות לעשות כזאת, כי עוון גדול הוא להסיג גבול –

– אנוכי איש פשוט ואינני מוצא בכל מעשי עוון אשר חטא… מבשר החזיר לא אכלתי –

– העוון הזה גדול גם מאכילת־חזיר – קראתי בחום לבי.

זיידיל הביט אלי בחרפה, כאשר הביט אלי אז בבואי בפעם הראשונה ברגל אל בית־המלון וצרורי הדל בידי, ובשחוק קל אשר השחית את פניו הגסים אמר: כזה תאמרו אתם, הלמדנים, כאשר הדבר נוגע לכם. אבל אנוכי איש פשוט, משניות לא למדתי, ושמעתי כי הלמדנים יעשו לפעמים דברים מכוערים כאלה במקום שהוא נוגע לפרנסתם, כי אדם קרוב לעצמו.

– אם כן למה באת אלי? – קרא חותני בכעס – הלזרות מלח על פצעי?

– אנוכי באתי להתפשר עמכם – ענה זיידיל במנוחה.

– להתפשר עמנו? כמה עלינו לשלם לך? – הוסיף חותני לשאול בחמת רוחו.

– לא התולים עמדי, ר' תנחום! – חפץ אנוכי באמת לתת לכם מאתים שקל עתה ועל מאה שקל אתן שטר חוב, ואתם תכתבו ותחתמו כיום, כי נתתם לי זכות ה“חזקה” על בית־המלון הזה ועל בית־הריחים.

– ולמה לך זאת? – שאלתי בלעג מר – הן גם מבלעדי הסכמתנו לקחת את בית־המלון בחכירה, ואם יבוא איש כמוך להוציא מידך לא יבקש גם הסכמתך, ולמה תוציא להבל את כספך אשר מצאת בעמל וביגיע כפיך?…

– לא לתת לפניכם חשבון על פעולותי באתי הנה, כי אם להציע לפניכם שתקבלו ממני שכר הפרישה, וננצל שנינו מהתחרות שלא תביא טובה לא לי וגם לא לכם.

– גם אם רבבות אלפים תתן לי לא אקח מידך, – ענה חותני אחרי החרישו מעט – כי אם נקח את הכסף תאמר לנפשך, כי צדיק אתה וכל עול לא עשית; אבל עתה יהיה עוונך לנגדך תמיד, וידעת כי חטאת חטאה גדולה, ואולי ירך לבבך באחרית הימים ושבת עד אלוהיך והצלת נפשך מיסורי גיהנום.

– במה שנוגע לעניני עולם־הבא בודאי אתם יודעים יותר ממני, אבל אני מדבר בעניני העולם הזה, מה שלדעתי נוח יותר בשביל כולנו יחד. ושלוש מאות רובל הלא גם־כן דבר הגון.

– צא מביתנו, נבל! צא כרגע, ואם לא – ארוצץ את גולגלתך! – קראתי ובעיני חפשתי אחרי איזה ברזל…

וזיידיל יצא אט מהבית.

 

י“ג טבת תרל”ד.

הקור גבר, רוח סערה השמיעה קול יללה, והארץ התעטפה בתכריכי המות, כדרכה בכל שנה ושנה בימי חג לדת הנוצרי…

אני כבר הסכנתי את המחשבה לצאת מבית־המלון, ובקומי ביום הזה, אשר בו כלה זמן החכירה, רוחי שקטה בקרבי וגם חותני, בכוח אמונתו הגדולה והחזקה כסלע, התגבר וישא דומם את אשר נטל עליו. ואך הנשים לא התאפקו מבכי ותשמיענה תאניה ואניה.

– רב לך, מרים, למרר בבכי! – נסיתי לנחמה – האם לא אחת היא לנו לשבת פה או שם? הלא גם פה לא היה לנו הבית וגם שם לא לנו הוא. שכנים היינו פה ושכנים נהיה שם, ואלוהים יוכל להמציא לנו פרנסה רבה גם שם.

– נקל לך לדבר כזאת, – ענתה אשתי בבכי – כי אך ימים אחדים ישבת פה, אבל אנוכי נולדתי וגדלתי, וכל פנה יקרה בעיני. כל עצי הגן אשר על־יד ביתנו כאחים ואחיות נחשבו לי, עמם גדלתי, עמם שחקתי; ועתה הנה אעזבה כל אלה ואלך אל הבית החרב אשר בקצה הכפר השני, ופה ישב איש חרמנו והתענג על כל הטוב אשר הכינו ידינו.

– אבל השם חפץ באלה – נסיתי לנחמה בלשון האמונה.

– השם חפץ בכל אלה? – שנתה אשתי את דברי – השם חפץ שיהיה זיידיל אכזר ובן־בליעל למען ידכא אותנו? ואם השם חפץ בכל אלה – הייטב לי מזה?

בראותי כי אך הבל אנחמה, ואך הזמן המרפא לכל צער הוא יפיג ברבות הימים גם את צערה, עזבתיה לנפשה ואמהר אל העגלות להשגיח, כי ישימו הכלים במשטר ולא ישברו מאומה. חותני גם הוא הולך מעגלה לעגלה וימשש את הכלים, אך ראיתי כי לא ידע מה הוא ממשש, וכחולם בהקיץ לא הרגיש את אשר נעשה מסביב, מבלי משים עלה על לבבי גורל ישראל עמי, גלותו ונדודיו וימס לבי בקרבי. רע ומר לאדם אחד, למשפחה אחת, לשנות את מקומו אשר בו גדל, ומה אומלל הוא העם כולו, אשר בכל הארצות לגר יחשב ואך בית־מלון ימצא בחסד ולשעה, כי שגעון איזה נסיך יבנהו ושגעון נסיך אחר יהרסהו…

ורוח סערה תיליל מרה ותטלטל את השלג ברב כוח, ומסביב אך תוהו ובוהו, אך שלג כחול דק ימלא את כל האויר, עד כי בקושי נראה את העגלות בעמדנו על־ידן…

 

ר“ח אב תרל”ד.

דממת־מות שוררת בביתנו. האכרים לא ימלאו את הבטחתם אשר הבטיחו לנו מאז, כי לא יקנו מזיידיל מאומה, וכי אך אלינו יפנו תמיד. ואף כי הרבינו להחניף להם, ואף כי נתנו להם במתנה לטעום מייננו – הם את הכוסות הנתונות במתנה קבלו בסבר פנים יפות, ויודו כי היין חריף מאד ובכל־זאת אם תשיג ידם לקחת בכסף מזומן ימהרו אל זיידיל, כמו אבן השואבת תמשכם בכוחה אל המקום ההוא. ואך אלה האכרים אשר זיידיל אינו מאמין בהם יבואו אלינו לקחת בהקפה.

למרות רצוני תשלוט בי לפעמים אמונת הפאטליזם, בראותי כי השעה משחקת לזיידיל ואלינו תפנה עורף; הוא עולה מעלה מעלה במהירות נפלאה, ואנחנו נופלים מטה, מטה; בביתו תמיד שאון והמולה גם בעת הקציר, ואנחנו יושבים שוממים ושומעים לקול שריקות העכברים הרצים והמשתובבים בחדרים הגדולים והרחבים, כי אך שלושה מהם נתקנו למשכן לנו, והנשארים הם מעון לתוהו ושממון כמקדם…

אך מה אדבר על־דבר האכרים, ואחינו העברים גם הם החלו מעט, מעט לפנות עורף אלינו ולבקש קרבת זיידיל. בראשונה, בעבור השמועה כי זיידיל קם עלינו להורישנו, לבשו כל השומעים קנאה ויאמרו, כי אסור לצרפו למנין, כי הוא גרוע מעכו"ם, מרוצח; אך אחרי־כן, כאשר ראו כי הוא עושה חיל, סלחו לו ולא זכרו עוד חטאתו ויתרפסו לפניו. וכאשר קנה לו ספר תורה ויעש לו מנין בביתו – השתמטו אחד אחד מאתנו וילכו להתפלל אל זיידיל, עד כי חדל להיות “מנין” בביתנו. גם תופשי התורה: הרבנים והמגידים ושאר “כלי־הקודש” אשר אכלו ושתו מלפנים על שולחן חותני ויתפלפלו עמו בהלכה ואגדה – מיהרו עתה, כמדקדקים במצוות, לקיים מה שנאמר “רבי מכבד עשירים”, עשירים סתם נאמר, אף אם הם גנבים וחומסים…

ולא זה בלבד, כי רבים החלו להשפיל עוד את כבוד חותני, לעשות נחת־רוח לזיידיל בחיר־ההצלחה, ואחרי אשר לא מצאו בחותני פסול, אמרו לדון לחובה את פזרנותו ונדיבות לבו, כי בזה השחית, לדעתם, את נפשות העניים לדרוש נדבות גדולות, וגם לנפשו הרע, כי בזבז כל רכושו ועתה יצטרך בעצמו לנדבות.

עוד על זאת לא אתפלא, אם יחניפו לו אחדים אשר בצעם ומסחריהם ידרשו מהם לבקש קרבתו, אבל על זאת אתפלא, כי גם אלה אשר אין להם כל פניה יתפתלו ויחניפו לעשיר החדש, ובכל מקום בואו יקומו לפניו ויושיבוהו בראש, אף אם לא יקוו לקבל ממנו כל טובה. רואה אנוכי כי השקר והחנופה הם כמו אחד מצרכי האדם, לא חנופה על־מנת לקבל פרס, כי־אם חנופה סתם.

 

י“ב אדר תרל”ה.

חותנתי מתה. בעיני לא היתה האבדה גדולה, כי גם מלפנים לא נחשבה לאשת־חיל, ואחרי אשר יצאנו מבית המלון אבדה גם שארית בינתה, כי לבה היה צר מהכיל את התלאה הגדולה אשר מצאתנו, ועל־כן ישבה תמיד דומם, לא שתה לבה לכל הנעשה סביבותיה ותוסף בפניה הקמוטים והדלים יגון על יגוננו. אולם לחותני גדולה האבדה מאד: כעברי מבני הדור הישן לא הראה לרעיתו כל ימי חייה אותות אהבה וחבה יתרה, לא הרבה עמה שיחה ולא התהלך עמה לשוח, אבל בקרב לבו היתה אהבתו לה עזה מאד, וכאשר עזבה אותו – כמו יבש מקור חייו, כמו אבדה המטרה אשר בשבילה הוא חי. במשך ימים מעטים נכפפה קומתו, שערותיו הלבינו ואור פניו נדעך…

השרוי בלי אשה בימי־הנוער – שרוי בלי ברכה, ובימי הזקנה – קללה שרויה עמו…

לפעמים נראה לי כמו תתנוצצנה עיניו באור מוזר, ופניו ישתנו, יאדמו יצחקו ושפתיו תפתחנה, והוא מדבר גבוהה גבוהה, ברמזים וסודות על עולם הנשמות והמלאכים…

לפני חודש ימים והוא שכב על משכבו, ישן שנת הצהרים, ואכר אחד בא לשלם את חובו, ואני לא ידעתי את חשבונו, ועל־כן נאלצתי להעיר את חותני משנתו; אך שנתו חזקה עליו, ובקראי לו בקול לא התעורר, ואך כאשר נגעתי בו פעם ושתים פקח עיניו הכהות ויוצא קול מאפו, לא קול דברים כי אם קול נהם, ואחר קם ממשכבו ויאמר ללכת, אך רגליו מעדו ויחוג וינוע.

– הה, הה! – קרא חותני, ובנפלו אחור על משכבו פעם פיו ויקיא וריח אלכוהול נדף ממנו עד למרחוק…

החילותי מאז לשמור צעדיו ואראהו פעמים אחדות מתגנב בלאט אל החבית, פותח את הברז וממלא את הכלי יי"ש, ובידים רועדות ירים בחפזון את הכלי, יביט בפחד אל כל סביביו וישתה. לעתים הגה בשום לב במדרש פ' נזיר, קרא ובכה, ואחר סגר את הספר, חשב מחשבות, ובברכים כושלות ניגש עוד הפעם אל החבית וישתה, עד אשר הסתתרה בינתו ויפול כמת על משכבו.

היום מצאתי שעת־הכושר ובזהירות יתרה רמזתי לו, כי לא טוב הוא עושה, כי התאוה המגונה הזאת תשחיתהו.

– ידעתי בני, ידעתי! – ענה חותני באנחה – אבל מה אעשה והמשקה הארור הזה ימשכני אחריו בקסמיו, וכאשר יגיע ריחו לאפי – הנני מרגיש כמו מוקדי־עולם יוצתו בקרבי.

אחרי אשר דברנו הרבה מזה, הבטיחני, כי ישתדל בכל כוחו לכבוד את תאותו, ואולי גם להנזר מן היין, אך לא בפעם אחת, כי־אם לאט־לאט. היקים את דברו? – ימים יגידו.

 

חוהמ“פ תרל”ה.

מעת אשר חדל ה“מנין” להיות בביתנו, התפללנו ביחידות, לדאבון לב חותני, אשר היה רעב ל“קדושה” ול“ברכו”. מובן מאליו, כי לא עלתה גם על דעתו ללכת אל איש חרמנו להתפלל בצבור. ומה השתוממתי בשמעי מפי חותני בראשון לחג, כי נכון הוא ללכת אל “המנין”, אל זיידיל.

– מה תדבר? – שאלתיו בתמהון – אתה אל זיידיל?!

– לא אל זיידיל אנוכי הולך – ענה חותני ברוח קרה – כי־אם אל “המנין”. הן גם בעיר יקרה כי יבואו שונאים להתפלל ב“מנין” אחד, ומדוע אחשוך פה את רגלי מלכת אל ה“מנין”, יען כי שונאי נמצאים שם?

– אבל איך תוכל להביט בפני השודד ההוא? – הוספתי לשאול.

– מדוע לא אוכל להביט בפניו? – אמר חותני בשחוק תם – האנוכי עשיתי לו עול או באתי עמו בריב? הוא גמלני רעה ולו הבושה.

ובדברו לבד בגדו העליון ויקח אתו טליתו וילך.

לא שאלתיו: איך תתן לו גאותו ללכת שמה? איך לא יבוש להראות את שפלותו ועניו, במקום אשר שודדו ישגה ויעשה חיל? לא שאלתיו כאלה, יען ידעתי, כי בעיניו אין מקום לשאלה כזאת. גם מלפנים הצטיין במדת ההכנעה ולא ידע גאוה, ומאז החל לתת בכוס עינו היה שפל בעיניו, גם נבזה ונמאס…

בשעה השנית אחר הצהרים הביא אותו הלל הסופר יחד עם אחד האכרים הביתה כמעט בלי רוח־חיים. החג נהפך לנו לאבל, כי נבהלנו בראותנו את פניו, והם נהפכו לירקון, וכל רשמיהם התעותו ונשחתו… הלל ספר לנו, כי שם קראוהו לתורה “שלישי” ואחר כבדוהו להתפלל מוסף לפני העמוד. חותני אהב את “החזנות” תמיד, ואם גם הסתיר את תאותו הנבערה הזאת, בכל־זאת נחוץ היה לו לעתים להריק את מנגינותיו מקרבו. אפס כל עוד אשר הוא היה אדוני ה“מנין” וכל טוב ה“עליות” והחזנות בידו, לקח לעצמו אך מעט מזער, והנותר חלק בעין יפה לבאי ה“מנין”; אבל עתה, אחרי שלא היתה “פת בסלו”, גברה תשוקתו ל“חזנות” ביתר שאת, ועל־כן שמח מאד לחלק היפה שעלה בגורלו, וישכח את כל הרעה אשר עשה לו זיידיל ומקרב לב סלח לו. ואחרי אשר רחב לבו מחדוה ועונג, לא סרב לזיידיל ולאשתו ל“קדש” בביתם וישב אל השולחן, וזיידיל הראה לו נדבת לבו וימלא את כוסות לרגעים ביין־שרף חריף, והוא שתה עד כי לא יכול למוש ממקומו.

ראיתי כי תהום רבה נפתחה תחת חותני, כי לא ירד מנכסיו וגדולתו, כי־אם נפל מהם נפילה עמוקה…

מהרנו אחר רופא ובעמל רב השיב אליו נפשו, אך עוד היום לא יוכל לקום ממשכבו.

אמנם זיידיל יחוג עתה חג הנצחון, ישמח ויריע, ולנו היה החג לחגא וערבה כל שמחה.

 

כ' בעומר תרל"ה.

חותני קם ממשכבו אחר הפסח, אך לא שב עוד לאיתנו, אולם עלינו להודות על הרעה, שעל ידה חדל משתות, כי חזקה עליו פקודת הרופא לבל ישתה.

פקיד הנסיך בא היום אלינו. עד עתה לא חדל לדבר שלום עמנו, בכל פעם אשר פגש אותנו, כמו לא קרה דבר, אך אל ביתנו לא בא.

– הה, תנחום! – התיפח הפקיד – מאז יצאת מבית־המלון אין שלום לי. הנוחם יאכלני תמיד כעש, בראותי כי איש נבל וריק יושב על מקומך. האמינה לי, כי גם לפני הכוהן התודיתי בשנה הזאת… אולם אקוה, כי עוד מעט ויבוא יומו. אנוכי דברתי גם עם הנסיך עליו, וגם הוא מתחרט על אשר עשה לך.

אף כי ידענו את הפקיד ואת שיחו, בכל־זאת באו עתה דבריו כטל תחיה בעצמותינו. מי יודע? – אמרנו לנפשותינו – אולי באמת התנחם על אשר עשה, כי מחותני היה יכול לקחת שוחד יותר מאשר הוא לוקח עתה מזיידיל. גם בקנה רצוץ יסמך האיש עת תמוט רגלו.

מ' בעומר תרל"ה.

הפקיד יבוא אלינו תדיר, יבטיח לנו “הרים וגבעות”, וחותני מרבה לשתות עמו…

– גרש־נא את הבליעל הזה! – קראתי היום אל חותני.

– את מי? – קרא חותני משתומם.

– את מי? את הפקיד! – עניתי – הן לא יועיל לך כי־אם יחבל את נפשך…

– גרש, גרש!… – קראה אשתי בחרי־אף – לדעתו נחוץ לגרש כל הבא אל הבית, ואז מאושרים נהיה. הן שמענוֹ לעצתך וגרשנו את זיידיל ונביא עלינו שואה. לו גרשנו אותך בפעם הראשונה, כי אז לא באתנו כל הצרה הזאת.

– ובמה אשמתי אנוכי? –

– במה אשמת? – קראה אשתי – הן עד אשר באת אל ביתנו התענגנו על רב טוב, ואחרי בואך אלינו התהפך עלינו הגלגל; אין זאת כי אם בגללך באה מארה בביתנו, כי “שלים־מזל” אתה, גבר לא יצלח, אך לקלקל תוכל ולהיטיב לא תדע…

מי מלל לי לפני שלוש שנים, כי מרים תדבר באזני כדברים האלה?…

אמנם מלפנים היה העולם אחר, האשה היתה אחרת וגם אני אחר הייתי: העולם היה מלא פרחים, מרים היתה מלאה אהבה, ואותי נשאה התקוה קלת־הכנפים ותרימני אל על; ועתה הפרחים נבלו, האהבה התקררה, כנפי התקוה קצצו, והיא זוחלת על גחון.

 

י' סיון תרל"ה.

זיידיל שמע כי הפקיד הולך אלינו תמיד ויירא מפנינו ויחבל תחבולות להסיר את לב הפקיד מאחרינו ולא הצליח. חותני ורעיתי ישתעשעו בתקוה טובה, כי עוד מעט ונשוב אל מקומנו וכבודנו הראשון…

מי יתן והיה!… אולם אנוכי מסופק מאד: רבים, רבים הם היורדים, והעולים אך מעט, מתי מספר…

 

י“ג סיון תרל”ה.

ימי התקוה לא ארכו. במוצאי חג־השבועות בלילה מילא העשן פתאום את כל הבית וישם מחנק לצוארי. קפצתי מעל משכבי ואקרא בקול איום: “שרפה! שרפה!” אשתי הקיצה כרגע ותקח את ילדינו ותנס כמעט ערומה, ואנוכי לקחתי את הארגז אשר בו נשמרו כלי־הכסף והצלתי מעט מרכושנו. בצאתי ראיתי והנה כבר אחזה הלהבה חלק גדול מהבית… אשתי וילדי היו בחוץ. דרשתי לחותני ויודע לי, כי הוא עודנו שוכב בבית, ואקפץ והנה הוא סרוח על משכבו כבול־עץ ואקחהו על זרועותי ואוציאהו. גג הבית אחר לנפול עד צאתי מתחתיו, ואך לשון אש שלחה בי ויחרך שער ראשי וקצה זקני וידי נכוו מעט.

אכרי הכפר נזעקו לבוא לכבות את הבערה, אבל לא יכלו לכבותה, והבית נשרף עד היסוד.

שעות אחדות התגלגלנו על הארץ, אך המטר אשר החל לדלוף הזכירנו, כי עת לבקש לנו מחסה ומסתר, ואלך אל הכפר ואמצע אוהל רעוע אחד פנוי; ואדוני האוהל, אכר זקן, נאות לתת לנו לשבת בו וגם רתם את סוסו ויבא את שארית חפצינו, אשר הצילו האכרים מתוך השרפה, ונשכב שם באוהל על הקרקע, כי ספסל ומטה לא היו לנו.

מכירינו וידידינו, אשר בגדו בנו להחניף לזיידיל עוכרנו, עתה, לשמע האסון אשר קרנו, מלאו עלינו רחמים, וימהרו להביא לנו לחם להחיות נפשותינו.

 

כ סיון תרל"ה.

השרפה אשר השחיתה את פליטת רכושנו, הביאה רוח והצלה לחותני, כי אחרי אשר החביות המלאות יין לא היו עוד נגד פניו, חדל משתות לשכרה, והעוני והלחץ עוררוהו לעבודה ומעשה.

– לה' הישועה – אמר חותני באמצו את לבו – נצא נא מהכפר ונבוא אל העיר… ”משנה מקום משנה מזל", שם בעיר… חיים אלפי אחינו וחיינו גם אנחנו בתוכם. שם נשכור לנו דירה וחנות בפרבר, אשר דרך בו יבואו האכרים מכלפינה וסביבותיה בכל יום השוק, והמה מכירינו יסורו אלינו וקנו ממנו את כל הנחוץ להם וימכרו את אשר יביאו למכור, ונמצא, אם ירצה השם, מחיתנו גם שם. ולפי דעתי – הוסיף חותני בלחש, כמו ירא להוציא הדברים מפיו – אין רע אם נקח מיד זיידיל איזה סך כסף והיה לנו לסחור בו. זקן האכרים אמר לי, כי ברצונו גם מעתה לתת לנו הכסף אשר אמר לתת לנו אז.

– חלילה, חלילה! – קראתי בכל לבי – טוב לי לפשוט נבלות, לנקות ביבין, מהתגאל בכסף השודד ההוא.

– קשה־עורף אתה, בני! – אמר חותני בשחוק מר – אבל ירא אנוכי פן יאמרו עלינו, כי דלים גאים אנחנו.

– “לדידהו הוי מומא ולדידן לא הוי מומא” – עניתי גם אני בשחוק – לדעתי טוב דל גאה מעשיר מכחש.

 

ר“ח תמוז תרל”ה. פרבר העיר…

עשיתי כדבר חותני, שכרתי לנו מעון וחנות, ובמכרי את כלי־הכסף אשר הצלתי מהשרפה, הבאתי אל החנות מכל הסחורות הנחוצות לאכרים, ונהי ליושבי כרך.

רוב יושבי הפרבר מתפרנסים מהפרוּרים אשר האכרים משליכים להם. לכל איש חנות פתוחה ובה מאזנים על־פי דרך הנסתר… כולם יושבים איש בפתח חנותו ועינם צופיה אל הדרך, אל מרחבי הארץ, וכמו יבקשו לחדור בעד מסך־השמים: אולי תבוא משם פרנסה, אבל אך תוהו־ובוהו מסביב, לא נראית רגל איש, ומקור הפרנסה סתום וחתום, נעלם ונסתר… פתאום והנה, האח! עגלת אכר תראה משרכת בדרך העולה העירה ועליה שק מלא… אדון העגלה הולך בגאון וגאוה על־יד עגלתו, שורק בשפתיו ומכה בארץ בשוט אשר בידו, נפשו מלאה דשן ושקט ושלוה בלבבו, ולבבות אחינו בעלי החנויות הולמים כהולם פעם רוחם סוערה: אל מי מכולנו יפול השק המלא הזה? – ישאל כל אחד לנפשו; מי הוא המאושר אשר יעלה במצודתו עשרים או שלושים פרוטות? וכמו בכוח אבן השואבת יתנשאו כולם ממקומם וילכו לקדם את פני השק הנכבד…

– אלי תבוא, בן־חריטון! – יקרא איש אחד – הלא אנוכי מכירך, מיודעך מאז.

– אלי תבוא! – יקרא אחר – חצקיל יונך, כי מאזני מרמה לו.

– אנוכי אתן לך חמשים קוֹפּיקות בעוד הפּוד –

– חמשים ושתים! –

– חמשים ושלוש! –

– גם כוס יין אתן! –

– שתי כוסות! –

ובעוד כולם צועקים ומתחרים ומחרפים ומתקוטטים איש באחיו, וחצקיל ניגש ובזרוע כוחו הרים את השק מעל העגלה וישימהו על שכמו וירץ אל חנותו. ובידו השמאלית הדף את אחד החנונים אשר אמר להחזיק בשק.

– אם לא תתן לי חמשים וחמש קופּיקות תשיב לי את השק אל העגלה, – אמר האכר בשחקו בכל פה על מעללי החנונים ודברי גדופיהם.

– אל תירא, בן־חריטון! – אחת דברתי כי אתן ודברי לא אשנה.

ובעת הזאת שער התבואה חמשים קופ' הפּוּד, לפי הידיעות החדשות אשר באו מליבוי, כי הוזל השער מאד ואין דורש ומבקש לתבואה. אך יושבי הפרבר לא ישימו לב לשער התבואות, ותמיד יוסיפו על המחיר אשר הם מקבלים בעצמם מידי הסיטונים, אולם כבוא האכר אל החנות, יסובבנו החנוני בקסמיו, ילחש עליו, יכרכר לפניו כרכורים רבים ויצליח להוריד את המחיר מדעת האכר ושלא מדעתו, ואחר כל אלה ישמח אם לא יפסיד.

– אמנם במקנת התבואה לא ארויח מאומה – יחשוב החנוני בלבבו – אבל תחת זה ארויח בעלי־טבק או במלח אשר יקנה ממני. ואם לא ארויח בפעם הזאת, ארויח בפעם אחרת; ומלבד זה מה אעשה אם לא אשלח ידי במסחר? עכשיו, לכל־הפחות, יש איזו תקוה… כך חושב כל אחד את חשבונות מסחרו, וסוף סוף רק לעתים רחוקות תפולנה לתוך כיסם הריק אילו פרוטות…

והאכרים בזמן הזה יודעים את כל הלכות התגרנות לכל דקדוקיהן ומנצלים את העברים בערמומיותיהם; על־כן כל יושבי הפרבר עניים מרודים הם ועבדי־עולם לאכרים שכּוֹרים מצד אחד, ולסיטונים מצד שני, וכמו שקשה להם לקנות כן קשה להם למכור.

אנוכי לא אוכל להתחרות עם בני הפרבר, כי העסק הזה תועבה היא בעיני, ומלבד זה המה מלומדי־מלחמה מנעוריהם במלחמת־הקיום: חרב־פיפיות בפיהם וקסמים בידם, ואני לא הסכנתי בזה מעודי, על־כן אני יושב תמיד בפחי־נפש על־יד החנות ורואה את עלילות בני־עמי, ענים ושפלותם, שומע את קללותיהם וחרפותיהם, דבותיהם ורכילותיהם, ולבי נשבר בקרבי על צרותי, על צרות בני ביתי, על צרות אחי המלקטים גרגרים בין טלפי סוסים להחיות נפשם, ושמחים שמחה גדולה במצאם את הגרגרים האומללים האלה, כמו אך הם תעודתם בחיים, כמו אך הם יכלכלו בקרבם את אושר נפשם; כי חופש, כבוד, יופי נתונים לעמים אחרים, לנו אין חלק בהם, ועינינו אך אל הפרנסה, אל האגורה תלויות תמיד… ככה יושב אני תמיד בטל ומשומם: הימים עוברים והחנות מתרוקנת, כי כאשר נמכר מעט סחורה מהחנות, והיה לנו הכסף לכלכל את ביתנו בלחם צר, וסחורה חדשה אין במה לקנות.

 

ג' תמוז תרל"ה.

ישבנו בפרבר כל עת אשר יכולנו לשבת, התנחמנו בתקוה טובה כי עוד מעט תשוב תשלח לנו השמש מקוי אורה, עד אשר אכלנו שארית כספנו ורכושנו, ועתה החלטנו לעקור דירתנו מן הפרבר, למצוא לנו מדור בעיר על־יד השוק, לא דירה רחבה בקומה השניה, כי־אם מעון צר באחד המרתפים.

הלאה היחש והכבוד! הלאה הבושה והאיסטניסות! אביונים אנחנו ככל האביונים הרבים כילק והשוכנים במרתפים אשר במבואות המטונפים הסמוכים אל השוק. כמוהם נעבוד וכמוהם נתפרנס. אני ואשתי נצא השוקה ונסחר בתרנגולים, בביצים, בחוּטים ובשערות החזיר ונחיה את נפשותינו.

– האמנם אין לך מוצא אחר לפרנסה, מלבד המסחר הדל והשפל הזה? – התלוננה אשתי – מדוע לא תבקש לך תלמידים?

– עוד חזון למועד – עניתי לה בהתול מר – “למות ולהיות למלמד לא נאחר לעולם”, ננסה את התחבולה האחרונה לסחור בשוק, אולי נוכל לפרנס בזה נפשותינו ולא אצטרך לשום נפשי כעפר, להתבזות ולבקש תלמידים…

– אבל מי ישמור את הבית ואת הילדים בעת אשר נהיה בשוק?

– אביך –

– הלא הוא יושב בבית־התפלה עד אחר חצות היום, ואז כבר תכלה רגל מן השוק –

– נבקשהו כי ישוב מיד אחר תפלת ותיקין וילמד שיעוריו בבית –

– אוי לי אם אשמע בקולך ואוי לי אם לא אשמע – אמרה אשתי באנחה.

 

י“ב כסלו תר”ם.

שקט ודממה בחדר מעוני. אשתי עמלה כל היום בשוק, הקור אכל אותה, ועל־כן היא שוכבת עתה על מצעה הקשה (כרינו וכסתותינו כבר נמכרו רובם) לבושה בגדיה המגוֹאלים ותישן, ועל ידה תשכב בתי הקטנה בחתוליה ויונקת מדי אמה הצומקים. בני הגדול ישן על הרצפה, על בלויי סחבות, ולרגעים יזדעזע ויתקפל למען יחמו אבריו איש מרעהו, ושתי בנותי שוכבות היום על המטה. מלפנים שכבו גם הן על הרצפה המכוסה רפש, אך הקדחת אחזתן ועל־כן השכבתין במטתי. אמנם הטחב מלא את כל החדר אדים רעים, אבל, על המטה, לכל הפחות, הקור איננו גדול כמו על הרצפה. אנוכי לא אוכל לשכב מאפס מקום… עוד מאושר הנני, כי יש נפט במנורה והנני כותב לאורה…

הנה שתי בנותי שוכבות על מטתי וישנות. הגדולה בת חמש והקטנה בת שלוש. אור הלבנה יתגנב בעד החלון הקטן והמכוסה פרחים לבנים, מעשה ידי הקור, ויאר את פניהן הדלים, את לחייהן השקועות והאדמדמות מאש־הקדחת. לרגעים תתהפכנה מצד אל צד, תשימנה צפרניהן בראשיהן הצרועים או בבשרן, שעליו כתנות קרועה ושחורה כפיח…

מלפנים הקפידה אשתי על הנקיון מאד, אבל עתה אי־אפשר לה להקפיד: המעון צר ובמרתף כל הבא יביא ברגליו מעט שלג והשלג ימס והיה לרפש, הילדים רעבים וערומים ולא יוכלו לצאת החוצה גם לעת־הצורך, והיא כאתון עמוסה תמיד במשא כבד, תמיד טרודה בדאגת הפרנסה, תמיד תבקש לחם, ובבואה בערב עיפה ויגעה עליה עוד להסיק את התנור ולהכין איזה תבשיל. התוכל אחר כל אלה לשים לב לנקיון? רב לה אם פעם אחת בשבוע, בערב השבת, תנקה מעט את הרצפה ביעה ותרחץ את ראשי הילדים.

קראתי באיזה ספר, כי באנגליה הוצע פעם אחת, כי לא יתנו רשות לעניים לקחת אשה, וההצעה לא נתקבלה… בעיני יפלא מדוע לא קבלוה? הלא היא איננה מתנגדת אל השכל הישר. הן הכל נאסר לעני: אסור לו ללבוש בגד חם ושלם בימי החורף, אסור לו לאכול מאכל בריא, אסור לו גם לשאוף אויר בריא, ומדוע לא יאסרו עליו גם הנשואים? – אולי יען כי חיי המשפחה לעני אינם דבר של תענוג כי־אם ענוי, ולהתענות חוב הוא לעני כל עוד נפשו בו…

– יצחק, מדוע תאחר כה לשבת? – יקרא אלי חותני.

– יען כי אין לי על מה לשכב –

– אנוכי אקום ואלך אל בית־המדרש ל“חצות”, ואתה שכב על מקומי.

 

ד' שבט תר"ם.

היום בבוקר הייתי בבית אחד ממכירי לרגלי איזה עסק, והוא עכבני בביתו כשעה ומחצה.

שמה שמעתי בשורה טובה, כי זיידיל עוכרנו ברח מן הארץ, כי גנב את המכס בבית־משרפות היי"ש ויתפש, וידע כי ישא עונש וימהר להמלט.

זה כבר לא פעם לבי מרגש שמחה, ועתה לשמע הבשורה הזאת כמו חיתה רוחי. “אכן יש אלוהים שופטים בארץ”, קראתי בכל לבי. האיש אשר הגלנו מביתנו וישרוף פליטת רכושנו (להשערה הזאת, כי זיידיל היה המבעיר, היו ראיות רבות, אך לא עדות ברורה) לא ישב עוד שאנן, לא יתענג עוד על רב טוב, ולא יתפאר עוד כי עשה וגם הצליח.

בשובי אל משכני מצאתי הדלת סגורה, וקול צעקת הילדים עלה באזני מתוך הבית. מהרתי אל החלון ואראה, והנה עריסת בתי הקטנה הפוכה, הילדה שוכבת על הארץ וצועקת, ושאר הילדים מתמוגגים בדמעות ואין איש עמם. בראותם אותי, הרימו עד למרום קולם, ושועתם פלחה כחץ לבי. הלכתי אל אחד השכנים ולקחתי מפּץ, ואשבור את המנעול ואבוא, והנה כולם שלמים, רק מאף הילדה הקטנה יצא דם, כי נפצעה בנפלה מן העריסה. דברתי על לבם, העברתי בידי על לחייהם הצנומות והמגוֹאלות מבכי, ותשב רוחם אל קרבם וישובו אל משחקיהם…

אך אנוכי כרעתי תחת סבל מצוקותי, ושמחת הנקמה לא לקחה עוד את לבי… מה תוסיף לנו מפלת אויבנו, אחרי אשר כלה חציו בנו? הנבנה בית־המקדש באבדן ממלכת רומא? אומללים אנחנו כמו שהיינו ופצעינו לא נרפאו!…

– כל הצרות תבואנה על ראשך, איש אוני! – קראה אשתי בבואה אל הבית רועדת, ופניה הלבינו כפני מת. – בראותי את הדלת פתוחה אמרתי: כי שודד בא הביתה ויהרוג את הילדים, ויגנוב את שארית כלי־ביתנו. קשה אנוכי מברזל אם לא יצאה נשמתי כרגע מפחד פתאום.

בפעם הראשונה שמעתי קללה מפי אשתי, אך אנוכי לא חשבתי זאת לחטאה, בדעתי כי נפשה מרה לה, ואמהר להצטדק לפניה ולספר לה כל אשר קרה.

– ומי אשם בכל זה אם לא אתה? – הוסיפה אשתי בתלונה – אתה שמתני לתגרניה, ותאלצני לעזוב את הילדים לבדם בבית. הלא גם אתה יודע, כי קשים מזונותינו יותר מקריעת ים־סוף והיום יום השוק, ואמרתי: אלכה אולי יקרה לפני להרויח מאומה. הן אתה, “שלים־מזל” שלי, גם בהתהלכך בשוק לא תרויח מאומה, ומה גם בלכתך אל מכיריך להשתעשע עמהם.

– ואיפה היה אביך? –

– זלמן השמש בא וימשכהו אחריו ללכת לברית־מילה. אנוכי אמרתי לו כי אי־אפשר לאבי לעזוב את הבית, אך הוא אמר כי יהיה מוּחרם מ' יום אם לא ילך לסעודת־מצוה. –

– זלמן זהיר מאד לשמור ולעשות תורת בכּכוּס – אמרתי בשחוק מר.

– יום יום הוא הולך לברית־מילה – התלוננה אשתי – ומשם הוא שב ושוכב כבול עץ עד הערב. במה הרבינו לחטוא כי ייסרנו אלוהים ככה.

– צרעת נושנת היא – אמרתי באנחה – אך לימים אחדים קרם עליה עור ועתה התגלתה עוד הפעם.

– יהי מה – אמרה אשתי בהחלט – ואנוכי לא אוסיף עוד לעזוב את הילדים לבדם בבית. טוב לי, כי ימותו ברעב מאשר ישברו איש קדקוד רעהו.

וגם מלאה אשתי דבריה ואהי אנוכי המשתכר והמפרנס ואך לפעמים רחוקות השתכרה אשתי מסריגת גרבים או מעשותה לעשירים פתים מקמח חטים כתבנית דוחן.

*

וזה אשר כתבתי לרעי נ. על שאלתו אשר שאלני: מדוע לא עניתיו על מכתבו:

ידידי יקירי!

הזכרתני, יקירי, את דברי גטה: “היום ארוך כה, אין מפריע להרהורים, ותמונות הנוף הנהדרות אינן מרחיקות את רוח השירה, ולא ולא, אדרבה: הן מעוררות אותה, ובלוית תנועה ואויר חפשי – תרבה תחיש היא את דרכה”.

אך לוּ ישב גטה במשכני הדל, אשר המנורה הקטנה תפיץ בו אור כהה ועמוד עשן עולה ממנה; לו שאף אל קרבו את האדים הממלאים את הבית מליח הכתלים; לו שמע כמוני יללת הילדים הערומים והרעבים וקללת אשתי העומדת על־יד התנור הקר ומקללת את עצמה, מקללת אותי ואת ילדיה, מקללת את העולם כולו – לו שמע כזאת, כי עתה נאלמה גם בת שירתו ואבדה.

היא מקללת… ומדוע לא תקלל? זה שלושה ירחים אין כתונת על בשרה, גם לא תוכל לצאת החוצה, כי מנעליה נקרעו, ובגדיה, שארית מחמדיה, אשר קבלה ליום כלולותיה מאביה, נתונים בעבוט והרבית אכלתם. וכמוה גם ילדיה רעבים וערומים; אך האנוכי אשם באסונה? האם התעצלתי לבקש פרנסה? כבר שמתי פני כפני הכלב, הסירותי את הבושה מעליהם, הנני סובב הולך כל היום בשוק לקנות מעט שערות החזיר, מעט כמהין יבשים, מכנסים בלים, כאחד התגרנים הבזויים, אבל חפצי בידי לא יצליח, וכמעט תמיד הנני שב הביתה בידים ריקניות.

– מדוע משה’קה, יוסי’קה, בריל, שמריל, הולכים וקונים ומוכרים ומרויחים ומתפרנסים ואף כי בלחץ ועוני, אבל מתפרנסים, ואתה “שלים־מזל” שלי תשוב תמיד ריקם – תגער בי אשתי – הלאכול באת? תאכלך התולעת! מה אתן לך? – “שברון לבי”!

– מה אעשה, מרים, הם מלומדים מנעוריהם, ואנוכי לא למדתי התורה הזאת – תורת החנופה והפתוי.

– אתה חפץ להיות צדיק מכל באי־עולם… אבל מה נעשה והעולם נברא כמו שנברא, ואנחנו צריכים לחיות בו כפי מה שהוא דורש? לנו, נמלים, אי אפשר לשנותו. כל בני־האדם יונו איש את רעהו: התגר את האכר והאכר את התגר ושניהם את האומן והאומן את שניהם ובדרך זו כולם מתפרנסים. קניתי לי מנעלים בעד שקל אחד, לבשתים יום אחד, והנה נראו ראשי אצבעותי מחרכי המנעלים; קניתי קמח דגן והנה מעורב הוא בקמח שעורים. כך כולם עושים, ולמה לנו להיות צדיקים יותר מכולם?

אל תאמר, יקירי, כי מעודה בחרה בדרך האונאה, יסוד התגרנות, חלילה! ידעתי ברור כי בקרב נפשה פנימה תמאס בה גם עתה: אבל העוני נגע עד נפשה, קרביה יהמו ויחמרו, על־כן תשפוך את מרירות לבה בקללות נמרצות, על כן תדבר תועה על חוקי הצדק ותרמוס את היושר ברגליה.

ואחרי אשר מחזות יפים כאלה יסבוני, האוכל לקחת עט בידי לשעשע את נפשך? ואם גם אחגור שארית אוני ואשב לכתוב, הלא למרות רצוני יתפרצו מעט דברי קינה, יגון ואנחה, אשר ימלאו את כל חדרי לבבי, ולמה להבל איגע? החסרי קינות אנחנו, כי אבוא להוסיף עליהן עוד? הן כל מחזורינו, סליחותינו, תפלותינו, שירותינו וספורינו אך קינה אחת גדולה, אך אנחה אחת גדולה, אך אנחה אחת נוראה! “גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו”, זאת היא ראשית הקינה הגדולה הזאת וממנה תסתעפנה כל קינותינו ואנחותינו. לא ישבנו בארצנו ועבדנו את אדמתנו, כי אז לא היתה לנו כל הקינה האיומה אשר תתפרץ מלב אומתנו זה אלפים שנה, ואז אולי לא היית קורא גם את דברי המרים אשר, למרות רוחי, יצאו מעטי במכתב הזה…

 

י“ז אדר תר”ם.

זה שני שבועות אנוכי רואה תמורה בביתי ועד היום לא ידעתי סבתה. מאז חדלה אשתי ללכת אל השוק דלותי מאד, כי באמת תגרן לא יצלח אני, והנה פתאום מצאה אשתי כסף לתפור כותנות לנו ולהילדים, גם מאכל שולחננו הוטב מעט. שאלתיה מאין לקחה כסף, אך היא ענתני במלות מקוטעות, וכאשר החילותי להאיץ בה, כי תגיד לי בשפה ברורה, קראה בכעס: – למה תשאלני, “שלים־מזל”? רב לך כי שמתני לכובסת ולעובדת עבודת־פרך? ומה אתה דורש ממני עוד?

וביום הזה ואנוכי שבתי מן השוק ואראה והנה חותני הוציא מכיסו מטבעות רבות וישימן על השולחן. בבואי נבהל מפני ויאמר לשים את הכסף בכיסו, אך אחרי־כן נחם ממחשבתו ויחל למנות את הכסף. כאשר הפצרתי בו להגיד לי מאין לקח את הכסף, ענני בשחוק:

– למה אכסה ממך, והוא לא גנוב עמדי? –

– הפשטת ידך לקבל נדבות? – שאלתיו חרד.

– חלילה! כי אם בהיותי קרוא לחתונה או לברית־מילה, יקבץ זלמן השמש למעני מהקרואים. חצי הכסף יקח לו בעד טרחתו וחצי יתן לי. כן הוא עושה תמיד ובעיני אין עול בדבר הזה: הן אני וילדיך אינם מרויחים מאומה, וכל עול הפרנסה מונח עליך ועל בתי המפונקה, ואני רואה כי עמלכם לא יספיק לכלכל גם את נפשותיכם, ומה גם את נפשי ונפש הילדים. ומה בכך אם אני מקבל בדרך כבוד על־ידי השמש?

– ולתכלית זאת יקראך השמש לכל חתונה וברית־מילה שלא מדעת הבעלים, האף אין זאת? – שאלתי בחרות אפי.

– ומה מני יהלוך אם כדברך כן הוא? למה לי לחקור אם רצויה כונתו, אחרי שמעשיו רצויים, חי נפשי כי לא אוכל לרדת עד סוף דעתך. הנך מתנפח כתרנגול הודי ומתגאה בעוד אשר קיבתך ריקה. הנח, בני, הגאוה לעשירים היושבים בעליות מרוּוחות ואוכלים מעדנים לשבעה. אך לא לנו אביונים ללבוש גאות. תכשיט כזה לא יכסה קרעי בגדינו ולא ישבור רעבוננו.

– כן דברת, אבי! – קראה אשתי – הוא “השלים־מזל” לא יחפוץ לבקש פרנסה ככל אדם ובגאותו יאבד.

– האנוכי אינני חפץ לבקש פרנסה? – קראתי בכל לבי, לו יכולתי למצוא מחיתי מעבודת נושא סבל, כי אז עמדתי בכל יום יחד עם כל ה“יחפים” השכורים על השוק לבקש עבודת־פרך, אבל העבודה ההיא מפרכת כל הגוף ואינה מביאה שכר, כי אם די להחיות נפש אחת בדוחק.

– ומדוע לא תבקש לך תלמידים? מלמדים רבים חיים בנחת, אף אם לא בעושר, ואתה לא תחפוץ לעשות כמוהם גם בעת אשר כמעט גוועים ברעב. הן לו אך תחפוץ, כי אז כל הגבירים נתנו על ידך את בניהם. עוד ראשך לא ריק מכל חכמה ודעת. לו חפצת כאשר יכולת, כי אז לא היינו אומללים כיום הזה.

– הנני לעשות חפצך! – אמרתי לה אחרי דומיה רבה – אבל הבטיחוני כי לא תטנפו ידיכם בכסף־נדבות.

– הוי כסיל ובער! המרוב כל הננו מביאים את התועבה, כסף־הנדבות, אל ביתנו? לו יכולתי למצוא לחם צר ומים לחץ מיגיע כפי, כי עתה לא עשיתי זאת, יסר יסרני יה להיות אומללה מכל הנשים. אין זאת כי־אם עוונותי רבים וגדולים מאד…

 

י“ב תמוז תרמ”ה, אחר חצות הלילה.

זה כחמש שנים אשר עבודת המלמדות עבודתי. מצבי החמרי הוטב מעט, מלפנים רעבתי, ועתה לחם צר לא יחסר לי, אבל נפשי דואבת עתה יותר מאז: מלפנים עני הייתי, אבל איש ישר, עלוב ולא עולב, נפשי היתה טהורה כבור, ועתה נכתמה, מוראה ונגאלה… בעד פתותי לחם מכרתיה, בזיתיה, השחתיה… ולמי אני עושה עול? לא איזה שקלים אני גונב מגביר, אשר בעיניו כמוהם כאין, כי אם את החיים ואת הטוב הנני גוזל מילדים רכים ונקיים; לא ממון אני חומס, כי־אם נפשות, נפשות זכות וטהורות! לא אדבר על הענויים הקשים אשר אתענה בהם, בהשפילי את כבודי ללכת לקבץ התלמידים בין הזמנים, בשמעי דומם מפי האבות הבורים חוקים ותורות איך ומה ללמד את התלמידים; לא אדבר על הבזיון והחרפה אשר אנחל בבואי על שכרי, אשר בעיני האבות נחשב כחסד וכנדבה – כל המכאובים הללו כאין המה נגד המכאוב הגדול, אשר יחדור אל תוך לבי מסדר הלמוד…

סדר הלמוד! הלזה יקרא סדר? לא, לא סדר יקרא, כי־אם בוקה ומבוקה ומבלוקה! סדר כזה ישרור בתופת, באבדון, במקום אשר תיוּסרנה נפשות חטאות על כל מעשיהן הרעים. וגם אני כאחד משדי שחת הייתי ואומנתם תפשתי, אך לא ליסר רשעים מתים, כי אם לענות צדיקים, ילדים חיים שלא חטאו ולא פשעו… הנערים הלומדים בחדרי לא שוים הם בשנותיהם ובלמודם, אחד ילמד גמרא, השני נביאים אחרונים, השלישי נביאים ראשונים וכן הלאה. אך כשעה ביום אלמד עם כל אחד ושאר היום עליהם לשבת בטל. בראשונה, בכלותם את למודם, קראתי להם דרור לשחק בחצר ככל אות־נפשם, אך עד מהרה נודע הדבר בעיר, (לאסוני ראו כי אחד מתלמידי העיף נחש עשוי מנייר למרום…) ויבואו אדוני ויעידו בי, כי אם אוסיף לתת לבניהם ל“השתובב” בחצר לא יוסיפו עוד לשלחם אל “חדרי”. נסיתי לדבר על לבם ולהבינם, כי ארע לנפשות הילדים אם אאסור אותם כל היום אל השולחן, אבל הם לא הטו אלי אוזן, כי לפי דעתם אם ינתן לילדים להשתעשע לא ישימו לבם ללמודים.

רגע אמרתי: לא אעשה דבר נגד היושר והצדק, אעזבה את ה“מלמדות” ויעבור עלי מה, אך כרגע זכרתי את אשתי וילדי וכמו שמעה אזני צעקתם ללחם וימס לבי ומעי המו… בקשתי לי “הוראת התר” ואמרתי לנפשי: הן גם אם אעזבה את המלמדות לא ינצלו התלמידים מרעה, ואם כן טוב טוב להם, כי יתענו תחת ידי, לכל־הפחות, אנוכי אקל מעליהם את עולם ככל אשר אוכל.

השמעתי באזני התלמידים את הגזרה הרעה אשר חרצו אבותיהם לבל ישתעשעו עוד בחצר ועליהם לשבת כל היום על־יד השולחן, ויקבלו עליהם את הדין דומם, אך מבבות עיניהם נראה, כי נפשם רעה להם על חופשם המעט כי נגזל… אולם בשבתם על־יד השולחן לא יכלו לכלוא את רוח־הילדות המפעמת בקרבם, ויפריעוני מעבודתי בשחוקם ובמשחקם, ועל־כן בקשתי להם תמיד עבודה: לחזור על למודם, לכתוב ולחזור ולכתוב לבל ישבו בטל. אבל גם הנערים לא ריקים הם מדעת, ויבינו כי כל מגמתי אך להטרידם בעבודה, אף כי אין בה כל תועלת, ויתחכמו לי לעשות מעשיהם בסתר ולגנוב דעתי.

אפס לעתים לא רחוקות בסתר החלו ובגלוי כלו: נער מרט את בשר רעהו בסתר, והנה התגלע הריב, וישמע קול מהומה בבית. למלמדים אחרים יש תרופה במה לעצור בעד הרעה: שוט או אגרוף, אבל אנוכי לא יכולתי להשתמש בתרופה כזאת, כי אמרתי לנפשי: איזו זכות יש ביד הגדולים להכות את הקטנים אם גם לטובתם הם מתכונים? אם הכוהנים הקתולים ענו ויטבחו בני־אדם, למן הדריכם בדרכי דתם ולהיטיב לנשמתם, הנלך גם אנחנו בעקבותם לענות נפשות ילדינו למען ייטב להם לעתיד לבוא? הכי מפני שהגדולים גדולים הם וחזקים, והילדים קטנים הם וחלשים, ועל־כן יש לגדולים רשות לרדות בקטנים? לכן לא הרימותי עליהם ידי, כי־אם יסרתים, פעם בדברים רכים ופעם בגערה; אך כל זה לא יועיל כי־אם לרגע: הטבע, אשר ידרוש מהם תנועה ושחוק, ישכיחם ברגע כל דברי מוסרי ותחנוני וישובו להפריעני מעבודתי ועלי להזכירם בכל רגע, לכן יחר תמיד גרוני ולבי חלל בקרבי… סוף דבר: הנני משחית גום, כי לא אתן להם לחזק כוחם ולגדול על־פי דרכם, והנני משחית מדותיהם, כי אלמדם להונות ולהסתתר, ויחד עם זה הנני משחית את גוי בעבודה קשה ושפלה, ומשחית גם את נפשי, כי יודע אנוכי ומכיר מה רב עווני ובכל־זאת הנני מוסיף לחטוא…

– הס! הנה קול דופק בדלת… אך לא בדלת מעוני הוא… הנה הכרתי את קולה… בת שכנתי היא, אשר בכל לילה תטייל על־יד בתי־המלון… הנה אנוכי רואה פניה מבעד החלון. הה, פלצות וזועה… אמנם גם היא לא מרוב כל הזילה את כבודה… הוא השטן והוא מלאך־המות!… עוד מאושרה היא כי הסכינה במצבה ופיה מלא שחוק תמיד, ואנוכי, אויה לי! זה חמש שנים אשר אנוכי מלמד ותמיד יכני לבי על העוון אשר בידי, תמיד יאכל הנוחם כעש את קרבי, תמיד הנני שומע קול נורא קורא בנפשי פנימה: הוי, קין! עריץ, שופך דם!…

 

ח' חשון תרמ"ז.

היום ראית את פני בראי והנה דלו מאד, חורת־מות תכסם, עיני גדולות ונוצצות וסביבן כמראה תכלת, לחיי שוקעות ומשני אך שרשים אחדים נשארו, המכאיבים לי מאד, מיום ליום יחסר כוחי ומכאובי ירביון. הגערות אשר השמעתי תמיד שמו פרצים בלבי וכל קרבי נשחתו…

אולם על זה לא תדאב נפשי, כי אנוכי לא המות אירא, כי־אם החיים… אבל יחד עם גופי חלשה גם רוחי. מלפנים נשאתי כל תלאותי דומם, לא השמעתי תלונה ואנחה. גם בעת אשר צרותי עברו ראשי, התהלכתי עם אשתי ובני באהבה; נחמתים, חזקתים בדברים טובים. גם לתלמידי כאב רחום הייתי; אכן תמיד גערתי בהם, הראיתי להם פנים נזעמים, אבל בקרבי בכתה נפשי לגורלם המר, ובסבלנות גדולה בארתי להם דבר אחד כמה פעמים ונשאתי לכל שובבותם. ועתה נצחוני הצרות, הכריעו את נפשי ולא אעצור עוד כוח למשול ברוחי. גם דבר קל יעורר את כעסי ומקוצר אפים לא אבלום את פי, והנני ממטיר קללות וחרפות על כל אשר ירגיז מנוחתי. עתה לא אוכיחם למען ייטיבו דרכם, כי־אם למען השקט את סערת לבבי, את אש כעסי וקצפי, לקחת נקם… עתה בחרות אפי, אמאס, אשנא את בני ביתי, את תלמידי, את התבל ומלואה: הנני רואה כי כולם קשרו עלי להרעימני ולהוסיף על פצעי פצעים חדשים לרגעים.

אך הספרים המה שעשועי בעניי, ומדי אשבות מעבודתי אשים בהם כל מעיני, אקרא, אתענג ודעתי תנוח. תנוח? – שקר דברתי! דעתי לא תנוח מהם, כי דבריהם עוד יוסיפו שמן על התבערה, יעוררו בקרבי את רגשותי, יפתחו את פצעי ויגדילו את מכאובי, ובכל־זאת הנני מתענג בהם, ונפשי לא תשבע מהם; לבבי הפצוע יזוב דם, ואת עיני לא אוכל להסב מן הספר.

מה יתגעש לבבי בראותי איזה ספר מתאר את הדר כבוד הבריאה, את ההרמוניה השוררת בה! מדוע – אקרא בחמתי – כל סדרי בראשית יפים ומשובחים ואך סדרי חיינו מקולקלים ונשחתים! עד מתי ימצאו בתוכנו “נותרים”, אשר טוב היה להם ולעולם שלא נבראו? עד מתי, עד אנה?

לפעמים ראשי עלי כגלגל סובב הולך, מחשבותי תקרנה כהקר באר מימיה, והנני חש בנפשי, כי צר להן המקום ועוד מעט תנפצנה את עצם גולגלתי ותצאנה פרצים… עוד מעט ומאור שכלי ידעך, בינתי תסתתר והייתי משוגע… מה נורא הוא להיות משוגע!… הנה הנערים הקטנים רודפים אחרי, יתקלסו וידו בי אבן, ואנוכי לבוש קרעים, ראשי פרוע ופי מדבר תהפוכות, וסביבי נשמע קול שחוק ולעג… שמחו, שמחו, נערים! כי מתי יתענג האדם? הלא בראותו באיד רעהו… אולם טוב למשוגע אם לא יחוש מאומה בהשתגעו, כי אז הלא כמת יחשב ולא ידע מכאוב ובוז ולעג לא יבין, אבל מי יודע – אולי גם המשוגע מרגיש חסרונו? אולי יודע ומכיר כי משוגע הוא, ולמרות חפצו פיו מדבר תעתועים, וידיו עושות מעשים משונים?…

– הה, אלי, אלי! על מה שוא בראתני? האמנם אך למען אהיה שעשועים לנערים שובבים?…

 

ב' טבת תרמ"ז.

למלא סאת צרותי עוד היה לי גדליהו לתלמיד… אמנם רבים העידו בי מראש שלא אקחהו, אך אנוכי חמלתי עליו: ראיתי כי כשרונותיו טובים מאד, גם אמו האלמנה הפצירה בי מאד לקחתו, בכתה לפני, ולא יכולתי השב את פניה. אמנם כשרונותיו טובים מאד. בעת אשר ישב ללמוד אז פניו ינהרו, עיניו השחורות תפקנה חכמה, ופיו – מרגליות בדעת ובתבונה ובמתינות. ארמוז לו בשתים שלוש מלות, והוא מבין הכל, ואנוכי יושב ממולו, שומע ומתענג… אפס בכלותו ללמוד והנה יהפך לאחר, כרגע והנה את האחד ישרט בצפרניו, את השני ימרט באצבעותיו, מהשלישי יגזול כלי־משחקו, את הרביעי יכנה בשם לוַי, אשר המציא לו להרעימו, ורבתה המבוכה והמהומה ב“חדר”. וכל אלה לא מרוע־לב יעשה, לא משנאה, כי באמת לבו טוב לכל רעיו, ותמיד יחלק ביניהם כל כלי שעשועיו אשר יביא עמו חדשים לבקרים, ומה גם כפתורים גדולים וקטנים, מנחושת, מעץ ומעצמות, הנמצאים אצלו תמיד לרוב. פעמים רבות מצאוהו בבית־המדרש מתגנב תחת הבגדים העליונים וקורע משם את הכפתורים, ויכוהו מכה רבה, והוא מאולתו לא ישוב. כסף כי ימצא בכיסי הבגדים לא יקח, כסף לא נחשב בעיניו למאומה, ואך כפתורים יבקש, להם תכלה נפשו, וכאשר ירכוש אותם במספר רב, ימהר לחלקם בין רעיו, ואך שנים שלושה “מצליחים” ישאיר לו לזכּוֹת על־ידם בגורל… ובכל־זאת, מטעם הכמוס בעומק נפשו, תמיד יקרא לריב ומצה; לרגעים יעשה להם שלום ולרגעים יקדיש מלחמה. כל הדברים האלה יעוררו בלי ספק שחוק בעיני כל רואה, אבל לי לא היו לשחוק. לרגלי כפתוריו ומלחמותיו ומשחקיו, אשר ימציא לרגעים, עלי לשבת תמיד על כסא־הדין לשפוט בינו ובין רעיו, גם בעת אשר אני מלמד את אחד הנערים ספר, וטרוד אני מאוד להטעים לו את הענין ולשומו בפיו. לוּ היה כוחי עתה ככוחי אז, אולי יכולתי להאריך אפי, אבל עתה לא אוכל, נפשי קצרה בעמלי.

וביום הזה גדלו מצוקותי כפלים: אד עב כענן ימלא את האויר, השלג ימס ועמו ימס גם לבבי בקרבי מהשיעול החזק אשר יפרפרני ויפרק את כל עצמותי. והוא, הנער השובב, יודע ומבין כי רע לי מאוד, ועל־כן יסכסך לרגעים את התלמידים ויקים שאון ומבוכה. צויתיו לחזור על למודו, והוא במעוף־עין כלה עבודתו, צויתיו לכתוב, וישחת את כל הספרים בדיו. גערתי בו, קללתיו קללות נמרצות, והוא ישב דומם כנער תמים, ואך הסירותי את עיני ממנו, והוא שב לתעלוליו.

– “הרבי” לא יעשה לי מאומה! – שמעתיו אומר בלחש אל חבריו – אמי אמרה, כי אם יגע בי, תמרט את זקנו, גם שער אחד לא תשאיר בו.

הדברים האלה חדרו כחצים בלבבי, עד מות חרה לי… היא עוד תבוא למרוט זקני, תחת כל הצרות אשר סבלתי וסובל ממנו!…

ובעוד אני חושב מחשבות, והנה נשמע קול ענות חלושה, כי שרט גדליהו בעט ברזל אשר בידו בצואר רעהו. פתאום חשתי בנפשי, כי חדלתי מהיות אדם ונהפכתי לחיה רעה, שואפת נקם ורצח. לא יכולתי עוד להביא מעשי במשפט, כי־אם לכל אשר משכני היצר שמה הלכתי וכל אשר צוני נכון הייתי לעשות… כרגע קפצתי מעל מקומי, אגרופי התקמץ בחזקה, ובעמדי עליו אמרתי להכותו בכתפו, אך הוא נטה מפני ואגרופי כמטיל־ברזל ירד בכוח על צדו…

– אויה, אויה! – קרא הנער ויצנח מעל הכסא ויתגלגל על הארץ באחזו בצדו המוכה… התלמידים כולם ישבו דומם, ועצמותיהם רחפו ממגור. אין זאת כי־אם נורא הייתי ברגע ההוא!

אולם כשמעי את קול יללת הנער המוכה, והנה כמו שמעתי את הקול אשר יחדור אל קרבי זה כשמונה שנים: “הוי, קין עריץ, שופך דם!” וכמו עוד הלוך הלך הקול ויגבר עד כי בקע שמים, הרגיז תהומות, הרעיש והחריד כל מוסדות התבל…

– מדוע הכיתיו? – שאלתי לנפשי – הכי הוא הנער הקטן אשם אם אמו אמרה דבר סכלות? הכי בו העוון אשר מבלי יכולת לכלוא את הרוח העזה, אשר תפעם בקרבו יקרא תמיד לריב ומלחמה? הן אך בי, בי העוון, כי לא אשים עיני לחנכו בדרכו, בדרך אשר התוה לו הטבע, ואמו תצדק מאוד, אם תבוא ותמרוט את זקני, ולא לבד את זקני, כי גם אם תסיר את ראשי מעלי, לא ימצאה עוון…

ובעוד אני חושב מחשבות נוחם, והילד מתגלגל על הרצפה, אוחז ידו בצדו ומתפתל וקורא: אויה, אויה!…

וכעבור רבע שעה קם מן הארץ וישב אל השולחן, ולא דבר מאומה עד שובו אל ביתו.

 

י“ז תמוז תרמ”ז.

יש אשר יעברו על האדם ימים רבים והיו בעיניו כימים אחדים, ויש אשר יעברו עליו ימים אחדים וכימי הנצח יחשבו לו.

מעת אשר נחתה ידי בתלמידי האומלל עברו אך חמשה־עשר יום, וליסורי אשר סבלתי בהם אין מספר. כמו אלפי פתנים הקיפוני ולרגעים נשכוני, דקרוני, חדרו עד תוך לבי, עד מעמקי נפשי…

אמרתי כי הוא יבוא עם אמו, וגם הכינותי נפשי לשמוע מפיה קללות וגדופים ולהודות לפניה, כי אמנם הצדק אתה. אך הוא בא לבדו דומם ועצוב־רוח ויהמו מעי לו ונפשי נזלה, נזלה…

הה, מדוע לא באה אמו? מדוע לא מרטה את לחיי? מכותיה היו תרופה לנפשי הדואבת, או אז ידעתי כי לקחתי מעט מהגמול אשר עלי לקחת, ועתה דומיתו ועצבונו עוד הוסיפו מכאוב למכאובי… גדליהו – דומם ועצוב! הנהיה כדבר הזה?

* * *

מדוע לא הגיד לאמו כי הכיתיו? האם הודה בלבו כי חטא נגדי ויצדק עליו את הדין, או אולי הדברים אשר דבר בשם אמו בדויים היו מלבו? – מי יודע? בכלל לשוא עמלתי לבוא עד חקר נפשו, כי תכונתה נעלמה ונסתרה מבינתי. אולם מי הוא המלמד אשר ישים לב לדעת תכונות נפשות תלמידיו? הגנן בטרם יבוא לפקח על העצים ולמד את תורת־הצמחים, תכונותיהם, סגולותיהם, וכל צרכיהם; אבל לנו, בבואנו לחנך בני אדם, כל הכנה אך למותר. רב לנו, כי האבות הבורים נותנים לנו תכנית למודים, ומה לנו לדעת עוד?…

וישב גדליהו עצוב ושמם בחדר עד הצהרים ואחר בקש ללכת הביתה ולא שב עוד. הוא עלה על ערש־דוי ומשם הורידוהו שלשום…

כל ימי חליו הייתי מוכה בשממון, פעמים רבות ביום הלכתי לדרוש שלומו… אל נכון שבחוני רבים על אשר אשתתף בצער האלמנה… אמנם כן: ההמון על־פי רוב משבח את המגונה…

שלשום בלילה ישבתי בחדר החולה. אמו, אשר לא ישנה זה ימים אחדים, תקפתה השינה ותישן. מלאת שלחופית רגבי קרח ואשים על קדקוד החולה הלוהט, והוא נושם בכבדות, מגנח ומבקש תמיד להתהפך, אך כאב צדו השמאלי לא יתנהו למלא חפצו… לרגעים יפתח עיניו ויביט אלי בזעם, ושפתיו תלחשנה דברים אשר לאזני לא יגיעו, אבל אני מבין אותם גם מבלעדי אשמעם. הוא ישאלני, מדוע קפדתי פתיל חייו בעוד היה מלא עלומים, בעוד אשר לנגדו שמחו השמים והארץ, מדוע? מדוע?… ולשון השעון התלוי על הקיר מתנועעת הנה ואנה וקוראה: קין, קין, קין! ולקולו יענו עוד אלפי קולות היוצאים מכל צבאות התופת: קין, קין, קין!

בשעה הראשונה בלילה כמו סר חוּמו הגדול. ובפתחו את עיניו ראיתי, כי שב אליהן האור הטבעי.

נגעתי בו, והנה הוא קר כקרח, ואחרד מאוד… העירותי את אמו ואומר, כי אלכה להביא הנה מהר את הרופא, להגיד לו כי תמורה גדולה היתה במחלת הנער.

בבואי עם הרופא מצאתי את אם החולה מתיפחת, קורעת שמים בזעקתה, וגדליהו יקירי ישן שנת הנצח, וידו הקטנה והדלה מונחת תחת לראשו. הוא מת מאפיסת הכוחות.

הוי, אם אומללה! – אמרתי לנפשי – אבדתי גדולה מאבדתך: לך אָבד ואנוכי אִבַּדְתִּי…

 

ר“ח אדר תרמ”ח.

בקושי הנני הולך צעדים אחדים בבית. חותני כמאז הולך לכל חתונה וברית מילה ושם יאכל וישתה ויקח נדבות. שמעתי כי הגביר פ. גרש אותו, בבואו אל ביתו כדרכו בלתי קרוּא לשמוח עמו, וחותני לא התרגז וילך לו בשלום… עתה לא תתבושש עוד אשתי מקחת את הכסף מיד אביה לעיני, וגם מלחם אביונים תקבל שני ככרות לחם בכל שבוע. בקשתי כי יובילוני לבית־החולים אשר ליהודים, למען לא אהיה למשא על בני ביתי, אך המפקח על בית־החולים אמר, כי לא יקבלו שם מוּכּי־שחפת פן יאריכו ימים…

מרגיש אנוכי, כי כוחותי מתחזקים, אף כי להרפא לגמרי אין כל תקוה. אולם גם אם יתחזקו כוחותי, למלמד לא אהיה. עד הנה עבד הייתי לשטן המשחית ומעתה לא אחפוץ עוד לעבדו… הרבה עבדים לו גם מבלעדי…

היום שמתי עיני על כל אשר כתבתי בספר הזה. חשבתי אחד לאחד חשבונות חיי, והנה היוצא מהחשבון: אפס ותוהו…

מלפנים אמרתי, כי רב כוח עמי להטות את דרכי החיים לפי חפצי ונטיתי, כי אפעל ואעשה גדולות ונפלאות, אך החיים הפיצו את כל תקותי, צרפנוי בכוּר עוני ואצא כּוּלי סיגים, גבר לא יצלח…

לפעמים אמרתי: אדון אנוכי לעטי, כי בו אוכל לתאר המון רגשות וסערת רוחי, עניי ומצוקותי, אך גם בזה שגיתי: כל אשר כתבתי איננו גם חלק קטן מהרגשות אשר התחוללו תמיד בקרבי, איננו גם צל ודמיון מהתלאות אשר עברו על ראשי. מאומה, מאומה לא יכולתי לעשות בתבל, מלבד לאבד נפש נער קטן…

 

ר“ח ניסן תרמ”ח.

קץ חיי בא. הנני מת… ואם גם אוסיף לנוע בארצות החיים, אם גם רגלי עוד מתנהגות בכבדות ודמי עוד לא קפא בקרבי, בכל זאת במתים נחשבתי, כי אפסה כל תקוה מלבי להסתפח אל חברת החיים ולחיות כאחד האדם. אבר מדולדל אני, אשר אם יחתך מהגוף – ורוח לבעליו, ואם ימשך אחריו – והיה עליו למשא. הנה עשיתי לי שק קטן: בו אקבור את המון רגשותי, כל מאויי וכל תקותי אשר הוליכוני שולל ימים רבים. את השק הזה אשים על שכמי ואלכה אל כל אשר ישאני הרוח, ואסובבה על פתחי הנדיבים. לאיש אשר יתן לי פת לחם, אתן טפות אחדות מדמי לבבי, ואשר יתן לי אגורת כסף, ונתתי לו נתח בשר מבשרי!… קחו לכם, אחי, דמי ובשרי. הנחה לא אבקש מכם, כי לא יקרו בעיני: הדם דם התמצית הוא והבשר – בשר פגול רקוב ונבאש, אשר גם כלבים לא ימצאו בו חפץ.

היום הנני הולך – אמרתי אל אשתי – אל העיר הקרובה… למצוא שם לחמי..

– הוי, איש לא יצלח! – אמרה אשתי – כל המלמדים אינם יודעים לא לשון ולא ספר ומוצאים לחמם פה, ואתה תנוד ותנוע לבקש לחם. הלא חולה אתה, ומי ישים עליך שם עין לתת לך מאכל חם בעתו? –

בני ובנותי יכתירוני מסביב ויבכו… לבם ינבא להם, כי נפרד אני מהם לנצח. ואף כי לא הבאתי להם תועלת, בכל זאת אב אוהב הייתי, והקטנים מרגישים מי המה אוהביהם. רב לכם, בני! לא אתם הראשונים ולא אתם האחרונים, אשר ירוו את הארץ בדמעות חמות. טפות טפות נתקבצו ותהיינה לים גדול, אשר אוקינוס שמו, על כן מימיו מרים ומלוחים. –

תמו דברי יצחק.


 

ואלה הם דברי המלבה"ד:

בפנים רוסיה ישבתי בפלך ק.

פעם נכנס אלי איש כבן שלושים, “אברך משי” רזה מאד ובעל עינים גדולות ולוהטות. שמעתי שהציע לפני רבים ללמדם איזה מלאכות: להכין סבּוֹן שריחו נודף, לצבוע איזה צבעים, להסיר כתמים וכדומה. ולפי הנראה אמר להציע זאת גם לפני. בקשתיו לשבת ולהמתין קצת עד שאגמור איזה מכתב. בתוך כך מצא על השולחן ספר “בחינות עולם” וישם בו את עיניו. ראיתי, כי הנה נשקע כולו בקרבו. אני גמרתי כבר את המכתב, והוא לא ידע מה שנעשה סביבו. הבנתי כי זהו איש ספרות, וניסיתי להכנס עמו בשיחה. הוא לא כחד, כי מלפנים היה קורא בספרים.

– ועכשיו?

– ככה. – ענני.

– ואולי גם נסית לכתוב?

– כך, נסיתי.

– ועכשיו?

– חלודה עלתה על העט – ענה באיזה לגלוג מר.

– מדוע?

שאלה זו נשארה בלי תשובה. הבינותי, כי לא יפה היה מצדי לבוא בחקירות ודרישות – ונשתתקתי. קניתי ממנו איזה רצפּט, ובעמדו להפרד ממני, אמרתי לו שהנני נכון לעזור לו, אם ימצא בי חפץ. הוא לחץ את ידי בחזקה לאות הודיה וימהר לצאת.

_______

בעוד זמן קצר מת האיש בבית־החולים משחפת מהירה. ואני קבלתי פתקה, שהשאיר לי לפני מותו עם תכריך של כתבים.

אדון נכבד, מר שריה הסופר!

תכריך כתבים שמור אצלי. סכלות היתה עמי, כי שמרתיו תמיד, למרות הכרתי שאין בו תועלת. ובכל זאת נצחתני סכלותי שלא לשרוף אותו בידי, והנני מוסר לך, אותי תעשה זאת אתה…

מוקירך יצחק.

קראתי את הפתקה כמה פעמים והבנתי מתוכה, כי בעומק לבו רצה האומלל, כי דבריו יתפרסמו; והנני מוציאם לאור לעשות בזה את רצון המת.

שריה הסופר.

המלצות קוראים
תגיות