כרך ראשון

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

דבר הוצאת ועד היובל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הוצאת־יובל זו, למלאות שמונים שנה לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, מכנסת בשלושה כרכים את מבחר כתביו המקוריים. הכתבים סדורים לפי סוגיהם. שני הכרכים הראשונים, המופיעים בעצם יום היובל, מוקדשים לספרות יפה. הכרך השלישי, אשר יופיע בעוד שבועות אחדים, יכיל רשימות פובליציסטיות, הרהורים, “מנבכי עם” ולקוטי זכרונות.

כתביו של א. ז. רבינוביץ, העובד באהבה ובשקידה בכרם הספרות העברית במשך ארבעים וחמש שנים ומעלה, מפוזרים על פני עתונים ומאספים שונים, מן “המליץ”, “פרדס”, “השלוח”, “לוח אחיאסף”, “הדור”, “הצופה”, ועד “הפועל הצעיר”, “העומר”, “החנוך”, “קונטרס”, “הארץ”, “דבר” ו“במעלה”. מפעם לפעם כונסו חלקים מכתביו. זאת הפעם הראשונה, שלקורא העברי מוגשת הוצאה מקובצת של עיקר כתבי אז"ר.

ועד היובל מגיש את התשורה הזאת לזקן הסופרים והמחנכים בארץ ברחשי תודה נאמנים, מתוך הכרה, כי תשורה זו יש בה לא בלבד משום מתן כבוד לחתן־היום, אלא אף ברכה לקורא: ספר־עם, תוכו רצוף אהבה ובינת־חיים.

---

בְּאֶפֶס תִּקְוָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ר“ח ניסן תרל”ב. ולוזין.

זה שלוש שנים אשר אנוכי יושב בולוֹזין ושתים עשרה שנה מלאו לימי חיי. אם אערוך את מצבי נגד מצב רבים מרעי לא אוכל התאונן על גורלי: מקופת הישיבה הנני מקבל תמיכה וגם דודי ישלח לי שלושה, שלושה שקלים לחודש. גם מצבי המוסרי לא רע: קניתי לי שם בין הבחורים המצוינים בתורתם; רכשתי לי ידעה הגונה בשפת רוסיה ואשכנז ובאיזו חכמות, ובפרט בחכמת החשבון והנהגת ספרי מסחר; רעים רבים לי אשר נפשותינו קשורות יחד בברית אהבה; ראש הישיבה יאיר לי פנים ויחלוק לי כבוד נגד כל התלמידים; גם בעלת הבית אשר אני גר בו תבקש למצוא חן בעיני, אמנם ידעתי כי “יש דברים בגו”, כי בתה כבר בגרה… אבל איך שיהיה, ארוחתי תמיד מבושלה כראוי, המטפחת לבנה והקערה נקיה. ודברים כאלה רבי הערך המה לבחור הישיבה… ואחרי כל אלה יש אשר אחוש בנפשי כמו חיי תפלים הם, כמו חסרים בהם התבלין שהם ריח החיים וטעמו. וכאשר התבוננתי מצאתי, כי אמנם אוהב אנוכי חכמת ישראל וחכמת העמים, שירים וחקירות; אבל הם יוכלו אך להנעים לי את חיי ולא להיות להם למטרה. ראיתי כי צר לי המקום בין כתלי בית המדרש; דמי רותחים גועשים ומבקשים עבודה חפשית ואויר חפשי, תנועה ומרחביה.

ואמנם מה תהיה אחריתי אם לא אמוש מאוהל התורה? הלא אך אחד מרבבה יצלח לעלות על כס הרבנות, ועוד אָפוּן אם נחשבה גם הרבנות לאושר… האקדיש את כל כשרונותי אך ללמד חמשה או ששה נערים ולקבל בעד זה לחם צר בבושה וכלימה? חלילה! לא תהיה כזאת! אין דבר העומד בפני הרצון הכביר. חדשים יחלפו, ימים יעברו ואנוכי אבוא אל מחוז חפצי; את כל המכשולים והמעקשים אנצח ומטרתי אשיג. כבדה היא מלחמת החיים לנער עני, אבל רב כוח נתן לי יוצרי ולא אדע מורך. עשה אעשה וגם יכול אוכל!…

ה' ניסן תרל"ב. ולוזין.

בתוך שאר התלמידים העניים, אשר שלח ראש הישיבה אל הנדיבים היושבים בכפרים לחוג את חג המצות, נשלחתי גם אני לכפר כלפינה ומכתב ניתן בידי למסרו לחוכר בית היין. על המעטפה כתוב לאמור: “ליד”נ הרב הגביר הנדיב הזוכה לשתי שולחנות וכו' מוהר“ר תנחום נ”י".

– מה טוב גורלך, יצחק! – אמר אלי רעי ב. – חלקך שמן וטוב.. לחוג חג הפסח בבית ר' תנחום! – הקל הדבר הזה בעיניך? גם כבוד, גם שולחן מלא דשן תנחל. בשנה שעברה הייתי אני שם ומאד, מאד חפצתי להיות שם גם בשנה הזאת, כי אך שם ראיתי חיים ושבעתי עונג, כי אין כבית ר' תנחום בכל הארץ.

– ספר לי מעט מהגדולות אשר ראו שם עיניך – אמרתי אליו בשחוק.

– לא אוכל ספר, כאשר לא אוכל תאר לפניך את טעם הפרפראות אשר כבדתני בהן בת ר' תנחום היפה… כאשר תראה בעיניך אז תדע. ומתי אתה אומר ללכת שמה?…

– מחר! –

– טוב תעשה. שם תנפש ותחליף כוח, ואז תשבע משנה שמחה בימי החג –

אנוכי שחקתי בקרבי לדבריו: מתנת בשר ודם, גם אם גדולה תהיה ומיד נדיבה, לא תוכל שמחני. לולא חזקה עלי מצות מורי, כי אז בחרתי לאכול כל ימי הפסח תפוחי־אדמה צלויים, משבת כלוא כל ימי החג בין אנשים זרים ועל שולחן זר…

כפר כלפינה, אור ליום ח' ניסן תרל"ב.

היום עברתי עם אחדים מרעי כחמשה עשר וירסט ולא הרגשתי בעמל הדרך.

עולם חדש נגלה לפני בצאתי מהעיר, ארץ חדשה ושמים חדשים. ומה טוב ויפה העולם החדש הזה! פניתי אל כל עברים והנה מרחביה, שמים טהורים ובהירים, אילנות מלבלבים, צפרים מזמרות, ורוח האביב לוחש באזני כל היקום ומעוררו לחיים, לעבודה ולתענוג. בכל פנות שאתה פונה החיים מפכים, משקשקים, רצים ונחפזים! כולם עובדים, עמלים ושמחים – מהדרור הבונה את קנו, עד הגרגיר השולח את יונקתו מבטן האדמה לראות אור. והתקוה הנעימה באה ותלחש באזני, כי יבוא יום וגם אנוכי לא אעמוד מנגד לחיים ההם, כי גם אנוכי, ככל יצורי התבל, אמצא עבודה, המתאמת לכשרונותי והלך־נפשי, והבאתי תועלת לי ולעולם כולו. אז לא אשא עוד נפשי למתנת בשר ודם, וגם בנדבת ר' תנחום לא אמצא חפץ.

לפי הנראה שעשעו רעיונות כאלה גם לבבות רעי אשר הלכו עמי, כי גם פניהם צהלו ועיניהם נהרו ויחד הלכנו קוממיות, הלוך ורנן: הסוס אשר רעה על יד הדרך הרים את ראשו בעברנו עליו, הביט אלינו, הניע בראשו ויצהל קולו, כמו חפץ לספר באזנינו מטוב התבל והאביב, ואחר הרים את שתי רגליו הקדומות הכבולות בחבל ויקפוץ הלאה…

אחר חצות היום בשעה הרביעית באתי אל הכפר כלפינה, מחוז חפצי.

בקצה הכפר על הגבעה אשר על יד הנהר יתנשא בית גדול הנחלק לשנים. הבית הראשון הוא בית היין ובו עומדים ספסלים ושולחנות ארוכים וחזקים, כי שם ישבו האכרים לאכול ולשתות, וחדר קטן בפנה ששם עומדות החביות והמדות, והבית השני, הגדול והנאוה מן הראשון, ובו חדרים מרווחים ונקיים, הוא משכן ר' תנחום.

בבואי אל הבית השני ראיתי והנה אנשים רבים יושבים אל שולחן גדול ופני כולם צוהלים, כי אך כלו לאכול, ואחד מהם מספר “מלתא דבדיחותא”. בעל הבית, איש תואר, כבן חמשים שנה, לבוש חלוק־בוקר, קם לקראתי ויושט לי ידו ויברכני. ככל בחור עני חובש בית המדרש נכלמתי בבואי פתאום בין אנשים זרים וצרורי הדל בידי, אך עיני ר' תנחום השוחקות והמאירות הרהיבוני ותשב רוחי. נתתי לו מכתב ראש הישיבה ואך העיף עיניו על כתבתו אמר אלי: “אם לא אשגה הלא הפינסקי אתה”. וכאשר השיבותי לו: “הן” הוסיף לאמור: “אם כן זה מכבר מיודעי אתה, כי שמעתי תהלתך מפי רבנו. אולם נלך נא ואביאך אל החדר אשר בו יהיה משכנך כל הימים אשר תאות לשבת עמנו”. ובדברו לקחני בידו ויוליכני אל חדר אחד ויאמר: אחרי עברך ברגלך זה כמה פרסאות, אדמה כי לא טוב לך לשבת עתה בסוד האורחים אשר ראית שם, ונחוץ לך להנפש מעט מעמל הדרך. אמנם אנוכי אמרתי, כי אשלח את סוסי העירה, להביא את הנער, אשר רבנו, ראש הישיבה, אומר לשלוח אלי, לבל יצטרך ללכת ברגליו; אולם לא הספיקה לי השעה, כי גם אנוכי אך היום באתי מדרכי… עתה אעזבך, ולערב נתראה, אם ירצה ה'; אם תחפוץ לעיין באיזה ספר, הנה הארון לפניך, בחר לך ממנו את אשר תאוה נפשך. ואם יחסר לך דבר אל תבוש מבקש ובקשתך תמלא.

ר' תנחום יצא ואנוכי הבטתי אחריו בלב מלא תודה. ואחר שמתי עיני אל הארון הגדול אשר ארכו כרוחב החדר וקומתו מן הרצפה עד התקרה, והוא מלא ספרים שונים: מהם עתיקי ימים כרוכים בנסרים מצופים עור, ומהם חדשים שעל גביהם מתנוצצים פתוחי זהב. בטרם הספקתי להוציא ספר מהארון, והנה נערה כבת שבע או שמונה עשרה שנה באה ובידה לחם ומטפחת לבנה וכלי נחושת אשר שתי ידות לו, ותמהר, ותפרוש את המטפחת על השולחן, ותשם עליו את הלחם, ותעמיד את הכלי על יד האגן.

– ירחץ נא, אדוני, את ידיו ויסעד לבו – אמרה אלי הנערה בענוה ובקול נעים, וכרגע יצאה ותשב ובידיה קערה גדולה וקטנה ותעמידן על השולחן.

אנוכי נפעמתי מקול דבריה, כאשר יפעם האדם מאיזו בשורה חדשה. והיא הביטה אלי ותמהר להוציאני ממבוכתי ותאמר: האנשים אשר סרו אלינו פעם ושתים יודעים, כי בביתנו לא יחשבו האורחים כזרים, כי אם כבני הבית; ונקוה כי גם אתה לא תתנכר אלינו, ואני נכונה לשרת את אורחנו בכל אות נפשי.

– כאשר נאוה לבת אברהם העברי – התמלטו הדברים מלבי, אשר התרגש לשמע דבריה. היא התאדמה מעט ושחוק נראה על שפתיה ויחד עם זה נראו גומות בלחייה. הבטתי בה ואראה כי אמנם יפה היא מאד, ועד מהרה נאנסתי להשפיל עיני לארץ, כמו יראתי פן תבואנה קרני הודה ומחצוני.

– אל נא תהלל אותנו, כי יותר ממה שאנחנו עושים עם האורחים, האורחים עושים עמנו, כי הלא בכפר נשב, ומלבד האכרים לא נראה איש, לולא סרו אלינו אורחים פעם בפעם… אולם סלח לי כי משכתיך בדברים. ואתה הלא עיף ויגע מעמל הדרך… קום ורחץ ידיך, ואל תתן למאכל להצטנן.

הנערה יצאה, ואנוכי כמו על כרחי רחצתי ידי ואשב לאכול. מה היה בקערה? – חי נפשי כי לא אדע. המחשבות אשר רגשו והמו בקרבי לא נתנוני לשום לב אל המאכל לדעת מה הוא, עיני הנערה המפיקות תום ובינה יתרה, פניה הלבנים והארוכים מעט עם גומות לחייה האדומות, וקולה הרך אשר יבוא אל אוזן השומע כקול שיר ערב – כל אלה עשו עלי רושם נעים וחזק, אשר אולי לעד לא ימחה מזכרוני…

בערב נקראתי אל החדר הגדול לשתות תה, שם שאלני ר' תנחום לכל הקורות אותי, דברנו מעט גם בדברי תורה, ושם ראיתי אותה עוד הפעם…

י“א ניסן תרל”ב, כלפינה.

הקיצותי משנתי וראשית כל זכרתי אותה, את כל דבריה ותנועותיה…

מה מאושר הוא האיש אשר הפרח היפה הזה יפול בגורלו! – אמרתי בלבי, אך אחד מאלפי אלפים יזכה לאושר כזה. אך אתמול ראיתיה, אך שנים שלושה דברים דברתי עמה והנה לקחה לבבי… אמנם אנוכי לא אעיז לקוות לאושר כזה, כי רק המרחק בינותינו: אנוכי “בחור־ישיבה” עני והיא בת ר' תנחום המופלג בתורתו, בעשרו ובנדיבותו… אל נכון ימצאו גדולים וטובים ממני אשר יוקירוה כמונו…

מהרתי ואלבש וארחץ ואצא אל החדר הגדול, והנה גם היום הוא מלא אנשים, וגם מצאתי בהם אחדים אשר לא ראיתים אתמול. בבואי אתמול הנה, וראיתי את ההמון היושב סביב השולחן, שגיתי ואומר כי חג משפחה בבית; אולם מהרה נוכחתי כי בבית ר' תנחום אורחים באים ויוצאים חדשים לבקרים, כי הדרך המובילה מהעיר הגדולה מ. אל העיר הגדולה ג. עוברת על יד כלפינה. סוחרי הערים יבואו הנה לקנות מהנסיכה מיבול אחוזתה הגדולה, והיא לא תעשה דבר בלי עצת ר' תנחום. גם ארחות עניים יבואו הנה, הם ונשיהם ובניהם, מי בעגלות ומי ברגל, וכולם ימצאו פה מאכל ומשתה ונדבה הגונה; בימי השבת יתאספו מהכפרים ויתפללו בצבור. על כן תמיד נשמע קול המולה גדולה בבית, שאון, מרוצה וחפזון.

מרים – כן שמה – נסעה היום העירה מ. להביא משם מצות ושאר צרכי הפסח.

בטרם תסע האירה לי פניה ותאמר: אקוה כי לא תדע פה עצבת… ראה נא מה יפה היום הזה, הכל, הכל ישוב לתחיה!… אולי יחסר לך דבר מה ואביא מהעיר.

“הביאי את נפשך” חפצתי לאמור. אך הבלגתי ואודה לה על טובה.

י“ב ניסן תרל”ב. כלפינה.

היום ספר לי אורח אחד דברים אחדים על דבר ר' תנחום, עשרו ותכונת נפשו, ואלה הם:

חכירת בית המלון באה לו בירושה מאת אביו ואבי אביו. ר' גרשון אבי אביו היה חוכר עני באחוזת הנסיך… ויהי ביום הששי לפנות ערב, בעת קבלת שבת, ור' גרשון לבש את בגדי החמודות וכובע בעל זנבות (שטריימל) בראשו, והנה עבד הנסיך בא לקרוא לו במצות אדונו, וילך ר' גרשון אחר העבד מעוטף באדרת שער. בבואו אל ארמון הנסיך הובילוהו אל היכל גדול וירא והנה הנסיך יושב באמבטי לעיני עבדיו ושפחותיו. ויהי כראותו את היהודי יצא הנסיך מהאמבטי ויקרא: בוא מהר גרש’קע אל האמבטי, כי המים עודם חמים, ור' גרשון ידע כי דברי הנסיך אין להשיב, וימהר ויקפוץ אל האמבטי…

לא היה קץ לשמחת הנסיך, בראותו את היהודי יוצא מהאמבטי וזרמי מים ניגרים מכל עבריו.

– אמנם איש חיל אתה, גרש’קע; – קרא הנסיך וישחק בכל פה עד כי התנועע כל גופו השמן והעבה – אפס אל תעמוד פה! מהר ושוב הביתה והחלף בגדיך. ר' גרשון לא אחר ממלא גם את הפקודה הזאת, אף כי יום סגריר היה אז, והנסיך הביט אחריו בחלון ויוסף לשחוק.

בעד הפעולה “הגדולה והנכבדה” הזאת הרים אותו הנסיך למעלת “סרסור החצר”, וכל דבר אחוזותיו נחתך על פי היהודי שלו. המשרה הזאת הוריש לר' שמשון בנו ור' שמשון לר' תנחום.

הנסיך כבר מת ומקומו ירשה בתו הנסיכה ק… לה היה סוכן מאצילי הפולנים, אולם היא לא נתנה לו להתערב בעניני מקח וממכר, כי ידעה שבעד צלוחית יין נכון הוא לתת פרה שמנה ובעד שקל מזומן – כור חטים, ואך בר' תנחום תאמין אמונה בלי מצרים, וכל תבואות השדה וכל מקנה הצאן והבקר ימכרו על פיו.

לפי ההכנסה הגדולה שיש לר' תנחום תמיד מבית המלון ומסרסרות, הוא נחשב לגביר עצום, ומה גם כי כולם ידעו אשר הוא מחלק צדקה ביד רחבה מאד. החוכרים העניים, אשר לא תמצא ידם לשלם בראשית השנה כסף החכירה, יבואו אל ר' תנחום ויקחו ממנו “גמילות חסד”, ואחרי כן כולם ישיבו את חובם; כאשר יחסר להם יי“ש לא ימנע מתת להם פתקאות לבתי משרפות היי”ש, וערב בעדם כי יתנו להם בהקפה, ולפעמים ישלם בעד פתקאותיו במיטב כספו. ויותר מזה יחלק לקרוביו העניים, אשר ישיא את בנותיהם וישלם שכר למודם. וכן ישלח להם לפני כל חג לפי צרכיהם.

מרים שבה בערב וישבתי בחברתה זמן רב, אחר אשר הלכו האורחים לישון. גם ר' תנחום מהר היום ללכת לחדר המטות, ולא רצה עוד להשתעשע עמדי בדברי תורה כמו בליל אתמול… תודה לו על הפרישה!

היא רקמה מטפחת לחג הפסח, ותשם בה כל מעינה ואך לעתים הרימה עלי עיניה.

דברנו על שאלות רבות ושונות ונפלא הוא, כי אף אם למדה מעט בשפת רוסיה ממורה הכפר ולא הרבתה לקרוא מחסרון ספרים, בכל זאת בהיותה תמיד בין אנשים זרים ושונים, התפתחה בינתה ותדע לשפוט על כל דבר לאשוּרו, ולפעמים הוסיפה בכל ענין הערות מחוכמות מדעתה.

בשבתי בחברתה שכחתי כי השעות תעבורנה, אך התרנגול בקראו בפעם השנית הזכירני, כי חצות לילה כבר עברה, ועת לי להפרד ממנה…

א' דחוה“מ פסח תרל”ב. כלפינה.

יפה היה מושב ר' תנחום בליל הפסח!… על השולחן עמדו כלי כסף וכלי זכוכית שונים; כוסות, קערות גדולות וקטנות, כבירות ימים ומצוירות ציורים שונים ומוזרים; נרות גדולים מחלב מזוקק במנורת כסף בעלת שמונה קנים האירו את החדר רחב הידים. ר' תנחום לבוש לבנים ישב בראש, ועל ידו שרה אשתו, אשה חלשה היושבת תמיד כלואה בחדרה, ואך לעתים רחוקות ישמע קולה בבית. גם המשרת זיידיל וקונא אשתו ובנם, נער כרסני, בן שלוש, ישבו עמנו, כי שרה חמלה על קונא לבל תעמול הרבה בהכנת צרכי החג, ותבקשה לאכול על שולחנה כל ימי הפסח. אולם בשאר ימות השנה ישבו בבית לבד אשר שכרו בכפר מאחד האכרים.

אנוכי ישבתי משמאל לר' תנחום ולנגדי ישבה היא… אותה לא ראיתי כי אמצתי את לבי לבל אביט בפניה, אך בכל זאת הרגשתי, כי ממולי היא יושבת, כאשר ירגיש האדם את קרני השמש גם בסגרו את עיניו. אך פעם אחת, בשפכי מן הכוס “דם, צפרדע”… הרימותי את עיני ומבטי שנינו נפגשו. שחוק קל רחף אז על שפתיה האדומות, וכמו אמרה: “למה תשפוך מן הכוס והיא כולה מחמדים? אין בה כל חלי וכל מכה, כי בכל מקום אשר אני שם, אך ברכה וטובה תשכונה”.

עוד שבוע יעבור ואנוכי אשוב מהיכל־חמד זה, ממקום אשר הבריאה תראה בכל הודה והדרה, ממקום ממלכת החיים והעונג אל העיר הקטנה והמגואלה ולוזין, אל כתלי בית־המדרש העצבים, אל הספרים הישנים, קברות החכמים המתים ומצבותיהם. וגם ממנה אפרד. לא אוסיף עוד לראותה…

בשבתי עצוב רוח ומביט בחלון נגשה היא אלי ותשאלני: למה אני עצב?

– לפעמים מחזות יפים ועליזים יעוררו עצב ותוגה בלב רואיהם. יפה היא התבל, אבל אנחנו בני עוני אך רגע נשתעשע באורה וביפיה, למען נשוב אחרי כן לשבת באשמנים בבתי כלאנו לאורך ימים. –

– הכזה יאמר איש צעיר לימים אשר רבים יהללו את כשרונותיו? – אמרה מרים בתוכחה מגולה – אמנם רבים יכבשו את עולמם במלחמה, אבל אחרי כן ינעמו להם החיים, פרי נצחונם, כפלים. ואתה אדוני, התאושש, התחזק, כי לך, אחרי אשר חננך אלוהים בכשרונות טובים, תקל המלחמה וימי כלאך לא ימשכו…

אנוכי לא ניחמתי בדבריה, כי איככה תנחמני והיא לא ידעה סבת עצבותי?… היא לא ידעה כי מכל חפצי החיים אך אותה אבקש, והיא רחוקה ממני, כי היא מרומים תשכון, וזרועי לא תושיעני להורידה אלי, אל מעמקי שבתי. אולם, בכל זאת, לשמע אמרותיה, רוח חדשה נחה עלי, רוח כהה, אך לא עצב ויגון, וכמו האירה לי התקוה, אף כי לא ידעתי מאין יבוא עזרי…

ר' תנחום יראני תמיד אותות אהבה ורצון. גם שרה תדרשני לרגעים אולי יחסר לי דבר עמם. מאד יפלא בעיני, כי פעמים אחדות ראיתי את ר' תנחום מתנשא פתאום מעל מושבו והולך אל חדרו ועוזב את בתו עמי לבדנו בחדר האוכל. האמנם מצאתי חן בעיניו, עד כי לא ישים לב לשפל מצבי החמרי?… אך לא! רק דמיוני שוא יתעוני, הדבר פשוט כמו שהוא, ואנוכי משתדל לפרשו בדרך הפלפול. הוא, פשוט, איננו סכל כל כך, כי יירא לתת את בתו לדבר דברים אחדים עם איש צעיר לימים.

כ“ג ניסן תרל”ב. כלפינה.

מחר אנוכי שב ולוזינה אל בית המדרש והגמרא, אל ארבע אמות של הלכה, ומה חפץ אני להשאר פה!… לפי הנראה גם לה נעמה חברתי, כי היא אמרה לי, אשר ימי החג מהרו לעבור ולא הספיקה להשביע עיניה בהם. עוד מעט וגליתי לפניה כל לבי, אך ברב כוח התאפקתי ואשים מחסום לפי, כי למה אעורר את האהבה ותקוה אין? ולו גם היא אוהבת אותי, הנוכל לבוא בברית למורת רוח אביה? הזה יהיה גמול חסדו עמי? הוא השביעני רצון, האכילני, השקני, ואנוכי אגנוב ממנו את לב בתו? חלילה לי לעשות כנבלה הזאת! אנוכי אקבור את אהבתי עמוק, עמוק בלבי ולא תראה עוד החוצה…

ר' תנחום אמר לי כי הוא בעצמו יובילני בעגלתו, כי דבר לו בעיר.

כ“ד ניסן תרל”ב. ולוזין.

היום אחרי ארוחת הבוקר הביא זיידיל המשרת את העגלה רתומה לסוס אביר ויקשור את הסוס לעמוד אשר על־יד הבית. ר' תנחום לבש את מעילו ויקח את מקלו וקופסת הטבק אשר לו, וגם אנוכי לקחתי את צרורי בידי, ואברך את בני הבית. בגשתי לברך את מרים הרגשתי, כי כל קרבי להטו והדבור ניטל ממני. בעמל רב ובמבוכה הוצאתי מפי: “היי שלום” ואמהר לצאת מן הבית. ישבתי בעגלה ור' תנחום עלה אחרי, ובן־אכר קטן ישב על המרכבה וימשוך במושכות הסוס, והעגלה נתקה ממקומה.

אנוכי ישבתי נבוך ודמעותי ירדו על לחיי למרות חפצי. ר' תנחום פנה אלי וישאלני פשר דבר.

– לא ידעתי גם אני, – עניתיו – כן קרה לי תמיד בעת אשר נפרדתי מאיזה בית אשר ישבתי בו לא כגר והלך.

– אמנם, ידידי! גרים והלכים אנחנו בכל בית, – ענה ר' תנחום בכובד־ראש – כי במותנו נעזוב ביתנו לאחר.

– לא על דבר עולם־הבא אחשוב הפעם, כי אם על העולם הזה, ואם קצרים ימינו בו, אשרנו עוד קצר מהם, רגע יאיר ואיננו, ימים אחדים נשתעשע עם רעים וידידים, אשר נפשנו קשורה בנפשם, ופתאום נפרד מהם, ומי יודע אם נוסיף לראותם עוד?…

– לב־בשר לך, בני, והוא אחת המעלות הנכבדות בנפש האדם. חזק, בני, ובטח באלוהים כי עוד תראה בטוב. מאד, מאד הנני שמח, כי מצאנו חן בעיניך.

*

בערב ואני יושב עצוב־רוח בחדרי, והנה הלל הסופר, אשר יעסוק גם בשדכנות, בא אלי.

– ר' תנחום שלחני אליך! – אמר אלי בשמחה גלויה – הוא חפץ להתחתן בך.

– מה?! – קראתי משתומם.

– האם לא פג יין הכוסות מקרבך, כי לא תבין את דברי? – שפתי הלא ברור מללו: ר' תנחום חפץ להתחתן בך –

– אל נא תשחק לבחור עני, ר' הלל! – אמרתי אליו בנפש מרה ואגלי דמעה נצבו בעפעפי.

– כה יזכני ה' להוביל את בני לחופתם, כי לא התולים עמדי! – ענה הלל כמו בחרי־אף – הלל הסופר שדכן הוא ולא לץ. והנני אומר לך עוד הפעם בפה מלא: ר' תנחום חפץ להתחתן בך.

– האמנם? הבאזניך שמעת מפיו? – שאלתי בלב מלא תקוה, כי דבריו הנאמרים במתינות נכנסו ללבי, ומלבד זאת חפצתי להאמין ועל כן באה האמונה ותעודדני.

– הוא בעצמו, בבית ראש הישיבה, צוה עלי ללכת אליך לדבר עמך ולהשיבו דבר –

אנוכי לא יכולתי התאפק מהמון רגשותי ואחבקהו ואשקהו, ואשמח ואבך…

– אמנם מתחילה ידעתי, כי השדוך ימצא חן בעיניך – אמר הלל, אך בכל־זאת אל־נא תראה פנים, כי לא פללת לאושר כזה. ר' תנחום יחיה, אף שהוא נדיב גדול לאחרים, כֵּלַי הוא לבני ביתו, ולא יחפוץ לתת שלוחים לבתו יותר מחמש מאות כסף, ואם תקשה מעט ערפך יתן בלי ספק אלף כסף.

– ואיך אקשה ערפי? – שאלתי לתומי – הלא בענין כזה לא הכסף הוא העיקר?

– נער אתה, נער! – ענה הלל – הכסף הוא העיקר בכל ענין. אני זקן ממך ויודע בדבר הזה הרבה ממך.

מה אתה מדבר, הלל? – קראתי בכל לב – האמן לי, כי גם אם לא יתן לי מאומה וגם אם יבקש ממני לעבדהו שבע שנים, כל ימי חיי, הנני למלא כל אשר ישית עלי, כי אין בכל העולם איש טוב ונכבד כר' תנחום.

אנוכי חפצתי לאמור: “נערה יפה וטובה כמרים”, אך הבלגתי על חפצי, לבל אגלה את סוד אהבתי באזני הלל.

– עשה כחפצך! אך לו שמעת לעצתי, כי עתה ייטב גם לי בבואי על שכרי, ולך – על אחת כמה וכמה; כי אנוכי אך שלושה אחוזים אקבל ותשעים ושבעה יהיו לך.

– אל תוסף עוד דבר אלי בדבר הזה, לך והשב לשולחך, כי לאשרי אין קץ…

בעוד שעה ישבתי בבית ראש הישיבה עם ר' תנחום.

– אנוכי – אמר אלי ר' תנחום – זה כבר שמתי לב לך. אך התאפקתי עד אשר אדרוש ואחקור אחריך. גם בקשתי שעת הכושר אשר בה תתודע אל בתי, כי הלא אין לך אב ואם אשר יבחרו תחתיך, ועתה הכל עלה יפה, תודה לאלוהים!

– ומה היא אומרת? השאלת את פיה? – שאלתי אני בחרדה, כי יראתי פן לא תמצא השאלה חן בעיניו.

– אני נוהג כאשר צוּוינו במקרא ובתלמוד, – ענה ר' תנחום – לבלי השיא את הבת בטרם ישאלו את פיה, כי לא קטנה היא, וקדושי אביה לא יתפסו בה.

כ“ו ניסן תרל”ב. ולוזין.

מה יפה היום הזה! גם הברכה המעטה אשר אצל הטבע לעיר מושבי מה רבה היא היום! בבית־המדרש קדמו כל אוהבי ורעי את פני בשמחה ובברכת “מזל־טוב”. ומי המה אוהבי ורעי? הלא כל בחורי הישיבה, כל יושבי העיר, כל מתי חלד, כולם הלא ישמחו עמי. כן! גם אחד לא יקנא בי כי אם כולם שמחים באשרי. ומדוע לא ישמחו? כל ימי חייתי עמם באהבה, היטבתי בכל אשר מצאה ידי להיטיב. ומה מאושר אני כי לא יביטו אלי בעיני קנאה, כי לולא זאת לא רבתה שמחתי, בראותי כי בטובי רע לאחרים; אבל עתה גם לי גם להם – לכולנו אושר ושמחה! גם יואקים הטוב, המכבה את הנרות בשבת, שמח לקראתי, ופניו ענו בו, כי שתה היום לכבודי כוס אחת יתרה…

מוצאי שבת נחמו תרל"ב. כלפינה.

עוד הפעם אנוכי בכלפינה, ומה רב ההבדל בין בואי אז לבואי עתה!…

בערב שבת נחמו נכנסתי לחופה את מרים משאת־נפשי.

נחמו, נחמו, כל בני עוני וכל נפש מרה! בטחו, בטחו כי עוד תשגו ותעשו חיל: “כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו”, כאשר הורמתי גם אני משאול תחתיה לשמי השמים, מאשפות לכסא הכבוד, מ“בחור־ישיבה” עני לחתן גביר מפואר, ועל כל אלה איש למרים אורי, נשמתי!… לא חציר הוא הבשר ולא ציץ השדה חסדו, כי האדם בחיר־היצורים הוא, צלם אלוהים, רודה בכל היקום, בעולם המלא חן ויופי, וחסדו יעמוד לנצח, כי רוח אל־הנצח בקרבו.

ושם הכנור כמו מנגן מאליו מנגינות משמחות־לב, התוף מתופף, ורגלי המרקדות נישאות ברוח ועל כל פנים אורה ושמחה, אהבה ושלום אין קץ!…

אלול תרל"ב. כלפינה.

עת האסיף באה. האכרים כילו כל עבודתם בשדה, ואך בגנות עוד יחפרו תפוחי־אדמה. עתה החלה עבודת־הסוחרים, וחותני מהבוקר עד הערב טרוד מאד, כי האכרים יביאו את תבואותיהם ומהערים הסמוכות ימהרו הסוחרים הנה כדבורים אחר דבשם… לפי הנראה תהיה השנה הזאת שנת מסחר, כי דורשים רבים לתבואה בחוץ־לארץ.

ושׂאון־החיים עולה באזני, נוגע עד לבי, ונפשי תכסוף גם היא לעבודה ומעשה.

בכל בית חותני גדול אני, כולם יחלקו לי כבוד ויקר. גם זיידיל המשרת, אשר מלפנים הביט אלי בחרפה ובוז כמו אל “בחור־ישיבה” שלא נברא כי־אם לגרם את העצמות משולחן העשירים בתורת נדבה וחסד, עתה יחניפני תמיד ומבקש לשרתני, אך חנופתו הגסה מעוררת גועל־נפש.

כאשר התבוננתי אל הליכות בית חותני נוכחתי כי אמת דבר, כי אין ידו משגת לתת לבתו נדוניא יותר מחמש מאות כסף, ואולי גם זה היה יתר מיכלתו, כי כסף מזומן לא היה לו מלבד פנקס גדול שבו כתב את החובות שנשה באכרים, אשר לוו מאתו כסף, או לקחו בהקפה תבואה לזרוע, או יי"ש לשמחתם ולאבלם. הפנקס הזה היה ראש כל רכושו ומקור מחיתו.

– התחפוץ לדעת את עשרי? – שאלני חותני בשחוק, בראותו אותי מבקר ספר חשבונותיו.

– הלא גם אני אהיה, מתי שיהיה, לסוחר ועל־כן עלי להכין את נפשי להתרגל לזה ואומר: אביא־נא משטר וסדר בפנקסך, וידעתי על מה נוסד מסחרך ואיך תנהלהו –

– להבל תיגע, יקירי! הפנקס הזה לא ילמדך מאומה, כי רבים מהנקובים פה במספר הלווים כבר מתו, ורבים נדדו לארצות רחוקות, או אין ידם משגת לשלם. אמנם אם חפץ אתה לדעת יסוד מסחרי הנני לבאר לך בדרך קצרה: הארץ תלויה על בלימה וגם מסחרי תלוי על בלימה. אך האל המוציא מים מצור החלמיש הוא ממציא לי טרף מהגליונות הכתובים והמחוקים האלה, כי הוא נותן בלב האכרים לשלם חובותיהם, ואני מוסיף להלוותם, וכן יתוספו עלים כתובים בפנקס, וברחמיו וחסדיו הרבים אינני חסר מאומה, מלבד יראת־שמים…

– ומדוע לא תקח מהאכרים שטרות בבואם ללוות מידך כסף או תבואה? – שאלתי בתמהון.

– ומה יהיה אם אקח מהם שטרות? התאמר כי אוכל להביאם במשפט אם לא יחפצו לשלם? אך לשוא תוציא מכיסך שכר להסופר ומס בעד כתב הבקשה, כי אם האכר איננו חפץ לשלם לא תועילנה כל תחבולותיך להוציא ממנו פרוטה. ולא לבד אם האכר עני, כי גם אם עשיר הוא, יבקש את זקן הכפר, והוא יכתוב מחאה לשופט כי לא יתן למכור מרכוש האכר, כי כל האכרים חייבים לאוצר המלוכה והיא קודמת. וגם אם יאות לי זקן הכפר לתת רשיון למכור מנכסי הלווה, גם אז לא אעשה כזאת, כי לא טוב להקימם לאויבים לי.

– אם כן אתה מניח כספך על קרן הצבי! – הוספתי עוד להתפלא.

– לא על קרן הצבי – ענה חותני וירעם פנים – כי על ה' אשר נבטח בו. ואתה מה חשבת? כי נכסי צאן ברזל לנו? אם כה חשבת שגית מאד. כולנו בני ישראל מתפרנסים ברוח, והמן אשר ירד לנו בימי משה לא פסק גם היום.

– אבל הלא רגילים אנחנו לקרוא את המסחר בשם חכמה, ואיזו חכמה יש בדבר התלוי במקרה? –

– הבה ואלמדך את החכמה על רגל אחת: אם תקנה בזול ותמכור ביוקר – תרויח, ואם להפך – תפסיד.

– ובכל־זאת הלא טוב טוב לנהל את הפנקסים במשטר וסדר למען תדע בכל עת מצב עסקיך.

– רואה אנוכי כי בן דורך הנך – ענה חותני בתלונה. – בני הדור החדש מבקשים חשבונות רבים; אך מה היא התועלת היוצאת מהעבודה הזאת – לחשוב בפרוטרוט בחשבון מדויק? הלא גם זוז אחד לא יתוסף לי מזה. אדרבה, טוב טוב אם עסקי מתנהל בלי חשבון, כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

– אבל מי יודע אם לא יבוזו זרים יגיעך בראותם את תומתך? –

– אנשים זרים אין אתנו –

– וזיידיל? –

– זיידיל?… – שנה חותני דברי בכבדות – זיידיל ישרתנו זה כמה והוחזק בעיני לאיש נאמן, וחלילה לי לחשוד בכשרים.

מדוע החילותי לחשוד בזיידיל? – גם אנוכי לא אדע. בהביטי אליו נדמה לי, כי אין תוכו כברו, כי שם רחוק, רחוק בקרבו שוכן זיידיל אחר, לא זיידיל המיתמם והנכנע והמלקק ידי אדוניו… בהשמיעי את אשתי כי נכון הנני להתערב בעבודת הבית, אמרה אלי בשחוק אהבה: ידעתי מראש כי לא תשב בביתנו בחבוק־ידים, ובטוחה אני כי תצטיין גם במסחרך, כאשר הצטיינת בלמודך, ועל ידך ירב עשרנו כאשרנו… עד היום הייתי גם אני “בריה” ועוזרת לאבי, אבל עתה אין לבי עוד לשאון המסחר. מחשבות אחרות תעלינה על לבבי… מחשבות חדשות לא שערתין מלפנים… על ידך, יקירי, לאחרת הייתי… הוסיפה מרים כמו בתלונה ופניה נהרו ועיניה הפיקו שמחה וחרדה, גאוה ובושת…

ג' מרחשון תרל"ג. כלפינה.

קונא אשת זיידיל באה היום אל ביתנו עם בנה. בגדיה היו מגואלים ומלבד הרפש והטיט אשר דבק בהם בלכתה, עוד כמו בכונה תעבה אותם למען תעורר גועל־נפש בלב רואיה. אפשר, כי חשבה בלבה אשר אך על־ידי הבגדים המתועבים תוכל לעורר רחמים וחסד.

– השלום לך, קונא? – שאלתה חותנתי בקדמה פניה – זה כבר לא באת אלינו.

– מה יהיה שלומי? – ענתה קונא, ונחל דמעות פרץ מעיניה וגם נחירי אפה הרחב נפתחו, וזרם כביר פרץ מהם, ותמהר ותכס פניה בסינורה המגואל.

– מה לך, קונא? – שאלנוה כולנו כמעט פה אחד.

– מה לי? – שנתה קונא את שאלתנו ותוסף להזיל דמעותיה ולמחות את אפה אשר התאדם כסרטן – מה לי? כל מחלה, כל צרה וכל תקלה! אין פגע אשר לא יפגעני. כל היום לא יתן לי השד הזה לנוח (בדברה הראתה על בנה, אשר קבל אותו רגע פרוסת לחם־חטה מרוחה בחמאה, ובלי התמהמה נתן בה שניו). לא אכחד מכם, כי אתם תרעו לי בטובכם כי בבואי אליכם תאכילוהו תמיד לחם־חטה עם חמאה ומרקחת, ואחרי־כן בשובו הביתה לא יתן לי מנוחה ותמיד ידרוש ממני לחם חטה, ומאין אקחנו? אך ליום השבת הנני אופה חלות משתי ליטרות קמח חטים, והוא יבערן עוד בימי השבת. אנוכי יכולה להשבע כי מלבד פרוסת “המוציא” אינני טועמת מהן… אך לא על־דבר זה חפצתי לדבר הפעם…

– דברי, דברי: מה היה לך? – אמרה אשתי אשר נלאתה לשמוע שיחתה הארוכה.

– מה אדבר וה' חפץ ליסרני ככל חטאתי. כל היום יעקצני מלאך החבלה הזה ובערב, כאשר אשכב למעצבה באהלי הצר והחשך, גם אז לא אמצא מנוח, כי הוא, הממזר והאפיקורס, בשובו הביתה, תמיד יתרגז ויתקצף, כל מה שאני מבשלת לא ימצא חן בעיניו, כל מה שאני מדברת יעיר חמתו.

– לפי הנראה החל להתנהג עמך כאשר התנהג אז… – אמרה חמותי.

– זאת לא זאת; הבינותי כי דבר לאט עמו, אשר יכעיסהו תמיד, ולכן נסיתי לדבר עמו רכות, לבקש מלפניו ולהתחנן לו, כי יגיד לי מה בלבו, ואחרי שעמלתי הרבה עלתה בידי להטות לבבו אלי, כי יגלה לי סודו, וזה הדבר: הוא קבץ על יד, עשר פרוטות לחודש, לקנות בגד של שבת. ויהי היום, וכיס בגדו נקרע, ותפולנה המטבעות ממנו, ור' יצחק, שיחיה, ראהו אז ויאמר בלבו, כי המטבעות גנובות הן אצלו. ומהיום ההוא ישמרהו ר' יצחק כגנב ולא יסיר ממנו עיניו רגע, וירע הדבר בעיני בעלי. כי אף שאיש פשוט הוא ורע הלב, אבל בגנבה לא שלח את ידו, ופרוטת רעהו מאוסה בעיניו כבשר החזיר.

– מי אמר לך, כי יצחק חושד בזיידיל? – שאלה אשתי – הוא איננו חושד בו אך מבקש לעזור לו.

– אל תנחמיני הבל, יקירתי, אדמה כי גם ר' יצחק בעצמו יודה כי כן הוא.

– ומה ממנו יהלוך אם אנוכי שומרהו? – עניתי לה – הן לאיש ישר אחת היא אם ישמרוהו או לא, כי גם אם יאמינו בו לא יקח מאומה.

– כן תשפוט אתה, אדוני, כי “ראש טוב” לך, ויודע ב“נקודות השחורות”, והוא איש פשוט, ולכן ירע בעיניו כי יחשבוהו כגנב.

– ואם כן מה תבקשי ממני? שאחשבהו למלאך? – שאלתי אותה.

– לא, כזאת לא אבקש. אך לו הואיל ר' תנחום לקחת למעננו בחכירה חלב הפרות שבאחוזת הנסיכה, אז מצאנו מחית־נפשנו לבדנו, ולא היינו עוד למשא עליכם.

– הרעיון הזה טוב ויפה – קראתי בשמחה גלויה – אנוכי אשתדל, כי ימלא חותני חפצך.

– הטובה הגדולה הזאת – אמרה קונא כמתפללת – תהיה שקולה בעינינו כנגד כל הטובות, שעשה ר' תנחום עמנו מעודנו ועד היום הזה.

י' מרחשון תרל"ג. כפינה.

אחרי אשר השמיעתני קונא, כי נכונה היא ובעלה לצאת מעמנו אם אך נמצא לה מקום לשבת ולהתפרנס בו, לא התמהמהתי מדבר על לב חותני כי ימלא את חפצם מהרה ולא ידחה הדבר לימים רבים.

– מהר? – קרא חותני בחרי־אף – חכה מעט!… טוב לחשוב עשר פעמים בטרם עשות פעם אחת.

אולם אחרי שעמדתי על דעתי, כי לסמוך על ישרו של זיידיל אי־אפשר, ולשמרו תמיד כגנב גם־כן עבודה בלתי נעימה, הסכים סוף־סוף לדברי וילך אל הנסיכה ויקח ממנה את המחלבה בחכירה בשביל זיידיל לשמחתי ולשמחת קונא.

כ“ח שבט תרל”ג. כלפינה.

זה כשלושה ירחים מעת אשר יצא זיידיל ומשפחתו מהכפר לשבת בחצר הנסיכה. ואנחנו לקחנו תחתו איש ישר לשרתנו. לאט לאט הבאתי סדרים בכל ענפי המסחר אשר לבית חותני, כל דבר כתוב במקומו ונעשה בזמנו, וגם אנחנו וגם הסוחרים שבעי־רצון. אמנם בעד עבודתי הנני מקבל שכר רב: תודה ותהלה מפי מרים אשתי. אקוה כי בכלות השנה יראה פעלי ברכוש חותני אשר יגדל וירב.

א' אדר תרל"ג. כלפינה.

מאד שמח לבי בשמעי כי זיידיל עושה חיל, וכי לא יקללני על אשר עזרתי להושיבו לבדו בחצר הנסיכה. אשת אחד האכרים ספרה בביתנו, כי קונא לא תחשוך מעמל נפשה: באשמורת הבוקר תמהר אל הרפת בלוית אחת מנשי האכרים, העוזרת על ידה לחלוב את הפרות; את הזבדה תסיר בעצמה מעל פני הכדים המלאים אשר נקרשו ולא תאמין לאיש לעסוק בזה, כי יראה פן לא יסירו את הזבדה עד תומה ואבדה טובה הרבה. בכל יום הראשון תסע קונא העירה בלוית גיגית גדולה מלאה חלב חמוץ המעורב בגבינה רכה. שמה תעמוד בשוק ותמכור לעניי העיר במדה קטנה.

וזיידיל גם הוא לא יחבק ידיו, כי יסע בכל יום אל הכפרים, אשר מסביב כלפינה, ויקנה מאת האכרים יבול אדמתם, גם סוסים ופרות, ובכל אשר יפנה ירויח. ויש אומרים, כי נותן הוא גם כסף בנשך…

ה' אדר תרל"ג.

היום היתה מכירה פומבית בכפר, כי זקן האכרים מכר מרכוש האכרים, אשר לא הביאו את המס לאוצר הממלכה במועדו. וזה משפט המכירה: זקן האכרים הולך ותו המשרה עשוי נחושת־קלל תלוי על לבו בשרשרת נחושת, צעוד יצעד בגאוה בראש ועל ידו אחד מאכרי הכפר, אשר עלה למעלת שר־עשרה ואחריהם ימשך גדוד אחינו האביונים השואפים לפרנסה בכל לבבם ובכל נפשם, ונכונים למכור בעד אגורת־כסף את כל כבודם וכבוד אלוהיהם ועמם… הנה הם באים עד אוהל אכר עני אחד. לאוהל אין שער ואין אסם, ועל החצר “יוכל כל כדור להתגלגל בלי מפריע”, כי נקיה היא מכל: גם כפיס מעץ, גם קש ותבן לא יראה בה. האכר אדוני הבית אך זה שב מבית־המרזח, שערות ראשו מסובכות, לשונו מתנהגת בכבדות ולא יוכל להוציא גם את הקללה השגורה על פיו, אף כי הוא מתאמץ מאד להוציאה בשפה ברורה למען תכנס באזני אשתו העומדת מרחוק ורועדת…

– הבה כסף! – קורא זקן האכרים אל האכר השכּוֹר בקול מושל.

– שלום לך, בן־בריתי, אוהבי! – עונה האכר – בוא בן־איבן אל בית־היין וקנית לי “שמינית”… כפלים אשלם לך.

– הבה כסף! ואם אין – ומכרתי את עגלתך וכבשותיך –

– כן, כן! – יקרא האכר – זה כבר חפצתי למכור את העגלה והכבשים למחזיק בית־המרזח, אך הארורה הזאת – בדבר הראה על אשתו – לא תתנני. כמה פעמים הכיתיה, מחצתי את ראשה, והיא עוד תקשה ערפה כיום הזה.

האשה מהרה ותעמוד על־יד הגדרה הקטנה והנמוכה העשויה קנים בפנת החצר.

– לפי הנראה אך לשוא נשחית דברינו עמך – אמר זקן האכרים וישם פניו גם הוא אל הגדרה וגדוד “הסוחרים” אחריו.

– אל­־נא, איבנוביץ אדוני! – דברה האשה תחנונים – אל תעש כדבר הזה, הלא ידעת כי אין לאמתך מאומה מלבד העגלה ושתי הכבשות, שארית מחמדי הן… קח־נא את נפשי ואחר תקח אותן. מיקולה! פַּרַסְקָה! – קראה האשה לבנה ובתה הקטנים – כרעו לפני איבנוביץ הרחמן ובקשוהו כי ירחם אותנו.

הבן והבת התנפלו לרגלי הזקן וישקו את מגפיו המשוחים בעטרן, שריחו הרע נודף עד למרחוק.

– סורי לך מזה, – דבר איבנוביץ בקול מושל, – תחינתך הבל ואין בה מועיל. כבר שמתי לך מועד להביא את הכסף, ואם לא – ולקחתיו מכם בחזקה.

בדברו תפס את האשה בידו ויאמר להטותה הצדה, אך האשה אחזה בעמוד אשר על־יד הפתח בכל כוחה.

– התאמרי להתיצב בפני? – קרא זקן האכרים וילפות אותה בשתי ידיו החזקות כצבתות־ברזל וינתקה מהעמוד וידחפנה הלאה.

– בואו הגדרה והוציאו את הצאן – פנה אל גדוד הסוחרים.

איש לא מצא את לבו לבוא אל הגדרה, ידי כולם רפו בשמעם תחינת האשה ויללת־הילדים, ואך זיידיל מכרנו הראה כי “שאר־רוח” לו ולא ישית לב “לקטנות” כאלה, ובלב אמיץ פתח את הגדרה ויוצא כבשה גדולה ושמנה, ואז התחזקו גם רעיו ויהיו לבני־חיל ויביאו עוד כבשה קטנה ועגלה יונקת.

– מעור העגלה נוכל לעשות קלף מהודר לספר־תורה ומעורות הכבשים רצועות לתפילין – אמר הלל הסופר, אשר כתב אז ספר־תורה באחד הכפרים, ובשמעו כי היום יהיה ממכר בפומבי, עזב את עט־הסופרים ויהי ל“סוחר ארעי”, לסוחר מדומה, שאיננו קונה מאומה ונוטל חלק בשכר, כנהוג בכל מכירה פומבית.

וימכור זקן האכרים את רכוש־האכר לגדוד־הסוחרים במחיר מצער, וישאו שלושה אנשים, צוהלים ושמחים, את הכבשות והעגלה על שכמיהם ויצאו מהחצר, ואחריהם הלכה אשת האכר ובניה הלוך ובכה, הלוך וקלל…

אנוכי, בעברי את המקום ההוא לתומי, ראיתי את כל הנעשה. עת רבה עמדתי על מקומי משתאה ומתפלא… הוי, בני רחמנים! את אלוהיכם שכחתם, את תורתכם, את כבודכם וכבוד עמכם! כל אלה נקל לשכוח, אבל איך שכחתם את ההטמן הנורא, את בוגדן חמילניצקי, את מכותיו האיומות? הידעתם כי במעשים כאלה תחיו את העריץ הנורא ההוא ותקימוהו מקברו? הה, הנה חרבו המרוטה נטויה על ראשיכם! נוסו, אחי! עזבו את הכבשות האומללות ומהרו לנוס, כי בנפשכם הן!…

אך לשוא נשחית דברינו! בעלי־בריתו של זיידיל לא ישימו לב גם אם יכריעו את כל עם ישראל לטבח, אם אין הדבר נוגע לבשרם ולכיסם… עתה ישמחו וירננו כי ירויחו שני שקלים בלי עמל ויגיעה, ולמה להם לדאוג אם תצמח מזה רעה לכל עמם? התחת אלוהים הם, כי ידאגו לכלל ישראל?

ב' אב תרל"ג.

הנסיכה הזקנה מתה. היא היתה טובת־הלב ותרבה לעשות חסד עם כל בני־האדם וגם עם אחינו בני־ישראל, אם אך הראו לפניה הכנעה ושפלות. חותני היה עמוד התוך בכל החצר, עמו התיעצה על כל דבר ומעצתו לא סרה, ואת הפקיד הפולני רחקה מעליה ולא האמינה בו; ובכל־זאת חלקה לפקיד כבוד־אצילים ותדבר עמו כדבר אל אציל, ואת חותני לא חשבה לבן אדם. לא דברה עמו בלשון רבים ולא בקשה אותו לשבת, ולפעמים היה אנוס לעמוד בפניה שעה ארוכה. אולם חותני אשר לא היה רודף אחר הכבוד בכלל, לא שת לבו אם האצילה הפולנית תגרע ממנו כבוד, וישמח בחלקו כי על־ידה ימציא לו ה' טרפו ברוח. אותי ראתה הנסיכה אך פעמים אחדות, ולפי ראות עיני לא מצאתי בעיניה חן. גם דבורי בשפת פולנית צחה לא הפיק ממנה רצון. אולי יען כי לא נכנעתי מפני גדולת אצילותה ודברתי עמה בלי מורך והכנעה…

נכסי הנסיכה נפלו בירושה לבן אחיה אדם גריניביץ. חותני ידע את האציל הזה מימי ילדותו, בשבתו בבית דודתו היה בא אל חותני לבקש ממנו תיבת שוקולד, וחותני מהר למלא חפצו. וכבוא חותני אל הנסיכה התגנב האציל הקטן מאחוריו ויתפוש את חותני בפאותיו וישרוק ויקרא: נא! נא!… הנסיכה ראתה ותשמח, ולא כיהתה בבן אחיה, כי להקל בכבוד יהודי לא חשבה לעוון. לוּתר אמר, כי ראוי לכבד את היהודים ולא לפרנסם, והנסיכה אמרה: לא! כי ראוי לפרנסם ולא לכבדם, כי אך לאצילי הפולנים כבוד ולא ליהודים. וגם חותני שחק לתעלולי האציל ויחשוב הוללותו לו לצדקה, כי הלא אציל פולני הוא, בן לנסיך גדול, אשר במשך חמש שנים הספיק לכלות ירושת אביו וכסף הממשלה כסך עשרה מיליון, ולהביא אחרי־כן כדור עופרת אל לבו, ולו נאה ולו יאה להתעלל באיש עברי כמו בכלבו…

אך זה היה כבר, בהיות עוד אדם נער קטן, ומאז ועד היום חלפו ימים רבים והנער היה לאיש, למד בבית־המדרש הגבוה, גם ישב ימים רבים בערים הגדולות אשר באירופה המערבית, ואין ספק כי השקפותיו על החיים ועל משפט בני־האדם התחלפו ואינן דומות להשקפת דודתו המתה, אשר לא קראה מימיה כל ספר, מלבד סדור התפלות בלשון רומי, שלא הבינה בו מאומה והאמינה, כי האפיפיור צדיק כאל, וכל אשר לא יאמין באמונת הקתולים ירד שאולה… מי יודע, אולי הנסיך הוא ליברלי, אשר לא ישים לב להבדיל בין בעלי אמונות שונות? יוכל להיות כי בקחתו עמי דברים, וראה כי לא ריק לבי מהשכלת אירופא, וקרבני כאוהב ורע? הלא לא דבר חדש הוא, כי התרועעו גדולי האצילים את העברים החכמים. מי יתן והיה! אנוכי אעבדנו באמת ובלב תמים, אף אם לא אשפיל את כבודי לפניו כמנהג החוכרים. איש משכיל הלא ידע, כי לא לבד הכלב, כי גם האדם יוכל להיות נאמן לאדונו, אף אם לא ילקק ידיו…

ז' אב תרל"ג.

מהנסיך היורש באה פקודה אל הפקיד, כי ינהל כל עסקי־האחוזה וכי בעוד ירח ימים יבוא הוא בעצמו לשבת בכלפינה.

בטוחים אנחנו, כי בבוא הנסיך יראה ויבין, כי אי־אפשר לסמוך על הפקיד השכּוֹר ופנה אל חותני, והושיבהו על כנו להיות סרסור־החצר כמאז.

ולקיים מה שנאמר: “תעלה בעידניה סגיד ליה” – פתח חותני לפני הפקיד שערי גן־העדן – את צנורי החביות – לרוחה, והפקיד שותה תמיד שכּוֹר, ומברך ומהלל אותנו, כי אין כמונו בכל הארץ, וכי יתן עשרה פולנים במחיר עברי אחד…

ה' אלול תרל"ג.

הנסיך א. גריניביץ בא. חותני הלך לקדם את פניו “במלח ולחם” ויאמר לו, כי הוא מקוה שהנסיך יטה לו חסד כאשר עשתה דודתו הנסיכה. אך הוא ענהו קשות:

– ידעתיכם – אמר הנסיך – ז’ידקים ישרים, אכּספּלוּאטטורים!

תרגום המלה האחרונה לא ידע חותני, אבל הבין כי יש בה שמץ גנאי.

– כל יודעי יעידו, כי מעודי לא הוניתי איש –

– כל מעשיכם אמת ומשפט! – ענה הנסיך בלעג – אתה הצדיקים. לך לך בשם אלוהים! כאשר אצטרך לך – ושלחתי אחריך.

חותני, בספרו לי כל הדברים הנאמרים למעלה, נאנח ויאמר: נשתנו העתים לרעה ועמהם גם האצילים. מלפנים, כשהיה החוכר היהודי בא אל “פריצו” לברכו ביום גנוסיא או לקבל פניו בשובו מדרך רחוקה, וצוה האציל, והביאו יין־שרף ותפוחים לכבד את היהודי, ושאל לשלומו ולשלום ביתו ולשלום עסקיו, לפעמים בהתולים ולצון, אך לא ברוע לב, ועתה – הבט אל פני היהודי לא יוכלו.

– האמנם יהיה הפקיד המוציא והמביא לכל עסקי החצר? – שאלתי אני – הן מלבד שהוא שותה תמיד שכּוֹר, איננו יודע מאומה בטוב משא־ומתן?

– לה' הישועה! – אמר חותני – בו אבטח, כי מהרה יביא מקרה ליד הנסיך ויבחן מי יביא לו תועלת ומי נזק.

ר“ח מרחשון תרל”ד.

חותני לא נקרא עוד לחצר הנסיך. לפעמים כאשר עבר הנסיך בדרך, וראה חותני, והשתחוה לו השתחויה עמוקה, והנסיך ראה ויעבור ולא הניע גם בראשו.

בביתנו ערבה כל שמחה, כי לא נדע מה יהיה בסופנו? מתי ישוב הנסיך מדרכו הרעה? בסוף השנה הזאת יכלה זמן החכירה ועלינו לחדשה, ומי יודע אם לא יבקש הוספה, וכמה יבקש?

ג' מרחשון.

עבד הנסיך בא היום אלינו ועל כוס יין גילה לפנינו בסוד, כי זיידיל משתדל להוציא את בית־המלון מידנו, וכי לפי הנראה קרוב הדבר לצאת לאור, כי גם הפקיד בעוזרו.

חותני כמעט ירק בפניו – זיידיל יעשה לי כזאת? היאמן? – קרא חותני משתומם – לא! דבר נמנע הוא! גם לא אאמין, כי הנסיך יתן לאחר את בית־המלון, אשר ישבתי בו כל ימי וגם אבותי פה ישבו. הן גם הוא אדם ולא לב אבן לו, ואיך יעשה רעה גדולה כזאת? הן גם הוא יודע כי פעמים רבות באה דודתו בין המצרים, ולולא חשתי להוציאה למרחב – כי אז כבר נמכרה נחלתה בפומבי, ומדוע יוציא עתה לחמי מפי? חלילה! הוא לא יעשה כזאת! אולי יבקש הוספה, זה יכול להיות, אך לא להושיב אחר במקומנו.

– אחת היא לי אם תאמין או לא תאמין – אמר העבד – אנוכי העידותי בך, ואתה כחפצך עשה.

מאמין נפלא הוא חותני, לא לבד בעניני הדת וכל סעיפיה עד סוף כל החוקים והדקדוקים, כי־אם מאמין בכל בני־האדם, כי טובים הם וישרים ולא יכול להעלות על הדעת, כי ימצא איש אשר לבו רע וכפוי־טובה והוא לא יחמול גם על איש נקי וצדיק. לכן כאשר יצא העבד מביתנו שכח חותני את כל אשר דבר, ולא בקש לחקור על הדבר הזה, ויאמר ללכת לנוח על משכבו, כמו לא קרה דבר.

– אדמה, כי לא למותר הוא ללכת עתה אל הנסיך ולשאול את פיו – אמרתי אל חותני – “למיחש מיבעי”.

– ללכת עתה… – שנה חותני דברי בעקמו את שפתיו – הלילה ליל חושך ואפלה… “עוד חזון למועד”.

– לא, אבי – קראה אשתי – לך־נא עתה ותרגיע רוחנו, כי לא אישן בלילה הזה, בטרם אדע דבר ברור, ויצחק ילך עמך ללותך.

לבשנו את בתי־רגלינו הארוכים עד הברכים ובגדינו העליונים ונקח מקלותינו בידינו ונלך.

החושך גדל בחוץ; עננים כבדים כסו את פני השמים ואד עב הליט פני האדמה… שנינו הלכנו דומם וכל אחד היה שקוע במחשבותיו. חותני אולי התרעם בקרבו על אשר לא נתנו לו לנוח ויאנסוהו ללכת בלילה באשוּן חושך, אבל אותי הרגיזו מחשבות אחרות ורגשות אחרים. לבי אמר לי, כי העבד לא שגה ודבריו אמת, זיידיל רוצה לגזול מידינו את החכירה, ולפי הנראה שת ידו עם הפקיד להבאיש את ריחנו בעיני הנסיך. ועתה עלינו לצאת למלחמה נגדו, אך מה מאד קשה לנו להלחם עמו, כי לאמת אך דרך אחד ולחנופה ולשקר – שבעה דרכים. הוא כבר ארג את מעשהו בסתר בתחבולות שונות, כבר זרע עמל ואָון ועתה עת הקציר הגיעה לו; ואנחנו לא ידענו מכל אלה עד הנה, לא ידענו ולא נשמרנו, ופתאום ראינו את החרב המתהפכת על ראשינו. ומי יודע אם נוכל להרחיקה מעלינו? מי יודע אולי כבר אחרנו המועד?

בבואנו לחצר הנסיך עמדנו לשאוף רוח. והנה עברו לפנינו צלמי שני אנשים, אשר פתאום נטו מפנינו, אף כי לא ראיתי מי היו האנשים ההם, בכל־זאת אחזתני חרדה. רגעים אחדים לטשתי את עיני לחדור מבעד האד העבה ולהכיר את האנשים, אבל יגיעי היה לריק: הם הרחיקו ללכת, ואנחנו לא ראינו מאומה.

– הבה! – אמר חותני – ונתיצבה שנינו לפני הנסיך, אנוכי אדבר ואתה תמלא את דברי… כבד ממני לדעת תכונת האצילים בני הדור הזה.

בבואנו קדמנו העבד, ויבקש אותנו לשבת ולחכות, עד אשר יגמור הנסיך את מכתבו, ואז ילך ויגיד לו על־דבר בואנו.

– ומי היה פה לפני רגעים אחדים? – שאל חותני.

– זיידיל והפקיד היו – ענה העבד באנחה – לפנים היית אתה המוציא והמביא בבית הזה ועתה עבדך בא תחתיך. אמנם, אחי! – הוסיף העבד הזקן – נשתנו העתים: האדונים הם צעירי ימים וסדרים חדשים ישימו… אנחנו, הם אומרים, החכמים, ואתם אל תעיזו לפתוח פה…

ישבנו שעה ארוכה עד אשר נשמע קול הפעמון בחדר הנסיך. העבד מהר שמה, וכעבור עשרה רגעים שב אלינו ויבקשנו ללכת אל הנסיך.

– מה לכם, עברים? – שאל הנסיך בקול עז, כאשר ישאל איש את הגנב הנמצא במחתרת.

כרגע נצתה אש בקרבי ודמי רתחו בקרבי.

– אנחנו, אנחנו – ענה חותני בשפת עלגים, כי כמעט נסתתמו טענותיו – באתי לדרוש בשלום אדוני ובשלום הבית אשר בו ישבה דודתך, אשר הפליאה לי חסדיה. היו ימים אשר הייתי יוצא ובא בבית הזה בכל יום.

– ידעתי, ידעתי! – ענה הנסיך בשחוק לעג ובוז – מלפנים היית אתה אדון האחוזה, ואך שם דודתי הנסיכה נקרא עליה. לה נתת את העצמות ולך לקחת את הבשר, אבל עתה לא יהיה כדבר הזה. לא אתן לכם למוץ את דמי…

– אנוכי לא מציתי דמי איש, – ענה חותני – אולי הביאו אנשים רעים דבתי לפניך; אבל אנוכי נקי מכל אשמה. בכל כוחי עבדתי לפני דודתך, וגם הבאתי לה תועלת רבה בעבודתי, ועל ידי עלתה האחוזה ותפרח.

– על ידך? – קרא הנסיך בכעס. – הן ישבת שנים רבות שלו ושאנן ולא עלה על דעתך להוסיף פרוטה על כסף החכירה, כי סמכת בכוח ה“חזקה” ותבטח כי לא יבוא איש לעבור על מצות ה“תלמוד”; אבל שגית… הנה בא איש ונותן לי חמש מאות שקל הוספה. ואיך תאמר כי הבאת תועלת לאחוזתי?

– אם הוספה יבקש הוד נסיכותך – ענה חותני – הנני לתת כפי כוחי, אך אל יתן החכירה לאחר.

– אנוכי אומר לך מפורש, כי לך לא אתננה אף אם תוסיף לי פי שנים – אמר הנסיך – ונקמתי ממך על אשר שלמת כל ימיך שכר מצער.

חותני אמר להתנפל לפני רגליו, אך אנוכי מהרתי לעצור בעדו וכמעט בחזקה הוצאתיו מן הבית. ראיתי כי יש לנו עסק עם צורר, שלבו קשה מאבן ואין תרופה אחרת, אלא להתרחק ממנו בהקדם האפשרי.

רוח קר נשב בחוץ ויניע את העצים וינתק מהם שארית העלים הנובלים ויפזרם לכל רוח. ועננים גדולים בתמונות מבהילות ונוראות יכסו את השמים, פעם ירדפו איש אחרי רעהו כחיות טורפות, ופעם יעלו איש על רעהו ויהדפו בצד ובכתף, והלבנה הליטה פניה ולא הציצה גם רגע מחרכי העננים, כמו לא יכלה לראות ברדוף איש את אחיו, ואיש יסיג גבול רעהו; כמו צר לה להביט על אי־הסדרים השורר ביניהם, אל התהפוכות והמדנים; וכמו תשאל לנפשה: מדוע שמה למעלה כל כוכב במסלולו ילך, לא יציק לאחיו ולא יבקש להרחיב גבולו על חשבון הכוכבים הקטנים ממנו, ושם מטה אך מהומות ורדיפות, מצור ומצוק, עושק וגזל?…

– הסכלת, בני, עשה! – אמר חותני – כאשר חם לבבך שכחת, כי גולים אנחנו ועלינו לשאת בדומיה כל חרפה ובוז… עתה עלינו לעזוב את בית־המלון ואנא נצא?…

– ומי האיש אשר יחוס על כבודו ולא יתחמץ לבבו בשמעו חרפה ונאצה מפי נבל?

כאשר שבנו הביתה ויגד חותני באזני חותנתי ואשתי את כל אשר נדברנו את הנסיך.

– לא, היה לא תהיה! – קראה אשתי בחימה – האנוכי אעזבה את הבית הזה? כרגע אלכה אל קונא, ושנינו נוציא את עיני זיידיל מחוריהן בטרם יכול לעשוק אותנו.

– עתה? בליל חושך וצלמות כזה? – אמרתי לה – עוד לא תאחרי המועד אם תלכי מחר.

בעמל רב הצליח בידינו לחשוך אותה מלכת בלילה…

ד' מרחשון תרל"ד.

כל הלילה לא נתתי שנת לעיני. העליתי על מחשבתי כל התקוות הטובות אשר שעשעו את נפשי מלפנים, להיות “איש חיל רב פעלים”, והנה פתאום כמו התנועעה הארץ מתחתינו, פתאום זרים היינו למקומנו, גרים גרורים, נעים ונדים, ואין לנו גם מקום לשבת…

גם אשתי לא סגרה עפעפיה ותתאונן בלי הרף על אשר לא נתתי לה ללכת בערב. ומרחוק שמעתי אנחות חותני, אשר גם הוא התהפך על משכבו כל הלילה.

בבוקר מהרה אשתי ללכת אל קונא.

– אל תלכי! – אמרתי לה – כי אך לחנם תשפילי כבודך והועל לא תועילי.

– לולא שמענו בקולך אז להוציא את זיידיל מביתנו – אמרה אשתי בתלונה וכעס – כי עתה לא באה עלינו כל הרעה הזאת, ואתמול עוד באת לריב עם הנסיך ותאבד גם תקותנו האחרונה. אתה הסבות בכל אלה. ועל־כן שים בעפר פיך ודום, ותן לאחרים לתקן את אשר קלקלת אתה.

מה מאד התפלאתי על דבריה אלה. עד היום לא שמעתי מפיה גם דבר קל, אשר לא לפי רוחי, ועתה מקוצר רוח תדבר אלי דברים קשים.

כעבור שעה שבה מרים ודמעותיה על לחייה. עת רבה לא יכלה להוציא הגה מפיה ותבך מאין הפוגות.

– מה היה לך כי כה תבכי? – שאלתי אותה – האם גרשה אותך קונא מביתה?

אחרי איזה זמן, כאשר שקטה רוחה, ספרה לי מרים איך קבלה קונא את פניה, והנני מוסר פה את דבריה.

– הנה באת אלי, יקירתי! – קראה קונא בשמחה בקדמה את פני בפתח ביתה השפל – רב תודות לך, משאת־נפשי, כי לא תשכחיני ותבואי אלי לבקרני, ואנוכי הלא עפר ואפר: שפחה הייתי מעודי בבית אביך, וגם לכבוד לי חשבתי, ואת לא תבושי מהתהלך אתי כאחות ורעיה… אמנם רע לי מאד לשבת גלמודה בבית הזה במקום אשר לא יראה איש, גם צפור לא תעבור בו. אך חלילה לי מחטוא בלשוני: ואנוכי מוצאה פה את לחמי… אישי יחיה הביא לי מטוה צמר לשמלה “רך כחמאה”; הנה אביאנו לך, כי את הלא מבינה בסחורות האלה.

וכשהגדתי לה בשביל מה באתי אליה עכשיו, ענתה קונא ברוח עצב ובאנחה: בזה, ידידתי היקרה, לא אוכל הושיע ברב או במעט, כי כבר דברתי עמו ולא ישמע לקולי. הגברים הם כולם ערלי־לב ולא ישמעו מוסר, ואף כי מוסר הנשים. אכן לזרים יעשה זיידיל טוב וחסד: הנה הלוה להלל השדכן זה חודש שקל־כסף בלי רבית, ואני, אשתו, כמר מדלי נחשבתי בעיניו, אך בכל־זאת אל תתיאשי. קוי לאלוהים כי יתן לכם פרנסה רבה גם אם תשבו במקום אחר, כי אביך ובעלך אנשים צדיקים, והשם לא יעזוב את צדיקיו בלי פרנסה.

– לפי דבריך, הנך מוכנת ומזומנת לבוא ולגרש אותנו מביתנו ולשבת תחתינו, ותשכחו כי יש שופט שם במרום – אמרתי בהתאפקי מבכי, ודמי רתחו בקרבי מרוב כעס.

– הה, מרים יקירתי! דבריך ידקרוני כמחטים – קראה קונא בקול בוכים – מה אומללה אנוכי! אך נחדל־נא, יקירתי, מדבר עוד בדבר הזה; אל־נא נתערב בענינים אשר לגברים המה. הם ישוחחו, יריבו, יתפשרו איש את רעהו, ואנחנו כאשר היינו רעיות נאמנות, כן נהיה עד העולם.

כך דברה אלי קונא, והכל בקול רך ומתגנב. ולבי בעת ההיא בקש להתפקע. עיני חשכו. איני יודעת איך מצאתי הדלת.

ביום הזה עשינו חוזה עם האכרים ונשכור מהם בית אשר היה להם מלפנים בית־פקידות: בית ישן מלא בקיעים וחדריו רחבי־ידים ובנויים בלי משטר. זיידיל והנסיך אמרו להפריע בעדנו, אך זקן־האכרים עמד לנו ולא שם לבו גם לבקשת הנסיך… כל האכרים מלאו חימה על זיידיל ועל הנסיך אשר הוציאו לחמנו מפינו, ורבים נשבעו, כי בצאתנו מבית־המלון לא תדרוך עוד רגלם על ספּוֹ.

ח' מרחשון תרל"ד.

– בושי והכלמי! – אמרתי לנפשי – צרה באתך והנה השחת ראשך, רפו ידיך והיית כתרנגולת משויה ממים!… לא כן יעשה איש צעיר לימים בן־חיל. ולהפך, בצרה עוד יאזור חיל כפלים לבקש לו מפלט, לכונן את מצבו איתן, ולא לשבת ולדאוג ולהאנח. עוד לא פסה התקוה, עוד אוכל לראות אושר, עוד תאיר אלי ההצלחה פניה.

היום היה אורח בביתנו… זיידיל בא אלינו.

אנחנו לא האמנו למראה עינינו. הזה יבוא עתה אל ביתנו? ונביט אליו בתמהון ולבותינו הלמו כמו במקבות.

– הבאת להגיד לנו כי נחמת על הרעה? – שאל חותני – אמנם אנוכי גם מראש חשבתי, כי תתנחם על מעשיך.

– אנוכי אינני אשם מאומה – ענה זיידיל בעזות־מצח – הנסיך שלח אחרי ויאמר, כי אם לא אקח את בית־המלון בחכירה – יגרשני מחצרו, ונאנסתי למלא חפצו. אך יד הפקיד היתה בכל זאת, כי הוא קצף עליך על אשר לא נתת לו לגנוב כל הימים אשר היתה הנסיכה חיה.

– ובכל זאת לא היתה לך רשות לעשות כזאת, כי עוון גדול הוא להסיג גבול –

– אנוכי איש פשוט ואינני מוצא בכל מעשי עוון אשר חטא… מבשר החזיר לא אכלתי –

– העוון הזה גדול גם מאכילת־חזיר – קראתי בחום לבי.

זיידיל הביט אלי בחרפה, כאשר הביט אלי אז בבואי בפעם הראשונה ברגל אל בית־המלון וצרורי הדל בידי, ובשחוק קל אשר השחית את פניו הגסים אמר: כזה תאמרו אתם, הלמדנים, כאשר הדבר נוגע לכם. אבל אנוכי איש פשוט, משניות לא למדתי, ושמעתי כי הלמדנים יעשו לפעמים דברים מכוערים כאלה במקום שהוא נוגע לפרנסתם, כי אדם קרוב לעצמו.

– אם כן למה באת אלי? – קרא חותני בכעס – הלזרות מלח על פצעי?

– אנוכי באתי להתפשר עמכם – ענה זיידיל במנוחה.

– להתפשר עמנו? כמה עלינו לשלם לך? – הוסיף חותני לשאול בחמת רוחו.

– לא התולים עמדי, ר' תנחום! – חפץ אנוכי באמת לתת לכם מאתים שקל עתה ועל מאה שקל אתן שטר חוב, ואתם תכתבו ותחתמו כיום, כי נתתם לי זכות ה“חזקה” על בית־המלון הזה ועל בית־הריחים.

– ולמה לך זאת? – שאלתי בלעג מר – הן גם מבלעדי הסכמתנו לקחת את בית־המלון בחכירה, ואם יבוא איש כמוך להוציא מידך לא יבקש גם הסכמתך, ולמה תוציא להבל את כספך אשר מצאת בעמל וביגיע כפיך?…

– לא לתת לפניכם חשבון על פעולותי באתי הנה, כי אם להציע לפניכם שתקבלו ממני שכר הפרישה, וננצל שנינו מהתחרות שלא תביא טובה לא לי וגם לא לכם.

– גם אם רבבות אלפים תתן לי לא אקח מידך, – ענה חותני אחרי החרישו מעט – כי אם נקח את הכסף תאמר לנפשך, כי צדיק אתה וכל עול לא עשית; אבל עתה יהיה עוונך לנגדך תמיד, וידעת כי חטאת חטאה גדולה, ואולי ירך לבבך באחרית הימים ושבת עד אלוהיך והצלת נפשך מיסורי גיהנום.

– במה שנוגע לעניני עולם־הבא בודאי אתם יודעים יותר ממני, אבל אני מדבר בעניני העולם הזה, מה שלדעתי נוח יותר בשביל כולנו יחד. ושלוש מאות רובל הלא גם־כן דבר הגון.

– צא מביתנו, נבל! צא כרגע, ואם לא – ארוצץ את גולגלתך! – קראתי ובעיני חפשתי אחרי איזה ברזל…

וזיידיל יצא אט מהבית.

י“ג טבת תרל”ד.

הקור גבר, רוח סערה השמיעה קול יללה, והארץ התעטפה בתכריכי המות, כדרכה בכל שנה ושנה בימי חג לדת הנוצרי…

אני כבר הסכנתי את המחשבה לצאת מבית־המלון, ובקומי ביום הזה, אשר בו כלה זמן החכירה, רוחי שקטה בקרבי וגם חותני, בכוח אמונתו הגדולה והחזקה כסלע, התגבר וישא דומם את אשר נטל עליו. ואך הנשים לא התאפקו מבכי ותשמיענה תאניה ואניה.

– רב לך, מרים, למרר בבכי! – נסיתי לנחמה – האם לא אחת היא לנו לשבת פה או שם? הלא גם פה לא היה לנו הבית וגם שם לא לנו הוא. שכנים היינו פה ושכנים נהיה שם, ואלוהים יוכל להמציא לנו פרנסה רבה גם שם.

– נקל לך לדבר כזאת, – ענתה אשתי בבכי – כי אך ימים אחדים ישבת פה, אבל אנוכי נולדתי וגדלתי, וכל פנה יקרה בעיני. כל עצי הגן אשר על־יד ביתנו כאחים ואחיות נחשבו לי, עמם גדלתי, עמם שחקתי; ועתה הנה אעזבה כל אלה ואלך אל הבית החרב אשר בקצה הכפר השני, ופה ישב איש חרמנו והתענג על כל הטוב אשר הכינו ידינו.

– אבל השם חפץ באלה – נסיתי לנחמה בלשון האמונה.

– השם חפץ בכל אלה? – שנתה אשתי את דברי – השם חפץ שיהיה זיידיל אכזר ובן־בליעל למען ידכא אותנו? ואם השם חפץ בכל אלה – הייטב לי מזה?

בראותי כי אך הבל אנחמה, ואך הזמן המרפא לכל צער הוא יפיג ברבות הימים גם את צערה, עזבתיה לנפשה ואמהר אל העגלות להשגיח, כי ישימו הכלים במשטר ולא ישברו מאומה. חותני גם הוא הולך מעגלה לעגלה וימשש את הכלים, אך ראיתי כי לא ידע מה הוא ממשש, וכחולם בהקיץ לא הרגיש את אשר נעשה מסביב, מבלי משים עלה על לבבי גורל ישראל עמי, גלותו ונדודיו וימס לבי בקרבי. רע ומר לאדם אחד, למשפחה אחת, לשנות את מקומו אשר בו גדל, ומה אומלל הוא העם כולו, אשר בכל הארצות לגר יחשב ואך בית־מלון ימצא בחסד ולשעה, כי שגעון איזה נסיך יבנהו ושגעון נסיך אחר יהרסהו…

ורוח סערה תיליל מרה ותטלטל את השלג ברב כוח, ומסביב אך תוהו ובוהו, אך שלג כחול דק ימלא את כל האויר, עד כי בקושי נראה את העגלות בעמדנו על־ידן…

ר“ח אב תרל”ד.

דממת־מות שוררת בביתנו. האכרים לא ימלאו את הבטחתם אשר הבטיחו לנו מאז, כי לא יקנו מזיידיל מאומה, וכי אך אלינו יפנו תמיד. ואף כי הרבינו להחניף להם, ואף כי נתנו להם במתנה לטעום מייננו – הם את הכוסות הנתונות במתנה קבלו בסבר פנים יפות, ויודו כי היין חריף מאד ובכל־זאת אם תשיג ידם לקחת בכסף מזומן ימהרו אל זיידיל, כמו אבן השואבת תמשכם בכוחה אל המקום ההוא. ואך אלה האכרים אשר זיידיל אינו מאמין בהם יבואו אלינו לקחת בהקפה.

למרות רצוני תשלוט בי לפעמים אמונת הפאטליזם, בראותי כי השעה משחקת לזיידיל ואלינו תפנה עורף; הוא עולה מעלה מעלה במהירות נפלאה, ואנחנו נופלים מטה, מטה; בביתו תמיד שאון והמולה גם בעת הקציר, ואנחנו יושבים שוממים ושומעים לקול שריקות העכברים הרצים והמשתובבים בחדרים הגדולים והרחבים, כי אך שלושה מהם נתקנו למשכן לנו, והנשארים הם מעון לתוהו ושממון כמקדם…

אך מה אדבר על־דבר האכרים, ואחינו העברים גם הם החלו מעט, מעט לפנות עורף אלינו ולבקש קרבת זיידיל. בראשונה, בעבור השמועה כי זיידיל קם עלינו להורישנו, לבשו כל השומעים קנאה ויאמרו, כי אסור לצרפו למנין, כי הוא גרוע מעכו"ם, מרוצח; אך אחרי־כן, כאשר ראו כי הוא עושה חיל, סלחו לו ולא זכרו עוד חטאתו ויתרפסו לפניו. וכאשר קנה לו ספר תורה ויעש לו מנין בביתו – השתמטו אחד אחד מאתנו וילכו להתפלל אל זיידיל, עד כי חדל להיות “מנין” בביתנו. גם תופשי התורה: הרבנים והמגידים ושאר “כלי־הקודש” אשר אכלו ושתו מלפנים על שולחן חותני ויתפלפלו עמו בהלכה ואגדה – מיהרו עתה, כמדקדקים במצוות, לקיים מה שנאמר “רבי מכבד עשירים”, עשירים סתם נאמר, אף אם הם גנבים וחומסים…

ולא זה בלבד, כי רבים החלו להשפיל עוד את כבוד חותני, לעשות נחת־רוח לזיידיל בחיר־ההצלחה, ואחרי אשר לא מצאו בחותני פסול, אמרו לדון לחובה את פזרנותו ונדיבות לבו, כי בזה השחית, לדעתם, את נפשות העניים לדרוש נדבות גדולות, וגם לנפשו הרע, כי בזבז כל רכושו ועתה יצטרך בעצמו לנדבות.

עוד על זאת לא אתפלא, אם יחניפו לו אחדים אשר בצעם ומסחריהם ידרשו מהם לבקש קרבתו, אבל על זאת אתפלא, כי גם אלה אשר אין להם כל פניה יתפתלו ויחניפו לעשיר החדש, ובכל מקום בואו יקומו לפניו ויושיבוהו בראש, אף אם לא יקוו לקבל ממנו כל טובה. רואה אנוכי כי השקר והחנופה הם כמו אחד מצרכי האדם, לא חנופה על־מנת לקבל פרס, כי־אם חנופה סתם.

י“ב אדר תרל”ה.

חותנתי מתה. בעיני לא היתה האבדה גדולה, כי גם מלפנים לא נחשבה לאשת־חיל, ואחרי אשר יצאנו מבית המלון אבדה גם שארית בינתה, כי לבה היה צר מהכיל את התלאה הגדולה אשר מצאתנו, ועל־כן ישבה תמיד דומם, לא שתה לבה לכל הנעשה סביבותיה ותוסף בפניה הקמוטים והדלים יגון על יגוננו. אולם לחותני גדולה האבדה מאד: כעברי מבני הדור הישן לא הראה לרעיתו כל ימי חייה אותות אהבה וחבה יתרה, לא הרבה עמה שיחה ולא התהלך עמה לשוח, אבל בקרב לבו היתה אהבתו לה עזה מאד, וכאשר עזבה אותו – כמו יבש מקור חייו, כמו אבדה המטרה אשר בשבילה הוא חי. במשך ימים מעטים נכפפה קומתו, שערותיו הלבינו ואור פניו נדעך…

השרוי בלי אשה בימי־הנוער – שרוי בלי ברכה, ובימי הזקנה – קללה שרויה עמו…

לפעמים נראה לי כמו תתנוצצנה עיניו באור מוזר, ופניו ישתנו, יאדמו יצחקו ושפתיו תפתחנה, והוא מדבר גבוהה גבוהה, ברמזים וסודות על עולם הנשמות והמלאכים…

לפני חודש ימים והוא שכב על משכבו, ישן שנת הצהרים, ואכר אחד בא לשלם את חובו, ואני לא ידעתי את חשבונו, ועל־כן נאלצתי להעיר את חותני משנתו; אך שנתו חזקה עליו, ובקראי לו בקול לא התעורר, ואך כאשר נגעתי בו פעם ושתים פקח עיניו הכהות ויוצא קול מאפו, לא קול דברים כי אם קול נהם, ואחר קם ממשכבו ויאמר ללכת, אך רגליו מעדו ויחוג וינוע.

– הה, הה! – קרא חותני, ובנפלו אחור על משכבו פעם פיו ויקיא וריח אלכוהול נדף ממנו עד למרחוק…

החילותי מאז לשמור צעדיו ואראהו פעמים אחדות מתגנב בלאט אל החבית, פותח את הברז וממלא את הכלי יי"ש, ובידים רועדות ירים בחפזון את הכלי, יביט בפחד אל כל סביביו וישתה. לעתים הגה בשום לב במדרש פ' נזיר, קרא ובכה, ואחר סגר את הספר, חשב מחשבות, ובברכים כושלות ניגש עוד הפעם אל החבית וישתה, עד אשר הסתתרה בינתו ויפול כמת על משכבו.

היום מצאתי שעת־הכושר ובזהירות יתרה רמזתי לו, כי לא טוב הוא עושה, כי התאוה המגונה הזאת תשחיתהו.

– ידעתי בני, ידעתי! – ענה חותני באנחה – אבל מה אעשה והמשקה הארור הזה ימשכני אחריו בקסמיו, וכאשר יגיע ריחו לאפי – הנני מרגיש כמו מוקדי־עולם יוצתו בקרבי.

אחרי אשר דברנו הרבה מזה, הבטיחני, כי ישתדל בכל כוחו לכבוד את תאותו, ואולי גם להנזר מן היין, אך לא בפעם אחת, כי־אם לאט־לאט. היקים את דברו? – ימים יגידו.

חוהמ“פ תרל”ה.

מעת אשר חדל ה“מנין” להיות בביתנו, התפללנו ביחידות, לדאבון לב חותני, אשר היה רעב ל“קדושה” ול“ברכו”. מובן מאליו, כי לא עלתה גם על דעתו ללכת אל איש חרמנו להתפלל בצבור. ומה השתוממתי בשמעי מפי חותני בראשון לחג, כי נכון הוא ללכת אל “המנין”, אל זיידיל.

– מה תדבר? – שאלתיו בתמהון – אתה אל זיידיל?!

– לא אל זיידיל אנוכי הולך – ענה חותני ברוח קרה – כי־אם אל “המנין”. הן גם בעיר יקרה כי יבואו שונאים להתפלל ב“מנין” אחד, ומדוע אחשוך פה את רגלי מלכת אל ה“מנין”, יען כי שונאי נמצאים שם?

– אבל איך תוכל להביט בפני השודד ההוא? – הוספתי לשאול.

– מדוע לא אוכל להביט בפניו? – אמר חותני בשחוק תם – האנוכי עשיתי לו עול או באתי עמו בריב? הוא גמלני רעה ולו הבושה.

ובדברו לבד בגדו העליון ויקח אתו טליתו וילך.

לא שאלתיו: איך תתן לו גאותו ללכת שמה? איך לא יבוש להראות את שפלותו ועניו, במקום אשר שודדו ישגה ויעשה חיל? לא שאלתיו כאלה, יען ידעתי, כי בעיניו אין מקום לשאלה כזאת. גם מלפנים הצטיין במדת ההכנעה ולא ידע גאוה, ומאז החל לתת בכוס עינו היה שפל בעיניו, גם נבזה ונמאס…

בשעה השנית אחר הצהרים הביא אותו הלל הסופר יחד עם אחד האכרים הביתה כמעט בלי רוח־חיים. החג נהפך לנו לאבל, כי נבהלנו בראותנו את פניו, והם נהפכו לירקון, וכל רשמיהם התעותו ונשחתו… הלל ספר לנו, כי שם קראוהו לתורה “שלישי” ואחר כבדוהו להתפלל מוסף לפני העמוד. חותני אהב את “החזנות” תמיד, ואם גם הסתיר את תאותו הנבערה הזאת, בכל־זאת נחוץ היה לו לעתים להריק את מנגינותיו מקרבו. אפס כל עוד אשר הוא היה אדוני ה“מנין” וכל טוב ה“עליות” והחזנות בידו, לקח לעצמו אך מעט מזער, והנותר חלק בעין יפה לבאי ה“מנין”; אבל עתה, אחרי שלא היתה “פת בסלו”, גברה תשוקתו ל“חזנות” ביתר שאת, ועל־כן שמח מאד לחלק היפה שעלה בגורלו, וישכח את כל הרעה אשר עשה לו זיידיל ומקרב לב סלח לו. ואחרי אשר רחב לבו מחדוה ועונג, לא סרב לזיידיל ולאשתו ל“קדש” בביתם וישב אל השולחן, וזיידיל הראה לו נדבת לבו וימלא את כוסות לרגעים ביין־שרף חריף, והוא שתה עד כי לא יכול למוש ממקומו.

ראיתי כי תהום רבה נפתחה תחת חותני, כי לא ירד מנכסיו וגדולתו, כי־אם נפל מהם נפילה עמוקה…

מהרנו אחר רופא ובעמל רב השיב אליו נפשו, אך עוד היום לא יוכל לקום ממשכבו.

אמנם זיידיל יחוג עתה חג הנצחון, ישמח ויריע, ולנו היה החג לחגא וערבה כל שמחה.

כ' בעומר תרל"ה.

חותני קם ממשכבו אחר הפסח, אך לא שב עוד לאיתנו, אולם עלינו להודות על הרעה, שעל ידה חדל משתות, כי חזקה עליו פקודת הרופא לבל ישתה.

פקיד הנסיך בא היום אלינו. עד עתה לא חדל לדבר שלום עמנו, בכל פעם אשר פגש אותנו, כמו לא קרה דבר, אך אל ביתנו לא בא.

– הה, תנחום! – התיפח הפקיד – מאז יצאת מבית־המלון אין שלום לי. הנוחם יאכלני תמיד כעש, בראותי כי איש נבל וריק יושב על מקומך. האמינה לי, כי גם לפני הכוהן התודיתי בשנה הזאת… אולם אקוה, כי עוד מעט ויבוא יומו. אנוכי דברתי גם עם הנסיך עליו, וגם הוא מתחרט על אשר עשה לך.

אף כי ידענו את הפקיד ואת שיחו, בכל־זאת באו עתה דבריו כטל תחיה בעצמותינו. מי יודע? – אמרנו לנפשותינו – אולי באמת התנחם על אשר עשה, כי מחותני היה יכול לקחת שוחד יותר מאשר הוא לוקח עתה מזיידיל. גם בקנה רצוץ יסמך האיש עת תמוט רגלו.

מ' בעומר תרל"ה.

הפקיד יבוא אלינו תדיר, יבטיח לנו “הרים וגבעות”, וחותני מרבה לשתות עמו…

– גרש־נא את הבליעל הזה! – קראתי היום אל חותני.

– את מי? – קרא חותני משתומם.

– את מי? את הפקיד! – עניתי – הן לא יועיל לך כי־אם יחבל את נפשך…

– גרש, גרש!… – קראה אשתי בחרי־אף – לדעתו נחוץ לגרש כל הבא אל הבית, ואז מאושרים נהיה. הן שמענוֹ לעצתך וגרשנו את זיידיל ונביא עלינו שואה. לו גרשנו אותך בפעם הראשונה, כי אז לא באתנו כל הצרה הזאת.

– ובמה אשמתי אנוכי? –

– במה אשמת? – קראה אשתי – הן עד אשר באת אל ביתנו התענגנו על רב טוב, ואחרי בואך אלינו התהפך עלינו הגלגל; אין זאת כי אם בגללך באה מארה בביתנו, כי “שלים־מזל” אתה, גבר לא יצלח, אך לקלקל תוכל ולהיטיב לא תדע…

מי מלל לי לפני שלוש שנים, כי מרים תדבר באזני כדברים האלה?…

אמנם מלפנים היה העולם אחר, האשה היתה אחרת וגם אני אחר הייתי: העולם היה מלא פרחים, מרים היתה מלאה אהבה, ואותי נשאה התקוה קלת־הכנפים ותרימני אל על; ועתה הפרחים נבלו, האהבה התקררה, כנפי התקוה קצצו, והיא זוחלת על גחון.

י' סיון תרל"ה.

זיידיל שמע כי הפקיד הולך אלינו תמיד ויירא מפנינו ויחבל תחבולות להסיר את לב הפקיד מאחרינו ולא הצליח. חותני ורעיתי ישתעשעו בתקוה טובה, כי עוד מעט ונשוב אל מקומנו וכבודנו הראשון…

מי יתן והיה!… אולם אנוכי מסופק מאד: רבים, רבים הם היורדים, והעולים אך מעט, מתי מספר…

י“ג סיון תרל”ה.

ימי התקוה לא ארכו. במוצאי חג־השבועות בלילה מילא העשן פתאום את כל הבית וישם מחנק לצוארי. קפצתי מעל משכבי ואקרא בקול איום: “שרפה! שרפה!” אשתי הקיצה כרגע ותקח את ילדינו ותנס כמעט ערומה, ואנוכי לקחתי את הארגז אשר בו נשמרו כלי־הכסף והצלתי מעט מרכושנו. בצאתי ראיתי והנה כבר אחזה הלהבה חלק גדול מהבית… אשתי וילדי היו בחוץ. דרשתי לחותני ויודע לי, כי הוא עודנו שוכב בבית, ואקפץ והנה הוא סרוח על משכבו כבול־עץ ואקחהו על זרועותי ואוציאהו. גג הבית אחר לנפול עד צאתי מתחתיו, ואך לשון אש שלחה בי ויחרך שער ראשי וקצה זקני וידי נכוו מעט.

אכרי הכפר נזעקו לבוא לכבות את הבערה, אבל לא יכלו לכבותה, והבית נשרף עד היסוד.

שעות אחדות התגלגלנו על הארץ, אך המטר אשר החל לדלוף הזכירנו, כי עת לבקש לנו מחסה ומסתר, ואלך אל הכפר ואמצע אוהל רעוע אחד פנוי; ואדוני האוהל, אכר זקן, נאות לתת לנו לשבת בו וגם רתם את סוסו ויבא את שארית חפצינו, אשר הצילו האכרים מתוך השרפה, ונשכב שם באוהל על הקרקע, כי ספסל ומטה לא היו לנו.

מכירינו וידידינו, אשר בגדו בנו להחניף לזיידיל עוכרנו, עתה, לשמע האסון אשר קרנו, מלאו עלינו רחמים, וימהרו להביא לנו לחם להחיות נפשותינו.

כ סיון תרל"ה.

השרפה אשר השחיתה את פליטת רכושנו, הביאה רוח והצלה לחותני, כי אחרי אשר החביות המלאות יין לא היו עוד נגד פניו, חדל משתות לשכרה, והעוני והלחץ עוררוהו לעבודה ומעשה.

– לה' הישועה – אמר חותני באמצו את לבו – נצא נא מהכפר ונבוא אל העיר… ”משנה מקום משנה מזל", שם בעיר… חיים אלפי אחינו וחיינו גם אנחנו בתוכם. שם נשכור לנו דירה וחנות בפרבר, אשר דרך בו יבואו האכרים מכלפינה וסביבותיה בכל יום השוק, והמה מכירינו יסורו אלינו וקנו ממנו את כל הנחוץ להם וימכרו את אשר יביאו למכור, ונמצא, אם ירצה השם, מחיתנו גם שם. ולפי דעתי – הוסיף חותני בלחש, כמו ירא להוציא הדברים מפיו – אין רע אם נקח מיד זיידיל איזה סך כסף והיה לנו לסחור בו. זקן האכרים אמר לי, כי ברצונו גם מעתה לתת לנו הכסף אשר אמר לתת לנו אז.

– חלילה, חלילה! – קראתי בכל לבי – טוב לי לפשוט נבלות, לנקות ביבין, מהתגאל בכסף השודד ההוא.

– קשה־עורף אתה, בני! – אמר חותני בשחוק מר – אבל ירא אנוכי פן יאמרו עלינו, כי דלים גאים אנחנו.

– “לדידהו הוי מומא ולדידן לא הוי מומא” – עניתי גם אני בשחוק – לדעתי טוב דל גאה מעשיר מכחש.

ר“ח תמוז תרל”ה. פרבר העיר…

עשיתי כדבר חותני, שכרתי לנו מעון וחנות, ובמכרי את כלי־הכסף אשר הצלתי מהשרפה, הבאתי אל החנות מכל הסחורות הנחוצות לאכרים, ונהי ליושבי כרך.

רוב יושבי הפרבר מתפרנסים מהפרוּרים אשר האכרים משליכים להם. לכל איש חנות פתוחה ובה מאזנים על־פי דרך הנסתר… כולם יושבים איש בפתח חנותו ועינם צופיה אל הדרך, אל מרחבי הארץ, וכמו יבקשו לחדור בעד מסך־השמים: אולי תבוא משם פרנסה, אבל אך תוהו־ובוהו מסביב, לא נראית רגל איש, ומקור הפרנסה סתום וחתום, נעלם ונסתר… פתאום והנה, האח! עגלת אכר תראה משרכת בדרך העולה העירה ועליה שק מלא… אדון העגלה הולך בגאון וגאוה על־יד עגלתו, שורק בשפתיו ומכה בארץ בשוט אשר בידו, נפשו מלאה דשן ושקט ושלוה בלבבו, ולבבות אחינו בעלי החנויות הולמים כהולם פעם רוחם סוערה: אל מי מכולנו יפול השק המלא הזה? – ישאל כל אחד לנפשו; מי הוא המאושר אשר יעלה במצודתו עשרים או שלושים פרוטות? וכמו בכוח אבן השואבת יתנשאו כולם ממקומם וילכו לקדם את פני השק הנכבד…

– אלי תבוא, בן־חריטון! – יקרא איש אחד – הלא אנוכי מכירך, מיודעך מאז.

– אלי תבוא! – יקרא אחר – חצקיל יונך, כי מאזני מרמה לו.

– אנוכי אתן לך חמשים קוֹפּיקות בעוד הפּוד –

– חמשים ושתים! –

– חמשים ושלוש! –

– גם כוס יין אתן! –

– שתי כוסות! –

ובעוד כולם צועקים ומתחרים ומחרפים ומתקוטטים איש באחיו, וחצקיל ניגש ובזרוע כוחו הרים את השק מעל העגלה וישימהו על שכמו וירץ אל חנותו. ובידו השמאלית הדף את אחד החנונים אשר אמר להחזיק בשק.

– אם לא תתן לי חמשים וחמש קופּיקות תשיב לי את השק אל העגלה, – אמר האכר בשחקו בכל פה על מעללי החנונים ודברי גדופיהם.

– אל תירא, בן־חריטון! – אחת דברתי כי אתן ודברי לא אשנה.

ובעת הזאת שער התבואה חמשים קופ' הפּוּד, לפי הידיעות החדשות אשר באו מליבוי, כי הוזל השער מאד ואין דורש ומבקש לתבואה. אך יושבי הפרבר לא ישימו לב לשער התבואות, ותמיד יוסיפו על המחיר אשר הם מקבלים בעצמם מידי הסיטונים, אולם כבוא האכר אל החנות, יסובבנו החנוני בקסמיו, ילחש עליו, יכרכר לפניו כרכורים רבים ויצליח להוריד את המחיר מדעת האכר ושלא מדעתו, ואחר כל אלה ישמח אם לא יפסיד.

– אמנם במקנת התבואה לא ארויח מאומה – יחשוב החנוני בלבבו – אבל תחת זה ארויח בעלי־טבק או במלח אשר יקנה ממני. ואם לא ארויח בפעם הזאת, ארויח בפעם אחרת; ומלבד זה מה אעשה אם לא אשלח ידי במסחר? עכשיו, לכל־הפחות, יש איזו תקוה… כך חושב כל אחד את חשבונות מסחרו, וסוף סוף רק לעתים רחוקות תפולנה לתוך כיסם הריק אילו פרוטות…

והאכרים בזמן הזה יודעים את כל הלכות התגרנות לכל דקדוקיהן ומנצלים את העברים בערמומיותיהם; על־כן כל יושבי הפרבר עניים מרודים הם ועבדי־עולם לאכרים שכּוֹרים מצד אחד, ולסיטונים מצד שני, וכמו שקשה להם לקנות כן קשה להם למכור.

אנוכי לא אוכל להתחרות עם בני הפרבר, כי העסק הזה תועבה היא בעיני, ומלבד זה המה מלומדי־מלחמה מנעוריהם במלחמת־הקיום: חרב־פיפיות בפיהם וקסמים בידם, ואני לא הסכנתי בזה מעודי, על־כן אני יושב תמיד בפחי־נפש על־יד החנות ורואה את עלילות בני־עמי, ענים ושפלותם, שומע את קללותיהם וחרפותיהם, דבותיהם ורכילותיהם, ולבי נשבר בקרבי על צרותי, על צרות בני ביתי, על צרות אחי המלקטים גרגרים בין טלפי סוסים להחיות נפשם, ושמחים שמחה גדולה במצאם את הגרגרים האומללים האלה, כמו אך הם תעודתם בחיים, כמו אך הם יכלכלו בקרבם את אושר נפשם; כי חופש, כבוד, יופי נתונים לעמים אחרים, לנו אין חלק בהם, ועינינו אך אל הפרנסה, אל האגורה תלויות תמיד… ככה יושב אני תמיד בטל ומשומם: הימים עוברים והחנות מתרוקנת, כי כאשר נמכר מעט סחורה מהחנות, והיה לנו הכסף לכלכל את ביתנו בלחם צר, וסחורה חדשה אין במה לקנות.

ג' תמוז תרל"ה.

ישבנו בפרבר כל עת אשר יכולנו לשבת, התנחמנו בתקוה טובה כי עוד מעט תשוב תשלח לנו השמש מקוי אורה, עד אשר אכלנו שארית כספנו ורכושנו, ועתה החלטנו לעקור דירתנו מן הפרבר, למצוא לנו מדור בעיר על־יד השוק, לא דירה רחבה בקומה השניה, כי־אם מעון צר באחד המרתפים.

הלאה היחש והכבוד! הלאה הבושה והאיסטניסות! אביונים אנחנו ככל האביונים הרבים כילק והשוכנים במרתפים אשר במבואות המטונפים הסמוכים אל השוק. כמוהם נעבוד וכמוהם נתפרנס. אני ואשתי נצא השוקה ונסחר בתרנגולים, בביצים, בחוּטים ובשערות החזיר ונחיה את נפשותינו.

– האמנם אין לך מוצא אחר לפרנסה, מלבד המסחר הדל והשפל הזה? – התלוננה אשתי – מדוע לא תבקש לך תלמידים?

– עוד חזון למועד – עניתי לה בהתול מר – “למות ולהיות למלמד לא נאחר לעולם”, ננסה את התחבולה האחרונה לסחור בשוק, אולי נוכל לפרנס בזה נפשותינו ולא אצטרך לשום נפשי כעפר, להתבזות ולבקש תלמידים…

– אבל מי ישמור את הבית ואת הילדים בעת אשר נהיה בשוק?

– אביך –

– הלא הוא יושב בבית־התפלה עד אחר חצות היום, ואז כבר תכלה רגל מן השוק –

– נבקשהו כי ישוב מיד אחר תפלת ותיקין וילמד שיעוריו בבית –

– אוי לי אם אשמע בקולך ואוי לי אם לא אשמע – אמרה אשתי באנחה.

י“ב כסלו תר”ם.

שקט ודממה בחדר מעוני. אשתי עמלה כל היום בשוק, הקור אכל אותה, ועל־כן היא שוכבת עתה על מצעה הקשה (כרינו וכסתותינו כבר נמכרו רובם) לבושה בגדיה המגוֹאלים ותישן, ועל ידה תשכב בתי הקטנה בחתוליה ויונקת מדי אמה הצומקים. בני הגדול ישן על הרצפה, על בלויי סחבות, ולרגעים יזדעזע ויתקפל למען יחמו אבריו איש מרעהו, ושתי בנותי שוכבות היום על המטה. מלפנים שכבו גם הן על הרצפה המכוסה רפש, אך הקדחת אחזתן ועל־כן השכבתין במטתי. אמנם הטחב מלא את כל החדר אדים רעים, אבל, על המטה, לכל הפחות, הקור איננו גדול כמו על הרצפה. אנוכי לא אוכל לשכב מאפס מקום… עוד מאושר הנני, כי יש נפט במנורה והנני כותב לאורה…

הנה שתי בנותי שוכבות על מטתי וישנות. הגדולה בת חמש והקטנה בת שלוש. אור הלבנה יתגנב בעד החלון הקטן והמכוסה פרחים לבנים, מעשה ידי הקור, ויאר את פניהן הדלים, את לחייהן השקועות והאדמדמות מאש־הקדחת. לרגעים תתהפכנה מצד אל צד, תשימנה צפרניהן בראשיהן הצרועים או בבשרן, שעליו כתנות קרועה ושחורה כפיח…

מלפנים הקפידה אשתי על הנקיון מאד, אבל עתה אי־אפשר לה להקפיד: המעון צר ובמרתף כל הבא יביא ברגליו מעט שלג והשלג ימס והיה לרפש, הילדים רעבים וערומים ולא יוכלו לצאת החוצה גם לעת־הצורך, והיא כאתון עמוסה תמיד במשא כבד, תמיד טרודה בדאגת הפרנסה, תמיד תבקש לחם, ובבואה בערב עיפה ויגעה עליה עוד להסיק את התנור ולהכין איזה תבשיל. התוכל אחר כל אלה לשים לב לנקיון? רב לה אם פעם אחת בשבוע, בערב השבת, תנקה מעט את הרצפה ביעה ותרחץ את ראשי הילדים.

קראתי באיזה ספר, כי באנגליה הוצע פעם אחת, כי לא יתנו רשות לעניים לקחת אשה, וההצעה לא נתקבלה… בעיני יפלא מדוע לא קבלוה? הלא היא איננה מתנגדת אל השכל הישר. הן הכל נאסר לעני: אסור לו ללבוש בגד חם ושלם בימי החורף, אסור לו לאכול מאכל בריא, אסור לו גם לשאוף אויר בריא, ומדוע לא יאסרו עליו גם הנשואים? – אולי יען כי חיי המשפחה לעני אינם דבר של תענוג כי־אם ענוי, ולהתענות חוב הוא לעני כל עוד נפשו בו…

– יצחק, מדוע תאחר כה לשבת? – יקרא אלי חותני.

– יען כי אין לי על מה לשכב –

– אנוכי אקום ואלך אל בית־המדרש ל“חצות”, ואתה שכב על מקומי.

ד' שבט תר"ם.

היום בבוקר הייתי בבית אחד ממכירי לרגלי איזה עסק, והוא עכבני בביתו כשעה ומחצה.

שמה שמעתי בשורה טובה, כי זיידיל עוכרנו ברח מן הארץ, כי גנב את המכס בבית־משרפות היי"ש ויתפש, וידע כי ישא עונש וימהר להמלט.

זה כבר לא פעם לבי מרגש שמחה, ועתה לשמע הבשורה הזאת כמו חיתה רוחי. “אכן יש אלוהים שופטים בארץ”, קראתי בכל לבי. האיש אשר הגלנו מביתנו וישרוף פליטת רכושנו (להשערה הזאת, כי זיידיל היה המבעיר, היו ראיות רבות, אך לא עדות ברורה) לא ישב עוד שאנן, לא יתענג עוד על רב טוב, ולא יתפאר עוד כי עשה וגם הצליח.

בשובי אל משכני מצאתי הדלת סגורה, וקול צעקת הילדים עלה באזני מתוך הבית. מהרתי אל החלון ואראה, והנה עריסת בתי הקטנה הפוכה, הילדה שוכבת על הארץ וצועקת, ושאר הילדים מתמוגגים בדמעות ואין איש עמם. בראותם אותי, הרימו עד למרום קולם, ושועתם פלחה כחץ לבי. הלכתי אל אחד השכנים ולקחתי מפּץ, ואשבור את המנעול ואבוא, והנה כולם שלמים, רק מאף הילדה הקטנה יצא דם, כי נפצעה בנפלה מן העריסה. דברתי על לבם, העברתי בידי על לחייהם הצנומות והמגוֹאלות מבכי, ותשב רוחם אל קרבם וישובו אל משחקיהם…

אך אנוכי כרעתי תחת סבל מצוקותי, ושמחת הנקמה לא לקחה עוד את לבי… מה תוסיף לנו מפלת אויבנו, אחרי אשר כלה חציו בנו? הנבנה בית־המקדש באבדן ממלכת רומא? אומללים אנחנו כמו שהיינו ופצעינו לא נרפאו!…

– כל הצרות תבואנה על ראשך, איש אוני! – קראה אשתי בבואה אל הבית רועדת, ופניה הלבינו כפני מת. – בראותי את הדלת פתוחה אמרתי: כי שודד בא הביתה ויהרוג את הילדים, ויגנוב את שארית כלי־ביתנו. קשה אנוכי מברזל אם לא יצאה נשמתי כרגע מפחד פתאום.

בפעם הראשונה שמעתי קללה מפי אשתי, אך אנוכי לא חשבתי זאת לחטאה, בדעתי כי נפשה מרה לה, ואמהר להצטדק לפניה ולספר לה כל אשר קרה.

– ומי אשם בכל זה אם לא אתה? – הוסיפה אשתי בתלונה – אתה שמתני לתגרניה, ותאלצני לעזוב את הילדים לבדם בבית. הלא גם אתה יודע, כי קשים מזונותינו יותר מקריעת ים־סוף והיום יום השוק, ואמרתי: אלכה אולי יקרה לפני להרויח מאומה. הן אתה, “שלים־מזל” שלי, גם בהתהלכך בשוק לא תרויח מאומה, ומה גם בלכתך אל מכיריך להשתעשע עמהם.

– ואיפה היה אביך? –

– זלמן השמש בא וימשכהו אחריו ללכת לברית־מילה. אנוכי אמרתי לו כי אי־אפשר לאבי לעזוב את הבית, אך הוא אמר כי יהיה מוּחרם מ' יום אם לא ילך לסעודת־מצוה. –

– זלמן זהיר מאד לשמור ולעשות תורת בכּכוּס – אמרתי בשחוק מר.

– יום יום הוא הולך לברית־מילה – התלוננה אשתי – ומשם הוא שב ושוכב כבול עץ עד הערב. במה הרבינו לחטוא כי ייסרנו אלוהים ככה.

– צרעת נושנת היא – אמרתי באנחה – אך לימים אחדים קרם עליה עור ועתה התגלתה עוד הפעם.

– יהי מה – אמרה אשתי בהחלט – ואנוכי לא אוסיף עוד לעזוב את הילדים לבדם בבית. טוב לי, כי ימותו ברעב מאשר ישברו איש קדקוד רעהו.

וגם מלאה אשתי דבריה ואהי אנוכי המשתכר והמפרנס ואך לפעמים רחוקות השתכרה אשתי מסריגת גרבים או מעשותה לעשירים פתים מקמח חטים כתבנית דוחן.

*

וזה אשר כתבתי לרעי נ. על שאלתו אשר שאלני: מדוע לא עניתיו על מכתבו:

ידידי יקירי!

הזכרתני, יקירי, את דברי גטה: “היום ארוך כה, אין מפריע להרהורים, ותמונות הנוף הנהדרות אינן מרחיקות את רוח השירה, ולא ולא, אדרבה: הן מעוררות אותה, ובלוית תנועה ואויר חפשי – תרבה תחיש היא את דרכה”.

אך לוּ ישב גטה במשכני הדל, אשר המנורה הקטנה תפיץ בו אור כהה ועמוד עשן עולה ממנה; לו שאף אל קרבו את האדים הממלאים את הבית מליח הכתלים; לו שמע כמוני יללת הילדים הערומים והרעבים וקללת אשתי העומדת על־יד התנור הקר ומקללת את עצמה, מקללת אותי ואת ילדיה, מקללת את העולם כולו – לו שמע כזאת, כי עתה נאלמה גם בת שירתו ואבדה.

היא מקללת… ומדוע לא תקלל? זה שלושה ירחים אין כתונת על בשרה, גם לא תוכל לצאת החוצה, כי מנעליה נקרעו, ובגדיה, שארית מחמדיה, אשר קבלה ליום כלולותיה מאביה, נתונים בעבוט והרבית אכלתם. וכמוה גם ילדיה רעבים וערומים; אך האנוכי אשם באסונה? האם התעצלתי לבקש פרנסה? כבר שמתי פני כפני הכלב, הסירותי את הבושה מעליהם, הנני סובב הולך כל היום בשוק לקנות מעט שערות החזיר, מעט כמהין יבשים, מכנסים בלים, כאחד התגרנים הבזויים, אבל חפצי בידי לא יצליח, וכמעט תמיד הנני שב הביתה בידים ריקניות.

– מדוע משה’קה, יוסי’קה, בריל, שמריל, הולכים וקונים ומוכרים ומרויחים ומתפרנסים ואף כי בלחץ ועוני, אבל מתפרנסים, ואתה “שלים־מזל” שלי תשוב תמיד ריקם – תגער בי אשתי – הלאכול באת? תאכלך התולעת! מה אתן לך? – “שברון לבי”!

– מה אעשה, מרים, הם מלומדים מנעוריהם, ואנוכי לא למדתי התורה הזאת – תורת החנופה והפתוי.

– אתה חפץ להיות צדיק מכל באי־עולם… אבל מה נעשה והעולם נברא כמו שנברא, ואנחנו צריכים לחיות בו כפי מה שהוא דורש? לנו, נמלים, אי אפשר לשנותו. כל בני־האדם יונו איש את רעהו: התגר את האכר והאכר את התגר ושניהם את האומן והאומן את שניהם ובדרך זו כולם מתפרנסים. קניתי לי מנעלים בעד שקל אחד, לבשתים יום אחד, והנה נראו ראשי אצבעותי מחרכי המנעלים; קניתי קמח דגן והנה מעורב הוא בקמח שעורים. כך כולם עושים, ולמה לנו להיות צדיקים יותר מכולם?

אל תאמר, יקירי, כי מעודה בחרה בדרך האונאה, יסוד התגרנות, חלילה! ידעתי ברור כי בקרב נפשה פנימה תמאס בה גם עתה: אבל העוני נגע עד נפשה, קרביה יהמו ויחמרו, על־כן תשפוך את מרירות לבה בקללות נמרצות, על כן תדבר תועה על חוקי הצדק ותרמוס את היושר ברגליה.

ואחרי אשר מחזות יפים כאלה יסבוני, האוכל לקחת עט בידי לשעשע את נפשך? ואם גם אחגור שארית אוני ואשב לכתוב, הלא למרות רצוני יתפרצו מעט דברי קינה, יגון ואנחה, אשר ימלאו את כל חדרי לבבי, ולמה להבל איגע? החסרי קינות אנחנו, כי אבוא להוסיף עליהן עוד? הן כל מחזורינו, סליחותינו, תפלותינו, שירותינו וספורינו אך קינה אחת גדולה, אך אנחה אחת גדולה, אך אנחה אחת נוראה! “גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו”, זאת היא ראשית הקינה הגדולה הזאת וממנה תסתעפנה כל קינותינו ואנחותינו. לא ישבנו בארצנו ועבדנו את אדמתנו, כי אז לא היתה לנו כל הקינה האיומה אשר תתפרץ מלב אומתנו זה אלפים שנה, ואז אולי לא היית קורא גם את דברי המרים אשר, למרות רוחי, יצאו מעטי במכתב הזה…

י“ז אדר תר”ם.

זה שני שבועות אנוכי רואה תמורה בביתי ועד היום לא ידעתי סבתה. מאז חדלה אשתי ללכת אל השוק דלותי מאד, כי באמת תגרן לא יצלח אני, והנה פתאום מצאה אשתי כסף לתפור כותנות לנו ולהילדים, גם מאכל שולחננו הוטב מעט. שאלתיה מאין לקחה כסף, אך היא ענתני במלות מקוטעות, וכאשר החילותי להאיץ בה, כי תגיד לי בשפה ברורה, קראה בכעס: – למה תשאלני, “שלים־מזל”? רב לך כי שמתני לכובסת ולעובדת עבודת־פרך? ומה אתה דורש ממני עוד?

וביום הזה ואנוכי שבתי מן השוק ואראה והנה חותני הוציא מכיסו מטבעות רבות וישימן על השולחן. בבואי נבהל מפני ויאמר לשים את הכסף בכיסו, אך אחרי־כן נחם ממחשבתו ויחל למנות את הכסף. כאשר הפצרתי בו להגיד לי מאין לקח את הכסף, ענני בשחוק:

– למה אכסה ממך, והוא לא גנוב עמדי? –

– הפשטת ידך לקבל נדבות? – שאלתיו חרד.

– חלילה! כי אם בהיותי קרוא לחתונה או לברית־מילה, יקבץ זלמן השמש למעני מהקרואים. חצי הכסף יקח לו בעד טרחתו וחצי יתן לי. כן הוא עושה תמיד ובעיני אין עול בדבר הזה: הן אני וילדיך אינם מרויחים מאומה, וכל עול הפרנסה מונח עליך ועל בתי המפונקה, ואני רואה כי עמלכם לא יספיק לכלכל גם את נפשותיכם, ומה גם את נפשי ונפש הילדים. ומה בכך אם אני מקבל בדרך כבוד על־ידי השמש?

– ולתכלית זאת יקראך השמש לכל חתונה וברית־מילה שלא מדעת הבעלים, האף אין זאת? – שאלתי בחרות אפי.

– ומה מני יהלוך אם כדברך כן הוא? למה לי לחקור אם רצויה כונתו, אחרי שמעשיו רצויים, חי נפשי כי לא אוכל לרדת עד סוף דעתך. הנך מתנפח כתרנגול הודי ומתגאה בעוד אשר קיבתך ריקה. הנח, בני, הגאוה לעשירים היושבים בעליות מרוּוחות ואוכלים מעדנים לשבעה. אך לא לנו אביונים ללבוש גאות. תכשיט כזה לא יכסה קרעי בגדינו ולא ישבור רעבוננו.

– כן דברת, אבי! – קראה אשתי – הוא “השלים־מזל” לא יחפוץ לבקש פרנסה ככל אדם ובגאותו יאבד.

– האנוכי אינני חפץ לבקש פרנסה? – קראתי בכל לבי, לו יכולתי למצוא מחיתי מעבודת נושא סבל, כי אז עמדתי בכל יום יחד עם כל ה“יחפים” השכורים על השוק לבקש עבודת־פרך, אבל העבודה ההיא מפרכת כל הגוף ואינה מביאה שכר, כי אם די להחיות נפש אחת בדוחק.

– ומדוע לא תבקש לך תלמידים? מלמדים רבים חיים בנחת, אף אם לא בעושר, ואתה לא תחפוץ לעשות כמוהם גם בעת אשר כמעט גוועים ברעב. הן לו אך תחפוץ, כי אז כל הגבירים נתנו על ידך את בניהם. עוד ראשך לא ריק מכל חכמה ודעת. לו חפצת כאשר יכולת, כי אז לא היינו אומללים כיום הזה.

– הנני לעשות חפצך! – אמרתי לה אחרי דומיה רבה – אבל הבטיחוני כי לא תטנפו ידיכם בכסף־נדבות.

– הוי כסיל ובער! המרוב כל הננו מביאים את התועבה, כסף־הנדבות, אל ביתנו? לו יכולתי למצוא לחם צר ומים לחץ מיגיע כפי, כי עתה לא עשיתי זאת, יסר יסרני יה להיות אומללה מכל הנשים. אין זאת כי־אם עוונותי רבים וגדולים מאד…

י“ב תמוז תרמ”ה, אחר חצות הלילה.

זה כחמש שנים אשר עבודת המלמדות עבודתי. מצבי החמרי הוטב מעט, מלפנים רעבתי, ועתה לחם צר לא יחסר לי, אבל נפשי דואבת עתה יותר מאז: מלפנים עני הייתי, אבל איש ישר, עלוב ולא עולב, נפשי היתה טהורה כבור, ועתה נכתמה, מוראה ונגאלה… בעד פתותי לחם מכרתיה, בזיתיה, השחתיה… ולמי אני עושה עול? לא איזה שקלים אני גונב מגביר, אשר בעיניו כמוהם כאין, כי אם את החיים ואת הטוב הנני גוזל מילדים רכים ונקיים; לא ממון אני חומס, כי־אם נפשות, נפשות זכות וטהורות! לא אדבר על הענויים הקשים אשר אתענה בהם, בהשפילי את כבודי ללכת לקבץ התלמידים בין הזמנים, בשמעי דומם מפי האבות הבורים חוקים ותורות איך ומה ללמד את התלמידים; לא אדבר על הבזיון והחרפה אשר אנחל בבואי על שכרי, אשר בעיני האבות נחשב כחסד וכנדבה – כל המכאובים הללו כאין המה נגד המכאוב הגדול, אשר יחדור אל תוך לבי מסדר הלמוד…

סדר הלמוד! הלזה יקרא סדר? לא, לא סדר יקרא, כי־אם בוקה ומבוקה ומבלוקה! סדר כזה ישרור בתופת, באבדון, במקום אשר תיוּסרנה נפשות חטאות על כל מעשיהן הרעים. וגם אני כאחד משדי שחת הייתי ואומנתם תפשתי, אך לא ליסר רשעים מתים, כי אם לענות צדיקים, ילדים חיים שלא חטאו ולא פשעו… הנערים הלומדים בחדרי לא שוים הם בשנותיהם ובלמודם, אחד ילמד גמרא, השני נביאים אחרונים, השלישי נביאים ראשונים וכן הלאה. אך כשעה ביום אלמד עם כל אחד ושאר היום עליהם לשבת בטל. בראשונה, בכלותם את למודם, קראתי להם דרור לשחק בחצר ככל אות־נפשם, אך עד מהרה נודע הדבר בעיר, (לאסוני ראו כי אחד מתלמידי העיף נחש עשוי מנייר למרום…) ויבואו אדוני ויעידו בי, כי אם אוסיף לתת לבניהם ל“השתובב” בחצר לא יוסיפו עוד לשלחם אל “חדרי”. נסיתי לדבר על לבם ולהבינם, כי ארע לנפשות הילדים אם אאסור אותם כל היום אל השולחן, אבל הם לא הטו אלי אוזן, כי לפי דעתם אם ינתן לילדים להשתעשע לא ישימו לבם ללמודים.

רגע אמרתי: לא אעשה דבר נגד היושר והצדק, אעזבה את ה“מלמדות” ויעבור עלי מה, אך כרגע זכרתי את אשתי וילדי וכמו שמעה אזני צעקתם ללחם וימס לבי ומעי המו… בקשתי לי “הוראת התר” ואמרתי לנפשי: הן גם אם אעזבה את המלמדות לא ינצלו התלמידים מרעה, ואם כן טוב טוב להם, כי יתענו תחת ידי, לכל־הפחות, אנוכי אקל מעליהם את עולם ככל אשר אוכל.

השמעתי באזני התלמידים את הגזרה הרעה אשר חרצו אבותיהם לבל ישתעשעו עוד בחצר ועליהם לשבת כל היום על־יד השולחן, ויקבלו עליהם את הדין דומם, אך מבבות עיניהם נראה, כי נפשם רעה להם על חופשם המעט כי נגזל… אולם בשבתם על־יד השולחן לא יכלו לכלוא את רוח־הילדות המפעמת בקרבם, ויפריעוני מעבודתי בשחוקם ובמשחקם, ועל־כן בקשתי להם תמיד עבודה: לחזור על למודם, לכתוב ולחזור ולכתוב לבל ישבו בטל. אבל גם הנערים לא ריקים הם מדעת, ויבינו כי כל מגמתי אך להטרידם בעבודה, אף כי אין בה כל תועלת, ויתחכמו לי לעשות מעשיהם בסתר ולגנוב דעתי.

אפס לעתים לא רחוקות בסתר החלו ובגלוי כלו: נער מרט את בשר רעהו בסתר, והנה התגלע הריב, וישמע קול מהומה בבית. למלמדים אחרים יש תרופה במה לעצור בעד הרעה: שוט או אגרוף, אבל אנוכי לא יכולתי להשתמש בתרופה כזאת, כי אמרתי לנפשי: איזו זכות יש ביד הגדולים להכות את הקטנים אם גם לטובתם הם מתכונים? אם הכוהנים הקתולים ענו ויטבחו בני־אדם, למן הדריכם בדרכי דתם ולהיטיב לנשמתם, הנלך גם אנחנו בעקבותם לענות נפשות ילדינו למען ייטב להם לעתיד לבוא? הכי מפני שהגדולים גדולים הם וחזקים, והילדים קטנים הם וחלשים, ועל־כן יש לגדולים רשות לרדות בקטנים? לכן לא הרימותי עליהם ידי, כי־אם יסרתים, פעם בדברים רכים ופעם בגערה; אך כל זה לא יועיל כי־אם לרגע: הטבע, אשר ידרוש מהם תנועה ושחוק, ישכיחם ברגע כל דברי מוסרי ותחנוני וישובו להפריעני מעבודתי ועלי להזכירם בכל רגע, לכן יחר תמיד גרוני ולבי חלל בקרבי… סוף דבר: הנני משחית גום, כי לא אתן להם לחזק כוחם ולגדול על־פי דרכם, והנני משחית מדותיהם, כי אלמדם להונות ולהסתתר, ויחד עם זה הנני משחית את גוי בעבודה קשה ושפלה, ומשחית גם את נפשי, כי יודע אנוכי ומכיר מה רב עווני ובכל־זאת הנני מוסיף לחטוא…

– הס! הנה קול דופק בדלת… אך לא בדלת מעוני הוא… הנה הכרתי את קולה… בת שכנתי היא, אשר בכל לילה תטייל על־יד בתי־המלון… הנה אנוכי רואה פניה מבעד החלון. הה, פלצות וזועה… אמנם גם היא לא מרוב כל הזילה את כבודה… הוא השטן והוא מלאך־המות!… עוד מאושרה היא כי הסכינה במצבה ופיה מלא שחוק תמיד, ואנוכי, אויה לי! זה חמש שנים אשר אנוכי מלמד ותמיד יכני לבי על העוון אשר בידי, תמיד יאכל הנוחם כעש את קרבי, תמיד הנני שומע קול נורא קורא בנפשי פנימה: הוי, קין! עריץ, שופך דם!…

ח' חשון תרמ"ז.

היום ראית את פני בראי והנה דלו מאד, חורת־מות תכסם, עיני גדולות ונוצצות וסביבן כמראה תכלת, לחיי שוקעות ומשני אך שרשים אחדים נשארו, המכאיבים לי מאד, מיום ליום יחסר כוחי ומכאובי ירביון. הגערות אשר השמעתי תמיד שמו פרצים בלבי וכל קרבי נשחתו…

אולם על זה לא תדאב נפשי, כי אנוכי לא המות אירא, כי־אם החיים… אבל יחד עם גופי חלשה גם רוחי. מלפנים נשאתי כל תלאותי דומם, לא השמעתי תלונה ואנחה. גם בעת אשר צרותי עברו ראשי, התהלכתי עם אשתי ובני באהבה; נחמתים, חזקתים בדברים טובים. גם לתלמידי כאב רחום הייתי; אכן תמיד גערתי בהם, הראיתי להם פנים נזעמים, אבל בקרבי בכתה נפשי לגורלם המר, ובסבלנות גדולה בארתי להם דבר אחד כמה פעמים ונשאתי לכל שובבותם. ועתה נצחוני הצרות, הכריעו את נפשי ולא אעצור עוד כוח למשול ברוחי. גם דבר קל יעורר את כעסי ומקוצר אפים לא אבלום את פי, והנני ממטיר קללות וחרפות על כל אשר ירגיז מנוחתי. עתה לא אוכיחם למען ייטיבו דרכם, כי־אם למען השקט את סערת לבבי, את אש כעסי וקצפי, לקחת נקם… עתה בחרות אפי, אמאס, אשנא את בני ביתי, את תלמידי, את התבל ומלואה: הנני רואה כי כולם קשרו עלי להרעימני ולהוסיף על פצעי פצעים חדשים לרגעים.

אך הספרים המה שעשועי בעניי, ומדי אשבות מעבודתי אשים בהם כל מעיני, אקרא, אתענג ודעתי תנוח. תנוח? – שקר דברתי! דעתי לא תנוח מהם, כי דבריהם עוד יוסיפו שמן על התבערה, יעוררו בקרבי את רגשותי, יפתחו את פצעי ויגדילו את מכאובי, ובכל־זאת הנני מתענג בהם, ונפשי לא תשבע מהם; לבבי הפצוע יזוב דם, ואת עיני לא אוכל להסב מן הספר.

מה יתגעש לבבי בראותי איזה ספר מתאר את הדר כבוד הבריאה, את ההרמוניה השוררת בה! מדוע – אקרא בחמתי – כל סדרי בראשית יפים ומשובחים ואך סדרי חיינו מקולקלים ונשחתים! עד מתי ימצאו בתוכנו “נותרים”, אשר טוב היה להם ולעולם שלא נבראו? עד מתי, עד אנה?

לפעמים ראשי עלי כגלגל סובב הולך, מחשבותי תקרנה כהקר באר מימיה, והנני חש בנפשי, כי צר להן המקום ועוד מעט תנפצנה את עצם גולגלתי ותצאנה פרצים… עוד מעט ומאור שכלי ידעך, בינתי תסתתר והייתי משוגע… מה נורא הוא להיות משוגע!… הנה הנערים הקטנים רודפים אחרי, יתקלסו וידו בי אבן, ואנוכי לבוש קרעים, ראשי פרוע ופי מדבר תהפוכות, וסביבי נשמע קול שחוק ולעג… שמחו, שמחו, נערים! כי מתי יתענג האדם? הלא בראותו באיד רעהו… אולם טוב למשוגע אם לא יחוש מאומה בהשתגעו, כי אז הלא כמת יחשב ולא ידע מכאוב ובוז ולעג לא יבין, אבל מי יודע – אולי גם המשוגע מרגיש חסרונו? אולי יודע ומכיר כי משוגע הוא, ולמרות חפצו פיו מדבר תעתועים, וידיו עושות מעשים משונים?…

– הה, אלי, אלי! על מה שוא בראתני? האמנם אך למען אהיה שעשועים לנערים שובבים?…

ב' טבת תרמ"ז.

למלא סאת צרותי עוד היה לי גדליהו לתלמיד… אמנם רבים העידו בי מראש שלא אקחהו, אך אנוכי חמלתי עליו: ראיתי כי כשרונותיו טובים מאד, גם אמו האלמנה הפצירה בי מאד לקחתו, בכתה לפני, ולא יכולתי השב את פניה. אמנם כשרונותיו טובים מאד. בעת אשר ישב ללמוד אז פניו ינהרו, עיניו השחורות תפקנה חכמה, ופיו – מרגליות בדעת ובתבונה ובמתינות. ארמוז לו בשתים שלוש מלות, והוא מבין הכל, ואנוכי יושב ממולו, שומע ומתענג… אפס בכלותו ללמוד והנה יהפך לאחר, כרגע והנה את האחד ישרט בצפרניו, את השני ימרט באצבעותיו, מהשלישי יגזול כלי־משחקו, את הרביעי יכנה בשם לוַי, אשר המציא לו להרעימו, ורבתה המבוכה והמהומה ב“חדר”. וכל אלה לא מרוע־לב יעשה, לא משנאה, כי באמת לבו טוב לכל רעיו, ותמיד יחלק ביניהם כל כלי שעשועיו אשר יביא עמו חדשים לבקרים, ומה גם כפתורים גדולים וקטנים, מנחושת, מעץ ומעצמות, הנמצאים אצלו תמיד לרוב. פעמים רבות מצאוהו בבית־המדרש מתגנב תחת הבגדים העליונים וקורע משם את הכפתורים, ויכוהו מכה רבה, והוא מאולתו לא ישוב. כסף כי ימצא בכיסי הבגדים לא יקח, כסף לא נחשב בעיניו למאומה, ואך כפתורים יבקש, להם תכלה נפשו, וכאשר ירכוש אותם במספר רב, ימהר לחלקם בין רעיו, ואך שנים שלושה “מצליחים” ישאיר לו לזכּוֹת על־ידם בגורל… ובכל־זאת, מטעם הכמוס בעומק נפשו, תמיד יקרא לריב ומצה; לרגעים יעשה להם שלום ולרגעים יקדיש מלחמה. כל הדברים האלה יעוררו בלי ספק שחוק בעיני כל רואה, אבל לי לא היו לשחוק. לרגלי כפתוריו ומלחמותיו ומשחקיו, אשר ימציא לרגעים, עלי לשבת תמיד על כסא־הדין לשפוט בינו ובין רעיו, גם בעת אשר אני מלמד את אחד הנערים ספר, וטרוד אני מאוד להטעים לו את הענין ולשומו בפיו. לוּ היה כוחי עתה ככוחי אז, אולי יכולתי להאריך אפי, אבל עתה לא אוכל, נפשי קצרה בעמלי.

וביום הזה גדלו מצוקותי כפלים: אד עב כענן ימלא את האויר, השלג ימס ועמו ימס גם לבבי בקרבי מהשיעול החזק אשר יפרפרני ויפרק את כל עצמותי. והוא, הנער השובב, יודע ומבין כי רע לי מאוד, ועל־כן יסכסך לרגעים את התלמידים ויקים שאון ומבוכה. צויתיו לחזור על למודו, והוא במעוף־עין כלה עבודתו, צויתיו לכתוב, וישחת את כל הספרים בדיו. גערתי בו, קללתיו קללות נמרצות, והוא ישב דומם כנער תמים, ואך הסירותי את עיני ממנו, והוא שב לתעלוליו.

– “הרבי” לא יעשה לי מאומה! – שמעתיו אומר בלחש אל חבריו – אמי אמרה, כי אם יגע בי, תמרט את זקנו, גם שער אחד לא תשאיר בו.

הדברים האלה חדרו כחצים בלבבי, עד מות חרה לי… היא עוד תבוא למרוט זקני, תחת כל הצרות אשר סבלתי וסובל ממנו!…

ובעוד אני חושב מחשבות, והנה נשמע קול ענות חלושה, כי שרט גדליהו בעט ברזל אשר בידו בצואר רעהו. פתאום חשתי בנפשי, כי חדלתי מהיות אדם ונהפכתי לחיה רעה, שואפת נקם ורצח. לא יכולתי עוד להביא מעשי במשפט, כי־אם לכל אשר משכני היצר שמה הלכתי וכל אשר צוני נכון הייתי לעשות… כרגע קפצתי מעל מקומי, אגרופי התקמץ בחזקה, ובעמדי עליו אמרתי להכותו בכתפו, אך הוא נטה מפני ואגרופי כמטיל־ברזל ירד בכוח על צדו…

– אויה, אויה! – קרא הנער ויצנח מעל הכסא ויתגלגל על הארץ באחזו בצדו המוכה… התלמידים כולם ישבו דומם, ועצמותיהם רחפו ממגור. אין זאת כי־אם נורא הייתי ברגע ההוא!

אולם כשמעי את קול יללת הנער המוכה, והנה כמו שמעתי את הקול אשר יחדור אל קרבי זה כשמונה שנים: “הוי, קין עריץ, שופך דם!” וכמו עוד הלוך הלך הקול ויגבר עד כי בקע שמים, הרגיז תהומות, הרעיש והחריד כל מוסדות התבל…

– מדוע הכיתיו? – שאלתי לנפשי – הכי הוא הנער הקטן אשם אם אמו אמרה דבר סכלות? הכי בו העוון אשר מבלי יכולת לכלוא את הרוח העזה, אשר תפעם בקרבו יקרא תמיד לריב ומלחמה? הן אך בי, בי העוון, כי לא אשים עיני לחנכו בדרכו, בדרך אשר התוה לו הטבע, ואמו תצדק מאוד, אם תבוא ותמרוט את זקני, ולא לבד את זקני, כי גם אם תסיר את ראשי מעלי, לא ימצאה עוון…

ובעוד אני חושב מחשבות נוחם, והילד מתגלגל על הרצפה, אוחז ידו בצדו ומתפתל וקורא: אויה, אויה!…

וכעבור רבע שעה קם מן הארץ וישב אל השולחן, ולא דבר מאומה עד שובו אל ביתו.

י“ז תמוז תרמ”ז.

יש אשר יעברו על האדם ימים רבים והיו בעיניו כימים אחדים, ויש אשר יעברו עליו ימים אחדים וכימי הנצח יחשבו לו.

מעת אשר נחתה ידי בתלמידי האומלל עברו אך חמשה־עשר יום, וליסורי אשר סבלתי בהם אין מספר. כמו אלפי פתנים הקיפוני ולרגעים נשכוני, דקרוני, חדרו עד תוך לבי, עד מעמקי נפשי…

אמרתי כי הוא יבוא עם אמו, וגם הכינותי נפשי לשמוע מפיה קללות וגדופים ולהודות לפניה, כי אמנם הצדק אתה. אך הוא בא לבדו דומם ועצוב־רוח ויהמו מעי לו ונפשי נזלה, נזלה…

הה, מדוע לא באה אמו? מדוע לא מרטה את לחיי? מכותיה היו תרופה לנפשי הדואבת, או אז ידעתי כי לקחתי מעט מהגמול אשר עלי לקחת, ועתה דומיתו ועצבונו עוד הוסיפו מכאוב למכאובי… גדליהו – דומם ועצוב! הנהיה כדבר הזה?

* * *

מדוע לא הגיד לאמו כי הכיתיו? האם הודה בלבו כי חטא נגדי ויצדק עליו את הדין, או אולי הדברים אשר דבר בשם אמו בדויים היו מלבו? – מי יודע? בכלל לשוא עמלתי לבוא עד חקר נפשו, כי תכונתה נעלמה ונסתרה מבינתי. אולם מי הוא המלמד אשר ישים לב לדעת תכונות נפשות תלמידיו? הגנן בטרם יבוא לפקח על העצים ולמד את תורת־הצמחים, תכונותיהם, סגולותיהם, וכל צרכיהם; אבל לנו, בבואנו לחנך בני אדם, כל הכנה אך למותר. רב לנו, כי האבות הבורים נותנים לנו תכנית למודים, ומה לנו לדעת עוד?…

וישב גדליהו עצוב ושמם בחדר עד הצהרים ואחר בקש ללכת הביתה ולא שב עוד. הוא עלה על ערש־דוי ומשם הורידוהו שלשום…

כל ימי חליו הייתי מוכה בשממון, פעמים רבות ביום הלכתי לדרוש שלומו… אל נכון שבחוני רבים על אשר אשתתף בצער האלמנה… אמנם כן: ההמון על־פי רוב משבח את המגונה…

שלשום בלילה ישבתי בחדר החולה. אמו, אשר לא ישנה זה ימים אחדים, תקפתה השינה ותישן. מלאת שלחופית רגבי קרח ואשים על קדקוד החולה הלוהט, והוא נושם בכבדות, מגנח ומבקש תמיד להתהפך, אך כאב צדו השמאלי לא יתנהו למלא חפצו… לרגעים יפתח עיניו ויביט אלי בזעם, ושפתיו תלחשנה דברים אשר לאזני לא יגיעו, אבל אני מבין אותם גם מבלעדי אשמעם. הוא ישאלני, מדוע קפדתי פתיל חייו בעוד היה מלא עלומים, בעוד אשר לנגדו שמחו השמים והארץ, מדוע? מדוע?… ולשון השעון התלוי על הקיר מתנועעת הנה ואנה וקוראה: קין, קין, קין! ולקולו יענו עוד אלפי קולות היוצאים מכל צבאות התופת: קין, קין, קין!

בשעה הראשונה בלילה כמו סר חוּמו הגדול. ובפתחו את עיניו ראיתי, כי שב אליהן האור הטבעי.

נגעתי בו, והנה הוא קר כקרח, ואחרד מאוד… העירותי את אמו ואומר, כי אלכה להביא הנה מהר את הרופא, להגיד לו כי תמורה גדולה היתה במחלת הנער.

בבואי עם הרופא מצאתי את אם החולה מתיפחת, קורעת שמים בזעקתה, וגדליהו יקירי ישן שנת הנצח, וידו הקטנה והדלה מונחת תחת לראשו. הוא מת מאפיסת הכוחות.

הוי, אם אומללה! – אמרתי לנפשי – אבדתי גדולה מאבדתך: לך אָבד ואנוכי אִבַּדְתִּי…

ר“ח אדר תרמ”ח.

בקושי הנני הולך צעדים אחדים בבית. חותני כמאז הולך לכל חתונה וברית מילה ושם יאכל וישתה ויקח נדבות. שמעתי כי הגביר פ. גרש אותו, בבואו אל ביתו כדרכו בלתי קרוּא לשמוח עמו, וחותני לא התרגז וילך לו בשלום… עתה לא תתבושש עוד אשתי מקחת את הכסף מיד אביה לעיני, וגם מלחם אביונים תקבל שני ככרות לחם בכל שבוע. בקשתי כי יובילוני לבית־החולים אשר ליהודים, למען לא אהיה למשא על בני ביתי, אך המפקח על בית־החולים אמר, כי לא יקבלו שם מוּכּי־שחפת פן יאריכו ימים…

מרגיש אנוכי, כי כוחותי מתחזקים, אף כי להרפא לגמרי אין כל תקוה. אולם גם אם יתחזקו כוחותי, למלמד לא אהיה. עד הנה עבד הייתי לשטן המשחית ומעתה לא אחפוץ עוד לעבדו… הרבה עבדים לו גם מבלעדי…

היום שמתי עיני על כל אשר כתבתי בספר הזה. חשבתי אחד לאחד חשבונות חיי, והנה היוצא מהחשבון: אפס ותוהו…

מלפנים אמרתי, כי רב כוח עמי להטות את דרכי החיים לפי חפצי ונטיתי, כי אפעל ואעשה גדולות ונפלאות, אך החיים הפיצו את כל תקותי, צרפנוי בכוּר עוני ואצא כּוּלי סיגים, גבר לא יצלח…

לפעמים אמרתי: אדון אנוכי לעטי, כי בו אוכל לתאר המון רגשות וסערת רוחי, עניי ומצוקותי, אך גם בזה שגיתי: כל אשר כתבתי איננו גם חלק קטן מהרגשות אשר התחוללו תמיד בקרבי, איננו גם צל ודמיון מהתלאות אשר עברו על ראשי. מאומה, מאומה לא יכולתי לעשות בתבל, מלבד לאבד נפש נער קטן…

ר“ח ניסן תרמ”ח.

קץ חיי בא. הנני מת… ואם גם אוסיף לנוע בארצות החיים, אם גם רגלי עוד מתנהגות בכבדות ודמי עוד לא קפא בקרבי, בכל זאת במתים נחשבתי, כי אפסה כל תקוה מלבי להסתפח אל חברת החיים ולחיות כאחד האדם. אבר מדולדל אני, אשר אם יחתך מהגוף – ורוח לבעליו, ואם ימשך אחריו – והיה עליו למשא. הנה עשיתי לי שק קטן: בו אקבור את המון רגשותי, כל מאויי וכל תקותי אשר הוליכוני שולל ימים רבים. את השק הזה אשים על שכמי ואלכה אל כל אשר ישאני הרוח, ואסובבה על פתחי הנדיבים. לאיש אשר יתן לי פת לחם, אתן טפות אחדות מדמי לבבי, ואשר יתן לי אגורת כסף, ונתתי לו נתח בשר מבשרי!… קחו לכם, אחי, דמי ובשרי. הנחה לא אבקש מכם, כי לא יקרו בעיני: הדם דם התמצית הוא והבשר – בשר פגול רקוב ונבאש, אשר גם כלבים לא ימצאו בו חפץ.

היום הנני הולך – אמרתי אל אשתי – אל העיר הקרובה… למצוא שם לחמי..

– הוי, איש לא יצלח! – אמרה אשתי – כל המלמדים אינם יודעים לא לשון ולא ספר ומוצאים לחמם פה, ואתה תנוד ותנוע לבקש לחם. הלא חולה אתה, ומי ישים עליך שם עין לתת לך מאכל חם בעתו? –

בני ובנותי יכתירוני מסביב ויבכו… לבם ינבא להם, כי נפרד אני מהם לנצח. ואף כי לא הבאתי להם תועלת, בכל זאת אב אוהב הייתי, והקטנים מרגישים מי המה אוהביהם. רב לכם, בני! לא אתם הראשונים ולא אתם האחרונים, אשר ירוו את הארץ בדמעות חמות. טפות טפות נתקבצו ותהיינה לים גדול, אשר אוקינוס שמו, על כן מימיו מרים ומלוחים. –

תמו דברי יצחק.

ואלה הם דברי המלבה"ד:

בפנים רוסיה ישבתי בפלך ק.

פעם נכנס אלי איש כבן שלושים, “אברך משי” רזה מאד ובעל עינים גדולות ולוהטות. שמעתי שהציע לפני רבים ללמדם איזה מלאכות: להכין סבּוֹן שריחו נודף, לצבוע איזה צבעים, להסיר כתמים וכדומה. ולפי הנראה אמר להציע זאת גם לפני. בקשתיו לשבת ולהמתין קצת עד שאגמור איזה מכתב. בתוך כך מצא על השולחן ספר “בחינות עולם” וישם בו את עיניו. ראיתי, כי הנה נשקע כולו בקרבו. אני גמרתי כבר את המכתב, והוא לא ידע מה שנעשה סביבו. הבנתי כי זהו איש ספרות, וניסיתי להכנס עמו בשיחה. הוא לא כחד, כי מלפנים היה קורא בספרים.

– ועכשיו?

– ככה. – ענני.

– ואולי גם נסית לכתוב?

– כך, נסיתי.

– ועכשיו?

– חלודה עלתה על העט – ענה באיזה לגלוג מר.

– מדוע?

שאלה זו נשארה בלי תשובה. הבינותי, כי לא יפה היה מצדי לבוא בחקירות ודרישות – ונשתתקתי. קניתי ממנו איזה רצפּט, ובעמדו להפרד ממני, אמרתי לו שהנני נכון לעזור לו, אם ימצא בי חפץ. הוא לחץ את ידי בחזקה לאות הודיה וימהר לצאת.

_______

בעוד זמן קצר מת האיש בבית־החולים משחפת מהירה. ואני קבלתי פתקה, שהשאיר לי לפני מותו עם תכריך של כתבים.

אדון נכבד, מר שריה הסופר!

תכריך כתבים שמור אצלי. סכלות היתה עמי, כי שמרתיו תמיד, למרות הכרתי שאין בו תועלת. ובכל זאת נצחתני סכלותי שלא לשרוף אותו בידי, והנני מוסר לך, אותי תעשה זאת אתה…

מוקירך יצחק.

קראתי את הפתקה כמה פעמים והבנתי מתוכה, כי בעומק לבו רצה האומלל, כי דבריו יתפרסמו; והנני מוציאם לאור לעשות בזה את רצון המת.

שריה הסופר.

---

בת העשיר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בת העשיר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

מֵאִיר הַשַּׁמָּשׁ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

— השכחת, מאיר, כי חמישי בשבת היום ולנו אין עוד קמח לחלות, — אמרה רחל לבעלה.

— ומה אעשה, רחל? ימי “הספירה” עתה, וההכנסה מעטה. פתחי נא את “קשריך” והוצאת משם די צרכי השבת, ובעת אחרת אשלם לך.

— ולמה תדבר הבל? — ענתה האשה בכעס, — אחת נשבעתי ומשבועתי לא אשוב: תיבש ידי אם אגע בכסף ההוא, כי קודש הוא לנדוניה לשפרה בתנו.

— שפרה בתנו! — שנה האיש בשחוק – אמנם בת בוגרת היא! יודעת היטב לשחק בצעצועים. הוי, רחל! בטחונך באלוהים רפה מאוד, הנותן לה חיים, הוא יזמין לה גם חתן טוב, גם נדוניה רבה, ולמה תדאגי לה כה?

— ואיככה אבטח? — ענתה האשה בתלונה, — ואנוכי הלא רואה את עשרך מה רב הוא… זה עשרים וחמש שנה, תהלה לאל, אנוכי עמך ומה מצאתי בביתך? — אך לחם צר ומים לחץ. גם זוג מנעלים לא מצאתי לקנות מכסף פרנסתך, ולמה לשוא אייחל כי תשיג ידנו לתת נדוניה לבתנו, אם לא אכין בעוד מועד?

— ה' הטוב יכפר בעדך – אמר האיש באנחה. — אסור לדבר כדברים האלה.

— מחילה, סליחה וכפרה! — הוסיפה האשה להתלונן מקוצר אפים, — אבל כסף לצרכי השבת מאין נקח?

— “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”, הורונו חכמינו ז"ל. אם אין לחם חטה, נאכל לחם דגן, ואם אין בשר, תטמיני מאכלי חלב. —

— הוי, גבר הפכפך! — קראה האשה; — פעם הוא מתחסד כמלאך, ופעם נקל בעיניו גם לחלל את השבת. להטמין לשבת מאכלי חלב! הנשמע כדבר הזה? הכי בכפר אנחנו יושבים? הלא ברחוב המקולין מושבנו, ואנחנו נטמין מאכלי חלב? — היה לא תהיה כזאת!

— אבל מה אעשה? — שאל מאיר.

— אם אפסה לך כל תקוה להשיג כסף, לך ונתת בעבוט את דוד הנחושת להחנוני ולקחת ממנו קמח וגם אגורות אחדות מזומן תקח מידו, והיה לנו לקנות בהן בשר.

— יהי כדבריך. אך איפה היא שפרה? הלא כמעט לא אכלה ביום הזה. —

— מאז באה גרונה ובתה לגור בשכונתנו חדלה שפרה מאכול, כי נחמה רעותה תטריד אותה בצעצועיה תמיד, עד כי תשכח את רעבונה.

לחנם תוציאי דבה על נחמה. לא פעם ולא שתים התבוננתי ואראה, כי הצעצועים לא יקחו את לב נחמה, ואך שפרה בתנו מתענינת בצעצועים הרבה יותר מנחמה שאינה באה לשחק אלא לעשות נחת רוח לשפרה בתנו.

— ידעתיך, ידעתיך, מאז! — קראה האשה. — את כל הבנים תאהב, מלבד את הנפשות אשר לך הן; אותן תשנא בלבבך והבט אל פניהן לא תוכל.

מאיר נתן קולו בשחוק לשמע דברי אשתו ותוכחתה.

— לי עת “יציאת נשמה” ולו עת לשחוק! — הוכיחה אותו אשתו בחמתה אשר בערה לקול שחקו, — הוא שכח כי אין לנו עוד “חלה”… מהר ולך, כי עת להכין השאור.

האיש לבש את אדרתו ויקח את דוד הנחושת ומקלו בידו ויצא מן הבית. ובעת ההיא ישבה גרונה הענוגה, שכנת מאיר, על צלע התנור יחד עם נחמה בתה, נערה כבת שמונה שנים. נחמה הסירה בצפרניה קליפות תפוחי־אדמה קטנים כאגוזים וצלויים, וגרונה רסקה אותם בקערה בכף עץ. ושתיהן השתעשעו בתענוגן העתיד לפניהן, כי אחרי שירסקו את תפוחי־האדמה היטב יערבו בם מעט שמן קנבוס והיתה להן כעין מרקחת לארוחת הצהרים לאכלה עם לחם.

ועל יד התנור על הארגז הקטן ישבה בת מאיר השמש, בת גילה של נחמה, ותתעסק בצעצועיה בעיון רב.

— מדוע, אמי, לשפרה רעותי יש אב, ולי אין? — שאלה נחמה את אמה ותשא אליה את עיניה השחורות.

— גם לך היה אב, — ענתה גרונה באנחה, — ואולי יש לך גם עתה באיזו ארץ רחוקה. אביך היה יפה מאוד, כעיניך – עיניו וכאפך – אפּוֹ. ישבנו עמו יחד באהבה כחמש שנים, ואחרי כן לא היה לנו במה לפרנס נפשותינו וילך מאתנו לבקש פרנסה בארץ רחוקה. עוד זכור אזכור את היום, אשר בו עזב אותנו. בת ארבע שנים היית אז. עודני זוכרת איך חבקת בזרועותיך הקטנות את צוארו, והוא נשקך ודמעות נזלו מעיניו, וגם נפשי השתפכה ותמוג בבכי, כמו אמר לי לבי, כי נפרדנו לימים רבים ואולי לנצח.

— ומדוע כל האבות מוצאים פרנסתם פה, ואבי לא מצא?

— מזלי גרם, בתי, במזל רע נולדתי.

— מה זה מזל? —

— פתיה! מה זה תשאלי? — מזל הוא מזל. יש מזל טוב ויש מזל רע. הנה קלמן העשיר היושב לנגדנו, לו בית רחב ידים ופרנסה ברוך־השם. והוא כבד בכסף ובזהב, ולנו אין מאומה; ומדוע יהיה כדבר הזה? יען כי אין מזלותינו שוים. —

— ומדוע אין המזלות שוים? —

— אין זאת כי הוא עשה רצון אלוהים, ועל כן ישפיע לו עושר וכל טוב, ואנחנו חטאנו לו ועל כן יסתיר פניו ממנו. —

— אמי אמרה – קראה שפרה פתאום, מבלי הרים עיניה מצעצועיה, – כי יען שקלמן קונה לימי השבת תרנגולות שמנות ודגים גדולים וטובים, על כן ד' נותן לו כל ימי השבוע פרנסה רבה.

ברגע הזה נפתחה הדלת ורחל, אם שפרה, באה הביתה.

— היא עוד יושבת פה, השובבה? — שאלה רחל בהביטה אל בתה – הלא עוד לא באה מאומה אל פיה היום, אך כוס אחת חמים שתתה ותנס מהבית. גרשי נא אותה, גרונה, וחדלה מהשתובב.

— מדוע אגרשנה והיא איננה עושה לנו כל רעה – אמרה גרונה; — היא יושבת לבדה ועוסקת בצעצועיה, ואנחנו יושבים לבדנו ועוסקים בעבודת הבית.

— אבל מדוע שכחה לאכול? —

— אני אכלתי פה – ענתה שפרה.

— מה אכלה? —

— פרוסת לחם – אמרה גרונה.

— לחם זר ינעם לחכה מכל מעדני אמה – הוכיחה רחל את בתה, — לכי הביתה לאכול ארוחת־הבוקר..

— אם תלך עמי נחמה והלכתי, — ענתה שפרה.

— אל תמשכי את נחמה אחריך, יקירתי, — אמרה גרונה, — כי לה עבודה רבה בבית.

— אם לא תלך נחמה, גם אני לא אלך – אמרה שפרה בהחלט.

— תני נא, גרונה, גם לבתך ללכת אל ביתי לרגעים אחדים – התחננה רחל לשכנתה.

גרונה לא יכלה השב את פני שכנתה, ולמרות רצונה נתנה לבתה לעזוב את עבודתה וללכת עם רעותה.

— האתן לך “חלה” עם חמאה? — אמרה רחל לבתה בשובן הביתה.

— אבל גם לנחמה תתני – קראה שפרה.

— אתן, אתן, — אמרה רחל ותוצא פרוסת לחם־חטה מהארון ותמרח עליה חמאה למדי ותושט לבתה.

— תני גם לנחמה – קראה שפרה עוד הפעם.

— אכלי, אכלי – ענתה רחל ברוזג, — אני אתן גם לה.

ובדברה הוציאה עוד פרוסה ותמד אותה בעיניה, לדעת אם לא גדולה היא יותר מדי, ותמרח עליה מעט חמאה ותושט לנחמה.

אך נחמה עמדה מנגד ולא נאותה לקבל את הפרוסה.

— אכלי, נחמה, — הפצירה בה שפרה – הן לא נכריה את, כי תבושי לאכול מפתנו.

נחמה קבלה את הפרוסה ותברך ברכת “המוציא” ותאכל במתינות, ושפרה בלעה שתים, שלוש פתים בחפזון, בטרם לעסה היטב, ואחר השליכה את הפרוסה מידה.

ב

מאיר השמש הוא איש כבן ארבעים וחמש שנה, אך מראהו כמראה בן ששים. שערות ראשו וזקנו הלבינו מאוד ופניו הירוקים מלאו קמטים, קמטים. קומתו שחה וכמו עלה גבנון על גבו. לא שמש פשוט היה מאיר, כי לא עבד עבודה באחד מבתי המדרש וגם לא בצרכי הקהל. ואך זאת היתה עבודתו: להתפלל בימי החג “הזכרת נשמות” ותפלת “אל מלא רחמים” בעד כל המתים שהיו רשומים בפנקסו, ולהודיע לכל איש בכל שנה את יום מות הוריו, לבל ישכח להדליק נרו ולאמור “קדיש”. גם היה כותב כתובות ותחת החופה היה שר:

“מי בן שיחי”¹.

ובעד זה, אם נתן לו איש אגורות אחדות מוטב, ואם לא – והלך לו מאיר לדרכו בלי תרעומות ולא חדל בשנה הבאה מהודיע לו שנית את חובתו להוריו.

חלילה לי מהאשים את אחינו בני ישראל – אמר מאיר לנפשו, — הן רוב יושבי העיר עניים הם, וגם אלה אשר יתראו כעשירים פרנסתם מעטה וצרכיהם מרובים, וכמה בטלנים הם מפרנסים? רבנים ודיינים, שופטים ושוטרים, שדרי"ם ועניים בני טובים, חזנים ושמשים, שוחטים ומנקרים – כולם ימצו מחלב הצאן הנהלאה, ואחדים לא ימצאו חלב, יתלשו בשניהן גם מהעור גם מהבשר… אם מזלי גרם להתפרנס כאחד הבטלנים, עלי לדעת כי בטלן אנוכי, כי המה עמלים ואני אוכל, ועל כל מה שנותנים לי חייב אני להודות מאוד מאוד.

אמנם נקל היה למאיר לחשוב חשבונות כאלה, כי הכסף לא היה נחשב בעיניו, אך מעט מזער היה דרוש לחפצו. כי זה ימים רבים התקדש עצמו גם במותר לו ויסגף את נפשו בצום בבה“ב, שובבי”ם ת“ת, עש”ית, ימי המיתה של הוריו וקרוביו, תעניות חלום, ושאר תעניות הכתובות בספר “הרוקח”.

אכן סבה אחת גדולה המריצה את מאיר לנטות אחר סגופים ותעניות ולמאוס בכל הבלי העולם הזה: ילדים רבים נולדו לו וכולם לא הוציאו שנתם. הדבר הזה הכאיב את לבו והשפיל את רוחו ויאמר לרצות את פני האל הנורא בהקריבו לפניו חלבו ודמו, דמעות עיניו וכל מאויי נפשו, אך כי יתן לו “זרע קימא”. וגם שמע ה' תפלתו, ויתן לו בת ויקרא לה שפרה, והוא אז כבן שלושים וחמש שנה.

גם אחרי הולדת שפרה לא חדל מאיר מענות בצום נפשו ומאז הרבה בתפילות ובתחנונים, כי יתן ה' לבתו חיים ארוכים וטובים ושפרה גדלה ותיף למשוש לב הוריה, וכצפורת־כרמים רקדה תמיד ולא שקטה רגע, מעת קומה משנתה עד שובה אל מטתה. אך בשרה היה רזה מאוד, ולעתים התאוננה, כי יכאב לה פעם פה ופעם שם. מאיר אביה רפאה ברפואותיו: התענה ויאמר “תהילים”, רחל אמה – בסגולותיה: לחשה לעין הרע, תלתה עליה שן־זאב, קליפת שבלול וכדומה. גם השתדלה להלעיט את בתה לרגעים אוכל לרוב ומעדנים ותפנוקים שונים.

רעיות רבות היו לשפרה, אשר באו אל ביתה לבקרה תמיד, כי מי זה לא יתרועע עם ילדה, אשר לה כלי משחק רבים ושונים וצעצועים גדולים וקטנים? אך מכולן בחרה שפרה בנחמה בת גרונה הענוגה, ומיום שבאה גרונה לשבת ברחוב המקולין נקשרה נפש שפרה בנחמה ולא התפרדה ממנה.

שתי הילדות שונות היו זו מזו שנוי רב גם בתארן גם בתכונת נפשן: שפרה היתה גבוהת הקומה, פניה ארוכים, צחים וכחושים, ולחייה אדומות כשושנים נובלות, ונחמה היתה נמוכה ממנה, אך בנין גופה יפה וחזק, פניה שזופים, עגולים ומלאים. שפרה היתה מהירה בדבריה ובכל הליכותיה, ונחמה היתה מתונה ודבריה ספורים. פעמים רבות התפלא מאיר בראותו את מבטי עיניה, כי בהן נשקפה בינה יתרה בלתי מתאמת עם רוך שנותיה, ושכל עמוק השופט על כל ענין במתינות ובבקורת חדה.

רחל, אם שפרה, שנאה את נחמה אשר ירשה את אהבת בתה, ותנסה לרחק אותה מעל בתה. פעמים רבות הבינה לבתה, כי לא טוב תעשה, כי תתרועע את אחת הילדות העניות, בעת אשר רבות מבנות העשירים מבקשות קרבתה; אך כל עמלה היה לריק. ומיראתה להכאיב את לב בתה יחידתה נאנסה לכוף את ראשה לפני ההכרח, ולקבל את פני צרתה בסבר פנים יפות וגם להאכילה ממיטב מאכליה יחד עם בתה ולהתרפס לפניה, כי תעשה עמה חסד ותאכל, למען תאכל גם בתה עמה.

לא כן מאיר אישה. בעיניו מצאה נחמה חן ויאהבנה כבת וירב תמיד את ריבה עם אשתו. ותמיד הראה לה אותות אהבה ורצון, וילמדנה יחד עם בתו לקרוא בספר ולכתוב.

לפעמים, בימי השבת אחרי סעודת־הצהרים, הלכה שפרה ורעיותיה לשוח ברחוב או בין השיחים, אשר מעבר לגשר בקצה העיר, ומאיר ורחל, אחרי אשר התענגו בשנת הצהרים, קמו ממשכבם וירחצו ידיהם, ומאיר לבש את “שמלת השנה” וישם את המשקפים על אפו ויפתח את המדרש ללמוד בו, ורחל הוציאה את בקבוק החמים מן התנור ותמסוך תה, ותפתח גם היא את ה“צאינה וראינה” לקרוא סדר השבוע, אך כרגע והנה שפרה עם רעותיה באו והדממה הופרעה.

— עוד לא הספקנו לקום, והנה באו –נהמה רחל בכעס.

— ומה הרע אשר הן עושות לך? — שאל מאיר בשחוק. — אדרבה, תשחקנה הנערות וישמח גם לבנו, תני להן תה ואחר תלכנה לרקוד.

ורחל מלאה למרות רצונה את רצון בעלה, ואחרי אשר שתו הילדות אמר להן מאיר: עתה, בנותי, צאינה במחולות.

— נחמה, סדרי את הזוגות! הן את יודעת את תורת המחולות.

ותצאנה הילדות במחולות על פי פקודת נחמה אשר נהלה את צבאותיה בחכמה ודעת. ותרקדנה כולן רקד ורנן בקול צפצוף דק.

— הראית, הראית איך שפרה בתנו מרקדת? — קראה רחל בשמחה.

— מרקדת כעז – אמר מאיר בשחוק; — הביטי וראי איך נחמה מרקדת וידעת מה הוא רקוד.

רחל הפנתה את פניה מאישה בכעס. היטב חרה לה על אשר יהלל את הילדה הזרה על פני בתה היחידה.

— נחמה! — קרא מאיר – רקדי נא מחול הקוזקים.

— כן, כן, נחמה תרקד מחול הקוזקים – קראו הילדות ותעמודנה מסביב במעגל ותתננה לה ידים.

— תן לי את כפתך – אמרה נחמה אל מאיר, כי כן משפט מחול הקוזקים לשום כפה על ראש המחוללת.

מאיר לבש את כובעו ויסר את כפתו מעל ראשו ויתננה לנחמה והיא לקחה את הכפה ותשימנה על ראשה בהטותה אותה לצד אחד, כמעט אל אזנה.

— אבל אני אינני יכולה לרקד ולנגן כאחד, — אמרה נחמה.

— אני אנגן, רקדי! — קרא מאיר, — לא, לא, לאלא!.. — הרעים מאיר בקול עז וימחא כף, ויחד עם זה נשמע גם קול צעדי נחמה בסבבה במעגל פעם על מקום אחד ופעם סביב, סביב; קומתה זקופה, עיניה מאירות ולחייה המלאות בוערות כאש, וכל הילדות עומדות סביב ומביטות בעין קנאה ותמהון אל רעותן המפליאה לתופף ברצפה במנעליה הקרועים, בתפיפות מדודות ומתאימות עם מדת הניגון. ומאיר משורר ומוחא כף ופניו מאירות ועיניו נוצצות ברגשי אהבה וחמלה למרקדת הקטנה.

אמנם לפעמים הופרע השלום בין שפרה לנחמה. שפרה אשר היתה נוחה לכעוס קצפה לפעמים על רעותה ותודיע לה, כי היא, “ברוגז” עליה, וגם נשבעה שבועי שבועות, כי לא תוסיף עוד מהיום והלאה לדבר עמה מטוב עד רע. ורחל שמעה את שבועת בתה ותשמח בלבה לאמור: אכן בא היום שקיויתיו! עתה תחדל “יונתי הזכה” להשתעשע עם “העורב השחור”. אבל שמחתה היתה לעת קצרה, כי כעבור שעות אחדות והנה התחדשה אהבתן ביתר שאת וכמו אך לתכלית זאת רבו אשה ברעותה, למען תחזקנה אחרי כן את ברית אהבתן בקשר אמיץ וחזק יותר מבראשונה.

כרחל כן גם גרונה, אם נחמה, לא מצאה קורת רוח באהבת בתה לשפרה. גרונה הביאה לחם צר לביתה מיגיע כפיה מאפית כעכים ומעשית כדורים מזרע קנבוס. נחמה היתה בתה הבכירה, ועל כן שמה עליה עבודת הבית, לנענע את ערש אחיה הקטן, לטאטא את הרצפה, להדיח את הכלים וכדומה מן המלאכות אשר היה בכוחה לעשותן, ושפרה באה תמיד עם צעצועיה ותפריע את רעותה מעבודתה.

אולם לא נועזה גרונה להוציא הגות לבה על שפתיה; האחת, כי יראה את ה' להכאיב לב בת יחידה חלשה ומפונקה, והשנית, כי לפעמים קבלה טובות מרחל, כמו כד חלב חמוץ וגבינה רכה, ולא נתנה לבה לשלם לה רעה תחת טובה.

ג

כמלואת לשפרה שלוש שנים החלה רחל לדאוג לאחריתה.

— אישי – אמרה רחל אל לבה – איננו מבני הדור הזה. הכסף הוא כדבר טפל בעיניו וגם אם תפזר שקלים לנגד עיניו על הארץ, לא ישים לב להרימם, ואף כי לעמול ולחפש אחריהם. גבר לא יצלח הוא: אך לעולם הבא הוא דואג, והעולם הזה כאין בעיניו, ואם עליו אסמוך, תשב בתי בתולה, עד אשר ילבין ראשה, כי כסף ושמלות לא יהיו לה, ומי יקח בדור הזה בתולה עניה? היבחר בה איש, יען כי אביה לומד הרבה ומתענה הרבה? לא! עלי להשתדל לאסוף כסף בעוד מועד, למען יהיה הכל מוכן ומזומן לפניה בהגיעה לפרקה, ולא תבוש גם לפני בנות “בעלי־הבתים” הגדולים. ואחרי אשר הרבתה רחל לחשב חשבונותיה הגידה את אשר בלבבה לפני אחת מקרובותיה שהיו לה כפות כסף אחדות, כי חפצה היא לקנות עז ומחיר החלב קודש יהיה לנדוניה לבתה; ויישר הדבר בעיני הקרובה ותתן לה כף כסף אחת, ורחל נתנה אותה בעבוט בחברת “גמילות חסדים” ותלוה שלושה שקלים לקנית עז.

כשנודע לגרי רחוב המקולין, כי רחל “השמשית” מוכרת חלב, מהרו כולם אליה לקנות ממנה, כי ידעו, כי האשה “בעלת־בית” ומדקדקת מאוד בנקיון; ולא ארכו הימים, וידה השיגה לפדות את כף הכסף ולהשיבה לבעליה וגם מצאה די כסף לקנות פרה.

רע היה בעיני מאיר, כי לא תבטח אשתו בה', ויוכיח אותה פעם ושתים, אך בראותו כי ישחית את דבריו על אוזן לא שומעת ויחדל מדבר אליה עוד.

ותגדל שפרה בקומתה ויחד עמה גם נדוניתה, אך רזה וחלושה היתה מאוד, וכל המאמצים, אשק נסתה רחל להבריאה ולהשמינה, לא הועילו. מה מאוד קנאה בנחמה אשר גדלה כעץ רענן: פניה מלאים ואדומים, וכל אבריה לא גסים, אבל מלאים ויפים.

— מדוע תהיה כזאת? — שאלה רחל לנפשה: — הן כל מאכל נחמה – לחם יבש ובצל או ציר דגים מלוחים, ולשפרה בתי, תהלה לאל, לא יחסר דבר, טובלת בחמאות ממש. ומלבד זה נחמה עובדת כל היום וחלק גדול מהלילה כל עבודת פרך, ושפרה בתי כל עבודה לא תעבוד, וזכות גדולה לצלוחיות, אם היא נוגעת בהן לשפשפן ולהדיחן, ואחר כל אלה – נחמה בריאה כפרת הבשן, ושפרה בתי רזה כשבולת שדופת קדים.

— אולם – הוסיפה רחל לחשוב – אף כי רזה היא שפרה, בכל זאת ימצא לה חתן טוב. ב"ה שלוש מאות שקל נתונים ברבית מזומנים לנדוניתה, ובתבה הקנויה למענה כבר מוכנים גלומי בד, צמר, מטפחות וסדינים. ברוך ה', לא כלה עניה היא, לוּ אך יזדמן חתן הגון.

כמלואת לשפרה שבע־עשרה שנה, החל גם מאיר לחשוב חשבונות רבים איך למהר ולהשיא את בתו במצות החכמים – להשיא את הבנים סמוך לפרקם.

ובחור אחד יפה וטוב מצא חן בעיני מאיר, בן לאחד החנונים הקטנים, אשר ברחוב המקולין.

ירוחם – כן שם החנוני אבי־החתן – היה ממשפחת תלמידי חכמים וידיד נעורים למאיר. ירוחם היה קורא “עין יעקב” בין מנחה למעריב בבית־המדרש, ומאיר ישב תמיד על יד ימינו להתפלפל עמו. בכל יום טוב היו הולכים איש לרעהו ומרקדים יחד ונושקים איש את אחיו.

מאיר שלח שדכן לדבר עם ירוחם. הוא היה בטוח שירוחם יתחתן בו בחפץ־לב. אך השדכן שב משם ותשובה בפיו, כי ירוחם מבקש להרחיב לו הזמן ולתת לו שהות להתישב בדבר, כי בענינים כאלה לא נכון להחפז. ניכר היה, כי גם ירוחם חפץ מאוד להתחתן עם מאיר, אך איזה דבר יעמוד לו לשטן, והוא איננו יכול, או איננו חפץ, לגלותו…

וזה הדבר אשר עמד לו לשטן: כאשר הרצה ירוחם את דברי השדכן לפני בנו, ענהו שאול, כי איננו חפץ לישא לו אשה. ירוחם התפלא מאוד בשמעו דברים כאלה מפי בנו, אשר היה תמיד נער עניו ותמים, ומבלי יכולת להרחיב שיחה בענינים כאלה ירק בכעס הצדה ויפן ערפו לבנו, ויצא.

— מדוע איננו חפץ לישא לו אשה? — חשב ירוחם בלבו – הכי לא הגיע לפרקו? הלא כבר מלאו לו תשע־עשרה שנה, ועוד מעט ימלאו לא עשרים, וכבר החל זקנו לצמוח. חרפה היא לראות בחור בעל זקן מגודל מתפלל בלי “טלית”. אולם אחרי חשבו מחשבות, התנחם ירוחם בלבו: אכן רוח רעה אחזתו היום, אבל עוד מעט ותעבור מעליו הרוח הרעה ואז לא יתעקש עוד.

לו בא ירוחם בין מנחה למעריב אל חנותו, כי אז מצא את החידה. אך הוא טרוד ב“עין יעקב” שלו, וכל עניני העולם הזה לא לקחו לבבו ולא ידע ולא הבין בם מאומה… בכל יום ויום, בצאת ירוחם מחנותו ללכת לתפלת המנחה, היה גם שאול יוצא אחריו, ועומד על סף החנות, מסב את פניו לימין, ומכונן את מבטו אל פתח בית גרונה: ואז היתה נחמה יוצאת מביתה, לבושה שמלה נקיה ומקלעות ראשה יורדות על גבה עד מתניה, עיניה בוערות כגחלי אש, ולחייה אדומות כשושנים, ולפעמים השתפך האודם על כל פניה ולבבה נפעם פעימות תכופות ומהירות מאוד… מבטי עיניה מתגנבים וחודרים אל חנות ירוחם, ועד מהרה נפגשו מבטיהם… אז השפילה עיניה לארץ ופניה כמו הוצתו באש, והיא הולכת אט, הלוך וקרב אל החנות.

ארוכה, ארוכה היתה שיחתם, כל גבול לא היה לה, לולא יראו פן יודע סודם לירוחם. אך לספר מתוכן שיחתם אי־אפשר. דברי אהבה הם כריח הפרח, אשר אך המריחו יודעהו, והאיש אשר אהבה בלבו הוא מבין את סוד שיחה ואת נעימותיה…

ככה עברו ימים רבים ואהבתם הלכה הלוך וגדול, הלוך וחזק ואיש לא ידע.

— אנה את הולכת? — שאלה גרונה פעם אחת את בתה ברצותה לצאת מביתה ללכת אל חנות ירוחם.

— אל החנות – ענתה נחמה ופניה אדמו – לקנות בעד שתי אגורות תה.

— בכל יום ויום הנך הולכת לקנות בעד שתי אגורות! הלא היום יש לנו כסף. לכי וקחי בעד חמש אגורות בפעם אחת.

— אין לנו ארגז לשמור בו את התה – מצאה נחמה אמתלא – ואם פתוח יעמוד, כרוך בפיסת נייר, ינדף ריחו ולא יצליח למאומה.

אולם כל ערמתה לא הועילה: עיני אם הצופיות גם במעמקי הלב, ראו כי דבר לאט עם בה, ותחקור ותחפש ותמצא כי אוהבת היא…

גרונה שמחה על הדבר הזה, כי ראתה כי גדלה בתה, עת דודים הגיעה, ולה אין נדן ואין שמלות, ומי יקח בדור הזה אשה אם לא ישולם לו בכסף מלא בעד החסד שהוא עושה? והנה פתאום נמצא לה גואל, בחור ממשפחה הגונה והוא אוהב אותה ויקחנה בלי כסף ומתנות. היוכל להיות אושר גדול מזה. על כן חכתה גרונה בכליון עינים אל היום ההוא, אשר בו תוכל להגיד בפני הכל, כי שאול ונחמה “חתן וכלה” הם.

כאשר החלו השדכנים להציע לפני ירוחם שדוכים לבנו, כן הרבתה אהבת שאול לנחמה לגדול ולבעור, עד כי גמר בלבו לקחתה לו לאשה, אך לא ערב את לבו להגיד את חפצו באזני אהובתו בפיו, ועל כן ערך את דבריו במכתב ופעם אחת בצאת נחמה מן החנות מסר איזה מכתב בידה…

ד

הלילה היה ליל בהיר. יושבי רחוב המקולין כבר ישנו ושביב אור לא נראה עוד מבעד החלונות, גם בבית גרונה שררה דומיה. והילדים כבר שכבו לישון, אך המנורה הקטנה עוד האירה את החדר, ונחמה עודנה יושבת על יד החלון, יושבת וראשה תמוך בזרועותיה וחושבת מחשבות ועיניה נטויות אל המכתב המונח לפניה, אבל אינה קוראה בו, כי כבר שננה אותו פעמים רבות…

בראשונה שמחה נחמה לדברי שאול ולבה גבה באהבתו. ואף כי לא היו דבריו כחדשים בעיניה, אף כי זה כבר היתה בטוחה, כי יבוא יום ויגיד לה כי אוהב הוא אותה, בכל זאת מה טוב לראות דברי זהב אלה כתובים בעצם כתב ידו! אבל כעבור רגעים אחדים והנה מחשבות אחרות באו לערבב שמחתה וכמו איזו עננה כבדה התנשאה להקדיר את כל טוהר שמיה, מבלי תת גם לזיק תקוה לעבור בה… היא זכרה גורל אמה – ותחרד. גרונה היתה גם היא בתולה עניה ויפהפיה, ויאהבנה איש צעיר אחד, אשר לא ידע מאומה מלבד מלמדות, ויקחנה בלי מוהר ומתן ואחרי אשר ילדה לו גרונה שלושה בנים ולא מצא במה לפרנס אותם, עזב את אשתו ואת ילדיה וישכח את כולם עד היום הזה. עתה גם היא גם ילדיה אומללים הם, ומי יודע אולי גם הוא אומלל נודד בארץ!…

כל זה בא להם, יען כי נטו אחרי רגשות לבם, בעת אשר חסר להם כסף.

כסף – אמנם ראשית הכל כסף נחוץ לנו, בלתו הננו כאין, אנחנו וכל אהבתנו, ואחרי אשר כסף אין לנו, גם אהבתנו תועבה…

אמנם מאמינה אנוכי, כי אוהב הוא אותי עתה, אבל מה יהיה בימים הבאים? הכי לא יתחרט על אהבתו? ומי יודע אם לא ימכור את אהבתו לאחרת בכסף מלא, כאשר יגבר עליו המחסור, כאשר יהדפנו קשי־יומו לארץ רחוקה?

“למכור אהבה”… מה בזוי ושפל הדבר הזה! אבל הלא כן הם סדרי חיינו למכור כל מה שבני אדם קונים. הנה יוכבד רעיתי היתומה העניה היתה לאשה לאיש זקן, קרח וגבן. מדוע עשתה כזאת? האוהבת היא את אישה הזקן? לא! אנוכי אינני יכולה לעשות כדבר הזה: איסתניסית אני ולא אוכל גם להעלות על לבבי נשואים כאלה בלי גועל נפש, אבל גם אותה לא אוכל להאשים אם איננה איסתניסית כמוני, ואיננה חפצה לעבוד כמוני בפרך להתענות תחת יד אם חורגת יומם ולילה, עד כי תוּכּה בשחפת ותמות באביב ימיה…

הוא שואל אותי: אם אוהבת אנוכי אותו…? אמנם, אוהבת אנוכי אותו מאוד, אבל מה תסכן אהבה לנערה עניה? — אינני חפצה כי יתנחם אחרי כן על אהבתו, אינני חפצה להיות סיבת אסונו, אינני חפצה להיות שפלה בעיניו. אל לנערה עניה רגשות אהבה! אעקור אהבתי משורש גם אם נתח בשר מלבבי ימשך אחריה. בוז ושפלות, עבודת פּרך, עבודה בלי מנוחה, בלי כל שביב חיים, בלי כל קרן תקוה, בלי כל ניצוץ אהבה – זה הוא חלק העני ונחלתו עלי אדמות!… ובאמצה את לבה לקחת פיסת נייר ותכתוב עליה לאמור: “שאול ידידי! מאוד, מאוד הנני מודה לך על אהבתך ועל דבריך הטובים, אבל להיות לך לאשה לא אוכל, כי גם לי גם לך אין כסף לעשות בו איזה עסק לפרנס בו את נפשותינו, ואנוכי אינני חפצה, כי תהיה אומלל כל ימי חייך בגלל אהבתך אלי. בקש לך, ידידי, אשה אשר נדוניא עמה ושכח את ידידתך אשר לא תשכחך, נחמה”.

ובשולי המכתב הוסיפה לאמור:

“אל תבקש את פני ולא תנסה לבטל את דעתי, כי היא לא תצליח: גזרה גזרתי וממנה לא אסור”.

ה

גרונה ראתה כי בתה חדלה ללכת אל חנות ירוחם ותתפלא מאוד וגם התעצבה אל לבה: היא ראתה כי כל תקוותיה היו לאפס, כי אין עוד חתן לבתה, ומי יודע מתי יהיה?

אין זאת, כי אם ריב התפרץ בינו לבינה – אמרה גרונה לנפשה; — מי יתן וידעתי סבתו, אולי יכולתי לעשות שלום ביניהם.

אולם הסבה נעלמה ממנה, והיא לא יכלה לשאול את פי נחמה, כי יודעה היא שאין שואלים ודורשים בסוד האהבה.

ויהיה היום ויוגד לגרונה, כי מאיר השמש מתחתן את ירוחם החנוני. השמועה הזאת הממה אותם כרעם, פניה הדלים והקמוטים נהפכו לירקון, ועיניה יצאו מחוריהן, ובלי דעת הביטה אל כל עבריה במבט מוזר ונורא.

— עתה ידעתי מדוע הופרה ברית האהבה בין שאול ובתי, — אמרה גרונה אל לבה – מאיר ורחל הוציאו דבת בתי אל שאול וירוחם, ועל כן רחק שאול ממנה.

— אנוכי אלך – אמרה גרונה אל בתה בשובה הביתה בקצף גדול, — אנוכי אלך ואשפוך כל מרי נפשי על ראשי הצבוע ואשתו. המה הבאישו את ריחך בעיני שאול, למען הסיר את לבו מאחריך ולקחת אותו לחתן לבתם החולה והרזה כעץ יבש. מי מלל, כי מאיר השמש יעשה לנו כזאת? אמנם ב“גב־העקום” הזה שבע תועבות, כל עול וכל מרמה.

— אמי – ענתה נחמה ברוח נשברת, אחרי הבינה את דברי אמה אשר היו בראשונה כחידה בעיניה – למה תקללי את מאיר ורחל? הם אינם אשמים מאומה… אנוכי לבדי אשמתי.

— ידעתיך! — התמרמרה גרונה בקצפה – תמיד הנך נכונה לגול כל אשמה מעל כל בני האדם ולשומה בראשך. אין זאת כי לא יקר כבודך בעיניך וגם אם ירוקו בפניך ואמרת: גשם יורד. לא! אני מאמינה בדבריך כמו שאני מאמינה בדברי מאיר הבוגד והצבוע!… אנוכי אלך ושברתי את חלונותיו.

— מה תאמרי, אמי? הבזה תאמרי להרים את כבודי וכבודך? הלא בזה עוד תעטי בוז וחרפה עלינו בעיני כל יושבי העיר! אדרבה, אם לב שאול סר מאחרי, עלינו להראות לעיני כל, כי לא נשים לבנו אליו, וכי איננו מבקשות קרבות, ומה גם כי עוד לא נודע בעיר אשר היו איזו דברים ביני ובין שאול ולמה נבוא אנחנו בעצמנו להביא קלון לביתנו? חלילה, חלילה, אמי! חזקי ואמצי לבך ולא תגלי לאיש מאומה על אודות הדבר הזה.

— הה! מה אומללה אני! — התיפחה גרונה; — הגידי לי “מרשעת” במה הרחקת את לב שאול מאחריך? הקטן הוא בעיניך לפי גודל עשרך? או אולי מצאת לך חתן אחר טוב ועשיר משאול?

— אינני חפצה להנשא לאיש כלל.

— שקר בפיך! מאיר ואשתו הפרו את הקשר. אותי לא תוֹני.

— אם תדברי עמי עוד על דבר השדוך הזה, אלכה מעמך אל כל אשר ישאני הרוח. רחמי נא עלי, אמי, ואל תדברי באזני מזה מאומה!…

דברי הבת באו אל לב אמה. גרונה ראתה, כי פני בתה הלבינו בדברה ושפתיה רעדו – ותּדוֹם.

ממחרת היום ההוא באה רחל אל גרונה ותבקש אותה ואת נחמה לבוא בערב אל ביתה למשתה התנאים. משמחתה הרבה לא ראתה, כי פני האם והבת זועפים.

גרונה חפצה מאוד להתנפל על אויבתה ולמרוט שערות ראשה, אך זכרה את דברי בתה ותבליג על כעסה.

— תודה רבה לך, רחל, — אמרה גרונה; — יתן ה' ויעלה הזווג יפה. אך אינני יכולה ללכת, כִי חולה אני מעט.

— עוד תשובי לאיתנך עד הערב – הבטיחה רחל – וגם נחמה תבוא עמך. הלא תמיד התהלכה עם בתי כאחות ורעיה, עתה תשמח נא גם היא בשמחתה, ואם ירצה ה' בקרב הימים תשלם לה שפרה כגמולה ותשמח עמה, בהמצא לה בחירה.

תלך אמי והלכתי גם אני, — אמרה נחמה – ואם לא אוכל ללכת ברכי נא את רעותי בשמי. רחל שבה לביתה משתאה ומתפלאה ותספר לאישה, כי איזו טינא בלב גרונה עליה. צר היה להם כי ביום משושם לא תבואנה שכנותיהן העניות לשמוח עמהן, ואחרי אשר התיעצו יחד הלכו מאיר ושפרה בעצמם אל גרונה לבקשה, כי תסלח להם אם חטאו כנגדה, ולא תשיב את פניהם, ללכת לשמוח עמם בראש שמחתם. אך היא אמרה, כי הם לא חטאו כנגדה ואין בלבה טינא עליהם ועל כל איש, אך בריאותה לא תתן לה ללכת, ונחמה לא תוכל לעזבה לבדה.

בפחי נפש יצא מאיר מהבית. הוא הבין כי דבר לאט עם העגונה ובתה ולא ידע מה.

נחמה לא באה עוד מהיום ההוא אל בית שפרה רעותה. גם ביום כלולת שפרה לא הלכה אל המשתה ואל המחולות, אף כי הרבו מאיר ואשתו והכלה בעצמה לפצור בה.

— האמנם צרה עין נחמה בהצלחת רעותה? אבל הלא עוד רעיות רבות לה וגם הנה נישאו לאנשים, ובכל זאת לא חדלה מהתרועע אתן כמו מלפנים, ומדוע אך בבתי עינה צרה? — כה הרבה מאיר לחשוב ולא מצא פתרון.

עברו ירחים אחדים אחר החתונה והנה פתאום נודע הדבר למאיר, כי מצא מכתב אשר כתבה נחמה לשאול ויקראהו בשום לב פעם ושתים. בראשונה היו הדברים למורת רוחו, בראותו כי בחור ובתולה מבני ישראל דברו דברי אהבה, אך כרגע זכר דברי החכמים זכרונם לברכה: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”; הוא זכר כי לא כל בני האדם יכולים להיות נזירים ופרושים בימי הנוער, בעת שהדם רותח, וגם בדורות הראשונים לא היו דברי אהבה לגנאי, אם לא פרצו את חוק הצניעות.

אז לקח את המכתב ויקראהו בפעם שלישית, ואז נדמה לו, כי מצא חדשות ונצורות במכתב ההוא אשר לא ראה אותן בראשונה, וכי מלבד שלא נכון לקצוף על כותבתו, כי אם להללה ולפארה על גודל נפשה… ומהיום ההוא בכל פעם אשר פגש מאיר את נחמה ברחוב שאל לשלומה ברגש, ופניו נהרו ומעיניו נשקפה אהבת־אב.

— התזכרי, נחמה, עת עוד קטנה היית? — אמר אליה מאיר בשחוק – אז על ברכי ישבת, נשקתיך בלי בושה וכלימה ככל אות נפשי. כצפור נחמדה היית בעיני תמיד. אך עתה לבשת גאוּת, לגדולה היית ולא תחפצי לדבר עמי.

ונחמה שמעה את דבריו ותתפלא על שפך שיחו, ותשב לו דברים מקוטעים בשפה רפה.

— לו ידעתי מראש – אמר מאיר בלבו – כי ברית אהבה בין נחמה ושאול, כי עתה לא לקחתי את שאול לחתן לבתי, גם השתדלתי בכל כוחי כי ישא את נחמה. אך למה אומר כדברים האלה? כך נגזרה גזרה, ואותה אין להשיב. אולם עתה עלי לבקש חתן טוב לנחמה, למען ייטב לה.

אפס דאגות אחרות באו למאיר ולא נתנו לו לחשוב הרבה אודות נחמה. בתו, אשר היתה חלשה מעודה, הלכה ודלה אחרי חתונתה: פניה הוריקו ועיניה שפלו בחוריהן ותמיד התאוננה על מכאוביה. האוכל המעט אשר הביאה אל קרבה הקיאה. הנשים השכנות שבאו לבקרה לעגו למחלתה, באמרן כי דרך ההרות לה, אבל הוריה לא נחו מדבריהן ובפחד ראו, כי מחלת בתם מתגברת מיום ליום.

עברו שבועות אחדים ושפרה לא עצרה עוד כוח לקום ממטתה.

מאיר ורחל לא נתנו דמי לאלוהים: ארון הקודש אשר בבית המדרש לחברה תהלים היה תמיד פתוח, וממנו נשמע קול זעקת רחל ואנקת מאיר, וחדשים לבקרים באו הרופאים לבקר את החולה, ויתנו לה סמים מסמים שונים, ומחלתה מאנה הרָפא.

בחודש איר ביום השבת בבוקר לא הלך מאיר לבהמ“ד להתפלל, אך התכון להתפלל עם הצבור בביתו, כי ביתו נוכח בית המדרש, אשר לחברת תהלים, וקול החזן הגיע לאזניו מלה במלה. ואת אשתו וחתנו שלח לבהמ”ד להפיג מעט את צערם. על יד החולה ישבה דודתו הזקנה.

שפרה שכבה כשלד על מטתה, אך בינתה היתה שלמה. היא בקשה מאת אביה להקריא לה “קדושה” והוא עשה את חפצה, אך בטרם עוד כלתה ה“קדושה” קמו עיניה ותעקם שפתיה ונשמתה נפסקה. מאיר ראה ויבן, כי בתו מתה, ויעזבנה על יד דודתו הזקנה, והוא יצא אל החדר השני לגמור תפלתו. בשוב רחל ושאול מבית התפילה אך הספיקו לברך את מאיר בברכת “שבת טובה” מהרו לחדר החולה.

— שבו פה! — קרא מאיר בקול רועד, אבל בדברים ברורים.

— אויה! היא מתה! — קראה רחל בקול זעקת שבר אשר בא כחץ אל אזני היוצאים מבית המדרש שעמדו משוממים ברחוב. גם שאול נתן קולו בבכי. — רחל! — אמר מאיר בקול נגיד ומצוה, — אל תשכחי כי שבת היום ואסור לבכות בשבת ולהתאבל. הסירי, אשתי, כל תוגה ושימי לחם.

— מה לי מועד ומה לי שבת? — קראה האם האומללה – אחרי אשר שפרה איננה.

— רחל, רחל! — קרא מאיר בקול רך ויתאמץ מאוד לבלי תת לדמעותיו לשטוף החוצה – בתך לא מתה לנצח, ואנחנו לא לעולם נחיה בעולם הזה. אם נשמור את יום השבת – אז, בבוא לנו יום המנוחה הנצחית, נתראה את בתנו ונתעלס עמה ולא נפרד ממנה לנצח; ואם לא נשמור את יום השבת – לא נראה את בתנו לעד, כי היא תשכן בגן־עדן, ואנחנו בגיהנום. התאפקי, רחל, חזקי את לבך ואך תחטאי לאלוהים.

שמעה רחל את דברי אישה ותתאפק. גם ערכה את השולחן. מעיניה נזלו דמעות ותרדנה על הכבד הצלוי ועל הצנון המרוסק, אך לא שכחה מהביא את כד המטעמים על השולחן. מאיר קידש על יין־צמוקים כדרכו תמיד, טעם מכל המטעמים ויכריח את אשתו וחתנו, כי יטעמו גם הם לכבוד השבת. וכדרכו תמיד זמר מאיר “זמירות” בנגונן, כמו לא קרה לו דבר.

כל היום לא נשמע קול בכי בבית. אך מעיני רחל לפעמים נגרו דמעות למרות רצונה ותאנח דום. גם שאול לא יכול לעצור בעד דמעותיו ואנחותיו, ואך מאיר לבדו שר כל היום שירות ותשבחות בלי הרף ולא הפלה בין שבת זאת לשבת אחרת, כי אם בזה שלא שכב לנוח אחרי סעודת הצהרים: את שמורות עיניו אי־אפשר היה לו להכריח שתסגרנה לכבוד השבת…

— התשמע, התשמע איך הוא מזמר? — אמר אחד לחברו מקהל הנאספים ברחוב על יד בית מאיר לשמע האסון אשר קרהו.

— אמנם “נשמה יתרה” באיש הזה ולא כל אדם זוכה לה…

*

עברו שלושים ימי האבל.

— הידעת, רחל, את אשר אני אומר לעשות בכסף הנדוניא שנשאר מבתנו? — אמר מאיר לאשתו.

— השלך אותו היאורה, אחת היא לי – אמרה רחל ביאוש – בתי איננה, וכסף למה לי?

— אשיא בו יתומה עניה.

— הלא אמרתי, כי אחת היא לי.

— אל תאמרי, רחל, אחת היא לי: מצוה גדולה להשיא נערה עניה ובזכותה נקנה חיי עולם הבא לנו ולשפרה בתנו. חפץ אנוכי כי תנשא נחמה לשאול והיה כסף הנדוניא להם.

— מי יתן ואמותה קודם שישא שאול אשה אחרת תחת בתי, ולא תראינה עיני איך הוא מתעלס עמה בעוד אשר בתי שוכבת בקבר.

— רב לנו, רחל, לחשוב מה טוב ומה רע לנו; כי מה אנו ומה חיינו? — הלא אנחנו כבר זקנו ועוד לא יארכו ימינו עלי חלד, ואם בחיי עד נחפצה, נחדל נא מדאוג לעצמנו ובשרנו, כי אם לנשמתנו, לעשות את הטוב והישר בעיני ה' ולהושיע לרענו בצר לו כפי כוחנו, כי זה כל האדם.

בערב ההוא בא מאיר אל בית גרונה העגונה. נחמה ישבה ותתפור וגרונה ארגה אנפילאות. שתיהן התפלאו מאוד בראותן את מאיר בא.

— ערב טוב לכן! — אמר מאיר בפנים שוחקות: — הנני חפץ לעת זקנתי להתעסק בשדכנות, ואמרתי אנסה אליכן דבר, כי מצאתי לדעתי שדוך טוב והגון לנחמה.

— שבה נא, ר' מאיר – אמרה גרונה – לא פה.. הספסל מתנועע. הא לך כסא.

מאיר ישב.

— עתה השמיענו ונדעה – הוסיפה גרונה. — אולם למה אכחד ממך: כל שדוך אשר יציעו לפניה לא ימצא חן בעיניה. מובן מאליו, כי בכל שדוך אפשר למצוא מגרעת, אבל הלא גם אנחנו איננו כלילי המעלות, כי העיקר חסר לנו – כסף ובגדים. זה לא כבר באו לדבר על לבה, כי תקח את האלמן ירחמיאל הטוחן גריסין, אשר אך שני בנים לו, ולא רצתה בשום אופן, כי אמרה כי יראה היא להתחייב להיות אם לבנים זרים. הנשמע כדבר הזה? זה צחוק מכאיב לב! אנחנו כבר אבדנו כוחותינו בעמלנו ועתה היינו יכולות לראות חיים של שלוה, והיא עוד ממאנת!

— אבל האיש אשר באתי אנוכי לדבר בו – אמר מאיר בהביטו ברגש חמלה וכבוד אל נחמה, אשר ישבה כפופה על עבודתה – הוא איש צעיר לימים שנתאלמן בלי בנים ויש לו חנות שיוכל להתפרנס ממנה, ובכל זאת לא יבקש כסף. — מי הוא זה? — שאלה גרונה בחפזה, וגם נחמה הרימה את ראשה ותבט אל מאיר בעינים בוחנות.

— שאול בן ירוחם. אנוכי עתיד לתת לו כל ה“נדן” שנשאר אחר בתי, אם יקח את נחמה לאשה.

— מה רב חסדך! — קראה גרונה – האמנם אמת תדבר? האמנם לא תשחק לעניותנו?

— חלילה לי מעשות עול כזה! — קרא מאיר – ומדוע יגדל כה הדבר בעיניך? הן עתה אך שנים נשארנו, אני ו“זקנתי”, ודרוש לנו אך מעט כסף, ואותו נמצא תמיד בעזרת ה', ומדוע לא אעשה נחת רוח לנשמת בתי, להשיא בנדוניתה את נחמה רעותה? ובפרט כי הכסף נועד לשאול, ומאוד רע בעיני להוציאו מידו. עתה הלא תביני, כי אין בזה כל גדולות ונפלאות, כי אם דבר פשוט בתכלית הפשטות.

— מה אדבר, אחרי ראותי את נדבת לבך! — אמרה גרונה.

נחמה הורידה את ראשה ותשב לעבודתה.

— ומה תהי תשובתך? — פנה מאיר אל נחמה.

— לא! — ענתה נחמה בקול נמוך.

— “לא” את אומרת? רצחנית! — קראה גרונה כנואשת.

— נחמה! — פנה מאיר אל הנערה – אני קראתי את מכתבך אליו… מדוע זה תרחיקהו מעליך עתה?

— יען כי לבי כבר רחק מעליו – ענתה היא בקול חרש.

— ומדוע? היען כי לקח לו אשה אחרת? ההיה לו לשבת רוק כל ימיו? אבל כן לא יעשה בישראל; כל גבר ירא ה' מחויב לישא אשה.

— אנוכי אינני מאשימתו – ענתה נחמה; — יכול להיות כי חוטאת ופושעת אנוכי, אבל מה אעשה, ולבי הסכל לא יתנני להנשא עתה לאיש הזה. הרגשות המתעוררים בקרבי לזכרו לא יתוארו בדברים… אמנם, ר' מאיר, רואה אנוכי, כי איש טוב אתה, — הוסיפה נחמה בקול תחנונים – אבל אך ה' הוא בוחן לבבות, והוא לבדו יכול לשפוט. חדל נא איפוא ר' מאיר מדבר אלי בדבר הזה… לא נעים לי לדבר…

קולה נפסק, דמעות עיניה שטפו את לחייה. — סלחי לי, נחמה – אמר מאיר ברגש: — אמרתי לשמחך והנה העצבתיך. אולם ה' אלוהי הרוחות לכל בשר הוא ידע לשמחך יותר ממני ולתת לך אחרית ותקוה טובה. קוי לו והוא יושיעך. אך זאת אבקשך: חשביני נא כאב, כי אנוכי זה כבר כבתי אהבתיך. שפרה ואתּ (להבדיל בין המתים והחיים) כתאומות הייתן בלבבי תמיד… היי שלום, בתי!

בעינים זולגות דמעה יצא מאיר מהבית.

---

חֲנֻכַּת הַבַּיִת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

— קצתי בחיי מפני בעלת הבית – התאוננה חנה דבורה הרבנית דק"ק כופרא באזני אישה הרב רבי ישראל דוד. — תמיד תשים עלי עלילות, תמיד מלבינה את פני. אם אני מבקשת ממנה את המפתח של המרתף, תפתח היא את פיה בקללה; אם בתנו הקטנה עוברת במסדרון, היא נכונה לקרעה כדג, ועתה, כשאבד לה תרנגול – אני אשמה בזה!

דמעות נזלו מעיני הרבנית ותמהר למחוֹתן בסינורה.

האשה היתה כבת שלושים וחמש. פניה כמושים ונובלים, צמוקים וירוקים; עיניה גדולות ומפיקות עצב. המטפחת אשר על ראשה מכסה את כל מצחה עד עיניה. שמלתה ישנה ולא נקיה, כי אך שמלה אחת לה לימי החול, והיא הלא “עקרת הבית”: מבשלת, אופה, מכבסת ונושאת את בנה בחיקה, וכל אחת מהמלאכות ההן עושה רושם על שמלתה.

והרב היה כבן שלושים ושמונה קצר הקומה ודל הבשר. פניו גם הם דלים וצמוקים ועיניו גם הן גדולות ושחורות. זקנו קטן ושיבה נזרקה בו; פאותיו הרחבות תלויות ומתעגלות עד הצואר. — בקשי, אולי תמצאי לך דירה אחרת – ענה הרב, בשבתו סמוך בידו האחת על השולחן ולפניו ספר פתוח.

— כבר בקשתי ולא מצאתי – ענתה הרבנית. — אמנם ראיתי דירה אחת, אך רפת ובהמה אין שם וגם הדירה איננה ראויה לנו. ב"ה רב אתה, אנשים זרים באים תמיד אל ביתנו. נחוץ לנו, לכל הפחות, חדר אחד רחב ידים. הנה הצילנו ה' מצרות המלמדות, מי יתן ויוציאנו גם מגלות הדירות. הטלטול והנדודים ימררו את חיי. והנפש הגסה הזאת, אשר לשונה ־ לשון בלעם, לא תתן לי מנוחה רגע. אנוכי, כמדומה לי, נזהרתי בכל מיני זהירות שלא להרגיזה, על קללותיה וחרפותיה אינני משיבה דבר. אמרתי אולי תרף ממני, ועתה – הנה צרת התרנגול. זה היום השני שאי־אפשר לצאת מפתח הבית.

— היא אומרת, כי את גנבת את התרנגול – אמרה שרה לאה הקטנה, בשמעה את דברי אמה.

— אסור ללכת רכיל, שרה לאה! — אמר הרב. — היא אמרה מה שאמרה, ואת לא תגידי לאמך מה שהיא אומרת. ה' מעניש על זה בשבטי־ברזל בוערים.

— אתה הלא אמרת, כי שמעון הבורסי אמר לתת לך חמשים רו"כ בהלואה – הוסיפה הרבנית חרש. — בכסף הזה אפשר היה לקנות קורות מוכנות לבנין. אדון העיר בודאי יתן לנו חלקת אדמה לבנות בית, והיותר יעזור ה‘. מפה ומשם נקבץ להשלים הבנין. אנחנו נחל לעשות וה’ בודאי יעזרנו. המעט הם היסורים שסבלנו? עת לנו לראות מעט נחת.

פני הרב התעותו מעט בשמעו את דברי אשתו. בכלל היה שנוא בעיניו לבקש טובה מאיש, ואף כי משמעון הבורסי…

— דבר כזה אי־אפשר לעשות בחפזון – אמר הרב. – עוד נתיישב בדבר; ועתה רב לנו לדבר דברים בטלים.

הרב הפנה את מבטו אל הגמרא שלפניו ויחל להתנועע ולנגן חרש.

——————

הרב רבי ישראל דוד היה איש ירא ה' ועוסק בתורה בהתמדה נפלאה. מעת היותו בן חמש עשרה שנה לא עבר עליו יום אשר לא למד בו שבע עשרה שעות. גם ביום “שמחת תורה”, שאז הכל אוכלים ושותים, שמחים ומרקדים, היה הוא יושב ושונה בעיון באיזו סוגיא חמורה. התורה היתה לו מקור חיים ובלעדה אי אפשר היה לו לחיות רגע. אם קרה לו איזה ענין שבשבילו היה אנוס להבטל מלמודו, לא ידע ר' ישראל דוד מנוח, ואך בשובו לתורתו שב למנוחתו.

הוא היה איש חכם, יורד לעמקו של כל הענין, וכל דבריו בהשכל ודעת. אך בחיצוניותו היה “בטלן” גדול. תנועותיו המהירות ופחזות מדברותיו היו לשחוק. ובכל זאת לא היו זרות לו הויות העולם, ורבים התפלאו איך ב“דין תורה” הוא יודע להכיר כל הערמומיות לא פחות מכל הסוחרים הערומים. גם בתלמודו היה בעל בינה ישרה, לא אהב את הפלפולים העקומים, ונוח היה לו לאמור: “לא ידעתי”, מאשר “ליישב בדוחק”.

ר' ישראל דוד היה איש חסיד, אך חסידותו לא היתה נפרזה והיה ממעט בעסק המקוה ובתקונים. הוא התפלל מתוך הסדור מלה במלה, לפעמים בבכי ובדמעות, אך לא “התחב”ד" כאותם בני עליה המזמרים והמרקדים בתפלתם ועושים “העויות” משונות. בכל שבוע היה עובר על הפרשה במדרש רבה ובשאר המדרשים. גם בספר “לקוטי תורה” הגה בשום לב, אך לא היה מבלה בזה זמן הרבה כשאר החסידים. העיקר היה בעיניו הנגלה שבתורה, הגמרא והפוסקים, והמדרש והחסידות אינן אלא פרפראות, שאינן ראויות לבלות בהן זמן רב.

כל ימיו היה ר' ישראל דוד מלמד, לא לנערים קטנים, כי לא ידע איך להתנהג אתם, כי אם לנערים גדולים, וגם זה לא בחדר כמלמד גמור, כי ר' ישראל דוד על פי רוך לבו ומדת הרחמים הנטועה בקרבו לא היה יכול להעניש את התלמידים השובבים, ועל כן היו ה“שקצים” עושים נוכח פניו כל מה שלבם חפץ והוא לא יכול לעצור בעדם. ועל כן למד רק לשנים שלושה נערים “חתנים”, או על פי רוב היה מלמד בכפר לבני אב אחד. את התלמידים לימד בשעות הקצובות להם, ויתר היום והלילה עסק בתורה לבדו. מובן מאליו, כי כל ימיו היה מתפרנס בצער ודוחק גדול, כי איש כר' ישראל דוד לא היה יכול לעמוד על המקח ולשאת ולתת הרבה בענין הנוגע לממון, וכאשר קפחו שכרו היה נושא בשרו בשניו ושותק.

מעט הנדן שהיה לו, כשתי מאות שקל, השיב לחותנו בהיותו עוד סמוך על שולחנו. חותנו לא הרבה במחירו, כי אף שידע להוקיר את חתנו ויתגאה בו כבסגולה יקרה, וגם מסר לו את ה“חזקה” להיות תוקע בבית המדרש, אך ידו לא השיגה לתת לו כסף כערכו. כל הנדן הדל שנתן לו היה רק כסף הלואות, שלוה כמעט מכל אנשי העיר. ועל כן אחר החתונה התפשר עם חתנו וישב את הכסף לבעליו.

אך הנה שנת גאולתו באה. בעיר כופרא מת הרב, וישימו כל הקהל עיניהם בר' ישראל דוד וימנוהו לרב, ושכר קצבו לו – שני רו“כ לשבוע ממכס הבשר, ועוד “הכנסות” ממכירת נרות, מדמי־חנוכה ופורים ומכירת חמץ וכדומה. נרות נמכרים בכופרא, בכלל, אך מעט, כי אך בנפט יאירו בתיהם ורק לימי השבת והרגל לוקחים נרות. גם שאר ההכנסות לא הרבו “להכניס”, כי העסק של קבלת נדבות היה מאוס מאוד בעיני ר' ישראל דוד, ולא השתדל בו “כראוי” וכנהוג… וסוף דבר: שכרו היה דל מאוד, סך הכל כארבע רו”כ לשבוע. אך הוא היה שמח בחלקו, כי מעודו לא היתה פרנסתו ברוח יותר מעתה. ונוסף לזה, אף כי ר' ישראל דוד היה ירא שמים וענו גדול, בכל זאת היה השם “רב” כאבן־חן בעיניו. הוא אמנם למד כל ימיו תורה לשמה, לקיים מצות, “והגית בו יומם ולילה”, אבל בכל זאת, באיזו פנה נסתרת שכנה בלבו גם התשוקה לעלות למדרגת “רב” – המשרה היותר גבוהה בעיני עמנו מאז ומקדם.

ואף אמנם לר' ישראל דוד היה נאה ויאה להיות רב בישראל, כי את רבנותו קנה לא בהשתדלות תקיפים, לא בחנופה וערמה, כי אם בעמלו שעמל בתורה יותר משמונה עשרה שנה ויהי מלא וגדוש בש"ס ופוסקים.

בקש ר' ישראל דוד לשבת בשלוה, להורות ולדון ולעסוק בתורה ותפלה – והנה קפץ עליו רוגזו של ירחמיאל חתן הבורסי.

——————

שמעון הבורסי הוא נגיד בעדתו ועסקן גדול בצרכי הצבור, כלומר: איננו נותן לאיש לעשות דבר בצרכי הצבור בלי רשותו, ואם אחרים באים ועושים בלי נטילת רשות, הוא מקלקל ומהרס עד היסוד. הוא בקש ומצא לבתו בחור מן “החריפים” היודעים לעשות את המישור לעקוב והבקעה לרכסים. וכאשר בא ירחמיאל אל העיר הקטנה כופרא לבית שמעון העשיר, התנשא ממעלת בחור למדן למעלת אברך עלוי. ועם מי יתרועע העלוי הזה? בפני מי יראה את כל גדולתו? הלא בפני הרב דמתא. אולם לירחמיאל לא היה די להראות, כי גדול הוא, עלוי הוא, כי אם נחוץ היה לו להשפיל את כבוד הרב, להראות לעיני כל, כי הרב איננו מגיע לקרסוליו.

מתחלה היה ר' ישראל דוד שמח, כי נמצא בעירו אברך כירחמיאל, אשר יוכל לדבר עמו בתורה כחפצו, אך עד מהרה ראה, כי כל חפץ האברך הוא רק לקנטר, — והתחיל להשתמט ממנו. אך ירחמיאל לא נתן לו מנוח, ובכל יום המציא שאלות שונות, ולפעמים היה בא אליו להלאותו בקושיות שגנב ממפרשי התלמוד. וכל שאלותיו הביא לבית המדרש, בשעה שכל הקהל מתאספים שמה, כדי לבייש את הרב.

— נתקשיתי בענין זה – יאמר ירחמיאל, בהראותו להרב איזה ענין בגמרא.

הרב הביט ולא הבין במה נתקשה האיש שם.

— אין זאת, כי אם המצאת איזו קושיא כדי להמציא עליה אחרי כן תרוץ יפה – אמר הרב בשחוק קל.

ירחמיאל מציע קושיתו: איזה דיוק מחודד התלוי בשערה.

— לדעתי – משיב הרב – אין כל קושיא בזה, כי הענין הזה צריך לגופו ולא בא להוציא ממנו דיוקים.

— תירוץ רבנים הוא – אמר ירחמיאל בחוצפה. – אבל אנחנו, על פי סברת “בעלי־בתים”, אין אני סומכין “אשנוייא דחיקא”. ואנוכי מצאתי את התירוץ הנכון, וזה הוא…

וירחמיאל מתלהב ומניע בידו ומביט כמנצח פעם אל הרב העלוב ופעם אל הקהל שהתאספו מסביב, ור' ישראל דוד שומע ושותק, פניו מלבינים ושפתיו רועדות, עד שירחמיאל גומר מאמרו. הוא נסה בהתחלה להראות לירחמיאל כי “אגב חורפא שבשתא” וכי לכל דבריו אין יסוד, אך ירחמיאל ענהו עזות: “לא נחית רבנו לעומק תירוצי ועל כן טעה”. ובהביטו אל הקהל כמנצח יוסיף עוד פלפול בקולות וברעמים.

הרב שומע ויודע, כי איש ריבו מוסיף הבלים על הבלים, אך איננו חפץ לענות לו עוד, כי אין מדרכו לבלות את עתו לריק, וגם רואה הוא כי איש ריבו נצחן הוא, חפץ להעמיד הכל על דעתו ואיננו יכול לותר משהו. אך ההמון, שאיננו יודע על מה ולמה התוכחו הרב וירחמיאל, ראה רק סוף דבר, כי ירחמיאל יצא מתוך המלחמה כמנצח, אות הוא, כי אמנם נעלה הוא ירחמיאל על הרב, השומע ומחריש ומתבייש.

ר' ישראל דוד, שהיה בורח מן המחלוקת, היה נזהר מאוד לבלי בוא בדברים עם חתן הגביר, שפגיעתו רעה, אך ירחמיאל היה תופס בו בחזקה לצאת אתו למלחמה. אפס ענותנותו של הרב היא שעמדה לו לבלי יתגלע ריב גמור. הוא דבר תמיד בלשון רכה ונזהר מאוד לבלי פגוע בכבוד איש ריבו, אף כי ראה, כי זה מתכון להקניטו ולהשפיל את כבודו בעיני השומעים. וגם בלבו היה משתדל לדון אותו לכף זכות, כי צעיר לימים הוא “והאי צורבא מרבנן דרתח אורייתא היא דקא מרתחא ביה”, אבל הלא בעל כשרון הוא ובתורה הוא עוסק. כה חשב הרב ויקבל על עצמו להשכיח מלבו לגמרי את כל אשר עבר בינו לבין האברך, אך היה נזהר מאוד לבלתי בוא בדברים עמו לבל יבוא לידי נסיון, ובכל יום היה מתפלל בבוקר בכוונה יתרה: “יהי רצון… שתצילני מעזי פנים ומעזות פנים… מפגע רע”.

——————

ובעלת הבית הוסיפה מיום ליום למרר את חיי שכנתה הרבנית בחרפותיה וקללותיה. היא היתה מאלה הנשים אשר מהבוקר עד הערב לא תפסקנה מפיהן חרפות וקללות, ושמחות הן מאוד במצאן על מי לשפוך חמתן. פעם אחת החלה האשה לקלל את ילדי הרבנית במיתה משונה, באסכרה ובחלי־רע. הרבנית אשר נזהרה תמיד מלפתוח פה לשטן, חרדה חרדה גדולה בשמעה את הקללות הנוראות, ובפרט כי היא ידעה ע"פ הנסיון מה היא אסכרה, כי שנים מילדיה מתו במחלה זו.

— רחמי נא על הילדים ואל תקללי אותם, — התחננה הרבנית – הלא המה עוד קטנים ואינם אשמים במאומה. קללי אותי, אך בהם אל תשלחי לשונך.

אך האשה הרעה ידעה, כי בזה היא מכאבת את לב הרבנית, ותוסף לקלל את הילדים. הרבנית האומללה באה הביתה ותבך בכי רב.

ולא יכול עוד ר' ישראל דוד לראות בעלבון אשתו, ויתאפק, וילך אל שמעון הבורסי, ויבקש ממנו להלוות לו חמשים רו"כ לבנין בית.

שמעון לא השיב פני הרב ריקם, כי אם לקח ממנו שטר חוב. בתוך דבריו רמז לו, כי חתנו מתעתד לקבל סמיכה, וכאשר יזכה, מסתמא לא ימנע גם הרב ר' ישראל דוד את סמיכתו ממנו. ואף כי אין את נפשו שישב ירחמיאל על כסא הרבנות, אך כתב סמיכה הן לא יזיק לו אם יהיה בצלחתו.

הרב חפץ לאמור לו, כי אם חתנו מתעתד לקבל סמיכה לרבנות, עליו להיטיב את דרכו, עשות התורה משחק ועטרה להתגדל בה, אך נמלך ויאמר בלבו: לא טוב להשניא את האברך בעיני חותנו.

הרב הביא את הכסף, ותיכף שלחו סרסור אחד לקנות הקורות. ועוד כשלושים רו“כ אסף הרב בהלואות קטנות: ממי שלושה וממי חמשה רו”כ, ויהי די לו להחל הבנין. ואם יחסר לו מעט, הלא גם הוא גם אשתו בטחו בה', כי בודאי יעזרם לכלות את אשר החלו.

והבנין צמח ויגדל מיום ליום. הכתלים עומדים מוכנים, והאזוב הרענן מבצבץ בין קורה לקורה. נחום הבנאי עשה מלאכתו באמונה. הוא חפץ כי יהיה בית הרב יפה מכל בתי העיר, ועל כן השתדל הרבה ליפותו לפי טוב טעמו.

הרב בשובו יום יום מבית התפלה היה הולך אל הבית ושוהה שם שעה קלה, מסתכל במלאכה ושמח בלבו. והרבנית עם ילדיה כמעט קבעו שם דירתם. ברוב עמל הצליחו הבונים לגרש את הילדים ממקום המלאכה, לבל יאונה להם אסון. בדאגה רבה אספה הרבנית עם ילדיה את השבבים להכין הסקה לימי החורף.

ושמעון הבורסי אמר בלבו, כי הרב מסתמא יתעורר מעצמו לתת סמיכה לחתנו, כי כלום הרב צריך להוציא על זה כסף מכיסו? והוא, שמעון, הלא עשה עמו חסד גדול, בהלוותו לו חמשים רו"כ בפעם אחת. אך בראותו, כי הרב איננו מתעורר מעצמו, פנה הוא אליו ויגיד לו בחפצו בשפה ברורה, ובלבו היה בטוח, כי לא יעיז הרב להשיב את פניו.

אך שגה שמעון במשפטו: ר' ישראל דוד לא אבה לתת כתב־סמיכה לחתנו העלוי.

— אני עצמי זה לא כבר קבלתי סמיכה, — אמר ר' ישראל דוד נבוך מעט – ומי אנוכי כי אבוא להסמיך אחרים?

שמעון הבין כי הרב משתמט ממנו, ויחר לו מאוד, וכאשר ספר הדבר לפני חתנו, קצף ירחמיאל קצף גדול ויאמר, כי לחרפה תחשב לו לקחת סמיכה מיד רב כזה. טוב כי יסע אל העיר הגדולה… אמנם שם נחוצה מטבע גדולה, אבל גם הסמיכה תהיה גדולה ונכבדה, מידי רב גדול.

וכך היה: ירחמיאל נסע אל הרב הגדול דק“ק… שדרכו לתת סמיכה לכל מי שמשלם כהוגן, ויקבל ממנו כתב־סמיכה יפה ומהודר וחתום בחותם החופ”ק. בכתב ההוא נתנו לירחמיאל תארי כבוד משונים: “סיני ועוקר הרים”, “קנקן חדש מלא ישן”, “המאור הגדול” וכדומה.

בשוב ירחמיאל הביתה מזוין בכתב־סמיכה, החל להתגרות בהרב דמתא, להתערב בעניני אסור והיתר ולערער על פסקי הרב. המעשים האלה הכאיבו מאוד את לב הרב, אך הוא סבל בּעַנְוָתוֹ, ובלבד כי לא יופר השלום בעיר. אולם ירחמיאל לא היה מאלה המסתפקים במועט. עוד מעט ומעשה בא ליד למלא את הסאה.

משרתו של שמעון הבורסי הביא פעם אחת אל הרב תרנגולת שחוטה שנמצא בה מום, והרב התבונן הרבה בדבר ולבסוף הטריפה. הדבר נודע לירחמיאל, ויאמר אל המשרת: לך אל הרב ואמור לו, כי טעות היא בידו – התרנגולת כשרה. והמשרת מלא אחר פקודת אדונו בדיוק.

אז קצף ר' ישראל דוד קצף גדול. הוא ראה, כי ירחמיאל מעיז פנים לפסוק נגד הוראתו ולהתיר את הטרפה. בדבר כזה אי־אפשר לשתוק.

— אמור לו, כי הוא “עם הארץ” — קרא הרב. – התרנגולת טרפה, והוא איננו ראוי להורות.

האיש התפלא מאוד. הוא לא ראה מעודו כי ר' ישראל דוד יכעס וכי ידבר בגנות מי שיהיה. הוא נפטר מהרב ויגיע עד הפתח.

— אברך, אברך!… — קרא לו הרב.

האיש שב.

– למען לא תהיה הולך רכיל, הנני גוזר עליך, כי תלך לירחמיאל ותגיד את אשר אמרתי.

——————

המלחמה החלה…

ממחרת היום ההוא, כמעט דרכו רגלי הרב על מפתן בית המדרש, והנה שמעון מתנפל עליו:

– האם את חתני תקרא בשם “עם הארץ”? את חתני? הידעת מי אני ומי חתני?

הרב נפעם מקול הקורא. רגעים אחדים עמד נבוך ומרעיד, אך אחרי כן התאפק ויאמר בנחת: עדי בשמים, כי לא חפצתי לצאת עמך לריב. אך עזות חתנך לא תדע גבול. הוא בא ומכשיר מה שאסרתי גם מבלי שאול את פי מדוע אסרתי. ועוד הוא מעיז פניו לשלוח אלי דבר ביד משרתך, כי טעיתי. הדבר הזה די להוכיח, כי עם הארץ הוא ונפש גסה.

– מי? חתני הוא עם הארץ? – קרא שמעון בקצף נורא. – אם אתה יראת לתת לו סמיכה, כי רעה עינך בו, תאמר כי לא ימצא הסכמה בלעדיך? הנה הרב הגדול דק“ק… מעיד עליו, כי הוא “גאון אמתי”, לא איזה מו”ץ שמחירו פרוטה. ואתה אומר עליו כי עם הארץ הוא! הזאת היא הרבית שאתה משלם לי בעד הכסף שהלויתיך? הבית החדש שהוא בונה מידי הוא לו, והוא מבזה אותי ואת חתני…

ירחמיאל עמד בכל העת מנגד ולא התערב בריב. פניו היו מוסבים אל החלון. אך פתאום הפך את פניו ויקרב אל המריבים.

– אם הוא אומר עלי, שעם הארץ אני – קרא ירחמיאל, –הרי הוא מבזה תלמידי חכמים ואסור לסמוך על הוראותיו. הוא אינו יודע גם שיחות חולין שלי, ומעיז פיו לאמור עלי, כי אנוכי “עם הארץ”. לא! לרב כזה אין אנו נזקקין.

הרב מהר ויצא מבית המדרש. פניו היו חורים כפני מת. ושמעון וחתנו האריכו עוד לשונם לבזות את הרב בעיני כל הקהל. ורבים מבעלי בריתו של שמעון ו“מלחכי פנכא” שלו נענו לו בראשם וילעגו גם הם לרבם. היו אמנם מתי מספר, אשר לבם התחמץ לראות את העול הנעשה להרב העלוב, אבל הם יראו מפני שמעון התקיף – ושתקו.

בשוב הרב אל ביתו, חרדה הרבנית לקראתו. היא נבהלה בראותה, כי פני בעלה הלבינו עד מאור, וגם התפלאה, כי מהר לשוב לפני התפלה.

— מה? האם חלש לבך? האקרא לרופא? האשים לך תחבושת של חרדל? — שאלה האשה.

— אל תפחדי, שלום לי! — ענה הרב. ובדברים מקוטעים ספר לה את אשר עבר בינו ובין שמעון הבורסי. היא החלה לדרוש אחרי פרטי המאורע, אך הוא אמר לה, כי אין הדבר כדאי לדבר עליו הרבה ובפרט עתה שזמן התפלה הגיע.

הוא בא אל חדרו וישם את הטלית על כתפו ויחל להתהלך בחדר הנה והנה בבדקו את הציציות. הוא אמר להכין את עצמו לתפלה, לדעת לפני מי הוא עומד, אך המחשבות הזרות על דבר המחלוקת בלבלו את כונתו.

— אמנם אנוכי לא סבּוֹתי בריב הזה, — חשב הרב בלבבו – ומה שאמרתי צריך הייתי לאמור, חייב הייתי לאמור. אך מאוד צר לי אם יחשדוני כי כפוי טובה אנוכי. כאשר הזכיר שמעון את הכסף שהלוני, הרגשתי בנפשי כמו הביא חנית אל בשרי. הדבר הזה יכאב לי יותר מכל החרפות והזלזולים. ובלי ספק גם לימים יבואו יזכירני תמיד את הטובה שעשה עמדי. ומה אעשה? מה אעשה…

— אבל השעה התשיעית הגיעה ואנוכי עוד לא התפללתי – אמר הרב אל לבו. – הבה, אסירה את העצבות מלבי ועמדתי להתפלל. רב לי לחשב על דבר עניני העולם השפל, כי מה הוא ומה עניניו? הלא עלי עתה לשבח ולפאר את יוצרי. אבל, רבש"ע! מה זה היה לי? מדוע לא אוכל הפעם להתגבר על יצרי ולהרחיק מעלי את המחשבות הזרות?

— לא אוכל, לא אוכל ־ הוסיף לחשוב. – את הכל אני יכול לבטל בלבי, אך לא מה שאני חייב לאחרים.

כעבור רגעים אחדים קרא הרב בקול: את, בואי נא הנה!

הרבנית עזבה את תפוחי האדמה שקילפה ותמהר אל אישה.

— החוב שאני חייב לשמעון כבד עלי מנשוא.

— אנחנו נשלם לו, אם ירצה ה', מעט מעט. הן בתנאי כזה לקחת – לשלם במשך שנתים ימים מעת שנבוא לשבת בביתנו.

— אנוכי אינני יכול להיות חייב לו גם רגע אחד – אמר הרב. – טוב לי לשלם רבית גדולה ובלבד שלא אהיה חייב לו. לכי אל זכריה המלוה, אולי יאות להלוות לנו חמשים רו"כ בתנאי לשלם לו מעט מעט את הקרן עם הרבית; הן הוא מלוה לשבועות.

— כבד יהיה ממני לשלם עתה דמי שבוע. עוד כסף רב נחוץ לנו בשביל לגמור את הבית – אמרה האשה.

— ידעתי, כי כבד הוא, אך יותר עוד כבד ממני עתה להיות משועבד לשמעון הבורסי. אדמה כי זכריה ילוה לנו. אנחנו נתן לו במשכון את הבית.

הרבנית הסכימה תמיד לדברי אישה הרב. הוא היה יקר בעיניה מאוד, וכל תענוגיה בחיים היו, כי ישבה מרחוק והביטה אל אישה השוקד על למודו. היא לא הבינה מאומה בלמודיו, אבל לבי הרגיש כל רוממות עסק התורה. היא לא יכלה לשוחח עמו בענינים הנאצלים שהיה לבו מלא מהם, ועל כן אך לפרקים רחוקים זכתה לדבר עמו איזה דברים, אבל ברגשותיה היתה אחוזה ודבוקה בו תמיד. כל דברי בעלה היו בעיניה כדבר אלוהים, והיתה מוכנת ומזומנת לקיים את דברו כמצות התורה.

זכריה המלוה שמח על העסק הזה. הוא ידע, כי הרב הוא איש נאמן ואפשר לסמוך עליו, ובפרט כשהוא נותן לו את הבית לערבון. ואך תנאי התנה, שיחלו ללשלם לו את הקרן והרבית בלי אחור, מאותו השבוע שהם מקבלים את הכסף.

——————

באותו יום השיב הרב את הכסף לשמעון הבורסי. ובדבר הזה העלה עליו חמת שמעון עוד יותר, ויגמרו אומר הוא וחתנו להנקם ברב.

ירחמיאל אזר כגבר חלציו ויציע את השאלה לפני איזו רבנים שהיו מכיריו, וביחוד לאותו הרב שנתן לו סמיכה, וכל הרבנים השיבו לו, כי הם מסכימים עמו. וירחמיאל קראת את התשובות בבית המדרש, ובתוך כך הראה לכל את כל תארי הכבוד שחלקו לו הרבנים.

ושמעון חותנו בא למלאות אחרי דברי חתנו ויחרף את הרב ויאמר, כי אך לחנם משלמים לו שכר, כי חתנו “הגאון האמתי” נכון להורות חנם אין כסף.

הרב העלוב לא רצה מתחלה להביא את השאלה עד הרבנים. ההלכה היתה ברורה בעיניו כמקרא מפורש; גם ידע, כי בזה לא יועיל מאומה לשכך את הריב, ולמה יעמול בלי כל תועלת? אך בעלי בריתו האיצו בו לכתוב, למען הציל את כבודו המחולל בעיני ההמון. ולא יכול הרב להשיב פניהם וישלח מכתבים לרבנים אחדים. ואף אמנם באה תשובתם, כי הצדק עם הרב. אך הרב לא הראה את התשובות כי אם למתי סודו. ושמעון וחתנו הוסיפו לדבר סרה בהרב ולשומו ללעג וקלס בעיני ההמון.

פתאום הרגיש הרב, כי בהכנסותיו באה מגרעת, כי מלבד ששמעון חדל לקנות ממנו נרות, עוד גם החל למכור נרות בחנותו לאחרים. כאשר צעקו אנשי ברית הרב חמס על הדבר הזה, כחש שמעון ויאמר, כי אף שהוא שונא את הרב, בכל זאת איננו חפץ לקפח את פרנסתו, ואת הנרות איננו מוכר כי אם להיושבים מחוץ לעיר, ומכירה כזו לא באה בתנאים שהתנו עם הרב. הרב בקש, כי יתנו לו מוצא אחר לפרנסתו, אך בקשתו לא הועילה מאומה. בעלי בריתו אמנם חמלו עליו, אך כיון שנגע הענין לדברים שבכיס, משכו ידם.

והבית החדש היה יפה מאוד, ובכליון עינים חכו בעליו ליום אשר יוכלו לבוא לשבת בתוכו. הם אמרו כי בשבת נחמו יחוגו את חנוכת הבית, אך רבות מחשבות בלב איש, ואם אין כסף, תעלינה כולן בתוהו. הרב והרבנית טעו בחשבונם: הבנין דרש הוצאות יתרות שלא עלו תחילה בחשבון. בעמל רב גמרו את הגג, אך רצפה ותקרה, דלתות וחלונות, קצר כוחם לעשות לו.

ויועץ הרב עם הרבנית אשתו ויחליטו לקחת עוד חמשה ועשרים רובל מזכריה המלוה. אמנם היה להם קשה לשלם בכל שבוע יותר מרובל, ומה גם אחרי כי מעטה הכנסתם מהנרות, ועתה יוסיפו עוד על משאם. אך התנחמו בלבם, כי בשנה הבאה בודאי יוטב להם, בודאי ימציאו להם בעלי בריתם עוד מקור להכנסה, בודאי ישוב גם שמעון וירחמיאל חתנו מדרכם הרעה ולא יוסיפו עוד למרר את חייו ולרדפו חנם, בודאי… סוף דבר: בודאי ישועה קרובה לבוא, ומה בכך אם עתה יסבלו מעט מחסור.

הם לקחו מיד זכריה את הכסף ויעשו את הרצפה ואת התקרה. אבל לחלונות ודלתות לא הספיק מעט הכסף, ויהיו אטומים בנסרים.

— הלא רפת אין לנו, ולמה נחזיק את הפרה? — אמר הרב – נמכרנה ונעשה דלתות וחלונות לביתנו.

מאוד היה צר להרבנית למכור את הפרה. הפרה השתתפה תמיד בצרת גברתה והיתה מסייעת לכלכל את בני ביתה. שלום אמת היה תמיד בין הרבנית ופרתה ולא התרגזו ולא רבו אשה באחותה. בימי הקיץ היו העשבים רעים, כי לא היה מטר כל ימי האביב, והרבנית נחמה את פרתה בתקוה טובה, כי בימי הבציר תקנה לה עלי ירק מהגנות ותכין לה מטעמים כאַות נפשה, וכאשר תבוא אי"ה לשבת בבית החדש, תאכיל אותה גם נזיד סובין. והפרה שמעה ותתנחם ותסתפק במועט, כיאות לבהמה כשרה, אך חלב נתנה מעט, לא מפני שחפצה להנקם בהרבנית, כי אם מפני שלא היה לה יותר. אחרי שחלבה אותה הרבנית, היתה הפרה מבטת אליה בהכנעה, כאילו אמרה: אל יחר בעיני גברתי, כי נתתי חלב מעט. בודאי הייתי חפצה לתת יותר, אבל “בדליכא שאני”. והרבנית הבינה מה שבלב פרתה ותקבל בסבר פנים יפות ככל אשר נתנה. ואף אמנם למה לה חלב הרבה? די לה שמצאה במה להלבין את מאכל הגריסין ערב ובוקר וגם נותנת עוד מעט חלב לילדיה בבוקר ותשקה את בנה הקטן, אשר שדי אמו הצמוקים אינם מספיקים לו כל צרכו.

אפס כאשר זכרה הרבנית, כי הבית החדש, תקותה ותוחלתה, עומד הכן, ורק דלתות וחלונות יחסרו לו, ובשביל זה היא אנוסה לשבת בבית זר יחד עם אשה נרגנית, שופכת דמה כמים, — נמס לבה בקרבה, ועל כן כבשה את רחמיה גם מפרתה גם מילדיה.

— אין רע – אמרה הרבנית אל לבה. – הבטן לא מזכוכית נעשתה, ואיש לא יראה במה ימלאוה. ואם לא נפנק נפשנו, מה בכך? נשבע לחם פשוט ודי לנו, ולילד אפשר לקנות כוס חלב. הן לא הרבה דרוש לו. מה מאוד חפצה אני לשבת בביתי. אם יזכני ה' לשבת בביתי, בודאי אשבע נחת גם בלי מאכל ומשתה.

הרבנית מכרה את הפרה, והדלתות והחלונות באו על מקומם בשלום, עתה לא חסר עוד דבר זולתי תנורים.

——————

ימי הבציר קרבו. ההכנסה היתה מעטה מאוד, אך כשלושה רובל לשבוע, ומזה צריך היה לשלם רובל וחצי לזכריה המלוה. הרבנית קמצה מאוד בהוצאות הבית. על שולחנה לא עלה משבת לשבת כי אם לחם ומי גריסין.

— עוד פעם גריסין בלתי מולבנים – התאונן שמואל’קה הבכור, כאשר הגישה אמו אל השולחן קערה גדולה מלאה מי גריסין חמים לארוחת הבוקר.

— שוטה שבעולם! — נחם אותו הרב במילתא דבדיחותא – יום אתמול הלא כבר עבר, ועל כן תוכל לשוות בדמיונך, כי אתמול אכלת לביבות ממולאות בבשר או בגבינה, ומחר הלא נבטח בה' שישועתו קרובה, ונאכל בודאי צלי ו“צימס”, ואם היום, רק היום תאכל מי גריסין, מה בכך? שמעתי, כי הרופאים מצוים גם לגדולי העשירים לאכול לפרקים מאכל פשוט… תחת כל אלה מה מתוק הוא הלחם הזה! טבול אותו במלח כמוני ותגמע אחרי כן כף מהגריסין, והיה טעמו כטעם גן־עדן.

אך גם ללחם ולמי הגריסין לא הספיק שכר הרבנות, ואיך שקמצה הרבנית, לא הועילה. אז החלה לפרקים לרמות את ילדיה. למשל, בערב, כאשר היו הילדים תובעים לחם, היתה משנה להם מפני דרכי שלום ואומרת, כי אזל הלחם, ובלבה אמרה: איך בכך כלום, בערב ישכבו הילדים ויישנו. די להם כי אכלו ביום. הן יש עמי רק פרוסת לחם, ואם יאכלוה היום, מה אתן להם מחר בבוקר? בלילה אפשר להם, לכל הפחות, לחלום, כי הם אוכלים ושבעים.

היא ואישה כמעט ישבו בכל יום בתענית, למען יספיק הלחם לילדים, ואיש לא ידע בענים, כי ר' שמואל דוד וחנה דבורה היו בענין זה בעלי גאוה והשתדלו להסתיר עניותם מעין זר. כל תקותם היתה, כי לימי החורף יקח לו הרב שני תלמידים, ומצבם יוטב. אמנם עבודת המלמדות היתה גרועה בעיני הרב, כי כבר מלאה נפשו ממרוריה, אך כפי הנראה, כך נגזר עליו, להיות רב ומלמד כאחד.

ורק דאגה אחת שברה לבם: — למצוא עוד מעט כסף כדי לעשות התנורים, למען יוכלו לשכון בביתם.

— הידעת? — אמר הרב אל אשתו, — לו תשמעי לעצתי ומכרנו את אדרת השער אשר לי. עתה עוד קיץ בחוץ, ועד ימי החורף אפשר שיעזרנו ה' וימציא לי ריוח, מ“דין תורה” וכיוצא בזה, ואז אעשה לי אחרת תחתיה, ואם לא תהיה מעורות יקרים כזו – מה בכך?

— הכל עשה לנו הוא, הגזלן – התרעמה הרבנית. — לו טעם הוא מרירותה של העניות, כי אז לא בא לקפח את פרנסתו המעטה, לגזול מפינו את פרוסת הלחם.

— לא הוא – ענה הרב, — כי הכל מיד ה' החפץ בטובתנו. הן עבודת ה' מהרחבת הדעת לא עבודה היא, כי אם תענוג פשוט, ורק לעבדו מעוני – לזה נחוצה מעט התגברות וחזוק. וחלילה לנו להתאונן על זה, כי “כל מה דעביד רחמנא לטב עביד”. נשתדל נא לעמוד בנסיון.

— לא לי אני דואגת, — אמרה הרבנית – כי אם לך ולילדים. הילדים מתנונים והולכים. ראה, — הראתה הרבנית על הילד הקטן אשר על זרועה – הנה ידו כעץ יבש וכל גופו עצמות וגידים. פלא הוא, איך הוא מכלכל את נשמתו בקרבו, וגם אתה, פניך נצטמקו מאוד… אנוכי לא כל כך, אנוכי אשה. עבודתי מה היא? אבל אתה… אתה גם בלילה לא תשכב.

— רב לך, סכלה! אל תדאגי לי. ה' יחזק את כוחי לעבודתו. אך על זה אצטער, כי הוא, חתן הבורסי, מכשיל את הרבים בהוראותיו. אבל מה אעשה? אני עשיתי כל מה שהיה בידי לעשות, אך, בעוונותי הרבים, אין שומע לי.

— וחלול הכבוד? בכל פעם שאני שומעת, כי הם, הרשעים, ישימו כבודך לכלימה, יתחמץ לבי וקשה לי הדבר מכל היסורים שבעולם.

— מה אנו ומה חיינו, כי נדאג לכבודנו? — אמר הרב כמו אל נפשו, בחפצו להסיר כל קנאת הכבוד, המתלקחת לפרקים בלבו למרות חפצו…

——————

כשני שבועות אחר חג האסיף נשלמה כל מלאכת הבית וגם התנורים עמדו טוּחים ומוּסקים. הרב ובני ביתו באו לשבת בביתם החדש. הם היו עתה מאושרים, הם השיגו את מטרתם, למרות כל המכשולים!

ויום השבת פ' “לך לך” נועד לחוג בו “חנוכת־הבית”. הרבנית התחכמה בתחבולות שונות למצוא מעט כסף כדי לקנות יי"ש ומיני מתיקה לכבד את האורחים. אמנם צרכים אחרים היו לה, אך הלא אישה רב הוא והיא רבנית, ואי־אפשר לה לבלתי קרוא את אנשי המקום לחנוכת הבית. היא איננה חפצה להשפל בפני “בעלי הבתים”, הנוהגים מאז ומקדם לכבד את הקרואים לחנוכת הבית.

החורף מהר לבוא. גוית הרב, שלא היתה שמורה לא במעטה שומן ובשר ולא במלבושי חורף, לא יכלה לעמוד בפני הרוח הקרה שהיתה נושבת בימים ההם, וגם לחות הקורות והתנורים, שלא התיבשו עוד, פעלו עליו פעולה לא טובה. גרונו נחר וגם בראשו חש כאב. ביום הששי התפלל ביחידות בביתו, אך ביום השבת לא יכול להתאפק. וילך לבית המדרש, לעלות לתורה ולקרוא את הקהל אל ביתו “לברכה”. הוא התעטף בבגדו הדק ואך על צוארו חבש את טליתו ומטפחת אשתו.

בבהמ“ד הרגיש, כי כאב לו בצדו השמאלי, אך התאפק ויגמור את תפלתו. וכאש נגשו אליו בני העדה לברכו ב”שבת טובה" ו“מזל טוב”, האיר אליהם את פניו הלבנים ויבקשם לבוא אל ביתו ל“קדוש”. מובן מאליו, כי הם לא סרבו הפעם למורם וימהרו לבוא. וגם אלה אשר מלפנים פסחו על שתי הסעפים והראו פנים לכאן ולכאן, גם אל הרב וגם אל ירחמיאל, עתה הואילו לתת ידם להרב עד שיברכו “על המחיה”.

עוד מעט ובבית הרב נשמעו קולות של שמחה: “לחיים, לחיים!”

וכאבו של הרב הלך הלוך וגדול. בעמל רב התאפק לבלתי השמיע קול זעקה מעצמת הכאב, וישב ברכה לאורחים בפנים מאירות ויבקשם לאכול ולשתות ולשמוח. ואך אחרי אשר יצאו האורחים בא הרב אל חדר המטות ויפשוט את קפוטתו וישכב על המטה ולמרות רצונו התפרצה זעקה מלבו.

— מה לך? — קראה הרבנית בבהלה.

— בצדי יכאב לי מעט.

— האקרא לרופא?

— לא: הלא שבת היום, אנפש מעט ויוטב לי…

ובעוד שלושה ימים ישבה חנה דבורה על מטת אישה, אשר נשימתו הלכה וכבדה מרגע לרגע. הוא שכב כמת, בעינים סגורות. האשה האומללה מחתה בסינורה את הדמעות החמות אשר נזלו מעיניה למרות רצונה. כרגע פתח הרב את עיניו ויבט אל אשתו.

— אל תבכי, סכלה! ה' הוא אבי יתומים ודיין אלמנות.

ולמחרת היום ההוא מת הרב ונקבר בכבוד גדול. הכל השתתפו בקבורתו…

הבית היה לנחלה לזכריה המלוה, והרבנית מכרה חפציה המעטים, הספרים והקדרות, בעד שקלים אחדים, ותשב אל עיר מולדתה, לחלק את בניה בין קרוביה…

---

הָאוֹצָר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

אליהו הזקן היה עשיר וסוחר גדול בתבואה ופשתן בעיר הקטנה ק. ותקיף גדול בחצר הנסיך. כמעט כל יושבי העיר היו בני משפחתו: בניו, בנותיו, חתניו, כלותיו, נכדיו, וקרוביו. הוא היה הסוחר הראשי בעיר, וכל הסוחרים הקטנים מכרו את סחורתם לאליהו. אם ראה אליהו כי הסחורה גרועה מאוד, ויקצוף ויחרף את המוכר, ובכעסו אמר להוריד מהמחיר הקצוב. אך כאשר הודה קרובו הסוחר על שגגתו ויספר לאליהו, כי הוא עוד עמל הרבה עד שקנה את הסחורה הגרועה ההיא, נכמרו עליו רחמי הזקן וישלם למוכר בכסף מלא, אך קרא אליו בכעס מדומה: ראה, בפעם השנית אל תשגה! וכעבור איזה זמן, וה“קרוב” הביא עוד הפעם סחורה גרועה, שלם לו אליהו עוד הפעם בכסף מלא ועוד הפעם צוהו, כי בפעם השנית אל ישגה.

בכלל היו העניים מעטים מאוד בעיר ק., כי שם היה בית פקידות האכרים, והגליל היה גדול מאוד, ומכל קצותיו באו האכרים אל העיר ק. לרגלי עסקיהם עם בית הפקידות, ויביאו שמה את יבול אדמתם, ויאכלו שם מהמטעמים אשר הכינו להם העברים: לחמי חטה קטנים ודגים מלוחים חיים ומבושלים, וגם שתו איש איש כאשר השיגה ידו – מי כוס אחת ומי ארבע כוסות ויותר, גם קנו טבק, משחה לאופנים ומטפחות מצוירות וכדומה. ואשת אליהו, הזקנה פריל, הלכה יום יום לבקר את בניה ובני נכדיה הרבים; ופניהם לא ראתה ריקם, כי אם הביאה תמיד מתנות – למי בד דק לכותנות, למי ארג למלבוש, למי ממתקים. ולעניים המעטים הספיקה פשוט כל צרכיהם, והיו באים ולוקחים ממנה אוכל והסקה ומלבושים. אך אליהו לא עסק ב“קטנות” כאלה: הוא הקדיש את רגעי מנוחתו רק לדברים גדולים, הראויים לאיש. הוא היה “גבאי” בבית־התפלה, “נאמן” בחברה־קדישא ונוהג את נשיאותו ברמה. הוא לא היה למדן, אך אהב מאוד את התורה ויכבד את העוסקים בה. כל רב וחכם שהיה עובר בעיר היה חייב להתאכסן בביתו. מאוד חרה לו אם איזה תלמיד חכם לא חלק לו כבוד ולא סר אליו. חתניו וכלותיו היו כולם בני רבנים גדולים, אשר קנה אותם מהם במחיר גדול. ארון־ספרים גדול היה לו, וכל מוכר ספרים היה בא ומביא לו “חדשות”, והוא משלם בעין טובה וכורך את הספרים בכריכות יפות ומתענג, בשמעו את האורחים הלומדים מהללים את אוצר ספריו הגדול.

בערב יום הכיפורים היו כל בניו ובני־בניו וקרוביו הגדולים עם הקטנים באים לקבל מאליהו ופריל אשתו את הברכה. בבית היתה דומית קודש. השולחן הגדול מכוסה מטפחת לבנה; נרות “הנשמה” הגדולים עומדים תקועים בכלי־חרס מלא חול ומוכנים להנשא לבית־התפלה, ועל ידיהם מנורות כסף, שבהן תקועים נרות חלב להאיר את הבית לכבוד יום־טוב. אדון הבית, גדל־הקומה ורחב־הכתפים ובעל זקן לבן גדול ופנים של אימה – יושב לבוש מעילו הלבן על כסא רחב, ופריל גם היא לבושה לבנים יושבת לא רחוק מבעלה… והנה האחד ניגש אל אדון הבית ומרכין את ראשו לפניו. ר' אליהו הזקן מניח את ידיו הקמוטות והרועדות מעט על ראש האיש ומתחיל לברך בקול דממה דקה: “יברכך ה' וישמרך…” פה ושם נשמע קול אנחה קלה, ואחריה – אנחה עמוקה, ואחריה – קול בכי, ופתאום תתבוללנה האנחות והבכיות והיו יחד ליללה איומה מחרדת לב ונפש. אחרי שקבל כל אחד את הברכה “מהזקן” היו ניגשים אל פריל הזקנה, והיא ברכה את כל אחד מהם בברכה מיוחדת, בדעתה את נגעי לבבם. כן חשבו כל בני העיר להם לחובה לקבל את פני ר' אליהו ביום שמחת־תורה. אולם אז הואיל ר' אליהו לקלקל את השורה, לרדת ממרום גדולתו ולשמוח יחד עם הבאים לכבדו וגם לרקד עמם. ולא עוד, כי גם לא הקפיד על ר' ליב המלמד אם בלי נטילת רשות שלח ידו והוציא את הכרכשת הממולאה מן התנור. ביום ההוא היה סולח לכל על הכל; אבל רק ביום ההוא, כי אך הספיק להבדיל בערב על הכוס ופניו שבו להיות איומים ומעוררים יראה ופחד בלב כל המתיצבים לפניו, כמו בכל ימות השנה.

על דבר עשרו היתה אגדה עוברת בעיר, כי “אוצר” מצא. פסיה הקצרה נשבעה, כי שמעה מאמה, חיה בתיה הגבנת עליה־השלום, כי בהיותה משרתת בבית ר' אליהו, ראתה בלילה, כי בשבתו על המטה וקרא קריאת “שמע”, עבר לפניו חתול עם עינים מאירות כאבנים יקרות, ויבן ר' אליהו כי אוצר הוא, וימהר וישלך עליו את נעלו, והחתול התפורר כולו לדינרי זהב, וישם ר' אליהו את ה“אוצר” בארגז קטן, ומשם יוציא ככל אַות נפשו, וממנו לא יגרע מאומה.

כן חיו יושבי בעיר הקטנה בשלוה והשקט תחת נשיאות ר' אליהו לימים רבים. העושר הגדול אשר מצא היה בעיניהם כמו קנין הצבור כולו ורק הוא ואשתו המפקחים עליו לתת לכל איש כפי צרכו. אך בא יום הפקודה, ופריל מתה והזקן לקח לו אשה אחרת…

בת־שבע, אשתו השניה של ר' אליהו, אף כי היתה יראת ה' ובעלת צדקה, אך בני העיר, כלומר: בני ר' אליהו וקרוביו, שנאוה ויחשבוה לקמצנית. ביחוד אחרי כי הכל היו יודעים שיש לו לזקן “אוצר”, אשר ממנו לא יחסר מאומה, גם אם יקחו משם כל הימים, ומדוע תרע עיניה מתת לכל דורש? אין זאת כי אם רוע לב – החליטו כולם.

ואף אמנם במעשי צדקותיה היתה שיטה קבועה: היא לא נתנה נדבה לכל שואל מבני העיר, כי אם הלותה אותם בתנאי לשלם לשעורין. ורק במקרים יוצאים מן הכלל, כמו להשיא את הבנות וכדומה, נתנה סכומים נכבדים במתנה.

בת־שבע שמרה את בעלה, אשר לרגלי זקנתו היה חלש מאוד. בכל עסקי הבית היתה היא המנהלת. את המסחר בתבואות ובזרע פשתן וקנבוס עזבה כליל, כי לא רצתה להטריד את עצמה ולא נתנה גם לבעלה להתעסק בו, והדבר הזה בעצמו די היה להעלות חמת הקרובים, אשר במסחרם עם ר' אליהו הזקן לא הפסידו מימיהם. גם כאשר אמר מי לפנות אל הזקן בבקשה, לא נתנה האשה למבקש לבוא אל חדרו, בטרם נודעו לה פרטי השאלה, לבל ירגיזו את מנוחתו בכל דבר הבל.

לדאבון לבב יושבי העיר עוד הוסב בית פקידות האכרים מק. אל עיר אחרת, והפרנסה נתמעטה מאוד. הרחוב אשר לפני השוק, אשר מלפנים היה הומה מאדם ומבהמה, עתה היה שוקט כמו שדה הקברות, רק עזים שתים דלות בשר מנענעות בזקנן הדל ומעלות גרה, וחזירים אחדים חופרים בפיהם את העפר. בני העיר אמרו, כי מות פריל הסב להם כל אלה, כי בזכותה התפרנסו ועתה במותה נסתתמו צנורות הפרנסה.

ובעת צרה כזו, מובן מאליו, כי היו כמעט הכל מיחלים לחסדי הזקן מושיעם ומגינם, אך הזקנה כמלאך משחית עמדה להם לשטן, רק היא חסמה לפניהם את הדרך…

לוּ היו לה בנים, כי אז לא חרה להם כל כך, אם היא חושכת מהם ונותנת לבניה, כי כך הוא מנהג העולם; אבל בת־שבע היתה עקרה ורק ככלב הרובץ על קופת התבן, שבעצמו לא יאכל ולאחרים לא יתן. האין זאת עולה נוראה?

היא אמנם מתאוננת, כי פרנסת הזקן מעטה מאוד, ואיננה מספקת להוצאות הרבות. אך מי יאמין לה בהתאוננה? מי זה לא ידע, כי מי שיש לו אוצר לא יוּרָש לעולם?

ואליהו הזקן ישב בחדרו ויקרא ב“מנורת המאור” או אמר “תהלים” ויעזוב את כל עניני העולם, וגם בצרכי הצבור חדל מהתערב ורק עוד שם “נאמן” לחברה־קדישא נשאר עליו. אמנם אחדים, אשר הצטרכו לעזרתו ולא מצאוה, כי בת־שבע לא נתנתם לגשת אליו בביתו, העיזו פניהם לגשת אליו בבית־המדרש, אך הוא ענה בכעס, כי לא לבעבור זאת הוא הולך לבית־המדרש, שישים שם לב לעסקי עולם־הזה, ומי שצריך אליו יוכל לבוא אל ביתו. עתה היתה כל תקות הקרובים, כי יבוא יום והזקן ימות, ואז יחלקו ביניהם את רכושו הם. מובן מאליו, כי את ה“אוצר” לא ירשו, אם לא ימסרהו ר' אליהו בעצמו לאחד בחשאי, כי, כנודע, ה“אוצר” שונא את הפרסום, ובזמן שמפרסמים אותו יעלם – ואיננו.

אך יותר מאשר חפצו במיתת הזקן בקשו מיתה לזקנה, ביראם פן תגנוב ותריק לאט לאט את עושר בעלה ובלי ספק הוא, כי גם ב“אוצר” תשלוט היא, אחרי שהוא שומע רק בעצת אשתו ועליה השליך כל יהבו. תמיד היתה מקוּללת בפי כל יושבי העיר, אשר חשבוה לגוזלת נחלתם.

ביחוד גדלה שנאתם לה בבנותה בית חדש עם חנות לאחת מקרובותיה אשה אלמנה. שיינדיל – שם האשה האלמנה – היתה בתה של אחות בת־שבע. שיינדיל התיתמה בילדותה ובת־שבע אספה אותה אל ביתה, ואחר שהגיעה הנערה לפרקה (בת־שבע היתה נשואה אז אל הזקן) השיאתה דודתה לבחור אחד יודע תורה ומיטיב נגן, אולם דרכי המסחר הדל שהעיר הקטנה היו סגורות לפניו, כי לא הבינן, ועל כן חי תמיד בעוני ולחץ. מלבד זאת בימות הגשמים, שהם ימי המסחר ליושבי העיר, יען אז התבואה מצויה אצל האכרים, היה קשה לו לנסוע אל מושבות האכרים, כי הקור והלחות הזיקו לבריאותו. יום אחד היה נוסע ושבעה ימים היה שוכב על ערש דוי, ולולא בת־שבע, כי אז אבד בעניו.

אפס אחרי שישב האיש כעשר שנים עם שיינדיל אשתו, באה השחפת ותקפד מהרה את חייו ויעזוב את שיינדיל אלמנה ואת שלושת בניה יתומים.

ותחשוב בת־שבע איך לעזור לבת אחותה האומללה. כמעט היתה נכונה לאסוף אותה ואת ילדיה אל ביתה. את הזקן היתה יכולה לפתות, כי יסכים להצעתה. היא היתה אומרת לו, כי את שיינדיל היא לוקחת לשרת אותה בבית ובשכר טרחתה תפרנס את היתומים. אך היא ידעה, כי כל בני העיר ישנאוה ובזה תגדל חמתם וקנאתם. ומלבד זאת – חשבה בת־שבע בלבה – הן הזקן זקן מאוד ולא לעולם יחיה, וגם אנוכי אשה זקנה ורפת כוח, מי יודע מתי יבוא קצנו, אולי היום או מחר, ואז יגרשוה יורשי הזקן מהבית, ואנה תלך אז עם ילדיה?

אז עלה על לבה, כי אין לה עצה אחרת, כי אם לבנות לה ולילדיה בית עם חנות, וסחורה תמציא לה בהקפה והיתה שיינדיל לחנונית.

כן החליטה בת־שבע בלבה, ור' אליהו לא המרה את פיה. ואז מהרה בת־שבע להתעסק בבנין הבית בחריצות נפלאה. היא השכימה לקום בעלות־השחר ותנצח על הבונים שלא יעשו מלאכתם רמיה, כי מלבד שהיתה האשה חרוצה מטבעה ואוהבת־עבודה, עוד היתה לה בזה גם פניה נסתרה.

– מי יודע? – אמרה בת־שבע בלבה – אולי ימות הזקן, ואז טוב יהיה לי לשבת יחד עם שיינדיל ולבלות את שארית ימי חיי בבית אשר אני בונה, ולא לנוע ולנוד מבית לבית כשכנה. לכן, כאשר הציעו לפניה הבונים את תכנית הבית, צותה להוסיף עוד חדר אחד, שבעת ההיא היה למותר לשיינדיל ונחשב לה כפזרנות נפלאה.

ובנין הבית הזה העיר קנאה גדולה בלב אנשי העיר, וישנאו את בת־שבע תכלית שנאה, ויקללוה כל היום.

ופחד בת־שבע אמנם בא: עוד לא עברה שנה מעת שנבנה הבית, מת עליה אישה, אחרי שבתה עמו כחמש עשרה שנה, והיא הצטרכה באמת לצאת מהבית ולשבת עם בת אחותה. והרנה עברה במחנה, כי כל עשרו של הזקן וגם ה“אוצר” בכלל בא עתה אל בית שיינדיל, וכי היא עתה גבירה נסתרה. וראיה לדבר, כי כמעט לא נשאר מהזקן כסף מזומן, ורק כלי כסף וספרים.

ב

אז מהרו שדכנים רבים להציע “נכבדות” לפני שיינדיל, שזכתה פתאום לשם עשירה. המציאו לה חתנים שונים: אלמנים, גרושים, זקנים ובינונים, ומכולם בחרה, על פי עצת בת־שבע, בבחור אחד ושמו עקיבא.

– ה“גוי” הוא בר־מזל – אמר אחד בלצון: – בחורים רבים עשו חיל בתורה, וה“מנה היפה” עלתה בגורל “עם הארץ”; בית חדש, חנות חדשה ואוצר של זהב מוכן לפניו, כי הזקנה הלא לא לעולם תחיה.

– ושלושת הבנים? – אמר השני.

– מה ירעו לו בני שיינדיל? הכי הוא יפרנסם? “לא־קשה”, יש לה, לשיינדיל, עמוד ברזל להשען עליו. היא לא תצטרך לחכות לפרוטת אישה.

עקיבא היה בן אחד מבעלי הבתים הנמוכים, שאין להם מקום ב“מזרח” ואין להם עסק ביתי, כי אם נוסע היה מכפר לכפר, לא לקנות מהאכרים את יבולם, כי אם להמיר בדגים־מלוחים וביין־שרף, ואף שהיה אביו “בעל־הבית” נמוך, כלומר: עני ממש, כמעט שהוא “מתפרפר” ואיננו פושט יד, בכל זאת נתן את עקיבא למלמדים טובים ויצו למלמדיו, כי לא יחמלו על הנער וילעיטוהו תורה כ“תורא”; אך עקיבא לא ראה ברכה בלמודיו. “פסוק”, כנהוג אז, היו לומדים מעט, ורק בגמרא עסקו תמיד, ועקיבא לא היה מוכשר מטבעו להבין בהויות התלמוד. אף כי בכלל לא טפש לבו מהבין כל דבר לאשוּרו, אך שכלו היה ממין אחר, שכל פשוט ותמים, ולטהר את השרץ לא היה מוצא גם טעם אחד. המלמד, למשל, עשה כל תחבולותיו: הכהו על הלחי וגם מתחו על הספסל להבינו את המצאת ר' זירא, כי פעמים הבעלים משלמים לשוכר כמה פרות (ב“מ ל”ה), והוא בשום אופן לא היה יכול להעלות על דעתו מציאות כזו, שאם קרה לאיש נזק, שמתה פרתו, יהי הוא, הנזוק, עוד חייב לשלם כמה פרות לאיש זר. ולהפך, בעיני המלמד היה הדבר פשוט מאוד, ועל כן כאשר אמר לו עקיבא, כי לא יבין, אמר בלבו, כי רק עצל הוא, והשוט הלא הוא רפואה בדוקה ומנוסה לעצלות. – מדוע לא תבין דבר פשוט כזה, פרא אדם? – היה קורא המלמד בכעס גדול. – הגע בעצמך: שמעון שכר מראובן פּרה למאה ימים, וחזר ראובן ושאל את הפרה משמעון לתשעים יום, ואחרי כן חזר שמעון ושכר מראובן לשמונים יום, וחזר ראובן ושאל משמעון לשבעים יום וכן הלאה: שכרו ושאלו, ושאלו ושכרו עד שמתה הבהמה, ואז – מיתה משונה תבוא עליך! – השוכר פוטר את עצמו בשבועה, כי הוא פטור משלם בעד האונס, ובעל הבית חייב לשלם לשוכר, כדין שואל…

ועקיבא מרפרף עוד בשמורות עיניו, מרעיד ומחריש ואיננו מבין.

אף כי היה המלמד תמיד גוער בעקיבא ומכהו, בכל זאת לא היתה בלב עקיבא טינא על המלמד, ובנפש חפצה היה עושה כל מה שצוהו הרבי או הרבנית לעשות, והיה נכון ללכת בשליחותו גם באישון לילה; ובכל שליחויותיו השכיל עקיבא מאוד: תרנגולת כי אבדה להרבי, היה עקיבא הולך ומחפש ומוצא אותה; אם העז לא באה הביתה, בשוב העדר, היה עקיבא דורש את הנדחה ומשיבה אל הרבנית.

חבה יתרה היתה בלב עקיבא לעז של רבו; הוא היה מביא לה עלי־ירק ומפרנסה בכל יום בידו, ומתענג מאוד כאשר לחכה העז בלשונה הלחה את ידו. פעם אחת חלתה העז ותשכב על הארץ ותנשום נשימה קשה ובטנה צבתה מאוד. הוא עמד עליה ויבט ברחמים רבים ודמעות התגלגלו מעיניו, ואחרי כן הלך הביתה, ויקח את ספר התהלים, ויקרא בו בבכי עצום, ויתפלל על העז החולה.

אך תפלת הנער לא הועילה; העז מתה בלילה ההוא. וממחרת, בבוא עקיבא אל ה“חדר”, לא ראה אותה עוד…

– אמי! – אמר הנער בערב אל אמו בשבתו עצוב – היש לעז חלק לעולם־הבא?

– הוי, כסיל, לעז – עולם־הבא? היתכן כדבר הזה? – ענתה האם – העולם־הבא הוא רק לאדם ולא לבהמה.

אך דעת עקיבא לא נחה מההחלטה הזאת. הוא עוד הוסיף הרבה לחשוב על הדבר הזה ופסק להלכה, כי אמו הטתה משפט וכי גם לעז יש תקוה להתענג בחיי־עד, ובפרט לעז של רבו; אך הסתיר את מחשבתו בלבו ולא גלה אותה לאמו, כי הוא לא אהב להתוכח ולריב, ואולם את דעתו לא היה מבטל מפני דעת אחרים.

עקיבא היה בכלל אוהב עבודה: לפני הפסח היה מתעסק בחשק גדול בכתישת ה“מצות” ולפני חג הסוכות – בבנין הסוכה; וגם בכל ימות השנה היה כותש זרע קנבוס וריפות, מטאטא את הבית ומנקה את הרפת. בערבי שבתות וביומי דפגרא בימי הקיץ היה משתעשע עקיבא בגן הירק אשר לנחמן אבי־אביו. אך לא בבטלה השתעשע שם, כי אם עזר על ידי זקנתו ודודותיו לנכש את העשבים מבין הירק. לעתים היה מתענג בהתבוננו אל הצמחים, וירא, למשל, את המלפפון הירוק והמסומר, אשר היה מונח מכובה בעלים ופרחים כתינוק בעריסתו; את חוטר הבצל שעלה והתנשא ומניע בראשו בגאוה לאחיו הקטנים העומדים כפופים תחתיו; את פרח השומשומין היפה המתהדר בצבעיו המזהירים והרבים; את הפול העולה ומטפס על הקנה הנעוץ על ידו ומתרומם מעלה מעלה. או לפעמים התבונן בעלה של לפת וירא את שריגיו וקנוקנותיו המשתרגים, מסתבכים ומתפרדים בארחות נפלאים ומשונים. ודודתו ראתה, כי הוא מעמיק לחשוב ותאמר אליו בשחוק: הלחשוב מחשבות באת הנה, קיב’קה?

ועקיבא נכלם ויחל לנכש את העשב בידים חרוצות ולצברו חמרים חמרים בין התלמים. בעד עבודתו קבל לפעמים שכרו מלפפון ירוק, לפת כמראה זהב. ולפרקים נכבדים היתה זקנתו מכבדת אותו בתבשיל של לפת מומתק במעט קמח ושם התבשיל – “צימס”, כביכול, שאיננו נבדל מה“צימס” של יום השבת אלא בזה, שה“צימס” של שבת מתבשל בקדרה של בשר וה“צימס” הזה, של חול, עשוי בקדרה של חלב.

וכמלואת לעקיבא שתים־עשרה שנה ושמריהו אביו נוכח, כי בנו לא יהיה למדן וישם על בנו עול דרך ארץ. ויחל לקחת אותו עמו אל הכפר למען ילמד להשתכר פרוטה. וכעבור חצי אלול בשנת תר… לקחהו עמו למסעיו.

מה שמח לב עקיבא בשבתו בפעם הראשונה עם אביו על העגלה לנסוע הכפרה! העגלה מרקדת, ולבו גם הוא מרקד בקרבו. הוא נוסע! האם עונג קל הוא לשבת ולנסוע? הוא לא זכה עוד לידי גדולה כזאת. אך לעתים רחוקות קרה לו להתלות בעגלה עוברת ולהמשך אחריה ברחוב העיר, ולבו היה חרד פן יודע הדבר לבעל־העגלה וכבד אותו בשוט אשר בידו, ועתה הוא יושב כמלך על העגלה, ואין כל פחד לנגד עיניו!…

והנה קץ העיר; גם בית פקידות האכרים, גם הגרנות עומדים כבר מאחריו, ולפניו שדות גזוזים ועליהם, פה ושם, סוסים רועים; על הגבעה אכר חורש למזרע החורף, ובבקעה לוקטים אכרים ואכרות את גבעולי הקנבוס. ושם, במורד, נער קטן נוהג בצמד סוסים המושכים בשתי משדדות המפררות את האדמה לפרורים קטנים. שמש הבציר מביט בידידות וחמלה אל הארץ, אשר בקרוב יבוא עתו להפרד ממנה. אך בלב הנער היה אז אביב גמור: הוא עתה יצא מכלאו והנהו שואף רוח החופש אל קרבו בכל פה…

– מדוע, אבי, הם עובדים את האדמה, ואנחנו איננו עובדים? – שאל עקיבא.

– הם, הנכרים, צריכים לעבוד מה שלמדום אבותיהם, עבודת השדה, ואנחנו צריכים לסחור – ענה שמריהו; – אמנם אם היינו עוסקים בתורה לשמה, אז היה הקב"ה מזמין פרנסתנו בלי כל עמל, כצפרי השמים, שאינם חורשים ואינם זורעים ומוצאים מחיתם בלי עמל ויגיעה; אך בעוונותינו הרבים הרענו את מעשינו וקפחנו את פרנסתנו ואנחנו צריכים לקבל השפעתנו מהנכרים בסחרנו עמהם. הנה אתה, למשל, אם היית עמל בתורה, אז ישבת עתה בבית־המדרש ולמדת תורה והיית לתלמיד־חכם ועתה, אחרי שפרקת מעליך עול תורה, הנך צריך להיות כפרי, עם הארץ. עתה אינך יודע עוד, כי עבודת הכפרי גם היא עבודה קשה…

– ואם צריכים אנו לעמול, מדוע לא נעבוד כמוהם את האדמה? – הוסיף עקיבא לשאול, אשר עבודת האדמה מצאה חן בעיניו ולא נחשבה לו כלל לקללה.

– הם רגילים בעבודה זו ואנחנו איננו רגילים, וגם אדמה אין לנו.

– מדוע אין לנו אדמה?

– יען כי ישראל הוא בגולה – ענה שמריהו באנחה. – כאשר ירחם ה' עלינו – ויקבץ את ישראל אז תהיה גם לנו נחלת שדות וכרמים. ועמדו זרים ורעו צאננו ובני נכר יהיו אכרינו וכורמינו.

התשובה הזאת לא הרגיעה את לב הנער. הוא היה חפץ מאוד ללכת אחר המחרשה, כאותו האכר ההולך שם וחורש על הגבעה, וגם היה מלקט את הגבעולים הגבוהים של זרע הקנבוס. ומדוע לא יכול הוא לעבוד את האדמה הזאת? לוּ היתה לו אדמה לעבדה, כי אז לא היה חפץ שיעבדו אותה זרים, כי העבודה בעצמו נעימה לו.

ומהר ראה עקיבא ויבן, כי אמנם עבודת אביו כבדה היא מאוד. ימי הגשמים באו, הדרכים התקלקלו, וסוס אביו היה תמיד נכון לפשוט את רגליו, כי זקן היה, כבן עשרים ומעלה, וכבר קהו שניו. שמריהו קנה תמיד סוסים כאלה בעד ארבעה או חמשה רובל והיה עובד בהם חדשים אחדים.

– סוס כזה – אמר שמריהו – הוא רחוק מהפסד: אם יחיה ויעבוד – מוטב, ואם לאו – הרי גם עורו שוה את הכסף ששלמתי בעדו.

אך בעת קלקול הדרכים היה הסוס הזקן לפעמים עומד באמצע הדרך וממאן למוש ממקומו. שמריהו מפתה את סוסו, והסוס עומד על דעתו ואיננו נפתה. שמריהו מנופף את השוט, והסוס מניע בזנבו, לוקק בלשונו את שפתו אבל ממקומו לא יזוז, ואז יבין שמריהו כי הוא צריך לוותּר ולתת פה לסוסו מזון למען יסעד את לבו. הגשם יורד טפים, טפים, ושמריהו מושיט לסוסו מעט חציר, והסוס נושף בו ובוחר את החציר הדק, שאפשר לו ללעוס בשניו ואוכל במתינות רבה. ועקיבא מתהלך על יד העגלה, והקור והגשם חודרים עד בשרו…

ובכל זאת היה העסק הזה יפה בעיניו משבת ב“חדר”: חיי הכפר והעבודה לבבו אותו מאוד. ומה רבה היתה שמחתו בימי הקיץ, כאשר היה רוכב על הסוס בערב, בחברת בני גילו, ללון הלילה בבקעה ולרעות שם את הסוסים! שם היו עושים להם מדורה, ויש שאחד מהם הביא עמו גם תפוחי־אדמה לצלות. הסוסים הכבולים דוהרים שם בהרימם את שתי רגליהם הקדומות יחד ואחר ישפילו ראשם וילחכו את העשב הרך.

ועקיבא שוכב ומביט אל תכלת השמים, אל הכוכבים הרבים הזרועים שם, על “התּיו” עם רגלו העבה, או על פני הירח, שצורת אדם לו עם חוטם עב ורחב. או יביט מתחת אל הנמלה השחורה, המרחשת בזריזות ועוברת מעשב לעשב וממהרת את דרכה, מי יודע אנה?…

לפעמים נועדו הבחורים לשלח את הסוסים אל שדה שבולת־השועל אשר לנסיך, אך עקיבא מאן לשלח שמה את סוסו: לשדה תבואה לא נתן אותו לבו לשלוח את בהמתו.

– החציר לכך נוצר כי יאכלוהו הבהמות, – אמר עקיבא בלבו, – אבל שדה תבואה אסור להשחית, כי אם להתפרנס ממנו אחר הקצירה, כדרך שבני אדם נוהגים…

ג

וכמלואת לעקיבא חמש־עשרה שנה מת עליו אביו. ויהי הוא ראש הבית, מפרנס את אמו ואת שתי אחיותיו הגדולות ממנו. הוא ידע את כל הכפרים ואת כל האכרים, ולבו לא חרד מנסוע לבדו גם בלילי־חושך. גם בעברו בלילה על יד בית־העלמין של העברים והביט אל המצבות המפוזרות על גלי הקברים והתבונן בהן בלי מורך ופחד. מנוחת עולמים ושלות נצח פרושה שם. הנה אביו ינוח שם, וזקנתו, אשר עמה היה מנכש מלפנים את הגן והיה אוכל לפת… הנה גם בית־עלמין “שלהם”: צלבים שחורים ועמוקים, עתיקי ימים, וצלבים לבנים חדשים עולים שם מגלי הקברים. שם ינוח פיאודור שומר החנויות, אשר אהב לשחק עמו תמיד… מנוחת עולמים ושלות נצח שוררות גם שם.

בלב עקיבא לא היתה כל שנאה לעם הנכר. ילכו להם כל עם בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה' – היה חושב עקיבא בלבו. – הם נולדו ב“גיוּתם” ועל כן הם גויים, ואנחנו נולדנו ביהדותנו והננו יהודים. ואיך אפשר לו לשנוא את בני הנכר? כשהוא מתארח אצלם, הם מקבלים את פניו באהבה, מפנים לו מקום אצל “האלוהים”, נותנים לו תפוחי־אדמה לצלות וחציר יבש לסוסו ולפעמים יכבדו אותו גם בביצים. ועקיבא איננו כפוי טובה: לבו ירחש אהבה וכבוד לאכרים העסוקים בעבודת האדמה המוצאה חן בעיניו…

בחצות הלילה כל בני האכר קמים. הגברים הולכים לדוש בגורן, והנשים – זו מכינה תבשיל לארוחת הצהרים וזו טווה או אורגת. הקיסם מאיר באור דועך את הבית, ועקיבא, בזמן שאין לו עבודה, יושב לו וקורא בספר תהלים והאכרים לא ישחקו לעלם היהודי המתפלל כדרכו. אדרבה, הם מביטים אליו בכבוד…

עקיבא היה תקיף מאוד גם בעיני אליהו ובת־שבע. הוא לוה מהם תמיד למסחרו רובלים אחדים וישמור את מוצא שפתיו להשיב למועד הקבוע. בבוא עקיבא אל בית הזקן, בשעה שהיתה בת־שבע פנויה מעבודתה, היתה היא מבקשת אותו לשבת ושואלת לשלומו.

– ברוך ה', בשבוע העבר השתכרתי מעט: עגל קניתי, מעט קטניות… – היה עונה עקיבא בלגלוג תמים.

– מה עשית בעגל? המכרתו אל שלום־ברוך הקצב?

– לא, שלום־ברוך בקש רק להשיב לי את ה“קרן”, ועל כן הייתי הפעם בעצמי לקצב. קראתי לשוחט ושחט את העגל, והשכנים קנו ממני את הבשר והרוחתי בשר לשבת, מלבד העור, שגם בעדו בודאי אקח שלושים אגורות.

– אמנם איש חיל אתה, – היתה אומרת בת־שבע – אך מה תהיה תכליתך? הלא עת לדאוג לאחריתך. הן לא לנצח תשב רַוָּק.

פני עקיבא אדמו.

– אחיותי בכירות הן ממני – אמר עקיבא בהשפילו את עיניו. – חלילה לי מבייש אותן להשתדך בטרם תשתדכנה הן.

– לוּ אך יעזור לך ה' להשיאן לאנשים בקרוב.

– מעט כסף יש להן, כל מה שהן מרויחות הן צוברות פרוטה לפרוטה. אני ואמי איננו לוקחים מהן מאומה…

– ממה הן מרויחות?

– הן תופרות שקים, קולעות פוזמקאות, טוות חוטים וכדומה. הקטנה היא גם תופרת לבנים. היא “בריה” גדולה.

– אם ימצא שדוך הגון אז אשתתף גם אנוכי עמך במצות הכנסת־כלה, – הבטיחה בת־שבע. שבע ועשרים שנה מלאו לעקיבא, כשהשיא את אחיותיו. הוא מכר את כל מה שהיה בבית וגם את הבית בעצמו נתן בתור מוהר לאחותו הצעירה.

נשואי האחות הזאת היו קשים לעקיבא מאוד. היא לא הסתפקה במועט, ומעת אשר באה בברית התנאים עד החתונה לא חדלה תגרה מביתו ובכי וצעקה.

– היום גם השפחות הולכות אל חופתן לבושות בגדים ארוכים של סאמט ואטלס – טענה הכלה, – ומדוע אהיה אני לבוז, כי אלך לחופתי בבגד קצר של צמר? והמטפחת… האפשר ללכת במטפחת של צמר? מי לובש בימי החתונה מטפחת כזו? במה חטאתי, כי אתם מבזים אותי בבזיון גדול כזה? לוּ מתּי, והיתה גם לכם גם לי הרוחה, כי אתם הייתם פוטרים אותי בתכריכים הנקנים בזול, ואנוכי לא הייתי בושה ונכלמה לפני רעותי כיום הזה!

– הלא את הכל לקחת, רצחנית! – קראה אם הכלה – הצגת אותנו ככלי ריק, ומה אתּ חפצה עוד? את ה“קערה” משמים? “חלב־עוף”?

– דברי כל אשר תחפצי, – קראה הנערה בכל לבה – אני לא אוכל ללכת לבית־המדרש במטפחת כזו… לא אוכל… לא אוכל…

עקיבא אמנם לא הבין מה היא הבושה הגדולה והבזיון אם לובשים מטפחת של צמר. מטפחת של משי אמנם טובה ויפה ממטפחת צמר, אבל אם אין ידה משגת לקנות מטפחת של משי – מה בכך? האמנם צריך האדם בעד זה לבחור מות מחיים? כן היה חושב עקיבא; אבל מה יעשה ולא מחשבותיו מחשבותיה! רחמיו נכמרו מאוד, בראותו את צערה הגדול שהיא מצטערת, ודמעותיה שהיא שופכת, וינחם אותה וידבר על לבה, כי נכון הוא להשלים כל חפצה אם יעזרהו ה'. וגם אמנם הצליח חפצו בידו למצוא שקלים אחדים רוח, ותחת בגד צר חדש, קנה לה בגד ארוך, שנשתמש בו מעט, תפור על פי חוקי ה“מודה” החדשה, ומטפחת גדולה של משי, כביכול, שבזמן קצר אחר החתונה נקרע לרצועות, רצועות…

אך הספיק עקיבא למלא את החסרון הזה, והנה הכלה באה בטענה חדשה: איך אפשר להיות בשמלה אחת של צמר גם ביום החופה, גם ביום שאחריו? הלא כן העולם נוהג, כי ממחרת יום החופה לובשת הכלה שמלה אחרת, ואיך תפר היא את מנהג העולם?

– ושמלתך החדשה שמצמר־גפן, הכי היא לא תסכון? – שאלה אם הכלה.

– לבשי אתּ אותה! –צעקה הנערה. – שמלה מצמר־גפן היא מצוה על ללבוש מחר אחר החופה! קבצנית אנוכי, מחזרת על הפתחים? בנות גילי לא תעשינה כאלה, וגם לי חלילה מעשות זאת… טוב לי למות מלבוש שמלה כזו מחר אחר החתונה… ועוד הפעם החלו הזעקות והבכיות למלא את הבית. ועקיבא עוד הפעם הלך נבוך ולא ידע איך לנחם את אחותו האומללה. הוא עמל בכל כוחו, “נקר בחטמו”, עד כי מצא שני שקלים. ולאושר הכלה באה העירה ציפא הסמרטוטית והביאה עמה ממוסקבה, כביכול, שמלות כעין חדשות ממש, ותפורות בכל החדושים שבעולם: עם אוכף מאחור ועם רצועות של מקלעה דקה כקורי עכביש מפנים, עם אזור ממשי אדום וסרח כאמתים על פני הארץ. ביחוד מצא חן בעיני הכלה הסרח, הוא היה ממש, כמו גלי הים שעולים ויורדים, והוא רחב בתחלתו והולך ומתמעט עד קצו, סרח כזה אין עוד לכל נערה בעיר ק… היא רואה בעליל, כי רחם הקב"ה עליה, היתומה העזובה, והזמין לה את ציפא ליום חתונתה, למען תוכל להתפאר בשמלתה על רעותיה.

בעמל רב הצליחה הכלה לקנות את השמלה, כי ציפא בראותה כי חשקה הנערה בשמלה הזאת ותדרוש בעדה ארבעה רובלים, ואחרי משא ומתן ארוך נאותה לקחת שני רובלים עתה במזומן ורובל אחד תקבל אחר החתונה ממעות “מתנות־דרשה”. עקיבא לא היה יכול להתאפק מצחוק, בראותו את אחותו לבושה בשמלה הזאת…

– מה אתה צוחק, פרא אדם? – קראה אחותו בכעס קל, בהטותה את ראשה לאחור ותבט בעונג רב אל הסרח.

– לא ידעתי, – ענה עקיבא – כולך הנך מעוררת עתה צחוק…

– יפה הוא טעמך… – ענתה הכלה בעקימת שפתים – אתה מבין בדבר הזה כ“חזיר בפלפלין”. – ובעיניך טובה השמלה הזאת? – הוסיף עקיבא לצחוק.

– טובה מאוד.

– אם כן השתמשי בה בלב שמח, וגם אני אשמח עמך. אמנם רואה אני, כי הסחורה טובה ויפה מאוד, – הוסיף עקיבא בפנים מאירות, במשמשו בארג, – ובהלכות תפירה, מסתמא, הנך יודעת יותר ממני.

כרגע הפכה הנערה פניה אל אחיה ותחבק את ראשו בזרועותיה ותשקהו…

– אח יקר וטוב אתה לי! – קראה הנערה מלאה רגשי אהבה ושמחה.

ופני עקיבא אדמו מבושת, ומבלי השיב גם נשיקה לאחותו פנה דומם וילך.

ד

ואחרי אשר השיא עקיבא את אחיותיו נטה אוזן לשמוע את דברי השדכנים לבחור לו אשה. את מי יקח לאשה? – בפתרון השאלה הזאת לא עמל עקיבא. לו אחת היא מי שתהיה, – ובלבד שתהיה בת ישראל, אשת חיל, היודעת לכלכל את הבית כראוי. כאיש ישראל ידע עקיבא שהוא חייב לשאת אשה, ויבקש לו זווגו לחיות כאדם.

והשדכנים באו להציע לפניו, כי יקח את האלמנה שיינדיל. ולא מעצמם באו השדכנים, כי אם בת־שבע עוררה אותם על הדבר הזה. היא הכירה את תכונת עקיבא מכבר ויכּבד בעיניה מאוד. “הוא יהיה בעל נאמן ואב ליתומים” – היתה חושבת בת־שבע.

אמנם בעיני שיינדיל לא היה הדבר יפה מתחלה. היא היתה ממשפחה מיוחסת, ובעלה היה יחסן גדול, “שני־בשני” עם “הרבי” והוא, עקיבא, בן דלת העם, ו“יוסף השור” – איש מגושם ועם הארץ שהוליך שורים מאוקרינה לארצות אחרות בנעוריו – הוא דודו. אך בת־שבע דברה אל לבי ותפתנה לבחור בעקיבא. – “לא קשה”, סכלה, גם אליהו אישי לא היה למדן, ובכל זאת היה טוב מעשרה למדנים.

וגם בעיני עקיבא לא היה השדוך הזה יפה הרבה. שיינדיל היתה אמנם אשה צעירה, לא כבירה ממנו הרבה בשנים, ויפה ובעלת בית, אך עקיבא לא רצה מתחלה לשום את צוארו בעול להיות אב ליתומים. אבל בעיני אמו מצא השדוך חן מאוד. מלבד שהיא עולה על ידי זה לגדולה, שהיא משתדכת עם משפחה מיוחסת, עוד לטשה עיניה אל “האוצר” אשר הביאה עמה בת־שבע מבית אליהו. “האוצר” מסתמא יפול לנחלה אחרי מות הזקנה אל שיינדיל, ושיינדיל תהיה גבירה לנצח נצחים. וגם בכל הימים אשר בת־שבע חיה לא תמנע מהוציא מאוצרה להספיק לכל צרכי הבית. היש בעולם “בור־שומן” שׁמן יותר מהשדוך הזה?

וגם שיינדיל וגם עקיבא נפתו, ובמזל טוב באו בברית בתנאים.

ומקנאי עקיבא רבו מאוד. נער “עם־הארץ” כמוהו יזכה לאושר גדול כזה!… אחדים נסו, כנהוג בערים הקטנות, לשלוח כתבי־פלסתר אל הכלה ואל החתן להפר את השדוך ולא הצליחו. וכעבור ירחים אחדים – ועקיבא נשא את שיינדיל בכפר פוזוכה כדת משה וישראל. לשיינדיל היה מקום במזרח, אשר עליו ישב מלפנים בעלה הראשון. ותצו שיינדיל את עקיבא לשבת בבואו אל בית הכנסת על המקום ההוא. עקיבא לא רצה לעלות לגדולה כזו. הוא היה רגיל לשבת בסתר בפנה בכותל מערבי, אך שיינדיל אמרה, כי לא נאוה לה אם אישה ישב באיזו פנה כאחד החייטים. ועקיבא לא נועז להמרות את פיה.

מה קשה היתה לו בפעם הראשונה ישיבתו במזרח! הוא לא העיז פניו להרים את עיניו אל הקהל וכאשר עמד ב“ויברך דוד” לא ישב עוד עד אחר התפלות, וגם בעמדו היה נבוך מאוד. ואף אמנם כל באי בית המדרש הביטו אליו כמתפלאים, כי בעיר הקטנה, אשר כל ימיה עוברים בלי כל שנוי ותמורה, אחינו בני ישראל תאבים מאוד לחדשות וכל דבר קל, אם רק חדש הוא, יהיה להם לענין לענות בו; יהפכו ויהפכו בו, יתפלפלו ויתוכחו ימים רבים.

ביחוד הרבה לדבר בזה שמעון השקלובי, אשר מקומו היה במזרח על יד מקום עקיבא. לשמעון חרה מאוד על הדבר הזה, כי הוא צריך לשבת על יד “בזוי” כעקיבא. הוא היה נכד ר' אליהו מצד אשתו ובודאי היתה עולה בחלק ירושתו מנה יפה, לולא גנבה בת־שבע את כל הרכוש; ואיך לא ישנא שמעון את עקיבא, שבא וירש את הכל, ועוד עלה לשבת על ידו במזרח?

ומלבד זה רחוקים היו שני האנשים האלה בדברים רבים: שמעון הוא יחסן גדול, שקלובי, וכל השקלוביים הלא ידוע לכל באי עולם כי יחסנים גדולים הם, וקל וחומר משפחת לפיכך המהוללה, וק“ו בן בנו של ק”ו – ר' שבתי’ל לפיכך, אבי שמעון, שעשה פשיטת רגל נוראה בלייפציג. חותנו מרדכי בן ר' אליהו חטפו כאבן טובה, והזיל למענו כסף רב. ושמעון מצד עצמו הוא נשוא פנים, כי הוא קצת למדן. בבחרותו היה בקי בחלק הראשון “יורה דעה”; אמנם זה כבר לא לקח ספר בידו, כמעט מיום חתונתו, אבל בכל זאת הוא עודנו זוכר “מלין דרבנן” ומשתמש בהן לעת מצוא, גם הוא חכם גדול, כלומר: הוא אוצר בּלום של “הלצות”, וכל דבור ודבור הוא מתּבל בהלצות רבות, מהן חדות ונפלאות ומהן גסות וציניות. אמנם הוא בעצמו לא היה יוצרן, אך הוא אסף אותן בזכרונו וישמרן כדבר יקר; ובכל שיחה, טרם הספיק איזה איש לכלות את דברו, ושמעון מזדרז לבוא כתנא דמסייע ובלגלוג קל הוא אומר: משל למה הדבר דומה… וכל הבטלנים שבעיר, הבחורים והאברכים, מתאספים עליו בבית המדרש אחר תפלת השחר ובין מנחה למעריב, ושותים בצמא את דברי חכמתו. אם גבאי צדקה פונים אליו לבקש נדבה, מתחיל שמעון לדרוש בהלצה ומאריך את דבורו ולבסוף נותן להן נתינה מועטת שאיננה שוה באבוד הזמן. ומלבד שהיה שמעון למדן וחכם הוא נודע גם לאיש עשיר: אסמיו מלאים בר, ופועלים אחדים עושים לו בפשתן כל ימות החורף. אפס כמו שרוב חכמותיו לא היו משלו, כן גם רב עשרו לא היה משלו, כי הוא השכיל תמיד להיות חייב לכל ולהונות את הכל. ואף שכבר יצא טיבו בעולם כרמאי, אף שהכל ידעו, כי התבואה באסמי שמעון מעורבה בפסולת של זרע קנבוס או בחול, כי פשתנו רטוב במים להכביד משקלו, וכולם קראו פה אחד: “אוי לו לאיש שפגע בו שמעון במסחרו!” ובכל זאת נמצאה לו תמיד “עגלה ערופה”, ועל פיו היה שגור הפתגם הרוסי “כל הימים אשר אחיה ימצאו לי כסילים למדי”. במתינות רבה היה שמעון ממתין ומצפה עד שיוֹאל הכסיל לבוא עדיו, ואז ילבבנו שמעון בהלצותיו, ימשכהו אליו בחבלי שוא, עד שהוא מתקרב אליו, ואז שמעון מתיחד עמו בחבה יתרה ומוצץ ממנו כל מה שאפשר למוץ ומניחו והולך…

האפשר כי יחסן, למדן, חכם ועשיר כשמעון ישב על ספסל אחד עם “עם הארץ” ואיש עני כעקיבא מבלי כל מחיצה ביניהם? עקיבא היה כקוץ מכאיב בצדו. ותמיד השתדל לבזותו, להתל בו ולשומו לשחוק בעיני כל הנאספים בבית התפלה.

– שמעתי כי נוסחה אחרת לך “בהגדה” – אמר שמעון לעקיבא בפני כל הקהל, – כי נתחלפה לך מכת “כנים” במכת “בנים”…

עקיבא הביט אליו בתמהון. וגם כל הנאספים עוד לא הכירו כרגע את העוקץ שבהלצתו זו. – ומה זה פקחת עיניך ותשתומם? – קרא שמעון – הלא בפסח הזה מצאת בנים, שלא עמלת בהם ולא גדלתם, הכי אין מכה זו של “בנים” קשה משל “כנים”?

כל הנאספים נתנו פיהם בשחוק על הלצת שמעון.

– לי אין הבנים מכה כלל – אמר עקיבא בתומו. – ה' המפרנס אותי הוא יפרנס גם אותם… – בעל־בטחון גדול אתה – אמר שמעון בהיתול – אחרי ש“אוצר” הזקנה לא רחוק ממך… עקיבא הביט אליו בתמהון ולא ענה דבר.

ביחוד רע היה בעיני שמעון, כי עקיבא היה לו תמיד לשטן להערות את מקור “חכמתו” בכל עת ולהרחיב פה בליצנות. אמנם עקיבא לא הוכיחו ולא הראה לו כל אות אי־רצון, אך לא יפה היה להתלוצץ בשכנות איש, המתפלל מלה במלה בכונה, או מזמר מזמורי תהלים בנעימה קדושה… ואף כי התחזק שמעון ואימץ את לבו לבלי שים לב למעשי “עם הארץ” ויוסף להקהל “קהלות” סביבותיו ולדרוש לפניהם דרשות של דופי כדרכו מאז, אך הוא הרגיש, כי קרבת עקיבא מחלישה את כל הרושם היוצא גם מהלצותיו היותר מובחרות. ביום תשעה באב, בעת שהקהל אומרים קינות בעצלתים ושפה רפה, היה שמעון מוצא שעת כושר בין פסקא לפסקא לדבר דברי חדודין. אך עקיבא יושב על ידו ואומר קינות בכל לבבו, ודמעותיו נגרות מעיניו כממעין, ובזה היה מרגיז עקיבא את שמעון שכנו ומזכירו, כי לא עת צחוק היא.

– למה אתה בוכה? – שאל אותו שמעון אחר התפלה – הלא אין אתה מבין מאומה מה שאתה מדבר! – הוא בוכה על “פרים הנשרפים” – הוסיף שמעון בפנותו אל הנאספים עליו.

– אמנם אינני מבין את פרוש כל המלות, – השיב עקיבא בתומו – אבל יודע אני כי הרבה צרות סבלו בני ישראל, כי הרגום, טבחום, שרפום ועינום בכל ענויים קשים ומרים ואיך לא אבכה? – רע היה מאוד לשמעון, בראותו כי כל חדודיו ועקיצותיו אינם נכנסים כלל לאוזן עקיבא. הוא אמר, כי עקיבא יתקצף ועזב את מקומו שבמזרח והלך לו אל מקומו הראשון, והיתה אז לו, לשמעון, הרוחה; אך לאסונו ראה, כי רוח עקיבא שלוה ושקטה ואיננו אומר כלל להניח את מקומו. אז החל שמעון להרבות עליו רעים, כי ימכור לו את המקום בכסף, אפס עקיבא אמר, כי לא לו הוא המקום, כי אם ליתומים, ואין לו רשות למכרו.

וככל אשר הוסיף שמעון לחשוב מחשבות איך להרחיק את עקיבא מעליו, כן גדלה שנאתו לשכנו. כאשר ישב עקיבא על ידו, חש שמעון בלבו, כי אש מתלקחת שם, חימה עזה. הוא היה נכון לקרעו כדג, לשלוח סכין אל לבו…

ה

עקיבא לא יכול לדעת את כל אשר רחש לו לב שמעון. הוא ראה, כי שמעון לועג לו, ידע כי לא נעימה לו חברתו, אך מעולם לא עלה על דעתו, כי גם תכלית שנאה ישנאהו. לבו הטוב לא נתנהו לחשוב, כי ישנם אנשים כאלה בעולם, אשר בעד דבר כסל כזה, בעד שבתו איזו שעה בבית ה', על יד איש שאיננו יחסן או למדן כמוהו, ישנא את שכנו שנאה עזה כמות.

גם מצב עקיבא לא נתנו לתת לב לענינים טפלים כאלה. הוא, כמו לפני חתונתו כן גם אחריה, לא ראה בטובה. כל ימיו היו ימי עבודה ועמל, הפגעים הרעים הלכו ורבו עליו. ורק בעל נפש תמימה ופשוטה כעקיבא היה יכול לסבול ולשאת דומם כל אשר נטל עליו, מבלי התקומם נגד בוראו, ומבלי אבד את תקותו, כי עוד יראה בימי טובה.

אמנם בית חדש היה לשיינדיל, בית יפה עם חצר ואורוה ואסם, גם חנות קטנה ויפה על יד הבית, אבל הפרנסה היתה מעטה. אך לעתים רחוקות יסור איזה אכר שמה לשתות כוס יי"ש ולאכול מליח. וגם בחנות היתה הסחורה מונחת ודורש אין לה. סוף דבר: כל פרנסות הבית מספיקות רק לקנות בהן מים לדיסא, גם נפש אחת לא תסתפקנה לכלכל, ומה גם משפחה שלמה בת חמש נפשות: הוא ואמו ושיינדיל ושני בניה. על כן היה על עקיבא לבקש טרפו כמקדם בכפרים ובשקידה יתרה, כי ההוצאות היו רבות עתה מאז כפלים.

ובת־שבע הזקנה ישבה בבית. אמנם היא לא נגעה מאומה מאשר לשיינדיל; היא התפרנסה מרכושה, אשר נתנה בהלואה לבטוּח גדול ברבית מעטה; רכושה הנגלה לא היה גדול, אך קרוב לשתי מאות רובל. אולם הכל היו יודעים כי יש לה רכוש נסתר – “האוצר” שאיננו פוסק לעולם…

בת־שבע נתנה מעט כסף לעקיבא לקנות סוס ועגלה. גוטא, אם עקיבא, התרעמה בסתר על הזקנה הקמצנית, שאיננה נוטלת מאוצרה להעשיר את בנה, אבל תרעומתה היתה רק בסתר, כי יראה פן תקניט את בת־שבע והתקצפה ויצאה מן הבית, ולקחה את האוצר עמה, ואז אפשר כי לא תאבה גם להוריש את בנה את האוצר גם אחרי מותה, על כן התאפקה ותשעשע את נפשה בתקוה טובה, כי עוד מעט יבוא יומה ואז הלוא תעזוב את האוצר לבנה, כי עמה לקברה לא תקחנו, ואז יתעשר בנה עושר גדול. ועל זאת תתפלל גוטא, כי יאריך ה' ימיה לראות בעיניה באושר בנה…

וכעבור שני ירחים אחר חתונת עקיבא, התהלכה בת־שבע בחוץ ותכשל וארכובתה נשתה ממקומה, ולא יכלה עוד בת־שבע לקום, וישאוה וימתחו את רגלה להשיב את הארכובה אל מקומה ולא יכלו, וגם פנחס הנפח ניסה למשוך בכל כוחו בידיו החזקות כצבתי ברזל ולא הצליח. וישכיבו את בת־שבע על המטה, ומשם לא יכלה עוד לרדת. רכושה המעט, שהיה ביד “הבטוח”, אבד ברפואות ובמסעות.

– עתה תחל להוציא מ“אוצרה” – אמרה גוטא אל לבה; – אולי עתה תרחם על בני לתת גם לו איזו מאות דינרי זהב. הוי קמצנית, פתיה! – חשבה גוטא בלבה – מה ממך יהלוך, אם תוציאי משם כמה שתוציאי, הלא מהאוצר לא יחסר דבר.

כמה פעמים נסתה גוטא בשוחחה עם בת־שבע לגעת בענין הזה בדרך אגב להבינה דעת מהות “האוצר”, וכי כל מי שיש לו “אוצר” הוא מאושר בעצמו ויש בידו להצליח את כל יושבי תבל. אך בת־שבע עשתה את עצמה כלא שומעת, וענתה על כל דבר באפה: “הן, הן”. ובזה הרעימה את גוטא עוד יותר ותכעיסנה עד מאוד.

ויהיה היום ותקרא בת־שבע לעקיבא ותתן בידו את המפתח של הארגז הגדול, המכוסה בפחי ברזל ותבקשהו להוציא משם את הארגז הקטן הצפון שם.

עקיבא האמין ולא האמין, כי יש “אוצר” לבת־שבע. הוא, אף כי היה תמים ואיש פשוט, בכל זאת לא היה קל להאמין בכל דבר, כאמו. לא לחנם הלעיטוהו בילדותו בהויות דאביי ורבא, כי מהם למד להקשות לפעמים קושיות: מי יודע אולי אך בחלום ראתה זלדה הטבלנית את “האוצר” בבית ר' אליהו, ואם גם נניח כי ראתה בהקיץ, מי יודע אם לא ברח האוצר ממנו בטרם לקחו את בת־שבע… אך אחרי כל הספקות האלה יש שעלה על לבו: אולי באמת צדקה אמו, כי יש לבת־שבע אוצר; על כן עתה כאשר נמסר מפתח הארגז הגדול לידו דפק לבו בקרבו בחזקה ויחשוב, כי עתה בודאי יראה אותו…

בלב דופק ובידים רועדות פתח עקיבא את הארגז, בדק בו עד שוליו ויוציא את הארגז הקטן, אך את האוצר לא ראה.

– אין זאת, כי אם בארגז הקטן הוא. שם ינוח עכבר הזהב המוליד דינרים עד אין קץ – כה חשב בלבו וישם את עיניו בארגז הקטן. בת־שבע לקחה את המפתח הקטן שהיה תלוי על צוארה ותפתח את הארגז הקטן. ועקיבא עומד ומביט בעינים פקוחות.

הארגז נפתח, והנה שם ארבעה חרוזי מרגליות ושני עגילים ארוכים, שבהם קבועות אבנים טובות, ויותר מזה אין מאומה.

– קח את אלה ומכור אותם – אמרה בת־שבע באנחה – זכרונות ימי נעורי הם, אשר לא ישובו… טוב יהיה אם יספיק מחירם להוצאותי עד מותי ולא אפול למשא על אחרים. הדברים האחרונים המסו את לב עקיבא. הוא ידע עתה כי אשה אומללה היא בת־שבע, כי אין לה כל “אוצר” ואך שקר בדו עליה.

ומחיר התכשיטים נאכל גם הוא. עקיבא נאנס מעתה לפרנס גם אותה. פני שיינדיל הוריקו מאוד, העבודה בבית ובחנות ועל יד מטת דודתה החולה אכלה את כוחותיה, ונוסף לזה מררה גוטא חמותה את חייה בתרעומותיה על אשר הזקנה חסה על “אוצרה”, ובנה צריך לטפל בה ולפרנסה, ובשובו בערב השבת עיף ויגע מהכפר, הוא בא עוד להפוך משכבה ולהתעסק בה.

– “פרא אדם” הוא – אמרה גוטא. – “הכלב שוה את המקל”. לולא היה סכל כל כך, כי אז לא היה מחזיק את הנבלה הזאת בביתו. אותה צריך להשליך החוצה, אחרי שהיא חסה על “אוצרה” לבלתי הוציא ממנו פרוטה. אני הולכת “קרועה־בלואה”. את מעילי אי אפשר עוד להטליא והוא מוציא את פרוטותי האחרונות לסמים ולרופאים… — לא, אמי! — יענה עקיבא – לדודתנו אין גם פרוטה אחת. מכל עשרה לא נשאר לה מאומה. היא אשה אומללה. ועלינו לרחם אותה מאוד. הן היא כמו נפלה משמים ארץ… – מי יתן והיה מספר מכותיה כמספר האלפים שיש לה!

– ואיפה הוא לפי דעתך האוצר? – שאל עקיבא בשחוק קל.

– איפה? מובן מאליו, בארגזה, שם הוא בודאי האוצר. לא לחנם היא מחזקת את מפתחו תחת מראשותיה תמיד.

– אני ראיתי כל מה שנמצא בארגז, — אמר עקיבא. – אנוכי בעצמי בדקתי וחפשתי בכל פנותיו ולא ראיתי שם גם פרוטת נחושת.

– הוי, פרא אדם! הוא חפץ לראות את האוצר… אם לא תתן לך רשות לראותו, אז לא תראנו עד עולם. לאוצר יש סגולה מיוחדת שאיננו נראה רק לבעליו. זר ימששנו בידיו וידמה לו, כי נעל קרוע הוא או סמרטוט נבזה והיא רק תגע הו והיה לשקל זהב. נסה נא רק לאמור לה, כי תשלחנה ל“הקדש” ואז תראה, כי תמצא לשכור שפחה ולתת לך שכר דירה.

– המעט המה יסוריה, כי אוסיף עוד להכאיב את לבה בדברים קשים? — אמר עקיבא. – הן עברים אנחנו, וגם הפחות שבנו לא יעשה כדבר הזה.

בכל העת שהיה עקיבא נדון עם אמו על דבר בת־שבע, ישבה לה שיינדיל מרחוק ולא התערבה בריבם. עקיבא ראה מעיניה הנוגות, כי היא מצטערת מאוד. נפשה נקשרה בנפש עקיבא ורחמיה נכמרו עליו, בראותו את העול הכבד אשר הושם עליו.

כאשר יצאה אמו מהחדר, נגש אליה עקיבא. שיינדיל הורידה את ראשה לארץ ושני אגלי דמעה ירדו מעפעפיה.

– אל תצטערי, שיינדיל, – נסה עקיבא לנחמה. – ה' ירחם עלינו וישלח לנו פרנסה ביד רחבה, וגם את דודתנו ירחם ושלח לה רפואה שלמה.

– אמנם כן – ענתה שיינדיל במחותה את דמעתה; – אם ירצה ה' בקרוב ירבה מספר בני ביתנו ומסתמא יוסיף ה' על חלק הנולד. מי יודע, אולי במזלו ירום גם מזלנו.

– בודאי ישנה ה' עתנו לטובה, – אמר עקיבא, אשר חש בנפשו מה מאושר יהיה בהקראו אב…

ו

מטבעו לא היה עקיבא איש ריב, ומה גם בהיותו במצב שפל כזה, בעת אשר צרכיו רבו מאוד ופרנסתו היתה קשה לו כקריעת ים סוף. היעלה על לבו להתרגז אם שמעון נוגע בכבודו באיזו הלצה גסה?

בן היה לשמעון, שלמה חיים שמו. הנער הזה כבן עשרים רם הקומה ורחב הכתפים, פניו אדומים ועיניו אמוצות וערומות. הוא היה יפה במראהו, הדור בלבושו, חצוף ו“מושלם”, כלומר: יודע לכתוב בארבע “ידות” (שפות): יודע מעט עברית, מעט רוסית וא"ב של שפות אשכנז ורומית, קורא בתורה, והעיקר: היה “בריה” נפלאה במסחר. מעט שגדל שלמה חיים היה אביו סומך עליו בלי כל פחד. הוא ידע, כי שלמה חיים יודע את כל סודות המסחר כמוהו ועודנו מחדש עצמו בהלכה זו חדושים רבים: יודע להעמיד הרגל תחת כף המאזנים, להסיר את המשקלת מעל כף האחת אל השנית ולהטעות בזה את המוכר, אמן גדול לעמוד על המקח ולספור מעוֹת ולהטעות במנין, סוף דבר: נער היכול לפרנס לא לבד את עצמו, כי אם גם משפחה שלמה.

כל בני העיר היו חולקים כבוד לשלמה חיים ולא חשבוהו עוד לבחור, אף כי לא נשא עוד טלית על כתפיו בעת התפלה. כי מלבד “בּריוּתו” הנפלאה ומלבד יחוסו וידיעתו לקרוא בספר תורה מעל הבמה ולכתוב אשכנזית, הוא גם קרוב למלכות, כלומר: מתרועע כביכול עם האדון “האוּריאדניק” בכבודו ובעצמו, שותה עמו כוס שכר או יי“ש ומשחק עמו בקלפים. והכל יודעים שכל מה ששלמה חיים אומר השוטר עושה, וכל הנוגע בו לא ינקה, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בין ברית; ובני ישראל החרדים וזעים מאוד מפני כבוד האדון ה”אוּריאדניק“, נכנעים גם כן מפני גדולת שלמה חיים שזכה לשבת במושב שר גדול כמוהו. כי האדון ה”אוּריאדניק" שר גדול הוא – בזה לית מאן דפליג, אחרי שהוא עושה כל מה שהוא חפץ, ברצותו יחרף ויקלל וברצותו יכה על הלחי. היש לאדון השוטר הרשות לקלל או להכות – למאי נפקא מינה? – מכת לחי מכאבת, אם גם איננה באה בדין… ובני ישראל, יושבי העיר הקטנה, אינם יכולים ואינם חפצים לתבוע עלבונם. אינכם יכולים – מפני שאינם יודעים שפת המדינה וחוקי הממלכה; הם יודעים רק להלשין איש על רעהו לפני השוטר, ולא הלאה; ואינם חפצים – כי אחינו בני ישראל בעלי חשבון המה; הם אומרים בלבם: מה תועילנה הקובלנות? את המכה שחלק לי לא אבטל עוד בכל קובלנא, ועד שיצא הדין לענשו הרי הוא יכול להרע לי שבעתים, ועל כן טוב לשאת דומם העלבון, הלא על זאת יהודים אנחנו. והשוטר רואה כי הכל עולה לו יפה, ושוכח כי שוטר הוא ונותן לבו כמושל בכפה. ושלמה חיים, כיון שהיה לגדול, החל גם הוא ללעוג לעקיבא, לקפחו בדברי לצון, ועקיבא, כדרכו, עשה עצמו כלא שומע, כמה פעמים חקק שלמה חיים בסכינו הקטן דברי דופי בספסל במקום שהיה עקיבא עומד, ועקיבא לא תבע עלבונו. אמנם נפשו כאבה עליו בסתר לבו, אך הוא נשא ויסבול דומם.

ויהיה השבת, ועקיבא בא אל בית המדרש והנה על מקומו יושב שלמה חיים. עקיבא ניגש עד מקומו, הוא אמר כי עתה יקום שלמה חיים ונתן לו לשבת, אך שלמה חיים הרים את עיניו החצופות עליו ויבט אליו כמו תמה הוא מדוע בא הנבזה הנה. עקיבא עמד רגע נבוך, ואחרי כן סר משם וילך ויעמוד על יד הבמה.

ויוסף “השור”, דוד עקיבא, ישב מרחוק וירא את כל אשר עשה שלמה חיים לעקיבא ויחר אפו. כרגע התנער האיש מעצלותו, עיניו הבריקו ובפסיעות גדולות ומהירות קרב אל שלמה חיים ויתפסהו בחזהו וכנוצה קלה הרימהו וישליכהו הלאה וישב תחתיו.

שלמה חיים קם מהארץ ויאמר לגשת למלחמה אל יוסף, אך יוסף הרים את אגרופו נגדו, וינהם באפו איזה דבר, ושלמה חיים אף כי לא שמע מה נהם, אך תוכן נהמו הבין היטב, כי נכון הוא לרצוץ את מוחו אם יבוא להלחם בו. ושמעון כרגע קפץ ממקומו ויחרף את יוסף. אך יוסף ישב לו בפנים זועפים, ועיניו הקטנות הפיקו כעס נורא.

בבית המדרש קם שאון גדול.

– אני אלך אל השוטר, אביאנו הנה! – קרא שלמה חיים. – הוא יראך, הוא… – וימהר וירץ אל הדלת. אך הגבאי מהר ויעצור אותו.

– אל נא שלמה חיים, אל תעשה כדבר הזה! – קרא הגבאי ופניו הלבינו – הידעת, כי ראשית דבר יחתמו את בית המדרש ולא יהיה לנו עוד מקום להתפלל. הנח לו, אני אתבע את עלבונך מידו: הוא חמש ליטרות נרות ישלם, ואם לאו לא יעלה לתורה שנה שלמה, או נקראנו לעלות ל“תוכחה”, אך אל השוטר לא תלך ולא תעכור אותנו כולנו.

ושלמה חיים נרצה לדברי הגבאי ולא הלך אל השוטר, אך בלבו נשבע להנקם…

יום הראשון לשבוע, ולבית עקיבא סר נכרי אחד ויבקש לחם חטה ודג מלוח. בשבתו לאכול בקש, כי יגישו לו גם כוס יי"ש. פני הנכרי העירו חשד בלב עקיבא, ולא אבה למכור לו, אך שיינדיל שחקה לפחדו, ותאמר, כי לוּ היינו מפחדים מכל הנכרים הסרים אלינו, כי אז לא היתה תקומה לנו. ועקיבא הלך וימסוך את כוס היין ויציגנה לפני הנכרי, וילך לתקן את כלי הסוס אשר נקרעו.

הנכרי חתך במתינות את הדג המלוח, והכוס עומדת על ידו על השולחן והנה השוטר עם משרתיו בא. גם בשעה שהיהודי חף מפשע, מיד שהשוטר בא אל ביתו הרי הוא מתירא ומזדעזע מפניו, ומכל שכן בשעה שעוונו נוכח פניו… עקיבא התחלחל בראותו את השוטר ויבט חליפות פעם אליו ופעם אל הכוס העומדת על השולחן, וכרגע קפץ אל השולחן ויאמר להסתיר את הכוס מעיני השוטר.

– אל תגע בכוסי! – קרא הנכרי – שלי היא, אנוכי בכסף לקחתיה.

השוטר החליק את שפמיו הארוכים ויבט בפנים של אימה על כל סביביו ויחל לדרוש ולחקור מי מכר את היי"ש, ואחר ישב לו על הכסא ויוציא נייר מצלחתו ועט ודיו ויחל לכתוב בו את הפרוטוקול, וכל אנשי הבית פורשים כפיהם ונאנחים, ושיינדיל לא יכלה להתאפק ותתן את קולה בבכי.

בת־שבע שכבה במטתה ותתנמנם, אך קול יללת שיינדיל העירה, ותך במקל אשר בידה לאות כי יבוא איש אליה; היא חפצה לדעת: מה הוא האסון אשר קרה בבית.

עקיבא בא ויספר לפניה את כל המאורע.

– הקימני וקחני שמה. אנוכי אדבר עמו – אמרה בת־שבע.

כפופה כאגמון ונשענת בפלך ונשואה כמעט בזרועות עקיבא באה האשה החדרה, אשר השוטר יושב ומיגע את מוחו איך לכתוב את הפרוטוקול, כי נקל היה לו לחלק מכות לחי מעסוק בעניני ספרות.

– ברוך בואך, פידורוביץ! – קראה בת־שבע בקול צרוד.

השוטר הרים את עיניו ונבהל לראות את השלד החי, אשר אך עיניו העידו, כי יש זיק חיים עוד בקרבו. הוא הרים את ידו ויצליב את חזהוּ.

– האם לא תכירני, פידורוביץ? – הוסיפה האשה. – אמנם עתה כל מכירי לא יכירוני… נשתניתי, אדוני, והייתי לאחרת. אבל אני הלא אֶליוֹכה (אשת אליהו).

– האמנם את היא אשת אליהו? – קרא השוטר. – שבי, זקנה. מה היה לך כי השתנית כה? – ה' חפץ ליסרני והנהו מיסר אותי – ענתה בת־שבע, בשבתה על הכסא. – אישי היה איש צדיק וה' האריך ימיו ובבוא יומו המעיט יסוריו, ואני, אשה חוטאת, ודיין האמת מקצר את ימי ומאריך את יסורי. אך למה נדבר עלי? “שירתי כבר תמה”, עוד מעט, עוד מעט – ואני לא אצטרך לבקש מבן אדם עזרה, ואך בשביל אלה האומללים באתי להתחנן לפניך, אדוני השוטר! למה, אדוני, באת להרסם ממעמדם? את מי תרדוף? רוצחים או גנבים? אנשים עניים מכרו כוס יי"ש והרויחו פרוטה… האם לעוונות כאלה תשים לב? הכי אין חוטאים ופושעים גדולים מהם? רחם נא, פידורוביץ, עליהם ועל ילדיהם ואל תשחיתם.

– הוי, זקנה! – קרא השוטר, אשר רחמיו נכמרו בשמעו את דברי בת־שבע, אשר מלפנים היתה אשה גדולה וחשובה, בריאה ואשת חיל ועתה היתה לצל־אדם אשר כל רואיה ירגזו, – חי אלוהי, כי לא מדעתי באתי הנה לבקש אשמת קרוביך העניים. ואף אמנם צדקת מאוד: אם לעוונות כאלה אשים לב לא יספיקו לי כל הניירות שבעולם לכתוב עליהם פרוטוקולים, אך לא מדעתי, יונתי, עשיתי זאת, כי אם שלמה חיים בן שמעון השקלובי שלחני, ואין לי רשות להעלים עין. לא אותי תאשימי, כי אם אחיכם העברים שבדלטוריותיהם יבואו להרגיזני ולאיים עלי, כי גם עלי ילשינו אם לא אעשה את חפצם, ומה אעשה? מובן מאליו, כי “כותנתי קרובה יותר לבשרי” וכל אדם צריך לדאוג בתחלה לעורו הוא.

*

עברה עוד שנה. החורף שורר בחוץ. הלילה הוא ליל מוצאי שבת בראש האשמורה האחרונה… מאורעות רבים עברו על בית עקיבא במשך הזמן הזה. בת־שבע מתה והארגז נפל לנחלה לעקיבא. את “האוצר” בקשו ולא מצאו. עקיבא רצה את עוונו בשבתו במאסר שבועות אחדים. שיינדיל הפילה את עוּבּרה וכמעט מתה גם היא מחבלי לידה. שבועות אחדים היתה מוטלת על ערש דוי ואחרי כן אף כי קמה ותחי, אבל לאיתנה לא שבה עד היום.

עקיבא הכין את עצמו לדרך. הסוס היה אסור בעגלת החורף. הוא שם בילקוטו את הטלית והתפילין. כלי סגור עם מליחים מחותכים, ככר לחם, סדור ותהלים ורובלים אחדים שם בכיסו. הבן הבכור של שיינדיל, יהושוע שמו, קם ללכת לבית המדרש.

הנער הזה קנה לו שם בין ה“מתמידים”, הוא למד עתה בבית המדרש בעצמו בלי עזרת מורה. שיינדיל כרכה דבר בפסת נייר ותושט לאישה.

– מה הוא זה? – שאל עקיבא.

– חתיכת בשר, שנשארה משבת. אני צליתיה והיתה לך היום לארוחת הצהרים.

– טוב, טוב, כי תאכלנה אתּ – אמר עקיבא. – אנוכי, ברוך ה', איש בריא, ואת צריכה לחזוק. – אנוכי אהנה יותר אם אתה תאכל את הבשר – ענתה שיינדיל; – לבי ימס בקרבי בזכרי, כי כל ימי השבוע אתה מתפרנס בבצלים ובתפוחי אדמה, מאכל חם לא יבוא אל פיך.

– מדוע תאמרי כדבר הזה, שיינדיל? – אמר עקיבא בהביטו ברחמים אל אשתו, ששחוק קל מרחף על פניה ודמעות גדולות נצבות בפתחי עיניה ועומדות לנפול. – בסורי אל חנן בכפר זלסקא, או אל מנדיל בכפר מקרובקא לא יתנוני לצאת בטרם אסעד עמהם. ואם לפעמים אני אוכל רק לחם ובצל, מה בכך? תשאר נא לי רק הדאגה הזאת. העיקר נהיה כולנו בריאים ושלמים…

האשה נאלמה רגעים אחדים ואחר אמרה:

– צר לי עליך מאוד, עקיבא. אני הלא הכזבתי כל תקוותיך. אתה עמל הרבה בלי מנוח, ומה אתה מוצא בכל עמלך? הלא אך מפח נפש! לא כסף ולא סחורה… אמור אמרת, כי תמצא פה בור מלא שומן והנה רק בור מצאת והשומן לא היה ואיננו גם עתה. ומה היא הנחת, אשר תשבע בשובך מעבודתך הכבדה? הנעים לך להביט אל אשתך החולה, שהיא ראויה להשליכה לכלבים?

– למה תדברי, סכלה, כדברים האלה? אמנם צער גדול יש לי, כי חולה את, אבל מקוה אני לה' כי ירחם אותך וירפאך במהרה. ונחת גדולה יש לי, כי ה' מזמין לי פרנסה לפרנס אתכם ולהשביעכם, לכל הפחות, לחם. ומסתמא יעזור לנו ה' לימים הבאים וייטיב מצבנו.

– אבל חתיכת הבשר תקח – אמרה שיינדיל במחותה את דמעתה.

– אקח, אקח ואוכלנה, כדי לעשות לך נחת רוח, אשה טובה ויקרה את לי…

בעוד רגעים אחדים ישב עקיבא עם יהושע בעגלת החורף. השמים היו טהורים. אלפי כוכבים האירו באור בהיר ומרעיד. השלג מתחת לבן מאוד ומתנוצץ כאבנים יקרות. העגלה כמו תשוט על פני השלג ולרגעים תשמיע קול חריקה קלה. הסוס, אשר נח כל היום, מדהר עתה ורץ. יהושע נהנה מאוד, כי נוסע הוא ועקיבא גם הוא נהנה, כי מוביל הוא את בנו־חורגו לבית המדרש.

– הוא יהיה למדן גדול – אמר עקיבא אל לבו, בהביטו באהבה אל פני הנער הצמוקים.

– האם לא קר לך, יהושע? – שאל עקיבא בחפצו להכנס בדברים עם הנער.

– לא, דודי, לא קר.

בעוד רגעים אחדים קרבו אל בית המדרש. נר היה דולק שם וזמרת אחד הלומדים הגיעה לאזנם.

עקיבא עצר בעד הסוס ויהושע ירד מהעגלה ויבוא אל מסדרון הבית. עקיבא הביט אחריו רגע באהבה. הוא חש בנפשו נחת רוח, כי תומך הוא בעמלו נער למדן כזה.

– זהו “אוצר”, – אמר עקיבא אל לבו.

יהושע בא אל תוך הבית ועקיבא הניף את השוט באויר, והסוס מהר לעשות דרכו הלאה.

---

זֶה לְעֻמַּת זֶה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

– ראי נא, נשמתי, הכיני נא “כבוּד יפה”. הן גם הוא בעצמו יבוא אלינו ל“חנוכת הבית”, ועמו עוד מטובי העיר. ואני חפץ מאוד לשמח את לב אדוני, אשר הגדיל חסדו עמדי. אמנם אסיר תודה הנני לו. ראשונה, זה עשרים שנה אנוכי עובד בבית מסחרו ומקבל ממנו הספקתי בכבוד; ושנית, הלא הלוה לנו אלפים רובל לקנין הבית בלי שטר ובלי רבית, הן בלי הלואה זו לא היה לנו בית לעולם.

– אין זאת, כי מכיר הוא אדונך בך, שעבודתך פוריה – אמרה האשה במקצת שמחה ומעט גאוה, כי לה בעל כזה.

– אפשר. אבל על זאת כי מכיר הוא אנו חייבים לו תודה. עשירים אחרים אינם מכירים. אדוני הוא גביר “יהודי”, גורל אחיו קרוב ללבו וחומל על משרתיו. ומעצמו מתעורר להוסיף על שכרם. אוהב כבוד הוא, אבל בדור הזה אהבת הכבוד היא מעלה יתרה. אם העשיר חפץ לנחול כבוד מאת אחיו היהודים, אות הוא, כי עודנו קשור אליהם.

– נו, נערוך נא “חנוכת-הבית” הגונה, נחשוב כי עלה לנו הבית עוד בחמשה עשר או עשרים שקל.

*

כה נדברו יחד חיים שווארץ, איש כבן ארבעים שנה יפה תואר ובעל פנים עדינות, ואשתו רייכל, גם כן בעלת פנים עדינות אך חולנית מעט. ניכר היה, כי שניהם ממשפחות מיוחסות בישראל המה.

חיים היה אחד המשכילים המעולים, שמלבד ידיעתו בתורת המסחר נתן לבו תמיד לתורה וחכמה וישקוד עליהן לשמן. אף כי רבה היתה עבודתו בבית המסחר, בכל זאת מצא לו פנאי להגות גם בתורת ישראל וחכמת העמים. ביחוד אהב חיים את ספרות עמו. הוא היה שׂשׂ על כל ספר עברי חדש, אשר יצא לאור. ותמיד היה ממהר לקנותו ולכרכו בכריכה יפה.

ומרובים מחכמתו היו מעשיו הטובים אשר הרבה לעשות בעניני הכלל והפרט. בכולם השתתף בנדבתו ובעצתו.

כאמור, זה יותר מעשרים שנה הוא עובד בבית המסחר של וֶלוְל, או, כמו שקוראים לו היום – ולאדימיר שמעונוביץ קנאפּ.

האדון קנאפּ היה בן מלמד עני, חסיד וקבצן גדול. מפי אביו למד עד חמש עשרה שנה; בנעוריו לא ראה ברכה בלמודו, ומאז החל לשלוח ידו במסחר לא לקח ספר ביד, וישכח גם את המעט שידע לפנים. בכל זאת, על פי ההרגל הישן, כבד תלמידי חכמים בלבו. הוא הרגיש, כי מלבד אצילות הכסף יש גם אצילות הרוח, שגם היא חשובה וראויה לכבוד. ועל כן היה חיים שווארץ, זה האציל הרוחני, נכבד בעיניו ביחוד ונעים היה לו לספר, כי חיים שווארץ משרת בבית מסחרו.

ידידות ואהבה לא היו בינו לבין משרתו. האדון קנאפּ ידע, כי סכנה היא להתרועע עם משרת, יהיה מי שיהיה… זולת זאת גזרת הטבע היא, כי העשירות הנפרזה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם האהבה הטהורה. אולם “התקרבות” לא מנע קנאפּ ממשרתו, ויבדילהו לטובה גם בזה, כי לא דרש ממנו לעבוד גם ביום השבת, תחת אשר שאר המשרתים נאנסו לעבוד שבעה ימים בשבוע. גם על שכרו הוסיף מתקופה לתקופה, מלבד דורונות.

בימים הראשונים, כאשר היתה משפחת שווארץ קטנה, היה חי ברוחה ועוד חשׂך מכספו ליום רע. אך כאשר רבו בני ביתו לא יכול עוד לחשוך משכרו מאומה ולעתים נאנס להוציא גם מרכושו המעט. ולסוף, בראותו כי עוד מעט ויכלה רכושו כולו, נועץ עם אשתו לקנות לו בית. והנה נקרה לפניו בית יפה במחיר שבעת אלפים רובל, ארבעת אלפים היו בעליו חייבים עליו לאוצר הקרקעות והשאר מה שחסר לו מצא בחסדי האדון קנאפּ.

ביחוד שמחה רייכל על הדבר. לנוד ולנוע לדירה לעתים תכופות, כמו שנהוג בערים הגדולות, הוא פגע רע לאשה ומה גם לאשה המטפלת בילדים קטנים! ותהי אסירת תודה לה' ולאדונה, כי סוף סוף זכתה למצוא לה מקום מנוחה.

*

– בודאי גם מישה יבוא, – אמרה האשה אחרי איזו דומיה, הלא תזמין גם אותו?

לדברים האלה הועבו פני חיים. איזו מרירות וצער נשקפו מרשמי פניו, אשר התעותו כמעט.

– שאלה כזו למה? – ענה חיים בקול חרש; – אמנם שנוא לי הצעיר המלומד הזה, אבל מפני דרכי שלום…

– מקוה נא, – אמרה האשה – כי בבואנו לשבת בביתנו ירום מזלנו וגם לב מישה יהפוך לטוב לנו.

– לב מישה… – אמר חיים בלעג מר – לו היה שם לב… אולם למה נירא מפניו? וידו קצרה מהרע לי; וגם מכבודי לא יוכל לגרוע מאומה.

*

“מישה” או מיכאיל ולאדימירוביץ היה הבן הצעיר של קנאפּ הזקן, שנולד לו מאשתו השניה. בהיות מישה תלמיד המחלקות העליונות של הגימנזיה נחשב לרדיקל, כי לא חשׂך את פיו מדבּר באזני חבריו והוריו עתק גם על “ננתקה” ממש. הוריו שמעו ויחרדו וכמעט בכו ויתחננו לפניו, כי ימחול על עצמו ועליהם ולא יוציא מפיו דברים כאלה. אך הוא לא שמע אליהם, ובהתלהבות גדולה היה אומר, כי לפניו אין משוא פנים, כי לטובת האנושיות גם את צוארו יפשוט לטבח, כי האמת והיושר כתובים על דגלו, ובעדם ילחם כל הימים…

אולם רק לשוא חרדו הוריו התמימים! הבן היקר הזה נזהר מהעמיד את עצמו במקום סכנה גם במקום שהיה משום פקוח נפש. ורק לפני הוריו וקרוביו אהב להתראות כאיש ההולך לפני בני דורו ולבו אמיץ להתיצב במלחמה גם נגד ליסטים מזוין.

בהיותו לסטודנט חדל מרדיקליותו ויהיה לליברל וחפשי בדעות. נעים היה לשמוע איך הוא מדבר על הפרוגרס, על גודל מעלת החכמה וביחוד על החכמות היפות. על הכל היה מדבר בטוב טעם וגם, כביכול, בלב רגש.

ובשובו בימי החופש לאבותיו היה מישה יושב בלשכת המסחר ומתערה בכל עסקי אביו. ואחרי גמרו תורת המשפטים ויצא מוכתר בשם קנדידט, הקדיש את עצמו כליל למסחר, ויהי לסוחר “על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו”, חרוץ בעבודתו ויודע כל התחבולות הדרושות לחסר מכיסם של אחרים ולמלא את כיסו הוא. כל עשירי העיר קנאו בקנאפּ הזקן, שלו בן יקיר כזה, כי בן כזה הוא עמוד הבית, ואשרי שכּכה לו!

קנאפּ הזקן היה מביט באהבה ובעונג אל פני מישה בנו החלקים והיפים, אל עיניו השחורות והערומות, אל סנטרו החלק והעגול ואל שפמו העשוי. כולו הביע אנרגיה ותקיפות. ומישה עצמו שש לראות איך המשרתים חלים וזעים מפניו, איך מפני מבטו יחתו ויבהלו.

– עתה אחרי שיש לי עזר כזה, אוכל לנוח מעט מעבודתי – אמר הזקן בלבו. – אמנם עוד כוחי עתה ככוחי אז, אבל בכל זאת נחוצה לי עתה זהירות יתרה, נחוצה לי נסיעה של טיול למעינות החמים, הן עוד מעט ימלאו לי שבעים שנה. הזקנה ממשמשת ובאה, נחוץ לגדור גדרים בעדה. דוב אורב היא הזקנה – את החיים היא ממררת…

שני דברים רעים יש בתבל –התפלסף לפעמים קנאפּ הזקן – המות והעניות. איך שיחיה האדם וכמה שיחיה – סופו למות, ואני מה מאוד חפץ בחיים, חיי נצח ודוקא בעולם הזה! אבל זהו דבר שאי אפשר. גם רוטשילד לא לנצח יחיה. חמתי על החכמים היושבים ודורשים במעלת החכמה ומדברים גבוהה גבוהה ועוד לא השכילו עד היום הזה לבער את המות מן הארץ…

והרעה השניה שיש בעולם היא – העניות. אכן, ב"ה, עשיר אנוכי, אבל לא נעים לי לשמוע, כי אחרים גוועים מרעב ומקור. בזמן שהגבאים באים לספר באזני דברים כאלה, הרי הם גורמים לי יסורים גדולים. לא הנדבות שהמה לוקחים וחוזרים ולוקחים ממני, כי אם קינותיהם המעציבות יעכירו את רוחי. אני משתדל להקשיח את לבי ולהשקיט את רוחי, כי למה אצטער אם פלוני ופלוני גווע ברעב? ובכל זאת שעה ארוכה אחרי צאת הגבאים הנני סר וזעף. ופליאה דעת ממני מדוע לא יבערו את העניות מהעולם? את המות אולי קשה לבער, אבל את העוני הלא נקל מאוד, כי רק בעקב העצלות היא באה. אבי, למשל, היה עני מדוכא כל ימיו. מדוע? יען כי היה בטלן ועצל. ואנוכי לא התעצלתי, עבדתי בחריצות – ואעשר. גם מישה איננו עצל וגם הוא יהיה עשיר. לו הייתי מלך, כי אז שמתי עונש קשה על העצלים, ואז היו הכל חרוצים ועשירים, והכל היו חיים בתענוג ולא ישמע קול קינה.

*

לא כן היו מחשבות מישה: הוא למד את תורת הכלכלה, את הפיזיולוגיה ואת תולדות ימי העמים ועוד דברים רבים; את המות לא ירא, כי צעיר לימים היה; ואת העניות לא רצה לדעת ולא שם לב אליה, ורק רעה אחת מצא בעולם, והיא – היהדות. בזכרו כי הוא נולד עברי היה חורק את שיניו. הוא ידע וגם מפי חבריו הנוצרים שמע, כי על פי כשרונותיו ועשרו היה אפשר לו לעמוד במדרגה היותר גבוהה בסולם החיים, ורק יען כי יהודי הוא נטל עליו לחבוק אשפתות, ומי אשם בכל אלה? הלא אחיו היהודים. אלה שהם בזויים ושנואים לו, עליהם הוא צריך לסבול, בגללם הוא שפל ונקלה. כל העמים החלשים התבוללו ונטמעו בין התקיפים ולא היתה אודותם כל שאלה, ורק הם קשי עורף. ומדוע רק המה היהודים הבזויים נשארו לבדם? ולמי היטיבו בשמרם את הפאות ואת הציצית זה שלושת אלפי שנה? – אבל מה לי ולהם? ואנוכי אינני חפץ לדעתם. באמונתם לא אאמין ובמנהגיהם לא אחזיק, ובכל זאת הנני סובל בגללם.

מה מאוד היה חפץ מישה לקרוע את החוט המקשר אותו אל עמו, אבל כוח לא היה בידו לעשות כדבר הזה ועל כן היה מלא התמרמרות וקצף. הוא היה חפץ מאוד להרחיק מעל פניו את המשרתים היהודים, המזכירים לו את עוון לידתו. כמה פעמים הראה לאביו את היתרון שיש למשרתים מבני עם הארץ על המשרתים העברים, אך אביו יאטום אוזן ולא ישמע לו בדבר הזה.

כאשר השמיעוהו נכבדי היהודים על איזה תקונים שהם אומרים לתקן בעניני העדה או בעניני הכלל כולו היה מישה עונה בחרוק שנים: “האת היהודים תאמרו לתקן? אנוכי יודע את היהודים יותר מכם! זהו עם נשחת אשר גם אם יובא באש לא יטהר”.

אפס רק את היהודים לא אהב מישה אבל את האנושיות כולה היה אוהב בכל לבבו, וכל מגמתו היתה – לפני דבריו – אחדות האנושיות עפ"י הפּרינציפּים של המהפכה הצרפתית. ולא נפלא איפוא, כי שנא מישה את חיים היהודי והדבק בעמו. בימים הראשונים היו לפעמים וכוחים בניהם: חיים השתדל להראות את טעותו, כי כל האשמות שהוא טופל על היהודים בדויות הנה. אבל אחרי שהכיר חיים, כי מישה חפץ להאשים את היהודים – חדל מהתוכח עמו. ורק לעתים רחוקות, כאשר כשל כוח סבלנותו, היה מסתפק בהשיבו לו מלים אחדות, הנאמרות בדרך התול מר.

ומישה ראה כי את המשרת העברי הזה אי אפשר לו להשפיל ולבזות, כי על אפו וחמתו עוד הוּא צריך לחלוק לו כבוד, וישנאהו שבעתים.

ונוסף לזה קשה היה בעיני מישה הליברל והחפשי בדעות לראות, כי חיים שווארץ הוא נאמן גם לדת היהודים. הוא, האמין ביסודי המהפכה הצרפתית, היה בטוח, כי לאיש משכיל הדת נחשבה להבלים ישנים, שנחוץ לבערם, וחיים הלא איש משכיל הוא, ואם הוא מחזיק בדתו, אין זאת אלא צביעות. ופעם אחת, כאשר סגר חיים את ספרו בערב השבת לפנות הערב, לא יכול מישה להתאפק ויאמר אליו בשחוק לצון: האמנם לכבוד ה' אתה שומר את השבת?

– בענינים כאלה אינני רגיל לתת חשבון לשום אדם – אמר חיים בזעם.

ומישה נשך את שפתיו ולא דבר עוד מאומה, אבל בלבו יקדה שנאתו.

וחיים אף הוא, כמובן, לא אהב את מישה. בכל עת אשר ראה את הקנדידט הזה מתנהג עם המשרתים בעריצות ומעבידן בפרך, היה לבו נקרע לגזרים. לאיש אידיאלי כחיים היה מאוס ומתועב לראות שקנדידט לתורת המשפטים עוסק במסחר.

– לי אין ברירה – חשב חיים בלבו. – אנוכי אנוס לעסוק במסחר: חובה עלי לפרנס את בני ביתי ולעבודה אחרת אינני מוכשר, אבל הוא מדוע ישפיל הוא את עצמו כל כך? בימים אשר צעירים בגילו מלאים מחשבות נעלות ובראשם מתרוצצות אידיאות רמות, והלב בוער באש קודש לכל קניני הרוח, בימים ההם יושב לו מישה ועוסק בפרקמטיא ככל “סחר-מכר”, ועוד פחות מהם, כתגרן גרוע, ומחרף ומגדף את המשרתים העניים… אמנם נחוץ לבנות בתי גימנזיאות, להקים אוניברסיטאות ולהטריח את הפרופיסורים הזקנים לחקור ולדרוש, לחבר חבורים ולקרוא שעורים למען… למען תהיה הזכות ל“מישה” לנוס למוסקבה לקנות שם סחורה ולבקר את התיאטרון הגדול…

ביחוד חרה לחיים מאוד, בשמעו את המשכיל הצעיר הזה דובר בהתלהבות על דברים נאצלים, על הקולטורה ואחדות האנושיות. – חדשה – אמר חיים בלבו. – הוא אוהב את האנושיות, כמו שאוהב את היהודים, ורק שאהבת האנושיות נקנית בזול. הרי הוא מרמה בה את השומע התמים..

אבל נחוץ לשתוק, לא טוב לצאת לריב עם בן אדונו. הלב יבער לו בסתר ככל חפצו, אבל הפה צריך להיות סגור. גם להראות לו אותו אי-רצון אי אפשר. לא על האידיאליזם לבדו יחיה האדם, גם פת לחם נחוצה לו.

*

בשובו מחנוכת הבית היה קנאפּ הזקן מדוּשן עונג. שם שתו לכבודו, הרבו לשבחו, ואחד שהתגדר בדברנות שמהו לעמוד התוך לכל בית ישראל. וקנאפּ הזקן נתן את עצמו להתפתות, כי כן הוא באמת…

פתאום פנה אליו מישה וישאלהו: כמה קיבל חיים לחודש בשכרו?

הזקן התפלא ויאמר: האינך יודע? מאה שקל לחודש. ומדוע עלה על לבך לשאול עתה שאלה כזו?

– אין דבר, – אנה מישה בלחש – אך מי שמקבל רק מאה שקלים אי אפשר לעשות לו “חנוכת הבית” כזו. למשפחה גדולה כמשפחת שווארץ מאה שקלים המה רק ללחם צר ולא להכין עוד משתאות.

– אבל – ענה האב ברוגז מעט – חיים ידוע לי היטב לאיש נאמן.

– מאמין אתה יותר מדי, כדרך בני הדור הישן שהיו חיים באמונתם. אבל הדור הזה הוא דור חוקר ומבקר, דורש ובוחן ועל כן הוא הולך קדימה. חיים שווארץ הוא בודאי איש ישר, אבל אם לא יבדקו אחריו תדיר – מאליו יהפך לגנב. ועתה, אחרי שראינו את רדיפתו אחרי המותרות, עלינו להביט אחריו בעינים פקוחות. הן כל אלה לא מן האויר יוּקח…

הדברים באו כארס על לב קנאפּ הזקן. הן באמת לא היה גם הוא קל להאמין; להפך, נגע החשד דבק גם בו, וכל משרתיו היו תמיד חשודים בעיניו, מלבד חיים, שיצא מן הכלל. עליו היה סומך תמיד ובכל משך ימי עבודתו הרבים לא מצא בו שמץ דופי. אולם אחרי שבנו אהובו מראה “באותות ומופתים” כי חיים ישלח יד ברכושו, החל גם הוא להטיל ספק באמונתו.

– האמנם רק במרמה סבבני כל הימים? – חשב קנאפּ. – מי יודע, אולי יש עמו כסף רב, ואך להונות אותי ישים את עצמו כאביון?

– בעיני ברי הוא, – הוסיף מישה, כמו הבין את מחשבות אביו – כי יש עמו כסף רב. במשך עשרים שנה, בהיותו נאמן בביתך, אפשר היה לו לאסוף רכוש הגון, ואתה באת להוסיף לו עוד אלפים רובל. כמדומה לי שזאת יכולת לחשוך ממנו.

– אבל אני הבטחתיו – אמר האב בהורידו את ראשו כאשר לפני בנו.

– אם הבטחת, תמלא את הבטחתך, אך מדוע לא תקבל ממנו אפותיקי; טוב שיהיה ביד “בעל הבית” שוט נכון לגו משרתו לעת מצוא.

וקנאפּ הזקן עשה כעצת בנו. הוא דרש מחיים אפותיקי על הסך שהלוה לו. חיים אמנם התפלא על הדרישה המוזרה הזאת, אך נאנס למלא את דרישת אדוניו ויתנחם, כי רק קפריז של גביר הוא, אבל נגוֹשׂ לא יגוֹשׂ בו לנצח.

*

והזקנה תקפה לאט לאט את קנאפּ הזקן ותכשיל את כוחו. לשוא שם לו מבצרים להשגב מפניה! לשוא צבע את שערותיו, דרש ברופאים, נסע למעינות החמים! היא לא פסקה מהחריב את גוו; הוא הרגיש, כי רגליו רופפות, עיניו כהות, ידיו רועדות וגם התיאבון הופר. ויחד עם זה איזה קול ילחש תמיד באזניו, קול יוצא מבטן שאול ומגיע וחודר עד מעמקי הלב: עוד מעט וחדלת מנסוע במרכבה יפה, לא תאכל עוד מעדנים, לא תראה עוד את אור השמש ולא תשמע עוד קול שרים ושרות, כי בחושך תשכב בלי נוע ובחושך תרקב. והרעיון הזה המר את רוחו מאוד. וכאשר ספרו לפניו מקרה מות חרד חרדה גדולה.

ומיראתו את המות היה מדקדק מאוד בשמירת בריאותו, וככל אשר הוסיף להזהר, כן היה לבו חרד פן תפגש בו מחלה מתדבקת או פן תעבור עליו רוח קרה ותאחזהו דלקת הריאה, והוא שמע, כי דלקת הריאה בימי הזקנה מחלה מסוכנת מאוד. סוף דבר: הוא ראה כי הרבה מזיקים אורבים לו על כל צעד וצעד, הוא צריך להזהר מהם מאוד, מאוד. אי אפשר לו גם לעסוק במסחרו כמלפנים פן יתרגש, ומזה לחליים רעים תוצאות. הרופאים אמרו לו, כי מנוחה דרושה לו, ואם לאו – לא יועילו סמי הרפואה, שהם משקים אותו. ומדי זכרו את הרופאים יתרגז הזקן למרות רצונו: הם מקבלים כסף רב והועל לא הועילו.

ובית המסחר התנהל רק על פי מיכאיל ולאדימירוביץ, וחיים הרגיש כי ממשלת עריץ עליו, המבקש תמיד תואנות.

ובין כה וכה ובתו בגרה –

וכמעט בכל יום היה חיים שב מבית המסחר קודר ושחוח. רייכל הבינה כי מר נפש הוא, אך לא שאלתהו, כי לא חפצה לנגוע בפצעו הכואב. ותחכה בכליון עינים לעת אשר הוא מעצמו יתעורר לשפוך עליה את מרי שיחו.

והיום ההוא בא. הסאה נמלאה והוא לא יכול להתאפק ויספר לאשתו את מצוקת לבבו. כי לא יוכל נשוא את ממשלת קנאפּ הצעיר.

– מה הוא עושה לך?

– הוא, עלוקה, המוצצת את דם האדם טפין, טפין, – ענה חיים. – אנוכי רגיל לעבוד בבית המסחר, כאדם העושה בתוך שלו, בלי כל כפיה, והוא תמיד בא להראות לי, כי רק עבד אנוכי, בהמה מושכת בקרון. אי אפשר לספר לך את כל הפרטים; כל אחד כשהוא לעצמו הנהו קל ערך, אבל בהצטרפם יחד יוכלו להביא לידי אבוד עצמו לדעת או לידי שגעון.

– התפטר נא, אבי, ממשמרתך, – אמרה חנה בתו – נאכל לחם צר, אך, כבודך לא תשפיל.

– הוי, בתי! – גם אני חשבתי כאלה. משמרתי אמנם מקצרת את ימי, אבל האלך עתה לבקש משמרת אחרת?… רבים הם המבקשים להם עבודה ואין. אינך יודעת, חנה, מה נורא הוא מצב בני עמנו בעת הזאת.

– לדעתי, – אמרה רייכל – טוב כי תלך אל הזקן ותספר לו את עלבונך. הוא הלא היה תמיד טוב לך, ואל נכון יהיה גם עתה לך למגן.

– גם אני חשבתי כזאת, – ענה חיים – אבל קשה בעיני להשפיל את עצמי עד כדי לבקש הגנה.

– לא ידעתי איזו שפלות יש בדבר? – ענתה האשה. – אתה נרדף על לא חמס בכפך, ולך הצדקה לדרוש, כי אדונך אשר עֲבַדְתּוֹ זה שנים רבות יהיה למגן בעדך.

– את, אמי, לא תדעי, – ענתה חנה – אבל אני יודעת, ולדעתי אין דרך אחרת כי אם להתפטר.

ימים אחדים לא יכול חיים להחליט ללכת או לא, ולאחרונה התאפק וילך.

כשבא חיים אליו מצא את הזקן יושב מעוטף באדרת חמה על כסא רך ורחב. לפניו היה צרור קלפים אשר בהם ניסה להפיל גורלות.

אך ישב חיים, והזקן החל לשפוך את שיחו לפניו, כי רע לו מאוד, כי בלילה העבר לא ישן כדבעי, ומארוחת הבוקר כמעט לא טעם. הוא היה חפץ מאוד לטעום חתיכת מליח עם פרוסת לחם-דגן שחור דוקא. לוּ אכלתי זאת – אמר הזקן – כי אז בודאי התחזק כוחי ולא הייתי צריך לכל רפואה. וגם מארוחת הצהרים לא נהניתי ונוסף לזה גם באו גבאים לספר לפני על דבר העניות השוררת בעיר. המה לא הבינו כי אנוכי אומלל מכל העניים. ראיתי עניים זקנים נושאי שקים גדולים וכבדים והם הולכים בקומה זקופה, ואני חלש ואין אונים. עתה הנני מרגיש בכל גופי חלישות יתרה. כבד ממני גם לטייל הרבה ברגל, כמצות הרופא. הבה נשחק מעט בקלפים בשחוק “הכסיל”. שחור יפה הוא: שתי פרוטות הנצחון.

חיים רצה לבוא בדברים עם אדונו על דבר עסקו, אך לא יכול בעצמו לפתוח פה. הוא חכה לשעת הכושר אולי ישאלהו אדונו למצבו ואז יגיד לו. אך האדון היה טרוד בעסקי עצמו.

חיים ישב לשעשע את אדונו בשחוק “הכסיל”. מתחלה נצח הזקן שתי פעמים ושמח מאוד על נצחונו, אך מהרה סרה ההצלחה ממנו וחיים, למרות חפצו, נצח פעם אחר פעם ויזעף הזקן וישליך את הקלפים מידו…

– לא אוכל כעת לשחק: כל היום הנני חש חלישות העצבים. עתה אני צריך לנוח…

וחיים יצא מאת אדונו בפחי נפש. הוא כעס על עצמו שלא עשה את המוטל עליו להציל את נפשות ביתו מרעב ועוני. הוא איננו יודע בעצמו מה זה עצרהו לבלתי שפוך את שיחו לפני אדונו. אמנם מעודו לא התחנן חיים לפני מי שיהיה, אבל מה יעשה אם נשתנו העתים?…

*

כעבור ימים אחדים ישב מישה בחדר הזקן ושיחה רצינית ביניהם.

– ראשונה – אמר מישה – יש לי צעיר לימים שיקבל בתודה שלושים רובל לחודש. ושנית, האדון שווארץ איננו הגון עוד למשרתו. זקן הוא ומבטו איננו חד כדבעי. בספרי החשבון שתחת ידו מצאתי שגיאות גדולות.

– אבל הלא זה כמה שנים שהוא משרת אצלי ואיך אפטרהו עתה? – אמר הזקן.

– ומה בכך? הכי לא שלמת לו בעד עמלו? רב לך כי נשאת אותו עד הנה ומעכשיו ישאהו אחר; ואם לא יעשה מהיום משתאות גדולות, כמו שהוא רגיל לעשות, אין רע.

– אבל הוא בעל לאשה ואב לבנים הוא?

– פליאה דעת ממני – ענה מישה ברגש: – הכי בית מסחרנו הוא בית מושב זקנים? בית מסחר בשעה שהוא צריך לאיזה משרת הוא מחזיק אותו, ואם לאו – פוטרהו. ובאמת, במה זכתה משפחת שווארץ, כי תשלם לה מאה רובל לחודש? בסך כזה אתה יכול לכלכל עשר משפחות עניות. המעט המה העניים שבעיר, עניים ודאים?…

– מה אעשה, בני? – דבר הזקן בקול תחנונים, – אני איש חולה. בלילה הקיצותי בשעה השניה ולא יכולתי עוד לישון. אתמול ישנתי מעט בצהרים ועל כן נדדה שנתי בלילה. לא טוב לי לישון ביום. אבל אני רגיל לישון מעט אחר ארוחת הצהרים. צריך אני לשאול ברופא גם בדבר הזה, ולמה תבוא להרגיזני בעניני מסחר. הלא אמרתי לך זה כבר, עשה כבינתך. ב"ה שיש לי בן כמוך שאפשר לסמוך עליו בכל. אכן צר לי מאוד על חיים שלי, אבל אנוכי אומלל ממנו. הוא בודאי ימצא לו משרה אחרת, הלואי שאמצא כך מהר רפואה.

וממחרת פטר מישה את חיים ממשמרתו.

– אולי תלך אל הזקן ותדבר עמו? – אמרה רייכל.

– לא אלך, – ענה חיים בקול חרש – דברי לא יועילו. הזקן איננו מתערב בבית המסחר, ומישה בדברים לא יוסר ולבבו לא ירך.

– אם כך הבה אלכה אני, – קראה האשה. – אני לא אחשה. אני אדבר תחנונים, משפטים, עד כי ישמעוני. גם עם הזקן גם עם הצעיר אדבר. הנשמע כדבר הזה? אדרבה, מה יאמרו הבריות? הלא רצח הוא!

חיים לא ידע מה לעשות. הוא לא יכול להתנגד לעצת אשתו, אף כי כמעט ברור היה לו כי לא תועיל מאומה בכל צעקותיה ובכל תחינותיה. אבל איזו תחבולה אחרת ימצא? אמנם לא טוב בעיניו כי תתבזה אשתו, אבל אין לו זכות לעצור בעדה מלכת, אם היא בעצמה רוצה בכך.

מבולבלה ונפעמה מהרה האשה לשים עליה את מעילה ותאמר ללכת.

בעת ההיא יצאה חנה מהחדר השני ותתיצב נוכח אמה. עיניה בערו כשני לפידים דולקים וכל רשמי פניה העידו, כי אומץ-לב והכרת עצמה יתנוססו בה.

– אל תלכי! – קראה הנערה. – אני אלך לעבוד עבודת פרך, לנקות את החצרות, לכבס או לתפור. אך לא תשימי עלי חרפה להתפרס לפניהם. רב לנו לחיות בחסד! נחיה איך שנחיה, אבל חסד לא אסבול. החסד קשב בעיני ממות!…

*

כעבור שתי שנים עברתי על פני בית חיים שווארץ.

עגלות אחדות עמדו על ידו והעגלונים אסרו בחבלים כלי-בית שונים אשר העידו על בעליהם, כי “יורד” הוא, אשר הספיק למכור את הטובים שבכליו בלחם. על ידם עמדה רייכל ותנגב את עיניה האדומות במטפחת רטובה. לפי הנראה, הספיקה האשה להרטיבה יפה בדמעותיה. חיים עמד כּפוף כגבן. פניו זקנו מאוד, ושערותיו הפכו לבן.

– הגיעה השעה לעזוב את ביתנו – אמר חיים אלי בנפש מרה – ולנוע עוד הפעם מדירה לדירה.

– האם מכרת את הבית?

– לא, מישה לקחהו בעד שני האלפים רובל שהלוני אביו.

וחנה שעמדה על ידנו ותשמע את שיחתנו הרימה את ראשה בגאון ותאמר בפנים של מנצחת:

– ואנוכי שמחה מאוד, כי חדלנו מהיות אסירי תודה למשפחת קנאפּ. טוב לי כי אבדנו כספנו המעט, כי אנחנו מביאים את לחמנו הצר בעמל רב. אבל לא בחסד.

– הוי בתי! – אמר חיים – אנחנו חורקים שן, והוא שוחק על משבתנו…

– ישחק לו, ובלבד שלא ירחם – ענתה הנערה.

---

בְּצֵל הַכֶּסֶף

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

כמו ניצב הוא עתה לפני ואנוכי רואה את קומתו הגבוהה והכפופה מעט, את ראשו המתנועע בגאון, את עיניו הטרוטות אשר גבות אין להן, את לחייו הצנומות והקמוטות, את אפו החד והיפה, את זקנו הלבן המסורק והמעוגל במספרים, את אדרת השער שלו, אשר שערותיו כבר נרקחו וטלאים הרבה לה, ובכל זאת נקיה היא בתכלית ואין עליה לא רבב ולא אבק, את נעליו המתוקנים והמבריקים, – שכל אלה שמו עליו חותם מיוחד, חותם של אצילות ועניות כאחד…

האיש הזה, דוד המבורגר, היה עשיר גדול מימי נעוריו, חוכר מכס היי"ש בגליל… ועשרו היה בולט וניכר בכל הליכותיו: תמיד היה צמד סוסיו ומרכבתו המובחרים שבכל הגליל, דירתו הנאוה בדירות, מאכלו הטוב במאכלים, מלמדיו הטובים במלמדים ונדבתו הגדולה בנדבות. הוא היה אוהב מאוד את הכבוד ומנהל את הצבור ביד רמה, אך לא עריץ “יבש”, מתבודד ושונא הבריות, כי אם איש רעים, ותמיד היו בביתו משתה ושמחה, ולכן הוקירוהו גם החסידים, אף אם לא דרכיהם היו דרכיו.

אך החכרנות כבר עברה, ואחריה אפס לאט לאט גם עושר המבורגר, עד כי היה לעני-אציל כיום הזה.

עתה הוא מקבל מלחם אביונים, ממעות-חטים ושאר קופות הצדקה, אך איננו הולך בעצמו בשורה עם כל העניים, כי אם הולך אל אחד מפרנסי העיר ומגלה לו בסוד את צערו ומקבל מידו בחשאי. פרנסי העיר נושאים לו פנים ונותנים לו כמה שידם מגעת. והוא מקבל ומודה להם הודאה קלה בפניהם ומקלל אותם קללות נמרצות שלא בפניהם, גם מרבה לספר בגנותם ולגלות מומיהם, שישנם בהם ואינם בהם. לפי דבריו לוה ממנו פרנס פלוני מלפנים אלף שקל ולא החזיר לו, ופרנס אלמוני קנה ממנו סחורה ולא שלם לו – סוף דבר: כולם עשקוהו וגזלוהו, ועתה הם מתגאים עליו ומראים בפניו את שנאתם לו, יען כי הם דורשים שהמקבל יראה לפניהם הכנעה ושפלות, אך הוא, המבורגר, חלילה לו להשפיל גאותו לפניהם, כי זוכר הוא מה היו הוא ואבותיו ומה הם ואבותיהם: לפי דבריו, אבותיהם היו סנדלרים ובעלי-עגלה, והם בעצמם היו בנעוריהם גנבים ריקים עניים, ועתה הם גנבים וריקים עשירים.

הוא היה מר נפש, קפדם מאוד, חמתו תמיד בערה כאש, ואי-אפשר היה לו לכלוא את רוחו… אמנם קללותיו וחרפותיו היו כעין מחאה, לא נגד פרנסי קהלת עירו שלא הם היו אשמים במצבו, כי אם נגד סדרי החיים, שהביאו אותו לידי מצב כזה, נגד האנושיות כולה המגדלת ומחנכת אומללים כאלה…

בת זקונים היתה להמבורגר מאשתו הראשונה, עדה שמה, שהיתה אהובה לו מאוד. היא לא היתה יפת תואר, אך אצילות אבותיה היתה שפוכה על פניה; כל תנועותיה ודבריה העידו, כי רחוקים הם דרכיה מדרכי יתר הבתולות העניות, אף כי היא לא זכרה את הימים הטובים אשר היו לאבותיה, כי הם עברו כבר בטרם נולדה, ומעודה ראתה בבית אבותיה רק מחסור ועוני. בהיותה בת שתים-כשרה החל אביה לחשוב מחשבות מה לעשות לה, אם לתת אותה לבית-מלאכת-הטבק או לתופרת. בבית-מלאכת-בטבק תוכל עדה לקבל שכר מיום בואה, ותופרת תבקש כי תעבדנה עדה שלוש או ארבע שנים חנם. גם זמן העבודה בבית-מלאכה ידוע ממתי ועד מתי, ואצל תופרת אין זמן קצוב לעבודה; יש אשר תלכנה בטל חדשים שלמים ויש אשר העבודה רבה מאוד, ואז אין שעה פנויה גם לישון; יש אשר תארך העבודה כל היום וכל הלילה והתופרות יושבות כפופות על מחטיהן ומתנמנמות. לא נעימה היא עבודה כזאת אחד סעודת פת לחם יבש!… אך תחת זאת בעבדה בבית-מלאכת-הטבק לא תצא לעולם לרשות עצמה, ואם אצל תופרת תעבוד ועבדה ארבע או חמש שנים, ואחרי כן בשקלים אחדים תכונן לה בית-עבודה לבד, ואז תוכל לקבל תלמידות ולהיות גבירה לעצמה, כתופרת פלונית ופלונית – ומה מאוד יקר הוא לעברי, כי לא יהיה תלוי בדעת אחרים! הכלי ישא ויסבול, אך לא עבדות…

ואחרי חשבו הרבה גמר אומר לתתה לתופרת; וברוך ה', כבר עברו עליה שנות למודה, עדה עשתה חיל, הבינה היטב את מלאכתה וגם כבר החלה לקבל שכר וכחמשים שקל היו לה במזומנים, ואביה החל לבקש לה דירה באחד הרחובות הגדולים לבית-עבודה. הוא שעשע את נפשו בתקוה טובה, כי עוד מעט ויראה את שם בתו שמו ושם-משפחתו מצוירים בצבע באותיות גדולות ומזהירות על השלט אשר על פתח בית-עבודתה… אך פתאום חלתה בתו במחלת הלב, הכסף אזל מכיסה לכיסי הרופאים והרוקחים, ופקודת הרופאים חזקה עליה לבלי שוב עוד למחטה…

ובתוך כך והנערה גדלה ותהי לבת עשרים. נחוץ לתת לאיש, ומי יקחנה – חולה עניה? היו איזו תלמידי חייטים, רודפי קדים, אשר אמרו לקחתה, אך המבורגר לא עני פשוט הוא שיקח חתן מכל הבא לידו, וגם בתו איננה נערה פשוטה אשר תהיה לאיש המוני, כי רוך מזגה לא יתן לה לשבת יחדיו עם בעל-מלאכה פשוט וגס. אז עלה רעיון על לבבו, רעיון אשר העלה חמתו כאש ויאכל את קרביו. מפני הרעיון הזה חרק שן, אגרופו התכוץ, ועיניו הטרוטות יצאו מחוריהן ותמלאנה דם…

מעודו לא פנה אל אחד מקורביו לבקש מהם עזרה, גם כאשר לא בוש מקבל מקופות הצדקה שבעיר מידי הגבאים. “קרובי יודעים את מצבי הרע – אמר המבורגר תמיד אל לבי – יודעים מה רעים ומרים חיי העני. יודעים הם כי בעת אשר הם היו עניים עזרתים ותמכתים בכל כוחי, ודודם והודם הייתי אז, ועתה לא יחפצו לדעת אותי, גם יבוזו להגיד כי דודם אנוכי… לכן אף אני אינני חפץ בהם ובעזרתם. טוב לי לבקש מנכרי, בן עם אחר, מבּקש מהם”.

אבל עתה, כאשר הציקתהו “צרת הבת”, עלה על לבבו לפנות אל בת אחות אשתו המתה, הגבירה טרביצקי היושבת בנ. הגבירה הזאת היתה מלפנים נערה עניה והוא, המבורגר, נתן לה שלוּחים וגם השיאה לאיש, ותעל מעלה מעלה. ובעשרה לא זכרה את דודה והטוב אשר עשה לה… ופעם בנסוע לנ. אחד ממכיריו, בקש המבורגר מאתו לבוא לפני הגבירה טרביצקי ולספר לה את גורלו, אולי תושיע לו, אך השתדלות מכירו לא הועילה מאומה. הגבירה חיבה את דודה על כי המיר את דודתה המתה בלא-דודתה החיה, ועל כן לא תאבה לדעת אותו ואת כל ביתו. אם מאהבת דודתה דברה זאת או לא – איך שיהיה, התרוץ היה מספיק, לפי דעתה, והכסף נשאר בכיסה בשלום. מה מר היה לו לפנות עתה אליה לבקש ממנה עזרה, אבל דרך אחרת אין לו. טובת בתו חמדתו דורשת ממנו קרבן כזה, התוכל עוד אהבת עצמו וגאותו להתיצב על דרך אושר בתו? לא! דם לבבו יעלה על כל גדותיו, ישטוף ויעבור ועד גרונו יגיע, כעסו וקצפו ירתיחו שארית לשד גוו כסיר, והוא בכל זאת ימשול ברוחו ועשה כל אשר טובת בתו דורשת!…

– הכּוֹני, בתי, לדרך. מחר או מחרתים נסע לנ… ראיתי לך שם מקום אשר ייטב לך. לא תשבי עוד באהלי הרעוע, לא תסבלי עוד כפן וקור, כי אם בארמון מלך יהיה מושבך והתענגת על כל טוב…

הנערה הביטה אליו בתמהון אם בדעת ידבר.

– למה תתפלאי כה, עדה? – אמר דוד בשחוק; – הן קרובה עשירה לך בנ. אקחך ואובילך אליה, בביתה תשכוני, על שולחנה תאכלי וכל מחסוריך עליה; גם לא תחשׂך ממך נדה כרוב עשרה, כאשר יזמין לך ה' חתן טוב, והיית מאושרה. פה אף אם המבורגר אנוכי, אבל מה הוא שם-משפחה אם לנושאו אין כסף? – הלא אפס ותוהו! אך אם נדה תהיה לך ושם בת דודה הגבירה טרביצקי יקרא עליך, ונהרו אליך החתנים כדבורים אחר דבש. קרובת טרביצקי כאבן-שואבת תמשוך כל הלבבות, ואז יהיה לך גם שם המבורגר כלוית חן. המבורגר לא עני מבטן הוא ולא ממשפחת המחזרים על הפתחים, אבותי אבות אבותי כולם היו עשירים מופלגים ופרנסי הדור, וגם אביך איננו “קטלא-קניא”, עוד גם היום כל הגבירים יראים מפניו, זעים וחרדים לקראת בואו…

ובדברו כל זאת באזני בתו ואשתו, התלהב דוד וישכח את רישו, וכמעט היה נכון להאמין בעצמו בדבריו, כי כל הגבירים יראים ומפחדים מפניו.

ועדה האמינה בדברי אביה, האמינה שבעתידותיה, בימי אושר הנכונים לה שם בנ. בבית קרובתה הגבירה, ואחרי כן בבית אישה… ובכל זאת לא היה קץ לדמעות אשר שפכה בצאתה מאוהל אביה הצר ללכת אל בית-הנתיבות. צר היה לה להפרד מאביה אוהבה ואהובה וללכת אל אנשים זרים, להפרד מהאוהל הדל הנודע לה והנשקף אליה באהבה וידידות ולבוא אל ארמון אשר לא תכירהו ולא תדעהו.

ב

ביום השני נגשו המבורגר ועדה בתו אל בית טרביצקי בנ… לבבות שניהם הלמו בחזקה, מרוב הדרך אשר עברו ברגליהם מבית-הנתיבות ומפחד ותקוה לפני הראיון הראשון ותוצאותיו. ביד רועדת אחז דוד את יד הפעמון וימשכהו. עד מהרה יצאה השפחה ותתבונן אל האורחים רגע ותשאלם בקול גס: מה לכם פה?

– את הגבירה טרביצקי – ענה דוד.

– איננה בביתה – קראה השפחה ותאמר לסגור הדלת.

– אנוכי המבורגר, דוד אבּרמוֹויץ, דוֹד הגבירה! – קרא דוד בקצף וגאון.

השפחה השתאתה לקול דבריו, החרישה רגע ואחר אמרה: אלכה אל הגבירה והגדתי לה. מה שם משפחתך, אדוני?

– המבורגר.

השפחה הרוסית לא יכלה להוציא כן את השם הזה; פעמים רבות שנן לה ולא הצליח, כי בבואה עד הגבירה החליפה אותו ל“האמבוקער”, אך הגבירה הבינה כרגע מי הם דורשיה, ובשפה רפה אמרה לשפחה: יבואו ויחכו בחדר-האוכל.

שעה רבה ישבו האב ובתו בחדר-האוכל. דוד ישב ותחתיו כמו גחלים להטו; לרגעים התנשא מעל מושבו, חרק שן, צעד על הפַּרקֶט החלק כשני צעדים וַיָשָב אל מקומו וַיֵשֶב ויתנועע וימולל את זקנו ויתנשא עוד הפעם… ועדה ישבה שוממה; כל אשר ראו עיניה פה מוזר היה לה: הפּרקט המבריק, התמונות הגדולות במסגרות זהב, ארון-המאכלים הגדול, הכסאות היפים, ושם הלאה הטרקלין המפואר, הגליונות הגדולים, והפרחים היפים והרמים – כל אלה הכוה בתמהון ובשממון… היא זכרה את אוהל אביה: שם לא היה לא מרחב ולא יופי, אבל כל מה שהיה שם, הביט אליה באהבה ורעות, ופה מרחב ויופי, אך הכל נשקף אליה כמו בזעם, כמו יחר להם על אשר באה לקלקל בעניותה את ההרמוניה השלטת פה…

והגבירה גם היא לא שקטה בחדרה, גם לה היה רע ומר…

העניים לא יתנו מנוחה ומרגוע רגע – אמרה הגבירה בלבה; – הנה הוא בא עם בתו מעיר רחוקה להרגיז מנוחתי!… אם מלחמו אכלתי בימי נעורי הלא עבודת פרך עבדתי בביתו בעד לחם? האם כל ימי אשלם בעת פת לחמו ולעולם-ועד אהיה בעלת-חוב לו? אל נכון הוא בא עתה עמה לבקש בעדה נדוניא, אל נכון הוא חפץ להשיאה לאיש… הוא ירא פן יאחר המועד להרבות ולהפרות את העניים כילק… מצוה רבה וגדולה! חא, חא, חא!… מריא, קרח! – את שתי המלות האחרונות קראה הגבירה בקול אדיר אשר נשמע כרעם בכל חדרי הבית. ומריא השפחה מהרה ותביא רגב קרח לשפשף בו את גב הגבירה כפקודת הרופאים.

הגבירה זלפה טרביצקי היתה כבת ארבעים וחמש שנה, בעלת קומה בינונית, שמנה ועבה. היא יראה מאוד מפני אלוהים פן ישלח מלאך-המות ולקחה, פן ישים בה כל חלי ונגע, פן יביא מארה ברכושה. ועל כן היו עיניה תמיד נטויות למרום, ובהזכירה איזה דבר רע ירקה שבע פעמים ותאמר: אל יזכר הדבר פה, מביתי יצא בעשן ומחצרי – ברוח… ובכל זאת בכל דבר אשר היה נוגע לתאות נפשה מצאה לה הוראת היתר. למענה שפתו את המיחם בשבת וגם בשל מאכל, שתתה קאפה בחלב אחר סעודת בשר, לא צמה בימי צומות, ולא אכלה כרפס ומרור בלילי הסדר. וכל זה היה יען כי נדמה לה שחולה היא, ולחולה הכל מותר. אם שמעה כי אחר עשה כזאת, אז חרה לה עד מאוד ותקנא לאלוהיה, והיא בעצמה – “אונס רחמנא פטריה”…

לדעת הגבירה טרביצקי, כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילה. הקיסר עם חיילותיו – לשמור את נפשה היקרה משודד וחומס; הבהמות והעופות – להזמין לה בשר; הסוחרים – להביא לה רוח פרנסה, והעניים – להנחילה גן-עדן על תתה להם לפעמים פרוטה ואיזו סחבות שנפסדו מהשתמש בהן; וגם לתכלית זו יש אלוהים בארץ – שתהיה עינו צופיה כל הליכותיה מראשית השנה עד אחרית השנה, לבל תכשל חלילה ולא תנגף רגלה, לתת לה תאות-האוכל וחלומות נעימים ולהאריך ימיה עד נצח נצחים… ובהיותה טרודה כל כך וחרדה לטובת נפשה, שהיא לפי דעתה מרכז הבריאה כולה, לא יפלא עוד אם תמיד חשה בנפשה איזה מחסור, תמיד הרגישה איזה מכאוב. היום כמו מר לה בפיה, אתמול עצמותיה היו כמו שבורות, ושלשום היה עליה כמשא כבד. וכל רופאי העיר השכימו תמיד לפתחה והיא שמנה מיום אל יום, עד כי פחדו הרופאים פן יהפך לבה כולו לחלב.

כעבור שעה, אחרי כלתה מריא את העבודה ותשפשף את בשר גברתה בקרח, עד כי גם היא גם גבירתה אדמו כתולע, יצאה זלפה מחדרה עצובה ונאנחה ועטויה עד מעל לשפה. לה נדמה כי היום גם שנה תכאב לה… אמנם כן! מה יביא לה דודה העני אם לא כאב שינים? – חשבה זלפה; – הם, העניים, מרגיזים את העורקים ומזה באה כל מחלה, ה' ישמרנו!

היא חפצה מאוד לדבר אתו קשות, לשלחו לעזאזל אותו ואת בתו יחד, אך יראה. היא זכרה את דודה והליכותיו מימי נעוריה, זכרה מה קשה היתה חמתו וכי בתתו קולו עליה רחפו כל עצמותיה, ועל כן שמה לה פנים עצובים ותתאפק.

– שלום עליכם – אמרה זלפה בקול חלש ודק ותגנח – מה שלומכם?

– שלום עליכם – ענה דוד; – מה יש לשאול לשלום העני? מה שלומך, זלפה?

– אינני בריאה, לא עליכם. הזאת בתך?…

– בתי עדה. למענה נסעתי הנה להביאה אליך, למען תהיה בביתך, עד כי יזמין לה ה' זווגה, ואל נכון לא תקפצי ידך מהשיאה לאיש.

כאבן כבדה נגולה מעל לב זלפה. “אם כן לא עתה הוא דורש כסף” – אמרה בלבה ותתנחם.

– ולמה לה לשבת פה? – ענתה הגבירה. – תשב בביתך וכאשר ימצא לה שדוך הגון תודיעני.

– אם שמך יקרא עליה יקפצו עליה רבים, ואם בביתי תשב – נבול תּבּול ואיש לא ישים אליה לב.

הגבירה הביטה בעין חודרת על הנערה, ותתבונן בפניה, במבנה גויתה, בידיה, ותחליט כי די כוח לה לעבוד כל עבודה וכי לא תאכל עמה לחם חסד; אך הסתירה מחשבותיה ותאמר: אבל מה תעשה בביתי? אמנם לחמי לא אחשוך ממנה, אבל לא טוב לאדם לשבת בחבוק ידים, ובביתי כל עבודה אין. ברוך ה' שתי נכריות בביתי, מלבד מבשלת עבריה, אחת מפקחת על הסדר והנקיון ומגהצת את הלבנים, “בריה” נפלאה שאין כמוה בבנית העברים; והשניה לעבודות גסות: להדיח את הרצפה, לכבס, להביא מים ועצים; גם שומר החצר בא מדי פעם בפעם לעזור להן בכל עבודה, ומה תעשה בתך פה?

– ברוך ה' לא קטן הוא ביתך – אמר דוד בלב מלא תקוה, כי הבין מקול דברי הגבירה שאין את נפשה להשיב את פניו: – עוד תמצאי עבודה גם למענה. היא יודעת לתפור גם כותנות גם בגדים. אמנם הרופאים צוו עליה לבל תעבוד הרבה, אבל מעט תוכל לעבוד, כפי צורך הבית.

– הלנו תהיה בתך לתופרת? – שחקה הגבירה – הן “לבנים” מובאים לנו מעיר הבירה. בתך לא ראתה בד כבד אשר ממנו לבנינו תפורים.

– יוסף ה' על רכושך כהנה וכהנה, ובטוח אני כי בתי בעצמה בשבתה בביתך תמצא לה עבודה מועילה לכלכלת הבית. אנוכי אשבחנה בפניה, כי היא נערה לא סכלה ואוהבת עבודה. גם יודעת היא לקרוא ולכתוב ולחשב חשבונות.

– הלא מראש אמרתי לך, כי נכונה הנני לקבלה. ערך מחיתה לא נחשב בעיני למאומה, אך אם תתאונן על כי תשב תמיד בטלה לא עלי תהיה תלונתה.

– תודה רבה לך, זלפה, כי לא תעלים עין מבשרך וגם חמלת על זקנותי. אל תיראי! ה' ישלם לך כפעלך, ויחד עם בתי תבוא הברכה אל ביתך, והיית בריאה, דשנה ורעננה!…

– אמן! – ענתה הגבירה באנחה. – ה' חייב לעזור לי: ברוך ה', תמיד ידי פתוחות לתת צדקה, בכל יום ויום רבים מחזרים על פתחי, ואני נותנת כפי כוחי…

ג

דוד המבורגר שב לביתו שמח, ועדה נשארה לבדה בבית קרובתה הגבירה.

ימים אחדים לחץ יגון נורא את לבבה כמו בצבת. מוזר היה לה הבית ומלואו, גם האנשים גם הכלים; היא חפצה למצוא לה עבודה ולא מצאה. הגבירה לא דברה עמה מאומה, ורק בתתה לה שמלה חדשה ללבוש אמרה בפני זעם: לבשי! לא טוב להתהלך בביתי כאחת “המנוולות” – ולא ברכה אותה כנהוג. אין זאת כי אם אחת היא לה – אמרה עדה בלבה – אם בריאה אהיה או חולה, אך לבל אראה כמנוולת… לפי הנראה עוד אשא ואסבול בבית הזה… בשבתה אל השולחן לאכול עם כל בני הבית יצאה תמיד רעבה. בקחתה את האוכל היו עיני כל המסובין בכלל ועיני זלפה בפרט מוסבות אליה. אפשר כי נדמה לה כי כן הוא, אבל כל פרור שהביאה אל פיה לעסה בפחד ובלעה בחרדה. לרגעים אדמו פניה ולא ערבה להרים את עיניה…

אחרי אשר הסכינה מעט עם הבית, החלה לבקש מעט מאת השפחה לתת לה עבודה: להסיר את האבק מעל הכסאות והשולחנות, להשקות את הפרחים, וכדומה, והשפחה מלאה את חפצה לשמחת לבבה.

בשבוע השני לבואה קראה לה זלפה ותאמר: הנני לשום אותך לסוכנת הבית. אנוכי לא אחפוץ כי תעבדיני חנם. בעד עמלך אשלם בכסף מלא, אם אך את תמלאי את אשר יהיה מוטל עליך באמת ובישרת לבב. וזאת תהיה עבודתך: אנוכי אתן לך סך כסף ואת תתני לשפחות מעט מעט, כפי מה שיהיה נחוץ לכלכלת הבית. עיניך הרואות כי חולה הנני, בקושי אניע את ידי ורגלי, ועל כן עליך להשגיח בעין פקוחה על כל פרוטה ופרוטה שתגיע לתכלית הנרצה, ומאומה לא תלך לאבוד. אם כה תעשי, אם תתנהגי עמי לא כשפחות שכל מגמתן רק לזלול ולחמוס ולגנוב, כי אם כבת ועינך תחוס על רכושי, אז גם אני אהיה כאם לך: אנוכי אשתדל למצוא לך חתן הגון ונדה ובגדים אתן לך ביד רחבה. ברוך ה' שם הגבירה טרביצקי איננו כשם הקבצן דוד המבורגר; רבים יחפצו להתחתן בי, כי יקוו למצוא אצלי משמרת עבודה. סוף דבר, אין לך לדאוג מאומה, כי אם לשום עיניך לבל תאבד חלילה פרוטה, ולקמץ מה שאפשר.

ותהי עדה סוכנת. העבודה אשר היתה מוטלת עליה, נראתה לה בראשונה כמו קלה היא ונקיה, כי מי לא יוכל להוציא שקלים אחדים בכל יום? ובהעלותה על לבבה כי על ידה ינתן הכסף בכל יום ועל פיה ישק כל הבית, לבשה עדה מעט גאות, ונדמה לה שאיננה עוד נערה עניה וחולה, איננה עוד כלי חרס נשבר, כי אם דבר שיש בו ממש, שהרבה צריכים לו. היא תשתדל להשלים את עבודתה ביושר וחריצות ואל נכון לא יקופח שכרה, אל נכון יחם גם לה באור קרובתה הגבירה… אך שני ימים עברו ותבן, כי שגתה במשפטה, כי טובה כל עבודת פרך מעבודתה הקלה והנקיה…

בבוקר נתנה לה הגבירה שלושה שקלים להוצאות היום. עדה התפלאה מאוד – שלושה שקלים להוצאות ליום אחד! והלא הכל נמצא נכון לפניה: עצים ופחם למרבה בדיר, ובשר מביא הטבח בכל יום מן הטוב והשמן, ולמה עוד שלושה שקלים? הלא שלושה שקלים דים לאביה לפרנסת שבוע תמים עם עצים ושכר דירה, ואך זאת היא צרתו, כי גם שלושה שקלים בשבוע איננו מוצא להרויח…

אולם אך החליפה את השטר במטבעות נחושת, והנה יצאו כמים מכברה ולריק היתה השתדלותה להחזיקן בחזקה. כעבור שעות אחדות עליה היה ללכת אל הגבירה ולבקש ממנה עוד מעט כסף לאיזו דברים נחוצים, אשר דרשו ממנה המבשלת ושפחת הבית. הגבירה הרעימה פנים בבוא עדה לבקש ממנה עוד כסף, הביטה עליה בכעס ותנהם באפה אך לא דברה דבר. לב עדה הלם בחזקה ופניה אדמו והלבינו חליפות. הגבירה הוציאה עוד שקל מכיסה ותתן לה בשאט נפש. עדה יצאה נכלמה, כמו באמת חטאה חטאה גדולה, כמו רק מאי-ידיעתה בכלכלת הבית רבו ההוצאות למעלה…

ביום השני נתנה לה הגבירה עוד שלושה שקלים. עדה חפצה לאמור: תני עוד שקל אחד או שנים, והיו עמדי למסכנות, אך לא ערבה את לבה להניע בלשונה. – סכלה אני ובוערה – חשבה עדה; – גם את מחשבות לבי לא אוכל להוציא בשפתי, ולשוני כנציב קרח מוטלת בפי…

ושלושת השקלים הוצאו עוד הפעם עד מהרה ועוד הפעם היה לה לבקש מהגבירה כסף. ובפעם הזאת היתה הגבירה טרודה: לה נדמה כי ראשה יכאב לה, ותרחץ ראשה באוֹדיקוֹלוֹן וגם צותה לבהל את הרופא אליה. בברכים כושלות נגשה עדה אליה ובקול חלש ורועד הודיעה, כי נחוץ עוד כסף.

– מה? כסף?! – הרעימה הגבירה – הא לך עוד חמשים פרוטות ואל תוסיפי עוד להרגיז מנוחתי בכל רגע. האינך רואה כי חולה הנני?

וגם חמשים האגורות אזלו ועוד היה דרוש כסף: הכובסת הודיעה כי אפסה הבורית ונאנסה לשבות ממלאכתה, גם היה נחוץ לקנות קופסת סרדינין לארוחת הערב. אך איך תבוא לפני הגבירה והיא כבר צותה לבל ירגיזו מנוחתה?

ובערב כאשר נודעה לגבירה, כי הכובסת, אשר שלמה לה שכרה ליום, שבתה ממלאכתה שתי שעות וגם סרדינין לא היו לה לארוחת הערב, התרגזה ותמטר על ראש סוכנתה האומללה אש וגפרית. עדה אמרה להצטדק, אך לשונה דבקה לחכה, ולו גם הצטדקה לא הועילה ואולי עוד קלקלה.

וכן היה בכל יום ויום.

– מעודי לא הוצאתי כל כך הרבה כסף בכל יום – קראה פעם הגבירה באזני עדה – כאשר אני מוציאה מעת בוא הקבצנית הזאת אל ביתי. קבצנית לא תדע מה הוא כסף ועל כן תפזרהו כדומן.

– חי נפשי, כי אני משתדלת בכל כוחי לבל תצא גם פרוטה לאבוד! – נשבעה עדה ובעפעפיה נראו דמעות-דם.

– אם כן – ענתה הגבירה בשחוק לעג – התבונני אולי כיסך עמוק יותר מדי ואיזו שקלים נחבאו במעמקים… הלא אוכלת כסף את!…

על הדברים האלה לא יכלה עוד עדה לענות. לבבה מלא דם ונדמה לה כי הושם מחנק לצוארה…

בעיני הגבירה היו הכל חשודים כגנבים, ותאמר בלבה כי כל “עקרת-הבית” צריכה להטיל אימה בביתה לחסום בעד שפחותיה ולקמץ בכל האפשר; ואם לא יחדלו לגנוב – לא יגנבו הרבה.

– מדוע אך בי תגער גברתנו תמיד? – שאלה עדה את שפחת הבית, אשר היתה מבני הנכר.

– לו גערה בי כאשר תגער בך, כי אז כבר ירקתי בפניה והלכתי לבקש לי מקום אחר – ענתה השפחה.

– מה מאושרה היא השפחה! – חשבה עדה – היא יכולה לצאת מן הבית, מעמק עכור זה, בכל עת אשר תחפוץ, אך אנוכי… אני אינני יכולה. פה הנני משרתת קרובת הגבירה ושם בבית איש זר שפחה פשוטה אהיה ככל השפחות… חלילה לבת דוד המבורגר לשרת בבית זר!

ד

רע ומר היה לעדה דבר שבתה בבית קרובתה הגבירה, אך לפעמים גם בגי-הצלמות הזה איזו קוי אור, באו ויאירו את החושך ויביאו מרפא ונחומים לנפשה הנהלאה… בבית טריבצקי היה נער משרת בבית המסחר: אתו התודעה עדה ותשוחח עמו לפעמים איזו שעה, ונשמות שניהם נקשרו.

הנער שמואל היה גם הוא בן להורים שירדו מנכסיהם. עד השנה השתים-עשרה למד שמואל מפי מלמדים טובים. אביו אף כי כבר היה עני בעת ההיא, התאמץ בכל שארית כוחותיו לתת חנוך טוב לבנו. הוא בחר לבנו מהמלמדים המשכילים היותר טובים בעיר, הבטיח להם שכר רב ויסבול רעבון וקור וישלם להם כפי אשר השיגה ידו, ויחניף ויכזב להם ויתפתל לפניהם. וכאשר בא סוף “הזמן” והוא לא הספיק עוד לשלם את כל השכר אשר נקב להם בתחילת הזמן, דחה את מועד התשלום מיום ליום ומחודש לחודש, נשבע שבועי שבועות; פניו התעותו אז מאוד, איזה שחוק על ערמה, תחנונים ושפלות רחף אז עליהם… ובאמצעים ותחבולות שונות הצליח, כי יקבל המלמד את בנו לחדרו גם ל“זמן” הבא. ושמואל עשה חיל בלמודיו, ידע את כל התנ"ך על בוריו, קרא גם איזו שירים וספורים, גם הצטיין בידיעת החשבון.

ובמלוֹאת לנער שלוש-עשרה שנה, החל אביו לחשוב מה לעשות לבנו. ללמדהו אומנות? מה רע ומר גורל חניכי החרשים! – חשב אבי שמואל; – יהיה מה שיהיה ואנוכי לא אתן את בני להיות חניך בעל-מלאכה, לשמוע קללות וגדופים ולעבוד כל עבודת פרך. ומה תהיה תכליתו אחרי אשר יעבור כל מדורי “הגיהנום”? הלא רוב בעלי-מלאכה מקבלים “קצבה”, כי אך את גום ונפשם ישחיתו ומלאכה על בוריה לא ידעו. לא! אני אשתדל לתתו אל אחד מבתי המסחר. שם ילמד לדעת את טיב המסחר, ידע להתהלך עם אנשים. בראשונה יקבל שכר מצער, ואם גם יעבוד שנה או שנתים בלי שכר אין רע: טוב לסבול עוד שתים שלוש שנים, אך אחרי אשר יהיה בקי בהויות העולם, אחרי שיראה לאדונו שהוא מביא לו תועלת – אז ימצא שכר טוב. עוד ישׂגא בני ויקבל שלושים, חמשים שקל לחודש ואולי גם מאה…

אז נשא אבי שמואל עיניו אל הגביר טרביצקי.

הגביר אהרן טרביצקי היה איש ככל האנשים ולא נבדל במאומה, כי אם בעשרו. ר' אהרן היה לא נדיב ולא כלי. הוא היה שומר מצוה, כורך ביום השבת מטפחתו על צוארו, אך לא “אדוק” ומשרתיו עסקו במסחרו גם בימי השבת, כי לדעתו אי-אפשר היה למסחרו להתקיים בלי זה. גם בניו היו הולכים לגימנזיה וכותבים שם בימי השבת. גם זה היה מן הדברים שאי-אפשר בלעדם, כי מה יהיה בנו אם לא דוקטור, פרופיסור? אף כי ידע ה' טרביצקי שאפשר להיות עשיר בלי דיפּלום, אבל מאיזה טעם כמוס עשירינו מבקשים לבניהם דרך אחרת ומטרה אחרת יותר טובה ויותר נעלה מהדרך והמטרה שבחרו לנפשם. ואף כי גם “מלאכת הרפואה” איננה מעשרת עוד את בעליה, ויש אומרים כי גרועה היא ממסחר: אבל לעת-עתה, כך הוא מנהגו של עולם, והגביר טרביצקי במנהג העולם יחזיק ולא ירפה. ביום הבחינות שחל בשבת היה ר' אהרן, כרוך במטפחתו על צוארו, יוצא לקראת בנו, ולבו דופק בחזקה, מחכה בכליון עינים לדעת תוצאות הבחינות… ואולם עלינו להגיד שבחו, כי ר' אהרן לא התגאה בעשרו והיה נוח לבריות, אהב שלום ומדבר שלום עם כל אדם, ואפילו עם אשתו, וגם נהל את עסקיו בלי ערמומיות יתירה, בלי שאון ורעש, בלי קטטות ומריבות. סוף דבר: הגביר אהרן טרביצקי, בבואו לתת דין וחשבון בינו לבין עצמו על הנהגותיו, היה מוצא קורת רוח גדולה בנפשו ואומר: שישו, בני מעי, שישו!

אחרי הפצרות והשתדלות הרבה, עלתה ביד אבי שמואל להביא את בנו לבית מסחר הגביר טרביצקי, לא מפני שלא מצא הגביר חפץ בנער סרב לקבלו, כי אם יען שאבות רבים השכימו לפתחו לתת בניהם על ידו. כי מי מהם לא יחשוב לאושר בנו לחסות בצל הגביר טרביצקי, אשר ילמד ממנו דרך-ארץ וטיב המסחר וכל מדה טובה? מובן מאליו, כי אבי שמואל לא דרש מהגביר כל שכר לבנו, כי היה בטוח שהגביר לא יאבה כי יעבדוהו חנם ואל נכון שלם ישלם לו כפעלו…

והנער היה מהיר מאוד בעבודתו, אל כל אשר שוּלח השכיל, גם אל בית-הנתיבות לקבל את הפחם, לשכור עגלות, לשקול ולמסור ליד הקונים – הכל מילא בדקדוק גדול ובזריזות. עוד לא עברו שני חדשים מיום בואו לעבוד, והגביר טרביצקי לחש באזני אשתו הגבירה כי אוצר יקר נתן לו ה', בהזמינו לו את הנער שמואל, אשר עבודת שלושה משרתים הוא משלים לבדו.

– אנוכי הלא כבר אמתי לך, אישי – ענתה זלפה –כי לא תירא: ה' יעשה הכל למעננו וישלם לנו ככל צדקותינו. ברוך ה' אנחנו איננו כשאר העשירים, השוכחים את ה'. אנחנו לא נשכחהו, לכן הוא חייב לעזור לנו, ובודאי יעזור לנו…

ואף כי הגדיל שמואל לעשות, בכל זאת קבל בשנה הראשונה חמשה ועשרים שקל בעד כל השנה – שכר שהספיק לו רק לתקן מנעליו ולכותנות אחדות; – ובשנה השניה והשלישית קבל חמשים שקל לשנה, ומהרביעית והלאה קבל עשרה שקלים לחודש; מהסך הזה הוציא חלק קטן לבגדים נחוצים, והשאר לוה ממנו אביו, בהבטיחו לשלם לו בפעם אחת בשטר אחד גדול…

ושמואל עבד עבודתו באמונה ככלב נאמן, ולא שם לב כי הוא מקבל פרוטות ואדונו מרויח על ידו אלפים. וטרביצקי הגביר ראה כי בן חיל הוא שמואל ויוסף על עבודתו פי שבעה. מעלות השחר עד חצות הלילה לא נח שמואל ולא שקט, לא בימי חול ולא בימי השבתות והמועדים ולא היו לו רגעי מנוחה להתבונן מה אתו ומה יהיה בסופו. גם אבותיו במצרים, בעת אשר עבדו בחומר ובלבנים, לא ידעו כי עבדים הם. עבודת הפרך אשר היתה מוטלת עליהם לא נתנה לאיזו מחשבה לחדור אל מוחם, ולולא בא משה להעירם, כי אז גבלו את החומר עד עתה…

וגם לשמואל בא מקרה ויעירהו, ותפקחנה עיניו ויבט אל כל סביביו, וירא מה קשה היא עבודתו…

לפעמים בבוא שמואל לאכול בבית אדונו הביאה לו עדה את האוכל ותבט אליו מן הצד… על פניו לא נראה מאומה מלבד זריזות יתירה. הוא חטף ואכל, חטף ושתה, טחן בשיניו כמו במכונת הקיטור ממה שהושם לפניו, “ויטחן” גם את ברכת-המזון, בהבליעו חמש מלות בבת אחת, וימהר לשוב לעבודתו, מבלי שום לב אל המאכלים ואל הנערה, אשר הגישה אותם לפניו. אך עדה, אשר הטבע חוננה אותה, כמו כל הנשים, ביתרון הכשר למשוך אליה עיני גברים, קרבה אליו בשאלות קלות, נכנסה עמו בדברים, הגישה אליו את המטפחת, יעצה לו לבחור את הטוב שבאוכל. וכה הורגל שמואל עם עדה, עד כי בקש ומצא לו עת לשוחח עמה בסתר לבל יודע לאדון ולגבירה…

ומה צר היה לו כאשר היה אנוס להספיק את שיחתו הנעימה לרגלי עבודתו…

– עבודה ארורה! – חשב אז שמואל – ככבל אחרי האסור תמשך תמיד אחרי ואי-אפשר להפטר ממנה…

אז נפקחו עיניו וירא, כי אין לו גם רגע אחד אשר עליו יוכל לאמור – לי הוא, בו אני האדון ועושה מה שלבי חפץ. תמיד העול והמוטות על צוארו, תמיד הוא מושך את המשא הכבד המוטל עליו, מושך מבלי ראות את הגבול, את המטרה… כן עברו ימי בחרותו וכן תעבור גם שחרותו, כמו איננו אדם חי, כמו אין לו צרכים אחרים מלבד צרכי אדוניו.

עבודה בלי מנוחה – קללה שאיננה כתובה בשתי התוכחות…

לפניו נקרה איזה ספר כתוב בשפת עבר ביד אחד הסופרים בני-הדור, ויקרה בו שנים שלושה עמודים, ויזכר את ימי ילדותו, את הימים אשר היה לו עסק עם ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ודניאל; וגם קרא איזו שירים ספורים, ולבו נמשך אחרי חזיונות מאפו, שולמאן… אז חי חיי רוח, מחזות נעימים, מחזות קודש רחפו תמיד לנגד עיניו, ועתה מה? עתה נגוזו, עברו כל המחזות ההם ואין לו בעולמו אלא מעט אכילה, מעט שינה, ועבודה הרבה, הרבה מאוד!

ומה אני מקבל בעד עבודתי הרבה והכבדה? – חשב שמואל – אך שקלים אחדים ההולכים תמס. ובכן לנצח אהיה משרת בעד פת לחם יבש, לנצח אבנה לי בית ולעד לא אדע מנעמי החיים, תענוגי אהבה ורעות, תענוגי הגיון בספר…

“פת לחם היא הדבר היותר יקר בתבל – אמר לי אבי; – היא יסוד החיים, ואם חפץ חיים אתה שמור את פת לחמך, ועבדת את אדונך באמונה”… אך מה בצע בחיים כאלה, שבהם האדם איננו מוצא כי אם פת הלחם? לא! מלבד פת לחם נחוץ לאדם עוד דברים רבים, אשר גם בלעדם אי-אפשר לו להתקיים… ואם הוא מתקיים בלעדם – אוי לו ואוי לקיומו!…

אני אעזוב את מקומי פה ואבקשה לי מקום אחר – אמר שמואל. – אבקשה לי עבודה באיזו חנות שמסחרה הוא רק עד השעה השביעית או השמינית בלילה. ואז אדע כי יש לי מנוחה איזו שעה ביום. מה מאוד חפץ אנוכי לחזור על למודי שלמדתי בילדותי! הן עוד לא שכחתים כולם.

אבל איך אראה אז את עדה? עתה יקרו רגעים אחדים אשר בהם אוכל לדבר עמה, ואם אינני יכול לדבר עמה, הנני, לכל הפחות, רואה אותה בעיני איזו פעמים בכל יום, ואם אצא מזה הלא גם את פניה לא אראה עוד… ולי מה נעמו ויקרו הרגעים ההם אשר אנוכי רואה אותה! נעימים מכל החיים, יקרים מכל חמודות התבל, מחיי אלפי שנה!

לא אוכל למוש מפה. עדה אסרתני בעבותות אהבה. מבלעדה אקוץ בחיים…

אך איך אסבול את העול הכבד אשר נטל עלי? מעט חופש אנוכי מבקש, שעה בכל יום, אלמד, אשוח, אהגה ואחליף כוח…

דרך אחרת אין לי כי אם להשתדל לצאת לרשות עצמי… רב לי להיות עבד! חפץ אנוכי להיות אדון לעצמי ועדה תהיה רעיתי, חברתי!…

אבל?…

גנבה, גנבה!… אם הוא עשקני, כי לא נתן לי בעד עמלי מאומה בעוד אשר הוא הרויח על ידי אלפים ורבבות, אם הוא נתן לבתו שלוחים עשרת אלפים שקל, בעוד אשר ידי לא השיגה לקנות מנעלים – לו לא נחשב מאומה לעול, ואנוכי אם אקח איזו מאות שקלים לגנב יחשבוני! הלא אנוכי עמל יותר ממנו במסחרו ואנוכי מרויח את הכסף, ואם הונחו לרגעים בארגזו ולא בארגזי, הכי בזה נקנו לו? ומלבד זה, האם הוא לא יחבל כל תחבולות ערמה להרבות עשרו? היסוג לאחור כאשר יקרה לו לגנוב? הכי הוא לא יחליף את מיני הפחם טוב ברע? הכי הוא לא ישחד את פקידי מסילת הברזל למען ימהרו לשלוח אליו סחורתו, בעוד אשר סחורת אחרים מונחת כאבן שאין לה הופכים. בשנה שעברה הרויח שלושים אלף שקל בתחבולות כאלה, ויהי הוא המוכר היחידי בעיר ושאר הסוחרים התרוששו מאוד; העניים נאנחו מרה, רבים מהם גועו מקור, והוא אסף פנינים בחפניו, וכל בני העיר הביטו ותמהו על הצלחת הגביר ר' אהרן טרביצקי. האם אין זה חמס ועול? האם איננו בולע כסף זרים כשאול? ומדוע לו מותר ולי אסור? הלא מצבו לא רע כמו מצבי אני… “לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב” – אמר שלמה.

אבל מה יאמרו הבריות?…

מה לי ולבריות? אם הם לא יבינו דבר לאשורו, אם הם מחייבים את הזכאי ומזכים את החייב, אם הם מבטלים את דעתם ורצונם מפני דעת ורצון הגבירים – הכי בשבילם אתן את נפשי לענות נצח? ידברו מה שידברו, כי כל דבריהם הבל!

אבל…

מורך, רפיון-רוח!… בוז לך, לעג לך, בן בלי חיל! אל תהי, שמואל, אשה מצרה! חזק והסר את הרעיונות המפחדים והמיראים אותך – צל ההרים אתה רואה כהרים. חזק והצלת נפשך ונפש עדה!…

בעוד ימים אחדים נתן הגביר טרביצקי לשמואל חמש מאות שקל לפדות מבית-הנתיבות. וילך שמואל ויטמן את הכסף וישב בפנים זועפים אל אדוניו ויאמר כי אבד הכסף ממנו…

הגביר והגבירה נסו לדרשו ולחקרו איפה אבד ומתי, אך שמואל ענה באחת כי נעלם ממנו, כי בבואו אל הגזבר למסור על ידו את הכסף – והנה הכסף איננו…

שאלו את הגזבר ואת פקידי בית-הנתיבות ויגידו, כי בגשת שמואל אל הגזבר, התחלחל ויקרא: אבדתי, אבדתי! ויהי רעש בבית-הנתיבות, ויחפשו ויבקשו ולא מצאו.

– אי אפשר לחשדו. – אמר הגביר אל רעיתו – לא פעם הראשונה אני שולח על ידו כסף, ולא רק חמש מאות שקל כי גם אלפים, גם שלושת אלפי מסרתי על ידו ולא העלים, ולמה יקח הפעם סך מצער כזה?

– ובכל זאת, לו שמעת לעצתי, כי אז שמת עיניך על כל הליכותיו – אמרה זלפה; – קשה לי להאמין כי פתאום יאבד הכסף מכיסו? הלא כיסו שלם ועמוק…

– צדקת מאוד, אנוכי אשים עליו עין.

ה

קרבו ימי חג הנוצרים, והשפחה הנוצרית השכורה לעבודה קשה עזבה את בית טרביצקי, ושפחה אחרת לא נמצאה, ותהי מהומה ומבוכה בבית.

ויהי כראות עדה כי אין מים בבית, ותלך ותקח את הדלי ותדלה מים מן הבאר אשר בחצר ותביא, ותלך אל הדיר ותביא משם עצים ותסיק את התנורים, ותדיח את הכלים בבית-המבשלות ואת הרצפה.

כבדה היתה ממנה העבודה הזאת, אך עדה אהבה את הסדר ותשנא את כל בלבול וערבוביא, ועל כן אמרה בלבה: אעבוד שנים שלושה ימים עבודת פרך עד אשר תמצא שפחה.

וזלפה ראתה ולא הרעימה אותה כדרכה בכל יום ויום.

ותעבוד עדה עוד שבוע, ותעבוד שני שבועות, חודש ימים, ושפחה לא נמצאה.

אמנם שפחות רבות באו אל בית הגבירה, אך בכולן מצאה מגרעת: פני האחת מעידים כי עצלה היא, והשנית כי גנבה היא, והשלישית כי איננה מפקחת על הנקיון, וכן כולן. אולם הסיבה הראשית היתה, כי אמרה זלפה אל לבה: למה לי להחזיק בבית שפחה נוצרית האוכלת הרבה ומבקשת עוד שכר, אחרי כי אפשר לי לצאת ידי חובתי העדה קרובתי? הן עלי להשיאנה לאיש ולתת לה שלוחים, ומדוע לא תעבדני עתה? העבודה דבר טוב היא, אלוהים אוהב עבודה – אומר המשל הרוסי; העבודה מביאה מרפא לבשר – אומרים הרופאים; ואף אמנם רואה אני כי היא התחזקה, מאז החלה לעבוד עבודה פשוטה, בריאותה השתלמה והיא אוכלת הרבה.

ואף אמנם עדה סבלה את אשר נטל עליה, אף אם כבדה העבודה עליה, אפשר כי הורגלה בעבודתה לאט לאט ולא הרגישה עוד את כבדה, לולא נלוו אל צרותיה החמריות תלאות מוסריות, לו נתנה לה קרובתה הגבירה לעשות מעשיה במנוחה ולא המטירה עליה לרגעים חרפות ובוז. יש אשר החלה עדה להדיח את הרצפה וזלפה מרעימה בקולה ומחרפת אותה על כי אין מים בכיור, ועדה צריכה לעזוב את מלאכתה וללכת לדלות מים. ואחרי שובה כמעט לעבודתה הראשונה והנה עבודה שלישית, גם רביעית נמצאה, את כולן עליה להשלים, ואחרי כן זלפה מחרפת ומגדפת אותה על אשר הדחת הרצפה תמשך שעות הרבה, כי איננה יודעת גם “לקשר זנב החתול”…

ועדה תמיד שמעה דומם חרפות גברתה, בהורידה את ראשה לארץ. לו ראה אותה אז איש זר, כי אז חשב בנפשו שהיא מודה בלבבה כי חייבת היא, כי אשמתה גדלה במאוד מאוד…

אולם לא תמיד שמעה עדה גערה. היו איזו שעות ביום, אשר זלפה החרישה, הלא הן בעת אשר אכלה. ועבודת האכילה נמשכה שעות אחרות ביום: בקומה בבוקר שתתה חלב חם ויחד עם זה אכלה, אחרי כן שתתה תּה ותאכל, באה לבית-המבשלות וישימו לפניה “לטעום” ותאכל, ישבה לארוחת הצהרים ותאכל, ואחרי כן הפסיקה בשנה, שתתה תּה ותאכל, הביאו לפניה מיני פירות שונים ותאכל. אחרי נסעה שעה לשוח הביאו לה סעודת ערב ותאכל, ואחרי כן אלה שתתה קאפה ותאכל. ואך בין הפרקים באה לעורר את שפחותיה בכלל ועדה בפרט ולהודיען נאמנה כי יש גבירה בארץ, כי יש עין צופיה ופה מלא אָלה.

אך מה רבו מכאובי עדה כאשר כאבו שני גברתה. אז מבלי יכולת לאכול ישבה זלפה כל היום בלי עבודה, ועל כן שמה פניה רק בשפחתה ולא נתנה מנוח רגע לא לבד לידיה ולרגליה כי אם גם לאזניה: היא הרעימה אז בקולה החזק בלי הרף…

כבדה, כבדה היא ממני עבודת הפרך, – אמרה עדה בלבה – אך את הכל נשאתי וסבלתי, לו הרגיע ה“סמבטיון” משאון דכיוֹ.

ואמנם כבד היה מכוח איש לשאת משא העבודה והעלבון כאחד, אך היו רגעים אשר כנטפי טל תחיה באו בעצמותיה להחיות רוחה הנדכאה ולחזקה ולעודדה, הלא הם רגעי השיחה אשר עברו בינה ובין שמואל אהובה.

היא שפכה לפניו את מרי שיחה והוא שמע – ולבבו התחמץ; הוא הזיל דמעות ויחרוק שן והוא נתן בלבה תקוה טובה, כי בקרוב ימצא לו משמרת בבית מסחר אחרי או ימצא לו תרופה אחרת, ואיך שיהיה יוציאנה מעמק עכור זה, ויחדו יחיו חיי שלוה והשקט…

והבטחותיו ודמעותיו עודדו את עדה ולא נתנו לה לכרוע תחת עולה הכבד. אך פתאום כהה גם שביב האור הקטן אשר האיר לה. מאז אבד הכסף אשר היה מסור על ידו, צל תוגה רחף תמיד על פניו גם בעת דברו עמה. הוא אמנם לא חדל להבטיח לה, כי יוציאנה למרחב ויחלצנה מכל מעניה, אך בדבריו לא נשמע האמון והבטחון אשר מלפנים. לפעמים רעד קולו וגם ידו רעדה בתוך ידה… לפעמים היה תפוש איזו מחשבות ולא שמע את אשר שאלה אותו. עדה לא היתה בעלת שכל גדול וחד, אך מאהבתה הגדולה השכילה לתפוס גם רשמים דקים, אשר נשתנו בדרכי אהובה.

– מדוע רוחך סרה, שמואל?

– רוחי? – שנה שמואל במבוכה ויתאמץ בכל יכלתו לעשות לו פנים שוחקים, והשחוק אשר רחף על פניו יכול להעיר תוגה בלב הרואה יותר מכל אנחה – רוחי… אין דבר, עדה.

– אל תכחד ממני, שמואל – התחננה עדה.

– האמנם תחשדיני…? – אמר שמואל ברעדה, בחשבו כי היא חושדת אותו שהוא גנב הכסף.

– מה אחשדך? האם אינני יודעת אותך? ומה יש לחשוד אותך? מובן מאליו, כי לא גנב אתה.

– ואם הייתי גנב האם אהבתיני? – שאל פתאום שמואל.

– למה תדבר הבלים כאלה? זלפה אומרת כי גנבה אני, אבל באמת גם אתה גם אני לא שלחנו ולא נשלח ידינו בגנבה.

מה קשה היה לשמואל להסתיר את סודו מעדה! הוא היה רגיל תמיד לגלות לפניה את כל מסתרי לבבו, כאשר יאתה לשתי נפשות הקשורות יחד באהבה, וההעלמה היתה בעיניו כקיר ברזל, אשר לא נתנה לו להתקרב אל אהובתו התקרבות גמורה. על כן סרה רוח שמואל, וישכון עליו תמיד ענן התוגה, ולפעמים שאלהו אדונו איזה דבר פעם ושתים והוא לא שמע, ויען מענה שלא ממין השאלה.

והגביר ראה כל אלה, גם ראה כי שמואל ועדה נוחים זה לזה ומתלחשים לפעמים יחד, והחשד התגבר בלבבו…

ויהיה היום ושמואל בא לחשוב איזה חשבון ויקח פנקס בידו ויבט בו שעה ארוכה ולא הבין מאומה, ואדונו ישב על ידו, התבונן בו, ויתן בשחוק קולו. אז נפקחו עיני שמואל וירא, כי הספר הפוך לפניו, ראשו למטה ושוליו למעלה.

– אמנם ל“בעל-מחשבה” היית – שחק הגביר; – אני זה כבר אמרתי לדבר עמך…

אין זאת כי אם יודע הוא ומבין כי אני גנבתי הכסף – חשב שמואל בלבבו ויחרד, ופניו הלבינו עוד יותר מאשר הלבינו בעת אשר נאנס לשקר שאבד הכסף.

– שמואל! – דבר האדון רכות – הן מלאו לך עשרים שנה ועת לך לקחת אשה.

לב שמואל שקט בשמעו את דברי אדונו, ויחרש ויט אוזן לשמוע.

– והנני להיות לך לשדכן. הלא ידעת את עדה בת דודת אשתי… אם מצאה חן בעיניך ונתתי לה אלף כסף נדה. ואז אם תחפוץ תשאר לעבוד בבית מסחרי. מובן מאליו כי אוסיף על שכרך, ואם לא, תוכל לעשות לך מסחר לבד. כי איש ישר וחרוץ אתה, ועם סך כסף כזה תמצא מחיתך בכל אשר תעשה.

שמואל עלה פתאום עד כסא הכבוד…

– במה אודך, אדוני, על גודל חסדיך? – הוציא שמואל בעמל משפתיו, כי לבבו היה מלא שמחה וגדוש, עד כי לא מצא במה להביע ולהבין את רגשת שמחתו לפני מיטיבו.

– אין לך להודות לי, כי שאר-בשר היא לי עדה ועלי להשיאה לאיש, וטוב כי אתננה לך, כי אותך ידעתי משנות ילדותך כנער ישר וחרוץ ולא עם-הארץ. הנני עתה לאמור שבחך בפניך, כי עבדתני כל הימים באמונה. ואם פעם אחת הסכלת לעשות, אין זאת אלא מעשה נערות… האין זאת, שמואל?

הגביר הביט אליו בשחוק קל במבט חודר. שמואל השפיל עיניו לארץ.

– אמנם כן, רק מעשה נערות היה עמך. אמרת כי תקח מאוצרי חמש מאות שקל ותקח לך את עדה, ואפשר כי אמרת בלבבך כי אחרי שיעזור לך ה' תשיב לי את הכסף. ואולי עדה בעצמה השיאתך לעשות כאלה!…

– חלילה, חלילה! – קרא שמואל ברגש – מחשבה כזאת לא תוכל גם לעלות על לבבה הטהור.

– אל תאמר כי לחטא אחשוב לך, אך סכלות היא, מעשה נערות. ולא יותר. יש גנבה ויש גנבה: יש גנבה, שהגנב עושה אותה כמשלח ידו, לשם עסק, ואז היא ראויה לעונש: ויש גנבה שאיננה אלא דרך ארעי, ואי אפשר לקרוא לזה בשם גנבה… אולם עתה אחרי ששמעת מפי את אשר אני אומר לך, ואנוכי אמלא לך עוד חמש מאות שקל. הישר הדבר בעיניך?

לב שמואל נמס כדונג מדברי אדונו. ערך נפשו שפל עתה בעיניו מאוד ויאמר בלבו, כי איננו ראוי לטוב אשר אדוניו חפץ לעשות עמו, איננו ראוי להיות בעל לעדה התמה והישרה. – הגנבה פגול היא ותועבה, ומה גם באופן גס כזה – חשב שמואל בלבבו; – לו ידעה עדה את אשר עשיתי כי אז בצדק ירקה בפני, ואיך אני אמרתי להוסיף גנבה על גנבתי – לגנוב גם את לבבה, לכחש ולהעלים בפניה את מעשי הרעים… לא! חפץ אני להיות אדם ישר וגם אם אובד בצדקי! אשיב לו כרגע את כספו, ארחץ בנקיון כפי אולי אנקה…?

– אמנם שגיתי מאוד! – קרא שמואל בתוּמו: – הנני להשיב לך את הכסף כרגע, ואתה עשה כחפצך: אם תסלח לי ותקיים דבריך – טוב, ואם לא – לא אבקש ממך מאומה, וגם לעדה אנא תאמר, כי מאוד, מאוד צר לי על אשר עשיתי על העלימי ממנה את מעשי.

לב הגביר פחד ורחב, כי בלי עמל הצליח לגלות את גנבתו, ויקם וילך עם משרתו הנכלם אל המקום אשר הכסף טמון שם.

– מה היה? – שאלה הגבירה את אישה בשובו הביתה.

– הוא השיב את הכסף ואני גרשתיו.

– הלא אמרתי לך תמיד, אישי, כי ה' יעזור לנו, ואנחנו נעבוד אותו תמיד. רכושנו הלא בא אלינו בעמל ויגיעה, רכוש כשר הוא בידינו, ועל כן הנוגע בו לא ינקה, עוונו ישא בעולם הזה ובעולם הבא, וה' יוסיף לנו כהנה וכהנה, כי הוא חייב לעזור לנו…

– כאשר תשמע עדה את הבשורה כי גורש בחירה תקרא לבכי ולמספד – חמד הגביר לצון; – לפי דעתי גם ידה היתה עמו לגנוב את הכסף. ועל כן טוב היה להשיבה אל אביה.

– ומה תגנוב ממני? – ענתה זלפה; – הן לא על אוצר הכסף היא מופקדת. לא, תשאר נא לשבת עמנו בבית. לא טוב אם יאמרו הבריות כי לא נאבה להחזיק בביתנו את קרובתנו העניה. אמנם היא לא זכתה במעשיה לשבת עמנו, ועבודתה איננה שוה גם את הלחם אשר היא אוכלת, אך אל נכון ה' יעזור לנו… אולם מאוד יצר לי על אשר לא שמת את “הבחור היפה” בבית הכלא. גנב כזה ראוי לעונש קשה: אנחנו השקינוהו, גדלנוהו, והוא משלם לנו כאלה!…

– לא חפצתי למסור את ישראל לערכאות… ילך לו לעזאזל אחרי אשר קבלתי את הכסף, וידי לא תהיה בו – ענה האיש.

– אולי הצדק אתך – אמרה זלפה. – ב“אשר לא רחצתי ידי” נבטח, כי הוא בעצמו יענישהו, הוא בידו החזקה יראה לנו נקמות בכל אלה אשר אמרו לעשות עמנו רע, ואותנו יברך על אשר נכנסנו עמו לפנים משורת הדין…

---

חַטַּאת הַצִּבּוּר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מוקדש למר מרדכי קרישבסקי לאות אהבת אחים.

בבית עבוד העורות, אשר לגביר פ. א. רובלין קרה מקרה לא נעים: איש אחד זלמן טובמן שמו, אשר עבד שם בתור שכיר יום, נפל מעל הסולם ותשבר רגלו.

השמועה על דבר האסון הזה הממה כרעם את ראש זלאטה אשתו. היא הרגישה כי תוצאות האסון הזה רעות לה בהרבה יותר מאשר לו. הוא כי שבר את רגלו, ישכב לו למעצבה בבית החולים, שם יאכל וישתה ולא ישמע קול נוגש, עד שובו לאיתנו, אבל היא וילדיה מי יחוס עליהם? מי יפרנסם? היא מעודה לא השתכרה פרוטה, ולא ידעה איך להשתכר, ובכה תכלכל את בניה? איך תנהלם בלחם, ודמי דירה מאין תמצא? דמי דירה! הה, הדמים האלה לא יתנו דמי לה; היא חייבת לאדון הבית עוד בעד החודש העבר, ועתה חודש חדש הגיע, והנה צרה חדשה!… הוא יגרשנה, אותה ואת ילדיה. ואז תתגולל עמהם בראש חוצות.

הרעיון על דבר הדירה לקח את כל לבבה בשובה מבית החולים, עד כי שכחה, כי עוד לא טעמה מאומה כל היום, וכבר בא לילה. אך יללת הילדים העירתה ותדע, כי שאלת הדירה עוד לא נשאלה, ועליה לבקש מתחלה פתרון לשאלת הילדים, המבקשים אוכל כרגע. אך איך תמצא פתרון ודרך אחרת אין לה, כי אם לגווע ברעב?

אולם כרגע זכרה, כי “בריל המרקד” בקש ממנה להשכיר לו בדירתה פנה אחת. – מה מאוד לא חפצה זלאטה להביא שכנים אל תוך ביתה. היא לא חפצה כי ירא אחרים את עניותה המנוולת.

בזמן שאני לבדי – אמרה זלאטה אל לבה – אין איש רואה מאכלי ושקויי, אם יש לי מעט עצים – אבשל, ואם לא – ואכלנו פת חרבה; אבל בזמן אשר זרים בבית, עלי לתת דין וחשבון לפניהם, ומלבד זה, הדירה גם לי לבדי צרה מאוד, אך חדר אחד בה, ואיך אצמצם את נפשי עוד? אולם עתה כאשר בה הרעב לתבוע ממנה ומילדיה ביד חזקה, נאוֹתה להשכיר לבריל המרקד ולאשתו פנה בדירתה, ואולי גם למכור את מטתה בעד איזו פרוטות; ומסך הכסף, אשר תקבל מעד שכר הדירה ומחיר המטה, תתן שקל אחד לאדון הבית, והמותר יהיה לה ללחם ליום או ליומיים.

הלא כל בני שכונתי – חשבה זלאטה – ישכירו דירות לאחרים במעונותיהם ולעצמם כמעט לא ישאירו מאומה. הטובה אני מהם?

ותלך זלאטה אל בריל המרקד, ותאמר לו כי נכונה היא להשכיר לו פנה במעונה, אם אך ישלם בעד חודש למפרע. ובריל נאות וישלם לה, וגם קנה ממנה את מטתה לאשתו, וזלאטה שבה לביתה ברכוש גדול…

דירת זלאטה היתה ברחוב * * * הרחוק ממרכז העיר. שם נמצאים ע"פ רוב בתים שתבנית כלובים להם, קנים לבני דלת העם, אשר ידם לא תשיג לשכור להם דירה, כי אם חור לצאת בו ידי חובת שנה בלילה ולהסתיר בו את הילדים הערומים בימי החורף, לא מפני הצנה, כי הצנה חודרת גם שמה, כי אם מפני השלג. באחד החורים האלה אשר אשנביו היו נמוכים מקרקע הרחוב וכמו מביטים בתוגה אל העוברים לעורר עליהם רחמים, ישבה זלאטה ובניה. קירות הבית היו רטוּבים עד חצים, ובפנה אחת, הסמוכה לפתח, שם הטחב את צבעו המיוחד – כתם ירוק גדול… את הפנה ההיא השכירה זלאטה לבריל ולאשתו, וממחרת הביאו השכנים את מטלטליהם המעטים שמה. בילא עלתה בלילה על מטת זלאטה לשכב וזלאטה שכבה למעצבה על הארץ. בראשונה חרה לה על הדבר הזה, כי מעודה לא נסתה לשכב על הארץ, ומה גם בדירה כדירתה הסרוחה; אך כרגע הבינה כי מחשבותיה מחשבות אָון, כי תקנא ברעותה אשר עשתה עמה טובה, בקנותה ממנה את המטה. ותשתדל להרחיק מעליה את המחשבה הרעה הזאת, ולהפיס דעתה כי גם על הרצפה טוב לישון, אם אך לא יציק הרעב.

בריל המרקד ובילא נחשבו בשכונתם לאיש ואשה. זה כשנתים עברו מיום בוא בריל משוט בארץ ובילא עמו. תעודת רב לא היתה לו על נשואיו, אולם בריל לא היה אדוק במנהגים חיצונים, וכל תעודה היתה לו למותר. ולוּ ילדה לו בילא בנים ונכתבו בספר הנולדים בתור ממזרים, גם אז לא היה שם בריל לב לזה, כי גם הוא בעצמו לא התיחס אחרי אבותיו; אך בילא לא ילדה לו מאומה, ובריל לא ידע כל שטן וכל פגע רע.

הוא ואשתו היו מחזרים על הפתחים ומוצאים את פרנסתם ברוח. שניהם ידעו את אומנותם והתמחו בה, וגם הטבע בעצמו חלק להם מתנות טובות שבהן יוכלו לעורר חמלה וגועל נפש כאחד: פנים משונים ומלוכלכים. לא לבד ששערותיהם היו פרועות וסחבותיהם שעליהם מטונפות וקרועות מכל עבר, כי גם בתוי פניהם ובדבריהם לא היה סדר ומשטר: השנים, השפתים והעינים היו כמו להכעיס, משונות ומוזרות, והאף גם הוא שכח את מקומו ויתיצב מן הצד. ונוסף לזה חנן הטבע את בריל ברקודי וויט הקודש, ובלכתו היה מתפתל וכל אבריו רעדו, ולבילא נתן מנה אחת יפה: פה היודע להתחנן ולהודות תחינות ותודות עצומות לכל נדיב לב, ולהמטיר קללות איומות ונוראות לאלה שלא נתנו לה, עד כי רבים חלו ורגזו מקללותיה ולא העיזו לחשוך ממנה נדבתם.

____________

בריל לא התיחס אחרי אבותיו כי לא ידעם. בהיותו בן ארבע שנים עזבתו אמו על אחד הספסלים אשר לפני אחד הבתים. אנשי העיר רחמו עליו ויתנוהו על ידי אשה לפרנסו ויקבו לה שכרה מקופת לחם אביונים שני שקלים לחודש. האשה לא יכלה לשום עליו עין, כי מן הבוקר עד חצות הלילה ישבה בצריף קטן ותמכור מי סֶלְתֶּר. בימי הקיץ עוד מצאה לחם לפרנסתה, ובימי החורף לא הספיקה פרנסתה גם ללחם צר. לפעמים התחוללה מריבה בין פרנסי העיר, וחלוקת לחם אביונים נפסקה, ויחדלו גם משלם לאשה את שכרה, ואז רעבה לפעמים היא וביתה וגם בריל עמם. ונוסף לזה היה בריל נושא עליו עוון ראשי הקהל ומוּכּה וּמעוּנה על חטאתם, כי האשה במר נפשה שפכה חמתה על חניכה.

אמנם בכלל היו הימים ההם – הימים המאושרים בחיי בריל. ואף כי לפעמים היה רעב ותמיד היה מלא שחין ומכוסה חלאה, אבל חפשי היה כל הימים לעשות ככל העולה על רוחו… בבצה שבתוך החצר היה הוא ורעיו מטיילים יחפים באין מכלים דבר ומשתעשעים עם הצפרדעים ככל אות נפשם.

כאשר מלאו לו שש שנים בא בריל לבית ה“תלמוד תורה”.

בעת ההיא לא היה עוד בט. בית מיוחד ל“תלמוד תורה”, והנערים התאספו ללמוד בבית המלמד. מיסדי התלמוד תורה היו דוב הקצב וזאב הסנדלר. שניהם היו אנשים יראים ונדיבי לב ויקבלו על עצמם את הטורח לסובב בעיר פעם בחודש עם קופה, שעליה היה כתוב באותיות גדולות “צדקה לתלמוד תורה”, וכאשר אספו מעט כסף שכרו שני מלמדים ללמד את בני העניים חנם. אולם עד מהרה חדלו האנשים ההם מסבות שונות לסבב על פתחי הנדיבים, לקבץ נדבות בעד המלמדים, אבל התלמוד-תורה עוד לא חדל, כי המלמדים הלכו בכל שבוע בעצמם עם הקופה וקבצו את שכרם. גבאי חברה קדישא בחרו מלמדים כשרים עם פאות ארוכות, ומנעלים ופוזמקאות כדבעי, וילמדו באותה שיטה שלמדו הם אצל רבותיהם, והגבאים היו נהנים בלבם, כי בני העניים נכנסים לחדר ולומדים, ויש להם מן המוכן ילדים עניים שילכו לפני המטה ויקראו “צדק לפניו יהלך”… כשלושים נערים התקבצו אל חדר קטן, אשר בו שכן המלמד וביתו, באחד המרתפים. הנערים לא היו שוים בשנותיהם, כי מבני שש עד שלוש-עשרה שנה למדו אצל מלמד אחד; זה למד אלף בית וזה חומש עם רש“י, ושנים או שלושה למדו גמרא. מובן מאליו, כי הנערים לא הצליחו בלמודם, כי אי אפשר היה למלמד אחד ללמד שלושים נערים, שהיו לכל המעט נבדלים לשש כתות, ומה גם כי את הקטנים היה צריך ללמד כל נער לבדו. ועל כן קרה לעתים רחוקות, כי נערים למדו שלוש או ארבע שנים ולא ידעו גם קרוא ב”סדור" כהוגן. וכאשר גדלו הנערים והמלמד לא יכול עוד ללמדם “עברי” מיראה פן יהיה לקלס, למד אותם על פה איזו פרשה בחומש, למען אשר בבוא הגבאים – וראו כי הנערים לומדים חומש. אמנם הגבאים לא דרשו מהמלמדים גדולות, כי באמת למה להם לבני עניים לדעת תורה הרבה? הן לא להיות מורי הוראה מתעתדים, כי אם להיות יהודים…

אחדים מהנערים ישבו על יד השולחן ולמדו, והשאר ישבו, או שכבו על הרצפה, שנים שלושה מהנערים עזרו על יד אשת המלמד בעבודת הבית: זה קלף תפוחי אדמה, וזה הניע את ערש התינוק.

הצחנה היתה תמיד גדולה בבית, אפס בהסיר המלמד את פוזמקאותיו וסמרטוטיו מעל רגליו, אשר הזיעו תמיד, כמעט נחנקו התלמידים מהריח הרע אשר התפשט בכל קצות הבית. נערים אחדים התפלאו: מדוע לא יברח “הרבי” למלט את נפשו מן הריח הנורא? הן הם יושבים בבית רק מפני כי אימת רבם עליהם, אבל ממי ירא הרבי כי ישב עמם? אולם לוּ התבוננו היטב, כי אז ראו שעד חטמו אין הצחנה מגעת, כי חומה היה לו תל הטבק שהיה צבור תמיד על שפמו.

אמנם לעתים קרובות היה הרבי מקטיר את מקטרתו, והעשן הסתיר איזה זמן את העפוש השורר בחדר, אך העשן היה חריף ומר מאוד וכמעט נחנקו בו התלמידים הרכים. רגזן וקפדן היה ה“רבי” עד מאוד, ואם אך מעט מאוד העניק לתלמידיו מתורתו, לעומת זאת הרבה להפליא להם מכות ומהלומות. הארגז, שתוכו נועד לטבק, היה גם לכלי חובלים בידו בעת קצפו, וישם בתלמידיו חברבורות ירוקות. אולם לשאר התלמידים עוד נשא פנים, כי בידם היתה לפעמים פרוטה, אשר נתנו להם אבותיהם, ויקנו בה מרבם פול מבושל, אשר בשלה אשת המלמד בכל יום סיר גדול. חלק גדול ממנו שמה בסל ותשא אל השוק לממכר, והשאר עזבה בסיר על יד אישה ה“רבי” והוא מכר במדה קטנה לתלמידיו; גם שנים, שלושה דגים מלוחים, חתוכים חתיכות קטנות על דף קטן, היו לפניו על השולחן וימכור כל חתיכה במחיר פרוטה. כאשר בא אחד הנערים לקנות פול או דג מלוח, וה“רבי” ראה את הפרוטה שביד תלמידו, נהרו פניו, וכשחוק מאוס ונבזה נראה על שפתיו הלבנות. הוא היה נכון אז לנשק את תלמידיו בעת החסד שהוא עושה עמו, ושעה שלמה היה מראה לו פנים שוחקות ונושא כל עוונותיו.

אך לבריל לא היתה פרוטה מעודו, ועל כן שנאהו רבו ויקצוף עליו כל הימים. אם נגנב הלחם מאיזה תלמיד, אז הטיל את האשמה על בריל וייסרהו למען יודה על חטאתו. אמנם לפעמים שלח בריל יד בלחם רעהו. אך לא מרוע לב עשה הדבר הזה, כי אם יען שבדברים העומדים לאכילה היה מבעלי הקומונה. הוא היה נכון תמיד לחלוק עם רעיו פרוסת לחמו שהביא אתו לפרקים, ולא חשב לו לעוון אם לקח מלחם חבריו מדעתם או שלא מדעתם.

באחרית ימי הקיץ כלכל בריל את כל חבריו בתפוחים, אגסים ושזיפים, כי היה אמן גדול לטפס ולעלות על הגדר הגבוהה ולבוא אל הגן להביא משם כל פרי, ואת גנבתו אשר הביא בחרף נפש, חילק בעין יפה לרעיו. לפעמים היה בן אדון הגן, נער נוצרי בן חמש-עשרה שנה, קורא לנערים העניים ומתנה עמהם, כי ישכבו על הארץ וגבם למעלה והוא יַדֶה באחד מהם תפוח, והיה התפוח ההוא לנער המוּכּה בשכר המכה אשר יסבול. אולם כולם מאנו לתת גבם למכות ואך בריל לבדו נאות לדברי הנער הנוצרי, לא מפני שרעבתנותו המריצה בו לשום את גוו למטרה, כי אם להראות, כי הוא ישחק למכות, וכל מהלומות ישא ויסבול, והתפוחים אשר קבל אכל עם רעיו יחדו.

אולם כעבור איזה זמן מצא בריל עצה במה לשחד את רבו, כי היה מלקט בחוץ את זנבות הפפירוסים המושלכים ומביאם אל הרבי, והרבי היה עושה מהם פפירוסים חדשים; ובזה כפּר את פניו ויפק ממנו רצון.

כה עברו שנים אחדות על בריל כמעט בלי כל שנוי, מלבד אשר גדל בקומתו ולמד לקרוא בשבושים רבים תפלות אחדות מתוך הסדור. והנה רוח אחרת באה בלב פטרוני העיר, אשר שמעו, ואחדים מהם גם ראו, באיזו ערים גדולות בתי תלמוד תורה בנויים לתלפיות, ולכבוד גדול יחשב שמה להתמנות במספר גבאי התלמוד תורה, ויועצו יחדו ויחליטו לעשות גם הם כעדות המתוקנות, שיהיה בית התלמוד תורה מתנהג כביכול במשטר וסדר, וידעו כל באי עולם, כי גם פרנסי עיר ט. אינם נופלים מכל פרנסי הערים הגדולות. אפשר, כי יחד עם אהבת הכבוד והמשרה נגעה גם מדת הרחמים בלבם על בני העניים, אשר יגדלו כפראים, ויבקשו לתת להם חנוך טוב. אך איש לא שאל לנפשו אם יודע הוא כיצד מחנכים? ולאיזו מטרה הם חפצים לחנך? כי מה לא ידעו גבירינו הבאים להתעסק בצרכי הצבור? וקל וחומר בעניני החנוך – סכל בור ועם הארץ חושב עצמו למומחה.

אז שכרו לתלמוד תורה בית גדול שחדרים מרווחים בתוכו וישימו למנהל ומורה ראשי את האדון גציל שמיסר. האדון גציל שמיסר היה מורה ומתנהג כבן תרבות, לבוש בגד קצר ומכנסים ארוכים ונעלים מגוהצים ברגליו, וחושן לבן על לבו וזקנו מעוגל ומשקפים על עיניו; בכל זאת גם הקנאים האדוקים לא התנגדו לו, יען כי ידעו האיש ההוא איננו חפץ מאומה כי אם למצוא שכר הגון, ולא ידיח את התלמידים למינות חלילה.

ואף אמנם לא נכזבו פרנסי העיר בשומם בטחונם בה' שמיסר. וכמו שכל מגמת הפרנסים היתה אך ליסד את בית הת"ת, למען יכּבדו בו ויתפרסמו בעתונים כעוסקים בצרכי צבור, כן היתה כל מגמת ה' שמיסר אך למצוא חן בעיני הגבאים, למען יהללו אותו על פעלו ואולי עוד יוסיפו על שכרו.

פה מצא ה' שמיסר בקעה רחבה לפעולתו מלפנים, בהיותו מלמד לבני “בעלי-בתים” ועשירים, חשב לחנך את תלמידיו על פי דרכו, דרך הדיסציפלין הנהוג בעבודת הצבא; אך האבות עמדו לו לשטן, כי צוו עליו לבל יכה את בניהם, והוא, המורה המומחה, לא ידע דרך אחרת להוציא חפצו לפעולה, כי אם על ידי שבטים. אולם פה, בבית הת"ת, הלא התלמידים מסורים בידו ואין רשות לאבות לחוות לו דעה, ומלבד זה רוב האבות טרודים הם בעניותם ולא יעיזו להרים ראש לעמוד לימין ילדיהם המעונים, וגם מחוסר דעת הם בעצמם מודים, כי המכות יפות הן לחנוך וכי אי אפשר בלתי זה.

– הילד העני – אמר אחד האבות העניים – מתחלתו לא נוצר אלא לקבל מכות. מתחלה יכוהו אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, או שאר שכנים וקרובים; בבואו למזל טוב “לחדר” יכוהו “הרביים”, ואחרי כן יבוא ל“בעל הבית” ללמוד מלאכה ואז יכוהו “בעל הבית”, אשתו ועוזריו וכל החפץ לשלוח יד, עד כי יהיה לאיש, ואז יבוא הוא להכות. כן הוא הסדר מששת ימי בראשית עד סוף כל הדורות…

כבר נודע בעיר שעיקר גדולתו של ה' שמיסר הוא בלמודי דרך ארץ (שטאאט בלע"ז), שאין בין כל המורים כמוהו לזרוק מרה בתלמידים.

ואמנם נערי הת“ת חרדו ממנו כמפני דוב משחית. אם אמרו להסתר ממנו בחדרי שאול לשחק שם – הופיע פתאום האדון שמיסר וישם בהם את עיניו האמוצות ולא נותרה בהם נשמה. ולא לחנם יראו מפני המורה האדון שמיסר! הענויים הקשים אשר עינה בהם את תלמידיו עצמו מספור! אכן כל מלמדי הת”ת לא חשכו שבטם מתלמידיהם, כולם חרשו על גביהם כרוב “עוונותיהם”; אבל הם הכו הכאות פשוטות, בלי כל סדר ומשטר, פעם בראש ופעם בכתף, פעם תלשו בשערות ופעם מרטו לחי, ובעד עוון חמור “עיינו באחרונים”, בלי כל צירימוניה יתרה והכנות רבות. לא כן היה עושה המורה ה' שמיסר: הוא, כתלמיד מובהק לטורקווימדה, המציא תחבולות ומזמות נפלאות, ויפליא לתלמידיו מכותיו בשיטה מסוימה ובסדרים קבועים, עד כי גם לזכר המכות ההן אחזתם פלצות. היה מלקה עושה-פלא! ומלבד יסורי הרצועה, המציא האדון שמיסר לכל עוון ולכל חטאת, עוד ענשים קשים ומרים אשר עלו בערכם גם על הרצועה.

עיקר התורה שהורה ה' שמיסר הוא שיהיו בני העניים תמיד זעים וחלים, יראים ומפחדים מפני הכל: מפני רבם ומפני הגבאים, ובכלל מפני בני אדם; לברוח מכל מקום שבני אדם מתאספים שם, ויותר מהכל – להזהר בכבוד הגבאים. ובהופיע בת"ת איזה גבאי יעמדו כל התלמידים הכן בשורה ישרה כאנשי צבא ויקראו בקול אחד: צפרא טבא!

הראשון שעליו עלה הגורל “לטעום” את הרצועה, היה רעו של בריל. הנער ההוא היה “הגבור” אשר מפניו נחתו כל רעיו. עוונו לא היה גדול: באמצע הלמוד יצא מחוץ לשער החצר אל החנות הסמוכה ויקן שם עוגה. אולם ה' שמיסר רצה להראות הפעם את גדלו ואת ידו החזקה, למען יהיה לאות ולמופת לבני מרי. התלמידים היו בתחלה שמחים לאיש רעם, שהנחיל אותם תמיד מהלומות ככוחו וכגבורתו. וביחוד הרבה בריל לשמוח בלבו על מפלתו, כי הוא, כמובן, קבל ממנו מכות יותר מכולם. אך כשהחל ה' שמיסר להראות את נפלאותיו וכל אכזריות עינוייו נפלו פני כל התלמידים והלבינו. כולם עמדו כנציבי שיש ובלב חרד הביטו על רעם, המתפתל וצועק מעצמת מכאוביו, ועל מורם האכזר המניף את רצועתו ברוח קרה ובלב שוקט ועוד לועג לו בשברים בוטים כמדקרות חרב, בהתולים שנונים. גם בריל הביט בחרדה אל גב רעהו, שקוים ירוקים כתכלת נראו עליו, שמע את קול תחנוניו, את אנקותיו שיצאו ממעמקי הלב, ראה את פני מורהו העושה את מלאכתו – מלאכת תליון – בעונג והנאה רבה, ולבב בריל התחמץ ומעיו המו לרעו האומלל. הוא שכח אז את כל המכות שקבל ממנו מלפנים, סלח לכל חטאותיו; וכל העת כשהניף ה' שמיסר את הרצועה, חש בריל כאב עצום, כמו שנחה הרצועה על גבו הוא ועיניו מלאו דמע.

אולם אחרי שהמחזות האלה נשנו ונשלשו בכל יום, קהה רגש החמלה בלב בריל, ולא זה בלבד, כי עוד החל להלשין באזני מורו על רעיו למען ייסרם. מובן מאליו, כי כונתו היתה לעשות נחת רוח למורו למען יתחבב עליו וינצל מרצועתו.

ופעמים אחדות זכה באמת לשמוע תהלתו מפי ה' שמיסר, כי הוא עושה טובה בהלשינו על רעיו ואפשר לרוות שיהיה ברבות הימים לאדם הגון… אולם לא עברו ימים רבים ובריל נוכח, כי גם בזה לא ינצל עוד מיד מורו השומר לכל צעדי תלמידיו ואין לפניו משוא פנים, עד כי גם זכות המלשינות לא תגן בעדו.

לפעמים קרה, כי הלך בריל לשמוע מנגינת אנשי הצבא או לראות את למודיהם, ופתאום נתפס בידי מורו או חברו הלשין עליו באזני המורה (בת"ת היתה המלשינות מצויה אצל כל התלמידים). ואז שכח ה' שמיסר את כל זכויותיו, ובהעיפו בו את עיניו האמוּצות, צוהו ברוח שוקטה להכין את גוו למלקות.

ובריל הבין, כי ישנם מלשינים גם מבלעדו, ועל כן השתדל לנקום מהם. והיה אם לא מצא מה להלשין – ויתחכם ויקח את אחת החוברות אשר לרעהו ויכתמנה או עשה בה ציורים; ואחרי כן, בבוא המורה לבקר את החוברות, מצא את הכתמים ואת הציורים, ויענוש קשה את בעל החוברות.

השנה, אשר בה התחנך בריל בת"ת תחת השגחת האדון שמיסר נחרתה בזכרונות כל ימי חייו, אף כי בריל היה מאלה אשר כל מעינם אך בהווה, שלא יחשבו חשבונות העבר ולא ישימו לב לעתיד. ביחוד הוא זוכר את היום האחרון, יום תוכחה, אשר כמוהו לא עבר עליו מעודו. הוא הלך אז בבוקר לבית התלמוד-תורה כדרכו, והנה נער אחד לקראתו. שני הנערים הביטו זה אל זה ושניהם לדבר אחד נתכונו: להראות איש לרעהו את כוחו וגבורתו, מתחילה השמיעו איש באזני רעהו דברי חרפות, ואחר הדברים – דחיפה, ואחר הדחיפה – שריטת צפרנים, ואחר שריטת צפרנים – תלישת שערות, ואחר דחף בריל בכוח את הנער אל התעלה וילכלך אותו ואת בגדיו.

אז עבר הגבאי הראשי, הוא האדון רובלין, וירא את כל אלה, וידע כי חניך הת"ת עשה את הרעה, ויחר אפו על הנבלה הזאת… ויקצוף עליו קצף גדול, כמו באמת היתה חטאת הנער גדולה מאוד, אשר אך עונש קשה ימרק אותה.

אז בא האדון רובלין בחמתו ובקצפו אל בית הת"ת, ויוכיח בשבט פיו את האדון שמיסר, על כי יעזוב את תלמידיו לנפשם להשתובב בחוצות, עד כי יחסמו את העוברים ויעשו מעשים רעים “ושערוריות נוראות” נגד השמש.

– ואין לנו חפץ בתורתך – קרא רובלין בחמתו – עשה אותם לאנשים, למדם לדעת דרך ארץ! נחוץ ליסר אותם פשוט בשוטים! בלי זה אי אפשר, ובפרט לנערים פראים, ל“צבא היחפים” כנערי הת"ת. בעד זה אנחנו משלמים לך כסף ולא בעד תורתך. יש לנו רבנים גם מבלעדם, דרך ארץ!… דרך ארץ אנחנו דורשים מהם, כי יתנהגו כבני תרבות, ולא יותר!

המורה כבש את פניו באימה והכנעה לפני האדון הגדול. הוא רצה מתחלה להצטדק לפני הגביר, אך הגביר לא נתן לו לפתוח פה, כי היה טרוד להוציא כל כעסו באזני המורה, וככלותו את דבריו יצא בחרי אף. אז התהלך ה' שמיסר בחדרו הנה והנה, כנמר בסוּגר, ואחד עמד ויקרא: בריל… הנה!…

בריל בא. פניו חורים ושפתיו רועדות.

– שכב!

בריל פשט את בגדיו וישכב. והאדון שמיסר נתן חופש לרצועתו לשרטט את גב הנער היבש כשלד לארכו ולרחבו. אך בזה לא אמר עוד די. הוא חפץ לנקום ממנו בעד החרפה, אשר סבל מהגבאי, על כן צוה על המעונה לעמוד על ידיו ורגליו, ויקשור על גבו ספסל, ויאץ בו לרוץ בחדר במעגל, והאדון שמיסר הלך אחריו וילקהו ברצועתו. כל הנערים שחקו למראה הזה; אך בריל לא שחק, כי מלבד כובד הספסל ועקיצת הרצועה המתפצלת לכמה פצלים, עוד היה בספסל מסמר אשר קרע את בשרו; וכל פעם, אשר נטל עליו להניע יד או רגל, בא המסמר אל תוך הפצעים, ויגדל כאבו מאוד, וינהם הנער ויבך ויתחנן. אבל המורה לא ידע רחם, ובעמוד המעונה מלכת, הוסיף לנופף את הרצועה ולהפליא את מכותיו, עד כי נאנס לרוץ הלאה והמסמר העמיק הרחיב את פצעי גבו. אז ראה בריל כי אך לשוא תחנוניו וכי אחת היא אם ימלא מצות מורהו האכזר לרוץ במעגל, או יעמוד על מקומו ולא ימוש, ויאמץ את לבו, ויעמוד.

ה' שמיסר נסה לעורר עליו את רצועתו, אך בריל שכב כפגר עם הספסל שעליו. אז השח המורה את ראשו להתבונן על הנער וירא והנה דם מטפטף, ויחרד, וימהר ויתיר את הספסל מעל הנער. בריל קם, פניו כוּסו ברפש מדמעותיו אשר התבוללו בעפר הרצפה, אשר הביא בידיו אל פניו, במחותו את דמעותיו, וגבו היה משורטט ברצועה, ובאיזה מקומות נראו פצעים זבי דם. אז ראה המורה כי הרחיק ללכת בדרך חנוכו, והשתדלותו היה יתרה ממדה הדרושה…

– מעתה לא תהיה עוד “שקץ” – אמר ה' שמיסר בקול שחציו גערה וחציו חנינה ועל שפתיו נראה כשחוק של חנופה. – קח את הסמרטוט וטבול במים וטהר את נגעיך מדם!… הנה ברכני ה' בתלמידים נגועים ומצורעים, קבצנים יחפים ו“שקצים” מאין כמוהם. אמור נא אתה בעצמך, בריל, האם כה ייטב לך בעולמך, ולא יחסר ממך מאומה מלבד להדוף את אחד הנערים אל התעלה? ובפני מי? בפני הגבאי הראשי, הגביר רובלין! ומה אעשה אני? הלא עלי לתת דין וחשבון על עלילותיכם. אתם תחטאו ואותי יאשימו; בעבורכם אוכל חלילה לגווע ברעב אני וביתי… האם לא תוסיף עוד להשתובב?…

בריל שתק ויאנל דום. אולם המורה לא שנה את שאלתו.

– רב לך, רב לך, בריל – אמר שמיסר בקול רך; – עתה לבש בגדיך ושב. “מאחר שקבלת עליך את הדין – אחינו אתה”.

________________

אז החליט בריל בנפשו, כי לא יוסיף עוד ללכת אל “חדרו”. בבוקר בבוקר היה בריל לוקח את פת לחמו, כורכו בסמרטוט והולך לו לשוטט בחוצות העיר עד הערב ובערב שב לביתו. והאשה, אשר התחנך אצלה, לא ידעה, כי חדל לבקר את בית הת“ת. כי עברו חדשים שנים, ימי אושר לבריל. לפעמים היה מוצא גם איזו פרוטה להשתכר, בנשאו תרנגולים אל השוחט לשחוט, ובפרוטה, אשר קבל בשכר טרחתו, קנה לו ממתקים וייטיב לבו. אך לאחרונה הוּגד הדבר לאשה, ותחקור, ותדרוש, ויודע לה, כי אמנם בריל איננו הולך ל”חדר" ובריל הודה על חטאתו, וגם הגיד לאומנתו את כל אשר קרהו, וירא את האותות אשר שם בו המורה, ותחמול האשה עליו, ותאמר: אכן, רב לך לשבת ב“חדר”, כי ברוך ה' גדלת ועתה תוכל לבוא לשרת לפני “בעל הבית”. טוב כי אבקש לפניך מקום בבית בעל-מלאכה, ולמדת שם להשתכר פרוטה. בעתות הרעות האלה, הפרוטה היא העיקר, ומי שיוגע להשתכר פרוטה – יודע הכל… מלבד זה קצה נפשי מבקש שכר מזונותיך מגבאי “לחם אביונים”; ובשמחה רבה אשא כפי לאלוהים, כאשר לא אצטרך להם עוד. והאשה קימה דבריה ובאותו היום מצאה לחניכה מקום בבית אהרן החייט ללמדו שם אומנות, בתנאי כי יעבוד אצלו חמש שנים רצופות.

אולם, כדרך כל האומנים, לא מהר אהרן להושיב את בריל חניכו אל שולחן התפירה, כי אם הפקידהו לשרת את אשתו בחדר הבשול. עליו היה להוציא את האשפה וסיר השופכין מהבית, לגנוב עצים מדיר השכן ולדלות מים מן הבאר, ללכת עם גברתו אל השוק ולשאת לפניה סל גדול מלא לחם וירקות, ואך לפרקים היה לומד את מלאכת התפירה, כלומר: לחמם את המגהץ או להוציא את החוטים המחברים לשעה את גזרי הבגד עד שיתפרו יחד כראוי.

אולם גם אם לא הרבה ללמוד את מלאכתו, אבל מכות קבל בריל הרבה.

אמנם אהרן אדונו הרים ידו עליו אך לעתים רחוקות; אבל פינחס עוזרו, אשר אך כלה שנות למודו, למד עתה ידיו לקרב, וישם לו למטרה את לחי בריל האומלל. פינחס היה עתה ל“איש”, מקבל חמשה ועשרים שקל לשנה ומזונות, ועליו עתה להראות את כוחו וגדולתו, כי עתה גם הוא יכול לעשות דבר; עתה איננו עוד חניך בעל-מלאכה, איננו עוד עבד נרצע לכל האדם, ובפני מי יראה פינחס את כל תוקף גדולתו וממשלתו אם לא בפני בריל? וגם בבית המבשלות לא הונח לו, כי שם משלה עליו ממשלת עריצים גֶלֶַה אשת אדונו. גלה היתה אשה עקרה, עבה וכעורה ובעלה לא אהב אותה, ויחרפנה בכל שמות של גנאי, ולפעמים הנחיל אותה גם מכות יד. ובהיותה שפלה בעיני בעלה ובזויה כרמש, היה לה חדר הבשול – המקום היחידי, אשר בו יכלה להראות את כוחה וגבורתה, כי גם היא איננה בטלה במציאות, כי גם היא בבחינת יש, כי פה ישנו נברא אשר ישפיל לעמוד בסולם החיים ממנה, והיא מושלת עליו ממשלה בלי מצרים.

פינחס המשרת מצדו וגלה העקרה מצדה השתדלו בשקידה רבה לחנך את בריל, כל אחד לפי שיטתו: ובריל לא ידע במה יתרצה אל מחנכיו אלה, ויהי נרדף ומעוּנה כל הימים. גם לאכול לא נתנו לא מככר אחד עם כל בני הבית, כי למענו בקשה גברתו ותמצא תמיד פתים יבשים ומגואלים, אשר הותירו היא ואישה.

אולם לעומת זה חפשי היה בריל מכל מצוה דתית ומוסרית, מתפלה וברכת המזון. בקחתו לפעמים את הסדור להתפלל באה גלה ותתן עליו בקולה, כי ימהר לעבודת הבית. וירא בריל ויבן, כי “בחסידות” לא ימצא חן בעיני גברתו, ויעזוב את הסדור, אשר גם בימים ההם, בשבתו בחדרו, לא היה חביב עליו הרבה; בימי השבת היה שופת את המיחם ומסיק התנורים תחת “גוי השבת”. כן לא כהה איש בבריל להשתובב בחוץ, בלכתו במלאכות אדוניו לקנות מהחנות, או להביא “עבודה” לבעליה, והיה רץ ומרקד, שורק בשפתיו ומתאבק עם כל הנערים שהוא פוגע בהם, ומקללם בשפת המדינה “ישר והפוך”, מושך בפעמוני כל הפתחים ומתופף בחלונות וזורק אבנים בכל כלב עובר ביד חרוצים; ובריל חש בנפשו כי הגדיל לעשות, כי גם הוא איננו נותר בתבל, כי הוא פועל גבורות ובעל מלחמות, וכל הנערים והכלבים יראים ומפחדים ממנו, וחולקים לו כבוד, בנטותם מפניו הצדה…

אדונו לא היה איש רע הלב, ולפעמים נכמרו רחמיו על הנער העזוב, ואז עלתה על לבו ללמדו אומנותו, אך לא יכול להוציא חפצו לפעולה; כי העבודה לא היתה אצלו תמידית, כי אם לעתים, לפני החגים העבריים, או הנוצריים, ושאר הימים ישב בטל. בימי העבודה אי אפשר לו להורות, כי כל רגע היה יקר בעיניו, ובעת אשר ישב בטל, היה קפדן גדול, כי דאגת הפרנסה הרגיזה אותו תמיד, וקשה היה לו למשול ברוחו ללמד את תלמידיו במתינות הדרושה ובאורך אפים. ועל כן היה דברו: עד אשר אלמד להחזיק המחט כראוי, אשלים אני עבודתי כולה… בהיותו מוּכה ונרדף כל הימים, למד בריל להכעיס את גברתו, אשר שנא אותה, ויבקש תמיד לקחת ממנה נקם. אם צותה להחם את המיחם בבוקר, אז היתה בטוחה, כי עד הצהרים לא ירתח; אם שלחה אותו אל החנות שב מדרכו אחרי שעה ארוכה והביא לה לא את הדבר שהיה דרוש לה. בשובו לפעמים עמה מן השוק, והוא עמוס סל מלא כל מיני מזון, נדחק במקום צר שבני השוק עמדו שם צפופים, וכמו בלי צדיה הפיל את הסל מעל שכמו וכל אשר היה בסל נפזר לכל רוח. ובריל היה שמח בלבו, כשראה את פני גברתו משתנים, וקצף עולה על שפתיה, והיא רצה כמשוגעה לאסוף קניניה הפזורים מתחת לרגלי העוברים. מובן הדבר, כי בעד הגדולות האלה קבל בריל מכות גדולות, אבל מהן לא ירא בריל עוד, כי כל כך היה רגיל בהן, עד אשר חדל להרגיש את מכאוביו.

כה עברו עליו שנה ומחצה בבית החייט, עד אשר מלאה סאתו, כי פעם עלה על לבו לנקום בגברתו נקמה גדולה, ויקח את ערדליה החדשים, אשר עוד לא עבר הברק מעליהם, וישליכם אל התנור, וממחרת בהסיקה את התנור, מצאה באפר פליטת אבדה, ותדע את אשר עשה לה בריל, ויכוהו ויפצעוהו ויגרשוהו מן הבית…

בריל יצא מהבית, אשר היה כבית-כלא בעיניו. הוא יצא עתה לחפשי. עתה אין עוד מושל עליו, ובידו לעשות כל מה שלבו חפץ, ואיש לא יכהה בו. הוא עמד ברחוב, והנה השמים המרווחים לאין קץ עליו נטויים, והרחוב עם בתיו הגדולים והקטנים ארוך מאוד, ובריל יודע, כי שם בסוף הרחוב נמצאו שדי תבואות ויער של בית מקלט הנזירים; אך המרחב הגדול והחופש המוחלט הטילו עליו אימה. וכמו אך עתה חש בנפשו את קטנותו ואת מעוט ערכו בתבל הגדולה אשר לפניו, עד כי איננו נחשב גם בעיניו למאומה. הוא אשר היה תמיד מחונך במתג ורסן ושוט, הוא, אשר מראשית בואו לחדרו המיתו בו כל רצון חפשי ויגישו את רוחו לנחוּשתים – הוא חרד עתה בראותו, כי אין אדון לו, אשר יטנו לכל אשר יחפוץ, והוא צריך להשען על עצמו… הוא פנה לימין ושמאל לראות מאין יבוא עזרו, מי יאספהו עתה הביתה – ואין איש. רבים עוברים ושבים בחוץ ואליו לא ישימו לב. לוּ קראו אותו לשוב אליהם, כי עתה היה נכון לעשות כל אשר יצוו עליו, והיה סובל כל יסורים קשים. גם לו קראהו המורה שמיסר לשוב ולהתענות תחת ידו בתלמוד תורה – גם אז טוב היה לו מעתה; כי אז ידע לכל הפחות שיש עין פקוחה הצופה עליו לרגעים, ויד מושלת תטהו ימין ושמאל, ועתה גלמוד הנהו. אמנם הוא חפשי, אבל איננו יודע מה לעשות בחופשו, איך ישתמש בו… הוא למד להיות רק עבד נכנע בגלוי ומתפרץ בסתר, אך לא לחיות חיי אדם חפשי, היודע לשקול בפלס כל דרכיו ואיננו צריך לאפוטרופסות.

שומם ונעזב עומד בריל שעה רבה על מקום אחד, ואחר הרים את פעמיו וילך אל עני אחד עיור, אשר גר בשכונתו. את העיור הזה נהג כמה פעמים בחוץ, ובעד טרחתו קבל לפעמים פרוטה.

בריל בא אל העיור ויספר לו את מצבו, והעיור, לשמחת לבב הנער הנעזב, נאות לקחתו לו למנהיג תמידי, ובשעה מוצלחת החל בריל לסבב יחד עם העיור על פתחי יושבי העיר לקבץ נדבות.

שבועות אחדים עברו על בריל והוא עבד עבודת מנהיג באמונה. אמנם לא קלה היתה העבודה, כי העיור היה נוח לכעוס ומקפיד על כל דבר קל; וגם מזון לשׂוֹבע לא נתן לו, כי העיור היה קמצן מאוד וקשה היה לו, לא לבד להוציא פרוטה מכיסו למזונות, כי גם חס על הפרוסות שנתנו לו הנדיבים, כי אותן מכר בזול למאכל בהמה. אך בריל נשא וסבל את תלאותיו וישמח בחלקו, כי נמצא לו מורה להועיל, עד כי ידע את אומנות הקבצנות לאשורה, ואז אזר בריל כגבר חלציו, ויצא מתחת אפוטרופסות הזקן העיור לרשות עצמו. עתה לא היה עוד בודד בעולם, כי העולם כולו היה שלו: אל כל מקום שהלך מצא מזון ובגדים, אך הבגדים היו לו למותר וימכרם בשוק הסחבות, ובסמרטוטים התיפה ויתפאר, כי היו כשלט לאומנותו, ועל ידם עורר רחמים בעיני כל רואיו. במשך שנים אחדות קנה לו נסיונות רבים באומנותו ויעש חיל… ובלכתו למסעיו, נזדוגה לו בילא בת גילו ותהי לו לאשה. בריל לא אהב אותה, אך לגרשה לא היתה לו כל סבה, כי מה ממנו יהלוך אם שמו נקרא עליה? הן מזונותיה לא עליו, כי היא בעצמה בקשה ומצאה את מזונותיה. ואולם בילא אהבה את בריל בלבה, אף כי תמיד המטירה עליו קללות ונאצות נוראות, ולא התפרדה ממנו, מעת אשר נזדוגה לו. ובריל שמע את קללותיה וחרפותיה ולא התקצף, ואף לפעמים השיב לה קללות כפולות ומכופלות, לא בקצף וכעס, כי אם בדרך שיחה בטלה.

_______________

זה הוא הזוג אשר בא לשבת במעון הצר אשר לזלאטה טובמן בשכר שקל אחד לחודש. קשה היה לזלאטה לשמוע את קללותיהם וחרפותיהם, כי מעודה לא התקוטטה עם אישה גם קטטה קטנה, ומאוס היה בעיניה לראות איש ואשה נצים יחד ומקללים זה את זה; אך כעבור שנים שלושה ימים, הסכינה מעט את שכניה ותחדל לשית לב לקללותיהם, וגם נוכחה זלאטה כי בריל איננו רע הלב, אף כי פיו דובר נבלה וחדודים גסים, השורטים באזניה. תמיד בשובו בערב “מצידו” הוא נותן לבניה עוגות או פרוסות לחם ומיני מטעמים. גם את זלאטה כבד לקחת מצידו, אך היא לא תחפוץ לגעת בו, כי לא תוכל לאכול מאשר קבץ בריל בתור נדבה. ומאוד מאוד יכאב לבה על כי בניה אוכלים מזון כזה; אבל איך תחשוך את ילדיה הרעבים לבל יהנו מציד בריל? בימים האלה מצאה זלאטה במה להשתכר, כי היתה למבשלת בחתונת אחד העשירים, אך גם הימים האלה עברו, והכסף אשר השתכרה אזל מכיסה, וישארו האשה וילדיה בלי משען לחם.

– לכי היום אל חדר הקהל – יעץ לה בריל – ובקשת מאת הגבאים לתת לך לחם אביונים.

– טוב למות ברעב מפשוט יד לקבל נדבה – אמרה זלאטה.

– הוי, פתיה! – קרא בריל וישחק בכל פה – האם משלהם אתּ באה לבקש? הלא משלך! משלך, מהכסף אשר שלמת מכס הבשר. הם לקחו ממך בחזקה בכל יום מס בעד העצמות שבשלת בקדרתך, עתה בצר לך דרשי, כי ישיבו לך את כספך.

– החשבון הוא כך, – אמרה זלאטה – אבל בכל זאת חרפה גדולה היא ללכת לעמוד שם בשורה עם כל העניים, יסלח לי ה' בעד דברי אלה, הן גם איש נכבד אחד לא ילך שמה לקבל מיד הגבאים נדבה.

– אשה סכלה את, ומה אדבר עמך? – ענה בריל חציו מתקצף וחציו מהתל; – אדרבה, הנכבדים המה הלוקחים חלק בראש מלחם אביונים. הרב מקבל שני אלפים מלחם אביונים, החזן עם משורריו מקבלים שכר רב מלחם אביונים, הדיינים והשמשים מקבלים גם כן מלחם אביונים, המשגיחים על כל מצות מקבלים מלחם אביונים; וגם כל המוסרים והמלשינים וכל תקיפי העיר לוקחים חלקים נכבדים מלחם אביונים ולא יתבוששו; ואת, אשה אומללה, גוועת ברעב עם ילדיך הקטנים, תבואי ללכת לבקש את המגיע לך. לו הייתי במקומך, כי עתה כל שניהם עקרתי פיהם, ונתנו לי כסף. המה באים להיטיב לעניים כאילו מכיסם יוציאו כסף; אבל אנחנו הלא נדע כי כסף מכס הבשר כסף עניים הוא, ומשלהם הם נותנים להם, אחרי לקחם תרומה גדולה לתתה לטובים בעיניהם ביד רחבה. הנה הגביר רובלין יושב שם בראש המחלקים, הוא היה לאב רחמן לכל דל ועני… העניים מברכים אותו, והוא שמח בלבו שמחה כפולה: שמח כי הוא קנה לו שם איש חסד, פועל צדקות ועוסק בצרכי הצבור, ויחד עם זאת שמח הוא כי מכיסו לא יוציא מאומה לצדקה. אל נא תכלמי, זלאטה, מפני הגאיונים ההם, יכנס הרוח באבי אביהם! עמהם נחוץ לדבר בשפה אחרת, בלי בושה וכלימה, ולפעמים גם בחוצפה ועזות מצח, ואז תצליחי, כי קול תחינה ובקשה לא ישמעו, ואך אם תאמרי להם: רוצחים! יכנס הרוח באבי אביכם! את כספי השיבו לי! ואז ידעו ויבינו את דבריך, וימהרו להשלים חפצך, למען תחדלי מהם והלכת לביתך.

דברי בריל באו סוף כל סוף אל לב זלאטה ויאמצוה ללכת לבקש משען מקופת לחם אביונים.

– לו הייתי לבדי – אמרה זלאטה אל לבה להצדיק את נפשה – כי עתה לא הלכתי שמה, כי אם גועתי ברעב; אבל עתה ילדי יסבוני ומבקשים לחם, וקול יללתם פולח כבדי, דרך אחרת אין לי כי אם אפשוט יד, או לשום קץ לחיי, לבלי שמוע אנקת הילדים ותרעומותיהם… לשום קץ לחיים… אמנם מרים הם החיים מאוד; ענויי נצח, שפלות ובוז – כל אלה כבד מאוד לשאת, אבל המות נורא הוא מאוד, נורא הוא חושך הקבר ונוראים הם חבלי הגיהנום!… ומה יעשו הילדים בלי אם? אמנם גם עתה כשאני חיה, אין לאל ידי להושיע להם, להאכילם ברעבם, אבל בלעדי עוד ירע להם מעתה, וגם את אישי ארחם מאוד: יסורים גדולים יסבול מרגלו השבורה והבצקה כחבית ובבית החולים לא ישיתו אליו לב, כי אך לעתים יביאו אליו את מזונותיו (מזונות אשר לפעמים הם רעים מאוד גם לבריא) וליתר צרכיו לא ידאגו, הסדין והכותנות שחורים כפיח והמצעים קרועים והקש מבצבץ מבין הקרעים; וכן ישכב שם תמיד זלמן למעצבה, ואך בשעה שאני באה לבקרו, תחיה רוחו ועיניו תתנוצצנה באור שמחה. ובמותי תכלה גם שארית נחמתו בעניו. חייבת אני לחיות ולשאת את סבל משר צרותי! הבה אאמצא את לבבי ואלכה. אולי ימצא בין הגבאים אחד, אשר ישים לב לדרוש ולחקור את מצבי כמו שהוא ולהושיט לי יד עזרה. הוי, אלי! חזקני נא ואמצני ותן בלב הנדיבים רחמים לרחמני אותי ואת עוללי!…

ועיני זלאטה נפתחו כמעינות, ודמעותיה שטפו את לחייה הצנומות.

– למה תבכי, פתיה? – קרא בריל – לכי ואל תיראי. אמנם אוכלי אדם הם, אבל אותך לא יאכלו, כי גל עצמות את.

– ובכל זאת תמצאנה העצמות היבשות חן בעיניך – התלוננה אשת בריל, אשר התקנאה בזלאטה על כי אישה מרבה לדאוג לטובתה, ובדעתה כי אישה הוא מהחשודים ויש בהם…

– רדי שאולה, נבלה סרוחה! – אמר בריל בשחוק. –

זלאטה לא שמעה את דברי הריב, כי טרודה היתה בשאלה החמורה: ללכת או לחדול, ואחרי שפכה דמעותיה אמצה את לבה ותתכס במטפחתה הגדולה אשר מראה נהפך ירוק ותלך לחדר הקהל.

חדר הקהל היה מלא אנשים ונשים; ביחוד רבו שם הנשים עם ילדיהן על זרועותיהן ובחיקן, אשר הביאו עמהן לעורר רחמים.

לפנים מהגדר, המפסיקה בין המבקשים ובין הנותנים, יושבים הגבאים עשירי העיר, אדירי הכסף, ובראשם העשיר הישיש ה' רובלין.

העניים מתפרצים בכוח לבוא אל שער הגדר. כל אחד משתדל להתיצב לפני הגבאים קודם חברו. ומקול הצעקות והקללות תחרשנה האזנים. הגברים אשר כוח להן יסולו להם דרך בזרוע עוזם, והנשים היודעות להטות את לב מיכאל השמש בשוחד – תתנה לו עוד בבוקר פרוטות אחדות, והוא בהגיע העת יפנה לפניהן הדרך לגשת עד הגבאים. בכלל, מיכאל השמש הוא מהמניעים היותר גדולים בעניני הצדקה, כי הוא המעיד על המבקשים, אם נצרכים הם באמת ועל דבריו יסמוכו; והעניים יודעים, כי ברשות מיכאל הם עומדים ומשתדלים למצוא חן בעיניו, להחניף לו ולכפר פניו במנחה, ויותר מאשר יתכחשו ויחליקו לשון לפני הגבאים, יבקשו פני מיכאל ויחניפו לו, כי ידעו שהכל תלוי בו.

וזלאטה עמדה מנגד ולא ידעה מה לעשות במהומה הגדולה אשר לנגד עיניה. אך בעמדה זמן רב בתוך ההמון הדוחק איש את אחיו נדחקה גם היא, עד כי נגשה בלי רצונה אל פתח הגדר, אשר שם מיכאל השמש עומד וכמעט נחנקה מריח היי"ש אשר נדף מפיו.

– אויה! אויה! – צעקה האשה, כי מיכאל השמש הדפה בכוח לאחור, עד כי כמעט התפרקו כל עצמותיה. – הה, רחמוני נא, הה, רחמוני! עוללי גוועים ברעב!… תנו לי לדבר דברים אחדים…

– חכי מעט – ענה מיכאל בלעז ובוז – הראיתם רבנית באה?… פנו לפניה דרך לבוא ראשונה!..

אחדים מהעניים העומדים קרוב למיכאל שחקו מעט לעשות לו נחת רוח…

זלאטה נהדפה לאחור. וברוב עמל עלה בידה לצאת תוך הדוחק: ראשה כאב עליה מאוד, ברכיה כשלו וכמעט התעלפה.

היא יצאה החוצה ותשב על הספסל שלפני השער. הלילה היה ליל שוקט וקר. האויר הקר השיב מעט את רוחה. היא ישבה שעה שלמה ותחשוב בלבה איך לעשות: אם לשוב הביתה בידים ריקניות, או לבוא עוד הפעם אל חדר הקהל, אולי יצליח חפצה בידה הפעם לדבר אם הגבאים ולבקש מלפניהם רחמים על ילדיה הרעבים. ואחרי שהרבתה לחשוב מחשבות, באה עוד הפעם אל חדר הקהל. והנה ההמון הולך הלוך וחסור. גם מקרב מיכאל השמש פג מעט היין, וקולו הצרוד לא היה עוד איום כבתחילה. הגבאים עיפו וימהרו לכלות את מלאכתם. בפחד ורעדה נגשה זלאטה עוד הפעם אל פתח הגדר, ותבט במורך לב אל השמש.

– מה לך, עבריה? – שאל אחד הגבאים, אשר עמד קרוב אל הגדר ויבט אל זלאטה בעינים בוחנות…

– רחמוני נא, אדוני! – קראה זלאטה ודמעותיה פרצו מעיניה – אישי מוטל בבית-החולים, ואנוכי גוועת עם ילדי ברעב.

– תן לה, מיכאל להכנס, – צוה הגבאי. מיכאל פתח לפניה הדלת, וזלאטה באה ותתיצב לפני הגבאים, אשר הביטו אליה במבט חודר.

– רחמוני נא! תנו לי לכלכל את ביתי… שני רובל לחודש שכר דירה… מזונות לארבע נפשות… הסקה… העצים יקרים מאוד.

הדמעות שמו מחנק לצוארה ולא יכלה לדבר.

– התכיר את האשה הזאת, מיכאל? – פנה הגביר רובלין אל השמש.

– בודאי אני מכיר אותה, – ענה השמש – היא חוזרת אל הפתחים…

– אני חוזרת אל הפתחים?! – קראה האומללה – לוּ תשברנה רגלי טרם אלך לעמוד על בפתחים… שאלו נא כל שכני ויאמרו, כי מעולם לא פשטתי ידי לבקש נדבה…

– בילא המרקדת הגרה עמך הגידה לי, כי חוזרת אתּ עמה על הפתחים, – אמר השמש בהביטו אליה בחציפות.

– שקר דברה! עדים הם כל השכנים. היא שונאה אותי ובוֹדה מלבה כזבים… היום עוד לא היה פרור בפי… ומה אעשה בילדי?…

– תנו לה חמשים פרוטות, – אמר הגביר רובלין – אשר מהר לכלות את עבודתו ונפשו קצה בדרישות וחקירות אשר עצרוהו פה.

הגביר הושיט לאשה איזו מטבעות כסף; וזלאטה, אשר עיניה חשכו ולא ידעה מה עמה, פשטה ידה, ותקבל מבלי לדעת מה קבלה, ותצא.

– מה נתנו לך? – שאל בריל בשובה הביתה.

– גם אנוכי אינני יודעת עוד.. הבה אמנה – ענתה האשה.

– חמשים פרוטות ובתוכן אסימון שנפתחה צורתו, – אמרה זלאטה, ולבה כמו נקרע לקרעים מכעס. – אך לחבל נתנו לי להתלות בו ולא יותר. מה אעשה בפרוטות האומללות האלה? האתן שכר דירה אם אקנה עצים להסקה או לחם?

– לו נתנו לי כזאת – אמר בריל – כי אז השלכתי את נדבתם בפניהם. הוי, אשה נבערה! מה זאת לקחת? הלבעבור זאת ישבת שם כל הלילה? לוּ סבּוֹת בעת ההיא על פתחי הבתים, כי עתה אספת כסף משנה… שמעיני נא, זלאטה, וייטב לך: מחר נלכה ונעשה את המבחן הראשון לחזור על הפתחים, וראית, כי אין פרנסה טובה ויפה מזו: עקימת החוטם והנה פרוטה… וגם אם לא תעקמי את החוטם לא ימנעו ממך את הפרוטה ואך כדי לצאת ידי חובתך טוב, כי תראי להם פנים מעוררים רחמים. חי נפשי כי אין דבר, כי מאומה לא יכאב לך מעבודתך זאת… “כפּרתנו” יהיה הגביר רובלין עם כל בית מסחרו נגד המסחר שלנו. לוֹ אך בתים אחדים וחנויות אחדות, ואני בעל כל הבתים שבעיר הזאת ושבכל עיר ועיר וכל החנויות – חנויותי המה…

ובתארו לה את כל הטוב הצפון בעסק הקבצנות בחום וברגש, לא ראה כי זלאטה התמוגגה בעת ההיא בבכי, בראותה כי כל תקוה לה – אין, ולא שתה לבה להצעתו.

– התלכי עמי מחר? – אמר בריל בראותו את דמעותיה. – רב לך, סכלה, לבכות! לכי עמי וראית עולמך בחייך: כל ימיך כחג אחד ארוך יהיה.

– ללכת? לאן אלך? שאולה? אל תהום הקבר? – התיפחה זלאטה ותפרוש כפיה.

– הראית את הגבירה הגדולה? – קראה בילא בלעג, כי חרה לה על זלאטה הממאסת באומנותה, אומנות הקבצנות… – לו היה איש אחר פה, כי עתה אמור בלבו, כי באמת מיוחסת גדולה היא, נשמה מפונקת ועדינה, ולא נאה לה לחזור על הפתחים…

– האתון פתחה את פיה – אמר בריל בשחוק מר; כי אף שהיה בריל איש חפשי: לועג לכל קודם ולכל מדה טובה, בכל זאת גדלה בעיניו נפש זלאטה, ולבבו התחמץ, בשמעו את אשתו מקילה בכבודה, וכמעט נכון היה לצאת עמה למלחמת-כפים. – אל תשיתי לב, זלאטה, לאשר תדבר הנבלה הסרוחה באזניך – הוסיף בריל בקול רך – חדלי לבכות, אל תראי! עוד לא ראיתי איש גווע ברעב… שמעיני, אשה סכלה! הן בעל כרחך את חיה, ואי-אפשר לך להריק את נשמתך מקרבך ברוק פיך ועל כן למה תחבלי את נפשך?… יש אתי מעט משקה מתוק, ממנו תשתי, והתחזקת, גם חתיכת כרכשת שמורה עצמי וסעדת לבך… אל תהיי אשה סכלה, זלאטה! “הרבי לך לשמוח”!

קול בריל לא היה עתה גס כפעם בפעם, כי רוך ונעימות וחן נשמעו מתוכו, ועל כן חדר אל לב זלאטה. ואחרי הפצרות רבות נאותה לסעוד לבה באוכל אשר הגיש לה בריל.

לאט לאט הסכינה זלאטה את בריל ותחדל מהתבושש לקחת מאתו להנות מהמטעמים אשר הביא. גם דברי הנבלה אשר השמיע בריל לא שרטו עוד באזניה שרטת כמאז, כי אם העירו בה שחוק. בכל ערב היה מביא נרותיו אשר גנב מעל העמוד בבית-התפלה, ובמעון הצר היה אור, והילדים גם הם היו ששים ושמחים לקראת בריל, כי גם להם הביא מנחה וישתובב עמהם.

ככה עברו שבועות אחדים. זלאטה השתכרה מעט ואת החסר השלים בריל. בילא התרעמה אמנם על זה, חרפה וגדפה את אישה ואת שכנתה צרתה, אך גם בריל, גם זלאטה הסכינו את תרעומותיה. וכמעט התנחמה מעצבונה. גם אישה התרפא, ובעוד ימים אחדים היה נכון לצאת מבית-החולים, ואז, כי יעזור ה' להם, וישבה היא ואישה וילדיה לבדם במעונם, ובריל ואשתו יצאו מהבית הזה… אמנם צר לה, כי בריל יפרד ממנה, הוא נחשב כקרוב לה, כידיד ביתה!… ערבות מהתלותיו, וחקוייו שהוא מחקה אחרים מעוררים שחוק, עד כי גם בילא הזועפת תשחק שחוק גדול, והילדים אוהבים אותו מאוד: “דודם” בריל יקר בעיניהם יותר מאמם. אמנם לא טוב, כי לא יזהר בלשונו ומלמד אותם לדברי נבלה. היא הוכיחה אותו, אך הוא לועג לתוכחתה. היא יודעת, כי אין הצדק עמו, אבל אי-אפשר לה להתוכח עמו, כי על כל שאלה שהיא שואלת הוא מוצא מאה תשובות, ובחדדו את לשונו יגדיל לדבר דברי נבלותו, והילדים עונים אחריו. ובשמעו את יענקל הקטן מגמגם אחריו בפטפוטי ילד דברי נבלה, ישמח שמחה גדולה וישחק בכל פה…

– איש חיל הוא יענקל! – אמר בריל וימחא כף. – הוא יגדל והיה לאיש, וכל הנשים בו תתברכנה… הגידה, יענקל, עוד הפעם…

יענקל עושה רצון בריל, ובריל שוחק שחוק גדול, וגם זלאטה שוחקת עמו, אך שחוקה מהול בתוגה. היא מרגישה שאין הדבר יפה.

לבריל היתה מטרה אחת בחיים – להתענג בכל התענוגים שתשיג ידו, אחת לו אם בהיתר ואם באיסור, אם יעשה בזה טובה לרעהו או רעה, אם ינחל מזה כבוד או בזיון. רגש הבושה כבר עבר ובטל מלב בריל, כל הנבלות שעשה בחייו עשה בנפש שוקטה, וגם אם נתפש לא שת לב לחרופים ולדברי בוז. מטבעו היה בריל חד השכל וידע לרדת לעומקו של דבר ולשפוט לא לפי המראה החיצון, כי אם על פי התכונה הפנימית. וכאשר בחר לו את עסק הקבצנות למד את תכונות בעלי הטובה, את טוב מוסדות הצדקה, את מעללי העשירים, ויבן כי גם הם, העומדים בראש העדה, הם, הרמים והנישאים והנכבדים, אינם טובים ממנו, התולעה, הרמש, גם במשהו. אמנם איזה ברק חיצוני יש להם מה שאין בו, אבל בתוכם, בפנימיותם גם הם אינם עולים הרבה עליו ובכמה פעמים עוד גרועים ממנו; ומדוע יבוש הוא מעשות איזה דבר למלא תאות נפשו, יען שיש אומרים, שהדבר ההוא מגונה? הנה, למשל, בחזרו על הפתחים, נותנים לו אך פרוטות, והפרוטות ההן אינן מספיקות לכל צרכיו, צרכי אוכל ומשקה ערבים; ועל כן אם יקרה לגנוב איזה כלי קטן: סכין, כף, מטפחת וכדומה, הנוחים לבוא אל הצלחת, הוא גונב ואיננו מרגיש, כי הוא עושה בזה עול; אדרבה, הוא שמח מאוד, כאיש שמצא מציאה, וכל מה שהוא קובץ, מדעת הבעלים ושלא מדעתם, הוא מוציא בערב על הפרוטה האחרונה לממתקים ויין טוב, מבלי לדאוג דאגת מחר, והרי הוא שמח ומשמח אחרים עמדו. וכה דברו תמיד: “אני אינני כשאר הקבצנים הצוברים כסף ולא יאמרו די. דרך זו שנאה נפשי. אם אמצא די לאכול ולשתות היום למה אדאג? הלא העולם לא יחרב גם מחר, ואם רגלי תהיינה אתי ולשוני לא תמק בפי – אמצא גם מחר מה שמצאתי היום”.

ויהיה בערב אחד ובריל הביא ציד רב עמו ובדירתו הצרה היו אור ושמחה. הפעם לקח לב הנשים בחדודיו ובמשליו ותשתינה אתו, והמשקה היה מתוק ויורד כשמן אל הושט ומשם הוא בא ונבלע בתוך כל האברים ומחמם אותם ומשמח את הלב באופן נעלה. וכה אחרו שבת עד אשר תקפה עליהם השינה, וזלאטה הלכה ותשכב אצל ילדיה על הרצפה, ראשה סבב עליה כגלגל ועד מהרה נרדמה תרדמה עזה…

______________

זלאטה קמה בבוקר, ראשה כבד עליה ויגון נורא לחץ את לבה… איזה שברי חלומות עלו עתה על זכרונה, צללים כהים, שאי-אפשר לה לתפוס אותם בדיוק. אך ככל אשר הוסיפה להתבונן בצלים ההם ולהעמיק חקר בשברי החלומות אשר לא נמחו מזכרונה, כן הוסיפו הצללים להתיצב לפניה בתמונה יותר מורגשת ומוחשית… הנה בריל וזלמן אישה מתקוטטים יחד. על מה ולמה הם מתקוטטים? זלאטה איננה יודעת מאומה, הקטטה הולכת ורבה וגם בילא הרימה את קולה ותקלל, ותחרף את הכל, והילדים צועקים ובוכים, וזלאטה יראה וחרדה מאוד וברכיה כושלות וכולה רועדת… אישה מביט עליה בזעם והיא מכירה, כי עשתה דבר נגד רצונו, וכי על הדבר ההוא הם מתקוטטים יחד, אך בשום אופן לא תוכל לזכור את אשר עשתה… אחרי כן החלו האנשים להתאבק יחד ולהכות איש את רעהו והמבוכה עוד גדלה בבית… פתאום התנשא בריל כזאת משחית. מבטי עיניו היו נוראים מאוד, ויך בגרזן ויפוצץ את ראש זלמן ויקרב אל זלאטה הרועדת ויאמר לחבקנה. היא פשטה ידיה להרחיקהו מעליה, אך ידיה רפו. היא חפצה להרים קולה, אך קולה נחבא, ובלי כוח היא מוטלת בזרועותיו, ועיניה סגורות, כי יראה מהביט אל עיניו האיומות… ובפתחה את עיניה והנה חושך סביב לה ודממת קבר, אין עמה איש, וראשה כבד עליה…

זלאטה בקשה פתרונים לדברי החלום, העמיקה לחשוב אולי היה גם דבר אמת בחלום הנורא אשר חלמה, כי נראה אשר לא שוא היה כולו; ופתאום נודע לה כי אמנם חוּלל כבודה בלילה הזה ותתן קולה בבכי.

– למה תבכי, זלאטה? – שאל בריל בהקיצו משנתו ובהתגרדו בחשק נמרץ…

– מה עשיתי לך, כי גמלתני רעה גדולה? – אמרה זלאטה ותתמוגג בדמעות.

– החסר ממך דבר, אשה כסלה? – ענה בריל בלשון – הן ב"ה בריאה ושלמה את וכל מום אין בך…

– אבל הלא עבירה חמורה היא – התיפחה זלאטה; – הלא אבדתי נשמתי לנצח.

– רב לך, פתיה, להתיפח! – אמר בריל. – אך אנשי מרמה בדו מלבם, כי ישנם מעשים שאינם רצויים בעיני ה', להניא את העם מהתענג בחייהם, והם בעצמם עושים כל האסור ושולקים בלבם לתמימות המאמינים בהם. הגביר א. רואה חיים עם אשת הגביר ב. והרב יודע את הדבר ובכל זאת הוא מרבה להחניף לגביר א.; לו ראית איך חרד הרב לקראת בואו ומחבק את ידו באהבה וכמעט נכון לשרת לפניו כאחד הסרסורים… אין זאת, כי הרב יודע שמותר להנות ולהתענג, ובפרט בדבר שזה נהנה וזה לא חסר, ואף לעניים יחשב לעוון. לעשיר מותר הכל, לו כל הזדונות כזכויות נחשבו, ולנגדו אין פוצה פה ומצפצף; ומדוע לא נהנה גם אנחנו ממה שתשיג ידנו? הוי, אשה סכלה, ירקי נא על הכל ואל תפחדי מהבליהם.

– מה לי ולהרב? – אמרה האשה ותמרר בבכי. – אנוכי יודעת כי הבאת עלי צרה גדולה וחרפת נצח… אמנם לא אתה לבדך אשם, כי גם אני אשמתי, כי הרשיתי לעצמי לשתות עמך יין; כל אשה כשרה בישראל לא תעשה כזאת, ועל כן באה עלי כל הרעה הזאת. אנוכי אשמתי בכל אלה, אויה לי! ואיך אשא עתה פני אל זלמן אישי?

– איפה היא בילא? – שאל בריל, בראותו כי המטה ריקה ובלי סדרים, וניכר היה, כי בילא מהרה לעזוב את מטתה ותלך, וכבר עברה עת רבה והיא לא שבה. – אלכה נא לבקשנה, כי לפי הנראה דבר לאט עמה. הי ערומה כנחש, אבל אנוכי עוד ערום ממנה! אמנם לא אקצוף עליה אם היא מבקשת למצוא לה תענוגים כלבה, אבל למה להסתיר ממני?

בריל לבש את סחבותיו ובלי נטילת ידים עזב את הבית, כי לא נעים היה לו לשבת עם זלאטה הבוכיה. לא מאשר חמל עליה, כי לא הבין ערך העלבון הגדול אשר עלב אותה, ולא ידע את מכאובה הנורא; אך, פשוט, כי לא נעים היה לו לראות דמעות ולהקשיב קול בוכים. וזלאטה לבדה ישבה על מצעה על הרצפה ותקונן על כבודה המחולל. –

הילד הקטן הקיץ משנתו ויתגעגע אל אמו.

– הה, בני, בני! לו לא היתה לך אם, לו מתי בעת ילדתיך. כי מה תסכוך לך אם בעלת-חטא, אשה מבישה ושפלה?… אתה עוד תאהבני, ילדי, ואנוכי אשה בזויה ומחוללה!…

הילד ראה את אמו בוכיה ויבך גם הוא.

– בכה, ילדי, בכה הרבה בכי, כי מתה אמך הכשרה, מתה לנצח, עתה זונה בזויה תהיה לך אומנת. הבה, ילדי, נגוע בבכי.

בעת ההיא ומיכאל השמש נראה בבית.

– הרב צוה להביא אותך אל ביתו – אמר מיכאל בקולו הגס והצרוד, וריח של יי"ש נדף מפיו.

זלאטה הרגישה, כי לבבה נתק ממקומה, ופניה הלבינו כמת.

– איך אלך עתה, וילדי עוד לא הקיצו משנתם? ומי יאכילם וישקם אם אלך מאתם?

– אם כשרה וצנועה.. – אמר בלעג – אך לילדיה היא דואגת… אל תיראי! ממזריך לא ימותו גם אם תעזבים שעות אחדות בלי מאכל ומשקה.?

פני האשה נפלו מאוד. היא הכירה את כל שפלות מצבה ולא יכלה לענות דבר ולתבוע עלבון בניה מהשמש.

– הבה נלכה – אמר השמש. – האשב פה לחכות לך?

– אנוכי לא אלך עתה. הנני לבוא בעצמי אל הרב בעוד שעה – ענתה האשה.

– אם לא תלכי עמדי ברצון וסחבתיך בשערות ראשך – אמר מיכאל בקול מושל, ולבו מלא עונג בשוותו לעצמו איך יראה להאשה המסרבת את ידו הקשה ויסחבנה בחוץ לעיני המון רב… אמנם גם מיכאל בעצמו לא היה צדיק גמור, בימי נעורי היה סרסור באחד מבתי המלון; אך זה היה כבר, ועתה היה מיכאל דנן לירא שמים. להכות לחי איזה “בעל חטא” נחשב לו לעונג נפלא, ומה גם ליסר בשבטים את “בעלת החטא” למען תודה על חטאתה. מיכאל נאנח מרה על אשר, בעוונותיו הרבים, נאסר מטעם הרשות ליסר בשוטים “בעלת חטא”: אבל בכל זאת עוד נשאר לפניו כר נרחב להראות את קנאתו לה' אלוהי ישראל במכות לחי, בתלישות שערות וכדומה מן הענויים שאין רשומם ניכר כל כך…

זלאטה ראתה כי אי-אפשר לה למרות את פי השמש האיום ותעזוב בנפש מרה את הילדים ותלך.

– ואיפה הוא בריל אהובך? – שאל מיכאל.

– הוא לא אהובי, ולא ידעתי אנה הלך – ענתה האשה.

– עוד חזון למועד. אנוכי עוד אפתח פיך והגדת לי הכל, לא תעלימי ממני דבר – אמר מיכאל בשחוק התולים אשר הכעיס את לב האשה תמרורים.

– לי הגידו, כי נטמאת! – אמר הרב אל זלאטה בקול מרגיז לב. – תני תודה ואל תכחדי את האמת.

– אמנם, רבי, – קראה האשה ותבך – אמנם חטאתי חטאה גדולה. חטאתי לאלוהים.

חטאתי לאישי, לילדי. תן לי רבי, תשובה חמורה. כל אשר תצוה על אעשה.

– תשובה אתן לך אחרי כן, – ענה הרב ועתה תתגרשי מאישך.

– להתגרש מאישי? להפרד ממנו, מילדי? פסוק ראשי בפעם אחת ולא תענה נפשי לאורך ימים.

– הנני אומר כי צריכה את להתגרש מאישך, כי כן הוא הדין, וכל הטענות והדבורים לא יועילו לך מאומה.

– אנוכי לא אקבל גט – קראה האשה בהחלט ותפן את שכמה לצאת. מיכאל השמש ראה, כי עומדת היא לצאת, ויאחז בבגדה. אך היא בחוּמה נתקה מידו והבגד נקרע וסמרטוטיו סרחו על הרצפה. אז תפש מיכאל אותה בידה, אך היא, כצפור הנאחזת ברשת, התמרמרה ותשתדל בכל מאמצי כוחה להתנתק מידו; וכאשר ראתה כי חזק ממנה, נשכה את ידו נשיכה עמוקה. מיכאל מהר להסיר את ידו והיא אמרה לנוס, אך כרגע תפסה עוד פעם, והיא החלה לבעוט ברגליה, ליבב ולהתפרפר בכל אבריה.

– עזוב אותה – אמר הרב. – אותה אפשר לגרש שלא בפניה ובעל כרחה, על-ידי שליח להולכה…

מאוד צר היה למיכאל לעזוב את טרפו מידו, טרם עשה בו נקמתו כחפצו, אך חזקה עליו מצות הרב ויעזוב את האשה, והיא נסה כרגע החוצה.

זלאטה נמלטה מיד מיכאל השמש ותנס החוצה. מטפחתה צנחה מעל ראשה ותגלינה שערותיה הפרועות. קרעי בגדה, אשר קרע מיכאל בתפשו בה, סרחו על הארץ מאחריה, עיניה יצאו מחוריהן ותתעינה אל כל עברים, שפתיה עוד לחשו בדממה דברים מקוטעים. רבים חשבוה למשוגעה, ורבים, אשר נודע להם כל הנעשה, שחקו עליה, ונשים “צדקניות” קללוה קללות נמרצות, ותחרפנה אותה ותירקנה בפניה; אך היא כמו לא שתה לבה לכל אלה ותלך הלוך וקרב אל ביתה.

בבואה אל הבית, ראתה, כי הפנה אשר בה עמדה מטת בילא ריקנית היא, כי היא מהרה לצאת מהבית, ותקח את כל אשר לה, וגם את הכר האחרון אשר היה לזלאטה קרעה ותוציא ממנו נוצותיו ותשים בכרה, אך זלאטה לא הרבתה לחשוב אודות זה, כי מחשבות אחרות לקחו את לבה.

הילדים ראוה וימהרו אליה בקול בוכים… גרון פנחס הקטן כבר נחר מבכי, כי לא חדל לבכות מעת יצאה אמו עד שובה.

– מה אעשה לכם, ילדי? – אמרה זלאטה בחבקה את בניה – מה תסכּוֹן לכם אם בזויה ושפלה כמוני? אנוכי אומללה לנצח, חרפתי לא תמחה לעד, וגם אתם אומללים תהיו על ידי, כי מה יאמרו הבריות? הנה בני “בעלת החטא!” ואיש לא ירחם אתכם, כאשר לא ירחמו עלי. רב לי, בני! חיי הגיעו על גבול, הנה הקצה האחרון… סבלתי רעב, קור וכל מחלה, ועתה הנה גם כבודי חוּלל, והנני למשל ולשנינה. הנני חרש נשבר של עביט, חרפה וקלסה לכל הארץ. גם לזלמן אישי אך למשא אהיה. הלא תמיד יזכור את עווני, ואם לא יגיד לי בפני, אבל בלבו לא ישכח עווני לנצח. היו שלום, בני!…

היא פתחה את החבל הדק, אשר בו קשרה את בגדה על מתניה, ותבט אל תקרת הבית, והנה שם תקוע וו חזק אשר עליו היה תלוי ערש בנה. ותעמד ספסל נוכח הוו ותעל עליו. היא הביטה בחלון – והנה היום היה יפה מאוד, השלג המכסה את הרחוב האיר לנוגה ברק השמש, וילדים החליקו על פני הקרח בשמחה רבה… יפה היא התבל!… –אמרה זלאטה אל לבה, בשומה בפעם האחרונה את עיניה בחלון – אבל לא לנו היא, לא לנותרים כמוני. לנו היא נותנת אך יסורים לשׂבוֹע וחבל להפטרה.

______________

כעבור שעה מצאוה תלויה ורוח אין בקרבה. שמע מיכאל השמש ואמר: “ברוך המקום שהרגה”…

---

בְּשֶׁל מִגְבַּעַת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הכל יודעים, כי גרשון בּאבּינוֹביצר וצפורה בּאבּקין – חתן וכלה הם, ובכל מקום אפשר לפגשם שניהם יחד: בגן העיר, בבית המשחק, על חתונות ומשתאות – גרשון וצפורה לא יפרדו. אמנם תנאים לא נכתבו וגם קנין לא היה, אבל מה בכך, אם לא נכתבו תנאים ולא היה קנין? הלא בעבותות אהבה קשורים לבבותם יחד, ואהבתם מה עזה ומה רוממה!

וגם בפני יעקב בּאבּקין אבי צפורה ישבו הזוג הצעיר יחדו, ישיחו, ישחקו ולא יתבוששו. אמנם יעקב באבקין הוא איש מהנימוס הישן ולמורת רוחו היא התקרבות עצומה כזו בין בחור ובתולה, אבל אומר הוא לשאת בשרו בשניו ולדום. בימים האלה גם דברי אב עשיר אינם נשמעים, ואף כי דבר עני כמוהו, הצריך לקבל לפרקים עזרה מבתו. יעקב הוא סמרטוטר עני ומתהלך כל היום בחוצות העיר ומבקש פרנסה, והפרנסה מתחמקת ממנו, ואיננה נגלה אליו אלא לעתים רחוקות, וגם זאת במדה זעומה. וצפורה בתו היא התופרת, והיא המשתכרת ומכלכלת את הבית בשעת הדחק.

אכן יודע יעקב, כי עתה אי אפשר לגרשון לבוא בברית הנישואין עם בתו. יודע הוא, כי גרשון מכין את עצמו לעמוד לבחינה למען יוכל אחרי כן להיות רב מטעם הממשלה, אבל לכל הפחות חפץ מאוד, כי יכתבו תנאים כמנהג ישראל ו“ישברו הקדרות”, ולא יצטרך לכחד תחת לשונו, כי בתו כלה לבחירה גרשון, תחת אשר עתה, באמור לו איש ברמז כי בתו מיועדת לגרשון, הוא אנוס לגמגם איזו מלות בלתי מבוררות, ופניו מתאדמים ומתכרכמים.

והימים לא יעמדו, כי חלוף יחלופו. צפורה איננה עוד צעירה לימים, כי חמש ועשרים שנה מלאו לה, ויעקב יודע, כי הבנות כעבור זמנן ערכן כלוחות ישנים, שאין דורש להם. והנה עוד שנה עוברת, ואחריה עוד שנה, וגרשון עודנו מתעודד לבחינה. ומי יודע מתי יהיה עתיד לבחינה? יעקב איננו יודע מה המה הלמודים הדרושים להבחן בהם. אבל יודע הוא, כי גרשון איננו שוקד כלל על למודיו. תמיד הוא רואה אותו מתהלך בחוצות ובלילות ישוח עם צפורה בתו בגנים או יושב ומשוחח עמה בבית בחדרה ומפריע אותה מעבודתה.

הוא מבטיח, כי בשנת תר… הבע“ל יעמוד אי”ה לבחינה. מי יתן ויֵאָמנו דבריו, ובאה בתי אל המנוחה ואל הנחלה, ופני לא יחורו עוד – חשב יעקב בלבבו.

ובשנת תרנ"ז אמנם עמד גרשון למבחן, אך יצא וידיו על ראשו. לפי דברי גרשון הסבה לזאת היתה, יען כי המורה הבוחן הוא איש קשה ומבקש תמיד תואנות, ומה גם מעברי. אפשר, כי מקצת אמת היתה בפיו, כי אמנם המורה הבוחן לא היה מחסידי אומות העולם; אבל הסבה העיקרית לא נעלמה מעיני יעקב, אשר ידע את הפתגם התלמודי: “לא יגעת ומצאת – אל תאמן”.

ובתוך כך גרשון צריך לנעלים, למכנסים – במחילת כבודכם – ומאין איפוא יקחם? אמו היא אשה אלמנה סוחרת בשוק בביצים, בקשואים ובתרנגולים, ובעמל רב תמצא לחמה לה ולגרשון בנה, אבל בשום אופן לא תספיק פרוטתה לקנות לבנה נעלים חדשים ומכנסים. וצפורה תמהר להענות לבחירה בטרם ידרשנה, והיא ממציאה לו את כל מחסוריו.

בלילה, בלילה, לפעמים אחר חצות, היא יושבת כפופה על מכונת התפירה ומאיצה בגלגלה לסוב מהרה בחפזון להשלים את עבודתה, למען תשיג ידה לקנות בגד חדש לגרשון אהובה; ומה יפחד וירחב לבבה בזכרה את העונג אשר תנחל, כאשר ילבש גרשון את בגדו החדש! הן גם בבגדיו הישנים אין דומה לו ליופי וחן, ומה גם בלבשו בגדי חמודות…

וגרשון מקבל מאת צפורה את כל מתנותיה, כמו נפרע ממנה את חובה. הוא לא יבוש גם מהגיד לצפורה, כי כזה וכזה יחסר לו. ולמה יבוש? הן שניהם כאחד נדבקו ואיך יערוך עמה חשבונות? הלא ימים באים והוא יצא מהבחינות מנצח, והיה לרב מטעם הממשלה בעדה גדולה ויקבל שכר רב, ואז תתענג צפורה על רב עושר וגדולה, והיא תמשול בכל הטוב אשר יהיה לו; נחוץ רק לחכות זמן מה, והאושר בוא יבוא.

וצפורה מאמינה בכל הבטחותיו בכל לבה. ואיך לא תאמין? הן פי גרשון המדבר, ופי גרשון לא ישקר לעולם. אם לא הצליח בבחינה בשנה זו, יצליח בשנה הבאה, ואם יבואו שניהם בברית הנישואין, וחיו יחדיו באהבה ושלום ויתענגו על רב טוב.

ויהי היום וגרשון היה לסופר בבית המסחר של ה' גיטין, ושכר קצבו לו שלושים שקל לחודש.

אז עזב גרשון את ספרי הלמוד ואת תקותו להיות רב מטעם ויחשב וימצא, כי אמנם טוב ויפה יותר לאחוז במסחר, כי לפני ה' גיטין יתרפס גם “הרב מטעם”, יחניף לו וישרת לפניו כעבד, וה' גיטין לפעמים בועט בו ומבזהו בפניו. וסוף סוף במה נחשב השכר “שהרב מטעם” מקבל, נגד הרוח שה' גיטין מרויח מעסקיו העצומים? וישם גרשון את כל לבו לעבודתו החדשה, וגם החל להתגאות בפני בני גילו, אשר עוד יחלמו את חלומותיהם להבנות מספרי למוד.

ובראותו את עצמו עולה ומתנשא על גפי המסחר התגנבה לפעמים אל לבו מחשבה זרה, כי לו היה חפץ, כי אז לא יבצר ממנו עתה לקחת לו אשה יפה מבנות העשירים מאנשי־השם עם נדוניא רבה. הוא אמנם לא יעשה כזאת, יען כי את דברו לא יחפוץ לשנות ומה גם בדעתו, כי צפורה הרבתה לעשות עמו חסד.

אבל המחשבה הזרה, אחרי שנולדה במוחו של גרשון, זעזעה ועקצה אותו לעתים תכופות ויש אשר התעורר בקרבו גם מעין רגש של חרטה.

הוא בקש לגרש את המחשבה הזרה, אך היא התעוררה ותבצבץ כמו מאליה. אכן הוא את צפורה יקח לאשה, אבל הוא בזה מקריב את נפשו לקרבן בשביל לעמוד בדבורו.

הוא לא יהיה מאושר, כשתהיה לו צפורה לאשה. כי מה היא צפורה? – נערה פשוטה, תופרת עניה, לפנים אמנם אהב אותה, אך זה היה מלפנים, בימים אשר צפורה היתה צעירה לימים, ופניה היו כפי השושנה, אשר אך התפתחה. אפס הימים ההם עברו וכבר פנה זיוה, פנה הודה, ומה גם בימים האחרונים…

ובאמת שנו מאוד פני צפורה בימים האחרונים. אביה חלה במחלת הריומטיזם. הוא לא יכול עוד להתהלך בחוץ ולבקש פרנסתו כמלפנים, ועל כן רק צפורה בעבודתה מכלכלת את כל בני הבית ונאנסה איפוא לעבוד בלי הרף ולבלתי תת תנומה לעפעפיה… גם אל מלבושיה לא יכלה עוד צפורה לשום לב. די היה לה, כי מצאה ידה בעבודתה להשביע את נפשות אחיה ואחיותיה הקטנים בלחם, ולא לחשוב מחשבות על בגדיה שאינם כתקונם.

וימי האביב שנת תר… הופיעו בכל יפים והמון קסמיהם. והבחורים והבתולות יוצאים לטיל בגן בעיר שלובי־זרוע, והחתנים והכלות שבתוכם כל אחד מתפאר: זה שלי הוא, או: זאת שלי היא. וגם גרשון וצפורה זוגנו יצאו לטייל, אבל רוחו סרה, והוא כובש פניו בקרקע…

הוא ראה כי בחירתו לבושה מגבעת שכמוה תלבשנה רק בימות הגשמים; אך ביום אביב, בשעה שמסביב שמחה וחג, היתכן ללבוש מגבעת כזו?

– הלא אמרת לי כי לפני חג הפסח היתה לך עבודה רבה, – אמר גרשון מבלי יכולת להתאפק ולכחד את צערו הגדול.

– אמנם כן, ב"ה סכום הגון הרוחתי, – ענתה צפורה לתומה.

– ומדוע לא קנית לך מגבעת? – קרא גרשון. – הן חרפה היא להתראות בין אנשים במגבעת כזו. חרפה וקלון! הלא הכל מראים באצבעותיהם עלינו…

– הלא ידעת, כי אבי חולה – ענתה צפורה במרירות.

– אביךְ, אביךְ… – קרא גרשון בחרי אף – ובכל זאת חובה על האדם לבלי לשכוח את צרכי נפשו. לאביך אפשר לך לתת נדבה ולו גם נדבה גדולה, אבל לתת לו את נפשך כליל – רק אוילים יעשו כזאת. אל תשכחי, צפורה, כי אנוכי אינני מה שהייתי מלפנים. עתה הנני נפגש לעתי קרובות עם אנשים רמי המעלה, ואם ישאלוני “מי היא הנערה אשר הלכה עמך”

– מה אענה אותם?

– ואם מגבעתי לך לחרפה ולקלון, מדוע לא תקנה לי אתה מגבעת אחרת לפי כבודך? הלא תזכור, כי כאשר היתה הפרוטה מצויה בידי ובעיני לא נעים היה לראות, כי אינך לבוש בגדי כבוד, התעוררתי מעצמי למלא את מחסוריך.

– הלהתחשב עמי בעד החסד אשר עשית עמי מלפנים תבואי הפעם? – קרא גרשון בחימה עזה – אמנם כן הוא דרך הנשים: בפיהן אהבה, ובלבן חשבונות הפרוטה…

– אני לא אמרתי להתחשב עמך, – ענתה צפורה, וטרם אבין מדוע רוחך סרה. אמנם רואה אני זה ימים אחדים, כי פניך אינם אלי כתמול שלשום… אין זאת, כי אם דבר לאט עמך ורק תואנות תבקש…

ומהערב ההוא עברו כשני שבועות, וגרשון לא סר לדרוש את שלום צפורה. וצפורה מיחלת בכליון עינים לבואו. היא מתחרטת מאוד על אשר הדאיבה את לבו בדבריה. היא חושבת, כי אמנם היא חטאה לנגדו, כי היא נגעה בפצע לבבו בהזכירה אותו, כי מלפנים קבל מידה מתנות; אבל מדוע יוכיחנה על כי לא קנתה מגבעת־אביב, והוא הלא יודע, כי אביה חולה וכל מחסוריו עליה? הוא אומר, כי האדם איננו צריך לשכוח את מחסוריו הוא… אין זאת כי אם אל נסה לראות בענוּת בנים קטנים השואלים לחם, כי לולא זאת לא דבר כאלה… הן גם הוא איש ישר ולב בשר לו.

ויעקב באבקין רואה כי הנה בתו עצובה מאוד מאוד ויבן, כי “חתול שחור” עבר בינה ובין בחירה, אשר יוקיר את רגליו זה כמה מבוא אל ביתו.

– בי האשם. כי נתתי לנער ההוא להתקלס בבתי זה שנים אחדות – חשב יעקב בלבבו… מי יתן ויכולתי עתה לצאת מהבית, כי אז הלכתי ישר אליו להביא את הענין לידי גמר: אם חפץ הוא – יקחנה מיד, ואם לא – יחדל ממנה ותנשא לאחר.

אבל יעקב לא יכול למוש ממטתו.

אפס כעבור איזה זמן בא גרשון אל הבית לבקר את צפורה.

– שמעני נא, גרשון, – אמר אליו יעקב – עד הנה התאפקתי ולא אמרתי לך דבר, כי חשבתי כי מעצמך תבין להביא את הדבר לידי גמר… אמנם מלפנים אמרת לעמוד לבחינה והיית טרוד בלימודיך, אבל עתה הנה ב"ה משמרת פקודה לך בבית המסחר ועת היא כי… כי… – יעקב התחיל לגמגם, כי קשה היה בעיניו להשפיל את כבודו ולבקש מאת החתן כי יקח בתו.

– התבין?… אני אינני אומר לפנות אליך בבקשה, כי תקח את בתי לאשה, אבל אם מה' יצא הדבר אין רשות לי להפר. אבל נחוץ שיבוא הדבר לידי גמר. היא ב"ה כבר הגיעה לפרקה, ואתה מעכב עליה לבלי להנשא לאחר, ובעצמך תדחה מיום ליום מבלי להביא את הדבר לידי גמר.

– ולמה נמהר ככה? – ענה גרשון בשחוק – עוד יש שהות.

– עד שילבין ראשה… – אמר יעקב בשחוק מר.

– לא, ידידי, אנוכי איש חולה, לא ידעתי יום מותי ולא אחפוץ לעזוב את בתי כאניה בלב ים.

– אבל דבר כזה לא יעשה בחפזון – אמר גרשון בכובד ראש. – הן שכרי לעת־עתה עודנו מועט, רק שלושים שקל לחודש. ואחר החתונה הלא נחוץ לשכור דירה יפה ולקנות כלים נאים, ושכר כזה לא יספיק לכל הצרכים.

– ומי ידרוש ממך כי תחיה חיי שררה? – קרא יעקב. – הן אני ידעתי את אביך ואת זקנך, כי כולם לא היו שׂרים וחוֹרי ארץ, כי אם עניים פשוטים כמוני, ומדוע תלך אתה בגדולות ובנפלאות? האם אחרי היית למשרת בבית גיטין תאמר, כי עליך להתנהג כמוהו? ראה נא איך יחיה המון בית ישראל. הן רבים יחשבו להם לאושר גדול אם ימצאו שלושים שקל לחודש והנם מתפרנסים בצער, כמובן, עם נשיהם ובניהם. ובמה גרועים הם ממך?

– אני לא לשמוע תוכחות מוסר באתי. כל איש חי בשכלו הוא ולא בשביל זרים, – ענה גרשון בכעס ויקם מעל הכסא.

– הרשות בידך לעשות כחפצך בנפשך, אך לא בנפש בתי.

– אחלי, אבי! – קראה צפורה אשר באה בעת ההיא החדרה ותשמע את דברי אביה.

– חדלי נא מהקוֹמדיה הזאת! – קרא גרשון מבלי הבט אל צפורה. – התאמרי כי טפש לבי מהבין דבר? מתחילה שסתה את אביה בי ואחרי כן היא מבקשת להשתיקהו.

– בה' נשבעתי, כי אני לא הגדתי לו דבר – קראה צפורה ממעמקי לבה.

– ומדוע נזכר היום לבוא אלי בתוכחה? ידעתי אתכם כולכם… פתי מצאתם… – גרשון פנה וילך. –

– טוב כי כן נגמר הדבר, – חשב גרשון בלבו ולא נמשך לאורך ימים. באמת נוֹאלתי מאוד, כי אמרתי להקריב את נפשי קרבן, יען הבטחתי לה במו פי כי אשאנה. אני הוכחתי אותה על כי תקריב את נפשה כליל בעד אביה ואחיה, ובעצמי אמרתי לעשות כאולת הזאת, אשר איננה נאוה כלל לאיש־מעשה החפץ לקנות שם בעולם המסחר. אם כסף קבלתי ממנה מלפנים, הנני להשיב לה בנשך ובמרבית, אך לא להקריב את נפשי כליל.

ומה הוא האושר אשר תמצא היא, אם תנשא לי? אחרי שבאמת אינני אוהב אותה, הלא יהיו כל הימים ריבות וקטטות בינותינו, ולמי ינעמו חיים כאלה? אם הבטחתי לה – מה בכך? בעולם המסחר מנהג הוא מימות עולם, כי הכל נעשה לפי מצב השעה. ומדוע אֶהבּל אנוכי לשנות ממנהג העולם? ומה גם עתה אחרי שאביה חולה ועלי יהיה מוטל עול המשפחה כולה… לא: “אל תצדק הרבה”!…

אם השיב גרשון את חובו לצפורה או לא – לא נודע עוד לאיש; אבל זה נודע ברור, כי זה לא כבר בא בברית התנאים עם שארת בשר של הגביר גיטין, והכל מנבאים לגרשון עתידות גדולים, כי יהיה ברבות הימים העמוד הימיני בכל בית המסחר…

יעקב חפץ מאוד ללכת ולמרט את לחייו בפני כל עם ועדה, אך רגליו הכואבות לא יתנוהו למוש ממטתו…

---

מִי נִצַּח

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ר' ראובן קרובץ היה “יהודי יפה” מכל הצדדים: הוא הצטיין בתארו, ביחוסו, בעשרו ובחכמתו.

פניו עדינים, זקנו מגודל ומצחו גבוה. הוא לבוש תמיד בגדים נקיים מאוד, מדבר בלשון נקיה ומתהלך עם כל אדם בענוה גלויה וגאוה מסותרת.

הוא נכד לאחד מן הגאונים הגדולים, הנחשב לאיש קדוש. רבנים נמצאו במשפחתו לאין מספר. ור' ראובן בעצמו הוא גם כן מופלג בתורה ועדיין יכול הוא להתחרות עם הלומדים המופלגים בפלפול וסברה. אולם אין לו חפץ להוגיע את מוחו בהויות דאביי ורבא, ועל כן לעתים רחוקות יצלח בידי אחד הלומדים למשוך את לב ר' ראובן, שיכניס ראשו בישובה של איזו קושיא חמורה.

בערך למצב שאר תושבי העיר קרישין העניה, הוא נחשב לגביר עצום. יש אומרים, שיש לו שלושים אלף רובל ויש אומרים – חמשים. את כספו הוא נותן ברבית לא־גדולה לעשירים, ויותר מזה – לסוחרים קטנים למחצית שכר, ומזה הוא מוצא פרנסתו ברוח ובלי עבודה רבה.

ובהיותו בטל מעבודה כמעט כל היום, משתעשע ר' ראובן בקריאת כתבי־עתים או ספרי “מליצה”. אמנם מכיסו לא היה מוציא על זה אפילו פרוטה אחת, אלא היה שואל את כתבי־העתים ואת הספרים מאת המורה טוביה פדרמן.

קשה להגיד, איזה רושם עשתה עליו קריאתו בספרות החדשה. גם כי הרבה לקרוא, ממנהגיו לא סר, ויוסף להתנהג כאורתודוכסי גמור. כשטוביה פדרמן היה נוגע בשיחתו עמו בשאלות הזמן, היה ראובן שומע ושותק או מוסיף מלות אחדות המשתמעות לכמה פנים, אשר טוביה בתמימותו היה חושבן לאות הסכמה. וגם כאשר התחיל רעיון “חבת ציון” לנסר בעולמנו, לא הביע ר' ראובן את דעתו על זה בשפה ברורה.

טוביה היה בא תדיר אל בית ר' ראובן להשתעשע עמו בשיחה ספרותית או לשחוק עמו בשח־מט. גם במשחק הזה היה מראה ר' ראובן נפלאות, וטוביה היה שמח ונהנה, כי זכה לשבת עם אדם גדול כר' ראובן, שאיננו מבזה משכיל עני כמוהו; כי ערך טוביה היה שפל מאוד בעיר מפני שהיה עני, ונוסף לזה לא היה ירא־שמים. טוביה אמנם התאמץ לבלי לשית לב לבוזיו, אבל בכל זאת, למרות כל “פילוסופיתו”, היה חש התבטלות בפני מי שגדול ממנו על פי הערכת ההמון, ובפרט בפני ר' ראובן.

ר' ראובן היה נוח לבריות בכלל. לכל באי ביתו היה מאיר פנים ומקבלם בכבוד. אכן חבר וידיד לא היה לו גם אחד. הכל היו מכיריו ומכבדיו, אך לא אחד ידיד ורע, כי רגש הידידות והחבה היה זר לו לגמרי, וחוסר הרגש הזה היה מרחיק מעליו את הבריות גם בשעה שהיה מקרבם בנימוסו היפה.

הוא נתן נדבות לכל הפושט יד, לכל הגבאים המחזירים על הפתחים, ונחשב לחבר לכל חברות הצדקה, ואף חברת “חובבי ציון” בכלל. נדבותיו לא היו גדולות, אבל היו במדה הראויה לפי כבודו. אפס מעודו לא בקש חשבון ולא רצה לדעת, למה הוא נותן ואם מתנהגים המוסדות של צדקה, שתמכם בנדבותיו, כראוי. כמה פעמים הציעו לפניו, שיהיה גבאי ומנהל באחד המוסדות, אך הוא לא אבה לקבל עליו כל משרה.

– ב"ה “בעלנים” להתמנות לא יחסרו לנו, ומה לי ולצרה הזאת? – היה ר' ראובן אומר: – תהיינה נא פרוטות, ומחלקים ימצאו להן תמיד.

– אבל איך יחלקו? – נסה טוביה לשאלו.

– ומי יערב, שאם אנוכי אהיה המחלק, לא יבואו אחרים ויאמרו: “אבל איך הוא מחלק?” – ענה ר' ראובן בבטחה.

לחנה בתו היפה נתן ר' ראובן חנוך אירופי־עברי. היא למדה שפות שונות: אשכנזית, צרפתית ורוסית; וגם בשאר הידיעות הכלליות שמעה לקח מפי מורים מומחים. ויחד עם זה למדה שפת עבר וספרותה מפי טוביה פדרמן.

חנה היתה נערה בעלת כשרונות מצוינים ועשתה חיל בכל למודיה, גם בלמודים העברים. טוביה היה שבע נחת ממנה. הוא אמנם לקח בעד עבודתו מר' ראובן שכר קטן מאוד, אולם לו היתה ידו משגת, כי אז לא היה נמנע מלשלם לו, לר' ראובן, על תתו לו ללמד את בתו.

לחנה קבע טוביה שעה בערב, אחרי כלותו את כל לקחיו, למען לא יצטרך למהר ולכלות את לקחו עמה, כי מצא עונג רב בלמדו אותה. הוא ראה, כי היא עושה חיל להפליא, ויותר ממה שהוא אומר לה היא מבינה מדעתה. גם כוח זכרונה גדול מאוד, וכל מה שהיא קוראה מונח אצלה כמו בקופסה.

היא היתה נחמת טוביה ומשׂוֹשׂ לבו. טוביה היה מצטער תמיד על עמלו הרב, שכמעט יעלה בתוהו. זה עשרים שנה, שהנהו מורה בתלמוד תורה; כמה אלפים תלמידים התחנכו תחת ידו – ומה מעטים הם אלה, אשר לא שכחו גם את כתבי הקודש, ומהם שאינם יודעים עוד אפילו לקרוא “עברי” כהוגן, כי מיום צאתם מ“תלמוד תורה” עזובים המה לנפשם, אין דואג עוד לחנוכם ואין שם על לב לחזור עמהם על מה שלמדו בילדותם, עד כי כל למודיהם ימחו מלבם כליל.

– לא כן חנה תלמידתי – חשב טוביה בלבו; – הנטיעים אשר נטעתי על לבה לא ימושו משם לנצח. היא תהיה למופת לבנות רבות לשקוד על ספרות עמן ואלה האחרונות, הקוראות הראשונות לספרות החדשה שלנו, תהיינה לאמהות טובות בישראל ותגדלנה דור דעה.

וחנה גדלה ותיף במאוד מאוד ותהלתה מלאה את כל הערים מסביב. החתנים אשר בקרישין, גם המיוחסים והמושלמים, לא העיזו לשאת את עיניהם אליה, בדעתם, כי רמה ונשגבה היא מהם, ולזכות גדולה נחשב הדבר, אם הואילה לשוחח עם מי שיהיה דברים אחדים.

ור' ראובן חשב מחשבות להשיא את בתו סמוך לפרקה. ופעם אחת, בהפגשו עם גבריאל השדכן המפורסם, הודיעהו מן הצד, כי חפץ הוא למצוא חתן לבתו.

– חתנים יש למדי – ענה גבריאל. – אבל זאת היא הצרה, כי לבת משכלת כבתך קשה למצוא את בן זוגה. כי מי יזכה בעיניה? עלוי מוסמך להוראה אינו יודע את הלשונות ואת המנהגים של בני הדור החדש; רופא או אינז’ינר מן החדשים אינו יודע לקרוא עברית. והיא הלא יודעת הכל. אכן יפה אמר שלמה: “יוסיף דעת יוסיף מכאוב”. ביחוד המכאוב גדול לשדכנים, ש“משברים את מוחותיהם”, קורעים את נעליהם בהליכה וחזרה, ואחרי כל העמל והטורח סופם לצאת וידיהם על ראשם. תמה אני עליך, על איש חכם כמותך, כי הרבית להשכיל את בתך בכל חכמה ולשון. לסחורה יפה כזו קשה למצוא “בעלן” הגון.

– לחנם תחשוב כדבר הזה – אמר ר' ראובן בבטחה. – אמנם חנה בתי היא נערה מלומדה, ובכל זאת תשמע בקולי להנשא לכל אשר אֲצַוֶנָה. ואני לא אכחד ממך, כי לא אחרי יחוס גם לא אחרי תורה או השכלה אני רודף, כי סחורה כזו יש לנו למדי ואין לנו חפץ לדרוש אותה מאחרים.

– זהו ענין אחר לגמרי – ענה גבריאל ופניו אוֹרוּ. – אנשים בעלי ממון, שיבקשו להשתדך עמך, ימצאו לרוב. יש לי עשיר אחד, אשר בודאי היה חפץ לקחת את בתך לבנו ולא חושׂך את כספו לתת מוהר ומתן לרוב, אבל…

– אבל אדם פשוט – סיים ר' ראובן.

– מה אמר? – ענה גבריאל בגמגום קל. – אמנם בעושר גדול הוא ממך, בעל מיליונים הוא, אך בתורה וביחוס…

– מובן מאליו – אמר ר' ראובן בשחוק – כי לגביר גדול אפשר לסלוח אם אינו גדול בתורה. ומה שנוגע לענין יחוס הרי כבר אמרו: “כסף וזהב מטהר ממזרים”. מה נעשה? בימינו אלה הכסף קונה את הכל ועולה על הכל. הגד מי הוא?

– בתנאי, כי לא תחשוב לי זאת לעוון: אברם איסאייביץ קיזיק.

– הוא גביר גדול – אמר ר' ראובן – ומה הוא בנו?

– בנו למד בגימנזיה, ועתה הוא מנהל את כל עסקי אביו. ”בריה" גדולה במסחר.

– ויפה תואר?

– בחור הדור מאוד, ממש כאחד האצילים!

– ואתה דברת עמו מכוח איזה שדוך?

– דברתי. קיזיק הזקן אמר: הבה כלה נאה ל“תיאודור” בני ומחותן הגון למעני. כסף אתן לרוב וגם שכרך לא אקפח. ניסיתי להציע לפניו כמה שדוכים וימאן. אחרי כן אמרתי אליו בשחוק: ועם ר' ראובן שלנו רוצה אתה להתחתן? והוא ענה: דבר. אם יתן עשרת אלפים, אתן אני חמשים.

– אנוכי, מלבד בגדים ומתנות, לא אתן מאומה, – ענה ר' ראובן.

– אבל להבטיח?

– אתה – ככל אשר תחפוץ, אך לא אנוכי. אני מעודי לא שניתי בדבורי – אמר ר' ראובן בגאוה.

*

כעבור איזה זמן נתפרסם, כי חנה בת ר' ראובן קרובץ ותיאודור אברמוביץ קיזיק מאורשים.

כבוא השמועה לטוביה היה כמוּכּה תמהון. חנה היתה לאשה ל“פידקה” קיזיק?!

הוא ידע את ה“חתן־דנן” ואת השכלתו. הוא גמר שלוש מחלקות בגימנזיה ומן הרביעית הוצא אחרי שבתו שם שתי שנים, ומאז היה לעוזר לאביו בבית מסחרו. מעודו לא לקח איזה ספר בידו, ועברית לא ידע גם לקרוא בסדור. ואותו בחר ר' ראובן בשביל חנה המשכלת העברית? האין זה חלול הקודש? הה, אל אלוהים! איך כופת האב את היונה התמה לפני ארי?… ארי?..

טוביה חדל מבוא אל בית ראובן, קשה היה לו להביט בפניו. כל דמי עורקיו היו רותחים כשהיה רואה אותו מרחוק. ואיך יגש אליו ויברכהו ברכת מזל־טוב?

פעם אחת, באחד מימי חנוכה, כשהאויר היה שקט, הקור לא גדול והשלג הלבן התנוצץ וחרק תחת רגלי ההולך, עבר טוביה ברחוב מבלי שים לב לכל אשר מסביב, לא ליפעת הטבע ולא לאנשים העוברים על פניו, כי תפוש היה באיזו מחשבה. והנה פתאום קול קורא אליו בשמחה “צפרא טבא”!

טוביה נפעם מקול הקורא, והנה חנה וחתנה לנגדו.

היא היתה יפה כשושנה פורחת. לחייה אדמו מן הקור ועיניה השחורות התנוצצו כגחלי אש. כל תנועותיה ומדברותיה הפיקו התפעלות עזה. היא היתה מאושרת מאוד.

– זהו תיאודור חתני, וזהו מורי האדון פדרמן, מורי וידיד ילדותי. ידידים גדולים היינו תמיד.

תיאודור הושיט לו את ידו המסותרת בבית־יד ויבט עליו בעיניו הנוצצות כברזי־עשת. טוביה העיף עליו גם הוא את עיניו בהושיטו לו את ידו, וחמתו התלקחה בקרב לבו.

– מדוע חדלת מבוא אלינו? – שאלה חנה. – זה כבר לא ראיתיך.

– העבודה רבה, – נסה המורה להצטדק בשפה רפה.

– אבל מחר תבוא אל ביתנו, בלי דחוי תבוא אל ביתנו! – קראה חנה בגעגועים, כילד המתחטא על אוֹמנו. – מחר יסע תיאודור בבוקר לביתו ואני אשאר פה גלמודה ועצובה. על כן בוא נא אתה ונפטפט מעט.

– אבוא, – ענה טוביה בלי חמדה.

היא ברכה אותו ותחבק את ידו בידידות רבה, וגם תיאודור הושיט לו את קצה אצבעותיו מבלי הוציא מפיו גם הגה קל, וילכו לדרכם.

כאשר הרחיק טוביה ללכת צעדים אחדים, שמע עוד פעם קול חנה קורא אליו:

– הלא תבוא מחר? זכור, כי הבטחתני!

“לא היא אשמה בדבר זה, – חשב טוביה בנפש מרה, – כי אם אני, שלא למדתיה לשנוא את הרע. אני אמרתי, כי על המורה מוטל לחנך את תלמידיו באהבת הטוב בלבד, אבל עתה אני רואה, כי שגיתי. נחוץ להודיע לתלמידים, שיש רע בעולם, ובו צריך האדם למאוס, ואותו הוא צריך לבזות בכל לב ונפש”.

ממחרת בערב בא טוביה אל בית ר' ראובן. אדון הבית קבל פניו כדרכו, בסבר פנים יפות, אך טוביה היה מר נפש ובעמל רב הוציא מפיו דברים אחדים.

– האם חולה אתה? – שאלהו ר' ראובן.

– כן, חולה אני קצת – ענה טוביה בשפה רפה ופניו זועפים.

בעת ההיא שבה חנה הביתה, ובראותה את מורה, מהרה אליו ותמשכהו אל חדרה בשמחה רבה…

– המצא חתני חן בעיניך? – קראה בשמחה גלויה. היא היתה בטוחה כי תיאודור מוצא חן בעיני כל.

טוביה לא ידע מה לענות על שאלה זו. המעשה כבר נעשה, ולמה לו לגנותו בעיניה? בעיניה הלא מצא חן בלי ספק, ואם יאמר לה את האמת לא תאמין בו; אבל איך יוכל להלל את השדוך הזה, אשר ראה בו חלול כל קדשי־עמו? עלמה מצוינה, שיכלה להיות לתפארת לעמה, נמכרה בעד בצע כסף – איך יתאפק ולא ימחה נגד הדבר הזה? אבל איך ימחה ולפני מי ימחה? לפני ילדה תמימה, שאינה מבינה בין ימינה לשמאלה… לפני ר' ראובן? הלא יגרשהו בחרפה, על שבא להתערב בעניני משפחתו. אבל איך יחריש? ומה יענה עתה?

– עלם יפה־תואר, וגם עשיר גדול, – אמר טוביה – אך בטרם אדע, אם גם משכיל הוא.

– לא, אדוני! – ענתה חנה מבלי שנות את קולה. – השכלתו מעטה מאוד. הוא כמעט לא קרא מאומה, וגם עברית אינו יודע. אבל לב טוב לו. הוא הבטיחני, כי ישים לבו לתורה ודעת, כי יהיה לי לתלמיד מקשיב וכל אשר אצוהו יעשה. אנוכי אשתדל, כי יקח לו מורה עברי מיוחד, – וגם אני אשתלם בידיעת הספרות העברית. מלבד זאת החלטתי לנסוע עמו לאחת מערי חוץ־לארץ כדי להשתלם שם במדעים. אביו הוא בעל מיליונים ולא יחשוך ממנו כל אשר יהיה עם לבבו לעשות. דברתי עמו על דבר חבת ציון, בארתי לו את כל יקרת ערך הרעיון הזה, והוא הודה לדברי ויאמר, כי יש את נפשו לקנות אחוזה גדולה בארץ־ישראל. גם פבריקות ייסד שם, לכל העניים ימציא שם עבודה. אבי שיחיה אומר, כי בשדוך הזה הוא רואה הזדווגות האידיאה עם הכוח, המוציא בזמן הזה כל אידיאה לפעולה – עם הכסף. כל אידיאה שאין עמה כסף היא כנשמה בלי גוף. לא אכחד ממך, מורי, כי מתחילה היה לבי נוקפי ללכת אחריו, אבל אבי דבר על לבי. הוא הסביר לי, כי גם לולא היה תיאודור עלם נחמד כזה, לולא היה לבו טוב כמו שהוא, גם אז צריכה הייתי לותר על טעמי ודרישותי בשביל העושר הרב הצפון לנו, כי בעושר רב כזה אפשר להביא טובה רבה, לשנות את כל מצב עמנו לטובה. מדוע לא הצליחו חובבי ציון, למשל, במעשיהם עד עתה? רק מפני שעניים הם, תרומותיהם פרוטות ודבריהם אינם נשמעים. לא כן אם מיליונרים יקחו את ההנהגה בידם; אז את כל אשר יחפצו יעשו: הם בעצמם יתנו וגם את האחרים יכריחו לתת נתינות שיש בהן ממש… אבל הלא ראית, כי יפה הוא תיאודור וטוב לבב. גם נבון הוא מאוד, אף כי אינו מלומד. לוּ שמעת את האניקדוטין שספר… חה, חה, חה… אבל עוד לא הראיתיך את המתנות שהביא לי.

חנה מהרה אל התיבה ותוציא משם ארגז קטן ויפה מאוד ותפתחהו, ולנגד עיני טוביה הבריקו תכשיטי זהב, אבנים יקרות וחרוזי פנינים. בידים חרוצות שמה עליה את עגיליה ושרשרותיה, צמידיה וטבעותיה וחרוזי פניניה, ותביט בעינים מאירות פעם אל הראי ופעם אל מורה. אושר ותמימות־הילדות נשקפו מכל מבטי עיניה, ומפניהם נמס לב המורה.

“קצרים המה החיים ועוד קצר מהם אושר החיים – חשב טוביה בהביטו אל תלמידתו ברחמים רבים. – עתה היא סובאת את האושר מלוא לוגמתה – אל נא אפריע אותה! איני יכול להתאכזר על הנפש התמימה הזאת ולמסוך נטפי רעל בכוס אשרה”.

אמנם יחד עם זה התעורר בקרב לב טוביה רגש מעציב למראה כל העדיים היקרים. קוי זהרם היו כחצים לעיניו וגם את לבבו פצעו. טוב היה לו לראות אותה עניה, נשואה למורה עני כמוהו, חיה חיי עבודה וצער, אך חיים שיש בהם שירה ורוממות הנפש, הבאות מתוך רגשות־אהבה משותפים, כששני בני הזוג מכירים איש את ערך רעהו ומוקירים זה את זה. אבל עתה… עתה היא אמנם שכוֹרה מאָשרה, אבל הלא השכרון יפוג ברבות הימים, ואז תפקח את עיניה וראתה, עם מי נטל עליה לראות חיים, ואז תמאס בכל תכשיטיה ועדייה ותקוץ בחייה.

– היפות הן המתנות? – קראה הנערה בשחוק־זדון.

– יפה את, חנה, כשמש, כאור שבעת הימים! – קרא טוביה ברגש – מי יתן ולא יועם זהרך לנצח?

– לא עלי, כי אם על הקישוטים אנוכי שואלת אותך–קראה הנערה בשחוק.

– מה הם כל הקישוטים וכל היופי שבמעשי בני אדם לעומת היופי, שחנן אותך יוצרך? הלא כמוהם כאין!

– רע לב אתה – אמרה חנה ברוגז מדומה – אינך יכול להלל. תיאודור טוב ממך…

*

עברו שתים עשרה שנה.

העיר קרישין נשפטה באש. כמעט כל בתי העיר נשרפו, כנהוג בכל תפוצות ישראל אשר “בתחום המושב”. העניות גדלה בעיר מאוד. רבים עזבו את תלם השמם וילכו לבקש פרנסה בערים אחרות או, פשוט, לחזר על הפתחים במקומות שאין מכירים אותם, ורבים נמקו בענים ויחבקו אשפתות במקום מולדתם השמם.

וטוביה פדרמן גם הוא נאנס לבקש לו מקום אחר. אמנם ביתו לא נשרף, אבל בית הת"ת היה למאכלת אש ומקור מחיתו דלל וחרב. על כן עזב טוביה לימי זקנתו את העיר קרישין וילך אל עיר ז. לבקש לו תלמידים. גם קוה, כי יבנה מעט על ידי תלמידתו הגבירה.

בשעה השביעית בערב בא טוביה אל משכן הגבירה אננא מטביאוֹבנה קיזיק…

בחדר האוכל ההדור והמקושט עמד על שולחן יפה וחזק, עשוי מעץ אלון, מיחם של כסף או של ניקל לבן דומה לכסף. מנורה אלקטרית שפכה אור רב על החדר ועל אשר בו. גברת הבית ישבה על יד המיחם וממולה נער בן עשר שנים. היא היתה עוד יפה אך העדון, אשר ניכר בה לפנים, לא היה לא עוד, רשמי פניה הדקים נתכסו בחלב וכל גופה נעשה רחב ושמן יותר.

כשראתה את טוביה שמחה לקראתו ותחבק את ידו בידידות ותושיבהו לימינה.

– ספר נא לי, מה החדשות הנשמעות בעירנו? – שאלה הגבירה בהושיטה לו כוס חמים ומיני מרקחת.

– החדשות אינן משמחות. העיר הרוסה ושוממה. הדלות גוברת. רבים נדדו ללחם ורבים גוועים ברעב, – אמר טוביה לתומו.

– בחדשות כאלה אני, ברוך־השם, שבעה גם פה – אמרה חנה באי רצון.

– תמיד את שומעת רק שמועות רעות, תמיד הכל באים להתאונן באזנינו, כאילו באמת ימי צום ובכי הם כל ימות השנה לכל העולם כולו… רב לך, פטיא! – גערה הגבירה בבנה, נער בריא בן עשר שנים, אשר אכל מן התפוחים שעל השולחן בלי חשבון. – לך, שובב, להכין את הלקחים.

– רק עוד תפוח אחד קטן אקח – ענה הנער.

– רב לך, ואם לא – ונתתיך על יד המורה הזה ללמדך עברית! – אמרה הגבירה.

– אני לא אלמד, איני רוצה, – ענה הנער בהחלט, ויחטוף תפוח גדול וימהר לצאת מן החדר.

– נער שובב הוא, אך כשרונותיו נעלים מאוד – אמרה הגבירה, – בשנה זו אני אומרת להכניסהו לגימנזיה והוא מתעצל להכין את לקחיו.

– ועברית למד? – שאל טוביה.

– עתה אי אפשר. הן בעמל רב יצלח חפצי בידי, שיכין את הלקחים הנחוצים כדי שיכנס לגימנזיה. ואולם אחרי כניסתו אשכור לו מורה עברי; והיה בטוח, שאם תשב בעיר הזאת, לא אתנהו לאחר.

– תודה – אמר טוביה. – כמדומה לי שיש לך, מלבד הנער, גם בת קטנה.

– היא ילדה טובה, לומדת בגימנזיה במחלקה המכינה.

– והיא לומדת עברית?

– היא נערה חלשה ועמוסה למודי הגימנזיה. גם מורה צרפתית באה אליה, גם על הפסנתר היא פורטת.

בעת ההיא בא בעל הבית, תיאודור אברמוביץ, הביתה בחפזון ומבלי שים לב, כי איש זר יושב בבית, קרא: אננא, הביאי תה, אך עד מהרה!

הגבירה הציגה לפני בעלה את טוביה מורה הזקן, ותיאודור הושיט לו קצה אצבעותיו ומוציא מאפו מלות בלתי ברורות.

– הנסע היום אל התיאטרון? היום הלא יציגו את “הצוענית עזה”. מאוד חפצתי לראות את המשחקת הנפלאה.

– היום אני צריך לנסוע אל אספת “לחם אביונים” או, השד ידעם, לאיזו אספה, – אמר הגביר ויעוה את פניו.

– מאוד נחוצה לך הגבאות – קראה הגבירה בכעס. – אולי היית יושב רגעים אחדים עם בני ביתך.

– האנוכי מבקש מידם, כי יבחרו בי לגבאי? – ענה תיאודור בגאוה. – כמה פעמים בקשתי מהם, שלא יבחרו בי, כי אין לי פנאי להתעסק בצרכי צבור! ומה שהם חושבים, כי בזה יצודו אותי ואני אזיל להם כסף, טעות היא בידם. כל זה אמרתי להם מראש, והם בכל זאת בוחרים תמיד רק בי. אמנם אנוכי לא הייתי הולך היום אל אספתם, לולא פגשני זה לא כבר סמוּאיל בּוֹריסוֹביץ ריקמן בבית האוצר ובקשני לבוא היום אל האספה, ולא יכולתי להשיב את פניו ואבטיחהו. עתה כבר הגיעה השעה.

הוא גמע את כוסו בבת אחת ויקם ממקומו וילך, וישכח להפרד בשלום מן האורח. הוא חשב, כפי הנראה, כי למותר הוא לנהוג באיזה קבצן מנהג דרך ארץ…

---

הַמּוֹרָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

יהושע החנוני, איש זקן ולמדן, ישב ויקרא בספר לאור מנורה יפה, יהושע החנוני נקרא גם בשם יהושע המלמד, אך השם האחרון לא היה נעים לו, להפך, הוא התגאה, כי סוף סוף השיגה ידו לשנות את שמו ולהקרא בשם חנוני; ובכל פעם ששמע איש אומר לתומו “יהושע החנוני” היה לבו מתמלא עונג. אולם שלושים וחמש שנות עבודת־פרך של מלמדוּת ודלות השאירו בו רשמים שלא ימחו. פניו דלים וקמוטים, גבו עקום וכל גופו – חורבה ישנה.

הוא כבר אמר לשכב על מטתו, אך חכה לבתו כי תשוב. לא נעים לו, כי ירגיזוהו משנתו לקום ולפתוח את הדלת.

– העוד לא שבה שרה? – שאלה אשה זקנה בצאתה מחדר־המטות ותשפשף את עיניה בגב ידה.

– איננה עוד – ענה יהושע. – אמנם אחרה שם לשבת.

– כל היום לא אכלה מאומה – אמרה הזקנה – נערה סכלה, למשרת מורה היא מחכה, כמי שמחכה לזכות בגורל מאתים אלף.

– האמת אגיד לך, פריידל, כי יותר מזה שמחתי לוּ הקרה ה' לפניה זווג טוב.

– כן, יהושע – ענתה הזקנה באנחה בישבה על יד הכירה החמה – מה קשים הזווגים בזמן הזה! הבתולות הזקנות הולכות ורבות, כמו אפסו חתנים מן הארץ.

– עוד יש חתנים ועוד רבים משיאים את בנותיהם – אמר יהושע

– רק בתנו יוצאה מן הכלל. היא תבקש להקדיש את נפשה לעבודת ההוראה… המלמדוּת מצאה חן בעיניה… נפלא הדבר: אני מברך ומודה להשי"ת בכל עת ובכל רגע, כי הצילני מהמלמדוּת הארורה, והיא מבקשת את המלמדוּת באות נפשה!

בעוד רגעים אחדים נפתחה הדלת, ונערה כבת עשרים ושתים באה אל הבית.

היא היתה שפלת קומה ודלת בשר, אך עיניה מאירות מאוד, ועל כל פניה שפוכה שמחה אין קץ.

– זכית בגורל!..–קרא יהושע בשחוק, בהביטו אל פני בתו המאירים.

– כן, נבחרתי למורה–ענתה הנערה בפשטה את מעילה, אשר היה רטוב מאד הסתיו.

– ומדוע ככה תשמחי, סכלה? הכי קצבו לך שכר תרפ"ט אלפים?

– הרבה יותר – ענתה שרה בשחוק. – החליטו לקצוב שעה ביום ללמודים העבריים, וגם את אלה אוֹרה אני.

– אכן זאת היא שמחה רבה.. – ענה האב בלעג קל; – אבל מדוע אחרת ככה?

– ריב גדול היה שם, מלחמת־שפתים ארוכה ע"ד נחיצות הלמודים העבריים…

– האם היו שם מתנגדים ללמודים העבריים? – שאל האב.

– מתנגדות נוראות. כמעט כל המפקחות טענו, כי הן בעצמן אינן יודעות מהלמודים העבריים מאומה, והן בכל זאת בריאות וקיימות ואינן מרגישות כי יחסר להן דבר־מה. גם הרופאה קלוגמן אמר, כי הלמודים העבריים הם רק מין “אפיקומן”, שגם לנערים אין בהם צורך, ומה גם לנערות עניות. אנוכי השתדלתי להראות להם את טעותם ולהוכיח, כי הלמודים העבריים נחוצים מאוד לכל אדם מישראל, אבל כל ראיותי והוכחותי לא הועילו, לולא חשה לעזרתי סוֹפיה גריגוֹרוֹבנה.

– הגבירה קובילקין?

– כן. כאשר סופיה גריגוֹרוֹבנה גלתה דעתה, כי הלמודים העבריים נחוצים המה, ענו גם המתנגדים בעל־כרחם אמן.

– אכן אשת חיל היא, הגבירה קובילקין, מי יתן וירבו כמותה בישראל! – אמר יהושע.

– אולם בדבריה היו גם נטפי מרה – אמרה שרה באנחה קלה; – היא אמנם הסכימה לדברי כי נחוצים הם הלמודים העבריים לנערות העניות, אבל מה מר היה הטעם שנתנה לדבריה!

– ומה היה טעמה? – שאל יהושע בתמיה.

– היא אמרה. כי בנות העניים מטבען הן נשחתות ומגודלות בתוך סביבה של פראים, בחברת אנשים גסים ופורעי מוסר, על כן נחוץ לשום עין ביחוד על חנוכן הדתי, שתהיה הדת להן למתג ורסן לעצור בעד שובבותן ופראותן.

– לא אבין, איזו טפה של מרה מצאת בדברים האלה? – אמר יהושע לתומו; – כמדומה לי, כי נכוחים וישרים הם.

– צר היה לי מאוד לשמוע מפי גבירה, הנחשבה למשכלת, שטנה גדולה כזו על בנות העניים, שמנת־חלקן עמל ויסורים כל הימים, אם באמת ההמון שלנו פרוע לשמצה, לא בו האשם, כי אם באלה השאננים היושבים בארמונות מרווחים ונהנים מכל טוב ההשכלה. ההמון אסור בחבלי עוני, ואין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, ומה עשו גבירינו עד הנה לרווחתו? הטובים שבעשירים נתנו נדבות לכל הפושט יד, אך בזה עוד השפילו את רוח המקבלים ויעשום לקבצנים. לא מתג ורסן נחוץ לבני העניים – מתגים ורסנים גדרים וסייגים יש להם הרבה יותר מדי; מעט חופש נחוץ להם, שיוכלו לפתוח את עיניהם ולדעת את מצבם בתור בני אדם ובתור יהודים. ואם תתנו להם חנוך טוב ולהתפתח כבני חורין, אז לא תהיה לכם סבה להתאונן על מצבם המוסרי.

– רב לכם לדבר ולהתוכח עתה – אמרה האם; – הן היא מהבוקר לא אכלה מאומה. הבה אוציא את ארוחתך מהתנור ואשימה לפניך.

– אין לי כל חפץ לאוכל – אמרה שרה.

– ובמה תשבעי? בנסים? לכי, סכלה, ואכלי. רב לך לדבר עם אביך השוטה. תשעה קבין שיחה לו…

– האמנם תאמרי ללמד את תלמידותיך תנ"ך? – שאל יהושע מבלי שום לב לדברי אשתו – כמה תוכלי ללמד במשך שעה אחת לארבעים תלמידות? הלואי פסוק אחד.

– אני לא אלמד כמנהג המלמדים, לכל תלמידה לבד. אני אלמדן כמו שנוהגים ללמד בגימנזיה.

– בגימנזיה הן לומדים למודים אחרים, אבל הלמודים העבריים…

– גם את הלמודים העבריים אפשר ללמד באותה שיטה שמלמדים למודים אחרים.

– “חדושים” – אמר יהושע וימשוך את כתפיו. הכרת פניו ענתה בו, שעוד הטיל ספק באפשרות דבר כזה, ורק לא רצה להתווכח עוד עם בתו, אחרי שאשתו הוציאה את הארוחה מן התנור.

ב

בילדותה של שרה עוד עסק אביה במלמדות, ובראותו כי כשרונות מצוינים לבתו, ויושיבה יחד עם תלמידיו וילמדה תנ“ך וגמרא, ולאחרונה החל ללמדה גם פרק ב”תניא". אולם בעת שהיה יהושע מוכן להכניס את בתו לפרדס, התודעה שרה לאחת משכנותיה, נערה שכלתה למודה בגימנזיה, ותחל לקחת מפיה לקח בלמודים הכלליים; ולא ארכו הימים, ושרה החלה לדבר על לב הוריה לתתה להכנס אל הגימנזיה. מתחילה, כמובן, לא הסכים יהושע לחפץ בתו, אך אחר שעמדה שרה על דעתה בכל תוקף, נאנס יהושע לבטל רצונו מפני רצון בתו, האהובה לו מאוד, ושרה נכנסה אל הגימנזיה אל המחלקה החמישית.

אולם גם אחרי שנכנסה שרה אל הגימנזיה לא חדלה מקרוא לפרקים בספרות ישראל, וככל אשר הוסיפה להבין בספרות הכללית כן עמקה ורחבה הבנתה גם בספרות עמה וכן גדלה חבתה לה.

ויהושע היה מלמד בעל כרחו. המלמדוּת היתה שנואה בעיניו תכלית שנאה, ותמיד התפלל לה' כי יצילהו מהמלמדוּת הארורה. “נוח היה לי להיות חוטב עצים או פושט נבלות מהיות מלמד” – היה דברו תמיד. ולעת זקנתו זכה, כי באה, תקותו. הוא פתח חנות קטנה וממנה מצא את פרנסתו בריוח.

ועל כן בראותו כי שרה עוסקת בעבודת ההוראה, ולרוב בחנם, היה מתפלא ומשתומם על הדבר הזה.

– למה כל העבודה הכבדה הזאת? – היה יהושע שואל לנפשו, – הן לא מטופלת היא בבנים, כי תמשוך בעול המלמדוּת הקשה. או אולי לשם מצוה היא מתכונת? אבל הלא במצוות אחרות אינה מדקדקת כלל, ואי אפשר איפוא לחשדה, כי דואגת היא לעולם־הבא; ומלבד זאת, הן בעד תורה זו שהיא מרביצה לא יתנו לה שם גם ללקק עצם יבשה מן הלויתן… האמנם אמת בפיה, כי הנאה רוחנית לה מעבודת המלמדוּת? האפשר הדבר כי תהנה היא מהעבודה הזאת אשר דכאה אותי כל ימי? לא, רק מעשה נערות היא. הילדים אוהבים לשחק ברב ותלמידים, וגם היא עוד ילדה הנה…

אבל שנה אחר שנה עברה, ושרה עדיין עושה “מעשה נערות”. הפדגוגיה היתה משׂוֹשׂ חייה, ולעבודתה זו בקשה להקדיש את כוחה. ואחרי אשר כלתה חוק למודה בגימנזיה, עלתה לגדולה ותהי למורה בבית הגבירה קובילקין.

מרת קובילקין היתה עמוד התוך בקהלת נ. ולא לבד הנשים, כי אם גם הגברים יראים וחתים מפניה. בכל עניני הצבור ישימו לב לכל אשר תאמר הגבירה קובילקין, כי היא החכמה והיא התקיפה. היא קוראה “ווֹסחוֹד” ו“נוֹבוֹסטי”, שופטת על הפוליטיקה ובקיאה גם בסדור ובמחזור, ובבית־הכנסת היא מראה לחברותיה מה להתפלל ומה לדלג.

מהרה נוכחה הגבירה, כי לא שגתה בבחרה את שרה למורה לבנותיה, כי היא כמו נוצרה לעבודת הפדגוגיה. בקסם אשר על שפתה לקחה את לב תלמידותיה וכל חפצה השלימו. ותחלוק הגבירה לשרה כבוד ויקר, הזמינה אותה תמיד אל שולחנה, לעגה באזניה לחברותיה העשירות, דברה עמה בעניני הפוליטיקה וגם אָצלה לה עתרת חנופה.

אולם בלבה לא כבדה הגבירה את המורה, כי גם בכל כשרונותיה והצטינותה במה נחשבה? הן רק נערה עניה היא, בריה שפלה שערכה אין ואפס. אמנם באזניה אמרה הגבירה, כי העשירות לא נחשבו בעיניה למאומה אחרי כי נבערות הן מדעת, ורק נערה חכמה כמוה יקרה ונכבדה בעיניה; אבל בהופיע לביתה אחת מגבירות העיר חרדה קובילקין אליה וכרגע שכחה את מורתה העניה ולא שעתה עוד אליה, כמו איננה כלל בביתה. לפעמים קנאה קובילקין בשרה המורה, היודעת לבצור רוח תלמידותיה, בעוד שהיא לא תוכל לעצור בהן. בעת צרה, כאשר גדלה שובבותן של בנותיה, וגערתה העירה בהן רק שחוק, נאנסה קובילקין להפיל עליהן מוראה של המורה העניה ולאמור: “אם לא תחדלנה מהשתובב והגדתי את מעשיכן למורתכן” – והדברים האלה עושים עליהן רושם תמיד. ומרת קובילקין חשבה אז בלבה: אכן ילדות תמימות הן, כי גדלה בעיניהן מורתן העניה.. לצפרים נבערות גם הגולם לענק יחשב וינוסו מפניו…

ושרה כבדה את הגבירה קובילקין בעד תבונתה המעשית וחריצותה. אך מאיזה טעם כמוס, שלא יכלה לבררו גם לעצמה, לא אהבה אותה, היא הרגישה, כי איזה חיץ יבדיל ביניהן גם בשבתן יחד ולא יתן להן להתחבר בשום אופן. לפעמים היה לה הדבר הזה למכשול לב: – מדוע לא אוכל להתקשר באהבה אל האשה הכבוּדה הזאת, המרבה להראות לי אותות חבה ורצון? אין זה, כי אם משפט־קדום, שלא אוכל לשרשו מלבי! – כן חשבה שרה ותשתדל בכל עוז למחות את הרגש הבלתי־נעים, שעוררה בקרבה קובילקין ותבקש לראות בה רק את הטוב; אך למורת רוחה חזק היה אותו הרגש בלבה, ולא יכלה למחותו בכל השתדלותה.

ובימים ההם נפתח בית־ספר עברי לנערות עניות בעיר. בין המשתדלות במוסד הנכבד הזה לקחה מרת קובילקין, כדרכה, מקום בראש. ועל פיה נבחרה שרה למורה בבית־הספר, ועל פיה נקבעו שם הלמודים העבריים לחובה.

בעד הדבר הזה רחש לה לב שרה תודה רבה. אולם הטעם שנתנה מרת קובילקין לנחיצות הלמודים העבריים, המר את רוחה מאוד, ומאז חלק לבה מהגבירה עוד יותר.

ג

ואולם בתקוה טובה השתעשעה שרה, כי מרת קובילקין אשר מסרה על ידה את חנוך בנותיה לא תתערב בעניני הלמודים והיא, שרה, תלמד את תלמידותיה בבית־הספר ככל אשר יורנה שכלה.

והיא נגשה לעבודתה בגיל וחדוה רבה, בכל לבבה ובכל נפשה.

ועבודתה בימים הראשונים היתה כבדה עליה מאוד. היא לא מצאה קורת־רוח בכל ספרי־הלמוד שיצאו עד העת ההיא. אמנם אחדים היו מוכשרים פחות או יותר ללמוד השפה, אך למוד השפה היה לשרה רק לאמצעי, אבל לא לתכלית.

העיקר היה בעיניה לשפוך על התלמידות רוח היהדות, לטעת על לבן הרך אהבה עזה לקדשי העם, אשר תוכל לעמוד בפני כל הרוחות הסוערות בעולם. ולעשות כדבר הזה אי אפשר על ידי לקחים יבשים ופרזות ריקות הניתנות לתרגם, שבזה מורים רבים מבלים את עתותיהם.

שרה ראתה, כי נקל לה מאוד לקנות את לב התלמידות למען תשקודנה על הלמודים הכלליים לא מיראה, כי אם מאהבה, כי תמצאנה בעבודתן עונג ונחת. נחוץ איפוא למצוא תבלין להנעים גם את הלמודים העבריים.

– מלחמה כבדה היא עתה לנו, עם קטן וחלש – אמרה שרה בלבה – לשמור את קיומנו ואת סגולותינו הלאומיות בתוך העמים הגדולים הסובבים אותנו. עתה עלינו לשום עין ביחוד על החנוך הלאומי, ואוי לנו אם לא נצליח לטעת את היהדות על לב הבנים והבנות בעודם באבם. אמנם כן, מלחמה כבדה היא לנו עתה, אבל במה נלחם וכלי־זין אין לנו?

הנחלה היקרה לנו המה כתבי הקודש ואגדות התלמוד. מבאר מים חיים זאת עלינו להשקות את העדרים, את התינוקות הרכים, אבל כתבי הקודש והאגדות כמו שהם – אינם מוכשרים להיות לספרי־למוד. הם רק חומר יקר, שממנו נחוץ לעשות מטעמים לרוח הילדים.

ללמוד שפת המדינה יש ספרי־למוד ערוכים בהשכל ודעת ומכוונים להכניס לתוך לב הילד את רוח הלאומיות של אותו העם המדבר בשפה ההיא ולפתח יחד עם זה את שכל התלמיד וטעמו, ומה יש לנו? נורא מאוד לצאת אל המערכה בכלי־זין קהים וחלודים…

אבל לשבת ולחכות עד שיהיו לנו ספרי־למוד ערוכים בכּל – אי אפשר. נחוץ לגשת אל העבודה מיד, מבלי להתמהמה רגע.

ולא חשׂכה שרה מעמל נפשה. בלילה אחרה לשבת ותחפש בספרים רבים, ותרשום, ותכתוב; וכדבורה חרוצה האוספת את דבשה מפרחים שונים, אספה שרה את שעוריה מספרים שונים. כל מלה ומלה שקלה במאזני משפט, כל אגדה, כל משל הביאה בכוּר הבקורת, אם מכוונים הם אל המטרה, אשר שמה לפניה.

ואחרי עמל רב, יגיעת בשר ורוח, מצאה שרה את הדרך הנוכחה, והתלמידות עשו חיל עד להפליא. הגבירה קובילקין התפארה במורה אשר בחרה, ולעתים קרובות – מה שהיה רע בעיני שרה – היתה מביאה אורחים אל בית־הספר להראות את הגדולות אשר עשתה, בהקימה בית־הספר לשם ולתהלה, שהתלמידות עושות בו חיל להפליא.

גם אלה המפקחות, אשר בראשונה התנגדו ללמודים העבריים, עתה בשמען את צלצלי השירה העברית מפי הילדות הרכות, לבשה גם אותן מעין רוח גאוה לאומית ותתענגנה גם הן, ומה גם אחרי כי רבים הללו באזניהן את בית־הספר ואת המורה המצוינה.

בבית־הספר היה גם השר המפקד על בתי־הספר מטעם הממשלה, ויבחן פעמים אחדות את התלמידות בשפת המדינה וחשבון ויהלל גם הוא את פועל המורה ויכתוב בספר לזכרון.

גם הרב דק"ק… המשתדל ללכת לרוח הזמן, הואיל לבוא אל בית־הספר ולבחון את התלמידות. הגבירה קובילקין בקשה אותו לבוא, והוא, רב “מתמשׂכל”, לא ישיב פני אשה גבירה ריקם. וילך ויבחן את התלמידות, אף הראה שם את כוחו וגבורתו להמציא שאלות שונות להביא על ידן את התלמידות במבוכה, ולאחרונה הודה גם הוא, כי השכילה המורה בעבודתה. ובספר הזכרון כתב תהלה ארוכה בכתב מסולסל.

שתי שנים עשתה שרה בבית־הספר, והימים ההם היו לה ימי אושר אין קץ. נעים היה לה לראות, כי מיום ליום תגדלנה ידיעות תלמידותיה בלמודים העבריים, כי נפשן קשורה בלמודים ההם ועוסקות בהם בחפץ־לב. היא אמנם היתה גונבת משאר השעורים והוסיפה על השעורים העבריים, אבל סוף סוף עשו תלמידותיה חיל גם בשאר הידיעות. מה רבה היתה שמחת המורה, כאשר הציעו לפניה תלמידותיה שאלות שונות שהעידו על התפתחות שכלן של השואלות, התפתחות ישרה בכל הפרטים: בזכרון, בהבנה עמוקה, בדעה ישרה וטוב טעם.

– וממה נבראו כל אלה? הלא מאפס ותוהו! התלמידות הן בנות עניים, מהדיוטא התחתונה בחברה, ואין ספק שהיו נמקות במחסור ועוני, בבערות ורפש, לולא באו אל בית־הספר הזה. אכן היטיבו מאוד הנשים הצדקניות, כי בנו את הבית הזה! – אמרה שרה בלבה.

עתה היו מיסדות הבית בעיניה כצדקניות גמורות, ולבה רחש להן תודה וברכה לאין־קץ, ביחוד למרת קובילקין.

עתה נמחו מזכרונה הדברים המרים שיצאו מפיה הגבירה לפנים.

ובעלותה פעם על מטתה בחדרה הקטן והנקי, אחרי הכינה את שעוריה ליום המחרת, כבתה את הנר, הביטה שעה ארוכה מבעד החלון אל פני הלבנה המאירה באור רך, והנה נדמה לה, כי משוטטת היא בעולם, עוברת על כל המקומות, אשר נדחו שמה בני עמה, ולשמחת לבבה היא רואה, כי בכל מקום נפתחו בתי־ספר כבית־ספרה, ורוח היהדות תחיה ותשובב את נפש העם, ודור דעה קם בישראל, דור יודע את ערכו האנושי ומהותו הלאומית, דור חזק בדעתו וגדול במוסרו, אשר לא יכנע ברוחו מפני השפעה זרה.. ובחפצה הגדול להגדיל תורה ודעת בקרב ישראל, היא באה בדברים עם המורים העבריים שבכל הארצות, ובהשתדלותה נוסדה חברת מורי ישראל, לא לעיר או מדינה כי אם לכל העולם כולו. – ואחר הוסד החברה, החליטו חבריה להתאסף לקונגרס כללי בירושלים. מה נהדר ומה יפה הקונגרס הזה! אליו נקבצו כל טובי המורים, מיטב כוחות האומה. שם נראה לה האידיאל העברי בכל גדלו והדרו. הכרת פני הצירים תענה בהם, כי כל מגמתם היא רק להיטיב ולשכלל החנוך, לגדל ולחנך את הדור הצעיר, שיהיה מתוקן ונעלה על הדור שלפניו. והיא שרה, עולה על הבמה ודורשת לעשות את החנוך הלאומי חטיבה אחת בכל הארצות ובכל הממלכות, למען יהיה ישראל גוי אחד בארץ, ומכל עברים ימחאו כף לדבריה וקול קורא בכוח: יחי ישראל עם אחד! ומעיניה נוטפות דמעות ששון וגיל…

ובהקיצה משנתה ובזכרה את חלומה (היא איננה יודעת ברור, אם חלום היה או חזון לב), ושחוק נעים עלה על שפתותיה הדקות, ועיניה נגהו באור רך ונעים. לה נדמה, כי קרוב היום אשר לא יהיה עוד הדבר חלום. הן מי לא יבין, כי העם המפוזר והמפורד צריך לשמור את אחדותו לפחות בחנוכו הלאומי? ומי מהמורים לא ישמע כדבר הזה? ומי מהורי הילדים וכל החפצים בטובת עמם לא יבואו לעזר למורים בדבר הטוב שהם אומרים לעשות לעמם?

בלב מלא תקוה קמה שרה בזריזות ממטתה ותבט אל מורה־השעות הקטן אשר על שולחנה, והנה השעה השמינית מהרה תעבור. בעוד חצי שעה עליה ללכת לעבודתה בבית־הספר.

ד

אך בתוך כל האושר והעבודה הנעימה היו לה לשרה גם רגעי עצב ותוגה.

עב קל עלה על שמי חייה וגדל ורחב עד כי היה לערפל… תמורה לרעה באה במצב הוריה, כי בעל־הבית אשר ממנו שכר יהושע את חנותו, בקש להרוס את ביתו הישן ולבנות תחתיו בית חדש. ויהושע נאנס להעביר את חנותו למקום אחר, אך שם הפסיד הוצאות רבות, ומאומה לא נשא בעמלו.

אולם לא על הדבר הזה התעצבה שרה. הכסף שהרויחה די היה לה לפרנס את נפשה ונפש הוריה הזקנים. שרה לא ידעה לחשב חשבונות הפרוטה, ודאגת הפרנסה היתה זרה לה. היא רחפה תמיד בעולם האצילות, בעולם הרעיונות והאידיאלים. ורק זה הצר לה לפעמים, כי הוריה שרויים בצער על אשר נפלו למשא על בתם הרכה והענוגה.

יותר מזה, היה קשה בעיניה, כי בנות הגבירה קובילקין גדלו ופנו עורף ללמודים וגם בקול שרה לא שמעו עוד כמלפנים.

סבות שונות גרמו לזה. העשירות הנפרזה כשהיא לעצמה הביאה אותן לידי פריקת עול. הן הרגישו, כי בנות עשיר הן, ולא לכך נוצרו ללמוד ולעמול כי אם להתענג ולראות בטובה.

ויותר מכל הרעה האומנת האשכנזית אשר לקחה קובילקין לבית. האומנת ההיא שנאה את המורה העבריה ותשתדל להשפיל את ערכה בעיני הבנות, ותחל לחקות בפניהן את תנועותיה ותשם את שרה לשחוק.

והבכירה, שהיתה אז במחלקה הרביעית בגימנזיה, היתה שבה משם לעתים קרובות וציון רע בידה.

ומי אשם בזה?

כמובן, הטילה מרת קובילקין את האשמה על ראש המורה.

– מלפנים היתה עבודתך פוריה יותר – אמרה קובילקין אל שרה; – אכן אי אפשר לדרוש ממך, כי תעבדי גם עתה בשקידה כאשר עבדת מלפנים. הן עתה תקדישי את כוחך לבית־הספר, ובשובך משם עיפה ויגעה, לא תוכלי עוד להשלים את עבודתך כראוי.

הדברים האלה ירדו כחצים אל לב שרה. אותה יחשדו, כי עושה היא מלאכתה רמיה!

– לא אני אשמה בזה – ענתה שרה בשפה רפה – כי בנותיך החלו להתרשל בלמודן. ישנן סבות אחרות.

– מה הן הסבות?

– סִבות שונות, אך לא אני – ענתה שרה, ולא יספה לבאר דבריה, כי לגלגל את החובה על האומנת האשכנזית נראה לה כמלשינות, ולהשמיע תוכחה באזני הגבירה על דרכי החיים בביתה, אשר הם ישחיתו מדות בנותיה – הלא תשחית דבריה על אוזן לא שומעת.

והגבירה הוסיפה להאמין בכל לבה, כי רק נרפה היא שרה, ולו חפצה היו בנותיה מצליחות בלמודן כמאז.

ופעם אמרה לה קובילקין בפה מלא, כי היא חכתה, כי תכיר לה טובה על כי בהשתדלותה נבחרה למורה בביה"ס ותשקוד ללמד את בנותיה בזריזות יתרה…

פני שרה הלבינו כסיד בשמעה את הדברים האלה.

– הן אחדים הציעו לפני שכר רב יותר מאשר תתן לי קובילקין – אמרה שרה לנפשה –ובכל זאת לא חפצתי לעזוב את מקומי בביתה, יען כי באמת אכיר טובה לה, והיא תאשימני, כי כפוית־טובה אנוכי… אל נכון תחשוב הגבירה, כי חסד היא עושה עמי כי לא תשלחני מביתה, ועל אפי ועל חמתי עלי לקבל את החסד הזה.

שרה היתה נכונה לשבת ולעבוד יותר מן הזמן הקצוב, ובלבד שתדענה תלמידותיה את לקחן, אבל התלמידות לא אבו, וגם מהזמן הקצוב החסירו תמיד, כי תמיד היה נכון לפניהן ענין אחר המלבבן יותר מספרי־הלמוד.

– הכלית את שעוריך? – שאלה קובילקין בתמיה, בראותה את המורה יוצאת טרם עבר הזמן הקצוב.

– אני לא כליתי, אך הן לא חפצו לשבת עוד – ענתה שרה בעצב.

– האמנם לא חפצו? אנוכי אושיבן, בחזקה אושיבן – קראה קובילקין בכעס.

והגבירה באה החדרה. במקום אשר בנותיה משתעשעות, ותגער בהן ותוכיחן עד אשר ישבו עוד הפעם ללמוד שעוריהן. אבל העבודה הבאה באונס לא הביאה ברכה, וגם עד מהרה שכחו הבנות כי יסרה אותן אמן, והוסיפו להקשות ערפן לבלתי שמוע אל מורתן. ומה תעשה המורה העלובה? התלך להתאונן באזני גברתה? אבל ההתאוננות היא מדה מגונה בעיניה, וגם יודעת היא, כי כל גערותיה ומוסרה של האם לא יועילו כי אם לשעה קלה.

– אנוכי לא אבין פרוש המלות: “הן אינן חפצות לשבת עוד” – אמרה פעם אחת הגבירה אל שרה; – הן לזאת מורה את, ועליך לבקש עצה ולהשתדל, כי תשבנה כל הזמן הדרוש. הן יש בידך לעצור בעד התלמידות בבית־הספר, כי תשמענה את לקחך ולא תצאנה בלי רשותך, ומדוע לא תוכלי לעצור גם בעד בנותי? האמנם גרועות הן מהעניות היחפות?

על טענות כאלה לא מצאה שרה מענה. היא חפצה מאוד לעזוב משמרתה בבית הזה, אך לבה אמר לה, כי אם תאמר כדבר הזה לגבירה, תאשים אותה זו, כי בכונה תתרשל במלאכתה, למען יפטרוה ממשמרתה אשר היתה לה לזרא.

ואולם גם על לב הגבירה עלה פעמים אחדות לפטור את שרה ממשמרתה ולקחת מורה אחרת תחתיה, אך לא טוב היה בעיניה לפטור את המורה הזאת, אשר היא בעצמה הרבתה לספר בשבחה, כי אז הלא יודע לכל כי בנותיה פרועות ושובבות. ועל כל אלה הנה הבת הצעירה אמרה, כי לא תחפוץ במורה אחרת, כי רק את שרה היא אוהבת, והצעירה היא רכה וחלשה, ואמה אוהבת אותה מאוד ואינה חפצה לצערה.

וכה הוסיפה שרה ללמד את בנות קובילקין, ועבודתה שם היתה עבודה קשה ומרה.

ויהי בימי האביב ותצא מרת קובילקין, היא ובני ביתה כדרכה מדי שנה בשנה, לבלות את ימי האביב והקיץ בנאות־דשא. ושרה נשארה בלי עבודה וכל שכר לא היה לה, כנהוג, לא שלמה הגבירה מאומה בעד חדשי הקיץ.

ובימים ההם בא אחד ויציע לפני שיעור בשכר הגון.

והימים היו ימי לחץ לשרה, כי אביה לא הרויח מאומה, וכיסה היה ריק.

– מדוע לא אקח את השיעור הזה אשר הציעו לפני? – חשבה שרה; – הן כמה פעמים רמזה לי מרת קובילקין ברמזים גסים, כי עבודתי בביתה לא טובה בעיניה, ואל נכון תשמח עתה, אם אעזבנה כולה. ומלבד זאת, היש לה הצדקה להתאונן עלי, אם אקח שיעור אחר? וכי מפני שעשתה עמי טובה פעם אחת, אשתעבד לה כל ימי? כבד מאוד עלי ללמד את בנותיה אשר השתובבו, ועתה עוד עלי לשבת בלי עבודה כל ירחי הקיץ, וכל זה עלי לסבול, יען כי לפני שנתים הואילה הגבירה קובילקין בחסדה לאמור, כי מורה הגונה אנוכי, הכי לא עבדות היא זו?

– אולם – הוסיפה שרה לחשוב – מרת קובילקין אל נכון תודני בכל לב, כי תפּטר ממני, אחרי שאין דעתה נוחה מעבודתי, ואולי באמת תשכיל מורה אחרת ללמד את בנותיה יותר ממני. הן רק מפני הכבוד לא תשלחני מביתה, והיא מחכה למקרה שתוכל להפּטר ממני בדרך כבוד.

ושרה אמצה את לבה ותקבל את השיעור אשר הציעו לפניה.

ה

ככלות ירחי הקיץ שבה מרת קובילקין אל העיר.

היא בקרה פעם בפעם את בית־הספר ולא הגידה לשרה דבר על אודות בנותיה. היא חכתה, כי שרה תבקשנה, שתואיל לתת את בנותיה על ידה, ואז תוכיח אותה על מעשיה בימים האחרונים, כי חדלה מעבוד את עבודתה בשקידה, וכי עליה לדעת, כי רק לה, למרת קובילקין, היא חייבת תודה על עלותה לגדולה כזו, להיות מורה בבית־הספר ולשבת לפעמים בין בנות מרומי העיר, ולולא היא, מרת קובילקין, היתה שרה נערה שפלה ובת בלי שם כמו שאר המורות.

אולם תקות הגבירה היתה לשוא, שרה לא בקשה ולא שאלה אותה דבר.

לא ארכו הימים ויודע הדבר לקובילקין, כי אמנם מרדה בה המורה ותקח לה שיעור אחר. אולם היא נסתה עוד לנחם את נפשה, כי שרה אך הוסיפה לקחת עבודה חדשה, ברצותה לעבוד גם בלילה ולאסוף כסף, והדבר הזה, כמובן, לא חשבה לה לעוון, כי הכל צריכים לכסף והכל חייבים להשתדל למצוא כסף – וכל המרבה הרי זה משובח. לא יכלה הגבירה גם להעלות על דעתה, כי תעזוב שרה את ביתה, בית אשת חסדה, ששם היא מרויחה תשעה רובל לחודש רק בעד שתי שעות של עבודה בכל יום, מלבד ימי השבת!… הן השכר הזה גדול הוא מאוד, ולו היתה חפצה לעמוד על המקח, כי אז נאותה שרה לקחת גם שמונה רובל, וגם זה היה די והותר, אחרי כי לא בכל יום תעבוד כל שתי השעות בשלמותן.

– אי אפשר שתעזוב שרה את שיעורה! – החליטה מרת קובילקין בנפשה; – אין זאת כי יראה היא פן אשיב את פניה, והיא דלה גאה. אמנם מאוד חפצתי להמיר אותה באחרת טובה ממנה. אך איפה היא הטובה? ומה אעשה למרים בתי אשר לא תאבה באחרת?

– מדוע לא תבואי אל השיעור? – שאלה מרת קובילקין את שרה.

– אני… אני אמרתי… אמרתי – גמגמה שרה – כי לא תחפצי עוד בי, ואולי באמת מורה אחרת תצליח בביתך יותר ממני. ומלבד זאת קשה היה לי לשבת כל ימי הקיץ בלי עבודה.

– אם כן עלי לבקש לבנותי עתה מורה אחרת?…

– צר לי מאוד. ה' יודע, כי רע מאוד הדבר בעיני. אך היכולתי לעשות אחרת?

– זאת היא הכרת טובה – חשבה קובילקין בלבה, אך לא הגידה למורה דבר.

עוד שני שבועות עברו וקובילקין בקרה את בית־הספר כדרכה תמיד, ואך ממבטי עיניה הכירה שרה, כי אין פניה אליה כתמול שלשום, אבל שרה עשתה את עצמה כלא יודעת, בתקותה כי בעוד ימים אחדים יפוג כעס הגבירה ושבה והאירה לה פנים כמקדם.

אבל שרה טעתה.

– היא, הקבצנית, תעיז להקל בכבודי ולהתפטר ממשמרתה בטרם גרשתיה! – קראה מרת קובילקין בחימה עזה בשובה מבית־הספר לביתה, אף כי לנגד עיניה לא היה איש אשר תתַנה לפניו את עלבונה. – היא, אשר הרימותיה מן האשפה, אשר נתתי לה מהלכים בין אנשים נכבדים ורמי המעלה, היא תעיז לבעוט בי ובחסדי?! אנוכי אטחנה עד כי תהיה לאבק. מן האשפה הרימותיה ואל האשפה אשיבנה, כתולעת ארמסנה!

מעיני הגבירה התמלטו נצוצי אש. היא לחצה את אגרופה וגם רקעה ברגלה, עד כי נבהל החתול אשר רבץ במנוחה על הספה הרכה, ויקפוץ מעל משכבו וימהר וינס החוצה.

בעמל רב התאפקה מרת קובילקין לבלתי בוא עם המורה בריב גלוי על חשבונותיהן הפרטיים, לבל תהיה לבוז, אך עד מהרה מצאה ענין כללי להתגרות בשרה ולפקוד עליה את חטאותיה…

ויהי היום ומרת קובילקין ישבה בבית־הספר ותקשב אל הלקח העברי. שרה קראה ותבאר לפני התלמידות את אחד השירים, ואחרי כן צותה על התלמידות ללמוד שורות אחדות מן השיר, אשר כתבה לפניהן על הלוח.

– וברכת־המזון וקריאת־שמע שעל המטה הן יודעות? – שאלה הגבירה כמו לתומה.

– בעיני – ענתה שרה ברוח שוקט – קשה הלמוד על־פה בכלל, ורק שירים אחדים הנני נוהגת ללמד על־פה, למען תקראנה לפרקים כל התלמידות במקהלה והיו להן לתועלת ולשעשועים.

– בדברי שעשועים את מתעסקת ואת העיקר תעזבי – קראה הגבירה בחרי־אף. – העיקר הוא בעינינו למודי הדת ולא שירים וזמירות.

– הן לא נכחד ממך – דברה שרה רכות – כאשר אמרתי לך פעמים רבות, כי מגמתי היא לקשר את לבות התלמידות אל היהדות באהבה. ואחרי שכל מה שהן לומדות בלמודים הכלליים מבינות הן הבנה שלמה וברורה, חובה היא עלינו לשום לב, כי כל מה שתלמודנה בעברית תביננה כמו כן הבנה שלמה וברורה.

– לתת להמון־העם בינה! – קראה הגבירה בכעס – לא לעשות את בנות העניים לפילוסופיות מגמתנו, כי אם לעצור בעד שובבותן ופראותן, שתדענה לעשות מה שהגדולים מצוים אותן, מבלי להתחכם הרבה.

– אבל תורת הפדגוגיה…

– לעזאזל כל תורת הפדגוגיה! כל הצרות באו עלינו על ידן. הן הרבו בתוכנו את הכופרים ואת גזוזות השער, ושפחות קמות בגברתן, ולא לשוא יאמרו עלינו צוררים, כי מהרסים אנחנו. לא! לא לכך שכרנוך שתלמדי בבית־הספר מטודות. דת נחוצה לנו: תפלות וברכות, עברי־טייטש, שתהיינה יראות את ה', שתכבדנה את העושות עמהן טוב, שלא תהיינה כפויות־טובה, שתחוסנה ותשמורנה על רכוש אדוניהן בבואן לשרת בבית אחרים, ולא תעשינה כל נבלה. רק לתכלית זאת שכרנוך, אבל לפי הנראה שגינו מאוד, הבאנו זאת אל העדר.

– אל נא תשכחי, סופיה גריגורובנה – אמרה שרה באמצה את כוחותיה לדבר במתינות, בעוד אשר פניה הלבינו כפני מת – אל נא תשכחי, כי לא בשוק אנו עומדות, כי אם בבית־הספר, ופה מורה הנני ולא שפחה, וכל זמן שאני משרתת בתור מורה, אבקש את כל המפקחות הנכבדות ובתוכן גם אותך, גברתי, כי לא תתערבנה בדבר שאינכן בקיאות ומומחות בו, ובשום אופן לא ארשה למי שיהיה להשמיעני תוכחה בפני התלמידות. אם אינני טובה בעיניכן, הרשות בידכן לפטרני ממשרתי, אבל גערות לא אחפוץ לשמוע.

– הראית איך לבשה הנערה הזאת גאות? – קראה קובילקין בשחוק לעג – השומע יאמר, כי “בת־מלכה” היא…

– דומי!… קראה שרה ברקעה ברגלה, וכרגע נפלה ותתעלף…

ו

המאורע הזה נודע עד מהרה בכל העיר, ופירושים שונים נתנו לו.

אחדים אומרים, כי מצאה הגבירה קובילקין את שרה מלמדת את הנערות מתוך ספר “הברית־החדשה” בשפת עבר; ואחדים אמרו כי שרה חפצה ללמד את תלמידותיה חומש עם פירש"י ושפתי־חכמים, וכולם יחד דנו את המורה לכף חובה, אלה אמרו כי מסיתה ומדיחה היא, ואלה – כי דעתה מטורפת…

וגם מפי אביה שמעה שרה תוכחה מאהבה.

ממחרת היום ההוא עוד לא יכלה שרה ללכת אל בית־הספר, כי רפו כוחותיה מאוד, ואז נסה יהושע לדבר על לב בתו, כי תשוב מדרכה המובילה לא אל האושר והמנוחה.

– למה לך לריב חנם? – אמר יהושע. – אם הן חפצות דוקא בסדור, בעברי־טייטש, למדי את תלמידותיך כחפץ הגבירות. אמנם ידעתי, כי אוהבת את את השפה העברית, וחפצה את ללמדה לאחרים, טוב מאוד ויפה. אבל מה נעשה אם הן, המפקחות על בית־הספר, אינן חפצות? למסור נפשך בעד הדבר הזה בודאי אינך מחויבת. הן לא הלמוד הוא העיקר, אותו הנני מוחל להן במחילה גמורה, ורק לשכר־הלמוד עינינו נשואות, ומה ממך יהלוך, אם ישלמו לך בעד “סדור” או בעד “תשבורת”?

והאשה אשר לפנים הכינה את שרה לעמוד לבחינה בגימנזיה (היא כבר היתה לאשה לאיזה דוקטור) אמרה לה:

– למה העמסת עליך משא כבד כלמודי היהדות? הלא טוב, טוב היה לך לו למדת את הלמודים הכלליים לבד, כי אז, מלבד השר המפקח, לא היה איש בא לחוות דעתו אם טוב פעלך, והכל היו נותנים כבוד לשמך; ולמה לך לטפל בלמוד מת ולשום עליך אדונים קשים, כי כל מפקחת תבוא להורותך דעה? אמנם מאוד יצדק אישי באמרו, כי המתרחק מבני ישראל ופוסע על ראשיהם בגאוה, ירום בעיניהם ואותו יעריצו, וכל המתקרב אליהם ודורש טובתם – יבזוהו. הכל יודעים, כי מורה הגונה את, ולו התרחקת מן היהדות, כי אז לא נועז איש, וגם מרת קובילקין בעצמה, להטיח דברים נגדך, אבל עתה, אחרי שנואלת להתקרב אל היהודים וללמד תורתם ושפתם, ידרשו המה ממך, כי תשימי נפשך כעפר לכולם, כסמרטוט הזה, שכל הרוצה בא ומקנח בו את רגליו. חדלי, יקירתי, מהיהדות ולמודיה, מהרי והודיעי למפקחותיך, כי מתפטרת את מצרה זו; יתעסקו בלמודים אלה המלמדים הנבזים, ולא נערה נבונה ומשכלת כמוך.

מרים כלענה היו הדברים האלה לשרה. היא חשה כי תשחה נגד הזרם, כי מכשולים רבים לה מבית ומחוץ.

”מרת קובילקין וחברותיה הקימו בית־ספר – חשבה שרה – אבל היודעות הן, כי בית־ספר אשר כל הלמודים נלמדים בו כהוגן, מלבד הלמודים העבריים – מקרב את מפלת היהדות? הן אינן יודעות ואינן חפצות לדעת! מה להן וליהדות? גבאות נחוצה להן, שֵם מפקחות, בת־צחוק של אילי הארץ… הן חפצות, כי תהיינה להן הבנות העניות לשפחות טובות.. הן אי אפשר לכחד, כי מרת קובילקין טובה היא מכל חברותיה, כי חכמה היא מהן ומשתעשעת לפעמים בשיחות מעניני היהדות, ועקבות היהדות לא נמחו כליל מביתה… ואם היא תקום לאויבת לי, מי משאר המפקחות תחזיק בידי? כן, בודדה וגלמודה אנוכי, ומסביב רק מכשולים, רק מכשולים… אבל מה אעשה? האמנם עלי להניח את נשקי מידי, לעזוב את למודי היהדות, כי יתעסקו בהם מלמדים חשוכים?… חלילה! אני לא אעזוב את עבודת עמי לעולם. לא חיי עונג ושלוה אבקש. בדרכי אלך ולא אסור, לא אוכל לסור"…

ז

בכל כוחה השתדלה הגבירה קובילקין לדחות את שרה ממשמרתה: היא שלחה בה את חצי לשונה הטבולים ברעל להשפילה בעיני שאר המפקחות – ולא הצליחה, כי חברותיה הקשו הפעם את ערפן ולא אבו לגרש את המורה מבית־הספר, לא מפני שידעו להוקירה, כי אם מאשר לא אבו לעשות נחת־רוח לקובילקין….

אמנם צר היה לשרה לעמוד בקשרי מלחמה. הן היא לא חפצה קרבות, ומלבד זאת ראתה, כי המלחמה מביאה נזק גם להנהגת בית־הספר.

לעתים חשבה שרה לעזוב בעצמה את בית־הספר, כי אמרה בלבה; מי יודע, אולי מורה אחרת תביא תועלת יותר, באין מתנגדים לה. אבל כרגע עלה על לבה כל העמל הרב אשר עמלה, עד כי הביאה את בית־הספר למדרגה כזו, ונפשה קשורה בו. ואיך תעזבנו פתאום? ולמה תעזבנו? הכי יבצר ממנה מהורות את התלמידות? הן רק קובילקין לא תחפוץ בה, ומה בכך? האם עליה להכנע מפניה? – אמנם רפת־כוח אני – חשבה שרה בלבה – והעבודה גם מבלעדי זאת קשתה עד מאוד, אבל שארית כוחותי אחגור ואת שדה המערכה לא אעזוב.

ולשמחת לבבה חדלה קובילקין בימים האחרונים מלבקר את בית־הספר.

– מי יודע, אולי תמשוך את ידה לגמרי מבית־הספר ורוח לי. הן הוא יכול להתקיים גם מבלעדי עזרתה – כן אמרה שרה בלבה, אבל היא שגתה במשפטה…

כעבור שבועות אחדים בא השר המפקח על בתי־הספר ויאמר לשרה, כי מפי עדים נאמנים נודע לו, כי היא מקילה את ראשה בעניני הדת לפני התלמידות, ועל כן אי אפשר למסור בידה חנוך ילדות עניות, והוא משיא לה עצה הוגנת, כי תבקש בעצמה לפטרה ממשמרתה, ואז לא יעצור בעדה מלבקש לה עבודה במקום אחר.

פני שרה הלבינו מאוד בשמעה את הדברים האלה. תחילה אמרה לגלות לפני השר כל אשר קרה בבית־הספר וסבת השנאה אשר תשנא אותה הגבירה קובילקין, אך אחרי כן נמלכה, כי לא חפצה לספר באזניו בגנות בת עמה.

– אדוני, הבית הזה יקר לי מאוד – ענתה שרה – וברצוני הטוב לא אעזבנו, ויעבור עלי מה…

וממחרת היום קבלה שרה פקודה כדת לעזוב את בית־הספר.

---

תַּרְעֻמּוֹת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מעוטף בחלוק יקר ומעוטר בכפת־משי יפה, יושב לו ר' ירוחם זעירא, הרב דמתא, נשען בידו השמאלית על השולחן, ובידו הימנית הוא מסיר בכף קטנה את הקרום מעל כוס החלב החם, שהגישה לו אשתו הרבנית. לשתות חלב חם לפני התפלה התיר לעצמו, אחרי הפצרת הרבנית, מפני חולשת הלב, אך לבלוע את הקרום לא התיר, משום חשש לאו “לא תאכלו על הדם – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם”…

ופני הרב זועפים: העשיר ליזרוביץ, זה שנראה לו כאוהב וידיד, עלב אותו אתמול עלבון גדול: הוא, הרב, בקש ממנו אתמול על ידי שליח מאה וחמשים רובל ב“גמילות חסד”, והעשיר הגס הזה השיב את פניו ריקם. ומלבד העלבון – הנה הכסף נחוץ לו מאוד. היום הוא זמן הפרעון להחנוני בעד הבגדים שתפר לבתו הכלה, פיגלי שתחיה, נערה שהגיעה לפרקה, ולאשתו הרבנית שתחיה לימי חג הפסח העבר.

אמנם ר' ירוחם בעצמו לא אבה לקנות בגדים יקרים כאלה. בכלל אין דעתו נוחה ממה שהנהיגה אשתו הרבנית הוצאה מרובה, כאחד העשירים הגדולים. לפי דעת הרב, השקל המזומן בזמן הזה ובכל זמן טוב מכל תכשיט, ובפרט מבגדים, שמתישנים והולכים לאבוד. אך “היא”, הרבנית, מוכיחה לו באותות ומופתים, כי אי אפשר באופן אחר, והוא אנוס לבטל את דעתו מפני דעתה. ופעמים כשהוא מתעקש מעט, באה גם פיגלי בתו האהובה לעזור לאמה במלחמתה עמו, ובפרט כשהמחלוקת נוגעת לעניניה היא, כשחסר לה בגד של סאמט ושאר מכשירי ה“ציביליזציא”, אז היא מוציאה מאוצרותיה את אגלי הדמעות, ומפני הנשק הזה לא יוכל ר' ירוחם לעמוד במלחמה, כי בעל רחמים הוא מטבעו, ובפרט כשהבוכה היא פיגלי אהובתו…

אמנם הוא כבר לוה מאת ליזרוביץ שתי מאות רובל ועוד לא השיב לו, אבל מה בכך? סך כזה במה נחשב בעיני עשיר כמוהו? הן הוא בעל מכרה פחמים, שמשם הלא שואבים דינרים בדליים ממש, עשיר כקורח.

באמת קשיא לו אם אנשים כליזרוביץ אינם מחזיקים בידי תלמידי חכמים, למה לכתחילה נבראו? הוא אמנם אינו עם־הארץ, אבל במה הוא עוסק? בדברים בטלים וספרי מינים… הוא כבר רגיל לומר, שהעשירים בזמן הזה אינם יודעים לחשב חשבונו של עולם ועל כן אינם מחזיקים בידי תלמידי חכמים כראוי. פעם דרש בזה דרוש נפלא, בסמכו על פסוק “כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים”, כי כמו שהעץ מקבל את ההשפעה לא בשביל עצמו, כי אם בשביל התפוח, שהוא תכלית הבריאה של העץ, כן גם עמי־הארץ אינם אלא בבחינת עץ לגבי התפוח, שהוא התלמיד־חכם, שרק בשבילו הם מקבלים את ההשפעה ובזכותו הם חיים.

ר' ירוחם כמעט החל להתאונן על עוונות בני הדור, שאינם יראים את ה' ואינם מכבדים את בעלי התורה, אך כרגע נזכר, כי מצב הרבנות מלפנים היה גרוע הרבה. אביו הרב שהיה גדול בתורה ויראה הרבה יותר ממנו, היה מקבל בעיר קטנה חמשה־עשר זהובים לשבוע, וגם זה לא בעתים קבועות. ורבים היו עוד קמים עליו, כי שם, בעיר הקטנה, היו הרבה לומדים גדולים בין “בעלי־הבתים” שהיו מתגרים תמיד ברבם ומלבינים את פניו, כי חפצו להראות לו, שאף־על־פי שהם לא זכו לרבנות, עולים הם עליו בידיעת התורה. לא כן ר' ירוחם: הוא יושב על כסא הרבנות בעיר גדולה בארץ הנגב, ששם אין גם למדן אחד “אפילו לרפואה”, והוא מקבל לא חמשה־עשר זהובים, כי אם חמשים רובל לשבוע.

וכשהוא משוה מצד זה את מצבו הוא למצב אביו זצוק"ל, לכאורה אי אפשר שיהיו לו טענות ומענות כל שהן נגד הבורא יתברך. אבל “ברבות הטובה רבו אוכליה”. בימינו נתרבתה הוצאת הבית וקשה לעמוד בה: נחוצים דירה מרווחה, כלים נאים ושולחן מלא דשן. אי אפשר לו עוד להסתפק כאביו בתבשיל של גריסין או להתענות הפסקות כמוהו. הוא מסכים להלכה ולמעשה עם האומר: “אי לא אכילנא בשרא דתורא לא צלילא דעתאי”. לותיקין הקדמונים אפשר היה להתקיים בצומות וסגופים, אבל עתה נשתנו הדורות: הבריאות התרופפה, והגוף צריך חזוק. אכן הרבנית מגדישה מעט את הסאה: היא, ברוך ה‘, חשובה אצל הגבירים ונכנסה ויוצאה בבתיהם ורואה את מנהגיהם ומאכליהם, מלבושיהם ותכשיטיהם, והיא אומרת: מדוע לא נאכל ולא נלבש גם אנו כמוהם? במה אנו גרועים מהם? מדוע הם צריכים ליהנות מהעולם הזה ולא אנו? וכי בשביל שאני רבנית איני בשר ודם כמותם? כך טוענת “היא” – ועתה לך והתוכח עם אשה. ר’ ירוחם, כמובן, לא הסכים לזה, אבל בדיעבד נהנה גם הוא. מעט יין חזק בסעודה באמת לא רע, ופרפראות גם כן ערבות לחיך. ופעם, כשהגישה לפניו הרבנית מין מרקחת והוא טעם בה איזו מתיקות נפלאה – יצא ודרש: “טעמו וראו כי טוב ה'… כי אין מחסור ליראיו”, כלומר: שהיראים את ה' והחרדים אל דברו מבקשים ומוצאים את כל התענוגים בהיתר גמור ובלי כל מחסור; ואם כן למה להם להאפיקורסים, הרוצים ליהנות בעולם הזה, לתור אחר נבלות וטרפות דוקא ושאר דברים הבאים בעברה?…

אמנם הכל היה טוב ויפה, אבל לרגלי ההוצאות ההולכות ומתרבות, השתקע גם בחובות מרובים ועתה בא לעלבון כבד כזה, שליזרוביץ השיב את פניו ולא הלוה לו ק"ן רובל – הלא מצער היא – ודוקא בשעה שהם נחוצים לו מאוד, מאוד…

וליזרוביץ הרי “משכיל” הוא וגם ותרן, לכשירצה. הוא נותן וחוזר ונותן להשכלה, לציונות ול“שאר ירקות”…

“הוא הוא אשר אמרתי תמיד – מסיים הרב ר' ירוחם את הרהוריו – הטוב שבמשכילים – עט!…”

*

והאדון פטר גריגורוביץ שמעונוביץ, הרב מטעם הממשלה, יושב לו על כוס קאפה מתוק וטס לחמניות ממיטב מעשה האופה היוני עם ספל חמאה וגבינה הולנדית – והוא אוכל ושותה בזעף ובקצף גדול.

ליזרוביץ עשיר העיר שלח ביד משרתו לקחת ממנו תעודת לידה ושלשל אל תוך ידו רק שלושה רובלים בלבד… הרב הנאור רואה בזה לא רק דררא דממונא, כי אם גם עלבון גדול…

כן המה תמיד העברים – חשב הרב בנפש מרה: – כשאתה משמש אותם כעבד, הם משלמים לך שכר־עבד. ובקצפו התחיל רבנו מקלל את היום שבו נאות לעמוד על הבחירות ולקחת על עצמו משרת הרבנות אצל היהודים.

עוד מימי ילדותו למד פטר גריגורוביץ לשנוא את היהודים. שנאה זו באה לו בקבלה מאביו, שהיה מורה דת־אל באחד מבתי־הספר. גריגורי שמעונוביץ, אבי הרב הנאור שלנו, היה אחד מהמשכילים הישנים שלא מצאו ביהדות מאומה מלבד ענין קל של שחוק, וכשהיו חבריו המשכילים מתאספים אל ביתו לשחק בקלפים, היה גריגורי שמעונוביץ מחקה לפניהם באומנות יתירה את הליכות בני עמו, שיחותיהם ותנועותיהם באופן קריקטורי ומרבה בליצנות אפילו על מנהגים שבקדושה. לפעמים היה שורק לכלבו, מושיבנו נגדו על הקרקע וקורא לפניו בקול עצב “איכה ישבה בדד”… והכלב מיבב ומיליל אחריו, והשומעים ממלאים שחוק פיהם עד שעיניהם זולגות דמעות.

ופטר הקטן יושב בין השוחקים וגם הוא שוחק עמהם. הוא אמנם איננו מבין עוד ה“מלח” שבחדודי אביו, אבל זאת הוא מבין, כי על היהודים שוחקים ומלעיגים.

בין הגימנזיה לאוניברסיטה היתה יהדותו של “העתיד להיות רבנו” ר' פטר גריגורוביץ תלויה בחוט השערה ועומדת בסכנה גדולה, אלא שמן השמים סייעוהו ונכנס ויצא בשלום… וכשיצא וקבל דיפּלום של קנדידט לתורת המשפטים נזדמן לפניו דרך אגב שדוך הגון עם יהודי אחד עשיר. ואחרי שנתחתן במשפחה הגונה עברית, אי אפשר היה עוד לנתק אותו חוט השערה… וכן נשאר פטר גריגורוביץ, לאסונו הגדול של עצמו ולאושר עם היהודים, עברי כמו שהיה, ומקץ שנות מספר עמד, בעצת חותנו, על הבחירות ויצא מוכתר בעטרת הרבנות בעיר ואם בישראל.

מתחילה חשב כי הרבנות היא פרנסה קלה: הן לא כבוד הוא לדרוש דרשות אחדות קצרות בימי גנוסיא, או לחתום על איזו תעודה, ובעד זה יקבל שכר הגון והכנסות צדדיות, שביד אמן הן פרות ורבות, וגם כבוד גדול בודאי יתנו לו, כראוי לנושא משרה רמה, שבידו מסורים הנולדים והמתים.

אך עד מהרה ראה, כי עטרת הרבנות אינה קלה וכי גם קוצים דוקרים יש בה…

פטר גריגורוביץ הוא אסתיטי מטבעו. החוטם היהודי הגבנוני כשהוא לעצמו מאוס לו. ונוסף לזה, עליו תמיד לבוא במגע ומשא עם פחותי הערך מהעברים, עם הקבצנים הנבזים, שמביאים עמהם אל ביתו הנקי והיפה ריח רע ורפש, והוא צריך לראות בשפלותם ונולוּתם, לשמוע את חניפותם והפצרותיהם, לראות עזותם וחוצפתם, ולא לעתים רחוקות, כי אם כמעט בכל יום. וכמה טרחנים וסרבנים הם! והעיקר, שרובם באים בידים ריקות…

אמנם יש תחבולה כנגד אלו: לנעול הדלת בפניהם ולשלוח לומר להם על ידי משרתו הנוצרי, ש“אין האדון בביתו” – אבל הנסיון הורה, שלא תמיד תחבולה זו מועילה, אין לך דבר העומד בפני יהודים מזוהמים וחצופים. אי יהודים!…

ואף־על־פי־כן – מה לא יעשה אדם בשביל פרנסה? – כובש הוא את רגשותיו המעודנים, מתגבר על גועל נפשו, והוא מתחזק ונושא את משרת הרבנות, השנואה עליו כשממית, ומתעסק עם היהודים בסבלנות רבה. כמה פעמים ביום הוא חפץ מאוד להשליך מעל המדרגות עניים טרחנים אלו, אבל הרגש האסתיטי שבו אינו נותנו להשתמש באמצעים כאלה תמיד, אם לא בשעת דחק גדול. והיהודים עדיין אינם מכירים לו טובה, ואפילו אחד מן הטובים שבהם, כגון העשיר ליזרוביץ, שולח לו בעד תעודת לידה רק שלושה רובלים בלבד, כמו לאיזה פקיד מהפקידים הנמוכים.

“ועתה – מסיים “רבנו מטעם” את מחשבותיו המרות – לך והיה יהודי…”.

*

והאברך היפה, חיים ישראל צירקין, יושב כנגד אשתו הצעירה, שואף ונושף באכזריות את עשן הפּפּירוס שבידו, ועיניו מביטות בכעס לא נוכח אשתו כי אם אל עבר אחר… גם הוא כועס על הגביר ליזרוביץ…

למה נסכל לישא את ציפה קרובתו של ליזרוביץ? בשביל יפיה? והלא לפניו היו מוכנות ועומדות כלות יפות וחכמות ממנה אלף פעמים. או אולי היה בהול על שלוש מאות הרובלים שנתנו לו נדוניא? אבל הלא הוא היה יכול לקחת גם שני אלפים רובל. חתן כמוהו אינו מוטל באשפה, כי רבים קופצים עליו בזמן הזה. הן מלבד שהוא יודע לקרוא עברית ורוסית יש גם אומנות חשובה בידו, כי למד את תורת הבוכהלטריא הכפולה, על ידי חליפות מכתבים, מהמורה הנודע לתהלה בחלק המודעות שבעתונים רוסיים; ויש לו על זה מאת רבו סמיכה נדפסת באותיות זהב.

ומפני מה בחר בנערה כציפה ליזרוביץ שאינה לא יפה ולא עשירה? משום שבטח בליזרוביץ הנודע לעשיר נדיב, שמיד אחר החתונה “יקחהו אחר כבוד” לנהל את עסקיו, בתחילה בשכר מועט, ואחר כך ישלום לו מאה רובל לחודש וגם יותר. והנה תוחלתו נכזבה. שלוש שנים עברו מיום חתונתו וליזרוביץ עוד לא נתן לו כל משרה.

אמנם, לפני איזה זמן, כשאבד כסף נדוניתו, פנה אל ליזרוביץ, והוא נתן לו עוד מאה רובל שיוכל לפתוח חנות קטנה. אבל העזרה ההיא, שהושיט לו ליזרוביץ, היתה בעיניו רק כעין התול מר. הלקבל נדבה בא אליו? הן הוא אברך בעל כשרונות, יודע בוכהלטריא, בידו לנהל כל עסקים שבעולם, והוא נותן לו נדבה. הוא, צירקין, אמנם, קבל את “הנדבה”, כמו שנאמר: “אם נותנים – קח”, אבל חלילה לו לעשות כעצת ליזרוביץ! האם הוא, המשכיל, הבוכהלטר־הכפול ובעל המחשבות הגדולות לעתיד לבוא, ישב עתה משומם ויחכה עד שיבוא איזה קונה לקנות ליטרא סוכר וחצי הליטרא נפט? הכי בשביל זה השתדך עם קרובתו של הגביר ליזרוביץ? לא, איש כמוהו לא יסתאב בענינים פעוטים כאלה. אם היא רוצה, לא ימחה בידה, תהיה לה היא חנונית, אבל הוא לא ינקוף גם באצבע קטנה…

וכן היה: ציפא היתה חנונית, והוא אכל ושתה, אבל לא עזר לה במאומה. גם לכתוב איזה חשבון לא אבה. הוא חשב לחלול הקודש, שאיש שיש לו סמיכה להיות בוכהלטר אפילו בבית־האוצר יתעסק בחשבונות של חנונית דלה.

והוא אמנם נוכח עתה, כי חכם הוא, שראה את הנולד. הוא אמר מראש, כי העסק הזה סופו לכליון. והנה עתה נבואתו נתקימה. החנות נתרוקנה וגם הפרוטה כלתה. עתה אין לו דרך אחרת כי אם לשלחה עם ילדה אל ליזרוביץ. תשב לה היא בביתו, כי הוא, ליזרוביץ, קרובה העשיר, הלא חייב לפרנסה על פי הדין ועל פי היושר, והוא, צירקין, יסע לו לאמריקה, או לקנדה. איש בעל כשרון כמוהו בודאי ימצא שם את פרנסתו ברוח. ואלא מאי? שאין לו להוצאות הדרך? אין רע אם היא תמכור או תמשכן את בגדיה הטובים ומתנותיה ושאר חפצים שיש להם, והוא יקח את הכסף ויסע לו לשלום.

אך היא הפתיה, העקשנית, ממאנת…

באמת היה הוא שמח, אילו נאותה לקבל ממנו גט פטורין. הוא חפץ מאד להסיר את העול מעל צוארו. ואמנם הצדק עמו לעשות כדבר הזה: הן מתחלה היה מקחו מקח טעות. אך, לפי הנראה, היא לא תאבה בשום אופן. לפני איזה זמן אמר לה בדרך שחוק, שאם חפץ יוכל לזרוק לה גט בפני עדים, ותהיה מגורשת ממנו בעל כרחה, ונבהלה האשה וכמעט שפרחה נשמתה מרוב פחד, ואחרי כן לא חדלה מבכי ימים אחדים. אולם גם אם לא תתגרש ממנו אין רע: הוא הלא יסע לבדו למרחקים, והיא לא תהיה עליו למשא…

אכן בטוח הוא, כי היא סוף סוף תסכים לדרישתו הצודקת, לתת לו את בגדיה ותכשיטיה להוצאות הדרך. הן היא לא תחפוץ שיפרד ממנה ברוגז, כי כשתרגיזהו, חלילה, לא ישלח לה גם מכתב גלוי, והיא לא תדע את מקומו איהו…

אמנם אומללה היא, אבל מי אשם באסונה? הלא ליזרוביץ! אם היה ליזרוביץ נותן לו משרה כבודה, כי אז ישבו כולם בשלוה וכבוד…

“אבל מה אומר ומה אדבר? – שואל ומשיב לעצמו האברך – כלל גדול בעולם: כל העשירים – חזירים…”

*

ואסתר בת הגביר ליזרוביץ יושבת על יד החלון, בוחשת בכף בספל קקאו, גם היא כועסת על אביה, על ליזרוביץ.

כל ימות החורף השתעשעה בתקוה טובה, כי אביה יתן לה בימי האביב כסף לנסוע לחוץ לארץ, על מנת שתכין את עצמה שם להכנס לאוניברסיטה; אגב, הרי חוץ לארץ – “חוץ לארץ” הוא… והיכן אפשר לראות חיים טובים כמו שם, שם… ובעוד שדמיונה מצייר לפניה את דמות אותם “החיים הטובים” שהיא עתידה להתענג עליהם שם – והנה שנה פתאום אביה את דעתו, ויודיעה שצריכה היא לדחות את נסיעתה לזמן מה. מדוע? אין זאת, כי אם חס הוא על הכסף…

נסיעתה אמנם תעלה לאביה בכסף רב. היא אינה יכולה ואינה רוצה להסתפק במועט. אבל מה בכך? הכי בעמלו ימצא אביה את הכסף? הלא גם הוא, אעפ"י שאביה הוא, בכל זאת צריכים להודות על האמת, אכספּלואטטור נורא הוא! כמה מאות פועלים עובדים שם למענו במכרה הפחמים. היא אינה יודעת בברור כמה עובדים שם, אבל יודעת היא שרבים הם…

ומה תעשה בבית אביה? התשב ותחכה לחתן? אבל היא רואה, כי הרבה בנות יושבות ומזדקנות בבתוליהן, כי אפסו חתנים מן הארץ. אמנם אביה הוא עשיר, אבל לדאבון לבה, אינו חפץ לתת נדוניא רבה ובעד אלפים אחדים גם רופא שנים לא יחפוץ בה. זה שלוש שנים מעת שכלתה את חוק לימודיה בגימנזיה, ועד היום לא מצאה לנפשה כל עבודה. לעבודת ההוראה איננה מסוגלת וגם הרבה מחברותיה העניות מבקשות עבודה ואין, והן שמחות כשתמצאנה עבודה של העתקה או עריכת לוחות סטטיסטיים, הנתונה להן מבית פקידות הַזֶמְסְטְווֹ בחסד.

והשעמום גובר עליה, מטמטם את כל חושיה ומעיק עליה כאלפי ככרי עופרת. וכשהיא לוקחת איזה ספור בידה, תאכלנה אש קנאה. היא רואה שיש בעולם נאהבות ואוהבים, והיא מיותרת בתבל, אין דורש לה…

ומי אשם באסונה? הלא אביה! הוא הביאה לעולם ואינו דואג לטובתה. אומרים עליו, כי נדיב הוא. כן, לאחרים הוא נותן ביד רחבה ומבתו יקפוץ יד.

“אין זאת כי אם לטובת ה”עסק" צריך הוא להתראות בפני אחרים כנדיב לב – אבל באמת קמצן הוא, קמצן ורע לב…"

*

וליזרוביץ יושב וקורא את הפוסטה של שחרית, ונפשו פזורה. הפפירוסה שבידו כבר כבתה, וכוס התה שלפניו כבר נצטננה, והוא לא ישית אליהם לב…

העסק דורש כסף בלי שיעור. אכן במשך הימים יהיה לעסק גדול וטוב מאוד ויעשירהו עושר רב. ומי יודע אם לא יעלה למעלה, למעלה… אבל לעת עתה הוא מוציא יותר משהוא מכניס וחובותיו רבו לאין שיעור. בטרם שיספיק לשלם בעד שטר חוב אחד והנה זמן תשלומו של השני הגיע.

כשהוא סוקר בסקירה אחת את חבריו הסוחרים, הוא רואה כי כולם רק בעלי תקוה ובטחון, וכולם עמוסים בחובות. מכל יד, מכל עבר עפים “כצפרים” שטרי חוב, וביחוד “שטרי ידידות”, וכמו בכוח הקסם הם חוללים וסובבים במחול משונה, עוברים מיד ליד וחוזרים חלילה ויחד עמהם סובב, הולך גם הראש עד כדי טרוף הדעת…

וכשרבה עליו העבודה למצוא הלואות לתשלומיו הוא, והנה פתאום נטל עליו לבקש עוד הלואות בשביל אחרים. הנסיך טרחינוב – מי יודע מה היה לו בימים האחרונים: אם רודף הוא עתה אחר פילגש חדשה, או בקלפים לא יצליח, – איך שיהיה, הכנסתו הרבה שהוא מוציא מאחוזותיו הגדולות אינן מספיקות לו והוא הולך ושוקע בחובות כאחד היהודים. שלשום שלח אל ליזרוביץ מכתב קצר: “הרוג את מי שתחפוץ, עלי העוון, אך השג למעני כרגע אלפים רובל, אם אינך חפץ שאאבד את עצמי לדעת”… כמו להכעיס, היה לו היום ההוא יום תשלומין לחוב אחר, וקשה היה לו למצוא כסף כקריעת ים סוף, והנה קפצה עליו צרתו של הנסיך. “עיניו יצאו מחוריהן”, והוא השיג את הכסף הדרוש. ואיך היה אפשר לו לבלתי השלם את בקשת הנסיך? הן על שמו נקנה מכרה הפחמים. אמנם ליזרוביץ בטוח, כי כספו לא יאבד. הנסיך טרחינוב הוא אחד מגדולי האצילים ויש לו דודות וזקנות עשירות מאוד שהוא עתיד לירשן. מלבד זאת הוא מטבעו בעל מזג רך, ועם ליזרוביץ היה טוב ומיטיב כל הימים.

אכן מה נפלא הוא, כי איש כמוהו החל לעתים תכופות לדבר על דבר אבוד עצמו לדעת – חשב ליזרוביץ. – אמנם הם בכלל עלולים לשטות זו. החיים נחשבים בעיניהם לאיזה משחק ושעשועים, ולחיי צער אינם רגילים כלל. אילו טעמו טעם של “חיי שטרות” כיהודי “עשיר” – לא היו עומדים בנסיון אפילו יום אחד…

אמנם גם הוא, ליזרוביץ, אינו חפץ בחיים סתם, כי אם בחיים של עושר וכבוד. העושר נחוץ לו מאוד, כי צרכים רבים וגדולים לו, צרכי ביתו, צרכי העיר ולפעמים גם “צרכי הכלל”… יהודי שהוא עשיר – אי אפשר לו באופן אחר… הרבה עינים נשואות אליו והרבה ידים פשוטות כנגדו.

וכאן נזכר ליזרוביץ ב“גמילות חסד” שבקש ממנו אתמול הרב…

מאוד מאוד מצטער הוא על שהשיב את פני הרב ריקם. הן הוא אוהב את הרב, שהוא מופלג גדול בתורה. אמנם חוג השקפתו צר, מד' אמות של הלכה והלאה אינו רואה מאומה, אבל – טענה ישנה היא זו… החיים משתנים לאט לאט… גם את הרב הגשמי היה חפץ להעניק ביד רחבה; אמנם רב זה הריהו, על צד האמת… נו, איננו איש כלבבו, אבל הלא סוף סוף רב הוא, ולא איזה “מאן דהוא”, אלא משכיל ומלומד גדול ודיפלום של “קנדידט לתורת המשפטים” בידו. אדם כזה – יהיה מה שיהיה – צריכים לשלם לו בעד טרחתו בעין יפה. חולשה זו – להביט ביראת הרוממות על כל בעל דיפלום – נשתמרה בלבו של ליזרוביץ עוד מימי נעוריו. ובפרט אם בעל הדיפלום הנהו יהודי. אלמלא היה יהודי, אפשר שהיה מתמנה לפרופיסור…

וכמה קרובים עניים לו ממשפחתו ומשפחת אשתו, שהוא צריך לדאוג לפרנסתם. בכל יום הוא מקבל מכתבים רבים, מקצתם כתובים בסגנון של תחנונים, ומקצתם גם בגערה ותביעה של מלוה, והם מיראים אותו שימסרו את דינם לשמים. הם מאשימים אותו, כי הוא יושב בשלוה ומתענג על רב טוב, בשעה שקרוביו גוועים ברעב ועיניהם כלות ומצפות לישועתו.

– רבש"ע, כמה פיות של אוכלים תלויים בקבצן אחד!… – חשב ליזרוביץ בלבו בשחוק של תוגה.

ובתו? מה מאוד יצר לו עליה! הוא היה חפץ מאוד כי תהיה בתו משכלת עברית. וביד רחבה שלם למורים עברים, אך כל עמלם עלה בתוהו. מטרדותיו הרבות אי אפשר לו להתעסק בחנוך בניו. עתה הוא חפץ מאוד לשלחה לחוץ לארץ כבקשתה. האמת ניתנה להאמר, כי כל זמן שהיא יושבת פה בטלה ושוממת, הוא חרד מאוד לשלומה… אחדות מחברותיה כבר ישבו במאסר. כשיעלה על לבו, שאפשר שגם בתו תהיה כלואה בכלא בודד, יאחזוהו רטט וקור, אבל מה יעשה, ואם השעה דחוקה לו כל כך?… נחוץ להמתין מאוד, השעה הטובה בוא תבוא ואז ישירו הכל שירה חדשה, שירת גאולים…

*

כשהרים מבלי משים ספר אחד, מצא תחתיו טלגרמה שנעלמה ממנו. הוא פתח אותה מהר והעיף בה עיניו, ופניו הלבינו כסיד וידיו רעדו…

הסוכן שעל מכרה הפחמים הודיעהו, כי הנסיך אבד את עצמו לדעת, ופקידי הרשות באו והניחו את חותמם על הרכוש שנקרא שמו עליו וגם על מכרה הפחמים בכלל.

רגע היה ליזר ליזרוביץ כהלום רעם, אך מהרה התאושש ויצו להכין את מלתחתו לדרך….

---

ריב "איתנים"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

בבית המדרש כל פנים מבהיקים: אהרן דוד יחנ’ס השב מארץ הנגב. נדב לוג יי"ש ועוגות.

שובו היה מאורע נכבד מאד בעיר הקטנה זלידקין, ועשה רושם גדול על כל יושביה, ומכל שכן כשנדב לוג שלם יי“ש. אורח הגון וכוס יי”ש כאחד – זהו בבחינת אֹשֶר שבאֹשֶר…

המתפללים מהרו לכלות את תפלתם ולחלץ את תפליהם. ובקצר אפים חכו לעת אשר ישוב ליב השמש שהלך לשאול כוסות אחדות מאת אחד השכנים.

גם על עשיר העיר וקצינה, הלל זלידקינר, עשתה ביאתו של אהרן דוד רושם. לאזניו הגיעה השמועה, כי אהרן דוד בא הפעם לא לפקד את נוהו, כי אם להשתקע בזלידקין. נחוץ היה, איפוא, להסביר לעצמו מה היא הסבה, שבגללה עזב אהרן דוד את עסקי קבלנותו בארצות הנגב, ובמה יתעסק פה, ולקבוע את היחס שיהיה בינו ובין אהרן דוד בימים הבאים.

עד היום ההוא היה הלל יחיד ואין דומה לו בעיר מולדתו הקטנה. הוא היה המושל בעיר ובלי מצותו לא נועז איש להרים יד או רגל.

אמנם, כמו בתארו, כן גם בחכמתו וטוב טעמו הצטין הלל מכל יושבי עירו. הוא היה כבן ששים, חסון, יפה תאר והליכותיו כהליכות אציל מלידה. בהנהגתו לא היתה מעין “התנפחות” של בעל גאוה, שמקצתה שטות ומקצתה רע לבב, כי אם אצילות טבעית, המיוחדת לאיש הנועד לעמוד ממעל לההמון. גם האיש, אשר ראה את הלל בפעם הראשונה, בטרם עוד הספיק לדבר עמו דברים אחדים, הבין כי לפניו איש מצוין. מצחו הגבוה והלבן חרוש תלמים עמוקים, עיניו האמוצות מפיקות חכמה וגאוה, לסתותיו המלאות והלבנות מוקפות זקן לבן גדול ויפה, וקולו נעים וחזק, וכלו אומר כבוד. מספרים, כי הנסיך הזקן, אשר בעסקים רבים ושונים והסב את גלגל חייו ברעש גדול, בסופה וסערה. הוא בא במשא ומתן עם כל גדולי הפריצים, והיה חוכר מהם בתי משרפות יי“ש וקונה מהם את יבול אדמתם. מעודו לא ידע אם הצליח באיזה עסק או הפסיד, כי לא אהב לעיין בחשבונותיו ותמיד בקש רק את היוצא מן החשבון, כלומר: את הכסף המזומן שבקופה. הוא לא היה נבהל להון, כי בכל עסקיו לא השכר היה עיקר בעיניו, כי אם שאון המסחר כשהוא לעצמו. נעים היה לו לדעת, כי משרתים רבים עושים רצונו, ושמו נשא על כל שפתים. בעברו במרכבתו הרתומה לשלשה סוסים על פני הדרך העולה מזלידקין לעיר המחוז ולנגדו עגלות טעונות דגן, היה שואל את העגלונים, למי המה מובילים את הדגן. הוא, גם בטרם יגידו, ידע כי לו יובל הדגן, אך נעים לו לשמוע מפיהם, כי המה מובילים את הדגן אליו לבית משרפות היי”ש, אשר בעיר פלונית. הוא נוסע הלאה ורואה עגלונים מובילים חביות מלאות יי“ש והוא שואל: מאין ולאן? והם עונים אותו, בהסירם את כובעם: מבית משרפות היי”ש אשר לך באחוזה פלונית אל האוצר שבעיר פלונית, וזה יפה בעיני הלל מכל הרוחים שבעולם.

אולם זה שנים אחדות אשר חדל הלל מרדוף אחרי עסקים. לא מפני שירא מהפסד, אחרי הפסידו בעסקים אחדים סך עצום, כי אם יען שאיזה זמן אחזהו השעמום לרגלי מיתת בו יחידו. ירחים אחדים גבר היאוש בקרבו וימאס בכל שאון החיים ובכל עסקי העולם הזה. אמנם כעבור איזה זמן רפתה ממנו רוח היאוש, אבל הזריזות, שהיתה לו מלפנים, לא שבה אליו עוד. מעט, מעט עזב את כל עסקיו ויסתפק רק בחכירת בית משרפות היי"ש ובית המרזח אשר בזלידקין עירו. אכן מגדולתו לא נגרע מאומה, וכמאז היה הלל הפטרון היחידי בעיר. עוד גם היום כשאיש מקניט את אשתו על כי החסירה או העדיפה מלח בתבשיל הגריסין שהגישה, וענתה לו הנעלבה: “ראה את המפונק הזה, גם הוא חושב את עצמו להלל זלידקינר, עוד מעט וידרש כי ידיחו לו גם את הרצפה בכל יום”.

ולפי מצב יושבי זלידקין בימים הקודמים הטובים היו באמת צריכים לפטרון, שיסוכך עליהם ויגן בעדם מכל צר ומשטין. בחכמתו ובהשפעתו על הפקידים, וביחוד על סוכן האחוזה, הצליח פעמים רבות למתק את הדינים שהיו מתוחים על אחיו יושבי עירו.

בזלידקין, כידוע, אי אפשר לבני ישראל להתקים בלי חטא: אי אפשר לבלתי החזק מעט יי“ש לצרכי האכרים הבאים עמם במשא ומתן, והחנונים נהגו מימות עולם לקחת בשותפות תעודה אחת למכירת טבק ולתלות את התעודה על פי גורל פעם בחנות האחד ופעם בחנות השני ועם כל זאת החזיקו גם שאר החנונים ליטרות אחדות טבק בחנויותיהם באיסור. המפקחים על המכס ידעו פשעי בני ישראל ויעלימו עיניהם מהם, אלה מעצלותם ואלה ממדת הרחמים, בידעם כמה קשים מזונותיהם של ישראל בערים הנכחדות, אך לפעמים קרה כי מפקח חדש בא להראות את כחו וגבורתו וממשלתו וילכד ברשת את אחד החוטאים שמכר כוס יי”ש או ליטרא טבק בלי תעודה, אז נזדעזעה זלידקין כולה ת' אמה על ת' אמה, והלל זלידקינר הזדרז וילבש את בגדיו החמודות, ויסרק את פאותיו וזקנו, וילך ויתיצב לפני סוכן האחוזה, והסוכן מהר להזמין את הפקיד “החרוץ” אל שלחנו ובדברי טעם ודעת הטה את לבו לקרע את כתב האשמה ולחדל מבקש עונות.

הלל היה ראש החברה “קדישא” לא על פי בחירה. הבחירה היתה בזויה בעיני הלל והיה חושב לו לבזיון לעמוד על הבחירה. לפי דעתו הכבוד יקר הוא רק אז, כשהוא בעצמו לוקחו כחפצו, ושאר הבריות עומדים מרחוק ואומרים: יישר! וכן היה הדבר נוהג מימי קדם, עוד מימי אביו שהיה גם הוא ראש בעדתו, ומעולם לא עלה על דעתו ועל דעת בני העיר, כי אפשר שיהיה סדר אחר והנהגה אחרת. מה שהיה מעולם הוא יהיה עד העולם, ואין כל חדש תחת השמש.

עתה, בבוא אהרן דוד לשבת בזלידקין, נוסף על יושבי העיר עוד “גדול” אחד חדש, כי עשיר הוא ויודע את העולם, כי עבר בארצות רחוקות ודבר היה לו עם בנאים ומודדים, פקידים ושרים.

אהרן דוד היה כבן ארבעים וחמש, גבה הקומה ופניו מלאים ואדומים. זקנו קטן ושחור ועיניו שחורות ומבריקות. הוא היה ממשפחה נמוכה. אביו היה מלמד עני ואמו מבשלת לכל חתונה וסעודות חברתיות. ודוד היה לו פוקק את סדקי הבתים באזוב רך בעד שכר מועט. אולם אהרן דוד עצמו היה מתנהג כעשיר ומעורב בדעת עם הבריות. בשובו בכל שנה לפקד את נוהו, היה ביתו מלא אנשים אשר השתעשעו עמו בשיחה של רעות, ולעתים קרובות היה מגיש לפניהם צלוחית יי"ש ומיני תרגימא.

הלל זלידקינר חש מהר, בבוא אהרן דוד להשתקע בעיר, כי תקיף חדש הופיע. ואחרי שהתיעץ בנפשו, החליט, להקריב את אהרן דוד אליו בדרך שלום ולהכניעו שיהיה כפוף לו.

– אנוכי אתן לו כבוד ויקר – חשב הלל, – והוא אל נכון ידע ויבין, כי גדולתי למעלה מגדולתו, הוא יבקרני בביתי, וגם אנכי אסור לפעמים אל ביתו ועמו אפשר לשוחח, כי נבון הוא, לא כבני זלידקין הפראים. הם אינם יודעים כי יש בעולם גנרלים, מסלת הברזל לסוסים ובנינים בעלי שש מכפלות, ואהרן דוד ראה את התבל, עמו יש מה לדבר. אפשר יהיה ללוות ממנו כסף בתור גמילת־חסד, או אולי ברבית מועטה… בימים האחרונים מחסור הכסף ילחצני מאד ועלי להשיג דגן בעוד מועד לבית משרפות היי"ש.

הלל נגש אחר התפלה אל אהרן דוד ויתן לו ברכת “שלום עליכם” בפה מלא ובמאור פנים, וישב עמו רגעים אחדים בבית המדרש וישאלהו לשלום מכיריו, אשר ראה אהרן דוד בערי הנגב. אהרן דוד הציע לפניו, כי יטעם מהיי“ש, אך הלל השיב תודה בשפה רפה ויאמר: כי ראשו יכאב עליו ואיננו יכול לשתות יי”ש. אולם זאת היתה רק אמתלא, כי באמת היתה שתית היי"ש בבית המדרש נבזה בעיניו ואיננה ראויה לאיש כמוהו. תחת זאת הבטיח הלל לאהרן דוד לבוא אליו בערב, כאשר יפנה מעסקיו, לבקרהו בביתו.

אהרן דוד שמח על הכבוד הזה, אשר הלל אומר לעשות לו, ויאמר כי בכליון עינים יחכה לבואו וכי גם פריידה אשתו תשמח על בואו מאד.

כאשר ספר אהרן דוד לפני פריידה את הכבוד אשר חלק לו הלל וכי נכון הוא לבקר בערב גם את ביתם, שמחה האשה שמחה גדולה, כי לכבוד כזה לא זכה גם אחד מיושבי זלידקין. מעולם לא נשמע כי תדרך כף רגל הלל על סף אחד מיושבי העיר, מלבד לחתונה היה בא ושוהה שם רגעים אחדים ויוצא וגם זה נחשב לזכות גדולה לבעל השמחה, ועתה הוא נכון לבוא אל אהרן דוד בערב סתם. אין זאת כי אם גדול אהרן דוד בעיניו מאד.

פריידה היתה עסוקה כל היום להכין את הכל לכבוד האורחים. פעמים רבות סדרה את הכסאות ותחלף את המפות על השלחן, כי לא ידעה להחליט איזה סדר ואיזה מפה נאה יותר, ויהי לבה נוקפה פן לא יעלו יפה המרקחות והמגדנות אשר תגיש לפני הלל ולפני אסתר אשתו.

ב

והשעה המקֻוָה באה.

הלל ואסתר אשתו הופיעו בבית אהרן דוד בערב. פריידה נמסה מרב שמחה, ותגש את כל מרקחיה, אשר רקחה לבעלה, לפני האורחים הנכבדים, גם הראתה להם את שעון הזהב וגם את האצעדה אשר הביא לה אהרן דוד למנה וגם את המכונה הקטנה המזמרת מאליה, אשר הביא אישה לבתה הקטנה. ומה מאשרה היתה כי “מבינים” כמוהם שבחו את המרקחות ואת המתנות, וגם אל המכונה הקטנה נגע הלל באצבעו ויניע ראשו בשחוק רצון.

שעה ארוכה ישבו וידברו על החדושים שראו שניהם בערים הגדולות. הלל היה גם בעיר המלוכה וראה גם את ארמון המלך. כל אחד תאר לחברו את החיים הסואנים אשר שם בתמונות נהדרות ומלבבות מאד. כל אחד המציא כיד דמיונו הטובה עליו המון גוזמאות ודברי הבאי לפאר ולקשט בהם את ישיבת הכרכים, שהם מעין גן עדן התחתון לדעתם. אהרן דוד ספר כמה מאורעות שהיו לו עם פקידים אחדים, אשר מתחלה לא קבלו את פניו בכבוד כראוי ולא אבו לעשות את בקשתו, אך הוא אִיֵם עליהם וגם גער בהם בנזיפה על התרשלותם מעשות את חובתם ולקיים מה שכתוב בספר החוקים, עד כי ראו כי לא בן כפר הוא וכי כחו בפיו, וישנו את טעמם ויתרפסו לפניו.

– מה נאמר ומה נדבר – אמר הלל באנחה, – אין ספק שמאושרים המה אלה, אשר גורלם נפל להם בנעימים לשבת בעיר גדולה. ואנכי תמיד נשאתי את נפשי לשבת בעיר גדולה. שם הלא מצאתי עסקים גדולים, קבלניות גדולות ולא נצרכתי להסתפק בעסקים קלים ונבזים כיום הזה. אך מה אעשה? והנסיך על אפי ועל חמתי האיץ בי תמיד לחכר ממנו את החכירה הארורה, ואין למרות פי שר גדול כמוהו. אולם עתה אחרי אשר הנסיך הזקן מת, והנחלה באה אל בן אחיו הצעיר, אני אומר לעזוב את החכירה, אם לא יוריד הרבה במחירה. טוב לי לנסוע לעיר המלוכה, כי יש לי שם מפתח לעסקים טובים ונכבדים. רב לי לטפל בעסק של קבצנות!

אהרן דוד ידע, כי הלל לא אמת ידבר. הוא ידע ברור, כי גם אם יעלה הנסיך הצעיר את מחיר החכירה לא יעזבנה הלל, כי העסק הוא “עז זהב” ממש והלואי שמצא הוא, אהרן דוד, עסק כזה, כי אז היה מודה ומשבח להקב“ה. הוא היה מתעשר מהעסק הזה בשנים אחדות, ומה שהלל לא נתעשר ממנו עד הנה, הוא מפני שהלל אינו יודע איך לנהל עסק. אולם, חלילה לו להסיג גבול רעהו. הוא לא יעשה כדבר הזה וגם לא יחפץ להעלות על לבבו מחשבת פגול כזו. גם יודע הוא אהרן דוד, כי סוכן האחוזה, סטפן איבנוביץ, אוהב את הלל והוא לא יתן את החכירה לאחר גם אם ישלמו בעדה כפלים. אבל לחנם יחשב הלל, כי יוכל לרמות אותו, להאמין שהוא מפסיד בעסק החכירה. – “אנוכי, ב”ה, אינני נער קטן – חשב אהרן דוד בלבו, – ולרמות אותי לא נקל כל כך”.

– גם ממני יכבד מאד להתרגל לישיבת עיר קטנה – ענה אהרן דוד גם הוא ברמיה. – אך פריידה שלי, שתחיה, לא תתנני עוד להתרחק מפה. היא שמעה, כי הליטאים הנוסעים אל ערי הנגב עוזבים את נשותיהם ובוחרים להם ממיטב בנות אוקרינה, והיא יראה פן אבחר גם אני בדרכיהם לעת זקנה.

– שקרן! – קראה פריידה בפנים צוהלים, – אתמול הלא אמרת, כי אתה קצת בחיי נדודים, והיום באת להטיל האשמה עלי.

– קרוב יותר לשער – אמרה אסתר גם היא בשחוק (אסתר היתה אשה חולנית, בת רב גדול ומתגאה מאד ביחוסה), – קרוב יותר לשער, כי ר' אהרן דוד ירא פן תבחר פריידיל בבחור צעיר לימים. הן היא, בלי עין הרע, יפה כ“בת מלכה”; איש לא יאמין, כי לה בת בוגרת.

פריידה, אשר לא הבינה כי אסתר לצון חמדה לה, הקפידה ותאמר: – ברוך ה', גם בעת שהייתי צעירה לימים לא רדפתי אחרי הבחורים, ואף…

– הכי יש איש שיטיל ספק בזה? – מהרה אסתר לשסע אותה בדבריה, – זהו למעלה מכל ספק. הלואי שתהיינה כמוך כל בנות ישראל. אבל למה יאמרו הגברים, כי הנשים צריכות לירא פן יעזבון? אולי צריכים המה, הגברים, לירא פן תעזבנה אותם הנשים? אדרבה, יסעו נא המה אל כל אשר יחפצו ורק ירבו לשלח כסף לנשיהם.

– לכל שונאי ציון חיים כאלה! – קראה פריידה, אשר יראה פן יפתו את אישה לנסוע עוד הפעם למרחקים. יהיו נא שבתותיהם ומועדיהם נשבתים כמו שנשבתו תמיד שבתותי ומועדי, בעת שהיה אהרן דוד שלי נודד בארץ נכריה. גם יום חג היה לי לתשעה באב, כי נפקד מקום בעלי על יד השלחן. בבית המדרש כל הנשים מביטות בעד הסדק לעזרת האנשים, ואנכי לא יכולתי לשים עיני שמה, כי את מי אראה שם? הלא רק אנשים זרים. מקנאה הייתי גם בפחותה שבפחותות, בעניה בעניות, אל נא ייסר ה' אותי בעד פשע שפתי. כלן יושבות יחד עם בעליהן ושמחות באשר נתן ה' להם ואנכי כעגונה ונדחה.

– אמנם צודקת מאד – אמר אהרן דוד, – והאמת אומר לכם, כי נפשי שבעה נדודים למכביר, ומה יועילו לי העסקים הגדולים והפרנסות הגדולות אם אנכי תמיד כערער בערבה ובני גדלים ככמהין ופטריות באין מורה דרך. בעזרת ה' אמצא גם פה לחם חקי, ואם ירצה השי"ת יוכל להנחילנו גם עשר, ואם לא, נסתפק במה שיחננו, ובלבד שלא אצטרך להיות נע ונד.

מקצת אמת היתה בפי אהרן דוד, אך לא כולה. הסבה העקרית אשר עצרה בעדו לבלי נסוע עוד לארצות הנגב ולהתעסק שם בעסקי קבלנות היתה זאת: בשתי השנים האחרונות לא הצליח שם במעשהו, ובשנה האחרונה כמעט יצא נקי מכל נכסיו, כי אחר שגמר את עבודתו, מצא בה המהנדס מומים, ואהרן דוד נאנס להרס בנינים אחדים ולבנות מחדש והמהנדס יצא לערער עוד הפעם. עוד מעט והוא היה בין המצרים ואבד לו גם כסף האחריות שהפקיד בידי הממשלה על הקבלנות, לולא, על פי איזה מקרה, העבירו את המהנדס ממשמרתו ובא אחר תחתיו, אשר נטה כלפיו¹ חסד, כמובן לא בחנם, ויתן לו תעודה, כי העבודה נשלמה כהוגן. וככלות החשבונות לא נשאר לו רק חמשת אלפים רובל ועוד איזה מאות, שנצלו כמו מתוך השרפה.

אז נפל פחד על אהרן דוד ויירא מאד משלוח עוד ידו בעסק קבלנות, ויגמר בלבבו לשוב לעיר מולדתו ולבקש עסק בֵּיְתִי, שיהיה בטוח מהפסד.

– בחמשת אלפים שקל – חשב אהרן דוד בלבו, – אוכל לעשות עסק הגון בזלידקין. הן שם הכסף המזומן יקר מאד. גם ה“בטוחים” משלמים רבית שלשים או ארבעים למאה. גם אם לא אנקוף אצבעי יביא לי כספי שכר רב, ואוכל לשבת בשלוה ובכבוד ולא לפחד תמיד מהמהנדסים, ימח שמם.

זאת היתה הסבה, אשר בגללה בא אהרן דוד להשתקע בזלידקין, אך מיראה פן ישפל ערכו בעיני הלל אם יגיד לו האמת, בקש ומצא לו אמתלא.

ג

יותר ממה שדברו יושבי זלידקין באהרן דוד אורחם, נשאו ונתנו על דבר הנסיך הצעיר הבא אל העיר, בקוותם, כי על ידו תבוא להם ישועה ונחמה, שפעת ברכה ופרנסה רבה. בעלי הדמיון בדו אגדות מלבבות, כי אוהב הוא מאוד את היהודים. יש אשר אמרו, כי הוא אהב נערה עבריה וגם אמר לשאת אותה לאשה, אך היא לא חפצה להמיר את דתה ועל כן בטל השדוך, אולם אש אהבתו לה עוד יוקדת בלבו, והיא שהפיחה בו אהבה גם לישראל עמה. אחדים הצטערו כמעט על אשר לא המירה הנערה האהובה את דתה, כי אז בהיותם קרובים קרבת משפחה עם הנסיך היו יכולים לדרוש ממנו במשפט שיחזיק בידם – כי לולא הם היה הוא שרוי בלא אשה. אבל כל יושבי זלידקין היו בטוחים, כי גם עתה יעשה עמהם חסד, ובפרט אחרי ששמעו הלל ועוד אחרים מזקני העדה, שבאו לקבל את פניו בלחם ומלח, מפי הנסיך, כי כל המשלמים לו מס הקרקע קרובים הם ללבבו ונכון להגן עליהם מבלי הבדל בין לאום ולאום.

יושבי זלידקין נודעים בכל הפלך כבעלי בטחון משונים. אף אלה שעברו עליהם רב שנותיהם בעמל וחוסר לחם, גם הם לא יחדלו מהאמין, כי לרגלי כל שינוי שיבוא, יִוָשעו כרגע תשועת עולמים, ומה גם במקרה גדול כזה, שאחוזת זלידקין באה פתאום לרשות נסיך צעיר, האין זה אות ומופת, כי רחם ה' את יושבי זלידקין, ושלח להם גואל ומושיע?

אולם לוא שמעו יושבי זלידקין את השיחה שהיתה בינו ובין סוכן האחוזה בשבת הראשונה אחרי בואו, כי אז הבינו כי אך שוא תקותם.

בשבת ההיא היה האויר צח וחם, ואור נעים שפוך על כל הארץ. השמש כמו הביטה באהבה וחמלה על הארץ, בטרם תפרד ממנה לירחי הסתו והחרף. בגן הנסיך, בין שדרות עצים יפים והמון פרחי חמד, התהלכו ילדי בני ישראל, נערים ונערות. כלם לבושים בגדי שבת, כלם שמחים ועליזים, ומפה ושם נשמע קול מצהלות או לחש, סוד שיח אהובים, אשר מצאו להם פה מקום לדבר דברים אחדים, בהסתתרם מעין ראי, באחת הפנות הנשכחות מני רגל.

הגן היה יפה מאד. בו היו עצים מארצות רחוקות. שבילי הגן וסוכותיו נערכו בטוב טעם ודעת, כי הסוכן הזקן אהב מאד לטפל בו, ולא היה עץ אשר לא פקד אותו ולא משמש בו, וכמעט ידע את דברי הימים של כל עץ, מתי נֻטע ואיך גדל.

ובעת ההיא התהלך בגן גם הסוכן. בפנים מאירות ענה על הברכות שברכוהו המטיילים. אף כי זקן היה האיש, בכל זאת עוד היו פניו רעננים ובריאים ועיניו מפיקות חכמה וזריזות.

בעברו במסלה, המובילה אל הסוכה העשויה מצמחים המתעבתים ומתפתלים ועולים וסובבים אותה סביב, סביב, והנה מצא נער עברי אחד מטפס ועולה על עץ.

מה היה חפץ הנער? הבקש לשלוח יד בקן אשר תלוי בראש העץ או אמר רק להתרומם מעל הארץ, אשר רבותיו לא יתנו לו מנוחה עליה בענותם אותו בספריהם ורצועותיהם?…

בראות הנער את “הפריץ”, מהר לרדת מן העץ ובקפצו קרע את מעילו אשר תפרו לו מבגד ישן וגם אחת מציציותיו נפסלה, וענפי העץ השמיעו קול שבר.

הנער אמר להמלט כרגע על נפשו, אך הסוכן הזקן קראהו לגשת אליו, והנער לא נועז למרות את פי “הפריץ”, שהגדולים נשמעים אליו ומפחדים ויראים מפניו.

– מה עשית, נער? – שאל הסוכן את הנתפש בשפת רוסיא.

הנער הוריד לארץ ראשו, שם את אצבעו בפיו ואת עיניו השפיל.

הצעירים והצעירות המטיילים בגן, בראותם את הסוכן מדבר עם הנער, קרבו ויעמדו מסביב.

– הידעת מה זה? – שאל הסוכן את הנער, בהראותו באצבע על העץ, – אתה לא תבין את שפתי? טוב, אנכי אדבר עמך עברית.

והסוכן הציע לפני את שאלתו בשפה שחציה אשכנזית וחציה זרגון.

– עץ, – ענה הנער, בהביטו במבט מתגנב אל הדובר בו.

– כן, נער נבון אתה, אבל התדע מה הוא עץ?

כל הנאספים הביטו בתמיה אל הסוכן, כי לא הבינו את שאלתו, וכי מי לא יודע מה הוא עץ? עץ הוא עץ, “ותו לא מידי”.

– העץ – אמר הסוכן – הוא רע אהוב לכל אדם. הוא סוכך עליך באהבה בבואך להנפש תחת צילו. הוא יטהר את האויר ויבריא את הגוף וגם לעיניך ינעם בהביטך אליו ואל עליו הירוקים, ואתה טרם תדע את כל זאת, ועל כן תחת להביע לו תודה תבוא לשבר את ענפיו הרכים. הלא הענפים בניו המה, ובכה יבכה העץ כאשר תכרית את זרעו ולפעמים יגדל צערו, עד כי ייבש וימות. אתה מצחק לדברי? התאמר כי התולים עמדי? למד והשכל וידעת כי גם העצים כבני אדם שמחים אם עושים עמהם טוב ומצטערים ובוכים אם עושים עמהם רע. הם אמנם לא ישמיעו קול בוכים, כי פה אין להם, אבל מי זה יתאכזר על הָאִלֵם האומלל לעשות עמו רע? המעט ממנו כי לא יוכל לדבר כמוך, כי עוד תבוא לגזל מעליו את לבושו, את עליו הירוקים ולהמית את בניו הנחמדים, את ענפיו הרכים? התוסיף עוד בימים הבאים להרע לעץ?

– לא אוסיף, – ענה הנער ופניו צהלו, בהבינו כי עוד מעט וחדל הפריץ ממוסרו ויעזבהו חפשי.

– ראה, אל תוסיף עוד לעשות כדבר הזה, – אמר הסוכן בקול נגיד ומצווה, – והזהר מאד מפני מיקיטה, שומר הגן, פן יאספך אל הרפת ויסגרך יחד עם הפרות.

ברגע ההוא נראה שם הנסיך הצעיר. פניו היו מלאים ויפים, אך מבט עיניו האמוצות קשה ולא־ נעים. בראותו אותו פסק הסוכן מדבר עם הנער, ויפן אליו וישאל לשלומו.

הנער החוטא ושאר הנאספים מהרו ללכת משם.

– מה קרה פה? שאל הנסיך את הסוכן.

הסוכן ספר את המאורע לפניו בשחוק.

– כדאי לסגר את הגן בפני היהודים, אמר הנסיך.

– מדוע? – שאל הסוכן בשחוק קל.

כך… וגם את העצים לא ישברו.

– אמנם מאד אחמול על העצים, – אמר הסוכן – אנכי הרבה עמלתי לטעת אותם ולגדלם, ובכל זאת קרוב אל לבי גורל האדם.

– היהודים אינם קרובים אל לבי, – אמר הנסיך במרה.

– אדמה, כי זאת היא יען כי אינך יודע את היהודים וזרים לך פניהם ולשונם, תנועותיהם ומנהגיהם. אבל אחרי אשר תלמד לדעת את דרכם תוכח, כי גם המה ככל האדם. האמת אגיד לך, אדוני, כי גם אנכי מלפנים תעבתי אותם, אבל בשבתי עמהם שנים רבות חדלתי משנוא אותם, ויש אשר גם יכמרו רחמי עליהם בדעתי מה רע ומר מזלם וכי בכל זאת עוד נמצאו בתוכם רבים בעלי מדות טובות ובכלל הם נבונים וחרוצים.

– אין לי חפץ בהם ובמעלותיהם הטובות, אמר הנסיך, – כסף רב הייתי נכון להוזיל מכיסי לו יכולתי לטהר את אחוזתי מהארבה הזה.

הסוכן החריש. הוא אמנם לא היה שונא את היהודים וגם דרש טובתם, אבל להלחם בצורריהם בחרף נפש לא אבה, ובראותו כי דברי הנסיך חזקים הם, חשב לטוב לחדול מדבר בשאלה זו.

ד

בבית המדרש נכון העם להתפלל תפלת נעילה.

השמש פנה. בצד מערב יפיצו נרות הדונג אור כהה, כי שם כמעט חשך היום. הלל זלידקינר עלה על הבימה שלפני ארון הקודש ויפתח את דלתותיו ויקרא הוא ואחריו כל העם:

– אָבינו, מלכנו! פתח שערי שמים לתפלתנו!…

כל אחד מהמתפללים חש בנפשו, כי נשמה יתרה באה אל קרבו וכחות חדשים נוספו לו. עוד מעט ויכלה הצום והנה הגיעה השעה לכלות את החשבונות עם המקום ברוך הוא. בעת רצון כזו הוא יכול לפתוח גם שערי “כתר המיומן” ולהתיצב לפני ההוא טמיר ונעלם ולדבר אתו, כביכול, משפטים, לדרוש ממנו עלבון אומתו הבזוזה והנדחה ועלבון ירושלים עיר הקודש: מדוע “כל עיר ועיר על תלה בנויה, ועיר האלהים משפלת עד שאול תחתיה”? מדוע פרנסת עם ישראל כל כך קשה ומרה? אמנם, חטאו בני ישראל, אבל מה המה העמים האחרים? הכי המה צדיקים? מדוע לא יפשפש במעשי אדום ועמלק, ורק על ישראל, אשר ידע מכל משפחות האדמה, יפקד עונותיהם?

כאלה וכאלה יכינו את עצמם המתפללים לדבר לפני קונם, כי עתה הגיעה השעה, עת הרצון. בני ישראל צמו כל היום, התפללו והתודו, ועת לבוא על שכרם.

אך אהרן דוד לבדו היה טרוד במחשבות אחרות…

הוא לא היה חזן, אבל מתפלל יפה. קולו היה רך ונעים והעיקר בעל “עברי” גדול. כל מלה ומלה יוצאת מפיו מלוטשת ומברקת. את כשרונו לא הוזיל אהרן דוד, כי רק אחרי הפצרות ופתויים רבים היה עובר לפני התבה ביום חג ומועד.

אולם לתפלת נעילה היה תאב להתפלל. תפלת נעילה היא אחת בשנה ובאה כאפיקומן אחר כל התפלות ועל כן היא “חתיכה ראויה להתכבד”, ובה הלא אפשר להראות כח וגבורה.

אפס אהרן דוד נסה להונות את נפשו, כי לא בשביל זה הוא תאב לתפלת נעילה, כי אם קנא יקנא לכבוד התפלה הנעלה הזו, שידידיה הזקן מחללה, בעברו לפני התבה.

ידידיה הזקן – אי שמים! לא קול ולא “עברי”, כי אם חציפות ועזות. גם מלפנים, בעת שלא היה עוד זקן, היה קולו כקול חרש הנשבר, ועתה אחרי שכל שניו נשרו, לא יבטא גם את המלות כהוגן, ובכל זאת הוא בא לעבור לפני התבה ולהתפלל לא “התחלות” או “שחרית” כי אם תפלת נעילה; התפלה שכלה זהב טהור, קדש הקדשים, ועל ידו היה יהיה בית המדרש לבית משחק, לועד של לצים ודוברי מהתלות, כי מי יעצר את פיו משחוק בשמעו את קולו של ידידיה ובראותו את תנועותיו?

ובמה זכה הזקן הזה, כי יתנו לו לתעב את התפלה בקולו המאוס? מדוע לא יתקומם העם נגד העול הזה. כי יחללו את קדשיו לעיניו? מדוע לא נמצא גם אחד, אשר יאמר אליו רד? רק יען כי הלל קרוב לו וזכותו מגינה עליו. אבל מדוע ישאו פנים כל כך להלל? הן “רציחה נוראה” היא, שכל הרוצה ליטול את השם חזן בא ונוטל. נחוץ מאד לעמוד בפרץ להציל את כבוד ה“העמוד” מידי מחלליו.

– לו התפללתי אני תפלת נעילה, כי אז היה לב כל שומע מלא עונג ורוממות הנפש. כלם היו יודעים ומרגישים כי הם מתפללים תפלת נעילה, ועתה תפלתם תועבה, – חשב אהרן דוד.

המחשבה הזאת לא הרפתה ממנו כל עת התפלה. נדמה לו, כי העולם באמת חרב רק בחטאו של ידידיה, כי עבר לפני התבה.

גם רגע אחד לא עלה על לב אהרן דוד לפשפש במחשבותיו ולראות אולי אהבת עצמו תתעהו. הוא האמין בכל לבו כי רק לטובת ה“עולם” הוא מתכוין, ולכבוד ה' ובית המדרש הוא מקנא.

הוא בקש לצאת לרגע במחאה על מעשי ידידיה, אך לא מצא עוז בנפשו, אחרי שאורח הוא ותמול בואו. ומלבד זאת ירא פן יחשדוהו, כי צורר הוא לידידיה מחפצו בחזנות.

בכל עת התפלה ישב אהרן דוד ויגחך בנפש מרה. לעתים כאשר הרים ידידיה הזקן את קולו המרוסק, מלא אהרן דוד ועמו אחדים מליצני הדור את פיהם שחוק.

הלל הרגיש בזה והקפיד, אך לא דבר דבר.

בשוב אהרן דוד הביתה, אך הספיק לברך את ביתו מהר להוציא את רוחו וכעסו לפני אשתו על השערוריה אשר נעשתה בבית המדרש, כי נתנו לידידיה הזקן לעבור לפני התיבה. הוא דבר בחם ובהתלהבות, כי נגע הדבר עד הנפש.

פריידה התפלאה מאד על כי בעלה מתרגש כל כך ותאמר:

– תשאר נא לנו דאגה זו, אב הרחמן! ב"ה, כי עבר עלינו הצום בשלום, עתה בודאי יחתם ה' לנו ולכל ישראל שנה טובה.

– אבל חלול בית המדרש!… – קרא אהרן דוד, – הן נדמה לי, כי לא יום כפור הוא היום הזה, כי אם שמחת תורה. מסביב שחוק והוללות, ואין איש יודע מה ולמה הוא מתפלל.

– ולמה תדאג אתה על זה יותר מהכל? – שאלה האשה – הלא אותך בקשו להתפלל בימים נוראים ולא רצית, ולמה תכעס עתה כי התפלל ידידיה?

הדברים האלה הנאמרים לפי תומם נגעו בפצע האיש ויביאוהו לידי כעס.

– לכי דברי עם ידידיה… קרא אהרן דוד ברגז. –

– ומדוע לא תחפצי להבין – הוסיף האיש בלשון רכה, – כי הם, הפראים, יראים מהלל, ועל כן הם נושאים פנים לידידיה הזקן קרובו. אבל אנכי, ב“ה, אינני ירא מהלל, ועלי למחות נגד התועבה הזאת. ב”ה, אני נותן לבית המדרש לא פחות מהלל וכל מה שאני נודר אשלם במועדו ובזמנו, ומי יעמוד בפרץ. אם לא אני?

פריידה לא ענתה עוד דבר, אף כי בלבה לא רצתה את דעתו. עניני הצבור היו זרים לה. היא ידעה כי כל אדם מישראל חייב לתת את נדבתו לצרכי הצבור, וכל המרבה הרי זה משובח, אך מי ינהיג את הצבור ואיך ינהיג – השאלות האלה אינן נוגעות לה. ולפלא היה בעיניה, כי אישה, שהוא חכם גדול, לדעתה, בא להתערב בעניני צבור ולעורר שנאה וקנאה. מה בצע לו, לאהרן דוד, בכל אלה?

אהרן דוד לא חדל מהדבר הזה עד כי הצליח לעשות לו “צד”, מפלגה מתנגדת. ובליל הושענא רבה, אחר אמירת תהלים ואחרי בחירת בוררים בקלפי לחברה־קדישא, הציע אחד מעזי פנים שבמפלגת אהרן דוד, שישימו לחק ומשפט, שלא יעיז איש לעבור לפני התבה בלי רשות הגבאי.

הלל היה גם הוא בבית המדרש באותה שעה, וגם הוא הסכים לדבר הזה. אך בקרב לבו הקפיד. הוא ידע כי רק אהרן דוד הוא המסית וכונתו לבטל את האוטוריטט שלו.

ביום שמיני עצרת בבקר הלך הלל לבית אהרן דוד ל“קדש”. בתוך הדברים הסב אהרן דוד את שיחתו על דבר חק החזנות. אהרן דוד רצה להוציא מלב הלל, שלא כון לפגע בכבודו.

– ידידיה שלי, ענה הלל ויגחך, – אמנם שוטה הוא ובזה איננו נופל מכל החזנים.

אהרן דוד הבין, כי אליו נטוי העוקץ, אבל צריך היה לשים פנים כאלו אינו מרגיש…

ה

בליל שמחת תורה לפני ההקפות ישב אהרן דוד בבית הלל ועמו כל חברי החברה־ קדישא, שבאו לחלק כבוד להלל, שהוא ראש החברה, כי חק הוא ליושבי זלידקין מימי קדם לברך בערב ההוא את ראש החברה קדישא ולהובילו תחת חפה להקפות בשירים ובמחולות.

את אהרן דוד הושיב הלל בכבוד בראש הנאספים ויאמר לו “לחיים” בפה מלא ויברכהו בברכות רבות, ישועות ונחמות, ואהרן דוד השיב לו אף הוא בברכות רבות ובפנים מאירים ושמחים.

אולם בעת ההיא באה תולעת הקנאה לחטט בלב אהרן דוד.

הלל לא נבחר לראש החברה, כי אם בכח “החזקה” הוא מושל בה. כי מלפנים בהיות עוד אביו ראש החברה באו החברים לידי התפעלות עזה לרגלי “הכבודים” שהוגשו לפניהם על שלחן ראש החברה, ויחליטו לתת את משרת ראש החברה לו ולזרעו אחריו עד ביאת הגואל, ויכתב הדבר בפנקס לזכרון לדורות עולם.

והלל, אשר גם מלבד זאת היה מושל יחידי בצבור ועושה בו כל מה שלבו חפץ, היה סומך על “החזקה” לכהן בתור ראש החברה, ויושבי זלידקין קבלו את מרותו בלי כל ערעור.

אבל עתה עלה על לב אהרן דוד לערער על “החזקה”. הוא אמנם ידע, כי לו היו בוחרים לראש החברה על ידי בוררים, כי גם אז היו בוחרים בהלל, כי מי גדול ממנו בעיר? אבל, לכל הפחות, היה הלל יודע, כי בני העיר בוחרים בו והיה מכיר להם טובה בעד הכבוד שהם חולקים לו, תחת אשר עתה הוא לוקח את המשרה בחזקה, והמה כעבדים נרצעים בעיניו; משל ימשול בהם וגם לא יכיר להם טובה.

– ומי יודע אם באמת היו בוחרים בהלל? – הוסיף אהרן דוד לשאל את עצמו אחר זמן מועט, – במה נופל אנכי ממנו? חכמה יש הרבה יותר בי מאשר בו, וגם יודע אני תורה יותר ממנו. ואלא מה – יחוס? ישראל בני מלכים הם. ומה הוא עושה לטובת החברה? רק שם ראש החברה נקרא עליו, ואיננו נוקף גם באצבע קטנה לעשות למענה דבר. לא כן לו הייתי אני לראש החברה, כי אז שמתי לבי להביא בה סדרים נכונים ותקנות רבות.

– אפס לא על זאת יחר לי – הוסיף אהרן דוד לחשוב, – כי באמת אין לי חפץ במשרה הזאת, ואפשר כי לוא הציעו אותה לפני, כי אז נמנעתי מקבלה, כי באמת מה לי ולצרה הזאת? ב"ה, יש לי ענינים אחרים להתעסק בהם. צָדְקָה פריידה באמרה, כי עלי לדאג לא בשביל הצבור, כי אם בשביל אשתי ובני. אך על זאת יחר לי, מדוע הוא מושל בעם שלא כדין? במה זכה כי נהיה כלנו, אנחנו וזרעינו, משועבדים לו לנצח?

הוא לא יכול להתאפק ויפן אל היושב אצלו, בקרצו עין רמיה על הלל, וישאלהו: – בכמה יי"ש עולה לו משרת ראש החברה?

– היודע אני? – ענה האיש בשחוק – בחמשה או בששה לוגין.

– חסד גדול הוא עושה עמנו, אמר אהרן דוד בקנאה והתול מר. – הן הוא נקדש מבטן להיות ראש החברה, ואם גם יושיט לכל החברים “תאנה”, גם אז אי אפשר לנו לערער עליו, ועל כן כל מה שהוא נותן לנו הרי זה חסד גמור.

– בזלידקין – הוסיף אהרן דוד אחרי דומיה מעטה – הכל נקנה בחזקה: חזנות בחזקה, ראש החברה בחזקה, חכירת בית היי"ש בחזקה. אל כל אשר תפנה החזקה כחומה בצורה מסביב, ואתה יושב כמו אסור באזיקים בתוך חומת חזקה הבצורה ואין לך רשות להניד יד או רגל.

הלל התבונן מרחוק אל אהרן דוד וירא, כי מתלחש הוא עם היושב אצלו ויחשדהו, כי הוא מדבר בגנותו.

– רב לך, ר' אהרן דוד, להתלחש – קרא אליו הלל בלצון, – פה אין מקום לסולל מסלות חדשות. לפנינו סלולה עתה רק מסלה אחת – מן הכוס אל הגרון.

– “ליסטאה בליסטיותיה ידעא”, לחש אהרן דוד אל המיסב אצלו ובקול רם ועלז ענה את הלל: – יפה אמרת. ר' הלל! לחיים! לחיים כל המסובין כאן! – וירק את כוסו אל פיו.

הלל ואהרן דוד התפרדו איש מעל אחיו בדברי ברכות, תשבחות והודאות, אולם בלבם שמרו טינא איש לרעהו. כל אחד כמו הריח, שאין לב חברו שלם עמו, וכל אחד בקש עצות בלבבו במה להשפיל את ערך רעהו ולהראות לו, כי כל מה שהוא חפץ רק הוא עושה, כי הוא התקיף. הלל החל להתחרט על בן־

המבשלת הכפוי טובה שלא ידע להוקיר את החסד שעשה עמו, ובלב אהרן דוד גדלה הטינא שקננה שם לרגלי החזנות, ועל כן בקש ומצא סבות רבות להגדיל את אש קנאתו עד כי היתה למדורה. עתה היתה רק מטרה אחת לפניו – להוריד את הלל משאתו, לפסל אותו ואת חזקתו יחד.

עת רבה התהפך בלילה ההוא אהרן דוד על משכבו וקנאתו אכלה את קרביו. צר היה לו כי הלך גם הוא להוביל את הלל תחת החפה ובזה הראה לו, כי גם הוא מודה ב“חזקה” שהחזיק. נחוץ לו איפוא למצוא מהר פתח חרטה, להראות לעיני כל יושבי העיר, כי מלבד שאיננו מודה לו, הוא עוד מוחה נגד זה בכל תקף, ואחרי מחשבות רבות נצנץ בקרבו איזה רעיון, אשר מלאו שמחה וענג.

הוא זכר כי ביום “שמחת תורה” הלל לוקח לו מידי שנה בשנה מפטיר וגם זה הוא לוקח בכח החזקה, בתור פרס המגיע לראש החברה. כן היה נוהג אביו וכן הוא נוהג כל הימים. עתה ירים אהרן דוד את דגל המהפכה ולא יתן להלל לזכות במפטיר, כי הוא יודיע לקהל שבחפצו לקנות את המפטיר ולתת בעדו חמשה שקלים.

הוא הרבה לחשוב איך להתחיל בדבר, ומה יהיה אם השמש מיראה לא יאבה להכריז את מכירת המפטיר, כי אז יתיצב אהרן דוד בעצמו על הבימה ויכריז, כי מה בושה יש בדבר? הלא יש בזה גם משום מצוה רבה, כי בזה ירבה את הכנסות בית המדרש, ובשביל מצוה רבה כזו טוב שימחל מעט על כבודו, ובלבד שלא יפול המפטיר בחלקו של הלל סתם בזכות ה“חזקה”.

ממחרת בעת התפלה ישב לו אהרן דוד על מקומו בבית המדרש במנוחה מדומה, ובלבו מוקדי עולם.

אחרי הכות השמש בכפו לאות, כי נגמרה מכירת חתן בראשית, קרא אהרן דוד בקול עז: – ומפטיר? ר' ליב, מכור מפטיר! קרא: חמשה רובלים בעד מפטיר.

כל הנאספים השתוממו למקרה הזה, כלם הרגישו כי סערה קרובה לבוא.

ליב השמש הביט בחרדה חליפות פעם אל אהרן דוד ופעם אל הלל כאיש אובד עצות ושפתיו כמו נסגרו לנצח. פני הלל הלבינו רגע. הוא היה כהלום רעם ולא האמין למשמע אזניו, אך כרגע התאושש ויפן אל ליב השמש בגאון כנגיד ומצוה: – אמור: ששה!

וליב השמש נחלץ מצרה ויקרא: ששה רובלים בעד מפטיר.

– שבעה, קרא אהרן דוד.

– שמונה!

– תשעה!

– חמשה ועשרים רובל, קרא לאחרונה אהרן דוד, והלל שתק.

– פעם ראשונה כ“ה רובל – קרא השמש – פעם שניה כ”ה רובל, פעם של־ ־ ־

–הכה בכפך, קרא הלל. והשמש קרא בחפזון פעם שלישית עשרים וחמשה רובל ויך בכפו על השלחן ויוסף: את המפטיר קנה ר' אהרן דוד בר' זכריה.

מחיר יקר כזה בעד מפטיר לא נשמע בזלידקין מיום הבנותה. הן גם חתן תורה שנקנה בשותפות, והחזן מברך את העולים בברכות מאליפות וקורא לפניהם כמה פעמים: “יעמד ר' פלוני ור' פלוני חתני התורה” גם זה נקנה בזלידקין במחיר רובלים אחדים, והנה זה בא ונותן בעד מפטיר חמשה ועשרים רובל!…

– רבותי! – קרא הלל בקול עז – אתם עדים שיש לי חזקה במפטיר של שמחת תורה משנים קדמוניות, אך אנכי מוחל על חזקתי אם באמת יתן חמשה ועשרים רובל בעדו, אבל על דברים בעלמא אי אפשר לנו לסמוך. היום יאמר כך ומחר יתחרט ומי יבוא להעמידהו בדין? אם חפץ הוא, שהמפטיר יהיה שלו, יוציא עתה כסף מזומן וימסר ליד הגבאי, וראינו כי יש בדבריו ממש.

– הוא ירא פן גם אני קבצן כמוהו, – קרא אהרן דוד בכעס. – טוב, אנכי אשלם כרגע בכסף מזומן. בדברו הוציא מכיסו תכריך עב של שטרות ויוצא מהם שטר של עשרים וחמשה רובל וימסרהו ליד הגבאי…

הלל הרגיש עתה בקרבו כי אהרן דוד השפיל את גאותו וישימהו למרמס, לקבצן נבזה. ועל הדבר הזה חרה לו ביחוד, כי יותר ממקצת אמת היה בדברי אהרן דןד, כי אמנם גדול היה לחצו בימים האחרונים. ולקמץ בהוצאות אי אפשר לו. לו היו השנים כתקונן, כי אז לא היה עוזב את המפטיר לבן־המבשלת…

– בכל זאת – חשב הלל – צריך אני להראות לו, כי עודני תקיף בעדה. צריך אנכי להראות לו, כי גם הוא, גם מעט הרובלים אשר אתו כאין המה בעיני.

בעת קריאת התורה נגש ליב השמש כמתגנב אל הלל וישאלהו בלחש איזה עליה יבחר.

– לך מזה כסיל! ענהו הלל, מבלי הפנות עיניו מהסדור אשר לפניו. השמש הנעלב הלך לו בהכנעה וישב אל מקומו אל הבימה.

והבחור החתן זכריה, בן אהרן דוד, עמד על הבמה ויקרא בתורה. והחזן קרא את כל המתפללים לעלות לא נעדר איש, מלבד הלל.

לאחרונה עלה גם השמש לתורה “עם כל הנערים” ופרשת “וזאת הברכה” כמעט כלתה, לא נשאר רק מה שקוראים לחתן תורה, והלל עוד ישב על מקומו ולא עלה.

– האמנם לא יעלה הלל לתורה ביום הזה? שאלו איש את רעהו. – איך יהיה שרוי כל השנה בלי ברכה?

על השלחן הניחו את הספר השני לקריאת מפטיר. אך הספיקו להתיר את המפה, והלל קפץ ויעל על הבימה ויפתח את הספר ויקרא: “ברכו את ה' המבורך”!

כל העם נבהלו וישתוממו, וגם אהרן דוד השתומם רגע, אולם כרגע התאושש ויקרא לבנו: רד מעל הבימה!

הנער ירד, והלל כלה את הברכה וישאר על עמדו. כל העם מחרישים, ואין קורא בתורה.

הלל עמד נבוך על הבמה, מחזיק את “עצי החיים” בידיו, ונושא עיניו אל הקהל לראות מאין יבוא עזרו. אך גם אחד לא רצה להכניס ראשו בין האיתנים הנלחמים.

אז עלה על הבמה שפטיל ברקוביץ, חנוני עני ומגמגם מאד בלשונו, ויעמוד על יד ספר התורה ויחל לקרוא בקול צרוד ובגמגום: "בביום ההשמימיני וכו' ".

בבית המדרש נשמע קול שחוק, אך שפטיל הוסיף לקרוא בהַעֲוֹתו את את פניו בהעויות משונות, כי קשתה עליו הקריאה מאד.

שפטיל היה כבן חמשים שנה, יהודי רזה ועני מדוכא, ומטופל בבנים רבים.

המעשה שעשה שפטיל היה לפלא בעיני כל. הכל יודעים ששפטיל הוא אוהב שלום ובורח מן המחלוקת, ומדוע בא עתה להתערב בריב אשר לא לו?

ואהרן דוד הרעיש את בית המדרש בצעקותיו על העול שעשה הלל לבית המדרש בגזלו מהכנסותיו עשרים וחמשה שקל. וידרוש מאת הרב, כי יכריז שאין הקהל יוצא בקריאה גזולה ואסור לענות אמן על ברכתו של הלל, כי לא מברך הוא, אלא מנאץ.

בפגש אהרן דוד בשפטיל אשר ירד מעל הבמה התנפל עליו בחרפות וגדופים.

– בשמחת תורה – ענה שפטיל בשחוק – הכל fשרים להיות חזנים וקוראים בתורה. ואם אמנם כבד פה אנכי’ אבל יצר הרע שבי לא נופל מיצר הרע שבך.

– אבל הלא עד עתה לא עלית לקרוא בתורה, ואיזה שד נשאך לקרוא היום? – הוסיף אהרן דוד לדבר בחמתו.

– שנים רבות כבשתי את יצרי – ענה שפטיל ברוח קרה – ועתה “פרצה קוראה לגנב”. ראיתי כי השלחן ריק מבלי קורא, ויצרי תקפני. הלא תראה כי אתה אשם בדבר הזה, כי לולא צוית לבנך לרדת, כי אז לא עליתי גם היום.

– בקשת להחניף להלל, כי חונף אתה.

– מתוך שבאת לכלל כעס, באת לכלל טעות. לא להחניף להלל היתה מגמתי, כי אם להציל את התורה מבזיון, – ענה שפטיל בכבד ראש. – אם יש לך חשבונות עם הלל, התורה במה אשמה?

אחר התפלה נגש הלל אל שפטיל, ויתן לו תודה על אשר בא לחלצו מן המצר, ויבקשהו לבוא אליו לקדש. אך שפטיל ענהו בלגלוג קל כדרכו: תודה, הלל. הקריאה הוגיעה אותי הרבה. ואני צריך ללכת הביתה לנוח מעט…

ו

כל יום שמחת תורה היה אהרן דוד מלא תשאות, הוא הספיק לברוא לו בקרב יושבי זלידקין מפלגה חזקה כנגד הלל וסיעתו, והמפלגה ההיא באה עתה אל בית אהרן דוד ראשם ומנהלם לתת לו כבוד ויחד עם זה ליהנות ממשקהו ומעדניו.

בהיותו טרוד בשיחותיו עם האורחים על דבר “העול הנורא” אשר עשה “העוכר ישראל”, לא הרגיש, כי פריידה התחמקה ותצא מן החדר ההוא זה כמה ועוד לא שבה. ורק כאשר קרא נפח אחד: "איה פריידה? איה קישואים חמוצים? – הרגיש אהרן דוד כי אשתו איננו עמו, ויקרא לה, והיא לא ענתה. וילך לבקשנה וימצאנה יושבת בחדר המטות ובוכה.

– מה לך? – שאל אהרן דוד בחרדה.

– אין דבר, – ענתה האשה בכבדות. כי דמעותיה כמו שמו מחנק לגרונה.

־ הנחוץ לשלוח אחר רופא?

– ומה יעזור לי הרופא? – ענתה האשה אחרי ששנה האיש את שאלתו פעמים אחדות.

– לא אבין את דבריך, פריידה, – ענה אהרן דוד ברגז־קל. – את אינך שלמה בבריאותך, והנך אומרת: רופא למה לי? היתכן?

– אם מזלי רע, מה יועילו לי הרופאים? – ענתה האשה בקול רם ותבך בכי גדול. – בהיותך במרחקים, חשבתי תמיד: מה אני ומה חיי. כי אשב גלמודה ושוממה תמיד, ובעלי נע ונד תמיד בארצות נכריות. חטאתי אז לה', כי התאוננתי באזניו על גורלי, ועתה יסר אותי בעד עוני. עתה הנך יושב ב"ה עמדי פה, אך לי מר עתה מאז. אז, לכל הפחות, ישבתי עם בני עירי בשלוה והשקט, לא הכלמתי אדם, ואיש לא הכלימני, ועתה הקמת עלינו את כל העיר לאויבים.

– אבל הלא שמעת, כי הוא הרוצח עשק את בית המדרש, – קרא אהרן דוד, – חמשה ועשרים רובל אִבד בידים. העל זאת אחריש, אתאפק?

– הן אתה אמרת לתת את הכסף לבית המדרש, ומי יעצור בעדך מתת את הכסף כעת? – שאלה האשה בתומתה.

– הוא יקרא מפטיר, ואני אשלם כסף, הכי לשוטה תחשביני?

– ומה בכך אם הוא קרא את המפטיר?

– מה אדבר עם “בהמה”? – קרא האיש בכעס ויפן וילך.

–לא עם הארץ אנכי, כי אלך בעצת אשתי – חשב אהרן דוד בלבו.

כל היום ההוא לא חדל אהרן דוד מחשוב רגע איך להנקם מהלל. גם בתפלת שמונה עשרה, בשעה ששפתיו דובבו בלחש “שים שלום טובה וברכה… ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך”… הגה בלבו: עזרני נא ה' לעקר לשרש את כל אויבי והלל בראשם. תנה נא את היכלת בידי לרדת לחייו ולעשותו למחזר על הפתחים…

מצוה גדולה היא להוציא חכירת בית המרזח מיד הלל, זה יהיה לו תשלומין בעד שהוציא את המפטיר מידי, מדה כנגד מדה. מלבד זה ימצא הוא, אהרן דוד, בזה גם עסק יפה וטוב. כי בידו יביא העסק פרי רב יותר מאשר הוא מביא בידי הלל, כי הוא יודע לנהל עסק יותר מהלל. בית המרזח יסב אלי את הסחורה שהאכרים מביאים העירה למכר, וגם חנות אכין על יד ביתי שבה ימצאו האכרים כל מה שהם קונים. ב"ה לגמילות חסדים אינני צריך וגם רבית לא אשלם.

סוף דבר: העסק טוב ויפה מאד!… ואלא מאי – חזקה? דבר גדול!… – גולם המציאו להבעית בו את הבריות הטפשות. ולו גם נניח, כי דין החזקה הוא באמת דין תורה, במה דברים אמורים, בזמן שהמחזיק הוא איש ישר, אבל הלל זה, שהוציא מידי את המפטיר קנין כספי, איזו צדקה יש לו לטעון על החזקה שאוציא מתחת ידו? הגונב מן הגנב פטור, ודין פרוטה כדין מאה.

בבקר, באסרו חג סכות, לבש אהרן דוד את בגדיו החמודות וילך אל הסוכן.

הסוכן קבל את פני אהרן דוד בפנים מאירות, בקשהו לשבת וישאלהו לשלום עסקיו ולשלום הארצות שעבר בהן.

– אנכי אומר להיות מעתה תושב זלידקין, אמר אהרן דוד, הנני מבקש לי פה עסק.

–פה – עסק? שאל הסוכן בתמיה. – אין זאת, כי אם בשבתך בערי הנגב שכחת את עיר מולדתך ואת עסקיה… איזה עסק אתה אומר להחל פה?

– אנכי חפץ לחכור מידך את בית המרזח ואת בית משרפות היין.

הסוכן הביט אליו בתמיה רבה כמעט בשממון.

– הלא המה כבר חכורים, ענה הסוכן באי־רצון.

– עד הנה היו בידי הלל, ומעתה רצוני, כי יהיו בידי, ועל כן הנני להוסיף על כסף החכירה שלש מאות שקל לשנה.

בדברו הביט אהרן דוד אל הסוכן בערמה לראות איזה רושם עשה עליו בדבריו. אך פני הסוכן זעפו כבתחלה.

– הלא תבין, אדוני יחניס, אמר הסוכן במרירות, כי עלי החובה להציע לפני הלל שיוסיף על כסף החכירה שלש מאות שקל. והוא בודאי לא יחפוץ לעזבה והוסיף את הסך ההוא והחכירה תשאר בידו, ומה בצע לך אם תביא לו הפסד? אין זאת כי אם הרֵעַ הֵרַע לך מאד ואתה חפץ להנקם ממנו…

אנכי חפץ לקחת את החכירה, ענה אהרן דוד בפנים נזעמים. היטב חרה לו כי הסוכן הבין את מחשבתו. – אנכי אמרתי כי אם אציע לפניך הוספה רבה כזו תמהר לתת לי את החכירה, אולם למען לא נצטרך לדבר הרבה הנני מוסיף עוד מאה שקל בתנאי, כי תתן לי את החכירה מיד.

– כמו שידוע לי, הלל לא התעשר מן החכירה, ענה הסוכן, ואם תוסף על שכרה הלא תפסיד. האמנם חביבה הנקמה עליך יותר ממונך? מעולם לא עלתה על לבי, כי ימצא כזה בקרב היהודים.

– לי יש חשבונות אחרים בדבר הזה, ענה אהרן דוד. – ולך אדוני אחת היא אם אשתכר או אפסיד.

– גם לי יש חשבונות אחרים בדבר הזה, ענה הסוכן בכעס עצור – צריך אנכי להתישב בדבר. באשר אצטרך לך ושלחתי אחריך.

– אם תתן לי את החכירה, אז אקריב לך מנחת תודה…

– שוחד? הלאה! נתן עליו הסוכן בקולו.

“לפי הנראה נותן לו הלל מתנות רבות וגדולות על כן לא יחפץ, כי תנתן החכירה לאחר”, אמר אהרן דוד בצאתו מלא כעס – אולם אנכי אמצא את דרכי גם מבלעדו…

ז

בערב היום ההוא ישב הלל בבית הסוכן.

– הגידה לי, אדוני זילדקינר, אמר הסוכן, מה זה הריב אשר נפל בינך ובין אהרן דוד?

רגעים אחדים לא מצא הלל מענה על השאלה הזאת. בעת שהיה יושב לבדו או בחברת בני עמו, היה הדבר פשוט בעיניו. אהרן דוד עשה נבלה, שבא להוציא מידו את המפטיר שהחזיק בו כמה שנים, ועל כן אי אפשר היה לו להתאפק ועשה מה שעשה. אבל עתה, כאשר נאנס לתת דין וחשבון על מעשיו לפני איש נכרי, הרגיש כי כלימה תכסה פניו, ויהי כילד אשר שרבב את לשונו ופתאם ראה, כי עין רבו עליו.

הוא התאדם מעט, החל לגמגם ולא מצא מלים איך להסביר את סבת המחלקת, לא לבד מפני שהענין זר לנכרי, כי אם מפני שהרגיש עתה כי הענין קטן ודל מאד וחרפה היא, כי אנשים גדולים וכמעט זקנים באים בריב על איזה מפטיר שקרא זה או אחר.

אבל הסוכן לא הרפה ממנו, והלל נאנס להסביר לו את הדבר.

הסוכן שמע את דברי הלל בכבד ראש, חקר הפרטים ואחר אמר: אכן רבים המה ההבלים בתולדות בני האדם, שבשבילם נשפך דם כמים ונהרסו ערים על יושביהן. ולפי הנראה עוד ימים רבים יעברו בטרם ילמדו הבריות להיות נוחים זה לזה ולשבת יחד בשלוה. אפס מאד אשתומם על היהודים, אשר צורריהם רבים מבחוץ, כי גם המה איש את אחיו יבקשו לבלע.

רגעים אחדים החריש הסוכן, והלל גם הוא החריש מבלי דעת למה שאלהו הסוכן על דבר הריב שנפל בבית המדרש ואל מה מכוונים דבריו האחרונים.

– אך נעזב נא את הפלוסופיא עתה, הוסיף הסוכן לדבר. – נועץ נא במה נוכל לגדר בעד הרעה הנשקפה אליך. – פני הלל חורו בשמעו את הדבר הזה.

– מה היא הרעה הנשקפה אלי? – שאל הלל בחרדה.

–אהרן דוד בא אלי להוציא את החכירה מידך וגם הוסיף על שכרה ארבע מאות שקל לשנה.

פני הלל נפלו במשמעו את השמועה הזאת ויחרד מאד. מפיו התפרצה רק מלה אחת: האמנם?

– מובן מאליו, כי לא משטה אני בך. אולי תוכל גם אתה להוסיף כסך הזה.

– יאמין לי אדוני, כי לו יכלתי להוסיף, כי אז הוספתי, אבל הלא לא נכחד ממך מה גדול לחצי. הן רק בעמל רב הנני מוציא לחם צר, ורק מפני הבושה הנני משתדל להתראה כאיש אמיד, יען הרגלתי לחיות כעשיר מימי נעורי. ממך, אדוני, אינני צריך ואינני יכול לכחד.

– ומדוע הוא מוסיף?

– “גדול הוא הככר בזמן שהוא בידי אחרים”, יאמר משל הרוסי. גם מחפצו להנקם בי הוא נכון לבלתי השתכר בעסק הזה ואולי גם להפסיד מעט.

– צר לי עליך, הלל, ענה הסוכן אחרי דומיה ממושכה, – אבל מה נעשה? לפי הנראה, הוא לא ישוב מפני כל ויפנה גם אל הנסיך עצמו. אכן הנסיך איננו עושה דבר בלי עצתי, בכל זאת אם יבוא איש ויוסיף על כסף החכירה ארבעה מאות שקל איך אוכל לאמור לנסיך, כי לטובתך יוריד מהמחיר שהאחר נותן?

– דרך אחרת אין, כי אם תכתוב בספר, כי נתת לי החכירה לשלש שנים, ואל נכון לא ילך אהרן דוד אל הנסיך לאחר שיודע לו, כי עמדי החוזה, אשר נתת לי כתוב וחתום, ואם ישאל הנסיך, אפשר לאמור לו כי אנכי לא חפצתי לתקן את בית משרפות היי"ש בטרם תנתן לי החכירה לשלש שנים.

– כן דברת, דרך אחרת אין – אמר הסוכן. – אמנם קשה לי מאד לעשות כדבר הזה: אינני רגיל במעשה ערמה ומעודי לא חפצתי להשתמש בהם, אבל איך אעזבך לעת זקנה? אנה תלך עתה לבקש פרנסות אחרות?

הסוכן כתב בספר כי נותן הוא להלל את החכירה לשלש שנים והלל יצא שמח וטוב לב, בהיותו בטוח, כי עתה לא יוכל אויבו לעשות עמו רע.

והסוכן ישב על מושבו בצאת הלל מהבית ויחשב מחשבות על עם היהודים.

נפלא הדבר, חשב הסוכן, היהודים הלא עם חכם ונבון, ובכל זאת בינם לבין עצמם הם מתנהגים כילדים טפשים, רבים ומתקוטטים על עניני הבל, שאין בהם צורך לא להם ולא לעולם. ואהרן דוד זה, לפי הנראה, ילד רע הוא, לא ישוב מפני כל, להכרית אכל מפי הזקן הזה.

ח

נבואת הסוכן קמה.

בצאתו נכלם ונבזה מאת פני הסוכן, לא חדל אהרן דוד מחבל תחבולות להשיג את מטרתו. הוא גמר בדעתו להוציא את החכירה מיד הלל, ולוּ אם גם יפסיד מחצית הונו.

– אם הסוכן לא רצה לקבל מתנה מידי, אוי ואבוי לו! – חשב אהרן דוד בלבו. – אנכי אמצא דרכי גם בלעדו. אני צריך להראות לו, כי לא נער אנכי, בדם יקיא הלל את המפטיר שלי.

כעבור ימים אחדים, בשוב הנסיך מעיר המחוז לאחוזתו, שלח אליו אהרן דוד מכתב שטנה על הלל ועל הסוכן אשר יחלקו ביניהם שלל, כי הוא רצה להוסיף על כסף החכירה חמש מאות שקל והסוכן לא רצה לקבל מידו. זולת זאת מצא בסוכן עוד עונות כבירים, כי הוא מוכר לאכרים עצים בזול ולרבים הוא נותן בחנם.

הנסיך קרא את כתב השטנה בשים לב. דעתו לא היתה נוחה כבר מהסוכן, אשר התנהג עמו כאפוטרופס והרשה לעצמו לערער על דבריו ולהורות לו את טעותו. לא יפה היה בעיניו, כי משרתו, יהיה מי שיהיה, לא יקבל עליו מרותו.

– הוא חושב, כי אנכי צריך לשמוע בקולו, כי הוא יהיה לי לאומן ולמורה. נחוץ לשים קץ לזה.

כן חשב הנסיך תמיד ואתה בקראו את כתב השטנה החל להטיל ספק בישרת לב הסוכן ויחל לחשדהו כי גם את אבותיו סבב הסוכן בכחש ומרמה ועתה הוא אומר לנצל את כיסו.

– היה לא תהיה! אנכי לא אתן למי שיהיה לתפשני בחוטמי ולנהלני אל כל אשר יהיה רוחו. לא אתם לזר למשול בי ובנכסי. איש ליברלי הוא… יודע אנכי את הליברלים!…

הוא צלצל בפעמון וכרגע נראה בפתח המשרת.

– מהר הנה את סטפן איבנוביץ.

בבוא המשרת אל הסוכן מצא אותו נכון לנוח את משכב הצהרים.

– הקרה שם דבר? – שאל הסוכן את המשרת.

– לא קרה מאומה, אך הנסיך סר וזעף מאד.

– אנכי אבוא מיד.

בוא הסוכן אל הנסיך, מצאהו מתהלך בחדרו בזעם הנה והנה. בשפה רפה ענהו הנסיך שלום ויבקשהו לשבת.

– כמה שנים חוכר הלל את בית משרפות היין ובית המרזח אשר לנו? שאל הנסיך.

– את בית המרזח עוד היה אביו מחזיק בחכירה, בית משרפות היין חכור אצלו מיום הבנותו, זה חמש עשרה שנה, ענה הסוכן.

– ההוסיף על שכר החכירה במשך הימים?

– כן, את ההוצאות ההולכות ומתרבות הצבתי על חשבונו.

– ומדוע לא² נסית דבר אליו כי יוסיף גם לנו על שכר החכירה?

– אי אפשר; הלל הוא איש עני.

– אם לו אי אפשר, אולי אפשר לאחרים.

– הלל בקי ורגיל בעסק הזה ואם לו אי אפשר, ברור הוא, כי גם לאחרים אי אפשר.

– הלא עברי אחד בקש להוסיף חמש מאות שקל ומדוע גרשתו מעל פניך?

– האיש ההוא לא בא לשם פרנסה. ענה הסוכן, כי אם להרע לאחרים ועל אנשים כאלה אשר לא בחשבון ודעת יעשו את מעשיהם אי אפשר לסמוך, היום אתן לו את החכירה ומחר יעזבנה.

– לי אין הדבר הזה נוגע כלל – אמר הנסיך – שלח אחריו וקח ממנו ערבון הגון.

– אבל אנכי כבר נתתי את החכירה להלל לשלש שנים.

– מדוע מהרת לעשות כאלה?

מתחילה אמר הסוכן להתנצל באמתלא שהמציא הלל, אך כרגע נמלך ויאמר:

– מהרתי להחליט הדבר, בטרם יבוא איש רע להתעות אותך בפחזותו ונכליו, ברצותו להכרית אוכל מפי איש זקן ולהנקם בו בעד חשבונותיו הפרטיים.

– יותר מדי, אדוני, תדאג בשבילי, קרא הנסיך בקצפו. אבל הדאגה הזאת עולה לי בדמים מרובים. אין זאת, כי יש לך סבה יותר נכבדה בבואך להעשיר את ה“ז’ידים” על חשבוני.

– היטיל, אדוני, ספק באמונתי? שאל הסוכן בקול רועד מעט, בהביטו ישר אל עיני הנסיך אשר רשפי קצף נתזו מהם.

– אין לי כל ספק, ענה הנסיך ויבלם את פיו.

– אם כן אנכי מתפטר ממשמרתי, אמר הסוכן ברוח שוקטת, אך פניו חורו מעט.

– כן, כן, ענה הנסיך. בנוחו מעט מזעפו. חמשה ועשרים שקל לחודש תקבל מאוצרי למחיתך כל ימי חייך.

– אנכי לא אקח ממך פרוטה, ענה הסוכן חרש ויצא מן הבית.

– לפי הנראה יש עמו רב, חשב הנסיך בלבבו. במשך שנות עבודתו באחוזה הזאת אפשר היה לו לאסף רכוש רב, ואבותי התמימים בטחו בו יותר מדי.

ט

עברו שלש שנים.

קרני שמש האביב השתעשעו באגלי הטל אשר על פני הדשא הרך. רוח קריר הניע לאט את ענפי העץ, אשר התכסו בעלים ירוקים.

הסוכן הזקן יצא מאחד הבתים אשר בקצה העיר נשען על ידי אשה זקנה, אלמנת אחד הכהנים הנוצרים, וישב על הספסל אשר לפני השער להתחמם נגד אור השמש ולשאף רוח צח אל קרבו. פניו היו חורים מאד, עיניו שקעו בחוריהן. המות הניח עליו את חותמו.

הוא רק אתמול שב מעיר הפלך, אשר שם שכב בבית החולים יותר משנה, כי אחזהו השבץ, ורק לאט נתרפא וגם אז לא רפואה שלמה, כי עוד קשה היה לו ללכת צעדים אחדים בלי עזרת אחר.

הוא הרים את עיניו וירא מרחוק את עלית ארמון הנסיך, אשר התנוסס עתה ברמה מתוקן ומיופה. צעצועי מסגרת גגה הבריקו לנגה ברק השמש. תקוני הארמון הדומה למבצר העידו לפניו, כי ממשלת העריצות הקדומה שבה לשלט בארמון, והסדרים הנושנים קמו שם עוד הפעם. הסוכן החדש שם את לבו רק להגדיל את הכנסות האחזה ולא ידאג לכל אלה שחייהם תלויים באדמתה.

מבלי משים הסב את עיניו אל העבר השני, שם ישב שפטיל וישתעשע עם ילד קטן.

המחזה הזה העיר בקרבו בראשונה איזה רגש מר. וזה הדבר: סטפן איבנוביץ היה תמיד איש ליברלי ולא הבדיל בין יהודי לשאינו יהודי לא לבד במעשה, כי אם גם במחשבה, ומה גם אחרי שישב ימים רבים בתוך היהודים ויסכין עמהם וידע את לשונם ומנהגיהם. אפס מעת אשר עשה לו אהרן דוד את הנבלה להבאיש את ריחו בעיני הנסיך נהפך לבו לשנוא את היהודים, כי כל יהודי העיר בקרבו זכרון המקרה ההוא, וזכרון אותו האיש, אשר זועה אחזתו מדי העלותו אותו על לבבו.

אולם השעשועים אשר השתעשע שפטיל בבנו הקטן היו כל כך תמימים ופשוטים, צהלת קול הילד הקטן היתה כל כך נעימה ומצלצלת, ופני האב המאירים היו מפיקים איזה ענג רוחני, עד כי רכך מפניהם לב הסוכן, וזכרונות אחדים עלו על לבו מתהום הנשיה.

הוא נזכר כי שפטיל נזדמן לפניו לפני שנים אחדות. אז עשה עליו האיש רושם נעים מאד.

לפני שנים אחדות התיצב שפטיל לפניו לבקש ממנו רחמים להשיב לו את עזו אשר כְּלָאָה מיקיטא, שומר החצר, כי מצא אותה רועה בגן.

הסוכן היה מחמיר מאד בנזקי השן והרגל. כי כמה פעמים הזהיר באזהרה רבה שיושבי זלידקין ישגיחו על בהמתם לבל ישחיתו את הגן, ועל כן דרש משפטיל לשלם שקל קנס.

– העז היא עוד חדשה, אך באה מהכפר, ואיננה יודעת עוד חקי המקום שבאה אליו, – ענה שפטיל בלצון כדרכו.

– אבל אותך הלא הזהרתי, ולא נזהרת, לכן אתן לקח טוב לך בפעם הזאת למען תדע להזהר.

– אמנם, אדוני, הלקח הוא טוב ומועיל, אבל לי אסור לשלם מחיר כזה בעד לקח טוב.

הדברים הנאמרים בלצון לקחו את לב הסוכן, אך הוא התאושש ויאמר: – בלי קנס, כאשר אמרתי, לא אשיב לך את עזך.

אבל, אדוני, אם עזי חטאה למה כלאת את מינקתי?

הסוכן כמעט קצף על היהודי, הבוחר לשון ערומים, אבל פניו היפים והשוחקים באיזה שחוק תוגה לא היו מתאימים כלל עם לבושו הארוך והטלוא, ובזה העיר את תשומת לב הסוכן לתהות יותר על קנקנו.

– איזו מינקת? – שאל הסוכן.

– העז הוא מינקת בני, העזוב מאמו, – ענה שפטיל.

– האמנם גם בזלידקין יקרה, כי אשה תעזב את בניה וילדיה ותלך אחרי מאהבה?

– לא, כדבר הזה, ברוך ה', לא נשמע בגבולנו, אבל אשתי היתה רפת כח מאד, וכאשר ראתה כי קשה ממנה לטפל באישה ובילדיה הלכה לנוח מעצבה ומעמלה במקום אשר שם ינוחו כל יגיעי כח, ותעזב את הילד בטרם גמלתו.

– הלא חנוני אתה?

– כן, אדוני, חנוני אני. יש לי, ברוך ה' חנות גדולה.

– סחורה הרבה?

– למה לי סחורה הרבה, אם הקונים מועטים?

– ופרה אין לך?

– ישמרני ה' מפרה! – קרא שפטיל בחרדה מדומה, – אם העז מביאה לי יסורים כל כך, פרה על אחת כמה וכמה.

– קנה ממני פרה ותשלם לשעורין, – אמר הסוכן בשחקו מטוב לב לדברי החנוני.

“נכרים כאלה מאריכים את גלותנו – חשב שפטיל בלבו. – הלל לא הציע לפני מעודו לקבל ממנו גמילות חסד כזו”..

– תודה לך, אדוני, על החסד שאתה אומר לעשות עמדי, ענה שפסיל. – אבל אין לי מי שיטפל בפרה.

– קח לך אשה אחרת, והיא תטפל בה, – אמר הסוכן בשחוק.

– לא, אדוני, אשתי הראשונה כחשה בי, בעזבה אותי ואת ילדיה בדמי ימיה, ועל כן לא אאמין עוד באשה.

הדברים האלה העירו בלב הסוכן זכרונות ימי נעוריו, זכרונות מרים, אשר השאירו את רושמם עליו לכל ימי חייו. גם הוא התאלמן בנערותו מאשתו, אשר אהב. ימים רבים מאן להתנחם עליה, ומפני זה לא רצה לשבת בסוד רוזני הארץ ולעלות לגדולה, ויבחר לו את עבודת האדמה וחיי הכפר, אף כי אז היה נקל לו לעלות לגדולה ולהיות אחד מנושאי משרה גדולה.

– אהבת אותה?

– כן, אדוני, – ענה שפטיל, ודמעות נראו בעיניו, אף כי על שפתיו רחפה בת צחוק. – אנכי אמרתי תמיד, כי מלאך היא, צנועה, ישרה ומוסרת את נפשה בעד בעלה וילדיה, ופתאם בגדה בי ותמת כאחד האדם…

– כן, כן, – ענה הסוכן וימהר לצוות את מיקיטא להוציא את העז לחפשי ויפן משם כרגע עצוב מאד.

ממחרת בא הסוכן אל חנות שפטיל וירא כי חנותו כמעט ריקה, רק ארגזים ריקים עומדים על המערכות.

– אנכי חפץ להיות קונך התמידי, – אמר הסוכן, – אך ראה כי תתנהג עמדי בצדק.

– יהי לבך בטוח, אדוני, כי אשתדל להפיק ממך רצון.

אולם רק שבועות אחדים קנה הסוכן בחנות שפטיל, כי המשרת הבאיש את ריח שפטיל בעיני הסוכן, כי משקלו חסר, והסחורה אינה משובחת, והסוכן האמין בדברי המשרת. ומה גם כי ידע מה גדלה עניותו של שפטיל ועל כן נקל היה לחשדו כי בהול הוא על פרנסתו, ועל כן חדל לקנות ממנו.

מאז ועד היום הזה לא דבר הסוכן עם שפטיל מטוב ועד רע. הרושם הנעים אשר עשה עליו אז, כמעט נמחה כלו מלבו ורק עתה התעורר, וכל הזכרונות ההם עלו עתה לפניו. על כן קרא את שפטיל לגשת אליו ולשוחח עמו מעט. מלבד זאת רצה לשמוע מה היתה אחרית הלל ואהרן דוד, כי שמע, כי שניהם עזבו בשנה הזאת את העיר, והוא לא ידע מדוע ואנה נסעו.

שפטיל נגש אל הסוכן ועמו בנו, אשר תפש בכנף בגד אביו וימשך אחריו.

– הכבר נשאת אשה? שאל הסוכן את שפטיל.

– זה כארבע שנים.

– וזה לך בן זקונים?

– כן, אדוני.

– ואולי יהיו עוד? הוסיף הסוכן בשחוק.

– אם יוָלְדוּ, החוצה לא אשליך.

– והדחקות?

– עברי אנכי, אדוני, הדחקות תלוני מיום צאתי מבטן אמי ועד היום הזה. גם בהיות לי ילד אחד לא הייתי עשיר וגם עכשיו, כשיש לי כמה ילדים, לא חדלתי ב"ה מהיות עני.

– ולא היית מימיך בהול לעשר?

– ולמה בהילות זו? – ענה שפטיל – הנה שני עשירי עירנו בהולים היו, ומה היה סופם?

–ומה היה סופם? חזר הסוכן בתעוררות את שאלת שפטיל.

– שניהם נהרסו במחלקתם. אהרן דוד פתח ברשות הנסיך בית אוצר לממכר יי"ש במדה גדולה ולהזיק בזה להלל לא נמנע גם ממכר במדה קטנה. והלל הלשין לפני פקידי המכס ויענישוהו. ואהרן דוד בקש ומצא גם הוא בהלל עונות וחטאים, וסוף סוף אבדו שניהם את ממונם. הלל נשאר לבדו, כי מתה עליו אשתו, וגם לא היה לו במה להחיות את נפשו היחידה, לולא מצא לו גואל קרוב עשיר אשר התנדב לתת לו פרס מדי חדש בחדשו ויסע לבלות את שארית ימיו בירושלים, ואהרן דוד עם בני ביתו נמלטו לאמריקה.

– צר לי מאד על הלל – אמר הסוכן. – לא נעים לו בודאי לחם קצבה, אחרי שהורגל בחיי איש אמיד.

סטפן איבנוביץ החריש רגעים אחדים, הוא חשב להציע לפני שפטיל כי יקנה ממנו חפצים אחדים אשר עוד נשארו לו, אולם ירא פן יונה אותו, בזכרו, כי מלפנים, לפי עדות משרתו, הונה אותו בקנותו ממנו סחורה, אבל יחד עם זה חשב: ומה יהיה אם אקרא ליהודי אחר? מי יודע אם היהודי ההוא טוב משפטיל?

– התוכל, שפטיל, להמציא לי קונים לחפצים אחדים?

– אבקש, אולי אמצאם.

– התשרתני באמת וביושר?

– אם אדוני יפון באמונתי, אז גם הבטחתי לא תועיל.

כתשובה הזאת לא חכה הסוכן לשמוע מפי החנוני העני. הוא חשב, כי בודאי ישבע לו שבועי שבועות בזקנו ופאותיו, באשתו ובניו, כי יישרתהו באמונה, ושפטיל לא כן עשה.

– הידעת מפני מה אנכי שואל אותך כדבר הזה? – אמר הסוכן – התזכור כי מלפנים קניתי איזה זמן בחנותך, ומשרתי היה קובל עליך, כי משקלך לא צדק.

– ובמה אשמתי אני, אם אדוני קבל לשון הרע?

– אמנם הלשין שלא בצדק? אך מדוע עשה ככה? האם רבת עמו?

– אדוני איננו בקי בדרכי המשרתים. מנהג הוא אצלם לקחת שחד מאת החנונים שהם קונים אצלם בשביל בעליהם, ובעד זה מתירים להחנוני לפחות מהמשקל ולהוסיף על החשבון. ומשרתך גם הוא הציע לפני, כי אתן לו שוחד, ואנכי לא חפצתי להתקשר עמו, ובראותו כי ממאן אנכי לעשות את חפצו הלשין עלי לפניך.

– ומדוע לא באת לספר לפני אז את הדבר הזה?

– המלשינות איננה אומנותי, ומלבד זאת חשבתי: הוא יספר עלי, ואנכי אספר עליו, ומי יודע למי תאמין? על כן אמרתי: טובה השתיקה.

י

לא ארכו הימים, ושפטיל מכר את כל חפצי הסוכן.

רק תמונה אחת גדולה נשארה עמו, תמונת עץ גדול במסגרת זהב יקרה ויפה עד מאד. את התמונה ההיא לא אבה הסוכן למכור.

אולם כעבור איזה זמן הציע הסוכן לפני שפטיל לקנות גם את התמונה ההיא.

– נחוץ למכור גם אותה. – אמר הזקן, – ולא תהיה לי למזכרת חרפה, חרפת שפלותי עתה.

בדברו רעד קולו ודמעות התפרצו מעיניו.

שפטיל שמע ולא הבין את דבריו.

– העץ הזה, הוסיף הסוכן, הוא עץ משפחתי הגדולה, אשר ראשיתה עוד בדור השלשה עשר. על הגזע נרשם שם ראש המשפחה, ועל כל ענף נרשם שם אחד מזרעו ואנכי הנצר האחרון מהמשפחה ההיא.

– ולמה יחפץ אדוני למכרה? – שאל שפטיל בתמיה, כי לא יכול לעלות על לבבו, כי להפריץ הגדול הזה פשוט אין עוד במה להשביע את רעבונו.

– יען כי חרפת עניי תגדל שבעתים בהביטי אל תמונת העץ הזה, אל דורות רבים של גבורים ורמי המעלה, ואנכי הנצר האחרון בהם, לעת זקנתי אנוס להתבזות לעמוד לפני שער בית התפלה ולבקש נדבה. הבה אמכרה את התמונה הזאת אולי תרחמני ההשגחה ותמיתני בטרם אבוא לידי בזיון כזה.

– כמדומה לי, אדוני, כי אתה לא העטית חרפה על משפחתך, – אמר שפטיל ברחמים רבים. – ממני לא יפלאו החסדים הרבים אשר עשית לכל בני האדם וגם לנו בני ישראל.

– אבל מה בצע בכל אלה, אם אנכי עתה חולה, זקן ועני? כל העונות אפשר לסלוח, אך לא שלשה אלה.

–אל נא, אדוני, תחטא בשפתיך, – אמר שפטיל – ה' יהיה לך לעזרה, כי לא כלו רחמיו.

בבוא שפטיל לבית המדרש ספר לפני בני זלידקין את צרת הסוכן הגוע בעניו, והעירם שכדאי שהקהלה תפרנס את הסוכן הזקן, שכל ימיו עשה עמה חסד ועל פי הצעתו של שפטיל החליטה הקהלה לתת לסוכן תמיכה שבעה רובלים בכל חדש למחיתו.

ביום ההוא הביא שפטיל להסוכן את הפרס לחדש הראשון.

---

נֶחְתְּכָה הָרְצוּעָה!....

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(מעשיה של חניך ה“תלמוד תורה” ¹)

שני שבועות לפני כלות ה“זמן” מת רבנו, ר' אליקום הצהוב.

תפלטנו האדמה מקרבה, אותו, את הצורר הזה, ש“התרחץ בדמנו”! את הרצועה שלו לא נשכח לעולמים. כל מכה באה בבשרנו כאיזמל. עורנו היה מנומר; רצועות כחולות־שחורות וחריצים עמוקים כסו את כל בשרנו.

אמנם על ידיעותינו בתורה לא היה ר' אליקום מקפיד כלל; להפך, הוא בעצמו לא היה למדן ורצה שאנו נהיה בּוּרים גמורים.

– “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” – על פסוק זה היה רבנו חוזר תמיד. – הילדים הפקחים, המתמידים, סופם לצאת לתרבות רעה. אני דורש רק שתדעו להתפלל, ותתנהגו בדרך ארץ, ותיראו מפני הגבאים יראת הרוממוּת, כלומר: שכשתראוני מרחוק – תאחז אתכם חלחלה ופלצות.

איזהו דרך ארץ? – את זה לא באר לנו. עמדנו לא כרצונו, פנינו לא כחפצו, הבטנו דרך החלון אל מה שנעשה בחוץ, הרצועה תיכף היתה מדלגת ומקפצת על גבנו היבש וחורשת בנו תלמים, תלמים.

וביחוד היה ר' אליקום רודף אותי. עלי היה שופך את כל אכזריותו.

מפני מה?

ראשית כל לא מצא החוטם שלי חן בעיניו. ואמנם ברכני ה' בחוטם דק, גבנוני ועקום בסופו. באמת איני רואה בזה כל מום, וסוף סוף הלא אני אינני אשם בדבר הזה כלל. אבל רבי אליקום, כשהיה מסתכל בחטמי, מיד היה מתמלא כעס, ידו היתה מרתתת, והרצועה שבתוכה התחילה מתרוממת ויורדת על שכמי, על פני, על ידי.

ואולם באמת לא החוטם בלבד גרם, אלא היתמוּת, לא היה מי שיתבע עלבוני. כל אחד היה יכול לפגוע בי בלי פחד.

וכשהייתי מספר על עלבוני לאמי, האלמנה העלובה, היתה היא שומעת ובוכה, רק בוכה, מבלי לעשות דבר.

אשה אחרת, שיש לה “תקיפות” כל שהוא, היתה הולכת ומורטת את זקנו הגדול של רבנו, אבל היא, אמי העלובה, לא ידעה גם לפצות פה והסתפקה בשפיכת דמעות בלבד. לא אכחד כי לי נמאס לפעמים לראות בבכיתה. מה מועילה הבכיה? הארחץ את פצעי בדמעותיה?

והוא, הרשע, התאכזר עלי, כל כך התאכזר!

פעם ביום חורף השליכני פתאום בכוח החוצה, וכמעט שנתרסקו אברי. שעה ארוכה עמדתי בחוץ; הקור היה גדול ונורא, ואני הייתי כמעט ערום ויחף².

רצתי הביתה ומצאתי את הדלת סגורה. אמי הלכה לאיזה מקום. ואני עמדתי עד שכשלו רגלי, לא יכולתי לעמוד עוד, ועוד מעט הייתי משתטח על פני מרצפת הרחוב, ולולא נתנה לי שכנתנו להתחמם קצת בביתה, כי אז קפאתי מקור.

עודני גם היום חולה מהמאורע ההוא. וקשה לי גם היום לעמוד על רגלי בלי סמיכה. ואני ראיתי שאין לפני מי להתאונן, מי ישתדל בעד יתום עזוב? מי יכניס את ראשו בעניני תלמוד תורה, מוסד של עניים? יש לו למוסד הזה – אמרו כולם – גבאים שלו. ידאגו הם לו.

אבל גם על ר' אליקום עברה הכוס. (ויש אומרים כי באמת ה“כוס” גרמה לו.) הוא חלה פתאום ומת, ואנו כולנו נהרנו משמחה… עד כלות ה“זמן” יש עוד שני שבועות, ואנחנו נהיה חפשים עד אחר סוכות. מה שיהיה אחר כך – לא דאגנו. ה' ירחם.

אך טעינו בחשבון.

יום ראשון לשבוע, ובנו כבר מאיצים לשוב לתלמוד־תורה, יש כבר רבי חדש. ומי? היאמן? שמרקה, בנו של ר' אליקום!

בעל מוח מטומטם זה, שאינו יודע גם להסיק את התנור בבית־המדרש, שבקושי גדול יתרגם פסוק חומש, הוא יהיה לנו עכשיו ל“רבי”!…

זה לא כבר שחקנו אתו ב“כפתורי־שבת”, היינו מורטים את זקן־העז שלו, והוא יהיה עכשיו לנו לרבי?

אך, כידוע, הענין של “חזקה” עדיין עומד בתקפו.

אם האב החזיק בידו את רצועת המלמדות כמה שנים והלקה, צריך בנו לרשת אחרי מותו את הרצועה ולהלקות תחתיו; כך הוא דרך העולם, ואי אפשר לשנות.

מלבד זאת השתדלה בדבר הרבנית הזקנה. זאת היתה אשת חיל, ידעה במה להתרצות אל הגבאים ולקחת את לבם, ויודעת גם לנהל את עסק המלמדות. והיא הפצירה בגבאים שיקימו את שמרקה בנה על כסא אביו. פניה היו פני צנועה, ולשונה אש וגפרית, וידה מטיל ברזל. ואף אמנם היא היתה בעלת רחמים – רק לא עלינו, התלמידים הכחושים והקטנים, היתה מרחמת, אלא על תרנגוליה הגדולים והשמנים. בשבילם היתה מוציאה מפרוסותינו את החלק הרך ונותנת לפניהם. רחמנות – היתה אומרת בנענעה בראשה, – יצירי הקב"ה; צריך, ילדים, לפרנסם. יהיה לכם, ילדים, למצוה, ואתם תוכלו לאכול את הלחם הקשה, יש לכם שנים חדות, והם… רחמנות. חי נפשי!

ואיש ממנו, כמובן, לא העיז להתנגד לה, ואם אנחנו נשארנו רעבים, מה בכך? העיקר, שהתרנגולים של בית רבי היו תמיד שבעים.

לימין הרבנית עמד ר' גודל, גבאי בית הכנסת הגדול.

ר' גודל היה למדן ומשכיל, מטיף ליראת שמים ובלבו כופר בכּל; אוהב שררה והעיקר מדכא את החלשים. הוא עמד תמיד לימין הרבי המנוח שמצא חן בעיניו בזה שהוא מטיל עלינו אימה כדבעי. וזכות האב עמדה לו לבן שיירש את כסאו. ר' גודל סמך עליו כי לא יסור מדרך אביו, וכל מה שיצוה ר' גודל יעשה.

ר' גודל אינו סובל כי יתנגד מי שהוא לדעתו. הוא אינו אוהב להתוכח. נגד רצון הברזל שלו היו הכל חייבים לבטל את רצונם.

*

ועלינו עשתה הבשורה הזאת איזה רושם מגוחך. שמרקה יהיה לנו לרבי!… מה שייך לירוא מפני שמרקה! היאך אפשר לירוא ממנו, אם פניו כל כך מגוחכים, כל כך מגוחכים!

וכשנכנס שמרקה לבוש גרבים קרועים ועקבותיו גלויות (זה היה עוד באמצע ימי ה“שבעה”) וצוה עלינו לשבת אל השולחן, “התפקענו כולנו משחוק”.

הא לך רבי!

רזה וכחוש כשחיף עץ, זקנו כזקן העז, עיניו קטנות, מפיקות טפשות וערמה כאחת ועם הארץ גמור – בּוּר מדאורייתא, אפילו “קדיש” היה קורא מתוך הסדור, ירא היה פן יסתכסך. ההוא יהיה לנו למורה? בודאי רק שחוק ישחק עמנו.

ואנחנו ישבנו מתוך שחוק, ומתוך תקוה לבלות ימינו בשחוק.

והנה פתאום נכנס הגבאי ר' גודל. מפניו היינו מפחדים תמיד. במבט עינו היה מגרש כל שמחה, כל גלוי של חיים; אנחנו היינו מתכוצים מתוך פחד כפרחים מרוח סתיו.

אך בעת ההיא נפל מבטי על רבי החדש ולא יכולתי להתאפק מצחוק.

הוא, המסכן, לא ידע מה לעשות מפחד. שניו הצהובות נקשו זו לזו וידיו רעדו.

הגבאי הביט עליו בעיניו החודרות ולפי הנראה נשא חן בעיניו. בתוך כך מהרה ובאה גם הרבנית הזקנה.

– פרא־אדם! – קראה היא לבנה – למה אינך מבקש את ר' גודל לשבת? הוי, צערנו כל כך גדול, כל כך גדול עד שאנו שוכחים את כל מה שמסביב לנו. ר' גודל בודאי יסלח לבני, שאינו יודע עדיין איך לחלוק כבוד לגבאי הראשי שיחיה. אבל הנני מקוה, כי הוא יהיה אם־ירצה־השם לאיש, ואתם תשבעו רצון ממנו.

– העיקר, הנני אומר לכם מראש – אמר ר' גודל בקולו הקשה – שלא יהי רך לשקצים האלה, תלמידי ה“תלמוד־תורה”. שמרקה צריך לדעת, שאצלו לא חדר, כמו אצל שאר המלמדים, אלא “תלמוד־תורה”, שבו ארבעים תלמיד ויותר, וכולם חלאת הקהלה, שאינם יודעים נימוס ודרך ארץ, על כן צריך להשגיח עליהם בעין פקוחה ושלא יחשׂוֹך מהם את הרצועה. למדנות אין מבקשים הימנו. יודעים אנחנו את שמרקה, שהוא בעצמו רחוק מלמדנות. גם אביו, זכרונו לברכה, היה מלמד פשוט, אלא בשביל תלמידי התלמוד־תורה היה הגון מאוד. תמיד נהנינו ממנו. הוא ידע לעצור בעד השקצים שלא ישתובבו. וזה העיקר אצלי. ההמון אינו צריך לתורה הרבה. העיקר שכולם יתפללו בנוסח הישן³, שלא יזכר ולא יפקד סדור של חסידים. שונא אנוכי את המצאות החסידים להקל את העול ולהשמיט את ה“יוצרות” וכדומה. זה כלל לא נאה בשבילנו. דבר שכזה יוליכנו להסרת עול מלכות שמים ודרך ארץ. ההמון, מיד כשאתה נותן לו מעט חופש הריהו עתיד להפוך עולמות. חופש הוא דבר טוב רק למי שהוא בר דעת: לחכמים, לעשירים, להם נאה חופש, אך לא לקבצנים, לשקצים, לנערי התלמוד־תורה.

– יהיה לבך בטוח, ר' גודל, כי גם שמרקה שלי, שיחיה, ידע לעצור בעד השקצים הללו. וגם אנוכי עומדת תמיד לימינו. אני אשגיח עליו שיעשה את רצון הגבאים, שיחיו, בכלל ואת רצונך, ר' גודל שליט"א, בפרט. שמרקה שלי הוא, ברוך ה', לא ככל הבנים. הוא חולק כבוד לאמו כדבעי.

– עליך, רבנית, כל מבטחי, שלא אהיה לבוז בעיני הגבאים הצעירים… אמרי נא לי, מי הוא הנער הפוחז הלז היושב ושוחק? – שאל ר' גודל, בנעצו בי את עיניו הזועפות.

ואמנם מודה ומתודה אני, כי בהסתכלי בפני שמרקה, רבנו החדש, שישב ורעד כעלה נידף, הייתי שמח ונהנה הנאה משונה, שזכינו לרבי שכזה. מה טוב חלקנו, מה נאה גורלנו ומה יפה ירושתנו! מתנה טובה הוריש לנו רבנו המנוח, את שמרקה בנו. ואלמלא בא לעולם אלא לשם זה בלבד – דיינו. אני מסתכל בהעויותיו המשונות, והעיקר בזקנו, זקן־העז, וקשה עלי מאוד להתאפק משחוק.

– איזה יתום, איזו “מכה שלא כתובה בתורה”, – ענתה הרבנית – בנו של חנן הקבצן, שהיה נודד מעיר לעיר, עד שמת בנדודיו.

– ה, חנן הקבצן! שמע נא, שקץ! – קרא ר' גודל בכעס משונה, – אותך כדאי היה לגרש לגמרי מהתלמוד־תורה. איזה חצוף! כשעושים עמו חסד ומאספים אותו אל התלמוד־תורה שלנו, הלא היה צריך לשבת במנוחה, בדרך־ארץ. ולא לעַוֵת את פניו בשחוק כלפי גדולים ממנו. אביך היה ליטאי וגם חסיד, תלך לך אל החסידים שלך, ומה לך פה? התשמע, שקץ?

– אצלי לא יהיה עז פנים, אצלי הוא יהיה רך כלימון. שמרקה שלי בעזרתי יגרש מקרבו את ה“דבוק” שבו. אל תירא, ר' גודל, תוכל לסמוך עלינו, כי אנחנו אי"ה נעשה אותו לאדם, כדבעי.

וכשיצא ר' גודל, הכניסה הרבנית הזקנה את הרצועה, מכירתנו מאז, ומסרה אותה לידי היורש והראתה עלי ואמרה:

– את זה תלקה ראשון, למען יראו כולם וייראו, כי הוא השקץ היותר גדול. הוא משחית את כל התלמידים. ראה שתלקה כדבעי, אל תחוס.

ואולם זה היה “בלבול”. באמת אנוכי הייתי השוקט מכל החברים. אפשר מאוד, כי שוקט יותר מדי, כדרך יתום עלוב; אך מי ידבר משפטים עם הרבנית הזקנה, כשהיא רצתה להאשימני ולעשות נחת־רוח לר' גודל?

ושמרקה – צריך להגיד האמת – היה מצוה ועושה. הוא נעשה מהרה בקי במסכת מכות, והיה מלקה להפליא, לפעמים עוד הרבה יותר מאביו.

ובכל זאת לא פחדנו ממנו. פניו המגוחכים היו תמיד מצחיקים אותנו. אפשר שלא מרוע לב היה מכה אותנו, אלא מתוך פחד מפני אמו, מר' גודל ומשאר הגבאים. ביחוד מאמו. זאת היתה לא אשה, אלא חיה רעה.

פעם אחת הקדמתי קצת לבוא לתלמוד־תורה, ואראה, והנה הרבנית אוחזת את הרצועה בידה ומלקה מכות קשות ותכופות את – רבנו, את שמרקה בכבודו ובעצמו…

הא לך, גבר לא יצלח, הא לך!

והיא נעצה בו את עיניה, מלאות זעם, רקעה ברגלה ברצפה וקראה:

– נתנו לך “חתיכת פרנסה”, פרנסה יפה, צריך אתה לשמור עליה, כלב נבזה!

הוא מסתיר את פניו בידיו, כופף את קומתו ופונה לה את גבו השחוף, והיא מלקה וחוזרת ומלקה ברצועה ומלוה את המכות בקללות וחרופים.

אנוכי נהניתי מאוד מהדבר הזה, אבל הבנתי, כי בעד ההנאה זו אקבל, אם ירגישו בי, יסורים לאין חקר, ומהרתי לעשות “ויברח”.

אך מהיום ההוא, אחרי שטעם רבנו את טעם הרצועה מיד אמו, נעשה מצבנו יותר קשה, יותר מדכא, מאז היה חותך את בשרנו ברצועה באכזריות יתרה. וכפי הרגיל הייתי אני נוטל חלק בראש…

וכשהוגדשה הסאה וכשל כוח הסבל, החליטו התלמידים – לחתוך את הרצועה לחתיכות, חתיכות.

יהיה מה שיהיה, החלטנו בנפשנו, אך צריך לשים קץ לרצועה, הממררת את חיינו.

השגנו את הרצועה וחתכנוה עד שעשינו אותה לגל של פרורים.

– הוי! איפה היא הרצועה? – קרא שמרקה ברעדה. לבו נבא לו, שפה קרה איזה אסון גדול ונורא.

– הרצועה! – קראה הרבנית כנמרה. – איפה היא, ממזרים, הרצועה? מבטן האדמה תחפרוה ותביאוה הנה.

– הנה הרצועה! – קראתי בשמחה.

הרבנית כפפה את קומתה וראתה מה שנעשה ברצועה.

– “שלים־מזל!” – קראה הרבנית בפנותה אל בנה – הראית מה שנעשה?

– אין הרצועה של אבא, רצועה שכזו!…

והרבי שלנו עמד בעינים מוּרדות לארץ, מלא בושה וכלימה… אין הרצועה של אבא, אין!

---

הָעֶלְבּון

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בא היה גדול בישראל. אמנם לא גדול היה בעשירות וגם לא גדול בתורה – אף שהיה קצת למדן – ואף על פי כן היה, לדעתי, אחד מן הגדולים.

יש לכל אדם אמה שלו, שהוא מודד בה את הגדולה – ולי אמה שלי. גדולת העושר לא חשובה בעיני: לא רבי אני ולא מכבד עשירים מטעם שאבאר להלן. גדלות התורה והחכמה חשובה אמנם בעיני, אבל את העוסקים בהן לשם עסק איני מכבד ביותר וביחוד איני רואה בהם גדלות. אם פלוני הרב גדול בתורה, אם פלוני החכם יושב בקתדרה, גדול בחכמה – הלא התורה והחכמה אומנותם, וחזקה לאומן שמבקש להשתלם באומנותו, כדי שישלמו לו יותר, ואיזו גדלות יש בזה?

הגדולה, לפי דעתי, נערכת לפי מדת מסירותו של האדם אל איזה אידיאל הקדוש לו, מבלי כל חשבונות של פרנסה וכבוד ושאר האלילים הפעוטים, שבני אדם משתחוים להם.

ולפיכך אני אומר, שאבא היה אדם גדול. הגע בעצמך: איש שעבד כל ימיו עבודת פרך, איש שמזונותיו היו מרים כמררה וביחד עם זה היה מוסר את נפשו בעד התורה בלי שום פניה ובלי שום חשבונות ארציים – מי יעריך גדולתו?

עד היום עוד מצלצלים באזני דבריו, שהיה מדבר בשבח התורה, סגולתו של הקב"ה, שעשועיו ואוצר חמדתו, כל כך בתמימות, כל כך בפשטות וממקור הלב!

זכורני את השמחה ששמח, כשהצליח להכניס אותי אל חדרו של ר' צלאל המלמד.

ר' צלאל המלמד היה המלמד היותר חשוב בעיר, “מהרש”א־למדן", וכל העשירים היו נותנים על ידו את “שעיריהם”, הם סמכו על חכמתו הגדולה של ר' צלאל, כי יצילם מבוּרוּת, ובעד זה שלמו במיטב כספם.

ואבא שמח מאוד כשזכה להכניסני לחדרו של ר' צלאל, הוא אמנם משלם בעדי שנים עשר שקל לחצי שנה. שנים עשר שקל – הלא זהו שליש החיים!

אבל אבא ידע כי חסד עשה עמו ר' צלאל שקבל אותי בסכום כזה. עשרים שקל לחצי שנה זה היה המחיר היותר פחות אצלו, היו כאלה ששלמו לו עוד יותר.

ולא כל כך מפני גדולתו בתורה בקש אבא למסרני אליו, אלא מפני שחשב אותו לירא אלוהים וחסיד בכל מעשיו. רוצה היה שאני אלך בדרך רבי.

ואם אבא בחר במלמד כזה, הייתי גם אני שבע רצון. אם אבא האמין, שר' צלאל גדול הוא, חסיד הוא, האמנתי גם אני שכך הוא. ושניהם כאחד – אבא ורבי – גדולים היו בעיני. וביראת הכבוד הייתי מביט תמיד אל רבי ושותה בצמא את דבריו. למלאך אלוהים נחשב בעיני.

הרבי אמר ככה, הרבי עשה ככה וכל מה שדבר וכל מה שעשה היה קודש קדשים. במקצת היה האוטריטט שלו מכריע את האוטריטט של אבא, אחרי שראיתי שאבא כל כך מכבד אותו.

ובכל ראש חודש היה אבא נכנס לחדרנו, מוציא את ארנקו העשוי עור פשוט ומלוכלך מזעה, פותח את חרצובותיו ומוציא משם שני שקלים ומוסרם לרבי בעינים מאירות.

איך באו שני השקלים הללו אל כיסו של אבא? למי יש ענין בזה לחקור ולדרוש? שני שקלים הם רק שני שקלים, לא שלושה ולא ארבעה מקל וחומר.

אבל אני ידעתי זאת, אף על פי שקטן הייתי, רק בן אחת עשרה, מה מצטער הייתי, כשראיתי את אבא כופף קומתו תחת נטל משא כבד! וכמה פעמים היה צריך אבא לכוף קומתו עד שישתכר שני שקלים!

ופעם אחת לא נכנס אבא לחדר של רבי בראש חודש: חסרו לו איזו פרוטות לשני שקלים.

אנוכי ראיתיו בלילה לאור המנורה הקטנה שדלקה בבית. פניו היו עצובות, שחרו משחור. הוא נתבייש מהביט אלי, ולא שאלני כדרכו מה למדנו היום.

ואנוכי הבנתי מאוד צערו של אבא. ידעתי, כי גם רבי איננו עשיר, כי ממתין הוא בכליון עינים לתשלומי שכרו. וגם עליו צר היה לי.

ובלילה, כשהקיצותי, שמעתי את אבא נאנח אנחה עמוקה, ואני ידעתי מפני מה הוא נאנח – וחרש הרטבתי את כרי בדמעות עיני.

ובבוקר הלכתי בפחד אל חדרי: אם ישאלני רבי על דבר שכר הלמוד, מה אשיב לו?

ובנפש פזורה ישבתי לקרוא את השעור, והשעור היה מסובך: איזו “תוספת” ארוכה, ומהרש“א בן שלושה בא”ד¹.

התאמצתי בכל כוחי לרדת לתוך עמקו של הענין. ובכל רגע השאלה חוזרת ונעורה: ומה אענה אם רבי ישאלני על דבר שכר הלמוד? אבל אני מתאמץ וגובר על עצמי וקורא את השעור כדבעי.

והנה הדלת נפתחה, ואבי נכנס, ואני רואה שפניו מאירים.

הוא מברך את הרבי כדרכו, מוציא את שני השקלים מכיס העור המלוכלך ושם לפני הרבי על השולחן, ויחד עם זה מבקש סליחה על שלא הביא אתמול.

– נו, מילא, בודאי היתה איזו סבה – עונה רבי. – אפשר שלא היה כסף – מוסיף הוא בשחוק.

– כך, רבי. תיתי לך שדנתני לכף זכות.

– מילא, אין דבר – עונה שוב הרבי – גם אנו יודעים את הטעם של “אפס כסף”. שבה, תשמע איך נחמיה שלך אומר השעור.

אני הבטתי בתודה על רבי, שלא הכלים את אבא. אני ידעתי מראש כמה היה מצטער אם הרבי היה מוכיחו גם ברמז. ובאמת למה יכלימהו? האם רבי בעצמו לא עני הוא? הכי הוא אינו מבקש לפעמים פרוטות אחדות ואינו מוצא? שניהם – גם אבא וגם הרבי – אנשים גדולים הם, ואיך אפשר שלא יבין האחד מה שבלב חברו?

ואני מתמלא שמחה, פותח את פי וחוזר בהתלהבות על הקושיה החריפה של התוספות ופתאום אני מוציא פצצה מאוצר המהרש"א, זורק אותה בחריצות ומחריב את הקושיה, ובטרם שהספקתי לבנות את הנהרסות, והנה נפתחה הדלת ויחיאל העשיר עטוף במעיל יפה עם צוארון גדול של פרוה נכנס אל תוך הבית. הרבי ממהר ועוזב אותי ואת אבא ואת הסוגיה החמורה ויוצא לקראת העשיר, מושיב אותו ואומר לעזריאל בן האורח העשיר: קרא את הגמרא: “תנו רבנן”…

ועזריאל התחיל לקרוא ואני, כמובן, נשתתקתי.

כל זאת עשה הרבי מבלי מחשבה מוקדמת, כמעט באופן אינסטינקטיבי. נדמה לי, כי בעת ההיא הוּכה רבי בסנורים, ואני ואבא כמו נעלמנו מעיניו פתאום, לא היינו עוד בעולם, ולפניו היה רק יחיאל העשיר ובנו.

אבא קם עצוב, אמר שלום והלך. אם השלים עם זה בקרב לבו – מי יודע? רגיל היה אבי לכוף קומתו תחת כל משא, ואפשר שנטה שכמו לסבול גם את המשא הזה מבלי להתרעם אפילו בלבו. אבל אני לא יכולתי למחול על העלבון הזה.

– למה הוא מחניף כל כך ליחיאל ומעליב את אבא? חשבתי בלבי. האמנם בשביל שהוא עשיר ואבא עני? אבל הלא זהו אסור מן התורה!…

ודמעות של התמרמרות התגלגלו מעיני.

־־־־־־־־־־־־־

זמן רב עבר מהיום ההוא. ראיתי עַוְלות בעולם יותר גדולות מאלה. ואף על פי כן המאורע ההוא נשתמר בקרבי ועד היום הוא מעיר בי רגשות עצובים… זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את היחס הבלתי צודק השורר בין בני האדם. זה היה המאורע הראשון, שהרס את עולמי הטהור, שבניתי בדמיון ילדותי.

---

סֵדֶר מְאֻחָר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ליל חג הפסח.

שמי הנגב מרהיבים עין, וככל אשר יוסיף האדם להביט אליהם, כן המה הולכים ומתרחבים ומתנשאים עד אין סוף. והירח הולך בגאון ושופך על הארץ אור נועם, אור קסם…

ליל שקט ודממה. סחר העיר כמעט חדל כולו בערב, כי רוב הסוחרים בעיר… בני ישראל המה, רק חנויות אחדות ובתי מסחר אחדים אשר לעשירינו נאורינו, היודעים כי ערך הדת וזכרונות האומה אינו חריף בבית הבורסא – המה לא נסגרו בערב, אך עתה גם הם סגורים, כי השעה האחת־עשרה הגיעה. הזריזים מבני ישראל כבר כלו את הסדר וישכבו לנוח מעמל היום, “והנמושות”, הזקנים, עודם יושבים מסובים, מזמרים “כי לך” באפם, מתנמנמים ומנקרים לרגעים בחטמיהם ב“הגדה”.

ונחום שלומזון – איש קצר קומה ובעל כרס הגונה – כלה את הסדר ויצא לשוח מעט בחצר. כל תנועות גוו תעידנה, כי לבו טוב עליו מאוד, והוא נהנה מן העולם הזה הנאה גמורה. אמנם לאחרים היתה השנה הזאת שנת רזון: מסבות שונות שבת מסחר הקמה מערי הנגב. הרחים הגדולים והרבים שבתו פתאום מעבודתם, לא נראה עוד עמוד העשן עולה מתוך ארובת המכונה, ולא נשמע קול שריקה מצינורי הקיטור. מלבד זה חדלו בשנת הזאת עוד ענפי מסחר אחדים, וחדשים תחתיהם לא צמחו, והידים הבטלות והקיבות הרעבות הלכו ותרבינה. ומסביב נשמעו אנחות, אנחות פועלים בטלים, אנחות משרתים אשר נפטרו ממשרתם, וגם אלה שיש להם מן המוכן, אוכלים את רכושם בדאגה ופחד בראותם, כי ממונם הולך הלוך וחסור.

ורק לנחום שלומזון השעה משחקת. הוא מצא בשנה הזאת “פריץ” עשיר וטוב, אשר שמהו למנהל בית הרחים אשר לו. ומלבד מה שהוא מקבל שכר עבודתו, עוד פתח לו חנות בעיר והוא לוקח “קומיסיון” בעד הקמח שהוא מוכר, ובכן הוא רק משתכר ומאומה אינו מפסיד. גם מאושר הוא בבניו, אשר האחד מהם, הבכור, עוד מעט יכלה את חוק למודו ויצא מוכתר בתואר דוקטור, והשני גמר בשנה שעברה את הגימנזיה ויקבל אות זהב, ובשעה שכל הגומרים היו צריכים לפנות בבקשות לעילא ולעילא, נתקבל בנו באוניברסיטה אשר בעיר הבירה מיד בלי כל פקפוק. אכן לבניו אין לו לדאוג, ורק בת אחת לו, בת יפה, כבת שלוש עשרה שנה, רק למענה הוא צריך להכין כעשרת אלפים רובל ואז תהיה גם היא מאושרה…

פעמים אחדות התהלך נחום הנה והנה בחצר, שואף את הרוח הנעים ומתענג, מרחוק נשמעו קולות של שחוק ושיחה מהירה. הוא הטה אזנו לשמוע ועל שפתיו נראה שחוק קל. אמנם רק דברים מקוטעים הגיעו לאזניו, אבל מתענג הוא לשמוע את הקולות ההם; קולות בניו המה, אשר באו לחוג עמו את חג הפסח, והקול הדק והנעים כצלצל הכסף – שחוק בתו יחידתו הוא.

עוד מעט והחבורה הקטנה ההיא יצאה ממחבואה, מהגן הקטן אשר מאחרי הבית, ותקרב עד האב המאושר.

בעת ההיא בא אל תוך החצר איש לבוש “קזצינה”, וכולו מכוסה קמח. בידו הוא אוחז מפתחות ופנקס. תואר פני האיש לא היה ניכר, כי על פניו, שער ראשו וזקנו היתה שכבת קמח מעורב בזעה. מעיניו נשקפה עיפות רבה…

הצעירים, בראותם את האיש, נדמו ויתפרדו וילכו משם. כולם חשו אז בלבם איזה רגש מוזר, רגש בלתי נעים, כאשר ירגיש האדם בפגשו באיש נעלב על ידו חנם, והוא טרם בקש ממנו סליחה…

ורק נחום לא מש ממקומו. הוא התגבר על הרגש אשר החל להתעורר בקרבו התעוררות חלושה ובפה מלא קרא: חג טוב לך, שמאי! מה נשמע שם?

– חג טוב לכם,– ענה האיש בקול חלש – הנה כסף הפדיון והנה הפנקס.

המשרת מסר לאדונו את הפנקס ואחר שלח ידו אל צלחתו ויוצא משם הכסף.

האדון לקח את הכסף וימנה פעם ושתים וינח בצלחתו, ואחר שם רגע עיניו בפנקס בהציתו עץ־גפרית, ויאמר בפנים צוהלים: טוב… אך למה אחרת כה לשבת שם? מי היה תובע מידך לוּ סגרת את החנות בשעה התשיעית?

־ קונים באו. הימים האלה הם לפני ימי חגם – ענה האיש בקול ניחר.

– כן, כן דברת. אמנם הצדק עמך, – אמר נחום בנחת רוח – העסק, אחי, הוא קודם לכל, הלא ידעת כי לא קמחי הוא כי אם של הנסיך, ואנחנו שנינו חייבים להפיק ממנו רצון, כי ממנו לחמנו נמצא, אם יאחר אליהו הנביא לבוא אליך עוד איזו שעה, מזה לא תפסיד מאומה. גם לחמץ לא תשים לבך, כי כבר מכור אתה וכל הקמח שעליך אל הרב. רובל שלם שלמתי לו בעדי ובעדך למען ישא הוא את כל עוונותינו… היש לנו עוד קמח ממין 2?

– לא הרבה: כחמשה עשר שקים.

– נחוץ לשלוח טלגרמה מיד, כי ישלחו בבוקר את הקמח. חכה מעט: אני אומר למישא, כי יכתוב את הטלגרמה, ואתה תשאנה אל הפוסטה.

המשרת עמד מדוכא וכאלם לא פתח פיו; כאבן מעמסה היתה מונחת על לבו.

– כמעט שכחתי כי אתה לא ערכת את הסדר… – נמלך נחום ואמר. – לך לך אל ביתך, ואני אשלח את מישא אל הפוסטה. אך ראה אל תשכח, כי מחר בבוקר תשכים ללכת אל בית התחנה, בטרם תבוא העת לפתוח את החנות, וראית כי יעמיסו את המרכבות לעיר ד.

– אנוכי אינני כשאר העשירים, הבוחרים במשרתים נכרים – אמר נחום אל לבו. – אמנם בכמה פרטים משרת נכרי יפה לנו מעברי, לו אני אומר: עשה, והוא עושה, ואינני צריך לבקש אמתלאות ולהצטדק לפניו. הנכרי יודע, כי לא להשתדך עמו לקחתיו, כי אם לעשות עבודתי. אבל להחזיק משרת עברי – אסון גמור הוא… הוא כמו אדון לי, אנוכי צריך לצאת ידי חובתי נגדו ולהזהר מפני דבת עם. ואמנם לא הייתי צדיק כל כך לבחור דוקא בעברי, אך ראיתי, כי לא אצליח אם אמסור את העסק ביד נכרי, כי בעסק כזה נחוצה בקיאות וחריצות יתרה…

נחום פנה וילך אל ביתו, ושמאי גם הוא הלך אל דירתו, אשר בקצה העיר, כי לא השיגה ידו לשכור דירה קרובה אל השוק. הדלת היתה נעולה, ויתופף שמאי בחלון פעם ושתים. אז נראה כצל איש מבעד המסך הלבן אשר על החלון הלך הלוך וקרב אל הפתח.

– האתה זה?

– אנוכי. פתחי!

הדלת נפתחה, והאיש בא אל תוך המסדרון. שם פשט את בגדיו מעליו, הסיר את האבק מעל נעליו, רחץ את פניו וידיו וילבש בגדים אחרים ויבוא אל תוך הבית. בבית הזה רק חדר אחד חלוק לשנים בוילון, על השולחן מפה מוצעה ומצות מונחות ומנורת נפט דולקת. הנרות שהדליקה האשה לכבוד החג כבר כבו. בן אחד כבן שבע ישן על הרצפה ועוד אחד קטן שוכב בערש.

האיש התפלל תפלת מעריב בקול דממה, ואחר לקח את הכוס ויקדש וישב לערוך את הסדר. בהגיעו ל“מה נשתנה” הפנה את ראשו ויבט אל הנער השוכב על הרצפה.

– חנא בננו – אמרה האשה – חכה לך הרבה. הוא למד את הקושיות ויחזור עליהן על פה. אך זה כשעה תקפתהו השנה. הוא בקש להעיר אותו בבואך. האעירהו?

– לא; ארחמנו מאוד – ענה שמאי בהביטו אל בנו הישן ברחמים רבים. – ישכב נא עתה וינוח… עוד יבואו לו ימים אשר לא ידע בהם מנוחה כמוני.

– ה' ישמרנו! – אמרה האשה ברעדה. – למה תפתח פה לשטן? עוד ירחם ה' עלינו ונתן בידינו יכולת לחנכו כראוי ולא יצטרך להיות משרת אומלל כמוך. ברוך ה', לב מבין לו, המלמד מלא פניו תהלתו.

– מי יתן והיה! – אמר האיש – אך אני כמעט נואשתי מתקוה, כי למה נשתעשע בתקות שוא? – הוסיף האיש בקול ניחר. הן רואה אנוכי כי מצבנו ירע מיום ליום, ואיך אקוה כי תשיג ידי לחנך את בני כראוי? הלא מובן מאליו, כי גם הם יהיו עניים כמוני, גם הם ימכרו את גופם ונשמתם בעד פת לחם ועוד יגילו כי ימצאו להם קונה. הן רבים הם היום המקנאים בי והחושבים אותי למאושר, יען כי משתכר אני 25 רובל לחודש, ומה יהיה כעבור עוד שנים אחדות? העניות הולכת ומתגברת בתוכנו. כמה עינים תלויות גם לעצם יבשה!…

– ומה נעשה אם נטל עלינו למצוא לחמנו הצר בעמל רב?

– הכי על היגיעה אני מתאונן? חלילה! נכון הנני לעמול בכל כוחי, אך לעמול כאדם; רק על זה אתאונן, כי חדלתי מהיות אדם והייתי לחמור עמוס. את אלוהי ואת אבותי מכרתי בעד לחמי. הנשמע כדבר הזה, כי איש עברי, המשרת אצל עברי, יצטרך למכור חמץ הפסח, והחופשה לא תנתן לו גם לערוך את הסדר ככל ישראל? ואדוני הלא בן תורה הוא, נשוא פנים, גבאי בבית הכנסת ובתלמוד תורה! הוא עשיר, הוא למדן… תאכלנו האש אותו ואת חכמתו ואת למדנותו יחד! הוא עתה מדבר אלי רכות, מוכיחני על שלא סגרתי את החנות בשעה התשיעית, ואנוכי הלא יודע, כי לוּ ערבתי את לבי לסגור את החנות בשעה התשיעית, כי אז היה מוצא עלי תואנות ומציק לי בתוכחותיו עד שהייתי קץ בחיים.

שמאי תמך את ראשו בזרועו ויבט על ההגדה, אך לא אמר דבר. גם לא ראה את הכתוב שם, מחשבות מעציבות כענני ערפל עלו על לבו.

האם הרעב לא ישפיל את רוחנו, עד כי לאט לאט נחדל מחשוב את עצמנו לאדם והיינו לבהמה ממש, שאין לה בעולמה אלא העגלה והשוט ומעט העשב? ומה יהיה לבנינו? אני, לכל הפחות, עודני זוכר, כי אדם הנני ובן ישראל. אני למדתי הרבה עברית בנערותי, גם במנהגי ישראל חוּנכתי מנוֹער. לכל הפחות, עוד ידאב לבי על כי אנוס אני לעשות נגד הדת והיושר, אבל בני מה? הם ילמדו מסתמא מעט עברית בתלמוד תורה, ובצאתם משם עד מהרה תשכח כל תורתם מלבם. בביתי לא יתחנכו במנהגי עמי, אחרי אשר אנוס הנני לחלל את השבתות והמועדים. האפשר לקוות כי יהיו עברים, כי יהיו בני אדם? לא! גם המה עתידים להיות בהמות מושכות בקרון, בהמות גרועות עוד ממני, כי הם לא ירגישו, כי חסר להם דבר… אמנם אפשר, כי טוב, טוב להם שלא ילמדו מאומה ולא ידעו ולא ירגישו מה רע ומה מר גורלם! יכסה נא החושך את הארץ והשכרון יהוֹם כל בשר ויָשנו האומללים שנת עולם!…

– רב לך, שמאי, לחשוב מחשבות! – אמרה האשה. – התבשיל יצטנן בעמדו בתנור, כי לא הרבה הסקתי; הלא לא אכלת כל היום.

שמאי התעורר כמו מתרדמה ויחל לקרוא את “ההגדה”.

---

הָרוֹכֶלֶת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

טובה הרוכלת חכתה ליריד שבּיאבּלוֹנוֹבקה חדשים אחדים. הנקלה בעיניכם היריד שביאבלונובקה? שמה באים סוחרים מכל קצוי ארץ: מקַזַטִינָה, מפֶּרֶשְצֶפִינָה, מרישיטילוֹבקה וגם מקרימנצוג בעצמה.

איזה יריד!

וטובה מקוה כי ביריד הזה תמכור הרבה סחורה ותשתכר הרבה.

וצריכה היא טובה לפרנסה, צריכה מאוד.

ראשית כל היא צריכה לפרנס את אביה הזקן, ר' ישראל תא־שמע, שהיה מלפנים מלמד חשוב מאוד ללומדי גמרא. ורבים היו קופצים עליו. אבל מעת שנפתחה בקאזלוֹבקה עירו פרוגימנזיה, עברו איזו רוח שכרון על אבות הילדים, וכולם התחילו מכינים את בניהם לפרוגימנזיה. כולם נעשו חכמים הרואים את הנולד, כולם מבקשים תכלית לבניהם. וגמרא – מאן דכר שמה. ור' ישראל נשאר בלי “חדר”, כלומר אין עוד תלמידים.

הוא, אמנם, את הגמרא לא עזב, הוא כמלפנים אינו דואג לתכלית, או שיש לו תכלית מיוחדת, ויושב כמעט יחידי כל היום וכל הלילה בבית המדרש השמם ומתנועע על הגמרא, כאילו לא קרה עמו כלום…

אבל מצבה קשה מאוד. לה אין כסף במה לשלם בעד הסחורה שהיא קונה. וצריכה תמיד לפנות אל פורברג החנוני שיתן לה בהקפה. כמובן, שבעד החסד שהוא עושה עמה הוא מעלה את השער, ולמכור צריכים בזול מפני שההתחרות גדולה מאוד, וסוף סוף נכנסה בדיפיציטים. ובפרט בשני החדשים האחרונים חשון וכסלו, שבהם הדרכים רעים, אכרים אינם באים העירה והפדיון מועט מאוד. וכשהיא באה עכשיו לפני היריד שביאבּלוֹנוֹבקה לקנות סחורה רעמו פני פורברג, “לתת, לתת… – נהם החנוני העשיר, – עד כמה? כבר מגיע לי ממך יותר מחמשים רובל”. וטובה עומדת בבושה וכלימה. מנסה לפייס אותו, להבטיחהו כי מהיריד שביאבּלוֹנוֹבקה בודאי שתשיב לו בעד הסחורה ועוד תשלם חלק מהחוב. ופורברג יודע כי צעירה ישרה היא טובה, וכי תקיים את הבטחתה וגם יודע הוא בלבו, כי החמשים רובל שמגיעים ממנה הוא כבר קבל עם רבית במשך הזמן שהיא קונה אצלו על ידי העלאת השער ולהטי חשבונות, כי היא כמעט שאינה יודעת חשבון. ונתפייס פורברג ונתן את הסחורה הדרושה לטובה, והיא מלאה תקוה נוסעת ליריד הגדול, שממנו צפויה גאולתה מכל לחצה בעתיד…

היא וחמש חברותיה שכרו להן עגלה אחת, העמיסו עליה את סחורתן ובעצמן הלכו אחריה, כנהוג, ברגל.

המשל אומר: אחר עגלה טעונה משא כבד – יפה ללכת ברגל. הוי, כמה יפה! ובפרט כעשרים וירסטאות ביום חורף, שהקור צורב והשלג מצליף בפנים.

אבל היא רגילה בכמו אלה. כך נוסעים תמיד ליריד. כלומר: הסחורה נוסעת, והרוכלות הולכות ברגל. כדאי לציין פרט זה: לפעמים נוסעים בערב שבת והיום הולך ופונה. אז הרוכלות פונות אל צדי הדרך, תוחבות את נרותיהן בתוך השלג, מברכות ומדליקות והולכות הלאה לדרכן אחרי העגלות. כמה פעמים היה הדבר לתמהון בעיני אכרים עוברים שהצטלבו מפחד לראות נרות דולקים בשלג וחשבו שמעשי שדים הם.

סוף סוף באו. העמידו בשוק את תיבותיהן עם סחורתן. אכלו את לחמן, התכסו בסמרטוטיהן, שכבו על גבי התיבות וישנו כהרוגות.

את הכל הן מקבלות באהבה, ובלבד שיזמין ה' פדיון יפה.

אבל ימי היריד עברו, ודמי הפדיון לא היו מספיקים גם להוצאות. וראש הרוכלת העניה סובב כגלגל. אם היריד היאבלוֹנוֹבקי הכזיב את תוחלתה, מה תוכל ליחל עוד?

והנה היום האחרון של היריד הוא יום שבת.

היא רצתה לשוב בפחי נפש ביום הששי. מה לעשות? נגד ה' אין קושרים מלחמה. אבל רעותיה לא רצו לשוב. הן אינן נמנעות מלעסוק במקח וממכר גם ביום השבת, והיא נאנסה לשבות פה.

כמובן היא לא חשבה לעשות כמעשי רעותיה – לחלל את השבת. היא הלא בת ר' ישראל הלמדן והחסיד.

ועוד ביום הששי קפלה את כל סחורתה ותנח בתיבה. יום השבת יהיה לה למנוחה. אמנם, אוי ואבוי למנוחה כזו. איזו מנוחה אפשר שתהיה לה, אם להוצאות דרכה היא צריכה ללוות?

והיא מתארת לה בדמיונה, איך המשרת של הסוחר הגדול פורברג, הרישקה, בא לקבל את פניה במבטי עיניו החצופות ושואל אם הרבתה להביא הפעם כסף, והיא רוטטת ומגמגמת ואינה יודעת בעצמה מה להשיב.

אבד הבטחון. פורברג לא יתן לה עוד בהקפה גם פרוטה…

והנה בא יום השבת.

רעותיה סדרו את סחורתן על גבי השולחנות, וקונים רבים באים, והן מוכרות ומודדות וגוזרות ומקבלות כסף, מחירים יפים.

– ומדוע אהיה אני צדקנית יותר מהן? האמנם יחשוב ה' לעוון אם אנוכי אמכור ביום שבת? כלום בשביל תענוגי אני עושה זאת? הלא לפרוע את חובותי, לפרנס את אבי הזקן!

ויודעת היא טובה, כי עצת היצר היא זו, כי בכל אופן אסור ליהודיה לחלל את השבת, אבל הנסיון כמה קשה! כולם שם – החנונים העשירים באמת, והרוכלות – הן אמנם כולן עניות – עשו את שבתם חול, והם מצליחים, והיא האומללה, צריכה לשוב בידים ריקניות הביתה.

וטובה לא עמדה בנסיון.

בידים חרדות הוציאה את סחורתה, סדרה על השולחן שלפניה והנה קונים נגשו. אחת, שתים – והיא מוכרת ומוכרת, והמחירים יפים. אם כך יהיה כל היום, אז תביא כשלושים שקל הביתה.

שלושים שקל! – גם לפורברג תשלם וגם שכר דירה ופרנסה לחודש.

והידים חדלו מהרה לרעוד. תחילה הביטו אליה רעותיה ושחקו. עכשיו פסקו לשחוק. היא מוכרת ויפה מוכרת.

והנה אכר אחד נגש ושואל צלב.

המסחר בצלבים היה קשה עליה מאוד. אביה התחלחל בראותו בפעם הראשונה אצלה צלבים. אבל בצלבים יש פרנסה רבה.

אמנם צריך להזהר מעין שוטר, כי מטעם הממשלה הרוסית נאסר על היהודים לסחור בקדשי הדת הנוצרית, אבל בשביל זאת יש שתי עינים בקדקוד – להביט לכל הצדדים. ומלבד זאת, טובה ראתה, שאין השוטרים שמים לבם כלל לדבר הזה. ואפשר שכבר בטלה הגזרה.

והיא מוציאה צלבים אחדים, והאכר בוחן את כל אחד ואחד, בוחן יותר מדאי. היא מאיצה בו, והוא עושה את שלו. והנה היא רואה – שוטר הולך וקרב. היא חפצה לחטוף מיד האכר את הצלבים ולהסתירם, אבל הוא אינו נותן, היא מתחננת אליו, והוא אינו שומע.

והשוטר הולך וקרב. והאכר הרשע פונה אליו ומראה לו, כי היהודיה עוברת על חוק המלכות: היא סוחרת בצלבים.

היא בוכה ומתחננת, אבל הם לועגים לה, שוחקים לצרתה, והשוטר מוציא גליון נייר ושואל לשמה וכותב, וכותב.

– בבית האסורים יושיבו אותה, את בת ר' ישראל! – חושבת האומללה, – אילו נפתח לרגלה השאול, כי אז היתה יורדת שמה בשמחה. איזו חרפה! לשבת בבית האסורים בעד מכירת צלבים בשבת! ומי? היא, בת ר' ישראל הלמדן והחסיד!

והיא מבולבלת. אינה יודעת באיזה עולם היא נמצאת.

ובתוך כך, נאספו מסביב אכרים רבים והתחילו לקנות ב“משיכה” את הסחורה המוטלת על השולחן בלי השגחת בעלים. חמסו ושדדו כחפצם, והיא הביטה בעינים פקוחות אל כל הנעשה, ולא הבינה כלום.

והשוטר כתב מה שכתב, החרים את כל הצלבים והלך לו.

והיא פקחה את עיניה וראתה, כי מסחורותיה כמעט לא נשאר מאומה, כי הכל שוּדד ונגזל.

ומעיניה פרצו דמעות של יאוש, של דכיון־נפש, של עלבון, של חרטה…

מה עשה לה אלוהים?

היא אשמה. היא חללה את השבת, היא חשבת להתעשר מחלול שבת, והנה קבלה את שכרה משלם!…

קבלה? לא! היא עוד תקבל, היא עוד תשב בבית האסורים.

ואנה תוליך את חרפתה? את חרפת אביה הצדיק?

והיא מהרה ותשם את שארית סחורתה בתיבה. התכסתה בסמרטוטיה ותּלט פניה ודמעותיה נזלו, נזלו חרש תחת המכסה.

ובלילה, כאשר פסק היריד, ורעותיה קפלו את סחורתן וישימו על העגלה, באו להעירה משנתה, אך היא ענתה איזה מלים מקוטעות, ופניה – להבים.

בדקו ומצאו, כי קדחת עזה אחזתה.

לקחוה, וישימו אותה על העגלה וישיבוה לקאזלוֹבקה.

---

מַחֲשֶׁבֶת פִּגּוּל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ר' יוסף משה השו“ב היה רחמן מטבעו. בכית ילד היתה מרעישה את לבו עד היסוד. לפי אגדת התלמוד, מי שנולד במזל מאדים הוא רוצח, שוחט או מוהל. ועל ר' יוסף משה היו חבריו אומרים שאעפ”י שהוא שוחט, אבל כנראה נולד במזל בתולה…

ר' יוסף משה היה כל ימיו ירא־שמים גדול, ובכל עתות הפנאי היה יושב ועוסק בתורה. מהספרות החדשה לא היה לו כל מושג. רק לפני איזה זמן קצר נזדמן לידו ספר השירים של ביאליק. הוא פתח אותו בלי שום כונה, ומכל שכן לא חשב לקרוא בו, אבל לעיניו נראו שתי מלים גדולות, “על השחיטה”, והמלות הללו, שהוא נוהג לחזור עליהן עשרים פעם ביום, משכו את לבו, ותשוקה נתעוררה בלבו לדעת מה אומר סופר זה על השחיטה… חשב ר' יוסף משה, שהמשורר מדבר על השחיטה הרגילה, שהוא ושאר השוחטים כמותו עוסקים בה, אבל כשקרא קצת הבין, כי זוהי שחיטה אחרת לגמרי, שחיטת היהודים בקישינוב, והוא הוסיף לקרוא ועבר גם על “עיר ההרגה”, ומלבד הציור הכללי של ההרגה, נתקעו במוחו של ר' יוסף משה כמסמרים המלות “על השחיטה” והחרוז “השמש זרחה, השטה פרחה, והשוחט שחט”.

– “שחיטה”, “שוחט” – שמות כלליים לאלה שכמותם, ששוחטים בני אדם, טף ונשים, ולאלה שכמותנו, ששוחטים בהמות גסות ודקות, תרנגולות ובני יונה… – חשב ר' יוסף משה בלבו. – הם שוחטים אותנו, מפני שאנחנו לא נחשבים בעיניהם לבני אדם, אלא לחיות ולבהמות שהותרו לבני נח. הם אינם חושבים את מעשיהם לחטא כלל. שוחטים הם ילדי עברים קטנים, כמו שהם נוחרים גורי חזירים. הם אינם מרגישים כלל, שיש לנו נשמה, שאנחנו מכירים את הבורא, איני מדבר כבר על זה שאתה בחרתנו מכל העמים ועמדנו במעמד הר סיני, אבל הם גם אינם מרגישים שאנו בני אדם כמותם, לכל הפחות, שאנו רוצים לחיות ויש לנו הזכות לחיות. גם הגויים השוחטים אינם יודעים מזה כלום, ולפיכך עושים הם את השערוריות הנוראות, שהמשורר מתאר, והן כצחוק בעיניהם. שוחטים יהודים – ומה בכך?… כמדומני כי רק זהו הטעם לכל מעשי הרצח האלה, זה ולא אחר. הלא בני אדם גם המה, ובלבם הלא גם כן יש רחמים, אהבת חסד וחמלה, אי אפשר שלא יהיה בלבם, הלא בני אדם הם, ברואים בצלם אלוהים. ואלא מאי? מפני מה מתאכזרים כל כך נגד היהודים? רק מפני שכבהמה ורמש נדמינו בעיניהם. ומותר לעשות בנו כל מה שהם רוצים… ממש כמו שאנו נוהגים לעשות בבהמה, חיה ועוף…

– ובאמת – הוסיף ר' יוסף משה לחשוב הלאה – אולי גם מה שאנו שוחטים את הבהמה ואת החיה ואת העוף גם כן אינו מן היושר… מי יודע את נפש החיה והבהמה והעוף? אולי גם הם מכירים את הבורא כמונו; הלא בספרים קדושים כתובים פרקי שירה שכל חי למינו מהלל את הבורא, כל אחד על פי דרכו. וחפץ חיים יש להם בודאי, כמונו אינם חפצים למות, ואנחנו הולכים ושוחטים אותם, מעבירים מחיים למיתה כדבר של שחוק, ממש כמו שהגויים עושים ליהודים. אמנם התורה התירתם לנו, אבל הלא היא התירה גם “יפת תואר” הלקוחה בשביה… התירה, ובכל זאת זהו לא מן הצדק ולא מן היושר.

הוא נזכר שפעם אחת משכו בהמה לבית המטבחים, והיא סרבה בכל כוחה להכנס. היא הרכינה את ראשה לארץ, עיניה מלאו דם, והיא נהמה נהימה גדולה שפלחה את לבו. היא כאילו אמרה לו: מה אתם רוצים ממני? תנו לי לעשות את רצון בוראי, לגדל עגלים יפים, לתת חלב בשביל בני אדם, ולמה אתם מתנקשים בנפשי להמיתני?

ונזכר ר' יוסף משה כמה קשה היה לו בימים הראשונים לשחוט עוף! כמה חרדו לבו וידו! כמה עופות נטרפו על ידו, עד שהתרגל. הרגילות עשתה את שלה, לבו נתקשה ונתאכזר, ידו נתאמנה, והוא שחט ושחט…

ובעודנו יושב וחושב והנה קול קורא: ר' יוסף משה, הובאה תרנגולת!

ר' יוסף משה נתעורר, קם ניגש את הארון, הוציא את החלף המוכן מנרתיקו, הביט אל חודו משני צדדיו, והנה הם יפים, כרצועה שחורה ישרה עוברת בכל צד על יד החוד. העביר בצפרניו על החוד הנה והנה כמה פעמים והנהו חלק לגמרי. אז יצא, הכין אפר לכסות את הדם. לקח את התרנגולת בכנפיה בידו האחת, מתח את הראש והצואר. התרנגולת קראה קריאה של מחאה קלה, אבל כאשר נמתח צוארה ונוצות ראשה היו כבר ביד השוחט בקומץ אחת עם הכנפים – סגרה את עיניה: קשה היה לא להביט בפני החלף המבריק, ואולי גם בפני השוחט, הבא לקחת נשמתה…

ר' יוסף משה מרט את הנוצות במקום השחיטה, כדי שלא לקלקל את חודו של החלף וברך בקול רם " בא“י אמ”ה אקב“ו על השחיטה” ואך הוציא מפיו את המלות “על השחיטה” – והנה נזכר באותן המלות הכתובות בספרו של ביאליק “על השחיטה” – על שחיטת ילדים עבריים בידי גויים פראים. שם שחיטה וכאן שחיטה… ובטרם הספיק להעביר את החלף על צואר התרנגולת, נשמט החלף ונפל מידו. ר' יוסף משה קרא “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, כמו שמצוה לקרוא אחר ברכה לבטלה, הושיט את התרנגולת לאשה שהביאה אותה ואמר: את התרנגולת הזאת אסור לשחוט. יש בה חשש טרפה. קחנה הביתה ותלד לך ביצים. את הביצים מותר לאכול…

---

מֵרְשִׁימוֹת רוֹפֵא צָעִיר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לזכר נשמת אמי גולדה חיה.

אשה זקנה הובאה אלי אל בית החולים.

אני ידעתי את האשה. בשכונתי ישבה, ופעמים אחדות סרתי אל משכנה הדל לרפאותה.

היא היתה אלמנת סופר סת״ם, אשר לפני שנים אחדות מת בשחפת. כל גואל וקרוב לא היו לה בעיר, גם בן או בת לא היו לה. ורק אשה, אשר היתה כלתה מלפנים בהיות בנה חי, אספה אותה אל משכנה ברחמים.

— כלתי היא אשה צדקנית — אמרה הזקנה — כי הואילה לאסוף אותי אליה. את האמת לא אכחד, כי בני לא התנהג עמה כשורה. הוא היה מתקוטט עמה תמיד, ועם כל פרוטה אשר היה נותן לה, היה מוציא ממנה את לשד עצמותיה. אני ראיתי, כי הצדק עמה, אבל יראתי לבוא עמו בריב, פן אביאנו לידי עברה חמורה, להקל בכבוד אם. סוף דבר רק לשמוח היה עליה, כי הופר הקשר בינינוּ, כי לקח אלוהים את בני אליו; ובכל זאת לבה טוב אלי מאוד, והיא מכלכלת אותי בכבוד. רק צר לי, בראותי כי כבד ממנה למצוא לחמה לנפשה, ואנוכי עוד עליה למשא.

בדקתי אותה, ראיתי כי עלי לעשות לה ניתוח, ניתוח קשה, אשר גם הצעירות תמותנה בו לרוב בעודן תחת המאכלת, ומה גם אשה זקנה כזאת, גל של עצמות.

הגדתי לה את אשר בלבי.

— אולי אפשר להמציא לי רפואה באופן אחר, בלי ניתוח? — שאלתני האשה בתחנונים.

— אי אפשר, זקנתי, אי אפשר. חובתי היא להגיד לך, כי הניתוח בחזקת סכנה, ואף כי לאשה זקנה ורפת־כוח כמוך.

את הדברים האחרונים הטעמתי לה ביחוד. שמח הייתי, לוּ השמיעתני כי איננה חפצה בניתוח. לא נעים לרופא להיות משרת למלאך המות, לפנות לפניו את הדרך…

— כמה ימי שני חייך? — שאלתיה.

— לא ידעתי אל נכון, ואולם יותר משבעים.

— אם כן הִוָּעצי עם קרובותיך.

— מי הן קרובותי? מלכה כלתי נסעה מזה לשבת בכפר, ואנוכי גלמודה, כמו מאבן נולדתי.

— אם כן הועצי בנפשך והגידי לי את אשר החלטת — חכות לא נוכל.

— האם ברור בעיניך, כי בלי ניתוח לא אחיה? — שאלה האשה.

— ברור כשמש.

— ואם תעשה את הניתוח, האפשר כי אחיה?

— אפשר, אף כי הסכנה רבה מאוד.

— אם כן חובה עלי לתת לך לעשות את אשר תעשה, — אמרה האשה בהחלט.

— מדוע תאמרי חובה? יען כי חפצה את בחיים? — שאלתיה.

— למה זה איפוא אחפוץ בחיים? — ענתה האשה — חיי מרים מאוד, לפעמים מרים ממות; הידעת את אשר חכמים אומרים: “כל המצפה לשולחן חברו—העולם חשך בעדו”? ואף כי לשולחן אשה עניה ככלתי.

— ובכל זאת את אומרת, כי חובה עליך לתת לי לעשות את הניתוח?

— כן, אדוני! חובה עלינו לשמור את הפקדון, אשר הפקיד הבורא בידינו. כל זמן שבעל הפקדון לא בא לתבוע את פקדונו, אנו חייבים לשמרו שמירה מעולה. דבר קל הוא לשמור את חיינו בשעה שחיינו נעימים עלינו ואנחנו מתענגים עליהם, אבל לשמור את חיינו, בשעה שטוב מהם המות — זה הוא נסיון, ועלינו לעמוד בנסיון, כי על כן אנחנו עברים, מבני בניו של אברהם אבינו, אשר נתנסה בעשרה נסיונות.

הבינותי כי מדברת היא את דבריה אלה לא לי, כי אם לנפשה: היא בקשה לחזק את רוחה.

— בקשה אחת קטנה לי אליך, אדוני, — אמרה האשה אחרי אשר החרישה מעט — אל נא תשב את פני.

— דברי. אם אוכל, הנני למלא את בקשתך בחפץ לב.

— אם אמות, הגידה נא לבעלי חברה קדישא, כי מלבושים כבר הכינותי לי לדרכי הרחוקה, והם מונחים בארגזי. אינני חפצה להיות נקברת בתכריכים אשר לא לי. אלה אשר הכינותי, לי הם, ברוך השם. בחיי בעלי אספתי את הכסף; לא העלמתי ממנו, חלילה, פרוטה. התבטיחני למלא את שאלתי?

— הנני מבטיחך.

— תודה רבה לך — אמרה האשה ברגש, כמו עשיתי באמת עמה טובה רבה. — די לי כי אני שבעה בעולם הזה מלחם זרים, לחם של בושה וכלימה; לכל הפחות שם, לעולם הבא, אבואה נא כאדם חפשי במלבושי אני. עתה, אדוני, הרשני נא רגעים אחדים להתחשב עם יוצרי.

היא הוציאה את סדורה ממראשותיה, ותחל להתפלל תפלות ודוי. אנוכי פניתי מעליה לראות

בחולים אחרים אשר בבית.

___________________

— הנכונה את? — אמרתי אל הזקנה בשובי.

היא שכבה שוקטה ושאננה. מוכנה היתה. לא רק למות, כי אם גם לחיים.

שאוני, אם ככה נגזר עלי.

עד אשר אבדה בינתה לא חדלה מקרוא את פסוקיה.

* * *

הניתוח עלה יפה.

כמובן, שמחתי על הדבר הזה מאוד, ולא לפלא הוא כי שמתי עליה את עיני ביחוד, להחלימה על פי כל התחבולות אשר היו בידי.

— מה שלומך, זקנה? — שאלתי אותה כעבור ימים אחדים.

— לכתחילה לא היה הדבר כדאי, — ענתה האשה במנוחה.

התשובה הזאת לא היתה נעימה לי כלל. האמנם תוהה היא על אשר השיבותי אותה אל החיים?

— מה הדבר אשר לא היה כדאי? הניתוח? — שאלתיה.

— לא, לא כדאי היה לכתחילה לחטוא ולסבול אחרי כן יסורים כאלה — ענתה האשה.

— האמנם תחשבי, כי היסורים באו עליך בגלל חטאותיך? — שאלתי את הזקנה.

— בזה אין להטיל ספק — ענתה האשה. — החכמים אומרים: אין יסורים בלי חטא. ובעלי גם הוא אמר, כי רק יחידי סגולה סובלים בגלל חטאים אשר חטאו אחרים, ומדרגה זאת, אמר, היא מדרגה רמה, כי יסורים כאלה הם מיסורי הצדיקים, ואותם אנחנו מחוייבים בודאי לקבל באהבה, אם זכינו לכפר בהם את עוון הדור.

— לא יחידי סגולה, אמרתי לה, כי אם הרבה, הרבה מאוד סובלים בגלל חטאות זרים, חטאות הצבור והיחיד. ואל נכון גם את הנך אחת מהן.

עיניה האירו מאור שמחה, בשמעה את דברי אלה, אשר הבינה אותם על פי דרכה. נעים היה לה למנות את עצמה רגע בין בני העליה, אשר תעודתם תעודה רמה, להיות כפרת הדור.

— לא, אדוני — אמרה האשה, אחרי רגעי דממה אחדים — כתפי צרות מנשוא עליהן משא כבד כזה. בעלי, זכרונו־לברכה, היה צדיק באמת, יום ולילה עסק בתורה, ואנוכי מה? אשה חוטאת.

*

מקץ שלושה שבועות נתרפאה האשה כולה.

לא מהרתי לשלוח אותה מבית־החולים, כי ידעתי אשר אין מחכה לשובה. אבל סוף סוף הגיעה העת לפנות את המטה לחולה אחרת.

— הנה, זקנתי — אמרתי לה — הגיעה השעה להפרד ממך. הודות לאלוהים, הנה נרפאת כולך. עת לך לצאת לחפשי.

— בעלי, זכרונו־לברכה, אמר כי רק המת הוא חפשי. האדם החי איננו חפשי, כל עוד חי.

— האמנם?

— איננו חפשי מעבודת הבורא, איננו חפשי מלשאת את משא החיים. “על כרחך אתה חי”…

*

אמנם, אשה כזאת איננה יראה כל ניתוח.

---

הַבָּטוּחַ בְּאַחֲרָיוּת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כאשר ספר מלפנים חייקיל הסרסור בבית־המדרש על אודות חברת־האחריות, וכי רבים הנותנים ידם לחברה זו, התקצף זבולון המלמד מאוד והיה נכון, אם היה בידו, לגזור עליה חרם.

— אחריות!… — קרא זבולון בכעס — יהודי ואחריות!… — איזו אחריות אפשרית וצריכה להיות ליהודי, מלבד הבטחון בה'? הרואה אתה? פלוני משלם איזה סכום לחברת האחריות, והוא פטור מבטוח עוד בהשי"ת, כי חברת האחריות תפרנסהו לעת זקנה ותכלכל את אלמנתו ואת יתומיו אחר מותו… ליהודי לא נאה הדבר כלל.

ובכל זאת באו ימים וזבולון המלמד החל בעצמו לחשוב על דבר אחריות, כי גם הוא נצרך לה…

ארבעים שנה עבד האיש את עבודת המלמדות, כוחו כשל, והגרוע מהכל — עיניו החלו כהות…

אכן בטוח הוא, כי גם אם יחדל מאונס מעבודת המלמדות לא ימות ברעב, הן בתוך עמו הוא יושב. מסתמא ימצאו רחמנים בני רחמנים, אשר יתמכו בו. הנה חברו חיים אברהם המלמד, שנפסל מעבודתו מפני הזקנה, הרי הוא מוצא פרנסתו ממקום אחר: הוא לוקח לו בהקפה שעון עם “קוּרנטים” (מנגן מאליו) וחוזר על הפתחים ומקבץ גורלות, חמש פרוטות הגורל, והוא חי. שמא תאמר: חיים של בושה וכלימה הם, כי פרנסתו היא קבצנות ממש — אף אני אומר לך, כי היהודי איננו צריך למאוס כלל בקבצנות: כי כמו שחובה על העשיר לתת, כן חובה על העני לפשוט יד בשעת דחקו, כי על כן אנחנו היהודים נקראים בשם “גומלי חסדים”, היום אני פושט יד ואתה נותן, ומחר אתה תפשוט יד ואני נותן. גלגל החוזר בעולם היהדות במהירות נפלאה.

אכן מתפללים אנו להשם־יתברך:.“ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם”, גם העברי שהורתו ולידתו בעניות שונא את הקבצנות, גם הוא חפץ לחיות כבן חורין בעמלו ויגיעו, אבל מה נעשה אם תפלתנו איננה נשמעת, אם כוחנו כלה ואי־אפשר עוד לעבוד, או אם אין עבודה במה להחיות את הנפש — מה נעשה אז? לאבד את עצמנו לדעת — אסור, על כרחנו אנו חייבים לחיות. ובאמת החיים הם דבר יקר מאוד. כמה דברים טובים אפשר לו לאדם לעשות בהיותו בחיים, כמה מצוות, כמה מעשים טובים! ואם אי־אפשר לעשות, לכל הפחות אפשר לחשוב, וגם מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה. סוף דבר: הכל חייבים לחיות — זה העיקר, ואם תאמר: איך לחיות? זאת היא שאלה צדדית. אם אפשר למצוא לה תשובה מספקת — מה טוב, ואם לאו — הרי אתה מישבה בדוחק, ולפעמים בדוחק גדול, או גם מניחה לאיזה זמן בצריך עיון ומוסיף לחיות. כך הוא דרכו של יהודי, ואין הוא, זבולון המלמד, חפץ להוציא את עצמו חלילה מן הכלל. הוא יעבוד כל הזמן שכוחותיו לא יכלו לגמרי, כל זמן שלא יפסלוהו אחרים מחמת זקנה, ואחרי כן… “לא קשה”, ה׳ לא יעזבנו…

כן היה חושב תמיד. אחרת לא היה יכול לחשוב. ובכל זאת בימים האחרונים, מפני מקרה אחד, עלה על לבו גם הוא להזדיין באחריות… וזה הדבר:

בימים האחרונים החלו עיניו כהות. בבוקר בבוקר בקומו משנתו היו שמורות עיניו דבוקות במוגלה. ועת רבה היה צריך להדיחן ולשפשפן עד שיפקח אותן, וגם אז הן אדוּמות ודומעות. תמיד הוא צריך להחזיק מטפחת בידו ולקנח בה את עיניו. זבולון דרש ברופאים, גם את משקפיו החליף פעמים אחדות. הרופאים נסו לטפטף בעיניו איזו טפות, אבל תועלת לא מצא בהן. ובשאלו אותם מה יהיה בסופו, יש אשר נענעו בכתפיהם ולא אמרו גם לנחם אותו. אין זאת כי אם קרובה הסכנה, כי קרוב היום, שעיניו יקומו לגמרי, והיה לעיור… והרעיון הזה ידכאהו עד מאוד.

אמנם את העולם הגדול והיפה לא ראה מעודו. מימי ילדותו עד עתה לא ראה מאומה, מלבד החדר ובית המדרש. בחדר היה החושך שורר תמיד וגם בית המדרש הקטן שהתפלל בו זבולון לא היה מוּאר כל צרכו, והוא לא שת לזה לבו אדרבה הוא היה מתענג על החושך השורר בבית. למשל, במוצאי השבת לפני תפלת מעריב היה זבולון יושב בפנה חשכה ומזמר לו באפו איזה נגון של חב״ד ונדמה לו, כי הוא משיג אז רזי עולם ותעלומות היצירה ושערי העולמות העליונים נפתחים לפניו, ושפע אור גדול יורד עליו… סוף דבר: העיורון כשהוא לעצמו לא היה מבעיתו הרבה. בודאי טוב יותר להיות פקח, אבל אם כך נגזר עליו להיות עיור, הכי מפני זה יתיאש ולא יבטח בחסדי ה׳?

אולם צר היה לו כי אז יבטל מתלמוד תורה. זבולון המלמד איננו יכול להסתפק, כמו איזה עם הארץ, באמירת תהלים בלבד. הוא בדבר הזה מפונק מנוער, מעודו הוא רגיל ב״בשרא וכורא״ — דף גמרא עם תוספות ומהרש״א, לא בדרך שטחי, כי אם בהעמקה. ההסברות הדקות, הפלפולים החריפים היו משביעים אותו עונג, משכיחים אותו את דלות מצבו, את שפלותו ואת שאר יסורי העולם הזה, ובמה ישעשע את נפשו, כאשר יחשך מאור עיניו?

לכן החליט בלבו להזדיין בעוד מועד באחריות. כלומר: ללמוד על פה ספרי המשניות. לכל הפחות, כאשר יוּכה בעיורון לגמרי, יחזור על המשניות על פה.

והוא ניגש לעבודתו אזור ברוח גבורה נפלאה.

קשה מאוד היה לו לאיש השיבה הזה ללמוד על פה. הוא ראה עתה בעליל מה נאמנו דברי אלישע בן אבויה, כי הלומד זקן דומה לכותב על נייר מחוק. מאה פעמים ואחת הוא חוזר על משנה אחת, כמדומה לו שהוא יודע אותה היטב, ומחר והנה הוא נכשל בה עוד הפעם.

אבל זבולון הוא קשה עורף, מעבודתו לא יחדל.

ובכל בוקר וערב, בהיותו חפשי מעבודת המלמדות, יחזור זבולון על המשניות. מתהלך בבית המדרש הנה והנה, מקמט את מצחו, ניגש עד הספר ומעיין בו וחוזר עוד הפעם ועוד הפעם.

*

— מה נשמע, ר׳ זבולון? — שאלהו אחד ממקורביו.

— חציי, ברוך השם, בטוח באחריות — ענה זבולון.

— איך? — שאל האיש בתמיה.

— שלושה סדרים כבר סדורים על פי — ענה זבולון בשמחת מנצח.

---

גֶּבֶר אֵין אֱיָל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

במסבת רעים ישבנו, ומענין לענין באנו לדבר על דבר האהבה בישראל. אחד מחברינו אמר, כי לא טוב יעשו הסופרים בהביאם אל ספרותנו את הזמורה הזרה הזאת, כי בני ישראל אנשי חשבון הם ונושאים גם נשים בחשבון, ובמקום שיש חשבון שם אין אהבה. והשני אמר, כי לא כדורות הראשונים דורנו זה: בימים הראשונים היתה האהבה, במובנה האירופי, זרה לישראל; אבל עתה תתעורר האהבה לפעמים גם בלב העברי והיא לוקחת חלק נכבד בחיים, ועל כן אין לדחותה ממחיצת הספרות. ומלבד זה גם אם באמת אין אהבה בתוכנו, ראוי, כמו שאומר ווֹלטֵר, להמציא אותה, כי בלי התבלין הזה לא יאבו הבחורים לקרוא בספור עברי, ואז תשכח חלילה הספרות העברית מישראל.

אחד מאנשי חבורתנו, ירוחם־שלמה הפחדן שמו, עשה תנועות אחדות כמו גם הוא חפץ לדבר. האיש הזה, שהוא כבן חמשים שנה, מצוין בפחדנותו. אף כי קרא הרבה ואיננו מאמין בכל דבר, בכל זאת הוא ירא למשל לצאת יחידי בלילה; ירא להחל איזה עסק ביום שני וביום רביעי בשבוע; ירא לעשות כל עסק חדש, גם אם יראו לו באותות ומופתים כי שכר רב בצדו; ירא מאשתו ומכל אלה שיכולים להרים עליו קול. גם בשנתו הוא מוציא מגרונו קול פחדים, כי תמיד ידמה ששוטרים יבואו אליו לבקר את תעודותיו (הוא גר תמיד שלא בתחום המושב). במסבת רעים היה הוא תמיד שומע ושותק, כי ירא מדבר; ועל כן התפלאתי מאוד בראותי את תנועותיו כי חפץ הוא לדבר. הבינותי כי ענין מלבב עמו ואֵפֶן אליו ואשאל את דעתו.

— אמנם מנשואינו והלאה סוחרים אנו וחיים בחשבון, — אמר ירוחם־שלמה בקול נמוך ובשחוק עצב — אך לפני נשואינו צעירים היינו ככל הצעירים, ועל כן אין האהבה זרה לנו, “ובדידי הוה עובדא”…

— האמנם? — קראנו יחד בתמהון! — האמנם אהבת ככל חוקת האהבה ומשפטה? ואיך לא יראת מגשת אל אשה?

— אנוכי לא רק אהבתי, כי אם נלחמתי עליה, — אמר ירוחם־שלמה בלחש ובנגינה מיוחדת.

— ה, ה, ה! הגם יצאת למלחמת הבינים? —קרא אחד מן החברים בתמהון. — האם “בחרבי ובקשתי” ממש או כמו שתרגם אונקלוס "בצלותי ובבעותי״?

— למה אלאה אתכם בחידות וברמזים? הבה אספר את הדבר כמו שהוא.

— יותר משלושים שנה — החל ירוחם־שלמה לספר — עברו מעת שמת בעירנו ר׳ אליעזר הרופא, שהיה נודע בכל הפלך לא בחכמת הרפואה, כי אם במהתלותיו השנונות, ובגלל זה היה אהוב וחביב לכל. אחרי מותו החל העם לדון: את מי יבחרו לרופא. קרוב לעת ההיא התישב בעיר על יד ביתנו רופא אחר ושמו ר׳ נחום. האיש הזה היה מופלג בתורה, גם סמיכה להוראה היתה לו; ומלבד זה היה ״מושלם״ בכל המעלות: סופר מהיר, יודע דקדוק, מבין בחידות הראב״ע, בעל־חשבון נפלא, קורא בתורה, מוהל וקצת חזן. הוא מצא פתרון לכל שאלה אלגברית, אך לפתרונה בא תמיד בדרכים זרים ועקלקלים. הוא היה גם “חקרן” גדול, בקי בכל ספרי החקירה של חכמי ספרד ופרושים עשה לתורה בסגנון בעל ה“עקדה”. כל זמן שהיה ר׳ אליעזר חי, היה ר׳ נחום מתפרנס במצור ובמצוק, ולולא עזרוהו קרוביו העשירים כי עתח גוע בעניו; אך אחרי מות ר׳ אליעזר נמצאו רבים מיושבי העיר אשר אמרו, כי נכון עתה למנות את ר׳ נחום תחתיו. אולם רבים היו מתנגדים לו, באמרם כי הפרנסה הזאת צריכה לעבור לבנו של ר׳ אליעזר, לר׳ מנחם, המפרנס את אלמנת אביו ובניה היתומים.

למי משני הרופאים היה היתרון בחכמת הרפואה? — על השאלה הזאת אי־אפשר להשיב בדיוק. שניהם לא למדו את חכמת הרפואה באוניברסיטה ולא גם בבית־הספר לחובשים, כי אם היו לרופאים על־פי קבלה ומסורת אבות. שניהם היו יהודים פשוטים, מדקדקים במצוות אולי יותר מרבנינו עתה? כיהודים כשרים היו שניהם סומכים על הנס, שהקב״ה ימציא להם פרנסתם ויצליח את מעשי ידיהם וימציא רפואה שלמה לכל החולים הנרפאים על ידם, שאליהם הם מכונים בתפלת “רפאנו”. ר׳ נחום שמש את דודו שנה ומחצה ודודו היה רופא זקן ומומחה, ור׳ מנחם שמש את אביו בהיותו סמוך על שולחנו אחר חתונתו. אחרי כן אמנם עזב את העיר ויהי שנים אחדות לחוכר בית המלון בכפר; אך עתה במות אביו שב אל בית אביו ואל מלאכת הרפואה אשר לא שכח אותה, כי אי־אפשר היה לו לשכחה, כאשר אספר הלאה. ההבדל בין שניהם היה בזה, כי ר׳ מנחם היה בבחינת “סיני”, כי אביו השאיר לו בירושה ספר רפואות, שבו רשם בעצם ידו שמות החולים שנתרפאו על ידו, מחלתם ורפואתם, ור׳ מנחם היה יכול לעיין בספר היקר הזה הכתוב ״הלכה למעשה״ ולדעת במה נחוץ לרפא כאב הבטן ובמה — כאב הראש, במה — שעול ובמה — צרעת. הן זה הוא כמו ספר רפואות שנגנז בימי חזקיהו, ומי יטיל ספק, כי ר׳ אליעזר אביו איננו בר סמכא? אך לר׳ נחום, אף כי לא היה תחת ידו ספר רפואות כזה, היתה מעלה אחרת שלא היתה בר׳ מנחם, כי היה בבחינת “עוקר הרים”: בשכלו החריף היה אפשר לו להמציא, על ידי ל״ב מדות שהתורה נדרשת בהן, מחלות חדשות ותרופות חדשות, שלא נכתבו ולא נראו גם בחלום לכל חכמי הרפואה.

אני הייתי יוצא ונכנס בבית ר׳ נחום. נעימה היתה לי מאוד חברתו. הוא היה רך המזג ונוח לכל אדם; על פניו שכנה האצילות הקדמונה של חכמי ישראל. בכל מחשבותיו ודרכיו היה דומה לאחד מחכמי ישראל בימי הבינים. הוא הגה רק בספרי הקדמונים, הפוסקים הראשונים היו בעיניו עמודי התורה, והפילוסופים הראשונים קרובים לאָרחי דמהימנותא; אבל את הפוסקים האחרונים בזה בלבו, והחכמים האחרונים ששמע את שמעם נחשבו בעיניו כקליפת השום. "רק אז, בימי קדם, התורה היתה תורה והחכמה — חכמה, ועתה אין תורה וגם החכמה נעדרה״ — כן היה דברו תמיד, בהאנחו ממעמקי לבו.

ואנוכי, אשר בעת ההיא לא ידעתי מאומה ממה שהאירופיים קוראים “בקורת”, סמכתי על “המושלם” הגדול הזה, וכל דבריו חיו בעיני קודש קדשים. הוא ראה כי מחכה אני לאמרי פיו — וינחילני המון המצאות וחידושים ביד רחבה.

— הנני לגלות לך, ירוחם־שלמה חביבי — אמר אלי ר׳ נחום — סוד גדול במעשי בראשית. כמדומה לי, כי ה' גלגל זכות על ידי לגלות את הדבר הזה, שעל ידו יובנו כמה פסוקים בפרשת בראשית. תמיד היתה בעיני קושיא עצומה: מדוע לא נזכרה במעשי בראשית בריאת הגלגל שהמזלות קבועים בו. הן אם נזכרה בתורה בריאת הרמשים, איך שתקה התורה מבלי הזכר בריאת גוף גדול כזה? — קרא ר׳ נחום כמנצח, כי באמת הקושיא היא עצומה מאוד, ולפלא גדול הוא, כי לא עמדו עליה החכמים עד היום…

— ואני מצאתי עליה תשובה מספקת — אמר ר׳ נחום בהחליקו מעט את מצחו הגבוה ויתגרד מעט בכפה שעל ראשו. — הסכת ושמע! אני אומר, כי בלשון הכתוב נקרא הגלגל רקיע, ומה שנאמר “יהי רקיע” פירושו “יהי הגלגל” והוא יהיה מבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, כי השמים אינם יכולים להבדיל בין המים העליונים ובין המים התחתונים הבדלה גמורה, כי הם בעצמם רק אש ומים פתוכים ומעורבים זה בזה; ואך הגלגל שנברא מחומר אחר לגמרי, חומר שאין בו לא קלות ולא כבדות, לא לחות ולא יבשות, כי איננו מבעלי הד׳ יסודות, אש, רוח, מים, עפר — על כן הוא מבדיל הבדלה גמורה.

ובאחזו בשיטה זו ביאר כמה פסוקים וכמה מאמרי חז״ל, ושנינו חשבנו כי כיון בזה אל האמת וכי מן השמים זכו לו לפענח נעלמים.

אולם בלבד חדודיו ופשטיו, משכה אותי אל ביתו בתו הנחמדה, אסתר היפה. אסתר היתה הבת הבכירה לר׳ נחום ולה היו עוד אחיות אחדות שעסקו בצרכי הבית, והיא לבשה את בגדי החמודות שלה, את ה״יוּבקה" הירוקה ועליה ה״קופטה" האדומה ותתעסק בתפירה או באריגה. לפעמים, בדברי עם אביה, העפתי עיני ואביט בפניה ובאצבעותיה היפות הממהרות להתנועע. ולעתים לא רחוקות העיפה גם היא את עיניה בי ומבטי שנינו נפגשו. לפעמים ראיתי כעין בת־שחוק של רצון מרחפת על שפתותיה ולבבי נמלא אושר אין קץ. אנחנו לא דברנו יחד כי אם לעתים רחוקות מאוד, וגם אז היו דברינו מעטים, כי בושתי לדבר עם נערה, אך עינינו דברו בשפה מיוחדת, שהיתה מובנת לשנינו יותר מכל השפות.

בלילות הקיץ היתה אסתר יושבת על מבוא הבית ואנוכי עומד לנגדה ומתבונן בה. כל קמט מקמטי בגדה, כל נקודה, — הכל משך את עיני, וביחוד בבות עיניה השחורות… והיא עשתה את עצמה כמו לא אלי היא מבטת, כי אם לכוכבים הרמים, ללבנה המאירה. אפס לפעמים חננה גם אותי במאור פנים ותבט עלי רגע, ואז מהרתי להשפיל את עיני לארץ…

אולם בעיני אבי — ישראל שמו — לא טוב היה שבתי בבית ר׳ נחום. אבי היה אדוק וקנאי מאוד מאוד ובכל רגעי מנוחתו הגה בספר “ראשית חכמה”, “תניא” וכדומה, ספרים המביאים לידי כובד ראש ויראת־שמים פשוטה; ובראותו כי ר׳ נחום עוסק לפעמים גם בדקדוק, גם בפילוסופיה ויהיו בעיניו כיושב קרנות. עד כמה היתה קנאותו של אבי מגעת אפשר לשפוט מזה, כי גם ספרי המגיד מדובנא, שהיה יהודי כשר לכל הדעות, ויש שאמרו, כי היה “מעולם המשלים”, גם הם לא מצאו חן בעיניו ונחשבו לו כשיחות לצים ובדחנות. אמנם הוא לא העיז לדבר דופי בר׳ נחום הנסמך להוראה, אבל בלבו חשב עליו תועה; ועל כן חפץ מאוד לגדור בעדי, בנו הנחמד בעיניו והאהוב עד אין חקר, כי אמעיט ללכת אל בית ר׳ נחום, לבל אהיה בטל מן התורה, ולא אתעסק בדברים של מה בכך…

מלבד זה קצף אבי על ר׳ נחום בלבו על אשר בא להסיג גבול הרופא השני. הוא חס מאוד על אלמנת הרופא ר׳ אליעזר ובניה היתומים, ועל כן חשב לו למצוה לעמוד לימין האומללים ולהקים את ר׳ מנחם על נחלת אבותיו, למען לא תקופח פרנסת המשפחה העניה.

— ר׳ ישראל, הלא רחמנות כזו אכזריות היא! — אמר אליו איש אחד מבעלי ברית ר׳ נחום — הן הראש הגס הזה יוכל לקלקל הרבה והביא מכה תחת רפואה.

— אם יקלקל או יתקן הרי זה ספק, ושאמו ואחיו צריכים למאכל ודירה הרי זה ודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי — כן ענה אבי בלב בטוח, אחרי שעל הכלל הזה בנויות שיטות חמורות בתלמוד, וכבר סמכו עליו כל חכמי ישראל מדור דור.

— אבל השכחת, כי ספק נפשות הוא? — אמר אליו בר־פלוּגתו.

— ילד אתה! — ענהו אבי — התאמר באמת, כי יש ביד הרופאים לרפאות? לא הרופאים מרפאים, כי אם המלאך רפאל ההולך ומלוה את הרופא. ואם המלאך הזה לא ימנע מלוות את הרופאים הנכרים והאפיקורסים, על אחת כמה וכמה שלא ימנע מלוות את ר׳ מנחם, שהוא יהודי כשר, מאמין באמונה פשוטה בלי כל חקירות והתחכמות… ובפרט אחרי שכל הקהל הקדוש יסכים לשומו לרופא, אז בודאי יואיל המלאך ללוותו תמיד; כי ידוע שכוח רב יש לצבור לעשות שנויים בפמליא של מעלה.

אולם אף כי ידעתי כי לכתי אל בית ר׳ נחום לא ישרה בעיני אבי, בכל זאת הוספתי ללכת שמה: אסתר משכתני שמה בעבותות אהבה. ביום אשר לא ראיתיה לא ידעה נפשי מנוחה; נפשי כלתה אליה.

ור׳ נחום, לפי הנראה, הרגיש גם הוא, כי לבי ירחש אהבה לבתו, כי לא פעם ולא שתים ראה כי האדימו לחיי בהביטי אל פני בתו; אך הוא לא קצף עלי, ואדרבה: השתדל לקרב אותנו עוד יותר. לפי הנראה, חפץ מאוד לקחת נער מושלם כמוני לחתן לבתו, ובפרט כי נדן לא היה לה, כי אם דוד עשיר, אשר אותו העריכו השדכנים בשוה כסף. אך גם אני גם הוא כחדנו תחת לשוננו את אשר הגינו בלבבנו. אולם באזני אהובתי רמזתי לא אחת ולא שתים והיא אמנם הבינה את רמזי; אך על פי הטקטיקה שהנשים מצטינות בה עשתה את עצמה כאילו איננה מבינה, או הראתה לי פנים שוחקים, כמו שחוק עשיתי לה בדברי. בקשתי להגיד לה דבר ברור, אך לא מצאתי עוז בקרבי במדה הדרושה. אכן יש קורטוב של אמת בדברי ליצני הדור, כי הצניעות שהיתה בנו — פרי רפיוננו היא ולא ההכרה החפשית של כבוד האשה וטהרת המדות. ואם אין הדבר הזה כלל גמור, אבל צריך אני להודות כי כן היה עמדי. בכל שעה שבאתי לגלות בשפתי מה שיחשוב לבי — נסתתמו דברי ולא יכולתי להוציא מפי כי אם רמזים מקוטעים.

אולם בענינים אחרים דברתי עמה הרבה, אחרי אשר נחשבתי כאחד מבני הבית. ביחוד שמעה בתאות נפש את ספורי אשר ספרתי לפניה על דבר המלחמות אשר קשרתי על ר׳ מנחם, שנוא נפש אבותיה, ומפני זה גם שנוא נפשי. המלחמות אשר קשרתי עליו ראויים “לגבור מלחמה” אשר בין בחורי הישיבה: חקקתי בספסל אשר בבית־המדרש, במקום אשר ר׳ מנחם יושב שם תמיד, דברי חרפה ובוז. גם פתקאות מלאות זלזולים ועקיצות שמתי בכיס ה“טלית ותפלין” של ר׳ מנחם, וכל כך הציקותי לו במעשי יום יום, עד כי נאנס ר׳ מנחם לתבוע את עלבונו. בכלל היה ר׳ מנחם איש תמים, נעלב ואינו עולב, ולתעלולים כאלה בודאי לא היה שם לב, לולא נשנו פעמים רבות ולולא בלבלו אותו תמיד… הוא ראה אותי פעם ושתים מתגנב אל מקום מושבו ועושה שם בחשאי, ובלבו נולד החשד, כי אני הוא האורב המתנפל עליו מאחוריו. אמנם מתחילה היה הדבר בעיניו לתמיהה גדולה: הן ר׳ ישראל הוא אחד מעמודי התוך לבית ר׳ מנחם, הרב תמיד את ריבו מידי מתנגדיו, איד אפשר כי בנו נוסף על רודפיו ועושה עמו רעהו הוא לא האמין מתחילה למראה עיניו, אד בהוסיפו לחקור ולהוכח כי אמנם ידי היתה בו, אז התלונן עלי באזני אבי…

אני ואבי לא היינו שוים בדעותינו מעולם. הוא אולי אהב אותי (אני אומר “אולי”, כי עד אשר הייתי בעצמי לאב לא הראני כל אות התקרבות), אך אנוכי יראתי מפניו וממילא מובן כי לא אהבתיו. אמנם אנוכי לא מריתי את פיו, כי יראתי את מוסרו, וגם מפני גערתו חתּי עד מאוד; אך בשעה שידעתי שאין עינו עלי, אז עשיתי מה שלבי חפץ, ואדרבה, כמו להכעיס, עשיתי דוקא מה שנאסר עלי. אולם, אף כי נזהרתי מפניו לבלתי עשות בפניו דבר שאין דעתו נוחה הימנו, בכל זאת הרגיש אבי כי אין תוכי וברי שוים. הוא ראה, כי כל מה שאני עושה הוא לא בלבב שלם. הוא הכיר כי בפניו אני שׂם עלי מסוה, אבל בלבי אני חושב אחרת. מובן הדבר, כי לעתים שיחר את אזני למוסר, כדרכו, בגערות ובמכות לחי, ואנוכי, אשר לא נועזתי להתקומם נגדו, שמתי עלי מסוה כפול: התחסדתי במדה יתירה והשתדלתי בכל התחבולות לכסות ממנו את הגות לבי; אך עמלי לא הועיל, כי אחרי אשר החל לחשוד בי, לא כבד היה מעינו החדה לחדור אל תוך מעמקי נפשי ולראות את הצפון שם.

הוא, כאשר אמרתי, לא רצה מעולם, כי אבקר את בית ר׳ נחום, אך לצאת נגד זח במחאה גלויה לא נועז. אף כי ערך חסידותו של ר׳ נחום היה קל מאוד בעיני אבי, אבל בכל זאת לא יכול לבלי הגות כבוד לבעל כשרון גדול כמוהו, היודע הכל, כי כן היה ר׳ נחום בעיניו. בודאי מוטב היה בעיניו שירוחם־שלמה בנו ישב ויעסוק בתלמוד בבית־המדרש; אבל אחרי כי גם בבית־המדרש הוא יושב בטל, הלא יוטב לו לשבת בחברת ר׳ נחום, שממנו יוכל ללמוד דבר־מה.

אולם עתה, כאשר הגיד לו ר׳ מנחם את אשר עשיתי לו, נתמלא אבי חימה על ר' נחום, כי אמר אבי בלבו, כי ר׳ נחום השיאני לנקום מר׳ מנחם את נקמתו. ויגזור עלי לבלתי לכת עוד אל ר׳ נחום. מאוד מאוד לא נעימות היו לי חביטות השבטים בפעם הראשונה, כאשר לא טעמתי עוד טעם שבט מימי (אחרי כן הורגלתי אליהם ולא עשו עוד עלי רושם עז), אך העונש הזה אשר הטיל עלי עתה אבי — היה קשה בעיני מכל העונשים. אנוכי רק בבית ר׳ נחום ראיתי חיים, שם סרה מעלי רוח העצבות, כעסי ומרירות נפשי, אשר היו מנת חלקי תמיד בשבתי בבית אבי; שם התענגתי בהתוכחי עם ר׳ נחום באיזה ענין קשה, ויותר מהכל בשיחתי עם אסתר חמדתי — ועתה כמו קיפד את פתיל חיי פעם אחת. אנוכי שעשעתי את נפשי בתקוה טובה, כי עוד מעט, עוד מעט והגדתי לה מה רבה אהבתי אליה והיא בודאי תשיב לי אהבה, ועתה גם תקוה אין…

ללכת בסתר אל ר׳ נחום לא נועזתי. בית ר׳ נחום היה על יד ביתנו וחלונות הבית נמוכים, ותמיד היה אפשר לראות מבעד החלון כל מה שנעשה בבית. ועל כן ישבתי ימים אחדים משמים בבית כאיש אובד עצות. פעמים אחדות קרה, כי בעברי בימים ההם על בית ר׳ נחום עמדה אסתר על מבוא הבית. היא הביטה אלי בתמהון, ואני הבטתי אליה, ונפשי יצאה אליה לדבר עמה, להגיד לפניה גלות לבבי; אך לא יכולתי להוציא הגה מפי, כי יראתי אולי ישמעו דברי ויבולע לנו.

מאומה לא נשאר לי, כי אם לשלוח אליה את דברי בכתב, במכתב על ידי הפוסטה. ישבתי אל השולחן וכתבתי וחזרתי וכתבתי עד עשר פעמים או יותר ואשים את המכתב במעטפה ואלך לשומו בארגז הפּוסטה.

מה פּעם לבי בשאתי את המכתב! הן בו היה תלוי גורלי, אשרי, חיי. חשבתי וספרתי את כל מלותיו, כי ידעתין על־פה. חפשתי ובקשתי אולי שגיתי בדבור אחד, באות אחת — כל המכתב היה כמו מונח פתוח לפני, כי זכרתי את כל מלותיו, כל אותיותיו וכל תגיו — אך לא מצאתי כל מגרעת, הכל היה כתוב הדר. אך מי יודע מה תענני על מכתבי זה? האם לא אהיה לשחוק וקלסה בעיניה? הן באמת אין זה מן הנמוס לדבר דברי אהבה כאלה באזני נערה ועוד בכתב. ומה יהיה אם חלילה יאבד המכתב? מי יודע אם ימסרו אותו לידה ואם לא ידי זרים ימשמשו בו והמה יקראוהו? — מפני הרעיון הזה נבהלתי מאוד וכמעט אמרתי להשיב ידי מן הארגז אשר הרימותי את מכסהו לשום בו המכתב, אולם המכתב כמו נפל מאליו ואנוכי חשתי בי כמו איזה דבר נקרע מלבי. בלילה התהפכתי מצד אל צד ולא יכולתי לישון ורק בבוקר סגרה השינה את עיני, אך אז בעתוּני חלומות רעים. לי נדמה, כי אסתר מבטת אלי בעיני זעם ור׳ נחום מניף עלי את מקלו ומגרש אותי מביתו בקראו: צא, צא, בן בליעל! איש לא ידע בושת, כותב פתקאות לנערות!

ובימים ההם ראיתי והנה יקותיאל השדכן בא תדיר אל ביתנו ומתלחש עם אבי ואמי. הבינותי כי הוא מציע לפניהם איזה שדוך בעדי. אני חפצתי מאוד לשלחו לעזאזל, אותו עם כל שדוכיו יחד. אך מורך לבי לא נתנני להתקומם נגד מי שיהיה בגלוי. מלבד זה עלה רעיון על לבבי: אולי הוא בא לשדכני עם בת ר׳ נחום בחירתי? אולי אחרי שבא מכתבי לידו, שלח את יקותיאל אל אבי להביא את הדבר לידי גמר? הרעיון הזה הרחיב את לבי ואחכה בכליון עינים לשעה אשר בו אודע גם אני מה נדברו בי.

ויהי הלילה. הלבנה האירה באורה החיור את חוצות עירנו השוקטה כמו עמק הרפאים. אני ישבתי במבוא הבית תפוש מחשבות נוגות. נודע לי, כי אמנם לא מר׳ נחום שלוח יקותיאל, כי אם מעיר ה. הסמוכה לעירנו וכי עוד בלילה הזה אומר אבי לנסוע שמה עם השדכן. בלבי, כמובן, התנגדתי לחפץ אבי אשר בקש לשדכני מבלי שאול את פי, ומה גם אחרי כי אסתר היא בחירתי ורק אותה אבקש לקחת לאשה; אולם לא נועזתי להגיד לפני הורי את אשר בלבבי. גם אמרתי כי רק למותר הוא, עוד אראה לו את התנגדותי בפועל: הן הוא לא ימשכני אל תחת החופה על כרחי, ועד העת ההיא למה אבוא להתגרות עמו. הוא איננו שואל את פי, אדרבה, יעשה הוא מה שלבו חפץ ואחרי כן, כבוא מועד, ידע, כי לא כדור של משחק אנוכי; ידע — כי הימים האלה שונים מימי קדם, כי עתה לא ימשול עוד אב בבנו כמלך עריץ, ואז תהיה שערוריה רבה והכל ידעו את תקפי ואומץ לבי.

אני הבטתי מרחוק על מבוא הבית, אשר ר׳ נחום יושב בו ושם אין איש. מה מאוד חפצתי לראות את אסתר בשעה ההיא. לי נדמה, כי מבט אחד של עיניה היה נותן בי נשמה ואומץ לב להלחם עם אבותי. אולם לשוא חפשתי אותה! היא היתה הפעם כלואה בבית, אף כי תמיד בליל בהיר כזה היה דרכה לשבת על מבוא הבית, ועיניה השחורות והלוהטות התחרו עם עיני השמים המאירות והנוצצות.

עברה שעה ארוכה — לכל הפחות כן נדמה לי, כי ארכה השעה מאוד, — ועל יד המבוא עמד אחד העגלונים בעגלה העשויה כסוכה ורתומה לשני “נשרים”. העגלון קפץ מעל המרכב ויבוא הביתה לבשר את בואו. ובעוד רגעים אחדים יצא אבי עם השדכן והעגלון נשא את ילקוט הדרך והצרורות בידו.

אבי בעברו עלי הגיד לי איזה דבר מתחת אפו, כמדומה לי כעין ברכת הפרידה, והשדכן הוסיף עוד הלצה גסה, אשר היתה לי לגועל נפש. אני לא הוצאתי דבר מפי, וראשי השפלתי לארץ. הם בודאי חשבו, כי מפני הבושה סוּגרו שפתי, כיאות לחתן עברי.

עוד רגע והעגלון רמז ל“נשריו” בשוט אשר בידו, ויעתקו הסוסים ממקומם, וירוצו. אני הבטתי אחריהם עד אשר נעלמו מעיני… אז החל הנוחם לאכול את לבבי: מדוע החשיתי ולא גליתי את חפצי לפני אבי? מדוע נתתי לו לנסוע לבחור לי אשה אשר לא בחרתי אני?… דמעות חמות של אפס־כוח ניגרו מעיני… אני הכרתי אז את אפסותי, כי לא איש אנוכי כי אם סמרטוט…

— אסתר איננה חפצה בי — אמרתי לנפשי — ואתה אמנם הצדק: אני אינני שוה ללחך עפר רגליה…

נטיתי את ראשי על ידי ואבך חרש.

פתאום נגעה בי יד. הרימותי עיני והנה אסתר עומדת עלי, ועל שפתיה בת־צחוק ועיניה מאירות.

— אל תבכה, ירוחם־שלמה! בשורה טובה בפי אליך. גם בעיני אבי מצאו דבריך חן. אמנם אנוכי מראש ידעתי, כי גם בעיני אבי ישר אתה, אך בקשתי עד הנה שעת הכושר לדבר עמו בדבר הזה. והיום דברתי עמו, והוא אמר כי מחר ישלח שדכן לדבר עם אביך, או אולי הוא בעצמו ידבר עמו… הוא אמנם שונא לנו, כי מחזיק הוא במנחם רופא־הסוסים, אך אבי בטוח, כי לא יתנגד לשדוך, כי השדוך הוא מה', וכל אשר יתנגד לזה ימות בלא עת.

— מאוד צר לי, כי לא באת אתמול לבשר לי את הבשורה הזאת, — אמרתי לה שמח ונעצב כאחד. אנוכי לא נועזתי להרים עיני אליה. הרגשתי כי חטאתי מאוד לנגדה.

— האם בחרת לך כלה אחרת? — שאלתני אסתר בשחוק מר.

— חלילה, אסתר! אנוכי לא בחרתי. אך אתמול היה נקל לי להלחם עם אבותי ועתה תכבד עלי המלחמה. הנה זה רגעים אחדים, אשר אבי נסע בלי רשותי לעיר ה. לבחור כלה למעני.

— ואתה מה? — שאלתני אסתר נפעמה.

— אני?… אבי לא שאל את פי, — עניתי בגמגום. — אולם אל יפול לבך על הדבר הזה. הוא נסע שמה שלא ברשותי. על כן תהיה ה“כלה” לו. אנוכי לא אחפוץ בה, כי אך בך בחרתי.

מרוב המית לבי התגברתי על פחדי ואקח את ידה ואגישנה למו פי ואשקנה. אך כמו “מעשה שטן” הביטה אז אמי בחלון ותרא כל המעשה הרע הזה…

— ירוחם־שלמה, בוא הביתה! — קראה אמי מבעד החלון.

אסתר מהרה כחץ מקשת להסתר בביתה, ואנוכי באתי הביתה נכלם וחרד.

אמי קראה באזני דברי מוסר. אנוכי, אחרי אשר מפני אמי לא יראתי הרבה, נסיתי להתנגד לה ולענות על דבריה, כביכול, בדברי מרד. אך היא בראותה את עזותי החלה לבכות והדמעות הרפו את לבי ואחדל מדבר. לא יכולתי לראות את דמעותיה. הרגשתי — אם גם לא ברור — כי גם היא אומללה כמוני, כי גם היא משוללת רצון חפשי, וכי גם היא נושאה בעול אשר שמו עליה אבותיה, מבלי שאול את פיה.

— ומה היה אחרי אשר שב אביך מה? — שאלנו את ירוחם־שלמה אשר נדם רגעים אחדים.

— מה היה? — לא היה מאומה. אבי אמר לי “מזל־טוב”, ואני לחשתי בשפה רפה איזה דבר. ביום השני קרא ר׳ נחום את אבי בבית־המדרש הצדה ושניהם התלחשו יחד. מה נדברו לא שמעתי, כי אם ראיתי ששניהם באו לידי כעס, ופני שניהם אדמו והלבינו חליפות, ואחרי רגעים אחדים הפנו איש לרעהו שכם ויפרדו בכעס. ואסתר נסעה בעוד ימים אחדים אל עיר מושב דודה העשיר… ואנוכי אשר התרעמתי בקרבי ימים אחדים על עריצות אבי, גמרתי בלבי לבלתי לכת אל החופה, אך כל מחשבותי לא נראו החוצה. כשבא הדבר לידי מעשה, לא מצאתי בי די כוח להתנגד לאבי ואכנע מפניו.

אחד מחברינו הוציא אנחה עמוקה מלבו כאשר תם ירוחם־שלמה לספר.

— למה אתה נאנח? — אמר אליו אחד המסובים — ב״ה ירוחס־שלמה רואה חיים עם האשה אשר הוכיח לו אביו זה שלושים שנה וכבר השיא בן ובת.

— לא על זה אני נאנח, כי אם כמדומה לי שמדה זו נמצאה כמעט בכל בני עמנו. חנוכנו ותנאי חיינו שללו את הרצון החפשי מקרבנו. מבינים אנו כבני אדם מה טוב לנו, אך בבואנו לעשות, והנה ידינו רפות, בפרט בענינים הדורשים אומץ לב ואנרגיה, למען אשר נלך לפנים ולא לאחור.

---

קַדִישׁ יָתוֹם

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מדי אזכרה את אבי, איזה רגש של נועם ושל צער תוקף אותי. אני אהבתי את אבי והייתי מכבד אותו, וגם הוא אהב אותי ויכבדני, ויחד עם זה היינו מצערים זה את זה תמיד…

אם אומר, שאבי היה צדיק, אז לא אומר כלום; השם צדיק נתחלל כבר, כמו שנתחללו גם שאר השמות של האידיאלים הקדושים. השתמשו בהם יותר מדי בידים מסואבות ונזדהמו. יותר טוב, כמדומני, אם אומר, שהוא היה יהודי, יהודי שלם, שבתוך לבו הרחב מצא מקום כל הטוב והיפה יחד עם יראת־שמים אמתית.

הוא היה אוהב את הדור הצעיר, וכמובן גם אותי, בנו, אהבה עזה, בלי שום תנאי. הוא ידע איך הצעירים מתיחסים אל קדשיו, קדשי עמם, והיה מצטער על זה מאוד, ובכל זאת לא חדל רגע מאהבם.

חשדו בו, שהוא מחניף לצעירים; אמנם ההמון רגיל למוֹד את הכל על פי הזרת הקטנה ההמונית, ואינו מסוגל כלל להבין מהי נשמה גדולה. אם האיש הוא ירא שמים, אז צריך הוא, לדעת ההמון, להיות קנאי, לנדות, להחרים ולהתרחק מכל מי שעובר עברה, ואם לאו — הריהו חשוד בחנופה, בצביעות וכדומה.

אבל הוא אהב באמת את הצעירים. הוא הבין, שאין הצעירים פורקי עול סתם, מפני שנוח להם בהפקרות, אלא מפני שאיזו דעה אחרת מושלת בהם ואינם יכולים לעת עתה לשנות את דעתם, ואינם רוצים לעשות שקר בנפשם, להתאמר למה שאינם.

ויחד עם זה ידע, שהצעירים יכולים לשאת דגל אותם האידיאלים הקרובים להם, לשאת אותו במסירות נפש, בלי כל פניה עצמית, מבלי הבט לצדדין, ואת המדה הזאת היה אוהב ומכבד בכל לבו.

והוא גם ידע את צערם של הצעירים, שסוף סוף לבם קרוע ומורתח; שהספקנות והיאוש אינם ניתנים להם מנוחה, שאידיאליהם־אליליהם הולכים ומשתברים, הולכים ומשתברים, ומכל שבירה ושבירה משתבר גם הלב, והדור יתום: אין חובש ואין רופא…

ואיזו טרגדיה עמוקה היתה באהבתו אותי, את בנו, שאיני הולך בדרכיו! אני ידעתי כמה היא אוהב את מצוות התורה, כמה נזהר בקיומן, וכמה חזק ואמיץ היא באמונתו באלוהים, אלוהי ישראל! וכמה הוא מצטער על שאני מזלזל בהן, על שאיני מאמין!… ואני הייתי מצטער תמיד בצערו, אבל מה יכולתי לעשות?…

אמנם בפניו נזהרתי מאוד מחלל את קדשיו, אבל ממבטו החודר לא נכחדה אדישותי לעניני הדת, לעניני שמים, ואף־על־פי־כן היה אוהב אותי אהבה עזה, אהבה אמתית.

ואני בטוח, שלא רק מפני הקשר הטבעי שבינו וביני היה אוהב אותי, אלא מפני שאני צעיר יהודי.

*

ואבי מת.

ידיד ביתנו הודיעני במכתב אודות זה. ובמכתבו היתה רצופה גם העתקה מצואתו של אבא. צואה קצרה, רכוש לא היה לו: — דברי מוסר אחדים ליוצאי חלציו.

״את בני חביבי אני מבקש — הוא כותב בצואה — שכל זמן שהשקפותיו על האמונה בה׳ ובתורת קדשו לא נשתנו, לא יאמר “קדיש” אחרי. התפלה שאינה יוצאת מלב מאמין מביאה קלקול והרס; בודאי אני מצטער מאוד על זה, שיש לי בן ואין לי “קדיש”, אוי ואבוי לי ולנשמתי העלובה! אבל לא מתפלה שלא לשמה תבוא עזרתי".

הרבה. הרבה דמעות שפכתי על צואה זו של הנפש היותר קרובה אלי וכל כך רחוקה ממני.

ואולם באותו יום, כשעברתי על בית־המדרש ושמעתי הקהל קורא “עלינו לשבח”, נזדעזע לבי ולא יכולתי לעבור. איזה רגש נסתר התעורר בי, רגש שביטל את כל הפילוסופיה שלי כעפרא דארעא.

— אמנם אבא צוה, שלא ״אומר קדיש״, — חשבתי בלבי — אבל הכי בחייו עשיתי כל מה שאבא צוה? — לא שמעתי בקולו בחייו, לא אשמע גם במותו…

“יתגדל ויתקדש שמיה רבא!”… התפרץ מלבי, בהכנסי אל תוך בית־המדרש.

---

מִזְמוֹר לְתוֹדָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בשנת 1818 נסע אלכסנדר הראשון, מלך רוסיה, מפטרבורג לורשה במרכבתו הקיסרית ועמו עוד מרכבות כבודות של הפמליא שלו, המלוה אותו, ופרשים מגדוד הגבארדיה, כמו שנהוג אצל המלכים.

בימים ההם לא היה הישוב כל כך נפרץ בארץ, ובין ישוב לישוב היה לפעמים מרחק של עשרות פרסאות.

ובעבור האורחה דרך יער עב, נשבר ציר המרכבה, וימהרו פרשים אחדים על סוסיהם לבקש איש שיודע לתקן.

ויבוא פרש אל הכפר הסמוך, ויאמרו לו האכרים: אנו איננו יכולים לתקן, אבל יש אצלנו יהודי אחד, שהוא אומן לכל דבר. הוא טוחן, נפח וחייט. פנו אליו, והוא יתקן.

הלך הפרש ומצא את הירשל היהודי, כשהוא מחדד את האבן בטחנה שלו, ויבקשהו, כי יתקן את הציר השבור, ואם יעשה כהוגן, יקבל שכר יפה — חמשה רובלים.

הלך הירשל עם הפרש ובא אל המרכבה, והנה שרים גדולים יושבים שם על מרבדים יקרים, כולם לבושים בגדי שרד, מרוקמים זהב, וביניהם אחד גבה הקומה ולבוש הדר מכולם, וכל השרים מדברים אליו ביראת הכבוד. ויבן הירשל, כי הוא המלך אלכסנדר.

ויברך הירשל ברכת “שחלק מכבודו לבשר ודם” וישתחו למלך. וישאלהו המלך מה הוא פירוש המלות שהוציא מפיו? ויבאר לו הירשל את פירוש הברכה, וימצא חן בעיני המלך.

ויאמר המלך: התוכל, יהודי, לתקן את מרכבתי? ויאמר הירשל: אשתדל בכל כוחי, אדוני המלך, להפיק ממך רצון.

ויוצא הירשל את הציר השבור ויעש אחר תחתיו, וכעבור שתי שעות יכלה האורחה לעשות את דרכה הלאה.

ויבקש השר, הרואה את פני המלך, לשלם להירשל בעד עבודתו ולא קבל.

— אני — אמר הירשל — אין אומנותי בכך, ואם עלה בידי לעזור לעוברי־דרך ובפרט למלכנו האהוב ולשריו הגדולים, הנני שמח בגורלי ואינני רוצה כל תשלום שכר.

שמע זאת המלך ויתרגש.

— אמנם — קרא המלך — כמעט בכל עת צרה באה לנו ישועה על ידי יהודי.

ויכתוב המלך בפנקסו את שם היהודי לזכרון, ויעל על מרכבתו ויסע לדרכו.

*

והימים הולכים ועוברים. אלכסנדר מת, וימלוך ניקולי הראשון. ופגישתו של הירשל עם המלך נשכחה. גם הירשל חדל מהעלות אותה על זכרונו.

וכמו שחי הירשל אז, הוא מוסיף לחיות הלאה. גם עכשיו היא עוסק במה שהיה עוסק אז: פעם באומנות זו ופעם באומנות אחרת. ומכולן, כמו שאומרים ״הרבה מלאכות — מעט ברכות". ומה לעשות? אומנות אחת אינה דיה לפרנסתו. פעם הטחנה עומדת מאין מים או שאין מה לטחון, אז הוא הולך ונעשה נפח, ואם לאו הוא לוקח מחט ומספרים ותופר פרוות לאכרים מעורות כבשים. וכך חשב הירשל לחיות עד יומו האחרון מבלי לטעום “לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים”.

אבל פתאום באה פקודת ניקולי ועקרתו ממקומו.

ניקולי הראשון חשב את היהודים לעם עצל, שונא עבודה ומלא תעתועים, והשתדל לתקנם על ידי גזרות רעות.

ויגזור ניקולי על יושבי הכפרים, שיגלו ממקומותיהם וילכו להתיישב בערים; ותחול הגזרה גם על הירשל: גם הוא נמנה בין העצלים, וצריך היה לעזוב את הכפר.

וילך הירשל ויתיישב באושמינה, הסמוכה לוילנא.

לא קלה היתה פרנסתו בכפר ובאושמינה היתה קשה שבעתים. שם היו סוחרים ואומנים יותר מדי, והעובד לא מצא שכר בעבודתו. והירשל חי בלחץ ובעוני, והזקנה באה גם היא להכביד וללחוץ. עיניו כהו קצת, דמעות נושרות מהן גם בשמחת תורה. והחוטם אף הוא דולף והגב מתעקם. בקצור: הזקנה עם כל מתנותיה…

וכך עברו הימים עד שהגיעה שנת 1848.

פתאום מקבל הירשל פקודה לבוא לבית פקידות הפלך אשר בוילנא. בא הירשל אל שר השוטרים לשאלו למה לו ללכת אל בית פקידות הפלך? איזה צורך יש בו שם? ענה שר השוטרים, אם דורשים אותך — מסתמא יש בך צורך, וכלל גדול הוא, אם בית הפקידות מזמין — צריך ללכת, ואם לאו — מוליכים שמה בכבלים ובלוית שוטרים מזוינים.

הירשל לא סרב, כמובן, וילך.

קשה לו ההליכה, בפרט בימות החורף, אבל לשכור עגלה אין ידו משגת. והוא הולך וחושב לו: למה אני, הירשל הזקן, שרגלי האחת בקבר, נחוץ להם, לשרים אשר בעיר הפלך? מבקש הוא תירוץ ואינו מוצא.

והנה הגיע עד בית הפקידות. הראה לשומר העומד על הפתח את ההזמנה שבידו, והשוטר עונה: המתן עד שיבוא תורך ויקראוך.

עמד הירשל ברחוב והמתין.

והרחוב מלא אדם. מוסרים אנשים לצבא, וקרוביהם התאספו לראות את גזר הדין.

עבודת הצבא בימים ההם היתה יותר קשה מ“קאטוֹרגה” עכשיו. גלות למקומות רחוקים, עבודת פרך, זלזולים, חביטות בשבטים מלבד מכות סתם במקל או באגרוף, מכות אכזריות בעד כל עוון קל או גם בלי עוון ורק מפני שכך נהוג, שבלי מכות אין שׂררה. וכל זה — לא שנה ולא שנתים, אלא עשרים וחמש שנה. נכנס לצבא צעיר פורח ויוצא משם זקן תשוש ושבור, דומה יותר לקוף מאשר לבן אדם. וביחוד היתה רעה הגזרה בשביל היהודים. היהודי היוצא לצבא נתלש ממקומו, מתוך סביבתו העברית והולך לגולה אל מקומות רחוקים, ששם אין רגל יהודי. והוא מוכרח לעבור על דתו, לחלל את השבת ולאכול טרפה, וגם מענים לפעמים בענויים קשים למען יתנצר.

אבל פקודת הממשלה היתה חזקה אז, כי דוקא מהיהודים ירימו לצבא יותר מאשר מהעמים האחרים. הממשלה חשבה, כי עבודת הצבא היא תרופה לפשט את העקמומיות שבלב היהודים ולעשותם לאנשים מן הישוב.

היום ההוא היה אחד מימי החורף הפושרים שממלא את האויר רטיבות קרה, החודרת אל תוך העצמות ומהפכת את הקרקע לבצה של שלג נמס מעורב ברפש. ומהשמים מלמעלה יורדים פתי שלג גדולים ורכים ומרטיבים את הבגדים ואת הפנים.

ובתוך בצה זו עומד המון אנשים ונשים וילדים, רובם לבושים קרעים, פניהם מלוכלכות מדמעות, ומעיניהם נשקפה צלמות.

ותעבור השמועה, כי שר הפלך יעבור תיכף, ויחרד ההמון.

והנה הוא, שר הפלך עובר במרכבתו. ופתאום התנפלה אשה אחת עבריה באמצע הרחוב בתוך הבוץ ומשכה את ילדיה עמה.

רצתה האשה לעורר את רחמי שר הפלך כי לא יקחו ממנה את נותן טרפּה ולא תגוע ברעב היא וילדיה.

אך השוטרים סחבו את האשה וילדיה להגוֹתם מן הרחוב. המרכבה עוברת לה הלאה והאשה — כמו נטרפה דעתה עליה, נלחמת היא עם השוטרים, נושכת את ידיהם, מתחמקת מהם ורודפת אחרי המרכבה, אך ידים חזקות שוב תופשות בה, ודוחפות אותה הלאה, הלאה…

ומבפנים הבית נשמע כפעם בפעם קול קורא: לוֹבּ! לוֹבּ! סימן שנתקבל מי לצבא; ואחרי כל קריאה כזו מבפנים, מתפרצת יללה איומה בחוץ, כיללת מספידים אחרי יציאת נשמה.

והנה נפטר אחד מעבודת הצבא: מום נמצא בו. כחץ מקשת רץ הוא מהבית ויצא החוצה אל קרוביו הממתינים, מבלי דעת כי ערום הוא כיום הולדו. ובחוץ צנח ושלג. עיניו נוצצות כמו הסתתרה בינתו, ואינו יודע מה עמו, עד שבא אחד וכסהו באיזה בגד.

והירשל רואה את כל המחזות הנוראים האלה ולבו מרגיש כאב נורא. גם הוא שכח כי קר לו בחוץ. צער אחיו העלובים נגע עד נפשו.

כל היום עמד הירשל בחוץ ויחכה, אך איש לא קראהו. הוא ניגש ודרש שוב מהשוטר, ויענהו, כי בודאי יקראוהו מחר.

וילך הירשל לבית ה“הקדש”, ששם היתה גם “הכנסת אורחים”

וילן שם. ובבוקר השכם מהר להתפלל וילך לעמוד שוב אצל בית פקידות העיר.

וגם ביום ההוא עמד הירשל כל היום והתבונן בלב כואב אל המחזות הנוראים של מסירת יהודים לצבא, ואזניו הקשיבו כל היום אנקות אומללים ואומללות. עמד עד הערב ולא נקרא.

הוא ניגש שוב אל השוטר. והשוטר כבר כועס. פקעה סבלנותו.

— אמרו לך: המתן — ודי. רוצה אתה, תקבל מכה בסנטר, זקן טפש! והירשל שב לו עוד הפעם בבושה וכאב לב אל ה“הקדש”

ובבוקר הוא ממהר ללכת אל בית הפקידות ולעמוד שם ולהמתין כמו שנצטוה.

וסוף סוף הגיע תורו.

הירשל נתכבד לבוא לפני ולפנים, והמזכיר שבבית הפקידות הואיל לקרוא לפניו מכתב ישן נושן, כי המלך אלכסנדר הראשון מצוה לתת תודה ליהודי הירשל מכפר נ. בעד תקון המרכבה.

— ועכשיו? — שאל הירשל בתמיה, אחרי שכלה המזכיר לקרוא והשיב את הכתב הישן נושן למקומו.

— עכשיו תוכל ללכת הביתה — ענה המזכיר ברוח שוקטה.

*

שלושים שנה נתגלגל הכתב מבית פקידות לבית פקידות, עד שלבסוף זכה הירשל לקבל את ברכת התודה מאת הקיסר אלכסנדר הראשון…

---

חָזוּת קָשָׁה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים (סנהדרין כ״ב).

“בעל הבית” פשוט אני. בימי שבותי המועטים קרוּני מאורעות שונים, טובים וגם רעים. את הטוב קבלתי תמיד באהבה, ומהרע השתדלתי להסיח דעתי, לתקן עד כמה שאפשר את המעוות ולחיות הלאה, מבלי לבקש חשבונות רבים. כך הוא דרכי.

זה עשר שנים שנשאתי את אשתי השניה והנני להגיד את האמת, כי “אירוֹס” לא התערב בינינו, וחצי “אמוֹר” לא פגעוני, אבל אני חי עמה בשלום כדת משה וישראל וגם ראינו פרי — שני ילדים נחמדים.

מאשתי הראשונה הנני משתדל להסיח דעת. בשבתך בשלום עם איזו אשה, אסור להרהר באשה אחרת. זו היא אצלי הלכה פסוקה.

ובכל זאת לא תמיד אני יכול למשול ברוחי. הרהורים עולים ומטרידים…

*

הנה עלי לנסוע משום מה להר ההר, דרך העיר מרבונה, שבה הייתי מלפנים סמוך על שולחן חותני ושם טעמתי מפרי האהבה הראשונה בתענוגיה ובמכאוביה.

מפני מה עזבתי אותה, את ברכה שלי, אשת נעורי? המסכנה! היא יצאה מדעתה. טפלתי בה איזה זמן ואח״כ, כנהוג, השגתי התר ממאה “רבנים”, השלשתי בשבילה גט פטורין ונשאתי אחרת.

עשיתי זאת גם בהסכמת חותני הישר באדם ונפרדתי ממנו ומביתו בלב כואב כידידים אמתיים.

והנה היום עלי לעבור במקום ההוא. האפשר שאעבור ולא אראנה?

הגעתי למרבונה לפנות ערב. רק פס קטן הבדיל אז בין השמש ובין קצה האופק. כשראיתי את העיירה מרחוק התחיל לבי פועם בחזקה.

תקפוני געגועים עזים, נפשי כלתה לראות את ארמוני ההרוס, את ברכה, ברכתי, שאבדה בינתה. למה? איזו תועלת יש בראיה זו? ואני הלא נשוי, בעל לאשה אחרת ואב לילדים.— אין תרוץ! לראותה— ויעבור עלי מה!

הנה עוברת העגלה על פני ארמון הנסיך ושדרות העצים הגזוזים, שבהן הייתי מטייל עם ברכה מלפנים, הנה עובר מרדכי׳לי חנה־ברינה׳ס, האברך השובב, והוא מחייך לקראתי, נופל על צוארי ונושקני ואחריו ליפא גרשון החסיד הפקח, שהייתי עוסק עמו ב“עוקצין”, כלומר: אני עוקץ אותו והוא אותי, כדרך אברכים חסידים.

וכשהגעתי לאכסניה של ר׳ משה החלבן, כבר נאספו על יד עגלתי רבים מבני העיירה, מכרי מלפנים. יצחק המבשל יי״ש, המשתכר הרבה ותמיד משלם חובותיו ומשתקע יותר ויותר בחובות; יעקב בנו המשכיל, הג׳נטלמן היחידי בעיירה, שבכל דבריו והליכותיו נראו סימני אצילות מיוחדה ושאר־רוח; לייזיק המריח כל חגיגה וכל משתה של שמחה וסתם סעודת מרעים וממהר ובא בטרם נקרא להשתתף באכילה ושתיה; גם דוד לאפיצקי, זה גביר העיר, פנה אלי גם כן בלכתו מתפלת המנחה והושיט לי הפעם לא קצה אצבעותיו, אלא את ידו הרכה כולה בברכת “שלום עליכם” וגם שאל לחדשות שבעולם, ועוד מכרים ומכרות סבּוּני כדבוֹרים והקיפוני בשאלות.

אולם אני מהרתי להחלץ מהם. מגמה אחת היתה לי עכשיו — לראות אותה. מפי מכרי אמנם נודע לי, כי בה לא חל כל שנוי. ובכל זאת חפצתי לראותה. איזה כאב דוה, בוער התעורר בלבי. ואני סוף סוף נפרדתי מהם ומהרתי ללכת למורד ההר לבית חותני.

בדרך ראיתי את ידידי החביב ר׳ חיים ב״ר ברוך, זה היהודי המשכיל הצנוע והחבר הטוב, שכל כך היתה נעימה עלי חברתו ושיחתו המגומגמת ורבת הענין, אבל עכשיו לא חפצתי לדבר עמו, הרכנתי לו בראשי, והוא נשאר עומד על עמדו כתוהה ומתפלא: מה זאת ולמה?

גם את הדוד צבי ראיתי עומד על מבוא ביתו. זה האיש המתון והענו, בעל גאוה נסתרה, איש שכל מעשיו והליכותיו קצובים ומדודים, וכל בני העיר בני ביתו המה. איך אפשר לעבור על יד ביתו ולא להכנס אליו? אבל אני אץ לבית חותני. יחשוב לו הדוד צבי על אודותי מה שיחשוב. אני איני יכול לסור עכשיו אליו! אחר כך, אחר כך…

השמש בתוך כך שקעה לגמרי. בבית המדרש הדליקו כבר נרות. דרך החלון ראיתי את ר׳ ליב המלמד יושב וקורא “עין יעקב” לפני הקהל על יד השולחן הארוך והמתנועע. הפרות שבו מהמרעה להביא את החלבן ברכה אל בתי העיירה. אכר בסום יושב כפוף בעגלתו והסוס נושאו מאליו אל הכפר הסמוך, בתקוה לנוח שם באורותו.

נכנסתי אל הפרוזדור הצר והחשוך וביד רועדת פתחתי את הדלת ובאתי תוך הבית.

בבית היה כמעט חושך. המנורה עוד טרם הדליקו. חמותי ישבה מקופלת על הרצפה וחלבה את הפרה, שראשה היה בעביט של שופכין חמים מעורבים עם קליפות של ירקות וקצת סובין.

ולרגעים הוציאה את ראשה לצדדין ושפכה את המים הנרפשים מחוץ לעביט על הרצפה. חותני עמד והחזיק בחבל שבו כבלו את רגלי הפרה האחוריות שלא תבעט בכלי החלב ותהפוך אותו. מרחוק עמדה גיסתי, הילדה היפה נחמה. מאומה לא נשתנה בבית הזה. הכל כמו שהיה מלפנים. ורק אני לבדי לפי הנראה נשתניתי הרבה.

— זוסיה?! — קרא חותני בהביטו אלי בעינים חודרות איזה רגעים.

— זוסיה?! — קראה גם חמותי בקומה בחפזון ממקומה.

חותני היהודי התמים והישר נפל פתאום על צוארי וישקני. רגש אהבתנו לא אפס מלבו. אעפ״י שהתרחקנו בזרוע המקרים. אחריו נגשה אלי חמותי ותשקני גם היא. נשיקתה היתה יותר נימוסית מאשר לבבית. ההכרה שאני עכשיו זר לה לא נתנה לה לנשקני בכל לב. גיסתי עמדה נדהמת והביטה בתמהון אל המחזה שלפניה עד שנגשתי אליה וחלקתי לה עתרת נשיקות. היא הזכירתני את ברכה אחותה החמודה.

— הוצא את הפרה — קראה חמותי, וחותני נחפז לעשות מצותה.

— ומה… ברכה? — שאלתי ברטט נסתר את חמותי. — אולי אפשר לראותה?

— מבקש אתה לראות את ברכה שלנו? — אמרה חמותי באנחה ועיניה דלפו. — אין בה כל שנוי. היא אינה מכירה אותנו. שוכבת לה כל היום ומתלחשת עם הקיר. יסר יסרנו ה', מוסר אכזרי… כרגע אדליק את המנורה.

חותני שב. חמותי הדליקה את המנורה, ואנחנו שמנו כולנו את פעמינו לחדרה של ברכה. הוא החדר שמלפנים שכנתי גם אני בו.

אך כאשר נכנסנו אל החדר מצאנו את ברכה קמה ממטתה והולכת לקראתנו.

— זוסיה — קראה ברכה בראותה אותי והעבירה את ידיה על עיניה היפית והמזהירות, — אתה? באמת אתה? בפלא הדבר…— הוסיפה היא בקולה הצלול והערב. — שומעת אני כמו מחלום עמוק שהנכם משוחחים שם והקיצותי… אבל מה נשתניתם כולכם! איזה זקן צמח לך פתאום! ושערותיו של אבא מה הלבינו! מפני מה אתם מביטים עלי כך?… אמנם לבושה אני… איזה סמרטוט. מה זה? בודאי טעיתי בחושך ושמתי עלי איזה סמרטוט… שנה קשה היתה לי. אילו חלומות קשים!… והנערה הזאת?… — הוסיפה ברכה — הזאת היא נחמה, נחמה שלי? מה זאת עמדי? אני ידעתי כי היתה לי אחות קטנה, והנה היא נערה… ואמנם כולכם נשתניתם… מה זאת?

כלנו עמדנו משתאים ומחרישים, בלי דעת מה עשה לנו ה׳.

— לכו נא שמה אל האולם, אני אחליף את בגדי ואבוא אליכם.

— ב״ה נרפאה: בינתה שבה אליה — אמר חותני בלחש ופניו נהרו.

— ומה נעשה עכשיו? — שאלה חמותי בדאגה וחרדה. — היא כונה לפי הנראה אל היחס שביני ובין ברכה.

— לעת עתה צריך להסתיר ממנה את הדבר, — אמר חותני — צריך להזהר שלא להפתיע אותה. — רבש״ע! מה זה עשה לנו אלוה־ם? למה מהרתם לגרש אותה? אני גם אז אמרתי כי לא צריך להתגרש: ה׳ ירחם! ואתה. כשוטה גמור, מהרת להסכים שזוסיה יגרש את בתנו. בודאי, לו הכל אחת: יגרש את זו ויקח אחרת. רק בלבנו נשאר הפצע לעד ולעולמי עולמים.

וגם אני ישבתי כאובד עצות. המקרה הפתאומי הזה הממני.

אילו גלים של רגשות עזים הניעו את לבבי. אילו געגועים לוהטים התעוררו בי.

— מילא, מה שיהיה אחר כך, נחיה ונראה, — אמר חותני — אבל לעת עתה צריך לכסות ממנה הכל. אחר כך, מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל, אך לא מיד… צריך להתאפק..,

— אבל איך אפשר להחזיק דבר כזה בסוד?

ככה התוכחו חותני וחמותי איזה זמן, הוא בשלו והיא בשלה, חזרו וחזרו על דבריהם. הוא אומר: “צריך” והיא אומרת: “איך אפשר”, ואנוכי יושב ושומע כמו מתוך חלום את ויכוחם, ולבי נושאני הלאה, הלאה…

— ששש…, היא הולכת — קרא חותני בלחש.

— היא הולכת! — קרא איזה קול נסתר בלבבי, ואני קמתי, קפצתי ממקומי.

היא היתה לבושה שמלת החופה, השמלה הלבנה, שמבעדה נראתה חטיבת גוה הנהדר, ועליה ראש שאין פסל אשר ישכיל לעשותו כמוהו — פנים עדינים, עדינים ועינים צנועות ומזהירות.

רק רגע עבר בזכרוני: הלא נשוּי אנוכי… ואחר כך שכחתי את הכל. ידעתי כי לפני עומדת אותה האשה הנחמדה שהיתה שלי ושהיא צריכה להיות שלי לנצח. אותה האשה שאיני יכול להפרד ממנה עוד וגם לא אפרד בשום אופן ויעבור עלי מה.

— ברכה! — קראתי במהרי לקראתה ואושיט ידי לחבקנה

— מה אתה עושה? והלא… — נשמע קול חמותי הקנאית. ופתאום נמוגה ברכה כאד בין זרועותי, ופני חותני, חמותי וגיסתי נשתנו, קבלו צורות מוזרות אשר התנדפו גם הן.

ואני הקיצותי — והנה חלום!

*

ברכה לא יצאה כלל מדעתה, אלא מתה, פשוּט, וכל מכירי בני מרבונה שהזכרתי גם הם כבר מתו. אלא בעומק הנפש, לפי הנראה, זכרונם מוסיף לחיות, והחלום בקסמיו מעלה אותם ומסדרם על פי דרכו וגם ממציא תרוצים לא נכונים לסתירות, למען יוכלו המתים לעמוד יחד עם החיים.

---

בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ענני עופרת יכסו את פני השמים, ומטר דק כחול ירד ארצה. רוח קר ינשב ויסיר את שארית העלים הנובלים, אשר התחזקו עד עתה לבלי הפרד מעץ חיתם. עוד מעט, והנה גם הם מתבוללים ברפש והיו למרמס. הרפש יכסה גם את פני החוצות הרצופות אבנים, וביותר את הרחוב אשר בקצה העיר, אשר אין לו כל מרצפת. הנה שם שני שורים אבירים ימשכו בעגלה ריקה, ובכל זאת יתנהלו בעצלתים, רק השוט הארוך וגערת הנוהג בם יכריחום להוציא פעם בפעם את רגליהם מן הרפש העמוק ולשוב ולהשקיען בו.

ובעת ההיא הולכת ברחוב ההוא גם אשה אחת קטנה ודלת בשר כבת ארבעים ויותר, ושתי חבילות שקים עליה, אחת על גבה ואחת על לבה, והן מקושרות זו לזו בחבל מעל כתפותיה. על שפת שמלתה המגואלה והישנה זר רפש רחב ועב הנדבק ברגליה. לרגעים יתעותו פניה הקמוטים ואנחות עמוקות תתפרצנה מלבה. היא תנסה לעמוד להנפש, ונעליה שוקעים ברפש עד ראשיהם ומעלה, ותמיד היא מפחדת פן ימושו נעליה מעל רגליה. בעמלה הרב נדמה לה, כמו אין קץ ותכלית להרחוב שהיא עוברת בו. היא מרגשת בקרבה, כי כוחותיה הולכים הלוך וחסור, כי מתניה שבורות, ועוד מעט תכרע, תפול תחת כובד משאה, אך היא מתחזקת, חוגרת שארית כוחה והולכת אט הלאה, הלאה…

כעבור איזה זמן, אשר נדמה לה כשנה, הגיעה עד המקום אשר שם גדר עומדת בצד הרחוב, שם עמדה האשה ותשען על הגדר.

— אנא ה׳, תן בי כוח להביא את השקים הביתה! — התפללה האשה. — אמנם ידעתי מראש, כי יכבד ממני היום לשאת את השקים. עוד טרם אשוב לאיתני אחרי הלידה. העבודה רבה מאוד בבית והילד לא יתן לנוח בלילה… שחוק עשה לי אלוהים: שימא הגבירה עקרה ולי הוא נותן בנים ביד רחבה… והוא? היודע הוא בצערי? היודע הוא מה קשה לאשה חלשה כמוני לפרנס משפחה שלמה, וממה? מתפירת שקים ושאר עבודות פחותות!… אנוכי לא התאוננתי, לוּ היה בי כוח, אך כוחי עזבני, לא אוכל לשאת המשא הכבד הזה…

המטר אשר הוסיף לרדת בכוח והרוח הקר אשר נשב אל פני האשה הזכירוה, כי עת לה ללכת הלאה. היא נסתה פעם ושתים להרים את משאה מן הגדר ולא יכלה; רגעים אחדים עמדה, שאפה רוח ואחרי כן חגרה שארית כוחה ותרם את משאה. היא הרגישה כמו נקרעו קרביה ובבטנה מכאוב נורא, אך התאמצה ללכת הלאה ולהסיח דעתה ממכאוביה.

מרכבה קלה רתומה לשני סוסים אבירים עברה על פניה, בתוכה ישב אחד מנכבדי העדה ומתאמר לפטריוט גדול. הוא הביט רגע על האשה ועל משאה, וגאוה לאוּמית התעוררה בקרבו: “הנה סוּבוֹרין וחבריו אומרים על עם ישראל כי נרפים הם, כי מואסים הם בעבודה קשה, תבוא נא האשה הזאת ותטפח על פניהם”. כה דבר האיש לנפשו וילט פניו באדרתו החמה ויסע לדרכו…

והאשה גם היא הוסיפה ללכת הלאה, אך מכאוביה גדלו מרגע לרגע. באַות נפשה היתה נכונה לשכב לנוח באמצע הדרך ולוּ גם ברפש, אך הבושה תעצרנה מעשות כדבר הזה. איך תתגלגל בת ר׳ זרח ממיקולינא ברפש כאחת המנוולות השכורות? אמנם פה בעיר וו. אין מכיר אותה, פה ערך אחד לה ולשאר העניות, אבל היא הלא יודעת מי היא.

עוד היא זוכרת את הימים הטובים אשר היא, שרה פייגא, ושלמה חיים בעלה היו מסובים על שולחן אביה. היא אהבה את שלמה חיים מאוד. הוא היה יפה תואר ומושלם גדול. אך אחרי כלות מזונותיו הלך לו לבקש פרנסה בוו. וישב שם שנים אחדות. מתחילה שלח מכתבים ומעט כסף, ואחרי כן עברה עת רבה וכל חזון נסתם ממנו. אז נסעה היא ושני ילדיה לוו. ותשב בעיר הזאת היא ובעלה ובניה, כשנה אחת. אחרי כן החל שלמה חיים לבקש תואנות, כי פרנסתו מעטה בוו. וכי טוב לו לנסוע למוסקבה, כי שם ימצא כסף כאפר. וזה חמש שנים אשר הוא יושב במ', והיא ובניה יושבים בוו. וסובלים עוני ומחסור.

היכולתי להעלות על מחשבתי, כי שלמה חיים ישכח את אשתו, את ילדיו? הוא מתאונן כי ההוצאה רבה מאוד במ.; אבל הלא לעצמו ימצא גם להוצאה רבה, ומדוע לא ימציא לנו עזר להוצאה מועטת? לו הייתי שלמה בבריאותי, כי עתה לא שמתי אליו לב, אך חלשה אני. חמשה עשר שקים כבדים עלי כחמשה עשר ככרים.

האשה עברה את הרחוב. הנה היא דורכת על האבנים הרצופות, רצפה לא ישרה, אבן גדולה על יד אבן קטנה. היא הולכת ונתקלת. אבל בכל זאת טוב לה עתה מאז, כי לכל הפחות אין רגליה שוקעות ברפש, אך כבד ממנה המשא. הוא כמו יכבד מרגע לרגע ומכאוב בטנה ילך הלוך וגדול. אך הנה הגיעה עד המקום, אשר רצפת קרשים לצדי הרחובות. היא עתה הולכת בדרך ישרה, היא תעבור בתים שונים ותסמך על מבוא איזה בית ותשאף רוח, ושאיפותיה לה כחניתות דוקרות. על פניה המתעותים לרגעים נראו רשמי ענוייה הקשים, ובכל זאת היא מתאפקת ואוזרת חיל, מרימה את משאה ואת פעמיה והולכת הלאה… אך הנה פניה מלבינים, עיניה חשכות, היא חושבת לנפול…

— מה לך שרה פייגא? — תקרא שכנתה חוה גיסא החייטית, בהביטה בתמהון על פני העלובה אשר התעותו.

— לא טוב לי חוה גיסא. רע לי רע, עוד מעט ואתעלף — אמרה שרה פייגא.

— הבי לי את השקים ואשאן הביתה, ואת החזיקי בי ונלכה, — אמרה חוה גיסא בחמלה רבה — ותמהר להסיר את המשא מעל שכנתה ותשם על שכמה ותלכנה…

*

שלמה חיים זונין הוא מלמד — מורה במוסקבה ברחוב רטְשוֹבקי.

בני ישראל היושבים ברחוב ההוא נבדלו בנימוסיהם הבדל גדול מאחיהם שישבו (כמובן, בעת שהותרה להם הישיבה בעיר הזאת) ברחוב זַרַדְיָא. בזרדיא היית מוצא את “ליטא” בכל צבעיה וריחה המיוחד, סחרה ואתננה, זריזותה ופחזותה, מניניה ובטלניה, מלמדיה וסופריה, — הכל כאשר לכל כמו בליטא. הליטאי כשהיה בא שם מיד הרגיש, כי בתוך עמו הוא יושב: אם סוחר הוא הרי הוא יכול מיד לשלוח ידו בפרקמטיה, ואם קבצן הוא יכול הוא לחזור על הפתחים, ממש כמו בארץ מולדתו. ומי שהיה חפץ להתערב בעניני הקהל מצא גם בזה כר נרחב: ריב מתנגדים וחסידים, ריב חסידי קפוסט וחסידי ליובוויטש, ריב על העליות והגבאות והטכסא וכדומה, וגם מלשינות לא נעדרה. ביום השבת היית רואה, כי הנשמה היתרה שוכנת כבוד ברחוב ההוא: החנויות סגורות, המנינים מלאים אנשים מתפללים ולומדים, הדבור הזרגוני מושל בכל; וגם אם לפעמים אתה שומע יוצא מפי איזה עברי מלות רוסיות לא יכבד ממך להבחין, כי מפי עברי יצאו גם אם לא תביט אל פני המדבר, כי התיהדה המלה הרוסית וקבלה פנים חדשות וצלצול חדש…

לא כן רטשובקי: שם אתה מוצא עולם אחר לגמרי, שם בולטת השפעת הקולטורה הרוסית. הדבור הוא על פי הרוב דבור רוסי, וגם אלה אשר ידברו יהודית ישתמשו ביותר במלות רוסיות, וגם המלה הזרגונית מצלצלת כצלצול הרוסית, כאשר ידבר גוי־המרחץ יהודית בערי ליטא. שם שורר הנקיון, הסדר והמשטר; אין שם אותות הבהלה והחפזון, ולא נראו פנים דלים, לחיים צמוקות; להפך, כולם בעלי פנים בריאים וגסים, בעלי כרס, אוהבי חיים ונותנים גם לאחרים לחיות.

רוב יושבי רטשובקי הם אנשי־צבא משוחררים, רבים מהם לוּקחו בעודם קטנים וגם אלה אשר לוּקחו בנערותם, הנה הישיבה הארוכה בין אזרחי הארץ, הרחק מאוד מעיר מולדתם ומעמם, השפיעה עליהם להשכיח מלבם “גירסא דינקותא”, עד כי תקשה להם גם הקריאה ב“סדור”, על כן כל מי שיודע מהם לעבור לפני התיבה או לאמור ״מפטיר״ — הרי הוא כלמדן מופלג. גם ביחוסם להדת שונים הם מהליטאים; כי אף שהיהדות יקרה בעיניהם מחייהם, אף כי החזיקו בה גם בעת מסעיהם ונדודיהם הרבים בארצות נכריות, אשר לא דרכה בהן כף רגל יהודי, בכל זאת רובם אינם מדקדקים במצוות ומזלזלים בשמירת השבת, וגם בצניעות יתרה אי־אפשר להם להתפאר. ובין יושבי רטשובקי אִוָּה לשבת המורה־המלמד שלמה חיים זונין.

הוא היה כבן שלושים וחמש, יפה תואר עם עינים חצופות ופה דובר לצון ומהתלות. לבושו כאחד האריסטוקרטים: צילינדר בראשו ומשקפי זהב על אפיו, כל בגדיו עשויים על פי המלה האחרונה של חכמי המודה. מובן מאליו, כי שלמה חיים לא היה מהחשובים, כי אם איש משכיל, כלומר: קרא בספרי מליצה ורוח המליצה נחה עליו ויהי גם הוא למליץ גדול.

— בזמן שאני לוקח את העט בידי — התפאר שלמה חיים — הרי המליצות משתפכות אצלי מאליהן. אפשר לי למלא עשרה גליונות במליצות רמות ונשגבות גם על דבר שאיננו שוה קליפת השום.

ולא לבד בפרוזה הראה את כוחו, כי גם בשירים. גם בזה לא היה עמל כלל, כי מיד שישב לכתוב שיר, היו השורות מתחרזות אצלו מאליהן, כמו על ידי השבעת הקולמוס. וצעירי המשכילים בראותם את הלהטים ששלמה חיים עושה, היו מתפלאים ומשתוממים ואומרים: אכן מליץ ומשורר נפלא הוא האדון זונין!

אולם בעניני השיר והמליצה עסק שלמה חיים רק מלפנים, בעת שהיה עוד בעיר מולדתו, אבל עתה בבואו לשבת ברטשובקי ראה, כי אין בני המקום יודעים בענינים האלה מאומה, ואי אפשר לו לנחול בגללם כבוד וגדולה, ויניחם בקרן זוית ויוציא מאוצרו השלמות אחרות, שהיו יותר נאותות לצרכי המקום והזמן. היא היה שוחט עופות, קצת חזן, קורא בתורה, תוקע, יודע על פה “אל מלא רחמים”, “מי שברך” ליולדת, “הרחמן” לברית מילה וכדומה מהדברים שרבים מתקשים בהם, וליושבי רטשובקי נחשבו לתורה שלמה.

איש כזה היה דרוש מאוד לחפץ יושבי רטשובקי העברים. ובחלקת שפתיו קנה לו שלמה חיים את לבבות הגברים, ובפרט את לבבות הנשים, אשר נמסו כדונג מדברי חנופותיו. עד מהרה היה שלמה חיים לאיש נחוץ, שהכל צריכים לו ובלעדיו לא היה כל משתה ושמחה. הוא היה המשורר והמרקד, הוא הבדחן והלץ, הזולל והסובא. עד מהרה למד שלמה חיים גם את חכמת הפרופירנס, והאמת ניתנה להאמר, כי בה הגדיל לעשות. מי שלא ראה את שלמה חיים עומד על המקח, לא ראה משחק־נוכל מימיו. רשמי פניו היו אז כמו חצובים מאבן, לא נראה בו כל אות התפעלות. בסקירה אחת הוא סוקר את הקלפים אשר בידו ובמבט חודר וקר הוא רואה מה שבלב המסובים עמו.

שלמה חיים לא היה מדקדק במצוות ובכל עת מצוא שפך עליהן לעג כמים. בדרך שחוק ולצון היה שלמה חיים מגלה דעתו, כי העולם הפקר ומי שאיננו שוטה בא ולוקח ונהנה ממנו ככל אות נפשו, כי באמת הכל מותר, הכל חול, והקודש והאסור אינם אלא מעשי תרמית, שהחכמים מיראים בהם את הכסילים. ואף אמנם כל בני האדם מודים בזה בלבבם ורק יראים הם מהגיד את האמת איש בפני רעהו. ״כל זמן שאני חי — היה מרגלא בפומיה — אני חפץ ליהנות מעולמי ואחר מותי תוכל לעשות את קברי בור של שופכין". ההפקרות הגסה הזו לא הזיקה לפרנסת שלמה חיים, כי אנשי רטשובקי מגודל בערותם לא הבינו את הרעל הצפון בהם, ועל כן היה כל הלילה משחק בקלפים ועושה כל תועבה ובבוקר עובר לפני התיבה ושוחט עופות ומחנך את הילדים.

לשלמה חיים היה “חדר” ב“מנין” שברחוב ההוא, אשר בו, ב“מנין” ההוא, היה מכהן בתור בעל תפלה ובעל קריאה. ומלבד זה היה מורה הוראה לשעות לתלמידים אחדים שלמדו בביתם. העבודה היתה קלה מאוד, כי האבות בני רטשובקי לא דרשו ממנו שידעו בניהם מאומה, מלבד לקרוא בסדור ולאמור ברכה, להעביר את הסדרה ולקרוא מפטיר; וגם בזה לא היו מדקדקים הרבה, כי לא ידעו להבחין בין טוב לרע. רב היה להם, כי שלמה חיים מספר בשבח בניהם ואומר, כי הודות לשקידתו העצומה תלמידיו עושים חיל עד להפליא. ובאמת כאשר בא אחד מהורי הילדים לבקר את חדרו, היה שלמה חיים קורא בקול גדול לפני התלמיד, והתלמיד גם הוא עונה אחריו בקול גדול; זה צועק וזה צועק, והאב שומע ונהנה ואומר בלבו: לא מלמד הוא זה, כי אם “פלדפבל” ממש.

ב“חדר” היה שלמה חיים מלמד פשוט, והעיקר היה שם לבו להפטרה, כי בה היה שמן חלקו. בשבת שהיה הנער אומר “הפטרה” בבית התפלה היו אבותיו עושים לו חג ונתנו לו להדיח את גרונו כחפצו וגם דורונות שלחו לו. ההפטרה היתה לו הרקלמה היותר יפה, ובה קנה לו שם מלמד עושה פלא. אנשי הצבא המשוחררים, בכלל, חולקים כבוד גדול ל“רבי”, ומכל שכן אם הוא יודע ללמד את הנערים לקרוא הפטרה בצבור, כי זאת היא בעיניהם שלמות שאין למעלה ממנה.

שלמה חיים היה מקבל שכר הגון בעד עבודת המלמדות וההוראה, מלבד מה שהיה מקבל מהמנין בעד עבודתו שהיה עובד שם בתור חזן, קורא ותוקע. וכל השכר הרב היה מוציא רק לצרכי עצמו, למשתה והוללות ובגדים יקרים ופפירוסים מובחרים, ואל ביתו היה שולח לפעמים עשרה שקלים וגם זה לא בכל חודש. הוא מצא לו תמיד אמתלאות להצטדק לפני אשתו העלובה, וכסף לא שלח לה.

פעם בשנה או בשנתים לחג הפסח היה האדון זונין בא לפקוד את נוהו ומביא עמו מעט כסף. בואו לעיר וו. עשה רושם גדול לא רק בביתו כי גם בכל בתי העיר: איש מעיר הבירה, פרנט נפלא, ומדבר הלצות וחדודים, אשר לשמעם ימלאו כולם פיהם שחוק, וגם נפלאות יספר על דרכי עיר הבירה וכל חמודותיה. אך בביתו הצר והקטן לא ידעה האשה העלובה מה לעשות עם אישה ה“פריץ”. היא אמנם התגאתה רגע בלבה, כי לה בעל כזה, יפה תואר ומסולסל כאחד השרים, אבל מר היה לה כי איננו מתאים כלל עם מצבה ומצב ביתה, ובכל השתדלותה לא תוכל להפיק ממנו רצון. המפה איננה מגוהצה כחפצו, החלב לא הצטמק כל צרכו, הצלי התחרך מעט, הכוס לא הודחה כראוי, וכדומה מן התביעות, שהיה האדון זונין תובע תמיד. הוא לא שת לבו, כי ממיטב המאכלים יגישו לפניו, וכל בני ביתו מסתפקים במצה חרבה, בתפוחי אדמה צלויים ומבושלים. רע היה בעיניו, כי תחת המאכלים הערבים שהוא רגיל לאכול במ. הוא צריך להסתפק במאכלי אשתו, שאיננה יודעת תורת הבשול ואין לה גם החומר הדרוש לשולחן מלא דשן. לו לא היה די, כי בני ביתו חולקים לו כבוד־מלך, כי בעת שהוא חושב לנוח כולם יאלמו, ודממת מות שוררת בבית, כי על כסאו לא ישב אחר ואיש לא יגע בכל אשר לו. הוא תמיד הראה פנים זועפים, ויתאונן על כי אנוס הוא לשבת כבהמות “ברפת”, והוא ענוג וחלש, ואיננו רגיל לאויר המשחת ולרפש אשר מסביב לו.

סוף דבר: בימים המעטים אשר ישב שלמה חיים בביתו הספיק להוציא דמעות רבות מעיני אשתו העלובה, ולהטיל אימה ופחד על בני ביתו הערומים והרזים, עד כי קצה נפשם בו, ואחרי כן נסע משם בעזבו לאשתו מתנה טובה, אשר עליה לשאתה תשעה ירחים שלמים…

שלו ומיטיב את לבו ישב שלמה חיים במסיבת רעים ועוסק בדחילו ורחימו בסעודת מצוה, כי מלאו לאחד מתלמידיו י״ג שנה, ולמצוה כזו היה שלמה חיים מקדיש את קיבתו וגרונו בחפץ־לב. והנה פתאום הוגד לו, כי איזו אשה עניה באה ושואלת לו.

אל אלוהים ה׳! — לוּ פתחה השאול את פיה, כי אז מהר שלמה חיים לרדת שמה. עיניו חשכו מראות, כי הנה שרה פייגא נצבת לנגדו באימה וביראה.

— את?… איך?… — גמגם האיש בשפתים חרדות ולבנות.

— אני… יעצוני… חולה אני מעט… באתי לדרוש ברופא.

מה מאוד היה חפץ שלמה חיים, שבאותו הרגע יבוא השוטר ויקרא לה: “עבריה, למה באת הנה? היש לך הזכות לשבת פה”? מה מאוד היה שמח לוּ הובילוה בין אסירי המלך להשיבנה הביתה אל עירה ואל מולדתה. אך מה יעשה? הוא צריך עוד לשים פנים, כמו הוא שמח על המציאה, שבאה אליו בהיסח הדעת.

— הבה נלכה! — אמר שלמה חיים בשמחה גלויה ובאנחה מסותרת.

— איך לא שאלת את פי בטרם נסעת הנה? — שאל האיש בחמת רוחו, בצאתו עם אשתו מן הבית.

— ידעתי, כי אם אשאלך, אז תאמר, כי לא אסע.

— ואם כן נסעת “להכעיס”?

— להכעיס?! האם לא תראה כי לא משמחה ומרב כּל באתי הנה? הכי פני לא יעידו מה רבו צרותי? משא השקים הסב לי מחלה בבטני עד אשר לא אוכל גם לעבור רחוב אחד, בכבדות תתנהלנה רגלי. ה׳ יודע מרת נפשי, לא אוכל עתה להשתכר אף פרוטה, והילדים מבקשים לחם — ואין. לכן יעצוני נשים רחמניות, ובראשן חוה גיסא החייטית, להפקיד את הילדים על ידיהן לזמן מה, והן יכלכלום וימלאו כל מחסורם, גם נתנו לי נדבתן כסף וצדה לדרך, ואסע ואבוא הנה.

— אבל את לא תדעי מה קשה הישיבה בכרך הזה. פה כל שכר לא יספיק גם לשכר דירה כהוגן. בוו… אומרים בודאי, כי אנוכי משתכר תרפ״ט אלפים, יען כי לבוש אני כאדם. אבל באמת אין הדבר כך. שכרי מצומצם מאוד, ורק לפרנסתי אני צריך להתלבש בבגדים יפים, כי בבתי עשירים אני יוצא ונכנס, ואי אפשר לי לבוא בחברתם בבלויי סחבות. והעיקר כל זמן שאני לעצמי נקל לי להתעלם, אבל בשנים אי אפשר הדבר, וכאשר יודע לפּוֹליציא, כי אנחנו פה וימהרו לשלחנו לארצנו ולמולדתנו, ואז “גם לי גם לך לא יהיה”.

— אפשר כי הצדק עמך — ענתה האשה בנפש מרה, — אבל לי לא היתה ברירה אחרת, כי אם “מהגשר אל המים”, ואל מי אפנה, אם לא אליך? כל זמן שהיה בידי להשתכר לא התעצלתי, עדי בשמים, אך עתה ככלות כוחי, מי יפרנס את הילדים מבלעדיך? וגם אנוכי, כל זמן שאני חיה — הנני צריכה למזונות.

— בדיעבד, אחרי שבאת, נשב, איך שיהיה, בדוחק — אמר האיש — בהסתירו חמת לבבו.

*

ימים אחדים ישבה האשה במנוחה אם גם לא שלמה, כי בכל שעה לא נמנע שלמה חיים מהראות לה לדעת, כי לא יפה עשתה בבואה הנה. דרכי בעלה היו מוזרים בעיניה. בלילה שהיה בביתו באו אליו חבריו ויצחקו בקלפים עד השעה השניה, והיא לא תוכל להציע את המטה ולנוח עליה ולישון, כי אך חדר אחד להם. זולת זאת היא כאשה פשוטה לא יכלה לראות את ההוללות השוררת תמיד בבית. אך בלילה אחד הלך אישה למקום אחר לשחק בקלפים והיא נשארה לבדה במעונה. מעודה לא היתה יחידה בלילה בבית, היא יראה מפני המזיקין, יראה גם מפני הגזלנים, ובפרט בעיר גדולה כמ' אשר על פי השמועה גנבים ושודדים אורבים בה לאדם על כל צעד וצעד. היא שכבה במטתה, כסתה את עצמה בשמיכה עבה, ובכל זאת הרגישה, כי קר לה ועצמותיה רועדות.

אפס אחרי כל אלה לא התחרטה, כי באה הנה. פּה, איך שיהיה, היא שבעה, ומלאכתה קלה. ונוסף לזה: על־פי השתדלותה שלח שלמה חיים גם לביתה רובלים אחדים, והיא בטוחה, כי גם הילדים לא יגועו עתה ברעב. גם אצל רופא היתה, וסמי מרפא ניתנו לה…

אך הנה בא יום השבת. היא מרגשת בכל אבריה כי השבת באה לעולם. היא זוכרת את כל יקר גדולת השבת אשר הרגישה מלפנים. בעת שהיתה בבית אבותיה באה שבת — באה מנוחה. כל פנה, כל כלי קרא בגילה ורעדה: “השבת באה! זכור את יום השבת”! והיא בעצמה, בלבשה את שלמותיה הנקיות, היתה לנפש אחרת. והנה מרחוק נשמע קול הקורא:

“יודן אין שוּל אריין!”

מה נעים לה לזכור את קול הקורא ההוא! מה תערוג נפשה לשמוע אותו עוד הפעם! הוא מצלצל באזניה כשירה ערבה…

ומה פה? רעש האופנים ושאון הרחוב לא יחדלו רגע, והיא יושבת גלמודה. שלמה חיים עוד לא בא. הוא אמר כי אין לו עת לסור לביתו, ומתלמידיו ילך ישר לבית־התפלה לקרוא “לכו נרננה” לפני התבה. היא הדליקה נרות, ותשב שוממה. בפתחה את הסדור להתפלל, התפרצו דמעות מעיניה. היא הרבתה לבכות, אך מכאוב לבבה לא הוקל.

והנרות דולקים ודולקים; כבר כסתה חשכת הלילה את הארץ, כבר אכלו בבתי ישראל בעיר וו. את ארוחת הערב, ושלמה חיים עוד לא בא. מדוע זה לא יבוא? הלא שבת היום, הלא צריך לקדש, ועוד מעט והנרות יכבו… אמנם הוא איננו צדיק, הוא מזלזל במצוות, אבל — שבת! גם האפיקורוס היותר גדול יכבד את יום השבת…

לו ידעתי פה את מי שיהיה, כי אז הלכתי לשאול בעצה, לתנות את צרות לבבי, אך גלמודה הנני פה, כמו אבן ילדתני.

והנרות הגיעו לקצם. הנה אורם נדעך רגע, ואחרי כן כמו יגבר חילים ויעל למעלה והאיר את פני האשה הנוגה, את פני המפה הלבנה אשר על השולחן, ושתי החלות הנשקפות גם כן כמו נוגות ונכלמות, כי אין דורש להן. עוד מעט, עוד מעט והיא יושבת בחושך. כקול פחדים נשמע באזניה, מראות מבהילים התיצבו‘ לנגד עיניה. קרוביה המתים יצאו מקברם ויבואו לשבת עמה, זעה קרה כסתה את מצחה. היא שכבה במטתה, נסתה לכסות גם את ראשה, אך צלמי בלהות חודרים אליה מתחת לשמיכה.

— זאת היא השבת הראשונה! — חשבה העלובה — ולמה יגמלני אישי כזאת? הכי לא נאמנת הייתי לו תמיד ככלב? הכי בשבילו התעצלתי מעשות כל עבודה קשה? הכי לא פקחתי על ילדיו ולא בגללם כוחי כליתי? ומה בצע לך, כי כה תענני? הכי אם תורידני שאולה תמצא אחרת אשר תהיה לך נאמנה יותר ממני? אנא ה׳, אב רחום! הטה נא את לב אישי אלי, כי יחוס ויחמול עלי ועל ילדי. הן הילדים עודם קטנים, עודם צריכים לאם, ואני לא אעצור כוח לסבול משא של חיים כאלה. כבד הוא לשאת את השקים, אך חיים כאלה עוד כבדים מהם — הם יכריעוני, יפילוני, ולא אוכל קום.

והשעות עוברות וחולפות, השעה השתים־עשרה עברה, ושלמה חיים עוד לא בא, והיא עודנה שוכבת וחושבת את מחשבותיה הנוגות. פתאום שמעה קול מכה בדלת, ותמהר ותקם ותפתח, והנה שלמה חיים בא ועמו עוד שלושה חברים. הוא מהר ויצת גפרותית ויקרב אל המנורה ויסר את הזכוכית מעליה וידליקנה.

— מה אתה עושה, שלמה חיים? הלא שבת היום! — קראה האשה בחלחלה.

שלמה חיים מהר ויכבה את הנר.

— מה היה לך, שלמה חיים? האם יצאת מדעתך?

— ראו נא: כל מה שאני עושה לא ימצא חן בעיניה! — אמר שלמה חיים בלצון; — אני מדליק את הנר — רע בעיניה, אני מכבה — והיא גם כן מתרעמת. קח אתה, ברודין, והדלק את המנורה, אולי תפיק אתה ממנה רצון. ועתה, יונתי — הוסיף שלמה חיים אחרי שהדליק ברודין את המנורה — הסירי מעל השולחן את כל המונח עליו ונגשנו אני ורעי לגמור את ה“פולקה” אשר לא הספקנו לסיים אתמול.

— וקידוש?

— אני אעשה לך קידוש אשר כמוהו לא שמעת מימיך. אך לא על החלות, כי אם על כוס יין כשר, אשר לקחתיו זה עתה ממרתף לנין.

בדברו הוציא בקבוק יין מחיקו ויוציא את המגופה וימלא את כוסו ויחל לקדש בראש מגולה. הקידוש ארך כחצי שעה. ומה לא היה בקידוש ההוא? כל דברי נבלה בשפת רוסיה וזרגון והכל מסובך יחד בפסוקים שלמים ובשברי פסוקים. הרעים אשר ישבו עמו שחקו בכל פה, ורק האשה עמדה חרדה ורועדת ולבה כמו נלחץ בצבת. חלול הקודש היה קשה בעיניה מכל היסורים שבעולם.

הוא גמר את קידושו וישת מן הכוס ואחר הושיט לה לשתות.

— מקידוש כזה אינני שותה — ענתה האשה בקול חרש.

— מקידוש כזה? הכי מקידוש אפשר לשתות? שתי, סכלה, מהיין, מהכוס וינעם לך. הקידוש הוא רק דברים בעלמא, בהבל יצאו ובהבל ילכו. העיקר הוא היין, והיין טוב מאוד.

אנוכי לא אשתה. אתה תוכל לעשות כחפצך, אבל אני בדתי אחזיק ולא ארפנה.

— אם להצטדק את אומרת, לא יכירך מקומך במ… פה אין המקום מסוגל לזה כלל, לכי ושובי אל “דריפּישוֹק” שלך, וישבת שם בין שאר הנשים הצדקניות.

— כן דברת. אנוכי אשוב מיד אחר השבת אל ביתי ואל ילדי — אמרה האשה בחרי אף; — אנוכי לא אוכל לשבת פה. פה הוא משכן מלאכי חבלה, לא בני אדם אתם כי אם שדי שחת! אתם יודעים רק לחבל ולהשחית נפשות, את נפשותיכם ואת נפשות אחרים. אמותה שם בוו., אך עמכם לא אשב!״.

— הנה פתח ה׳ את פי האתון — קרא שלמה חיים בחרקו שן, כי עד היום לא שמע עוד מפי אשתו דברים כאלה, — היא תהיה למגידה, למוכיחה! היא גלגול המגיד מִקלֶם. האמנם חפצה את לנסוע מפה? הנני לתת לך להוצאות דרכך; ואם יש את נפשך — אוכל כרגע לקרוא לעגלון ואובילך אל בית־הנתיבות, התחפצי?

הרעים אשר ישבו והקטירו את פּפּירוסיהם שחקו בכל פה.

אך האשה לא ענתה עוד דבר.

— כן, עלי לנסוע מפה ויעבור עלי מה. אם אמות בעיר וו.

לכל הפחות יביאוני אל קבר ישראל, ופה ישליכוני כפגר מובס ואיש לא ישים אלי לב. אך מה יהיה לילדים? — הוסיפה האשה לחשוב — ומה עושים כל היתומים העזובים? ה׳ דואג למלא מחסורם, כי הוא אבי יתומים. פה אי אפשר לי לשבת עוד; אי אפשר לי לראות בכל שעה איך הוא רומס ברגליו את כל קדשי ה׳. כל רגע יחשב לי פה כשנה…

*

במוצאי השבת לקחה האשה את תרמילה ותסע עם בעלה אל בית הנתיבות.

בכל הדרך לא הוציאה האשה גם מלה אחת. בלבה התרוצצו מחשבות שונות, רגשות שונים, אך היא השתדלה לבל תגלה לאזניו כל מה שבלבה. עליה להראות עתה פנים כמו איש זר יושב עמה, ועוד גרוע מזר: אויבה בנפש!

וגם לו לא היה נעים לשבת עמה. כעין רגש נוחם וחרטה התגנב אל לבו. צר היה לו לראות את תוגת העלובה הזאת. הוא ניסה לבוא עמה בדברים, לבדח מעט את דעתה בדברי לצון, לנחמה בתקוה טובה, אך היא לא שעתה אליו, דבריו לא נכנסו לאזניה, וידום גם הוא.

דומם הגיעו עד בית הנתיבות, דומם הושיב אותה בקרון. הוא חפץ לדבר עמה, אך מפיו נעתקו מלים, סרה רוח הלצון מעליו ותוגה חרישית אכלה את לבו. היא יושבת ומחרשת והוא עומד ומחריש.

והנה נשמע קול צלצול הפעמון בפעם השנית, הגיעה השעה להפטר.

רגשי חמלה התעוררו בלב שרה פייגא בהרימה את עיניה אל אישה. היא חמלה מאוד על נפשו, אשר נתעבה על ידי עברות חמורות. היא לא תוכל להסיר כלה מלבה את אהבתה אליו. הן הוא היה אישה אהובה, אלוף נעוריה, לו הקריבה את נפשה, את חיתה. ומה מאוד צר לה כי מכר את נפשו לשטן! מה יכאב לה עתה להפרד ממנו לנצח, להתנכר לו!

— אל תשכח את ילדיך! — אמרה האשה — כשהסתירה את פניה במטפחתה, כי נחל דמעות פרצו מעיניה…

שלמה חיים עמד נבוך, אך קול הפעמון השלישי הוציאו ממבוכתו ואחר שברך את אשתו בברכה חטופה יצא.

על הַמִפשָׂעָה עמד שלמה חיים רגע, וכשעברה האורחה שאף רוח אל קרבו וישב לו אל חבריו העליזים.

---

חוּץ לִזְמַנּוֹ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

חזן גדול בדורו היה ר' ניסן, קול אריה היה לו וסלסולו חליל נעים. גם שפתו צחה, “בעל עברי” גדול, ותפלתו יוצאה מקרב לבו, מרוב מתיקות היה לפעמים בוכה ומבכה את שומעיו ב“ונתנה תוקף”, ב“ומפני חטאינו”, ובפרט בסיום העבודה – “תנות צרות לא נוכל”. קירות הקלויז היו בוכים…

וכנגד זה שמח היה ומשמח במנגינותיו הרקודיות ב“היום תאמצנו”, ב“שישו ושמחו בשמחת תורה”. הוא פזז ורקד ועמו התנשאו הרגלים של כל הקהל הקדוש. ר' ניסן עושה גדולות! ר' ניסן מחיה נפשות! כולם מהללים ומשבחים את ר' ניסן: רק הוא חזן!… כל העולם מלא תהלתו…

ור' ניסן היה שמח בקהלתו. נתנו לו אמנם שכר מצער מאוד. הקהלה קטנה ודלה. אבל לא לשם השכר שרת ר' ניסן, אלא מפני חבתו לחזנות, שבה ראה תעודת חייו. אילו היתה ידו משגת היה משלם בעד “העמוד”, ובלבד שיתנו לו להתפלל. הקהל נהנה ממנו, אבל הוא בעצמו נהנה הרבה יותר מכל שומעיו. הוא מרגיש כי טל של תחיה נוזל בכל אבריו, בשעה שמנגינותיו משתפכות בחלל הקלויז וחוזרות אל תוך אזניו ואל תוך לבו.

לחמשים וחמש הגיע ועדיין קולו רענן, נעימותיו מפכות, והכל רצים לשמעו. בשנה ההיא הפליא בתפלתו מכל השנים הקודמות – כך נדמה לו. בעצמו אינו יודע מדוע, אבל כשהגיע ב“שמע קולנו” לפסוק – “אל תשליכנו לעת זקנה”, הרעים את קולו וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים בנעימה אדירה. זאת לא היתה תפילה, אלא תביעה, דרישה נמרצה מרבונו של עולם: אם אתה נותן זקנה, אל תשליכנו, אי אפשר שתשליך, — ואם לאו – היכן הוא היושר?

מה היה לו אז לר' ניסן? האם הרגיש בנפשו שהזקנה כבר ממשמשת ובאה, או פשוט התעורר אז בקרבו כוח האמן היוצר וחדר עד תוך הרעיון של המשורר, התובע את עלבון הזקנה?

מה שחשב אז ר' ניסן איננו יודעים, אבל המציאות באה והראתה שלא לחנם פחד.

מהשנה ההיא התחיל קולו להתקלקל. הוא אמנם היה משתדל להתחזק, נסה גם לשתות ביצים טרופות מעורבות בסוכּר, אבל דוקא בעת שהיה צריך להרים את קולו, היה נרסק, ויצאה איזו צריחה… אמנם הוא עצמו אינו מרגיש כל כך; נדמה לו שעדיין הוא מיטיב לשיר ועדיין יש בכוחו לצודד לבבות, אבל האחרים מרגישים, וכשמלאו לו ששים שנה כבדוהו בדוחק גדול ב“שחריתים”, ל“מוספים” שכרו אחר…

ובשנה הבאה מנעו ממנו גם “שחריתים”. אין בו עוד צורך…

איך זה אפשר? הם אומרים שתפלתו לא נעימה… אבל הוא שמע תפלת החזן החדש. האפשר לדמות? הלא זה תיש ממש. אין לו כל הבנה בנעימות החזנות. קול’כיל יש לו, קול צעיר כמובן, אבל הלא העיקר הוא החזנות, הנעימה של המלוֹדיה, שהיא באה כפירוש המלות…

אך לך וצעק “חי וקיים!”… הדור חצוף, שקצים צעירים נתרבו בקלויז, והם עכשיו בעלי הדעה. הזקנים שהיו יודעים פרק בשיר: ר' חצקיל, ר' יוסילי, ר' גרשון ועוד ־ להם היתה הבנה אמתית בחזנות, ובשום אופן לא היו ממירים אותו באחר, ומכל שכן בתיש הצעיר הזה, שהוא בור בתורה ובור בחזנות; אבל הדור הצעיר טעמו מקולקל. אין להם כל הבנה… הם מתפארים שהחזן החדש יודע תוי זמרה, הוא מנגן על פי חוקי הזמרה, אוי להם ואוי לשנותיהם! מה יתנו ומה יוסיפו תוי זמרה וכל החוקים שהמציאו, שלושה רבעיים או ארבעה רבעיים, אם העיקר חסר מן הספר, אם אין נעימות? בזה הכל מודים שנעימות יש רק בתפלתי. אלא מאי – הקול? ומה הקול? הכי אינו די חזק?

וניסן מנסה בינו לבין עצמו להרים קול באוקטבה העליונה ונדמה לו שהזגוגיות בחלון רועדות. שאגת אריה ממש.

— עלילות, עלילות! רוצים הם דוקא בחדש, ואפילו יהיה עץ מיער…

שכר חזנות חדלו משלם לו, וקופת פנסיה, כמובן, אין. מפני הרחמנות מרשים לו להעמיד קערה בערב יום הכפורים על שם ר' ניסן. ויש שמשליכים לו פרוטה אחת או שתים, אבל כמה אפשר להתפרנס בזה? והוא לוקח מזה “גמילות חסדים” על מנת שלא לשלם ומזה – נדבה, פשוט.

מילא, עם כל זה עוד אפשר להתפשר. היהודי די לו שהוא מרמה את הקיבה וחי. אבל עצם החיים מהו בזמן שהתיבה נתונה בימים הנוראים לאיש אחר, שאינו מגיע לקרסוליו? איזה חיים הם בזמן שהוא שומע בקלויז שלו מנגינות כל כך זרות ומגוחכות, וביחד עם זה מעציבות ומרגיזות?

נניח: בימים הנוראים מתפלל אחר, אבל בשבת… בשבת בודאי לא ימנעו ממנו את התיבה. והוא מתחזק ועובר לפני התיבה בשבתות, ומשתדל להראות כי גם עכשיו הוא עושה נפלאות… אבל עין השקצים רעה גם בזה. הם מתרעמים, הגיע הדבר שנזפו בו. ולצרתו בחרו עוד בגבאי חדש, שקץ צעיר כמותם, והוא אמר בפירוש, ששום איש לא יעבור בלא רשותו לפני התיבה ואף ר' ניסן בכלל…

ור' ניסן בטוח, כי לא מפני שקולו נתקלקל נמאס עליהם, אלא הם מבקשים עלילות. יפה להם לצעירים להרעים ולהרגיז את הזקן, כי על כן שקצים המה… אבל הכי הוא ישים לב לעלילותיהם? ההוא יכנע מפניהם? יתפקעו, והוא את עמדתו לא יעזוב, אי אפשר לו לעזוב. על אפם וחמתם יוסיף להתפלל. אדרבה, ינסו להעז לגרשו מהתיבה…

והוא ממציא לו אמתלא. “יארצייט” יש לו בשבת. ביארצייט הלא מוכרחים לפנות בשבילו את העמוד; והוא אז מתאמץ ומשתדל וממשיך וכופל את המלות בצעקות מרוסקות ובסלסולים שמתגלגלים כאופנים לא משוחים, ולפעמים גם בלוית שעול המתפרץ מתוך הריאה הרקובה… ואף על פי כן נדמה לו, שהוא מפליא לעשות, שהוא מכניס את נשמתו בכל מלה ומלה, ואילו היו השקצים הצעירים נוטים אוזן ושומעים בכונה, היו גם עכשיו נהנים מנעימות שירתו; אבל הם עומדים במרדם, אינם חפצים בו, וחסל!…

הוא יורד מן העמוד, מכוסה זעה, ואין מי שיגיד לו “יישר כוח”.

הוא רואה שהם אינם רוצים שיעבור לפני התיבה. הוא פונה אל ה“ניטרליים” המתונים, אבל גם הם אינם מחזקים את ידיו… אינם רוצים, אבל הוא רוצה, ויש לו הזכות לרצות. האיך אפשר שיעזוב את התיבה לגמרי? ומדוע יעזוב? האם נאלם קולו חלילה? או אין נעימות בתפלתו?

והיארצייטים שלו נעשו תכופים, תכופים יותר מדי…

וצעירי הקלויז מתרעמים, ופעם העיז הגבאי לומר לו דברים ברורים, שאסור לו על פי הדין לעבור לפני התיבה מפני שאינו מרוצה לקהל.

—אנוכי איני מרוצה! – צעק האומלל – יותר מארבעים שנה הייתי חזן בקלויז הזה והכל היו מרוצים ממני, מבינים יותר גדולים ממך. ואם טעמך פגום, אתה רוצה למנוע ממני להתפלל ביארצייט?… היה לא תהיה!

—אבל אני איני רוצה שתעבור לפני התיבה.

—מי אתה? – קרא ר' ניסן, ועיניו יצאו מחוריהן.

—אנוכי הגבאי.

—ואנוכי ניסן החזן. חזן הייתי וחזן אהיה.

—היית חזן, אבל עכשיו אתה חוץ לזמנך, ואינך רשאי לעבור לפני התיבה שלא ברצון הקהל.

—אבל ביארצייט…

—ואפילו ביארצייט. אין אנו אשמים שהיו לך הרבה זקנים וזקנות, דודים ודודות; לא אתן לך לעבור עוד לפני התיבה.

—ואני כן אעבור, ואפילו אם תתפקע.

—נראה דבר מי יקום.

ושבועות אחדים עברו ור' ניסן התאפק, ושוב קפץ אל העמוד והתחיל “לכו נרננה”. אבל באותה שעה נשמעה קול הגבאי: שמש! הורד אותו מהתיבה!

השמש היה גם כן איש זקן ממקורביו של ניסן ומלפנים גם היה עוזר לו קצת ב“סקארבּוֹבה” (כלומר: בניגונים המקובלים לקדיש, לאבות, לעלינו וכדומה) והיה מעריץ אותו מאוד. אך עכשיו ראה שניסן מתעקש לחנם, עבר זמנו ואין להשיב. כך הוא מנהגו של עולם ואין על מי להיות “ברוגז”. זקנת, הכבר ושם בפנתך ואל תבלבל את המוח…

והוא ניגש אל העמור בחרדה ובקול רק אמר: ר' ניסן! למה לך לריב במקום קדוש? אם הגבאי אינו רוצה, עזוב…

ור' ניסן נעשה חיור כמת. נדמה לו שזהו קול היוצא מקבר פתוח… והוא ירד מהתיבה וישב לו בקצה המערב.

ומאז חדל ר' ניסן מגשת אל התיבה. אבל בעומק לבו חשב, כי אין הצדק עם הגבאי ועם שאר הרודפים אותו ומרחיקים אותו ממקור חייו. לא בו היה השנוי, אלא מזלו בגד בו… הם טועים ומגנים אותו שלא בצדק.

ור' ניסן מרגיש שניטל טעם חייו וכל אומץ רוחו. הוא מתהלך כצל. כשאפסה פרוטה, אין בו אומץ לבקש גמילות חסד או נדבה. נחלש הוא לגמרי, וכעבור זמן קצר נפל למשכב.

השמש בא אלי לעתים לבקרו. רק הוא לא שכחהו.

וכשהיה בא השמש, שפך החולה לפניו, לא את מרי שיחו, אלא זכרונות עלומיו וספורי הנפלאות שעשה בימים ההם, בהיותו עוד ילד עוזר לירוחם הקטן… הוא כנראה השתדל בעצמו להרחיק מעליו את המחשבות הרעות ע"ד המציאות המרה של עכשיו… את שם הגבאי לא נשא עוד על שפתיו… כל מה שעבר עליו בימים האחרונים לא תפס עוד מקום במוחו, הוא היה שקוע כולו בעולם היפה ההוא, בימים שהיה שרוי בגן עדן…

וביום אחד לפנות ערב לחש ר' ניסן לשמש שבא אליו לבקרו: מנגינה חדשה נולדה בלבי ל“אל ברוך נעימות יתנו”, מנגינה יפה שלא היתה כמוה בעולם… והוא התחיל בקול לחש, שכמעט לא הגיע לאזני השמש, “לאל ברוך נעימות, נעימות, נעימות ית…נו” וכן הספיק לקרוא יחד עוד מלים אחדות בלחש, בהפסקות לרגעים, ופתאום נפסקה שירתו יחד עם נשמתו ועלבון זקנתו…

---

חֲלוֹם

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

נוסע אני בספינה בתוך קהל גולים ביום הכפורים.

הים שקט. רק נדנוד קל של גלים קטנים, ההולכים ובאים שורות, שורות ללחך את כתלי הספינה, וכולם מזהירים ומצחקים בקוי השמש הנתזים ומשתברים בתוכם כאבנים טובות. רק לפעמים מתרומם גל גדול, עולה בקצף רב ועטרת שיבה בראשו. אומר הוא, כנראה, לעלות עד מרומים ולשפוך את ממשלתו על כל הגלים הקטנים הרוחשים לרגליו, והוא הולך בגאון וגובה, אבל עד מהרה הוא מתפוצץ לרסיסים, מתבולל בין שאר אחיו הקטנים, ורסיסיו גם הם מזהירים באור הנצח. אין הבדל.

הגולים נמלטו דלים ומרוטים מתוך גיא ההרגה. כל אחד וצרור צרותיו בלבו, והן גדולות ונוראות, כח מי יכול לספר כולן?

רבים מהם עטופי טליות. עיניהם החשכות דומעות. אין קולם נשמע. רק לפעמים אנחה מתפרצת, אבל גם היא עמומה. אין כח להתאנח.

רק כשהגביהו את ספר התורה הקרוע והמלוכלך בדם שנצול מתוך ההפכה, נשמעה בכיה חרישית, שעברה כַּחֲנִית בלבבי ובמוחי. מאין באה בכיה זו? מאיזו אשה תנועה וחסודה, שגם היא, כספר הקדוש הזה, הוטמאה בידי טמאים, או קול השכינה הוא, המנהמת כיונה?…

הגיעה שעת נעילה.

מה זה? אין מי שיעבור לפני התיבה.

החזן התפלל מוסף שוכב לבוש בקיטל ועטוף בטלית, פניו לבנים כסיד ועיניו קמות… האם פרחה נשמתו? הביטו האנשים אל כל עבר: מי יוכל לעבור לפני התיבה?

והכל שמו עיניהם בדודי יחיאל ברוק. הוא חזן רגיל, ירא שמים ופרקו נאה. תמיד היה מתפלל בימים נוראים, אבל עכשיו התעקש: איננו רוצה בשום אופן לעבור לפני התיבה.

והנה ר' יהודה הסבא שלי, אבי הדוד ר' יחיאל, נגש אליו ואמר: לך בני, התפלל. והדוד נכנע והלך. אבא מצַוֶה… והוא עמד על יד העמוד, שנעשה משני ארגזים מונחים זה על גבי זה, תמך את ראשו בידיו, ולפעמים העביר בידו הימנית על גבי הירמולקה אשר על ראשו בתנועה של התרגשות נוראה. אבל שום מלה לא יצאה מפיו. המלות נחנקות בתוך גרונו. קולו נחבא…

נגש אחד ואמר לו:

– ר' יחיאל, נוּ!

– אי אפשר, אחא, להתפלל כך; סתם להתפלל? – דודי – צריך להתישב קצת בדבר.

ובעוד רגעים אחדים התחיל – לא להתפלל, אלא לדבר, ופשוט בלשון אמו…

וכן אמר:

רבוש"ע! צבור קטן מעמך ישראל שנשאר משבי, מבּזה, מהֶרג, מהֶרס, שמו עלי פניהם להיות שליחם לפניך ביום הקדוש בתפילת נעילה; אבל איך אתפלל ולבי מלא מרי?

אמנם חטא עמך חטאה גדולה. הלכנו אחרי הבלי שוא ובטחנו באלילי כזב. עשינו תועבות נוראות. כן. אנכי מודה ומתודה לפניך עונותי ועונות עמך ישראל. עשינו מה שעשינו… אין צורך לפרט הכל. אתה ה' ידעת כולם. אבל כל העוונות שעשינו אנו כאין וכאפס הם לנגד העוון הגדול שעשית אתה!…

לפני הרבה אלפים שנה, שהרג קין את הבל אחיו נזדעזעת וקראת: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה – “עלי” כתיב, דרש ר' שמעון בן יוחאי: אני אשם בדם אחיך, שלא מנעתי אותך לשפוך דם. הן בידי היה לסבב איזו סבה, שאתה לא תהרוג את אחיך"… אז התחרטת, ועכשיו אינך מתחרט עוד. “עבר אדם עבֵרה ושנה הותרה לו” – מאז ועד היום הזה כמה אלפי ורבבות בני הבל נהרגו בידי בני קין, ואתה, יושב מרום, רואה ומחשה! עלינו צוית בתורתך הקדושה “לא תעמוד על דם רעך”, כי אתה אינך חייב במצוה זו? למה אתה עומד מנגד ומביט מזבול קדשך אל כל האכזריות והתועבות, שעושים בני אדם לבני אדם הנבראים בצלמך ולזרע אברהם יצחק ויעקב, אינך מונע בעד הרעה והחורבן? חכמיך אמרו: כל דין שמוציאין ממנו ממון בדין אינו דַיָן, ואיך זה השופט כל הארץ לא יעשה משפט?…

ואחי הטובים, התמימים, המטופלים ביסורים אין חקר דורשים ממני שאתפלל אליך, ואיך אתפלל אם אני רואה ששם קדשך פגום. “אין השם שלם ואין הכסא שלם”…

* * *

הדוד ר' יחיאל נשתתק, ופניו היו מלאים עוז ומֶרִי… הוא אינו רוצה להתפלל. הוא דורש משפט. יעמוד הקב"ה לפני הסנהדרין, אדרבה ישפטו הם מי צדק. ולא בשביל עצמו הוא דורש, בשביל עצמו לא איכפת לו. יעשה בו מה שירצה. הוא דורש משפט בעד אחיו, ולא רק בעד אחיו, אלא בעד כל בני האדם ההולכים ונטבחים ונדקרים בכל דור ודור. מה זאת? האם חלילה לית דין ולית דַיָן?

* * *

פתאום נהרו פני הדוד ר' יחיאל. איזו מחשבה נשגבה נולדה פתאום בלבו, והוא התעודד וקרא עוד: “אמנם ה' אלהי, נפלאים דרכיך וגם קשים ומוזרים; הקושיות חמורות יותר מדי, איני יודע להן שום תירוץ. אבל מי נתן בלבי את רגש המרי המר־מתוק הזה נגד כל מעשה עָוֶל? מי השכין בתוכי את חמת הקודש על עווּת הדין? מי נטע בקרבי אהבה וחמלה? חסד ורחמים לכל יצורי עולם, וביחוד לבני אדם, וקל וחומר לבני עם סגולתך? הלא הכל אתה ה'! שביב קטן מהאורה הגדולה שלך הִצַתָ בי, ועליו לא אַוַתֵּר בשום אופן. ועל זה אני אתפלל אליך, ששביב זה יאיר לא רק בנפשי, לא רק בנפשות יחידים, אלא בנפשות כל אדם, בכל העולם כולו… יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דברא כרעותיה”…

באותה שעה נגשה הספינה אל הר הכרמל ולאזני הגיע ממרומי ההר, המוזהבים בקרני השמש, קולו של אליהו הנביא יחד עם קול העם השב בתשובה, קול אדיר שהולך מסוף העולם ועד סופו:

ה' הוא האלהים!

ה' הוא האלהים!

ויושבי הספינה עם הדוד יחיאל בראשם פצחו בשירה ובזמרה, ענו ואמרו: יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא…

---

האם והבת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(ציור)

שיינה נתארמלה בהיותה כבת ארבעים וחמש. מהיום ההוא עברו כחמש עשרה שנה ועדיין היא עומדת באבלה. לא נגלד הפצע.

אוריה בעלה היה בעיניה איש האלהים, אף־על־פי שלא היה רבי, אלא יהודי סוחר. אבל היא האמינה, שהוא היה מורם מעם, שלא היה דוגמתו בעולם. וכל מַעְיָנֶיהָ היו בו גם אז וגם היום. היא לא רק אהבה אותו, היא האמינה בו. ומאמונתה לא זזה גם אחרי מותו. הוא רחף תמיד בדמיונה ימים ולילות.

היה מלפנים לשיינה גם בן יחיד ואהוב שמת בילדותו באסכרה. גם אותו היא זוכרת, אך זכרונו אינו מכאיב כל כך, נטשטש קצת הכאב, והוא הולך ורפה. לא כן זכרון בעלה. בכל יום כאילו הוא מוסיף להחרת בלבה יותר ויותר עמוק. האמונה בו הלכה ונתחזקה, זה לא היה בעל אלא מלאך שלוח ממרומים.

המות אמנם הפריד בינו ובינה, אבל בלבה פנימה הוא שוכן חי וגם נשאר בחיים: יש לה ממנו בת קטנה, דינה, ילדה בת שבע, שקלסתר פניה דומה הרבה לאביה. אותו המצח הגבוה, אותן העינים השחורות המבריקות ואותן גם השפתים…

ומאהבתה שאהבה את בעלה נתקשרה שיינה אל דינה בתה לא רק באהבת אם. היא הסתכלה בה וראתה בה אותם רשמי הפנים החביבים, הקדושים שהיו לאוריה בעלה.

היא גדלה את הילדה בבית, לא נתנה אותה לבית־הספר, אלא הזמינה לה צעירה מורה שלמדה מה שצריכה ילדה לדעת. שיינה לא יכלה להפרד מבתה לאיזו שעות. וגם טינא היתה בלבה על בתי הספר בכלל. נדמה לה, שבתי הספר מטשטשים ומקלקלים את המעלות והמדות שהאשה מצטיינת בהן. ובשביל הילדות יותר טוב כשהן לומדות בבית.

אבל זוהי דעתה בכלל. מה שנוגע לדינה בתה — ענין אחר לגמרי. איך אפשר שהיא תלך מהבית לכל היום, לכל היום… היא בעצמה כמעט שלא יצאה כל הימים מביתה, ולא היה לה כל ענין בחיים, מלבד זכרונות בעלה והילדה, שהיא גם כן מצבה חיה לבעלה.

כשיצאה דינה לצחק קצת ברחוב, הזהירתה אמה שלא תתרחק חלילה מהבית, למען תוכל אמא להשגיח עליה, כלומר להביט אליה דרך החלון.

לפעמים היה עולה על לבה של שיינה מחשבה מחרידה: ומה יהיה אז, כשתגדל דינה ותבוא עִתה להנשא לאיש?

בודאי יהיה קשה לשיינה מאד. טוב יהיה, כשהיא שיינה תקדים למות לפני חתונה של בתה. אבל אם נגזר עליה שתאריך ימים, תשתדל שהצעיר ישב עם בתה עמה יחד בבית אחד, ולא תתרחק בתה ממנה. באופן אחר בודאי שיתפקע לבה מצער. וגם כשהיא תשב עם בעלה עמה בבית אחד, תהייה שיינה שבעת צער. הלא אז, איך שיהיה, דינה לא תהיה עוד שלה, אלא של אותו הצעיר…

ודינה היתה בת מקשבת, שקטה מאד ונכנעת לאמה. היא גדלה בתוך אויר של אלמנות. היגון החרישי לפף אותה תמי ולִוָּה אותה בכל דרכיה. וגם בהיותה ברחוב בחברת ילדים לא נשתנתה כמעט במאומה. גם שם לא הרימה קול, לא הראתה תנועות ילדותיות פזיזות. מתונה, מתונה היתה בכל צעדיה ובכל דבוריה. אשה זקנה… אמא נהנתה ממנה הרבה.

בלמודיה עשתה הילדה חיל, אך אמה לא נתנה לפטם אותה הרבה בלמודים. היא היתה בטוחה שהידיעות המרובות אינן מביאות ברכה לאשה, וטוב יותר בשבילה אם היא פחות מלומדה. צריכה לדעת קרוא, כתוב, שלא תהיה “עם הארץ” ודי. גם היא, שיינה בעצמה לא היתה מלומדת, ואעפי"כ אוריה בעלה אהב אותה, הוי כמה אהב אותה! חרד היה לכל פסיעותיה. הלואי שתהיה דינה כל כך אהובה לבעלה כשתנשא! אבל הכי יש בעולם עוד איד דומה לאוריה? יחיד היה ואין דומה לו!

ושיינה שוקעת בזיכרונותיה, זכרונות הימים המאושרים שחלפו עליה בהיות עוד שמשה מאיר לה… כן, היה זמן שהיא שתתה מכוס האושר מלוא לוגמה, ועכשיו…. עכשיו נשארו זכרונות… ואולם היא מודה לבעלה המנוח, שהשאיר לה את הזכרונות היקרים הללו… נשארו זכרונות ועוד מצבה חיה — היא בתה דינה.

וכך עוברים הימים זה אחר זה בלי שנוי ותמורה, עצובים, קודרים. מועטות היו הנשים הבאות לבקרה לפעמים, וחברתן היתה עליה למשא. שיינה היתה אשה גאה. לא רצתה להשפיל את כבודה ולספר לפניהן את מצוקת לבה. ולפעמים כשאי אפשר היה לה להתאפק, והיא הסיחה את צרתה לפני אחת הנשים, שהיתה גם כן אלמנה, שמעה דברי תנחומים: הנה גם אני נתנסיתי כמוך, גם ממני לוקחה עטרת ראשי, ואף־על־פי־כן הנני חיה. מה לעשות? כך גזר הקדוש ברוך הוא. אבל שיינה אינה יכולה לקבל תנחומים כאלה. רבים הם האנשים המתים, רבים הנשארים בחיים, אבל אוריה שמת מי יבוא תמורתו?

והיא יושבת ומשקיפה בחלון, בני אדם עוברים ושבים, מתנועעים נחפזים, ונדמה לה, שהכל בעולם שארית חלום קשה שעוד מעט יִגָּמֵר, שצריך להגמר, מפני שאין לו כל טעם. למה כל התנועה הזאת? הלא הכל שוא ושקר. הכל הבל נדף… מהו העולם בלי אוריה?….

לפעמים מוציאה שיינה חבילה של סמרטוטים מהארגז הגדול המצופה פח והסגור תמיד על מסגר. היא מציעה שטיח על הרצפה, יושבת עליו ומבררת כל סמרטוט וסמרטוט לבדו. היא בוחנת אותם מכל צדדיהם. ספרים גנוזים המה לה, שבהם רשומות קורות ימי חייה. סמרטוט פלוני נשאר משמלת החתונה שלה, סמרטוט אלמוני מבגד השבת של בעלה, ועוד סמרטוט מסנורה של אמה. היא היתה מאספת בסינורה את הביצים שהטילו התרנגלות; ועוד סמרטוטים — חתולי בנה שמת מאסכרה. וכך היא הולכת וממשמשת כל סמרטוט וסמרטוט, מחליקה אותם ונזכרת באיזה מקרה מימי חייה, ואחר כך מניחה אותם בזהירות כסדר, כורכת אותם בחבילה ומצפינה שוב בתוך הארגז.

וכשדינה גדלה קצת היתה אמה מוסרת לה את זיכרונותיה מאוריה אביה. מתארת אותו לפניה כמו שנתרשם בלבה. כמעט בכל יום ולפעמים גם פעמים אחדות ביום היתה מספרת וחוזרת ומספרת לפניה במלים שונות ובסגנונים שונים, וגם מצאה אוזן קשבת. דינה שומעת ברצון את דברי אמה הנוגים, הנכנסים אל תוך לבה הרך. שיינה מגרדת בתאוה את פצעיה הנושנים, היא אינה יודעת ואינה רוצה לדעת, איזה רושם עושים דבריה על בתה הרכה, שאינה יודעת להתקומם. והנה גם היא הילדה חיה באותם הזכרונות שמעסיקים את אמה, ולאט לאט נעשתה גם היא שותפה לאמה בצער. דינה אוהבת את אמה, היא מרגישה כי אמה אמללה מאד, והיא נזהרת שלא להרגיז אותה במשהו. מה שאמא פוקדת — דינה עושה בהכנעה גמורה, וככה ישבו שתיהן, האם והבת, תחת חפת היגון המשומם והדוה.

ושיינה התחילה פתאם להרגיש חולשה גדולה ברגליה. אמנם היא אינה צריכה ללכת הרבה. פעם בבקר היא הולכת אל החנות הקרובה, זמן קצר עומדת במטבח, בימי השבתות היא הולכת אל בית הכנסת הקרוב מאד אל ביתה, ושאר הימים והשעות היא יכולה לשבת על כסאה הרך מבלי לזוז. אבל גם המעט שהיא צריכה ללכת כבד עליה. היא הולכת ומתנועעת כשכורה. מה זאת?

היא נבהלה. הלכה לדרוש ברופאים. נתנו לה איזה סמים ושמנים למשיחה, אבל הרפואות לא הועילו. הרגלים הולכות ורפות, עד שסוף סוף נחלשו לגמרי. ושיינה נרתקה למטתה. זה יותר משתי שנים שאינה זזה ממנה.

דינה כבר גדלה. היתה לנערה צעירה, והיא משמשת את אמה בסבלנות רבה. מה שאמא פוקדת, דינה עושה, כמו שהיתה נוהגת בילדותה.

אמנם קשה לה לטפל בחולה כל הימים, ולפעמים גם אנחה מתפרצת מלבה, אבל היא מתחזקת ושבה לעבודתה, ואינה רוטנת. אמא חולה — מי ידאג לה מבלעדיה? דינה מרגישה, כי חוב הקדוש מוטל עליה, והיא עושה את חובתה.

לפעמים היו באים לבקרה השכן עם אשתו, הוא סופר סת"ם, ואשתו מוכרת ביצים וירקות בשוק. בשעת הדחק היו משיגים איזה גמילות חסד משיינה ולפיכך היו מקורבים אליה. לפעמים היה נכנס אלחנן בנם, בחור נאה, מסדר אותיות בדפוס. פעם היה בא בפקודת אביו ואמו ופעם סתם לשוחח איזו מלים עם דינה.

מזמן לזמן נעשו הבקורים של אלחנן תכופים יותר, וכנראה נעמו לדינה. הצעיר ישב לפעמים עם הצעירה איזו חצי שעה בחדר השני, הסמוך לחדר שיינה החולה. ומשם הגיע לאזניה פטפוט וקול שחוק קל. החיים הצעירים נסו לפכות גם בתוך השממון הזה. ואולם שיינה לא יכלה לסבול את הפרעת הסדר והמנוחה, מנוחת בית הקברות, וכשהיה אלחנן נכנס, היתה שיינה שולחת אליו מבט של רוגז וכעס. וכשישבו הצעירים ונכנסו בשיחה, מיד נשמע קול שיינה החנוק: דינה, בואי הנה!

— מה לך אמא? קראה הצעירה מתוך אי רצון.

— ומה? אינך יכולה להפסיק? קראה החולה בתרעומת.

ושיינה מוצאה איזו אמתלא וממציאה איזו שרות נחוצה לה כרגע. להגביה את הכר, לפרש את הסדין וכדומה. הצעירה ממהרת למלא את חפץ אמא ויוצאת שוב אל החדר השני אל אלחנן, המחכה לה. ובעוד רגעים אחדים והנה נשמע שוב קול האם החנוק: דינה! היא שוב צריכה לה. אין הדבר סובל דחוי.

ופעם לא יכלה להתאפק ואמרה לבתה: איך לא תבושי להצהיל קולך שם עם הצעיר ההוא בשעה שאני מתאבקת כאן עם המות המר?… מה? אין לך פנאי? הן ימַי ספורים, תמתיני קצת, תפָּטרי ממני ואז תעשי מה שלבך חפץ.

— מה את מדברת כך, אמא? אם אלחנן רע בעיניך, אֹמַר שלא יבוא הנה, אמרה דינה במרירות, ודמעות נזלו בעיניה. החיים הכבושים, הנעלבים, הרמוסים תבעו את תפקידם, והיא אסורה בשלשלאות.

היא אמנם אוהבת את אלחנן, אבל אי אפשר לצער את אמא החולה.

דינה אמנם לא יכלה להגיד לאלחנן בדברים ברורים, שאמא אינה רוצה, שיבוא לבקרה, אבל תמיד היה אלחנן מוצא את דינה עסוקה באיזה דבר, והבין מתוך מבטי עיני הזקנה הזועמים ומתוך פני דינה הכבושים בקרקע שאינו רצוי, וחדל מבקר את הבית הזה.

והדממה והשממון שבו וישכנו בתוך הבית כבתחלה. ורק לפרקים היתה האם מדברת אל בתה על דבר המות העתיד לבוא אליה בקרוב. שיינה קראה בספרי עברי־טייטש הרבה ממה שנוגע לענין המות, למלאך המות, למלאך דומה, לחבוט הקבר, לתולעים היוצאים מתוך הגוף וזוחלים על הפנים, ליסורי הגיהנם ולכף הקלע ולכל המוראים הנעשים מעבר לחיים, ובחלקת לשון ידעה לתאר כל אלה באזני בתה הצעירה. שיינה התענתה בכל ספורי הבלהות האלה ואיזה טעם של מתיקות מיוחדת טעמה בהרצאותיה הרחבות והמפורטות. ואולי לא ידעה ולא הכירה, איזה רשם היא עושה בזה על בתה. נעים היה לה לגרד את הפצע, שגרם לה עונג ומכאוב כאחד.

וצלמי הבלהות האלה הפחידו את לב דינה, ובלילה נדדה שנתה מעיניה וחלומות נוראים בעתוה. ותמיד נדמה לב, כי הנה אמא נפחה נפשה, והיא דינה, שוכבת בבית יחד עם אמה המתה, וכל עצמותיה רחפו ממגור.

ושיינה, שידעה את סופה הקרוב לבוא, הכינה לעצמה תכריכים בעוד מועד. הם היו טמונים בארגז תחת המטה. דינה ידעה זאת, ותמיד היתה מבטת בעין פחד על הארגז ההוא, ויראה מפתוח אותו, פן פתאם יקפץ משם נחש…

ופעם אחרי שספרה שיינה לבתה איזה פרטים מבהילים מהיסורים שאחרי המות שנזכרה בהם עכשיו, או שהמציאה בדמיונה, בקשה מבתה לעשות לה “נחת רוח” ולהלבישה את התכריכים.

— מה לך, אמא, לעשות כדבר הזה?

— כך, רוצה אני מאד, בתי. רוצה אני לראות, איך התכריכים מתאימים, לי. הלא היא החליפה הנצחית שלי. זה שנתים שנתפרו ואני עוד טרם בחנתי מדתם.

— אבל אני מפחדת אמא.

— מה יש לפחד, טפשה? הלא זה בד לבן, כמו בד של הכתנת שלך. רק תפור קצת אחרת. אל תפחדי. אני רוצה מאד למוד אותם, לראות, איך הם מתאימים. תעשי לי נחת רוח זו. הן בבגדים האלה אפגש שם בעולם האמת עם אוריה אביך…

ודינה בידים רועדות פתחה את הארגז, הוציאה את החליפה, הלבישה את אמא, כמו שנצטותה וקשרה את אזורה.

שיינה פשטה בכונה את רגליה ואת ידיה, כפשיטת המתים. ואולם ברגע זה ראתה דינה כי עיני אמה קמו. ופלצות אחזה אותה, והיא נפלה מלא קומתה ארצה.

בעוד שעות אחדות כשבאה שמה השכנה מצאה את שתיהן כבר קרות וקפואות.

— השיגה היא את מאוויה, — אמרה השכנה — היא לא נפרדה מבתה בחייה ובמותה. אך זו היתה אשה כשרה!. התלבשה בעוד מועד, ככלה זו שצריכה להכנס לחופתה…

---

הסנונית הראשונה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(ציור משנת תר"ל…)

ציון לנשמת הצעירה, ד"ר גיטל, בת הרב ר' אברהם קלאצקין, אשר בלתה את ימיה הקצרים בתורה, ובחכמה ובמעשים טובים.

א

מֵיטֶ’לֶה הקטנה היא אהובת החצר. מהסבא — הוא ר' 'שלמה 'דוד 'יהודה, אדמו"ר מקרוטשין, — ועד הגוי הרכב, להבדיל, כלם מתענינים בה.

יפה היא וחכמנית. אין כמוה בבנות: ראש זהב, עינים גחלי־אש, וצמה — נחש שחור.

בהיותה בת ארבע עמדה מן הצד, בשעה שאחיה ברוכ’ל למד אלפא ביתא ואחר כך התחילה לקרוא מעצמה בסדור, וכשראה המלמד שהילדה פקחית וחושקת בלמודים, היה מסביר לה קצת, ומיט’לה עשתה חיל להפליא.

והדבר הזה מצא חן אצל ר' שאואל־שמואל אביה. מיט’לה הקטנה, העליזה והמצפצפת כצפור, עוסקת בתורה!… ומדוע לא? סוף, סוף הלא כל אשה צריכה לדעת לקרוא בסדור. וכשהתחילה ללמוד חומש — גם כן לא היה קשה בעיניו. הוא, כמובן, לא היה מכריחה, אך אחרי שהיא בעצמה מבקשת ללמוד, מילא. צחוק הוא איך היא הקטנטנה מבינה את החומש יותר מגדולה. כשברוכ’ל שוכח איזו מלה, היא מסַיעה לו. אין שכחה לפניה. גם הסבא בוחן אותה לפעמים בפרשת השבוע, וגם הוא מחייך ללמדנית זו, מחליק את ראשה ונותן לה מגדנות.

בעת הלמודים היא רצינית, וכשהיא גומרת, היא נהפכת תיכף “לרוח”: מזמרת ורוקדת ומתבדחת עם החסידים, ואין לה מורא ולא דרך ארץ.

— ר' שאול־שמואל! — אמר “החוזר”¹ הזקן בתלונה קלה — אמור למיט’קה שלך, כי תחדל לשורר.

— משום מה? משום “קול באשה”? עונה ר' שאול־שמואל בשחוק — מיט’לה עדיין אינה יודעת שהיא אשה.

— אבל היא לא תדע מתי לחדול, ענה החוזר, בקמטו את מצחו.

אך את מיט’לה אי אפשר היה להשתיק. והאב שומע את קולה, קול צפורו החביבה, ונהנה.

וכשהתחיל ברוכ’ל ללמוד גמרא, והנה מיטלה גם מהגמרא אינה זזה: רוצה היא ללמוד גם גמרא. הדבר הזה היה כבר קשה בעיני ר' שאול־שמואל. מאמר מפורש הוא בתלמוד “המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”, ואם בדוחק הורה התר לעצמו במה שנוגע לתורה שבכתב, אבל תורה שבע"פ הלא אסור בכל אופן. הסבא התנגד לזה גם כן. אך מיט’לה התעקשה. היא רוצה ללמוד, והוא ר' שאול־שמואל חלש. אינו יכול להעמיד על דעתו, אינו יכול להתנגד לחפצה העז של מיט’לה ועל כרחו מעלים עין.

וכך חיה לה מיט’לה בשני עולמות. בשעת הלמודים היא שקועה כלה בתורתה כתלמיד חכם ממש. היא לומדת כבר שלשה דפי גמרא בשבוע עם תוספות. היא שומעת גם דבר חסידות, מעיינת ב“תניא” וב“לקוטי תורה”, ובשעה שאינה לומדת הרי היא כסף חי, כל מעשה שובב לא יבצר ממנה. פעם עלתה גם על גב הסוס ורכבה עליו בחצר. הסבא ראה אותה מן החלון וכמעט שפרחה נשמתו.

— נותן לה אתה חופש יותר מדי, — אמר הסבא בטרוניה אל ר' שאול־שמואל בנו. — היכן נשמע כדבר הזה? ילדה עברית רוכבת על סוס!

ור' שאול־שמואל שומע את חרפתו, נאנח ושותק. גם בעיניו לא טוב הדבר, אבל מה יעשה? הוא נסה להוכיחה, להזהירה, כי יש סכנה בדבר, כי הסוס יכול לבעוט. אך היא אמרה, כי זוהי רק דבה רעה שמוציאים על הסוס הישר, שאינו בועט כלל. הוא סוס טוב מאד — הוסיפה מיט’לה — אני לטפתי אותו והוא נשק את ידי.

לך והתוכח עם ילדה שכזו!…

ועל פי בקשתה שכרו גם את אברהמ’ל ה“שְׁרַיְבֶּר” ללמדה כתב ולשון עברי ורוסי. ואברהמ’ל הוא יהודי ישר וכשר ואפשר לבטוח בו, שלא יטה חלילה את חניכיו מהדרך הטובה.

כנראה, היה הכל מובטח שלא תארע כל תקלה. גדורה היא חצר האדמו"ר בגדר גבוהה למדי, ואין שם חשש פרצה ופחד מפני הרוחות המנשבות בעולם.

ב

ובעירה זו קרה איזה דבר, שכמוהו לא היה ושלא היה יכול לעלות על הדעת, כי אפשר לו שיהיה. בבית המדרש אין הקהל פוסק מדבר. הש“ץ קורא הודו ומכה בפס ידו בחזקה על העמוד, אבל שומע אין לו. גם בחזרת הש”ץ אי אפשר להשתיק את המשוחחים. הגבאי מתפקע מכעס, ואין איש שם על לב.

מאורע גדול נפל בעיר.

יחיאל יעקב בן משה יצחק ברוק נעשה לשוליא אצל דב הנפח!…

זו היא לא דבה רעה, לא אגדה, אלא עובדה. הרבה אנשים ראו תמול ושלשום את יחיאל יעקב, זה הבחור העלוי, מגזע היחס, בן יחיד של בעל בית נכבד, עומד על יד הסדן ברחוב שלפני בית הפחם, במקום שעוברים ושבים אנשים למאות, חגור סנור עשוי משק, זרועותיו גלויות עד הקבורת ובידיו פטיש גדול וכבד, והוא מכה בו בכח על הסדן כנפח גמור, בלי בושה וכלמה.

אמנם זה כבר רננו אחריו, שספרי “טרפה־פסול” נושרים מחיקו, אבל מי היה יכול לחשוב, שהספרים הפסולים יביאו אותו לידי שפלות כזו?

וחבל! הוא הלא היה נער מצוין: שלוש בבות ידע על פה. הרב היה מתפלפל עמו ונבא לו כסא של רבנות.

בכל יום ויום היו כתות, כתות של בני אדם עומדים על יד בית הנפח ומסתכלים ביחיאל יעקב חשוף הזרועות ורואים איך הוא מעלה ומוריד את הפטיש שבידו ומפזר ניצוצות אל כל עבר, ואינו מתביש. יורק הוא בפני העם כלו.

תקיפותו של יחיאל יעקב כבר היתה לשיחה. אברהמ’ל השריבר ספר, כי בהיותו בבית שר השוטרים ראה את יחיאל יעקב נכנס והרכין קצת ראשו נגד השר. כשראה השר אותו, קדם את פניו בכבוד ובקשו לשבת. יודע השר כי יחיאל יעקב מדבר היטב רוסית ובקי בספרות הגוים. אך יחיאל יעקב מודה לו ואינו יושב.

— מדוע לא ישב, אדוני? שאלהו השר.

— אם אנכי אראה שכל היהודים מתבקשים אצלך לשבת, אשב גם אני — ענה יחיאל יעקב.

— אם כל היהודים יהיו משכילים כמוך, וכבדתי גם אותם, — ענה השר בגחוך.

— אנכי אינני יותר מבן אדם, והם אינם פחותים מבני אדם, — ענה הוא בקול של תקיף, העומד על דעתו.

— כך אמר? — שאל אחד מהשומעים. — ולא ירא כלל?

— בעיני אנשים כאלה — ענה אברהמ’ל — אין ראשם שוה פרוטה. הוא מוציא את רוחו בלי חשבון ודעת, ועל כן קוראים להם נהילסטים. הם נוראים ממש.

משה יצחק חדל מלכת אל בית המדרש, כל כך גדלה בשתו. אשתו אינה פוסקת מבכי. אומרים, שהיא כבר גונחת דם. כשהם נסו ליסרו בדברים, אמר שהוא נכון לעזבם. והוא הלא בן יחיד: נוח להם להפרד מנשמתם ולא מ“הקדיש” שלהם.

— הרבה קדישים יאמר אחריהם… — אמר אברהמ’ל — אלא שאבות טפשים הם. מתנחמים שיחזור בתשובה. יחכו להם.

כשספרו את המאורע בחצר, נאנח הרבי הסבא אנחה עמוקה ולא אמר כלום. צר היה לו, שדבר כזה קרה בעירתו שהוא שוכן כבוד בתוכה, אבל ר' שאול שמואל היה כמעט שמח על זה. הוא היה בטוח שאצל החסידים לא קרה ולא יקרה כדבר הזה, ורק משום שמשה יצחק הוא מתנגד, נכשל בנו באפיקורסות, והוא רואה בו נקמה על שאינו בא אליו לשמוע “חסידות”.

— ואיזו אפיקורסות היא זו! אמר ר' שאול־שמואל בקהל חסידיו. — מילא, רוצה איזה צעיר אפיקורס ללמוד להיות רופא, מילא, יעשה לו אפיקטוזין — מלאכה קלה ושכרה בצדה, מילא. אבל להיות נפח — שגעון ממש…

ג

ומיט’לה שמעה את כל הספורים והאגדות שספרו והגידו בעיר על אודות הנפח הפלאי הזה, על אודות יחיאל יעקב.

ובעברה על יד בית הנפח, עמדה רגע והסתכלה בפניו העדינות והמפוחמות, בעיניו הגדולות והלוהטות, וכאלו רצתה לחדור אל תוך נשמתו. והוא, כאילו באקראי בעלמא, נזרק מבטו אל עבר פני הנערה היפה, נכדת הרבי, ונסתכל בה רגע; אך פתאום נזכר כי שעת עבודה לו עכשיו ואין לו פנאי להסיח דעתו מעבודתו ולהתעסק בדברי שטות, הזדרז והתחיל להכות בקורנס בחפזון, כאילו בקש להסיר את המחשבות הזרות שעלו על לבו.

ותשוקה עזה התלקחה בלב הנערה להכיר את הצעיר הפלאי הזה, התקיף בדעתו ופורץ כל הגדרים.

ומיט’לה גם היא אינה מן הותרניות: מה שהיא רוצה היא צריכה להשיג, ויהי מה.

יודעת היא כי סכנה צפויה לה אם חלילה יודע בחצר, שהיא סרה אל יחיאל יעקב, אבל היא אינה נרתעת גם מפני הסכנה.

והיא הלכה אליו. מצאה מיט’לה תחבולות איך להסתיר את הליכותיה. איש לא ראה, רק הכוכבים ממסלותם קרצו זה לזה עין: האמנם גם נכדת הרבי?….

וכמה הוא מענין. הוא אינו מדבר מחמאות. עזים הם דבריו תמיד וקשים. לפי דבריו, בני האדם נחלקים לשתי מפלגות: עובדים ופרזיטים. אחת היא בעיניו טירנים זאבים, עשירים עלוקות, חסידים הוזים, משכילים בטלנים. את כלם כדאי היה להמית ברעב, שלא יאכלו את עמל אחרים, והיא? גם היא על קהל הפרזיטים תחשב, בין כשהיא קוראה ב“לקוטי תורה” ובין כשהיא מתענגת על שירי אד"ם הכהן. נערה פשוטה תופרת חשובה בעיניו הרבה יותר מהנערות האינטליגנטיות האוכלות ואינן עושות. כך הוא מדבר אליה בפניה, ועיניו אז נוצצות כזיקים ומפיו לפידים יהלכו. ולה נעים לשמוע את מדברותיו הקשות ולהביט אל פניו המלאות מרץ ואומץ־לב, היא אינה מסכימה לדבריו. שואפת היא להשכלה, להרחבת הדעת, והפרספקטיבה של נערה תופרת אינה הגונה בעיניה כלל, ובכל זאת היא מוצאה נחת־רוח בקרבתו.

והוא — פלא — גם כן מתענין במיט’לה, וכשהוא יודע שהיא תבוא אליו, לבו נפעם וכלו רועד. למה הוא מתענין בה כל כך? מה לו ולה? היא נערה אצילה. היא, נכדת רבי, לא עבדה עבודה פשוטה, גשמית, ולא תעבוד לעולם, והוא נפח, עמל בזעת אפו לעשות פרסה לסוס ומגל לקוצר, פרוליטרי ככל חקותיה וככל משפטיה של תורת הפרוליטרים… ואף על פי כן רוצה הוא מאוד שתבוא אליו, וכשקרה לה איזה עכוב ולא באה איזה שבועות, היה שרוי בצער ולא ידע מנוחה.

ופעם כשהיא נגשה קרוב אליו והביטה אליו בעיניה המאירות, באה בקרבו חמדה עזה ללפתה ולנשקה. אך הוא הבליג על רגשותיו וכמו בכוח רב נתר לאחור. היא הרגישה בתנועה זו, התאדמה ומהרה לצאת, אך בטרם תצא, בהושיטה לו את ידה, החזיק אותה רגע בידו הקשה והמלאה יבלות, ונדמה לה, שהוא רצה אז להגיד לה דבר מה, אך התאפק ולא הגיד…

ד

ובשבוע ההוא יצא יחיאל יעקב מן העיר.

יש אומרים שנפל איזה סכסוך בינו ובין אדוניו הנפח. ואולי היתה איזו סבה אחרת, ידועה לו לבדו…

ובטרם יצא שלח למיט’לה פתקא כתובה רוסית ובסגנון לַקוֹנִי על ידי אחד הצעירים, שהיה קשור אליו בברית ידידות:

"הנכבדה, מיט’לה סמוֹילוֹבנה!

אני עוזב את עירתנו, ולעת עתה איני יודע באיזה מקום אבחר לשבת. קבלי תודה בעד רגעי נחת־הרוח שנחלתי בקרבתך.

מוקירך, יחיאל יעקב ברוק".

לכאורה היה אפשר להעמיד פה נקודה לאות כי נסתים הרומן לפני שהתחיל. אבל, כמו שנהוג בעולם, אין סוף אלא תחלה לפרשה חדשה.

וגם הפתקא הזאת, שבה נסתים הרומן הקצר, גרמה לתוצאות נכבדות, שהביאו שנויים גדולים בחיי מיט’לה.

הרגישו אבותיה במיט’לה החביבה שלהם, כי איננה כתמול שלשום, איזו עצבות מקדירה את הוד פניה, כי נעשתה רגזנית. ופעם כשהתחילו לדבר בפניה על אדות יחיאל יעקב ודרכיו המוזרים, לא התאפקה ואמרה:

— אילו הייתם יודעים את האיש ואחר כך הייתם דנים על אדותיו, אבל אתם לא ידעתם אותו, לא הבינותם את שיחו… ובאמת איך תוכלו להבין נפש איש שכזה? הן הוא חי על יגיע כפיו, ואנחנו — על הנדבות…

שמעו זאת ההורים ויחרדו. רעיונות כאלה מנין לה?

אז נעשה חפוש בארגזה ומצאו איזה דברים שבכתב ושבדפוס שאינם נאים כלל לנכדת אדמו"ר.

והחצר כלו נבהל ונרעד. איזו פיות התלחשו בסתר, ועל כל פנים נראתה טרדה ופחד טמיר.

ר' שאול־שמואל קבל נזיפה רבה מאת הסבא על שלא נזהר בחנוך בתו ועבר על מצות חכמים, ור' שאול־שמואל כבש פניו בקרקע ויִדֹּם.

ועל פי פקודת הסבא החלט:

א) לשום על מיט’לה משמר, שלא תצא עוד מפתח החצר.

ב) שלא לתת לה לקרוא כלום, ואפילו בספרים קדושים, מלבד ה“צאינה וראינה”, “מנורת המאור” וכדומה.

וג) שהוא העיקר — למצוא בשבילה חתן תומ"י ולהשיאה.

ומיט’לה ראתה פתאם שהיא מוקפת שומרים הסופרים את צעדיה, והתמרמרות עזה תקפתה.

נמאסו עליה חיי־אסירים, וכמעט שבקשה להשתחרר מן החיים, אך באותו זמן, אחזתה קדחת עצבים.

כשבוע לא יכלה למוש ממטתה.

ה

ובשעה ששכבה מיט’לה חולה, נכנס אליה אביה לבקרה. מלא רחמים הוא נגש אל מטתה, הסתכל בה, בפניה שחורו קצת ועם כל זאת כל כך יפות ועדינות ומשש את מצחה, והמשוש לא היה רק לשם בחינת החום, אלא יותר לשם חבה ולטוף.

— נוּ, מה שלומך, מיט’לה שלי? אמר האב ובקולו נשמע איזה רוך געגועים ורחמים רבים.

— בריאה, אבא.

— ואם בריאה למה הנך שוכבת במטה?

— ככה, מתפנקת קצת ומה אעשה אם לא אשכב? אמרה היא במרירות.

— רוצה הייתי לשאלך איזה דבר, אך ירא אני פן תתרגזי ויזיק לך חלילה. ואני הלא לא לרעתך מתכון, חלילה. “כרחם אב על בנים” כתיב.

— “על בנים” ולא על בנות, אמרה היא בעקיצה.

— הדיוק הזה אינו נכון, אמר האב בצער. עדי בשחק, כי את אהובה לי כבן.

— ובשביל שאתה אוהב אותי, הנך מענה את נפשי? אהבה יפה…

— חלילה, אני רוצה להגן עליך. להגן נגד הסטרא אחרא.

— לחנק אותי אתם רוצים ולא להגן עלי, קראה מיט’לה בכעס. — הִמצֵאתם לכם איזו סטרא אחרא ובגללה אתם ממררים את חיי, עד שאבחר במות.

— חלילה, ענה ר' שאול־שמואל. — הלא את יודעת כי הקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעולם הבא.

— ואתה, אבא, יודע מה זה עולם הבא?

— מה שיך? עולם הבא הוא עולם הבא. חכמינו אמרו: צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנים מזיו השכינה. — נסה ר' שאול שמואל להגן על דעתו.

— האמת אגיד לך, אבא, שכמו שאיני יודעת מה זה עולם הבא, כך איני יודעת מה זה צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. והדברים שאינם מובנים לי, אי אפשר לעשותם מדה לתכנית החיים. אני חפצה ללמוד, לדעת ולהבין כל מה שאפשר להבין ולא להסתפק בחוג הצר שאתם גודרים בשבילי, מפני איזה פתגם, שנאמר בשם איזה קדמון, שאז, היה זמן אחר ודעות אחרות. עכשיו נשתנו החיים ויש לנו דרישות אחרות לגמרי.

ר' שאול שמואל נאנח אנחה עמוקה. הוא אמנם בעומק לבו לא זז מאמונתו. אם חז"ל אמרו, מסתמא ידעו מה שאמרו, אבל לו חסרו כלי הזין לבטל בהם את טענות בתו המלומדה.

— מילא, אנכי לא אתוכח עמך, ענה שאול־שמואל אחרי דומיה ארוכה. — יודע אנכי, כי את יותר מלומדת ממני. אף על פי כן לא היית צריכה לעשות את הדבר הזה. לצער כל כך את אבא. האם את חושבת שאיני אוהב אותך? הוי, מיט’לה, מיט’לה! הלא כל מחשבותי רק בך. רק לעשות אותך מאושרה. ואני מקוה לה', כי עוד תהיי מאושרה ותשכחי כל אשר עבר עליך, כל אשר עבר עליך, הכל, הכל. הנה מדברים בך נכבדות ממשפחת הרבי מרוז’ין, חתן יפה ובן לעשיר גדול, מיליונר. איזו מתנות ישלח לך! באמת “עין לא ראתה”, כפשוטו וכמשמעו.

— ואת פי אינכם צריכים לשאול?

— מה שיך? כשיהיה הדבר קרוב לגמר בודאי תראי את החתן ובודאי ימצא חן בעיניך. מה שיך? חתן יפה ועשיר גדול, מיליונר ממש.

— אבל איני רוצה בשדוך כל עיקר, קראה מיט’לה כמעט בזעקה.

— נוכל לדחות את זמן החתונה. על כרחך בודאי לא נוליכך לחופה.

— מדוע אתם קוראים לרופא לרפאני ומדוע לא תתנו לי למות? מה אתם רוצים ממני? מי מבקש טובתכם? מה אתם רוצים ממני, אינקויזיטורים?

ובכיה הִסְטֶרית התפרצה מלב מיט’לה, ור' שאול־שמואל ראה כי נתעותו פני בתו וימהר לצאת להבהיל את הרופא.

ו

ר' שאול־שמואל חשב הרבה על אדות בתו. למרות אפיקורסותה הוא השתתף בצערה באמת, ורצה מאד לתקן את הדבר, שתהיה מיט’לה שלו מאושרה. אך לא הבין מה היא חסרה ובמה אפשר למלא את רצונה. בודאי היתה מיט’לה מאושרה, לפי דעתו, אילו בחרה בשדוך היפה שמציעים לפניה, אבל אם היא אינה רוצה, הוא אינו חפץ לצער אותה ונכון לותר; מה לעשות? אבל, לצערו, הסבא רוצה בשדוך הזה, והוא כבר מתעסק בזה, ומפני רצונו החזק של הסבא הכל חייבים להכנע. ר' שאול־שמואל מפחד ממנו עכשיו כמו שהיה מפחד ממנו, בהיותו בן־שש. כשהסבא מרים את גבות עיניו, ר' שאול־שמואל מזדעזע. וכשהסבא רוצה להוציא איזה דבר לפעולה, אז כל המכונה באה לידי תנועה כבירה. השמשים והגבאים רצים דחופים ומבוהלים, ומקורבי הרבי נחפזים ומזדרזים לעשות רצונו.

והשדוך של מיט’לה היה באמת כבר מוחלט, אלא שהסבא היה מסרב קצת. השדכנים מורשה באו כבר בעצמם והתיצבו לפני הסבא והוא הקשיב ולא דחה. נתן להם איזו תקוה פוליטית, אבל משום מה לא רצה להחליט כרגע. אולם אחרי שמיט’לה נכשלה, מצא הסבא לנחוץ לגמור את הענין תיכף.

ולחג השבועות, שאז מרבים מורי ההוראה מכל המקומות לבוא אל הסבא, נועדה ביאת המחותנים עם החתן ל“תנאים”.

והתכונה בחצר שהיתה בכלל רבה לחג השבועות, שאז מופיע הסבא בראש כמה עשרות רבנים גדולים וקטנים והמון גדול של חסידים, עכשיו, כשקוו לתנאי מיט’לה הגדילו את התכונה שבעתים. והיה בחצר קול זעקת עופות, תרנגולים, ותרנגולי הודו, אוזים וברוזים; וריח “הליקיך” וכל מיני מעשה אופה ומרקחת מלא כמעט את כל העירה.

והנה גם מיט’לה שבה רוחה אליה. גם היא נעשית עליזה. כבר היא מדברת עם אמה, עם השפחות וסועדת אצל השלחן.

— לפי הנראה, שבה אליה בינתה — אמרה אמה אל אביה. — בודאי יותר יפה לה להנשא לבן העדין והעשיר מורשה, מאשר לנפח הגס ההוא…

ברעם וברעש באו המחותנים, הגבירים האדירים למשפחת טידלובסקי, יחד עם החתן ועמהם משרתים ומשרתות, קרובים וקרובות. מהחצר שלחו לקראתם מרכבות מיוחדות אל הרכבת. והעירה הזהירה מזהב ומרגליות ואבנים יקרות ביחוד מתוך תכשיטי הנשים. נשי־העירה השתדלו בכל כוחן למצוא שעת הכושר כדי להסתכל באורחות, בבגדיהן ובתכשיטיהן. וכשזכו לראותן העריכו את התכשיטים כל אחת כפי דמיונה הטוב עליה.

והחתן אלתר, נער כבן שבע — שמונה עשרה, לבוש בגד ארוך עד העקבים, חגורה של משי על לבו ומגבעת עגולה על ראשו ומשני צדדיה יורדות שתי פאות מסֻלסלות ועל רגליו גרבים לבנות כשלג ונעלים קלות. פניו עדינות ולבנות, ומבט עיניו השחורות מלבב ומקסים. יופי יהודי־אצילי היה נסוך על הצעיר הזה.

ראהו ר' שאול שמואל ואשתו וישמחו, וגם פני הסבא נראו מסבירות.

— יהי שם ה' מבורך, אמר הסבא אל המחותן, — “ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל”, העיקר, שיהיה חסיד ויהודי ירא שמים.

— כשזכיתי לקבל את התלגרמה מאת הרבי, — אמר המחותן, איש בא בשנים אך עדיין מלא זריזות ואומץ, _ מיד עזבתי את כל עסקי ובאתי, זה היה תמיד אדיר חפצי שאלתר שלי יהיה “חתנא דבי רבי”.

— ר' שאול שמואל השתדל למצוא שעת הכושר להראות למיט’לה על החתן לאמר: זהו!

היא הסתכלה בו וחיכה.

— ומה? — נחמד?

— נחמד, ענתה היא, קצת בבדיחות ובבטול מסותר.

— הלא אמרתי לך, כי אין כמותו בעולם, ענה הוא בשמחה. ואת לא האמנת בדברינו. חשבת, כי מרמים אנו אותך.

הדבר שנזרק מפי מיט’לה עבר מהר מהאב אל האם וגם עד הסבא הגיע.

— זה היה דברי תמיד — אמר הסבא — לנערה צריך לתת חתן ואז תתישב דעתה. ובפרט אחרי שתעמיד שנים, שלשה בנים.

* * *

וכשהשאירו פעם את החתן ואת הכלה לבדם בחדר בכונה שישוחחו קצת ביניהם. נגשה אליו מיט’לה באומץ לב כדרכה ואמרה:

— למה באת הנה?

הצעיר קבל שאלה זו כמו שהיא ולא נתעלב על ידה וענה עליה בתמימות: כך, באתי, מפני שאבא לקחני עמו לנסוע אל הרבי. ומלבד זאת הוא אמר לי, שאת תהיי לי לכלה. בודאי הגידו גם לך כזאת.

— כך, גם אתה גם אני עושים מה שאבותינו מצוים עלינו, אמרה מיט’לה.

— בודאי, — ענה הצעיר בתומו. — אמנם אומרים שאת למדנית גדולה.

— ואתה?

— אנכי לא, יודע קצת גמרא. לא היה לי חשק ללמוד.

— ובמדעי העולם?

— יודע קצת פולנית. בזה אמנם חסר לי והייתי רוצה ללמוד יותר, אך אבא אמר: למה לך ליגע את מוחך על ההבלים הללו? במאה רובל לחודש אפשר להשיג את הבוכהלטר היותר מומחה.

— ולי חסר הרבה יותר ממך במדעי העולם, אמרה מיט’לה.

— זה לא אמת, ענה הצעיר.

— מי שיש לו מנה רוצים מאתים, השיבה בקצת יהירות מיט’לה.

— אם כן אנו נלמד ביחד, אמר אלתר. — אבי יוכל לשכור לנו מורים גם מהפרופסורים. אבי הוא עשיר גדול, הוא מיליונר.

טוב… הנה הולכים, אמרה מיט’לה. אל תגיד לאיש כלום ממה שדברנו.

ז

ולשבת נחמו נסעה הכלה עם אמה ומשרתותיהן לורשה, על פי הזמנת אבי החתן.

ההיכלות של הגביר טידלובסקי היו מקושטים בכל מיני פאר. ובשעה שפגש המחותן את הכלה, מסר על ידה ארגז יקר, שבו היו אצורים תכשיטים יקרים, שעין לא ראתה כמוהם.

מיט’לה התקשטה בהם ותיף מאד. פניה היו צוהלים, עקבות הדאגה נמחו מהם לגמרי.

התחילו הבקורים והנשפים והשעשועים. עם אלתר לא הספיקה גם לדבר מלה אחת, מלבד ברכת “שלום־עליכם” הרגילה במעמד כל אנשי המשפחה.

אך לאט, לאט חדלה המהומה והשאון. החיים התחילו כבר לזרום כסדרם הרגיל. האורחים לא היו עוד כל כך תדירים. והחתן והכלה היו לפעמים יושבים ומשוחחים איזו שעה קלה. הרבה לא נתנו להם לדבר יחד. בית טידלובסקי הוא בית עברי מהטפוס הישן, שבו זהירים מאד על הצניעות.

ופעם כשישבו החתן והכלה בחדר לבדם נגשה מיט’לה אל אלתר והניחה ידה על כתפו.

— אלתר! אמרה היא, — רואה אני בך צעיר תמים וישר ואני בטוחה, כי נהיה לידידים הכי טובים. האף אין זאת?

— למה תדברי כדברים האלה? שאל אלתר בחרדה פנימית.

— שמע נא, אלתר! מה שלא גליתי לשום איש אגלה לך. אני לא חשבתי ואיני חושבת להנשא לאיש, ואפילו לא בזמן פחות או יותר קרוב. רצוני הוא ללכת לחוץ לארץ ללמוד שם, אלא שהורי מכריחים אותי להנשא. אל נא, ידידי, תספח גם אתה אל גדוד רודפי העצומים. עזרני נא וחלצני משפלות ועבדות ותנה לי את האפשרות להשיג את חפצי.

פני אלתר חורו. כל הדברים היו חידה סתומה בעיניו.

— מה? האנכי אינני טוב בעיניך? — ענה אלתר, ודמעות נראו על עיניו.

— אילו הייתי חושבת להנשא, כי אז לא הייתי בוחרת באחר, ענתה מיט’לה. — יפה אתה בעיני ונחמד וגם מכירה אני, כי יש בך מעלות נפשיות שאינן בי. אך אני איני רוצה, איני יכולה להנשא למי שהוא, ואפילו למשה רבנו. אני רוצה ללמוד. ואם אנשא לך למרות רצוני, אז שנינו נהיה אומללים לנצח. בחיי המרים אמרר גם את חיך… הצילה נא אלתר את נפשי וגם את נפשך!

— ומה אעשה? אנכי איני מבין כלום מה את דורשת ממני.

— אתה יודע את מי שהוא ממשכילי ורשה? הלא יש פה הרבה משכילים.

— שמעתי ע"ד אפיקורוס אחד גדול פ… שמו. החסידים אומרים, שהוא מטמא במבט עיניו.

— טוב ויפה. תלך אליו ותספר לו את כל המעשה ותבקשהו כי ימציא לי תעודה לנסוע לחוץ לארץ.

— הוי, מיט’לה, אילו ידעת כמה קשה עלי להפרד ממך! בין כך ובין כך, מיט’לה, אומלל אנכי. על עיני הצעיר היפות נראו אגלי דמעות.

צר היה לה למיט’לה לראות בדמעות הצעיר הזה. היא הרגישה שהוא אוהב אותה אהבה תמימה ועמוקה, אבל היא אינה יכולה לזוז מהחלטתה.

— היה בטוח, שאני תמיד אשמור את שמך בלבי, כזכרון ידיד היותר נאמן והיותר מסור, אמרה מיט’לה.

— אבל תרשיני לכתוב לך לפרקים…

— יפה ונחמד.

— וגם את תכתבי לי.

— בודאי.

למחרת הביא לה תעודה לנסוע לחוץ־לארץ. אחד ממשכילי העיר, שבעזרתו השיג את התעודה, לוה אותה אל בית הנתיבות.

והיא נסעה לברלין.

---

הָאֲנוּסָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

חוה, צעירה בת קומה, בריאה ולא יפה (בפניה גומות, עקבות אבעבועות), משרתת בבית אחד האמידים והבעלים שבעי רצון ממנה, כי היא אוהבת עבודה, מקפידה על הנקיון ועל הסדר. מזמן לזמן היא מקבלת מתנות מבעלת הבית, מלבד שכרה הקצוב, ויש לה איזה חסכון בבנק.

כשהיא מתלבשת ביומא דפגרא ומביטה אל הראי אינה מתעכבת להסתכל הרבה בפניה. לפי דעתה גם פניה אינם מכוערים. יש בעולם מכוערות הרבה יותר. גם בעלת הבית שלה אשה מכוערת, והלואי שיהיה מזלה כמוה, אבל להסתכל הרבה אין חפץ, הגומות לא תעבורנה מזה… אולם כשהיא רואה את צמותיה העבות הארוכות והשחורות אז ירחב לבה. צמות כאלה אין אצל חברותיה, והיא פותחת את קשריהן, והשערות – ים של שערות – סובבות את כל גופה מראשה ועד מותניה, והיא סותרת אותן לאט לאט, ואחר כך קולעת אותן, מסתכלת וחוזרת ומסתכלת ונהנית הנאה מרובה.

נטפל לה צעיר אחד, זאב שמרלין. בחור פשוט, שמש באחד מבתי המשחק, ונישאו זה לזה כדת משה וישראל והתחילו לחיות חיי משפחה.

אי אפשר לאמר ששניהם היו שוים בדעותיהם. היא היתה רגילה בבית הוריה במנהגי היהדות, וגם כשהיתה משרתת נזדמן לה בעל־בית חרדי, לא חסיד ביותר, יהודי סתם, בינוני. והוא, בעלה, היה נער עזוב, יתום, והסביבה שלו בבית המשחק היתה, כמובן, רחוקה מחסידות. מחשבות אידיאליות לא רחפו במוחו, ומיהדות כמעט שלא ידע כלום, מלבד דברי ליצנות ושלילה, שקלט בדרך אגב.

חוה רואה כי בעלה איננו דתי, אבל היא איננה קנאית. כל הצעירים הם עכשיו ככה. צער היה לה לראות שהוא לוקח סכין של חלב וחותך בה בשר. אבל היא כובשת את צערה ואינה יוצאת לריב עמו. היא נסתה להגיד לו כי אסור לעשות דברים כאלה, אך הוא אמר שלא תדאג, כי מקבל הוא את העוון על עצמו. הוא אחראי. ואם ילקו שם אחרי המות – ילקו אותו ולא אותה. ודעתה נחה, אם כי לא לגמרי. הגיע הדבר לידי כך, שהבעל התחיל להביא בשר טריפה (השכנה גלתה לה שהיא ראתה אותו קונה בשר במקולין של נכרי). התרעמה על זה, והוא שוב קבל את האחריות על עצמו. בתוך כך נולד ילד. יש דאגות משפחתיות, ובכלל אי אפשר לצאת לריב עם בעל. ובפרט אחרי שהוא מקבל את האחריות על עצמו. וגם טענה יש לו: הפרנסה מועטה, והבשר הכשר ביוקר. והיא נכנעת. אלא שקודם שהיא מניחה את הבשר בקדרה היא מולחת אותו כדין. מה שאפשר לה לקיים מהיהדות היא מקיימת…

וכך עברו עוד אילו שנים. בינתים נולדו עוד שני ילדים, והיא נכנעה לגמרי. ופתאום באה מהפכה.

אחד מחבריו נסע בשבת באוטו ונתקל באוטו אחר והוא נהרג בו במקום. ביום הראשון היתהה לויה וזאב שמרלין עם אשתו הלכו ללוותו לבית עולמו.

ובעת הקבורה נתגלתה שם פתאום אשה זקנה, לא נודע מאין באה

– יש אומרים שהיא אלמנת איזה רבי גליצאי – ונשאה מספד מר על “הקדוש”, שמיתתו היתה בודאי כפרה על כל עוונותיו ובודאי שתיכף נכנס לגן העדן יחד עם כל הצדיקים והצדקניות, ולא עליו היא בוכה ומתאבלת אלא על הדור הפרוץ, על שכחי אלוהים וכו' וכו', והיא מדברת בהתלהבות בבכי עצום ועוררה רחמים רבים על היהדות העזובה והשכולה.

ודבריה נחתו בלב זאב שמרלין שלנו, והפכו אותו מהקצה אל הקצה.

ובשובו מבית הקברות עשה תיכף מהפכה בביתו, שבר את הקדרות שנשתמשו בהם למאכל טריפה וקנה כלים חדשים.

– מה זה? – שאלה האשה בתמיה.

– וכי לא שמעת מה שדברה ה“רביצין” – ענה זאב.

– וכמה פעמים אמרתי לך בעצמי את הדברים הללו? – אמרה האשה.

– נו, מילא, מהשהיה היה. מעכשיו עלינו להתנהג כיהודים.

– אדרבא מי יתן והיה!

שמחה חוה כי נפתרה ממאכלי טריפה ומשאר העוונות שהיתה עושה כרצון בעלה. והוא הולך אל ה“רביצין” ושואל בעצתה והיא מדריכה אותו בדרכי היהדות. הוא חדל מגלח את זקנו ופניו נתכסו בזקן צהוב ומדובלל. קנה לו טלית ותפילין משומשים ומשכים ומעריב לבית־הכנסת. בכל יום ויום נעשית אמונתו ב“רביצין” יותר ויותר חזקה. והוא השתדל למלא את פקודותיה בזהירות רבה, בחומרות יתרות.

הבנתו ביהדות לא היתה יותר עמוקה מהבנת ה“רביצין”. ואפשר לומר: גרועה הרבה מהבנתה. היא לא היתה למדנית, אבל היה לה חנוך יהודי, סביבה יהודית, וכולה היתה ספוגה ברוח היהדות העתיקה. והוא אפרוח, יונק משדיה הצומקים של ה“רביצין”, אבל השפעתה היתה רבה עליו, והוא מטבעו עקשן ועריץ. הוא לא רק מחמיר על עצמו אלא מטיל את חומרותיו על אשתו. הוא קנה שני פרימוסים (מכונות בשול), אחד לחלב והשני לבשר, ואוי ואבוי היתה לאשתו אם היא טעתה והעמידה את הקדרה של חלב על הפרימוס של בשר, וכמעט שהרים את ידו להכות אותה בעד החטא הנושא…

ופעם ראה את אשתו משלבת את אצבעות ידה הימנית בתוך היד השמאלית ביום שבת ובעבור זה ערך לה סקנדל נורא וכנה אותה בשם “גויה” ומשומדת. הוא שמע מפי ה“רביצין” כי בשבת אסור לשלב את האצבעות, כי זהו סימן של אבל ואין נוהגין אבלות בשבת, ואם אשתו אינה נזהרת במצות ה“רביצין” הלא היא משומדת.

הוא דרש ממנה, שגם תלך עמו אל ה“רביצין” כי יש לה ללמוד הימנה הרבה.

– תשמעי מה שהיא אומרת וגם את תהיי לאחרת, ליהודיה צדקנית.

– למה אלך אליה? אתה לא רבי, ואני לעולם לא אהיה “רביצין”. מה זה פתאום היה עמך? אתה עשית כל דבר אסור, ואני לא מחיתי בידך, ועכשיו אתה רוצה לא רק להתחסד בעצמך, אלא לדרוש ממני שגם אני אתנהג כ“רביצין”. יש לי ב"ה דאגות אחרות, צריך לטפל בילדים וצריך גם לבקש קצת פרנסה…

ואמנם בימים האחרונים נשתנה מצבה של המשפחה הזאת לרעה. הוא נפטר מהיות שמש בבית המשחק, בית המשחק כבר לא היה נאה לו, והוא לא היה נאה לבית המשחק, בקש משרה אחרת הוגנת לו ולא מצא. צריך היה ללכת לעבוד בתור שכיר יום, ולא בכל יום מצא עבודה. היא היתה מוכרחה לכבס לבנים של זרים ולעזור לבעלה לקיום המשפחה. והנה הוא בא ומבלבל תמיד את המוח עם ה“פרומקייט” שלו, עם פקודות ה“רביצין”…

אבל הוא אינו חדל מתביעותיו. התחיל לדרוש ממנה שתכסה את ראשה במטפחת. הוא שמע כי “שער באשה ערוה”. כל הימים היתה הולכת גלוית ראש ונזר צמותיה חבוש לה, ולא מצא בזה עול, כי כך הוא המנהג כמעט אצל כל הנשים, וגם מפי בעלה שמעה כמה פעמים תהלת הצמות שלה והנה פתאום – כסי אותן…

קשה היה לה לקיים ביחוד דרישה זו, אבל אחרי שהרבה להציק לה נכנעה ושמה מטפחת על ראשה, ושערותיה אינן מתגלות אלא בשעה שאין איש בבית. אז היא פותחת קלעי שערותיה והן מתפזרות על כל גופה, מסתכלת בראי ונאנחת. את שערות המשי האלה היא צריכה להסתיר בגנבה. והן הלא שארית מחמדיה, התכשיט היחידי שלה.

בלכתי ברחוב “זכריה בן אבקולס” ראיתי את זאב שמרלין שלנו צועד קדימה ולרגעים מסב את פניו ומסתכל לאחוריו. מאחור הגיע לאזני קול יללה איומה, כקול אשה המתיפחת על בנה יחידה המובל לקבורה.

פניתי לאחור וארא אשה אחת עטופה מטפחת עד המצח וכמעט “ועד בכלל”. גם לחייה כמעט לא נראו ורק פיה פתוח ויללה נואשת מתפרצת משם שמחרידה את כל הרחוב.

נגשתי אל שמרלין ושאלתיו, אולי הוא יודע מי היא האשה המיללת הזאת?

– זו היא אשתי – ענה שמרלין.

– ולמה היא מיללת? איזה אסון קרה לכם?

– השד יודע אותה.

בינתים כשראתה האשה שאני מדבר עם בעלה מהרה ונגשה אלינו.

– זהו הגזלן, הרוצח! – קראה האשה בבכי עצום. – מלפנים עשה כל תועבה. היה אוכל טריפה ומכריח גם אותי לאכול טריפה. ופתאום נהפך ויהי לחסיד. ועכשיו הוא דורש ממני שגם אני, אהיה לחסידה. לא די לו שאני מכסה את שערותי במטפחת כמו שהאדון רואה, אלא שאגזוז את שערותי לגמרי. והוא מכריחני ללכת אל ה“רביצין” שהיא תגזוז אותי. מצא המנוול הזה מנוולת כמוהו!

– שתקי, אני אהרוג אותך! – קרא שמרלין.

– ולמה באמת ללכת אל ה“רביצין”? – שאלתיו – וכי לא תוכל לעשות זאת בעצמה בבית?

– הרביצין בקשה שהיא תבוא אליה, ־ ענה שמרלין, ־ היא רוצה לזכות במצוה. ומדוע נמנע ממנה את המצוה הזאת?

– לא אשתוק! – קראה האשה. – הרגני… למה לי חיים? יגזזו את צמותי – יכרתו נא גם את ראשי.

– ולמה את הולכת אחריו? – נסיתי לשאול אותה.

– איך? הלא הוא בעלי… יש לי ממנו שלשה ילדים, והוא עקשן כפרדה, הוא ממרר את חיי בלי הרף, אני הולכת… וכי יודעת אני אנה אני הולכת? הולכת לאבדון.

והוא הלך קדימה, והיא הולכת אחריו ומיללת.

---

שִׂיחַת דֶּרֶךְ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בעגלה מסוככת ישבתי אני עם עוד אחד לנסוע אל תחנת־הרכבת הרחוקה מעיירתנו כ־13 וירסטאות. בן־לויתי, כפי שספר לי, שב עכשיו מעיירה קטנה, אשר בה ישבו לפנים הוריו.

הוא דבר עמי רוסית, וכפי הנראה בקש לגלות לפני את כל אשר בלבו ובמשך איזה שעות הספיק לספר לפני הרבה, הרבה, כל תולדות חייו. הוא נשאר יתום קטן, ולמד אצל אחיו נוח המלמד, שרצה מאוד להלעיטו תורה ובשביל כך לא חשך ממנו מכות. והיה קורא לו תמיד – גוי גמור אתה.

– אומרים, כי יש רגעים כאלה, שאם מוציאים אז קללה מהפה, סוף הקללה לבוא. וקללת אחי באה… לא אכחד ממך – אני משומד…

ואולם לא מרצוני השתמדתי… כאשר מלאו לי שלוש־עשרה שנה עטו עלי החוטפים ומסרו אותי לעבודת־הצבא. לא אספר לך כל אשר עוניתי שם. כמדומני, אם גם אשב עמך שנה תמימה, לא יספיק הזמן לספר הכל. ענויי התחדשו בכל יום ובלי הרף ובסביבה זרה ואכזריה.

ופעם אמר לי שם זקן אחד – למה אתה מתעקש? הלא רואה אתה כי אלוהיך איננו חפץ לעזור לך, תתנצר וייטב לך – ואני התנצרתי. מאז הוטב גורלי, ובהיותי בן עשרים וחמש נפסלתי מעבודת־הצבא מפני מחלת האוזן, ואז נזדמנה לי כפרית ולה חלקת אדמה, ותהי לי לאשה. וגורלי היה טוב. האשה מסורה לי, בריאה, ואוהבת עבודה, גם ילדה לי ארבעה בנים בריאים ושתי בנות. המשק שלנו מסודר, האשה והבנים עוזרים בעבודה, ולכאורה הכל טוב, אך בפנים הלב קנן איזה נחש ומצץ, ומצץ את דמי…

לא שכחתי כי יהודי אני והייתי חפץ להיות יהודי בין יהודים. הוי, כמה הייתי חפץ! אולם מה לעשות? האשה טובה, הילדים טובים, המשק מסודר ואיך לעזוב את הכל וללכת אל היהודים, ומי יודע אם יקבלוני? הלא גוי גמור אנוכי, כמו שאמר אחי לפנים. וכך הייתי מתלבט תמיד. מצד אחד – גוי גמור, ומהצד השני – געגועים כאש לוהטת אל היהדות. והנה לפני חדשים אחדים לא יכולתי עוד לעצור ברוחי והחלטתי ללכת לבקר את עיר מולדתי ואת קרובי – שמתי צרור כספי בידי ואסע.

באתי אל העירה, והנה – אמא איננה, מצאה לה מנוחה בקבר. חשבתי ללכת וליפול על קברה, להוציא בדמעות כל מה שנצטבר בלבי הנענה, אבל פחדתי. מי יודע אם יהיה הדבר הזה לרצון לה, לאמי העלובה, הלא משומד אנוכי, והיא יהודיה צדקנית. הלכתי אל אחי הגדול, סלחתי לו את המכות אשר הכני, כי במה נחשבות המכות הללו נגד אלה שסבלתי אחר־כך? וזולת זאת הלא יודע אני כי הוא לטובתי נתכוון, להדריכני בדרך ישרה. באתי אליו בערב. הוא הביט אלי בתמיה וכאשר אמרתי לו: אני פסח אחיך ובקשתי ליפול על צואריו – השיב הוא את פניו: הרי אתה משומד. אינני רוצה בך. אמרתי לו" אחא, לא ברצוני השתמדתי, אלא מתוך ענויים קשים.

– ובכל זאת הלא משומד הנך ואני אינני רוצה באח משומד.

אמרתי לו: שמע, אחא, רואה אני כי איש עני אתה, אתן לך עשרים וחמשה רובל למען תקנה לך פרה טובה ויהיה לך קצת חלב בבית. והוא מבלי הבט אל פני נהם באפו: איני רוצה לקבל עזרה ממשומד, לך מזה!

– ואני הלכתי.

לא מצאתי שם עוד מי שיבין אל לבי. הזקנים כבר מתו, חברי מלפנים התפזרו לכל הרוחות, העיירה התנכרה לי, מלבד גל הקבר של אמא. הוא היה קרוב מאוד ללבי, אבל לא נועזתי לגשת אליו ויצאתי מהעיר.

הוא החריש שעה ארוכה. כאשר באנו לתחנה אמר לי: חיי בין כך ובין כך אינם חיים. אין דרך לצאת מהמצר.

– ואיך אתה חושב? – אמר אלי – האם ה' יסלח לי בעד עווני זה ואתראה עם אמי בעולם הבא?

אני שתקתי.

– אני בטוח כי יסלח לי, זוכר אני מימי ילדותי את הפסוק “חסדי ה' לא תמנו, כי לא כלו רחמיו”… אולי ירחם גם על נפשי הנדחת.

צלצול הפעמון הפסיק את שיחתנו.

כרך שני

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

בִּימֵי חְמֶלְנִיצְקִי (סיפּוּר היסטוֹרי)

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מוּקדש לשׂ. בּן-ציוֹן שטרח בּעריכת הסיפוּר

פּתיחה

לא הרחק מעיר יֶקאטרינוֹסלַב, בּתוֹך נהר הדניֶפּר, ניצבים פּזוּרים פּה ושם אבנים גדוֹלוֹת וּסלעים נוֹראים, הנקראים “פּוֹרוֹגים”, לאמוֹר: מִפתנים. הפּוֹרוֹגים הללו חוֹסמים את שבּוֹלת הנהר, ולכן הוֹמים שם הגלים בּשִטפּם ורוֹעשים בּין הצוּקים בּלי הפסק. משני עֶברי הנהר ההוֹמה הזה תשׂתרע הערבה הגדוֹלה, ערבת אוּקראינה, המַגעת עד לגדוֹתיהם של הים השחוֹר והים האַזוֹבי. בּערבה זוֹ ישבוּ מימי קדם הקוֹזקים הפּוֹרוֹגיים, חוֹטר מגזע הסלאוים, שקיבּלוּ את הדת הנוֹצרית-היוָנית (“פּראבוֹסלאוית” בּלשוֹנם) ושכניהם על יד הים השחוֹר בּארץ קְרים היוּ הטאטארים.

והטטארים אבּירי לב, גיבּוֹרי מלחמה, החיִים על הבּיזה, ויהיו מתנפּלים על העמים שכניהם ויבוֹזוּ אוֹתם, ויחרימוּ את עריהם וכפריהם. את הגברים החזקים המיתוּ בּחרב ואת החלשים הוֹליכוּ לחוֹפי ארץ הקדם וימכּרוּם שם לעבדים.

מוּבן מאליו, כּי הטאטארים ההם היוּ מתנפּלים גם על הקוֹזאקים שכניהם ובוֹזזים את רכוּשם; ואוּלם הקוֹזאקים אף הם לא היוּ מן הנעלבים ואינם עוֹלבים ויהיוּ משיבים לטאטארים כּמפעלם בּדם ואש וחרב נוֹקמת. המישוֹר הגדוֹל, רחב-הידים, המשׂתרע לאין קץ, נתן בּלב הקוֹזאק שאיפה לחוֹפש בּלי מצָרים, חוֹפש פּראִי. הפּוֹרוֹגים, שהיה הקוֹזאק שט בּיניהם על סירתו הקלה בּחרף נפש, והמלחמוֹת התמידיוֹת עם צרי עַמוֹ, עשׂוּהוּ לגיבּוֹר שוֹאף מלחמה, אַמיץ-לב כּחַית הערבה, שׂשׂ לקראת נשק ולא חת מפּני כּל.

בּשנת 1340 לספירת הנוֹצרים לכדוּ הפּוֹלנים את רוּסיה הקטנה והאיכּרים היוֹשבים בּה היוּ להם לעבדים, אך הקוֹזאקים נשארוּ בּני-חוֹרין, מפּני שלא היוּ מעבּדים את שׂדוֹתיהם; עיקר פּרנסתם היוּ הציִד והגזילה: צדוּ חיוֹת ודגים וּפשטוּ בּגדוּד על הטאטארים ועל התוּרכּים שכניהם.

וזיגיסמוּנד הראשוֹן מלך פּוֹלין נתן להם, לקוֹזאקים, את הארץ אשר מהפּוֹרוֹגים וַמטה לנחלה, וּזכוּיוֹת יתירוֹת נתן להם, וּבלבד שישמרוּ על הגבוּל ולא יתנו לטאטארים להתנפּל על אחוּזוֹת הפּוֹלנים. ויהי שלוֹם בּין הפּוֹלנים והקוֹזאקים החפשים, וּבני רוּסיה הקטנה, האיכּרים, עוֹבדים את הפּוֹלנים, נוֹשׂאים עוֹל מלכוּת וסרים למשמַעתה.

אך מעת שהתחילוּ הישוּעים (חברה של קתוֹלים קנאים) לשפּוֹך את רוּחם על פּוֹלין, מלאה הארץ שוֹד וּמהוּמה. זיגיסמוּנד השלישי היה תלמיד מקשיב לישוּעים הקנאים, והמלך והאצילים התחילוּ לנגוֹשׂ בּאיכּרים יוֹשבי רוּסיה הקטנה, ניצלוּ אוֹתם, עיווּ משפּטם ולא נתנוּם לעבוֹד את אלוֹהיהם כּדת הנוֹצרית-היוָנית. וינסו בּכל תחבּוּלוֹת להטוֹת את לבּם שיקבּלוּ עליהם את הדת הקתוֹלית. אז יעזבוּ רבּים מהאיכּרים את שֹדוֹתיהם מחמת המציק וינוּסוּ אל הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים בּני אוּמתם, ועל ידי זה הלך מספּר הקוֹזאקים הלוֹך ורב. ושׂנאה עזה התחוֹללה בּין הקוֹזאקים והפּוֹלנים, שׂנאה שהביאה לעתים קרוֹבוֹת לידי תגרוֹת וּשפיכוּת דמים.

אז החלה הממשלה הפּוֹלנית להצר לקוֹזאקים מאד, וּכדי להטיל עליהם אימה היוּ דנים אוֹתם בּמיתוֹת קשוֹת ואכזריוֹת: תלָאוּם, הוֹשיבוּם על שפּוּדי-עץ חדים שנקבוּ את בּני-מעיהם, קיצצוּ את ידיהם ואת רגליהם ועוֹד כּאלה מיתוֹת משוּנוֹת ועינוּיים נוֹראים. אך כּל זה לא עצר את הקוֹזאקים ממרידה, כּי תמיד נוֹספוּ עליהם חברים חדשים מן האיכּרים, וּלעתים קרוֹבוֹת היו מוֹרדים בּיד רמה בּפּוֹלנים.

גם מן היהוּדים נטלוֹ אז הפּוֹלנים כּל הזכוּיוֹת שניתנוּ להם על ידי מלכי פּוֹלין הראשוֹנים. אך ישׂראל, עם עשוּק וגזוּל, המלוּמד בּצרוֹתיו וּבעיווּת דינוֹ, סבל וַיִדוֹם. הוּא סבל – אבל על ידי זה שָפלה רוּחוֹ מאד, כּי למד להרכּין את ראשוֹ יוֹתר מדי לפני כּל אציל-נבל… וַישׂם כּעפר נפשוֹ וגווֹ לפני כּל “פּריץ” הוֹלל וּמשתגע.

בּשנת ת"ח התפּרצוּ הקוֹזאקים, כּרוּח סערה המתחוֹללת בּערבה, וַישבּרוּ וַינפּצוּ את הבּנין הישן והרעוּע של מלכוּת פּוֹלין; אוּלם יחד עם זה הרגוּ “דרך אגב” בּאוּקראינה, פּוֹלין וליטא כּשלוֹש מאוֹת אלף איש מן היהוּדים.

עת צרה, “גזירה” נוֹראה, היתה בּימים ההם על ישׂראל. קהילוֹת רבּוֹת כּלוּ ספוּ אז מחרב הקוֹזאקים הקנאים והצמאים לדם. לזכר הימים הנוֹראים האלה נקבּעה “תענית ציבּוּר” בּישׂראל לדוֹרוֹת, הלא היא תענית כ' סיון.

ועל המאוֹרעוֹת של הימים ההם נוֹסד הסיפּוּר שיבוֹא להלן.

בּבית הגביר

א

שבּת בּבּוֹקר.

שקט וּדממה בּעיר לוּבּני שבּפלך פּוֹלטאבה. שמש האביב שפכה אוֹר עדין ואדמדם על פּני גגוֹת-התבן השחוֹרים ועל פּני העצים הערוּמים שהתחילוּ מוֹציאים ציצים, זרחה והבהיקה על הרפש שבּככּר השוּק הגדוֹל.

בּלילה ניתך גשם סוֹחף, כּאשר יִקרה לפרקים בּערבה, אך עד הבּוֹקר נפזרוּ העבים, פּסק הסער – ויהי אוֹר, אוֹר חדש זה של אביב, המעוֹרב בּנחת של שבּת. השוּק ריק מאדם, כּל החנוּיוֹת הקטנוֹת והצריפים שמסביב לכּכּר סגוּרים וּנעוּלים, אביב ושבּתוֹן בּעיירה.

שרוּיה השבּת גם על פּני הבּית הגדוֹל והחזק של חוֹכר העיר נחוּם טאראן, ועל אסמיו בּעלי שתי הקוֹמוֹת; בּחצר רחבת-הידים, המוּקפת גדר חזקה כּמבצר, אין קוֹל ואין צוָחה, הכּל שוֹבת שם ודוֹמם… הנה יצא לוֹ בּעל-הבּית מפּתח בּיתוֹ להתבּוֹנן בּחצרוֹ. בּלילה שמע את הרוּח שהוּא נאנח וּמתגעש, מתרגז וּמריע, כּאילוּ בּיקש להחריב את העוֹלם כּוּלוֹ. עכשיו יצא לראוֹת אם לא הזיקה הסערה בּרשוּת שלוֹ. המשרתים ראוּ את אדוֹנם וַיסירוּ את כּוֹבעיהם וישתחווּ לפניו בּיראת הכּבוֹד.

– מה נשמע, אַנדריוּחַה – שאל נחוּם.

– תוֹדה לאל, שלוֹם – ענה העבד – אך העץ הזקן שבּגן נעקר.

– העץ הזקן? – שאל נחוּם בּפחד. הוּא נזכּר, כּי פּעם אמרה לוֹ צוֹענית אחת, כּי בּעץ הזה תלוּי כּל מזלוֹ…

– הסוּס הלבן – הוֹסיף אנדריוּחה והוֹדיע – היה כּוּלוֹ מכוּסה זיעה, כּמוֹ רוּחץ בּסַבּוֹן, אין זאת כּי “דוֹמוֹביק”¹ התעלל בּוֹ הלילה.

– אוּלי יוֹדע אתה איזוֹ תרוּפה לגרש את הדוֹמוֹביקים? – שאל נחוּם בּדאגה.

– אם יזרוֹק הכּוֹהן מים קדוֹשים…

– כּלוּם אין תרוּפה אחרת?.. – הפסיקוֹ נחוּם בּשאלה של רוֹגז – הלא יש לוֹחשי-לחשים. האוּמנם אין לחש לדוֹמוֹביקים?

– לדוֹמוֹביקים אין לחש – ענה אַנדריוּחה והתגרד בּערפּוֹ – אפשר נחזיק שׂעיר עזים בּאוּרוָה. אוֹמרים כּי מפּני השׂעיר הם יראים מעט.

– צריך… – הסכּים נחוּם והלך לוֹ לסייר את חצרוֹ לכל פּינוֹתיה. וּלאחר שהתבּוֹנן אל הכּל בּעין חוֹדרת שב אל הבּית.

בּחדר התיכוֹן בּקרן-זוית שאצל החלוֹן ישב לוֹ אדם עני אחד כּפּוּף ודל-בּשׂר, לחייו צמוּקוֹת, עיניו גדוֹלוֹת וּבוֹערוֹת וּזקנוֹ לבן כּוּלוֹ. לבוּשוֹ קאפּוֹטה בּלה וּמצנפת על ראשוֹ. הוּא ישב וצמצם את עצמוֹ לתוֹך הזוית ועבר בּלחש על פּרשת השבוּע מתוֹך החוּמש.

יהוּדי זה היה אוֹרח עני שהוּזמן לאכוֹל אצל הגביר ר' נחוּמצ’י בּשבּת, ונשאר ללוּן בּביתוֹ, מפּני הגשם החזק, שהחל לרדת בּזעף בּשעת הסעוּדה.

נחוּם הבּיט בּעיניו הקטנוֹת והאמוּצוֹת אל התיבה שעמדה בּחדר-משכּבוֹ נוֹכח הפּתח, וּכשראה שהמַפתחוֹת תלוּיים בּמַנעוּלה, נתבּהל קצת ואמר בּלבּוֹ: “ודאי שכחתים שם אֶמש”.

בּפּעם הראשוֹנה בּימי חייו קרהוּ כּדבר הזה. בּכל פּעם היה מניח את המפתחוֹת תחת הכּר מראשוֹתיו. אמנם אין גנבים בּביתוֹ, ואפילוּ אם היה עוֹזב את התיבה פּתוּחה, לא היה מעיז שוּם אדם להכּנס אל חדר-משכּבוֹ זה – מפּני שנחוּם היה יכוֹל אפילוּ להסיר את ראש החצוּף מעל כּתפיו, וּבכל זאת – לא כּך בּעל-הבּית עוֹשׂה…

ונחוּם ניגש אל התיבה, פּתח כּפּוּרתה ונסתכּל בּארגז הקטן שבּתוֹכה… והנה חסר שם צרוֹר קטן של חמישים דינר. זוֹכר נחוּם היטב כּי אתמוֹל לפנוֹת ערב, אחרי הדלקת הנרוֹת, קיבּל סכוּם זה מיד הקצבים שבּאוּ מפּוֹלטאבה, דמי-קדימה בּעד עשׂרה פָּרי-אוּקראינה, ואת הכּסף ההוּא צרר בּצרוֹר מיוּחד והניח בּארגז זה, והנה איננוּ… מי לקחוֹ?

“מוּבן מאליו”, חשב ר' נחוּמ’צי בּכעס, " זוֹהי מלאכת העני. הציעוּ לו מיטה כּדי שיגנוֹב…"

הוּא היה נזהר תמיד, שלא לתת לקבּצנים לינה בּתוֹך בּיתוֹ. עשיר שכּמוֹתוֹ צריך להזמין אוֹרח לשבּת, בּלי זה אי אפשר, אבל לאחר שאכל הקבּצן – ילך לוֹ, לבית-המדרש אוֹ להֶקדש. אך הפּעם נכשל בּר' איצי “נאמנוֹ” שבּיקש “רחמנוּת” על עני זה, שיתן לוֹ ללוּן כּאן. רחמנוּת – היהוּדי מתחיל מיד בּ“רחמנוּת”… “רחמנוּת – הוּא אוֹמר – לתת את העני לילך בּחוֹשך וּבסערה תחת גשם סוֹחף כּזה”… עכשיו – זוֹ רחמנוּת וזה שׂכרה… ושהעני האוֹרח גנב את הכּסף – זה בּרי לוֹ לנחוּם. כּי אם לא הוּא – מי זה היה יכוֹל לקחת את הכּסף? גם הכּרת פניו מעידה בּעיני נחוּם, כּי גנב הוּא. הנה הוּא מבּיט בּאימה ופחד. כּמעט שנתן בּוֹ את עיניו – וכל עצמוֹתיו רעדוּ… מה יעשׂה? יבדוֹק את כּיסוֹ? אבל הוּא ודאי הספּיק לקבּוֹר את הגנבה בּאדמה? זכר נחוּם את העץ שנעקר – וּכאילוּ נתגבּר לבּו להלחם על מזלוֹ. וּמיד ניגש אל האוֹרח בּלי שוּם הקדמוֹת וַיתן עליו בּקוֹל:

– ר' יהוּדי! מהר והשב את הכּסף – ואם לאו, יאכלוּ הכּלבים את בּשׂרך!

האוֹרח נבהל, נדהם, שתי עיניו נפקחוּ לרוָחה והבּיטוּ בּפחד וּבתמיהה אל הדוֹבר.

“כּך, יוֹדע הוּא את המלאכה!” חשב נחוּמצ’י בּלבּוֹ. “ראה נא כּמה הוּא מִתַּמם…” – וַירם בּרוּח שוֹקטה את ידוֹ החזקה – ויך בּלחי העני אחת וּשתים… העני נצטמק והטה גופוֹ הצדה – טיפּה של דם נזלה מחטמוֹ לתוֹך שׂפמוֹ הלבן.

– מפּני מה… מפּני מה? – התחיל לגמגם וגמר בּזעקה וּבבכי מר – מדוּע אתה מכּה אוֹתי?.. – רעש קם בּבּית, וכל בּני הבּית מיהרוּ לראוֹת מה קרה.

– את הכּסף השֵב! – קרא נחוּם בּכעס – ואם לא, אצוה כּרגע להלקוֹת… בֶּנ’צי! – קרא נחוּם אל משרתוֹ העברי, איש צעיר בּן עשׂרים וחמש, שפּניו מלאים גוּמוֹת – קרא הנה את החוֹלוֹפּים![²]

בּשעה ההיא נכנס לשם מחדר צדדי יהוּדי אחד לבוּש חָלוּק ויארמוּלקה על ראשוֹ. פּניו פּני תלמיד-חכם, מצחוֹ גבוֹה וּקמטים עמוּקים ורבּים בּוֹ. עיניו גדוֹלוֹת וּמאירוֹת, זקנוֹ נאה וּמגוּדל ושׂערוֹת כּסף הרבּה מלבּינוֹת בתוֹכוֹ.

יהוּדי זה הוא ר' יצחק, המנהל את ספרי החשבּוֹן בּבית נחוּמ’צי.

– מה כּאן? – שאל ר' יצחק בּקוֹל חרד ורך, אך בּישוּב-הדעת.

– הנבל הזה גנב מן התיבה את חמישים הדינר של אתמו­ל – ענה נחוּמ’צי – אבל הוּא לא ירמה אוֹתי בּפנים של תמימוּת וּבדמעוֹת של גנב. יוֹדע אני את הגנבים… – השב את הכּסף כּרגע!

– על דבר איזה כּסף כּבוֹדוֹ מדבּר? – הוֹסיף ר' יצחק לשאוֹל, בּהתאַפּקוֹ לדבּר בּרוּח שוֹקטת.

– על חמישים הדינר, שלקחתי דמי-קדימה מעִם הקצבים. אני בּידי הנחתים בּתיבה, והוּא גנב אוֹתם, הוּא ולא אחר.

האוֹרח בּכה מר וּמלבּוֹ התפּרצה קריאה: “רבּוֹנוֹ-של-עוֹלם, משפּטיך תהוֹם רבה!…”

– חמישים הדינר? – אמר ר' יצחק כּמוֹ בּתמיהה – והרי אני לקחתים… חשבתי לשלחם לאדוֹן הכּפר ה… עם סוֹכנוֹ שהיה פּה – ולא הספּקתי… הכּסף הריהוּ נמצא אצלי…

נחוּם עמד נדהם רגעים אחדים, אך מהר החל לדבּר קשוֹת עם ר' יצחק:

– תמיד הוּא כּך… הוּא עוֹשׂה הכּל על דעת עצמוֹ ואינוֹ מגיד מאוּמה. היכוֹלתי לדעת כּי אתה לקחת את הכּסף?

– אמת, אני אָשמתי הפּעם – ענה ר' יצחק בּקוֹל חרש.

– ובכן, ר' יהוּדי – אמר נחוּם בּהיטיבוֹ אל העני את פּניו הגסים – מחַל נא… מחר אם ירצה ה‘, בּלי נדר שבּת, אשלם לך דמי צער וּבוֹשת… ודאי שמעת כּי נחוּם מלוּבּני איננוּ מי שהוּא. בּרוּך ה’, אנכי מוֹציא הרבּה לצדקה. את כּל העיר הנני נוֹשׂא על כּתפי.

פּני היהוּדי נהרוּ, מעיניו עוֹד התגלגלוּ דמעוֹת. אך העצבוֹן והפּחד סרוּ מעליו. נחוּם ראה כּי שׂמח הוּא העני מאד על השׂכר שהבטיחהוּ בּנדיבוּת לבּוֹ, ונתישבה עליו דעתוֹ.

בּ

מבּחוּץ נשמע קוֹל השַמש קוֹרא: “יהוּדים – לבית-הכּנסת!” וכל בּני הבּית נחפּזוּ לקוֹל הקוֹרא. גם נחוּמ’צי התחיל מכין עצמוֹ לבית-הכּנסת, אך בּמתינוּת ולא בּמהירוּת; אוֹתוֹ היה בּא השמש לקרוֹא בּיחוּד מתוֹך בּיתוֹ, לאחר שנתאספוּ המתפּללים לבית-הכּנסת.

נחוּמ’צי התלבּש בּבגד משי ונתאזר בּאֵזוֹר של משי, שׂם את מצנפתוֹ היקרה, ה“שטריימל”, על ראשוֹ וישב לוֹ והתחיל מעביר את פּרשת השבוּע. בּקריאה זוֹ היה נחוּמ’צי נזהר שלא ישמעוּ אחרים, משוּם שיה יוֹדע, שאינוֹ יוֹדע בּטיב הטעמים…

בּא השמש – ור' נחוּמ’צי קם, לבש את מעילוֹ העליוֹן, מסר את טליתוֹ עם עטרת הכּסף הכּבדה לשפחה ה“גוֹיה”, שתשׂא אחריו לבית הכּנסת, וקרא:

– אֶסתר’קה!

יצאה אסתר’קה אשתוֹ מחדרה, כּשהיא לבוּשה וּמוּכנה לילך עם בּעלה לבית-הכּנסת.

אסתר’קה אשה עבה, פּניה עגוּלים וּשמנים ועיניה מבּיטוֹת בּתמימוּת וּבטיפּשוּת כּעיני הכּבשׂ. כּוּלה עטוּפה בּגדים יקרים וּמקוּשטת עדיים שוֹנים. על שׂמלתה זוֹ השזוּרה חוּטי כּסף – אוֹמרים בּעיר – שהיא יכוֹלה לעמוֹד על שוּליה כּחבית, על לבּה חוֹשן מרוּקם כּסף וזהב, על צוארה השמן – חרוּזי מרגליוֹת, הגדוֹלוֹת כּקטניוֹת, וּבאזניה עגילים של אבני בּרקת, מצחה מעוּטר בּציץ המרוּקם חוּטי כּסף וזהב וּמשוּבּץ אבנים טוֹבוֹת, ועל אצבּעוֹתיה טבּעוֹת זהב עבוֹת ממוּלאוֹת אבני שוֹהם, – וכוּלה נראית היתה מרחוֹק כּגל של זהב וכסף, המעוֹרב אבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת…

עוֹבר ר' נחוּם עם אשתוֹ בּרחוֹב, וכל הנשים יוֹצאוֹת מפּתח בּיתן וּמבּיטוֹת על ה“אוֹצר” החי המתנוֹעע וּמהלך על ידוֹ, והן נאנחוֹת ואוֹמרוֹת עליה מתוֹך קנאה: “הוֹ, גד-גדי, מזל-מזלי, אם אתה לי – השׂכל למה לי?”

הכּל יוֹדעים שכּל התכשיטים הללוּ השׂיג נחוּמ’צי בּזוֹל; “מַשכּוֹנוֹת” הם של שליאכטים² שירדוּ מנכסיהם, שלָווּ אצלוֹ בּריבּית ונתנוּ לוֹ בּעבוֹט את עדי נשיהם ואמוֹתיהם. הכּל יוֹדעים, אבל גל של תכשיטים כּזה על הגוּף – ולא יקנאו בּוֹ? ולא יכבּדוּ אוֹתוֹ?..

נכנס נחוּמ’צי לבית-הכּנסת והכּל קמוּ מפּניו, הכּל נתכּווצוּ ונתקטנוּ כּנגד עשיר זה, התקיף בּארמוֹן הנסיך יֶראֶמי וישניוֹביצקי.

תקיף היה נחוּם, מפּני שכּל העיר היתה בּחכירה בּידו, וּמה שרצה היה עוֹשׂה בּה. הוא היה לוֹקח לעצמוֹ גבּאוּת בּבית-המדרש וּבכל החברוֹת הנכבּדוֹת, וכל הנדבוֹת וּמעוֹת של צדקה שבּעיר היוּ נכנסוֹת לידוֹ ויוֹצאוֹת מידוֹ; וּלפיכך היה נחוּם אוֹמר, כּי רק הוּא לבדוֹ מכלכּל את העיר כּוּלה מכּיסוֹ, – ואיש לא העיז לפצוֹת פּה נגד העשיר הזה. ואם היה מי שהעיז פּנים כּנגדוֹ בּמה שהוּא, היה ר' נחוּם יוֹרד עמוֹ לחייו והיה מוֹשיבוֹ אפילוּ בּבית-הסוֹהר, כּי הכּל היה אפשר לוֹ, וּלשלטוֹנוֹ לא היה גבוּל. גם הרב הזקן היה ירא מפּני נחוּמ’צי זה, שהשעה משׂחקת לוֹ, והסכּים בֹּשתיקה לכל מעשׂיו, כּי “מי ידוּן עם מי שתקיף ממנוּ?” – היה הרב העלוּב לוֹחש למקוֹרביו שלא בּפני העשיר…

לאחר התפילה, בּעבוֹר ר' נחוּם לפני התנוּר, הטה ראשוֹ אל העני אוֹרחוֹ שישב שם ואמר לוֹ “שבּת טוֹבה” בּקוֹל רם וַיבקשהוּ לבוֹא לסעוּדת הצהרים… הפּעם ידע נחוּם שסילק את חוֹבוֹ לעני זה בּיד רחבה, שענוָה יתירה זוֹ של הטית ראש לעני שלאחוֹרי התנוּר, לצדקה גדוֹלה תחָשב לוֹ – אז פּנה בּגוֹבה לב אל הפּרוֹזדוֹר, מקוֹם שעמדוּ יהוּדים והמתינוּ לגביר דמתא³ לקדם פּניו בּברכּת “שבּת טוֹבה”.

נחוּמ’צי בּא לביתוֹ והעני לא בּא אחריו לסעוּדה. היֵצר העז של התקיף נעוֹר בּו ושלח משרתוֹ לבית-המדרש בּפקּודה על העני שיבוֹא…

המשרת יצא ונחוּם ישב אל השוּלחן, כּשהוּא סַר וזעף: העץ נעקר – ואיזה עני נכנס לגבוּלו וּמסרב לוֹ… זכר את פּניו של זה וּשאֵלתוֹ: “למה אתה מכּה אוֹתי?”… ולא יכוֹל להתחיל בּסעוּדה…

– ראה, איך סרה רוּחוֹ! – אמרה אסתר’קה בּתמיהה – מה בּכך אם לא בּא זה? מציאוֹת כּאלה, שלא אחטא בּשׂפתי, תמצא, בּרוּך ה', לרוֹב. האם חדל אביוֹן מן הארץ? קח שנים אחרים תחתיו ואַל תפר את השבּת!

נחוּם קם בּרוֹגז מדברי אשתוֹ ואמר:

– ואוֹתוֹ הטיפּש, המשרת, עדיין לא שב?

המשרת נכנס והוֹדיע, שלא מצא את העני בּבית-הכּנסת.

נחוּם עבר עוֹד פּעם לאוֹרך החדר, ניגש אל השוּלחן, מילא את כּוֹסוֹ הגדוֹלה י“ש חריף, בּירך בּרכה חטוּפה וגמע מתוֹכה יוֹתר מן הרגיל. הי”ש פּיכּח צערוֹ – ומיד נזדרז האיש ונטל את ידיו וישב לאכוֹל בּתיאָבוֹן, כּדרכּוֹ לאכוֹל בּשבּת.

גם שאר בּני הבּית ישבוּ, סעדוּ לבּם ונהנוּ ממאכלי השבּת הערֵבים ושׂוֹחחוּ בּעניני דעלמא בּנחת וּבמנוּחה של שבּת, כּראוּי אצל שוּלחנוֹ של גביר. רק ה“נאמן” איצי לבדוֹ ישב אל השוּלחן תפוּשׂ בּמחשבוֹת ואכל רק כּדי לצאת ידי חוֹבתוֹ.

ר' יצחק זה היה ליטאי, למדן גדוֹל, ועוֹד בּנערוּתוֹ נסמך לרבּנוּת, אבל הוּא לא רצה להיוֹת רב וּבחר בּמסחר. וימצא לוֹ פּרנסה בּכבוֹד וגם מעט רכוּש. וּפתאוֹם קרהוּ אסוֹן: אחד ה“שליאכטים” בּיקש ממנו הלוָאה, ר' יצחק לא רצה להלווֹת לוֹ. הלך האציל והעליל לפני אדוֹן העיר על הדסה, בּתוֹ של ר' יצחק, נערה עדינה, בּת שלוֹש-עשׂרה שנה, שזוֹ הבטיחה לבוֹא בּדת הנוֹצרית ועכשיו היא משתמטת מדיבּוּרה. התחיל אדוֹן העיר לדרוֹש, שתקיים הילדה את הבטחתה. הנערה המסכּנה אמנם בּכתה ואמרה שלא היוּ דברים מעוֹלם, ונצטערה עד שנפלה למשכּב, אך האדוֹן לא שׂם לב לזה ואמר: “אסוּר להעליב בּדת הקדוֹשה!”… כּשראה ר' יצחק, כּי סכּנה נשקפת לבתוֹ, מיהר וַישלחנה לעיר אחרת, אל דוֹדוֹ. חזר האציל והלשין לפני האדוֹן על ר' יצחק, והאדוֹן הוֹשיב את ר' יצחק בּבית-האסוּרים. אחר עמל רב וּשתדלנוּת עצוּמה, וּלאחר שנתן ר' יצחק לאדוֹן את מעט כּספּוֹ ואנשי הקהילה גם הם הוֹסיפוּ עוֹד ל“פדיוֹן שבוּיִים” משלהם, הוֹציאוֹ האדוֹן לחפשי, נקי בּלי פּרוּטה. מאז היה ר' יצחק מתירא לשבת עוֹד בּעיר ההיא ויצא משם הוּא וּבתוֹ לרוּסיה הקטנה. שם קיבּלהוּ נחוּם טאראן לנהל את חשבּוֹנוֹתיו ולכתוֹב את איגרוֹתיו, כּי ר' יצחק היה יוֹדע שׂפת פּוֹלין והיה גם “בּעל חשבּוֹן” מצוּין; אמרוּ עליו: “הוּא יוֹדע אפילוּ תשבּוֹרת”…

ר' יצחק הכּיר מיד את בּעליו, כּי איש גס הוּא, אך הוּא ידע להתנהג עמוֹ בּאוֹפן שאדוֹניו יִזהר בּכבוֹדוֹ. ונחוּם אף על פּי שהיה מה שהיה – אך לא טיפּש; הוּא הבין שיש לוֹ צוֹרך בּר' יצחק וכי כּבוֹד הוּא לוֹ, שנאמן כּזה אצלוֹ, ואסוּר לוֹ להשׂתרר על אדם כּזה, וּלפיכך היה חוֹלק כּבוֹד לנאמנוֹ זה, נשמע לעצתוֹ ולדבריו. אך ר' איצי מצדוֹ לא היה מבקש להשתמש בּהכנעה זוֹ של בּעליו, שלא לתת מקוֹם לעם-הארץ זה להתהדר עליו…

עכשיו ישב ר' איצי וחשב: אמנם צריך הייתי לוֹמר, שאני לקחתי את הדינרים, שאילמלא אמרתי כּך, היה נחוּמ’צי מיַסר את העני בּשבטים, שהרי הוּא העד, הוּא הדיין, ואינוֹ אוֹהב להחמיץ את דינוֹ. אבל סוֹף-סוֹף מי גנב את הכּסף?.. ולמה נסתר עתה העני? האוּמנם בּרח?.. ואפשר נכשלתי בּאדם שאינוֹ מהוּגן – ואבדוּ לי חמישים דינר… ואני – כּמה אני צריך לעמוֹל בּשבילם!…

והנה התחילוּ הכּל מזמרים זמירוֹת של שבּת, ור' איצי נתעוֹרר ונתגבּר על מחשבוֹתיו; הרי שבּת היוֹם מלדאוֹג – והתחיל מזמר אף הוּא עמהם.

ג

אך כּילוּ לאכוֹל את הקוּגל⁴, ואנדריוּחה בּא אל הבּית.

– מה לך? – שאל נחוּמ’צי.

– מן האחוּזה בּיֶרוֹזוֹבקה נסוּ שני קוֹזאקים, תיאוֹדוֹר וּהריצקה, על שני סוּסים. השוֹמרים השׂיגוּ את הריצקה וַיתפּשוּהוּ, ותיאוֹדוֹר נמלט ואיננוּ.

– איפה הוּא הריצקה? – שאל נחוּמצי, ועיניו הקטנוֹת הבריקוּ בּאש נקם.

– אוֹתוֹ הביאוּ אסוּר הנה.

– הנה אצא מהרה.

ומיד לאחר בֹרכּת המזוֹן יצאוּ כּוּלם החוּצה. בּחצר עמדוּ קוֹזאקים אחדים וּביניהם הריצקה האסוּר, כּוּלוֹ פּצוּע וּמלוּכלך בּדם. ראשוֹ בּלי כּוֹבע, ושׂערוֹתיו פּרוּעוֹת.

כּשראה הריצקה את נחוּמ’צי התנפּל לפניו ארצה.

– מה היה לך, הריצקה? – שאל נחוּמ’צי בּלגלוּג.

– השד פּיתני – ענה האסיר.

– איזה שד פּיתה אוֹתך?

– תיאוֹדוֹר רעי הביא י"ש ושתינוּ יחד. אחרי כן אמר: הבה וננוּסה אל אחוֹרי הפּוֹרוֹגים. רבּים נסים לשם, ננוּסה גם אנוּ.

– וּמה אתם חסרים פּה? – שאל נחוּם בּלגלוּג – השיכּוֹרים, הרוֹצחים והגנבים, רק המה נסים. אך אני אַראך מה שעוֹשׂים לאלה המבקשים לנוּס. פּעם אוֹשיבך על השפּוּד ולא תוֹסיף לנוּס עוֹד.

– רחמני נא, וילמוֹז’ני פּאן⁵ נחוּם – קרא האיכּר בּהשתטחוֹ לפני נחוּם עוֹד הפּעם.

– אם חפץ אתה שארחמך – הגידה לי מראש מי היה עמך בּקוֹשרים?

– איש לא היה עמנוּ, מלבד תיאוֹדוֹר, הנני נכוֹן להשבע.

– התאמר, כּי אאמין בּשבוּעה?.. פּתי מאמין מצאת!.. הגידה לי מה דיבּרת עם תיאוֹדוֹר.

– אני לא דיבּרתי מאוּמה, רק תיאוֹדוֹר לבדוֹ דיבּר.

– וּמה דיבּר תיאוֹדוֹר?

– הוּא אמר, כּי נטלוּ מהקוֹזאקים את כּל חירוּתם שהיתה להם מימוֹת עוֹלם וישׂימוּם לעבדים. עתה אוֹמרים הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים לדרוֹש את זכוּיוֹתיהם. כּזאת וכזאת דיבּר, כּמוֹ ששיכּוֹר מדבּר.

– ואתה, אף על פּי ששיכּוֹר היה, נתפּתית?

– גם אנכי הייתי שיכּוֹר… רחמני נא, פּאן נחוּם!

– חס אני עליך להוֹשיבך על השפּוּד, כּי פּוֹעל חרוּץ אתה, בּשעה שאתה רוֹצה. ואוּלם אוֹת לזכּרוֹן אתן לך, אוֹת שלא תשכּחהוּ ימים רבּים… קארפּ! אַנדריוּחה! שוֹטים! קארפּ ואַנדריוּחה מיהרוּ לעשׂוֹת את רצוֹן אדוֹנם, והביאוּ חבילת שוֹטים לחים.

ר' איצי עמד ושמע את כּל הנדבּר. הוּא חשב, כּי נחוּמ’צי אוֹמר רק להפחיד את הקוֹזאק הבּוֹרח, ואוּלם כּשראה, כּי קרוֹב הדבר למעשׂה, פּנה אל נחוּמ’צי בּקוֹל מצַוה:

– אין דנים בּשבּת… אסוּר!

נחוּמ’צי לטש אליו את עיניו בּכעס ויאמר:

– הנני מבקשך, ר' איצי, כּי לא תתערב בּענינים שאינם נוֹגעים לך.

– והדבר הזה נוֹגע לי, – ענה ר' איצי – הלא יהוּדים אנחנוּ, וחוֹבה עלינוּ להזהיר את הבּא לחטוֹא…

שוּב נזכּר נחוּמ’צי בּעץ הנעקר שבּחצרוֹ, ונדמה לוֹ שהוּא צריך להגן עכשיו על מזלוֹ וכוֹח ממשלתוֹ, ויען בּיתר עזוּת:

– מי שאין שוֹאלים בּעצתוֹ אינוֹ צריך לחַווֹת דעה!..

– לא עצה ולא דעה בּאתי להגיד לך, כּי אם דבר שכּתוּב בּתוֹרתנוּ, כּי בּיוֹם השבּת אסוּר לשפּוֹט; וּלהלקוֹת בּן-אדם בּשוֹטים אסוּר לא רק ביוֹם השבּת, כּי אם גם בּימוֹת החוֹל…

– חַ, חַ, חַ! – שׂחק נחוּמ’צי בּכל פּה – אכן “פּריץ” גדוֹל הייתי לוּ שמעתי בּעצוֹתיך! אמנם למדן אתה וחכם, אבל איך להתנהג עם העבדים שלא יברחוּ, אנכי יוֹדע יוֹתר ממך…

– אבל אסוּר! – קרא ר' איצי בּקוֹל רוֹעד.

– אבל אין שוֹאלים אוֹתך! – קרא נחוּמ’צי בּקוֹל מוֹשלים.

ר' איצי הלך לוֹ בּרוֹגז, בּא אל חדרוֹ ונסגר בּוֹ.

נרעש ונרגש עד היסוֹד בּוֹ התהלך ר' איצי בּחדרוֹ: “מה זה היה לנוּ?” שאל את עצמוֹ בּקוֹל, “וּמה אעשׂה אני?..” דוֹמה היה ר' איצי כּאילוּ רוֹאה הוּא בּעיניו את בּשׂרוֹ של הקוֹזאק הנפצע ומַתיז דם מתחת לשוֹטים השוֹרקים, ונחוּמ’צי עוֹמד על גבּוֹ וּמפקח על ה“משפּט”… – איך יהוּדי עוֹשׂה זאת? כּיצד? כּלוּם אינוֹ מזרעוֹ של אברהם אבינוּ?

והנה נשמעה לתוֹך חדרוֹ געיה אחת ארוּכּה: הקוֹזאק לא יכוֹל עוֹד לשלוֹט בּנפשוֹ ונאנק בּכאבוֹ הקשה… ר' איצי מיהר אל דלת חדרוֹ וּפתחה.

“הגדילוּ החוֹם, הגדילוּ!” – שמע את קוֹל אדוֹנוֹ נחוּם המפקד על המכּים ור' איצי נרתע לאחוֹריו, התנפּל על מיטתוֹ, סכך בּכפּוֹתיו על פניו ונאנק מן הכּאב… – הוֹ!.. הוֹוֹוֹ!! – נשמעה שוּב נאקת החוֹלוֹפּ – – –

– ירא אני פּן יתחילו עוֹד פּעם השערוּריוֹת שהיוּ מלפנים בּימי המוֹרדים דוֹרוֹשאֶנקוֹ וטאראס… – העיר העברי המשרת לפני אדוֹניו נחוּמ’צי לאחר שנכנסוּ הבּיתה.

– ודאי צריכים לפחד!.. – ענה נחוּמ’צי בּהיתוּל – הימים חלפוּ… לנסיך וישניוֹביצקי יש די חיילים וּכלי-תוֹתח בּשבילם!

ד

ור' איצי ישב לוֹ בּחדרוֹ על הגמרא הפּתוּחה וחשב: היהוּדים הצטיינוּ תמיד בּמידת הרחמים, ואיך נמצאים עתה בּתוֹכם אכזרים כּאלה בּעלי לב-אבן?.. “והפיצך ה' בּכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדתם שם אלוֹהים אחרים” – וּבאמת אם חיים אנוּ בּתוֹך עם כּזה, בּדוֹר כּזה וּבארץ כּזוֹ, שאנשיה נִדמוּ לפריצי חיוֹת, ומסביב רק גזילוֹת וּרציחוֹת, הפּריצים הוֹרגים וּמענים את הקוֹזאקים, והקוֹזאקים רוֹצחים את הפּריצים, וכוּלם יחד רוֹצחים וחוֹמסים את היהוּדים – והיהוּדי הפּשוּט והגס רוֹאה כּי חמס ואכזריוּת מוֹשלים בּארץ, וגם לבבוֹ מתאבּן וגם הוּא חדל מרחם…

וכמה מעשׂים אכזריים עשׂוּ הפּוֹלנים ליהוּדים? – הוֹסיף ר' איצי לחשוֹב, ועל לבּוֹ עוֹלים זכרוֹנוֹת נוֹראים ואפלים. הוּא נזכּר שלפני איזוֹ שנים קצף האדוֹן איגנַץ פּשיגוֹלוֹדסקי על יהוּדי, שהסיר רק כּוֹבעו מפּניו ולא הסיר גם את היארמוּלקה שבראשוֹ, וּבגלל זה הדבּיק את היארמוּלקה בּמסמרים על גוּלגלתוֹ של היהוּדי… הוּא נזכּר עוֹד מעשׂה בּאדוֹן שרצה לצוּד ציד וציוה להוֹשיב יהוּדים אחדים על העצים, והוּא ירה בּיהוּדים המתחבּטים בּין הענפים, כּמוֹ שיוֹרים בּסנאים…

אך אם כּך עלתה לנוּ, הרי צריכים אנו בּיוֹתר להרגיש מה גדוֹלה הרעה, שאין משפּט אין אמת בּארץ. ואיך יוּכל העברי להרים יד על מי שיהיה, וּבפרט על אחיו העני? הנה העני של היוֹם. נניח שבּאמת גנב את הכּסף, היש לוֹ לנחוּמ’צי רשוּת לענשוֹ בּעצמוֹ בּלי עדוּת וּבלי משפּט?

אך האוּמנם גנב העני? ור' איצי זכר את הדברים אשר קרא העלוּב: “רבּוֹנוֹ של עוֹלם, משפּטיך תהוֹם רבּה!” הדברים ההם נחתוּ אז עמוֹק בּלב ר' איצי. הם נאמרוּ בּרגש כּל כּך עז, כּל כּך טהוֹר!.. אך מדוּע נעלם העני פּתאוֹם? וּמי לקח את הכּסף מהתיבה" והלא זר אחר לא היה בּבּית?..

הגיעה שעת המנחה, ור' איצי הלך לבית-המדרש. שם שאל לעני, אוּלי ראהוּ איש. ואין עוֹנה. איש לא ידע אצל מי התאָרח ואיפה הניח את צרוֹר חפציו. רק השַמש סיפּר לוֹ, כּי בּיוֹם הששי לפנוֹת ערב בּא העני לבית-המדרש בּלי כּל צרוֹר. השמש נתן לוֹ שלוֹם ולא דיבּר עמוֹ מאוּמה, כּי היה עסוּק בּעבוֹדה להכין לשבּת, אך מרחוֹק שמע, כּי הוּא קוֹרא על-פּה בּשיר-השירים בּקוֹל וּבנעימוּת רבּה עד כּלוֹת הנפש…

צר היה מאד לר' איצי בּשמעוֹ את הדברים האלה: “לפי הנראה – חשב ר' איצי – העני הוּא יהוּדי כּשר ואוּלי גם חסיד מצוּין… והוּא, ר' איצי, הרי חשד בּוֹ, כּי שלח יד בּגנבה… כּלוּם דבר קל הוּא להיוֹת חוֹשד בּכשרים! אבל איפה נעלם הכּסף! וּמדוּע נעלם העני?”…

ר' איצי נפשוֹ לא ידעה מנוּחה גם בסעוּדה השלישית – וּבאיזה רגש של בּוּז וצער עמוֹק, שלא ידע מעוֹלם, הבּיט בּאדוֹניו היוֹשב וּמזמר לוֹ זמירוֹת: שלם הוּא בּגוּפוֹ, שלם בּממוֹנוֹ ונהנה מאכילתוֹ – כּאילוּ לא נעשׂה פּה שוּם דבר בּיוֹם זה…

החמה שקעה, יצאוּ הכּוֹכבים ויהי ערב.

לאחר ההבדלה, החל נחוּמ’צי להִכּוֹן לדרך, כּי עוֹד לפנוֹת ערב הגיע אליו שליח מיוּחד מאת הנסיך וישניוֹביצקי, לאמוֹר, כּי נדרש הוּא אל ה“חצר”, שהיה לא הרחק מלוּבּני.

לקח נחוּמ’צי את מעיל-החוֹל-שלו, ניערוֹ – וּצרוֹר של דינרים נשפּך מכּיסוֹ.

– הנה הכּסף! – קרא נחוּמ’צי בּשׂמחה. – ואני אמרתי כי שׂמתיו בֹתיבה.

ר' איצי עמד נבהל, נדהם וחיור כּמת.

– אמנם מקרה נפלא הוּא… – אמר נחוּמ’צי – וּמדוּע זה אמרת ר' איצי, כּי אתה לקחת את הכּסף?..

ראה נחוּמ’צי את עיני ר' איצי, המבּיטוֹת אליו בּגוֹעל-נפש – ונתבּייש ואמר:

– מתירא היית פּן אצוה ליסר את העני? אבל אנכי רק הטלתי עליו אימה… מכּת-לחי אמנם נתתי לוֹ… עַולה היא, אך כּמוֹ שאוֹמרים אין אדם צ…צדיק… כּיצד כּתוּב שם בּתוֹרה?.. אמנם אתה' ר' איצי – ודאי צדיק! אתה קיבּלת עליך את העווֹן והיית מוּכן לשלם מכּיסך חמישים דינר… הרי זה כּמוֹ שאוֹמרים “לִפְנים משוּרת הדין”…

ר' איצי ישב לוֹ אל השוּלחן ותמך ראשוֹ בּשתי ידיו כּמסתכּל בּדפּוֹ של השוּלחן. הוּא לא יכוֹל לראוֹת פּני אדוֹנוֹ – ונחוּמ’צי נתרכּך לבּוֹ והתחיל בּקוֹל של וידוּי:

– אנכי – את האמת לא אכחד – אינני מסוּגל לעשׂוֹת דבר כּזה… לתת נדבה – מהֵיכא תֵיתי, אפשר לתת גם נדבה הגוּנה, אך לקבּל על עצמוֹ עבירוֹתיו של אחר – לא… רב לי… רב לי עווֹנוֹת שלי… – אך אנה נעלם העני?

– למה הוּא לך העני? – שאֵלהוּ ר' איצי בּקוֹל אטוּם. נדמה לוֹ שהוּא שוֹמע הרהוּר תשוּבה בּדברי אדוֹנוֹ.

– אני הייתי משלם לוֹ בּכסף בעד העלבּון שסבל ממני…

ור' איצי ענה:

– בּעצם לא רק לשלם דמי בּוֹשת אתה צריך, אלא גם לעשׂוֹת תשוּבה…

– עֶט! – התעוֹדד נחוּמ’צי וענה בּשׂחוֹק – גם לי לחָיים, וגם בּהן הכּוּ מכּוֹת רבּוֹת… יתוֹם עזוּב הייתי, והכּל הכּוּני! יהוּדים וּפריצים – ולא שילמוּ לי בּעד זה גם פּרוּטה… אני הייתי מראה לך, כּי בּעד דינר זהב היה העני נוֹתן את לחיוֹ להכּוֹתוֹ, וּבעד מאה דינרים, אפשר, הייתי נוֹתן גם עכשיו את לחַיי ל“פריץ”…

ר' איצי נרעש מאד לשמע דבריו של היהוּדי הזה. קם ממקוֹמוֹ, התאפּק ואמר בּמנוּחה.

– אינני יוֹדע כּיצד נוֹהגים העשירים, כּי מעוֹדי לא הייתי עשיר… אבל בּין העניים ישנם כּאלה, שהכּסף אינוֹ חשוּב אצלם כּל כּך… אני, למשל – בּעוֹד שבוּע אכין לך כּל חשבּוֹנוֹתיך שתחת ידי ואִפּטר ממך!

– מה? – שאל נחוּמ’צי משתאה למשמע אזניו – מה אמרת, ר' איצי?

אך כּרגע שב נחוּמ’צי ונתעוֹדד, הוּא הרגיש שהתקיף שבּוֹ נפגע על ידי אחד ממשרתיו – והוּא צריך להגן על מזלוֹ וכוֹח ממשלתוֹ ואמר בּלגלוּג:

– בּכסף, ר' איצי, קוֹנים את הכּל – ואפילוּ איש “נאמן”…

והוּא הקיש בּדלת ויצא בּלי פּרידת שלוֹם מר' איצי.

בּארמוֹן הנסיך

א

לא רחוֹק מלובּני עמדה חצרוֹ של הנסיך יֶארֶמי וישניוֹביצקי. החצר היתה מוּקפת חוֹמה וּמשׂתרעת על גבעה גבוֹהה אשר על יד הנהר. דוֹמה היתה חצר זוֹ וּבנינה למבצר ולא לנוה שאנן של בּעל אחוּזה. הארמוֹן אשר בּחצר היה גדוֹל מאד, אך בּלי קישוּט, כּקסַרקטין של אנשי-צבא. על חוֹמת החצר עמדוּ כּלי-תוֹתח עם פיוֹתיהם השחוֹרים והפּתוּחים, הנכוֹנים להרעים ולירוֹק כּדוּרי-עוֹפרת בּפני כּל המתיצבים לנגד אדוֹני החצר… פּה ושם היוּ אוּרווֹת סוּסים גדוֹלוֹת לרכב וּלפרשים, מעוֹנוֹת משרתים, סוּכּוֹת שוֹמרים וּמאוּרוֹת לכלבי-ציד עזים, רק מרחוֹק נראָה גן גדוֹל, שבּוֹ צוֹמחים כּל עצי-פּרי מרהיבי עין, ולפניהם שיטה וּברוֹש עשׂוּיים יפה, ועליהם מתרוֹממים עצי תדהר זקנים וּגבוֹהים העוֹמדים כּענקים על המשמר…

בּארמוֹן, בּחדר אחד מרוּוָח בּקוֹמה השנית, ישב בּצהרים הנסיך וישניוֹביצקי עם הכּוֹהן שלוֹ, נזיר לחברת ה“ישוּעיים”…

וישניוֹביצקי היה כּבן ארבּעים, פּניו שחוֹרים, וּמרשמיהם נראים מרץ כּבּיר וגאוַת עריץ. עיניו השחוֹרוֹת מבריקוֹת כּמעט בּכעס.

הישוּעי האב פּשוּלסקי, צעיר ממנוּ לימים, כּבן שלוֹשים, אך כּבר קנה לוֹ שם מקנא לדתוֹ ולאלוֹהיו; תלמיד מוּבהק ללויוֹלא, מיסד חברת הישוּעים, ועבד נאמן לראש הכּנסיה הקתוֹלית, האפּיפיוֹר שבּרוֹמא. לפני שנים אחדוֹת היה מוֹרה בּקרוֹקי ושם הֵעיר את רוּח תלמידי בּית-הספר לעשׂוֹת פּרעוֹת בּיהוּדים, וילכוּ ויחריבוּ בּתי-כּנסיוֹת וּבתי-מדרשוֹת ויקרעוּ וינַבּלוּ את ספרי-התוֹרה, בּקנאתם לאלוֹהים… הנסיך וישניוֹביצקי שהיה מסוּר מאד לדת הקתוֹלית לקח אליו את הכּוֹמר הזה, שקנה לוֹ שם טוֹב, לאב בּביתוֹ.

– לבעֵר, לבעֵר אנוּ צריכים את הכּפירה הפּראבוֹסלאוית מארצנוּ! – קרא הכּוֹמר.

– וּלמטרה זוֹ אנוּ מכוונים – ענה הנסיך בּקצרה.

– אמנם אתה, אדוֹני הנסיך, מכוון לזה, וּפעלך נרצה מאד בּעיני אבינוּ שבּשמים: בּנית בּתי-תפילה, בּתי-נזירים – כּל זה טוֹב ויפה; אבל צריך לבער אמוּנה טמאה זוֹ גם מבּין העבדים האיכּרים; גם אוֹתם אנוּ צריכים להכניס בּצל האמוּנה הקתוֹלית. אנחנוֹ כּבר השתמשנוּ בּתחבּוּלוֹת אחדוֹת, ועוֹד ידנוּ נטוּיה – ענה הנסיך – וּבאמת כּבר היינוּ מגיעים למטרתנוּ, לוּלא הפריענוּ מלכּנוּ ולאדיסלאב. הוּא אינוֹ דוֹאג כּלל לאמוּנתנוּ הקדוֹשה. הנה הוּא בּא להתגרוֹת מלחמה עם התוֹגַרמים, וּבבקשוֹ עזרת הקוֹזאקים, הוּא מבטיח להם להרימם למעלת אצילים ולתת להם הנחוֹת גדוֹלוֹת. היִפּלא איפוֹא שהקוֹזאקים החלוּ להרים ראש ולחשוֹב את עצמם לבני-חוֹרין? כּכה יהרוֹס המלך כּל מה שאנוּ בּוֹנים. אנחנוּ בּוֹנים בּתי-תפילה לאמוּנה הקתוֹלית וּבתי-נזירים, והוּא מחזיק בּידי בּעלי האמוּנה היוַנית וּמחזק את ידי העבדים לעשׂוֹת כּל מה שלבּם חפץ!..

– המלך!.. האמוּנה אינה נוֹשׂאת פּנים גם למלך… סוֹף סוֹף יכריזוּ עליו חרם! – קרא הכּוֹמר בּהתלהבוּת.

– נפלא ממני, למה לוֹ להלָחם בּתוֹגַרמה? – דיבּר הנסיך כּמוֹ לנפשוֹ – המעט המה אוֹיבינוּ בּבּית כּי נבקש את האוֹיב שמעֵבר לגבוַּל ארצנוּ? וגם אם בּאמת צריכים אנוּ להלַחם עם התוֹגַרמים, כּלוּם רשאים אנוּ להשפּיל כּל כּך את כּבוֹדנוּ לבקש עזרה מאת העבדים? והמלך ולאדיסלאב שוֹלח לעבדים ההם בּסתר, בּלי ידיעת הסינַט, כּסף לבנוֹת אניוֹת, ונוֹתן להם גם תעוּדוֹת של זכוּיוֹת והנחוֹת רבּוֹת.

– נבלה, חרפּה! – קרא הכּוֹמר בּחימה עצוּרה – כּל יסוּרי הגיהינוֹם אין דים למרק עווֹן אשר כּזה…

– וּבכל זאת אנחנו ננצח! – אמר הנסיך בּקפצוֹ את אגרוֹפוֹ – אוֹ שיהיוּ החוֹלוֹפּים לקתוֹלים, אוֹ – יחדלוּ מן הארץ…

– פּאן פּוֹדסטארוֹסטה, דניאל צ’אפּלינסקי בּא! – הוֹדיע שוֹמר הסף.

– יבוֹא.

דניאל צ’אפּלינסקי נכנס. הוּא היה לבוּש בּגדי תפארה. זקנוֹ מגוּלח וּשׂפמיו ארוּכּים וּמתוּחים כּעין הקשת. אוּלם למרוֹת כּל התהדרוּתוֹ החיצוֹנית, העידוּ רשמי פּניו, כּי לב פּרא לוֹ; ואף כּי עברוּ עליו כּששים וחמש שנה, נשקפוּ עוֹד מעיניו הרטוּבּוֹת מיני תאווֹת שפלוֹת, שאפשר לראוֹת רק בּעיני עלם שוֹבב וּפרוּע.

– אוֹרח חביב! – אמר וישניוֹביצקי בּהוֹשיטוֹ לוֹ את ידוֹ – מאד נעים לי… זהוּ אבינוּ, פּאן פּשוּלסקי, הדרשן המפוֹאר והמוֹרה המצוּין… וזה – פּאן פּוֹדסטארוֹסטה, דניאל צ’אפּלינסקי מצ’יגרין.

– ואנכי שׂמח מאד – אמר צ’אפּלינסקי בּהתפּעלוּת של חנוּפּה כּדרכּוֹ – כּי זכיתי לראוֹת את פּני וילמוֹז’ני פּאן, את הנסיך הגיבּוֹר, ואוֹתך, אבינוּ הקדוֹש, אשר שמעתי את תהילתך זה כּבר… אֶזכּה נא לקבּל בּרכה מפּיך… מה שלוֹמך, פּאן ווֹיֶווֹדה, וּמה שלוֹם ה“אלוֹהית” שלנוּ, פּאני גרוּזילדה רעיתך?

– תוֹדה, וילמוֹז’ני פּאן! – ענה וישניוֹביצקי. – לעת ארוּחת הצהרים תתענג רעיתי להיראוֹת את פּניך. ואתה, אדוֹני, האם עוֹדך אַלמן אוּמלל? – שאל וישניוֹביצקי בּהיתוּל – לפי הנראה אי אפשר לך לשכּוֹח את אשת נעוּריך, את מַרינה היפה?

– גם אני לא אהיה עוֹד גלמוּד, כּי ראה אלוֹהים בּעניי… – ענה צ’אפּלינסקי ועיניו שׂחקוּ ונהרוּ בּהתפּארוּת.

– כּך? – תמַה וישניוֹביצקי – ודאי אשה יפה היא.

– זה ודאי! צ’אפּלינסקי מבין בּנשים וּבסוּסים, ואם איזה דבר מוֹצא חן בּעיניו, לא יִבּצר ממנוּ להשׂיגוֹ…

– הלא תגיד מי היא זאת?

– ודאי אגיד! זוֹהי מי שהיתה אשתוֹ של בּוֹגדאן חמֶלניצקי.

– מי? אוֹתוֹ חמלניצקי, שמַלכּנוּ המנוֹח, זיגיסמוּנד השלישי, פּדהוּ משבי הטאטארים? את אשתו הוֹלַכת ממנוּ? הוֹי, גזלן! כּיצד?..

– כּן, כּן! – ענה צ’אפּלינסקי בּגאוֹן – הוּא אמנם קוֹזאק גיבּוֹר חיל, אך אנכי בּאתי עם אנשַי אל אחוּזתוֹ סוֹבּוֹטוֹבה, ולקחתי לי את היפהפיה… עכשיו אני מבקש מאת רוּם כּבוֹדוֹ, כּי יוֹאיל להיוֹת לה לאב וּלהכניסה בּברית דתנוּ הקדוֹשה….

– בּשׂמחה רבּה! – ענה וישניוֹביצקי בּרצוֹן, – אך בּוֹגדאן מה הוּא אוֹמר על זה?

– מוּבן מאליו, הוּא אינוֹ שׂבע רצוֹן! – ענה צ’אפּלינסקי בּשׂחוֹק – הן לא ריקם לקחתיה; גם מוֹהר וּמתן לקחתי עליה – את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה… אחוּזה זוֹ תחת ממשלת הסטארוֹסטה הצ’יגריני היתה, וּחמלניצקי כּבש אוֹתה לוֹ. אך אני חוֹשב, כּי יש לי זכוּת יוֹתר ממנוּ, למשל, על אחוּזה זאת, וּלקחתיה מידוֹ – את סוּבּוֹטוֹבה, עם כּל המכשירים שלה…

– אכן גבּוֹר חיל הוּא פּאן צ’אפּלינסקי! וחמלניצקי שוֹתק? – הוֹסיף וישניוֹביצקי להתפּלא? – הוּא, מוּבן, קוֹרא תגָר וּכבר הקים סער גדוֹל. חוֹשב הוּא לנסוֹע לוַרשה וּלתבעֵני לדין. ואוּלי יתאוֹנן גם בּאזני המלך, שלבּוֹ טוֹב לעבדים… ואוּלם אנכי חוֹשב, כי שׂרי פּוֹלין לא יתנוּ את ארצם לחרפּה, שימשלוּ העבדים בּאדוֹניהם. אם לא לכבוֹדי יעשׂוּ, הרי לכבוֹד עמנוּ וארצנוּ יעשוּ.

– ודאי, ודאי! – קרא וישניוֹביצקי – נצחוֹן גדוֹל ניצחת לנוּ.

– ניצחתי – אמר צ’אפּלינסקי בּקוֹל נוֹפל כּמתחטא – הנצחוֹן עדיין תלוי בּך, אדוֹן רב-חסד, וּבחבריך הנאוֹרים… הקוֹזאק חמלניצקי הוֹלך וּמרעיש עלי עוֹלמוֹת. כּי הרגתי גם את בּנוֹ – וּבאמת אין זה אלא כּזב ושקר! בּן העבד הנבזה הלזה, שקץ קטן בּן חמש-עשׂרה שנה, העיז פּניו לדבּר כּנגדי כּאחד הריקים. מוּבן כּי ציויתי ליסרוֹ בּשבטים כּיאוּת לנער כּסיל. יתגרד נא מעט בּגבּוֹ – אמרתי – ולכשיִגדל יזכּוֹר מידת “דרך-ארץ”… אך הנער – איני יוֹדע מאיזוֹ סיבּה, אם נצטנן לאחר זה, אוֹ איזה רוּח ושד אחָזהוּ – איך שיהיה – בּיוֹם השני פּשט את רגליו וּמת… הוּא מת, אך בּטוּח אני שלא מחמת השבטים!..

– אני חוֹשב – אמר וישניוֹביצקי, אחרי דוּמיה מוּעטה – כּי ישנם לחמלניצקי תוֹמכים בוַרשה גם מלבד המלך; הלא עוֹד ישנם מַגנאטים בּפּוֹלין מבּעלי הדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית והם מחַזקים את ידי הקוֹזאקים, וגם אחדים מהמגנאטים הקתוֹלים עוֹזרים, לחרפּתנוּ, כּמוֹ לוּבּוֹמירסקי ואוֹפּוֹלינסקי.

– אכן הצדק עמך, וילמוֹז’ני פּאן – ענה צ’אפּלינסקי בּדאגה – וּבשביל זה הנה בּאתי לפניך, אדוֹן גדוֹל-חסד, הוֹשיע לי בּדבר הזה… אני לא אשכּח את טוֹבתך לנצח. ואדוֹני הלא יוֹדע, כֹי לפעמים ימצא בּי חפץ… זכוֹר את דניאל צ’אפּלינסקי שעבד על ידך מלפנים בּ“סיים”⁶?

והנסיך וישניוֹביצקי אמנם יוֹדע הוּא, כּי צ’אפּלינסקי יכוֹל לפעמים להביא תוֹעלת. זה לא כּבר היה מעשׂה בּוישניוֹביצקי שכּבש את העיר רוֹמני; עיר זוֹ היתה אחוּזת מתנה לאדוֹן קוּזנוֹבסקי, שנתן לו המלך ולאדיסלאב הרביעי לאחוּזת עוֹלם, וּוישניוֹביצקי בּא עם חילוֹ ויכבּוֹש את העיר ויגרש את קוּזנוֹבסקי. מעשׂים כּאלוּ קרוּ בּפּוֹלין כּמעט בּכל יוֹם. אדוֹן אחד היה מתנפּל עם עבדיו על אחוּזת רעוֹ וגוֹזלוֹ ממנוּ; אך לימין קוּזנוֹבסקי קם המלך בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ וערער על זה, אז הטה וישניוֹביצקי אליו רבּים מן השליאכטים וצ’אפּלינסקי בּראשם, ויחד הרימוּ קוֹל זוָעה בּסיים, עד כּי נאנס המלך לשתוֹק וּלבלתי העניש את וישניוֹביצקי.

חסד זה זכר וישניוֹביצקי ואמר לצ’אפּלינסקי:

– אנכי אהיה לך לישוּעה… חוֹב מוּסרי הוּא על כּל קתוֹלי ישר לעזוֹר את בּן אמוּנתוֹ וּבפרט לאציל פּוֹלני, כּשהוּא יוֹצא נגד כּוֹפר ועבד.

צ’אפּלינסקי לקח את יד וישניוֹביצקי וישקנה:

– אנכי תמיד חשבתיך לאב לנוּ – אמר בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים מעוֹררים חמלה וחנינה – בּלעדיך הלא כּיתוֹמים נחשבנוּ…

שוֹמר הסף הוֹדיע כּי השוּלחן ערוּך – וּוישניוֹביצקי הכניס את אוֹרחיו אל אוּלם האוֹכל.

ב

אל השוּלחן בּאו נקבּצוּ עוֹד אוֹרחים רבּים. וישניוֹביצקי היה מכלכּל צבא רב של אצילים עניים, כּמה אלפים, ועליהם נלווּ עוֹד כּעשׂרת אלפים קוֹזאקים. שׂרי-הצבא היוּ אוֹכלים עמוֹ על שוּלחנוֹ והשאר בּקסֵרקטים…

הנסיך וישניוֹביצקי לא היה דוֹמה לשאר המגנאטים. עליו אמרוּ, כּי הוּא מתנהג בּקמצנוּת וכי אינוֹ יוֹדע מתענוּגי העוֹלם הזה. ואמנם אם נעריך את הנהגתוֹ נגד הנהגת אחרים מאצילי פּוֹלין, אז אפשר היה לחשבוֹ כּפרוּש ונזיר: אצל שאר אצילי פּוֹלין, המגנאטים הגדוֹלים, כּמעט לא פּסקוּ ימי המשתה, ולא היה להם פּנאי להפיג את שיכרוּתם. המרתפים היוּ תמיד פּתוּחים, השוּלחנוֹת ערוּכים וכל הבּאים היוּ שוֹתים ואוֹכלים בּלי הפוּגוֹת על חשבּוֹן האיכּרים העבדים, שעבדוּ אצלם בּזיעת אפּם ודם הנפש. האציל הפּוֹלני היה מתפּאר בּזה נגד חבריו, שמאכל שוּלחנוֹ יוֹתר דשן, שיֵינוֹ יוֹתר יקר וכוֹסוֹ רוָיה. וּמלבד זה היה כּל אציל נוֹתן מתנוֹת בּיד רחבה לכל מבקריו ודוֹרשי-שלוֹמוֹ ומפזר כּסף כּאֵפר. לא כן היה וישניוֹביצקי, הוּא יוֹתר מתוּן. אמנם גם אצלוֹ היה השוּלחן מלא כּל מאכל טוֹב ומשקה יקר – אך עד שיכרוּת לא הגיע. עיקר מטרתוֹ בּחיים היה לעשׂוֹת נפשוֹת לדת הקתוֹלית, ורק לשם מטרה זוֹ היה מנדב בּיד רחבּה. אבוֹתיוּ היו מבּני הדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית, אך הוּא למד בּבית-ספר אשר לישוּעים, וּמוֹריו, שידעוּ היטב את המלאכה, להפיח רוּח קנאה דתית בּלב חניכיהם, נטעוּ שם בּלבּוֹ שׂנאה לדת היוָנית, עד כּי המיר את דתוֹ ויהי לקתוֹלי אדוּק וירדוֹף את בּעלי הדת היוָנית בּקנאה עזה, יוֹתר מאלה שנוֹלדוּ קתוֹלים.

וישניוֹביצקי היה אציל עשיר מאד. אחוּזוֹתיו השׂתרעוּ על כּל אדמת אוּקראינה מצ’יגרין-דוּבּרוֹבה עד פּוֹלטאבה וגם לפלך צ’אֶרניגוֹב הגיעוּ עד קוֹנוֹטוֹפּ. חמישים וששה ערים וּכפרים היוּ לוֹ בּאוּקראינה וּבהם ישבוּ כּארבּעים אלף נפש. הכנסתוֹ לשנה הגיעה עד 180,000 רוּבּל – וּבימים ההם היה הכּסף יקר הרבּה יוֹתר מאשר בּימים האלה – וכל השטח הגדוֹל הזה נקרא בּשם “וישניוֹביצ’ינה”. מלבד זאת היוּ עוֹד אחוּזוֹת רבּוֹת בּווֹלין וּבגָליציה. הסעוּדה ארכה כּשתי שעוֹת בּתוֹך שׂיחוֹת של פּוֹליטיקה וסיפּוּרי חדשוֹת שקרוּ למגנאטים. לאחר הסעוּדה כּשקמוּ מן השוּלחן והאוֹרחים נתפּרדוּ לקבוּצוֹת קבוּצוֹת, נטפּל צ’אפּלינסקי שוּב אל וישניוֹביצקי, שישב עם הכּוֹמר פּשוּלסקי על סַפּה אחת, ויאמר:

– עוֹד דאגה אחת לי: אין אצלנוּ יהוּדי, אשר יוֹעיל לקחת את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה. יהוּדי צ’יגרין אינם חפצים בּשוּם אוֹפן לקחתה – יראים הם את חמלניצקי.

– גם בּזה אוּכל לעזרך – אמר וישניוֹביצקי. – אני אשלח אחרי ה“ז’יד” שלי, נחוּמ’צי, וזה ימצא לך בּין אֶחָיו חוֹכר.

– ז’יד? – התערב הכּוֹמר בּדבריהם בּחוֹם לבּוֹ. – מדוּע אתם מבקשים רק יהוּדים? מדוּע כּל עסקיכם רק עמהם? כּל העמים מגרשים אוֹתם מארצם, חוֹשבים אוֹתם כּמלאכי משחית, ואתם מתחבּרים עם שׂוֹנאי ה' אֵלוּ הטמאים, וּמקרבים אוֹתם? מי אצלכם חוֹכר? יהוּדי! מי רוֹפא בּבתיכם? יהוּדי! מי הוּא ממוּנה על המכס? יהוּדי! ועל מי אתם מגינים בּסיימים וּבסיימיקים⁷? על היהוּדים; וּמי רוֹכש לוֹ זכוּיוֹת גדוֹלוֹת? שוּב היהוּדים! זה העם רוֹצח המשיח, הבּוֹזה את אמוּנתנוּ, השוֹחט בּנינוּ לחג פּסחוֹ, המַדיח את העבדים והשפחוֹת הנוֹצרים העוֹבדים אצלוֹ, לוֹ תתנוּ כּי ימשוֹל בּרכוּשכם? נחשים אתם מגדלים בּחיקכם! את המסחר וכל האוּמנוּיוֹת לקחוּ כּבר בּרשוּתם, ועוֹד מעט וגם ארץ פּוֹלין כּוּלה תהיה שלהם.

– אנכי, כּקתוֹלי, שׂוֹנא את היהוּדים לא פּחוֹת ממך, אב נכבּד – ענה וישניוֹביצקי – אך מה נעשׂה, אם אין לנוּ דרך אחרת? רק עם יהוּדי אפשר לעשׂוֹת מסחר וקנין, כּי הוּא מבין מה שמדבּרים עמוֹ, הוּא עוֹשׂה מה שמצוים אוֹתוֹ. והסכּנה הנשקפת ממנוּ סוֹף סוֹף אינה גדוֹלה כּל כּך, שהרי בּכל עת וּבכל שעה אפשר להפּטר מהם על ידי גזירה אחת – ואין פּוֹצה פּה וּמצפצף שיאמר לנוּ: מה תעשׂוּ?.. והאמת ניתנה להאָמר: יש בּיניהם גם אנשים ישרים. נחוּמ’צי שלי, למשל, נאמן ומסוּר לי כּכלב! הוּא לא רק את ה“חוֹלוֹפּים”, כּי גם את אֶחָיו ישמיד אם רק אצַונוּ.

– וּמדוּע לא תצונוּ להמיר את דתוֹ בּדת הקתוֹלית? – שאל הכּוֹמר.

על השאלה הזאת לא ידע וישניוֹביצקי מה להשיב, אך הוּא הבין כּי זה אי אפשר.

לאחר שׁיחה זוֹ שלח השׂר לקרוֹא לנחוּמ’צי.

ג

נחוּמ’צי בּא אל החצר בּשעה התשיעית בּערב.

העבדים ידעוּהוּ כּבן-בּית שהנסיך משתמש בּוֹ, ושחשוּב הוּא אצלוֹ יהוּדי זה כּמעט כּכלב-הציִד הגדוֹל אשר לוֹ.

בּטרם נכנס נחוּמ’צי אל הארמוֹן חלץ את נעליו ויבוֹא בּגרבּים בּלבד, כּי אף שהיה “תקיף” אצל ה“פּריץ”, בּכל זאת אסוּר היה לוֹ להכּנס אל הארמוֹן בּנעלים…

שוֹמר הסף פּתח לפני נחוּמ’צי את פּתח הקַבּינט⁸ ונחוּמ’צי בּא וישתחוּ לפני הנסיך השתחוַיה עמוּקה. וישניוֹביצקי הוֹשיט לוֹ את ידוֹ, ונחוּמ’צי נשק אוֹתה.

– וּמה משמע שם אצלכם בּלוּבּני? – שאל וישניוֹביצקי.

– בּרוּך השם, הכּל שלוֹם – רק שני קוֹזאקים בּרחוּ אל הפּוֹרוֹגים, ואוּלם את האחד תפשׂוּ והשיבוּהוּ.

– אל נכוֹן גדרת בּעדוֹ לבל יברח שנית – אמר וישניוֹביצקי.

– הנני בּטוּח כּי לא יברח עוֹד! הלקוּהוּ כּראוּי לוֹ – ויזכּוֹר לימים הבּאים.

– ראֵה לעצוֹר בּעדם! אל תחוּס עליהם – הטל עליהם אימה ופחד, כּי לא יעיזוּ למוּש ממקוֹמם בּלי רשיוֹן! – את פּקוּדתך, אדוֹן נעלה, אשמוֹר.

– שלחתי לקרוֹא לך – אמר וישניוֹביצקי – כּי אדון אחד בּא, המבקש חוֹכר לאחוּזתו בּמחוז צ’יגרין. אוּלי תמצא למענוֹ.

– אם אתה תצוני – ענה נחוּם – אמצאהוּ גם בּירכּתי שאוֹל. אך נפלא בּעיני, כּי לא מצא האדוֹן בּצ’יגרין יהוּדי חוֹכר. הן גם שם ישנם יהוּדים המבקשים פּת-לחם…

– יהוּדי המקוֹם יראים לחכוֹר את האחוּזה, כּי היא היתה מלפנים אחוּזת אחד הקוֹזאקים, בּוֹגדאן חמלניצקי, ויש לוֹ לזה טענוֹת וּתביעוֹת על נחלה זוֹ.

– כּך… – אמר נחוּם ועמד בּמחשבה.

– אבל בּאמת אין הענין ההוּא נוֹגע לי כּלל – הוֹסיף וישניוֹביצקי – לך, שוֹמר הסף יוֹבילך אל האדוֹן ההוּא.

בּשביל צ’אפּלינסקי הקצוּ חדרים אחדים למעוֹן לוֹ לכל עת התאָרחוֹ אצל וישניוֹביצקי.

כּשבּא נחוּמ’צי אליו מצאהוּ יוֹשב עם הכּוֹמר פּשוּלסקי, שהספּיק כּבר להתקרב אליו בּידידוּת.

נחוּמ’צי השתחוָה ועמד אצל הפּתח בּענוָה רבּה.

– האתה הוא הז’ידיק אשר שלח אחריו הפּאן ווֹיֶווֹדה⁹? מדוּע אֵחַרת כּה לבוֹא? – שאל צ’אפּלינסקי.

– אי אפשר היה לי, וילמוֹז’ני פּאן, להקדים לבוֹא – ענה נחוּמ’צי בּהבּיטוֹ בּעינים בּוֹחנוֹת אל פּני הפּריץ שלפניו – כּי שבּת היוֹם…

– אַ, שבּת… מה שמך? איצקא?

– לא, אדוֹני, נחוּמ’צי שמי – ענה היהוּדי בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים של תמים.

– יהי נחוּמ’צי, – ענה צ’אפּלינסקי. – דבר נפלא הוּא – פנה צ’אפּלינסקי אל הכּוֹמר – כּמעט כּל היהוּדים נקראים בּשם “איצקא”, חביב עליהם שם זה מאד… איצקא… אך אתה לא איצקא, כּי אם…

– נחוּמ’צי – אמר נחוּם בּחיוּך חנף.

– כּן, כּן – נחוּמ’צי… הגידה נא לי, נחוּמ’צי, האפשר לך להמציא לי חוֹכר שיחכּוֹר את אחוּזתי סוֹבּוֹטוֹבה, בּמחוֹז צ’יגרין?

– קשה למצוֹא, וילמוֹז’ני פּאן – ענה נחוּמ’צי בּאנחה עשׂוּיה.

– מדוּע? והרי האחוּזה יפה עם כּל המכשירים.

– וּמה יאמר בּוֹגדאן חמלניצקי?

– שדים הם היהוּדים, ולא בּני-אדם! – אמר צ’אפּלינסקי בּכעס – מאין יוֹדע אתה, כּי יש בּוֹגדאן חמלניצקי בּעוֹלם?

– כּן, אדוֹני, היהוּדי צריך לדעת את הכּל, למען יוּכל לשרת את אדוֹניו הפּאן בּאמוּנה…

– יהוּדי נבוֹן אתה, כּנראה, אך צריך אתה לדעת, כּי אנכי הוא המוֹשל בּצ’יגרין ואין לך לשׂים לב למה שאוֹמר איזה חוֹלוֹפּ…

– כּן, ידעתי, אדוֹני; אבל מה יעשׂה היהוּדי החוֹכר, אם בּוֹגדאן זה יֶארוֹב לו בּלאט וּרצחוֹ נפש, אוֹ ידליק עליו, חלילה, את הבּית?..

– וּמה אתה רוֹצה, כּי אשיב את סוּבּוֹטוֹבה לחמלניצקי?

– חלילה! אבל זאת חפצתי לאמוֹר לך, וילמוֹז’ני פּאן, כּי לחוֹכר אי אפשר לשבת שם…

– וּמה אפשר לעשׂוֹת? הלא יהוּדי אתה, האוּמנם לא תוּכל למצוֹא עצה?

– אפשר למצוֹא עצה כּזאת – אמר נחוּמ’צי, אחרי חשבוֹ מעט – אם על האדוֹן טוֹב, אקח אנכי את החכירה ואוֹשיב שם איש שׂכיר משלי. ועל איש שׂכיר לא יִחר כּל כּך לחמלניצקי, כּמו על החוֹכר בּעצמוֹ. הלא יבין, כּי השׂכיר איננוּ אשם; וּמלבד זאת, אם יהרוֹג את זה, אפר יהיה להוֹשיב אחר בּמקוֹמוֹ…

– הצדק עמך, יהוּדי – אמר צ’אפּלינסקי – אני אוֹמר תמיד, כּי היהוּדי עלוּל להביא כּל אסוֹן וצרה, אבל עלוּל הוּא גם להציל מכּל אסוֹן וצרה. תהא החכירה לך – אך מחיר יפה תתן! פּאן צ’אפּלינסקי צריך לכסף, לכסף רב מאד…

– אבל לי, אדוֹני, אפשר לתת רק סכוּם קטן – אמר נחוּם בּאנחה – אף כּי מאד הייתי חפץ למלא את רצוֹן אדוֹני; אבל הלא בּעצמי אי אפשר לי לשבת שם, צריך איפוֹא לשׂכּוֹר איש; וּבידי אחרים טוֹב “לחתוֹת אש”, יאמר משל ההמוֹן, גם נחוּץ להיוֹת מוּכן לכל דבר – חמלניצקי איננוּ כּבשׂה תמה, זאב טוֹרף הוּא…

– אנחנוּ נשתוה בּינינוּ – אמר צ’אפּלינסקי – אך בּוֹא מהר אלינוּ; הלא חפץ אתה בוַדאי לראוֹת את האחוּזה?

– בּודאי, אבל אני יהוּדי לא עשיר – אמר נחוּמ’צי בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים מעוֹררים רחמים – אי אפשר לי להוֹציא מכּיסי להוֹצאוֹת הדרך, ואוּלי לא יעלה העסק בּידי… – כּמה אתה צריך להוֹצאוֹת?

– לא הרבּה, וילמוז’ני פּאן, – עשׂרים וחמישה דינרים, הלא עלי לנסוֹע ולאבּד זמן רב לזה, להתבּוֹנן וּלבקש לי יהוּדי שׂכיר.

– טוֹב, אתן לך להוֹצאוֹתיך, אבל אַל נא תתמַהמה מבּוֹא. חפץ אני לראוֹת מהרה, כּי שם יוֹשב איש המפקח על האחוּזה.

נחוּמ’צי השתחוָה וּביקש לצאת והנה קרא לוֹ הכּוֹמר:

– יהוּדי! רוֹאה אני, כּי אדם ערוּם אתה, וּבכן הגידה נא: מדוּע אינך מקבּל עליך את הדת הקתוֹלית?

לנחוּם לא נעמה כּלל השאלה הזאת. הוּא, כּכל יהוּדי, היה ירא לבוֹא בּויכּוּחים עם מי שהוּא בּדבר הדת, אך צריך היה להשיב – ויאמר:

– אבוֹתי היוּ יהוּדים, ועל כּן גם אני יהוּדי.

– האוּמנם אתה עוֹשׂה רק מה שאביך היה עוֹשׂה? – שאל הכּוֹמר – הנה, למשל, אתה לוֹקח בּחכירה את האחוּזה שאבוֹתיך לא ראוּ גם בּחלוֹם…

– לקחת בּחכירה איזוֹ אחוּזה – הוּא מנהג יהוּדים מימי קדם, אך להמיר את הדת, סלח נא, אי אפשר… וגם אינני יוֹדע איזוֹ תוֹעלת אמצא מזה לנפשי…

– התוֹעלת – שתהיה לנוֹצרי-קתוֹלי? כּלום הדבר קל בּעיניך?

– בּכל אוֹפן למעלת אציל לא יעלוּני ורק “חוֹלוֹפּ” אהיה כּכל החוֹלוֹפּים…

– אך אם תשאר יהוּדי, אז תהי אחריתך לאבדוֹן, וּבגיהינוֹם תשׂרף נשמתך.

– אנכי איש לא מלוּמד, פּאן פּרוֹבּוֹשץ¹⁰ – אמר נחוּמ’צי – אתה אוֹמר, כּי אם אשאר יהוּדי תהיה אחריתי לאבדוֹן, והרב שלנוּ אוֹמר, כּי אם אמיר את דתי לא יהיה לי חלק לעוֹלם הבּא; עם מי הצדק, אינני יוֹדע, כּי יהוּדי פּשוט אני, ולכן אוֹמר אני: “שב ואַל תעשׂה – עדיף”…

שׂיחה זוֹ לא נעמה הפּעם לצ’אפּלינסקי ואמר:

– עמהם אין מה לדבּר. ארוּר הוא העם הזה, כּי לא יראה לנצח את אוֹר הדת הנוֹצרית… ואת האמת לא אכחד, כּי טוֹב בּעיני, שהיהוּדים ישארוּ בּאמוּנתם הבּזוּיה, כּי מה נעשׂה אם יהיוּ כּוּלם לנוֹצרים? איפה נקח אז חוֹכרים וסרסוּרים וּמזמרי “מה-יפית”? – ולכן, נחוּמ’צי, מרשה אני לך להיוֹת ז’ידיק כּחפצך.

– בּכל כּוֹחי הנני לעבדך, וילמוֹז’ני פּאן – ענה נחוּמ’צי – שאל את אדוֹני הנסיך והוּא יעיד לך, כּי נאמן אני לפּאנים שלי בּכל לבּי ונפשי.

– טוֹב, טוֹב! הא לך חמישה ועשׂרים דינרים וסע מהרה לשָׂרקה שלך ולא יאוּחר משבוּע זה תביא לי מענה.

– נחוּמ’צי נהנה מאד, כּי כּלתה השׂיחה בּכך, ומיהר להשתחווֹת ולצאת, וישב לביתוֹ שׂמח וטוֹב-לב.

החוֹכרים

א

בּאחוּזה סוּבּוֹטוֹבה היוּ בּנינים אחדים פּשוּטים וחזקים וּמסביב להם גן גדוֹל של עצי-פּרי ואילני-סרק שוֹנים. לא הרחק משם עמד כּפר לא קטן, שבּוֹ ישבוּ קוֹזאקים, שהיוּ לוֹקחים להם בּחכירה שׂדוֹת מאדמת חמלניצקי. בּתוֹך הכּפר עמד בּית-תפילתם וּבית-מַרזחָם. את בּית-המַרזח החזיק בּחכירה יהוּדי, כּנהוּג, דויד קארפּאטר שמוֹ. יהוּדי זה מלבד שהיה משלם דמי-חכירה לחמלניצקי, שעל אדמתוֹ נבנה בּית-המשתה, היה מפצה גם את יוֹשבי הכּפר בּמתנת כּסף וּמשקה, – וישב בּיניהם זה שנים רבּוֹת בּשלוֹם וּבשלוָה.

יוֹשב היה דויד לפני החביוֹת וספר משניוֹת בּידוֹ, שבּוֹ היה שוֹנה בּין קוֹנה לקוֹנה. לפעמים קרה, כּי קוֹזאק אחד שיכּוֹר היה מחָרף את דויד וּמרים את אגרוֹפוֹ לנגדוֹ על שאינו נוֹתן לוֹ בּהקפה, אוֹ פּשוּט, מפּי שחם לבּוֹ וּמבקש לשפּוֹך את חמתוֹ על מי שהוּא, – אך תמיד היו שאר הקוֹזאקים מגינים על דויד וּמשתיקים את חברם הסוֹער אוֹ מגרשים אוֹתוֹ מבּית-המשתה, ורק לעתים רחוֹקוֹת קרה לוֹ לדויד לסבּוֹל מאגרוֹף רשע. אגרוֹף זה היה דויד מקבּל בּשתיקה וּבלי תרעוֹמת יתירה, כּי על מי יתרעם? על שיכּוֹר, שאיננוּ יוֹדע בּין ימינוֹ וּשׂמאלוֹ? וּמלבד זאת היה דויד רוֹאה איך מתקוֹטטים הם הקוֹזאקים בּאפּם העז וּמכּים איש את אחיו עד שפוֹך דם, ולפעמים גם עד יציאת הנפש, ואמר: בּמה נחשבת נגד זה מכּת אגרוֹף, היוֹרדת לפעמים גם על ערפּוֹ, אוֹ דחיפה אחת שדחפוּ בּחזהוּ? וּמה אפשר לעשׂוֹת ליהוּדי שנגזר עליו להתפּרנס מידי הפּראים האלה? – ושבע בּיוֹם היה דויד נוֹתן שבח והוֹדיה לקדוֹש-בּרוּך-הוּא הממציא לוֹ את לחמוֹ וּמספּיק לוֹ גם לשלם שׂכר-לימוּד בּעד הבּנים, הלוֹמדים בּעיר, ולא עוֹד, אלא שאפשר לוֹ גם לחשׂוֹך שקל אחר שקל לנדוּניה בּשביל בּתוֹ הבּתוּלה שהגיעה לפרקה.

וּחמלניצקי לא אהב את היהוּדים. ראשוֹנה הלא קוֹזאק הוּא, וקוֹזאק ויהוּדי אינם מתאַחים זה בּזה, ושנית גם הוּא נתחנך בּילדוּתוֹ בּבית-ספר של הישוּעים, ושם לימדוּ אוֹתוֹ שׂנאת-היהוּדים כּאחד מעיקרי האמוּנה ויסוֹדי הדת הנוֹצרית. והישוּעים היוּ אמנם פּדגוֹגים גדוֹלים לטעת בּלבּוֹת הילדים שׂנאה לכל המחזיקים בּדת אחרת וּבדת היהוּדית בּפרט. אך בּכל זאת היה חמלניצקי איש יוֹדע להתהלך עם החיים, וּבמקוֹם שהיה הדבר נוֹגע לפרנסתוֹ היה מוַתר על שׂנאתוֹ וקנאתוֹ. והיהוּדי דויד קארפּאטר, כּיון שהיה נוֹח לבּריוֹת, עוֹסק בּאמוּנה וּמשלם דמי-החכירה בּזמנם – לא היוּ לוֹ לחמלניצקי כּל טענוֹת נגדוֹ. לעתים קרוֹבוֹת קרה שהיוּ יוֹשבים שניהם, הקוֹזאק והיהוּדי, יחד וּמדבּרים בּשלוֹם על עניני משק הכּפר, וּחמלניצקי היה שוֹכח אז, כּי הוּא יוֹשב עם יהוּדי, ודויד גם הוּא לא הרגיש, כּי עם אדוֹניו הוּא יוֹשב. חמלניצקי היה עשיר, ראש הקוֹזאקים ונכבּד גם בּעיני שׂוֹנאיו הפּוֹלנים, אך מטבעוֹ לא התגָאה על אחרים, והיה אוֹמר:

– תוֹדה לַה', כּי גאָלני מידי הפּוֹלנים, גם הדל שבּפּוֹלנים מגבּיה אפּוֹ וּמבקש תמיד להראוֹת את גדוּלתוֹ וּזדוֹן לבּוֹ, הרבּה הרבּה סבלתי מהם כּל הימים שהייתי צריך להם!

אפס אחרי שגזל צ’אפּלינסקי את האחוּזה מיד חמלניצקי, עזב דויד את החכירה ויצא משם לכפר שֶבלֶנקה וּפתח לוֹ שם חנוּת, יען כּי לא רצה להיוֹת חוֹכר עוֹד את בּית-המשתה שבּסוּבּוֹטוֹבה מידוֹ של צ’אפּלינסקי הגוֹזל.

פּעם אחת סר בּוֹגדאן חמלניצקי אל דויד בּשבלנקה.

– מה שלוֹמך, דויד? – שאלהוּ חמלניצקי.

– חיים אנוּ, בּרוּך השם – ענה דויד.

– הטוֹב לך עתה מאשר בּסוּבּוֹטוֹבה?

– אינוֹ דוֹמה… שם היה גם בּית-משתה, גם חנוּת, ועסק שכּבר נתיסד ועמד איתן על מכוֹנוֹ, וּפה רק חנוּת קטנה בּין קוֹזאקים עניים, וּמוּבן כּי אלה העניים, החוֹכרים את אדמת הפּאנים, אין ידם מַשׂגת לקנוֹת הרבּה בּחנוּת.

– וּמדוּע יצאת מסוּבּוֹטוֹבה? מי גירש אוֹתך משם? הגם בּך היתה יד צ’אפּלינסקי?

– אני לא חפצתי להיוֹת חוֹכר אצל צ’אפּלינסקי.

– האם לא אחת היא לך? – שאל חמלניצקי.

– האוּמנם חוֹשב אתה, אדוֹני חמלניצקי, כּי בּלב היהוּדי אין אלוֹהים ואין יוֹשר וצדק? אמנם הפּרנסה דבר גדוֹל היא ליהוּדי, אך ישמרנוּ השם מגזל, גם אם נוּכל להתעשר על ידוֹ לא נחפּוֹץ בּוֹ…

– אבל עוֹד נמצאים בּתוֹך עמך כּאלה, אשר אינם מבדילים כּמוֹך בּין פּרנסה כּשרה וּבין גזילה – אמר חמלניצקי בּשׂחוֹק ערמה.

– ישנם חוֹטאים וּפוֹשעים… אבל היהוּדי האמיתי לא יעשׂה עַולה כּזוֹ.

אכן יהוּדי ישר אתה, – אמר חמלניצקי – ולכן בּזמן שאשיב לי את סוּבּוֹטוֹבה ושבת גם אתה להיוֹת אצלי למוֹזג וחנוָני כּבימי קדם.

– עוֹד מים רבּים יעברוּ, – ענה דויד – כּבד להציל את הטרף משיני הזאב.

– אני נוֹסע עתה לוַרשה למסוֹר ריבי למשפּט, גם אל המלך אבוֹא.

– אדרבּא, הנני מברכך בּכל לב, אך…

– מה?.. דבּר… – עֶט… לשוֹן ארוּכּה לשוֹר וּלדבּר אינוֹ יכוֹל…

– הנך ירא?.. מפּני מי? הן לא שוֹטה אתה והנך מבין כּי אני לא אמסוֹר את דבריך לפּוֹלנים, שׂוֹנאַי בּנפש.

– כּן, אדוֹני חמלניצקי, צדקת, כּי אין לירוֹא אלא מפּני ה' לבדוֹ, אך היהוּדי טוֹב לוֹ שימַעֵט בּשׂיחה. עלינוּ היהוּדים נאמר “אשרי אדם מפַחֵד תמיד”. מפּני מה וּמי? הכּל אחד!.. וּמה יוֹעילו הדברים? היש בּארץ משפּט? הכי זאת היא העַולה הראשוֹנה והאחרוֹנה שעשׂוּ הפּאנים? – התקיף הוּא הצדיק.

– עוֹד נראה מי הוּא התקיף – קרא חמלניצקי בּנהמת חרש, שיצאה מבּין שׂפמיו הארוּכּים, ויקם ממקוֹמוֹ.

דברים אלוּ נראוּ לוֹ לדויד כּנַהמת הנמר, ויתחלחל מבּלי דעת על מה ולמה… ואמר בּלבּוֹ: הלוַאי שלא יכניס יהוּדי את ראשוֹ בּין שתי חיוֹת רעוֹת אלוּ, בּין צ’אפּלינסקי וּבין חמלניצקי.

אל דויד קארפּאטר זה שבּשֶבלנקה סר עכשיו נחוּמ’צי לאחר שוּבוֹ מתוּר את סוּבּוֹטוֹבה. בּנסעוֹ לסוּבּוֹטוֹבה לא אבה לסוּר אל בּית דויד, בּיראתוֹ פּן יוָדע לדויד, כּי הוּא בּא לחכוֹר כּפר זה ויתערב בּענין זה כּסרסוּר ויבקש סרסרוּת – אך עתה, אחרי שגמר את העסק ולקח את החכירה בּזוֹל וּבתנאים טוֹבים מאד, לא ירא עוֹד מפּני איש ועל כּן סר אל דויד לחקוֹר מפּיו איזוֹ ידיעוֹת בּענין כּפר זה.

דויד קיבּל את פּניו בּכבוֹד; מלפנים בּשבת דויד בּסוּבּוֹטוֹבה על פּרשת דרכים בּדירה מרוּוָחה, היוּ אוֹרחים רבּים מתאָרחים אצלוֹ בּכל יוֹם, אכלוּ ושתוּ ממיטב המאַכלים והמַשקים, ולא היה לוֹקח מהם פּרוּטה, אך עתה, בּשבתוֹ בּכפר הרחק מהדרך הגדוֹלה וּבדירה צרה, לא סר אליו איש – ועל כּן שׂמח מאד לקראת נחוּמ’צי, כּי הוֹאיל לבוֹא אל בּיתוֹ.

– האם יראת לשבת בּסוּבּוֹטוֹבה? – שאל נחוּמ’צי את דויד.

– בּאמת לא הייתי צריך לירוֹא כּמוֹ אחר, – ענה דויד – מפּני שהקוֹזאקים חיוּ אתי בּשלום ותמיד היו מגינים בּעדי, גם חמלניצקי בּעצמוֹ לא היה נהפּך לי לשׂוֹנא לוּ נשארתי על מקוֹמי בּסוּבּוֹטוֹבה – הוּא יוֹדע היטב כּי אני אינני אשם בּאסוֹנוֹ. אבל אני יראתי מפּני העבירה…

– עבירה? – שאל נחוּמ’צי – איזוֹ עבירה יש בּדבר?

– הכי הפקר הוא העוֹלם? – אמר דויד – אם אני רוֹאה בּעיני ממש, כּי אחד בּא וגוֹזל מחברוֹ, איך אפשר לי לעשׂוֹת מסחר וקנין בּגזילה?

– אם כּן, אנו צריכים למשוֹך ידינוּ מכל חכירוֹת שבּעוֹלם – ענה נחוּמ’צי – כּי כּמדוּמני שכּל רכוּשם של המַגנאטים עשׂוּ רק בּגזל וחמס. ואם לא גזלוּ הם, גזלוּ אבוֹתיהם והכינוּ לבניהם. אמנם אתה, לאחר שראית בּעיניך את מעשׂה הגזילה, לא נעים היה לך לחכוֹר מיד הגזלן; אבל אנכי, הרי לא הייתי בּשעת מעשׂה, ואין הדבר נוֹגע לי כּלל – על כּן לקחתי את סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה…

– וּלוַאי שתצליח, – ענה דויד, – אוּלם צריך אני לוֹמר לך שסכּנה בּדבר להתישב שם… הידעת עם מי יש לך עסק?..

– ידעתי – ואני אינני חוֹשב להתישב שם; אוֹמר אני להוֹשיב שם שׂכיר.

– והשׂכיר?

– בּשׂכיר, אני חוֹשב, לא יגעוּ לרעה. הכּל יוֹדעים כּי השׂכיר אינוֹ בּעל-הבּית, ואם יהרגוּ את זה יוֹשיבוּ אחר תחתיו. וּמה בּצע בּדמוֹ? מלבד זאת, יש לי שׂכיר אחד, שאיננוּ ירא אפילוּ מפּני האשמדאי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, שכּל קוֹזאק, גם הגיבּוֹר שבּהם, נחשב בּעיניו כּזבוּב. אוֹמרים עליו, כּי בּכפּוֹ עצר את גלגל הריחים…

– האוּמנם? – גיבּוֹר כּשמשוֹן. ממנוּ יחילוּ כּוּלם. בֶּרל פּוֹדקוֹבה – אוֹמרים הקוֹזאקים – כּרת בּרית עם השדים.

דויד חשב רגע ואחר אמר:

– וּבכל זאת לא הייתי מיעץ להוֹשיב שם יהוּדי. הן גם בּלעדי זאת רב הוּא הכּעס, שהקוֹזאקים כּוֹעסים על היהוּדים. ולמה נוֹסיף שמן למדוּרה? סכּנה יש בּדבר… אין לשׂחק בּקוֹזאקים.

– אני איני רוֹצה לשׂחק בּהם, – ענה נחוּמ’צי – ואם הם יבקשוּ לשׂחק, אז נוֹקיע את ראשיהם על מוֹטוֹת ולא יזידוּ עוֹד…

– ואתה בּעצמך אמן לכרוֹת ראשים?.. – שאל דויד בּשאָט-נפש.

– ראשי רשעים – למה לא? – ענה נחוּמ’צי בּרוּח שוֹקטה, – אך למה לי לעשׂוֹת בּידי כּדבר הזה, לאחר שאפשר לי לעשׂוֹתוֹ בּידי אחרים? לפי הנראה, רך-לב אתה ממש, כּמוֹ ר' איצי שלי… אוּלם גם אני אינני אַכזר, אבל בּאוֹפן אחר אי אפשר לנוּ להתקיים. האדוֹנים מבקשים ממנוּ, כּי נתהלך עם הקוֹזאקים בּאכזריוּת ואנוּ צריכים לעשׂוֹת רצוֹנם; וּמלבד זאת הקוֹזאקים פּראים הם, אם אתה לא תמשוֹל בּהם בּחזקה – וּמשלוּ הם בּך.

– אבל איך לא ידאג שׂכירך על דבר שלוֹם בּיתוֹ? הם הלא אינם גיבּוֹרים כּמוֹהוּ – הוֹסיף דויד לשאוֹל. – לשׂכירי אין כּל משפּחה, רק הוּא ואשתוֹ המטוֹרפה. – והוּא רוֹצה לישב יחידי בּאחוּזה גדוֹלה כּזוֹ?

– שד הוּא ולא אדם. לפני שנים אחדוֹת ישב בּאחוּזה אחת, ושם קרה לוֹ אסוֹן, כּי נשׂרפה האחוּזה כּוּלה. אז לקח ממני בּחכירה ריחים של מים; אך בּשנה זוֹ נטבּעה בּתוֹך הנהר בּתוֹ היחידה, נערה יפה בּוֹגרת, ועל כּן נמאסוּ בּעיניו הריחים, והוּא מבקש עוֹד הפּעם לשנוֹת את מקוֹמוֹ. בּכלל יהוּדי מוּזר הוּא בּהליכוֹתיו… אוֹהב הוּא את הבּהמה ואת הסוּס, ורוֹכב כּאחד הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים.

– כּן… יהוּדי מוּזר הוּא… אם רצוֹנוֹ בּכך… – אמר דויד כּמפקפּק בּדברי נחוּמ’צי.

– אבל לעבוֹדה אין איש טוֹב ממנוּ! – החליט נחוּמ’צי.

ב

בּדרך בּשוּבוֹ – סר נחוּמ’צי אל הכּפר, מקוֹם שישב שם בֶרקה פּוֹדקוֹבה, ויבוֹא אל בּית-הריחים.

חצוֹת לילה הגיע. המים רעשוּ בּחזקה. הגשר שעל הנחל חל כּוּלוֹ וזע, גלגלי הריחים הגדוֹלים סבבוּ בּקוֹל אנחה כּבדה, ואלפי רבבוֹת נטפי כּסף ניתזוּ מהם ויבריקוּ לנוֹגה הירח.

בּית-הריחים היה פּתוּח. בּמקוֹמוֹת אחדים האירוּ מנוֹרוֹת קטנוֹת, בּרקה עמד על בּרכּיו וחידד בּקוּרנס את האבן. משרתוֹ, נער נוֹצרי, אך מילא את ה“כּוֹסוֹת”. הוּא התכּווץ תחת מעילוֹ השׂעיר וישן – וּבּרקה הוֹסיף לבדוֹ לעבוֹד בּקוּרנס שבּידוֹ.

כּששמע בּרקה את קוֹל צעדי נחוּמ’צי, פּנה לאחוֹריו ויכּירהוּ. אז התרוֹמם בּרקה לאט ויתקע לוֹ את כּפּוֹ הגדוֹלה ויאמר לוֹ בּקוֹל נמוּך: “שלוֹם עליכם!” וּשאֵלו: – אפשר תבוֹא אל הבּית?

– בּודאי, חפץ אני לנוּח שעוֹת שתים. עיפתי מאד מן הדרך.

בּרקה העיר את משרתוֹ להשגיח על הריחים, והוּא הלך עם נחוּמ’צי הבּיתה, ואת העבד הרַכּב, שנסע עם נחוּמ’צי, ציוה להביא את הסוּס אל החצר ולתת לפניו חציר יבש.

– ואינך שוֹאל מאין אני נוֹסע? – פּנה נחוּמ’צי אל בּרקה לאחר שנכנסוּ אל הבּית הנמוּך.

– מה זה נוֹגע לי? – ענה בּרקה בּלי חפץ – אוּלי רוֹצה אתה בּמעט י"ש וּפרוּסת לחם לסעוֹד את לבּך? יש אתי גם דג-מלוּח.

– הגישה הנה.

– מי שם, בּרקה? – ה“פּריצה”? – נשמע קוֹל אשה מאחוֹרי הפּרגוֹד – ראה, בּרקה, שמוֹר את הנערה…

– מי מדבּרת שם? הזקנה שלך? – שאל נחוּמ’צי – מה היא מדבּרת?

– היא מדבּרת… – ענה בּקוֹל חרש – נוּמי, בֵּילה, נוּמי, אין “פּריצה” פּה… היא נאנחה ותדוֹם.

נחוּמ’צי סיפּר לוֹ, כּי הוּא נוֹסע מסוּבּוֹטוֹבה שלקח בּחכירה, ואם רוֹצה הוּא, בּרקה, יוֹשיבנוּ שם.

– טוֹב מאד – ענה בּרקה – בּאחוּזה אפשר שיוּטב לי מעט… כּבר קצה נפשי לשמוֹע את רעש המים וּשאוֹן הגלגלים…

נחוּמ’צי גמע את כּוֹס הי"ש, סעד את לבּוֹ, אחרי כן השׂתרע על ספסל רחב וישן.

וּבּרקה נשאר יוֹשב לבדוֹ, ישב וחשב את מחשבוֹתיו.

עוֹד פּעם יעקוֹר את דירתוֹ… אבל הימצא עוֹד מנוּחה ואוֹשר?.. לא! הוּא לא ימצאם עוֹד לעוֹלם. רק לפנים היה בּרקה מאוּשר בּאמת… כּמוֹ אתמוֹל היה הדבר… מה מאוּשר היה אז!..

הוּא ישב אז באחוּזת צ’אֶטואֶרטינסקי… מה נעים היה לוֹ המקוֹם ההוּא.

על זכרוֹנוֹ עוֹלה יוֹם קיץ לפנוֹת ערב. הוּא שב אז רכוּב מן השׂדה, שעבד שם בּחריצוּת עם כּל הפּוֹעלים השׂכירים. הוּא הרגיש רק בּפניו שהם שזוּפים מהשמש, אך כּל עייפוּת לא חש כּמעט בּגוּפוֹ. חביבה היתה עליו העבוֹדה. מעוֹדוֹ לא ידע עצלוּת. בּילה זוּגתוֹ, אשה כּבת שלוֹשים וארבּע ופניה מלאים עלוּמים, הגישה לוֹ נזיד-לפת חמוּץ, קערה גדוֹלה עם דיסה וחלב וחיטי תירס מבוּשלים לקינוּח סעוּדה – והוּא אכל מאכלים אלוּ בּתיאָבוֹן גדוֹל… על יד השוּלחן ישבוּ שתי בּנוֹתיו היפוֹת, שׂרה ולאה. הבּכירה כּבת שש-עשׂרה, שתיהן בּעלוֹת קוֹמה וּלבוּשוֹת כּבנוֹת אוּקראינה, בּכוֹתנוֹת מרוּקמוֹת וחרוּזי מטבּעוֹת על צוארן… עיניו לא שבעו מהבּיט בּהן, כּל כּך חביבוֹת, כּל כּך יקרוֹת היוּ לוֹ שתי בּנוֹתיו הבּריאוֹת והמלאוֹת חן עלוּמים…

וכמה גדל בּעיניו חן המקוֹם שישב בּו! עצי דוּבדבניוֹת היוּ מנוּמרים בּפריָם האדוֹם כּשׂפתי בּנוֹתיו. הבּרוֹש הרים את קוֹמתוֹ למרוֹמי השמים, ושם מרחוֹק התנוֹעעה הקמה בּלחישה… שם שיפּוֹן העוֹמד להקצר, וחיטה מסוּבּלת כּפוּפת-קוֹמה… וּגדוֹלה הערבה ורבּה, ועליה כּיפּת השמים הרמים והרחבים לאין חקר, רקיע כּחוֹל, זרוּע כּוֹכבים נוֹצצים כּעיני בּנוֹתיו… יפה היא הערבה מתחת ונאים השמים ממעל!.. מרחוֹק נשמעה מנגינת הפַּנדוּרה בּקוֹל נמוּך ערֵב ועצֵב החוֹדר בּכל האברים שבּגוּף – ואחריו קוֹל מַקהלת בּחוּרים, הנאספים לרעוֹת את הסוּסים בּלילה, אוֹ פּשוּט בּשביל זמרה…

כּמה אוֹשר ונחת שמוּר לוֹ לאדם היוֹשב בּארץ-חמדה כּזוֹ, לוּ רק היה אדם…

ובּרקה אמנם היה מאוּשר. יהוּדי כּשר וּפּשוּט היה בּרקה. כּל פּעם שבּא העירה היה מביא עמוֹ מפּרי האדמה וּמחלק לעניים. וּבכלל היה זהיר בּכל המצווֹת, אך בּחיצוֹניוּתוֹ היה דוֹמה לקוֹזאק ממש, דוֹמה להם בּגוּפוֹ, בּלבוּשוֹ, בּמראהוּ, וּמפליא לרכּב על סוּס כּאחד הפּרשים בּעלי-השם שבּקוֹזאקים.

אדוֹניו, יוֹנַש צ’אֶטואֶרטינסקי, היה מכבּד את בּרקה שלוֹ. וּבּרקה, כּנהוּג, היה עוֹבדוֹ בּלב שלם.

והגבירה צ’אֶטואָרטינסקי היתה אוֹהבת את בּנוֹת היהוּדי. בּעוֹדן קטנוֹת היוּ משׂחקוֹת אצלה, והיא היתה נוֹתנת להן צעצוּעים וּממתקים. כּשגדלוּ היתה ה“פּריצה” נוֹתנת להן מתנוֹת לא-יקרוֹת, וּבעד זה היוּ רוֹקמוֹת לה אלוֹנטיוֹת כּרקמת בּנוֹת אוּקראינה, כּיד האמנוּת הטוֹבה עליהן.

כּשמלאוּ לשׂרה ארבּע-עשׂרה שנה בּיקשוּ הוֹריה וּמצאוּ לה חתן יפה מבּני עניים, בּחוּר מצוּין מישיבתוֹ של ר' מיכל בּנֶמירוֹב.

שׂרה הילדה שׂמחה בּלבּה על השם “כּלה” שניתן לה. מאז היה נעים לה לשמוֹע, כּשהיתה אמה אוֹמרת לאיזה אוֹרח: “זאת היא, שבח לאל, בּתנוּ הכּלה”… רגש של בּוּשה היה מַאדים פּניה ורגש אחר עז, רגש תענוּגים, היה מזעזע את לבּה הצעיר עד שהתחיל דוֹפק תכוּפוֹת…

וּמה רבֹוּ ההכנוֹת שהכינוּ בּבית בּרקה, כּשהגיעה השעה להזמין את החתן לחג השבוּעוֹת. בּילה עבדה שבוּע שלם מהבּוֹקר על הערב בּלי מרגוֹע. נדמה לה, כּי אין קץ לעבוֹדתה. כּל חפצה היה להנעים לחתן שבתוֹ בּבית הכּלה, להפיק רצוֹן מהמחוּתנים. דאגה וחרדה על הלחמניוֹת שתהיינה אפוּיוֹת כּראוּי, שהמרקחת תיעשׂה יפה, שהמַשקאוֹת יהיוּ נאים וערֵבים, כּאילו החתן שלה והמחוּתנים הם נסיכים קפּדנים ואצילים מפוּנקים, המהדרים ומדקדקים כּל כּך בּאכילה וּבשתיה…

ולאה, זוֹ הקטנה, היתה מרעימה אז את אחוֹתה הגדוֹלה, וּמבהילה אוֹתה כּפעם בּפעם בּבשׂוֹרה: “הנה החתן בּא!..” הדברים האלה היוּ מדליקים בּכל פּעם את לחַיי שׂרה עד שנאדמוּ כּפרחי הפּרג… היא היתה מראה פּנים כּאילו היא כּוֹעסת על אחוֹתה המתעתעת, אך בּאמת נהנתה שׂרה בּסתר לבבה גם מבּשׂוֹרת-שוא זוֹ, שהזכּירה לה את מעלתה: כּלה היא ויש לה חתן למדן, וגם חרוּזי מרגליוֹת יש לה… מרגליוֹת אֵלו קנה אביה לתת לחתן, שיתנם הוּא מתנה לכּלה, כּנהוּג, שלא יֶבוֹשוּ המחוּתנים העניים, שלא השׂיגה ידם לקנוֹת מתנוֹת לכּלה.

כּשמלאוּ לשׂרה שש-עשׂרה שנה בּיקשוּ הוֹריה להשׂיאה, והיא אמנם היתה גבוֹהת-קוֹמה וֹבריאה כּבת עשׂרים. הוֹשיבוּ בּאחוּזה חייטים לתפּוֹר לכּלה בּגדי-חתוּנה. הביאוּ אוֹפוֹת וּמבשלוֹת להכין מַטעמים וּמעדנים – והכּל נעשׂה בֹיד רחבה וּבלב שׂמח. לערב היוּ הבּנוֹת מזמרוֹת וּמתלמדוֹת לצאת בּמחוֹלוֹת החתוּנה, האבוֹת רוֹאים וּשׂמחים מתוֹך טרדתם הנעימה, לכבוֹד ימי השׂמחה הגדוֹלה הבּאה לקראתם…

אך השֹמחה ההיא לא בּאה…

וזה הדבר: לעתים קרוֹבוֹת היוּ הבּנוֹת בּאוֹת אל ה“פּריצה”. ראה אוֹתן הכּוֹמר ושׂם בּהן את עינוֹ הרעה, והתחיל לדבּר על לב “הפּריצה”, כּי תשתדל להביא את העבריוֹת הללוּ בּברית הדת הקתוֹלית… ה“פּריצה” ניסתה לפתוֹתן, אך הן לא שמעוּ בּקוֹלה והחלוּ להוֹקיר רגליהן מבּיתה.

והנה שלוֹשה ימים לפני החתוּנה שלחה ה“פּריצה” לבקש את שׂרה, כּי תבוֹא אל בּיתה. סבוּרים היוּ שהיא רוֹצה בּודאי לתת מתנה לכּלה ליוֹם החתוּנה ולא יכלוּ לסרב ושלחוּ את שׂרה. הפּריצה קיבּלה את הכּלה בּסבר פּנים יפוֹת. נתנה לה חרוּז של פּנינים וּביקשה אוֹתה לנסוֹע עמה לשׂוּח מעט לרוּח הערב. שׂרה ניסתה לוֹמר לה, כּי אבוֹתיה מחכּים לה, אך הפּריצה הבטיחַתה, כּי יביאוּה בּמרכּבה הבּיתה. שלא בּרצוֹן ישבה שׂרה עם הפּריצה והפּריץ בּמרכּבה ויסעוּ. הם נסעוּ כּשתי שעוֹת בּמהירוּת והנה הגיעוּ עד לבית-חוֹמה גדוֹל העוֹמד בּשׂדה ודוֹמה לבית-תפילה. הפּריצה בּיקשה את הכּלה לבוֹא עמה שמה, כּי חפצה היא לסעוֹד מעט את לבּה. כּשבּאוּ ראתה שׂרה, כּי שם שוֹכנוֹת רק נשים לבוּשות שחוֹרים… הנשים ההן קיבּלוּ את פּני האוֹרחים בּכבוֹד גדוֹל. אחרי כן אמרה הפּריצה לשׂרה, כּי תשב מעט פּה, והיא עם בּעלה ילכוּ רגע אל ה“פּאנה איגוּמֶניה”¹¹. שׂרה נוֹתרה לשבת לבדה בּלב מלא חרדה והפּאן עם הפּאנה הלכוּ להם, ושׂרה לא יספה עוֹד לראוֹתם…

שׂרה חיכּתה עת רבּה ודאגתה ויראתה חזקוּ מרגע לרגע. היא קמה לשוּב לביתה בּרגל, ותמצא את השער סגוּר. הנזירוֹת השתדלוּ להניח את רוּחה בּדברים רכּים וּלהבטיחה, כּי הפּריצה תשוּב מהרה לקחתה. כּכה עבר עליה ליל של פּחד וּדאגה… אך גם בּיום השני לא בּא איש אחריה – וַתרא כּי אבדה…

היא בּכתה, התחננה, כּי ישיבוּה לאבוֹתיה, כּי יתנוּ לה לצאת, אך הנזירוֹת עיכּבוּה בּאמתלאוֹת שוֹנוֹת, כּיד הערמה הטוֹבה עליהן.

וּבלילה השני הוֹשיבוּה בּמרכּבה – ויוֹבילוּה אל איזוֹ עיר רחוֹקה, אל בּית-מקלט אחר, למען לא יוָדעו עקבוֹתיה להוֹריה האוּמללים.

בּרקה ורעיתוֹ חיכּו בּדאגה לשיבת בּתם עד חצוֹת הלילה וּבראוֹתם, כּי לא שבה, הלכוּ שניהם אל בּית אדוֹניהם לשאוֹל לבתם וימצאוּם ישנים, ועבדי החצר אמרו כּי אינם יוֹדעים מאוּמה. בּיסוּרים נוֹראים עבר על בּרקה ורעיתוֹ הלילה. בּילה לא חדלה מבּכי וּבלי הפסק פּירשׂה כּפּיה, וּבּרקה שתק, אך בּקרבּוֹ רבּוּ מַכאוֹביו לאין חקר…

בּבּוֹקר השכּם מיהרוּ אל אדוֹניהם. שם ישבוּ בּמסדרוֹן וחיכּוּ זמן רב.

בּפּעם הזאת אֵחרוּ האדוֹנים לקוּם… אחרי כן אמרוּ להם, כּי הפּריצה חוֹלה…

סוֹף סוֹף יצא האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי אל בּרקה ויאמר, כּי אתמוֹל שבוּ עם שׂרה יחד מן הטיוּל בעברם לא הרחק מבּית הוֹריה פּטרוּה, והוּא בּעיניו ראה כּי הלכה ישר אל בּיתה… ויתן אנשים שילכוּ לבקש את הבּת האוֹבדת אל כּל אשר ישלחוּם הוֹריה…

בּרקה רץ כּמשוּגע, חקר ודרש – ושׂרה איננה, כּמוֹ טבעה בּמצוּלוֹת ים.

וּביוֹם ההוּא נסעוּ האדוֹן והגבירה לוַרשה – ובּרקה ראה, כּי אך שׂחוֹק שׂחקוּ האדוֹנים לאֵידֹו. לא עברוּ שלוֹשה ימים וּלבּרקה נוֹדע, כּי אדוֹניו הוֹבילוּ את שׂרה אל מקוֹם שכּל בּאיו לא ישוּבוּ, אל בּית-הנזירוֹת…

הוּא התחיל משתדל לפני הפּקידים, כּוֹהני אלוֹהי החסד, כּי יתנוּ לוֹ רשוּת להתראוֹת עם בּתוֹ, ולוּ רק לרגעים אחדים, אך כּל עמלוֹ היה לשוא.

בּרקה לא יכוֹל עוֹד לשבת בּאחוּזה זוֹ, אשר כּל עץ, כּל פּינה הזכּירוּהוּ על דבר שׂרה בּתו האוֹבדת, ואת בּשתוֹ וּמַכאוֹבוֹ הגדוֹל, אשר קדחוּ בּקרבוּ כּאש לא נוּפּחה. – לאבדוֹן, הכּל לאבדוֹן – קרא בּרקה בּחמת-רוּחוֹ…

בּלילה הדליק בּרקה אש בּבניני האחוּזה, ותעל כּוּלה בּלהב, הבּנינים עם כּל המכשירים… ואחר יצא מן האחוּזה הארוּרה ויתישב בּבית-הריחים שלקח מנחוּמ’צי בּחכירה בּכפר דֶניסוֹבקה. אוּלם גם שם לא יכוֹל לשכּוֹח את שׂרה, גם שם לא פּסקה מרחף לעיני רוּחוֹ, ותמיד שאל בּמר נפשוֹ: “אַיֵך, שׂרה בּתי? אַיֵך? צפּוֹרי הנידחה, אַיֵך?!”…

ויוֹתר מזה מיררה בּילה אשתוֹ את חייו; היא בּכתה בּלי הפוּגוֹת. בּלילה היתה מתעוֹררת משנתה בּבהלה, בּבכי וּבזעקה, לכל חריקת דלת התחלחלה. היא התחילה מפחדת, שלא יגזלוּ ממנה גם את בּתה הקטנה…

לסוֹף יצאה בּילה מדעתה לגמרי. אך איזה שבר רעיוֹן נשמר בּמוֹחה החוֹלה, וּכשהיה איש זר בּא אל הבּית, היתה בּילה פּוֹנה בּחרדה לבעלה וּמזהירה אוֹתוֹ לשמוֹר את הבּת…

כּל תקות בּרקה היתה בּלאה בּתוֹ הקטנה וַישמרנה כּבבת עין, ושׂנאה עזה כמות גדלה בּלב בּרקה אל הפּוֹלנים בּכלל ואל ה“פּריצים” בּפרט; וכאשר קרה לפעמים שהקוֹזאקים היוּ מתנפּלים על הפּוֹלנים, היה בּרקה שׂמח לאידם. הוּא החל להתרוֹעע עם הקוֹזאקים ולדרוֹש טוֹבתם, כּי חשבם כּאחים לצרה, הסוֹבלים יחד משרירוּת לב האצילים הפּוֹלנים.

אך לא ארכוּ הימים ואת בּרקה קרה עוֹד אסוֹן נוֹרא. נערי הקוֹזאקים התנפּלוּ על לאה בּתוֹ ויתעללוּ בּה, והיא לא יכלה נשׂוֹא את החרפּה ותתנפּל אל הנהר ותטבּע… את נחמתוֹ האחרוֹנה האבידוּ; וּמי? – הקוֹזאקים, שהיוּ נחשבים בּעיניו לרֵעים… – כּל הגוֹיים חיוֹת רעוֹת, נחשים ועקרבּים! – חשב בּרקה בּלבּוֹ – כּמוֹ הפּוֹלנים כּך הקוֹזאקים אך לדמים יארבוּ, הטוֹב שבּהם – הרוֹג!..

את אחד הקוֹזאקים שהמיטוּ רעה על בּתוֹ תפס בּרקה, ויכּהוּ פּעם בּגבּוֹ, עד כּי נקרעה ריאתוֹ. חדשים אחדים רקק זה דם עד כּי יצאה נפשוֹ.

גם בּפני אחיו היהוּדים לא יכוֹל בּרקה להרים ראש. ירא הוּא פּן יזכּירוּהוּ חרפּת בּנוֹתיו, כּי האחת המירה את דתה, והשנית עוּנתה בּידי “שקצים”. גם דברי נחמה קשה היה לוֹ לשמוֹע. דברי נחמה העמיקוּ הרחיבוּ את פּצעיו.

אז הסתיר בּרקה את מכאוֹביו בּקרב לבּוֹ ויתרחק מכּל בּני-האדם. הקוֹזאקים התחילו לירוֹא מפּניו… עיניו היוּ מזרוֹת אימה חשכה מבּעד לגבּוֹתיהן העבוֹת, שהאפילוּ עליהן… הוּא היה נוֹרא על סביביו כּרוּח רעה…

וּבּרקה – לא רק יוֹשבי המקוֹם ההוּא, כּי גם המקוֹם בּעצמוֹ היה לוֹ למזכּיר אסוֹן. בּשאוֹן המים היה שוֹמע את קוֹל בּתוֹ הטוֹבעת, הצוֹעקת וקוֹראת מן התהוֹם… הרוּח היה לוֹ כּנוֹשׂא בּכי בּתוֹ האוֹבדה, הכּלוּאה בּין החוֹמוֹת… נבוֹך, נדהם וּמשוֹמם הלך כּל היוֹם וּכמוֹ נחש רע לא פּסק מהטיל ארס מַמאיר בּלבּוֹ… כּמעט שלא יצא גם הוּא מדעתוֹ – וּביקש לברוֹח גם מן המקוֹם הזה.

על כּן קיבּל בּרקה מיד את הצעתוֹ של נחוּמ’צי בּדבר סוּבּוֹטוֹבה. נחוּמ’צי לא כּיחד ממנו, כּי צ’אפּלינסקי גזל את האחוּזה מחמלניצקי, וכי חמלניצקי הוּא קוֹזאק תקיף, אך בּרקה לא שת לבּוֹ לסכּנה הצפוּיה אליו. הוּא נהנה, כּי הפּוֹלנים והקוֹזאקים קמים איש בּאחיו.

אַדרבּא! – חשב בּרקה בּלבּו – יבלע האחד את חברוֹ ויֵחָנק הבּוֹלע בּנבלע – ואבדוּ שניהם מתחת שמי ה'!..

ג

נחוּמ’צי שב מדרכּוֹ שׂמח וטוֹב-לב. הוּא סיפּר לפני ר' איצי בּשׂמחה רבּה, כּי לקח את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה בּזוֹל והוּא מוֹשיב שם את בּרקה מבּית-הריחים שבּדניסוֹבקה.

– וּלך, ר' איצי – אמר בּקצת חנוּפה לרַצוֹתוֹ – לךָ הנה הבאתי מתנה יפה מדרכּי… יהי דוֹמה בּעיני כּאילוּ נתתי דמי סרסרוּת.

– איני רוֹצה בּמתנוֹת, – ענה ר' איצי – חפץ אני להתפּטר ממך ולא יוֹתר…

– וּמה אתה חסר עמי? – שאל נחוּמ’צי בּתמיהה, כּאילוּ שכח את כּל הדברים שהיוּ בּיניהם בּטרם צאתוֹ – הרי יהוּדי חכם אתה, ר' איצי, וגם אני, בּרוּך השם, מכּיר בּבּריוֹת – נדבּר בּגלוּי!.. מה? רוֹצה אתה בּהוֹספה? – אמוֹר כּמה – ונשאר ידידים…

– לא! – ענה ר' איצי בּהחלטה גמוּרה – אני מעוֹדי לא שֵרַתּי את אחרים ואיני חפץ בּזה גם להבּא. הנני לבקש לי איזוֹ פּרנסה, שאוּכל לעמוֹד בּרשוּת עצמי. כּך החלטתי וּמזה לא אסוּר… וּבבקשה ממך, ר' נחוּם, שלא תדבּר עמי על דבר הוֹספוֹת…

נחוּמ’צי נבוֹך ואמר:

– הוֹספוֹת – מה שייך? הרבּה הייתי מוֹסיף לך… אבל, התישב עוֹד בּדבר.

– כּל מה שאמרתי הוּא “לאחר ישוּב” – ענה ר' איצי.

ואמנם ר' איצי התחשב בּדבר והחליט שאסוּר לוֹ להיוֹת מסייע בּידי עוֹברי-עבירה…

כּל אוֹתם הימים שהיה נחוּמ’צי נוֹסע בּעסקי סוּבּוֹטוֹבה, היה ר' איצי שרוּי בּצער: מצטער היה על מה שחשד את העני בּגניבה…

מעוֹדוֹ היה ר' איצי מאמין בּבּריוֹת, עסקים נכבּדים היוּ לוֹ מלפנים עם אנשים רבּים; הכּל האמינוּ בּוֹ, והוּא בּהם. ועתה בּא לחשוֹד בּאיש כּשר בּעווֹן נמאס כּזה – בּגניבה…

ומי הביאוֹ לידי זאת? נחוּמ’צי אדוֹניו! ולידי כּמה עווֹנוֹת הוּא יכוֹל להביאוֹ עוֹד?

– על פּי היוֹשר – חשב ר' איצי בּלבּוֹ – הייתי צריך אז, בּשעה שדן נחוּמ’צי את הקוֹזאק למלקוֹת, להתנגד לזה בּכל כּוֹחי, לבלי תת לוֹ לעשׂוֹת משפּט אכזרי כּזה. אין רשוּת ליחיד לדוּן את מי שהוּא, ואפילוּ את הקוֹזאק הפּרא, וּבפרט בּעוֹנש חמוּר כּזה – ואני רק ניסיתי להוֹכיח את נחוּמ’צי, וּמיד חדלתי ממנוּ, מפּני טבעי החלש… אבל כּלוּם כּך הייתי צריך לעשׂוֹת?.. הרי יש בּזה גם חילוּל השם… עבירה שיש בּה חילוּל-השם כּזה – ואני הייתי בּה עֵד ראִיה, ויצאתי ידי חוֹבתי רק בּמַה שאמרתי “אסוּר” – ולא יוֹתר.

– כּך! לא אעבוֹד עוֹד אצלוֹ – החליט שוּב ר' איצי בּנפשוֹ החלטה שאינה חוֹזרת – מה שיתן ה' – ואני לא אהיה משרת בּבית זר!

לא ישרת – וּפרנסתוֹ מה תהא עליה? – יוֹדע הוּא שהוּא מביא את עצמוֹ לידי נסיוֹן. לבּוֹ חרד, ואף על פּי כן בּטוּח הוּא שיעמוֹד בּוֹ… לבּוֹ אל אלוֹהיו יְיַחל ויתחנן: “חַזקני ואמצני – אֵל אמוּנה ואין עָוֶל”…

היוֹם עבר ור' איצי התחיל חוֹבש את מיטלטליו לדרך. בּא לפני נחוּמ’צי ומסר לוֹ את החשבּוֹנוֹת, הכּל בּדיוּק – וּבלב נחוּמ’צי בּאה מַרדוּת ואמר:

– אחרי שכּך גמרת בּלבּך, יהי ה' עמך, ר' איצי, כּמדוּמני שאוּכל לתת לך עסק יפה – וּזכרתני… בּימים האלה נוֹדע לי כּי בּית-ריחים גדוֹל עוֹמד לחכירה בּטוּלצ’ין אצל הנסיך צ’אֶטואֶרטינסקי. אשתדל על ידי הפּריץ שלי שהחכירה תקוּם בּידך.

– טוֹב מאד! – ענה ר' איצי – טוּלצ’ין היא עיר שיש בּה תלמידי-חכמים…

ואמנם קיים נחוּמ’צי את הבטחתוֹ וימציא ליד ר' איצי מכתב מליצה לצ’אֶטואֶרטינסקי מאת הנסיך וישניוֹביצקי, וכעבוֹר ימים מוּעטים בּא ר' איצי וּבתוֹ הדסה לשבת בּבית-הריחים, שלקח בּחכירה על יד העיר טוּלצ’ין.

קשר חמלניצקי

א

בּעת ההיא הלך חמלניצקי לוַרשה, להגיש שם משפּטוֹ לפני השוֹפטים הגבוֹהים על החמס שעשׂה לו צ’אפּלינסקי.

וּבוַרשה אז שאוֹן והמוּלה רבּה. ה“מגנאטים”, גדוֹלי האצילים, התאספוּ אל ה“סיים”, הוּא סוֹד המוֹעצה של אדירי הארץ. כּל אחד מהם בּא בּראש מחנה גדוֹל של חיילים לבוּשי מכלוֹל ורוֹכבים על סוּסים אבּירים, ועמהם עגלוֹת מלאוֹת מַשקאוֹת וכל מאכל וחליפוֹת בּגדים וקנים ארוּכּים לקטוֹרת הרבּה מאד; אחריהם עדר גדוֹל, עֵרב-רב של עבדים וּמשרתים, כּלבי-ציד, טבּחים וּמלצרים, קוֹסמים ומשׂחקים. כּל מַגנאט בּיקש להתפּאר בּפני חבריו בּרוֹב עשרוֹ וּגדוּלתוֹ, למען ישמעוּ בּקוֹלוֹ לכל אשר יגיד בּאסיפת ה“סיים”; ואם המר ימרוּ את פּיו – וציוה לאנשי חילוֹ, וקם הרג רב בּחוּצוֹת וַרשה, כּמוֹ מלחמה על אדמת נכר.

והמגנאטים עם מַחניפיהם, השליאכטים האביוֹנים, ראוּ שם בּטוֹבה. התהוֹללוּ כּפראים בּהמצאוֹת זרוֹת ומשוּנוֹת, להראוֹת כּי בּני-חוֹפש הם ועוֹשׂים כּל מה שלבּם חפץ, כּי בּשבילם אין חוֹק ואין משפּט, כּי גיבּוֹרים הם לפרוֹץ כּל גדר של נימוּס וּצניעוּת.

רק ולאדיסלאב המלך היה עצב; בּוֹ בּחרוּ כּי יהיה לראש עם פּוֹלין, וּבאמת היה אך לכלי-משׂחק בּידי המגנאטים, שהיוּ עוֹשׂים בּוֹ כּכל אשר חפצוּ הם. והיה אם יעשׂה המלך דבר שלא לפי רוּחם, וחירפוּ וגידפוּ אוֹתוֹ כּאחד הנבלים – והוּא שוֹמע חרפּתו ואינוֹ משיב מפּני היראה. רצוּ המגנאטים – וּפסקוּ מִשַלם לוֹ את שׂכרוֹ, והמלך עם שריו ועבדיו רוֹאי-פּניו נשארוּ בּלי מזוֹן סעוּדה אחת, כּי היה אוֹצרוֹ דל וריק בּאין פּרוּטה…

וּולאדיסלאב בּיקש להתקשר עם הקוֹזאקים. בּחשבוֹ כּי בּעזרתם יוּכל לחזק את מעמדוֹ, שלא יהיה תלוּי כּל כּך בּידי המגנאטים. וּלתכלית זאת חיבּל תחבּוּלה להתגָרוֹת מלחמה עם תוֹגַרמה, למען יוּכל אחרי כן להצטדק, כּי לטוֹבת הארץ הקריב אליו את הקוֹזאקים, שׂנוּאי נפש האצילים, כּי רק בּהם, בּעזרת הקוֹזאקים הגיבּוֹרים, יוּכל לנַצח את תוֹגרמה.

אבל מחשבתוֹ זאת נוֹדעה לאצילים בּעוֹד מוֹעד ולא נתנוּ לוֹ להפיק את זממוֹ – וה“סיים” נאסף.

אז יבוֹא חמלניצקי לוַרשה לדרוֹש משפּט אשתוֹ השבוּיה וּמשפּט בּנוֹ המוּמת וּמשפּט אחוּזתו מיד צ’אפּלינסקי. אפס כּל מקוֹם אשר פּנה השדוּד, רק שׂחקוּ ולעגוּ לאידוֹ.

– מה הצער אם לקח ממך צ’אפּלינסקי את האשה? – אמר לוֹ אחד השוֹפטים – קוֹזאק כּמוֹך ימצא אחרת נאה הימנה!..

מאד חרה לחמלניצקי לשמוֹע בּוּז הגאֵיוֹנים, המַרשים לעצמם למשש בּיד גסה את פּצעי לבבוֹ ולצחוֹק לוֹ. אך הוּא התאפּק ויסתר כּעסוֹ עמוֹק בּלבּוֹ, ויוֹסף להשתדל בּכל כּוֹחוֹ, לדרוֹש את זכוּתוֹ בּמשפּט.

וּדבר המשפּט ארך מאד מאד. שנים עברוּ, וּבבית-המשפּט היו דוֹחים את הדין מיוֹם ליוֹם, עד כּי בּא היוֹם – והוֹציאוּ את משפּטוֹ לאוֹר: צ’אפּלינסקי מחוּיב לשלם לחמלניצקי בּעד כּל תביעוֹתיו של זה – חמישים פלוֹרין כּסף!..

פּסק-דין זה העליב את חמלניצקי יוֹתר מכּל העלבּוֹנוֹת שסבל עד הנה בּהשָפטוֹ, וּבכל זאת עוֹד לא אמר נוֹאש, ויעמוֹל להשׂיג רשוּת ראָיוֹן אצל המלך. הוּא היה בּטוּח, כּי המלך יעמוֹד לימינוֹ ויוֹציא דבר-מלכוּת לשפּוֹט משפּט צדק.

המלך האוּמלל קיבּל בּכבוֹד את ראש הקוֹזאקים, אשר היה נכבּד גם בּעיני זיגיסמוּנד אביו.

פּני המלך היו רעים מאד. על פּניו העדינים הניח כּבר מלאך-המות את חוֹתמוֹ. הוּא היה בּעת ההיא רפה-כּוֹח וידוּע-חוֹלי.

– מה שלוֹמך, חייל זקן? – שאֵלהוּ המלך בּפנים של רצוֹן.

– לא טוֹב, אדוֹני המלך – ענה חמלניצקי, בּכרעוֹ לפניו – את כּל אשר לי שדדוּ, את אשתי לקחוּ, את בּני הרגוּ ואת רכוּשי גזלוּ, וּבבית-המשפּט שׂמוּני לקַלָסה וּלחרפּה – ואין מי שיגן על קוֹזאק עני כּמוֹני, זוּלתך, אדוֹני המלך.

– שמעתי כּבר על זה, פּאן חמלניצקי, – ענה המלך בּמנוּחה – אך גם ידי קצרה מעזוֹר לך בּדבר הזה. תחבּוּלוֹת אחרוֹת נחוּצוֹת לזה; אני בּיקשתי, כּי ידי הקוֹזאקים תעשׂינה חיל, בּאָחזן את החרב בּחזקה וּבזה ירוּם כּבוֹדם – ולא עלתה בּידי… הממשלה מתיחסת בּידידוּת אל הקוֹזאקים, אך אזל כּוֹחה לעשׂוֹת למענם דבר… יכוֹל אני רק להראוֹת לך כּבוֹד ורצוֹן מצדי, והנני ממַנה אוֹתך להיוֹת סוֹפר גנרלי.

– יהי כּן, – אמר חמלניצקי לנפשוֹ בּצאתוֹ מאת המלך – לא את הכּל גזל צ’אפּלינסקי מידי, עוֹד נוֹתרה החרב עמדי…

ב

וּחמלניצקי הלך לבקש משפּטוֹ בּדרך אחרת.

הוּא שׂם פּעמיו אל מחנה הקוֹזאקים החפשים, שלא נרשמוּ בּספר הפּקוּדים של הקוֹזאקים הנשמעים למלכוּת פּוֹלין.

המחנה הזה נוֹדע בּשם “הרשת הפּוֹרוֹגית”. זאת היתה עדה מיוּחדת בּמינה. כּשהיו הקוֹזאקים צריכים לעשׂוֹת איזה דבר נכבּד היוּ מתאספים יחד לאסיפה, וּבה היוּ בּוֹחרים להם ראש, אַטאמאן, בּכל שנה ושנה. וּכשהיוּ מוֹסרים לוֹ את השלטוֹן בּידוֹ, היו מוֹרחים את ראשוֹ ואת פּניו בּטיט, לאוֹת, כּי לא ירוּם לבבוֹ על אֶחָיו הקוֹזאקים.

והאנשים שנכנסוּ לתוֹך חברת הפּוֹרוגיים היוּ שוֹנים מאד: בּהם עוֹבדי-אדמה, תלמידי הבּוּרסה (בּית-ספר לכוֹהנים), כּל מיני פּוֹשעים שבּרחוּ מחרב המשפּט וכל איש מצוֹק – כּל אלה חַברוּ יחד בּ“רשת” לחרף נפשם בּמלחמוֹת וּגבוּרוֹת ולחיוֹת חיי הפקר.

הפּוֹרוֹגיים הללוּ נחלקוּ אחרי כן לבתי-אבוֹת, וראש לכל בּית-אב (קוּריני). אך לנשיהם וּלילדיהם לא נתנוּ לשכּוֹן בּתוֹך מחניהם, כּי לא יכלוּ לסבּוֹל את חיי המשפּחה השלוים, המַרגילים את האדם לסדר ולעבוֹדה תרבּוּתית.

בּתוֹך המחנה הזה לא היוּ זקנים, כּי כּוּלם מתוּ בּימי נעוּריהם, לא כּמוֹת כּל האדם, אך בּידי הטאטארים, התוֹגַרמים והפּוֹלנים, אוֹ שנטבּעוּ בּמימי הדניֶפּר בּין הפֹּורוֹגים, אוֹ בּגלי הים השחוֹר. וּבכל זאת היוּ הפּוֹרוֹגיים הוֹלכים ורבּים מיוֹם ליוֹם; שמה היוּ בּאים מכּל קצוֹת הארץ, כּל אלה שלא היתה דעתם נוֹחה ממצבם, כּל אלה שבּיקשוּ לעצמם חיים של חוֹפש פּראי, חיים של הפקר. את פּרנסתם מצאוּ משלל אוֹיביהם בּמלחמה אוֹ מציד דגים וחיוֹת, ואת עתוֹת מנוּחתם היוּ מבלים בּשיכרוּת. את כּל כּספּם היוּ נוֹתנים בּיֵין-דגן, וכאשר תם הכּסף, היוּ נוֹתנים בּעבוֹט כּל אשר להם, גם את הכּוּתוֹנת האחרוֹנה, וּבלבד שלא יֶחסר “המזג”… ואם לא היה להם עוֹד גם מה לתת בּעבוֹט – קמוּ ויעשׂוּ פּרעוֹת ויקחוּ בּחזקה את חבית היין מידי המוֹזג, וישתוּ כּכל אשר חפצוּ, ואחרי כן שברוּ את החבית ושפכוּ את הנוֹתר לארץ, לפעמים יחד עם דמוֹ של המוֹזג, אם לא הספּיק זה להסתתר מפּניהם בּעוֹד מוֹעד.

חמלניצקי כּבר נוֹדע לשֵם ולתהילה בּמחנה הפּוֹרוֹגיים כּגיבּוֹר חיל וּמנוּסה בּמלחמה. וּבעת ההיא היוּ הקוֹזאקים מתלוֹננים על נגידם האַטאמאן, והיוּ מבקשים להמירוֹ בּאחר – וישׂישׂוּ כּוּלם לבוֹא חמלניצקי.

ויהי דבר חמלניצקי אל הפּוֹרוֹגיים לקרוֹא לאסיפה רבּה.

ויעבוֹר המתוֹפף ויך בּלוּחוֹת-הנחוֹשת, ולקוֹל צלצוּלם זה מיהרוּ נזעקוּ כּל הקוֹזאקים יחד. אלה לבוּשים בּגדי סאמֶט¹² רחבים, המשוּחים פּה ושם בּזפת משחת-האוֹפנים, לאוֹת כּי כּל דבר יקר שבּעוֹלם כּאַיִן הוּא בּעיניהם; אלה בּאו יחפים, ואלה כּמעט ערוּמים בּאין כּוּתוֹנת לבשׂרם ורק המכנסים אשר בּמתניהם; אלה בּחוּרים אדירים ויפים, בּעלי שׂפם מגוּדל וּמסוּלסל יפה, ואלה פּניהם מלאים צלקוֹת של פּצעים, רשמי זכּרוֹן של חַרבוֹת אוֹיביהם בּיום המלחמה, אוֹ של חרבוֹת חבריהם וידידיהם בּימי שכּרוֹן – כּל הקהל השוֹנה והמשוֹנה הזה נאסף וּבא לקריאתוֹ של חמלניצקי.

אז יקוּם חמלניצקי על העמוּד ויספּר לפניהם את כּל הצרה והתלָאה שסוֹבלים אחיהם, הקוֹזאקים הרשוּמים, מידי הפּוֹלנים. ולא לחינם למד חמלניצקי בּבית-הספר של הישוּעים, כּי למד מהם את דרכיהם וידע להשתמש בּתחבּוּלוֹתיהם, לעוֹרר את רוּח ההמוֹן להתקוֹממוּת ומרד; הוּא לא הגיד מאוּמה על עלבּוֹנוֹ שנעלב על ידי הפּוֹלנים, כּי כּל דבריו היוּ אש קנאוֹת לכל הקוֹזאקים. קנאת העם וקנאת הדת היוַנית המחוּללה, ושׂנאה עזה לעמי הנכר. הוּא ידע כּי בּשתי אלה: קנאת הדת ושׂנאת הנכרים, יקח את לב הקוֹזאקים ויעוֹררם למרד וּנקמה.

יחד עם זה הביא חמלניצקי את דיבּת היהוּדים רעה מאד, כּי כּוּלם נאמנים הם לפּוֹלנים ועוֹזרים להם לרדוֹת בּקוֹזאקים האוּמללים, והם עוֹשׂים עוֹשר על ידי המס שהם נוֹטלים מבּתי-התפילה של הקוֹזאקים, שהאצילים הפּוֹלנים נוֹתנים להם בּחכירה לחלל את הקוֹדש. והקוֹזאקים, שהיוּ מעוֹלם בּני-חוֹרין, מכרוּם הפּוֹלנים והכּמרים הקתוֹלים לעבדי עבדים, לחוֹכרים היהוּדים, לעבוֹד כּל עבוֹדה בּזוּיה, שאיננה לפי כּבוֹד גיבּוֹרי מלחמה. וּמה גדוֹל הבּזיוֹן והקצף לראוֹת יהוּדים מוֹשלים וּמתעללים בּקוֹזאקים!

הדברים האלה בּאו כּאש בּלב הקוֹזאקים; וּככלוֹת חמלניצקי לדבּר קם שאוֹן וּמהוּמה בּמחנה, וכוּלם קראוּ בקוֹלי-קוֹלוֹת: – חרב לאלוֹהים ולקוֹזאקים! – נקם, נקם בּפּוֹלנים וּביהוּדים! – להמית ולמוּת בּעד דתנוּ הקדוֹשה! ותהי כּל הכּכּר לְשָאגת לְבָאים. כּגלי ים רוֹעש וּמִשבּריו שטפוּ הקוֹלוֹת בּחללוֹ של עוֹלם – שטף נקמה וחימה…

אחד מהמחנה נתן בּקוֹלוֹ:

– יהי חמלניצקי לנוּ לאַטאמאן!

ואחריו ענוּ כּוּלם פּה אחד:

– יחי חמלניצקי האֹטאמאן! חזק, חמלניצקי! – – –

אמנם חמלניצקי עוֹד סירב בּדבר, ולא קיבּל עליו את שם המשׂרה, אך בּפוֹעל היה מהיוֹם למצבּיא צבאוֹת הקוֹזאקים.

ג

אז יקרא חמלניצקי למוֹעצה את ראשי בּתי-האבוֹת.

– פּעמים רבּוֹת – אמר חמלניצקי – נלחמנוּ עם הפּוֹלנים, אך תמיד נפלנוּ בּמלחמה, כּי עצוּמים הם ועשירים וּמלוּמדים יוֹתר ממנוּ, אך עתה אנוּ צריכים לנַצח! וּכדי שיהיה נצחוֹננו בּטוּח, צריכים אנוּ למצוֹא לנוּ בּעלי בּרית חזקים, שיעזרוּנוֹ בּמלחמה.

– מי יעזוֹר לנו? אוּלי המַמלכה הרוּסית? – שאל אחד.

– לא – – ענה חמלניצקי – הממלכה הרוּסית יראה בּעצמה מפּני הפּוֹלנים. אני אוֹמר לרכּוֹש לנוּ את לב הטאטארים שישתתפוּ עמנוּ.

– את הבּוּסוּרמַנים¹³? – קרא קוֹזאק זקן אחד – האנחנוּ הנוֹצרים נבקש את הטאטארים הטמאים, שילכוּ עמנוּ להלָחם בּנוֹצרים? חלילה! הדבר חרפּה ועווֹן לקוֹזאקים! כּמעט כּל הקוֹזאקים הסכּימו לדעתוֹ של הזקן.

אך חמלניצקי, שהיה מחזיק בּשיטת הישוּעים, כּי “המטרה מקַדשת את האמצעים”, דיבּר על לבּם ויוֹכח להם, כּי ראשית הכּל, עליהם לכוון אל המטרה שהם נוֹשׂאים את נפשם, להנקם מהפּוֹלנים. ושנית – הלא ישלמוּ בּזה לפּוֹלנים הארוּרים מדה כּנגד מידה: כּמוֹ שהפּוֹלנים מתחבּרים עם היהוּדים הטמאים שֹנוּאי נפשם, כּדי להכניע וּלהציק לקוֹזאקים, כּך צריכים הקוֹזאקים להתחבּר הפּעם עם הטאטארים הבּוּסוּרמַנים להכניע את הפּוֹלנים.

– ואמנם – הוֹסיף חמלניצקי – הקוֹזאקים אוֹמרים: הטאטארי, היהוּדי והכּלב דת אחת לשלָשתם, וּמוּתר לתלוֹתם יחד. וגם אנחנוּ אחרי שנכניע את הפּוֹלנים, הן לא תהיינה ידינוּ אסוּרוֹת מהתחזק גם על הטאטארים; אם יהיוּ כּבני-אדם – ונכניסם אל דתנוּ הקדוֹשה, ואם יהיוּ כּכלבים – ונַערפם ונַשמידם…

אחרי ויכּוּח ארוֹך ניצח חמלניצקי בּדבריו. וּבהסכּמת הקוֹזאקים כּוּלם מיהר חמלניצקי וישׂם פּעמיו אל החאן¹⁴ המוֹשל בִּקְרים.

מגוֹר מסביב

א

ורוּח עברה בּכל גלילוֹת אוּקראינה וכל הקוֹזאקים כּאיש אחד הרגישוּ, כּי בּא המוֹעד להסיר מעליהם את עוֹל פּוֹלין. ה“חוֹלוֹפּים” התחילוּ להרים ראש וּלהעז פנים; רבּים נסוּ מבּית אדוֹניהם, וּביחוּד התפרצוּ מפּני החוֹכרים היהוּדים. והנה זה התחילוּ הקוֹזאקים פּוֹשטים על ערי היהוּדים השלוים ויכּוּ בּם וישדדוּ את נכסיהם. האדוֹנים הפּוֹלנים הרגישוּ בּזה התחלתוֹ של מרד ויעמדוּ לימין השדוּדים ויענשוּ קשה את השוֹדדים שנפלוּ בידם, אך כּל זה הוֹעיל רק לעוֹרר את הכּעס והחרוֹן וּלהגדיל את מדוּרת המרד בּין כּל הקוֹזאקים.

ראוּ היהוּדים כּי כּלתה אליהם הרעה – ויטוּ כּוּלם אחרי הפּוֹלנים מגיניהם.

וּבטוּלצ’ין, מקוֹם מוֹשב ר' איצי, בּאה השמוּעה כּי הקוֹזאקים נכוֹנים למרוֹד בּפּוֹלנים ולעשׂוֹת נקמה בּהם וּביהוּדים. דבר זה נוֹדע מפּי העבד ששירת בּביתוֹ של ר' איצי – קַרפּה שמוֹ.

קרפּה היה בּחוּר כּבן עשׂרים וּשתים. פּניו שזוּפים ויפים ועיניו השחוֹרוֹת מבּיטוֹת בּתמימוּת ועצב. הוּא עבד את ר' איצי בּאמוּנה שנים אחדוֹת והיה קשוּר אל בּיתוֹ בּכל לבבוֹ. כּשיצאוּ ללוּבּני –הלך קרפּה אחריהם; יצאוּ מלוּבּני לטוּלצ’ין ונטפּל גם אז אליהם. ור' איצי היה מחזיק טוֹבה לקרפּה שלוֹ וּמראה לוֹ חיבּה. הוּא היה אוֹמר עליו בּשׂחוֹק: “קרפּה שלי הוּא גלגוּלוֹ של טָבי, עבד ר' גמליאל, גם הוּא נאמן וּמסוּר כּמוֹתוֹ”.

וקרפּה יוֹתר משהיה נאמן לבעליו, ר' איצי, היה מסוּר בּכל נשמתוֹ להדסה בּת ר' איצי. כל שירוּת קל שהיה עוֹשׂה למעשה – עשׂאוֹ בּשׂמחת-נפש מיוּחדת. וּכשזכה שתפנה אליו הדסה היפהפיה בּשאלתה אוֹ לדבּר עמוֹ דברים אחדים, היה מוּכן לבוֹא למענה בּאש וּבמים… הוּא חוֹנַן בּכשרוֹן מנַגן, כּמוֹ רבּים מבּני אוּקראינה. וּבערבי הקיץ היה יוֹשב לוֹ קרוֹב לחלוֹנה של הדסה, מוֹציא חליל מכּיסו וּמחלל; ולפעמים הצליח להוֹציא מכּלי פשוּט זה מנגינוֹת כּל כּך נאוֹת וערבוֹת, שהיה מַטעים אוֹתן בּמין תוּגה ניצחת, בּכלוֹת נפש אוֹהבת המתגעגעת בּאין תקוה, עד שנלותה אליו גם הדסה ועזרה אחריו מחדרה בּקוֹלה הדק והערב כּקוֹל צִפּוֹר. וּכמוֹ רוּח נַעלמה, מין נשמה חדשה יוֹרדת אז על קרפּה וּנגינתוֹ נעשׂית יוֹתר עמוּקה, יוֹתר נעימה בּגעגוּעיה וּמביאה עד לידי חדוַת הנפש…

והדסה היתה מאוֹרסת לבן-אחיו של ר' איצי שישב בּבּריסק. כּשקרבוּ ימי החתוּנה נוֹלד סכסוּך קטן בּין המחוּתנים; ר' איצי ור' אֶליקוּם אחיו התוַכּחוּ על דבר מזוֹנוֹתיהם של הזוּג לאחר החתוּנה. אבי החתן רצה שבּנוֹ יהיה סמוּך על שוּלחנוֹ בּבּריסק, כּי בּן יחיד הוּא לוֹ, ור' איצי רצה שיהיה חתנוֹ סמוּך על שוּלחנוֹ, כּמנהגוֹ של עוֹלם – והדסה בּת יחידה היא לוֹ. בּיקשוּ למצוֹא איזוֹ פּשרה ונדוֹנוּ בּיניהם על ידי מכתבים.

וקרפּה ידע שאפשר הדבר שישלחוּ את הדסה לליטא, ואמר לה פּעם, כּי אם תסע היא לליטא, אז ילך גם הוּא אחריה לעבוֹד שם בּבית חוֹתנה אוֹ אצל בּעלה.

– למה? – שאלה הדסה בּשׂחוֹק קל.

– תוּגה תאכלני בּלעדיך… – ענה קרפּה בּתמימוּת.

– שלם תהיה, – ענתה הדסה – תשׂא אשה אוּקראינית בּעלת עינים שחוֹרוֹת, ושׂמַחת בּה.

– אני… לישׂא אשה… לא! עד עוֹלם!..

– מפּני מה?

– מפּני שאני אוֹהב אוֹתך… – ענה קרפּה והציץ עליה בּעינים חוֹלמוֹת.

לחיי הדסה האדימוּ מבּוּשה:

– הוֹי סכל, – אמרה לוֹ בּקוֹל נמוּך – הרי נוֹצרי אתה… אסוּר לך, אני יהוּדיה…

– גם אני יוֹדע, – ענה קרפּה – אבל בּכל זאת אני אוֹהב אוֹתך.

– אַל תהי שוֹטה, – אמרה אליו הדסה בּכוֹבד-ראש – ישמע אבּא ויגרשך מפּה.

– לא יגרש; הן גם אנכי יוֹדע שאינך בּת-זוּג לי, אבל אהוּבה אַת לי כּשמש זוֹ המאירה שם מרחוֹק, וּכמוֹ העננים הבּהירים האלה המרחפים שם בּשמי מרוֹם, כּמוֹ… כּנף רננים שבּיער… יגרשוּני ממך ולא אלך… אַת ואביך צריכים לי – קרוֹב היוֹם שתראי את אמוּנתי ואהבתי אליך, תראי עד כּמה נכוֹן אני למסוֹר נפשי בּעדך…

– מה תדבּר, קרפּה? דבריך מטילים עלי אימה… איזוֹ סכּנה נשקפת לנוּ?…

– אסוּר לספּר… – אמר קרפּה – אבל דעי לך כּי הקוֹזאקים מכינים את עצמם לשחוֹט את כּל הפּוֹלנים והיהוּדים שבּאוּקראינה וּבפוֹלין… אצל האַטאמאן שלנוּ חיל רב, עד כּדי לכבּוֹש את העוֹלם כּוּלוֹ… יתן אוֹת – וכל הקוֹזאקים יקוּמוּ כּאיש אחד להרוֹג, להשמיד וּלאבּד את עם פּוֹלין. הגידוּ לי זאת בּסוֹד, אך ממך לא יכוֹלתי להסתיר גם את הדבר הזה.

הדסה סיפּרה את הדברים לאביה, ור' איצי הבין מיד שיש יסוֹד לדבר והתחיל חוֹקר ודוֹרש עד שנוֹדע לו, כּי אמנם נכוֹנים הם הקוֹזאקים להתפּרץ בּנקמה…

השמוּעה הטילה אימה על היהוּדים, ור' איצי השתדל לפני הרב שיאסוֹף את טוֹבי העיר לטכּס עצה.

פּרנסי העיר והגבירים היוֹצאים ונכנסים בחַצרוֹתיהם של הפּריצים נאספוּ, נדבּרוּ ואמרוּ, כּי הדבר אינוֹ חדש וכי די כּוֹח לה לפּוֹלין להכניע את הקוֹזאקים בּיוֹם התקוֹממוּתם, וּכבר הבטיחוּ כּל האדוֹנים כּי לא יתנוּ לקוֹזאקים לגעת ביהוּדים לרעה.

אסיפה קטנה זוֹ הרגיעה את רוּחוֹ של ר' איצי, ולקח את כּסף הנדוּניה ונסע לבּריסק להתפּשר עם אחיו ולקבּוֹע זמן החתוּנה.

ב

כּמוֹ רוּח חדשה לבשה את ר' איצי בּבוֹאוֹ לליטא, ארץ מוֹלדתוֹ; הוּא הרגיש כּי בּא למקוֹם חיוּתוֹ. דוֹמה היה לדג זה שנתחבּט על היבּשה וחזר אל המים.

שנים מספּר עברוּ מעת שעזב ר' איצי את אֵחָיו שבּליטא, חזר וּמצאם כּמוֹ שהיוּ:

כּל אוֹתם המנהגים ונוּסחאוֹת התפילה שהיוּ כּל כּך חביבים עליו, קבוּעים ועוֹמדים ונמסרים בּירוּשה מדוֹר לדוֹר. כּל בּתי-המדרש מלאים “לוֹמדים” כּשהיוּ. ידידי נעוּריו – יש מהם שנזדקנוּ, יש מהם שנפטרוּ לבית-עוֹלמם, אבל אחרים, חדשים ורעננים, ממלאים כּבר מקוֹמם, יוֹשבים ועוֹסקים בּ“חיי-עוֹלם”, בּתוֹרה הקדוֹשה, בּחשק והתמדה רבּה. דוֹר דוֹר ו“עילוּייו”, דוֹר דוֹר וּ“מתמידיו” – והתוֹרה לעוֹלם עוֹמדת. בּכל עיר ועיר בּתי תלמוּד-תוֹרה וּבתי-ישיבה המוֹצאים פּרנסתם מקוּפּת הציבּור. בּחוּרים המקדישים את עצמם לתוֹרה מוֹצאים לחמם אף הם על שוּלחנם של מוֹקירי רבּנן וּמכבּדי תוֹרה ולוֹמדיה. וּמי מן העם אינוֹ מכבּד שם את התוֹרה? בּכל בּית נשמעים דברי תוֹרה, ואם אין בּעל-הבּית בעצמוֹ בּר-אוּרין יש לוֹ בּנים אוֹ חתנים תלמידי-חכמים.

והקהילוֹת שבּליטא הרי הן כּממשלת יהוּדים מיוּחדה; כּל קהילוֹת היהוּדים מאוּשרוֹת מטעם המלוּכה, וּבכל סדריהן פּנימה היהוּדים אדוֹנים לעצמם. בּכל שנה בּימי חוֹל-המוֹעד פּסח היוּ מתאספים לבית-המדרש, אוֹ לבית הקהל, וּבוֹחרים להם בּקלפי פּרנסים וגבּאים לשנה. ראשי-הקהילה האלה היוּ מעריכים את כּל האנשים, שיתן כּל אחד לפי כּוֹחוֹ, להחזקת בּתי-מדרש וישיבה ולשאר מוֹסדוֹת של צדקה, כּמוֹ “בּיקוּר-חוֹלים”, “הכנסת-אוֹרחים” וכדוֹמה. ראשי-הקהל האלוּ היוּ מפקחים גם על בּתי-החינוּך, בּתי-התפילה ועל כּל החברוֹת השוֹנוֹת שבּקהילה. הם היו מאַשרים כּל מקנה וכל קנין שבּין יהוּדי לחברוֹ, שוֹפטים יחד עם הרבּנים כּל “דין תוֹרה” וכוֹח היה בּידם להעניש את המַמרים וּלהטיל קנס על כּל העוֹבר על תקנוֹת הציבּוּר.

מצד הפּרנסה היוּ אמנם השנים קשוֹת, אך עם זה היוּ נראוֹת בּיוֹתר מידוֹת טוֹבוֹת אלוּ של רחמנוּת וּצדקה שהצטיינוּ בּהן בּני ישׂראל; גמילוּת חסדים היתה יקרה מאד בּעיני העם והיוּ תוֹמכים איש את רעהוּ כּאשר מטה ידוֹ.

בּארצוֹת אשכּנז היוּ אז לוֹחצים את היהוּדים מאד והיוּ בּאים משם לארצוֹת פּוֹלין וליטא מחנוֹת של יהוּדים שנתדלדלוּ למצוֹא שם מחיה וּמנוֹח מיד מעַוֵל וחוֹמֵץ. מחיה וּמנוֹח בּיקשוּ האוּמללים בּליטא וּפּולין, בּשעה שגם שם לקוּיה הפּרנסה וּמצב היהוּדים הלך הלוֹך ושפל, הנוֹצרים העירוֹניים יחד עם הנזירים הישוּעיים היוּ רוֹדפים גם שם את היהוּדים ויוֹרדים לחייהם; אך מקוֹם אחר לא מצאוּ להמלט שמה, וּמספּר האנשים גדל משנה לשנה. וּבכל זאת על ידי מעשׂי-צדקה הרבּה, ניהלוּ את כּל העניים האלה בּלחם, וּבניהם של העניים גם הם לא היוּ נעזבים לנפשם; נתנוּ אוֹתם ל“תלמוּד-תוֹרה” ולישיבוֹת. ולא זוֹ בּלבד אלא שבּכל ארצוֹת ליטא וּפּוֹלין לא נמצאה בּת-ישׂראל בּת שמוֹנה-עשׂרה, שלא נישׂאה לאיש. “הכנסת כּלה” היתה נחשבת למצוה גדוֹלה וחברוֹת ויחידים היוּ עוֹסקים בּזה להמציא נדוּניה להוֹצאוֹת חתוּנה לבתוּלוֹת עניוֹת והיוּ מַשׂיאין אוֹתן סמוּך לפרקן.

ועל דבר שאלוֹת הכּלל וּשתדלנוּת לפני המלך, אוֹ לפני המגנאטים¹⁵ והבּישוֹפים ועל דבר המשפּטים שבּין קהילה וּקהילה, על עסקי “חזקה”¹⁶ וכדוֹמה – לזה היה קבוּע בּמדינה “וַעד ארבּע ארצוֹת” – והוּא אסיפת ראשי-ישׂראל שבּארצוֹת פּוֹלין רבּה וּפּוֹלין זוּטא, ליטא ורייסין (גַליציה). הם היוּ מתאספים שתי פּעמים בשנה, בּיריד שבּלוּבּלין וּביריד שבּיארוֹסלאב, ושם היוּ דנים וּמחליטים בּכל השאלוֹת החשוּבוֹת הללוּ. שמה היוּ בּאים גם הבּחוּרים המצוּינים בּתוֹרה, וכל אב שהיה מבקש חתן בּר-אוּריָן לבתוֹ, היה נוֹסע לשם וּבוֹחר, וכוֹתבים תנאים ונכנסים שם בּברית אֵרוּסין.

וּבעת שבּא ר' איצי לבּריסק היתה ניכּרת תנוּעה גדוֹלה בּין היהוּדים; כּל חשוּבי העיר נאספוּ יחד לאסיפה גדוֹלה לרגל שמוּעוֹת המרידה. הפּרנסים חקרוּ ודרשוּ בּדבר, שלחוּ שלוּחים למקוֹמוֹת שוֹנים, אספוּ ידיעוֹת וטיכּסוּ עצוֹת לקדם פּני הרעה שלא תבוֹא.

וּבבּריסק איש זקן, ר' ישׂשׂכר-בֶּר שמוֹ. הוּא היה מלפנים רבּוֹ של ר' איצי ועתה סוֹפר הקהילה. והוּא כּבן שבעים שנה, אך לבּוֹ היה עדיין ער וחם בּכל מה שנגע לעמוֹ. הוּא היה נכנס וּמתעמק בּכל ענין וּמקרה אשר היה בּהם ערך ציבּוּרי.

ר' ישׂשׂכר-בּר זה היה תלמידוֹ של החכם הגדוֹל ר' דויד גאנז.

גאוֹן זה מלבד גדוּלתוֹ בּתוֹרה היה בּקי גם בּחכמוֹת ההנדסה, התכוּנה וההיסטוֹריה וּמבין בּלשוֹנוֹת. אמנם רק מעטים ידעוּ להוֹקיר את ר' דויד. בּזמן ההוּא היוּ יהוּדים רחוֹקים מכּל חכמוֹת החוֹל, כּי הישוּעים שהיוּ מוֹשלים בּמוֹסדוֹת החינוּך השתדלוּ לסגוֹר את דלתוֹת בּתי-החכמה לפני היהוּדים, והיהוּדים השתדלוּ גם הם מצדם להבּדל מרוֹדפיהם וּלהסגר בחוֹמת דתם כּמוֹ שנסגרוּ בּחוֹמת הגיטוֹ, ולא חפצוּ לדעת מאוּמה מלבד גמרא ופוֹסקים, זוֹהר וקבּלה. אחדים עוֹד השיבוּ נפשם בּפּילוֹסוֹפיה הישנה שמצאוּ בּספרי ה“קדמוֹנים”, אך איש מהם לא שׂם לבּוֹ לחכמה ולחקירוֹת החדשוֹת שבּספרי העמים, ולא לאמנוּת העתיקה והמתחַדשת בּעוֹלם, ולא בּיקשוּ להם כּל דרך חדשה בּלימוּדיהם. לכן לא היה נחשב חכם כּר' דויד גאנז בּעיני הרבּנים אוֹ בּעיני ההמוֹן. גם הוּא, ר' דויד בּעצמוֹ, לפי הנראה, היה חוֹשב לעצמוֹ כּדבר-חטא שבּילה את עתוֹ בּחַכמוֹת חיצוֹניוֹת, והיה מצטדק על מה שהוּא מביא ראָיוֹת מספריהם של חכמי האוּמוֹת, וּמבקש מחילה מאת הקוֹרא.

אצל ר' דויד זה למד ר' ישׂשׂכר-בּר בּנַערוּתוֹ והרבּה חכמה קיבּל ממנוּ, אבל מה היה זה יכוֹל לעשׂוֹת בּחכמתוֹ, אם דוֹרש לא היה לה – ולא עוֹד, אלא שנחשבה כּמעט לעווֹן? ור' ישׂשׂכר-בּר הצפּין את חכמתוֹ בּלבּוֹ ולא גילה שהוּא מצטיין בּמאוּמה מאֶחיו. הוּא נעשׂה לסוֹפר הקהל וכתב כּל מה שהפּרנסים מצוים. לפעמים ראה ר' ישׂשׂכר-בּר שהפּרנסים אינם עוֹשׂים כּשוּרה. אבל לא תמיד היה יכוֹל להוֹכיחם, ואם ידע שדבריו לא יעשׂוּ פּרי היה כּוֹבשם בּלבּוֹ וּמחריש. אך התוּגה החרישית שנשקפה מעיניו העידה בּוֹ, בּזקן זה, כּי חסר לוֹ דבר מה. למלא את החסרוֹן אי אפשר – ולבּוֹ עליו דוָי…

וּמה שׂמח ר' ישׂשׂכר-בּר לראוֹת את תלמידוֹ איצי, שהיה תמיד מוֹקיר וחוֹבב אוֹתוֹ בּלבּוֹ.

ר' איצי מסר לרבּוֹ מכתב וּפריסת-שלוֹם מבּנוֹ היוֹשב בּטוּלצ’ין. ואחר כּך סיפּר לוֹ על דבר הסכסוּך שהיה בּינוֹ וּבין אָחיו.

עכשיו נתפּשרוּ: חוֹדש לאחר החתוּנה יסע הזוּג לבּריסק, לשבת שנה ראשוֹנה בּבית אבי החתן, כּנהוּג. ואחר כּך ישוּבוּ לטוּלצ’ין, לגוּר עם אבי הכּלה, שלא יהא זה כּערער בּערבה, שהרי בּת יחידה הדסה לוֹ, וּבלעדיה אין לוֹ אף נפש אחת קרוֹבה.

• את האמת אגיד, רבּי מוֹרי, – אמר ר' איצי – כּי בּלבּי גם אני מוֹדה, כּי צדק אחי ממני, שאינוֹ רוֹצה לשלוֹח את בּנוֹ לאוּקראינה. פּה בּליטא, בּרוּך השם, התוֹרה בּתקפּה עוֹמדת, ממש ארץ-ישׂראל. הלב שׂמח: לוֹמדים מוּפלגים, עילוּיים –ארץ שכּל בּניה לימוּדי ה'. קוֹל תוֹרה איננוּ פּוֹסק לא מבּתי-המדרש ולא מבּתי-הישיבה… והאחדוּת!… גוֹי אחד בּאמת!… אחדוּת – כּלוּם יש עוֹד כּלי מחזיק בּרכה לישׂראל כּמוֹ אחדוּת?…

– אבל היא איננה, בּני, וּמצבנוּ בּכלל אינוֹ משוּבּח… – ענה ר' ישׂשׂכר-בּר בּאנחה – אתה רוֹאה אחדוּת, ואני רוֹאה שהפּירוּד הוֹלך וּמתגבּר; אתה רוֹאה כּוֹח, ואני – חוּלשה ושפלוּת-ידים. “קטן יעקב ודל” – ואיך יעמוֹד בּשעת הסכּנה? ה' ירחם!…

ר' איצי העמיד בּרבּוֹ עינים של פּחד וּתמיהה, וזה הוֹסיף לדבּר בּמנוֹד-ראש:

– כּך, בּני, דבר זה מצַערני מאד, בּראוֹתי עד כּמה אין אנוּ מכּירים בּצרתנוּ. הדוֹחק והשפלוּת אוֹכלים כּוֹחנוּ, משחיתים מידוֹתינוּ – ואין איש שׂם על לב: הסוֹחרים הנוֹצרים נתרבּוּ והם אינם רוֹצים בּכלל שנתחַרה עמהם בּמסחר, והרי הם מבקשים עלינוּ עלילוֹת, והכּמרים עוֹזרים על ידם וּפקידי המלוּכה גם הם עמהם. דמנוּ נעשׂה הפקר, נרצח היהוּדי – אין דוֹרש דמוֹ, אין דין ואין דיין. המסים גם הם מתרבּים ועוֹמדים עלינוּ כּהררים: מלפנים היינוּ נוֹתנים מתנוֹת-שוֹחד לכּמרים, כּי יעצרוּ בּעד תלמידיהם לבל יפרעוּ בּנוּ פּרעוֹת, עתה נעשׂוּ “המתנוֹת” למס, וחוֹבה עלינוּ לשלמוֹ שנה בּשנה, המסים מתרבּים והפּרנסה מתמַעטת וּמתמוֹטטת. פּה הוֹציאוּ בּימים האחרוֹנים חוֹק, האוֹסר על היהוּדים לקנוֹת דבר בּשוּק, עד שלא יספּיקוּ הנוֹצרים לקנוֹת דים. בּסחוֹרוֹת אחדוֹת נאסר ליהוּדי לסחוֹר לגמרי.

כּל זה גרם לנוּ שהיהוּדים נסים מן העיר וּבאים להתישב בּכּפרים תחת חָסוּתם של “הפּריצים”: אלה עוֹד מוֹצאים חפץ בּיהוּדים וּמגינים עליהם קצת מחמס וּמצוּקה, אך בּשַׂכר זה נעשׂה להם היהוּדי שליח לכל עבירה ומעשׂה-אַכזריוּת – ואנוּ מעוֹררים עלינוּ בּיחוּד את חמתם של הקוֹזאקים הפּראים… וּמלבד זאת ישיבת הכּפרים וחסדי הפּריצים מביאים לידי פּירוּד הקהל והריסוֹת הציבּוּר: המריבוֹת והשערוּריוֹת שבּין האצילים, המפוֹררוֹת את פּוֹלין לפירוּרים קטנים, הן הן החוֹתרוֹת גם תחת אחדוּתנוּ אנוּ להרסה. כּל עברי שהוּא “תקיף” אצל הפּריץ שלוֹ, אינו רוצה עוֹד לשמוֹע לפסק הרב, ואפילוּ לפסק של “ועד ארבּע ארצוֹת”, ויכוֹל הוּא לעשׂוֹת כּל עָול נגד קהילתוֹ, אוֹ נגד קהילה אחרת, ונפשוֹ בּטוּחה כּי איש לא יעיז לקנסוֹ אוֹ להחרימוֹ. ואתה מוֹצא, כּי בּשעה שממַשכּנים את הכּר האחרוֹן של העני, בּעד תשלוּמי המס שצריכים לשלם למלך אוֹ לבישוֹף – ישנם עשירים רבּים שאינם נוֹתנים אף פּרוּטה לצרכי ציבּוּר… וּכמוֹ שקרעוּ המגנאטים את הארץ קרעים קרעים, כּך גרמוּ תקיפינוּ לקהילוֹת ישׂראל…

“אחדוּת” אתה רוֹאה? ראיה ל“אחדוּת” זוֹ – הרי לך מעשׂה בּוילנא! הידעת אם לא שמעת כּי היהוּדים בּק“ק¹⁷ וילנא מבקשים תחבּוּלוֹת לבלי תת ליהוּדים מק”ק אחרת לסחוֹר אצלם – ורבּנים יוֹשבים וּמתקנים “גדרים”, כּי לא יבוֹא חלילה יהוּדי מפּינסק לסחוֹר בּוילנא… מה רבּה החרפּה; שׂוֹנאי ישׂראל מבקשים להרחיק את היהוּדים שלא יתחרוּ עמהם, והיהוּדים גם הם עוֹשׂים כּך איש לאחיו וּקהילה לחברתה…

גם בּין הרבּנים עצמם אין שלוֹם! הנה התלקחה בּיניהם מלחמה: יש רוֹצים להחרים את הש“ך¹⁸ על שהוּא משׂיג על הרמבּ”ם, ויש שעוֹמדים לימין הש"ך – והמחלוֹקת מתלקחת עד שמים…

כּך נקרעים היהוּדים מבּחוּץ על ידי הסוֹחרים והנוֹצרים והישוּעים, וּבפנים הנם קרוּעים על ידי הפּרעוֹת שבּפּוֹלין, על ידי “טוֹבוֹת” המגנאטים וחַסדיהם. ועל ידי מחלוֹקת הרבּנים שאינה תמיד לשם שמים… והנה עוֹד הקשר והמרד! הקוֹזאקים הפּראים שוֹמרים עֶברתם ונוֹטרים לנוּ מכּבר… רבּוֹנוֹ של עוֹלם, "מי יקוּם יעקב כּי קטן הוּא?!…

– אוֹי, אוֹי! – יַסר יִסרני ה' ונתן בּלבּי מעט דעת להבין אוּלי יוֹתר מאחרים את מַעמדנוּ… רוֹאה אני את הפּחד שתוֹקפנוּ בּעת צרה כּזוֹ…

וקוֹלוֹ של הזקן רעד פּתאוֹם ונחנק בּתוֹך גרוֹנוֹ…

ר' איצי בּיקש להרגיע את רבּוֹ:

– תראה, רבּי, שהסכּנה תביאנוּ לידי אחדוּת…

– הלוַאי – ענה הזקן – שלא נצטרך לסמוֹך על חסדי הפּריצים לבד… בּימי מסעי-הצלב (ישמרנוּ ה' בּזמן הזה) נהרגוּ ואבדוּ קהילוֹת רבוֹת – והיהוּדים לא נתאחדוּ ולא ניסוּ גם להגן על עצמם…

וּמה היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת? – אמר ר' איצי בּתוּמוֹ וּבאנחה – לצאת למלחמה?..

– וּמדוּע לא?! – ענה ר' ישׂשׂכר-בּר בּהתעוֹררות ויספּוֹק כּפּוֹ על השוּלחן – עמך, איצי, הרי יכוֹל אני לדבּר בּלשוֹן פּשוּטה… אבוֹתינוּ קידשוּ את השם בּימי מסעי-הצלב, ואבוֹת אבוֹתינוּ – בּימי מלכוּת יוָן הרשעה – מי מהם עדיפים? אם לא מַתתיהוּ כּוֹהן וּבניו… אנחנוּ רק למדנוּ להשתטח לפני כּל מצוֹרע, למסוֹר את נפשנוּ בּיד כּל ערל וטמא, אוּלי יחוּס, אוּלי ירחם, וּכשלבבוֹ הערל לא יֵרך והוּא לוֹקח את המַאכלת – אנוּ פּוֹשטים את הצואר וּמקדשים את ה' לפני בּזוּי זה בּ“שמע ישׂראל” – זהוּ קידוּש השם!.. קרא “שמע ישׂראל” – וּתפוֹשׂ את הקוֹזאק בּבלוֹריתוֹ וערפהוּ כּכלב – זהוּ קידוּש השם…

פּני הזקן בּערוּ כּלהבה אדוּמה מתוֹך זקנוֹ ופיאוֹתיו הלבנים, עיניו נוֹצצוּ וירוּ זיקים, גוּפוֹ הדל והכּפוּף נעשׂה מוּצק וידוֹ הפּשוּטה רעדה בּאויר, כּאילוּ הוּא מנוֹפף חרב גדוֹלה וּכבדה מנשׂוֹא…

ר' איצי, כּוּלוֹ נבהל ונשתוֹמם למראה עיניו וּלמשמע אזניו, שׂפתיו התחילוּ רוֹעדוֹת ולוֹחשוֹת שלא בּרצוֹנוֹ:

– “מי יִקוֹם יעקב כּי קטן הוּא”… רבּי!

– מה?! – שאג הזקן – קטן יעקב? לא יִקוֹם?! “תמוּת נפשי עם פלשתים”! – גם זהוּ קידוּש השם!…

הזקן נפל על כּסאוֹ כּשהוּא שוֹאף ונוֹשף בּיגיעה, רק ראשוֹ הפנה לכאן וּלכאן ועיניו היוּ מזרוֹת אימה – –

ג

נרעש ונפחד יצא ר' איצי מלפני רבּוֹ… צר היה לוֹ על הזקן – נדמה לוֹ, שרבּוֹ נתפּס חלילה, מצערוֹ, בּמינוּת… החרב – כּלוּם זהוּ כּלי-זינוֹ של יעקוֹב? הוּא הרי אין כּוֹחוֹ אלא בּפה – לבקש רחמים מלפני אבינוּ שבּשמים… אך ירא היה ר' איצי להשיב על דברי רבּוֹ שנתרגש כּל כּך…

מתוֹך מחשבוֹת כּאֵלוּ הלך לוֹ בּרחוֹב ולא ידע לאן יפנה, לאן יברח מתוֹך הסערה שהקים הזקן בּלבּוֹ… והנה בּא לקראתוֹ החתן שלוֹ, עמד וּשאֵלוֹ:

– הרוֹצה אתה לראוֹת את ר' שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי?

– היכן? היכן הוּא? – שאל ר' איצי בּפיזוּר-הדעת.

– הרי עכשיו עברנוּ לפני בּית-המדרש שהוּא יוֹשב שם כּל היוֹם – ענה החתן – ואם יש את נפשך, נכּנס אל בּית-המדרש, ותראה את פּני רבּנוּ הקדוֹש.

ר' איצי מיהר והלך לבית-המדרש.

ר' שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי היה מגדוֹלי המקוּבּלים שבּזמן ההוּא. אמרוּ עליו, שהוּא מל“ו הצדיקים שעליהם העוֹלם עוֹמד. תמיד היה עוֹסק בּתוֹרה וּתפילה וּמעַנה את נפשוֹ בּתעניוֹת וסיגוּפים. הוּא לא היה ישן על גבּי כּר, אלא על גבּי לבֵנה שהיה מַניח למראשוֹתיו. ימים רבּים היה מתהלך בּגוֹלה מעיר לעיר, מכּפר לכפר, ואיש לא ידע בּוֹ מי הוּא ולא הכּיר בּוֹ מה הוּא… אוֹמרים, ש”ערך גלוּת“, מפּני שנתקשה בּדברי רש”י בּמקוֹם אחד ולא ידע פּירוּשם, וֹלאחר שישב בּתענית כּמה ימים ולא נתן שינה לעיניו כּמה לילוֹת ולא הוֹעיל – הבין שהוּא צריך להשׂיג סוֹד זה על ידי גלוּת. “תוֹקפּא דגוּפא, חוּלשא דנפשא”– אוֹמר הזוֹהר – כּל מה שהגוּף יוֹתר בּריא הנפש יוֹתר חלשה, וּלהיפך, כּשהגוּף חלש הנשמה מתגבּרת, ולכן צריך אדם להחליש את הגוּף כּדי שיתן כּוֹח לממשלת הנשמה. והגלוּת, בּצירוּף תעניוֹת וסיגוּפים, סגוּלה בּדוּקה היא לזכּך את החוֹמר וּלהגדיל אוֹרה של הנשמה… ואמנם לאחר שהתהלך ר' שמשוֹן כּמה שנים בּגוֹלה וצם כּמה צוֹמוֹת, זכה לראוֹת את רש"י בּחלוֹם, ואז גילה לוֹ את הסוֹד הכּמוּס שבּדבריו…

הגדה זוֹ שהתהלכה מבּית-מדרש לבית-מדרש ונמסרה מפּה לפה בּלחישת סוֹד, העריצה את הצדיק ר' שמשוֹן בּעיני הכּל – והיוּ מבּיטים עליו בּיראת הקוֹדש…

ר' איצי בּא לבית-המדרש לשעת תפילת המנחה וראה איש-שׂיבה דל-בּשׂר שפּניו מקוּמטים יוֹשב מעוּטף בּטלית וּתפילין, ידיו כּפוּתוֹת על לבּוֹ והוּא מתנוֹעע בּגוּפוֹ וּמנהם חרש מתוֹך הספר שלפניו, בּקוֹל אחד וּבנעימה אחת שאינה פּוסקת כּזמזוּם הדבוֹרה… מיד הבין ר' איצי כּי זה הוּא ר' שמשוֹן.

ר' איצי התחיל מתקרב אליו בּיראת הכּבוֹד, וּפתאוֹם עמד כּנבהל – נדמה לוֹ שכּבר ראה אוֹתוֹ פּעם, אבל איננוּ יוֹדע מתי ואיפה… והנה הרים ר' שמשוֹן את עיניו המתנוֹצצוֹת – וּמיד הכּיר את ר' איצי וּפשט לוֹ את ידוֹ ואמר בּמתינוּת:

– שלוֹם עליכם, ר' איצי… –

– עליכם שלוֹם, רבּי! – החזיר לוֹ ר' איצי בּענוה וּבלב חרד ותמיה, ותוֹך כּדי דיבּוּר נתעוֹרר שוּב ונבהל: הוֹא הכּיר בּר' שמשוֹן אוֹתוֹ העני שהתאָרח בּבית נחוּמ’צי, ונחשד בּגניבה והוּכּה – ונתעלם מן העין… זה, שאילמלא הוּא, ר' איצי, אפשר שהיה נחוּמ’צי מיסר אוֹתוֹ בּשבטים…

לבּוֹ של ר' איצי פּג, הוּא עמד חיור, פּיו פּתוּח ולא יכוֹל להוֹציא אף הגה.

– מה שלוֹמך, ר' איצי? הגם היוֹם הנך יוֹשב בּלוּבּני? – שאל ר' שמשוֹן.

– לא, רבּי! כּבוֹדוֹ הביא גאוּלה לנפשי…

– אני? – גאוּלה? – שאל ר' שמשוֹן בּתמיהה של תמימוּת.

– רצוֹני לוֹמר, רבּי – ענה ר' איצי – כּי על ידך נגאַלתי מעבוֹד עוֹד את נחוּמ’צי.

– אין “גאוּלה” בּעוֹלם הזה לאדם מישׂראל בּעוֹד ש“שכינתא בּגָלוּתא”… – אמר ר' שמשוֹן בּהערה של תרעוּמוֹת על זה שזילזל בּמלה זוֹ.

– שגיתי, רבּי! – ענה ר' איצי בּחרטה.

– והיכן אתה יוֹשב? – שאל ר' שמשוֹן.

– בּטוּלצ’ין. – מה עוֹשים שם יהוּדים?

ר' איצי סיפּר לפניו על דבר תנוּעת הקוֹזאקים, שהחרידה שם את ישׂראל.

– חמילניצקי – חמיל – נוֹטריקוֹן: חבלי משיח יבואו לך… – לחש ר' שמשוֹן בּפנים של אימה כּמדבּר לעצמוֹ – תשוּבה, תשוּבה, ר' איצי, צריכים אנוּ לשוּב בּתשוּבה…

– זה ודאי, רבּי ואוֹרי… – ענה ר' איצי – אבל… הרי צריכים אנוּ גם לבקש עצה לקדם פּני האוֹיב…

– “אַל תתחכּם הרבּה”! – הפסיקוֹ ר' שמשוֹן – עצה אחת יש – תשוּבה ותפילה וּצדקה, והשם יתבּרך הטוֹב בּעיניו יעשׂה…

ור' שמשוֹן קימט את מצחוֹ ועצם עת עיניו – והתחיל לדבּר לעצמוֹ בּצירוּפי מלים:

"וּתשובה וּתפילה… תפילה ותוֹרה – חיי עוֹלם… תוֹרה וּצדקה – והעיקר תשוּבה.. בּה פּוֹתחין… אשמנוּ, בּגדנוּ, גזלנוּ, דיבּרנוּ דוֹפי…

ור' שמשוֹן התחיל מכּה על לבּוֹ היבש בּכוֹח, כּמכּה בּתוֹף, מכּה וּמתוַדה עד שגמר:

– תיעבנוּ, תעינוּ, תִעתענוּ…

וּמיד חזר וכפת את ידיו על לבּוֹ והתחיל מתנדנד וּמזמזם מתוֹך הספר…

בּלב נשבּר וּבדאגה הלך ר' איצי מלפני זה… דעתוֹ, שהרתיחה ר' ישׂשׂכר-בּר בּדבריו, לא נתקררה מדברי ר' שמשוֹן… וּבמוֹחוֹ ניקרוּ שאלוֹת ולא נתנוּ לוֹ מנוֹח.

– “מה אנוּ צריכים לעשׂוֹת וּמה אנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת?” “הכּל בּידי שמים” – ולא יהא זה כּ“צינים וּפחים” שהאדם צריך להזהר מהם?.. אבל מה נעשׂה? לצאת בּחרב? מה כּוֹחנוּ וּמה גבוּרתנוּ לעוּמת הקוֹזאקים?..

ור' איצי מצא שאין דרך אחרת ליהוּדים אלא להשתדל לפני המגנאטים.

וכך היתה גם דעת הפּרנסים שנתאספוּ ממחרת היוֹם בּבּריסק: הם החליטוּ וגמרוּ לשלוֹח שתדלנים למלך ולמגנאטים, כּי יוֹאילוּ להגן בּחסדם על היהוּדים עבדיהם הנאמנים.

– עַרְבָּך עַרְבָּא צריך…¹⁹ – אמר ר' ישׂשׂכר-בּר לר' איצי באנחה לאחר האסיפה – לא למוֹתר היה לנוּ למצוֹא כּאלה אשר יגינוּ עלינוּ מפּני ה“מגינים” האלוּ…

ר' איצי התרעם בּלבבוֹ על הערה זוֹ – כּלוּם יש לוֹ לזה עצה טוֹבה מזוֹ?

וּפרנסי העדה בּיקשוּ את ר' איצי, כּי בּעברוֹ את העיר לוּבּני יסוּר אל נחוּמ’צי ויבקש אוֹתוֹ, כּי יקח דברים עם הנסיך וישניוֹביצקי.

נחוּמ’צי נוֹדע כּבר בּעוֹלם כּגביר עצוּם ותקיף גדוֹל בּחצר הנסיך.

בּלב כּוֹאב ודוֹאב מבּוֹשת קיבּל ר' איצי על עצמוֹ שליחוּת זוֹ, לדבּר אל נחוּמ’צי שהוּא ישתדל להשׂיג טוֹבה בּשביל כּלל ישׂראל…

ד

למחרתה של האסיפה התפּטר ר' ישׂשָכר-בּר ממשמרתוֹ מהיוֹת עוֹד סוֹפר הקהל, באמרו כּי אינוֹ יכוֹל עוֹד לשמש בּכהוּנה זוֹ מחמת זקנה. אך בּאמת לא חוּלשתוֹ הביאַתוּ להחלטה זוֹ, אלא משוּם שכּבר בּחלה נפשוֹ לראוֹת כּיצד עסקי הקהל נעשׂים בּימים כּאלה, והאסיפה האחרוֹנה העירה אוֹתוֹ בּיחוּד לבקש להתבּוֹדד וּלהבּדל מכּל הענינים שהשׂבּיעוּהוּ רק כּעס וּמכאוֹבים.

בּסתר לבבוֹ עלה גם רעיוֹן זה: אפשר יבוֹא לידוֹ שיהא צריך לפעוֹל בּאוֹפן אחר על הקהל בּימי המרד, כּי אז מוּטב שלא יהא תלוּי בּדעת ראשי הקהל וּבהחלטוֹתיהם….

ור' ישׂשׂכר-בּר היה גלמוּד וּבוֹדד בּבּריסק; אשתוֹ מתה עליו כּבר, בּנוֹ הבּכוֹר ישב בּטוּלצ’ין וּשאר בּניו וּבנוֹתיו גם הם לא גרוּ בּבּריסק, אך משוּם שר' ישׂשׂכר-בּר לא רצה להיוֹת מצפּה לשוּלחן בּניו – נשאר לשבת בּעירוֹ, והתפּרנס שם מעבוֹדתוֹ בּקהל.

עכשיו כּשנתפּטר מעבוֹדתוֹ זוֹ, התחיל ר' איצי מדבּר על לבּוֹ שיסע עמוֹ לטוּלצ’ין, שם יתאָרח בּבית בּנוֹ וּמתוֹך כּך יכבּד גם אוֹתוֹ, את תלמידוֹ, להשתתף בּחתוּנת בּתוֹ.

טעמים אלוּ כשהם לעצמם, אפשר, לא היוּ יכוֹלים להכריע דעת הזקן שיקבּל עליו טלטול דרך רחוֹקה כּזוֹ. אבל הזמן גרם: “מי יוֹדע – אמר רבּי ישׂשׂכר-בּר – מה יֵלד יוֹם? מוּטב שאהיה עכשיו קרוֹב ל”קדיש" שלי, אצל בּני בּכוֹרי… ועוֹד רעיוֹן התחבּט בּמוֹחוֹ: “אין נביא בּעירוֹ” – פּה בּבּריסק אם יהא יוֹצא מגדרוֹ לדבּר אל העם בּשעת צרה שלא תבוֹא, לא ישמעוּ לוֹ, ושם בּטוּלצ’ין אפשר יהיוּ דבריו יוֹתר נשמעים – וּלשׂמחת ר' איצי, שראה בּזה כּעין סימן טוֹב לבניו ולכלל ישׂראל, הסכּים ר' ישׂשׂכר-בּר לנסוֹע עמוֹ בּיחד טוּלצ’ינה.

הדרך שנסעוּ בּסוּכּה של קרוֹן אחד שהלך לערי הנגב, פּעלה על ר' ישׂשׂכר-בּר לטוֹבה. רק חמישה נוֹסעים היוּ בּקרוֹן – ויהי די מקוֹם בּסוּכּתוֹ לישב, ואפילוּ לשכּב ולנוּח. – חוֹדש אִייר היה בּעוֹלם, חוֹדש זיו. האביב היה אז בּעצם תפארתוֹ, הלילוֹת לא היוּ קרים, ואויר היערים והשׂדוֹת, מחזוֹת הטבע וחליפוֹתיהם השיבוּ את נפשוֹ של הזקן, שהיה יוֹשב עד עכשיו סגוּר תמיד בּחדרוֹ על ספריו.

בּלוּבּני עמדוּ, ור' ישׂשׂכר-בּר נעתר לר' איצי שיכּנס עמוֹ בּיחד לנחוּמ’צי, לדבּר עמוֹ על אוֹדוֹת השתדלנוּת.

בּשלוֹש השנים האחרוֹנוֹת פרץ עשרוֹ של נחוּמ’צי מאד. מיראה ניתן לוֹ שם-התוֹאר “מוֹרנוּ”²⁰, אף כּי לא ידע לקרוֹא ב“מחזוֹר” בּלי שיבּוּשים – והכּל שׂנאוּ אוֹתוֹ: השליאכטים – קינאוּ בּעשרוֹ; האיכּרים העבדים, כּי יהוּדי רוֹדה בּהם; והיהוּדים אף הם שׂנאוּהוּ, כּי רמס אוֹתם בּרגל גאוה וגזל את פּרנסתם. אוּלם בפיהם היוּ הכּל מרוֹממים וּמשבּחים את התקיף הזה, ונחוּמ’צי חשב בּלבּוֹ כּי אמנם ראוּי הוּא לשבח, כּי מי חכם כּמוֹהוּ אשר עלה בּדעתוֹ וּבעוֹצם ידוֹ למעלה עליוֹנה כּמוֹהוּ?

עכשיו שׂמח נחוּמ’צי בּלבּוֹ, בּראוֹתוֹ שגם פּרנסי בּריסק שוֹלחים לוֹ את בּקשתם מרחוֹק, כּי יוֹאיל להגן בּכנפיו על כּלל ישׂראל.

הוּא התאנח על צרת ישׂראל והבטיח להכּנס אל הנסיך וישניוֹביצ’קי בּשתדלנוּת, שיבטיח שמירת היהוּדים. ועם זה יגלה דעתוֹ לפני האזרחים, כּי בּאמת הפּחד, שמפחדים היהוּדים, מוּגזם הוּא יוֹתר מדי, כּי גם וישניוֹביצקי אינוֹ חוֹשב שתנוּעת הקוֹזאקים תשׂים מהפּכה בּארץ. פּראים בּזוּיים כּאלה לא יוּכלוּ לעשׂוֹת מלחמה בּעצה, וּכבר נתן וישניוֹביצקי צו כי אם יברח אחד הקוֹזאקים אל מעבר לפּוֹרוֹגים, יהרגוּ את אשתוֹ וּבניו וכל קרוֹביו.

– וזוֹהי בּאמת תחבּולה טוֹבה לעצוֹר בּרוּח העבדים האלה – סיים נחוּמ’צי את נחמתוֹ.

ר' ישׂשׂכר-בּר, שישב כּל אותה השעה ושתק, נתאנח מעוֹמק לבּוֹ.

– מה האנחה הגדוֹלה? – שאל נחוּמ’צי בּשׂחוֹק קל.

– חוֹשב הוּא ר' ישׂשׂכר-בּר – ענה ר' איצי – כּי היהוּדים היוּ צריכים להזדיין, להיוֹת נכוֹנים לצרה שלא תבוֹא ולעמוֹד על נפשם בכוֹח עצמם…

– חלילה וחס! – קרא נחוּמ’צי בּכל לבּוֹ – האנחנוּ היהוּדים נצא בּכלי-נשק? וּמה יאמרוּ שׂרינוּ שבּצלם אנוּ חוֹסים! הרי נהיה בּזה כּמַמעיטים את כּוֹחם וכמזלזלים בּהבטחתם, כּאילוּ אין אנוּ מאמינים בּהם.

ר' ישׂשׂכר-בּר לא ענה דבר, כּי ידע, כּי רק לשוא ישחית דבריו לפני זה.

ור' איצי הסכּים בּעיקרוֹ של דבר עם נחוּמ’צי. אף כּי הוּא ידע, כּי לפעמים אי אפשר לסמוֹך על חסדי הפּריצים וטוֹבת לבּם… אך מה יעשׂה יעקוֹב, אם קטן הוּא ודל? רק “'דוֹרוֹן וּתפילה” הם כּל תחבּוּלוֹתיו…

המרד והטבח

א

ולפּוֹלנים הגיעוּ כּבר שמוּעוֹת והוֹכחוֹת על דבר תנוּעת הקוֹזאקים, כּי חזקה היא, אך חמלניצקי מצא תמיד עצוֹת להרגיע את רוּח הפּוֹלנים בּעוֹד שהוּא התכּוֹנן בּסתר למלחמה. הוּא שלח תמיד מכתבים אל גדוֹלי השׂרים, כּי אין דעתוֹ, חלילה, להתקוֹמם נגד מלכוּת פּוֹלין, רק טענוֹת יש לוֹ נגד פּוֹלנים אחדים הממיטים רעה על המלכוּת ועמה, והשתדל להוֹכיח, כּי לא כּמוֹרד בּרח אל הפּוֹרוֹגים, רק צ’אפּלינסקי האוֹמר להרגוֹ גירשהוּ מהסתפּח בֹּארצוֹ… להצלחתוֹ של חמלניצקי נמצאוּ בּין שׂרי פּוֹלין אחדים שהיוּ עמוֹ בּעצה אחת, לגמרי אוֹ לחצאין – כּי גם הם היוּ מחזיקים בּדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית כּמוֹהוּ. וּשאר השׂרים היוּ עסוּקים בּתענוּגיהם וּבסכסוּכיהם הפּעוּטים וּבטוּחים מאד בּכוֹחם – לא שׁמוּ לב לראוֹת את הנעשׂה.

וּבתוֹך כּך הספּיק חמלניצקי לכרוֹת בּרית עם החאן של הטאטארים, וזה שלח אתוֹ אחד משׂרי-צבאוֹ וּגדוּד גיבּוֹרים טאטארים לעזרוֹ נגד הפּוֹלנים. וישב חמלניצקי אל מחנה הקוֹזאקים שעל יד הפּוֹרוֹגים וּמשם יצא ויתקע מחנהוּ בקידק.

אז גמר האַטאמאן פּוֹטוֹצקי לשלוֹח נגד חמלניצקי עשׂרת אלפים איש וּבראשם את בּנוֹ הצעיר, שאיוָה מאד לנחוֹל עטרת גיבּוֹר-מנצח. ויען אשר פּוֹטוֹצקי הצעיר לא היה עוֹד מנוּסה בּמלחמה, על כּן שלח אביו עמוֹ את הקוֹמיסַר²¹ שמבּרג. וגם מהקוֹזאקים “הרשוּמים” נשלחוּ עם חיל הפּוֹלנים להלַחם בּקוֹזאקים החפשים שמרדוּ.

– לכוּ והחריבוּ את כּל מחנה הקוֹזאקים, לא ישאר ממנוּ זכר, ואת ראשי המוֹרדים תפשׂוּ חיים וַהביאוּם אלי לשלם להם כּגמוּלם – כּכה ציוה פּוֹטוֹצקי את חילוֹ זה.

פּוֹטוֹצקי הצעיר מיהר בֹשׂמחה למלחמה. הוּא היה בּטוּח בּנצחוֹנוֹ. אך חמלניצקי ארב לוֹ, וכאשר עברוּ הקוֹזאקים הרשוּמים, יצא לקראתם ודיבּר על לבּם, כּי לא ילַחמוּ נגד אחיהם המעוּנים, הרוֹצים לפרוֹק מעליהם את עוֹל פּוֹלין – ויהפוֹך לבּם לכרוֹת בּרית עם חמלניצקי להכּוֹת את הפּוֹלנים.

וּביוֹם 8 לחוֹדש מאי, שנת ת"ח (1648), על יד הנהר ז’וּלטי-ווֹדי²², החריבוּ מחנוֹת הקוֹזאקים שנתאַחדוּ עם הטאטארים את כּל מחנה הפּוֹלנים. פּוֹטוֹצקי הצעיר הראה אמנם גבוּרה בּמלחמה, אך הוּא נספּה כּגיבּוֹר בּשׂדה-קטל – והקוֹזאקים ניצחוּ.

כּשבּאה הבּשׂוֹרה לפּוֹטוֹצקי על מוֹת בּנוֹ וּמגיפת חיל פּוֹלין (הוּא היה אז עם מחנהוּ בּצ’אֶרקאסי, פּלך קיוֹב) – רפוּ ידיו והחל לסגת אחוֹר עם חילוֹ, אך חמלניצקי השׂיגהוּ בּיוֹם 16 בּמאי וַישמד את מחנה הפּוֹלנים, ואת פּוֹטוֹצקי וּשאר השרים הגדוֹלים אשר אתוֹ לקח בּשבי וישלחם מתנה לחאן הטאטארים, למען יקח בּעדם כּוֹפר רב…

כּאשר שמעוּ איכּרי אוּקראינה את נצחוֹנוֹ של חמלניצקי, עזבוּ את בּיתם ואת שׂדוֹתיהם וימהרוּ להספח אל חילוֹ; אחדים משׂנאתם לפּוֹלנים ואחרים – לשלוֹל שלל ולבוֹז בּז יחד עם הקוֹזאקים, אשר פּשטוּ גדוּדים גדוּדים לכל הרוּחוֹת שבּאוּקראינה, להרוֹג ולבוֹז את הפּוֹלנים והיהוּדים היוֹשבים בּה.

נוֹראה, נתעבה וּמבהילה היתה הנקמה שנקמוּ הקוֹזאקים מהפּוֹלנים, ועל היהוּדים ניתכה חמתם בּלעג וקלס אכזרי שאין כּמוֹהוּ. לענוֹת את היהוּדי וּלהתעלל בּנפשוֹ ולהמיתוֹ מיתה משוּנה ונוֹראה ביִסוּריה, נחשב בּעיניהם כּמצוה וכעבוֹדת הקוֹדש; ראשוֹנה, הלא “פּוֹהאנים” הם, כּלוֹמר: טמאים (כּך היוּ קוֹראים לכל אלה שאינם נוֹצרים); ושנית – הלא בּעוֹזרי הפּוֹלנים הם; וּשלישית – מי ידרוֹש את דמם השפוּך?..

אם שׂנא הקוֹזאק את הפּוֹלני שאינוֹ מבּני דתוֹ, אבל בּכל זאת היה נחשב בּעיניו כּאוֹיב מבּני-אדם, ואף כּי עתה נלחמים הם זה בּזה, בּכל זאת ידעוּ מראש, כּי כּעבוֹר איזה זמן – וכרתוּ בּרית שלוֹם. אבל בנוֹגע ליהוּדים, ידעוּ שאינם צריכים להתחשב עמהם כּלל, ואפשר לבערם כּליל מן הארץ – ולא ימָצא איש שימחה נגד הדבר הזה גם בּדברים בּעלמא.

לא מלחמה היוּ עוֹשׂים עם היהוּדים – אלא שׂחוֹק של אכזרים מנוּוָלים. כּשהתנפּלוּ על קהילה אחת היוּ עוֹשׂים ביהוּדים האוּמללים שעשוּעים של יסוּרים, שלא עשׂה עוד כּל פּרא לשוּם בּעל-חיים שבעוֹלם: הפשיטוּ את העוֹר מעל בּשׂרם של יהוּדים חיים, קיצצוּ את הרגלים והשליכוּ בּרחוֹב את הגויה בעוֹדנה חיה, למען תירמס תחת פּרסוֹת הסוּסים ואוֹפני העגלוֹת, בּקעוּ בּטן נשים ונתנוּ בּה חתוּל חי שיחַטט ויעקוֹר את המעים… קוֹזאק אחד היה שוֹחט בּסכּין ילדים רכּים ושוֹאל על שחיטתוֹ לחברוֹ “כּשרה אוֹ טריפה?” חברוֹ היה עוֹנה: “טריפה!” – וזה היה משליך את ה“טריפה” לכּלבים שבּרחוֹב…

את בּתי-הכּנסיוֹת וּבתי-המדרשוֹת היוּ מטמאים וּמחריבים והיוּ מציעים ספרי-תוֹרה בּחוּץ לעשׂוֹת עליהם כּל תוֹעבה. וּבשעה שאלוּ ישבו לשתוֹת יין על גבּי מצעוֹת אלוּ, היוּ אחרים יוֹצאים לשׂמח לב הקוֹזאקים בּבדיחה כּזוֹ: היוּ תוֹלים שוּרוֹת של תינוֹקוֹת על מוֹטוֹת ארוּכּים והיוּ עוֹברים ונוֹשׂאים בּחוּצוֹת וקוֹראים: “קנוּ עוֹפוֹת שחוּטים, כּשרים לשבּת!” – – –

והיהוּדים העלוּבים והנבוּכים היוּ כּצאן טבחה ולא נוֹעזוּ להתיצב בּפני החיוֹת הרעוֹת הטוֹרפוֹת בּהם לאין מספּר… מתחילה בּטחוּ בּפּריצים, וּכשבּא עליהם השוֹד וההריגה כּשוֹאת-פּתאוֹם – נבהלוּ נחפּזוּ, כּל עצה אבדה מהם ולא יכלה קהילה להתאַחד עם חברתה לעמוֹד על נפשם, ויהיוּ רק כּמבקשים להסתתר ולנוּס.

אך לאן?… לפעמים יצאה אחת הקהילוֹת לקדם פּני האכזרים בּמלחמה – אך גם אחריתה היתה להכּרת בּיוֹם אחד. כּי היוּ מעט בּפני האוֹיב העצוּם, והמעט הזה לא היה מזוּין כּל צרכּוֹ.

רק בּזאת הראוּ כּל היהוּדים את גבוּרת לבּם: כּשהציעוּ לפניהם מעַניהם להמיר את הדת ויחיוּ – היוּ בּוֹחרים מות מחיים וימוּתוּ על “קידוּש השם”.

היוּ ערים שהאבוֹת שבּהן, לאחר שראוּ כּי סַבּוּ עליהם הקוֹזאקים ואין מפלט – היוּ שוֹחטים את ילדיהם בּידיהם כּדי שלא יפּלוּ בּידי הערלים…

בּעיר פּוֹלוֹניה נמצא אז הצדיק הנוֹדד רבּי שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי, וּכששמע שהקוֹזאקים קרוֹבים לבוֹא לקח עמוֹ את העדה וכוּלם לבשוּ תכריכים לבנים וילכוּ לבית-המדרש הגדוֹל ועמדוּ “לעשׂוֹת תשוּבה” וּלהתוַדוֹת לפני מוֹתם, להתפּלל ולקרוֹא תהילים – עד שבּאוּ האוֹיבים והשמידוּם. – וימוּתוּ כּוּלם מתוֹך תפילה לאל אלוֹהי ישׂראל וּמתוֹך תקוה – כּי ישוּבוּ מהרה לתחיה, בּהאמינם, שאין זה אלא חבלי משיח, הקרוֹב לבוֹא. – – –

והפּוֹלנים אמנם התיצבוּ נגד הקוֹזאקים, אך הגאוה והקנאה השפלה הפרידה בּין שׂריהם ולא התאחדוּ לעשׂוֹת מלחמה בּכוֹח כּוּלם וּבעצה אחת. כּל אחד היה רוֹצה להיוֹת הראש לחבריו, וּמה שבּחר האחד גינה השני – והפריע עצתוֹ…

הגדוֹל מכּל שׂרי פּוֹלין שבּאוּקראינה היה הנסיך וישניוֹביצקי. כּשראה את טעוּתוֹ המרה שטעה, בּלעגוֹ לקשר הקוֹזאקים, שלח את אשתוֹ וּבניו לגָליציה ועמהם את נחוּמ’צי טאראן סוֹכנוֹ, אשר הפקידוֹ לפקח לפי שעה על אחוּזת נחלתוֹ שבּגליציה וּלכלכּלוֹ משם בּכסף בּעת המלחמה – והנסיך בּעצמוֹ יצא בּראש חילוֹ לקראת הקוֹזאקים. אך מדי ערכוֹ אוֹתם נאנס לסגת אחוֹר בּחרפּה. הוּא אמנם היה גיבּוֹר מלחמה, אך כּל עוֹזריו המתהללים בשקר, הפריעוּ תמיד את עצתוֹ; קנאת איש מרעהוּ אכלה אוֹתם ולא רצוֹ כּי ינחל וישניוֹביצקי כּבוֹד-גיבּוֹרים, וּבשעת הסכּנה לא נמנעוּ משׁוּם לוֹ מכשוֹלים בּמזיד… וּבשעה שהיוּ שׂרי פּוֹלין ועוֹזריהם מתקוֹטטים וּמחרחרים ריב איש בּאחיו – הלכוּ הקוֹזאקים הלוֹך והחרב את המדינה כּוּלה. ערים וּכפרים העלוּ בּאש וּבכל אוּקראינה נשפּכוּ דמי הפּוֹלנים והיהוּדים כּמים. המוֹראוֹת שעשׂוּ הקוֹזאקים בּיהוּדים עצמוּ מספוֹר, אך בּיחוּד נקמוּ מהחוֹכרים שמשלוּ בּהם בּפקוּדת ה“פּאנים”. הקוֹזאקים היוּ עוֹקרים מגוּפם של אלוּ חתיכוֹת של בּשׂר וצָלוּן על האש לעיני בּעליהן המעוּנים ותחבוּ אוֹתן אחרי-כן לתוֹך לוֹעיהם שיאכלוּ את בּשׂר גוּפם… וככה היוּ עוֹשׂים גם לילדים, תוֹחבים את בּשׂר התינוֹקוֹת הצלוּיים לתוֹך פּי אִמוֹתיהם – –

ב

וגדוּד של קוֹזאקים בּא לסוּבּוֹטוֹבה, אוּלם בּרקה פּוֹדקוֹבה נמלט בּעוֹד מוֹעד, והם רק השחיתוּ ושללוּ כּל אשר מצאוּ שם, והוּא בּרח עם אשתוֹ המטוֹרפת לעיר אוּמַן.

ויהי בּיוֹם השבּת בּבּוֹקר וכל העיר חרדה לשמוּעה, כּי האוֹיב קרוֹב לבוֹא… וּפחד נוֹרא נפל על כּוּלם וימהרוּ לבוֹא אל עיר המבצר נֶמירוֹב; יש אשר קדמוּ לברוֹח איש וּבני-בּיתוֹ לבדם, מי בּעגלוֹת וּבסוּסים וּמי בּרגל, ורבּים נאספוּ יחד לעבוֹר את הדרך בחבוּרה קהל גדוֹל.

ושלוֹש שוּרוֹת של עגלוֹת טעוּנוֹת נשים וטף לרוֹב יצאוּ בּשבּת בּצהרים מאוּמַן בּדרך העוֹלה לעיר נמירוֹב, וּמשני העברים אנשים רגלִים לרוֹב, מזוּינים מוֹטוֹת בּרזל וקרדוּמוֹת, לשמוֹר על העגלוֹת. וּבּרקה פּוֹדקוֹבה ועוֹד חמישה אנשים חזקים, רוֹכבים על סוּסים, מפקחים על המסע וּמחזקים את לב הגברים והנשים. וּשני אנשים רוֹכבים נשלחו לרַגל את סביבוֹת הדרך מאחריהם וּשנַים לפניהם, לדעת אֵי האוֹיב נמצא וּלאן פּניו מוּעדוֹת.

לפנות היוֹם, בּנטוֹת השמש מערבה, ויבוֹאוּ הרוֹכבים ויאמרוּ, כּי גדוּדי קוֹזאקים פּרשים הוֹלכים אחריהם… אז היתה בּהלה נוֹראה: הנשים והטף החלוּ לצעוֹק מרה, אלה התעלפוּ, היוּ סוּסים אשר נבהלוּ וינוּסוּ בּנַחרה איוּמה ויהפכוּ את העגלוֹת ויוֹשביהן – וכל הנוֹסעים מיהרוּ להשליך מעל העגלה כּל כּליהם וחפציהם ודפקוּ בסוּסים לרוּץ בּכל כּוֹחם. ויפוּצוּ בּשבעה דרכים, כּי ראוּ כּי אין תקוּמה להם מפּני הקוֹזאקים, ורק כּל הנָס ימָלט מכּדוּריהם ורמחיהם… אחדים עזבוּ גם את סוּסיהם ועֶגלוֹתיהם לברוֹח היערה, וּבברחם תעוּ ואבדוּ איש מאחיו ויפּרדוּ בּבהלה; הנשים אבדוּ מבּעליהן, הילדים מאִמוֹתיהם – וינוּסוּ… רק מקצתם הגיעוּ עירה נמירוֹב.

בּתוֹך המהוּמה, המבוּכה והמבוּסה הנוֹראה אבדה גם אשת בּרקה פּוֹדקוֹבה המטוֹרפת, וּבּרקה בּא בּגפּוֹ לנמירוֹב – וּבלבּוֹ הנוֹאש רק חפץ אחד, למוּת מתוֹך טרף והרג קוֹזאקים כּכל אשר תשׂיג ידוֹ…

וּבנמירוֹב כּעשׂרת אלפים איש, בּהם גם נוֹצרים מיוֹשבי העיר. ויוָעצוּ בּיניהם לסגוֹר את שערי העיר וּלהלַחם מעל החוֹמה בּחרף נפש, לבלי תת לאוֹיב לבוֹא.

יוֹם השבּת בּא, ורק הקהילה, וראש הישיבה אשר בּה, החסיד ר' יחיאל מיכל, אסף את היהוּדים וּנשיהם וּטפּם וידרוֹש לפניהם בּהתלהבוּת עצוּמה, ויזהירם להתחזק בּאמוּנתם, ואם נגזרה עליהם גזירה לנפּוֹל בּידי אוֹיב – ימסרוּ נפשם על קדוּשת השם, ויעמדוּ בּנסיוֹן הגדוֹל בּאהבה וּבשׂמחה של מצוה גדוֹלה זוֹ שהגיעה לידם, למוּת מוֹת-קדוֹשים, כּעשׂרה הרוּגי מלכוּת בּשעתם – ולא יעלה שוּם ספק על לבּם, להציל את נפשם על ידי המרת הדת, חלילה, אפילוּ למראית עין… ואהבת את ה' אלוֹהיך בּכל לבבך וּבכל נפשך – ואפילוּ בּשעה שהוּא נוֹטל את נפשך – עד הנשימה האחרוֹנה"…

למשמע הדברים האלה גדל הבּכי בּתוֹך הקהל, ויענוּ כּוּלם בּקוֹל אחד נוֹרא ואדיר: “נשבּענוּ, נשבּענוּ!”… וּפתאוֹם נשמע קוֹל בּרקה פּוֹדקוֹבה נוֹהם כּארי, שוֹאג ואוֹמר:

– רבּוֹתי! רוֹצים אתם להתבּצר מפּני הגוֹיים ולעמוֹד על נפשכם שלא להרמס כּתוֹלעים? – וּבכן קוּמוּ וּנבער תחילה את הגוֹיים היוֹשבים בּעיר!.. החרם והשמד, שלא להחיוֹת מהם כּל נשמה! כּי אם לא תשמידוּם – והשמידוּכם!..

הדברים האלה חיללוּ את המעמד הקדוֹש הזה, ורבּים פּג לבּם לשמוֹע את העצה הנוֹראה הזאת. להשמיד בּני-אדם היוֹשבים עמם וּנתוּנים עמם בּצרה אחת… וּמכּל עבָרים הבּיטוּ בּבוּז על בּוּר גס זה!

– דוֹם! דוֹם! – קראוּ לוֹ בּכעס עצוּר האנשים אשר עמדוּ קרוֹב לוֹ.

אך הוא התאמץ וקרא בּנוֹפפוֹ את אגרוֹפוֹ הגס:

– הרב שיחיה אמר לכם מה שאמר, הלא שמעתם!? אבל שמעוּ גם מה שאני בּרקה פּוֹדקוֹבה אוֹמר לכם!

בּאמרוֹ “אני” דפק אגרוֹפוֹ בּלב כּמכּה בּקוּרנס על גבּי הסדן…

– משוגע הוּא – החליטוּ כּל הקהל. והכּל הלכוּ לבתיהם, אבלים, שחוֹחים וּבוֹכים… וּנבוּאתוֹ של בּרל קמה…

הנוֹצרים העירוֹניים עשׂוּ חוֹזה עם הקוֹזאקים על ידי שליח, למסוֹר בּידם את היהוּדים וּבלבד שלא יגעוּ לרעה בּשאר תוֹשבי העיר… וּבעצתם עשׂוּ להם הקוֹזאקים דגלים כּדגלי הפּוֹלנים ויגשוּ אל המבצר; ראוּ הנוֹצרים ויריעו בשׂמחה: “הנה בּא חיל פּוֹלין להיוֹת לנוּ לעֵזר כּנגד הקוֹזאקים!” – ויאמינוּ היהוּדים ויפתחוּ את שערי העיר… ויתפּרצוּ הקוֹזאקים בּרצח העירה ויחלוּ להרוֹג וּלאַבּד וּלהשמיד את היהוּדים. והנוֹצרים העירוֹניים אף הם היוּ עם הקוֹזאקים ויראוּ להם כּל בּית יהוּדי להחריבוֹ, וכל מקוֹם שהיהוּדים התחבּאוּ בּוֹ גילוּ להם ויכּוּ גם הם ביהוּדים בּחרבוֹת וּבקרדוּמוֹת וּבמוֹטוֹת, הכּה והשמד, כּדי להראוֹת לקוֹזאקים כּי נאמנים הם בּהבטחתם…

ודברי הרב הצדיק ר' יחיאל מיכל קיימוּ היהוּדים ויעשׂוּ כּכל אשר הוֹרם בּיוֹם השבּת ההוּא. יהוּדי נמירוֹב עמדוּ בנסיוֹן כּגדוֹלי הקדוֹשים: כּמה מאוֹת מהיהוּדים נאסרוּ בּחבלים, ויאספוּם ויניחוּם כּצאן טבחה על כּכּר השוּק, ואחד מהרוֹצחים יצא להטיף לפניהם מוּסר, כּי יקבּלוּ עליהם את הדת הנוֹצרית, ואז יחַיוּם וגם ישיבוּ להם את נכסיהם, אך היהוּדים לא חפצוּ לשמוֹע ויענוּ קוֹל אחד אדיר וחזק:

– שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד!

וישב הצוֹרר לדבּר אליהם. אך הם רק חיזקוּ איש את רעהוּ בּמין התעוֹררוּת והתלהבוּת רבּה לעמוֹד בּנסיוֹן… והנה נשמע קוֹל אסיר אחד קוֹרא בּנעימה וּבמתק קוֹל:

"אַשְׁרֵי הָאִיש אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים וּבְדֶרֶךְ

חַטָּאִים לֹא עָמָד…"

שמעוּ האסירים את דברי התהילים – וּכמוֹ אש קוֹדש נדלקה בּעצמוֹתיהם, וכוּלם כּאחד פּתחוּ פּיהם בּרננה והלל לה' בּמזמוֹרי תהילים…

הרינה גברה מרגע לרגע, היא גברה על שאגוֹת האוֹיבים, גם על פּצעי גוָם וַּמכאוֹביהם, גם על יסוּריהם ועינוּייהם הקשים – וכל עוֹד אשר היתה נשמה בּאפּם יחד כּוּלם ענוּ ושרוּ התהילים אֹו צעקוּ “שמע ישׂראל” – עד אשר הוּמתוּ בּשוּק ההוּא, כּוּלם עד אחד – – –

הדבר היה בּכ' סיון, וּלזכרוֹן הקדוֹשים האלוּ קבעוּ תענית ליוֹם הזה, ועד היוֹם נוֹהגים החרדים להתענוֹת בּיוֹם ההוּא.

ג

וּמְתי מספּר נמלטוּ מנמירוֹב, איש לקצהוּ, ויפגשוּ עוֹד לפעמים בּפליטי אוּמַן אשר התחבּאוּ בּיערים וּבשׂדוֹת – ויתענוּ יחד בדרך; אלוּ מתוּ בּרעב, כּי יראוּ לבוֹא למקוֹם מוֹשב וּלהֵרָאוֹת לגוֹיים, ואלה אשר בּאוּ לכּפרים נהרגוּ על ידי האיכּרים, אוֹ גוֹרשוּ משם בּמכּוֹת אַכזריוֹת; כּי יראוּ האיכּרים אשר לא יאמרוּ עליהם הקוֹזאקים, כּי מחזיקים הם ביהוּדים…

מוּכּים ופצוּעים, קוֹדרים וּבזוּיים נדדוּ הפּליטים ויהיוּ צפוּיים למות על כּל דרך. וּבקוּם היהוּדי משנתוֹ – וראה את עצמוֹ בּחיים, וּבירך בּרכּת “מחיה המתים”…

מאוּשרים היוּ אלה אשר נשבּוּ בּידי הטאטארים, כּי הטאטארים לא הרגוּם וגם נתנוּ להם אוֹכל, וגם צאן וּבקר נתנוּ להם, לשחוֹט כּדת היהוּדים – ואכלו כּשר. הטאטארים היוּ מביאים את שבוּיי היהוּדים לערי קוֹנסטנטינוֹפּוֹל, סמירנה ורוֹמא, כּי יִפדוּם אחיהם אשר שם. היוּ יהוּדים כּאלה שנמלטוּ מידי הקוֹזאקים וּמסרוּ את עצמם בּרצוֹן אל הטאטארים, והטאטארים לקחוּם בשבי ויגינוּ עליהם, למען ימצאוּ כּפרם; כּי ידעוּ, כּי היהוּדים אשר בתוֹגרמה וּבעיר רוֹמא יפדוּ את אחיהם כּכל אשר ישיתוּ עליהם.

גם בּרקה פּוֹדקוֹבה נמלט מעיר נמירוֹב וּבידוֹ רוֹמח אשר גזל מידי קוֹזאק צעיר אחד וידקרהוּ, והוּא הוֹלך בשׂדה הרחק מן הדרך: הוּא נשמר לנפשוֹ, אף כּי כּבר בּחַל בּחיים, ורק חפצוֹ להתנקם בקוֹזאקים והשׂנאה העזה לפּוֹלנים – אֵלוּ הוֹקירוּ לוֹ את נפשוֹ. הוּא שאף לכבּוֹת את מוֹקדי לבבוֹ בּדמי הקוֹזאקים והפּוֹלנים יחד – ואחר ימוּת…

הוּא שמע כּי בּעיר טוּלצ’ין מתכּוֹננים היהוּדים למלחמה – וישׂם את פּניו טוּלצ’ינה.

הערב בּא – וּבּרקה, עיף, רעב ויגע – בּעברוֹ על חריץ אחד בשׂדה ירד שמה ללוּן. הוּא מתהלך בּתוֹך החריץ לבקש לוֹ מקוֹם לשכּב – והנה ראה לאוֹר הכּוֹכבים כּגוית אדם… הוּא ניגש והגויה התחילה נאנחת וקוֹראת וידוּי: “אשמנוּ… בּגדנוּ…”

– שלוֹם עליכם, יהוּדי! – קרא בּרקה – אַל תירא, לא קוֹזאק אנכי!

– יהי שם ה' מבוֹרך! – ענה זה וקם לקראתוֹ – לאן יהוּדי הוֹלך?

בּרקה כּרע ונסתכּל בּפני היהוּדי הדוֹבר בּוֹ – והנה ראשוֹ הפּצוּע חבוּש סחבוֹת וידוֹ השבוּרה כּפוּתה אל צוארוֹ וּתלוּיה לוֹ על חזהוּ…

– מה שמך, ר' יהוֹדי? – שאל בּרקה.

– דויד שמי… משֶבלנקה אני.

– ר' דויד קארפּאטר? – שאל בּרקה – ואשתך וּבניך היכן הם?

– נהרגוּ… על ידי קוֹזאקים שבּאוּ לשבלנקה…

– ואתה נמלטת?

– גם אוֹתי הרגוּ… הרגוּ וָאשוּב לתחיה… כּלוֹמר לא שהרגוּ אוֹתי… אוֹתי פּגשוּ בּדרך שוּבי מן העיר עם סחוֹרה – על אֵם הדרך, בּיוֹם, לעיני השמש הכּוּני עד מות… עד ועד בּכלל… וּפתאוֹם קמתי… קמתי בּיער מתוֹך קברי… הייתי מכוּסה עפר, ענפים ועלים – וקמתי… לא יכוֹלתי לילך וזחלתי… זחלתי לאט לאט… וּפתאוֹם – קמתי על רגלי ואלך… הלכתי וּבאתי לבית שוֹמר היער… שלוֹשה ימים שכבתי בּביתוֹ – וּבלילה שלחוּני… “בּרח לך, – אמר – כּבר הרגוּ את אשתך וּבניך”… הלכתי בּלילה אל הכּפר… בּיתי חרב ונהרס, על האבנים דם… על קרשי השוּלחן דם… בּגדים קרוּעים בּדם, רק החתוּל חי וּמילל לקראתי – והלכתי לי…

בּרקה נאנח דוֹם והשתטח על הקרקע אצל ר' דויד. ור' דויד נצטמצם ונדחק אל חיק בּרקה כּתינוֹק המתרפּק על אמוֹ וּמתחבּא בּסינרה…

– “טוֹבים השנים מן האחד” – קרא בּדברי קוֹהלת – אם שנים בּיחד טוֹב, “כּי ישכּבוּ שנים וחַם להם” – כּל ישׂראל בּיחד על אחת כּמה וכמה, בּרקה!…

וּמין שׂמחת נפש תקפה את ר' דויד וקרא:

– נזכּה, בּרקה, ונחיה ונראה בּקיבּוּץ-גלוּיוֹת, בּרקה…

בּרקה עטף את ר' דויד החוֹלה בּתוֹך מעילוֹ וחיבּקוֹ אל לבּוֹ – וּשניהם נרדמוּ מתוֹך קריאת שמע…

לפנוֹת בּוֹקר קמוּ שניהם וילכוּ יחד טוּלצ’ינה.

הם הלכוּ ושׂפתוֹתיהם דוֹבבוּ תפילת שחרית…

כּל הדרך היוּ שׂפתי ר' דויד מדוֹבבוֹת, פּעם בּתהילים וּפעם בּמשניוֹת שזכר בּעל-פּה – ועיניו נוֹצצוּ בּמין התעוֹררוּת של שׂמחה… הבּיט בּשמים, שערפלי טוֹהר ריחפו בּהם – וּבא למין התפּעלוּת משוּנה… הבּיט בּמרחבי השׂדה – ובת-שׂחוֹק שעשעה את פּניו הכּמוּשים… לפעמים פּנה אל בּרקה והתחיל מחזק את לבּוֹ בּאמוּנה… דיבּר בּימוֹת המשיח הקרוֹבים לבוֹא, – בּתחית המתים וגילוּי השכינה…

– “והיה אחרי-כן אֶשפּוֹך את רוּחי על כּל בּשׂר וניבּאוּ בניכם וּבנוֹתיכם, זקניכם חלוֹמוֹת יחלמוּן, בּחוּריכם חזיוֹנוֹת יראוּ” – מבין אתה, בּרקה? כּל היהוּדים יהיו נביאים – גם אתה תהיה נביא, בּרקה… ולא רק אתה, אלא “וגם על העבדים ועל השפחוֹת בּימים ההמה אֶשפּוֹך אֶת רוּחי” – וּמבּשׂרי אֶחזה זאת, בּרקה! אֶחזה זאת מיוֹם אתמוֹל, בֹּרקה… וּלהלַן כּתוּב, בּרקה: “ונתתי מוֹפתים בּשמים וּבארץ – דם ואש ותימרוֹת עשׁן”… שוֹמע אתה, בּרקה? רוֹאה וּמבין אתה, ר' בּרילי?..

בּרקה לא שמע ולא הבין – בּלבּוֹ היה רק חפץ אחד ואמוּנה אחת – נקמה… יבוֹא משיח אוֹ לא יָבוֹא. אך הנקמה צריכה לבוֹא!..

בּרקה ודויד הגיעוּ לטוּלצ’ין אחר הצהרים. ויהי בּעברם בּשוּק – התחיל פּתאוֹם דויד רץ אחר אשה אחת, שחזרה על הפּתחים, וקוֹרא לה בּקוֹל:

– חנה-בּתיה! חנה-בּתיה!

האשה פּנתה אליהם ודויד קרא:

– מזל טוֹב לך, זוּגתי, – גם אַת קמת לתחיה – והבּנים היכן הם?

האשה השַכּוּלה, האוּמללה שנמלטה כּמעט בּנס מידי הקוֹזאקים וּבאה גם היא לטוּלצ’ין – הכּירה את בּעלה שהעידוּ עליו כּי מת, וצעקה צעקה אחת ונפלה מתעלפת…

עד מהרה נאספוּ סביבה אנשים, נשים וטף – להעירה. ודויד עמד פּתאוֹם כּמשתאה קצת, כּשוֹמע שׂיח-סוֹד… והתחיל מרנן חרש:

– יִחיוּ מתיךָ… נבֵלתי יקוּמוּן… וּכרגע נתעוֹרר בּקריאה: – נוּ – קוּמי ורוֹני! חנה-בּתיה! – “הקיצוּ ורננוּ שׁוֹכני עפר!”

מיד התחיל רץ בּרחוֹב, פּוֹרשׂ וּמנוֹפף בּידוֹ השלמה, עיניו לשמים וּפיו משוֹרר בּנעימה:

– הקיצוּ! הק-י-צוּ! הקיצוּ ורננוּ שׁוֹכני עפר! הקי-צוּ-וּ-וּ!!

… ואשה אחת יפה גבוֹהת-הקוֹמה, שעינים גדוֹלוֹת וּשחוֹרוֹת לה, קפצה מתוֹך הקהל בּקריאה מוּזרה, פּרעה ראשה והתחילה מתנבּאה אף היא:

– משיח הוֹלך! משיח הוֹלך!… אני אוֹמרת לכם, יהוּדים, שמשיח הוֹלך וּבא!.. בּלילה שמעתי קוֹל שוֹפר הוֹלך הוֹלך, הוֹלך מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ… שוֹפר של משיח… ואליהוּ הנביא מרחף, מרחף והוֹלך, הוֹלך וּמבשׂר… פּוֹרשׂ ידיו כּכוֹהן וּמברך בּלחישה: “מחיה המתים”, “מחיה המתים”, “מחיה המתים”!.. אני אוֹמרת לכם, יהוּדים – הקיצוּ!..

וּמיד התחילה רצה אחר ר' דויד וּמשוֹררת אחריו בּנעימה שהוּא משוֹרר, מַכרזת בּקוֹל דק, עז ונעים:

– הקי-צוּ! הקי-צוּ! הקי-צוּ-וּ-וּ!!! – – – – – –

מן הפּחדים והבּהלוֹת הנוֹראים יצאוּ הרבּה מדעתם בּימים ההם והתחילוּ מתנבּאים… והעם ראה את המתנבּאים ויאמרוּ, כּי משוּגעים הם, אך כּל אחד ואחד הוֹאיל להאמין בּלבּוֹ ששליחי הגאוּלה הם אלוּ… הגאוּלה קרוֹבה לבוֹא וכל השחיטוֹת והגזירוֹת הנוֹראוֹת – “חבלי משיח” הם…

מצוֹר טוּלצ’ין

א

בּטוּלצ’ין חיתה רוּח בּרקה פּוֹדקוֹבה, הוּא ראה כּי פּה אמנם מכינים את עצמם לקראת המלחמה. כּל מי שכּוֹח בּידוֹ לאחוֹז נשק בּא בּצבא המתנדבים להתיצב נגד האוֹיב… על הכּכּר שבּתוֹך העיר היוּ מתקבּצים כּל אנשי המלחמה, וּפקידי-חיל פּוֹלנים היוּ מלמדים אוֹתם מלחמה – וכוּלם היוּ תלמידים מקשיבים וחרוּצים. הצעירים הראוּ גבוּרה, עצה וּזריזוּת נפלאה. וּבין הצעירים האלה ראה בּרקה ישיש אחד נכבּד עוֹמד וּמחַזק את לבּם להלחם מלחמת ה' וּלבל יפשטוּ צוארם לטבח, וכל המת – ימוּת רק בּמלחמה; וּדבריו של זה מַציתים אש וּגבוּרה בּלב כּל – והם עוֹנים לעוּמתוֹ: “חזק, חזק ונתחזק!”

זקן זה היה ר' ישׂשׂכר-בּר שבּא מבּריסק.

בּרקה שאל מי הם הפּוֹלנים האלה הפּקידים, ויגידוּ לוֹ כּי הפּאן צ’אֶטוּאֶרטינסקי, ראש מבצר טוּלצ’ין הוּא, ועמוֹ בתוֹך העיר כּשש מאוֹת אנשי-חיל – ויתאַחדוּ עמהם היהוּדים להלחם יחד בּקוֹזאקים…

– פֹאן צ’אֶטואֶרטינסקי… – נהם בּרקה –הוּא זכר את הפּאן הזה ואשתוֹ שהתעללוּ בּוֹ ויגזלוּ ממנוּ את בּתוֹ בּערמה – ויחם לבבוֹ וכל דמיו רתחוּ…

אך עד מהרה הבליג על קנאתוֹ לבתוֹ; הוּא ראה כּי עת לוֹ לעשׂוֹת נקמה בּקוֹזאקים ויבוֹא גם הוּא בּתוֹך חיל-המגן הזה להמנוֹת בּגדוּד צ’אֶטואֶרטינסקי. ולפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי – חשב בּרקה – עוֹד יבוֹא יוֹם, וגם עמוֹ אגמוֹר אז את חשבּוֹנוֹתי…

רוּח גבוּרה ואחדוּת שׂררה בּטוּלצ’ין. החיים נעשׂוּ הפקר. כּל אשר כּוֹח בּידוֹ היה מוּכן להרוֹג וליהרג. גם הנשים הכינוּ אתן שמן להרתיחוֹ וּלשפכוֹ על ראשי הצוֹררים הניגשים אל המבצר. וכל איש התנדב בּכסף וּבמאכל למלחמה כּכל אשר השׂיגה ידוֹ, כּיהוּדים כּנוֹצרים.

גם הקוֹזאק קרפּה, משרת ר' איצי, נמנה על חיל-המגן של היהוּדים; הוּא חפץ בּלב תמים להגן על ר' איצי, וּביחוּד על הדסה היפה, משׂוֹשׂ לבּוֹ ואהבת נפשוֹ.

ויהי מקץ ירח סיון וּגדוּדי הקוֹזאקים נגשוּ לצוּר על טוּלצ’ין, ועליהם הגיבּוֹר הנדז’ה. אך עד מהרה נוֹכחוּ כּי פּה מצאוּ לא “צאן טבחה”, כּי אם מחנה גיבּוֹרים עזי-נפש. בּין הנצוּרים הנלחמים אפשר היה לראוֹת גם את ישׂשׂכר-בּר הזקן, שעמד בּרוּח שלוה וּבעינים נוֹצצוֹת בּין כּדוּרי-המות שעפוּ על ראשוֹ, ויתבּוֹנן אל פּני המלחמה בּשׂוֹם לב ושׂכל – וכל עצוֹתיו נעשׂוּ בּמצות הפּקידים.

וּבראש המחנה נראָה הענק אשר הפליא את כּל החיל בּגבוּרתוֹ וּבאוֹמץ לבּוֹ – הגיבּוֹר בּרקה פּוֹדקוֹבה. הקוֹזאקים שפכוּ סוֹללה על העיר, ואז יצא בּרקה ועמוֹ גדוּד אנשי-חיל ויגשוּ עד הסוֹללה ויפיצוּ את הקוֹזאקים לכל רוּח – וּבּרקה רוֹדף אחריהם וטוֹרף על ימין ועל שׂמאל…

כּמה פּעמים אזרוּ הקוֹזאקים עוֹז וישׂתערוּ על המבצר בּחימה שפוּכה ורעש גדוֹל, אך הגיבּוֹרים היהוּדים הניסוּם בּכל פּעם.

הקוֹזאקים לא היוּ מאמינים למראה עיניהם, ולא הבינוּ גבוּרה כּזוֹ מנַיִן היא ליהוּדים – ויהי להם לבוּשה, כּי מוּכּים הם על ידי היהוּדים…

ור' איצי גם הוּא לא נח. הוּא היה משגיח על התמחוּי, להכין אוֹכל לאנשי-החיל, ויצא כּפעם בּפעם למקוֹם המלחמה עם חברי “בּיקוּר חוֹלים” להחיש עזרה לפּצוּעים וּלהוֹליכם לבית-החוֹלים. שם, בּבית החוֹלים, התנדבוּ נשים זקנוֹת וּצעירוֹת לשמוֹר על הפּצוּעים המוּבאים, להכין אָכלם ולהפוֹך משכּבם.

בּתוֹך הנשים הללוּ נמנתה גם הדסה בּת ר' איצי. צעירה זוֹ התמכּרה כּוּלה למשמרתה. בּיוֹם וּבלילה לא ידעה מנוֹח ותעזוֹר בּזריזוּת על יד הרוֹפא והחוֹבשים. את כּל לבניה שהכינה לה לחתוּנתה קרעה והביאה לחבוֹש את הפּצוּעים, שמסרוּ נפשם על עירם ועמם…

וּבלילה אחד לפנוֹת בּוֹקר, בּרעש המלחמה על העיר בּאלפי יריוֹת ותרוּעוֹת, יצאה הדסה לקדם את הפּצוּעים אשר הוּבאוּ לחצר בּית-החוֹלים – והנה הוֹרידוּ לקראתה את אביה…

ר' איצי נפצע בּמקוֹם המלחמה בּחבשוֹ רגל אחד הפּצוּעים. הכּדוּר בּא בּצלעוֹ הימנית – ויפּוֹל. כּשעה אחת ארכה גסיסתוֹ של ר' איצי; ולפני מוֹתוֹ שבה אליו בּינתוֹ, פּקח את עיניו וירא את הדסה בּתוֹ היחידה עוֹמדת עליו… ויאחז בּימינה וילחָצנה בּכפּוֹתיו הקרוֹת ויאמר בּקוֹל ניחר: “יהוּדיה תהי, בּתי…” – ושטף של דם עלה מפּיו וירד אל תוֹך זקָנוֹ, עיניו גדלוּ קמוּ – והאב הרחמן אינוֹ עוֹד… והיא נשארה יתוֹמה גלמוּדה בּעוֹלם…

ב

והקוֹזאקים נוֹכחוּ כּי נבצר מהם ללכּוֹד את העיר בּזרוֹע וישׂימוּ אל הערמה פּניהם וישלחוּ בּסתר אל שׂר המבצר, האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי, כּי נכוֹנים הם לכרוֹת בּרית שלוֹם עם הפּוֹלנים יוֹשבי טוּלצ’ין, אם רק ימסרוּ בּידם את היהוּדים – ועלוּ מטוּלצ’ין כּאשר עלוּ מנמירוֹב.

וצ’אֶטואֶרטינסקי מיהר ויקרא אליו את היהוּדים, פּרנסי העיר, ויאמר להם, כּי לקח דברים עם הקוֹזאקים והם נאוֹתוּ לכרוֹת בּרית שלוֹם אם רק יתנוּ להם את כּלי הכּסף והזהב והאבנים היקרוֹת שבּעיר ואז לא יגעוּ עוֹד בּאיש לרעה.

– ועתה – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי – למה זה נרַמה את עצמנוּ? סוֹף סוֹף הרי לא נוּכל לעמוֹד בּפני הקוֹזאקים העצוּמים ממנוּ מאד וּכבר התחלנוּ מרגישים חוֹסר לחם וצרכי אוֹכל נפש… לכן נשַלמה כָּפרנוּ ולא תאוּנה לנוּ רעה, ועלוּ מעלינוּ בּשלוֹם… אני מצדי אענה להם כּי מסכּים אני לשלם את כּוֹפר נפש הנוֹצרים. ואת חילי אקח מכּם – ואתם, היהוּדים – עצתי לכם, עשׂוּ גם אתם כּמוֹני…

הפּרנסים שבוּ ויקראוּ לאסיפה ויספּרוּ את דברי הפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי.

– אַל תאמינו בּפּריץ! – קרא ר' ישׂשׂכר-בּר – בּוֹגד הוּא בּנוּ, כּבּגד אשר בּגדו הגוֹיים בּנמירוֹב! אנחנוּ לא נניח את החרב מידינוּ, כּי אין עצה אחרת!… ואם יבּדלוּ הפּוֹלנים מאתנוּ, עלינוּ לחשוֹב אוֹתם לבוֹגדים, וקמנוּ עליהם – ועשׂינוּ בּהם משפּט בּוֹגדים!..

אז קם ר' אהרוֹן, רב העיר, והוּא איש זקן וּבעל צוּרה, ויאמר מתוך גניחה וּבכיה מרה:

– רבּוֹתי! שאלה גדוֹלה לפנינוּ: אפשר, כּי ר' ישׂשׂכר-בּר כּיון אל האמת,

אפשר כּי הפּוֹלנים בּגדוּ בּנוּ ורוֹצים למסוֹר אוֹתנוּ בּידי האוֹיב… אבל גם בּשעת סכּנה זוֹ, צריכים אנוּ לחשוֹב לא רק על גוֹרלנוּ בּלבד כּי אם על כּלל ישׂראל שבּארצוֹת פּוֹלין… הן אפילוּ אם יהא בּנוּ כּוֹח להלָחם גם מחוּץ, עם הקוֹזאקים, וגם מבּפנים, עם הפּוֹלנים, ונשמיד את הפּוֹלנים הבּוֹגדים – אז אתם גוֹזרים, חלילה, בּלָיה על ישׂראל… כּי הלא אם נשמיד את הפּוֹלנים אשר בּעיר הזאת על דַבּרם שלוֹם – וקמו הפּוֹלנים אשר בּערים אחרוֹת ונקמוּ נקמת אחיהם מבּני ישׂראל… ואז הלא אבדנוּ, חלילה, כּוּלנוּ אבדנוּ – הקוֹזאקים מצד זה והפּוֹלנים מצד זה – ולא תהיה כּל פּליטה וּתקוּמה לשׂוֹנאיהם של ישׂראל… ועתה, אַחַי בּני עמי האוּמללים, אוּלי יש בּאמת תקוה, כּי הרוֹצחים יסתפּקוּ בּרכוּשנוּ ולא יבקשוּ לקחת נַפשוֹתינוּ… ואם נגזר עלינוּ למוּת – נמוּתה נא בּמסירוּת נפש על קדוּשת השם ועל עמנוּ הטוֹבע בּים של צרה – והיתה עדתנוּ הקטנה כּפּרת כּלל ישׂראל…

* * *

אסיפה זוֹ הטילה סערה בּקהילת טוּלצ’ין… בּרקה פּוֹדקוֹבה הרתיח את חיל היהוּדים וימאנוּ להכּנע. שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת היתה העיר כּמרקחה. הגברים רבוּ, הנשים בּכוּ, כּל עצה אבדה, נתקבּצוּ וחזרוּ ונתקבּצוּ, נשׂאוּ ונתנוּ בּדבר – וסוֹף סוֹף החליטוּ יהוּדי טוּלצ’ין לשמוֹע בּקוֹל רבּם ר' אהרוֹן, בּלב נוֹאש מסרוּ לצ’אֶטואֶרטינסקי את רכוּשם ואת נשקם בּאמרם: “יהיה עמנוּ אשר יהיה – ולא יאָמר בּישׂראל, כּי אנחנוּ בּקשי לבּנוּ שיסינוּ את הפּוֹלנים בּעמנוּ”.

– עתה צאוּ אל הקוֹזאקים עם נשיכם וּבניכם והתחננוּ לפניהם – וכרתוּ אִתכם בּרית שלוֹם… – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי ליהוּדים בּלעג נסתר.

היהוּדים לאחר שפּרקוּ את נשקם, פּחדוּ וסירבוּ ללכת… אז ציוה צ’אֶטואֶרטינסקי את חילוֹ לגרשם בּיד חזקה מן העיר בּשוֹטים וּבחרבוֹת.

וַתהי טוּלצ’ין לחרדת אלוֹהים. חיל צ’אֶטואֶרטינסקי פּשטוּ על בּתי היהוּדים ויגרשוּם עדרים עדרים; אחדים נמלטוּ ונתחבּאוּ ואחדים נפצעוּ ונהרגוּ. בּין הנהרגים נפל גם ר' ישׂשׂכר-בּר אשר דקרוֹ חייל אחד בּחרב בּמאנוֹ לצאת…

ועל המגוֹרשים אל מחוּץ לעיר התנפּלוּ הקוֹזאקים כּחַיתוֹ טרף ויתעללוּ בּהם בּמיתוֹת משוּנוֹת ואכזריות. רק קצתם נשארוּ שם בּחיים וּבתוֹכם גם הדסה בּת ר' איצי. אוֹתה הציל קרפּה וישׂאנה בּעוֹדנה מתעלפת אל מחנה הקוֹזאקים…

הנדז’ה שׂר הגדוּד קיבּל את קרפּה אל חילוֹ, והרשה לוֹ להוֹליך את הדסה עמוֹ, כּי אמר קרפּה עליה, כּי אהוּבתוֹ היא וּכבר הבטיחה לוֹ לבוֹא בּבריתה של הדת הנוֹצרית.

הדסה היתה כּמוּכּת תמהוֹן ולא שמעה ולא ידעה מכּל הנדבּר בּה. היא הבּיטה בּכּל בּעינים תמהוֹת, לא בּכתה ולא אמרה דבר – כּאילוּ היא רק משתוֹממת למראה החדש, מראה מחנה הקוֹזאקים… וקרפּה – הוּא כּמעט בּא אל המחנה נהפך פּתאוֹם לאיש אחר: הוּא ראה את הקוֹזאקים עליזי-גבוּרה, אחוּזי-אחוָה, שוֹתים לשָכרה ושׂשׂים וּשׂמחים כּפראים – ותצלח גם עליו מרוּחם, שתה ושׁמח בּלבּוֹ על נצחוֹנם בּטוּלצ’ין יוֹתר מכּוּלם…

הנצחוֹן הביא לוֹ שלל רב – את הדסה!

עתה ידע קרפּה כּי הדסה שלו היא.

… בּשיר תרוּעת פּראים קמוּ הקוֹזאקים ללכת לדרכּם לשלוֹל ולבוֹז וּלהכרית פּוֹלנים ויהוּדים, וקרפּה הלך עמהם ולבּוֹ מלא שׂמחה וּגבוּרה. הוּא מוֹליך את הדסה לימינוֹ, והיא נתמכת בּידוֹ כּאחוֹת והוֹלכת אל כּל אשר יוֹליכנה…

הנה בּיקשה מים לשתוֹת ויתן לה מים מזוּגים בּיין אדוֹם – והיא שתתה ולא זכרה אפילוּ כּי “נסך” הוּא היין הזה…

וכל הקוֹזאקים מהללים את כּלתוֹ, כּי טוֹבה היא.

הנה התחילוּ לעבוֹר את נהר הבּוּג – בּשירה וּבזמרה אדירה, וקרפּה עוֹנה גם הוּא בּשיר אוּמתוֹ בּכל עוֹז חלילוֹ… – פּתאוֹם בּקעה צעקה מוּזרה: – "שמע ישׂראל!.. "

לא הספּיקה הדסה לקרוֹא את כּל הפּסוּק – ותקפּוֹץ המימה ותצלוֹל כּמוֹ אבן…

קרפּה בּיקש לקפּוֹץ אחריה, אך הקוֹזאקים חבריו קראוּ:

– תמוּת, תמוּת הכּלבּה היהוּדית! – ויתפּסוּ את קרפּה ולא נתנוּ לוֹ לטבּוֹע…

ג

אחרי שעשׂוּ הקוֹזאקים נקמוֹת בּיהוּדי טוּלצ’ין וישמידוּם, לקחוּ מאת הפּוֹלנים מתנת כּסף רבּה וילכוּ מן העיר.

וצ’אֶטואֶרטינסקי וכל מיוּדעיו וּקרוֹביו ישבוּ לאכוֹל ולשתוֹת ולשׂמוֹח, כּי ניצלוּ ממות וכי היוּ היהוּדים כּפּרתם.

– אכן ראוּיים הם הקוֹזאקים למתנוֹת הגוּנוֹת, כּי טיהרוּ את טוּלצ’ין מחלאת הז’ידים! – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי בּשׂמחה, – שתוּ, אחים, לחיי הפּוֹלנים ולאבדוֹן היהוּדים, שבּגללם היינוּ בּכל רע.

הלילה היה ליל נשׂאים ורוּח: מתוֹך החוֹשך לא נראוּ הבּתים החרבים שבּרחוֹבוֹת טוּלצ’ין השוֹממה. בּכל העיר אין אוֹר נר ואין קוֹל נשמע. כּל הנשארים בּחיים בּתוֹך העיר, החיילים והפּוֹלנים, שכבוּ יגעים ועייפים אחרי ימי המהוּמה והמלחמה. רק בּבית צ’אֶטואֶרטינסקי אוֹר. שם גדוֹל השכּרוֹן ורבּה הצהלה.

וּבקצה השני לעיר הוֹלך סוֹבב השוֹמר על אסם אבק-השׂריפה, זרוֹע עוּזוֹ של הפּוֹלנים המנַצחים.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­__________

וּבמאוּרה אחת, כּמוֹ חיה אוֹרבת, יוֹשב לוֹ בּרקה פּוֹדקוֹבה ונשקוֹ עליו. רק הוּא נמלט מכּל היהוּדים והצליח להחַבא בּעוֹד מוֹעד. הוּא לא בּטח בּחסד הפּוֹלנים ולא קיוה לרחמי הקוֹזאקים. רעיוֹן אחד ממלא את כּל חדרי לבּוֹ כּמאז: נקמה הוּא מבקש! חפץ הוּא להרבּוֹת חללי הפּוֹלנים והקוֹזאקים גם יחד ולנפוֹל אחריהם מת על חלליהם. מאוּמה לא נשאר לוֹ בּחיים, מלבד שאיפת נקמה עזה וכבּירה, נקמת בּנוֹתיו החללוֹת, נקמת אֶחָיו הטבוּחים! לוּלא שאיפתוֹ העצוּמה לנקם, כּי אז היה כּבר מאבּד את עצמוֹ לדעת, ורק תקוַת הנקמה מחַזקתוֹ, וּביחוּד רוֹצה הוּא להתנקם בשׂר צ’אֶטואֶרטינסקי הבּוֹגד. והוּא מאמין שתקוָתוֹ תבוֹא, כּי אֵל נקמוֹת לא יחריש לנצח, כּי אם שלם ישלם לאוֹיביו והוּא, בּרקה, רוֹצה להיוֹת שליחוֹ של מקוֹם, להוֹציא את הנקמה לפעוּלה…

והקוֹזאקים תחת פּקוּדת הנדז’ה יצאוּ מטוּלצ’ין וּבדרך פּגשוּ עוֹד גדוּד קוֹזאקים תחת פּקוּדת אוֹסטאפּה, מי שהיה מלפנים רכּבוֹ של השׂר צ’אֶטואֶרטינסקי.

ויספּר הנדז’ה בּשׂמחה כּל מה שהצליח לעשׂוֹת בּטוּלצ’ין.

– עתה הנני הוֹלך שמה לגמוֹר את “העסק” – אמר אוֹסטאפּה – תוֹדה לך, אֶחָא, שהשארת בּשבילי שם עבוֹדה כּל-שהיא. חפץ אני לראוֹת איך יקבּל עתה השׂר צ’אֶטואֶרטינסקי את פּני רכּבוֹ החוֹלוֹפ.

וּבעת שנגשוּ אוֹסטאפה עם גדוּדוֹ לטוּלצ’ין והתחילוּ לצוּר על העיר היוּ השׂרים הפּוֹלנים הלוּמי יין ולא יכלוּ לעמוֹד בּמלחמה. וּבּרקה זחל אז בּלאט ממאוּרתוֹ, וילך הלוֹך וקרוֹב אל אסם אבק-השׂריפה.

הוּא לא ידע עוֹד מי המה הבּאים לצוּר על העיר. אם חזר הנדז’ה מדבריו והפר את בּריתוֹ אשר כּרת עם הפּוֹלנים אוֹ מחנה אחר בּא. אבל, איך שיהיה, בּיקש בּרקה לעזוֹר להם מהעיר לכבשה.

… הקוֹל העמוּם של המחנה הוֹלך וקרב עוֹד…

השוֹמר עמד קרוֹב לבּרקה, הרגיש בּוֹ וישאל כנעוֹר משנתוֹ:

– מי שם?…

בּרקה ענה בּיריה אחת, – והשוֹמר נפל מתבּוֹסס בּדמוֹ.

וּבּרקה מיהר אל האסם; מעֵבר לחוֹמה הריע המחנה בקוֹל… נשמע קוֹל מפקד וּמצוה – ושוּב תרוּעה – וּבּרקה עוֹשׂה שם מעשׂהוּ.

התרוּעה השלישית – והאסם כּוּלוֹ התפּוֹצץ בּרעם נוֹרא, בּאש ובעשן וּברעש אדיר וחזק.

קוֹל המַפּץ וּתרוּעת הקוֹזאקים הממוּ את העיר, והשׂר צ’אֶטואֶרטינסקי וּפקידיו השליאכטים הקיצוּ מיֵינם ולא ידעוּ מה לעשׂוֹת ואנה לברוֹח, כּי פּחד נוֹרא נפל עליהם. הקוֹזאקים פּרצוּ העירה בּתרוּעת נצחוֹן.

ראה צ’אֶטואֶרטינסקי כּי אבד ממנוּ כּל מנוֹס, ויצא עם השליאכטים לקראת הקוֹזאקים בּדוֹרוֹנוֹת וּבתחנוּנים.

הם נפלוּ לרגלי “העבדים”, בּיקשוּ רחמים וּבכוּ כּילדים… וצ’אֶטואֶרטינסקי נשק את רגלי אוֹסטאפּה, התחנן וּבכה ויאמר:

– קח לך, אוֹסטאפּה רחימאי, אדוֹני רב-חסד! קח לך את כּל הרכוּש אך חוּסה ורחם על הנפש!…

ואוֹסטאפּה, לאחר שנתפּלשוּ בּעפרוֹ צ’אֶטואֶרטינסקי וכל השליאכטים, נעתר להם ויעשׂ עמהם שלוֹם למראית עין. ויבוֹאוּ אל היכל צ’אֶטואֶרטינסקי העבדים ו“הפּאנים” יחד, וישבוּ על יד השוּלחן לאכוֹל ולשתוֹת…

הקוֹזאקים התהוֹללו, שכרוּ ולעגוּ לפּאנים עד אוֹר היום והשליאכטים ישבוּ כּמוֹ על גחלים ויתאפּקוּ וַיראוּ להם פּנים שׂוֹחקוֹת, ודיבּרו עמהם חיבּה ורעוּת. וגם הפּאן הגדוֹל צ’אֶטואֶרטינסקי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שתה כּוֹס אַחוה עם אוֹסטפּה וישקוּ איש את אחיו…

הקוֹזאקים יצאוּ בריקוּדים וימשכוּ עמם את ה“פּאנים” – וירקדוּ גם הם.

אחר הריקוּד המר הזה שבוּ לאכוֹל מאשר כּיבּד אוֹתם הפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי.

וּפתאוֹם קמה איזוֹ מריבה בּין המסוּבּים – וּמיד החלוּ הקוֹזאקים לחלוֹק מהלוּמוֹת לשליאכטים היוֹשבים עמהם בּסעוּדה. אחדים מהקוֹזאקים עשׂוּ את עצמם כּאילו הם מבקשים להגן על השליאכטים וסחבוּ אוֹתם מיד אוֹיביהם… סחָבוּם ויוֹציאוּם מן הבּית, ויביאוּם אל כּכּר השוּק ושם כּרתוּ את ראשיהם…

ואת האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי אסר אוֹסטאפּה אל העמוּד אשר בּרחוֹב, ויאמר:

– פּה תעמוֹד, אדוֹני, עד אשר ישוּב עבדך לדבּר עם הוֹד כּבוֹדך…

והקוֹזאקים נפוֹצוּ בּעיר לשלוֹל שלל ולבוֹז בּז ולהרוֹג נפש לא מעט. וימצא קוֹזאק אחד, אשר בּרח מסוּבּוֹטוֹבה, את בּרקה פּוֹדקוֹבה, והוּא מוּטל פּצוּע וקרוּע – אשר נפצע ממפּץ אבק-השׂריפה – וכל עוֹד נפשוֹ בּוֹ. הקוֹזאק הכּיר את בּרקה בּפניו ויביאהוּ אל אוֹסטאפּה ויאמר:

– הנה גם יהוּדי מצאתי בּעיר, בּרקה זה הטיל אימה על הקוֹזאקים ועתה מצאתיו פּה…

– הניחוּהוּ אצל כּבוֹד האדון צ’אֶטואֶרטינסקי ונדעה מה נעשׂה גם לוֹ – אמר אוֹסטאפּה.

בּרקה פּקח את עיניו – והכּיר את צ’אֶטואֶרטינסקי, וּשׂחוֹק עבר על פּניו החיורים:

– פּאן צ’אֶטואֶרטינסקי – אמר בּרקה – הנה היהוּדי החוֹכר שלך… הנה הוּא עמך פּה… אני בּרקה זה שעשׂית “מצוה” גדוֹלה עם בּתוֹ…

– אוֹי לנוּ, בּרקה, ואבוֹי – ואתה שׂוֹחק?..

– כּך, שׂוֹחק אני, כּי שילמתי לך מעט על מפעליך הטוֹבים… את האסם אני הבערתי…

– יהוּדי ארוּר! – נהם צ’אֶטואֶרטינסקי ויפרפּר בּתוֹך חבליו.

– ימים רבּים ציפּיתי לרגע הזה, והנה הוּא בּא. סוֹף סוֹף נקמתי מכּם נקמת בּתי הגזוּלה…

… והנה ניגש אוֹסטאפּה אל צ’אֶטואֶרטינסקי ויאמר:

– בּך אדוֹני, וילמוֹז’ני פּאן, אני צריך לטפּל בּעצמי. אתה היית מלפנים אדוֹני וּלעתים קרוֹבוֹת דשת בּשׂרי בּשוֹטים, עתה תקבּל את גמוּלך מידי.

צ’אֶטואֶרטינסקי התנפּל לרגלי אוֹסטאפּה, בּכה ויתחנן לפניו, כּי יסלח לוֹ, נשק את רגליו וּביקש רחמים עליו ועל אשתוֹ, אשר הביאוּ גם אוֹתה אסוּרה למקוֹם ההוּא לראוֹת בּמשפט…

– על אשתך ודאי ארחם – ענה אוֹסטאפּה – כּי היא מצאה חן בּעיני, וזה לך האוֹת, כּי אשקנה מיד לעיניך…

ואוֹסטאפּה חיבּק את הגבירה צ’אֶטואֶרטינסקי ויִשקנה.

– הוליכוּה אל המחנה! – ציוה אוֹסטאפּה, ואנשיו לקחוּ את הגברת ויוֹליכוּה משם…

– עתה הוֹאל נא, וילמוֹז’ני פּאן, וכוֹף את קוֹמתך על העץ הזה ובמגֵרה הזאת אכרוֹת את ראשך… – אמר אוֹסטפּה לשר צ’אֶטואֶרטינסקי.

צ’אֶטואֶרטינסקי לא חדל מהתנפּל וּמלבכּוֹת גם אחרי ראוֹתוֹ בּחרפּתוֹ, כּי העבד מוֹשל בּאשתוֹ…

– כּלב אתה ולא פּאן – קרא אוֹסטאפּה – אם אתה מתחנן לפנַי גם כּעת – ויתפּוֹס בשׂערוֹת האדוֹן ויכוֹף את ראשוֹ על העץ…

צ’אֶטואֶרטינסקי התפּרפּר תחת ידוֹ, אך שני קוֹזאקים בּאוּ ויחזיקוּ בּוֹ – ואוֹסטאפּה בּמתינוּת ורוּח קרה התחיל מנסר את ראשוֹ בּמגרה…

– אֵל נקמוֹת ה'!! – שאג פּתאוֹם בּרקה בּשארית כּוֹחוֹ, הוּא חפץ לקפּוֹץ על רגליו השבוּרוֹת, וגוּפוֹ נחבּט בּקרקע – ונפשוֹ נפחה…

---

ילדי העברים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

בּעיר הגדוֹלה בּוּקאראֶשׂט שבּארץ רוֹמַניה ישבוּ שני עברים מנכבּדי העיר ועשיריה. שם האחד אליעזר ושם השני חנינא. ויהי לאליעזר בּן וּשמוֹ יעקוֹב וגם לחנינא היה בּן וּשמוֹ יעקוֹב. וּבעוֹדם בּילדוּתם נשארוּ הילדים יתוֹמים מאִמוֹתיהם. כּעבוֹר איזה זמן לקחוּ אליעזר וחנינא להם נשים אחרוֹת, והילדים מצאוּ להם, תחת אם, אם-חוֹרגת.

והאיש אליעזר היה ירא ה' ושוֹמר מצווֹתיו ולא סר מדרכי אבוֹתיו וּמכּל הליכוֹתיהם. וגם את יעקוֹב בּנוֹ חינך על פּי דרכּוֹ ויתנהוּ על יד מלמד חשוּב ללמדוֹ תוֹרה. ויעקוֹב שקד על לימודיו ויעשׂ חיל.

וּלמלכּה, אשת אליעזר השניה, בּנים מאִישה הראשוֹן, וילמדוּ גם הם עם יעקוֹב אצל מלמד אחד. אפס הם לא השׂכּילוּ כּיעקוֹב, והמלמד היה גוָער בּהם תמיד ואת יעקוֹב הילל כּתלמיד מצוּין. ויקנאוּ בּו אֶחָיו וגם מלכּה קינאה בּוֹ ותשׂנאהוּ, ותמיד שׂמה עליו עלילוֹת דברים. אם לקח איזה ספר והתחיל ללמוֹד, גערה בּוֹ ואמרה כּי להתיהר בּשקדנוּתוֹ בּא. ואם ישב בּלי עבוֹדה, אמרה כּי עצל הוּא, והוּא מַרגיל גם את בּניה לעצלוּת. בּראוֹתה כּתם בּבגדוֹ, חירפַתוּ, כי מזוּהם הוּא, ואם לקח את המברשת לנַקוֹת את בּגדוֹ בּזה לוֹ, על שהוּא עוֹסק הרבּה בּמלבּוּשוֹ. ויהי יעקוֹב נרדף ומגוּדף כל הימים.

ואחי יעקוֹב הכעיסוּהוּ תמיד וגם היוּ מכּים אוֹתוֹ על לא דבר. פּעם נתן נער אחד ליעקוֹב קוּפסה, שעליה תמוּנה יפה. ויבקשוּ אֶחָיו ממנוּ לתת להם את הקוּפסה. ויאמר להם יעקוב: הלא אתם שׂנאתם אוֹתי ותמיד מכּים אוֹתי, ולמה בּאתם אלי לבקש ממני מתנוֹת? וישָבעו האחים לוֹ, כּי מהיוֹם ההוּא לא יוֹסיפוּ עוֹד לרדפוֹ, וּשלוֹם אמת יהיה בּיניהם לעד, רק שלא יחשׂוֹך מהם את הקוּפסה. יעקוֹב נאוֹת להם ויתן להם את הקוּפסה, אך תיכף, כּשקיבּלוּ את הקוּפסה, הוֹסיפוּ לרדפוֹ וּלהכּוֹתוֹ כּמוֹ בּראשוֹנה.

ויעקוֹב היה אמן גדוֹל לעשׂוֹת פּנסים מנייר. ויעשׂ לאחד מחבריו שני פּנסים וּבשׂכר עבוֹדתוֹ קיבּל ממנוּ נייר אדוֹם ויעשׂ פּנס ממנוּ גם לעצמוֹ. אז בּיקשוּ אחיו שיתן להם את הפּנס, אך הוּא לא נתן להם עוֹד. ויוֹציאוּ עליו דיבּה בּאזני אֵמם, כּי יעקוֹב גנב כּסף וקנה את הפּנס. וּמלכּה הכּתה את יעקוֹב מכּה רבּה. לשוא נשבּע יעקוֹב בּציציוֹתיו, כּי לא גנב את הפּנס ורק בּעמלוֹ קנהוּ; אך האֵם לא האמינה לדבריו, ואֶחיו שׂחקוּ לדמעוֹתיו ויקראוּ: גנב, גנב! ויעקוֹב לא מצא איש אשר יוּכל לספּר לפניו את צרתוֹ, כּי אביו היה טרוּד בּמסחרוֹ, ואף כּי אהב מאד את יעקוֹב בּנו, לא מצא זמן לשׂוֹחח עמוֹ ולדרוֹש את שלוֹמוֹ.

וירא יעקוֹב כּי אין שלוֹם בּבית אביו, ויאמר אל לבּו: אין טוֹב לי כּי אם לשבת בּ“חדר”, כּי שם מלמדי יגן בּעדי ולא יתנני בּידי רוֹדפי.

ויהי יעקוֹב משכּים תמיד ללכת אל החדר מכּל הנערים, וישׂם כל מַעיניו בּתוֹרת ה'.

ב

וחנינא היה איש משׂכּיל, מדבּר בּלשוֹן רוֹמַניה וּמלבּוּשיו וכל הליכוֹתיו כאחד מאצילי הרוֹמַנים. וגם פּנינה אשתוֹ השניה מַשׂכּלת כּמוֹהוּ, מדבּרת בּלשוֹן צרפת וּפוֹרטת על הפּסַנתר. ולה לא היה בּן או בּת ותאמר לגדל את יעקוֹב לה לבין וּלחַנכוֹ כּבן אצילים.

וַתלַמד פּנינה את יעקוֹב לנשק ידיה בּשכבוֹ וּבקוּמוֹ ואחרי אָכלוֹ וּשתוֹתוֹ. וַתוֹרהוּ הלכוֹת קידה והשתחוָיה ולמצוֹא חן בּעיני האוֹרחים העשירים הבּאים אל בּיתה. וַתסב את שמוֹ “יאשה”, כּשם בּן נכר, כּי השם יעקוֹב העברי לא מצא חן בּעיניה. אוּלם יאשה היה נער קשה-עוֹרף ולא רצה לקבּל עליו את כּל חוּקי הנימוּס שהאצילים מדקדקים בּהם, וּבצאתוֹ החוּצה היה רוֹקד כאַיל וסוֹבב כּגלגל, מקפּץ וּמזמר.

פּעם בּא אוֹרח אל בּית אביו, ויאשה היה עסוּק בּצעצוּעיו ולא מיהר להוֹשיט לוֹ את ידוֹ. וַתגער בּו פּנינה וַתצוהוּ לגשת מהר אל האוֹרח וּלהוֹשיט לוֹ את ידוֹ. ויאשה עזב בּלי רצון את צעצוּעיו ויקרב אל האוֹרח ויוֹשט לוֹ את ידוֹ השׂמאלית. וַתוֹסף פּנינה לגעוֹר בּו ותאמר: הוֹי, נער חסר-נימוּס! הלא לימדתיך תמיד להוֹשיט את היד הימנית. ויוֹשט יאשה לאוֹרח את שתי ידיו.

וּפנינה אָדמה מכּעס, וכאשר הלך האוֹרח – יסרה את יאשה וַתעמידהוּ על בּרכּיו בּפינת החדר. אך כּאשר הוֹסיפה ליסרהוּ, כּן הוֹסיף הנער להכבּיד את לבּוֹ ולא שמע בּקוֹלה.

מלחמה תמידית היתה בּין פּנינה וּבין יאשה. הוּא השתדל להרגיזה והיא הרבּתה ליסרהוּ, אוּלם הוּא היה קטן וחלש והיא היתה גדוֹלה וּבריאה, וכמוּבן הוּא סבל מאמוֹ החורגת הרבּה יוֹתר, מאשר סבלה היא מבּנה החֹורג.

כּמלאוֹת ליאשה תשע שנים נתן אוֹתוֹ אביו אל בּית-הספר אשר לגוֹיים. וילבּש יאשה בּגדי-שׂרד עם כּפתוֹרי כּסף ותו של כּסף על כּוֹבעוֹ מפּאַת פּניו. ויאשה היה תלמיד מקשיב ונבוֹן מאד, והמורים היוּ מהללים אוֹתוֹ.

אוּלם גם בּבית-הספר לא תמיד מצא יאשה מנוּחה. חברים אחדים מבּני הרוֹמַנים היוּ לפעמים מחָרפים אוֹתוֹ וקוֹראים לוֹ בּשמוֹת של גנַאי, בּכל זאת טוֹב היה לוֹ לשבת בּבית-הספר מלָשבת בּבית אביו וּלהלָחם עם אמוֹ החוֹרגת.

לפעמים היה יאשה נפגש עם יעקוֹב שכנוֹ, אבל תמיד היוּ מבּיטים זה אל זה בּבוּז, כּי ליעקוֹב היו פּיאוֹת ארוּכּוֹת וּבגד ארוֹך, מדבּר אידית, ויאשה היה לבוּש בּגדי שׂרד וּמדבּר רוֹמנית. על כּן היה יאשה לוֹעג ליעקוֹב וּמוֹרט את פּיאוֹתיו, ויעקוֹב היה קוֹרא לו: גוֹי! משוּמד! יאשה לא ידע מאוּמה מתוֹרת ה' וּמקוֹרוֹת עמוֹ ישׂראל, ויעקוֹב לא ידע מכּל הנעשׂה על הארץ וּמחכמוֹת התבל. וכאשר גדלוּ הנערים, כּן הוֹסיפוּ להתרחק איש מרעהוּ, ולא ידעו כּי בּני אב אחד הם. בּני אברהם העברי.

ג

וסיפּוּרי התוֹרה והנביאים לקחוּ את לב יעקוֹב ויהיוּ שׂיחוֹ והגיוֹנוֹ כּל היוֹם וכל הלילה. גם בּשכבוֹ על משכּבוֹ התיצבוּ לפניו בּמראה אבוֹתינוּ הקדוֹשים וכל גיבּוֹרי ישׂראל, נביאיו וחכמיו.

ויהי היוֹם וישב יעקוֹב מהחדר ויתפּלל תפילת הערב ויאכל את ארוּחתֹו וישכּב. והלבנה נשקפה ממרוֹמי שמים ותשלח אליו מבּעד החלוֹן את קוי אוֹרה הנעים. ויעקוֹב הבּיט אליה ואל הכּוכבים הרבּים הזרוּעים על פּני השמים, ועינוֹ לא שׂבעה מראוֹת את ההוֹד השפוּך עליהם. ושינה נעימה וּמתוּקה סגרה את עיניו ויִישן.

ויחלוֹם והנה איש צעיר לימים, חסוֹן כּארז, חוֹבט חיטים בּגת, וידע יעקוֹב כי גדעוֹן הוּא, והאיש ממהר לכלוֹת את מלאכתוֹ וּלהסתיר את החיטים, כי ירא הוּא את המדיָנים, הבּאים לגזוֹל את יבוּל האדמה מיד העברים.

והנה איש זקן, עוֹטה מעיל וּמראהוּ כּפני מלאך אלוֹהים, ניצב לקראתוֹ. ויפן הזקן אל האיש ויאמר: “ה' עמך גיבּוֹר החיל!” ויאמר גדעוֹן: “ואם ה' עמנוּ למה מצאַתנוּ כּל זאת? ואיה נפלאותיו אשר סיפּרוּ לנו אבוֹתינוּ, הלא ממצרים העלָנו ה', ועתה נטָשָנוּ ויתננוּ בּכף מדיָן?” ויען הזקן: "ראה ראיתי, שגיבּוֹר חיל אתה ואוֹהב את עמך ישׂראל, על כּן בּאתי להגיד לך בּשם ה': “לך בּכוֹחך זה והוֹשעת את ישראל מכּף מדין”.

ויאמר אליו גדעוֹן: “ואיך אלך, ועִמי יש רק מתי מספּר, ושם אצל המדינים מחנה רב, כּחוֹל שעל שׂפת הים?”

והנה פּתאוֹם שוּנוּ פּני האיש, וּמזקן היה לבחוּר חזק כּארז. ויאמר אל גדעוֹן: “הלא ראית, כּי לא יבּצר מהאלוֹהים לשנוֹת בּן-רגע את הזקן לצעיר, כּן לא יבּצר ממנוּ לתת גבוּרה למעטים וחלשים להתגבּר על הרבּים והתקיפים. ואתה דע לך, גיבּוֹר ישׂראל, כי עַם ד' לא לנצח יאבד ולא לעד ישׂבּע כּלימוֹת. וגם אם למראה עינים חלש הוא וגוֹוע, פּתאוֹם אפיח בּו רוּח אחרת וישוּב לימי נעוּריו וּכבוֹדוֹ הראשוֹן”.

ואליעזר עבר על פּני יעקוֹב, ויראה והנה שׂחוֹק מרחף על שׂפתיו ויגש אליו וישקהוּ. וייקץ יעקוֹב. וישאל אליעזר את בּנוֹ:

– מדוּע זה צחקת?

אוּלם יעקוֹב לא ענה על שאלה זוֹ, כּי אם פּנה אל אביו בּשאלה אחרת:

– מתי היה הגיבּוֹר גדעוֹן?

– מזמן כּבּיר – ענה אליעזר, – זה כּשלוֹשת אלפי שנה.

– ומדוע אין לנוּ עכשיו גיבּוֹרים כּגדעוֹן? – שאל הנער.

ויספּר לוֹ אליעזר, כּי מאז שהחריבוּ הרוֹמאים את בּית-מקדשנוּ, נפזרוּ בּני ישׂראל בּין עמים שוֹנים בּארצוֹת זרים, ולכן תמוּ גיבּוֹרים מקרבּם.

– וּמדוּע יוֹשבים עכשיו בּני ישׂראל על אדמת זרים ולא בּארץ-ישׂראל? – שאל יעקוֹב – הכי הרוֹמאים אינם נוֹתנים להם גם היוֹם להתישב שם?

ויען אליעזר:

– הרוֹמאים אמנם כּבר ספוּ ונשמדוּ כּליל, אֶפס ה' הבטיחנוּ כּי הוא יקבּץ גָלוּיוֹתינוּ והשיב אוֹתנו אל ארצנוּ, ועל כּן הננוּ יוֹשבים וּמחכּים, עד אשר יקים ה' דברוֹ.

ויעקוֹב הניע בּראשוֹ ויאמר:

– אבל הלא ה' לא ציוָנוּ לשבת פּה תחתינוּ וּלבלתי התישב בּארץ-ישׂראל בטרם יקראנוּ. ולמה אנוּ יוֹשבים פּה וּמחכּים? הלא טוֹב לנוּ לשבת שם וּלחכּוֹת לגאוּלה. מה מאד חפצתי לראוֹת את הארץ ההיא, את כּל המקוֹמוֹת שבּהם נראָה ה' אל נביאינוּ וגיבּוֹרינוּ.

ואליעזר נכלם מעט מדברי בּנו ולא מצא מענה. כּי אמנם הוֹקיר אליעזר את תוֹרת ה' ודברי נביאיו וגם היה מתפּלל תמיד לשוּב לארץ-ישׂראל, אבל יחד עם זה צר היה לעזוֹב את מסחרוֹ אשר פּרץ ברוֹמַניה וללכת לבקש לוֹ מקוֹר מחיר בּמקוֹם אחר, ואפילוּ בּארץ-ישׂראל.

ד

ויאשה גם הוּא חָשק בּלימוּדים ויקשב לכל אשר לימדוּהוּ מוֹריו וגם הרבּה לקרוֹא בּספרים ויחכּם מכּל תלמידי בּית-הספר. ורעיו היו בּאים אליו לשאוֹל ממנוּ פּשר כּל דבר קשה שמצאוּ בּשיעוּריהם, והוּא היה מבאר להם בּהשׂכּל ודעת, ויהי רצוּי לכל התלמידים הדוֹרשים חכמה.

ותלמיד אחד קרוֹב לראש בּית-הספר היה נער שוֹבב וּשמוֹ ניקוֹלוֹס, וַיפגר בּלימוּדיו מכּל התלמידים.

פּעם קרא המוֹרה את יאשה וַיבחָנהוּ, ויאשה ענה כּהוֹגן, ויצב לוֹ המוֹרה ציוּן טוֹב. ואחר כּך קרא לניקוֹלוֹס וישאלהוּ שאלה קטנה, וניקוֹלוֹס לא ידע מה להשיב.

ויוֹכיחהוּ המוֹרה ויאמר:

– ראה הנה ליאשה אין מוֹרה בּבּית, והוּא יוֹדע להשיב על כּל מה ששוֹאלים אוֹתוֹ, וּלך שׂכרוּ מוֹרה לשנן עמך את שיעוּריך בּביתך, ואף על פּי כן אינך יודע מאוּמה!

וַיִחַר לניקוֹלוֹס מאד ויקנא בּיאשה, ויהי מתגָרה עמוֹ תמיד. פּעם שׂיחקוּ התלמידים בּחצר בּית-הספר וישׂם ניקוֹלוֹס מכשוֹלים לפני יאשה ולא נתן אוֹתוֹ לשׂחק. ויהדפהוּ יאשה מפּניו ויקרא ניקוֹלוֹס קוֹל גדוֹל:

– יהוּדי ארוּר!

ויקם יאשה ויך את ניקוֹלוֹס על לחיוֹ, ותקם מהוּמה גדוֹלה בּחצר. וירץ נער ויגד לראש בּית-הספר, כּי ניקולוֹס מוּכּה בּידי יהוּדי. וימהר ראש בּית-הספר ויבוֹא אל המקוֹם, אשר שם היה הריב וּבלי חקירה וּדרישה התנפּל על יאשה, וּברקעוֹ בּרגל קרא:

– איך נוֹעזת, יהוּדי מצוֹרע, להכּוֹת נער נוֹצרי וכל שכּן בּן-אחי? הטרם ידעת כּי לא למענך ולא למען אַחיך היהוּדים יסדוּ את בּית-הספר, כּי אם למען הרוֹמַנים אזרחי הארץ?

ויצו הראש להביא את יאשה אל הכּלא וּלסגרוֹ שם עד הערב. כּל העוֹמדים חשבוּ, כּי יאשה יבכּה ויתחנן לפני הראש לשׂאת את חטאתוֹ, אך יאשה הבּיט אל הראש בּחרפּה וָבוּז, וילך אל בּית-הכלא, בּלי דַבּר דבר.

כשסוּגר חדר-הכּלא ויאשה נשאר לבדוֹ, כּבש את פּניו בּקרקע ויתן לדמעוֹתיו לזרוֹם מעיניו בּלי מעצוֹר. כּל זמן שעיני זרים הבּיטו אליו, התאפּק, ויכבּוֹש את כּעסוֹ ואת מרירוּת נפשוֹ בּקרבּוֹ, אף כּי לבּוֹ היה נכוֹן להתפּקע, אבל עכשיו, לפני ארבּעה קירות של הכּלא, היה יכוֹל לתַנוֹת את צרתוֹ וּלגלוֹת את כּל מה שבּלבּוֹ.

– בּמה אָשמתי? – שאל יאשה לנפשוֹ. – האם אנכי התחלתי בּריב? בּמה אשמתי אם אני יוֹדע יוֹתר מניקוֹלוֹס? וּמדוּע ירדפני תמיד ויקראני בּשם “יהוּדי ארוּר”? אמנם הוּא סכל, נער גס וּבלתי מלוּמד, אבל ראש בּית-הספר איך בּא הוּא לחָרפני מבּלי חקירה וּדרישה ועוֹד קוֹרא לי “יהוּדי מצוֹרע”, ללא אמת, כּי נקי אני בּגוּפי וּבנפשי לא פּחות מניקוֹלוֹס בּן אחיו.

ככּה חשב יאשה, הפך והפך בּשאלוֹת האלה אלף פּעמים, וּתשוּבה לא מצא, וגם שכח, כּי לא אכל לחם כּל היוֹם ההוּא.

כּשבּא השוֹמר להגיד לוֹ, כּי עבר זמן כּלאוֹ ועכשיו יכוֹל לצאת לחפשי, התנער יאשה, כּמו מתרדמה עזה, ויקם וילך אל בּיתוֹ מלא עצב ויגוֹן, וּפנינה קידמה אוֹתוֹ בּתוֹכחת מוּסר ותמלא את פּניו קלוֹן על שבתו בּבית-הכּלא. אך הוּא לא שעה אליה ולא דיבּר עמה מאוּמה.

מהיוֹם ההוּא בּא שינוּי גדוֹל בּרוּחוֹ של יאשה, הוּא חדל מִשַׂחק עם רעיו, וישב לוֹ לבדוֹ תמיד ויהגה בּלימוּדיו.

וימים רבּים אחרי כן צלצלוּ בּאזני יאשה דברי החרפּה אשר חירף אוֹתוֹ ראש בּית-הספר וירתיחוּ את דמי לבבוֹ בּקנאה וכעס. ותמיד שאל לנפשוֹ: מדוּע רק אוֹתי העיז לבַזוֹת בּאופן כּל כּך גס? ואם אני יהוּדי מה בּכך? איזה עווֹן יש בּזה שאני יהוּדי?

ה

ויגדלוּ הנערים. ויעקוֹב היה לבר-מצוה. ויעשׂ אליעזר משתה ויקרא לכל לוֹמדי העיר, ויעקוֹב דרש לפניהם דרשה חריפה מענין היוֹם. ויאשה גדל גם הוא בּחכמוֹת החוֹל ויקבּל בּשנה זוֹ מתנה ומכתב תהילה מבּית-הספר. וגם ראש בּית-הספר, אשר שׂנא את היהוּדים תכלית שׂנאה, לא היה יכוֹל לגעת לרעה בּיאשה, כי שאר המוֹרים הגינוּ עליו.

פּעם אחת בּליל חושך שב יעקוּב מבּית-המדרש הבּיתה, בּדרך התנפל עליו נער רוֹמַני ויבקש להדפוֹ אל תוֹך התעלה העמוּקה והמלאה רפש.

אולם בּרגע ההוּא והנה יד חזקה אחזה בּעוֹרף הנער הרוֹמני, וקוֹל קוֹרא לוֹ מאחריו: בּרח לך תיכף מזה, ואם לא – והשלכתיך אל תוֹך התעלה.

וימהר הרוֹמַני ויברח.

וירא יעקוֹב כּי יאשה שכנוֹ הוּא הנער אשר בּא עתה להצילוֹ, ויתפּלא מאוד: האוּמנם הוֹפיע זה לוֹ עתה כּמלאך מוֹשיע?

והנה שמע קוּל יאשה מדבּר אליו רכּות:

– אַל תירא, יעקוֹב, בּוֹא ואלַוה אותך הבּיתה. ויחזק אותו בּידוֹ וילכוּ.

– מדוּע התגָרה בּך הנער הרוֹמני? – שאל יאשה את יעקוֹב בּדרך.

– יען כּי גוֹי הוּא – ענה יעקוב בּפשיטוּת.

וַיוסף יאשה לשאוֹל: – וּמדוּע קוֹראים אוֹתנוּ הרוֹמנים “יהוּדים ארוּרים”?

– ידעתי – ענה יעקוֹב – כּי הם מבּני חם אשר אֵררוֹ אביו.

– מאין אתה יוֹדע, כּי הם מבּני חם?

– כּי חכמינוּ אמרוּ: “כּל הפּוָסל בּמוּמוֹ פּוֹסל”, הם ארוּרים, ועל כּן הם קוֹראים לאחרים בּשם ארוּרים.

– הגם היהוּדים הם חכמים? – שאל יאשה בּתמיהה.

וישׂחק יעקוֹב ויאמר:

– אתה עוֹסק תמיד בּספרי הגוֹיים, על כּן אתה חוֹשב כּי רק אצל הגוֹיים היוּ חכמים, ואוּלם אם תלמד בּספרי היהוּדים – וידעת, כּי לנוּ היוּ חכמים וּנביאים, שכּמוֹהם לא היוּ בכל האוּמוֹת.

וישאל יאשה ויאמר:

– וּמדוּע יבַזוּ הגוֹיים אוֹתנוּ תמיד?

– גם על זה כּבר נתנו חכמים מענה, כּי חפץ ה' לבל נשכּח כּי בּגלוּת אנחנוּ, ולא יִזח מקרבּנוּ זכר ארצנוּ הקדוֹשה שבּה חיוּ אבוֹתינוּ בּכבוד ושלוה, כּי רע מאד לבּן אשר מתה עליו אמוֹ, והוּא נמצא תחת ממשלת אֵם חוֹרגת, כּך לא טוֹב לעם שגָלה מארצוֹ והוּא מתגוֹרר בּין עמים זרים.

דברי יעקוֹב עשׂוּ רוֹשם כּבּיר על יאשה, כּי זכר כּל אשר עבר עליו בּבּית וּבבית-הספר.

אז אחז יאשה בּיד יעקוֹב ויאמר:

– אחים אנוּ בני עם אחד וגם לצרה אחים הננוּ, כּי שנינוּ יתוֹמים בּלי אם, הבה לי ידך והיינוּ מהיוֹם ידידים ורֵעים לנצח.

– אכן! – ענה יעקוֹב. – קטנים היינוּ, טיפּשים היינוּ ועל כּן רַבנוּ איש עם אחיו. עכשיו גָדלנוּ, חָכמנוּ וּכבר מבינים אנוּ מה גדוֹל השלוֹם!

ו

ויהי ממחרת ושׂר העיר בּוּקאראֶשׂט שלח פּקוּדה לחנינא, כּי יביא תעוּדה שהוּא נוֹלד בּארץ רוֹמניה, וכי בּצל ממלכת רוֹמניה חסה תמיד, ואם לָאו – יגוֹרש מן הארץ. ויאמר חנינא בּלבּו: אלכה נא אל בּית פּקוּדוֹת העיר ואקבּל שם את התעוּדה, כּי כּוּלם יוֹדעים שם, כּי גם אני, גם אבוֹתי ברוֹמניה נוֹלדנוּ. אוּלם בּבוֹאוֹ אל בּית פּקוּדוֹת העיר הגיד לו איזה פּקיד בּסוֹד, כּי השׂר היוֹשב ראשוֹנה בּמלכוּת שלח חרש דבר לכל בּתי הפּקוּדוֹת, לבלי תת ליהוּדים תעוּדוֹת אזרח.

וישב חנינא בּפחי-נפש הבּיתה ויספּר לאשתוֹ את הדבר הזה. ויאשה יוֹשב ושוֹמע. כּאשר כּילה אביו את דבריו, פּנה אליו יאשה בּשאלה:

– מדוּע רוֹדפים הגוֹיים אוֹתנוּ? מה עשׂינוּ להם?

– יען כּי יש רבּים בּתוֹכנוּ – ענה חנינא – שהם נבערים מדעת, וּבגדיהם וּפיאוֹתיהם ללעג וּלחרפּה בּעיני הגוֹיים. ועווֹנוֹת היהוּדים החשוּכּים ההם נשׂא גם אנחנוּ, כּי שׂרי המלוּכה יוֹציאוּ על כּוּלנוּ משפּט, כּי פּראים אנוּ ואיננוּ ראוּיים להקרא בּשם אזרחי הארץ.

ויען יאשה ויאמר:

– הלא גם הרוֹמנים אינם כּוּלם חכמים ורוּבּם אינם יוֹדעים לקרוֹא בּספר. וגם מאלה הלוֹבשים בּגדי תפארה יש רבּים שהם נבערים מדעת. לא כן בּתוֹך היהוּדים, כּי גם בּתוֹך אלה שמגדלים את פּיאוֹתיהם וּמאריכים את בּגדיהם, נמצאים חכמים רבּים וּנבוֹנים. הנה דיבּרתי אתמוֹל עם בּן שכננוּ, יעקוֹב בּן אליעזר, ונוֹכחתי, כּי הוּא חכם יוֹתר מכּל חברי הרוֹמנים, הלוֹמדים בּבית-הספר. ואוּלי מפּני זה הם שׂוֹנאים את היהוּדים, יען הם רוֹאים כּי נַעלים הם היהוּדים מהם בּחכמתם וּבחריצוּתם. הנה, למשל, בּבית-הספר אשר אני לוֹמד בּו, חברי הרוֹמנים שׂוֹנאים אוֹתי, לא מפּני שעשׂיתי עמהם רעה, כי אם מפּני שאני לוֹמד ויוֹדע את שיעוּרי והם אינם לוֹמדים ואינם יוֹדעים.

חנינא רצה להפוֹך בּזכוּתם של הרוֹמנים, כּי יוֹתר טוֹב היה בּעיניו לחייב את היהוּדים, אך לא את הרוֹמנים, שאת קרבתם בּיקש תמיד, אך בּעת ההיא בּא שׂר השוֹטרים אל חנינא. וימהרוּ בּעל-הבּית ואשתוֹ אל האוֹרח החשוּב, והשׂר האיר אליהם פּנים ויוֹאל לשבת עמהם איזה זמן לשתוֹת עמהם כּוֹס יין, וגם הלוָאה הגוּנה קיבּל מחנינא, וּבעד זה הבטיח להמציא לחנינא זכוּת אזרח.

בּתוֹך שׂיחתם נגעוּ בּשאלת היהוּדים והשׂר אמר, כּי הוּא אמנם איננוּ אוֹהב את היהוּדים, אך את חנינא הוּא אוֹהב, כּי הוּא אינוֹ דוֹמה כלל ליהוּדי. וישׂמח חנינא על הדבר זה וילעג גם הוּא לפני השׂר בּמנהגי היהוּדים וּבתנוּעוֹתיהם, והשׂר צחק בּכל פּה. פּתאוֹם בּא יאשה ואמר אל אביו:

– אבּא! הלא גם אנוּ יהוּדים, ולמה תצחק להם?

ויגער בּוֹ חנינא ויאמר:

– נער אתה ואין לך להתערב בּמה שהגדוֹלים מדבּרים.

וגם פּנינה אָדמה מכּעס, כּי חרה לה על אשר גילה יאשר לפני השׂר הרוֹמני, כּי יהוּדים הם…

ז

עוֹד מימי ילדוּתוֹ לא היה יאשה רוֹצה לשבת בּבית אביו, כּי לא רצה לשמוֹע תוֹכחוֹת מפּי אמוֹ החוֹרגת, וּמאז ראה את אביו מתחבּר עם הפּקיד הנכרי ולוֹעג עמוֹ יחד ליהוּדים – היה לוֹ בּית אביו כּמאוּרת צפעוֹני. וגם בּבית-הספר לא ידע שלוָה, כּי בּזמן ההוּא גָדלה השׂנאה ליהוּדים, ורבּים מתלמידי בּית-הספר היוּ מבזים וּמחרפים את היהוּדים. ויאשה שמע זאת ויִחַר לוֹ עד מות. ואף כּי בּכבוֹדוֹ היוּ הרוֹמנים נזהרים, כּי כּולם היוּ צריכים לוֹ, לפתוֹר להם כּל שאלה קשה, אבל הוּא הרגיש, כּי חרפּת אֶחָיו חרפּתוָ היא.

ויהי היוֹם וילך יאשה לשׂוּח בּבּוֹקר, כּי יום חג היה לנוֹצרים וּבית-הספר סגוּר אז. וישׂא את עיניו וירא והנה יעקוֹב הוֹלך, ויגש אליו, וישאל לוֹ לשלוֹם. ויאמר יעקוֹב:

– וּמדוּע אינך הוֹלך היוֹם אל בּית-הספר?

ויגד לוֹ יאשה, כּי בּיוֹם הזה חג לנוֹצרים, ועל כּן אין לוֹמדים בּבית-הספר. ויאמר יעקוֹב:

– “שׂמוּני נוֹטרה את הכּרמים, כּרמי שלי לא נטרתי”. רבּים מבּני ישׂראל שוֹמרים את חגי הנוֹצרים ושבּתוֹתיהם, ואת חגי ישׂראל אינם יוֹדעים ואינם מכבּדים.

– וּמה אעשׂה? – הצטדק יאשה – הלא כּל מוֹרי בּית-הספר ורוֹב התלמידים הם נוֹצרים, על כּן אנוּס אני לעבוֹד בּימים שהם עוֹבדים ולשבּות בּימים שהם שוֹבתים. לא אכחד ממך, כּי גם לי לא נעים הדבר הזה. בּכלל לא נעים לי ללמוֹד בּבית-ספר כּזה, שרוֹב התלמידים והמוֹרים מתיחסים בּשׂנאה אלינוּ היהוּדים, אבל מה לעשות אם אין בּתי-ספר כּאלה ליהוּדים, ואנוּ צריכים לדרוֹש חכמה מפּי שׂוֹנאינוּ. אמנם טוֹב היה לוּ ישבוּ בּני ישׂראל בּארץ-ישׂראל. שם היוּ בּוֹנים להם בּתי-ספר ללמוֹד תוֹרה וחכמה. שם לא היוּ מחרפים אוֹתנוּ ולא היינוּ אנוּסים לחלל את קדשינוּ. השמעת כּי ישנם עכשיו כּאלה שמבקשים לשוּב לארץ-ישׂראל ולעסוֹק שם בּעבוֹדת האדמה?

– עתה אין ארץ-ישׂראל עוֹד בּעוֹלם, – אמר יאשה בּעצב – שם הארץ עכשיו פַּלֶשׂתינא והיא אחת ממדינוֹת תוּרכּיה.

– ואני מאמין, כּי גם היוֹם היא ארץ-ישׂראל. אמנם הרוֹמאים הרשעים הגלוּ אוֹתנוּ משם, וגם בּיקשוּ להשכּיח מלבּנוּ את ארצנוּ הקדוֹשה, ועל כן הסַבּוּ את שמה פּלשׂתינא, על שם הפּלשתים שישבוּ בּחלק אחד מהארץ ההיא. אוּלם כּל תחבּוּלוֹת הרוֹמאים ישׂא רוּח. ארץ-ישׂראל היתה ותהיה נחלת ישׂראל! אנחנוּ נשבּענוּ שלא נשכּחנה לנצח וּמאמינים אנוּ בה' אלוֹהינוּ, כּי יקיים את הבטחתוֹ להשיבנוּ אליה וּלחַדש ימינוּ כקדם.

– אבל אוֹמרים, כּי הארץ עזוּבה ושוֹממה – אמר יאשה.

– ואנחנוּ בּשקידתנוּ נשׂים אוֹתה לארץ זבת חלב וּדבש כּמוֹ שהיתה. והאמת אגיד לך, כּי גם אם חלילה יגזוֹר ה', כּי נסתפּק שם בּפת חרבה, טוֹב לי בּכל זאת לשבת שם, מלאכוֹל בּרבּורים אבוּסים בּארצוֹת הגלוּת.

ועיני יעקוֹב נהרוּ בדבּרוֹ את הדברים האלה, וּדבריו אשר יצאוּ ממעמקי לבּוֹ ירדוּ אל לב יאשה.

ויאמר יאשה:

– צר לי מאד, כּי אנכי היהוּדי איני יוֹדע תוֹרת היהוּדים ואת קוֹרוֹתיהם. זר אני גם לרוֹמנים גם לאַחַי היהוּדים, לוּ תוּכל להקדיש שעה בּיוֹם ללמדני עברית, כּי אז הייתי מוֹדה לך מאד מאד.

וישׂמח יעקוֹב על הדבר הזה ויאמר:

– הנני לעשׂוֹת רצוֹנך. ואוּלם גם אני רוֹצה ללמוֹד את חכמוֹת החוֹל, הדרוּשוֹת לכל אדם. וּבוַדאי לא תחשׂוֹך ממני את חכמתך אשר קנית בּבית-הספר.

ויקבּעו שניהם זמן, ויהיוּ לוֹמדים יחד שעוֹת אחדוֹת בּיוֹם בּתוֹרה וּבמדעים שוֹנים.

ח

ואנשים רשעים קמוּ בארצוֹת שוֹנוֹת להסית את ההמוֹן לעשׂוֹת רעה את היהוּדים. וירבּוּ להעליל עלילוֹת שקר על היהוּדים גם בּדיבּוּר וגם בּכתב. וישׂכּרו אנשים ריקים וּפוֹחזים לעשׂוֹת פּרעוֹת בּבתי-היהוּדים, ואליהם נלוָה כּל ההמוֹן הרב, אשר בּא לבוֹז את הרכוּש. אז פּרצוּ פּרעוֹת בּערים רבּות בּנגב רוּסיה, היהוּדים היו לבז ולמשיסה וגם רבּים הוּמתוּ בּאכזריוּת נוֹראה. אז התעוֹררו יהוּדים רבּים מתלמידי האוּניברסיטה לעלוֹת לארצנוּ הקדוֹשה ולעבוֹד את אדמתה.

ויעקוֹב הפציר מאד בּאביו לתת גם לוֹ לעלוֹת שמה, אך אביו גער בּוֹ ויאמר:

– רב לך לדבּר הבלים! ילכוּ להם אלה, שאין להם מה להפסיד פּה, לאיזוֹ ארץ שהיא, ואפילוּ לארץ-ישׂראל. אבל אני, בּרוּך השם, מטוּפּל פה בּעסקים רבּים, וגם אתה, כּשתהיה לאיש, תעזוֹר לי בּעסקי, ולמה לך ארץ-ישׂראל?

ויכּוּח ארוֹך היה בּין אליעזר וּבין יעקוֹב בּנוֹ. זה מביא ראָיה מפּסוּק זה לדעתוֹ וזה מביא ראָיה מפּסוּק אחר לדעתוָ, זה מחזק את דבריו בּמדרש זה, וזה – בּמדרש אחר. וסוֹף סוֹף לא יכלוּ להטוֹת איש את לב רעהוּ. יעקוֹב עמד על דעתוֹ, כּי רק בּארץ-ישׂראל ימצא היהוּדי מנוּחה לנפשוֹ, ואליעזר עמד על דעתוֹ, כּי צריך לשבת בארץ הגלוּת וּלצפוֹת לרחמי שמים עד שיבוֹא המלך המשיח.

ואחרי שהכּסף היה בּידי האב, מוּבן מאליו, כּי נפסקה ההלכה כּאביו. ויעקוֹב נשאר לתוּגת לבבו בּבּוּקאראֶשׂט.

וחנינא ישב לוֹ בּבּוּקאראֶשׂט ויסחר את מסחרוֹ, כי שׂר השוֹטרים לא נגע בּוֹ לרעה. אמנם את התעוּדה, שהיתה דרוּשה לחנינא, לא נתן לוֹ, ורק דחהוּ תמיד בּ“לך ושוּב”. אך חנינא הסתפּק בּזה שלא מגרשים אוֹתוֹ, וקיוה לימים טוֹבים, שסוֹף סוֹף יקבּל את התעוּדה, כּי אזרח רוֹמני הוּא. אך בּא יוֹם חוֹשך והשׂר ירד מגדוּלתוֹ, ועל מקוֹמוֹ בּא שׂר אחר, והשׂר החדש ציוה על חנינה לעזוֹב את העיר בּמשך שמוֹנה ימים, ואם לאו – ענוֹש יעָנש. חנינא ניסה להטוֹת אליו גם את לב השׂר הזה בשֹוחד, ולא עלתה בּידוֹ.

וירא יאשה כּי אביו בּצרה גדוֹלה ויאמר לוֹ:

– הנה בּירכך ה' בּעֹושר, למה אתה יוֹשב פּה וּמחכּה עד שיבוֹאוּ הפּוֹרעים ויבוֹזוּ את רכוּשך? הלא טוֹב לנוּ לעלוֹת עכשיו לארץ אבוֹתינוּ ונזכּה להיות בּבּוֹנים את חָרבוֹתיה.

חנינא הקשיב לדברי בּנוֹ וכמעט הוֹדה בּלבבוֹ כּי צדק בּמשפּטוֹ. אך פּנינה התנַגדה להצעה זוֹ בּכל כּוֹחה ותאמר:

– אל תשמע לעצת המשוּגע הזה, כּי להשחיתנוּ הוּא מבקש, וכל מי שיש לוֹ מעט דעת הוּא מבין, כּי לא טוֹב לעזוֹב עיר שיש בּה גנים, תיאַטראוֹת וקרקסאוֹת וללכת למדבּר שמם. ואוּלם אנחנוּ כּזאת נעשׂה: נשב נא זמן קצר על גבול ארץ רוֹמניה ומשם נשלח מכתבי בּקשה לשׂרים כּי יתנוּ לנוּ זכוּת אזרח, ואיש עוֹרך-דין ישתדל בּעדנוּ והוֹציא משפּטנוּ לאוֹר, ואז נשוּב לבּוּקאראֶשׂט וישבנוּ בּה כּשאר אזרחי העיר.

ויחר ליאשה מאד ויאמר:

– אם רוֹצים אתם לצפּות לחסד הרוֹמנים, שבוּ תחתיכם, ואוּלם אני רוֹצה ללכת לארץ אבוֹתינוּ.

ויאמר חנינא:

– הלא אוֹתך אין מגָרש, כּי תלמיד בּית-הספר אתה.

ויאמר יאשה:

– רוֹצה אני להמלט בּעוד מוֹעד ולא להמתין עד שיגרשוּני בּחרפּה. וּמלבד זאת אני רוֹצה לשבת בּארץ-ישׂראל.

ותשׂמח פּנינה על דברי יאשה ותאמר לבעלה:

– תן לוֹ כּסף להוֹצאוֹת דרכּוֹ ויסע לוֹ אל אשר ישׂאהוּ לבּוֹ, ולא יפריע עוֹד את מנוּחתנוּ.

בּעוד ימים אחדים עזב יאשה את בּית-הספר ואת בּית אביו ואת עיר מוֹלדתוֹ ויסע לארץ-ישׂראל.

בּבית-הנתיבוֹת עמד עליו יעקוֹב, שבּא ללווֹתוֹ, וכאשר נשמע קוֹל הפּעמוֹן המבשׂר כּי הרכּבת נכוֹנה לצאת, נפלוּ הרֵעים איש על צוארי אחיו, ויבכּוּ וישקוּ איש את רעהוּ.

ויאשה בּא אל הרכּבת, הקטר השמיע קוֹל שריקה והרכּבת ניתקה ממקוֹמה.

ויקרא יאשה מבּעד החלוֹן:

– היה שלוֹם, אחי! יתן ה' ונתראה יחד בּארץ הצבי.

– אמן! – קרא יעקוֹב ולא יכול לדבּר עוֹד, כּי דמעוֹתיו לא נתנוּהוּ לכלוֹת את דבריו.

והרכּבת נעלמה, ואך מרחוֹק נראה קצה עמוּד העשן, היוֹצא מהמַעשנה של הקטר, ויעקוֹב עוֹד עמד על עמדוֹ.

ורבבוֹת מחשבוֹת שוֹנוֹת מילאוּ את חדרי לבּוֹ, דמעוֹתיו שטפוּ על לחייו, וּשׂפתיו רחשוּ בּרכוֹת לראש רעהוּ, אשר נפשוֹ נקשרה בּנפשוֹ.

ויעקוֹב התעצב מאד מעת אשר עזבוֹ יאשה רעהו, וכמשוֹררנוּ הגדוֹל רבּי יהודה הלוי היה קוֹרא תמיד: “לבּי במזרח ואני בּסוֹף מערב”.

ויהי היוֹם וּמכתב בּא מיאשה ליעקוֹב מארץ-ישׂראל, וּבוֹ הוּא מספּר מכּל הנפלאוֹת שראוּ עיניו בּארץ אבוֹתינוּ, וּמכּל מה שהוּא חוֹשב לעשׂוֹת שם.

יעקוֹב קרא את המכתב ויִשנה וישַלש וינחילהוּ עונג רב וּמכאוֹב גדוֹל כּאחד. הוּא התענג על כּי עלתה בּיד רעהוּ להשתקע בּארץ-ישׂראל, וצר היה לוֹ שהוּא אינוֹ משתתף עמוֹ שם בּעבוֹדה ויוֹשב עוֹד בּארץ הגלוּת. מאז התהלך יעקוֹב כּצל, קוֹדר וּמשוֹמם, נפשוֹ תיעבה כּל אוֹכל וּבלילה נדדה שנתוֹ.

וירא אביו כי בּנוֹ הוֹלך ודל, ויקרא לרוֹפאים ויבדקוּהוּ, ויתנוּ לוֹ סמי מרפּא ולא הוֹעילוּ. ויעצוּ לוֹ לנסוֹע לחוּץ-לארץ לאחד ממַעינֹות הרפוּאה.

ויאמר יעקוֹב:

– תן לי, אבי, לנסוֹע לארץ-ישׂראל, כּי שם אֵרפא רפוּאה שלמה.

ויבן אליעזר כּי נכספה נפש בּנוֹ לעלוֹת לארץ-ישׂראל וכי געגוּעיו אלה הם סיבּת מחלתוֹ. ויחמוֹל עליו ויתן בּידוֹ כּסף וישלחהוּ וּמקץ שני שבוּעוֹת נפגשוּ שני הרעים על הרי ישׂראל בּשׂמחה רבּה. וּמאז ועד היוֹם הזה הם עוֹבדים בּשקידה עצוּמה. יאשה למד את עבוֹדת האדמה והגננוּת ועוֹסק בּתחית הארץ, ויעקוֹב עוֹסק בּתחית העם וּשׂפתוֹ, כּי מוֹרה הוּא לילדי ישׂראל תוֹרת ה' וידיעוֹת התבל.

---

בִּן־הַכּוֹת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ישראל – סוחר פשתן בעיר הקטנה א. במדינת ליטא – היה “בעל־בית” יודע תורה, יושב במזרח וקרוּא לאספות הקהל. עסק מסחרו עלה לכמה אלפים רובל, אך כל אלה היו כסף זרים: מזה לקח ולזה נתן. החלק הגדול מפרנסתו אכלו מלויו, ורק חריפות שכלו ושקידתו העצומה הן שעמדו לו כי לא עמד בחצי־הדרך, ואיש לא ידע כי לחצו גדול מאוד, כי בבואו בין אנשים הראה ישראל פנים כאיש עשיר וכיסו היה פתוח תמיד לכל דבר שבצדקה.

אולם דחקו מצד אחד והחפץ להסתיר דחקו ולהֵראות כעשיר מצד שני, פעלו גם על תכונת־נפשו פעולה רעה ונמרצה. כי תחת מסוה הפנים השוחקים, שהראה בשבתו בין אנשים, היתה כבושה תמיד מרירות נפש וקפדנות עזה, שהיתה נכונה להתלקח לרגעים ולבוא לידי כעס גלוי, אך בינתו עצרה בעד רגשי לבו ולא נתנה להם להגלות לפני אנשים זרים. אבל בשבתו בביתו, במקום שהוא אדון ומושל יחידי, שם העביר מעליו את מסוה הפנים השוחקים, ופניו נגלו כמו שהם – זועפים ועצובים, עיניו הפיקו זעם, דבורו היה מעט ובכעס, ובני ביתו יראו מפניו כמפני דוב, וישתדלו להשתמט ממנו אחד אחד ויחבאו בפנות, וגם אשתו התהלכה בפניו על בהונותיה לבל תפריע את הדומיה השוררת בבית.

ובעיני ישראל היתה הנהגה כזו ישרה מאוד. בבואו אל בית איש זר ובשמעו את קול הילדים הרצים ומשתובבים, רוקדים וצוהלים או נלחמים איש באחיו ומיללים, היה ישראל אומר בלבו: לא אב הוא זה כי אם סמרטוט, כי נותן הוא לילדיו להשתובב ככה; ב“ה בביתי לא כן, שם לא ישמע קול צוחה; בני הם ב”ה בעלי נמוס, בני תרבות.

ביחוד שם ישראל את עינו על ירוחם־שלמה בנו, אשר היה בעל כשרונות טובים וישראל קוה לראות ממנו נחת הרבה. אך למד ירוחם־שלמה לקרוא מתוך הסדור וישראל פקח את עיניו עליו, כי יתפלל מתוך הסדור כל התפלה מן “מודה אני” עד אחר “עלינו” מלה במלה בלי הבליע אות אחת. מובן מאליו, כי העבודה הזאת לא היתה נעימה לירוחם־שלמה; ואף כי אביו ואמו הבטיחו לו בעד עבודתו די “עולם־הבא”, בכל זאת השתדל הנער להחלץ ממנה, ועל כן לעתים, תחת להפוך דף אחד – הפך שני דפים; אך ערמתו הועילה לפעמים להותוֹ, כי מעין אביו החדה לא נכחדה הגנבה ותיכף ומיד קבל בעד זה עונש חמור למדי – להתחיל את התפלה עוד הפעם מראש.

– בפעם השנית תזהר לבלתי הפוך שני דפים כאחד – אמר ישראל, בראותו את דמעות בנו, אשר יצאו מעיניו מדי עלעלו בידים רועדות את “הסדור” למצוא “מה טובו”.

ישראל בקש ומצא בעד בנו בהיותו בן שבע שנים מלמד “בעל־פועל”, הוא יעקב “השור”. הוא היה בריה נפלאה בתורת הכוהנים. כל תלמידיו ידעו על פה כל הלכות קדשים בכל פרטיהם ודקדוקיהם “לפי המלה האחרונה של החכמה”. מובן מאליו, כי לא בנקל הצליח לשום בפי תלמידיו את הדינים האלה: בקולות וברעמים, במכות לחי ובשבטים נוראים נתן המלמד להם את תורתו, והעבודה הקשה הזאת הובישה את לשד חייו, ועל כן היו פניו, כפני תלמידיו, חיורים וצמוקים.

ואולם ירוחם־שלמה היה ילד מקשיב ורבו היה נהנה מאוד בלמדו אותו, כי די היה למלמד להסביר ענין אחד פעם אחת – וירוחם־שלמה לא אחר מלשנוֹת כל דברי רבו בלי גמגום. ומלבד זאת היה ירוחם־שלמה נער תמים: בין הערבים בימי החורף, בשעה שהלך “הרבי” אל בית־המדרש להתפלל שם מנחה ומעריב, והתלמידים נשארו לבדם בחדר, וכולם היו מרקדים, מתאבקים ומטפסים ועולים על השולחן ועל התנור והרבנית צועקת וגוערת ואינה נענה, – אז ישב לו ירוחם־שלמה הקטן בפנה לבדו ויחשוב מחשבות… ואם נלוה אליו מי מחבריו, וספר לו ירוחם־שלמה הקטן על אודות ל"ו הצדיקים, אשר רבים מהם ידע לקרוא בשם, גן־העדן והגיהנום, שהיכלותיהם ומשרתיהם נודעו לו גם כן כמו הפרשיות שבספר ויקרא, או על דבר הכבשה שמצא בנימין הטבח בדרך, בשובו מן הכפר בלילה, איך נשא אותה בנימין על כתפיו, ואף אחר כן, כאשר קרא הגבר, שחקה הכבשה שחוק איוֹם ותעלם… וכדומה מעשיות יפות ומלבבות. הרבנית ראתה את ירוחם־שלמה ותחשוב בלבה: הנה זה בן יקיר; גם את הזבוב לא יבריח, יונה שוקטת, זרע ברך ה'. וישראל שמע את תהלת ירוחם־שלמה בנו וישמח בלבו, כי אהבת נפש אהבו; ובכל זאת לא הראה לו כל אות אהבה: לא נשק לו ולא השתעשע עמו, כי ירא פן על ידי מעשים כאלה יסור המורא והפחד מעל פני בנו, ואז חלילה יחל להשתובב. ישראל הצטער לפעמים על כי מלאו לבנו שמונה שנים והוא עוד לא הטעימו טעם שבט; לו נדמה, כי בזה שהוא מטיל עליו אימה בפנים של כעס ודברי רוגז – עוד לא יצא ידי חובתו. ראשית מוסר הוא השבט: אם מיסרים את התינוק בשבט, אז הוא מקבל על עצמו עול מלוכת שמים ועול דרך ארץ ואז יהיה אדם, ובלי זה צריך למיחש מפריקת עול חס־וחלילה. אם עתה יכעס עלי בני ויחשבני לשונא לו – אין בכך כלום, כעס הילד איננו שוה פרוטה, כי עתה הלא לא יבין מאומה. משל – למה הדבר דומה? לתינוק הכועס על הרופא, שמעמיד לו עלוקות. כשיגדל ויהיה לבר־דעת, אז יבין כי לטובתו נתכונתי ואז יתן לי הודאה על כל חביטה וחביטה.

אולם אף כי בקש ישראל עלילה על בנו למען יוכל לדונו בשבטים, אבל לא על נקלה מצאה. אכן גם ירוחם־שלמה לא היה נקי מחטא, לפעמים גם הוא כאחד הילדים עשה מעשה נערות, שבעיני ישראל היה נחשב לחטא גמור, אך “מעשה שטן” והעת ההיא לא היתה שעת הכושר להוציא את “חפצו הטוב” לפעולה; ואחרי כן נשתקע הדבר.

בימי השבת היה ירוחם־שלמה בעצת אביו שוכב לנוח אחר הצהרים כאחד הגדולים, לקיים מצות “שינה בשבת תענוג”, ראשי תיבות “שבת”. אמנם לירוחם־שלמה לא היתה השינה בצהרים לעונג ובפרט בימי הקיץ, אך אחרי שאביו מצוה לעשות כן, הרי ירוחם־שלמה מקבל עליו את הדין ושוכב למעצבה עד אחר חצות היום ואז הוא הולך “לחדרו” לחזות בנועם רבו… כבד היה ממנו לשכב על משכבו בשעה שכל הילדים משתעשעים בחוץ, וכבד מזה היה לו ללכת עתה לחדר. בימי המעשה עוד אימץ ירוחם־שלמה את לבו וימשוך בקרון כל היום, אבל בשבת, אחרי שעבר עליו רוב היום בשעשועים או, לכל הפחות, בבטלה, היה כבד ממנו להביא עתה צוארו בעול. וגם רבו בעצמו, שעסק בעבודתו באמונה ולא חמל לא על עצמו ולא על תלמידיו בשקדו על למודו, גם בעיניו לא היה ישר הלמוד ביום השבת, כי אחרי אכילת ה“צ’וּלנט”, שריח תבלין של שבת נודף ממנו ואחרי שתי שעות של שינה, כבדו אבריו כעופרת, ומאוד מאוד היה חפץ לשבת לבדו ולעיין באיזה ספר קל; אך מה יעשה ובעליו גזרו כי למלמדים אין מנוחה. “לא טוב לנער עברי ללכת בטל יום שלם” – יאמר ישראל. – “אחת לי מה שילמד שם עמו המלמד ובלבד שלא ילך הנער בטל. הבטלה ביום השבת גורמת לעצלות בכל ימי השבוע”, – ויעקב “השור” עושה כאשר יצוּוה.

בשעה החמישית כילה ירוחם־שלמה את למודו ב“חדר” וישב אל ביתו. אמו הגישה לו כוס פושרין צהובים, אשר מלאה מהבקבוק הנטמן בתנור מערב השבת. אבק דק עלה וירד בכוס כמו במעגלה. יחד עם הנוזלים ההם המכונים בשם הכבוד: תה, קבל ירוחם־שלמה גם פרור סוּכּר. ואחרי שגמא הנער את הכוס ההיא, קרא לו אביו ללמוד עמו פרק השבוע במסכת אבות עם פירוש תוספות יום טוב. ישראל התענג אז מאוד, כי זיכהו ה' לקיים מצות “ושננתם לבניך”, ועל כן לא שת לבו לדעת מה יחשוב בנו בעת ההיא. לפעמים כאשר העמיק ישראל במחשבתו בדבר קשה, התגנב מבט ירוחם־שלמה אל החלון הפתוח, וירא והנה אור שפוך שם והילדים מצהילים שם קולם ושמחים. מה מאוד קנא ירוחם־שלמה בהם!

בשעה השביעית היה ישראל הולך עם בנו אל בית־התפלה להתפלל תפלת המנחה, ומשם שב עמו לאכול את הסעודה השלישית, ואחר קרא עם בנו מלה במלה את פרק השבוע מתוך הסדור (מה שלמד מתחילה במשניות לא עלה בחשבון, כי למוד לחוד וקריאה לחוד), גם קרא עמו מזמורי תהלים אחדים, ואחר שבו לבית־התפלה להתפלל מעריב.

אולם באחד מימי השבת מצאו התלמידים את הדלת בבית רבם סגורה. כל התלמידים התקבצו במסדרון הבית ויחכו ואין פותח. מתוך הבית הגיע לאזניהם קול אנחות וגניחות. הם הקשיבו רב קשב, ויעמדו צפופים מתפלאים ומשתאים.

כעבור רגעים מספר יצאה שרה המילדת בחפזון מן הבית, ובראותה את הנערים קראה: לכו “שקצים” לביתכם! היום לא תלמדו.

התלמידים מהרו כחץ מקשת לעזוב את המסדרון ומלאי שמחה נסו החוצה.

*

– נלכה נא אל עבר הנהר! – אמר יונתן הגדול שבתלמידים וראש מהדברים בכל דבר משחק. – נלכה נא כולנו ונערכה שם מלחמה בין פלשתים ובין ישראל.

– נֵלכה, נֵלכה נא כולנו! – הריעו כל הילדים פה אחד.

– אני לא אלך, – אמר ירוחם־שלמה בהשפילו עיניו לארץ.

– מדוע? – שאל יונתן בתמיה.

– אני, אני – גמגמו שפתי הנער – ירא את אבי.

– שוטה, מאין יודע לאביך? – הוכיחו יונתן. – הן עתה השעה השלישית ועד השעה החמישית עוד תשוב הביתה, וחשב אביך כי בחדר היית.

דברי יונתן פעלו פעולה עזה על הנער החלש, אך דמות דיוקנו של אביו נראתה לו, ומורך לבו לחש לו: שב ועל תעשה עדיף.

– לכו ונלכה! – קרא יונתן אל כל חבריו. – אם הוא איננו חפץ – אל ילך: “האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”.

הנערים נתנו קולם בשחוק, כי מצא יונתן פסוק נאות לענינם, וימהרו אחרי יונתן. וירוחם־שלמה נשאר על עמדו מלא בושה וכלימה.

והשמש האירה באור משמח לב והשיחים הירוקים אשר מעבר לנהר קראו לירוחם־שלמה בקריאה של חבה. יצרו תקפו וישכיחהו רגע, כי נער עברי הוא המתחייב בנפשו באמרו: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, וכי רק החדר והספרים מנת חלקו בתבל…

וימהר ירוחם־שלמה וילך אחר חבריו – בתחילה בלאט, בחרדה וברעדה, ואחר מהר וישא את רגליו ויקפץ וידלג עד השיגו את המחנה הקטן.

והנה באו אל מחוז חפצם. והנערים החלו להראות איש איש את נפלאותיו. ירוחם־שלמה אמנם לא לקח חלק בשעשועיהם, כי אבריו הרפים לא יכלו להתנועע הנה והנה במהירות הנאותה לנער: המה נזדקנו בלא עתם, ואך לבו עוד היה ער להרגיש את עונג השעשועים של חבריו. בת־צחוק של תענוג רחפה על לחייו הלבנות בשעה שראה איך פלוני הולך על ידיו ורגליו פשוטות למעלה, ואיך אלמוני מקפץ כארנבת ומתגלגל כגלגל. גם נמצאו אמיצי לב, אשר קפצו על פני התעלה הרחבה והעמוקה, אשר ירוחם־שלמה ירא גם לעמוד על שפתה פן יפול אל תוכה. והמלחמה… מה יפה היתה המלחמה! בני ישראל תחת דגל יונתן הורישו את הפלשתים וישבּו מהם שבי…

ובעמדו מתפלא ומשתומם, שכח ירוחם־שלמה את כוס החמים ופרור הסוכר, את המשניות עם חדושי התוספות־יום־טוב, והשעות עפו כרגעים. השמש מהרה הפעם לרוץ אורח ולרדת ימה, כמו צרה עיניה בתענוגיו. וכאשר הרים הנער את פניו לראות בה והנה פניה החלו להתאדם… לבו נפעם מאוד. הוא מהר לרוץ הביתה, אך בפתח פגש את אביו לבוש מעילו העליון על כתפיו, ובתי ידיו תלויים מזה ומזה.

– עת ללכת אל תפלת המנחה – אמר ישראל בקול חרש.

וירוחם־שלמה הלך אחר אביו בהורידו את ראשו לארץ. לבו נפעם ומחשבות שונות התרוצצו במוחו.

– אמנם נואַלתי ואשגה הרבה מאוד, – התנחם ירוחם־שלמה על מעשהו – הנה שמעתי לקול רעי, אמרתי כי שלום יהיה לי וכי אשוב לביתי בעוד מועד – והנה אחרתי… ומה אשיב לאבי אם ישאלני איפה הייתי? האשקר לו? האומר, כי ישבנו בחדר עד הנה? אבל אולי נודע לו, כי לא למדנו היום… אך מדוע לא אגיד לו את האמת? האם עול עשיתי כי הלכתי לשוח מעט? אנוכי לא תלשתי מאומה מהעצים ועוד עשיתי מצוה, כי הזכרתי את אחד הנערים, אשר שכח כי שבת היום ויאמר לתלוש ענף מן העץ; גם לא קרעתי את שמלותי ולא טנפתי אותן. לו אחרתי את זמן התפלה, כי אז התקצף עלי בצדק; אבל הן את זמן התפלה לא אחרתי, וללמוד? – הלא תמיד אני לומד ומה בכך אם פעם אחת לא למדתי משניות? – ומלבד זאת הכי אני לבדי הייתי שם? הלא עוד נערים רבים, כולם בני “בעלי־בתים” כמוני, היו שם – ואותם לא יענישו, ומדוע יעניש אבי אותי? – אחרי אשר שקל ירוחם־שלמה את הדבר בפלס שכלו, החליט בנפשו, כי אמנם הוא לא חטא מאומה, וכי אפשר לו להגיד לאביו את האמת, ואביו אל נכון לא יעשה עול ולא יעניש אותו חנם. מה מאוד חפץ לבוא בדברים עם אביו, אך הוא ירא את אביו תמיד, ומה גם עתה כאשר היו פניו זועפים מאוד.

וישראל ידע את כל הנעשה, ידע את החטא הגדול שעשה בנו, וכבר נחרץ משפטו…

אחר תפלת המנחה שבו שניהם דומם הביתה, ודומם אכלו את הסעודה השלישית. אחר ברכת המזון לקח ירוחם־שלמה ספר תהלים לקרוא בו, כדי לפייס בזה את אביו, אך אביו כמו לא שת אליו לב. הוא התנשא ממקומו אט כמתעצל וילך אט אל הפנה ויגש עד המטאטא הירוק, אשר הביא עמו אתמול מבית־המרחץ. ויוצא משם שבטים אחדים.

ירוחם־שלמה ראה את הדבר ויבן, כי צרה קרובה… פניו חורו, לבו פעם בחזקה וברכיו רעדו ושיניו הקישו זו בזו.

– ירוחם־שלמה, גש הנה! – קרא האב בהעמידו את הספסל באמצע הבית.

ירוחם־שלמה עזב את הספר, ובברכים כושלות ועינים מלאות דמע ניגש עד אביו.

– פתח מכנסיך ושכב! – קרא ישראל בקול מצוה.

– מדוע זה, אבי? – ענה הנער ודמעותיו התפרצו מעיניו ותרדנה על לחייו הרזות והלבנות.

– פתח מכנסיך ושכב, ואחר אגיד לך את הכל.

– אבי יקירי! הגד נא לי במה חטאתי? – התחנן הנער – ואם באמת חטאתי הנני לתת לך תקיעת־כף ואת חלקי בעולם־הבא בערבון, כי לא אוסיף עוד לחטוא. אך רחם נא עלי ואל תיסרני.

קול תחנוני הנער ומבטי עיניו הגדולות, אשר הביטו אל עיניו בתחנונים, כמעט הרַכּוּ את לב ישראל ורחמיו נכמרו עליו, אך כרגע זכר כי כתוב מפורש הוא: “חושך שבטו שונא בנו”, והוא עד היום לא נסה ליסרו בשבט; מי יודע מה יהיה בסופו? בני עלי שלא כיהה בהם אביהם – יצאו לתרבות רעה, אדוניהו שלא עצבו אביו מימיו – בא לרשת את כסא המלוכה בחזקה. אמנם החטא שחטא ירוחם־שלמה אך חטא קל הוא, אולם מוטב ליסרהו בעד חטא קל לבל יבוא חלילה לידי חטא חמור, כמו שמצינו בסורר ומורה שתחילתו מוכיחה על סופו.

– פתח מכנסיך בלי שום תירוץ – אמר ישראל בהחלטה גמורה.

מרחוק עמדה מנוחה אשת ישראל – אשה דלת בשר וגבוהת קומה, וכולה כלולב יבש. פניה החיורים הלבינו עתה שבעתים. דמעותיה עמדו על פתחי עיניה ובכל כוחה התאמצה לבלי תת להן להתפרץ החוצה. מה מאוד חפצה מנוחה להשיב יד בעלה מבנה מחמדה, אך לא ערבה את לבה, כי היתה מנוחה אשה עבריה, אשה כשרה היודעת לעשות את רצון בעלה מבלי בקש חשבונות רבים. מנוחה האמינה באמונה שלמה, כי בעלה מסתמא יודע מה שהוא עושה ולא נאה לה להתערב במעשיו, ובפרט בענין החנוך שהוא שייך רק לגברים בלבד, ולא לנשים, על כן עמדה דומם ורק שפתה התחתונה רעדה.

–פתח מכנסיך בלי שום תרוץ, – קרא ישראל עוד הפעם – ואם לא תמהר לעשות כדברי – מרה תהיה אחריתך!

– אבי, אבי, מחמדי, יקירי! הרגני נא הרוג, אך בשבטים אל תיסרני!…

לב ישראל נמס מדברי בנו, אך הוא התאפק ויכלא רחמיו.

– כל תחינותיך לא תועילנה, גזרה היא מלפני… כך אני מצוך – קרא ישראל.

הנער חיפש את הכפתור בידיו הרועדות ולא מצא. ישראל ראה כי העסק ימשך שעה רבה, עד אשר יפתח הנער את מכנסיו, וימהר בעצמו לעזרתו ויפתח את הכפתור. המכנסים נפלו לארץ ורגלי הנער הרזות והמגואלות נראו מתחת כותנתו הקצרה.

– שכב על הספסל! – קרא ישראל בהחילו להתקצף, כי קצרה רוחו.

– אבי, אבי היקר! רחמני נא! אויה! – קרא הנער בהביטו בעיניו הגדולות אשר הפיקו פחד איום ויתאמץ בכל כוחו לעמוד על מקומו ולבלתי כפוף קומתו. ישראל ראה בזה אות מרד והתקוממות ויבוא לידי כעס, ויאמר להראות לבנו בפעם הזאת את ידו הקשה למען יזכור ימים רבים.

– אם כן, אנוכי אראך!… – קרא ישראל ויקח את הנער וילחצהו בין רגליו ויאחז בו בחזקה, עד כי לא יכול עוד להתנועע אנה ואנה, וקול שריקות השבטים היורדים על בשר־הילד המגולה נשמע בבית. הנער התמרמר מעט, כי השבטים הכאיבו לו מאוד, אך אביו צוה עליו לשכב במנוחה, ואם לא – והוסיף על מכותיו, וירוחם־שלמה נאנס לשכב במנוחה ולקבל את מוסרו בהכנעה גמורה.

ישראל קיים בבנו מצות התורה, גם הטיף לו על כל חביטה וחביטה דברי מוסר, אשר לא נכנסו באזני המוּכה, ואחר צוה לבנו לנשק את השבטים. הנער מהר לעשות מצות אביו, בחפצו שיכלה עמו מהרה את חשבונותיו ויעזבנו לנפשו.

כאשר הרפה ישראל מבנו, הרכין הנער את ראשו ויבך חרש בכיה היסטרית.

– רב לך לבכות! לבש מכנסיך! – צוה האב, אך הנער לא שעה אליו.

– אנוכי אייסרך שנית, אם לא תחדל מבכיתך כרגע – קרא האב שוב.

אפס ירוחם־שלמה הוסיף לבכות. ישראל לקחהו וישימהו עוד הפעם בין ברכיו ויחל ליסרו שנית, אך הנער לא חדל מבכי. האב אבד את תרופותיו הפדגוגיות ולא הועיל. עת תפלת הערב הגיעה וישראל נאנס לעזוב את בנו בוכה ולמהר אל בית־התפלה.

– רב לך, בני! – אמרה מנוחה בהלבישה את בנה אחרי צאת אישה מהבית. – חדל, מחמדי! – הוסיפה האשה ותושיבהו על ברכיה ותשקהו. – מה חמרמרו פניך היפים! בני, למה תתמוגג בדמעות? הכי דבר חדש הוא כי אב ייסר את בנו בשבט? אל תירא, בני: אביך עוד יקנה לך מלבוש חדש לחג השבועות. חי נפשי, כי אמר לי בזה השבוע, כי חפץ הוא לקנות לך מלבוש יפה.

אך הנער לא התנחם. הוא הוסיף לבכות, עד כי תקפתו השינה, ויישן…

---

הַדַּפִּים הָאַחֲרוֹנִים מִיּוֹמָנוֹ שֶׁל אוּרִיאֵל אַקּוֹסְטָא

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

יום… לחודש… שנת…

כחודש ימים עבר מעת אשר הכריזו עלי חרם, ואנוכי יושב גלמוד עצור בבית, כי אירא מהתהלך יומם בחוץ, פן יסקלוני הנערים השובבים. בראותם אותי יסובו עלי מכל עברים, יחרפוני, יקללוני וידו בי אבנים. ואולם הן גם בטרם הוחרמתי מנודה הייתי מקהל ישראל, כי אני בנפשי התאמצתי להתרחק מהם. ראיתי, כי שוּחה עמוקה מפרידה בינינו, וכי לא מחשבותי מחשבותיהם ולא דרכיהם דרכי. אחרי נסיונות רבים ומרים נוכחתי, כי אך לשוא אשחית את דברי באזניהם. עבדי ההרגל הם, אשר לא יחפצו ואשר לא יוכלו לשפוט במוֹ שׂכלם ולבקר בין טוב לרע. מצות אנשים מלומדה להם – ובה הם מושכים כשור פר מושך בעול.

הנה די־סילוה הרופא, אשר כתב במצות הרבנים ספר, לבטל את דעותי. אכן רע הספר אשר כתב, ורבים מהמה יאמרו גם הם בפה מלא, ועוד יותר יחשבו בלבם, כי טוב ספרי מספרו. ובכל זאת יעריצו את די־סילוה, על אשר ישים את צוארם בעול העבדות הנעימה להם, ואותי ירדפו בלי חסך, יען חפצתי להוציא אותם מעבדותם.

אמנם רבים ביניהם האנשים אשר יתקוממו בלבם גם הם לתורת הרבנים. אבל שפנים הם, מוגי לב, ועל כן יתכחשו וידברו כזב לאמור, כי הם מאמינים בכל אשר יצוו הרבנים. מה בזויים, מה שנואים לי האנשים האלה! אחדים מהם עוד יתרה יעשו, כי יתכבדו בקלוני וישמחו לאידי, ויאמרו כי אמנם חטאת שאול חטאתי, וכי בהשארת־הנפש לא אאמין ובשכר ועונש אשים תָהֳלה. את הבוערים בעם אשנא על כי בוערים הם, על כי עבדים הם בבלי דעת, ואולם את אלה החכמים אשנא ואבזה גם יחד, כי בזדון יבחרו בעבדות, לבעבור עשות חנופה לאנשי ההמון הנבער מדעת, והיו בעיניהם כקדושים.

ומכולם רבה שנאתי ליוסף אחי. הוא לבש מעיל קודש, בפיו יאמר קודש לכל קדשי ההמון, ואולם ידעתי כי בלבו הוא לועג לו ולרבניו. והוא עשה וגם הצליח לעַוֵר את עיני הכסילים, למען יחשבוהו כאחד המאמינים באמת ובתמים, וכבודו גדול בעיניהם ויהי להם לראש ומנהיג. ולבעבור לא יחשדוהו, כי תמים הוא עמי ועם דעותי, ויהי הוא לי לראש הקטיגורים, ללמד עלי חובה ולהשניאני בעיני הקהל.

ולמה איפוא יחר לי כי הכריזו עלי חרם? מה העונג אשר אמצא, כי אתרועע עם אנשים כאלה? גם בשבתי בחברתם בדד הנני; הן לא ישמעו אלה את לשוני…

בראשונה אמרתי, כי יכול אוכל לפקוח עינים עורות, לתת לבני עמי לב מבין לבקר בין טוב לרע, לבחון בין אמת לשקר – אבל עתה רואה אנוכי כי שגיתי: הם מאולתם לא יסורו…

ולמה אכלה כוחי להבל? טוב כי אשב בדד. הכלב והחתול יהיו לי לרעים; שלום לכם, רעי היחידים בעולם! בחברתכם אשתעשע. ואתם לא תבגדו בי כאדם…

ואולם לפעמים – והנה פלא. לפעמים תכסוף נפשי פתאום לחברת בני עמי. חפץ אני להתקוטט בהם ולהתוכח עמהם, אבל לוּ רק היה אהיה בחברתם. שונא אני אותם וגם ירא אני מפניהם פן יסקלוני, ואולם לבי ימשך אחריהם כמים. אז מרגיש אני, כי רק שגגה היתה עמי באמרי: אשב בדד ואמצא מנוחה; לבי לא ינוח, ונפשי סוערת, סוערת עד מאוד…

יום… לחודש… שנת…

אתמול כחצות הלילה, התהלכתי בחוצות העיר השוקטים, ואשאף רוח ואבט אל השמים ממעל… ובהרחיקי ללכת, והנה במבוא צר אנוכי, הוא מבוא הקברים, ואשמע פתאום קול צוחה. קנה־רובים היה עמי, ואומר: אם גנבים באו שם במחתרת והנסתי ואתם ביריה אחת. מהרתי ואבוא אל הבית: והנה זקן משתרע על הארץ כמת, ונערה פורשת כפיה ורצה אנה ואנה כמשוגעה וקוראה: הצילו, אנא הצילו!

בדקתי את הזקן וארא כי עוד רוח חיים בקרבו, ועל כן חזקתי את לב הנערה ואשאל מעמה כי תעזור לי להשיב את נפש הזקן. אז הרימונו את החולה מעל פני הארץ, ואשכיבהו על המטה ובתחבולות שונות הצלחתי להשיב את נפשו אליו; ואולם כוחו עוד טרם שב, ואירא פן יתעלף שנית. אז מהרתי אל ביתי ואקח עמי סממנים שונים, כי גם ברפואות עסקתי לפעמים, ואשוב ואתן לחולה לשתות, ואשפשף בחזקה את רגליו הקרות; אז פקח הזקן את עיניו, וירא ויבן את הנעשה בו.

והנערה נפלה על צואריו ותשקהו, ואני שמעתי רק את הקול האחד: עוד אבי חי! ואחרי כן נשאה את עיניה אלי. הוי אל אלוהים גדולים! מעודי לא האמנתי כי יש בין ילודי אשה נפש נפלאה כזאת…

והיא חפצה להגיד לי דבר מה; ואולם הזקן הכירני…

אז ראיתי כי קורץ הוא בעיניו ומורה באצבעותיו. ואני הבינותי. האם לא חפץ להגיד, כי מוחרם אני מקהל ישראל ולמה זה באתי אל ביתו?

– אבי! – קראה הנערה ברגש – האיש הטוב הזה הצילך ממות…

והזקן פנה אל הנערה:

– טוב לנו המות מִקַבֵּל טובה מאיש המוחרם מקהל ישראל. – ואולם קולו עוד רעד בדברו.

– אדוני! – קראתי – האמנם אסרו רבנים לקבל מידי עזרה גם בשעת הסכנה?

הזקן לא ענה אותי דבר, ואולם לבתו אמר:

– מה בצע כי יושיע איש לגוף אם את הנפש ישחית?

ראיתי את פני הזקן והנה הם מתעותים מרוב מכאוב בנפשו, ואומר אל לבי: לא טוב אנוכי עושה כי אתוכח עם איש חולה.

ואל פני הנערה הבטתי וארא, כי בעיניה נוצצות הדמעות; הנערה חפצה להגיד באזני דבר־מה, אך התאפקה ותחריש.

– ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו, – דבר האיש אל בתו – ואז אקבל את פניו באהבה.

ואני יצאתי משומם ונבוך…

יום… לחודש… שנת…

לשוא התנחמתי כי אבליגה על שממוני! לשוא אמרתי כי אתרגל לאט לאט בבדידותי!… התנער בקרבי חפץ החיים, חיי רעות ואהבה. לא אוכל לנוח בתוך קבר־כלאי, כי מוקדי עולם הוצתו בקרבי. מבעד לחלוני אני שומע את החיים מפכים בכל עוז, בקול המולה נעימה, והם מזעזעים ומרעישים את כל מיתרי לבבי ומושכים אותי אליהם בחזקה. לשוא אתאמץ לשום כל מעיני בספר; לבי לא ילך אחרי הכתוב בו. קורא אני פעם ושתים, ואולם דבר לא אבין.

“ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו, ואז אקבל את פניו באהבה”.

והחיים מפכים בכל עוז ומושכים אותי בחזקה…

ותמונת הנערה לא תסור ולא תזח מנגד עיני. הוי אל אלוהים גדולים! מעודי לא האמנתי, כי יש בין ילודי אשה נפש נפלאה כזאת…

ובקראי בספר והתחברו האותיות למלים אשר מהן יצא תמיד הפסוק: “ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו”.

אז דרשתי אחרי הנערה ויוגד לי, כי היא בת השמש ויחידה היא לו, והוא איש נכבד ואלמן מאשה. אז עברתי בלילה על יד ביתו, ואהי שואף לצל אשר בתוך הבית; אז החרשתי ואדוד לפני החלונות –

ואולם חלונות הבית סגורים, ומסביב רק דממה, ולבי הומה.

“ישתדל נא כי יסירו הרבנים את החרם מעליו, ואז אקבל את פניו באהבה” – הדברים האלה עולים באזני תמיד, ולא יחדלו ולא יסוּפו.

אבל במה אתרצה אליהם? האבקש מהם כי יסלחו לי בחסדם חטא אשר לא חטאתי? האומר להם: אמנם צדקתם, יפה דנתם, יפה חייבתם – בעוד לבי צועק בקול גדול: לא! לא צדקתם, כי אם את הצדיק הרשעתם! הנה אמרתי להוציא את בני עמי מכבלי המסורת, ועתה אשׂים את הכבלים בעצם ידי על רגלי ואמרתי להם: ראו הנה גם אנוכי אסור וכבוּל כמוכם?

אכן לא טובה המלחמה הגדולה והנוראה הזאת, אשר ילחם איש לאמת וחופש! אין חפץ בם לבני אדם אשר להם אנחנו נלחמים! רבים הם האנשים כאחי יוסף, אשר ידעו את האמת כמוני, והם מורדים בה, וכל גבר במסוה יתהלך; העלי להיות, איפוא, כאחד מהם?

לא! לא אוכל! ולו גם יעלה לבי על המוקד כליל… אנוכי אשא ואסבול את אסוני הגדול…

יום… לחודש… שנת…

עוד רוח שכרון נסוכה עלי, עוד מחשבותי תחולנה, תתרוצצנה ותסתבכנה במוחי, עד כי קדקדי יתפוצץ לרסיסים.

ופני תבל התחדשו, והארץ היתה לעדן כולה, ומסביב רק גילה ורון.

הדסה סרה אל ביתי אתמול בערב, ועמה באה גילה.

אך הבה ואספר.

בערב בביתי ישבתי אתמול וחלמתי את חלומותי בהקיץ – והדלת נפתחה.

ואני הכרתיה גם מבעד לצעיף אשר כסתה בו את פניה. הנה זאת חטיבת גוה, הנה אלה צעדיה הקלים, הנה זה קולה הנעים.

והבית מלא אורה.

– סלח נא, אדוני, כי לא סרתי אל ביתך עד כה, או סלח נא כי יצאתי הפעם מן הגדר אשר גדרו חכמים לאשה, ואבוא אל בית גבר. – ובדברה ואני דמיתי כי קול שיר אני שומע. – מחלת אבי לא נתנתני לצאת מביתי… ואולם עתה הנה שב אבי לאיתנו ולעבודתו בבית־המדרש… ואני לא חפצתי וגם לא יכולתי לכבוש את תודתי עמי בלבי…

את אשר עניתי לה לא אדע, ורק אחת ידעתי, אשר אמרתי לה כי גדול חסדה אשר היא עושה עמי בבואה בצל קורתי מן החסד אשר עשיתי אנוכי. ואת – אמרתי – הן תדברי אלי כדבר אל אחד האדם, ואני הלא מנודה ומוחרם…

– אכן, אין אבי יודע את דבר לכתי, – ענתה בתום לבה – ואולם חלילה לך מחשוב אותו לכפוי טובה; גם לבו ירחש לך אהבה ונדבה על חסדך אשר עשית עמו, ולא אוכל להגיד לך עד כמה גדול צערו, כי הכלימך. פעמים רבות דבר אלי במו פיו על הדבר הזה, וגם אחת הגיד לי, כי מכבד הוא אותך בלבבו וכי רואה הוא כי רוח נדיבה בקרבך; אבל – את אדוני אלוהים הוא ירא…

– ואת מה? מה דעתך את בדבר הזה? – שאלתי בחרדה.

– אני… אני אינני יודעת. בראשונה פסחתי על שתי השׂעיפים… אמרתי אלכה נא אליך, כי הן חובה היתה עלי ללכת. האין זאת, אדוני? ואולם רגע אמרתי: אסור לאדם מישראל לדבר דבר אל איש אשר… אשר… לא אדע, אדוני, את האסור; נערה לא מלומדה אנוכי. ואולם באחרונה אמרתי: הן אם כה ואם כה ואני כבר חטאתי… כי בלבי פנימה הלא אני מדברת אליך, ורק קולי לא ישמע. – ופתאום התאדמו פניה מאוד, והיא מהרה ותוסף: – אין זאת כי אדוני אלוהים לא יחשוב לי לעוון את הדבר אשר עשיתי, ואם יחשוב – הלא אין איש, אשר יעשה טוב ולא יחטא.

אני התענגתי מאוד על דבריה הקלים אשר דברה ברוב תומתה, ואולם זכרתי ויראתי פן יודע לאיש, כי באה אל בית המוחרם, והיתה לחרפה ולקללה.

ואני דברתי ואומר:

– עוד טרם תדעי מה רבה קנאת ההמון וקנאת הרבנים העומדים בראשו. האנשים האלה יכולים לעשות את אשר לא תעשינה גם חיות טרף. גם על נפש טהורה כמוך יניפו את חרב החרם הקשה, ביום שמעם כי סרת אל ביתי; ואז תהיי גם את גלמודה כמוני. נורא, יקירתי, נורא החרם מכל עונש. חברת האדם נחוצה לאדם כאויר לנשימה.

– ולי אמרו, כי אתה בעצמך תשנא את חברת האדם, ובעצמך תבחר לשבת בדד ולהגות תמיד בספרים נוראים, המכחישים במציאות אלוהים ובכל קדשי ישראל, והספרים ההם כחברים חיים היו בעיניך, טובים מכל רע וחבר.

– שקר דברו לך, הדסה! לא שנאתי חברת בני האדם. אמנם יש כי יגדל כעסי עליהם, על אולתם וקנאתם, על כזביהם ועולתם, על אכזריותם ועריצותם, אבל גם החזון הזה איננו נפרץ ותמיד תכסוף נפשי לחברת האדם. נעימים לי הרגעים האלה אשר אני יושב בחברתך מכל החכמה העמוקה הכתובה בספרים המתים האלה, אבל מפחד אני, הדסה, פן יבולע לך.

– טעמך ודבריך יפליאוני מאוד – אמרה הנערה מבלי שים לב לדברים אשר אמרתי להפחידה – שומעת אני עליך דברים מבהילים, ויש כי היית בעיני כמעט לאוכל אדם, והנה ראיתיך פנים אל פנים וארא כי חסד חפצת, ורק לשוא ייראו בני עמך ממך, כי לא נורא אתה כלל…

– כן דברת, עלמה יקרה, אני אינני נורא, אבל הם לפעמים נוראים מאוד; ולכן יראתי מאוד פן תספי בעווני גם את.

– בדידותך היא אשר עשתה אותך להיות מפחד מפני הצל. אני לא אירא דבר. –

ופתאום הוסיפה ותאמר:

– אכן חשקה נפשי לסור אל ביתך לפעמים ולדבר עם האיש הנורא אשר כל בני העיר יראים מהזכיר את שמו. הן אתה את נפש אבי הצלת…

– אבל הרבנים…

– הם את עקבי לא ישמרו. צר יהיה לי להעלות על לבי, כי אתה יושב גלמוד ומשומם.

וכאשר עזבה את הבית עזבתני גם קרן האור, ואולם מן החרכים עוד נשקפה אלי מרחוק…

יום… לחודש… שנת…

זה כבר לא הוספתי דבר על דברי ספר זכרונותי. אכן רחוק היה מלבי בימים האחרונים הספר עם כל זכרונותיו המעציבים. לחיים חדשים התעוררתי, לחיי אושר ועונג. כל הפגעים הרעים אשר מצאוני נגוזו, נשכחו ולא עלו על לבי.

הדסה באה אלי כמעט יום יום. אני החילותי ללמדה לשון וספר והיא מקשבת מאוד לדברי; אפס הלמודים הדורשים עיון ושוּם שכל נשׂגבו ממנה, וגם אם אתאמץ לבאר לה כל דבר באר היטב כראוי לתלמיד מתחיל, לא אצליח, ואז תביט עלי כמתחננת לפטור אותה מן העבודה הקשה אשר נטלתי עליה. ורק בחכמת השירה תעשה חיל להפליא, וחיך לה לטעום ולהבדיל בין היפה והנשגב ובין הדבר הקל בערכו. ברוח בינתה תרגיש לשפוט מישרים ולהעירני על דברים רבים, אשר אני המלמד לא עמדתי עליהם.

ואולם לא הלמודים והחכמה ישמחו עתה את לבי, כי אם חברת הדסה. גם שיחה בטלה תנעם לי לרגעים כשירת יה. ברוח פיה תפיח בקרבי נשמה חדשה.

וכגודל שמחתי בשבתי עמה, כן יגדל עצבוני בעת אשר אינה עמי.

גם היום אני יושב כמו על גחלים לוחשות. צר לי המקום. את הרגעים אספור עד בואה.

יום… לחודש… שנת…

והיום לא יכולתי להטמין עוד את רגשותי בלבי, ואומר לה כי אהבתיה.

– אני ידעתי זה כבר כי תאהבני, – ענתה, וקול דבריה קרע את לבי ברוב התוגה הנסוכה בו – מאז ראו עיני את עיניך בפעם הראשונה ידעתי כי בנפשנו הוא וכי הרעה אורבת לנו.

נשקתי לה – והדמעות נראו בעפעפי עיניה.

ואז דברנו, והיא הזכירה את אביה.

– אביך? הוי, הדסה! הן אני אוהבך כעשרה אבות.

– אתה לא ידעת את אבי, – ענתה הדסה – גם לו לב אוהב וגם אני אהבתיו מאוד – ואנוכי ידעתי כי ביגון אוריד את שׂיבתו שאולה.

– אני אלך אליו ואתחנן ואתרפק לפניו; את שולי מעילו אנשק ואת כפות רגליו…

ואז זכרתי פתאום כי מוחרם ומנודה אנוכי. עשתונותי נבוכו, ראשי עלי סובב סובב…

ואני זוכר פתאום כי בהיותי מוחרם בפעם הראשונה, התודיתי באזני הרבנים והם הסירו מעלי את החרם.

ואולם זוכר אני גם את זאת, כי אז לא היתה התהום גדולה בינינו כאשר היא עתה.

אכן קול הדסה מעורר אותי מחלומותי בהקיץ, כי שומע אני פתאום בדברה אלי:

– מה טוב לו הסירו את החרם מעליך.

יום… לחודש… שנת…

רק רעיון אחד מנקר במוחי בחזקה: לך התרפס לפני הרבנים…

אבל, איך אומר להם כי שגיתי, והמה הן השוגים?

ואולם ברגע השני ואני חושב: האמנם לא שגיתי? האמנם לא היו כל מחשבותי הבל? הן אמרתי, כי אשנה סדרי בראשית, כי אהפוך לעמי שכל ישר ודעה צלולה, נלחמתי ונרדפתי שנים רבות, ומה מצאתי? רק לשוא עמלתי, רק לשוא כליתי כוחי: העולם כמנהגו נוהג: השוטים ישטו, והמתעים יתעו, והנבונים בסתר יתלחשו וישחקו, ורק אני נבדלתי מתוך העדה, שמתי קיר ברזל ביני ובין העולם כולו, ביני ובין הדסה חמדתי. דרשתי חופש, בקשתי אמת ואמצא בית כלא. האמנם לא אתחרט? ולמה אבקש להיות שונה מכל בני עמי? אם קופים הם אהיה גם אני לקוף בין הקופים, וגם הדסה לי תהיה…

מה אעשה?! מה אעשה?!…

שבוי הייתי בידי הנוצרים, הם הלעיטוני את תורתם במדה גדושה, אך היא היתה תמיד לא לרצון לי, וכשנודע לי שאבותי נאנסו להמיר את דתם, נעשתה תורה זו שנואה עלי. שמתי נפשי בכפי ועזבתי ארץ מולדתי ושבתי אל היהדות ביד רמה. אך גם פה לא הונח לי. ראיתי כי שושנת היהדות סוּגה בקוצים ואבקש להרחיק את הקוצים, והנה נִחֲתוּ בבשרי ועד לבי הגיעו. קנאתי לשושנה היפה ולא יכולתי לעצור בעד אש קנאתי ואצא למלחמה ואהי מנודה ומוחרם גם מאלה שבקשתי את קרבתם בחרף נפש. אולם עכשיו אש אחרת הוצתה בלבי, אש האהבה להדסה החביבה, ואש זו תכבה את אש מלחמת הדעות שבערה בי מאז.

אני מוכרח עכשיו להסיר מעלי את החרם. להרוס את החיץ ביני ובין הדסה משאת נפשי – ויהי מה!

צר לי בעולם, צר לי!

אני מוכרח עכשיו להלחם ולנצח את עצמי…

יום… לחודש… שנת…

לא אדע עוד היטב את אשר עבר עלי עד אשר גמרתי בלבי ללכת אל הרב ולבקש סליחה.

עד הרגע האחרון לא הייתי מאמין, כי אני אוכל לפתוח פה בבקשת סליחה לפני שונאי ורודפי. הן נקל היה בעיני כי יכּוֹף הארז כאגמון, מאשר יתרפס אוריאל אקוסטא לפני איש.

חיה רעה הוא האדם. לו יכולתי לירוק במו פי אל פני בעצמי ובבשרי, כי עתה ירקתי. גל אחד של דם הנה זה בא, והוא שוטף ברגע אחד את כל מפעלות המוח בקרב שנים רבות.

“כדאית היא הדסה שתתבזה עליה” – לחש לי באזני קול מסתתר בקרב לבי.

אך מי יודע אם לא שבתי עוד ונחמתי בטרם אוציא מפי את בקשת הסליחה, לולא היה מקרה אשר שמתי לאיש אחר.

בבואי אל בית המדרש – כי אמרתי למצוא שם את הרב יושב כמנהגו אחר תפלת מעריב לבדו בחדר הקטן – והנה בית המדרש מלא אדם, ומעל הבמה ישמע קול אחד החכמים עומד ודורש. רק דברים אחדים הגיעו לאזני. הדורש משך את לבי אחריו להשכיחני רגע את כל אשר לי או להזכירני, כי יש עוד בארץ ענינים גדולים ונכבדים פי שבעה על הענינים אשר עליהם אני מתחבט. בכוח קסם השביח האיש את סערת רוחי וימח את כל כעסי והַוָתי.

הקשבתי ואשמעהו אומר:

“גורל אחינו נורא מאוד. בכל ארצות תבל אין מנוח לכף רגלם. באשכנז הם נתונים לחרפה ועוני, בפולניה – לשפלות ובוז, באוסטריה – למשיסה ובז, ובארץ ספרד יתכחשו לצור מחצבתם וימקו בכלאי האינקויזיציה או יעלו על המוקד כצַיִד ביד הצַיָד”.

והאיש נשא את קולו ויספר באזני השומעים את דבר כל המעשים הנוראים הנעשים לבני ישראל בכל ארצות פזוריהם, מעשים אכזריים, אשר גם לב אבן ימס לשמעם. והעם השומע עומד ורועד. ברגע הזה שכחתי את אשר עוללו לי בני עמי, במה נחשבו עוונותיהם נגד מצוקותיהם וענוייהם?

ופתאום התפרצה בכיה מאיזו פנה, ואחריה נשמע קול יללה איומה שהחרידה לא רק את הלבבות, אלא גם את כתלי בית המדרש.

“ובעת צרה כזאת – הוסיף הדורש לדבר – בעת אשר הגזרות רבו לאין חקר, בעת אשר באפנו יעלה עשן הקיטור מן הנשרפים על קדוש השם, בעת הזאת רבה גם הפרצה בתוכנו פנימה. שם חוזי שוא בעלי דמיונות כוזבים יתעו את העם במשׂאוֹת שוא ומדוּחים, ופה – אם נתננו אדוני למפלט בארץ הולאנדיה החפשית – הנה אנשים קמים מתוכנו להוציא את דבת עמנו ואמונתנו רעה אל שכנינו הנוצרים בחוברות וספרים בשפת הארץ, להבאיש את ריחנו ולהסיר את לב העם מאחרי מסורת אבותיו ולנתק בזה את הקשר המקשר את לב בני העם איש לאחיו, ועוד מורים בקהל, כי את הדם הנשפך תבלע האדמה ולא ידרש לנצח, כי לית דין ולית דיין”.

ואני שומע ולבי בקרבי חושב, כי את חרפתי אנוכי שומע וכי אלי ידבר הדורש.

כי מה המה השאלות האחרות כל זמן שאין פתרון לשאלת השאלות – אם חיי עמנו תלויים על בלימה? איך לנו לדון על דבר איזה מנהג או אמונה: הטובים הם או רעים, אם רואים אנחנו קהלות גדולות מגורשות ודם ישראל נשפך באין מכלים. אז כלתה נפשי פתאום להיות אחד מעמי ולסבול עמהם יחד את עול הגלות, ורוח משכה אותי פתאום להתאחד גם עם הרבנים המחרימים, אשר גם המה בני עם ממוּשך וממוֹרט.

הנאספים החלו לצאת מן הבית. ואני נגשתי אל הרב היושב אל שולחנו הקטן. גם בעיניו נוצצו עוד הדמעות.

– אוריאל! – קרא הרב בחרדה.

– רבי ומורי! ראה, הנה באתי לבקש סליחה.

– התשובה אתה אומר לעשות, אוריאל?

– כן, רבי, באתי לבקש כי יסירו מעלי את החרם.

– ואחרי כן תשוב לאִוַלתּך, כאשר עשית בראשונה. הוי, אוריאל, אוריאל! בנו יכול אתה להתל, כי האדם רואה לעינים, אבל באלוהים אל לך להתל, כי רואה הוא ללבב.

– לא, רבי, מורי! מכיר אני עתה בעַוָתָתִי.

ואני לא שקרתי, באמת הייתי ברגע ההוא מלא חרטה, על כי באתי לעורר מחלוקת בישראל בשעה שהם צריכים לאחדות ושלום.

– לי לבדי – ענה הרב – לא נתנה הרשות להתיר את החרם, כי בהסכם כל רבני אמשטרדם הוחרמת, ורק בהסכמתם אפשר להתירו לך.

– ומה, איפוא, אעשה? – שאלתי והייתי כמתיאש, כי אמרתי בלבי: אולי יצוני ללכת לכל איש ואיש מן הרבנים ולהתרפס לפני כל אחד ואחד ביחוד.

– אקרא אותם לאספה ואשאל את פיהם. אולם מראש עלי להגיד לך, כי לא על נקלה תהיה תשובתך הפעם, ולאיש כמוך תכבד כפלים. הן ראשית חטאתך היא הגאוה. אתה התגאית בשכלך ותאמר בלבך: חכם אני מכל חכמי ישראל, החיים והמתים, וברוח פי אבטל את כל דבריהם – ועתה בבואך לשוב, עליך להסיר בראשונה את הגאוה מלבך כליל ולקבל עליך בענוה ובשפלת רוח עול מלכות שמים ועול דרך ארץ, ככל אשר הורונו רבותינו הקדושים.

הרב לא החטיא את המטרה, ויהי כקורא בלבי את המחשבות. אני לא בטלתי את דעתי ולא יכולתי לבטלה, ורק השתקתי אותה, כסיתי ואתה במשאון. “מותר לשנות מפני דרכי שלום” – חשבתי בנפשי. ואחרי שהודיתי במקצת, כי אמנם נואלתי בעוררי שנאה ומדנים בחקירותי, על כן אמרתי: טוב לי לשאת שעה אחת של שפלות והכנעה, והיתה לי לכפרת עוון על אשר לא שמתי לב לגורל אחי הבזוזים והנהרגים.

– את כל אשר תדבר, רבי, אעשה, ורק את החרם הסירה מעלי.

והרב נאות לי לשלוח אלי את דברו בעוד ימים אחדים ביד השמש.

*

עתה הנה הוקל מעלי עול סבלי. קשה היה עלי ללכת אל הרב ולדבר עמו כמתחנן, ועתה הנה הדבר כבר נעשה. אין לי עוד בלתי אם לעשות גם איזה מעשה חיצוני, כפי אשר ישיתו עלי הרבנים, והדבר ההוא לא יכבד ממני לעשותו. השפלות ברוח קשה עלי שבעתים מן השפלות בגוף.

והדסה מלאה שמחה: בטוחה היא, כי כאשר יוסר החרם מעלי, יסכים גם אביה בחפץ לב לתתה לי לאשה. ובלילה חלמתי והנה אני עומד עם הדסה תחת החופה בחצר בית הכנסת, וכל הנערים השובבים ישליכו עלי תחת אבנים – שושנים ופרחים, וכל הזקנים הקנאים קוראים: סימן טוב ומזל טוב…

יום… לחודש… שנת…

אנה אברח, אנה אסתר מפני בשתי וכלימתי?

במעמד כל הקהל התודיתי, במעמד כל הקנאים המהבילים, במעמד כל הצבועים והנוכלים, במעמד כל הבוּרים והבוערים, במעמד כל המכשפות הזקנות התודיתי על חטאי – שדברתי אמת!

הקלון והחרפה אשר סבלתי חרותים על לוח לבי בדם, בכתובת קעקע אשר לעולם לא תמחה. עד נשימתי האחרונה שמורים יהיו בי זכרונות חרפתי וקלוני, והזכרונות האלה יאכלו את לבי כעש, ירעילו את כוס עדני, יפצעו ויבתרו את כל קרבי בלי הרף.

זוכר אני את הודוי הגדול, אשר קראתי בקול גדול באזני העדר הנבער, זוכר אני את המלקות אשר הלקוני במתחם אותי ערום לעיני כל הנאספים בבית המדרש על העמוד, זוכר אני – הוי, מה נוראה החרפה! על יד המפתן בבית הכנסת שכבתי וכל החמורים רמסו אותי בפרסותיהם בצאתם מן הבית.

אכן לא על הקנאים והצבועים, לא על ההמון הנבער מדעת תבער חמתי, כי אם עלי, על נפשי הבזויה, אשר החליטה לעשות את השקר ולהתבזות באופן הנורא ההוא. מה לי אהבת הדסה? מה לי חברת כל האדם? ואנוכי בעיני הן נבזיתי ונמאסתי! מה יועיל לי הכבוד אשר יחלקו לי אחרים, אם אנוכי לא אוכל לכבד את עצמי? האפשר לי להתענג בחיים אחרי כל הדברים האלה? הן זכרונות כלימתי יתיצבו לנגד עיני תמיד, עד עולם לא ימושו מקרב לבי ויהפכו לי את נעימות החיים לרוֹש ולענה.

לא! אם אאריך את חיי, אז רק את מצוקותי אאריך, ומצוקותי מה נוראות! הוי, חרפה ניצחת! הוי, קלון עולם! היש בתבל מוסר אכזרי מזה? האינני חייב מיתה על אשר העטיתי עלי בושה ברצוני הטוב?

אמנם כן, חייב אנוכי מיתה וגם הולך אני למות. לא אוכל לשאת את סבלי. קץ בא, בא הקץ… היי שלום, הדסה… איני כדאי שתהיי לי לאשה; את טהורה כעצם השמים, ואני – סחי ומאוס…

---

שִׁלּוּמִים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

ויהי ביום ל"ג בעומר, ויעשו הנערים סעודה בבית ספרם. אשת המלמד לקחה את הבצים האדומות, אשר הביאו הנערים מביתם, ותקלפן ותגזרן לגזרים למען יאכלון יחד, ובעד הפרוטות אשר הביאו אתם הכינה האשה להם לביבות. ועד אשר תבשלנה הלביבות שחקו יחד בחצר, וקול תרועת שמחתם נשמע עד למרחוק. אך אחד היה בתוכם אשר ישב מנגד ולא לקח חלק בצחוק. שם הנער ההוא נָבָל בן אבידן, אשר מעיו המו על הפרוטות האחדות אשר הוציא היום מכיסו לצרכי הסעודה, על כן ישב בדד באחת הפנות ולבו לא הלך אחרי צחוק רעיו.

ויאמר נבל אל לבו: אמנם הסכלתי מאוד, כי שמעתי בקול רעי לאבד את הפרוטות היפות; על כן זאת אעשה: כאשר תביא הרבנית לפנינו את הלביבות וחטפתי מהן ואכלתי פי שנים מאשר יאכלו שאר הנערים, ולא יאבד כספי חנם.

ויהי כן: עוד לא הספיקה הרבנית להעמיד את הקערה על השולחן, ונבל חטף לביבה אחת ויריצנה אל פיו, אך הלביבה היתה רותחת ויכוה בה את חכו ולשונו. ויתן נבל את קולו בבכי, ויצחקו כל הנערים, ותצחק גם הרבנית עמם. וימהר נבל ויצא נכלם מן הבית. וישקף בעד החלון וירא – והנה רעיו אוכלים בתאות נפש את הלביבות, אשר באו שלום אל קרבם, ויקנא בהם קנאה גדולה. ויצר לו מאוד על הלביבות הנחמדות, אשר היו לו לאסון, ועל כספו אשר אכלו זרים. וישב נבל כל היום שמם ועצוב ולא אכל לחם, כי גדל כאב המכוה בפיו.

ויהי בלילה ויישן נבל, אך שנתו לא ערבה עליו ויתהפך על משכבו ויאנח, כי מקרה הלביבות היה לו לִמְחִתָה גם בלילה. ויקלל נבל בשנתו את השטן, אשר הסיתו להוציא כסף מכיסו ויביא עליו רעה. עוד הקללה בפיו, והנה התיצבה נגדו תבנית שד, רגליו רגלי תרנגולת וזנבו ארוך, והוא מכשכש בו בלי הרף. פני השד הזה לא היו כפני כל השדים, כי פני כל השדים שחורים משחור, ופני השד הזה היו כמראה כסף, וקרניו נוצצות כזהב.

נבל נבהל מאוד מהמראה, ויסגור את עיניו ויכס את ראשו בשמיכה, אך גם מבעד עיניו הסגורות ראה את השד הנפלא אשר לפניו, והנה קול מוזר כקול שריקה נשמע, והשד דבר אליו כדברים האלה לאמור: אני באתי אליך בשם השטן להגיד לך, כי אך חנם קללתו, כי לא הוא היה סבת אסונך, הוא לא יחפוץ כי ישמחו בני האדם יחדו ויתענגו בשלום, ולא הוא הסיתך להשתתף עם רעיך בסעודה, כי אם רוח אחרת השנואה לו הביאה עליך את הרעה, והשטן וכסאו נקי. ועתה הנה ראיתי כי יצר לך על הכסף אשר הוצאת, ואומר: אגלה אזניך, כי יש אתי אוצרות זהב וכסף להנחיל את אוהבי העושים את רצוני באמת. עתה עוד קטן הנך ולא תדע עוד ערך הכסף, אבל כאשר תגדל וידעת את ערכו, אז תבין כי אך הוא המושל בכל היקום, כי הכל בכסף יקנה. ועתה לכה ונכרתה ברית ועבדתני. והיה כי תעבדני באמת ועבדוך כל בני האדם, ומפני שמי אשר יקרא עליך יחַתּוּ וירגזו כל שוכני ארץ. אז תוכל למלא כל משאלות לבך, וגם אם תרבה לפשוע – מכבודך לא יגרע מאומה. והיה אם יעלה על לבבך למצוא לך נחלה טובה ורחבה בעולם הבא, ושכרת לך בעד פרוטות אחדות צדיקים וחסידים, אשר יתפללו ויצומו בעדך והסירו ממך כל חטא ואשמה.

וייטב הדבר בעיני נבל ויאמר: נכון הנני לכרות עמך ברית לעבדך, אם רק לא תכביד עלי עוּלך.

ויאמר השד: אך מצוה אחת קלה אצוה עליך, ועל פיה תפלס כל נתיבותיך. וזאת היא המצוה אשר תשמור: בכל מעשיך תדרוש להיטיב אך לך לבדך. ושמת את המצוה הזאת על לבבך ולא תמוש מזכרונך כל הימים. כי רבים הם אשר באו בבריתי, אך לא קימו את מצותי בכל פרטיה ודקדוקיה, על כן לא ידעו נחת. כי כנוּד הקנה במים, כן ינוד לבם ומדמעות אומללים ימס, על כן יכשלו בדרכם. אך אתה תהיה לבן חיל, לבך תשים ימין ושמאל, ולא תדע רע כל ימיך.

ויאמר נבל: הנני לעשות מצותך ואותך אעבוד בכל לב. ויאמר השד אליו: אם באמת חפץ אתה לעבדני – תכרע ותשתחוה לפני. ויאמר נבל: הד נא לי מי אתה ומה מעשיך? ויאמר השד: ממון הוא שמי, ובידי ניתנו מפתחות העושר לתת ממנו לכל אשר ייטב בעיני. ויאמר נבל: הלא רבי אמר לי, כי אלוהים הוא מוריש את הרשעים ומעשיר את הצדיקים? ויען השד ויאמר: שקר דבר לך רבך! כל יראי ה' עניים ורשים, ואך עבדי ינחלו עושר.

ויכרע נבל וישתחוה לרגלי ממון, ואחר קם ויתיצב הכן ויבט אל פני השד, והנה פניו מפונקים מאוד כפני עלם בן חוֹרים אך בעיניו אין אור חיים, כמו לא עינים הן, כי אם אבנים יקרות, ואישון לא נראה בהן. ובעמדו מתפלא על המראה, פתח נבל את פיו והשד ירוק ירק אל תוך פיו ויאמר: הנה רוק הברית שמתי לך לאות, כי לא תשים לב לכבודך בכל דבר הנוגע לממון. ובדברו שׂחק השד שחוק איום ומרגיז ויעלם.

ב

ויהי ממחרת, ונבל בא בעינים רמות אל חדרו ולא דבר עם רעיו כי אם דברים ספורים, וכמו טרוד היה באיזה עסק גדול. לעתים הוציא בזהירות רבה את כיסו המלא פרוטות חדשות נוצצות כזהב ויבט אליהן באהבה וחמלה, ובבוא אליו אחד מרעיו ללוות ממנו פרוטה, ויקח ממנו נבל כפתור נחושת רבית ליום. וילקט נבל כפתורים רבים, אך לא הטילם בגורל ככל רעיו, כי אם מכר אותם בכסף לרעיו. וירבה רכוש נבל, ויהי לו כיס מלא מטבעות כסף וכפתורי נחושת עד אין מספר. וככל אשר גדל רכושו כן הוסיף לחמוד כסף ולחוס עליו לבלי הוציא ממנו מאומה. והיה כי הביא הנער ממתקים – וניגש אליו נבל, ובחן את הממתקים בעפעפיו ושאל למחירם, ורירו ירד מעל שפתיו, אך לא ערב את לבו להוציא פרוטה מכיסו. ויהי כי חזקה עליו תאותו, ויתחכם ויקנה אחד הממתקים בעד פרוטה, וישוך ממנו רביע, ואת הנותר מכר לאחד מרעיו בהקפה, בתנאי כי ישלם לו מחר פרוטה.

אמנם התלמידים שנאו מאוד את נבל ויבזוהו בלבם, אך לא יכלו לנגוע בו לרעה, כי עוזר רבם היה מגן עליו ואת כל נער אשר נגע בכבוד נבל – מרט לחי. אף כי הם נתנו לו יתר הרבה מאשר נתן לו נבל, כי לקח מהם מעשר מכל אשר הביאו לבית הספר מבית אבותם, וימלא כרסו ממעדניהם – בכל זאת נתן לנבל כבוד ויקר ויהי זרועו כל הימים. כי בראותו את הכיס המלא ביד נבל, רחש לבו אהבה וכבוד לבעליו וירוממהו וינשאהו מעל כל חבריו. זיו הפרוטות הנוצצות לבּב אותו, אף כי יתרון לא היה לו מהן, כי אם ראות עינים.

ויגדל נבל ובכיסו נראו גם שטרי המלוכה, וביניהם הופיעו גם אילו שטרות רבי ערך. ויבואו השדכנים להציע לפניו לבחור לו אשה, ויבחר לו בת איש עשיר אשר הרבה לתת לבתו שילוחים, ולא שם לב אם טובה הנערה או רעה, היפה היא אם מכוערה. ויצלח נבל בכל מעשיו, ועשרו גדל מיום אל יום, כי חרוץ היה מאוד בעבודתו, ומרחוק הריח כל עסק המביא שכר, ויתעסק בו וישתכר. ויהי האיש קשה כחלמיש במסחרו, וערמתו הצליחה בידו לקנות תמיד בזול ולמכור ביוקר. פעמים רבות בכו ויתחננו לפניו הבאים עמו במשא ומתן אשר נלכדו בערמתו, ואחת היתה דברתו: אין רחמים במסחר. ומלבד המסחר לא ידע נבל מאומה מכל הנעשה על הארץ, וגם לא חפץ לדעת. והיה אם אקח עתון בידו, והביט אל המקום אשר בו רשום מחיר השטרות, וקרא בו שתים שלוש שורות – והשליכהו מידו. וכאשר גדל רכושו לרבבות, בנה לו היכל תפארה ויקן לו סוסים ומרכבה כבוּדה, ויהי נורא על כל סביביו.

אולם לא התענג נבל בכל הטוב אשר היה לו, כי תמיד היה טרוד במסחרו, מעודו לא השמיע קול צחוק שמחה, מעודו לא התעורר מעצמו לתת פרוטה לצדקה, אך לפעמים לקחו הגבאים ממנו בחנופה או בשאר תחבולות ערמה. כל ימיו לא נתן האיש לבו לחשב את דרכו: אם צדיק או רשע הוא, כי לבו היה מלא תמיד חשבונות מסחרו. משרתים רבים היו לו ואת כולם שנא תכלית שנאה, ויהיו כצנינים בעיניו, כי חשדם כי גנבים הם. והמשרתים גם הם שנאוהו על עשרו הרב ועל משלו בם כעריץ בפה מלא חרפות וגדופים. גם באשתו ובניו לא נקשרה נפשו, כי תמיד היה תפוש במחשבות בצעו. ולעתים ראה, כי אנשי ביתו מוציאים כסף להוללות, ויוכיחם ולא שמעו, ולמוסרו לא הטו אוזן, וירחק לב נבל מהם. ויהי גלמוד בין משרתיו הרבים, גלמוד בין בניו ובנותיו, גלמוד בסוד רעיו הגבירים אשר עמהם עשה מקנה וקנין.

כה בילה האיש את ימיו עד אשר חלה מחלתו אשר ימות בה. ויהי בשכבו על ערש דוי, ויפן אל גואלו שמעון הבטלן, ללחוש לו לעין הרע. ושמעון לא אבה מאוד ללכת אל שארו הגביר, אשר תמיד פנה אליו עורף וישנאהו ככל העניים תכלית שנאה. אך לא מצא שמעון את לבבו להשיב את פני גביר, ולמרות חפצו נשאוהו רגליו והביאוהו אל בית נבל. ויהי בבואו, וירא את שארו הגביר מתאבק עם מר המות וחליו אנוש מאוד. ויאמר אל נבל: כל ימיך לא שמת אלי לב ובעניי לא ראית, ועתה כאשר צר לך פנית אלי לעזרך. על כן אחת אבקש ממך: במותך תבוא אלי בחלום להודיעני מכל הנעשה שם בעולם האמת. ויאמר נבל: הנני לעשות כחפצך אם תבטיחני, כי תלך לראובן העושה סבּוֹן ותגיד לו, כי לא ישכח להביא את שלושת השקלים רבית, אשר עליו היה להביא עוד אתמול. ויאמר שמעון: הנני למלא גם בקשתך זאת, אך השבע לי כיום כי תעשה את חפצי אם תמות. וישבע לו נבל, ואחרי אשר לחש לו שמעון בפעם השלישית – קמו עיני החולה.

– אל תשכח… שלושת… השקלים… רבית – דובבו שפתי החולה ויאלם לנצח.

ג

וירבו הימים והמת לא בא להגיד אל הבטלן מכל אשר קרהו. ויאמר שמעון אל לבו: אכן דובר שקרים היה נבל בחייו וגם במותו מדרכו לא סר. אולם בליל י"ט כסלו, בשוב שמעון מבית התפלה בסוּם כמעט, תמך את ראשו בידיו על השולחן וירדם. וירא והנה מבעד סדק הפתח נכנס אחד לבוש תכריכים ויעמוד לפניו: ויתחלחל שמעון ויאמר לקרוא לאשתו, אך המת הרגיעו ויאמר: אני נבל מודעך. באתי להקים את שבועתי אשר נשבעתי לך לפני מותי. עתה הט אזנך ואספר לך כל אשר קרני מיום מותי עד היום.

בצאת נפשי הושכבתי על הארץ, עיני לא ראו עוד כל אשר סביבותי, אך לבי ראה וידע כל אשר נעשה. שמעתי קול נחרת השמש אשר ישב בפנה וינמנם, ועצבון נורא בא לדכא את רוחי. והנה ממון, הוא השד אשר כרתי עמו ברית בילדותי, בא. ומה מאוד השתוממתי בראותי כי שוּנו פניו, כי תחת אשר מלפנים היו לבנים ככסף, עתה קמטו ויהפכו למראה עופרת, רגליו הדקות חרדות ונעות וידיו היבשות והארוכות רפות ותומכות קנה רצוץ. וקרניו גדלו מאוד כקרני צבי, עד כי השח ראשו לארץ מכובד משׂאן. לרגעים השמיע קול אנחה, ופניו המפיקים יגון הוסיפו תוגה על תוגתי. ואשאל את השד ואומר: התאבל על כי אבד ממך עבד נאמן כמוני? ויען השד ויאמר: אמנם עבד נאמן היית לי, אבל לא לך יהמו מעי, כי רבים עוד עובדי מבלעדיך, אך לזאת אאנח, כי קרני גדלו מאוד ותהיין לראשי כמשא לעיפה, ולעתים אחוש כמו פה ושם נבקעה עצם גולגלתי מכובד משאן, ומכאובי רבו לאין חקר. ואומר: עד מתי תגדלנה קרניך? ויאמר: עד אשר לא תעצורנה רגלי הדקות כוח לשאת את הקרנים הכבדות ונפלתי. מקול מפלתי תרעד הארץ, הררי עד ימושו, וסלעי מגור יתפוצצו והיו לאבק.

עודני מדבר, והנה נשמע קול צעדי ילדים רבים, אשר באו אל חדרי, ואבין כי מלמד “תלמוד תורה” בא עם תלמידיו לקרוא מזמורי תהלים. ומה השתוממתי בשמעי מפי המלמד חרפות וגדופים על ה' ותורתו, ותלמידיו עונים אחריו קול גדול, ואחריהם יענו כל שדי השחת ויקראו: הידד, הידד! ואשאל את השד: מה היה למלמד ותלמידיו כי יחרפו ויגדפו את אלוהי השמים? ומה קול השחוק הבא לאזני? ויען השד ויאמר: המלמד והתלמידים קוראים מעל ספר תהלים, כדרכם תמיד בבואם אל בית המת. אולם לא ברצונם יקראו, כי אם שׂכוֹר שׂכרוּם יורשיך בכסף מלא להתפלל בעדך, בפיהם יזמרו מזמורי תהלים, ולבם בל עמם. לכן בהגיע קולם אל עולם האמת תשמע תִפְלה תחת תְפִילה ותָהֳלה תחת תְהִלה. כי שם לא לפה יטו אוזן, כי אם לשיח הלב, וכל אשר יתפּלל בעד כסף – מחרף שם אלוהיו. ואשאלהו עוד: ומה קול הצחוק אשר אנוכי שומע? ויאמר השד: קול רעי, מלאכי חבלה, הוא; הם יצחקו ויאמרו: אוי לנבל, כי קנה לו מקטרגים תחת סניגורים! ואבכּה מרה בשמעי את דבריו. אמנם דמעות לא ניגרו מעיני וגם קולי לא נשמע, אבל לבי בכה הרבה בכי. והנה פתאום שמעתי כיללת כלבים, וקול נביחה עזה, כמו נלחמים הכלבים יחד, וכל הנשוך ישמיע קול צעקה איומה, תאניה ואניה. ואשאל את השד פשר דבר: מי הביא הכלבים אל הבית ולמה הובאו? ועל מה הם נלחמים איש באחיו? ויען השד ויאמר: הכלבים קרוביך יורשיך הם, אשר יריבו עם גבאי חברה קדישא על שכר קבורתך. וגם איש באחיו יקנאו על חלק הירושה, יען כל אחד חפץ, כי הוא יהיה היורש האחד ואת היורשים האחרים יקבור יחד עם מורישם.

כחצים וכחרבות באל אל קרבי דברי השד, וכל קרבי נמוגו בקרבי מאש קצף וכעס. לו יכולתי לאחוז במטה אז הכיתים מכה רבה וגרשתים מן הבית, לבל תשאר מכל הכלבים פרסה, אך ידי ורגלי לא אבו שמוע לי, ואשכב כבּוּל עץ על הארץ, ובקרבי אש תּפתּה בוערת. המלחמה ארכה מאוד בין יורשי הכלבים, ובקרבי אש חמתי בערה בכל העת ההיא, ועל כן שמחתי מאוד בשמעי מפי השמש, אשר שב מבית הקברות לבשׂר, כי הוכן הקבר למעני, כי טוב בעיני לרדת שאולה משמוע נביחת הכלבים.

ויקחונו השמשים, וילבישוני בגדי מתים, וישימוני במרכבה, ויסעו. והחזן עם משורריו הלכו לפני המרכבה, והוא מפזז ומכרכר, והמשוררים ימחאו כף ויגילו ברננה. ואשאל את השד, אשר הלך ללוותני: מה היה לחזן ולמשורריו, כי יצאו במחול ויגילו בהובילם איש אל קבר? ויענני השד: יורשיך הבטיחו לשלם בעד עבודתם בכסף מלא, על כן ישמחו ויגילו. אולם לוּ בעיני בשר ראית ובאזני בשר שמעת, כי אז ראית יגון על פניהם ושמעת קינה בפיהם, אך אתה בעיני רוח תראה ובאזני רוח תשמע, כי בשׂרך מת, ולפני הרוח – כל מחשבות הלב גלויות וידועות. ואחרוק שן בשמעי את דברי השד, ואקנא מאוד בעניי העם אשר יוּבלו דומם אל קבר ונושאיי המטה יחפזו לכלות מעשיהם; אבל מרכבתי נסעה לאט וגם עמדה לרגעים, להאריך את יסורי ולכלות את קרבי באש חמתי.

מאוד מאוד ארכה עת מסעי, עד כי באתי אל מחוז חפצי והורדתי אל הקבר. אז פנה אלי ממון השד ויאמר: עתה אפּרד ממך, כי אין לנו עוד חפץ איש באחיו. ואתחנן אליו ואומר: אל נא תעזבני, כי מה אני בלעדיך? – הלא אין ואפס! וכי זה הוא הגמול אשר תגמול עלי בעד עבודתי הרבה אשר עבדתיך כל ימי, כי תעזבני עתה גלמוד בקברי האפל? וישחק שחוק פרוע מאוד ויאמר: האמנם תאמר כי טובה עשית לי בעבדך ואתי? הלא בעבודתך הגדלת את קרני להכביד על ראשי, עד כי אין כוח לשאתן. וככלותו את דבריו פנה השד וילך. ואביט אחריו, והנה הוא קורס וכורע, וקרניו הכבדות מושכות את ראשו פעם לימינו ופעם לשמאלו, ורגליו הדקות תכשלנה לרגעים באבני נגף המפוזרות על הדרך, ולולא נתמך בקנה הרצוץ שבידו, כי אז נפל מבלי קום… והשמשים שפכו על ארוני את העפר, וכקול רעם נשמע אלי קול השמש אשר קרא לאמור: “דע כי מת אתה”.

מת אנוכי ושוכן קבר! אך עתה הבינותי את הדברים ככתבם, בכל מרירותם הנוראה. לוּ הבינותי בחיי, כי אז לא רם לבי ולא חרפתי נפשי לאסוף הון. אך אז אמרתי, כי המות והקבר נחלת העניים הם, ואם לפעמים עלה על לבי, כי סוף כל אדם למות ולהקבר – נחמתי את נפשי תמיד כי עוד יארכו הימים עד בוא קצי. וגם כאשר ראיתי את חברי הגבירים מתים אמרתי אל לבי – אך הם מתים, ואני אינני כמוהם, כי חיה אחיה… עתה נפקחו עיני ואראה, כי גורל כל בני תמותה גורלי, וחברת בני תמותה יקרה מאוד בעיני. על כן צר היה לי מאוד בהקשיבי לקול צעדי המקברים, אשר הלכו הלוֹך והתרחק ממקום קבורתי. עתה הרגשתי מה מר להיות נעזב מכל בני האדם ולהרקב גלמוד בבור צלמות. תולעים וכל רמש באו ויזחלו על פני, ויבואו אל תוך פי, ויאכלו את כל בשרי…

ד

ויהי כאשר כלו התולעים לאכול את בשרי – הוסיף נבל לספר – ועצמותי נרקבו ותהיין לשׂיד, נגלה אלי מלאך בדמותך כצלמך, ופניו כל כך דלים וחיורים, ואשאלהו: מי הוא? ויענני: מלאך אנוכי, אשר ברא שמעון שארך בתפלת “קדיש”, אשר התפלל בעד נשמתך, ואבוא היום לקחת אותך ולהביאך אל “גן העדן”.

מאוד חפצתי לבוא אל גן העדן ולצאת מקברי, אך לא בלוית מלאך עני ודל כמוהו… הן ידעתני מנעורי כי תמיד שנאתי ומאסתי את העניים, והנה עכשיו מלאך בדמות עני בא אלי לחלצני מצרה… ואשאל את המלאך: ואיך תקחני, ואתה דל ורפה כוח? וישחק המלאך ויאמר: אתה אומר בלבבך כי כרסך עוד רחבה וערפך שמן ועבה כמו בהיותך חי על האדמה, על כן תתפלא ותשאלני, איך יוכל רפה כוח כמוני לשאת אותך; אבל שגית מאוד, כרסך וכל קרביך כבר אכלה רמה, ואך עצם אחת קטנה כגרגיר נשארה – ובדברו לקחני בשתי אצבעותיו, כאשר יקח האדם נוצה קלה, ויפרוש כנפיו ויעף…

באנו אל אי אחד יפה מאוד. שם הציגני המלאך על הארץ, וכרגע נהפכתי ואהיה לאיש. וארא והנה לפני חומה יפה כולה בדולח טהור ושער גדול לה, ומראה השער כעין הקשת בענן, ואדע כי “גן העדן” הוא. ואומר אל לבי: אמנם גם בשמים ישאו פנים לעשירים, כי לא יראו פני גיהנום.

ניגשנו אל להט החרב המתהפכת לשמור את השער, וכרגע עמדה החרב, ונפתחו השערים, ואנחנו באנו שלום אל תוך הגן.

מה אגיד לך שמעון יקירי? האספר לפניך מכל היופי, אשר ראו שם עיני? אבל בטלן הנך ולא תבין את ערך היופי הגדול ההוא. אך מזה תוכל לשפוט מעט על יפיו: הן אני כל ימי חיי לא שמתי לב ליופי, כי לממון היו עיני ולבי כל הימים, אולם בראותי את תפארת גן העדן, השתוממתי ואהי כשכור; פתחתי את עיני ופי לרוחה והבטתי… המלאכים, אשר עפו הנה והנה בכנפיהם הלבנות ככסף, הביטו אלי וישחקו מטוב לב… אין זאת כי פני העירו שחוק בעת ההיא. ראיתי שם שדות פוריים, אשר שבליהם כעצים רמים תרעשנה. גם עצים ראיתי, אשר פרים גדול כראש ילד ופרחיהם מזהירים כשמש. וצפרים נפלאות שם תקננה, הנותנות בשיר קולן, לא כצפצוף הבל אשר שמעתי בארץ, כי אם שירים נעימים וחרוזים לוקחי לב…

אפס בהביטי אל פני מלאכי ההולך אתי, סר תענוגי כרגע. ראיתי והנה הוא עומד ומחריש, כנפיו הוריד לארץ ופניו עגומים, כמו פניך בשעה שאתה עומד ומבקש נדבה.

חמלתי על מלאכי, ואומר אליו: עתה, ידידי, תוכל ללכת אל כל אשר תחפוץ. לוּ היה בידי רבע שקל כסף, כי אז נתתי לך בעד טרחך ועמלך… לך לך ידידי הימינה ואנוכי אשמאילה. כה דברתי אל מלאכי ובלבי אמרתי: אחלץ נא מחברת המלאך הדל הזה, כי חרפה היא לאיש כמוני להתראות בפני אדם בחברתו.

– נכון הנני לעשות רצונך, אמר אלי המלאך בהכנעה, אני אשב פה, והיה כי תמצא בי חפץ, תשוב הנה ותמצאני. ואלך בדרך הרצופה אבנים יקרות ולרגעים עמדתי, כי על כל צעד ראיתי דברים נפלאים, אשר אין מלים בפי לתאר לך את הדרם. לא ידעתי כמה עבר מן העת אשר עזבתי את המלאך, כי השמש עומדת שם תמיד בחצי השמים וממקומה לא תמוש, ובכל זאת קויה לא יכאיבו את הראש ולא ישחירו את הפנים, כי שמש צדקה היא ומרפא תביא באורה. אולם בעמדי זמן רב רעבתי מאוד. מה טוב היה – אמרתי לנפשי – לוּ הובא לי עתה נתח דג לויתן ממולא בצלים ופלפלין, או לשון שור הבר צלויה עם תפוחי אדמה, וחלת לחם אבירים מדגן שמים. אך מאכלי תאוה כאלה לא מצאתי, ואומר: אגש נא אל אחד העצים וקטפתי לי משם פרי. ומה השתוממתי בראותי, כי בלכתי הלוך וקרוב אל העץ, נסע העץ ממקומו וילך הלוך ורחוק מעלי. גם שבלי הקמה, גם ירק השדה הלכו וירחקו מפני, כאשר אמרתי לגשת אליהם. ויהי כי חזק עלי רעבוני ומאומה לא מצאתי להביא אל פי, ואשוב אל המלאך לדרוש ממנו עזרה, ואמצאהו יושב במקום אשר עזבתיו, ואספר לו את הנפלאות אשר ראו עיני ואבקש ממנו להבינני בדבר.

ויאמר המלאך: לא כפרי הארץ פרי השמים. בארץ ישמור האדם את פריו לבל יאכלנו זר ופירות השמים ישמרו את עצמם, ולא יתנו לזר לנגוע בהם ורחקו מכל גנב ושודד, כי פה אך הזורע יאכל לחם והנוטע יאכל פרי מטעו.

ואשאל את המלאך: הגם פה יעבדו עבודה, ואני אמרתי כי בגן העדן תתענגנה הנשמות במנוחת נצח, וכל עבודה לא תעשה? ויאמר המלאך: הבל יהבלו בני האדם העצלים, אשר יחשבו את העבודה לקללה ויבקשו לאכול עמל זרים, על כן המציאו בדמיונם גן העדן, אשר בו יאכל האדם ולא יעבוד ושנים אין קץ ישב בחבוק ידים. אך הצדיקים החכמים המה ידעו, כי האושר והעבודה קשורים יחד, וכל אלה אשר היו חרוצים בארץ ועבודתם הביאה ברכה לבני האדם – המה יעבדו גם פה והתענגו על רב טוב. ואומר אל המלאך: אם כן – נכון גם אני ללכת לעבוד עבודה ולהמציא לי לחם. ויאנח המלאך ויאמר: לא, אדוני! אתה מאסת בעבודה כל ימיך, על כן לא תמצא פה כל עבודה. ואשאל אותו כמתפלא: האנוכי מאסתי עבודה – ואני עסוק הייתי כל ימי ולילותי במסחרי וכאחד ממשרתי לא ידעתי מנוחה? ויען המלאך: בעבודתך אשר עבדת הבאת אך קללה בעולם ולא תחשב לך לצדקה. גם הנמר גם הדבורה – שניהם יעבדו עבודה: הנמר נמלא חוריו טרף, ודמי הנטרפים צועקים עליו מן האדמה, והדבורה תמלא את כורתה דבש וכל פה יודה לה ויברכנה. ואומר אל המלאך: עוץ נא לי מה אעשה, כי רעבוני יציק לי מאוד ולא אוכל נשׂוֹא. ויאמר המלאך: יש פה בית מלון לאברהם העברי, אשר בו יאכיל את כל אלה, אשר לא יכלו לעבוד עבודה בחייכם – כל פּסֵחַ וגדם וכל נגועי חולי.

– בית מלון ישנו פה? – קראתי… – הה! לוּ היו שקלים אחדים בכיסי, כי אז מצאתי לקנות מאברהם העברי אוכל בכסף. שמע נא, ידידי – פניתי אל המלאך – עוּף נא ארצה והבא נא לי שלושה שקלי אנגליא אשר טמנתי בכיסי. וישחק המלאך ויאמר: אפוּן מאוד אם ימצא אברהם חפץ בזהבך. ויחר לי מאוד ואומר: בטלן בראך וכבטלן תדבר! מי מחזיק בית מלון ולא ישים פניו אל הבצע? עוּף נא והבא, ואני אראך כי “הכסף יענה את הכל”. ויעף המלאך, וכעבור רגעים אחדים שב והשקלים בכנפיו.

ונלך ונעבור כברת ארץ ונבוא עד בית המלון אשר לאברהם העברי. ואברהם זקן יפה תואר ופניו מפיקים חן ונדיבות, והוא בראותו אותי ויקם לקראתי, וישתחוה לי, וישאלני לשלום. אולם אנוכי לא עניתיו על שאלתו, כי הרעב הציקני מאוד, ובקול נואש קראתי: הבה לי, אדוני, פת לחם ונתתי לך שקל זהב! וישחק הזקן שחוק מר ויאמר: כאשר אראה אני, לא תדע משפט המקום אשר באת אליו. אמנם ידעתי, כי שם בארץ – ביד כל איש, אשר שקל בכיסו, לקנות בו מכל אשר תאוה נפשו, כי שם לא ישאל איש ולא ישים לב לחקור מאין בא השקל ואיך בא לידו. ויחר לי על דברי הזקן ואומר: לא גנב היה עבדך, כי אם סוחר עשיר, והשקלים אשר בידי שקלי הם ומלאכי הביאם אלי מביתי. ויאמר הזקן: חלילה לי מחשוד נקי וצדיק… תן לי שקל אחד ואבחנו. ואתן לו שקל, ויקחנו האיש בשתי אצבעותיו וירימהו אל על לנוכח פני השמש. וארא והנה עמוד מים ירד מן השקל, וריח רע כריח זעה בא אל אפי. ויאמר הזקן: את אשר עבדו רעיך בזעת אפם ירשת, כי נחלי הזעה אשר ירדו מהם בעבודתם קפאו ויהיו לשקל זהב בכיסך. חלילה לי משׂים שקל כזה באוצרי ולאמור: מצאתי הון. תנה לי שקל אחר ואבחנהו אולי טוב הוא מהראשון. ואתן לו שקל שני, ויקחהו וירימהו לנוכח פני השמש, וארא והנה נטפי מים עכורים ורותחים ירדו ממנו נטף אחר נטף. ויאמר הזקן: השקל הזה נוצר מדמעות נשי עשוקים, מדמעות עוללים עזובים, כי בעליהן עבדו למענך בפרך והן סבלו רעב וקור, כל חלי וכל מכה, ודמעות הנשים והילדים האומללים אשר שפכו תמיד וקפאו ותהיינה גם הן לשקל זהב בכיסך. חלילה לי מקחת שקל זהב כזה! הן בהיותי חי על האדמה שמתי כל לבי למחות דמעה מעל כל פני אומלל, ואיך אקּח עתה שקל אשר מדמעות נוצר? הבה לי שקל אחר ואבחנהו אולי טוב הוא. ואתן לו את השקל השלישי, והאיש לקחו וירימהו נוכח פני השמש. וכקול דוּד רותח הומה שוקק הגיע לאזני, ונטפי נוזלים אדומים נטפו ממנו נטף אחר נטף, ואחר התפרץ ויהי לזרם דם. ואימה חשכה נפלה עלי וגם פני הזקן קדרו ואנחה עמוקה יצאה מלבו, ויאמר: השקל הזה מדמי אדם נוצר. למענך ירדו בני האדם לתחתיות הארץ להוציא משם זהב אשר חמדת, ורגבי עפר נתקו ממקומם ויכסום. חלילה לי לקחת מידך שקל כזה, כי יקרו בעיני דמי בני אדם מכל כופר.

ה

נבל החריש רגעים אחדים ויוסף לספר:

ויהי בראותי כי השקלים אשר מצאתי לא יצלחו למאומה, ואשליכם מידי, ואבך, ואתחנן אל הזקן, כי יאכילני חנם. ויאמר הזקן: מאוד יהמו מעי לך, בני, ובכל חפץ לבי נתתי לך אוכל, אך את לחמי – לחם אמת – לא תוכל לאכול, אחרי אכלך כל ימיך לחם כזבים. ואתחנן עוד אל הזקן, ואומר: אל יאמר אדוני כדבר הזה! גם אם לחמך קשה כאבן אדיקנו כרגע, כי רעבוני עז ממות. ויוצא אלי האיש עוגה אפויה ממן הנטחן לקמח, וריחה הנעים מאוד גרה את רעבוני עד להשחית. ואמהר ואביא את העוגה אל פי, אך היא היתה קשה מצור: את שתי שיני הקדומות שברתי והיא לא נשברה. ויחר לי מאוד, ואריב את הזקן ואקרא: לועג לרעב אתה, כי נתת לי ברזל תחת לחם. ויענני הזקן: חלילה לי מלעוג לרעב, הבה לי את העוגה ואכלתי אותה על נקלה. ויבא האיש את העוגה אל פיו והיא נמוגה בטרם לעס בשניו. ויאמר האיש: כן הוא משפט גן העדן: כל אלה אשר בחייהם התפרנסו מעמל זרים – לא ימצאו להם פה אוכל.

ואומר אל האיש: בי אדוני! ואם לא אוכל לאכול מאומה מפרי הגן – למה הביאוני הלום? לו שמוני במדבר שמם, כי אז לא גדלו כה יסורי, אבל בין חמודות גן העדן, בין שדות פוריים – הלא ירב רעבוני שבעתים!…

ויאמר אלי הזקן: ומדוע, בני, לא שמת לבך בחייך על הרעבים האומללים אשר היו סביבותיך? אתה צברת כסף כחול מעמל עשוקים ותבנה לך היכלי תפארה מיגיע אומללים ותתענג על רב טוב, ורבבות רעבים ויחפים נודדים כקין עברו על יד ביתך ויחרקו שן. רבים קנאו בסוסיך, אשר שכנו באורוה חמה ומרוּוחה ויאכלו שעורים לשבעה; רבים קנאו בכלביך ויאמרו: מי יתננו כלבים רובצים תחת שולחן נבל, ונשׂבעה משארית ארוחתו.

ואומר אל האיש: תן לי עתה לעבוד עבודה ואכלתי פת לחם מיגיע כפי. ויאמר הזקן: פה לא תסכּוֹן עבודתך, כי אתה רגיל לעבוד רק לנפשך, ופה כל אחד עובד בעד כל באי הגן, כי פה אין עני ואין עשיר, אין אדון ואין עבד.

ואומר אל הזקן: בי אדוני! הן ממון השד פִּתּנִי וָאֶפָּת, ולמה ברא אלוהים שד כזה להכשיל את בני האדם ולהזנות את לבם אחר הבצע? והזקן נאנח ויאמר: לא מעשה אלוהים הוא השד הזה, כי אם מעשה בני אדם. ארץ טובה ורחבה נתן אלוהים לבני אדם, ויאמר להם: עבדו את האדמה ושבעתם כולכם לחם, והייתי לכם לאלוהים. ושלחתי אליכם את יושר בני ואת אהבה בתי, ושכנו בתוככם, וישבתם יחד שקטים ומאושרים. ולא שמעו בני האדם ויאמרו: חלילה לנו מעבוד עבודת כפים ולאחוז באת ומחרשה ולעבוד את אלוהים. טוב לנו להיות תגרנים, מוֹזגים, סרסורים, והממון יהיה לנו לאלוהים. וירא אלוהים כי כן, ויקרא לאהבה בתו וליושר בנו לשוב אליו השמימה, והממון אשר היה לאלוהים – השכין בתוך עבדיו את קנאה, חנוּפה ומרמה בנותיו ורצח וגזל בניו, ומאז אין שלום בתבל, ואיש בשר רעהו יאכל ולא ישבע.

ויהי כאשר כילה הזקן את דבריו, ויעלם מעיני הוא וביתו, ואני נשארתי לבדי, והמלאך ניצב על ימיני ופניו זועפים מאוד, כמו יחר לו על אשר אנוס הוא להיות בחברתי. לא יכולתי עוד ללכת הלאה, כי ברכי כשלו מרעב, ואשב על יד הדרך תוהה ושומם, ואיש לא נמצא לי, אשר אוכל לשפוך שיחי לפניו, כמו במדבר שמם מושבי. ואשאל את מלאכי: איה האנשים הצדיקים אשר יתענגו פה בטוב? ויען המלאך: אתה בחייך בזית לכל איש ישר וכל עובד עבודת כפים נמאס בעיניך כרמש. על כן לא תוכל לראותם פה בעולם הנשמות.

עת רבה ישבתי על מקומי ובבטני כמו כל קרבי נלחמו יחד, רבו ויתקוטטו וידקרו איש את אחיו בחניתות ורמחים, ומלאכי ישב על ידי, ופניו הזועפים מוּסבּים אל עבר אחד, כמו בחלה נפשו להביט אל פני, ויגונו גדל עד מאוד. אז חשתי מה רע להיות גלמוד כערער בעולם יפה ונעים. מי יתן לי איש לדבר עמו דבר כי אז רעבוני שכחתי! אך לעתים ראיתי אנשים, כל אחד הולך קודר לבדו ומלאך זועף לימינו, ויביטו אלי. חפצתי לדבר עמם ולשוני דבקה, וגם הם לא דברו אלי דבר ויעבורו. ומלאכי הבינני את דבר המראה הזה, כי גם הם עבדי ממון כמוני, אשר בחייהם לא דברו אמת איש לאחיו, כי כל אחד התנכל לרעהו לעקבו, להונותו ולמשכו ברשתו, על כן פה בעולם האמת לא יוכלו לדבר איש את אחיו, כי דברי כזב לא יסכנו פה ודברי אמת לא ידעו. ובשבתי כה קודר ושומם, והנה רוח צחה עברה ותביא לאפי ריח בשמים נפלאים, ואתחזק ואחליף כוח, ואחר שמעתי קול שירת מלאכים “לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה”, ואדע כי הגיע יום השבת.

והנה איש ניגש אלי ויאמר בפנים מאירות: שלום לך, נבל! ואביט אליו ואכירהו, והנה הוא אפרים שומר חצרי, אשר מת זה כחמש־עשרה שנה. ואשמח מאד עליו ואקרא: הגם אתה פה, אפרים אהובי? מה אשמח לראותך הפעם! שבה נא עמדי ונשתעה יחדו. אז, בהיותי אני הגביר ואתה שומר החצר לא חפצתי להרבות עמך דברים, אך עתה, הוי! לא גביר אנוכי עוד ואתה חצרי לא תשמור, על כן לא לבזיון יחשב לי לדבר עמך. ויענני אפרים: אמנם אין לי עת להרבות עמך דברים, כי הגיעה העת לקבל את פני השבת, ואך מהרתי אליך להביא לך לחם, ואתה שלום! – ובדברו נעלם מעיני כרגע.

ואפרוס מן החלה אשר הביא לי אפרים והנה רכה היא, ואשימנה אל פי, וצחנה נוראה באה ממנה אל אפי ואוציא את הפרוסה מפי. אך רעבוני גדל מאוד ואבליג על שאט נפשי ואוכל מהחלה הנסרחה אשר לפני, וכל פרור אשר הבאתי אל פי שלח חצים שנונים אל אפי, וכמעט נחנקתי בבלעי אותו. ואשאל את מלאכי, כי יבינני פשר הדבר הזה, ויאמר המלאך: עבד היה אפרים לך וישמור רכושך הגדול מכל גנב, ואשתו הביאה לו בצהרים מאכלו הדל. אפס בימי השבת לא יכלה אשתו להביא לו מאכל, וישב רעב כל היום. ויהי כי נודע לך הדבר, ותצו להאכילהו בימי השבת על שולחנך. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה, אשר התעוררת בעצמך להשביע נפש רעבה. אולם לבזיון וחרפה חשבת לך לשבת עם עבדך האביון אל שולחן אחד, ועל כן צוית, כי יתנו לו לאכול בבית המבשלות אחורי התנור. שם ישב אפרים ויאכל את לחם חרפתו בשממון ובוז, וכלחם הבוז אשר נתת לו אז כן ישלם לך עתה, והחרפה אשר סבל באכלו היתה לצחנה בלחמך. וזה יהיה משפטך כל הימים: ששת ימי המעשה תרעב וביום השבת תאכל לחם מגואל ונסרח. ואומר: אהה! עד מתי יארכו ימי ענשי? ויען המלאך ויאמר: רד ארצה להקים את שבועתך אשר נשבעת לשמעון שארך, והגדת לו מכל אשר ראו עיניך וכל אשר קרך; והיה אם יכתבו הדברים, ובני האדם יחדלו מהשתחוות לממון ולעבדו – אז תטהר נפשך, והיית ככל הנפשות הטהורות.

כה ספר נבל באזני שמעון ויעלם.

*

ושמעון הבטלן – איש אשר לא ידע קרוא וכתוב, וימהר אלי בבוקר, ויספר לי כל הדברים האלה. ואכתוב מפיו את המגלה הזאת ואפרסמה בישראל.

---

שמחת תורה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א.

בכור אני להורי, אשר אהבוני מאד, ומאהבתם אותי הללוני תמיד בפני. אמנם בן מקשיב הייתי ומאז נתנוני לבית־הספר שמתי כל מעיני לדעת תורה וחכמה. בשובי הביתה מבית־ספרי מהרתי לקרוא בספרים, וגם בעת אכלי אחזתי את פתי בידי האחת ואשך ממנה ועיני מוסבות אל הספר אשר לפני, ולא הרפיתי ממנו עד אשר גער בי אבי ויצוני לצאת לשוח ולשאף רוח צח. קשה היה לי לעזב את ספרי בטרם קראתיו עד תֻמו, ומה גם בקראי איזה ספור נחמד, אשר קרה את אחד התרים בקצוי ארץ, בין הררי הקרח, בין ערבות אפריקא, אבל מצות אבי קדושה היתה בעיני ולא נועזתי למרות פיו. ואמי – מה אדבר על דבר אמי? הן גם אם ירבה הנער לחטא, גם אם ילכלכך בכל יום בגדיו ברפש, גם אם ימרה את פיה בכל רגע, לא תחדל אמו הרחמניה מאהבו, כי לב אֵם הוא משכן לרחמים ולסליחה בלי גבול ותכלית. ואנכי, כאשר אמרתי, בן מקשיב הייתי, גם לא זללתי, לא לקחתי בעצמי מאומה מן הארון, כי אם מה שנתנה אמי לי בידיה אכלתי, ומובן מאליו כי אהבה אותי יותר מנפשה. זכרני, פעם אחת בהיותי חולה, שמעתי אותה מתפללת בלחש, כי יקח ה' את נפשה תחת נפשי… אולם לא ידעו הורי הטובים, כי מהתהלה הרבה, אשׁר חלקו לי בפני, גבה לבי ואמרתי לנפשי, כי אין כמוני בכל הארץ. הבטתי בבוז אל בן נפתלי הנפח אשר היה שכן לנו, דחיתי אותו מעל פני ולא חפצתי גם לדבר עמו דברים אחדים. מה מאד קצפתי עליו בגשתו אלי, כמו אל חברו וידידו, ויראני את אוצרו הטוב – מסמרים ופרסות ישנות, ויבקשני ללכת לשחק עמו.

– לך מעמי! – קראתי בקצפי – אנכי לא אשחק עמך, נערים כמוך אינם חברים לי! …

– מדוע לא תשחק עמדי? מדוע לא תהיה לי לחבר? – שאל נחמיה בן הנפח לתמו – האם לא בן עברי אנכי כמוך?

אנכי פניתי עליו ערף ואלך מאתו בחרי אף. לא הבאתי בחשבון את דבריו לדעת אם הצדק עמו: ברור היה בעיני, כי בן חכם כמוני, בן “בעל־הבית” נכבד לא יתרועע עם בן נפח, אף אם עברי הוא כמוני ונער ישר וטוב לב.

ויהי יום השבת ונאסף אני ורעי לשחק באנשי־צבא. מקלות לבנות – קני־רבה – היו ערוכות לנו מאתמול, גם חרב מצופה בניר מֻזהב לשר הצבא, גם כובעים עשוים מניר אדום ומבריק הוכנו לנו. ויבואו הנערים לבחר מתוכם שר צבא.

• יהי שמעון שר הצבא! – קרא נער אחד – הוא משכמו ומעלה גבוה מכל הנערים.

– האם יען גבה הקומה הוא נבחרהו? – עניתי, כי מאד חרה לי על אשר בחר בשמעון ולא בי – הלא כבר אמר הכתוב: “אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו”.

– הבה ונפילה גורלות – אמר שמעון – ספֹר, שלמה, שלֹשים, החל מאמצע השורה, והיה הנער אשר עליו יגע המספר שלשים הוא יהיה לנו לראש.

– לא שלשים – אמרתי כי אם שלשים ושלשה. – אנכי לא חפצתי להסכים לדבריו למען לא יאמר שמעון בלבו, כי הכל שומעים בקולו; ואבקש להראותו, כי אנכי הראשון הנכון להמרות את פיו ולהרעימו, אך הוא ברוח שוקטה ענה: יהי כדברך! ספר, שלמה, שלשים ושלשה.

– אני אספר – קראתי – התיצבו הכן!

אחד, שנים, שלשה… ספרתי, ולבי בקרבי דופק מתקוה ופחד, ואצבעי נוגעת בכל פעם ללב אחד הנמנים, והמספר שלשים ושלשה בא, על אפי וחמתי, בגורל שמעון. מקנאה וכעס חרקתי שׁן, פני האדימו והלבינו חליפות, ודמעות, למרות רצוני, ירדו מעיני.

מה רבה קנאתי, בראותי את שמעון לובש את הכובע, אשר מסגרת זהב עליו, ומחבר במחטים את רצועות הכסף אל שכמו, ואחר כל אלה חגר על ירכו את חרב הזהב. ואני, אוי לי, אנוס לקחת יחד עם שאר רעי קנה־רבה כאיש צבא פשוט.

– עמדו בשורה! – קרא שמעון בקול מושל.

חברי מהרו לקיים דברו, ואנכי לא יכלתי להסתיר מבוכתי ואלך אט, וראשי שח לארץ.

– משה, עמוד הכן! – קרא שמעון אלי – הרם ראשך!

– האמנם תאמר כי מושל אתה? – עניתי בקצפי – הראית? הוא בא להורני דעת איך לעמוד ואיך להחזיק את ראשי!

– אם כן, אי אפשר לשחק – אמר שמעון בתלונה קלה. אך אנכי אכוּל אש קנאה לא שפטתי עוד על דבריו כראוי ונדמה לי, כי הוא בא להרעימני ולבזות אותי בעיני כל החברים.

– אי אפשר לך לשחק עמדי? – אמרתי בכעס – טוב! שחק אתה וחבריך. שמח אתה בהם והם ישמחו בך. אנכי אינני צריך לחברתכם, טוב לי כי אשוב לביתי לחזור על למודי ולא אבלה עתי בדברי הבל כמוכם.

ובדברי פניתי ערף לחברי, אשר עמדו נדהמים, כי לא ידעו מה היא סבת קצפי, ואלך בחמת רוחי הביתה ושם בכיתי הרבה בכי…

– אל נכון חדלו הנערים משחקם אחרי לכתי – אמרתי לנפשי – אל נכון התנחמו על אשר לא שמוני לשר הצבא.

ויהי ממחרת ואפגש באחד מרעי אנשי-החיל, ואֹמר בלבי, כי בלי ספק ימהר לשאלני מדוע הכלמתי את פניהם בעזבי אותם. אך הנער ההוא לא שאלני מאומה, כי אם בא עמי בדברים אחרים. אז לא התאפקתי עוד ואשאלהו: השחקתם אתמול?

– שחקנו – ענה הנער בנפש שוקטת.

– ומי היה שר הצבא?

– שמעון היה שר הצבא.

– ומה דברו אדותי?

– אדותיך? .. לא דברו מאומה.

– אדותי לא דברו מאומה – חשבתי במר נפשי – אין זאת, כי אם כאחת הסחבות נחשבתי בעיניהם, אשר כמוה כאין. הם, הנערים השובבים, לא יחשבוני! אנכי אראה להם מי ומה אני… אנכי… אנכי אספר לפני רבי את כל עלילותיהם וידעו את רצועתו ולא יוסיפו עוד לשחק באנשי־החיל…

– לספר? … להלשין? … חרפה ובוז! משה יהיה למלשין, למוסר! חלילה לי מעשות כדבר הזה! ומאד אתפלא, כי עלה על רעיוני דבר כזה. אין זאת כי אם רשע אנכי ונפש חוטאת בקרבי, ועלי לטהר אותה, לזכך את לבי עד כי לא יעלו עליו עוד מחשבות רעות כאלה. לא! אנכי אתהלך עם רעי באהבה כמאז, ואך אוסיף לגבר חילים בתורה וחכמה, ובקרוב עוד אעמוד על הבמה לקרוא באזני הקהל מעל ספר־התורה, וכלם ישמעו, יתפלאו וישתוממו על נועם מנגינותי, ואז כלם ישאוני על כפים, כלם יתנו לי כבוד ועז…

ב.

אהבה עזה אהבתי את הורי, אך אהבתי לאבי־אבי גדלה מאהבתי לאבי. הוא אמנם לא הללני בפני, אך קולו היה נעים לאזני וכל דבריו ירדו עמוק עמוק אל לבי. בטרם נתנוני הורי אל בית־הספר עוד השתעשע אבי־אבי עמי לפעמים, שם על גב ידי מעט טַבק שחוּק וישאף משם באפו ויהיה לי לצחוק. גם המציא לי משחקים שונים, עשה לי ארגזים, פנסים וציורים. אבל מיום בואי אל בית־הספר, אמר אלי: עתה, בני, היית לאיש, עתה שמו עליך עול הלמודים וקלות־ראש עוד לא נאוה לך; ואף כי לא גער בי, אם ראני משתובב בחצר ומשחק עם בן גילי בסוס ורכבו, אבל לא השתדל להעיר עוד בלי החפץ להשתובב.

יהודה אבי־אבי היה סופר סת"ם, ויתגאה מאד בעבודתו זאת, כי עבודת הקודש היא. שכר עבודתו היה מצער מאד, כי סופרים רבים היו בעיר מולדתי, סופרים מהירים, אשר במשך שלשה ירחים השלימו ספר־תורה, ואבי־אבי לא היה נחפז לכלות עבודתו, כי השתדל להגדיל תפארת הכתב והגויל, ויזהר מאד בכל אותו ואות שתצא מתחת עטו יפה ומתוקנה. העבודה הזאת – אמר אבי־אבי תמיד – איננה עבודת חול, אשר עובדיה אך אל השכר ישימו לב, כי אם עבודת הקדש, עבודה קדושה מעבודת בני קהת נושאי הארון, ועל כן עלינו להזהר מאד לבל נחללה. אחת היא אם רב הוא השכר הבא לנו בעבורה או דל ומצער, לא לבני אדם היא העבודה, כי אם לה'.

בכלל היה אבי־אבי מדקדק מאד בנקיות ויופי. לבושו הפשוט היה תמיד נקי, גם בביתו הביט בשבע עינים כי יהיה הכל נקי ומונח על מקומו הראוי לו, וכן היה זהיר מאד בכל מעשיו להוציא מתחת ידו דבר מתוקן. הבתים שעשה הוא לתפלין נודעו בכל הפלך כמלאכת חרש־חושב, לכן היו תמיד ידיו מלאת עבודה, כי רבים דרשו למלאכתו, אבל השכר הספיק לו אך ללחם צר.

– ר יהודה – יאמר אליו העני הבא לקנות ממנו תפלין – אנכי חפץ להניח תפלין שיצאו מתחת ידך. כמה יהיה מחירם?

שני שקלים וחצי – יענה אבי־אבי.

– ואם אינני יכול לשלם שני שקלים וחצי – יענה הקונה בתלונה – הכי בעבור זה יבצר ממני להניח תפלין מהודרים? האם אך העשירים צריכים לקיים את המצוֹת כהלכתן ולא העניים? “לא קשה” – ה' יעזרך אם תקח ממני שקל ושלשה רביעים.

טענות אבי־אבי נסתתמו תמיד בשמעו תלונה כזאת, ומבלי שום לב כי על מלאכת התפלין עמל יותר משבוע, נתן אותם במחיר אשר השיגה יד הקונה לשלם.

קורא נפלא היה אבי־אבי. שפתו היתה ברורה, וכל מלה אשר יצאה מפיו חדרה לאזן השומע כצלצול נעים, ומנגינותיו עוד הוסיפו לוית חן על נעם שפתו. אך הוא קרא לפעמים רחוקות, בעת אשר לא היה קורא אחר מלבדו בבית־התפלה. מנהגו היה תמיד לקום בבקר בשעה השלישית אחר חצות הלילה, להחם את המיחם וללמוד שעות אחדות בתלמוד, כי חק היה לו לגמר אחת לשלש שנים את כל התלמוד.

וגם אני בחפצי להדמות אל הגדולים קמתי ממשכבי באשמרת הבקר, ואשב על יד אבי־זקני לחזר על למודי, ועמו יחד שתיתי חמים. ויהי היום ויאמר לי אבי־אבי בהביטו אלי באהבה: אם חפץ אתה, בני, ולמדתיך הלכות הקריאה בתורה; הן קול ערב לך ולב לדעת הלכות הדקדוק.

אנכי שמחתי מאד לקראת הדבר הזה. הנקל הוא להיות קורא בצבור, לעמוד על מרום הבמה ולהשמיע משם באזני הנאספים את מנגינותי! ועוד ביום ההוא מהרתי למצוא את “המסלול”, אשר היה מכוסה אבק בארון־הספרים, ואבי־אבי החל להורני “מסלת הנקוד”. כשני ירחים הכין אבי־אבי אותי להיות קורא בישראל. ובראותו כי עשיתי חיל בלמודי ודי כח בי להתיצב על הבמה, החל לחשוב מחשבות איך להוציא חפצי לפעולה. ויבוא בדברים עם גבאי בית־התפלה לתתי לקרוא הפרשה ביום השני או ביום החמישי. ויקש הדבר בעיני הגבאי, אשר היה מדקדק גדול בכל מעשיו, לבלי צאת חלילה משורת הדין, ועל כן לא הוציא הסכמה ברורה מפיו, אף כי לא נועז להשיב את פני אבי־אבי, אשר היה נכבד מאד בעיני כל העדה.

ויהי יום השבת פ' “ראה”, ויאמר לי אבי־אבי: בשבת הזאת לעת תפלת המנחה תקרא פ' “שופטים”. כרעם נשמע לאזני קול הבשורה הזאת; כל היום ההוא הייתי טרוד מאד ולא ידעתי מכל הנעשה סביבותי. אנכי חזרתי על הפרשה ההיא לא פחות מק"ן פעם, ואדע אותה על פה עם כל שוָאיה וּדגָשיה החזקים והרפים, ובטרם לכתי לבית־התפלה חזרתי פעמים אחדות באזני אבי־אבי ואפיק ממנו רצון, ובכל זאת עוד היה לבי חרד…

בבואי אל בית־התפלה ישבתי על מקום אבי וכל מחשבותי היו אך על אדות הפרשה שאני עתיד לקרוא. לא שמתי לבי אל כל הנעשה סביבותי ואחזר בעל־פה על הפרשה. לפעמים נדמה לי, כי שכחתי פה ושם איזו נגינה, וספק עלה על לבי, כי מחליף אני רביע בתביר. ואקח חומש ואשים בו את עיני. אפס כאשר הסכתי עיני מן החומש והנה עוד הפעם באו הספקות להחרידני.

פתאום נשמעו לאזני דברי ריב קל ובתוך הדברים שמעתי גם את שמי. הטיתי אזני ואשמע, והנה להקת אנשים מדברים, וביניהם אבי־אבי וגבאי בית־התפלה. הגבאי אומר כי אסור לתת לנער קטן לקרוא בצבור, ואבי־אבי אומר כי מנהג העולם הוא שהקטנים קוראים בצבור, ויתר האנשים: זה אומר בכה וזה אומר בכה, אז חרדה חדשה לבשתני, פן לשוא היו כל החרדות שחרדתי, כי אולי עלי עוד לחכות חלילה עד שאהיה בר־מצוה… אולם פתאום באה ישועתי: שמואל המשגע בא ויהס את העם בקולו המשונה, ויקרא: ראשי סוסים! אתם אומרים, כי אסור לשמוע הקריאה מפי נער קטן? מפיכם – פה דובר נבלה, שקרים, כזבים וחנופה – מותר לשמוע דברי תורה, ומפה טהור של נער קטן אסור לשמוע? אוי לכם חנפים ואוי לתורתכם! לוּ היתה בכם גם שערה אחת יהודית, כי אז לא דברתם כאלה…

לבי היה מלא תודה לשמואל המשגע וכמעט הייתי נכון להוציא משפט, כי לא בצדק כנוהו בשם משגע, כי כל דבריו נאמרים בהשכל ודעת, ואפשר כי הצדק עמו גם בזה, אשר יאמר על בנו הקטן, כי משיח הוא…

איך שהוא, ודברי שמואל המשגע פעלו פעולה רבה על לבבות כל השומעים ויחדלו מריב: ואבי־אבי מהר ויגש אלי ולחש באזני כי נגמר הדבר “בכי טוב”, ואנכי אהיה הקורא.

החזן עמד לפני התבה ויאמר “אשרי”, אך אנכי לא יכלתי להתפלל, כי כל מעיני היו בהפרשה, ועצמותי רחפו מפחד ותקוה. רגע אמרתי בלבי: לא טוב הדבר שאני מראה פנים לכל כי רך הלבב אני, ובלי ספק כל רואי ילעיגו לי ולמרך לבי. אך לשוא התאמצתי להבליג על חרדתי ולשום לי פנים, כמו אין הדבר נוגע לי, כי לבבי לא אבה לשקט בקרבי ויתפעם בפעימות תכופות מאד… אולי חלילה אשכח פתאום מה שלמדתי… אולי יקרני אסון וקולי יחבא… אולי… הה! איפה אסתר אז מבושה וכלימה? הן כלם יביטו, יראו בי, כל הנערים ישחקו לאידי! הה, מה אשפל אז בעיניהם! אמצני נא, אלהי, ואל ישמחו אויבי לי! …

וכאשר הוציא החזן את הספר מהארון כן הלך פחדי הלך וגדל, עד כי נשמע לי קול אבי־אבי אומר: משה, עלה על הבמה!

בפנים לבנים וברכים כושלות עליתי על הבמה.

בעמדי על הבמה יראתי מהביט אל כל סביבי, אך בקרבי חשתי כי עיני כל הקהל מוסבות עלי ובתוכם גם חברי, אשר כרו אזן לשמוע כל מלה אשר תצא מפי “ולצוד” את השגיאות אשר תתמלטנה מפי ולפרסמן אחרי כן לבזות אותי…

עתה כאשר גדלתי אבין, כי לב חברי לא היה רע עלי ולא אמרו לשמח בכָשלי, אך מאשר גדלה נפשי בעיני לבלי חקר ומאשר אהבתי את עצמי היתה עזה מאד, על כן נדמה לי כי חברי מקנאים בי ודורשים תמיד רעתי.

אולם אחרי כל החרדה שחרדתי עברה קריאתי בשלום, וכמעט שלא שגיתי מאומה, מלבד כי שכחתי לענות אמן אחר ברכת הכהן, ומלת “העומד” החילותי להטעים ברביע תחת הגרשים, אך נזכרתי כרגע וסימתי בגרשים ויצאה הנגינה חציה רביע וחציה גרשים; זולת זה לא אנה לי כל רע, ואדרבה, השכלתי מאד במקומות אחדים להטעים את הנגינות באופן נעלה, כי קולי היה נעים באמת.

– השכלת מאד בקריאתך – אמר אלי נחמיה בן הנפח בפנים צוהלים – בעוד שבוע או שבועים אעלה גם אנכי לקרוא.

– אתה תעלה לקרוֹא? – שאלתי בתמהון, יען לא האמנתי למשמע אזני כן בן הנפח יאבה גם הוא להדמות אלי לעלות ולקרוא בצבור.

– מדוע לא? מלמדי הוא מדקדק גדול והוא מורה לי הלכות הקריאה. הבה נסני ואגיד לך כל כללי השואים הנח והנע בעל־פה.

אולם אנכי לא חפצתי לנסות אותו, לא חפצתי לשמוע, כי גם הוא יודע את סודות הדקדוק כמוני.

– הוא אומר כי לכל סנדלר ונפח יתנו להעלות על הבמה ולקרוא בצבור – אמרתי בלבי – עוד תחכה עד כי יבוא המשיח ואז… מאד חפצתי להגיד לו כי בן בזוי־עם הוא, ועלי להכיר את מקומו ולא יעמד במקום גדולים כמוני, אך לא יכלתי להוציא משפתי דברי חרפות להלבין בהם פני מי שיהיה, גם את פני הנקלה שבנקלים. ואפס מבלי השב לו מאומה הבטתי עליו בשאט נפש, ואפן לו ערף, ואצא מבית התפלה סר וזעף. גאותי לא נתנה לי מנוחה, ובכל רגע באה ותלחש באזני: הראית? הנה בן הנפח יבוא להתחרות עמך! הנה גם הוא יעלה על הבמה ומשם יביט עליך במבט מנצח, וכל העם ישפטו ויתוכחו מי ייטיב לקרוא: נחמיה בן הנפח או משה’לע הלמדן בן חיים החנוני הנכבד, ואנה תוליך את חרפתך?

ובהיותי תפוש במחשבות גאותי וקנאתי לא שמתי לבי גם אל המחמאות המתֻבלות בבצלים ובצנון מרסק, אשר נתנה לי אמי לסעודה השלישית, אף כי מאכל תאוה היו לי תמיד.

אולם לאט לאט החילותי להתנחם, באמרי לנפשי כי דבר נמנע הוא ואך לשוא אפחד: נחמיה בן הנפח לא יקרא לעולם! כי מי יתן לבן נפח משרה רמה וכבודה כזאת?

ג.

בימים ההם בסוף חדש אלול ומגפת החלי־רע החלה להפיל חללים בעיר. אנכי לא הבינותי עוד את כל גודל האסון אשר הביאה המגפה, ואך זאת ראיתי, כי מהומה היתה בעיר ותנועה רבה. בכל בית נשמרו בבקבוק מי־לענה ועל יד כל שער צברו גל של גללי בהמה ויבעירו בהם אש להעלות עשן, כי אמר העם כי בתרופה הזאת יגרשו את המגפה. גם הלכו אל קצות העיר ויקראו שם “קטרת” כמצות אחד הרבנים, אולם כל זה לא הועיל מאומה והמגפה הלכה וגברה.

אז התנדבו אחדים מיושבי העיר להיות שומרים בלילות. החלוצים ההם קבלו על עצמם להתהלך בכל חוצות העיר כל הלילה, והיה אם יקרה, כי ינגף אחד התושבים, ובאו המה לשפשפו, לחממו ולהפוך משכבו. במספר החלוצים היה גם אבי־אבי. אף כי חלש היה האיש, אך הפעם כמו צלחה עליו רוח גבורה, וביום ובלילה עבד את עבודתו הכבדה: פניו הלבינו מאד מרב עבודה, אבל רוח חן היתה שפוכה עליהם, ונדמו לי כפני מלאך ה' צבאות. הוא לא התאנח ולא התאונן על רב העבוֹדה, ובשבתו רגעים אחדים בבית, דבר עמי דבר, רצון וישמע את שיעורי בקריאת הפרשה. המהומה הגדולה אשר הסב החלי־רע היתה לי לרצון, אף כי הבינותי הבנה לא ברורה כי אין לשמוח למקרה הזה. ביחוד שמח לבי במשמרת הלילות, כיה שומרים הלכו בחצות העיר בשיר וזמרה, ולפעמים היה עמהם גם תף וכנור, ועל כן הייתי שמח גם בימים ההם ולא חדלתי מהתגאות נגד כל חברי בקריאתי בתורה, ומה גם נגד בן הנפח, אשר התהלל בשוא לאמר, כי בעוד שני שבעות יעלה גם הוא לקרוא, ומהיום ההוא עברו יותר משלשה שבעות והוא עוד לא עלה. כמה פעמים חפצתי לשאל את פיו אם שב מדעתו ולא יבקש עוד ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו, ומה מאד חפצתי, כי יענני בתום וענוה, כי אמנם הסכיל מאד בחפצו להשתוות אלי לכהן כמוני בכהונה הגדולה להיות קורא בצבור, וכי עתה הוא יודע ומכיר את עותתו ולא ישוב עוד לכסלה… ובלבי הייתי נכון לחבקו ולנשקו בעד מענה ענוה כזה, כי בכל היותי גא וגבה עינים, דרשתי מאת אחרים, כי יהיו המה ענוים ותמימים, ואכבד מאד בלבי את הענוה והתמימות. אולם התאפקתי ולא באתי עמו בדברים, למען יכיר ויבן כי כאין הוא בעיני, וידע כי לכבוד גדול יחש לו אם אדבר עמו שתים שלש מלים.

“בימים הנוראים” לא נתנוני לקרוא, לא רק על הבמה, כי אם גם “בחדר שני” ובמסדרון הבית, כי לקריאות הימים הנוראים ימצאו קוראים רבים, המבקשים לזכות במצוה, או אולי כונתם גם הם להראות גאותם לעיני כל השומעים: הן ממדת הגאוה גם זקנים לא ינקו… אולם תחת זה שמח לבי בזכרי, כי במהרה יבואו ימי הסכות, ואז אקרא חמשה ימים רצופים, כל ימי חול־המועד.

ומה רחב לבבי, בזכרי את יום שמחת־תורה! אז בלי ספק אקרא שתי פעמים: פעם אחת במנין “ותיקין” (הקורא של המנין ההוא הבטיחני לתת לי לקרוא בשמחת־תורה), ופעם שנית במנין השני בחדר שני. ומה רבה תהיה אז הקריאה! פעמים אין ספורות אשנה את פרשת “וזאת הברכה”, ולאחרונה עוד אקרא תחת החופה פרשת בראשית ובקול חוגג אסים כל פסקא “ויהי ערב ויהי בקר”… וכל העם יענה אחרי בקול רם “ויהי ערב ויהי בקר”… ומי ידמה אז אלי? האנשים הזרים אשר יבואו שמה ישאלו: מי הוא הנער הקטן? מי הוא הקורא הנפלא הזה?¹ והנה אלה עונים: הלא זה הוא משה’לע בן חיים החנוני; ואחדים מוסיפים: הנער הזה לגדולות נוצר; הוא לא לבד קורא נפלא, כי אם מופלג גדול בתורה ושמו יצא בכל הארץ לתהלה ולתפארת. חיים בן יחיאל הגדול במלמדי העיר ימלא פיו תהלתו ואומר, כי בסקירה אחת יתפס גם “תוספות” גדול המשתרע על כל העמוד.

ואנכי אף כי ידעתי, כי הגדיש רבי מדת תהלתי, כי גם בשתי סקירות לא אוכל לתפס “תוספות” המשתרע על כל העמוד, כי צריך אני להעמיק ולהעמיק בו עד אשר אבין “תוספות” כזה כראוי ואתפסו כלו בשכלי, בכל זאת שמחת על תהלתי הנפרזה ואתגאה בה.

אכן לא לחנם הגדיל רבי תהלתי, כי מלבד אשר חפץ להראות בזה את חכמתו כי רבה היא, כי יודע הוא גם ללמד לנער “עלוי”, עוד היתה לו סבה אחרת יותר גדולה וחשובה. אנכי מצאתי חן בעיניו מאד ועל כן עלה על לבבו לשדכני להיות חתן לבת חתנו העשיר, נערה אשר היתה אז כבת שמונה שנים. הדבר הזה לא היה זר בעיניו, כי הוא בעצמו היה בימי “הבהלה” בעל לאשה בטרם מלאו לו עשר שנים. אפס, לדאבון לבבו, גם חתנו גם אבי לא אבו לשמוע לעצתו הנמהרה. אבל רבי התנחם בבטחונו, כי עוד יבוא היום אשר בו ימלא חפצו, וראה אותי עומד תחת החופה על יד נכדתו. ומחשבו אותי לאחד ממשפחתו הרבה להללני בגוזמאות רבות, כאשר הגזים בשבחי בני ובעושר חתנו.

ואנכי בשמעי את דבר השדוך אשר מורי מציע, עוד רמו עיני ויגבה לבבי, כי ראיתי את עצמי בתור חתן לאיש עשיר ונשוא פנים, והנני נושא שעון זהב בצלחתי ושרשרת זהב על לבי, וכל הנערים מביטים אלי בקנאה, ואנכי מביט אליהם בגאוה ומשחק בידי לפניהם בשרשרת הזהב, המעידה עלי כי לא נער אנכי, כי אם חתן. לפעמים חרה לי על אבי על אשר לא ימהר לעשות חפץ מורי, שהוא גם חפצי. אמנם אבי טען, כי כאשר אגדל יגדל גם ערכי והיה מחירי כפול ומכֻפל, אבל אנכי לא הרביתי לדאג לנדוניתי, וטובה היתה בעיני שרשרת הזהב – עדוּת החתנים – מאלפי אלפים דנרי זהב.

כאשר ישמע בנימין חתן מורי אותי קורא “חתן התורה” ו“חתן בראשית” במנין השני אז בלי ספק יגדל בלבו החפץ לקחת אותי לחתן ואז ישתדל בכל כחו להטות אליו לבב אבי, כי יאות להתחתן עמו עתה, והוסיף על נדוניתי הוספה רבה – כן הגיתי כל ימי הסכות ואתעתד ליום שמחת־תורה בשקידה רבה. מה מאד היה צר לי, כי אבי־אבי לא יכול לבחן אותי יום יום בקריאת הפרשה, כי כל הימים האחרונים היו ידיו מלאות עבודה בבתי החולים, אשר רבו מאד, וגם ברגעים, אשר שב לביתו, לא היה יכול להקדישם לי, כי עיף היה מאד.

– למד, בני, ועשה חיל אמר אלי אבי־אבי בהאירו אלי פניו, אשר רוח עצב היתה נסוכה עליהם – הן לא לנצח אוכל להיות בעזרתך… הנה הראיתי לך הדרך ואתה עתה לך בה למישרים. עלי עתה להנפש מעט ולהחליף כח, ואחרי כן אשמע, אם ירצה ה'…

ד.

ויום שמחת־תורה בא. אף כי הדבר התהלך בעיר ויעש שמות נוראית בכל זאת השתדל כל איש להראות פנים שוחקות ולהוסיף עוד בשמחה, לגרש את העצבות כלה ולהרחיק כל דאגה. הנשים הכינו כל מאכלי תאוה, והאנשים הכינו משקה חריף ומתֻבל בלענה. בבית־התפלה הדליקו נרות רבים על כל החלונות ובכל המנורות כמו בכל שנה ושנה, ובעת ההקפות הרבו לזמר ולרקד ולשמוח, וכמו אמרו אל הדבר: לשוא תיָראנו בחרבך הלטושה – אנחנו לא נירא ממך! ואף כי לפעמים התגנב רעיון מעציב בקרב לבם, בזכרם איש איש את קרובו ואת מכרו, אשר נקטף פתאם, ולפעמים נפלה עליהם, למרות רצונם, אימת המלאך המשחית, אך איש לא הוציא על שפתיו את אשר יהגה במעמקי לבו, ויתאפקו וישמחו ויתלוצצו וירקדו.

ואנכי אשר הייתי ילד תמים בעת ההיא, לא יכלתי עוד להבין את מעשי הדבר הנוראים ואשמח בחג שמחתנו באמת. התענגתי מאד על המאכלים הערבים ועל הזמירות והרקודים, ואזמר וארקד יחד עם הגדולים. ובהיות רוחי שלוה ושקטה דאגתי מאד לקריאתי כי תעלה כהוגן. וברוך ה', הקריאה בימי חול־המועד עלתה יפה, ובלב מלא תקוה חכיתי ליום הגדול, יום “שמחת־תורה”…

ויום שמחת־התורה בא. השכמתי לקום בבקר, רחצתי מהר את פני וידי ואמהר ללכת אל בית־התפלה. אמי הפצירה בי לבלי לצאת מן הבית בטרם אֹכל פת שחרית, אבל אנכי לא יכלתי לעשות מצותה הפעם, כי לא יכלתי להביא פרור על פי מרוב רגשותי, וזולת זאת יראתי מאד פן אֵחר השעה, על כן מהרתי להניח אל פי את כוס החמים, אשר מסכה לי אמי; נשפתי ושתיתי ונכויתי פעמים אחדות, עד אשר גמרתי את הכוס, ואמהר לעשות דרכי.

באתי אל בית־התפלה, והנה החזן אך החל “לסלסל” תפלת “שוכן עד”. נסיתי לקחת איזה ספר ולעיין בו, אבל לא יכלתי להסיח דעתי רגע מן הקריאה הארוכה אשר עלי לקרוא בעוד שעה, ואקח חומש ואחזר עוד פעמים אחדות. בשעה טובה כלו המתפללים תפלת השחר, ובשעה טובה הוציאו את ספר התורה ותקותי באה: אנכי עמדתי לקרוא! …

פרשת “וזאת הברכה” קראתי כראוי ואתענג בה מאד. כאשר הבטתי אל פני השומעים נדמה לי, כי הם מפיקים שמחה וענג גדול, ואמר בלבי, כי הם מודים לי הודאה רבה על כל הטוב אשר עשיתי עמהם, בהשמיעי באזנם את קריאתי הנפלאה, אפשר בפרשת “בראשית” קרני אסון נורא: כאשר באתי למקרא “ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי” הפסקתי רגע לתת לקהל לקרוא את הפסוק, ואסב את עיני לראות בעומדים עלי מסביב, אם הם מלאים רצון, ואחרי כן בשומי עיני אל תוך הספר נקרה לפני “יום רביעי” תחת “יום שלישי”. השומעים מהרו לתקן את טעותי ויקראו יחד בקול גדול: שלישי! שלישי! הבינותי כי משגה אתי, אך לא יכלתי להכיר מה הוא המשגה, וככל אשר הוסיף הקהל לקרוא כן גדלה מבוכתי, וגם אחרי אשר הראני אחד בספר באצבעו מקום טעותי לא סרה מבוכתי, ואוסיף שגיאה על שגיאה. שכחתי את כל הטעמים, ובמקומות רבים שגיתי גם בנקוד המלות. אזני הקשיבו לרגעים קול הקהל הבא לתקן את שגגותי ואנכי כתועה הולך ונכשל לכל רגע.

ירדתי מעל הבמה אבל ושחוח, ונדמה לי כי הכל מדברים בי, הכל לועגים לי ושמחים לאידי. שעה רבה עמדתי על מקום אחד, פני היו מוסבים אל הכותל, וכל שגיאותי אשה אחר רעותה עלו בזכרוני. וכמו גדלה מדתן על אחת שבע, מאשר היו באמת. כל מלה ומלה, אשר הוצאתי מפי לא כהוגן, תבעה ממני את עלבונה ותשם בלבי פצעים אנושים.

אולם כעבור שעה, והתקוה באה לשעשעני ולהפיג צערי. אמנם עתה לא הצליחה לי הקריאה – אמרתי אל לבי – אבל עוד אוכל לתקן המעות במנין השני, אז לא אשגה עוד, וקריאתי תהיה זכה, צלולה ונעימה בלי כל ספק. ומה ממני הלך אם שגיתי עתה? לפני מי קראתי עתה? הלא לפני בעלי־מלאכה, לפני הפחותים בעם, לפני ההמון הגס, שגם תהלתו וגם חרפתו אינן שוות פרוטה. לא כן במנין השני, אז אקרב לפני “בעלי־בתים”, אנשים “עדינים”, יודעי תורה, אשר תהלתם תהלה וחרפתם חרפה, ואם אז אצטיין בקריאתי, יתגדל שמי ויתהלל בכל העיר, ואז ימהר חתן רבי להשתדך עמי, ואז תתנוסס על לבי שרשרת הזהב, אשר אליה יביטו כל הבחורים בקנאה גדולה…

כן נחמתי את נפשי; ובין כה עמד החזן להתפלל במנין השני. תפלת השחרית נגמרה, ספר התוֹרה הוּצא ואנכי אמרתי לגשת אל השלחן לקרוא. בעת ההיא נגש יונה המלמד ונחמיה תלמידו בן נפתלי הנפח אל השלחן, ואבין כי צרה קרובה אלי… אנכי חזקתי את לבי ואלך בגאוה הלך וקרב אל השלחן. אפס בגשתי אמר לי יונה המלמד: החפץ אתה, משה’לע, לקרוא שתי פעמים ביום אחד? רב לך, יקירי, אם קראת פעם אחת, ועתה תן גם לחברתך להתחנך בקריאה כמוך! אנכי לא יכלתי² להשיב מאומה על הטענה הצודקת הזאת ובכל זאת חרה לי עד מות… ראיתי והנה כל תקוותי כלו כעשן. אמרתי כי בפעם הזאת אכפר על שגגותי, אשר שגיתי בפעם הראשונה, והנה עתה אין לשגגותי כפרה; אמרתי, כי קריאתי עתה תרוממני בעיני חתן רבי, ועל ידה אתקשט בשרשרת זהב ושעון יפה, והנה נכזבה תוחלתי – אין קריאה, אין כלה ואין שרשרת! ויותר מהכל חרה לי על אשר אמר יונה המלמד: “תן גם לחברך לקרוא”. “לחברך”… בן איזה נפח עני, בעל ידים גסות ופנים שחורים כפיח, לחבר יחשב לי! הוא בא להתחרות עמי! .. מוטב לי כי לא אקרא לעולם ולא אהיה שעה אחת חבר לבן נפח! …

ומרוב קנאה וכעס לא יכלתי לעצר בעד דמעותי ואמהר לשוב אל ביתי לבכות שמה במסתרים ככל אשר תאוה נפשי…

ה.

בבואי אל מסדרון הבית השתוממתי לראות אנשים זרים ממהרים לצאת ולבוא ועל פני כלם תוגה חרישית. אמי יצאה דחופה ומבהלה מן הבית להעמיד את המיחם ועיניה כבר אדמו מבכי. בלב חרד נגשתי עליה ואשאל אותה פשר דבר, ותגד לי אמי, כי אבי־אבי חולה, כי תקפהו החלי־רע.

אנכי נרעשתי מאד מן השמועה הרעה הזאת, עד אשר שכחתי את האסון אשר קרני בבית־התפלה. בבואי הביתה, בא כחץ בלבבי קול נחר, אשר השמיע אבי־אבי החולה בקראו: מים, מים! הבטתי אל פניו ואראה והנה נהפכו למראה תכלת, זקנו עוד הלבין רב יותר מאשר היה אתמול, וכל אבריו התפלצו ויתכוצו. אנשים אחדים עמדו סביביו וישפשפו את בשרו לחממו בעשב הדוקר כמחטים. לרגעים הקיא מקרבו מים דלוחים, ואחר קרא עוד הפעם בקול נחר: מים, מים! והקול ההוא הפיל עלי בלהות צלמות, כי לא היה לו כל דמיון לקול אבי־אבי, אשר תמיד היה קולו רך ונעים ובא לאזני השומע כשירה ערבה.

בעת ההיא בא נפתלי הנפח הביתה. הוא בא בבתי־רגליו הגדולים והמגאלים, בידיו הרחבות והקשות כאבן, בזקנו הגדולה והמסובכה, בפאותיו הרחבות והפרועות, בכובעו אשר היה כסמרטוט על ראשו.

– מה זה היה לך, ר' יהודה, כי החליות לעשות “עֲוַיוֹת כסל” כבן יחיד המתחטא לפני אביו אמר הנפח כמהתל – אַל לך, בעולם, כלנו בעלי יחוס אחד: עפר אנחנו בחיינו ועפר במותנו. אדרבה, כל מה שאני מתגאה יותר כן ישפל ערכי באמת, כי גאותי אות היא על סכלותי, על אי־כשרוני לדעת ולהכיר את ערך האדם כמו שהוא. לוּ היתה דעת בלבי, לוּ הבינותי מה אני כי אז לא התגאיתי, ואך בזה אני מתגאה – כי אין דעת ואין תבונה בקרבי! …

הבטתי אל נפתלי הנפח, אל עיניו אשר אדמו מדמע, אל כל תנועות גוו אשר הראו אותו הכנעה רבה, אותות תמימות וטהרת הלב, ולבי נשבר בקרבי על סכלותי לחשב, כי בן בזוי־משפחות הוא. הוא התרומם עתה בעיני למעלת צדיק תמים, ואנכי השפלתי מאד, ואהי נבזה בעיני ונמאס. – מה היא כל “למדתוני”, כל יופי קריאתי וכל שאר המעלות אשר לנער “מושלם” – אם אני בעל מדות מגונות? האם לא תהיה לי שרשרת הזהב, אשר אליה חכיתי, כנזם זהב באף חזיר? מה מאד חפצתי לגשת אל נפתלי הנפח, להתנפל לפניו ולבקש ממנו סליחה, על אשר בזיתי אותו ואת בנו בלבי… אנכי נמגתי בבכי; וגם אחרי אשר כלה נפתלי להקרא את אבי־אבי הודוי, לא חדלתי מבכות בקול גדול, בעמדי על יד מטת החולה. אבי־אבי ראה אותי מתמוגג בדמעות ויקראני אליו באהבה.

– ברכני נא, אבי, כי לא אחטא! – קראתי אליו בכל לב – נער חוטא הנני, כלי מלא בושה וכלימה…

– “יברכך ה' וישמרך” – נשמע לאזני קול אבי־אבי בברכו אותי – “וישם לך שלום”… רב לך בני לבכות! היה אדם ואז ייטב לך…

---

ימים רבים עברו מהעת ההיא ומזכרוני לא ימושו דברי אבי־אבי: “היה אדם ואז ייטב לך”.

---

אֵם הַבָּנִים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(מכתב־קדוּמים מימי הורדוס)

אומנת אני לילדי ישראל, ואני חיה ושמחה בחיי.

ואתה בלי ספק תתפלא על דברי: היתכן? אלמנה שכולה ושמחה בחייה! הכי לא אהבה את אישה, תפארת הכהונה? השכחה את בניה, ברוכי אלוה?

לא! אני אהבתי אותם, אני אוהבת אותם גם עכשיו. קשורים הם בי, בנימי נשמתי, ואני רואה אותם תמיד ולא ימושו מנגד עיני כל הימים.

ואיך אפשר לי לשכוח את אישי, שלא השאיר בזרע אהרן דומה לו? ואיך אפשר לי לשכוח את נטיעי הרכים והרעננים?

מרחוק, מעזרת הנשים הייתי מבטת אליהם, בשעה שהיו עולים שלשתם לדוכן, בני, פרחי הכהונה, אחר אביהם סגן הכוהנים. מלאכי אלוהים היו, מלהבות אש עיניהם נאכלו הקרבנות, שהקריבו על מזבח ה'. והנה הם פורשים כפּיהם כלפּי העם בברכה – וכל המקדש מלא שירת־יה, המשתפּכת מפּי קדשם, וכל הקהל הגדול שומע ומקשיב בעצירת נשימה; כולנו מתעלים למרומי על, עד גבול יה…

אז היה לבי מתרחב מרוב שמחה, ועיני דומעות דמעות גיל. אז הייתי חושבת: במה זכיתי אני, אשה דלת־מעשים, לגדולה כזו?

אני לא נועזתי לנשקם, יראתי לשתות לגימות גדולות מכוס עדני. יראתי שלא יתפּוצץ לבי מרוב נחת־רוח.

הם היו מתנפּלים על צוארי, מחבקים אותי, מלפפים אותי ומנשקים, מנשקים בכל חום נעוריהם, ואני הייתי דוחה אותם מעלי: די לכם, חביבים! השכחתם, כי זקנה אמכם וכבד ממנה לנשוא משא תענוג גדול…

והאלונים הללו נגדעו. לא מתו — נהרגו, ואני חיה ושמחה.

אחי! תוצאות המות לפעמים גדולות מהחיים, אלה הם חיים, שאין להם סוף ותכלית. לפעמים על ידי המות החיים נעשים יותר מעולים, יותר טהורים, יותר קדושים.

הנה אני יושבת עם הילדים הקטנים, שאני מחנכת אותם ומספרת באזניהם ספורים מכל אשר ראיתי בימי חיי.

ובשעה שאני מספרת אני חורתת על לבם עמוק עמוק תמונות בני הקדושים, תמונת אישי המרומם. ואני בטוחה כי הם, אישי ובני, חיים הם בקרב הילדים האלה ויחיו לנצח בלבות כל ילדי ישראל, ואני שמחה.

מספרת אני להם איך בני התמרמרו על שהרומאים תלו את נשר רומא על שער המקדש ואיך שגמרו בלבם להורידהו — ויהי מה.

הם באו וספרו לאביהם מה שבלבם. לחדרי חדר קולם באמרם: רוצים אנו למסור את נפשותינו בעד מקדש אלוהינו.

ובעלי שמע את דבריהם בפנים של אימה.

– היודעים אתם, ילדים, את כל האחריות שאתם נוטלים עליכם?

– יודעים אנו, אבא! ־ ענו הם בקול עלז.

– אם כן, יהי חלקי עמכם – ענה הוא.

ואני שמעתי, ורגע כמו התפוצץ לבי, ויללה בקשה להתפּרץ מקרבי.

אבל פתאום התאפקתי, כוח אלוהים בא אל קרבי, וכשבקשו לגשת אלי להפּרד ממני, קראתי אליהם מרחוק, בהניעי להם בידי:

– לכו, ילדים, לכו. ברכת ה' עליכם!

והם הלכו והשליכו את הנשר הטמא מעל מקדש אלוהים.

מה שהיה אחר כך – אתה הלא יודע..

בני נהרגו. בעלי מת בבית האסורים…

ואני שמחה, בוכה ושמחה. עניה וכל כך עשירה!

אני מספּרת וחוזרת ומספרת את מעשי בעלי, מעשי בני, חייהם, מותם, וחניכי שומעים, ואני בטוחה, כי בעלי ובני לא לריק חיו ולא להבל מתו.

אישי, הצדיק והטוב, לא מת, בני, הצדיקים הקדושים, לא מתו. חיים הם בלבי, בלבות בני עתם, בלבות הדורות הבאים אחריהם.

חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא.

---

נִשְׁמַת קָדוֹש

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(אגדה)

לפני המלאך, הממונה על אוצר הנשמות, עמדה נשמה אחת כולה מאירה כספּיר.

המלאך הסתכל בה בעונג רב, והיא הביטה אליו בשמחה ובעליצות של תינוק.

— דרושה את לי, יקרה. — אמר המלאך. — שם במעמקי התבל, על הכוכב הנקרא ארץ, עתידה עכשיו גויה להולד. הרוצה את לרדת שמה ולהכנס אל תוך גויה זו?

— ארד — ענתה הנשמה, ובת צחוק האירה את פניה האצילים.

— לשם סקרנות? — אמר המלאך בשחוק.

— לא – ענתה הנשמה — רצה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים, וגם אני רוצה לעזור את השפלים, את העלובים, להשתתף בצרתם, לעודדם, לרוממם.

— תמימה, אינך יודעת מה מחכה לך שם… — אמר המלאך בפנים של אימה. — צריך אני להזהירך מראש.

— ומה?

— פה כל מלאכי מעלה מתענגים על יפיך. טהורה את, קדושה. ושם… עכשיו… נסיונות גדולים עתידים לך. שם שדים מחללים ושטן מרקד. דור רע וחוטא שם עכשיו. ומי יודע אם לא תמשכי גם את אל המחול הפראי ותזדהמי ותתלכלכי. ואז אבכה על גורלך, מה אבכה. אולי יותר טוב, שתמתיני עד שיהיה הדור צדיק, ואז תרדי ותתענגי שם לראות איך ישפוך ה' רוחו על כל בשר, וכל העולם ימלא חדוה.

— איני יראה מפני כל שד, וכל רפש לא ידבק בי — ענתה הנשמה בבטחה.

— אולי, אבל בכל אופן מלחמה גדולה עתידה להיות נגדך שם. הרבה אויבים קשים יערכו עליך מלחמה. תמיד ישימו על דרכך מכשולים.

— מלחמה בעד הצדק והיושר, יפה מאוד — קראה הנשמה בשמחה, במחאה כף. — אני אוהבת את המלחמה. נעים לי ללכת בין חרבות שלופות, בין חצים מעופפים בבטחה ועוז, כי ה' מגן לי, והאמת והצדק סוככים עלי.

— אילו היתה המלחמה גלויה ודרכה ידועה – אמר המלאך, ועיניו הבהירות נתערפלו. – אבל זאת היא הצרה, שלאמת דרך אחת ולשקר דרכים אין מספר. את תצא למלחמה בצדק וביושר, והם יסתתרו, יארבו לך, ולא תוכלי להזהר מפניהם. מהמארב יירו בך וימיתוך…

— ימיתוני? – התפלאה הנשמה. — האפשר להמית נשמה?

– אמנם לא את הנשמה, אבל את הגויה שתבואי לשכון בה.

– אז אכנס לגויה אחרת.

ומבלי חכות למענה, פרשה הנשמה את כנפיה הזכות ותעף מטה.

וברגע ההוא נשמעה הפעיה הראשונה של תינוק שנולד.

---

מַתָּן בְּסֵתֶר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הירשל קוטין ידוע בכל הסביבה כצייר נפלא. הנסיכים בעלי האחוזות הגדולות מזמינים אותו לצייר את היכליהם ומשלמים לו כדבעי. הירשל יודע את המלאכה ויודע גם לקחת את מחירה. בעד אולם אחד הוא לוקח לפעמים אלף רובל.

והירשל מכניס ואינו מוציא: אשה ובנים אין לו. דירתו צרה וסרוחה, לבושו סמרטוטים, כאילו הקבצנות אומנותו, ומאכלו – לחם וקצת מי גריסין. רק בשבתות הוא סמוך על שולחן נח־ליב המלמד ומשלם לו בעד שלוש סעודות שלושים פרוטות.

מובן מאליו, שהוא הולך ומאסף “ממון קרח”.

ואנה הוא שם את כל הכסף הזה?

הרבה עמלו כל יושבי העיר למצוא חידה זו והעלו חרס בידם. לצדקה, למשל, אינו נותן פרוטה וגם ברבית אינו מלוה.

סבבו אותו הסרסורים בלהטיהם, שיתן את כספו בנשך, ולא יכלו. הוכיח אותו הרב שיתן לצדקה ולא הועיל. תשובה אחת ישנה בפיו: אין לי.

כמובן, הכל ידעו, כי שקר בפיו.

לא פעם בדקו גנבים בארגזו ומצאו שם — תכריכים, וישובו בבושה. בתכריכים גם גנב לא יגע.

מי היה האיש? מאין מוצאו? — איש לא ידע בברור. שיחה נפלה בפי הבריות, כי הוא היה מן הקאנטוֹניסטים, שהכריחוהו להמיר את דתו ולא עמד בנסיון. אבל אחר כך חזר בתשובה ויהי ליהודי.

ואמנם ירא שמים הוא הירשל — בזה “לית מאן דפליג”. המוני הוא, בור, עם הארץ, אבל את האלוהים הוא ירא, ומה שהוא יודע הוא מקיים בזהירות רבה. גם יום אחד לא יעבור עליו, שלא יגמור את התהלים מראשו עד סופו, ובשבת מלבד שהוא שומע את הסדרה עם פירוש רש"י מפּי נח־ליב, הוא קורא תמיד את התהלים. פעם הזמין אותו שר־העיר בשבת ולא רצה ללכת. אימו עליו שיסחבוהו בחזקה, והוא לא מש ממקומו. אילו בני תורה בקשו להתיר לו את הדבר, ולא קבל.

ויחד עם זה קמצן הוא מאין כמוהו.

בעיר היו אומרים, שהוא נמכר לאשמדאי, שאין לו שליטה על כספו, והכל היו מבזים אותו ובפניו ולא היו קוראים אותו לתורה גם בשמחת תורה. ויהי האיש עזוב ושומם, בודד נבזה.

רק נח־ליב המלמד היה בא אליו לעתים. לנח־ליב היתה “חולשה” לציור. הוא בעצמו בילדותו עשה “מזרח” לעמוד שבבית־הכנסת. ופעם ראה את מעשהו של הירשל והשתומם עליו. גם הוא, כמובן, היה מבזה את קמצנותו, אבל יחד עם זה לא היה יכול שלא לכבד את מתנת אלוהים שבו, ולפיכך היה מבקר את הירשל ומשוחח עמו, מספר לפניו מעשיות מגדולי הצדיקים, והירשל מספר לו על־דבר הציורים שראה ומה שעשה באצבעותיו.

כמה שנים עברו, ונח־ליב לא נסה לבקש מהירשל “גמילות־חסד”. את שלושים הפרוטות, שהירשל משלם בעד השבת, היה נח־ליב מקבל בכל פעם ביום הראשון. זולת זאת לא היה מבקש ממנו כלום. הוא ידע, כי אצל הירשל קפוצה היד, וגם לא בקש שיפתחנה. התרגל נח־ליב עם דלותו וכמעט שהתפּאר בה — “יאה עניותא לישראל”, ואינו מקנא כלל במי שיש לו כסף, ובפרט ב“עכברא דשכיב אדינרי”.

ואולם פעם אחת היתה השעה דחוקה לו ביותר.

זה היה ביום החמישי לשבוע, ולא היה לה לאשתו במה לקנות קמח לשבת.

אמנם יודע הוא נח־ליב, והדבר הזה לא סוד הוא גם אצל אנשי העיר, כי יש בקהלתם שני נדיבים נפלאים (לפי הנראה, “זה לעומת זה עשה האלוהים” – הירשל נפלא בקמצנותו, והם, לעומת זה, נפלאים בנדיבותם). הלא הם: שמריהו הקַמח וגבריאל הקצב. כל שאינו יודע ממי לשאול, והוא צריך לחלות ולבשר לשבת, הריהו הולך אל שמריהו הקמח ומקבל קמח לחלות ואל גבריאל הקצב — ומקבל בשר. אם תשיג ידו של הקונה וישלם — מה טוב, ואם לא — לא ינגשׂו בו. ועניי העיר יודעים את נדיבותם של שמריהו וגבריאל ומשתמשים בו להנאתם, וכבר יש לכל אחד מהם פנקס גדול, שבו רשומים חובותיהם של הקונים, וכל הפנקס, כמובן, ראוי לצור על פי צלוחית.

ונח־ליב גם כן השתמש בזה לפני אילו שבועות. חשב הוא לשלם לשמריהו אחר השבת, אבל עד היום לא מצא לקיים את הבטחתו. אמנם שמריהו פגש אותו והוכיחו על שלא בא לקבל קמח גם בשבת שאחר זו. מובן מאליו שבשרו של נח־ליב נעשה ברגע ההוא חדודים חדודים. אבל שמריהו חיזק אותו ואמר, שהוא יכול לחכות עד שיעזור לו ה', ואם בינתים אין לו כסף, הוא יכול לקבל עוד בלי כל פקפוק.

כך אמר לו, ואעפי"כ קשה לו לנח־ליב ללכת אליו שוב, ואפילו אם חלילה ישאר בלי חלות לשבת, לא יפנה אליו.

אז החליט בלבו לבקש מאת הירשל, שיתן לו גמילות חסד לקנית קמח ואחר כך ינכה לו מהתשלומים שהוא משלם לו. האפשר שישיב את פניו בדבר שכזה?

— ולמה לך לבקש גמילות חסד ממני? — ענהו הירשל בתמימות. – הלא יכול אתה ללכת אל שמריהו הקמח, והוא בודאי יתן לך קמח לשבת, וכן אל גבריאל הקצב, ולא תצטרך לבקש “גמילות חסדים”.

נח־ליב השתומם בשמעו את הדברים האלה… מה זאת: תמימות או רשעות? הוא שולח אותו אל שמריהו?!

ובכל זאת התאפק נח־ליב וספר לו להירשל את הסבה, מפני מה אינו יכול ללכת אל שמריהו.

— טפשות! — ענה הירשל — וכי אתה חושב שהוא מפסיד הרבה?

— איני מבין מה אתה סח — ענה נח־ליב – אם אין משלמים לו, הריהו מפסיד כמה שנותן.

— אט… מפסיד… — ענה הירשל… — הלא שמריהו וגבריאל נותנים תמיד לא רק לך, ואעפי"כ לא נתרוששו, חלילה. להיפך, הם הולכים ומתעשרים.

— ובכן? – אמר נח־ליב ברמיזה רבה.

— מהו “ובכן”? — ענהו הירשל, כאילו אינו מבין את הרמיזה.

— ובכן, למה זה אתה אינך…? — שאל נח־ליב ולא גמר, מפּני שקשה היה לו להעליב את הזקן.

— אני… אני… ענין אחר: אני נדרתי שלא ליהנות מן הצדקה — ענה הירשל ושוב באיזו תמימות נפלאה.

— לא זאת אני שואל — ענה נח־ליב ברגש. — בודאי לא יפה לך ליהנות מן הצדקה. אסור לך ליהנות מן הצדקה, על פי הדין אסור. אבל למה אינן נותן לצדקה? הלא אתה לא צעיר. איש אינו לוקח את כספו עמו אל הקבר…

— אני… — ענה הירשל כמו מבולבל קצת…— אני — ענין אחר. אני… אין לי… ומה איכפת לך, אם שמריהו יתן לך קמח וגבריאל בשר? לך וקח מהם, מה איכפת לך? אני – אין לי… אתה מבין? הם נותנים, לך וקח מהם, מדוע לא? מה איכפת לך?

הדברים הללו הכעיסו כל כך את נח־ליב, שהוא יצא ממנו תיכף בכעס נורא. מעודו לא כעס כמו ברגע ההוא. איך זה איש שכזה אינו מתבייש לאמור: לך אל פלוני וקח ממנו, בעוד שהוא בעצמו יכול לתת ואינו נותן!

ונח־ליב חדל מאז לבקר את הירשל. אך הירשל לא נפגע גם מזה. אחת היא לו — אם באים אליו או אין באים. בדרך הוא נפגש עם נח־ליב. הוא אומר לו שלום, ונח־ליב משיב בשפה רפה. בשבת הם יושבים יחד אל השולחן, והירשל אינו שואל את נח־ליב כלום, כאילו לא נפגשו מעולם.

וכעבור איזה זמן מצאו את הירשל מת בחדרו המרופש.

חברי חברה קדישא כמעט לא רצו להתעסק בו. הם רצו לחפור בור ולהשליך את הפגר אל תוכו. ורק מפני שעל פי הדין צריכים לקברו בקברי ישראל נאנסו לטפּל בו, אבל בשעה שטפּלו בו, שלחו בו חצי לשון, לעג וליצנות, ובינוש השמש טפח לו על גבו וקרא: אוי לך, זקן קמצן! טפּש היית בעולם הזה וטפּש נשארת גם לעולם־הבא! וכך הורידוהו אל קברו בבושה וכלימה, ותכס עליו הארץ.

ואולם ביום החמישי וביום הששי נזדעזעה העיר; אכן ידעו כולם, כי הירשל מת… — אז נתגלה הסוד, כי הירשל היה משלם לשמריהו הקמח ולגבריאל הקצב כל מה שהיו העניים מקבלים מהם בהקפה.

---

רְצוֹן הַצַדִּיק

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

רבי חנינא בן דוסא היה אחד מגדולי התנאים ורועה עזים על מדרוני ההרים שעל יד הכנרת. פרנסתו היתה דלה מאוד. בת קול יצאה והכריזה: כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני, ולחנינא בני די בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. כי מאושר היה רבי חנינא בגורלו: יש לו ארץ יפה, תורה נחמדה ואלוהים אדירים, ומה לו עוד?

ובלילה, בלילה, היה בא אליו אליהו הנביא להשתעשע עמו בדברי תורה, פני אליהו מאירים וגם פני רבי חנינא מפיקים נוגה, ולא היה צריך לאור מנורה, כי הבית כולו נתמלא אורה.

— רוצה אני — אמר רבי חנינא פעם לאליהו הנביא — לראות את מקומי בגן־העדן.

— טוב מאוד – ענה אליהו —שים ידך בתוך ידי ובטיסה אחת נהיה שם.

ורבי חנינא שם ידו בתוך יד אליהו, וברגע נתרוממו מעל הארץ, עפו במרום עד שהגיעו אל גן העדן. הכרובים השומרים על השער פתחו לפניהם את הדלתות והם נכנסו אל היכל התנאים הקדושים. התנאים קמו לפני האורחים וקבלו את פניהם בשמחה.

ועיני רבי חנינא כמעט הוכו בסנורים מרוב האורה. כל צבעי הקשת הנהדרים הזהירו מסביב. והנה הוא שומע קול שירה אדירה, שירת השמש, הירח והכוכבים בהסתובבם במעגלם הנצחי, וקול גלי הים הגדול וקול העצים והעשבים, העולים וצומחים מתוך האדמה, והכל מצטרף לשירה אחת כל כך יפה, כל כך רוממה! “נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו”…

ואולם מתוך השירה הכבירה והיפה הזאת קלטה אזנו לפרקים קול כאנחה כבדה פולחת לב.

— מה היא האנחה הזאת? — שאל רבי חנינא את אליהו בהשתוממות.

— אנקת הרשעים המתענים בגיהנום היא – ענה אליהו.

— הכי קרובה היא? —שאל רבי חנינא.

— רק קיר אחד דק מפריד בין גן העדן ובין הגיהנום, ושועת המעונים בגיהנום עולה תמיד באזני היושבים בגן העדן, כי זה לעומת זה עשה האלוהים: תענוג גן־העדן לעומת צער הגיהנום.

— ואיך אפשר להתענג בגן־העדן בשעה שאתה יודע שיש נפשות מתענות בגיהנום? — שאל התנא החסיד. לא! איני רוצה בגן עדן שכזה.

— המעונים רשעים הם, — ענה אליהו — עובדי עבודה זרה ושופכי דמים.

— ואפילו אם היו רשעים! – קרא רבי חנינא — יהיו מי שיהיו, איני רוצה בצערם…

— ואם כן מה אתה רוצה, חנינא אחי?

— אני רוצה שלא יהיה צער בעולם הזה, ומכל שכן בעולם הבא.

בינתים ניגש אליהם רבי עקיבא, ובשחוק חן שאל אותם על מה הם דנים.

— על אנקת המעונים האומללים הבאה מתוך הגיהנום, — קרא רבי חנינא — ואני מתפלא עליכם, צדיקי עולם, שהנכם מתענגים בגן־העדן, בשעה ששם, מעבר לקיר, נענות נפשות בני אדם. צריך לבטל את הדבר הזה.

— אנחנו כבר קבלנו נגד זה לפני בית־דין של מעלה, – ענה רבי עקיבא – אבל שם ענו, כי זה יתוקן רק על ידי המשיח. כשהוא יבוא, אז ימחה ה' דמעה מעל כל פנים ויבער את הצער מהעולם.

— ואם כן, עלינו לשבת ככה ולחכות? – קרא רבי חנינא— מדוע לא נשתדל לקרב את ביאת המשיח? איך נוכל לשבת בחבוק ידים מבלי כל מעשה ולהתענג על גורלנו?

— צדקת מאוד. אנו משתדלים פה בכל יכלתנו — ענה רבי עקיבא – ואתה לך והשתדל שם בארץ, עד שנביא את המשיח, כי רק הוא יסיר את חרפת הצער משני העולמות גם יחד.

ורבי חנינא בן דוסא מהר לעזוב את גן־העדן.

---

אברהם באור כשדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

שמה ושערוריה באור כשדים.

הצעיר, אברם בן תרח, זה הבחור החכם והחסון כארז, מנאץ בפרהסיה את אלהי הכשדים וקורא לעבודת אל אחד, קונה שמים וארץ!

כל נכבדי אור כשדים רגזו תחתם: האשיות נהרסות.

וגם לתרח הזקן חרה מאד. רוצה הוא לעת זקנה לשבת בשלוה, והנה בנו זה החביב בא ומעורר מדנים עם השכנים ומקים נגדו תקיפי עולם.

ופעם בשבת תרח זועף בביתו, קרא אליו את אברם בנו וַיְשַחֲרוֹ מוסר.

–תמה אני, – אמר תרח, – למה אתה מבזה את אלהינו?

– את אליליכם, – ענה אברם.

– למה אתה קורא להם אלילים? במה החייתי תמיד את נפשי ואת נפשות ביתי? – הלא מיד האלהים האלה. על ידם אספתי גם רכוש: עבדים ושפחות, גמלים וחמורים, שדות וכרמים. וגם כבוד רכשתי לי. ראוני זקנים והרכינו ראש, צעירים – וישתחוו, ולמה תבוא להחריב את מקור פרנסתי וכבודי? העיקר, האדם צריך לפרנסה. והאלהים שממנו אני מוצא פרנסה הוא האלהים. ואלהיך מה הוא? עדיין לא ראיתי שהוא יתן פרנסה… חדל נא מהאל החדש שלך ותעבוד באמונה את האלהים הישנים, שטובתם בדוקה ומנוסה, ואותם עבדו אבותיך ואבות אבותיך וגם נמרוד המלך הגדול והאדיר אותם יעבוד.

– אבל איך אפשר להשתחוות לאליל, לעץ ואבן? – קרא אברהם, – בעוד שמכל הרוחות, ממרומי שחקים ומתחתיות הארץ קול אדיר תמיד קורא בכח: יש בעולם רק אל יחיד שרק אותו צריך לעבוד.

– נשגבים דבריך, בני, מבינתי, – ענה תרח. – נניח כי צדקת, אבל למה לך לפרסם את הדבר הזה? בלבך תוכל לחשוב מה שאתה רוצה. – מי מפריע בעדך? – אך כשאתה מדבר דברים כאלה באזני הרבים, הנך גורם לי נזק גדול. זה ימים אחדים הביאו לי גמל טעון פסילים יפים. ומה אעשה עמהם, אם אתה מגרש את כל הקונים מהחנות? וגם ירא אני פן יגיעו דבריך לאזני נמרוד והרגך.

– אתה, אבא, שם מבטחך בפסילים האלמים ומפחד מפני נמרוד הרשע, ואנכי שם מבטחי באל עולם ואיני מפחד כלל מפני נמרוד וכל חילו. כי כך אמר לי אלהי: “כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך, כי תלך כמו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, כי אני ה' מושיעך”…

– אין ממש בדבריך, – קרא תרח. – היתכן כי אחד ילך באש ולא יכוה? גם האלהים בעצמו אם יובא באש ישרף והיה לאפר.

– אלה הם אלהיך־אליליך, – קרא אברהם. – אלהי אינו ירא מאש וממים, כי כולם משרתיו המה, כל הטבע וכל כחות הטבע.

– חדל נא, בני, מדבר דברים כאלה, שאינם מתקבלים על הדעת וסופם לגרום רעה רבה לכלנו. אינני רוצה להיות יוצא מן הכלל. כל בני עירי עובדים את האלהים הישנים וגם אני אעשה כמוהם. ואם חכמת יותר מכולנו שמור חכמתך בלבך ולא יבלע גם לך וגם לנו. המשל אומר: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו…

ב

ומגורת הזקן באה…

הגיעו הדברים לאזני נמרוד המלך, והוא נזדעזע.

בן תרח הזקן כופר באלהי אבותיו, מבזה את קדשי עמו, מערער את כל יסודות הדת והמוסר, את כל יסודות הממלכה.

ונמרוד הרגיש כי מדברי אברם הצעיר כסא מלכותו מתמוטט. על פי האמונה העתיקה נחשב נמרוד גם הוא אלהים למחצה, בן אלהים, ולפי חק הכמרים קדוש הוא לעם, כל המזלזל בכבודו אין לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. הכמרים, כהני הדת, נכונים לסלוח כל רצח וגזל, כל תועבה, אך לא לזלזל בקדשי דתם ובקדושת המלך שהוא מעוז לדת.

והוא, נמרוד, מהר וקרא עצרה, אסף את כל הכמרים השופטים ומסר את דינו של אברם לפניהם. הוא, המלך, אינו עושה על דעת עצמו, כי במשפט יעמיד ארץ. בעצת הכמרים המחוקקים ידרוש, והם במשפט צדק ידונו את המהפכני הזה, ככתוב בספר החוקים שהמציאו בחכמתם לטוב להם ולנמרוד מלכם.

והכמרים, כהני הדת, לא היו צריכים הרבה. עון אברם גלוי היה: קלל אלהים ומלך ודינו בשרפה. וביום חגם יוציאו את המשפט לפעֻלה לעיני כל הקהל, למען ירא העם ויִירָא.

ועד שיבוא יום המשפט שמוהו בבור עמוק, שם טחב, בוץ וחשך גם ביום. רק הכוכבים מרמזים לו לנתפס מעל, מרמזים באור פלא ומחזקים את רוחו.

ואברם שמח בגורלו! הוא עשה דבר טוב. הוא פרסם את שם אלהי העולם, אלהי האמת והצדק, ובעד הדבר הזה הוא נכון לסבול במנוחה גם יסורי מות.

טוב למות בעד רעיון גדול וקדוש, בעד קדושת האמת.

אכן גופו סובל יסורים: פעם ביום ישליכו לו פת קיבר מעופש ומורידים לו כוס מים דלוחים. ולפעמים שוכחים להשליך גם מנה זו, אבל נשמתו לא חתה.

ג

ופעם, בשכבו בבוץ בורו, רעב, צמא ומעונה מבדידות, נראה אליו בחזון איזה דבר משֻנֶה. מתחילה הגיע לאזניו כקשקוש כנפי עטלף ענקי, ואחר כך נראה זהר כזהר תולעי הגשם בליל אפלה, ואחריהם כתבנית כומר עומדת לפניו. העינים מפיקות ערמה, ועל השפתים הדקות מרחף חיוך של לעג…

– מי אתה? – שאל אברם.

– אחד מהברואים שברא הקב"ה בעולמו, – ענה הפלאי. – מדרי מעלה הנני, אך כשתוקפני שם השעמום אני יורד ארצה. הארץ היא לי תיאטרון וקירקוס. כאן יושבים המשחקים האמיתיים, היודעים לעַוֵת את פניהם ולהשתנות ככרום, וכאן אני מוצא חיות קטנות עם גדולות… ביחוד אני אוהב לבלות איזו שעה בחברת הבטלנים. להם, לבטלנים, יש הרבה שהות לחשוב ולפעמים הם ממציאים איזה רעיון מעַנְיַן; ומי עכשיו בטלן יותר גדול ממך, אברם, היושב בבור הכלא יומם ולילה?

– ומה שמך?

– על שאלה זו אמנם אני מתקשה להשיב. שמעתי מאחורי הפרגוד שעתיד לקום המלך שלמה שעליו יאמרו “החכם מכל אדם”, הוא יקראני בשם “מלך זקן וכסיל”. אבל אגיד לך האמת, שאני מרשה לעצמי להטיל ספק בחכמתו ולהתנגד בתכלית לאמנותו בקריאת שמות. על חכמתו הוא בעצמו יתן סוף סוף תעודת עניות בסיומו: “הבל הבלים… הכל הבל”… ומה שנוגע לשלשת השמות שקרא לי – א) “מלך” – יבואו כל באי עולם ויגידו אם ראו פעם מעין ההתרברבות הטפשית שבלעדיה אי אפשר כלל למלוך. – ב) “זקן” – על הוצאת דבה זו לא אסלח לו לעולם, כי תמיד הלא יש לי עסקים עם צעירים וצעירות, וכידוע הם מנדים מחברתם את כל מי שחשוד משהו בזקנה… ג) וכסיל… זהו המסמר העקרי. אמנם לא קראתי אף ספר אחד ומכל שכן שלא חברתי אף ספר אחד, אבל בכל זאת אין מזה ראיה שאני כסיל. להפך, גאוני הטפשות נמצאים דוקא בין שקי הספרים והמחברים המפורסמים… אבל על זה איני רוצה לדבר הרבה. כלל הוא: המרבה להוכיח שאינו טפש, חוששין לו שמא באמת טפש הוא.

– ובכן, מה שמך?

– שמי? מהו שם בכלל? וכי מי שבא לתת שם יודע לתפוס את המהות בזנבה ולהתאים לה את השם? שם – זהו מלה ריקה. נשאיר את המלאכה הזאת לאדם הראשון שידע להמציא שמות לכל החיה ולכל הבהמה… אמנם שכחתי: ההמון קורא לי “שטן”. וגם זה לא מתאים לאמת. עונותיו של אדם עולים בעצמם למעלה ומסטינים על עושיהם, ולמה לטחון קמח טחון?… אולי טוב שתקרני “מְשַׁמֵּר”, כי זהו תפקידי ביחוד עכשיו. הרוצה אתה לשמוע?

– דבר!

– כידוע, הקב“ה בונה עולמות ומחריבם ושוב בונה ומחריב. זהו עסקו תמיד, ריבולוציונר הוא, כביכול, ואנכי – אורטודוקס מתנגד לו. כשאני רואה שהוא מתכונן להחריב, אני בא ומעכב על ידו ושומר על הקים. אגיד לך את האמת: ענין המהפכנות מגוחך בעיני. דומה הוא לאותו חלוק של המלמד, שהיה תמיד בא מן המרחץ וצדו הפנימי של החלוק כלפי חוץ. פעם הפכה אשתו את החלוק קודם שיצא אל המרחץ, והמלמד במרחץ נזדרז והפך אותו שוב. וסוף סוף נשאר החלוק כמו שהיה תחלה. כך המה כל המהפכות: הופכים והופכים, והכל נשאר כמקדם… והנה עכשיו שלחך הקב”ה להחריב את העולם האלילי, שנבנה בחכמה רבה ובעמל רב ע"י טובי האנושיות במשך דורות רבים, ומשום כך באתי להגיד לך שדרכך לא נכונה. ובאמת מה יצא מזה אם תחריב את העולם היפה הזה? וכי אתה חושב שתבנה עולם יותר יפה? שתחת אמונת הבל תטע אמונה טהורה? וכי אינך רואה שלפניך צחיח סלע, שלשָוְא תפזר עליו גרגרי חכמתך? מי מבני דורך מסוגל להבין את מחשבתך הגדולה? הלא המה כולם שקועים ביון הבערות. עוד אלפי שנים יעברו עד שיתחילו להבין משהו מאמונת אל אחד, רק משהו, שיהיה דומה לטפת דבש בתוך חבית של זפת… וגם אז ישאו שם אל־עולם על שפתותיהם, מפני שהנמוס ידרוש כך, אבל בלבם ישכנו האלילים הקדמונים, אלילי זהב וכסף. ולמה לך למסור את נפשך עתה ולסבול ענוים ויסורי מות?

– לא בשביל בני דורי אני מוסר את נפשי, – ענה – אברם, אלא בשביל הדורות הבאים, לתקן עולם במלכות שדי, את כל העולם!

– זהו דבור יפה, נאה לצעיר נלבב וגא, – אמר השטן בלגלוג של רמאי. – מה נעים לצעיר לקבל עליו תפקיד שכזה לתקן לא רק את עצמו, לא רק את בני דורו, אלא את כל הדורות, את כל העולמות העליונים והתחתונים… אמנם, יש ברעיון שכזה מעין טעם של יין קונדיטון תוסס… אבל, הה! המציאות היא אחרת, לגמרי אחרת… אתה בלבך בטוח הולך למסור את נפשך וחושב שאחרי מותך יקום ודר שכולו זכאי, שילך כולו בדרכך… אבל זוהי טעות מרה! אחריך יקומו “קַיִנים”, “נמרודים”. ברֵעַ ובִרְשַע, אבל “אברהמים” לא יהיו עוד… וגם כאשר יעברו אלפי שנים והרעיון אשר אתה נושא דגלו – אחדות האלהים – יתפרסם בעולם, גם אז כל כך תשתבשנה הדעות עד שמאֵל אחד יֵעָשֶׂה אליל אחד. סרסורי הדתות – הכמרים והכהנים – ביחד עם המושלים העריצים יבואו בשם האל היחיד לדכא את העמלים, לנצל את העניים ולעורר מלחמות נוראות. אהה! מה תשתוקק אז להחריב את העולם אשר אתה אומר עכשו לבנות במסירות נפש.

אינני מאמין בנבואתך, ענה אברם. – רבים יהיו אשר יקדישו את שם אלהי העולם בכל לבם ובכל נפשם.

– אנכי אינני נביא, אינני חוזה – אמר השטן – אני רק רואה את המציאות כמו שהיא, המציאות לפני אחת היא, – מה שהיה, מה שהֹוֶה ומה שיהיה, כי על כן מדרי מעלה אנכי. ואני אומר לך בפרוש כי עד אחרית הימים יהיו אולי יחידים בודדים, חסרי השפעה, מאמינים כמוך, אבל מהצביון הכללי לא ישתנה כלום. רק נחמתך אני צריך לומר, כי כמקרה הזה אשר יקרה עמך, יקרה גם לשאר הצעירים הנלבבים שימסרו נפשם בעד שאיפות נשגבות… כי כאשר יצליחו נביאי האידיאלים לפרסם את רעיונותיהם הנאדרים במסירות נפש לעשותם קנין הכלל, אז ימהרו הריקים והחצופים ויגזלו מידי אנשי הרוח את דגליהם, וירימום בידיהם המסואבות ויזהמום ויסרסום ויעשו מהם כלי תשמיש לכל מעשה נבלה… כך הוא דרך העולם, דרך המציאות של החיים. ולפיכך אני אומר לך: חדל לרדוף אחרי רוח! ואם תבטיחני לקיים דברי, אעלך מפה ואביאך לארץ אחרת ושם תמצא לך עבודה פוריה מתאימה לזמנך ולמקומך. העיקר: הזהר תמיד מפסיעות גסות, ולא תכשל.

– לא אבֶה ולא אשמע לך, – ענה אברם. – בשביל הנצח, בשביל אלהי הנצח אני עובד והנני נכון בלב שקט להמיר חיי שעה בחיי נצח.

– בשביל הנצח? – קרא השטן בצחוקו המיוחד. – רק רגע ועוד רגע… הנצח הוא אפס, האין האמתי.

– אינני שומע לך! – קרא אברם בעקשנות. – סור ממני!… אין לי חפץ לא בך ולא בחכמתך.

ופני השטן חורו, וכרגע נמוג בערפל…

נעלם השטן, אך עקבות בקורו לא נמחו. הוא השאיר רשם כבד בלב אברם. ענן עצבות שכן עליו.

פתאם הופיע בבור אור בהיר. המלאך גבריאל נגלה לאברם.

– מה לך אברם כי נפלו פניך? – שאל המלאך.

– משיחתו של השטן, – ענה אברם.

– וכי תוהה אתה על מעשיך?

־ חלילה! עבד אלהי עולם אנכי ואל כל אשר ישלחני אלך, אבל דברי השטן נסכו עלי רוח עצב. מרגיש אנכי כי יש אמת בדבריו, כי המטרה רחוקה, רחוקה מאד, הרבה, הרבה נפשות עוד תעלינה על המוקד, עד אשר יכירו וידעו כל באי עולם כי ה' אחד ושמו אחד…

– כן, השטן אמת ידבר – אמר גבריאל. – באמת שלו הוא מצודד נפשות, אבל זוהי רק אמת שלו , לא אמת לאמיתה. זוהי אמת שטנית, שמוליכה שולל את חלשי הראות. והצדיק יודע את האמת לאמתה. יודע הוא שהשאיפה למעשה הטוב שנטע ה' בלבו היא המדריכה אותו, המחזקת את לבו בכל מעשיו והמעודדת אותו גם ברגע של סכנה. השטן אמר לך, כי יש רגע ועוד רגע. כן, יש רגע שכל הנצחים לא ישוו לו – רגע של השלמת הנפש ועליתה לעבודת האל היחיד, למעשה הטוב. מה יהיה אחר כך? בודאי שיהיה יותר טוב. המעשה הטוב מצמיח מעשים טובים. הרשם שהצדיק עושה במעשה הטוב לא ימחה לעולם וגם פורה הוא. השטן אומר שהנצח הוא אין. גם זה אמת. החכמה העליונה היא אין לאלה שאינם משיגים אותה, אבל היא גם יש למשיגיה. הרואים את הנצח ברגע הם משיגים את היש שבנצח. ואם אחריך יבואו רבים ויצטרכו למסור נפשם, אין להתעצב. במסירות נפשם יגילו וישמחו, כי חדות ה' מעֻזם.

והעצבות פרחה לה מלבו של אברם. הוא נכון כמקדם לעלות בשמחה גם על המוקד.

---

דֶּרֶךְ הָרוּחַ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(אנדה)

כשהכניסו את ר' שניאור זלמן בעל ה“תניא” אל בית־הסוהר בפטרבורג¹ ונסגרה עליו דלת הברזל – כבר חשך היום.

הוא שמע מאחריו חריקת הבריח החזק בבואו אל טבעותיו וצריחת המנעול כשסבב בו המפתח והד קול הפסיעות, שהלכו ונתרחקו מן הדלת. בתוך החדר, בעל הקירות השחורים, נראו צללים, צללים, שקבלו איזה פנים משונים ואיומים. המנורה הקטנה, שדלקה בפנה לפני האיקונין, הפיצה אור קלוש על כל אלה הבריות העלובות, גרי הבית, המרוחקים מבני אדם וסגורים כחיתו טרף בכלוב, רובם בעלי עינים לוהטות ופנים נשחתים מרעב, מבערות ומתאוות רעות. מהם נכשלו בעבירה לא פעם ולא שתים, ומהם כבר לקו מכות אכזריות ועוּנו עינויים קשים; פני אחדים כבר נצרבו בחותם של ברזל לוהט.

— הרי לך גם ז’יד! – קרא טימושא, ראש בריונים, בראותו את הרב נכנס.

שחוק אדיר התפרץ מפי האנשים־החיות הללו, אך השחוק נפסק באמצעיתו, נתמעך פתאום בגרונם ולא נגמר.

ור' זלמן לא ידע ולא ראה מה שלפניו. שקוע היה בצערו הגדול על עלבון אחיו, שמסרוהו בידי גויים, ומי יודע מה יהיה בסופו? איך ואיפה ידרוש הוא משפט צדק מנכרים, אם אלה, שאבותיהם עמדו על הר סיני, עוותו כל כך את הדין? האסירים שנרתעו תחילה לאחור מהדרת פני הרב, עתה, כשראוהו שרוי בצער, התחילו להתחזק ולהעיז פנים נגדו. החיה שבהם חזרה ונעורה ויתנפלו על האסיר החדש, חפשו בכליו ויגזלו כל אשר מצאו. והוא כמעט שלא הרגיש במעשיהם, כי במה נחשב עלבון הנכרים נגד עלבון אחים?

*

בעת ההיא היה קטרוג גדול בעולם ועצבות כבדה שלטה בו. ואפילו הצדיק ר' לוי יצחק מבדיצ’ב, שהיה עובד את אלוהים בשמחה, אף הוא “מרה שחורה” תקפה אותו. העצבות, זה “ים הכבד”, בלעה אותו כתנין, ונשמתו הזריזה התחבטה שם בכל כוחה כיונה במעי הדגה, בקשה להשתחרר ולא יכולה. כבר הגיעה השעה של תפלת מעריב. הוא אינו יכול לפתוח פה: מתוך עצבות אין עומדין להתפלל.

נסתתם איזה צנור, וה“חיות” ניטלה מהעולם…

אבל השעה מאוחרת, עוד מעט וחצות הלילה תגיע.

והוא מתחיל להתפלל, וכל מלה עומדת בגרונו, כפיטורי בפי ושט.

מצמצם הוא את מחשבתו לכון לבו לשמים – ואינו יכול.

יודע הוא שאין הדבר כפשוטו; לבו מגיד לו, שאחד הצדיקים היותר גדולים שרוי בצער, ולפיכך נסתתרה השמחה ואינה יכולה להתגלות.

ויודע הוא שאם איזה צדיק שרוי בצער, אין זה מפני יסורים פרטיים, אלא מפני צרות הכלל, מפני שאיזו גזרה רעה מתרגשת ובאה על כנסת ישראל.

ישב לו ר' לוי יצחק, ראשו תלוי על לבו, ועיניו נעוצות בקרקע, והחסידים יושבים באימה וביראה ומביטים דומם אל הרבי. גם הם שרויים בצער ואינם יודעים על מה.

— רבונו דעלמא כוליה! – צעק ר' יצחק בתרעומת, כמעט “בהעזה” – כידוע, היה הוא, זכרונו לברכה, כמעט מטיח דברים כלפי מעלה, בשעה שהיה בא לדבר סניגוריה על ישראל – מה אתה מבקש מצדיקיך? שתלת אותם במספר מועט בכל דור ודור, ועליהם שמת את המשא הכבד של תקון כל העולמות והמתקת הדינים, ובמה הם יכולים לעשות את חובתם? הלא בתפלה. ומה יעשו, אם אתה מבטל אותם מן התפלה? את חרבם וקשתם אתה נוטל מידם. ובמה יעמדו במערכה? מה אתה מבקש מצדיקיך? מתאוה אתה לתפלתן של צדיקים, עזור להם, איפוא, שיוכלו להתפלל. “ותשועת צדיקים מה‘, מעוזם בעת צרה. ויעזרם ה’ ויפלטם, יפלטם מרשעים ויושיעם, כי חסו בו”.

בקול אדיר וחזק קרא את הפסוק הזה, והחסידים הרגישו כי נקרע בכוח המסך המבדיל, כי ענן התוגה נתפזר, כלה החושך, שפע האורה העליונה ירד בזרם אדיר, והעולם נתבסם. וכולם התחילו בתפלת מעריב.

תפלה כזו, אמרו הזקנים שבחסידים, לא נשמעה מעולם. היא בקעה רקיעים.

*

והאדמו"ר ר' זלמן הרגיש פתאום שנעשה שנוי בעולם והתנער. צער גדול נצטער על שנטה לבו רגע אחד ללמד חלילה קטיגוריא על ישראל, והיה מיצר ודואג שמא, חס־וחלילה, יענש מי שהוא על ידו.

כלום אין הקדוש־ברוך מנהיג ומשגיח בעולם ויש דבר שנעשה בלא רצונו, יתברך? הוא מסבב הסבות, ומאי דעביד רחמנא לטב עביד. ובאמת כמה טובות גנוזות יש בעולם; איך? מה? למה? עליו אנו יכולים לסמוך, שהכל לטובתנו ולכבודו.

ולמה אני מצטער כל כך על שאסרו אותי? האם החומה העבה ודלתות הברזל חוצצות ביני ובין מי שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין?

"אם אסק שמים שם אתה

ואציעה שאול הנך.

אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים –

גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך".

כל הארץ כבודו מלא, לית אתר פנוי מיניה, ו“בכל מקום אין מונע מדבקות הנפש ביחודו ואורו יתברך”.

*

וראה זה פלא: לבם של הגויים התפוסים אל הרב הקדוש נהפך לטובה, ולא עוד, אלא שגם מנהגיהם בינם לבין חבריהם הוטבו הרבה.

הקללה הידועה שלהם לא היתה נשנית ומשתלשת עוד בפיהם כל היום, וכל־שכן שלא הרבו כל־כך להכות ולפצוע זה את זה.

ואפילו טימושא, זה האביר שבבעלי־האגרופים, גם הוא חדל להראות כוחו. לתמהון כל הכלואים היה טימושא שוכב שעות רצופות על יצועו מבלי דבר דבר, ופעם אחת קם והחזיר להרב את הכסף שגזל מידו.

הרב הניע בידו, כלומר: לא צריך, אך טימושא קרא: קח, ואם לאו, אהרוג אותך!

הרב קבל את הכסף וגחך, וטימושא שב אל יצועו הקשה וישכב…

*

ומיום ליום התרגל הרב עם האסירים, והאסירים התרגלו עמו.

הוא היה מתהלך בחדר הגדול הנה והנה וחוזר לו משניות או “זוהר” על פה ומטייל לו עם נשמות ר' שמעון בן יוחאי, האר“י והבעש”ט ושאר קדושי עליון, זכר כולם לברכה, משיח עמהם בעניני מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

ופעמים היה הרב שוכח לגמרי שהוא בבית האסורים והיה מזמר לו בדבקות נפלאה את נגונו הידוע, בעל ארבע ה“בבות”, שבו היה מטייל ועולה, כמפורסם לכל, בארבעה עולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה). באותה שעה היו האסירים כולם יושבים דומם ומקשיבים…

ופעם אחת באחד מלילי חנוכה, עמד הרב והדליק את הנרות והתחיל לזמר “הנרות הללו” כדרכו: במחיאת כפים ובנגון של שמחה. מיד נצנצה רוח של חדוה גם בקרב האסורים והתחילו כולם לזמר בקול אחד, ופתאום נתן כל אחד יד לרעהו והתחילו מרקדים כולם במעגל סביב הרב.

וגם שר בית־הסוהר כשנכנס לשם וראה את השמחה, עמד רגע משתומם, ופתאום נמשך גם הוא אל תוך המרקדים וירקד עמהם. שכח גם הוא את משרתו וגאותו ויהי כאחד האדם.

ובבית האסורים נהפך פתאום היגון לשמחה והחושך לאור גדול. על כנפי הנגינות, שיצאו מפנימיות נשמתם של שברי בני אדם הללו, התרומם הבית עם כל נצוצי הנשמות הכלואות שם אל שמי השמים, אל המקום שאין כל חסיד יכול להגיע אפילו ב“שמע ישראל”, בבחינת “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בנבואה”.

*

פעמים היה טימושא שוכב בפנתו ומביט כמו מן הצד אל הרב בשעה שהוא שונה ומתפלל, מסתכל בו היטב היטב, ובתוך לבו קלחת רותחת.

הוא מרגיש שהוא מתבטל מפני הצדיק הזה, וצר לו על אבדן חרותו הפראית. מעולם לא היה טימושא כפוף, מעולם לא נשא בעול, ועתה הוא מרגיש, כי הצדיק הזה בולם אותו ומכניעו.

ובמה? רק במבטו, מבט הצדק והטוהר, הוא מושל עליו ומבטל אותו ואת כוחו וגבורתו ממש כקליפת השום.

ואף־על־פי־כן חביב עליו הצדיק, קשורה אליו נפשו בקשר אמיץ.

קלועה היתה נפשו של טימושא בין קנאה ואהבה, בין שאיפה לחרות פראית ובין הכנעה מפני הדר הקדושה והצדק.

היו רגעים שבהם היה טימושא אומר לקום על הצדיק, להרים עליו אגרופו החזק כמטיל ברזל ולנפץ את ראשו, שלא יפריע אותו, שלא ינקר את עיניו. נפש יהודי בין טימושא ובין אגרופו מה היא? הוא כבר הרג כמה וכמה נפשות.

ואף על פי כן, לא לבד שלא הרים עליו יד, אלא שלפעמים עוד לבו נמשך אחריו עד כלות הנפש ממש. היו רגעים, שהיה טימושא נכון להשתטח לפני הצדיק ארצה ולהגיד לו… מה יגיד לו? הוא בעצמו אינו יודע. רגשותיו ים עמוק וסוער, ופיו אלם…

פעם ישב לו טימושא כדרכו על יצועו, מצץ מקטרתו והביט על הרב, שעמד אז בשמונה עשרה, פני הרב היו כמו חטובים משיש, והוד אלוהי שפוך עליהם, רק לפעמים נתרחקו הקמטים שעל מצחו זה מזה, עיניו נתעצמו בחזקה, ואנחה חרישית התפרצה מעומק הלב. ניכר היה שכולו שקוע בתפלה.

על יד טימושא ישב איזה צעיר בעל עינים ערומות. הוא נגע בטימושא והראה לו בקריצת עין של לגלוג על הרב המתפלל.

טימושא נתאדם מכעס, עיניו הפיקו ניצוצי אש, ובבעיטה אחת ברגלו השליך את הצעיר המלגלג מעל היצוע וכמעט ששפך את מעיו.

*

פעם אחת ניגש טימושא אל הרב ואמר: ידעתי כי איש קדוש אתה, הגידה נא לי: למה ברא ה', במחילה מכבודך, חזיר שכמוני? למה אני מזהם לחנם את התבל? איזו תועלת יש לו מזה שהביאני לעולם? הגידה נא, איש קדוש!

הרב שמע את דבריו בכובד ראש, כדרכו בקודש, בשעה שהיה מקבל את פני הבאים אליו ליחידות. הוא לא תמה כלל, אדרבה, כאילו המתין וצפה לכך.

— רוצה אתה, טימושא, לדעת את דרכי ה' – אמר הרב, – יפה אתה עושה, אבל תחילה צריך להטהר מעט. לאלה השקועים בזוהמא אי אפשר שיהיו דברי מובנים, וגם כשאגיד לך לא תבין.

— להטהר אתה אומר? – קרא טימושא. – ואיך אפשר להטהר. אם רוח הטומאה מפעפע בכל הנפש? אם מלבד טומאה אין כלום?

— רק אתה חושב ככה, אבל באמת לא כך הוא, – ענה הרב. – נשמתו של אדם, גם זו של הפושע היותר גדול, עמוקה הרבה יותר ממה שאדם יכול לחשוב. הניצוץ האלוהי לפעמים יורד לתוך עמקי הקליפות, שבוי הוא שם, אבל אינו כבה לעולם.

— אני איני מבין מה שאתה מדבר – אמר טימושא.

— אני יודע רק שחזיר אני, חזיר טמא ונאלח, ורוצה אני מאוד להפטר מנפשי. אני רוצה להיות יהודי. מאמין אני שיש אלוהים רק בישראל, ואתה איש האלוהים. עכשו התחלתי להבין ולהאמין. התדע מדוע? אני הייתי מלפנים שונא אותך, הייתי מקנא בך; מדוע אתה כל כך קדוש, כל כך טהור, ואני מלא חזירות? החזירות שבי היתה מתקוממת נגד הקדושה שבך, ובקנאתי חפצתי להרגך, חפצתי ולא יכולתי, ולא עוד, אלא שלבי נמשך אחריך, ממש עד כלות הנפש. אני רוצה לחבק אותך, לנשק אותך – אבל שפתי טמאות, רוחי טמאה, איני רוצה לזהם אותך במגעי, הבה אנשק את נעלך, את הרצפה שאתה דורך עליה… לשרתך אני רוצה, למסור נפשי בעדך… הרוצה אתה לצאת לחפשי? אני אוציאך. בלילה הזה הנני נכון להוציאך. את כל השומרים אחנק. עוד רב כוח עמדי לבער בשעה אחת את כל הנבלים הללו…

חריקת בריח הברזל הפסיקה את שפך הנפש של טימושא. הפקידים נכנסו לספור את האסורים.

*

לצערם של האסורים העבירו את הרב למדור אחר, מרווח ונקי, ומיוחד לו לבדו. הרבה עמלו החסידים בשביל הדבר הזה, שלא יהיה הצדיק יושב יחד עם פושעים גסים.

— לך לשלום, איש האלוהים! – אמר אליו טימושא בהפרדו ממנו, – אני לא אשכחך, אל נא תשכחני גם אתה, התפלל נא בעד נשמתי החוטאת.

וביום השני נעלם טימושא מבית האסורים.

באיזו עיירה קטנה בליטא קבל עליו טימושא דת ישראל ויקרא בשם אברהם.

הוא לא למד הרבה, הוא ידע רק מנהגים אחדים, אבל הוא היה אדיר באמונתו, ובכוחו זה ירד אל פנים רוסיא, אל פלך סרטוב, ובכל מקום בואו נתחמקה ה“חזירות” וברחה מפניו…

כפרים שלמים הכניס טימושא תחת כנפי השכינה.

הם אבות הגרים, הידועים בשם “כת המתיהדים”…

---

בַּעֲשָׂרָה רֻבָּל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(מעשיה של חסידים)

ר' הלל הפּאטריצ’י זצ"ל, היה, כידוע, נוסע בערי הנגב עם מנין שלו מעיר לעיר ומכפר לכפר, בין בקיץ ובין בחורף, בעגלה גדולה ומסוככה בבד ורתומה לשני סוסים וכשהיה בא זמן התפלה, היה המנין מוכן לפניו והיה מתפלל תמיד בצבור.

פעם אחת חסרו שני אנשים מן המנין שלו. אחד חלה באלכסנדרוֹבסק והשני נשאר שם להוליך לחופה את בת קרובו היתומה. אבל על דבר מנין לא דאגו עכשיו. הרי נוסעים הם לשמעוֹנוֹבקה, כפר גדול, ושם כמאה משפחות יהודיות. שם יש גם בית מדרש גדול ויפה.

היום היה יום חורף בהיר. הדרך היתה לבנה וחלקה, כאילו מצופה זכוכית. באלכנדרוֹבסק התפללו מנחה גדולה, ומשם עד שמעונובקה שלוש שעות של נסיעה או פחות מזה, בדרך יפה כזו של עכשיו.

אבל, כשיצאו מן העיר, בא השטן לשחק עמהם. התחילה לנשב רוח צפונית, רוח־ערבה, המבשרת סערה. כל היושבים בסוכה נשתתקו, ניטל הדבור מהם. בקשו להרים קול בשיר, והקול נחבא, כולם הרגישו, כי מהרה תתחולל הסופה.

ואחרי עבור שעה התחוללה הסופה בכל תקפה, ופתי שלג דקים כחול יצאו במחול פרא, כמחול הקוזקים, החשיכו את זוהר השמש וכיסו את עיני חיים העגלון ואת עיני הסוסים ומהרה נטו מן הדרך, המכוסה בשטיח עבה של שלג רך, ויסעו אל אשר נסעו, מבלי דעת אנה.

תחילה לא הרגיש חיים העגלון, שהעגלה נטתה מן הדרך, אבל אחר כך, כשהרגיש, אי אפשר היה לו לתקן: אנה ישוב?

ור' הלל זצ"ל יושב ומחייך: – אתה חושב, חיים, – הוא אומר – שאתה המנהיג? לא, חביבי. יש אחד מי שמנהיג.

והנם נוסעים הלאה, הלאה. אבל הסוסים פסקו לרוץ. הם הולכים כבר לאט לאט, והנה פתאום – עמוד! הסוסים שקעו עד הברכים לתוך איזה בור עמוק…

עכשיו צריכים כולם לצאת מן הסוכה, להתיר את הסוסים ולהוציא אותם ואת העגלה בידים קפואות מקור.

נאנח חסיד אחד. קשה היא בשבילו נסיעה כזו.

שמע ר' הלל וגיחך:

— קשה – הוא אומר – להוציא סוסים, שהמה שקועים רק עד הברכים ובשלג נקי ורך, אבל כמה קשה להוציא את האדם מתוך בצה, שהוא שקוע בה עד קדקדו, וצריך לאחוז באזניו ולהוציאו. ואעפי"כ – העיקר, שלא להתיאש.

אוסרים איך שהוא את הסוסים בעגלה ונוסעים עוד מעט, ושוב ירידה אל שוּחה, ושוב עמידה, ובתוך כך הלילה בא, והחושך עמו. מה שייך “חושך”? תוהו ובוהו! כל המרחב הגדול שמן השמים עד הארץ ומקצה הארץ ועד קצה מלא פתי שלג מרקדים ומסתובבים לקול הסופה, המשמיעה את מנגינתה הפראית, פעם בקולי קולות של יבבות איומות ופעם בקול שריקה עזה ונוראה, מחרידה כל לב.

מי יודע כמה נסעו. ארבע או שש שעות, ואולי גם שבע.

סוף סוף נשמעה מרחוק נביחת כלבים: הכפר קרוב.

איזה כפר? הם אינם יודעים בעצמם. בכל אופן לא שמעוֹנוֹבקה, שחשבו תחילה לנסוע אליו. עוד מעט והגיעו לכפר פוּזירוֹבקה. צריכים היו לנסוע כלפי דרום ונסעו כלפי צפון.

והכפר קטן ודל ומהיהודים יש שם רק אחד, שאול בעל בית הטחנה. כשנודע לו שר' הלל בא, שמח האיש מאוד, ומיהר לקבל את פניו ואת פני חסידיו באהבה רבה.

קפואים למחצה התנפלו כולם אל תוך הבית. בעל הטחנה, ששמח מאוד על ביאת הרבי, מיהר לפתח את הסוסים, והאשה גם היא מיהרה להחם חמים ולהכין נזיד לאורחים.

צריך להתפלל מעריב, והנה חסר אחד. התחילו שואלים את שאול אולי יש איזה יהודי קרוב למקום ההוא. אמר שאול: כשתי פרסאות מפה על יד התחנה של מסילת הברזל יש יהודי, אם עוד אפשר לקרוא לו בשם יהודי.

שמע זאת ר' הלל והקפיד: מה שייך? יהודי הריהו יהודי. מי יכול להעריך את ערך נשמות ישראל, לדעת איזו יותר חשובה?

— יהודי אוכל טרפות הוא, מחלל שבת בפהרסיה. יהודי שלא התפלל אולי עשרות שנים – אמר שאול.

— ואף על פי כן, “אני ה' השוכן אתם בתוך טמאוֹתם” – ענה ר' הלל. – יקרה וחביבה היא נשמת היהודי.

ברוך הניקוֹפּוֹלי, צעיר חי, שקבל על עצמו אחר חתונתו לנסוע שנה בכנופיה של ר' הלל, אברך עז פנים, חצוף־החצופים ומסור אל ר' הלל בכל לבו ונפשו, אמר: אני אלך ואביאנו.

הוא חבש את הסוס, רכב עליו ונסע.

*

בתחנה היה חושך. זה חצי שעה מעת שעבר המסע האחרון. המסע שאחריו בודאי יתאחר לבוא מפני הסופה. ורק בבית שעל יד התחנה, שבו יושב היהודי, פקיד התחנה, היה אור.

פיאוֹדוֹר גברילוביץ, פּקיד התחנה, יושב וגומר את חשבונות היום והסיגרה בפיו. הוא ממהר לגמור, כי רוצה הוא לנסוע אל כומר הכפר, לשחק שם בקלפים, וכבר מוכן סוסו לרכב עליו. והנה דפק ברוך הניקוֹפּוֹלי בדלת.

פיאוֹדוֹר גברילוביץ נזדעזע קצת וקרא: מי שם?

— יהודי! – ענה ברוך בקול צלול ובטוח. – דבר נחוץ!

פיאוֹדוֹר גברילוביץ פתח את הדלת, וברוך הניקוֹפּולי בא, בהביאו עמו אויר קר אל תוך החדר החם, ועל הרצפה ננערו גלי שלג מעל מגפיו ומיד נמסו ויהיו למים.

— מה לך? – קרא אליו פיאודור גברילוביץ רוסית, כדרכו.

— אני יודע גם כן קצת את לשון הגויים – ענה ברוך בעזות קצת, כדרכו – אבל הלא אל יהודי אני מדבר וטוב לי לדבר עמו “מאמע־לשון”.

לזכר השם “מאמע” נזדעזע לב פיאודור גברילוביץ – את אמו היה מכבד בלבו ונדמה לו, שאמנם היום יום מיתתה. מלפנים היה אומר קדיש, אך זה שנים אחדות פסק גם מקיים את המנהג הזה.

— באתי לבקש את אדוני לבוא עמי אל בית הטחנה, להיות שם עשירי למנין.

— מה? – שאל פיאודור גברילוביץ משתומם.

שח לו ברוך, כי ר' הלל בא אל הכפר, ושם יש רק תשעה אנשים, וצריך הוא לעשירי שישלים המנין.

— ואם הוא צריך מה זה נוגע לי? – שאל פיאודור גברילוביץ בחיוך.

— בודאי זה שייך גם לך – אמר ברוך בתקיפות. – תפלת הצדיק שייכת לכל העולם כולו ויכולה להביא טובה רבה גם לך.

— חביבי, לך ובקש לך יהודי אחר – אמר פיאודור גברילוביץ, – אנוכי אינני מהמתפללים.

— אין יהודי אחר, וגם למה לי לבקש יהודי אחר, אם פה לנגדי יהודי? – ענה ברוך.

— אבל איני רוצה לא בטובה של הצדיק ולא להתפלל עמכם.

— איני מבקש חלילה את טרחתך חנם – אמר ברוך. – הא לך בעד זה חמשה… עשרה רובל.

הצעה זו העירה בקרב פיאודור גברילוביץ שחוק מוזר, ויחד עם זה מענין היה הדבר.

— מה אתה מחייך? הדומה אתה, כי זאת היא הבטחה בעלמא? הא לך שטר בן עשר רובל ולך עמי, – ובדברו הוציא ברוך והניח לפניו שטר אדום.

הבין פיאודור גברילוביץ, שישנם יהודים, שענין התפלה נוגע באמת אל לבם, וכל כך טורחים להשיג מנין; ובלבו התעורר החפץ לעשות לו נחת רוח וללכת עמו. את הכסף, כמובן, השיב לו.

הוא שם עליו את מעילו החם, את מצנפתו ויצא מן הבית.

— שב, אדוני, על הסוס, ואני אלך רגלי.

— אני ארכב על סוסי, הנהו כבר חבוש.

באו אל הכפר. ר' הלל הושיט לו שלום והביט אליו בעיניו הטובות והעמוקות. לב פיאודור גברילוביץ נזדעזע מהבט הזה.

מהרה נטלו כולם את ידיהם, ור' הלל עמד לפני התיבה והתחיל בתפלת מעריב. פיאודור גברילוביץ אמר קדיש אחר התפילה בקול נמוך.

אחר תפלת מעריב רצה פיאודור גברילוביץ לשוב תיכף, אך ר' הלל נכנס עמו בשיחה ומתוך שיחה בא לדבר בדברי תורה.

ראה פיאודור גברילוביץ, שעיני ר' הלל כמעט סגורות, ופניו מאירות מאוד. מקולו העדין ומחזוּת פניו נראה היה, כי אש יוקדת בקרבו, ודבורו שוטף ונכנס אל תוך הלב. מדבר הוא על דבר “רשע ורע לו” רשע שיש בו ניצוץ של קדושה, והניצוץ הזה מפריע אותו, את הרשע, שיתענג במעשיו הרעים, ודורש להעלותו למקורו ע"י תשובה. רשע כזה לעולם לא ימצא מנוחה, ומאושר יהיה רק אז – כאשר יקרע את המסכים המבדילים בינו ובין שורש נשמתו האלוהית.

ודברי הצדיק חורתים כמו באש על לב פיאודור גברילוביץ. הוא מרגיש, כי הוא טבוע בטיט היון, ורוצה בכל לבו לצאת מן המצב שהוא נתון בו, רק אינו יכול. ברגע אחד עברו עליו זכרונות ימי חייו הראשונים בעת שהיה בבית אמו החביבה והיה יהודי בין היהודים, ואך אחר כך הלך ונתרחק מעל עמו, הלך ונתרחק, עד שכמעט נבדל ממנו לגמרי. ולבו מלא געגועים ושאיפה מבלי דעת למה…

ר' הלל גמר את דרשתו ונכנס לחדר הסמוך אשר פנה לו בעל־בית הטחנה.

ופיאודור גברילוביץ נכנס פתאום אחריו ויקרא: הצילה, רבי!

— מה חסר לך, ר' יהודי?

— רבי, אני רוצה להשאר יהודי, הצילה, רבי!

— אל סוכתי, אחא! – ענה ר' הלל. – תטייל עמי בסוכתי חדשים אחדים ותשלים את המנין שלי.

*

ופייטיל הפּוּזירוֹבי, הוא פיאודור גברילוביץ, נשאר אצל ר' הלל ויהי לאחד מחסידיו היותר נלהבים. וברוך הניקופולי, כשהיה מלגלג בו, היה אומר: זוהי שקניתי בעשרה רובל. מציאה!…

---

הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצוֹ הַיְּהוּדִי

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(אגדת־עם)

רבי יקותיאל הרופא היה נודע לתהלה בכל קצוי תבל בחכמתו הרבה ובטוב לבבו, והמלך הגדול אוגוסט השני התהלך עמו כאח וכרע; לא עשה המלך דבר קטן או גדול בטרם נועץ עם רעהו החכם היהודי.

ובכל יום ויום היה רבי יקותיאל בא אל ארמון המלך, ובבואו היו כל השרים הגדולים קמים מפניו ביראה ומשתחוים לפניו בהכנעה. וגם הבישוף הגדול, הכומר בארמון המלך, היה מחניף ליהודי הזקן ושאל תמיד לשלומו באהבה גלויה, בדעתו כי אהבת נפש אוהב המלך את רבי יקותיאל. אולם רק בפיו ובשפתיו כבד הכומר את היהודי ובלבו בערה תמיד כאש קנאתו. היטב חרה לו, בראותו כי המלך מגדל ומנשא את אחד היהודים וכמה פעמים ניסה להסיר את לב המלך מאחרי היהודי. הביא לו ראיות, כי אסור לו למלך לאהוב איש יהודי. אך כל עמל הכומר הערום עלה בתוהו, והמלך הוסיף לאהוב את רבי יקותיאל ולכבדו לעיני כל שריו.

ויהי בראות הבישוף, כי כל דבריו, אשר ידבר באזני המלך להבאיש את היהודי בעיניו, ישא רוח – ויבקש וימצא לו תחבולה אחרת והיא: להקים את בת המלך לאויבת ליהודים ולהרחיק בעזרתה את רבי יקותיאל מארמון המלך.

והמלך אהב את בתו אהבת נפש, כי יחידה היתה לו וכל אשר שאלה נפשה לא מנע ממנה.

בשפתי מרמה ולשון חלקות החל הבישוף לזרוע את זרע השנאה על לב הנערה הצעירה, ועמלו עשה פרי. ולא ארכו הימים ובת המלך היתה לשונאת ישראל כמורה שלה, ועל פי עצתו ניסתה גם היא לדבר על לב אביה המלך להסיר את היהודי מעל פניו. אולם גם לדבריה לא שם המלך לב, ורבי יקותיאל הוסיף להתהלך בחצר המלך כמאז.

וייעץ הבישוף את בת המלך להתחלות, והיה בבוא אביה לבקרה ואמרה, כי רק היהודי אשם בחליה, כי בראותה את פניו תקוץ נפשה בחיים, וכי לא תוכל לשוב לאיתנה עד אם הרחיק המלך את היהודי מארמונו.

צר היה לו למלך לעשות את דבר בתו. הוא ניסה להוכיח לה כי לא טוב תעשה בשנאה איש צדיק וחכם, אך היא באחת, כי לא תוכל להבליג על גועל נפשה בראותה את פני היהודי; ובכל יום ויום, מדי ראותה אותו בארמון המלך, תרגיש עקיצה בלב, כאילו נשכה נחש. אז נוֹעץ המלך עם הבישוף, והבישוף הוכיחו בדברים נמרצים, כי חטוֹא יחטא לאלוהי השמים אם לא ימהר לעשות כרצון בתו: להרחיק את היהודי מביתו, כי בנפשה הוא. ויואל המלך להרחיק את היהודי מחצר־המלכות. אולם מדי יום ביומו צוהו המלך לבוא אל גנת הביתן אשר לו, ושם נדברו ונועצו שניהם בעניני המדינה כמשפטם כל הימים.

אפס כי בזה לא נחה עוד דעת הבישוף הצורר, ותמעט ממנו, כי רחק היהודי מארמון המלך, ויאמר להשמיד את רבי יקותיאל ולהכריתו מארץ החיים. על כן יעץ הבישוף את בת המלך, כי תתחלה עוד פעם, ועם רופא המלך היה דברו: להגיד למלך, כי מחלת בתו אנושה מאוד. וכאשר ישאלהו המלך: מה סבת מחלתה? ואמר לו: אין זאת כי נפשה כמהה ועורגת לאיזה דבר, אשר יכבד ממנה להשיגו, והיא הלא ענוגה ורפת כוח על כן תדל מיום ליום.

ותעש בת המלך כעצת הבישוף ותתחל; ויחרד המלך אליה וישאל: מה לך, בתי? ותען הנערה: נפשי תקוץ בכל אוכל ובכל משקה וכוחותי ירפו מיום ליום. אין זאת כי אם בא קצי. וימהר המלך לשאול את פי הרופא. ויאמר הרופא: אמנם מחלת בתך אנושה מאוד, הנה היא הולכת ודלה, וידי קצרה מהמציא לה תרופה; אין זאת כי נפשה כמהה ומתגעגעת לאיזה דבר, אשר לא תוכל להשיגו.

— אולי תדע מה הוא הדבר? – שאל המלך.

— לא: – ענהו הרופא – התחננתי אליה לגלות לי את אשר בלבה, אך היא מאנה לעשות את בקשתי.

אז החל המלך לדבר על לב בתו, כי תגיד לו את חפצה, והוא ישתדל לעשותו, גם אם יעלה לו החפץ הזה בחצי המלכות.

אולם היא הוסיפה להסתיר את סודה. וכאשר הפציר בה אביה מאוד, אמרה לו, כי יודעת היא ברור, שהוא לא יאבה ולא יוכל למלא את חפצה, ועליה לרדת באביב ימיה שאולה. יום יום היה בא המלך אל בתו ומתחנן לפניה, כי תרחם עליו ועל נפשה ותגיד לו את סודה – והיא שמה מחסום לפיה.

ופניה הולכים ורעים, וכוחותיה הולכים ודלים, ומחלתה הלכה הלוך וקשה, כי כן העיד בה הרופא, ותהי כהולכת למות.

ורחמי המלך נכמרו מאוד על בתו היחידה ויכרע לפני מטתה ויבך ויתחנן לפניה, כי תגיד לו מה הוא הדבר, אשר נפשה כה תכלה אליו.

ותאנח הנערה ותאמר: השבעה נא לי כי תמלא את חפצי והגדתי לך.

וישבע לה המלך, כי לא ימנע ממנה כל אשר תשאל נפשה.

אז אמרה הנערה: אמנם, אבי, צר לי מאוד להגיד לך, כי רק היהודי יקותיאל הוא בעוכרי. ידעתי, כי אוהב אתה את היהודי הזה וקשה לך להפרד ממנו, ועל כן לא יכולתי להדאיב את נפשך ואהי מתהלכת במר נפשי עד אשר נפלתי למשכב. אולם זה לא כבר נגלה אלי מלאך בחלום ויאמר: “אם ישאר היהודי בחיים – אז תמותי את, ואם יומת היהודי – והיתה נפשו תחת נפשך”. ואת כל הדברים והאמת האלה שמרתי בלבי ימים רבים, יען ידעתי כי יבצר ממך לעשות את חפצי… ועתה, אבי, עשה כטוב בעיניך: המיתהו – ואחיה, או חַיֵהוּ – ואמות.

והמלך נבהל מדברי בתו ולא ידע מה לענותה. בעת ההיא בא הבישוף החדרה. ותאמר הנערה אל אביה: שאל נא את פי כוהננו הגדול, והוא יגיד לך מה טוב ומה ישר בעיני האלוהים. ותספר הנערה לבישוף את כל אשר דברה באוזני אביה.

ויפן הבישוף אל המלך ויאמר: רצון בתך הוא רצון אלוהינו, אשר נשבעת לה בשמו. אם כה תעשה, והצלת את נפשך ונפש בתך; ואם לא – מרה תהי אחריתך.

צר היה למלך מאוד לעשות כדבר הבישוף, אבל הוא ירא לחלל את שבועתו, וישלח פקודה אל רבי יקותיאל לבוא מחר בתשע שעות בבוקר אל שדרת העצים, אשר על יד הכבשן הגדול אשר מקדם לעיר. ואל שר הטבחים שלח פקודה להיות הוא ועבדיו נכונים מחר בתשע שעות בבוקר על יד שדרת העצים, אשר על יד הכבשן הגדול אשר מקדם לעיר, והיה בבוא שמה איש זקן לבוש בגדים ארוכים, ואחזו בו והשליכוהו אל תוך כבשן האש.

רבי יקותיאל קבל את פקודת המלך ותפעם רוחו בקרבו.

— מדוע בחר המלך הפעם במקום הזר ההוא? – שאל רבי יקותיאל לנפשו ולא מצא מענה. ויחרד לבו בקרבו מבלי דעת מדוע. וכל הלילה הבהילוהו חלומות נוראים, נדמה נדמה לו, כי אריות ונמרים רודפים אחריו, הוא קורא לעזרה, אבל מרחוק נשמע לו רק קול שחוק וחרוק שנים…

*

בבוקר השכם קם רבי יקותיאל וילבש את בגדי החמודות שלו, ובסוף השעה השמינית צוה לאסור את מרכבתו, למען יגיע אל המקום אשר יעד לו המלך בראש השעה התשיעית; כי אמר: יחכה הוא שם עד בוא המלך, ואל יחכה המלך לבואו.

ויהי אך יצוא יצא מביתו ויאמר לשום את רגלו על שלבי המרכבה – והנה איש בא ויאמר לו:

— הואילה נא, ר' יקותיאל, וסורה אלי, כי בני יכנס עכשיו בבריתו של אברהם אבינו, ואני רוצה לכבדך במצות סנדק.

— מתי תהיה הברית?

— תיכף, כבר הכל מוכן – ענה האיש.

— אם כן, אני הולך: למצוה כזו אי־אפשר לסרב.

ור' יקותיאל ירד מעל המרכבה וילך.

והבישוף וחבריו שתו ושכרו כל הלילה, ובבוקר השכם מיהר הבישוף לנסוע אל המקום ההוא, לראות בעיניו בהשרף היהודי שנוא נפשו בכבשן האש. בראש השעה התשיעית הגיע הבישוף אל שדרת העצים אשר על יד הכבשן. ועבדי המלך ראו ממארבם, והנה איש זקן בא והוא עוטה מעיל ארוך – ויתנפלו עליו להשליכו אל תוך הכבשן. לשוא צעק, כי בישוף הוא, כוהן לאלוהים – כי לא היה לו שומע, וישליכוהו אל הכבשן וישרף.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. לבו הכהו מאוד על אשר נוֹאל להטות אוזן לקול הבישוף, אבל מה יעשה והוא נשבע לבתו ואיך יחלל את שבועתו?

אז נזכר כי קרא מלפנים בכתבי הקודש, כי גם בימי קדם הלשינו אנשים רעים על אנשים יהודים צדיקים לפני מלך בבל ויצו להשליכם אל כבשן האש. ומלאך בא ויצנן את האש, והצדיקים יצאו שלמים ובריאים מתוך הכבשן. מדוע לא יעשה ה' נפלאות גם היום לאיש ישר וצדיק? – חשב המלך בלבבו.

אבל מדוע שמתי אני על האיש הצדיק הזה עונש מות? מדוע לא יכולתי למשול ברוחי ולבלתי שמוע בקול בתי? ולמה הטיתי את לבי אל דברי הבישוף השואף לדמי נקיים? הה, לו יכולתי להציל את נפשו! אבל הן אנוכי נשבעתי…

נשבעתי!… ומה בכך אם נשבעתי? הלא שבועת שוא היא. איזו זכות היתה לי להסגיר את נפש נקי וצדיק למות? לא! שבועתי אינה שבועה, בטלה היא ומבוטלת. אני אלך ואצילהו.

אז הביט אל השעון והנה – חצי השעה התשיעית. ועד אשר יבוא אל המקום הנועד תעבור עוד חצי שעה.

— נואש, נואש! – קרא המלך ויפרושׂ את כפיו – הוא כבר נשרף. אולם, איך שיהיה, אמהר נא שמה, אשמע נא מה דבר לפני מותו. בודאי קללני קללה נמרצת. אכן הרעותי מאוד אשר עשיתי.

— מרכבה! – קרא המלך. וכרגע עמדה המרכבה על יד פתח ארמונו והוא יצא בחפזון וישב בה, והרכּב דפק בסוסים וישוטו כברקים.

הוא בא אל שדרות העצים ושר הטבחים ונעריו התיצבו לפניו, ויגד השר למלך כי מצותו נעשתה, האיש כבר שוֹרף.

— שוֹרף? – קרא המלך בקול חרדות.

— כן, אדוני המלך – ענה השר – כפקודתך, המלך, עשיתי.

בעת ההיא קרבה שמה מרכבת רבי יקותיאל. בפחד וברעדה ירד רבי יקותיאל מן המרכבה, בראותו כי המלך עומד שם ומחכה לו.

— יקותיאל?! – קרא המלך בשמחה ויפול על צוארי היהודי ויבך.

שר הטבחים ונעריו עמדו משתאים ומתפלאים בלי להבין מאומה מה נעשה לעיניהם.

— ואתה הלא אמרת כי שוֹרף? – שאל המלך את השר.

— כן, אדוני המלך, הוא שורף – ענה שר הטבחים.

— מי שוֹרף? – יקותיאל ידידי?!

— לא, הבישוף שוֹרף. הלא כה צוה אדוני המלך, כי אם יבוא בשעה התשיעית איש זקן לבוש מעיל ארוך והשלכנו אותו אל תוך הכבשן. ובראש השעה התשיעית בא הבישוף ונרא, כי אמנם איש זקן הוא ועוטה מעיל ארוך – ונעש כאשר צוה אדוננו המלך.

— ברוך שם אלוהי הצדק! – קרא המלך – הוא השיב לרשע גמולו בראשו ואת נפש ידידי הישר הציל.

---

בַּעַל בִּטָּחון

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(אגדת־עם)

אפרים הרוכל התהלך כל היום בחוצות פראג. כל היום ליהט השמש את ראשו והאבק שם מחנק לצוארו, ופרנסה לא מצא. לפנות ערב כשל כוחו, רגליו התנהגו בכבדות ונחל זיעה שטף על פניו הצנומים, וכבר אמר לשוב אל ביתו בפחי נפש.

אז עבר על פני חצר הנסיך מושל העיר; אל החצר ההיא לא סר מעודו. יודע הוא שכלבי־הנסיך עזים מאוד, ומתנפלים על כל עני הבא אל החצר; וקריסטוף עבדו שונא את היהודים ותמיד הוא מתקלס בהם להרעימם. אולם עתה כאשר אפסה תקוה ממנו להשתכר, ובביתו – הוא יודע – מצפים אשתו ובניו בכליון עינים לפרוטות אחדות שיביא להם לקנות לחם, שם את נפשו בכפו ויבוא אל החצר.

הנסיך ואשתו ישבו על המעקה ויראו את היהודי בא החצרה.

— הבה נא נצחק מעט ברוכל היהודי הלזה הבא הנה – אמר הנסיך אל אשתו.

— למה נצחק באיש עני? – אמרה הגבירה, – טוב, כי נחוֹן אותו בנדבה והלך לו.

— בגדים ישנים! כלים ישנים!… – קרא אפרים בקול ניחר.

וכרגע התנפלו עליו הכלבים בנביחה נוראה, וקריסטוף העבד מיהר עם המטאטא שבידו לגרש את היהודי.

אך הנסיך רמז לעבדו, כי ירפו ממנו.

— בוא, יהודי, הביתה, כי יש לי חפצים ישנים למכור לך – אמר הנסיך וישחק בכל פה.

ויבוא היהודי כושל ורועד מאימת הנסיך.

אז צוה הנסיך את משרתיו ויביאו שמלות רבות ישנות, מהן יקרות ערך, צרורות בצרור אחד.

— התוכל לתת לי במחירן עשר פרוטות? – שאלהו הנסיך.

— אדוני הנעלה – ענהו הרוכל – השמלות האלה שוות שקלים רבים, ואנוכי איש עני; רק שלושים זהובים יש לי, אשר לויתים ממכרי. לו ידעתי, כי קניה גדולה כזאת נכונה לי היום, כי אז לויתי יותר. ברוך ה' הכל יודעים, כי אפרים הרוכל איש ישר ונאמן, והיו מלוים לי גם מאה שקל.

— הלא אמרתי לך, כי עשר פרוטות אני דורש במחירן – קרא הנסיך בתרעומות. – הלא אדון אנוכי לקניני.

וישתחוה אפרים לנסיך ויאמר: אודך ה' על חסדך הגדול אשר עשית עמדי היום! ויוצא את עשר הפרוטות ויתנן לנסיך. אז הרים הרוכל את החבילה לשים אותה על שכמו ולא יכול, כי לא היה בו כוח; ויצו הנסיך את עבדו, לשאת את החבילה על שכמו ולהביאה אל בית היהודי.

והעבד היה שונא את היהודים מאוד, אך אנוס היה הפעם לעשות את מצות הנסיך.

העבד הלך עמוס משא החפצים, והרוכל היהודי לפניו – עד בואם אל ביתו הקטן, שעמד באיזו סמטה צרה ונרפשת בקצה העיר.

אשת אפרים השתוממה למראה כל השמלות היקרות שהביא אישה. אך הוא ספר לה את כל החסד אשר עשה ה' עמו, אחרי אשר נואש כמעט מהשתכר ביום הזה.

מן היום ההוא והלאה, היה סר אפרים מדי חודש בחדשו אל חצר הנסיך; ובכל פעם קנה שם בזול דברי חפץ שונים, שהרוויח מהם כמעט לכל הוצאות החודש ובכל פעם השתחוה לנסיך ויודה לה' חסדו. כאשר קרבו ימי חג הפסח הלך אפרים אל חצר הנסיך ויהי נכון לספר באזני הנסיך את ערך חג הפסח ואת הוצאותיו הרבות, אולי יוסיף הפעם עוד איזה בגד, או כלי.

אולם בפעם הזאת היה הנסיך סר וזעף.

— מה זאת? – חשב הנסיך בלבו – אני עושה חסד עם היהודי הזה והוא מברך תמיד רק את אלוהיו! אותי, מיטיבו, הוא מברך בברכה קצרה ובשפה רפה, הבה, איפוא, אנסה הפעם ואראה מאין יושיעהו אלוהיו.

הנסיך קבל את אפרים בסבר פנים יפות, אך לא מכר לו מאומה.

— אין אתי היום מאומה למכור לך, – אמר הנסיך – בוא בחודש אחר.

— צר לי מאוד, – אמר אפרים – בחודש הזה הוצאותי כפולות, כי חג הפסח לנו בחודש הזה.

— ידעתי, ידעתי, – ענהו הנסיך – בימים מקדם ניצלתם בחודש הזה את מצרים, אבל עתה אין גם למצרי מאומה ולא תנצל אותו. גם הכנסותי מעטו מפני המלחמה, והשנה היתה שנת בצורת…

— אם כן אין לי להשען, אלא על אבי שבשמים – ענהו הרוכל בבטחה, וישתחוה לנסיך ויצא.

ראה העבד הרע, כי שב היהודי ריקם מאת פני אדוניו, וישמח לאידו ויחרפהו וילעג לו, ואפרים שמע עלבונו והחריש.

בפחי נפש שב אפרים הביתה והפעם התנפלה עליו גם אשתו בחרפות וקללות, על אשר שם תמיד בטחונו בנסיך מיטיבו ולא פנה אל עסקיו בחריצות כמלפנים. ויצר לאפרים מאוד, ויפן פניו אל הקיר ויתפלל תפלת מעריב ויבך חרש. אחר ישב ללמוד הלכות פסח. עודנו יושב והוגה בספר, והנה פתאום נשבר החלון לרסיסים ובעדו השלך אל הבית דבר מה כרוך בבד כתבנית ילד קטן. קול חרדה התפרץ מפי אפרים ואשתו; שניהם מששו את הגוף הרך כפגר ילד, ויתחלחלו.

— אין זאת – אמרה האשה – כי יחפצו שונאינו להעליל עלינו, כי הרגנו ילד נוצרי ללוש בדמו את המצות. – האשה זכרה, כי כדבר הזה קרה לאבי־אביה, אשר שמו צורריו גוף ילד מת במרתפו. וברדתו אל המרתף להוציא את היין אשר הכין שם לחג, ראה את נבלת הילד וימס לבו בקרבו. אך הוא התאושש מהר, ויצו ויסיקו את התנור וישם את פגר הילד על העצים ויהי כולו למאכלת אש. בליל הסדר באו השוטרים והשופטים לבקש את הילד המומת ולא מצאו וישובו בבושת פנים.

— גם אנחנו נעשה עתה כמו שעשה אבי־אבי – אמרה האשה ותלך ותסיק את התנור.

אולם כשבקש אפרים להרים את הפגר מעל הארץ, ראה כי לא ילד הוא, כי אם קוף.

וכאשר הניע אותו – נפלו מפיו שקלי זהב אחדים.

ויתפלא אפרים על הדבר הזה. ויאמר: אין זאת כי אם מטמון שלח ה' לחג הפסח.

אז נתחו את הקוף, וימצאו בו עוד כשלושים שקלי זהב ותהי שמחת אפרים ואשתו גדולה מאוד. וממחרת יצאה האשה לשוק ותקן לחג הפסח כל מאכל תאוה ויין טוב לרוב וגם בגדים קנתה לה ולילדיה.

*

ובליל הפסח בשעה שישבו אנשי הבית וספרו ביציאת מצרים והנה איש דופק על הדלת.

האשה נבהלה, אך אפרים חזק את לבה באלוהים ויאמר: אל נא תפחדי, אשתי, הלא ליל שמורים לנו הלילה הזה, ואלוהי ישראל הוא שומרנו.

אז פתח את הדלת ויראה והנה – הנסיך בא.

— אנוכי – אמר הנסיך – הקשחתי את לבי ממך בבואך לבקש ממני עזרה לפני החג; עתה נמלכתי ואומר: אלכה נא ואראה איך יחוג אפרים שלי את חגו. והנה עיני רואות, כי אמנם עזרך ה' והספיק לך את צרכי החג.

— כן, אדוני! – ה' לא יעזוב את הבוטחים בו. – ויספר לו אפרים כל אשר קרהו, לא כחד ממנו דבר.

אחרי שחקרו ודרשו, נודע, כי הקוף היה של הנסיך. וימים אחדים לפני חג הפסח הביאו אל אוצר הנסיך שקים מלאים שקלי־זהב ויבחן הגזבר את השקלים בשניו. ראה הקוף את מעשה הגזבר, ויקח גם הוא מן השקלים וישם בפיו ויבלעם. אז צבתה בטנו וימות.

ועבד הנסיך, צורר היהודים, השליך את נבלת הקוף אל בית הרוכל.

— אני לא חפצתי לתת לך מאומה מידי, – אמר אז הנסיך לאפרים בשחוק – והנה אָצַל לך אלוהים מרכושי לכבוד החג הקדוש בלי ידיעתי.

---

חֲתַן דָּמִים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(אגדה)

א

שני אחים ישבו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד עני. העני, שמעון שמו, עבד את ראובן אחיו העשיר, ובעמלו מצא רק לחם צר, כי בניו היו רבים, ושכרו מועט.

ויהי היום, ונשי האחים ילדו שתיהן בנים. ותאמר אשת שמעון לאישה: הנה נתן ה' לנו בן, בקש מאחיך, כי יוסיף על שכרך, למען יִרְוַח לנו מעט, ויאמר שמעון: אל נא תדאגי, יונתי, ה' יעזרנו לפרנס גם אותו, ובמזלו עוד ירום גם מזלנו.

בערב שבּת בבוקר בא שמעון אל ראובן אחיו לקבל שכרו בעד השבוע, ובגשתו קרוב אל הפתח שמע, כי אחיו מתקוטט עם אשתו. ראובן אומר, כי מהיום צריך להוסיף לאחיו על שכרו, אחרי שנוספה על משפחתו עוד נפש אחת, והאשה אומרת: “לא, הן גם על משפחתנו נוספה נפש אחת והוצאותינו מרובות, ועלינו לדאוג לנפשנו ולא לנפש אחיך. ומלבד זאת עתה רבו האנשים המבקשים לעבוד גם בשכר פחות מזה ולצדקה תחשב לנו, אם איננו פוחתים משכרו”. ויאמר שמעון בלבו: לא טוב, כי בגללי תהיה מריבה בין איש לאשתו, אעזבה נא אותם, וה' יזמין לי פרנסה מבלעדיהם. ויבוא שמעון אל הבית ויאמר לאחיו, כי הנהו מתפטר ממשמרתו.

וילך שמעון היערה ויחטוב עצים, ויקשרם בחבל, וישם את החבילה על שכמו וילך לשוב הביתה.

ומטר סוחף ניתך ארצה, ורוח סתו נשבה בחזקה, והבּוֹץ עמוק עד הברכים. נעלי שמעון הקרועים מלאו מי־רפש, בגדיו הלחים דבקו לבשרו, והמשא כבד עליו מאוד מאוד.

ויתפלל שמעון אל אלוהים ויאמר: אנא ה'! הושיעה נא ותן כוח לפרנס את אשתי וילדי הקטנים.

פתאום נגלתה לפניו מרכבה יפה מאוד, רתומה לשלושה סוסים אבירים, ובתוכה עברי אחד זקן יפה תואר והדור בלבושו, והרכּב הוא עברי צעיר לימים וגם כן יפה מאוד. וישתומם שמעון למראה עיניו.

כשהגיעה המרכבה עד שמעון, עצר הרכב בעד הסוסים ויעמדו, והאיש היושב במרכבה פנה אל שמעון וישאל: הלא העירה אתה הולך, ר' יהודי?

— כן, אדוני – ענה שמעון ביראת הכבוד.

— אם כן, – אמר האורח, – הנח את החבילה על המרכבה וגם אתה עלה אלינו ונסעה יחד.

— הלא אדוני רואה, – ענה שמעון בתמיה, – כי בגדי מלוכלכים ונעלי נרפשים?… – ויען האורח ויאמר: אין דבר, ידידי. אלישע רכּבי ינקה את המרכבה בבואנו. אולם לא עת עתה לסרב, כי ערב שבת היום. הנח את החבילה ועלה מהר על המרכבה. ויאמר שמעון: אכן לב טוב חננך ה' ורוח נדיבה. הגידה נא לי, אדוני, מה שמך?

— שמי אליהו – ענה האורח, – הלא רואה אתה כי הסוסים אמיצי כוח ולא יכבד מהם לשאת גם אותך ואת חבילתך הקטנה, ונמצא אתה נהנה ואני לא חסר.

וישם שמעון את חבילת העצים במרכבה, ויעל גם הוא וישב בפנה בזהירות, לבל יטנף את בגדי האורח הנקיים והיפים.

בנסעם שאל האורח את שמעון למעשהו ולפרנסתו, ויספר לפניו שמעון את כל לבו, כי הוא נשאר עתה בלי עבודה, ורק אל ה' ישא עיניו, כי ממנו יבוא עזרו. ויאמר האורח: ה' לא יעזוב את הבּוטחים בו באמת ובלב שלם. ועתה אל תדאג להוצאות השבת, כי הנני אומר להתאכסן בביתך, ושלמתי לך שכר אכסניה.

ויען שמעון ויאמר: אמנם חפץ אני מאוד להכניס אורח חשוב כמוך אל תוך ביתי, אבל מי יכין לך מאכל כראוי, ואשתי עודנה חולה? ויאמר האורח: אל נא תדאג יש עמנו הכל, וגם אשתך תרפא ותתחזק.

וישאל שמעון את האורח: הגידה לי, אדוני, מה מעשיך? ויען האורח בשחוק: עסקים רבים לי עם שרי מעלה, ואולם אוהב אני לשבת בחברת בני עמי העניים.

ב

מהרה באה המרכבה ותעמוד על יד בית שמעון, בית ישן ושפל.

שמעון בא ראשנה הביתה להגיד לאשתו כי אורח חשוב בא, והוא חפץ להתאכסן בביתם. ותתפלא האשה מאוד ותהי נבוכה וחרדה ומלאה בושה, כי איך תקבל פני אורח חשוב בביתה הדל? אולם בטרם פתחה פיה לענות דבר, והאורח בא הביתה.

ברגע ההוא טהרו פני השמים, והשמש האירה את הבית באור נעים ומשׂמח. היולדת הביטה אל ילדה השוכב בכּר, ותּרא כי על שפתיו מרחף צחוק נעים.

האורח בֵּרַך את בני הבית. ואלישע הרכּב הוציא מן המרכבה מרבדים ומלבושים ומיני מזונות. ויערוך את השולחן וישם עליו מטפחת לבנה וחלות יפות, בקבוק יין, וגם דגים חיים הביא.

ושמעון ערך את העצים בתנור וַיָצֶת בהם אש, אך לחים היו ולא בערו. אז ניגש אלישע ויאמר: “הבה אנסה אני”. וכאשר הצית הוא את האש בערו העצים כקיסמין יבשים.

ואליהו ניגש אל היולדת ויאמר: הנה לך מעט יין, שתי והתחזקת. הלא ערב שבת היום, ומי יכין לנו מאכל מבלעדיך?

האשה שתתה מן יין, שהושיט לה האורח, וכמו זרם חיים חדשים בא אל קרבה ותרגש כי נרפאה כולה, ותמהר, ותרד מעל המטה, ותעמוד על יד התנור לבשל לכבוד השבת.

השבת עברה בשמחה רבה בבית שמעון. גם אליהו גם אלישע רכּבוֹ היו מופלגי תורה וישתעשעו עם שמעון, שהיה בר אורין, בשיחות של תלמידי חכמים.

במוצאי השבת בקש שמעון את האורח, כי ישב עמו גם יום מחר, כי יכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, והוא יכבדנו להיות סנדק.

ויאמר האורח: הנני לעשות חפצך בשמחה, ועתה קרא הנה מהלומדים שבעיר לבוא הנה ולעסוק בתורה ב“ליל השמירה”.

ויבואו לומדי העיר וגם הרב הזקן בתוכם, וישבו יחד עם האורחים ללמוד תורה, גם אכלו ושתו והיטיבו את לבם.

ג

ובבית ראובן העשיר רבה התכונה ל“ברית”.

בבוקר אחר תפלת השחר באו כל עשירי העיר אליו לשמוח, ובמצות סנדק כבד ראובן את אחד העשירים הגדולים שבעיר. והמשתה היה גדול מאוד.

ובבית שמעון נאספו רק הלומדים העניים, אבל איזה אור נפלא האיר שם, ובשבת האורח על כסא הסנדק ראו הקרואים כי פניו מאירים כשמש.

ואלישע הרכב נתכבד בכוס של ברכה. השומעים היו מלאים תמהון. קול נעים ומבטא שפתים צח כזה לא שמעו מעודם.

— הנה “בעל־עגלה”! – חשבו כולם בלבם.

גם ראובן גם שמעון נתנו לבנים שם אחד כשם זקנם המת – עמנואל.

אחר הסעודה פנה האורח אל אבי הבן ויאמר באזני הנאספים: הנה ה' חנני בכל ורק פרי בטן מנע ממני, על כן אם טוב בעינכם מכרו לי את הילד הרך הזה, ואני אתן אלף כסף מחירו. את הילד אאמץ כבן לי, אגדלהו ואחנכהו בדרך ה', ובזה ייטב גם לכם וגם לילד, ולי יהיה הדבר למצוה ולשעשועים.

כל הנאספים חשבו, כי שמעון צריך לשמוח על הדבר הזה, אבל באמת צר היה לשמעון למכרו את ילדו. אז הרבו הנאספים לפתותו, עד כי נפתּה למכרו.

ויתן האורח את הכסף לשמעון ויכתבו בספר, כי אחרי עבור שלוש שנים צריך שמעון למסור את עמנואל לקונה.

האורח נסע לדרכו, ושמעון עשה מסחר בכסף שקבל ויצליח מאוד ויהי לעשיר גדול.

ובנו עמנואל גדל ויחכם וייף מאוד, ונפשות הוריו נקשרו בו באהבה עזה, שבעתים מאשר אהבו את שאר הילדים.

אבל מחשבת תוגה אכלה את לבם כתולעת, בזכרם כי ילדם מכור לזר, וכמלאות לו שלוש שנים יבוא קונהו ויקחהו. ורק זאת היתה נחמתם, כי אחרי שהון רב להם, יגאלו את בנם בכסף מלא. ואם יתעקש הקונה, והוסיפו לו אלף או אלפים שקל, ובנם ישאר אצלם.

ד

כמלאות לעמנואל שלוש שנים הזמין שמעון את כל נכבדי העדה לבוא אל ביתו לספר את הילד ולשוש יחד במשתה התספּורת.

הרב הישיש ניגש בראשונה ולקח באצבעותיו משערות המשי של הילד ובקש לספרן, והנה נפתחה הדלת ועני אחד בא.

אך העיף בו שמעון את עיניו ופניו נפלו. הוא הכיר כרגע, כי זהו האיש שקנה ממנו את הילד. אפס התאפק וימהר אליו ויושיבהו בין הקרואים.

האם גם כן הכירתהו, ותתן קולה בבכי, אך שמעון נחם אותה ויאמר: לפי הנראה ירד האיש מנכסיו, ובלי ספק יתרצה לקבל את כספו בחזרה.

בכל עת הסעודה לא דבר האיש דבר על אודות הילד, ורק אמר כי שמח הוא, כי כספו הביא עושר לבית שמעון. ואולם ככלות הסעודה פנה האורח אל הורי הילד ויאמר, כי הגיעה עתה השעה לקחת את הילד אתו. – התלך עמי, עמנואל? – פּנה האורח אל הילד. ומה התפלאו ההורים בראותם, כי הילד מחבק את האורח, וקורא בשמחה: אלך, אלך!

שמעון ניסה לפתות את האורח, כי יקח כסף גאולתו, אך האורח סרב. והמסובים גם הם התחילו לפתות את האורח, לקחת את הכסף מיד שמעון.

וישחק האורח ויאמר: תמיד, ידידי, הנכם עומדים לימין העשירים. מלפנים, כשהייתי אני עשיר, עמדתם לימיני ופתיתם את שמעון שימכור לי, ועתה, כשהוא עשיר, אתם מבקשים לפתות אותי, שאשיב לו את הילד.

האנשים נכלמו וַיִדמו.

— אבל איך תלך עמו, ולך אין עגלה? – שאל שמעון את האורח.

— אל נא תירא. אם לא אמצא עגלה, על כתפי אשאנו. הנני מבטיחך, כי גם אם עני אני, לא יחסר לבנך מאומה.

האורח לקח את הילד על זרועותיו ויברך את הורי הילד ואת הקרואים ויפן ללכת, וההורים האומללים הולכים אחריו ובוכים.

אך יצא האורח מן הבית, והנה אכר אחד עובר בעגלה רתומה לסוס אחד. וישאל אליהו את האכר: אם אפשר לשבת בעגלתו, ויאמר האכר: הן, וישב אליהו עם הילד בעגלה. ויפן עוד הפעם לשמעון ואשתו ויבטיחם, כי כאשר יגדל עמנואל יזמינם לחופתו.

והאכר דפק בסוסו וכרגע נעלמו.

ה

אליהו הביא את הילד אל מקומו, מקום יפה ושאנן בראש הר גבוה. ושם לו בית מדרש ועל ידו גן גדול מכל עצי פרי וארזים. שם גדל עמנואל וילמד תורה ודעת, עד כי מלאו לו שמונה עשרה שנה.

אחרי כן לקחהו אליהו וישב עמו במרכבה ויסעו. בדרך ישן עמנואל ולא ידע איזה מרחק עבר וכמה נסע. ורק בפקחו את עיניו ראה כי הם עומדים לא רחוק מעיר אחת גדולה. אז אמר לו אליהו: לך, בני, אל העיר הזאת. פה יש ישיבה גדולה ומפוארה, ומצאת שם את דרכך בחיים. ורק אחת הנני להזהירך, כי יהיו תמיד דברי בן סירא לנגד עיניך, כי תזהר מגלות בפני כל איש מה שבלבך.

עמנואל נפרד ממורו ומחנכו, ויבוא אל העיר סורא, ויסר שם אל הישיבה, וימצא חן בעיני ראש הישיבה.

ולראש הישיבה בת יפה וחכמה מאוד, ושמה תמר. רבים מבחורי הישיבה המצוינים בקשו לקחתה לאשה, והיא בכולן מצאה מגרעות ולא רצתה בהם.

מדי שבת בשבתו היה עמנואל אוכל על שולחן ראש הישיבה, ושם ראה את תמר ותמצא חן בעיניו. ויבקש עמנואל מאת ראש הישיבה לתת לו את בתו לאשה. ויאמר ראש הישיבה: אמנם בעיני טוב אתה, אבל מי יודע מה תיטב בעיני בתי?

פעם ביום השבת בשבתם על יד השולחן בקש עמנואל רשות לזמר “זמירות”.

כמו בחבלי קסם משך עמנואל את לב כל שומעי זמירותיו, ומעיני תמר ירדו אגלי דמעות, ולבה מלא אהבה אל המשורר הצעיר.

— אמנם מצודד נפשות אתה! – קראה תמר בשמחה מתוך דמעות, אחרי שפסק עמנואל לזמר. – אין זאת, כי אם כנור טמון בגרונך.

ויאמר ראש הישיבה: אם חפצה אתּ, בתי, יהיה לך הכנור הזה לנחלה.

וַתִּכָּלֵם תמר ותתאדם, ותורד את ראשה לארץ.

ביום ל"ג בעומר חגגו את ברית התנאים של עמנואל ותמר בבית ראש הישיבה ברב פאר ושמחה. ואת יום החתונה קבעו לשבת שאחר השבועות.

אז הלך עמנואל אל עיר מקום אבותיו, לספר להם את כל אשר קרהו ולהזמינם ליום חתונתו.

בדרך, במלון, מצא עמנואל איש צעיר לימים בן־גילו שהיה דומה לו בכל: בקומתו, במראהו ובקולו.

עמנואל שהיה לבו מלא שמחה, כי נתארסה לו תמר, מיהר לספר את כל אשר עמו לפני העלם הזר.

והעלם היה בן דודו העשיר ראובן, אשר שמו היה גם כן עמנואל. והוא, עמנואל בן ראובן, כבר הכיר את תמר ובקש לקחתה לאשה, אך הוא ידע, כי לשוא ישחית את דבריו באזניה, כי היא בודאי תרחיקנו בבוז, כי עם הארץ הוא. ועל כן בשמעו עתה, כי היא עתידה להנשא לעמנואל בן שמעון, בערה בו קנאתו ויאמר להשיג את חפצו בערמה ונכלים.

בלילה גנב עמנואל בן ראובן את שטר התנאים מילקוטו של עמנואל בן שמעון, ובבוקר קם בן שמעון ולא שם לבו לאשר נגנב ממנו. ויצאו שניהם ללכת ויבואו היערה. ויאמר עמנואל בן ראובן אל בן דודו: לכה בדרך הזה ובאת אל עיר אבותיך ואנוכי אפרד ממך.

עמנואל בן שמעון האמין לדברי הנוכל ויבוא בעבי היער.

ובן ראובן ידע, כי ביער ההוא לסטים אורבים לעוברים, וכבר נהרגו שם אנשים רבים, ובצדיה שלח את בן־גילו שמה למען יתנפלו עליו הלסטים ויהרגוהו.

ממחרת היום ההוא יצא הקול, כי מצאו ביער עלם אחד הרוג ולא נודע מי הוא.

וישמע הדבר עמנואל בן ראובן וישמח מאוד, ויאמר עתה תהיה תמר לי לאשה, כי היא תחשוב כי לי נתארסה, אחרי שקומתי ותארי כקומת בן דודי ותארו. וימחק מתוך התנאים את השם שמעון ויכתוב תחתיו “ראובן” לאמור: עמנואל בן ראובן ישא את תמר.

אז הלך עמנואל הנוכל אל אבותיו ויתפאר, כי בו בחר ראש הישיבה מסורא להיות חתן לבתו היפה ויראה את כתב התנאים. וישמחו אבותיו מאוד וישלחו לכלה מתנות יקרות ויכינו הכל ליום החתונה.

וראובן בקש את שמעון אחיו ואשתו לנסוע עמו לכלולת בנו.

ליום הנועד באו ראובן ושמעון ובניהם ובנותיהם לעיר סורא.

ו

אז לקח אליהו מי גן־עדן ויוציא את גוית עמנואל המומת מקברו וישפוך עליה את המים, ויחי העלם.

ויאמר לו אליהו: הלא הזהרתיך, כי לא תמהר לגלות את כל לבך לפני איש, אשר לא ידעת מתמול שלשום, ואתה עברת על מצותי, וַתְּגַל את כל לבך לפני בן גילך והנה היית בכל רע, ולולא שפכתי עליך מי גן עדן, כי אז היית נרקב בקברך. ועתה אמנם חי הנך, אבל בן דודך הנבל, אשר הביא עליך את כל הרעה, אומר לקחת היום את תמר בחירתך לאשה.

וישמע עמנואל בן שמעון את הדבר הזה ויחרד מאוד, ואחר נתן קולו בבכי ויקרא: למה, אבי, החיית אותי לראות את תמר בחירתי נתונה בידי רוצחי?

ויאמר אליהו: אל תירא. “לא יחרוך רמיה צידו”. קום מהר ונלכה שמה, כי היום הזה נועד ליום חתונתך.

— האמנם? – שאל אותו עמנואל בתמיה.

— כן, – ענה אליהו – אני נתתי לך לנוח עד היום הזה. עתה נשימה נא מסוה על פנינו ונמהר ללכת.

בקפיצת הדרך הביא אליהו את עמנואל כרגע אל בית ראש הישיבה.

שמה נאספו רבנים גדולים, וחתן השקר עמנואל בן ראובן יושב בראש ולפניו חלה עבוּתּה. ובחדר השני הנשים מקשטות את הכלה לחופה ומנגנים משמחים את לב הקרואים במנגינות יפות.

אליהו התיצב לפני ראש הישיבה ויאמר, כי בדחן הוא מארץ רחוקה, והוא מבקש רשות להגיד מעט בדחנות לפני הנאספים. ויתן לו ראש הישיבה רשות.

כשפתח אליהו את שפתיו מיד הרגישו השומעים כי לא בדחנוּת בפיו, כי אם דברי אלוהים קדושים, החודרים אל הלב. וכאשר שמעו הנשים את מדברות ה“בדחן” הזה, יצאו גם הן לשמוע.

ובהיותם תפושים כולם בקסם הבדחן הנפלא, שכמוהו לא שמעו מעולם, לא ראו, כי החתן יושב נבוך ופניו מוריקים, כי בעת ההיא הסיר עמנואל בן שמעון רגע את המסוה מעל פניו, ויראהו עמנואל בן ראובן ויכירהו, כי הוא הוא העלם אשר ממנו גנב את התנאים, ואותו התעה מן הדרך לתתו ביד רוצחים, ויחרד מאוד, ויאמר בלבו: אכן מצא אלוהים את עווני.

ככלות אליהו את דבריו, פנה אל המסובים ויאמר: עתה הרשו נא לחניכי זה לשיר לפניכם מעט.

אז שנה עמנואל בן שמעון את ה“זמירות”, ששר בפעם הראשונה באזני תמר ואשר בהן קנה את לבה לאהבה אותו – ויתפלאו כל השומעים על יפי קול העלם, ומעיני תמר נגרו אגלי דמעה ממתיקות השיר.

כשפסק, פנתה תמר אל החתן היושב בראש ותאמר: הלא גם אתה יודע לשיר כעלם הזה, ואת השיר ששמעתי היום השמעתני אז ביום השבת, כבד נא גם אתה את הקרואים בשיר.

ויבהל החתן מאוד ופניו הלבינו כפני מת.

ואליהו קרא אליו ויאמר: שירה נא את שירך, חתן נכבד, שירה, אל תפחד. הגד את אשר עמך, אל תכחד, כי “יש עין רואה ואוזן שומעת”.

אז הודה עמנואל בן ראובן על אשמתו, כי אמנם סבב בכחש את המחותנים ואת הכלה, וכי במרמה וגנבה אמר לקחת לו את תמר, ארוסת בן־גילו לאשה, ובאמת לא הוא החתן, כי אם העלם המשורר הוא החתן האמתי.

אז הסירו אליהו ועמנואל את המסוות מעל פּניהם, והכלה הכירה כרגע, כי אמנם זהו חתנה. ושמעון ראה את אליהו ויכירהו, כי הוא האיש אשר קנה ממנו את בנו.

— ר' אליהו! – קרא שמעון – איפה הוא עמנואל בני?

— חי הוא, ר' שמעון! וגם אשה ארש לו, כלה יפה ונחמדה ובת תלמיד חכם, והנני להזמין אותך לשמוח עמו ביום חתונתו, ואם חפץ אתה לראותו כרגע, – אמר אליהו בשחוק – הנהו לפניך. לך, עמנואל, ושקה להוריך.

ובבית – שמחה וגיל. עמנואל ותמר שמחו, כי לא עזב ה' את חסדו מהם ולא נתן לרמאי ונוכל להפר את בריתם, והורי החתן והכלה שמחו גם הם בראותם, כי חפץ ה' בזיווג הטוב הזה, וביחוד גדלה שמחת שמעון ואשתו בראותם את בנם יפה כארז.

עמנואל בן ראובן והוריו התחמקו חרש בעת ההיא ויצאו נכלמים מן הבית.

כעבור שעה עמדו עמנואל בן שמעון ותמר תחת החופה, ואליהו ברך אותם ואחר פנה אל שמעון ויאמר: כל הימים אשר היה בנך קטן, הייתי אני לו לאב, עתה הנהו איש ובלב שמח הנני משיבו לך ואומר: הרי שלך לפניך.

וכרגע נעלם אליהו מעיניהם.

אז ידעו, כי אליהו הנביא הוא, המנחם לשבוּרי לב ומושיע לצדיק מכל צרה.

---

זְרִיזָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לנכדתי הקטנה סופיה (“חכמה” בעברית).

בעדרו של משה הרועה היתה עז אחת עקשנית. תמיד היתה מתרחקת מהעדר ומשוטטת לה לבדה בין השיחים. משה היה תמיד רץ אחריה ומַחֲזִיר אותה בשוט אל העדר. כמה פעמים הזהיר אותה, כי לא תתרחק מהעדר, כי זאבים אורבים לה, והם יכולים לטרוף אותה. אבל היא לא שמעה בקולו. ותמיד היתה משתמשת בשעת הכושר ובורחת.

ולעז בת קטנטנה לבנה כשלג, ומשה אהב אותה וקרא לה זריזה.

מדי פעם בפעם היה משה נושא את זריזה הקטנה על זרועותיו להשקותה מהמים הזכים אשר בנחל קישון, והיא גם היא אהבה את משה הרועה והיתה נושקת לו בפיה, וגם רצה אחריו בעברו ממקום למקום.

אבל עוד צעירה מאד היתה ויונקת מִכְּחַל אמה. ועל־כן אל כל מקום אשר הלכה אמה היתה גם זריזה נלוה עמה.

ופעם עזבה האם את העדר, נכנסה אל תוך החורשה וזריזה הולכת אחריה. והנה התנפלו עליהן זאבים וטרפו את העז הזקנה ורצו לטרוף גם את הקטנה, אבל זאבה אחת זקנה, שמת לה בנה, גור־זאב, רחמה על זריזה הקטנה ולא נתנה את אחיה הזאבים לנגוע בה לרעה, והיא לקחה את זריזה והביאה אותה אל תוך מאורתה, היניקה אותה ושמרה עליה כי לא תאונה לה רעה.

כאשר גדלה זריזה לִמדה אותה הזאבה הזקנה לנהום כנהמת זאבים, ותהי הזאבה קוראה: הָאוּ הָאוּ, וזריזה עונה לעומתה: הָאוּ מֶאֶאֶאֶ, הָאוּ, מֶאֶאֶאֶ!

כמה פעמים הסבירה לה הזאבה, כי אסור לקרוא: מֶאֶאֶאֶֶ, כי אם הָאוּ בלבד, וזריזה היתה מקשיבה וחפצה לקרוא כמו הזקנה ממש, אך למרות רצונה יצאה מפיה הקריאה: מֶאֶאֶאֶ!

— אבדה תוחלתי! קראה הזאבה הזקנה. אנכי רוצה לאמצך לי לבת, אבל, כנראה, את לא תהיי זאבה לעולם… ומה יהיה גורלך? הלא סוף־סוף יכירו כי עֵז את ויטרפוך.

ואמנם את הדברים האלה הרגישה גם זריזה בקרב לבה תמיד. היא הבינה כי היא עז בין זאבים. אבל בכל התאמצותה איננה יכולה להיות אחרת.

ועוד זאת: לפעמים קרובות היתה זוכרת את הימים הטובים, בעת שהיתה בתוך עדר כבשים וגדיים, מקפצת ושרה כדרכה במקהלה עם חברותיה, זוכרת היא את חסדי משה הרועה, שנשא אותה על זרועותיו אל המעיין. ועתה סביב לה זאבים טורפים לוטשים אליה את עיניהם המלאות דם, ורק מפחד הזאבה הזקנה הם עוצרים ברוחם לבל יטרפוה.

כמה פעמים בכתה זריזה בלילות וקראה: מאאא! אולי ישמע משה הרועה קולה ויבוא לגאול אותה ולהשיבה אל אחיותיה, אל העדר. אבל קולה לא הגיע לאזני משה…

היא רצתה פעם לעזוב את המאורה בלאט ולברוח… אבל היא היתה מכירה טובה לזאבה הזקנה אשר הֵגֵנה עליה. ואיך אפשר לשלם לה רעה תחת טובה ולברוח ממנה?

ולפעמים היה גם משה הרועה יושב לו על תֵל באמצע הערבה ומהרהר בלבו: היכן היא זריזה שלי? הטרפוה זאבים, או חיה היא עדנה במקום זר?

ופעם אחת יצאה זריזה השדה עם מינקתה הזאבה הזקנה, והנה בא דב לקראתה ובמחי־כף אחת שבר את צלעותיה, והיא נפלה תחתיה ותמת. וזריזה מהרה להמלט ותחבא בצל שקמה עֲבֻתָּה.

מתחילה היתה זריזה כולה חרדה, וגם מאאא לא יכלה לצעוק. אבל אחרי עבור איזה זמן חשבה זריזה מה לעשות: אם לא תצעק, תאבד לגמרי, ואם תצעק אולי ישמע משה הרועה קולה וימהר להצילה.

וכן היה: זריזה קראה בכל כחה: מאאא! ולאשרה נשמע קולה באזני משה.

— הנה קול עז קטנה, כקול זריזה, אני שומע —, אמר משה בלבו ובקפיצה אחת נגש שמה והרובה בידו. מרחוק ראה כי הדב מתהלך לו בחורשה. ומשה כונן אליו את הרובה, ירה בו והדב נפל, התהפך ומת. והנה נשמע שוב קול קורא: מאאא! ומשה הלך אחרי הקול ונהה זריזה מקפצת ובאה לקראתו.

— שלום, זריזה?

ומשה לקח את זריזה על זרועותיו וַיִּשָּׂאֶהָ אל העדר.

---

אִמָּא

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(מרשימות שריה הסופר).

בראש חדש ניסן תר… נגשתי למטת אמי לקבל ממנה ברכה ונשיקת פרידה.

צריך הייתי לנסוע אז עם המחותנים לחתונתי לעירה… ואמא עם ילדתה הקטנה, שנולדה לפני שלשה ימים, שכבו במטת הצער והעונג.

אמא ישבה, נטלה ידיה, שמה את כפות ידיה הלבנות על ראשי, לחשה על־פה ברכת “יברכך” (היא ידעה את כל התפלות על פה), ואחר כך החזיקה בראשי ושנינו נתאחדנו בנשיקה.

ואנו נפרדנו מתוך בכי.

וגורל אמי מתיצב לפני גם עכשיו, אחרי עבור חמשים ושתים שנה, בכל גדלו הטרגי.

במבחר ימיה היתה עמוסה סבל החיים בלי הרף. הרתה ילדה והיניקה, הרתה, ילדה והיניקה עד שנתאלמנה (אבא מת בן ארבעים; מכאן ואילך סדרה חדשה של אלמנוּת ויתמוּת) ויחד עם זה אפתה, בשלה, חלבה את הפרה, טאטאה, כבסה; הכלל – סבלה תמיד.

ההיו לה רגעי שמחה? בודאי שהיו. הילד או הילדה הראו בפעם הראשונה את צחוקם, והיא מאושרה; הבן הלך לחדר והיא שוב מאושרה, בֵּרכה על הנרות בערב שבת או בערב יום טוב, אחרי עבודת פרך, שוב אושר וגיל.

אבל כל אלה רגעי האושר הם כנקודות זהב באפלת־השחור; כל ימיה – שלשלת ארוכה של סבל ופגעים.

והנה בנה הראשון, אישון עינה, נוסע לחתונתו, והיא אינה יכולה להשתתף בשמחתו, להכניסו לחופה, לראות מעט נחת, לרקוד עם הכלה שלו, מפני שכך גרם מזלה, שהיא צריכה לשכב במטה. לדחות? חלילה! אין דוחין נשואין. היא מצדיקה עליה את הדין ומברכת “ברוך שעשני כרצונו”.

ר' יוחנן שאל את ר' אלעזר: חביבין עליך יסורין? – למדין אנו מזה שאפשר שיעלה על הדעת שהיסורים חביבים. ואני מוצא לזה ראיה מחיי אמא. לכל הפחות לא שמעתי מפיה תרעומות על גורלה. לא מפני שלא ידעה להבחין בין טוב לרע, בין מר למתוק, אלא מפני ההכרה, שזהו גורל האשה ואין מנוס ממנו, ואין גם צורך לנוס, סובלים וחיים, חיים וסובלים.

ובשעה שאני רוצה לדבר על האשה, דמות דיוקנה של אמא נצבה לפני, וכולי אומר הלל ושבח. המנה היותר יפה והיותר מכאיבה קבלה האשה מיד יוצרה, לדעת את סבל החיים יותר מהאיש ולהתפשר עמו, עם סבל זה, ואולי גם לחבב את היסורים.

סוד היצירה הוא שאי אפשר להגיע לעמקו.

וכל זמן שדמות דיוקנך, אמא חביבה, עומדת לנגד עיני, אין מקום בלבי להרהורי עברה. הנני נמצא אז באטמוספירה של קדושה וטהרה.

רק ברגעים שדמות דיוקנה של אמא מתעלמת מהעין, אפשר להכשל בחטא של נבול פה ולספר בקלון האשה.

סלחי נא, אמא, כי מי יודע לסלוח כמוך?

---

בָּטְלָה הַגְּזֵרָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

הדבר היה באחד מימי שבט האחרונים. על האכסדרה המרווחה שעל יד בית יפה שבמושבה “בית יואל” ישב בעל הבית ראובן הכרמלי ואשתו אצל השולחן, שאך גמרו עליו סעודת הצהרים ויביטו בעצב ובחמלה על ידידם הפועל בנימין, שקפל את חפציו המעטים: אילו כותנות, מעט ספרים, חליפת שמלות, והכין עצמו לדרך.

גם הילדים, השובבים הקטנים, עמרם ועמיהוד, שהיו שם באותו מעמד, הרגישו, כי איזה דבר לא נעים נעשה עתה לעיניהם ויביטו כתמהים מחמת איזו יראה…

היום היה יום פושר ובהיר בשחקיו הבהירים. העצים שלפני האכסדרה, הברושים העטופים היטב במעיליהם הירוקים, ועצי התות בעלי הענפים הרחבים, השלוחים למרום – עמדו והתעדנו בחמה. ומשם והלאה גן ירק, שעל תלמיו השחורים מבצבצים ירקות שונים ולצדי הגדר פרחי־בר כתומים ואדומים מתנודדים לפני הרוח הקלה, רוח אביב – כל זה לא התאים כלל אל פני האנשים המביטים ברוגז…

ראובן, בעל הבית, איש כבן שלושים וחמש שנים, בעל קומה שפלה אך מבטי עיניו ורשמי פניו מפיקים אנרגיה. מתוך “חבת ציון” בא זה מרוסיה לא"י.

עבד בתור פועל שכיר יום, ואחרי כן, כשלמד שפת המקום, היה לעוזר בבית מסחר וקבל שכר הגון, אך מטרתו היתה תמיד לנגד עיניו, להתאחז בקרקע, וסוף סוף הגיע למטרה זו.

והיוצא לדרך, בנימין, בן גילו של בעה“ב וחבר נעוריו הוא, אבל פניו היו כמושים וכבר זרקה בו שיבה, רק עיניו המאירות העידו, כי ברגשי הלב עוד צעיר הנהו. בנימין זה היה עובד כפעם בפעם אצל ראובן, שקבלו בסבר פנים יפות בבואו לא”י, ובכל זאת לא רצה ליהנות מביתו המרווח של ראובן ולאכול על שולחנו, כי אם יחד עם חבריו הפועלים שבמושבה ישב בדירה צרה, עמהם היה שוכב על הארץ ועמהם התפרנס בלחם יבש וחתיכת מליח: הוא בא הנה להיות פועל ולא רצה להשתמש לטובתו בשום זכות יתרה שאין כמותה לשאר הפועלים. הוא לא השתמש אפילו בזכות חולשתו, ולא משך את ידו מכל עבודה המפרכת את הגוף, וכל מה שהטילו עליו – השלים במועדו ובזמנו בדקדוק רב עד שהיה נחשב לאחד הפועלים החרוצים ביותר.

בימים האחרונים היתה לו עבודה תמידית בבית ראובן – וישב שם ויבא גם את חפציו לבית רעהו.

דומם קפל בנימין עתה את חפציו והפכם מצד אל צד. נקל היה לראות, כי מחשבותיו רחוקות מאלה החפצים, והוא עושה ואינו יודע מה הוא עושה…

– סוף סוף איני מבין למה אתה ממהר כל כך לצאת? – אמר ראובן ברוגז של נעלב. – הן עוד אתמול פרפרה אותך הקדחת, הנפש מעט, התחזק, הן לא תאחר את היציאה…

– האחכה עד שיגרשוני? – ענה בנימין במרירות.

– אך קשה עורף אתה, בנימין! – התפרצה מלב בעלת־הבית נזיפה של כעס – בחיי, רק עקשנות היא מצדך מתחילה ועד סוף. הועד עמד ותקן, שכל פועל יקבל על עצמו בחתימת ידו שיתנהג כמנהג המושבה וישמע לקול הועד, שהרי גם הקולוניסטים נשמעים לו – ומה הוא כל הקצף הזה מצדך? כלום אינך נוהג כמנהג המושבה? ואפילו אם אינך חפץ לחתום – אינני יודעת מדוע – למה אתה בורח מזה? מי רודפך? הכי שלח הועד חיילים לגרשך? ולמה אתה נחפז כל כך להמלט על נפשך, ואתה עדיין חלש?

– אמנם אשה טובה את – ענה בנימין – ולפי דעתך עמך הצדק. ואולם אני אינני יכול להשאר עוד פה… רגש עלבוני ועלבון חברי איננו נותן לי להשאר פה.

בנימין שם על ראשו את מגבעתו בעלת השולים הרחבים, ההולכים ומשתפעים למטה ומסוככים על הפנים ועל העורף עד לכתפים, ואת ילקוטו טען על שכמו ויקח “נבּוּט” (מקל עבה) בידו ויברך את בני הבית ברכה קצרה וישר לילדים.

– אבל הלא אבא ואמא אמרו לך שלא תלך? – שאל עמיהוד הקטן בפתחו את עיניו הגדולות בתמהון.

– אמנם טענה גדולה היא – ענה בנימין בשחוק קל. – בודאי צריך לשמוע בקול אבא ואמא, אבל אני צריך ללכת. אם ירצה ה' כשתבטל “הגזרה” נתראה עוד חביבי…

ובנימין ירד מן המעלות ויחש צעדיו כבורח…

האדמה הרוה מגשמי ברכה עטופה כולה מעטה ירו מנוּמר בפרחים מזהירים, מרחוק נראו הפרדסים המקושטים בעדי עדיים – בתפוחי זהב, המציצים מבין העלים הירוקים. הבתים עומדים ומתפנקים בחמה ובצללי עצי ברוש ותות, ועל פני גני¹ הירק, שתלמיהם כמו מצוירים במכחולו של צייר קוסם, ועל פני הכרמים והפרדסים, תפארת המושבה וגאותה – שמים טהורים, שמי ארץ ישראל – שמים רחבים, עמוקים וכל כך כחולים!… וממרום השמים הנהדרים האלה עין השמש צופיה, משחקת בקרניה, על האדמה הרטובה, מחממת ומעוררת לגדל ולהצמיח.

הנה בית הכנסת הרם והגדול…

הנה הוא בית ה', האלוהים ה“שוכן מרום וקדוש ואת דכא ושפל רוח”, – זה ה“סומך נופלים וזוקף כפופים” – ויראי שמו גוזרים גלות על צעירי ישראל הנודדים והנדחים, שנמלטו בדרך נס מחרב ומגרזן…

“גזרת גלות”! הוי, “בני רחמנים”! הכי לא יאחזכם חיל ופחד לשמוע גם את שם העונש הנורא הזה?

בנימין עודנו מביט בבית ה' והנה יצא מפתחו ר' קלמן, אחד מ“בעלתי הבתים” היפים שבמושבה.

יפה הוא ר' קלמן, פניו פני תלמיד חכם נאים ועדינים, וחשוב היה האיש גם בעיני בנימין, יען כי הרבה מהצלחת המושבה בא על ידו; הוא סדר פעולותיה בחכמה, כי ידע להתהלך עם פקידי הרשות ולחזק ידי האכרים. אבל מטעם שלא ידע בעצמו להסבירו – היה שונא את הפועל העברי. ואם לפעמים היה נותן עבודה לפועל עברי, היה עושה זה כאילו כפאו שד. אל הפועלים הערבים היה לו לגמרי יחס אחר, יחס אנושי פשוט, אבל הפועל העברי היה זר לו ושנוא. איזו שנאת חנם שקשה להבינה. ומתוך שנאה היה מחפש לשום עליהם עלילות.

והנה נזדמן מאורע: הפועלים ערכו נשף. הציגו מחזה “שני קוני למיל” והזמינו את בחורי המושבה ואת הבחורות, ואת פי הועד לא שאלו. העל זאת לא תרגז הארץ?

הארץ אמנם לא רגזה, אבל ר' קלמן רגז ועשה את המושבה כמרקחה: הפועלים משחיתים את בני הנעורים, עושים את הבנות לפרוצות. צריך לרסן אותם. וכרוז נכרז בחיל מטעם ועד המושבה: כל הפועלים צריכים לחתום בועד, שלא יזידו מהיום והלאה להציג מחזה בלי רשותו וגם לא יבדלו במנהגיהם ממנהגי המושבה בענין שמירת השבת ושאר עניני היהדות, ומי שלא יחתום – יעזוב את המושבה במשך שלושה ימים. ולאזרחי המושבה נאסר להשכיר להם דירות, ומכל שכן לתת עבודה לאלה שאין להם תעודה מהועד.

ור' קלמן חשב, כי המתונים שבין הפועלים, כמו בנימין הסלונימי, ימהרו בודאי לחתום על כתב ההתחיבות הזה ורק הקיצונים, שאינם חפצים בשום סדר ומשמעת, לא יחתמו ויעזבו את המושבה ובאופן כזה יפטרו מהאנרכיסטים. אבל הוא שגה בחשבונו: כל הפועלים דחו את הצעת הועד בבוז…

כמה פעמים בקש ר' קלמן לבוא עם בנימין בדברים ולא עלתה בידו. מדת הגאוה שהיתה בו בר' קלמן, הרבה יותר משמינית שבשמינית, זו הראויה לתלמיד חכם – לא נתנתו להראות לו, כי מצטער הוא, שפלוני הפועל איננו מסכים עמו. עכשיו כשנזדמן בנימין לפניו, פנה אליו בשאלה:

– אנה אתה הולך היום, בנימין? הלא פסקו הגשמים והעבודה רבה הפרדסים.

בנימין הבין ששאלה זו לא באה אלא לפתוח וכוח, הנעים לאחר סעודת הצהרים – ויבט עליו בבוז וילך לו מעם פניו בצער עמוק…

צערו היה גדול ביחוד, יען כי כבּד תמיד את ר' קלמן בלבו…

ב

בנימין יצא מהמושבה מבלי הבט לאחור… קשה היה לו להביט אליה רגע, לבו התמוגג מרוב כאב: הן זאת היתה אחרית נחמתו…

הזכרונות, המעציבים שהעיקו תמיד על לבו, כבודו עתה עוד יותר וכנטל עופרת לחצו את לבו והעיקו על ראשו.

מימי בחרותו היה משתעשע בתקוה, כי אחר החתונה יעלה עם רעיתו האהובה לארץ ישראל ויתישב שמה.

אבל גם האשה גם סבות שונות אחרות עצרו בעדו והיה דוחה את נסיעתו מזמן לזמן, עד שנשכחה לגמרי. עסקיו היו טובים ואשתו היתה קשורה באבותיה, והלכה נתחדשה, כי בלי צ’ארטר לא כדאי להושיב את הארץ, ובכן היה בנימין יוצא ידי חבתו לציון, ככל “הציונים הטובים”: בקנית שקל ואקציה של הבנק הציוני ובשאר נדבות ונתינות שהזמן גרמא ובהשתתפות באספות, וכך עברו שנה אחר שנה – עד שהגיעו ימי הפרעות…

אז נשתנה פתאום מצבו – פתאום נפסקו כל הפתילים שקשרוהו עד הנה, ויצא לחופש…

רכושו נבוז ובטלו עסקיו ואשתו, בת ישראל כשרה זו שהיתה קשורה באבותיה, זו ששבע שנים התגעגעה להריון עד כי פקדה ה' – הפילה ביום הנורא ההוא בתוך המרתף, – ולאחר שלושה ימים מתה…

אז עלה בנימין בגפו לארץ ישראל… הוא בקש להשכיח שם את עצבונו ויגונו הגדול בעבודת הארץ, לעזור כמה שיוכל בבנין הישוב, ולבקש נחומים לעצמו בתקוה לנחמת ציון – – – –

והנה זה כשתי שנים שהוא עובד במושבה זו. באהבה וחריצות היה עובד, וכל אילן ואילן שהיה נוטע נתחבב עליו כבן שעשועים, ונפשו נקשרה במושבה. בה פג צערו הגדול, וערפילי זכרונותיו התחילו לאט לאט להתפזר. כל מה שעבד ועשה וכל מה שנעשה לטוב בתוך המושבה היה דומה עליו כאילו נעשה זה בשבילו, לטובתו ולהנאתו…

והנה פתאום – “מחלוקת לשם שמים”…

עד שגזר ועד המושבה גזרה מחפירה זו, ובנימין החליט לעזוב מקלט יחידי זה שהיה לו בתבל…

הולך הוא בנימין לאט וראשו תלוי לו על לבו. קומתו שחה, והרעיונות המעציבים זוחלים במוחו כנחשים…

והנה צעיר אחד מהפועלים נלוה אליו ללכת יחדו.

פני הצעיר דלים, עצמות לחייו בולטות, ועיניו הגדולות מתיזות ניצוצות.

לבוש הוא כתונת אדומה, שולי מגבעתו הקמוטה כפופים למטה ונודע הוא בין הפועלים בשם “בֶּבֶּל”.

“בּבּל”, זה אינו אלא יעשקא, או יעקב בן אשר פֶּטרישקא, אך מפני שמרבה הוא לדבר בכל אספה ומאמין בכשרונו הדברני – קראו לו בּבּל. וזה קבל את שם “חברו” המפורסם כהלצה שיש בה מן האמת.

בבל־פטרישקא זה, אף על פי שלא הגיע עוד לשנות עשרים, הספיק כבר להסתפח לכל “הצעיר החי והנלחם”, – כלומר לכל החברות והאגודות והפרקציות שצמחו ברוסיה – מעת דעתו לקרוא פּרוֹקלמאציה…

וכעבור איזה זמן התחיל גם הוא לנאום, ובכל אספה היה מגיד איזה דבר מענינו או שלא מענינו, אבל את חובתו עשה “והגיד”. לפעמים מאריך הוא בדבורו עד שמשתקים אותו חבריו, אבל הוא לא לנצח יקצוף ובאספה השניה עושה שוב את חובתו באומץ לב – ונואם…

כשהוא לעצמו היה מבקש את “המלה האחרונה” שבתנועה הצעירה. כל מלה שאחרונה היא מחברתה – נאמנה יותר בעיניו, “הלכה כבתראי”.

– העוזב אתה לגמרי את המושבה? – שאל “בבל” את בנימין.

– כן, צריך להתרחק מן המחלוקת, – ענה בנימין בקול נמוך כמדבר אל נפשו.

– אני אומר לשוב לרוסיה. אין פלשתינה שלכם מוצאת חן בעיני בכלל. שם יש מרחב, יש פרספּקטיבה, יש תקוה לריבולוציה, וכאן מה?…

בנימין שמע את דבריו ולא השיב כלום. הוא הבין כי לשוא ישחית דבריו. וזולת זאת הרגיש, כי הקדחת תפסה בו והראש בוער וכואב.

– גלון־גלון־גלון… –נשמע קול צלצול במרחבי השדה ואורחת גמלים ארוכה באה מן המושבה ללכת אל חוף יפו. הולכים להם הגמלים פשוטי צואר ומעלי גרה, נמשכים איש אחר רעהו באפסר ומתנועעים בלכתם תנועה מרובה, ועליהם מתנועעים וגונחים ארגזים כבדים המלאים תפוחי זהב, פרי הפרדסים של ישראל.

– ובכל זאת – חשב בנימין – הרי יש לנו משהו בארץ…

פתאום נשבה רוח וכרגע התקדרו השמים בעבים ובעוד רגעים אחדים התחוללה סערה גדולה ועננים כהרי חושך הגיחו ויעלו איש על אחיו ויחישכו את זוהר הרקיע כולו, ורק לרגעים נבקעו ומתוכם התפרץ להב הברקים, ורעמים נוראים הרעישו את האויר. כל המקום זע ויחרד – ושטף מים כבירים ניתך בזעף ממרום וכל מלוֹא המרחב נמלא מים.

“ארובות השמים נפתחו” לעשרה רגעים – והנה זה חדל הגשם…

פני השמים טהרו, צהלו, הזהירו עוד יותר מבראשונה – ולפאת ים התחילו משחקי הגונים ושטף פלגי האש של שקיעת חמה נהדרת ונשגבה…

בנימין ובן לויתו הלכו לדרכם כשהם רטובים מגשם ובגדיהם מזילים מים.

כשהגיעו ליפו כבר שקעה השמש, חשך היום, ורבוא רבבות כוכבים נוצצים השקיפו ממרומי שמי התכלת העמוקים והיפים לאין חקר.

שאון הים חדל ורק רעש גלי הים המתפוצצים בצורים שעל שפתו נשמע מרחוק כקול רעש מרכבות כבירות…

בנימין התחיל רועד בכל גופו:

– הקדחת שבה אלי – אמר בשינים נוקשות.

יעקב החזיק בבנימין ויוליכנו.

כשהגיע קרוב לשכונת הגרמנים לא יכול עוד בנימין ללכת. הקדחת פרפרה אותו ותלהט את דמו, כל עצמותיו רעדו, ברכיו כשלו ונקשו זו בזו, שניו תופפו בתוך פיו וכאב ראשו גדל מאוד.

– איני יכול ללכת – רעדה אמרתו, והוא ישב לפני בית אחד.

– אלך ואביא לך עגלה – אמר יעקב.

– לא צריך… רגע אנפש… ואחר אלך…

ובנימין חבק את העמוד שלפני הבית, תמך בו את ראשו – וזה רעד והתדפק בעמוד…

– לא, אני אלך ואמצא עגלה – ענה יעקב בהחלט, וימהר וילך.

יעקב עבר כל הרחוב, ירד לנוה־שלום, עלה משם וילך עד לשוק – ועגלה לא מצא וישב אל בנימין.

אפס כאשר בא אל המקום אשר שם עזב את רעהו, לא מצאהו עוד…

יעקב הביט בתמהון כה וכה רגעים אחדים. נוכח הבית ההוא ישב אמנם ערבי אחד עטוף עבאיה וישאף עשן במנוחה מתוך נרגילה – וכנראה, הבין זה מה יעקב מבקש ויגד לו. אך יעקב לא הבין אף מילה ערבית אחת, ופירש לו את תנועת יד הערבי, שבנימין קם והלך לו ברחוב הזה…

הוא שב לבקש את בנימין ברחוב ולא מצאהו – ובלבו חרה לו על עצמו, מפני מה לא שאל את בנימין לאן הוא אומר לסור ביפו. אך עד מהרה התנחם ואמר: “הן לא קטן הוא – אם קם וילך ודאי יבוא למקומו”.

כך! – אמר אל עצמו בקול – עוד לא הגיעה השעה לפרוליטרי שיסע במרכבה, רגלי ילך עד שיגיע למטרתו…

והוא נהנה בלבו ממאמר זה.

ג

כשפקח בנימין את עיניו אחרי ששה שבועות, ראה את עצמו מוטל במטה בבית זר ומוזר…

מנורה קטנה הפיצה אור כהה בחדר ואי אפשר היה להכיר כרגע את מראה החדר ואת כל הנמצאים בו. אבל אחרי שלטש את עיניו והתבונן, ראה, שיש חדר ההוא עוד מטות אחדות ועליהן בני־אדם חיורים מונחים: זה שוכב פרקדן, וכחלילים יהמו מתוך גרונו, זה שוכב מפותל נאנח ונאנק, ושם בפנה יושב אחד, תומך מצחו על ידיו הנשענות על ברכיו, פניו כלפּי לבו, שואף הוא בכבדות את האויר, מכעכע וגונח לרגעים… צל שחור ועבה מכסה את הקירות, כמו התגשמו הצער הגדול והיסורים המקננים בבית הזה והנם ממלאים את האויר, זוחלים על הקירות ומרחפים על הספּון ומניעים דומם בכנפיהם השחורות…

בנימין הבין כי בית־חולים הבית, אבל כיצד בא לכאן? – הוא מתחיל לזכור מה שעבר עליו בטרם הובא אל הבית הזה. הוא זוכר כי יצא מן המושבה וכי בדרך אחזתו הקדחת, אבל מה היה עמו אחרי כן איננו יודע מאומה… ולא ידע כי חלה בטיפוס.

על השולחן הקטן שעל יד מטתו מצא כוס חלב וישתהו וירדם שנית.

בבוקר התעורר מתוך חלום נעים – והרגיש כי קל לו וטוב לו… והנה ראה כי על שולחנו מונח איזה ספר. הוא שלח את ידו הרזה ויקח את הספר ויתבונן בו – והנה הוא ספר “ברית חדשה”.

הספר הזה לא היה חדש בעיני בנימין. הוא קרא אותו כבר פעמים אחדות ותמיד עשה עליו רושם זר ומכאיב. הוא הרגיש בספר זה, כי בתוך האהבה הגדולה שבו לכל אדם, שנאה עזה כבושה בו לישראל, – ואין להכריע מה משתיהן גדולה יותר, אם האהבה לכל אדם או השנאה לישראל…

הוא השיב את הספר למקומו בתרעומת.

– מי ולמה הניח עכשיו את הספר על ידו?

באותה שעה נשמע קול צלצול שעון־מעורר, ואחריו קול צעדי המשרת, שקם לקול הצלצול ומיהר לבקר את החולים.

המשרת הזה ספּר לבנימין, כי מצאו אותו ערביים כשהיה מוטל בחוץ חולה, וזה ששה שבועות שהיה מוטל כאבן, חשבוהו למת.

– ואיזה בית חולים הוא זה?

– בית החולים של המסיון – ענה המשרת.

– של המסיון? – שאל בנימין כאינו מאמין.

– ומה בכך? אדוני הבית הזה דורשים טובה ליהודים…

ימים אחדים שכב בנימין בבית החולים עד כי התחזק מעט. הרופאים והמשרתים התיחסו אלי יחס של ידידות, אך בכל זאת קשה היה לו לשמוע את דרישת אחד המסיתים, שבא בכל יום לדבר על לב החולים.

אנוס הוא בנימין לשהות פה עד שיתרפּא. ואם יבקש לצאת מזה – אנה יצא? מי יאסוף פועל עני וחולה?… וגם מרגיש הוא בעצמו כי חלש הוא מאוד. עדיין קשה לו לרדת מן המטה. ואולם, אף כי ידע בנימין שאי אפשר לו לצאת מתוך המצב הזה, בכל זאת לא היה אפשר לו להשקיט את רוחו לגמרי, ותמיד היה לבו מלא כעס ותמרורים על האנשים הללו, המשתמשים ביסוריהם של בני אמונות אחרות כדי להעבירם על דתם…

ופעם בלילה, בעת שהיו כולם ישנים, נפקחו עיני בנימין וראה שעל השמיכה שהוא מכוסה בה מרוקם באותיות מרובעות: “הצריך היה המשיח לסבול בעד אלה?”

פירוש המלות האלו הוא: “וכי צריכים, אנחנו, חברי המסיון הצדיקים לטפּל בחולים יהודים חטאים? אלא עושים אנחנו לפני ולפני משורת הדין: הן היהודי הוא תועבה, ולא לבד שאין צורך לטפּל בו, כי אם מצוה הוא לעבדי המשיח וגואלי דמו לעשות ליהודים, כמו שעשו נוסעי הצלב הקדושים ודומיהם, אבל מפּני שאנחנו רחמנים יותר מדי, הרי אנו נותנים מקום ליהודי חולה בתוך ביתנו, מטפּלים בו ומרפּאים אותו. והיהודי מחויב להכיר טובה ולשלם לנו בנשמתו”.

הצריך היהודי לקבל טובה מצורריו אלה? – שאל בנימין לנפשו ועל זכרונו עלו כל האכזריות וכל הנבלות שעשו לעמו אלה הרוצים להביא את היהודי למלכות שמים דרך גלגותא.

לא לחנם לא נתן ר' ישמעאל לבן דמה להתרפּא על ידי רופא מסית, שמחיה את הגוף כדי להמית את הנשמה – חשב בנימין.

וממחרת, בבוא הרופא, הודיע לו בנימין, כי הוא רוצה לצאת היום מפּה.

– איך תצא – אמר אליו הרופא בתמיה – ועוד לא נרפּאת כולך? סכנה יש בדבר.

– אין דבר. יש לי קרובים. אצלם אתחזק.

– קרובים יש לך? – שאל הרופא בשחוק – ומדוע לא בקרוך אף פּעם?

– בכל זאת אני דורש לתת לי לצאת היום – אמר בנימין בהחלט.

הרופא פנה לו ממנו.

ביום השני חזר בנימין והודיע החלטתו לרופא ואמר עם זה, כי אם לא ישיבו לו את בגדיו לצאת – לא יקבל כל אוכל…

אז נתנו לו את בגדיו ויצא.

ד

המושבה טהרה מהפּועלים העברים, ולר' קלמן היתה רוחה. שנואי נפשו אינם עוד לנגד עיניו. בבוקר הוא יצא והנה מחכים לו אחמד ומחמד, חולקים לו כבוד גדול וקוראים לו חוג’ה, והוא נהנה הנאה משונה, ממש כהנאת פריץ בשעה שעבדיו עומדים לפניו כפופי ראש.

אך על המושבה בכלל שכנה רוח עצבת, ופעמים כמו דממת קבר נסוכה עליה ורק צריחת עורבים מפריעה לפעמים את הדממה, צריחה שיש בה משום אזהרה…

מלפנים היו הבחורים והבחורות מתאספים בכרמים, בפרדסים וקול שירתם הרעננה היה הולך ומתפּשט על כל הסביבה, וכולם הרגישו כי במושבה עברית הם יושבים. עתה נדם קולם, וגם מבני המושבה נאספו שמחה וגיל.

למרות השמירה המעולה נתרבו במושבה הגנבות. אין עוד אותו בטחון ואותה מנוחה שהיו לפנים.

והתחילו בני המושבה רוגזים מתחלה בסתר ומעט מעט גם בגלוי, כי המושבה – מעת שיצאוה הפּועלים העברים פּנה זיוה, פּנה הודה, שפלו חייה.

ביחוד היה רוגן ראובן הכרמלי, חברו של בנימין. צר היה לו על שנפרד ידידו ממנו, וגם הבין יותר מאחרים את התקלה שבאה בעקב גזרת הגירושין, והוא התחיל להסביר לכל מכיריו, כי סוף סוף במושבה שלנו הזרים יתבצרו ואנו היהודים נהיה גרים ביניהם.

ופעם יצא ראובן בדברים קשים נגד ר' קלמן בישיבת הועד.

– אתה, ר' קלמן, מבקש להנהיג אצלנו במושבה את מנהגי רוסיה הצארית עם הפּספּורטים ושאר החוקים הדרקוניים שלה, שהביאו את כל החיים לידי שתוק. והנה הצלחת לגרש מן המושבה את האלימנט היותר חי ופעיל שבתוכנו.

– הפועלים מזלזלים במצוות היהדות – ענה ר' קלמן.

– חדל נא, ר' קלמן, מקנאותך! – קרא ראובן. – ר' מאיר היה יותר זהיר במצוות ממך ואף על פי כן אמר: בנים אתם לה' אלוהיכם: בין שעושים מעשה בנים ובין שאינם עושים מעשה בנים, מפּני שהיה חס על כל נפש מישראל, ואתה רוצה לבער את הקוצים ומכלה את הכרם. ומדוע אינך מוחה כלפּי הפּרדסנים שאינם זהירים במצוות? להם, העשירים, מותר ורק לפועלים אסור. ואם אתה רוצה לקרב את הפועלים אל היהדות – השתדל — לאַהֵב עליהם את היהדות על ידי יחס ידידותי, על ידי מעשים טובים, ולא על ידי בזיונות וגירושים.

ודברי ראובן שנאמרו מעומק הלב השפּיעו על רבים מבני המושבה. כולם הרגישו כי רדיפת הפּועלים העברים היא אסון למושבה ופתח־תקוה יכולה חלילה להיות לעמק עכור.

ומעט מעט נחרתו הדברים גם בלב ר' קלמן העקשן והתקיף. סוף סוף התחיל גם הוא לפקפּק בצדקת מעשיו, ואחרי זמן קצר גברו עליו דברי חבריו והגזרה נתבטלה.

וביפו נשמע הדבר ותהי תרועת שמחה במחנה. ובצאת בנימין מבית החולים של המסיון ובלבו דאגה: איפה ימצא מקלט עד שיתחזק ויתרפּא – ¬והנה ראובן פגש אותו ברחוב. ספר לו את בטול הגזירה, וכעבור שעה נסעו ביחד לשוב אל המושבה.

---

יִרְאַת חֵטְא

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

במושבה א. היתה אספה רועשת.

כל אכרי הכפר באו להתיעץ יחד ע"ד השערוריה שנעשתה היום…

שני ערבים ירו בשומר העברי ויפצעוהו.

הרוצחים ארבו לו תחת הגבעה וכשעבר עליהם השומר ירו בו ואיש לא ראם, מלבד הנפצע.

והנפצע מכיר את הרוצחים, כי המה בני בריונים, שכמה פעמים גנבו מהמושבה סוסים, פרות.

ועל פי החוק המושל בארץ אין הוכחות ועדות של הנפצע מתקבלות, אלא עדות של שני עדים.

את הרוצחים הושיבו אמנם במאסר, אבל אין ספק שיוציאום מהרה לחופשי, כי אין מעיד עליהם.

וכשיצאו לחפשי בודאי עוד תגדל חוצפתם ויוסיפו להתנפל על האכרים לחסמם ולשדדם.

הרבה התוכחו ודנו בדבר הזה, וסוף סוף נתפזרו איש לביתו, מבלי מצוא עצה הגונה. רק הוחלט לשלוח שני שתדלנים ליפו, אעפ"י שכולם ידעו שאין שתדלנות בענין זה מועילה כלום…

הנאספים נתפזרו, נשארו אחדים וביניהם – אדון הבית, אכר זקן ותלמיד חכם. והשני בינוני כבן עשרים, בעל עינים לוהטות ולב חם ואיננו ירא מפני כל.

– אין לנו דרך אחרת – אמר הצעיר אלא ללכת ולהעיד. העצות ששמעתי פה – רוח ישאן. הבקשיש והשתדלנות הם רק משחיתים את אפים של אלה, שגורלנו עכשיו בידם, והועל לא נועיל בזה מאומה. הן אנו יודעים ברור, כי הרוצחים הם סלים ואחמד, אחרי שהנפצע ראה אותם בעיניו, ואנו יכולים לסמוך עליו שלא טעה, בפרט שהאחים הללו ידועים לנו מכבר לגנבים ורוצחים. על כן אנו צריכים למוד להם במדה שהם מודדים לנו. אל נא נהיה חסידים יותר מדי. צריכים אנו להגן על עצמנו בכל האמצעים שישנם בידינו.

– נלהב אתה יותר מדי, – אמר הזקן – דברים כאלה אסור לעשות והם בודאי לא יביאו תועלת.

– מפני מה אסור? – קרא הצעיר בהתלהבות ועיניו הפיצו זיקי אש. – היראים אתם עוון שבועת שוא? מאיזה צל של עברה אתם מתיראים? אמנם פחדנים אתם, מוגי לב תמיד ובשביל זאת הנכם נותנים את המושבה בידי רוצחים להרוג ולהשמיד. אם כך נתנהג עם הערבים – אז גם שארית לא תהיה לנו. לפניהם כל הדרכים פתוחים וכל האמצעים כשרים. אם הפעם יצאו הרוצחים לחפשי יגדילו את הרציחות שבעתים, כי הם עזים ומחוצפים נגד כל אלה המתנהגים עמהם ביושר ובצדקה. אני הולך ראשון להשבע, מי עמי?

– אני הולך – אמר איש אחד כבן ארבעים בקול חרש.

האיש הזה – יעקב שמו – הוא מן החלוצים הראשונים, ובכל זמן שנפלה תגרה בין הערבים ובין בני המושבה – היה הוא יוצא ראשון להגן על אחיו וכבר נפצע לא אחת ולא שתים.

¬– לשבועת שוא? – אמר איש אחד היושב על ידו בתמיה.

– ומה בכך? הלא מותר לחלל את השבת במלחמת הגנה ובמה שבועת שוא חמורה מחלול שבת?

– אנחנו לא נפריע בעדם. אם הם רוצים ללכת, ילכו. – ענו אחדים.

אבנר ויעקב הלכו עזתה אל מקום המשפט.

תחילה הלך אבנר שמח וטוב לב. נשקו עליו ורוחו אמיצה, ואין צל של ספק בקרבו, כי הוא הולך לעשות את הטוב והישר. הוא כבר סדר עם חברו את עדותו, שלא יכחישו זה את זה.

ויעקב נגרר אחרי אבנר. הענין מצד עצמו איננו נעים לו כלל, אבל אחרי שהבטיח ללכת ולהשבע ע"פ השפעת אבנר, הנהו הולך לקיים את הבטחתו בלי חשוב הרבה.

אולם אבנר, זה הצעיר הרותח, ככל אשר הוסיף ללכת, וככל אשר התקרב יותר ויותר אל העיר עזה, כך הוסיף הספק להרוס את החלטתו שהחליט אז בודאות גמורה.

ככל אשר הלכה השעה וקרבה, שבה יצטרך להשבע, כי בעיניו ראה איך אחמד וסלים ירו בשומר העברי – כך התחיל יותר ויותר לפקפק, אם רשאי הוא לעשות זאת.

הוא מצא, כי יקשה ממנו מאוד לפתוח פיו ולהוציא שבועת שקר. הוא אינו יודע בעצמו מדוע, אבל השבועה עמדה כנגדו כאיזה מלאך־חבלה גדול, שחור ומזוהם, והנה הוא מניח את כפו הכבדה והמזוהמת על שכמו של אבנר, מחייך לו ואומר: שלנו אתה, שלנו!…

והוא מרגיש כי היד המזוהמת של מלאך־חבלה זה מכבידה עליו כאבן עופרת ולוחצת את נשמתו כמו בצבת של ברזל…

שבועת שוא! איזה מעשה מנוול היא, עברה שאין לה כפרה עולמית! האדם מוציא איזה דברים בהבל פיו, וההבל הזה בא ומפעפע בתוך כל האברים, מזהם את הנשמה…

אבל הוא צריך להגן על המושבה? מה יעשה אם הערבים הם פראים? ורציחה בעיניהם כצחוק? ומה הם עושים הערבים? האם המה אינם נשבעים לשקר? ועל לב אבנר עלו זכרונות ממעשי הערבים שכמה פעמים נשבעו לשקר. ואיך נתקיים אנחנו, אם לא נעשה כמוהם?

אבל איך נעשה כמוהם ואנו איננו יכולים כבר? הם מתנפלים על האיש השוקט היושב לבטח עמהם וגוזלים ופוצעים אותו, ואנחנו – האם יכולים אנחנו להתנפל עליהם ולגזול ולפצוע אותם? הם גונבים, ואנחנו – היכולים אנו לגנוב?

ומי יודע אם באמת אחמד וסלים ירו בו? אולי באמת ירו אחרים והפצוע את היורים לא ראה, או מפני הפחד והבהלה לא ידע מה שראה. מי יכול לסמוך על הדבר הזה?

– למה הורדת את ראשך? — שאל יעקב את אבנר.

– עם אומלל אנו, – ענה אבנר – חושנו המוסרי מפותח יותר מדי, ואנו אנוסים לשבת בין פראים חסרי־מוסר. אני איני יכול עוד ללכת להשבע; הבה נשובה.

– הבה נשובה – אמר יעקב. – אני גם בראשונה לא חפצתי כל כך ללכת אלא שנמשכתי אחריך, ועכשיו אם אתה מתחרט – מה טוב.

– ובכן נשבעתם? – שאל הזקן בראותו את אבנר שב.

– לא נשבעתי, שבתי כך – ענה אבנר במרירות.

– מדוע? – שאל הזקן.

– צדיקים אנו הרבה. כשבאים לעשות איזה דבר טוב, מפחדים אנו מחשש עברה. זאת היא ירושתנו, שאיננו יכולים לפרוק מעל צוארנו – ענה הצעיר בלעג מר.

– ואתה מצטער מזה? אל נא, חביבי תצטער – אמר הזקן, ועיניו נהרו. – לא טוב שצדיק לוקה, אבל יותר רע כשהצדיק חדל מצדקתו. אל נא נעזוב את ישרותנו ויהי מה!…

---

מִבֵּית־הַחוֹלִים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

ימים אחדים הייתי טרוד בעניני עצמי. המכאובים העצומים לא נתנו לי להפנות את לבי לאשר מסביב. כל הקשבתי היתה עסוקה במה שנעשה בתוך גופי, לדעת מה יעשה שם המלאך המשחית, ששׂם בי משכנו וקרע את לבי, את קרבי…

אחר כך הונח לי. פתאום הרגשתי, כי שבה רוחי בקרבי, ורק עיף ויגע הייתי, ואני נרדמתי ואישן.

הקיצותי בלילה בשעה מאוחרת, מנורה קטנה דלקה בחדר והפיצה אור מועט על הפּנים החיורים והצמוקים, הבולטים ונגלים מתחת לשמיכות. מהמחלקות האחרות נשמעו קולות של חולים סובלי יסורים חריפים, וגם פה מקרוב, נשמעו אנחות עמוקות ולפעמים גם קריאה: אוי, אוי! נדמה, כי החלל כולו מלא מדוים ויסורים. גדולות הן צרות בני האדם ואנוּשות מכותיהם!

ועל יד מטתי, השכן הקרוב אלי מימין, איש כבן ששים, יושב לו כפוף ונאנח חרש. הוא אינו יכול לישון. נשימתו קצרה, והיא מפריעה אותו משינה. אותו אני מכיר. זהו חיים יעקב העגלון. כמה פעמים נסעתי עמו בעגלתו. וכמה חדודים יפים משעתי מפּיו! ניכר היה שהוא בן תורה ופקח.

בראותו שפּקחתי את עיני מיהר לשאול לשלומי. וכשאמרתי לו שהוקל מכאובי, שמח מאוד.

– אמנם ימים נוראים היו לך. התאבקת עם המות וגם יכולת, איש חיל אתה!

– ומה לך?

– האופנים נשברו, והבהמה “פגירה” – אמר חיים יעקב. – מה יש לשאול על עגלון זקן?

זה היה חיים יעקב העגלון, בה"א הידיעה. הוא היה חניך הישיבה בירושלים, אבל כשגדל ונשא אשה, מאס בלחם הקלוקל של החלוקה, הניתנת ליושבי בית המדרש ופרץ גדרו של עולם ונעשה לעגלון. זה היה צעד נועז לפני ארבעים שנה מכל הצדדים. מצד אחד היה זה מחאה חיה נגד הבטלנות. ומהצד השני הדרכים היו בחזקת סכנה, והוא חרף נפשו ונסע מירושלים ליפו, לחברון ואפילו לגליל, בלי כל פחד.

– למה היה פה הרב ועוד איזה “כלי קודש”? – שאלתיו. – נדמה לי שראיתים בהקיץ, או אולי איזה חלום שוא היה עמדי.

– גט היה פה – לחש לי העגלון.

– גט?

– ככה. החולה הזה, פישל שמו, השוכב משמאלך, גרש את אשתו. לא רצה שתהא שומרת יבם. נו, היו יללות. בקושי השיבו אותה לתחיה, באופן כל כך קשה התעלפה! לא ראיתי מימי אשה כל כך קשורה בבעלה כמוה. לולא אמרו לה שרפואתו תלויה בגט, לא היתה נפרדת ממנו בשום פנים.

– וכי הוא מסוכן?

– קדחת צהובה. ממנה לעולם האמת – דרך קצרה.

ב

עברו כשבוע ימים.

גם שכני “השמאלי”, התגבר על מחלתו הנוראה והתחיל לשוב מעט מעט לאיתנו. בזמן הבקורים היתה אשתו באה אליו, יושבת על־ידו ולפי הנראה התאמצה לשדלו בדברים. פעם באה גם איזו ילדה כבת שבע עמה, היא קראה לפישל “אבא”. אבל כמו שנודע לי לא היתה כלל בתם, אלא קרובה, יתומה עניה, שאספו אותה אליהם ויחנכוה כבת. פישל שמח מאוד לקראתה ונתן לה איזה מטבע לממתקים. גם לשעוריה שאל. וכמה עדינות, רחמים ואהבה היו בשאלותיו ואיזה אור זהרו עיניו הנוגות, הטובות.

מהרה התועדנו איש לאחיו. נודע לי, כי הוא מנהל בית מושב־זקנים, ומקבל בעד זה ארבעים פרנק לחודש. מזה הוא משלם עשרה פרנק לחודש שכר דירה ובשאר הוא מתפּרנס עם אשתו והיתומה קרובתו. אנוכי, אף על פי שלא התפנקתי מימי בעשירות, קשה עלי לתאר לעצמי איך אפשר למשפחה להתחכם נגד כל תביעות הקיבה וצרכי הלבשה, כדי להסתפּק באותו השכר המועט.

– ויש לך איזו פרנסות צדדיות?

– לא כלום.

– אוכל אתה בודאי יחד עם הזקנים?

– מפונק אני. איני יכול לאכול ממה שמבשלים בשבילם, בשביל כל הקהל הקדוש הזה. כידוע לך, בא משבר בתוך המוסד הזה. אפס כסף, והמוסד תלוי בנסי ניסים. עכשיו אין עוד אותן השנים הטובות. מלפנים היו בלול של מושב־הזקנים כמאתים תרנגולות ויותר. עכשיו אין טועמים טעם בשר משבת לשבת. פּת ומעט מי־גריסים ודי. הלואי שיהיה לחם לשובע. ואני אינני יכול לאכול מאכל שאינו מתוקן כדבעי. אשתי היא “בריה” גדולה בדבר הזה, היא מכינה תבשיל באופן מצוין. הכל אצלה במדה ובמשקל. מטוגן בבצל, בקצת שמן שומשום ונקיון אידיאלי… אמנם הייתי יכול לבשל לי ביצה אחת או שתים, אבל קשה לי להרשות לעצמי דבר כזה בשעה ששם, במוסד, יש כל כך הרבה זקנים חלשים ותלמידי־חכמים מצוינים, האנוסים להסתפּק בלחם ומי גריסין בלבד. הרבה צער אני נוחל מהמוסד הזה! מוסד כל כך יפה! יושבים זקנים שגמרו את חשבונם עם העולם ועוסקים בתורה ובמצוות. אילו ראית איך הם מתאספים יחד בבית המדרש כשמונים זקנים, ואחד מהם יושב בראש וקורא שיעור בגמרא! יפה ונהדר מחזה כזה! הם מזכירים לנו את החכמים הקדמונים, את ישיבת לוד ובני ברק, צפורי ושפרעם, כל אלה המקומות שהתורה מצאה לה בהם מלפנים משכן רחב ונהדר. ובמה הם ניזונים הזקנים החלשים הללו? צער גדול הוא. ולא רק צער, אלא גם עלבון גדול. כמובן, לא צריך לפטם אותם, כמו שנהגו מלפנים, בטרם בא המשבר על המוסד הזה, אבל תבשיל הראוי לבני אדם, ומכל שכן לזקנים שכמותם… רבש"ע, זו תורה וזה שכרה!?…

הוא נאנח באנחה עמוקה ויורד את ראשו.

מתחילה, כשהיתה האשה באה לבקר את בעלה, היתה מדברת אליו בלחש, ולאזני הגיעו רק קטעי דברים. סודות בודאי לא היו בדבריה. איזו סודות יש לאנשים כאלה? אבל כך היא מדת הבושה. הרגשתי שביחוסה אליו יש איזו טרגיות מיוחדה. היא יודעת שאיננה עוד אשתו, שהוא יכול לקחת, כשיבריא, אשה אחרת, אם יחפוץ, ויחד עם זה הוא כל כך קרוב לה, כל כך קרוב!…

לאט־לאט התרגלו עמדי. לפעמים היו שניהם באים עמי בדברים כנהוג בין שכנים, אחים לצרה. הוא התחיל לרדת ממטתו קודם שנתחזקתי קצת, ויהי משמש אותי בכל מה שאפשר לו. וגם האשה היתה עושה את שליחותי לקנות בשבילי איזו דברים, וכך היינו מהרה לידידים.

ופעם היתה שיחה רצינית בינו ובינה. אפשר מאוד שבעת אחרת לא היו מגלים אותה לפני, אבל אז התלהבו שניהם בדבורם, ולא שמו כלל לב, שאיש זר שומע את השיחה האינטימית.

– אני אומר לך, כי בשבילך יותר טוב שתסעי לאחותך לאמריקה. הלא את חולנית, וצריכה את למזונות מבריאים, מה שפּה אי אפשר להשיג. שם תמצאי במשך הזמן גם את בן זוגך וגם תלדי בנים. החושבת אתּ כי איני יודע מפּני מה אין לנו בנים? כמובן, הכל מיד ה', אבל יש לכל גם סבה טבעית. אנחנו חלשים יותר מדי. אנחנו איננו נזונים כמו שצריך, ומשום כך אין לנו בנים.

– ואם כן, אולי נלך שנינו לאמריקה – אמרה היא בגחוך עצוב מאוד.

– לא, אני לא אצא מארץ־ישראל. אני עליתי הנה בשביל לשבת בא"י. איך לשבת? הכל כרצון אלוהים. מפּה לא אצא, אבל אתּ…

– ואנוכי מה? האם אשה, אתה חושב, אינה מבינה ואינה מוקירה את א"י? גם לי לא היתה מגמה אחרת, כשיצאתי רוסיה, אלא לעלות לארצי, למולדתי. וחבת הארץ היא גם שאגדה אותנו יחד… התשכח את שיחותינו מלפנים?

נדמה לי, כי מעיניה ניתזו ברקים, בהביטה אליו. מבטה היה כל כך רך וחודר עד מעמקי הנפש.

– אבל האם תוכלי להיות שבעת רצון מא"י, אם חלילה תשארי עקרה לכל ימי חייך? אין אשה אלא לבנים, אמרו חכמים.

היא החרישה רגע ואחר אמרה:

– ומה היא ה“נחת רוח” שאחותי מצאה בבניה? הם התרחקו ממנה ונכדיה זרים לה לגמרי. טוב יותר שלא ללדת כלל מלגדל בנים כאלה, ומי יודע אולי פה ישנה אלוהים את מצבנו לטובה!

– עכשיו גיטה, יש לך פנאי. את יכולה לחשב את דרכך, חפשיה את לנפשך. אל תרמי את עצמך. זאת היא עצת חבר טוב.

– דרכי ברורה! אין מה לחשב! – ענתה האשה בהחלט.

* * * * *

לא עברו ימים מועטים והם חגגו את חג חתונתם.

הוא החזיר את גרושתו.

מי שלא ראה את שמחתם – לא ראה שמחה של מצוה מימיו.

---

מֵעוֹלם הַיְצִירָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

זקנה של ברכה היא זקנתו של ר' טוביה גיטלמן. הוא כבן ששים ושלוש שנה, ופניו עדיין רעננים, כמעט בלי קמטים, וגם זקנו היפה עדיין לא הלבין כולו. עיניו מפיקות חריצות, גבו ישר, וכל תנועותיו מלאות חיים. רק בשביל עין הרע הוא נושא משקפים, זולת זאת הוא רואה ממעל להן יותר טוב מאשר בעדן. גם שניו עדיין שלומות ולבנות, ובעת הסעודה תענוג הוא לראות איך הזקן הזה בורר לו את קרום הלחם, שנאפה יפה יפה ונעשה כעין גליד יבש, וגורסו בשניו בקול משברים.

כשהזקנים רוצים לבטל את הדור החדש, הם מראים באצבע כלפּי ר' טוביה ואומרים: הנה לפניכם, סמרטוטים חדשים, פּרי הדור הישן: אלון חסון! עולם אחר לגמרי היה מלפנים: עולם של גבורה ותפארת. עכשיו הכל נתדלדל, נחלש ונתקטן.

סוחר גדול היה ר' טוביה בחוץ־לארץ. אך אחרי שמתה עליו אשתו וגם מפּחד הפּוגרומים שנפל עליו, נמאסו עליו העסקים, וכאיש חכם חשב דרכו מראש, כי לא לעולם חוסן, וסוף־סוף הלא גם יומו יבוא, על כן הקדים ומסר את עסקיו, לקח את צרור הכסף בידו ועלה לארץ־ישראל לבלות את שארית ימיו בתורה ועבודה, להכין, כמו שאומרים, צידה לדרך.

ביפו קנה לו בית גדול. לעצמו יעד דירה בקומה השניה, שני חדרים מרווחים, שחלונותיהם פּונים אל הים, ומטבח, והשאר הוא משכיר לאחרים.

ונהנה הוא ר' טוביה מעולמו של הקב"ה. שכר הדירות מספּיק לו לחיות ברוחה ולתת גם צדקה לעניים ולכל צרכי הצבור ביד רחבה, ומלבד זאת יש לו רכוש גדול בבנק, והרוחים מתוספים על הקרן בכל יום. והוא איננו יודע עדיין מה יעשה ברכוש הרב, שהולך וצומח מעצמו.

מי שהוא בר מזל השעה משחקת לו בכל פּנות שהוא פונה. מאושר הוא גם בזווג השני, שבחר לו לפני עשר שנים. רעיה יותר טובה מציפה אשתו מי ימצא?

ציפה צעירה ממנו כמעט בעשר שנים. ואולם הזקנה כבר הניחה את חותמה עליה יותר מאשר על בעלה. כי היא לא לקקה דבש כל ימי חייה, ובפרט בשנים האחרונות מיום בואה לארץ־ישראל.

בעלה הראשון היה איש טוב ועסקן גדול בציונות ויחד עם זה קאפּריזי מאוד, וציפה סבלה תמיד משגעונותיו, וביחוד מעת שנתישבו בארץ־ישראל. הוא חשב, כי אחרי שעבד הרבה לטובת חבת ציון, על כן כשיבוא לארץ־ישראל, ימצא שם משפּחה של חובבים ואוהבים, אנשים הקרובים זה לזה ברוח וחיים יחד חיי אחוה ורעות, אבל כשבא לארץ־ישראל ראה, כי שגה במשפּטו, כי היושבים בארץ־ישראל אינם דומים לאותם האנשים שבעיירתו הקטנה, ופה דרושים תכסיסים אחרים כדי לכבוש לו מקום בתוך החברה הארצישראלית, תכסיסים שלא לפי רוחו ולא לפי כשרונותיו. על כן עזב את העבודה הציבורית, שהיתה תמיד חיי רוחו ונסגר בתוך אהלו לדאוג את דאגת פרנסתו, שגם היא אמנם לא היתה קלה כלל.

הוא פתח לו חנות וחשב להתפּרנס ממנה, אבל הפּרנסה היתה מועטה מאוד ובלתי מספּקת גם לצרכים היותר הכרחיים, וצריכים היו לנגוע גם בקרן. ובלבו עלה פחד פּן יבוא יום, והסחורה תכלה מן החנות, ולא ימצא עוד במה להחיות את נפשו.

נמצאו קונים שהיו מבקשים לקנות בהקפה, והוא לא ידע בעצמו איך להתנהג. ידע הוא כי אין הישוב ביפו עדיין חזק, אלו הולכים ואלו באים, ואפשר מאוד שאיזה קונים ילוו ולא ישלמו. אבל אם לא יתן בהקפה, מי יסור לחנותו?

ושגעונותיו התחזקו והתפּרצו לעתים יותר תכופות. מה שהיו עושים לא היה מוצא חן בעיניו, כל דבור היה מרגיז את עצביו. ביחוד סבלה ממנו ציפה אשתו. אם קרה שנתנה בהקפה, היה הוא גוער בה מפּני מה היא מפזרת את רכושו המעט לזוללים וסובאים, הלוקחים בכוונה שלא לשלם. ואם לא נתנה בהקפה, היה גוער בה על שהיא מגרשת אנשים מחנותו. ותמיד אין היא יודעת איך להתנהג עם קונים.

סבל עמה גם גדליהו בנה, שהיה עוזר בחנות. הוא היה אז כבן שבע־עשרה, נער זריז ופקח, אך את עסק החנות לא אהב כלל, ובפרט אחרי שהיה צריך תמיד לשמוע גערות מפּי אביו, וביחוד היה קשה עליו לסבול את עלבון אמו אהובתו. ואולם כשנסה להשיב על גערותיו הבלתי צודקות של אביו, היתה אמו משתיקה אותו: אסור לפגוע בכבוד אבא. כמה פעמים ראה גדליהו את אמו בוכיה. ורחמיו נכמרו עליה עד מאוד.

– מדוע, אמא, אתּ מרשה לו, שיעליב אותך כל כך? – שאל אותה גדליהו.

– ובמה יקל לי אם אשיב לו עלבון בעד עלבוני? – ענתה האם. – וגם עליו צר לי: חולה הוא, פניו הולכים ודלים, ובלילה הוא כל כל מתאנח משנתו?…

ואמנם הפּחד שמא יחסר לחמו גדל בקרב לב שמעון מיום ליום. וגם נכשל בקונים אחדים, שבאמת לא שלמו לו סכום רב לפי ערך רכושו, והרעב היה לוטש אליו את עיניו תמיד: הנה היום הוא אוכל, אבל מחר, מחרתים, לא יהיה עוד מה להניח אל תוך הפּה, ויגוע ברעב הוא וכל בני ביתו.

הוא ראה, שאחדים ממכיריו, אלה שקשתה עליהם מלחמת החיים, שבו לארצות גלותם. אילו היה יכול לשוב, אז אולי היה גם הוא מוצא שם, בארץ גלותו, את פּרנסתו בריוח, אבל חבתו לציון, שנשתרשה עמוק בלבבו, לא נתנה לו לעזוב את ארץ חמדתו. טוב לו שימות פּה ויקבר פה, אם לא זכה לחיות בה ולהתענג מטובה.

ציפה, ראתה שהוא הולך וגווע, והעתירה עליו בקשותיה שילך לרופא. הוא הלך, למרות רצונו, פּעם ושתים וקבל רפואות, אך בראותו, שהרופא והרפואות עולים בכסף, וזה גורם למיעוט רכושו, חדל מדרוש עוד ברופאים.

סוף סוף נפל למשכב, חדשים אחדים התהפך על צדו, החנות נתרוקנה באמת, והוא מת ונקבר, כרצונו, בעפר ארץ־ישראל.

בימים האחרונים עזר הרבה גדליהו לפרנסת הבית. למרות רצון אביו עזב את החנות והלך לעבוד בבית החרושת. נעימה היתה עליו יותר העבודה שם בחבורה של צעירים. גם היה מקבל שכר בעד עבודתו ואיש לא היה גוער בו. הוא הרגיש את עצמו, שנעשה לאיש העומד ברשות עצמו, ועוד תומך בהוריו.

אבל זמן קצר אחרי מות שמעון בא משבר בבית החרושת, ובין שאר הפּועלים נפטר גם גדליהו. אז הלך לו גדליהו לעבוד בגליל, עבודת האדמה, ואמו נשארה גלמודה, והיתה צריכה לפרנס את עצמה מעבודות מקריות.

ואז הציעו לפניה להנשא לר' טוביה.

תחילה היה הדבר זר בעיניה, כמעט בלתי נאה: זקנה היא, וגדליהו בנה בודאי לא יסכים לזה. אבל חברותיה הרבו לפתותה: איש כר' טוביה לא תדיר נמצא: עשיר תלמיד חכם הוא ומהודר כאתרוג. הטוב טוב לה להיות שומרת אצל איזו יולדת או מבשלת לחתונה? וגם פרנסות כאלה אינן מצויות כל כך בזמן הזה, שהנשים אינן רוצות ללדת, והצעירים מסתאבים ברַוָקוּתם.

והיא נתפּתתה ונישאה לר' טוביה.

וכשעברו חדשים אחדים היתה הסכמה גמורה בין הבעל והאשה, והסכמה זו הפכה לאט־לאט לאיזו מין אהבה נפלאה, אהבה שיש בה מעין יפיה של שקיעת החמה. באהבה זו לא היתה מאומה מלהט אהבת הנעורים ומקדחתה, אבל תחת זאת היתה יותר עמוקה, ושרשיה חדרו לתוך כל נימי הנפש. ועל ידה התלכדו שתי הנפשות הזקנות הללו להרמוניה שלמה שאינה פוסקת כל זמן שהלב דופק.

וזקוק היה ר' טוביה עכשיו לרעוּת יותר מאשר לפנים. לפנים, בהיותו איש צעיר והיה יכול לסמוך על כוחו, אז נמצאו לו רעים רבים. מלבד אשת נעורים, היו לו חברים שהתרועע עמהם מנערותו. אך מעט מעט הלכו ונמוגו, הלכו ועברו מי לעולם האמת, ומי נטרד לקצוי ארץ, והוא, כרגיל לעת זקנה, נעשה, למרות רוחו, לפרוש ונבדל מן החיים, ובפרט אחרי שמתה אשתו הראשונה…

ומפני זה נתקשר על כך באהבה אל רעיתו. הוא מצא בה עזרה וסעד לעת זקנה, וחברתה היתה דרושה לו תמיד, גם בשעה שאינו חושב עליה כלל. יושב הוא ולומד, וציפה אורגת לה את גרביה; איש איש כמו תפוש כולו בעסקו ואינם מביטים זה אל זה, והוא, אף על פי כן, מרגיש, כי קרובה הנפש היקרה אליו, ורוחו נחה ושוקטה. לשתות תה בלעדיה – זה היה דבר בלתי אפשרי כלל.

והיא גם כן אוהבת את ר' טוביה בעלה – חברה אהבה עמוקה ומשגחת עליו כמו על ילד שעשועיה. שומרת היא את הרגע, שהוא צריך לאכול ולשתות. אם המאכל לא נצטמק כל צרכו, היא מצטערת מאוד, פן לא ינעם לחכו. מכינה לו מלבושו וממחטתו. ר' טוביה בעצמו הוא בעל נפש פזורה. הוא יכול ללכת להתפלל בירמולקה שהוא ישן בה עם הנוצות שעליה. אוהב הוא להתלבש יפה, אבל אינו יכול לדקדק בזה, וציפה רואה הכל מראש, והכל היא מכינה בעדו. ביום צום אין היא פוסקת משאול איך הוא מרגיש את עצמו.

– ואתּ? – שואל הוא אותה.

– אנוכי – אין דבר, – היא עונה. – אני אשה ובלתי מפונקת מנעורי. בשבילי צום – שחוק. אבל אתה מפונק הנך, והצום ודאי קשה עליך.

עד כמה גדלה השפעתה של ציפה על ר' טוביה, אפשר לשפוט מזה, כי הודות להפצרותיה הרבות, נאוֹת לטעום בכל ימי שבת ומועד לפני התפלה, – דבר שלא עשה מעודו עד עכשיו.

וציפה היתה לאחרת מעת שנישאה לר' טוביה. היא איננה עוד אלמנה עניה, בודדה ושכוחה, אלא אשת חבר. היא גם כן עשירה, אבל העושר לא כלום בעיניה. יקר מכל הון הוא הודו של תלמיד חכם; זיווֹ חופף גם עליה. היא עכשיו אומרת גם תהלים בטון יותר בטוח: יש לה על מה לסמוך. זכותו של ר' טוביה עומדת לה. תקיף הוא בעולם הזה, ותקיף גם בעולם הבא…

ב

לפי הנראה, היו הזקן והזקנה הללו המאושרים שבבני אדם. חיים טובים ויפים מצאו בעולם הזה, ותקוה ובטחון לעולם הבא.

ואף על פי כן אי אפשר לאמור, שלא היה להם כל מחסור, להפך, גם הם היו סובלים יסורים, כל אחד על פי דרכו. כך הוא דרכם של בני אדם: לכל אחד נמצאת איזו עלוקה, שהיא עוקצת ומוצצת את דם לבו, אין איש נקי מיסורים, ואינך יודע יסורים על מי גדולים יותר.

וגם לציפה הזקנה יש פצע ממאיר בלבה. שאינו מעלה גלידה: בנה אהובה גדליהו חדל מכתוב אליה.

את המכתב האחרון קבלה ממנו שבוע אחר שנכנסה לחופה עם ר' טוביה. מתוך כל דברי המכתב נשקפה עליצות נפש והתרוממות הרוח וחבה עזה לאמו. הוא כתב לה, שתקוה טובה נשקפת לו שיתנו לו אדמה בחכירה וגם בית יבנו לו, ואז יקח את אמו אהובתו אליו, ותמצא בביתו מנוחה נעימה.

היא חשבה אז להפך, כי עכשיו יש תקוה, שבנה יפטר מהעבודה הקשה, עבודת האדמה, שהוא עוסק בה. כי עכשיו יוכל לשבת עמה ובמשך הזמן ימצא שדוך הגון ויקבל נדוניא הגונה ויחיה חיי עשירים. יפתח לו חנות גדולה או יטע לו פרדס וכדומה.

היא כבר דברה על זה עם ר' טוביה, והוא לא התנגד לזה, ואף אמר בפירוש, שהוא ישמח מאוד על בנה הצעיר, ואינו רוצה בשום אופן להפריד בינה ובין בנה, ובודאי יותר טוב יהיה לכולם כשישבו יחד.

היא חשבה לכתוב זאת לגדליהו, אך עדיין לא יכלה להחליט בנפשה איך לכתוב לו את הדבר הזה. וזולת זאת, רצתה להכין יותר את בעלה לבואו. הן בנה אינו כל כך זהיר במצוות. ואיך היה אפשר לדרוש ממנו? בבית החרושת היתה העבודה מתחילה בשש שעות בבוקר. גדליהו מיד כשהיה קם, היה צריך לרוץ אל בית החרושת, כמעט בלי נטילת ידים. וכשהגיע זמן פת שחרית, הצעירים הרעבים מתנפלים על הלחם ועל הסוּמקניות¹, ומי יזכור את התפלה הזאת ואת התפילין. וכך הולכים הצעירים ומתרחקים מעל נימוסי היהדות… מי אשם בדבר?…

לסוף התאפקה וכתבה. הציעה לפני בנה חביבה שיבוא אליה, ספרה לו על דבר מעלותיו של ר' טוביה ומזגו הטוב.

אבל גדליהו לא ענה מאומה. היא כתבה שוב פעם ושתים, וחמש ושבע, בקשה והתחננה, והוא לא כלום. נסתה לשלוח לו כסף, אך הכסף הושב לה, ומכתב אין.

וציפה מרגישה טעמו של דבר מפני מה גדליהו אינו כותב. הוא אינו יכול לסלוח לה, שנישאה לאיש אחר. אילו היתה יודעת, שהדבר הזה יהיה כל כך רע בעיניו, כי אז בודאי לא היתה רוצה בשדוך, אבל לא עלה כלל על לבה כדבר הזה. הכי היא ראשונה בעולם שעושה כזאת? והתורה הלא התירה את הנישואים. היא נכנסה לחופה כדת משה וישראל עם כתובה ושבע ברכות. בודאי לא נעים לו לגדליהו שאביו מת, ואני נשואה לאחר. אני מבינה את הדבר הזה. אבל הכי אני אשמה בדבר הזה? הלא הכל מיד ה'. אילו היה כותב לי תוכחה, כי אז הייתי מצטדקת לפניו ומראה לו שאין עלי כל אשמה, אבל הוא אינו כותב ואינו מוכיח ואינו מודיע כלום, ומה אפשר לי לעשות?

כמה פעמים קרה לה שעמדה נגד תמונתו של בנה (הוא הצטלם טרם שנסע). הביטה אליה זמן הרבה בעינים שואלות, וכמו בקשה פתרונים מהצל מפני מה הוא מיסר אותה ככה? ודמעות חמות ניגרו על לחייה, דמעות של עלבון עמוק וגעגועים לוהטים.

עם ר' טוביה לא דברה כמעט מאומה על אודות בנה. היא לא רצתה לתת לו מדרך כף רגל בקודש הקדשים שלה – ברגשי אהבת אם לפרי בטנה. לבה הגיד לה, שהוא אינו יכול להשתתף בצערה. הוא אמנם ידע, שבנה אינו כותב לה, וכי היא מצטערת מזה, אולם הוא לא יכול להבין עד כמה גדול הצער הזה, ואחרי שהיא לא הרבתה לדבר על אודות בנה, חשב שכבר הסירה אותו מלבה.

פעם בא ר' טוביה ומצא את אשתו מתמוגגת מדמעות.

– מה לך? – שאל ר' טוביה בחרדה.

– לא כלום, – ענתה ציפה ותמח דמעותיה.

היא לא רצתה להגיד לו, אך הוא הפציר, והיא הגידה.

ר' טוביה נתן קולו בשחוק.

– הכי בשביל זה כדאי לבכות? – אמר ר' טוביה. – האם ילד קטן הוא בנך? ברוך ה' גמול הוא מכבר ואינו צריך לשדי אמו. אין לי ספק שהוא משתכר היטב, ולפיכך אינו כותב. אם היה דחוק למעות, בודאי היה מודיע. כלל גדול הוא בעולם: כשאין הקרובים דורשים אותך – סימן יפה הוא, שמצבם לא רע. על עובדה כזו צריך לשמוח ולא לבכות.

אבל כל הנחמות הללו, לא לבד שלא הפיגו את צערה, אלא אף הגדילו את מכאובה. היא הרגישה בנחמות הללו עלבון לעצמה ועלבון לבנה אהובה. אי אפשר היה לה להתפשר עם גסות, בהמות כזו, שהבן, מאחר שאינו צריך לאמו, הריהו מתרחק ממנה ואינו רוצה עוד לדעתה. רק האכילה היא העיקר אצל האדם? האין יחס יותר נעלה בין הבן והאם מהיחס שיש בין העגל והפרה? לא, רק אב יכול לאמור כדבר הזה. האם אינה יכולה להסכים לזה בשום פנים. היא שפכה דמה בעד בנה.

וגם אם כל הבנים אפשר שיתיחסו כך לאמותיהם, אך לא גדליהו בנה. לא מפני שבנה הוא היא חושבת ככה, אלא מפני שהוא באמת בן מצוין. היא העבירה במחשבתה את כל הימים, שהוא היה עמה תחת צל כנפיה. בן נעים ומקשיב היה תמיד, ואיך היה תמיד קשור אליה, איך היה מחבקה ומנשקה, וכמה התענה הוא עמה בעת שהיה אביו חולה, ואיך הוא תמיד עמד לימינה ונזהר מאוד מהעציב את רוחה, ואיך אפשר שעכשיו ישכחנה?

– לא, – החליטה ציפה בנפשה. – הוא ברוגז. אין כל ספק שהוא כועס על שנישאתי לר' טוביה, אבל מה אעשה עכשיו? במה אוכל לפיסו?

ועל לבה עלתה מחשבה, כי הנה היא מתה וגדליהו אינו רוצה בשום פנים לאמור אחריה “קדיש”, וחרדה לבשתה. מי יצילנה אז מאימת הדין?

לפעמים התגברו כל כך געגועיה לבנה, עד שכמעט אמרה בלבה לעזוב את ר' טוביה וללכת אל בנה. היא אינה צריכה לעזוב את בנה בשום אופן. אבל צר לה לעזוב גם את ידידה הזקן. מי יפקח עליו עין מבלעדיה? מי יכין בשבילו את המאכלים הנוחים לו? וגם במה תתפרנס שם אצל בנה? התחלק עמו בפרוסת הלחם שאינו מספיק גם לו לעצמו? התלך לעבוד שם? מה תעבוד, וכמה אפשר לה לעבוד – והיא זקנה וחלשה?

והיא נשארה לשבת במקומה, אך געגועיה לא פסקו.

וכשהיו געגועיה מתגברים, היתה הולכת לראות אותו… כלומר: להסתכל בתמונתו. הנה הוא יושב ופניו מוסבים כלפי צד אחד, ונדמה לה כאילו הוא בכונה מסב את פניו ממנה ברוגז, והיא מבקשה לרצותו, לפיסו, ודמעותיה נוזלות, נוזלות.

היא הולכת מהתמונה. היא משתדלת לבלי לראותה. אולי הראיה מזקת לה, כי התמונה מזכירה אותה על אודותיו, אבל גם בלעדי התמונה אינה שוכחת אותו רגע. פני בנה מלוים אותה תמיד, ותמיד היא רואה אותם זועפים, ועיניו פונות לעבר אחר…

ג

היה ערב.

גדליהו קבל על עצמו בזמן ההוא להיות שומר, וישב בסוכת השומרים שעל הגבעה. שמה באו אליו שנים, שלושה חברים פועלים לבלות איזו שעה בשיחת רעים. הכרם של א. משמש תמיד לקלוב של פועלים וצעירי המושבה. שם נשמעים ויכוחים סוערים, שירים ומנגינות, ולפעמים גם צליל נשיקה של שפתים – דובדבניות. עכשיו נלוו על צעירי המושבה גם אילו אורחים צעירים שבאו מיפו לסייר את הגליל.

התחילה מחלוקת חמה על דבר תעודת הפועלים בארץ ישראל, על הניגודים שבין הפּרוליטריאט והבורגנות, וכדומה מהשאלות המעסיקות את הצעירים.

גלדיהו לא התערב בשיחתם.

הוא לא אהב את הויכוחים. נעים היה לו יותר אם אחד היה מספר איזה דבר יפה, מדקלם איזה שיר, או מזמר “יה־חי לי, מה לי?” אבל הויכוחים הם רק מפריעים את שלות הערב הנעימה.

גדליהו איננו חקרן. בתאוריות לא התעמק. אבל הוא יודע שטוב מאוד לשבת בארץ ישראל, וטוב יותר לשבת בארץ ישראל תחת גפנו ממש ותחת תאנתו ממש, ולעבוד ביום בשדהו, בכרמו, ובלילה לשכב פרקדן על הגבעה ולהביט אל תוך עומק רום השמים הכחולים. בודאי, אם אין לו לעת עתה נחלת שדה, הריהו עובד אצל אחרים. אבל לומר שכך יפה ושאין טוב מזה, הוא אינו יכול להגיד, זה יהיה שקר גס, שהכל ירגישו בו. להפך, הוא נכון להודות תמיד, שהוא משתדל מאוד, שתעשה אותו הפקידות לאכר; וכשיהיה לאכר – אז בודאי יחרץ שבעתים בעבודתו, כי בשביל עצמו הוא יעבוד.

– ואת מי רוצים החברים הטובים האלה לרמות בויכוחיהם? – חשב גדליהו. – כמה אידאליסטים נלהבים היו פה בארץ ישראל שדברו רמות, רמות, ומהרה נתקררו ועזבו את הארץ.

– כל אסוננו הוא – אמר צעיר אחד מהמתוכחים – שאין עדיין בקרבנו פועלים בעלי הכרה; הם פועלים, ונשמותיהם בורגניות.

גדליהו הרגיש שהמדבר פגע בו בכונה או שלא בכונה והתעורר לענות.

– אמנם צדקת. צריך אני להודות על האמת, שאני רוצה מאוד להיות בעל הבית, ולפיכך אני שוקד על עבודתי, רק מפני שאני מקוה שיבוא יום ואהיה בעל הבית. שמעתי הרבה דרשות יפות על דבר החיים המשותפים, והדרשות מצאו חן בעיני מאוד, מאוד. אבל יחד עם זה איני רוצה להיות כל ימי אומלל, פּרוליטרי נהדף ונידח בכל מקום, ורוצה אני להיות בעל נחלה. בידכם להאשימני בבורגניות, באגואיזם, באהבת בצע, אבל כל זה יהיה אשמת שוא. אינני יותר אגואיסט משאר חברי ולבצע איני שואף כלל, אבל להתנחל בארץ ישראל הריני רוצה מאוד מאוד, ואני מקוה…

פתאום שיסע אחד הצעירים שבא מיפו את המדבר, וכמו מיראה שמא יקדימנו אחר, מיהר וירה:

– אני אגידכם, מפני מה נעשה גדליהו לבורגני, מפני שהוא עכשיו בן חורג לעשיר…

– מה אתה שח? – שאל גדליהו משתומם.

– האמנם אינך יודע, שאמך נישאה לר' טוביה? מספרים, שיש ביניהם אהבה כל כך רבה, שהיתה מספיקה אולי לתריסר זוג של צעירים.

גדליהו החריש והוריד ראשו לארץ.

– ולמה נפעמת כל כך? – שאל אותו הצעיר בלגלוג של תמים. – אשריך, גדליהו, כי קנית לך אב כזה.

– חדל! – קרא גדליהו בכל לבו.

הכל הרגישו שאיזה דבר שחור וכבד נפל פתאום בתוכם, ונשתתקו. ובעוד רגעים אחדים עזבו כולם את הסוכה וישובו איש לביתו, וגדליהו נשאר לבדו כשהוא יושב מכווץ, ועיניו נעוצות אל תוך החשכה.

– האמנם נישאה? האמנם היא האשה החלשה, הזקנה הקמוטה, שעור פניה כמו קלף, העומדת – ורגלה אחת בקבר – תמסר לאיזה זקן, להתעלל בה?

פתאום נפקחו גבות עיניו, וזרם של דמעות חמות שטף על לחייו. נכמרו אז רחמיו על עצמו, על בית מקדשו שנחרב.

מקדש הקודש היתה לו אמו. היא היתה בעיניו סמל הצניעות והטהרה, סמל האהבה העליונה, סמל השלמות, והנה הוא ניתץ, מכוסה רפש וזוהמא.

היא היתה לו משגב ומצודה. בכל השעות הרעות שעברו עליו – וליתום עברי שעות כאלה מצויות מאוד – היה זוכר את אמו ומתנחם. “יש לי אם – הוא חושב בלבו. – היא אינה ככל האמהות: אהובה היא, חסודה היא, וישרה עד אין חקר”. באמו היה מתגאה ומתפאר. הוא היה תמיד נזכר בעונג על הימים שעברו עליו בקרבתה, והיה מקוה לימים שעוד יתענג כשהיא תשב עמו, ועכשיו אבדה תקותו, ניתצה מצודתו, נטמא מקדשו, נמאס ונבזה…

וזהו מעוות שאי אפשר לתקן, אין כל תקוה לתקן. מה שנחרב לא יבנה עוד, ומה שנזדהם לא יטהר לנצח.

ומתוך יאוש מר התמוגג בדמעות, ומכאובו לא הוקל.

כל הלילה לא נתן שנת לעיניו, אבל אם היו גנבים באים לא היה שומע צעדיהם. שקוע היה במחשבותיו הנוּגות. פעם התלקחה בו חמת קנאה, והוא היה חורק את שניו ורועד כמו מקדחת, ופעם היה בוכה כילד תועה, חסר עזרה ומדוכדך ביסורים.

בבוקר היו פניו כמו מכוסים בשכבה של רפש, וראשו כבד כעופרת. הוא התרחץ. הרוח הקרירה השיבה מעט את נפשו, אבל מהכרת אבדתו הגדולה לא נגרע מאומה.

וכך עברו עליו חדשים אחדים, שהיה גדליהו שרוי בעצבות כבדה, וכדי להסיחה מלבו היה שוקד על עבודתו בלי מנוח וגם חדל לבוא בסוד הצעירים. קשה היה עליו לראות בשמחת עליזים.

ד

אחרי שראתה ציפה, שאין תקוה להשיג מכתבים מגדליהו בנה, החליטה בנפשה לנסוע אליו ולהתפייס עמו בכל אופן שהוא. היא אינה יכולה לחיות מבלעדיו.

התחילה היא לדבר על לב ר' טוביה, שיתן לה לנסוע לזמן קצר הגלילה. היה גם מקרה יפה, שאחד ממכיריהם נסע שמה, לקנות לו שם אחוזה, והיא עמו תסע ועמו תשוב. ור' טוביה נעתר לבקשתה.

קרוב לשעה העשירית בבוקר באה ציפה אל המושבה בעגלה טעונה עם צרורות שונים, הנחוצים לה לדרך וגם מנחה שהביאה לבנה: שמיכה, גרבים, כותנות ומיני לחמניות וכלי מלא מרקחת תות.

גדליהו היה אז בשדה. היא בקשה תיכף ומיד לרוץ אליו, אך בעלת הבית אמרה, שבשבילה קשה עכשיו ההליכה בחום השמש הבוער וגם הדרך אינה ישרה: יש שם מעלות ומורדות, ועל כן יותר טוב לשבת באכסדרה בצל ולחכות לבואו.

ישבה ציפה עם בעלת הבית והתחילו משוחחות על דבר גדליהו. בעלת הבית הרבתה לספר בשבחו: עובד חרוץ הוא, טוב לב וענו. מעולם לא השמיע קול רם. הלואי שיהיו בניה כמותו.

וציפה שומעת, ולבה דופק משמחה ותקוה ופחד, מתי תראה את פניו הנעימים? ובמצמצה את עיניה, היא מתאמצת לחדור במרחק, לראות אולי הוא הולך.

והנה סוף סוף גדליהו נראה מרחוק הולך וקרב אל הגבעה שהמושבה בנויה עליה. חמור טעון זמורות של גפנים יבשות הולך לפניו, והוא גדליהו מחמר אחריו במקל שבידו.

בעת ההיא היה גדליהו חושב על דבר אמו, ומדי זכרו אותה נתמלא לבו שוב מרירות, עלבון וצער, על שאין לו עכשיו אותה האם, שהיתה לו מלפנים…

יחד עם זה נזכר גדליהו על דבר צלה בת שכנו יעקב, שמראה לו תמיד התקרבות יתירה. אין כל ספק אצלו, שהוא רצוי בעיניה מאוד. ומי יודע? – אולי גם אוהבת אותו, וגם הוא יש שהוא מרגיש סימפּטיה לה. היא צעירה כבת תשע־עשרה שנה עם שרירים חזקים. צייר אולי היה מוצא ביפיה איזו מגרעות, אבל לגדליהו נדמה, כי היא יפה מאוד וחן מיוחד נסוך עליה. היא היתה תלמידה טובה בבית הספר. ועכשיו היא עובדת חרוצה ושקדנית בכל המלאכות בבית ובשדה: אוצר יקר בשביל אכר, והוא הלא חושב על דבר התאכרות בקרב הימים. מיום ליום הוא מחכה לתשובה מפריז.

בערב שעבר ישב עמה שעות אחדות. היא ספּרה לפניו מחיי בית הספר, שהיה לה מורה זקן שנרדם באמצע השעור ואיך היא התגנבה אז בלאט ותתקן ביומן את הציונים וחלקה מנות יפות כל חברותיה. וכשנעור המורה, ראה ביומן עולם חדש לפניו, עולם שכולו טוב; ובספרה – שחקה שחוק כל כך יפה, שחוק ילדותי, כאילו היתה עדיין תלמידה שובבה. כל כך נתחבבה אז בעיניו, עד כי רצה לנשקה.

עכשיו הוא חושב במאורע הזה, ופתאום עלה ספק בלבו: מי יודע אם יש בלבה איזה רגש של אהבה אמתית? אולי היא רק רוצה לתפשו ברשתו, מפני שהיא רק מבקשת להנשא. הן אם אמו, סמל הצניעות והקושט², יכולה לעת זקנה להשפיל את כבודה ולהנשא לאיש אחר, מי יערב לו אם לא גם לב הנערה הזאת רחוק ממנו, והתקשרות של אהבה אמתית איננה ולא תהיה בינותם? ועוד הפעם תקפו רגש של בדידות, מרירות ועצב.

ובעודנו הולך וחושב את מחשבותיו הנוגות, והנה שתי ידים יבשות לפתו את צוארו ואיזה פה התחיל לנשק אותו.

הוא ראה, כי אמו חובקת אותו, והוא רצה להחלץ מחיבוקה, לרוץ מפניה, אבל איזה רגש תפס בו ולא נתנוֹ להרחיק מעליו את אמו, שאהב כל כך מלפנים, באופן גס.

– סלח נא, בני – קראה האשה ותתמוגג בדמעות. – אשמתי נגדך הרבה… אבל אני נשארתי אלמנה עניה… סבלתי הרבה…

ורחמי גדליהו נכמרו. לפניו לא היתה עוד אם, כי אם אשה אומללה, נהדפת מעוני ונכשלת מחולשה. לפניו לא היתה עוד אם, לפניו עמדה מצבת קברת אמו. והוא נפל עליה, לא נשקה, אבל השקה אותה בדמעותיו.

"אומללה, אומללה אתּ! אומללים, אומללים אנחנו! – חשב גדליהו בלבו, בהאנקו דום.

הם נתפייסו. לכל הפחות האמינה ציפה, רצתה להאמין, שהם נתפייסו; אבל את המתנות שהביאה בשבילו לא רצה גדליהו לקבל בשום אופן. הוא אינו רוצה לקבל ממנו מתנות, רכושו אסור עליו בהנאה.

עכשיו אחרי שנתרצה לאמו, הוסבו כל הכעס וכל השנאה שבערה בלבו – על ר' טוביה. הוא, רק הוא אשם באסונו. הוא בכוח כספו השפיל וטימא את אמו העניה. הוא גזל ממנו את אוצרו, סגולתו, חמדתו, כל ששון חייו.

הוא שונא אותו. באמת הבורגנים ראויים לשנאה. הם מחללים כל קודש.

– ולבורגני שפל כזה היתה אמו לאשה – מסיים גדליהו את מחשבתו, ועוד הפעם מתנשאה בלבו סערה של חמה ושנאה עזה.

האם בקשה להפוך בזכותו של ר' טוביה, אבל היא ראתה שפני בנה משתנים, מתרגש הוא מאוד מדבריה, קשה לו לשמוע את שמו, והיא נשתתקה.

ה

אחרי עבודת היום ישב גדליהו ברוח כהה והביט על פני ההרים העטופים צללים עבים ומתנשאים למעלה בכל גדלות רוממותם, שלמראיהם האדם לפעמים מרגיש יותר את קטנותו, את אפסותו…

עוד לא נמחה מזכרונו של גדליהו הרושם המעיק שעשתה עליו פרידתה של אמו. זה היה שלשום. הוא, למרות חפצו, הבטיח לה שיכתוב לה פעם בשני שבועות. אבל מה יכתוב? אי אפשר לו להגיד לה מאומה, מלבד שאילת שלום והודעת שלום.

כל היום הוא עובד. העבודה הקשה משכחת ממנו או, לכל הפחות, מסחת ממנו את העצבות. אבל כשהוא בא לחשוב למה הוא עובד ומה תהיה תכלית עבודתו – אז לפעמים איזו יאוש תוקף אותו.

מלפנים היתה נפשו קשורה בנפש אמו. הוא חשב שיעבוד בשביל לבסס את מצבו עד שיוכל לקחת אליו את אמו ולשבת עמה יחד ולהנחילה חיי מנוחה ושלוה לימי זקנה. עכשיו אין לו עוד אם ולא דאגה בשבילה. ובשביל מי ולמה יעבוד כל כך? למה יבקש למצוא לו רכוש ולהתנחל באחוזה של בית ושדה? בודד הוא בעולם הגדול, ואין לו כל מאום שתוכל נפשו להתקשר אליו.

הוא שומע מדברים על תחית העם והעבודה לשם התחיה. גם הוא רוצה בתחית העם, אבל אינו רוצה לותר כלל על עצמותו הוא. להפך, הוא מרגיש, שאילו היתה לו לעצמו איזו מטרה ואיזו התקשרות בחיים, כי אז היה הוא יכול לעבוד גם בשביל העם, אבל עכשיו שאין לו לעצמו כלום בחיים, אינו יכול לדאוג לטובת אחרים, וכל עבודתו היא רק על פי האינרציה, בלי כל טעם ועונג.

ופתאום כמו איזה קו אור הופיע והעיר את מחשכי לבו.

הנה דמות צלה התיצבה לפניו, וקוים מפניה האירו לו.

בימים האחרונים היא התקרבה אליו יותר ובקרבתה תחיה את רוחו. כשהיא יושבת עמו, אז הוא אינו מרגיש כל כך את הבדידות.

ועצוב הוא עכשיו מפני שהיא איננה פה. היא נסעה לחיפה לחתונת אחת מרעותיה ושוהה שם איזה ימים.

עכשיו הוא רואה, שאמנם הוא אוהב אותה, כי היא דרושה לו, שקשה לו עכשיו לחיות מבלעדיה.

“אילו הייתי יכול לעצור בעדה שלא תסע” – חשב גדליהו בלבו.

ופחד עלה על לבו פן יקדימנו אחר. הוא יודע, שבני האכרים מתיחסים בבוז ושנאה לפועלים העניים. ומי יודע אם לא ישפיעו עליה להתרחק ממנו?

זוכר הוא, כי כאשר אמרה אליו צלה, שהיא עתידה מחר לנסוע לחיפה, אז אחזתו רעדה קלה.

– התשהי שם בחיפה? – שאל אותה גדליהו בקול רועד.

– כדאי היה לשהות שם הרבה – ענתה צלה בשחוק של שובבה.

– למה? – שאל אותה גדליהו בשחוק גלוי וברעדה פנימית. – האם חברת העירוניים יותר חביבה עליך מחברת הפּועלים הכפריים?

– גם אני כפריה, ואינני מתבטלת כלל מפני העירוניים – ענתה צלה בגאון.

– ואלא מאי? מפני מה כדאי לך לשהות שם הרבה? – הוסיף גדליהו לדרוש בכל לבו.

– כדאי להתרחק ממך, לכל הפחות לאיזה זמן, לכל הפחות לשבוע, בתור קנס.

– ובמה אשמתי נגדך? הגידי נא?

– לא נגדי.

– ונגד מי?

– אתה צריך לדעת בעצמך. תפשפש ותמצא.

– איני יודע, צלה. הגידי.

– אין לי עכשיו זמן. אולי בפעם אחרת.

– ואם כן נסיעתך היא בתור עונש?

– אילו ידעתי שתענש בזה?… היה שלום.

והוא עכשיו מרגיש, כי אמנם היא הענישה אותו, כי דרושה לו חברתה מאוד, כי בה, רק בה ימצא את תבלין החיים שהוא מבקש.

בכליון עינים חכה גדליהו ליום שתשוב צלה. וכמה פעמים עלה פחד על לבו, פן תשאר שם לגמרי. הוא לא התאפק ושאל את אחותה הקטנה: מתי תבוא צלה? ותיכף התחרט. הוא ידע, כי הקטנה תמסור אחר כך לאחותה, כי גדליהו שאל עליה, והוא לא רצה להראות לפניה את חולשתו, אך כעבור איזו רגעים נמלך וחשב: אדרבה תדע צלה, שהוא אוהב אותה. היא צריכה לדעת שהוא מתגעגע אליה.

הוא נזכר, שמלפנים עלה ספק בקרבו, אם צלה תוכל לבגוד באהבתה. עכשיו היה ברור בעיניו שדבר כזה אי אפשר. צלה לא תכשל לעולם בבגידה. היא אינה כאמו. נערה חפשית היא, ופיה ולבה שוים.

וצלה סוף סוף באה. ובגורן, שבה היו בעליו של גדליהו שותפים עם אבי צלה, נפגשו יחד. ושם מצא שעת הכושר לשאול על דבר החטא וענשו, ורמזה לפני נסיעתה.

– שמעתי, שהתעקשת ולא רצית לקבל מתנה מידי אמך והעצבת בזה את רוחה – אמרה צלה.

– אם כן הלא אני רע אלא לאמי, אבל לא לך, צלה.

– מי שאינו מכבד את אמו, ההוא יכבד אחרת? – אמרה צלה והביטה אליו קצת ברצינות.

– ואולי מאהבתי את אמי עשיתי זאת? – ענה גדליהו, בהביטו אל הנערה בעינים מלאות אהבה וכבוד. נעים היה לו לראות איך היא עומדת על צד אמו. – איני יכול, צלה, לספר לך עכשיו את הכל. אבל אני אהבתי תמיד את אמי אהבה עזה. ומאוד צר היה לי, כשראיתי אותה מצטערת. לחנם את חודשת אותי ברעת הלב. לא אני, אלא את ראויה לעונש, שחשדת בכשרים.

– וגם אתה עתיד לנסוע מזה? – שחקה צלה והבריקה אליו בעיניה.

– לך צפון עונש יותר חמור: הנה מוכנה בשבילך – נשיקת דודים מתוך אהבת נצח.

ברגעים הללו הוחלט על פה מה שנראה אחר כך מודפס ב“הפועל הצעיר”, כי צלה בת שמשון וגדליהו בן שמעון מאורשים.

ו

ור' טוביה, שישב, לפי הנראה, שלו ושקט ועסק בתורה ובעבודה, התחיל גם הוא להרגיש לפעמים שחייו פגומים.

האיש הזה, שהיה כל ימיו טרוד בעבודת מסחרו: נוסע ורץ, כותב וחותם, נושא ונותן, לא היה יכול מטבעו לשבת בטל, וגם העסק התמידי בתורה נדמה לו לעבודת בטלה, המשעממת אותו.

איזו מחשבות חדשות התחילו לעלות על לבו, מחשבות מחרידות ומזעזעות את נימי לבו ואינן נותנות לו להתענג במנוחתו הארוכה, הארוכה.

והמחשבות ההן. נדמות לו כהרהורי עברה, מחשבות שמביאות לידי כפירה ר"ל בכמה ענינים שהיו לו עד עכשיו קיימים כצור איתן.

התחיל הוא להטיל ספק אם עבודתו זו – להגות תמיד בתורה – רצויה היא באמת בעיני המקום, אחרי שהוא לומד על כרחו, ואין לו כל חשק לעבודה זו. עבודת ה' צריכה להיות בשמחה, והוא, צריך הוא להודות, שאין לו שמחה. פסקה השמחה.

ויש שהוא גם עומד ומתפלל וקורא “ולעבדו בכל לבבכם”, והנה פיו נפתח לרוחה, והוא מפהק עד לידי נקיעה על עצמות הלחיים, ור' טוביה מבין, שאין זו תפלה כלל, אלא קריאה על פי נוסח רגיל בלי כל רצון וחפץ פנימי, והוא מצטער מזה מאוד ומבקש להתעורר ולקרוא בכונה, אבל הוא מרגיש שאין בכוחו לתקן, כי ניטל ממנו הרצון ונעדר התענוג, שהיה לו מלפנים מעבודת ה' התמימה.

יודע הוא, שחטא גדול גורם להסתרת השכינה. החטא כמו ענן כבד מגיח ומאפיל על בהירות השכל ומרגיז את שלות הרוח, אבל מהו החטא שחטא הוא? מפשפש הוא במעשיו ואינו מוצא. הוא שומר ומקיים את כל המצוות כדבעי.

ומה שיותר מפליא אותו הוא שקרה אותו הדבר הזה דוקא בארץ ישראל. הוא מרגיש שבחוץ לארץ היה ה' יותר קרוב אליו מאשר פה. והוא הלא חשב תמיד, כי כאשר יעלה לארץ ישראל, הארץ הנבחרת, שהשכינה לא זזה ולא תזוז ממנה לעולם, הלא יכול לעבוד פה את ה' עבודה יותר תמה ובתשוקה יותר עזה, והנה פתאום נהפך הדבר, כי דוקא פה בארץ ישראל באה עליו קרירות ואינו מוצא ניצוץ לחמם בו לבו.

גם בבריאות גופו הוא מרגיש זה איזה זמן קצת קלקול. התיאבון נעדר ממנו, ופעמים אחדות לקה גם בקדחת. ופחד המות נפל עליו. מלבד זאת, מחלתו גורמת לו בטול תורה, וכשהוא יושב בטל מן התורה, אז השעמום מכביד עליו עוד יותר. הוא השיג איזה ספורי “מעשיות” וקורא בהם לבלות את הזמן. יודע הוא שאין ה“מעשיות” הללו עלולות להכשיר את לבו לעבודת ה', הוא אמנם גם אינו ירא פן יקלקלו אותו. הן הוא לכתחילה מבטל בלבו כל מה שהמחברים הללו אומרים, אבל צר לו לפעמים שהוא מאבד את זמנו על השטויות הללו.

פעם התיעץ ר' טוביה ברופא, והרופא יעץ אותו להחליף לאיזה זמן את מושבו, וילך לאיזו מושבה. ועל פי בקשת ציפה נאות ר' טוביה ללכת עמה למושבה מ. בגליל, ששם גדליהו בנה יושב. אגב חשב ר' טוביה להיות בטבריה, במירון, בצפת, להשתטח על קברות הצדיקים.

ז

ר' טוביה ישב במושבה ושם את כל לבו לתקן את בריאותו. ראה הוא, כי אויב נורא מגיח ממאורתו ובלאט, בלאט הוא הולך וקרב אליו, וכשיקרב ויתפוש אותו לא ינצל עוד מידו. ולפיכך השתדל בכל מאמצי כוחו להתבצר ולגדור בעדו שלא יוכל האויב לגשת אליו. הוא השיג את ספרו של הד"ר פרנקל “שומר הבריאות” והגה בו בשום לב. בספר הזה מצא את העוגן המציל. עכשיו הוא יודע הכל. הוא צריך רק לשמור את כל חוקי ההיגיינה בכל דקדוקיהם כמו שכתוב בספר הזה, ואז אינו צריך לפחד מאומה.

ובריאותו אמנם נתחזקה. הקדחת פסקה, אבל השעמום נתגבר, והספקות כנחשים זוחלים במוחו ומזעזעים ונושכים. פותח הוא איזה ספר קדוש וקורא בו ומעמיק בו את כל מחשבתו, אך אחרי רגעים אחדים הוא מתחיל לשאול את עצמו: לאן הלך לו הטעם של העוסק בתורה, אותו הטעם הנפלא, שטעם בזה מלפנים? והוא סוגר בצער את הספר ומבקש איזה דבר לגרש את שעמומו, ושמח כשהוא מוצא איזה ספור. הוא קורא ומתענין לדעת את ה“מעשה”. ביחוד מענין אותו ספור שיש בו מלחמה או, לכל הפחות, סכסוכי אהבה. נזדמן לו לקרוא את הספור “אהבת ציון” והתענג בו מאוד, כלומר: מיד אחר שקרא את הדפים הראשונים נמשך לבו לדעת מה יהיה כבר סוף ה“מעשה”? מי ינצח? אל מי תנשא תמר – לאמנון או לעזריקם? אמנם לבו אמר לו מראש, כי אמנון ינצח. והוא שמח, כי סוף סוף יצא כמו שהוא חשב מראש…

ודרישתו של ר' טוביה לספרות היפה קרבה אותו לגדליהו בנו חורגו.

גדליהו לא היה מרוצה כלל ממה שאמו עם בעלה באו לשבת במושבה מ. אהבתו לאמו כבר פסקה. הוא אינו כועס עליה עוד כמו מלפנים. היא נישאה לר' טוביה, יכולה היא, אליבא דידיה, לחיות עמו עד מאה ועשרים שנה; מה זה נוגע לו? מלפנים היה מצטער מאוד על הדבר הזה. אז הוא חשב, כי אחרי שאין לו אם, העולם יחשך בעדו. עכשיו אינו מרגיש כל כך את הנזק. יש לו סגולה חמודה, שממלאה את לבו תמיד רגשי עדן ואהבה אין קץ, ומשכיחה ממנו לגמרי את היחס שהיה מלפנים בינו ובין אמו, ולפיכך טוב היה לו שאמו ישבה ברחוּק ממנו. ובשום אופן לא היה מבקש עוד שתבוא אליו.

הוא ידע שאם היא תבוא אליו, ואז יהיו תמיד חיכוכים בינו ובינה. ועכשיו הנה נתקימה נבואתו: אתמול הוא ישב בביתה. הלא אי אפשר לבלתי ראות כלל את פני אמו. אם הוא לא יבוא אליה, היא תמהר לבוא אליו. הביאה לפניו תה עם פרפראות והנה דרשה ממנו לשום את כובעו על ראשו ולברך. היא חושבת לה לבזיון בפני ר' טוביה, שבנה אינו שומר חוקי הדת, אבל הוא אינו רוצה כלל להצטבע לפני מי שיהיה ובפרט בפני ר' טוביה שלה. ואם אמו היא – מה בכך? האם החובה של כבוד אם – נניח שיש חובה כזו – דוחה את הפּרינציפּ הגדול של חופש הדעות? הוא אינו רוצה לא בתה שלהם ולא בפרפראותיהם, ובלבד שיתנו לו לחיות על פי דרכו.

והוא עזב את התה ויצא, אבל יודע הוא ברור, שהיא שפכה אחר כך הרבה דמעות.

ומשום כך, עד כמה שאפשר לו, הוא משתמט מהכנס אל בית אמו. תשמח היא בר' טוביה שלה וישמח ר' טוביה באמו, והוא אינו רוצה כלל לדעתם. איזו “רוח” הביאה אותם הנה?

וציפה מרגישה שבנה משתמט ממנה, והיא מבקשת תחבולות למשכו אליה, אך הוא אינו נמשך. רק אחת היא נחמתה, שצלה דוקא באה אליה תדיר, שואלת בשלומה ומשוחחת עמה באהבה וכבוד. נדמה לה לציפה, או כך היה באמת, כי צלה רואה שבחירה אשם נגד אמו, והיא משתדלת לתקן את עַוָתָתוֹ על ידי היחס הידידותי שהיא מראה לזקנה. וציפה היתה מכירה לה טובה, וגם דברה עם ר' טוביה שראוי לתת לכלה איזו מתנה. ר' טוביה, כמובן הסכים לזה. וכעבור זמן קצר באה צלה לחדרו של גדליהו, ושעון זהב עם שרשרת זהב על לבה ופניה מאירות משמחה ילדותית.

– זאת נתנה לי אמך במתנה – אמרה צלה.

פני גדליהו זעפו.

– את יודעת, כי אני איני רוצה כלל במתנות – אמר גדליהו – ובלבד זאת: הם, הבורגנים, מקלקלים אותנו, את האכרים, על ידי זה שרוצים לעשות אותנו בחוזק יד לעירונים. לאכרה אין כל צורך בשעון זהב.

צלה אמרה שהיא אמנם מסכימה עמו להלכה, אבל אין לה כל ראשות לזלזל במתנה, שאמו רוצה לתת לה מאהבה. גם בעיניה השעון אינו שוה כלום ואין לה כל צורך בו, אבל נעים היה לה לראות איך שמחה הזקנה, שזכתה לתת מתנה לבחירתו של בנה. ובשום אופן לא תרשה לעצמה להדאיב את לב הזקנה, שכל מה שהיא עושה היא עושה בתמימות ואהבה. וגדליהו לא היה יכול להתנגד למה שעשתה צלה. אנוס היה גם הוא לותר על העקביות, אך בלבו היה מעט רוגז: הבורגנים משחיתים את הכל. רוצה הוא להיות ישר, עקבי, והם מכשילים.

ר' טוביה לא דבר הרבה עם גדליהו: לא היתה לזה שעת הכושר. אמנם בלבו רצה ר' טוביה להראות התקרבות לבנו חורגו. בנה של ציפה הריהו קרוב אליו מאוד וגם מפני אילו טעמים מצא חן בעיניו. העיקר הוא רואה, שגדליהו שוקד על עבודתו, ור' טוביה שהיה בעצמו תמיד שקדן, אוהב את השקדנים. אילו היו לו עסקים, כמו מלפנים, כי אז היה לוקח את גדליהו אליו לעזור לו במסחרו, ולא היה צריך כלל לעבוד בשדה. ומלבד זאת יפה בעיניו ישרנותו ובמקצת גם עזותו. פעם שאל אותו ר' טוביה אם לא חסר לו דבר־מה. וגדליהו ענה בטון חזק: לכל אדם יש מחסורים, אבל הוא בעצמו צריך למלאותם.

– יפה אמרת, – אמר ר' טוביה אחרי דומיה קצרה ואחר כך הוסיף בשחוק: – אבל יש שאדם צריך לפנות לעזרה לאחרים.

גדליהו לחץ בכתפיו.

– למשל, רוצה אני לקרוא איזה “בּיכל”³ – אולי יש עמך? – שאל ר' טוביה בשחוק קל.

– זה יכול אני לתת לו, יש אצלנו פה ביבליותיקה קטנה.

והוא הביא לו “דור דור ודורשיו”. ר' טוביה דפדף בו מעט והשיב לו. – ללמדנות איני צריך. אם ארצה להתעסק בלמדנות יש אצלי גמרא עם תוספות. אני רוצה, פשוט, איזה דבר קל, כמו “אהבת ציון” וכדומה.

– ספורים?

– כן, “מעשיות” או ספורים: אחת היא לי.

הוא נתן לו “זכרונות לבית דוד”, ור' טוביה קרא אותם באות נפש. הוא כיון לטעמו. אחר כך נתן לו “אגדות אנדרסן”. הוא קרא אותן והשיב את הספר בעקימת החוטם.

– ומה? – שאל גדליהו.

– דברים בטלים – ענה ר' טוביה.

כשהגיד לו גדליהו, שאנדרסן נחשב לסופר גדול, התפלא מאוד. גדליהו בקש להסביר לו את מהות האמנות, ור' טוביה שמע והרהר בלבו: “הבלים”.

איך שיהיה, הספרות הועילה לקרב את לבותם של ר' טוביה וגדליהו זה לזה, והתחילו יותר להתענין זה בזה.

ולאט לאט חדלה השנאה מלב גדליהו. ר' טוביה נראה לו כפליטה יפה משרידי חורבות העבר. בשביל העתיד, כמובן, לא מצא בו כלום. מה יתן ומה יוסיף זקן עם דעותיו שנזדקנו?

ח

כשלושה חדשים עברו מעת שהתישב ר' טוביה במושבה, ושנוי עצום בא לרוחו, ממש נהפך לאחר.

בשעה החמישית, השישית אחר הצהרים, בעת שהשמש מתחילה לרדת והשפעתה העצומה נחלשת, יוצא לו ר' טוביה מסתר אהלו ועולה על גבי הצוק הקרוב למושבה ומתבונן מסביב. לפעמים הוא לוקח עמו גם איזה ספר. אבל איך אפשר לשום לב לספר קטן בעת שהשמים פרושים לפניך והשדות והשיחים, ההרים והגבעות גלויים ונשקפים אליך בזוהר כל כך רב?

הנה הוא רואה שם מתחת בבקעה את האכרים רוחשים כחגבים. קטנים הם, קטנטנים, ועל ראשיהם מגבעות לבנות בעלות שולים רחבים או מצנפות כדרך הערבים, וצועדים הם הנה והנה, ולבבו מתמלא רחמים וחדוה כאחד. שמח הוא לראות, כי אחיו היהודים עובדים אותה האדמה שעליה עבדו אבותינו לפני שלושת אלפים שנה. ויחד עם זה מתעוררים רחמיו על הקושי שיש בעבודתם. יודע הוא ומכיר אחדים מבני המושבה ומהפועלים, יודע הוא שהם חיו בתנאים אחרים ויש בהם כאלה שהיו מפונקים מנוער, בני עשירים, והם קבלו עליהם את העול הכבד ועובדים את אדמת הקודש, עובדים בחריצות, בעקשנות שאין דוגמתה ונלחמים נגד כל המפריעים והמכשולים שמונחים על דרכם החדשה.

הנה הוא הפועל דן, הנודע יותר בחניכתו: הגררי. הוא למדן ומשכיל גדול ויחד עם זה שומר מצוה, כמו שר' טוביה אוהב, ודן זה עובד כל העבודות הקשות במסירות נפש ובשמחה של מצוה, מבלי שים לב שהוא נוטה כבר לימי הזקנה. עיניו הגדולות והטובות תמיד מאירות ועל פניו הקמוטים והשחורים מרוב תלאות ויסורים, שעברו עליו בחוץ לארץ ובארץ, מרחפת תמיד בת־צחוק עדינה, קוסמת, שיכולה לעורר לחיים גם את הלב הקפוא, גם את חללי היאוש. ר' טוביה כבר שמע כמה סבל זה האיש גם מפגיוני הבדוים, גם מגסות ואכזריות הפקידים, מרעב ומקדחת ומפגעים רעים משפחתיים, ואף על פי כן לא פסק מקוות, ולא חדל מעבודתו עבודת הקודש.

עם הפועל דן הגררי היה ר' טוביה מתוכח לפעמים באיזו סוגיא בגמרא, או, פשוט, מבלה מעט אתו את הזמן באיזו שיחה של התפלספות. אבל לדן היו רגעי בטלה מועטים מאוד. וזה כשבועות שנים לא נזדמן לו להפגש עמו.

נפגשים הם על פי הרוב בבית המדרש בתפלת ערבית או בשבת לפני תפלת המנחה. ופעמים אחדות קרה לר' טוביה להכנס עמו בדברים. ר' טוביה בכלל איננו מבקש לו רעים, אבל דן הגררי משך מאיזה טעם את לבו בחזקה. אולם דן, כשהוא גומר את התפלה הוא עוזב תמיד את בית המדרש תיכף ומיד אחר תפלת הקדיש. וכשמסיימים “ואמרו אמן” – רגליו כבר מאחורי הדלת. ור' טוביה רוצה לשוחח עמו ואינו יכול.

פעם, כשישב ר' טוביה על הצוק, והנה דן עלה מן הבקעה והמעדר בידו. פניו הטובים מכוסים באבק, והוא נושם בכבדות. בבת צחוק הרגילה ברך את ר' טוביה בשלום.

– אפשר תשב להנפש פה מעט? – אמר ר' טוביה.

– אדרבה – ענה דן וישב, בהניחו את מעדרו בין רגליו.

– עיף אתה? – אמר ר' טוביה.

– היום איני מרגיש עיפות. עסקתי בנטיעות. זהו חג ממש. העבודה בנטיעות חביבה בעיני יותר מהעבודה בזרעים. הזרעים הם בעיני בבחינת ישיבה דרדקאית נגד הנטיעות, שהן בבחינת ישיבה של בחורי חמד, העתידים להיות תלמידי חכמים.

ר' טוביה גחך.

– היודע אתה, ר' דן, מה שהייתי מציע לפניך? כמה אתה מקבל ליום מעבודתך?

– כשלושה בשליקים.

– אני אתן לך ארבעה בשליקים ליום ותלמד עמי בתור חבר. לי נעים יותר ללמוד בחברותא, ולך בודאי יותר קל יהיה להתעמק בשיטות התוספות והר"ן מאשר לעמוד כפוף כל היום ולעדור במעדר.

ר' טוביה חשב, כי דן ימהר להסכים להצעתו זו.

– חן חן, אדוני, – ענה דן בשחוק, שמתוכו נשמעה שלילה גמורה.

– אני לא בליצנות מדבר. אלא דברים כמשמעם – אמר ר' טוביה בראותו שדן שוחק להצעתו. – פשוט: נעים יהיה לי ללמוד עמך יחד.

– לא, ר' טוביה, – ענה דן בקול רך, שאף על פי כן נשמעה מתוכו החלטה גמורה, שלא תשתנה בשום אופן. – לא אמיר את העבודה הפשוטה, שתכליתה להצמיח ולגדל, בעבודת המוח על ספרים דוממים.

– עסק התורה… – נהם ר' טוביה מאפו.

– גם על עסק התורה… אדם קובע עתים לתורה. אבל לעשות את התורה לעסק תמידי איני יכול ואיני רוצה. העסק התמידי בתורה איננו לפי רוחי. ואילו הייתי רוצה להקדיש את עצמי לעסק התורה בלבד, כי אז לא עליתי לארץ ישראל.

– לדעתך, לא טוב עושים הזקנים שבאים הנה לארץ ישראל לעסוק בשארית ימיהם בתורה ובעבודה?

– בודאי לא טוב. כשבאים הזקנים הם פה אוכלים ואינם עושים, כל מה שצריך להם קונים מידי הערבים במיטב⁴ כספם, והערבים מתעשרים על חשבונם של היהודים ומפקיעים את השערים ועושים את ההתישבות של היהודים בארץ ישראל ליותר קשה. מלפנים אמנם היה טוב, שהזקנים באו הנה לעבוד את ה', הם נתנו לנו את הנשמה של ארץ ישראל, את האידיאל הטהור והנעלה, אבל עכשיו אנו רוצים לעשות בסיס חמרי לאידיאל, גוף לנשמה; צריך עכשיו לעשות את ארץ ישראל למקור של פרנסה ליהודים, ומה שמפריע בעד זה לא רצוי לנו.

ר' טוביה הרגיש, כי בדברים האלה נגע דן גם בו, ובשחוק קל שהיתה בו גם טפה של מרה, שאלהו:

– אפשר שהיה צריך, לדעתך, לגזור גזרה שלא יתנו ליהודים הזקנים לבוא הנה?

– גזרות בכלל אינן לרצון לנו, ואינן מועילות. אבל לדעתי, טוב היה אם הזקנים עכשיו יבליגו על חפצם וישבו תחתם ולא יהיו למכשול לצעירים, ובכלל לאלה שעוסקים בעבודה מעשית. כאשר יזכנו ה' ויהיה פה ישוב גדול של צעירים העומדים על הקרקע, והיהודים יוכלו להספיק תרנגולות וביצים וסוּמקניות וחלב מגידוּליהם הם – אז, בבקשה: בואו כולכם בזקניכם ובזקנותיכם ובחוליכם – ואנחנו נקבל את כולכם בסבר פנים יפות ונאמר לכם: ברוכים הבאים! אבל עד אז הזמן ההוא ימתינו ולא יזוזו ממקומם או ילכו למקום אחר. ולא יפריעו לאלה העוסקים ביצירת החומר של ארץ ישראל. קידוש הוא בודאי דבר טוב, אבל צריך להמתין עד שיגיע יום החג. בימות החול אין מקום לקידוש.

– אבל הישוב של הצעירים כמה לקוי הוא! – אמר ר' טוביה. – איזה יהודים הם…

– יהודים, – ענה דן. – יהודים עובדים ויש מהם שעובדים במסירות נפש, זהו העיקר. הפגמים ימלאו. בשביל זאת הננו בארץ ישראל. החסרונות שדבקו בנו בימי הגולה יתוקנו. אבל יהיו פה הרבה צעירים, הרבה יהודים עובדים. האמינה לי, כשאני רואה צעיר יוצא מארץ ישראל, יהיה מי שיהיה, אז דמי שותת. את חיי המה נוטלים ביציאתם…

ט

הדברים האלה שדבר הפועל דן באזני ר' טוביה ירדו עמוק אל תוך לבו. הוא עכשיו כמו פקח את עיניו וראה את הסבה מפני מה הוא אינו שבע רצון מארץ ישראל, מפני מה הוא תמיד משתעמם, והוא צריך תמיד לחפש תחבולות במה להמית את הזמן.

– איזה דבר נורא הוא! – חשב ר' טוביה בלבו. – החיים שהם כל כך מועטים, החיים שהיו צריכים להיות כל כך יקרים, כי “דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים”, הם אצל הרבה, הרבה בני אדם – ובכללם גם אני – נעשים כל כך זולים, כל כך פחותים! וכל זה מפני מה? מפני שאיני עוסק במה שעל פי תכונת נפשי הנני מוכשר לו, ובחרתי לי עבודה שאיני מוכשר לה, ואיני מביא תועלת לא לי ולא לאחרים. כשהייתי איש מעשה, עסקתי בישובו של עולם, ורק השעות הפנויות הקדשתי לתורה ולעבודה, ואז היו החיים נעימים לי, והתורה חביבה עלי, והרגשתי שהיא מחזקת את כוחי ומרוממת את רוחי. אבל עכשיו, כשאני נתון רק לתורה ועבודה, רק לחיי העולם הבא, בעוד שבפנימיות נפשי אני דורש עדיין עבודה חומרית, המועילה לישובו של עולם הזה, אין לי נחת רוח בתורה ואין לי עונג בחיים, ואני מחפש למלא את הריקנות שבנפשי בקריאת “מעשיות”, בשיחות בטלות, ואחר כל אלה – הריקנות איננה מתמלאה, ואני עגום וזועף ומשועמם כבראשונה. יש, אמנם, אנשים שמבטן נוצרו בשביל עבודת הרוח, והם מוצאים את ספוקים בעסק התורה, אבל אנוכי איני כמוהם ולחנם אמרתי לעשות כמוהם, כי לא אוכל. “הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם”.

וכשהסתכל ר' טוביה יותר ויותר אל מה שנעשה מסביב לו, ראה שאיזה דבר חדש הולך ומתהווה בארץ ישראל, כי הערכין הולכים ומשתנים, והכל מקבל פנים חדשות, והוא התפלא מאוד לא רק על החדושים שנתגלו לו, אלא על עצמו: מפני מה לא ראה הוא את כל אלה עד עכשיו, אף על פי שהמעשים לא מאתמול נעשו, אלא עשרות בשנים. הסתכל ר' טוביה בתוך נפשו פנימה וראה שגם הוא התחדש, שגם בו נעשו אילו שינויים גדולים, שמחשבותיו הן מחשבות חדשות, שלא עלו על לבו מעולם.

הוא היה תמיד עסקן חרוץ, אבל עסקנותו היתה מצומצמת בעסקיו הפרטיים. מעודו לא עלה על דעתו שהוא צריך להתאים את עניניו הפרטיים עם צרכי הכלל. עסקיו לא היו נוגעים כלל לעמו, כי תמיד היו לו עסקים רק עם בני עמים אחרים, אשכנזים, רוסים, צרפתים: מהם קנה את סחורתו ולידם נמכרה. הוא לא ידע את הדרישות שישנן לבני העמים ולא שם לבו לדעתן, כמו שגם הם לא שתו לבם לצרכי עם היהודים וגם לא לדרישותיו של היהודי, הבא עמהם במשא ומתן. ר' טוביה היה סוחר ישר, אבל זה היה פשוט מפני טבעו הישר וגם מפני גזרת המקום, שאסר על הגנבה ועל האונאה, אך לא מפני איזו הכרה סוציאלית. וכמוהו כך כל הסוחרים היהודים ממיודעיו, בכל עסקיהם שהיו עושים לא היו שייכים כלל לעמם. הקשר היהדותי ביניהם ובין העם כולו היה רק קשר רוחני בלבד, בלי כל בסיס חמרי.

עכשיו הוא רואה, שהיהודים בארץ ישראל מתקשרים זה לזה על ידי אינטרסים חומריים, וביחוד על ידי הבסיס הקרקעי, שנעשה להם למקור של חיים ופרנסה. פה – כל מה שיהודי עושה, גם בענינים החמריים, בהכרח נוגע לקבוץ היהודי שבארץ, ובמובן ידוע גם לעם ישראל כולו. והחובה היא איפוא על כל יהודי היושב בארץ ישראל להתחשב בכל מעשיו עם תועלת הרבים.

ור' טוביה בעצמו אינו יודע איך היה הדבר, שהוא פקח את עיניו וראה והבין גורל עם ישראל מהו. פתאום נגלתה לפניו התמונה של העצמות היבשות הפזורות על כל שטח העולם והנידחות בכל הארצות. בפנימיותן מבקשות הן להתאחד ואינן יכולות, והן מתגוללות גלמודות, עצם עצם לבדה, בראש כל דרך ובאמצע כל רחוב, מכשול לכל עובר, כל רגל רומסת אותן, וכל יד משליכה ומקלעה אותן ממקום למקום זה אלפי שנה, ואין סוף ואין קץ למצב המעציב והמחפיר הזה, כמו שבכונה תחילה נוצרו העצמות הללו, שימצאו אכזרים על מה לשפוך את אכזריותם ולצים – את לצנותם.

– ואני – חשב ר' טוביה – כסוחר יהודי – הייתי תמיד שקוע במסחרי. עצם יבשה הייתי תמיד לעצמי. השתדלתי תמיד עד כמה שאפשר להרויח ושוב להרויח, מבלי שום לב, שמגוף אחד שלם ניתקתי, וכל הגוף הולך ונרקב, הולך ומתפרד. חכיתי לרחמי שמים, שבאחרית הימים יגאל את ישראל ולא שמתי לב, כי בני התרחקו מעלי, ובני בני יאבדו בודאי ממני ויטמעו בין הגויים. ורק הפוגרומים פקחו מעט את עיני, אבל גם זה רק במה שנוגע לי לעצמי, ומהרתי לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל, אבל פה עוד הפעם עצם יבשה הייתי, רק לעצמי דאגתי, לנשמתי, לגופי, ועיני לא ראו מה שנעשה פה לתחית העם… בקשתי לקבור את עצמי בספרים, לעצום את עיני ולאטום את אזני ולחיות חיי מנוחה… אבל אי אפשר… קול דמי העם צועקים מכל קצות התבל, חודר הוא גם מבעד תריסי ברזל… אסור, אסור לעמוד מרחוק ולנוח. וגם לא במנוחה אמצא אושר. מקדישים הם הצעירים את עמם לעבודת הגוף, אנוכי לעבודת הגוף אינני מוכשר עוד, אבל לסייע להם, לקנות ולשכלל אחוזה, שתוכל לפרנס כמה וכמה צעירים, זאת אני יכול.

ונפלא הדבר: כאשר אך בא הרעיון הזה אל לבו – השעמום כמו ניטל ממנו ביד. האנרגיה, שהיתה בו תמיד – התעוררה עכשיו בכוח כפול. הוא היה צמא לעבודה.

מאז אפשר היה לפגוש את ר' טוביה בכל מקום שיש עבודה קרקעית, או שאר עבודות המתיחסות אל משק הכפר: בשדה, בכרם, בגן, ברפת, באוּרוה. אל לולי התרנגולים, אל שובכי היונים, אל כורות הדבורים – לכל דבר היה ר' טוביה שם לב, מסתכל ומתבונן, חוקר ודורש…

– הגם ר' טוביה באכרים? – שאל דן הפועל בשחוק, בראותו אותו מתבונן אל שבלי החטה, שהובאו עכשיו לגורן.

– להתנחל על אדמת הקודש, ר' דן!… זהו כלל לא ענין של לצנות.

– הלואי. מי יתן והיה – ענה דן. – מאוד ינעם לי לעבוד באחוזתו של ר' טוביה, ורק בעגלא ובזמן קריב…

ר' טוביה שתק. הוא כאיש מעשה לא אהב לפטפט על מה שהוא חושב לעשות.

י

היום שנועד לחתונת גדליהו עם צלה בחירתו כבר עבר. גדליהו היה לאכר וכבר היה לו בית ועבודה, אך כל הכנה מצדו של החתן לחג החתונה לא נראתה.

הורי הכלה התחילו להיות שרויים מעט בפחד. מי יודע – אולי התחרט גדליהו עכשיו, ומצא לו אחרת? אמנם ביחוסו לצלה לא היה כל שנוי. הוא גם עכשיו בקש קרבתה תמיד ולא עבר יום שלא התראו יחד. אבל מפני מה הוא דוחה את החתונה – אין איש יודע.

שואלים את צלה והיא עונה בשחוק: המתינו! האין לכם שהות?

אולם בין החתן והכלה כבר היו ויכוחים לא פעם ולא שתים.

– הנימוסים הישנים למה הם לנו? – טען גדליהו – הכלונסאות והמטפחת הפרושה עליהן עם הברכות והטבעת וכל אלה הפטפוטים – רק משפילים את ערך הרגש העדין והמרומם שבאהבה. יותר טוב ויותר יפה, אם נתאסף אנחנו וחברינו וחברותינו הפועלים והפועלות ונעשה את חג חתונתנו בשדה, תחת כפת השמים על ראש גבעה אחת. שם נחלק להם מגדנות, נשירה, נרקודה, נשמחה ונעלזה ונודיע לכולם, כי איש ואשה אנחנו.

– ואבא ואמא? – שאלה צלה בתמיה.

– הלא הם כבר נתנו הסכמתם, – ענה גדליהו בטון של רוגז קל. הוא הרגיש שבתביעה זו אפשר חלילה להרוס את יסודי החופש, שהוא מסור להם בכל לב, ומבקש לקיים אותם בכל מלואם.

– ואם הם נתנו הסכמתם, הלא מכל שכן שצריך לשתף גם אותם – אמרה צלה.

– אם נשתף אותם – אז נצטרך גם לקיים את נימוסי החופה, שהם שנואים, מאוסים בעיני. אינך יודעת, צלה, עד כמה הנימוסים הללו מאוסים עלי. פעם הייתי בעת החופה של אחד מחברי, ובא אחד צנוף בשטריימל ומלמל ומלמל, ואנחנו שחקנו בכל פה, ולא רק שחקנו, אלא היינו נרגזים כולנו על הנימוס התפל הזה, על העבדות שבקרבנו לאיזה מנהגים זרים, שאינם אומרים כלום. צריך לבטל אותם פעם אחת – ודי. אי אפשר לנו לסבלם עוד.

צלה ראתה, כי כאשר היא מדברת עם גדליהו על הדבר הזה, הוא מתמלא כעס ומתרגש מאוד. הבינה, כי דבריה לא יועילו להטות את לבו לחפצה. הוא יעמוד על דעתו בעקשנות רבה, ועצב עמוק שכן בקרבה. היא, להפך, רצתה מאוד שתהיה אצלה חתונה כמו שנהוג בישראל. היא תמיד חלמה על אודות המומנט הגדול והנאדר, שהיא תעמוד תחת החופה עם בחירה בתוך קהל ידידיה ורעיותיה הצעירים והצעירות, הזקנים והזקנות, יחד עם הוריה והורי החתן, ותשמע את הברכות היפות מפי זקן תלמיד חכם כר' טוביה. ובגמר החופה תקבל ותחלק נשיקות וברכות מאת המחותנים והמחותנות. והנה עכשיו – החלום המקסים הזה מתנדף: תחת חופה וחתונה אמתית, תהיה איזו חגיגה יבשה באספת בחורים ובתולות, חגיגות שכמוהן נעשות כמעט בכל יום חול. וכאשר ישאלו אותה הוריה, תאלם מצער ובושה. היא הבינה היטב, כי אין עלבון יותר גדול להורים מזה, שהם מרוחקים מהשתתף בחתונת בניהם. ומפני מה ישלמו להם כזאת? האם זאת היא תכלית האדם, כי כאשר יזקן, יהיה שנוא ומרוחק גם מבני ביתו? היא אינה צריכה ואינה יכולה להסכים לדעתו בדבר הזה בשום אופן. אבל מה תעשה? היא רק יכולה לדחות את הנשואין עוד לאיזה זמן, אבל מה יהיה אז? כשהיא התחילה פעם להגיד לו, כי היא חושבת אחרת, אז אמר בקול עצוב: הנה אני חשבתי, שאת עמי בדעה אחת, והנני רואה שהנך מתנגדת לי.

היא פרשה אז ובכתה, ושני ימים היתה שרויה בצער גדול, ואחר כך הוא בא ופייס אותה, אך מדעתו לא שב. על הפּריציפּ הזה אי־אפשר לותר. הוא אינו יכול לעמוד כ“גולם” שעה אחת לפני איזה “שטריימל”, או גם “לא־שטריימל”, שיכריחהו לעשות איזה נימוסים, שהם נגד הכרתו הפנימית.

גדליהו ספר לה, כי באירופה הנאורה ובאמריקה כבר נוהגים החתן והכלה לבוא אל נשיא העיר ולהודיע לו שהם באים בבית הנשואין, והוא כותב בספרו את שמותם לזכרון – ודי. ועד מתי יחזיקו היהודים. במנהגיהם הנושנים? אנחנו עכשיו קמים לתחיה – ויחד עם זה אנחנו אוסרים את עצמנו ברתּוּקות הנימוסים והמנהגים! למה?

צלה בקשה תחבולות להשיב את הגזרה ולא מצאה, והוא הפציר בה, כי תתרצה לאחת משתי אלה: או לעשות מעין חגיגה בחברת הצעירים ולפרסם שנישאו, או, פשוט, לשבת עמו בלי כל צירימוניות. הלא כבר קשורים הם יחד בעבותות אהבה ובהבטחה נאמנה שישאו זה את זה, והחגיגה הלא באמת אינה מחדשת כלום, ועל כן אולי באמת טוב שלא יעשו כל חגיגה ולא תהיה כל קנאה מצד הזקנים הבלים.

– בלי כל חגיגה אי אפשר – אמרה צלה בהשפילה את ראשה. תהיה החגיגה, איזו שתהיה, לכל הפחות מעין זכרון של חופה.

– חולשה של אשה – אמר הוא בשחוק עצוב. – יהי כך, אם את רוצה.

ובעודם יושבים יחד, והנה דן הגררי עובר.

– אדון גררי, אדון גררי, סורה נא רגע – קרא גדליהו.

– מה יש? – שאל דן.

– מחר לחתונתנו.

– מחר? ביום אחד ושלושים לעומר?!

– ומה לי עם אחד ושלושים או אחד ושבעים? – ענה גדליהו בלעג.

– השאלה היא: מי יסדר לך הקדושין מחר?

– אתה!

– אני, כידוע לך, איני מזלזל בעניני הדת.

– אבל אינני צריך כלל לסדור קדושין. שם על הגבעה אצל הברושים הגדולים נעשה חגיגה ונפרסם כי נשואים אנחנו.

– וההורים? – שאל דן בקול חרש. – איך ירגישו הם בלבם כשיודע להם, שעשית מין חתונה כזו, ועיניהם גם לא ראוה?

עיני צלה אוֹרו. היא פתחה את פיה, וכבר חפצה להכנס בתוך השיחה, אך לבה אמר לה, כי לא טוב לה עכשיו לדבר והתאפּקה. רק לבה דפק בחזקה.

– ההורים? – ענה גדליהו – הם הלא יבקשו שבראש החגיגה יקום איזה “שטריימל”, ואת זאת אני איני רוצה. איני רוצה לשים צוארי בעול עבדות כזו. הננו עוסקים פה בארץ־ישראל בתחית העם, וצריכים אנו פעם אחת להשתחרר מעול הנימוסים הנושנים…

– נו, וצלה גם כן מסכימה לזה? – שאל דן בנעצו את עיניו הבוחנות בה.

היא נתאדמה ומהרה לענות. – בודאי לא!… דברתי עמו והוא מתעקש.

– אמנם ישר אתה, ידידי – אמר דן – ולפי הנראה הנך חושב ללכת בחייך בדרך ישרה, כל כך ישרה, כמו, כמו הקו הישר של ההנדסה. אבל שכחת, יקירי, כי הקו הישר שבהנדסה אינו אלא דבר מופשט, שאינו תופס כלום בחיים. ומאלפי אלפים של קוי הנדסה לא תצמח גם שבולת אחת. בדרך החיים של המציאות יש ישרנות אחרת, יושר מציאותי. ואמנם אילו ישבת במקום אחר, לא בארץ ישראל, והיית אחראי רק לעצמך, כי אז אולי הייתי מקלס את הדרך הישרה שבחרת בה. סוף סוף הלא יש בזה צד אידיאלי, התרחקות מצביעות וכדומה, אבל אתה יושב פה בארץ ישראל ומבקש לעבוד ביצירת העם, ויצירת העם נעשית לא על ידי קוים הנדסיים, אלא על ידי גופים ממשיים, אלימנטים שונים שמתקרבים ומתמזגים יחד וצריכים לויתורים ופשרות. באמת אגיד לך, כי אני בלבי, אף על פי שאני אוהב גם כן את החופש, בכל זאת לא לבד שאיני שונא את הנימוסים הדתיים; אדרבה, אני מחבב אותם ומוצא בהם ספוק רוחני, אבל אני איני רוצה לבוא עמך בריב על אודותם, ובפרט עכשיו, לפני חתונתך… חס אני על כוס היין… אולם לצער כל כך את ההורים, לעשות חתך נורא בין האבות והבנים ולגרום צער לצלה שלנו, שהיא בודאי חפצה בחופה, והכל בשביל מה? בשביל להשתחוות לאליל של הקוֹנסֶקוֶנטיות – זהו, פשוט, עקשנות של ילד, עקשנות שאינה נאה כלל לבר דעת.

– גלגולו של אליהו הנביא אתה, גררי, הבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

– כל איש מישראל, החובב את עמו ושתחית ישראל היא לו האידיאל היותר גדול, יש בו ממדתו של אליהו – ענה דן בפנים רציניים.

גדליהו החריש זמן מה. ניכר היה, שהחלטתו רופפה כבר.

– ואם כן, לדעתך? – שאל גדליהו.

– צריך לקבוע זמן החתונה למחרתיים, לאור ל"ג בעומר, ולהזמין את ההורים ולעמוד תחת החופה עם צלה שלך כדבעי. תסבול מעט, ומה בכך? היהודי צריך להיות סבלן, ובזה תגרום שמחה רבה ועונג לאחרים. האמינה, כי הפסדך יצא בשכרך. האם לא כן?

– מה לעשות בך, גזלן – קרה גדליהו חציו בעצב חציו בשחוק.

– דן, חביבי, יקירי! החייתני, החייתני! – קראה צלה ומעיניה התפרצו דמעות שמחה כנחל. – אתה אינך יודע כמה סבלתי, והאלוהים יודע כמה הייתי עוד סובלת…

ממחרת נתפרסם זמן החתונה, וכבר היתה המושבה כולה במצב של התרגשות.

בכל בית נעשו הכנות לחתונה. חג כזה לא בכל יום יקרה במושבה, ובפרט חתונה כזאת. גדליהו חשוב, צלה חביבה, ור' טוביה וציפה נכבדים מאוד. והחתונה תהיה בודאי כיד המלך – מי לא ירצה להשתתף בשמחה שכזו?

והפועלים גם כן סדרו היום את עבודתם, בשביל שיהיו מחר חפשים אחר חצות היום, לא נעים לבוא לחתונת חבר עייפים ויגעים.

ביחוד היתה גדולה השמחה שהחתונה נועדה לל"ג בעומר, היום שבלאו הכי חוגגים בארץ ישראל בפרסום גדול.

נצטערה רק ציפּה, על שלא הקדימו לבשר אותה, לכל הפחות, שני שבועות לפני החתונה. במשך שני ימים אי אפשר יהיה גם לאפות “לֵיקֶך” כל צרכו. אילו נתבשרה קודם לכן, היה הכל מוכן בזמנו, והיתה נוסעת בשביל זאת בעצמה לטבריה.

וגדליה שומע את טענותיה ושוחק.

– יפה בעיניך, שהנך מצער את אמא! – מתאוננת ציפה. – כמה חכיתי לחתונתך, גזלן, ועכשיו אתה שוחק… יהיה רצון, שתטעם טעם שחוק כזה מבניך, כאשר תצטרך להשיא אותם.

כשיצא גדליהו התיעצה עם ר' טוביה על דבר “מתנת הדרשה”. רוצה היתה שיקנו לזוג שתי מנורות של כסף, כמו שהיו עשירים נוהגים לתת.

– שתי מנורות… – חזר ר' טוביה בשחוק. – שתי פרות חולבות לצלה וסוס נאה לגדליהו. ראיתי שהוא יודע לרכב היטב. הידעת, ציפה? גדליהו שלך מצא חן בעיני. הוא אמנם דרשה לא ידרוש; פשוט הוא, חמרי, אבל יקרה לי חמריותה של ארץ ישראל מרוחניותה של חוץ לארץ.

נשף החתונה היה שמח מאוד. שמחו הזקנים, שמחו הצעירים, וביחוד גדלה השמחה, כאשר הודיע ר' טוביה, כי האחוזה הגדולה בת ששת אלפים דונם, שהיתה עומדת למכירה, נמכרה לו, והוא השיג עכשיו את שטר המכירה.

– יחיו זקנינו! – נשמע קול המולה גדולה של הצעירים.

– יחיו צעירינו! – נשמע קול של הזקנים.

ורקוד כללי התעורר בהתלהבות גדולה.

---

מֵחרְבָּנוֹת הַחֲלוּקָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

על הגג השטוח, המוקף מעקה יפה, של הבית החדש, שבנה ניסן ספיר, גביר העדה, על מרום ההר המזרחי שבעיר צפת, ישבו מסובים יקירי העיר בסעודת מצוה על יד שולחן ארוך, שעליו צלוחיות יפות, כוסות כסף וזכוכית, שבהן מתאדם יין עתיק ומשובח, וקערות עם דגים, חתיכות הראויות להתכבד, ומיני פירות מזמרת הארץ.

הלילה היה ליל סהר, מלא הוד וקסם. מדרומית מזרחית נשקף ים הכנרת השוקט והכחול, השרוי בתוך מסגרת הרים, הנצבים עליו כשומרים גבורים, וממערב מתנשא העצמון בשיא ראשו, ושם הלאה, צפונית מערבית כתאומי צביה – גבנוני רמת גוש חלב. וכשהנך פונה לצד דרום והנה לפניך הגליל התחתון עם הריו ועמקיו והתבור רובץ בתוכם. ומתחת לבית, בעמק, כרמי עין זיתים ובתי המושבה. ומלמעלה הכל מכוסה בכפה של תכלת כהה ומואר באור סהר חן, השט לו בנחת באויר הצלול והשקוף בלוית כוכבי נוגה מתנוצצים ומרמזים וקוראים בלי אומר ודברים: רבש"ע, מה נאה עולמך!

בראש הקרואים הלבושים בגדי יום טוב, חלוקים וחגורות בעלי צבעים שונים, ו“שטריימלים” בעלי זנבות על ראשיהם, שמהם יורדות פאות ארוכות, ומסולסלות – יושב צעיר, או, יותר נכון, הרב דק“ק צפת, איש צעיר שקנה לו שם חסיד ומופלג, יד ימינו של הרבי מבורגן, ומהצד השני ראש הישיבה הידוע בשם ריב”ז, הוא אמנם אינו חושב את עצמו חלילה שהגיע למעלת התנא, שנשא עליו את השם ריב“ז – ר' יוחנן בן זכאי, שהיה ג”כ ראש ישיבה בא“י ביבנה, ריב”ז השני הוא עניו וחותם תמיד “הקטן”, “תולעת ולא איש” וכדומה אלא שהקב“ה זכהו, ששמו הוא יהודה ושם אביו שניאור זלמן ויוצא הר”ת אחרי שמשמיטים את הש' משניאור ומוסיפים ר' בראש – ריב“ז. שם יפה לכל הדעות. על דבר הרי”ש הסביר, שאין זה מרמז על רבי, אלא “ראש ישיבה”, ולפיכך הוא תמיד עושה כוכב על היו“ד, להראות שהיו”ד משמשת לשתים: “ישיבה” ו“יהודה”. איך שיהיה, עלה בידו לרכוש לו שם ריב“ז; ועל חדושיו, שיש לו ב”ה הרבה בכת“י, כתב “חדושי ריב”ז” באותיות יפות ומרובעות, ע“י אחד ה”מושלמים" מבחורי הישיבה. והמדפיס דק“ק צפת שידע את “חולשת” ראש הישיבה היה עושה לו נחת רוח, ועל הכתבים של הכוללות והמוסדות הרבים והעצומים היה כותב “בהסכם הגאון האדיר ריב”ז, ר”מ דק“ק צפת”ו".

על ידו ישב אבי הכלה ר' מרדכי הדר, איש עשיר ומופלג בתורה. כבן שלושים ושלוש. פניו מאירות משמחה ועיניו מתנוצצות כברקים. ויש לו אמנם על מה לשמוח. בתו הכלה חינה, שמלאו לה היום שלוש־עשרה שנה וחמשה חדשים זכתה להנשא לצעיר יודע תורה, ובן יחיד לעשיר מופלג מזרע קדושים. אמנם הוא לא רדף אחרי השדוך הזה, גם העשירות לא לקחה את לבו, אלא הוא רואה בעליל, כי מה' יצא הדבר, ולטובה יצא, לאשרה של בתו ולנחת רוח להוריה.

מתחלה מסר ניסן ספיר את בנו שמחה לר' מרדכי שילמד אצלו, ושלם שכר למוד ביד רחבה. ואחר כך התחיל לפתות אותו להשתדך עמו: רוצה הוא להשתדך עם תלמיד חכם. יחד עם זה הרבה לשלוח אליו שתדלנים. גם הרב האב“ד דמתא בעצמו יעץ לר' מרדכי שלא יסרב. וכששאל בעצת הריב”ז, הסכים גם הוא לדעת הרבים, ובכן לא עמד ר' מרדכי נגד הזרם והסכים גם הוא. ומדוע לא יסכים? אם בתו היא צעירה מה בכך? יותר טוב אשה צעירה מבתולה זקנה. ולפי הדין בת שלוש־עשרה בוגרת לכל הדעות. ולה הלא יהיה טוב מאוד בבית חמיה, המלא כל טוב, והיא עוד תקבל “יוקס” (חלק ב“חלוקה”) יפה מכולל זיבּנבּירגן העשיר, אחרי שבעלה וחמיה גם כן מקבלים “חלוקה” מכולל זה, ותוכל לאסוף ממון לעצמה.

בקצור: אם ה' הזמין שדוך הגון לבתו, בודאי שלא צריך להחמיץ, ובדיעבד הוא “ענבי הגפן בענבי הגפן – דבר נאה ומתקבל”.

השיחה בסעודה היתה בדבר הלכה, בשאלה בוערת שהזמן גרמא: שאלת אתרוגי קורפו. הריב“ז, שהיה ראש המדברים בכל מקום, דבר כדרכו בקול עז ובהתלהבות. הוא הוכיח בחריפות עצומה שאתרוגי קורפו כשרים הם ומהודרים. בדרך פלפולו נגע בכמה וכמה ענינים רחוקים, מ”קדשים" ו“טהרות”, קשרם אל הענין הנדון, עיניו בערו כלפידי אש, ומפיו יצאו להבות. הוא חשב אמנם בלבו, שאין לו כונה אחרת, אלא לברר את הדין לאמתו ע“פ דרכי התורה, וכמעט שלא הרגיש, כי בעומק לבו יש איזו נטיה כנגד המתירים, מפני שהמעוררים נגד אתרוגי קורפו הם ה”שאלטיקעס“, שקולם הולך עכשיו ומנסר בחלל עולם היהדות, ומפניהם כמעט שנשתתק קול אבירי התורה גאוני הדור, שהריב”ז נחשב בתוכם. והוא שונא אותם שנאה עזה, לקיים מה שנאמר: “הלא משנאיך ה' עשנא ובתקוממיך אתקוטט”. ואחרי שהם עוררו את השאלה ע“י רבניהם, הנלוים עמהם, לאסור את אתרוגי קורפו, הוא, ריב”ז, מבקש מאוד לסתור את כל הוכחותיהם ודוקא להתיר, כדי להחליש, עד כמה שאפשר, השפעת ה“שאלטיקעס”. רגש כזה היה צפון בעומק לבו, אבל הוא השתדל לרמות את עצמו, שאינו משחד כלל, ורק נוכח האמת, לשם שמים הוא מתכון.

כל הנאספים שמעו בתשומת לב, כביכול, לשיחה, עיניהם היו מוסבות אל הדורש והניעו בראשם תדיר לאות הסכמה, אעפ“י שלא הבינו כלום מדבריו, כי כך הנימוס דורש להראות כמבינים. גם הרב האב”ד עשה את עצמו כשומע, וזנבות השטריימל שלו התנועעו לפרקים לפנים לאות הסכמה. אמנם דברי הדורש לא לקחו כלל את לבו. קשה היה ממנו להכניס את ראשו בחריפות מסובכת וגם השאלה כשהיא לעצמה לא היתה מענינת אותו. הוא תמיד התרחק מעסק ביש זה. מצד אחד אינו רוצה לבוא בריב עם הציונים התקיפים, אעפ"י שגם הוא אינו אוהבם, ומהצד השני – אין לו כל חשבון לריב עם הסוחרים באתרוגי קורפו, כי הוא כפקח וזהיר יודע, שממריבות כאלה לא ירויח כלום.

אולם ר' מרדכי הדר, אבי הכלה, שמע את דרשת הריב“ז בעיון ובעונג, נעים היה לו לשמוע את החריפות הנפלאה היוצאת מפי הדורש כברקים, איך הוא מהרס ובונה עולמות ברוח פיו – הוא אמנם יודע שאין לעולמות הללו כל יסוד, ואפשר לבטלם ולהוכיח ממש ההפך. בעיקר הדבר היה ר' מדרכי מתנגד למסחר באתרוגי קורפו ובפרט נגד אתרוגי א”י, מפני הטעם הפשוט ו“חי אחיך עמך” וגם מפני חבת הארץ. אבל, כמובן במה שנוגע לדין אמת שם אין מקום לסנטימנטליות, ו“יקוב הדין את ההר” ואם ע“פ הדין יש מקום להתיר, אי אפשר לאסור. אלא שהוא ראה שההוכחות הן רעועות, וכל התלהבותו של הריב”ז אינה אלא עקשנות. אבל כמה יפים הם הלהטים של החריפות! חביבים עליו “פטטיא דאורייתא”, ואפילו אם אינם על צד האמת. במקום אחר היה משיב על דבריו ומפלפל עמו, כמו שקרה הרבה פעמים, שהשיב על דבריו, והריב"ז הודה לו בתמימות, שאמנם בפעם הזאת לא הצליח בפלפולו. אבל לסתור את דבריו ברבים – חלילה!

ידידים נאמנים היו הריב“ז והרמ”ה, לא רק מפני שהיו להם אינטרסים משותפים בישיבה שיסדו, אלא בעיקר מפני ששניהם אהבו את התורה אהבה עזה, אהבה לשמה. עסק התורה היה חביב עליהם מכל תענוגי עולם, ושניהם התכונו באמת ובתמים להגדיל תורה ולהאדירה.

הריב“ז היה בעל תפיסה מהירה מאוד ובקי גדול בש”ס בבלי וירושלמי ובחריפותו העצומה היו הענינים שבש“ס משתלבים זה בזה, סותרים זה את זה, מתאחדים זה עם זה ונסמכים זה בזה. והרמ”ה היה בעל סברא דקה: מנתח כל ענין באיזמל הבקורת השנונה ועוצר בעד הפלפול שלא יפרוץ את הגדרות. ושני תלמידי חכמים אלה הכירו והוקירו זה את זה, כל אחד ידע את מעלותיו של חברו, וכל אחד היה משתלם ע"י חברו.

שני אלה היו עמודי התוך של הישיבה החדשה אשר יסדו בצפת “תפארת צין וירושלים”. כמובן, ראש וראשון היה הריב“ז, שמפני גדולתו בתורה “נחתו כל התורנים” והוא גם ידע להרצות יפה את פלפוליו. ע”י השפעתו נמצאו נדיבים שקנו לישיבה בית גדול ויפה במרומי העיר וגם נדבו להחזקת האברכים שהקדישו את עצמם ללמוד התורה. אולם חלק גדול בהקמת המוסד הזה נטל גם הרמ“ה, שהיה עוד עשיר בזמן ההוא. ראשית כל נדב סכום הגון מכיסו לקופת הישיבה בראשית התיסדה וגם קרא איזה זמן שעור חנם. ורק אחרי שהשפע הלך וגדל, נעתר לעצת הריב”ז לקבל איזה “נפוליונים” שכר למוד, שלא יאמרו ליצני הדור: “אסיא דמגן מגן שוי” (הרופא חנם – ערכו אפס).

ב

והימים הולכים ועוברים כסדרם.

הזוג הצעיר סמוך על שולחן מלא דשן בבית הורם העשיר המפורסם ניסן ספיר. האברך לומד בכתה השניה של הישיבה, אצל ר' מרדכי חותנו ומשתדל מאוד להלעיטו תורה. אמנם גדולות אינו מקוה ממנו, אבל אם ישקוד על למודו יהיה בודאי תלמיד חכם, וכבר ראה צעירים לא חריפים, שעל ידי שקידה היו גם לרבנים. ובפרט חתנו, שצל הכסף וזכות אבות חופפים עליו. מלבד זאת, הוא צעיר מושלם: יודע לכתוב בכתב יפה להלל בעברית, בערבית ובגרמנית. וכשצריכים להעתיק איזה מכתב בקשה למקום גבוה פונים אל שמחה ספיר, והוא כותב. הכל מתפלאים על יפי הכתב ובטוחים שיעשה רושם. את השפות הוא אמנם אינו מכיר, אבל מעתיק הוא יפה מה שאחרים כותבים.

בישיבה גם כן הכל הולך כסדרו. מרחוק נשמעים תמיד מבית הישיבה קולות הלומדים, יום ולילה לא ישקוטו. נדמה, כי שב לצפת הודה שהיה לה בימי ה“בית יוסף”, שהמשנה היתה מדברת מתוך גרונו. הריב"ז מנצח על המלמדים והתלמידים באהבה רבה, ור' מרדכי עוזר על ידו.

ובעיר גם כן הכל הולך כסדרו. ה“יוקסין” כמעט שמספיקים לכל ההוצאות, כי הזול בעיר גדול מאוד, מבורך הוא הגליל־העליון בפרי האדמה, בדגים, בשר ויין, וכל אחד אוכל ארוחה שמנה, ואחר כך בני תורה הולכים לישיבה ועוסקים בתורה, והשאר מבלים שעותיהם בבתי המדרש הרבים בשיחות חולין, בעשון טבק, בפוליטיקה הפנימית של האמרכלים והממונים והמוסדות והסכסוכים שביניהם, לשון הרע ורכילות. ממה שנעשה בעולם הגדול כמעט שאין איש יודע כלום, או שיש להם השגה מוזרה, ולפעמים הפוכה, כי רחוקה היא צפת ממרכז ישובי. עגלה אינה באה אליה, עתונים אינם מתקבלים, רק פעם רואים “בהמה”, כלומר: חמור בא מטבריה או מראש פנה טעון איזו סחורה, ו“הבהמה” אמנם נוערת בחזקה, אבל מי יכול לעמוד על סודה של נעירה זו?

ובאמת החדשות למה הן באות? ב“ה באוצרנו יש הרבה מה ללמד ולהבין ומי שחננו ה' בשכל יכול הוא לחדש חדושים בכל יום ובכל שעה. ולמה יפנו אל ההבל של חכמות העולם, המבלבלות את המוח והמפריעות את המנוחה? וכשלפעמים מבצבץ ועולה איזה ניצוץ של רעיון חדש, שאינו ממין ה”חדושים" של חדושי הלכות המהרש“א וכדומה אז הצפתי, לפי מליצתו של הריב”ז, מניע בפאותיו, והרעיון בורח ממנו כשד מפני “שמע ישראל”. ושוב הימים עוברים כסדרם, בל כל שנויים, והאמת ניתנה להאמר כי גם אחרי חדושי תורה אין לב הצפתים הולך, כל דבר שבעיון עליהם למשא…

על יד המעינות הפתוחים עד חצות היום נשמע תמיד קול נשים מתקוטטות. זו באה בכדים רבים וכשהיא ניגשת למלאם, השאר צריכות לחכות, ופתאום באה איזו אשה מלומדת מלחמה והודפת בזרוע את זו בקללות וחרופים עבריים וערביים, לפי המלון הצפתי, העשיר מאוד במקצוע זה. אולם רק לפעמים רחוקות מגיע הדבר לידי סטירת לחי ונעיצת צפרנים ואז באים עוברים ושבים ומפרידים בין הדבקות, ועל פי הרוב מסתפקות במלחמות שפתים והדיפות קלות, שאינן באות בחשבון.

וחינה בת ר' מרדכי הדר, אשה־ילדה, מכוסה בהינומא עד פדחתה, כמנהג בנות ישראל הכשרות, ויש לה תכשיטים רבים ויקרים, שבהם היא מתקשטת בכל שבת ומועד. וכעבור שלושה־עשר חודש מיום חתונתה ילדה בן למזל טוב, והיתה שוב שמחה וסעודה גדולה כיד ספיר העשיר, אמנם היא קשתה בלדתה. אבל מה בכך? הדבר הוא מובן: צעירה היא ומבכירה. בלי יסורים אי אפשר…

ורק ר' מרדכי כשנכנס לחדרה וראה את בתו הילדה שוכבת חיורת כמת מאין אונים, פניה מעונים ועיניה סגורות, הרגיש תוכחה אלמת, כאומרת: מה רצית ממני, אבא? למה?…

ובימים האחרונים אין ר' מרדכי שבע נחת מחתנו. חתנו נעשה עקשן ומשתובב כילד שובב. הוא אמנם בא אל הישיבה, אבל לא ללמוד, אלא להפריע את הסדרים ולהרגיז את חותנו. באמצע השעור שטריימל או אלונטית עפים מהמקום ששמחה חתנו יושב אל עבר אחד ופוגעים באיזה תלמיד ששקע ברעיונו. ומר' מרדכי לא נכחד, כי שערוריה זו עשה חתנו. ולפעמים מי שהוא יורק על הזכוכית של המנורה, הזכוכית מתפקעת, והמנורה מעלה עשן וצחנה, ומי עשה זאת? שוב שמחה חתנו של ראש הישיבה.

כאשר נסה ר' מרדכי להוכיחו, עקם שמחה את פניו והלך לו, כאומר: יש מה לשמוע… ופעם ענהו בדברים פשוטים וברורים: איני רוצה ללמוד.

– איך?…

– ככה – ענה הצעיר ויבט אל חותנו במבט של חציפות ובוז. – עניים לומדים כדי שיקבלו תמיכה, אבל אני בשביל מה אלמד? למורה הוראה או לראש ישיבה לא אהיה.

– אבל חובה קדושה היא לכל אחד מישראל לעסוק בתורה – ענה ר' מרדכי – ואפילו לסנדלר ולחנוני. ומלבד זאת הלא זהו תענוג גדול ונפלא.

– למי תענוג למי ענוי נפש – ענה הצעיר במרירות.

– ואם כן, מי מבקש ממך שתלך אל הישיבה? שב בבית ונגמר.

– ומה אעשה בבית?

– אך זהו הגיון! אם אין לו מה לעשות בבית, ילך לו לישיבה, לבטל אחרים מתלמוד תורה!… – כעסו של ר' מרדכי גדל מאוד, אבל כרגע נשתנה מהלך מחשבותיו. הוא ראה כי לפניו עומד צעיר אומלל, שאין לו חך לטעום מתיקות התורה, והיא בשבילו רק אבן מעמסה, והוא מוכרח ללכת לישיבה על אפו ועל חמתו, מפני שאין לו כל עבודה.

בעיני ר' מרדכי הדר היה הדבר תמוה. איך אפשר שאין חשק ללמוד? איזה תענוג בעולם הגדול מהעסק בתורה? ולא ידע הרב התמים הזה, שגם בתנועת הרצון חלים שנויים וכן בטעם העונג. ובזמן ההוא תקפו את הצעיר געגועים עמומים לעבודה, אותם הגעגועים הטבעיים ליצירה, שישנם בלב כל אדם נורמלי, ושרק על ידי לחץ וכפיה חיצונית במשך זמן רב הם הולכים וכבים, והאֶנֶרגיה העצורה והמתפרצת מבקשת ומוצאה ענינים שאינם יוצרים אלא, להפך, משחיתים ומקלקלים. ר' מרדכי הדר בתמימותו לא ידע מהי שאיפת הצעירים הפנימית בדור הזה, וגם כשהתאספו אחדים מחברי הישיבה ובקשו גם הם לקנות חבל אדמה ולעבדה כמו שעושים אלה העולים בימים האחרונים לארץ ישראל מהגולה, בני ביל"ו וכדומה, היה ר' מרדכי הדר בין המתנגדים לתנועה זו, וחשב שהיא זמורת זר, חקוי למעשי הגויים. רק אנשים פשוטים, עם דומה לחמור, צריכים לעסוק בעבודה גסה בכלל. אבל יהודים עדינים צריכים לעסוק בתורה, ורק בתורה…

וכשהוסיף ר' מרדכי לחשוב בענין הזה מצא לצערו, כי לא רק הצעירים, כי אם גם הזקנים הצפתיים, היושבים על המשניות ועל הזוהר לא מתוך הכרה ונטיה פנימית, אלא שאין ענין אחר במה לענות בו. רק הם נושאים וסובלים דומם, לפעמים עושים את עצמם כאילו מתלהבים מלמודם, מניעים בפאותיהם וצועקים, אבל באמת – הבל הבלים…

– אולי תעסוק במסחר? – שאל ר' מרדכי.

– באיזה מסחר?

– האני יודע? אני בעצמי רחוק מעולם המסחר. אולי תפתח חנות? יש לך ב"ה נדוניא – שלוש מאות לירות. אפשר לפתוח חנות יפה. יתנו לך גם בהקפה בבירות.

– מה יש לעשות בחנות? ומי יושב בחנות? רק נשים, שמטפלות בחנות כל היום בילדים. הכי יש בצפת מקח וממכר? לכולם יש תחתונים, חלוקים ושטריימלים, ואין למי שהוא צורך לקנות כלום. ירקות, ביצים ודגים מוכרים גויים. הישיבה בחנות קשה יותר מאשר בבית המדרש.

– ומה לעשות?

–?

ג

ניסן ספיר או כמו שקורין אותו בצפת – ניסקה שרה שלומס – הוא נכד הצדיק מבורגן, יהודי יפה, יהודי עדין, יהודי חסיד, זרע קדושים. זקנו נהדר, פאותיו מסולסלות, דבורו בנחת ומתון במעשיו. הוא ראשון למקוה, ראשון לעשרה ראשונים בבית המדרש וראשון לכל סעודת מצוה. אומרים עליו שהוא פקח מאוד, וכל מי שצריך לעצה פונה אליו. ואחרי שהוא שומע מה ששואלים אותו, הוא פותח את הזוהר, מביט במקום שפתח רגעים אחדים, ואומר את עצתו. הוא היה אומר, שכך הוא מקובל מבית אבי שסגולה לעצה נכונה היא לקרוא תחלה איזה שורות בזוהר.

נאה הוא ניסקה שרה שלומס בלילי שבת, כשהוא שב מבית הכנסת, בלוית המלאכים. בנחת רוח הוא קורא “גוט־שבת”, פושט מעליו את הדז’בה (המעיל העליון) העשויה קטיפה ירוקה, ואח"כ מסיר מעליו את השטריימל היקר והוא נשאר בכפה לבנה כשלג ומעוטף בטליתו העדינה, המקושטת בעטרת כסף רחבה (הוא נוהג להתפלל בלילי שבת מעוטף טלית כמו שנהג זקנו), ואחרי שהוא אומר “שלום עליכם” ופוטר מעליו את המלאכים, הוא ניגש אל השולחן ולוקח בידו את כוס היין העדין ומקדש, כשהוא שם טליתו על ראשו. אחר־כך מסיר את הטלית, נוטל את ידיו וניגש לאכול את הדגים העדינים ואת המרק העדין ואת התרנגולת הצלויה העדינה ואת הצימס העדין, בין כל מאכל ומאכל מזמר זמירות ולוגם יין. ואחר כך הוא ממלא את הכוס ומברך ושותה כהלכה.

זוהי דרכו בסעודתו העדינה, שהיא אמנם באה לאו דוקא בשבת, אלא גם בכל ימי השבוע. כי ניסן אוהב את ענין המזון, ואשתו הכשרה יודעת לעשות את רצון בעלה תמיד ואין אצלו בין שבת לימות החול, אלא הזמירות בלבד, וכך היה נוהג לאכול גם אצל אחרים בסעודת מצוה, אכילה שיש בה שביעה ונחת רוח.

– יהודי צריך לאכול, כדי שיעבוד את הקב"ה, ואחרי שהעבודה היא רבה, צריך גם לאכול כהוגן, שיהיה לו כוח. כך היה ניסן רגיל לאמור ולעשות.

ואף על פי ששולחנו היה תמיד ערוך לשובע, לא היה מתעצל ללכת לסעודת מצוה ואפילו ל“עין זיתים”. האכילה היתה אצלו עבודה שבלב: הוא היה אוכל בכל לבו ובכל נפשו, ובשבילה לא חשך מעמל רגליו.

חבה יתרה היתה נודעת לו מלפנים לניסקה מאחד היהודים העשירים, שבא מאפריקה לבלות בא"י את אחרית ימיו – חוניה היה שמו. ניסקה הזכיר תמיד את חוניה חיט באנחה שוברת מתנים. אך זה היה יהודי, – היה ניסקה אומר – לדבר עמו – מחיה נפשות! אילו היו יהודים רבים כאלה!…. אך זה היה יהודי! אך זה היה יהודי!

חוניה היה יהודי תמים ופשוט. תמיד עסק בעבודת חייטות, מתחלה בליטא ואחר כך באפריקה. היה לו בית מסחר ובית מלאכה, שבו עבדו כחמשים פועלים ועשה עושר רב. בנים לא היו לו, וכשמתה עליו אשתו מכר את הכל, לקח את צרור הכסף בידו ועלה לארץ ישראל והתישב בצפת. שם קנה לו בית גדול ובשאר הכסף קנה ניירות של הממלכה וישב לו במנוחה על התורה ועל העבודה. שכר לו מלמד אחד שהיה בא שעות שתים ביום ללמדו “עין יעקב”, ושאר היום היה קורא תהלים ומעמדות ומנורת המאור.

אותו היה ניסקה מבקר לעתים תכופות, משיח עמו בדברי מוסר ומספר לפניו מעשיות מהסבא קדישא שלו זצוק"ל, ומשאר הצדיקים אנשי הפלא ושותה אצלו תה מתוק או קאפה ומפטיר בענבים, בתפוחי זהב וכדומה. מה אפשר לדרוש מאיש שאין לו בעלת הבית?

חוניה היה מביט ביראת הכבוד על ניסקה. בנן של קדושים!… וכמעט שנחשב ניסקה בעצמו בעיניו לאיש קדוש וגם ללמדן מופלג. וכמה יפים הם סיפוריו! מספר הוא לאט, בנחת, בלשון רכה, בשפת חלקות:

“יושב פעם זקני הסבא הקדוש זצוק”ל בראש חסידים ואומר תורה, והחסידים עומדים מסביב כמחנה אלוהים. וכשהוא מוציא מפיו דברי תורה – זקוקין די נור יוצאים עמהם, ואתה רואה ממש בעיניך זרם של אש שמתפשט לכל הרוחות. והנה קרה אסון: נעלמה הקופסה של כסף מהשולחן והקופסה היתה יפה מאוד. אחד ממקורביו הביא אותה לו מחוץ לארץ, שיהיה אותו צדיק מריח טבק ממנה. פונה הסבא הנה והנה, אין הקופסה, איננה. וזקני הקדוש זצוק"ל מצטער מאוד, ושואל כמו לנפשו: איפה היא הקופסה שלי, איפה היא? חבל, חבל, קופסה חביבה!… פתאום נגלה חסיד יפה כמלאך האלוהים (איש לא ראהו עד הזמן ההוא) ופנה אל הסבא בפנים מאירות ואמר: אל תצטער, סבא קדישא! הא לך הקופסה!

פני זקני הצדיק נהרו, הוא קבל את הקופסה בשמחה רבה וכשפתח אותה והנה ריח גן־עדן עלה מתוך הטבק שבקופסה, נתבסם כל החדר וכל החסידים. הרים הקדוש את עיניו לראות מי הוא החסיד הזה והנה איננו…"

– זה היה אליהו הנביא, הוסיף ניסקה בלחש. – הקב"ה ראה בצער הסבא ומהר לשלוח לו את אליהו הנביא, שיסיר ממנו את צערו…

וחוניה שמע ספורים כאלה מפי ניסקה לרוב וקבלם כדבר אלוהים אמת בכל תמימות נפשו. ואיך לא יעריץ את ניסקה, שהיו לו אבות קדושים כאלה?

וכשחלה חוניה, היה ניסקה מבקרו בקביעות ונכנס עמו בדברים על דבר סוף כל האדם, וכי צריך לדאוג מראש, שרכושו יהיה קודש למוסדות קדושים, ושילמדו בהם תורה ויתפללו לעלוי נשמתו. והסביר לו, כי כאן בארץ זו, אם חפץ הוא שיעשה הכל כרצונו, אין דרך אחרת אלא שיתן לו לניסקה את כל נכסיו במתנה ויחד עם זה יכתוב צואה ויפקיד בידו כמה לאיזה מוסד יוּתן מעזבונו. והוא, ניסקה, יחלק אחר כך את הכספים לפי הצואה לכל מוסד בתנאי שילמדו אחריו משניות ויאמרו קדיש, ויעשו “אל מלא רחמים” בשנה הראשונה בכל שבת ואח“כ בכל שנה ושנה בימי ה”יארצייט" ושאר הפרטים, כמו שכתוב בכל מכתבי השנונרות, היוצאים מצפת ומשאר ערי הקודש, כידוע.

וחוניה בתמימותו האמין לדברי ניסקה ונתן לו שטר מתנה על הבית ועל כל אשר לו ומסר לידו גם את כספו – הרבה עשרות אלפי פרנקים ובעוד זמן קצר שבק חיים לכל חי.

ואז קם הבית וכל אשר בו לניסקה לאחוזת עולם. הוא אמר, שחוניה היה חייב לו כסף, ובחובו נתן לו את הבית. ומי שאינו רוצה להאמין, ילך לו אל חוניה ויברר את הדבר לאמתו…

זה היה יסוד עשרו של ניסקה, ואחר כך, כמובן, כסף מושך כסף. ניסקה קונה “יוקסין”, נותן ברבית, סוחר בשטרי ערך ומתעשר מיום ליום.

ד

והישיבה “תפארת ציון וירושלים” מתנהגת “כשורה”. נמצאים בה אברכים, כמובן, אחדים, שבקיאים על פה באיזה מסכתות. יש שיודעים על פה סדר או סדרים של משניות, ויש ששוקדים על יורה דעה וחושן משפט, ויש שלמדו לפלפל על דרך הריב"ז. וכל מי שבא אל הישיבה רואה בעליל, שהתורה מחזרת על אכסניה שלה. ובני הישיבה מקבלים תמיכה, כל אחד ואחד לפי שיעורו שלו.

הריב“ז ור' מרדכי מנצחים על הלמודים וקופת הישיבה מתנהלת ע”י ראש האמרכלים, ר' יחזקאל לנדא – לא ה“נודע ביהודה”, אלא אחד מיוצאי חלציו, או סתם מי שנקרא בשמו – וע“י בן אחיו של הריב”ז, הלל קונקין, וכסניף להם רב העדה. אמנם ידידות לא היתה בין הרב ובין הריב“ז. הריב”ז היה מתיחס אל הרב כמו אל “בור דאורייתא”, “דלא ידע מאי דקאמרי רבנן”, וגם שנואה היתה בעיניו פקחותו היתרה, פקחות של סוחר רמאי, שרק אל ה“פּארעס” עיניו נשואות ובשביל ה“פּארעס” הוא נכון לעשות הכל. והרב היה מקנא בשמו הגדול של הריב“ז, והיה משתדל בין מתי סודו להשפילו יחד עם חדושיו ועם פלפוליו; אבל כל אלה היו דברים שבלב, שאינם מגלים אותם, אלא ל”צנועים“. כלפי חוץ היו שניהם ידידים טובים ועל מכתבי הישיבה חתם גם הרה”ג המו“צ דעיה”ק צפת“ו, ולהפך על המוסדות שהם תחת ידי הרב, אישר הריב”ז בחתימתו והרבה להלל את הרב, מפני דרכי שלום.

וככה היה הענין נוהג. “אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא”. כל אחד עושה בשלו ומצליח. הריב“ז והרמ”ה אינם מתערבים בעניני הכספים, והממונים על הכספים אינם מתערבים בענינים הפנימיים של הישיבה, וכולם יחד משתדלים להגדיל את ערך הישיבה ולפרסם את שמה בעולם.

בפרסום הישיבה הועיל הרבה הלל קונקין, “מגיד ישרים” דעיה“ק צפת”ו. זה היה דרשן מסוג חדש. לא כאותם הדרשנים שגונבים דברים מספרי המגיד מדובנא מ“אפיקי יהודה” וכדומה, וגם לא מאלה שהולכים בדרך המחקר ושמים בכליהם ממחקרי “עקדת יצחק” וכדומה. הלל קונקין אינו צריך לכל זה וגם בכלל אין לו חשק לעיין בספרים ולזכור מה שכתוב שם. די לו שהוא מחונן בכשרון הדבור. הוא פותח את פיו בתוך קהל ועדה, והלשון ממללת. רעיון? כלום צריך דרשן לרעיון? והלל קונקין יוכיח שבאמת אין כל צורך ברעיון. הוא אמנם מזכיר בתוך דרשתו איזה פסוקים שנשארו בזכרונו מ“ימי ינקותא” וכן איזה מאמרי חז"ל ומסרסם כמעט תמיד, בלי רחמנות ובלי בושה, אבל אין זה אצלו עיקר.

איך שהוא, הלל קונקין הוא דרשן מוצלח. אם רעיונות אין לו, לא ישנים ולא חדשים, אבל חוצפה יש לו תשעה קבין ויותר. הוא עומד על הבימה כגבור ומדבר בדבורים שוטפים, וההמון שלנו, שטעמו פגום ומשולל כל הבחנה ורגש של בקורת, שומע פטפוטיו זמן הרבה ואינו מתרעם. ואולי חושב בלבו, כי הלל קונקין קבל את דבריו בפי הגבורה ואסור להרהר אחריהם…

הריב“ז כדרכו היה מבטל בלבו כל המגידים, מאיזה סוג שהוא. “סתם מגיד עם הארץ”, היה הריב”ז אומר. ואלא מאי? הענין דורש פרסום, ואחרי שהמגיד עוזר בדבר הזה – הנהו נכון כאיש פוליטי לקבל באהבה עזרת המגיד, ובפרט שהוא קרוב לו ממשפחתו. ולא עוד אלא שבכתבי התעודה שמסר על יד הלל קונקין הרים את מעלתו וכתב עליו כנהוג "הרב הגדול, פה מפיק מרגליות, בקי בכל חדרי תורה ועובד ה' באהבה ובמורא וכו' וכו' ".

רק בעיני הרמ"ה היה קשה קצת הדבר הזה; הוא ביושר לבבו הרגיש כי סוף סוף המגיד הוא מחנך העם והוא יודע והכיר כי בהלל קונקין – מלבד חוצפה אין כלום, ואיך אפשר להשתמש בו בשביל ענין נעלה כמו הפצת התורה והרמת קרנה? אבל להתרעם בגלוי לא נועז גם הוא. ירא שלא יקלקל.

כן נצטער רמ“ה בלבו על שיש הרבה בין הבחורים והאברכים, שאין לבם הולך אחר עסק התורה, והם מבלים את זמנם לריק בתוך כתלי בית המדרש ומתקלקלים ומקלקלים גם את חבריהם. פעם אמר לריב”ז שיותר טוב היה אילו יסדו בשביל האברכים הללו מחלקה של מלאכה. אבל הריב“ז אמר, שזה לא נוגע לו. ילמד כל מי שרוצה ללמוד ובשבילם יסד ישיבה והשאר אין אחריותם עליו. ומלבד זאת – הוסיף הריב”ז בלחישה – נסה נא לפתוח מחלקה למלאכה, אז יבוא הרב וכנוותו ויוציאו לעז על הישיבה, שהיא “אסכולא” רחמנא לצלן, ויבטלו את הכל כעפרא דארעא. מעשים שכאלה היו בירושלים וקנאים פגעו והרסו. אינך יודע עוד כמה גדול כוחם של הקנאים בהריסה!….

אבל היו שעות של “עלית נשמה” לשני גדולי תורה אלה. ביחוד בימי השבתות היה הרמ“ה הולך בבוקר אחר התפילה עפ”י הזמנת הריב“ז לעשות עמו קידוש, ואחרי הקידוש היו סוגרים חדרם ויושבים יחד שעות רצופות ומבררים סוגיא עמוקה. ואז מתפללים והולכים לאכול את ארוחת הצהרים, מתוך שמחה ועונג גדול… בשעות הללו היו שניהם עוסקים בתורה לא להתפאר בלהטי הפלפול, אלא לשם הבנה אמתית של הסוגיא על פי דרכי הראשונים ולרדת לסוף דעתם, “והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני”. ורוח החכמים הלומדים מתנשא אל על ומתלכד יחד עם נשמות בעלי התוספות, הרמב”ן והרשב"א, ומרגישים נועם עליון שאין דוגמתו…

– זוהי סעודת תלמידי חכמים! – היה הריב“ז אומר לרמ”ה תלמידו־חברו בפנים מאירות, אחרי שגמרו את למודם.

הכנסות הישיבה היו במקצת מנדבת הכוללים והיחידים מיושבי צפת, שהשתתפו גם כן בהקמת המוסד, והעיקר מנדבות חוץ לארץ שבאו ע“י מכתבי בקשה כתובים ונדפסים וקונטרסים צעקניים ובכיניים עם צעצועים ותבנית הר הבית וכותל המערבי וקבר רחל, ועם הבטחות גדולות לימות המשיח ולחיי עולם הבא. ואפותיקי של זכות הרשב”י שמנוחתו כבוד במירון ושאר צדיקים וצדקניות, שעל קבריהם הגבאים מבטיחים ללכת עם תלמידים ולבקש רחמים בעד המתנדבים ולברכם בברכת “מי שברך”, פעם בשנה או פעמים אחדות או בכל חודש – הכל לפי ערך הנדבה.

אבל הוצאות הישיבה הלכו וגדלו. כדרך העולם “מי שיש לו מאה רוצה מאתים, ומי שיש לו מאתים רוצה אלפים”. גם ראשי הישיבה בעצמם והמלמדים דורשים הוספה מזמן לזמן. צריך להוסיף גם תמיכות לבחורים ולאברכים תלמידי הישיבה וגם צריך לקנות ספרים, מלבד אלה שנתינים תמיד במתנה. והכסף מאין ימצא?

ואז הוחלט שהלל קונקין, שיש לו גם כשרון של דרשן, יסע לאירופה ולאמריקה לעשות תעמולה בעד הישיבה ויקבל מההכנסות חמשים אחוזים (עם הוצאות הדרך) והשאר יכנס לקופת הישיבה.

והלל יצא לדרכו מזוין במכתבי הריב“ז ושאר יקירי קרתא קדישא, ושהרבו בשבח השד”ר וחתמו ע"ז כל אחד בחתימתו. ובכל מקום בואו היה דורש על הבמה בשבח התורה ובשבח הישיבה הקדושה שהוא בא כוחה, ובני ישראל שומעים בהתפלאות מהגדולות שנעשו בארצנו הקדושה ונותנים ביד רחבה את נדבותיהם. וביחוד הגדיל הלל לעשות באמריקה. שם עשה חברות מיוחדות בהרבה ערים להחזקת הישיבה.

וכבוד הישיבה נתגדל ביחוד אחרי שהדפיס הריב“ז את חדושיו. והלל השתדל להפיץ את הספר והגדיל את שם הריב”ז ואת הכנסות הישיבה.

ובכל פעם כשהיה הלל שב ממסעיו, היה הריב"ז וכל בני הישיבה עושים כבוד לאורח, אבי הישיבה ומפרנסה, והלל הולך הלוך וגדול גם בעיני עצמו וגם בעיני אחרים.

– אילו היה לי שד“ר שכזה! – היה הרב אומר בלבו, בהביטו בעין קנאה אל הצלחת הריב”ז וישיבתו.

אחרי עבור שלוש שנים של נסיעות מוצלחות, וכיסו של הלל נתמלא באיזה מאות לירות – עלה על לבו לבנות לו עליה על הגג של הישיבה, כלומר: קומה עליונה יפה ומהודרה.

כאשר הגיד את חפצו לריב"ז, נשתומם הזקן: איך אפשר לעשות כדבר הזה? והלא זהו גזל הרבים!

– אם יהיה כסף לישיבה – ישיבו לי את כספי עם רבית מועטה וקמה העליה לישיבה.

– למה תכנס הישיבה בחובות?

אבל הרעיון הזה נתקע כמסמר ברזל במוחו של הלל ואי אפשר היה להזיזו משם. מדי פעם היה שב לפתות את הריב“ז ולהטותו לחפצו. וכשראה שהריב”ז מתנגד, איים עליו שהוא יעזוב לגמרי את ענין הישיבה וילך לו להיות שד"ר למוסדות של הרב, שנותן לו יותר אחוזים: ולמה לו להשחיר את פניו בשביל הישיבה שאינה מכירה טובה לו ואינה רוצה לעשות עמו דבר שזה נהנה וזה לא חסר?

צר היה לו לריב“ז לעבור על דין תורה, ובפרט לענין הנוגע לישיבה, שהיא עצם חייו, אבל מה יעשה אם עמוד התוך של הישיבה מתמוטט? היכן ימצא שד”ר שכזה?

הוא ספר את הדבר לר' מרדכי.

ר' מרדכי נתרגש מאוד לשמע הבשורה הרעה הזאת. גם בעיניו היה הדבר כמעשה ליסטים שאין לו שום הוראת התר. אבל איך יצא להלחם נגד קונקין התקיף? הלא הוא תיכף ישליכנו מהישיבה כסמרטוט. ובכן צריך לעשות כמו שהצפתים נוהגים בשעה שהם באים בין המצרים: ב… פ… מ… אי בעית אימא הכי, ואי בעית אימא הכי, ואי בעית אימא – לא אמרתי כלום…

ובכן ע“י כפיה והפחדה השיג קונקין הסכמת הריב”ז.

אולם כשבא קונקין לדבר עם האמרכל נפגשה המחרשה בצוּר.

האמרכל, שהיה שונא בכלל את קונקין, לא הסכים בשום אופן, שיבנה עליה על גבי הישיבה, ולא שם לב גם לאיומיו שיעזוב את הישיבה, אם לא יעשו בקשתו. וכשראה שהריב"ז מסכים לו לקונקין, אף אם לא בלב תמים, והלל עומד על דעתו וגם ניגש לבנות, מבלי התחשב עם דעת מתנגדיו, אז הגיש האמרכל את התפטרותו מהיות גבאי בישיבה, ואחריו גם הרב.

והמלחמה התלקחה…

ה

לניסקה ספיר קרה בזמן ההוא אסון, לא אסון ממש, אלא איזה שנוי בחיים, שהתעצב עליו בגלוי ושמח בסתר. אשתו שהיתה זמן רב חולנית, גונחת ומשתעלת, מתה סוף סוף.

ניסקה קבל עליו את הגזירה באהבה, ואמר בלבו: גם זו לטובה!

עוד בעצם ימי השבעה רמז לשדכנים, שאיננו כל כך זקן, כמו שחושבים אחרים, כי סך הכל מלאו לא חמשים וחמש שנה.

ומיד באו והציעו לפניו נכבדות מכל המינים: גרושות, אלמנות ובתולות והוא בחר דוקא בבתולה, ודוקא ביפה. ואם יש בזקנו שערות כסף – מה בכך? נגד זה יש בכיסו דינרי זהב. והוא אמנם לא המתין הרבה: רק מלאו שלושים יום למות אשת נעוריו, וניסקה עמד תחת החופה למזל־טוב עם הבתולה המהוללה מרת אסתר בת שלמה הירץ, בעל אכסניה מירושלים.

ולפני החופה השליש שטר מתנה על ביתו על שם הכלה.

אסתר היא צעירה פקחית. לא לחנם נתחנכה ונתגדלה באכסניה גדולה וראתה אנשים שונים שהם חיים חיים מרווחים. ואם היא הסכימה להנשא ל“תרח” זקן, רוצה היא, לכל הפחות, לחיות כדבעי. חיים של חיים, חיים של עונג ורוחה…

ועל פי רצונה של אסתר עושה הזוג הצעיר למחצה נסיעה של טיול לבירות, ללבנון ולדמשק; ניסקה אינו מקמץ ומוציא הרבה נפוליונים. ובדיעבד ניחא הדבר גם לו, גם הוא נהנה מהטיול, ובפרט עם אשה יפה מקושטת לתלמיד חכם שכמותו (הוא החזיק את עצמו תמיד חכם, אעפ"י שבידיעותיו לא הרחיק ללכת מפרק משניות בהבנה פגומה ומסורסת). וגם כאשר נאנס לרגלי המצב החדש לגזוז את פאותיו (הוא הצטדק שעשה זאת לרגלי מחלתו) וללבוש בגדים אירופיים ולהיות לג’נטלמן, מפני שלא נאה להראות בחלוק צפתי, בפאות ארוכות ובשטריימל בבתי מלון קולטוריים שבערים הגדולות – גם אז לא חדל מחשוב את עצמו לתלמיד חכם וגם לירא שמים.

ואמנם במדה ידועה היה ניסקה ירא שמים באמת. הוא פחד מלעבור על מצוות הדת, ובכל סבר שאינו נוגע לכיסו או להנאתו הוא נזהר מאוד, והיה גם במדה ידועה מדקדק במצוות. אבל במקום שמצא הנאת גופו, וביחוד במה שנוגע לדררא דממונא, שם נתבטל הפחד והיראה לגמרי. לא ידוע אם מצא לו התר, או כלל לא בקש התרים. בעניני ממונות והנאת הגוף הוא אוטונומי לגמרי, ואין רשות להבורא ית' להתערב…

ולפיכך על כל מה שעשה ניסקה בעניני ממונות וכן בשאר דברים שתאותו גררה אותו לא היה מתחרט לעולם. והדרך היתה סלולה לפניו. התגאה כלפי הקב"ה במצוות, עשה לך טלית נאה, קנה אתרוג נאה, הנח תפילין והתפלל איזו תפלה שהיא, תפלה חטופה ומרוסקת, והשאר – היה אדם ואל תפהק.

והוא אמנם היה אדם בין בני אדם. עם הרעבים ידע לדבר בלשונם ובסגנונם ובכל מנהגיהם ובכל המחמאות שבתנועותיהם ומדברותיהם; וגם עם האירופים ידע לדבר בלשונם, ביחוד בשפה הצרפתית. בשכונתו ישבה משפחה של יהודים מזרחיים שדברו ביניהם צרפתית. אבי המשפחה היה דירקטור של בית ספר האליאנס. וגם סגן הקונסול של איזו ממשלה קטנה אירופית. וניסקה הגה כבוד ליהודי הזה, שאעפ“י שהיה אפיקורוס, מחלל שבת בפרהסיה ומתרחק מחברת יהודים, ואינו נכנס אפילו ביום הכפורים לבית התפלה, בכל זאת הכיר ניסקה שזהו יהודי שיש לו תקיפות ו”תעלא בעידניה סגיד ליה". ומה שנוגע לעניני השתחויה והכנעה – היה ניסקה אמן נפלא, והוא נדחק אל המקום שלא רצו בו ולא בקשוהו, ומהרה נתקבל גם אצל היהודי האריסטוקרט הזה כבן בית ולמד את השפה הצרפתית על נקלה לדבר בה וגם לכתוב בשבושים.

השפה הצרפתית פתחה לפניו גם את שערי העולם הנאור, ואחרי שמחוץ לתחום של עיר מולדתו צפת היה מתנהג גם במלבושיו כמנהג ג’נטלמנים, קשה היה כלל להכיר שזה ניסקה הצפתי. כשרון ההסתגלות היה רב מאוד אצל ניסקה. בכל סביבה שהיא היה תופס מקום בראש. בין היראים והשלמים היה ניסקה עומד בשורה הראשונה, כי לא נמצא מי שיודע לחקות כמוהו את דרכי החסידים האמתיים. בתוך הערבים היה ניסקה ערבי גמור ובתוך האינטליגנטים, כביכול, אינטליגנט גמור. במה דברים אמורים כשהאינטליגנטים הם אנשים מן הישוב, כלומר: אוהבים לפטפט על כוס יין, לשחק בעצמות, בקלפים ולשוחח על דבר מסחר, פוליטיקה ונשים, אבל מאינטליגנטים משכילים או מלמדנים בכלל שיש להם עסק עם ספרים ועם מדעים, מהם היה מתרחק כמפני משחיתים. אותם לא היה אוהב ובחברתם לא ישב. הוא חשב אותם לבטלנים. מבלי עולם, שלא נאה כלל לאיש מעשה נבון להתארח עמהם, וכשקרה לו לשבת עמהם ידע לשתוק. וגם את השוקדים על התורה, אעפ"י שהיה מראה להם קצת כבוד בפניהם, היה מבזה בלבו…

וככה חי ניסקה בכל העולמות שהמזל גרם לו להכנס בתוכם לא כגר, אלא כבן בית. פעם מתחצף ופעם נכנע ושפל ברך, ובכל מקום מוצא לו איזה ענין של פרנסה, להכנס ולצאת בו בשלום, בלי שבירת עצמות.

גם הפעם בנסיעת הטיול מצא מקור חדש של פרנסה. הוא הריח שיש מקום לקנות בזיל־הזול מניות של איזו חברה מסחרית, ותיכף ומיד עלה בלבו, כי נקל יהיה לו להפיצן בין אחיו יושבי צפת ולהרויח סכום גדול שיכסה כל הוצאותיו.

וניסקה לא טעה בחשבונו.

אין עיר בעולם שיושביה כל כך בהולים על קנית שטרי גורלות ושטרי־ערך, כמו העיר הקדושה צפת. כל סוחריה, אברכיה וסרסוריה – כולם שקועים בעניני־שטרות; כל אחד אץ להתעשר, לזכות בגורל, לקבל דיבידנדים משונים, וכל אחד בוטח ומאמין באמונה שלמה שהוא יזכה בגורל ובקפיצה אחת יעלה למרומי העושר. ולפיכך הוא מאמץ את כל כוחותיו, לוקח כסף ברבית, מוכר את ה“יוקסין” וקונה שטרות. אותו זמן התהלכה בצפת אפּידמיה של קנית שטרות, ביחוד בבורסאות של צפת, כלומר: בבתי המדרש המרובים והמזוהמים. בחזרת הש“ץ ובקריאת התורה ואפילו פשוט בעת התפלה, אנשים אברכים, ארוכי פאות, מתהלכים הנה והנה בחפזון, יורקים וגורפים את חטמיהם בהליכתם אל כל עבר, מרימים את שולי החלוק הארוך ומגלים את תחתוניהם הלבנים למחצה, ומנקים את החוטם, ומשיחים בחשק גדול על דבר קנית שטרות. ועיניהם מבריקות מרוב התפעלות. ובאמצע פוסקים ואומרים עם החזן “שמע ישראל” ומותחים את ה”אחד" מתיחה הגונה ושבים לעסקיהם.

ור' מרדכי הדר, שכספו בא לו בירושה מחותנו, נכשל גם כן בקנית שטרות על ידי מחותנו הותיק, ר' ניסקה. ר' מרדכי היה תמיד סובל יסורים מעשרו. הוא רצה אמנם למצוא איזה רווח קטן מכספו, כדי שיוכל לעסוק בתורה בלי דאגת הצרכים הנחוצים. אבל איך ימצא? נסה להלוות לבטוחים בהתר עסקא ברבית קטנה, אבל ה“בטוחים” ידעו את חולשתו של ר' מרדכי, שאינו יודע לתבוע אפילו בדיני ישראל ומכל שכן בערכאות, והיו מונים אותו ודוחים את פרעונותיהם, עד שסוף סוף היה שמח אם קבל מחצית הקרן.

ובימים ההם יצא ר' מרדכי מאיזו הלואה גדולה וידיו על ראשו. ועל כן גמר בלבו לנסות גם הוא את מזלו בקנית שטרות, וניסקה מחותנו הלהיב אותו בפה חנף והוכיח לו באותות ובמופתים, כי אין מסחר יותר נושא פירות מהשטרות של מכרה הזהב בסיביר, שטרות שנותנים רווחים שלא היו לעולמים, זהב כאפר ממש.

ור' מרדכי ידע שכבר קנו אחדים והם מתהללים בקניתם, כי ניסקה בטוב לבו הוזיל להם אחוזים מהמחיר המינימלי, ושכונתו להעשיר את יושבי עיר מולדתו.

והצפתים שלא ראו את העולם ולא למדו גיאוגרפיה ושאר הידיעות האלמנטריות, חוננו בפנטסיה עשירה ונפלאה. העיר הרחוקה טוֹבּוֹלסק שבקצה סיביר נראית להם כל כך קרובה, ונהירין להם שביליה כשבילי דנהרדעא. ועל האובליגציות שמוציאה החברה המסחרית שבטובולסק סומכים בטחון גמור, כראוי למאמינים בני מאמינים. וכל אחד כבר שוקל וחושב וסופר ומונה את הרווחים שימצא בעגלא ובזמן קריב.

אולם לא ארכו הימים ולר' מרדכי נודע, שלשטרות הללו כבר אבד ערכם וראויים לצור על פי צלוחית, ולא זה בלבד, אלא שניסקה ידע מראש ששטרות בטלים הם, ואף על פי כן לא נמנע מרמות אותו.

איזה זמן התהלך ר' מרדכי כמשוגע ממראה עיניו. הוא ועוד רבים הפסידו את כל כספם. אבל בשעה שקמה המהומה בעיר, נסע ניסקה למסעיו ללבנון, לדמשק ואולי גם לקושטא. ואחרי עבור שנים שלושה חדשים שב לעירו שלם ותמים כמו שהיה. הוא אינו מבין כלל מה הבריות הללו רוצות ממנו. איזה חדוש יש בדבר? צא ולמד מה שנעשה בעולם הגדול בכל בתי הבורסאות הגדולים, שטרות נכנסים ושטרות יוצאים, אלה עולים ואלה יורדים, זה קונה וזה מוכר, זה מרויח וזה מפסיד, ואין גם אחד שיבוא בתרעומות ובטענות ומענות. הרוחת – הרי זה שלך, הפסדת – גם כן שלך. הכל נעשה עפ"י גזירה, שנחתמה בראש השנה ויום הכפורים: מי יעני ומי יעשׁר, ואם אין הדבר ישר בעיניו, הרשות בידו ללכת ולהגיש קובלנא אל “ונתנה תוקף”.

אולם ר' מרדכי ידע, כי אלה הם דברים בעלמא, ידע ברור שניסקה רימהו. אבל מה יכול הוא לעשות לניסקה? ר' מרדכי כועס ומתמרמר בלבו, אבל להוציא כעסו החוצה, אפילו בדבר שפתים גם כן אינו יכול. הלב מלא קצף, והלשון מוטלת בפה כסמרטוט, אין מלה…

מלבד זאת ירא הוא להכעיס יותר מדי את ניסקה מחותנו. הן בחסדו תלויה בתו חנה ושלושת ילדיה, שהספיקה ללדת למזל טוב עד השנה השמונה־עשרה. ה“יוקסין” והתמיכה שהוא מקבל אינם מספקים להוצאותיו, אם יחפוץ להפרד מעל אביו. והנדוניא גם כן נתמעטה מאוד. חינה היתה חולנית והיתה צריכה לנסוע להתרפא ימים רבים בבירות.

ואמנם מצב חתנו ובתו רעוע מאוד. והמשפחה הולכת ורבה, והיא יושבת בבית ניסקה בין עקרבים.

דבר טבעי הוא שאשתו של ניסקה לא היתה אוהבת את כלתו של בעלה ואת ילדיה, ואפילו בעיני ניסקה בעצמו לא היה טוב, שבנו האברך ומשפחתו יושבים בביתו, והוא נתקל בהם תמיד, בפרט שיש תקוה שהוא לא יהיה לו בן יחיד. וצריך להגיד האמת, ששמחה היה משתדל להקניט את אמו חורגתו בערמה, בעשותו לו פנים של תמים. בענין זה היה שמחה אמן גדול וממציא נפלא, וזו מתמרמרת וכועסת ושופכת את כעסה על חינה העלובה.

ביחוד רבו הקטטות בבית מעת שבאה אמה של אסתר לשבת עם בתה. זו היתה זקנה נרגנת מטבעה וקמצנית לאין חקר. ורע היה בעיניה ששמחה ומשפחתו אוכלים משולחן בתה. ושמחה גם כן מצא מקום להתגדר באמנותו. נעים היה לו לראות איך פני הזקנה, שצבע קלף להן, מתאדמות מכעס ושפתה התחתונה מרטטת, והוא בכונה מסתיר את משקפיה, מוציא את הצינורים מתוך הגרבים שהיא סורגת, והיא מקללת קללות נמרצות, מתפקעת מכעס, והוא צוחק ונהנה, ורק חינה נעשתה יותר ויותר חולנית ומרת נפש ואת מרי שיחה היא שופכת לפני אביה, ולב האב הרחמן ימס מרוב צער. התחיל הוא לדבר עם ניסקה, שיקצוב לבנו תמיכה חדשית הגונה, שיוכל לחיות עם משפחתו לבד, אבל ניסקה מיאן, ורק אחרי עמל רב הסכים לתת עשרה פרנק לחדש. אז פנה ר' מרדכי אל הרב ובקשהו שיקבל את חתנו בתור מזכיר במוסדותיו. הרב סרב איזה זמן ולבסוף הסכים לקבלו בשכר מג’ידיה אחת לחודש (ארבעה פרנקים בערך), ולהוסיף לו כשיתמחה בעבודתו.

היוקסין והמג’ידיה הזאת ועשרת הפרנקים שקצב ניסקה עדיין לא היו מספקים להוצאות המשפחה, ולפיכך קבל אותה ר' מרדכי אל ביתו. לכל הפחות, לא יצטרכו לשלם שכר דירה וגם יהיה חסכון בהוצאות ההסקה וכדומה. זולת זאת ידע ר' מרדכי שחתנו אינו מחונך. וממי יקבל חנוך טוב? מניסקה שכולו רמאות והפקרות? הוא, ניסקה, אמנם נזהר במנהגי הדת, אבל ר' מרדכי יודע ומבין ערך דתיות שכזו, שמסתפקת רק בחיצוניות בלבד, בלא כל תוכן פנימי, מוסרי. ובעבודתו את האלוהים הוא גם כן מרמה. מרמה את עצמו, את הבריות וגם את אלוהים. ואין כל פלא אם שמחה חתנו אינו מתוקן כדבעי, ולפיכך היה טוב בעיניו שישב חתנו עמדו ויוכל להשפיע עליו…

ור' מרדכי באופטימיותו הגדולה בנה בדמיונו מגדלים וראה כבר את חתנו שותף במוסדות של הרב ומקבל חלק הגון מההכנסות, ובתו וילדיה חיים חיים טובים של פרנסה וכבוד.

ומדוע לא? שמחה הוא בעל כשרונות, סופר מהיר שמעטים כמותו. הרב בודאי יהנה ממנו, והוא יהנה מהרב. כמדומה, שהכל כך פשוט, ודאי…

ו

האמרכל, שהתפטר מהיות גבאי בישיבה, לא הסתפק במלחמה פסיבית, אלא יצא למלחמת תגרה. הוא הרעיש את העולם בכל מקום שהיו דבריו נשמעים על העול שעשה הלל קונקין, שעושה בבנין הישיבה כמו בקנין כספו.

הרב מתחלה לא התערב בענין הזה, אלא בחשאי היה נותן עצות לאמרכל איך להשפיל את כבוד הריב“ז וישיבתו. הוא חשב שעל ידי ירידת כבוד הריב”ז וישיבתו, יגדל כבוד המוסדות שהוא מנהל אותם ותתרבינה הכנסותיהם. ומלבד זאת מה איכפת לו, אם אחד חותה גחלים על ראש האיש שבא להתחרות עמו ולהקטין את ערכו?

ובימים ההם קרה מעשה נורא בצפת. הרב והאמרכל התהלכו בשבת לטייל בין ההרים. והנה ראו מרחוק במקום סתר אחד עשן יוצא, וכשנגשו שמה בלאט – לבם ניבא להם שימצאו שם דבר מה – והנה לנגד עיניהם בחורי ישיבה, לבושי חלוקים ושטריימלים עם פאות ארוכות יושבים בכנופיא – ומעשנים פפירוסים…

כשהרגישו הבחורים בקרבת הרב והאמרכל, השליכו את הפפירוסים מידם (אחד בהחפזו שם את הפפירוס בכיס תחתוניו ונתחרכו וגם בשרו נכוה) ונתפזרו לכל רוח, אבל הרב והאמרכל בעיניהם החדות הכירו את הפושעים…

ואז חשב האמרכל שעליו מוטלת חובה קדושה לעקור את קן האפיקורסות ויצא בכתב נגד הריב"ז, שבישיבתו דואגים רק להרבות פלפולים ואין דואג ליראת שמים, ותלמידי הישיבה מתפקרים ומחללים שבת בפרהסיא ועושים כל תועבה.

כמובן העלה הדבר הזה חמת הריב"ז וקונקין עד להשחית, וגם הם הפיצו מצדם כתב פלסתר נגד האמרכל, שיש לו בן עורך־דין, אוכל טרפות לתאבון, והאמרכל אינו מתרחק ממנו, אלא סועד עמו בבשר טרפה, ולפיכך הוא מוחרם ומנודה, ואסור לעמוד בד' אמותיו…

הריב“ז אמנם בעצמו לא ראה, שהאמרכל סועד אצל בנו, וגם לא דרש וחקר אם באמת אינם נזהרים בבית העורך דין בכשרות, אבל אחרי שהלל קונקין אמר לו בתורת עדות ונלוו אליו עוד אחדים שלחשו לו, ואחרי שחמתו היתה גדולה מאוד על האמרכל, שזה בא לקעקע את הישיבה הקדושה, על כן קשה היה לו לשפוט בישוב הדעת והרשה לעצמו לתלות את הקלקלה במקולקל, כי מפני שהוא חשוד על בטול תורה ברבים, בודאי שהוא חשוד על כל שס”ה לא תעשה…

והריב“ז רצה לצרף עמו גם את תלמידו־חברו ר' מרדכי הדר, שחתום¹ גם הוא על כתב הפלסתר. והיה בטוח שהרמ”ה יעשה זאת בחפץ לב “להשבית אויב ומתנקם”, ובפרט שענין הישיבה הלא נוגע לו, כמו שהוא נוגע להריב“ז, אך לתמהונו מאן הרמ”ה לחתום. העתיר לו דבריו והוכיח לו בראיות מהראשונים ומהאחרונים שמצוה גדולה לרדוף עד חרמה את האמרכל, המבזה תלמידי חכמים ואת הישיבה הקדושה שבעיר הקדושה ובארץ הקדושה, וצריך למסרו אפילו ביד גויים, – אבל הרמ"ה עמד בדעתו:

– וכי מפני שהאמרכל עשה שלא כהוגן נפיץ גם אנו כתבי פלסתר? ומלבד זאת, כמדומני, שאין לכלי זין זה כל כוח, וניטל כבר העוקץ ממנו: הכל יודעים שארץ ישראל עשירה מאוד בכתבי פלסתר ומלשינות, ואנו נהיה רק ללעג ולקלס…

הדברים הפשוטים והתמימים של הרמ“ה לא נכנסו ללבו של הריב”ז המלא קצף וחימה, ומכל שכן ללבו של קונקין, שאמר בפרוש, שאם ר' מרדכי אינו רוצה לחתום, שמע מינה, שגם הוא בצותא חדא עם האמרכל.

ר' מרדכי פנה והלך לו בצער וביסורים על כבוד התורה המחולל, ועל שחושדים בו במה שאין בו, וצר לו על ידידו הריב"ז, שטובע ברפש של כתבי פלסתר…

וקונקין לא חדל מלחוש באזני הריב“ז, שהרמ”ה הוא צבוע ונוֹכל וידו תכּוֹן על האמרכל, ובודאי שהוא מקבל פרס מידו. וצריך לדחותו ממשרתו… מוטב שיהיה שונאנו בגלוי, ולא נחזיק בתוכנו מרגל שימסור תמיד את סודותינו לצוררינו.

בראשונה לא הסכים הריב"ז לדבר הזה. קשה היה לו לדחות מעליו את ידידו, אשר השתעשע עמו בדברי תורה, ושהשפעתו גדולה על בחורי הישיבה הטובים. אבל חדל אונים הוא נגד קונקין התקיף ממנו.

וקונקין התנהג באופן פוליטי. באמת לא דחה את ר' מרדכי ממשרתו, אלא חדל משלם לו שכר למוד, כלומר: פעם השליך לו אילו מטבעות, אחרי שהלז הלך ושב פעמים רבות. ופעם אמר לו, שלא הוא, קונקין, קבל אותו למורה בישיבה ולא עליו תלונותיו, ילך לו אל האמרכל, שהוא הקים אותו למורה.

הוא התאונן באזני הריב"ז, אך הלז אמר לו, כי מעודו לא התערב בעניני כספים, ולא גבאי הוא, אלא ראש ישיבה. ועניני כספים שייכים לגבאים. ואם קונקין מסרב במה יוכל להכריחו?

– האמינה לי, – אמר הריב"ז לר' מרדכי – כי גם אני מלא צער. רואה אני כי גם אני תפוש ברשת. יד קונקין בכל, והישיבה הולכת ויורדת…

מעיני הזקן נגרו דמעות.

הוא בכה על גורלו, על גורל התורה, על גורל ר' מרדכי ידידו, על שהכל מסור ביד קונקין…

וסוף סוף ראה ר' מרדכי כי אין לו דרך אחרת אלא להתפטר.

והיום בא, והוא חדל מבקר את הישיבה… לא בא יום, יומים… הוא חכה שאולי ישלחו לקרוא לו – כי איך תתקיים הישיבה בלעדי המורה המסור, הלמדן החריף?

אבל איש לא בא לדרשו. אין בו צורך, כלי אין חפץ הוא.

ור' מרדכי נשא בשרו בשניו ויאנק דום.

הוא התבייש להגיד את הדבר בפני הבריות…

ז

מוסדות רבים ושונים היו תחת יד הרב: הכנסת אורחים, בקור חולים וכו' וכו'. מוסדות רגילים, לא פיקטיביים, ושמהם היה הרב מקבל אחוזים בעד טרחתו. והוא היה המוציא והמביא, ולא היה איש פוצה פה כנגדו. הרב, כאיש פקח, ידע את נמוסי הפוליטיקה, להשביע רצון כל איש ואיש, והכל הבינו, כי הרב צריך לקבל בעד טרחתו, אי אפשר בלאו הכי, והפרנסה אינה מרובה כל כך, כי סוף סוף כל מוסד דורש גם הוצאות, והעבודה של הרב אמנם היתה רבה מאוד, והעיקר בענין השגת כספים, שבזה הראה כשרון מצוין.

ראשית כל צריך היה להשתדל תמיד להשיג אדריסאות לשלוח את הבקשות בשביל המוסדות. עבודה יסודית זו קשה מאוד. אמנם לכל יהודי צפתי העוסק בשנוררות – ומי אינו עוסק בה? – יש פנקס של אדריסאות, שהולך וגדל מזמן לזמן. בכל פעם שבא אורח לצפת, תוהים על קנקנו, אולי אפשר להוציא ממנו אם מעט ואם הרבה, חוקרים אותו על דבר בני עירו, על מכריו וידידיו מערים אחרות, שמותיהם, שמות משפחתם והרחוב שבו הם גרים, כמה שנותיהם, אם יש להם נשים ובנים, אורתודוכסים הם או חפשים וכדומה. פרטים רבים אישיים, משפחתיים, חברתיים, דתיים, כדי לדעת איך ומה לכתוב. וכל צפתי, כשהוא משיג אדריסה – הרי הוא שם אותה בפנקסו שלא תשלוט בה עינא בישא. לא טוב אם הנדרש מקבל מכתבים מדורשים רבים בפעם אחת; אז אפשר ש“גם לי גם לך לא יהיה”, ואפילו באופן היותר טוב לא ינצל מגזרת “גזוֹרוּ”, כלומר: המנדב יגזור את נדבתו לגזרים קטנים, וכידוע, טוב ככר מפרוסה… ולפיכך קשה להשיג אדריסאות ונחוצה לזה שקידה רבה, פקחות יתרה, המצאות וגם הוצאות ממון…

ושנית צריך להמציא נוסחאות למכתבי הבקשה לפי המוסדות ולפי האנשים שאליהם נשלחים המכתבים… יש שצריך להבטיח לו ברכת “מי שברך”, ו“אל מלא רחמים” אחר ק"כ שנה, או גם למוד משניות בשנה הראשונה אחר הפטירה. ויש שצריך להבטיח לו עולם הבא עם כל המעדנים והתפנוקים שלו, ויש שצריך לדבר בשם חבת התורה, חבת הארץ, טובת הישוב ובשם אהבת האדם ולקשט כל אלה בציורים של הכותל המערבי, קבר רחל וכדומה, בקצור: יש לדפוק על כל הנימים של האדם והיהודי, כדי שסוף סוף יפתח איזה כיס ויריק איזה מטבע…

לפעמים צריך לכתוב בשפות זרות: גרמנית, רוסית, צרפתית, אנגלית. צריך להשיג סופרים, יודעי לשון וספר, ודוקא סופרים כשרים, שלא למדו בבתי ספר ושאינם חשודים שיפרסמו את העסק; ואם השגיאות מצויות אצלן – מה בכך? ולא יהיה גורל השפות הנכריות טוב מגורל השפה העברית, שגם בה נוהגים לכתוב בשגיאות, ואין מוחה נגדן, ואדרבה: יוכחו התמימים והישרים, שאין אנו זקוקים לדקדוק…

על מכתבי הבקשה האלה היו חותמים זקנים אחדים שקבלו בעד טרחתם פרוטות, והרב אישר את חתימתם בחותם הבד"צ, והאדריסה למשלוח כספים היתה, כמובן, על שם הרב.

רק במוסד אחד החשוב ביותר היו לו להרב שותפים מנכבדי העדה. זה היה מוסד אחד גדול ומהולל בתשבחות; אם אפשר לומר: פאר המוסדות כולם.

המוסד הזה היה “כנסת המקובלים בעיה”ק צפת“ו”. בעיר זו, שסמוך לה קבר ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו – במירון – ושבה ישבו כל גדולי המקובלים: האר“י, ר”ש אלקבץ, ור' יוסף קארו, גדולי האומה וחכמי הקבלה – בעיר זו נוסדה כנסיה של מקובלים, המקדישים את ימי חייהם לתורת הנסתר ולעבודת הלב.

ולב מי לא יתרחב לשמע המוסד הנפלא, החביב והקדוש הזה!

זקנים בעלי זקן ארוך ולבן, עטופי לבנים ובעלי עינים מזהירות כזוהר הרקיע יושבים בכנופיא בבית הכנסת של האר“י או על פני הר מירון, עליהם שפוך יחד עם אור השמש נוגה הקדושה העליונה, והם קוראים בנעימה ובחרדת קודש בזוהר, בכתבי האר”י, במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, וסביבותיהם כרובים קלים שירדו משמים להקשיב רזי עולם.

מי לא יתמוך במקור שירת קודש זה?

אמנם רצה הרב שיהיה המוסד כולו שלו, כי בעין פקחותו ראה שיהיו ממנו רוחים יפים, אבל הוא היה אנוס מגבוה לשתף עמו חברים מנכבדי העיר. מחוֹלל הרעיון הזה היה האדמו“ר מבורגן. הוא רצה שיהיה מוסד של קבלה בצפת שיעמוד תחת חסותו. ראשית כל: עצם המוסד הדוּר, נאה לעולם הזה ולעולם הבא, ושנית: עי”ז תתחזק השפעתו על כספי ר' מאיר בעל־הנס בכלל. כי מעת שנתחזקה הישיבה של הריב“ז התחילו אחדים מחוץ לארץ לשלוח אליו כספי הרמבעה”נ. הריב“ז אמנם לא היתה דעתו נוחה מזה, כי לא רצה בכל הטורח הזה, שסוף סוף יביא לידי סכסוכים ודילטוריות, אבל קונקין אמר, שאדרבה, בזה יגדיל את כבוד הישיבה, והוא נתפתה להיות נדרש לדורשיו גם בזה. והאדמו”ר מבורגן, שהיה איש מופת ורואה את הנולד, השתדל לתקן את הפרצה, להקים נגד הישיבה מוסד חדש אשר יכריע את כבוד הישיבה, והשותפים של המוסד כנסת המקובלים יתחרו עם הריב“ז וישתדלו להקטין את ערכו בעיני הנדיבים שבחו”ל.

בגלל זה דרש האדמו“ר, שבראש המוסד הזה יעמדו, מלבד הרב החרוץ והפקח, עוד עסקנים נכבדים, יקירי קרתא קדישא דצפת”ו, כמו קרובו של ניסקה, האמרכל ועוד ארבעה אריות שבחבורה. בקצור: – פוליטיקה…

הרב, כמובן, עמד בראש, וחותם המוסד היה איזה זמן תחת ידו והיה עושה בו כמו בשלו. אך לעיני ניסקה החודרות נגלה, שהרב עושה הכל על דעת עצמו, ואיזה סכומים הגונים נתקבלו ולא נכנסו בחשבון, אז הרים ניסקה קול גדול, ואיים שיביא את הדבר לפני הדרת כבוד קדושתו של אדמו“ר, שהוא קרוב אליו ממשפחתו. אולם הרב הפקח מיהר להשתיק את הריב ובעצמו יעץ שהחותם יחלק לששה חלקים ולכל אחד מהגבאים יוּתן חלק אחד, ובכל עת שיצטרכו לחתום בדואר על קבלת הכסף – יבואו כולם אל לשכת הרב, כל אחד וגזרו בידו, ויקשרו את הגזרים בחוט, ויחתמו, ואח”כ ישובו ויקחו איש איש שלו, וישובו לביתם בשלום.

והמוסד הזה עלה והצליח מכל המוסדות, מפני שהיה מכניס ולא מוציא…

אינו מוציא – מפני שאין מקובלים בצפת; הצפתים, כמו שאמרנו, הם אנשים ריאליים ואינם מודים אלא במה שאפשר למשמש בידים…

המקובל היחידי שהיה בצפת הוא חתנו של הריב"ז, ר' יוסף.

ר' יוסף זה היה אברך נאה, איזה הוד של אצילות היה שפוך על פניו ועל כל תנועותיו, בקי בש“ס ופוסקים וביחוד בספרי הקבלה. איזו עריגה נפלאה היתה לו לעולם הטמיר ואותו חזה בכל: במלות התפלה, בזמירות בן־ישי ואפילו בחוקי ההלכה היבשים. לעונג נפלא היתה לו קריאת הזוהר וידע לחדור עד עמקי רום מסתריו ברגשותיו הלוהטים. אך האברך הזה לא היה שייך כלל לעניני העולם הזה. כמה פעמים משך אותו חותנו הריב”ז לבוא בסוד אנשי בריתו יודעי תורה ויודעים בהויות העולם, למען יהיה ל“איש”, אבל לשוא היתה טרחתו, הוא תמיד נשאר לבדו עם חלומותיו, וכל מיודעיו הכירו, כי רחוק הוא מהם. נסה הריב“ז לדבר על לבו שיכין איזה דרוש להראות את הקהל את ידיעותיו בתורת הנגלה והנסתר, אך הוא סירב: יש לו אימתא דצבורא ועוד טעמים, ובכלל אינו יודע מה לדרוש מאחרים, הוא בעצמו אינו מתוקן, יקשט תחילה את עצמו ואח”כ את אחרים. הריב“ז אמר לו, כי הטענות הללו הן מתחבולות היצר. ובדרכי ה' צריך לפעמים להיות גם עז כנמר, אבל ר' יוסף נשאר לו בודד תמיד, מרוּחק מכל העם, לצערו הגדול של הריב”ז.

אמנם עוד בטרם שנעשה ר' יוסף לחתנו של הריב“ז, לחשו אחדים באזני האחרון, כי החתן גבר לא יצלח הוא, אעפ”י שתורתו בתוך מעיו, אבל לריב“ז כמעט לא היתה ברירה אחרת. בתו היתה גרושה, והרבה יסורים סבל עד שהשיג מחתנו הראשון גט, כי הוא נדד לאמריקה, ובמשך שנים אחדות לא שמע עליו מאומה, וכמעט שנתיאש לגמרי וחשב את בתו לעגונה לכל ימיה. ובדרך נס השיג ממנו גט סוף סוף. וכאשר נתקבל כבר הגט נמצא בו איזה פסול, אלא שבית־הדין מצא צד התר, ובתו יצאה מכבלי העגוּן. אבל קשה היה לו למצוא בשבילה שדוך הגון, ואחרי שהציעו לפניו את יוסף שהיה עדיין בחור לומד בישיבה, הסכים הריב”ז להצעה זו בהיותו בטוח, כי הוא יעשה ממנו “כלי” אחרי שיש לו כמה מעלות יפות.

ויוסף הבחור נעשה לחתנו של הריב“ז, ועל פי רצונו של הריב”ז נתוסף על שמו התואר “רבי” וגם הוא בעצמו קראו ר' יוסף וספר לכל את תהלתו, שבמה שנוגע להלכה הוא צריך להיות תלמיד אצלו, שפני שאין בקי כמוהו בעולם. אפס יוסף זה בעצמו לא נשתנה כלום ממה שהיה. עניו, צנוע ותמים ושוקד על התורה ומתרחק מכל שיחת רעים, ומכל שכן משיחה בטלה.

לעתים קרובות היה ר' יוסף הולך למירון להשתטח על קברות רשב“י ור”א בנו. לפעמים שמעוהו קורא שם בשיר השירים, בהטעימו כל מלה ומלה באיזו נעימות וגעגועים, או יושב כפוף על הזוהר או כתבי האר"י ומקמט את מצחו ועיניו נוצצות ופניו מאדימות. אך כשהיה איזה איש בא אליו ורוצה להכנס עמו בשיחה בדבר הקבלה, אז היה ר' יוסף משתמט ומראה כי קשה עליו השיחה בענין הזה. פניו היו אז מתעותים כמו סובל יסורים…

את ר' יוסף רצה הרב למשוך אליו, שגם הוא יתן חתימתו על כתבי השנוררות אשר למוסד כנסת המקובלים. הרב ידע כי מפני איש תמים כר' יוסף אין מה לפחד, והוא יכול רק להועיל, ואז גם הריב“ז יהיה מעונין בקיום המוסד ובשביל זה כדאי לתת לר' יוסף “נפוליונים” אחדים בשנה. ופעם הזמין הרב את ר' יוסף אל ביתו ודבר עמו ארוכות וקצרות בענין הזה עד כמה יכול המוסד להרים אי”ה את קרן תורת הנסתר, ויחד עם זה יקבל ר' יוסף איזו תמיכה בשנה, ולו הלא יש אשה ובן קטן, שהוא צריך לדאוג לפרנסתם ולא יהיה תלוי לעולם בחסדי חותנו.

ור' יוסף שמע את דברי הרב ורשמי פניו נתעותו מרוב צער… למרות תמימותו הרגיש בלבו הטהור: עד כמה מכוערה היא השונררות המוכרת הכל בבשליק ועוד כמה היא מזהמת את כל קדשי ישראל, את הארץ הקדושה ואת התורה הקדושה, ורק פנינה יחידה נשארה, הקבלה, שאותה לא השיגה יד השנוררות. היא הטהורה הרוממה, יצירת החזון של קודשי עליון, לא נמכרה; היא נשארה בת חורין ונתיחדה עם בחיריה מתוך חופש ואהבה שאינה תלויה בדבר, והנה הגיעה השעה שגם בה נגעה הזוהמא, וגם הקבלה נעשית לסחורה, המוּצאת לשוק…

באותה שעה כאילו נראה לו רשב"י עומד לפניו, והוא קודר וזועף. אמנם לא אמר כלום, אבל הרים את אצבעו באזהרה: אל תהא גם אתה במחללי קודש הקדשים שלנו!…

ור' יוסף לא היה צריך אמנם לאזהרה. הוא בעצמו מרגיש יותר מדי את הכעור שיש במעשה הזה. אולם לדבר קשות עם הרב אינו יכול. לא ממדתו הוא של ר' יוסף להוציא מפיו דברים קשים, ומכל שכן נגד רב בישראל, שכבוד התורה בעדו. ולפיכך המתין בסבלנות עד שגמר הרב דבריו ויצא מהבית בפחי נפש, מבלי דבר דבר. הרב הפקח הבין שר' יוסף אינו מסכים לדבריו, אבל לא ידע מדוע. – אין מקשין על השוטים, אמר הרב בלבו.

ועבודה גדולה היתה לו לר' יוסף למחות מלבו את הרושם שעשתה עליו הצעתו של הרב… זו היתה בפעם הראשונה שהרגיש ירידה כזו, כאילו נפל ממש מ“אגרא רמא לבירא עמיקתא”. הוא יודע שיש בעולם עוונות ופשעים, אבל כל אלה הם בעולם העשיה, בעולם החמרי, שרחוק ממנו ת“ק פרסה ויותר; הוא היה מהלך לו בעולמות הבהירים, שאין שם כל לכלוך וזוהמא, והנה הוא רואה שנתגברה ה”סטרא אחרא" ונגעה גם “בכף ירך יעקב”, לערער את עמוד התוך, את הקבלה, שכל העולמות נשענים עליה.

וקשה היה לו אחר כך להתרומם מתוך הירידה שירד בשעה זו… נקל היה לו לשכוח כל מחסור חמרי, גם על חליו היה יכול להתגבר, אבל דברי הרב היו מונחים כאבנים כבדות על לבו. ימים אחדים היו כמו שקוע בתהום של חושך ונסתרו ממנו כל העולמות הבהירים, יצירי שירת הקבלה, שבהם היה תמיד משוטט ברוחה.

והרב בטל בלבו את ר' יוסף. איזה איש מן הישוב הוא זה, שמציעים לפניו “חתיכה ראויה להתכבד” והוא מסרב ומושך ידו הימנה? מילא, אם הוא אינו רוצה, יוכל המוסד להתקיים בלעדיו. הוא ימצא חתימות מקובלים אחרים, ובלבד שתהיה הקופה מלאה.

והמוסד אמנם הצליח מאוד. המחזיקים בו הלכו ורבו. דינרים עפים ובאים כזבובים אל הדבש מכל קצות העולם, והרב עם סיעתו רואים את עולמם בחייהם ושמו יצא לתהלה, כי הקים את סוכת הקבלה הנופלת.

והצפתיים היו שבעי רצון. ביחוד ביום ל“ג בעומר, בהלולא דרשב”י, היה הרב מנדב מקופת המוסד חבית יין, רקיקים, מלפפונים חמוצים ומיני פירות למרקדים סביב קבר רשב“י במירון. וביחד עם ר' ניסקה ושאר החברים מיסדי “כנסת המקובלים” בצפת”ו היה משתתף ברקוד הקדוש ובשתיה. ואחר כך עושים חזנים צעקנים “מי־שברך”² גדול ואדיר להצדיק הקדוש מבורגן, הסוכך באברתו על המוסד היקר והקדוש, וכן להרב הגאון דעיה“ק צפת”ו, להגביר הותיק והחסיד ר' ניסקה, למנהלים ולנדיבים, הנותנים נדבות הגונות לתמיכת המוסד, לכל אחד בפרט, ולשאר “דגי הרקק” – “מי שברך” אחד לכל.

וכל הקהל שמעו את ה“מי שברך” וגם אחד לא בכה ולא צחק. יודעים כולם, כי כך הוא מנהגו של עולם, כלומר: מנהגן של “ארבע ארצות”, שיש להן מוסדות רבים ומשונים ומיסדים נכבדים וגם מנדבים תמימים, והם צריכים לפרסום ולברכות, והמוסדות יכולים להיות או לחדול, כי לא הם העיקר, אלא שמם בלבד. שם ישראל, שם ארץ ישראל שמתחלל – לזה אין איש שם לב. הקהל הקדוש אינו מרגיש כלל שהדבר הזה לא יפה. מאי איכפת אם פלוני ופלוני מוציא מחוץ לארץ איזה פרנקים? מי מפסיד בזה? ומאי נפקא מיניה אם יש מוסדות ואיך המוסדות מתנהלים או שאינם כלל בעולם? העיקר בני ישראל בארץ־ישראל צריכים פרנסה, והפרנסה מאין ואיך שהיא באה הרי היא לטובה, וכבר דשו בזה רבים, קדמאי דקדמאי, והדבר נעשה להתר גמור… ומוסכם ומקובל אצל כולם, כי ר' ניסקה ושאר מנהלי המוסדות אנשים נכבדים המה, יראי שמים, ובפרט הרב דמתא יצ"ו, והם בודאי צריכים לעמוד במזרח ולעלות לתורה לשלישי ומפטיר… כך הוא מנהגו של עולמנו, מימי בראשית, ואין פוצה פה…

ח

עיר הקודש צפת, כמו שכבר אמרנו, אין לה תעשיה ואין לה מסחר ובכלל היא שקטה מאוד. בבתי המדרש מתאספים יהודים לפעמים ומספרים ספורי נפלאות מהצדיקים או סתם מעשיות ועניני פוליטיקה מסורסים. הספרים העתיקים המלוכלכים והקרועים מונחים על המדפים מכוסים שכבת אבק נוראה. והמזעזע אותם מיד מרים ענן אבק שבא אל תוך עיניו, נחיריו ופיו, מפני שאין דורש ספר. ורק איזה גנבים באים ומריקים לאט לאט את הספרים, ומהם כאלה שעלו לגדולה וזכו לפאר איזו ספריה חשובה באירופה או באמריקה.

אבל לפעמים יקרה איזה מקרה יוצא מן הכלל, שבודאי אם היו החיים בצפת חיים נורמליים לא היה תופס מקום כל כך, אבל אחרי שהם – כלומר: החיים – עניים ומדולדלים, אז גם מקרה כזה מכה גלים, והעיר מזדעזעת, ואז באה גם הרכילות והלשון הרע לסכסך את הענין.

אמנם, צריך להגיד האמת, שגם שאר בני האדם מכל העמים והלשונות עוסקים ברכילות ובלשון הרע בחריצות רבה. ובפרט הדיפּלומטים המומחים, שאומנותם בכך. ופילוסופי המעשה אומרים: שאלמלא רכילות ולשון הרע לא היתה שיחת רעים בעולם. אבל שאר האומות עוסקים ביחוד בישוב העולם ואין הרכילות ולשון הרע אלא תבלין, אבל בצפת, הבטלה והשוממת, הרכילות ולשון הרע היא כל תוכן חייהם. ולפיכך מרוּבות התגרות ביניהם: רבים שכנים בשכנים, שכנות בשכנות, גברים בנשיהם ונשים בגבריהן ותמיד ישמע בחוצות צפת ובבתיה קול קללה וקול יבבה, קול צעקה וקול תגרה.

ובפרט כשקרה מקרה חשוב כזה.

לא מקרה פשוט אלא מקרה דתי, שעל ידו אפשר להראות על חשבון אחרים קנאת ה' צבאות. והנה יש לך עסק להתעסק בו, יש איזה חדוש בחיים התפלים וביחד עם זה אתה קונה בזול־הזול עטרה להתגדר בה בעולם הזה ושכר הרבה צפון לך לעולם הבא…

בבית המדרש של המאקרוֹבים בא השמש של הישיבה “פקח בן רמליהו”, כלומר פרץ בן ר' גדליהו, קרובו של קונקין, וספר, שקונקין קנה היום בשר מאת הטבח עזרא קורנס, וכשהביאו את הבשר הביתה שם קונקין את עיניו וראה, כי הבשר הוא בשר האחורים וכי נשארה בו חתיכה גדולה מגיד הנשה, ותיכף ומיד הביא את הבשר אל הריב“ז והראהו, ושניהם נשתוממו על המעשה הנורא הזה, שבעיר צפת הקדושה יש טבח מאכיל טרפה… ומיד הביא פקודה מהריב”ז שמי שקנה היום בשר אצל הטבח עזרא קורנס – כליו טרפה.

כמובן נזדעזעה כל העיר. כל אחד חס על פכיו ועל קערותיו. וכמובן שפכו חמתם על הטבח הרשע. אך הטבח לא הודה על אשמתו. הוא אמר שלא מכר כלל בשר אחורים לקונקין, והבשר היה מנוקר כהלכתו, אלא שיש לו לקונקין טינא עליו מקדמת דנא, על שלא נתן לשפחתו מנה יפה, כמו שהיא דרשה ועוד העז לומר באזניה, כי אין מר קונקין רוצה לשלם חובו; ובכעסו בדה את כל העוון הזה, ואחרי קונקין החרו החזיקו עוד שונאי הטבח, המתחרים אתו במסחר או סתם שונאים בלי כל סבה חיצונית…

ונפוצה השמועה בעיר, שעזרא הטבח מאכיל טרפה, וכל אלה שחושבים את עצמם לאפיטרופסי הדת שלחו לשונם והתחילו לחקור ולדרוש בדבר ולחפש אחר עדים והוכחות.

והריב“ז, אעפ”י שמטבעו לא היה קנאי, אבל קונקין השפיע עליו והוא נתפתה. ואמנם כאן מצא במה להראות כוחו וגבורתו, ובדיעבד יגדיל גם את שמו… כן היה גם בענין השמיטה וכך גם עכשיו בנקור האחורים. והאסון העיקרי הוא שנדמה לו, כי הוא עושה זאת לשם שמים, ואינו מרגיש כי יצרו הרע מתחבא בפנת הלב ומסיתו למחלוקת ולשערוריות… יחד עם זה היתה כונתו להשפיל את ערך הרב, שאינו נזהר, כביכול, בעיניני איסור והתר, ומתיחס באדישות לדבר כזה שעומד ברומו של עולם. אעפ“י שעד הזמן ההוא לא היתה כל מחלוקת בינו ובין הרב. אבל איזה רגש של קנאה היה תמיד בלבו של הריב”ז נגד הרב, ששם “מרא דאתרא” עליו, והוא עם הארץ גמור. וזולת זאת, הלא דרוש לו לאדם, ובפרט לתלמיד חכם, איזה אובייקט שיכעס עליו, ויתקוטט עמו, וכלום מתקנא אלא גבור בגבור, חכם בחכם וכדומה, כמו שאמרו חז"ל. ויפה אומרים מתקני עולם שאסור לתלמיד חכם לדור בעיר שיש בה… תלמיד חכם, שודאי תפרוץ ביניהם מחלוקת ותחריב את העיר…

בקצור, הריב"ז לבש קנאה כמדו³ ויצא למלחמה בגלוי נגד הטבח ובסתר נגד הרב.

והרב הפקח הבין את הדבר ונמצאו עדים שהעידו בזכותו של הטבח, שכל מה שהריב"ז פרסם לרעת הטבח אינה אלא עלילה…

ובעיר צפת חיים וחריצות. זה מצדד בזכות הריב“ז וזה בזכותו של הרב, ובבתי המדרש ובשוק ובכל פנה מתוכחים ומריבים ומחרפים איש את רעהו: כל אחד לפי כשרון הדבור שבו. והבחורים רושמים על קירות ביהמ”ד גדופים גסים והלצות, מי על הריב"ז ומי על הרב, ועקבות ספרות זו נראו גם בבתי המחראות על הדלתות ועל הקירות…

וכשגדלה המריבה בקש הרב ומצא דבר נקמה, שיחדור לתוך תוכו של הריב"ז שונאו.

הוא בקש ומצא, שהרבנים שהכשירו את הגט של בתו של הריב"ז טעו בדבר משנה והגט פסול לגמרי, והיא נכשלה באיסור אשת איש ובנה ממזר. את דבריו חיזק הרב בכמה ראיות מפוסקים רבים, ושלח שאלה ותשובה לגדולי הרבנים. ואחדים נענו לו והסכימו לדבריו.

וחנית זו אמנם נתקעה עמוק בלבו של הריב"ז וצערו היה גדול מאוד. הוא, כמובן, נסה בחריפותו לשים לאל את כל טענות הרב ובעלי בריתו, וכדרך בעלי הקנתור לא שמר את עטו מהוציא חרפות וגדופים כלפי שונאיו ולזלזל בכבודם כיד עטו החריף, אבל בזה עזר להַוָתוֹ, כי מהצד השני נתעוררו גם כן לענות למחרפם חרפות וגדופים במדה עוד יותר גדושה. והעתונים של “שלומי אמוני ישראל” נתמלאו מהאבק שהעלו חכמי דורנו בשאלה רבתי זו.

ור' מרדכי הדר הרגיש כמה עלבון וצער סובל הריב“ז ידידו מלפנים, ורחמיו נכמרו עליו. ויחד עם זה הרגיש שמגמת הרב אינה לשם שמים, כי למה שתק במשך שנים אחדות ורק עכשיו נתעורר לפסול את הגט ולעשות נכדו של הריב”ז לממזר?

והוא נכנס בעצם הענין, בדק בשאלה זו בעמקות רבה כדרכו, ומצא גי הגט הוא כשר, והראיות שהביאו הפוסלים נדחות מאליהן. את דבריו העלה על הכתב ונדפסו במאסף הרבני “קול תורה מציון”…

דברי ר' מרדכי עשו רושם גדול, כי נאמרו בהגיון ישר ועמוק וגם בטהרת הלב.

כולם השתוממו למעשהו של ר' מרדכי. הרב תמה: למה לו לר' מרדכי להכנס במחלוקת ולצדד בזכותו של הריב“ז שגרשהו מהשתתף בישיבה? והריב”ז גם כן התפלא על גודל נפשו של ר' מרדכי שנמצא לו לעזר בצרה ושלם לו טובה תחת רעה.

מרוב התפעלות מהר הריב"ז והלך לר' מרדכי. הוא מצאו שוכב על מחצלת על הרצפה וראשו כרוך בסודר לבן, בלי חלוק. היום היה יום חם של אב. דירתו של ר' מרדכי היתה בחצי מרתף; החום היה מחניק, הסרחון מהחצר הקטנה פורץ ובא גם אל תוך הבית. על השולחן ועל הכסאות נערמו הרבה ספרים עתיקים וחדשים.

ר' מרדכי נפעם בראותו את הריב"ז בביתו ומיהר לשום עליו את החלוק.

– אני באתי להודות לך, ר' מרדכי, על מאמרך המחוכם שכתבת לטובת בתי האומללה… אינך יודע כמה צער סבלתי ממנה בעתים רבות וביחוד בעת האחרונה מהתנפלותו של הרב… הוי כמה סבלתי!… הריב"ז נתן קולו בבכי. הוא בכה כילד: מר היה לו מאוד ולא מצא איש כלבבו, שיוכל לשיח לפניו את מכאובי נפשו, ורק עתה הרגיש, כי הוא נמצא בחברת ידיד המשתתף בצערו, בלי כל פניה עצמית, ולא יכול להתאפק מבכי…

ר' מרדכי נדהם ולא ידע מה לדבר.

– אני חטאתי נגדך, ידידי ר' מרדכי. כי לא עמדתי בחזקה שלא יוציאוך מהישיבה. מחלישותי נתתי לקונקין לעשות בך כחפצו. אבל אני מקוה לתקן את הדבר… ולעת עתה הא לך שני נפוליונים שישנם בכיסי. בודאי אתה צריך להם.

– חלילה, חלילה, רבנו! – צעק ר' מרדכי. – אני מבקש ממך: אל תעשה כדבר הזה. מה שנוגע לישיבה, צריך ישוב הדעת. אבל לקבל מתנה בעד דבר כזה, חלילה! וכי לא יהודים אנחנו? וכי אין תורת אמת אתנו? וכי העולם באמת הפקר?…

– צדקת, ר' מרדכי, צדקת ממני, – ענה הריב"ז. – נשקעתי בהבלים יותר מדי… מסביב לי נחשים צפעונים והנחשים האלה נכנסו אל קרבי והרעילו את נפשי. נפגמה הנפש, וגם הישיבה שלי ירדה… ולמה, ידידי, אתה שוכב על המחצלת וראשך כרוך?

– כך, בכל יום הראש כואב. בבוקר עוד אני מעיין בספרים, ואחר כך מתחיל הראש לכאוב. איני יודע מדוע. יש אומרים: קדחת… אבל הרופא אמר, שאין זו קדחת אלא מלריה… תהא מלריה, שחק ר' מרדכי בשחוק עצוב. איך שהוא, הראש כואב מאוד, ואי־אפשר גם לעסוק בתורה… הכלל, יסורים סתם, לא יסורים של אהבה…

– ונתן רפואה?

– נתן, אבל בעצמו אמר שלא הרפואה העיקר, אלא סדרי חיים אחרים, לשנות את המעון, המזון ולהחליף את המקום לאיזה זמן. בקצור: להקדיש את עצמי כולי לחיי עולם הזה…

– נו…

נו טפשות, ולא כלום. העולם הזה לא בשבילי…

– וגם לא בשבילי – הוסיף הריב"ז באנחה. – אז היתה לנו הנאה, בימים שעבדנו יחד בישיבה… כשלמדנו בביתי… התזכור?…

הריב"ז נשתתק והשפיל את עיניו לארץ. ור' מרדכי גם כן החריש ושקע במחשבותיו…

ט

שמחה, בנו של ר' ניסקה וחתנו של ר' מרדכי הדר, עשה חיל מיום שבא “לכהן פאר” בלשכת הרב בתור סופר לכל המוסדות. החדוש שהיה בעבודה זאת לקח תחילה את לבו. יפות היו בעיניו המליצות של כתבי השנוררות והשתדל לסגלן לעצמו ולהוסיף עליהן. ובשביל כך שם לבו לקרוא בספרי מליצה של האפּיקורסים, והיה מחפש ומוצא בתוכם בטויים נאותים לחפצו וגם רכש לו ידיעה בשפה הגרמנית ובצרפתית, עד שהיה יכול חבר בהן מכתבי שנוררות.

שמחה נתפרסם בצפת בתור מליץ ומושלם גדול, וטופסי מכתביו היו לאור להרבה מהצפתים, שהיו שולחים לחוץ לארץ כתבי שנוררות, ולעתים קרובות היו פונים אליו לחבר מכתב בשפה זרה והיו משלמים לו שכר סופרים, וגם הרב היה שבע נחת ממנו, והגיד לו כמה פעמים שבחו בפניו וגם כאשר ראהו קורא בספרי אפיקורסים, לא הפריעוהו ולא חשב לו לחטאה, בידעו, כי בשביל העסק הוא מעיין בהם, ומעז יוציא מתוק. ולא עוד, אלא בשנה השניה לעבודתו בלשכה הוסיף לו הרב על שכרו חצי מג’ידיה לחודש. הרב לא נמנע מהביע תהילתו גם באזני ר' ניסקה ונבא לו עתידות טובות, שיעלה גם על הסופר צ. שבועד כל הכוללים שבירושלים. ר' ניסקה אמנם התאונן לפני הרב שראה שבנו אינו נזהר כל כך במצוות, ואינו נוטל, למשל, מים אחרונים, ובעת שברך “בורא מאורי האש” והביט על הצפרנים עשה העויות של לצנות וכדומה; והכל מפני שקורא בספרים חיצוניים, אבל הרב נחם אותו, כי כן דרך הצעירים, אבל אחרי שעיניו ולבו נתונים אל עבודתו ותמיד יש לו עסק עם דברים שבקדושה, סופו שיהיה יהודי כדבעי וישים לבו אל מקורות הפרנסה ולא ילך אחרי שטויות והבלים של ה“שאלטיקעס” אנשי ההפקר. ואין גם לחשוש מפני ספרי המליצה, שגם הם נחוצים לו לעבודתו.

ואמנם צריך להגיד האמת, כי ספרי המליצה שקרא בהם שמחה לא עשו עליו רושם מצד תכנם. הענינים שקרא בהם היו רחוקים ממנו ולא נכנסו אל לבו. הספורים היו “בבא מעשיות” בעיניו, והמאמרים היו לו כספר החתום, לא מפני שהיה מטומטם, אלא מפני שלא ענינו אותו. כי מה לו, לאברך צפתי ולשאלות הסוציאליות ואפילו ההשכליות, שהכו גלים בלבות צעירי רוסיה וגליציה? ומה שהיה שמחה מקל במנהגי הדת, בא לו, וכן לשאר צעירי צפת, מסבה אחרת. הדת איננה יסוד החיים שלהם, כמו שאיננה גם אצל אבותיהם. ואם האבות מדקדקים במנהגים זהו רק מפני שהם, הדקדוקים, ממלאים להם את תוכן הדת החסר להם. ובזה נפלגו צעירי צפת מצעירי רוסיה. ברוסיה היו האבות חדורים רגש הדת; והבנים, אם הלכו בדרכי אבותיהם – היו גם הם מחוננים ברגש אמונה ואלה הצעירים, שרוח ההשכלה והבקורת תקפתם – מרדו, והמרידה היתה מתוך עיון ומחשבה ורגש. אבל בצפת אין גם בלב האבות אלא בקשת הבישליק, והבנים מתפקרים גם כן בלי כל רגש, מעשנים להם סיגרה בשבת מתוך שממון ובטלה.

וכך חי לו האינטליגנט הצפתי, כביכול, שמחה בן ניסקה, שוקט על שמריו, והידיעות שרכש באיזו שפות לא החליפו את מהלך מחשבותיו ושיטת החיים שלו, והוא נשאר צפתי, גם בחיצוניותו: בפאותיו המסולסלות הארוכות ובחלוק ובשטריימל שלו, וגם בדעותיו.

אבל סוף סוף תקף אותו השעמום. החדוש שמצא בתחילה בעבודתו, עבודת סופר, פג טעמו מהרה. עוד הפעם אותן המליצות הנפוחות, עוד הפעם כתיבת אדריסאות למאות ולאלפים. ושוב אותו הלעג ו“הוצאת הלשון” מאחורי התמימים הנלכדים ברשת זו… על פי טבעו לא היה שמחה יכול להסתפק בשבלוניות, צריך היה לחדוש. ואם לאו – כדאי להפוך את הקערה על פיה, מבלי חשוב הרבה על העתיד…

ובין הצעירים משוחחים תמיד על דבר היציאה לחוץ לארץ, למקורות הזהב וביחוד לאוסטרליה. אחדים מחבריהם כבר יצאו שמה ו“עושים שם חיים”. נשיהם כבר קבלו מהם אילו פונטים ומכתבים שמחים מלאי תקוה. ויש שקבלו גם כרטיסי מסע והן מכינות עצמן לדרך.

והמקומות הרחוקים ההם נראים לצעירים ככוכבים מזהירים, שקוראים ומושכים אליהם בקוי זהרם. והפנטאסיה העברית המזרחית רוקמת לה שם במרחק עולם שכולו טוב, עולם של דרור וערמות של פונטים…

ושמחה גם כן התחיל חולם על ארץ הזהב. אבל את חלומו זה הסתיר בלבו. הוא ידע, כי אשתו לא תחפוץ להפרד מהוריה. ביחוד כבדה חינה, אשת שמחה, את אביה, שהיה כמלאך אלוהים בעיניה, וכל הגה שהוציא מפיו היה לה קודש קדשים. והוא אהב אותה אהבה רבה, ורחם עליה מאוד. רגש של חרטה היה תמיד בלבו על אשר מיהר להשיאה קודם זמנה, והנה אף שהיא צעירה עדיין בשנים, נבלה כפרח זה שפתאום תקפוהו הקור והשלג.

ואולם קשה לו לאדם להחביא תמיד את רעיונו בלבו. פעם בשיחתו עם ר' מרדכי חותנו, ספר שמחה בשבח הצעירים, שהלכו למדינת הים, כי אשריהם ואשרי חלקם…

– שיצאו מארץ ישראל? – אמר ר' מרדכי בתמהון.

– בודאי. מי יכול לכחד, כי קללה רובצת על הארץ הזאת, ומלבד קבצנות אין בה כלום.

– ומדוע הנביאים והתנאים והאמוראים חבבו כל כך את הארץ? סימן שיש בה איזה דבר מלבד קבצנות… ה? – בעיני ר' מרדכי היתה היציאה לחוץ לארץ עוון פלילי.

– אנחנו לא נביאים ולא תנאים ולא אמוראים – ענה שמחה בעזות כדרכו. – אין אנו דומים אליהם כלל. מה שהיה מלפנים אין עכשיו כלל. רד נא לטבריה, התמצא שם בין היהודים החונים שם, שיהיו דומים ואפילו במקצת לר' יוחנן וריש לקיש שישבו בטבריה לפנים? הם, התנאים והצדיקים חבבו את הארץ מפני שמצאו בארץ איזה דבר טוב, איזו סגולה מיוחדת, אבל אנחנו אנשים פשוטים, אנחנו צריכים פרנסה ומקום שנוכל לעשות עסקים טובים, ופה – הלא אתה יודע בעצמך, ממה מתפרנסים אנו כולנו… רק מהפרורים שנופלים משולחן הנדיבים שבחוץ לארץ, וגם זה אנו משיגים בדרכי ערמומיות ונכלים ושקרים… בקצור: חיים יפים!

– הנה חובבי ציון קונים קרקעות, מושיבים אכרים, שוכרים פועלים ומשתדלים לבנות את נשמות ארצנו – אמר ר' מרדכי.

– ומה יעשה איש כמוני? האני אוכל להיות אכר או פועל? זולת זאת, דברתי עם כמה פועלים, וגם הם כל מחשבותיהם לנוד מפה, לנדוד לאיזה מקום שהוא, ורק להנצל מהשעמום ומהעניות השוררים פה, מהחיים המנוולים שלנו.

– אבל לך הלא יש פרנסה פה, ולמה לך דוקא לצאת לחוץ לארץ ולעבוד שם באיזו פבריקה בשבת?

– לי יש פרנסה… פרנסה! – קרא שמחה בלעג מר, בהדגישו כל אות ואות מהשם הזה.

– יש הרבה כאלה שמקנאים בך.

– ואם יש אומללים שמזלם עוד יותר גרוע, צריך אני לשמוח במזלי?

– ומה חסר לך פה? איני מבין מה חסר לך? – שאל ר' מרדכי.

– חיים… חיים חסרים פה.

– אין החיים אלא תורה, שנאמר: כי מוצאי מצא חיים.

– פזמון ישן – ענה שמחה בעקימת שפתים.

– ישן ונצחי – ענה ר' מרדכי.

ורעיון היציאה כיון שנתחזק בלבו לא סר ממנו עוד. וגם בלילה היה חולם חלומות והנה הוא נוסע באניה ונוסע ומגיע למקום “דארעא ורקיעא נשקי אהדדי” ושאר המקומות הנפלאים של מכרות הזהב והאבנים הטובות. ופעם ראה את עצמו בתור בעל פבריקה גדולה, ומשרתים למאות רצים ונחפזים הנה והנה, והוא עומד ומפקד עליהם כשר צבא והכל נשמעים לו. ולימינו יושבת לא חינה אשתו הדלה והכמושה, אלא איזו אשת חן, בעלת גוף, שכולה מעולפת ספירים. והיא לופפת צוארו ומנשקת לו ומלחשת לו: ראה מה יפים החיים!…

וככל אשר התחזק בקרבו רעיון הנדידה כן נמאסה עליו עבודתו בלשכת הרב. ופעם אחת, כאשר נמסר לו להפיץ אלפי מכתבים ע“ד המוסד “כנסת המקובלים שבעיה”ק צפת”ו לקח שמחה וכתב מלמטה באותיות יפות: המוסד הקדוש והנעלה לא היה ולא נברא, אלא משל היה, ולראיה חתמנו בחתימת ידינו בד“צ דעיה”ק צפת“ו נאם גבריאל אזרחי, דיין ואב”ד בעיה“ק צפת”ו, ונאם מיכאל פרחי, דיין ומ“מ דעיה”ק צפת“ו. ושמחה הוסיף ע”ז גם את ה“קנאפּ” – החותם של הבד"צ, שהיה במקרה תחת ידו, וכך שלח את המכתבים לכל תפוצות ישראל.

ולא ארכו הימים, והשערוריה הזאת נגלתה. ולהרב נודע, כי ידי שמחה במעשה זה.

הרב חשד כרגע את ר' מרדכי שהוא המיט עליו את הרעה הזאת. הרב ראה כי בימים האחרונים, אחרי שפרסם את תשובתו בדבר הגט של בת הריב“ז, השתדל ר' מרדכי להתרחק ממנו ולהתקרב יותר אל הריב”ז. מילא, רוצה הוא שיקבלוהו שוב לראש ישיבה. אבל יחד עם זה בודאי התנכל יחד עם הריב"ז לשומו לחרפה לכל באי עולם, ולפיכך הסית בו את שמחה חתנו שיעשה לו כדבר הנורא הזה ולשלם לו רעה תחת טובה…

והעיר צפת שוב שבה לתחיה. הכל משוחחים על המקרה הגדול הזה. כולם שמחים לאיד הרב, יחד עם זה כל אחד מפחד לנפשו, כי לכל אחד הלא יש איזה מוסד שיש לו ממנו איזו “יניקה”, והמוסדות ההם הלא טוב ים מהמוסד “כנסת המקובלים” שבעיה“ק צפת”ו. ואם יתחילו לחטט, אז – אוי ואבוי – מהכל יעלה סרחון…

ור' מרדכי ראה שאין עוד מקום לחתנו בצפת ונתן לו לצאת לחו"ל, ובתו וילדיה נשארו עמוסים עליו…

י

מיום שפרסם הרב שהגט של בת הריב"ז הוא פסול, שכנה על ר' יוסף עצבות כמו עננה שחורה. למרות התשובה הברורה והחזקה של ר' מרדכי, שלכאורה הפיצה את כל הספקות, היה לבו של ר' יוסף מלא חרדה. הלא איך שהוא הרב אסר וסוף סוף יש לו על מה לסמוך, ופחד של אסור אשת איש נפל עליו…

מילא, להתרחק מאשתו זה היה אצלו נסיון לא קשה. אבל כשהיה פוגש את אשתו היה לבו מתמלא צער על גורלו ועל גורלה: על גורלו – שהזמין לו הקב"ה אשה כזו, שיש בה חשש ערוה, ועל גורלה – שאחרי שישבה שנים רבות עגונה מבעלה הראשון עוד הוטל עליה חותם החרפה של אשת איש! ביחוד נגע עד לבו גורל האשה העלובה, שאיננה אשמה בכלום, ויד ההשגחה היתה בה לשאת יסורים כל כך נוראים!…

ולעתים קרובות היו מוצאים את ר' יוסף יעקב, קורא תהלים ובוכה על אסונו ואסון אשתו.

אמנם אותה אפשר לגרש, בזה יקל קצת המצב שלו ושלה… אבל… הילד… תמיד כשהוא שם בו את עיניו הוא רואה את השם “ממזר” חקוק על מצח הילד באש שחורה. והממזר הזה שלו הוא, הוא טבוע בחותם פרצופו. אותן העינים הגדולות הכחולות, התמהות, אותו הראש הגדול לא לפי ערך מדת הגוף. ואותו הפה ששפתו התחתונה תלויה קצת למטה, ואותן השערות הצהובות, הרכות כמשי…

וגם כשאינו מביט אליו, פרצוף ה“ממזר” רודף אחריו כצל, וכאיזה נחש ענקי לופת אותו ושולח בו תמיד את ארסו. והממזר הזה קורא לו “אבא”, ובצדק, כי אמנם הוא הולידו ובשבילו הוריד השטן איזו נשמה טמאה מהסטרא אחרא והשכין בו במקום נשמה טהורה ישראלית, אצולה מכסא הכבוד. והנשמה הטמאה הזאת תחריב ותקלקל כמה עולמות עליונים גדולים וטהורים!… השם אבא שהוא קורא לו נכנס בלבו כחנית, ונדמה לו כי איזה שד שחור קורא לו משאול תחתית “אבא, אבא” – ישמח האב ביוצא חלציו ותגל אמו בפרי בטנה…

ולפעמים איזו מחשבות מרעישות של תלונה כלפי ההשגחה עולות על לבו ומזעזעות כל יסודות אמונתו. למה עשה ה' כזאת? למה הכשילו בחשש איסור חמור כזה? למה נתן לו ממזר – ויהא אפילו ספק ממזר? ומה המה עכשיו חייו? איך יכול להנצל מכף הס“ם שסבב אותו ברשתות ברזל ואין מנוס, ואין מפלט… צער וחרדה כשהוא רואה את אשתו וצער וחרדה שבעתים כשהוא רואה את ה”ממזר"…

“ממזר!” איזה שם נורא, שם אבי אבות הטומאה!

"לא יבוא ממזר בקהל ה‘, גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה’ ". אין בו אפילו ניצוץ של קדושה ואין לו תקון לעולמי עולמים…

בעיני הריב“ז לא נכחד, כי היחס שבין חתנו ובין בתו נשתנה, וגם הבין את סבת הדבר. והוא השתדל להכנס עמו בשיחה ע”ד פסק הרב. ור' יוסף שמע את דבריו, את התלהבותו ואת כעסו נגד אויבו, ואחרי שהרצה לפניו כל טענותיו פנה אליו שיגיד את חות דעתו, והוא גמגם ואמר: אמנם כן הוא הדין, בודאי שכך הוא…

אבל מה יועילו לו כל המתירים אם לבו נוקפו, ומיום ליום התגבר הפחד בלבו, פחד של איסור חמור ופחד של ה“ממזר”…

ור' יוסף התחיל להתחמק מן הבית, ולפעמים לא נראה גם בבית המדרש יום, יומים. הוא מתהלך לו בין ההרים, שם במקומות שהיה מתהלך לפנים בחדוה, ברוח מרוממת, ומרקיע לשחקים בעוז דמיונו, עכשיו הוא הולך קודר, אי אפשר לו להתענג על ה' ולהתיחד עם השכינה ביחודא עילאה ועם נשמות הקדושים שבהן הגה תמיד; בינו וביניהם מפריד ה“ממזר”, והוא נושא את משא יגונו הכבד והשחור בלבו, ואימה חשכה נופלת עליו כשפרצוף בנו מתיצב נגדו ונועץ בו זוג עינים מבריקות. באש של שנאה ותגרה כאילו קורא: אבא, אבא! למה הבאת אותי, את הממזר, לעולם? למה?! והילד הממזר היה קפריזי תמיד, בוכה וצועק בלי כל סבה, ונדמה לו לר' יוסף, שצעקות הילד הן קובלנות ותרעומות נגדו, למה הביאוֹ לעולם…

והוא מבקש לנוס! אבל אנה? איה המקום שצללי צלמות אלה לא ירדפו אחריו?

והוא קורא תהלים, ודמעות נוזלות מעיניו, דמעות יאוש, אין כל תקוה להצלה. אין חסד ואין רחמים. הוא מתהלך יום, יומים ואינו רוצה לאכול. אינו נזכר ע"ד אכילה. כשהוא מרגיש צמאון, הוא ניגש אל אחד המעינות הזכים, הנובעים מצדי ההר, ומרוה בהם צמאונו, משתטח על הארץ תחת צל סלע, עד שהשנה נופלת עליו, אבל לא שנה מרגיעה, אלא מחרידה בחלומות רעים. הממזר אינו נסתר גם בחלום, והוא מקבל עוד תמונה זרה ומשונה, תמונה איומה ומבהילה. ומהצד עומדת האשה העלובה, עומדת ובוכה חרש…

ומקורבי הריב“ז התחילו לדאוג לחתנו. חשבו שצריך להוליכו לבירות אל הרופאים הגדולים שיבדקו את מצב רוחו… ויש שנתנו עצה להריב”ז למהר ולקבל ממנו גט, כי מי יודע מה יהיה עמו אחרי איזה זמן…

נכנסו עמו בשיחה אולי יתן גט לאשתו. והוא אמר, כי מצדו אין מניעה…

אולם האשה לא חפצה לשמוע ע"ד גט. יהיה מה שיהיה. היא לא תתגרש. די בשבילה הגט הראשון…

ביחוד קשים בשבילו ובשביל כל בני הבית ימי השבתות והמועדים, שבהם אנוס לשבת על שולחן חותנו יחד עם אשתו האסורה ועם ה“ממזר” שלהם. הוא מתחיל “אזמר בשבחין”, אבל הזמר מתהפך מהר לקינה ודמעות נושרות מעיניו.

– מה לך ר' יוסף? – קורא הריב"ז בפחד. – הלא שבת היא מלזעוק.

– כן, כן, רבי ומורי, – עונה ר' יוסף. – “עברה גוררת עברה”, – ודמעותיו מפכות ומפכות, ולעומתו יושבת האשה וגם היא מתמוגגת בדמעות.

והריב"ז מתרגש ומתקצף וממהר לגמור את סעודתו מתוך צער ונכנס לחדרו, ובחשאי גם הוא בוכה…

ומה לעשות? איך אפשר לתקן את המעוות? – כל אחד שואל לנפשו ואינו מוצא עצה.

פעם אחת, אחרי שהרבה ר' יוסף להתפלל בין ההרים, התעייף וישב בצל אבן ונרדם.

פתאום נהרו פניו, ועל שפתיו הלבנות נראה כעין חיוך של ילד, שהוקל לו ממחלתו הקשה. ר' שמעון בן יוחאי עם כל סיעתו נראו לו פתאום, אחרי שנסתרו מעיניו זמן רב.

– הצילני, רבי! – קרא ר' יוסף מתוך שנתו קריאה של תקוה ובטחון.

– לשם זה באתי אליך, בני – נשמע קולו של רשב"י כקול זמרת יה. – עכשיו תצא מתוך עמק עכור זה ותעלה לעולם יפה, לעולם של קדושה וטהרה, להיכל “רעוא דרעוין”. פה, בעמק עכור זה רבו הצרות על־ידי הפרודים והנגודים של גטין וקדושין, מצוה ועברה, קדושה וטומאה, ממזר וכוהן גדול; אבל שם בהיכל ההוא אין כל פרוד, שם מאיר האין־סוף בעצמו, ואורו הגדול משפיע שהכל מתאחד ומתקשר בקשר של אהבה וקדושה עליונה כי הכל מתבטל כנגדו כנר בפני האבוקה וזדונות נעשים לזכויות… הבה נעלה שמה!

והנה צמחו לו, זוג כנפים לבנות, והוא מרגיש כי קל לו מאוד…

לב ר' יוסף נתרחב. זרם של שמחה עבר בכל אבריו.

והנה הוא עולה ועולה… הרי צפת נראו לו מרחוק כנקודות ירוקות. שערי השמים פתוחים נגדו לרוחה ומשם אור גדול שופע…

ממחרת מצאו את ר' יוסף מת במקום ששכב, ופניו כלפי האורה.

*

הריב"ז לא יכול נשוא את צרותיו, את צרות בתו, ואת צרות הישיבה, שהלכה ונחרבה. והוא שכב והלך למנוחות…

---

מִפְּרִי הַ"חֶרמוֹן"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

יוסף תמרין היה רוב ימיו מגיה בדפוס. זה שנתים שמתה עליו אשתו ונשאר הוא לבדו עם נכדתו פאניה היתומה. היא גמרה את בית הספר, התלמדה לכתוב על המכונה עברית ואנגלית והרויחה משהו. לפרנסת הבית היה נותן הסב, והיא בכספה היתה קונה לה מלבושים לפי טעמה. היו לה שבעה זוגות נעלים מכל המינים, לבנים, שחורים, צהובים וכו' עם כפתורים שונים. כותנות היו לה רק שלוש. לדעתה, בזה לא כדאי לדקדק, זהו דבר שבצנעה, אבל שמלות היו לה הרבה. גם רכס של זהב היה על לבה, וטבעת זהב על אצבעה. היא היתה צעירה יפה, וכשהתלבשה עמדה הרבה על יד הראי והסתכלה בהנאה על ידיה הערומות ועל צוארה החשוף ועל רגליה המכוסות גרבים מצבע עור האדם ועל נעליה הפרופים בקרסים נוצצים, והיתה נהנית מאוד ומתגעגעת מאוד…

אבל הסב מיום ליום היה הולך ונחלש. העיקר העינים. אין העינים תופסות עוד את השגיאות שעושה הבחור ה“זצר”. במאמרים, בספורים, בדברים שיש בהם קשר הגיוני, עוד עינו תופסת, אבל כשהוא צריך להגיה לוחות של חשבונות, אז המספרים קופצים ונעלמים מעינו.

סוף סוף פטרוהו ממשרתו, והוא נשאר בלי עבודה.

אבל אז התחילה הנכדה להשתכר יותר ויותר. איזה פקיד אנגלי, דוקא מהפקידים החשובים, היה ממציא לה עבודה ומשלם בעין טובה. והיא אינה צריכה עוד לרוחים שהיה הסב מכניס.

פאניה, כנראה, מצאה חן בעיני האנגלי. הוא בא לעתים קרובות, באמתלא לראות את העבודה, אבל היה יושב עמה שעה ארוכה. לעתים הוא מזמין אותה ללכת עמו לתיאטרון, ומעת שנפתח בית הקפה הגדול “חרמון” הוא מזמין אותה שמה לרקוד יחד, פעמים אחדות בשבוע.

בשיחה עם אחת מחברותיה, שחשבה להכנס לקבוצה חקלאית, גלתה פאניה את דעתה, כי אין זו קריירה בשבילה לבלות את ימיה בלול ולנקות את הרפת, ואחר כך לגלגל בעדשים ושוב פעם לחם ועדשים, איזו פרספקטיבה היא זו לצעירה? הצעירה צריכה להיות בעיר, במקום שיש תרבות, חיים אנושיים, חיים קלים ויפים, במקום ששומעים מוסיקה, דקלום, משתתפים בנשפי רקודים, בקצור: חיים טובים הגורמים לידי אחדות העמים. שם ב“חרמון” את נפגשת עם ערבים, אנגלים, יהודים וכדומה, כולם שמחים ורוקדים יחד.

– ומי יעבוד בשדה להכין לחם, ירק וחלב?

– מי? אלה שאין להם קריירה אחרת, אלה שמוכרחים להתעסק בעבודות קשות ולא נקיות – ענתה פאניה. – אני, ברוך ה', איני צריכה לזה. עבודתי נקיה וקלה ומשתלמת יפה.

הסב הרגיש בדבר, שעבודת נכדתו משתלמת יפה, יותר מדאי יפה. אמנם האנגלי הוא, כנראה, מטבעו איש טוב ואינו קמצן כלל. בכל זאת הלא לא מן המדה הוא, שיספיק ביד רחבה לכל צרכי הבית. בודאי שיש לו איזו תקוה… וזולת זאת קשה היה בעיני הסב לראות את החופש שבין נכדתו ובין האנגלי. ופעם שאל אותה מה עושים שם בקפה “חרמון”? ומי המה האורחים הסרים שמה?

– האורחים? ממיטב החברה של העיר, עברים ואנגלים וגם ערבים מהשדרות העליונות.

– ומה עושים שם?

– אוכלים, שותים, משוחחים, מנגנים ורוקדים…

– בית של…

הסבא הוציא מפיו מילה שאינה ניתנת להקבע בדפוס.

– מה אתה אומר, סב? היודע אתה מי הוא בעל הבית? הוא ציוני ותיק, ועכשיו הגדיל לעשות בשביל התרבות וארץ ישראל, בפתחו את בית הקפה “חרמון”, כדי למשוך אליו עשירים תיירים מחוץ לארץ. זוהי באמת יצירה מהמדרגה הראשונה, שעל ידה מתקרבים בני העמים השונים איש לאחיו ומבלים יחד זמנם בנעימים.

– נוּ, נוּ, מילא… אבל לצעירות הגונות – יותר יפה לשבת בבית…

– ואיזה ערך יש לחיים? – ענתה הצעירה ברוגז. – וכי נוצר האדם רק לאכול ולשתות ולישון? איזה חיים הם?

– ומה שם? עוסקים בסתרי תורה?

– שם משתעשעים, רוקדים ושמחים… בשביל זקנים אולי שם לא נעים…

הסב בלם את פיו… “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין” חשב בלבו. וגם לא מן הנימוס הוא להקניט את נכדתו הצעירה, שדואגת לכל מחסוריו… מה יש לדבר? כאן שני עולמות רחוקים זה מזה לגמרי.

וכעבור איזה זמן קצר היא חדלה לעבוד בבית, היא הולכת לעבוד אצלו. הם גם נסעו יחד פעמים אחדות לטיול. היחס מעורר הרהורים קשים…

ופעם בא האנגלי אל הסב לבקש ממנו ברכה. הוא ארס לו את פאניה.

– איך? – קפץ הסב ממקומו – הלא היא יהודיה?

– אני נוצרי כמו שהיא יהודיה. אני בן עם חפשי, הנצרות איננה תופסת אצלי מקום, כמו שאין היהדות תופסת מקום אצל נכדתך. גם היהודים רוצים להיות עם חפשי בארצם. והנצרות והיהדות שתיהן אינן יכולות להיות לנו למכשול על דרך התחתנותנו. אתה יהודי פקח, אתה בודאי מבין זאת. בינינו יש אהבה והאהבה היא המקשרת אותנו…

– אדוני, אגיד לך את האמת, – ענה הסב – אילו הגיע כבר הזמן, שאליו אנו מיחלים, שכל העמים יעשו אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים, בודאי שפסקו כל הגדרים וכל ההבדלים שבין עם לעם. אבל זה נאמר רק לימות המשיח. לעת עתה העולם מלא שנאה ותחרות. והיהודי או היהודיה שעוזב את עמו ובוחר לו איש או אשה מעם אחר – הריהו בוגד. מי שרוצה בבת ישראל צריך שיהיה יהודי תחלה. אינני יודע איך הוא אצל עמים אחרים, אבל אצל עמנו כך הוא. הגוי שהיה בוחר ביהודיה – היה מתגייר קודם.

– אני חשבתי על זה, – ענה האנגלי – רציתי להתגייר, אבל היא אמרה שאין בזה צורך. ראשית כל אנו בני אדם, ורק בני אדם, ואם היא מסכימה, כמובן, שגם אני מסכים.

– היא יכולה להסכים, אבל אני לעולם לא אסכים – ענה הסב בקול חרש.

אותו יום עזב הסב את חדרו וילך לו.

נכדתו נסעה לטיול עם האנגלי למצרים והשאירה להוצאות הסב כסף ביד בעלת הדירה. אבל הסב לא רצה ליהנות מכסף נכדתו.

הוא הלך אל הסתדרות העובדים וקבל משרה לטאטא את הרחובות.

כשראוהו מכיריו מטאטא את הרחוב התפלאו על הדבר הזה. אבל הוא ענה בעצב: את הזוהמה של הרחוב אני מעביר במטאטא, הלואי שנצליח כך להעביר את רוח הטומאה מארצנו.

---

בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה. ביחוד רב הדוחק בצד מערב, כי שמה נאספו משאר בתי המדרש כל תאבי “חזנות”. ובין ההמון הרב ההוא עומד בירכתים איש אחד שפל הקומה, טליתו הישנה והפרומה פרושה מעל לראשו ומכסה את פניו הפונים למערב, ולולא נראתה רעידת גוו, כמו מקדחת, כי אז אפשר היה לחשבו לגולם שאין בו רוח חיים.

יותר משעה עברה מעת אשר עמד והפך פניו לכותל, מאז קרא התוקע “למנצח” שלפני תקיעת שופר, ועתה כבר כילה הקהל תפלת מוסף בלחש; החזן כבר התחיל לזמר “אבות”, והאיש עודנו עומד על עמדו. לעתים יעבור עליו בחור ממהר לרוץ דרכו, או זקן קצר אפים, אשר בדי עמל יפלס לו נתיב בין ההמון הצפוף, והדף את האיש בזרוע, והוא לא ירגיש ולא ידע, כי נשמתו שוכנת עתה במקום אחר, הרחק הרחק מזה…

סיום הברכה “לזמן הזה”, אשר קרא התוקע בקול גדול, והקריאה הגדולה – “אמן” – הנשמעה מפיות כל הנאספים יחד בקול רעם, והדממה הבאה אחריה, וקול המקריא הקורא בקול עצב ונמוך “תקיעה” ואחריו קול התקיעה בעצמה, שמתוכה נשמעה כעין הזמנה לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים – כל אלה עשו על האיש רושם עז מאוד…

הנה הוא נקרא לדין לפי פמליא של מעלה… מלאכים, שרפים, חיות הקודש עומדים בחיל ורעדה, ועליהם אלוהי המשפט יושב על כסא דין.

– יוסיל, יוסיל! – קורא מלאך הרחמים – הנה, רשב"ע, יוסיל האומלל ניצב לפניך לדין. גלמוד הוא בתבל, רחמהו נא, אדון העולמים…

אך השטן יקרא לעומתו בקצף: הכי איש כזה ראוי לרחמים? ומי אשם במות אשתו, אם לא הוא? ומי גרם שיצאו בניו לתרבות רעה, אם לא הוא?

ולב יוסיל נמס. הוא מודה, כי צדקו דברי השטן…

*

וקול השופר הלך וחזק… הנה התקיעה הגדולה… תקיעה ארוכה וממושכה החודרת עד מעמקי הנפש…

גם בעת תחית המתים יתקעו תקיעה גדולה – חשב יוסיל בלבו. – מובן מאליו, כי התקיעה ההיא תהיה חזקה אלפי פעמים מקול השופר הזה. כי לא אדם יתקע בו, כי אם אחד המלאכים, ואולי מיכאל שר הפנים בעצמו… הקול ההוא ישמע מכל עבר: משמי השמים, מתחתית השאול, מצפון ודרום, ומקדם וים. אז יעזבו שוכני עפר את רגבי אדמתם, יסירו מעליהם את תכריכיהם וילבשו בגדי חמודות ויצאו לראות חיים בארצות החיים, לחזות בנועם ה' וליהנות מזיו השכינה. כולם שמחים ועליזים, כי “חדות ה' היא מעוּזם”. מה גדול, מה קדוש יום התחיה! פגרים מתים אכולי רמה, עצמות נרקבות יהיו עוד הפעם לנפשות חיות – לבחורים גבורי כוח, לעלמות פורחות, לילדים יפים. האבות מחבקים את הבנים והבנים מתרפקים על האבות… מה רבה השמחה!…

ואז תקום גם בתיה אשתו… היא בודאי תקום: היא היתה אשה צדקנית. איך הייטב לה אז? התתנחם? התסלח לו?…

והנה הוא רואה אותה עתה בחזון. היא יפה, היא נחמדה, כמו ביום הראשון אחר חופתה. אך מה רבה התוגה השוכנת על הפנים היפים האלה! היא פורשת כפיה כמתיאשת… והוא יודע את סבת תוגתה, ולבו ימס, ימס, ימס…

*

זה לא כבר התנפל על קברה, קבר עזוב ושמם. רק החזירים יבקרוהו ויחפרו את הגל באפם הטמא. מסביב לו אין קבר ואין עץ, רק אזוב רך יכסה את הגל, ונמלים שחורות יפזזו עליו. לא הרחק מקברה יראו קברות האכרים. הקברים ההם חוסים בצל עצים רעננים, ועליהם יתנוססו צלבים עשויים מעץ, חדשים גם ישנים. שם ינוחו יגעי כוח בתוך קרוביהם וידידיהם. הם נאספו אל עמם, אל אבותיהם, ורק היא, האומללה, מנודה מהכל. גלמודה היתה בחייה וגלמודה במותה. ומה נורא הוא להקבר לבדד! קבורה כזו היא מיתה כפולה.

– הה, בתיה, בתיה! אנוכי הייתי בעוכריך, נשמה טהורה… – אמנם גם לי רע מאוד, כי אין איש אשר יזכיר את שמי אחרי מותי, אין אומר “קדיש” ואין מאיר נר ביום המיתה, ואולם אנוכי אשמתי וכגמול ידי כן יעשה לי, אבל את, הצדקנית, מדוע נלכדת את בעוונותי?

*

הוא ישב בכפר ס., הרחק כשלושים וירסטאות מעיר ח., ועמו ישבו עוד יהודים אחדים, כשתים עשרה משפחות. גם מנין היה להם, גם מלמד־שוחט. יוסיל נודע בכל הסביבה לאיש אמיד, חוכר בית היין ויחד עם זה יש לו גם חנות. המלמד־השוחט אכל תמיד על שולחנו. גם המנין גם החדר היה בביתו. בתיה אשתו היתה שבעת רצון כי המלמד אוכל על שולחנה. בכלל היתה בתיה מאכילה אורחים בשמחה רבה, ובפרט את המלמד, המורה את בניה תורה. כמה דמעות שפכה בעת אשר הדליקה נרות השבת, כי יזכה ה' אותה בבנים עוסקים בתורה ובמצוות! היא ילדה וקברה פעמים רבות, ואך שני בנים נשארו לה לפליטה.

אך באה עת הפקודה. ראש השוטרים החל לבקר אם יש ליהודים היושבים בכפר הזה זכות לשבת שם. וכמעט כולם לא יכלו להוכיח, כי התישבו בכפר לפני צאת החוק האוסר על היהודים להתישב בכפרים, ובכן נגזרה עליהם גזירה לעזוב את הכפר, ולא נשארו בו כי אם יוסיל ועוד איש אחד עני.

וכשגלו עשר המשפחות מן הכפר “גלתה גם שכינה עמהם”, כי בטל המנין ו“החדר” לא היה עוד. המלמד־השוחט נפטר ממשמרתו, כי יד יוסיל לא השיגה לכלכלו לבדו.

האיש העני, בראותו כי שממה העדה, מחל על זכותו ויקח את אשתו ואת בניו, ויסע אל העיר ח., בחשבו בצדק, כי אפשר לו להיות עני לא רק בכפר, כי אם גם בעיר גדולה. אך יוסיל לא אבה לצאת מן הכפר, אשר בו ישבו גם אבותיו ואבות אבותיו והוא נולד בו ויגדל בו וידע את כל שדותיו וגניו, עמקיו והרריו. הוא לא יכול לשער בנפשו, איך יוכל לחיות במקום אחר ובפרט בעיר גדולה. חיי העיר היו מוּזרים לו לגמרי. ומלבד זאת קשה היה לו לעזוב את פרנסתו. אמנם הפרנסה לא רבה היא, אך בכל זאת הוא מוצא אותה ברוח ובלי טרדות יתרות, מה שאי אפשר להשיג בערים הגדולות, שפרנסת יושביהן קשה כקריעת ים סוף. הוא יודע מה רבה היא ההתחרות בין יושבי הערים, על עצם אחת יבשה יתנפלו רעבים לעשרות, ואיש את רעהו יהדפו בזרוע, ולמה יתוסף גם הוא עליהם? אמנם שם בעיר ימצא “מנין” בכל יום, שם יוכל לעבוד את ה' בצבור, אך מי ימנה את העבירות, אשר שם יעבור האדם, בהיותו להוט אחר פרנסתו? רכילות, לשון הרע, שבועת שוא וכדומה בעבירות חמורות, שם כל אדם דש אותן בעקביו, כי קשה לעמוד בנסיון, אבל פה, אם אין זרים עמדי, אוכל לעבוד את ה' כראוי; פרנסתי לא תטרידני, והתחרות לא אדע.

עתה בעמדו בבית־הכנסת “ביום הדין” ובהביאו בחשבון את זכרונות הימים אשר עברו עליו, הוא מכיר, כי אך השטן הסיתו להשאר בכפר; הוא המציא לו זכות ויעוור את עיניו לחשוב, כי בזה הוא עושה מצוה ונחת רוח להקב"ה, אבל באמת לא כן היה הדבר. הוא לא האמין ולא בטח בה', כי יזמין לו פרנסתו בעיר, ועל כן היה רע בעיניו לעזוב את מקום פרנסתו; ולא זו בלבד, אלא כי גם שמח – אם לא בכל לבו – כי הוא נשאר יחידי בכפר ואיש לא יבוא עוד להתחרות עמו… אמנם מחשבה כזו היא מחשבת פגול, אבל בכל זאת הוא יודע ברור, כי כך עלתה במחשבתו, כמו למרות רצונו.

זוכר הוא, כי בעת אשר יצאו המשפחות המגורשות, הלך הוא ללוותן. הוא הלך ובכה, צר היה לו להפרד ממשפחות אחדות שנחשבו לו כקרוביו, עצמו ובשרו. בישוב הקטן הזה היו כולם מקושרים יחד בעבותות משפחה: זה מחותן לזה וזה מחותן לזה, וגם אלה אשר לא נקשרו בקשר משפחה כאחד מבני המשפחה התחשבו. כן, צר היה לו באמת וגם בכיתו היתה בכיה של אמת, ובכל זאת באיזו פנה רחוקה שבלבו התעורר שלא מדעתו רגש של שמחה, כי עתה נפטר מכל המתחרים אתו ועתה יוכל לסחור כאַות נפשו באין מפריע. הוא בוש בעצמו על כי עלתה מחשבה זרה כזו על לבו. הוא רואה באסון משפחות רבות הקרובות אליו, נפשו תאבל על גורלן ויחד עם זה הוא שמח… בוכה ושמח… “מה זאת? האם לא אדם אנוכי? האם לחיה רעה הייתי?” – כה הוא חושב בלבו, ובכל זאת לא יחדל משמוח, כלומר: לא כולו הוא שמח, כי אם מקצת ממנו, איזה חלק מנפשו…

כאמור, לא השיגה יד יוסיל להחזיק את המלמד־השוחט בעצמו, ולקחת מלמד אחר על מקומו אי אפשר היה מאימת השוטר, אשר היה מדקדק מאוד לבלי תת ליהודים לשבת בכפר גם ישיבת ארעי. ובאין ברירה נאנס יוסיל לקחת על עצמו את אומנות הפדגוגיה. הוא אמנם לא היה עם הארץ, ובניו לא דרשו מלמד מופלג. הבכור היה, לפי עדות המלמד־השוחט, בעל מוח מטומטם, והצעיר היה בעל כשרונות לא רעים, אבל חשק ללמוד לא היה לו. סוף דבר, שניהם היו נערים גסים, כפריים, יודעים היטב לרכב על סוס, לרעות פרה ועגל, אך לא להבין “בנקודות השחורות”. יוסיל היה שמח מאוד, לו ידעו בניו תורה כמוהו.

– הם לא יהיו למדנים – אמר יוסיל אל בתיה אשתו, – והלואי שיהיו יהודים כשרים; על כן נחוץ ללמדם שידעו “יהדות” שיוכלו לתרגם פרשה בחומש, קפיטל בתהלים, סימן ב“חיי אדם”, ודי בזה. אמנם אנוכי חפצתי מאוד שיהיו תלמידי חכמים. אנוכי לא חמלתי גם על כותנתי האחרונה, לו היו חפצים לעסוק בתורה, אבל לפי הנראה לא זכינו לזה, ועל כן עלינו להסתפק במועט. ומה שהם הריכים אוּכל ללמדם בעצמי.

– אבל אתה הלא טרוד תמיד, אין לך פנאי להתעסק עמהם – אמרה האשה.

– אנוכי אקבע לזה עת – אמר האיש. – כמה שעות עוברות עלי בבטלה; ובאמת הכי כן רבו העסקנים? בבית היי"ש, ברוך ה', לפעמים יעברו ימים שלמים בלי כל עבודה, ובחנות גם כן תוכלי לשבת שעות אחדות ביום לבדך, ומדוע לא אלמד בשעות הפנויות? טוב יותר, כי אקיים “ושננתם לבניך”, מאשר אנוע בכפר או אבלה זמני בשיחות ריקות עם האכרים.

כן החליט יוסיל, ובתיה הסכימה להחלטתו, אף כי בסתר לבה התנגדה לזה. לא פעם ולא שתים אמרה לו בדרך אגב, כי היא מקנאה מאוד באלה אשר גורשו מהכפר…

אולם כאשר בא הדבר לידי מעשה – לשבת עם הנערים וללמדם תורה שעות שתים או שלוש בכל יום – מצא יוסיל תמיד מפריעים. הם אך ישבו ללמוד ופתחו את ספריהם והנה שטן או פגע בא ויפריעהו מעבודתו. תמיד נמצא דבר שאי אפשר לדחותו: פעם איזה עובר אורח בא בשעה זו ונחוץ היה לשבת ולדבר עמו, ופעם שמועה שמע ברגע ההוא, כי אכר פלוני אומר להוביל את יבול אדמתו העירה ונחוץ איפוא למהר אליו ולפתותו, כי לא יעשה כדבר הזה, כי אם ימכור את תבואתו לו, ליוסיל.

איך שיהיה, לעתים תדירות מאוד היה אנוס לדחות את הלמוד מפני “דבר האבוד” או מפני כבוד הבריות. וזה השפיע השפעה לא טובה על הנערים. כי מתחילה, בלמדם אצל המלמד־השוחט, היו יודעים את חוקם, כי נחוץ ללמוד אם מעט ואם הרבה בכל יום, ואי־אפשר להשתמט מזה באיזו אמתלא, ועל כן למרות רצונם התרגלו לשאת בעול. אבל עתה, אחרי שאביהם בטל מלמודו, התרגלו הנערים לשבת בטל, ועל כן, גם כאשר לפעמים היה יושב עמהם ומלמדם, לא הקשיבו עוד לדבריו, ויחר לו וייסרם ויכם, אך ללא הועיל. הוא אמנם ידע, כי לא טוב הוא עושה בלמדו את בניו לסרוגין, וכמעט בכל יום החליט בלבו בהחלטה גמורה, כי לא יוסיף עוד להבטל מלמודו, מבלי שום לב גם להפסד מרובה, אבל כשבא לידי נסיון לא עצר כוחו לעמוד בו…

ולא ארכו הימים ומקרים שונים העכירו את רוחו. משרתו הנכרי, אשר על שמו לקח יוסיל את התעודה הדרושה לממכר היין, היה חומס מכסף “הפדיון” כמעט לעיני אדוניו, ויוסיל לא יכול לפצות פה לנגדו, כי אם יקניטהו, אז יאמר המשרת: כולו שלי, ויגרש את אדונו העברי מן הבית. מלבד זאת, פתח אכר אחד גם לו חנות, ורבים, אשר היו לפני זה קוניו של יוסיל, הולכים עתה לחנות האכר. כל זה גרם הרבה לעשותו לקפדן, וגם בהיותו לבדו היה תמיד מלא רוגז וקצף, ואף כי בשבתו ללמד את בניו “אטומי־הראש”, אז בערה חמתו עד להשחית. הוא היה נכון, כמו שאמר בעצמו, להתיז את ראשם, רק על ידיו לא חמל, ויך אותם מכה רבה.

לב האשה מלא דם בראותה איככה יתנהג בעלה עם בניה. אמנם הם נערים לא חכמים, הם אינם חפצים ללמוד, אבל בכל זאת יקרים המה לה, כי בדמים רבים עלו לה, ולוּ היו כל דמעותיה אשר שפכה עליהם מיום הולדם מכונסות בכלי אחד – כי אז אפשר היה כמעט להטבילם בדמעות, ומה היא התועלת היוצאה ממכותיו וקללותיו? הן בזה יטמטם את מוחם לגמרי. מלבד זאת צר היה לה לראות, איך הוא מתמרמר וכועס, כי בזה הוא משחית את בריאותו. היא רואה בעליל, כי בימים האחרונים קפצה עליו זקנה פתאום, ושערות לבנות מתנוצצות פה ושם בראש ובזקן.

ובראותה את בעלה מתנהג עם בניה באכזריות, השתדלה היא להפיס דעתם בדברי רצון, או במתנות קלות הערך; וכאשר הרגיש יוסיל בדבר הזה, האשים אותה, כי רק היא הסבה שהם אינם חפצים ללמוד, והיא עושה אותם לבנים שובבים וממרים, כי היא מקלקלת את כל השיטה הפדגוגית שלו ברחמיה, שהם רק סכלות ודרך נשים. ובתיה, אף כי האמינה בדברי אישה, כי הצדק עמו, בכל זאת לא יכלה לכבוש רחמיה, ותוסף להתהלך עם הבנים באהבה ורחמים. אמנם לפעמים צר היה לה לראות, כי הם אינם שומרים את היהדות כראוי, ובשעה שהם לובשים את התפילין ישוחחו את האכרים, ורק לצאת ידי חובתם נגדה ינהמו באפם רגעים אחדים כמו מתפללים הם ויוסיפו לדבר עם האכרים – כמובן, בזמן שאין אביהם בבית – בכל זאת נשאה האשה בשרה בשניה ולא גלתה על עוונם לפני אישה. היא ניסתה להוכיח אותם תוכחה מאהבה, ויחדלו רגע, אך כאשר פנתה מהם הפסיקו תפלתם עוד הפעם.

– יוסיל, על מה אנו יושבים פה? – אמרה בתיה לאישה בקול תחנונים – הפרנסה עתה בכפר דלה ומצערה מאוד, ומדוע לא נצא מעמק עכור זה לשבת בעיר בתוך אחינו בני ישראל? האמת אומר לך, כי גם גורל בנינו נוגע עד לבי. ה' יודע מה יהיה בסופם. תמיד הם בין הנכרים ואל דרכיהם ילמדו. אתה טרוד ולא תוכל לפקח עליהם, ואנוכי אשה חלשה…

– הם יהיו גויים גמורים, כך יהיו – קרא יוסיל בכעס. – ומה אעשה להם? הכי אפשר להעמיד להם ראש אחר על כתפיהם? הם אינם חפצים במאומה, זולתי בבטלה.

– אבל לו היינו בעיר, כי אז היו גם ילדי עברים – אמרה האשה. – שם הנער הולך לבית־המדרש ומשתעשע בחברת נערי ישראל, ופה אין להם חברים אחרים מלבד ה“פּארוֹבּקים” (הנערים) של האכרים. ואמנם אין להאשימם על הדבר הזה: כל איש חי מבקש לו חברים. והאמת אגיד לך, כי גם אותי תדכא העצבת עד מאוד. לפעמים אני יושבת לבדי בחנות כל היום ובכפר דממה ושקט, כמו בבית־הקברות, ואז אני מרגשת, כי היגון אוכל את לבבי כעש. לפנים, כאשר היו פה עוד נשים עבריות, אז הלכתי אליהן והן באו אלי, דברתי עמהן, התיעצנו יחד, ספרנו אשה לרעותה מה שבלבנו, ולא ידענו עצב, ועתה אני מרגישה, כי גלמודה ושוממה אני כמו אבן ילדתני.

– אך מה נעשה, אם פרנסתנו דורשת לשבת בכפר? – אמר האיש בנפש מרה. – אמנם מעטה היא הפרנסה גם פה, אבל שם מי יודע אם גם אותה נמצא. לא לחנם יאמר המשל: “טוב לחיות בין הנכרים ולמות בין העברים”.

– אבל מה יהיה גורלנו לאחר מאה ועשרים שנה? מדוע לא תשים לזאת לבך, יוסיל? בנינו לא יאמרו “קדיש” אחרינו, ועל קברנו לא יבוא איש לשפוך דמעה לפעמים. אתה נוסע בכל שנה העירה ליארצייט, אומר “קדיש”, לומד פרק משניות ומשתטח על קברות אבותיך, והם… היזכרו גם הם אותנו אחרי מותנו?…

הדברים האלה חדרו עד לב יוסיל. הוא אמנם ירא מאוד מ“חבוט הקבר” ומ“גיהנום”, ומלבד זאת גם הוא, כמו כל בני האדם, היה רוצה, כי במותו לא יאבד זכרו; ואי־אפשר לקוות, כי כפריים גסים כבניו יזכרו את אבותיהם אחרי מותם, בשבתם בכפר לבדם. לכן החליט יוסיל בלבו, כי אמנם גם עליו לעזוב את הכפר. “נחוץ לבטוח בה' – חשב יוסיל בלבו, – הוא הזן ומפרנס את כל היצורים, מסתמא יזון ויפרנס אותנו גם בעיר. רב לי לרדוף אחר ההבל. לא איש צעיר אנוכי עוד לימים. עוד מעט, עוד מעט ויבואו ימי הזקנה; צריך אני להכין צידה לדרך…”

כה חשב יוסיל בלבו תמיד; אולם, כאשר בא לידי מעשה, דחה את נסיעתו מחורף לקיץ ומקיץ לחורף. בחורף הוא צריך לגבות את חובותיו מהאכרים, כי אז התבואה מצויה באסמיהם, ובקיץ הוא חס לעזוב את המקשה, אשר ממנה הוא מרויח כחמשים שקל, מלבד מה שהוא מוציא תפוחי־אדמה לכל השנה. עסק היין אמנם כבר חדל, אבל הלא גם מלבד העסק הזה עוד עסקים רבים לו בכפר…

*

ומחלת הטיפוס פרצה בכפר ובכל הסביבה, ותהי המגפה כבדה מאוד, ותדבק גם בבתיה ותפול למשכב.

ימים אחדים לא שמו לב למחלתה. בשבתה בכפר כבר הורגלו במנהג האכרים, כי כאשר יחלה איש, ושכב ימים אחדים, עד כי ישוב לאיתנו, כי כבד מאוד להשיג רופא, ואך אשה זקנה “ידענית” תבוא ללחוש ולהשקות את החולה מי־עשבים. ורבים יבכרו את הזקנה הידענית על פני הרופא, כי עליה מעידים שהיא הפליאה פעמים רבות לעשות, ברפאותם חולים אשר הרופא אמר נואש לחייהם.

והזקנה אמנם הראתה את שקידתה הרבה לרפא את העבריה החולה, את בתיה, אשר היתה כבוּדה ויקרה, בעיני נשי האכרים, ותלחש לה ערב ובוקר וצהרים ותתן לה שיקויים שונים לחממה עד שתזיע. אך כל שקידתה לא הועילה. מחלת בתיה גברה מאוד, ויוסיל נסע אל הכפר הסמוך, אשר שם ישב רופא, לבקשו כי ילך עמו. אולם ידי הרופא מלאות עבודה, ולא יכול לעזוב את כפר מושבו. ויחכה לו יוסיל יום תמים, אך בשובו לביתו מצא את אשתו מתה…

– היא דרשה אחריך בלי הרף – ספרה לו האשה המשרתת מבנות האכרים: – מדוע אתה בושש לבוא. היא אמרה כי חפצה מאוד לדבר עמך, להגיד לך דברים אחדים.

יוסיל הסב את מבטו על המתה. היא שוכבת כמו ישנה ועל שפתותיה כמו מרחפים הדברים, אשר חפצה להגיד לו.

– שכחתי לספר לך – הוסיפה המשרתת: השוטר היה פה. הוא אמר, כי אם לא תבוא בעוד שעה, אז יקברו את המתה גם מבלעדיך, כי עת מגפה היא ואי־אפשר להשאיר את המת זמן רב בבית.

– אני אקחנה ואשימנה על עגלתי ואוליכנה העירה. אמרו, בני, “תהלים” – פנה יוסיל אל הנערים, אשר ישבו דומם בפנה ויבכו.

עוד הוא מדבר והנה שר העשרה בא.

– מה אומלל אני, יוקים! – קרא יוסיל בבכי עצום. – בתיה מתה.

– גזרת ה' היא – ענה יוקים בקול עצב. – נחוץ למהר לקברה, כן צוה שר השוטרים.

– הסוס ינפש מעט, ואז אובילנה העירה – אמר יוסיל.

– לא, ידידי – ענה שר העשרה. – עתה אסור להוביל את המת מרחק רב כזה. אנחנו נקצה לה מקום לקבורתה פה על יד בית־הקברות אשר לנו.

– אבל הלא היא עבריה – קרא יוסיל משתומם.

– ידעתי, אך כך היא גזרת שר השוטרים.

יוסיל התמרמר מאוד נגד הגזרה הזאת, אך לסוף נאנס להכנע. והוא, בעזרת עוד איש אחד עברי, אשר סר לפי שעה אל הכפר, חפר לאשתו קבר על יד קברות הנוצרים ויקברנה שם.

הוא איננו זוכר מה היה בעת ההיא, יום או לילה. בקרב לבו היתה אז שממת צלמות, העולם נהפך עליו לתוהו ובוהו…

– כל זמן שהיתה בחיים – חשב יוסיל – לא הבנתי מה יקרה היא הסגולה הזאת, אשר נתן לי אלוהים. לא ידעתי להוקיר את ענותה ואת צדקתה. אך עתה אבדה ממני, אבדה לנצח, ובאבדתה אבד לי הכל ואין אור ואין חיים…

*

והנערים כבר גדלו ויהיו לבחורים בריאים ו“מגושמים”…

עתה לא היה עוד מורא אביהם על פניהם, ונהפוך הוא, כי הוא כמעט ירא מפניהם. מאז מתה בתיה אשתו רפו ידיו, והם היו המוציאים והמביאים בכל עסקי הבית. אביהם נחשב בעיניהם ככלי חרס שנשבר. כמעט הרים הוא את קולו, וירימו הם את ידם להכותו. מעתה היה הוא צריך להזהר מפניהם, כי המה היו לאדונים.

הוא אמר עתה לאסוף את כספו ולעקור דירתו אל העיר. קשה היה בעיניו לראות את הנהגת בניו כגויים גמורים, אינם מתפללים ואוכלים בלי נטילת ידים, ונפשו נכספה לצאת בגפו העירה, אם לא יאבו בניו ללכת עמו. אולם בכל פעם אשר אמר להוציא את חפצו לפעולה, עמדו לו בניו לשטן, כי הם לא רצו לעזוב את הכפר ולא רצו שיקח אביהם את נכסיו עמו.

ואחר שבקש יוסיל עצות בלבבו ימים רבים, החליט, כי כאשר ישובו בניו מהיריד אשר בכפר הסמוך ויביאו אתם את הכסף (ביריד ההוא היה לו לאסוף בכל שנה קרוב לשלוש מאות שקל), אז יאמר לבניו, היא הוא חפץ ללכת העירה לקנות סחורה, ואז יקח את הכסף עמו וימלט מפניהם.

אפס בעודו יושב ומחכה לשיבת בניו, והנה זקן־האכרים בא. פניו הגסים והשמנים היו צוהלים ושמחים.

– בשורה טובה באתי לבשרך, יוסיל, – בניך אנשי חיל המה: הם נכנסו אתמול בברית דתנו.

– שחוק אתה עושה לי, יפימוביץ! – קרא יוסיל, ופניו התעותו ועיניו חשכו. – הן בני נסעו אל היריד למכור סחורה והיום הם צריכים לשוב.

– ידעתי, אחי, ידעתי, כי נסעו למכור סחורה, וכבר גם מכרו את הכל, ואתמול במעמדי נכנסו לברית.

– אי־אפשר… איני מאמין – קרא האב האומלל. – האמנם יעשו כדבר הזה?

– ומה זה תתפלא?… בידם יש עתה כשש מאות שקל. הם אומרים לקנות את האחוזה הקטנה של האציל פ., אנוכי אלוה אותם מעט כסף והשאר יקחו מבית האוצר. להם עתה הרשות לקנות אדמה על שמם… שמח עתה, אב, בבניך…

*

עתה בעמדו בבית־הכנסת יזכור יוסיל את כל אשר עבר עליו – ונפשו תתמוגג. אך לא על עצמו הוא מצטער, על עצמו הוא מצדיק את הדין. הוא חטא, כי לא שמע בקול אשתו הצדקנית, ועליו לשאת עתה עוונו. אבל עליה ידאב לבו, עליה, על בתיה חמדתו, אשר קברה עזוב ושמם, ועליו חזירים ירעו, אין מתפלל בעד נשמתה ומאיר נר ביום מיתתה, וגם יום התחיה לא ישמח לבה.

– קדושה, קדושה! – קראה אחד המתפללים אל יוסיל ויהדפהו בזרועו.

יוסיל התעורר ויהפוך את פניו לצד מזרח.

---

עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מוקדש לזכר נשמת הקדוש ר' שמואל אורמאן, שנהרג בכ“ד ניסן תרס”ג על יד ארון הקודש בקישינוב.

אהרן השמש יושב מחוץ לבית־המדרש על המעזיבה. הנה יצא השמש ככדור לוהט ובזעם יצעד על פני אופק הרקיע. בעיני אהרן הכהות נראה כאילו יפיץ גלי אדום כדם. לעתים מטה אהרן את אזנו ומקשיב רב קשב. אבל דממה מסביב; העצים עומדים מרעידים ושוממים, וכאילו עצרו את נשמתם מרוב פחד. והרוח הקל מתלחש בלאט ומספר ברעדה ספורים איומים ומעציבים באזני העלים הרכים, אשר אך יצאו ממסתרם לראות אור.

כל הלילה ישב אהרן על משמרתו. השינה נדדה מעיניו, ולבו מלא פחד. אתמול נעשה בעיר חורבן ממש. ומה יהיה היום? האמנם התרבו כל כך הפריצים עד שאין שום יכולת לעצור בעד משובתם? ואלוהינו שבשמים — האמנם עוד יחשה?

— אי־אפשר שיחדשו היום את מעשיהם מאתמול — חשב בלבבו — גדושה הסאה!… לי לעצמי, אמנם, איני צריך לדאוג כלל, אני עני זקן ומה ימצאו בביתי? אנחנו מנצלים אותם, הם אומרים, הצוררים… הרבה מאוד נצלתי אותם!… והרבה מאוד אספתי ממה שנצלתי אותם. מעדני־מלך אכלתי כל ימי… בתים וחצרות רכשתי לי. יש במה לקנא…

*

חייט עני היה אהרן. ובמלואת לו ארבעים שנה יבשה בוהן ידו הימנית, ולא נשאר לו אלא לחזור על הפתחים. אך לאשרו נבנה בעת ההיא בית־המדרש של החייטים, ויהיה אהרן לשמש. גם זאת היא אמנם פרנסה של קבצנות. אך בכל זאת מוטב שיחזור על הפתחים כשמש, משיחזור כקבצן פשוט.

וזה יותר מעשרים שנה שהוא עומד ומשמש בבית ה'. אכן גם עושר גם כבוד לא נחל בשכר עמלו. ישנם “בעלי־בתים” אחדים שרוצים להראות את אדנותם ותקיפותם ולמי יראוה אם לא לשמש, שהוא מדרס לכל? ביחוד הוא סובל הרבה ממשפחת פיק. ראש המשפחה, גרשון פיק, הוא איש גס ועם־הארץ גמור, שנתעשר ועלה לגדולה, ולגאותו אין חקר; וגם בניו וקרוביו הולכים בדרכו. אמנם בימים האחרונים פשט את הרגל וירד מנכסיו, אך מגאותו לא ירד. וחיימ’ל בנו לבש מאז עוד גאוה יתירה, וכמו יאמר לכל: הביטו, אף־על־פי שאבי פשט את הרגל, עם כל זה אני הוא.

ולהותו הצליח גרשון בנכליו להיות בימים האחרונים לגבאי.

— ר' אהרן! רוץ וקרא את ה' ציקורין! — קורא חיימ’ל, אברך בעל פנים מגושמים כבן שבע ועשרים, אל השמש הזקן — אמור לו, שהמוהל וכל הקרואים מחכים לבואו.

— זה עתה שבתי משם, — עונה אהרן בענוה, — אמרתי לו שכל הקרואים מחכים רק לבואו, והוא הבטיח שיבוא עד מהרה, ומה בצע כי אלך עתה שנית?

— את “כלי הקודש” האלו אינני יכול לסבול! — קורא חיימ’ל בכעס באזני כל הנאספים. — להם נחוץ לשלם בעד כל פסיעה ופסיעה. בלי תשלומין לא יניעו יד או רגל.

ואהרן מבלי השב לעולבו דבר, נוטל את מקלו, מרים את שולי בגדו הארוך — והולך, לרוץ אינו יכול. הרפש הגדול וגם הזקנה כובלת את רגליו, ובפרט היום, שמאז הבוקר לא נח. הכי דבר קטן הוא “ברית מילה” אצל חיימ’ל פיק? רוץ הנה ורוץ הנה. והכל — רוץ…

ואחרי כל אלה לא יתן לשמש להעמיד קערה בעת הסעודה, אריסטוקרט הוא. מנהג כזה לא לפי כבודו הוא. הוא מבטיח, כי בעצמו ישלם לשמש בעד טרחתו. אבל אהרן יודע ערך הבטחתו של התקיף הצעיר הזה. צריך יהיה ללכת לביתו עד שיהיה הרך הנימול לבר־מצוה, לכון תמיד את השעה הרצויה, כדי שלא יעורר חלילה את חמתו, ואחרי כל ההליכות והזהירות ישליך לו האדון הזה איזה פרוטות, כמשליך עצם לכלב.

לפני פטירת אביו של גרשון היה אהרן השמש שומר בשעת יציאת נשמה ואחר־כך, כשמת, טפל בקבורתו, ובכל ימי ה“שבעה” היה משתדל לאסוף “מנין” לביתו. ואחרי כל אלה נתנו לו את מכנסי המת הישנים ושלוש כותנות מזוהמות וקרועות ואהרן קבל את ה“מתנה” בפנים מאירות, צרר את כל החפצים האלה יחד, וכשבא לביתו השליך את הצרור לתוך התנור הבוער וברך בשחוק “על בעור חמץ”.

כל ימיו חי אהרן חיי צער ועלבון, אך ביותר היו קשים לו ימי הקיץ. באותם הימים שכל הבריאה מתחדשת ומתעוררת לתחיה, היה מקור מחיתו דלול וחרב, עד שהיה מוכרח לקנות לחם מהחנוני בהקפה עד בוא “הימים הנוראים”, שאז צובר הוא מעט כסף מן הקערה של ערב יום כפור, ומדמי אתרוג והושענות, פורע את חובותיו ומכין לו לימי החורף קשואים חמוצים ותפוחי־אדמה; ולפעמים, אם השנה מבורכת, היה קונה גם מנעלים חדשים לרגליו.

הקשואים החמוצים ותפוחי־האדמה באמת רק למותר הם לו. הוא והזקנה שלו כמה המה צריכים? אם ירצה בקשואים חמוצים ישיגם בעד פרוטה ודיו. אך כן רגילה “זקנתו” להכין מימים ימימה, וצער גדול יהיה לה לשנות ממנהגה. ראשונה — יש לקשואיה החמוצים שם בעיר, לימונים ממש. היא מתפארת בהם; אשה היא. שנית — היא עושה בהם צדקה, בתתה מהם לעניים. ובפירוש התנתה עמו שמצוה זו תוצג רק על חשבונה בלבד, הוא כמובן לא יבוא עמה בריב על דבר כזה. מלבד זאת יש לו בן תלמיד חכם, מלמד עני ומתפרנס בצער גדול, ומה מאוד רוצה הוא לתמכו. הוא היה נותן לו את נשמתו בשמחה. אבל מה יעשה וידו אינה משגת להושיע לו? לכל הפחות הוא מהנה אותו בימות החורף בקשואים חמוצים, מבשל לו סיר של תפוחי־אדמה, ולפעמים הוא קונה לו גם דג מלוּח, והם אוכלים ביחד. כלי יקר הוא בנימין בנו: עברו לפני התיבה, קריאתו בתורה ואמירתו “עין יעקב” בין מנחה למעריב — “פקוח נפש”. לא מלים הוא מוציא מפיו, אלא מרגליות. בשעה שאהרן שומע את בנו קורא בתורה או מלמד “עין יעקב” נדמה לו, שהוא מתעלה ומתרומם עד גבהי מרומים, מעל לרקיע השביעי, והרי הוא עומד לפני כסא הכבוד ואומר בפה מלא ובשמחה רבה: ראה, רבונו של עולם, גדוּלים שגדלתי לך! הזקנה שלו יוצאת ממש מדעתה מרוב חבה לבנה “קדישה”. למשל, היא התירה לעצמה להביא בחשאי לכלתה נפט מבית המדרש, כדי שיוכל בנימין ללמוד בלילה לאור של עששית גדולה ולא יצטרך לקמץ ולהאיר עששית קטנה. הוא, אהרן השמש, רב עמה בגלל זאת. היא טוענת: בנימין בני אינו שוחק בקלפים. בתורה הוא עוסק, ומה לך בביתו ומה לך שם בבית המדרש? ואהרן עונה: לא, כי מפורש כתוב בתורה: “ואל כליך לא תתן”. אך הזקנה לא שמעה בקולו עד שהתאונן עליה באזני בנימין והוא מוחה בה. ומפניו היא יראה: “קדישה” הוא.

וכשמחתו שהוא שמח בבנימין בנו, כך הוא שמח גם בנכדיו, בניו של בנימין. הוא בטוח שהם עוד יגדלו בתורה מאביהם. ילדים יפים ונחמדים, בני מלכים ממש. אחד לומד כבר גמרא, והשני “עשרים־וארבעה”.

בכל שבת, אחרי ארוחת הצהרים, הם באים לבית המדרש, פה מקום מרווח לכם לשחק. ילדים… וגם על הזקן תנוח אז רוח הילדות. וגם הוא בא לשחק עמהם. אחד מהילדים מניח את ראשו על ברכי הזקן, ואחד מהעומדים מסביב מכה בו מאחריו הכאה קלה, ואז מנסה המוכה לקרוא בשם את המכה. קרא ומצא — המכה בא תחתיו להניח את ראשו על ברכי הזקן. ואם לאו, המוכה מניח את ראשו שנית עד שימצא. לפעמים מכה הזקן עצמו את הילד, והילד מרגיש וקורא: “הזקן!” — ואז יתפרץ שחוק גדול במחנה הילדים: הזקן צריך להרכין את ראשו ולניחו על ברכי איזה ילד… אבל זהו דבר שאין הדעת סובלתו. וגם מי זה ירים את ידו להכות בזקן? על כן זה קורא: “אני אהיה כופר תחתיך” וזה קורא: “אני אהיה”, עד שהזקן מטיל גורל והם משלימים ביניהם. ואולם יותר מכל נקשרה נפש הזקן בבית המדרש ששמש בו. מספרים על אדם גדול שהיה מכבד בזקנו לפני ארון־הקודש, בעיני אהרן לא נחשב דבר זה להפלגה; בית המדרש היה בעיניו לא דבר שאין בו רוח חיים אלא ילד שעשועים שנפשו תכלה אליו מאהבה וחמלה. כל ספר חדש, כל מפה חדשה, כל קשוט והידור הנחילוהו שמחה אין קץ. ומכל שכן הכנסת ספר־תורה חדש. הוא ידע את תולדותיהם של כל ספרי־התורה, מתי וביד מי נכתבו ומי הגיה אותם. ביחוד היה חביב עליו ספר־התורה שכתבה חברת “נר תמיד”, שכל חבריה הם בעלי־מלאכה ונושאי־סבל עניים. אך זהו ספר־תורה מהודר, בזעת אפים נכתב לכבוד השי"ת ובית־מקדשו.

— כשיבוא משיח — אמר אליו אחד על כוס יי"ש, — תכהן לא בבית־המדרש הזה אלא בבית־המקדש (ר' אהרן השמש כוהן היה).

— כלום נעזוב אז את בית־המדרש? — שאל אהרן. — חלילה! היד אדוני תקצר מלהביא גם את בית מדרשנו לארץ אבותינו? ברייתא מפורשת אמר לי בנימין בני: “עתידין בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל”; גם אז אהיה שמש בית־מדרשנו. ולבית המקדש אלך רק בימי המשמר.

*

והזקן ישב לו שומם על המעזיבה, וכנטל עופרת מעיק על לבו. — לפי הנראה היום איש לא יבוא הלום. כל אחד חרד לנפשות ביתו, ואני? מה מאוד הייתי רוצה לבקר את בני ונכדי! הזקנה שלי הלכה אתמול ולא שבה עוד היום. אמנם שמעתי שעיקר החורבן נעשה ברחוב אלכסנדר והחוצות הסמוכים לו, ועד הרחוב שדר בני לא הגיעו. אך מי יודע אם חס ושלום לא חלו מפחד? ובני הוא חלש וכלתי חולנית והבנים רכים וענוגים… אבל איך אעזוב את בית המדרש? בכל יום בּרקא הנפח משכים לבוא, והיום גם הוא איננו…

הוא בא אל בית המדרש. לקח את התהלים ויפתחהו, אך לשונו כאילו דבקה אל חכו, הוא איננו יכול להוציא הגה מפיו. מחשבות איומות מרגיזות אותו. הוא רואה את בנו שוכב מת. זקנתו וכלתו מתיפחים עליו… והוא רוצה מאוד לרוץ שמה, לראותו לפחות רגע אחד.

אבל בית המדרש…

— אל בית המדרש בודאי לא יבואו — חושב אהרן: — מה יעשו פה? פה אין כסף ואין זהב. בית־מדרש דל כמעט בלי שום קשוּטים, רק איזה ספרים ישנם פה ומה יעשו בספרים? הם בודאי לא יבואו הנה. אסגרה נא את הדלת ואלכה לרגעים אחדים!

אבל בו ברגע העיף את עיניו אל ארון הקודש ונדמה לו, כאילו הוא נשקף אליו ביגון ורוגז ובלי אומר ודברים הוא משמיע תלונה קלה: עזוב אני! כל אחד דואג רק לעצמו ולבשרו, ואין שם לב לקדשי עמו ואלוהיו…

— לא אלך, גמר הזקן בלבו. — השעה היא שעת סכנה. אי אפשר לעזוב את בית אדוני בלי שמירה. כבר ארעו מאורעות כאלה… ספרי תורה נקרעו ונתחללו… — לרעיון זה רעדו כל אבריו מפחד. — אבל הלא זקן חלש אתה! — מלחש באזנו קול נסתר — ומה תועיל שמירתך בבוא גדוד פראים שכּוֹרים?

על שאלה זו לא מצא עוד תשובה. היא מעיקה עליו כעופרת ובכל זאת ממקומו לא ימוש. אינו יכול לעזוב את בית מדרשו.

— הגיע זמן תפלת שחרית! — חשב אהרן אחרי שעבר עליו איזה זמן במחשבות מרגיזות. — מי יודע מה יהיה היום?… לא טוב לגשת לסעודת “עולם הבא” לפני תפלת שחרית…

אחרי שהניח טלית ותפילין התחיל לומר “מה טובו”. פעמים רבות חזר על פסוק אחד ואת “פירוש המלות” לא יכול לכון בשום אופן. תמונות איומות התיצבו לנגד עיניו והרגיזוהו עד מאוד. לשוא נסה לנחם את נפשו, שהיום לא יקרה עוד מה שקרה אתמול! התמונות האיומות והמחשבות המרות הרעישו את עצביו ולא נתנו למחשבה אחרת לחדור אל מוחו. בשעה זו התפרץ גרשון פיק הגבאי אל בית המדרש, פניו לבנים כסיד, עיניו תועות והוא נושם ושואף יחד.

— הורגים!… — קרא הגבאי באיזה קול משונה, שהחריד כל עצמותיו של הזקן.

— הורגים?! — קרא הזקן, ושערות ראשו סמרו. — הורגים?!… איפה? את מי?

— נמהר להסתר!… הרוצחים קרובים אל הרחוב הזה, נרוצה אל מיכאלקה שלנו. הוא יסתירנו. אתה יודע איפה הוא דר? נמהר נא אליו!

— את מי הרגו? — שאל השמש, מבלי שים לב לשאר דברי הגבאי, ואולי גם לא שמע אותם.

— ראיתי הרוגים רבים. ראיתי, אוי, נמהר נא לנוס…

— נשים מרוטשות, עוללים קרועים!… — שנה השמש בקול שומם.

ופתאום התעורר וקרא בקול־פחדים: ובני ונכדי, כלתי וזקנתי — אולי ראית אותם — חיים או מתים?

— לא ראיתי. נמהר נא לנוס, זקן, הם קרובים…

— שב נא, ר' גרשון, רגע בבית־המדרש. ארוץ ואראה את שלום בני ונכדי, עד עולם לא אשכח טובתך.

– מה אתה מדבר, משוגע? הרוצחים קרובים, נמהר לנוס! – קרא הגבאי.

— ובית־המדרש? על מי נעזוב את בית המדרש?

— ה' ישמור את נוהו.

— לא! אני לא אעזוב את בית המדרש… הגידה אולי ראית את זקנתי, את בני, הגידה — אל תכחד ממני!

— לא ראיתים, אמרתי לך, הגד איפה משכן ה“גוי”. אלכה אליו לבדי.

— הגוי? איזה גוי? — שאל אהרן בלי דעת.

— הגוי…. ההוא… שכחתי את שמו… המכבה את הנרות בשבתות בבית־המדרש. הוא, כמדומה, “גוי” ישר, אתמול קבל מידי שתי מצות וכוס יין… מיכאילה שמו. הגידה מהר, איפה משכנו, אסתר נא בביתו.

— ה' הסתיר את פניו ממנו ומיכאילה, להבדיל, מעתה יגן עלינו, — קרא הזקן, שהספיק להתאושש, בנפש מרה.

— הגידה לי מהר איה משכנו… — קרא הגבאי.

השמש הגיד לו, והוא יצא בחפזון.

ובית המדרש נשאר עוד הפעם שומם, רק השעון משמיע את קולו המדוד: טיק־טק, טיק־טק.

ואהרן יושב על הבימה לבוש טלית ותפילין, אך להתפלל אינו יכול.

— הרוגים, — חשב אהרן — גם בנימין בני. מי יודע — אולי גם הוא… ובניו הנחמדים, אלה העוללים, שעל הבל פיהם העולם עומד… לו ראיתים חיים או מתים, אבל ראיתים, אבל איך אעזוב את בית־המדרש?

— שומר אני, רבונו של עולם, את בית־מדרשך, ואתה שומר ישראל, מפני מה אינך שומר את שארית עמך? אמנם חטאוּ בני ישראל, עוו, פשעו, אבל למי חטאו? הלא רק לך, אב רחום, ואתה יכול ליסרם בידך, וכי מועטים הם המלאכים המשחיתים שבראת? ומפני מה מסרת אותנו בידי פראים אכזרים? הם הורגים, מחריבים, על מה ולמה? מלפנים רצו שונאינו להעבירנו על דתנו הקדושה, ואבותינו קדשו שם שמים, עלו על המוקד, פשטו צואריהם לשחיטה ובזה הורו לכל באי עולם, כי ה' הוא האלוהים ותורתו תורת אמת, והם הקדושים הביאו אז במיתתם חיים לעולם. ועתה מה? עתה סתם הורגים, מפני שפראים קמים עלינו, וגזל, עריות ושפיכות דמים כצחוק בעיניהם, ואתה שוכן עד יושב ושותק… — ספרי־תורה קדושים, ענוני נא! — קרא השמש בפתחו את ארון הקודש ובשומו את ראשו בו, — הגידו נא, החכימו נא אותי: האמנם כך הוא הדין, כך הוא היושר? יהודי פשוט אנוכי, מוחי מתפוצץ ממחשבות נוראות… איך, רבונו של עולם, איך?

בעת ההיא נשמע מבחוץ קול המולה ושריקה, שהחריד את כל עצמות הזקן. הוא מהר לסגור את דלתות הארון והקשיב רב קשב. בעבור רגע — והנה מבול של אבנים מושלכות אל תוך הבית דרך החלונות שהתפוצצו לרסיסים בקול רעש גדול, ואחרי הרעש קול שחוק פרוע. בו ברגע חלפו כל הספקות, וכל השאלות הארורות שהרגיזו את מוחו. הוא ידע רק אחת, כי בידו הופקדו חפצים קדושים ועליו לשמרם כל עוד נשמתו בו. הזקן חטף בידיו היבשות אחד מן הכלונסות של החופה ויעמוד הכן להגין על ארון־הקודש.

— רבונו של עולם! — קרא הזקן — מימי לא פגעתי בכבוד איש. מימי לא הרימותי יד על כל הנברא בצלם אלוהים. ועתה הנני צריך לצאת למלחמה להכות בבני אדם שלא ידעתים והמה לא ידעוני. העולם שב לתוהו ובוהו, אין עוד סדר וחוק…

עברו עוד רגעים אחדים, רגעים קשים ככל היסורים שבעולם יחד, והנה נשברה הדלת ולהקת השודדים התפרצה אל תוך הבית, ובראש הלהקה — מיכאילה המכבה את הנרות. פניו היו אדומים, עיניו מבריקות ומפיקות צמאון לדם. הוא הלך ישר אל ארון הקודש.

— גם אתה, מיכאילה!? — קרא הזקן.

— אל ספרי התורה! — קרא מיכאילה בקול צרוד.

— למה לכם ספרי־תורתנו? לכו אלי הביתה, קחו כל מה שתמצאו. בספרי התורה לא אתן לכם לגעת! — קרא הזקן — ופתאום כאילו נזדקפה קומתו, עיניו נמלאו דם, לא זהו הזקן החלש והחולני…

— אנחנו את הכל נקח, — קראו שודדים אחדים, ומיכאילה הולך וקרב לפני ארון־הקודש.

— סורו מזה! — קרא הזקן וינופף בכלונס אשר בידו — אנוכי ארוצץ את גולגלתו של כל מי שיקרב הלום!

ברגע זה עפה אבן גדולה מבעד החלון ותך בראש הזקן.

השמש הזקן נפל לארץ לפני הארון.

מה שהיה אחר כך לא ראה ולא ידע עוד לעולם!

---

אַחֲרִית וְתִקְוָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הוא שוכב על מטת המות.

פניו ירוקים כהים כשעוה המעורבה בעפר; זקנו הלבן, הפרוש על פני הסדין המכסהו, מעיד, כי לא צעיר הוא החולה לימים, וחריצי מצחו הגבוה מעידים, כי האיש חשב מחשבות רבות בחייו ועבודה רבה העביד את מוחו.

הוא שכב עתה במנוחה. נשימתו היתה חלשה אך במדה שוה. אכן מחלתו לא סרה ממנו. גם תקוה לא היתה לו עוד, כי תסור מעליו. הוא ידע כי מחלתו אנושה וכבר אכלה את כל גוו, ועוד יום או יומים מות ימות.

זה כשנתים אחזתו מחלת הסרטן. הרופאים נסו להסירו, נתחוהו ויגזרוהו ויגדילו את יסוריו — ורפואה לא מצאו. והסרטן הלך הלוך וגדל, יסורי החולה הלכו ורבו, וכוחותיו הלכו ודלו.

אולם הוא מחכה לקראת המות ברוח שוקטת. השאול פתוח לפניו, והוא מביט אל התהום הנורא בכל מלוא עיניו, וכמו אומר לו: הנני אליך, כי חשכך לא יבעתני!

אך לא יסורי גוו הביאוהו לידי מדה זו, כי אם יסורי נפשו. הוא לא ירא מחשכת השאול, יען כי כבר חשך העולם בעדו. לבו כבר מת בקרבו, כל זיק תקוה לא יחממהו, כל קו תוחלת לא יגה נגדו.

מה בצע בחיים? — חשב האיש — הוא תמיד שאף אל איזה אידיאל. בלי אידיאל לא נחשבו חייו בעיניו למאומה, והוא כבר התיאש מתקוה להשיג את האידיאל, אשר למענו הקדיש את כוחו.

לפעמים נדמה לו, כי הוא כבר, כבר מת וכבר נרקב כולו, וכל אשר הוא רואה מסביב ילדי שאול הם, שכבר מתו וכבר נרקבו; כי לא בארץ החיים מושבו, כי אם בגיא צלמות, וכי רק הרמשים והתולעים הקטנים, אשר עלו ברקבון, המה יראו בעיניו כתנועה של חיים.

אמנם מלפנים ראה האיש הזה חיים של טובה, חיים של עבודה, חיים של שאיפה עצומה אל האידיאל, אשר עמד נגדו, קרוב מאוד אליו, בכל שיא גדלו ורוממות תפארתו. התקוה שעשעה לפניו, והוא שאף אל מטרתו בכל כוח.

הוא התחנך על ברכי התלמוד והפוסקים, גם שאב “חקירה” מספרי הפילוסופים של חכמי ספרד ואחרי כן נפקחו עיניו לראות את אור ההשכלה האירופית וישקוד יומם ולילה על הספרות האירופית ויתענג בה מאוד, ומטוב לבו ואהבתו את עמו בקש לטעת את ההשכלה האירופית באהלי יעקב ולתכלית זו אמר להקדיש כל כוחו.

— בה, בהשכלה האירופית, — חשב האיש — תלוי אושר עמנו; סבה תבוא לנו תשועה מכל צרותינו ומרפא לכל מכותינו. היא תקשר את לבבות בני האדם יחד להיות למשפחה אחת, משפחת האנושיות. כשישכילו בני ישראל, אז יפול מאליו החיץ המבדיל בינם ובין שאר האומות: כולם יאהבו אותנו ואנחנו נאהב את כולם, אז תסור עניותנו החמרית והמוסרית, וחכמנו ועשרנו מאוד מאוד והבאנו טובה רבה לעמנו ולעולם כולו. נחוץ רק לעורר את העם מתרדמתו, להודיע לו, כי אתא בוקר…

אז היה האידיאל נצב נגדו בכל גדלו, והוא שאף אליו בכל חום לבו הלוהט. הוא בקש בעמו כל בעל כשרון, כל אשר מוחו לא הצטמק כולו מפלפולי הפלפלנים, כל אשר לא אבד את ליחו, אותם הקריב האיש אליו וילמדם בעצמו וישכור להם מורים, וישאל להם ספרים, וישוחח, ויתוכח עמהם ויחשבו לו כבני ביתו, כאחים אהובים.

ועמלו נשא פרי: רבים פקחו את עיניהם לראות את העולם הגדול אשר מסביב להם ויעזבו את הישיבה האפלה, הסירו מעליהם את הקפּוֹטה הארוכה והמגואלה, הסירו את פאותיהם ואת כובעיהם הישנים. רבים באו בעזרתו אל בתי מדרש החכמה וישכילו מאוד. רק עשרות שנים עברו — והנה לפניו תמורה גדולה. סוחרים חרוצים, בנקירים מפורסמים, ושרים ופקידים ורוזני ארץ, אלה אשר גדולי המלוכה דורשים לשכנם ומסבים עמהם על שולחן אחד.

וגבורנו — יהודה בן־יעקב — רואה את כל אלה ושמח בלבו ונהנה מאוד, ומיום ליום עוד יוסיף אומץ לעמוד את עבודת השכלת עמו. הוא מקוה, כי עוד מעט יתרומם כל העם משפל מצבו, כי כל העם יחכם וישכיל, כל העם יהיה צולח ומאושר, כי אלה המשכילים אשר יצאו מבור כלאם לאור, יביאו אורה אל האסירים, אשר עוד כלואים המה בגיתוֹ, וכאשר ישכילו כל בני ישראל אז יאמרו בגויים; אמנם עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה! הוא מגדל המאיר, אשר אליו יפנו כל עמי התבל. והיו אז שלום ואחוה בין כל העמים והיו כולם למשפחה אחת, המשפחה האנושית…

ולב יהודה בן־יעקב ימלא שמחה וגאוה לאומית, בהעלותו על מחשבתו את התקוה הנעימה הזאת. חפץ הוא, כי יהיה עם ישראל הקשר, אשר יקשר בעבותות אהבה את כל משפחות האדמה, כי לא יהיה עם ישראל כבחור עני מקבל לחם חסד מידי נדיבים, כי אם כעשיר נדיב, הניתן ביד רחבה ובפנים מאירות לכל הפונה לעזרתו, כי יהיה עם סגולה באמת…

— קדימה, קדימה! — קרא בקרבו תמיד קול קורא, והוא מהר אחר הקול ההוא. הוא לא הלך, כי אם רץ, רץ בכל מאמצי כוחו, אבל פתאום חש, כי אמנם הרחיק מאוד ללכת, אך לא אל עבר האידיאל, אשר אליו נשא נפשו, כי אם אל עבר אחר לגמרי. עמלו נשא פרי, אך לא את הפרי אשר קוה אליו.

אמנם המשכילים אשר גדלו על ידו היו אנשי כבוד, בעלי חכמה, בעלי כשרון, רופאים מומחים, סופרים מצוינים, עורכי־דין מהוללים, על לבות אחדים יתנוססו גם צלמי זהב גדולים, אך לעמם — הוי — לעמם מה עשו? השמו הם את לבם בגדולתם להוציא את אחיהם מבור הטיט, מהבצה המעופשה אשר מלפנים טבעו גם הם בעצמם עמהם יחד? האם יצאו מהיכלי תענוגיהם לראות בצרות אחיהם, בענים, בסבלותם ובסכלותם? ואלה הסוחרים העשירים, אלה אריסטוקרטי הכסף, הבנקירים המפורסמים, מה עשו הם לעמם? בנדבותיהם הפעוטות, שהם מתנדבים לצרכי קהלותיהם, הם משפילים ומדכאים את רוח העם, ומחנכים את אחיהם העניים ללקק ככלב כל יד חזקה, ובפזרנותם הפראית לצרכי עצמם מעוררים קנאה בעיני השכנים. ויותר מזה חרה לו לגבורנו על חכמי ישראל בראותו כי הם, עמודי התוך, נתונים רק לעסקי אחרים, ולעמם לא ישיתו לב, וכמעט נהפכו לו לאויבים! מה מר היה לו לשמוע, כי פלוני החכם הגדול המיר את דתו בקתדרא של פרופיסור; פלוני הסופר הגדול המיר את דתו כדי לזכות לשבת במחיצה אחת לעת זקנתו עם איזו מטרוניתא; פלוני הרופא הגדול המיר את דתו סתם, מפני שלא ראה לפניו תועלת חמרית אם ישאר ביהדותו.

— “השנה השחורה תחטפם” — שמע יהודה את אחד הבטלנים מדבר — הם פונים אלינו עורף — ילכו להם לעזאזל! אנחנו עוד נשתכר מזה, כי קרעו האברים המדולדלים מעלינו — ורָוַח לנו.

אך גבורנו לא כן ידמה: כל כוח אינטליגנטי יקר מאוד לכל עם, ובפרט לעם ישראל, שכל כוחו הוא רק השכל, ואוי לו לעם אשר אנשים כהַינֶה ובֶּרנֶה כאברים מדולדלים נחשבו לו, והוא צריך לשמוח בפרידתם! הלא הם האינטליגנטים בעלי הראש, בעלי המוח, ואם הם עולים מן העם, ונפרדים מעליו, אז העם יורד ושוקע.

— ההשכלה, ההשכלה היא בעוכרנו! — שמע יהודה קול אחר אומר; — היא הצודדת מאתנו את הנפשות! היא סם המות! שמרו אבות את בניכם כי לא יורעלו!

וגבורנו אמנם הודה במקצת כי אמנם ההשכלה מביאה נזק רב ליהדות, כי היא המושכת את לבבות הצעירים בעלי הכשרון אל עולם אחר. אך מה נעשה? האמנם בשעה שכל העמים הולכים ומשתלמים, נתעסק אנחנו רק במה שעסקו אבותינו, ועמדנו לנצח על מדרגת הקפאון? הייטב לנו אם נחזיק בסדרי ימי הבינים בזמן הזה, בימי האלקטריה ומכונת הקיטור? ומלבד זה במה נגדור בעד בנינו, כי לא יראו מה שנעשה בחוץ? האם לא יחדור אור הציביליזציה גם בעד המסך היותר עבה והיותר מגואל?

— נטעו בלב בניכם המשכילים “אמונה צרופה”, “תורה־אורה”, אשר לא תזוז מפני הרוחות הרעות, — שמע גבורנו קול משכיל אחד מתחפש ואומר. אולם העצה הזאת לא הניחה את דעת גבורנו. הוא חשב בלבו: מי זה יבוא להמציא לנו אמונה צרופה? הכי משכילים מתחפשים כמוהו, שלבם ריק מכל אמונה? לדבר מאמונה אפשר רק לאיש שהוא בעצמו מאמין. הנה, למשל, לוּתּר, שנתן אמונה צרופה לפּרוֹטסטאנטים — לפי דעתם — היה כופר במקצת, אבל במה שהודה האמין כקתולי אדוק; אבל אלה המשכילים המתחפשים למה ידברו דבר, אם לבם בל עמם? במליצות יפות אי אפשר לטעת אמונה אם רגש אין.

אך במה נציל את העם מכליון?

— ילמדו אותו שפת עבר, תולדות ימי ישראל — שמע אחרים מיעצים. — ידיעת היהדות תביא לידי אהבה להתקשר עם העם בקשר של קיימא. אמנם הדברים האלה טובים הם ונכוחים — חשב האיש — אך אם מספיקים הם לקשר על ידם את לבבות הצעירים אל עמם — הוא ספק גדול. קרוב לשער, כי אינם מספיקים. ידיעת היהדות לא תעשה עוד את האדם ליהודי. כמה היו אנשים בתוכנו אשר ידעו את ספרותנו ידיעה רבה ובכל זאת רחקו מעל עמם וגם השליכו את דגלם מידם, כי הידיעות האחרות נעמו להם מידיעת היהדות.

— אבדנו, אבדנו! — חשב האיש בנפש מרה: — אור ההשכלה יחדור ויחדור בנו גם למרות רצוננו, והיא תנשל מאתנו אברים אברים. ההשכלה, שהיא סם חיים לכל עם היושב על אדמתו, סם מות היא לעמנו היושב בין עמי נכר, ואנו אנוסים להביא את הרעל אל קרבנו… כל זמן שאנחנו יושבים בין אחרים, אנחנו אנוסים לעשות מה שאחרים עושים, אנוסים להתרחק מאחינו החלשים ולהתקרב אל האחרים התקיפים, כי כן הוא חוק הטבע, וכל דברי מוסר ותוכחות לא יועילו — חוק הטבע הוא משנה גם את דעותינו הפנימיות למרות רצוננו, והוא עושה בלבב הצעירים את השם “יהדות” לכלי ריקן.

— אולם האבוא גם אנוכי להרוס את הבנין העתיק בזמן שפרצותיו הולכות ורבות? לא, אנוכי אינני צריך, אינני יכול לעשות כדבר הזה! אם כליה נגזרה עלינו, אל נא תהי ידי בעמי!…

אז משך האיש את ידו מעבודת הצבור ויסתר באהלו, ואז חדל מחשוב את עצמו לאיש חי. הרגיש, כי ריקות נוראה בקרבו פנימה. כל שעשועיו היו רק הספרים, בהם הגה עד לשכרון. אך הם לא שמחו עוד את לבו, כי לא למד עוד לאיזה תכלית מעשית, כי אם לבלות את עתו הפנויה, כאדם השוחק בשחמט או בקלפים. הוא לא האמין עוד כי אפשר לעשות מאומה לטובת האנושיות בכלל או לטובת עם ישראל בפרט. רוח הספק בא וישרש כל מחשבה טובה מלבו.

— החכמים בונים על הנייר מגדלים יפים מאוד — חשב האיש בנפש מרה. — אך החיים באים והורסים את המגדלים או משנים את צורתם ומשחיתים אותם, עד כי אי אפשר להכירם עוד. מה רב סכום האנרגיה שהוצאתי בעבודתי במשך שנים רבות ועתה עלי לקרוא יחד עם קוהלת: “הבל הבלים, הכל הבל!”

הוא שמע וקרא, כי אחדים מהיהודים אומרים להקים את הריסות עמם, לבנות את חרבות ציון וליסד להם כעין ממלכה בארץ אבותם, אך הוא הביט על זה במנוד ראש, כי נכרתה האמונה מקרבו. הוא לא האמין עוד בכל אידיאל.

*

— סלומון בא, סלומון בא! — הגיעו לאזני החולה קולות בני הבית מהחדר השני וצלצלי נשיקות.

לב החולה דפק משמחה. מכל הדברים, אשר היו יקרים בעיניו מלפנים, נשארה לו רק אהבתו לבני ביתו בכלל, ולסלומון בנו בפרט; האיש הצעיר הזה היה בעל כשרונות טובים מאוד ובעל נפש עדינה. הוא היה עתה תלמיד האוניברסיטה בקיוב במחלקת חכמת־המשפטים.

אביו חנך אותו חנוך אירופי. בעצם ימי ילדותו נתנהו לגימנזיה וגם שכר לו מורה ללמדו לדבר כהוגן בשפות החיות, גם מורה עברי שכר לו ללמדו שפת עבר, וכמלואת לנער תשע שנים ידע את השפה על בוריה ויקרא כל הספורים וכל ההקדמות של הספרים אשר מצא באוצר ספרי אביו. אולם אחרי אשר נודעה לו ספרות העמים האחרים, לא מצא עוד חפץ בספורי העברים. ספורי טורגניב וטולסטוי היו קרובים יותר אל לבו ומובנים לו יותר הרבה מספורי הסופרים העברים. הוא לא ידע את לומדי הגמרא, את חיי בית המדרש, את חדודיהם, יגונם ושמחתם, שבהם היה מלא חללה של ספרותנו; כל כך היה זר העולם ההוא בעיניו, עד כי לא יכול להגיע אליו גם על כנפי הדמיון, וגם אחרי אשר באר לו מורהו בבאור רחב, הבין הנער את הדבר בהבנה בלתי ברורה, ובכל אופן לא היה יכול להתענג בהם.

— אם חפץ אתה, כי יבין בנך את ספרות ישראל לאשוּרה — אמר המורה אל אבי הנער — עליך ללמדו מתחילה גמרא. אז, רק אז יטעם את התבלין האצור בספרותנו.

יהודה שחק שחוק של תוגה, בשמעו את דברי המורה.

— מילתא זוטרתא אתה מבקש, אדוני המורה — אמר יהודה אליו — ללמדו גמרא, כדי שיוכל לקרוא אחרי כן איזה ספורים. הידעת כמה צריך בני לעמול עד שידע סוגית הגמרא? מלפנים אמנם הקדישו צעירי בני ישראל את כוחם ללמוד התלמוד, אך אז היתה ידיעת התלמוד כשהוא לעצמו מטרה גדולה. אבל ללמוד תלמוד כדי להבין על ידו בספרות החדשה — “אין העוֹר שוה שכר עבּוּדוֹ”. ספרותנו החדשה איננה עשירה ומהודרה כל כך, כי נטריח את בנינו בשבילה טרחה גדולה ומשונה כזו.

ובכן כמלואת לסלומון שבע־עשרה שנה שכח לגמרי את השפה העברית.

— הוא יהיה גוי גמור — חשב יהודה בנפש דואבת. הוא בודאי יתרחק מעל עמו, אחרי שמעולם לא היה קרוב אליו. ומה יכולתי עשות? האפשר היה לי לתתו על יד מלמד בער שיתחנך בדרך שהתחנכתי אני בימי נעורי? אמנם ההשכלה היא לנו כאור הנר לזבוב הקיץ: הוא יתקרב אל האור וישרף בו, וגם אנחנו לא נוכל להבליג על עצמנו לבלי תת לבנינו חנוך אירופי ולהשכילם, אף כי יודעים אנחנו, כי סוף כל סוף יתרחקו מעלינו על ידי זה לגמרי.

אך לתמהון לבבו נבואתו לא נתקימה: כמלואת לסלומון שמונה עשרה שנה ותשוקה כבירה התעוררה בו לדעת שפת עבר וספרותו. סבות שונות ידועות גרמו לו, לסלומון, לשוב לעמו, ומעין דחיפה אחרונה היה לו המקרה הזה: בבית הספר שלמד בו הרצה תלמיד אחד עברי את שעורו לפני המורה ובתוך דבריו אמר: “פושקין המשורר הגדול שלנו”.

— “שלנו” — שנה המורה, שלא היה אוהב ישראל, בשחוק של לצון.

והמלה הזאת נחתה בלב סלומון כחרב. — כן, חשב הוא בלבו, — כל גדולי הסופרים שאנחנו נהנים מפרי חכמתם: טולסטוי, טורגניב, פושקין, לרמונטוב וכו' לא שלנו הם, כולם הם בני עם אחר ובשביל עם אחר כתבו. ואנחנו האם יש לנו איזה דבר שנוכל לאמור עליו, כי שלנו הוא? הכל, הכל אנחנו לוקחים מיד זרים, “שלנו” אין מאומה. האמנם הוא כך? האמנם אפשר לחיות לעם רק בתור קבצן נצחי? תמיד להיות ניזון משל אחרים, ורק משל אחרים. האמנם לא היה לנו ואי אפשר שיהיה לנו “שלנו”? ומאז החל סלומון לדרוש בספרות ישראל, וכשהחלה התנועה הציונית היה הוא לאחד מנושאי דגלה.

עתה הוא שב מבזל מהקונגרס הציוני הראשון, שהשתתף בו בתור ציר.

*

מהר בא סלומון אל חדר אביו ושפתיו המלאות והאדומות נדבקו בשפתי אביו הדקות והלבנות. נורא היה להביט אל שני ההפכים שנצמדו יחד בנשיקה אחת; פה גל עפר ופה עץ רענן; פה לב חלל מלא יאוש, ופה לב חם מלא תקוה. החיים והמות כרתו יחד ברית שלום ואהבה.

— מה? הגידה, מה היה שם? — אמר החולה בקול צרוד וחלש; — הן לבך מלא וגדוש, ספר נא וירוח לך.

— הה, אבי! אני לא אוכל לספר לך כל הנפלאות, אשר ראו עיני — אמר סלומון בהתלהבות עצומה ומעיניו נזלו דמעות גיל. — ארץ האלפּים כשהיא לעצמה היא ארץ הפלאות. ההרים הרמים אשר שלג עולמים יכסה את ראשם, הסלעים הנוראים הערומים יעירו בקרבנו השתוממות ויראת הכבוד. בהביטי אל שיא עוזם, אל מחזה הקסם אשר יתראה לעינינו על ידי הצללים והאור המכסה את ההרים, אל היופי האיום השפוך על הצוּרים הגדולים או על היערות הירוקים המכסים את שפוע ההרים — החילותי להאמין ביוצר הכל; איזה רגש נפלא מלא את כל חדרי לבי ודמעות נזלו מעיני. ומה יפה הוא הנחל הקטן, אשר כרצועה ירוקה יעבור על יד מסילת הברזל. גליו הקטנים ידדוּן, ידדוּן, ימהרו יחפזו כילדים שובבים על פני האבנים החלקות; רגע יתחמק הנחל מעין הנוסע ויסתר, וכרגע והנה הוא נשקף עוד הפעם שוקק ורועש בהמולה נעימה כשירת הילדות ורץ הלאה, הלאה. המית הנחל מלאה את לבי חדוה ועוז עד כי נכון הייתי גם בעצמי לרקד ולפזז יחד עם הגלים הקטנים. ומה נעים הוא מחזה האגם שעברתי עליו! שלות עולם פרושה על פניו, צללי ההרים האיומים רוחצים בו. אדמה כי למראה השלוה הנעימה הפרושה על האגם ישליו כל מרי נפש.

אולם אם עטרה הבריאה את הארץ ההיא עטרת פאר וכבוד והראתה את כל כוחה לקשט את בחירתה, הראו השוייצים כי גם הם יודעים איך לפקח על ארץ חמדה ההיא אשר נפלה בגורלם. שדותיהם, גניהם, בתיהם, מסילותיהם — כל אלה יעידו כי השוייצים אינם יושבים חבוקי ידים, וכי יודעים הם להוסיף לארצם לוית חן על ידי הקולטורה האנושית. בבואי בזילה נשתוממתי בראותי בחגיגה אשר ערכו השוייצים לזכר היום, אשר בו יצאו לחפשי מתחת יד הגרמנים. כל ראשי החברות השונות עברו בסך עם חצוצרות ותוּפּים, כולם לבושים בגדי שרד בטעם ימי הבינים ודגלים בידיהם. ויותר מהכל שמחתי לראות את צעירי הדור, את הנערים הקטנים, איך הם עוברים עם דגליהם. עם השוייצים הוא עם בריא וחזק, עלז, שמח ומעורר בלבב כל רואיהם תקוה לימים טובים ואהבת עבודה. פני הנערים הקטנים העידו, כי יודעים הם ומכירים את ערכם וכאשר יגדלו ידעו להגן על זכותם.

אך מכל הדברים היפים אשר ראו שם עיני בארץ הפלאות ההיא נפלא היה הקונגרס הציוני! הגע בעצמך: קונגרס ציוני! בני ישראל הנדחים והנפזרים, הנרדפים והנרמסים התקבצו יחד מארבע כנפות הארץ, התקבצו יחד ויודיעו לכל יושבי תבל לאמור: חיים אנחנו וחפצים בחיים, ולא בחיים של בושה וכלימה, לא בחיים של תגרנות וסרסרות, כי אם חיים ממש, במלוא מובן המלה, חיי עם! אנחנו הודענו לכל באי עולם, כי לא עם נרמס ונבזה הננו כי אם עם גדול, גדול הרבה מאשר היינו לפנים בעת אשר ישבנו על אדמתנו, כי גם הקולטורה האירופית אשר קנינו לנו פה עומדת עתה לשרתנו. מה צר לי, אבי, כי אתה לא היית עמנו, כי אז בודאי נרפאת מחליך ושבת לימי עלומיך. שם כל אחד מאתנו התחזק, כל אחד מקרבנו הרגיש, כי כוח ענק עמו. ובאמת איך לא יחזק לבנו בראותנו את החכמים הרבים אנשי המעשה והנדיבים אשר הקימה כנסת ישראל? וכולם יחד נאספו לעבוד עבודת עמם! לוּ ראית אבי את הד"ר הרצל אשר להדרת פניו כמו לחכמתו אין חקר; לוּ ראית את הפרופיסור שפירא, את החכם הזקן אשר לב ישעיהו לו וראש ארכימדס, לו שמעת את מדברותיו הלוהטות, כי אז רקדת משמחה. בהיותנו מסובין בבית המלון “ברוינשווייג” נשא הוא את דברו לפני המסובין, וכאשר קרא בסוף מאמרו: “ועתה, אדוני, הרימו נא איש איש את ימינו וקראו עמי: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, אז חשתי בנפשי, כי זרם אלקטרי עבר בכל עורקי, וכולנו כאיש אחד נשבענו לבלי לסגת אחור, להקדיש כל כוחנו עד נשימתנו האחרונה להשיג את מטרתנו, כי תהיה ארץ ישראל — ארץ ישראל!

— וכלום לא היו בתוככם מתנגדים? — שאל החולה; — היהיה כדבר הזה בישראל?

— היו, בודאי היו — ענה הצעיר; — הלא כן הוא דרך כל אידיאה חדשה, בבואה לסול לה מסילה בחיים, אך אנחנו הצעירים עמדנו הכן למלחמה, ומתנגדינו מהרו לסגת אחור. בטוחים אנחנו כי בזמן קרוב יתאחדו כל ישראל יחד לעבוד את עבודת עמם, כל ישראל מכל הארצות ומכל הלשונות ומכל הכתות, ואת אשר לא נראה לאיש בחלום יראה בפעולה ממשית.

בת־צחוק חלשה נראתה על שפתי החולה. הוא הביט בעינים מפיקות אהבה אל פני בנו, אשר עמד אצלו.

— נעים לי, בני — דובבו שפתי החולה: — נעים לי לשמוע ברגעי האחרונים, כי עוד לא אבדה תקות ישראל, כי צעירים נכונים לעבוד בתוך עמם ובשביל עמם, לא להרסו ולקרעו לגזרים, כמו שעמלנו אנחנו, כי אם לבנותו ולאחדו. מאושר אנוכי, בני, כי עיני רואות כאלה…

— הניחה נא לו וישתה כוס חמים! הוא בא מן הדרך ואל נכון עיפה נפשו מאוד — קראה האם בקרבה אליהם ובאחזה ביד סלומון בנה משכה אותו אחריה.

---

צָרַת הַבֵּן

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

הרב מטעם הממשלה, הד"ר לפילוסופיה, בינוש מאנין, ידוע ומפורסם כרב מצוין בכל המעלות הטובות, ודרושות לרב מודרני. וקהלות רבות מתקנאות בקהלת ק., שזכתה לסגולה יקרה כזו

הרב בינוש מאנין אינו לוקח ככל הרבנים הרגילים שכר בטלה, או דמי “לא יחרץ”. הוא עסקן בצרכי הצבור, דרשן מצוין, יודע היטב את השפה העברית וגם ציוני נאמן.

והוא יודע ומכיר את מעלותיו הטובות ואינו מוכרן בזול. מתקופה לתקופה הוא דורש מבני קהלתו שיוסיפו על שכרו, והקהלה אינה כפוית טובה ומוסיפה וחוזרת ומוסיפה.

סופר אחד כתב לרבנו מאנין בראש המכתב: “לכבוד הרב הדגול מרבבה, המוסר לבו ונפשו בעד עמו וארצו”. אז שקל רבנו את הדברים בפלס שכלו ומצא, כי אמנם לא הפריז המהלל על המדה, כי באמת הוא נכון למסור את לבו ונפשו בעד עמו וארצו. כלומר: לא בפועל ממש — מסירת נפש בפועל היא, לפי דעתו, רק מעשה משוגעים — אבל כך, לעמול לטובת עמו וארצו, כמו שאומר הרוסי, “עד הזעה השביעית”, לזה הוא נכון באמת. ופעם אחת, באספה גלילית, ישב בראש האספה שלושה ימים ושלושה לילות, לא חס על גרונו ועל אזניו ולא נתן תנומה לעיניו כמעט כל הזמן ההוא. אכן בעד זה זכה, כי הרימוהו למעלה ו“הניעו” אותו כחצי שעה, עד שכמעט נתפרקו עצמותיו, ואחד הסופרים הודיע בעתונים, כי באספה שהיתה בעיר ק., הודות לנאומו המצוין של היושב ראש, הרב הד"ר בינוש מאנין, ולהנהגתו הטובה, נעשה שלום בין המפלגות, וכולן יחד קראו ברגש את “השבועה”. המחזה היה נהדר מאוד ובעיני אחדים נראו דמעות, ורבים מהאורחים נתנו ידם לציון והבטיחו לקנות “שקלים”.

צער יש לרבנו על־ידי גיטה אשתו. היא מתרעמת תמיד על שהוא עוסק כל־כך בצרכי־צבור. הוא השתדל לפיסה, כי לא מרצונו הטוב הוא עושה מה שעושה, כי אם מפני שמזלו גרם שנולד בתקופה כזו, שדורשים מאת הרב לשאת את עול הקהלה והעם, אך היא אינה מתפייסת: מקללת היא את הרבנות, שבגללה חייה אינם חיים והיא גרועה יותר מאיזו אשה של חייט עני. אולם הוא נושא בגבורה את תרעומותיה, כראוי לאיש, הנכון למסור את נפשו על האידיאל הקדוש לו.

נחת הרבה יש לו מחנוך בנו היחיד. הוא רואה, כי מילדותו מתמזגות בו היהדות והאירופיות כאחד. שוקד הוא חנוך על הלמודים העבריים כמו על הלמודים הכלליים וגם כשנכנס לגימנזיה לא פסק מללמוד עברית. גם בציוניות הוא עוסק כבר, ויסד אגודת “ילדי־ציון” והוא היה בה, כמובן, ליושב־ראש, והאגודה הזאת אספה רובלים אחדים לטובת התלמידים העניים של בית־הספר ביפו. על־דבר המאורע הזה הודיעו בעתונים ולשמחת לב ההורים והמורים לא היה קץ. אמנם האגודה לא האריכה ימים, אך רבנו היה בטוח, כי חנוך בנו, כשיגדל, יהיה גם הוא מסור לצרכי עמו וארצו בכל לבבו ונפשו.

ב

אולם כשהגיע חנוך למחלקה הרביעית בגימנזיה, חדל מהתעסק בספרות העברית. הוא אמנם הוסיף לשמוע שעור מפי מורו העברי, אבל בעצמו לא לקח ספר עברי בידו, אעפ"י שהשפה היתה שגורה בפיו. אביו שאל אותו, מדוע איננו קורא עברית, אך הנער התנצל, שיש לו להכין שעורים רבים לגימנזיה ואין לו די זמן לקריאה עברית.

נגד התנצלות כזו נשתתקו טענותיו של רבנו, כי אף שהיה נכון למסור את נפשו על עמו וארצו, אבל דרישות המורים של הגימנזיה הלא קודמות לדרישות הלאומיות; זה מובן לכל בר־דעת ואיש מן החיים.

פעם ראה רבנו ביד בנו איזו חוברת העוסקת בשאלת הפועלים. רבנו בינוש מאנין הוא איש ליברלי, ובודאי הוא חומל על הפועלים העניים, הגוועים בענים, ובכל לבו הוא נכון לעזור לכל פועל עני בנדבה ובשתדלנות, אבל להכניס את ראשו בפוליטיקה לא רצה, ובקש לגדור גם בעד בנו, שלא ימשך אחר בעלי ההרס ומתקני־העולם.

כיד דברנותו הטובה עליו, הסביר לבנו, שכל ציוני צריך להיות בראשון נאמן לממשלה. כי המטרה הראשית של הציונים הלא היא לכונן לעם ישראל מקלט בטוח בארץ האבות בהסכם הממשלות האדירות, ועל־כן על היהודים להראות תמיד את אמון רוחם לממשלת רוסיה, ולא להתערב חלילה עם שונים, שבזה אפשר להביא שואה לא רק על עצמו, כי אם גם על הציונות, שהיא האידיאל הנשגב של עמנו, ומבלעדי והכל אפס ותוהו.

— אבל, אבא, טענותיהם הם כל־כך צודקות — אמר הנער.

— איני נכנס לדון בזה אם טענותיהם צודקות, או לא צודקות, מאיזה צד, — ענה הרב — אבל אנו, כציונים, חייבים לעמוד מרחוק. זאת דורשת ממנו הציוניות, והיא קודמת לכל. חובתנו להתעסק רק בציוניות ולהתרחק מכל דבר המזיק לה…

אולם החובה עלינו להגיד, כי הרב הנכבד שנה מעט “מפני דרכי שלום”, כי מה שהואיל לאמור: “אנו כציונים חייבים לעמוד מרחוק” היה רבנו מקיים רק מצד אחד, כלומר: מצד החלשים, אבל במה שנוגע לצד התקיפים, לא היה ניטרלי כלל, אלא היה עוסק באמונה בחפוש עוונות, כאחד מפקידי הפוליציה.

פעמים אחדות בשבוע היה רבנו הנכבד, מר בינוש מאנין, סר אל בית פקידות הז’נדרמים לעבוד שם את עבודתו — לתרגם לשפת רוסיה את הכתבים הנמצאים בעת החפושים.

אמנם לא נעימה היתה לו עבודה זו, כי אף על פי שהיה רבנו מעולם מתנגד פרינציפיוני לבעלי השתוף, — כך היה אומר תמיד — ומכל שכן שהיה שונא את הבאים לתקן עולם על־ידי הריסות ומהפכות; ואף על פי שהיה חושב לו לחובה קדושה להראות תמיד את אמונתו לממשלה — בכל זאת לא היתה נעימה לו עבודת־סתרים זו.

זה שנים אחדות שהוא עובד בלשכת־החשאין של הז’נדרמים, וכבר הספיק לתרגם אלפים כתבים, ובכל־זאת אינו יכול להתרגל לעבוד שם בשויון־נפש, כמו שהוא כותב איזו תעודה של לידה. וכשהוא הולך שמה הוא מתגנב ובא, כשהוא עובד הוא מרטט, ואחר־כך הוא מתבייש לספר את מעשהו. וגם גיטה אשתו אינה יודעת מזה דבר.

האמת דורשת להגיד, כי הרב מאנין בעצמו לא בקש את המשרה הזאת, אבל שר־הפלך הציע לפניו, ואי־אפשר היה לו, להרב, להשיב את פניו. — על־ידי זה — חשב הרב — אקנה את לב השר לעשות טובות עם ישראל. וגם היה מעשה, ועל־פי השתדלות הרב התיר שר הפלך למלמד אחד להתישב בכפר ולפתוח שם חדר. גם בשביל הציוניות צריך הוא לעשות את רצון השר, להראות לו כי הציונים הם נתינים נאמנים למלכות. מלבד זאת עבודה זו נותנת פירות מיד והקרן קיימת לנצח נצחים, כי על ידה הוא נחשב בין פקידי המלוכה ואפשר לו לקבל — מלבד איזו מאות רובל במזומנים לשנה, שגם זה הוא דבר שיש בו ממש — אותות של כבוד ותואר “אזרח נכבד לדורותיו”, שבו יביא ברכה לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. אמנם בלבו ונפשו הוא קשור אל ציון, כי רק משם, מציון, תבוא הברכה האמתית, ומשאת־נפשו היא תחית ישראל על אדמת ישראל, אך כאיש מעשה שאינו מסתפק בדמיונות העתיד, צריך לדאוג גם לחיי־הגלות ולהנעים אותם ככל האפשר גם באותות של כבוד ותארי גדולה…

ומלבד זאת — חשב הרב — למי הייתי מיטיב, אילו לא קבלתי על עצמי את המשרה הזאת? האם לא היה שר־הפלך מוצא לו מתרגם אחר? יודע אני שהרב הרוחני, המתגאה בידיעתו המעטה בשפת רוסיה, שואף מאוד לקבל עליו את המשרה הזאת, כי על ידה הוא מקוה להשיג את הזכות לכהן גם בתור רב מטעם, ונמצא, איפוא, שבמאוני הייתי מזיק לעצמי ולאחרים לא הועלתי.

כך היה רבנו משתדל תמיד להצדיק את נפשו. ובכל־זאת, כשהיה צריך לעבור את מפתן הז’נדרמים, היה איזה רגש בלתי נעים מכה בלבו. אך כאיש מעשה היה מתגבר על “סנטימנטליות” זו והולך ועושה.

ג

בשנה האחרונה לשררתו ושרירותו של פּלֵוֶה רמז שר הפלך להרב, שיש מקטרגים על הציונים ואומרים שגם בתוכם יש “אדומים”.

הרב חשב, כי יד הרב הרוחני בזה, כי הוא כבר הראה את כשרונו בהלכות מלשינות, ובודאי הכה הוא עתה בלשון את הציונים השנואים לו.

בהתלהבות רבה השתדל הרב לגוֹל מעל הציונים את האשמה. הוכיח לשר כי עיקרי הציונות מחייבים הכנעה גמורה בפני ממשלת היחיד, וכל מי שאינו מודה בממשלת היחיד אינו ציוני כלל. ומלבד זאת, הלא בעיר ק. הוא, הרב, המנהל את כל עסקי הציונים, והשר יכול לבטוח בו, כי לא יתן לכל “אדמומיות” להתערב בציונות, הלבנה כשלג.

השר הגיד לו כי אמנם איננו מסופק בנאמנותו של הרב הנכבד, אבל אפשר לו לכל אדם להיות ערב רק בעד עצמו ולא בעד אחרים, גם לא בעד בניו ובנותיו…

הדברים האחרונים החרידו את לב הרב. מי יודע אולי באמת יש דברים בגו? אולי נפל איזה חשד על חנוך בנו, המדבר לפעמים דברים נוראים?… ומי יודע אם לא תגזור הממשלה חלילה לאסור את הציוניות?…

ובמה אפשר להוציא מלב שר־הפלך את החשד? הלא רק במה שיראה תמיד, כי הציונים נאמנים לממשלה. ועל־כן בכל אספות ציוניות היה הרב מסיים את דרשתו במוסר תוכחה נגד מתנגדי הממשלה ומצוה לחזן להתפלל תפלת “הנותן תשועה”. ולעתים קרובות היה אפשר לקרוא בעתון המקומי בשפת רוסיה את הדברים החמים שהיה רבנו דורש בשבח ממשלת רוסיה. בעד הדפסת המאמרים היה הרב משלם לעורך ביד רחבה… ופעם אחת בא לעיר אחד מהשרים הגדולים, שעסקי הכנסיה הנוצרית נחתכים על פיו. השר ההוא נודע מכבר לשונא היהודים, ובכל־זאת חשב הרב כי טוב ויפה הוא, שיתיצב לפניו הוא ומלאכות סגל חבורה מפטרוני העיר ויגישו לו “לחם ומלח”, כמנהג הרוסים.

כשנשמע הדבר באזני חנוך בן הרב — נתמלא הצעיר חימה.

— רב של יהודים לפני צורר־היהודים! — קרא חנוך בכעס ופניו אדמו כתולע.

— ומה בכך? — ענה הרב — “תעלא בעידניה סגיד ליה” צווּנו קדמונינו. גורל אחינו תלוי הרבה ברצון השר הגדול הזה ועל־כן אנו צריכים להחניף לו, אולי יכנסו דברינו באזניו.

— כך בודאי מצוה הציוניות שלך… — אמר הצעיר בלעג מר.

— מדוע אתה אומר “הציוניות שלך”? האם אתה אינך ציוני? — שאל האב כמעט בבכי.

— איני חפץ להתוכח עמך — ענה חנוך. — השתעשע לך בציוניות… אנו אין לנו זמן לשעשועים…

הרב נפעם מדברי בנו. הוא רצה מאוד להכנס עמו בדברים, להחזירו למוטב, אבל הבן מיהר לעזוב אותו.

הרב, כמובן, עשה את שלו והתיצב לפני השר ביחד עם מנהלי בית־הכנסת הגדול ויברך בשם ומלכות: “ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם”, ויתרגם את הברכה ברוסית, ויאמר, כי הוא חשב לו לחובה לחלוק כבוד לחכם, שעשה לו שם עולם בספריו המצוינים במקצוע פלוני ופלוני.

אך השר, תחת להודות להרב על הכבוד שחלק לו, הטיף לו דברי מוסר על שאיננו שם לבו לעצור בעד משובת הצעירים היהודים המתקוממים נגד הממשלה ולועגים לדת הנוצרית, ובזה הם יכולים לגרום רעה ליהודים היושבים ברוסיה.

הרב, אף שידע כי השר שונא את היהודים, לא קוה לשמוע ממנו עתה “ברוך־הבא” כזה.

— אדוני השר! — אמר הרב הנעלב — אצלנו בעיר ק. הצעירים היהודים עוסקים רק בציוניות, והציוניות הלא רצויה בעיני ממשלתנו האדירה.

— אמנם לציוניות אינני מתנגד, — ענה השר — טוב ויפה מאוד אם היהודים, שמלכות פולין זכתה אותנו בהם שלא בטובתנו, יצאו מארץ רוסיה; אך לא טוב מה שהם שואפים לציון, שהיא קדושה לנוצרים. ילכו להם אל אשר ילכו: לקנדה, לברזיליה ושם ייסדו להם מלוכה כרצונם… אולם אני חושב שהיהודים אינם חפצים כלל בציון, והציוניות היא רק כסות עינים לעסקי מרד… היהודים מבקשים לכבוש להם את רוסיה, ונגד זה יתקוממו כל בני רוסיה הנאמנים למסורת אבותם, כל בני רוסיה שלא נשחתו ע"י השפעת הצעירים והיהודים…

הרב בקש לענות, אך השר הרכין מעט בראשו לאות, כי נגמרה השיחה. חנוך ראה כששב אביו מהשר ועיניו חשכות וראשו מושפל. הבן הביט אל אביו ברחמים ובוז כאחד ולא אמר דבר.

ד

עברו ימים אחדים, והנה שר־השוטרים קורא אליו את הרב ומצוה עליו לחתום כתב־התחיבות, שמהיום והלאה לא יתעסק בציוניות.

— איך יצוני אדוני לעשות כדבר הזה, ואדוני הלא יודע כי תמיד הייתי ציוני. ואם אחתום שלא אתעסק בציוניות, הבזה אחדל מהיות ציוני?

— אני — ענה השר בשחוק — אינני דורש ממך כלל, שתחדל מהיות ציוני. בלבך תוכל להיות מה שהנך, ורק הנני דורש שתחדל להתעסק בציוניות. כל־זמן שהממשלה הביטה על הציוניות בעין טובה, אז גם יכולת לעשות כל מה שלבך חפץ; עתה נשתנתה השקפתה על הציוניות והיא דורשת לגדור בעד הציונים, שלא יתעסקו בפּרוֹפּוֹגאנדה ובקבוץ כסף וכדומה.

— ומה עול מצאה הממשלה בציוניות? — שאל הרב.

— למה לי ולך לדעת זאת? — ענה השר. — אני פקיד ועושה את המצוּוה עלי, ואתה הלא גם־כן פקיד הנך, וחובתך לעשות כל מה שמצוים עליך מבלי להרהר מאומה.

צר היה לו להרב הנכבד לעשות כדבר הזה. העסקנות הציונית היתה לו לצורך ידוע, מעין תבלין החיים. בלי ציוניות תהיה נפשו ריקה מכל, שעמום יאחזהו. אבל מה יעשה? היתנגד לפקודת שר־השוטרים? אז הלא הורד יורידוהו תיכף ממשמרתו, וכל טרחתו שטרח זה כשתים־עשרה שנה לקבל את התואר “אזרח נכבד לדורותיו” — תאבד לנצח. ולמי יועיל במאונו? התוכל הציוניות לעשות דבר נגד רצון הממשלה? והן הציוניות דורשת ליגאליות גמורה, שהכל יהא נעשה בהסכם הממשלות האדירות; ואם כן, כל זמן שאין ממשלת רוסיה האדירה מסכימה לציוניות, אסור לעשות מאומה וצריך לחכות עד שתבטל הגזרה מאליה. ועל היהודים עתה רק להראות את אמון רוחם לממשלה, עד שתוכח, כי הציונים שלמים עמה בדעה אחת ואין בציוניות כל מחשבת פגול.

והרב כתב וחתם בנפש דואבת, שהוא מתחייב לבלי התעסק מהיום והלאה בציוניות, וילך אל ביתו מדוּכא ושפל.

כאיש ישר שאינו משנה בדבור, נזהר הרב מעבור על פקודת שר השוטרים גם במשהו, ובפירוש אמר לחבריו שהוא, כאיש אופיציאלי, מושך את ידו לגמרי מחברת הציונים, וגם להם הוא נותן עצתו לחדול זמן־מה מן העבודה הציונית עד שירחמו מגבוה.

מהיום ההוא ומעלה הוסיף רבנו להראות את הכנעתו ואמון רוחו לממשלה פי שבעה, בחשבו כי בזה יקנה את לב השרים פקידי המלכות, שלא יחרימו את הציוניות העלובה. הימים היו ימי המלחמה עם היפּוֹנים והרב הרבה לאסוף נדבות מאחיו היהודים בשביל “הצלב האדום” ובשביל הצי, כמו שהיה עושה מלפנים לטובת הציוניות. בכל לויה וברית־מילה, בכל חתונה והספד, מעשירים ומעניים, מאזרחים ומאורחים, היה רבנו תובע בחזקה ולוקח נדבות ונושא בשמחה רבה לשר־הפלך. בכל הבאה והבאה שחב, כי הוא מתקרב אל קץ הישועה. ופעם אחת זכה, ששר הפלך הבטיחו, כי ירצה לפני הרוממות את דבר הטובה שהרב עושה עם ארץ־המולדת ואת דבר עבודתו הנאמנה לממשלה.

— אדוני רואה — אמר הרב בהכנעה — כי אפשר להיות ציוני וגם פטריוט אמתי.

— כך, — ענה השר — אבל מה לך וציון? מה אתה חסר עמנו פה? עוד מעט ותקבל גם תואר “אזרח נכבד לדורותיו”, והאזרח הרוסי הזה שואף לציון… אי אי אי…

הרב אמנם מחזיק, כביכול, בשיטתו של “אחד־העם”, כי גם אם יהיה טוב לכל ישראל בגלותם, וגם כשתחדל האנטישמיות לגמרי מן הארץ, בכל־זאת ישאף לב היהודי תמיד לציון, אבל הוא איננו יכול להסביר את השיטה הזאת לפני שר־הפלך, ועל כן בחר לו דרך קצרה.

— לא בשבילי, — נסיך נעלה, — ענה הרב נכלם — כי אם בשביל אחי המדוּכאים והמשוללים זכויות, בשבילם אני מבקש למצוא מקלט בארץ הקדושה.

— יהיו גם הם פטריוטים כמוך — ענה השר — ואז יקבלו גם הם תואר “אזרח נכבד לדורותיו”, ולא יצטרכו גם הם לציון. אחיך בעצמם אשמים שהם משוללי זכויות. אנוכי אינני אנטישמי, אבל שמעתי מפי אנשים נאמנים, שהיהודים שמחים למפלתנו במנג’וריה.

— חלילה, אדוני השר! — קרא הרב נבהל ונפחד. — הן אדוני רואה כמה מתנדבים בני־ישראל ל“צלב־האדום”. את פרוטתם האחרונה הם מביאים בשמחה לכבוד צבא רוסיה.

— טוב מאוד, כי אתה משפיע עליהם בדרך זו. הלואי שירבו רבנים כמותך בישראל ורק שלא יהיו ציונים. למה לכם ציוניות? ובכלל, למה לכם כל דגל אחר, מלבד דגל רוסיה? כולנו נתיני רוסיה אנו, בנים למלכנו, מקור החסד והרחמים, ויחדו אנו צריכים להשתדל לטובת ארץ מולדתנו.

— הוּרה! — קרא הרב ברגש, והשר הושיט לו את ידו ויפרד ממנו בכבוד גדול.

ה

שנויים גדולים נהיו בארץ רוסיה. מעין “רוח אביב” נשבה בארץ…

אבל עד רבנו בינוש מאנין לא נגעו כל השנויים, הוא כסלע איתן עומד מוצק על מקום רבנותו, בלי כל שנוי ותמורה; מכבודו ומשכרו לא נגרע מאומה.

אמנם הציוניות עוד לא הותרה, אבל בדיעבד אפשר לחיות מבלעדיה, ויש לו מזה גם קצת טובת־הנאה, כי מעת שחדל להתעסק בציוניות הוא יושב לעתים קרובות בביתו במנוחה, וגיטה אשתו אינה מתרעמת עליו, כמלפנים. ובאמת, הוא עבד הרבה לטובת הציוניות, עתה הגיע זמן להנפש…

וחנוך בנו גמר את הגימנזיה לא במדליה של זהב אף לא במדליה של כסף, כי בימים האחרונים התעצל מאוד בלמודיו; ואך מפני שנשאו פנים להרב, נתנו המורים לחנוך תעודת־בגרות ועל־פי פרוטקציה של שר־הפלך נתקבל לאוניברסיטה.

הבן הזה הסב לו אמנם לפעמים חרדה ומרירות. לכאורה היה הכל טוב ויפה. הוא ידע היטב את השפה העברית, אף־על־פי שקרא בה רק לעתים רחוקות, והיה מפותח מאוד בשכלו, ויחד עם זה נראתה בו איזו ליאות. הוא לא היה מרבה לדבר, אך כשהתמלטו מפיו מלים, אז נראה כאילו הוא לועג לכל, כאילו כבר בא לאותה המסקנה, כי “הבל־הבלים, הכל הבל”.

מאין באו העיפות והיאוש אליו? על זה טרח רבנו הרבה למצוא תשובה ולא מצא. הן כל ימי ילדותו ונערותו של בנו היו יום חג אחד ארוך. כל דבר לא מנעו ממנו, הלמודים שלמד לא היו קשים עליו, כי כשרונותיו היו טובים מאוד. הוא התחנך בבית רב לאומי וציוני, ובהיותו באביב עלומיו הכיר וידע את האידיאל הגדול של הציוניות, האידיאל שצריך לחיות גם נפשות נענות, ומכל שכן לתת אומץ לצעיר מאושר כחנוך. ומדוע הוא כל־כך עצב ונלאה ומתיאש? הרב היה אוהב מאוד את בנו ובקש תמיד תחבולות לקנות את לבו למען יגלה לו את מחשבותיו, אבל הבן היה מתנכר לו וגם לא רצה להתוכח עמו.

פעם אחת דבר הרב בגנותם של הסוציאליסטים, כי הם בוגדים בעמם וכו' וכו'. ואז פתאום פנה אליו חנוך וישאלהו: מאין, אבא, יודע אתה את הסוציאליסטים? הלא ציוני אתה?

— ומה בכך? אני קראתי

— אתה קראת? בספרות אסורה?! קשה להאמין, אבא.

— ואתה אינך ציוני? — שאל הרב את בנו ברצותו להשיאו לענין אחר.

— ואתה, אבא, ציוני? הגידה נא את האמת — שאל חנוך ונתן בו את עיניו החודרות.

— מה שאלה היא זו? — ענה האב כנעלב — בודאי אני ציוני, וכי משום שחדלתי לעסוק בציוניות בגלל הגזרה, חדלתי חלילה, מהעריץ את הרעיון הגדול והקדוש הזה?

— אם אתה ציוני, אז אפשר לחשוב גם אותי לציוני — אמר הצעיר.

הדברים היו קצת תמוהים בעיני הרב, אבל הבן לא רצה בשום אופן להמשיך את השיחה.

פעם אחת בא הרב אל בית פקידות הבולשת לעבוד עבודתו כדרכו, והנה בתוך צרור־המכתבים שמסרו על־ידו לתרגם, מצא מכתב אחד שהיה כתוב בידי חנוך בנו…

עיני הרב חשכו רגע ופניו הלבינו כסיד…

המכתב נכתב לאיזו עלמה ועל־פי איזו סבה נתגלגל ובא לידי אחד החשודים בסוציאליות, וכשחשפה הבולשת בביתו של “חשוד” זה מצאה גם את המכתב.

במכתב היה כתוב כדברים האלה:

ידידתי היקרה!

שאלתיני לכתוב לך עברית והנני עושה חפצך, כי אין שום טינא בלבי נגד השפה העברית, ולהפך, היא חביבה עלי מאיזה צד, כי על־ידה נתגלו לי החזיונות של התקופה הרחוקה והיפה, הלוטה בערפלי האגדה, והמה הנעימו לי רגעים רבים בימי חיי…

אולם אם צריך אני בכלל לכתוב? — זאת היא באמת שאלה, שלא כל־כך נקל למצוא תשובה. אמנם אתּ דרשת ממני לכתוב כל מה שיש בלבי, להגיד לך את משפטי בלי משוא־פנים, אבל איזו תועלת — חשבתי — תצא מזה, שאגלה לפניך את לבי? אם אני אהרוס את העולמות היפים שבנית לך בדמיונך, מה אתן לך תחתיהם? הן אני אינני יכול לתת מאומה מלבד ריקניות גמורה…

הידעת, ידידתי, מה היא ריקניות? הלואי שלא תדעיה!

ואולם אחרי־כן חזרתי ממחשבתי זו והחלטתי לגלות לפניך את כל עומק נפשי הריקה, את כל תהום הצלמות שבה, ואם יש בך די אמונה ובטחון למלא את התהום הזו — טוב ויפה, ואם לאו — אסור לרחם!… ינוּפּץ החרס השבור והיה לאבק־פורח… שאלתיני מדוע אני מתיחס בשלילה אל הסוציאליות והציונות, בין שהן כל אחת לבדה ובין שהן מורכבות יחד?

אני אינני סוציאליסט, מפני שאני יהודי כופר. יש מאמינים, שכאשר תבטל המלחמה האקונומית, אז תבטל גם שנאת העמים. אשרי המאמינים! אבל אני חושב, כי רק עתה, בשעת חירום, עוד מוצאים בנו חפץ. הבורגנים מקרבים אותנו, שנעזור להם במלחמתם עם הסוציאליסטים, והסוציאליסטים מקרבים אותנו, שנעזור להם במלחמתם עם הבורגנים, אבל אחרי כן, כשתשבות המלחמה, האמנם יזמינו אותנו לחלק עמם בסעודה? הנני בטוח, כי לא רק שלא יזמינו, כי גם ישתדלו להרחיקנו, ואז נצטרך עוד הפעם להשתמש בכלי־זינו של יעקב אבינו —להשתטח ולבקש רחמים. וכמו שעמדו אבותינו מלפנים בפתחי השליאכטים והמרקגרפים והקורפירסטים, כך נזכה אנחנו בימי ממשלת הסוציאליות, לעמוד בפתח אצל הביורא של הפועלים או אצל בתי המלון של היחפים שבשוק הרמאים במוסקבה, ולבקש רחמים, בזכות הקדושים שנפלו במלחמה עם הדגל האדום, שיתנו גם לנו לעבוד עמהם ולאכול פת לחם; וכי בשביל זה אפקיר עתה את גופי לכלבים?

— ומדוע אני מתיחס בשלילה אל הציוניות?

על זה אשיבך: יען כי גודלתי בבית ציוני…

לולא גודלתי בבית ציוני, אפשר שהייתי באמת לציוני. אמנם, איני יודע אם היתה הציוניות מרויחה מזה הרבה, על זה נדבר בפעם אחרת, — אבל מתוך שהספקתי לראות הרבה בצד החשוך שבציוניות, אינני יכול להתקרב אליה…

לא נאה אמנם לבן לספר בגנותו של אביו, אולם אני לא להתגאות באתי במכתבי זה, ואפשר לי לדבר גם מה שלא נאה…

אבי נחשב לאחד מראשי הציונים. עליו אומרים, כי הוא ציוני נלהב, ויש שמעמידים אותו למופת, והכל משתבחים בו, כמו בתכשיט. גם אני, כשהייתי נער, ושמעתי את הפּתּוֹס שבדרשותיו, נדמה גם לי, כי יש אמנם ציונים, שנכונים לעבוד בשביל האידיאל בכל לבבם ונפשם…

אבל זקנתי וארא כי זהו רק זיוף של אידיאל, זיוף של חבת־ציון, זה האידיאל הגדול שבעדו מסרו לפנים את נפשם באמת החסידים החשמונאים, הקנאים שבזמן החורבן, ר' עקיבא וחבריו. ראיתי ציונים עשירים, שלא עלו לארץ־ישראל ולא קנו שם גם ד' אמות, ראיתי ציונים נלהבים שממהרים בפקודת הפריסטאב למשוך את ידיהם מן הציוניות. ואחרי כל אלה הם נחשבים בעיניהם וגם בעיני ה“עדר” הגדול לציונים טובים, מפני מה? מפני שהם מפזרים פרוטות לתשלומי “שקלים” או לקנית מרקאות של האוצר הלאומי, להדביק על מכתביהם ולעשות להם רקלמה בכל קצות הארץ.

אוי לה לאידיאה שנקנית ונמכרת בשוק בפרוטות, ואי לה לציוניות שכך עלתה לה.

לא! מוטב שאמות בריקניותי, ולאידיאל זול כזה לא אתן להכנס אל לבי…

*

— מה לעשות במכתב הזה — חשב הרב — לגנוב אותו אי־אפשר, כי רשום האו במספר. אבל לעזבו גם־כן אי־אפשר. החרפה כל־כך נוראה… הוא הרים את הקסת וישפוך ממנה על המכתב שפיכה מספקת…

— לחנם טרחת, אדוני הרב, קרא פקיד הז’נדרמים בלגלוג בפתחו את הדלת. — אנוכי חשבתי לתת לך את המכתב במתנה, ואתה שפכת עליו דיו… כך אינם עושים פקידים, הנכונים לקבל תואר “אזרח נכבד לדורותיו”…

חורת מות כסתה פני הרב, ברכיו רעדו ועיניו חשכו.

— מאין ידע… איך… — התחיל הרב מגמגם ושניו נוקשות.

— הרגע נא, אדוני הרב, זה לא לך לדעת… — אמר הפקיד — יכול אתה ללכת לך לשלום הביתה ולבנך לא יאונה רע. ידעתי, כי תוכן המכתב איננו נוגע לענינינו. אפשר שאזמין את בנך בתור עד ואפשר שאשחרר אותו גם מזה למען כבודך. ואנחנו נהיה גם לימים הבאים ידידים, כמו שהיינו, אך תדע, כי לפקיד־הז’נדרמים עין בוחנת…

נדכה וזעף הלך לו הרב הביתה.

---

הַזָּהִיר בְּלֹא־תַעֲשֶׂה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ימים רבים ישב הרב מטעם הממשלה, האדון אברהם עקמן, שלו ושאנן על כסא כבודו בעיר המחוז קרוטובה. העשירים החזיקו בו ויתנו לו שכרו ביד רחבה מקופת מכס הבשר ומתנות הגונות מ“לחם אביונים” ו“מעות חטים”, כי ידע “הרב” לכבד עשירים ולהפיק מהם רצון. וגם שר השוטרים איבנצוב נטה אליו חסד, כי בו בטח אשר לא יעשה מדחה…

אמנם גם בין הרבנים הרוחניים הממונים על ההוראה, ואפילו בין המחמירים, לא נמצא מחמיר כאותו הרב מטעם הממשלה. לא לבד בדבר שיש בו חשש איסור על פי חוקי המלכות, כי גם בדבר שאין ההיתר שלו מפורש לא ערב את לבו להקל. כלל היה בידו: “שב ואל־תעשה עדיף”. ואם מאיזה טעם לא היה יכול להחמיר מדעתו, אז פנה בשאלתו אל שר השוטרים וישתדל לפניו לפסוק לחומרא. כי סגולה נפלאה היתה לרב מטעם הזה להראות צד טרפה גם בכל דבר כשר, ועל כן לא נפלא, אם בקרוטובה נאסרו מטעם שר השוטרים דברים שבכל ערי־המדינה נוהגים בהם היתר.

ולא מרוע לב עשה אברהם עקמן הרב כזאת, כי אם מיראה פן תוּפר שלותו רגע, פן ידרשו ממנו דין וחשבון והוא יהיה אנוס להוגיע את מוחו למצוא תשובה. “אסור”! והוא תמיד שוקט ובוטח.

וביחוד הרבה “הרב” להחמיר משעה שהחל להשתדל להשיג את אות הכבוד “בעד חריצות”. אל אות הכבוד הזה נשא את נפשו זה מאז ותמיד הגה בו, תמיד העלה על לבו את הכבוד והגדולה והתפארת אשר ינחל, בעת אשר יציץ אות הזהב על בגדו נגד כל הקהל — ואיך לא יחרד לבו עתה, כאשר קרבה העת להשיג את האידיאל הנכון לקראתו? עתה עליו לשום עיניו על דרכו בזהירות יתירה.

ואולם בימים האחרונים הופרה שלותו, והמפיר את השלוה היה — הציוניות.

בראשונה אמר לעמוד מנגד לכל התנועה. “יעשו להם מה שיעשו ואני אעשה את עצמי כלא יודע וכלא שומע” — כן חשב הרב בלבו. אבל שמועה שמע כי בקהלות רבות בוחרים דוקא דוקטורים ציוניים ל“רבנים מטעם”, ויירא מאוד פן יחזקו אנשי הכת הזאת גם בקרוטובה ויבקשו להם גם הם רב מחברתם.

— ובכן איפוא טוב להתקרב אל האנשים האלה — עלה על לב הרב — אהיה נא גם אני כאחד מהם. מה לא יעשה האדם בשביל פרנסתו?… ומלבד זאת — הציוניות איננה דבר קשה: מלות יפות אחדות, ארבעים פרוטות והריני כאחד מהם.

— אבל מה יאמר שר השוטרים? — חשב ברעדה. — אמנם בערים רבות עוסקים אנשים נכבדים בציוניות בהרמנא דמלכותא, אך בתוכנו מי יודע אם יסכים גם איבנצוב?

— האלך לשאול את פיו? הוסיף לחשוב — אבל הלא ידוע, כי “כל שאלה היא טרפה”. יכול הוא לחשדני, כי כבר נתתי ידי לאנשים ההם, והבאתי עלי קללה. — לא, לא טוב לשאלו בדרך ישרה. אחכה נא עד שתבוא שעת רצון, ואז אספר באזניו כמסיח לפי תומו על דבר “התנועה”; ואם אראה כי אין דעתו נוחה הימנה — ואבקשו לתת פקודה להשמיד מקרב העיר את התומכים בה ולא אירע עוד רע; ואם טוב יאמר לה — והייתי גם אני לאחד מהם.

וישב “הרב” ויחכה עד שתגיע שעת הרצון.

ובימים ההם סר לקרוטובה אחד המטיפים המצוינים, ויבוא גם הרב עקמן בתוך הבאים לשמוע אותו.

ובתוך הדרשה, כאשר התלהב המטיף, קרא בחום לבו: “בעת צרה כזאת אם יחשוב איש רק לטובת עצמו, אם יאמר לשבת שאנן בהיכלו ולהעלים עיניו מצרת כלל האומה, המתפתלת בחבליה, אות הוא, כי לא מזרע אברהם מוצאו, כי אם מן הערב הרב, אשר נספחו על בית יעקב כספחת”…

ו“הרב” הרגיש, כי אליו היו הדברים מכוונים, ומעין הרהור תשובה על על לבו.

הוא שמע כי עתה אנשים רבים התעוררו לעשות לטובת עמם וכי כבודם גדול בארץ, והוא, רק הוא, רובץ כחמור על יד אבוסו, ואיך יכּבד על פני העם? ומדוע באמת לא יהיה ציוני גם הוא? הן אין כל סכנה בדבר, כי הציוניות כשרה לדברי הכל, ובפרוטות אחדות אתה קונה לך שם גדול ומצלצל.

וככלות הדרשה והגובים נגשו אל הרב וישאלו כי יואיל לתת את ה“שקל”, ויהי הרב רגע אחד כאיש נדהם, ומבלי משים פשט את ידו להוציא את צרור כספו, אך כרגע נמלך ויאמר: אכן שכחתי את כיסי בבית… ואולם עוד נראה איש את פני אחיו בקרוב.

*

בלילה ההוא אחר “הרב” לשבת, כי היה עליו לגמור את עבודתו בספרי הפקודים אשר תחת ידו. הוא כתב וכתב עד כי יגעה ידו והאותיות רקדו לנגד עיניו ותעלמנה לרגעים. אז הניח את העט מידו וישען על השולחן להנפש מעט.

פתאום נפתחה הדלת, והגובים באו.

הרב התפלא מאוד בראותו אותם באים אליו בשעה מאוחרת כזאת. מלבד זאת נפלא היה בעיניו, כי הדלת אשר היתה סגורה תמיד, נפתחה כמו מאליה לפניהם. והם לא צלצלו בפעמון ולא הקישו בדלת.

הוא קבל אותם בכל זאת בסבר פנים יפות, ויבקשם לשבת וישאל לחפצם.

—אנחנו שמענו, כי מחר תאמר לנסוע בבוקר לעיר הפלך, ועל כן מהרנו לבוא אליך לבקשך, כי תואיל להמנות ראשון במספר שוקלי השקלים.

— הלא אמרתי לכם, כי עוד נראה איש את פני אחיו בקרוב, — אמר הרב ברוגז קל. — ומדוע נדחקתם לבוא בשעה מאוחרת כזאת?

— אנחנו לא נוכל לעשות דבר בטרם תואיל להמנות במספר חברינו — ענה אחד הגובים. — הן אתה אדוננו, ראשנו ומנהלנו, ועיני כל חשובי העיר אליך, ואם שמך לא יקרא על אגודתנו, והיה כל עמלנו לריק, כי כולם בטענה אחת יבואו עלינו; אם יש ממש בציוניות — מדוע לא ישים אליה לב רבנו אשר מטעם הממשלה? על כן אמרנו, אין טוב לנו כי אם לפנות בראשונה אליך, ואחרי אשר תואיל להמנות במספר חברינו, ונקל לנו למשוך אחרינו את לב כל העם, ובעד הטוב אשר תעשה עם אגודתנו, נהיה לך לעבדים כל הימים.

דברי האנשים מצאו חן בעיניו. החנופה באה אל אפו כקטורת הסמים, ויתחזק, ויוציא חצי רובל מכיסו, ויתן על יד הגובים.

— תודה רבה לך, אדוננו — קראו שני הגובים בשמחה פה אחד, ואחד מהם קבל את חצי הרובל, ויוציא עשר פרוטות מכיסו, וישימן על השולחן — שמך יהיה חרות באותיות זהב על לוח דברי ימינו, כי עשית חסד עם עמך ועם ארץ קדשך.

— נכון הנני לעשות כל מה שבכוחי לטובת עמנו — ענה הרב ברגש בשימו את עשר הפרוטות אל כיסו.

— היה שלום, אדוננו!

— לכו לשלום!

והגובים יצאו.

*

אך יצאו הגובים מן הבית והרב נחם על אשר עשה.

לבו החל לפעם בקרבו בחזקה ובתכיפות, וכמו יסר יסרהו על קלות דעתו וינבא לו עתידות לא טובים.

עתה עליו לירוא מפני כל נרגן ומלשין פן יבוא להלשין עליו לפני שר השוטרים, ומי יודע מה יאמר אז איבנצוב? ומדוע מיהר עתה לתת להם את ה“שקל”? הכי קשה היה לו לאמור, כי אין כסף בביתו? ומה השד אשר הביאם אליו עתה אחר חצות הלילה? רק יהודים יכולים לעשות כזאת, רק בין היהודים נמצאים עזי פנים כאלה.

והוא שכב על המצע וראשו כגלגל סובב והולך. מחשבות שונות מתרוצצות במוחו, ופחדו הולך הלוך וגדול.

אז יצא הרב החוצה לשאוף רוח צח. השחר כבר האיר. בחוץ דממה ושקט. הבתים והאילנות עוד רוחצים בטללי שינה, ואור הבוקר הנעים שפוך עליהם. והרב מתהלך בחוצות סר וזעף, רוחו בקרבו הומיה, הומיה…

ובנטותו אל רחוב המרכבות, והנה איבנצוב לקראתו.

הרב השתחוה ברעדה לנוכח פני שר השוטרים.

— מה אתה עושה פה בעת כזאת? — שאל הפקיד ויתפלא. — בהשכמה יוצאים הגנבים לגנוב ושרי השוטרים יוצאים לתפוש את הגנבים, ואתה הן לא בין הגנבים ולא בין שרי השוטרים חלקך?…

— אכן חטאתי! — קרא הרב בכל לבו. — הנני להתודות לפניך, כי אמנם שלא כהוגן עשיתי בלילה הזה…

— הגד מה עשית? — שאל השר בפנים מפיצים אימה.

— נפתיתי לתת מכספי לטובת האגודה הציונית — גמגמו שפתי הרב.

— לאגודה? פה יש לכם אגודה, ואתה כסית ממני ולא גלית את אזני?!… קרא איבנצוב בקצף וירקע ברגל — ועוד נתת מכיסך כסף להחזיק בה?!

— חטאתי, אדוני, סלח נא! רחם בעל אשה ואב לבנים…

— אין לי עת לדבר עמך פה, לך לביתי וחכה שם עד שובי.

*

— ואתה התחברת אל… אל… מה הם השדים ההם? — קרא איבנצוב בשובו וישם את עיניו המזרות אימה בפני הרב החרד והרועד.

— ציונים, אדוני השר! — ענה הרב בהכנעה רבה.

— כן, כן, ציונים… אתה התחברת אל הציונים ואת פי לא שאלת?…

— אני לא התחברתי אליהם, כי אם נתתי להם נדבה. חשבתי כי דבר מותר הוא. בערים רבות עוסקים הציונים בעבודת הציוניות בפרהסיא ואין מוחה בידם.

— מה לי ולאחרים?! — קרא השר בקצף — אני אינני חפץ בציוניות! ואם אני אינני חפץ, ירוֹק אירק בפני כל… אני יודע מה היא הציוניות: עוד הפעם ה“קהל” אשר ליהודים. לא! אנוכי אשמיד, אעקור משורש!… ואתה רבם תחזיק בידם. אתה — אשר בך בטחתי!… ועוד אות הכבוד תדרוש… אני אתן לך אות כבוד: את חצי ראשך אגלח, אל ארץ גזרה אשלחך!…

— חוס נא, אדון רב חסד, חמול נא עלי ועל עוללי ואל תשחיתני — התחנן הרב ודמעות נזלו מעיניו. — עדי השמים, כי הנני מתחרט בכל לבי על מעשי, ולא אוסיף לעשות כדבר הזה, וגם את בני ואת בני בני אצוה אחרי לבלתי יעשו כאלה.

— כתוב לי, בר־כלבתא, את חרטתך בספר, קרא השוטר — הא לך גליון, שב וכתוב כרגע.

והרב מיהר ויכתוב בספר את דבר חרטתו הנאמנה.

— השבע נא לי כי תקיים את דבריך — קרא השר אחרי קראו את הכתוב בספר החרטה.

— הנני, אדוני — ענה הרב וימהר לקחת את החומש המונח על שולחן השר להשביע בו את היהודים.

— לא! אינני חפץ כי תשבע לי בתורת משה. ידעתי, כי רבנים כמוך אינם מאמינים בתורת היהודים. אם בה תשבע, אז אדע, כי שקר שבועתך. לא! השבע לי בספר המטריקות: בכל אופן קדוש הוא בעיניך יותר מתורת משה.

— אדני חכם כמלאך אלוהים, — אמר הרב ושחוק חנופה עבר על שפתו — ואני עבדך קטוֹנתי מכל החסדים אשר עשית עמדי כי סלחת לפשעי, על כן אשמרה פקודתך ועשיתי ככל אשר תצוני.

והרב לקח את ספר המטריקות בידו, וישבע ככל אשר קרא לפניו השר מלה במלה, כי מכל אגודה יהודית התרחק יתרחק מעתה ועד עולם.

אז שם השר את ידו הכבדה לאות רצון על ראש הרב להחליקו.

והרב התעורר וייקץ והנה אשתו ניצבת עליו וידה על ראשו.

*

אכן טוב עשיתי, — חשב הרב אחרי זכרו את אשר ראה בחלומו, — כי לא מלאתי את בקשת השואלים, ולא קרה אותי בהקיץ את כל אשר ראיתי בחלום. ואף אמנם מה האנשים ההם כי אירע מפניהם? אם איבנצוב ועשירי העיר עומדים לימיני, מה יעשו האנשים ההם?

ובלב בטוח קם הרב ממקומו ויכנס עם הרבנית לחדר האוכל.

---

רַק עוֹד פַּעַם אַחַת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לבני המנגן, צבי, משלוח־מנות פורים תרע"ג.

וינה, בירת אוסטריה, היתה כמרקחה. האצילים ורבֹי המלוכה ועשירי העיר הכינו את עצמם אל הנשף, אשר מנגן אחד ישמיע בו את מנגינותיו באולם התיאטרון הגדול. אגדות היו מתהלכות בעיר על המנגן המצוין הזה, ובני וינה חכו בקוצר רוח לרגע, אשר יופיע לפניהם.

המנגן הנפלא הזה היה יהודי אחד, ושמו מיכאל יוסף גוזיקוב, בן העיר שקלוב.

אביו היה “כְּלֵיזְמֶר” פשוט, עני ושפל גם בעיני אחיו, וממנו למד מיכאל יוסף בילדותו לנגן בחליל. מתחלה היה רק עוזר על יד אביו לנגן בחתונות, אבל עד מהרה הראה הילד כשרונות בלתי־מצויים, ואז היו כבר דרושים לחתונות את הילד לנגן, ואביו נעשה עוזר לו.

ובכן נעשה גם מיכאל יוסף ל“כליזמר” עני, שותף לאביו וחי אתו יחד חיי צער עד שהוּכה בשחפת, והרופאים צוו עליו שלא יחלל עוד בחליל.

אז התחכם מיכאל יוסף ויעש לו כלי נגון חדש, מין “צִימְבָּלָה” מגזרי עצים וקש, ויוסף לנגן עם אביו.

פעם נקרא לנגן בחצר הפריץ, ושם היו איזו נסיכים מביני זמרה שהכירו, כי מיכאל יוסף חוֹנן בכשרון גדול ויתנו לו מכתבי־המלצה אל שר־הגליל שבאודיסה, והשר הזה, שהיה בכלל אוהב־ישראל ודורש תמיד טובתם, גדל את המנגן היהודי, ויחזק את ידיו. וכאשר הצליח גוזיקוב בנשף־הזמרה שערכו לו באודיסה, נתן השר בידו מכתבי המלצה גם לגדולי אוסטריה.

ולב ה“כליזמר” העני והשפל רחב. הוא לא יהיה עוד “כליזמר” נבזה, מנגן על חתונות בשקלוב, בקאפוסט ובסטַרוֹסֶליה ושאר העיירות הקטנות ששם אחיו היהודים העניים נחתים, כי אם יהיה מנגן מפורסם, לפני שליטים ורוזנים יראה את כוחו, אילי הארץ יחרדו לשמע מנגינותיו. צר לו המקום בעיירתו הקטנה, צרה לו הסביבה הקטנה עם חייה העניים. לבו שואף למרחב, במקום אשר יתגלה כשרונו בכל הודו ושמע מנגינותיו ילך מסוף העולם ועד סופו.

והנה אולם הזמרה בוינה מלא אדם מגדולי השרים וכל רבי־המלוכה. וכשהוא, גוזיקוב, נכנס אל האולם הרגיש, כי עיני כל הקהל הגדול תלויות בו, ביהודי הפּולני בעל הזקן השחור והעינים הגדולות והעצובות והפנים החורים והאצילים. אז חרד חרדה קלה. אך עבר רגע וידרוך בצעדי־עוז ויעל על הבמה. המשרת שם לפניו את גזרי עציו וקשו. תוי־זמרה לא היו לפניו, כי לא הכיר אותם ולא ידע כלל לנגן על פּיהם. הנאספים הביטו זה אל זה בתמהון: מה הביא היהודי הזה להם? אך הנה ידיו מרחפות על מיתרי הקש, וקולות חלשים נשמעו כצלילי־כסף מאיזה מקום רחוק, ופתאום וממיתרי הקש התרוממו גלי זמרה חזקים, ים של שירה השמיע את שאון דכיו, וקול אדיר של התפּעלות התפּרץ מלב כל השומעים ומחיאת כפּים ארוכה ארוכה הרעידה את זגוגיות החלונות.

הוא גומר, ומאות ידים של שרים ורוזנים, של נשים עדינות ויפות שלוחות אליו לחבק את ידיו ולתת לו תודה על התענוג הנפלא שהנחילם.

וממחרת הבוקר, ומרכבת המלך עמדה על יד פתח בית מלונו. הוא קרוא אל המלך.

וקיסר אוסטריה בעצמו ומִשְׁנֵהוּ מֶטֶרְנִיך מקדמים את פּניו, והמלך מבקש ממנו כי ינגן בהיכלו בערב זה.

— בערב זה… — ענה גוזיקוב מבולבל קצת מפחד: — בערב הזה איני יכול, הוד מלכות!

— מדוע?

— הערב הזה מוקדש כבר למלך אחר, הוד מלכות! — ענה גוזיקוב בחיוך נסתר ורעדה.

— באר דבריך, יהודי!

— הערב הזה, הוד מלכות, הוא ערב שבת, מוקדש למלך מלכי־המלכים. ליהודי אסור לנגן בשבת.

— יפה אמרת — ענה הקיסר. — תנגן אצלי ביום הראשון.

*

שלוש שנים עשה גוזיקוב באירופּה. ובכל מקום היה מהולל ומפואר. גדולי הארצות בקשו קרבתו, נשים עדינות דרשוהו לכבדן בבקוריו. והוא הולך וגדל, הולך ומתעשר.

כמעט שכח את עיירתו ואת בית אביו הדחוי. ארמנות המלכים תמיד פתוחים לפניו, אבני־אש תמיד בוערות נגד עיניו. משרתים לבושי מכלול עומדים לשרת לפניו, במרכבות זהב הוא עובר בחוצות.

הוא נעשה כבר לאיש אירופי, גם במלבושו גם במנהגיו. את דתו לא המיר, אבל מצות הדת כבר עזב. תחילה קצת מאונס: אי־אפשר להשיב את פּני רוזן פלוני ונסיכה אלמונית שלא לסעוד אצלם. אי־אפשר לקום פתאום ולעמוד להתפּלל מנחה. ואחר כך לאט לאט נעשה לו הדבר כהיתר. וישכח את אחיו ולא זכר אותם ואת חייהם, כי הרחיק מהם יום יום וילך הלוך והתרחק.

והגיע הדבר עד שפּעם אחת טעה בחשבון, ופרסם כי ינגן בפריז ביום שחל בו שבעה עשר בתמוז.

בבית אביו היה נזהר מאוד שלא לנגן בימי האבל של עמו.

אז נשתתקה המקהלה כולה. הכנורות נחבאו והחליל נאלם מפּני אנחת האומה, הנשמעה מסוף העולם ועד סופו.

עכשיו כמעט שכח את חגיו ולא זכר את ימי אבלו. אבל הנה פלא. בערב הזה השמיעה הצימבלה שלו איזו אנחות מוזרות, כמו מאליהן עלו ותיבבנה. אי אפשר לו בערב הזה להשמיע איזה דבר משמח, איזה נגון של גיל. הנשמה שלו בוכה בעמק פנימיותה, והצימבלה משמיעה את הד בכית נשמתו. וכל השומעים עצרו בעד נשימתם והקשיבו.

למה הוא כל־כך עצוב?

ופתאום נזכר, כי שבעה־עשר בתמוז היום, ויחרד ויתעלף.

*

— רב לי! — חשב המנגן בלבו בהתעוררו אחר התעלפותו. — הגיעה השעה לשוב הביתה! העולם הגדול משך אותי בקסמיו ושכחתי את עולמי אני.

— קסמי שוא, קסמי־תוהו משכוני וכמעט שכחשתי לאלוהי, לעמי. ומה הנה כל התהלות שאני נוחל מזרים ונכרים, בשעה שאני זר לעמי, זר לעצמי.

חיי צער, חיי עוני חייתי מלפנים בעיר מולדתי ובבית אבי, אך שלמה היתה נפשי עם אלוהי ועם עמי.

והוא זכר את המנגינה העצובה שהיה מנגן בעת שהושיבו את הכלה לפני החופה. הוא היה מוציא במנגינותיו את הנשמה מהנשים הנאספות, כולן השמיעו אז קול יללה איומה, והוא גם הוא בוכה עמהן. על מה ולמה? יש ויש ליהודי על מה לבכות: על חורבן בית המקדש, על גלות ישראל, על הגזרות והצרות.

ואחר החופה היה משמיע נגון של שמחה שהניע את רגלי המחותנים והרים אותן לרקוד גדול וחזק, וגם אותו לבשה בעת ההיא שמחה יהודית, שמחה חמה וגדולה, שהיתה שופעת מתוכו אל העם ומן העם אל תוכו.

כן, הוא חי אז בתוך עמו חיי צער, אבל חיים מלאים. עם אחיו בכה, עם אחיו שמח, ועכשיו — מה לו פה ומי לו פה בעולם הגדול והזר, שטבע בו במשך השנים האחרונות ועוד מעט והטביע בו נשמתו כולה?

רב לו, רב לו! הוא רוצה עכשיו לשוב הביתה. הוא יוסיף לנגן על חתונות. הוא רוצה לחיות בתוך עמו, לענג את אחיו מכשרונו, לבכות ולשמוח עמהם יחד. כוחותיו כבר מועטים. הוא מרגיש, כי לבו הולך וחלש. צעיר הוא לימים, אבל מחלתו כבר זקנה, כבר השתרשה בלבו, היא מוצצת את יתר לשדו. לכל הפּחות, יבלה את פליטת ימיו שם בתוך בני עמו, בעיירתו החביבה, ובקברות אבותיו יקבר גם הוא.

*

והוא נסע.

בדרך, בעיר אאַכֶן, בגרמניה, הפצירו בו מאוד להשמיע את מנגינותיו פעם אחת. תחילה לא רצה לשמוע. הוא נוסע הביתה ואיננו רוצה עוד לא בכסף ולא בכבוד, אבל כאשר בא אליו ראש העיר בעצמו ובקש ממנו לכבד את העיר במנגינותיו, לא יכול להשיב את פּניו. רק פּעם אחת ינגן פה בטרם יחדל.

והוא ניגן עכשיו נגון הפרידה, נגון התשובה על השנים שהיה שקוע בהן בטומאת הגויים, על כל מה שחטא לאלוהיו ולעמו.

אמרו, כי מנגינה כזו לא שמעה עוד אירופּה מיום היותה. ובטרם גמר המנגן — פקע לבו וימת.

---

שאלה חמורה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(מימי רוסיה הצארית)

א

הרב קם ממנוחת הצהרים, נטל את ידיו, לבש את הקפוטה ואת השטריימל ובקש ללכת לבית־הכנסת, להגיד את השיעור, כדרכו תמיד, והנה לפניו אשה כבת שלשים ומשהו, לבושה כאחת העשירות; היא הטתה אליו ראשה ואמרה:

— יש לי בקשה אליך, רבי!

— מה היא הבקשה?

— אני מבקשת את הרב לתת לי תעודת־לידה בשביל בני אלכסנדר ובתי שרה.

— מתי נולדו?

— הנה בידי שתי תעודות מהרופא שעל המוסד ליולדות. בהן רשומים הום והשנה. לבני אלכסנדר מלאו שתים־עשרה שנה ולבתי שרה— תשע שנים.

— ומה שמך? — שאל הרב בבחנו את התעודת.

— לאה זילברשטיין.

ושם בעלך?

האשה התאדמה קצת, התחזקה וענתה:

— בעלי הוא הדוקטור אנדריי קוגיל.

— המומר?

— הוא המיר את דתו כשהיה צריך להכנס לאוניברסיטה. לא מרצונו, אנוס היה על־פי החוק. אבל בתוך לבו נשאר יהודי. הוא אומר, שמעולם לא שנא את הנצרות כמו מאז שהתנצר על־כרחו.

— ואת?

— אנכי נשארתי יהודיה.

— וחיים בלי חופה וקידושין…

— נשֵּׂאנו על־פי דת ישראל בעיירה אחת בחוץ־לארץ.

— איזה רב סדר לכם קידושין? מהרפורמיים?

— לא, דוקא רב אורתודוכסי. וכך היה המעשה: בעלי הראה לרב את תעודת־הבגרות מהגימנאסיה ושם היה כתוב ישראל קוגיל בן דת ישראל, ועל יסוד זה סדר לנו קידושין ויש לי כתובה. מה שהיה אחר כך, את העובדה שהמיר את דתו, לא גלה לו.

— ובניך לא נרשמו בספר הנולדים?

— לא נרשמו. בעלי אומר: יחיו ויגדלו כך. כשיגדלו, אז נראה. אפשר ישתנה המצב. עכשיו הגיע הזמן. בלי תעודות הננו כאסורים: אי־אפשר לפנות אנה ואנה.

— והבן לא נימול? —שאל הרב, ופניו קדרו מאד.

— לא נימול. הרב ודאי יודע את יחס הצעירים לדת: אדישים הם לגמרי. אבל בני לומד בבית־הספר העברי. המורים מהללים אותו מאד. והוא יודע היטב את השפה העברית וקורא בחשק גדול בספרים עברים.

— באותם הספרים שלועגים לדתנו… — הוסיף הרב כמעט בחריקת שינים. — אבל זה לא שייך לי. זוהי שאלה אחרת… שאלה מדאיבה ומכאיבה… אך מה אעשה לך? הבעל משומד, האשה מזדווגה עם משומד… הבן לא נימול… ומה אפשר לי לעשות? איך אכניס את כל הערב־רב הזה אל ספר הפקודים של היהודים? אנכי לא אוכל לעשות כלום! איני יכול!

— והלא יש תעודת נשואין, והלא יש תעודות המוסד, ואנכי יהודיה…

— ומה תועילנה כל התעודות הללו, אם הן חסרות יסוד — יסוד היהדות. את מי נרמה? את עצמנו? את אלהים?… איני יכול! איני יכול!

הוא פנה ממנה והלך בראש שחוח.

— אכן יסרני ה', — אמר הרב אל לבו, — שקבלתי עלי לאיזה זמן את התפקיד של רב־מטעם־הממשלה. לך ותן תעודות של יהדות למומרים, לחצי־מומרים, לערלים… כל עמנו נעשה איזה מן בלילה מוזרה, וכי כדאי שאוסיף עליה עוד ספחת שכזו?…

ב

כעבור חדשים התיצבה האשה שוב פעם לפני הרב.

— מה תבקשי?

— תתן נא לי תעודה בעד שרה בתי.

— הלא אמרתי אז, שאיני יכול…

— אז הבינותי, שכבוד הרב אינו רוצה לתת תעודה מפני שבני לא נימול…

— עכשיו מה?

— הוא מת, — קראה האשה בהתאמצות, ומעיניה התפרץ זרם דמעות, — הוא מת, הילד שלי…

פני הרב קדרו. הוא השפיל את ראשו הלבן, ואנחה התפרצה מלבו.

— טעית, אשה, — ענה הוא אחרי שתיקה קצרה. — לא רק מפני זה, יש עוד טעמים אחרים. אסור ליהודי להמיר את דתו, ואפילו כשיש סכנת נפשות. אסור לעבריה להזדווג למשומד… מי שעושה דברים שכאלה, הלא הוא מתרחק מקהל ישראל. ואיך יבואו אחר כך לדרוש תעודות מהרב?

— הנני מוכנה לשלם בעד התעודה עשרים וחמשה רובל, — אמרה האשה. — בזה אין כל מרמה. אנכי נשאתי לבעלי כדת משה וישראל… עשרים וחמשה רובל…

— את חושבת לתת לי שוחד? להוסיף עוון על עוונך?

— לא לך — ענתה בהתאמצות יתירה לצאת מן המבוכה. — לא לך, לצדקה, לכל מה שיצווה אדוני הרב.

— אין חפץ בצדקה שלך, אינני מקבל מומרים לצדקה.

— אבל דע לך, רבי, — הוסיפה האשה בקול שבור, — בעלי אָמר, שאם הרב ימאן לתת תעודה, אז נצטרך להכנס כולנו לדת הנוצרית ונשתחרר פעם אחת מכל הצרה הזאת. אבל אני איני חפצה לעשות צעד שכזה. ראשית כל, אין אני רוצה להקרא בשם נוצרית, אחרי שאני יהודיה והנצרות רחוקה ממני לגמרי. וזולת זאת, בתי נקראת בשם אמי, שהיתה אשה צדקנית ושומרת דת־ישראל, ועל כן הייתי רוצה, שגם היא תשאר יהודיה. יחשוב נא, רבי, על הדבר הזה, אולי ימצא איזו אפשרות להקל ולתת לי התעודה הדרושה.

— חשבתי כבר, הרבה חשבתי, — ענה הרב בקול עצוב, — גם יסורי גדולים מאד, וגם הטעם האחרון, שבו תאמרי להפחידני, עלה כבר על לבי. אבל אין לי אפשרות. יש לנו תורה וחוקים, שעל־פיהם אנו חיים ומתים, ולא בידי לבטלם גם בשעת הסכנה. ולמה לכם להשתמד? יותר טוב שתצאו כולכם מהארץ הזאת. שם תשובו כולכם לדת ישראל ותהיו יהודים בלי שום מכשול. מה? יש כאן פרנסה? כבוד ודאי אין פה, מי מכבד את המשומד? לא אנו היהודים וגם לא הנוצרים. ופרנסה יוכל הקדוש ברוך הוא להזמין לכם גם שם, ושם יהיה גם כבודכם שמור עמכם.

— בעלי אינו רוצה, ואני איני יכולה להפרד ממנו…

— וגם לי קשה, אי־אפשר….

*

כעבור זמן קצר נתבשר הרב, כי האשה ובתה נשתמדו. הוא נאנח אנחה עמוקה ואמר:

— אוי לנו מ“קום ועשה” ואוי לנו מ“שב ואל תעשה”. בין כך ובין כך אוי לנו. זהו גורל הגלות.

---

הַבּוֹרַחַת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כשגמרה חוה את חוק למודיה בפולטבה בתור מילדת, נתקבלה לעבוד בבית החולים שבכפר קזטינה, ששם נולדה וגדלה.

חוה שמחה מאוד על ההתמנות הזאת. היא לא אהבה את העיר ואת שאונה, את העשירות הנפרזה שבה ואת הקבצנות המנוולת שבה; את הקשוט וההדור הפּזרני מצד אחד ואת עיטוף הסחבות והטלאי על גבי טלאי שמצד שני. רגילה היתה עם השדה והגן. עם אהלי הכפר הנמוכים, שמסביב להם גנות ירק ועצי דובדבניות ואגסים. קרובים היו לרוחה תושבי הכפר העמלים להצמיח לחם מן הארץ. היא מכירה כמעט את כולם, את נשיהם וילדיהם.

וחוה בכל תומת נפשה התמסרה לעבודה. לא רק לאותה העבודה שבשבילה נשתכרה להיות מילדת בבית החולים, אלא היא עוד בקשה לה עבודה מועילה בחנוך, בהשכלה.

ביחוד רבתה עליה העבודה כשהתחילה המלחמה. הצעירים לוּקחו לצבא והעבודה רבתה על הנשים. היו בתים כאלה, שהנשים צריכות היו ללכת לעבודה ולעזוב את ילדיהן סגורים לבדם בבית בלי השגחה, או מה שיותר גרוע, לעזבם על איזו אשה זקנה הדיוטית כמעט עיורת וחסרת שכל. אז התחזקה חוה ויסדה בית חנוך לילדים קטנים, היא סדרה את הבית בחכמה. בהשתדלותה נתנה פקידות המחוז איזה סכום למכשירים: לעריסות, סדינים וכדומה; חוה היתה מפקחת על הכל, ונשי האכרים הכירו את הטובה שהיהודיה הזאת עושה להן, ופעמים חפצו להביא לה מתנות קטנות: מי עשרת ביצים, ומי כד זבדה, אך היא, לתמהונן, לא רצתה בשום אופן לקבל.

— מדוע הפּוֹפּ שלנו — הוא הרבה יותר עשיר ממך — תמיד מקבל, ובלבד שתתן, ואת אינך חפצה לקבל? — שאלו בנות האכרים.

— איני יודע למה הוא מקבל, — אמרה חוה. — אני אינני פּוֹפּ. ואני איני רוצה במתנות; די לי שכרי שאני מקבלת מבית־הפּקידות.

היא שמעה הרבה פעמים את האכרים מדברים בגנות הפּוֹפּ, שאינו מתנהג בנימוס וביושר. ותמיד השתדלה שלא לבוא עמו במגע ומשא. היא הרגישה שהיחס שלו אליה איננו טוב. הוא היה מתפּאר שהוא חבר בחברה הנקראה “חברת אנשי רוסיה”, שבראשה עומד הקיסר ניקולי השני בעצמו. היא ידעה שחברה זו מגמתה רק להגדיל שנאה בין העמים השונים היושבים ברוסיה.

חוה רוצה להראות שאף על פי שהיא יהודיה, היא עושה בשביל הרוסים הרבה יותר מאלה המתפּארים בשם “חברת אנשי רוסיה”, שהם רק לוקחים מהעם, ואינם נותנים לו כלום.

לה נודע, כי הפּוֹפּ וביחוד אשתו הוכיחו את האכרים שלא רצוי בעיני האלוהים שיהודיה מחנכת את ילדי הנוצרים… הדבר הזה הסב לה לחוה צער גדול.

— מתי, מתי יחדלו בני האדם להתיחס בשנאה בני עם זה לבני עם אחר? וכי לא כולנו בני אדם אנחנו? וכי לא אל אחד בראנו? אם הם נוצרים — מה בכך? יהיו להם הם נוצרים. אני איני באה ללמדם אמונה ודת. אני רק חפצה לעזור להם מפּני שהם בני אדם, והם זקוקים לעזרה — כך חשבה חוה.

ואמנם הלחישות שלחשו הפּוֹפּ ואשתו לא הזיקו לחוה. היא הוסיפה ללכת בדרכה דרך החסד והטוב.

עד שבאו ימי הריבולוציה, והחמס והשוד שהתחוללו אחריה.

הפּוֹפּ בישר את חוה בשמחה, כי בכפרים שמסביב שוחטים את היהודים, וכי הנשארים בורחים העירה. ובודאי שהשודדים יבואו גם הנה… וכדאי לה שגם היא תמהר לברוח העירה.

— אני לא אברח — ענתה חוה.

— וכי לא יהודיה אתּ? — שאל הפּוֹפּ בלגלוג.

— ומה אם יהודיה? — שאלה היא, ונעצה בו את עיניה השחורות החודרות.

— היהודים הם כולם פּחדנים.

— אני אינני פחדנית, — אמרה חוה — ומאין “האב” יודע שהיהודים כולם פּחדנים?

— הם ברחו ותמיד בורחים מהצבא, כך העידו שרי הצבא.

— זוהי דבת שוא. חטא הוא, אבא, להפיץ דבות שקרים שכאלה!

— חוצפּנית את! — קרא הפּוֹפּ — אכן הגיעה השעה לטהר את רוסיה מכם.

— אני איני חוצפּנית, אבל חובה עלי להגיד את האמת — ענתה חוה ותלך.

— אני לא אברח — חשבה חוה בלבה, אחרי שנתרחקה מן הפּוֹפּ. — איפה אמצא מקום יותר נוח בשבילי? פּה יש לי עבודה רבה ומועילה, שנותנת לי ספּוק נפשי. איני חפצה להפּרד מהמקום הזה. יהרגוני כאן, יהרגוני. כאן הייתי, כאן עבדתי וכאן אמות. אי־אפשר לי לעזוב את מקומי ואפילו בשעת הסכנה…

ואמנם בעוד שנים שלושה ימים בא גדוד שודדים לקזטינה.

כשפּגשו את הפּוֹפּ שאלוהו, אם יש כאן יהודים.

— יש רק יהודיה אחת, וגם היא למותר — ענה הפּוֹפּ.

— אם כך אין מה למהר — אמר שודד אחד. — עם יהודיה אחת נוכל לגמור גם אחר כך. נלך אל המרזח.

— נגמור עמה תחילה ואחר כך נלך אל המרזח — ענה המצביא.

אולם בתוך כך התאספו הרבה אכרים ונלוו אל הגדוד. וכולם שמו פעמיהם אל בית החולים ששם יושבת חוה.

חוה ראתה את הרוצחים, פּניה חורו, אך רוחה לא נפל בקרבה.

— אתּ יהודיה או נוצרית? — שאל אחד השודדים.

— אני יהודיה — ענתה חוה בקול עז.

אחד הרוצחים כבר שלח ידו לאחוז בה, אך כאן התערבו זקני הכפר.

— הרפּו, אחים, מהיהודיה הזאת. היא עשתה לנו טובות רבות; אנחנו לא ניתן להמיתנה. — והם התחילו לספר בפרוטרוט את כל מעשי החסד שעשתה חוה בכפר.

דברי הזקנים פּעלו על השודדים. הם, השודדים, דרשו רק הין יי"ש כופר נפשה.

— את זה ניתן, — ענה זקן האכרים — נלך אל בית המרזח.

ממחרת היום ההוא ארזה חוה את חפציה.

— אנה אתּ נוסעת? — שאל אותה זקן האכרים.

— איני יודעת. אבל את המקום הזה אני עוזבת… עוזבת לנצח.

— למה? וכי אנחנו לא הצלנו את נפשך אתמול ממות? ואנחנו תמיד נכונים להגן עליך.

— כן. אני מודה לכם מאוד על הדבר הזה. אבל במקום שהחיים ניתנים רק בשכר מעשה חסד — שם איני יכולה לשבת. החיים הם קדושים כשהם לעצמם, בין חיי איש צדיק ובין חיי איש פשוט, יהיה מאיזה עם שהוא. ובמקום שמזלזלים בחיים, במקום שמבקשים להם זכות — אני נחנקת… אלך למקום שאלך, אל כל אשר ישאני הרוח, אולי אמצא מקום ששם בני אדם מכירים בערך החיים, בקדושת החיים.

וחוה עזבה את הכפר לשמחת לב הפּוֹפּ ואשתו.

אבל ספרו כי שמחת הפּוֹפּ לא ארכה: גם הוא היה אנוס לברוח מהמקום ההוא.

---

יְהוּדִיָּה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

ראש בית־החולים המרכזי שבעיר הפלך האוקראינית, ד"ר אלכסנדר אלכסנדרוביץ, נוצרי ובן־אצילים, זקן כבן שבעים ומשהו, היה מכבד מאוד את האחות הרחמניה היהודית רוזליה, צעירה נמוכה ופשוטה לגמרי, בבגדיה ובכל דבריה והליכותיה. הרופא הזקן הזה, שהיה נוטה לתורת טולסטוי ותר תמיד אחר מטרת החיים של האדם, בחן וראה כי מטרת החיים ידועה ביותר לצעירה היהודית הזאת, אף־על־פי שהיא איננה מחפשת אחר מטרה זו כמוהו ביסורי נפש, בתעיות, במעלות ומורדות. פשטותה הגמורה — זו היתה המטרה היחידה ואין אחרת.

את זאת ראה הרופא בעבודתה של האחות רוזליה, בטפולה בחולים. היו שם במוסד הגדול הזה צבא של אחיות רחמניות, אבל מכולן משכה את עיני הרופא הזקן האחות רוזליה. עבודתה לא היתה רק דיקנית, מלוי חובה בישרנות, אלא היתה בה מעין עבודת כהונה, עדינות נשמה, שבקרבתה היתה מקילה הרבה את יסורי החולים והשרתה עליהם רוח בטחון, סבלנות ותקוה.

היא היתה בת אברהם החייט, יהודי מחזיק בית־מלאכה ברחוב הראשי ויחד עם זה בן־תורה, ממשפחת רבנים, אך הוא בחר לו פרנסה מעבודת כפים, ובימי השבתות היה לומד בבית־הכנסת של בעלי המלאכה לפני הקהל פרק בעין־יעקב, במדרש, וחנך את בניו ובנותיו חנוך עברי ולא מנע מהם גם למודי חול. אחד מבניו היה מהנדס. ורוזליה בתו למדה וידעה היטב את השפה העברית וגם את ספרותה, ביחוד התנ"ך והספרות האגדית, ובהיותה בת ארבע־עשרה הכינה את עצמה לגימנזיה, והגיעה עד המחלקה השמינית, ואז נחשדה בסוציאליות וישבה איזה זמן בבית־האסורים, ואחר כך, בצאתה משם, נכנסה לבית־החולים לשרת כאחות רחמניה.

לפעמים, בשיחתה עם הרופא, היתה מצטטת לפניו ממאמרי חכמים בעלי האגדה, והוא היה מתפלא על זה, שביהדות הבזויה בעיני הנוצרים ישנן אמרות, פתגמים, משלים ודרשות כאלה, שעומדים לעילא ולעילא מפסגת השירה והמוסר האנושי.

פעם נמלטו מפיה איזה דבורים שהיו ממש לחידה בעיני הרופא הנאור.

היתה שיחה ביניהם על־דבר בקשת אלוהים, ענין שבזמן ההוא דשו בו רבים. טולסטוי, מרז’קובסקי וגם חכמי המערב, כמובן, עסקו בו. הרופא התאונן, שאמנם מדברים הרבה בענין הזה, אבל כשאנו חודרים לתוך עומק הדבר, הלא הם דבורים בעלמא, ולא התקרבנו עדיין אל פתרון הפרובלימה הזאת אפילו מלוא שעל אחד. מרימים אנו רגלים כאילו נכונים אנו ללכת והרגלים חוזרות ועומדות שוב על אותו המקום, ואולי עוד נסוגות אחור…

היא שקעה רגע במחשבתה ואחר כך נמלטו דברים מפיה, כאילו בלי שום כונה, בלי שום התאמצות:

— את האלוהים אין צורך לבקש, הלא הוא שוכן בתוך לבו של אדם.

הרופא נפעם מהוודאות, שבה השמיעה רוזליה את האמרה הזאת. הוא הביט רגע אליה, והנה היא תמימה ופשוטה כמו תמיד, כאילו לא הרגישה את הרוממות שבדבריה.

הלא זוהי קדושה! — עלה מבלי משים על לב הרופא.

וכשנסבה השיחה בינו ובין חבריו הרופאים על־דבר רוזליה ועל־דבר שאר האחיות ואחד אמר, ששאר האחיות היו צריכות ללמוד את דרכי רוזליה, איך היא מתיחסת אל החולה, אמר אלכסנדר אלכסנדרוביץ:

— לא הן ולא אנו יכולים ללמוד ממנה, מדותיה טבועות בדמה, ירושה הן לה מאבות ואבות־אבות וכל מעשיה מלוה ההרגשה הגמורה שבלבה שוכן האלוהים. איך אפשר ללמוד דבר שכזה? עדיין לא נוסד בעולם בית־ספר שכזה…

— ובתי־ספר של התיאולוגים? — שאל רופא אחד צעיר בצחוק של אירוניה.

— התיאולוגיה מדברת הרבה על־דבר האלוהים, — אמר אלכסנדר אלכסנדרוביץ — אבל, כנראה, הדבור המלאכותי, ואפילו אם הוא צבוע במדעיות ומקושט במליצות יפות, אינו מקרב את האלהות.

— וטולסטוי?

— טולסטוי רק מרגיש בחסרונו, שאין אלוהים בקרבו, והוא מחפש, מבקש… אבל גם הוא רחוק מאלוהים… לב היהודיה הזאת הוא משכן לאלוהים, והוא המכוון את כל פעולותיה. זהו ענין אחר לגמרי, לגמרי אחר. לא נרמה את עצמנו…

— ובכן, אולי נתגייר? — ענה שוב הרופא הצעיר בחיוך.

— בהתגיירות מיכאנית לא נועיל. כמו בשיחות תיאולוגיות. תשתנה רק החיצוניות, הפנימיות תשאר כקודם. בין היהדות השאולה מאחרים ובין הנצרות — שגם היא שאולה אצלנו מאחרים — אין שוב הבדל… מסורוגאט של אמונה לא תצא אמונה לעולם. אנו יודעים להמציא מכונות, לגלות מיקרובים, אנו יכולים גם להמציא מלחמות, להשמיד איש את אחיו, את כל אלה אנו יודעים היטב, אבל אמונה, אמונה פשוטה, אין לנו ואיננו יכולים להשיגה…

ב

רוזליה חלתה במחלת הכליות ואיזה שבועות היתה מוטלת במטה. אלכסנדר אלכסנדרוביץ נתן נפשו עליה להמציא רפואה למחלתה, והיא נרפאה סוף־סוף. אך בימי מחלתה היה פוגרום בעיר וכל בני משפחתה נהרגו. בבית־החולים שכבו יחד הפרועים שבנס ניצלו ממות, אבל נפצעו קשה, וגם אחדים מהפורעים, שגם הם נפצעו מחברי ההגנה העצמית.

קשה היה לה, לרוזליה, לשוב לעבודתה בבית־החולים אחר מחלתה, וביחוד אחרי שנרעשה כולה מהמאורעות הנוראים שעברו על אחיה ועל בני משפחתה. נשמתה נשארה אמנם שלמה כמו שהיתה, והאלוהים שהיה שוכן בלבה לא עזב את משכנו, אבל הגוף היה חלש ומוכרחת היתה למצוא עבודה יותר קלה.

ועל פי המלצתו של אלכסנדר אלכסנדרוביץ נתקבלה רוזליה להיות מפקחת על המוסד “טפת חלב” בשביל התינוקות שאין להם הורים.

גם שם היתה עבודה די קשה, אבל בכל זאת לא היה זה טפול בחולים, וגם קרובה היתה רוזליה לעולם הילדים. גם היא ברוחה היתה תינוקת, ונעים היה לה לראות את הילדים בשחקם, בעליזותם, בטהרת נפשם.

ומכל הילדים היתה מטפלת טפול מיוחד, בהתענינות מיוחדת, בדאגה תמידית, בילד יתום אחד, שאביו מיכאלקה, אחד מגבורי הפּוגרומים, שידיו נגואלו בדמי משפחת רוזליה ואחרי כן נהרג בכדור של בולשביק, ואם התינוק מתה אחר כך בדֶבר. על התינוק הזה שמה רוזליה את עיניה בחמלה יוצאת מן הכלל. כאילו היתה תמיד שרויה בפחד שמא אינה יוצאה ידי חובתה, והילד היה קפריסי מאוד ודרושה היתה חקירה, וגם עיון, לחנכו על פי דרישת המדע, וגם ברוח ההומאנית, הטובה ומיטיבה; והתינוק נתקשר אל רוזליה ולא זז ממנה רגע.

אלכסנדר אלכסנדרוביץ, שהיה מפקח נכבד על בית־התינוקות הזה, הרגיש, כי היא מעונינת ביחוד בטפול התינוק הזה, והמשרתות אשר שם הגידו לו, כי התינוק הזה הוא בן השודד שהרג את בני משפחת רוזליה, ואף־על־פי שהיא יודעת דבר זה, היא דואגת לתינוק הזה יותר מאשר לשאר התינוקות; הדבר הזה היה לפלא בעיני כולן, אבל לא נועזו לשאול את פיה. קשה היה להזכירה את אסון משפחתה.

אולם אלכסנדר אלכסנדרוביץ לא היה יכול להבליג על חפצו לדעת על מה ולמה זכה התינוק הזה בעיניה, כי תטפל בו יותר מאשר בשאר הילדים, והיא ענתה:

אבי התינוק התנפל עם חבורת שודדים על הורי ואחי הטובים והישרים והרג אותם, והנה התינוק שלו מסור בידי, ויש שהייתי רוצה לחנקו, שלא ישאר מזרע רשעים זכר, אבל היושר אומר אחרת: התינוק אינו אשם במאומה, ואני מתגברת על יצרי, ותמיד אני חוששת שמא אינני ממלאה את חובתי לתינוק הזה, מפני שיצרי מתגנב אל תוך לבי תמיד ולוחש לי: הלא זה הוא בן הנחש, אשר הביא עליך אסון נורא… קשה להלחם עם היצר, ולולא אלוהים העוזר לנו, לא היינו יכולים לו…

— למדת את זאת בתלמוד שלכם? — שאל אלכסנדר אלכסנדרוביץ

— כן כתוב בתורתנו: כאשר היה הילד ישמעאל צמא והגר אמו השליכתו תחת אחד השיחים, צוה ה' על מלאכו כי ילך ויחלץ את הילד ואת אמו מצרה. אז אמר לו המלאך: הלא הילד הזה סופו שבניו ימיתו בצמא את בניך, בני ישראל, על מה תרחם עליו? ענה הקה"ב: אין אני דן את הילד אלא באשר הוא שם. הוא עכשיו חף מפשע, מה שיהיה בעתיד אינו בא בחשבון, לך והצילהו! וגם המצפון אשר בלבי אומר, כי כך צריך לעשות — ענתה רוזליה.

— נו, נו, ז’ידובקה!… — חשב אלכסנדר אלכסנדרוביץ בלבו.

---

סִבָּה דוֹחָה וְסִבָּה מְקָרֶבֶת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

עששית־שמן קטנה מפיצה אור מועט על פני החדר הקטן. לחדר אין רצפה ואין רהיטים. מבעד האשנב הקטן שבקיר הסמוך לרפת נשמעו צהלת סוס, בעיטת פרסה, נעירת חמור, צלצול כבלים, שהבהמות קשורות בהם לאבוס. נודף ריח גללים טריים.

על מטה מכוסה מחצלת ישנה שוכב צעיר אחד ופניו קודחות. על ידו עומד שולחן רעוע, ועליו כד מים. מפני שהכד נקוב קצת בשוליו הועמד בתוך קערה, שהָאֱמַליה שלה נקלפה בהרבה מקומות. על יד השולחן כסא אחד נשען אל הקיר, מפני שאין לו עמידה כשאינו נשען, ועוד כסא שני, אמנם יותר חזק, אלא שהקליעה במקום המושב נקרעה, ולפיכך מונח עליו קרש ארוך וצר, הלקוח מארגז של נפט, שעומד בפנה ומשמש בסיס לספרים אחדים.

נכנסה צעירה, שחוט של חסד מתוח על פניה הרעננים, ובידה מרחשת מלאה חלב חם מעלה הבל. הצעיר החולה התעודד בבואה.

— שלום לך, אברהם! — קראה הנכנסה. — הנה הבאתי לך חלב.

— תודה רבה, שושנה. שבי, אם יש לך פנאי. פסח הלך?

— כן הלך. בכנרת ודאי תהיה עבודתו יותר נעימה.

— הפועלים היותר טובים עוזבים את החוה… — ענה אברהם במרירות. — עוד מעט ותתרוקן לגמרי… האמנם גם את חושבת לצאת מפה?

— לעת עתה אי אפשר, — ענתה היא. — אתם, הפועלים כשעולה על דעתכם לשנות את מקומכם, הנכם מרימים את רגליכם והולכים. אבל לי יש גן, ובגן יש ילדים והילדים אי אפשר לעזוב ככה, עד שתמצא גננת אחרת… לפי הנראה, יש לך חום רב. אשים מגבת על ראשך…

— ולמה את עוזבת את המקום? — שאל אברהם בחרדה מסותרת.

— אני רוצה לעזוב את גן הילדים ולעסוק בגן ממש, בירקות, או אפילו במטבח. עבודת הגננות היא לא לפי רוחי. רוצה אני בעבודה פשוטה.

היא ישבה על יד החולה שעות שתים, השקתו חלב, הרטיבה לרגעים את המגבת ושמה אותה על מצחו, עד אשר ירד החום מעט, ואז נתנה לו מנה יפה של חינין, כנהוג בארץ ישראל, והוא נרדם.

ב

אברהם עובד בארץ ישראל זה שנים אחדות. עוד בחוץ לארץ נדר בלבו להקדיש את כל חייו לתחית ארץ ישראל בעבודת האדמה.

מתחלה היה נודד ממושבה למושבה. שם נטע ופה חרש, פה זמר ושם עדר. רצה אברהם להכיר את הארץ ואת כל ענפי העבודה, ובכל מקום שהיה עובר בו היה מתקשר עמו בידידות: הגבעות, השיחים, האבנים — הכל נשקף אליו בידידות.

בארץ ישראל אין אברהם מרגיש את עצמו גלמוד, גם בהיותו רחוק מחברת אנשים. כל הארץ היא עמו והוא עמה כולה. אין לו הבדל, אצל מי הוא עובד, ואינו שם לב לעבודה עצמה.

גם הבהמות מכירות את אברהם ונשמעות לו. היה מעשה, שאחד מחבריו ניגש לחרוש בפרדות, אך הן משום מה התעקשו ולא רצו ללכת. כשהצליף עליהן, הרימו את רגליהן האחוריות ובקשו לבעוט, אבל ממקומן לא זזו. לקח אברהם את המושכות בידו וקרא: לכנה! והן הלכו: כאילו נכלמו מפני העובד החרוץ.

— הנני רואה בך כשרון מפקד, — אמר החבר בצחוק, — אילו עבדת בצבא, כבר היית לאופיציר.

— אופיציר לפרדות, “מהיכי־תיתי”, — ענה אברהם בשחוק.

הטבע של ארץ ישראל נקלט במוחו, בדמו. הוא לא הרבה להסתכל ביפיה ולא היה מסיח בדבור את התפעלותו למראה הדרה, כאילו ירא היה לחלל את הקדושה. בכלל היה אברהם קמצן בדבור ובפרט במה שנוגע לדבר היקר לנפשו. וכמו שלא דבר בשבח הארץ, כך לא הרבה לדבר בשבח העבודה, מפני שגם היא היתה קדושה בעיניו ורוממה את נפשו בלא אומר ודברים.

ומה מאוד היה מצטער כשאיזה צעיר עזב את הארץ! הוא הרגיש בזה עלבון גדול, כאילו מעליבים בפניו את אמו שנפשו תכלה אליה באהבה. פעם כשאמרו לו שחברו פלוני מבקש להפרד ממנו בצאתו מן הארץ, מיהר אברהם וברח מהמושבה, שלא לראות בקלקלתו של חברו.

אולם סוף סוף בקש לחדול מנדודיו, להתקשר לאיזה מקום ולעבוד בתור פועל יומי בקביעות, והוא בחר בחוה “ברוריה”.

ג

חוה יפה היא “ברוריה”, נמצאו בה גם חברים טובים, אידיאליסטים, השכר, לפי הערך, יותר מרובה מאשר בשאר המקומות. דירה לא גרועה, גם כן לפי הערך. האוכל אינו עולה ביוקר. בקצור, אפשר להתקיים לכאורה.

רק העבודה שם מרובה, אפילו לפי השגתו של אברהם שלנו. יוצאים בחורף לעבודה כשעדיין חושך בחוץ ושבים בחשכה. וכששבים, אז אוכלים משהו ותיכף שוכבים על המטה. מרגישים כי כל הגוף שבור ורצוץ. לקרוא ולעיין קצת בספר אי אפשר כלל, מלבד בימי השבתות. ואולם הספר הרי הוא דבר, שאפשר להתרגל לחיות בלעדו. מותר הוא הפועל על הרבה דברים, גם על נעלים שלמים, ומדוע לא יותר על קריאת ספר?

אבל אברהם אינו יודע בעצמו מה זה היה לו… רעבתנות אחזה אותו. הוא דורש לחם הרבה… אולי מפני שעד הנה, כשהיה עובד אצל אכר ואוכל על שולחנו, לא לחם שקול אכל, וגם היה תמיד איזה תבשיל של ירקות מזין או סתם ירקות, ואפילו לא מבושלים, וכאן הלחם שקול, המנה מועטה מאוד, ולפעמים היא סתם מים שנדלחו על ידי מעט גריסים או קצת קמח עם סובים. ובשביל ללפת את הפת צריכים לשתי מנות. וצריך להזהר מדיפיציט.

והנה הקדחת, האורבת ביחוד לכל מי שמוציא ואינו מכניס, אחזה את אברהם. הוא אמנם מתאמץ ללכת לעבוד גם כשהוא קודח. אין דבר. יקח את המעדר בידו, יכיש ויכיש בו והקור יעבור וגם להזיע יתחיל. אבל הראש — מה לעשות בראש? אילו היה אפשר להסירו לאיזה זמן מעל הכתפים, שלא יכאב כל כך, שלא יפריע.

וכששוכבים במטה, אז אין שכר, והדיפיציט הולך וגדול. החובות מתרבים. בעלת בית האוכל, שהיא בעצמה גם כן אשה עניה, נושאה את נפשה אל הפרוטה במזומן שתוציא מיד הפועל המסכן, וכשהיא מקיפה לבה חרד: מי יודע אם יוכל אחר כך לשלם? ובכל בוקר היא אורבת, צופה בנפש חרדה: מי ומי ההולכים לעבודה, ומי מפגר ללכת. את המשגיח היא מחניפה, והוא מגלה לה את הסודות, כמה מקבל כל פועל.

ואוי לו לפועל כשהוא שב אל בית האוכל מהעבודה וצריך לבקש בהקפה! האשה בוחנת אותו ומשביעתו קלון. מצד אחד אמנם היא רוצה למכור את מנותיה. ומהצד השני — היא חרדה פן ילך לטמיון הקרן עם הריוח יחד. והוא צריך להחניף לה, להבטיחה, להשבע לה, שהוא יקבל מלבד שכרו גם איזה כספים מן החוץ, שיש לו דוד עשיר וכו' וכו', ואז היא מגישה לו את המנה במדה זעומה וביד רועדת…

ומה שגרוע ביותר זהו שממחרת יום הקדחת, כשיוצאים לעבודה, המשגיח מביט אחריו בשבע עינים כמו אחרי גנב. יודע המשגיח שהפועל “יתפנק” היום, שיבקש לעתים תכופות לשאוף רוח. והמשגיח הלא בשביל זה הועמד שיאיץ, שידפוק…

מתהלך הוא המשגיח כל היום, ידיו בכיסיו ועיניו בפועלים: ילה! ילה!

כל זמן שהיה אברהם עובד אצל אכר לא טעם עלבון של השגחה. אכר הפלחה על פי הרוב כמוהו כפועל ועובד עמו יחד. אבל כאן הנך רואה לפניך בר־נש כרסן, עצלן, שאינו עושה כלום, והוא מאיץ בעובדים. סוף סוף גם הפועלים היותר גרועים עובדים המה, והוא — לא כלום, רק מציץ בערמה, מתהלך או יושב ומפהק בצל אילן או שמשיה רחבה.

אמנם יודע הוא אברהם שבלא משגיח אי אפשר, יודע הוא המאמר: “הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ואל ישב עמהם”, ואף על פי כן העלבון הוא גדול, כשדופקים בבן אדם.

והנה גם הוא פעם, אחרי שקדח ונתעיף מאוד בעבודתו, עמד קצת לנוח, נשען על מעדרו. רגליו כל כך רפו, עד שכמעט היה נכון לפול. והמשגיח הרגיש בדבר. וקרא: מה זאת? הכי כבר הגיע הזמן לנוח? עוד טרם גמרת את השורה של הבורות.

— ואתה יודע מה זאת עבודה אחרי יום של קדחת עזה? — אמר לו אברהם.

— אם חלש אתה — ענה המשגיח — לא היית צריך לצאת לעבודה. אין לנו צורך באינטליגנטים…

על דברים שכאלה לא מצא אברהם מה להשיב. באמת אין לו, להמשגיח, כל צורך באינטליגנטים. הוא צריך לעבדים, שאפשר לרדות בהם בפרך.

אז הרגיש אברהם, מה גדול הוא עלבון ההשגחה! העבודה היתה בעיניו כמעט לדבר שבקדושה, ואוי לה לקדושה, כשכוהנים כאלו, כמו המשגיחים, מכהנים בה!

הוא מסתכל בחבריו הפועלים, והנה כולם נרגזים ומיואשים. ההתלהבות, שהיתה להם מלפנים, כשניגשו לעבודה בחוה, חלפה ואיננה. קרני התקוה, שהאירו להם מלפנים, דעכו. הם נכונים לעזוב את עבודת האדמה, להמירה באיזו פקידות שהיא, אם רק ימצאוה…

הם אמנם מתאספים לפעמים ושרים וגם רוקדים “רוֹנדוֹ”, כביכול, אבל כמה זה עשוי! וכשאתה יודע שכל השירה והרקודים אינם מן הלב, כמה הם מצערים!… חפץ אתה להרחיק את העצבות הכבדה, לפשוט את הגשמיות העכורה, והנך אסור בכבלים, בכבלי עוני ועלבון…

ואברהם רוצה להחליף את מקומו, לנדוד שוב… אבל גם זה לא יוכל…

נקשרה נפשו… בשושנה.

את זה לא גלה לאיש, גם לבו לפיו לא גלה. ואיך יגיד? הכי אפשר לפועל עני לקוות שבזמן מן הזמנים יבנה לו בית משפחה? היא אמנם מתפרנסת מיגיעה שלה. היא “גננת” בחוה. אבל הלא אין אשה אלא לבנים. ובמה תתפרנס היא בשעה שלא תוכל לעבוד? ובמה יפרנס ויחנך את הילדים?…

הוא אמנם קבל מראש, בעלותו לארץ ישראל, שיקדיש את עצמו כליל לאידיאל, לעבודת האדמה, וישאר רוק כל ימיו, ומהחלטה זו אינו זז גם עכשיו. אך אין דבר שיאסור עליו מהמשך אל שושנה. יכול הוא להתענג בשיחה עמה, יכול הוא לחלום על אודותיה, לחשבה לידידה טובה וחביבה… לא, יותר מידידה. זהו — איזה רגש יותר עז ועמוק.

ומשיכה זו תמנעהו מעזוב את החוה. הוא סובל בה קדחת ועלבון וכמעט רעב… אבל שעה של שיחה ידידותית עם שושנה מכפרת על הכל…

עכשיו, כשהגידה לו שושנה, שהיא נכונה לעזוב את החוה וללכת למקום אחר, אל… ששם עובדים פועלים בקבוצה, גמר אברהם בלבו, שגם הוא ילך מפה. אין לו עוד דבר שיעכב אותו.

ונסתדרו הדברים, שבסוף החורף קבל הזמנה מאת הקבוצה ההיא, כי יבוא שמה ויקבלוהו בתור חבר. והוא ושושנה יצאו מברוריה.

ד

אדמת הקבוצה נקנתה בעמל רב. האדמה היתה כמעט כולה אדמת בור, כי זה שנים רבות שלא עלתה עליה מחרשה. האפנדי בעל האחוזה ישב עם נשיו תמיד בלבנון ולא שם כלל לב לנחלתו זו, וכמעט שהיתה הפקר לעדרי הערבים. עכשיו צריך היה להראות, שיש אדונים לנחלה זו, ואסור לרעות בה, ומכל שכן לגנוב ממנה.

כשבא אברהם לעבוד בקבוצה נתחבר לפועל צעיר אחד, בנימין הגלילי, שהכיר אותו עוד מיהודה. מפני מה דוקא אליו? אולי מפני שבטבעם היו מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה. זה היה צעיר חי, רוכב יפה ומומחה בכל עבודה ואפילו בעבודת המטבח; ראשון במסדרי חגיגות וראשון למרקדים.

שושנה נתקבלה לעבוד במטבח. ואברהם היה מתראה עמה כמעט בכל יום. הקדחת חדלה ממנו, ואף מעלבונות משגיח לא סבל עוד.

רק השכנים, יושבי הכפר הסמוך, היו מציקים בגנבות. בזה היו מצטיינים ביחוד הערבים הקטנים. זריזים הם במלאכת־הגנבה כשדים. ורע מזה, שהיו שולחים את המקנה על השדות הזרועים. ניסו הפועלים לדבר עם המציקים, להוכיחם, והללו הבטיחו הבטחות רבות וגם הציעו לתת מתוכם שומרים בשכר מועט…

ראו הצעירים, שבדברים אין לעשות כלום, הלכו ולקחו את הפרות שעלו על שדות הקבוצה ואספון אל הרפת. אז באו יושבי הכפר ברובים ובנבוטים לקחת בזרוע את מקנם, אבל הצעירים פגשום על הגבול מזוינים, והערבים נכנעו ושלמו איזה קנס.

כעבור זמן קצר מצאו באחד הבקרים הרבה נטיעות עקורות.

צריך היה להעמיד שומרים.

נאספו צעירי הקבוצה לדון בדבר השמירה. מתחלה חשבו להטיל גורלות. אך מהרה חזרו מדעתם: אין מטילים שמירה אלא על מי שמקבלה ברצון.

— אני מקבלה עלי, — נשמע קולו הצלול של בנימין.

— מי השני?

אין עונה.

— אנוכי, — קרא אברהם בקול עצור.

— אני איני מסכים, — קרא בנימין. — אברהם לא יצלח להיות שומר.

אברהם כבש פניו בקרקע וידום… הוא אמנם בלבו לא רצה בעבודת השמירה, לא רצה להחליף את המעדר באקדח. בכלל, כל עבודה כעין זו שנואה בעיניו, אבל כשאין אחר, חשב, אולי… והנה ידידו עמד לשטן על דרכו זו המלאה קוצים גם בלאו־הכי…

לסוף נמצא חבר אחר, שנתרצה לקבל עליו את השמירה תחת אברהם.

אברהם, ככל חברי הקבוצה, ידע את הסביבה היטב, ידע את טבע הערבים בני הכפר הסמוך, שמפורסמים במעשי ליסטים, ועל כן היה תמיד לבו חרד על חברו בצאתו בלילה לשמור. ובכל לילה, לפני לכתו לישון, הוא סר אל בנימין למקום השמירה ומתהלך עמו שעה ארוכה, או יושב עמו על הסלע לנוח ונכנס עמו בשיחת רעים.

ולפעמים קרובות היתה שיחתם מוסבה כלפי הערבים, ואז נתגלתה תכונתו המיוחדת של בנימין. הוא היה מספר בהתפעלות רבה על דבר חיי הערבים וסגולות נפשם, וביחוד על דבר הבידואים החפשים, על המשמעת הצבאית שביניהם, על רכיבתם היפה ועל אומץ לבם ובפרט על בוזם למות. בנימין התהלך זמן רב ביניהם וסגל לעצמו את שפתם ומנהגיהם. גם הוא התהדר ב“כפיה ועגל ועבאיה” וכמוהם אהב את בחירתו־סוסתו, שעליה רכב בגאות ועשה בה “פנטסיות”; גם היה מתפאר ב“מרטינקה” שלו ושאר מכשירי המלחמה. וגם הוא סגל לו יחס קל אל החיים ואל המות ומצא כעין עונג מיוחד בעבודת השמירה, שסכנה בה. ומה מאוד היה שמח כאשר עלתה לו, בארבו תחת איזה סלע כבד, להתנפל פתאום על גנב ולגזול ממנו את נשקו ולהעניק לו תריסר מכות יבשות באגרופו החזק לזכרון.

כל הגבורות והנצורות הללו זרים היו לאברהם, העובד בשקט והרואה בעבודה תכלית חייו. גם הוא אמנם חשב על דבר הערבים, אבל מחשבות אחרות לגמרי. הוא רצה להרימם על מדרגת הקולטורה האנושית השלמה, להכניס בלבם רגש של אחוה, כראוי לבני אדם, ובפרט לאלה שהם בני גזע אחד. וצר היה לו מאוד על שאנו והם עומדים זה כלפי זה כצוררים במצב של מלחמה.

— ואתה, בכל זאת, חשבת להיות שומר? — אמר לו פעם בנימין בצחוק.

— כשאי אפשר בלעדי זאת, — ענה אברהם בקול חלש. — ואתה? הלא אתה רוצה מאוד בהתאחדות עם הערבים…

— אנוכי, כן. אבל בשיטה אחרת לגמרי. הם צריכים להכיר בכוחנו, בעוצם ידינו, ואז יכרתו עמנו ברית שלום. במלים טובות לא תשפיע כלום על הערבי. הוא מעריץ רק את הכוח, רק אותו הוא מכבד, והוא מחקה את מי שהוא מפחד ממנו.

בענין הזה היו דנים לעתים קרובות והמחלוקת שביניהם לא פסקה.

ה

עבר חודש מעת שבנימין נמנה לשומר, ואברהם חברו חדל לבקרו בלילות במקום השמירה.

סיבה חשובה היתה לזה. אברהם מצא פעמים אחדות את בנימין מתהלך בלילות את שושנה, שעבדה במטבח.

הוא לא חדל מאהוב את שושנה, אבל כמו אז לא נועז להגיד לפניה כלום ממה שהגה לבו. גם עכשיו, כשחייו בקבוצה נעשו יותר קלים, אי אפשר היה לו בכל זאת לחשוב על דבר חיי משפחה, שמא יהיה למשא על הקבוצה, שהיא קבוצת־רוקים. והנה הוא רואה שבין בנימין חברו ובין שושנה נתהותה התקרבות יתירה…

והנה פעם אחרי סעודת הצהרים, בשכבם יחד על מחצלת אחת לנוח, שאל בנימין את אברהם: מדוע חדלת מבקר אותי בלילות?

— כך, — השתמט אברהם ממענה.

— אני יודע… אבל… דע לך… אתה חושב, שאנו מדברים תמיד דברי אהבה, שזר אינו צריך לשמעם… תוכל להתבשר היום… אנחנו נתארסנו…

— נתארסתם!

— היפלא הדבר בעיניך?

— לא!… אדרבא, בסימן טוב… אני שמח באשרכם. שושנה היא ידידתי היותר טובה.

— כן, היא ספרה לי. וגם אנוכי ידידך הייתי תמיד, ועתה גם כן ממני לא נגרעה כלום… מידידותנו. הלב יכול להכיל גם אהבה וגם ידידות כאחת.

— כן, הלב רחב, אבל הזמן מוגבל — אמר אברהם בלחש כמדבר לנפשו.

— ואתה מקנא, שאני נותן זמני לשושנה?

— חלילה! — ענה אברהם. — אלא איני יודע למה, איזו עצבות תקפתני. חסר אני דבר מה.

— תבקש ותמצא גם אתה כמוני רעיה טובה שתסיר ממך את העצבות.

— הכי בבקשה תלוי הדבר? האשה כמציאה באה בהסח הדעת.

— כן דברת, — ענה בנימין. — אנוכי מתחלה לא חשבתי לישא אשה. עבודת השמירה כרוכה בסכנה ואיך אפשר להתקשר עם אשה? ואף על פי כן מבלי לפקפק הרבה הלכתי ונתקשרתי… מה שיהיה — יהיה.

— תעזוב את השמירה, — אמר אברהם.

— אם ימצא אחר הגון כמוני.

— הכי זוהי תורה גדולה?

— ואתה חושב, שכל אחד ואחד יכול להיות שומר? הנה חנניה רענו קבל עליו גם כן את השמירה, ואני רואה שהוא הולך ומתקלקל. עצביו נעשו כל כך רפויים. מכל רשרוש קל הוא מזדעזע. ואנוכי תמיד שרוי בפחד, שלא יעשה משגה.

ו

עברו עוד חדשים אחדים. היחס שבין בנימין ובין החברה שושנה נעשה כבר קבוע. הם ישבו כבר בדירה אחת, וחשבו להכנס לחופה, כאשר יבוא אבי שושנה…

ורגש האהבה שהיה בלב אברהם לא חדל, אלא שקבל גון עוד יותר אצילי. זו היתה כמעט אהבת אחות, שנפשו קשורה בנפשה. ואותה האהבה נתפשטה ועלתה גם על בנימין בחירה. לבו של אברהם היה מלא הכרת טובה לבנימין על ששושנה מאושרת על ידו.

אלא שלפעמים היתה תוקפת את אברהם עצבות מרה, והיה קובל כלפי עצמו על שהוא מבקש חשבונות רבים. מקנא היה אז בבנימין ידידו. הוא צעיר חי באמת, אינו נכנס לעמקו של דבר, אינו מחטט, אלא חי. הגע בעצמך: הוא שומר, תמיד במצב של סכנה. ואף על פי כן נושא אשה… מה שיהיה יהיה… הכי באמת אפשר לנו להתקיים בחשבון? והלוא, אם אתה רוצה, הכל תלוי על בלימה… אין כל יסוד לחיינו לא שם ולא פה… תלויים אנו בין שמים וארץ, ואף על פי כן מתקיימים איך שהוא. ולמה אני, העלוב, מבקש שיבטיחו לי את קיומי באחריות?… אבל אי אפשר לי ללכת נגד טבעי… איזה קול אכזר קורא תמיד באזני: אסור!… ובין כך וכך חיי אובדים… והכל בשביל העתיד הלוטה בערפל…

ואולם אברהם השתדל להשתחרר ממחשבות אלה, ובזמן שהמחשבות רדפו אותו ביותר, הזדרז בעבודתו והיה מכה במעדרו מכות גדולות באדמה, כאילו רצה לקבור שם את המחשבות העוקצות. פניו נעשו אז קשים, וזעה היתה שוטפת עליהם.

ז

בשבוע האחרון שבחודש חשון בלילה התלבש בנימין, שם עליו את נשקו ויכּוֹן לצאת לשמירה. השמים היו מעוננים, הרוח בשר גשם.

— אולי אלך לשמור תחתיך, — אמרה שושנה. — אתה הלא קדחת אתמול. תצטנן, חלילה.

— השומר אינו ירא מפני כדור ומצנה לא כל שכן, — ענה בנימין בשחוק, כדרכו.

— ומדוע לקחת אתה את הזכות הזו לך ואינך רוצה לתתה גם לי? האתה חושב שאני אינני אמיצת לב כמוך?

— רשות ביד האדם לסכן את נפשו, אבל עמך הלא יש עוד נפש אחת…

שושנה השפילה ראשה ותאדם: הנפש ההיא אינה יודעת עוד לחוות דעה.

— ומשום כך אנו צריכים לשמור עליה ביחוד.

— הידעת, יקירתי, — אמר בנימין אחרי דומיה קצרה — בעת שהייתי מוטל בקדחת נצטערתי על שדחינו את הנשואים. שרוי הייתי בדאגה פן אמות… טוב שלא מתי…

הוא חבק אותה בזרועותיו החזקות, נשק לה ויצא.

היא לא ידעה למה, אבל דבריו נחתו כחניתות בלבה, ושעה ארוכה שכבה על מצעה וחזרה בזכרונה על הדברים שאמר לה בנימין בצאתו, כשהיא מרטטת בכל עצמותיה… אחרי שנתהפכה איזה זמן מצד אל צד, קמה, התלבשה ויצאה.

רק הספיקה לסגור את הדלת, והנה קול יריה נשמע.

ברגלים כושלות מהרה לרוץ אל המקום, שמשם נשמעה היריה. והנה מצאה בקצה המושבה את בנימין מוטל מת. הכדור חדר אל עינו ופצע את מוחו. עליו עמד נדהם השומר השני. מהרה נתאספו שמה כל בני הקבוצה…

ביום השני נתרומם גל רענן בקצה המושבה. זה היה קברו של בנימין שנפל חלל.

את הגל הזה היתה שושנה מבקרת בכל יום. עומדת שם איזו שעה, מעיניה נוזלות דמעות חמות, דמעות־יאוש.

חשך העולם בעד האלמנה הצעירה. והצרה היא כפולה. בעיני העולם זרה היא להמנוח. ההרגשות הפנימיות כמוסות. העולם יודע רק טבעת קדושין וכוס של ברכה.

הצער היה כל כך גדול, עד ששונה חשבה על דבר אבוד עצמה לדעת, אבל חמלה על הנפש היקרה שבקרבה, זרע בנימין אהובה…

ח

בין חברי הקבוצה נתעוררה השאלה על דבר העתיד להולד.

אברהם הקשיב לדברי החברים והתענין מאוד לדעת מה יהיה גורל שושנה וגורל פרי בטנה.

פעם שמע מפי אחד החברים איזו מלה, שיש בה משום עקימת שפתים… והדבר הזה עורר אותו לשקול את המצב ולבחנו מכל צד, ואחרי שעה קצרה הוא נכנס אל שושנה ואמר לה במלים מרוסקות:

— שמעי נא… בתור ידידך וידיד המנוח… באתי להגיד לך… שמעי נא… קשה לי להגיד… ירא אנוכי, פן לא תביני אותי… אבל…

היא הביטה אליו בתמהון, והוא שאף רוח, התחזק והוסיף לאמור:

— איני רוצה שיהיה ילדו של חברי לשמצה בפי אנשים לא טובים… איני רוצה, שינבלו שם כבודך. אני רוצה להגן על שניכם… תנשאי לי… הילד יקרא על שמי… תוכלי אחר כך להפרד ממני, לקבל גט… אתּ — אשה, את מוכרחה לעשות זאת… את מבינה… אין לי שום כונה אחרת… שום פניה… כבודך וכבוד חברי המת וזרעו דורשים זאת…

היא נישאה לו ושוב לא נפרדה הימנו.

חלק שלישי – מאמרים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

לזכרון: הקדמה לכרך שלישי

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הראש והראשון בועד היובל למלאת לי שמונים שנה (כ“ד שבט תרצ”ד) היה נזר שירת דורנו, ר' חיים נחמן ביאליק ז"ל, והוא שעורר את החברים – יבדלו לחיים ארוכים – להוציא לאור את כתבי. וביום היובל חתם בראש חברי הועד בכתב ידו על שני הכרכים שהספיקו לצאת אז מהדפוס.

אולם בטרם שיצא הכרך הזה, השלישי, היתה בנו יד ה' ור' חיים נחמן נסתלק ונגנזה נשמתו הטהורה בגנזי מרומים.

משתתף אני עם כל אחינו באבל הכבד על יתמותנו ויחד עם זה אני מזכיר בתודה את החסד אשר עשה עמדי, ביחוד בהוצאת ספרו הגדול של רב“ז בכר ז”ל “אגדת התנאים והאמוראים” בתרגומי, שגם מזה הספיק לראות רק את הספר התשיעי, גדול מאוד צערי שלא זכיתי לשתף אותו בסיום הספר הזה (עוד ישנם אצלי מזה שלשה ספרים בכתב יד).

יהי שמך וזכרך ברוך ומבורך בעד תנובת רוחך האדירה ובעד עמלך להנחיל לעמך פרי ספרותנו העתיקה והחדשה.

א. ז. רבינוביץ

זאת חנוכה תרצ"ה

---

מפנקס שריה הסופר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מספרים שר' ישראל סלנטר התודה לפני אחד מידידיו: לפעמים בשעה שאני מבקש לעלות על הבימה לדרוש, השטן מתיצב כנגדי ודורש חשבון: למה תלך לדרוש? להתפרסם אתה רוצה? לנחול כבוד? להתגאות על הבריות? ואני משיבו: אמנם בעל דין קשה אתה, אבל אני צריך לפרנסה… אין פרנסה אחרת, מלבד דרשנות…

ומיד כשהשטן שומע את השם “פרנסה” הוא מתהפך לאחר. – אם בשביל הפרנסה אתה הולך לדרוש, הוא אומר, הנני לעלות עמך על הבימה ואעזור לך לעשות מטעמים לקהל כאשר אהב… בשביל פרנסה הכל מותר…

אבל כשאני עולה על הבימה – סיים ר' ישראל – אז אני דוחף בכוח את השטן מכל המדרגות, ואני מדבר מה שישים אלהים בפי.

־־־־־־־־־־־

את הדברים האלה אני מזכיר לעצמי לפרקים כשאני יושב לכתוב. פניות שונות מתעוררות בלב הסופר, וביניהן גם תאות הפרסום, גם התקוה (על פי הרוב – כוזבה) לפרנסה וכו' וכו', אבל יש גם איזה רגש של חובה כלפי העם, לפזר את הערפל הסובב אותו, לעזור בחיפוש דרכים…

ואני תפלה: חנני, ה', ביטוי נאמן לאותו הרגש הטהור, המתאמץ לעלות ממחשכי הפניות, שאין כוח ביד הסופר להרחיקן; ואת הניצוץ הדל והחוֵר, שנוצץ בתוך נשמתי, תצרף אל הניצוצות הגדולים והקטנים של שאר עובדי הספרות הישרים, והיו יחד לאבוקה, לעמוד אורה, שיוליכנו אל התחיה ואל הגאולה.

---

בדרך התחיה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בדרך התחיה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

בדרך התחיה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א. ר' ליב המלמד

הוספה לסיפור “בימי הרעש” של מנדלי מוכר ספרים, מאת שריה הסופר

אמר שריה הסופר: הסיפור של ש“י אברמוביץ ז”ל “בימי הרעש” ידוע ומפורסם בעולם. הוא נדפס מתחילה ב“פרדס” של הרי“ח רבניצקי, יבדל לחיים, ואח”כ בכל כתבי מנדלי כרך שלישי, ואין כל צורך לשוב ולספר אותו. אעפי"כ לתועלת המעיינים הנני לתת כאן את תוכנו בקיצור נמרץ. תוכן הסיפור הוא ענין מעציב ומגוחך כאחד: מנדלי מוכר ספרים מתקשר בקשר של שותפות עם ר' ליב המלמד העלוב לעלות לארץ־ישראל ולעבד שם את האדמה. המסכנים הללו הלכו שניהם לשיחור. כלומר לאודיסה, שהו שם איזה זמן, דפקו על דלתות העסקנים חובבי־ציון, ור' מנדלי בפקחותו הבין שכל העסק הוא לעזאזל, נתחרט מהר ושב לעיר כסלון מולדתו, לסוסתו ולעגלתו והלך לו שוב למסעיו להפיץ בישראל קינות וסליחות. ור' ליב אמנם לא נתחרט, אבל גם הוא נוכח, שאין כל אפשרות להטות את לב נדיבי אודיסה שיתנו לו נחלת שדה וכרם בארץ־ישראל, עשה לו שם מלמדות, ובזה נגמר הסיפור.

חשבתי תמיד בלבי, שהסיפור הוא “מעשיה” כלומר בדותא, שהמספרים בודים לשעשע את הקוראים, אלא שאברמוביץ בכשרונו הגדול ידע לפחת רוח חיים ביצורי דמיונו, עד שנדמה לנו כאילו הם יצורים ריאליים, עומדים לפנינו בכל מלא צביונם וקומתם. ביחוד עשה עלי רושם ר' ליב המלמד, ולא פעם אחת ראיתיו בחלום, הכרתיו ע"פ הסימנים המובהקים, שמנה בו מנדלי מוכר ספרים, והייתי בחלומי ממלא שחוק פי, עד שהיתה אשתי מתעוררת לקול צחקי.

בשנה שעברה, כשהתישבתי בארץ־ישראל, נזדמן לי לעבור על פני אחת המושבות העבריות וטיילתי שם בשדה עם אחד הסופרים מחוץ למושבה. הימים היו ימות החורף בין גשמים לגשמים. האדמה התרחצה היטב היטב, ולבשה את בגדי כלולותיה החמודות, המרוקמות בציצי פז, לקבל את פני החתן־השמש, שיצא מחופתו ושלח לה ברכת שלום בקרני הוד. והנה ראיתי בשדה יהודי אחד בעל זקן קצר ומעוך ששערותיו הלבינו, חטמו ארוך וחטוטרת מתנשאת עליו. גופו צנום, אבל כנראה בעל עצמות חזקות, עיניו מאירות, ופניו השזופים מפיקים אומץ ובטחון. לבוש הוא מכנסים רחבים וטלית־קטן רחבה, שציציותיה מתבדרות מן הרוח, והוא אוחז בידו האחת במחרשה ובשניה שוט והולך לו אחר זוג פרדות. כנראה רגיל הוא אצל עבודתו: אין סימני לאות ואין נטפי זיעה. הולך הוא אחרי המחרשה ה“הולך בחליל” בצעדים חזקים ומדודים. לפעמים מרים את עיניו המאירות, ופניו המוקשים מצטהלים.

– שלום לך ר' ליב! קרא בן לויתי אליו.

– שלום, חביבי! ענה האכר. – סליחה, אין מפסיקין בחרישה. אולי תועיל לסור אל ביתי בערב. שם נשוח, נתוכח.

אמרנו ללכת הלאה, אלא שהשם ר' ליב הזכירני את המלמד ש“בימי הרעש” וחיוך עבר על שפתי. עמדתי איזה רגעים על מקומי. נעצתי את עיני בחורש… פלא, כמה דומה הוא לר' “ליב המלמד” ההוא! האמנם חולם אנכי?

– מי הוא ר' ליב זה? שאלתי את בן לויתי. – פניו כאילו מוּכרים לי. הנני נכון להשבע שראיתיו פעם או איזה פעמים, אבל איני יודע היכן.

– הלא זהו ר' ליב המלמד, שותפו של ר' מנדלי מוכר ספרים.

– בסיפור “ימי הרעש”?

– כן, הוא.

– הלא הוא לא היה ולא נברא, אלא משל היה?!

– טעות היא אצלך – ענה בן לויתי – הסיפור של אברמוביץ הוא מעשה שהיה, והנה ר' ליב המלמד לפניך. הוא כידוע, ביקש להתנחל בארץ־ישראל, ובמרץ ועקשנות שאין דוגמתם הגיע סוף סוף למטרתו, והנהו עכשיו אכר בעל־הבית.

– משטה אתה בי, אחא!

– לא משטה, אלא אומר לך דברים כהויתם.

– תאמר שגם מנדלי מוכר ספרים הוא אישיות ריאלית?

– לא זאת לא אומר. מנדלי מוכר ספרים הוא שם בדוי, אבל היה ר' מנדלי החזן שעמו עשה ר' ליב שותפות, ואברמוביץ הסב את שם מנדל החזן לשם הכולל “מנדלי מוכר ספרים”. ומנדל החזן נתחרט ושב באמת לעיר מגוריו ולתיבתו, ור' ליב נשאר נאמן לרעיון שלו ובצרות רבות עלה לארץ־ישראל, במסירות נפש השיג חלקת אדמה והתמכר לעבודתה בהתלהבות נאה לחסיד שכמותו.

– פלאות! – עניתי אני משתומם. – הלא תזכרו איך צייר מנדלי מוכר ספרים את ר' ליב ב“ימי הרעש”: “גופו, כביכול, כחרס הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר. הידים – קנים דקים וצנומים, וצומת גידיהן כעין התכלת מתנפחין ובולטין. הפנים אינם אלא חורבה. לסתות נופלות, עינים משקעות וחוטם ארוך בעל חטוטרת משתרבב ועולה מביניהן, ונראה כארובת העשן בודדת על גג הבית שנפלה בו דליקה, וסמוך לו מטאטא מעוך ומדולדל הוא הזקן הקצר שהלבינו שערותיו”…

– ואני זוכר גם מה שסיים שם: הריני מסתכל בו בשחוק של בוז על שפתי ומהרהר בלבי: כמה נאה הבריה המשונה הזו, וכמה גדול כוחו של הפועל הזה! – ואף על פי כן הנה ר' ליב זה לפניך אכר מצויין, מומחה בכל עבודות השדה והכרם, כאיש שדה, שנולד על ברכי אבות אכרים.

– אם תרצה, נסור אליו שנינו בערב, ותשמע מפיו את מאורעות חייו. הוא אוהב לספרם לכל מי שרוצה לשמוע. אבל צריך אני להגיד לך שהוא מדבר בלשון הקודש, הוסיף בן לויתי קצת בגיחוך.

– בסגנון הקליר והקדמות הרבנים, כמו שתארהו מנדלי?

– לא כל כך. הוא בכלל השתנה הרבה ממה שהיה. בכל אופן כדאי להכיר את ר' ליב המלמד.

בערב הלכנו אליו, כלומר אל בית הכנסת ששם הוא קורא שעור מהשעה השביעית עד השמינית. חבורת השומעים היתה מנומרת למדי. איזה זקנים, איזה אברכים וגם איזה צעירים פועלים. הוא קרא בעברית שבורה, אבל בהתלהבות. הדיבור בכללו היה שוטף, הוא לא הרגיש בליקויי השפה, בחוסר הנגינה הנכונה, בשגיאות דקדוקיות בבנין המלים, בהצטרפות לא נכונה של השפה הארמית עם השפה העברית וכדומה. אך הוא ידע לפחת רוח חיים בסוגיה ולהסבירה בהסברה קלה ונעימה. ניכר היה שהוא יודע לשחות בים התלמוד והוא כובש את הגלים ומנצחם.

כשגמר התפללו מעריב והוא בקש אותנו ללכת אחריו אל ביתו.

– בעיני היה הדבר הזה חידוש, אמרתי אליו.

– איזה חידוש?

– מה שר' ליב…

– לא ר' ליב, אלא אריה. ליב הייתי בחוץ־לארץ, כאן שמי אריה…

– ואיזה הבדל יש בדבר?

– אנחנו צריכים לבער את הז’רגון מתוכנו מכל פינה כחמץ בערב פסח… הפסקתי אותך ונכנסתי לתוך דבריך. איזה חידוש ראית?

– הלא אנו רגילים לקרוא שיעור בתלמוד רק בז’רגון. ואתה קורא בעברית. בודאי היה קשה ממך לשנות את ההרגל.

– קשה או לא קשה, אנחנו מוכרחים לעשות כזאת, ענה הוא בטון אמיץ. שמעתי פתגם של חכם: טוב לזחל על ארבע, ובלבד שלא להעזר על ידי אחרים. התנאי הראשון לקיום העם הוא השפה. בזמן שיש לנו שפה שלנו הרי אנו עם, ואם לאו – הננו גרועים מצוענים. ואם אנו נלחמים על קיום עמנו, עלינו להלחם יחד עם זה על קיום שפתנו בכל פינות שאנו פונים בבית ובשוק ולהבדיל בבית המדרש.

– ואתה משתמש רק בה תמיד?

– גם בהיותי בגולה. חדשים אחדים שישבתי באודיסה, הייתי מדבר רק עברית ורק לפעמים הייתי מתיר לעצמי לדבר בז’רגון כשאין השומע מבין עברית. אבל מעת שבאתי לארץ־ישראל לא הוצאתי מפי אפילו מלה אחת ז’רגונית. אסרתי זאת עלי כביכול בחרם חמור. מי שפונה אלי אני משיב עברית, יפנה אלי בז’רגון, או בערבית, או ברוסית.

– ואם הוא אינו מבין?

– מה זה עסקי? ילך וילמד – קרא הוא כמעט בקצף – הוא בא לארץ־ישראל ובארץ־ישראל צריכה השפה העברית להיות שלטת. אין לי שפה אחרת. בדבר הזה אני קנאי, קשה כארז, ואני חושב שאם נהיה רכרכים, מתנועעים לכל רוח, לא נצליח בכל מעשינו.

עיניו התנוצצו בדברו ורשמי פניו נעשו באמת קשים.

– אבל… תסלח לי… האינך יודע כי שפתך העברית פגומה?

– ומה יש? יבואו ויתקנו. וכי מפני שאני חוטא במועט כשאני מדבר עברית, אלך לחטוא חטא שאין לו כפרה? הלא הדבר הזה נוגע עד הנפש, עד הנפש, עד נפש אומתנו. איך אפשר להקל ראש בדבר?

הקראת את הסיפור “בימי הרעש”?

– קראתי. ומה?

– הראית איך מתלוצץ שם לדבורך?

– ומה בכך?… שפתי מלאה שבושים, אף על פי כן רק עברית אדבר. וכך צריכים לעשות כל אלה שדורכים על סף ארץ־ישראל. צריכים לעזוב את הגלות, את שפת הגלות ואת עבודת הגלות. ומה שנוגע למלגלגים כבר נצטוינו בשולחן ערוך סימן א', “ואל יתבייש מפני המלעיגים עליו”.

באנו אל תוך הבית. בית אכר עם רהיטים פשוטים. המיחם משמיע קול רתיחה ועומד מוכן על השולחן. מנורה גדולה מפיצה אור רב.

– השקית את הפרדות? נתת מספוא? שאל הוא את בנו נער בן שלש־עשרה.

– כן, נתתי.

– אם כן הבה נשבה, אורחים יקרים. – את המנורה אפשר לקרב הימינה… כך… אני אוהב הרבה אור. ומלבד זאת יש שאני צריך לעיין בספר, הצטדק ר' ליב, שלא יחשבוהו שהוא רודף אחר לוקסוס. וסוף סוף הלא צריך לשמור לעת זקנה על אור העינים.

– בן כמה אתה?

– בן ארבעים ושבע.

– בן ארבעים ושבע. שמע מינה שבשעה שהיית באודיסה עוד היית צעיר למדי ומנדלי מתאר אותך כזקן…

– גם הוא צדק מאיזה צד. שיבה באמת זרקה בי עוד בהיותי בן שלושים וחמש. קצת מפני שראיתי הרבה תלאות בימי חיי, ואנכי יכול לומר כמו שאמר יעקב אבינו “מעט ורעים היו ימי שני חיי מגורי”. וביחוד השפיעו עלי הפוגרומים לרעה, וזקנה קפצה עלי, אבל באים ימי טובה ומשכחים את ימי הרעה. בעיני רבים נחשבתי אז ככלי חרס שאין לו תקנה, וב"ה הנה ראה!

בדברו הושיט לי את ידו המלאה יבלות קשות.

– ב“ה יד עובדת. אין לה להתבייש בפני כל יד אכר. וגבי זה, שהיה מלפנים שחוח ומעוקם, יכול ב”ה לשאת עליו שלושים וחמשה רוטל בלי חשש, ולעת הצורך גם חצי קנטר.

– הלא אמרו “התורה מתשת כוחו של אדם”.

– זהן כשיש רק תורה, אבל במקום שיש גם עבודה ובפרט בא"י אין מקום לתשישת כוח.

ואיך הגעת לזה שהיית לאכר? הדבר הזה מענין אותי מאוד. אולי תוכל לספר לי?

– אספר, אספר, רק תשתה עמדי כוס תה. ואולי רוצה גם פרוסת לחם… צר כי אין לנו עכשיו חלב. הבהמות עוד לא ילדו. עוד מעט ויהיה גם חלב.

־־־־־־־־־־

כמו שידוע לכם מספור של מנדלי מוכר ספרים, נפרדתי ממנדלי, או יותר נכון, מנדלי נפרד ממני. הוא, מנדלי, פיקח הוא. זהיר ומתון הוא. מביט הוא דרך משקפים בהירות. רואה הכל מראש. ואנכי מביט מעל המשקפים… הוא הולך לו כפי מה שיורהו שכלו, וכשהוא רואה שעל הדרך החדש מוטלות הרבה אבני נגף, מיד הוא נרתע לאחור ושב כצפרדע אל בצתו. ואנכי, לא כן נתן אלהים עמדי. לי יש רצון ושאיפה. אבני הנגף אינן נראות לי, אנכי פשוט איני מרגיש אותן, ואפילו בשעה שרגלי שותתות דם. מרחוק מאירה לי המטרה ככוכב נוצץ ומשכתני, ואני נחפז ורץ, נופל וקם, נופל וקם, ואיני חושש לכל המכשולים. אני איני יכול למדוד ולשקול, ועל רעיוני לא עולה השאלה: לעשות או לחדול. אחרי שהמטרה ברורה לנגד עיני אני מוכרח לעבוד, מוכרח למהר את דרכי. איך ללכת? אשאל אנשים ויורוני. אם יטעוני אעמוד על טעותי ואתקנה: אם אמצא אבן נגף על דרכי, אטה קצת ואבקש דרך אחרת, אך נוכח המטרה. היא תמיד מאירה נגד עיני ומושכת ומעודדת אותי.

והנה באתי לארץ ישראל. נמצאו אנשים טובים שנתנו לי להוצאות הדרך ונסעתי.

גם הנסיעה היתה קשה מאוד. “רצה הקב”ה שארגיש ואצטער כדי שיכפיל לי שכרי" – הריני אומר בלשון ר' אבא בר כהנא. לא נתנה לי רשות תעודה לנסוע. אח היה לי שמת וכנהוג תבעו אותו שיעמוד לקריאת הצבא. מה שכתוב “במתים חפשי”, הם, הרשעים, אינם מודים בזה ורוצים דוקא שאשלם שלש מאות רובל. וכשאין לי, אין נותנים לי לצאת לחוץ לארץ. והייתי צריך ללכת סחור, סחור, לעבור את הגבול בגנבה ולנסוע דרך טריאסט… אין ברירה, אני עושה זאת…

אך כל זה לא כלום. הסדרה של ההרפֶתקאות התחילה מעת שבאתי לא"י. התחלתי לדפק על פּתחי הועדים ואנשים עסקנים, העתרתי עליהם בקשות ותחנונים, אבל לשוא… בכל מקום הייתי לשחוק… מי יתן למלמד מסכן להתנחל על האדמה? מי יאמין לו כסף? מי יפקיד בידו בהמות וכלים? אבל אנכי לא נרתעתי. צריך הייתי רק קצת לנטות הצדה… הלכתי לבקש עבודת פועל. והנה גם זה עלה לי בקושי גדול, איזה פועל הוא ליב המלמד? מבקשים להראות להם את הידים… ממשמשים בידים וצוחקים.

– אל תסתכלו בידים, הסתכלו בלב. אנכי אמלא את חובתי על צד היותר טוב, בעזרת ה', הבו עבודה!

רצו לתת לי עבודת שמש בבית הכנסת. לא! לא לשֵם זה באתי לא"י. אני רוצה לעבוד את האדמה.

איש אחד מהחדשים ראה בצערי ורחם עלי ונתן לי עבודה. יהי שמו מבורך. מחזה של שחוק היה לו לראות את אחיו היהודי בקאפוטה הארוכה עובד. ואני חושב בלבי: ישחק לו כרצונו. מה שנוגע לעלבון ובוז: הלא יהודי אני, מוכן ומזומן לזה מיום שנוצרתי, אבל העיקר שאני מתקרב אל המטרה.

תיתי לו לאדוני החדש, שצוה על המשגיח שלא יאיץ בי. אעבוד כמה שאוכל… הדבר הזה נודע לי אחר כך.

והעבודה היתה באמת קשה, עבודת המעדר.

הנני תופס את המעדר בידי, והוא משתמט ממני. אתם מבינים, הוא אינו נשמע לי כלל. מתחלק ומכה לצדדין וסורט את ידי.

הכל מביטים ושוחקים, ולבי שותת דם.

ואני מתחזק, תופס שוב את המעדר ושוב הוא מורד בי…

נגש אלי פועל צעיר והראני איך להחזיק ואיך להכות, והעיקר לחש לי “לא עליך המלאכה לגמור”…

שפוייה, שפוייה! (לאט, לאט).

גם אחרי זה היתה העבודה קשה. אנכי מביט איך אחרים עושים. זה גומר שורה של גומות, ואני עדיין מתחבט בגומה הששית… נחלי זעה שטפו על מצחי. כולי הייתי טבול בזעה. איני יודע מאין באו לי כל כך הרבה נוזלים כאלה.

בערב שבתי מהעבודה רצוץ ושבור. הידים פצועות, זבות דם. הרגלים כושלות. כל העצמות התפרקו.

קבלתי שכר שני בישליקין. – תבוא גם מחר, ר' ליב, – טוב, אבוא, תודה!

אנה ללכת לאכול? הפועל הצעיר, מורי ומדריכי, יועץ ללכת לקלוב הפועלים. שם הכל בזול.

חשבתי, חשבתי: איך אלך שמה? בין הצעירים אהיה למשל ולשנינה. ואעפי"כ התאמצתי ואלך. סוף סוף הלא גם אני פועל. צריך להכנס בחברת הפועלים, ואלא מה שאינם נזהרים במצות? – “וכפר אדמתו עמו”. ראיתי באיזו מסירות נפש הם, הצעירים, שמהם בני אבות אמידים, מפונקים ועדינים עובדים עבודת פרך. אסור להרהר אחריהם. “כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים וגם כולם קדושים!” ראיתי כמה הם סובלים, כמה הם מעֻנים, הוי כמה סובלים!…

מהרה הסכנתי אליהם, אל הצעירים הפועלים. אנכי אהבתי אותם וגם הם אהבוני. כולנו הרגשנו כי מטרה אחת לנו, וחבת הארץ מקשרתנו.

ביום השני כשיצאתי לעבודה עדיין הייתי שבור ומרוסק. “חזקני, אלהי, ואמצני מרפיון וחיל”, קראתי בתפסי את המעדר בידי. “תנה בי כוח לעבוד את האדמה הסגולה, אשר בחרת לעם סגולה, ותן לי לקדש את שם ישראל ברבים, שלא יאמרו נרפים אנו, יכולים לאכול רק מה שמכינים אחרים”. והתחלתי לעבוד. והנה זה פלא: ככל אשר הוספתי לעבוד, כך הרגשתי שהעבודה נעשית יותר קלה. המעדר כבר נשמע לי, כאילו מתרומם מאליו. לפרקים אני מעמיד את המעדר; מזדקף ושואף רוח ותיכף איזה כוח מושך אותי לעבודה. עבודת מתנה היא לי. מעט מעט התישר גבי, הרפיונות שבי חדלו. יש תיאבון לאכילה. וכשאני גומר את עבודתי איני מרגיש עיפות יתירה, ואני יכול אח"כ גם לקרוא שעור בתלמוד, לעיין בספר. זכיתי שמזמינים אותי לעבודה. זה אומר: בוא אלי לעבוד, וזה אומר: בוא אלי.

עבדתי בכמה מקצעות של עבודה, נתמחיתי בהם. אז התחלתי לדפוק שוב על דלתות הפקידים שיקציעו לי אחוזת שדה והפקידים לא אבו לשמוע. לתת נחלת שדה לליב המלמד הזקן, ששערותיו כבר הלבינו – זהו דבר שאי אפשר. פרינציפ יש להם שלא לתת לזקנים. אבל גם לי יש פרינציפ: אנכי צריך להיות אכר בא"י. ואפילו אם יתהפכו כל העולמות. מליב המלמד לא יִפָּטרו לעולם, עד שיעשו את חפצו. הציקותי להם עד יציאת נשמה. לא נתתי להם לא לאכול ולא לישון. לא היה להם מחבוא ממני. התהלכתי אחריהם כצל. בכל מקום שפנו שם אני. – מה? תנו חלקת אדמה. – אמרתי כבר שאי אפשר! – אז היה אי אפשר, ועכשיו אפשר ואפשר.

פעם באתי אל הפקיד ואורח אחד היה אצלו. – מה? – תנו חלקת אדמה, אצלכם יש הרבה אדמה לא מעובדת שנִתנה לאריסים נכרים, אין רע אם תתנו לי חלקת אדמה.

הוא דבר עם האורח צרפתית, אבל הבנתי שעלי הם מדברים. מזכירים את מנדלי מוכר ספרים, ואת ליב המלמד ומחייכים.

– מנדלי מוכר ספרים, אמרתי, ידע לתאר את פרצופי, אבל לא ידע כלל את נשמתי. אלהי! נשמה שנתת בי טהורה היא נשמה יהודית כדבעי.

אבל מה לעשות? אין לנו רשות לתת לזקנים אדמה, אמר הפקיד. הפעם היה קולו רך. הבנתי שהוא עומד כגדר הדחויה. צריך לדפוק הלאה. עוד מעט וחומת יריחו תפול… ואני דופק:

בארץ ישראל, אדוני, הבטיחנו ה' “למען ירבו ימיכם” “והארכת ימים”. ואני איני זקן כל כך כמו שאתם חושבים. הצרות הזקינוני. הנה לכם תעודות מועדי מושבות שבהן עבדתי, ב“ה כולם מעידים שפועל ישר וחרוץ אני. תנו לי האפשרות לעבד חלקת האדמה. הפקיד דיבר עם האורח ואח”כ אמר: טוב. אשלח מכתב מיוחד לפריז אודותיך. תבוא בעוד שלושה שבועות.

וב“ה בקשתי נתמלאה, והנני אכר בא”י. ואני מאושר לא רק בשבילי, אלא בשביל אחי בני עמי. לא אחד היה מנדלי מוכר ספרים, שהיה מלגלג עלי ועל כיוצא בי: “מה היהודים האומללים האלה עושים”? ההם, העירונים, הסרסרים, המלמדים, תשושי הכוח ורודפי הפרנסות הקלות יהפכו לעובדי אדמה? והנה אנכי המלמד אוכל להראות להם בגאון: כן זה אפשר. היו סבות שגדרו בעדנו את דרך החיים ולא נתנו לנו לעבוד את אדמתנו, וכשהוסרו הסבות הננו שבים לארצנו ומתקרבים לאדמתנו. ואנכי איני יחיד. בישובנו החדש יש הרבה כמוני.

אנכי, שריה הסופר, הורדתי לארץ ראשי, ולבי היה מלא חרטה. הן גם אני הייתי לפעמים מהרהר אחרי מעשי חובבי ציון.

– אל תראוני שאני שחרחורת!" קרא ר' ליב בניגון ובסגנון האגדה. – “אמרה כנסת ישראל לנביאים: אל תראוני בשחרחרותי”, ששזפתני השמש, שמש הגלות הצורבת ואינה מצמיחה. אבל כאן בא"י, – “יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו”.

“בצוק העתים”

ב. מכתב מר' ליב המלמד לשריה הסופר

אמר שריה הסופר: מזמן שעשיתי הכרות עם ר' ליב המלמד, החלפנו בינינו לפרקים מכתבים. המכתב הזה דלקמן מדבר בענינים חשובים מאוד מתוך השקפת עולם מיוחדת ושלמה. אמנם לא חדישה – זו כמובן אי אפשר לדרוש מר' ליב המלמד הזקן, – אבל יש בו גון חדש, או התמזגות של גונים חדשים עם הצבע היסודי הישן. את צורת המכתב תקנתי הרבה, אבל לא תכנו, אותו הנחתי כמו שהוא.

לידידי המליץ המפוֹאר וכו' כש“ת ר' שריה, הי”ו, א"ס.

אחדשה"ט, ארהיב בנפשי עוז לקחת את קסתי בידי ולהביע בה לפניך את מורשי לבבי, המלא על כל גדותיו לרגלי המאורעות הגדולים והנוראים וחסד ה' שנגלה עלינו באתחלתא דגאולה ממשית, מאורעות שהמוח לא יכיל אותם והפה קורא מאליו: מה גדלו מעשיך ה', מאוד עמקו מחשבותיך!

אעמוד כאן להביא בחשבון איזה פרטים מאשר היה ולגלות איזה מחשבות מתקוותי בעתיד.

בודאי ידוע לך שנתפסתי בעוה“ר בתחילת החורף תרע”ח למלכות בתור מרגל. האם היו רגלים לדבר? לא כלום. לדבר לא היו רגלים, אבל לי יש רגלים, והרגלים לפי דעת תורכיה – לכך נוצרו שיקבלו פּאַליקס, כלומר חביטות במקלות. ובכן נתפסתי ונלקיתי ושולחתי לדמשק…

הנה לך סיום הפרשה. סבלתי צרות ויסורים עד שנתאכרתי בא“י, ועכשיו הא לך מכות, התעקר וצא לחוץ לארץ!… אבל ברחמי ה' המרובים, כמעט שהגעתי עד גבול א”י, נמלטתי מיד האויב והסתתרתי בין אחי בגליל.

לא אספר לך מהענויים שסבלתי. עכשיו באו דברים הרבה יותר חשובים, שלוקחים את לבבי ומשכיחים את כל מה שעבר עלי. הכל נזער, נתקטן והולך ונמחה מפני גדלותו של ההוה ועוד יותר של העתיד.

הדקלרציה של בלפור מצאה אותי בדגניה. היא הממה אותי!…

אחרי גלות ארוכה־ארוכה, שחורה־שחורה של אלפי שנים, באה ממלכה אדירה והכריזה: ארץ־ישראל לעם ישראל! הלא זהו דבר פלא שאין כמוהו, יצירה של עולם מלא, חידוש מעשה בראשית!

איני צריך להגיד לך שלבי מלא הכרת טובה לבלפור זה. איך אפשר אחרת? תמיד היינו מכירי תודה לחסידי אומות העולם, שמדי פעם בפעם דברו טובות עלינו, אעפ"י שדבריהם הטובים לא השפיעו כלום על מהלך החיים המעשיים. נשמה יש לנו וגם היא דורשת מזון: שיחה נאה, דיבור מלטף; ועל אחת כמה וכמה כשאנו שומעים דבורים כדרבונות: אנגליה מכירה בלאום ישראל בתור עם שיש לו זכות על ארצו ההיסטורית המיוחדת.

אומרים שלאנגליה יש נימוק פוליטי בדבר. אדרבה! אם כך הוא, אז תגדל שמחתי שבעתים. שמע מינה שיש לנו ב"ה עדיין ערך כל שהוא ומתחשבים עמנו חשבונות פוליטיים.

איך שיהיה, הדבר הוא טוב ויפה ונעים לאין חקר, ולבי מלא רגש הכרת טובה ואיני מתביש כלל ברגש הזה. זהו לא נובע מהכנעה וביטול כלפי התקיף, אלא רגש אנושי, שאני רוצה לשמרו כסגולה, ואני קורא:

ברוך יהי בלפור בפינו ובפי צאצאינו לעולם ועד!

וביחוד אני מכיר טובה, מפני שהוא הוגה בסגנון התלמודי: “אורח טוב מהו אומר? כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי”. אני מאמין באמונה שלמה, שכל המלחמה הנוראה הזאת עם כל בלהותיה, מלחמת גוג ומגוג, היתה רק כדי שסוף סוף יכירו כל העמים והלשונות שנעשה עול מאין כמוהו לעם העתיק, עם ה', עם נושא דגל הנבואה, צריך לתקן את המעוות, לשחררו מגלותו ולהשיבו אל ארצו, ולתת בידו האפשרות להחיות חיים יפים, למען יהיה לאור גויים.

יד השגחה היתה בזה: כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי, בשביל עמי.

יד ההשגחה היתה בזה, שנתקיימנו למרות כל התלאות עד המומנט הזה, ויד ההשגחה היתה במעשים הכבירים במהפכה העולמית הנוראה שנעשתה בעולם כולו – והכל בשבילנו!

ואם כך הוא–אצלי אין שום ספק שכך הוא–מובן הדבר שהיה לבעל הבית חשבון לטרוח כל כך הרבה בשבילנו. שהעתיד המזהיר שלנו יכפר על הכל, או, לדבר בלשון הסוחרים, שיכסה את כל ההוצאות ועוד יתן רווחים. ומה הם הרווחים הללו?

תכלית קיומנו בעבר היה להראות בעליל, שאפשר לו לעם קטן להאריך את קיומו, אם רוח אלהים מחיינו, גם בשעה שמסביב יסערו איתנים להפיצהו, ולנגד זה – עמים גדולים ועצומים מתפוררים ומתפרדים, מפני שאין רוח אלהים בתוכם, כי לא בכוח יגבר איש. לא בשרירים ולא בהסתדרות פוליטית חזקה תליא מילתא, אלא בכוח החיוני הנסתר שאנו המאמינים קוראים לו בשם רוח אלהים או דבר ה'.

ומהי תכלית קיומנו בעתיד?

שאלה זו החרידה אותי. אם כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילנו. במה נשלם בעד הטורח הגדול הזה? הלא חוב גדול מוטל עלינו, יותר גדול מכל המיליארדים שנתחייבו הממלכות הלוחמות.

אבל אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואינו דורש מאתנו מה שהוא לא לפי כוחנו, אלא מה שבידינו לעשות ולטובתנו ולהנאתנו.

התעודה שלנו היא לגשם בפועל את מה שהורו אותנו נביאנו וחכמינו ז"ל. אנו צריכים להיות לאור גויים לא רק “בספר” אלא גם במעשה, בחיים הממשיים.

אנחנו צריכים לחיות בארצנו חיים מוסריים על יסוד היושר והצדק, ביחוד על יסוד עבודת האדמה, עבודה עצמית, לא בתור אדונים המשעבדים את אחרים לעבוד בשבילם, אלא בתור עובדים עצמיים, כל אחד בידיו ממש.

חיינו שבגולה – צריכים אנו להתודות – היו חיים פגומים. אמנם זה היה לא באשמתנו, הפלשתים סתמו הבארות אשר חפרו אברהם ויצחק, גדרו בעדנו את כל דרכי הפרנסה הכשרה והשאירו לנו רק פשפש קטן לרבית, למזיגה, לסחרנות, לבטלנות, לצביעות, למלשינות ולפרזיטיות מכל המינים. עכשיו, כשאנו שבים לתחיה, עלינו ראשית כל לבקש חיים מוסריים, ביחוד עבודת האדמה. אי אפשר להיות איש מוסרי אפילו אם ישקוד כל היום על “ראשית חכמה” (וגם לא על ספרי חקירה ושירה, שהמשכילים רואים בהם תעודת חייהם), כל זמן שהוא אנוס בשביל פרנסתו להשתמש בתחבולות אי מוסריות: בשקר, במרמה, בחנופה, בהפקעת שערים, בריבית, ברנטה.

אל יאמרו: למה לנו להיות עם של “אתה בחרתנו”? יש בכל העמים כאלה וכאלה, נהיה גם אנחנו כמוהם. אבל זה דוקא אי אפשר. אנו יכולים להיות או מעולים מכל העמים או שפלים מכל העמים, אבל לא להיות ככל העמים. “ישראל כשהם עולים עולים עד לשמים וכשהם יורדים – יורדים עד עפר”. ומלבד זאת, כאמור לעיל, אין בכל העמים עם שיהיה עליו אחריות מוסריות כזו שישנה עלינו; רב לנו להיות רק נאה דורשים, עלינו להיות גם נאה מקיימים.

אנו מתחילים לבנות מחדש את בית חיינו, ועלינו להניח ביסודו אבני מוסד שלמות ולא עצים רקובים. הבנין שלנו צריך להיות בנין עדי עד, שיהיה למופת לכל העולם כולו. זאת דורשת ההשגחה מאתנו. ולא להכניס אל ארצנו את הרקבון של הגלות, את התגרנות הבזויה והרדיפה אחר הממון והגזל והחמס…

אבל איך אפשר שיהיה כדבר הזה? איך אפשר שעמנו התלוש מאדמתו ומעבודת אדמתו זה אלפי שנים, עם עירוני, שהסכין עם העיר ועם חיי העיר ועם פרנסות העיר ועם תענוגי העיר ועם תחלואי העיר – ופתאום ישליך את אלילי כספו ואת אלילי זהבו וילך לעבוד עבודה עצמית בּפנה שוקטַה בסתרי הרי יהודה והגליל?

וביחוד איך אפשר להטות לבו לעבודה עצמית, בשעה שכל כך קל לשעבד את האחרים שהם יעבדו, בפרט בא"י שהערבים עובדים בזול.

יודע אני כמה זה קשה, ואף על פי כן אני בטוח, שזה יקום ויהיה. עקבות חלוצי העבודה נראו כבר בארץ, הם ירבו והיו למחנות מחנות גדולים וימשכו אחריהם את כל העם, וה' אשר היה עמנו בימי גלותנו הוא יהיה עמנו גם אתה והוא יטה את לבבנו, את לבב כולנו, גם את לבב הסוחרים והפרדסנים שבנו, לעזוב מעתה את הפרנסות המבאישות ולחדש את חיינו בארצנו על יסוד עבודה פוריה עצמית. “והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי בכם לב בשר”.

ואולם יחד עם הפרנסה הכשרה הדרושה לקיום הגוף (כמובן תלוי בזה גם קיום הנפש), צריך לדאוג גם בשביל התרבות העצמית שלנו. מוקיר אנכי מאוד את העבודה הפוריה העצמית וחושב אותה לתנאי הכרחי בהתחדשות חיינו בארץ־ישראל, אבל איני רוצה בשום אופן שהפועל והעובד את האדמה בא"י יהיה בור־גס ועם־הארץ, כמו הקורדים שלנו שאינם יודעים אפילו להתפלל מתוך הסידור, – רוצה אני ומקוה שתקוים בנו גם ההבטחה “וכל בניך למודי ה'”. בני המושבות לא יסתפקו במה שהילדים לומדים בחדר או בבית ספר. היהודי צריך ללמוד תמיד גם בימי הבחרות וגם בימי הזקנה; תמיד צריך הוא לעלות ולהשתלם. זוהי תעודת האדם, תעודת היהודי.

וכשאני משוה לנגד עיני את העתיד המזהיר, הנשקף אלי בחזון, שעם ישראל יושב בארץ ישראל ועובד עבודה עצמית בשדה. כל השדות, כל הגנים, כל הפרדסים נטועים בידיהם ממש, ובלילות, בלילות ובכל ימי שבת ומועד מתאספים נערים וזקנים, צעירים וצעירות והוגים בספרים, שומעים דרשות של חכמים מובהקים, מתוכחים ומשוחחים שיחות לתמידי חכמים, ששים ושמחים, שרים ומרקדים, וכולם בריאים בגופם ובנשמתם – אני קורא: אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו! בשביל עם שכזה כדאי היה לבעל הבית לטרוח.

ידידך אמת, דוש"ט אריה, המכונה ליב המלמד.

“הארץ והעבודה”

---

על הסתירות והנגודים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(מענה לחברנו ר' א. ד. גורדון)

“אל תתגודדו” – אל תעשו עצמכם אגודות, אגודות.

אגדה

רבים הם האידיאלים בעולם ובכולם יש יופי ואורה, בכולם יש די כוח למשוך את הלב, להעלות את הנשמה.

אבל כשבאים האידיאלים להתגשם במעשים, יקרה לפעמים שהם סותרים זה את זה, ואז תתחיל התנגשות, התרוצצות, שעוברות בנקל לידי פולמוס של דברים, ולא רק של דברים. אז תקום ההתחלקות לכתות, למפלגות העוינות זו את זו ונלחמות אשה ברעותה, והמלחמות לפעמים קשות מאוד ומביאות לידי תוצאות מרות.

ביחוד קשה הוא הפולמוס לנו, לעם ישראל. לבנו תמיד מלא כעס, התרגזות והתמרמרות נגד רוצחינו־מנדינו הנכרים, שאינם פוסקים מאכול את בשרנו זה אלפי שנה. ואחרי שידנו קצרה מעשות להם כלום, אנו שופכים את כל רגש נקמתנו איש על ראש רעהו, ואת כוחנו המועט והרופף אנו מוציאים לא לבנין אלא להריסה.

סקירה אחת על הקטטות הרבות שקמו בתוכנו בימי גלותנו תוכל לאשר את ההנחה הזאת. נקח נא למשל את המחלוקת על דבר ספרי המדע והמורה־נבוכים של הרמב“ם, מחלוקת זו התלקחה בעצם ימי הצלב, בשעה שנשמדו קהילות רבות, ועם ישראל כמעט שנשקף לכשלון. והנה נדמה לו לר' שלמה מן ההר, שכל אסון עמנו תלוי רק בספרים האומללים ההם, ואלולא היה “מורה הנבוכים” בעולם, כי אז היה אך טוב לישראל סלה. ולפיכך השתמש בכל האמצעים שהיו בידו: חרמות, שמתות ומלשינות, ובלבד לבער את ספרי הרמב”ם, אף על פי שבנגב צרפת כל משכיל במקצת ידע את השפה הערבית, ומי שהיה רוצה בדעות חפשיות יכול היה למצאן בנקל בספרות הערבית, בספרים יותר קלים מספרי הרמב“ם, העמוקים והקשים. והמגינים על ספרי הרמב”ם, הנאורים כביכול, גם כן לא נמנעו מהשתמש במלשינות ועל פיהם נחתכו לשונות של יהודים בסכין של תליין על שדברו דופי בספרי הרמב"ם.

התראו, אחינו נקמו את נקמת מסעי הצלב ושאר הנטבחים והנרדפים, רק לא מאויביהם, אלא מאחיהם הם. ושני אידיאלים קולטוריים – האמונה והחקירה החפשית, שבאמת שתיהן נחוצות לאנושיות ובלעדיהן אין התפתחות ואין גם קיום – היו לעילה שאחד ירד לחיי חברו, האומלל כמוהו. ולכשתדייקו תמצאו, כי כך הוא בכל הקטטות, שלא פסקו מתוכנו בכל ימי גלותנו. הלב מלא זעם ואנו מוצאים תמיד איזו סיבה לעורר מחלוקת, ביחוד לשם שמים, כלומר לשם איזה אידיאל. כועסים אנו על קרושיבן על פורישקביץ, על דריומון ואנו שופכים את כעסנו על החסידים, על הסוציאליסטים, על הז’רגוניים או על העבריים.

ורפואה נגד מחלה זו הוא טיפוח רגש האחוה בין כל אישי האומה, מבלי הבדל בין מפלגה ומפלגה. גם החסיד, גם הסוציאליסט העברי אינו צריך לשכוח רגע, כי ראשית הכל – אחדות האומה. החסידות והסוציאליות שתיהן אידיאלי גדולים המה. אבל למעלה מהם מתנשא האידיאל של “ישראל גוי אחד”, ואי אפשר לתת לסתירות המתגלות בהתגשמות האידיאלים, להביא לידי פירוד בין אחים. רגש האחוה בזמן שיהיה מפותח כדבעי, יסיר את החוחים “הסובבים את השושנה העליונה” – כפי מליצת בעלי הקבלה – ויביא לידי כבוד הדדי ואהבה אמתית, כמו שהנשמה העברית מוכשרת לאהוב.

* *

את ההקדמה הזאת שמתי לבסיס, שעליו הנני להעמיד כלי תותח נגד דברי חברנו ר' א. ד. גורדון במכתבו “לאחינו הפועלים” (בכתבים כרך א' עמי' 60).

עוד עכשיו טרם נתפזר עשן אבק־השרפה ממלחמת ועד האודיסאי־ברנר. וראו נא: גם במלחמה זו ישנם אותות הזעם, הממלא את לבנו לרגלי הגזרות הנוראות, שבאו עלינו בימים האחרונים. לב העברי החם, המפעם בקרב נפשו של ברנר, מלא זעם נורא. והוא הקרוב מאוד אל עניי עמו, היודע את כל מרי גורלם, את חייהם בקברים־מרתפים, את נדודיהם בלי מטרה, שפך את זעמו העז, לא נגד הצר הצורר אותם, אלא נגד אחיו הפונים בצרתם אל – “אבינו שבשמים”, על “הגלחים שלנו ושלהם” אף על פי שגם אם נדון מהצד החיצוני אי אפשר להעמידם בשורה אחת: הרבנים שלנו חיים חיי צער עם ברנר בישיבות ואחר כן אוכלים לחם חרפה מאיזה מס של שמרים או מהכנסות המקוה, וכל רגל גסה רומסת עליהם, והגלחים שלהם מושלים במיליארדים שנאספו מעושק וגזל ודמי עניים.

אבל אין אדם נתפס על צערו ואבינו שבשמים הבוחן לבבות בודאי אינו מתרגז על דברי ברנר וגם ה“גלחים” שלנו לא נזדעזעו הרבה. מי שיש אמונה בלבו אינו נפגע מאיזה דיבור מפוצץ שהתפרץ מלב כואב.

והנה בא חברנו ר' א. ד. גורדון ומבקש בדבריו להרחיב את האינצידנט העלול להביא לידי פירוד גמור בין אחים.

“לנו – אומר ה' גורדון – אינה רצויה לא רק התמיכה שאחרים באים לתמוך בנו, כי אם הדאגה שאחרים באים לדאוג לנו, כי אם גם המחשבות הטובות, שאחרים באים לחשוב עלינו. זה מעליב עד עומק הנפש וזה פוגם גם בחרותנו, אם לא ממית אותה. מותר לנו להגיד לאחרים, אם אדם אנחנו: אין לכם רשות לדאוג לנו, כשם שאתם בודאי לא תתנו לנו רשות לדאוג לכם!”

הדברים האלה הם באמת נוראים. הגע בעצמך: המפלגה הבינונית שבנו, האנשים האמידים קצת, המה כידוע, נשאו וגם נושאים עכשיו את כל אידיאלנו בלב ונפש חפצה, וגורל אחיהם הפועל העברי בא"י קרוב אל לבם ונפשם ביחוד, מפני שעד עכשיו היו רגילים לראות את הפועל העברי עובד רק בשדה זרים, ופתאום בא ר' א. ד. גורדון ואוסר עליהם גם את ההשתתפות בצערו של הפועל הארצי־ישראלי, היש לך גזרה יותר רעה מזו? והכל משום מה? משום שאנשים אחדים עשו שלא כהוגן!…

ההכרה העצמית של הפועל וחירותו האישית היא בלי ספק הערובה היותר בטוחה בשביל קיומו והתפתחותו. גם האורגניזציות של הפועלים בלי ספק מועילות ונחוצות: הפועלים יודעים זה את זה, חברים המה בעבודה וצריכים הם להתאגד ולהגן על אינטרסיהם. אבל למעלה מכל אלה עומד רגש האחוה, שצריך להיות מפותח בלבות כל אנשי האומה, מבלי הבדל בין פועל ובין נותן עבודה. ואיך אפשר לפועל או לנותן עבודה אם מרגיש סימפטיה, ויותר מזה, מרגיש אהבת אחרים המושיט זה לזה ידם לעזרה בכל מה שאפשר, לאמור: לא, אתה מעליב אותי, נכרי אתה לי, איני רוצה שתשתתף עם בצערי? אם הגוי מכה אותי – יכה. מה זה נוגע לך? ואם אני מתגולל חולה בדירה סרוחה, שוב זה עסק שלי…

לא, ידידי, איני יכול להסכים למסקנא כזו בשום אופן. ראשית כל, הפועל אח הוא, ואי אפשר שאחיו לא ידאגו לו, ושנית, הלא כולנו רוצים בתחית העם ובתחית הארץ, ואיך אפשר שנתפלג כל כך, שנביט זה על זה כמו זרים־צרים?

“תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי והתבצרותו בכל ענפי העבודה” כתוב על דגל הפועל.

ואני מוסיף על זה: תנאי להתגשמות הציונות הוא הטיפוח של רגש האחוה בכל לבבות בני ישראל, כי במקום שאין רגש של אחוה שם תמיד תמצא איזו סיבה למחלוקת, כי זעם וכעס לא יחסר לנו כל זמן שאנו שבעי צרות ונדודים, ורק רגש האחוה, האמתי והעמוק, הוא ימעיט את הניגודים, יישר את הסתירות, יציב את הגבולים, ותחת איש את בשר רעהו, נאכל את טוּב הארץ.

“הפועל הצעיר” תרע"א

---

אגרת ברכה לועידת היסוד של אחדות־העבודה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

קבלו בזה, ידידים, את ברכתי לאספתכם הכללית בארצנו המשוחררת. מצב בריאותי אינו נותן לי להיות נוכח באספתכם זו. אבל בכל לבי אני משתתף עמכם ומבקש הצלחתכם; ואני תפילה, שכמו שראיתי בצערכם בתקופה הקודמת, בעבודתכם הקשה, בענייכם ובכל פגעיכם, כך אזכה לראות בשמחתכם, בתקופה הבאה, כשהפועל החקלאי יחיה בארצנו חיים שלמים גופניים ורוחניים.

אנכי אינני מלומד בחכמת הכלכלה, אבל מה שבלבי אגיד לכם:

אין אני רואה כל תקוה לתחית עמנו בארצנו אלא בעבודה עצמית חקלאית, שתתן לעובדים את האפשרות לחיות חיים שלמים בריאים בגוף ובנפש.

אין הפועל העברי צריך להיות דומן בשביל התחיה העתידה, ללכת ערום ויחף, לסבול רעב ולהתגולל ברפתים, אלא לראות עולמו בחייו – למצוא את המינימום, שממנו ולמטה מתחילה התנונות והשפלת ערך האדם. הפועל העברי, וביחוד החקלאי, צריך להיות יסוד העם, ואין בנין בריא בלא יסוד בריא.

כל שאר הדברים: אמונה ותורה, חקירה ושירה, אומנות ואמנות, ספרות וחינוך, דברים נאים הם. במה דברים אמורים, כשיש יסוד בריא של עובדים עבודה עצמית ישרה, אבל כל זמן שהוא איננו, גם הם נשמות ערטילאיות שמרחפות באויר, ואין להם אחיזה בחיים.

העבודה העצמית היא ראשית המוסר ומעשה הניצול היא ראשית חטאת. בלא חיים מוסריים אין תחיה ואין דת, אין יופי ואין כלום…

אפשר שהחלוץ הצעיר, זה שבא מארץ רחוקה, רוצה להתמכר לעבודה באיזה תנאים שהם, רוצה הוא בכל לבו, המלא אידיאליות טהורה, להקריב נפשו כליל בשביל העתיד המזהיר של תחית העם.

להם אנו צריכים לומר: הזהרו מפני השטן שמתלבש בלבוש של אידיאליות…

אם הפועלים שלנו יתחילו לחיות שוב חיי נזירות והסתפקות יותר מהמידה הנכונה, – ללוּקסוּס, כמובן, כולנו מתנגדים, – חיי “בִּטרַקים וּבּוֹסיַאקים”, אז ישחיתו את עצמם וישחיתו גם את אלה שינצלו אותם, ולעמנו לא תהיה תחיה לעולם…

ולפיכך מהצעד הראשון, שאתם צועדים על שדה העבודה על אדמת ישראל, תהיה דרישתכם הראשונה: תנאי עבודה אנושיים ותנאים כלכליים אנושיים, ואי אפשר לקוות, כי תמצאו גם אותן ההנאות הרוחניות, המשפרות את החיים, כל אחד ואחד לפי נטיות רוחו והלך נפשו.

התקופה הקודמת היתה גהינום בשביל הפועל העברי, והוא הקשיח את לב האמידים שבעמדם במלחמת החיים, ראו אִוָן ולא התבוננו…

התקופה הזאת עברה מבלי שוב עוד… יחי הפועל העברי חיים טובים ויפים, יחי עמנו חיי עבודה כשרה ויפה, תחי אדמתנו המעובדת בעבודה עצמית עברית, תחי אספת הפועלים החקלאים!

אוהבכם.

כ“ב אדר ראשון תרע”ט, יפו, “אחדות העבודה”

---

אל צבא העובדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

יסוד תחית עמנו וארצנו הוא צבא העובדים. בלעדו הכל הבל נדף, בין ברוחניות ובין בגשמיות. כשאני שומע קול איזה מאות צעירים בארץ־ישראל קורא באמונה ובטחון: אנחנו לא נשקוט עד אשר נקים את הריסותינו, אנחנו בצפרננו נפלח את אדמתנו השוממה שתתן יבולה, אנחנו נגן על כבוד עמנו ולא נעזוב את עמדתנו עד טיפת דמנו האחרונה; וכשאני יחד עם זה רואה שהם מקיימים את דרכם ולוחמים מלחמת התחיה בסבלנות שאין דוגמתה, ולנגדם נשמע הד קול רבבות צעירים הפזורים עדיין בגולה ועתידים במהרה להכנס אל צבא העובדים שבארץ־ישראל, – אז לבי הזקן מתחיל לפעם בפעמי נוער ולעיני הכהות נראה הוד שחר הגאולה…

אבל היסוד צריך להיות מוצק, איתן. צבא העובדים מוכרח להיות מאוחד יחד בקשר אחוה פנימית ובהסתדרות חזקה. הפירודים ונימוקיהם מוכרחים להבטל. זהו עיקר העיקרים.

אמנם יש שבשביל המגמה הלאומית יצטרכו העובדים להתאחד גם עם שאר המעמדים, אבל אסור לעובדים להסיח דעת אף רגע מתפקידם המיוחד, כי אם הם לא יתאחדו יחד לבדם לדאוג בשביל המעמד שלהם, אחרים לא ידעו לדאוג להם ולא יוכלו לעזור להם.

אחדות גמורה צריך להיות בין כל העובדים, רגש של אחוה אמתית יפעפע בכל נימי נפשם.

ואם יש כאלה, שמאיזה טעם (השטן יכול להמציא גם טעמים אידיאליים) אינם רוצים לעת עתה להתאחד עם שאר צבור העובדים באחדות גמורה, אל נא ירפו את הידים. יבוא זמן ויעמדו על טעותם. ידעו צבא העובדים, כי דרכו ארוכה וקשה ומלאה חתחתים, ורק על ידי אחדות גמורה יתגבר ויצלח.

אל תרגזו אחים בדרך!

קונטרס, אדר תר"ף

---

אחדות העובדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כל מי שמביט בעין פקוחה רואה את הנחיצות הגדולה באחדות־העובדים. אין כוחם של העובדים אלא באחדותם. בזמן שהם אינם גרגרים נפרדים, אז גם סערה לא תזיזם. גוש מוצק קשה לנשל ממקום עמדתו.

זהו דבר כל כך מורגש לכל מי שהוא עובד, עד שאין כל צורך להרחיב על זה את הדיבור. אין כל ספק שאין דעת כל העובדים שוה בהרבה דברים שהם פחות או יותר חשובים. גם זהו דבר מובן. העובדים אינם עמודי עץ, אלא נפשות חיות. כל אחד עם הפסיכולוגיה שלו; ואף על פי כן צריכים ואפשר להם להתאחד יחד. העבודה הלא היא מקור חייהם, ועל כולם לשמור על המקור הזה, שיהיה נובע תמיד ומרוה את כל העמלים. ובמקום שיש גורם כל כך חשוב להתאחדות, שם חילוקי־הדעות בענינים אחרים, אינם צריכים להפריע בעד האחדות. וכמדומני שגם לא יוכלו להפריע. הכוח המושך של הגורם העיקרי לא יתן לעובדים להתפרד ולהכשיל כוחם ולדלדל את מקור חייהם. הנפרדים בשגגה יעמדו מהרה על טעותם וישובו.

באחדות זו יש צד אידיאלי גדול: עזרת העובד לעובד, עזרת אחים ממש, הקרובים זה לזה קורבה פנימית ונפשית. זוהי לא פילנטרופיה, שיש בה משום השפלת ערך האדם, אלא עזרה הדדית, כעזרת איברי הגוף שנותנים זה לזה ומקבלים זה מזה. רגש האחוה הזה מחמם את הלב ומרומם את הנפש. אם העבודה היא מקור החיים, אז האחוה שבין העובדים היא תבלין החיים. ולעזרה הדדית צריכים כל העובדים. הצרכים של העובד הם מרובים, צרכי ההשתלמות התמידית בחומר וברוח, מלבד מקרים של מחלה ואסון. וכל מה שחברת העובדים היא יותר מאוחדה, יותר מוצקה, העזרה יכולה להיות יותר גדולה יותר כבירה.

לא כן אם העובדים מתפרדים לכיתות, כיתות. למצוא אמנם סיבות לפירודים לא קשה. כמו שאמרנו אין דעות כל העובדים שוות, ואילו היה עושה כל אחד ואחד את החשבון הסוביקטיבי שלו, את שאיפותיו הפרטיות ואת טעמו הפרטי ואת חפצו הפרטי, אז בודאי שאי אפשר היה לחבר ביחד אפילו מנין של עובדים, וכל אחד היה צריך ללכת איש איש לבדו, ככוכבים במסילותם. אכל מי שאינו רוצה לחטט אחר הרגשות האינדיבידואליים של כל אחד ואחד (זה אפשר להניח לאלה שיש להם הרבה שעות בטלות) צריך לדעת את ההפסד הגדול שהפירוד מביא לעובדים, הפסד חמרי ורוחני.

ההפסד החמרי הוא נראה לעין כל. ויותר מההפסד החמרי גורמת ההתפרדות להפסד רוחני. הקיבוצים הנפרדים גורמים לחיכוכים, לדבות רעות, לשנאה. העומד בראש הקיבוצים וגם חברי כל קיבוץ משתדל לרכוש יותר חברים לקיבוץ שלו ולפעמים גם אלה שהם אנשים טובים וישרים אינם יכולים להבליג על רגשותיהם ויוצאים לחפש חטאים בקיבוץ השני ולהשליך עליו שיקוצים. וצריך להגיד את האמת שבין הקיבוצים השונים לא כל החברים עומדים במדרגה מוסרית גבוהה. יש, מהם, כמובן גם אנשים בינונים ויש גם פחות מזה והם בדאגם לעורם, או מפני סיבות אחרות, משתדלים לסכסך את העובדים זה בזה, כדי שיהיו הפירודים קיימים לעולם. בכל כיתה ישנם פרזיטים, שהם על פי רוב נוצרו רק לתכלית זו, לחיות על חשבון אחרים, ובשבילם יש צורך גדול להחליש את האורגניזמוס, כי רק באורגניזמוס חולני יכולים הם להתקיים.

וזולת זאת הדאגה שכל קיבוץ וקיבוץ דואג רק לעצמו גורם תקלה גדולה… העומדים בראש כל קיבוץ, בחפצם להגדיל את כבוד הקיבוץ שלו, מתחילים להתרפס לפני התקיפים, העומדים בראש ההנהלה הציונית, כדי שיתמכו בהם. ובזה הם משחיתים את ההסתדרות הציונית, שהיא חדלה לעמוד על הגובה הדרוש, בהטותה אוזן לקול מלחשים, וגם משפילים את כבוד העובדים והעבודה.

לא לשם “קלייזל” זה או זה צריכים העובדים לעבוד, אלא לשם קהל העובדים כולו ולשם כבוד העבודה. קנאה זו, שלפעמים מוסד זה ממציא עבודה לאיזה פועלים ולפעמים מוסד אחר, אינה מרבה חכמה…

לא רצויה, וגם מזיקה היא ההתחרצות שמפלגה זו או אחרת מראה בעבודתה ואפילו כשהיא לטובת העובדים, אם היא נעשית בכונה למשוך בזה את לב העובדים התמימים שיראו – הנה אנו העושים… דומים הם לאותם החנונים מהטיפוס הישן שהיו מחלקים קליות ואגוזים לילדים למען הרגילם אל החנות שלהם. אם העומדים בראש המפלגה של העובדים אינם עושים עדיין כזאת, מובטחני שסופם לעשות, כי במקום שהמפלגות מבוססות רק על הפוליטיקה בלבד, שם מוכרחים לבוא מעשים מכוערים… הדאגה בשביל העובדים צריכה להיות מצד התאחדות העובדים הכללית. גם זו אמת מובנה וברורה שאינה צריכה לשום ביאור. ההתפרדות היא מכה גלותית, שממנה אנו צריכים להתרפאות בארצנו.

“חוברת”, אייר תר"פ

---

הרהורים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הרהורים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

הרהורים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

יש לפעמים שאני פוגש פה ושם בצעירים בני טובים, אברכי משי, שקשה מאוד להכנס אתם בדברים, מפני איסטניסותם, מפני שהם משתדלים להטמין את צערם ויגונם.

צעיר שכזה פגשתי היום במקרה, השתדלתי לבוא עמו בשיחה, התחלתי לשאול אותו דבר מה, והוא התחיל לגמגם. הוציא איזה מלות קטועות, איזה רמזים, ומיד פנה והלך בצעדים מהירים, כאילו ירא פן ארדוף אחריו…

ואמנם מתוך המלים הקטועות, מתוך הרמזים המועטים הספקתי, כמדומני, להכיר למדי את עברו של הצעיר הזה ואת מצבו בהוה. מה מאוד אני רוצה לחזקו במה שאפשר לי וביחוד להצילו מרגש הבדידות, שכנראה מעיק עליו יותר מהכל.

אבל איך אפשר לעשות זאת, אם דברי הפשוטים והתמימים מתקבלים אצלו כעלבון, כאילו אני רוצה סתם, משום סקרנות גרידא, להכנס אל תוך דביר נפשו, אל תוך רגשותיו הכמוסים? ובלב כואב אני מתרחק ממנו, והוא מתרחק ממני, אולי גם כן בלב כואב. הלא בודאי גם הוא מרגיש שרעות וידידות דרושה לו, וסוף סוף אין לאדם ידיד יותר נאמן מהאדם.

מצטער אני על שחדל ממנו אותו היחס הפשוט והתמים שהיה בין יהודי וחברו בימי קדם. צעיר זר נכנס לבית המדרש, מיד סובבים אותו אחיו, תוקעים לו את היד ב“שלום עליכם”, שואלים אותו: מנין יהודי? מה עסקו בעיר זו? והוא היה עונה על הכל גם כן בתמימות ובפשטות, והיה מוצא עזר וסעד בקול וגם בממון, בעצה טובה ובטרחה, ולא היה בודד.

ומה מאוד צריכים אנו ליחס שכזה עכשיו בארץ ישראל. יחס של אחוה פשוטה ותמימה, אבל היא לצערי איננה.

ומשום כך אמרתי לנפשי טוב כי אדבר בכתב. יקרא מי שיקרא, אפשר שיקרא גם אותו הצעיר שאליו מכוונים דברי יראה שלא כל א"ה שפגש כאן זרים הם לו. ידע שגם כאן נמצא חבר נאמן, ידיד ואח בצרה…

בכתב מותר לי לדבר קצת על אודותיו. את שמו לא אגלה. ובודאי שלא ימצא את עצמו נעלב על ידי דברי.

אבותיו היו עשירים גדולים וחסידים. והוא היה כמו שנאמר “אמון עלי תולע”. בהיותו תלמיד מקשיב למד תורה במדה הגונה ובתור פרפראות למד חשבון, שפת המדינה. בקיצור: בחור מושלם.

בעת שהתחילה המלחמה ברח מרוסיה מפני פחד הגיוס, ובא לארץ ישראל, אי אפשר לומר לשֵם ארץ ישראל, אלא, איך שיהיה, המקום היחידי ליהודי הוא ארץ ישראל. אבל כאן אי אפשר היה לו לשבת. הוא ירא פן בימי המלחמה ינתק הקשר בינו ובין אבותיו, ומאין יקח כסף למחיתו? ועל כן יצא לאלכסנדריה וישב שם עד כלות המלחמה, ואחר כך שב לארץ ישראל.

והנה בעיר מגורי אבותיו היתה מהפכה בולשביסטית, והם נהפכו פתאום ויהיו לעניים, ובעינם הלכה האם לעולמה ואחריה האב, ומכל המשפחה לא נשאר רק הוא הצעיר הבודד, גר עני, סובל יסוריו בצניעות, אינו מבקש עזרה ואינו מחכה לעזרה, אינו שופך שיחו ואינו קובל על גורלו.

הוא אמנם מרגיש שצריך היה לעשות איזה דבר, שצריך הוא ללחום על קיומו. אבל אינו יודע איך. היבקש משרה? ממי יבקש? מי צריך לו? – עבודה? אנה ילך לבקש עבודה? הילך אל הפועלים, והם הלא רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב – הוא צעיר אדוק, ירא שמים בסתר ובגלוי, והם – אפיקורסים גמורים…

אמנם הוא איננו קנאי. מה לו ולהם? ילכו המה בדרכם והוא ילך בדרכו הוא. אבל איך אפשר לו ללכת אליהם. הלא הוא יהיה לשחוק וללעג בעיניהם…

כך מצאתי את הצעיר הזה, כך הוא, נדמה לי, הלך מחשבותיו, שלמדתי מתוך איזה דברים קטועים שנתמלטו מפיו. מתוך איזה רמזים.

ואם גם הוא איננו כזה, אבל הלא בודאי אפשר ואפשר שיהיו כאלה. אנחנו, בעמדנו עכשיו בהתחלת הגירה גדולה, צריכים להיות מוכנים לקבל גם פני אורחים כאלה.

ובאמת צער הצעירים האלה אין לשער. הם עקורים מעולם אחר, מסביבה אחרת, מתנאי חיים אחרים לגמרי וכשהם נכנסים אל תוך רשות הרבים של עולם זר ומוזר, הם אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם, והם גועים בסתר.

ולבי הומה עליהם ביחוד מפני שאני מכיר רבים מהם שהם בעלי נפש טהורה, נשמתם חצובה מכסא הכבוד, הם יוכלו להיות תפארת עמם ועלולים לקלוט כל מה שיש טוב ויפה בעולם.

אל נא תאבדנה הנפשות החביבות הללו מתוכנו!

ובשבילם אני בא בדברים האלה. לעודדם עד כמה שאפשר לי ולהורות להם את הדרך. חובתי היא ואעשנה. אינני חושב שיש בזה משום יוהרא…

א. ראשית כל יחדלו נא צעירי־משי הללו לחשוד בצעירים הילידים, שהם מתיחסם בבוז אליהם. מפני שהמה נאמנים לדת זוהי חשדנות מבלי כל יסוד. מלפנים אמנם היו קנאי ההשכלה ששנאו את “מורדי האור”, אבל התקופה ההיא כבר חלפה. הצעירים העובדים בארץ ישראל מעריצים את העבודה העברית וקניניהם הלאומיים, ומה שנוגע לעניני הדת הם מתיחסים לא רק בסבלנות אלא גם בכבוד. אם הם רואים שמי שהוא ירא שמים בתמימות הריהו גם חביב עליהם. סוף סוף הלא גם אני אינני מה“חפשים”, ואף על פי כן נוכחתי שאפשר לי לחיות בכפיפה אחת עמהם, אלא להרגיש את עצמי ביניהם כאח בין אחים, ואני משתתף בצערם ובשמחתם באמת ובתמים. סוף סוף עניני הדת הם דברים המסורים אל הלב, צריך לתת בזה חופש גמור לכל אחד ואחד שילך על פי הכרתו הפנימית ואם לאו– אפשר להפוך את גן העדן לגיהנום, ושוב תקפוץ הצביעות ותעלה בראש, ושאפי בצע וממשלה יסכסכו את בני עמנו זה בזה.

נקבר נא את קנאת הדת יחד עם החשדנות והיתה לנו הרוָחה.

ב. נחדל נא מהתפאר בזה שאבותינו היו עשירים ואכלו צימס גם בימות החול. אין בזה כל תפארת. ר' יהושע בן חנניה היה פחמי קבצן, ובשום אופן אין מעלתו פחותה מר' אליעזר בן חרסס העשיר. ואם נבוא לחטט בעושר, אז בודאי שנצטרך לסתום את חטמנו יפה יפה. לכל הפחות, להתפאר בזה לא כדאי. ולי נדמה, כי מי שזכה להפטר מכבלי העושר, ובפרט אם הוא צעיר, שיכול להסתגל לחיים יותר מוסריים, צריך לברך בפה מלא: ברוך שפטרני!

ובמה יתהלל המתהלל בזמן הזה? בעבודה, ביגיעת כפים ממש בכלל ועל אדמת ישראל בפרט. העבודה הכשרה צריכה לרומם את הנפש, לשמח את הלב ולהכניס זרם של חיים חדשים, יפים וטהורים בכל המובנים.

ואני כבר ראיתי כאן צעירים תלמידי חכמים, בני רבנים, ששלשלת היוחסין נמשכת אחריהם מתקופות קדמוניות, לובנים לבנים, חופרים בורות, הולכים אחר המחרשה, וקומתם זקופה, ועיניהם מאירות. אין שמחה יותר גדולה, ואנכי הייתי אומר: אין עבודת ה' יותר גדולה, מזו של העבודה הכשרה, שהיא מתקנת את הגוף ואת הנפש יחד.

ג. וכשצעירי משי הללו באים כאן לתקן את פגימות חייהם ע"י עבודה כשרה, חלוצים יעבדו יחד עם שאר אחיהם העובדים, שכם אחד ועבדו באחוה וברעות. לא יתנכרו ולא יתבודדו. התקון יבוא רק על ידי קשר פנימי של רגש אחוה. יעבדו יחד עם אחרים, ישוחחו יחד, יתוכחו, ידונו. בודאי ימצאו גם הם מה להגיד לאחרים, ידלו גם הם מפנימיות נשמתם את הפנינים האצורות שם ויושיטו באהבה לאחיהם, ומאחיהם יקבלו מה שהם מושיטים להם באהבה. – אל תחשדו, אל תתבודדו, חדלו מקונן על העבר – עבדו וחיו!

קונטרס, ניסן תר"פ.

---

[הסטיריקן הגדול הרוסי, שצדרין־סלטיקוב]

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה

איכה תרבי בצהרים? (שה"ש א' ז').

הסטיריקן הגדול הרוסי, שצדרין־סלטיקוב, ספר כדברים האלה: מעשה היה באחד הפריצים העשירים שישב לו בארמון הקיץ שלו על ספל קהוה עם סיגרה מפיצה ריח טוב והביט בהנאה רבה דרך החלון על יופי הקיץ, וראה את האכר איבן עומד בשעה שהשמש לוהטת, והוא מניע בחרמש שבידו תנועות יפות ומדודות, והעשבים נופלים לרגליו גלים, גלים.

– נעים מאוד, איבן, לעבוד בשעה שכזו בשדה! – קרא הפריץ ברגש. – הנני חושב שאין תענוג יותר גדול מזה… מרחב, אור עבודת שרירים… נחמד!…

– נסה נא אדון! השיב איבן.

הספור הזה משום מה עלה על לבי עכשיו…

אכן, נעים מאוד במושב רעים, בשיחת חברים לדבר על כוס תה, ומכל־שכן על כוס יין, על הגאולה, לשמוע נאומים נלהבים מעורבים בפסוקים יפים של נחמה. הגאולה כשהיא לעצמה היא כל כך חשובה, כל כך נשגבה ואין תענוג יותר גדול מאשר לדבר ולחזור ולדבר בה, לשכוח ולהעלים עין מכל אשר יוכל להזיק לנחת רוח הכללית שתוקפת את כולנו, את כל עסקנינו הטובים ואת כל סופרינו היודעים להקטיר קטורת ניחוח באף הגואלים, גדולי אומתנו וקברניטיה.

ובאמת מי יכול לחשוב אחרת? גאולה היא מלה מקסימה. עם גולה ונדח. בזוי וכבול, ופתאום – הנה הוא נגאל. היש נס גדול מזה? היש שמחה גדולה מזו?

ואף על פי כן יש שמחשבות נוגות עולות על לבבי, מחשבות שיכולות כנטפי מרה לקלקל את כל חבית הדבש שלנו…

ולצערי איני יכול להעלימן אעפ"י שגם אנכי הייתי רוצה לשיר בקול אחד עם כל המהללים והמשבחים והמפארים…

הגאולה צריכה לבוא, אבל מי יגאל?

אין גואל אחר אלא הצעיר העובד, הסולל כבישים, החופר בורות, המסיע אבנים, המיבש בצות, אם הוא לא ילך לעבוד, אין גאולה לנו, וכל הנאומים, וכל הדקלרציות, וכל השירים והתשבחות – הבל המה.

והעבודה אינה קלה כלל. ביחוד קשה היא לאלה שבאים באמצע הקיץ, שלא הספיקו להתאקלם, וחסרים הם תנאי חיים היגיינים: אין מקומות לינה, אין שמלות נקיות ואין מזון בריא ומספיק. מרמים החלוצים הצעירים את עצמם שיוכלו לפתור את כל השאלות האלה בשה“י ופה”י, בהתלהבות של אידיאה ושאיפה לאידיאל. אבל הגוף הוא בעל גבול, ובוכהלטריה מדוקדקת ישנה לכל הכנסותיו והוצאותיו. הכל נכתב בספר; כלומר בתוך אברי הגוף, ואם ההוצאות רבות על ההכנסות ובאה הקדחת, ובאה המלריה ובאה הדיזנטריה עם כל המרעין בישין ומפילות את הגבורים, עושות אותם ל“לא־יוצלח”ים, שוללת מהם את החיים ואת טעם החיים.

אחריהם אמנם יבואו גדודים חדשים, וגם הם יכרעו ויפולו ועד אשר תבוא הנחמה, תצא הנשמה…

והחומר הוא יקר מאוד, חומר אנושי הוא, ואנו יהודים, על ברכי התורה חונכנו, בנשמתנו נשתרשה הדעה ש“כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”: נפש האדם – עולם מלא, לא כמו שנחשבו הפועלים החינאים בעיני הינקים שבאמריקה, שאם רבבות מהם יפולו וימותו – מי ישים להם לב? העיקר שהעבודה תעשה, וחיי האדם לא נחשב לכלום.

לא כן אנחנו, אין אנו יכולים לשמוח בגאולה שתבוא ע"י התנונות ומפלת עובדים חלוצים. כנסת ישראל צריכה לחוס על חיי האדם מאיזה עם שיהיה ומכל שכן על חיי בנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו. הדאגה לקיומם, לבריאותם צריכה להיות ראשונה לכל מי שדוגל בלאומיות ישראל. יהודי שאינו דואג לחיי הפועל היהודי – אינו יהודי כלל, ומכל שכן שאינו לאומי…

ההגירה באה, ההגירה תבוא. גדולה כשטף נהרות. עבודה אולי תמצא לעובדים – אף כי גם זה… מי יודע? – אבל האם יכשירו את תנאי החיים שלא יכשלו המהגרים בעבודתם הקשה? עסקן פלוני הוא בודאי ציוני טוב, אבל יחיד, מהו יכול לעשות? פה צריכה הסתדרות גדולה, אמיצה וביחוד מטובי העולים בעצמם יחד עם החברים הנמצאים במקומם, להכין הכל מראש לשמור על החומר האנושי שיהיה תמיד רענן ומסוגל להמשיך עבודתו.

מדרך המצביאים להביא יחד עם הצבא את כל הדברים הנחוצים: אהלים, מזונות, רופאים, רפואות, ורק על ידי זה הם מקוים לנצחון… וגם אנו במלחמתנו בעד גאולתנו צריכים לדאוג ראשית כל על בריאות הצבא, שיהיה הכל מוכן בשבילו מראש: מזון ודירה ורפואות. ורק אז נוכל להשתעשע בזמירות הגאולה היפות.

הנה טובי עמנו מתאספים יחד לועידה ציונית. על כל לשון נשא שם הגאולה. אל נא ישכחו רגע את גורל הגואלים האמתיים, את הפועלים העובדים, ויקדישו את כל תשומת לבם להכשרת העבודה ולהגנה על העובדים, כי זה עיקר הכל, ומבלעדו אין ואפס.

קונטרס. תמוז תר"פ

---

"התחיה השלמה"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

רבנו ראי"ה קוק הוציא קונטרס “התחיה השלמה או תחית הקודש”. הוא אינו יכול להסתפק בתחיה של חול בלבד, רוצה הוא שיחיה גם הקודש, או יותר נכון שהקודש יחיה את החול, ישפרהו ויעלהו.

לא אכחד, כי גם אנכי רוצה בזה, ובכן אנסה לחפש את הדרך…

במבואות מטונפים אין מהרהרים בדברי תורה, בשוק החיים שלנגד עינינו אי אפשר שתהיה הקדושה שורה.

אפשר היה בגולה, שיהודי יהיה יושב על יד חבית יי“ש, מוכר ממנה לנכרים ומזמן לזמן פונה לעיין ב”משניות", הפתוח לפניו, או גם בספר הזוהר, ועושה מחיצה בין חולי החולין שגופו שקוע בהם לרגלי פרנסתו הבזויה, השפלה והארורה, ובין האידיאות הרמות, הצפונות בתורתנו הקדושה, עד שכמעט לא הרגיש את ההתפלגות את הסתירה הנוראה שבין חיי החולין שלו ובין קודש האידיאות שביהדות. ורק לפרקים, היתה אנחה מתפרצת מלבו: שכינתא בגלותא, ווי ווי! ושוב חוזר לו למזיגה ולשאר העסקים, שתחילתם אונאה ותרמית וסופם עושק וגזל… ובתוך – תפלה בכונה, פרק בחובת הלבבות, במסילת ישרים, בתניא…

עכשיו אנו עומדים על פרשת דרכים. רוצים אנו לעזוב את חיי הגלות ואת טנופת הגלות ומבקשים תחיה, תחיה שלמה…

עכשיו עינינו נפקחו, עכשיו אנו רואים בעינים בהירות את הסתירה האיומה שבין חיי החול שלנו ובין חיי הקודש שלנו, ואנו מבקשים להסיר את הסתירה הזאת. ובפרט כשאנו באים לבנות בית חיינו בארצנו עלינו לפקח, שלא נשקע גם פה בטומאת הגלות…

נגיד נא גלוי את האמת המרה: בגולה היו חיינו בכלל מקולקלים. פרנסתנו היתה מבוססה על אונאה ותרמית: נניח – מתוך הכרח. הפועל רמה את האומן והאומן את הפועל ושניהם את הסוחר, והסוחר את שניהם. סרסרות, הפקעת שערים, רבית ורבית דרבית – אם גם על פי היתר עסקא, – צפיה לחורבן אחרים כדי להיבנות ממנו. וכל כך הורגלנו בזה עד שלא היינו מתפלאים בראותנו בבית המדרש מלוה ברבית יושב במזרח, מפקיע שערים נוחל שלישי ומפטיר, ורבנינו – כמובן היו יוצאים מן הכלל – מחניפים לפרנסים העשירים ההם מיראה.

ואם אנחנו כאן בארץ־ישראל נמשיך את טומאת החיים הגלותית, איזו תחית קודש יכולה להיות? איפה תחול הקדושה, אם הכל יהיה טמא ומזוהם?

רוצים אנו בתחיה, אנו, כל נושאי דגל הלאומיות וחבת ציון באמת, ובשביל שאנו רוצים בתחיה, אנו צריכים ראשית כל לעזוב את הפרנסות ה“קלות” שמהן התפרנסנו בגולה ולבסס את חיינו על העבודה הכשרה, פשוט, כמו שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל, בלי מנצלים ומנוצלים, בלי מרמים ומרומים, בלי נושכים ונשוכים. ואז, אנו בטוחים, יהיה מקום לקדוֹשה שתשרה בתוכנו, קדושה אמתית, הנובעת מתוך לב טהור וממלאה את הלב הטהור.

ויודע אני, כי הדבר הזה קשה הוא עד מאוד. קשה הוא לעם להשליך בפעם אחת את הרגלו, ובפרט אם מסביב הכל מתנגד לתחיתו האמתית. אבל אני נזכר מימרא ששמעתי מפי הרא“י קוק הנ”ל: "עז שבאומות הוא עם ישראל! מלפנים, בעת שמסביב לארץ־ישראל היו ממלכות אדירות עובדות אלילים, עמד לו לוי קטן ודל, בעל עינים נוצצות, עם כנור קטן על דוכנו בבית־המקדש ומנגן לו ושר לו בעוז ובודאות גמורה: “יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים, השתחוו לו כל אלהים!”

הן, הממלכות האדירות, אילי הכסף והצבא – יבושו, מובטח לו שיבושו, והוא הקטן והדל ינצח! איזו חוצפה!…

כך, רבנו היקר, אנו שומעים מעין זה גם עכשיו ממבשרי התחיה (אם הם לא מזכירים את שם ה' בשירתם החדשה, אבל אנו בטוחים, כי משירת התורה והנבואה היא נובעת), הקוראים לעולים: בנו ציון ובצדק וחיו במשפט וביושר! חדלו מפרנסותיכם ה“קלות” המשפילות אתכם, חדלו מרדוף אחרי מותרות ואוצרות זהב! אל תשימו לב אל כל ההדר החיצוני של העולם הגדול, אכול הרקבון והמגואל בדם ובגזל. הטהרו, יהודים, והסירו את האלילים מקרבכם! עבדו עבודה כשרה וחיו!

וקול מבשרי התחיה הלוך ילך וגדול, וחדר אל תוך הלבבות עד קצוי־ארץ ואיים רחוקים, והאלילים יחתו וינופצו מאליהם, ובני האדם יבושו מכל מעלליהם ורעים וחיו חיים טהורים, חיים אנושיים.

וכאשר תעבור הטומאה מן הארץ, תופיע הקדושה בכל גודל זהרה ותרומם את הנפש הזכה של העובד הישר, וידעו כל יושבי תבל, כי יש אלוהים בישראל.

קונטרס, תמוז תר"פ

---

אדונים ועבדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ידוע הוא שסוקרטס היה בימי שעבוד העבדים, אפשר איפוא לחשוב, ששעבוד העבדים גרם למציאותו של סוקרטס, וכדי שיהיה סוקרטס בעולם יש זכות הקיום לשעבוד העבדים. טולסטוי וטורגניב היו בני “פריצים”, החיים על שעבוד האכרים, ואם כן יש זכות קיום לשעבוד האכרים. מרכס ולסל היו בני סרסורים, ואם כן יש זכות הקיום לסרסרות. בגלות קמו אידיאליסטים נפלאים ולפיכך יש זכות הקיום לגלות.

כך יוצא לפי “ההגיון” של המטהרים את השרץ, המשתדלים להכניס עבודה זרה ופרזיטיות ביסוד בנין ביתנו הלאומי בארץ־ישראל.

אבל מי לא יבין שזה “הגיון” מהופך? שעבוד העבדים בודאי השחית את מדת המוסר של התקופה ההיא וכן שעבוד האכרים וכן הסרסרות וכן הגלות, אלא שהצד הטוב שיש באדם, הזיק האלוהי, שאינו נכבה לגמרי, לפעמים מתלהב ומתפרץ ועושה מהפכה שלמה. למרות הסביבה המקולקלה עולים אחדים, בעלי נשמה, ובהשפעתם המוסרית חותרים וחותרים מתחת היסוד הרקוב של זמנם, עד שהוא נופל מעצמו. ועכשיו אנו יכולים לומר בלי פקפוק: אין זכות קיום לשעבוד אכרים, אין זכות קיום לסרסרות ואין זכות קיום לגלות.

ואמנם מה שהיה מלפנים אי אפשר שיהיה עכשיו. הדעות נשתנו ולפי הדעות מוכרחים גם המעשים להשתנות. מלפנים לא הרגישו אבותינו את הכיעור שיש בפרנסות של “עושר וכבוד”, ומשם זה נמצא שהיו הרבה אנשים שהחזיקו בפרנסות הללו ואעפ“כ היו מצד אחר אידיאליסטים גמורים: רחמנים, נדבנים, בני תורה. אבל עכשיו נפקחו העינים, עכשיו הכל מכירים את הכיעור שיש בזה. שהאדם מתפרנס מזיעתו ודמו של חברו, רק מפני שבתחבולות שונות השיג את הצבת, שבה אפשר ללחוץ ולהוציא את הזיעה והדם, וכל אלה ה”בריות" הלוחצים והמוצצים, מכירים כבר בעצמם בעול שהם עושים ואומרים: אף על פי כן! הפרזיטים של דורנו הם “קולטוריים”, “בעלי הכרה”, ולפיכך אי אפשר שיהיו יחד עם זה אידיאליסטים, והם נעשים פרזיטים גמורים, בלי רחמנות, בלי נדבנות, בלי תורה ובלי דרך ארץ…

כמדומני שבזה הכל מודים, שכל הרעיון של בנין ארץ־ישראל הוא שאיפה לאידיאל נשגב, וכדי לשמור עליו שלא יזדהם, צריך שתתגבר יותר ויותר ההכרה, שהפרנסות הפרזיטיות הן מכוערות ובזויות, שעושר וכבוד הם “תרתי דסתרי” (אם לא עושר רוחני, שאליו בודאי כוון מיסד התפלה “יהי רצון”).

בזה יש כמדומני תשובה מספיקה למשיגי בה“עולם” שנה זו, מספר 42, שחותם בשם “הצופה”.

הסופר “הצופה” אומר: “הביטו אל המון האכרים הרוסים, חצי הבהמות וכו' ואלה הלא בודאי אוכלים יגיע כפיהם… התבוננו אל חיי הערבים, שאינם מרמים ואינם מנצלים, הרבה גדולה תמצא ביניהם וכו'?”

על זה אענה" הרע שיש באכר הרוסי, בפלח הערבי הוא רע, ואנו איננו צריכים ללמוד ממעשיו, אבל מה שהם אוכלים מיגיע כפיהם, זהו צד טוב מאוד, ואת זה צריכים אנו ללמוד מהם. וברור הוא, כי הסופר הנכבד “תלי תניא בדלא תניא”, כלומר לא העבודה הביאה אותם לידי קלקול המדות, אלא קלקול מדותיהם בא בסיבות אחרות לגמרי, למשל: העריצות שמשלה בהם, שלא נתנה להם להתפתח ועצרה בעד כל חינוך מוסרי, וכדומה.

לא צדק, כלל לא צדק ה“צופה” בהוציאו דבה על פועלי ארץ־ישראל “שהם–מלבד יוצאים מן הכלל– רק חובבי עבודה… עוסקים יותר בדבורים ובוכוחים מאשר בעבודה ממש” – הוצאת דבה שכזו אפשרית רק למי שהוא שיושב בלונדון וחולם חלום רע על ארץ־ישראל, או למי שיושב בארץ־ישראל ויש לו ענין לקטרג על עדת העובדים…

יפה הוא הפינל של ה“צופה”: “יבואו נא המונים במסחריהם ובכשרונוֹתיהם, במלאכתם ובסרסוריהם ויכינו להם פרנסה בארצנו”…

ממה? שואלים אנו. הכי לא יהיה זה מעין חליפין, שצוענים עושים ביניהם בעת היריד, בזמן שאין לפניהם את מי לרמות?…

כמדומני, גם אלה הסרסורים והספיקולנטים השונים צריכים להשתדל תחילה, שיהיה בארץ־ישראל קהל עובדים, שאז יהיה להם מה לסרסר…

ואנכי גם כן אומר: יבואו נא הנה המונים הסוחרים והסרסרים וכו', וישליכו את אליליהם, את פרנסותיהם הבזויות, ונלוּו גם הם על מחנה העובדים הכשרים, כי כשלנו בעווננו – די!

קונטרס אלול תר"פ

---

בעקב מכתב

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מכתב קבלתי היום שהביאנו לידי הרהורים… והנני נותנו בזה לפני הקוראים.

ידידי! היום עברה שנה מעת שנכנסתי במזל טוב לעבודה.

שבתי בערב שבור ורצוץ מעבודתי, המפרכת את גופי הענוג והחלש, ובשכבי על משכבי הקשה, אחרי אכלי את ארוחתי הדלה, התחילה אצלי עבודת המוח: מחשבות שונות התרוצצו בי, נלחמו והשתדלו להכריע אחת את השניה. עשיתי את חשבון הנפש.

שנה עבדתי, שנה עמדתי בנסיון קשה…

הן לא לעבודה נתחנכתי. אבותי ואבות אבותי לא ידעו מה זו עבודה, והתפרנסו שלא בצער, להיפך, ברווחה גדולה, בהיכלים מקושטים עם משרתים ומשרתות. אכלנו מעדנים ולבשנו מחלצות. והורי היו בטוחים כי גם אנכי אתפנק כמוהם, אחיה חיים טובים, ונתנו לי חינוך יפה, חינוך ממדרגה עליונה, עברתי את הגמנסיה הרוסית במדליה של זהב, נכנסתי בפוליטכניקה, סוף דבר: חינכוני שלא לעבוד, שאחרים יעבדו בשבילי.

ובטרם גמרתי את הקורס השלישי, בא המשבר, לא משבר חיצוני אלא פנימי…

ראיתי כי “לא זו הדרך”.

נטיתי אחרי הציונות, זו הדורשת פתרונים לשאלת בנין עמנו בארץ אבותינו.

וכשהתעמקתי בשאלה זו ראיתי, כי ראשית כל צריך לשנות את כל ערכי חיינו, שצריך להעמיד בתור עיקר העיקרים, שהיהודי חייב להיות עובד.

די לשבת ולהתפנק על שולחן אחרים וליהנות ממה שאחרים מכינים, איננו רשאים לחיות כך הלאה. לא יתנו לנו לחיות כך הלאה.

ואפילו עבודה זו, הנקראת פרופסיה “חפשית” גם היא פרזיטיות, מפני שהיא משתלמת יפה על חשבון העובד הרעב והיחף.

אנכי הצטיינתי תמיד במטימטיקה, והמחשבות הללו עמדו לפני בהירות כאמיתיות מטימטיות ולא נתנו לי מנוחה.

לעבוד בשביל העם אתה רוצה ובשביל לתקן את פגימות נשמתך, את קלקול הדורות של חיי הגולה, – אין לפניך דרך אחרת אלא דרך העבודה, העבודה הממשית.

ואם יצטרך העם לאינטלגנטים ולעבודה אינטלגנטית, מתוך העובדים יקומו ובתוך העובדים יחיו. הם לא יבקשו מותרות, בזמן שאין לעובד מותרות, לא יאכלו שוקולדה, בזמן שאין לעובד לחם לשובע…

מוכרחים אנו לרדת. וירידה זו צורך עליה היא. כי הירידה היותר שפלה, היותר בזויה, היא הפרזיטיות בכל צורותיה, ואפילו בצורת אינטליגנציה…

– הקולר תלוי בצוארך – חשבתי בלבי. – דוקא מפני שאתה אינטלגנט, בעל הכרה, ואתה מכיר באשמתך. לך והיה לעובד… הכנס לתוך שורת העובדים, סבול עמהם יחד!

ואני נכנסתי…

באתי לארץ ישראל ונהייתי לעובד. האם שמח אני בחלקי? – הן ולאו.

שמח אני שעזבתי את דרך הפרזיטיות, שאני יוצר דבר מה, שאני עוסק בבנין עמי וארצי.

אבל מהצד השני אני תמיד מרגיש, כי אנכי עלוב בקהל העובדים, כי לא נתחנכתי בעבודה וידי רפות, ובפרט בימי הקיץ החמים; וכשלפעמים עוד מזדמנת עבודה קשה, נדמה לי אז, כי גם אחרי כל התאמצותי, איני יכול לחשוב את עצמי כעובד גמור, וכשאני יושב לאכול יחד עם חברי, אני מרגיש כאילו אחרי כל התאמצותי ויגיעי, אוכל אני משלהם, יען כי לפי עבודתי לא מגיע לי חלק כחלק שאני מקבל, כי אינני שוה להם בעבודה. ולפעמים נדמה לי, שהם מביטים עלי ברחמנות (רחמנות ובוז הם שמות נרדפים): גם הוא, כביכול עובד! כאילו מרמזים זה אל זה. ויש שמראים את הגות לבם בפועל. היום כשעבדתי אחר הצהרים, נגש אלי אחד מחברינו הפועלים, הביט אל עבודתי והניע בראשו.

– מה? שאלתי.

הבה רגע את המעדר!

והוא לקח את המעדר והכה פעמים אחדות בקרקע, וראיתי מה בין זה שנתחנך בעבודה ובין זה שלא נתחנך בה ועובד רק לשם משאת נפש…

כן, אנכי אינני עובד גמור ואולי גם כל קהל ישראל. כולנו לא נתחנכנו, לא אנו ולא אבותינו, בעבודה. הרבו לפטם אותנו בידיעות מידיעות שונות, ממה שנעשה בשמי השמים ובתחתית השאול, מעמק רום ומשפל התהום, ואת כשרון העבודה לא פתחו בנו, ועכשיו כשאנו נגשים לבנות את בית חיינו, הננו עומדים עלובים, מלאי בושה וכלימה.

הנעזוב את העבודה הזאת לאחרים, לבני הנכר היודעים לעבוד יותר ממנו?

אולי כדאי באמת לשוב אל ה“עבודה החפשית” המפרנסת בכבוד ושבה בודאי אצליח יותר?

לשוב? למה? – לפרזיטיות, לכעור להשחתה מוסרית, לשוד ולחמס? – לא, לא אשוב. עכשיו אני עובד כמה שאני יכול, אבל עובד. את כל נפשי אני נותן בעבודה, יותר מזה אי אפשר לתת.

אבל כמה עלובים הם החיים הללו! – מנקרת במוחי המחשבה ואינה נותנת מנוח…

ענני, ידידי, שפוט נא אתה וענני, כי אכול ספקות אני…

ידידך…

* * *

עננו ה' עננו! הבה מכוחך הגדול לבני עמך החלש, הבא לבנות בידיו הרפות את דביר קדשך, את הארץ אשר בחרת בה. הצילהו מפקפוקים ואמץ את לבו, השואף לחיי צדק ויושר. “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”.

קונטרס. סוף שנת תר"פ

---

אסירי ההגנה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ז. ז’בוטינסקי וחבריו, שנאסרו על שבקשו להגן על כבוד עמם, קבלו חנינה ויצאו לחרות ממאסרם, יחד עם הפראים, שהטיפו למעשה רצח…

“מקרה אחד לצדיק ולרשע – שלמה בנה את בית־המקדש ומלך ארבעים שנה, ונבוכדנצר החריבו ומלך ארבעים שנה” (קהלת רבה ט' ב').

שני אלפים שנה ויותר עברו מעת שנאמרו הדברים הללו, והעולם לא זז…

אנו באים בתביעות: היכן הוא הצדק? היכן הוא היושר? אבל ממי נתבע? הכי איננו רואים כי המושגים הללו רחוקים לגמרי מלב בני האדם, ומכל שכן מלב אלה שבידם העוז והממשלה. כל הדברים החמורים בעיני חכמי המוסר: עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל ומרמה – נחשבים בעיני רבים כדברים של מה בכך. “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”, יתקעו נא את החניתות איש בלב רעהו, יפול זה או זה או שניהם ביחד – מה איכפת? העיקר שיהיה משחק, ישחקו לודים (גלאדיאטורים) יחידים על הזירה ברומא, או ישחקו קבוצים, מחנה דניקין ופטלורה וכדומה – ובלבד שיהיה משחק בעולם… הכל מותר, הכל יפה!

ואל מי תבוא בתביעות, אחי התמים? לאוזן מי יכנסו דבריך ותרעומותיך? למה תהיה לשחוק ולבוז בעיני החכמים, “אנשי המעשה”?

עצור ברוחך, אחא ושתוק!

עולות יותר גדולות ויותר נוראות נעשות בעולם וגם הן נחשבות לדברים של מה בכך, שה“חכם” עובר עליהן בחיוך של ביטול גמור.

ומה נאמר ומה נדבר? כשאנו פונים מאת העולם הגדול ומסתכלים קצת בעולמנו הזעיר והדל, הכי איננו מוצאים גם פה שלילת יסודות הצדק? אלה אבות הישוב, מתעשרים מהפרוטות שהעם נודב לארץ־ישראל, וחיילים משוחררים מבקשים עבודה גועים ברעב: ומי שמאזר כוחותיו ומבקש לעזור לחלשים, לנופלים – הריהו מהרס, “בולשביק”, רחמנא ליצלן…

ואיך נוכל לפתוח פה ולדרוש צדק מאחרים, אם הוא איננו בתוכנו?

מבראשית אנו צריכים להתחיל לנטוע בקרבנו את הצדק ואת היושר לא באמרות ובפתגמים, אלא במעשים; ליצור יצירה חדשה, יצירה של עבודה פוריה שכל מה שנרכוש יהיה רכושנו באמת, לא רק על פי החוק הרומאי. ואז נוכל לתבוע את עלבון הצדק מאחרים, ואולי אז יבוא שינוי הדעות בכלל, ומשחקי הגזל והרצח יסופו מהעולם כולו.

אלה יהיו ימות המשיח שעליהם נבאו נביאנו. זאת תהיה גאולתנו האמיתית, שאליה שואפת כל נפש המבקשת צדק ויושר.

ועד שיבואו הימים הטובים הללו, עד שתופיע הגאולה השלמה, יסתפקו נא יחידי הסגולה שבתוכנו בזה, שהם עומדים איתן בתוך הגלים הזדונים של רשעת העולם הגדול; שאינם שוחים עם הזרם העכור והמזוהם…

“ואתה תגיל בה', בקדוש ישראל תתהלל”.

שמחה פנימית תמלא תמיד לבכם, אחים מגינים. דבר גדול עשיתם. ברגע שדגל נביאנו, דגל הצדק והיושר, נעשה למרמס בחוצות ירושלים, קמתם אתם ובכוחכם הרוחני האדיר הרימותם אותו והראיתם לכל תקיפי עולם, שדגל הצדק ירום ויתנוסס על הררי ציון. וזכרון המעשה הגדול הזה שעשיתם יהיה לכם לעונג לאורך ימים ובדרך זה בחרתם, תוסיפו ללכת ולהוליך גם אותנו.

“אל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם”!

קונטרס, תמוז תר"פ.

---

אחרי הפוגרום בירושלים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

גמלה הרעה: הפוליטיקנים האירופיים שסו בנו את ההמון הערבי ויהי פוגרום בירושלים. את הנבלות שעושים רודפינו בנו בארצות אירופה באו לעשות בנו גם בארצנו, בירושלים עיר קדשנו.

חושבים הם להטיל עלינו אימה, שלא נוסיף לבקש את אבדתנו, להשיב לנו את הגזלה שגזלה ממנו רומא הרשעה, אבל טעות היא בידכם, חורשי אָוֶן!

מכותיכם יעוררו בנו את הכוחות הנרדמים, ישיבו לתחיה גם את אלה אשר כמתים נחשבו כי הגיעה השעה הגדולה להתנער מעפר שפלותנו.

ברורה היא לפנינו דרך הגאולה, וידי שודדים ומרצחים לא יסירו לבנו ממנה.

לא קליפורניה היא ארץ־ישראל ולא מפני שעפרות זהב לה אנו חוננים את עפרה, אלא מפני שהיא ארץ נביאנו, ובה אנו מקוים לגשם את האידיאל שלהם, ולתקן את פגימות נשמותינו, שנפגמו ע"י הגלות הארוכה…

לכונן בה ממשלה אנו רוצים, ממשלת הצדק והיושר המוחלט, מלכות שמים.

אבל לא מלכות שמים, המחנכת עצלים וחנפים, לא מלכות שמים, הנשענת על השוד והחמס, אלא מלכות שמים, הנוסדה על עבודה כשרה, יגיע כפים, העלאת בן האדם מחיה טורפת למדרגה עליונה של תרבות טהורה, טהורה משפיכות דמים, מחמס גלוי ונסתר.

בפוליטיקה אין אנו מאמינים, לא בפוליטיקה שלנו ולא בפוליטיקה שלהם. הפוליטיקה אינה יכולה להביא את הגאולה שאנו מקוים.

לחנך דור של עובדים אנו רוצים בארצנו – זוהי חפצנו. העובדים הישרים המה יביאו את המשיח, הם בעצמם יהיו המשיח…

ומה נעשה עכשיו?

נעשה כל מה שאפשר לעשות לבני אדם, השואפים לחיים מוסריים, באיחוד הכוחות נבצר את מעמדנו ונעמוד נגד האויבים הגלויים והנסתרים. אם השעה תדרוש להגן על עצמנו – לא נהסס, ואם נגזר עלינו למות, נמות מות ישרים בהכרה שעשינו כל מה שיכולים לעשות בשביל השגת האידיאל המרומם שאליו אנו שואפים. ובמקומנו יבואו אחרים בכוחות חדשים וימשיכו את העבודה.

קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה‘. אמר ר’ פנחס בר חמא: “קוה אל ה', ואם קוית ולא נושעת, קוה שוב ותושע”.

קונטרס, ניסן תר"פ.

---

על המסכסכים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

היתה מניפסטציה בחיפה. היתה התנגשות בין המפגינים הערבים ובין המשטרה. נהרג ילד אחד ערבי ונפצעו יהודים וערבים אחדים.

מה זאת? שואל אני שאלת תם. למה נשפך הדם הנקי ולמה נפצעו בני אדם? למי יש צורך בדבר הזה?

יותר מעשר שנים הייתי בארץ־ישראל תחת ממשלת התורכים, ולא היו אז כל הפגנות, ולא היה למי שהוא צורך לסכסך את הערבים ביהודים ולהכניס אל תוך הארץ קטטות ומריבות ושפיכות דמים. ומדוע זה עתה נשאו הנרגנים ראש, מסכסכים בתחילה בסתר, עד שפעולתם נגמלת ונגמרת בהרוגים ופצועים. מפני מה נשתנו העתים?

יודעים אנו שאין סיבה ממשית לזה. הערבים העובדים לא נתדלדלו מעת שהתחילו היהודים לשוב לקנם, לארצם, לבנות את הנשמות ולעשות את המדבר למקור ברכה. ולמי מביא תועלת הסכסוך והריב?

ובושה תכסה פנינו בזכרנו, כי ידי אנשים אירופיים קולטוריים באמצע, כי הם המחנכים את המזרחיים הפראים לשוד, ולבזה ולשפיכות דמים. וכמובן לכל זה מוציאים כסף הלא הוא המניע העיקרי בכל הסכסוכים. יש כנראה מי שהוא מזיל כסף להסית את ההמונים הערבים.

מי הוא הנותן כסף לתכליות כאלה? ומה היא כוונתו ב“נדבנותו” זו?

אני חושב, שאין הדבר סוד. יש כאלה שיודעים אותו על בוריו. יבואו ויגלו את הסיבה הראשונה למעשה הנבלה הזאת. ואם יש צדק בעולם ימהרו לבער את הרעה מקרב הארץ.

קונטרס, תרפ"א.

---

קדושי תל־חי

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אבן הבוחן לכל רעיון היא, שהמחזיקים בו נכונים למסירת נפש בעדו. מסירות נפש עדות היא שיש שרשים עמוקים לרעיון הנלבב בנפש, ונוח לו לאדם להפרד מחייו מאשר לבגוד במשאת נפשו.

ארץ־ישראל היתה תמיד משאת נפש של בחירי האומה, שהיו נכונים להקריב את עצמם על מזבח אהבתה. כשאנו עוברים בסקירה אחת על פני כל המאורעות של הדורות שעברו, אנו נפגשים תמיד בקדושים שמסרו נפשם על חיבת הארץ.

ועל קדושי ארץ־ישראל נלוו הצעירים הגבורים, הרוגי תל־חי, ואפשר לומר בבטחה שאיזה זוהר מיוחד הולך ומקרין מאור הקדושים האחרונים.

כל הקדושים הראשונים בקשו בעד עינוייהם ומותם חלק לעולם הבא, העונג הפרטי שיש לכל נפש דתית, אמונתו ותקותו המאזרות אותו חיל. אמנם הענין של עולם הבא הוא גם כן שאיפה אידיאלית, אעפ"י שהיא פרטית. הקדוש במסירות נפשו אינו מתכוון חלילה להנאה פשוטה, אלא הנאה של דבקות במקורו העליון, כמליצת החכמים “צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה”, אבל בכל זאת יש בה בהנאה זו, משום פרטיות.

לא כן קדושי תל־חי. לא לשם עצמם הפרטי מסרו את נפשם. בפרפורי גסיסתם לא חשבו אפילו על דבר חלקם בגן־עדן. זה לא היה מענין אותם אם יהנו שם בעולם הבא או לא יהנו – העיקר שיחיה עם ישראל ותהיה הארץ בנויה. “טוב למות בעד המולדת”, היתה קריאתו האחרונה של יוסף טרומפלדור. מחשבתם של הקדושים הללו היתה מרוכזת רק בעם ישראל וברכישת המולדת על ידי עבודה כשרה ויוצרת, ואם יש צורך נכונים ומזומנים למסור את נפשם על זה.

את החזיון הזה ראינו בעינינו, ואנחנו עומדים ומשתאים לו ותמהים: “אלה מי גדל”, מאין צצו לנו מלאכי מעלה כאלה, אשר בלבם אש יוקדת וכנפים להם, להתרומם מעלה מעלה אל שיא־מרומים, שאותו לא השיגו הקדושים שקדמום? ממי ירשו את הטוהר הנפשי לדאוג רק דאגת עמם וארצם, ולהרחיק מקרבם כל פניה פרטית ואפילו העדינה שבעדינות?

יש, כנראה, גרעינים כאלה הצפונים בעם עמוק, שאינם נגלים אלא בשעה שהשעה צריכה להם.

האירו לנו, אתם קדושי עליון, בזוהר פניכם את דרכנו הקשה ותנו עוז לכל אחיכם הצעירים.

קונטרס, אדר תרפ"א

---

המכשילים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

חשוב חשבנו: הנה באים היהודים לארץ אבותם לעבדה עבודה ממשית, עצמית, יוצרת. בודאי שכל העמים שבארץ ושבחוץ־לארץ יעזרו לדבר הזה, כי מי יכול להתנגד לדבר כשר שכזה?

אבל טעינו: דוקא מפני שהדבר כשר הוא לגמרי, ימצאו לו מתנגדים הכי תקיפים. המתנגדים הללו הם העומדים בראש החברה הקיימת, אלה שחיים חיים טובים מעמל אחרים, הם יתיצבו לנו לשטן.

ואם אתם רוצים, הצדק עמהם. הלא העובדים באים להביא שינוי ערכין גמור, להוכיח לכל באי עולם, שלא אלה, שבתחבולות שונות עולים לרכוב על העם, הם בחירי ההשגחה. טובי העם והאנושיות הם אלה העובדים הכשרים, המעשירים את החיים ביצירותיהם. והשאר טפילים הם, הניזונים ממה שאחרים מכינים.

ואיך אפשר שהאפנדים והפוליטיקנים וסרסרי הדתות יראו בחילול כבודם וישתקו? נכונים הם לקבל בזרועות פתוחות את כל יהודי ספיקוליאנט, היודע לעשות עושר מעמל אחרים, כי בו יכירו חבר ורע, ולו יחלקו כבוד ויקר, ועליהם נאמר: “לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא שבן מינו הוא”. עם יהודים שכאלה הם יכרתו ברית שלום, והיהודים האלה ידעו להוקיר את בעלי בריתם ולחלק עמם בשלל.

אבל היהודים החלוצים, שהעבודה הכשרה היא להם אידיאל מרומם והמביטים בבוז על החמסנים, המתכבדים “משוד עניים, מאנקת אביונים” – הם אלמנט כלל לא רצוי ואותם צריך לבער מן הארץ.

והחברייא הזאת יודעת לשים מכשולים על דרך העובדים הכשרים, כי יש להם הרבה כסף ויש להם הרבה ימים בטלים, שבהם יוכלו להמציא המצאות שאול להרחיק את השנואים עליהם. דבר מובן הוא, שלא אלה הרוצחים שירו ביהודים ודקרו בהם, הם האשמים העיקריים, אלא הראשים עושי הפוליטיקה, המסכסכים עמים בעמים, כדי לצוד דגים במים עכורים. ואילו היתה אפשרות בידם, כי אז בודאי שהיו משסים את היהודים בערבים.

לפני איזה שנים, עוד בימי התורכים, זכורני, שאחד מהקונסולים אמר ליהודי, שפנה אליו לבקש עזרה נגד ערבי שהתנפל עליו ושדדו: למה אתם באים להתאונן על הערבים? ולמה אינכם עושים כך, שיבואו הערבים להתאונן עליכם, אז יהיה הרבה יותר טוב בשבילכם?! אבל, כנראה, קשה הוא ללמד את בני ישראל דרכי ליסטים. ולהפוליטיקנים לא נשארה דרך אחרת, אלא להסית בנו את ההמון הערבי, שהם תלמידים יותר מקשיבים בתורת הליסטנות. וכמובן, אם אחר כך מי שהוא מעושי דברם נלכד ברשת המשפט לא יצטערו הרבה, כי תחת האחד ימצאו עוד עשרות… ולא לחנם רוב הנהרגים ביפו היו ממשפחת העובדים החלוצים, עם משפחת יצקר וברנר בראשה, והסנדלרים פלהנדלר, האב והבן. כי רק המה העובדים הם השנואים על הפוליטיקנים והחמסנים, שרואים במציאות העובדים מחאה אלמת נגד הטפיליות.

ואת כל זה צריכים העובדים לדעת ולהכיר. אל יחשבו כי רק עצם תנאי העבודה קשים הם, בפרט לאנשים שהם במידה ידועה אינטליגנטים, וקל וחומר לאינטליגנטים יהודים, שעל פי סבל ירושתם רחוקים הם מעבודה גופנית; לא רק זאת – אלא מה שיותר קשה – זהו שהם מסוּבבים פוליטיקנים, השוזרים רשתות ומכמרות כאן ובאירופה, וקשה לפעמים להבחין ולהכיר את הפרובוקציה, הטמונה בליטוף של יד בוגדת, ובאמרה יפה של פה חנף.

אבל העובדים הכשרים, בעלי ההכרה, מכיון שברור להם, שאין להם דרך אחרת אלא דרך העבודה הכשרה, ואין להם פינה בעולם לגשם את האידיאל שלהם אלא בארץ־ישראל, הם ימשיכו את עבודתם למרות כל הקושי שבה, למרות כל הסכנה שבה. קדושים תהיו ואפילו אם בשביל זה תמותו מות קדושים! התרחקו מהפוליטיקנים ומהפוליטיקניות, שיכולים להשחית את נפשותיכם בערמה ובזיופים, דרככם היא אחת – דרך העבודה הכשרה על אדמת האבות.

ויהי נועם ה' עליכם, אחי הכשרים, בחייכם וברגעי גסיסתכם על קדושת העבודה. אל תפחדו מפני המות, כי דרככם דרך אל־מות.

“גליון”, סיון תרפ"א.

---

שיחת נשמות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מיתתו של ברנר מעיקה כמטיל עופרת. יודע אתה שהוא נהרג ומת ובעצמך נשאת את גויתו אל בית הקברות, ולפני עיני רוחך הוא מוסיף להתיצב תמיד כמו חי, ואתה מרגיש תמיד קרבתו… איך אפשר בלי ברנר?

הוא מופיע נגדי תמיד גם בהקיץ וביחוד בחלום.

הוא עומד נגדי ומחייך, בחיוכו המיוחד…

– מה אתה מחייך, ברנר? שמח אתה על שנפטרת מהחיים ומסבל החיים?

– לא. אני שמח שחייתי. עכשיו, כשנפסקה שלשלת חיי, אני מסתפק בזכרונות העבר, ואני שמח שחייתי…

– אתה ברנר, חיית? אוי ואבוי לחיים שכאלה! הלא תמיד היית מלא יסורים. יסורים מבקשת השלמות, לנפשך אתה, שמצאת אוֹתה מלאה סתירות, חולשות, פגמים, ועוד יותר גדלו יסוריך מהסביבה העברית, מגורל עמך השוקע בבוץ העוני והגלות. די לקרוא שורות אחדות בכתביך שהשארת לנו להבין, מה גדולים היו יסוריך, ואנכי הלא זכיתי להכירך פנים אל פנים, ולראות ברשמי פניך מה שהשכלת להסתיר בין השורות…

– כן, גדולים היו יסורי, המחשבות היו דוקרות את מוחי, את כל קרָבי. ולפיכך גדולה היתה שמחתי כשמצאתי להן בטוי. ואלמלא לא באתי לעולם אלא בשביל זה – לבטא את צערי הפרטי – שהוא גם כן חלק מצער העם – ואת צער עמי דיֵני… ואני שמחתי על חלקי זה ברגעי ההשראה שמחה גדולה, וביחוד אני שמח עכשיו בעת שאני כולי חי רק בזכרונות… ויותר מכל אני שמח, כי בסוף ימי זכיתי להכנס לתוך מחנה העובדים הישרים… אז כאילו נפתח לפני בור כלאי הצר, שנחנקתי בו כל ימי, וראיתי את אור החיים בכל יפיו והדרו… מחנה של עובדים יהודים, שאין להם כונה אחרת אלא עבודת יצירה ובנין ארץ־ישראל… מאושר הייתי ואין קץ לאשרי! אז הרגשתי בכל לבי את דברי הנביא: סולו, סולו, פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי"…

– אתה הרגשת את דברי הנביא? הלא אתה כתבת שהנך בן־חורין מהיפנוז של התנ"ך?

– כן, אני אמרתי זאת, – הוסיף הוא ופניו התקדרו. – אני ראיתי, כי בשם התנ“ך דוגלים אנשים שבחייהם אין להם שום יחס אל התנ”ך, גם רוצחים נושאים את שם התנ“ך על שפתותיהם. מההיפנוז של התנ”ך שלהם נשתחררתי… התנ“ך שלהם הוא לא התנ”ך שלי. הנביא שלהם אינו הנביא שלי. וגם את האלהים שלהם שנאתי… הן זה אלהים שנישא בפה בעת שהלב ריק והידים טמאות…

– עבודה כשרה – סיים ברנר את דבריו – רק עבודה כשרה, על ידה יתעלה התנ"ך ויוקדש האלהים.

קונטרס. אב תרפ"א

---

באהלים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לא נעים לשבת באהלים, והנה שבות המשפחות למשכנותיהם בשכונות הערבים; יש הבטחה, כי מקרי מאי לא ישונו עוד. השבים עוד לבם מהסס: מי יודע, מה צפון בחיק העתיד? אבל אנשי תל־אביב בודאי שמחים. כמה לא נעים להביט אל האהלים – סימן דלות ואי קולטורה! ועכשיו כשיש הבטחה, למה לא להפטר משכנות בזויה שכזו, שמקלקלת את כל היופי של העיר?

אבל לדידי לא הייתי מיעץ לשוכני האהלים לעזוב את מקומם, עד שימצאו באמת משכנות מבטחים בשכונה חדשה עברית. יוסיפו נא שוכני האהלים לשבת באהליהם, ונכבדי תל־אביב יוסיפו להסתכל ולראות בבשתם; ואז נקוה, כי ההתאמצות שנתעוררה בקהל העברי שלנו ונגעה עד לב העסקנות הציונית, לבנות שכונה חדשה לאלה שנמלטו מתוך ההפכה, לא תעלה בתוהו, אלא תבוא מהרה לידי מעשה, ואם לא – תרפינה הידים, ההתאמצות תתנדף, והמצב לא ישתנה.

“פנקס”, תמוז תרפ"א

---

לראוָה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בראי־נוע ביפו הראו את עבודת החלוצים והחלוצות בכביש וריקודיהם אחרי גמר עבודתם. ועל לבי עלו לרגלי זה הרהורים וחששות.

הצד המעציב שיש בחיינו בארץ־ישראל ידוע הוא מזמן שהיא מעין תערוכה הבאה למשוך את העין. הטעם הוא פשוט מפני שחיי יושבי ארץ־ישראל תלויים בחסדי הגולה, וצריך איפוא למשוך את לב האורחים, שיש להם איזו השפעה ולהרבות את שפע הנדבות. וכידוע באה על ידי זה התחרות בין המוסדים, שכל אחד מבקש להפנות את תשומת לב האורח אליו. ועל ידי זה נזדהמו גם אותם המוסדות, שביסודם היה בלי ספק ענין אידיאלי.

ההיסתוריונים מספרים, שהפדגוג פסטלוצי לא הצליח בבית הספר שיסד רק מפני שבית־ספרו היה מעין תערוכה בשביל האורחים הרבים שהיו מבקרים אותו מרמי המעלה וכדומה. אבל אנו בני ארץ־ישראל איננו צריכים לראיות מן החוץ…

ושיהיו החלוצים שלנו משמשים לתערוכה – לא הייתי חפץ כלל. הפינה היחידה שנשארו לנו מהאידיאליות הטהורה הוא עבודת החלוצים, הבאים להקריב נפשם על מזבח בנין האומה. וראשית כל דורשת עבודת קודש זו – “והצנע לכת עם אלהיך”, עבודה לשמה ושמחה של מצוה. שמחה פנימית צנועה, שאינה צעקנית ואינה מתראה בשוק החיים, שדרישותיו כל כך רחוקות מאיזו אידיאליות שהיא… ולא נעים להעלות גם על הלב, שעבודת החלוצים תשמש ענין לבטלני העיר, שבעד השילינג שלהם יצאו לפניהם החלוצים במחול.

יפה עשה החזן מינקובסקי, שלא הסכים בשום אופן, שמנגינת התפילות שהוא משמיע בבית־הכנסת, תשמע ע"י הגרמופון בבתי המשתאות. והייתי חפץ מאוד, שגם החלוצים ידעו להוקיר את מעלת עבודתם בארץ האבות. והיו למורי דרך לכל עושי טוב בארץ־ישראל, שיעבדו לשמה, ותחדל הצעקנות והדיקורטיביות, שמשחיתה את הכל.

קונטרס, אדר תרפ"א

---

בשאלת הלשון

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הייתי בשבת באספה. אחד מהצעירים בא למסור דין־וחשבון ע"ד ועידה של פועלים. הצעיר מתחיל בעברית, מתנצל שקשה לו הדיבור העברי, אינו יכול למסור כל מה שהוא רוצה להגיד וכן הוא מבקש שיתירו לו לדבר אידית. אבל השומעים אינם מתירים. מנסים איזה פעמים להשתיק את הקהל, מבקשים את אלה שאינם רוצים באידית, שיצאו וילכו להם, אבל הם אינם יוצאים והמהומה מתגברת, ואנכי הזקן שתש כוחי להלחם, עוזב את האספה ויוצא מהרהר…

הצעיר המרצה אינו כלל מהצעירים שנלחמים נגד העברית, אלא קשה לו קצת לדבר עברית ובשביל הבעה שלמה של התוכן נדמה לו שיותר יפה יהיה לשומעים אם ידבר אידית.

נזכרתי מה ששמעתי שספרו מהרב הקדוש מאפטא. הוא נסע עם איזה כפרי גוי בדרך ועגלתו טבעה בבוץ: הלך הכפרי וטרח להוציא העגלה ובקש גם את הרבי שיעזור לו, אמר לו הרבי: איני יכול. ענה האכר: יכול אתה, חביבי, אלא שאינך רוצה… ומאז היה הרבי הקדוש, בכל פעם שהרגיש עצלות בקרבו לאיזה מעשה טוב, נזכר בדברי הגוי: יכול אתה, חביבי, אלא שאינך רוצה…

צריך לרצות באמת, בלי התנודדות לכאן ולכאן, ואז תַרצה בעברית, ויפה תרצה, וגם אם תהיינה איזה פגימות בהרצאה, העיקר לא יחסר. כי עיקר העיקרים היא השלטת השפה.

וכשיראו עולי הגולה, שיושבי ארץ־ישראל אוהבים את שפתם באמת ומוסרים את נפשם עליה, יתאמצו כולם לסגל אותה ולהתגבר על הקושי שיש בדבר. סוף סוף הלא יודעים עולי הגולה לשם מה באים הנה: לבנות את שממות ארצנו ולהחיות גם את שממות שפתנו.

קשה, קשה, אבל עם הרצון באה גם היכולת…

קונטרס. אדר תרפ"א

---

לעזרת הרעב ברוסיה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

קול צוחה נשמע מרוסיה: עשרות מליוני בני אדם גוועים ברעב.

הצוחה מקיפה את כל העולם, כי גדול מאוד האסון.

והנה אנשים ידועים, המכונים בשם פוליטיקנים, משתמשים באסון הרעב לשם פוליטיקה, והנה גם הם עומדים וצווחים: החישו עזרה! ואין כל ספק שהם יתיצבו בראש גובי הצדקה ובראש המחלקים, כי על כן אין קץ לחוצפתם ואין סוף לנכליהם!

אבל לכל מי שעינים בקדקדו נקל לראות מראש, שאלה הצעקנים החצופים יגדילו את האסון שבעתים. כי במקום לחלק את העזרה לנצרכים לה, יפזרו את הכסף למרגלים, לצידי נפשות, למרצחי חרש, למסכסכי עם בעם ומפלגה במפלגה. כי אבדן חיי בני אדם לא נחשב בעיניהם, והעיקר הוא להם הפוליטיקה…

אל יהא חלקכם, פועלי ארץ ישראל, עמהם! בני אברהם העברי אתם ואת מצותו תשמרו להושיט יד עזרה לרעבים, רק מפני שהם בני אדם כמותכם והם זקוקים לעזרה. התרחקו מהפוליטיקנים! נגועי אוקריינא יספרו לכם עד כמה אפשר לסמוך עליהם בכלל… אל תתנו לרמות עצמכם, כי בנפשכם הוא.

וגם זאת עליכם לדעת, אם אתם באים לעזור, אל תשכחו מהעיר את חבריכם העובדים שלא יעלימו עין מצרת היהודים, שהם אומללים יותר מכל העמים. עדיין ההכרה, שגם היהודים בני אדם הם, חלשה מאוד בעיני העמים האחרים ואפילו אצל הטובים והישרים, מלבד יחידי סגולה. וצריך זאת להגיד ולחזור ולהגיד בלי הרף. מה לעשות אם הם קשים לשמוע?

קונטרס, אב תרפ"א

---

העולים הצעירים והציוניות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

שאלת העליה עכשיו היא שאלת חיים. צעירי ישראל, הרוצים להקדיש את עצמם לבנין ארץ־ישראל, מסכנים את נפשם ובגלגולי מחילות עוברים את הדניסטר דרך כדורי החיילים, השומרים את הגבול, ובאים לרומניה, לוינה, לקושטא, מחזרים על פתחי עסקנים ושאר בעלי טובות, מתבזים ואוכלים לחם חסד במשך עשרות חדשים, נעשים לבוז ולחרפה בעיני הגויים יושבי הארצות, שמביטים בעין רעה על האורחים המוזרים הללו, ואחרי צרות רבות בא הספק ואוכל את לבם של צעירינו כעש, אולי יגועו מהתנונותם בגליות ולא יזכו אפילו למות בארץ־ישראל…

אם ההסתדרות הציונית הוציאה כסף לבטלה בשביל, למשל, נסיעת הקומיסיה של די לימה, נצטער ונאמר, כזה וכזה תאכל הפקידות, אבל בזבוז בחומר כל כך יקר, בזבוז בחיי צעירים אידיאליים, ששואפים להחיות את ארצם ואת עמם על ידי עבודה כשרה ויוצרת, על בזבוז שכזה אי אפשר לסלוח!…

אומרים שאין ההסתדרות הציונית יכולה להיות אחראית בעד הצעירים הבאים כל זמן שלא הוכנה בעבורם עבודה מסודרת ולעבודה מסודרת צריך קפיטלים גדולים. אבל הכי אין ההסתדרות הציונית אחראית בעד הצעירים בזמן שהם גולים מארץ לארץ ונתונים לחרפה בעיני עמי הנכר? וכי רק כשהצעירים ההם נמצאים בארץ־ישראל ההסתדרות הציונית צריכה לדאוג להם ולא בזמן שהם נמצאים בדרך לארץ־ישראל? וכי אין העומדים בראש הציונות מרגישים שאם הצעיר מתמקד בגליותיו המרובות הוא מאבד את כוחותיו החמריים והמוסריים להבל ולריק, וכשיבוא אחר כך לארץ־ישראל, יבוא חלילה רק קנקן שבור וריק? הלא יש מידה גם לסבלנות, והגבורים היותר גדולים כורעים תחת נטל המשא של יסורים שאין להם סוף “אלו נגדו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא” – אמרו חכמים. ואת הפסד החומר היקר הזה מי ימלא? אותו לא תמלאנה כל הקרנות שבעולם!

כן. ההסתדרות הציונית אחראית היא בעד כל הנפשות היקרות של צעירים הפורשים כפיהם ומבקשים: תנו לנו לבוא לארץ־ישראל! אחראית היא בעדם גם כשהם בגולה… אחריותם היא כפולה בחו"ל ומפני ששם הם אחראים גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. אסור להסתדרות הציונית לעמוד על דמי אחיהם ואסור לה לתת את שם ישראל לשמצה בעיני רומנים, אוסטרים ותורקים… אל תצטדקו באמתלאות. תנו לצעירים לעלות לארצם! חדלו מבזבוז נפשות.

קונטרס אדר תרפ"א.

---

הספרות העברית והעובדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הספרות שלנו נמצאת במצב קשה. האמידים שבנו פנו עורף לספרות בכלל ולעברית בפרט. “בעל הבית” שהיה מלפנים בארון הספרים שלו עם הש“ס הכרוך בכריכת עור יפה עם אותיות זהב נוצצות על גבן, אינו עוד בעולם. גם ההתלהבות של תקופת ההשכלה וראשית חיבת ציון עברה, ותחתיה באה קרירות ואדישות לכל ענין שיסודו לא ב”תועלת ממשית". אין יראת שמים ואין אהבת תורה וגם להשכלה אין דרישה. חכמנו כבר די. יודעים אנו שהכל בשילינג נמכר – וחסל!…

אולם לשמחתנו אנו רואים כי תומכים חדשים נגלו לספרותנו והם העובדים. למרות חייהם הקשים מאוד, הם תורמים מפרוסתם האחרונה ונותנים לספרות, כי גדול מאוד צמאונם לדברים רוחניים. וברור הוא, שכאשר יהיו בארץ־ישראל רבע מיליון עובדים, אז תהיה עדנה גם לספרותנו, וקיומה יהיה קיום נורמלי.

והדבר הוא מובן מאוד. העבודה בעצמה היא רעיון גדול ונשגב. היא כבר עברה את התקופה שבה היתה העבודה קללה ועוסקיה שאפו להיפטר הימנה… עתה נפקחו עיני העובדים ויראו כי רק בעבודה מתגשם האידיאל של הצדק והיושר, ורק בעבודה יש יופי של יצירה (כמובן, צריך להזהר מאוד שלא תהפך לקטורגה). והשקפה זו על העבודה מצד העובדים מושכת לבם לכל הנשגב וגם לדברי ספרות.

ושינוי המהלך הזה גורר אחריו בהכרח שינוי גם במהלך הספרות. הספרות החדשה שלנו, היונקת בעיקרה מהספרות העולמית, עוסקת ביחוד בחיי בטלנים, שנטיותיהם ושאיפותיהם נתהוו מתוך בטלה נצחית. והסופרים היודעים את המלאכה הצליחו ליפות את התיאורים שיהיו מגרים את העצבים הרפויים ומגרשים את השעמום. גם החיטוט בפרטי פרטים של הנפש האינדיבידואלית הוא גם כן פרי הבטלנות, ויפה לבטלנים. העובד אינו מחטט הרבה ברגשותיו האינדיבידואליים, בנטיותיו הפרטיות. הוא יודע שאין לעובד קיום אלא כשהוא אחד מרבים, כשהוא מתאחד עם הרבה חברים יוצרים. ואין ספק שסוף סוף ימרדו העובדים בספרות הבטלנית, המחלישה את העצבים ומביאה בברק יפיה המזויף לרכרוכית הנפש ולבחילה בחיים…

העובדים ידרשו ספרות אחרת, ספרות המדריכה לאהבת עבודה, לשנאת הבטלנות, לחיי צדק ויושר, לחסד ואמת. ספרות המגלה את אוצרות חיי הנצח ברגעי ההוה.

ודרישת העובדים תחדש את פני הספרות ותפיח בה נשמה חדשה־עתיקה הגנוזה באוצרות נביאנו וחכמינו, שכמעט כולם היו עובדים, בני עובדים.

הדרישה הזאת תבוא, היא באה, והסופרים, הרוצים לא רק לקבל דמי שורות, אלא לתת דבר מה לעם, לעודדו ולחזקו ולהחיותו, יתעוררו מתרדמת ההרגל ועזבו את מדבר העמים, את המודרניות שהיא “כסף סיגים מצופה על חרש”, וישקיעו את מחשבתם ואת לבם בעולם העובד ומשם ישאבו השראה ליצירותיהם, שיהיו בהכרח מתאימים לאותם האידיאלים הגבוהים שנגלו בחזון לנביאי ישראל וחכמיו.

קונטרס, ניסן תרפ"א

---

הספרות העברית והעם

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הספרות העברית שבה יחד עם עמה אל מקומה העתיק, אל ארץ הנביאים והחכמים, מיסדי הספרות שלנו. מגלויות שונות שבים היהודים לארצם, ועמהם מתלקטים אחד אחד גם הסופרים עם רכושם הרוחני.

בארצות הגולה נהרסו המקומות ואין מקום קבוע שם לכוהני הספרות לעלות לדוכן, ורק תקוה אחת נשארה: להקים מחדש את בית ספרותנו על אדמת האבות.

ואולם צריך לדעת מראש, כי עבודת הסופרים בארץ־ישראל היא רבת האחריות, ולא כל מה שהוא כשר וישר בחוץ־לארץ, הוא כשר וישר בארץ.

וקול ברמה נשמע: סופרי ישראל! בבואכם לשיר את שיר ה' על אדמתכם, יהיו לכם הנביאים והחכמים מיסדי ספרותנו למופת. את המתנה הטובה, את הכשרון הספרותי שלקחו מיד ה' לא מכרו בכסף לשטי כזב, להוסיף עונג לשבעי תענוגים ולגרש את השעמום מלב בטלנים ופרות הבשן. רק לחנך את העם היתה מגמתם, לפשט את העקמומיות, ליסר את הזדון ולעודד את החלשים.

גם המה, הנביאים והחכמים אהבו פרחים, להלביש את רעיונותיהם במעטה הוד, אבל מעולם לא עלה על לבם לכסות את הרקבון ביפי מליצה וליַשן את המצפון הנרדם בשירים ערבים.

וזוהי גם חובתכם, סופרי ישראל, בשובכם לעמכם ולארצכם.

הנה נוצרה בארץ־ישראל “הסתדרות הסופרים העברים”. בכוח מאוחד ומסודר בודאי שאפשר לעשות גדולות, ובלבד שתהיה מטרת העבודה ברורה להם, ואליה יקדישו כוחם…

אפס להצלחת הספרות דרוש עוד תנאי – שיהיה לה קהל קוראים. בבית ריק אין עומדים להטיף, ובשביל ליצור קהל קוראים צריכה להיות הסתדרות מיוחדת: הסתדרות של חובבי הספרות ומפיציה. התחבולות שבהן אחזו מפיצי הספרות עד היום אינן נותנות כבוד לספרות ולסופרים, המול"ים דאגו להצלחת מסחרם, ולעתים קרובות מבלי להתחשב כלל עם טובת הספרות והסופרים.

צריך איפוא לחדש את הקשר שבין הסופר והעם על ידי הספר. צריך שכל שדרות העם יתחילו להתענין בספרות וידרשו אחר הספר.

יבנו הסופרים והעם מחדש את במת ספרותנו בארץ הנביאים והחכמים ואין כל ספק, כי היא תהיה לאור האנושיות כולה.

קונטרס, אלול תרפ"א

---

פועלים ובעלים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

פבריקה היתה בנוילאנארק אשר בשוטלאנד שפועליה נתפרסמו בתור גנבים, שודדים, שכורים וכו', בא אוֹאֶן לנהל את הפבריקה ובזמן קצר נתהפכו הפועלים ויהיו לבני תרבות ממדרגה גבוהה. הוא לא השתמש בעונשים ואף לא באיוֹמים, אלא ידע למצוא מסילות אל הרגש האנושי הצָפון בלב כל אדם, ואפילו הרשע, ולהדריך בדרך טובה. והם היו נשמעים לו ברצון. הם הרגישו שזהו אח, חבר משתתף בצערם ורוצה בטובתם באמת, ובזה הציל נפשות והגדיל את התוצרת.

חבל שאין לנו אואֶן! אני משער בנפשי: אילו היה איש כאוֹאֶן מנהל לא את הפבריקה, שפועליה מושחתים ורעים, אלא עומד בראש העבודות הצבוריות והלאומיות שלנו, ותחת הנהלתו היו עובדים הפועלים שלנו, שאינם לא גנבים ולא שכורים, אלא להיפך, כולם במדה ידועה בני תרבות, ומהם בני תרבות במדה גבוהה, הלא היה בונה בזמן קצר ש"י עולמות.

ואסוננו הוא שאין לנו אואֶן.

יודעים אנו שפועלינו אינם בני פועלים, אלא באים ברצון להקדיש את עצמם דוקא לעבודה פשוטה, בתקוה שבבואם לארץ ישראל ימצאו כאן פגישה של אחוה, והנה באים ומוצאים: איזו מין בורגניות שאין כמוה לרוע באירופה. הבורגני האירופי מעונין בזה שיהיו לו פועלים, והעסקן הצבורי־הלאומי בארץ־ישראל רואה בפועל העברי רק קוץ ממאיר, שטוב היה להשתחרר ממנו… ובתנאים כאלה – לך ובנה את הארץ!…

* *

היה אינצידנט בתל־אביב בין הפועלים ובין איזה קבלנים הפועלים סבלו, סבלו וסוף סוף נתפקעה סבלנותם ועשו מה שעשו. והנה באה עירית תל־אביב הנאורה והדביקה מודעה חמורה כלפי הפועלים לאמור (אני מוסר, כמובן, לא מלה במלה, אבל התוכן זה הוא); “דעו לכם, שקצים, שאם לא תתנהגו בדרך־ארץ, מוכנים לנו בשבילכם שוטרים ובית הסוהר וכל הני מילי מעליותא, הנמצאים בכל כרך תרבותי.”

ומהו הדרך־ארץ? לסבול רעב, עלבון, דחיות של לך שוב וכו' וכו'.

זהו היחס לבנים הבונים. לאלה שנותנים את זיעתם ודמם בשביל תחית עמנו…

רבש"ע! מתי יחדל הטמטום הזה מקרבנו?!

קונטרס, תמוז תרפ"א

---

החלוצים ובעלי הרכוש

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

במכתב אחד מחו"ל קראתי: “יראים (הם העשירים שבחו"ל) מן החלוצים החדשים אשר מקרוב באו לא לעבוד ולבנות רק לתקן עולם ולחלק שלל לפי תכנית מרכס ולנין”.

והכותב הוא מטובי חו“צ הזקנים, שעבד הרבה לשם ציון והשקיע גם סכום כסף הגון בקנית נחלאות בא”י.

“אכן גם זה מוסר אלהים”, שגם טובי חו"צ היושבים בחוץ לארץ אין להם כל מושג משאיפות החלוצים ומעבודתם פה בארץ.

לסתם עשירים איני רוצה לדבר. סתם עשיר הוא בעל בטחון גדול בחסדי גויים, ואפילו אחרי כל המהפכות והטביחות שברוסיה ושבאוקריינה ואחרי ששבעו רוק וכלימה בפולין, בלטויה, ברומניה ועוד, הם עדיין לא זזו מבטחונם, שיוכלו להמשיך את חייהם המנוולים בגולה, שהגאראדאוואי עוד יסוכך עליהם באברת חסדו, ורכושם ילך ויגדל. – אליהם לא נדבר ואותם לא נקרא הנה. כי אם במקרה באו הנה אחד או שנים, לא לבנות הארץ באו, אלא למוץ דם עניים. והם חושבים שגם החלוצים קנינם הם, והם המפיצים דבות רעות על ארץ־ישראל ועל קהל העובדים, מפני שבטבעם הם מרגלים.

אבל הטובים, אלה שהיו והווים חובבי ציון באמת צריכים לדעת, כי החלוצים באים הנה לא לחלק עם מי שהוא את הרכוש הקיים, אלא לייצר אוצרות עושר מתוך טבע הארץ בעמלם וביגיעם ולהכשיר אותה שתהיה מקלט בטוח לעמנו האובד והנדח בארצות הגולה. וכל מי שעינים לו יוכל לראות ולהוכח כי כן הוא. ישנם מהם רבים שהיו יכולים לחיות חיים טובים בכרך, והם הלכו דוקא למקומות שוממים לעבוד שם עבודת פרך בסכנת נפשות ממש מהבצות המפיצות רעל ומשבטי הבידואים שהחמס הוא משלוח ידם. והחלוצים הללו שמחים בגורלם, מפני ההכרה העמוקה שבלבם, שתפקיד גדול הם ממלאים לפנות את שדה העבודה בשביל כל צעירי ישראל. הם אינם חפצים בלחם הקלוקל של נדבות, ומכל שכן שאינם חפצים ברכוש של אחרים. הם אמנם חפצים שיהיה כל עם ישראל לעם עובד, הנהנה מיגיע כפו ממש ויושב בכבוד בארצו. הם אמנם חפצים שבני ישראל לא יצטרכו לחיות מניצול יגיעת אחרים ומכל שכן מניצול זרים, שסוף סוף מוכרחים להיות לנו שונאים בנפש, אבל כמה זה רחוק משיטת הבולשביקים, מחרימי הרכוש שנאצר כבר בידי יחידים אלה, כדי להנחילם לידי יחידים אחרים…

אל נא יפחדו עשירי חוץ־לארץ מפני החלוצים שבארץ־ישראל. שם יש להם ממה לפחד, כי כלל גדול למדונו אבותינו: מי שאינו נותן ליעקב, נותן לעשו. הם יתמו בגולה ורכושם עמם, אם לא יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ויפנה למזרח לבקש מקלט לו ולעמו בא"י בעוד מועד.

והחלוצים העובדים, למרות כל הדבות הרעות, כל המכשולים וכל המפריעים יצליחו, כי ה' אלהי ישראל עמם.

האידיאה הטהורה תאיר את דרכם, תנחמם ותעודדם, וגם אלה הנופלים מתים במערכה הכבדה, מתים מות נשיקה וצחוק על שפתיהם.

כרעו ברך, אלים שבורים, אלילי ממון, כי במה נחשבים אתם נגד הדר ה' ההולך לפני חלוצי עמו.

קונטרס, שבט תרפ"ב

---

ממכתב צעיר אחד

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מכתב קבלתי מצעיר אחד לאמור:

שבע שנים אני עובד בארץ, פעם פה ופעם שם. בקשר אמיץ הייתי מתקשר במקום על ידי העבודה, אבל לא יכולתי להשאר תמיד במקומי, החיים נתקו אותי ביד חזקה והסבו קרע בנשמתי. וכך הלכה נשמתי ונקרעה לקרעים קרעים, ושלמות נפשי נפסדה. ואני נודד כצל זה שבע שנים!

בכל מקומות נדודי היו יחידים שנתקרבתי אליהם קורבה נפשית. ברגעי המרגוע היינו שופכים איש לפני רעהו את כל מה שנצטבר בתוך הלב, את עינויינו ואת תקוותינו, ובמשך הזמן נתקשרתי עמהם בכל נימי נפשי… אולם כשהגיעה השעה ונדחתי ממקומי, נתקו גם הקשרים הנפשיים, שקשרו אותי אל ידידַי־יחידַי והשאירו לי פצעים עמוקים בלב…

היה זמן, שבאמונה ובבטחון עבדתי את האדמה וחשבתי על דבר התרחבות אפקנו והשתלמותנו. והנה אחרי נסיונות קשים ומרים התחלתי להרגיש שהאמונה הזאת הולכת ורופפת. ועכשיו אנית חיי צפויה להשבר, ואני עוד מעט אטבע וארד אל המצולה…

והנה אני מתחזק להלחם נגד הטביעה, ואני חושב לנתק את שרשראות המציאות המכווצות את שרירי ולצאת לחפשי. הבה אלך לחפש מה שדרוש להשלמת רוחי. הן תמיד שאפתי להשתלמות, והיא עדיין ממני והלאה. ומה אני שואל להשתלמותי? כל מה שיש בו מן המרחב ומגילוי הכוח הגנוז. חידוש הכוח! כן, אני מוכרח לחדש את כוחותי, לצאת מהסביבה המעיקה והמדכדכת את נפשי. שם בחוץ, רחוק מעולם הפרפורים, אולי אזדקף, אלמד באופן חפשי, את תורת היצירה, אחדור לתוך תוכה של העבודה היוצרת ואשלוט בה. ואז אשוב אל הארץ ברצון חדש, ברצון יוצר וברור.

ומאידך גיסא קול מדבר אלי: אל תעיז! חפור ומצוא פה מרגוע לנשמתך התוהה, פה בארץ התהוותנו. חלילה לך מעזוב את צרור עברך וללכת לנוע על חידוש חיים בארץ זרה! הנה חבריך מצמצמים את רצונם ומוצאים תוכן בעבודתם וסיפוק נפשי. היה גם אתה כאחד מהם.

כאחד מהם! ומי יודע מה גנוז אצלם בתהום נשמתם? אולי גם הם תוהים כמוני, אלא שאינם מגלים לשום בריה. גם לא תמיד מוצאים את הנפש שלפניה אפשר לשפוך את מרירות הלב, הגעגועים והספקות. לו מצאתי נפש קרובה בשעה זו, אולי על ידי אחדות הנפשות היו מתאחים גם קרעי נשמתי. אבל היכן הנפש הזאת? ובתוך כך אני קלוע בכף הקלע, תועה בישימון. ואין מוצא.

* *

רושם מדכא עשה עלי המכתב הזה. רואים צעיר מתחבט ביסוריו, יסורים של נפש, הנמצאת במועקה ונחלתה עבודת פרך עולמית, הכזבת כל התקוות להתפתחות, להשתלמות, לנחת רוח.

אבל מה שמדכא ביותר הוא, שבשעת חירום זו, שכל גורל עמנו נתון בכף המאזנים וצריך לאזור את כל הכוחות – כל הכוחות – להכריע את הכף ולהציל את שארית הפליטה מכליון גמור, באים צעירים עם דרישותיהם הסוביקטיביות, הפרטיות ומחלישים את עצמם ומרופפים את אחרים מעבוד להצלת הכלל… אוי לו לעם שגבוריו מגיניו מפקפקים בעמדם במערכה, וכל אחד חושב: אולי הגיעה השעה ואשתמט אני והצלתי את נפשי!

אמנם הצעירים חושבים לא על דבר בריחה לגמרי, ולא על בגידה בדגל הלאומי. הם רק כרגע, לפי שעה, חושבים לצאת למרחב, לחופש כדי להשתלם, ואחר כך, כעבור איזה שנים, כשהכוחות יתחזקו, הגופניים והרוחניים, אחרי שיספגו אל קרבם סכום מדע ידוע, ישובו אל ארצם, ואז יעשו גדולות…

יעשו גדולות… יקבלו מאה פונט לחודש שכר בטלה. כשיהיו מזוינים בתעודות משובחות, בהמלצות יפות ויהיו קרובים אל הקערה…

עכשיו הצעיר אמנם אינו חושב על זה. עכשיו – אני מאמין – הוא חושב רק על השתלמות. אבל כך הוא דרכו של יצר הרע. היום אומר לו: השתמט מטעם אידיאלי, ואחר כך יאמר לו: כל כך הרבה עבדת להשתלמותך, צריך אתה לא למכור אותה בזול, אל תהא שוטה! ואז יעשה מה שאחרים עושים. מתחיל בטובתו הפרטית – ומסיים בטובתו הפרטית ובנזקי הרבים…

קיום העם הוא בסכנה. כל מי שטובת העם נגע עד לבו, אל יעזוב את המערכה.

פה נחיה או נרקב, מארצנו לא נזוז… נחפור את האדמה במכונה, באת, בצפרנים ונבסס את קיום עמנו בעבודה. אין דרך אחרת להצלת העם…

כמובן אין זה פוטר את העומדים בראש ההסתדרות שלנו מדאוג להמעטת היסורים של הצבא העובד… זוהי חובתם. אבל הצבא שלנו, שהוא על פי הרוב די מבוגר, צריך ביחוד לזכור תמיד את חובתו, ואפילו אם מפקדיו מתרשלים למלא חובתם. הוא במסירותו צריך להיות סמל בשביל אלה שההנהגה נמסרה לידם.

זוהי חובת צבא עובדים עברי.

ואת זה אני מוצא חובה לעצמי להודיע, כי כל מה שכתבתי כאן לא נתכוונתי אל הפרט, אל הצעיר שפנה אלי במכתבו. אדרבא. יפה עשה שהביא לידי ביטוי מה שנצטבר בלבו. אלא שצריך להתגבר על הרגש הפרטי. בנין העם והארץ דורש מסירות נפש, ובמקום שיש מסירות נפש שם הכל ניחא…

קונטרס, תשרי תרפ"ב

---

הדרך הישרה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

שנה חדשה באה והישנות מתחדשות. הבטחות לחיי שקט… הפגנה בירושלים… יהודים הרוגים ופצועים… ושוב תהיה חקירה ודרישה… ושוב הודעה מועדת החקירה… ואחרי ירושלים… הכל כנהוג… הכל כסדר…

ומה נעשה אנחנו?

הכוהנים לא עזבו את המזבח ביום שרפת בית אלוהים גם כשאחזה בו הלהבה. ולנו כל הארץ מזבח, כולה קודש הקדשים. נתחזק ונמשיך את עבודתנו עד נשימתנו האחרונה.

אנחנו למודי הפוגרומים, מהמות לא נחת, וממזבחנו חיים לא נרד.

ר“ח חשון תרפ”ב. עם מאורעות ב' נובמבר בירושלים.

---

עם אשור המנדט והרציחות מן המארב

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

קשה לדבר בשעה זו. אנחנו קבלנו את בשורת המנדט וגם איזו ערבים רוצחים כנראה קבלו אותו. אנחנו קבלנו אותו בהכנה לעבודת יצירה, להראות בפועל מהו תפקיד האדם בארץ בכלל והיהודי בארץ־ישראל בפרט: לפאר ולשכלל את מקדש אלהים זה, את הארץ שנתן לבני אדם לעבדה ולשמרה, והם קבלו אותו בהבנה להרבות שפיכות דמים, דמי קדושים וטהורים, ולהראות בפועל שתפקיד האדם הוא לטרוף ולשדוד ואמתלא מצאו להם – המנדט…

אנכי אינני רוצה להעמיד אותם על טעותם. בשביל זה בודאי לא תועיל המלה הכשרה הנדפסת בעברית. היא אולי תועיל בזמן מן הזמנים, כשרעיון העבודה, הממלאה עכשיו את לבות צעירינו, יחדור גם אל תוך הפנות החשכות של הערבים. אבל – אראנו ולא עתה. אשורנו ולא קרוב!

אחת היא מה שלבי אומר אל עצמנו: אל פחד! המלה “פחד” צריכה להיות נמחקת לגמרי מתוך המלון שלנו, מתוך כל חדרי הלב. גבורה עקשנות יחד עם מתינות בכל הדרכים שאנו הולכים. הולכים אנו ביד רמה לקראת החיים, אבל לקראת המות גם כן אנו יכולים ללכת. על הארץ או מתחת לארץ – כמו שאמר אחד מחובבי־ציון הנאמנים – אבל ממנה לא נזוז. זאת היא החלטתנו האחרונה.

קונטרס, ער“ח אלול תרפ”ב

---

העבודה והעובדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

דרכי החיים אינם רפודים שושנים, זוהי אמת נושנה, כל שכן לבני ארץ־ישראל, השואפים לחיים ישרים, וקל וחומר בנו של קל וחומר לעובד היהודי בארץ־ישראל! כמה חתחתים נפגשים לו על דרכו, כמה קוצים מכאיבים, וכמה חיות רעות אורבים לו על כל צעד ושעל. הדרך בעצמה אינה סלולה לגמרי, בסכנת נפשות צריך לסול אותה בתוך הישימון, בלי כל הכנה והכשרה מוקדמת. מעולם אחר בא העובד וכאן בארץ־ישראל, צריך לשנות את כל ההרגלים שנעשו לטבע שני, להתחיל הכל מבראשית, לשדד – אם אפשר לומר – את כל מערכות הטבע. ולהיות פתאום ליוצר, למסור את עצמו כולו לעבודה כשרה, לעזוב את כל שמחות הכרך המזויפות והמתוקות כסאכארין, ולשמוח רק בשמחת היצירה.

קשה הוא השינוי הפתאומי הזה מצד עצמו ובפרט, כשחיות רעות אורבות על דרכו בצורת ערבים אפנדים, מסיתים ומדיחים, ומה שגרוע יותר בצורת יהודים טפילים, החיים על השנוררות או סתם על המקורות הגלותיים של סחר־מכר, והמביטים בעין רעה על היהודים הצעירים הבאים לעבוד את הארץ ולסול דרך לישרי לב, שיוכלו לחיות מפרי עמלם.

ומאין ישאבו צעירינו, סוללי הדרך, כוח לעבודתם הקשה?

* *

מת עלינו חברנו, א. ד. גורדון.

הוא צוה שלא יכתבו עליו כלום במשך שנה… “אל המת – הוא כותב – צריכים להתיחס כמו אל סוד עולמי ואם רוצים לכבדו, אין לו כבוד אלא בשתיקה. יתיחד לו כל אחד בפינתו בסתר נשמתו, יהרהר או יבכה “במסתרים”… האם זה לא די?”

זה לא די! אענה אנכי אחריו בהחלט.

לגועל נפש המה לי ה“אזכרות” הפורמליות עם הכבוד בקימה ועם ההספדים הבנליים, עם כל שיקוציה של החברה הליברלית שקבלה מהאירופיות המזויפה עד היסוד. מכל אלה בודאי יפה השתיקה, אבל פה שאלה אחרת, לגמרי אחרת…

אלה הצעירים, שמפקירים את עצמם בעד בנין ארצנו הנשמה, יפה להם אם יראו לפניהם דוגמא של מסירות נפש שלמה, של ישרנות בלי גבול, של נדיבות שאין לה שיעור, של הבנה עמוקה בכל צדדי השלילה, של עין בהירה, החודרת לתוך תהום הנפש, של השתתפות בצער העבודה והרגשת אהבה ורחמים גדולים לצעירים העובדים, וביחד עם זה להיות תמיד מוכן לעודד, לחזק, לשמח, שלא תרפינה הידים הרפות.

כמה יכולה דוגמא זו להביא ריוח והצלה ממש לכמה צעירים, הנופלים תחת כובד משאם!

אלה שידעו את א. ד. גורדון, ובאורו התחממו, אלה יכולים אפילו לשתוק, את דמותו שלו ישאו בסתר לבם תמיד, אבל אלה שלא ידעו אותו, להם לא תועיל השתיקה.

לא די בשתיקה, אחי היקר, לא די!

אבל אתה גזרת ואני נכנע.

קונטרס, אדר תרס״ב

---

על האיבוד לדעת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

האסונות של איבוד עצמו לדעת בארץ־ישראל נעשו יותר מדי תכופים…

הגורם לזה הוא בכלל קושי החיים, קשים הם החיים ביחוד לצעירים שבאים לעבוד את בנין העם והארץ. והשאלה היא: במה אפשר להתגבר על הקושי הזה?

כל זמן שיש תוכן בחיים אין מקום לאיבוד עצמו לדעת.

ואפילו אם החיים קשים מאוד, הפגעים מרובים, אבל כל זמן שיש איזו נקודת תקוה מאירה, האדם בורח מהמות.

אצל המאמין באלהים תוכן חייו הוא עשיית רצונו של הקב״ה שבידו נפשות החיים והמתים. הוא לא יחת מפני הקושי שבחיים. “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”. ואולם גם האיש שהאמונה באלהים רופפת בידו, אם איש מוסרי הוא גם כן יוכל להתגבר על הקושי שבחיים…

אפשר לומר בודאות גמורה שאין אדם מאבד את עצמו לדעת אלא מתוך שבוש המחשבה. הנני זוכר מעשה שצעיר אחד אבד את עצמו מפני שהמורה העמיד לו ציון רע. הצעיר הזה העמיד לו בשגיאה את תוכן החיים בקבלת ציון טוב או מספיק, ואם נאבד הציון הטוב, אז כבר אין תוכן לחיים. וכמו שטעה הצעיר הזה בחשבו תוכן חייו ציון טוב, כך טועים רבים ממאבדי עצמם לדעת, שחושבים את תוכן חייהם בענין אחד מוגבל; וכשהענין הוא אבוד, אז אובד עמו בעיניהם טעם החיים.

השיבוש היותר רע הוא אם האדם מציג במרכז הכל את האני שלו וכשאני שלו נפגש על כל צעד בפגעים רעים יש מקום להוציאו מדעתו ולהביאו לידי איבוד עצמו לדעת. “כשאני לעצמי מה אני”. אמר לפני אלפים שנה הלל הזקן. הקיום של האני הפרטי הוא כל כך עלוב עד שבאמת אין טעם בחיים, את החשבון המפורט כבר עשה קהלת ושופנהויאר… אבל מי שאינו חושב את האני הפרטי למרכז, הוא ימצא תמיד טעם לחייו, ובפרט צעיר ארצישראלי שקבל על עצמו עבודת העם, עבודת הגאולה. אכן גאולתנו נגלית במידה זעומה, ובכל זאת הלא יש איזו גאולה, בכל זאת איזו קיבוץ – ואפילו אם הוא קטן – אוזר שארית כוחותיו ובונה את קנו ההרוס על אדמתו, על אדמת אבותיו, איך אפשר לעזוב פתאום את העמלים ולהשתחרר על ידי המות?

אם אנה קרנינה מאבדת את עצמה זהו עוד מובן. הן חייה שלה וכל הסביבה שלה מות הם. חיים של חמסנות, של בטלה, חיים של זוהמה. נוח להם ולעולם שיפרדו ולא ישחיתו את השאר בצחנת־רקבונם. אבל צעיר או צעירה שעובדים בארץ־ישראל עבודה כשרה, למה ימאסו הם בחייהם, ואפילו אם הם קשים מאוד?

עוד שיבוש אחד יש בדעת המאבד עצמו לדעת, שהוא חושב שהחיים שלו הם רכושו הפרטי, ואין למי שהוא לחוות דעה אם לשמור עליו או להפקירו. הדבר הוא לגמרי לא כך, לכל אדם קשורים בנימים נפשיים הרבה נפשות שמחוץ לו. נפשות הוריו שסבלו הרבה צער עד שגדלוהו, נפשות קרוביו ואוהביו וגם נפש העם כולו, שקיומו תלוי בקיום הדור הצעיר. וכשהלה מאבד עצמו לדעת הרי הוא כורת ביד אכזריה את כל הנימים הדקים האלה המקשרים אותו אל הוריו, אל משפחתו, אל עמו; הוא פוצע פצע עמוק ונורא בהרבה לבבות. הכי יש דבר אי מוסרי יותר גדול מזה?

יש שמאבדים עצמם לדעת מפני שבושי היצר המיני. כשיצר המין נעשה למרכז החיים, הריהו גורם ליסורים גדולים, עד לידי איבוד עצמו לדעת.

ביחוד קשה הוא המצב עכשיו, בשעה שאנו עומדים על סף שחרור האשה, והיחסים בין שני המינים נעשו יותר חפשיים ממה שהיו בדורות הקודמים, ועוד לא נמצא הריגוליאטור שישמור על שיווי המשקל, שלא תתפרץ התאוה ותעשה שמות.

ולפיכך חייבים הצעיר והצעירה להתרגל יותר בחשבון הנפש. כל צעיר שיש רגש אדם בקרבו חייב להזהר בדבר הזה שלא ישפיל את כבוד האדם שבו וכבוד האדם שבאשה. צריכים לדעת מראש, שפתרון לא נכון של הפרובלימה הזאת יכול להביא לידי אסונות נוראים. אל נא ימשכו לבות הצעירים אחרי נביאי הזימה! ואל יאבדו צעירינו את נפשם ונפש אחרים. חשבון הנפש! ויראו כי עוד לא פס תוכן החיים. כי עוד יש דברים חשובים אשר בשבילם כדאי לחיות.

איבוד עצמו לדעת נעשה מתוך רצון כביר, רצון יוצא מהכלל. ישתמש נא האדם ברצונו הכביר לחיים ולא למות.

קונטרס, אייר תרפ״ג

---

"אל דרך הגויים אל תלמדו"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ירמיהו י. ב.

נזדמן לי לקרוא ידיעה רשמית מהדפרטמנט לבריאות העם בארצות הברית בסוף שנת 1919, שבסך־הכל נהרגו מהפועלים בעת עבודתם בשנה אחת עשרים ושלושה אלפים ונפצעו שלושה מיליונים!

לא ב“מלחמת־מצור” של עם בעם, ממלכה בממלכה, אלא מתוך העבודה סתם באיזה בית־חרושת מתוקן ומשוכלל, נאבדו מהאנושיות באמריקה בלבד נפשות במספר מבהיל שכזה.

“בחסד רק עניים מתים”, אומר המשל העממי. בשביל עניים לא כדאי להרעיש עולמות, לא כדאי אפילו להוציא איזה פרוטות למנוע בעד המשחית, להגן מפני הסכנה.

כך הוא המנהג אצל הגויים.

אמריקה היא ארץ חפשית. חופש גמור ניתן שם לעובד לשבר את רגליו, את ראשו ואפילו להכניס כדור אל לבו.

אבל אנו… אנו בני ישראל הלאומיים, הציוניים, הדואגים לקיום העם, – השומרים אנו על המסורת, שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא?

הנה צעירים מאבדים את עצמם לדעת. מי מתבונן בהופעה הנוראה הזאת? מי מבקש עצה במה לעצור בעד הרעה?

הנה חוסר עבודה. האם הלאומיים, הציונים, הדואגים בעד קיום העם, ההם מצמצמים הם את עצמם כדי לתת אפשרות לעובד היהודי שיעבוד ויתקיים ולא יבוא לידי יאוש ולידי אבוד עצמו לדעת?

לפני אלפים שנה היתה מחלוקת בין ר׳ עקיבא ובין בן פטורי: שנים שהיו מהלכין בדרך ובידו של אחד קיתון של מים. אם ישתו שניהם – שניהם מתים ואם אחד ישתה – ימות השני. בן פטורי אומר: ישתו שניהם ואל יראה אחד במיתתו של חברו, ור׳ עקיבא אומר: חייך קודמין לחיי חברך.

ומה היו החכמים הקדמונים האלה אומרים על דבר המאושרים בבני דורנו, שבשעה שמסביב להם רבים גועים ברעב, הם זוללים וסובאים יותר ממה שהאדם צריך ויש להם מוכן לא רק די להתפרנס בעצמם מאה ועשרים שנה, אלא גם להוריש לבניהם ולבני בניהם? ועוד יש להם החוצפה להתהלל במידת לאומיות, ציונות, בשעה שדואגים באמת לעצמם ורק לעצמם.

*

קשה לי להטיף מוסר לאחי הצעירים העובדים ביסורים וברעב. הן אנכי אוכל ג׳ פעמים ביום, וגם דירה יש לי. ואיך אפתח פי להוכיח את אלה המשיגים בקושי פתקה לארוחת צהרים ומתגלגלים בלילות על פני השדה?…

ואף על פי כן, חביבים, אין להתיאש! בני עם קשה־עורף אנחנו! נראה את קשיות ערפנו בשביל להגיע אל המטרה הנשגבה שהצגנו לעצמנו בבואנו לארץ־ישראל. ההסתדרות שלנו החזקה, הנאמנה, סוף סוף תעבירנו בשלום את כל הכֵּפים והסלעים ותביאנו אל החוף המקווה.

החזיקו חברים איש ביד אחיו וצעדו קדימה.

קונטרס אייר, תרפ״ג

---

על הפירודים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ראשית החורבן היתה מפני שאנשים פרטיים מישראל – הורקנוס ואריסתובל – שכל אחד מהם חשב בודאי שעמו הצדק וחברו הרשע, מבלי יכולת להתפשר, קראו לפומפיוס הרומאי שהוא יהיה הדיין להצדיק הצדיק ולהרשיע הרשע.

והוא הכריע: את שניהם שלח לעזאזל, ואת ידו הכבדה שם על יהודה להחריבה.

והדבר הזה נשנה, הולך ונשנה בתקופה הארוכה של חורבננו, מאז ועד היום הזה…

הפועלים היהודים אמנם יכולים להשתוות ביניהם. הפועלים המזרחים אינם רוצים להתאחד עם שאר אחיהם העובדים גם בדבר שהם כולם מעונינים לכאורה יחד במידה שוה, למרות שכלל גדול הוא “אין בודקין למזונות”, ובפרט אחרי שכולם באים לשם תכלית אידיאלית לבנות את הארץ בזעת אפם. ואף על פי כן השטן מרקד: הפועל המזרחי עושה לו הסתדרות מיוחדת. לא רק לעניני־הדת. אלא גם לעסקי קבלנות. ואם יש בקהל העובדים שאינם מהסתדרות המזרחי רעבים ומחוסרי עבודה – הלא הם אנשי הפקר, מסוג “מורידין ולא מעלין”, ומכל שכן שאין נזקקים להם לזונם ברעב.

והצד השני, הפועלים של הסתדרות העוברים הכללית, טוען: יהודים אנו כמוכם, פועלים אנו כמוכם, ובשביל הגנת העובד והצלחת העבודה, אי אפשר שאתם, הפועלים המזרחיים, תבנו לכם במה לעצמכם ושלא תשתתפו בצער כלל העובדים, ותבואו עוד להתחרות בנו ולהכרית את הפרוסה הדלה מפינו.

ובכן אלה אומרים שזהו עסק פרטי שלנו ואין לאחרים להתערב בזה, ואלה אומרים הרי זה כאותו שקודח חור בספינה ואומר: הלא במקומי אני קודח ואין לאחרים להתערב בזה (מדרש). זה עומד על דעתו וזה עומד על דעתו, והמריבה אינו פוסקת. ומה עושים דַבָּרינו? שולחים אחרי גויים, והם מאהבתם לישראל, מכים ופוצעים את כולם, מבלי הבדל בין צדיק לרשע, זכר לחורבן.

יהודים רָבים ומתקוטטים, וגויים מכים ופוצעים.

פועלי המזרחי! אתם באים לבנות את ארץ־ישראל ברוח הדת. עפר אני תחת כפות רגליכם!… בכל ישותי אני מרגיש שבלי רוח התורה שלנו, שיסודה הוא “ואהבת לרעך כמוך”, בלי אהבה ואחוה אמתית, הנובעת מעומק הלב העברי, ארץ ישראל לא תבנה. והאהבה והאחוה הזאת מוכרחת להתפשט לא רק על כתה זו או על כתה אחרת אלא ראשית כל על עם ישראל כולו, וגם על כל העמים, אפילו עובדי עבודה זרה. ואם במידת האהבה, מוכרחים אנו מפני טעמים שאינם תלויים בנו, להצטמצם בהיקף של עם ישראל בלבד, אבל משנאה צריכים אנו להתרחק אפילו במה שנוגע לעם אחר. זהו היסוד של תורתנו. ומי שאינו שם על לבו את יסוד התורה עליו נאמר: “וי למאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד”. מה יועילו כל דקדוקי המצות אם העיקר חסר מן הלב? ואיך אפשר שארצנו תבָּנה אם כל אחד ישים לב רק להפרט שלו, לפרט היחיד או לפרט הכתה?

ובכלל איך אפשר לפועל כשר, העובד עבודה בשדה, בזעה, בעמל, בתמצית דמו, איך אפשר שהוא, הפועל, יהיה רחוק מחברו, שגורל אחד לשניהם? ואל מי יהיה קרוב? אל השבֵעים השאננים? כלל גדול הוא: הרעב אינו חבר לשבֵעַ. לא מפני שהשבע רע הוא מטבעו, אלא מפני שהשובע אינו יכול להרגיש בצער הרעב. הוא אינו יכול להבין את כל הקושי שיש בחיי העובד, ביחוד בזמן הזה, שהוא נמצא בשפל המדרגה וניתן למרמס לכל רגל מעַול וחומס. והנה אתם, הפועלים המזרחיים, מתרחקים מאחיכם שגורלם גורלכם, מפני שנראה שכך יותר נוח לכם. אבל זוהי טעות גמורה, ואני בטוח כי מהרה תעמדו על טעותכם. ואם היום אתם קרובים למלכות – מי יודע מה ילד יום? ואם גם לאורך ימים תתגברו – וכי יש בזה משום אידיאליות דתית אם היא מוגנה ע״י מקלות שוטרים? ומה תרויחו בזה? עולם הזה? בזה כבר קדמוכם אחרים, והם לא יתנו לכם להציג כף רגלכם על ספו. ועולם הבא? אותו אי אפשר לנחול אפילו בכוח המשטרה המעולה.

אם לדת אתם חרדים, השתדלו לאַהֵב אותה על ידי מעשים יפים, ע״י העמקת רגש האחוה והרחמים והשתתפות איש בצער רעהו. הרבו אור תורה במעשים טובים, ובזה תקדשו את שם הדת ואת שם ארץ־ישראל, שהקב״ה זיכה אתכם להשתתף בבנינה.

ברוסיה היתה חבורה Социалисти союза русского народа.

בודאי ששמה יעורר גועל נפש לכל יודעי דרכיה. יסודה היתה שנאה וקנאה והשתמשות בנַגַייקות של הקוזקים.

אנו בדרכיהם לא נלך.

אהבה, אחוה, שלום ורחמים אלה – הם היסודות שעליהם נבנה את בנין ארצנו, יסודות הסוציאליות שלנו.

ורק בזה נקים את ההריסות, נרפא את החורבן.

קונטרס, ד׳ אב, תרפ״ג

---

בעל המלאכה והשוליא

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

היו מלפנים ימים טובים.

מי שמזלו גרם לו להתפרנס מיגיע כפיו מאיזו מלאכה שהיא, היה אביו העני או אפטרופסו (אם היה יתום) מוסרו לבעל מלאכה להתלמד שלוש שנים. החניך הילד (או השוליא) היה עובד תחילה כשתי שנים אצל בעל המלאכה כל עבודות הבית, לנענע את העריסה של הבן או הבת הקטנה של אדוניו, ולנקות את הזוהמה ולשפשף ולהדיח את הקדרות ואת הקערות, וביחד עם זה למלא כל מיני שליחות, ובעד כל עבודתו הרבה והקשה מהבוקר עד שעה מאוחרת בלילה היה מקבל פרוסת לחם יבשה עם מרק קלוש ומכות – מכות רבות מאוד…

וככלות שנות לימודו, שלוש שנים של קטורגה, היה נחשב כבר לעוזר. עוזר לאדוניו במלאכה, ומקבל פרוטות אחדות בכל שבוע. כמובן ללמוד כראוי את המלאכה אי אפשר היה. ראשית, האדון בעל המלאכה לא ידע למסור את מעט הידיעות שרכש לו בהרבה שנות נסיון, ושנית – וכי שוטה הוא בעל המלאכה שימהר להקים לו חבר מתחרה ומקפח פרנסתו? אין לו פנאי? יסבול גם הוא, שוליא זה, כל מחלה וכל פגע עד שידע לעבוד כמוני… וכי לי עלה הדבר הזה בנקל? ידע גם הוא ויטעם מה שטעמתי אני…

והנה העוזר לומד עוד איזה שנים בתור עוזר, לפעמים הוא נשאר במדריגה זו עד סוף ימיו, מוסיף לעבוד עבודתו הקשה תחת רשות אחרים ולעמידה ברשות עצמו לא יגיע לעולם. אבל אם חרוץ הוא באופן יוצא מן הכלל, אז יעלה בעצמו למדרגת בעל מלאכה – “בעל הבית” כביכול, ואז הוא מקבל חניכים – שוליות, והוא מחלק להם מכות ופרוסות לחם יבשות…

כך היה הסדר הנהוג אצל בעלי מלאכה במשך דורות, ואיש לא פקפק בישרות הסדר הזה ובתועלתו הגשמית והמוסרית…

ומי יודע, אולי גם עכשיו עוד נוהגים כך בקצת קהלות קדושות, ששם המסורת נשמרת בכל תקפה והמנהגים קבועים ואינם זזים כפירמידי מצרים.

ומה היה גורלו של בעל המלאכה עצמו? גורלו היה גורל בעל מלאכה, גורל מיוחד. אין מה לדבר שהעשירים ותופשי התורה ביזו אותו, אלא אפילו המלמדים הלא־יוצלחים ג״כ היו מתגאים על בעלי־המלאכה. וכי סנדלר אני? היה אומר גם “בעל הבית” העני המתפרנס מתוהו ובוהו, שאין לו בית כלל, והוא זקוק מאוד לסנדלר מפני שנעליו קרועות, אעפי״כ הוא מבזה בלבו את בעל המלאכה.

והנה זמירות חדשות נשמעו: זכות העבודה צריכה להיות לכל בני אדם. העבודה היא לא רק חובה, אלא גם זכות, מפני שרק בעבודה מתעלה האדם ומתגלה מעלת אנושיותו. ולא רק בעל המלאכה, אלא גם השוליא, מכיון שהוא נכנס בקהל העובדים צריך להזהר בכבודו, כבוד האדם, לא להכותו ולא לחרפו ולגדפו ולא להעבידו בפרך כבהמת משא. ולא לבד לשוליא כי אם ל“יחף”, זה שאין לו מקצוע קבוע בעבודה, אלא פעם עובד בגן ופעם סולל כביש, גם הוא זכות העבודה לו ומעלת אדם ככל העובדים.

והנה באו ימים שהעובדים מתאחדים יחד להגן על זכות העבודה שלהם, על מעלת אנושיותם וכל אחד משתתף בצערו של חברו ומחלק עמו את פרוסתו…

כך משמיעות הצפרים החדשות זמירות חדשות!

וכי על זה לא תאבל הארץ ולא יזדעזעו לא רק העשירים ובעלי הבתים, אלא גם בעלי המלאכה ועובדיהם? מה זה, וכי העולם הפקר? אנחנו סבלנו כל כך הרבה מכות ורדיפות עד שנעשינו קצת דומים לבני אדם, והנה הם באים ודורשים להיות כאחד מאתנו.

אַ קְרֵיינְק! הָיֹה לא תהיה! את המשטרה נקומם, את אחינו הערבים, דם ישָפך ואנו לא נעמוד עמהם בשורה אחת…

והצפרים החדשות, מזמרות להן את שירתן ויש ששירתן נכנסת לאוזן וגם עד הלב מגיעה… אין מפלט!

קונטרס, טבת תרפ"ד

---

העובדים ובעלי הרכוש

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(לכ"א סיון, בשנה השניה לפטירת זאב ברזלי)

ישנם בינינו סוציאליסטים (בודאי במספר מועט), החושבים שאין בין בעלי הרכוש המנצלים ובין העובדים המנוצלים, אלא שהמנצלים רוצים עד כמה שאפשר לתת לעובד פחות ולקבל ממנו עבודה עד כמה שאפשר יותר, והעובד המנוצל רוצה להפך: לתת עד כמה שאפשר פחות ולקבל שכר עד כמה שאפשר יותר.

רק בזה נבדלו שני המעמדות זה מזה ולא יותר. ולפיכך אין לו לעובד, ולא צריך שתהיה לו, מטרה אחרת אלא להיטיב את מצבו הכלכלי, ולא שום שייכות למטרות אחרות ולטובת הכלל…

אכן, אם דברים שכאלה נשמעים מפי “בעלי נכסי דלא ניידי”, זה מובן וטבעי. “בעל נכסי דלא ניידי” רואה בהתחרות חפשית זו לא רק זכות משפטית, אלא גם התגשמות של אידיאל החרות: יתפוש כל אחד בגרונו של חברו, וכל דאלים גבר – “עלמא דחירו!”

אבל כשאנו שומעים דברים שכאלה יוצאים מפי סוציאליסט כביכול, הם פשוט מעליבים. הם משפילים את ערך הסוציאליזם, שהוא אידיאל אנושי, ומעמידים אותו בשורה אחת עם הפרינציפ של “בעל נכסי דלא ניידי”, שגם הוא חושב לעיקר העיקרים הטבת מצבו הכלכלי.

למי שיש עינים פקוחות ולב לא מטומטם הוא רואה בשאיפת העובד בכלל וביחוד העובד העברי בארץ־ישראל לא רק הרצון להיטיב את המצב הכלכלי של העובד – אכן, גם זה דבר חשוב, כמו שנאמר להלן – אלא הרמת קרן העבודה, הרמת הערך האנושי שבעבודה. כל אדם חייב לעבוד עבודה כשרה ויוצרת. ומי שאינו ניזון מעמלו הכשר, הריהו טפיל ואינו אדם כלל. הרי שעצם העבודה הכשרה היוצרת כשהיא לעצמה ערכה גדול מאוד וחובה אנושית שאסור לזלזל בה ולהעריך אותה בפּרוטות, שרגילים לקבל בעדה בשוק. כתיבת־התורה משתלמת בפשיטי דספרא, אבל התורה בעצמה חשובה לאין ערוך מכל הזוזים שמשלמים בעד כתיבתה.

תקות העובד היא, שכל האנושיות – וביחוד עם ישראל – יהיה כולו לעם עובד. “ועמך ישראל כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ”. הטפילים המתפרנסים מעמל אחרים יסופו מעצמם, כי כל אחד יחשב לבושה ולחרפה אם אינו עובד עבודה כשרה. זוהי תקותנו ולזה אנו שואפים.

ובהתאחדות הפועלים אני רואה לא רק התאחדות לשם מלחמה בעושקי שכר העובד – אף־על־פי שבלי זה, כמובן, אי אפשר – אלא התאחדות של אחוה, של חסד ורחמים, של עזרה הדדית. זוהי לא התאחדות צבאית בשביל הנפת חרב, לא התאחדות של “בעלי נכסי דלא ניידי” וכל מיני טרוסטים, אלא התאחדות של אהבה ורחמים – אידיאל אנושי טהור ומרומם את הנפש.

וביחוד גדולה ורוממה היא העבודה של העובד העברי בארץ־ישראל. כאן, מלבד אלה הרעיונות המשובחים שאצורים בתוך חובת העבודה הכשרה, היוצרת, יש עוד אידיאל גדול של תחית עם תרבותי עתיק על אדמת אבותיו.

הבוגדים שלנו, היבסקציה שברוסיה, מלעיגים עלינו. הם, האוחזים בכנף בגדו של הפרולטריון הרוסי שהממשלה בידו, חושבים שמותר להם לעַפֵּר בעפר נגד כל אלה שיש להם צרכים רוחניים, ושכל זמן שהצרכים הרוחניים אינם מתמלאים, אינם יכולים להסתפק כמוהם בּפַּיוֹק (מנה) שהם מקבלים בעד עבודתם היפה – להעליל על הציונים. אולם העובד העברי בארץ־ישראל לא יחת מהמלעיגים עליו. לבו לב טהור ונאמן. הוא מכיר בעומק נפשו שהוא בן לעמו ונכון למסור את נפשו בעד תחיתו. והוא יבוז בשאט נפש לכל אלה שיבואו להוריד את ערך האידיאל הזה לבקשת הטבה חומרית.

אמנם הטבת המצב הכלכלי של העובד הוא גם כן דבר גדול וחשוב מאוד. אינה דומה הטבת מצבו הכלכלי של העשיר שאינו מסתפק בריוח של חמש לירות ליום ומבקש עשר לירות ולא איכפת לו אם יקבלן מזיעת העובד ומדמו. הטבת מצבו הכלכלי של העובד היא שאיפה לא לחיי מותרות, אלא לחיים אנושיים, שיהיה בו כוח לעבוד ושלא ירד למדרגת בהמה שאין לה בעולמה אלא מעט המספוא שבאבוס ועבודת פרך כל הימים.

כן, הטבת המצב הכלכלי היא חשובה מאוד, אבל לא זהו העיקר.

למופת יכולים לשמש לנו חיי זאב ברזלי ז״ל. כלל לא לשם הטבת מצבו הכלכלי הוא בא לארץ־ישראל, אלא לעבוד בחומר ובלבנים. הוא היה בן עשירים מפונק, חכם ומפותח ויודע היטב להבחין בין טוב לרע. אבל בו היתה רוח יתירה ולב עברי. הוא ידע שצריך סוף סוף להפוך את עם ישראל העוסק בגולה בסחרנות לעם עובד בארצו. הוא בקש להרים את קרן העבודה, את קרן עם ישראל, את קרן תרבות ישראל, ועלה לארץ־ישראל לעשות חובתו במסירות נפש ממש, מבלי לחשוב חשבונות הפרוטה.

וכך עושים ויעשו כל אלה הבנים הנאמנים ־־ הסוציאליסטים שיש אלהים בלבם ונפש יהודית.

קונטרס, סיון, תרפ"ד

---

בעלי המלאכה והסתדרות העובדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בעלי המלאכה שלנו אוזרים חיל: רוצים הם דבר קטן – להרוס את הסתדרות העובדים בארץ־ישראל. כשרק תהרס ההסתדרות של העובדים אז מהרה, כמו במטה קסם, תצמח קרן ישועה, הארץ תבָנה מאליה והכל על מקומו יבוא בשלום.

נראה נא אם כך הוא הדבר.

אינני רוצה חלילה לזלזל בכבוד בעל המלאכה בכלל ובעל־מלאכה בארץ־ישראל בפרט. לבי רוחש כבוד לזקן בעל המלאכה, שבא לארץ ישראל ונעשה לבנאי וסלל הדרך לפני רבים שיהפכו לאומנים. וכן עוד רבים מחבריו. אבל חוג פעולתם בהכרח היה מצומצם ונוטה לטיפוס של בעל מסחר זעיר, שגם בו אפשר למצוא כמה מדות משובחות, אבל סוף סוף אי אפשר לו להתרומם לידי השקפה לאומית כללית ולהציג לנגד עיניו תכלית עליונה של הרמת קרן העבודה בכלל. כידוע בעיני “בעלי נכסי דלא ניידי” המלאכה בזויה, כמו שהיתה בדורות הקדמונים, ובשום אופן לא יחנך את בניו במלאכה. ובכל השתדלותו של בעל־המלאכה להיות “לייטען גלייך”, להתלבש כמו שנאה ל“בעל־הבית” ולשבת במזרח בבית הכנסת שבנה לעצמו וכדומה – מצבו ירוד ושפל. אין כוח להתרומם.

ואפסות הכוח באה מפני שבעל־המלאכה, כמו הסוחר הזעיר, על פי טבעו מתכון רק להיטיב מצבו הפרטי, הסוחר הזעיר שואף להיות בעל נכסי דלא ניידי, ובעל המלאכה – להיות בעל בית־חרושת. ולמרות השתדלותם להתחבר יחד למלחמה נגד ההסתדרות בודדים הם, כל אחד לבדו… כך הוא טבע הדבר.

והנה בא מחנה הצעירים החלוצים ושינו את סדרי בראשית. הם באו לכתחילה לארץ־ישראל לא לשם תועלתם הפרטית, אינם שואפים להיות בנקאים ולא בעלי בתי חרושת, אלא להפוך את עם ישראל לעם עובד בארצו ההיסטורית. והצעירים הללו ראו שאי אפשר להשיג את המטרה הזאת בלי מסירת נפש ובלי הסתדרות מוצקה, שכל הרוחות לא יזיזוה ממקומה. ובראש ההסתדרות עמדו אנשים בעלי השכלה עברית ועולמית גבוהה ורחבה. הם לקחו את כל הטורח הגדול הזה של הנהלת ההסתדרות על שכמם, גם כן לא לשם קבלת פרס – הדרגה של שכר העובד בהסתדרות הפועלים ידועה למדי. – והנה צצו וקמו מוסדות עובדים חשובים מאוד, שבעלי המלאכה והסוחרים הזעירים לא ראום גם בחלומם: קופת הפועלים א״י, בנק הפועלים, המשביר, קופת חולים, ועדת תרבות, והנה – גם בית־ספר לילדי העובדים (שבודאי גם הוא לא יהיה יחידי) ועוד כמה וכמה דברים שאין לפורטם כאן. והם שהרימו את מעלת העבודה עד שגם הרכושנים האמתיים הכירו שזהו כוח לא רק חמרי, אלא גם כוח אינטלקטואלי גדול, שיכול להיות למעוז ולמשגב לעמם. יחס הבוז לעבודה חדל לגמרי וישנם כבר הרבה שהוגים לה כבוד. וזה עשו הצעירים החלוצים שמרימים לא רק שכר העבודה, אלא גם את ערך העבודה כשהיא לעצמה בתור יסוד מוסרי גדול.

קונטרס, אב, תרפ״ד

---

הסתדרות הנוער העובד

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לפני מונחת פתקה כחולה, שעליה נדפסו הדברים האלה: “עובדים צעירים! הספחו לשורת הנוער העובד העברי שעל יד ההסתדרות הכללית של העובדים העברים ויחד נלחם את מלחמתנו במנצלים”.

הנוער העובד קורא את חבריו למלחמה.

אגיד את האמת: לא כך תארתי לי מלפנים סדרי חיינו בארץ־ישראל. לא חשבתי שכאן יחלק העם למעמדים ושתצטרך להיות הסתדרות חזקה של העובדים העברים וביחוד הסתדרות הנוער העובד…

לא פיללתי…

חשבתי: לארץ־ישראל הלא עולים אלה שחיבת ציון שוכנת בלבם, חיבת ציון ממש, לא בתור פרַזה נבובה ולא בשביל כבוד גבאות, אלא לבנות את העם ואת הארץ. מי יקדיש לזה כספו ומי שריריו, וביחד יחיו את הנשמות, יקימו את הנהרסות. מטרה אחת ומשאת נפש אחת לכולם. ומובן מאליו שאלה שיש אמצעים בידם ידאגו בשביל העובד שמקדיש את שריריו לבנין הארץ, שלא יתנונה מחוסר מזון, מחוסר דירה, מחוסר תנאים היגיניים. הלא יודע הוא בעל האמצעים הכספיים, שההמון העובד הוא רכוש הלאום (מלבד מה שהוא אדם ואח עברי), וצריך לשמור עליו ולא לזלזל בו כאותם השרלטנים המבזבזים את רכושם עד שיצטרכו לבריות…

והנה אני רואה שלארץ־ישראל באים יהודים, אולי גם חובבי ציון, אלא שחיבת ציון שלהם היא ממין גרוע מאד. הם חושבים שדי בשבילם אם הם עלו לארץ־ישראל והתישבו בה. בזה קיימו כבר את הכל. וכשהם יושבים בארץ־ישראל מותר להם לנצל את העובד העברי, להשפיל את כבודו ולבזבז את האינבנטר החי הלאומי (סלחו בעד גסות הביטוי, רוצה אני שיבינו אותי) בזבוז שַרְלַטַנִי…

והעובדים מוכרחים להסתדר ודוקא בהסתדרות חזקה לעמוד על נפשם, כמו שנוהגים בגולה. כי במקום שיש דררא דממונא שם פוסקת חיבת־ציון; מפני הריאליות של הפרוטה מתנדפת הרוחניות כליל…

שמא תאמר מבינים זאת המעולים שבחובבי ציון שלנו ונותנים הם לכל הפחות תוקף להסתדרות העובדים שמגינה על עצמה, את ההסתדרות שבפרוטותיה האחרונות הקימו מוסדות גרנדיוזיים, שהציונים בעלי הרכוש לא חלמו עליהם מעודם, חושב אתה שהם שמחים על הצלחת ההסתדרות של הפועלים שהראו כבר כוחם בבנין הארץ… חלילה! הטמטום גדול כל כך עד שרואים בהסתדרות העובדים רק רעה רבה (כנגד מי?), מהרסים ומחבלים, שצריך להלחם נגדם ולבטל את הסתדרותם… ואז… אז הכל יבוא על מקומו בשלום. מי שירצה יפשוט ידו ויבזבז את האינבנטר החי הלאומי ויעשה אותו כעפרא דארעא. ולא יהיה נודד כנף ופוצה פה…

וכשועד הקהלה צריך לבנות בית אינו רוצה למסור את הבנין בקבלנות להסתדרות העובדים, שמא בזה יחלק כבוד להסתדרות. וזה אסור לחלוטין. צריך לתת את העבודה לפועלים מסכנים ומטומטמים, שאינם יודעים מה זה ארגון ולמה צריך ארגון, הועד יהיה למופת לאחרים לזלזל בכבוד הסתדרות העובדים ולמנוע מהתקשר עמו בחוזה.

וזה עושה לא מאן דהוא, אלא חובב ציון ותיק, ובודאי בגולה ידע להוקיר את העברי העובד בארץ־ישראל, ובודאי שרצה בטובתו, אלא אוירא דארץ־ישראל כל כך החכים אותו עד שאבד ההגיון הבריא, ונוסף גם הוא על שונאי הסתדרות העובדים.

והנה הנוער העובד גם הוא צריך להסתדר, גם הוא צריך להלחם. עוד טל הילדות על עיניו. והוא כבר טעם את טעם העבדות, טעם הסבל הנורא להיות מנוצל; הוא עובד שתים־עשרה שעה ביום, ניזון בפרורים, שומע חרפות ואין לו פנאי לשאוף רוח, להשתלם. נגדרו בעדו מסלות החיים ואין לו דרך אחרת אלא להלחם…

והלב כואב מאד על הדבר הזה. לא הייתי רוצה שהנער העברי באביב ילדותו יהיה כבר מלא ארס של שנאה למי שהוא. חשבתי שכאן בארץ־ישראל יהיה הנוער העובד נשוא על כפים. הן הוא תקות העתיד שלנו, הן רק בו תבטח האומה, כי יכיר את מעלת ארץ־ישראל ועם־ישראל, ושהוא גם יראה בנחמת ציון. ופתאום גם הוא מתכונן למלחמה… אי אפשר עוד לסבול. ותחת אהבה לבו מתמלא שנאה לעושקים. למנצלים…

אילו היו אחינו היושבים בארץ חובבי־ציון באמת לא היו נותנים לנוער העובד להיות משועבד ומדוכא תחת ידים גסות. הם היו מוצאים תחבולות להגן על הילד העובד. יש ויש אמצעים לזה אצל אנשים קולטוריים בעלי לב, ובפרט אצל חובבי־ציון. ואיך אפשר לחובב־ציון להיות אדיש לגורל הנוער העובד?

אבל הנה באה המציאות והרסה את האילוזיה שלי. העובדים מוכרחים להיות מאורגנים בהסתדרות אחת חזקה כברזל, והנוער העובד גם הוא מוכרח ללכת לעת עתה בדרך זו, כי אם הם לא ידאגו בשביל עצמם, אין מי שידאג בשבילם…

אבל האהבה מאין תמצא? ואיך אפשר לבנות משהו בלי אהבה? ומה יהיה גורל הנוער היקר העובד אם לא ידע, חלילה, בָּשְׂמֵי האהבה?

ואצל מי ימצאו את האהבה אם לא אצל חובבי־ציון?

איפה אתם, חובבי־ציון, איפה אתם ואיפה חיבתכם?

קונטרס, טבת תרפ״ה

---

הרכושנות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הרכושנות רעה לא רק מפני שהיא מנצלת, משעבדת, אלא ביחוד מפני שהיא גורמת לכל אחד ואחד שיתבדל, שיתרחק גם מאחיו הרכושני כמוהו. הוא שומע תמיד קול קורא באזניו: הזהר! מוקשים ומכשולים צפונים לך על כל צעד. פלוני עומד להתחרות עמך ואלמוני סתם מבקש להכשילך, קשה לו לראות שאתה עשיר כמוהו.

וזהו לא מפני שנפשו של הרכושני מקולקלת כשהיא לעצמה. “נשמה שנתת בי טהורה היא” – זוהי האמרה היפה שקבעו חכמינו בנוסח התפלה, – אלא שהרכושנות איננה נותנת ל“נשמה הטהורה”, לרגש היהודי והאנושי שבאדם להתפתח על פי דרכו. “האדם הוא מדיני מטבעו” והרכושנות מכריחה את האדם לבדידות, לפחד מעין הרע…

אנו לאומיים. כביכול, דואגים לאחדות לאומית, ובשביל זה אנו באים לארץ־ישראל. מקוים אנו שארץ האבות תקשר בזכרונות העבר הגדול שלה את אישי האומה, אבל איך אפשר שיהיה קשר של קיימא בשליטת הרכושנות? יותר קל שיתאחדו האירלנדים עם האנגלים מאשר יתאחדו רכושנים מבני עם אחד.

וזוהי הסבה שלמרות שקמו בינינו עוד לפני אלפי שנה נביאים שבדברות אש הכריזו על חובת המוסר הלאומי והאנושי, למרות שבני ישראל התחנכו על התורה הזאת והפכו בה בכל עת ובכל שעה, השחתת הפירוד ושנאת־האחים אינה פוסקת עד היום הזה.

מדת הרכושנות שרויה לאו דוקא באלה שיש להם בתים גדולים, כרמים ופרדסים, אוצרות זהב, אלא גם באלה שאין להם כלום, או כמעט כלום, כמו שאומר המשל הרוסי Стрец старца ненавидит (הקבצן שונא את חברו הקבצן). גם הוא, הקבצן, במדה ידועה רכושני: תרמיל יש לו והוא דואג שתרמילו יהיה מלא, והוא רואה בקבצן האחר מתחרה מסוכן. וסוד גלוי הוא, שגם אלה שדברי הנביאים שגורים תמיד על פיהם, גם חכמי־ישראל היראים והשלמים תמיד עומדים במלחמה זה כלפי זה. מוסר הנביאים והחכמים לחוד והפסיכולוגיה הרכושנית שבתוכם לחוד.

ומדה זו של רכושנות, שבתוכה טבענו בכל ימי גלותנו הארוכה ולא מצאנו ממנה מוצא, היא לופפת אותנו גם עכשיו. לא רק בוני בתים בתל־אביב ופרדסנים בפתח־תקוה, אלא גם בין העניים, העמלים, יושבי השכונות; אין לצערנו ביניהם אותה ההתאחדות הפנימית, האהבה של אחים באידיאה, של העזרה ההדדית היום־יומית (באקראי בודאי שישנה). זו שאנו מוצאים אצל הדוחובורים וכדומה, מפני שחייהם סודרו לא על בסיס הרכושנות לכתחילה.

וצריך אני ללכת עוד צעד. גם בקומונות שלנו אין עוד שלמות האידיאל של הנבואה. הקומונה כל זמן שהיא סגורה הרי היא קומונה רכושנית, הדואגת לקיבוץ שלה, אבל אין בה עדיין משום התאחדות לאומית ומכל שכן התאחדות אנושית…

עקירת הרכושנות מהלב, כמו היבלית, עם כל שרשיה האוכלים את כל הקרקע, – זה מה שדרוש לחלוצי ארץ־ישראל בראשונה, ואז יהיה מקום לרגש האדם־היהודי שבהם לצמוח ולפרוח.

קונטרס, אדר ב׳ תרפ״ה

---

ליום השנה של א. ד. גורדון

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

עוד שנה עברה מעת פטירתו של אהרון דוד גורדון – זו השנה השלישית.

לא בשביל להתאבל עליו באתי להזכירו הפעם, אלא להפך: נעים מאד לדבר על אהרון דוד גורדון, היחיד והמיוחד שבקהל העובדים. בשעה שאתה מדבר על אדם שכמותו, הנך מרגיש שבמדה ידועה הנך מתקרב אליו ומה נעימה קרבת טהור־נפש שכזה!

לא לחנם היו זקני החסידים אוהבים להשתעשע בספורי מעשיות של הצדיקים והחסידים שהלכו לעולמם. גם לא להתאבל היתה כונתם. המגיד ממזריטש כתב בצואתו מפורש שביום הפטירה שלו לא יתאבלו, אלא יעשו סעודה. רצה הצדיק הזה שהחסידים בזכרונם ישמחו על שהם מתקרבים אל נשמת הצדיק, שהיא מעוז ומשגב לכל הדבקים אליו, כל חד לפום שיעורא דיליה.

ומעלתו החסידית של אהרון דוד גורדון היתה השמחה שהיתה שרויה בו. למרות כל היסורים והמכאובים, פגעי משפחתו ופגעי חבריו בעבודה – השמחה לא פסקה ממנו.

וזו לא היתה שמחה של אופטימיסטן גרידא, שהעתיד המזהיר משחק לפניו ושאליו הוא מכון את צעדיו בדרך המלאה חתחתים, לא זו בלבד היתה שמחתו. אלא הוא היה שמח גם בהווה. הוא ראה בו כל כך הרבה ניצוצות של אושר, עד שגם בשבילו בלבד היה כדאי לסבול, כי במה נחשבו כל היסורים נגד האושר הגדול שלנגד עיניו עכשיו.

הוא אהב את ארץ־ישראל לא בתור ארץ מולדת סתם, אלא בתור ארץ הספוגה אור עליון של הנבואה, ארץ האבות, הנביאים והחכמים, גדולי הדעה וגדולי המעשה. והוא הרגיש בכל עת ובכל רגע שהוא בארץ־ישראל. הרעיון הזה די היה בשבילו למלא את לבו תמיד שמחה אין קץ.

ויחד עם זה העבודה היוצרת היתה לו לאידיאל נשגב, אידיאל מוסרי, שמשמח תמיד את הלב. כל מעשה, כל תנועה שהוא עושה הוא מפרה בה ויוצר. האדמה היקרה, העזובה, הנשמה מטוהרת בעבודתו מהיבלית האוכלת אותה, והנה היא עדורה במעדר, נטועה עצים, זרועה ירקות, ואהרן דוד מרגיש כי גם הוא מטוהר מכל מיני הגלות, מכל הפסולת של ההשחתה העירונית, והוא מתעלה ומתקדש.

והוא היה גם גדול באינטלגנטיותו. הוא איש הספר, יהודי עמקן וקולט פניני מחשבה מספרות עמו וגם מהספרויות העולמיות: מ“חובות הלבבות” ומטאגורה, מהרמב״ם ומטולסטוי, מר׳ יהודה הלוי ומגיתה – מכל המקורות ידע לספוג מה ששייך לשורש נשמתו.

ומי שיש לו רכוש רב שכזה איך לא יהיה תמיד שמח וטוב לב?

זוהי שמחה של מצוה, מעין עדנים שאינו פוסק.

ואנו, הדלים והאביונים, מזכירים את שמו של אהרן דוד גורדון ושמחים, שאנו דבקים בו דבקות כל שהיא, שאם גם אין אצלנו העושר הגדול שבו חוננה נשמתו הברוכה, אבל אנחנו אוהבים אותו, מוקירים אותו ואנו מרגישים כי אהבה זו היא גם כן סגולה יקרה ומשמחת את הלב; משמחת עד לידי דמעות…

אהרן דוד גורדון היה אומר: “מי שמוסר את נפשו הלא גם הוא נותן מה שהוא (עפעס – בלשונו הלועזית)”. ואני מוסיף: מי שאוהב את אהרן דוד גורדון נוחל גם כן משהו…

והמשהו הזה מי יודע ערכו!

קונטרס, תרפ״ה

---

תביעת עבודה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

דבר שלא נשמע כמוהו בעולם נעשה עכשיו בארצנו, צעירות עבריות מבקשות לעבוד בחצץ. משתדלות בכל מיני השתדלויות, מקבלות הבטחות, וסוף סוף העבודה נמסרה (או עומדת להמסר) לערבים, בשעה שהצעירות גועות ממש מרעב.

הצעירות, כשלושים נפש, ישבו על הקרונות ולא נתנו לפרק את החצץ. הוזמנו שוטרים עם שוטיהם לגרשן בחזקה, אבל כנראה אין יד השוטרים מלומדה להכות בצעירות רעבות… ועדיין הדבר לא נגמר.

הצעירות דורשות זכות של עבודה, עבודח כשרה, עבודה גופנית קשה, והמעט שהקהל אינו משתדל למלא את דרישתן הצודקת הזאת, אלא עוד מאיים עליה בשוטים!…

לצעירות בשאר הארצות אם אין להן עבודה יש להן “דודות” המספיקות כל צרכיהן…

ומי שאינו רוצה שהארץ הקדושה תהפך לארץ קדשות, עליו לא לשתוק בדבר הזה. צריך לתת לנערות אלה עבודה כשרה. ואם דרוש בשביל זה קצת התאמצות, אסור למנוע מזה. צעירותינו צריכות לחיות, ולחיות בכבוד. וארורה היד שתפגע בצעירה הנלחמת בעד זכות העבודה הכשרה! וארורים יהיו כל אלה שיש בידם למחות ולא ימחו!

“דבר” תרפ״ה.

---

לעזרת העלייה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

על דבר החובה הקדושה המוטלת על כל אחד מישראל, היושב בארץ־ישראל, לדאוג לאחיו העולים – אין לדבר הרבה. כל אחד מאתנו יודע ומכיר כמה תלאות, פרפורי נפש, תעיות, סובל העולה לארץ־ישראל אפילו כשהוא בא עם סכומים מסויימים, ומכל שכן ההמון הגדול המשולל כל אמצעים, אבל אמצעי אחד גדול יש בו בנפשו: רצון כביר להשתתף בבנין הארץ ואנרגיה יוצאת מהכלל. וכדי שלא יתבזבז ולא ילך לטמיון הרכוש הגדול והיקר הזה נחוצה עזרה והדרכה מצד אלה שכבר התישבו בארץ. והעיקר יחס לבבי אמתי, הרצון להשתתף בצער העולה. כמובן, שכל יהודי ארצישראלי צריך ליתן נדבתו להכנסת אורחים, אבל זה לא מספיק. אם אדם נותן את נדבתו ומסתלק לא יצא בזה ידי חובתו. אסור לנו לשכוח אף לרגע את חובתנו הלאומית להגביר את עלית חלוצינו ולתת להם אפשרות להתקיים בארץ. זוהי לא רק חובות המוסדות הציוניים והפילנטרופיים, אלא חובת כל יהודי באשר הוא יהודי. אנו נמצאים ברגע מכריע, לממש את התקוה בת אלפים שנה, שטובי עמנו שמרוה בלבם. ואנחנו, בעמדנו עכשיו בבחינה, חייבים לאזור את כל כוחותינו שנגמור אותה בהצלחה. הענינים הפרטיים, הטובה הפרטית, הנוחיות ובקשת חיי שלוה של הפרט צריכים להיות נדחים מפני גודל הפרובלימה הלאומית. כל מי שהוא יהודי נאמן לעמו לא יחדל רגע מחשוב, שעולים באים, שעולים צריכים לבוא, ועלינו לצמצם את עצמנו, את מאויינו, כדי לתת מקום לאורחינו הבאים להתישב בתוכנו.

הנה הולכים ומתקיימים דברי הנביא: עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיהו מ״ט, כ׳).

נגש נא ונתקרב איש אל אחיו להרבות את הקליטה של העולים.

“הארץ”, אדר תרפ״ה

---

אבן־פינה לבית פועלים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ביום ט״ז באב התאספו הפועלים לחגיגה בתל־אביב ברחוב הירקון, להניח אבן הפינה לבית־פועלים.

כולם מלובשים בגדי חג, בגדי כהונה – כתונת בד לבנה מכנסי בד, פניהם שזופים ועיניהם מבריקות.

לעומתם שחק הים, צהלו פניו. השמש השוקעת, המנשקת את ראי התכלת, רואה בזריחת הנוער העברי, העולה בגאון על במת החיים, בשורת התחיה בפיו ודגל העבודה בידיו האמיצות,

נאספו הצעירים לכונן בית ועד ובית תרבות בכוחם, בעצם ידיהם, בשמחת יצירתם.

יתקשרו בו העובדים יחד בקשר יותר חזק ויגינו יחד על כבוד עמם, על כבוד התרבות העברית־האנושית.

ומי לא ישמח לחזיון הזה?

אנחנו, בני הדור החולף עוד זוכרים הימים ההם, שהצעירים העברים היו מתביישים בעמם ושאפו להתבולל בין עמים אחרים; אנחנו עוד זוכרים את הימים שהצעירים העברים שאפו להשכלה כדי שאחר כך, אחרי שיקבלו את הדיפלום, יוכלו לחיות חיי לוכסוס על חשבון העובד הרעב, והנה נהפך הגלגל, ולטובה נהפך.

צעירים נכנסו בעובי הקורה לשאת את משא עמם, ושאיפתם היא לחיות חיים ישרים, חיי עבודה של יצירה ועמל. והם מקוים שלא יהיה הבדל בין האינטליגנט ובין העובד, כי אם יעזרו זה לזה וישלימו זה לזה.

ומי לא ישמח לחזיון הזה?

אבל, כנראה, עוד ישנם שחושבים אחרת… ואולי לא חושבים כלל… המחשבה לפעמים מקלקלת את עיכול הקיבה… יותר טוב שלא לחשוב…

ה״נכבדים", גם אלה שבשם ציונים יקראו והמורים שלנו וגם הסופרים – מושלי הכסף ודעת הקהל – עמדו מרחוק לחגיגה זו (מלבד ראש העיריה, מר דיזנגוף).

מה זאת? קפאון או סנורים?

זכורני, לפנים, בהיותי בגולה, היו הציונים עֵרים לכל דבר קטן הנעשה בארץ־ישראל, והמורים היו תמיד החלוצים בכל ענין אידיאלי והולכים לפני המחנה. ולמה נשתנו כאן? למה קפצה עליהם זקנה?

יש אומרים מפני שחגיגה זו היא חגיגת מפלגה ידועה, והם “הנכבדים” כלליים הם, בלתי מפלגתיים. איני רוצה הפעם להכנס בוויכוח על דבר פרינציפים. אמנם לפי דעתי, בלתי מפלגתי אמיתי הוא בבחינת לא “סור מרע” אלא “ועשה טוב”… אבל נניח שזהו לא כך, נניח שיש איזה פרינציפ רם מעל כל רמים, שכל המפלגות מתבטלות לפניו. – מילא, יהי כך, אבל איך אפשר שציונים, יהיו מי שיהיו, יעמדו מרחוק למעשה כביר כהקמת בית־עבודה ובית־תרבות? וכי חושבים הם הנכבדים, שאפשר לבנות את ארץ־ישראל בלי צעירים ובלי עבודת צעירים?

אַל יאוש, אחים צעירים! אתם באמתכם, בישרנותכם, באהבתכם את עמכם ואת ארצכם תמשכו גם את הנמושות אחריכם.

“ולא יהיו עוד אסופי רעב בארץ ולא ישאו עוד כלימת הגויים”.

דבר, כ־א אב תרפ״ה

---

לאספת הנבחרים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מהו ענין אספה״נ?

העם העברי מסתדר לשמור על קיום הכלל ולהגן עליו מפני עושקיו מבפנים ומפני עושקיו שמבחוץ.

כאן אין ענין לחלוקי דעות בין “הודו” ל“ברוך שאמר”, בין השגחה פרטית להשגחה כללית וכדומה. כאן עצם ענין של קיום העם, של כלכלתו העממית, של זכותו העממית בתור יחידה, שיש לה אינטרסים כלליים.

ושיש לנו אינטרסים כלליים הלא זה כ״כ ברור. מי אינו מרגיש שזכותנו הלאומית נקפחת ולפעמים גם עומדת בסכנה בירושלים וגם בשאר מקומות?

מי אינו מרגיש? ויש הרבה, הרבה שאינם מרגישים. הם אמנם יודעים, אבל לא זה אצלם העיקר. העיקר הוא אצלם היזמה הפרטית, ובשביל היזמה הפרטית לעתים קרובות טוב הכאוס, התוהו ובוהו. "בתוך מים עכורים יפה לצוד דגים״ ־־ אומר המשל הרוסי.

ובעלי היזמה הפרטית רבים אצלנו בין שהם לבושים איצטלא דרבנן ובין שהם לבושים פראק עם סמוקינג. העיקר שיוכלו לצוד דגים בשביל סעודתם הם…

וה“ראשים” שלנו, החפצים מאוד להיות ראשים, הם עושים את רצון העם. כלומר אותם הרבים, שאין להם צורך באיחוד הכוחות ובסידורם, ושהם ה“טון־געבער”…

ומשום כך היה אפשר ששאלה חמורה שכזו של ארגון הישוב תדחה מפגי השתתפות האשה ושיטילו את פתרונה על הקונגרס, כלומר על אספה של אנשים שאינם יושבים בא״י ושעניני א״י הם אצלם לא ענינים חיוניים כלל, ואינם יכולים להכיר אותם מפני ריחוק המקום.

ולפיכך ברור הוא, שכל זמן שהדור אינו מתוקן, כל זמן שבני ישראל יבואו לא״י לא לשם תיקון נפשם, למצוא עבודה כשרה יוצרת, אלא לחיות ממה שהוא, מהפקעת שערים, מסרסרות, מרמאות, משכרון, מזימה (כל אלה ישנם בקרבנו, אל נא נעצום את עינינו כאותו עוף התוחב את ראשו בחול שלא ירגיש בציידים) אין תקוה מהם לארגון. ואם גם יעשו קלפי ויבחרו ראשים, הלא הראשים יהיו כפי הדור, ומה יוכלו אלה להועיל לאיחוד, אם העיקר חסר מן הספר, אם אין כלל מטרה לשם מה להתאחד (אם לא נביא בחשבון את האיחוד של בעלי נכסי דלא ניידי)?

יש צורך ויכולת באיחוד העובדים. הם מרגישים כי גם עניניהם החיוניים, היום־יומיים תלויים באיחוד, ויש להם גם אידיאל שבשבילו הם באים לא״י. לא לבצוע בצע, אלא להכין בסיס כלכלי כשר לעם ישראל מעבודה כשרה ויוצרת. אידיאל שהוא גבוה רם ונשא מכל האידיאלים, מפני שאם אין הבסיס הזה, אז גם תורתנו ותפלתנו תועבה. ואנשים שיש להם אידיאל המה יכולים להתאחד ולהתארגן, ואחריהם ילכו כל אלה שעומדים קרוב אל העובד, אלה שנשמתם לא נתקלקלה עד היסוד, אלה שמפני צוק העתים ושאר הגורמים אינם יכולים בעצמם לעמוד בשורת העובדים, אבל קרובים אליהם בלבם ־־ כל אלה יתארגנו יחד לשם קיום עם ישראל, לשם בנין א״י, והשאר על כרחם יענו אמן.

יתארגנו העובדים ויתאחדו באחדות שלמה וישמרו על ארגונם ועל אחדותם ־־ הוא הגרעין שממנו מקור כל התפתחות העם הבריאה. ידעו העובדים שאין מי שישא באחריות מבלעדיהם.

בנין א״י דורש מסירות נפש ולמסירות נפש מסוגלים רק העובדים.

“דבר” תרפ״ה

---

בשאלת זכות האשה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

שאלו לחכם מהו הפירוש “אשמנו מכל עם”? הלא גם אם יש בתוכנו קלקולים, בשום אופן איננו גרועים מכל העמים.

ענה החכם: אמנם איננו גרועים, לכאורה, מכל העמים, אבל כשנתעמק בדבר נמצא כי באמת “אשמנו מכל עם”. תקח למשל אחד מעמי אירופה, תשוה את מצבו מלפנים, לפני אלף שנה ומצבו עכשיו ותמצא שהוא התקדם התקדמות רבה. ממצב פראי לגמרי עלה ונעשה לעם תרבותי. אבל אנחנו אם נשוה את מצבנו התרבותי שהיה לנו לפני שלושת אלפים שנה לנגד מצבנו עכשיו וראינו כי ממדרגת עם תרבותי גבוהה ירדנו עד לידי פראות.

ודברי החכם הזה נתאמתו ביחוד כשאנו באים לדון בשאלת זכויות האשה.

אנחנו היינו הראשונים שלפני שלושת אלפים שנים הכרנו בזכויות האשה ובכמה דברים נתַנו לה את היתרון על זכות הגבר. “וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים” – צותה תורתנו. ואם העבדות בכלל היתה שנואה בעיני היהודים, עבדות האשה קל־וחומר.

זה היה לפני שלושת אלפים שנה ועכשיו “אשמנו מכל עם”. ירדנו מהמדרגה ההיא למדרגת הפראים שרוצים בעבדות האשה.

כי מהי שלילת זכות הבחירה מהאשה אם לא עבדות? העבד היה משולל זכות בחירה, האדון היה בוחר ולא העבד. ולא מפני שהאדון היה יותר חכם ונבון, – מההיסטוריה למדנו שלפעמים היו עבדים חכמים ונבונים, והאדונים טפשים ומטומטמים,– ורק מפני שביד האדונים היה הכוח גזלו מהעבדים את זכותם הטבעית להיות חפשים.

ועכשיו לגברים ניתנה זכות־הבחירה, לא לנשים. מדוע? כל הגברים חכמים ונבונים וכל הנשים טפשות ומטומטמות? כמה גברים ישנם נעדרי־שכל, וכמה להיפך יש נשים חכמניות, והנה לגבר הטפש ניתנה זכות הבחירה, והאשה החכמה משוללת זכות זו, וכי אין בזה משום פראות וירידה תרבותית?

מהיכן קבלו הגברים זכות הבחירה? מפני מה הם רוצים שזכות זו תהיה רק להם ולא לנשים? הזכות הזאת מתנת ה׳ היא לכל בני־האדם, שלא ירכיבו לראשם אפוטרופסים שאינם רוצים בהם, ומובן מאליו שגם האשה יכולה לומר אי־אפשר בפלוני שיהיה אפוטרופוס עלי נגד רצוני.

ופלא הוא שהחרדים הם המתנגדים לצדק האלמנטרי הזה. גם בזה אפשר לראות ירידה תרבותית־מוסרית. האידיאל האצור בתורה נסתתר, ותחתיו באה חרדוּת הדומה לריליגיון של המכרים.

כששאל אלכסנדר השני את הארכי־בישוף פילאריט מה דעתו על דבר שחרור האכרים, ענה: לא איכפת לי אם האכרים יהיו משועבדים לפריצים, ובלבד שיהיו נוצרים טובים.

והנה גם לחרדינו לא איכפת אם האשה תהיה משועבדת ומשוללת זכות אדם, ולא רק שלא איכפת להם, אלא שהם עוד משתדלים שהאשה תשאר בעבדותה לנצח נצחים, ואינם מרגישים שבזה עושים את התורה פלסתר.

משאל עם! רוצים מנהיגינו שבני עמנו יחתמו בעצם ידם שצריך למחוק מן התורה את הלאו “ולא תגזול”, הלאו היותר חמור, כי שלילת הזכות של האשה הלא היא גזל גמור!

ואם כך הוא, בודאי שאנו צריכים לדפוק על לבנו בחזקה ולקרוא “אשמנו מכל עם”. התורכים וההוטנטוטים נכונים כבר להכיר בזכות האשה, והיהודים בני התרבות הגבוהה של שלושת אלפי שנה רוצים בשלילת הזכות האלמנטרית הזאת.

בושה!

“דבר”, תרפ״ה

---

"כנסת ישראל"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

קרוב יום הבחירות לכנסת ישראל.

השם הקדוש והיפה “כנסת ישראל” מכריח אותי לעמוד על טיבו, מהו הגרעין העיקרי של “כנסת ישראל”.

אי אפשר לומר שאלה הפרדסנים, שכל שאיפתם היא להרבות ממונם ע״י ניצול עבודה זלה וזרה – שאלה הם עיקר כנסת ישראל. חלילה! הם לא “כנסת” ולא “ישראל”, אלא “ערב רב”, שמרבים צרות לישראל.

עיקר “כנסת ישראל”, עמוד התוך, הוא היהודי העובד, היוצר ובפרט העובד בחקלאות, כי עליו נשען כל בית ישראל בארץ־ישראל.

היהודי העובד, היוצר, לא לעצמו הוא דואג, – אילו היה דואג רק לעצמו, היה מוצא די קומבינציות שיעבדו אחרים בשבילו כאן או בחו"ל – דואג הוא לכנסת ישראל ממש, לשלמותה, להתפתחותה, לתרבותה, להתערות בארצנו, להחיותה ולהפרותה.

לא לחנם מתנפלים כל צוררי ישראל מהגויים ומהיאהודים על העובדים העברים בארץ־ישראל ועל הסתדרותם – כי אמנם, טול העבודה העברית והסתדרות עובדיה, והארץ תשוב לשממותה.

ולפיכך, כל חובב ציון באמת הדואג לקיום כנסת־ישראל צריך לשים עינו ולבו להצלחת העובד, היוצר העברי, השם על שכמו משא הסבל הגדול של היצירה העברית בארץ־ישראל. אין כאן ענין של מפלגה, זוהי לא הסוציאליות בנוסח אירופה, זהו יסוד הקיום של העם העברי על יסודות הצדק הלאומי־האנושי.

וכשם שרבה מאוד העבודה לעובדים היוצרים המשקיעים את כוחם בבנין הארץ, כך רבה העבודה הרוחנית עליהם בשביל להכיר את כנסת ישראל – היא התמצית האידיאלית שהחיתה את עם ישראל בגלותו הארוכה שעליה מסר תמיד נפשו. צריך לעורר בלב העברי העובד את החפץ להכיר את עמו, להכיר את כנסת ישראל, לדעת את התמצית האידיאלית שבה ולהרתם בעולה של כנסת ישראל.

מאז התחילו בני ישראל להכיר את הסביבה הגויית ולנהות אחרי הספרות הגוית, הרבו להשליך שיקוצים על עם ישראל ועל תורת ישראל. כנסת ישראל היתה בעיני ה“נאורים” שלנו לזועה. הכל יפה מה שאצל הנכרים, הכל מכוער מה שיש בו מן היהדות.

אך העובד העברי בארץ־ישראל שנשתחרר מהשקפה הצרה של המתבוללים בעמי הנכר, הוא יכול לפתוח את עיניו ולראות באורה של כנסת ישראל, של האהבה והחמלה, של עזרה ההדדית, של קדושת המשפחה, של טהרת המידות, כל אלה שהם מורשה קהלת־יעקב.

ואפריון נמטי להאינטליגנציה שלנו מפרנסי התרבות של העובדים בא״י שמקרבים את לבות שומעיהם להכיר, מה היא “כנסת ישראל”, לאהוב את הטוב והיפה שהנחילונו אבותינו ולהיות מוצקים ואיתנים בהמשיכנו את שלשלת היוחסין שלנו.

והעבודה הזאת סוף סוף תביא ברכה גם לשכנינו הערבים ולאנושיות כולה. יראו, במה עסוקים היהודים בארץ־ישראל ויתלמדו לחקות אותם, יחדלו מצחצוח חרבות, משאיפת נקמה, משנאת עם לעם ואיש לחברו, כי קרוב יום ה׳, יום גאולת האדם, אותו “עלמא דחירו”, שאליו שאפו גבורי כנסת ישראל מאז ומעולם מעמקי מעמקים.

אין כנסת ישראל יכולה להתקיים אלא במקום שיש אהבת ישראל, שיש יצירת ישראל, יצירה גשמית ורוחנית מלאה ורוממה.

ומשאיפתנו זו לא יעצרונו כל המפריעים, נמשיך את עבודתנו, והאויבים סופם להיות לנו לאוהבים.

“דבר”, תרפ״ה

---

לאחינו החרדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

חושבים אחינו החרדים להפרד מאתנו בשביל שער שבאשה, או בשביל… הרבה “בשבילים” לאחינו החרדים, ומי יוכל לפורטם?

אבל טעות גמורה היא בידם. עם היהודים הלאומיים אי־אפשר לעשות מה שנעשה לפני אלף שנה לקראים. אנחנו חושבים את כל יהודי, חרד או שאינו חרד, שהוא אחינו, וגם בין טוב ובין רע לא נבדיל. מהטוב אנו נהנים ומהרע אנו סובלים, אבל כולנו יהודים, ואפילו את הרב חיים זוננפלד גם כן לא נוציא חלילה מן הכלל. ואם יתעקש ויעמיד לנו פנים של ברוגז, אנחנו בכל זאת לא נרפה ממנו, ואם הוא לא יעמוד בשורותינו לעזור לנו בהקמת הריסותינו, בניו ונכדיו בודאי שיהיו עובדים יחד באדמת אבותינו ובשם יהודי ידגלו.

אין אנו מתיאשים מכל יהודי, אם רק לא יצא מכלל ישראל, יהיה מי שיהיה. שנויי הדעות אינן מעכבות ללאומיות. ואם איזה צאן יתרחק מהעדר לא נרפה ממנו ונשיב אותו אלינו באהבה, כל זמן שהזאבים האורבים לנו, לכולנו, לא יטרפוהו.

טפשות, עקשנות וכל מרעין בישין, שישנם בתוך אלה הרוצים להתרחק מאתנו, נשא ונסבול. לא נותר על מידת היושר והצדק בשביל כזב, אבל הכרתנו הלאומית לא תתן לנו גם לותר עליהם: שובו, בנים שובבים, שובו אל עמכם ועבדו עמנו שכם אחד להקים את חורבות ירושלים.

אנחנו לגריזים לא נלך ואתכם לא נתן ללכת לגריזים. נמשוך אתכם בכוחנו הלאומי לירושלים, ההולכת ונבנית, כי בני עם אחד אנחנו. יהודים כמוכם כמונו.

“דבר” תרפ"ה

---

ה"גבורים" שלנו והצמחונות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הנערים “הגבורים” שלנו קוראים לאלה שאינם יודעים לשבור זגוגיות ולרוצץ גולגלות בשם “צמחוניים”, כאלו זה שם גנאי. ואפשר לחשוש שימצאו עוד צעירים שיבקשו לחקות את הגבורים הללו. הגבורה הלא מידה מהוללה, והחלש יאמר גבור אני… ולפיכך באתי לבאר להם את טעותם, שאין בשבירת זגוגיות ובריצוץ גולגלות שום גבורה ולהיפך, בשם צמחוניות אין שום חרפה.

הצמחונים חסים על החיים שלהם, של חברם, של כל בעלי החיים השקטים. החיים הם להם דבר שבקדושה, ולדעתם אין רשות למי שהוא להרוג את מי שהוא, אם אינו קם עליו להרגו.

ואני אומר בפירוש: חיי אדם איזו שהוא, ואפילו מי שהוא רוצח ומאנס, קדושים הם, ורק החותך חיים לכל חי, בידו ליטול ממנו את הנשמה.

אחד קדמון אמר: הקב״ה בעצמו אמר לאברהם שיעלה את יצחק בנו לעולה, “ואל תשלח ידך אל הנער” קרא מלאך ה', ולא הקב״ה בעצמו. ללמדך, שבשביל שלא להרוג אדם יכול גם המלאך לבטל את פקודת הקב״ה, כביכול. ואם ישאלוני מה יותר יקר בעיני: השפה העברית או חיי הקנאי לז׳רגון – אני אשיב בלי פקפוק: כי אין דבר יותר יקר בעולם מחיי אדם.

לרגלי המלחמה העולמית, ואחרי כך לרגלי הריבולוציות, נעשו חיי אדם הפקר. לרמוס אדם, לרוצץ גלגלתו הוא מן הדברים הנוהגים בכל יום, בכל שעה. טרוף הדעת אחז בהמונים רבים לקום איש על חברו ולטרוף נפשות. אבל הטרוף הזה צריך לחדול. הגבורה היא יפה כשהיא באה להגנת חיים, לכבוש את הקנאה ואת השנאה, לעזור לכושל, לחלש.

וגם אין בשביל מה לפוצץ זגוגיות ולרוצץ מוחות, בארץ ישראל אין כל סכנה נשקפת לעברית. קנאי הז׳רגון לא יצלחו בשום אופן לתקוע לו יתד בארץ ישראל. אם להם אין ענין אחר בחיים, אלא לשמור על קיום הז׳רגון, הם לא ירחיקו ללכת ממפתן הלשכה שלהם והלאה, ומה איכפת לנו? יעסקו בזה ואל יתעסקו בדברים גרועים מזה.

אצלנו השואפים לבנין עמנו בארצנו, ישנן הרבה שאלות חמורות יותר, הדורשות התאמצות גדולה הן במה שנוגע לבנין ארץ ישראל העובדת והן במה שנוגע לכבוד כלל ישראל. אל נא נאבד את המרץ שבנו בשביל קנאות לשם קנאות, אל נלך בדרכי היבסקיים, ההיטלרים והקוקלאנים שהם, כביכול, גבורי השעה. העתיד לא להם.

“דבר”, תרפ"ה

---

בעמק

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

את חג הפסח העבר בליתי באיזה נקודות בעמק. ראיתי מה שראו רבים… את היצירה החדשה שיצרו חלוצינו על אדמת עמק יזרעאל השומם, את השדות הירוקים, את הנטיעות, הכבישים והבצות שנתיבשו, מעינות מים שמפכים ועוברים בארץ לברכה, ראיתי שיש אפשרות, כי יתאספו ארבע מאות איש בנקודה אחת ויחיו יחד בלי כפיה ובלי שוט, חיי אהבה ואחוה, חיי עבודה ויצירה, חיי סדר וסבל. ואולי זה הוא מהנפלאות היותר גדולות בחיי האנושיות כולה, ובפרט בחיי עם ישראל התלוש והנודד והבודד, שלכאורה כל אחד הוא עולם בפני עצמו, ופתאום והנה נשתנה טבעם עד שכל אחד רואה את עצמו מקושר עם הכלל, וכל מה שהוא עובד, לא טובת עצמו הוא דורש, אלא טובת הקיבוץ כולו. וגם במושבים החדשים שבעמק, אפילו אלו שאינם קומוניסטיים, עזרה הדדית מקובלת במידה מרובה ואין צריך לומר שאין שום ניצול נוהג בהם, אחרי שאי ניצול הוא הפרינציפ הראשי שלהם. וגם זה ראיתי: הצריפים המדולדלים שהם מסתתרים בהם לשוא אחרי עבודתם הקשה ברוח קרה ובדלף טורד. בכוח לא אנושי מתגברים הם על כל הקושי והמפריעים העומדים לשטן על דרך התפתחותם. וכמה דואגים הם לדור הצעיר שעליו משליכים יהבם, שהמה ישלימו את הבנין הגדול הלאומי שאבותיהם מניחים לו את היסוד. צריך לראות את בית הילדים, את הסדר ואת הנקיון, את הטיפול הרחמני בכל הילדים מבלי הבדל. בעצמם לפעמים ירעבו ולילדים לא יחסר דבר. מי שרואה את כל אלה, יהיה הספקן היותר גדול, יתמלא אמונה ובטחון שסוף סוף יצליחו במפעלם ואת כל הקשיים ינצחו.

ורק מחשבה אחת מטרידה והיא מיעוט צנורי התרבות בכלל והעברית בפרט.

אחד מהמעולים של חלוצי העמק אמר לי: דע לך, כי זה זמן רב שלא קראתי ספר. אנכי שהייתי תמיד שונא את המספרים, מוכרח עכשיו להקדיש את הרגעים שנשארו ברשותי דוקה לסמני המספר, לבחון את עניני המשק, ואין פנאי לקרוא איזה ספר שהוא. זה הוא דבר מובן מאוד. אחרי יגיעה קשה תמידית אי אפשר לאדם, אפילו אינטיליגנטי, להשקיע את עצמו בקריאת ספר איזה שהוא. די אם קוראים את ה“דבר” וכדומה מן העתונות והעינים מתעצמות והתרדמה אוחזת בכבליה את גבור היום.

ויחד עם זה צריך לדעת שלא כל הספרים והעתונות שלנו מגיעים לידם בזמן הקשה הזה. כפי שידוע אין יד ועדת התרבות של הסתדרות העובדים משגת לקנות ספרים חדשים. ואין צריך לומר שאין ועדי הקבוצות והתושבים יכולים לרכוש להם את הספרים החדשים. וכך הולך ונסתם בפניהם הצנור התרבותי של ספרותנו, שגם היא אמנם לא עשירה ביותר.

אכן אינני ירא מפני ירידת הדור הנוכחי. אצלו יש כיוון ויש דרך שמביאה אותו לידי שלמות נפשית, העבודה כשהיא לעצמה וביחוד לבנין עם ישראל בארץ־ישראל נותנת סיפוק גמור בעד כל הסבל וקשי העבודה. אבל מה יהיה עם הדוד הבא, שלא ידע את עקת הגלות ולא את צמאון הגאולה? הדור הבא אפשר שלא ירגיש את מתיקות הנצחון שאבותיו נחלו במלחמתם הקשה. האידיאל שהוא עכשיו מעודד ומחשל את העובדים אפשר יהיה בעיני הדור הבא כדבר של מה בכך. מה יחזק אותם שלא ירדו, שלא ישתפלו בחיי חולין, בחיי עבודה סתמית שאין בה מניצוץ השבת?

ולא צריך לשכוח כי הכרך בקסמיו יתחיל למשוך אליו את לבבות הדור הצעיר לקראת חיים “קלים ונעימים”. הרשע ישאל את הקושיא: מה העבודה הזאת לכם? בואו אחרי העירה, ושמה תלמדו לשפוך מן הנבוב אל הריק ולקבל שכר הגון ותתענגו שם על מוקיוני בלפוריה ושייקה פייפריה. ומה נשיב על שאלות הרשע?

“דבר”, תרפ״ו

---

על הנסים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הרעיון הציוני הולך ומתפשט בין העם העברי. אם נשוה את ראשית תקופת חבת־ציון, שהיתה נחלת יחידים, אם אפשר לומר – נחלת משפחה של ידידים קרובים, עם הכנסה של איזו אלפים רובל בשנה, לעומת הציוניות של ההווה עם האפרטים הגדולים, שהכנסותיהם עולות למיליוני לי״ש, בודאי שצעדנו קדימה, צעד גדול ובטוח, ושיבת ישראל אל ארצו ההיסטורית חדלה גם כן מהיות אילוזיה של אידיאליסטים בודדים, כבר תפסו המתישבים מקום חשוב בארץ־ישראל גם בעיר גם בכפר, בחקלאות ובתעשיה. ואף־על־פי־כן עדיין יש איזה דבר דוקר בלב והאוזן מקשיבה להֶמְיַת כנסת־ישראל, זו נשמת האומה – לאמר: הרעיון הקדוש והנשגב הזה עוד לא חדר לתוך לבבות העם כדבעי, ואלמלי היה העם חדור ברעיון הזה, כי אז היה מצבנו אחר לגמרי, ולא היה מקום לאותה ההתלבטות שעסקני הציוניות מתלבטים בהשגת הכספים הנחוצים מאוד לרכישת קרקע ולישוב החלוצים, ולא היה מקום לבזבוז נפשות יקרות המתנונות באין עבודה, באין אוהל למשכן, באין לחם. והעינים רואות שיש בארץ־ישראל מקום לעבודה, יש אפשרות לתקן הכל, ורק מחסור הכספים בעוכרינו. ואם היה העם חדור ברעיון הציוני, אם היה מרגיש תמיד שכל הישועות והנחמות, – כמאמר ר׳ שמעון בן לקיש – צריכות לבוא רק מציון, שכל זמן ציון שוממה ועזובה מבניה אין תקוה לכל עם ישראל לחיות חיי עם לפי רוחו ולפי כבודו – אז לא היה מחסור בכסף ומה שיותר חשוב, אז היה העם מאוחד עם הציונים והציונים עם העם בקשר נפשי אמיץ ומנצח את הכל.

ומפני מה אין הרעיון הציוני מושל בתקיפות גמורה בלב העם?

אכן זוהי חולשה של ההמון מאז ומקדם: וירא ישראל את היד הגדולה וכו׳ ויאמינו. אין ההמון מתפעל ומתרגש עד לידי “יציאת מצרים”, אלא כשהוא רואה לפניו נס גדול יוצא מדרך הטבע, אז הוא מאמין בה׳ ובמשה עבדו. אבל בזמן שאין נסים כאלה, בזמן שהכל מתנהג בדרך הטבע, בצעדים אטיים, אין מקום להתפעלות ואין – לצערנו צריך להגיד את האמת – מקום לאמונה. הכל נעשה בעיני ההמון אפור, חד־גווני, מצטמק ומתהפך לשבלון, ל“מהיכי תיתי”…

ועל זה ידוו הדוים: בתקופה שכזו לא היה צריך העם כולו בכל ארצות פזוריו לעמוד מרחוק ולבחון בלב קר מה שנעשה בארץ־ישראל ומה שצריך להעשות. לכאורה, אמנם, אין מעשה נסים בארץ־ישראל ואין ממה להתפעל ולהתרגש. קונים לפי היכולת אדמה, חורשים, זורעים וקוצרים, הכל כדרך כל הארץ. אבל מי שמסתכל בעין בוחנת יכול לראות גם במעט הזה שנעשה נסי־נסים: עם תלוש חוזר ומתערה בקרקע שלו, צעירים אינטיליגנטים, חסידים־חנונים מוסרים את נפשם על תחית עמם וארצם. מי שרואה בעיניו את המסירות הזאת, את ההתאמצות שאינה פוסקת, שהולכת ומתגברת, יבין שנסי־נסים נעשו עמנו.

הן לא אידיאליסטים בודדים הם חלוצי־ציון, אלא אלפים ורבבות, המַשקים בזיעתם ובדמם את רגבי עפרנו, וכי לא נס מן השמים הוא? וכי צריך לנס יותר גדול מזה שהוא לנגד עינינו? ואיך אפשר שלמראה כל הגדולות יעמוד העם מרחוק ולא יתן כוחו ואונו להגדיל את העבודה הציונית לכל סעיפיה?

ואמנם, דרישת הציוניות עכשיו היא יותר נמרצה מאשר היתה דרישתה לפנים. היא איננה יכולה להסתפק במה שהעם יושיט לח עזרה כספית כל אחד לפי מצבו, היא דורשת שהעם יהיה כולו חדור ברעיון הציוני, שנפשו תלהט בשלהבת יה לתחיתו ולתחית ארצו, שכל מה שנעשה בציון יהיה תמיד קרוב אל לבו, כאילו חלק מנפשו הוא, החלק היותר חשוב מנפשו, אז לעבודה הציונית תהיה מידה אחרת לגמרי, היקף אחר ועתיד יותר מזהיר ויותר קרוב.

פקח עיניך, עמי, וראה את הנסים והנפלאות שנעשים עכשיו והאמן כי יד ה', ימין החסד הרוממה, נטויה לעזרתך ולברכך בדרכך ציונה.

אדר תרפ"ו.

---

גולו את החרפה!

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בירושלים התנפלה המשטרה ביום הכפורים בגבורה נפלאה על השרפרפים שהזקנים הביאו עמם לשבת ביום־צום על יד הכותל המערבי וגם נצחה. השרפרפים הלכו בשבי…

הזקנים עשו שלא כחוק. על פי החוק מותר להעביר בחמורים גללים על יד הכותל המערבי, על פני היהודים המתפללים שם, ואסור להעמיד שם שרפרפים… חוק קדוש!

בימי־הבינים אסור היה ליהודי להרָאות ברחוב בלי טלאי־צהוב על בגדו העליון מגבו. זה היה חוק מטעם קדושת האפיפיור אינוקנטי השלישי. ובודאי שצריך היה לשמור על החוק. ומי שנראה ברחוב בלי טלאי נענש קשה כעובר חוק.

לימים נתבטל החוק הזה, נשתחרר היהודי מהעלבון הזה, אבל נשאר טלאי צהוב אחר שנושאו הוא לא יהודי יחיד, אלא האומה כולה, זהו השקוץ שעל יד הכותל המערבי. והנה גם הוא קיים בתוקף החוק של הטלאי הצהוב.

יודעים אנו שקוזאקי הנצרות רוצים שהכותל המערבי, בתור סמל היהדות: יעמוד תמיד בתוך סביבה מלאה חלאה, כדי שישמש אנטי־תיזה לקבר הקדוש המפואר בעדי עדיים. חושבים הם להתכבד בעולם בקלוננו, להרים בזה את קרן הנצרות, ואולי יצודו בזה גם איזה נפשות מתוך היהודים. כן. בודאי שישנם כאלה. אבל אין אנו יכולים לחשוד שהפוליטיקה האנגלית תתבסס על השקפה אנטי־אנושית ואנטי־הגיונית שכזו. "ובוזי יקלו״ – אומר הנביא.

וצריך להגיד האמת: הרבה אשמים אנחנו בעצמנו בעלבוננו זה. היה זמן ור׳ זלמן צורף (לפני שמונים שנה בערך) הצטער על שחורבת ר׳ יהודה החסיד נמצאה ברשות ישמעאלים וכבעל רצון כביר השיב את הגזילה לבעליה. ולכותל המערבי לא נמצא מי שידאג להרחיק את השקוץ מקרבתו. לא הרגשנו בעלבון.

אבל צריכים אנחנו לתקן את המעוות. אמנם, יודעים אנו כי יש פקידים המשתדלים שהחלאה לא תמוש מקרית דוד ושירושלים תשקע בטנופת, למען לא יחסר כלום מצביון גלותה. אך דעת הפקידים הללו בודאי אינה חובה על קברניטי האומה האנגלית היודעים מה זה רגש אדם וקדשי עם ועם.

והחובה היא על כל בני עמנו בכל מקום שהם להחיש בדבר הזה ולהשפיע על הממשלה המרכזית באנגליה להסיר את הטלאי הצהוב מעל גב האומה המתעוררת לתחיה. ובפרט בדבר זה שלא יביא נזק למי שהוא. לשכני הכותל המערבי אפשר לתת מקום יותר רחב. האומנם הפוליטיקה העולמית הגדולה דורשת, כי השכנים יטילו גלליהם על יד הכותל המערבי דוקא, ולא במקום אחר, חלילה?

“דבר”, תרפ"ו

---

על הנבלה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

המעשה המחפיר הזה של הכאת יהודים, גברים ונשים, ביום הכפורים מעוררת צעקה גדולה ומרה: מה אנו? ומה היה לנו?

אם דבר שכזה יכול להיות בעיר הקודש שלנו, על יד המקום הקדוש שלנו, הכותל המערבי, הלא זוהי עדות גמורה על קיום דברי הנביא: “גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק”. הכו, יירקו, כי לכך נוצרנו.

כל הפקידים האנגלים והערבים יודעים היטב כי אין סכנה לבטחון הצבור מזה שמתאספים יהודים להתפלל על יד הכותל המערבי, ואפילו אם הם עושים מחיצה עראית בין הנשים והגברים. אין מזה שום סכנה לשום בריה בעולם, ואעפי"כ מתנפלים ומכים ופוצעים לא בתור חוליגנים, פוגרומשצ’יקים, אלא בתור פקידי ממשלה נאורה שהצדק נר לרגלה…

הקצינים האנגלים ושוטריהם אינם חשודים ב“יודופיליות” חלילה, אבל בכל זאת לא היו מעיזים להתנפל על המון יהודים ביום קדוש על לא דבר. הם נשלחו בפקודת מי שבידו לפקד, והם עשו את רצון שולחם ונהנו, ואם ישלחו אותם להחריב מושבות ולהכות אבות על בנים – בודאי שלא ימנעו וילכו ברצון.

והיהודים אמנם קיבלו מה שמגיע להם. עוד לפני איזה שנים ראו הכל, שמעשים שכאלה הולכים ונשנים מתקופה לתקופה, כמעט משנה לשנה, ומלבד שיחה עם פקיד פלוני ועם קצין אלמוני לא נעשה כלום לגדור שהתעללות שכזו לא תשָׁנה. היתה התעוררות לרגע, ותיכף שככה. תירוץ אחד מספיק יש לנו: מלומדי מכות אנו וקצת יותר מכות או קצת פחות – לא מעלה ולא מוריד.

לא! לא כך הוא דרך של עם חי, עם שלא יתן בשום אופן את עצמו להיות מרמס לכל נבל ושובב.

אם יש נשמה באף היהודים – לא רק ביושבי ארץ־ישראל – הם צריכים להתקומם כולם ולדרוש מאת הממשלה המרכזית, שלא תתן את היהודים הפקר לתעלולים.

אם יש רק נשמה, הפגר אינו חס על כבודו. חס על כבודו האדם החי, האומה החיה.

“דבר”, מחרת הכפורים תרפ"ו

---

על ההפקרות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

יש בארץ־ישראל הרבה מקומות של שעשועים וכל אחד רוצה לחטוף חתיכת “עולם הזה”, ויש מהורינו הצעירים שהם משאירים את ילדם הקטן יחידי בבית וסוגרים עליו את הדלת. חושבים הם, כי ילדים הם חפצים דוממים שאפשר להניחם באיזה מקום ולסגור בעדם וללכת לשעשועים ואח"כ כשישובו ימצאו הכל מונח כמו שהיה.

שוכחים הם, כי הילד הוא בריה חיה, ולפעמים תוקפת אותו פתאום מחלה והוא צריך לעזרה, ואין עוזר.

כבר הגיעו לאזני מעשים כאלה שהילדים סבלו מהם. בשבוע הזה, בשעה שההורים הלכו בלילה לקבל את פני המוטוציקליסטים וסגרו הדלת בעד בנם הישן, התעורר הילד (כבן ארבע) וטיפס על החלון ונפל משם. ובלילה הזה שמעתי קול ילד קורא בקול־נכאים: “אמא’לה”, אוי “אמא’לה”, ואין עונה. חפצתי להתלבש וללכת שמה, אבל בני ביתי הניאוני, באמרם שהדלת שם סגורה ולא תוכל לעזור מאומה. ובמשך זמן רב פלח הַקּוֹל הקורא “אמא’לה” את לבי, עד – שנשתתק.

כמה פעמים מצאתי ילדים תועים ברחובות, יצאו מביתם ואינם יודעים אנה לשוב. הלכתי אחריהם, אולי¹ יגיעו לאיזה מקום, ובראותי, כי תועים הם, לקחתים על זרועותי והבאתים אל המשטרה.

והנני להתריע על ההפקרות הזאת מצד ההורים ביחס לילדיהם הקטנים.

לפני איזה זמן קראתי, כי ילד קטן טבע בבריכה מפני שלא השגיחו עליו. האומנם יהיה כדבר הזה בישראל? האומנם יתיחס הציבור לזה באדישות ויתן להפקרות להתפתח בין ההורים הצעירים?

אצלנו גם בימים הרעים שישבנו בגולה, לא חסרה מאתנו מדת האהבה והרחמים לפרי בטננו. האמנם נעזוב אותה פה בארצנו?

“דבר” תרפ"ו

---

מכתב

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

"את המכתב הזה כותב לך אדם הטובע ביסורים. ולא נמצא איש שישים לב להצילו, מפני… וכי מרגיש אחד שרגלו של חברו כואבת מפני שנעלו צרה? אבל משום מה יש בלבי האמון, כי אתה הזקן תטה אוזן לדברי. אנוכי בן עשרים ואחת, יושב בתל־אביב. באתי לארץ ישראל לפני ארבע שנים ועובד במאפיה.

הידעת מה זה מאפיה? זהו מאסר לבני עוני, המרוחקים מאדם ומאל. שומע הוא העובד במאפיה שיש איזו הרצאה, אבל ההרצאה היא לא בשבילו: לו אסור לזוז ממקומו. – שעורי ערב? גם אלה לא בשביל העובד במאפיה. גם לטייל קצת בערב על שפת הים, גם זהו מותרות בשבילו. אסור לו להתפנק. עבד נרצע הוא לתנור, עבד נצחי ביום ובלילה. היתכן, כי עבדות שכזו תהיה נחלתנו לנצח? וכי אי אפשר לסדר את העבודה כך, כי גם העובד המאפיה יוכל לפעמים לנשום אויר חפשי, לשמוע איזו הרצאה, ללמוד את השפה העברית? אי אפשר שאתה, הזקן, תעמוד מרחוק ותעלים עיניך מצרת העובד הצעיר המתנונה בעבודת קטורגה. הצילה, זקן!"

המכתב הזה נכתב באידיש. אינני איש מעשה, אינני יודע איך לגשת לעבודת ההצלה. לאופים יש עסק עם כיסי, אבל לא עמדי, ולא אוכל לעשות כלום מלבד לתרגם את המכתב עברית ולמסרו לדפוס. אולי באמת אפשר לסדר את העבודה לא באופן אכזרי המוציא מהעובד את דם התמצית.

---

שועת צעיר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בראש חודש אדר שני ראיתי ברחוב אנשים מתקהלים. ניגשתי לראות מה שם. עומדים אנשים מוכי תמהון… מה שם?… אחד הטיל את עצמו תחת אוטומוביל…

פגשני צעיר אחד לבוש ככוהן הדיוט: כתונת לא נקיה ומכנסים, חסרים לו רק מצנפת ואבנט. פניו עדינים, עיניו שחורות מבריקות, מחזיק פפירוסה בפיו ומקטיר.

– אתה הוא א. ז. ר.?

– כן.

– ומה תאמר על המצב?

– בחורים סובלים ואינם מתיאשים, עניתי.

– סובלים… אבל מה יוצא מזה? מילא, אנחנו כבר זקַנו (צעיר כבן עשרים), אין כבר מה להפסיד, אבל הדור הצעיר, הילדים. הלא גם הם גועים ברעב. יגדל הדור שלא יצלח למאומה, וכי על זה אפשר לשתוק?…

והצעיר התחיל לדבר בקול רם, קלל קללות נמרצות את כל אלה שחובקים ידיהם ואינם עושים להקלת המצב (ובודאי קלל גם אותי בתוכם – ובצדק). הקהל התחיל להתאסף, והנה גם שוטרים באו, אני שבתי והוא עמי בדרך אל ביתי. התרגשותו גברה מרגע לרגע. ממטיר אש וגפרית ובעברית יפה… תמה הוא, האם נהפכו לבות האנשים ויהיו לאבנים?

נסיתי להרגיעו קצת, כי גם הדברים הצודקים צריכים להאמר בקול נכון, אז אפשר שימצא הד בלב חברו. אבל הצועק אינו נענה.

– אבל איך אפשר שלא לצעוק? עוללים מבקשים לחם ואין! וכאן – אלה – עוצמים עיניהם, סוגרים את כיסם, ולי כואב, ואין כוחי אלא בפה… ואנוכי צועק…

וככה הלך עמי וצעק. הקהל מתרבה, ילדים רודפים אחריו. השוטר מבקש להתפזר ולא שומעים לו.

– ומה יהיה, חביבי? יאסרוך, יכוך.

– ומה יש? אנוכי איני ירא. כבר עברתי את גבול היראה. כל זמן שהנשמה בקרבי אצעק. וגם אתה, סופר בישראל, אסור לך לחשות!

הגענו סוף סוף עד ביתי. אחזתי בידו והנה היא קרה כקרח.

השוטר נגש אליו ואמר: בא עמי.

נפרדנו.

אחרי רגעים אחדים נמלכתי והלכתי אל המשטרה. ראיתי והנה שם קהל אנשים. – מה שם?

– צעקות נוראות – ענו מן הקהל.

אנוכי את הצעקות לא שמעתי כבר, ניגשתי אל השוטר וסיפרתי לו, כי הרגשתי בצעיר הזה, כי חולה הוא.

– אנו יודעים אותו, ענה השוטר, הוא חולה רוח.

– ומה יהיה? ישלחוהו לירושלים?

– בירושלים אין מקום, ישלחוהו לבית לחם.

*

חפצתי גם כן לצעוק. ואולי באמת חובה היא לצעוק…

אבל אני רוצה בלחם ולא בבית לחם…

יהודי בבית לחם זוהי צרה כפולה ומכופלה.

ופני הצעיר העדינים היפים ושפתו העברית הצחה, היפה, אומרים: אל תחשה, אסור לחשות!

וצוררינו, מבית ומחוץ יראו בצרתנו וישמחו… גם זה מוסיף מכאוב למכאובים. ובכל זאת אי אפשר שלא לצעוק. אולי יתעורר…

“דבר”, אדר תרפ"ז

---

במשפחת הסופרים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

במשפחתנו – משפחת סופרי ארץ־ישראל – נפל דבר, שתחילתו, כביכול, ענין פרינציפיוני, ואחר כך עבר לידי אמביציה וקנאה שאינה מרבה חכמה. הדבר לא היה מסוכן, אם מצבנו בכלל ובארץ ישראל בפרט היה קצת יותר איתן. ישחקו גבורי העט ויכה קצת יוסי את יוסי. מחזה שיכול לשעשע את מי שהוא. אבל מצבנו אינו מרשה לנו לוכסוס שכזה. ועל כן עצתי הנאמנה לכל הסופרים, הגדולים עם הקטנים, הצעירים עם הזקנים, להפסיק לגמרי את כל התנועה הזאת. נמחה נא בפעם אחת את כל האינצידנט הפעוט הזה. נחנך נא את עצמנו להיות גדולים באמת – לסלוח ולאהוב ולעזור איש לרעהו לשם המטרה הכללית, שאליה אנו כולנו שואפים ואשר עליה רבים מקריבים לא רק את האמביציה שלהם אלא גם את נפשם ממש.

נזכור נא את דברי ר' חנינא בר חמא, שאמר ברמיזה נוקבת עד התהום, כי תלמידי חכמים גם בעולם הבא כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חברו. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה (בבא בתרא ע"ה א').

נסיר את השטן הזה מקרבנו. הננו עומדים בתקופה גדולה וכבירה, נסיח נא לבנו מכל החשבונות הפעוטים, שיכולים להביא חלילה לידי מכשולים גדולים.

אל נא יחר בעיניכם כי באתי ללמדכם עצה. הן את עצתי זו לא מלבי שאבתיה, אלא משלכם, ממה שלמדוני רבותי הסופרים מימות עזרא ועד היום. קבלו נא, חברים יקרים, ברצון.

“דבר”, כ“ו אב, תרפ”ז

---

מרשימות שריה הסופר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

“ומטה האלהים בידו – דא קולמוס”.

כשעלה ברצוני להכנס בעבודה להיכל ספרותנו, אחזתני רעדה. נתחנכתי בספרותנו העתיקה והיא היתה בעיני לבית־המקדש, שבו כהנו פאר נביאינו וחכמינו הראשונים והאחרונים עד האריז“ל והגר”א, ואיך אעיז אנכי העני ממעש והדל מדעת לתפוס לי מקום בין אדירי עולם אלה? הלא ישרפוני בהבל פיהם.

אבל מהרה נזכרתי מה שאמרו חכמינו העתיקים: הוה עז כנמר. צריך להסיר את השפלות מהלב. אם ה' חננך בכשרון – אחת היא כמה מידתו של כשרון זה – חובה עליך לעבוד ולתת כפי יכלתך מפרי רוחך, ואין לך רשות לסרב ולהסתלק באמתלאות שונות, שהן גם כן תחבולות היצר הרע.

והנה נכנסתי ברטט, בחרדה, להיכל הספרות. אולם פקחתי עיני ואראה – בית־המקדש שאותו ראיתי בחזון מלפנים גז ואיננו. ולפני נגלה שוק, ובשוק, כנהוג, מכל מיני סחורות. איני רוצה להכריז עליהן כרוכל, אבל זהו בכל אופן לא בית־המקדש, ורוחי נבקה בקרבי; עצבות נוראה תפשתני, איך שונו פניך, ספרותנו, שהיתה לנזר עולם!

ואף על פי כן הוספתי לעבוד כפי כוחותי ודוקא ברוח אותה הספרות שממנה ינקתי בשנות עלומי. גם מהטוב שמצאתי בספרות העמים מסרתי בעברית לאחינו לקיים, מה שנאמר: מכל מלמדי השכלתי.

אמנם לעתים תקפני יאוש, בראותי מעריצים את החוצפה, מקדישים את הכזב וממליכים את הריקניות, שממלאות חלק גדול מהשוק הספרותי שלנו. אם אין בית־המקדש, יהיה לכל הפחות, שוק נקי, והנה גם רפש וצחנה למכביר, והסניטרים שלנו אינם מספיקים לנקות… ואם בראשית בניננו כך, מה יהיה בסופו?

ובכל זאת אני מתחזק וממשיך את עבודתי. זכור אני דברי ר' פנחס בר חמא על הכתוב: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' – אם קוית ותקותך לא באה אל תחדל מקוות שוב. צריך לעבוד. אי אפשר שעם ישראל ישקע וישקע עד התהום. אני מאמין שיש כוח בו להתרומם ולעלות. וביחוד עוד לא פסה האמונה, כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב. צריך לעבוד וה' יעזור.

ובעודני חושב על תיקון מקדש ספרותנו הפרוץ, נזכרתי במה ששמעתי מעשה יפה: אחד שהיה חבר בישיבה עם הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל שאל אותו: אנחנו היינו בישיבה חברים כמעט שוים, והנה מה שאני כותב אין הקוראים מקבלים ברצון, ומה שאתה כותב הם מקבלים בחיבה ובהערצה?

– מתי אתה כותב? – שאל רעק"א.

– כמובן, בשעת מנוחה, כשהדעת מיושבת, אז הנני כותב.

– ואנכי – אמר רעק"א – לא כך נוהג. אלא אני כותב בכל שעה שעולה איזה רעיון על מוחי גם בשעת הטרדה, ובזמן שיש לי מנוחה ודעתי מתיישבת אני מוחק.

*

ולפיכך קבעו חכמים כללים אלה לתקנת הספרות:

א. לא הכל מותר להרהר.

ב. לא כל מה שמהרהרים מותר לדבר.

ג. לא כל מה שמדברים צריך להעלות על הכתב.

ד. לא כל מה שמעלים על הכתב מותר להדפיס.

*

והעיקר צריך תמיד לזכור כי הקולמוס הוא מטה האלהים ביד הסופר להביא גאולה וישועה, ולא נכון להפכו לכלי משחית, להטעות בו את הבריות ולהדיחם מעל הדרך הישרה.

יזכור נא זאת כל סופר בקחתו את מטה האלהים. את קולמוסו בידו, ואז ישוב לספרותנו כבודה הראשון, ובמקום השוק יבָּנה בית־מקדש, מפיץ אורה לכל העולם.

---

על חיי אחד העם

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

החכם הזה, שחונן בכשרונות נעלים, היה סובל זמן רב יסורים נוראים. הוא אמנם הכריז על עצמו שהוא רק אורח בספרות, היה זמן שחשב להתעסק במסחר (גם פה בארץ־ישראל) והיה מסובב תמיד אנשים סוחרים, שחשבוהו לאחד מהם, ובאמת היתה זו אולי אונאה עצמית ואפשר מאוד שרצה בזה לשכך את צערו, צער הסופר.

כי היה סופר, וסופר בחסד עליון – זה למעלה מכל ספק. עדות היא עבודתו הישרה והנאמנה בספרות, מלבד כשרונו הגדול; הוא לא הוציא מתחת ידו דבר שלא היה מתוקן ומלוטש כל צרכו. סופר אקראי בודאי שלא היה מדקדק כל כך בעבודתו, והלואי היו “הסופרים” נזהרים בכל דיבור שהם מוציאים, כמו שהיה נזהר סופר־אורח זה. ביחוד נגלתה נטיתו לספרות כשנתמנה להיות עורך “השלח”. בזמן ההוא היה אמנם צריך לפרנסה, כי אז כבר “תמה זכות אבות”, מעין העושר יבש וחרב, אבל הוא נעשה עורך “השלח” לא לשם הפרנסה לבד, אלא הוא רצה להחיות את ספרותנו. באיזו תכנית יצא אחה“ע בגשתו לערוך את “השלח”? התכנית היא לא נפוחה, כמו שרגילים לעשות העתונאים שמיסדים עתון לשם פרנסה, שיש בה – בתכנית – משום העלאת אבק וצעצועים נוצצים המסמאים את עיני הקורא; תכניתו של אחה”ע היתה דרישה נפשית עמוקה, להוציא את ספרותנו מהבצה, לטהרה, ליפותה ויחד עם זה להחיות את לב העם ולרוממו.

והוא ניגש לעבודתו, מלבד מה שכתב בעצמו – עבודה שלא היתה קלה כלל (קרה לפעמים שאחרי כתיבת מאמר רציני היה חולה בראשו כמה ימים). היה עובד עבודת פרך בתיקון עבודת אחרים¹ עבודת “בעלי המליצה”שלנו. וכל אחד היה בא עם ה“פרטנזיות” שלו, כי כל אחד הלא חשב את עצמו ל“אחד־העמיק”, אם לא למעלה מזה. והוא נשא וסבל. ואני בטוח כי אילולי אהבתו העמוקה לספרות היה יורק על כל העבודה הזאת, והיה בוחר להיות גורף ביבין. אבל אהבתו לספרות גברה בו. גם הוא ראה בה עוגן ההצלה של עמו העלוב (דרך הציונות היתה אז מכוסה בערפל לגמרי) והיא שנתנה בו כוח לעבוד ולסבול. כל חוברת של “השלח” שהספיק לראות אותה נדפסה ונכנסה אחרי בקורת הצנזורה (האיסטניס הזה אחה"ע היה צריך להחליף בשביל זה מכתבים עם הצנזור המשומד ישראל איסר לנדא) הסבה לו עונג רוחני שאין לשער. ואם אמנם לא הכל יצא כמו שהיה רוצה על פי תכניתו, אבל ראה בעינו הבהירה שיש משהו מה שלא היה מלפניה.

והנה עברו חמש שנים. יצאו עשרה כרכים של “השלח”. כמה כוחות, כמה דמים הושקעו בהם! כמה הרפתקאות עם בעלי “אחיאסף” שנעשו אפוטרופסים לספרותנו. הכל קבל על עצמו אחה“ע, אם לא ברצון אבל בסבלנות נפלאה. מפני נקיות הדעת שבו לא היה יכול לדחות את הסופרים שהשתתפו ב”השלוח" בלך ושוב עד שקבלו את הפרוטות של שכר סופרים. רק הדפיס איזה דבר ב“השלוח” היה ממהר לשלם, ואפילו אם היה קשה הדבר כקריעת ים־סוף.

והנה פתאום מצאו בעלי־“אחיאסף”, כי הצד המסחרי שב“השלוח” דורש להוריד את משכורתו של אחד־העם מאלף וחמש מאות רו“כ לתשע מאות, ואחד־העם לא היה יכול לותר על זה, מפני שבפחות מ־1500 רו”כ אי אפשר לו להתקיים. והוא התפטר. נמצא ל“אחיאסף” אחר שנתרצה להסתפק ב־900 רו“כ… הנתוח נעשה… אחד־העם חדל להיות עורך ה”שלוח".

ואחד־העם נשתתק, ואחד־העם נעשה פקיד בחנות התה של ויסוצקי. עשרים וחמש שנה עסק במכירת התה. ואת האהבה לספרות קבר עמוק, עמוק בלבו… ורק לפעמים היתה מבצבצת. רצה לכל הפחות בשובו בלילה לקחת את העט בידו, אבל כוחו הפיזי לא נתן לו למשוך בעט, והוא סבל יסורים נוראים. אחד העם עוסק במכירת תה, דבר שכל משרת יכול לעשות, והספרות – שדה עזוב וקמשונים וחרולים בה.

בימים האחרונים, כשהייתי מבקר אותו, היה נאנח ואומר: מקנא אני בך, חביבי, שאתה עדיין עובד, ואנוכי, כשאני הולך בערב לשכב, הנני נותן חשבון לעצמי: במה עבר עלי כל היום? מה עשיתי? מה הוספתי? ובתוגה אני מוציא עלי משפט קשה: לא עשיתי כלום, לא הוספתי כלום היום עבר כאילו לא היה.

והמחשבות הללו נקרו במוחו כל הזמן שהיה מוכר תה בחנותו של ויסוצקי: “מי לו פה ומה לו פה?” ומשום כך אנו מוצאים בתוך מה שכתב בטויים כל כך מרים וקשים. כאילו כל מציאותו של אחד העם היתה למותר. לא נמצא מי שימלא את שש מאות הרו“כ לשנה בכדי שיוכל אחה”ע להמשיך את עבודתו הספרותית.

אנה נסתר מבשתנו.

“דבר”, ה' אדר תרפ"ז

---

אחרי הועידה השלישית של הסתדרות העובדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ירשם נא הדבר לזכרון לדור יבוא.

בשנת תרפ"ז בחודש תמוז בעצם חום הקיץ התאספו צירי העובדים העברים לועידת הסתדרותם. ובמשך שני שבועות הגו יומם ולילה בכובד ראש לא על ענינים הנוגעים רק להם, בתור מפלגה פרוליטארית, אלא בעיקר על השאלה הכללית איך להחיש את בנין עם ישראל בארץ־ישראל.

למרות המצב הקשה – המשבר שהעיק על כולם, נתגלתה בכל הדרה האחדות האידיאלית הפנימית, המחיה את כל החברים.

הנאספים כמעט כולם צעירים למחצה או לגמרי צעירים, שדמם רותח בקרבם וקשה להם לכבוש את יצרם הפרטי, ואף על פי כן ידעו להתגבר על עצמם ולשמור על שלמות הסתדרותם ושלמות הרעיון שבשבילו באו לארץ ישראל.

ועוד צריך להוסיף, כי כל הנאספים אינם דומים כלל על פי מוצאם, חייהם, השכלתם, למה שנקרא בעולם הגדול – פרוליטריון. כי הם כולם בני “בעלי בתים”, שלא הם ולא אבותיהם ידעו מהקושי שיש בעבודה פיזית, וגם כולם בעלי השכלה (מהם רבים גם בעלי השכלה גבוהה), אבל ההכרה, כי רק בעבודה כשרה ויוצרת יבָּנו העם והארץ, מאמצת אותם ללכת בדרך החלוציות שאינה רפודה כלל בשושנים. וכידוע כבר נפלו מתוך הצעירים הנלבבים האלה הרבה, הרבה קרבנות…

ההופעה הכבירה הזאת, שלא היתה דוגמתה בהיסטוריה שלנו, צריכה להלהיב את לבות כל האחים מכל הזרמים והמפלגות באמונה ובגאון, כי לא יטוש ה' את עמו, וארצנו נמצאת בידים אמונות, בידי צעירים יהודים, שנפשם טהורה, כי הם יחזיקו בה ולא ירפוה עד כי תהיה לתפארת עולם.

ואל יאמרו נרגנים פראים, שיש בתנועה זו משום השלטת פרוליטריון על בורגנים. השאלה שלנו יוצאת לגמרי מנקודת השקפה אחרת – תחית עם ישראל שגורלו משונה מגורל כל העמים והוא צריך ומוכרח לתקוע יתד בארץ אבותיו.

אנכי, הזקן, רואה בזה השגחה אלהית, כי צעירינו קיבלו עליהם ברצון את עובי הקורה להקריב ממש את חייהם בעד האידיאל הזה. ואיך אפשר להעליל עליהם כי לשלוט הם חפצים?

ולתקומת האומה הישראלית דרושה התעוררות כבירה בלב כל אלה שנר אלהים מאיר בלבם בלי כל הבדל בין יהודי ליהודי. הכוח המוסרי הגדול והנשגב שנתגלה בתוך החלוצים שלנו אי אפשר שלא יעורר חדוה וגאוה לאומית בלב כל אחים בני ישראל בכל קצוי עולם.

זיווג החלוציות והנדבנות, שהן שתיהן תפארת ישראל, יביא פרי הלולים לרפאות לא רק את שבר עמנו, אלא גם את שבר האנושיות כולה, שאין לה תקנה, כל זמן שלא יתוקן העם העברי.

זכרו זאת והתאוששו! אל תתנו לקטנות המוחין להפריד בין אחים!

“דבר”, תמוז, תרפ"ז

---

מֵאִיר הַשַּׁמָּשׁ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

– השכחת, מאיר, כי חמישי בשבת היום ולנו אין עוד קמח לחלות, – אמרה רחל לבעלה. – ומה אעשה, רחל? ימי “הספירה” עתה, וההכנסה מעטה. פתחי נא את “קשריך” והוצאת משם די צרכי השבת, ובעת אחרת אשלם לך.

– למה תדבר הבל? — ענתה האשה בכעס, — אחת נשבעתי ומשבועתי לא אשוב: תיבש ידי אם אגע בכסף ההוא, כי קודש הוא לנדוניה לשפרה בתנו.

– שפרה בתנו! – שנה האיש בשחוק – אמנם בת בוגרת היא! יודעת היטב לשחק בצעצועים. הוי, רחל! בטחונך באלוהים רפה מאוד, הנותן לה חיים, הוא יזמין לה גם חתן טוב, גם נדוניה רבה, ולמה תדאגי לה כה?

– ואיככה אבטח? – ענתה האשה בתלונה, – ואנוכי הלא רואה את עשרך מה רב הוא… זה עשרים וחמש שנה, תהלה לאל, אנוכי עמך ומה מצאתי בביתך? – אך לחם צר ומים לחץ. גם זוג מנעלים לא מצאתי לקנות מכסף פרנסתך, ולמה לשוא אייחל כי תשיג ידנו לתת נדוניה לבתנו, אם לא אכין בעוד מועד?

– ה' הטוב יכפר בעדך – אמר האיש באנחה. – אסור לדבר כדברים האלה. – מחילה, סליחה וכפרה! – הוסיפה האשה להתלונן מקוצר אפים, — אבל כסף לצרכי השבת מאין נקח?

– “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”, הורונו חכמינו ז"ל. אם אין לחם חטה, נאכל לחם דגן, ואם אין בשר, תטמיני מאכלי חלב. –

– הוי, גבר הפכפך! – קראה האשה; – פעם הוא מתחסד כמלאך, ופעם נקל בעיניו גם לחלל את השבת. להטמין לשבת מאכלי חלב! הנשמע כדבר הזה? הכי בכפר אנחנו יושבים? הלא ברחוב המקולין מושבנו, ואנחנו נטמין מאכלי חלב? – היה לא תהיה כזאת! – אבל מה אעשה? – שאל מאיר.

– אם אפסה לך כל תקוה להשיג כסף, לך ונתת בעבוט את דוד הנחושת להחנוני ולקחת ממנו קמח וגם אגורות אחדות מזומן תקח מידו, והיה לנו לקנות בהן בשר. – יהי כדבריך. אך איפה היא שפרה? הלא כמעט לא אכלה ביום הזה. –

– מאז באה גרונה ובתה לגור בשכונתנו חדלה שפרה מאכול, כי נחמה רעותה תטריד אותה בצעצועיה תמיד, עד כי תשכח את רעבונה.

– לחנם תוציאי דבה על נחמה. לא פעם ולא שתים התבוננתי ואראה, כי הצעצועים לא יקחו את לב נחמה, ואך שפרה בתנו מתענינת בצעצועים הרבה יותר מנחמה שאינה באה לשחק אלא לעשות נחת רוח לשפרה בתנו.

– ידעתיך, ידעתיך, מאז! – קראה האשה. – את כל הבנים תאהב, מלבד את הנפשות אשר לך הן; אותן תשנא בלבבך והבט אל פניהן לא תוכל.

מאיר נתן קולו בשחוק לשמע דברי אשתו ותוכחתה.

– לי עת “יציאת נשמה” ולו עת לשחוק! – הוכיחה אותו אשתו בחמתה אשר בערה לקול שחקו, – הוא שכח כי אין לנו עוד “חלה”… מהר ולך, כי עת להכין השאור.

האיש לבש את אדרתו ויקח את דוד הנחושת ומקלו בידו ויצא מן הבית.

ובעת ההיא ישבה גרונה הענוגה, שכנת מאיר, על צלע התנור יחד עם נחמה בתה, נערה כבת שמונה שנים. נחמה הסירה בצפרניה קליפות תפוחי־אדמה קטנים כאגוזים וצלויים, וגרונה רסקה אותם בקערה בכף עץ. ושתיהן השתעשעו בתענוגן העתיד לפניהן, כי אחרי שירסקו את תפוחי־האדמה היטב יערבו בם מעט שמן קנבוס והיתה להן כעין מרקחת לארוחת הצהרים לאכלה עם לחם.

ועל יד התנור על הארגז הקטן ישבה בת מאיר השמש, בת גילה של נחמה, ותתעסק בצעצועיה בעיון רב.

– מדוע, אמי, לשפרה רעותי יש אב, ולי אין? – שאלה נחמה את אמה ותשא אליה את עיניה השחורות.

– גם לך היה אב, – ענתה גרונה באנחה, – ואולי יש לך גם עתה באיזו ארץ רחוקה. אביך היה יפה מאוד, כעיניך – עיניו וכאפך – אפּוֹ. ישבנו עמו יחד באהבה כחמש שנים, ואחרי כן לא היה לנו במה לפרנס נפשותינו וילך מאתנו לבקש פרנסה בארץ רחוקה. עוד זכור אזכור את היום, אשר בו עזב אותנו. בת ארבע שנים היית אז. עודני זוכרת איך חבקת בזרועותיך הקטנות את צוארו, והוא נשקך ודמעות נזלו מעיניו, וגם נפשי השתפכה ותמוג בבכי, כמו אמר לי לבי, כי נפרדנו לימים רבים ואולי לנצח.

– ומדוע כל האבות מוצאים פרנסתם פה, ואבי לא מצא?

– מזלי גרם, בתי, במזל רע נולדתי.

– מה זה מזל? –

– פתיה! מה זה תשאלי? – מזל הוא מזל. יש מזל טוב ויש מזל רע. הנה קלמן העשיר היושב לנגדנו, לו בית רחב ידים ופרנסה ברוך־השם. והוא כבד בכסף ובזהב, ולנו אין מאומה; ומדוע יהיה כדבר הזה? יען כי אין מזלותינו שוים. –

– ומדוע אין המזלות שוים? –

– אין זאת כי הוא עשה רצון אלוהים, ועל כן ישפיע לו עושר וכל טוב, ואנחנו חטאנו לו ועל כן יסתיר פניו ממנו. –

– אמי אמרה – קראה שפרה פתאום מבלי הרים עיניה מצעצועיה, – כי יען שקלמן קונה לימי השבת תרנגולות שמנות ודגים גדולים וטובים, על כן ד' נותן לו כל ימי השבוע פרנסה רבה.

ברגע הזה נפתחה הדלת ורחל, אם שפרה, באה הביתה.

– היא עוד יושבת פה, השובבה? — שאלה רחל בהביטה אל בתה – הלא עוד לא באה מאומה אל פיה היום, אך כוס אחת חמים שתתה ותנס מהבית. גרשי נא אותה, גרונה, וחדלה מהשתובב.

– מדוע אגרשנה והיא איננה עושה לנו כל רעה – אמרה גרונה; – היא יושבת לבדה ועוסקת בצעצועיה, ואנחנו יושבים לבדנו ועוסקים בעבודת הבית.

– אבל מדוע שכחה לאכול? –

– אני אכלתי פה – ענתה שפרה.

– מה אכלה? –

– פרוסת לחם – אמרה גרונה.

– לחם זר ינעם לחכה מכל מעדני אמה – הוכיחה רחל את בתה, – לכי הביתה לאכול ארוחת־הבוקר.

– אם תלך עמי נחמה והלכתי, – ענתה שפרה.

– אל תמשכי את נחמה אחריך, יקירתי, – אמרה גרונה, – כי לה עבודה רבה בבית.

– אם לא תלך נחמה, גם אני לא אלך – אמרה שפרה בהחלט.

– תני נא, גרונה, גם לבתך ללכת אל ביתי לרגעים אחדים – התחננה רחל לשכנתה.

גרונה לא יכלה השב את פני שכנתה, ולמרות רצונה נתנה לבתה לעזוב את עבודתה וללכת עם רעותה.

– האתן לך “חלה” עם חמאה? – אמרה רחל לבתה בשובן הביתה.

– אבל גם לנחמה תתני – קראה שפרה.

– אתן, אתן, – אמרה רחל ותוצא פרוסת לחם־חטה מהארון ותמרח עליה חמאה למדי ותושט לבתה.

– תני גם לנחמה – קראה שפרה עוד הפעם.

– אכלי, אכלי – ענתה רחל ברוגז, – אני אתן גם לה.

ובדברה הוציאה עוד פרוסה ותמד אותה בעיניה, לדעת אם לא גדולה היא יותר מדי, ותמרח עליה מעט חמאה ותושט לנחמה.

אך נחמה עמדה מנגד ולא נאותה לקבל את הפרוסה.

– אכלי, נחמה, – הפצירה בה שפרה – הן לא נכריה את, כי תבושי לאכול מפתנו.

נחמה קבלה את הפרוסה ותברך ברכת “המוציא” ותאכל במתינות, ושפרה בלעה שתים, שלוש פתים בחפזון, בטרם לעסה היטב, ואחר השליכה את הפרוסה מידה.

ב

מאיר השמש הוא איש כבן ארבעים וחמש שנה, אך מראהו כמראה בן ששים. שערות ראשו וזקנו הלבינו מאוד ופניו הירוקים מלאו קמטים, קמטים. קומתו שחה וכמו עלה גבנון על גבו. לא שמש פשוט היה מאיר, כי לא עבד עבודה באחד מבתי המדרש וגם לא בצרכי הקהל. ואך זאת היתה עבודתו: להתפלל בימי החג “הזכרת נשמות” ותפלת “אל מלא רחמים” בעד כל המתים שהיו רשומים בפנקסו, ולהודיע לכל איש בכל שנה את יום מות הוריו, לבל ישכח להדליק נרו ולאמור “קדיש”. גם היה כותב כתובות ותחת החופה היה שר:

“מי בן שיחי”¹.

ובעד זה, אם נתן לו איש אגורות אחדות מוטב, ואם לא – והלך לו מאיר לדרכו בלי תרעומות ולא חדל בשנה הבאה מהודיע לו שנית את חובתו להוריו.

חלילה לי מהאשים את אחינו בני ישראל – אמר מאיר לנפשו, – הן רוב יושבי העיר עניים הם, וגם אלה אשר יתראו כעשירים פרנסתם מעטה וצרכיהם מרובים, וכמה בטלנים הם מפרנסים? רבנים ודיינים, שופטים ושוטרים, שדרי"ם ועניים בני טובים, חזנים ושמשים, שוחטים ומנקרים – כולם ימצו מחלב הצאן הנהלאה, ואחדים אם לא ימצאו חלב, יתלשו בשניהם גם מהעור גם מהבשר… אם מזלי גרם להתפרנס כאחד הבטלנים, עלי לדעת כי בטלן אנוכי, כי המה עמלים ואני אוכל, ועל כל מה שנותנים לי חייב אני להודות מאוד מאוד.

אמנם נקל היה למאיר לחשוב חשבונות כאלה, כי הכסף לא היה נחשב בעיניו, ואך מעט מזער היה דרוש לחפצו. כי זה ימים רבים התקדש עצמו גם במותר לו ויסגף את נפשו בצום בבה“ב, שובבי”ם ת“ת, עשי”ת, ימי המיתה של הוריו וקרוביו, תעניות חלום, ושאר תעניות הכתובות בספר “הרוקח”.

אכן סבה אחת גדולה המריצה את מאיר לנטות אחר סגופים ותעניות ולמאוס בכל הבלי העולם הזה: ילדים רבים נולדו לו וכולם לא הוציאו שנתם. הדבר הזה הכאיב את לבו והשפיל את רוחו ויאמר לרצות את פני האל הנורא בהקריבו לפניו חלבו ודמו, דמעות עיניו וכל מאויי נפשו, אך כי יתן לו “זרע קימא”. וגם שמע ה' תפלתו, ויתן לו בת ויקרא לה שפרה, והוא אז כבן שלושים וחמש שנה.

גם אחרי הולדת שפרה לא חדל מאיר מענות בצום נפשו ומאז הרבה בתפילות ובתחנונים, כי יתן ה' לבתו חיים ארוכים וטובים ושפרה גדלה ותיף למשוש לב הוריה, וכצפורת־כרמים רקדה תמיד ולא שקטה רגע, מעת קומה משנתה עד שובה אל מטתה. אך בשרה היה רזה מאוד, ולעתים התאוננה, כי יכאב לה פעם פה ופעם שם. מאיר אביה רפאה ברפואותיו: התענה ויאמר “תהילים”, רחל אמה – בסגולותיה: לחשה לעין הרע, תלתה עליה שן־זאב, קליפת שבלול וכדומה. גם השתדלה להלעיט את בתה לרגעים אוכל לרוב ומעדנים ותפנוקים שונים.

רעיות רבות היו לשפרה, אשר באו אל ביתה לבקרה תמיד, כי מי זה לא יתרועע עם ילדה, אשר לה כלי משחק רבים ושונים וצעצועים גדולים וקטנים? אך מכולן בחרה שפרה בנחמה בת גרונה העגונה, ומיום שבאה גרונה לשבת ברחוב המקולין נקשרה נפש שפרה בנחמה ולא התפרדה ממנה.

שתי הילדות שונות היו זו מזו שנוי רב גם בתארן גם בתכונת נפשן: שפרה היתה גבוהת הקומה, פניה ארוכים, צחים וכחושים, ולחייה אדומות כשושנים נובלות, ונחמה היתה נמוכה ממנה, אך בנין גופה יפה וחזק, פניה שזופים, עגולים ומלאים. שפרה היתה מהירה בדבריה ובכל הליכותיה, ונחמה היתה מתונה ודבריה ספורים. פעמים רבות התפלא מאיר בראותו את מבטי עיניה, כי בהן נשקפה בינה יתירה בלתי מתאמת עם רוך שנותיה, ושכל עמוק השופט על כל ענין במתינות ובבקורת חדה.

רחל, אם שפרה, שנאה את נחמה אשר ירשה את אהבת בתה, ותנסה לרחק אותה מעל בתה. פעמים רבות הבינה לבתה, כי לא טוב תעשה, כי תתרועע את אחת הילדות העניות, בעת אשר רבות מבנות העשירים מבקשות קרבתה; אך כל עמלה היה לריק. ומיראתה להכאיב את לב בתה יחידתה נאנסה לכוף את ראשה לפני ההכרח, ולקבל את פני צרתה בסבר פנים יפות וגם להאכילה ממיטב מאכליה יחד עם בתה ולהתרפס לפניה, כי תעשה עמה חסד ותאכל, למען תאכל גם בתה עמה.

לא כן מאיר אישה. בעיניו מצאה נחמה חן ויאהבנה כבת וירב תמיד את ריבה עם אשתו. ותמיד הראה לה אותות אהבה ורצון, וילמדנה יחד עם בתו לקרוא בספר ולכתוב. לפעמים, בימי השבת אחרי סעודת־הצהרים, הלכה שפרה ורעיותיה לשוח ברחוב או בין השיחים, אשר מעבר לגשר בקצה העיר, ומאיר ורחל, אחרי אשר התענגו בשנת הצהרים, קמו ממשכבם וירחצו ידיהם, ומאיר לבש את “שמלת השנה” וישם את המשקפים על אפו ויפתח את המדרש ללמוד בו, ורחל הוציאה את בקבוק החמים מן התנור ותמסוך תה, ותפתח גם היא את ה“צאינה וראינה” לקרוא סדר השבוע, אך כרגע והנה שפרה עם רעותיה באו והדממה הופרעה.

– עוד לא הספקנו לקום, והנה באו – נהמה רחל בכעס.

– ומה הרע אשר הן עושות לך? — שאל מאיר בשחוק. — אדרבה, תשחקנה הנערות וישמח גם לבנו, תני להן תה ואחר תלכנה לרקוד.

ורחל מלאה למרות רצונה את רצון בעלה, ואחרי אשר שתו הילדות אמר להן מאיר: עתה, בנותי, צאינה במחולות.

– נחמה, סדרי את הזוגות! הן את יודעת את תורת המחולות.

ותצאנה הילדות במחולות על פי פקודת נחמה אשר נהלה את צבאותיה בחכמה ודעת, ותרקדנה כולן רקד ורנן בקול צפצוף דק.

– הראית, הראית איך שפרה בתנו מרקדת? – קראה רחל בשמחה.

– מרקדת כעז – אמר מאיר בשחוק; – הביטי וראי איך נחמה מרקדת וידעת מה הוא רקוד. רחל הפנתה את פניה מאישה בכעס. היטב חרה לה על אשר יהלל את הילדה הזרה על פני בתה היחידה.

– נחמה! – קרא מאיר – רקדי נא מחול הקוזקים.

– כן, כן, נחמה תרקד מחול הקוזקים – קראו הילדות ותעמודנה מסביב במעגל ותתננה לה ידים.

– תן לי את כפתך – אמרה נחמה אל מאיר, כי כן משפט מחול הקוזקים לשום כפה על ראש המחוללת.

מאיר לבש את כובעו ויסר את כפתו מעל ראשו ויתננה לנחמה והיא לקחה את הכפה ותשימנה על ראשה בהטותה אותה לצד אחד, כמעט אל אזנה.

– אבל אני אינני יכולה לרקד ולנגן כאחד, – אמרה נחמה.

– אני אנגן, רקדי! – קרא מאיר, – לא, לא, לאלא!.. – הרעים מאיר בקול עז וימחא כף, ויחד עם זה נשמע גם קול צעדי נחמה בסבבה במעגל פעם על מקום אחד ופעם סביב, סביב; קומתה זקופה, עיניה מאירות ולחייה המלאות בוערות כאש, וכל הילדות עומדות סביב ומביטות בעין קנאה ותמהון אל רעותן המפליאה לתופף ברצפה במנעליה הקרועים, בתפיפות מדודות ומתאימות עם מדת הניגון. ומאיר משורר ומוחא כף ופניו מאירות ועיניו נוצצות ברגשי אהבה וחמלה למרקדת הקטנה.

אמנם לפעמים הופרע השלום בין שפרה ונחמה. שפרה אשר היתה נוחה לכעוס קצפה לפעמים על רעותה ותודיע לה, כי היא, “ברוגז” עליה, וגם נשבעה שבועי שבועות, כי לא תוסיף עוד מהיום והלאה לדבר עמה מטוב עד רע. ורחל שמעה את שבועת בתה ותשמח בלבה לאמור: אכן בא היום שקיויתיו! עתה תחדל “יונתי הזכה” להשתעשע עם “העורב השחור”. אבל שמחתה היתה לעת קצרה, כי כעבור שעות אחדות והנה התחדשה אהבתן ביתר שאת וכמו אך לתכלית זאת רבו אשה ברעותה, למען תחזקנה אחרי כן את ברית אהבתן בקשר אמיץ וחזק יותר מבראשונה.

כרחל כן גם גרונה, אם נחמה, לא מצאה קורת רוח באהבת בתה לשפרה. גרונה הביאה לחם צר לביתה מיגיע כפיה מאפית כעכים ומעשית כדורים מזרע קנבוס. נחמה היתה בתה הבכירה, ועל כן שמה עליה עבודת הבית, לנענע את ערש אחיה הקטן, לטאטא את הרצפה, להדיח את הכלים וכדומה מן המלאכות אשר היה בכוחה לעשותן, ושפרה באה תמיד עם צעצועיה ותפריע את רעותה מעבודתה.

אולם לא נועזה גרונה להוציא הגות לבה על שפתיה; האחת, כי יראה את ה' להכאיב לב בת יחידה חלשה ומפונקה, והשנית, כי לפעמים קבלה טובות מרחל, כמו כד חלב חמוץ וגבינה רכה, ולא נתנה לבה לשלם לה רעה תחת טובה.

ג

כמלואת לשפרה שלוש שנים החלה רחל לדאוג לאחריתה.

– אישי – אמרה רחל את לבה – איננו מבני הדור הזה. הכסף הוא כדבר טפל בעיניו וגם אם תפזר שקלים לנגד עיניו על הארץ, לא ישים לב להרימם, ואף כי לעמול ולחפש אחריהם. גבר לא יצלח הוא: אך לעולם הבא הוא דואג, והעולם הזה כאין בעיניו, ואם עליו אסמוך, תשב בתי בתולה, עד אשר ילבין ראשה, כי כסף ושמלות לא יהיו לה, ומי יקח בדור הזה בתולה עניה? היבחר בה איש, יען כי אביה לומד הרבה ומתענה הרבה? לא! עלי להשתדל לאסוף כסף בעוד מועד, למען יהיה הכל מוכן ומזומן לפניה בהגיעה לפרקה, ולא תבוש גם לפני בנות “בעלי־הבתים” הגדולים.

ואחרי אשר הרבתה רחל לחשב חשבונותיה הגידה את אשר בלבבה לפני אחת מקרובותיה שהיו לה כפות כסף אחדות, כי חפצה היא לקנות עז ומחיר החלב קודש יהיה לנדוניה לבתה; ויישר הדבר בעיני הקרובה ותתן לה כף כסף אחת, ורחל נתנה אותה בעבוט בחברת “גמילות חסדים” ותלוה שלושה שקלים לקנית עז.

כשנודע לגרי רחוב המקולין, כי רחל “השמשית” מוכרת חלב, מהרו כולם אליה לקנות ממנה, כי ידעו, כי האשה “בעלת־בית” ומדקדקת מאוד בנקיון; ולא ארכו הימים, וידה השיגה לפדות את כף הכסף ולהשיבה לבעליה וגם מצאה די כסף לקנות פרה.

רע היה בעיני מאיר, כי לא תבטח אשתו בה', ויוכיח אותה פעם ושתים, אך בראותו כי ישחית את דבריו על אוזן לא שומעת ויחדל מדבר אליה עוד.

ותגדל שפרה בקומתה ויחד עמה גם נדוניתה, אך רזה וחלושה היתה מאוד, וכל האמצעים, אשר נסתה רחל להבריאה ולהשמינה, לא הועילו.

מה מאוד קנאה בנחמה אשר גדלה כעץ רענן: פניה מלאים ואדומים, וכל אבריה לא גסים, אבל מלאים ויפים.

– מדוע תהיה כזאת? – שאלה רחל לנפשה: – הן כל מאכל נחמה – לחם יבש ובצל או ציר דגים מלוחים, ולשפרה בתי, תהלה לאל, לא יחסר דבר, טובלת בחמאות ממש. ומלבד זה נחמה עובדת כל היום וחלק גדול מהלילה כל עבודת פרך, ושפרה בתי כל עבודה לא תעבוד, וזכות גדולה לצלוחיות, אם היא נוגעת בהן לשפשפן ולהדיחן, ואחר כל אלה – נחמה בריאה כפרת הבשן, ושפרה בתי רזה כשבולת שדופת קדים.

– אולם – הוסיפה רחל לחשוב – אף כי רזה היא שפרה, בכל זאת ימצא לה חתן טוב. ב"ה שלוש מאות שקל נתונים ברבית מזומנים לנדוניתה, ובתבה הקנויה למענה כבר מוכנים גלומי בד, צמר, מטפחות וסדינים. ברוך ה', לא כלה עניה היא, לוּ אך יזדמן חתן הגון.

כמלואת לשפרה שבע־עשרה שנה, החל גם מאיר לחשוב חשבונות רבים איך למהר ולהשיא את בתו במצות החכמים – להשיא את הבנים סמוך לפרקם.

ובחור אחד יפה וטוב מצא חן בעיני מאיר, בן לאחד החנונים הקטנים, אשר ברחוב המקולין. ירוחם – כן שם החנוני אבי־החתן – היה ממשפחת תלמידי חכמים וידיד נעורים למאיר. ירוחם היה קורא “עין יעקב” בין מנחה למעריב בבית־המדרש, ומאיר ישב תמיד על יד ימינו להתפלפל עמו. בכל יום טוב היו הולכים איש לרעהו ומרקדים יחד ונושקים איש את אחיו.

מאיר שלח שדכן לדבר עם ירוחם. הוא היה בטוח שירוחם יתחתן בו בחפץ־לב. אך השדכן שב משם ותשובה בפיו, כי ירוחם מבקש להרחיב לו הזמן ולתת לו שהות להתישב בדבר, כי בענינים כאלה לא נכון להחפז. ניכר היה, כי גם ירוחם חפץ מאוד להתחתן עם מאיר, אך איזה דבר יעמוד לו לשטן, והוא איננו יכול, או איננו חפץ, לגלותו… וזה הדבר אשר עמד לו לשטן: כאשר הרצה ירוחם את דברי השדכן לפני בנו, ענהו שאול, כי איננו חפץ לישא לו אשה. ירוחם התפלא מאוד בשמעו דברים כאלה מפי בנו, אשר היה תמיד נער עניו ותמים, ומבלי יכולת להרחיב שיחה בענינים כאלה ירק בכעס הצדה ויפן ערפו לבנו, ויצא.

– מדוע איננו חפץ לישא לו אשה? – חשב ירוחם בלבו – הכי לא הגיע לפרקו? הלא כבר מלאו לו תשע־עשרה שנה, ועוד מעט ימלאו לו עשרים, וכבר החל זקנו לצמוח. חרפה היא לראות בחור בעל זקן מגודל מתפלל בלי “טלית”. אולם אחרי חשבו מחשבות, התנחם ירוחם בלבו: אכן רוח רעה אחזתו היום, אבל עוד מעט ותעבור מעליו הרוח הרעה ואז לא יתעקש עוד.

לו בא ירוחם בין מנחה למעריב אל חנותו, כי אז מצא את החידה. אך הוא טרוד ב“עין יעקב” שלו, וכל עניני העולם הזה לא לקחו לבבו ולא ידע ולא הבין בם מאומה… בכל יום ויום, בצאת ירוחם מחנותו ללכת לתפלת המנחה, היה גם שאול יוצא אחריו, ועומד על סף החנות, מסב את פניו לימין, ומכונן את מבטו אל פתח בית גרונה: ואז היתה נחמה יוצאת מביתה, לבושה שמלה נקיה, ומקלעות ראשה יורדות על גבה עד מתניה, עיניה בוערות כגחלי אש, ולחייה אדומות כשושנים, ולפעמים השתפך האודם על כל פניה ולבבה נפעם פעימות תכופות ומהירות מאוד… מבטי עיניה מתגנבים וחודרים אל חנות ירוחם, ועד מהרה נפגשו מבטיהם… אז השפילה עיניה לארץ ופניה כמו הוצתו באש, והיא הולכת אט, הלוך וקרב אל החנות.

ארוכה, ארוכה היתה שיחתם, כל גבול לא היה לה, לולא יראו פן יודע סודם לירוחם. אך לספר מתוכן שיחתם אי־אפשר. דברי אהבה הם כריח הפרח, אשר אך המריחו יודעהו, והאיש אשר אהבה בלבו הוא מבין את סוד שיחה ואת נעימותיה…

ככה עברו ימים רבים ואהבתם הלוך וגדול, הלוך וחזק ואיש לא ידע.

– אנה את הולכת? – שאלה גרונה פעם אחת את בתה ברצותה לצאת מביתה ללכת אל חנות ירוחם.

– אל החנות – ענתה נחמה ופניה אדמו – לקנות בעד שתי אגורות תה.

– בכל יום ויום הנך הולכת לקנות בעד שתי אגורות! הלא היום יש לנו כסף. לכי וקחי בעד חמש אגורות בפעם אחת.

– אין לנו ארגז לשמור בו את התה – מצאה נחמה אמתלא – ואם פתוח יעמוד, כרוך בפיסת נייר, ינדף ריחו ולא יצליח למאומה.

אולם כל ערמתה לא הועילה: עיני אם הצופיות גם במעמקי הלב, ראו כי דבר לאט עם בתה, ותחקור ותחפש ותמצא כי אוהבת היא…

גרונה שמחה על הדבר הזה, כי ראתה כי גדלה בתה, עת דודים הגיעה, ולה אין נדן ואין שמלות, ומי יקח בדור הזה אשה אם לא ישולם לו בכסף מלא בעד החסד שהוא עושה? והנה פתאום נמצא לה גואל, בחור ממשפחה הגונה והוא אוהב אותה ויקחנה בלי כסף ומתנות. היוכל להיות אושר גדול מזה. על כן חכתה גרונה בכליון עינים אל היום ההוא, אשר בו תוכל להגיד בפני הכל, כי שאול ונחמה “חתן וכלה” הם.

כאשר החלו השדכנים להציע לפני ירוחם שדוכים לבנו, כן הרבתה אהבת שאול לנחמה לגדול ולבעור, עד כי גמר בלבו לקחתה לו לאשה, אך לא ערב את לבו להגיד את חפצו באזני אהובתו בפיו, ועל כן ערך את דבריו במכתב ופעם אחת בצאת נחמה מן החנות מסר איזה מכתב בידה…

ד

הלילה היה ליל בהיר. יושבי רחוב המקולין כבר ישנו ושביב אור לא נראה עוד מבעד החלונות, גם בבית גרונה שררה דומיה. והילדים כבר שכבו לישון, אך המנורה הקטנה עוד האירה את החדר, ונחמה עודנה יושבת על יד החלון, יושבת וראשה תמוך בזרועותיה וחושבת מחשבות ועיניה נטויות אל המכתב המונח לפניה, אבל אינה קוראה בו, כי כבר שננה אותו פעמים רבות…

בראשונה שמחה נחמה לדברי שאול ולבה גבה באהבתו. ואף כי לא היו דבריו כחדשים בעיניה, אף כי זה כבר היתה בטוחה, כי יבוא יום ויגיד לה כי אוהב הוא אותה, בכל זאת מה טוב לראות דברי זהב אלה כתובים בעצם כתב ידו! אבל כעבור רגעים אחדים והנה מחשבות אחרות באו לערבב שמחתה וכמו איזו עננה כבדה התנשאה להקדיר את כל טוהר שמיה, מבלי תת גם לזיק תקוה לעבור בה… היא זכרה גורל אמה – ותחרד. גרונה היתה גם היא בתולה עניה ויפהפיה, ויאהבנה איש צעיר אחד, אשר לא ידע מאומה מלבד מלמדות, ויקחנה בלי מוהר ומתן ואחרי אשר ילדה לו גרונה שלושה בנים ולא מצא במה לפרנס אותם, עזב את אשתו ואת ילדיה וישכח את כולם עד היום הזה. עתה גם היא גם ילדיה אומללים הם, ומי יודע אולי גם הוא אומלל נודד בארץ!…

כל זה בא להם, יען כי נטו אחרי רגשות לבם, בעת אשר חסר להם כסף.

כסף – אמנם ראשית הכל כסף נחוץ לנו, בלתו הננו כאין, אנחנו וכל אהבתנו, ואחרי אשר כסף אין לנו, גם אהבתנו תועבה…

אמנם מאמינה אנוכי, כי אוהב הוא אותי עתה, אבל מה יהיה בימים הבאים? הכי לא יתחרט על אהבתו? ומי יודע אם לא ימכור את אהבתו לאחרת בכסף מלא, כאשר יגבר עליו המחסור, כאשר יהדפנו קשי־יומו לארץ רחוקה?

" למכור אהבה"… מה בזוי ושפל הדבר הזה! אבל הלא כן הם סדרי חיינו למכור כל מה שבני אדם קונים. האם יוכבד רעיתי היתומה העניה היתה לאשה לאיש זקן, קרח וגבן. מדוע עשתה כזאת? האוהבת היא את אישה הזקן? לא! היא לא אהבה אותו ולא תאהבהו, אך היא מכרה לו את אהבתה בכסף. העשיתי גם אני כמוה לוּ הייתי במקומה? – לא! אנוכי אינני יכולה לעשות כדבר הזה: איסתניסית אני ולא אוכל גם להעלות על לבבי נשואים כאלה בלי גועל נפש, אבל גם אותה לא אוכל להאשים אם איננה איסתניסית כמוני, ואיננה חפצה לעבוד כמוני בפרך להתענות תחת יד אם חורגת יומם ולילה, עד כי תוּכּה בשחפת ותמות באביב ימיה…

הוא שואל אותי: אם אוהבת אנוכי אותו…? אמנם, אוהבת אנוכי אותו מאוד, אבל מה תסכן אהבה לנערה עניה? – אינני חפצה כי יתנחם אחרי כן על אהבתו, אינני חפצה להיות סיבת אסונו, אינני חפצה להיות שפלה בעיניו. אל לנערה עניה רגשות אהבה! אעקור אהבתי משורש גם אם נתח בשר מלבבי ימשך אחריה. בוז ושפלות, עבודת פּרך, עבודה בלי מנוחה, בלי כל שביב חיים, בלי כל קרן תקוה, בלי כל ניצוץ אהבה – זה הוא חלק העני ונחלתו עלי אדמות!… ובאמצה את לבה לקחה פיסת נייר ותכתוב עליה לאמור:

“שאול ידידי! מאוד, מאוד הנני מודה לך על אהבתך ועל דבריך הטובים, אבל להיות לך לאשה לא אוכל, כי גם לי גם לך אין כסף לעשות בו איזה עסק לפרנס בו את נפשותינו, ואנוכי אינני חפצה, כי תהיה אומלל כל ימי חייך בגלל אהבתך אלי. בקש לך, ידידי, אשה אשר נדוניא עמה ושכח את ידידתך אשר לא תשכחך, נחמה”. ובשולי המכתב הוסיפה לאמור:

“אל תבקש את פני ולא תנסה לבטל את דעתי, כי היא לא תצליח: גזרה גזרתי וממנה לא אסור”.

ה

גרונה ראתה כי בתה חדלה ללכת אל חנות ירוחם ותתפלא מאוד וגם התעצבה אל לבה: היא ראתה כי כל תקוותיה היו לאפס, כי אין עוד חתן לבתה, ומי יודע מתי יהיה? אין זאת, כי אם ריב התפרץ בינו לבינה – אמרה גרונה לנפשה; – מי יתן וידעתי סבתו, אולי יכולתי לעשות שלום ביניהם.

אולם הסבה נעלמה ממנה, והיא לא יכלה לשאול את פי נחמה, כי יודעה היא שאין שואלים ודורשים בסוד האהבה.

ויהיה היום ויוגד לגרונה, כי מאיר השמש מתחתן את ירוחם החנוני. השמועה הזאת הממה אותה כרעם, פניה הדלים והקמוטים נהפכו לירקון, ועיניה יצאו מחוריהן, ובלי דעת הביטה אל כל עבריה במבט מוזר ונורא.

– עתה ידעתי מדוע הופרה ברית האהבה בין שאול ובתי, – אמרה גרונה אל לבה – מאיר ורחל הוציאו דבת בתי אל שאול וירוחם, ועל כן רחק שאול ממנה.

– אנוכי אלך – אמרה גרונה אל בתה בשובה הביתה בקצף גדול, — אנוכי אלך ואשפוך כל מרי נפשי על ראשי הצבוע ואשתו. המה הבאישו את ריחך בעיני שאול, למען הסיר את לבו מאחריך ולקחת אותו לחתן לבתם החולה והרזה כעץ יבש. מי מלל, כי מאיר השמש יעשה לנו כזאת? אמנם ב“גב־העקום” הזה שבע תועבות, כל עול וכל מרמה. – אמי – ענתה נחמה ברוח נשברת, אחרי הבינה את דברי אמה אשר היו בראשונה כחידה בעיניה – למה תקללי את מאיר ורחל? הם אינם אשמים מאומה… אנוכי לבדי אשמתי. – ידעתיך! – התמרמרה גרונה בקצפה – תמיד הנך נכונה לגול כל אשמה מעל כל בני האדם ולשומה בראשך. אין זאת כי לא יקר כבודך בעיניך וגם אם ירוקו בפניך ואמרת: גשם יורד. לא! אני מאמינה בדבריך כמו שאני מאמינה בדברי מאיר הבוגד והצבוע!… אנוכי אלך ושברתי את חלונותיו.

– מה תאמרי, אמי? הבזה תאמרי להרים את כבודי וכבודך? הלא בזה עוד תעטי בוז וחרפה עלינו בעיני כל יושבי העיר! אדרבה, אם לב שאול סר מאחרי, עלינו להראות לעיני כל, כי לא נשים לבנו אליו, וכי איננו מבקשות קרבות, ומה גם כי עוד לא נודע בעיר אשר היו איזו דברים ביני ובין שאול ולמה נבוא אנחנו בעצמנו להביא קלון לביתנו? חלילה, חלילה, אמי! חזקי ואמצי לבך ולא תגלי לאיש מאומה על אודות הדבר הזה.

– הה! מה אומללה אני! – התיפחה גרונה; – הגידי לי “מרשעת” במה הרחקת את לב שאול מאחריך? הקטן הוא בעיניך לפי גודל עשרך? או אולי מצאת לך חתן אחר טוב ועשיר משאול?

– אינני חפצה להנשא לאיש כלל.

– שקר בפיך! מאיר ואשתו הפרו את הקשר. אותי לא תוֹני.

– אם תדברי עמי עוד על דבר השדוך הזה, אלכה מעמך אל כל אשר ישאני הרוח. רחמי נא עלי, אמי, ואל תדברי באזני מזה מאומה!…

דברי הבת באו אל לב אמה. גרונה ראתה, כי פני בתה הלבינו בדברה ושפתיה רעדו – ותּדוֹם. ממחרת היום ההוא באה רחל אל גרונה ותבקש אותה ואת נחמה לבוא בערב אל ביתה למשתה התנאים. משמחתה הרבה לא ראתה, כי פני האם והבת זועפים.

גרונה חפצה מאוד להתנפל על אויבתה ולמרוט שערות ראשה, אך זכרה את דברי בתה ותבליג על כעסה.

– תודה רבה לך, רחל, – אמרה גרונה; – יתן ה' ויעלה הזווג יפה. אך אינני יכולה ללכת, כִי חולה אני מעט.

– עוד תשובי לאיתנך עד הערב – הבטיחה רחל – וגם נחמה תבוא עמך. הלא תמיד התהלכה עם בתי כאחות ורעיה, עתה תשמח נא גם היא בשמחתה, ואם ירצה ה' בקרב הימים תשלם לה שפרה כגמולה ותשמח עמה, בהמצא לה בחירה.

– תלך אמי והלכתי גם אני, — אמרה נחמה – ואם לא אוכל ללכת ברכי נא את רעותי בשמי. רחל שבה לביתה משתאה ומתפלאה ותספר לאישה, כי איזו טינא בלב גרונה עליה. צר היה להם כי ביום משׂוֹשׂם לא תבואנה שכנותיהן העניות לשמוח עמהן, ואחרי אשר התיעצו יחד הלכו מאיר ושפרה בעצמם אל גרונה לבקשה, כי תסלח להם אם חטאו כנגדה, ולא תשיב את פניהם, ללכת לשמוח עמם בראש שמחתם. אך היא אמרה, כי הם לא חטאו כנגדה ואין בלבה טינא עליהם ועל כל איש, אך בריאותה לא תתן לה ללכת, ונחמה לא תוכל לעזבה לבדה.

בפחי נפש יצא מאיר מהבית. הוא הבין כי דבר לאט עם העגונה ובתה ולא ידע מה. נחמה לא באה עוד מהיום ההוא אל בית שפרה רעותה. גם ביום כלולת שפרה לא הלכה אל המשתה ואל המחולות, אף כי הרבו מאיר ואשתו והכלה בעצמה לפצור בה. – האמנם צרה עין נחמה בהצלחת רעותה? אבל הלא עוד רעיות רבות לה וגם הנה נישאו לאנשים, ובכל זאת לא חדלה מהתרועע אתן כמו מלפנים, ומדוע אך בבתי עינה צרה? – כה הרבה מאיר לחשוב ולא מצא פתרון.

עברו ירחים אחדים אחר החתונה והנה פתאום נודע הדבר למאיר, כי מצא המכתב אשר כתבה נחמה לשאול ויקראהו בשום לב פעם ושתים.

בראשונה היו הדברים למורת רוחו, בראותו כי בחור ובתולה מבני ישראל דברו דברי אהבה, אך כרגע זכר דברי החכמים זכרונם לברכה: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”; הוא זכר כי לא כל בני האדם יכולים להיות נזירים ופרושים בימי הנוער, בעת שהדם רותח, וגם בדורות הראשונים לא היו דברי אהבה לגנאי, אם לא פרצו את חוק הצניעות.

אז לקח את המכתב ויקראהו בפעם שלישית, ואז נדמה לו, כי מצא חדשות ונצורות במכתב ההוא אשר לא ראה אותן בראשונה, וכי מלבד שלא נכון לקצוף על כותבתו, כי אם להללה ולפארה על גודל נפשה… ומהיום ההוא בכל פעם אשר פגש מאיר את נחמה ברחוב שאל לשלומה ברגש, ופניו נהרו ומעיניו נשקפה אהבת־אב.

– התזכרי, נחמה, עת עוד קטנה היית? – אמר אליה מאיר בשחוק – אז על ברכי ישבת, נשקתיך בלי בושה וכלימה ככל אַות נפשי. כצפור נחמדה היית בעיני תמיד. אך עתה לבשת גאוּת, לגדולה היית ולא תחפצי לדבר עמי.

ונחמה שמעה את דבריו ותתפלא על שפך שיחו, ותשב לו דברים מקוטעים בשפה רפה. – לו ידעתי מראש – אמר מאיר בלבו – כי ברית אהבה בין נחמה ושאול, כי עתה לא לקחתי את שאול לחתן לבתי, גם השתדלתי בכל כוחי כי ישא את נחמה. אך למה אומר כדברים האלה? כך נגזרה גזרה, ואותה אין להשיב. אולם עתה עלי לבקש חתן טוב לנחמה, למען ייטב לה.

אפס דאגות אחרות באו למאיר ולא נתנו לו לחשוב הרבה אודות נחמה. בתו, אשר היתה חלשה מעודה, הלכה ודלה אחרי חתונתה: פניה הוריקו ועיניה שפלו בחוריהן ותמיד התאוננה על מכאוביה. האוכל המעט אשר הביאה אל קרבה הקיאה. הנשים השכנות שבאו לבקרה לעגו למחלתה, באמרן כי דרך ההרות לה, אבל הוריה לא נחו מדבריהן ובפחד ראו, כי מחלת בתם מתגברת מיום ליום.

עברו שבועות אחדים ושפרה לא עצרה עוד כוח לקום ממטתה.

מאיר ורחל לא נתנו דמי לאלוהים: ארון הקודש אשר בבית המדרש לחברה תהלים היה תמיד פתוח, וממנו נשמע קול זעקת רחל ואנקת מאיר, וחדשים לבקרים באו הרופאים לבקר את החולה, ויתנו לה סמים מסמים שונים, ומחלתה מאנה הרָפא.

בחודש איר ביום השבת בבוקר לא הלך מאיר לבהמ“ד להתפלל, אך התכון להתפלל עם הצבור בביתו, כי ביתו נוכח בית המדרש, אשר לחברת תהלים, וקול החזן הגיע לאזניו מלה במלה. ואת אשתו וחתנו שלח לבהמ”ד להפיג מעט את צערם. על יד החולה ישבה דודתו הזקנה.

שפרה שכבה כשלד על מטתה, אך בינתה היתה שלמה. היא בקשה מאת אביה להקריא לה “קדושה” והוא עשה את חפצה, אך בטרם עוד כלתה ה“קדושה” קמו עיניה ותעקם שפתיה ונשמתה נפסקה. מאיר ראה ויבן, כי בתו מתה, ויעזבנה על יד דודתו הזקנה, והוא יצא אל החדר השני לגמור תפלתו. בשוב רחל ושאול מבית התפילה אך הספיקו לברך את מאיר בברכת “שבת טובה” מהרו לחדר החולה. – שבו פה! – קרא מאיר בקול רועד, אבל בדברים ברורים.

– אויה! היא מתה! – קראה רחל בקול זעקת שבר אשר בא כחץ אל אזני היוצאים מבית המדרש שעמדו משוממים ברחוב. גם שאול נתן קולו בבכי.

– רחל! – אמר מאיר בקול נגיד ומצוה, – אל תשכחי כי שבת היום ואסור לבכות בשבת ולהתאבל. הסירי, אשתי, כל תוגה ושימי לחם.

– מה לי מועד ומה לי שבת? — קראה האם האומללה – אחרי אשר שפרה איננה. – רחל, רחל! – קרא מאיר בקול רך ויתאמץ מאוד לבלי תת לדמעותיו לשטוף החוצה – בתך לא מתה לנצח, ואנחנו לא לעולם נחיה בעולם הזה. אם נשמור את יום השבת – אז, בבוא לנו יום המנוחה הנצחית, נתראה את בתנו ונתעלס עמה ולא נפרד ממנה לנצח; ואם לא נשמור את יום השבת – לא נראה את בתנו לעד, כי היא תשכן בגן־עדן, ואנחנו בגיהנום. התאפקי, רחל, חזקי את לבך ואך תחטאי לאלוהים.

שמעה רחל את דברי אישה ותתאפק. גם ערכה את השולחן. מעיניה נזלו דמעות ותרדנה על הכבד הצלוי ועל הצנון המרוסק, אך לא שכחה מהביא את כד המטעמים על השולחן. מאיר קידש על יין־צמוקים כדרכו תמיד, טעם מכל המטעמים ויכריח את אשתו וחתנו, כי יטעמו גם הם לכבוד השבת. וכדרכו תמיד זמר מאיר “זמירות” בנגונן, כמו לא קרה לו דבר.

כל היום לא נשמע קול בכי בבית. אך מעיני רחל לפעמים נגרו דמעות למרות רצונה ותאנח דום. גם שאול לא יכול לעצור בעד דמעותיו ואנחותיו, ואך מאיר לבדו שר כל היום שירות ותשבחות בלי הרף ולא הפלה בין שבת זאת לשבת אחרת, כי אם בזה שלא שכב לנוח אחרי סעודת הצהרים: את שמורות עיניו אי־אפשר היה לו להכריח שתסגרנה לכבוד השבת…

– התשמע, התשמע איך הוא מזמר? – אמר אחד לחברו מקהל הנאספים ברחוב על יד בית מאיר לשמע האסון אשר קרהו.

– אמנם “נשמה יתרה” באיש הזה ולא כל אדם זוכה לה…

*

עברו שלושים ימי האבל.

– הידעת, רחל, את אשר אני אומר לעשות בכסף הנדוניא שנשאר מבתנו? – אמר מאיר לאשתו. – השלך אותו היאורה, אחת היא לי – אמרה רחל ביאוש – בתי איננה, וכסף למה לי? – אשיא בו יתומה עניה.

– הלא אמרתי, כי אחת היא לי.

– אל תאמרי, רחל, אחת היא לי: מצוה גדולה להשיא נערה עניה ובזכותה נקנה חיי עולם הבא לנו ולשפרה בתנו. חפץ אנוכי כי תנשא נחמה לשאול והיה כסף הנדוניא להם. – מי יתן ואמותה קודם שישא שאול אשה אחרת תחת בתי, ולא תראינה עיני איך הוא מתעלס עמה בעוד אשר בתי שוכבת בקבר.

– רב לנו, רחל, לחשוב מה טוב ומה רע לנו; כי מה אנו ומה חיינו? – הלא אנחנו כבר זקנו ועוד לא יארכו ימינו עלי חלד, ואם בחיי עד נחפצה, נחדל נא מדאוג לעצמנו ובשרנו, כי אם לנשמתנו, לעשות את הטוב והישר בעיני ה' ולהושיע לרענו בצר לו כפי כוחנו, כי זה כל האדם.

בערב ההוא בא מאיר אל בית גרונה העגונה. נחמה ישבה ותתפור וגרונה ארגה אנפילאות. שתיהן התפלאו מאוד בראותן את מאיר בא.

– ערב טוב לכן! – אמר מאיר בפנים שוחקות: – הנני חפץ לעת זקנתי להתעסק בשדכנות, ואמרתי אנסה אליכן דבר, כי מצאתי לדעתי שדוך טוב והגון לנחמה.

– שבה נא, ר' מאיר – אמרה גרונה – לא פה… הספסל מתנועע. הא לך כסא.

מאיר ישב.

– עתה השמיענו ונדעה – הוסיפה גרונה. – אולם למה אכחד ממך: כל שדוך אשר יציעו לפניה לא ימצא חן בעיניה. מובן מאליו, כי בכל שדוך אפשר למצוא מגרעת, אבל הלא גם אנחנו איננו כלילי המעלות, כי העיקר חסר לנו – כסף ובגדים. זה לא כבר באו לדבר על לבה, כי תקח את האלמן ירחמיאל הטוחן גריסין, אשר אך שני בנים לו, ולא רצתה בשום אופן, כי אמרה כי יראה היא להתחייב להיות אם לבנים זרים. הנשמע כדבר הזה? זה צחוק מכאיב לב! אנחנו כבר אבדנו כוחותינו בעמלנו ועתה היינו יכולות לראות חיים של שלוה, והיא עוד ממאנת!

– אבל האיש אשר באתי אנוכי לדבר בו – אמר מאיר בהביטו ברגש חמלה וכבוד אל נחמה, אשר ישבה כפופה על עבודתה – הוא איש צעיר לימים שנתאלמן בלי בנים ויש לו חנות שיוכל להתפרנס ממנה, ובכל זאת לא יבקש כסף.

– מי הוא זה? – שאלה גרונה בחפזה, וגם נחמה הרימה את ראשה ותבט אל מאיר בעינים בוחנות.

– שאול בן ירוחם. אנוכי עתיד לתת לו כל ה“נדן” שנשאר אחר בתי, אם יקח את נחמה לאשה. – מה רב חסדך! – קראה גרונה – האמנם אמת תדבר? האמנם לא תשחק לעניותנו? – חלילה לי מעשות עול כזה! – קרא מאיר – ומדוע יגדל כה הדבר בעיניך? הן עתה אך שנים נשארנו, אני ו“זקנתי”, ודרוש לנו אך מעט כסף, ואותו נמצא תמיד בעזרת ה', ומדוע לא אעשה נחת רוח לנשמת בתי, להשיא בנדוניתה את נחמה רעותה? ובפרט כי הכסף נועד לשאול, ומאוד רע בעיני להוציאו מידו. עתה הלא תביני, כי אין בזה כל גדולות ונפלאות, כי אם דבר פשוט בתכלית הפשטות.

– מה אדבר, אחרי ראותי את נדבת לבך! – אמרה גרונה.

נחמה הורידה את ראשה ותשב לעבודתה.

– ומה תהי תשובתך? – פנה מאיר אל נחמה.

– לא! – ענתה נחמה בקול נמוך.

– “לא” את אומרת? רצחנית! – קראה גרונה כנואשת.

– נחמה! – פנה מאיר אל הנערה – אני קראתי את מכתבך אליו… מדוע זה תרחיקהו מעליך עתה?

– יען כי לבי כבר רחק מעליו – ענתה היא בקול חרש.

– ומדוע? היען כי לקח לו אשה אחרת? ההיה לו לשבת רוק כל ימיו? אבל כן לא יעשה בישראל; כל גבר ירא ה' מחויב לישא אשה.

– אנוכי אינני מאשימתו – ענתה נחמה; – יכול להיות כי חוטאת ופושעת אנוכי, אבל מה אעשה, ולבי הסכל לא יתנני להנשא עתה לאיש הזה. הרגשות המתעוררים בקרבי לזכרו לא יתוארו בדברים… אמנם, ר' מאיר, רואה אנוכי, כי איש טוב אתה, – הוסיפה נחמה בקול תחנונים – אבל אך ה' הוא בוחן לבבות, והוא לבדו יכול לשפוט. חדל נא איפוא ר' מאיר מדבר אלי בדבר הזה… לא נעים לי לדבר…

קולה נפסק, דמעות עיניה שטפו את לחייה.

– סלחי לי, נחמה – אמר מאיר ברגש: – אמרתי לשמחך והנה העצבתיך. אולם ה' אלוהי הרוחות לכל בשר הוא ידע לשמחך יותר ממני ולתת לך אחרית ותקוה טובה. קוי לו והוא יושיעך. אך זאת אבקשך: חשביני נא כאב, כי אנוכי זה כבר כבתי אהבתיך. שפרה ואתּ (להבדיל בין המתים והחיים) כתאומות הייתן בלבבי תמיד… היי שלום, בתי!

בעינים זולגות דמעה יצא מאיר מהבית.

---

על האיחוד ועל הנסירה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כשהגיעה השעה לנשמת אדם וחוה לרדת מן השמים ולהכנס לתוך הגויות, אחרי שצבר הקב"ה עפרן וסדרן כראוי, בקשו הנשמות שלא תפרדנה זו מזו גם בעולם התחתון, כמו שהיו מקושרות זו לזו בעולם העליון. הן אינן חפצות שהגויות תהיינה נפרדות, אלא מצומדות זו לזו, כתאומי סיאם.

שמע הקב"ה לקולן, הוא ידע כי קשה על הנשמות להפרד אשה מרעותה, אבל הזהירן מראש: דענה, חביבות, כי לא כעולם הנשמות עולם הגופים, שם לגמרי חיים אחרים. אבל הנשמות הזכות לא יכלו לשער בנפשן את צביון החיים הארציים עם משאלותיהם המיוחדות. ותתעקשנה: לא נרד, אם תבקש להפריד בינינו.

והקב"ה אמר: כך יהי. הוא לקח את שני הגופים, חברם יחד, הנשמות נכנסו בהם, ואדם וחוה קמו על רגליהם, צמודים זה לזה בקשר לא ינתק.

אבל מהרה נוכחו בעצמם, כי אין הדבר כתקונו. יש שאדם צריך דוקא לבדידות, וכן גם חוה, והם לצערם תמיד קשורים יחד. והעיקר – הלא לא לתוהו נבראו, לשבת נוצרו, ואם הם צמודים, פריון לא יהיה לעולם. הגיע הדבר שבאו חיכוכים בין הבעל ואשתו. עוד מעט ויגיע הדבר לקטטות ובחילת נפש איש בחברו.

אז צעקו לה': אנא, הפרד בינינו! אי אפשר כך לחיות. וגם הנשמות חזרו בתשובה: אנא, הפרד!

חייך הקב"ה ואמר: הלא הזהרתי מראש, כי כך יהיה, אנכי אז עשיתי רצונכם, רצון הנשמות, ועכשיו שמעתי צעקת הגופים וצעקת הנשמות יחד. אנכי אעשה חפצכם, אבל אתם תצטרכו לנתוח קשה ומכאיב מאוד.

– אנו נקבל על עצמנו כל מיני יסורים שבעולם, ובלבד שנפרד, קראו הגופים והנשמות יחד.

אז באה ה“נסירה” – נסר הקב"ה את שני הגופים שיהיו נפרדים זה מזה.

זה היה נתוח נורא, אבל נחוץ מאוד. בלעדיו לא היו חיים בעולם ולא פריון.

*

“איחוד”¹ היא אידיאה יפה. העמים יעשו אגודה אחת; אבל אם כזה יהיה האיחוד, יתברר אולי בקרוב שיש צורך בנסירה, והנסירה תבוא עם כל מכאוביה.

“דבר”, תרפ"ז

---

הרכוש והעבודה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

חולל כבוד ישראל, שם ארץ־ישראל היה לשמצה, כי איך אפשר להתיחס בכבוד אל ישראל ואל ארץ־ישראל, אם בה, בבית הלאומי שלו

אָח אֶל אָח

יִפְרֹשׂ פָּח;

אָח אֶת אָח

מַעֲלֶה עַל הָאָח¹

בושה וכלימה תכסה פנינו וצער אין קץ, שכמעט אין לו הבעה, ימלא את לבנו.

אוי, מה היה לנו!

אבל מה נעשה עכשיו? אין לנו מוסולינים ואין לנו לנינים וגם איננו מאמינים בהם ובתורתם. העריצות מביאה לידי עריצות מתנגדת, וסוף סוף הארץ מלאה דמים.

לא זו היא דרכנו. גם עכשיו, בזמן התסיסה והההתרגזות הצודקת נקרא את הצווי העתיק של היהדות: בקש שלום ורדפהו! בקש אותו בכל מקום ובכל שעה, כי רק באורח השלום תבָּנה ארצנו.

אל יחשבו הפרדסנים, כי תמיד יחסו בצל השוטרים הערבים. אוי ואבוי להם אם לשנאת הגזע תצטרף שנאת המעמדות והיא קרובה מאוד: לעורר שנאה אין צורך בבינה יתרה. האויר כולו מלא אותה. ואז לא יהיה להם מנוס ומפלט…

אם ברך ה' את אדמתכם והיא נותנת יבול רב, המעשיר אתכם, אל נא תרע עינכם באחיכם המבקשים עבודה. והם הלא דורשים מכם מעט מאוד: עבודה ולחם. ולמה תבכרו אחרים זרים על פניהם? הלא לכם השלום דרוש ביחוד, כי בודאי לא נעים לכם לשבת תמיד בחרדה, באימת מות…

ולמותר הוא להגיד להצעירים החלוצים שהם, גם אחרי הנבלה שנעשתה להם, יבקשו את דרך השלום, כי הם לא לעשות עושר עלו לארץ־ישראל, אלא לבנות את ארצנו השוממה בעמלם הכשר. לבנות אי אפשר על ידי מלחמות וריב אחים. בגבורת רוחם ימחקו את עלבונם מלבם וימשיכו את דרך הבנין בדרך השלום.

“דבר”, א' טבת תרפ"ח

---

ככלות הכוחות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בשבת “ויקהל” התפרץ חולה רוח אחד לתוך בית הכנסת הגדול בצעקות איומות ובקושי גדול הצליחו להרחיקו משם.

על מה התרעם החולה הזה? אולי על זה התרעם שלאלהים בונים בית גדול ומרווח, ולזה שנברא בצלם אלהים אין אפילו צריף קטן להניח את ראשו החולה ביום סגריר…

ואמנם, רבים הם חולי הרוח המתהלכים בחוצות תל־אביב. ומי המה המגדילים את מספר חולי הרוח בתל־אביב והעלולים להרבותם? הלא הם ביחוד מחוסרי העבודה ואלה שהתנונו על ידי¹ העבודה. הנה, למשל, יש אחד שעבד ארבעים שנה במעדר, עבד ובנה את הארץ. ועכשיו כשכלו כוחותיו וידיו הרפות אינן יכולות להחזיק במעדר הוא מחזר על הפתחים ופושטן לקראת נדבת פרוטה. התחשבו כי זה עולה לו בנקל? האיש העובד המכיר את ערכו בתור נברא בצלם אלהים ובתור עובד כשר, לא יפשוט את ידו לנדבה בלי מלחמה פנימית, אכזרית עצומה, ומהמשבר הזה הדרך קרובה למחלת הרוח. אכן, האיש שאני מדבר עליו הוא כבר בן שבעים. אבל ישנם גם צעירים שהתנונו מחוסר עבודה, עצביהם נתמתחו ונתמתחו עד שנתפקעו והנם חולי רוח.

והחזיון הנורא הזה – לרבים הוא מחזה שעשועים: הנה המשוגע הולך, המשוגע צועק ומעורר צחוק…

גורו לכם, שאנני תל־אביב, מפני החזיון הזה! אם מחוסרי העבודה יכולים להפריע את הנוחיות שלכם, אבל אלה שממחוסרי עבודה הם מגיעים למדרגת מחוסרי שכל, אלה יכולים להמיט עליכם אסונות נוראים, ואותם לא תושיבו במאסר, כי לזה אחראים אתם ולא הם.

“דבר”, אדר א', תרפ"ט

---

ספרות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אצל “אחד העם” היה עיקר העיקרים הקיום הלאומי של כנסת־ישראל ושמירת צביונו כפי שהתפתח ע"י עבודה תרבותית בת אלפי שנים. ובכוון זה צריכה להיות כל עבודתנו בישוב ארץ־ישראל ובתרבות העם. ולשם זה צריכה לבוא החיָאת הלב העברי, שכל מעשיו יהיו נובעים מתוך רגש פנימי, מתוך צורך נפשי “להרימו משפלות הגלות, לעורר בו את רגש הכבוד הלאומי והכרת עצמותו, לחזק בו את הקשר ההיסטורי עם קניניו הלאומיים בכלל וארץ־ישראל בפרט” (עפ“ד ח”ד ע' 79).

ולתכלית זו דרש שגם העבודה הספרותית שלנו תהיה מכוונת תמיד. הסופרים העבריים מחויבים לדעת את אפיו היסודי של העם העברי, את הסגולות היקרות שנחל במאמצי רוחו ובנסיונות כבירים שעברו עליו מאז היותו לגוי, למען יהיו הסופרים באמת מורי דרך לעם לחזק את קיומו, לשפרו, לעדנו במובן היותר נעלה.

ומה מאוד הצטער אחד העם בראותו את קלות הדעת של “מורים ומדריכים”, הסופרים הצעירים שמכניסים את “יפיפותו של יפת” – ספורי זימה – לתוך אוצר ספרותנו ומבטלים את רגש הבושה והצניעות. הלכה פסוקה היתה אצלנו – “אלהי ישראל שונא זימה” ואחת מהמידות של עם ישראל היא מידת הצניעות והבושה. והסופרים קלי הדעת מבקשים בחדא מחתא לעקור מלב עמנו את שני הדברים הללו למען יהיה עם ישראל ככל הגויים, ולאו דוקא כמתוקנים שבהם (עפ“ד ח”ג 13, 41).

ואנו מה נענה אבתריה, כשאנו רואים שמכניסים לתוך ספרותנו תרגומים של מספרים נוצרים, המשבחים ומפארים ומעריצים את הנצרות כיד המליצה הטובה עליהם וכמו שאומר להם הרגש הפנימי, אחרי שעל ברכי הנצרות נתחנכו. וספרים כאלה מגישים לנוער שלנו שאינו יודע להבחין ולהבדיל בין קודש לחול והוא בולע את הרעל הזה עד שנעשה למומר בכוח, אם לא בפועל. ובפרט אחר שבא חוקר אחד והעמיד את ישו הנוצרי בראש מוסר היהדות, בראש התקופה הכבירה של יוצרי המשנה. וכך מקרבים את לבות צעירי בני ישראל ל“בן אביהם שבשמים”…

אנחנו מכירים את דת האהבה של תלמידי ישו גם מתוך הנסיון! לא שכחנו את מסעי הצלב, את האינקביזיציה, את עלילת הדם, את הגירושים וכו' וכו'. אבל צעירינו המתפרנסים מהספרות החדשה, אינם יודעים מזה כלום ולהם אפשר לטעות…

יש לנו אוצרות יקרים, שיכולים לרומם באמת את רוח בני עמנו, אבל האוצרות הללו גנוזים לצערנו בשפות אחרות וצריך להוציאם מבור שבים ולהחזירם לכנסת ישראל.

היתעוררו סופרים לגשת לעבודה זו “בטרם יתנגפו רגלינו על הרי נשף” – ה' הוא היודע!

“דבר”, כ“ח טבת, תרפ”ט

---

על העובדים ועל ה"פקחות"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

חברנו מר יצחק וילקנסקי נעשה לאיש מעשה. ה“שמנדריקיזם” אמנם הוא “שמנדריקיזם”, אבל לא ממנו יבָּנה עם.

“מהרכים והענוגים – אומר ה' וילקנסקי ב”קטעים" הדים חוברת ה' – אין לקחת אבני בנין להקמת הריסות עם, אין המין האנושי אנשי לבב, אצילי רוח (צריך היה להוסיף: ואפילו, פשוט, אנשים פחות או יותר ישרים). החול מרובה על הקודש. מה לעשות? כך הוא מנהגו של עולם".

ה' וילקנסקי השלים עם המצב. אם החול מרובה על הקודש – אחרי רבים להטות. ואם הוא, חברו של ברנר, סופר “המעורר” השלים – אחרים לא כל שכן!

– “גם יחידי סגולה – מוסיף ה' ו. – הנמצאים בקרבנו אינם יכולים להית לנו למתוי דרך בטהרת נפשם… אנו יכולים רק מרחוק להתענג עליהם… אבל לא להתדבק במדותיהם.”

כאן כמדומני, יש סתירה. מי שאין לו שאיפה ללכת בדרך אלה שנפשם טהורה, הוא אינו יכול להתענג אפילו בראיה מרחוק על דרכי הישרים והטובים, כי סוף סוף יש בהם איזו קנאה. טימושה השכור והרוצח אומר אל הרבי מלאדי – בציור “בדרך הרוח” – אני הייתי שונא אותך, הייתי¹ מקנא בך! מדוע אתה כל כך קדוש, כל כך טהור ואני מלא חזירות." רגש כזה פועם בודאי בלב אנשים פרזיטים רבים, כשהם רואים אנשים כא. ד. גורדון וחבריו, טהורי הנפש. הם, הפרזיטים, אינם יכולים להתענג על המזכירים להם תמיד את עונם…

וכשעמד ה' וילקנסקי על דרך הפקחות לא נזהר והלך כבר עד הקצה האחרון, הוא בא להטיף מוסר ולקחת לקח מן הסטרטגיקה. “טכסיסי מלחמה אוהבים את הבהירות” נוּ, כלום לא חסר לנו אלא ללמוד ממעשיהם של רוצחי העולם, שבודאי אהבו את הבהירות ואת הממשות, את הכבוד ואת הבצע… צא ולמד! “דת העבודה – קורא ול – קסם במלה הזאת, אבל אורך ימים אינה מבטיחה. הדתות הן בנות חלוף כשאין מתן שכרן בצדן.” זה קצת לא נכון. הדת נתקיימה דוקא בשעה שלא היה למאמין שום תקוה לקבלת שכר. הוא האמין מפני שהוא מאמין. מאז שהתחילו אנשים גרועים לבקש בעד הדת מתן שכר, ירד כבודה ונעשתה לסחורה מזויפת, שמרמים בה את הקונים…

וכן גם בדת־העבודה. העבודה כשהיא לעצמה ברכה טבעית היא לאדם. היא נהפכת לקללה רק בזמן שהעובד יודע שאינו עובד אלא בשביל קבלת־שכר מועט. כשהבנאי בונה היכל ויודע ששם לא תהיה לו דריסת רגל, בודאי שהוא רוצה להפטר מעבודה זו, לעבוד כמה שאפשר פחות; אבל לעבוד, למשל, אדמתו, שעמה הוא מתקשר בכל נימי נשמתו, עבודה זו יכולה להיות חביבה עליו, כמו הדת למאמין, עד מסירות נפש. לצערנו, מבני עמנו, הנתקים מהאדמה זה אלפים שנה, לעת עתה רק מעטים המתקשרים אליה, אבל מאמיני דת העבודה ירבו, והם שיעשו נפלאות…

אינני חסיד העבודה העירונית ואף על פי כן יש גם בה חשיבות מפני שהיא עבודה, מפני שהיא, איך שיהיה, יותר קרובה אל החיים הכשרים, אל “דת העבודה”, מעבודת פרזיטים ממש.

ה' ול. במאמרו זה לא די לו לשים כעפרא דארעא את המחשבה על דבר שליטת האידיאה בחיי יום יום אלא שבא לקעקע גם את ספרות הפועלים. נתפקח האיש ואין לו עוד חפץ “במשחקי נערים”. העתונות של הפועלים נשאה כמעט את עצמה, מפני שהסופרים, המערכת והאדמינסטרציה היו מסתפקים במועט. והפועלים עצמם היו מפרישים פרוטותיהם להחזקת עתונם… ובכן נדמה לך שזהו ענין יפה, שצריך להמשיך אותו בכל מאמצי כוחם, בפרט אחרי שנתוספו בא"י הפועלים במספרם יתר מרבבה. אבל ול. רואה עתידות, שלעתונות הפועלים אין קיום, כי בעלי הרכוש יתעוררו מתרדמתם וייסדו עתונים גדולים נוראים כעתוני נורתקליף. אמצעי הפועלים לא יוכלו לחלום להתחרות באמצעי המעמד הקפיטליסטי כשיתעורר…

בקיצור: הכונו פועלים למפלה גמורה.

ואני איני נביא ולא בן נביא אלא כך הייתי תמיד חושב וכך חשבו כל חברי עמי, שארץ ישראל יקרה לא בשביל לעשות בה ביזנס, אלא מפני שהיא ארץ־ישראל. ואת עבודת הפועלים אנו תמיד מעריצים מפני שהיא עבודה כשרה ויוצרת. ושני האידיאלים הללו – העבודה הכשרה היוצרת וארץ־ישראל, כשהם מתלכדים יחד, אפשר להיות בטוח שיעשו נפלאות! ובפקחות הזאת, שלה מטיף ה' ו. מלבד שלא נלך קדימה, אלא נעשה את ארץ־ישראל למקור טומאה… אם נעשה משהו.

יודעים אנו, כי היו, הווים וגם יהיו “פקחים”, אבל מהם הארץ לא תבּנה, העם לא יקום לתחיה, ואנו אחרי פקחים שכאלה לא נלך.

בדבריו הוא מזכיר את גבורת הספור “בת העשיר” שנכשלה. כן בכל מלחמה בעד אידיאל יש תשושים שנכשלו, יש גם בוגדים, ומה מזה? וכי בשביל זה ירד כבוד האידיאל? יוסף טרומפלדור גם כן נכשל, יותר משנכשל, – הוא נהרג, ואילו היו מקיצים אותו משנת־המות והיו שואלים אותו: וכי אינך מתחרט על שהקרבת את חייך הצעירים על מזבח אהבת ארץ ישראל, ברור שהוא היה עונה: איני מתחרט, יפה עשיתי, וכך צריך לעשות.

---

על הקומונה העברית

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מסירות נפש על ענין אידיאלי מצויה מאד אצל האנושיות בכלל ואצל עם ישראל בפרט; אבל עבודה תמידית שיעבוד אדם כל ימי חייו לשם ענין אידיאלי במסירות נפש, כלומר לבטל בלבו את כל הפניות והנטיות ולכוון את המעשים רק לנקודה האידיאלית – לזה דרושה התאמצות יתירה, ואשרי מי שמחונן בגבורה יתרה שימשיך את דרכו תמיד, תמיד עד נשימתו האחרונה.

יש מאתים עובדים שבחרו לעבוד יחד בקבוצה. זאת אומרת לבטל את הנטיה הפרטית שיש לכל אדם בתור ירושה מדורות ראשונים, שכל אחד דואג לעצמו ולמשפחתו, ולחיות יחד באחוה ורעות. האידיאל מזהיר כשמש על שמי חייהם, אבל היצר הפרטי בא תמיד ומלחש לאזני החבר: אתה הנך מקדיש כל כוחך ופלוני מאיזו סבה מתרשל פחות או יותר. לך יש באיזה ענינים לאומיים, דתיים, אסתטיים וכו' וכו' השקפה זו, ולחברך יש השקפה אחרת, ויש מקום להתנגדות, לטינא, והדבר הזה איננו מקרה זמני, אלא מחטט תמיד בלב וגוזל הרבה מטעם החיים הקבוציים ומכהה את זוהר האידיאל הגדול שעליו נוסד הקיבוץ, ואז הנסיון נעשה קשה, הנפש מתמלאה מרירות ובא היאוש והבריחה…

נגד זה יש רק סגולה אחת – להעמיק ולהגדיל את מדת האהבה לא רק בדברים יפים, אלא בעיקר במעשים טובים, להקפיד יותר על עצמו שיהיה ראוי להיות נושא הדגל של חיי אחוה, ולהיות סבלן גדול במה שנוגע לחבר, ולהביט תמיד על זולתו בעין טובה, והחברים ילמדו זה מזה לעבוד בשקידה ולהראות לעיני אחרים, כי לא בהתחרות ובקנאה יגדלו וישתפרו החיים, כמו שמלמדים אותנו דורשי התועלת הפרטית, אלא דוקא על ידי אהבה ואחוה ועזרה הדדית.

את דרישת התועלת הפרטית אנו מכירים יפה, יפה. המלחמה התמידית בין אדם לאדם, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם, בין מדינה למדינה עם התפרצות מלחמות וטביחות והשמדות של מיליונים. את חיי הקיבוץ, הדורש לא את התועלת הפרטית, אלא תועלת החברים כולם, הבאים ליסד את חייהם על יסוד אהבה ואחוה – הננו רואים לעת עתה רק כמו חזון, כמו יצירה חדשה. מעטים הם המכירים אותם והם דורשים חנוך מעולה. החיים השבלוניים שכל אחד לבצעו אינם צריכים לטפול מיוחד. הדרך סלולה… הוי, כמה היא סלולה! אבל חיי הקיבוץ צריכים לטפול, דרכם דרך חדשה, לא סלולה ועליהם להלחם תמיד לא רק נגד המפריעים החיצוניים, כי אם כל אחד נגד היצר המושך אותם אל ה“הדרך הסלולה”. אל התועלת הפרטית.

ומי שיש לו אמונה באידיאל בטוח הוא שסופו להתגשם.

---

לנאמני הקומונה שלנו

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

התורה הרומאית אומרת: Homo homini lupus est. האדם לחברו הוא בבחינת זאב טורף. לא די לו שישקוד על תועלתו הפרטית, אלא עוד ישתדל שיהיה רעהו עני, בזוי, נכנע ושפל.

אינני יודע ממי יצאה תורה זו, מטיטוס או מנירון – אבל היא נתקבלה באנושיות, ובני־אדם משתדלים להגשימה בחיים, מאז ועד היום הזה.

אמנם יש מומנטים, שבהם בני אדם מתאחדים ושויון גמור שולט ביניהם, ולא עוד אלא שהם מסובים על שולחן אחד ומקערה אחת יאכלו ובגדים שוים ילבשו. זהו כשקבוץ אחד מתאסף ללכת להחריב, להרוג ולהשמיד קבוץ שני. בזמן מלחמה אז העשיר והעני יחדיו ילכו ובמאורת נחשים – חפירות ההגנה – יחדיו ישכבו ומהמנה הצבאית יחדיו יזונו. ואז אתה רואה את האנושיות חיה בקומונה, ואיש את אחיו מקבוץ אחד יעזרו. בקיצור, קומונה נהדרה! –

החריבו, השמידו – והעם חוזר למסלולו הראשון. לשמור על תורתו של טיטוס ונירון.

אבל הנביאים שלנו תורתם אחרת לגמרי. את הקומונה של המלחמה שנאו, ומשאת נפשם היתה: “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, ולהיפך, ציוו ושננו על דאגת הפרט לא לעצמו בלבד אלא גם לרעהו: “ואהבת לרעך כמוך; וחי אחיך עמך”, וקומונה מסודרת היתה בארצנו אצל האסיים ונתחדשה אצל המקובלים בירושלים לפני מאתים שנה. ושאיפה לחיות יחד חיי אחוה ורֵעוּת נתגברה אצל צעירינו, יורשי הנביאים, בעלותם לארץ ישראל לבנות מחדש את הריסות עמנו וארצנו, ולמרות כל המכשולים הרבים שמצאו על דרכם, הם ממשיכים בגבורה לחיות חיי צדק ואחוה בכוחות משותפים.

אומרים, כי הציונות דורשת שגם ההון הפרטי עם האיניציאטיבה הפרטית ישתתף ביצירת הבית הלאומי. אולי… אנוכי בודאי הנני נכון לומר לכל יהודי השב מהגולה ומבקש להתישב בארץ־ישראל בין בתור בעל מלאכה, בין בתור פרדסן ואפילו בתור מוכר גזוז: ברוך הבא!

אולם לא צריך להעלים עין, כי נחשול גדול של הון פרטי ושל איניציאטיבה פרטית ושל הרדיפה אחר הבצע ובולמוס השילינג יעלה על הארץ הקטנה שלנו ויסחוב עמו מחוץ־לארץ את כל הרפש והזוהמה של תורת טיטוס ונירון עם כל התרבות של פריצות, תרמית, אכזריות וריקנות. ולפיכך דרושה כבר מעתה התחזקות יתרה לנאמני הקומונה שלנו, השואפים לחיי צדק, לחיי עבודה כשרה ויוצרת, לחיי אחוה ורעות, שלא תהרס על ידי הנחשול הזה. אַל תרהו ואַל תתרופפו מפני האויב הזה, גם אם רב הוא ועצום. אתם לכו לבטח בדרככם, והיו בטוחים כי רבים מאלה אשר על הכסף יבטחו, סוף סוף יעזבו את אליליהם ונלוו גם הם עליכם. כי אוירה דארץ־ישראל ישפיע עליהם למאוס במשטר שאיש בשר רעהו יאכלו וישובו גם הם אל אלוהי ישראל ואל תורת נביאיו. אמונה ובטחון – הם שני עמודי האור אשר ילוו אתכם על דרככם.

“דבר”

---

הדוחקים את הקץ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הפטריוטיות הטפשית, השפלה, הגלותית שלנו, שנתה אצל אחדים מהפועלים את שמה ותהי לסוציאליות בין־לאומית, לקומוניזם בין־לאומי.

לא די להם להתאחד עם פועלי כל הארצות לשם השבחת מצבם הכלכלי והמדיני. אלא הם משתדלים לטשטש את צורתם העצמית, לכחש בלאומיותם ולהיות מה שאינם – סוציאליסטים מפשטים, פורחים באויר, מזדווגים למי שהוא, והכל היה טוב – אבל הצרה שיש גם צד שני. צד חזק ובריא, שיש לו בסיס, והוא אינו רוצה בזרים הללו הנשרכים אחריו בין שקוראים לעצמם סוציאליסטים ואפילו קומוניסטים.

כל הנסיונות שנתנסינו במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו, שהדרך הזאת לא נכונה ולא מוליכה אל המטרה של התאחדות האנושיות, ורק מביאה לידי השפלת ערכנו ולידי בעיטות חזקות מצד אלה החזקים, שאנו מבקשים להזדווג אליהם – לא הועילו ולפקוח את העינים העורות של צעירינו שאינם מכירים את הממשיות, את עצם החיים, שאינם הולכים על פי דוקטרינות מפשטות, שהן אולי יפות בשביל ריקלמות, אבל החיים הריאליים אינם מתחשבים עמהם כלל.

רוצים הם התלושים הנלהבים למחוק את המלה “העברים” מתוך השם של “הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל” ולעשות את החברה הזאת לחברה בין־לאומית. חושבים הם כי אם רק ימחקו את המלה “העברים”, אז יזדווגו אל העובדים הערבים, ושלום עולם יבוא לארץ ולא יהיו עוד חכוכים וחלוקי דעות. אולם הערבים, שלהם יש חיים ממשיים, בסיס כלכלי ותרבותי (הם גם חזקים בתרבותם, אלא שאנחנו איננו יודעים ממנה כלום) ומדיני (שאינו מסתיים רק במה שיש בארץ־ישראל, אלא גם בארצות השכנות), – למה להם להזדווג עמכם? ואנחנו הן אין לנו לא הא ולא הא. כלום יש ערך לאיזה מושבות ואפילו לאיזה עשרים אלף עובדים יהודים נגד הים הגדול של העם הערבי? לנו אין ארץ, אין כלכלה לאומית וגם אין תרבות. התרבות שלנו הגדולה, העשירה, העתיקה אינה ידועה כלל לצעירינו ה“בין־לאומיים”, וזולתה מה יש לנו? הסטוריה של קלמן שולמן? מדיצינה של “מרפא לעם”? אסטרונומיה של חז"ס? אם תתנו להם פירורים ממארכס ולנין – אפשר שיקבלו עד כמה שהחיים הממשיים שלהם ירשו להם לקבל, ואחר כך בודאי שיאמרו: “הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת”, ואם לא ילך, יתנו לו בעיטה הגונה, כמו שעשו אחרים גדולים ובעלי תרבות יותר גבוהה. ואז נבין שהזווג לא עלה יפה.

אינני אומר, חלילה, שאיננו צריכים לבקש קשרי שותפות עם השכנים הערבים. יושבים אנחנו יחד עמהם על טריטוריה אחת ויש לנו הרבה ענינים משותפים, אבל לא נטשטש את עצמנו, לא נמחוק את שם “העברים” מעלינו, כי אם אנחנו נמחוק, אז האחרים יכתבוהו בדם ובאש…

באחדות של עמים חיים אנו רוצים, כלומר שנהיה עם חי, ההולך ומתפתח על פי דרכו יחד עם שאר העמים ברֵעות ובשלום, אבל בשום אופן לא לותר על עצמיותנו. יש לנו חיים מיוחדים וצרכים מיוחדים, ועלינו לשמור עליהם מכל משמר.

---

מאידך גיסא

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

באתי בשיחה עם אחד מפקידי הרכבת ע"ד היחס שבין היהודים ובין הערבים ואת דבריו הנני למסור כאן.

אנכי – אמר בעל השיחה – עובד זה שש שנים ברכבת ובחבורת ערבים ואין לי להתאונן על יחס לא ידידותי מצד הערבים. אמנם, כשבאתי בחברתם ידעתי את השפה הערבית וגם הם, גם אנכי הרגשנו, כי לא זרים אנו זה לזה. אי ידיעת הלשון עושה תמיד חיץ בין העמים. ואולי כדאי היה שילמדו בכל בתי ספרנו את השפה הזאת. אבל זוהי שאלה אחרת שהמורים צריכים לטפל בה.

היחס שנקבע ביני ובין חברי הערבים ביום שבאתי לעבוד בפקידות הרכבת היה יחס של חבר. מיום הראשון הראיתי לחברים הערבים לא יחס של גאוה ולא יחס של חנוּפה, אלא יחס של חבר. ואת זה הרגשתי מהרה גם מצדם. ותמיד השתדלנו לעזור איש לאחיו עזרת חבר.

כאשר הייתי צריך לעמוד בבחינה ממשלתית לעלות במדרגת הפקידות היתה לי נחיצות בהשגת מורה ערבי. ידעתי, כי לאחד מחברי הערבים יש אח מלומד, פניתי אליו שילמדני¹ בשכר את הקורס הנחוץ לי בידיעת הספרות הערבית. אבל הוא מאן לקבל שכר והיה בא אלי שלש פעמים בשבוע ללמדני במשך שלשה חדשים. ואת זה עשה רק מרגש טהור של ידידות נאמנה. ואת זה מצאתי גם בשאר חברי הערבים, שתמיד נכונים לעזור לי, כשאני צריך לעזרתם. ומובן מאליו, כי גם אני איני מסרב לעזור להם בכל מה שאפשר. וכידוע, בכל המקומות ובכל המצבים נחוצה עזרה הדדית בין בני האדם.

אחדים² מהפועלים הערבים ניסו לקנות את לבי על ידי מתנות מביכורי המשק שלהם. אנכי אמרתי להם: ידידי! אני אינני זקוק למתנות, אבל דעו לכם, שהמתנה היותר טובה היא מילוי העבודה ביושר ובצדק, ואנכי נכון לעזור לכם בכל זמן שעזרתי תהיה נחוצה לכם באמת. ונוכחתי, כי דברי הפשוטים פעלו עליהם לטובה.

היחס הזה שביני ובין הערבים לא נשתנה גם אחרי המאורעות של תרפ"ט. אחד מחברי הערבים אמר לי: יודע אני שיש בינינו פוליטיקנים שמוצאים הנאה בסכסוכי העמים ובהפצת שנאה, ואני מגנה אותם בלבי. היום יחתרו לעשות פירודים בינינו ובין היהודים, ומחר בינינו ובין המצרים ומחרתיים בין השיעים ובין הסונים (כתות מושלמיות), ואחר כך סתם בין שבט לשבט, בין משפחה למשפחה, והארץ תמלא מלחמות עד אין סוף

סוף דבר, אם יבוא איש ויאמר שאי אפשר לחיות בשלום ובידידות עם הערבים, אל תאמין לו. אנכי היודע מפי הנסיון של שש שנים ממש ההיפך. יפשפש כל אחד במעשיו גם מצד היהודים, גם מצד הערבים, ואני בטוח, כי אפשר תמיד למצוא דרך להבנה הדדית.

כך אמר לי איש שיחי. ואנו³ מה נענה אבתריה? הלואי שיתרבה יחס של חברות כזו בין כל העמים וביחוד בינינו ובין הערבים.

מספרים שיהודיה אחת זקנה התהלכה במוסקבה ברחוב טברסקאיא ובלכתה והנה “קצפ” (רוסי טפוסי) עובר על ידה לתומו ובנגיעה קלה גרם לה שיתפקקו כל עצמותיה החלשות. רק עבר “קצפ” זה והנה קצפ שני בא, ואחריו שלישי, רביעי וכולם פגיעתם קשה לה מאד.

­­– הוי, רבש"ע! קראה הזקנה – מתי סוף סוף נפָטר מהקצפים במוסקבה.

את הדבר הזה המגוחך אפשר לומר גם בנוגע ליהודים וכן בנוגע לערבים. היהודים לא יפטרו לעולם מהערבים, והערבים לא יפטרו מהיהודים. אולי באמת יותר טוב לשניהם אם ישתדלו לפתח בקרבם רגש של חברות כפי שיעץ איש שיחתי. הכרת מעלת האדם – יהיה מאיזה עם שהוא – והרצון לעזור איש לחברו, לא לשם בקשת התועלת, ומכל שכן לא לשם חניפה, אלא מפני שכך מצוה המצפון האישי, והיו היהודים והערבים למופת לכל האנושיות.

“דבר”

---

ובחרת בחיים!

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בעמדי לפני הנוער העובד להגיד לו מה שהוא, הנני נבוך ומסופק אם כדאי לדבר…

האתאר לפניו את רוע מצבו, את קשי העבודה תחת לחץ של שוט ורעב? זאת אומרת: לזרות מלח על הפצע ולהגדיל את היסורים.

האגלה לפניו את קלון משעבדיו בעלי המלאכה ואדוני החנויות ואעורר בקרבו משטמה עזה לעריצות השולטת בעולם? אבל יודע אני כי גם בעלי המלאכה ואדוני החנויות עבדי המצב הם. תנאי החיים משעבדים בהם והם משעבדים באלה שנמצאים תחת רשותם. שלשלת ארוכה של שעבוד ועריצות לוחצת את הכל לאין מרפא… וזולת זאת השנאה – אולי גם כן מתוך תנאי החיים וסדריהם המקולקלים – יותר מדי מחלחלת בעולם: שנאת עם לעם, גזע לגזע, דת לדת והגרועה מהכל היא שנאת חנם, פשוט מפני שאני לא אתה ואתה לא אני, ומהמדה הרעה הזאת כמעט אין נקי, ולמה אבוא להוסיף עליה?

האגלה לפני הנוער שיש לנו אוצרות של תרבות לאומית, דברי נביאים וחכמים, דברי חקירה ושירה, דברי מוסר המרוממים את הנפש, אבל מה להן, לכל הידיעות הללו ולנוער, העובד עד טמטום הלב והמוח ואין לו פנאי ולא הכשרה להבין ולהתענג על האוצרות הללו?

וכן על דבר אוצרות המדע הכללי, על דבר אמנות ויופי, – מה יועילו כל אלה לנוער העובד? לא בשבילו הם כל האוצרות הללו.

והמזמור הזה הולך ונשנה מיום ליום, משנה לשנה עד קץ תקופת הנוער, ואז – אז מתחילה סדרה חדשה… אבל דיה לצרה בשעתה…

ובכל זאת אל יאוש! חזקים הם החיים וביחוד חיי העברי המנוסה באלפי נסיונות. החיים זורמים ומשברים דלתות נחושה ובריחי ברזל. ואם כל פרט ופרט, כשהוא לבדו, גרגר אבק פורח הוא, אבל כשהגרגרים מתאספים ומתחברים לגוש אחד הם יעשו נפלאות.

יהיה הנוער העובד העברי מאוחד ומקושר עם הסתדרות העובדים העברים הכללית, ויחדיו יחתרו כי ישתנה גורלם לטובה.

השטן מראה את הדרך הקצרה – יאוש ובחילה בחיים ואלהי ישראל קורא ואומר: ובחרת בחיים!

ברכתי לך, הנוער העובד, ביחוד בארץ־ישראל.

---

בועידת הנוער העובד

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בחול המועד סוכות העבר היתה כאן בתל־אביב ועידת הנוער העברי העובד.

נתאספו צירים ילדים וילדות של ההסתדרויות הנוער העברי העובד מכמה מקומות. מספר החברים עולה כבר לאיזה מאות.

*

צעקה פולחת לב נשמעה לי מתוך דברי אחד הצירים מירושלים: השוליות עובדים מהבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, לא במקצוע שהם רוצים ללמוד, אלא בעסקי הבית ובשליחות. שתי שנים עוברות עליהם, והם אינם לומדים כלום. בעל הבית ובעלת הבית משתמשים בהם לכל חפציהם, מבזים אותם ולפעמים גם מכים. כשפנתה הועדה התרבותית של הפועלים אל בעלי המלאכה שישחררו את השוליות לאיזו שעה בערב כדי שיוכלו להשתתף בשעורי הערב, דחו בעלי המלאכה את הבקשה. וכך נגזר על הילדים הללו לאבד את כוחותיהם המועטים בלי שום תועלת לעצמם, עד שנעשים למטומטמים וסוף סוף אינם מסוגלים ללמוד שום מלאכה כדבעי.

ואחד נער תימני התאונן במר נפשו: האבות שלנו אינם יכולים להמתין עד שהילדים שלהם יגדלו ויתחזקו מעט, אלא כשילדינו עדיין פעוטים לגמרי הם נתונים בעול קשה של עבודה כבדה, והילד אינו לומד כלום ואינו מתפתח והוא כלה ואובד ממצוקה ומעבודת פרך.

ולמי לפנות לעזרה? מי יגן על ילדים אומללים? ובפרט ילדי תימנים, שאבותיהם בבערותם מתאכזרים בעצמם על פרי בטנם.

וכשאני שומע דברים שכאלה יש שתוקף אותי בולמוס לרכושנות. מי יתן – אומר אנוכי – והיו לנו רכושנים, אבל רכושנים ממש, בעלי הכרה רכושנית.

הנה המיליונר היהודי גינזבורג בנה בשביל הפועלים הנוצרים שלו בזבוירצי (פולין) עיירה שלמה, בתים, גנים, בית־ספר, מרחץ, תיאטרון, כנסיה, וכו', מפני שהוא היה רכושני אמתי. הוא ידע כי בלי פועלים אין מקום לרכוש, ואם הוא דואג בשביל הגדלת רכושו הוא צריך לדאוג להטבת מצב הפועלים שיהיו בריאים, שמחים ומוכשרים לעבודה¹; היה לו אינטרס בקיום הפועלים, שהיו במובן ידוע, חלק מרכושו.

אבל כאן אין רכושנים, יש החושבים עצמם לרכושנים והם באמת רק חיות טורפות: תופסים ילד כחוש ומגרמים את עצמותיו עד מקום ששניהם מגיעות, והשאר משליכים החוצה ותופסים תימני אחר, וחוזר חלילה…

אל נא יחשבו האדונים הללו שהם בוני הארץ. בשיטה כזו גם את עצמם לא יבנו.

קונטרס תרפ"ה

---

אתה בחרתנו

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

השם “אתה בחרת’ניק”, כלומר שהיהודי משתבח בזה שהוא בן העם, שעליו נאמר “אתה בחרתנו מכל העמים” היה לרבים מבני הדור העבר ללעג ולקלס. איך אפשר שהעם הנודד והגולה יקרא בשם עם נבחר? בעוד שיש בעולם גוים גדולים ועצומים ישובים על אדמתם.

אבל האמת היא, שהשם “עם נבחר” שנִתַּן לעם ישראל, כמו שנאמר: ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה (דברים ז' ו') איננו רק שם תפארת, להתפאר ולהתגנדר בו, אלא הוא מעמיס חובות גדולים על היהודי, שאסור לו ללכת בדרכי הגוים הנלוזים, כי הוא צריך להיות נקי וטהור, צדיק וישר, עם מוסרי במלוא מובן המלה, ובשביל זה בחר ה' בך. זהו בודאי לא דבר קל, כי יצרו של אדם תמיד מתגבר עליו, ועל כן עליו לזכור תמיד “ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה”. ומה שאפשר לסלוח לבן עם אחר, לא יסלח לך, בן עם הסגולה; עליך מקפידים בהקפדה יתרה. הרבב על משי הוא יותר מאוס מאשר על ארג גס.

את הדברים האלה אני אומר כלפי הנוער העובד שלנו. ההיסטוריה העמידה עכשיו את הנוער העובד על המדרגה היותר גבוהה של עם ישראל, כי עליו שומה להיות הבונה את ארצנו בעבודה ממש, לא בחריפות ולהטים, כי אם בעבודת כפים, בזיעה, בעבודה קשה, כשרה ויוצרת. והשם “הנוער העובד” היה לשם תהלה ותפארת בעיני כל יהודי שגורל עמו וארצו קרוב אל לבו. על כן, ילדים חביבים, דעו כי השם, שהנכם יכולים להתפאר בו, מטיל עליכם חובות גדולים, שלא תהיו כאותם הריקים העובדים שבאומות העולם (גם הם, אמנם, עובדים ויוצרים), כי עליכם להיות פאר האומה בכל דרכיכם: בעלי נימוס, רודפי צדק, ברי לבב, קשורים בקשר אחוה עם כל העובדים ועם כל ישראל בשביל שתגיעו יחד למטרתכם – בנין האומה על ארצה ההיסטורית, והאידיאל הגדול הזה לא ימוש מלבכם לנצח.

---

"מסלה"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

יצאה לאור כריסטומטיה חדשה בשם “מסלה”. והיא אמנם מרמזת למסלה חדשה גם בחיים, גם בחינוך וגם בספרות.

חדשים הם החיים שלנו כאן בארצנו. את יסודות החיים בגלות הניחו אחרים, ואנחנו נגררנו אחרי האחרים, הסתגלנו איך שהוא כדי להציל לפינו ולפי עוללנו פרוסת לחם מזוהמה ובלענוה בבושה וכלימה, או, מה שיותר רע, בלי בושה ובלי כלימה. הורגלנו בה כבר, וגם בזוהמתה לא הרגשנו, ההכרח לא נתן לנו לחשוב חשבונות, העיקר שהקיבה לא תציק.

עכשיו עלינו להניח את יסוד חיינו אנו, לחפש מסלה חדשה, שנתפרנס לא מפרוסות מזוהמות, המוצאות מידי זרים, אלא מככר הלחם שנוצר בעמלנו ממש, על ידי עבודה יוצרת, וביחוד בעבודה חקלאית, להוציא לחם מן הארץ ממש.

ולא לחנם העמידו מחברי ה“מסלה” את יעקב פלוטקין בראש הספר, סמל הוא שיעקב הכללי עוזב את פרנסתו הגלותית, אעפ"י שכבר נתמחה בה, ובא לארץ־ישראל ומבקש לו מסלה חדשה בעמל אין קץ – במסירות נפש.

והחיים החדשים דורשים גם חנוך חדש. לא חנוך לשם רבות “השכלה” – לדעת איך לחיות חיים קלים, נוחים, בטלניים, אלא חיים של אהבת עבודה ויצירה, ואף על פי שהעבודה היא קשה, ומסלתה צרה ומלאה חתחתים, גם זה תלמד אותנו ה“מסלה”. שם ימצאו דפים רבים של מכאובים, של חליים, של חרמות ושל הריגות. מגבורי העבודה הרבה חללים נפלו. ואף על פי כן אנו “במסלה נעלה, לא נסור ממנה ימין ושמאל”. הדרכים הרחבים, הסלולים – פסולים הם לנו… והעובד ידע להתחנך ולחנך את בניו במסלה, שבה בחר מתוך הכרה לאומית ומוסרית. את הפרוסה המזוהמה בזעת אחרים לא יביאו אל פיהם – תועבה היא.

וכשהחיים והחנוך משתנים בודאי שגם הספרות תבחר לה מסלה חדשה. הספרות שלנו (מלבד חלקים ממנה היוצאים מן הכלל) נעשתה כלי שרת לשעשע את נפשות הבטלנים המשתעממים, לגרות את היצר המיני ולתאר את הנאפופים בכל מיני פוזות או בכלל למלא את הנייר ברעיונות משוחפים, בבטויים צעקניים שמשוללים נימא לבבית, והכל כדי לכסות על עצם העובדה, שחיינו אינם חיים כלל, שקיומנו הבל ותוהו.

הספרות צריכה להיות אחרת. הסופרים – אלה שחוננו לא רק בכשרון לקיטת מלים ופרזות – לא ימצאו להם דרך אחרת אלא גם כן אותה המסלה, שבה הולך העובד היוצר; וכשילך במסלה זו, תפקחנה עיניו ויראה את החיים המתחדשים, ואז יתעורר לספר מה שעיניו רואות, על עבודת העובדים, על ענים ולחצם ויבקש עצות איך להקל את גורלם, איך לסלול מסלתם – מסלת עמם, השב לתחיה בארץ האבות.

אז יתראו בשדה ספרותנו, שנתמלאה בזמן האחרון קוצים ויבלית, ספורים חדשים, שירים חדשים ומאמרים חדשים, מרחיבי לב, מחזקי ידים רפות. הספרות תחדל משעשע את הבטלנים המשתעממים, או – מה שיותר נכון – להוסיף שעמום על שעמומם. היא תהיה ספרות חיה ומחיה.

– הספרות תהי אז טנדציוזית – אני שומע קול אסטטיקן קורא אחרי בעקימת חוטם.

כן, היא תהי טנדנציוזית, אבל לא נבובה. תהיה בה כונה, רגש בריא, אהבת משפחה, אהבת חיים בריאים, יפים, מוסריים; ודאיות של אמונה ולא כפירה ולא היסוס ופקפוק נצחי ויאוש שלא מדעת, שנובעים מתוך החיים התפלים של הפרזיטים הבטלניים; היא גם לא תהיה גאותנית, החגה חוג היחיד, כאילו שאלת הכלל לא נוגעת אליה; האנוכיות החולנית הזאת תחדל מאליה, כאשר ימצא הפרט את אשרו רק באושר הכלל כולו.

מסלה חדשה – בחיים, בחינוך ובספרות. הנסיון הראשון נעשה והוא די מוצלח. אין לו להתבייש לא בתוכנו ולא בצורתו. העיקר שרואים בה כמה שונה מסלה זו מהמסלות שבהן הלך עמנו עד הנה.

אמנם אפשר מאד שאחרי החפוש ימצא ש“מסלה” זו אינה שלמה. ה' ל. מוצא (בהפועה"צ) שהיא מעין “חק לישראל”, אך הוא דורש זאת לגנאי ואני דורש לשבח. צריך לדעת שהספר “חק לישראל”, למרות שנתחבר מקטעים קטעים נתן לעם ישראל הרבה מאד, ולא לחנם נתחבב עליו כל כך, ומספר קוראיו הגיעו למיליונים. הוא נתן לכל יהודי, שאין תורתו אומנותו לטעום קצת מהתנ“ך, קצת מהתלמוד, מספרי קבלה ויראים, וגרם שלא תשָכח תורה מישראל. ו”מסלה" זו נותנת לעם ישראל להבין את ערך העבודה ואת ערך המקדישים את עצמם לעבודה בארץ־ישראל, את כל ענוייהם ומכאוביהם. ה“מסלה” מלוקטה מקטעים, אבל יש כמעט לכולם קשר פנימי, והוא מסירות הנפש בעד הקמת הריסות עמנו ובנינו בעבודה יוצרת. ההרמוניה שב“מסלה” היא הכוון והמטרה שבה.

אפשר שמשהו היה כדאי להשמיט ולהעמיד קטע אחר במקומו, אבל זהו דבר התלוי בטעם, ואין אפשרות אנושית לצאת ידי כל הדעות.

ברוכים יהיו הראשונים שהרגישו בצורך לסלול מסלה חדשה. הם נתנו כריסטומטיה – רק כריסטומטיה – אבל בה יש משלמות הכוונה ומחדוש החיים.

“אל נא יבושו מפני המלעיגים. – מצוה ראשונה ב”אורח חיים" – גם מסלה זו תהיה “חק לישראל”, חק עולם ולא יעברנו. בארץ־ישראל יתחדש עמנו בעבודה כשרה ויוצרת, ובמסלה יעלה לשלמותו האידיאלית.

־ ־ ־ ־ ־

ועוד יצא ספר קטנטן ורב הפלא. והוא “קמץ עלים” לזכר הילדה לאה סטופניקר, הוצאת בית הספר לבנות שבת"א. ואמנם כדאית היתה לאה זו לכך.

כשמלאו ללאה שבע שנים קראה בחשק רב בספרות הילדים הרוסית; בהיותה בת אחת־עשרה באה לארץ־ישראל ובהיותה בת שלש־עשרה כתבה עברית: “רבים הם היסורים בעולם, יפול נא גם בחבלי חלק מהם… אני מרגישה בי די כחות לסבול. ורק – להשאר בארץ־ישראל”…

ועוד כותבת היד הקטנה הזאת: “אני בכלל איני מפחדת מפני חשך ומתים. המות אינו נורא כמו החיים; משאונם יש לפחד יותר מאשר מן המקלט השקט של המות”…

דברים נוראים כאלה כתבה ילדה בת שלש־עשר¹. פרח עדין שלא הספיק עדיין להתפתח. היא אמנם היתה בעלת כשרונות מצויינים, אבל מנין לה הכרת חיים שכזו?

אך אין שואלין שאלה שכזו על תינוקת עבריה. במשך שש שנים הספיקה לראות ולסבול מה שבן עם אחר לא יסבול במשך ששים שנה. הרגשות שהביעה קבלה לא מפי ספרים, אלא מנסיונות חייה הקצרים, המרים.

לאה סטופניקר² נולדה בכפר אוקראיני בשנת תר“ע, ואהבה את חיי הכפר; נעקרה משם ונשתלה בייקטריניסלב, למדה שם בגימנסיה רוסית והספיקה להתקשר באהבה עם הגמנסיה ועם הספרות הרוסית; ראתה בפרוגרומים³ ונעקרה משם ובאה לארץ־ישראל נתקשרה באהבה רבה עם ארצנו ועם שפתנו וספרותנו. חשבה כי בא הקץ לגליותיה וכאן תגדל, תחיה ותעבוד. והנה נעקרה גם מארץ־ישראל, הוריה לא יכלו להחזיק פה מעמד ונסעו עמה לאמריקה, ומתה בחשון תרפ”ד על מפתן הארץ הגלותית החדשה, ב“אי הדמעות”…

נעקרה ונשתלה, נעקרה ונשתלה ושוב נעקרה ולא נשאר עוד מה לשתול. הגליות הכשילו את כוחה, כל עקירה ושנוי־מקום גרמו כאב עמוק לנפש הרכה הזאת וביחוד העקירה מארץ־ישראל. היא בעצמה נותנת טעם למה יקרה בעיניה הארץ הזאת מכל הארצות: “אולי גורם לזה הגאון: איני יכולה להכנע למחשבה, כי זרה אני, כי סובלים אותי”…

ואולם בודאי היו עוד טעמים לזה. הן היא הספיקה ללמוד ולדעת את התנ"ך ולהתקשר עם ספר הספרים שלנו באהבה עמוקה, והספר הזה הלא יצירה ארצישראלית היא. וגם פשוט: אהבה את המורים, אהבה את החברות, אהבה את הארץ, את אוירה, את שמיה, את הרריה.

וגדולים היו חלומותיה של לאה הקטנה. היא רצתה – לא פחות – לראות את עמה שיהיה גורם לשאיפה כבירה זו (שחזו הנביאים) כי תתגשם, והתגשמות זו הלא אפשרית רק בארץ־ישראל.

ברוכים יהיו גם אלה שהשתתפו בהוצאת הספר הקטן הזה, מצבה לנפש כרוב טהור, שנגזל מאתנו ביד הגורל האכזרי⁴.

קונטרס

---

לתלמידים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

“הגם שאול בנביאים?”

הגם אז"ר הזקן בא לשבת עם הצעירים על ספסל התלמידים? כך אולי ישאלו הקוראים.

אבל לדידי אין בזה כל קושיא. אנכי מרגיש כי “השתא דקשישנא לדרדקי” (עכשיו שנזדקנתי נעשיתי לילד), כלומר, שהפרובלימות שבהן נתחבטתי עדיין לא נפתרו, ולא עוד אלא שתביעת פתרונן נעשתה יותר יוקדת, יותר מכאיבה, וצריך אולי באמת להתחיל מ“בראשית”…

הנני רואה בחוברת השניה של “לתלמידים” אחד אומר: “הנוער כשהוא לעצמו, הויתו – זוהי התכלית”. ואני מקנא בסופר ההוא שכותב ככה ובטון ודאי שכזה, ואני, במחילת כבודכם, עדיין מפקפק…

התכלית נדמית לי כאיזה דבר רחוק, רחוק, המהבהב ומושך אליו. ואיזה קול טמיר מלחש לנו תמיד: מהר אל התכלית.

ונדמה לי שהתכלית היותר מובנה לצעיר, שלבו עדיין לא נטמטם בחיי החולין של ימי העמידה, היא לחיות חיי צדק ויושר.

וכמה קשה להגיע לתכלית זו!

הילד כל זמן שכוחו חלש הוא חי משל אחרים: מחלב־אמו הוא יונק ומעמל אביו ישבע. אבל אין זו פרזיטיות. הוא תחת מזונותיו מנחיל להוריו פנינה יקרה – מדת האהבה, מידת החסד והרחמים.

מי יכול לשער מה גדול ערכה של פנינה זו! וזה נותן התינוק להוריו בשחוקו הילדותי, בפטפוטיו, בבכיו.

אבל כשכוחותיו של הילד מתחזקים, כשהוא מתבגר, אז הוא מרגיש שהוא צריך למצוא לחמו בעמלו, שבגיל הבגרות נעשה איזה מרחק בינו ובין הוריו, ואם מלחם הוריו או מלחם אחרים יאכל והיה לפרזיט ממש.

ואז מתחיל רגש היושר לפעם בלב הצעיר, מתחיל להסתכל בחיי האדם, איך ובמה הוא נזון. והתביעה המוסרית הראשונה מתעוררת בו לחיות חיי יוצר, חיי עובד ישר.

אין הידיעות המרובות (מה שקוראין השתלמות מדעית) מביאות תמיד לחיי יושר. יש מקרים רבים שבעל הידיעות המרובות משתמש בידיעותיו לחיות חיי פרזיט, למשל, אם הוא דורש בעד ידיעותיו תשלום גדול שמספיק לו לחיי מותרות, בעוד שלעובד היוצר אין שכרו מספיק אפילו ללחם צר. זוהי גם כן פרזיטיות, כי סוף סוף כל האוניברסיטאות וכל הספרים הגדולים והחשובים רק בעמל העובד היוצר נקנו ונעשו. ומדוע יגָרע חלק העובד היוצר מזה שהוא בעל דיפלום? אדרבה, מי שידיעותיו הן יותר רבות, כן יותר רבות חובותיו כלפי עמו, כלפי האנושיות כולה. ועוון העושק והגזל מכביד עליו שבעתים.

ואז קול קורא בעומק לבבו: צעיר, אל תהא פרזיט! לך ועבוד.

ואשרי מי שמקדיש עצמו לעבודה פיזית כשרה, וביחוד בחקלאות, כי העבודה הפיזית הכשרה מצילה את האדם מטמטום ואת שכלו מפלפולים עקומים, המטהרים את השרץ.

אני חושב שלאיש צעיר, שנפשו לא נטמאה, תכלית זו היא עיקר העיקרים. אם אין חיי עבודה ויושר – הכל תוהו ואפס.

“לתלמידים” חוברת ג' תרפ"א

---

בית החנוך לילדי העובדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

יפה היא הילדות, אילת השחר של חיי האדם. בעטוף לבי הנני מביט אל היציר הפלא הזה, אל הילד, אל תנועותיו, אל עיניו הבהירות; שומע את צלצול שחוקו, את פטפוטיו – ואני נעשה לאחר, רוח הרעה תסור מעלי ועלי נושבת רוח של טהרה, של תום, של אהבה.

ואת הבריאה היפה, התמימה, החפשית הזו לוקחים ואוסרים אותה בחדר, בבית־הספר ושמים עליה עול של חוקים ושל משמעת, של רדיה ושל כבישת היצר, והעיקר של זיוף, שיהיה לא מה שהוא באמת, אלא שידע לעשות רצון המלמד או המורה, הרודה בו ועוקר מקרבו כל מתנת האלהים, אשר חלק ביד נדיבה ליצורו הקטן. וההשפעה המזיקה של בית האסורים הזה, הנקרא חדר או בית־ספר, מתגלה מהרה: ברק עיני הילד הולך ודועך, תנועותיו נעשית אי־מובטחות, דבורו נעשה אי־טבעי, התמימות שבו הולכת וכלה, הוא מסתגל לעולם השקר…

ואיך נמצא תרופה לדבר הזה? איך נציל את הילדים מכף המושלים בהם – האבות או המורים, שעל פי הרוב מחבלים את מעשי ידי הקב"ה בלי לתת חשבון ברור לנפשם מה המה עושים, או שטועים לחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים. והמטרה, כידוע, ברורה מאד, כמו לאבות כך למורים. הם, כביכול, יודעים מראש את הדרך הנכונה, שהילד כאשר יגדל יבחר לו בחיים. וכי מה אינו יודע האב או המורה, שהם אנשים גדולים וכבר רואים את התכלית? כאילו ברור להם, שמה שאירע להם יארע גם לבניהם, ממש באותו הנוסח… הכל צפוי ומבורר מראש…

וכנראה טובי הפדגוגים עמדו כבר על תקלה זו, וכבר אנו רואים ששנוי מתרחש ובא גם בארצנו, במקום שהכל צריך להיות בנוי ומחודש מראש.

נפתח כאן בית ספר קטן לילדי העובדים, ויש בו, כנראה, שתי כוונות. אחת, שהילד יכיר שעולמו בעבודה יבָּנה, שהוא צריך להתחנך ולהתרגל בעבודה, שלא יעלה על לבו מחשבת און, כי אחרים צריכים לעמול בשבילו, והוא ישב בחבוק ידים ויהנה מפרי עמל אחרים. ושנית, לשמור על טבע הילד, שכל מה שהוא עושה יעשה מרצון עצמו, לא על ידי כפיה. להגדיל את כשרון הסתכלותו ואת חפץ החקוי שנמצא בלב הילד. וכך ילך הילד ויתפתח לפי טבעו, לפי דרישתו הנפשית בכל הליכותיו ובכל למודיו. יש בבית הספר גם משק: חיות, עופות, גנה קטנה….

בבית הספר הזה נקבצו מורים מסורים לעבודת החנוך ה“עמלני” (כך קראו לו, אבל אין השם הולם את כל הכונה האצורה בו), בבקשם להפוך את הגיהנום של הילד לגן־עדן.

והדרך קשה לפני המורים והמורות האלה, שלקחו על עצמם את תפקיד ההגנה על הילדוּת. התקציב שלהם הוא מצוצמם מאד, ועדת התרבות של הסתדרות העובדים מחזיקה בהם, אבל במדה קטנה מאד (כמובן, שלא בה האשמה תלויה, אך העובדה היא כך). והמורים מתחבטים בפרובלימה הקשה שדורשת לפתרונה, מלבד מסירות אין קץ, גם אמצעים הגונים למכשירי למוד, למשחק, לפרנסה (הילדים אוכלים בבית־הספר). והם רואים, שהקהל אינו מבין מה שבלב המורים הללו, ומסביב אדישות גמורה, והכל צריכים המורים לשאת על כתפם. כמה קשה לעשות את הצעדים הראשונים!…

אבל דבר אחד יש להם כבר: הילדים קשורים אל בית הספר הזה בכל לבם ונפשם. כל מה שהם עושים, הם עושים מתוך שמחה, מתוך הכרה עצמית. גם על עבודתם, גם על כל למודיהם שורה שכינת האהבה ההדדית…

כדאי לראות איך עוסקים שם הילדים במטבח, בגנה, בלמודים, במשחקים: אתה מרגיש שהקטנים האלה ברשות עצמם הם עומדים, שהמורה שלהם הוא רק חבר טוב, שלפעמים מתערב להקל עליהם את העבודה ולתת לה הכוון הראוי. גם הוא, המורה, עמהם עובד ועמהם משחק. לומד הוא לדעת את נפש הילד, אבל אינו רוצה לשים עליו אכפו. יגדל הילד מעצמו ויתחזק וידע תמיד לעמוד ברשות עצמו.

צריך לקוות שבית הספר הקטן והדל הזה בחיצוניותו יעשה ויצליח ויהיה למופת לכל בתי־הספר והחנוך שבארצנו.

קונטרס תרפ"ד

---

סיום

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

נוכחתי בסיום המחזור הראשון של בית החנוך לילדי העובדים בתל־אביב.

עומד לו בית החנוך הזה מובדל מהעיר ההומיה, ולא רק בשטח, לא רק בחיצוניותו¹, אלא ביחוד בפנימיותו. הילדים והילדות מתחנכים לשם עבודה, שידעו מתוך הנסיון. מתוך עצם החיים לאהבה את העבודה הכשרה היוצרת ולהתיחס בבוז לחיי טפילים המתחכמים לחיות חיים מרווחים, חיים של מותרות בלי שעור, והכל על חשבון העובד.

ועוד זאת, בבית החנוך מתרגלים הילדים לחיות חיי חברה המתנהגים לא על ידי שליטה של המורים התקיפים, אלא ע"י רגש ואחוה הדדית, ואין המורים אלא חברים הגדולים בשנים.

ולפי זה חניכי בית החנוך הזה מתעתדים לחיות חיי עבודה קשה, למלא את צרכיהם בצמצום רב ולא ליהנות – לגמרי או רק חלק קטן – מהתענוגים העירוניים וגם מהתרבות העירונית. בכפר אין ראינוע, אין קונצרטים, אין תערוכות ואין אפילו פנאי לקרוא בספר. עבודה, עבודה ושוב עבודה.

ובכל זאת חושב אני, כי החניכים בעלי ההכרה ימצאו אשרם דוקא בחיים הפשוטים האלה. האושר הוא דבר יחסי. יש מי שהצליח לרכוש באונאה, בגזלה או על ידי איזו סבה יוצאת מהכלל, בזכיון בגורל, אלף אלפי דינרי זהב, והוא אינו מאושר. לגמרי אינו מאושר, עד שמואס בחיים. ויש עני בכסף אבל עשיר באידיאל, והוא שמח בחלקו. היהודי הנרדף והנענה אומר בפה מלא: אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו! אשרינו שאנו קוראים בכל יום שמע ישראל וכו‘. יש לו ליהודי אידיאל גדול, שממלא את כל נפשו עד ששאר הדברים החסרים לו אינם תופסים מקום בעיניו. וכן גם אלה המכינים את עצמם לשנות את סדרי החיים הגלותיים של רדיפה אחרי הפרוטה, של שנאה ותחרות, בעבודה כשרה וביחוד חקלאית, הם יוכלו להיות שמחים בחלקם ולא לשים לב לרעש התרבותי העירוני עם כל קסמיו הכוזבים. ואת היסוד הזה של חיי חלוצים נקבע בבית החנוּך לילדי העובדים שלנו. ואני מברך את החניכים שגם הם יאמרו: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וכו’. לא אמירה בעלמא, אלא מתוך הרגשה נפשית עמוקה, שהם באים לבנות את הריסות עמם ושממות ארצם על יסוד העבודה הכשרה.

---

אמונת התחיה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

קשה היא ההתישבות בארץ־ישראל בכל המובנים. איני צריך לפרוט את כל הקשיים – הם ידועים למדי אבל הרע היותר גדול הוא שהרבה אנשים, שהיו חובבי ציון בחוץ־לארץ וחלמו על בנין העם והארץ, אחרי שבאו והתישבו פה, אבדו דרך. רבים מהם נתרוקנו מכל תוכן. את האידיאל הלא תפסו כבר. הם כבר באו והתישבו בארץ, והם בונים בתים, פותחים חנויות, סוחרים, מוכרים וכו' וכמובן שצריך להשיג רוחים, והמרבה הרי זה משובח. ומזה באה הירידה המוסרית הגדולה, הטמטום, שדוגמתו לא היתה בחוץ־לארץ, ביחוד בין חובבי ציון. שם היה האידיאל לפנים וכאן הוא לאחור.

והדבר הזה הולך ונשנה גם אצל איזה פקידים וגם אצל איזה סופרים. גם אותם הקרייריות תופסת והם משתעממים מריקנות, מחוסר אידיאל.

נשאר לנו ביחוד הצעיר העובד. אצלו האידיאל בשורה הראשונה. הוא רואה את הארץ והנה היא עוד שוממה. צריך לבנות אותה, ולבנות אותה – כמה קשה!…

ובכל זאת אפשר להתגבר על כל הקושי. אבל לזה דרושה אמונה. אמונה בצדקת מאויינו – למצוא לעמנו מקום עבודה יוצרת וכבוד אנושי בארץ אבותינו, ארץ נביאינו, ארץ חכמינו, ארץ שהיא רוויה טל חיי החיים, שיכול להשקות ולהרוות את האנושיות כולה ולרפאה ממכאוביה הגדולים של מלחמות שאינן פוסקות ושל משברים.

ומאין נשאב את האמונה? הן גדולה היא הספקנות, הכל מוטל בספק, ויש שמגיעים לידי כפירה גמורה, לידי ציניזם מכוער. פלוני כבר התיאש מהכל. הנה זה בורח מארץ־ישראל. לא מצא את הקריירה שבקש. או שחבריו הקניטוהו והוא בורח… למה לא יברח? מה לו ולארץ־ישראל? אם הארץ נותנת פרנסה, כבוד ובשפע – מילא, מדוע לא בארץ־ישראל? אבל אם הפרנסה מועטת, הכבוד לא כל כך מרובה – למה יתענה פה? ומה נדבר על דבר הצעיר הסובל רעב ממש?

ומאין נשאב את האמונה? את האמונה הכבירה, שהיא ממתיקה את המרור שבחיים, הנותנת עוז להתגבר על הכל, וביחוד על עצמנו¹, על הספקנות האוכלת אותנו, על היאוש והכפירה?

אין לנו נביאים. אבל נשארו לנו ספרי נביאים, נשארו לנו ספרי חכמים, אדירי אמונה, נשארה לנו היסטוריה של עם ישראל, נלמוד אותם, נתעמק בהם. נראה איך הם אהבו את ארץ־ישראל, איך הם מסרו את נפשם עליה ועל ידי זה תתעמק אמונתנו ואהבתנו בתוך לבנו…,

וכשתהיה האמונה חזקה ועמוקה בתוך הלב, כשתהיה האהבה לעם ולארץ־ישראל יוקדת ומאירה, אז לא תעלה גם על הדעת עזיבת הארץ. ואז נמצא די כוח לבנות את ארצנו, לסבול בעדה, ולפאר אותה בנטיעות יפות, בזרעים, בפרחים, להסיר ממנה את חרפת השממה ולגרש מקרב לבנו את השעמום ואת הרהורי הכפירה והפקחות של הציניקים.

– תרופה נושנה… – אני שומע אומרים בעקימת שפתים.

– כן, ישנה נושנה! אבל גם השמש ישן נושן והוא לבדו מאיר, מחמם ומפרה.

---

על ועידות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(“הפועל הצעיר”, “אחדות העבודה” ועוד)

המהפכה האצילית שעשו אחינו בני ישראל בארץ אבותם בלי מלחמת דמים ובלי כל שאיפה להכניע ולרמוס את מי שהוא, הוא חזיון אנושי נפלא מאוד. גם מהפכה זו, ככל מהפכות, דורשת קרבנות, וקרבנות היו לרוב גם במהפכה זו. אבל הקרבנות הללו זוהר של קדושה חופף עליהם. הם לא ביקשו רעת מישהו, הם לא יצאו להלחם במישהו, אלא נלחמו נגד עצמם, נגד הרגלם והרגל אבותיהם, ורבים מהם נשרפו במדורה שעלתה מתוך האידיאל הבוער בלבם. המלחמה חזקה לאין חקר, מסביב אי־הבנה, לא רק מצד הערבים, אלא גם מצד אחים עברים, והלוחמים כמעט בודדים במערכה, מבלי עזרה תכופה, מבלי התענינות בגורלם.

ורבים נפלו, מתו בקדחת, ברעב, בכדורי רוצחים, יהי זכרם ברוך. והשאר? – השאר לא עזבו את המערכה. זכרון הקדושים, החברים היקרים, מוסיף אומץ ללבם והם ממשיכים את עבודת המהפכה, להפוך עם תלוש לעם עובד, עם נודד לעם אזרח, יוצר ובונה.

החזיון הזה הוא יותר מדי קרוב לנו, ועל כן איננו יודעים להבין את גודל ערכו. יעברו עוד יובלות אחדים, העם סוף סוף ישתרש בקרקע, ואז תגלה לפניו גדלות מעשי החלוצים, שאנו רואים אותם עכשיו מפרפרים ומכינים את הבסיס לחיי־עם.

ואת הדברים האלה הנני אומר לא לשם תהלה ושבח לחלוצים. הם אינם צריכים לזה. רבים בודאי יתביישו לשמוע תהלות ותשבחות. ולא בשביל לנחול תהלות ותשבחות באו לסבול סבל קשה ומר שהם סובלים. אלא בזה אני חושב לתת הלל ושבח, כפי כוחי, לעמי, שעליו כבר בקשו לסתום את הגולל, לאמור: “יבשו עצמותינו, אבדה תקותנו”, והמת לא יזדעזע… והנה עדים חיים, שיש די נעורים בעם העתיק שלנו, אפשר ואפשר להשיבו לתחיה, אפשר ואפשר שיהיה עוד לאור גויים, שילמדו גם הם איך צריך לעשות מהפכה, ומהפכה צריכה לבוא בתוך האנושיות, לא כמהפכת צרפת ולא כמהפכת רוסיה ואף לא כמהפכה הפאשיסטית באיטליה, אלא מהפכה אנושית, מתוך עומק הרגש האנושי, הניצוץ האלהי הדולק בלב כל איש ישר, השואף לעבודת יצירה ולחיי אהבה ואחוה.

ואולי אחינו בכל מקום שהם יעשו חשבון נפשם; עמנו חי ומבקש לחיות, צעיריו עוזבים את העבודות הקלות ואת הפרזיטיות ומקריבים את עצמם בשביל כבוד עמם וארצו, היתכן כי מי שהוא יעמוד מנגד ולא ירתום גם עצמו למשוך בעגלה הכבדה שלפניהם?

מחזה נהדר היה בועידות. רוב החברים הם צעירים עדיין לימים, והם דנו כמומחים גדולים בכל שאלות ההתישבות, בכל עניני התרבות העברית, פועלים בעלי פנים שזופים וידים מיובלות נושאים ונותנים כתלמידי חכמים ותיקים, ומבלי משים עולים על הלב דברי הנביא: “ואמרת בלבבך: מי ילד לי את אלה? ואני שכולה וגלמודה, גולה וסורה, ואלה מי גדל?…”

יש עוד די כח מפרה בעם ישראל, צריך רק להרחיב את החוג, לאמץ את הידים, לחזק את התקוה, וקרני אור וחיים יפוצו מהררי ציון אל העולם כולו.

---

מכתב פרטי

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לידידי מר שריה הסופר.

תודה רבה לך על מכתבך המפורט שכתבת אלי על דבר המצב בארץ־ישראל כמו שהוא והמשבר הנורא שבא על יושביה היהודים בין מצד הפוליטיקנים האירופיים המסיתים בנו את הערבים ובין מפאת המריבות שאינן פוסקות בין המפלגות שלנו המתפצלות והולכות עד שנדמות לאבק פורח, וביחוד מפני מחסור הכסף, שהוא כעת עמוד התוך של החיים, שבלעדיו אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת; ומה שמכאיב ביותר – מנוסת הבהלה גם מצד הצעירים, שאוירא דארץ ישראל “החכימם” לבקש מזלם בארצות אחרות, ואפילו לשוב לפולניה וללטביה ולרוסיה…

חשבת בודאי שבזה תגדור בעדי, שלא אהין לעזוב את מקומי ואחדל משאוף לעלות לארץ־ישראל, ולכל הפחות – הסירות מעליך כל האחריות בעד המעפילים… כנראה, אמנם, ישנם בארץ ישראל הרבה אנשים טובים, שמבקשים להסיר מעליהם את האחריות… זהו כל כך קל ויפה… מסיר האדם את האחריות מעל עצמו והוא נעשה חפשי; ואחר כך יוכל חברו לגווע בראש חוצות ברעב ובדבר ואין הלז מחויב להשתתף כלל בצערו… הלא הזהרתיו, הסירותי מעלי את האחריות למפרע ומה לי עוד? וכי זה לא מספיק?

ובכל זאת אני מדעתי אינני זז. אני אעלה לארץ־ישראל ואגיד לך מראש, שאני אדרוש אחריות מכל האנשים הטובים המסירים מעליהם את האחריות. וגם ממך… אתם, כל יושבי ארץ־ישראל, אחראים אתם. את האחריות אי אפשר שתסירו מעליכם כל הימים שאתם חיים, אם לא תקבלוה ברצון הרי היא מוטלת עליכם גם למרות רצונכם. אחראים אתם, חביבים, אחראים ראשונים, מפני שאתם יושבים בארץ־ישראל. ואם רק תרגישו באחריות המוטלת עליכם, אתם כולכם בדעה אחת, אז גם תמצאו את הדרך לשפור המצב. ואם תסירו מעליכם האחריות רע יהיה לאחרים וגם לכם. אין מקום בארץ־ישראל לאלה הדואגים איש איש לבצעו… אין מקום! אלה שאינם אחראים – יצאו להם מן הארץ. צאו, צאו! מוכרחים אתם לצאת…

ואני, ידידי, למרות הכל, או דוקא מפני המצב הקשה שלכם, אמהר לעלות לארץ־ישראל. בשעה קשה רוצה אני להטות שכמי ולשאת אתכם במשא. אני גם בחוץ־לארץ מרגיש באחריות המוטלת עלי לעזור לכם בכל כוחי הרענן. ואני אעלה ואשבור את המשבר, את פיות הפוליטיקנים אסתום ואת הפרצות אתקן.

רבים הם עמנו המרגישים באחריות מאשר עמכם המסירים מעליהם את האחריות. אנו נלמדכם להיות אחראים… נלמדכם!…

ידידך…

---

יורשי הנבואה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כידוע, הראשונים במחוללי התנועה הסוציאליסטית היו פרדיננד לסל וקרל מארכס – שניהם מבני עם ישראל.

כבר הרגישו בזה החכמים מסריק (הפרזידנט של טשכוסלובקיה) ורוסוורם, שניצוץ הנבואה נתגלגל ובא לתוך גדולי עולם אלה שהיו מגזע עם הנביאים. לא מפני עלבון עצמם ולא מפני הסבל שסבלו הם בילדותם באו לדרוש משפט העובד העלוב והסובל: הם בעצמם היו מבני בורגנים עשירים, שלא חסר להם כלום, אבל הם הרגישו בצערם של אחרים, של הדלים והמעונים, ולטובתם, לגאולת נפשם של העובדים הקדישו הם, גאוני הרוח, את כל כוחותיהם הענקיים, מאסר, גלות, חיי־דוחק – שום דבר לא היה יכול להפריע בעדם. הם לא ידעו לנטות לצדדים, ישר הלכו אל המטרה – “צדק צדק תרדף”, גזרה עליהם רוח הנבואה, שמשלה בקרבם, אולי גם למרות ידיעתם.

ולתנועה הסוציאליסטית שתי פנים: שנאה לבורגניות המשעבדת, הלוחצת והרומסת, ואהבה ורחמים למשועבדים, לנלחצים ולנרמסים.

מהו הגורם היותר עיקרי?

השנאה? כמה קל לעורר שנאה! המשל הרומי אומר: האדם לרעהו הוא בבחינת זאב טורף. האדם בטבעו שונא את חברו. בשביל מה? טעמים לפגם יש לאין חקר: הוא מחונן יותר בכשרון, ההוא מכובד יותר ממנו, וגם פשוט – אנטיפטיה שאין לה טעם. ואין צריך לומר בני אדם שהם מבני עמים שונים, מפלגות שונות וכו' וכו' עד אין קץ. זרעי שנאה פזורים בכל מקום ונקלטים בכל לב במהירות רבה.

אבל השנאה אינה יכולה לבנות כלום. להרוס היא יכולה, אבל רק להרוס. ברנה אמר דבר על הממשלה: “בכידונים אפשר להכניע, אבל על כידונים אי אפשר לישב”, כידונים זהו סמל השנאה ובהם אי אפשר לבנות. לבנין דרושה אהבה, אחוה, חסד ורחמים.

ומדת אהבה, אחוה, החסד והרחמים – מדת הנבואה היא. “וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם”. הנבואה היא השומעת את הנאקה, המשתתפת בצער המשועבדים. המיסדת את החברה על יסוד העזרה ההדדית, על יסוד האחוה.

וצריך אני להגיד לכם, חברים, שבשעה שאני משקיף על רחבי כדור הארץ וביחוד פה בארצנו, ארץ הנביאים, איני מוצא בכל הכתות והמפלגות מי שהוא מסוגל יותר לאחוז בדגל הנבואה, מלבד אחינו העובדים. מי מוכשר להגן על כבוד עמו במסירות נפש? העובד! מי מוכשר לחלק ממנתו הדלה לרעב? העובד! מי מרגיש רגש אהבה עמוקה, רֵעות נאמנה, רגש טהור שרק הוא נותן תוכן לחיים? שוב פעם: העובד! זהו כוח העבודה, כוח העובד העברי!

בעובד העברי, ביחוד בעובד העברי בארץ־ישראל, אני רואה יורש הנבואה, שהולכת ומתגשמת בבנין ארץ הנביאים.

ואיני ירא שמא תבוא הגאוה לקנן בלבכם לרגלי השבח הגדול הזה. רוממות הנפש אינה מביאה לידי גאוה, שמקורה קטנות וצרות עין. יורשי הנבואה תקיפים הם, חזקים בדעתם, אמיצים בפעולתם, ויחד עם זה ענוים הם, אוהבי אדם ומבקשים רוממותו.

אני שומע מתאוננים ואומרים: לאיניציאטיבה פרטית אין מקום בארץ־ישראל. כן. לאיניציאטיבה פרטית, שיסודה שנאה ותחרות, חמסנות ובליעת איש חברו, אין מקום בארץ־ישראל. אבל יש די מקום לעבודת אחים, לעזרה הדדית, להרמת דגל הנבואה – דגל העבודה הכשרה, היוצרת. לאיניציאטיבה שכזו יש ויש מקום בארץ־ישראל, ביחוד בארץ־ישראל.

---

ליום פינסקר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

שני מנהיגים היו לנו – ד“ר בנימין זאב הרצל וד”ר יהודה ליב פינסקר. רחוקים היו זה מזה כרחוק מזרח ממערב.

הרצל היה מערבי. בתור עתונאי גדול עמד בשורה אחת עם כל איתני עולם, שגורל אירופה בידיהם, כלומר, במחשבתו הקיף את כל העולם הגדול, ירד לתוך עמקה של הפוליטיקה הגבוהה. ידע את כל שביליה הנפתלים.

ופעם אחת עלה על לבו: מה טוב היה אלו היה עמי יכול גם כן לקחת חלק בקונצרט העולמי! מה טוב היה אלולא היה עם ישראל גולה ונדח בגיטאות, אלא יושב בארצו ב“מדינת היהודים” ואינו זקוק לחסדי אחרים! מה טוב להיות בעל בית לעצמו כשאר בעלי הבתים ולא שכן לא רצוי במרתפי זרים¹!

הוא חשב ועשה. הוא נגש לעשות את “מדינת היהודים” ובכל גדלה. עינו היתה עין נשר, ופסיעותיו פסיעות ענק – שבעת מילים הפסיעה.

אבל כשפנה לאחור ראה שהעם אינו הולך אחריו… בידו החזקה טלטל את העם טלטלת גבר, קרא לו להקיץ, להתעודד, לרוץ אחריו, ליסד מוסדות כספיים, מנופים ענקיים. להרים פעם אחת את העם משפל מצבו, והעם יסד מה שיסד, אך כמה זה רחוק מ“מדינת היהודים”.

וזו היתה הטרגדיה הכפולה והמכופלת של הד"ר הרצל, שהוא נוצר לגדולות ואחריו זחלו נמושות…

לא כן פינסקר. הוא היה בן לאביו ר' שמחה פינסקר, שהיה מלומד גדול, מלמד גדול וקבצן גדול. והד"ר פינסקר בנו ישב באודיסה וידע היטב את המולדבנקה ואת גבורי הרעב שבה, ומקרוב הריח גם את ריח ליטא הברוכה ובתור רופא הכיר את כל אפיסת הכוח של עמו האומלל.

ואף על פי כן בקש פינסקר שהיהודים יחגרו שארית כוחם ויעזרו לעצמם, כי “אם אין אני לי מי לי”. יתנהלו נא לאט, לאט, יזחלו אפילו, ובלבד שלא יעמדו על מקום אחד. והוא, הד"ר פינסקר, המכיר את כוח עמו ואת טבע עמו לא הלך לפניהם, אלא הלך עמהם, בתוכם ממש, ולא פסע פסיעה גסה והסתפק במועט.

אבל הלך והלך והעם עמו. לא נתבייש מקנות בארץ־ישראל איזו חלקת אדמה קטנה ולהושיב עליה איזה תריסר בחורים, ואחר כך לקנות עוד חלקת אדמה קטנה ולהושיב עליה עוד תריסר בחורים – פילטרציה בזויה, אבל מה לעשות? כך הוא המצב וטוב מעט מאפס ורק אל המטרה, רק אל המטרה.

את הרצל אנו מעריצים: הוא היה מושל בחסד עליון ואת פינסקר אנו מכבדים: הוא היה אב רחום. מקערה אחת עמנו אכל תפוחי אדמה.

קונטרס, טבת תרפ"ב

---

מהקונגרס הראשון עד היום

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לפני הקונגרס הראשון היתה מורגשת במחנה חובבי־ציון חולשה וירידה. הועד האודסאי, אף על פי שמהצד הפורמלי אחד את כל האגודות המפוזרות להשתתף בקופה הכללית, אבל אחרי שהחברה היתה אסורה בחבלי התקנות של הממשלה הרוסית האוטוקרטית, אי אפשר היה לה להתפתח, ובמקום שאין התפתחות שם מוכרחה לבוא הירידה, חשבונות קטנים, רקבון.

ובשעה קשה זו בא הרצל בתכניתו הרחבה לקרוא לקונגרס ציוני. במרכז ההסתדרות החדשה הזאת התיצבו מאליהן ההכרה של האחדות הלאומית והנחיצות של העבודה בארץ־ישראל שתתן צביון של בנין לאומי חפשי על אדמתנו ההיסטורית. אמנם הרצל נסמך יותר מדי על הפוליטיקה העולמית, אבל מתוך עבודתו בסביבת אחיו, נסחף גם הוא אחרי העיקרים של האבטומנסיפציה. כי עיקר כל העיקרים שבני ישראל בעצמם יקדישו – לא פרוטות בלבד – אלא כל כוחם ומרצם בשביל בנין ביתם הלאומי.

וההכרה הזו לא במהרה חדרה אל לבבות העם וגם מהמעולים שבהם היו שלא ידעו נפשם והלכו ארחות עקלקלות ושמו אבני נגף בדרך האחדות הלאומית. דבר אחד אציין מהקונגרס הראשון. הד"ר נתן בירנבוים, שנקרא אחר כך בשם מתתיהו אחר – דרש לא פחות ולא יותר, שהקונגרס יכיר אותו בשם מזכיר מטעם הקונגרס (הוא היה לפני זה מזכירו של הרצל). אבל חפצו לא ניתן לו, הרצל עמד בכל תוקף על הדרישה, שרק הוא יבחר לו מזכיר ולא הקונגרס ימָנה את המזכיר, שלא תהיינה שתי רשויות מתנגדות זו לזו, ואי אפשר יהיה לו לעבוד עבודה ממשית, ומאז עלתה טינא בלבו של בירנבוים, הוא אמר לי אז במרירות: “אני גדלתי ורוממתי את הרצל ועכשיו כך הוא משלם לי”, בירנבוים לא ידע, וכנראה גם עכשיו אינו יודע, כמה חשובה היא הכרת האחדות הלאומית, ובמקום שיש הכרה שכזו, כל אחד מקבל ברצון מרות־ההנהגה ומבטל את רצון עצמו ואת נטיותיו הפרטיות, תהיינה מה שתהיינה, ואין מקום לספרטיזם, ואפילו דתי.

והנחיצות על האחדות הלאומית אינה יכולה להסתפק בהכרה שכלית בלבד, אלא בהרגשה נפשית עמוקה, שיכולה להביא בשעת הצורך לידי מסירות נפש ממש. לפני ההרגשה העמוקה הנפשית אין פקפוקים, היא עוקרת הרים ומושיבה מדבריות, וכל זמן שאין הרגשה זו שוא הן כל התיאוריות וכל המלים היפות. בעת הקונגרס הראשון דבר ד“ר צבי שפירא ז”ל על דבר הקרן־הקימת. אחד מטובי חובבי־ציון, שאיני רוצה לפרט בשמו, שהוא בכל אופן יקר בעיני כולנו, לגלג ואמר: מה יעשו האומללים הללו? אם יצלצלו בכל הפעמונים יאספו ששה, שבעת אלפים רובל בשנה. אמרתי לו: “מהמגוחך עד הנשגב רק צעד אחד”, ועל זה ענה בהחלט: מהמגוחך לעולם לא יצא נשגב.

והנה אנו רואים שדוקא התמימות וההרגשה הפשוטה העממית, שיש לה שרשים עמוקים בתוך הלב, היא שנצחה. והקרן־הקיימת היתה לאמצעי היותר חשוב בכל עבודתנו הלאומית וביחד עם זה אנו רואים שנמצאו בתוכנו גם כאלה שהקריבו נפשם ממש בשביל בנין עמנו בא“י, מפני שא”י היתה להם לצורך נפשי שאי אפשר מבלעדו.

ובדרך שכזו שעליה עמדנו בקונגרס הראשון נלך הלאה לאחדותנו הלאומית; וכפי הנראה ההרגשה הזו של אחדותנו הלאומית הולכת ומתקיימת ונתבלטה גם באספת הנבחרים, זו היצירה הצעירה של ארץ־ישראל. יש בתוכנו נגודים רבים וחזקים, אבל חזקה מהם היא ההרגשה של האחדות הלאומית, היא המנצחת.

מי הביא את ההרגשה הזו לידי גילוי? האומנם הרצל?

גם הרצל וגם העם כולו. בלי העם לא היה הרצל למה שהיה, שניהם השפיעו זה על זה לטובה: המנהיג על העם, והעם על המנהיג. הפרט והכלל התאחדו להרמוניה אחת שלמה. במקום שאין פניות גסות שם גובר הרצון הטבעי להתאחדות שהביאנו עד הלום.

וזו היא הדרך אשר בה נלך כולנו, כולנו. חכמינו והמונינו, הרצל, טרומפלדור א. ד. גורדון, בראש – ואחריהם כל המחנה, כל המחנה.

“ספר הקונגרס” תרפ"ג

---

קרן־היסוד והעובדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(מהדברים שנאמרו באספת הפועלים בירושלים)

בעיני – קרן היסוד והעובדים הם דבר אחד, כי רואה אנוכי בעבודה את היסוד לכל. עד עכשיו, עד הזמן האחרון שבו עשינו התחלה בארץ־ישראל להניח יסוד לעמנו, היינו משוללים כל יסוד. בגולה לא היה למעשינו יסוד, לא יסוד חמרי ולא יסוד מוסרי. רק אכלנו משארית הפליטה שנשארה לנו מימים קדמונים, מהימים שישבנו בארץ. כל המוסר, כל התורה שלנו הם רק עוללות ממה שיסדו אבותנו בשבתם בארץ־ישראל ובעבדם את אדמתה. ואנחנו עד הזמן האחרון לא הרגשנו כל כך בדבר הזה שאין לנו יסוד. ישבנו צפופים בגיטו ושמרנו דבר מה ממה שלקחנו אתנו בגולה. אולם במאה האחרונה ראינו שאנו הולכים ודלים לגמרי. הקולטורה החדשה היא קרבה אותנו אל מהלך המחשבה של העמים האחרים והרחיקה אותנו מעל היסוד שלנו, היסוד המוסרי הישן. גם היסוד הכלכלי, שהיה כל הזמן רעוע מאוד, נתערער לגמרי בזמן האחרון. נשארנו דלים וריקים. ואת הדבר הזה אנו באים לתקן בארץ־ישראל.

ראשית כל אנו רוצים לחיות חיים יהודיים, זאת אומרת, ראשית כל חיי עובדים. בראשית ברא אלוהים – זהו הסמל שלנו. הוא ברא ולא לקח מן המוכן. וכך עלינו לעשות כשאנו באים בארץ־ישראל. חפצים אנו שיהיה לנו יסוד – והיסוד מוכרח לעשות העובד. הוא צריך להיות עובד ויוצר ולא מתפרנס מן האויר ומן הרוח וממה שאחרים מכינים. אולם הדבר הזה הוא קשה מאוד.

אמרו שבמצרים השקיעו המצרים ילדי בני ישראל בתוך הבנינים של פיתום ורעמסס. ובאמת לא רק במצרים, אלא גם במקומות אחרים השקענו את ילדינו ואת נפשותינו. והשקענו לבטלה, מבלי להביא ברכה לעצמנו.

ואין לנו דרך אחרת, אלא להשקיע פה את כוחותינו. פה נחיה ופה נבנה, ואם נצטרך למסור את נפשותינו – נמסור אותן בשמחה.

ובשביל ליסד את העבודה שלנו אנו צריכים לעוד משהו – לא יפה להגיד – כסף. לא נדבה – אלא כל אחד בשביל עצמו, בשביל שיהיה יסוד גם לו. ואנחנו צריכים שכל בני ישראל ישתתפו בדבר הזה, ויחד עם כל בני ישראל גם העובדים בא"י. מפני מה? ראשית חשובות הפרוטות שנותנים העובדים, אלה שמתפרנסים פה מיגיע כפיהם ומוסרים את נפשם בעד בנין הארץ. הפרוטות האלו יהיו סמל לכל העם, לבל יעמוד רחוק מהדבר הזה. שנית, אנחנו העובדים צריכים להשתתף בדבר זה ותהיה לנו הרשות לבקר את קרן היסוד למה הוא מוציא את כספו. אין אנחנו צריכים להעלים עין מהדבר הזה, שלפעמים אנחנו מאספים כספים בשביל העם, ואחר כך יוצא שהעם איננו נהנה מזה. נהנים דוקא זרים, לא העם ולא העובד העברי. מרחיקים את הפועל היהודי מפני שאין קונטרולה של העובד העברי. נחוץ שהעובדים יוכלו לחוות דעה ודעתם שתהיה נשמעת.

“קונטרס”, תרפ"ה

---

בנין ארץ־ישראל ושאלת העובדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

רגילים הם חובבי ציון להבדיל בין שתי השאלות הללו: בנין ארץ־ישראל היא שאלה לחוד, שבה מעונינים כל מפלגות העם החל מרוטשילד וסיים בעני שאין לו אלא מקלו ותרמילו בלבד. מה שנוגע לשאלת העובדים– זוהי שאלה מפלגתית – הנוגעת לסוג ידוע של אנשים המבקשים לעבוד פחות ולקבל שכר יותר גדול, וכמובן שאין בו שאלה לאומית.

השקפה זו יסודה בטעות. הלאומי האמתי שחבת ציון, היא לו לעיקר העיקרים שואל לנפשו: איך תבנה ציון ומי יבננה? המצב של התוהו ובהו שמשל בחבת ציון בתקופתה הראשונה הולך ועובר מן העולם. מלפנים לא חשבו, לא ידעו לחשוב, אלא אמרו נקומה ונעלה ונבנה. והנה נעשו איזה מעשים. באו אנשים והעבירו לארץ־ישראל, את הרגליהם ואת שאיפותיהם ואת הגלות של חוץ־לארץ הכניסו לארץ־ישראל. וכמובן שהכל רואים שמעשיהם במובן הלאומי לא הביאו לידי הצלחה. המושבות שלנו מפרנסות אלפי ערבים, הצעירים והצעירות להוטים אחרי הלוכסוס העירוני ויוצאים לחוץ־לארץ. הקנאה, השנאה וההתחרות הנוהגות בין הסוחרים מושלות גם פה. וכל אחד רוצה להתחזק ולהתגבר על חשבון חברו החלש. סוף דבר: העולם בארץ־ישראל כמנהגו בגולה היה נוהג והבנין הלאומי בארץ־ישראל לא נבנה, מפני שלא היה יסוד לבנין.

והנה בא החלוץ העברי ואמר: אנחנו נבנה את הבנין הלאומי, נבנה פשוט, בעצמנו, בשרירינו. בזיעתנו. בדמנו. אחרי שאין כוונתנו לעשוק את אחרים ולהתעשר בעמל אחרים, אנו רוצים לעזור איש לרעהו, להרבות את מספר העובדים ולהגן עליהם מניצול ומבזבוז נפשות. כי הצלחת הבנין הלאומי בארץ־ישראל תלויה ברבוי אוכלוסי העובדים האמיצים בגופם וברוחם.

ומי שעיניו פקוחות רואה שבנין ארץ־ישראל תלוי לגמרי בשאלת העובדים העברים. אם ארץ־ישראל תבָּנה על ידי עובדים עברים – הבנין יהיה איתן ומוצק, יהיה לו הוה ועתיד, וכל מה שארץ־ישראל תרבה לקלוט את החלוצים הבאים הנה לעבוד, כן תתחזק התקוה להצלחת הרעיון – רעיון חבת ציון, חבת ציון ואינציאטיבה פרטית אינן יכולות להצטרף יחד. האוהב את עצמו אינו יכול לאהוב את ציון, הדורשת הקרבת אהבת עצמו.

ולפיכך כל אלה שיש זיק חבת ציון בלבם מוכרחים ראשית כל לדאוג לעובדים העברים הבונים את הארץ. זהו לא ענין של מרכז, של ימין, של שמאל, אלא זהו – ורק זה – ענין לאומי ממדרגה ראשונה. הקרן הקיימת צריכה לרכוש קרקע בשביל העובדים, קרן היסוד צריכה לאפשר את התישבות העובדים על הקרקע. ועל הכל צריכים להגדיל את כח העובדים על ידי קרנות מיוחדות בשבילם. כי לא נעשה שקר בנפשנו לומר, שהכל מודים בדברים שאמרנו, אעפ“י שהם פשוטים מאד. ישנם היודעים את האמת ומורדים בה בכונה, ויש כאלה שלא הגיעו לידי הבנה, יש גם טמטום המוח, שעוצר בעד התפתחות ההכרה. ולפיכך הדרך היותר נכונה היא שכל חובבי ציון שהם בעלי הכרה יחזקו את ידי העובדים בהגדלת ובהגברת המוסדות הכספיים שלהם, שהם המנוף לבצור הבנין הלאומי ההולך ונבנה ע”י חלוצי העם. ואל יאמרו עוד כי העובדים הם אגף שמאלי או ימני, אלא במרכז התנועה הם עומדים.

“כי אתה ה' באש הִצַתָּהּ ובאש אתה עתיד לבנותה” – באש העלומים של חלוצים שמתנדבים לבנות את ארץ־ישראל.

---

הד ממועצת ההסתדרות השלישית

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הנה לא ינום ולא יישן חלוץ ישראל!

למרות שירי הערש שאחדים מקברניטי ספינתנו המטורפת מישנים בהם את צבא העובדים, מבלי שים לב שתרדמה זו יכולה להיהפך לתרדמת מות, למרות המצב המשונה שלנו, שאיזה בר נש היושב באשכנז, מצונן ומקורר עד נטף דמו האחרון, יכול במלה אחת לשבור את קרננו בקראו: סטופ! למרות כל אלה עוד חי החלוץ שלנו ועוד מתעורר להמשיך את עבודת התחיה.

הנה זכיתי לשמוע קול דודי דופק: עבודה והתישבות. אנחנו הצמאים לתחית העם דורשים להפסיק את הבטלה. דורשים עבודה, ביחוד עבודה חקלאית בארץ ישראל, אנו איננו יכולים לישון וגם לא ניתן לאחרים לישון.

והקול הזה שהשמיע חברנו הרצפלד במועצת ההסתדרות השלישית בא כטל של תחיה על לבות כל הצירים הנאספים, צירי אחינו החלוצים, שהעמיסו על שכמם את עבודת התחיה של העם ושל הארץ, ואני בטוח כי קולו הולך מסוף העולם ועד סופו בכל מקום שלב יהודי דופק.

הוא דרש הגברת הרצון, הגברת המאמצים, והכסף, חצי מיליון לירה, הדרוש במשך שלוש השנים הראשונות להוציא לפועל את תכנית ההתישבות, ימָצא. זהו קרבן כלל לא גדול בערך לקרבן הגדול, שחלוצינו נותנים בדם לבבם ובכוח שריריהם.

הרצפלד יודע את המצב, מכיר את כל הקושי שיש בהגשמת תכניתו, כי על כן לא בבירת אירופה הוא יושב אלא כאן בתוך ארצו, בתוך מחנה אחיו, אבל הוא מרגיש כי שאלת העבודה וההתישבות היא שאלת חיים לנו, כי הבטלה הנמשכת זה שנתיים יכולה להביא עלינו אסון של שיתוק הפעולה והרצון לפעול, ולפיכך הוא בא ומרים קולו ומזהיר ומעורר ומעודד בהרימו את דגל העבודה וההתישבות לעיני כל ישראל.

יפה דרשת, הרצפלד חביבי! לב כל ישראל יתעורר לקול דפקך, וגם מנהיגינו המצוננים והמקוררים יתחממו קצת וחדלו מלשיר לנו שיר של תנומה ותרדמה.

כי לא ינום ולא יישן חלוץ ישראל.

“דבר” תרפ"ח

---

במלאת עשר שנים ל"החלוץ"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אמנם הימים האלה מעוננים, ארי רובץ על גבול ארץ ישראל ובקושי גדול יצליחו לעת עתה רק יחידים להכנס לתוכה. והמצב שבתוך הארץ רצוי שיהיה גם כן מזהיר יותר. ואף על פי כן – אין יאוש.

אנוכי ב“ה עמדתי על עריסתה של חבת ציון, וזה הזיק הקטן, שהאיר את החשכה בגלות רוסיה. ומבלי חשבונות קפצו בילו”ים ועלו לארץ ישראל. בודאי היה אז מקום לשונאי ציון לומר: מה היהודים האומללים האלה עושים? גם אשר הם בונים אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם (נחמיה ג' ל"ה). וכי בכוחות כאלה אפשר להקים עם שנחרב בארץ שוממה? אבל לאט, לאט גדל הזיק, לאט כבש את הלבבות והנה תקענו לנו יתד בשרון, בעמק יזרעאל, בהרי יהודה ואפרים, בכרמל ובגליל; שכונות בירושלים ותל-אביב, עיר גאותנו על שפת הים. כל זה נעשה בזמן קצר לפי הערך, מתחילה בפרוטות העם, ולאט לאט נתעוררו גם אילי הכסף.

ואיך אפשר לתת מקום ליאוש להתגנב אל תוך הלב העברי ההומה אל מולדתו האמיתית? ארץ ישראל מוכרחה להבנות כולה בידי חלוצינו. הרכבת זזה ושום כוח לא יעצור בעדה מלכת הלאה בדרכה, הדרך שסלל לפניה אדון העולם. "גזרה עבידא דבטלה!, ודבר אלהים יקום לעולם!

ואתם חלוצים יקרים, המכשירים את עצמכם לעבודת בנין ארץ-ישאל, אל תרפינה ידיכם! המאמין בעולם הבא הוא טועם את נעימותו גם בעולם הזה, ואתם אשר לבכם לציון, כבר קשורים אתם עם ציון, גם בשעה שאתם אנוסים לשבת בגולה. עבדו לעת עתה בהכשרה גופנית ורוחנית, וביחוד בהכשרת הלבבות של העם כולו כלפי המטרה הנעלה שלפנים. לא לשוא מסרו את נפשם יוסף טרומפלדור וחבריו בהגינם על המולדת. בדמם כרתו ברית עולם בין הדורות הבאים ובין ארץ ישראל. ואתם חלוצים הדבקים בעמכם ובארצכם חיים כולכם היום, חיים באידיאה, חיים בתקוה, ואין ספק כי סוף סוף תזכו לראות בגאולה השלמה ונפשכם תדרוך עוז על אדמת קדשנו. אוהבכם בלב ונפש,

דבר, אדר תרפ"ח

---

גבורה עליונה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הדם הוא משקה משכר מאוד. הוא יכול עוד להביא לידי טירוף הדעת, מובנים לנו דברי הנקמה שהתפרצו מלב המשורר האלוהי: “אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע” (תה' קל"ז). ברוך ה'! בני ישראל יצאו ידי חובתם באמירה בעלמא, למעשה לא הגיעו לידי מדת נקמה שכזו מעולם. מובן לנו הכעס נגד אלה שהיה בידם למחות ולא רק שלא מחו, אלא עמדו מנגד והתחממו נגד התבערה אשר הדליקו ב“חכמתם” הפוליטית.

כל זה ועוד הרבה יותר מזה אנו יודעים ומבינים ומכירים, הכל טמון בתוך ההרגשות של לבנו הפצוע.

ואף על פי כן אנו צריכים להתגבר בגבורה עליונה לחיות ודוקא פה בארץ מולדתנו היחידה לבנות מה שהחריבו ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה.

גבורה עליונה הראו צעירינו בהגינם על אחיהם, על כבוד עמם, ואותה גבורה עליונה חייבים צעירינו להראות בהתאפקותם ובצעדם הלאה, הלאה, על דרך הבנין הלאומי בארץ ישראל.

הוי אחים! הדרך ארוכה וקשה, אבל אלוהי ישראל חנן אתכם במדת הגבורה שלו, גבורת החיים לחיות ולהחיות.

וגם שנאת עמים נסיר מלבנו, נזכור תמיד בתודה את חסידי אומות העולם שהגנו עלינו וגם חרפו נפשם בעדנו. לא כל הנוצרים ולא כל המושלמים חייבים באסוננו. היו ויהיו גם ביניהם אנשים טובים וישרים. “אם אמצא בסדום עשרה צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם”. זוהי מדת אברהם, אבי החסד והרחמים. בעד עשרה צדיקים כדאי הוא העולם שיתקיים.

גבורה עליונה דרושה לנו, לאהוב את כל הנברא בצלם אלהים. ואם נוסף דף בהיסטוריה שלנו הגדולה, יש בו בדף הזה גם שורות יפות, מזהירות שיוסיפו לנו כוח להתגבר על הכל – לחיות, לבנות ולבטוח.

דבר כ“ח אב תרפ”ט

---

רחמנות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ברחוב נחלת בנימין אפשר בכל יום לראות אשה אחת או שתים יושבות על המדרכה וקוראות בתחנונים לכל עובר: רחמנות… נדבה! על יד האחת מצחק בחול פרי בטנה, שמתרגל קבצנות מראשית ילדותו.

ובכל פעם כשאני עובר על המחזה השפל הזה ונזכר, כי אני והיא נמצאים בתל-אביב הבנויה, איזה רגש מכאיב מתעורר בקרבי. היתכן כי בעיר העברית הראשונה בארץ-ישראל יהיה מקום להשפלת אדם שכזו? אשה אם היא תימניה או גורג’ית וכדומה – מתפלשת באבק ובזוהמה, היא וילדה, כל היום, כל היום וחוזרת על הניגון שלה: נדבה… רחמנות!

הקולר תלוי ב“עזרת נשים” – אומר אנכי בפירוש. הנשים מתעוררות, מבקשות להן זכות דעה שוה עם הגברים – נכון, מדוע לא? אבל איך טחו עיניהן מראות, כי אשה מושפלת כל כך, טובעת בזוהמה, סחי ומאוס – והכל לעיני כל קהל העוברים והשבים! אחת מני אלה: אם אשה זו אינה מסוגלת לשום עבודה – צריך לפרנס אותה ולא להורידה לידי מדרגה שפלה כזו. ואם היא מסוגלת לעבודה, יבחרו בשבילה איזו עבודה המתאימה לה. וביחוד צריך לשים לב לילד או לילדה המתפלשים על יד אמה. אם האם אינה יכולה לפרנסה, ישימוה בבית התינוקות ולא להפקיר אותה לגמרי מראשית ילדותה.

איך שהוא, צריך להסיר את החרפה הזאת מהעיר העברית הראשונה.

דבר תרפ"ט

---

שוב על המאבדים עצמם לדעת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מקרי איבוד עצמו לדעת נעשים תכופים, בתוך האנושיות וגם בתוך עם ישראל וגם בתוך אלה שעלו לא"י לבנות אותה. אין ספק, כי החזיון הזה הוא פתולוגי. נכנס אל תוך המוח החלש, החולני, הרעיון של איבוד עצמו לדעת והוא רודף אחרי האיש ואיננו נותן לו מנוחה וקורא לו: צא מן החיים! הנה ממכתביו שהשאיר חברנו היקר, המורה הישר והעסקן החרוץ, אליעזר פפר, אנו רואים עד כמה נלחם האיש ברעיון הזה והמציא כל מיני תחבולות לגרש אותו מתוכו, והרעיון הזה לא הרפה ממנו עד ששם קץ לחייו. סבות לזה אפשר למצוא תמיד, סיבה זו או אחרת. ידענו כי דרך החיים אינה רפודה בשושנים, יש בהם קשיים, צרות מצרות שונות ובפרט ידועים הקשיים אשר לכל העולים לארץ-ישראל, שמלבד חליפת האקלים, הפסיכולוגיה של המהגר, העבודה שאינה מסודרת, או שהיא חסרה לגמרי, מחלות וכשלונות – מעיק ביחוד רגש הבדידות, התוקף את האדם הנענה. יש ויש סיבות, אבל הסיבה העיקרית היא בלי ספק מחלת המוח, והוא בודאי ענין של פסיכיאטר. ואף על פי כן רוצה אני, כלומר מרגיש את עצמי מחוייב, לדבר על אודות זה. אנוכי מאמין באמונה שלמה, כי יש ניצוץ אלוהי בכל נפש אדם. האהבה, החסד והרחמים הם שביבי האורה הגדולה שאנו קוראים בשם אלהים. וחיי האדם הם ענין של קדושה, פקדון המה בידי האדם עד עת בוא חליפתו, והוא חייב לשמור עליהם ולהמשיכם, כי לא לחנם בא האדם לעולם. ואם המטרה אינה גלויה כל כך לפניו, יחפש אחריה וימצא. ואין זה פוטר אותו משמירת החיים.

עם ישראל למוד יסורים מאין כמוהו. ואעפ"כ היה הוא תמיד נביא החיים. וטובי האומה שגם חייהם היו קשים ומרים, לא חדלו מלהזהיר ושוב להזהיר “ובחרת בחיים”. ערך החיים היה תמיד גדול מאוד בעיני עמנו, ואמת מוחלטת היתה להם, שאלוהים חפץ בחיים. וגם על דבר הרשע אמר הנביא: “החפץ אחפוץ במות הרשע, נאום ה', הלא בשובו מדרכיו וחיה”. אם חטאת, בן אדם, יש גם לחטא רפואה. לא במות, אלא בתשובה. אל תתבייש מתשובה. היו אנשים גדולים, שנכשלו בחטא ושבו. אין דבר העומד בפני התשובה. ואם יש בושה ממה שנעשה שלא בצדק, אדרבה, תתבייש, תסבול, תתקן ותחייה…

זוהי הדעה שספגתי מתוך חיי-עמנו, מתוך תורתו, מתוך תלאותיו. ואולם ידעתי שיש בינינו ריאליסטים, שאינם מודים במיסטיקה. אני חושב, שזהו רק ממיעוט העיון, משטחיות, – אבל כל איש ישר מודה, שיש ערך גדול לחיים. וכמו שיש ערך גדול לחיים של אחרים, כך יש ערך גדול לחיים של עצמו, אין רשות מוסרית להשתחרר מהחיים, כל אדם חי יכול להביא תועלת לחברו, וגם אם הוא חולה ומדוכא. הסבל מעורר את מדת הרחמים והחסד בלב אחרים וגם זהו דבר יקר מאוד, חסד ורחמים הם האבנים היקרות שמזהירות בנזר החיים. אם נפל בגורל האדם לסבול – יסבול בגבורה ולא יבקש מנוס בשאול. המוסר האנושי מתקומם נגד המנוס הזה. במה דברים אמורים – בזקן, בחולה, בתשוש, אבל אין צורך לאמר בצעיר שעוד כוח לו ותקוה לעתיד. ואם עכשיו צר לו יקוה שישתנה גורלו לטובה, ומשום שאין בו סבלנות הוא יורק בפני הוריו, בפני חבריו, בפני עמו הנענה ויוצא לו לחרות…

וכי אלה הם תשלומים בעד האהבה שאהבה אותך אמך יולדתך ומיניקתך? וכי אלה הם תשלומים לאלה שנשאוך על כפים, גדלוך, חנכוך ולמדו אותך? וביחוד מעשה אי מוסרי הוא לאלה שיש בלבם איזה זיק אהבה לעמם ובאו לבנות את חייו מחדש על יסוד העבודה הכשרה היוצרת בארץ-ישראל. ואם חלילה הוא בורח משורות הלוחמים, מפני שאין לו סבלנות לחכות עד שיעבור זעם הרי הוא מרפה בזה גם את ידי חבריו… הצעיר צריך להגביר את הרעיון המוסרי על פני הרעיון של השתחררות ע"י איבוד עצמו לדעת, ואל יתן לשטן לשלוט בו בשום פנים. חיה, סבול ועבוד! מטרה רמה ונישאה לפניך בחיים.

אכן מעת שהתחוללו המלחמות בעולם (ועד היום הזה לא פסקו) הוזלו חיי האדם ונעשו כלי תשמיש לפוליטיקה הגבוהה והשפלה. הולכים צעירים והורגים ונהרגים לאלפים, לרבבות, למיליונים. ומה חידוש אם אחד יוצא ברצון מן החיים? אבל גם נגד זה צריך האדם להלחם וביחוד הצעירים העובדים! צריך לבער את הרשעה מן העולם, “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

קדושים הם חיי האדם – חיי חבר וחיי עצמו, ואפילו חיי הרשע, את השלשלת הזאת של “על דאטפת אטפוך וסוף מטייפיך יטופון” צריך פעם להפסיק. לחדול מרצח, מרצח עצמו, מרצח חברו, יהיה מי שיהיה. וזוהי תעודת העובדים הכשרים.

דבר תרפ"ט

---

פורים בתל-אביב

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בפורים אין אומרים הלל. היה נס, ניצלו היהודים משמד, אבל איזה דבר מדאיב קרה בנס זה. חכמינו, כותבי מגילת אסתר, התביישו להזכיר בה את שם ה', הזכירוהו רק ברמז, והיכן? "יבוא "המלך "והמן “היום –אוי לאותה בושה! וכל הנס נתגלגל ובא ע”י אסתר המלכה, בחורה יתומה. שנכבשה למלך טפש ומנוול, שמאסף נשים לאין מספר להתעלל בהן.

אכן הנס היה יוצר מן הכלל. תמיד, כידוע, אלה האנשים או הנשים המתקרבים למלכות, משתדלים להחניף לתקיף ולקומיסר הצורר, ולהשליך שיקוצים על בני עמם, להלשין עליהם ולהתבדל מאחיהם הנרדפים. וכאן באה אסתר ואומרת בפה מלא: “כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד”. כוללת את עצמה בתוך כלל ישראל, נסים שבנסים הפלא ופלא! הקרובה למלכות לא שכחה את עמה ודורשת טובתו במסירות נפש.

ואף על פי כן הלב דוי. ודברי שמעון ולוי בוקעים ועולים מאליהם: כזונה יעשה את אחותנו? רבש"ע! אל נא נצטרך לנסים שכאלה. רחם על בנות ישראל ולא תמסרנה להגי ולשעשגז ולשאר הנבלים.

והכיעור שבאסתר המלכה מציגים לראוה בעיר העברית הראשונה תל-אביב בכל שנה ושנה. יש נשף מסורתי – אוי ואבוי למסורת זו – ובה בוחרים איזו תימנית תמימה, ספרדיה או אשכנזית, מעמידים אותה לעיני בוחנים הבקיאים במסכת סוטה, מסירים מעליה את עטרת הצניעות, המקשטת את בנות אברהם אבינו ומכריזים עליה: הנה אסתר המלכה. ובפרסום זה עוברת עתה התימנית כל רחבי אירופה ומכינים ממנה פילמים, המעידים על העם העתיק, שסר מדרך המסורת האמיתית, דרך המוסר והצניעות.

דבר תרפ"ט

---

על הקרנבל ועל ה"צפלין"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

שני הפכים נפגשו בזמן אחד, בימי הפורים תרפ"ט בתל אביב; מצד אחד המון בטלנים ממלאים את הרחובות ולפניהם עוברות שתי “אסתר המלכה”, אחת ספרדית-אשכנזית ואחת תימנית מקושטות בקישוטי הבל צעקניים עם תזמורת זולה וצורמת אזנים ורבבות אנשים עומדים, עוברים ונלחצים ואינם יודעים בעצמם לתת חשבון לנפשם מהו כל הענין הריק, התפל הזה?

ולנגד זה מתרומם מלמעלה ועובר בגאוה ה“צפלין”: הנה מה שהאנושיות התרבותית העובדת עושה, היא יורדת עד נבכי יסודות הטבע, כובשת את התהום ואת רום הרקיע. האשכנזים הוכו, אבל המכות יצאו בנסיונות חדשים והם ממהרים לתקן את הפגמים על ידי עבודה תמידה להגדיל את התוצרת ולהעשיר את הדעת. והנה ה“צפלין” שט ומרחף לו ממעל ומראה לעין כל במה תלויה הצלחת האנושיות – בשקידה בלימודים ובעבודה.

ואנו, אעפ"י שהוכינו שבעים ושבעה, מוסר לא לקחנו. רבבות אנשים הולכים בטלים מכל עבודה, בוטחים, כנראה, בחסדי בני אדם שיזונו ויפרנסו אותם אף אם לא יעשו כלום. שני ימים ושני לילות כולם אחוזי הבל, מלומדי ריקניות,משתטים ושופכים מן הנבוב אל הריקן.

וזו בעצם עבודת הבנין של ארץ ישראל!… רוצים אנו שתהיה לנו אחיזה בקרקע המולדת, שנתקן את הפגמים שעשתה בנו הגלות – על ידי מה? על ידי קרנבל ועל ידי בטלנות, חוסר דעת וחוסר טעם!

חברים עובדים! אל נא יהא חלקכם עמהם. שקדו על התורה והחכמה וביחוד על העבודה, כל מה שאפשר ליצור היום אל תדחו למחר. האידיאל של בנין העם יאיר את הדרך לפניכם ומהעמים התרבותיים תלמדו את דרכי השלמות והיופי שבעבודה. את מנהגי תלמידי הקפה-שנטאן הפריסאי ואת דרכי הטיילנים המפהקים תמיד מרוב שעמום, אל תלמדו!

דבר תרפ"ט

---

קול אומר: קרא

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

קרא לכל אחינו בני ישראל בכל מקומות פזוריהם: גאלו את ציון אמכם, השיבו אותה ואת עצמכם לתחיה, הסירו את חרפת שוממות ארצנו, פנו דרך, סוללו כבישים, ייבשו בצות, בנו ובנו, רבה העבודה וכל מה שנעשה הוא רק התחלה, נסיונות קטנים וצעדים ראשונים לעבודה הכבירה הנשקפת לנו בעתיד.

ולא אכחד בכם,אחים,כשאני בא לקרוא את בנינו ואת נכדינו, את הדור הצעיר, הבחורים והבחורות לעבודה הציונית הממשית לאחוז במעדר, במכוש, בפטיש – אז עטי מתחיל לרטט בידי ורגש של מוסר כליות מתעורר בקרבי ורוחי הומה:

– נקל לך, זקן, לשבת על-יד שולחן מרווח מסובב בארונות ספרים של חכמים וסופרים הוגי דעות, ולכתוב קול-קורא לצעירים שלנו כי יעלו לארץ-ישראל לעבוד. לך, זקן, לא חסר כלום, יש לך דירה טובה, לחם לשובע וגם מאיזה מותרות אינך מושך ידך, אבל מה יהיה גורלם של הצעירים העובדים שאתה קורא להם? הכבר הכינות בשבילם את כל הנוחיות שיש לך, זקן? הלא עיניך הרואות את מצב הצעירים הטובים הללו שהעפילו ועלו לארץ, כמה חסר מהם עוד מהדברים האלמנטאריים שכל אדם אינו יכול לותר עליהם. והם הלא לא צעירים סתם מ“עם הדומה לחמור” אלא כולם אינטליגנטים, בני בעלי בתים חשובים האמונים אם לא עלי תולע, אבל בנוחיות “בעל ביתית” והם גם כולם בעלי הרגשה דקה, יש להם דרישות אנושיות ואיך אפשר לקרוא ולאמר להם: שימו, יקרים, את סבל עמכם על כתפיכם ושאו ואם גם תשבו בצריפים נקובים ונבובים ולא תמיד תשביעו את רעבונכם? אתה, זקן, לא מסרת את נפשך בעד ציון משאת נפשך ואיך תעיז להציע לאחרים שהם ימסרו את נפשם?

אולם הקול הזה הקורא: קרא! לא קולי היחיד הוא, אלא הוא קול הקורא בלב כל אחד ואחד מישראל, שזיק אהבת עמו וארצו לא כבה מלבו: מהרו, החישו, גשו לעבודה! אי אפשר לסבול עוד את חרפת הגלות, לכרסם עצמות, ואפילו אם לפעמים יש עמהן גם נתח בשר – תחת שולחנות זרים! לא יפות הן בעינינו הפרנסות שבהן התפרנסנו בארצות זרים. רוצים אנו לגאול את עצמנו ואת עמנו מירידה מוסרית, ואין לך ירידה מוסרית מזו, שאתה מבקש לך פרנסה קלה ולשבוע מעמל אחרים ומתחת שולחן אחרים.

וכשאני נזכר כי מה שאני מהרהר לא הרהורי בלבד המה, אלא הם הרהורי האומה כולה, שכאן אין לנו עסק עם הפרט, עם החשבונות הפעוטים שלו, אלא דרישות האומה הנאנחת והנאנקת תחת סבל חרפת הגלות, אז אני דוחה את ההסוסים וכל החששות – מה יאמר זה או מה יאמר אחר, – ואני אומר לכל אחי הבחורים והבחורות: עלוּ הנה לעבוד! מה יהיה? אתם תגאלו את ארצכם ואת עמכם, והגאולה כל כך יפה ומזהירה! כל חפצים לא ישוו בה.

“עובדים תהיו, כי עובד אני ה' אלהיכם” – אני אומר בסגנון התורה – הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית, וגם אתם בדרכיו תלכו; תחדשו מעשי בראשית, תחדשו את ארצכם, תחדשו את עמכם וגם אתם תתחדשו.

קונטרס תרפ"ט

---

צא ולמד!

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בימים נוראים אלה של אבדן כמאה ושבעים נפש בידי רוצחים פראים, בימים שקמו עלינו מסיתים ומעלילים מכל צד על לא חמס בכפנו, בימים שהשקר והגזל והרצח נעשים בפרהסיא בעצתם של האינטליגנציה, כביכול, הערבית וחלק גדול מהפקידות האנגלית – בעצם הימים הנוראים האלה הולך לו הנוער העובד של עם ישראל בדרכו, דרך העבודה הכשרה היוצרת על אדמת הקודש, והד צעדיו נשמע כקול שירת גאולים במחברת הקטנה “במעלה” (החמישית):

"הבוז לרשע, ליד הפורעת!

לא ירתיענו פגיון השודד,

לא נפרוץ בילל ובקינות

וגם לא בנקם נשקיט זעמנו הלוהט –

אנו לעבודה, לעבודה להגנה ולשלום",

ראויים הם הדברים שיכנסו אל לבבות כל הנבראים בצלם אלהים וילמדו לדעת מהו תפקידו של האדם בעולם: עבודה, הגנה ושלום.

בנסיונות קשים נתנסה הנוער העובד בארץ-ישראל: “סתיו, גשם, אין מזרון במטה, אין מעיל חם, הנעלים קרועות, מנת הלחם דלה, מרירות – וחלילה מלזוז ולברוח” (שם 15).

זהו הגורל של בני הנעורים שלנו וביחוד גדולים יסורי הצעירה החברה, ואף על פי כן מתגברים הם וממשיכים לעבוד יחד. יודעים הם ומכירים כי הנוער הוא הבסיס של העם, עמוד התוך והוא באהבה ומסירות נפש נוטה שכמו לסבול. אשרי העם שככה לו!

“דבר” אלול תרפ"ט

---

זכרון לדורות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מצווים אנו “זכור את אשר עשה לך עמלק” ולא נצטוינו לזכור את גבורי ישראל שהגנו על עמם ועל כבוד עמם במלחמתם עם עמלק. בטוח היה נותן התורה שאת המצוה הזאת יקיימו בני ישראל גם אם לא יצטוו על כך.

וכן זכרון גבורי ישראל שנלחמו על כבוד עמם וארצם בתל-חי, אלה שמסרו את נפשם ונהרגו באותה ההתקפה, רשום הדבר בלבנו לזכרון בל ימח לנצח.

והצעירים שלנו בדרך הגבורים ההם ילכו, את דגל עמם לא יזניחו, את כבוד עמם לא ישפילו.

כל חפצנו הוא שלא ישנו עוד מקרים שכאלה, כי יתנו לנו לעבוד את עבודתנו הכשרה, היוצרת בשלום ובידידות עם שכנינו מבני העמים האחרים. אבל אם חס וחלילה נבוא לידי נסיון, ידע כל העולם, כי לא “צאן לטבח יובל” אנחנו, אלא יודעים גם לעמוד בקרב להגן על עצמנו ועל כבוד עמנו.

“במעלה”, אדר תרצ"א.

---

קנין המולדת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

במה מולדת נקנית?

בכסף? בכסף לא יתקשר האדם במולדת. אמנם הכסף קונה את הכל, אבל מה שנקנה רק בכסף,אפשר שגם יימכר בכסף.

קנין המולדת דורש שקנינה יהא קנין עולם, שכל הכספים שבעולם לא יזיזוהו ולא ישמיטוהו מידי בעליו.

קנין המולדת דורש אהבה שמגיעה עד מסירות נפש.

אם העם מרגיש בלבו ובנפשו, כי הוא קשור אל המולדת, כי הוא נכון להגן עליה בכל כוחותיו הרוחניים והגשמיים, אז תהא המולדת קנויה לו ויוכל לומר: פה אשב כי אויתיה.

לא אכחד, כי מלפנים היה הרהור של ספק עולה על לבי: אנחנו בני עם נודד זה אלפים שנה, שכמה פעמים החלפנו ארץ בארץ, על ידי גרושים תמידיים, האפשר שאנחנו עכשיו נתקשר למולדתנו העתיקה-החדשה בקשר אמיץ עד מסירת נפש? מאַין נקח את הכוח המוסרי הזה?

אבל כשנזכרתי ב“בהסתדרות השומרים”, זו ההסתדרות שקבלה עליה ברצון את החובה לשמור על המולדת במסירות נפש ממש, ובמשך עשרים וחמש שנה היא עומדת על משמרתה בצורות שונות ואינה נרתעת מפני רובי רוצחים ופגיוניהם, אז הספק גז וחולף. יש בלב ישראל אהבה למולדת והיא נקנית לו במסירות נפש קנין עולם.

לפני עשרים שנה יצא לאור ספר “יזכור” על חללי השומרים והפועלים העברים. מאז עוד רבו מספר החללים. הוי כמה רבו! וההסתדרות המשיכה את עבודתה כאילו לא קרה דבר. אהבת המולדת מכריעה נגד הכל. גם את רובי הרוצחים ופגיוני השודדים.

ובלבי מתגברת האמונה, כי לא רק בלב יחידי סגולה, תקנן אהבה כזו למולדת, אלא בלב כל עם ישראל כי רוחם הלא נובעת ממקור נשמת האומה ואליה תשוב לחזק את לבה ולהלהיבה באהבת המולדת אהבת עולמים עד מסירות נפש.

“דבר” תשרי תרצ"ג

---

האינטליגנציה והעם

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

זכורני את תקופת ההשכלה בחוץ-לארץ. המתקדמים שבנו פרצו בכל כוחם את הגדרים, להכניס את בניהם לגימנסיות של הנוצרים. ומה גדלה שמחתם, כששב הבן מהגימנסיה ותעודת בגרות בידם, ובפרט אם הצליח הבוגר לקבל מדליה, ובזה נפתחו לפניו השערים לאוניברסיטה. ואחר כך יש לו זכות הישיבה בכל רחבי רוסיה, גם מחוץ לתחום המושב. בקיצור – אושר גדול, שפע של פרנסה וכבוד ורחבת ידים.

כמובן, שכל אלה המאושרים התרחקו מעל עמם (מלבד אחדים יוצאים מהכלל). פשוט לא רצו לדעת את חי עמם ואת סבלו. הם נעשו לרוסים, שפת רוסיה היתה שפתם ובספרות הרוסית הרוו את צמאון תרבותם. עוד מצלצלים באזני דברי ה' אורשנסקי (לא מחבר הספר “היהודים ברוסיה”, אלא אחיו) שכתב באחד העתונים המפורסמים: מה לי ולאיזה סמרטוטר או חנוני יהודי בוילנא או במקום אחר? אין ביני ובינו שום קשר ואיני רוצה לדאוג לו ולהיות אחראי לו… אורשנסקי זה המיר אחרי כן את דתו ונמנה לפרופסור בפטרבורג.

עכשיו רואים, כי אמנם צדקו אלה, שעל פי האינסטינקט הבריא שלהם אמרו: מות בסיר ההשכלה, כי היא מרחיקה את הדור הצעיר לא רק מהדת העברית, לא רק מבית הכנסת, אלא גם מהעם העברי. הכוח האינטליגנטי הוצא לבטלה, לא הביא שום תועלת לעם ישראל. ולפעמים הסב לו גם רעות גדולות…

לא כן האינטליגנט העברי בארץ-ישראל. כאן בתוך עמו הוא חי בשפתו הוא מדבר, בספרות העברית הוא מרווה את צמאונו. עליו אנו סומכים, כי כוחו הגדול יקדיש לטובת עמו, להתבונן אל חיי העומדים בשפל המדרגה, לעזור להם בהשכלתו, להדריכם ולהרימם. ויש מהם שמספסל הלימודים מתנדבים ישר לעבודה הכשרה והיוצרת ולעמוד בשורה עם כל העובדים הכשרים, כי כלל בידם מי שיש לו הרבה צריך לתת הרבה.

בלב אינטליגנטים כאלה לא יבוא ארס הקנאה ושנאת אחים, כי לא לשלטון הם מתכוונים ואף לא לשם הנאה מופרזת מתענוגי העולם הזה, הם יצאו אל אחיהם לראות בסבלותם והסבל מה גדול, הוי, כמה גדול! דרושים הרבה כוחות להציל. ואין מקום לחשבונות פעוטים.

“דבר” אב תרצ"ג

---

להזכיר נשכחות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א. בימי המאה השניה לאלף הששי תקפו עלינו צרות, הריגות, שמדות וגירושים ובתוך בני ישראל היתה מחלוקת נוראה וע"ז כתב ר' מיישטרליין מניישטט (הסמוכה לוינה) לאחד הרבנים: "מעולם לא היינו צריכים להיות לאגודה אחת ושלום ושלוה כמו עתה… לא האמינו כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי פולין (שהיתה קודם מקום לפליטת ישראל)… ור' ישראל מברונה כתב: “אדברה במר נפשי.. עד מתי לא נתיסר בכל התוכחות והפורעניות המתרגשות בעוונותינו הרבים בכל תפוצות ישראל, גברו הרשעים והחריבו מדינות שלמות, ומה לנו ולמחלוקת?… היה לנו להיות באגודה אחת לבטל מחשבות שונאינו… ושורות הללו נכתבו בדמע ורוב צרות המתגאות במדינתנו.”

כך כתבו בחירי האומה הישראלית לפני ארבע מאות שנה. כמדומני שאנו נמצאים במצב לא יותר טוב מאשר נמצאו אבותינו, ואף על פי כן לא חדלה ממנו מחלת הקטטות והמריבות. איני רוצה להכריע מי צדק ומי לא, הייתי רוצה שיצר ההתנצחות, כיצרא דעבודה זרה, יחדל מקרבנו, וכל אחד ייטיב לבו לטובת האומה בכללה ובנין ארץ-ישראל בפרט, ושלא יהא כל אחד דואג כל כך לכבודו ולממונו בשעה שכבוד האומה מושפל לעפר וממונם של ישראל נעשה הפקר… לשבר, לרמוס, לבזות – זה יעשו עמים אחרים, ואפשר לסמוך עליהם ואין כל צורך לעזור להם במלאכתם.

ב. המסַפר הגדול ברוך (ברתולד) אוארבך כותב כי פעם הזמינו הרב הפרופסור ברנייס ליסב עמו בסדר הפסח. אז סיפר לו הרב, כי המיניסטר החכם בונזין שחיבר ספר גדול das Bibelwerk בקש מהרב לעזור לו בעבודתו. הרב קבל את ההצעה בעונג, ועמל הרבה לתקון הספר הזה. פעם אמר לו בונזין: אני רואה את ההבדל בין הצוענים והיהודים" הצוענים נדחו מהמשפחה האנושית, והם עד היום שונאים את האנושיות, אבל היהודים, אעפ"י שנדחו מהאנושיות, אם רק מראים להם קצת פנים שוחקות הם באים במלוא הפנים אהבה ונכונים להשתתף ולעבוד בהגדלת התרבות. והרב ברנייס סיים את דבריו לאוארבאך: תקופה כזו היתה לנו בספרד שאז נלוו חכמי ישראל לחכמי העמים להרבות חכמה ותרבות בעולם, וכעבור איזה זמן שוב פנו להם עורף ובעד אהבתם נרדפו נהרגו ונטרדו… ומי יודע מה שיהיה עוד בזמן מן הזמנים כאן בארץ אשכנז?…

חכם עדיף מנביא! גם בימי התקוה הגדולה של האמנציפציה באשכנז הביט החכם הזה גם לאחור וגם לפנים הוא לא שכח את העבר ולא שם כל תקותו בהווה.

“זכרון לבני ישראל!” החובה על בני ישראל לשמור על “כוח הזכרון” ולא יתעה בדרכו.

דבר אייר תרצ"ג

---

הצילו!

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לב מי לא נזדעזע לשמע האסון אשר קרה לאחינו גולי אשכנז? יודעים ומכירים אנו את גדולת מעשיהם, חכמתם ונדבת לבם, אשר עשו לכל תפוצות הגולה ומבאר חכמתם שתו וישתו עדרי ישראל לדור דורים.

לא נדבר על חכמי אשכנז הקדמונים, כמו ר' מאיר מרוטנברג, הרא"ש ובעל הטורים וכדומה, אבל אם נזכיר רק חכמי אשכנז מהתקופה הקרובה אלינו, אלה מיסדי חכמת היהדות, כמו ר' יום טוב ליפמן צונץ, ר' זכריה פרנקל, ר' צבי גרץ, שטיינשניידר, שטיינטל, הרמן כהן וכו' וכו' – הלא חרדת קודש תאחזנו בזכרנו אותם, ולבנו מתמלא תודה באשר אנו מלקקים בקצה אצבעותינו מיערות הדבש אשר הנחילונו. והשפעתם הלא הגיעה עד אוסטריה, הונגריה, ואורם בא גם לאחינו יושבי רוסיה ופולין. וכמה גדולה היתה נדבת לבם של יהודי אשכנז, ביחוד מימי הפרעות ברוסיה ואילך. וכנפי חסדם היו פרושות גם על המזרח, וביחוד על ארץ-ישראל.

ופתאום זועה! מוט התמוטטה הארץ, פור התפוררה הארץ, זו ארץ אשכנז אשר חשבוה לארץ מולדתם מקיאה אותם מקרבה, את רכושם יגזלו ומרחיקים אותם, גם את החכמים הגדולים מחברת האדם, והם צריכים לנוד לארצות אחרות למצוא מפלט ודירת ארעי. סוכת נודדים…! ואיך לא יהמה לבנו לגורלם?

עכשיו שומה עלינו, יהודי ארץ-ישראל, להושיט יד עזרה לאחים גולי אשכנז, לאלה שבאו ושעוד יבואו הנה בהמונים. נאזור נא את כל כחנו לקבל אותם כאחים ולתת להם מנוחה בתוכנו, שישתתפו גם הם עמנו בבנין ארצנו, ולהפוך את הגזרה הרעה עד כמה שאפשר להצלה ולברכה. את המרץ הרב אשר הראו אחינו גולי אשכנז בגרמניה, ויראו פה גם במקצועות הכלכלה להחיות עם רב.

י“ח מ' אב תרצ”ג

---

ארץ-ישראל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ארץ-ישראל – זה שמה וזה זכרה לדורות עולם. אחת היא לנו בין בזמן שנתקיים בנו: יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב, אוכלים ושותים ושמחים (מ"א, ד' כ') ובין בזמן שנתקיים בנו: דרכי ציון אבלות… כל שעריה שוממין (איכה א' ד'). וביחוד בימי מסעי הצלב, שאז נשמדו כמעט כל היהודים מארץ ישראל – השם “ארץ-ישראל” נשמר בפיות ובלבבות עם ישראל תמיד.

גם בימים שאי אפשר היה ליהודי לדרוך על אדמת אבות בלי סכנת נפשות, לא חדלו מלברך “נודה לך אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה” (ברכת המזון). בעיני זרים בודאי שהיה הדבר מעורר רק לעג: היתכן לתת הודאה על הארץ שהגלו מתוכה: אבל בעיני ישראל לא פסקה מהיות גם אז ארץ ישראל, קשר רוחני נצחי היה תמיד בין ישראל ובין ארץ ישראל. גם בשעה שהיו רחוקים ממנה. ואת הקשר הזה לא הצליחו כל שונאינו מאז ועד היום לנתק. והקשר הרוחני הנצחי הזה עמד לישראל לקוות ולבטוח בבטחון גמור, שארץ ישראל תשוב להיות משכן מבטחים להם או לבניהם או לבני בניהם–איך שיהיה, בזמן מהזמנים התקוה תתגשם. וישוב ישראל אל נוהו.

אמנם, חלק קטן מהעם בהיותו בגולה ביקש להסיר מעליו את עול הגלות על ידי טמיעה. כה היה בספרד, שהגרנדים היהודים קבלו עליהם את הדת הנוצרית ויהיו לספרדים למראית עין, וכך עשו גם בתקופת ההשכלה, כי בקשו להפר את הקשר הרוחני שבין עם ישראל וארץ ישראל ולפרסם כי גרמניה וצרפת הן ארץ מולדתם אבל העם בכללו נשאר נאמן לארץ ישראל ולא המירה באחרת, גם אחרי שבתם בגלותם כמה מאות שנה. ובחירי העם התאמצו בחרף נפש לעלות ולהתישב בארץ-ישראל, אף-על-פי שהתנאים הכלכליים והמדיניים היו קשים להם ומרים כמות.

ואולם אלה שביקשו מנוס מצרת הגולה על ידי טמיעה ובגידה, לא מצאו מנוח ולא כבוד אדם. הקללה “ובגוים ההם לא תרגיע” (דברים כ“ח, ס”ה), נתקיימה באומללים ההם, בין שנטבחו על במות האינקביזיציה, בין שהיו ללעג ולקלס בפי האנטישמיים שבאירופה. וגם הארץ היתה חתומה בחותם הקללה: “והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה” (ויקרא כ“ו, ל”ב).

והנה פתאום תקופה חדשה באה: בני ישראל מזדרזים ועולים לארץ ישראל ומבקשים לבנותה בעמל כפיהם וראו זה פלא: הארץ נתחדשה, כאילו שבה אל ימי נעוריה והעם גם כן הולך ומתחדש, איזה כוח טמיר נתגלה בהם להפוך מדבריות לשדות תבואה ולגנים.

העל זאת לא ירגז השטן?

אחרי שהצליח לעורר את האנושיות במשך ארבע שנים לצאת בכל כלי קרב לשפוך איש דמי רעהו על לא דבר וללא תכלית, להחריב ערים ומדינות – ההוא ישב וידום בעת שבני עם גולה יבואו לבנות ולנטוע?

והוא התחיל בעבודת הסכסוך, שבה נתמחה כל כך, ואת דבָרו שם בפי הפוליטיקאים האירופיים והמזרחיים, הוא כביכול, עשה שלום ביניהם, למען יקומו יחד להפריע בעד עבודת היצירה העברית בארץ אבותיו.

והנה גם כאן הצליח לשסות שודדים להתנפל על בני ישראל ולהרוג מהם מאה ועשרים איש. כולם אנשים ישרים ושקטים, שבקשו לחיות ולהחיות בארצם.

ולרגלי הצלחת השטן נבהלו גם קצת מאנ"ש, והנה נשמעים במחננו דברי נכאים ואנחות יאוש…

ויש באים לותר על שם “ארץ ישראל”. בשבילם אין עוד “ארץ ישראל”, תקרא נא בשם אחר, ובלבד שיתנו לנו “לשבת בשלוה”.

אבל כל תחבולות השטן וכל עצות הנחשלים והנכשלים משלנו לא יועילו כלום, ארץ ישראל – זה שמה וזה זכרה, בין אם יושבים בה ביצנצים ובין שיושבים בה ערבים. העם העברי, כמו שהיה קשור בקשר רוחני עם הארץ הזאת ועם השם הקדוש ארץ ישראל, כך ישאר לנצח נצחים. היה זמן ושם ירושלים נשתנה ע"י צוררינו הרומאים לשם איליה קפיטולינה, והיהודים הוסיפו לשמור בקרבם את השם ירושלים, נפלו הרומאים ונתבטלה גזירתם. וכך הוא גם עם השם פלשתינה, ששונאינו המציאו בכונה להשכיח את שם ארץ ישראל – השם פלשתינה ימחק והשם ארץ-ישראל היה הווה ויהיה קיים לנצח. ואם יגברו שונאינו ולא יתנו לחלוצינו לבוא ולבנות את הארץ – אנחנו נוסיף לשמור את תקותנו, תקות הגאולה בלבנו, עד בוא עת התגשמותה. סבלנו ונכונים לסבול, אבל את דגלנו – דגל “ארץ ישראל” – לא נעזוב מידינו, נשמור עליו בסבלנות ובתקוה, כי עם קשה עורף אנחנו.

---

הישוב הישן בא"י

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כשאתה עובר בסקירה אחת על הישוב בארץ ישראל מימי החרבן עד עתה, וראית תמונה נפלאה שאין דוגמתה.

שורה ארוכה, ארוכה של גבורים, עומדים על משמרתם. הללו נהרגים והללו באים תחתיהם, ואת המערכה אינם עוזבים.

הישוב נחרב ונבנה, נחרב ונבנה. היום מחריבו טיטוס, מחר אדריאנוס, ביצנצים, פרסים, ערבים, צלביים, מונגולים, מצרים, תורכים, דרוזים מחריבים ומחריבים, והישוב חוזר ונבנה. אין בתים, יושבים במערות; אין לחם, אוכלים עשבים. אי אפשר לשבת פה, הולכים לפנה אחרת. מרכזי התורה נודדים מירושלים ליבנה ומיבנה לאושא, לשפרעם, לבית שערים, לטבריה, לצפורי, לקסריה, לצדון, לצפת.

לאשרנו לא היתה הממשלה בא"י שוה באכזריותה בכל המקומות. תמיד היו בה “שלשים ואחד מלך” אם לא יותר. לכל מחוז ולפעמים לכל עיר היתה ממשלה לעצמה, הפקיד המקומי לא היה שם לב לפקודות הממשלה המרכזית, ולפיכך אם זה היה לוחץ יותר מדי, אפשר היה למצוא מחבוא כרגע תחת ממשלת פקיד אחר, כמובן בעד בקשיש הגון, צריך לדעת, כי היו זמנים שכל כסף החלוקה היה נכנס לתוך כיסי פקידים עלוקות וערבים מלוי ברבית!

ולפעמים כשהיה החרבן גדול מאד, כליה ממש, אפשר היה לחשוב שמעתה “ישכילו” היהודים ויחדלו מהארץ, שאין בה בטחון לחיות אפילו חיי צער. אבל באמת לא היה כך: העם נשאר נאמן לארצו. תחת הנהרגים והנגפים באו אחרים ושוב מתחילים לבנות את קנם ההרוס.

אגודת “השומר” היתה מבחינה זו חידוש סמל הישוב הישן, שכולו היה חבורה של שומרים, המופקדים על חומות ירושלים, חבורה שלא נתנה דמי לעם ישראל והיתה תמיד קוראת באזניו: זכור, אל תשכח את ארצך!

בהרגשה חיה, שלפעמים לא באה גם לידי הכרה,הרגישו שהקשר שבין עם ישראל ובין ארץ ישראל צריך להיות תמיד חזק, תמיד חדש. הרמב"ם אומר, שאם אין ישוב יהודי בארץ-ישראל אין קיום ליהדות בחוץ-לארץ, הוא אמנם אמר זאת מהצד הפורמלי (לענין קביעת החדש: שהתורה נתנה יפוי כח לקביעת החדשים רק ליושבי ארץ-ישראל, יהיו מי שיהיו) אבל אנו יודעם כי לפעמים תחת הלבוש הפורמלי צפון הגרעין האידיאלי.

הרבה מאד עשו השדר“ים להחיות תמיד את רגש חבת ציון בלב העם בכל מקומות פזוריו. רוב השדר”ים היו גדולי תורה ואנשי-רוח. די להזכיר את השמות ר' חזקיה די-סילוה, ר' חיים יוסף דוד אזולאי, ר' יוסף טאגי, ר' ישראל משקלוב, ר' יוסף שורץ – שמתוכם אפשר להכיר את היופי של השדרי"ם בכלל. אמנם היו גם קוצים בתוך הבר, שרלטנים וחמסנים, אבל הם היו רק מתי מעט, ואינם יכולים להעיב בחשכתם על זהר בני העליה המרובים.

צריך לדעת כי בימי קדם היתה הנסיעה בחזקת סכנה, כמו בים בספינת מפרשים וכן ביבשה, שהדרך היתה מלאה ליסטים, וכמה מהשדרי"ם נהרגו, ואף על פי כן כשראו אנשי הרוח שהישוב התמוטט, התאזרו חיל וסכנו את נפשם והלכו לארצות רחוקות. ובכל מקום בואם, הביאו עמהם לאחיהם דרישת שלום מארץ אבותם היקרה וחזקו את לבם בתקות הגאולה ושיבת ציון.

ביחוד נוגע עד הנפש יחוסם של אחינו המערבים שקבלו חלק ביסורי הגלות מנה אחת אפים והיו תמיד במצור ובמצוק, בחרדה ובפחד היו מקבלים את פני השדרי"ם, כקבלת פני מלאכים שלוחים ממרום, והיו שותים בצמא את דבריהם ונותנים להם את פרוטתם האחרונה.

ומה נתנו יושבי ארץ ישראל ושדרי"הם לעם ישראל?

הם נתנו את חבת ציון, זה סם המרפא, שחזק תמיד את הלב החלש לקוות ליום שארץ-ישראל לא תסתפק עוד בשומרים בלבד, אלא תבקש תפקידה בבנין שלם ובקבוץ כל אלה המחכים לגאולה.

ומי יודע? אולי הם, בני הגבורים של הישוב הישן, יכנסו בעובי הקורה גם בתקופת התחיה ויראו את התמסרותם אל העבודה הכשרה והפוריה; מי יודע דרך הרוח?…

קונטס, תר"פ.

---

גדרי הנבואה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

נשמת ישראל היא הנבואה, על ידה נהיה לעם ובה הוא גדל ומתפתח.

השקפות שונות ורעיונות שונים מתחדשים ובאים בעולם, אלה צצים ואלה נובלים, והנבואה לעולם עומדת בגדולתה הנצחית. למודיה הנשגבים עמוקים לאין חקר ויחד עם זה פשוטים הם וברורים ותמיד באים “לחבש לנשברי לב… לתת להם פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל. מעטה תהלה תחת רוח כהה”¹.

ובשעה שהיהודי מרגיש את עצמו נבוך ותועה בין המון המחשבות המתרוצצות וסותרות זו את זו, או בשעות הרעות שהוא רואה את עצמו נלחץ ונרדף (ומתי הוא אינו נלחץ ונרדף?) הוא פונה אל המעין הטהור, המפכה מהנבואה ושואב משם תנחומות אל. משיב את נפשו ומוצא מנוחה ודרך ישרה.

החזיון הנפלא של הנבואה אין דוגמתו בכל תולדות העמים האחרים, וגם בישראל היתה התגלותה רק בתקופה ידועה וחדלה. ואולם השפעתה אינה פוסקת לא לבד בתוך עם ישראל, אלא גם בכל עמי התבל, ובכל שיוסיפו בני האדם חכמה ודעת, כך יוסיפו להכיר יותר גדולת הנבואה וקדושתה,

גדרי הנבואה, כפי מה שאנו למדים מדבריהם וממעשיהם של הנביאים, אלה הם:

א. אמונה שלמה ועצומה בה' הבוחר בנביאו. אמונה זו ממלאה את כל נפש הנביא, הוא אינו צריך לראיות על מציאות האלהות, מפני שהוא מרגישה בכל רוחו ונפשו, כמו שנאמר: “כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך!”² בכח הוא רואה את האלהים: בקרב נפשו פנימה ובכל מרחבי הבריאה, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ועל כן כשהוא מתבונן ביפי הטבע, הוא מתפעל לא מן הטבע בעצמו אלא מגדולת יוצרו³. ברור הוא שהיה הנביא מכיר את ה' בהכרה חזקה לא פחות מההכרה החושית שבנו, איך היה הדבר אין אנו יודעים, אבל מכל דבריהם ניכר שכך היה.

ב. שלמות מוסרית ממקור מדת הצדק הגמור והמוחלט, אלהי הנביא הוא אלהי הצדק, השלם בכל המעלות והמוסריות, וחובת האדם היא להדבק בה‘, כלומר: להשתלם השתלמות מוסרית עד שתהא הצורה דומה ליוצרה, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה’ אלהיכם⁴. והנביא לא היה רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים כי עלה במדרגת המוסר למעלה היותר נשגבה. לא לחנם נקראו הנביאים בשם מלאכים, לא רק מפני שהיו שליחי המקום, אלא מפני שהיו משוללים כל פניה עצמית ומופרשים מכל תאות בשרים. לא שנדרו או קבלו עליהם נזירות, אלא שהתאוות החמריות לא תפסו כלל מקום בלבבם. ומהיותם כל כך טהורים וקדושים, על כן היתה תביעתו המוסרית של הנביא תביעה מחלטת, לא רצתה בשום פשרה ולא נתפייסה בשום אמתלא. תכלית שנאה הוא שנא את הרע בכל מקום שהוא, כל משוא פנים אין לפניו: עשיר או עני, עבד או מלך – הכל חייבים להכנע מפני ממשלת הצדק.

ג. אמונה ביחוד הלאומי של כנסת ישראל, בנצחיות הברית הכרותה בין ה' ובין עמו. בעיניהם של הנביאים איננה חשובה כל כך החסידות של אישים נפרדים, ואפילו אם יהיו חסידים גדולם וצדיקים, אלא דוקא החסידות של הקבוץ הכללי – של כנסת ישראל שנועדה להיות לאור גוים ולמופת לכל העמים בצדקתה ובטהרתה המוסרית עד סוף כל הדורות “עם זו יצרתי תהלתי יספרו”.⁵ ולפיכך הנביא דורש שכנסת ישראל בכללה תכיר, שאין חיים אלא חיים אלהיים, וחיים שאינם אלהיים אינם חיים כלל, ורק מתוך השקפה זו תסדר את כל סדרי חייה, המשפחתיים, המדיניים והחברתיים, שתהיה כולה מוטבעת בחותם של אלהות ובאחדות גמורה של כל השבטים, כי בזה תלויה הצלחתה הזמנית והנצחית של האומה.

ד. אמונה במעלת ארץ-ישראל, שבה בחר ה' בשביל עמו בחירו ורק בה יכולים בני ישראל לחיות חיי אושר, חיי קדושה וטהרה, ועל כן אין בעיני הנביא שכר טוב וגדול ותענוג נעלה מזה, שעם ישראל שלם במוסרו האלהי, יושב לבטח בארצו הנבחרת, ולהפך, אין בעיניו פורענות יותר גדולה מגלות עמו לארץ נכריה ותנודת ישראל בתוך עמים נכרים מקולקלים במעשיהם.

ולפיכך רבים יסורי הנביא וגדול הוא צערו, כשהוא רואה את עמו בקלקלתו המוסרית וצופה מראש את הפורענות העתידה לבוא עליהם, שסוף, סוף תקיא אותם הארץ בעונותיה ויהיו נודדים בארצות זרים, נתונים לשבי ולחרפה. מתוך אהבה וצער זה נובעים כל דברי תוכחתו של הנביא וזעמו הקשה, שהוא שופך על ראש פושעי עמו. אין ספק, שגם בזמן ההוא היה עם ישראל נעלה במדת מוסרו על העמים האחרים. כי אצל עמים אחרים היו נוהגים היתר בהרבה עבירות חמורות ולא עלה על דעת מי שהוא למחות כנגד זה. לא כן בעם ישראל. בהם נמצאו תמיד אנשים רבים שהכירו במעלתם של נביאי ה' והיו רחוקים מעבירות חמורות, אבל הנביאים, שתביעתם המוסרית,כמו שאמרנו, היתה שלמה, לא יכלו להסתפק בזה, שהעמים הנכרים גרועים מעם ישראל, כי הם רצו לראות את עמם בתור עם סגולה באמת, עם חכם ונבון,ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ה. אמונה שלמה בשליחותו מאת האלהים. הנביא מאמין באמונה שלמה, כי כל מה שהוא מדבר אינו מדבר מדעתו, אלא במצות ה' וברוח קדשו. מתחיל הוא ב“כה אמר ה' " ומסיים “נאום ה' צבאות”. ולפי מליצת חכמים ז”ל: “השכינה היתה מדברת מתוך גרונם”. ובעבודתו זו הוא משלים את חובתו המוסרית, כי לכך נוצר. הוא מוכיח וחוזר ומוכיח, מבלי שים לב לתוצאות דבריו. אם ישמע העם ואם יחדל. איתן הוא ובטוח בכח ה' הנתון לו, אינו ירא מפני גערת ההמון, מפני קצף המושלים העריצים, ממלשינות נביאי השקר ומחמת כהני האון. וגם כשהוא יודע שחייו תלויים בסכנה, איננו כובש את נבואתו. אמנם צר לו על שהוא צריך להיות איש ריב לכל. הן על פי תכונתו הוא אוהב שלום ורודף שלום, אבל כשהוא רואה את הצדק נרמס ברגל ואת הקודש מחולל, אז אינו יכול לעצור ברוחו, חצי התוכחה מתמלטים מפיו, ובשביל כך הנביא מתאונן וקובל לפעמים: אוי לי אמי כי ילדתני איש ריב ואיש מדון לכל הארץ⁶.

ו. אמונה שלמה, כי כל מה שברא הקב“ה בעולמו הוא טוב מאוד, והרע אינו אלא מקרה שסופו לעבור ולא דבר שבעצם, ועל כן חזק הוא בבטחונו, שסוף סוף ינצח הטוב את הרע והאמת והצדק את הרשעה והשקר. אמונה זו אמצה את לב הנביא ולא נתנה לו לנפול ברוחו. ואף על פי שהיה רואה את קלקולי בני דורו ואת העונש הגדול הצפוי להם. מכל מקום לא בא לידי יאוש ולא בחר להתבודד מחוץ לחיים וחברת האדם המקולקלה, להפך, בלי חברת האדם אין חייו חיים, כי לא מנוחת נפשו הפרטית הוא מבקש, אלא טובת עמו, ובשבילו הוא מקדיש את עצמו כליל, כל עבודתו הוא לשם העם ובתוך העם, והחברה הצבורית היא לו בשביל כך מקום חיותו, והוא אינו פוסק מהאמין בכוחם הגדול של דברי אלהים חיים,להחזיר סוף סוף בתשובה אפילו דור שכולו חיב ושקוע במ”ט שערי טומאה וחטא.

ז. התנגדות נמרצה נגד אלה הצבועים, שמדקדקים באיזה מצות לעיני ההמון להתראות על ידי זה כיראי אליהם, בעוד שבלבם תוך ומרמה, גם אלה שמכבדים את אלהים בפיהם ובשפתם, ולבם רחק ממנו, נחשבים בעיני הנביא כמחללי קודש, ומכל שכן אלה שעושים מעשים רעים ואחר כך באים לבית הקדש לפרוש כפיהם בתפלה ולהקריב קרבנות. אמנם יקרות היו בעיני הנביא מצות התורה, מבלי הבדל בין המצות השמעיות ובין המצות השכליות⁷ אבל אם נעשו שלא לשמן, אלא לשם איזו פניה גסה, העירו בלב הנביא קנאה כמו לחלול הקדש, ואז שפכו את לעגם המר והקשה גם על מעשה הקרבנות – העבודה היותר חשובה.

ח. הנביא אינו מאלה “הלוקחים לשונם ונואמים נאום”, לשם תפארת המליצה והדבור בלבד. הוא אינו מנבא אלא מתוך התעוררות פנימית, כשהוא מלא רוח ה'. צופה הוא לבית ישראל, צופה, שעומד על משמרתו הקדושה יומם ולילה ומתריע על כל סכנה שמתרגשת לבוא. בשביל כך אין דרך הנביא ליפות ולקשט את דבריו בכונה. העיקר בעיניו התוך ולא הקליפה, ואולם רוח הנבואה מאליה נגלתה בלבוש הוד – בשפה ציורית נפלאה ובשירים מדודים לא במדה חצונית, כמשפט שירי העמים אלא במדה פנימית, שאינה דוחקת את הרעיון, כמו גלי הים, המתנשאים זה אחר זו בשורות, שורות, לא במדה מלאכותית, אלא טבעית וחפשית. זוהי מדת ההקבלה (פרלליזמוס), הנובעת מתוך עצם טבעה של השירה העברית. חפשית היא שירה זו מכבלי כבלים חיצונים, כמו הרוח המתגלה בה.

הנביאים לא היו כתה מיוחדת וגם לא בני שבט אחד: כל מי שפעמה בו רוח ה' היה לנביא. תלמידי הנביא “שיצקו מים על ידו”, לפי מליצת הכתוב, נקראו “בני הנביאים”. יש שהנביא או תלמידו היה כותב תחילה את דברי הנבואה על ספר וקורא אחר כך לפני העם. פעמים עלו בספר רק תמציתם של דבריהם או גם קטעים מהם, ובצורה מקטעת זו באו לידי מסדרי כתבי הקדש, ויש שאנו מוצאים בכתבי הקדש שנים שלשה קטעים של נבואות שונות אפילו בפרק אחד. בכלל הרבה מדברי הנביאים אבדו במשך הזמן. לפי המסורה קמו לישראל ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות. ובני הנביאים היו הרבה מאות, ואולם בסך הכל נשארו לנו שלשה ספרים גדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, ושנים עשר ספרים שמפני קטנותם בכמות נתחברו לספר אחד – תרי-עשר. בכלל הרבה מדברי הנביאים נאבדו במשך הזמן, ויש שנביא אחד נבא כמה וכמה שנים, ומכל נבואותיו המרובות לא נשארו אלא פרשיות אחדות, או שלא נשאר מהם כלום, ורק במקרה נשאר שמם לזכרון בדברי חבריהם או תלמידיהם.

סדורם של ספרי הנביאים בכתבי הקדש אינו לפי סדר הזמנים, אלא פי מה שנזדמנו לידי המסדר ראשון, ראשון. וחכמי הדורות הבאים לא רצו לשנות מן הסדר המקובל. ואולי היו גם טעמים טכניים לסדור זה. וכבר העירו גם חכמי התלמוד ז"ל, כי לפעמים נשתרבבו פסוקים אחדים מדברי נביא אחד לתוך ספרו של נביא אחר. ואולם אנו איננו רוצים להכניס את עצמנו בהשערות, ובפרט שהעיקר הוא אצלנו החקירה במהות הנבואה ולמודיה הנשגבים. וכלל גדול הוא בידינו, כי רוח הנבואה שממקור אחד מוצאה אחת היא, לפיכך אין מחלוקת בין נביא ובין נביא, אלא שהאחד משלים את דברי השני. ואם יש שני כתובים הנראים כסותרים זה את זה, תמיד אפשר למצוא כתוב שלישי, שיכריע ביניהם ויוכיח, כי אלו ואלו דברי אלהים חיים.

---

כנסת ישראל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בימי הבית הראשון עמדה במרכז היהדות הנבואה. כהניה הנביאים עמדו במעלת הקדושה העליונה, אשר את שיא רוממותה אי-אפשר לתפוס בעין השכל האנושי המצומצם, לא רק בדרישת הצדק האבסולוטי שלהם הצטיינו הנביאים – גם סוקרטס היה דורש-צדק – מעלת-הקדושה רבה ממעלת הצדק לאין חקר. וזו היתה דרישתם הראשונה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם. והצדק נכלל בתוך דרישה זו, כמו שאר המידות הטובות, אבל בכולן לא מצאו סיפוק. אם אין הקדושה מלוה אותן.

ואין פלא, כי לפי מידת ההערכה שבלב הנביאים היה עם ישראל “גוי חוטא. עם כבד עון”. וירמיהו בקנאתו קרא: “מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי… כי כולם מנאפים עצרת בוגדים” – כל העם, לא רק אלה אשר “חמדו שדות וגזלו” כי אם כל המון העם, שבכל יגיעתו אינו מוצא אפילו לכם לשובע, מפני שאין בהם דרישה לחיים קדושים.

אין ספק, כי גם בימים ההם, כשהיו הנביאים נרדפים מבעלי-השלטון ונהרגים על קדושת תורתם, נמצאו רבים שהכירו את מעלת “מלאכי אלהים” אלה ונדבקו בהם והשתדלו ללכת בדרכיהם. המה בני-הנביאים. והחוג המצומצם הזה היה לאבן פינה לעם ישראל כולו, התמצית של האומה, השאר היה בבחינת ענפים ועלים, שתכליתם לגדל את הפירות – אשכלות הנבואה, כי הם העיקר.

ומאשר דרישת הנבואה היתה קיצונית לאין חקר, לא נתפלא, כי הנביאים הרבו תוכחה וקללה לעם, הנמצא לפי הערך בשפל המדרגה, כאילו “ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם” (דברים כ“ח, ס”ג). ה', כביכול, ישיש באבדן עמו – מה נוראים הדברים!…

אכן יש בספרי הנביאים גם פסוקי נחמה ורחמים גדולים על עם ישראל, אבל אם לא נביא בחשבון את פרשיות הנחמה של ישעיהו, נמצא, כי הם כאיים קטנים בתוך ים גדול של תוכחה עזה כמות.

-———–

וכשאנו מתבוננים באגדה שלנו הננו מוצאים שינוי גדול ונמרץ. לא בחירי-העם, לא נביאים ולא חכמים – כבודם במקומם מונח, תפארת ישראל הם לנצח – הם המרכז אצל חכמי-האגדה, אלא “כנסת ישראל”, הגשמה (פרסוניפיקציה) של כלל ישראל¹, “ראשיכם, זקניכם, שוטריכם… מחוטב עציך עד שואב מימיך”. כולם אהובים ויקרים בעיני הקב“ה, מפני שהיא כולה בבחינת כסא הכבוד של השכינה – כשכנסת ישראל רוממה אז גם השכינה רוממה, וכשהראשונה יורדת גם השכינה יורדת עמה. שגם פֶּנטקָקא זה, העובר חמש עבירות כבכל יום, הסרסור לדבר עבירה, הקב”ה שומע תפילתו כשהוא מתפלל על עצירת גשמים, מפני שעשה איזה מעשה צדקה לבבית (ירושלמי תענית ס“ד ע”ב). והוא שומר ישראל לעד וקיומה של כנסת ישראל בטוח לעולמי עולמים.

ואת עלבון כנסת ישראל תובעת האגדה ואינה נושאת פנים אפילו לאדון הנביאים. ולא זה בלבד, אלא גם מהקב"ה בכבודו ובעצמו דורשת האגדה את עלבון האומה הישראלית.

ובכלל השתדלו לא רק לקרב את לב בני-ישראל אל אביהם שבשמים, אלא גם לקרב את אביהם שבשמים אל בת יחידתו – כנסת ישראל. האלוהים שבאגדה אין לו כלל אותו ציור האימה שיש לו בתנ“ך. זהו לא “היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים” (ישעיה מ'), זה ש”אם צדקת מה תתן לו” (איוב ל"ה, ה') ואינו בא בברקים וברעמים, אלא נגלה כאב רחמן, זקן ויושב בישיבה ומדריך את עם קרובו באהבה ובדברי נחמה והרגעה. ויש איזה יחס אינטימי בינו ובין כנסת ישראל. חכמי ישראל חולקים לו כבוד גדול, אבל זהו כבוד מאהבה. “יודעים הנביאים שאלוהיהם אוהב אמת הוא ואינם מחניפים לו”, כך אומרת האגדה על נביאים, אבל ביחוד מתאימים הדברים לחכמינו, בעלי-האגדה, יחס של קורבה משפחתית יש ביניהם ובין קונם, ור' לוי אומר: אמר דוד לפני הקב“ה: מלפניך משפטי יצא. אמר לו הקב”ה: וכי אין סנהדרין בישראל? אמר לו דוד: הסנהדרין שלנו אינם מקבלים שוחד, ואתה הלא מקבל שוחד: הרשע עובר עבירות, מתחרט ונותן צדקה ואתה מתפייס, ר' עקיבא שם בפי משה כדברים האלה: יודע אני, שאתה עתיד להצילן, אלא מאי איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין (הילדים שנשקעו בחומות הבנינים)? באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מידת הדין (שמות רבה ה', קרוב לסוף). אם בשביל ישראל – אינו מקפיד, כי עיקר העיקרים הוא אהבת כנסת ישראל והדאגה לטובתה, לא העם הוא בשביל הנביא, אלא הנביא בשביל העם.

והאב הרחמן הזה אינו שמח לא רק באבדן עמו, אלא גם באבדן הרשעים מהגויים. בקשו מלאכי-השרת לומר שירה בליל קריאת ים סוף, אמר להם הקב"ה: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?! ביטלה האגדה את מידת הנקמה לגמרי והגבירה את מידת הרחמים.

ומה שנוגע לכנסת ישראל אמרו: משל למלך שכעס על מטרונה וציוה לקרוא לסופר לכתוב לה גט, אבל עד שבא הסופר נזכר המלך באהבת נעוריה של המלכה ונחה דעתו, וכשבא הסופר אמר לו המלך: קראתי לך שתכתוב תוספת כתובה לרעיתי…

המהפכה הרוחנית הזאת עשו בעלי-האגדה. הם הרגישו בצערה של כנסת ישראל והשתדלו תמיד למצוא לה זכות, לנחמה ולעודדה ולדרוש משפטה גם, כביכול, מהקב“ה. כי ענות עמם נגעה עד לבם, וקרובים היו גם אל אביהם שבשמים קרבת נפש. ויכלו לדבר עמו כדבר בן המתחטא לפני אביו. והקב”ה ידע, כי תמיד נכונים החוצפנים האלה למסור את נפשם על כבודו, מבלי לפקפק אף רגע.

בבטוי האהבה התמימה והעמוקה לכנסת ישראל אנו מוצאים במדרש הנפלא “תנא רבי אליהו”. הוא מתאר את היחס שבין הקב“ה ובין כנסת ישראל במשל “תינוקות של בית רבן הרב משמר אותם שלא יצאו ויטבעו בנהר וכדי שלא יבואו ויכו זה את זה וכדי שלא תכה אותם החמה, כן הקב”ה משמר לישראל”. הקב"ה הוא, כביכול, המלמד, ובני-ישראל התינוקות שלו. ותפילתו של חסיד זה – אבא אליהו – היתה: “אבי שבשמים, יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהא לך קורת רוח מישראל עבדיך בכל מקומות מושבותיהם”²)

ואהבה זו שבין הקב"ה ובין כנסת ישראל מלאה את התרגום לשיר השירים המיחס ליונתן. דומה כאילו לא הספיקו למחבר כל התארים שישנם באוצר הלשון בשביל לפאר, לרומם, להדר את עולימתא שפירתא – כנישתא דישראל.

ואותה האהבה מלאה את לבות משוררינו הגדולים ר' שלמה בן גבירול, ר' יהודה הלוי וכו' וחדרה אל תוך הקבלה ומלאה את “הזוהר” וכל הספרות החסידית במעשיות של ר' לוי יצחק מברדיצ’ב ושיחות ר' נחמן מברסלב. הקב"ה היה להם “ידיד נפש, אב הרחמן”. ורבי נחמן מברסלב היה מצוה על תלמידיו: “השיחו-נא מה שיש בלבכם לפני אביכם שבשמים בדברים פשוטים, כאשר ישיח איש מה שבלבו לפני ידידו הנאמן”.

מנהג קבוע הוא לקרוא את התוכחות שבפרשיות “בחוקתי” ו“תבוא” בקול נמוך, ואף-על-פי שר' יוחנן היה נגד המנהג הזה ונזף בקורא: “הגבה קולך, כי רוצה אני לשמוע דברי תורה”. – העם החזיק במנהג המנמיכים עד היום. דים לעם ישראל יסורי הגלות והוא מבקש דברי נחמה והתעודדות, וכידוע “מנהג ישראל תורה היא”. על האיסור לחלק את התוכחה לקרואים רבים אומרת האגדה: “אמר הקב”ה, איני רואה שאהיה אני מתברך (מפי העולים לתורה) ובני מתקללין".

כידוע, החסידים היו מתנגדים לתוכחות המגידים ואמרו עליהם, שהם מעוררי דינים. הם, החסידים, בחרו בדרך הרוממות וההעלאה לדבקות בה', שהאדם יכיר וידע ויוקיר את מעלתו עד שלא יחפוץ בשום אופן לרדת ממנה.

ואהבה זו נגלתה גם בתנועה, שיונקת בצנורות נעלמים מתוך הנבואה והאגדה וחדורה רחמים גדולים לכנסת ישראל, שבשביל תחיתה מוסרים בני-אדם את נפשם.

ובכל מקום שיש עבודה כשרה וחיה בשביל תחית כנסת ישראל, שם יש בודאי גם קרבת אלהים חיים, ואפילו אם הוא בתכלית ההעלם. “לית אתר פנוי מיניה”, ומכל שכן הלב העברי.

שלוש קדושות הן: הקב"ה, כנסת ישראל וארץ-ישראל, והחוט המשולש הזה לא ינתק לנצח.

---

שפת ישראל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

נר תמיד היא השפה העברית, היא מאירה את דרכנו מימות אברהם אבינו עד היום.

למרות הרוחות הסוערות לכבות את הנר הזה, למרות השפות השמיות שוהאריות של העמים הגדולים שכבשו אותנו, אנחנו שומרים על שפתנו הלאומית, שפת אברהם, משה וישעיהו.

שפתנו היתה לנו לא לכלי תשמיש להביע בה את מחשבותינו ורגשותינו, אלא היתה לנו גם כשהיא לעצמה סגולה יקרה – לשון הקודש.

אכן, לצערנו רוב העם לא היה יכול לעמוד בפני הנסיון המר של השתעבדות לסביבה הזרה, אבל המועטים שרגש היהדות פועם בקרבם בחזקה, לא נסחפו עם הזרם, עמדו בפני כל הנחשולים.

בימים האחרונים נתקפה שפתנו התקפה חדשה. תחת שפתנו העברית העמידו הבוגדים שבנו את השפה הז’ארגונית, שדבקה בנו בגלות אשכנז, והמה מכריזים עליה שהיא היא השפה הלאומית שלנו…

הרמב"ם אומר, כי עמי הארץ יכולים להוציא פסוק מהתורה מבלי קשר אל מה שלפניו או של אחריו ולפסוק להלכה שיש מצות עשה בתורה “וסרתם ועבדתם אלהים אחרים”.

גם הבוגדים האידישיסטים תפשו איזה מומנט היסטורי שבאמת אין לו קשר לא עם העבר הגדול שלנו ולא עם התקוה הלאומית שלנו ומכריזים על ההווה כי הוא מצות עשה "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים, והיהודי צריך לשמור על הז’רגון שהוא בבחינת “אלהים אחרים” בשבילנו.

הסגן בחיל הרוסי מנה בשדה המלחמה על-פי רשימה כתובה בידי שר הגדוד את שמות החללים שצריך להביאם לקבורה.

– אני לא מתי! – קרא אחד מהחללים. – פצוע אני קצת.

– דום, טפש! – ענה הסגן – השררה יודעת יותר ממך; אם היא הכניסה אותך לתוך רשימת המתים, עלי לקברך.

לונצ’רסקי המיניסטר הסוביטי הוציא משפטה של השפה העברית, כי היא מתה, והייבסקציה הרשעה מטפלת בקבורתה. השפה העלובה קוראה: חיה אנכי! והייבסקציה עונה: דומי! השררה יודעת יותר ממך. אין להרהר אחר פסק דין ועלינו לגרור אותך לקבר.

*

אולם כזה קרה לעמנו ולשפתו כמה וכמה פעמים. קברנים רבים קמים עלינו בכל דור ודור ופוסקים: מת העם העברי, מתה השפה העברית, ואנו מוסיפים לחיות על אפם וחמתם ומלאי תקוה לחדש ימים כקדם.

עוד נזכה לראות בקבורתה של היבסקציה, שסופה כליון, ורננת השפה העברית תחיה בפינו.

---

למקרא ספר הימים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

הרצל הציב לו בחייו מצבה נפלאה – היומן שלו. את כל גדלותו של היהודי הנפלא הזה אין לראות מתוך הספר. המסגרת היתה צרה בשבילו. כמו שהביע בעצמו (ג' 89): “ספר הימים הזה לקוי הוא. אני מרגיש זאת. חסר היסוד הנסער במהותו הנסתרת, שהייתי יכול לקבוע סמוך להתרחשותו, ואחר כך הוא נשכח ממנו. חסר גם יסוד הדומם, ומצבי הרוח המיואשים היו יכולים לענין יותר לקוראים בעתיד ברשימות האלה”. אבל גם קוי האור, הניצוצות שניתזים ומבריקים מתוך השורות המקוטעות ודברי החפזון מביאים לידי השתוממות על הכוח הכביר, המחבק זרועות עולם, שנתגלה ביהודי הזה יחד עם תמימות וטוהר נפשי שלא נזדהם מהסביבה הרעה שהיתה דרושה לו בשביל הגשמת האידיאל – לגאול את עם ישראל מחרפת הגלות.

בשביל למצוא את המרגלית “מדינת היהודים” לא נמנע הרצל מחטט באשפה של הפוליטיקה המדינית בזמן ההוא. ואי-אפשר לשער בכמה עמל עלה זה בידו, ביד סופר יהודי צנוע, להתיצב לפני מלכים מבלי התרפס, התרפסות לא היתה כלל ממדתו. גא היה, כלומר, מכיר בערכו האנושי.

אכן הרצל היה קשה עורף להפליא. הוא לא חת מפני כל. “איני אדם של שובה ונחת, עוד עשרים שנה יכול אני לכבוש את העולם, לשם כסף לא אעשה זאת, אלא לשם רעיוני עשה אעשה” (א' 246). “אם אני מראה באצבע על נקודה ואומר: קומי והיי לעיר – ותקם” (ג', 109). לא פראות היתה חתימתו “למען ציון לא אחשה”.

אחרי שהעשירים היהודים לא יכלו להתרומם לגבהו של הרעיון אשר התחולל בלבו של הרצל, ובכל אשר פנה מצא אזנים אטומות, החליט לפנות לעם ישראל, שהוא בכוחותיו העצמיים יעמוד במערכה הכבדה להשתחרר מהגלות. והעם – ביחוד במזרח אירופה – נתעורר. הרעיון מצא נתיבות בלבבו, אבל לא נמצאו אז מנהיגים, אשר ייצרו משהו מתוך החומר ההיולי הנקרא בשם המון. וגם את העבודה הנוראה הזאת שם הרצל על שכמו. “אחרי סירובו של הירש נגזר להקים בכוחי את מדינת היהודים” – אומר הרצל ומוסיף על זה: “איזה דרך, איזה יסורים!” (ה' 36). “דומני כי בשבילי פסקו החיים והתחילו דברי ימי העולם” (א', 102). צריך היה לקרוא לקונגרס של ציונים, כביכול, ואין לשער כמה עמל השקיע בזה הרצל. ולפעמים התגנבו אל לבו מחשבות מרות מאד: “עלי להודות לעצמי בגלוי: הדמורליזציה אחזה בי. אין עזרה משום צד, אך יש התקפות מצדי צדדים, המכבים בלונדון מתגלים יותר כ”פיקוויקים"; בגרמניה יש לי רק מתנגדים; הרוסים מביטים ברגש איך שאני עובד עד כלות הכוחות, אך אין אחד מהם עוזר לי. באוסטריה, ביחוד בוינא, יש הדבקים בי. אלו שאין להם כונות פרטיות אינם עושים כלום, והאחרים הפעילים רוצים להפיק תועלת על ידי העורך של הנ.פ.פ.

וכך מתחיל אני לרכוש לי את הזכות להיות הגדול בין כל האנטישמיים…" (ב', 152).

צריך היה עתון ציוני והוא יסד את העתון “די וועלט”, מנויים לא היו והוא היה צריך להוציא מכיסו להוצאות העתון וגם לפרנסו במאמרים: “אני עובד בעתון החדש “וועלט” עד אפיסת הכוחות” (ב', 219). “עבודה רבה מאד בעתון החדש (העוזרים נתפזרו אז מסבות שונות) וכך עומד כעת העתון על שתי עיני” (ב' 222). מלבד העבודה בשביל ה“וועלט” עוד ההכרח (לעבוד) בשביל פיליטון של “פפינגסטן”. ל“נייע פרייע פרעססע”, ונוסף לזה הזעזועים במשרד (מצד המתנגדים לציונות, חבריו במערכת הנ.פ.פ.".

אחר כך התחילה הסדרה של יסוד בנק להתישבות היהודים, גם זה עלה לו להרצל בבזבוז כוחות לא אנושיים. צריך היה למשוך לעבודה זו אנשים הבקיאים בסדרי בנקים ואילי ממון, לפקח עליהם, כי עבודתם תהיה מתאימה לרעיונו.

כמה צער ויסורים נפלו בחלקו של הרצל כאשר מלשינים עברים הלשינו עליו ועל הציונות לפני הממשלה. והוא היה אנוס לשנות את מקום הקונגרס הראשון ממינכן לבאזל.

והוא מציין בסיפור רוחני: “בבאזל יסדתי את מדינת היהודים” (ג' 22). “כאשר תקום פעם מדינת היהודים” יראה הכל זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון שבכל זאת יציין שהיה זה דבר מה, כאשר עתונאי יהודי, מחוסר אמצעים ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגין על הדגל הזה בקומה זקופה… איש לא ידע להעריך מה שעשיתי וסבלתי אם לא ידע: א) מה שעבר עלי במערכת הנ.פ.פ. אשר שם פחדתי על לחם ילדי, ב) איזה דאגה ועמל גרמה לי השגת אמצעי תעמולה; וג) מי היו עוזרי. אלה אשר כונתם טובה ביותר הם גם עניים ביותר…" (ה', 47, 48).

ועבודתו הכבדה מכוח אנושי הכשילה את כוחו. לעתים תוקפת אותו התעלפות חזקה. עוזרו היותר גדול היה נורדוי, אך לפעמים גם הוא לא ירד לעומקה של נפש הרצל והסב לו צער (ה', 53). עזרה מוסרית וגם חמרית מצא באביו היקר ר' יעקב ז"ל.

והנה בא הקונגרס הששי עם הצעת אוגנדה. את ארץ-ישראל אי אפשר היה לרכוש עפ"י התנאים המדיניים ששררו בזמן ההוא, והוא רצה לרכוש כדבר נורדוי “מקלט לילה”.

והדבר הסב לו מכאובים אין קץ.

והרצל נשבר בכ' תמוז תרס"ד.

“אם אמות בקרוב, כתב הרצל, יתאבלו עלי ביותר הורי אחריהם… ילדי – וכל עם ישראל”. ה' 100.

ואנו מתאבלים על מותו ומתגאים שהיה לנו הרצל.

---

"מסדה"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בספרו היפה יש, כמובן, דברים יפים. הכשרון האסתיטי יודע להקציע, ללטוש, לחבר ולהפריד, והדבר יוצא יפה. השאלה היא עד כמה משתתפת בעבודה זו נשמת הסופר, אם יש בין כפלי הלשון נשמה מסתתרת, או שם מדור רק לאסתטיקה נבובה, חסרת נשמה, – מי יוכל למצוא תשובה ברורה?

לא כן הפואימה “מסדה”, מאת יצחק למדן. עליה עומד שומר שקורא ומזהיר תמיד למשורר: הנה האמת, מה שבמעמקי נשמתך הדואבת, אסור לזייף.

השומר הוא ההקדשה של המשורר. הפואימה היא “נר זכרון לנשמת אח בר-הלבב ויקר-הנפש, אשר נפל על אדמת אוקראינה בימי הטבח בישראל וציון על קברו אשר לא ידוע מקומו”.

ומתוך הספר המוקדש לזכרון שכזה נשמעת סערת נשמה, המבקשת גאולה לשארית העם.

לזה נלוה כשרון שירי. בלי כשרון אפשר לצרוח, אבל לא ליצור שירה המכאיבה ומעדנת כאחד.

בצבעים נוראים מתאר המשורר את ענות עמו.

“ורבבות קשתות-חלפים על כנורות-צוארים ערוכים”.

מי יכול לשער את כל האימה שיש בציור הנורא הזה. כך מנגנים צבאות רוצחים, שהטבח היה להם לשעשוע, לענין של ספורט בעלמא.

במלחמה העולמית, שגם היא היתה תוצאת השעשועים של דיפלומטים רוצחים, נשמדו רבבות צעירים על שדות המלחמה בלי שום מטרה, בלי שום תכלית, לעשות נחת רוח לסאזונוב וסיעתו, ואחריהם הגדילו יורשיהם פטליורה דניקין, גריגורייב, מאכנו וכו' וכו'. הוי, מי ימנה שמות ה“המונים” הגדולים הללו, שלא רק בקשו להשמיד, להרוג ולאבד, אלא השמידו והרגו ואבדו חלק גדול מהיהדות.

ובחושך האבדון הזה נצנצה קרן תקוה אחת – מסדה!

זהו שם אליגורי לציון ולתקוה לחידוש החיים בארץ האבות.

מה הגבול, אין גבולות עוד.

ומאחור – לאין מוצא אחד יובילו כל האורחות".

מעיני המשורר לא נעלמו כל הקשיים שיש בהגשמת התקוה הזאת. העם חלש, אין כוח בלבו לקוות בגבורה. מפקפק הוא ומתיאש. גם נוטה הוא להאמין במדוחי שוא. אשר יגיש לו כזבן מטעה. ועל פתחי בית זונה יתגודדו. שם הרמוניקה מנגנת פתיחה לפרעות, והם, מבלי דעת, יוצאים במחול…

יודע הוא המשורר, כי בין העלים למסדה ימצאו הרבה נואשים שישליכו את עצמם ממרומי המצודה אל התהום, להנצל פעם אחת מהיאוש המר, מרעב, מחוסר עבודה.

אבל בו קול אדיר קורא: עלה!

והוא עם עוד חברים חרוצים, נועזים עולים, ורננתם נשמעת מ“ארחת ביכורים” (שם ע' כ"ח). הייתי רוצה מאוד לצטט אותה, אבל אני יודע, כי הרבה יותר יפה היא כשהיא נקראת בתוך הקומפוזיציה של הפואימה כולה. ואותה צריך לקרוא, ולחזור ולקרוא ולהתעמק ולהרגיש את כולה, מראשיתה עד סופה. עדות היא לעם ישראל, למכאובו ולתקות גאולתו.

ואף על פי שכל הפואימה רוויה דם קדושים, ברכתי עליה, ברכת הטוב והמיטיב.

קרבנותינו רבים ויקרים. אבל הם השאירו לנו רכוש גדול – חלוצי מסדה. ויבורך משוררנו הצעיר יצחק למדן, שנתן לפואימת החים והמות של עמנו ביטוי נהדר שכזה!

אך על דבר אחד רוצה אני עוד להעיר. במקום אחד (ע' י"ט) הוא אומר:

“בחיקי צבה מדוים הפשיל ראש שחוט אלוהי ישראל ודמיו בדמי נגעו”.

על דבר השכינה הסובלת עם ישראל בבחינת “אנכי ארד עמך מצרימה”, כבר דברו קדמונים בתלמוד ומדרשים, אולם צריכים אנו לומר, שההשגה האנתרופומורפית הזו היא לא ההשגה העליונה. ההשגה העליונה אומרת, שלאלוהות אין ירידה לעולם. ומבשרנו נחזה אלוה. המידות הנעלות של הצדק והאהבה, החסד והרחמים, שהן ניצוצות מהאורה האלהית, והשוכנים בלב האדם באשר הוא אדם, שמורות הן בתוך הנשמה ואינם זזים ממנה. וגם אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב עם כל צבאות תלייניהם ויכריזו, שהצדק הוא פיקציה, לא יאבה האדם ולא ישמע להם, מפני שהוא מרגיש בכל הויתו, כי שקר בפיהם.

זהו סוד הנצחיות של האלוהות המתגלה בבריותיו. ומה שנוגע לאל בעצמו, הן לית מחשבה תפיסה ביה כלל. האדם רק מרגיש שהוא קשור עם האלוהות הנצחית על ידי הניצוצות האלוהיים הזורחים בקרבו והנם גם הם נצחיים, ואותם לא ינצח שום שטן שבעולם.

“דבר”, יח כסלו, תרפ"ב

---

על "חרבות ירושלים"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בעזרת בית מסחר הספרים “הדרום” יצא לאור בפעם השניה הספר “חרבות ירושלים”, שיצא בפעם הראשונה בויניציאה בשנת תשפ"ז. הספר הוא דוקומנט היסטורי ממה שקרה ליהודים יושבי ירושלים תחת ממשלת הצורר אבן פרוך.

אכן לגזירות התרגלנו כבר, מימי המן עד גזרות אוקראינה של זמננו. אבל מה שלוקח ביחוד את לב הקורא בדוקומנט הזה, הוא האהבה הגדולה לציון ויראת הכבוד, שהיתה אצל אחינו התימנים, שלא רצו בשום אופן לעזוב את ירושלים בימי צרה ולהמלט על נפשם. קו נפשי זה באמת ראוי להיות חרות על לבות בני דורנו. הנה עכשו מחמת המשבר מהרו כמה מאחינו להמלט מהארץ. ומהם רבים כאלה שלא סבלו פה כל מחסור, אלא מפני שאחת היא להם, פה ושם.

על ידי ספרים כאלה יתחנכו הקוראים באהבת המולדת היחידה שלנו, באהבת ארץ-ישראל ועם ישראל ואז לא יהיה מקום גם למלחמה בעד העבודה העברית. כשם שלא יעלה על דעת איש מישראל לכתוב ספר תורה על ידי נכרים כן לא יעלה בלב יהודי להרחיק את אחיו המבקש עבודה ולבכר על פניו את הנכרי העובד בזול.

אפריון נמטי למר אליעזר ריבלין, שהוסיף הערות חשובות לספר ולבימ"ס “הדרום”. לפי ידיעתי נשארו מהספר הזה בעולם רק שני אכסמלרים – אחד בירושלים ואחד באמריקה.

“דבר” כ“ט טבת תרפ”א.

---

על "מגלת פורעניות"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

“מגלת פורעניות” הביא לספרותנו ר' אברהם אשר פינשטין – “זכרונות על מאורעות פינסק וחבל פולסיה בשנות המלחמה העולמית”.

א.א. פינשטין איננו סופר פרויסיונלי, אבל דוקא משום כך יש לספרו ערך מיוחד. הוא כותב רק מה שאירע ומה שראו עיניו ומעט ממה ששמע מפי עדים נאמנים… והמאורעות מתגלים אצלו בבהירות מיוחדה. המחבר היה בפינסק עסקן לאומי ואיש צבורי, מה שאירע לבני עירו נגע עד נפשו. הוא סבל לא רק סבל הצרות הפרטיות שנגעו לעצמו, אלא השתתף אקטיבית גם בסבל הצבור כולו. והרבה פעמים סיכן את נפשו להצלת נפשות ולהקל את סאת היסורים שנפלה בחלקה של עיר מולדתו. בסוף הספר נדפס צילום התעודה שניתנה לו מכל ההסתדרויות בפינסק בשנת תרפ"ד, לעדות על מעשיו הטובים שהם באמת תפארת לעושיהם.

האכזריות שנתעוררה בלב הגוים בימי המלחמה העולמית נתכה ביחוד על עם ישראל. סדרה של פורעניות שאחת גדולה מחברתה עברה על היהודים האומללים שנמשלו באמת כצאן טבחה. כל זד יהיר הראה את תקיפותו בשפכו דם יהודים נקיים כמים. התחילו הרוסים עם ניקולאי ניקולייביץ בראשם. במקומם באו הגרמנים והם היו הטובים שבגוים, וכמה סבלו היהודים על ידם, ואם לא עשו שחיטות כמו הרוסים והקוזקים, אבל בנגישות ותעלולים ובעיטות בוז לא נפלו גם הם משאר הרודפים. ואחריהם באו האוקראינים, בולאק באלאכוביץ וסיעתו, הבולשבים ועל כולם הפולנים, שקבלו על עצמם תפקידו של המן – להשמיד, להרוג ולאבד. בקיצור: הלב מתפלץ מכל שורה ושורה ואי אפשר לקרוא את הספר בהעלם אחד – חריף הוא הסם יותר מדאי, שורף את הלב והמוח, אבל צריך שכל יהודי ירכוש לו את הספר ויעבור עליו בימי האבל – מי"ז בתמוז עד תשעה באב – ויזכור מה שנעשה לעמו בגולה.

---

"בתלם"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

¹

בימים הקשים האלה נוח לו למשורר להתמוגג בדמעות או לשלוח חצי קצף אין אונים ללב הזאבים המתנפלים עלינו, ויותר מזה – להטיף רעל של יאוש ואבוד עצמו לדעת. לא כן, לאשרו ולאשרנו, דרך המשורר הצעיר אברהם ברוידס.

הוא יודע אמנם את הקוצים המכאיבים הדוקרים את בשר הצעיר העמל לשדד את נשמות ציון, אבל כל היסורים מביאים, לדעת המשורר, לידי טהרת הנפש ושמחה של מצוה.

"מנבכי הענות נחשף ניצוצות שמחה טהורים

עיפים נזנק למחול הנסער

בשירת “אל יבנה!”

לא תענוגי פריס יבטיח משוררנו לעולים החדשים,

"פה ליסורי בנין כבדים תמיד הכונו

ואין לבוא מאכזבים בטענה".

אבל יש דבר המחשל את הידים, המרומם את הרוח והנותן מזון לנפש הצמאה לאידיאל רם ונשגב – בנין המולדת לעם גזול ועשוק בכל המובנים.

לא לשם רוָחים עולים חלוצים לארץ-ישראל. לא לעשות עושר במרמה, בחניפה ובכזבי פוליטיקה. את דרכי הצדק יבקשו ובעד עבודת הצדק את נפשם יקריבו על הררי ציון בשמחה על פי הנוסח העתיק, נוסח הנבואה:

ויספרו ענוים בה' שמחה

ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו

(ישע' כ“ט י”ט).

אומרים כי הם פעמי המשיח והחבלים הם חבלי משיח. בין כך ובין כך מתרקם בתוכנו איזה דבר נשגב שלגדולתו אין חקר.

---

שירי לוי בן-אמיתי

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

גדול הוא העולם, וכולו מלא יסורים גדולים; ביחוד נפלו היסורים בחלקנו, חלק עם ישראל. לכל עבר שאתה פונה מגיעה לאזניך שועת נכאים, ואין פלא, כי אלה אשר רוח השירה תפעמם ישיחו את צערם, צערם הפרטי, צער האומה, בחרוזים-חניתות, שחודרים עד מעמקי הנשמה האפלה, מבלי כל שביב אור של נחמה, מבלי קו של תקוה, חושך, איום מסביב!

זוהי אמת, אבל לא כל האמת. הסבו עיניכם, משוררים חביבים, לעבר אחר, “שאו מרום עיניכם” וראיתם כי יש אידיאלים מאירים. שבשביל התגשמותם כדאי לסבול את היסורים, ופניני זוהר מושכים וקוראים החזיקו, התאמצו, עלו ורשו! עלו וגרשו את החושך!

ואנו, היהודים, עשירי אידיאלים אנחנו. פתחו את ספרי התנ"ך שלנו, את ספרי האגדה שלנו, קראו את כל עלילות גבורי הרוח שקמו מקרבנו; הם סבלו, אבל תמיד אידיאל היה מאיר לפניהם: “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי”. את הרכוש הזה, את האידיאל, לא יכלו כל הזדים לעשוק. והנהו עומד בטהרו לפנינו גם היום.

ההרהורים האלה עלו על לבי בקראי את הספר הקטן, שירי לוי בן-אמתי, “השבלים פנימה”. שירים מלאי זוהר ותקוה. אידיאל גדול יש לפנינו – תחית האומה העברית ובנין ארץ-ישראל. והנה צעירים נטו שכמם לסבול את כל היסורים הכרוכים בהתגשמות האידיאל הזה ואינם נופלים ברוחם.

והנה תחילת השיר הראשון “בקבוצה”

"ביום אני גורף אל גללי הזבל

מתחת רגל הפרה בדיר – – –

ובבוא השמש אני נוטל ידי,

רוחץ גופי ומלבישו כתנת לבנה.

אני יושב כאח לבני הכהנים

ומשולחן הלחם¹ אקבל מנה.

אני יושב כאחד לוי בין לויים

נושאים לך בקודש זמר תהילה.

אדני! אודך על טוב הזבל הנובב,

על פת הלחם ורגש התפלה.

אני בטוח כי הרגש הטהור הזה ממלא את כל לבבות אחינו העובדים הכשרים, אלה המחוננים את עפר ציון, ולמרות שחייהם קשים, לפעמים קשים עד מאד, הם עומדים על דוכנם כצור ועוד מודים בעד גורלם. בגורלם עלה להגשים אידיאל מרומם, אידיאל מוסרי טהור, שאורו סוף סוף יהיה לאור עולם, וידעו כל באי עולם למה צריך האדם לשאוף ומה תכליתו בחיים.

והנה נותן לנו המשורר משהו מתמונת ה“שבת בקבוצה”, זו השבת המבורכת שאותה ירגישו רק אחים העובדים כל השבוע את אדמת קדשנו: “כי לישראל עמך נתתו באהבה”…

אור נרות זהוב נסוך על השלחן,

וכהבל הקרבן עולה ממגע חם של רֵע–

צל רוטט, ומרחפות ידים לבנות

של אם שבת.

*

יש עיני מי עמקו לחדור באין חקר העתיד,

יש מי לבו כלב הילד, פועם בפחד ובגיל

ומי שהוא דמעת עגמה מוחה במסתרים –

ודמעתה מרפא…

*

אם שבת! אמצי הרוח, חזקי ידים,

השרי שמחה בלבבות ערוגים לאחוה;

ואיש בל יעדר בשבתם כה יחד, כשבת אחים

לעתיד לבוא.

-————-

מי שרעיונות כאלה מקננים בלבו, לא יחת מפני היסורים שישנם בעולם בכלל ובעולמם בפרט. ושירתו תמיד תחזק את לב הנדכאים, ויעורר בהם את התקוה שאם היא מאחרת, סופה לבוא. ואני מגיד כבטחה, כי מקור השירה העברית האמתית נובע רק מהעבודה העברית החקלאית ההופכת את השממה לשדות תבואה, לגנים ולפרדסים. והשירה הזאת תביא חיים ואומץ רוח להתגשמות האידיאל השלם.

“דבר”, אלול תרצ"ד

---

ההסתדרות החקלאית ופעולותיה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בין הספרים הרבים שיצאו בא"י בשנה האחרונה ערך מיוחד יש לספר “ההסתדרות החקלאית ופעולותיה” – דין וחשבון לועידה החקלאי הרביעית (שבט תרפ“ו – ניסן תרצ”א)

הוצאת המרכז החקלאי, תל-אביב תרצ"א.

בספר הגדול הזה המחזיק 250 עמודים בפורמט גדול ובשורות צפופות אין נאומים נלהבים (שאמנם אין לזלזל בהם כשהם יוצאים מן הלב בצירוף מוח חושב), אלא עובדות, טבלאות מאירות עינים, ממה שהספיקו העובדים העברים לעשות בבנין הארץ. כל שורה ושורה שבספר הזה עד הוא לנדבך שנתוסף בבנין בידי פועלים עברים ובזיעתם, בסבל שאין מדה לו ובאידיאליות שאין דומה לה בכל האנושיות.

סך הכל נוסדו ע"י העובדים החקלאים חמשים נקודות ישוב. איך ומתי נוסדו, מה היו ההרפתקאות שעברו על המתישבים הללו, איך התיחס העם לחלוציו, שבאו לעבוד במסירות נפש בשביל עמם וארצם, – על כל אלה עובר הספר כמעט בשתיקה. זה לא חשוב. אין פנאי עכשיו להתעסק בענינים שכאלה, העיקר – מה נעשה, ואת זה צריך לפרסם למען ידעו אוהבינו ושונאינו במה עוסקים צעירי ישראל ואיזה ברכה הם מביאים לארץ ולאנושיות כולה.

האנושיות כולה לא הגיעה עדיין לידי מדרגה זו לחשוב את העבודה הכשרה היוצרת לדבר שאינו רק הכרחי בשביל קיום החיים החמריים, בשביל השגת המזונות לכל עובד פרטי. ומשום כך נחשבה העבודה עד היום לקללת אלהים שכדאי להחלץ ממנה באיזה אופן שהוא,לבקש פרנסות קלות, נקיות או לא נקיות, ולהטיל את העבודה המפרכת את הגוף על שכם אחרים. הרעיון הזה מושל עדיין בעולם כולו.

ורק החלוצים העברים שבארץ ישראל ואלה שהושפעו על ידם בגולה מרדו ברעיון הזה והרימו את קרן העבודה בתור אידיאל אנושי, שלא רק שאין מבקשים להחלץ ממנה, אלא בה בחרו, כי היא, העבודה הכשרה, היוצרת, כשהיא לעצמה, הבסיס לחיים מוסריים ולא קללה היא, אלא ברכה, ומכל שכן כשהיא באה להחיות את ארץ אבותינו השוממה.

לא מגזים הספר שאנו דנים עליו באמרו בפתיחה: בתקופה הארוכה הזאת אירעו מאורעות רבים… מאורעות הדמים של אב תרפ“ט (ועוד…) ובנסיונות קשים הועמדה כוחה וכשרון פעולתה”… “ואחרי כל זה ולמרות זה יכול המרכז החקלאי להצביע לא בלי רגש של שמחה וסיפוק על ההתקדמות הכללית בכל שטחי הפעולה העיקריים”.

קשה הוא ביחוד מצב הפועל העברי במושבה. בין הפרדסנים העשירים היהודים יש לצערנו רבים הכופרים בציניות גמורה בכל אידיאל ואומרים בגלוי, שמאחר שיש מוכן פועל זול ונכנע כחמור הריהו רצוי להם יותר מהפועל העברי.

אל הפועלים העברים נלוו גם הפועלות העבריות שלא רק שהן עוזרות לגברים בתור נשי הפועלים, אלא גם בתור עובדות חפשיות העומדות ברשות עצמן – מסירות הנפש של הפועלות הללו עולה על מסירות הנפש של הפועלים, כי הן התפרצו ונכנסו לתוך עולם חדש, כמעט בלי שום הכנות ולמרות חולשתן הגופנית, האידיאל של העבודה מעודד אותן ונותן בהם כוח לסבול את כל הקשיים שבדרכן החדשה.

ובשביל שהאידיאל של העבודה יהיה חי בלב העובדים והעובדות דרושה עבודה תרבותית גדולה ורחבה. אסור להזניח את הפועלים שישקעו לגמרי בתוך העבודה עד שתהפך להם להרגל מתוך אונס. החלוצים שלנו מוכרחים להיות אינטליגנטים, המקדישים את רגעי המנוחה שלהם לדרישה בענינים רוחניים, בהבנת העולם בכלל והעולם היהודי בפרט. כי ככל אשר יתגבר בלב החלוץ האידיאל של העבודה ע"י התבוננות עמוקה בחיי האנושיות ובפתרון הפרובלימה הלאומית שלנו, שאינה דומה לשאר הלאומיות שבעולם – כך ינעם לו לשאת את סבל העבודה גם בהיותו נתון במצב קשה וביחוד בסביבת כופרים המתנשאים ומתגאים בכיסם שהספיקו למלא על ידי תחבולות בלתי אידיאליות כלל.

קורא אנוכי בספר העבודה שלכם, עובדים חקלאיים, קורא ומביט ומתבונן אל כל שורה ושורה ואני רואה שהגדלתם לעשות.

“דבר” ניסן, תרצ"א

---

משנה לילדים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

על רבנו מלבי“ם ז”ל אמרו, כי הוא “התיר” לתלמידי הישיבה ללמוד תנ"ך…

בתקופה שלפני המלבי“ם היו תלמיד הישיבה חושבים את לימוד התנ”ך ללימוד קל הערך. לימוד, שאולי טוב לעמי הארץ, לבורים, אבל לא ללמדנים. אבל מכיון שבא הגאון מלבי“ם ועסק בתנ”ך ועשה לו פירוש, התחילו גם בחורי הישיבה לעיין בתנ“ך ולמצוא בו חפץ התיר המלבי”ם את התנ"ך.

ומשוררנו רח“נ ביאליק התיר את האגדה. כמה ממשכילינו היו מעקמים את החוטם בהזכירם את האגדה עם מעשיות דרבה בר בר חנה והדרשות של גביהא בן פריסא וכדומה, והנה בא רח”נ ביאליק ביחד עם רי"ח רבניצקי והתירו את האגדה גם למשכילים, וצעירי ישראל הוגים בה ומוצאים בה טעם לשבח.

עכשיו בא רח"נ ביאליק והתיר גם את המשנה.

היה זמן שלימוד משניות גם כן לא היה כל כך חשוב. בימי יארצייט, מילא, צריכים היו ללמוד איזה פרקים במשניות לעלוי נשמת הנפטר. אבל ללמוד משניות סתם לא נאה ללמדן. הלמדן ילמוד גפ“ח, יעיין במהר”ם שיף, בקצות החשן, אבל משניות הוא ענין גם כן לעמי הארץ, כמו פסוק חומש עם רש"י.

וקל וחומר בדורנו, דור דעה, מה לו ולמשניות,, ברכות ופאה, ענינים שכבר עבר זמנם?

והנה בא רח"נ ביאליק והוציא לאור מסכת ברכות ופאה עם ניקוד ועם פירוש נחמד, יפה וקצר.

ועל רח"נ ביאליק אפשר לסמוך. אם הוא התיר את המשנה – הרי היא מותרת ולא רק מותרת, אלא יש בה גם קורת רוח מפני כמה וכמה טעמים.

אפשר שיתיר לנו גם את התלמוד… מי יתן והיה! ¹

-————–

פירושו של רח“נ ביאליק למשנה הוא יחיד במינו. הוא מפרש רק מה שזקוק לפירוש וגם בדרך קצרה מאד. והלואי שיהיה לנו פירוש כזה גם על התנ”ך.

הפרשנים שלנו, צריך להגיד את האמת, אעפ“י שהיו חכמים גדולים, אבל, מלבד רש”י, לא ידעו סוד הצמצום לבחור דרך קצרה. ועל ידי האריכות מכבידים הם על הלומד שלא ידע כהוגן את הספר המתפרש. הוא אולי ידע את הפירוש, אבל לא את הטכסט.

זו הפרשנות, הארוכה והדולגת מענין לענין בדרך אגב ואגב דאגב, בלי צורך לעצם הענין, מזכירני מעשה בר' עזריאל סותם החורים.

בעיירתי לאדי היה איש אחד, ר' עזריאל שמו, שבתחילת ימי הסתיו היה עוסק בסתימת חורי הבתים באזוב. שאל אחד א ר' עזריאל: כמה תקח בעד סתימת חורי ביתי? – כמה אקח? אקח רובל אחד, ענה ר' עזריאל. – ומדוע לקחת משכני רק שבעים וחמש קופיקות? – אם אתה רוצה אקח גם ממך 75. – ולמה אתה מבקש רובל? אינה דומה העבודה שעובדים בשביל רובל לעבודה שעובדים בשביל 75 ק“פ. – אם כן אתה ר' עזריאל עושה את מלאכתך רמיה? – חלילה! אלא אם אני עובד בעד 75 ק”פ אני סותם במקום שצריך, ואם בעד רובל שלם אני סותם גם במקום שלא צריך…

כך המה הפרשנים שלנו. הם מפרשים גם במקום שאין צורך בפירוש. ויש "מתקנים את הנוסח במקום שאין שום צורך.

ביחוד גדרו הפרשנים בעד הרמב“ם. הספר “משנה תורה” שהיה צריך להיות ספר עממי לכל נפש מישראל, רחק מהעם ע”י הפרשנים שסביב שתו עליו באריכות אין קץ. אמנם הפרשנים היו גדולי תורה, אבל טוב היה אילו היו מחברים ספרים לבד ולא היו מסובבים את הרמב"ם ונועלים את דלתיו בפני העם.

ומאד מאד הייתי רוצה לראות גם את “משנה התורה” של הרמב“ם עם פירוש קצר, כמו פירושו של רח”נ ביאליק למשנה. אז היו כל היהודים יודעים את היהדות לכל הפחות כמו שהשיג אותה הרמב"ם. כמדומני שבדורנו אפשר היה להסתפק בזה… והלומד בספר זה היה מכיר על ידו את עמו ואת תרבותו הכרה שלמה ונכונה, והיה לומד מתוכו גם סדר ושפה.

---

חג השבעים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בשנה זו מלאו שבעים שנה מעת שיסד ר' זכריה פרנקל את הדו-ירחון “מאנאטסשריפט פיר געשיכטע אונד וויסענשאפט דאס יודענטומס”.

שבעים כרכים כבר יצאו, זהו אוצר גדול של מדע, שאליו הכניסו גדולי חכמי ישראל שבמערב אירופה מפני חכמתם, הרבה דברים יש שם שיכולים להאיר את עיני עם ישראל גם בזמן הזה, לא רק במובן התיאורטי, אלא גם במובן המעשי. מי יכול לעצום את עיניו מלראות שאנו גם עכשיו בזמן התחיה עומדים על פרשת דרכים, עומדים ותוהים מבלי דעת את הדרך אשר עלינו ללכת בה, ומקור מחשבתנו דלל מפני שאיננו יודעים את היהדות המקורית,ורעיונות זרים (וגם הם דלים וקלושים) הציפו את עולמנו; ואין כל חידוש אם בספרותנו פה ושם בולטת הכפירה הזולה, היאוש והפריצות, שבאו למלא את החלל הריק.

ספרותנו העתיקה יכולה גם עכשיו לפרנס את עם ישראל, היא רק צריכה להארה מדעית. ואת ההארה המדעית אפשר לשאוב מלא חפנים מתוך אוצר המדע שהכניסו חכמינו (לצערנו בשפות זרות) לא רק בדו-הירחון הזה, אלא גם בירחונים אחרים ובים של ספרים חשובים שנכתבו לועזית.

להוטים אנחנו, כותבי עברית, אחרי החדש. כל אחד מבקש להביא משהוא, מעין יצירה חדשה כביכול. ומזניחים את הדברים הנצחיים שכבר גילו גאוני עמנו בשפות זרות, והם הולכים ונשכחים ונאבדים מן העולם. מי יתן וסופרי א"י יתחברו יחד סוף סוף להציל את הרכוש הגדול הזה מן האבדון ולתרגמו עברית.

המאורע הזה של אריכות ימים לאורגן ספרותי יהדותי יש בו גם כן לשמח את הלב. עדות היא, שיש עוד די ליח בחכמת-ישראל להוסיף בינה ודעת. הלואי שילמדו סופרי ארץ-ישראל מהם, אצלנו איזה דבר מתנוצץ וכבה. מתנוצץ וכבה, אין יציבות. היה “ירושלים” של לונץ, יצאו ממנו שלשה עשר כרכים – ונפסק. הוא בעל המרץ מת, ולא נמצא מי שימשיך את פעולתו, התחילו להוציא ספר השנה של א"י, הוציאו שני כרכים – ונפסק. חושבים שזהו מפני חוסר כספים. אני איני מודה בזה; לא חוסר כספים אלא חוסר יחס מצדנו, וגם זה הוא פרי הכפירה, שאיננו מאמינים גם בכחות עצמנו.

נלמדה גם ממעשי המתוקנים שבנו, שיודעים למשוך – לחדש ולשמור על הישן.

אסרו חג שבועות, תרפ"ז

---

מכון לחכמת היהדות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

(הצעה)

מימות צונץ ועד היום הזה הגדילו חכמי ישראל באירופה לעשות בשביל “חכמת היהדות”. אלפי ספרים ואלפי אלפים מאמרים של גדולי החוקרים מפוזרים בכל הלשונות האירופיות ורבים מהם ערכם גדול מאד בשביל ידיעת היהדות וההיסטוריה של עם ישראל.

וכבר עמדו על זה הרבה מחכמי המערב שחכמת ישראל שנכתבה בשפה זרה סופה להשתכח, ערך קיים יש רק לאלה הדברים שנכתבו עברית.

וכל האוצרות היקרים הללו הם כמעט אבודים בשביל עם ישראל, אם לא ימהרו להלבישם לבוש עברי, אבל מי ידאג לזה? מי יוציאם ממחשכים לאורה?

כמדומני שהגיע הזמן להציל את הספרים והמאמרים לכל הפחות היסודיים, היותר חשובים בכל המובנים שנכתבו בשפות לועזיות ולתרגמם עברית.

יעשו נא אלה הסופרים הקרובים לחכמת ישראל והנדיבים המוקירים את הרכוש התרבותי הגדול שלנו חבורה ויקבעו יחד תכנית של עבודה מה להקדים ומה לאחר ויוציאו ספר אחר ספר. יש הלא ספרים שכאלה שלא בכל דור ודור ימצאו חכמים שיוכלו לעשות כמתכונתם. היו גאונים, והחובה היא להציל את רכושם הרוחני מכליון.

---

חלום שריה הסופר

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בחלומי והנה משה רבנו עומד לנגדי.

הכרתיו על פי קרני ההוד ששפעו מפניו המאירים.

– באתי אליך, שריה, להביע לפניך את צערי, את העוֶל הנעשה לי.

– בימי חייך? – שאלתי. – ידעתי כי גם לאיש האלוהים כמוך קשה היה לשאת טרחו, משאו וריבו של עמך…

• לא! – ענה משה. – לא בימי חיי, אלא עכשיו, בימי העליה השלישית… אתה ידעת שמיום גדלי ועד מותי לא חדלתי מדאוג לטובת עמי, רק לטובת עמי, למרות כל העלבונות והתלונות אשר סבלתי. ואולם נחלה אחת נפלה בחלקי, שכל טוב העולם הזה והעולם הבא אינם כלום כנגדה, והיא – שתורתנו הקדושה נקראה בשם “תורת משה”. אמנם אנכי לא יחסתי אותה לי, מכונת כתיבה חיה הייתי ביד הקב"ה, הוא צוה ואני כתבי, פעם בשמחה ופעם בדמע, לא הוספתי ולא גרעתי דבר, אבל הנביאים שבאו אחרי ועמהם כל ישראל חלקו לי את הכבוד הגדול הזה לקרוא את היצירה האלהית הזאת בשם “תורת משה”, ובזה הייתי בטוח, כי כשם שהתורה לא תשָכח מפי ישראל כך לא ישכח שמי לעולם בתור שותף ביצירתה. עכשיו קמו אנשים מישראל – על דבר דעות העמים עובדי האלילים אינני מדבר ודבריהם אינם עושים עלי רושם, אבל אנשים מישראל – אומרים: התורה יפה היא, נחמדה היא. בין שכתב אותה משה ובין שכתב אותה איש אחר. מרא דעלמא כולא! וכי מצאו כבר המבקרים הטובים האלה איש אחר, שהיה יותר ראוי ממני לכתוב את התורה? ולמה הם פוסלים את עדות נביאים וחכמים וכל עם ישראל מאז ועד היום שהתורה היא “תורת משה”? למה יכניסו את רעל הכפירה בנחלה היחידה אשר עלתה בגורלי? למה?

– אבל אין דבר – הוסיף משה אחרי דומיה קצרה: הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו… מוחל אני להם במחילה גמורה…

---

חגים וזמנים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א. לפסח

עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם… ואילו לא הוציא… הרי אנו… משֻׁעבדים היינו…

וחמֻשים עלו בני ישראל, – אחד מחמשה, ויש אומרים: אחד מחמשים" (מדרש), השאר לא יכלו לצאת. שקועים היו בעבודתם. הדאגה על דבר פרוסת הלחם מלאה את כל חדרי לבם, ומי יחשוב על כבוד אנושי, על גאולה?

וביותר הרעו הבוגדים שבהם, אלה המקורבים אל נוגשי מצרים, כמו “הייבסקים” היום, המטיפים להכנעה, להתבוללות. בסתר לבו אמנם היה העם ממאן, אבל מגֹדֶל הדאגה והפחד ענו אמן על כרחם.

וילדי ישראל נשקעו בין נדבכי פיתום ורעמסס, נטבעו בתהום הטמיעה, עזבו את תורת אבותם. את שפת אברהם ויצחק ויעקב התרוקנו מכל אידיאל.

ורק מועטים אנשי סגולה, חבורת משה הרועה הנאמן ראו בענות עמם ולא חדלו מֵעורר בלבו את תקות הגאולה, כמה מהם הוּכּוּ, כמה נאסרו, נשלחו לארץ גזרה. עלו לגרדום!.

והנה אחרי עמל רב וקרבנות עצומים יצא חלק מהעם מגלות מצרים. אבל גם מאלה היוצאים היו רבים חלשים ברוחם, ולכל מכשול ופגע רע שמצאו בדרך, הרימו קולם וצעקו: נתנה ראש ונשובה מצרימה.

הוי, כמה קשה היתה העליה הראשונה!

ובכל פסח הננו קוראים את ההגדה על דבר יציאת מצרים. מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, ולאכול מרור, לא רק לשם זכרון העבר, אלא מפני ש“מעשי אבות סמן לבנים”.

וחג החרות קשור עם חג קצירת השעורים, העבודה החקלאית היא הבסיס לחירות העם.

ב. עבדים היינו לפרעה במצרים.

ארורה היא העבודה שבאה מתוך כפיה, מתוך צליפת השוט! שנואה היא עבודה שכזו ואין בה ברכה.

צדקו חכמינו ז"ל בדרשם על “ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס”. פיתום – על פי תהום בולעו, רעמסס – ראשון ראשון מתרוסס.

ומשנאת העבודה הזאת, שאין לה טעם ולא תכלית, השתדלו אז בעלי הכשרונות לעלות למדרגת שוטר, שהוא בעצמו אינו עובד, אלא מצליף על אחרים שהם יעבדו. ומי שתיאבונו היה יותר גדול התנכר ובגד בעמו, השתחוה לאפיס, אלוהי המצרים, ועלה לגדולה למדרגת נוגש. אבל העם כולו נשא את עול העבדות הארורה.

האדם סוף סוף מסתגל לכל המצבים, שקע העם במ"ט שערי טומאה של העבדות וכמעט שהשלים עם מצבו. השתדל עד כמה שאפשר לרמות את האדון השוטר ולעבוד כמה שאפשר פחות, ולעתים גם לקלקל בכונה את העבודה שלא תשא פרי. ושמח היה העובד לראות שהנוגשים מלקים את השוטרים. שמח היה העובד לאיד המצליף תמיד על גבו. וטעם נא גם הוא טעם מלקות…

וכשבא משה במצות ה' ולחש באזני העם הנדכא בשורת הגאולה היה בעיניהם כחוזה חזיון לילה. איך אפשר? עכשיו לחמם ניתן, אמנם לחם עוני, לחם דמעה, אבל לחם יש, מאוצר המלכות ינתן במועדו, וגם מאורה יש להסתתר בה. הכל מידי פרעה ירום הודו, ואם יצאו חלילה לחירות, מי ידאג בשבילם? הם עצמם אינם רגילים לדאוג לעצמם, צריך שיהיה מי שהוא אחר דואג להם. ואם העבודה שנואה – מה בכך? ואם השוטר מצליף – הלא לשם זה נוצר הגב שיצליפו עליו. סוף דבר – עכשיו העולם כמנהגו נוהג, אבל אז – בודאי שיהיה עוד יותר גרוע… ופרעה ישמע ויתרגז, והנוגשים והשוטרים עוד יכבידו אכפם… עזוב משה, את החלומות, ונמשיך לשאת חרפת עבודתנו דומם.

אבל משה עשה שליחותו של מקום בגבורה אלוהית. הוא לא חדל מדבר על הגאולה ביד רמה. רגע הסכימו לזה גם הזקנים, אבל כשבא הדבר לידי מעשה נשתמטו אחד אחד.

וסוף סוף הצליחו להכריח את פרעה, שיתן להם לצאת מן הארץ ומהצד השני להפיח בלב העם המשועבד תקות חירות וגאולה.

והם יצאו.

אבל אנה יוליכם? לארץ־ישראל? דבר שכזה לא יתכן. הלא הם בעבדותם למדו לשנוא את העבודה. הם מבקשים עתה את הבטלה. ובכן הולכים המדברה. נתן להם מן ושליו והקיפם בענני כבוד. לא חסרו דבר.

ארבעים שנה התפנקו בבטלה. אבל על ידה באו קלקולים אחרים, התחילו הקטטות של קורח ועדתו, של עדת המרגלים, מקוששים, מקללים, וחוצפתו של זמרי בן סלוא. אין נחת ביעקב.

ואולם כל זמן שהיו הרועים הנאמנים, משה ואהרן ומרים, בחיים, עוד יכלו לעמוד בפרץ ולשמור על עברם מהשחתה, אך הם מתו, והקלקלה של הבטלה הלכה ורבתה. חדל הסדר, אפסה המשמעת.

ואז התחילו טובי העם להתאונן לפני הקב"ה: קצה נפשנו בלחם הקלוקל, מסתאבים אנו מבטלה ומשעמום. הבה רבון העולמים, עבודה!

– באיזה עבודה אתם חפצים? ענה ה' על ידי נביאו – וכי לא די עבודה היתה לכם במצרים? ואתם הלא מאסתם אותה? אולי תחפצו עתה לשוב מצרימה?

– לא! איננו רוצים לשוב מצרימה. איננו רוצים בעבודת פרך תחת לחץ השוט, אנו רוצים בעבודה של יצירה, בעבודה של התישבות. בארץ זרע, תאנה וגפן, תהי אפילו עבודה קשה, ורק שתבוא מתוך רצון חפשי, מתוך אהבת יצירה, להיות עמך שותפים במעשה בראשית. הנה עיניך הרואות, שהטיולים והבטלה במדבר אינם מביאים לנו ברכה. מקוללים אנחנו ואין לנו תיקון אלא בעבודה. תתן לנו כברת ארץ בנחלת אבות, ואנו נעבוד בכל לבבנו ובכל נפשנו, ובעבודתנו נתחזק ונרפא.

אז קרא ה' ליהושע ואמר: קום עבר את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה, אל הארץ אשר אנוכי נותן להם לבני ישראל. ויזכור לנצח את שנאתו לעבודת פרך, לעבודה של כפיה ואת בחילתו ומאסו בחיי בטלה ומצא נועם וברכה בעבודה של יצירה ובנין. הרחמו, חלוצים פעמיכם: קדימה!

ג. סוד הגאולה

שפלות מוסרית, קנאת אחים – וירידה אקונומית: הרעב – הכריחה את אבותינו לצאת בגולה, ארצה מצרים.

ויעקב הזקן הולך גם הוא עם בניו. לפניו נוצץ כוכב מזהיר – יוסף משנה למלך מצרים, משענתו לעת זקנה.

בארץ אבותיו סבל הרבה צרות, וביחוד מררה את חייו צרת דינה. רעים המה השכנים. לטמא את בת יעקב שחוק בעיניהם. שם במצרים לא יקרה כזאת. שם ממלכה מסודרה, משכלת. איזו פירמידות היא בונה! איזו מצבות היא מעמידה! בקיצור, בעלת קולטורה גבוהה. ומלבד זאת, הלא יוסף השליט על הארץ. שם עושר וגדולה מצפים ליעקב הזקן. איש לא יעיז לנגוע בו ובבניו גם באצבע קטנה. בטח ישבו שם, וכל טוב ארץ מצרים יאכלו.

והנה הוא מגיע עד באר שבע.

פה הוא הגבול של ארץ־ישראל, ויעקב הריח את אויר ארץ העמים…

פתאום קדרו פני הזקן.

לעיני רוחו נראה, כי הכוכב המזהיר ומאיר אה דרכו הולך ונדעך, הולך וכבה. יוסף מת. הפוליטיקה משתנה… מלך חדש קם, אשר לא ידע, או אשר לא רצה לדעת את יוסף. ובני יוסף נעשים עבדים לפרעה, למצרים, לכל נוגש ושוטר. והגלות עם כל חשכתה התיצבה לפני עיני רוחו.

והוא אומר לחזור. הוא פונה אל ארצו, אל ארץ אבותיו ופושט את זרועותיו: רוצה הוא לחבקה, להאחז בה, למות עכשיו עליה, על לב ארצו החביבה.

אבל בת קול אומרת לו שכבר נגזרה גזירה. אם לא ילך מעצמו – יורידוהו שמה בשלשלאות של ברזל.

והזקן נופל על הארץ, ודמעות חמות נוזלות מעיניו, והוא מתמרמר נגד הגזירה האכזריה, גזירת הגלות.

והנה קול אדיר בוקע שמים וחודר לאזניו:

“אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרָיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְּךָ גַם עָלֹה.”

*

נפלא הדבר כמה שסבלו בני ישראל במצרים, לידי עבדות גמורה לא ירדו! עמים אחרים, שנכנעו תחת עול מצרים היו לעבדים גמורים, לא מחו נגד העריצות, לא קבלו על העושק והחמס. הכל נעשו בעיניהם ל“דרך הטבע”. השודד שודד והחמסן חומס, העלובים מקבלים את המכות בשתיקה גמורה, כמעט בהודייה, כראוי לעבדים נאמנים. אבל בני ישראל לא כך: הם אינם יכולים להתפשר עם המצב. תמיד מוחים, תמיד הם קובלים. “ויאנחו בני ישראל ויזעקו” ואיזו זעקות! – “ותעל שועתם אל אלוהים” – עד שמי השמים הגיעה! וכל מה שהוסיפו לזעוק, לקבול, למחות, הוסיפו המצריים לרוצץ, לדכא להשפיל, ואף־על־פי־כן בני ישראל לא חדלו מזעקתם.

לפלא היה הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו.

במה נשתנה עם ישראל משאר האומות? למה כולם הסכינו את גורלם, ומדוע ישראל לבדו עודנו מתמרמר?

“אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה”.

“אנכי” זה נתגלה מתוך הזעקה שכינת אל אינה יכולה להיות שפחה. והיא אינה נותנת לישראל להשתפל, לרדת עד מדרגת עבד גמור. כמה שלא ידכאו אותו, הוא אינו מאבד את תקותו לעלות למדרגתו, ולכל הפחות אינו מודה, כי כך צריך להיות, גם כשחרב חדה מונחת על צוארו לא יחדל מהתמרמר.

“ואנכי אעלה גם עלה”. ה“אנכי” הזה הנשמע מתוך הזעקה, מתוך המחאה חדלת האונים, הוא סוף סוף יעלהו.

*

ומעשה אבות סימן לבנים.

אלפים שנה אנחנו בגלות. אויבים חומסים ורומסים אותנו, רוצים הם להשפילנו לכלותנו, ואנחנו לא השלמנו עם הגלות. ה“אנכי” ההוא ירד עמנו גם בגלות זו ואיננו נותן לנו להטמע, ואף לא לחשוב את הגלות לעובדה טבעית שאין לשנותה. אמנם כוח אין בנו להלחם נגד האויב העצום ביד חזקה ובזרוע נטויה; אבל זעקתנו גם עכשיו בוקעת שמים, ומתוך זעקה זו נשמעה המיה עצובה של שכינת אל, שבכל צרתנו לה צר. מתוך בכיתו של פרוג, מתוך זעמו של ביאליק ומתוך שאר הקובלים והמתמרמרים בנוסח זה או אחר – מתוך כולם נשמע קולו של ה“אנכי”, שאיננו נותן לכנסת ישראל להשלים עם הגלות וצווח לחיים מלאים, לזוהר, לחופש.

לא השלמנו עם הגלות ולא נשלים עמה. מלחמה לנו בחיי גלות מדור דור. המלחמה היא אמנם חלושה, אבל אינה פוסקת.

וההתקוממות הנצחית נגד הגלות, היא סוף סוף תביא את הגאולה.\

ד. על ביעור חמץ

נוהגין אנו לבדוק לפני פסח את פרורי החמץ ולבערם.

החסידות אומרת שזהו רמז לבדיקת חמץ שבלב, שכדאי מאוד לבער גם אותן מתוכנו, שתהיה נשמתנו היהודית טהורה ומוכשרת לקלוט את האידיאלים הנעלים שרומזים לנו באורם ככוכבי מעלה.

וביחוד נחוץ הדבר לזמן חרותנו. רוצים אנו לחיות בארצנו חיים טהורים מזוהמת הגלות, חיים שאין בהם בושה וכלימה, ופרורי החמץ שהבאנו עמנו עומדים לשטן ומעכבים את התגשמות האידיאלים שאליהם אנו שואפים ושבלעדיהם חיינו אינם חיים גם בארצנו.

ואני נזכר בדברי עזרא הסופר: “אלוהי, בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך, כי עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים”…

בימי צרה ומצוקה, כשצוררינו הרימו ראש ומשפילים את כבודנו עד עפר ושוללים ממנו את כל ענפי הפרנסה וגם במקומות רבים עושים פרעות ביהודים, והיהודים בעצמם – זה עם חכם ונבון – מתחכמים להרבות מחלוקת ביניהם, על פי הרוב על לא דבר, אלא סתם מהיצר הרע של שנאת חנם.

ואני יושב ותמה: למה לכם, יהודים פקחים, להתעסק בהרס עמכם? הניחו את המלאכה הזאת לגויים, הם אומנים יותר מובחרים לעבודה הזאת, גם יש להם הרבה יותר כוח מאשר יש לכם. יכולים אתם לסמוך עליהם שהם יעשו את הכל מבלעדי עזרתכם.

הרפו! בערו את החמץ – שנאת חנם – שבלבבכם. חדלו מהרס! אחיכם העובדים בונים, עזרו להם לבנות.

כשאני מדבר על ביעור חמץ, רוצה אני להגיד מלים אחדות על דבר מנהגי ישראל. קיום עמנו תלוי במנהגיו. לא הפילוסופיה של הדת הישראלית נתנה את כוח הקיום, הפילוסופיה היא נחלת יחידים וגם היחידים אין דעתם שוה בזה. אבל המנהגים: כבוד השבת והמועדים וכו' וכו' הם שקשרו את העם העבותות של אהבהו אחוה והם שנתנו בהם כוח לעמוד בכל התקופות נגד צורריהם.

יודע אני שסיבות – ביחוד סיבות חיצוניות – גרמו לרפיון הרגש הדתי. אבל כל יהודי, וביחוד הצעיר הלאומי, צריך להתיחס ברגש של כבוד למנהגי ישראל שבהם החזיקו בתומם אלפי דורות. מי שירצה, יוכל למצוא בהם טעם לשבח גם כיום, אבל לכל הפחות הוד ההיסטוריה העברית חופף עליהם בלי ספק.

יהיו נא מנהגי ישראל חביבים עלינו ועל זרענו,

והנני מברך את כולכם בחג חרותנו, חג נקי מחמץ גשמי ורוחני.

לחג השבועות

חג השבועות – חג התורה והבכורים.

תורתנו החמודה היא תמצית נשמת האומה. בעלות האומה גם היא עולה ובירידתה – חלילה– גם היא יורדת.

במובן “תורה” נכנס לא רק מה שהיה חרות על הלוחות ולא רק ספר פלוני או אלמוני, אלא היצירה הכלכלית והתרבותית של כנסת ישראל. פרי הנבואה והחכמה שלה.

התורה והאומה אינן שלמות. אלא אם כן הן קשורות בעבודה כשרה, וביחוד בעבודת האדמה בארץ־ישראל. לפיכך נתאחד חג התורה עם חג הבכורים, קציר החטים כשישראל יושב על אדמתו ועובד בה עבודה כשרה ויוצרת ואיננו נפגם משעבוד מצרים, יון ורומא, אז “השם שלם והכסא שלם” התורה החיה פועלת את פעולתה על האומה החיה, והאומה החיה מגדילה ומאדירה את תורתה. ולהיפך, בגולה התורה נפגמת ויותר ממנה הולכת ונפגמת האומה, כי התורה והחיים בגולה הם “תרתי דסתרי”. המוסר הנעלה של היהדות נעשה לשיחת בטלנים, מפני שהעומדים בראש החברה אנשי מעשה, מוכרחים לשקר, והחניף ולנצל, בלי זה אין לרגל עמידה. ואפילו העובדים המתפרנסים מיגיע כפם מוכרחים להתכחש לעצמם, כי גדולה השפעת הסביבה הזרה.

לא לחנם נסמכה מגלת קוהלת על “הבל הבלים” שלה למגילת איכה. החורבן והגלות משברים את חוסן האומה, נוטלים את טעם החיים, וכל מי שאינו יכול להסתפק בשביעת הבטן ובמלוי הכיס בלבד, כל מי שמוכשר לחשוב חשבון נפשו הוא בא לידי כפירה ויאוש.

ואולי גם זו לטובה. אלולא הכפירה והיאוש היתה האמונה החיה נעשית לדבר שבלוני, שמתנדפת וגוועת מאליה. הכפירה והיאוש מזעזעים את האדם ואינם נותנים לו לשקוע בבצה, והוא אנוס לבקש דרכים, להתעלות ולצאת מן המיצר.

אלולא באה תקופת ההשכלה עם כפירתה ויאושה לא היה מקום לעלית הציונות… השלילה אינה יכולה לשמש מטרה כשהיא לעצמה, אבל היא משמשת לפרקים כדיזנפקציה רוחנית, לפנות את הדרך לפני החיוב הבא אחריה.

ואולם הציונים כופרים ב“הבל־הבלים” של הגלות ודורשים שיהיה חג התורה מקושר עם חג הביכורים, חג העבודה הכשרה בארץ האבות. ואם לעת עתה אנו רואים גם פה פגימות, בכל זאת איננו מתיאשים. הדרך ברורה לפנינו, והפגימות שהן תולדות הגלות, יסופו מאליהן. התורה פה מדריכה לעבודה והעבודה פה מדריכה לתורה, ורוח ארץ האבות יזכך ויזקק את העובד הכשר מכל הפגימות והסיגים שנדבקו בו.

נחוג נא בשמחה את חג התורה – חג הבכורים, ואורה של ארץ־ישראל יתפשט בכל הארצות לרומם את רוח עמנו, לנחמו ולחזקו בתקות גאולה וישועה.

ב. לפני מתן תורה

בפחד וברעדה נגש משה למסור את התורה לבני דורו היוצאים ממצרים.

הוא ידע, שבני דורו נשתקעו בתרבות מצרים; בחכמת החרטומים בחרו, בספרי עגבים השתעשעו, ומה להם ולתורה? איזה טעם יוכלו למצוא בתורה, אחרי שלבם נטמטם לגמרי? ולמה להוסיף עון על עונם. לתת להם את התורה כי יחללוה?

והנה קול נשמע אליו ממרום: אל תירא עבדי משה! לא לאורך ימים תשלוט חשכת מצרים בלב עמי. תן להם את התורה, היא כאילת השחר תבקע את החושך, ואז יכירו ויבינו כי תורתי תורת חיים היא, הם יאהבוה וגם ימסרו נפשם עליה.

ובגשת משה בלב חרד אל הקהל הגדול שנתאסף סביב הר סיני, ראה כי מלבד בני דורו נקבצו ובאו שמה גם כל נשמות הדורות שעתידים לבוא לעולם: הנביאים, התנאים, הגאונים, המשוררים, הפוסקים, המפרשים, החסידים והחלוצים – כל כנסת ישראל בכל מלוא צביונה עד ימות המשיח. הוא ראה לפניו את העושר הגדול הרוחני הזה דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, אדירי האמונה; אז הבין משה כי לידים אמונות הוא מוסר את התורה; כנסת ישראל תדע לשמור עליה, ולא זה בלבד, אלא היא, כנסת ישראל בחייה העצמיים היא היא התורה בעצמה היא היא התורה שבעל פה שתשלים את התורה שבכתב.

אז קרנו פני משה, התעודד לבו, וכל העם הריע לקראתו בתרועת שמחה;

– נעשה ונשמע!

יש מומנטים עולמיים שהשפעתם נצחית, והגדול שבין המומנטים האלה הוא מתן תורה בהר סיני.

לתשעה באב

כנסת ישראל הלא תשאלי לשלום חלוציך?

מים ומקדם, מצפון ומנגב, – מכל מקומות נדחיך,

הם עלו לציון ומחדשים חייהם בחיק אם־מולדת.

חיי עבודה כשרה, חיי תרבות ישרה, חיי אחוה ורעות,

חיים שאליהם שאפו נביאינו, חוזי יה הקדמונים,

למעדר, לפטיש, לחצוב סלעים ולרטש טרשים.

קשה היא העבודה, גדולה המצוקה, אבל רצונם – ברזל.

בני עם קשה הם: “או יהודי או צלוב”.

דרך אחת להם ומגמה אחת – התחיה והגאולה.

מן המלעיגים אינם בושים ומהצוררים לא יחתו,

ועד אחרית נשמתם מדרכם לא יסורו.

*

ובתשיעי לחודש אב, ביום הזכרון המר

יזכרו חלוצינו בארץ ישראל את גורל אחיהם

הכלואים עוד בגלות ואת אלה הנועזים

אשר הָגלו לקצוי ארץ סיביר הקשה,

ואז יורידו לארץ ראשם המורם והגא,

מי יודע מה גורל המעונים בארץ גלותם?

כמה בוז, כמה לעג, כמה רדיפות וגזרות

סובלים שם, נדחים, חסרי מולדת!

וחפץ עז מתעורר בלבבם לדאות על כנפי חשמל

וברגע לעבור העולם כולו, מקצהו ועד קצהו,

ולראות את אחינו היושבים שם לארץ

ומבכים את חרבננו, הגדול באיומו גם היום,

להזיל עמה דמעות אח, כואב לשברם,

וגם להראות להם את קרן הנחמה,

אותה הקרן הזעירה והמזהירה, העולה מהררי ציון

ולהשמיע באזנם בקול אדיר קריאת הנביא:

נחמו, נחמו עמי, יאמר אלהיכם!

ב. אבלי ציון

בזמן הזה הננו מתאבלים היום תשעה באב, לא רק על חורבן העבר – שהוא אמנם היה הסיבה לכל החרבנות והגזירות שבאו עלינו – אלא על חורבננו החדש, החדיש, הייתי אומר – המודרני.

הננו רואים צעירים מישראל, מי כמוהם צריכים לדעת ולהרגיש בכל לבם את גורל עם ישראל הנודד בעמים, מרוסק ונתון לחרפה ולשנינה, לפרעות ולתעלולים. דומה שהם בודאי יודעים את מכאובנו, מכאובם. והנה הם מפיצים פרוקלמציות: הלאה הציונות! תחי פלשתינה הערבית! וכי יש חורבן יותר גדול מזה?

בכו, אחים, בכו! אולי בדמעותיכם תדיחו את הרשעה העושה שמות בין צעירי ישראל.

ומהצד השני – הממשלה, ירום הודה, ראתה בחכמתה מראש וצותה על הרבנים שלא יברכו על הנר במוצאי שבת על יד הכותל המערבי ושלא יתקעו שם חלילה בשופר.

בלי בושה. אילו היה זה עם אחר, לא עם ישראל, בודאי שהיו מתביישים להוציא פקודה שכזו, לא היה עולה על מחשבתם ענין שכזה. איזה הבדל יש למי שהוא, אם ידליקו או לא ידליקו נר? אבל להתעלל בעם ישראל הלא מותר לכל מי שיוכל במשהו לרמסו, להכפישו בעפר, להשפילו ולבזותו, יהא זה אפילו בדבר קטן שבקטנים, ואדרבה, מפני שהוא קטן שבקטנים, מפני שהדבר אינו שוה אפילו קליפת ביצה, הוא מרגיז יותר ומודיע, כי בגלות אנחנו, כי אין דרך לפנות ימינה או שמאלה. הן רק עמנו אפשר לדקדק דקדוקים שכאלה, רק בשבילנו יכולים להמציא המצאות משונות שכאלה!

בכו, יהודים, בכו! אולי תרככו בדמעותיכם את לב הברזל של שונאיכם מכל העמים.

וחורבן היהדות ברוסיה, – מתפתלים שלשה מיליונים יהודים בגלות נוראה שלא היתה כמוה.

רבש"ע! תן כוח לבַכות את חורבננו! למה שמת עלינו, רק עלינו סבל־גלות קשה שכזה! וכי גרועים אנו מכל העמים באמת? – לא! בזה איני מודה בשום אופן!

הרהורי תשובה

בימים של חשבון הנפש – עשרת ימי תשובה – תוקפים את היהודי געגועים עזים לשוב אל אלהי ישראל, ואם להגיד בלשון מודרנית – לשוב אל עצמותו.

עצמותו של עם ישראל היא אמונה החיה, המעודדת, יסוד החיים של עם ישראל וקיומו. האמונה באלהים, האמונה בעבר האמונה בעתיד, האמונה שהיא מלוה את היהודי בכל המצבים ואינה נותנת לו לרדת ולהכחד.

מאמינים בני מאמינים אנחנו, ירושת אבות היא לנו מדורת עולמים, לא חצבנו אותה מבורות זרים, מעצמותנו ממעמקי נפשותינו היא נובעת מדור דור.

ואנו רואים כי בחגי האמונה הטהורה – בראש השנה וביום הכפורים – העם מתאסף לאלפיו, גברים ונשים, אל בתי הכנסיות ואל המנינים הרבים להתפלל בצבור, וזיק האמונה, שבשאר ימות השנה הוא אולי טמון תחת האפר של עניני החול, מתלקח ומאיר ומחמם את הנפש, ובפיו של כל יהודי ויהודי נופל מאליו הפסוק: “אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה”.

אומרים: אפסה האמונה. זהו שקר. האמונה לא אפסה. אם חלילה פרחה האמונה מתוך לב העם, כי אז כבר היה מתפורר כפגר. הלאומיות שלנו קשורה באמונה, באמונת העבר הגדול שלנו, באמונת העתיד המקווה של ימות המשיח. ועבודתנו בהווה יפה היא כשהיא מבוססת על העבר שלנו ומוארה באור העתיד לבוא.

אכן יש מסָכים שמסתירים בעד אור האומה, אותם כדאי היה להסיר.

המסך הראשון הוא חלול קדושת תורת משה והנביאים, על ידי השערות כוזבות של מבקרי המקרא. קוראים לזה “באור מדעי”, ובאמת אינו אלא השערות לפעמים מחודדות ולפעמים פשוט של עם הארצות. שנחלו מפטפוטי הגויים שבעיניהם אין שום הבדל בין התנ"ך ובין שירי הומירוס. אצלנו יש מסורת. אנו אומרים: “וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על־פי ה' ביד משה”. ועל התורה הזאת מסרו אבותינו את נפשם. וממנה שאבו כוח וגבורה לעמוד נגד כל הנחשולים שעברו עליהם. והדבר הזה מספיק לנו שנאמין גם נו בה, באלהותה, ולא נמיר אותה בשום תורה אחרת, ואפילו בזו שיושיט לנו ולהוזן בפלפוליו ודוהם ברשעותו וקיטל באובייקטיביותו. בשבלנו תורה אחרת מנוסח אחר, ואפילו אם תהיה יפה וחלקה כמסילת השלג בארצות הצפון, אין אנו חפצים בה, היא פסולה לגמרי בעינינו. אנו חפצים רק באותה התורה שבאה עליה עדות רבותינו מעולם וחכמי המסורה שמסרו נפשם עליה. זו התורה שהיתה לנו לדגל בכל ימי נדודינו ויסורינו בגולה. אם יש איזה פסוקים קשים, נשתדל למצוא להם באור, ואם יגענו ולא מצאנו, גם כן אין התורה נפסלת על ידי זה. האמורא הגדול שמואל מנהרדעא אמר (ביבמות צ"ב): ואנו בעניותנו איננו יודעים לפעמים לבאר את הכתוב (עי“ש ברש”י). ואנו “החכמים” אם איננו מבינים יש לנו תרופה בדוקה ומנוסה “שטרייכען”, למחוק את הכתוב ולכתוב תחתיו מה שעולה על הלב…

והרמב“ם (בהלכות יסודי התורה פ“ז ה”ח) חושב, שמי שהוא מעלה בדעתו, שהתורה היא כשאר היצירות הספרותיות וכותב ספר תורה כמו שהוא כותב ספר של חול, צריך לשרוף את הספר עם האזכרות (שם ה') שבו. אחת משתי אלה: או שהתנ”ך הוא ספר קדוש, כמו שמעידה עליו הקבלה שלנו, או שאין בו צורך כלל, ולא רק שאינו מעויל לנו, אלא מזיק.

רבנו הראי“ה שליט”א אמר פעם בשיחה, כי כ“ד כתבי הקדש מטמאין את הידים, רמז כי התנ”ך יכול להיות מקור טומאה…

לכשלון האמנה מביאה גם עזיבת החוקים והמשפטים לשם פרנסה או לשם תענוג. האמונה זקוקה לצורה, וביחוד לשמירת השבת, לכיבוד החגים, לתפלה וכ' וכו'. אמונה שאין עמה מעשים הולכת ונחלשת ועוממת. הרבה הגלות עושה והרבה עושה הספרות הגויית, שהקדושה זרה לה לגמרי. צריך להשתדל מאוד להגביר את היסוד העברי בתוכנו שלא יתבטל מפני מנהגי הנכרים.

“חכמת ישראל” יכולה בודאי לחזק את לב היהודי. פנינים רבים פזרו חכמי ישראל בדורות האחרונים לצערנו בשפות אחרות, ואילו בעברית היו יכולים לרומם את הנפש ולעורר את חוש האמונה. אבל צריך להגיד, כי חכמה זו, אף על פי שנאמרה בטוב טעם ודעת אינננה יכולה למלא את חסרון האמונה החיה, הבלתי אמצעית, ולפיכך בקש דוד: “טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי”.

ראשית כל כי “במצותיך האמנתי” וטוב טעם ודעת בא בתור נופך ללטוש וליפות את האמונה, לתת גם צורה יפה ולהסיר ממנה את הסייגים המחשיכים את זהרה.

אל נא נתבייש מפני המלעיגים. כולנו צריכים לתשובה.

צום דליהו, תרפ"ט

הרהורים לימים נוראים

חביבים כל חגי ישראל. לכל חג יש טעם לשבח מיוחד. וביותר חביבים ונעלים המה “הימים הנוראים” – ראש השנה ויום הכפורים, שאז נכנסים כל בני ישראל לבתי כנסיות להתפלל יחד בחבורה, כאלו אין הבדל ביניהם בהשקפת עולם, כאילו לב אחד ורעיון אחד מחיה את כולם ושאיפה אחת להם: “גלה כבוד מלכותך מהרה והופע והנשא לעיני כל חי וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך ברנה”. גם המטרה הסופית באה תפלה “ויעשו כולם – האנושיות כלה – אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם” – ואליה שואפת כנסת ישראל בכל מקום ובכל זמן.

וכל יהודי בודאי נותן חשבון לנפשו בימים הנוראים, כי אין לנו תקנה אלא בהתאחדות גמורה. להכשיר, כמו שאומרים החסידים, “אתערותא דלתתא” כלפי “אתערותא דלעילא”. כי יקרב פזורינו מבין הגויים. העבודה הכבירה ששמה עליה כנסת ישראל ועובדת בה זה חמישים שנה לבנות את נשַמות ארצנו, להחיות את רוח עמנו, ראשית כל, על ידי עבודה כשרה ויוצרת על קרקע ארץ־ישראל והחיאת התרבות הישראלית שהנחילו אותנו נביאים וחכמים מדור דור – העבודה הזאת דורשת התאחדות של כל היהודים, לא רק התאחדות מיכנית על ידי הפרשת מטבע לצורך העבודה הזאת, אלא התאחדות נפשית, עזיבת האמביציות שמביאות לידי פירודים, חלוקי הדעות הרגילים אצל אנשים שהם מסוגים שונים ומהרגלים שונים – הכל מוכרח להתאחד יחד לשם העבודה העלה הכללית, שתביא למטרה הסופית שלנו שתהא לברכה לנו ולעולם כולו, לכל העמים בלי הבדל.

כל מי שיש לו עינים לראות ולב להבין יראה, כי רעיון גדול ועדין צפון בציונות, שסוף סוף תביא ברכה לא רק לעם ישראל שסבל וסובל מגליותיו ומפזוריו, אלא גם לאנושות כולה. ילמדו נא כל העמים לשאוף לחיי צדק, לחיי עבודה כשרה, לחדול מרצח ומשוד, להפסיק את שפיכות הדמים שאינה פוסקת ומטמאה את העולם כולו. “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”…

התאחדו, יהודים, התאחדות לבבית והייתם למופת לשאר העמים. בהתאחדות תלויה גאולתנו וגאולת האנושיות כולה. ובמקום להראות את גבורתם בפירודים, יראו את גבורתם להתאחדות ולשלום.

שנה טובה לכל ישראל ולכל בני האדם, שבצלם אלהים נבראו.

לראש השנה

בימים האחרונים השקעתי עצמי בגלי השירה אשר שטפו עלינו: גלים זכים, עדינים, אבל הוי! כמה עצובים!

אמנם חיינו לא היו מחול, יש ויש על מה להתעצב. בכמה פגעים נפגע עמנו במקומות גלותו, וגם פה עדיין לא באנו אל המנוחה.

ואף על פי כן חובה עלינו למצוא את זיקי השמחה, שגם הם ניתזים ומאירים באופל חיינו. יש ויש גם על מה לשמוח!

יצור קטן הוא האדם, יצור חלש וכל הויתו פסיעה אחת הגושרת מן האין־סוף של העבר עד האין־סוף של העתיד. כמות בטלה ומבוטלת.

ובכל זאת ביצור הקטן גלום האין סוף עם כל העולמות הגדלים, ובשכלו הוא מקיף את כולם מעמקי תהום עד שמי השמים. לכל תכלית, ולמה שאין לו תכלית הוא חודר, מודד וסופר ומונה כאילו הוא מושל בכל.

חי נפשי! כדאי לבוא לעולם ולחזות בגדולת היצירה הנפלאה, ומי שאלהים, החפץ בחיים, בלבו, שמחתו בודאי כפולה ומכופלת.

והעבודה המוטלת עלינו הבאים לבנות את שממות ארצנו בעבודה כשרה ויוצרת, בודאי שהשמחה נחוצה לנו וגם יש במה לשמוח. סוף סוף זכינו, כי אחרי אלפים שנה נדודים יש לנו משהו, יצרנו מחדש יצירה נפלאה של ערים, מושבות, גנים, פרדסים, בתי ספר במקום שלפני חמישים שנה עוד היה מדבר שמם, שבו נשמעה רק יללת תנים…

ובכן משוררות שלנו, על מה אתן כל כך עצובות

שנה טובה לכם, משוררים ומשוררות שלנו!

שמחים אנו כי יש לנו ב"ה גם משוררים ומשוררות נחמדים, ואני מקוה, כי עוד ישירו לנו:

נחמו נחמו עמי: יאמר אלהיכם.

“דבר” אלול תרצ"ב

זמן שמחתנו

נוהגים אנו בחג־הסוכות זמן שמחתנו, לקרוא מגלת קהלת. איך מתמזגים שני ההפכים הללו? מצד אחד הסך־הכל: “ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח”, ומהצד השני – מצות עשה “ושמחת בחגך”, ובפרט בחג הסוכות, זמן שמחתנו, ויותר מאשר בכל ימי הסוכות ביום שמחת תורה.

זהו הדבר: בזה שאנו נותנים לעצמנו דין וחשבון על אפסותה של הגשמיות החשוכה, שאינה באה לשם קיום החיים הרוחניים, הננו באים לשמוח ביותר ביופי הרוחני, שנטע הקב“ה בעולם בכלל ובישראל בפרט. מי שחדור ברעיון הנצחי של הטוב האמתי, של התרבות הגבוה, שאותה ירשנו מסיני, אי־אפשר לו שלא ישמח בעולמו, ובפרט בחגים הקדושים, כי גם בתוך הגשמיות העכורה הוא רואה, שהיא כלי מחזיק ברכה, נותנת אומץ ועוז לעבודת הקודש, שנעשית על ידי רמ”ח איברים שבאדם.

הבל הבלים הכל הבל – בזמן שהחיים דלים וריקים מכל רעיון נאצל, והכל אהוב וחביב ונחמד, כשהוא פונה כלפי החיים הרוחניים הממלאים את העולם.

וגם אנחנו יושבי ארץ־ישראל, למרות הנסיון הקשה שעבר עלינו – הלואי שיהיה האחרון – ועינינו ראו גבורים קדושים מוטלים חללים בידי רוצחים פראים – אל יפול לבנו! להפך, הקרבנות הללו יהיו לנו ערובה נאמנה, כי עמנו בכל פזוריו יוסיף אומץ לבנות את נשַמות ארצנו, וחדורי הרעיון הגדול של בנין ארץ־ישראל בעבודה כשרה ויוצרת נוכל להתחזק, לשמוח בשמחת תורה ולצאת גם במחול.

ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברצלב, שפך פעם במכתבו את מרי שיחו על גורלו, גורל תלמיד חכם עני, משופע ביסורים. ובסוף הוא גומר: ואף על פי כן “הוֹפּ!”

וגם אנו נסיים: ואף על פי כן “הוֹפּ!”

לשמחת תורה

הרבי שיחיה צוה לשמוח,

עצבות להסיר, דאגה להסיח;

בטפת “משקה” גרון נדיח.

על מה ולמה

האנחה שמה?

עתיד מזהיר צרות משכיח!

– – –

הוי, כפופי גב הבו ידים!

"הורה נרקוד, במחולות מחנים

תתרוממנה הרגלים!

על מה ולמה

הבכיָנות שמה?

יש אל בשמים!

ואנחנו ממשיכים את השלשלת של ההיסטוריה שלנו, כל דור מוסיף חוליה, וכל חוליה מבריקה בזוהר מיוחד, בכל חוליה קבועות אבנים טובות של רעיונות נשגבים של בעלי נשמה אצילית. וגם החוליה שמוסיף דורנו זה אינה נופלת בערכה משאר החוליות, וגם לה זוהר מיוחד. נתלהבה החבה לציון, השאיפה לעבודה כשרה, לעבודה של יצירה וביחוד עבודת האדמה, ואיזו אדמה? אדמת אבות, אדמת קודש, אדמת חוזים, כרובי יה! וחלוצי ישראל עולים ושירת גאולה בפיהם ובלבבם. והם עובדים באהבה ובמסירות נפש.

מי יוכל להעלים עין מהמחזה? ומי יעמוד מנגד ולא ימהר להושיט יד עזרה? ואם באה שעת משבר, ליאוש אין מקום. אם היה הכל הולך כשורה, אם חבת ציון היתה משתלמת בטבין ותקילין, אז בודאי שהיה ערכה יורד ונופל. חובבי ציון המקבלים פרסים שמנים בעד זה שנלוו למחנה הציונים אין ערכם חשוב הרבה. להיפך, הסבל, היסורים – הם ממרקים את האידיאה ומרוממים את ערכה. אין אהבה אמיתית בלי יסורים. האם אוהבת את ילדה, ששפכה עליו את דמה.

וכשאני רואה שלפעמים השטן מרקד בין חלוצינו ומתחילה סדרה של פוליטיקניות, קנאות ונצחנות, אז אני מרגיש כי עב קל מקדיר את שמי. בין החלוצים – מפלגתיות! איזה אבסורד! איש מוצא ברעהו איזה קיסם ומנפחהו עד שיהיה לקורה, ומנגחים זה את זה וחושבים כי בזה ימהרו להשיג המטרה…

שמי ארץ־ישראל הבהירים יבהרו גם מחשבותינו, ואויר ארץ־ישראל יסיר את הזוהמה שדבקה בנו בגלותנו. ובשמחה ובגבורה נצעד קדימה לקראת מטרתנו הנשגבת.

החוליה שמוסיפים בני הדור הזה לשלשלת ההיסטוריה של עמנו לא תבייש את החוליות שקדמו לה.

לחיים חלוצים צעירים!

האמונה והגאולה

אחרי שמתפללים ביום הכפורים חמש תפלות וקוראים את כל הפיוטים מן “יעלה תחנונינו” עד “אזכרה ואהמיה”, הננו חוזרים ומסיימים בשני דברים “ה' הוא האלהים” (אמונת היהדות) ו“לשנה הבאה בירושלים” (אמונת הגאולה).

מכאן ששני הדברים קשורים יחד: אמונת היהדות מביאה לידי אמונת הגאולה, ואמונת הגאולה מביאה לידי אמונת היהדות.

בלי האמונה בה' אלהי העולם שהוא אלהי ישראל, אי אפשר לחשוב על דבר הגאולה. נניח שהממשלה האנגלית וגם הערבים יחפצו בתום לבם לתת לישראל מקלט בטוח בארצו ההיסטורית (גם הדבר הזה תלוי באמונה), אבל איך אפשר בכלל לעם ישראל להשתחרר, אם כל אחד נכנע לטבעו, ליצר הרע שבו, לתכונה האיגואיסטית שממציאה פילוגים ופירודים, קטטות ומלחמות? רק האמונה שיש אל אחד שהוא בחר בעם ישראל ובארץ ישראל, אל אחד שעזר לנו להתקיים המשך אלפי שנות גלותנו ושהשכין בלבנו מידת הצדק והרחמים, מידת האהבה והאחוה – האמונה הזאת היא תתן בנו כוח להגביר בנו האמונה בגאולה אמתית, להטות לבבנו להחיות את ארץ ישראל על ידי עבודה כשרה ויוצרת ויטע בקרבנו אהבה ואחוה.

אז באמת נהיה יהודים בני חורין.

ואילת השחר של הגאולה שלנו בארץ ישראל מביאה אותנו לידי אמונה באלהי ישראל. אתה עובר בישובים היהודיים ורואה את אחינו, בני הגולים והנרדפים, שלא ידעו מה זו ארץ ומה זו עבודה, הנם מתקבצים יחד ומייסדים מושבות ועובדים בהתלהבות, במסירות נפש את ארצנו הקדושה, באהבה ובאחווה; וכי אפשר לבאר זה באופן אחר אם לא אמונה באלהי ישראל המחיה מתים?

אפשר אמנם למצוא פלאים כאלה גם בתוך הכרך העברי הגדול תל־אביב, אך שם גדול השאון ועוד מרובה הערב־רב, המחשיך את זוהר הגאולה שלנו. לא כן בתוך הישובים החקלאיים, שם עצם העבודה מצעידה את העובד לאמונה טהורה, האמונה באלהי ישראל, שהעלנו מטיט היון והאיר לנו את קווי הגאולה הראשונים.

אמנם יש בין הצעירים העובדים, שמסיבות שונות קבלו עליהם את אמונת האתיאזם (גם זו היא אמונה, מפני שהשכל אינו יכול להשיג אותו…) אבל אני בטוח כי בשבתם על הארץ, שבה התהלכו נביאים מלפנים, ישובו מטעותם.

הנה למשל הנביא ירמיהו, זה הנביא, שקבל כל כך הרבה יסורים בחייו, והיה תמיד נרדף ומעונה וקובלונותיו ממש בוקעים שמים והוא למרות הכל אמר מה שיש בלבבו ולא כחד. מרוב צרותיו רצה לפעמים לכבוש את נבואתו, אבל דבר ה' היה כאש עצור בעצמותיו והיה מוכרח להנבא. ואיך אפשר שיעלה על הדעת שירמיהו בדה מלבו דברים לא נכונים? ואם הוא אמר: “ויהי דבר ה' אלי לאמור” אי אפשר לי שלא להאמין, כי באמת ה' דבר אליו. איך? איני יודע. אנחנו כל כך רחוקים מהדרישה של הנבואה, עד שמחשבתנו אינה תופסת כלל איך ה‘, העצם הנשגב, מדבר אל הנביא, אבל איני יכול שלא להאמין בדברי הנביא, שאמר בפירוש שה’ דבר אליו. זו היא בשבילי ראיה חותכת שיש אלהים בישראל.

והפלא היותר גדול הוא שהנביא הזה שראה את חורבן ירושלים לא פסק מהאמין, כי סוף סוך ישובו בנים לגבולם ומתוך אמונתו הכבירה קרא: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים: עוד תטעי כרמים בהרי שומרון… (ירמיהו ל:א ד' ה').

מה זאת? הנצח האלהי קשור עם נצח ישראל. אמונת הגאולה מכריחה להביא לידי האמונה באלהות, אלהי ישראל. “גואלנו ה' צבאות קדוש ישראל”.

אמנם “אין מחשבה תפיסא ביה כלל”; אמרו כבר חכמינו הקדמונים," אבל רעותא דלבא תפיסא ביה"; וחכמינו דרשו: ועשו לי מקדש ושכנתי “בתוכם” – "בתוכו לא נאמר אלא “בתוכם”, בלב עם ישראל. יחפש כל יהודי בתוך עומק לבו וימצא שם את הניצוץ האלהי השוכן שם.

ועינינו הרואות כי האמונה באלהי־ישראל נשמרת בתוך העם בכלל ובתוך בחירי העם בפרט. מאמינים הם בני מאמינים. וכל התיאוריות המשבשות את הדעת לא יזיזום מאמונתם והיא תצעידם אל הגאולה האמיתית.

כמדומני שזה מספיק בשביל מבקשי אמת.

וכשצעיר אומר: אינני דתי! אני עונה: איני מאמין לדברך. אי אפשר שיהודי לא יאמין, ומכל שכן יהודי עובד, לא נתת עדיין חשבון לנפשך, תעבוד בארץ ישראל עוד איזה שנים ואז אני בטוח, כי תאמר אחרת. הכפירה אצל הצעירים היא רק שגרה דלישנא, יבוא זמן ויתעמקו קצת בדבר והאמת תגלה במלוא אורה. ובעקב האמונה תבוא גם הגאולה, הגאולה האמיתית, השלמה.

“דבר” ל' תשרי, תרצ"ח

---

זכרונות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

זכרונות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

---

זכרונות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לְאָחִי לְיִצְחָק

תַּחַת כַּנְפֵי הוֹרִים רַחֲמָנִים יַחַד גֻדַּלְנוּ

וּבְאַהֲבַת אַחִים נַפְשׁוֹתֵינוּ לָעַד נִצְמָדוּ,

וְגַם אַחֲרֵי הָיְתָה בָנוּ יַד הַגוֹרָל לְהַרְחִיקֵנוּ,

אֲנִי בְּגִלְגוּלֵי מְחִלּוֹת עַד אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִגַּעְתִּי,

וְאַתָּה עָבַרְתָּ אוּקְינוּס וּבַאֲמֵרִיקָה שַׂמְתָּ קִנֶּךָ –

אַהֲבָתֵנוּ לֹא תָמוּשׁ מִלִּבֵּנוּ, שְׁמוּרָה הִיא אִתָּנוּ נֶצַח.

הַמְחַבֵּר

---

הדוד ר׳ יצחק

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בשנת תקצ״ה, שנת הבהלה¹, השתדך אבי הסבא שלי (מצד אמי) ר׳ אלכסנדר זיסקינד ברבי מאיר ברוק מלאדי עם תקיף העיריה ר׳ משה מרקוביץ, המכונה משה׳קה חימינואר (על שמו נקרא גם בית הכנסת בלאדי, חימינואר) לאבי אבי זקני היתה בת, בת אחת עשרה, רבקה שמה, ולרבי משה מרקוביץ היה בן ושמו לייב, בן שלש עשרה. העמידו את הילדים במצות אבותיהם תחת החופה, ויהיה לבעל ואשה כביכול.

עברו שנים אחדות, הזוג גדל וסוף סוף היו מרוצים זה מזה, אך פתאום קפץ עליהם רוגז של התקיף ר׳ משה, מפני איזה סכסוך (בודאי לרגלי איזה ענין של כבוד בבית הכנסת) שפרץ בינו ובין מחותנו, ובלי חשוב הרבה צוה על בנו לגרש את אשתו, קראו להמ״ץ ר׳ ליפא (הוא נזכר בקונטרס אחרון בשלחן ערוך של האדמו״ר מלאדי) והוא סדר להם גט כדת משה וישראל, אבי אבי זקני נתגרש מר׳ משה מרקוביץ ועמהם גם הזוג הצעיר.

כעבור איזה שנים בקש האברך להחזיר את גרושתו, אך הצעירה לא חפצה בו עוד, אולי מפני אפיה החזק ולא רצתה בו עוד על שהעליב אותה (אמנם לא לרצונו), אבל הוא לא נשא אשה אחרת עד שהיא נשאה לאיש אחר.

היא נשאה לאיש תורני וחכם, ר׳ יצחק רוזנפלד בן ר׳ שמואל רוזנפלד, מחבר ספר ״משפחת סופרים״. המחבר הזה היה מופלא במינו, יהודי תמים ירא את ה׳ ושומר מצוה, מופלג גדול בתורה; והנה הוא הרגיש שישנן סתירות בין נוסח המסורה ובין נוסח התלמוד בכמה וכמה פסוקים בתנ״ך, ובא לידי החלטה שהמסורה היא מעשה ידי קראים, ואין לסמוך עליה. אכן על זה כבר דרשו חכמי ישראל, ואין זה מעניננו עכשיו.

בנו רבי יצחק היה, כמו שאמרתי, תורני וחכם ועסק במסחר בעיר מולדתו ויטבסק.

ובעיר הזאת נתישב גם ליב מרקוביץ בנשאו לו משם אשה, וגם הוא עסק שם במסחר.

הדוד רבי יצחק, כמו שהיה חריף בתורה היה גם חריף במסחר והמציא תמיד קומבינציות שונות ומשונות. ובימים ההם יסדה הממשלה בקיוב בנק מסחרי להרים את מצב המסחר ברוסיה והיו נותנים לשני סוחרים ערבים זה בזה על שטר חוב שלשים אלף רובל. דודי רבי יצחק נפל על המציאה: מצא איזה עני מחזר על הפתחים, שלם בעדו גילדיה (מס לכל הנכנס למפלגת הסוחרים) והלז נעשה כביכול סוחר וחתם על שטר ערבות יחד עם דודי שקבל שלשים אלף רובל, שלם לעני שכר טרחתו בעין יפה, והוא בעצמו החל לעשות עסקים גדולים עד… שהפסיד את כל הכסף וברח לחוץ־לארץ, ואשתו, דודתי רבקה נשארה בויטבסק עם שני ילדים ושתי ילדות.

דודי ר׳ יצחק שהה בחוץ־לארץ רק שמונה עשרה שנה עד שלרגלי איזו שמחה שהיתה בחצר המלכות, ניתנה חנינה לכל אלה שחטאו בנזקי ממון. בימים הראשונים אחרי בריחתו של דודי ר׳ יצחק לחוץ־לארץ התפרנסה דודתי איזה זמן מהשיירים שנשארו קצת כסף במזומן, תכשיטים וכו׳ כנהוג, אך הגיע היום וממש הגיעו מים עד נפש, והדבר הזה נודע לר׳ לייב מרקוביץ בעלה מלפנים. הוא היה סוחר הגון, עשיר, בעל חנות גדולה של ברזל, לא נדיב ביותר, סתם יהודי, אבל כשנודע לו מצב אשתו הגרושה נכרמו רחמיו, והיה שולח לה מדי שבוע בשבוע, בכל יום חמישי, ביד הנאמן שלו עשרה רובל למחיתה, ואת זה עשה במשך שמונה עשרה שנה. הוא לא ראה את פניה והיא לא ראתה את פניו, אלא הכל נעשה על ידי נאמן ביתו עד ששב דודי מחוץ־לארץ.

במשך הזמן הזה הספיקה דודתי לגדל את ילדה: הבן הבכור שלה חיים מאיר, והבת הבכירה בנו להם כבר בתים לבד, והנה הדוד ר׳ יצחק שב מגלותו הארוכה, אך לתמהונו לא קבלה הדודה רבקה את פניו בשמחה. היא אמרה אליו דברים פשוטים וברורים: אתה באת כעבור שמונה עשרה שנה; ימי הפריחה שלנו פרחו ואינם. אנכי אשה זקנה, עלה נובל, ואיני מבקשת לשוב אל הימים הראשונים, אתה אב לבני. תוכל להשתעשע עמהם והם יכולים להשתעשע בך. אנכי לא אפריע בעדכם. אבל דע לך כי אנכי לא אשתך ואתה לא בעלי.

והיא נפרדה ממנו לא באופן פורמלי: גט לא קיבלה ממנו ״לידי זילותא דבי דינא״ לא הגיעו, אבל פרידתם היתה גמורה ומוחלטת.

אנכי עוד הכרתי את דודי רבי יצחק. הוא היה אחר כך לקבלן בבנייני הרכבת סמוך לחרקוב, ולו אני חייב תודה שעזר לי להעתיק את מגורי מבילוגראד לפולטבה.

גם הוא גם הדודה כבר אינם בחיים.

---

הדוד בֶּרֶה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

היה לי דוֹד חוֹלה־רוּח, מעיר כּבן עשׂרים ושלוֹש. דרכּוֹ היה לפעמים לעזוֹב את בְית הוֹריו וללכת פּעם לעיר קרוֹבה זוֹ וּפעם לעיר אחרת, כּמוּבן, בּלי להוֹדיע להוֹרים וּבלי דעת לשם איזוֹ מטרה. ועל הוֹריו היה להוֹדיע בּמכתבים לידידים ולמכּרים שבּעיירוֹת הסמוּכוּת, שיחזירוּ את התוֹעה לבית אבוֹתיו. וכאשר נלאוּ מהדרישוֹת והחקירוֹת החליטוּ לרתק אוֹתוֹ אל הקיר בּשלשלת־ברזל.

אחרי שריתקוּ אוֹתוֹ, למרוֹת התנגדוּתוֹ הנמרצה, ישב עיף ונדכּה על מיטתוֹ. אנכי ילד בּן שלוֹש, ניגשתי אל דוֹדי האוּמלל, שׂמתי את ידי הקטנוֹת על בּרכּיו והבּטתי בּמבּט ילדוּתי מלא חיבּה אל תוֹך עיניו. הוּא הרים אוֹתי, הוֹשיבני על בּרכּיו ויחבּקני והתחיל לשיר בּקוֹלוֹ הנעים את הנגינה שהיה רגיל בּה:

אַי, אַי,

אַי, אַי;

אַי, אַי, אַי, אַי!..

הנגינה היתה הפּעם עצוּבה יותר מהרגיל, וארא והנה הדוֹד בּוֹכה… אז קראתי בּקוֹל בּוֹכים: “אל תבכּה, דוֹדי בּרה (דוֹב־בֶּר)! אל תבכּה”. וּבעצמי התחלתי לבכּוֹת בּקוֹל רם.

כאשר שמעה אמי ז"ל את קוֹל בּכיי מחדר הדוֹד המשוּגע, חשבה כּי הוּא חוֹנק אוֹתי וּכרגע קפצה אל תוֹך החדר וּבכוֹח הוֹציאה אוֹתי מידי הדוֹד. ואנכי הוֹספתי עוֹד איזה זמן לבכּוֹת.

– מה עשׂה לך, המשוּגע? – שאלה אוֹתי אמא הנבהלה.

אבל לא ידעתי בּעצמי מה לענוֹת.

זוֹ היתה הפּעם הראשונֹה שנתעוֹררה בּי השתתפוּת בּצערוֹ של איש אחר.

יהי הרגע הזה בּרוּך לעוֹלם ועד!

---

בנימין חיים השתדלן

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בנימין חיים השתדלן (שם משפחתו פראנקין) היה מנוי מטעם הממשלה למאסף המסים. הוא היה יהודי חסיד, איש לא רע מטבעו, ביחוד היה חס על בני־תורה, ובימי גזרת החוטפים לא טמא את עצמו בלכידת חסרי־תעודות כדי למסרם לצבא (הממונה על גבית המסים הוא שהיה ערב גם בעד מסירת נפשות לצבא). אבל כל אלה שהיו צריכים לפספורט היו אנוסים להמתין לפעמים חדשים שלמים ולהוציא את פרוטתם האחרונה עד שהשיגו מידו פספורט. לפעמים על שם אחר מפני שעל שמו כבר ניתן פספורט לאיש אחר. בכלל לא היה בנימים־חיים מדייק בשמות. לא השם הוא העיקר אלא – הפספורט. ומי שהיה לו צורך בפספורט היה מקבל אותו מאת בנימין־חיים. על שם זה או על שם אחר – למאי נפקא מינה? בהורקי, עיר המחוז, היה לו חבר זלמן הסופר, שישב וחלק את השוחד לפקידים והמציא את הפספורטים לבנימין־חיים. ובמכתביהם שכתבו איש לאחיו בעניני פספורטים ערבבו גם דברי תורה ומאמרים מס' הזהר.

בימַי כבר בטלו גזרותיו של ניקולאי הראשן ועבודת־הצבא הוקלה הרבה ונתקצר זמנה מעשרים וחמש שנה – לעשר שנים ובכל זאת עוד גדול היה פחדה של עבודת הצבא. ואל מי היה אפשר לפנות לעזרה? – לר' בנימין־חיים השתדלן. כשבאו מים עד נפש, וביחוד סכנה היתה צפויה לבן־תורה, היה נותן לו פספורט כדי שיוכל לברוח.

ואמרו עליו שמפני שהגן על בני התורה, זכה שכל בניו היו בני־תורה, ואחד מהם היה רב בישראל. הוא נמסר סוף־סוף לדין ואחרי מותו יצא משפוט לגלות לסיביריה…

---

לאדי

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

העיירה לאדי, שבּה נוֹלדתי וּביליתי כּל ימי נעוּרי, עוֹמדת על הספָר בּין פּלך מוֹהילוֹב וּבין פּלך סמוֹלנסק. היא עצמה שייכת, כּמוּבן, אל תחוּם־המוֹשב, אך מעֱבר לגשר קִדמה, שעל נהר “מיריאָה”, מַתחילה “ארץ העמים”, “חוּץ לתחום”.

לפני חמישים שנה היתה עיירתי עלוּבה מאד. מלבד שלא היה בּתוֹכה כּל עץ וכל שׂיח (רק בּקצוֹת העיירה היוּ גנים אחדים של ירקוֹת), עוֹד היתה שקוּעה בּרפש תמיד, מלבד בּימוֹת הקיץ החמים וּבימוֹת החוֹרף הקרים. היא יוֹשבת בּעמק והאדמה רכּה, והבּוץ היה מגיע ממש עד הבּרכּים. ולא פּעם קרה, כּי לנוּ, הילדים, אבדוּ מגפינוּ בּתוֹך הבּוֹץ. בּיחוּד היתה בּיצה גדוֹלה ברחוב הנקרא “מרעה” שלא נתיבּשה לעוֹלם, והיתה מעוֹן־תמיד לצפרדעים וּלכל מיני רמשׂים.

ועלוּבה היתה עיירתי גם בּבנינה. לא היוּ בּה בּלתי אם בּתי־עץ, רבּים מהם ישנים נוֹשנים, ואחדים שפּינוֹתיהם נרקבוּ (משם היוּ לוֹקחים אבק, רקב־עץ, לזרוֹת על המילה) וּבטנם כּמוֹ צבתה והוּבלטה החוּצה. הגגוֹת היו משוּפּעים מאד, עשׂוּיים תבן אוֹ קרשים דקים, שחוֹרים משחוֹר ולפעמים מכוּסים בּחלוּדה ירוּקה. זה כּמה לא היתה, בּרוך השם, שריפה בּעיר, והבּתים זכוּ לאריכוּת ימים ונתישנוּ ונרקבוּ על מקוֹמם בּאין מכלים דבר.

פּרנסת העיירה היתה על האיכּרים של הכּפרים הסמוּכים. מאנשי העיירה יש שהיוּ נוֹסעים אל הכּפרים וקוֹנים מהם את יבוּל אדמתם ויש שהתפּרנסוּ מהאיכּרים הבּאים אל העיירה. היוּ בּעיירה סיטוֹנים אחדים, שהאיכּרים היוּ מביאים להם את תבוּאוֹתיהם, והם היוּ האמידים, והשאר היוּ מסתפּקים בּקניוֹת קטנוֹת: אגוּדת שׂער־חזיר, כּמהין וּפטריות יבשים, עוֹרוֹת עגלים וּכבשׂים וכדוֹמה סחוֹרוֹת פּעוּטוֹת.

מלבד זאת היוּ רוֹב אנשי העיר חנוָנים. מסביב לכּנסיה הרוּסית שעוֹמדת בּאמצע השוּק היוּ חנוּיוָת של ה“פּאן” לוּבּוֹמירסקי, שהעיירה בּנוּיה על אדמתוֹ, וּמעֵבר הרחוֹב דרוֹמית שוּרה של חנוּיוֹת למשפּחת פיינבּרג, וזוּלתן חנוּיות בּוֹדדוֹת פּה ושם, חנוּיוָת דלוֹת וריקוֹת.

היוּ הרבּה בּעלי־מלאכה, אבל בּהם לא נמצא אף אחד שידע את מלאכתוֹ כּראוּי. ואמנם למלאכה יפה כּמעט שלא היה דוֹרש. הכּל הסתפּקוּ בּיציאה “ידי חוֹבת” דירה, “ידי חוֹבת” אכילה, “ידי חוֹבת” מלבּוּש. אבל לא עלה חלילה על הלב לדקדק בּדברים כּאלה.

הידוּר העיירה היה בּית־כּנסת הגדוֹל שנקרא “שטיבּל”. שם היתה בּימה מצוּירה אריוֹת וּנמרים וּשאר מיני חיוֹת. וּלצד מערב עמדוּ לאוֹרך כּל הקיר ארוֹנוֹת גבוֹהים עד התקרה מלאי ספרים מכּל המינים. זכוּרני שהיה שם ספר אחד שנדפּס בּלאדי, אבל איני זוֹכר עוֹד את שמוֹ. עליו היוּ מראים גם אז כּעל יקר־המציאוּת.

---

במחיצת חסידים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

את ר׳ מנחם מנדל שניאורסון האדמו״ר מליבאויץ לא זכיתי לראות. הוא נסתלק בשנת תרכ״ו, אבל עיר מולדתי – לאַדי – קרובה מאוד ללובאויץ, כשלושים ק״מ, וכל הנעשה בליבאויץ היה ידוע ליושבי עיירתי.

לר׳ מנחם מנדל היו חסידים רבים שנהרו אליו לשמוע תורה ולקבל עצה וברכה – מפלכי מוהילוב, ויטבסק, קובנה, צ׳רניגוב. אליו באו לא רק בשביל ענינים רוחניים, אלא בשביל כל עניני הקהלות, המשפחה או לשמוע שיקול דעתו בעניני מסחר. להמונים שהתפרנסו בצער וסבלו מעול הגלות היתה עצת הצדיק וברכתו לעוגן של הצלה, בהאמינם באמונה שלמה במה שנאמר במדרש שוחר טוב א׳: כל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ומצלחת. הוא היה מיישר את ההדורים בעניני רבנות, שו״בים, שידוכים ונכנס בעובי הקורה להיתר עגונות.

ופלא הדבר. למרות שהיה מרבה תמיד בתפילה ומקבל פני האורחים הרבים ומדבר עם כל אחד ואחד ב״יחידות״, מצא זמן גם לעסוק בתורה הנגלית והרזית ולחבר כל כך הרבה חיבורים בנגלה ובנסתר. הרבנים היו פונים אליו בשאלות והוא היה מברר אותן ומשיב להם תשובות כמה שמצינו בספרו שאלות ותשובות ״צמח צדק״, ועוד כתב באורים רבים למשנה ודרושי חסידים רבים מאוד (יצאו מהם רק חלק קטן על ספר בראשית שהוציא לאור ר׳ חיים אליעזר ביחובסקי ז״ל בשנת תרע״ג) וספר ״דרך פקודיך״ (טעמי מצוות על פי דרך הקבלה) וספר מיוחד בחקירה, כלומר בפילוסופיה של ימי הבינים.

שמעתי אומרים כי גם הספר ״לקוטי תורה״ של אדמו״ר הזקן ר׳ שניאור זלמן נערך על ידו. ויש אמנם הוכחות מתוך סדור הספר הזה שאחרי כל סעיף באה תמציתו בשם ״קצור״, וגם הציונים הרבים, כי כך היה דרכו של הרמ״מ לציין עיין שם ועיין שם, כדרך הגר״א בנגלה.

אנכי ראיתי שמונה כרכים עבים כתב יד מהרמ״מ. כתב ידו, כמו שכלו, היה ברור ויפה, נחמד לעין. אלה היו החלק שנפל בירושה להרש״ז וכאלה הלא היו ירושה גם לשאר הבנים. הוא ידע היטב את הפילוסופיה של ימי הבינים ונדפס מאמר ארוך שלו בחקירה.

הוא, כמו זקנו הרש״ז, נתן לבו לטובת ישוב א״י, והיה מפקח על גבית הכספים ע״י שדר״ים מיוחדים.

כידוע נמנה שלא בטובתו מהממשלה בקומיסיה לעניני החינוך בפטרבורג בשנת תר״ב¹. והוא היה העומד בכל תוקף שלא לבטל את התינוקות מתלמוד תורה, ולא נטה מדעתו כחוט השערה. את הפוליטיקה לא ידע ולא רצה לדעת.

עד יומו האחרון לא מש מאהלה של תורה. באחרית ימיו כאשר גברה חולשתו שכר לו איש לקרוא לפניו משניות. ובכל שבת היה דורש לפני הקהל כדרכו תמיד, אף כי קולו כבר נחבא. ובשכבו על מטתו היה מקבל את פני האורחים ומקשיב לדבריהם בתשומת לב, כמו בהיותו בריא.

השמועה ע״ד פטירת הרמ״מ הגיעה ללאדי בערב פסח, בשעה שכל העם היה בבית הכנסת. אז תיכף אחר התפלה קרעו כולם את בגדיהם, חלצו את נעליהם וישבו כשעה דומם על הקרקע. הספדים לא היו, כי אין החסידים נוהגים להספיד ואפילו את גדולי גדוליהם. כששאלו חסיד אחד למה אין החסידים נוהגים להספיד? ענה: מפני שעל פי דין המת אסור בהנאה – והמספיד נהנה. ובאמת זוהי מפני שנאתם לכל מיני דקורציות ואפילו כשהן נעשות לשמה.

בדברנו על דבר הרמ״מ עלינו להזכיר את תלמידו הגדול ר׳ הלל פאריצ׳ער, הוא היה נוסע בערי רוסיה הקטנה (באוקריינה) ומפיץ שם את תורת רבו. הוא היה חסיד מופלג.

ממנו נשאר לדפוס ביאור לקונטרס ההתפעלות של האדמו״ר ר׳ דובער.

תלמיד חבר היה לרמ״מ ר׳ יצחק אייזיק עפשטיין הרב דק״ק הומיל, דרשן גדול בחסידות, מחבר ספר ״חנה אריאל״, דרושים על התורה ומאמר ״ארבע כוסות״ שנדפסו בהוצאת ה׳ ביחובסקי הנ״ל².

כשנפטר רמ״מ ז״ל נתפרדו בניו ויצאו מלובאויץ לערים אחרות להיות שם רביים. ר׳ לייב לקאפוסט, ר׳ ישראל נח לניזשין, ר׳ שניאור זלמן ללאדי ורק ר׳ שמואל הבן הצעיר נשאר לכהן בליבאויץ³.

כאשר נודע לבני לאדי כי ר׳ שניאור זלמן נוסע ובא לשכון כבוד בעירם, מהרו כל אנשי העיר לקראתו (זה היה בירח אב שנת תרכ״ח) ובתוכם גם אני הילד בן ארבע־עשרה והגענו עד הכפר אשר על ידו עובר הנהר דניפֶּר.

מי שלא ראה שמחתנו אז לא ראה שמחה מימיו! נדמה לי כי גם השמש האירה אז באור אחר לגמרי ממה שהיא נוהגת להאיר בכל יום. השבלים המלאות עמדו בלי נוע ביראת הכבוד בתקוה לפגוש את האדם המורם מעם, גם גלי הדניפר שקטו ורק זעזוע קל נראה על פני הנהר, כחרדת קודש. ואנו כולנו עינינו נשואות אל הדרך.

והנה קרבה המרכבה ומתוך העם התפרץ קול תרועת שמחה וקריאת שלום עליכם! וכולנו פצחנו בשירה ורצנו מי לפני המרכבה ומי אחריה. אמנם המרכבה לא מהרה ללכת, ואפשר היה ללוות אותה בלי עמל. וכשהגיעה המרכבה העירה, פיתחו החסידים את הסוסים ומשכו אותה בעצמם עד בואם אל האכסניה.

אמנם ברכה רבה הביא הרש״ז לעירתנו לא רק במובן הרוחני, אלא גם במובן הגשמי. האורחים הרבים שהיו באים אליו הכניסו חיים וזרם של פרנסה: העגלונים, בעלי האכסניות והחנונים כאלו קמו לתחיה. ביחוד רבו האורחים בימי אלול ותשרי, אז היתה העיירה הומה מאדם רב.

נזכרתי באחד העגלונים של עיירתנו זלמן בונם עם עגלתו, שעליה סוכה לא הדורה, חמתה מרובה מצלתה, ורתומה לשני נשרים־פגירות. והוא יושב על דוכנו וקורא בספר תהלים… הסוסים מתנהלים לאטם ואדונם לא ידחקם, כי יודע הוא את נפש בהמותיו המתענות בכל אשר מתענה הוא.

בעגלה יושבים צפופים כעשרה אנשים, ביניהם ״גבירים״ לבושים שמלות יקרות ועל חזיהם שרשרות זהב, ועמהם יחד חסידים עניים לבושים בגדים ישנים, מזוהמים. אבל ההבדל של מצבם אינו משפיע להפריד בין אחים, יודעים הם כולם כי חסידים הם, הולכים להקביל את פני הרבי וכולם עליזים ושמחים ולא ניכר דל לפני עשיר.

חוק הוא לעשיר כי לא יסע לבדו ללאדי. כי יקח עמו על חשבונו גם איזה חסידים, אלה שיודעים לחזור על דרשות הרבי. העשיר החסיד יודע את ערכו ואת ערך החסיד ה״בַר־דעת״ בחסידות. והחסיד העני הלא יודע כי ״כולא קמיה כלא חשיבא״ ואינה מחניפים לעשיר, ומתיחסים אליו כמו חסיד לחסיד.

– רב לך למרר בבכי, מתנגד זקן! – יקרא אחד החסידים אל זלמן בונם העגלון – שתה איתנו כוס יין והיית לראש ולא תהיה לז.. ובדברו ימלא לו את הכוס. הסוסים הרגישו בדבר ועמדו למען יבוא היי״ש ישר אל גרון אדונם ולא ישפך החוצה.

– החסידים אינם אוהבים את העצבות. אמר חסיד אחד. – פעם עבר אחד מאתנו לפני התיבה בראש השנה וקרא ״אדם יסודו מעפר״ בניגון של ריקוד. שאלוהו: השמחה מנין? וענה החסיד: פשוט. אם היה האדם יסודו מזהב וסופו לעפר אז היה צריך לבכות, אבל אחרי שיסודו מעפר וסופו לעפר ובינתים שומעים דברי חסידות ולוגמים מעט משקה – והבכיה איפוא למה? מה הפסדת בן אדם?

– יפה דרשת, אמר זלמן בונם.

– ואם כן תשתה עוד כוס.

– שלמה המלך עליו השלום, – ענה זלמן בונם – אמר בחכמתו: דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והִקאוֹתו.

– טפש! – אמר החסיד – כוס היין היא בבחינת שליח מצוה, שאיננו נזוק לא בהליכתו ולא בחזירתו…

הרש״ז לא היה גבה הקומה, אלא פניו היו יפים ועדינים. כעבור שנה מיום בואו ללאדי באו רבנים והלבישוהו בגדי משי לבנים, סימן לכהונה ברבִּיות. הוא היה תמיד סגור בביתו, יושב על התורה ועל העבודה, ורק בימי הקיץ היה נוסע בין מנחה למעריב אל מחוץ לעיר לשאוף רוח.

בכל חתונה היו מעמידים את החופה על יד בית הרבי, והוא היה יוצא אז מחדרו ומסדר הקדושין. נעים היה לשמוע איך הוא מטעים את הברכות בקולו הערב וניבו היפה.

בכל יום היה מתפלל ביחידות בחדרו הסמוך להיכל שבו היה בית כנסת קבוע, ורק בימי השבתות והמועדים היה מתפלל עם הציבור, וקורא מפטיר. לפני עליתו לתורה לא היו קוראים: יעמוד ר׳… כדרך שקוראים לכולם, אלא הוא היה ניגש בעצמו ומברך. וניגונים קבועים היה לו קודם הדרשה בכל שבת, בתפלת ״ימים הנוראים״ ובהלל של סוכות. בהיכל היה עובר לפני התיבה בראש־השנה וביום־הכיפורים אברך אחד, ישראל מויטבסק, ולפעמים היה החזן עומד באמצע התפלה שותק ומאזין עם כל הקהל לנגינת הרבי ולדבקותו, החודרת אל הלב.

בשבת היה דורש שלש פעמים. אחת אחרי קבלת שבת והיא היתה מעין פתיחה; שנית בבוקר לפני התפלה, זו היתה הדרשה, היסודית, ובשלש סעודות–באור הדברים על פי הקבלה.

בבוקר לפני הדרשה היו החסידים שרים מניגוני החסידים, מאותם הניגונים שיש בהם השתפכות הנפש ויחד עם שמחה פנימית המביאה לידי אכסטז. והנה נפתח חדרו של הרב, והשמש הולך לפני הרבי לפנות את הדרך, השרים נשתתקו. וכל העם, לרבות הרבנים, נשאר עומד, והרבי לבדו נגש וישב על הכס, על יד השולחן באמצע ההיכל. בימים הראשונים לבואו ללאדי היו מעמידים כסא שני לדודי ר׳ יצחק חימינואר, שהיה תלמודי גדול: הוא אמנם היה ״מתנגד״, אבל חלק כבוד לרבי, והיה הולך בכל שבת לשמוע את דרשתו. יפה היה לראות את שני הזקנים הללו יושבים וכל העם נצבים צפופים על ידם. נשיאי התורה הנגלית ותורת הנסתר כרתו ברית שלום ביניהם. וכל הקהל ראה בכבודם. וכך היה הדבר נהוג עד שנפטר דודי ז״ל.

---

ראש־השנה בִלאדי

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ימי ראש־השנה היו בּלאדי, עיר מוֹלדתי, לא ימים נוֹראים כּלל אלא ימי אוֹרה ושׂמחה יחד עם עבוֹדת ה' וּדביקוּת חסידית. עוֹד לפני החג המוּ חוּצוֹת לאדי מרוֹב האוֹרחים שזרמוּ אליה מקצוי המדינה. רבּנים, חסידים ותיקים, אַברכים בּחוּרים, וכוּלם מלאים שׂמחה שעלה בּידם סוֹף־סוֹף להגיע אל מחוֹז חפצם לעיר מוֹשב הרבּי, לחזוֹת פּניו ולשמוֹע את דרשוֹתיו וגם ליהנוֹת מדבריו בּ“יחידוּת”¹.

בּראש־השנה בּזמן התפילה היה הרבּי יוֹצא מחדרוֹ לאוּלם התפילה לבוּש בּגדי משי לבן ויוֹשב לוֹ על כּסאוֹ בּצד מזרח וּפניו כּלפּי הקיר. ניגוּן מיוּחד היה לוֹ לדביקוּת בּימים הנוֹראים. קוֹלוֹ היה ערֵב ונשמע מניגוּנוֹ ערגה ממש עד כּלוֹת הנפש. את ה“מַפטיר”² היה קוֹרא בּהטעמה מיוּחדת. לא סלסל את הפָּזר³ ואף לא את הדַרגָה תְבִיר, אלא קרא את המלים בּהטעמה יפה וּלבבית שנתנה להרגיש, שהן לא מלוֹת סתם, אלא דברי נבוּאה.

לפני תקיעת שוֹפר – הוּא בּעצמו היה התוֹקע – היה דוֹרש דרשה קצרה להעיר את השוֹמעים לתשוּבה, דבריו נאמרוּ אז בּרגש כּבּיר, שכּנראה חדר אל לב השוֹמעים להרהר בּתשוּבה. וזה היה נראה, כּשנשמע קוֹל אדיר של כּל המתפּללים “למנצח לבני קוֹרח מזמוֹר”. אז עלה בּתרוּעה לא רק אלוֹקים אלא גם ישׂראל נחלתוֹ.

והנה אחר המנחה הלכוּ הרבּי וכל החסידים אל הנהר ל“תשליך”. וּמשם עשׂוּ החסידים שלשלת ארוּכּה, שני קירוֹת חיים מעֵבר מזה וּמזה וּבאמצע רחוֹב פּנוּי לפני הרבּי; החסידים פּצחו רינה ואוֹר של שׂמחה מילא את כּל העיר. וּכשחזרוּ עם הרבּי לאוּלם התפילה דרש הרבּי מענינא דיוֹמא עד תפילת מעריב.

מי שיוֹדע את המצוּקה הנוֹראה שהיתה לישׂראל בּרוּסיה בּימים ההם – חסרוֹן פּרנסה וריבּוּי גזירוֹת שנתרגשוּ ועלוּ חדשוֹת לבּקרים – הוּא יכוֹל להעריך את עוֹגן ההצלה שהוֹשיטה החסידוּת לעלוּבי עוֹלם, כּי השכּיחה מהם את מרוֹרוֹת המציאוּת והרימה אוֹתם לעוֹלמוֹת עליוֹנים ששם אין גלוּת ועלבּוֹנוֹת.

אהבתי לשמוֹע את המוּסף של ראש־השנה מהחזן של עיירתנוּ, ישׂראל שֶבּתיל’ס. זה היה מלמד צנוּם, אבל קוֹל ערֵב היה לוֹ. הוּא לא היה שר, ורק מטעים את המילים, והמילים היוּ חוֹדרוֹת מאליהן אל התוֹך, תוֹך הלב.

הנה הוּא מטעים סדר מלכוּיוֹת והנך מרגיש מלכוּת שמים בּעוֹלם: “מלכוּת בּכֹּל מָשלה” – סדר וּמשמעת: יוֹם ולילה, אביב וּסתיו, קיץ וחוֹרף, המים נוֹזלים ויוֹרדים, האֵדים מתנשׂאים ועוֹלים, בּכּל חוֹק קבוּע, מלכוּת שמים בּארץ. רק בּני־האדם קלקלוּ את הסדר. והנה אנחנוּ בּני־ישׂראל בּגוֹלה, זהוּ לא סדר. אנחנוּ צריכים לשבת בּארצנוּ ולעבוֹד את אדמתנוּ. בּעבוֹדת האדמה הננוּ מכּירים מלכוּת השמים, הכּל שם על פּי החוֹק הקבוּע, מששת ימי בּראשית. אדם חוֹרש, זוֹרע, קוֹצר, מאסף. הכּל עשׂה אלוֹהים יפה בּעתוֹ; וּמפּני חטאינוּ גָלינוּ מארצנוּ ונתרחקנוּ מעל אדמתנוּ, ואנוּ סוֹחרים וּמוֹכרים. נעים ונדים בּארצוֹת זרוֹת, מקלקלים את חוּקי הטבע וּבעצמנוּ מתקלקלים. וישׂראל שבּתיל’ס מתחנן וקוֹרא: ותמלוֹך אתה ה' לבדך על כּל מעשׂיך בּהר ציוֹן משכּן כּבוֹדך וּבירוּשלים עיר קדשך, תשרה נא מלכוּת שמים בּארצנוּ האהוּבה על עם ישׂראל, השב לעבוֹד את אדמת אבוֹתינוּ, וּמלכוּת שמים זוֹ תלך ותתפּשט על האנוֹשוּת כּוּלה, שבּכל העוֹלם, “וידע כּל פּעוּל כּי אתה פעלתוֹ ויבין כּל יצוּר כּי אתה יצרתוֹ ויאמר כּל אשר נשמה בּאפּוֹ: ה' אלוֹהי ישׂראל מלך וּמלכוּתוֹ בּכּל מָשלה”. יחדלוּ בּני־אדם ממלחמוֹת, מהריגוֹת, מגאוה, משפלוּת… ישלַט גם בּיניהם חוֹק קבוּע, סדר וּמשמעת, אהבה ואחוָה…

והנה הוּא קוֹרא “זכרוֹנוֹת”, וגעגוּעים עזים תוֹקפים אוֹתך. לפניך עוֹברים כּל הדוֹרוֹת וחליפוֹת המאוֹרעוֹת שבּהיסטוֹריה הקדוּמה שלנוּ: “זכרתי לך חסד נעוּריך, אהבת כּלוּלוֹתיך, לכתך אחרי בּמדבּר בּארץ לא זרוּעה קוֹדש ישׂראל לה' ראשית תבוּאתה”. ה' כּביכול מאָרשׂ לוֹ את כּנסת ישׂראל וכוֹתב לה כּתוּבה – התוֹרה שניתנה בּסיני, משה ואהרוֹן הם השוּשבינים, והעוֹלם שׂמח. ואחר כּך הלכוּ והלכוּ אל ארץ אבוֹתם, אל הארץ אשר רק בּה מצא אברהם אבינוּ קוֹרת־רוּח. זה כּתוּב בּתוֹרה וּמפוֹרש בּאגדת החכמים הקדמוֹנים: בּשעה שהיה אברהם מהלך בּארם־נהרים וּבארם נחוֹר, ראה אוֹתן אוֹכלין ושוֹתין וּפוֹחזין, אמר: הלַואי לא יהיה לי חלק בּארץ הזאת, וכיון שהגיע לסוּלמה של צוֹר (ראס אֶ־נַקוּרה) ראה אוֹתן עוֹסקין בּניכּוּש בּשעת הניכּוּש, בּעידוּר בּשעת העידוּר, אמר: הלואי יהא חלקי בּארץ הזאת. אמר לוֹ הקדוֹש בּרוּך־הוּא: לזרעך אתן את הארץ הזאת (בּראשית רבּה ל"ט, סימן ח').

והנה ישׂראל החזן מגיע ל“שוֹפרוֹת”.

כּאן קוֹלוֹ נעשׂה יוֹתר צלוּל, תקיף: הוּא איננוּ מתחנן, הוּא תוֹבע. די לישׂראל להתנַוון בּגוֹלה, זמן הגאוּלה הגיע: “תקע בּשוֹפר גדוֹל לחרוּתנוּ, ושׂא נס לקבּץ גלוּיוֹתינוּ, וקָרֵב פּזוּרינוּ מבּין הגוֹיים, וּנפוּצוֹתינוּ כַּנס מירכּתי ארץ”. וישׂראל החזן מטעים כּל מלה וּמלה וכאילוּ אוֹמר: רבּוֹנוֹ של עוֹלם! הגיעה השעה, כּי גם עמך ישׁראל יחיה בּסדר על־פּי חוֹק הטבע שלהם, כּי יוּכל לעשׂוֹת לפניך את קרבּנוֹת חוֹבוֹתיו כּמצוּוה עליו. עד מתי תהיה ההארמוֹניה האנוֹשית פּרוּעה וּמקוּלקלת?

ויחד עם זה ישׂראל החזן בּטוּח, שעתידה ההארמוֹניה לשלוֹט בּעוֹלם. בּבטחוֹן גמוּר וּבוַדאוּת גמוּרה הוּא מטעים את הפּסוּק: “והיה בּיוֹם ההוּא יתָקע בּשוֹפר גדוֹל וּבאוּ האוֹבדים מארץ אשוּר והנידחים בּארץ מצרים והשתחווּ לה' בּהר הקוֹדש בּירוּשלים”. כּן, יבוֹאוּ האוֹבדים, יבוֹאוּ!

וּבשיר של ריקוּד הוּא מסיים: “היוֹם תאַמצנוּ”… וּבהתרגשוּתוֹ הוּא רוֹקע בּרגל, כּמה היינוּ רוֹצים לצאת אז בּמחוֹל. אבל אין זה מן הנימוּס לרקוֹד בּיוֹם הדין, השארנוּ הריקוּד לשׂמחת־תוֹרה, שסוֹף סוֹף לא אֵחרה לבוֹא.

---

ר׳ אליהו קלצקין ז״ל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לפני שבועות אחדים נפטר בירושלים הרב הישיש, רבי אליהו קלצקין, ובאותו פרק אנו חוגגים חג־יובלו של בנו, ד״ר יעקוב קלאצקין, במלאת לו חמשים שנה. שני הדברים אשר באו תכופים מעלים על לבי זכרונות מימי הנוער על אביו של ד״ר קלאצקין, הרב המהולל, ומלחמתו בימים ההם להשכלה.

בשקלוב (פלך מוהילוב) גר ישיש עשיר אחד, קבלן של הממשלה, ושמו יעקבסון. הוא היה גם בר־אבהן נכדו של רבי אהרון מסטוסילה, מתלמידיו הגדולים של הרב מלאדי, מחבר ספר ״היחוד והאמונה״ בחסידות, עשיר זה בקש ״חתן״ לבתו, כלי יקר, ״צעצוע״, ובאו השדכנים והציעו לפניו את הילד אליהו קלצקין, שאביו היה רב באחת העיירות שבקורלנד. שמו היה רבי נפתלי הירץ, בניו של הרב הזה, הם כולם מופלגי־תורה: אולם המעולה שבהם היה רבי אליהו, שבהיותו בן שלש־עשרה ידע את כל התלמוד בבלי ממש על פה. כמנהג הימים ההם, לקח המחותן העשיר לביתו את החתן, והוא אז כבן שלש־עשרה או ארבע־עשרה, וחדר מיוחד הותקן לו ובו ספרים רבים, והוא ישב על התורה עד מלאת שלו שש־עשרה או שבע־עשרה שנה, ואז נשא רבי אליהו את בת יעקבסון ויהי לאברך ״עלוי״.

כעבור איזה זמן עקר הקבלן יעקבסון, לרגל עסקיו את דירתו משקלוב, ויצא לפטרבורג, הוא וביתו וחתנו עמו. מסילת־הברזל לא היתה עדיין ברוסיה (חוץ מהמסלה פטרבורג - מוסקבה) ונסעו יעקובסון וביתו במרכבת הפוסטה ואת כל החפצים והכלים, ובתוכם גם הספרים, טענו על עגלות־משא שהתנהלו לאט־לאט. רבי אליהו בא לפטרבורג ולא מצא את ספריו, ללמוד בהם, והנה נודע לו, כי בספריה הקיסרית יש ספרים עברים רבים, וילך שמה. באותו זמן שהה בפטרבורג הסופר מיכאל רודקינזון (פרומקין), עורך ״הקול״. גם רודקינזון היה נכדו של רבי אהרן מסטרוסילה והיה איפוא קרובו של יעקובסון, והתודע אל חתנו, אל רבי אליהו, והסביר לו שבספריה יש גם ספרים מחכמי אומות־העולם, וכדאי לו לרכוש ידיעות גם בהם. רבי אליהו נטה אוזן אליו ובמשך זמן קצר למד לשונות אחדות: רוסית, גרמנית ורומית.

בימים ההם הרגיש יעקובסון, כי באו חליפות ברוח חתנו, כי התחיל לקצץ בפאותיו וגם בחר בגד קצר. ויש אומרים, שהחותן אף מצא את חתנו ישן בלי טלית קטן. התחיל החותן לחקור את חתנו ולדעת מה עמו ולאן מועדות פניו. אז גלה רבי אליהו לפני חותנו מה שבלבו. כי רוצה הוא לנסוע לברסלוי, ללמוד שם תורה וחכמה מפי ר׳ זכריה פרנקל וחבריו. הדבר הזה הבהיל את יעקובסון החרד, אשר קוה, כי חתנו יהיה רב גדול בישראל. ומבלי חשוב הרבה אמר לו: אם כן תן גט־כריתות לאשתך ותסע לכל אשר תאוה נפשך.

בימים ההם כבר נולדו לרבי אליהו בן ובת. אבל הוא נאות לדרישת חותנו, אם מפני שחשקה נפשו מאד בהשכלה ואם מפני שהתקשר עם אשתו רק קשר דתי, אבל לא קשר אהבה ואולי משני הטעמים גם יחד. הוא נתן לאשתו גט, השיב לחותנו את תיקיֲהכסף שהיו על התפלין שלו, שקבל במתנה ממנו, ולקח מיד חותנו עשרים וחמשה רובל והשיג פספורט לחוץ־לארץ ונסע.

בתוך כך נודע הדבר לרבי נפתלי הירץ, אביו של רבי אליהו, והוא עם אשתו הרבנית קדמו את פני הנוסע באיזו תחנה. התנפלו עליו בבכי ובתחנונים, כי ישוב עמהם אל ביתם. רבי אליהו, שהיה רך־הלב מטבעו, לא יכול לעמוד בנסיון זה ושב לעיר מולדתו, אבל שב בבגד קצר ובלי פאות, מגורש מאשתו ומבית חותנו הגביר… אוי לאותה בושה!..

שנה או שנתים קודם שקרה דבר זה בקש דוד אשתי הראשונה ז״ל, העשיר ר׳ דוד לאפיצקין. מעיר רומנובה (עכשיו כמובן ״לינינה״), פלך מוהילוב, חתן לבתו היחידה, והנה עלה בידו להשיאה לרבי אברהם קלאצקין, אחיו של רבי אליהו. כאשר שמע ר׳ דוד את האסון שקרה למחותנו, כתב אליו, כי נכון הוא לתת מקום לרבי אליהו בביתו לעת עתה. וידאג לו שיתקן את המעוות. ויסע רבי אליהו לרומנובה, ואני, בהיותי סמוך שם על שולחן חותני, נודעתי אליו וגם הראני אז ספר־השכלה שחבר על דבר החלומות, והייתי גם נושא ונותן עמו ועם אחיו רבי אברהם, גם־כן מופלג בתורה (רב בלוזני פלך ויטבסק).

רבי דוד לאפיצקין, שהיה זריז ופקח מאד, עשה את מעשיו לאט לאט, ולאט לאט פשט רבי אליהו את בגדי ההשכלה שלו ולבש קפוטה של משי ארוכה וחגר חגורה וגידל את פאותיו, ואף שב לאהלה של תורה. אינני זוכר כמה זמן ישב רבי אליהו סמוך על שולחנו של רבי דוד מחותנו, אבל הוא לקח לו אחר כך לאשה את בת הרב ממאריאמפול (פולין) ועבר שמה. ובמות חותנו עלה שם על כסא הרבנות, ומשם עבר ויהיה לרב בקהלת־ישראל הגדולה והעתיקה לובלין, עד עלותו לפני שנים אחדות לירושלים.

אילו הצליח רבי אליהו לבוא בימי נעוריו לברסלוי היה בודאי לאחד המאורות הגדולים בספרותנו. מזכריה פרנקל, עמנואל יואל, צבי גרץ. ישראל לוי ועוד אפשר היה ללמוד משהו. אבל מזלו – מזלנו – גרם, כי הוא נשאר רב, אמנם בקי גדול, שסמכו עליו בעניני הלכה, אבל דרכי המדע ננעלו לפניו, והוא לא חידש כלום. בספריו הוא הלך בשביל הידוע וכוחו הגדול לא יצא אל הפועל… חבל, חבל!

גם העשיר יעקבסון, שרצה להציל את ביתו מאפיקורסות לא הצליח. בתו נשאה אחר־כך לאיש סוחר, שהיה רחוק מהיהדות לגמרי: וגם הבן והבת שילדה בתו לרבי אליהו לא השמיעו קולם במחננו… ונחמתנו היא, שרבי אליהו קלאצקין, שהעשיר את ספרותנו בדברי חכמה, וביחוד עשה גדולות בסגנון העברי, וממנו יש לקוות עוד הרבה.

---

ריב־משפחות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

העיירה לאדי, שבה נולדתי ובליתי כל ימי נעורי, עומדת על הספָר בין פלך מוהילוב ובין פלך סמולנסק. היא עצמה שייכת, כמובן, אל תחום־המושבֿ אך מעבר לגשר קֵדמה, שעל נהר ״מְיַירַאָה״, מתחילה ״ארץ העמים״, ״חוץ לתחום״.

לפני חמישים שנה היתה עיירתי עלובה מאד. מלבד שלא היה בתוכה כל עץ וכל שיח (רק בקצות העיירה היו גנים אחדים של ירקות), עוד היתה שקועה ברפש תמיד, מלבד בימות הקיץ החמים ובימות החורף הקרים. היא יושבת בעמק והאדמה רכה, והבוץ היה מגיע ממש עד הברכים. ולא פעם קרה, כי לנו, הילדם, אבדו מגפינו בתוך הבוץ. ביחוד היתה בצה גדולה ברחוב הנקרא ״מרעה״ (выгонъ), שלא נתיבשה לעולם, והיתה מעון־תמיד לצפרדעים ולכל מיני רמשים.

ועלובה היתה עיירתי גם בבנינה. לא היו בה בלתי אם בתי־עץ, רבים מהם ישנים נושנים, ואחדים שפינותיהם נרקבו (משם היו לוקחים אבק, רקב־עץ, לזרות על המילה) ובטנם כמו צבתה והובלטה החוצה. הגגות היו משופעים מאד, עשויים תבן או קרשים דקים, שחורים משחור ולפעמים מכוסים בחלודה ירוקה. זה כמה לא היתה, ברוך־השם, שריפה בעיר, והבתים זכו לאריכות ימים ונתישנו ונרקבו על מקומם באין מכלים דבר.

פרנסת העיירה היתה על האכרים של הכפרים הסמוכים. מאנשי העיירה יש שהיו נוסעים אל הכפרים וקונים מהם את יבול אדמתם ויש שהתפרנסו מהאכרים הבאים אל העיירה. היו בעיירה סיטונים אחדים, שהאכרים היו מביאים להם את תבואותיהם, והם היו האמידים, והשאר היו מסתפקים בקניות קטנות: אגודת שער־חזיר, כמהין ופטריות יבשים, עורות עגלים וכדומה סחורות פעוטות.

מלבד זאת היו רוב אנשי העיר חנונים. מסביב לכנסיה הרוסית שעומדת באמצע השוק של ה״פַּן״ לובומירסקי שהעיירה בנויה על אדמתו, ומעבר הרחוב דרומית שורה של חנויות למשפחת פינברג, וזולתן חנויות בודדות פה ושם, חנויות דלות וריקות.

היו הרבה בעלי־מלאכה, אבל בהם לא נמצא אף אחד שידע את מלאכתו כראוי. ואמנם למלאכה יפה כמעט שלא היה דורש. הכל הסתפקו רק יציאה ״ידי חובת״ דירה, ״ידי חובת״ אכילה, ״ידי חובת״ מלבוש. אבל לא עלה חלילה על הלב לדקדק בדברים כאלה.

הידור העיירה היה בית־כנסת הגדול שנקרא ״שטיבל״. שם היתה בימה מצוירה אריות ונמרים ושאר מיני חיות. ולצד מערב עמדו לאורך כל הקיר ארונות גבוהים עד התקרה מלאי ספרים מכל המינים. זכורני שהיה שם ספר אחד שנדפס בלאדי, אבל איני זוכר עוד את שמו. עליו היו מראים גם אז כעל יקר־המציאות.

עוד שני בתים גדולים היו בעיירה: האחד לאבי משפחת שֶבֶלִיֶב והשני לאבי משפחת פינברג.

משפחת שבליב נחשבה למיוחסה בעיירתנו ובסביבתה. משלשת האחים בני יחיאל שבליב (אחד מהם מנחם־מנדל, (אבי אם אמי ע״ה) נתגדל בעשרו צבי שבליב, שנקרא בשם הרשל לֶשֶ׳ס (על־שם אשתו). אמרו עליו, כי היו לו כארבעים או כחמשים אלף רובל. הוא היה חוכר מ״הפריץ״ את בית־היין שבעיר (״פרופניציה״) ואת מס־הבשר ומס־הקרקע ואת הטחנה שעל הנהר, ומלבד זאת היתה לו גם טחנה למעשה גריסין בחצר. ביתו היה כבית ״שררה״ גדול ומהודר, מתנשא בשוק נוכח כנסיות הנוצרים.

משפחת שבליב היתה רבה אוכלוסין וקשורה בקשרים משפחתיים עם שאר המשפחות שבעיר. זאת היתה משפחה אריסטוקרטית. בני שבליב היו כולם מגוהצים, מסולסלים ויודעי זמרה. בשבת היו רבים מבני־העיירה באים לסעודה השלישית לבית צבי שבליב על מנת לשמוע את בניו ונכדיו שרים יחדיו נגוני החזנים. עלי עשה רושם ביחוד בנו הבכור זאב. יפה היתה הליכתו, הליכה אטית וכאילו אין רגליו נוגעות בארץ. כך היה מתהלך לו בבית־המדרש בעת התפלה הנה והנה ומתפלל. וזכות גדולה היתה דרושה לצבור שר׳ זאב יעבור לפני התיבה וישמיע את הַבַּס הנעים שלו.

בימים שהכרתי את משפחת שבליב, לפני ששים וחמש שנה, עמדה כבר במדרגת הירידה. תחתה התחילה עולה משפחת פינברג. ראש משפחה זו, מיכל יודק׳ס, היה יהודי חרוץ, תקיף והולך בגדולות. הוא לא חס על הכסף ובלבד שישתדך עם גדולי היחס. את בתו היחידה השיא להרב ר׳ שלמה פרירש משקלוב ולחגיגת החתונה בא גם ר׳ ליב, בנו של האדמו״ר ר׳ מנדיל מלובאוויץ זצ״ל – כבוד, שלא רבים זכו לו.

ומיכל יודק׳ס זה הוציא סוף־סוף את החכירה מידי צבי שבליב ויהי הוא לפטרון־העיר. זאת היתה מכה נמרצה למשפחת שבליב: פתאום ניטל מקור חייה, הוסר כל כבודה והדרה. ומחלוקת נוראה התלקחה בין שתי המשפחות הללו.

כמו שאמרתי לעיל, מתחיל מעבר לגשר מזרחה פלך סמולנסק ושם עמד בית־יין, שבעליו לא היו כפופים לחוכר בית־היין שבלאדי והיה בידו להתחרות עם מיכל פינברג ולמכור יי״ש בזול. ולפיכך, כל בעלי־ברית משפחת שבליב היו מעבירים משם יי״ש ומביאים אותו להעיירה. הדבר הזה נודע, כמובן, לפינברג ויעמיד שומרים לתפוס את מעבירי היין ולהחרים את סחורתם, ולפעמים היה פקיד־המשטרה המקומית (ה״סטאַנאָוואָי״), שעמד לצד התקיף, מושיב את מעבירי המכס בבית־האסורים לימים אחדים, (בימים ההם עוד היתה הפוליציה גם השופטת וגם המקיימת את פסק־הדין).

וכן היה עושה פינברג גם ל״שוחטי־חוץ״, כלומר, לבשר, שנשחט מחוץ לעיירה בלי תשלום מכס. השוטרים היו עוצרים שעות אחדות את הבשר בידם, וממילא היה הבשר נטרף כדין בשר שנתעלם מן העין.

על הדברים האלה נתעוררה התמרמרות עזה מצד בני משפחת שבליב ובעלי־בריתה כלפי משפחת פינברג, אש המחלוקת היתה ללהבה.

אמנם אפס הכח הגשמי למשפחה היורדת, אי־אפשר היה לקוות עזרה מצדו של ה״פריץ״ או של המשטרה, אבל לעומת זאת היה בידה לרדוף את אויביה רדיפות מוסריות. שלפעמים קשות הן הרבה יותר מרדיפות גשמיות.

על ביתו של פינברג נמצא בכל יום רשום או חקוק ״מצ״ה״ – ראשית־תיבות: ״מיכל צורר היהודים״. על רעשני פורים (״גראגערס״ או ״קאָלאָקאָטקאס״ בלע״ז) נרשם מצד אחד ״הצ״ה״ – ״המן צורר היהודים״ ומהצד השני ״מצ״ה״ – ״מיכל צורר היהודים״. בכל פינות שהיה מיכל פינברג פונה ראה לפניו מצ״ה, מצ״ה, מצ״ה…

ופעם אחת עבר לפני התיבה בבית־המדרש שבמורד העיירה, המיוחד למתנגדים, חזן עור עובר־אורח. כמובן באו רבים מכל בתי־הכנסת היה מלא מפה לפה. והנה אחרי קריאת המפטיר קמה איזו תסיסה בבית־הכנסת. פה ושם התלחשו אגודות־אגודות, על יד הדלת עמדו ״בני ציפה״, המה הגבורים בעלי־האגרוף ולא נתנו לשום איש לצאת. עד מהרה נודע לבני משפחת פינברג, כי מתעתדים להכריז חרם על ראש משפחתם ויבקשו לצאת ולמצוא תרופה לחשוך את אויביהם מהמעשה הזה, אבל מצאו את הדלת סגורה לפניהם. ובתוך כך עלה שמואל־ניסן ה״מרקד״ (על אדותיו ספרתי קודם) והכריז ״חרם של האדמו״ר הזקן״¹, על מי שלוקח בחכירה את מסי הקהל מבלי נטילת רשות מהקהל. אמנם המחרים לא הזכיר את שם פינברג מפורש, אבל הכל ידעו כי אליו מכונים וכי אותו החרימו וכל העם ענו אמן בקול רם כמנצחים.

ובזה בלבד לא אמרו די בעלי ברית שבליב, אלא המציאו כלי־זיין מיוחד להלחם בו בשנוא נפשם: כמעט בכל בתי־הכנסת, מלבד, כמובן, ה״שטיבל״, שבו התפלל פינברג בעצמו, היו מדליקים אחרי התפלה בכל יום נרות שחורים וקוראים בצבור בתהלים מזמור ק״ט ומתכונים, שכל הקללות האיומות שנאמרו במזמור זה יחולו על ראש פינברג.

והדבר הנורא הזה נודע לפינברג, כי היו לו מרגלים, שמסרו לו מכל מה שנעשה במחנה האויב. ולפי הנראה עשו עליו רושם גדול ומהרה בא קצו: חלה ומת.

ואולם משפחת שבליב לא נרפאה על־ידי זה. ביתה הגדול הלך הלוך וחרב ו״בת־השירה״ נדמתה שם. הזקן צבי ישב בו עם אשתו העורת וכלתו האלמנה ובניה המרובים, ורוח של עצבות מדכאה שרתה על הכל. טחנת־הגריסין שבחצר נשתתקה גם היא, הגלגל הגדול עמד ורק באסמים עוד נמצאה לרוב הקליפה של הגריסין ובה היינו משחקים בימי ילדותנו, שחים וטובלים בה, כמו במקוה.

הזקן צבי שבליב, אחרי שבניו מתו ונתפזרו, נתפייס לבני פינברג, שגם הם היו עשירים, ובכל ערב שבת היה אפשר לראות אותו נושא בקבוק יין־שרף מבית־היין של פינברג בתור מתנה או נדבה לכבוד השבת.

---

מחלוקת ״לשם שמים״

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אנחנו התפללנו בבית־המדרש שבמעלה העיר, שנקרא בשם חִימִינוֹאֶר״, נוסח אשכנז. בית־המדרש היה עתיק, כמעט חורבה, ומעודו לא שמע ״כגונא״ או ״כתר״. פתאום בא החפץ בלב רבים מהמתפללים, וביחוד בלב אבי וזקני ודוֹדַי, להחליף את נוסח אשכנז בנוסח חב״ד.

איזו מגרעות מצאו בנוסח אשכנז ואיזה יתרונות בנוסח חב״ד? אני בטוח, כי גם איש מהם לא ידע, במה נבדל לרעה הנוסח המקובל מני אז ואשר בו השתמשו אבותיהם ואבות־אבותיהם. אם כן למה מאסו בו? איני יודע.

פתאום, בלי כל סבה שהיא, ״הסכימו״ להתחיל להתפלל נוסח חב״ד ואחד מהם ירד לפני התיבה ויקרא לתמהון המתנגדים: – ״הודו!״

בבית המדרש קמה מהומה, הללו דופקים על גבי העמודים שלפניהם והללו מתפללים, והחזן אינו שם לב וקורא הלאה – בנוסח חב״ד.

ראו המתנגדים, שאין ״הריבולוציונרים״ משתתקים, יצאו לחדר שני והתחילו ״מזמור שיר חנוכת״.

אולם בפעם השניה הקדים אחד מהמתנגדים וירד לפני התיבה וקרא ״מזמור שיר חנוכת״. אז יצאו החסידים אל החדר השני והתחילו מ״הודו״. ביחוד היתה המלחמה קשה בשבת, ולפעמים אך הספיק החזן המתנגד לפסוע לאחור שלש הפסיעות שאחרי שמונה־עשרה, והנה קפץ אחד מהחסידים ועמד לפני התיבה והתחיל שמונה־עשרה בקול רם, והמתנגדים העלובים נאנסו לצאת לחדר השני.

לפשרה לא היה מקום. כל אחד מהצדדים עמד על דעתו בכל תוקף. אפשר היה להפרד. וכך היו עושים מתחילה: הסיעה שקדמה וחטפה את ״העמוד״, היא היתה המושלת, והסיעה האחרת נאנסה לצאת אל החדר השני הקטן שעל יד עזרת־הנשים.

אבל החסידים לא אבו לעזוב את המערכה. לא יפה היה בעיניהם לצאת אל החדר השני ולעזוב את המתנגדים למשול באולם הגדול. ומה עשו? אם אירע שחזן מתנגד כבד את הפוזיציה וקרא ״מזמור שיר חנוכת״, עמד חזן שני משלהם, בעל קול חזק, בפנה והתחיל קורא בקול ״הודו״ וכל החסידים מתכנסים אל הפנה ההיא וקוראים גם הם בקול רם ״הודו״. וביחוד הצטיינו בדבר אנחנו ה״שקצים״ הקטנים. וכן היתה עוברת כל התפלה עם ״הקדושות״. אלא מפה קוראים ״נקדש״ ואלה מפה קוראים ״נקדישך״, והקדוש־ברוך־הוא יושב על כסא כבודו ונהנה. כביכול הנאה מרובה ואומר: ״אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך!״…

וחלילה לי לומר, שהאנשים כמו מצד זה כך גם מהצד השני היו ריקים ופוחזים, שענין התפלה היה לשחוק בעיניהם. חס ושלום! התפלה היתה, בלי ספק, אחד מצרכיהם הרוחניים היותר חשובים. גם אחד לא היה בתוכם אשר יוַתר על מנחה אחת, או אפילו על מזמור אחד, אלא שהם לא הרגישו שמחללים בזה את קדושת התפלה. רבה היתה הפראות…

רק איש אחד נמצא בבית־המדרש שלא יכול לסבול את הדבר הזה. לא מפני שהרגיש יותר מאחרים את עלבון התפלה, אלא מפני שערבוביה זו גרמה עלבון לו לעצמו. כל זמן שנוסח אשכנז היה בתקפו היה הוא – זלמן ליובק׳ס – עובר לעתים קרובות לפני התיבה ומרבה בסלסולים כשעיר בן־שנתו, ועכשיו קשה היה לו לעמוד בקשרי המלחמה ו״לחטוף את העמוד״. ולפיכך עזב את בית־המדרש והלך לו אל בית־המדרש של האשכנזים אשר במורד. הוא ישב כמעט בקצה העיר מערבה והיה אנוס לעבור את כל הרחוב הארוך עד שהגיע אל בית־המדרש שבמורד. פעם ראיתי אותו, את הגולה הזה, בלכתו בשבת לבית־המדרש ההוא, ובלבי הרך התעורר רגש של חמלה והשתתפות בצערו של הזקן הזה, שלא מצא מנוחה בבית שבו התפלל הוא ואבותיו כל ימיהם!

ואם החסידים הראו במלחמה את עזותם וקנאתם, הראו המתנגדים את קשיות־ערפם ובשום אופן לא עזבו את המערכה עד שלבסוף החליטו החסידים לבנות בית־מדרש מיוחד לעצמם. למרות העניות הגדולה ששררה ביניהם, הקימו בית־תפלה חדש ויפה לפי הערך על המקום, שעליו עמד ביתו של האדמו״ר בעל ה״תניא״. בימים ההם היה המקום ההוא שייך לר׳ בנימין־חיים השתדלן. וסוף סוף ניצח הנוסח החב״די גם בביהמ״ד חימינואר נצחון גמור.

---

ספורי הראשון

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

את חבורי הראשון כתבתי בהיותי בן חמש. אז לא ידעתי עדיין אותיות הכתב וכתבתי באותיות של דפוס. וזוהי הסבה שעוררתני “למשוך בשבט סופר”.

יום הכפורים היה לי לחג יפה ונכבד: “לחדר” לא הולכים ואמא עוד נותנת חתיכת “סֻלָם”¹ עם קֻרקבן. והנה אחר האכילה בברכת המזון קמה לפני קושיה עצומה: למה לכל חג ומועד ואפילו לראש חדש, שאעפ“י שהולכים בו לחדר ואוכלים בו אותו הפת הקיבר עם מי הגריסין של כל ימות השנה, קבעו “הרחמן”, וליום הכפורים – זה החג הגדול, שאין הולכים בו ל”חדר" ועוד אוכלים סולם עם קורקבן – לא קבעו “הרחמן”? אחר כך מצאתי, כי זהו מפני שהגדולים מתענים ביום הכפורים, ולכן לא קבעו בשבילו “הרחמן”. נתפעלתי בעצמי מהתירוץ הנכון שעלה על לבי ורציתי להשאירו לזכרון, שלא יצטרכו אחרים לעמול על פתרון השאלה החמורה הזאת, ולפיכך מיד אחר הבדלה במוצאי יום הכפורים הוצאתי את הספר ברכת המזון של אמא וכתבתי שם מן הצד באותיות של דפוס עם נקודות: “אָם יום כפור זֶגְמֶנִט “הרחמן” וַיְלֶ מִיפַסְטָך”, כלומר: ביום הכפורים אין אומרים הרחמן מפני שצמים.

כפי שהקורא רואה נצנץ בי גם בקטנותי אותו הסימן המובהק שיש בסופר העמל להאיר את עיני הקוראים.

והלואי שיהיו כל הספרים מכוונים אל האמת, לא פחות ממה שכונתי אני בחבורי הראשון.

הספור הראשון שלי, כמובן, בא אחרי התפתחות ידועה. ואולי בדוחק היה אפשר גם לקבעו בדפוס. אבל מזלו גרם לו שיאבד מן העולם, ובדיעבד, כמובן, לא כדאי להצטער על זה.

אולם חושב אני, שכדאי למסור פה את הפבולה שלו.

צעירה אחת יפה שרתה בבית עשיר אחד. בן העשיר, בחור יפה וריק פתה אותה, והיא נתעברה. כשנודע הדבר לאשת העשיר, מיד גרשה את “המופקרת” מביתה. העגלון, שהיה מוליך נערות ממין אלה מליטא לערי רוסיה הפנימית, הוליך את הצעירה הזאת למוסקבה ומכר אותה לאיש צבא יהודי משוחרר. היא לא כחדה מקונה את אסונה, אך הוא נאות בכל זאת לקחתה לאשה ולקבל את בנה ולחנכו כבנו. הבן היה דוקא נער מצוין בכשרונותיו, גמר את הגמנסיה ונכנס לאוניברסיטה. ובביתו של איש הצבא הזה שכרה חדר צעירה אחת, שבאה מליטא ולמדה בקונסרבטוריה. הצעיר והצעירה נתודעו זה לזה והתחילה ביניהם הכרות רגילה, שכמעט עברה למדרגת אהבה. אך לאם הצעיר נודע כי הצעירה היא בת אהובה הראשון ואחות לבנה, והיא מהרה לגלות את סודה לבנה שלא יבואו לידי עבירה.

כשהראתי את הספור להד“ר קולישר, אמר לי, שהוא אמנם איננו מומחה בבלטריסטיקה, ואולם, לפי דעתו, לא נכון לתאר את ה”ממזר" בתור אדם המעלה. ואנכי דנתי את ספורי יחד עם ה“ממזר” לשרפה…

אולם דעתי לא נשתנתה גם אחרי שרפת ספורי: לבי תמיד מתמלא רחמים לצעירות הנכשלות, כי סוף סוף כשלונן בא בלי ספק ע"י רגש אהבה עמוקה, שמביאה את האשה לידי שכרון, עד שאיננה יודעת לתת חשבון לנפשה על מעשיה. לא כן הגברים: הם על פי הרוב מכשילים את הנשים לא מתוך רגש אהבה, אלא מתוך ריקניות ובטלה, שמתירות לו להשתמש באדם, כמו בכלי חרס, ואיננו דואג כלל לתוצאות מעשיו…

־־־־־־־־־־־

פרנסתי היתה קטנה מאד גם בעיר הגדולה מוסקבה, וגם קשה היתה ביותר. צריך היה לרוץ מזאראדיה למישצנסקאיא ומשם לטוֶרסקאיא והכל בשביל איזה פרוטות, שאחר גמר החודש לפעמים לא נפרעו. הביתה יכולתי לשלוח רק רובלים אחדים. ומשום כך, כאשר נזדמן לי למצוא מצב מלמדות קבוע בויאזמה (פלך סמולנסק), עזבתי את מוסקבה ונתישבתי בויאזמה. הפוליציה העלימה עין ממני ויכולתי לשבת שם בלי מפריע.

ע“פ המנהג הקבוע ה”רבי" (כלומר: המלמד) אוכל חדש, חדש בבית כל אם, מלבד מה שהוא מקבל בכסף.

זכורני שחודש אחד אכלתי בבית איש אחד שעבד בצבא ניקולי הראשון. המפרנסת היתה אשתו מלכה, כי האיש בעצמו היה כמעט חסר דעה, וכמעט תמיד שכור, ובכל זאת היתה האשה חולקת לו כבוד גדול ומפקחת עליו שלא יחסר לו כלום בזמנו. ואמנם מעלה יתרה היתה בו – נאמנותו לדת־ישראל. כל קולא במנהגי הדת היתה באה כחנית אל קרבו וכדוב שכול היה מתמרמר נגד המשנים מהמנהגים המקובלים. פעם אחת התנפל עלי בקצף נורא על ששלבתי את אצבעות ידי ביום השבת. לפי דעתו, זהו סימן של עצבות ובמעשה זה מחללים את השבת. אנכי כבר ידעתי שאי אפשר להוכיח לו, כי טועה הוא, וע"כ מהרתי לקבל עלי, כי לא אוסיף לעשות עוד כדבר הזה.

אעפ"י שסבל הרבה מפקידי הצבא בכל ימי עבודתו הארוכה, בכל זאת היה מזכיר את השרים ביראת הכבוד. אלה היו גנרלים! – היה הוא מספר בהתפעלות – ממבטיהם היו כולם נופלים כזבובים. הם ידעו איך לנהל את הצבא. אמנם הם היו מלקים כדבעי, אבל כידוע, בלי זה אי אפשר. גם המלמד כשאינו מלקה, לא יצלח למאומה, ומכל שכן שר צבא…

לו היה בן משומד שהיתה לו אחוזה קטנה קרוב לויאזמה. את פני אביו אסור היה לו להֵראות, ורק בשעה שלא היה האב בבית, היה הבן סר לפעמים לבקר את אמו ואת אחיו. ומביא להם איזה מתנות מיבול אדמתו. אצל האם גברה, לפי הנראה, אהבתה לפרי בטנה על אהבתה לדת ישראל. והאחים לא היו קנאים. לא איכפת היה להם אם אחיהם המיר את דתו…

בשבתי בויאזמא מצאתי חבורה של רעים. אחד מהם היה איש נפלא, ה' סנדר מרגולין. הוא ידע את הספרות הרוסית וביחוד אהב את הכימיה ואת המיכניקה. הוא היה משרת אצל נוצרי אחד באוסם של יי“ש וקבל 25 רו”כ לחודש ובקבוק יי“ש בכל ערב שבת. הנוצרי עשה עושר רב ע”י גנבת מכס, אבל היהודי חי בדוחק גדול והיה נאמן לאדוניו ככלב. ופעם היתה איזו מריבה בינו ובין אדוניו. אז אמר לו האדון: אנכי הלא מאמין בך. והיהודי המשרת ענהו: ואיזו תועלת יש מזה שאתה מאמין בי? אל תאמין! משכרו המועט היה חולק לקנות ספרים יקרים ולעשית נסיונות.

כשמת אדוניו נשאר האיש בלי משען לחם ויצא לגור באורשה (פלך מוהילוב) וימת שם בעוני ולחץ.

עוד ידיד צעיר היה לי ה' זרחי. הוא היה תלמיד של הגמנסיה במחלקה הששית. אולם באותה שנה קרה לו אסון. צעיר אחד עני בא ונכנס גם הוא אל הגימנסיה. זרחי תמך בו בכל כוחו. הוא היה מאסף נדבות ומספיק לו כל צרכיו. אך הצעיר הזה לא הסתפק בזה ובקש דוקא להתנצר, כדי שיעלה פתאום לגדולה ע"י איזה “אב־טובל” עשיר. כשנודע הדבר לזרחי, מהר ושלח תלגרמה להוריו, והם באו ולקחו אותו מויאזמה והשיבוהו לעירו. אך כעבור איזה חדשים רימה את הוריו, וישב לויאזמה וקבל עליו את הדת הנוצרית והלשין באזני הדירקטור על חברו שהניאו מהתנצר, וזרחי נאנס לעזוב את הגימנסיה.

עוד ידיד אחד היה לי צעיר חביב, ישראל קרימשוב, שידע היטב עברית, ונכנס אז לגימנסיה למחלקה הששית וגמר אותה במדליה של זהב ואח"כ גמר את מחלקת הרפואה במוסקבה, והיה לרופא מצוין ומת בוילנא, ממחלת הטיפוס, שנדבקה בו ברפאו חולים.

בכל שבת ובכל יומא דפגרא היינו מתאספים יחד בדירתי הקטנה, שעמדה מחוץ לעיר במקום שוקט וירק מסביב לו, והשתעשענו בשיחת רעים ובעניני ספרות. עשינו יחדו חבורה וחתמנו לחצי שנה על “השחר”. והנה קבלנו מר' אברהם צוקרמן ז"ל לא שש, אלא ארבע חוברות: הראשונה, השלישית, הרביעית והששית. התחלנו לכתוב לו והרבה זמן לא ענה כלום ואחר כך זכינו לתשובה, כי כאשר נחתום על חצי השנה השני ישלח לנו גם את החוברות החסרות. ומובן מאליו, כי לא חתמנו, וזה גרם שהמעין של הספרות העברית נסתם ממני לזמן ארוך, והיינו שוברים את צמאוננו הספרותי רק בספרות הרוסית.

אז חתמנו על ה“רוסקי יֶבְרֵי” והתחלתי לשלוח בעצמי אליו איזה דברים. המאמר הראשון היה “להגנת המלמדים” שעליו חתמתי “לאדיער” ואח"כ איזה קורספונדנציות.

סוחר אחד ממוסקבה בא לויאזמה וקרא את הפליטון שלי ונתפעל מאוד והוא נתן תקוה בלבי כי העורך ליפסוקירוב במוסקבה, שהוא ידידו, יקבלני לעובד לו.

התקוה הגדולה, להיות עתונאי גמור, מלאה את כל לבי. המלמדות שהיתה בעיני לסמל העלבון, נחשבה עכשיו לי לתועבה. בקושי רב הבלגתי על קוצר רוחי וסיימתי את הקיץ. וכצפור שנשתחררה מכלובה, מהרתי לעזוב את ויאזמה ושבתי למוסקבה, מלא תקוות מזהירות.

אמנם מליפסיקירוב לא קבלתי כל הבטחה וגם הסוחר בעצמו הבטיחני רק שיהיה לי לעזר עד כמה שידו מגעת. אבל בעיני היה הדבר כל כך פשוט ובטוח. חשבתי שאני צריך רק לשבת בקרבת הרידקציה ואז ממילא הכל יהיה יפה.

העתון Hoвocти дня היה מכוון בשביל בתי המרזח, עממי פשוט. הוא אמנם היה נקי מהזוהמה של הקלריקליות ושל שנאת העמים האחרים, אבל בשאלות עולמיות, היוצאות מגבול החיים היום־יומיים, לא נגע. הצנזורה היתה חמורה מאוד וליפסקירוב יסד את העתון לשם עסק, ולא לשם איזה אידיאל שהוא.

ליפסקירוב זה היה מתחילה עוזר בעתון החשוך הרשמי Mock0вckЬıя вҌдoмocти של קאַטקוב. ועל פי השתדלותו של קאַטקוב ניתן לליפסיקירוב הרשיון להוציא עתון אעפ"י שלא גמר בית־ספר גבוה וישב במוסקבה בזכות של תעודת בעל מלאכה.

שכרתי לי דירה בביתו של פּליאקוב ברחוב טברסקאיא, כמובן, לא בבית הגדול, אלא בבית הקטן שבפנים החצר על יד האורוה, שבו ישב איזה סוחר עצים. על יד חדרי היה חדר אחד מיועד לבעלי העגלות הרוסים, מוליכי העצים. ובשני ישבתי עם אשתי ושלושת ילדי. בערבים הייתי שומע ספורי מעשיות עממיים, שאחד מבעלי העגלה היה מספר לחבריו. כמעט בכל ספור היה מתואר בתור “גבור” איזה גלח. ואיזה עוונות לא טפלו בו! שכרון, זמה, שוחד ורצח. אפשר היה ללמוד מזה עד כמה מכבד המון העם הרוסי את רבותיו הדתיים!…

נכנסתי אל הרידקציה. העורך קבל את פני בסבר פנים יפות. יעצני להסתגל אל עתונו. לראות איך שאחרים כותבים וללמוד מן המפורש על הסתום. הבאתי לו איזה ענינים כתובים, והוא קבלם והניחם בארון, בהבטיחי לקראם אחרי איזה זמן.

אלו היה ה' ליפסקירוב פחות מנומס, כי אז היה בודאי אומר לי: חביבי, אתה יהודי מכף רגלך עד ראשך, ומה לך אצל עתון רוסי עממי? ובכלל צריך אתה לדעת, כי להיות סופר תמידי במערכת, ובפרט להיות ריפורטיר, זהו כשרון מיוחד ואפשר מאוד שאתה, אעפ“י שכתבת כבר פליטון אחד או שנים בפחות או יותר כשרון, בכל זאת להיות סופר תמידי לא תוכל לא רק במערכת של “חדשות היום”, אלא אפילו במערכת אחרת. ואתה הלא יחד עם זה מבקש פרנסה. וע”כ תבקש לך פרנסה אחרת. ואל הספרות אולי תכנס לפרקים כאורח. אבל ה' ליפסקירוב היה איש מודרני, מנומס. וכחש את האמת תחת לשונו. ואנכי בתמימותי האמנתי, כי אוכל סוף־סוף להיות עוזר תמידי במערכת ולהתפרנס מעבודתי הספרותית. קויתי וסבלתי ועמי יחד משפחתי עד שבאו החיים והורוני דעת על פי דרכם בשוט של רעב.

ליפסקירוב זה, כנראה, היה איש לא רע לב. אבל החיים המקולקלים והסביבה קלקלו אותו, להתרחק מכל דבר אידיאלי וגם מעמו. וסוף־סוף כאשר התחילה הממשלה להציק ליהודים במוסקבה, המיר את דתו הוא ומשפחתו.

צריך הייתי לחפש שוב אחרי שעורים לפרנס את בני ביתי, אבל מצאתי אותם במידה מועטה מאוד. כשנולד לי בני אליהו לא היה לי במה להכין את הברית, לולי עזר לי דודי ר' יעקב ז"ל, שהיה סנדק אצלו.

ובתוך כך הפוליציה נגשה בי, שאוכיח לה שאני עוסק באומנותי (לי היתה תעודת אופה) עד שפעם כעסתי ואמרתי לשר הרובע: מה אתה רוצה ממני? אין לי עבודה. הרשות בידך לגרשני. ואנכי לא אצטער הרבה על זה, כי לא מצאתי כלום בעיר הבירה, מלבד רעב.

מאז חדל לנגוש בי והשיב לי את פספורטי.²

ומצבי החומרי הלוך הלך ורע. אנוס הייתי לעזוב את מוסקבה וללכת למקום אחר לבקש פרנסה. אך במה אסע? ומה לעשות עם ב"ב?

והנה באה חותנתי ז"ל מרומנובה למוסקבה, כי היתה לה מכה קטנה בלחיה. הכנסתי אותה לבית החולים. וקצת הכסף שהיה עמה לקחתי ממנה ושלחתי את משפחתי לרומנובה ובעצמי לקחתי להוצאות עד קלוּבה ויצאתי ממוסקבה בפחי נפש…

באתי לקאַלוגה וסרתי לבית המדרש. ואנה הייתי יכול לסור אם לא לביהמ"ד? בכיסי לא היה כלום, ובעיר אין גם אחד מכיר אותי. וקלוגה הלא היא עיר של נכרים, ואסור ליהודי להתישב בה.

ביהמ"ד היה רשותו של העשיר הישיש ה' זפרן. הוא היה מאנשי הצבא הניקולייבים המשוחררים ועשה עושר, ובעשרו נתן הרבה צדקה ובכלל היה מנהגו מנהג פאטריארך. בבוקר ביום הששי ניגש אלי ונתן לי שלום. שאלני כדרך יהודים למולדתי ולעסקי ואמרתי לו, שהנני נוסע בתור מגיד, והוא בקש ממני שאסעד אצלו בשבת, ואנכי כמובן לא סרבתי.

ואמנם נהניתי מאוד משולחנו, לא רק ממאכלים הערבים שכבר לא באו כמוהם לפי, אלא ביחוד מהפטריארכליות של הבית. השולחן היה ערוך, מנורות של כסף רבות דלקו עליו, בראש השולחן ישב הישיש היפה וסביב השולחן הארוך ישבו כל בני הבית והמשרתים היהודים. נתודעתי לעוד אנשים אחדים יהודים פשוטים שקבלו את פני באהבה ובידידות.

ביום לפני המנחה דרשתי בביהכ"נ. מלא הייתי אז רעיונות לאומיים, שקראתי בספרי סמולנסקין ועוד ואותם הריקותי לפני קהל שומעי כמו שיכולתי. וביום הראשון נתן ליה' זפרן שלשה רובלים ואסע לאורוֹל.

באורול לא מצאתי קבלת פנים ידידותית. שם היו פרנסי הקהלה אריסטוקרטים, שאינם הולכים לבית המדרש, ולעני שכמותי אין מקום להפגש עמהם. נכנסתי אל הרב המו"ץ, והוא אמנם הראה לי התקרבות, אבל להושיע לא היה יכול לי.

אז נמצא לי בצרה עזר מאחד מבני עירי רומנובה. זה היה דוקא יהודי פשוט, וכשנפגש עמי ברחוב שאלני ע“ד מצבי. מאוד לא נעים היה לי להשפיל את כבודי בפניו ולספר לו ע”ד מצבי האמתי, אבל הוא בא עמי בדברים וחקר ודרש עד שגליתי לפניו, כי עדיין לא אכלתי ביום ההוא. הוא תיכף הוליכני לדירתו והאכילני ונתן לי שני רובלים ואסע לקורסק.

בקיצור, איך שהוא הגעתי ביום הששי לבילגורוד ושם דרשתי שוב ונתקבלתי למורה ביתי בבית ה' ליב כצמן.

אז, אחרי חמשה ששה שבועות של נדודים, הרגשתי טעמה של שינה במטה מוצעה. וכשלמה מימון בשעתו הייתי גם אני יכול לקרוא בשמחה: "הלילה ישנתי במטה!.

בביתו של ה' כצמן מצאתי אוצר ספרים הגון, ועל פי עצתי הוסיף לקנות עוד ספרים. ושלש שנים ישבתי במנוחה והתפרנסתי בדוחק. יחד עם בני ביתי, ששבו אלי מליטא. לימדתי ולָמדתי. ה' כצמן ובני ביתו התיחסו אלי, כמו אל איש הקרוב להם, וגם אני אליהם. שלחתי משם ל“המליץ” איזה פליטונים שזכיתי לראותם נדפסים. ע"ד שכר סופרים לא פללתי ולא קויתי.

בשנה הרביעית חדלו בני ה' כצמן ללמוד. נאנסתי לקבל תלמידים שלא כפי רצוני. ושוב קצה נפשי במלמדות. בקשתי להתפרנס מיגיע כפי והייתי לאופה. עבודת פרך עבדתי אני ואשתי הראשונה הֶנְיָה לאה ז"ל. בכל יום היינו אופים לחם דגן וקצת לחם חטה והייתי נושא אני ובני ביתי לקונים יהודים ושאינם יהודים את הלחם האפוי. הייתי גם בוקע עצים ונושא מים, אך הפרנסה לא הספיקה גם להוצאות המועטות. הלחם שנאפה בנוסח ליטא לא מצא חן בעיני יושבי בילגורוד.

כשראיתי שאפית הלחם נוטלת את כל כוחי וכוח אשתי העלובה, שמתי פני שוב אל הספרות. היה לי כמאה רובל וגמרתי בלבי להדפיס ספור אחד, שהיה אצלי בכתובים. חשבתי שתיכף כשידפס הסיפור יקפצו עליו קונים ועל ידו יתוקן מעמדי. אבל הדפוס (מסרתי לה' א. צוקרמן שיהיה המו"ל) לא מיהר להוציאו עד סוף חורף תרמ"ב. ומצבי הורע כל כך עד שלא יכולתי לפדות את הספר, לולא בא ה' כצמן לעזרתי. אבל כשהוצאתי את הסיפור נתוספה לי עוד דאגה: מה אעשה עמו? והדאגה שהיתה לי – במה להחיות את נפשות ביתי – גם היא עמדה בתקפה.

אז עלה רעיון בלבי לתרץ שאלה אחת בשניה. אנכי אקח את ספרי ואחזור עמו על איזה ערים, כמו שנוהגים מחברים ואמכרהו לחובבי הספרות. מתחילה, אמנם רגש הבושה עצר בעדי מעשות את זאת, אבל אחרי כן חשבתי: במה גרועה סחורתי זו – הספרות – מככר לחם? הן ככרות לחם אי נושא ומבקש להן קונים, יהיו גם הספרים כמותן. וגם מה לעשות? צריך איך שהוא לפרנס את האשה והבנים. וצריך גם לבקש איזה מקום שאמצא בו פרנסה.

ואחרי הפסח יצאתי מבילגורוד וצרור ספרי בידי ואבוא לחארקוב.

הסיפור הזה היה “על הפרק”, שחציו בלטריסטיקה וחציו פובליציסטיקה. מלבד השפעת ספרו של סמולנסקין, שהתריז נגד ההשכלה, הלא גם בעיני ראיתי שההשכלה היא מבטח בוגד. בעת צרתי לא מצאתי כל עזר מצד המשכילים. כולם הביטו אלי בגאוה ובוז, בעת שהייתי טובע בעניות, ורק היהודים התמימים, שומרי מצוה, הם רחמוני תמיד וינהלוני בלחם. והרגש המר הזה שם בפי עטי דברים קשים נגד המשכילים וההשכלה, ביחוד נגד אלה המשכילים, הרומסים ברגל גסה את הרגשות הדתיים של נשיהם העלובות. שם הבאתי במשפט את רעיונו של לילינבלום בספרו “חטאת נעורים” על הנשואין ועונג חיי המשפחה.

מלבד זאת דנתי שם ברותחין איזה עשיר מכחש ואברך מתגנדר בלמדנותו.

בקיצור: אלו היתה לנו בקורת בודאי הייתי יוצא ממנה ב“שן ועין”, אבל להצלחתי איש לא הזכיר את סיפורי עד היום הזה ויכולתי לחזור על הפתחים בשלום, בלי מכלים דבר. ורק זקני, אבי אמי, ר' יהודה לייב ע"ה, כששלחתי לו את סיפורי, ענני, כי אמנם הוא נהנה מכתיבתי בלשון הקודש, אבל הלא יכולתי תחת זאת לחבר איזה ספר מוסר…

ואנכי אמנם חברתי בזמן ההוא גם ספר מוסר בשם “מעגלי צדק”. רציתי להסביר לעצמי מוסר היהדות מהו, ולכן עברתי על כל ספרי האגדה והוצאתי משם את למודי המוסר וסדרתים למחלקותיהם והרציתים בשפה תנכ"ית.

יותר משנה עבדתי על חיבור הספר הקטן הזה. ואולי היה יכול להביא איזו תועלת, אבל שגיאה היתה עמדי, ששניתי את שפת המקור העשירה והחלפתיה בשפה קלסית מזויפת.

בהיותי בחארקוב התאכסנתי בבית הישיש, ה' גורדון, שנכדו למד אצלי בשבתי בבלגורוד, אשת ה' גורדון קבלתני בסבר פנים יפות. זו היתה אשה צדקנית. סטודנט אחד, שאבותיו היו בני עירה מליטא, אכל על שלחנה חנם. צער גדול היה לפעמים גורם לה, בבואו לאכול על שלחנה ביום השבת וקופסת הפפירוסים נשקפת מתוך כיס־בגדו, אבל היא לא הכלימה אותו ונזהרה גם מיסרו. היא היתה שבעת רצון, שהיא מאכילה איש עני וגם מצילתו מחטא אכילת טרפה.

בחארקוב נתודעתי לאיש מצוין, ר' יצחק אייזיק אייזנשטדט ז“ל, שהיה מנהל את בית המסחר של לוריה. הוא היה חובב ציון נלהב וגם חובב את הספרות ואת היהדות. בקרבתו מצאתי חזוק לרוחי הנלאה והנדכאה מעבודתי, עבודת הקבצנות… הוא היה מלפנים משכיל חפשי בדעות ובמעשים, אבל אח”כ נעשה ללאומי וגם לדתי קנאי, אך חיבת ציון וחיבת הספרות הכריעו על הכל.

כמה שלא חזקתי את רוחי לחשוב את עצמי לסוחר, לכל הפחות, כאותו הרוכל שמחזר עם קופתו על הבתים ומציע לקנות הימנו מחטים וסכות וחוטים וכדומה, בעומק לבי הייתי מרגיש תמיד איזה דכדוך נפשי, ובכל מקום שהיה לי ספק ספיקא אולי לא יקבלני האדון בסבר פנים יפות לא הייתי נכנס שמה. לא יכולתי להכנס. כמה שלא חשבתי על הנוסח: "הנני להציע לפני האדון הנכבד לקנות ממני את ספרי “על הפרק”, הייתי תמיד מגמגם ונכשל בלשוני, כובש את פני בקרקע ועומד ככלי מלא בושה וכלימה.

עברתי על ערי פולטבה, קרימינצוג, ייקטרינוסלב, חרסון ועל חצי אי קרים. הנסיעה חזקה את בריאותי שהתמוטטה מאד. עושר מ“מסחרי” לא עשיתי, כי לא עמדתי על המקח. כמה שנתנו לי קבלתי בתודה, אבל החייתי את נפשי ושלחתי גם לבני ביתי למחיתם. ובתוך כך גם חפשתי לי מקום עבודה, להתיישב בו.

והנה באתי לאודיסה, ושם מציתי את קובעת כוס התרעלה… כשנכנסתי “לאחד העם” והצעתי לפניו את ספרי אמר: הא לך רובל ואת ספרך לא אקבל, מפני שבזה שאתה מחזיר על הפתחים עם ספרך הנך מבזה את הספרות. אנכי הרגשתי, כי אמנם אמת בפיו, אבל בקרב לבי ידעתי כי לא לבקש תענוגות אנכי מחזיר על הפתחים עם ספרי העלוב… התחזקתי ועניתיו: את ספרי הנני נותן לאדוני במתנה, וכסף לא אקבל ממנו.

בימי שבתי באודיסה הייתי כמה פעמים אצל “אחד העם” ואחר איזה זמן היינו לידידים. אך על אודות זה – להלן.

וכן היה כשבאתי לפני הד"ר ל. פינסקר נתן לי רובל אחד וגלה למוסר אזני: “במה האדון עוסק?” – אמר אלי בתוכחה גלויה. – “הלא יותר טוב היה לך ולעולם כולו אלו היית סדלר. אנכי נותן לך רובל, אבל לי אין כל צורך בספרך, מפני שאיני זקוק כלל לשפה העברית”.

אנכי הבנתי, כי גם הוא צדק. באמרו שאין לו חפץ בספרי, אך מה אעשה אני? שלא לקחת את הרובל? ובמה אפרנס את עצמי לעת עתה ואת בני ביתי? כמה הם הנותנים ואינם מבזים? רבים מבזים ואינם נותנים אלא פרוטות אחדות, או גם לא מאומה. לקחתי את הרובל בהכרה שלמה של שפלות, של בוז, הייתי בעיני כתולעת נרמסת, ואלך.

כך עברו עלי ימי הקיץ. הרבה סבלתי בימי מסעי, אך גם הרבה למדתי. וסוף סוף חזקתי את בריאותי. ובתוך כך נודע לי, שבפולטבה דורשים מורה לתלמוד־תורה ויש תקוה, כי יבחרו בי. אנכי חפצתי מאד להכנס בתור מורה למוסד צבורי, שלא אהיה תלוי בדעת אבות התלמידים. שם קויתי למצוא שכר וגם קורת רוח בעבודתי. שבתי לר“ה תרמ”ח לבילגורוד ובצום גדליה שמתי פני לפולטבה, פנינת הדרום, הטבולה כולה בגינות ופרדסים.

באתי לפולטבה ושתי קופיקות בכיסי. התאכסנתי ברחוב “הדרך החדשה” אצל ר' קלמן חזן־משנה. יהודי קטן, בעל פאות ארוכות, שבצאתו החוצה היה קושר אותן על קדקדו מתחת למגבעתו החמה והשעירה. בלילות היה עורך “תקון חצות” וקורא זוהר ותהלים. ולמרות למדנותו וחסידותו היה תמיד מתקוטט עם אשתו הזקנה, שהיתה דוקא אשה כשרה ומקפדת על הנקיון באופן אידיאלי. והקללות והצעקות היו מחרישות את אזני.

הוא היה יוצר דרשות. ו“פנינה” אחת מדרשותיו הנני להציג פה: “ומציון יסעדך” – “יסעדך” מלשון סעודה. כלומר כשאתה יושב לסעוד אז “ומציון” – תברך ברכת “המוציא”…

ראשית כל הייתי צריך לפנות אל ר' חיים צ’ריקובר גבאי התלמוד תורה שאליו נתן לי אחד מכתב המלצה.

אבי ר' חיים זה, ר' מיכל, היה לפנים מורה בבית הספר אשר לממשלה. ר' מיכל היה איש חפשי בדעות, ובנו ר' חיים, להפך, אדוק מאד. הוא איש עשיר, בעל צדקה, מכניס אורחים, ועסקן גדול בכל צרכי הצבור. את הספרות העברית הוא אוהב באמת ובאוצר ספריו נמצאת כמעט כל הספרות העברית החדשה ומכבד הוא את הסופרים העברים, אעפ"י שאיננו תמים דעים עמהם במה שנוגע לדת.

הוא קבל את פני בסבר פנים יפות והשתדל בעבורי שיקחוני לתלמוד תורה. ראש התלמוד תורה היה הרב ר' יעקב מרדכי בזפלוב: חסיד גדול ומופלג ביראת שמים ובשנאת הבצע. בטרם קבלו אותי שאל על אודותי את פי הרב ר' יחזקאל ארלוזורוב מחארקוב, והלז כתב על אודותי דברים טובים, ובכן נתקבלתי למורה בתלמוד תורה בשכר עשרים וחמשה רובל לחודש. עד שתבוא אשתי וב"ב מבילגורוד בקשני ר' חיים צ’יריקובר להתאכסן בביתו. וכמובן, קבלתי את הצעתו בשמחה, כי הישיבה באכסניה שלי היתה קשה עלי מאד.

אחר חג הסכות נכנסתי אל התלמוד תורה.

התלמוד תורה היה בבית, שמלפנים היה בו מרחץ צבורי. בית גדול ורחב ורק חמשה חדרים ממנו נתקנו בשביל התלמוד תורה. רק חדר אחד היה בו יבש ומואר כל צרכו, ובו בחרתי לחדרי אני, וארבעת החדרים האחרים היו מלאים טחב, ובאחד מהם היו הקירות ירוקים מטחב עד החצי. שם למדו חברי.

שאר ארבעת המלמדים היו יהודים פשוטים. הזקן שבהם ר' חיים ליב, היה כבן ששים, מלמד חומש. הוא היה דייקן, לפי הבנתו, בתרגום המלות ומסביר כל דבר בהסברה גמורה בלי כל בושה ובלי כל אסטניסות, ואפילו אותם הדברים שנקראין ולא מתרגמין. הוא לא היה מרבה להכות את הילדים, אלא צובטם, ורק לפעמים היה חובט בשבטים. הוא היה מקבל 18 רו“כ לחודש ומהסכום הזה הספיק במשך עשרות שנים לאסוף כשבע מאות רו”כ והיה נותנם בנשך.

השני היה ר' בריל. הוא היה, לפי הנראה, מלפנים קצת למדן, אבל כבר שכח את תלמודו. אוהב את ה“משקה” והיה מביא את הבקבוק עמו וגומע ממנו לפרקים בעת הלמודים. בלמודים היה מתרשל ומשתדל לבלות איך שהוא את הזמן, ביחוד במקטרתו שממנה היה מעלה עשן מחניק וממלא את כל החדר. הוא היה מלמד עברי וגם חוֹמש ותלמידיו לא ידעו כלום.

המלמד השלישי היה אברהם חיים, בעל זקן גדול, תמים ומתון בכל הליכותיו. הוא היה מומחה בהוראת הקריאה, לקרות לפי הנגינה הנכונה עם שוא נע, ודגשים וכדומה. אולם אחרי שהיו לו תלמידים רבים ומלמד את כל אחד ואחד לעצמו, ע"כ התנהל העסק בכבדות ורק אחרי שנתים־שלש שנים סגלו התלמידים לעצמם את הקריאה הנכונה.

כמו חי הוא לנגד עיני: יושב הוא ר' אברהם חיים כל היום על הספסל. פניו כמושים ודומים למראה עפר, וזקן גדול מכתיר אותם ועל ידו ככר לחם, סכין, צנון ומעט מלח בנייר, ותלמיד אחד קטן יושב. ור' חיים אברהם פורס במתינות מן הלחם וחותך מן הצנון חתיכות, חתיכות קטנות. שם במתינות את הלחם בפיו ואחר כך טובל את הצנון במלח ושם גם כן במתינות אל תוך פיו ולועס לו במנוחה, והילד הקטן קורא לו כצפור: “בָ־רוּךְ שֶׁ־אָ־מַר” ובזמן שהילד לא הדגיש היטב את השין היה ר' חיים אברהם מרמז לו שיחזור שנית והוא חוזר ושונה ומשלש, עד שיצא ברור מפיו. ואחרי רגעים משיב את התלמיד הקטן למקומו ולוקח על פי הסדר תלמיד אחר. והשאר יושבים להם במנוחה. פני הרבי הקודרים היו, לפי הנראה, משפיעים על הילדים, שישבו כחנוטים כל היום בלי כל תנועה, וצחוק – קל וחומר. ור' חיים אברהם יושב לו כך כל היום ולועס לו במתינות את פתו ואת צנונו הטבול במלח כמפצח גרעינים מתוך בטלה והלמוד בתוך כך מתנהל לו לאטו, בדרך כבושה וישרה, כסבוב של הגלגל הגדול ברחיים של מים. במתינות ובמונוטוניות, המגיעה עד לידי המתת כל רגש.

הרביעי היה ר' אברהם קיילין, איש שהיה יותר סרסור ממלמד. ורק על פי איזה מקרה נתמנה למלמד.

למורה שפת המדינה נתקבל לפני איזה זמן ר' מרדכי קירשבסקי (אזרחי). שעלה מהרה לארץ־ישראל, ה' יאריך ימיו. על ידידותנו והתקשרותנו יחד בחבת ציון כתבתי במקום אחר.

מרהיטים ומכשירי למוד – אין מה לדבר: מזה לא היה זכר. את השלחנות והספסלים היו שואלים מבית הכנסת, שולחנות שהיו מתנועעים וחורגים, והספסלים היו גבוהים וארוכים.

לעשות איזה סדר שהוא בתוך אנדרלומוסיה זו, כמובן, לא היתה כל אפשרות. ומלבד זאת באמת לא שמו עלי, אלא קצת השגחה, אבל לא להביא שנויים. אחראי הייתי רק בעד החדר שלמדתי בו אני. ומה עשיתי? בחרתי את הילדים, שמצאתי בהם איזה כשרונות ואאספם אלי, ללמדם לפי בינתי, כדי שלא יאבדו המה כחבריהם, תחת יד המלמדים הנבערים. חלקתי את “חדרי” לשתי כתות ולפרקים נתתי לגדולים שיחזרו עם הקטנים, ובאופן זה הצלחתי אמנם: התלמידים שלי ידעו את השפה עברית ואת התנ"ך. מלבד זאת הקדשתי שעה אחת ללמד את הכתיבה לתלמידים שלומדים בשאר הכתות. בשעה האחרונה שלפני הצהרים היו באים כשבעים ילד ללמוד כתיבה בז’רגון (בשביל שיוכלו להשתמש בזה בחיים) ומה רבה היתה שמחת הילדים בשעה זו, ובאיזה חשק עסקו בכתיבה! להרבה לא היה מקום אצל השלחנות, והיו עומדים על ברכיהם וכותבים על הספסלים וגם זה היו מקבלים באהבה.

מי שלא ראה את השמחה ואת החשק של התלמידים הקטנים בשעת הלימוד הזה לא ראה מחזה נהדר בפנימיותו מימיו, למרות שחיצוניותו היתה כל כך לקויה.

בתלמוד תורה הכרתי לדעת את העניות היהודית. אמנם בפולטבה היתה הפרנסה מצויה. נמצאו גם עשירים בעלי מיליונים, וצרכי אוכל נפש גם כן היו זולים. ובכל זאת נמצאו אומללים ובמספר הגון שלא היו יכולים מאיזו סיבר למצוא פרנסה. והם בעלי מלאכה, שאינם יודעים את מלאכתם; סוחרים פעוטים, שאין להם במה לסחור, אלמנות, מטופלות במשפחות וכדומה. ראיתי ילדים מאחרים לבוא לבית הספר, מפני שלא היה לחם בבית ואחרים היו יושבים רעבים. כמובן, כשנודע לי הדבר הייתי ראשית כל ממהר להאכילם, הייתי נותן להם בהלואה איזה פרוטות לקנות לחם, ותמיד היו משיבים לי. אבל לא קשה היה להבין, כי דבר שאי אפשר הוא, להשביע את התלמידים במזון רוחני בשעה שקיבתם ריקה ממזון גשמי. מלבד זאת קשה היה לראות את הילדים חצים ערומים. היו כאלה שלא היתה להם כותנות.

העירותי את אוזן הגברים וביחוד את ר' חיים צ’ריקובר והחליטו לתת לרעבים בכל יום אוכל: לחם וחתיכת דג מעושן לכל הפחות, להשתיק את טענת הקיבה. כן התנדבו אחדים בד לכתונות. אבל כל זה היה בלתי מספיק ובלתי מסודר. צריך היה לדאוג בשביל זאת, שהקהלה תספיק את כל הדרוש במועדו ובזמנו.

בזמן ההוא בא לשבת בפולטבה על כסא הרבנות מטעם הממשלה ה' אהרן גלייזר, חתנו של הסופר ה' אליעזר צבי הכהן צווייפל. והוא איש חרוץ ועסקן צבורי מטבעו. ידע עת לכל חפץ, לקחת את לב העשירים, שיפתחו מעט את ידם הקפוצה.

היתה בפולטבה בימים ההם חבורה קטנה של צעירים שעסקו בתמיכת עניים. הצעירים ההם החליטו ליסד בית תבשיל בשביל תלמידי התלמוד תורה, להאכילם בבוקר תה עם לחם בעד קופיקה אחת וארוחת הצהרים בעד שתי קופיקות, ומי שאין ידו משגת לתת גם את הסכום המועט הזה לפטר מתשלומין לגמרי. הרב גלייזר התענין בדבר הזה והמוסד הזה נוצר.

והצעירים עסקו במוסד הזה בחיבה שלא ראיתי דוגמתה.

אולם התלמוד־תורה בעצמו לא היה עדיין מאושר מטעם הממשלה. פעם אחת נכנס במקרה שר השוטרים אל התלמוד־תורה, וראה והנה מוסד חינוכי לפניו. שאלני מה זה והסברתי לו כי זהו מוסד בשביל בני העניים שלא ישוטטו בחוצות. וכמובן, צוה לגרש את התלמידים ושלא יפתחו עוד את התלמוד־תורה בלי רשיון. אמנם ממחרת הלך אחד הגבאים אליו ובקש ממנו, כי יעלים עין מ“סוררים”, והוא הבטיח, והתלמוד־תורה נפתח שוב. אבל לי גרם הדבר צער גדול, כי קהילה גדולה וחשובה כקהילת פולטבה תהיה תלויה בחסד של איזה פקיד. הדבר הזה היה לחרפה ולבושה לכל הקהילה. ואנכי הרגשתי בחרפה זו…

וביחוד חרה לי, כאשר בא פעם סגן פקיד הרבע לחצר התלמוד תורה, והנה גם הוא צוה ויפזר את התלמידים לכל רוח. גם אז מיהר הגבאי של בית הכנסת, ה' ד. הורנברג, שהיה חשוב בעיני הפקידים, ועמד במקום שעמד וסגן הפקיד נאנס להעלים עין מהת"ת.

גבאי התלמוד תורה היו נותנים לילדים עניים מגפים לימות החורף. פעם אחרו לתת את המגפים והחורף בא. הילדים התאוננו באזני: מתי סוף סוף יתנו לנו מגפיים? וילד אחד בן־עשר ענה: הם יתנו מגפים לחג הפסח. למה לחג הפסח? שאלתיו. – מפני שלחג הפסח נאמר “נעליכם ברגליכם”…

בזמן ההוא נשא אחד מגבאי התלמוד תורה, העשיר דוד בן משה מולדאבסקי את אשתו השניה ציפה, בת הרב ר' פרידמן מקארלין. והוא נדב שלוש מאות רובל לתלמוד תורה לקנות נעלים. השמחה היתה רבה מאוד בין הילדים וגם אני שמחתי בתוכם, כי צר היה לי מאוד לראות אותם באים כמעט יחפים בימי בוץ וקור. אז כתבתי מכתב תודה ועליו חתמו כל הילדים שקבלו מגפים מנדבת מולדאבסקי ושלחתי ביד שני ילדים אל הנדיב והוא קבל את הצירים בחבה ונתן לכל אחד מתנה חצי רובל. הדבר הזה אולי השפיע עליו וביחוד על אשתו כי הזמינו אותי לתת שעור בביתם. ונעשיתי יוצא ונכנס בבית העשיר הזה.

והנני לתת בזה תאור האיש הזה.

דוד בן משה מולדאבסקי היה יליד יקטרינוסלאב לא מבני עשירים. היו לו כעשרת אלפים רובל ובמשך איזה עשרות שנים נעשה למיליונר. היו לו בפולטבה שתי טחנות שהוציאו בכל יום עשרת אלפים שקי קמח חטים (כל שק 5 פוּדים = 35 רוטל). צריך היה לאסוף את החטה ואח“כ למכור את הקמח בכל תפוצות רוסיה זולת זאת היה לו בית משרפות יי”ש. ובשנת התשעים קנה אחוזה גדולה בפלך חארקוב.

הוא היה יהודי פשוט, התנהג בפשטות. ונפלא הדבר שהאיניציאטיבה שלו לא ידעה גבול וגם הבין לנהל יפה את העסקים הרבים והמסובכים בכשרון לא רגיל ומשך אליו בתור פקידים אנשים יהודים אינטלגנטים, ביניהם היו מעסקנים ציוניים כמו ר' צבי השמשי (שימשליביץ), ר' אברהם חייקין, קאצ’וב ועוד. הוא בעצמו אמנם היה רחוק מחבת ציון, אבל חובבי ציון לא היו פסולים בעיניו, ואדרבא הכיר בהם כי המה יוכלו להביא לו תועלת במסחרו.

אשתו השניה ציפה היתה אשה חכמה, יודעת עברית, רוסית, גרמנית, ולה בת מבעלה הראשון, ילדה בת עשר ואותה למדתי עברית.

עד היום אני תמה על הגאונות שהיתה ביהודי הפשוט הזה לארגן מסחר כל כך גדול ובאיניציאטיבה כל כך רחבה.

לפעמים הייתי אומר לו: ר' דוד! קנה בעד איזה 25 אלף רובל אחוזה בארץ ישראל. סכום שכזה הלא כאין בעיניך, עסקיך כאן בודאי שלא יסבלו מזה ויחד עם זה תקנה לך שם טוב.

– “דרעהט מיר ניט קיין קאפ” (אל תבלבל את מוחי), היה עונה לי בלשונו הגסה.

והוא אמנם הצליח: הוא מת מיליונר בטרם שנכנסו הבולשביקים. אבל תיכף אחרי מותו נכנסו הבולשביקים ולקחו את הכל. ואת אחד מבניו, היותר חרוץ, הרגו ואת אלמנתו היגלו מפולטבה, ומתה בקרים ונקברה בתכריכי הקהילה.

בין עסקני הציבור שהיו אז בפולטבה בימים ההם, מלבד ר' חיים צ’ריקובר, שהיה תמיד ראש וראשון בכל המוסדות הציבוריים וחשוב בעיני הכל, היה עוד עסקן, שעד היום קשה לי לעמוד על סוף דעתו. והוא – משה בן דוד זלנסקי. הוא היה נצר ממשפחה נכבדה. אבי אביו, או אחד ממשפחתו היה, לפי הנראה למדן מופלג ונדבן והשאיר בחייו או לאחר מותו מקום לבנין בית כנסת שנקרא עוד היום בית כנסת זלנסקי.

דוד בן משה היה לפי מדרגת השכלתו סגן פרוביזור. מהיהדות לא ידע כלום, מלבד לקרוא בסידור. ועסק בעריכת דינים, מלפנים בתור עורך דין פרטי ואחר כך כשנאסר על היהודים להיות עורכי דין פרטיים, היה בכל זאת עוסק בזה בתור מיעץ וכותב כתבי בקשה למקומות שונים. הוא ידע את כל החקים היטב וגם היה חריף מאוד למצוא אותו החק המתאים לחפצו. הוא היה גם דברן מצוין, וראש המדברים לא רק אצל היהודים, אלא גם בין אצילי הרוסים בכל חגיגה פומבית. הכל היו מפחדים מפני תער לשונו. הוא היה אוהב כבוד, וכמובן לא היה שונא גם את הבצע ואולם, כאשר התחילו להציק ליהודים ובתוכם נגעו גם בזכויותיו של זלנסקי, שללו ממנו את זכותו להיות עורך דין ואחר כך גם מהיות חבר בבית פקידות העיר וכדומה – לא המיר את דתו. אעפ"י שהיה רחוק מהדת לגמרי. למשל, הוא בעצמו לוה את בן אחיו המומר בלכתו לכנסיה לחופתו. יעשו אחרים מה שיעשו, אבל הוא בעצמו לא יַעשה כזאת לעולם, ואני בטוח, כי היה יכול גם למות על קידוש השם ולא היה ממיר את דתו. עקשנות יהודית שהיא למעלה מן הטעם… ורצונו היה חזק מברזל: כשהוא רצה משהו, אז לא היה דבר שיעמוד לו למכשול. כל עסקני העיר היו מפחדים ממנו, ומה שיעץ הוא, כולם הסכימו לו באונס או ברצון. ואולם לו לא היה די מה שהיו מסכימים לדבריו, אלא הוא בקש תמיד להשפיל את אחרים, לעקוץ, לרמוס, ולפיכך היה שנוא על כל העסקנים, אבל ההמון היה תמיד על צדו וחשבו למגנו. מעשרה קבין חוצפה שירדה לעולם לקח משה בן דוד, כמדומני, אחד עשר. כשהיו מתאספים לאספה כללית היה הוא כמובן, נמצא, קרוב למקום של היושב ראש וכשהגיע הזמן לבחור יושב ראש, והנה אחד או שנים ממעריציו קראו: משה בן דוד – יושב ראש! אז קם הוא כרגע ממקומו וישב על הכסא של היושב־ראש ואמר: ובכן אני נבחרתי ליושב־ראש, תודה, רבותי! האספה נפתחה… כמובן, איש לא העיז למחות כנגדו.

יותר מהכל היה מתנפל על המומר פ., שהיה גם כן אוהב להתעסק בעניני היהודים והיה נותן כסף לכל המוסדות. הוא היה באמת אוהב את עמו ורצה שיחשבוהו ליהודי בין היהודים, אבל הקריירה היתה יותר חשובה בעיניו. וגם לפי המבט של יהודים ליברלים אין הדת חשובה הרבה, והיו מומרים כאלה, ובתוכם גם ה' פ., שחשבו שבהמירם את הדת אינם מתרחקים מעם ישראל. וע“כ היה קורא תמיד את ה”ווסחוד" ושאר הספרות העברית הרוסית ונותן נדבות בעין יפה לכל צרכי בני ישראל והיה בא גם לאספות. אבל ה' דוד בן משה זלנסקי תמיד היה מתנפל עליו ומשים אותו כעפרא דארעא, עד שחדל ללכת לאספה שבה היה משתתף זלנסקי. ואני בטוח כי עיקר שנאתו לפ. היתה המרתו. הוא היה מקנא בו ושונאו כאחד. מאיזה טעם אי אפשר היה לו להתיחס בסבלנות אל מומריותו של פ., אולם שאר טובי הקהל, שמהם היו גם יראי שמים, לא חשבו להתרחק מפ., מפני שהוא מומר. אחרי שהוא נותן נדבות בעין יפה.

בכלל היו בפולטבה משומדים רבים, ונכדה אחת משוֹמדת היתה, למשל, מסיבה ב“סדר” בליל הפסח אצל זקנה היהודי. גם בני הגבאי של בית הכנסת הגדול, ה' הורנברג, שהזכרתיו למעלה, נשתמדו כולם (חתנו היה העורך דין המפורסם פיליפנקא, חבר דומת הממלכה).

כשעלה על דעתו של הרב גלייזר לבקש רשיון לפתיחת תלמוד־תורה, מצא התנגדות גדולה מצד האורתודוכסיה. ואז פנה אל זלנסקי ושניהם בחריצותם הצליחו להטות את הקהל לחפצם. וגם נמצא נדיב הוא ה' הורנברג, שנדב חמשת אלפים רובל לבנין הבית.

אנכי נלויתי גם כן אל המצדדים בזכות תלמוד־תורה רשמית, מפני שקשה היה עלי לסבול את אי־הסדרים ואת הזוהמה ששררו בתלמוד־תורה. ובתמימותי חשבתי, כי בתלמוד־תורה מאושרת יהיה הכל טוב ויפה. שכחתי כי תחת ממשלת הצַר אני, שע"י הרז’ים שלו הכל מתקלקל והולך לאיבוד…

בבואי לפולטבה נכנסתי לאגודת “בני ציון”, שבה מצאתי חבורה של ידידים יקרים, שנתקשרתי עמהם בקשר של אהבה ורעות, החיה בלבי גם בזמן הזה ולא תמוש ממני עד נשימתי האחרונה. כמעט כולם היו אנשים אינטליגנטים, לאומיים נלהבים ואנשים טובים. אליהם נלוו חברים אחדים מפרשצפינה, עיירה קטנה סמוכה לפולטבה.

התנועה של חיבת ציון בימים ההם היתה בעיקרה תנועה דתית פרוגריסיבית. האספות היו תמיד בבית־המדרש זלנסקי. רוב החברים היו אנשים דתיים, יראי ה' באמת, וציון היתה משאת נפשם באמת. מזמן לזמן היו חברים באים לדרוש בבית כנסת זה או אחר, ולפעמים היה סר גם מטיף לאומי מיוחד למטרה של חבת ציון. מתנגדים לא נמצאו כלל לתנועה זו. ואפילו הרב ר' יעקב מרדכי, זה חסיד החסידים, לא התנגד לנו. ור' חיים צ’ריקובר היה תמיד אחד מן החברים היותר פעילים, ובכל אסיפה כללית היה דורש, כיד הדרשנות הטובה עליו. בכל ימי חג היינו מתאספים לשמוח יחד. והכל ידעו כי חובבי ציון יודעים לשמוח, כחסידים הראשונים בשעתם. הרעיון העיקרי שפעם בנו היה לצאת מהגולה, להסיר מעלינו חרפת העמים, להתישב בארץ אבותינו ואפילו להסתפק שם בלחם ומים, ובלבד לשבת שם כאזרחים.

מה שנוגע למעשה היינו ילדים גמורים. חפצנו לעשות ישוב בתחבולות ילדותיות כאלה: עשינו גורלות שלושה רו“כ הגורל ושלחנו שליח מיוחד לאסוף מנויים וחשבנו, כי באופן כזה נצליח ליסד מושבה בארץ־ישראל. אחרי איזה זמן הכרנו, כי זהו רעיון תוהו ואחרי שהפסדנו איזה מאות רובל נתבטל הדבר. ופעם התאספו כל אלה שהיתה היכולת בידם ונתנו כל אחד מאה רו”כ ובחרו בשני צירים: הרב ר' יחזקאל ארלוזורוב וה' דייכס מחארקוב, שיסעו לפריז ויציעו לפני הברון שהוא יקבל מידם את הכסף ויקנה בשבילם אדמה על שמו ואחר כך ישלמו לו קמעא־קמעא (זה היה אחרי שהברון קיבל איזה קולוניות תחת חסותו). והרבה לילות הוצאנו בויכוחים מעשיים איפה לבנות את הבתים ואיפה לנטוע את הכרמים… וחשבונות “מדויקים” עשינו כמה תכניס כל נחלה. היו בתוכנו גם חברים לאגודת האלף המינסקאית. הברון שהיה יותר מעשי ממנו, לא נאות להצעתנו ואגודת המתנחלים התפרדה.

ואולם אם במה שנוגע לענינינו המעשיים, היינו מגששים כעורים באפלה, מטעים את עצמנו ואת הבריות, אבל בעבודתנו הרוחנית הצלחנו הרבה. על ידינו התפתחה ההכרה הלאומית בין כל שדרות העם ובכל מקום שנכנסו “בני ציון” הביאו עמהם רוח חיים. לא רק מכובדים אלא גם חביבים היו “בני ציון” בעיני העם. ואמנם גם במוסריותם עמדו “בני ציון” הפולטבאים במדרגה רמה. כולם היו אנשים נאמנים, בעלי צדקה וחברים לכל דבר טוב ומועיל. מה שנוגע לעניני הדת, אמנם אדיקות יתרה לא היתה בהם, אך היהדות בכלל היתה יקרה בעיניהם. גם היותר חפשי לא היה פותח את חנותו ביום השבת (בפולטבה היו רבים מחזיקים את חנויותיהם פתוחות בימי השבת והמועדים). בפסח אכלו כולם מצה וכדומה.

בשנת תרמ“ט הדפסתי ב”המליץ" את הפליטון “שיחת מלמד”. וכעבור איזה זמן חברתי את הסיפור הקטן “ילדי העברים” שקבלתי בעדו בתור פרס חמישים רובל – זוהי הפעם הראשונה שקבלתי שכר סופרים.

ועוד גורם רוחני אחר השפיע עלי בזמן ההוא ונגלה אח"כ בעבודתי הספרותית, הוא זרם הסוציאליות.

צעיר אחד כבן עשרים בא אלי, בעל פנים דלים, קצר ראי, ראשו קרח ורק מעט שערות מדולדלות תלויות לו פה ושם, והביא לי מכתב המלצה ובמכתב נאמר, שהמוכ"ז מר ברוך סטולפנר, צעיר משכיל מהומיל וראוי להתקרבות.

קבלתיו, כמובן, בסבר פנים יפות. ובשיחתי עמו נוכחתי כי אמנם זהו צעיר בעל כשרונות מצוינים, וצנא מלא ספרא: ידע היטב את הספרות העברית וקרא כל מה שמצא ממנה באות נפש. אעפ"י שהספרות האירופית נראתה לי יותר יפה.

מהצעיר הזה למדתי הרבה. למרות חזותו הבלתי־נהדרה, הוא ידע והבין היטב את היופי שבשירה, ומשיחותיו למדתי להבחין בספרות היפה הבחנה יותר דקה מאשר היתה לי מלפנים, וגם הכניסני לתוך תורת הסוציאליות. הוא היה בוחן את עבודתי הספרותית: בזמן ההוא חברתי את ציורי “מאיר השמש” ועוד, ועל פי השפעתו כתבתי את הציור “בצל הכסף”. זהו הציור הסוציאלי הראשון בספרותנו. ואח"כ את האגדה “שילומים” ועוד איזה ציורים.

ומאותו זמן בא לפולטבה אחד מתלמידי טולסטוי – פיינרמן, שעזב את האוניברסיטה והלך ליאסני־פוליאנה וישב בבית הגרף שתי שנים ובעצמו המיר את דתו למען יוכל להפיץ את דעות טולסטוי בין האכרים הרוסים. אבל הממשלה, מיראה מפני האגיטטורים הללו של חברת “אי־התקוממות נגד הרע” צותה עליהם שלא יתישבו בכפרים. אכן הוא בא לפולטבה והתחרט על המרתו (כך אמר בפני ובפני עוד כמה מחברינו). הוא גם הראה לי מכתב מטולסטוי, שגם הוא התחרט על זה, שנתן לו עצה שאינה הוגנה כלל. “אנכי לא אסלח ע”ז לעצמי לנצח" כתב טולסטוי.

הוא ישב בדירה קטנה עם צעירה אחת בת ישראל, שישב עמה, כמובן, בלי חופה וקידושין והוליד בנים. ועוד בן היה עמו מאשתו הראשונה שגרש אותה מפני שלא חפצה לשבת עם איש שהמיר את דתו. לבושו היה כאחד האכרים וחי חיים פשוטים מאוד.

ההשפעה שהשפיע עלי פיינרמן בעת ההיא היתה עצומה מאוד. העבודה הפשוטה הכשרה היתה בעיני לדבר שבקדושה. היה זמן שחפצתי לעזוב את הכל ולמסור את עצמי גם כן לעבודה פשוטה. ואם לי לעצמי אי אפשר היה לעשות זאת מפני הנפשות התלויות בי, אבל את בני רציתי מאוד לחנך, שלא יהיו אינטיליגנטים, אלא עובדי עבודה פשוטה. ולכן מסרתי אז את בני צבי, נער בן שתים עשרה לבעל־מלאכה, לחרש נחושת, שהיה אומן גדול במלאכתו. האומן דרש שבני יאכל אצלו בימות החול, כדי שלא יבטל ממלאכה. כעבור איזה ימים נכנסתי בלילה אל בית האומן בשעה העשירית ומצאתי את בני יושב על הרצפה וממרק איזה מיחם ישן ומעיניו נוזלות דמעות. חכיתי עד שבא האומן ויסרתי אותו על שהוא רודה בבני בפרך. איני זוכר איזה אמתלה מצא לו, ואני יצאתי מהבית. אז נגש אלי מלמד אחד שדר באותו בית ואמר לי: אדון רבינוביץ, הוצא את בנך מהגיהנום הזה. זה לא מתאים לו כלל. שמעתי בקולו והוצאתיו משם ומסרתיו לנגר. אבל בני השתדל בכל יכלתו, שלא לדעת את המלאכה. והנגר, איש תמים וישר אמר לי: בנך לא יהיה נגר לעולם. אז שלחתיו לליטא לחותני ושם בדרך מקרה התחיל לנגן בכנור ואל הנגינה נמסר בכל נפשו.

זה הראני בעליל עד כמה שאסור וגם אי אפשר להכריח את הילד להתלמד דוקא דבר זה שאינו לפי נטית נפשו. ושבחינוך אי אפשר לכל אחד לנטות אחרי דעתו הפרטית והאידיאלים שהוא מציג לו. כי לא מה שיכשר בעיני המחנך יכשר בעיני המחונך.

בזמן ההוא חשבתי הרבה ע“ד גורל תלמידי הת”ת כשהם יוצאים לשוק החיים. הם לומדים אצלי, מתפתחים, קונים איזה ידיעות והשקפה לא־המונית על העולם ועל יחס בני האדם איש לחברו, והנה הם נמסרים אח"כ לבעלי מלאכה גסים, סובלים חרפה ולפעמים גם מכות. כמה קשים הם חיים שכאלה לצעיר שהוא בעל רגש וכמעט בעל הכרה מפותחת!…

פיינרמן היה נגר, נגר אמנם גרוע, אבל בכל זאת חשבתי שיותר טוב היה שהתלמידים הרוצים להתעסק בנגרות יבואו ללמוד את המלאכה הימנו. כי הוא הלא יתיחס אליהם יחס טוב וישר.

אז התחלתי להשתדל לפתוח מעין מחלקה של נגרות, ולמנות את ה' פיינרמן למנהל המחלקה. מה שהיה מומר לא היה יכול להיות למכשול בעיני, אחרי שהוא התחרט ע"ז ושב בתשובה שלמה. באתי בדברים עם איזה מעסקני הציבור והם הסכימו לדעתי ליסד מחלקה למלאכת הנגרות ולמנות את פיינרמן למורה.

פיינרמן היה חשוב מאוד בעיני האינטליגנציה הרוסית שבפולטבה. וביתו היה בית־ועד של חכמים וסופרים מהיהודים ומהרוסים ותמיד היו שם ויכוחים על שאלות שונות.

ביחוד היו הויכוחים מענינים מעת שבא סטולפנר לשבת בפולטבה. הוא הסוציאליסט, הרציונליסט, היה תוקף את פיינרמן בכל כוח הדיאלקטיקה שלו. ופיינרמן המיסטי הריביליציוני היה עונה על כל טענותיו בכשרון גם כן לא רגיל. ולסוף הויכוחים זה נשאר עומד על דעתו וזה על דעתו. “מה יש לי לדבר עם אדוני אם הוא איננו יודע את האלפא ביתא של האמונה?” – קרא פעם פיינרמן בסוף ויכוחו. ובכל זאת נשארו ידידים וברצון נפגשו תמיד יחדו לחזור ולהתוכח.

ע"ד כשרונו של ה' סטולפנר הנני להביא בזה מאורע אחד:

פעם נסע בספינה מקרימנצוג ליקטרינוסלב. שם ישב וקרא בברית החדשה. ניגש אליו כומר ושאלו: הלא יהודי אתה ואיך אתה קורא בברית החדשה?

שחק ס. ואמר: ומה אם יהודי אני?

– הלא אתם היהודים צלבתם את ישו.

– לא היהודים, ענה הוא, אלא הכמרים.

– איך הכמרים?

– ככה, הכמרים. ואם היה בא עכשיו, כי אז בודאי היו הכמרים צולבים אותו שנית הנה למשל הסטונדיסטים (כיתה דתית ידועה ברוסיה) חפצים ללכת בדרכי ישו ומי רודף אותם? הכמרים.

בתוך כך נקבצו הרבה אנשים סביבם ושמעו את הויכוח.

– הסטונדיסטים הם אנשים בלתי מוסריים, אמר הכומר.

– מה אתה סח, אבא! – קרא אחד מהאכרים הנוצרים – הלואי שהיינו אנו לא גרועים במוסריותנו מהסטונדיסטים.

– אבל אתה יודע – ענה הכומר הנעלב – שהממשלה אוהבת אותנו ואם הייתי רוצה, הייתי קורא לשוטר והוא היה מושיב אותך בבית האסורים.

– אמנם דברים שכאלה אתם יכולים לעשות, ענה ס.

וכל הקהל נתן בשחוק פיו.

בימי הבולשביקים היה ס. לפרופיסור לפילוסופיה בחרקוב ואח"כ במוסקבה.

*

המחלקה ללימוד המלאכה נפתחה בבית מיוחד ושם היה גם פנסיון בשביל התלמידים העניים. בית הספר היה כל כך חביב עלינו, עד שהתנדבנו אני ורעַי (ביניהם גם ה' מ. קרישבסקי) לבוא שמה לילה אחד בשבוע ללון עם התלמידים וללמדם לימודי היהדות – תנ"ך ועין יעקב וכדומה – או מהלימודים הכלליים. לבית הספר הזה היו מתנדבים גם מקרב הנוצרים. גם שר הפלך הנסיך טיוטישציב נטה לו רצון, והוא הבטיח שלא יפריע בעדנו. ובית הספר הזה היה גם בית ועד לאינטליגנציה המעורב והיו דורשים שם דרשות ועורכים ויכוחים.

היחס שבין היהודים ובין הנוצרים בפולטבה היה באמת יחס יפה.

ברצון הליברלים הרוסים ובהסכמת שר הפלך יסדו את החלק הבלתי אופיציאלי של העתון הרשמי “ידיעות מפולטבה” ושם דברו על ענינים צבוריים וכלליים. ונמצאו מבין האינטליגנציה הרוסית שעזרו בדבר הזה באונם והונם. אז השתתפתי גם אני בעתון הזה וכתבתי כמה מאמרים הנוגעים להטבת המצב החמרי של היהודים היושבים בפולטבה. ביחוד אני זוכר מאמר אחד גדול שכתבתי ע"ד ערך השפה העברית בבית־הספר העברי.

עמידתי לצד אלה שבקשו תלמוד תורה רשמית וביחוד עבודתי בפתיחת מחלקה לאומנות, שבראשה עמד המומר פיינרמן – הסירו מעלי את לברות האורתודוכסיה. אנוכי בעומק לבי הייתי מצטער על זה. אנוכי הרגשׁתי את הערך הפיוטי של הדת. גם בסיפורי “מאיר השמש” תיארתי דוקא איש אורתודוכסי בתור אדם אידיאלי – להיפך ממה שהיו נוהגים הסופרים המשכילים שלפני. אבל לא יכולתי להעלים עין מהחסרונות שבה. והחסרון היותר גדול – שאין האורתודוכסיה מתעוררת לחזק את מצבה ע“י אמצעים יפים ונאותים לזמנה. היא רוצה בחינוך דתי – טוב ויפה, אבל למה הזוהמה והבערות? מדוע לא נלמד מחומש בלתי קרוע ומלוכלך ובחדר לא מרופש ועל שולחנות וספסלים שאינם שבורים? ואיך הם סובלים מלמדים חסרי בינה שאינם יודעים כלל איך ללמד ונוסף לזה מתרשלים בעבודתם? כמה פעמים גליתי אזנם ע”ד הקלקולים שישנם בת“ת, ואף אחד לא התעורר לעשות איזה תיקונים שהם (מלבד ר"ח צריקובר, אבל גם הוא לפי הנראה, לא רצה להקניט את החברים ועל כן הסתפק בתיקונים מועטים). אמנם כאשר התחזקה בפולטבה המלחמה נגד האורתודוכסיה, התחילה האחרונה לותר, להסכים לבנין חדרים מרווחים ולמנות מלמדים יותר טובים, ובלבד שתהיה התלמוד תורה בלתי רשמית. הם חשו, כי כאשר תהיה התלמוד תורה רשמית אז לא יהיו הם בעלי המוסד, אלא פקידי הרשות. אבל הם אחרו כבר את המועד. הרב גלייזר, חניך בית מדרש הרבנים, עוד על פי הטרדיציה נמשך אחרי ה”רשמיות", ואנוכי לא יכולתי לסבול את העלבון, שכל פקיד בא ומגרש את הילדים וסוגר את התלמוד תורה.

בתוך כך נגמר בנין הת"ת שבו היו חדרים מרווחים ללמוד, אולם למשחקים, אולם לאכילה וחדר המורים. המלמדים הישנים קבלו איזה פיצוי קטן ועזבו בלב נשבר את מקומם שישבו עליו כעשרים שנה, ותחתיהם באו מלמדים מורים. כמעט כולם, מלבד המיוחדים לשפה הרוסית, היו אנשים שקראו ושנו. בראשם עמד אחד שגמר את חוק לימודו בבית הספר למורים שבז’יטומיר.

בשנים הראשונות הראו המורים חריצות רבה. כל אחד השתדל בכל כוחו להכניס כמה שאפשר יותר ידיעות בלבב התלמידים, אף אם לא תמיד בתחבולות פדגוגיות… האורתודוכסיה הקיצונית היתה נרגזת, לא מפני שבאמת היה איזה פסול בנו, אלא מפני שיצאנו מתחת רשותה והכנסנו מנהגים של הפסקות וצלצול הפעמון, וביחוד התקצפו, כאשר הצליח המנהל להנהיג חודש אחד חופש בקיץ. אבל הם לא יכלו לעשות כלום, מפני שהפקידות והאינטליגנציה היו על צדננו.

בעת ההיא נוכחתי שלב ה' פיינרמן איננו שלם עמנו. כשהיינו מתאספים אז היה מקריא כמעט תמיד איזו פרשה או פסוקים מהאיבנגליון. ניכר היה שיש לו נטיה יותר מדאי לנצרות ומבקש להטעים זאת באזנינו. זולת זאת, במחלקה שלמלאכה שכרנו מלמד אחד שילמד את הילדים פרק בעין־יעקב ובהלכה. המלמד היה יהודי פשוט זקן. כונתנו בזה היתה כפולה: אחת, שהילדים ילמדו קצת תורה ושנית, שלא יחשדו בנו, שאנו רוצים להטות את הילדים מדרך היהדות. הזקן היה גם ממונה להשגיח על כשרות האכילה.

כמלמד זקן היה מורה מ“עין־יעקב” על הסדר, מבלי השמט כלום. ופיינרמן היה יושב ושומע ואח"כ היה עושה את הלמוד הזה לחוכא ואטלולא. ראיתי ונוכחתי כי אי אפשר להפקיד את היהדות בידי מלמדים זקנים חסרי טעם, אבל יחד עם זה סכנה גדולה היא להקים מחנכים, הרחוקים מן היהדות לגמרי, ומכל שכן אם הם נוטים בלבם אחרי הנצרות.

צריכים היינו איפוא, לבקש מורה אחר למלאכה שיהיה קצת אינטלגנטי. וסוף סוף מצאנו בעל מלאכה הגון ויודע קצת בספרות הרוסית. הוא היה אוהב גם לכתוב הצעות וסתם מליצות במשפטים סבוכים ועל פי הרוב אי אפשר היה למצוא את נושאי המשפטים, ועל כן היינו קוראים לו בשם “נעדר הנושא”. זולת זאת היה איש ישר והעיקר – אומן ובלתי גס.

פתחנו בית־מלאכה חדש וכעבור איזה זמן העברנוהו לתלמוד תורה. ופיינרמן לא עזב את בית־המלאכה שלו וכאשר חסרו לו חברים משלמים מישראל, מצא חברים מן הרוסים שתמכו בו. ואולם, לפי הנראה, באה מלשינות לפטרבורג, כי בפולטבה מאספים אספות ודורשים דרשות בענינים מדיניים ושר הפלך מחפה עליהם, ואז שולח מפרטבורג פקיד מבקר, עשו חקירה ודרישה ונגמר בזה כי סגרו את בית־הספר של פיינרמן. וכעבור זמן קצר פטרו את הנסיך טיוטישצב ממשרתו, וחרותנו המועטה נגוזה ועברה.

ופיינרמן יצא מפולטבה ויתישב בייליסבטגרד. ובראותו כי לא טוב לפסוח על שתי השעיפים, ובפרט כשגדלו בניו וצריך היה לתתם בבית־ספר, ושם לא קבלו בלי תעודת לידה, אז הלך הוא ואשתו ובניו ויכנסו בברית הדת הנוצרים הפרובוסלבית.

בשנת 1893 מצאתי על שולחני נומר אחד מהז’ורנל השבועי הרוסי Бpaтckaя пoмщЬ (עזרת אחים) שיצא לאור בסמרה ע"י נשׁיא בית המשפט הגלילי אוסטימוביץ. על שער הז’ורנל כתוב באותיות עבריות “ואהבת לרעך כמוך” ובתוכו מאמר מאת העורך מלא שנאה ליהודים וביחוד למגדלי פאות. פיינרמן ספר לי כי ה' אוסטימוביץ הוא בעל אחוזה בפלך פולטבה והיה מלפנים ראש האצילים בפלך פולטבה וגם הוא איש ליברלי, כי הוא חתם על הפטיציה שנשלחה לאלכסנדר השני שיתן קונסטיטוציה לרוסיה.

איש ליברלי ושנאת ישראל – הדבר הזה היה מוזר בעיני מאד. חשבתי, כי זוהי רק אי הבנה והחובה היא להסביר לו ולהעמידו על האמת.

כתבתי לעורך מכתב ארוך ושלחתי לו. לא חשבתי שהוא ידפיס את דברי, כי בזמן ההוא לא היה הצנזור נותן רשות להדפיס דברים שיש בהם נגד הממשלה ונגד הדת הנוצרית, אבל הוא שלח את מכתבי להמשומד יוסף רבינוביץ מקישינוב, שיסד את הכתה “ישראל החדש” ואח"כ נעשה למיסיונר גמור. יוסף רבינוביץ זה ענה על מכתבי בסגנון של גלח שונא ישראל והעורך הדפיס את תשובתו יחד עם מכתבי (N^o98 – 1893 – 1894).

וזהו תרגום מכתבי:

הוד מעלתך, פרוקופי אדריאנוביץ!

באלה הימים קרני לקרוא את מאמרך “שיחת אחים” בעתון שלך “עזרת אחים” N^o N^o 78־79 שנה זו, שבו התנפלת על התלמוד ועל המחזיקים ביהדות, ביחוד אם הם מגדלים פאות.

פעמים רבות קרה לי לקרוא עלילות נגד היהודים בעתונים רוסים, אמנם הם עשוי עלי רושם רע, אך התנחמתי בזה שכל המעלילים האלה הלא הם מהטפוס המזוהם שישנו בחברה הרוסית; אבל צער גדול היה לי כשקראתי את מאמרך. ה' פ. אמר לי מי אתה ושאותך אי אפשר להאשים שאתה משקר במזיד; ולכן חשבתי לי לחובה (זה יהיה מצדי גם כן “עזרת אחים”) להגיד לך כי משפטך על עם ישראל הוא מיוסד על משפטים קדומים שמהם לפעמים אי אפשר להשתחרר גם לאדם ישר או על עדות מומרים ושקרנים במזיד.

על דבר המומרים צריך אני להגיד לך שאיש יהודי היודע תורה לא ימיר את עמו אלא אם כן איזו טובה חמרית גדולה צפויה לו מהמרתו, וההמרה מעידה שאין יושר בקרבו. ואחדים מהם בשביל להראות שהמירו את דתם מהכרה משליכים בוז ונאצה על היהדות – ובעד זה, כמובן, מקבלים שכר הגון: נעים לרוסי לראות איך שמבזים את "חצקל, ואת “שמול” יחד עם דתם הבזויה…

אתה מאשים את התלמוד. הגד נא בהן צדקך: היש לך איזו ידיעה בספרות הגדולה הזאת שליצירתה עמלו טובי העם העברי במשך אלף שנה? אנכי בטוח שאינך יודע ממנה כלום וגם אינך יודע את ההסטוריה של התפתחותה והסתפקת רק במה שקראת קונטרסים אחדים של מומרים ועל יסוד זה מהרת להוציא משפט.

אתה אומר שאיזה רב אמר לך שהתלמוד אינו טוב, אפילו לרבנים, ומכל שכן להמון. צריך אנכי לבאר לך: בתלמוד יש “הלכה” ויש אגדה. ההלכה אמנם אינה ידועה להמון הפשוט (אבל לרבנים כולם ידועה למדי) ואולם האגדה ידועה אפילו ליהודים הפשוטים ואפילו לנשים (שהיא מתורגמת לשפה המדוברת) והיא מצד אחד מרככת את לבם לעשות צדקה וחסד ומהצד השני מחשלת אותם שהיו נאמנים ליהדות למרות שהממשלה הרוסית, כמו שאמרת, נוטה לבכר את הקראים על פני היהודים, ולמרות כל הרדיפות והיסורים שסבלנו, סובלים ועתידים עוד לסבול…

אתה כותב “שהנך משתעשע בתקוה, כי סוף סוף יכירו גם הרבנים שישו הנוצרי הוא המשיח של השלום והאהבה”, ואנכי אגיד לך שאיני יודע איזה תועלת תצא מזה שהם יכירו שפלוני הוא כך וכך. מלפנים חשבו כי די לו לאדם שיאמין בדוגמה זו או אחרת והוא כבר בן עולם הבא. אבל עכשיו כל הנאורים חושבים כי העיקר הוא חיים ישרים. והנה ידוע לך כי לא כל אלה המאמינים בישו חיים חיים ישרים, ולהפך, יש הרבה אנשים ישרים גם באלה שאינם מאמינים בישו וגם בין אלה שהם מגדלים פאות. סוף דבר: אם אתה רוצה לשפוט את היהודים ואת היהדות עליך מתחלה ללמוד ולדעת. וכאשר תלמד ותדע אז בודאי יהיה משפטך אחר לגמרי.

לא רב, אלא יהודי פשוט זיסקינד רבינוביץ

8 באקטובר 1893

התשובה של המומר יוסף רבינוביץ היתה של מומר מנוול. הוא הזכיר על שנאמר בתלמוד “עם הדומה לחמור” ואתם קרויים אדם ואין הגוים קרויים אדם.

על זה עניתי להעורך כי המאמר עם הדומה לחמור נאמר בכתובות דף א' ששם נאמר תחלה כי היתה גזרה שכל בתולה הנישאת תבעל לטפסר תחלה. האם אין זה עם הדומה לחמור? ואולי בושה היא לחמור שמדמין אותו לחיות הרעות האלה ההולכות על שתים. וכן “אתם קרויים אדם” אמר ר' שמעון בן יוחאי שהיה נחבא במערה י"ג שנה מפני רדיפת הרומאים, כי הוא העיז להגיד עליהם שכל מה שהם עושים אינם עושים אלא לטובת עצמם, והיה לו הצדק להגיד על הרומאים שהם אינם בני אדם, אלא חיות רעות. ומלבד זאת למה באונגליון שלכם נאמר: “הזהרו מפני הכלבים הזהרו מפני המולים”. או: “אל תפזרו פנינים בפני החזירים”, הרי שהוא מדמה בני אדם לכלבים ולחזירים. אלא שלהם הכל מותר ורק לנו אסור.

את מכתבי הראשון כאמור הדפיס העורך בעתונו, אבל לא את השני. אולי היתה בזה יד הצנזורה.

בין ההשפעות השונות שהייתי מושפע מהן בזמן ההוא, גברה ביחוד השפעתו של “אחד העם”. הסופר הזה שהחזיק בשיטת האבולוציה היה באמת סופר ריבולוציוני, והביא מהפכה בחבת־ציון.

זכורני, כי לרגלי אספה שנתית של חברתנו המקומית “בני ציון” הזמנו מיקטרינוסלב את המטיף המפואר ה' מאסליאנסקי, ה' פיינרמן בא גם כן לשמוע את דרשתו. אחר הדרשה אמר לי: “בשעה שדרש ה' מאסליאנסקי, בראותי את התלהבותו העזה ובשמעי את דבריו הלפידים, חשבתי שהוא יסיים, כאותו הגבור הרומאי: הבה נלכה! וכולם יקומו פתאום כאיש אחד וילכו אחריו לכבוש את ארץ ישראל, והנה סיים בדברי תחנונים: תנו יהודים עשרים וחמש ק”כ לחודש לקופת החובבים! וכי בשביל זה כדאי להוציא כל כך הרבה אבק שרפה?"

ואמנם פעוטה ודלה היתה חבת ציון בראשיתה. בין הקערות שהעמידו על השולחן בערב יוהכ“פ בביהמ”ד לצרכי צדקה שונים נתוספה רק עוד קערה אחת “לעניה סוערה”…

והנה בא “אחד העם”, אחד מחובבי ציון הנאמנים, וגם הוא קורא “לא זו הדרך”, כלומר לא זאת היא חבת ציון, הנערצה בפי ההמון, ומסתפקת בנתינת נדבה, אלא זו שממלאה את כל הלב, ולכן אמנם לא רבים מסוגלים לה, אלא יחידי סגולה, “חבר כהנים”. רצה “אחד העם” להרים את חבת ציון עד לידי מדרגת אמונה חיה, שתהיה היא היין החדש שיוצק אל תוך החבית הישנה. לא דבר טפל תהיה מעתה חבת ציון אלא עיקר העיקרים.

יחד עם התוכן החי לקח את לבבנו סגנונו המיוחד, במה שנוגע לסגנון בחלק הפרוזה לא היינו מפונקים כלל. כל אחד כתב איך שהוא, ובלבד שהקוראים יבינו מדעתם איזה רעיון צפון במה שכתוב. גם פרישמן, זה בעל הסגנון המצוין. לא נמנע מכתוב “ופניו מלאים מרי, כבית המרי”. לא כן “אחד העם”: כל מלה שיצאה מעטו הריהי אבן מהוקצעה ומונחה יפה במקומה ואי אפשר לשלפה ממקומה ולהחליפה באחרת.

ובשנת תרכ“א הכניסני הר”מ קרישבסקי בתור חבר של אגודת ב“מ שלא האריכה ימים, כמ”ש א“ה במאמר,נסיון שלא הצליח”. זה היה מומנט של התרוממות הרוח, שלא הרגשתי כמוהו מעודי. חשבתי אז את עצמי לבן משה באמת ההולך בדרכיו, ויחד עם זה הרגשתי כי אינני בודד, אלא שיש יחד עמי חבורה שלמה של אנשי המעלה, שהם מפוזרים כנקודות מאירות בתוך רחבי הגלות ומצודתם פרושה על כל הענינים שהם שייכים לכלל ישראל.

החפץ לעלות ולהתישב בא“י גבר בי אז מאד. יחד עם זה חפצתי גם לעזוב את עבודת ההוראה ולעבוד בתור אכר מופתי בא”י. לחבר את האידיאה של חבת ציון עם האידיאה של העבודה לפי שיטת טולסטוי. אני והר“מ קרישבסקי פנינו אל ר”א הוא “אחד העם” להשתדל ליסד מושבה מופתית מב“מ ושימנה גם אותי בין המתנחלים, אך הוא ענה, כי הרעיון הוא אמנם יפה, אבל אין כל אפשרות להוציאו אל הפועל. בלי ספק שהוא חשב ע”ד מחסור הכספים, ובזה אמנם, נתן תעודת עניות לב“מ. אמנם צריך להגיד האמת, כי גם החומר, כלומר: האנשים המתישבים, לא היו מסוגלים כלל להקדיש את חייהם לעבודת האדמה הפשוטה, וביחוד במה שנוגע אלי, לסופר הייתי איך שהוא, אבל להיות עובד אדמה בא”י בודאי שלא הייתי מוכשר לעולם. וכמדומני שגם רוב הב"מים, במה שנוגע לחקלאות, לא היו טובים ממני.

לעלות לא“י – המחשבה הזאת מלאה את כל לבי בשנים האחרונות. מלבד הטעמים הכלליים שגרמו לרעיון חבת־ציון להתפשט בעולם ושמצאו להם הד גם בקרב לבי, היו לי עוד טעמים, הנוגעים לחיי הפרטיים. בעבודת ההוראה לא מצאתי קורת רוח. שש עשרה שנה עבדתי בתלמוד תורה, כארבעת אלפים תלמידים לקחו מפי לקח בתנ”ך, מעט גמרא ושפת עבר, וסוף סוף רק אחדים רכשו להם ידיעה מספקת בשפה העברית ובספרותה.

ומי הוא האשם בדבר? לא אשים את עצמי רשע: אנכי לא התעצלתי, עמלתי כפי כוחי ובינתי לחבב על תלמידי את הלימודים העברים. אבל הרוחות הזרות באו ועקרו את הנטיעות שנטעתי, שפת המדינה הנשמעת בבית ובחוץ ושיש לה ספרות רחבה ועשירה ושנותנת תקוה למצוא ממנה פרנסה, – גוברת על השפה הלאומית שלנו ומגרשת אותה מן הלב, מבלי להשאיר בשבילה גם פנה צרה.

לפנים חשבתי כי המלמדים הבורים אשמים בדבר, ששפת עבר נשכחת, אבל עכשיו נוכחתי, כי גם הפדגוגים היותר מודרניים לא הצליחו הרבה. שפת המדינה עם שרשיה הרבים והחזקים אינה משאירה יניקה. המספקת לנטיעה הרכה, לשפתנו העלובה.

– אלכה לי אל ארץ־ישראל, גמרתי בלבי, שם אראה את אומתי כלולה בהדרת שיבה וכוח עלומים. אראה איך היא שבה לתחיה ועמה – שפתה.

ורעי, אהובי, נתנו לי האפשרות להוציא את מחשבתי לפעולה, תמכו בידי כדי פרנסתי, עד שאמצא לי עבודה…

קחו ממני ברכה, חביבי, החיים והמתים, בכל מקום שהנכם שם תלוה אתכם ברכתי החמה בעד החסד שעשיתם עמדי.

־־־־־־־־־־

רעיתי לא היתה שבעת רצון מנסיעה זו. היא אמנם ידעה, שבארץ ישראל גם העזים אוכלים חרובים… אלא, לפי דבריה, לא כדאי בשביל אכילה זו לנסוע כל כך רחוק. ואלא מאי – קברי אבות? יש לה די קברי אבות בעיירה הסמוכה למקומנו. וביחוד הרבה אחד, חבר ילדותי, לגנות בעיניה אותי ואת ארץ ישראל. – התשמעי? – קחי ממנו גט פטורין ויסע לכל הרוחות, ולמה לך להענות בעטיו של המשוגע הזה? ככה דבר חברי באזני אשתי לא פעם ולא שתים. ומי יודע אם לא היתה הולכת בעצתו, לולי מהרתי להגיד לה, כי בין כך לא תוכל להפטר ממני, כי אין שוטה מגרש…

אשתי שמעה ותאנח. היא קבלה עליה את הדין.

מוכן הייתי לנסוע מיד לפני ראש השנה. שלם הייתי בגופי, בממוני ובפספורטי, שבלעדיו אי אפשר ברוסיה גם ללכת לבית־המרחץ, ומכל שכן לנסוע לחוץ־לארץ. אבל בשביל חג משפחתי נתעכבתי עד אחר חג הסוכות. בן חורגי היה צריך להכנס לחופה בראש חדש חשון. אמנם לדידי אפשר היה לסמוך על הצעירים, שיבנו להם בית בישראל גם בלי השתתפותנו, אבל איך שוללין מאם, אשה פשוטה ותמימה, את העונג הזה להכניס את בנה לחופה? בדברים כאלה אין מקילין גם בהפסד מרובה, והחוטא מקבל עונש גדול מנשוא, תוכחה שאינה פוסקת ותרעומת שאין לה סוף, ובפרט אחרי שהיא לא ברצונה עוזבת את הארץ, שנולדה בה.

השתדלתי, אמנם, שהחתונה תהיה בין יום כפור לסוכות, אבל המחותנת הוכיחה בראיות ברורות, שאין כל אפשרות להכין את בגדה החדש עד אחר חג הסוכות, והיא ב"ה איננה סנדלית, שתוביל את בתה לחופתה בלבוש ישן…

והסיבה הקטנה הזאת גרמה לי לסבל הרבה, הרבה מאד.

־־־־־־־־־־

בימים ההם טעמתי כדבעי את היסורים של תוחלת ממושכה, כמה מתרגזים אלה היושבים על התחנה, אם הקדימו לבוא חצי שעה, ואנכי הייתי צריך להמתין יותר משלשים יום.

ואחרי שמטרתי העיקרית היתה רחוקה ממני, הלכתי שומם, ולא מצאתי דבר מה לבלות את זמני, כל העולם כולו נהפך לבית האסורים. בכּל געלה נפשי, וגם הקריאה בספרים לא הפיגה את צערי. ועל כן שמחתי מאד, שבימים ההם בא אחד ממכירי, ר' פנחס אוסטרובסקי מרומני, לשבת ימים אחדים בפולטבה. עמו היה אפשר לשבת יחדיו שעות אחדות בכל יום ולהשתעשע בשיחות חולין או שיחות ספרותיות.

כדאי הוא האיש הזה, שארחיב מעט את הדיבור על אודותיו.

הוא היה כבן חמשים, גבה קומה, פניו פני אצילים, זקנו שחור, ארוך מעט, והרבה חוטי כסף עוברים בו. ועיניו – איזה עינים! רק הן הזכירוני תמיד את דברי השירה “לבבתיני באחת מעיניך”. איזה רכות ונעימות יחדיו עם חכמה עמוקה נשקפו מהעינים השחורות ההן.

בהיותו עוד צעיר לימים נודע למופלג בתורה וקבל סמיכה לרבנות, וגם ידע את תורת החסידות ועסק בה באהבה, ויחד עם זה הגה גם בספרות ההשכלה, וכמעט שלא היה ספר שלא קראהו, וביבליותיקה גדולה ועשירה היתה לו מכל מיני ספרים עבריים: בשפה אחרת לא רצה לקרוא. השפות הזרות – הוא ידע אחדות – היו לו רק לכלי תשמיש לעניני מסחרו.

“הפריצים” הגדולים שבפלך פ. היו משתמשים בו למכור את סחורתם ולהשוות את חשבונותיהם, והסרסור הזה, כשהיה שב לביתו, היה משליך מעליו את כל חבילות הטרדות של הענינים הגשמיים ויושב בכל לילה עד חצות והוגה בספרים שונים: בגפ“ת, ב”לקוטי תורה" וגם בשירי גורדון וספורי מאפו וסמולנסקין.

והרבה מן הרבנים החרדים והסופרים המשכילים היו מחליפים עמו מכתבים. והוא בגאוה ילדותית היה מתפאר בזה שסופר מפורסם אחד היה כותב לו “ידידי ורעי”, וה“רבי” של החסידים קוראו בשם “ותיק וחסיד”.

בימות החול היה פנחס לבוש כאציל בבגדים אירופים על פי חוקי המודה החדשים, ובשבת נשתנה והיה ליהודי היהודים: לובש קפוטה של אטלס וחוגר חגורה של משי, וכולו אומר קדוש. בין החסידים נמצאו קנאים שהרהרו אחר מדותיו, מפני שהוא קורא בספרי האפיקורסים, וגם הרבה מן המשכילים לא יכלו לסלוח לו על שהוא מדקדק בחוקי ה"שלחן־ערוך” ומתארח לחברה עם החסידים, והיו מרננים אחריו, שהוא צבוע ונוכל, ואחד אמר לו, שכל משכיל “קונזֵקבֵנטי” חייב להתרחק ממנו. כידוע, “משכילינו” גם הם יהודים, ובקנאותם עולים הם על החרדים.

אולם אנכי למרות כל “קונזיקבנטיותי”, לא יכולתי לעצור ברוחי לבלתי לכת אליו. חברתו היתה כל כך נעימה ושיחתו כל כך מענינת, ועדינות נפלאה הציצה על רשמי פניו הדקים והיפים, וביחוד מעיניו הנוצצות באור רך ומקסים. שכלו היה מתיז ברקים, ולפעמים בהערה אחת, הנאמרת בדרך אגב, היה מאיר ענין שלם באור חדש.

ובעת ההיא שהבטלה שעממה אותי, היתה חברתו נחוצה לי ממש “כצל סלע כבד בארץ עיפה”. ומצאתי לי הוראת היתר להשתעשע בחברתו ולעבור על “הקונזקבנטיות”.

במשך שלושת ימים אלה דברתי עמו.

חומר לשיחה לא היה חסר לנו תמיד, ובזמן האחרון החדשות היו רבות וגדולות.

רוסיה עמדה להתחדש, ואנחנו הציונים היינו בטוחים, כי עוד מעט תשבר זרוע העריצות, ובני ישראל יעלו לציון ברינה.

ורעי, לצערי, לא השתתף אז בשמחתנו.

– המשיח עודנו רחוק – אמר הוא ברוח תוגה – אולי רק חבלי משיח… ובלבד זאת אם משיח בא לגויים, למה אנו היהודים שמחים? הלא כבר בא משיח אחד בשבילם, ומה הביא לנו? מסעי הצלב ועלילות דם…

– ואיך אדוני מדמה את התנועה הזאת, תנועת החופש, לאותה התנועה שמקורה בעבדות?

– בשביל שיתגלה באמת האידיאל של החופש, צריך האדם להיות נעלה במוסרו, ענה הוא – ומי שהוא שפל במצב המוסר, נוטל את החופש ועושה ממנו קרדום לחמס ובצע, ואנחנו הלואי שלא נפסיד.

– לא לחנם אומרים עליך, אדוני, כי ריאקציונר אתה, – אמרתי לו מקצת בשחוק ומקצת ברצינות.

– אומרים גם כן, כי אני צבוע, – אמר איש שיחתי במרירות. – טפשים! היש איזה טעם לצביעות זו? מה אנוכי משתכר פה? אנוכי פשוט אוהב את היהדות. מתוך ספרי ההשכלה אני מלקט ניצוצות, אבל האפשר לנשמה היהודית להסתפק בהם? שואפת היא הנשמה היהודית אל האורה הגדולה, והיא זורחת רק מתוך היהדות.

– מתוך איזו יהדות?

– מתוך היהדות כולה – מצוותיה. חוקיה ומנהגיה; דרוש, פלפול וחסידות, – בכולם אני מוצא טעם לשבח.

והקפוטה והחגורה?…

– גם בהם אני מוצא נחת רוח, מפני שבמלבושים אלה התלבשו אבותי הצדיקים והגאונים, בכל ימי השבוע אני לבוש כנהוג בסביבה הזרה לנו, ובשבת אני שלי ובגדי שלי; בכל ימות החול אני מחקה את מעשי הגויים, ובימי השבת והמועדים אני מחקה את גדולי ישראל: בכסותם אני מתלבש, במנהגיהם אני נוהג ובתורתם אני משתעשע.

־־־־־־־־־־

והנה פתאום קמה השביתה הגדולה של העובדים במסילת הברזל.

פתאום עמד העורק המדיני היותר חשוב מהתנועע, וכל ה“גוברניה” לבשה חרדה.

ארץ רוסיה הגדולה התנודדה ומנהיגיה נבוכו.

ואנחנו הרגשנו, כי על לוע הר־שריפה אנו יושבים, כי עוד מעט תרעש הארץ, והררי עד יתפוצצו.

על יד המערכת של העתון המקומי הליברלי היו תמיד עומדות חבורות חבורות ומחכות עד שיעשו העתקות מהטלגרמות במכונת הכתיבה, כי גם פועלי הדפוס שבתו אז.

מה יהיה גורלנו – איש לא חשב. כולנו היינו שקועים בשאלת המדינה.

ופועלי מסילת הברזל היו לגבורי היום. אחדים אמנם נתפסו ונאסרו בבית הסוהר. בכל זאת הרגישו הפועלים, כי הם התקיפים, וכך הרגיש גם הקהל. וכשהתחילו מוכרי צרכי אוכל נפש להרים את השער, פנה הקהל אל הסתדרות הפועלים ותיכף ומיד קצבה היא את המחירים ונתנה פקודה, שלא יעיזו לקבל יותר מהמחיר שקצבו הם. והמוכרים נענו להם ויעזבו את טרפם מפיהם.

סואנים היו החיים בימים ההם. ברוסיה, שבדוחק היה מותר לשני אנשים ללכת יחד ברחוב, ועין השוטר היתה זועמת על שאין נוטלין רשות גם לאספה של ברכת המזון – בארץ זו התחילו פתאום מתאספים חבורות חבורות ודנין יחד על חדשות פוליטיות.

היום נגדעה הזרוע החזקה. השוטר עומד נדהם, חרבו סרוחה כסמרטוט, כמו אין בה כדי לפצוע.

ואולם יחד עם השמחה של החרות הרגשנו, כי מצבנו כיהודים צריך שמירה מעולה. באיזה מקומות היו פוגרומים, ומי יודע אם לא יהיה פוגרום גם פה? החרות היא חרות ופוגרום הוא פוגרום. הם אינם כלל תרתי דסתרי…

הצעירים החליטו להזדיין, והרבה, גם מי שאינם צעירים היו עמהם בעצה אחת. התחילו לאסוף נדבות ולקנות נשק להצפין לעת הצורך. בשביל זאת נתאספו גם בעלי הבתים החשובים ונתנו סכומי כסף הגונים לקופת ההגנה. ורק מעטים היו שהתנגדו לדבר הזה.

אנוכי אמנם הייתי רוצה לעזוב את החרות הרוסית והפוגרומים ולעלות לארץ־ישראל, אבל רכבת לא היתה לנסוע בה. מכירי ל, היה משתדל להוכיח לי, כי עכשיו אין עוד כל חשבון ללכת לארץ־ישראל, כי עוד מעט ותהיה ארץ “ישראל” בתוך רוסיה, וכל היהודים יאכלו מטובה יחד עם כל העמים, וכבר הגיע הקץ לציונות, כי מי יאבה לצאת מארץ חפשית אל ארץ פראית?…

אנוכי אמנם גם כן הייתי מאמין לעת ההיא שתור החופש הגיע לרוסיה, וכאופטימי גמור הייתי נכון לחשוב, שמעתה אין צורך לפחד עוד מפני פוגרום, כי איך אפשר שאלה שיצאו מעבדות לחרות יתנפלו על היהודים שסבלו יחד עמהם? הלא זהו נגד ההגיון. ואף על פי כן הייתי נכון לצאת מרוסיה ולהמיר את חרותה בפראות של תורכיה ובמחשבה כבר תקעתי את דירתי שם בארץ־ישראל.

והנה בא היום השלישי, יום 17 אוקטובר!

המניפסט של הקיסר על נתינת הקונסטיטוציה, מלא את כל האויר. פתאום התרוממו הרוחות ולעיני הדמיון נצטייר העתיד בצבע כל כך מזהיר. “יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם”.

אמנם, זה כבר חיכו לאיזו תמורה, אבל כשהיא באה, הפתיעה את הלבבות ונסכה עליהם רוח שכרון. החוצות היו מכוסות בגלי פרוקלמציות, שמלפנים היו אסורות באיסור חמור. עכשיו הכל נקרא בפומבי; אין צורך עוד להתחבא. את האמת אני צריך להגיד, כי השמחה היתה ניכרת רק אצל היהודים. גם בעיר המלוכה עצמה לא נראתה כל שמחה מצד העם לרגלי התמורה, ומכל שכן במקומי, בעיר שרובה פקידים. שמחו מעט מנהלי ה“זימסטבה” הליברלים, אבל שמחתם היתה דלה מאוד, ואולי היו עוד מפקפקים אם כדאי לשמוח. אבל אצלנו היהודים היתה השמחה שלמה וסואנת. אמנם סבלנו הרבה מאוד בימים האחרונים. המלחמה עם יפוניה לקחה ממנו אנשים לאלפים, וכמה לקחה הז’נדרמריה!… והלב הדוה היה נכון להאמין בכל נחמת שוא, בכל צל של ישועה.

בשעה האחת עשרה מהרו היהודים הצעירים (ביניהם היו אולי אחדים מהרוסים) אל שר הפלך לדרוש ממנו, כי יוציא לחפשי את האסירים בעד עוונות מדיניים.

בבואם לפני הבית מצאו, כי גדוד קוזקים עומד שם. אחד מהדברנים פנה אל הקוזקים בדרשה על דבר העריצות והחופש. הקוזקים שמעו דומם בפנים זועפים, ואחד אמר בבוז: דבר, דבר ככל אשר תחפץ, מאתנו אין שומע לך.

שר הפלך יצא. שמע את הדרישה והבטיח להוציא לחפשי את אלה שנאסרו על פי פקודתו. ואולם אלה שנאסרו על פי פקודת הז’נדרמריה אין לו רשות לשחרר.

וימהרו כולם אל בית האסורים. גברת אחת, אשה עסקנית בין היהודים, וביותר בין הגויים, עמדה בעגלה ובידה דגל אדום גדול, ואחריהם נמשכו המון אדם רב.

הגיעה התהלוכה עד בית האסורים, והנה נפתחו אחרי איזה רגעים דלתות השער וההמון נדחק אל תוכו. יש אומרים, כי זה נעשה בכונה מצד הפקידות.

פתאום והנה שר השוטרים וגדוד קוזקים באו, כרגע התיצבו בשורה, ושר השוטרים הוציא מפיו את המלה: “הכו!” והקוזקים התנפלו על ההמון ויכו כמנהגם. הכו נשים, ילדים, רמסו ברפש, חבלו ופצעו.

השמועה באה לעיר והאינטליגנציה הרוסית, ו. קורולנקו ועורך העתון המקומי ועוד מהרו אל “שדה המלחמה”.

ההמון, כמובן, תיכף נתפזר, ושר השוטרים שב במרכבתו העירה; העורך פגשהו ויקרא אליו בלעג: הנני מברך את האדון לנצחונו.

המאורע הזה הרעיל את כוס שמחתנו.

ובכל זאת קוינו, כי המאורע הזה לא ישָנה. כי איך אפשר?..

הפקידים שעשו לא כדין בודאי יענשו תיכף. הליברלים הרוסים התאספו והוציאו מחאה עזה נגד שר השוטרים ונגד שר הצבא. וגם נשלחה טלגרמה לויטה, שבעטיו ניתנה הקונסטיטוציה. ובזה שבנו למנוחתנו ותקותנו.

הכריזו, כי לכבוד הקונסטיטוציה יהיה מיטינג בבית התיאטרון, שלושה ימים, מפני שאין מקום בפעם אחת בבית לכל ההמון הרב.

השגתי כרטיס ובשעה הששית הלכתי אל התיאטרון.

והנה כל הככר הגדולה שלפני התיאטרון, מלאה אדם. נאספו כשלושת אלפי איש מהפועלים העובדים במסילת הברזל ועוד המון גדול מאוד, כשבעת או שמונת אלפים.

והנה איש צעיר לימים יצא ועמד על הגזוזטרה וקרא בקול רם: חברים!

– אנטון, יחי אנטון! – נשמע כקול רעם מפיות הפועלים במסילת הברזל.

הכרתי את אנטון זה, הנהו מכירי. איש צעיר כבן עשרים ושלוש. הפועלים הסבו את שמו לאנטון. אנוכי ידעתיו כתלמיד הגימנסיה מהמחלקה שביעית, בעל כשרונות פחות מבינוניים. מאיזו סיבה היה צריך לצאת מהגימנסיה, ואחר כך עמד בנסיון וקבל תעודת בגרות אך לאוניברסיטה לא נתקבל ונסע לחוץ־לארץ. ומשם שב ונתפס על הגבול עם איזה ספר אסור והושב בורשה בבית האסורים וישב כחצי שנה; ואחר כך שמעתי שהוא דורש בתורה הסוציאלית, אף על פי שהוא היה בן עשירים וגם נשא אשה עשירה. והליצנים היו מלגלגים עליו על שהוא מכה באגרופו על לבו וקורא: אנחנו הפרוליטריים!

עכשו נודע לי, כי הוא ארגן את פועלי מסילת הברזל ונחשב להם לראש.

והנה הוא התחיל לדבר; ובככר פתאום היה שקט גמור. כולם עמדו מחרישים ומשתוממים.

והוא התחיל לבאר את המצב המדיני ואיך צריך העם להתיחס אליו.

מעולם לא עלה על דעתי. כי לאיש זה יש איזה כשרון, ועל כן השתוממתי בראותי, כי בדברים אחדים הכניע את כל הצבור הגדול. כזרם אלקטרי עבר ממנו אל כל אלפי הנפשות העומדות על הככר. הרגש הלוהט שבקרבו הלהיב את השומעים בלי גבול. ניכר היה שהדברן המצוין הזה נוצר לכתחילה להיות לראש, ובתוך קהל גדול הוא מרגיש את עצמו כמו דג במים.

קולו היה צרוד מעט, מפני שזה ג' ימים לא פסק לדרוש במקומות רבים. ודרש גם עתה במשך שתי שעות, וכל הגה שיצא מפיו היה דומה לפטיש ההולם ומפוצץ סלעים.

באמצע הדרשה עבר ברחוב גדוד קוזקים. חרדה גדולה לבשה אז חלק גדול מהנאספים.

המאורע שאירע היום לא נמחה כליל מהלב, אך ס. ברעם קולו קרא: מוגי־לב! הגיע הזמן שתסירו את הפחד מתוככם! כל אחד יעמוד במקומו הכן, הפועלים יסובו את ההמון וישמרו עליו מבחוץ. היו כולכם גבורים, היו חזקים – ואז תנצחו!

בדרשתו זו נגע גם בשאלת היהודים.

"ידעתי, כי ימצאו אנשים רעים שיגידו: הנה “זשּיד” מבקר את סדרי הממלכה, אין זה, כי הוא רוצה למשול בכם. חברים, הנה אתם יודעים אותי זה שלוש שנים, אתם יודעים, כי טהורה ונקיה היתה עבודתי מכל שמץ פניה. במסירות נפש עבדתי אך בשביל טובתכם. הגידו נא בפני הקהל הזה, האמת הדבר או לא?

– אמת! – נשמע קול רעם מפיות אלפי נפשות.

– והנה עכשיו הגיעה לאזני שמועה – הוסיף הנואם – כי שונאינו מתעתדים לעשות פוגרום ביהודים. רוצים הם בזה להכות אתכם בסנורים, שלא תראו את אויבכם האמיתי, ותשפכו את חמתכם על אנשים נקיים ושלוים. התגינו עליהם, חברים?

– נָגֵן! – נשמע עוד הפעם קול גדול.

גדול היה המעמד הזה. עד עולם לא אשכחהו! גאוה לאומית לבשתני, בראותי כי לא פסו ענקים מתוך ישראל.

אחריו דרשו שני נוצרים, והסופר החביב והנלבב קורולינקו ביניהם. הוא דבר יפה, אבל במה נחשבו דבריו החמים נגד זרמי הלבה שהריק מפיו הנואם היהודי?

אחריהם דרשו עוד יהודים רבים, רבים יותר מדאי, כי כבר התפוצצו אחינו הצעירים לשבעים ושבע כיתות, וראש כל כיתה היה צריך לדבר ולהציע את ה“פלטפורמה” של כיתתו. והנני מגיד את האמת, כי הם קלקלו את כל הרושם, שעשתה עלי האסיפה המצוינה ההיא.

התחלתי אז גם אני לפקפק, אם יש ממש בכל החופש הזה. אילו היו רוב הדברנים רוסים והיהודים נלוים אליהם כסניף קטן, כי אז ראיתי שיש לקונסטיטוציה יסודות בריאים, שאפשר לסמוך עליהם. אבל אחרי שרוב המדברים הם יהודים ורוב השמחים הם עוד הפעם יהודים, והעם הרוסי ישן שינה עמוקה, אין כל יסוד לקונסטיטוציה זו. אז עלה על לבי לחשוד גם בליברלים הרוסים, אולי גם הם סוף סוף יקנאו ביהודים, על שהם עומדים בראש התנועה ויקראו: האחד בא לגור וישפוט שפוט?"

וכששבתי מתוך האסיפה הגיעתני השמועה, כי באודיסה פוגרום… ולמחרת, ביום הרביעי, באו שמועות ממקומות רבים, שהיו שם פוגרומים נוראים. ושגם בעיר רומני היה פוגרום, ורעי ר' פנחס, זה האציל היהוּדי, שוּדד והוכה וביתו הוצת באש, וכשביקש לצאת השליכוהו השודדים אל תוך המדורה ונשרף.

מהשמועה הזאת הייתי איזה זמן כמו משוגע. הרגשתי, כי אני, חברי, כל עם ישראל מוקפים שודדים ורוצחים ואין מנוס.

הרכבת אמנם התחילה כבר לעשות את דרכה, אבל לא יכולתי לנסוע תיכף, מפני שאז הייתי צריך לשבת באודיסה ולהמתין לאניה כמעט שבוע ימים והשמועות שבאו מאודיסה היו גם כן נוראות.

ומה יהיה בעיר הזאת? שאל איש את רעהו – היהיה פוגרום גם בעיר זו או לא? הלכו שתדלנים מהרוסים אל שר הפלך לדרוש (אז היה עוד המנהג: לדרוש), כי ישמור על העדרים, והוא ענה, כי אף על פי שהיהודים הראו נגדו עזות, בכל זאת לא יתן לעשות בהם פוגרום. כך הבטיח, אבל האפשר לסמוך על הבטחתו? בכמה מקומות הבטיחו ובכל זאת היו אחר כך פוגרומים.

אז התחילה ההגנה העצמית להסתדר. ועליה השלכנו את יהבנו. היינו בטוחים, כי הצעירים שלנו יתיצבו נגד החוליגנים ויפיצום.

החשבון היה פשוט: החוליגנים הם גבורים בשעה שאין פחד לנגד עיניהם. יכולים הם להתנפל בקרדומות על אלה, שאין להם כל הגנה, אבל כשידעו שיש סכנה בדבר לנפשם, כי אפשר שגם אותם ימצא כדור מות, אז תיכף יעזבו את שדה המלחמה.

ובאותו זמן שהסתדרה ההגנה העצמית חזקה השמועה, כי הפורעים גם הם מסתדרים וכי באו ריקים ופוחזים מומחים לסדר את הפוגרום.

ההגנה העצמית קבעה שמירה ברחובות.

בלילה התהלך נוטר־מגן אחד. איזה חייל התנפל עליו והנוטר ירה בו ויפצעהו פצע קל, אז התנפלו קוזקים על הנוטר ויכוהו מכות אכזריות ויפצעוהו פצעים אנושים עד כי הסתתרה בינתו.

נשמע, כי פה ושם הכו עוד יהודים אחדים. כל אלה היו אותות, כי פוגרום קרוב לבוא.

לטוב יזכר שם החסיד שבאומות הסופר ו. קורולנקו, שהגן על היהודים במסירות נפש. כמדומה שהקוראים לא יתרעמו עלי, אם ארשום פה קוים אחדים מתכונת נפשו.

בן הוא לאב קוזאק ולאם פולנית. כמו הקוזקים כן הפולנים סבלו מידה הקשה של ממשלת מוסקבה. הקוזקים בני ערבות אוקראינה היו בתחילה חפשים ואחר כך נהפכו לעבדים נרצעים, והפולנים, שהיתה להם ממשלה גדולה, נהפכו בתוך ארצם למשוללי זכויות, וקורולינקו עוד בימי ילדותו הרגיש שנאה לעריצות וחיבה לאנושיות בכלל. ובאהבתו את האנושיות לא הוציא מן הכלל את היהודים. חיבתו ליהודים איננה נובעת מרחמנות, כמו שאנו מוצאים אצל אחדים מאוהבי ישראל, שאהבתם היא צעקנית ובה נסתר רגש של בוז, אלא הוא פשוט אוהב את היהודי מפני שהוא אדם, ויש לו, לדעתו, הזכות לחיות ככל האדם.

הוא למד בגימנסיה בז’יטומיר ויתחבר גם עם היהודים ולמד מהם גם לדבר ז’רגון.

פעם אחת הייתי בביתו, בבואי לשבת בפולטבה, והוא סיפר לי אז, כי בלכתו בחוצות מוסקבה, פגשהו יהודי אחד זקן וישאלהו בז’רגון: איפה דר הרב? הזקן, כפי הנראה, טעה וחשבו ליהודי. ק. ענהו ברוסית: אני איני יהודי ולצערי איני יודע איפה דר הרב. הזקן הניע בראשו ויאמר באנחה: אכן כן המה צעירינו: בבואם למוסקבה מתנכרים הם לעמם ואומרים על עצמם שאינם יהודים…

קורולינקו הקדיש את כשרונו הגדול ללחום נגד העריצות ולהגן על העלובים רצוצי המשפט. נפשו הטהורה אינה יכולה לשאת את העול הנעשה למי שהוא, בין נכרי ובין יהודי.

בסיפוריו ובמאמריו בולטת תמיד אהבתו לאדם, אהבה חמה ועדינה וסגנונו גם הוא מצוין, אין כמוהו שומר את המידה, שונא הוא את העוקצים הדוקרים כקוצים, ומתרחק מכל התרגשות יתירה. צבעיו הם כולם עדינים ורכים ויחד עם זה עושים רושם חזק מאוד. לא לחינם שונאים אותו אלה המחזיקים בממשלת החושך. כי הוא אמנם אויבם היותר מסוכן. לא בקרדומות ולא במפצים הוא נותץ את מבצרם, אלא בלשון רכה משמן.

ידוע, שהוא, כרוב הסופרים הישרים, נתפש ונאסר ואחר כן נשלח לגלות סיביר ושהה שם שתי שנים, שם עבד במלאכת הסנדלרות, הציורים שכתב מערבות סיביר מלאים תוגה עמוקה, המושכת את הלב ומחממת את הנשמה.

ק. עמל בכל כוחו לדבר על לב ה“חוליגנים”, שלא ישלחו יד ביהודים. על ככר השוק במקום שהיו האכרים ושכירי היום נאספים, שם התהלך קורולינקו מן הבוקר עד זמן מאוחר בלילה ולא חדל מהטיף מוסר וממשוך את לב העם בשיחות פרטיות על דבר החרפה הגדולה של עשית פוגרום.

סיפרו, כי נמצאו כאלה שביקשו להמית אותו. לבל יהיה למכשול. וכשראו זאת הליברלים הרוסים, השתדלו גם הם להראות את ליברליותם וילכו גם הם לדבר אל העם ולהניאם מפרעות. ובכל זאת הפחד מפני פוגרום הלך וחזק.

בליל השבת ישבתי אצל אחד ממכירי שבביתו היתה תחנה לפלוגה אחת מההגנה העצמית.

הצעירים דברו, שחקו שחוק מעושה. והנה פתאום נכנס הנוטר חיור, מעיניו נראה פחד, אעפ"י שהשתדל להראות כמו שוקט הוא. בלחש ורעדה הגיד, כי הפוגרום התחיל.

בשורה! קרא ראש הפלוגה, צעיר תלמיד חכם, בהטעמה חזקה ממש כראש צבא.

והנה כולם מהרו לעמוד בשורה. פני כולם חורו וידיהם רעדו. אכן בטוח אני, כי כולם היו נכונים ללכת ולההרג בעד עמם; אבל בכל זאת הפחד הטבעי מפני המות, ואולי גם השנאה המוטבעה בנפש היהודי לשפיכות דמים, העיקו על נפשם מאד.

ומי המה אלה הלוחמים? ילדים בני שבע־עשרה, שעוד צריכים לבלות זמנם במשחקי ילדות, המה קבלו על עצמם את העול של בעלי מלחמה להרוג ולההרג!

הרגשתי כי לבי מתפקע מגודל הצער ומהכאב. רבש"ע! בשביל מה ולמה כל הצרות האלה? מה אתה חפץ מיהודיך? הם יצאו, ואני מיהרתי ללכת אל בני ביתי. מצאתי אותם יושבים בחרדת מות. אחד בא אליהם והגיד כי באיזה מקום שברו חלונות. ובני ביתי חשבו, כי אנוכי כבר נהרגתי שם.

וכשראו אותי נפלו עלי בחיבוק ונישוק, וכולנו בכינו.

עוד מעט ונשמעו קול יריות.

חפצתי ללכת אל המקום ששם היריות נשמעות ולראות מה שם. אבל בני ביתי הרימו קול בכיה וגדרו בעדי את הדלת. נשארתי על מקומי, אבל בשבתנו בבית עוד גדל הפחד שבעתים. ומלבד זאת לשבת על מקום אחד ולהמתין עד שיבואו הרוצחים כל כך קשה.

אולם מהרה בא עלינו איש מהמערכה וספר לנו, כי פלוגה אחת מההגנה העצמית פגעה בפלוגה שניה, ואחרי שהיה החושך גדול חשבו אלה את אלה לפורעים ועל כן צוה ראש הפלוגה לירות, כמובן באויר, להפחיד, וכמו כן נצטוה הגדוד שכנגדו, אבל תיכף הרגישו זה בזה, והיריות חדלו.

ממחרת דנו על דבר המאורע הזה, הליברלים הרוסים קצפו מאד על היהודים שהם מעוררים מהומות, וקרוב יותר להאמין, כי מנהגה של ההגנה העצמית יגרום לפוגרום, כי הרוחות התרגשו לרגלי המאורע הזה.

ולא ידעו ולא רצו לדעת, הליברלים ההם, כי אין לדרוש מנוער שידעו טכסיסי מלחמה. ואין כל פלא אם יבואו לידי מכשולים גדולים. ולו באמת היו ליברלים כי אז היו הם צריכים לעמוד בראש המגינים.

הגנו גם אחינו הזקנים. ואמנם המצב הבלתי נורמלי הביא לידי זה, שהנעורים החלו לחשוב, כי קיום האומה תלוי רק ברצונם, כי הם המגינים ואם הם גוזרים – הזקנים חייבים לקיים. איזה מהילדים השמיעו את דעתם, כי יעשו הערכה של כל יושבי העיר, שיתנו כסף לקופת ההגנה, ומי שלא ירצה לתת, יקחו ממנו באונס.

זאת היתה התחלה של שיטת הגזלה, שניתן לה שם חדש אכספרופריאציה, שבעטיה נפלו חללים רבים ונהרסו ממצבם אלפים.

סוף דבר היה, כי התגבר פחד היהודים כפלים: פחד מפני הפורעים הנוצרים ופחד מפני הצעירים היהודים, שבאו גם הם למשול בעריצות בעם עני ואביון.

אינני יודע בבירור מה גרם לזה – אם היריות שירו היהודים זה בזה בלילה, או השמועות על דבר הצלחת עושי הפוגרומים בקהלות רבות – אבל איך שיהיה, ההתרגשות חזקה מאד ביום השבת, והפחד מפני הפוגרום התגבר.

מרגע לרגע הלך הפחד הלוך וגדול.

קבוצות של ריקים ופוחזים עמדו בשוק, וכמו הכינו את עצמם להתנפל. קורולינקו וחבריו הוסיפו באנרגיה כפולה להשקיט את הפוחזים, והיהודים היו שרויים בפחד.

אנכי לא יכלתי לשבת בביתי ואתהלך בחוץ. כשאמרתי לשוב פגשני צעיר רוסי וישאלני: היהודי אתה?

– ולמה אתה שואלני כזאת? שאלתי אנכי.

– יותר טוב שלא תתהלך פה. קבוצות של ריקים ופוחזים עומדים פה ושם והם כפי הנראה מחכים עד שימצאו שעת־הכושר להתגרות באיזה עברי.

– ומי אתה, אדוני?

– חבר להגנה העצמית.

ברכתיו ואבוא הביתה. שם נועצנו יחד לעקור את דירתנו וללכת לאחד מידידי שגר הרחק מן השוק. הלבשנו את הילדים ונלך, ברחוב אמרה לי אשתי, כי רגליה מעדו ואינה יכולה ללכת והיא באמת חורה מאד. ואנכי כשיצאתי מהשער פגשתי בריקים אחדים מהרוסים. אחד מהם שם את ידו על כתפי ויאמר: הז’יד הזה יתן “מגריטש” (מתנה). מובן מאליו כי הנשמה נסתתרה כרגע בעקבי. חשבתי כי רגע מותי בא.

– זקן הוא, אמר הפוחז השני, – הנח אותו.

ואנכי יצאתי לחפשי. עברנו עוד מעט, ואשתי אמרה לי, כי אינה יכולה עוד ללכת. הבטתי אליה והנה היא חורה כמת. לקחתי מהר עגלה ואושיב אותה עם הילדים הקטנים ויסעו, ואנכי בלכתי רגלי כשקרבתי אל הככר שמשם יורדים אל חלק העיר שבשפלה, פגשתי בשני נוצרים, לפי הנראה, בסוּמים במדה הגונה, חלקתי להם כבוד ואט הצדה.

יהודי אתה? – קרא אלי אחד.

אנכי שמתי את עצמי כלא שומע, ואלך הלאה. ולבי מפעם בחזקה.

– קרב הנה, אל תירא! – קרא הנוצרי.

לא חפצתי להראות בפניו את מורך לבי ואקרב אליו

– הא לך יד, אמר הנוצרי – אל תירא. אנחנו מהפועלים במסילת הברזל. עד נטף דמנו האחרון נגן בעד היהודים.

נתתי לו ברכת תודה ונפרדתי ממנו בשלום.

באתי אל בית ידידי א. חייקין שם היו עוד אחדים ממכירינו עם בני ביתם. כולנו נדמינו ככבשים, הנלחצים זה אל זה בעת סער. ישבנו ודברנו יחד. נסינו גם לשיר, אבל אי אפשר היה לשבת, כמו גחלים בערו תחתנו. ונעזוב את הנשים והטף בבית, ואנחנו התהלכנו בחוצות.

הפוגרום עוד היה מרחף כמלאך משחית ברחובות. ברי היה בעינינו כי יפרוץ, אך אי אפשר לדעת את המקום ואת השעה.

לפנות ערב היתה עוד הפעם אסיפה גדולה ברחבת התיאטרון.

וכך עבר גם היום הראשון בפחד. ואחר כך הוקל לנו מעט כי ביום השני כבר שב העם לעבודתו והרגענו את רוחנו, כי בעיר הזאת לא יהיה פוגרום, אחר שפה חי קורולינקו, יש פועלים במסילת־הברזל, יש הגנה עצמית, – בקיצור: היא בטוחה.

חשבתי לחכות עד לאחר השבת ולצאת מעירי ביום הראשון, כי עוד לא באו שמועות מרגיעות מאודיסה, ומקרוב ומרחוק נשמעו רק פוגרומים ופוגרומים.

ואולם בלילה באו וספרו לי, כי מחר תהיה פרוצסיה קדושה, שישאו איזה איקונין ותמונת הקיסר.

ואנחנו כבר ידענו, כי פרוצסיה קדושה זהו טבח ליהודים.

אז החלטנו לעזוב בלילה ההוא את העיר.

נפרדתי בלב כאב ממקצת ידידי, שבאו אלי בלילה להפרד ממני. כגנבים באו, כי פחד נורא נפל על כל יושבי העיר היהודים.

בבואנו אל התחנה מצאנו שם יהודים רבים, הבית היה מלא.

– אנה אתם נוסעים? שאלתים.

– למקומות ששם כבר אחר “כפרות”, – ענו בהתול מר.

* *

עד העיר הקרובה הגענו בלי כל מאורע.

אך משם והלאה ישבה ברכבת להקת “גבורי היום”, ואחד התחיל לנגן בכלי הזמר ההמוני “הרמוניקה”.

הוי! כלי זמר! מקולותיו הפראים נשמע לי קול אנקת טבוחים ומדוקרים מעורב עם צהלת שכורים ושחוק אכזרים.

לשבת כלוא ברכבת בין פראים, שבלי ספק לקחו חלק בפרעות שהיו בעיר הסמוכה, ולהיות תמיד צפוי אל הקרדום, שעוד מעט יעלה על ראשי, או ראש נפשות ביתי – זה היה מוסר נורא. כמדומני, כי זה היה עוד יותר גרוע מהיות במקום הפרעות. לכל הפחות שם היתה איזו תקוה לנוס, להחבא. ונוסף לזה בא אחד לספר את כל הגדולות, שנעשו ל“זשידים” הריבליוציונרים ולאינטליגנטים. והמספר, לפי הנראה, גם כן אינטליגנט במקצת.

– הייתי בבית האסורים–ספר האיש, והנה אחד מהאסירים הוציא את ראשו מהחלון וקרא: תחי החרות! כונן עליו החייל את הרובה וישלח אליו כדור חם ישר אל תוך פיו. הקדימה הצפור לשיר… לחרות הוא שואף… חכה מעט, דודי, עוד תרקב מעט באדמה, עד שהריבולוציונרים ימשלו בנו.

ואנחנו ישבנו ושמענו את הזמירות ואת השיחות בנפש מדוכאה, כמו כבר ניתן צוארנו בקולר.

באחת התחנות ישבה עמנו עבריה אחת. גם היא נסה. ותספר לנו מאשר קרה בכפרים הסמוכים – שוד והרג…

וכך עברה עלינו כל הדרך.

בהגיענו אל תחנת ראזדילנאיא, רצה בני ללכת ולקחת מים חמים, אך נוצרי אחד אמר לו: אל תלך! אתמול היתה פה הריגה גדולה, הוציאו מהרכבת והרגו. תחכה עד שתבוא הרכבת אל תחנה אחרת קטנה ממנה ותקח שם מים.

באנו ביום הרביעי לאודיסה.

באודיסה ראינו בתים רבים פרוצים והחלונות שבורים, והלבבות עוד יותר שבורים מהם.

את מכירי כמעט לא הכרתי: זקנה קפצה עליהם. קומתם נכפפה ועינם תעתה…

שבוע של אבל ופחד עבר עלי באודיסה. אבלנו על הנפשות הטהורות של חברי ההגנה שהומתו, ויחד עם זה היה גדול הפחד, כי בכל יום קרו מקרים רבים של שוד בעצם היום.

כשבאתי ביום השלישי עם בני ביתי אל החוף, נגשו היחפים לקחת את חפצי, ואנכי, כמובן, לא התנגדתי להם. – שאו אל האניה או קחו לעצמכם ורק תנו לנו לצאת חיים, כך חשבתי בלבי.

והם נשאו אל האניה, ואחר כך התחילו לקחת כסף, איש איש ככל אשר הרשתה חוצפתו לדרוש. ואני פתחתי את כיסי לרוחה, ונתתי עד שכלתה הפרוטה.

והספינה סוף סוף נעתקה ממקומה, ואני שאפתי מעט רוח;

אמנם בתור “מפטיר” קמה רוח סערה, וכל בני ביתי סבלו ממחלת הים, ואנכי הייתי אנוס להתחזק ולטפל בהם. אף על פי כן קבלתי את יסורי באהבה, וגם אשתי, אף על פי שחשבה שהאניה תטרף, בכל זאת התנחמה גם היא ואמרה: טוב למות בגלי הים מהרצח בידי חוליגנים.

ביום השני שקטה הסערה. החמה נשקפה אלינו בכל יפיה ורוח חם מחיה נפש נשב אל פנינו.

קמנו והתעודדנוּ.

מקושטא והלאה היה הדרך רק טיול נעים שהרחיב את לבי. הרגשתי כי רוחי מתחדשת בקרבי. ברוך ה' שלא נתננו טרף לחוליגנים וגם לא לגלי ים והגענו לארץ־ישראל.

---

מהימים הראשונים בארץ

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

סוף סוף באתי עם משפחתי לארץ־ישראל. (בשבת “מברכים” כסלו תרס"ו) הרצון החזק לצאת מהגלות לא נתן לי מנוחה עד שנתגשם במעשה.

חברי המורים הביאוני אל ה“אבטונומיה” שלהם. זה היה חצרו של רפאל רבינוביץ בנוה שלום, נוכח בית המדרש החבד"י. שם מצאו דירה כל מורי בית הספר לבנות וגם בשבילי מצאו שם חדר. הסולידריות בין המורים היתה אז חזקה, זו היתה אחוה נפשית. רובם היו מנאמני הצבא של “בני משה”.

הבאתי עמי במזומן מאתים רובל ושמונה נפשות. היתה לי הבטחה מידידי היקר רא“ל לוינסקי ז”ל, לשלוח לי כ“ה רובל בכל חודש בעד עבודתי ב”תולדות הספרות העברית". מפני ריחוק המקום לא היתה הבטחה זו מתמלאת בדיוק, צריך היה לחפש מקור פרנסה יותר בטוח.

עליתי לירושלים בחנוכה. שם כבדוני לקרוא הרצאה בביה"ס למל. הרצאתי היתה “גדרי הנבואה”. רטט עבר בכל גופי כשעליתי על הבמה להרצות. הלא בירושלים אנכי, במקום ששם נבאו הנביאים, דרשו חכמי המשנה, הלל הזקן ור' יוחנן בן זכאי, והנה אנכי עומד לדבר במקום גדולי עולם. ואף על פי כן התחזקתי: הן לא שלי אני אומר, אלא מה שאמרו הם, ממקורם אני יונק ואת פרי רוחם אני מבקש למסור, לבני דורי, כפי יכלתי.

כעבור חדשים אחדים נמניתי להיות ספרן ב“שערי־ציון” בשכר 70 פרנק לחדש. הייתי מאושר, יש לי עבודה ובשעות הפנאי אני נסגר בחדר הספרן ומטייל לי ארוכות וקצרות בתוך ספרים שונים מהספרות העתיקה והחדשה. השַמש, איש ספרדי, לא היה מקפיד על הנקיון, ובדלית ברירה הייתי בעצמי מטאטא את החדרים. אין להתבייש.

עם העובדים בארץ־ישראל נתודעתי מהרה ומאז בא הרעיון אל קרבי, כי הפועלים, אלה העובדים ומתפרנסים מיגיע כפיהם ממש, המה בוני הארץ והעם. בלעדיהם אין יסוד לכל מפעל ולכל תקותנו.

וכשנגזרה הגזרה על הפועלים בפתח־תקוה נסינו אני ור' יחזקאל דנין (דוכובולסקי) להשתדל לבטל את הגזרה. השתדלנו… אם הצלחנו – זוהי שאלה שכמדומני לא נפתרה גם עד היום הזה.

---

חיפּוּשׂי־דרכים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

אחרי חתוּנתי, בּשבתי סמוּך על שוּלחן חוֹתני בּרוֹמַנוֹבה, בּיקשתי ללמוֹד את השׂפה הרוּסית.

זכוּרני, כּשהייתי ילד, נזדמן לי לראוֹת ספר רוּסי גדוֹל והתפּלאתי מאוד עליו. אנחנוּ היהוּדים – חשבתי – יש לנוּ תוֹרה גדוֹלה, ים התלמוּד והפּוֹסקים, אבל המה, הגוֹיים, מה המה כּוֹתבים בּספריהם? איזה ענינים מעסיקים את מוֹחם הם? והשאלוֹת האלה המריצוּני ללמוֹד ולדעת את השׂפה הרוּסית. ניסיתי לקחת לקח מפּי איזה “כּתבנים” (כּמוּבן, בּאוֹפן שאבּא לא ידע מזה), אבל לא הצלחתי מאוּמה, כּי המוֹרים בּעצמם לא הבינוּ את השׂפה. ורק למדתי מהם את מלאכת הקריאה והכּתב.

ואם בּלאדי לא מצאתי מוֹרה, בּרוֹמַנוֹבה, שהיא קטנה פּי חמש מלאדי – לא כּל שכּן. ואוּלם כּשמבקשים – מוֹצאים: היה שם יהוּדי אחד, ששֵרת בּחצר הנסיך, אדוֹן העיר, בּתוֹר מפקח על איזה עבוֹדוֹת. והיה מגָדל שׂערוֹתיו ולוֹבש פּרוָה, בּקיצוּר: יהוּדי מצוּין, שיש לוֹ מגע ומשׂא עם פּקידי הנסיך, והייתי בּטוּח שהוּא בּודאי יוֹדע את השׂפה הרוּסית. ואלא מאי – שאינוֹ יוֹדע לקרוֹא. נרכּיב חיגר על גבּי סוּמא: אני אקרא לפניו והוּא יתרגם לי.

השׂגתי איזה ספר רוּסי, כּמדוּמני, איזה ז’וּרנאל צבאי, וה“מוֹרה” שכב על הסַפּה וַיצוני לקרוֹא. קראתי אזה דף, והוּא אמר, שעדיין אין הדבר מחוּוָר אצלוֹ, ועלי להוֹסיף לקרוֹא. ואני קראתי וקראתי, עד ששמעתי קוֹל נַחרתוֹ, ואדע כּי השיעוּר נגמר.

ואף על פּי כן החפץ לרכּוֹש לי ידיעת השׂפה לא סר ממני.

סוֹף סוֹף השׂגתי מלוֹנוֹ של מַנדלשטאם וּבעזרתוֹ התחלתי לקרוֹא וּלהבין קצת, וכעבוֹר איזה זמן קראתי את סיפּוּרוֹ של דיקנס “חיי דויד קוֹפֶּרפילד וּמאוֹרעוֹתיו”. בּוַדאי בּמקוֹמוֹת רבּים טעיתי בּפירוּש הדברים, אבל את הענין הבנתי, והתענגתי עליו עוֹנג, שרק הלוֹמדים מעצמם מרגישים אוֹתוֹ. וּדמעוֹת ניגרוּ מעיני על מוֹת כּלבּה של דוֹרה הענוּגה.

בּימים ההם התוַדעתי אל בּן עירי ראוּבן בּריינין, שהיה בּעת ההיא בּחוּר צעיר וּמשׂכּיל. אבל תיכף קרה לי מהכּרוּתי מקרה בּלתי נעים. אנכי שאלתי הימנוּ לקריאה את “התוֹעה בּדרכי החיים”, והנה כּנסעי בּדרך אבד ממני. הצטערתי מאד על אבידה זוֹ. לסוֹף נוֹדע לי, כּי איזה גוֹי מצא בּדרך את הספר וּמכרוֹ בּזוֹל לחתנוֹ של דויד לאפּיצקין, והלז בּקנאתוֹ דן אוֹתוֹ לשׂריפה. ואנכי נאנַסתי לשלם בּעדוֹ בּשנה אחת “הקוֹל”, שהיה עמדי.

בּשנים שהייתי סמוּך על שוּלחן חוֹתני הספּקתי לאבּד את נדוּניָתי המוּעטה בּעסקים שוֹנים, אף על פּי שלא חשׂכתי מעמל נפשי להיוֹת כּאחד הסוֹחרים של העיירה והייתי גם איזה זמן בּעל סוּס ועגלה וּמוֹליך סחוֹרה ללאדי מרוֹמַנוֹבה וּלרוֹמנוֹבה מלאדי וגם סוֹבב על הכּפרים, אבל בּכל אשר פּניתי רק הפסדתי. איזה חדשים, אחרי מוֹת אבי ז"ל, נסעתי עם אמי לכּפרים לגבּוֹת את החוֹבוֹת, שהיוּ האיכּרים חייבים לאבי. האיכּרים הראוּ חמלה רבּה לאלמנה העלוּבה וליתוֹמיה היוּ מקבּלים אוֹתנוּ בּסבר פּנים יפוֹת, מאכילים את סוּסנוּ וּמכבּדים אוֹתנוּ בּתפּוּחי־אדמה. בּכלל, צריך אני להגיד, כּי לא ראיתי אז כּל סימני שׂנאה מצד האיכּרים אלינוּ. להיפך, בּכל מקוֹם בּוֹאנוּ נחלנוּ כּבוֹד. כּל ימי השבוּע היינוּ חוֹזרים על הכּפרים וּלשבּת היינוּ שבים הבּיתה. והנה פּעם בּליל השבּת בּאוּ גנבים וגנבוּ את האוֹפנים מהעגלה שלנוּ, והאוֹפנים מחוּשקים בּרזל. האבידה היתה לפי הערך גדוֹלה. מה לעשׂוֹת? בּמוֹצאי־שבּת הלכתי אל אבּא פּלוֹטקיס, גנב מפוּרסם, ואמרתי לוֹ: ר' אבּא, אמי האלמנה התנַזקה: לקחוּ ממנה את אוֹפני עגלתה. אנא, הוֹשיעה נא לה.

– התתן רוּבּל אחד? – בּודאי.

– אם כּן, לך אל גוֹי פּלוֹני, היוֹשב בּקצה העיר ותקח לך את אוֹפניך.

הלכתי ישר אל החצר של הגוֹי ולקחתי את האוֹפנים, ואיש לא ערער כּנגדי ואחר כּך שילמתי את הרוּבּל אשר הבטחתי לר' אבּא. הכּל נעשׂה אצלנוּ בּיוֹשר וּבצדק…

סוֹף סוֹף כּשכּלתה פּרוּטה מן הכּיס, החלטתי בּנפשי לנסוֹע בּ“עולם”.

ואנה הוֹלך יהוּדי כּמוֹני לבקש פּרנסה? כּמוּבן, למינסק, לטבּוּר ליטא, בּלי דעת, ששמה משׂכּילים כּמוֹני רבּוּ כּארבּה, ואוּלם אני לא חקרתי ולא דרשתי מראש איפה הוּא המקוֹם ששם מחכּים לי, ששם יש דרישה לתוֹרתי וּלהשׂכּלתי והלכתי אל אשר נשׂאַתני הרכּבת.

בּמינסק עשׂיתי כּשני שבוּעוֹת וכמוּבן לא מצאתי כּלוּם. ורק נפגשתי עם אחדים שבּאוּ מהעיר הקטנה לוּבּץ, והם אמרוּ לי שבּלוּבּץ אמצא שיעוּרים.

בּשנת תרל"ח בּאתי לעיירה לוּבּץ פּלך מינסק. כּצעיר משׂכּיל שאלתי אם יש כּאן צעירים משׂכּילים, ואמרוּ לי שיש כּאן צעיר משׂכּיל וּשמוֹ מאיר־הלל צוּנזר (ממשפּחת אֶליקוּם צוּנזר¹). בּאתי לביתוֹ והנה הוּא עוֹמד לבוּש מכנסים וחזיה שמבּעדה תלוּיוֹת ציציוֹת של הטלית־קטן, בּתי־הזרוֹעוֹת של כּוּתנתוֹ מוּפשלים, עלי בּידוֹ ודָךְ מצוֹת בּמדוּכה. פּניו יפים וּמלאים, זקן לא גדוֹל צהוֹב מכתיר אוֹתם, ועיניו עיני תכלת מאירוֹת כּעיני ילד תמים.

כּשתהיתי על קנקנוֹ מצאתי שהוּא יוֹדע את השׂפה הרוּסית ואת הגרמנית על בּוּריָן, גֶתה ושילר שגוּרים כּמעט על פּיו, ועל כּל אלה הוּא יוֹדע היטב את השׂפה העברית ואת ספרוּתה ויש לוֹ גם סמיכה להוֹראה.

זה היה המשׂכּיל הלוּבּצי.

והנה מה שנוֹדע לי אחר כּך על אוֹדוֹתיו מתוֹך מה שסיפּר לי וּמתוֹך מה ששמעתי מאחרים:

מאיר־הלל צוּנזר היה בּחוּר־ישיבה עני. צעיר מַתמיד ושוֹקט וחביב על הכּל. בּהתמדתוֹ וּבכוֹח זכרוֹנוֹ הכּבּיר זכה לקבּל סמיכה לרבּנוּת בּהיוֹתוֹ בּן י"ח שנה. כּידוּע אין סמיכה לרבּנוּת ניתנת לבן־ישיבה עני אלא אם כּן יש לוֹ ידיעה יסוֹדית, בּקיאוּת רבּה בּכל תלמוּד בּבלי וּבפּוֹסקים.

אבל בּאוֹתוֹ זמן שהיה שוֹקד על לימוּדי הגפ“ת² חדר בּוֹ משהוּ מרוּח ההשׂכּלה וּביקש לדעת גם תוֹרת השׂפה העברית, השׂיג את ה”תלמוּד לשוֹן עברי" של בּן־זאב ולמד אוֹתוֹ כּוּלוֹ על־פּה. כּמוּבן, זה נעשׂה בּשעוֹת מאוּחרוֹת בּלילה, מיראה מפּני “עין הרע”… וכן נעשׂה למדקדק עברי.

אבל מה תהיה התכלית? יוֹדע הוּא שקשה להשׂיג מקוֹם לרבּנוּת, כּי תמיד יש בּענין זה התחרוּת גדוֹלה והוּא לפי טבעוֹ צנוּע ואינוֹ יכוֹל להידחק ולָסוֹל לוֹ דרך, ולכן עלה על לבּוֹ ללמוֹד שׂפת המדינה, ידיעת שׂפת המדינה תבטיח לוֹ לחם חוּקוֹ, ולא יצטרך לקווֹת לעזרת בּני־אדם, כּי נמאס בּעיניו לחם החסד שהוּא מתפּרנס בּוֹ כּיוֹם.

וּבכן צריך ללמוֹד שׂפת המדינה. איך לוֹמדים אוֹתה? פּשוּט, לקח את המלוֹן של מַנדלשטאם ולמד אוֹתוֹ כּוּלוֹ מראשוֹ עד סוֹפוֹ בּעל־פּה, וכן נפתח לוֹ השער לספרוּת הרוּסית וחריפוּתוֹ עמדה לוֹ לסגל לוֹ את השׂפה הזרה הזאת.

אבל בּזה לא הסתפּק. יוֹדע הוּא שיש משׂכּילים שיוֹדעים גם את השׂפה הגרמנית וקינא בּהם, נזדרז ולמד גם את השׂפה הגרמנית וידע על־פּה הרבּה מספרי גתה ושילר.

אף על פּי שהעלים את לימוּדוֹ בּספרים החיצוֹניים, ואף על פּי שמטבעוֹ היה שקט ומתוּן וּמתנהג כּאחד החרדים עם אמירת תהילים אחרי תפילת שחרית ולימוּד דף גמרא לפני סעוּדת שחרית, בּכל זאת הריחוּ בּוֹ כּי הוּא איננוּ דוֹמה אל ה“עדר” ותקותוֹ להיוֹת לרב נחלשה מאד.

בּינתים נשׂא אשה מלוּבּץ, בּת בּעל־בּית הגוּן, שנתן לוֹ מאוֹת אחדוֹת נדוּניה וּמזוֹנוֹת שלוֹש שנים על שוּלחנוֹ. בּמשך הזמן ראה כּי אין בּטחון למצוֹא לחמוֹ מכּל הידיעוֹת שרכש, וּמה התכלית? אז פּנה לתוֹרת המשפּטים של הממשלה הרוּסית ולמד אוֹתה בּשקידה עצוּמה עד כּי יְדָעָה על־פּה. אבל אז נוֹכח כּי לא יצלח להיוֹת עוֹרך־דין; הוּא התבּוֹנן וראה איך עוֹרכי־דין צדים את ה“קליֶנטים” שלהם, והוּא מטבעוֹ אינוֹ מסוּגל לזה. וּבכן מה לעשׂוֹת? בּמה יבטיח קיוּמוֹ בּעתיד? צריך איפוֹא ללמוֹד את תוֹרת הנהלת הפּנקסים. והוּא מצא את הספרים הדרוּשים לזה, השׂפוֹת הרוּסית והגרמנית היוּ ידוּעוֹת לוֹ בּמידה מַספּקת וכן למד את התוֹרה הזאת כּדרכּוֹ עד תוּמה.

בּעת שנפגשתי עמוֹ היה כּבר אב לבנים והתפּרנס ממלַמדוּת. איזה יהוּדי עשיר כּפרי לקחוֹ למוֹרה לבניו והיה משלם מאה רוּ“כ³ בּעד חצי שנה. את המאה רוּ”כ היה מביא בּשלמוּת הבּיתה, כּי לא הוֹציא כּלוּם, רק פּרוּטה אחת בּכל חוֹדש לאבק טבּק להריח בּוֹ. בּטוּח אני, כּי לא ממידת קמצנוּת עשׂה זאת, אלא מפּני אוֹתוֹ הטעם שצבר חכמה בּעמל אין קץ, צבר גם פּרוּטה לפרוּטה. רצה המסכּן הזה לעמוֹד בּרשוּת עצמוֹ, שלא להיוֹת תלוּי בּחסדי נדיבים.

על פּי המלצתוֹ של האַברך הזה נתקבּלתי למלמד לכפר אסטאַשין בּבית ר' אליקים גציל אסטאשינסקי ז"ל. ר' אליקים גציל היה בּעל־בּית אמיד, חוֹכר טחנה, וּבעל צדקה שלא ראיתי דוּגמתוֹ. השוּלחן היה תמיד מכוּסה ואוֹרחים מכּל המינים היוּ בּאים שמה ואוֹכלים לשׂוֹבע, וּמי שהיה צריך היה גם מקבּל נדבה. וכל זה נעשׂה בּאוֹפן כּל כּך טבעי, כּל כּך פּשוּט עד שלא הרגישוּ בּגדוּלת צדקתם וגם לא האוֹרחים שבּאוּ להתאַכסן שמה. הוּא היה מקפּיד מאד, כּשגיסוֹ, שישב גם הוּא בּכּפר, לקח לוֹ אחד מהאוֹרחים לסעוֹד אצלוֹ. זה היה קשה בּעיניו יוֹתר מקיפּוּח פּרנסה.

נכנסתי לבית ה' אסטאשינסקי לפני הפּסח ושהיתי שם כּל ימי הקיץ. וקיבּלתי בּעד עבוֹדתי ארבּעים רוּ“כ. אוּלם למרוֹת השׂכר המוּעט שקיבּלתי היה לבּי מלא תוֹדה לר' אליקים גציל וּלביתוֹ. שם הרגשתי את עצמי כּבן־בּית ועם תלמידי מר שמוּאל אסטאשינסקי (בּאחרוֹנה איכּר בּראשוֹן־לציוֹן) ואֶחָיו הגדוֹלים גרשוֹן וּברוּך התהלכתי כּאח ורֵע. שניהם כּבר הלכוּ לעוֹלמם ז”ל.

משם שבתי לרוֹמַנוֹבקה. ניסיתי שוּב לבקש פּרנסה בּמקוֹמי. עשׂיתי לי מצב מלמדוּת וגם חנוּת קטנה פּתחתי, ולא הצלחתי. אבוֹת תלמידי הבטיחוּ לשלם ולא שילמוּ והחנוּת נתרוֹקנה, ואחר חג הפּסח נסעתי לרוּח אחרת – למוֹסקבה.

– למה למוֹסקבה? – כּמוֹ שלא ידעתי לפני שנה וחצי למה למינסק, כּך לא ידעתי עכשיו למה למוֹסקבה.

הפּסח היה בּשנה ההיא מוּקדם וּבנסעי למוֹסקבה עברתי את הדניֶפּר על גבּי הקרח וקרוֹב למוֹסקבה היוּ עוֹד השׂדוֹת מכוּסים שלג.

---

מהעבר הקרוב

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א. תחילת המלחמה

בקיץ תרע״ד הוכרז ביטול הקפיטולציה. תורכיה הקונססיסוציונית אינה זקוקה לאפטרופסות שאר הממשלות. בה צדק ומשפט ישורו ואין בה הבדל בין לאום ולאום.

אנחנו היהודים האמנו בהבטחת ראשי הסיעה הנושאת עליה את השם היפה “אחדות וקדמה”, שהיא קברניטה של הממשלה. העתונות שלנו עם בן יהודה בראש התחילה בתעמולה: יהודים היו לעותמנים!..

יסלח להם ה׳ לאלה שנכשלו בפטריוטיות תורכית, והביאו אסון על צעירים רבים…

בחדש תשרי תרע״ה נכנסה תורכיה למלחמה נגד ממשלות ההסכמה, וכל נתיני ארצות האויב נחשבו לשבויי מלחמה או שיצטרכו לעזוב את הארץ. והיהודים כמעט כולם הלא הם נתיני הארצות ההן.

ותורכיה בדעתה כי היהודים אינם שבעים רצון מנתינות הצר הרוסי, הטתה להם חסד ונתנה פקודה לקבל את כל היהודים לנתינות עותומנית ושבשנה הראשונה יהיו פטורים מעבודת הצבא.

אמנם אנכי לא חפצתי מאוד לקבל עלי נתינות תורכיה. חפצתי לעת זקנה להיות רק נתינו של הקב״ה, אך אם לא אקבל נתינות תורכיה אצטרך לעזוב את הארץ, ולזאת לא יכולתי להסכים בשום אופן.

̶ ומדוע לא נקבל נתינות תורכיה? ̶ חשבתי בלבי. ̶ הן חיים בארץ הזאת שלשים מיליון נתינים עותומנים, נהיה גם אנחנו כמוהם. ואם היא עושה חסד עמנו ואינה מגרשת אותנו מן הארץ, אלא מציעה לפנינו להכנס בתוך נתיניה, למה נהיה כפויי טובה? רב לנו להתחכם יותר מדי! ניטול חלק יחד עם כל העותומנים בפגעי המלחמה וגם בטוב הארץ.

הלכתי ועשיתי ככל מה שעשו עוד הרבה אלפים מאחינו, ורשמתי את עצמי ואת בני ביתי ברשימת המתעתמנים, תרבוש אמנם לא קניתי, קשה היה עלי לשית עלי את הכיפה האדומה עם הזנב השחור. אבל אמרתי בלבי שאפשר להיות עותמני גם בלעדי התכשיט הזה…

העבודה הטכנית של עניני הנתינות קבלו עליהם צעירים, תלמידי הגימנסיה, לולא הם לא היו התורכים גומרים את הענין לעולם ועד.

מיד נתפרסמה מודעה, שכל מי שהוא נתין הארצות הלוחמות ישב בספינה שבאה מאמריקה וימהר לעזוב את הארץ, ואם לא ̶ יגלה למקומות רחוקים. ובאותו יום התחילו השוטרים לסחוב את כל מי שפגשו ברחוב אל ה“סַרָיָה” ונאסרו שם לגרשם מן הארץ. היו כאלה שכבר הכניסו את סכום הכסף ונרשמו בתור נתינים, אבל במה היו יכולים להוכיח זאת, אם לא ניתן להם שטר קבלה?

התחיל המנהג הישן. מי שהיה בכיסו בשליק או שנים נתן בקשיש ונשתחרר ומי שלא היה לו, או מי שהיה איסטניס ̶ היה מוכרח לעזוב את הארץ. רבים הלכו מעצמם אל ה“סריה”׳ וגם הם נאסרו שם

זה היה ביום החמישי הידוע בחדש טבת תרע״ה. (כבר נכתב ע“ז בזמנו ב״הפועל הצעיר” בטון רך). את התפוסים עכבו בסריה עד חצות הלילה, ואחר כך העבירום אחד, אחד לפני הפקידים, שבדקו בכיסיהם וגזלו את הכסף ואת החפצים היקרים שהיו להם, ואחר שגזלו דיים, נתנה פקודה להוציא את כל התפוסים אל הסירות ולהוליכם אל הספינה האמריקנית. הפקודה ניתנה פתאום בסערה. אז קמה בהלה נוראה בין המגורשים, נפרדו נשים מבעליהן, ילדים מאמותיהן, וחפצים שודדו ונאבדו. כאשר ישבו בסירות ונסעו קצת מהחוף, דרשו המלחים מהנוסעים חמשה פרנק מכל נפש שכר הובלה, ומי שלא היה לו סכום שכזה הוכה ושודד. הנשים והילדים הרימו קול צעקה שהגיע עד החוף. אלה שעמדו על החוף ראו את האסון, אבל לא יכלו לעזור במאומה.

למחרת הלכו העסקנים להשתדל. הפקידות הרגיעה את רוחם, כי אמנם בפעם הראשונה נכשלה, ובפעם השניה תדע להזהר, וגם הבטיחה לעשות חקירה ודרישה. ואולם לא כדאי בשביל זאת להרעיש עולמות, כאלה וכאלה עושים בארצות אירופה לנתיני האויב. ואמנם בזה צדקו התורכים…

לקומנדנט של יפו נמנה חסן־בק ולקימקם ̶ בהא אלדין, שתי חיות טורפות. בהא אלדין ידע לדבר גם מחמאות ולשים ארבו בקרבו ̶ דיפלומט, רחמנא ליצלן, וחסן־בק היה רוצח פשוט, סדיסט, שאין לו בחיים עונג יותר גדול מאשר לראות בפרכוסי מעונים ולשמוע אנקות נוטים למות. שניהם ערבים שהיו לפטריוטים תורכים.

התחילו בהטלת אימה. שמו ענשים על כל דבר קל. כל היום וכל הלילה נשמע בסריה קול צוחת מעונים, מקבלי “פליקות” (חביטות במקלות על כפות הרגלים) לפעמים היה חסן־בק יושב איזה שעות מחצות הלילה ואילך, מביאים אליו “פושעים” והוא מצוה לתת לזה שלש מאות מכות. ובעצמו יושב ומונה, והחייל עומד ומכה. הדם מתפרץ וזב כזרם והוא ממשיך בהנאה את עבודתו… בכל מקום שהיה עובר היה השוט בידו. ותמיד היה מוצא את מי שהוא ראוי לעונש. היה מכה בשוט על הפנים ולפעמים פשוט באגרוף ודוקא מכוון אל החוטם, אל העינים.

מהרה באו השמועות ע"ד התליות המרובות שהיו בקושטא, בדמשק, בבירות, ברמלה וזכינו שגם ביפו תלו שני ערבים. ובירושלים שלשה אנשים ואחד מהם היה יהודי ספרדי עני, שברח מצבא “העמליה” (כלומר העובדים לא בצבא הלוחם, אלא בעבודת הדרכים ושאר עבודות הממשלה). על פי החוק אלה שבצבא העמליה היו רשאים לפדות את עצמם בעד אלף פרנק. ואחרי שלעני זה לא היה אלף פרנק, לכן נתלה…

יחד עם ההכאות והתליות התחיל השוד והחמס. פקידי הממשלה באו ולקחו בשביל הצבא או בשביל עצמם (מי ילך לברר?) מהחנויות כל מה שרצו וכמה שרצו. את הפלחים שהיו באים אל העיר אותם ואת בהמתם היו סוחבים ל“סוכרה” (עבודת חנם) וגם בעלי מלאכה מיהודים. ומלבד שלא היו נותנים להם כלום בשכר עבודתם, היו גם מקבלים מכות, כדי שיזדרזו. ועד העיר היה נותן לחם לעובדים ובני משפחתם שלא יגועו מרעב. ה“סוכרה” היתה פגע רע ביחוד לאכרים שלנו. אסור היה לנסוע לשום מקום, שלא יקחו את הבהמות לסוכרה. וגם בבית לא ישבו בטוחים כי לפעמים היו באים הפקידים אל המושבות וגוזרים עליהם ללכת עם בהמתם לסוכרה. אלא אם היו פקידי הממשלה באים אל המושבות, אפשר היה להקל את רוע הגזרה ע״י מתן בסתר. במושבות העבריות השתדלו לסדר את ה“סוכרה” שהנזק יוצג על חשבון המושבה כולה, ולא שאחד יתנזק לגמרי.

היהודים הוכו, לפי הערך, מעט. איני יודע למה נשאו פנים ליהודים. לפעמים היה מגוחך איך ששלישו של חסן־בק היה נכנס אל הסריה ובידו האחת הוא משיב שלום בכבוד לאיזה יהודי ובידו השניה במקל שהוא תופס בו מכה בראש איזה ערבי. אבל גזלת הרכוש היה נוהג בהם במדה מרובה.

ובבקר לא עבות אחד והנה פקודה חדשה נדפסת: “הציונות היא בגידה במלכות. אמנם שאר היהודים נחשבים לאחים, אבל הציונים הם בוגדים בממשלה. ועל כן מי שימצא אצלו בול (מרקה) ציוני מות יומת”.

הדברים האלה אינה אגדה אלא מעשים שהיו, כלומר לא שנתלו באמת אבל אמת הוא שבפקודה היה כתוב כך.

יחד עם הפקודה הפראית הזו התחילו חפושים, חפשו אצל כל העסקנים והחרימו כל מה שמצאו ששייך אל הציונות או בכלל לאיזו חברה שהיא. והחפושים נעשו באופן מעליב. בבוקר בשעה תשע שמו מצור על השכונה תל־אביב, העמידו מסביב לה ובתוכה חיילים מזוינים ועד השעה השלישית אחר חצות היום לא נתנו לאיש להכנס ולצאת אפילו מרחוב לרחוב. ובאמצע היו מהלכים בהא־אלדין עם משרתיו־מחבליו ומחפשים.

אחרי כן הזמינו את כל עסקני הצבור לירושלים להתיצב לפני ג׳מל פשה. כשבאו והתיצבו לפניו לא דרש בשלומם אלא שאלם רק לשם כל אחד ואחד ולא יותר. אחדים בתמימותם כתבו מאמרים להוכיח, כי הציוניות היא תנועה לוילית, וכי הציונים דורשים רק טובת הממשלה והארץ. והם לא ידעו כי איש כג׳מל פשה כל מה שמסבירים לו יותר ומוכיחים את ישרנותם של הציונים, הוא מוסיף לחשוד בהם, מפני שאינו יכול להעלות על הדעת שיש בני אדם שמדברים בפה וחושבים כך גם בלב.

עוד מעט והיה המשפט נכון לגרש את כל העסקנים, למען ישאר הקהל העברי בלי כל מנהיג, אבל כאן התערב ה' ענתבי, מנהל יק״א, איש פיקח ויודע היטב הליכות הערבים והתורכים ובלשון ערומים הצליח להסיר את רוע הגזרה מרובם. ענתבי מצא כל כך חן בעיני ג׳מל פשה עד שהיה לו, כביכול, לידיד ורע, יועצו ואיש סודו, וסוף סוף גרש גם אותו מירושלים לקושטא ושם מת. בהיותו ביפו בקר ג׳מל פשה את הגימנסיה העברית והלל את המורים ואת התלמידים, ולמחרת צוה להגלות את מנהל הגימנסיה, הד״ר מוסינזון.

גם החכם הצעיר, מר בן צבי, חבר מפלגת פועלי ציון, שלמד באוניברסיטה בקיוב ואח"כ היה לתלמיד האוניברסיטה בקושטא ולמד שם תורת המשפטים בתקוה להביא תועלת לתורכיה ולאחיו היושבים בארץ־ישראל, נדון לגלות. הוא התיצב בעצמו לפני ג׳מל פשה ובקש שישפטוהו כנתין תורכי; הג׳מל עמד על דעתו, ובן צבי וחבריו, טובי המפלגה, נאנסו לעזוב את הארץ.

מלבד זאת צותה הממשלה להסיר את כל השלטים העברים שבעיר ולעשות שלטים אדומים עם כתובת תורכית ורק מתחת התירה לכתוב באותיות קטנות גם בעברית. גם צותה להסיר מעל פינות הרחובות שבשכונת תל־אביב את הלוחות שעליהם חקוקים שמות הרחובות בעברית. אחרי הדגל הציוני שהיה מלפנים בגימנסיה חפשה הממשלה כמו אחרי כלי תותח, אבל אותו הצליחו להסתיר.

כשהריחו הערבים שונאי־ישראל, שהממשלה היא נגד היהודים, שמו עלילות על המושבה חדרה הסמוכה לים, שהיא מוליכה חטים אל הספינות האנגליות וגם קראו בשם שלשה עשר איש מנכבדי המושבה. ג׳מל פשה כבר היה מוכן לתלותם, אלא שבינתים התערב פקיד אחד (שהיה שונא לפקיד המעליל) והראה באותות ובמופתים את צדקת היהודים והגזרה נתבטלה. לולא זאת היה אסון גדול נשקף לכל היהודים.

לרגלי המלחמה הורגש חוסר מזון בעיר, וגם הרבה מענפי הפרנסה לקו, העניים נתרבו במספר מבהיל. והממשלה בפראותה עוד שמה הסגר על העיר שלא יביאו אליה צרכי אוכל, אלא על פי רשיון מיוחד. ובכלל פחדו הערבים לבוא העירה, שלא יקחו אותם ואת בהמתם ל“סוכרה” ונוסף לזה עוד יקבלו מכות. יחד עם זה הוציאה הממשלה שטרות ערך והשתדלה בכל האמצעים לבער את הזהב מכיסי התושבים ולתת נגדם שטרות, והשטרות הלכו והוזלו (שטרות של 23 פרנק הגיעו בירידתם האחרונה לשלשה פרנק וסנטימים אחדים); פרוטות כמעט שאי אפשר היה להשיג.

אז הראו עסקני היהודים את חריצותם ואת כשרונם להסתדרות, למרות כל התנאים הקשים. הם כוננו חברה “מכלת” והשיגו רשיון להכניס חטה ושלחו שלוחים לקנות חטה בחורן ובגליל. אמנם לא כל מה שקנו הגיע ליפו. הממשלה היתה לפעמים גוזלת בדרך את החטה שבעדה שלמו בזהב ונתנה שטרות במחיר שקצבה היא. ובכל זאת התחזקו היהודים ולא נתנו לאחיהם לגווע ברעב.

כשראו הערבים חריצותם של היהודים בקשו גם הם להלוות אליהם. אבל היהודים יראו מעלילות ומסכסוכים וידחו את הכבוד הזה…

כן הוציאה החברה ברשות הממשלה שטרות על שמונים אלף פרנק של גרוש ובישליק להקל מאת ההמון את מכת השער, והשטרות של החברה היו מתקבלים ברצון בכל החנויות… אך אחרי זמן קצר קנאה הממשלה בהצלחת היהודים וגזרה איסור על השטרות.

נוסדו גם בתי מאפה לאפות לחם בשביל העניים ולמכור לחם בזול. היה גם בית תבשיל (איזה זמן היו שני בתי תבשיל). מכל הארצות, ביחוד מאמריקה, בא מאחינו זרם גדול של נדבות לארץ־ישראל שלא היה כמוהו. ומהן נוסדו קפות מלוה לתמוך בידי אלה שנעשו עכשיו ל“יורדים” ובידי המשפחות שבעליהן נפרדו מהן, שהבעלים יושבים בארצות האויבים והמשפחות נשארו בלי תומך. (מהן היו כמה משפחות עשירות שפתאום הוצרכו לתמיכה) ולהמציא עבודה לפועלים. ראשי העסקנים היו ר׳ אברהם לב ז״ל, ה״ה מ. דיזנגוף וב. יפה ז״ל. ביחוד יזכר לשבח ר׳ אברהם לב, שלמרות זקנתו (כבר מלאו שבעים שנה) שקד על עבודת הצבור יומם ולילה. מלבד הישיבות התכופות שהיו לפעמים שתים שלש ישיבות ביום, היה מקבל את העניים מהבוקר השכם. כל אחד מריק לפניו את חבילת צרותיו, והוא שומע ומקשיב באזנים קשובות ובלב אוהב ורחמן ועוזר כפי יכלתו ויותר מכפי יכלתו. על כן היו אומרים: “ר׳ אברהם לב כלו לב”.

יחד עם שאר המכות בא עלינו גם מכת הארבה. עליה אין להרבות דברים. היא כבר מתוארה יפה בספר יואל. אמנם אלולא היו יושבי ארץ־ישראל ותופסי שלטונה לא כל כך פראים, אפשר היה להלחם נגד מכה זו, אבל בארץ שיושביה אינם מבינים מהי טובת הכלל, אי אפשר לעשות כלום, אלא למסור את הכל לשרץ הזולל לעשות ביבול הארץ כאוות נפשו.

ובתוך כך המלחמה נמשכת, ולפי הנראה לא במהרה תגמר. הגרמנים מראים אמנם גבורות גדולות, וילהלם קורא לנלחמים שיכרתו עמו ברית שלום, אבל ממשלות ההסכמה מסרבות.

והנה עברה שנת ההנחה, והממשלה התורכית דורשת גם את נתיניה החדשים מבני עשרים עד ארבעים ושמונה להתיצב לפני פּקידות הרמת הצבא.

היהודים היו נבוכים. אמנם נודע שאת הנתינים החדשים לא יקחו אל הצבא הלוחם, אלא יעבדו ב“עמליה”, כלומר בצבא העובד בסלילת דרכים או בשאר עבודת המלכות. אבל יחד עם זה נודע שהתנאים של ה“עמליה” הם יותר קשים ומסוכנים מעבודת הצבא הלוחם. ראשית כל את הנלקחים ל“עמליה” אינם בוחנים כלל מי בריא ומי חולה. הכל כשרים ל“עמליה” ואפילו פסח ועור. כל זמן שאדם יכול ללכת איך שהוא ילך ויעבוד, כמה שיעבוד, וכשיחלה לגמרי, אז יוכל לו ללכת, ואם ימות בדרך גם כן לא ידאגו הרבה. ושנית: אין נותנים לאכול מלבד “פתה” אחת קטנה ביום וגם מים נותנים רק מעט מאד, והעבודה היא במדבר באר שבע, שחוסר מים מורגש שם מאד, וצריכים להביאם מרחוק. והשלישית, שהיא היותר גרועה, הוא אי־הנקיון: הצבא כולו טבוע בזוהמה.

ספר לי מהנדס אחד שראה בסביבות באר שבע חייל אחד יושב ובוכה, ושאלו: למה הוא בוכה? והחיל ענה: “אני ארמני, מורה הייתי בארמניה בגמנסיה, ועכשיו אני גוע מרעב ואכול תולעים בחיי”. הסתכל בו המהנדס וראה שהוא כולו מכוסה כנים. לא יפלא הוא שמגפת טיפוס הבהרות ושאר המחלות התפשטו באופן נורא. נבלות המתים היו זרועות על פני כל המדבר, ואין דואג לדעת מי חי ומי מת.

ולא יפלא שהיהודים העותמנים החדשים התחילו לבקש תחבולות להנצל ממות נבלים בצבא העמליה. מי שהיה יכול לפדות את עצמו פדה, ומי שלא היה יכול בקש נתינות אחרת, ופתאום נהפכו רבים ויהיו לנתינים אוסטרים, ספרדים, אמריקנים. הדבר הזה עשה עלי רושם רע מאד וגם לבי נבא לי, שהלהטים האלה יכולים להביא רעה רבה על כל היהודים היושבים בארץ־ישראל. אבל אי אפשר להאשים את הטובע אם הוא תופס בחרב חדה וחושב להנצל על ידה.

רבים השתדלו להשיג “ויסיקות” שהם עובדים בעבודת הממשלה בעצים, בסלילת דרכים וכדומה. שלמו עשרים פרנק ויותר בכל חודש בעד ה“ויסיקא”. “עזרת אחים” (שם חברה כזו) עזרה להרבה אנשים לפדות את עצמם. כעבור איזה זמן התפשרו עם המוכתר, שכל המשתמט מעבודת הצבא ישלם רבע לירה תורכית בנייר בחודש. מזה נתן המוכתר, כמובן, חלק גדול לפקידי הממשלה. במושבות השיגו כל האכרים “ויסיקות” בשביל צעיריהם. זה עלה להם בדמים מרובים, את כל עמלם הוציאו לבקשישים, אבל את בניהם לא נתנו להעביר למולך.

כמובן, מנוחה לא היתה לשום איש, מפני שתמיד נתחלפו הפקידים, ועד שכרתו עמם ברית שלום וידידות היו שרויים בפחד. וכמה פעמים היו צריכים לברוח בלילה מהבית ולהחבא בשדה.

ב. גלות יפו

ימים אחדים לפני חג הפסח תרע״ז באה הפקודה להגלות את יושבי יפו.

ההיתה נחיצות בדבר? כמו שראינו, עמדו האנגלים עוד יותר מחצי שנה מרחוק עד שבאו ליפו. ע״י הגרוש הפסידה הממשלה הפסד גדול. מלבד הסך העצום שהיתה מקבלת בתור מסים מהבתים ומבתי המסחר ועוד ומלבד מה שהיתה גוזלת וחומסת על יסוד משפט הצבא, היתה עוד צריכה להוציא עוד איזה אלפים לירות נדבה לטובת המהגרים לעור עיני הבריות. ולמה היתה צריכה למהר כל כך? אבל ג׳מל פשה היה נאמן לשיטתו. הוא רצה בהשמדת התושבים, והגלות הוא כלי זין יפה להשמדה.

העתקת אוכלוסים, ובפרט זקנים, ילדים ונשים ממקום למקום, זוהי העתקה מחיים למות.

רגש אהבת אחים פעם בלב הגלילים לשמע הגזרה החדשה הזאת. הם מיהרו לבוא עם עגלות להוליך את הגולים לשומרון ולגליל, וכאשר נשמעה הגזרה בחוץ לארץ מיהרו אחינו לשלוח סכומי כסף ענקיים; כולם הרגישו כי גדולה הסכנה והחובה להציל עד כמה שאפשר.

כחודש וחצי ישבתי בחדרה. הדירה היתה צרה (בשני חדרים שלוש משפחות). מקום לעבודה לא היה לי. וישבתי משומם. והנה בא שוטר והתחיל לחקור ע“ד המהגרים. אלי הוא בא שלוש פעמים לשאול לשמי ולהראות לו את תעודת הנפוש. המוכתר (זקן הכפר) ע”פ דרישתו של השוטר רשם את שמות המהגרים הזקנים, בחשבו שבזקנים בודאי לא יגעו ברעה. והנה אחרי איזה ימים בא המודיר (שר המחוז) וצוה, שהמהגרים הנרשמים יצאו מחדרה ושלא יהיו בגליל חיפה. המודיר היה פקיד “טוב”, הוא היה מקבל משכורת מהמושבה מדי חודש בחדשו, אבל היה אנוס מגבוה לגרש את המהגרים מחדרה. ולא זו בלבד, אלא שכל המגורשים ישבו בעגלה ויעברו על הבית שהוא מתאכסן בו, וטעם נתן לדבר שהוא בעצמו ירא מפני השוטר, שהוא מרגל ויכול להלשין עליו.

— אחרי שיצאו, לא איכפת לי אם גם ישובו, אמר המודיר אל המוכתר, — אבל לצאת הם מוכרחים ודוקא בפני.

בני המושבה נתנו לנו עגלות — זה היה בערב שבת — ונסענו לאַתה, הרחוקה כשעה מהמושבה. ליד הפרדסים של אגודת נוטעים. ישבנו שם כשעה ושבנו לחדרה. אבל מאז צריך הייתי להיות תלוי בחסד המודיר והשוטר. העלבון הזה קשה היה לנשוא. חשבתי לעבור לגן שמואל, ובלבד שלא אצטרך תמיד להסתתר ולפחד כארנבת לפני הציד.

בני מיכאל ישב אז בסג׳רה ושם יצא הקול כי מגרשים את היהודים גם מגליל היפה והוא השתדל לפני בני המושבה הסג׳ראית ושלחו אחרי עגלה, שהביאה אותי ואת בני ביתי לסג׳רה.

ישבתי איזה שבועות בסג׳רה, אבל מצבי היה שם דחוק מאד. הפרוטות שקבלתי מועד החנוך לא היו מספיקות אפילו ללחם יבש, והייתי כמעט מיואש, עוד מעט וכוחותי יכלו.

פעם הלכתי לטבריה. בפעם הראשונה נגלה לפני היופי של העין הכחולה, הכנרת הברוכה. היא העדה האלמת לימים הטובים שעברו על עם ישראל מלפנים, בעת שהיא היתה מקושטת בגנים ופרדסים, בעירות וכפרים. ועכשיו משני עברי הים שממה. אין גם עץ אחד. רבים היו העמים שהשתדלו להחריב את ארצנו, אך מכולם הגדילו מושליה האחרונים, שלא רצו כלל בטובת הארץ, וכל חריצותם הקדישו להגדיל בה את החורבן.

בטבריה גופה גם כן לא מצאתי נחת. הדירה רעה, החוצות צרים ומרופשים. העיר מוקפת חומה. בימי קדם היו מפחדים מפני הבדואים ולפיכך היו יושבים רק מפנים לחומה והתחכמו לבנותה ככורת דבורים, עד אפס מקום לשאוף רוח. ישבתי שם ימים אחדים וחליתי. אחרי שנרפאתי מעט עברתי עם בני ביתי לצפת היושבת במרומי הרי הגליל העליון.

מהמהגרים נשלחו אז רבים לצפת, כי שם האויר נעים וגם היו בה דירות רבות ריקות, ונשכרו בזול. בזמן המלחמה פסקה החלוקה, שהיא היתה לצפתים כמעט מקור פרנסתם היחידי. הזול היה גדול שם ובכסף החלוקה אפשר היה להתפרנס ולאכול גם בשר ודגים. והצפתים ישבו שלוים ושקטים ולא דאגו למצוא מקורות כלכלה מקומיים. היהודים שבחוץ־לארץ היו שולחים להם כסף, והערבים היו מכינים לחם כל מידי דמיזן, ומי פתי ילך ויטריח את עצמו לעבוד עבודה שיש בה משום זעת אפים ולכלוך כפים? אבל בזמן המלחמה נפסקה פתאום החלוקה ותחתיה באו הרעב וטפוס הבהרות שעשה שמות בעיר. הרבה מבתי המדרש שהיו מלאים אוכלוסין נסגרו. תחת שביפו הזדרזו היהודים בעת צרה והסתדרו לעזור איש לרעהו, בצפת איש לא נקף באצבע. הרעב ירעב, החולה יחלה והמת ימות ואין מפריע. היתומים עזובים, מנקשים בדלתות וקוראים: אַ האַרט שטיקעלע בּרויט!" ואין מזדעזע… נתרבתה הפריצות באופן מבהיל. הערבים היו באים לבתי יהודים בעלי פאות ושטרימל…

בצפת ראיתי לא רק התוצאות הרעות של המלחמה, אלא גם התוצאות הרעות של שיטת החלוקה, שפשטה את הרגל. האכרים שלנו, העודרים את האדמה, החזיקו מעמד ולא מטו מכל הגלים הזדונים שעברו עליהם, ואלה המסכנים, שכל ישראל דאג בשבילם לעשותם לקבצני עולם, מתו במגפה ומכרו את גויות בנותיהם לערבים.

ואולם אין רע מוחלט בעולם. לרגלי הגירושים מיפו בא זרם חי אל הגליל, בין המהגרים באו הרבה אנשים אינטלגנטים, מורים וסופרים. נוסדו בתי־ספר בטבריה ובצפת. נשמע צלצול מהעבר השפה העברית והשירה העברית. מלפנים היו מקבלי החלוקה יראים לשלוח את בניהם לבתי־הספר, שמא יקפחו את חלקם בחלוקה, עכשיו, כשאין חלוקה, סר הפחד והילדים יכולים לקבל חינוך הגון עברי־אירופי, וכשיגדלו ימצאו מקורות אחרים למחיתם, יותר בטוחים מהחלוקה.

בין ידידי ומכירי שזכיתי לקנות בצפת, יבדלו כולם לחיים, אני בא להזכיר לברכה את הרב הספרדי ר׳ חיים סתהון זצ״ל. הוא היה בן להרה״ג ר׳ מנשה סתהון, שהיה עשיר גדול בארם צובה וגם מופלג בתורה ובחכמת ההנדסה, ואמו היא אשכנזית. ר׳ חיים זה היה מתמיד גדול ובקי נפלא בכל חדרי התורה ובפרט במקצוע ההלכה. ויחד עם זה היה צדיק תמים, במלוא מובן המלה. הוא היה שונא בצע ומעודו לא נתן חתימתו על דבר שבשנוררות. בזמן המלחמה סבל ממש חרפת רעב. מלבד פרוסת לחם ומלח לא בא אל פיו, וימים רבים היה יושב בתענית מתוך אונס, ובכל זאת לא השפיל את עצמו להתרפס לפני עשירי העדה שירחמוהו, ולא חלל את כבודו, כבוד תלמיד חכם. אנכי הייתי בא אליו תדיר, מפני שאצלו היתה ספריה חשובה. הוא נתן לי במתנה את ספרו “ארץ חיים” — ספר חשוב מאד לידיעת שנוי המנהגים שבין א״י ובין חו״ל וביחד עם זה הוא מלא ענינים קולטוריים חשובים מאד לכל אוהבי חקירת א״י. רציתי לשלם לו, אך הוא לא קיבל בשום אופן. "אדוני ילמד בספר, וזהו בשבילי התשלום היותר גדול״ — אמר הוא בצדקתו. וכך סבל החכם המסכן הזה עד שנפל למשכב…

והנה גם הוא נאסף במגפה, בהיותו כבן ארבעים וחמש. וי להאי שופרא דבלי בארעא. וביחוד חרפה שברה לבי על שלא נמצאו בצפת מכבדים ומרחמים תלמיד חכם שכזה, שאין רבים כמותו בתוכנו; ובצפת הלא יש גם עשירים, ויש שנתעשרו דוקא בזמן המלחמה…

בצפת ישבתי ב״ה במנוחה. דאגת הלחם לא היתה לי, ויכולתי לשבת ולעבוד את עבודתי הספרותית. אך שאר המהגרים לא היו מאושרים כמוני. אמנם, לחם לא חסר להם, אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם. צריך גם לפחמים, לאיזה תבשיל, ויותר מכל צריך אדם לעבודה. הבטלה משעממת ובפרט בגולה. רואים בעליל כי המה מתנונים, המחלות מתגברות ביניהם, ורבים מתים. וגם החיים חושבים את עצמם למתים, כי מה המה החיים כשאין עמהם עבודה נורמלית?

ומתי יהיה קץ הפלאות? מתי תגמר המלחמה הארורה? מתי ישוב איש אל מקומו ולעבודתו? מחשבה זו היתה מנקרת במוחנו תמיד, כל היום וכל הלילה.

ג. הגלות השלישית

בסוף חודש תשרי תרע״ח הלכתי במלאכות ועד ההגירה שבצפת לפתח־תקוה להשתדל לפני המרכז בדבר סידור איזה ענינים וביחוד ע"ד הלבשה והנעלה והסקה לימות החורף. בצפת היושבת במרום ההר, החורף הוא עז, לפעמים יורד גם שלג רב ורוב המהגרים יחפים וכמעט ערומים.

באתי לפתח־תקוה והנה מהומה ומבוכה. הממשלה גזרה על המהגרים שבפתח־תקוה לצאת משם. אמרו שאלה שיש להם פלחה (אחוזת אדמה) בפתח־תקוה יוכלו להשאר, כך למדו עסקנים את פשט הפקודה שכנהוג בתורכיה לא היתה ברורה די צרכה. וחשבו שעל ידי בקשישים יעשו את האמידים לבעלי פלחה, שלא יצטרכו לנוד. עמהם ישארו אחדים בגנבה. ורק אלה העניים שעליהם נאמר “מה לי הכא מה לי התם” ילכו שוב בגולה.

יחד עם גזרת הגלות באו עוד גזרות. ג׳מל פשה נתן פקודה לתפוס את כל היהודים הראויים לעבודת הצבא (ומי אינו ראוי בתורכיה!), לחקור ולדרוש ביניהם אחרי המרגלים ולהשמידם. חשד הריגול נפל על כל היהודים. פתאום היו בעיני הממשלה כל היהודים למרגלים. הפחה — ערבי שנעשה לפטריוט תורכי — בא אז מירושלים לרמלה, אסף את כל זקני הכפרים העברים, הערבים והבידואים. לערבים דיבר הפעם רכות, לבידואים תוכחות ואחר הראה בשנאה על היהודים וקרא: “הזהרו מפני אלה. האבק שעל נעליהם הוא סם מות. אנו נתנו להם כרמים יפים, שדות פוריים, והם מרגלים, מוסרים אותנו בידי אויבינו”. אחד מזקני היהודים, איש תמים וישר, כששמע את הדברים האלה מפי הפחה פרץ בבכי, אך הפחה הוסיף בזעם: “החושב אתה כי בבכיתך תרכך את לבי?” והוסיף לחרף ולקלל את היהודים.

וכך באו כשואה שלוש גזירות כאחת: גלות, חשד־ריגול ו“פרר” (בריחה מהצבא). ובדרשתו התיר הפחה את דמי היהודים בפני הפראים, שהיו תמיד אויבים מסוכנים לבני ישראל.

והצידים התפשטו לכל עבר ויסחבו את הצעירים קשורים בחבלים בכל אשר מצאו. לכפר־סבא באו החיילים בלילה והתחילו לירות, הקימו מהומה נוראה ותפסו איזה עשרות צעירים וקשרום בחבלים והוליכו אותם דרך פתח־תקוה לרמלה. בישיבת הועד היו באים רץ אחר רץ מן המושבות הסמוכות: ראשון־לציון, רחובות לבשר ששם נתפסו ונאסרו ראשי העדה. דרשו מהם שימסרו את המרגלים, דרשו נשק, וכאשר מסרו בידם את הנשק, אמרו שזה מעט, שליהודים יש מחסנים של נשק שקיבלו מידי האנגלים. הצרות היו כל כך תכופות, כל כך מבהילות עד שכל העם וגם העסקנים בכלל היו כמטורפים מבלי מצוא ידיהם ורגליהם.

אי אפשר היה לבוא בדברים עם ועד ההגירה המרכזי על דבר צפת הרחוקה, בשעה שכאן האסון כל כך גדול ונורא. ה' מ. דיזנגוף הכין את עצמו לנסוע לדמשק להתיצב לפני ג׳מל פשה שיסיר את העלילה של ריגול מעל אחינו. ומר ב. יפה היה בירושלים וגם אחרי שהוא בא היה טרוד כל כך עד שאי אפשר היה לדבר עמו כמעט כלום. היחיד שיכולתי לדבר עמו קצת הוא ר׳ אברהם לב, אבל הבנתי שעכשיו אי אפשר לסדר כדבעי, שכל אניתנו מטורפת בים של צרות.

והמהגרים אינם רוצים לזוז מפתח־תקוה, כמו בעלי־חיים המסרבים באופן אינסטינקטיבי ללכת אל המטבחים, ששם המות אורב להן. כבר נשמע ביניהם מה שקרה לרבים מאחיהם שגלו לטבריה ולצפת. וחשבו בלבם: למה לנו ללכת לקראת המות? נמתין פה עד שיבוא הנה.

אבל הפקודה היתה קשה. הקימקם מיפו אמר, שההגירה מוכרחה לצאת לפועל ורק אחרי שיצא חלק מהמהגרים אפשר יהיה לבוא במשא ומתן על דבר בקשיש והקלת הגזרה.

אני החלטתי לעשות לו נחת רוח ולצאת בראש הגולים.

זו היתה לי הגלות השלישית: מיפו, מחדרה ועכשיו מפתח־תקוה…

אבל הגלות האחרונה היתה באמת היותר קשה.

בבוקר קבלתי “ויסיקה”, שהתירה לי לנסוע לטבריה, הנחתי את חפצי על העגלה יחד עם חפצי שאר מהגרים עניים שבעניים והגעתי לראש־אל־עין — התחנה הסמוכה לפתח־תקוה.

שם הנחנו את צרורותינו על הארץ על יד בית התחנה והלכנו לשאול מתי תלך הרכבת. קבלנו תשובה שלעת עתה אין מוכרים כרטיסי נסיעה ואין איש יודע מתי תבוא הרכבת, צריך להמתין קצת. כמה היא קצת זו? לא ידוע. אנכי אמנם נסיתי בנסעי מצפת לפתח־תקוה להמתין בעפולה יותר ממעת לעת להרכבת. והכינותי את עצמי לסבול. מהרה נלוה אלי חברי המורה ה׳ י. א. באו שני אנשים מועד ההגירה לרשום את שמות המהגרים ולקבל בעדם כרטיסי מסע.

בין המהגרים ראיתי יהודי אחד זקן כבן ששים, שלא נתפעל כלל מכל ענין הגלות. כאילו הגלות היא הספירה שלו ואדרבא, כאילו הוא מוצא בה מעין עונג. הוא ישב לו על צרורו, כסוחר שיושב לו בקבינט שלו אחרי שגמר חשבון של רוחים, ונכנס בשיחה עם שכנו, מהגר עני שכמותו, ומסר לו דברי חדוד שריח תורה נודף מהם, שיחת חולין ובדיחות של תלמידי חכמים, ופניו היו נהירין ועצובין כאחד, פני יהודי גלותי, שבשמחתו יזמר לו “ומפני חטאינו גלינו מארצנו” ובתוגתו ישיר: “חסדי ה, כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”. ואין דבר שיענגהו כל כך כמו פשט׳ל יפה על איזה פסוק. הוא היה שקט ושאנן ולא השמיע כל תרעומות. מַגלים והוא הולך — “כבודו מלא עולם”.

לא כן בנו, נער כבן שלש־עשרה. זה כבר מתרעם. כמובן לא על הממשלה, אלא על חברי הועד של המהגרים שעדיין לא שלחו לחם. והוא כבר רעב. אליו נלותה אשה אחת קולנית וצעקנית, שקולה הדק חדר לתוך האזנים כחנית. זו היתה סמל העוני: רזה, מזוהמה ומכוסה סמרטוטים, הקללות שלה היו מרובות גונים ויצאו סדורות מפיה כמפי דרשן מומחה.

בא הלילה והרכבת לא באה. בשעה מאוחרת שכבתי על צרורי על הקרקע. לישון אי אפשר היה: הפרעושים היו עוקצים ומחשבות נוגות ומרעידות התרוצצו בתוך המוח:

הנה בא חורבן הישוב. את הזקנים מדכאים בעלילות ובגרושים והצעירים לקוחים למות מות כלבים בזוהמת הצבא התורכי. יפו כבר נשמה, המושבות ישמו. והגליל — מי יודע אם לא יגורשו גם משם לחלב, לאנגוריה. והכל, הכל ילך לאבדון, כל מה שעמלנו וכל מה שחלמנו…

שכבנו למעצבה כל הלילה. ב״ה האיר הבוקר. באה עוד קבוצה של מהגרים. ביום הזה כבר הוכו המהגרים בשוטים בפתח־תקוה. כמעט כל היום ישבנו וחכינו לרכבת. הספרדים נתקבצו לבדם, הכינו להם אש ובשלו תה וגם מכרו המים עשיריה הכוס.

לפנות ערב באה הרכבת וישבנו בקרון שדפנות לו עד חציו ולא מקורה. הצפיפות היתה גדולה מאוד.

בדרך הוגד לנו, כי קרון זה שאנו יושבים בו, יפורד מן המסע בתול־כרם, ואנו נשאר שם להמתין עד שיבוא מסע אחר, מפני שאין כוח בקטר למשוך גם את הקרון שלנו על הרי הגליל. לא האמנתי בדברים עד שבאנו לתל־כרם, ובאמת הקרון נפרד, והמסע הלך לו הלאה. ואנחנו נשארנו.

הצעקה והיללה שהתפרצה מלב הנשים והילדים אין לתאר, כאילו נשפטו כולם לכליה. ואמנם העתיד לא היה מזהיר כלל, הן ישבנו בראש־אל־עין יותר מעת לעת וחכינו לרכבת. ומי יודע כמה נצטרך לחכות כאן? ובתוך כך אין לחם למהגרים, ומי ידאג להם? מי שהיה יכול להושיב את המהגרים האומללים בקרון שהיה מוכן להנתק מהמסע, הוא לא יחשוש גם אם יגוועו ברעב. וכי מה היה עם הערבים העניים המגורשים מיפו? הממשלה הבטיחה לעזור להם, ואחר כך עזבה אותם, וכולם מתו מרעב, ובמה זכו היהודים בעיניה?

חשבנו לשלוח ציר מיוחד לחדרה שישלחו לחם, ולפיכך הלכנו אני וא. אל היהודי היושב קרוב לתחנה. שם מצאנו ערבי אחד שדבר רוסית. נכנסנו עמו בדברים וספרנו לו את האסון של המהגרים. הוא אמר שפקיד התחנה הוא מיודעו והלך יחד עם א. להשתדל בדבר. הפקיד אמר שבחצות הלילה תבוא רכבת אחרת, והמהגרים יוכלו לעבור שמה.

הלכנו ובשרנו זאת למהגרים ותחי רוחם. ואמנם באה רכבת. אז התחילה הבהלה והמהומה של העברת החפצים באישון חושך. והרבה חפצים אבדו.

בדרך התחילה המעשנה להמטיר עלינו ניצוצי אש, כמו מטר ממש, וכמעט שנשרפו כל בגדינו. מעילי נעשה נקבים, נקבים.

הגענו לתחנת “סמך” בלילה. ירדנו מהרכבת והבאנו את חפצינו אל חוף הכנרת ללכת משם בסירה לטבריה. אני נשארתי לשמור על החפצים, וא. הלך לראות את אחד מיושבי המקום, ה“בחרים” (המלחים) אצים ומבהילים לקחת את החפצים ולהכניסם אל הסירה, ואני עוצר בעדם. צריך לחכות עד שיבוא א., אבל מהרה בא איזה פקיד וצוה לפנות את המקום. ונאנסתי להכניס את החפצים. באותה שעה שב א. נבוך וחור. בטבריה רבו החיפושים והמאסרים. השמועה עשתה עלי, כמובן, רושם גדול, ובכל זאת הייתי כמעט בטוח, שאלינו לא תגע הרעה. הוא מנהל בית ספר, ידוע לפקידי הממשלה, ואנכי יהודי זקן ומזוין בתעודות כשרות ונאמנות. לא עשיתי כלום נגד הממשלה התורכית, ואלא מאי ־ שבלבי איני מחבב אותה כל כך, אין דנים על דברים שבלב.

ובכן ישבנו בסירה ונסענו.

זאת היתה הפעם הראשונה שנסעתי בלילה בסירה לאור הירח על הכנרת. בזמן אחר בודאי שהיינו נהנים מנסיעה זו, אבל עכשיו, כשהנפש מקולעה בתוך כף הקלע, אין קורת רוח כלום. העין אינה תופסת, והלב אינו מרגיש מלבד איזו מועקה לוחצת.

באנו העירה. על פי עצת א. סרנו אל מעון בית הספר וחשבנו ללון שם. דפקנו שוב וקצת יותר בחזקה, והנה שוטר בא ומבלי כל דרישה וחקירה מצוה עלינו ללכת אל בית האסורים שבסריה. לדבר לא יכולנו: א. גמגם איזה מלים. הוצאנו את התעודות ובקשנו להראות לו, אך הוא לא רצה לראות, "יאלה, אימשי!״ (לך מהר). וביחד עם זה פנה לערבי, שהביא את החפצים שיקח את חפצינו וילך עמנו. הערבי דורש בעד טרחתו מג׳ידיה (כך מחיר עבודה שכזו חצי בישליק) ואנו מאין כסף אחר נאנסנו לתת לו לירה תורכית נייר. הערבי הביא את החפצים עד שער הסריה והניחם שם. פנימה אסור לו להכנס, ולפנינו נפתחה דלת קטנה, הכנסנו את חפצינו לחצר בית האסורים, אבל עדין לא נותנים להכנס. צריך להמתין על שיבוא הזַבּט (אופיצר). חייל אחד ששכב שם על הקרקע העמד לשמור עלינו הפושעים.

ישבנו בלי אונים על הקרקע. לפנינו היתה שאלה חמורה. עמדי היה אמנם זהב מעט, אבל אצל א. היה הרבה, שכר הלמוד של כל המורים וגם זהב של עצמו ושל אחרים. הם בודאי יגזלו הכל ואנו נהיה מאושרים אם יתנו לנו נגד זה שטרות־נייר.

מילא, יהיה מה שיהיה. להחביא אין מקום. בודאי יחפשו היטב.

בעודנו יושבים שם תפוסים במחשבות נוגות והנה באו שני חיילים, פתחו את הדלת שנִכחנו והוציאו משם אסיר אחד צעיר, שהיה יושב במאסר יחידי. זה היה צבי ניסנוב, החבר לאגודת השומר.

אגודת השומר, שכל עסקה היה רק לשמור על רכוש בני עמם משודדי ליל נחשבה בעיני הממשלה לחברת מרגלים. לשוא הסבירו טובי הישוב, שאין אגודה זו פוליטית כלל, ושהיא גם כבר נתבטלה. הממשלה לא האמינה להם, וכל מי שנחשד בשמירה נתפס כמרגל. אותו הוליכו החיילים אל הקומה העליונה, ששם משרד הפקידות ושם ישב חסן־בק השני (לא זה שהיה ביפו), ראש הקומיסיה לעניני חיפוש מרגלים. הוא באכזריותו עוד עבר את הראשון. בימי ממשלתו הקצרה נפלה אימה חשכה על כל הגליל. החיפושים רבו מאד, ומרוב פחד הבעירו באש במושבה אחת את כל האכסמפלרים “בשעה זו”, שהיו טמונים שם ובמושבה אחרת שרפו גם את כרכי “השלח” ועוד ספרים שיש בהם משום ציוניות.

אחרי איזה רגעים הגיעו לאזנינו צריחות איומות. חסך בק זה מלבד מקלות עץ היה משתמש גם בשבטי ברזל דקים שהיו חודרים אל תוך בשר המעונה. הענויים ארכו בהפסקות זמן ארוך בערך, והצריחות בקעו את הלב. הן היו כל כך נוראות ולפעמים מרוסקות, מחוסר נשימה. אח"כ ראינו ששוטר אחד נושא את המעונה על גבו, מפני שלא היה יכול לצעוד ברגליו הזבות דם, והשני פתח את הדלת, וזה נכנס עם משאו והטילו על הקרקע ויצא וסגר.

והנה הופיע הזבּט. הוא לא שאל ולא חקר ולא דרש אותנו, וגם את שמנו לא רשם, אלא הכניסנו לתוך מחלקת האסירים הכללית.

לאור המנורה הכהה הדולקת על הקיר ראיתי שאיננו יחידים שם. החדר היה מלא בני אדם, כמעט כולם יהודים, ודוקא מטובי אחינו, מהעסקנים ומהפועלים, העובדים את אדמת אבותינו בזעת אפיהם. כולם נחשבו לפושעים ואסורים בכלא. גם החכם באשי יושב במאסר. אצלו היה ד״ר צעיר אחד חשוד בעיני הממשלה, והיא לא מצאה אותו ולקחה תחתיו את בעל הבית בעצמו. ביניהם היה גם מר אשר ארליך, שהיה זמן רב עובד בועד הכללי של המושבות, וכל פקידי הממשלה הרוממה היו עמו בידידות רבה, ופתאום נעשה בעיניה לפושע פוליטי, מפני שנפל חשד על אחד, ששמו דומה קצת לשם ארליך, ואחרי שלא מצאו את החשוד הטילו עליו את החשד. הוא התהלך יחף על קצות אצבעותיו, מפני שענוהו והכוהו בכפות רגליו, בדרשם ממנו שיקיים את האשמה בעדותו. אנוכי ידעתי את האיש הנלבב הזה, שלבו היה תמיד ער לעניני תחית עמנו וארצנו ונלחם בעד זה עם המפריעים, פקידי יק״א, ובימי המלחמה הציל הרבה נפשות של צעירים. והנה הוא מוכה ונעלב לעינינו!..

ספרו לי, כי כאשר הלקו אותו לא צעק, ובזה הגדיל את חמת מעניו והוסיפו לו מכות, אך לא יכלו לנצח את גבורות רוחו. ורק אח״כ, כאשר הלקו אחר לעיניו, נתעלף מרוב צער.

שם נודע לי, כי כל ענין האשמה של הרגול הוא רק בשביל א. אהרנסון, ואחדים מקרוביו, שהיו עוסקים ברגול. אבל הממשלה רצתה להוכיח שכל היהודים הם מרגלים, ותפסה בלי כל בחינה. אמרו לי, כי אתמול היו בחדר הזה כמאה ועשרים אסורים, כל נכבדי העדה.

חשבתי שלמחר בבוקר יקראוני אל המשרד ושם יתברר שאין עלינו כל אשמה ויוציאונו לחופש, אבל טעיתי בחשבוני. בתורכיה אין עושים בקורת ואין רושמים שמות האסירים וגם אין שואלים לשמם, אלא אם כן יש עליהם איזה חשד, אבל מי שנתפס בלי שום עון, הוא יכול להרקב במאסר, ואיש לא ישים אליו לב. ספרו שהיה מעשה שכזה: איש אחד נתפס על לא כלום וישב איזה זמן. התחיל אחד לבקש בעדו שיבררו את משפטו, ענה הפקיד, כי גם הוא בעצמו אינו יודע מה פשעו. — ואם כן הלא צריך לשחררו? — ענה הפקיד: צריך לשאול את הפקיד שהושיב אותו. — ומי הוא הפקיד? — אין איש יודע. ואמנם אילו נתפסנו בזמן אחר, כי אז היו נמצאים אנשים שהיו משתדלים בשבילנו לשחררנו, אבל עכשיו נפל מורא ופחד על כולם. וכמה פעמים קרה, כי מי שבא להשתדל נאסר גם הוא.

בשבתנו בבית האסורים ראינו מבעד החלון מובילים צעירים וצעירות מדגניה ומכנרת. צעירים וצעירות טהורי נפש מעמידים לדין, ולפני מי?…

ביום השבת בבוקר הוציאו את כולנו אל החצר וישבנו כולנו על הארץ. נוהגים לנקות את החדר, כנראה, פעם בשבוע. ומהו הנקיון? מטאטאים את הרפש ואת האבק.

מרחוק ישב נגדנו איזה פקיד. אני וא. נגשנו אליו וע״י מתורגמן הסברנו לו, שאנו נתפסנו על לא דבר ויושבים זה שני ימים. הוא ענה: “בוקרא” ־ (מחר יבורר הדבר). אבל אנחנו ידענו, כי המלה “בוקרא” פירושה מחר וגם לאחר עידן ועדנים.

אחר חצי שעה הכניסונו שוב לחדר האסירים והנהו כולו מלא אבק חור כערפל, כאילו בכונה מלאוהו אבק. חשבתי כי אֵחנק…

זוהי התחבולה ההיגיינית היחידה התורכית.

ביום הראשון בבוקר העבירו אותי ואת א. ועוד אחדים מהאסירים לחדר אחר, קרוב אל השער. שם היה הרז׳ים לא כל כך קשה. אפשר היה לשבת קצת בחצר, לצאת לצרכים בלי תשלום מטליק, וגם לפעמים לבוא בדברים דרך החלון עם העומדים ברחוב (שם תמיד נמצאו מכירים שחכו לתוצאות מאסרנו).

ביום ההוא קרה מאורע קטן שהיה יכול לגרום לתוצאות מרות מאד. הפקיד במנותו אותנו באמצע היום, מצא שחסר מבינינו איש אחד, וחשב שהוא ברח. כמו שכתבנו לעיל, אין התורכים נוהגים לרשום בספר את מספר האסירים וסומכים רק על זכרונם, והפעם טעה בחשבונו, ובשביל שהוא טעה רצה להעניש אותנו ולהורידנו אל המרתף שמתחת הסריה, וזה היה ממש עונש מות. אומרים שגם ערבים צעירים מתים מהר בהכלאם שם, מזוהמה נוראה ומחוסר אויר. לאשרנו אחד מהתפוסים, יהודי ספרדי, הצליח בחלקת לשונו לשכך את חמת הפקיד ולהוכיח לו, כי הוא אמנם לא טעה — זה אסור להגיד — אלא שחשב את כל האסירים יחד עם האשה שנאסרה לפני זה ועכשיו מנה רק את האסירים החדשים. ואנחנו נצלנו.

הצעירים, שנים עשר מפועלי כנרת, יצאו ביום ההוא לחפשי. מהנדס אחד קבל אותם שיעבדו אצלו בעבודת הממשלה בסלילת הדרכים׳ סביב טבריה. על פי הידיעות שקבלתי מהם אחר כך נודע לי, שבהסכמת המהנדס היו רק אחדים עובדים בסלילת הדרכים והשאר הלכו לעבוד במושבות, כי הממשלה התורכית לא נתנה אוכל, והיו צריכים לפרנס את עצמם ואת חבריהם שעבדו אצל הממשלה. המהנדס שהבין כי אחרת אי אפשר, הסכים לתת “ויסיקות” לכל שנים עשר הצעירים, אעפ״י שלא עבדו רק שלשה או ארבעה.

בשעה העשירית בלילה הוציאו את כל האסירים מהחדר הראשון וגם מהחדר שאנו ישבנו בו אל החצר. העמידו אותנו בשורה, מנו אותנו והכניסו את כולנו אל החדר הראשון. למה? אין שואל ואין מגיד. האדם הוא כסמרטוט, רוצים זורקים אותו הנה, רוצים זורקים אותו שמה, רוצים מוציאים, רוצים מכניסים, ואתה בן אדם בלום פיך וסבול, סמוך על חכמתם וישרתם של הפקידים.

שכבנו איש איש על צרורו עם חבילת צרותיו בלבו והנה כעבור חצי שעה: קומו! שוב הוציאו אותנו אל החצר. זה היה כבר אחרי חצות הלילה. העמידו אותנו שנים בשורה והעלו אותנו אל המשרד. שם ישב פקיד אחד ועמו היהודי ה׳ גליקין, מנהל האחוזה מגדל, שאותו לקחה הממשלה להיות תורגמן. אנחנו מסרנו את תעודותינו, הוספנו איזו מלים ע״ד התפיסה שלנו שנעשתה בלי כל יסוד. הוא שאלנו רק שאלות אחדות פורמליות לשמותינו ולמקום מושבנו, ויצאנו עם כל האסירים.

כאשר יצאנו אמר לנו השוטר, כי אנחנו נשלחים לנצרת, וע״כ ישלח עמנו חייל אחד, שנלך הביתה להכין צידה ושאר הדברים הנחוצים לנו ולשוב תיכף. הלכנו אל בית מלון אחד ושלחנו אחרי ידידנו מר א. פ. הכינו בשבילנו כל מה שהיה אפשר להכין, מסרנו על ידו את המכתבים ואת הכספים שהיו בכיסנו, ושבנו בלוית החייל אל בית האסורים. שם מצאנו את חברינו האסירים שוכבים בחצר על הקרקע, מחכים לסידור העגלות. הלבנה האירה את התמונה העגומה הזאת… מה זה עשה לנו אלהים?

שכבנו איזה זמן. אח״כ ציוו עלינו להתיצב ולעמוד שורות שורות. שנים בשורה. הוציאו אותנו מהחצר בין שורה של חיילים מזוינים, אבל כשנגשנו שאל החייל המלוונו: מת שמכם? ואמרנו לו. אז קרא: לכו לבתיכם.

אלה שנשלחו לנצרת סבלו צרות רבות. רבים מהם עונו שוב באכזריות נוראה יותר מאשר בטבריה. לאחד הניחו ביצים רותחות תחת אצילי ידיו, ואחרי שנגמרה החקירה והדרישה נשלחו כולם לדמשק. שם אמנם זיכו אותם במשפטם, אלא שבאה פקודה מאת ג׳מל פשה, שכל אלה שנחשדו בעוון, אף־על־פי שיצאו זכאים במשפט, לא יתנו להם לשוב למקומותיהם, אלא ישארו בדמשק תחת השגחת המשטרה. מהגולים מתו בדמשק ארבעים ושנים איש¹ הצעירים שנשארו בחיים לוקחו לעבודת הצבא.

ד. בטבריה ובסג׳רה

מפני טעמים שונים החלטתי לגור בחורף בטבריה, וביחוד יראתי מפני החורף העז שבצפת. ימים אחדים ישבו עמדי בני הצעירים מ. וי. אך אחרי כן הלכו מטבריה, כי יראו מפני התפיסות. חיי הצעירים בכלל בימים ההם היו טרגדיה מיוחדה. הם לא מצאו מנוח. תמיד היו הולכים מגליל ליהודה, ומיהודה לגליל. תמיד שרויים בפחד ויחד עם זה מעונים ברעב ובקדחת.

גם הפועלים שכירי היום שעבדו במושבות, אף־על־פי שהיו כמעט בטוחים מתפיסות, כי ידעו לשחד את הציידים שלא יגעו לרעה, אבל השכר היה מועט למזונות היום ואם קרה שהפועל היה חולה יום יומים, נכנס בחובות שלא היה יכול להמיש צוארו, ומנת חלקו היתה תמיד עבודה קשה, קדחת, רעב ונגישות מצד בעלי החוב, לחלום על־דבר כתונת ומכנסים שלמים אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכר אינו מספיק ללחם. נעים הוא מאוד האויר בטבריה בימות החורף, בפרט בין גשם לגשם. הוא כל כך רך, עדין, מלטף, מחיה נפשות. אבל הזוהמה שבעיר ממררת את החיים. כל העיר עיפוש וסרחון. מזוהמים הם הערבים ואחינו בני ישראל לומדים את דרכם בהרבה דברים וגם באי נקיון. סביב העיר מושלכים פגרי סוסים ובהמות, ואין דואג לקברם, ומלאך המות עושה עסקים טובים: רבו מספר החולים והמתים גם בבני אדם.

אנכי נתתי שעורים אחדים בשבוע בתלמוד בבית־הספר. אבל גם שם אין נחת. הממשלה גזלה את הדירות של בתי הספר בשביל פקידיה, שברחו מירושלים, ותמיד היו צריכים לבקש דירות וכל כיתה היתה לומדת בבית מיוחד והמורים היו צריכים לרוץ מחצר לחצר ומרחוב לרחוב.

שמחנו רק כאשר נודע לנו שסוף סוף נגאלו אחינו יושבי יהודה, ובשמענו את הדקלרציה של ממשלת אנגליה ע״ד השבת ארץ־ישראל לעם ישראל.

כל מה שסבלנו ונסבול כאין הוא נגד האור הגדול של הגאולה.

חפצנו מאוד שאנגליה תכבוש מהר את הגליל, אבל לפי הנראה, צריכים היינו עוד לסבול.

________

בסוף חודש אדר עברתי לסג׳רה: יראתי מפני חום הקיץ שבטבריה.

בסג׳רה האויר נקי, הסביבה נהדרה, לרגלי הר תבור. ידידי מר יוסף ויץ נתן לי דירה בחוה. וגם חדר מיוחד בשבילי בקומה השניה נגד התבור, ושם יכולתי להמשיך את עבודתי הספרותית.

אך איך אפשר היה להתענג על המנוחה ועל הטבע בשעה שמסביב נשמעו רק יגון ואנחה? להרבה אכרים לא היה לחם וגם הפועלים בחוה סבלו חרפת רעב היו ימים שהלכו לעבודה רעבים. בבית הספר היו תלמידים ותלמידות רעבים והמורה בעצמו היה גם כן רעב לפעמים. בהשתדלות ועד המושבות נפתח בית תבשיל לתלמידים הרעבים, אבל ההורים הרעבים לא נושעו. אחד מהם מת ברעב. המורה ה׳ י. סיפר לי, שראה את גוית המת יבשה כעץ, ועליה לא היתה כתונת…

ויחד עם זה היו בכל יום באים פקידי הממשלה, אלה דורשים עגלות ופרדות לעבוד “סוכרה”, אלה לחטוב את עצי הזית, ולהוליכם למסלת הברזל להסקה.

כשראיתי בחדרה קוצצים את האקליפטוסים בפקודת הממשלה, הייתי מצטער מאוד ועל אחת כמה וכמה כשקוצצים אילני מאכל, זיתים וחרובים עתיקי שנים. היו זיתים כאלה שחמשה מהם היו מספיקים לנהל משפחה שלמה בלחם כל ימות השנה, וגם עליהם עלה הכורת. כמה עמל השקע עד שהצמיחו אילנות כאלה, ועכשיו באים וכורתים אותם בלי חמלה.

הפקידים הבאים תמיד אל המושבה אוכלים ושותים במלון על חשבון המושבה, לפעמים כמה ימים, ובתוך כך נושאים ונותנים ע״ד “בקשיש”, ואחרי שהם מקבלים את ה“בקשיש” ויוצאים, באים אחרים תחתיהם, זה בשביל ענין זה וזה בשביל ענין אחר ושוב צריך להאכיל אותם ואת בהמתם ושוב בקשיש.

מקרים אחדים מעציבים ומעליבים קרו בקיץ ההוא שדכאו את נפשי. ביבנאל נהרג שומר אחד צעיר מסג׳רה, ה׳ אדלר, ע״י ערבי. שלחו והודיעו לפקידי הממשלה. והמעט שלא חקרו ולא דרשו אחרי הרוצח עוד העלילו על יהודי יבנאל, שהם בעצמם הרגו את אחיהם ומעלילים על הערבים. והיהודים היו צריכים לתת אלף ומאתים פרנק בקשיש, שיסירו את העלילה הזאת מהיהודים.

בסג׳רה הלכה יהודיה אחת עניה ללקט קוצים להסקה, ושם מצאה רמון יד, שעזב בודאי אחד מהבורחים מן הצבא, והרמון התפוצץ והאשה נהרגה. הודיעו למשטרה והיא חקרה ודרשה. ולא די היה לה שבדקה את גוית ההרוגה בהיותה מוטלת בשדה, אלא שבאה ביום השני וציותה להוציאה מקברה ובדקה אותה שנית ומצאה, כי אמנם נהרגה מרמון יד, אך התחילה לחקור את היהודים ממה עושים “אצלם” את רמוני היד, ואיפה היא הפבריקה של התעשיה הזאת?…

בתוך תנאים כאלה חיו היהודים בני המושבות בגליל. אולם צריכים להודות להסתדרותם, הסתדרות ועד המושבות שבכוח צבורי כללי עמדו נגד המשחיתים. הרבה מאוד כספים הוציאו לבקשישים, יש אומרים כחצי מיליון פרנק — אבל שמרו על נפשות הצעירים שלנו, שלא יעבדו בצבא התורכי.

________

הצרות שלא פסקו נסכו רוח נכאה על הכל. אפסה שמחה וגיל. הצעירים אמנם היו משתדלים לפרקים להסיח דעת מהצרות לשיר ולרקוד, אבל לא עלה בידם לגרש את העצבות כליל, ואחרים מהם נלקו ביאוש. ניטל טעם החיים. היסורים רבים ועצומים, והגמול שיבוא אחר כך מי יודע מה טיבו, ומתי יבוא. וזאת היתה נסבה למקרים אחדים של אבוד עצמי לדעת; והמאבדים את עצמם לא היו מהגרועים שבנו, אלא נשמות עדינות, זכות וישרות, אך הלב היה צר מהכיל את סבל החיים ובעטו בהם במרירותם ובמתיקותם יחד והלכו למנוחות… אחד מהם, חבר של הקבוצה שבדגניה, התבדח במכתבו שהשאיר אחריו לחבריו: “לדרוש בשמו בשלום האנגלים כשיבואו”.

ב״ה, יבול השנה היה מבורך. העניים הלכו ללקט בשדות. בסג׳רה נסגר בית־הספר בזמן הקציר, כדי שיוכלו ילדי העניים ללכת ללקט. ביבנאל בלבד היו כארבע מאות מלקטים. הרבה באו שמה מצפת. הלקט בשיעור בינוני נתן אוכל למשפחה לשלושה חדשים. צעירות סדרו קבוצה בטבריה ועבדו בירקות וגם הן ראו ברכה בעמלן. עבודתן החפשית השפיעה לטובה על יהודי טבריה, בראותם נערות יהודיות הולכות חפשי ברחוב, ומעדר על שכמן, אינן זקוקות לחלוקה ואינן מתנות אהבים עם ערבים…

ברכתי השנה נתנה כוח בידי שארית היהודים בגליל להחזיק מעמד. למרות כל גזלות הממשלה.

________

מעט קורת רוח היתה לי באספת המורים, בתחילת חודש אב ביבנאל. שמה נקבצו כל מורי הגליל התחתון וגם אחדים מהגליל העליון. הישיבה הראשונה היתה מוקדשה לשאלת הכלכלה. שם השיחו באזני החברים את מרירות לבם, שהשכר נתמעט לחצאין נגד מה שהיה לפני המלחמה והצרכים נתיקרו פי עשרה. אין מה לאכול ואין במה להתלבש. שקלו וטרו והחליטו להשתדל…

אבל היו גם רגעים שרוממו את הנפש, כאשר גילו המורים את דעתם, כי למרות המצב המיואש כולם נכונים להמשיך את עבודתם הקדושה בהכרה גמורה, כל עוד נפשם בם.

ברוכים תהיו לה,, מורי ישראל!

---

שבת אחת בדגניה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

המעשה היה בעצם ימי התבערה של המלחמה העולמית.

השלום המזוין סוף סוף הגיע למה שהיה צריך להגיע…

אם מפלגה גדולה של אנשים “קולטוריים” השקיעו את עצמם ב“חכמת” טכסיסי מלחמה, מובן הדבר, שלא יכלה להסתפק לנצח בעיון, צריך היה פעם לבוא לידי מעשה, והוא בא…

צריך היה רק למצוא עילה ולזה עזרה הדיפלומטיה, אלה ש“על שולחן אחד — של קונגרסים, קונפירנציות, ועידות, בקורי גומלים וכדומה — כזב ידברו”. אלה שלמדו לשונם להכשיל אלה את אלה — “לטובת המולדת”, הם דאגו להכין עילה, ולא אחת…

נקל היה להם לפקחים הללו להטות את לב האידיוט ניקולי השני עם איש סודו ראספוטין ואת לב האליל הגא וילהלם הוהנצולרן שזה יטה אחרי הפנסלויות וזה אחרי “דויטשלאנד איבער אללעס”, ואחריהם החרו החזיקו שאר רודפי רוח, וההמון נפתה לצאת בחרב איש נגד רעהו להפוך את אירופה ואסיה לשדה קטל… הוא, ההמון הפותה, מלא את תפקידו באמונה, במסירות ־ החריב והשם הכל, הכל…

בימים ההם, בעטיו של ג׳מל פחה גורשנו מיפו ואני הלכתי בתוך הגולים לטבריה…

ממקום המלחמה הייתי רחוק, אבל מעט מתוצאותיה המרות היו לנגד עיני: פגרי אדם ראיתי הרבה, לא מדוקרים בחניתות, אלא חללי רעב וגם האנשים שעוד לא פרחה נשמתם נתנונו והתהלכו כצללים.

מיום ליום המצב נעשה יותר ויותר חמור.

אמנם אחינו בחוץ־לארץ וביחוד באמריקה הוזילו אוצרות זהב ושלחו לעזור לבני ארץ־ישראל. אבל יד ההרס היתה יותר חזקה. נצלו רבים, אבל רבים גם אבדו.

ופעם הוזמנתי לשַׁבָּת בדגניה, זו המושבה הקומוניסטית הראשונה שבארץ־ישראל.

בערב שבת ישבתי בסירה. מי הכנרת השקטים נשאוני אל המקום השקט והגאה הזה. שם נגלתה לעיני ארץ חדשה.

בתוך ים הדמים שמסביב עומדת לה דגניה כאי בודד ושקט, שעליו עובדים קבוצה של צעירים וצעירות עבודת שלום במעדר ובמחרשה בלב אחד ולמטרה אחת — לבנות את נשמות ארצנו, להרבות את יבול אדמתנו, לפרנס את עצמם ואת אחרים. אכן גם הם נלחמים מלחמה קשה נגד טבעם ואי־רגילותם לעבודת האדמה, נגד הרגש האינדיבידואלי שספגנו דורות רבים בגולה, שאיש איש רק לעצמו ידאג, ועל כל אלה — להלחם נגד החמסנות של הממשלה שבזמן המלחמה גדל התאבון אצל פקידיה שבאו בתביעות חדשות בכל יום ויום. ואף על פי כן צעירי דגניה לא עזבו את נשקם מידם — את המעדר והמחרשה — והמשיכו את עבודת הבנין.

אמנם גם בדגניה כבשו הגרמנים את הבתים ועשו להם שם תחנה צבאית, אבל כל מעשיהם היו בהסתר. ונדמה לי שהם מסתתרים מבושה כלפי הצעירים היהודים, ואיך לא יתביישו אם הם עוסקים בהרס, בשעה שאלה עוסקים בבנין?

ולפעמים נדמה לי שעכשיו נתקיימה הנבואה האדירה של ישעיהו: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. הזאב הצבאי, למרות האינסטינקטים של החיה הטורפת, נכנע מהדר גאון העבודה השלֵוה, היוצרת. משוטו של גדעון הקטן, הרועה את הכבשים על שפת הירדן, יחת גם הנמר הגרמני…

וברגעים ההם שכחתי את ההֹוֶה, את מחול המות, הדולג ומקפץ מהרי טירול עד הרי קוקז, ולפני נגלה העבר: קבוצת איסיים עובדת בארצנו, אולי באותה דגניה, עובדת לא לשם השגת עושר, אלא לשמה, לשם עילוי נפש האדם. ואז נתברר לי כי כל מה שעבר על האנושיות כולה, כל המים הזידונים שצפו על ראשה במשך דורות רבים מאז ועד היום היה רק מפני שנטתה מהדרך הישרה והפשוטה שסללו האיסיים ההם, ובעד הנטיה הזאת היא משלמת — ועוד תשלם — בחלבה ודמה… ואין לנו ולכל האנושיות תקנה אלא לשוב אל דרך האיסיים, דרך העבודה היוצרת.

בשבת ההיא הרציתי לפני הדגניים על דבר מנדלי מוכר ספרים, שכל כך הצליח לתאר את הכעור שבחיי הגולה, ועל ההבדל הגדול שאנו רואים בין החיים המנֻולים ההם ובין החיים הנהדרים של העבודה בארצנו, ועינינו הרואות כי רוח חדשה לבשה אותנו, במשך זמן קצר נתחדשנו, חדלו מאתנו המומים הגלותיים הגופניים והנפשיים — הגיעה שעת תחית המתים.

צריך להוסיף לזה, שדגניה לא הסתפקה בעבודתה בחוגה המצומצם, עיניה היו צופיות למרחוק. במסירות נפש דאגו צעירי דגניה למגורשים להקל את ענים והושיטו יד עזרה לתפוסים בעלילת שוא של ריגול שנשלחו בדמשק.

בראש הקבוצה עמד הצעיר הנלהב יוסף בוסל זכרונו לברכה שרחמים, פקחות וחריצות התאחדו בו, ועל כולה חופפה רוח ר׳ אהרן דוד גורדון, נביא העבודה, אעפ״י שבזמן ההוא ישב בתל־עדשים, אבל השפעתו לא זזה מדגניה, שאותה אהב בחייו ובה מצא מנוחה במותו.

שבת שבתון היתה לי שבת זו ששהיתי בדגניה. ובסעודה השלישית כשנתן כל הקהל בשיר קולו, הרגשתי כמו שאומרים המקובלים, שנשמתי עולה בשיר זה, שאין לו מלים, ורק הבעה של געגועים לימי האיסיים בעבר ולימות המשיח בעתיד…

אז הבנתי מה שאמרו חכמינו: “אלו שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים”. אלו טעמו כל בני ישראל טעם שבתות שתים שכאלה, הגאולה היתה באה מאליה…

אבל בשביל לטעום טעם שתי שבתות שכאלה צריך שיקדימו להן ששת ימי המעשה של עבודה כשרה ויוצרת על אדמת האבות…

________

ביום י״ד תשרי התרע"ט באה הבשורה, כי צבאות אנגליה דרכו על אדמת הגליל…

ותיכף אחר הסוכות שבתי ליפו.

---

הגדוד העברי הַראשון

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

כששבתי מהגליל בראשית שנת תרע״ח, אחר גלותי שנה ומחצה, בעטיו של ג׳מל פחה מתל־אביב, מצאתי התעוררות רבה אצל אחינו ששבו לקנם. יש כבר הכנה ל“ממשלה” עברית כביכול: ועד הצירים, שחבריה לבושים בגדי שרד, וביחוד גדוד עברי, שצלם מנורה מקשט את כובעיהם.

אנכי אמנם, חשבתי על גדוד אחר: גדוד של אינסטרוקטורים חקלאיים, שידריכו את אחינו השבים לארץ־ישראל בעבודת החקלאות. כי עכשיו, אחרי שארץ־ישראל נהיתה באמת לארץ־ישראל בודאי שימהרו לכבוש את הארץ על־ידי העבודה היוצרת החקלאית. וכי יכולתי להעלות אז על הדעת ששוב יעלה על הארץ הארבה של הסרסורים והסחרנים וכל המפלצות ששבענו מהם בגולה? אולם שיהיה אצלנו גדוד עברי — זה היה למעלה מהשגתי וגם בעומק לבי הייתי מתנגד לו.

אנחנו — חשבתי בלבי — עומדים על מפתן “וכתתו חרבותם לאתים וחרבותיהם למזמרות”, והנה בחורינו, שרבים מהם כבר התמחו באת ומחרשה באים לתפוש חרב וחנית… שוב פעם שאיפה להרג ורצח…

וגם ערכו — לא רק המוסרי אלא גם מהשקפה צבאית — היה דל בעיני מאוד. בהיותי בסג׳רה ראיתי עוברים בסך גדודי הצבא האנגלי: המון רב לאין מספר, כולם צעירים בריאים ועמהם כבודה רבה: עגלות עם נשק, תותחים, טנקים וצידה, סוסים אבירים וכו׳ וכו׳, ואיזה מקום יכול לתפוס הגדוד העברי? שם אגרוף ברזל, פטיש חזק, כשהוא מכה, רועדים עמודי עולם. וכאן אגרוף של תינוק, שיכול להבריח זבוב.

רשמתי אז את הרהורי והראיתי לי. ח. ברנר ז״ל. הוא אמר שהנהו מסכים עמי ורצה להדפיס את דברי בהקטוגרף ולהפיצם בין צעירנו.

אולם בראותי את ההתעוררות של צעירינו המשתוקקים לבוא אל הגדוד, אחרי שסבלו נוראות בימי המלחמה מהתורכים לא נועזתי לשים מכשולים על דרכם. והגדוד העברי שתחילתו נוצר באלכסנדריה ואחר כך באמריקה, גדל על ידי הצעירים שהתנדבו מקרב הארץ.

ועיני ראו, כי בגדוד העברי הקטן הזה נעורה מידת הגבורה שבה נחנו גבורי־ישראל בימי קדם, אלה שנלחמו מלפנים עם רומא האדירה, גבורי ישראל שידעו מה זה כבוד לאומי ומה זו ארץ מולדת…

…………..וּזְרֹעֵנוּ

אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם פֵּרַקְנוּהָ! —

נֶאֶדְרָה שֵׁנִית……………

הגדוד העברי היה אחד הפלאים. לא צבא פסיבי הנכון למשמעת מפני היראה. מפני הטמטום ועצלות המחשבה! זה היה צבא אקטיבי שכל אחד ואחד חדור רוח אחת, רוח גבורה ואהבה למולדת ושאיפה כבירה לגאולה ותחיה.

ונמצא גם מפקד מתאים לגדוד הזה. הקולונל אליעזר מרגולין שעלה באורח פלא למעלה צבאית גדולה שכזו, וגם הוא חדור אותה הרוח ששכנה בתוך הגדוד כולו.

הוא כמעט נשכח עתה, נתחמק הגבור הזה אל פינה נדחה באוסטרליה, אבל באמת אותו אסור לשכוח, ביחוד אנכי לא אשכחהו…

הוא היה תלמידי, בהיותי מלמד בבילגורוד פלך קורסק. בן זקונים לאנשים אמידים, משפחה אינטליגנטית (אחיו של אליעזר הוא המלומד משה מרגולין היושב בלנינגרד) ואני נקשרתי בקשרי ידידות עם אליעזר ועם משפחתו.

וכשנודע לי שאליעזר הקטן גדל ויהי לקולונל, כתבתי לו ובקשתיו לקבוע לי זמן להתראות עמו! אבל הוא מיהר ויבוא אל ביתי, לחלק לי כבוד מורה (במכתביו אלי כתב תמיד “מורי היקר”).

א. מרגולין הראה כשרון פדגוגי צבאי לא רגיל והיה מתגאה מאוד בזה שזכה להיות המפקד של הגדוד הראשון ליהודה (אז חשבו שאחריו יהיו עוד גדודים) ואהבה נאמנה היתה בינו ובין אנשי גדודו. זה היה רגש של אחוה וכבוד לאח הגדול, אחרי שכולם מסורים לדבר אחד — בנין ארץ־ישראל.

ובסוף החורף ההוא, כשהאילנות לבלבו והאדמה התכסתה בדשא ופרחים ראיתי את הגדוד העברי עובר בתל־אביב בשירה. והקולונל אליעזר מרגולין רוכב על סוס אביר לפני חילו. הרגשתי התרוממות־רוח שכמותה לא ידעתי מעודי. ראיתי כי שב לישראל כבודו אשר חולל בידי צרים. עוד לא אבדה תקותנו!…

והגדוד העברי הראה את כוחו המוסרי ברגע מכריע. רצתה הפקידות הצבאית האנגלית לשלוח את הגדוד העברי או חלק ממנו מצרימה, להשקיט שם את המהומות. אז גם מבלי שנדברו זה עם זה, מיאנו כולם למלא את הפקודה הזאת; הם הסבירו את מיאונם בדברים פשוטים וברורים: “אנחנו התנדבנו למסור את נפשותינו רק בשביל ארץ־ישראל, ואין לנו עסק עם ארצות אחרות”. בעד הדבר הזה היו צפויים לעונש חמור מאוד כמורדים בצבא. אבל הכרתם המוסרית לא נתנה להם לעשות אחרת.

והקולונל אליעזר מרגולין לא לחנם זכה לעמוד בראש גדוד שכזה. גם הוא הראה כי במקום שטובת עמו דורשת, שם יכול הוא לוותר על כבוד משרתו וגם על נפשו.

בימי הפוגרום שהיה ביפו בשנת תרפ״א, לא חיכה לפקודת גבוהים ממנו, אלא בעצמו אסף את החיילים המשוחררים, מסר בידם נשק לחסום את הדרך לפני הפורעים שלא יתפרצו לתל־אביב. הוא ידע שמעשהו זה יחשב לעוון על־פי חוקי הצבא, ובמשפט שהיה אחר כך, אמר בפני השופטים: “בלבי לא היתה מחשבה אחרת אלא להגן על תל־אביב”.

כזה היה הגדוד העברי ומפקדו אליעזר מרגולין. מומנט קצר, אבל נאדר ונהדר.

וגבורה זו עברה לתל־חי, לכיבוש העמק בעבודה חקלאית יוצרת, שאליה מכוונת שאיפתנו העיקרית.

כשבא הזמן לכתת חרבות לאתים לא סרב החלוץ שלנו מלמלא גם את התפקיד הזה באותה מסירת הנפש.

חבל שרבים מהגדוד, אלה שבאו מאמריקה, מוכרחים היו, למרות רצונם, לעזוב את הארץ, שעליה נלחמו ובה קיוו להתישב. שלטה בהם עינם הרעה של הפקידים האנגלים. הם לא רצו שיהיו בארץ־ישראל אנשים שיש להם הצדקה לתבוע את חלקי האדמה השוממה ולרוות אותה בזיעתם ובדמם. “ילכו להם אל אשר ילכו ולא יטילו קוצים בעינינו”.

“יקרה היא הכף בשעת הסעודה ואחר כך אפשר גם להשליכה תחת השולחן”, אומר הפתגם הרוסי.

לא היה עוד צורך בגדוד העברי ושב לגלותו; וגם הקולונל מרגולין יצא בגולה.

יצאו — אבל עקבותיהם שמורים בלב יודעיהם, גם העם לא ישכחם.

“ספר השנה” תרפ״ו

---

שעה של עלית נשמה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

עונג שבת היה לי בשבת פ׳ חוקת בשבתי בתל־מונד במסיבת חברים, שבאו שמה משלושת הארגונים. א. חרות יהודה; ב. יזרעאל; ג. חקלאי, מלבד הארגון תל־מונד שהוא המרכזי. כולם צעירים עובדים, חברי ההסתדרות.

אי אפשר לומר שהם חיים כבר חיי שובע ונחת מלאה. שכירי יום הם כולם, ומשכרם הדל — עשרים גרוש ליום — הם חוסכים כדי לשלם בעד קרקע, ובעד הבית. התאמצותם תביא לחם פרי ברכה ויתענגו על תוצאות עבודתם הכשרה בנחלת בית וגגה בפינה הנהדרה הזאת, בשרון שלנו.

והחברים התישבו על יד שולחנות ערוכים בפרי הארץ שקדים וענבים, אכלו, שרו שירי חסידים וגם יצאו במחול. “שלוש סעודות כדאיבעי”.

והזקנה כאילו נעלמה ממני, שבתי רגע לימי עלומי, לימי החלומות הטובים שחלמתי על ארץ־ישראל הנעבדת בידי בני ישראל היקרים. והנה אנכי בארץ־ישראל, בין חברים יוצרים, בין אידיאליסטים טהורים, המוסרים את נפשם על האידיאל הלאומי שלנו, על הארץ שלנו, לעבדה ולשמרה.

אין לך, עם ישראל, להתבייש בצעיריך!

דבר 2172 יולי 1932

---

על שלשה דברים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א. על העישון

בהיותי ילד קנאתי בנערים שמעשנים פפירוסים. נדמה לי שעצם הפרוצס שהם מוציאים תימרות עשן מפיהם, ומכל שכן מנחיריהם, בזה הם מוכיחים את בגרותם הראויה לכבוד.

נסיתי לחקות את מעשיהם. כל ההתחלות אמנם קשות, אבל סוף סוף התרגלתי. יכולתי כבר לא רק לשאוף את העשן אלא גם לבלעו במעמקי הגרון ואחר כך לפלטו.

עוד בילדותי הייתי משתכר בכל שבוע איזה סכום. האדמו"ר ר׳ זלמן ז״ל היה מוסר ללבלרים שלו בכתב את הדרשה שהיה דורש בשבת והלבלרים היו מעתיקים ומוסרים אחר כך לנערים, שכתב־ידם ברור, להעתיק והיו משלמים שש קופיקות בעד הגליון, ואחר כך מוכרים את הכתבים לאורחים החסידים (דרך אגב אני צריך לציין, כי הכתבים היו מלאים שגיאות אף על פי שבסופם היה כתוב “מוגה”). אנוכי הייתי אחד מהמעתיקים והרוחתי די לקנות טבק…

וכל כך התרגלתי בעישון עד שסבלתי צער בימי שבת, שאי אפשר לעשן בהם. כמה פעמים חשבתי: כתוב “וקראת לשבת עונג”. איזה עונג אפשר שיהיה, אם אסור לעשן? וביחוד היתה קשה לי התענית ביום הכיפורים, שבו לא אוכלים ולא מעשנים. בשאר התעניות לכל הפחות מעשנים, והעישון דוחה את התיאבון.

אמנם שמעתי, כי ישנם “חכמים”, שמתירים לעצמם לעשן בשבת בצנעא. אבל הם גדולים ויצרם גדול, ואנוכי מה? — אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי!

הוספתי לעשן בימות החול ולסבול בימי השבתות. אבל באמת גם בימות החול סבלתי. הייתי עבד כפוּת לקופסה של הטבק, לנייר הדק, המוכן לעשיית פפירוסים, לגפרורים. אוי וי, שכחתי את הקופסה! או וי, אזל הנייר! אוי וי, אין גפרורים! וסוף סוף התחילו התקפות חזקות תדירות של כאב ראש, של שעול. הבינותי, כי העישון גרם לכך. אז החלטתי לחדול מעישון, וביום בהיר אחד השלכתי את הטבק ואת הנייר וחדלתי מעישון. והנה נשתחררתי מעבדות, נרפאתי ממכאובי ובפרוטות שחסכתי הייתי יכול לקנות ספר. ואני יכול להתענג בשבת.

ב. על אכילת בשר

לפני עשרים שנה נעשה לי ניתוח ממחלת הטחורים. הרופא ד"ר וולך יעצני, כי שלשה חדשים לא אוכל בשר, שלא תגרום לי אכילה זו לעצירת הקיבה. שמעתי בקולו ונוכחתי, כי באמת אין כל צורך באכילת בשר, ואשמח מאוד על התגלית הזאת; הריגת בעלי חיים, בהמה חיה ועוף, היתה לי תמיד למורת רוח, ואפילו על ידי סכין חדה וחלקה. האמת ניתנה להגיד, כי בבית אבא ז״ל לא אכלתי הרבה בשר. בימות החול היו מלבינים את הגריסים בחלב ודי. ורק בשבתות היו נותנים לי פרור בשר, שהיה מספיק לסעודת הזבוב. עכשיו, אחרי שעברו כעשרים שנה מעת שחדלתי מאכילת בשר, הנני מרגיש, כי לא אוכל להכניס חתיכת בשר אל פי.

ב״ה שפטרני מהאכילה הבזויה הזאת, אכילת בעלי חיים ואני חושב, כי בגלל זאת זכיתי לאריכות ימים.

איני יכול להגיד, כי היהודים האוכלים בשר הם משוללים חלילה ממדת הרחמים. אבל יותר נעים לאדם להרגיש, כי קיום של הלאו “לא תרצח” מתפשט אצלנו על כל בעלי החיים ואפשר להביא הוכחות מהתורה ומדברי חז״ל. כי גם הם לא היו להוטים אחרי אכילת בשר. ויפה אמר הרמ״מ בספרו “פרי הארץ”: “כי לפ״ד חז״ל עם הארץ אסור לאכול בשר, כי על ידי זה בהמה כשרה נהפכת לבהמה טמאה”… וסוף סוף כל האדם אפילו הצדיק טמא בחייו וטמא במותו יותר מהבהמה, ואיזו זכות מוסרית יש לנו לאכול בעלי חיים שקטים? התורה אמנם התירה, כמו שהתירה יפת תואר שבויה…

עד כמה שחיטת בעלי חיים מתנגדת לאינסטינקט הבריא והתמים של האדם נוכל ללמוד ממעשה זה: פעם שלחה אשה ביד בנה הילד תרנגולת לשחיטה. הילד ראה בפעם הראשונה איך השוחט מתח את צואר העוף, איך העביר עליו את הסכין, איך הוציא את הסימנים החתוכים והנוזלים דם, ואיך פרפרה אחר כך התרנגולת, הביט וכולו היה רועד, לקח את התרנגולת, נשא אותה איזו כברת ארץ, השליך אותה וברח.

ג. אלכוהול

ב״ה על דבר שתית אלכוהול אין לנו לדבר הרבה. אין כמעט שכורים בתוך עמנו. אבל אנוכי נזהר משתית אלכוהול לגמרי. איני רוצה להשחית את המתנה הטובה שנתן לי הקב״ה, מעט שכל ובינה, על ידי המשקאות המביאות לידי טרוף הדעת, במידה רבה או במידה מועטת. יכול אני לשמוח ולרקוד בשעת חדוה גם בלי התחבולה הבזויה הזאת של שכרות.

---

על הברכות

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד־חכם הוא (פתגם תלמודי)

למלאות לי ב״ה שבעים שנה קבלתי הרבה ברכות: בטלגרמות, בדפוס, בכתב, מלבד אלה הרבים שהרהרו את הברכה בלבם — ברוכים יהיו כולם!

התבוננתי בשאיפתם של המברכים, דרשתי אחר חזון לבם, ביחוד של הדור הצעיר, של הפועל העברי, זה שהעמיס עליו את עובי הקורה ושהעתיד הוא שלו — מה הם חפצים לראות בי…

באמת הוא לא חשוב ביותר אם יש בי משהו מהשבחים שפזרו לי ביד נדיבה מאהבה המקלקלת את השורה ומכסה על כל הפשעים. הן פרט קטן אנכי, גרגר מהכְּרּי. העיקר חשוב הוא לדעת למה שואף הכלל וביחוד צבור העובדים, כי חזון לבם הלא הם מיחסים לי, מה שמשובח בעיניהם, מה שהם בעצמם שואפים אליו.

ורואה אני שחברי וידידי אינם מסתפקים במועט, הם מבקשים גדולות: הרמוניה שלמה בין קדושת המסורת ובין דרישות המוסר של דורנו, האידיאל של הנבואה והיושר הסוציאלי, בקיצור: כל מה שיש יפה ונשגב בישראל ובאדם.

ברור לי שמי שיש לו שאיפה שכזו, חזון לב שכזה, כבר יש בו בעצמו, טמון בקרקע נפשו זרע הברכה של כל הטוב שהוא שואף אליו. וזוהי התקדמות מוסרית גדולה ומשמחת.

מעלה אני בזכרוני את שאיפת צעירינו המתקדמים בגולה בימי קדם. אלה שננו בכל כוחם את ספרי הלמוד הצנומים של השפה הסלבית של הכנסיה הפרַבוסלבית וההיסטוריה של אילובייסקי וכדומה בשביל קבלת תעודת בגרות בגמנסיה רוסית בתקוה להתפרנס אחר כך ברוחה מהרינטה של ההשכלה הזעומה והמזויפת שהוכנה על פי הפרוגרמה של חנפי הצר הרוסי. ולא חשו ולא הרגישו הצעירים האלה שהם מתעתדים להיות פרזיטים, אוכלי עמל אחרים ומכינים כבלים לעם העובד בכלל ולעמם בפרט. והנה ב״ה נשתנו העתים: הננו רואים את שאיפת צעירי עמנו היום הבאים לבנות את ארץ־ישראל בעבודה יוצרת ולהכין לעמם בסיס של קיום מוסרי באחוה, בשויון, בעזרה הדדית, בתרבות עברית ואנושית — אין פלא שלבי מתמלא שמחה אין קץ ומודה לה׳ שזכני לחיות בדור שכזה!

ואתם ידידי המברכים, דעו לכם כי מאלומות האור השופעות מקרב נפשכם הצעירה המלאה עוז ובטחה ושמחת יצירה, הודלק הניצוץ הקטן שבקרב לבי, ואני חוזר על הדברים שאמר לכם גאון המדע של דורנו, הפרופ׳ איינשטיין, בועידת הפועלים בתל־אביב: יותר ממה שנתתי לכם קבלתי מכם".

חזקו, חברים, ואמצו והשתלמו בגופכם ובנפשכם ויהי רצון שכל עם ישראל וכל האנושיות כולה יכירו בגדולת שאיפתכם ויקלו לכם את מלחמתכם הקשה במכשולים הרבים הנמצאים על דרככם. עלו ידידים מעלה מעלה ואני, בעזרתכם, אטפס אחריכם עד שנזכה לראות את ציון הבנויה בשלמותה הכלכלית והאידיאלית.

הצמוד אליכם בקשרי אהבת עולם.

“קונטרס” אדר תרפ״ד.

---

בּמוֹסקבה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בּאתי על העיר ההוֹמיה מוֹסקבה וסרתי אל חצר גלֶבּוֹב המפוּרסמת. שם ישב דוֹדי ר' יעקב שהיה שוּ“בּ בּמוֹסקבה. בּחצר זוֹ החזיקוּ היהודים מקַדמת דְנָא¹, עוֹד כּשהיתה הישיבה ליהוּדים אסוּרה לגמרי בּעיר הבּירה, כּשהיוּ בּאים לבקר לשעה את העיר לרגל עסקים נכבּדים, היוּ שוֹטרים מלַוים אוֹתם משער העיר אל החצר הגלבּוֹבית וּלמחרת משיבים אוֹתם דרך השער ללכת לשוּב ל”תחוּם המוֹשב".

ואוּלם בּזמן ההוּא הוּתר לסוֹחרים, לבעלי־מלאכה, לחיילים שנפטרוּ מעבוֹדת הצבא, להתישב בּמוֹסקבה ישיבת־קבע, וּבה היוּ כּעשׂרים אלף נפש ויוֹתר.

רוֹב היהוּדים ישב בּרוֹבע העיר “זאראדיה”, שנמצא בּשפלה קרוֹב אל הנהר המרוּפּש שנקרא גם כּן “מוֹסקבה”. וּביחוּד איווּ להם למוֹשב את החצר הגלבּוֹבית. שם אפשר היה גם למי שאינוֹ בּעל־מלאכה ולא סוֹחר, משלם גילדיה², לשבת ישיבת־קבע, ורק צריך היה להכניס את הפּספּוֹרט שלוֹ לסוֹכן אשר על הבּית יחד עם רוּבּל אחד וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת. את הרוּבּל היה הסוֹכן מוֹסר בּתוֹר שוֹחד למשטרה וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת לקח לוֹ בּעד טרחתוֹ, ואז היוּ רוֹשמים על הפּספּוֹרט “עוֹבר־אוֹרַח”, והפּספּוֹרט היה מוּנח אצל הסוֹכן. וכאשר היתה המשטרה בּאה בּלילה לעשׂוֹת חיפּוּשׂים וּביקוֹרת, היה הסוֹכן אוֹמר להם שפּלוֹני וּפלוֹני הוּא רק עוֹבר־אוֹרח, ולא היוּ נוֹגעים בּוֹ לרעה. וּכשכּלה זמן הפּספּוֹרט היוּ שוֹלחים אחר פּספּוֹרט חדש ושוּב היוּ רוֹשמים אוֹתוֹ בּתוֹר “עוֹבר־אוֹרח”. בּקיצוּר: שם היה “חוֹפש” ליהוּדים. אפשר היה לשבת בּמוֹסקבה עשׂרוֹת שנים בּתוֹר “עוֹבר־אוֹרח”. על השם, כּמוּבן, אין להקפּיד.

אמרוּ, כּשרצה הפּוֹליצמייסטר³ להעשיר את אחד מפּקידי המשטרה מינהוּ לנציב על חצר גלבּוֹב, וּבמשך שנתים, שלוֹש שנים היה לבעל־בּית בּמוֹסקבה ממתנוֹת כּהוּנה…

וּבגלל ה“חירוּת” שניתנה ליהוּדים בּחצר גלבּוֹב, היתה חצר זוֹ מלאה יהוּדים, בּיחוּד מבּני דַלת העם, אבל מלאה ממש, כּדגים מלוּחים בּחבית. איש עני היה שׂוֹכר לוֹ דירה של שני חדרים. בּאחד ישב הוּא וּמשפּחתוֹ וּבשני נתן מקוֹמוֹת לינה לעשׂרה יהוּדים ויוֹתר, שאין להם משפּחה בּמוֹסקבה, וּמבשל בּשבילם את ארוּחתם הדלה. וּמזה מתפּרנס. רוֹב היהוּדים היוּ מתפּרנסים מסרסרוּת, מעסקי קוֹמיסיוֹן, ממסחר בּתוֹצאוֹת הפַַבּריקַנטים מהמדרגה השלישית (כּלוֹמר: בּסחוֹרה זוֹלה וּגרוּעה), אוֹ פּשוּט בּבגדים וכלים ישנים, הנמכּרים בּשוּק הסחבוֹת.

היוּ בּחצר זוֹ גם שני בּתי־מדרש, אחד לאַשכּנזים ואחד לחסידים, מלבד “מנינים” אחדים.

וּמרוֹב הלחץ והדוֹחק ששׂרר בּתוֹך חצר זוֹ היה העיפּוּש שם נוֹרא. בּכלל לא הצטיינה מוֹסקבה בּזמן ההוּא בּנקיוֹנה, וּפה בּחצר גלבּוֹב, ניתנה חירוּת גמוּרה ליוֹשביה להיטבע בּזוּהמה. וּמה יש להגיד על דבר בּתי־הכּסא שהיוּ שם! הריח שהיה עוֹלה משם היה מחניק את כּל יוֹשבי המסדרוֹן, ונוֹסף לזה כּמעט בּכל לילה היוּ בּאים המנקים עם חביוֹתיהם לגרף את הבּיבין. אז נתמלאה כּל החצר עיפּוּש, שלזכרוֹ תאחזני זוָעה…

ואנכי עד הנה לא הוּרגלתי בּישיבת כּרכּים. אמנם העיירוֹת שלנוּ גם כּן די מרוּפּשוֹת, אבל מסביב להן מרחביה, ואילנוֹת מלבלבים וּפרחים מבשׂמים את האויר, וּפה – בּית־סוֹהר מזוּהם.

אבל עמנוּ ישׂראל צריך פּרנסה, וּבשביל הפּרנסה הוּא אנוּס לשבת בּמוֹסקבה בּחצר גלבּוֹב וּלשלם בּעד זה שוֹחד לפקידי המשטרה.

אוּלם אנכי לא יכוֹלתי לשבת שם. הרגשתי כּי אני נחנק. אבל מה לעשׂוֹת? היה לי דוֹד אמיד קצת בּרחוֹב סוֹליאנקוֹ, הוּא ישב בּדירה נקיה, וּמשפּחתוֹ – הוּא וּבנוֹ. אשתוֹ מתה עליו שם. וכאשר שמע את התאוֹננוּתי על הדירה שלי, אמר: תשב אצלי. כּמדוּמני, כּי איש לא ירגיש בּך אם תבוֹא ללוּן.

ואנכי קיבּלתי את הצעתוֹ בּשׂמחה. אפס כּבר לקחה אזני על דבר מעשׂי פּקידי המשטרה, שמתפּרצים בּלילוֹת לצוּד יהוּדים, והסיפּוּרים האלה עשׂוּ עלי רוֹשם מדכּא. והייתי תמיד שוֹכב בּחרדה וקם בּחרדה ויוֹצא בּבּוֹקר כּגנב מתוֹך השער, לתוּר לי פּרנסה. ואשר יגוֹרתי בּא לי. בּלילה אחד בּשעה השניה אחר חצוֹת והנה מצלצלים. פּקידי המשטרה בּאוּ. בּדקוּ את הפּספּוֹרט שלי, את תעוּדת המלאכה שלי (תעוּדת אמן לזיקוּק י"ש) וּמצאוּ, כּמוּבן, שזה לא מספּיק, אלא עוֹד צריך תעוּדה על יוֹשר הנהגתי, כּלוֹמר: שאין עלי עווֹן פּוֹליטי. אחד מהפּקידים אמר לקחת את הפּספּוֹרט ממני וּלצווֹת עלי לבוֹא מחר אל בּית המשטרה, אבל השני אמר: הז’ידים מילאוּ כּארבּה את עיר הבּירה. ילך לוֹ ללוּן שם בּבית־הסוֹהר. וַימסרני בּידי חייל אחד.

הוֹלך אני עם החייל המלַוני אל בּית־הסוֹהר, ונפשי עגוּמה, משתאה וּמשתוֹממת…

אנכי המשׂכּיל, חוֹבב הספרוּת הרוּסית, השוֹתה בּצמא את דברי גוֹגוֹל, פּוּשקין וטוּרגאֶניֶב, חוֹשב על דבר התאַחדוּת של היהוּדים עם העם הרוּסי הגדוֹל, מוּבל כּפוֹשע בּתוֹך בּירת רוּסיה, בּעד מה? רק בּשביל שאני יהוּדי! ואיה הוּא הצדק והיוֹשר?

הביאוּני לתוֹך בּית־הסוֹהר וסגרוּ עלי הדלת. והנה הוּא מלא שיכּוֹרים שאספוּ אוֹתם בּרחוֹב, כּמוֹ שנהוּג בּעיר ההוֹמיה הזאת. הם מתגלגלים על הרצפּה בּתוֹך קיא צוֹאתם, ואנכי – בּיניהם. מלבד העיפּוּש והזוּהמה גם פּחד נפל עלי, כּי יראתי שפּליטי אדם אלה עלוּלים גם לרציחוֹת.

לאַשרי מצאתי חלוֹן שבּוֹ אשנב פּתוּח. ישבתי על החלוֹן ושאפתי רוּח מהאשנב ושהיתי שם עד נכוֹן היוֹם.

בּשעה התשיעית בּבּוֹקר הביאוּנוּ לחדר המשטרה. שם ראיתי, כּי בּלילה זה נלכּדוּ עוֹד שנים־עשׂר יהוּדים מהחצר הסמוּכה לחצר שישבתי בּה. ואוּלם הם היוּ כּבר בּקיאים וּכשהוּבאוּ לבית־הסוֹהר נתנוּ שוֹחד למשגיח והוּא נתן להם חדר מיוּחד עם מיטוֹת ויכלוּ שם לישוֹן ולנוּח.

מבּין הנלכּדים נמצאוּ אחדים שידעוּ את סוֹד הפּדיוֹן וקיבּלוּ מכּל אחד שלוֹשה רוּבּלים וּמסרו לשׂר הרוֹבע, והוּא מסר לנוּ את הפּספּוֹרטים נקיים כּמוֹ שהיוּ בּלי לרשוֹם עליהם, שאנוּ צריכים לצאת מן העיר.

ואז שבתי לחצר גלבּוֹב להיוֹת שם תוֹשב, כּכל היהוּדים ה“תוֹשבים”. הכנסתי רוּבּל וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת וקיבּלתי את הזכוּת לשאוֹף אל קרבּי את העיפּוּש והזוּהמה כּבן־חוֹרין.

בּמוֹסקבה ראיתי בּפּעם הראשוֹנה שׂנאת העם הרוּסי אלינוּ. שמעתי בּפּעם הראשוֹנה את השם “ז’יד” יוֹצא בּהדגשה מיוּחדה.

אבל זה יֶארך רק זמן קצר – חשבתי בּלבּי. – הלא לא לחינם עמלוּ הסוֹפרים הגדוֹלים, המתנבּאים לאהבת האנוֹשוּת וּלחוֹפש הדעוֹת וּלכל הדברים הטוֹבים. השחר כּבר נבקע והשמש מוּכרחת לעלוֹת וּלהאיר ולפקוֹח עינים עיורוֹת…

אזוּר תקוה לעתיד מזהיר שיבוֹא בּעגָלה וּבזמן קריב קיבּלתי עלי לעת עתה בּאהבה את יסוּרי העיפּוּש של חצר גלבּוֹב והכּבוֹד שחָלקוּ לנוּ הפּוֹחזים והריקים בּקראוֹת שם “ז’יד”. צריך לסבּוֹל קצת: מלכוּת החירוּת, השויוֹן והאחוָה בּמהרה תבוֹא.

פּרנסתי היתה קטנה מאד גם בּעיר הגדוֹלה מוֹסקבה, וגם קשה היתה בּיוֹתר. צריך היה לרוּץ מזאראדיה למאֶשצ’אנסקאיה וּמשם לטואֶרסקאיה והכּל בּשביל איזה פּרוּטוֹת, שאחר גמר החוֹדש לפעמים לא נפרעוּ. הבּיתה יכוֹלתי לשלוֹח רק רוּבּלים אחדים. וּמשוּם כּך, כּאשר נזדמן לי למצוֹא מצב מלַמדוּת קבוּע בּויאזמה (פּלך סמוֹלנסק), עזבתי את מוֹסקבה ונתישבתי בּויאזמה. המשטרה העלימה עין ממני ויכוֹלתי לשבת שם בּלי מפריע.

על פּי המנהג הקבוּע אוֹכל ה“רבּי” חוֹדש חוֹדש בּבית אֵם אחרת, מלבד מה שהוּא מקבּל בּכסף.

זכוּרני שחוֹדש אחד אכלתי בּבית איש אחד שעבד בּצבא ניקוֹלאי הראשוֹן. המפרנסת היתה אשתוֹ מלכּה, כּי האיש בּעצמו היה כּמעט חסר־דעה, וכמעט תמיד שיכּוֹר, וּבכל זאת היתה האשה חוֹלקת לוֹ כּבוֹד גדוֹל וּמפקחת עליו שלא יחסר לוֹ כּלוּם בּזמנוֹ. ואומנם מעלה יתירה היתה בּוֹ – נאמנוּתוֹ לדת ישׂראל. כּל קוּלָא בּמנהגי הדת היתה בּאה כּחנית אל קרבּוֹ וּכדוֹב שכּוּל היה מתמרמר נגד המשנים מהמנהגים המקוּבּלים. פּעם אחת התנפּל עלי בּקצף נוֹרא על ששילבתי את אצבּעוֹת ידי בּיוֹם השבּת. לפי דעתוֹ זהוּ סימן של עצבוּת וּבמעשׂה זה מחללים את השבּת. אנכי כּבר ידעתי שאי אפשר להוֹכיח לוֹ, כּי טוֹעה הוּא, ועל כּן מיהרתי לקבּל עלי, כּי לא אוֹסיף לעשׂוֹת עוֹד כּדבר הזה.

אף על פּי שסבל הרבּה מפּקידי הצבא בּכל ימי עבוֹדתוֹ הארוּכּה, בּכל זאת היה מזכּיר את השׂרים בּיראת הכּבוֹד. אלה היוּ גנרלים! – היה הוּא מספּר בּהתפּעלוּת – ממבּטיהם היוּ כּוּלם נוֹפלים כּזבוּבים. הם ידעוּ איך לנהל את הצבא. אמנם הם היוּ מַלקים כּדבעי, אבל, כּידוּע, בּלי זה אי אפשר. גם המלמד כּשאינוֹ מַלקה, לא יצלח למאוּמה, וּמכּל שכּן שׂר־צבא…

לוֹ היה בּן משוּמד שהיתה לוֹ אחוּזה קטנה קרוֹב לויאזמה. את פּני אביו אסוּר היה לוֹ להיראוֹת, ורק בּשעה שלא היה האב בּבּית, היה הבּן סר לפעמים לבקר את אמוֹ ואת אחיו וּמביא להם איזה מתנוֹת מיבוּל אדמתוֹ. אצל האם גָברה, לפי הנראה, אהבתה לפרי בּטנה על אהבתה לדת ישׂראל. והאחים לא היוּ קנאים. לא איכפּת היה להם אם אחיהם המיר את דתוֹ…

בּשבתי בּויאזמה מצאתי חבוּרה של רֵעים. אחד מהם היה איש נפלא, ה' סנדר מַרגוֹלין. הוּא ידע את הספרוּת הרוּסית וּביחוּד אהב את החימיה ואת המיכניקה. הוּא היה משרת אצל נוֹצרי אחד בּאוֹסם של י“ש וקיבּל 25 רוּ”כ לחוֹדש וּבקבּוּק י"ש בּכל ערב שבּת. הנוֹצרי עשׂה עוֹשר רב על ידי גניבת מכס, אבל היהוּדי חי בּדוֹחק גדוֹל והיה נאמן לאדוֹניו כּכלב. וּפעם היתה איזוֹ מריבה בּינוֹ וּבין אדוֹניו. אז אמר לוֹ האדוֹן: אנכי הלא מאמין בּך. והיהוּדי המשרת ענהוּ: ואיזוֹ תוֹעלת יש שאתה מאמין בּי? אל תאמין! משׂכרוֹ המוּעט היה חוֹלק לקנוֹת ספרים יקרים ולעשׂית נסיוֹנוֹת.

כּשמת אדוֹניו נשאר האיש בּלי משען לחם ויצא לגוּר בּאוֹרשה (פּלך מוֹהילוֹב) וימת שם בּעוֹני ולחץ.

עוֹד ידיד צעיר היה לי, ה' זרחי. הוּא היה תלמיד של הגימנַסיה בּמחלקה הששית. אוּלם בּאוֹתה שנה קרה לוֹ אסוֹן. צעיר אחד עני בּא ונכנס גם הוּא אל הגימנסיה. זרחי תמך בּוֹ בּכל כּוחוֹ. הוּא היה מאסף נדבוֹת וּמספּיק לוֹ כּל צרכיו. אך הצעיר הזה לא הסתפּק בּזה וּביקש דוקא להתנצר, כּדי שיעלה פּתאוֹם לגדוּלה על ידי איזה “אב־טוֹבל” עשיר. כּשנוֹדע הדבר לזרחי, מיהר ושלח טלגרמה להוֹריו, והם בּאוּ ולקחוּ אוֹתוֹ מויאזמה והשיבוּהוּ לעירוֹ. אך כּעבוֹר איזה חדשים רימה את הוֹריו, וַישב לויאזמה וקיבּל עליו את הדת הנוֹצרית והלשין בּאזני הדירקטוֹר על חברוֹ שהניאוֹ מהתנצר, וזרחי נאנס לעזוֹב את הגימנסיה.

עוֹד ידיד אחד היה לי, צעיר חביב, ישׂראל קרימשוֹב, שידע היטב עברית, ונכנס אז לגימנסיה למחלקה הששית וגמר אוֹתה בּמדאליה של זהב ואחר כּך גמר את מחלקת הרפוּאה בּמוֹסקבה, והיה לרוֹפא מצוּין וּמת בּוילנא, ממחלת הטיפוּס, שדבקה בּוֹ בּרפּאוֹ חוֹלים.

בכּל שבּת וּבכל יוֹמא דפַגרא⁴ היינוּ מתאספים יחד בּדירתי הקטנה, שעמדה מחוּץ לעיר בּמקוֹם שוֹקט וירק מסביב לוֹ, והשתעשענוּ בּשׂיחת רעים וּבעניני ספרוּת. עשׂינוּ יחדיו חבוּרה וחתמנוּ לחצי שנה על “השחר”. והנה קיבּלנוּ מר' אברהם צוּקרמן ז"ל לא שש, אלא ארבּע חוֹברוֹת: הראשוֹנה, השלישית, הרביעית והששית. התחלנוּ לכתוֹב לוֹ והרבּה זמן לא ענה כּלוּם ואחר כּך זכינוּ לתשוּבה, כּי כּאשר נחתוֹם על חצי השנה השני ישלח לנוּ גם את החוֹברוֹת החסרוֹת. וּמוּבן מאליו, כּי לא חתמנוּ, וזה גרם שהמַעין של הספרוּת העברית נסתם ממני לזמן ארוֹך, והיינוּ שוֹברים את צמאוֹננוּ הספרוּתי רק בּספרוּת הרוּסית.

אז חתמנו על ה“רוּסקי יֶברֵי”⁵, והתחלתי לשלוֹח בּעצמי אליו איזה דברים. המאמר הראשוֹן היה “להגנת המלמדים” שעליו חתמתי “לאדיער” ואחר כּך איזה קוֹרספּוֹנדנציוֹת.

סוֹחר אחד ממוֹסקבה בּא לויאזמה וקרא את הפיליטוֹן שלי ונתפּעל מאד והוּא נתן תקוה בּלבּי כּי העוֹרך ליפּסקירוֹב בּמוֹסקבה, שהוּא ידידוֹ, יקבּלני לעוֹבד לוֹ.

התקוה הגדוֹלה, להיוֹת עתוֹנאי גמוּר, מילאה את כּל לבּי. המלַמדוּת שהיתה בּעיני לסמל העלבּוֹן, נחשבה לי עכשיו לתוֹעבה. בּקוֹשי רב הבלגתי על קוֹצר־רוּחי וסיימתי את הקיץ. וּכצפּוֹר שנשתחררה מכּלוּבה, מיהרתי לעזוֹב את ויאזמה ושבתי למוֹסקבה, מלא תקווֹת מזהירוֹת.

אמנם מליפּסקירוֹב לא קיבּלתי כּל הבטחה וגם הסוֹחר בּעצמוֹ הבטיחני רק שיהיה לי לעזר עד כּמה שידוֹ מַגעת. אבל בּעיני היה הדבר כּל כּך פּשוּט וּבטוּח. חשבתי שאני צריך רק לשבת בּקרבת המערכת ואז ממילא הכּל יהיה יפה.

העתוֹן “נוֹבוֹסטי דניַא”⁶ היה מכוּון בּשביל בּתי־המַרזח, עממי פּשוּט. הוּא אמנם היה נקי מהזוּהמה של הקלֶריקליוּת⁷ ושׁל שׂנאת העמים האחרים, אבל בּשאלוֹת עוֹלמיוֹת, היוֹצאוֹת מגבוּל החיים היוֹם־יוֹמיים, לא נגע. הצנזוּרה היתה חמוּרה מאד וליפּסקירוֹב יסד את העתוֹן לשם עסק, ולא לשם איזה אידיאל שהוּא.

ליפּסקירוֹב זה היה מתחילה עוֹזר בּעתוֹן החשוּך הרשמי “מוֹסקוֹבסקיה ואֶדוֹמוֹסטי”⁸ של קאטקוֹב. ועל פּי השתדלוּתוֹ של קאטקוֹב ניתן לליפּסקירוֹב הרשיוֹן להוֹציא עתוֹן אף על פּי שלא גמר בּית־ספר גבוֹה וישב בּמוֹסקבה בּזכוּת של תעוּדת בּעל־מלאכה.

שׂכרתי לי דירה בּביתו של פּוֹליאקוֹב בּרחוֹב טואֶרסקאיה, כּמוּבן, לא בּבּית הגדוֹל, אלא בּבּית הקטן שבּפנים החצר על יד האוּרוה, שבּוֹ ישב איזה סוֹחר־עצים. על יד חדרי היה חדר מיוּעד לבעלי־העגלוֹת הרוּסים, מוֹליכי העצים. וּבשני ישבתי עם אשתי וּשלוֹשת ילדי. בּערבים הייתי שוֹמע סיפּוּרי־מעשׂיוֹת עממיים, שאחד מבּעלי־העגלה היה מספּר לחבריו. כּמעט בּכל סיפּוּר היה מתוֹאר בּתוֹר “גיבּוֹר” איזה גַלָח. ואיזה עווֹנוֹת לא טפלוּ עליו! שיכּרוֹן, זימה, שוֹחד ורצח. אפשר היה ללמוֹד מזה עד כּמה מכבּד המוֹן העם הרוּסי את רבּוֹתיו הדתיים!..

נכנסתי אל המערכת. העוֹרך קיבּל את פּני בּסבר פּנים יפוֹת. יעצני להסתגל אל עתוֹנוֹ, לראוֹת איך שאחרים כּוֹתבים וללמוֹד מן המפוֹרש על הסתוּם. הבאתי לוֹ איזה ענינים כּתוּבים, והוּא קיבּלם והניחם בּארוֹן, בּהבטיחוֹ לקראם אחרי איזה זמן.

אילוּ היה ה' ליפּסקירוֹב פּחוֹת מנוּמס, כּי אז היה בּודאי אוֹמר לי: חביבי, אתה יהוּדי מכּף רגלך עד ראשך, וּמה לך אצל עתוֹן רוּסי עממי? וּבכלל צריך אתה לדעת, כּי להיוֹת סוֹפר תמידי בּמערכת, וּבפרט להיוֹת רֶפּוֹרטר, זהוּ כּשרוֹן מיוּחד ואפשר שאתה, אף על פּי שכּתבת כּבר פיליטוֹן אחד אוֹ שנים בּפחוֹת אוֹ יוֹתר כּשרוֹן, בּכל זאת להיוֹת סוֹפר תמידי לא תוּכל לא רק בּמערכת של “חדשוֹת היוֹם”, אלא אפילוּ בּמערכת אחרת. ואתה הלא יחד עם זה מבקש פּרנסה. ועל כּן תבקש לך פּרנסה אחרת. ואל הספרוּת אוּלי תכּנס לפרקים כּאוֹרח. אבל ה' ליפּסקירוֹב היה איש מוֹדרני, מנוּמס. וכיחש את האמת תחת לשוֹנוֹ. ואנכי בּתמימוּתי האמַנתי, כּי אוּכל סוֹף סוֹף להיוֹת עוֹזר תמידי בּמערכת וּלהתפּרנס מעבוֹדתי הספרוּתית, קיויתי וסבלתי, ועמי יחד משפּחתי, עד שבּאוּ החיים והוֹרוּני דעת על פּי דרכּם בּשוֹט של רעב.

ליפּסקירוֹב זה, כּנראה, היה איש לא רע־לב. אבל החיים המקוּלקלים והסביבה קלקלוּ אוֹתוֹ, להתרחק מכּל דבר אידיאלי וגם מעמוֹ. וסוֹף סוֹף, כּאשר התחילה הממשלה להציק ליהוּדים בּמוֹסקבה, המיר את דתוֹ הוּא וּמשפּחתוֹ.

צריך הייתי לחפּשׂ שוּב אחרי שיעוֹרים לפרנס את בּני בּיתי, אבל מצאתי אוֹתם בּמידה מוּעטה מאד. כּשנוֹלד לי בּני אליהוּ לא היה לי בּמה להכין את הבּרית, לוּלא עזר לי דוֹדי ר' יעקוֹב ז"ל, שהיה סַנדק אצלוֹ.

וּבתוֹך כּך המשטרה נגשׂה בּי, שאוֹכיח לה שאני עוֹסק בּאוּמנוּתי (לי היתה תעוּדת אוֹפה) עד שפּעם כּעסתי ואמרתי לשׂר הרוֹבע: מה אתה רוֹצה ממני? אין לי עבוֹדה. הרשוּת בּידך לגרשני ואנכי לא אצטער הרבּה על זה, כּי לא מצאתי כּלוּם בּעיר הבּירה, מלבד רעב.

מאז חדל לנגוֹשׂ בּי והשיב לי את הפּספּוֹרט.

וּמצבי החמרי הלך הלוֹך ורע. אנוּס הייתי לעזוֹב את מוֹסקבה וללכת למקוֹם אחר לבקש פּרנסה. אך בּמה אסע? וּמה לעשׂוֹת עם בּני בּיתי?

והנה בּאה חוֹתנתי ז"ל מרוֹמנוֹבה למוֹסקבה, כּי היתה לה “מכּה” קטנה בּלחיה. הכנסתי אוֹתה לבית־החוֹלים. וּקצת הכּסף שהיה עמה לקחתי ממנה ושלחתי את משפּחתי לרוֹמנוֹבה וּבעצמי לקחתי להוֹצאוֹת עד קאלוּגָה ויצאתי ממוֹסקבה בּפחי־נפש…

בּאתי לקאלוּגה וסרתי לבית־המדרש. ואנה הייתי יכוֹל לסוּר אם לא לבית־המדרש? בּכיסי לא היה כּלוּם, וּבעיר אין גם אחד מכּיר אוֹתי. וקאלוּגה הלא היא עיר של נכרים, ואסוּר ליהוּדי להתישב בּה.

בּית־המדרש היה רשוּתוֹ של העשיר הישיש ה' זַפרן. הוּא היה מאנשי־הצבא הניקוֹלאיֶבים המשוּחררים ועשׂה עוֹשר, וּבעשרוֹ נתן הרבּה צדקה וּבכלל היה מנהגוֹ מנהג פּטריאַרך⁹. בּבּוֹקר בּיוֹם הששי ניגש אלי ונתן לי שלוֹם. שאלני כּדרך יהוּדים למוֹלדתי ולעסקי ואמרתי לוֹ, שהנני נוֹסע בּתוֹר מַגיד, והוּא בּיקש ממני שאסעד אצלוֹ בּשבּת, ואנכי, כּמוּבן, לא סירבתי.

ואמנם נהניתי מאד משוּלחנוֹ, לא רק מהמאכלים הערבים שכּבר לא בּאוּ כּמוֹהם לפי, אלא בּיחוּד מהפּאטריאַרכליוּת של הבּית. השוּלחן היה ערוּך, מנוֹרוֹת של כּסף רבּוֹת דלקוּ עליו, בּראש השוּלחן ישב הישיש היפה וּסביב השוּלחן הארוֹך ישבוּ כּל בּני הבּית והמשרתים היהוּדים. נתוַדעתי לעוֹד אנשים אחדים, יהוּדים פּשוּטים, שקיבּלוּ את פּני בּאהבה וּבידידוּת.

בּיוֹם לפני המנחה דרשתי בּבית־הכּנסת. מלא הייתי אז רעיוֹנוֹת לאוּמיים, שקראתי בּספרי סמוֹלנסקין ועוֹד ואוֹתם הריקוֹתי לפני קהל שוֹמעי כּמוֹ שיכוֹלתי. וּביוֹם הראשוֹן נתן לי ה' זפרן שלוֹשה רוּבּלים ואסע לאוֹרוֹל.

בּאוֹרוֹל לא מצאתי קבּלת־פּנים ידידוּתית. שם היוּ פּרנסי הקהילה אריסטוֹקרטים, שאינם הוֹלכים לבית־המדרש, וּלעני שכּמוֹתי אין מקוֹם להפּגש עמהם. נכנסתי אל הרב המוֹ"ץ¹⁰, והוּא אמנם הראה לי התקרבוּת, אבל להוֹשיע לא היה יכוֹל לי.

אז נמצא לי בּצרה עזר מאחד מבּני עירי רוֹמנוֹבה. זה היה דוקא יהוּדי פּשוּט, וּכשנפגש עמי בּרחוֹב שאֵלני על דבר מצבי. מאד לא נעים היה לי להשפּיל את כּבוֹדי בּפניו וּלספר לוֹ על דבר מצבי האמיתי, אבל הוּא בּא עמי בּדברים וחקר ודרש עד שגיליתי לפניו, כּי עדיין לא אכלתי בּיוֹם ההוּא. הוּא תיכף הוֹליכני לדירתוֹ והאכילני ונתן לי שני רוּבּלים ואסע לקוּרסק.

בּקיצוּר, איך שהוּא הגעתי בּיוֹם הששי לבּיֶלגוֹרוֹד ושם דרשתי שוּב ונתקבּלתי למוֹרה בּיתי בּבית ה' ליב כַּצמן.

אז, אחרי חמישה־ששה שבוּעוֹת של נדוּדים, הרגשתי טעמה של שינה בּמיטה מוּצעה. וכשלמה מימוֹן בּשעתוֹ הייתי גם אני יכוֹל לקרוֹא בּשׂמחה: “הלילה ישנתי בּמיטה!”

---

מלמד וּמוֹכר־ספרים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בּביתוֹ של ה' כּצמן מצאתי אוֹצר ספרים הגוּן, ועל פּי עצתי הוֹסיף לקנוֹת עוֹד ספרים. ושלוֹש שנים ישבתי בּמנוּחה והתפּרנסתי בּדוֹחק. יחד עם בּני בּיתי, ששבוּ אלי מליטא. לימדתי ולָמדתי. ה' כּצמן וּבני בּיתוֹ התיחסוּ אלי כּמוֹ אל איש הקרוֹב להם, וגם אני אליהם. שלחתי משם ל“המליץ” איזה פיליטוֹנים שזכיתי לראוֹתם נדפּסים. על דבר שׂכר סוֹפרים לא פּיללתי ולא קיויתי.

בּשנה הרביעית חדלוּ בּני ה' כּצמן ללמוֹד. נאנסתי לקבּל תלמידים שלא כּפי רצוֹני. ושוּב קצה נפשי בּמלַמדוּת. בּיקשתי להתפּרנס מיגיע כּפּי והייתי לאוֹפה. עבוֹדת־פּרך עבדתי אני ואשתי הראשוֹנה הֶניֶה־לאה ז"ל. בּכל יוֹם היינוּ אוֹפים לחם דגן וּקצת לחם חיטה והייתי נוֹשׂא אני וּבני בּיתי לקוֹנים יהוּדים ושאינם־יהוּדים את הלחם האפוּי. הייתי גם בּוֹקע עצים ונוֹשׂא מים. אך הפּרנסה לא הספּיקה גם להוֹצאוֹת המוּעטוֹת. הלחם שנאפה בּנוּסח ליטא לא מצא חן בּעיני יוֹשבי בּיֶלגוֹרוֹד.

כּשראיתי שאפית הלחם נוֹטלת את כּל כּוֹחי וכוֹח אשתי העלוּבה, שׂמתי פּני שוּב אל הספרוּת. היה לי כּמאה רוּבּל וגמרתי בּלבּי להדפּיס סיפּוּר אחד, שהיה אצלי בּכתוּבים. חשבתי שתיכף כּשידָפס הסיפּוּר יקפּצוּ עליו קוֹנים ועל ידוֹ יתוּקן מעמדי. אבל הדפוּס (מסרתי לה' א. צוּקרמן שיהיה המוֹ"ל¹) לא מיהר להוֹציאוֹ עד סוֹף חוֹרף תרמ"ב. וּמצבי הוּרע כּל כּך עד שלא יכוֹלתי לפדוֹת את הספר, לוּלא בּא ה' כּצמן לעזרתי. אבל כּשהוֹצאתי את הסיפּוּר נתוַספה לי עוֹד דאגה: מה אעשׂה בּוֹ? והדאגה שהיתה לי – בּמה להחיוֹת את נפשוֹת בּיתי – גם היא עמדה בּתקפּה.

אז עלה בּלבּי לתרץ שאלה אחת בּשניה. אנכי אקח את ספרי ואחזוֹר עמוֹ על איזה ערים, כּמוֹ שנוֹהגים מחבּרים, ואֶמכּרהוּ לחוֹבבי הספרוּת. מתחילה, אמנם רגש הבּוּשה עצר בּעדי מעשׂוֹת זאת, אבל אחרי כן חשבתי: בּמה גרוּעה סחוֹרתי זוֹ – הספרוּת – מכּכּר לחם? הן כּכּרוֹת לחם אני נוֹשׂא וּמבקש להן קוֹנים, יהיוּ גם הספרים כּמוֹתן. וגם מה לעשׂוֹת? צריך איך שהוּא לפרנס את האשה והבּנים. וצריך גם לבקש איזה מקוֹם שאמצא בּוֹ פּרנסה.

ואחר הפּסח יצאתי מבּיֶלגוֹרוֹד וּצרוֹר ספרי בּידי ואבוֹא לחַרקוֹב.

הסיפּוּר הזה היה “על הפּרק”, שחציוֹ בֶּלֶטריסטיקה² וחציוֹ פּוּבּליציסטיקה³. מלבד השפּעת ספרוֹ של סמוֹלנסקין, שהתריס נגד ההשׂכּלה, הלא גם בּעיני ראיתי שההשׂכּלה היא מבטח בּוֹגד. בּעת צרתי לא מצאתי כּל עזר מצד המשׂכּילים. כּוּלם הבּיטוּ אלי בּגאוה ובוּז, בּעת שהייתי טוֹבע בּעניוּת, ורק היהוּדים התמימים, שוֹמרי מצוה, הם ריחמוּני תמיד וינַהלוּני בּלחם. והרגש המר הזה שׂם בּפי עטי דברים קשים נגד המשׂכּילים וההשׂכּלה, בּיחוּד נגד אלה המשׂכּילים, הרוֹמסים בּרגל גסה את הרגשוֹת הדתיים של נשיהם העלוּבוֹת. שם הבאתי בּמשפּט את רעיוֹנוֹ של ליליֶנבּלוּם בּספרוֹ “חטאת נעוּרים” על הנישׂוּאין ועוֹנג חיי המשפּחה.

מלבד זאת דנתי שם בּרוֹתחין איזה עשיר מכחש ואַברך מתגַנדר בּלַמדנוּתוֹ.

בּקיצוּר: אילוּ היתה לנוּ בּיקוֹרת בּודאי הייתי יוֹצא ממנה “בּשן ועין”, אבל להצלחתי איש לא הזכּיר את סיפּוּרי עד היוֹם הזה ויכוֹלתי לחזוֹר על הפּתחים בּשלוֹם, בּלי מַכלים דבר. ורק זקני, אבי אמי, ר' יהוּדה ליבּ עליו השלוֹם, כּששלחתי לוֹ את סיפּוּרי, ענַני, כּי אמנם הוּא נהנה מכּתיבתי בּלשוֹן־הקוֹדש, אבל הלא יכוֹלתי תחת זאת לחבּר איזה ספר מוּסר…

ואנכי אמנם חיבּרתי בּזמן ההוּא גם ספר מוּסר בּשם “מַעגלי צדק”. רציתי להסבּיר לעצמי מוּסר היהדוּת מהוּ, ולכן עברתי על כּל ספרי האגדה והוֹצאתי משם את לימוּדי המוּסר וסידרתים למַחלקוֹתיהם והרציתים בּשׂפה תנ"כית.

יוֹתר משנה עבדתי על חיבּוּר הספר הקטן הזה. ואוּלי היה יכוֹל להביא איזוֹ תוֹעלת, אבל שגיאה היתה עמדי, ששיניתי את שׂפת המקוֹר העשירה והחלפתיה בּשׂפה קלאסית מזוּיפת.

בּהיוֹתי בּחַרקוֹב התאַכסַנתי בּבית הישיש, ה' גוֹרדוֹן, שנכדוֹ למד אצלי בּשבתי בּבּיֶלגוֹרוֹד. אשת ה' גוֹרדוֹן קיבּלתני בּסבר פּנים יפוֹת. זוֹ היתה אשה צדקנית. סטוּדנט אחד, שאבוֹתיו היו בּני עיירה מליטא, אכל על שוּלחנה חינם. צער גדוֹל היה לפעמים גוֹרם לה, בּבוֹאוֹ לאכוֹל על שוּלחנה בּיוֹם השבּת וקוּפסת הפּפּירוֹסים נשקפת מתוֹך כּיס־בּגדוֹ, אבל היא לא הכלימה אוֹתוֹ ונזהרה גם מִיַסרוֹ. היא היתה שׂבעת רצוֹן, שהיא מאכילה איש עני וגם מַצילתוּ מחטא אכילת טריפה.

בּחַרקוֹב נתוַדעתי לאיש מצוּין, ר' יצחק אייזיק אייזנשטאדט ז"ל, שהיה מנהל את בּית־המסחר של לוּריֶה. הוּא היה חוֹבב־ציוֹן נלהב וגם חוֹבב את הספרוּת ואת היהדוּת. בּקרבתוֹ מצאתי חיזוּק לרוּחי הנלאָה והנדכּאה מעבוֹדתי, עבוֹדת הקבּצנוּת… הוּא היה מלפנים משׂכּיל חפשי בּדעוֹת וּבמעשׂים, אבל אחר כּך נַעשׂה ללאוּמי וגם לדתי קנאי, אך חיבּת ציוֹן וחיבּת הספרוּת הכריעוּ הכּל.

כּמה שלא חיזקתי את רוּחי לחשוֹב את עצמי לסוֹחר, לכל הפּחוֹת כּאוֹתוֹ הרוֹכל שמחַזר עם קוּפּתוֹ על הבּתים וּמציע לקנוֹת הימנוּ מחטים וסיכּוֹת וחוּטים וכדוֹמה, בּעוֹמק לבּי הייתי מרגיש תמיד איזה דכדוּך נפשי, וּבכל מקוֹם שהיה לי ספק ספיקא אוּלי לא יקבּלני האדוֹן בּסבר פּנים יפוֹת, לא הייתי נכנס שמה. לא יכוֹלתי להכּנס. כּמה שלא חשבתי על הנוּסח: "הנני להציע לפני האדוֹן הנכבּד לקנוֹת ממני את ספרי “על הפּרק”, הייתי תמיד מגמגם ונכשל בּלשוֹני, כּוֹבש את פּני בּקרקע ועוֹמד כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה.

עברתי על ערי פּוֹלטבה, קרֶמֶנצ’וּג, יֶקטרינוֹסלַב, חאֶרסוֹן ועל חצי־אי קרים. הנסיעה חיזקה את בּריאוּתי שהתמוֹטטה מאד. עוֹשר מ“מסחרי” לא עשיתי, כּי לא עמדתי על המיקח. כּמה שנתנוּ לי קיבּלתי בּתוֹדה, אבל החייתי את נפשי ושלחתי גם לבני בּיתי למחיתם. וּבתוֹך גם חיפּשׂתי לי מקוֹם עבוֹדה, להתישב בּוֹ.

והנה בּאתי לאוֹדיסה ושם מציתי את קוּבּעת כּוֹס התרעֵלה… כּשנכנסתי אל אחד העם והצעתי לפניו את ספרי, אמר: “הא לך רוּבּל ואת ספרך לא אקבּל, מפּני שבּזה שאתה מחזר על הפּתחים עם ספרך הנך מבזה את הספרוּת”. אנכי הרגשתי, כּי אמנם אמת בּפיו, אבל בּקרב לבּי ידעתי כּי לא לבקש תענוּגוֹת אנכי מחזיר על הפּתחים עם ספרי העלוּב… התחזקתי ועניתיו: “את ספרי הנני נוֹתן לאדוֹני בּמתנה, וכסף לא אקבּל ממנוּ”.

בּימי שבתי בּאוֹדיסה הייתי כּמה פּעמים אצל אחד העם ואחר איזה זמן היינוּ לידידים. אך על אוֹדוֹת זה – להלן.

וכן היה כּשבּאתי לפני הד"ר ל. פּינסקר, נתן לי רוּבּל אחד וגָלה למוּסר אזני.

– בּמה האדוֹן עוֹסק? – אמר אלי בּתוֹכחה גלוּיה. – הלא יוֹתר טוֹב היה לך ולעוֹלם כּוּלוֹ אילוּ היית סנדלר. אנכי נוֹתן לך רוּבּל, אבל לי אין כּל צוֹרך בּספרך, מפּני שאיני זקוּק כּלל לשׂפה העברית.

אנכי הבנתי, כּי גם הוּא צדק, בּאמרוֹ שאין לוֹ חפץ בּספרי, אך מה אעשׂה אני? שלא לקחת את הרוּבּל? וּבמה אפרנס את עצמי לעת עתה ואת בּני בּיתי? כּמה הם הנוֹתנים ואינם מבזים? רבּים מבזים ואינם נוֹתנים אלא פּרוּטוֹת אחדוֹת, אוֹ גם לא מאוּמה. לקחתי את הרוּבּל בּהכּרה שלמה של שפלוּת, של בּוּז, הייתי בּעינַי כּתוֹלעת נרמסת, וָאלך.

כּך עברוּ עלי ימי הקיץ. הרבּה סבלתי בּימי מסעי, אך גם הרבּה למדתי. וסוֹף סוֹף חיזקתי את בּריאוּתי. וּבתוֹך כּך נוֹדע לי, שבּפּוֹלטבה דוֹרשים מוֹרה לתלמוּד־תוֹרה ויש תקוה כּי יבחרוּ בּי. אנכי חפצתי מאד להכּנס בּתוֹר מוֹרה למוסד ציבּוּרי, שלא אהיה תלוּי בּדעת אבוֹת התלמידים. שם קיויתי למצוֹא שׂכר וגם קוֹרת־רוּח בּעבוֹדתי. שבתי לראש־השנה תרמ"ח לבּיֶלגוֹרוֹד וּבצוֹם גדליה שׂמתי פּנַי לפּוֹלטבה, פּנינת הדרוֹם, הטבוּלה כּוּלה בּגינוֹת וּפרדסים.

---

בּפּוֹלטבה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בּאתי לפּוֹלטבה וּשתי קוֹפּיקוֹת¹ בּכיסי. התאַכסנתי בּרחוֹב “הדרך החדשה” אצל ר' קלמן חזן־משנה. יהוּדי קטן, בּעל פּיאוֹת ארוּכּוֹת, שבּצאתוֹ החוּצה היה קוֹשר אוֹתן על קדקדוֹ מתחת למגבּעתוֹ החמה והשׂעירה. בּלילוֹת היה עוֹרך “תיקוּן חצוֹת” וקוֹרא זוֹהר וּתהילים. ולמרוֹת למדנוּתוֹ וחסידוּתוֹ היה תמיד מתקוֹטט עם אשתוֹ הזקנה, שהיתה דוקא אשה כּשרה וּמַקפּדת על הנקיוֹן בּאוֹפן אידיאלי. והקללוֹת והצעקוֹת היוּ מחרישוֹת את אזני.

הוּא היה יוֹצר דרשוֹת. וּ“פנינה” אחת מדרשוֹתיו הנני להציג פּה: “וּמציוֹן יסעדך” – “יסעדך” מלשוֹן סעוּדה. כּלוֹמר כּשאתה יוֹשב לסעוֹד אז “וּמציוֹן” – תברך בּרכּת “המוֹציא”…

ראשית כּל הייתי צריך לפנוֹת אל ר' חיים צ’ריקוֹבר גבּאי התלמוּד־תוֹרה שאליו נתן לי אחד מכתב המלצה.

אבי ר' חיים זה, ר' מיכל, היה לפנים מוֹרה בּבית־הספר אשר לממשלה. ר' מיכל היה איש חפשי בּדעוֹת, וּבנוֹ ר' חיים, להיפך, אדוּק מאד. הוּא איש עשיר, בּעל צדקה, מכניס־אוֹרחים, ועסקן גדוֹל בּכל צרכי הציבּוּר. את הספרוּת העברית הוּא אוֹהב בּאמת וּבאוֹצר ספריו נמצאת כּמעט כּל הספרוּת העברית החדשה וּמכבּד הוּא את הסוֹפרים העברים, אף על פּי שאיננוּ תמים דעים עמהם בּמה שנוֹגע לדת. הוּא קיבּל את פּני בּסבר פּנים יפוֹת והשתדל בּעבוּרי שיקחוּני לתלמוּד־תוֹרה. ראש התלמוּד־תוֹרה היה הרב ר' יעקוֹב מרדכי בּזפּלוֹב: חסיד גדוֹל וּמוּפלג בּיראת שמים וּבשׂנאת הבּצע. בּטרם קבּלוֹ אוֹתי שאל על אוֹדוֹתי את פּי הרב ר' יחזקאל אַרלוֹזוֹרוֹב מחַרקוֹב, והלז כּתב על אוֹדוֹתי דברים טוֹבים, וּבכן נתקבּלתי למוֹרה בּתלמוּד־תוֹרה בּשׂכר עשׂרים וחמישה רוּבּל לחוֹדש. עד שתבוֹא אשתי וּבני בּיתי מבּיֶלגוֹרוֹד בּיקשני ר' חיים צ’ריקוֹבר להתאַכסן בּביתוֹ. וכמוּבן, קיבּלתי את הצעתוֹ בּשׂמחה, כּי הישיבה בּאַכסניה שלי היתה קשה עלי מאד.

אחר חג הסוּכּוֹת נכנסתי אל התלמוּד־תוֹרה.

התלמוּד־תוֹרה היה בּבית, שמלפנים היה בּוֹ מרחץ ציבּוּרי. בּית גדוֹל ורחב ורק חמישה חדרים ממנוּ נתקנוּ בּשביל התלמוּד־תוֹרה. רק חדר אחד היה בּוֹ יבש וּמוּאר כּל צרכּוֹ, וּבוֹ בּחרתי לחדרי אני, וארבּעת החדרים האחרים היוּ מלאים טחב, וּבאחד מהם היוּ הקירוֹת ירוּקים מטחב עד החצי. שם למדוּ חברי.

שאר ארבּעת המלמדים היוּ יהוּדים פּשוּטים. הזקן שבּהם ר' חיים ליבּ, היה כּבן ששים, מלַמד חוּמש. הוּא היה דייקן, לפי הבנתוֹ, בּתרגוּם המלוֹת וּמסבּיר כּל דבר בּהסבּרה גמוּרה בּלי כּל בּוּשה וּבלי כּל איסטניסוּת, ואפילוּ אוֹתם הדברים שנקראין ולא מיתרגמין. הוּא לא היה מרבּה להכּוֹת את הילדים, אלא צוֹבטם, ורק לפעמים היה חוֹבט בּשבטים. הוּא היה מקבּל 18 רוּ“כ לחוֹדש וּמהסכוּם הזה הספּיק בּמשך עשׂרוֹת שנים לאסוֹף כּשבע מאוֹת רוּ”כ והיה נוֹתנם בּנשך.

השני היה ר' בּריל. הוּא היה, לפי הנראה, מלפנים קצת למדן, אבל כּבר שכח את תלמוּדוֹ. אוֹהב את ה"מַשקה״, והיה מביא את הבּקבּוּק עמוֹ וגוֹמע ממנוּ לפרקים בּעת הלימוּדים. בּלימוּדים היה מתרשל וּמשתדל לבלוֹת איך שהוּא את הזמן, בּיחוּד בּמקטרתוֹ שממנה היה מעלה עשן מחניק וּממלא את כּל החדר. הוּא היה מלמד “עברי” וגם חוּמש ותלמידיו לא ידעוּ כּלוּם.

המלמד השלישי היה אברהם חיים, בּעל זקן גדוֹל, תמים וּמתוּן בּכל הליכוֹתיו. הוּא היה מוּמחה בּהוֹראת הקריאה, לקרוֹת לפי הנגינה הנכוֹנה עם שוָא נע וּדגשים וכדוֹמה. אוּלם אחרי שהיוּ לוֹ תלמידים רבּים וּמלמד את כּל אחד ואחד לעצמוֹ, על כּן התנהל העסק בּכבדוּת ורק אחרי שנתים, שלוֹש שנים סיגלוּ התלמידים לעצמם את הקריאה הנכוֹנה.

כּמוֹ חי הוּא לנגד עינַי: יוֹשב הוּא ר' אברהם חיים כּל היוֹם על הספסל. פּניו כּמוּשים ודוֹמים למראה עפר, וזקָן גדוֹל מכתיר אוֹתם ועל ידוֹ כּכּר לחם, סכּין, צנוֹן וּמעט מלח בּנייר. ותלמיד אחד קטן יוֹשב, ור' אברהם חיים פּוֹרס בּמתינוּת מן הלחם וחוֹתך מן הצנוֹן חתיכוֹת חתיכוֹת קטנוֹת. שׂם בּמתינוּת את הלחם בּפיו ואחר כּך טוֹבל את הצנוֹן בּמלח ושׂם גם כּן בּמתינוּת אל תוֹך פּיו ולוֹעס לוֹ בּמנוּחה, והילד הקטן קוֹרא לוֹ כּצפּוֹר" “בָּ־רוּךְ שֶ־אָ־מַר”. וּבזמן שהילד לא הדגיש היטב את השין היה ר' אברהם חיים מרמז לוֹ שיחזוֹר שנית והוּא חוֹזר ושוֹנה וּמשַלש, עד שיצא בּרוּר מפּיו. ואחרי רגעים משיב את התלמיד הקטן למקוֹמוֹ ולוֹקח על פּי הסדר תלמיד אחר. והשאר יוֹשבים להם בּמנוּחה. פּני הרבּי הקוֹדרים היוּ, לפי הנראה, משפּיעים על הילדים, שישבוּ כּחנוּטים כּל היוֹם בּלי כּל תנוּעה, וּצחוֹק – קל וחוֹמר. ור' אברהם חיים יוֹשב לוֹ כּך כּל היוֹם ולוֹעס לוֹ בּמתינוּת את פּתוֹ ואת צנוֹנוֹ הטבוּל בּמלח כּמפצח גרעינים מתוֹך בּטלה והלימוּד בּתוֹך כּך מתנהל לוֹ לאטוֹ, בּדרך כּבוּשה וישרה, כּסיבּוּב של הגלגל הגדוֹל בּריחַיִם של מים. בּמתינוּת וּבמוֹנוֹטוֹניוּת², המגיעה עד לידי המתת כּל רגש.

הרביעי היה ר' אברהם קיילין, איש שהיה יוֹתר סרסוּר ממלמד. ורק על פּי איזה מקרה נתמַנה למלמד.

למוֹרה שׂפת המדינה נתקבּל לפני איזה זמן ר' מרדכי קרישבסקי (אֶזרחי), שעלה מהרה לארץ־ישׂראל, ה' יאריך ימיו. על ידידוּתנוּ והתקשרוּתנוּ יחד בּחיבּת ציוֹן כּתבתי בּמקוֹם אחר.

מרהיטים וּמכשירי־לימוּד – אין מה לדבּר: מזה לא היה זכר. את השוּלחנוֹת והספסלים היוּ שוֹאלים מבּית־הכּנסת, שוּלחנוֹת שהיוּ מתנוֹעעים וחוֹרגים, והספסלים היוּ גבוֹהים וארוּכּים.

לעשׂוֹת איזה סדר שהוּא בּתוֹך אַנדרלָמוּסיה זוֹ, כּמוּבן, לא היתה כּל אפשרוּת. וּמלבד זאת בּאמת לא שׂמוּ עלי אלא קצת השגחה, אבל לא להביא שינוּיים. אחראי הייתי רק בּעד החדר שלמדתי בּוֹ אני. וּמה עשׂיתי? בּחרתי את הילדים שמצאתי בּהם איזה כּשרוֹנוֹת וָאאספם אלי, ללמדם לפי בּינתי, כּדי שלא יאבדוּ המה כּחבריהם תחת יד המלמדים הנבערים. חילקתי את “חדרי” לשתי כּיתוֹת ולפרקים נתתי לגדוֹלים שיחזרוּ עם הקטנים, וּבאוֹפן זה הצלחתי אמנם: התלמידים שלי ידעוּ את השׂפה העברית ואת התנ"ך. מלבד זאת הקדשתי שעה אחת ללמד את הכּתיבה לתלמידים שלוֹמדים בּשאר הכּיתוֹת. בּשעה האחרוֹנה שלפני הצהרים היוּ בּאים כּשבעים ילד ללמוֹד כּתיבה בּאידית (בּשביל שיוּכלוּ להשתמש בּזה בּחיים) וּמה רבּה היתה שׂמחת הילדים בּשעה זוֹ, וּבאיזה חשק עסקוּ בּכּתיבה! לרבּים לא היה מקוֹם אצל השוּלחנוֹת, והיוּ עוֹמדים על בּרכּיהם וכוֹתבים על הספסלים וגם זה היוּ מקבּלים בּאהבה.

מי שלא ראה את השׂמחה ואת החשק של התלמידים הקטנים בּשעת הלימוּד הזה לא ראה מחזה נהדר בּפנימיוּתוֹ מימיו, למרוֹת שחיצוֹניוּתוֹ היתה כּל כּך לקוּיה.

בּתלמוּד־תוֹרה הכּרתי לדעת את העניוּת היהוּדית. אמנם בּפּוֹלטבה היתה הפּרנסה מצוּיה. נמצאוּ גם עשירים בּעלי מיליוֹנים, וצרכי אוֹכל נפש גם כּן היוּ זוֹלים. וּבכל זאת נמצאוּ אוּמללים, וּבמספּר הגוּן, שלא היוּ יכוֹלים מאיזוֹ סיבּה למצוֹא פּרנסה. והם בּעלי־מלאכה שאינם יוֹדעים את מלאכתם; סוֹחרים פּעוּטים שאין להם בּמה לסחוֹר; אלמנוֹת מטוּפּלוֹת בּמשפּחוֹת וכדוֹמה. ראיתי ילדים מאחרים לבוֹא לבית־הספר, מפּני שלא היה לחם בּבּית ואחרים היוּ יוֹשבים רעבים. כּמוּבן, כּשנוֹדע לי הדבר הייתי, ראשית כּל, ממהר להאכילם. הייתי נוֹתן להם בּהלוָאה איזה פּרוּטוֹת לקנוֹת לחם, ותמיד היוּ משיבים לי. אבל לא קשה היה להבין, כי דבר שאי אפשר הוּא, להשׂבּיע את התלמידים בּמזוֹן רוּחני בּשעה שקיבתם ריקה ממזוֹן גשמי. מלבד זאת קשה היה לראוֹת את הילדים חציָם ערוּמים. היוּ כּאלה שלא היתה להם כּוּתוֹנת.

העירוֹתי את אוֹזן הגבּאים, וּביחוּד את ר' חיים צ’ריקוֹבר, והחליטוּ לתת לרעבים בּכל יוֹם אוֹכל: לחם וחתיכת דג מעוּשן לכל הפּחוֹת, להשתיק את טענת הקיבה. כּן התנדבוּ אחדים בּד לכוּתנוֹת. אבל כּל זה היה בּלתי מספּיק וּבלתי מסוּדר. צריך היה לדאוֹג בּשביל זאת, שהקהילה תספּיק את כּל הדרוּש בּמוֹעדוֹ וּבזמנוֹ.

בּזמן ההוּא בּא לשבת בּפּוֹלטבה על כּסא הרבּנוּת מטעם הממשלה ה' אהרוֹן גלייזר, חתנוֹ של הסוֹפר ה' אליעזר צבי הכּוֹהן צווייפל. והוּא איש חרוּץ ועסקן ציבּוּרי מטבעוֹ. ידע עת לכל חפץ, לקחת את לב העשירים, שיפתחוּ מעט את ידם הקפוּצה.

היתה בּפּוֹלטבה בּימים ההם חבוּרה קטנה של צעירים שעסקוּ בּתמיכת עניים. הצעירים ההם החליטוּ ליסד בּית־תבשיל בּשביל תלמידי התלמוּד־תוֹרה, להאכילם בּבּוֹקר תה עם לחם בּעד קוֹפּיקה אחת וארוּחת הצהרים בּעד שתי קוֹפּיקוֹת, וּמי שאין ידוֹ משׂגת לתת גם את הסכוּם המוּעט הזה לפטר מתשלוּמין לגמרי. הרב גלייזר התענין בּדבר הזה והמוֹסד הזה נוֹצר.

והצעירים עסקוּ בּמוֹסד הזה בּחיבּה שלא ראיתי דוּגמתה. אוּלם התלמוּד־תוֹרה בּעצמו לא היה עדיין מאוּשר מטעם הממשלה. פּעם אחת נכנס בּמקרה שׂר השוֹטרים אל התלמוּד־תוֹרה, וראה והנה מוֹסד חינוּכי לפניו. שאלני מה זה והסבּרתי לוֹ כּי זהוּ מוֹסד בּשביל בּני העניים שלא ישוֹטטוּ בּחוּצוֹת. וכמוּבן, ציוָה לגרש את התלמידים ושלא יפתחוּ עוֹד את התלמוּד־תוֹרה בּלי רשיוֹן. אמנם ממחרת הלך אחד הגבּאים אליו וּביקש ממנוּ, כּי יעלים עין מ“סוֹררים”, והוּא הבטיח, והתלמוּד־תוֹרה נפתח שוּב. אבל לי גרם הדבר צער גדוֹל, כּי קהילה גדוֹלה וחשוּבה כּקהילת פּוֹלטבה תהיה תלוּיה בּחסד של איזה פּקיד. הדבר הזה היה לחרפּה וּלבוּשה לכל הקהילה. ואנכי הרגשתי בּחרפּה זוֹ…

וּביחוּד חרה לי, כּאשר בּא פּעם סגן פּקיד הרוֹבע לחצר התלמוּד־תוֹרה, והנה גם הוּא ציוה ויפזר את התלמידים לכל רוּח. גם אז מיהר הגבּאי של בּית־הכּנסת, ה' ד. הוֹרנבּרג, שהיה חשוּב בּעיני הפּקידים, ועמד בּמקוֹם שעמד וּסגן הפּקיד נאנס להעלים עין מהתלמוּד־תוֹרה.

גבּאי התלמוּד־תוֹרה היוּ נוֹתנים לילדים עניים מגפים לימוֹת החוֹרף. פּעם אֵחרוּ לתת את המגפים והחוֹרף בּא. הילדים התאוֹננוּ בּאזני: מתי סוֹף סוֹף יתנוּ לנוּ מגפים? וילד אחד בּן עשר ענה:

– הם יתנו מגפים לחג הפּסח.

– למה לחג הפּסח? – שאלתיו.

– מפּני שלחג הפּסח נאמר “נעליכם בּרגליכם”…

בּזמן ההוּא נשׂא אחד מגבּאי התלמוּד־תוֹרה, העשיר דויד בּן משה מוֹלדאבסקי, את אשתוֹ השניה ציפּה, בּת הרב ר' פרידמן מקארלין. והוּא נדב שלוֹש מאוֹת רוּבּל לתלמוּד־תוֹרה לקנוֹת נעלים. השׂמחה היתה רבּה מאד בּין הילדים וגם אני שׂמחתי בּתוֹכם, כּי צר היה לי מאד לראוֹת אוֹתם בּאים כּמעט יחפים בּימי בּוֹץ וקוֹר. אז כּתבתי מכתב תוֹדה ועליו חתמוּ כּל הילדים שקיבּלוּ מגפים מנדבת מוֹלדאבסקי ושלחתי בּיד שני ילדים אל הנדיב והוּא קיבּל את הצירים בּחיבּה ונתן לכל אחד מתנה חצי רוּבּל. הדבר הזה אוּלי השפּיע עליו וּביחוּד על אשתוֹ כּי הזמינוּ אוֹתי לתת שיעוּר בּביתם. ונעשׂיתי יוֹצא ונכנס בּבית העשיר הזה.

---

עם חוֹבבי־ציוֹן"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בּבוֹאי לפּוֹלטבה נכנסתי לאגוּדת “בּני־ציוֹן”, שבּה מצאתי חבוּרה של ידידים יקרים, שנתקשרתי עמהם בּקשר של אהבה ורעוּת, החיה בּלבּי גם בּזמן הזה ולא תמוּש ממני עד נשימתי האחרוֹנה. כּמעט כּוּלם היוּ אנשים אינטליגנטים, לאוּמיים נלהבים ואנשים טוֹבים. אליהם נלווּ חברים אחדים מפּרשצ’אֶפּינה, עיירה קטנה סמוּכה לפּוֹלטבה.

התנוּעה של חיבּת־ציוֹן בּימים ההם היתה בּעיקרה תנוּעה דתית פּרוֹגראֶסיבית. האסיפוֹת היוּ תמיד בּבית־המדרש זלנסקי. רוֹב החברים היוּ אנשים דתיים, יראי ה' בּאמת, וציוֹן היתה משׂא נפשם בּאמת. מזמן לזמן היוּ חברים בּאים לדרוֹש בּבית־כּנסת זה אוֹ אחר, ולפעמים היה סר גם מַטיף לאוּמי מיוּחד למטרה של חיבּת־ציוֹן. מתנגדים לא נמצאוּ כּלל לתנוּעה זוֹ. ואפילוּ הרב ר' יעקוֹב מרדכי, זה חסיד החסידים, לא התנגד לנוּ. ור' חיים צ’ריקוֹבר היה תמיד אחד מן החברים היוֹתר פּעילים, וּבכל אסיפה כּללית היה דוֹרש, כּיד הדרשנוּת הטוֹבה עליו. בּכל ימי חג היינוּ מתאספים לשׂמוֹח יחד. והכּל ידעוּ כּי חוֹבבי־ציוֹן יוֹדעים לשׂמוֹח, כּחסידים הראשוֹנים בּשעתם. הרעיוֹן העיקרי שפּעם בּנוּ היה לצאת מהגוֹלה, להסיר מעלינוּ חרפּת העמים, להתישב בּארץ אבוֹתינוּ ואפילוּ להסתפּק שם בּלחם וּמים, וּבלבד לשבת שם כּאזרחים. מה שנוֹגע למעשׂה היינוּ ילדים גמוּרים. חפצנוּ לעשׂוֹת ישוּב בּתחבּוּלוֹת ילדוּתיוֹת כּאלה: עשׂינוּ גוֹרלוֹת שלוֹשה רוּ“כ הגוֹרל ושלחנוּ שליח מיוּחד לאסוֹף מנוּיים וחשבנוּ, כּי בּאוֹפן כּזה נצליח ליסד מוֹשבה בּארץ־ישׂראל. אחרי איזה זמן הכּרנוּ, כּי זהוּ רעיוֹן תוֹהוּ ואחרי שהפסדנוּ איזה מאוֹת רוּבּל נתבּטל הדבר. וּפעם התאספוּ כּל אלה שהיתה היכוֹלת בּידם ונתנוּ כּל אחד מאה רוּ”כ וּבחרו בּשני צירים: הרב ר' יחזקאל ארלוֹזוֹרוֹב וה' דייכס מחארקוֹב, שיסעוּ לפּאריס ויציעוּ לפני הבּארוֹן שהוּא יקבּל מידם את הכּסף ויקנה בּשבילם אדמה על שמוֹ ואחר כּך ישלמוּ לוֹ קימעה קימעה (זה היה אחרי שהבּרוֹן קיבּל איזה קוֹלוֹניוֹת¹ תחת חסוּתוֹ). והרבּה לילוֹת הוֹצאנוּ בּויכּוּחים מעשׂיים איפה לבנוֹת את הבּתים ואיפה לנטוֹע את הכּרמים… וחשבּוֹנוֹת “מדוּיקים” עשׂינוּ, כּמה תכניס כּל נחלה. היוּ בּתוֹכנוּ גם חברים ל“אגוּדת האלף”² המינסקאית. הבּרוֹן, שהיה יוֹתר מעשׂי ממנוּ, לא נאוֹת להצעתנוּ ואגוּדת המתנחלים התפּרדה. ואוּלם אם בּמה שנוֹגע לענינינוּ המעשׂיים היינוּ מגששים כּעיורים בּאפילה, מַטעים את עצמנוּ ואת הבּריוֹת, אבל בּעבוֹדתנוּ הרוּחנית הצלחנוּ הרבּה. על ידינוּ התפּתחה ההכּרה הלאוּמית בּין כּל שׂדרוֹת העם וּבכל מקוֹם שנכנסוּ “בּני־ציוֹן” הביאוּ עמהם רוּח חיים. לא רק מכוּבּדים אלא גם חביבים היוּ “בּני־ציוֹן” בּעיני העם. ואמנם גם בּמוּסריוּתם עמדוּ “בּני־ציוֹן” הפּוֹלטבאים בּמדרגה רמה. כּוּלם היוּ אנשים נאמנים, בּעלי צדקה וחברים לכל דבר טוֹב וּמוֹעיל. מה שנוֹגע לעניני הדת, אמנם אדיקוּת יתירה לא היתה בּהם, אך היהדוּת בּכלל היתה יקרה בּעיניהם. גם היוֹתר חפשי לא היה פּוֹתח את חנוּתוֹ בּיוֹם השבּת (בּפּוֹלטבה היוּ רבּים מחזיקים את חנוּיוֹתיהם פּתוּחוֹת בּימי השבּת והמוֹעדים). בּפסח אכלוּ כּוּלם מצה וכדוֹמה.

בּשנת תרמ“ט הדפּסתי בּ”המליץ" את הפיליטוֹן “שׂיחת מלמד”. וכעבוֹר איזה זמן חיבּרתי את הסיפּוּר הקטן “ילדי העברים” שקיבּלתי בּעדוֹ בּתוֹר פּרס חמישים רוּבּל – זוֹהי הפּעם הראשוֹנה שקיבּלתי שׂכר סוֹפרים.

---

השפּעוֹת סוֹציאליוֹת

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

ועוֹד גוֹרם רוּחני אחד השפּיע עלי בּזמן ההוּא ונגלה אחר כּך בּעבוֹדתי הספרוּתית, הוּא זרם הסוֹציאליוּת.

צעיר אחד כּבן עשׂרים בּא אלי, בּעל פּנים דלים. קצר־רוֹאי, ראשוֹ קרח ורק מעט שׂערוֹת מדוּלדלוֹת תלוּיוֹת לוֹ פּה ושם, והביא לי מכתב המלצה וּבמכתב נאמר, שהמוֹכ"ז¹ מר בּרוּך סטוֹלפנר, צעיר משׂכּיל מהוֹמל וראוּי להתקרבוּת. קיבּלתיו, כּמוּבן, בּסבר פּנים יפוֹת. וּבשׂיחתי עמוֹ נוֹכחתי כּי אמנם זהוּ צעיר בּעל כּשרוֹנוֹת מצוּינים וצנא מלא סַפרא²: ידע היטב את הספרוּת העברית וקרא כּל מה שמצא ממנה בּאוַת־נפש. אף על פּי שהספרוּת האירוֹפּית נראתה לוֹ יוֹתר יפה.

מהצעיר הזה למדתי הרבּה. למרוֹת חזוּתוֹ הבּלתי־נהדרה, הוּא ידע והבין היטב את היוֹפי שבּשירה, וּמשׂיחוֹתיו למדתי להבחין בּספרוּת היפה הבחנה יוֹתר דקה מאשר היתה לי מלפנים, וגם הכניסני לתוֹך תוֹרת הסוֹציאליוּת. הוּא היה בּוֹחן את עבוֹדתי הספרוּתית: בּזמן ההוּא חיבּרתי את ציוּרי “מאיר השמש” ועוֹד, ועל פּי השפּעתוֹ כּתבתי את הציוּר “בּצל הכּסף”, זהוּ הציוּר הסוֹציאלי הראשוֹן בּספרוּתנוּ. ואחר כּך את האגדה “שילוּמים” ועוֹד איזה ציוּרים.

וּבאוֹתוֹ זמן בּא לפּוֹלטבה אחד מתלמידי טוֹלסטוֹי – פיינרמן, שעזב את האוּניברסיטה והלך ליאסני־פּוֹליאנה וישב בּבית הגראף שתי שנים וּבעצמוֹ המיר את דתוֹ למען יוּכל להפיץ את דעוֹת טוֹלסטוֹי בּין האיכּרים הרוּסים. אבל הממשלה, מיראה מפּני האַגיטטוֹרים³ הללוּ של חברת “אי־התקוֹממוּת נגד הרע” ציותה עליהם שלא יתישבוּ בּכּפרים. אכן הוּא בּא לפּוֹלטבה והתחרט על המרתוֹ (כּך אמר בּפנַי וּבפני עוֹד כּמה מחברינוּ). הוּא גם הראה לי מכתב מטוֹלסטוֹי, שגם הוּא התחרט על זה, שנתן לוֹ עצה שאינה הוֹגנה כּלל. “אנכי לא אסלח על זה לעצמי לנצח” – כּתב טוֹלסטוֹי.

הוּא ישב בּדירה קטנה עם צעירה אחת בּת ישׂראל, שישב עמה, כּמוּבן, בּלי חוּפּה וקידוּשין והוֹליד בּנים. ועוֹד בּן היה עמוֹ מאשתוֹ הראשוֹנה שגירש אוֹתה מפּני שלא חפצה לשבת עם איש שהמיר את דתוֹ. לבוּשוֹ היה כּאחד האיכּרים וחי חיים פּשוּטים מאד.

ההשפּעה שהשפּיע עלי פיינרמן בּעת ההיא היתה עצוּמה מאד. העבוֹדה הפּשוּטה הכּשרה היתה בּעיני לדבר שבּקדוּשה. היה זמן שחפצתי לעזוֹב את הכּל ולמסוֹר את עצמי גם כּן לעבוֹדה פּשוּטה. ואם לי לעצמי אי אפשר היה לעשׂוֹת זאת מפּני הנפשוֹת התלוּיוֹת בּי, אבל את בּנַי רציתי מאד לחנך, שלא יהיוּ אינטליגנטים, אלא עוֹבדי עבוֹדה פּשוּטה. ולכן מסרתי אז את בּני צבי, נער בּן שתים־עשׂרה, לבעל־מלאכה, לחרש נחוֹשת, שהיה אוּמן גדוֹל בּמלאכתוֹ. האוּמן דרש שבּני יאכל אצלוֹ בּימוֹת החוֹל, כּדי שלא יבטל ממלאכה. כּעבוֹר איזה ימים נכנסתי בּלילה אל בּית האוּמן בּשעה העשׂירית וּמצאתי את בּני יוֹשב על הרצפּה וּממרק איזה מיחם ישן וּמעיניו נוֹזלוֹת דמעוֹת. חיכּיתי עד שבּא האוּמן ויסרתי אוֹתוֹ על שהוּא רוֹדה בּבני בּפרך. איני זוֹכר איזה אמתלה מצא לוֹ, ואני יצאתי מהבּית. אז ניגש אלי מלמד אחד שדר בּאוֹתוֹ בּית ואמר לי: “אדוֹן רבּינוֹביץ, הוֹצא את בּנך מהגיהינוֹם הזה. זה לא מתאים לוֹ כּלל”. שמעתי בּקוֹלוֹ והוֹצאתיו משם וּמסרתיו לנגר. אבל בּני השתדל בּכל יכלתוֹ, שלא לדעת את המלאכה. והנגר, איש תמים וישר, אמר לי: “בּנך לא יהיה נגר לעוֹלם”. אז שלחתיו לליטא לחוֹתני ושם בּדרך מקרה התחיל לנגן בּכינוֹר ואל הנגינה נמסר בּכל נפשוֹ.

זה הראַני בּעליל עד כּמה שאסוּר וגם אי אפשר להכריח את הילד להתלמד דוקא דבר זה שאינוֹ לפי נטית נפשוֹ. ושבּחינוּך אי אפשר לכל אחד לנטוֹת אחרי דעתוֹ הפּרטית והאידיאלים שהוּא מציג לוֹ. כּי לא מה שיִכשר בּעיני המחנך יכשר בּעיני המחוּנך.

בּזמן ההוא חשבתי הרבּה על דבר גוֹרל תלמידי התלמוּד־תוֹרה כּשהם יוֹצאים לשוּק החיים. הם לוֹמדים אצלי, מתפּתחים, קוֹנים איזה ידיעוֹת והשקפה לא־המוֹנית על העוֹלם ועל יחס בּני־האדם איש לחברוֹ, והנה הם נמסרים אחר כּך לבעלי־מלאכה גסים, סוֹבלים חרפּה ולפעמים גם מכּוֹת. כּמה קשים הם חיים שכּאלה לצעיר שהוּא בּעל רגש וכמעט בּעל הכּרה מפוּתחת!..

פיינרמן היה נגר, נגר אמנם גרוּע, אבל בּכל זאת חשבתי שיוֹתר טוֹב היה שהתלמידים הרוֹצים להתעסק בּנַגרוּת יבוֹאוּ ללמוֹד את המלאכה הימנוּ. כּי הוּא הלא יתיחס אליהם יחס טוֹב וישר.

אז התחלתי להשתדל לפתוֹח מעין מחלקה של נגרוּת, ולמַנוֹת את ה' פיינרמן למנהל המחלקה. מה שהיה מוּמר לא היה יכוֹל להיוֹת למכשוֹל בּעיני, אחרי שהוּא התחרט על זה ושב בּתשוּבה שלמה. בּאתי בּדברים עם איזה מעסקני הציבּוּר והם הסכּימוּ לדעתי ליסד מחלקה למלאכת הנגרוּת וּלמַנוֹת את פיינרמן למוֹרה.

פיינרמן היה חשוּב מאד בּעיני האינטליגנציה הרוּסית שבּפּוֹלטבה. וּביתוֹ היה בּית־ועד של חכמים וסוֹפרים מהיהוּדים וּמהרוּסים ותמיד היוּ שם ויכּוּחים על שאלוֹת שוֹנוֹת.

---

תוֹרה וּמלאכה

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

המחלקה ללימוּד המלאכה נפתחה בּבית מיוּחד ושם היה גם פּנסיוֹן בּשביל התלמידים העניים. בּית־הספר היה כּל כּך חביב עלינוּ, עד שהתנַדבנוּ, אני ורעַי (בּיניהם גם ה' מ. קרישבסקי) לבוֹא שמה לילה אחד בּשבוּע ללוּן עם התלמידים וּללמדם לימוּדי היהדוּת – תנ“ך ו”עין־יעקוֹב" וכדוֹמה – אוֹ מהלימוּדים הכּלליים. לבית־הספר הזה היוּ מתנדבים גם מקרב הנוֹצרים. גם שׂר הפּלך הנסיך טיוּטישצ’ב נטה לוֹ רצוֹן, והוּא הבטיח שלא יפריע בּעדנוּ. וּבית־הספר הזה היה גם בּית־ועד לאינטליגנציה המעוֹרבת והיוּ דוֹרשים שם דרשוֹת וּמתוַכּחים.

היחס שבּין היהוּדים וּבין הנוֹצרים בּפּוֹלטבה היה בּאמת יחס יפה.

בּרצוֹן הליבּרלים הרוּסים וּבהסכּמת שׂר הפּלך יסדוּ את החלק הבּלתי רשמי של העתוֹן הרשמי “ידיעוֹת מפּוֹלטבה” ושם דיבּרוּ על ענינים ציבּוריים וּכלליים. ונמצאוּ מבּין האינטליגנציה הרוּסית שעזרוּ בּדבר הזה בּאוֹנם והוֹנם. אז השתתפתי גם אני בּעתוֹן הזה וכתבתי כּמה מאמרים הנוֹגעים להטבת המצב החמרי והרוּחני של היהוּדים היוֹשבים בּפּוֹלטבה. בּיחוּד אני זוֹכר מאמר אחד גדוֹל שכּתבתי על דבר ערך השׂפה העברית בּבית־הספר העברי.

עמידתי לצד אלה שבּיקשוּ תלמוּד־תוֹרה רשמית וּביחוּד עבוֹדתי בּפתיחת מחלקת לאוּמנוּת, שבּראשה עמד המוּמר פיינרמן – הסירוּ מעלי את לבבוֹת האוֹרתוֹדוֹכּסיה¹. אנכי בּעוֹמק לבּי הייתי מצטער על זה. אנכי הרגשתי את הערך הפּיוּטי של הדת. גם בּסיפּוּרי “מאיר השמש” תיארתי דוקא איש אוֹרתוֹדוֹכּסי בּתוֹר אדם אידיאלי – להיפך ממה שהיוּ נוֹהגים הסוֹפרים המשׂכּילים שלפנַי. אבל לא יכוֹלתי להעלים עין מהחסרוֹנוֹת שבּה. והחסרוֹן היוֹתר גדוֹל – שאין האוֹרתוֹדוֹכּסיה מתעוֹררת לחזק את מצבה על ידי אמצעים יפים וּנאוֹתים לזמנה. היא רוֹצה בּחינוּך דתי – טוֹב ויפה, אבל למה הזוהמה והבּערוּת? מדוּע לא נלמד מחוּמש בּלתי קרוּע וּמלוּכלך וּבחדר לא מרוּפש ועל שוּלחנוֹת וספסלים שאינם שבוּרים? ואיך הם סוֹבלים מלמדים חסרי בּינה, שאינם יוֹדעים כּלל איך ללמד ונוֹסף לזה מתרשלים בּעבוֹדתם? כּמה פּעמים גיליתי אזנם על דבר הקלקוּלים שישנם בּתלמוֹד־תוֹרה, ואף אחד לא התעוֹרר לעשׂוֹת איזה תיקוּנים שהם (מלבד ר' חיים צ’ריקובר, אבל גם הוּא, לפי הנראה, לא רצה להקניט את החברים ועל כּן הסתפּק בּתיקוּנים מוּעטים). אמנם כּאשר התחזקה בּפּוֹלטבה המלחמה נגד האוֹרתוֹדוֹכּסיה, התחילה האחרוֹנה לוַתר, להסכּים לבנין חדרים מרוּוָחים וּלמנַוֹת מלמדים יוֹתר טוֹבים, וּבלבד שיהיה התלמוּד־תוֹרה בּלתי רשמי. הם חשוּ, כּי כּאשר יהיה התלמוּד־תוֹרה רשמי אז לא יהיוּ הם בּעלי המוֹסד, אלא פּקידי הרָשוּת. אבל הם אֵחרוּ כּבר את המוֹעד. – –

בּתוֹך כּך נגמר בּנין התלמוּד־תוֹרה שבּוֹ היוּ חדרים מרוּוָחים ללימוּד, אוּלם למשׂחקים, אוּלם לאכילה וחדר המוֹרים. המלמדים הישנים קיבּלוּ איזה פּיצוּי קטן ועזבוּ בּלב נשבּר את מקוֹמם שישבוּ עליו כּעשׂרים שנה, ותחתיהם בּאוּ מלמדים מוֹרים. כּמעט כּוּלם, מלבד המיוּחדים לשׂפה הרוּסית, היוּ אנשים שקראוּ ושנוּ. בּראשם עמד אחד שגמר את חוֹק לימוּדיו בּבית־הספר למוֹרים שבּז’יטוֹמיר. בּשנים הראשוֹנוֹת הראוּ המוֹרים חריצוּת רבּה. כּל אחד השתדל בּכל כּוֹחוֹ להכניס כּמה שאפשר יוֹתר ידיעוֹת בּלבב התלמידים, אף אם לא תמיד בּתחבּוּלוֹת פּדגוֹגיוֹת… האוֹרתוֹדוֹכּסיה הקיצוֹנית היתה נרגזת, לא מפּני שבּאמת היה איזה פְּסוּל בּנוּ, אלא מפּני שיצאנוּ מתחת רשוּתה והכנסנוּ מנהגים של הפסקוֹת וצלצוּל הפּעמוֹן, וּביחוּד התקצפוּ, כּאשר הצליח המנהל להנהיג חוֹדש אחד חוֹפש בּקיץ. אבל הם לא יכלוּ לעשׂוֹת כּלוּם, מפּני שהפּקידוּת והאינטליגנציה היוּ על צדנוּ.

בּעת ההיא נוֹכחתי שלב ה' פיינרמן איננוּ שלם עמנוּ. כּשהיינוּ מתאספים אז היה מקריא כּמעט תמיד איזוֹ פּרשה אוֹ פּסוּקים מהאֶוַנגליוֹן. ניכּר היה שיש לוֹ נטיה יוֹתר מדי לנצרוּת וּמבקש להטעים זאת בּאזנינוּ. זוּלת זאת, בּמחלקה שלמלאכה שׂכרנוּ מלמד אחד שילמד את הילדים פּרק בּ“עין־יעקוֹב” וּבהלכה. המלמד היה יהוּדי פּשוּט זקן. כּוָנתנוּ בּזה היתה כּפוּלה: אחת, שהילדים ילמדוּ קצת תוֹרה, ושנית, שלא יחשדוּ בּנוּ, שאנוּ רוֹצים להטוֹת את הילדים מדרך היהדוּת. הזקן היה גם ממוּנה להשגיח על כּשרוּת האכילה.

כּמלמד זקן היה מוֳֹרה מ“עין־יעקוֹב” על הסדר, מבּלי השמט כּלוּם. וּפיינרמן היה יוֹשב ושוֹמע ואחר כּך היה עוֹשׂה את הלימוּד הזה לחוּכא ואִיטלוּלא. ראיתי ונוֹכחתי כּי אי־אפשר להפקיד את היהדוּת בּידי מלמדים זקנים חסרי טעם, אבל יחד עם זה סכּנה גדוֹלה היא להקים מחנכים, הרחוֹקים מן היהדוּת לגמרי, וּמכּל שכּן אם הם נוֹטים בּלבּם אחרי הנצרוּת.

צריכים היינוּ איפוֹא לבקש מוֹרה אחר למלאכה שיהיה קצת אינטליגנטי. וסוֹף סוֹף מצאנוּ בּעל־מלאכה הגוּן ויוֹדע קצת בּספרוּת הרוּסית. הוּא היה אוֹהב גם לכתוֹב הצעוֹת וּסתם מליצוֹת בּמשפּטים סבוּכים ועל פּי הרוֹב אי אפשר היה למצוֹא את נוֹשׂאי המשפּטים, ועל כּן היינוּ קוֹראים לוֹ בּשם “נעדר הנוֹשׂא”. זוּלת זאת היה איש ישר והעיקר – אוּמן וּבלתי גס.

פּתחנוּ בּית־מלאכה חדש וכעבוֹר איזה זמן העברנוּהוּ לתלמוּד־תוֹרה. וּפיינרמן לא עזב את בּית־המלאכה שלוֹ וכאשר חסרוּ לוֹ חברים משלמים מישׂראל, מצא חברים מן הרוּסים שתמכוּ בּוֹ. ואוּלם, לפי הנראה, בּאה מַלשינוּת לפּטרבּוּרג, כּי בּפּוֹלטבה מאספים אסיפוֹת ודוֹרשים דרשוֹת בּענינים מדיניים ושׂר הפּלך מחפּה עליהם, ואז שוּלח מפּטרבּוּרג פּקיד מבקר, עשׂוּ חקירה וּדרישה ונגמר בּזה כּי סגרוּ את בּית־הספר של פיינרמן. וכעבוֹר זמן קצר פּיטרוּ את הנסיך טיוּטישצ’ב ממשׂרתוֹ, וחירוּתנוּ המוּעטה נגוֹזה ועברה.

וּפיינרמן יצא מפּוֹלטבה ויתישב בּיֶליסַבאֶטגראד. וּבראוֹתוֹ כּי לא טוֹב לפסוֹח על שתי השׂעיפּים, וּבפרט כּשגדלוּ בּניו וצריך היה לתתם בּבית־ספר, ושם לא קיבּלוּ בּלי תעוּדת לידה, אז הלך הוּא ואשתוֹ וּבניו ויכּנסוּ בּברית הדת הנוֹצרית הפּראבוֹסלָבית.

---

"לא זוֹ הדרך"

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

בּין ההשפּעוֹת השוֹנוֹת שהייתי מוּשפּע מהן בּזמן ההוּא, גברה בּיחוּד השפּעתוֹ של אחד העם. הסוֹפר הזה שהחזיק בּשיטת האֶבוֹלוּציה¹ היה בּאמת סוֹפר רבוֹלוּציוֹני, והביא מהפּכה בּחיבּת־ציוֹן.

זכוּרני, כּי לרגל אסיפה שנתית של חברתנוּ המקוֹמית “בּני־ציוֹן” הזמַנו מיֶקטרינוֹסלב את המטיף המפוֹאר ה' מאסליאנסקי. ה' פיינרמן בּא גם כּן לשמוֹע את דרשתוֹ. אחר הדרשה אמר לי: “בּשעה שדרש ה' מאסליאנסקי, בּראוֹתי את התלהבוּתוֹ העזה וּבשמעי את דבריו כּלפּידים, חשבתי שהוּא יסיים, כּאוֹתוֹ הגיבּוֹר הרוֹמאי: הבה נלכה! וכוּלם יקוּמוּ פּתאוֹם כּאיש אחד וילכוּ אחריו לכבּוֹש את ארץ־ישׂראל, והנה סיים בּדברי תחנוּנים: תנוּ, יהוּדים, עשׂרים וחמש קוֹפּיקוֹת לחוֹדש לקוּפּת החוֹבבים! וכי בּשביל זה כּדאי להוֹציא כּל כּך הרבּה אבק־שׂריפה?”

ואמנם פּעוּטה ודלה היתה "חיבּת־ציוֹן בּראשיתה. בּין הקערוֹת שהעמידוּ על השוּלחן בּערב יוֹם־כּיפּוּר בּבית־המדרש לצרכי־צדקה שוֹנים נתוַספה רק קערה אחת “לעניה סוֹערה”…

והנה בּא אחד העם, אחד מחוֹבבי־ציוֹן הנאמנים, וגם הוּא קוֹרא “לא זוֹ הדרך”, כּלוֹמר, לא זאת היא חיבּת־ציוֹן, הנערצה בּפי ההמוֹן, וּמסתפּקת בּנתינת נדבה, אלא זוֹ שממלאה את כּל הלב, ולכן אמנם לא רבּים מסוּגלים לה, אלא יחידי־סגוּלה, “חבר כּוֹהנים”. רצה אחד העם להרים את חיבּת־ציוֹן עד לידי מדרגת אמוּנה חיה, שתהיה היא היין החדש שיוּצק אל תוֹך החבית הישנה. לא דבר טפל תהיה מעתה חיבּת־ציוֹן אלא עיקר העיקרים.

יחד עם התוֹכן החי לקח את לבבנוּ סגנוֹנוֹ המיוּחד. בּמה שנוֹגע לסגנוֹן בּחלק הפּרוֹזה לא היינוּ מפוּנקים כּלל, כּל אחד כּתב איך שהוּא, וּבלבד שהקוֹראים יבינוּ מדעתם איזה רעיוֹן צפוּן בּמה שכּתוּב. גם פרישמן, זה בּעל הסגנוֹן המצוּין, לא נמנע מכּתוֹב: “ופניו מלאים מרי, כּבית המרי”. לא כן אחד העם: כּל מלה שיצאה מעטוֹ הריהי אבן מהוּקצעה ומוּנחה יפה בּמקוֹמה ואי אפשר לשלפה ממקוֹמה וּלהחליפה בּאחרת.

וּבשנת תרכ"א הכניסני מ. קרישבסקי בּתוֹר חבר אל “אגוּדת בּני משה”², שלא האריכה ימים, כּמוֹ שאמר אחד העם בּמאמר “נסיוֹן שלא הצליח”. זה היה מוֹמנט של התרוֹממוּת הרוּח, שלא הרגשתי כּמוֹהוּ מעוֹדי. חשבתי אז את עצמי לבן־משה בּאמת ההוֹלך בּדרכיו, ויחד עם זה הרגשתי כּי אינני בּוֹדד, אלא שיש יחד עמי חבוּרה שלמה של אנשי־המעלה, שהם מפוּזרים כּנקוּדוֹת מאירוֹת בּתוֹך רחבי הגלוּת וּמצוּדתם פּרוּשׂה על כּל הענינים שהם שייכים לכלל ישׂראל.

החפץ לעלוֹת וּלהתישב בּארץ־ישׂראל גבר בּי אז מאד. יחד עם זה חפצתי גם לעזוֹב את עבוֹדת ההוֹראה ולעבוֹד בּתוֹר איכּר מוֹפתי בּארץ־ישׂראל. לחבּר את האידיאה של חיבּת ציוֹן עם האידיאה של העבוֹדה לפי שיטת טוֹלסטוֹי. אני וּמ. קרישבסקי פּנינוּ אל ר' אשר, הוּא אחד העם, להשתדל ליסד מוֹשבה מוֹפתית מבּני־משה ושימַנה גם אוֹתי בּין המתנחלים. אך הוּא ענה, כּי הרעיוֹן הוּא אמנם יפה, אבל אין כּל אפשרוּת להוֹציאוֹ אל הפּוֹעל. בּלי ספק שהוּא חשב על דבר מחסוֹר הכּספים וּבזה אמנם נתן תעוּדת עניוּת לבני־משה. אמנם צריך להגיד האמת, כּי גם החוֹמר, כּלוֹמר: האנשים המתישבים, לא היוּ מסוּגלים כּלל להקדיש את חייהם לעבוֹדת האדמה הפּשוּטה, וּביחוּד בּמה שנוֹגע אלי – לסוֹפר הייתי איך שהוּא, אבל להיוֹת עוֹבד אדמה בּארץ־ישׂראל בּודאי שלא הייתי מוּכשר לעוֹלם. וכמדוּמני שגם רוֹב בּני־משה, בּמה שנוֹגע לחקלאוּת, לא היוּ טוֹבים ממני.

לעלוֹת לארץ־ישׂראל – המחשבה הזאת מילאה את כּל לבּי בּשנים האחרוֹנוֹת. מלבד הטעמים הכּלליים שגרמוּ לרעיוֹן חיבּת־ציוֹן להתפּשט בּעוֹלם ושמצאוּ להם הד גם בּקרב לבּי, היוּ לי עוֹד טעמים, הנוֹגעים לחיי הפּרטיים.

בּעבוֹדת ההוֹראה לא מצאתי קוֹרת־רוּח. שש־עשׂרה שנה עבדתי בּתלמוֹד־תוֹרה, כּארבּעת אלפים תלמידים לקחוּ מפּי לקח בּתנ"ך, מעט גמרא וּשׂפת עבר, וסוֹף סוֹף רק אחדים רכשוּ להם ידיעה מַספּקת בּשׂפה העברית וּבספרוּתה.

וּמי הוּא האָשם בּדבר? לא אשׂים את עצמי רשע: אנכי לא התעצלתי, עמלתי כּפי כּוֹחי וּבינתי לחבּב על תלמידי את הלימוּדים העבריים. אבל הרוּחוֹת הזרוֹת בּאוּ ועקרוּ את הנטיעוֹת שנטעתי, שׂפת המדינה הנשמעת בּבּית וּבחוּץ ושיש לה ספרוּת רחבה ועשירה ושנוֹתנת תקוה למצוֹא ממנה פּרנסה, – גוֹברת על השׂפה הלאוּמית שלנוּ וּמגרשת אוֹתה מן הלב, בּלי להשאיר בּשבילה גם פּינה צרה.

לפנים חשבתי כּי המלמדים הבּוּרים אשמים בּדבר, ששׂפת עֵבר נשכּחת, אבל עכשיו נוֹכחתי, כּי גם הפּדגוֹגים היוֹתר מוֹדרניים לא הצליחוּ הרבּה. שׂפת המדינה עם שרשיה הרבּים והחזקים אינה משאירה יניקה, המַספּקת לנטיעה הרכּה, לשׂפתנוּ העלוּבה.

אלכה לי אל ארץ־ישׂראל, גמרתי בּלבּי, שם אראה את אוּמתי כּלוּלה בּהדרת שׂיבה וכוֹח עלוּמים. אראה איך היא שבה לתחיה ועמה – שׂפתה.

ורעי, אהוּבי, נתנוּ לי האפשרוּת להוֹציא את מחשבתי לפעוּלה, תמכוּ בּידי כּדי פּרנסתי, עד שאמצע לי עבוֹדה…

קחוּ ממני בּרכה, חביבי, החיים והמתים, בּכל מקוֹם שהנכם שם תלוה אתכם בּרכתי החמה בּעד החסד שעשׂיתם עמדי.

רעיתי לא היתה שׂבעת רצוֹן מנסיעה זוֹ. היא אמנם ידעה שבּארץ־ישׂראל גם העזים אוֹכלים חרוּבים… אלא, לפי דבריה, לא כּדאי בּשביל אכילה זוֹ לנסוֹע כּל כּך רחוֹק. ואלא מַאי – קברי אבוֹת? יש לה די קברי אבוֹת בּעיירה הסמוּכה למקוֹמנוּ. וּביחוּד הִרבּה אחד, חבר ילדוּתי, לגַנוֹת בּעיניה אוֹתי ואת ארץ־ישׂראל. – התשמעי? – קחי ממנוּ גט פּיטוּרין ויסע לכל הרוּחוֹת, ולמה לך להיענוֹת בּעֵטיוֹ של המשוּגע הזה? כּכה דיבּר חברי בּאזני אשתי לא פּעם ולא שתים. וּמי יוֹדע אם לא היתה הוֹלכת בּעצתוֹ, לוּלא מיהרתי להגיד לה, כּי בּין כּך לא תוּכל להפּטר ממני, כּי אין שוֹטה מגרש…

אשתי שמעה ותאָנח. היא קיבּלה עליה את הדין.

מוּכן הייתי לנסוֹע מיד לפני ראש־השנה. שלם הייתי בּגוּפי, בּממוֹני וּבפּספּוֹרטי, שבּלעדיו אי אפשר בּרוּסיה גם ללכת לבית־המרחץ, וּמכּל שכּן לנסוֹע לחוּץ־לארץ. אבל בּשביל חג משפּחה נתעכּבתי עד אחר חג הסוּכּוֹת. בּן חוֹרגי היה צריך להכּנס לחוּפּה בּראש־חוֹדש חשוָן. אמנם לדידי אפשר היה לסמוֹך על הצעירים, שיבנוּ להם בּית בּישׂראל גם בּלי השתתפוּתנוּ, אבל איך שוֹללין מאֵם, אשה פּשוּטה וּתמימה, את העוֹנג הזה להכניס את בּנה לחוּפּה? בּדברים כּאלה אין מקילין גם בּהפסד מרוּבּה, והחוֹטא מקבּל עוֹנש גדוֹל מנשׂוֹא, תוֹכחה שאינה פּוֹסקת ותרעוֹמת שאין לה סוֹף, וּבפרט אחרי שהיא לא בּרצוֹנה עוֹזבת את הארץ שנוֹלדה בּה.

השתדלתי, אמנם, שהחתוּנה תהיה בּין יוֹם כּיפּוּר לסוּכּוֹת, אבל המחוּתנת הוֹכיחה בּראָיוֹת בּרוּרוֹת, שאין כּל אפשרוּת להכין את בּגדה החדש עד אחר חג הסוּכּוֹת, והיא בּרוּך השם איננה סַנדלרית, שתוֹביל את בּתה לחוּפּתה בּלבוּש ישן…

והסיבּה הקטנה הזאת גרמה לי לסבל הרבּה, הרבּה מאד.

---

מהפּכה וּפּוֹגרוֹמים

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

והנה פּתאוֹם קמה השביתה הגדוֹלה של העוֹבדים בּמסילת־הבּרזל.

פּתאוֹם עמד העוֹרק המדיני היוֹתר חשוּב מהתנוֹעע, וכל ה“גוּבֶּרניה”¹ לבשה חרדה.

ארץ רוּסיה הגדוֹלה התנוֹדדה וּמנהיגיה נבוֹכוּ.

ואנחנו הרגשנוּ, כּי על לוֹע הר־שׂריפה אנוּ יוֹשבים, כּי עוֹד מעט תרעש הארץ, והררי עד יתפּוֹצצוּ.

על יד המערכת של העתוֹן המקוֹמי הליבּרלי היוּ תמיד עוֹמדוֹת חבוּרוֹת חבוּרוֹת וּמחכּוֹת עד שיעשׂוּ העתקוֹת מהטלגרמוֹת בּמכוֹנת הכּתיבה, כּי גם פּוֹעלי הדפוּס שבתוּ אז.

מה יהיה גוֹרלנוּ – איש לא חשב. כּוּלנוּ היינוּ שקוּעים בּשאלת המדינה.

וּפוֹעלי מסילת־הבּרזל היוּ לגיבּוֹרי היוֹם. אחדים אמנם נתפּסוּ ונאסרוּ בּבית־הסוֹהר. בּכל זאת הרגישוּ הפּוֹעלים, כּי הם התקיפים, וכך הרגיש גם הקהל. וּשהתחילוּ מוֹכרי צרכי אוֹכל נפש להרים את השער, פּנה הקהל אל הסתדרוּת הפּוֹעלים ותיכף וּמיד קצבה היא את המחירים ונתנה פּקוּדה, שלא יעיזוּ לקבּל יוֹתר מהמחיר שקצבוּ הם. והמוֹכרים נענוּ להם ויעזבוּ את טרפּם מפּיהם.

סוֹאנים היוּ החיים בּימים ההם. בּרוּסיה, שבּדוֹחק היה מוּתר לשני אנשים ללכת יחד בּרחוֹב, ועין השוֹטר היתה זוֹעמת על שאין נוֹטלין רשוּת גם לאסיפה של בּרכּת המזוֹן – בּארץ זוֹ התחילוּ פּתאוֹם מתאספים חבוּרוֹת חבוּרוֹת ודנין יחד על חדשוֹת פּוֹליטיוֹת.

היוֹם נגדעה הזרוֹע החזקה. השוֹטר עוֹמד נדהם, חרבּוֹ סרוּחה כּסמרטוּט, כּמוֹ אין בּה כּדי לפצוֹע.

ואוּלם יחד עם השׂמחה של החירוּת הרגשנוּ, כּי מצבנוּ כּיהוּדים צריך שמירה מעוּלה. בּאיזה מקוֹמוֹת היוּ פּוֹגרוֹמים, וּמי יוֹדע אם לא יהיה פּוֹגרוֹם גם פּה? החירוּת היא חירוּת וּפּוֹגרוֹם הוּא פּוֹגרוֹם. הם אינם כּלל תַרתי דסַתרי²…

הצעירים החליטוּ להזדיין, ורבּים, גם מי שאינם צעירים, היוּ עמהם בּעצה אחת. התחילוּ לאסוֹף נדבוֹת ולקנוֹת נשק להצפּין לעת הצוֹרך. בּשביל זאת נתאספוּ גם בּעלי־הבּתים החשוּבים ונתנוּ סכוּמי כּסף הגוּנים לקוּפּת ההגנה. ורק מעטים היוּ שהתנגדוּ לדבר הזה.

אנכי אמנם הייתי רוֹצה לעזוֹב את החירוּת הרוּסית והפּוֹגרוֹמים ולעלוֹת לארץ־ישׂראל, אבל רכּבת לא היתה לנסוֹע בּה. מכּירי ל. היה משתדל להוֹכיח לי, כּי עכשיו אין עוֹד כּל חשבּוֹן ללכת לארץ־ישׂראל. כּי עוֹד מעט ותהיה “ארץ־ישׂראל” בּתוֹך רוּסיה, וכל היהוּדים יאכלוּ מטוּבה יחד עם כּל העמים, וּכבר הגיע הקץ לציוֹנוּת, כּי מי יאבה לצאת מארץ חפשית אל ארץ פּראית?..

אנכי אמנם גם כּן הייתי מאמין בּעת ההיא שתוֹר החוֹפש הגיע לרוּסיה, וּכאוֹפּטימי גמוּר הייתי נכוֹן לחשוֹב, שמעתה אין צוֹרך לפחד עוֹד מפּני פּוֹגרוֹם, כּי איך אפשר שאלה שיצאוּ מעבדוּת לחירוּת יתנפּלוּ על היהוּדים שסבלוּ יחד עמהם? הלא זהוּ נגד ההגיוֹן. ואף על פּי כן הייתי נכוֹן לצאת מרוּסיה וּלהמיר את חירוּתה בּפּראוּת של תוּרכּיה וּבמחשבה כּבר תקעתי את דירתי שם בּארץ־ישׂראל.

והנה בּא היוֹם השלישי, יוֹם 17 אוֹקטוֹבּר!

המַניפֶסט³ של הקיסר על נתינת הקוֹנסטיטוּציה⁴, מילא את כּל האויר. פּתאוֹם התרוֹממוּ הרוּחוֹת וּלעיני הדמיוֹן נצטייר העתיד בּצבע כּל כּך מזהיר. “יוֹשבי בּארץ צלמות אוֹר נגה עליהם”.

אמנם, זה כּבר חיכּוּ לאיזוֹ תמוּרה, אבל כּשהיא בּאה, הפתיעה את הלבבוֹת ונסכה עליהם רוּח שיכּרוֹן. החוּצוֹת היוּ מכוּסים בּגלי פּרוֹקלמַציוֹת, שמלפנים היוּ אסוּרוֹת בּאיסוּר חמוּר. עכשיו הכּל נקרא בּפוּמבּי; אין צוֹרך עוֹד להתחבּא. את האמת אני צריך להגיד, כּי השׂמחה היתה ניכּרת רק אצל היהוּדים. גם בּעיר המלוּכה עצמה לא נראתה כּל שׂמחה מצד העם לרגל התמוּרה, ומכּל שכּן בּמקוֹמי, בּעיר שרוּבּה פּקידים. שׂמחוּ מעט מנהלי ה“זימסטבה” הליבּרלים, אבל שׂמחתם היתה דלה מאד, ואוּלי היוּ עוֹד מפקפּקים אם כּדאי לשׂמוֹח. אבל אצלנוּ היהוּדים היתה השׂמחה שלמה וסוֹאנת. אמנם סבלנוּ הרבּה מאד בּימים האחרוֹנים. המלחמה עם יאפּן לקחה ממנוּ אנשים לאלפים, וכמה לקחה הז’אנדארמריה!.. והלב הדוה היה נכוֹן להאמין בּכל נחמת שוא, בּכל צל של ישוּעה.

בּשעה האחת־עשׂרה מיהרוּ היהוּדים הצעירים (בּיניהם היוּ אוּלי אחדים מהרוּסים) אל שׂר הפּלך לדרוֹש ממנוּ, כּי יוֹציא לחפשי את האסירים בּעד עווֹנוֹת מדיניים.

בּבוֹאם לפני הבּית מצאוּ, כּי גדוּד קוֹזאקים עוֹמד שם. אחד מהדבּרנים פּנה אל הקוֹזאקים בּדרשה על דבר העריצוּת והחוֹפש. הקוֹזאקים שמעוּ דוּמם בּפנים זוֹעפים, ואחד אמר בּבוּז: דבּר, כּכל אשר תחפּוֹץ, מאתנוּ אין שוֹמע לך.

שׂר הפּלך יצא. שמע את הדרישה והבטיח להוֹציא לחפשי את אלה שנאסרוּ על פּי פּקוּדתוֹ. ואוּלם אלה שנאסרוּ על פּי פּקוּדת הז’אנדארמריה אין לוֹ רשוּת לשחרר.

וימהרוּ כּוּלם אל בּית־האסוּרים. גברת אחת, אשה עסקנית בּין היהוּדים, וּביוֹתר בּין הגוֹיים, עמדה בּעגלה וּבידה דגל אדוֹם גדוֹל, ואחריהם נמשכוּ המוֹן אדם רב.

הגיעה התהלוּכה עד בּית־האסוּרים, והנה נפתחוּ אחרי איזה רגעים דלתוֹת השער וההמוֹן נדחק אל תוֹכוֹ. יש אוֹמרים, כּי זה נעשׂה בּכוָנה מצד הפּקידוּת.

פּתאוֹם והנה שׂר השוֹטרים וּגדוּד קוֹזאקים בּאוּ, כּרגע התיצבוּ בּשוּרה, ושׂר השוֹטרים הוֹציא מפּיו את המלה: “הכּוּ!” והקוֹזאקים התנפּלו על ההמוֹן ויכּוּ כּמנהגם. הכּו נשים, ילדים, רמסוּ בּרפש, חָבלוּ וּפצעוּ.

---

הגנה עצמית

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

השמוּעה בּאה לעיר והאינטליגנציה הרוּסית, ו. קוֹרוֹלנקוֹ ועוֹרך העתוֹן המקוֹמי ועוֹד, מיהרוּ אל “שׂדה המלחמה”.

ההמוֹן, כּמוּבן, תיכף נתפּזר, ושׂר השוֹטרים שב בּמרכּבתוֹ העירה; העוֹרך פּגשהוּ ויקרא אליו בּלעג: “הנני מברך את האדוֹן לנצחוֹנוֹ”.

המאוֹרע הזה הרעיל את כּוֹס שׂמחתנוּ.

וּבכל זאת קיוינוּ, כּי המאוֹרע הזה לא ישָנה. כּי איך אפשר?..

הפּקידים שעשׂוּ לא כּדין בּודאי יענשוּ תיכף. הליבּרלים הרוּסים התאספוּ והוֹציאוּ מחאה עזה נגד שׂר השוֹטרים ונגד שׂר הצבא. וגם נשלחה טלגרמה לוִיטֶה שבּעֶטיוֹ ניתנה הקוֹנסטיטוּציה. וּבזה שבנוּ למנוּחתנוּ ותקותנוּ.

הכריזוּ כּי לכבוֹד הקוֹנסטיטוּציה יהיה מיטינג¹ בּבית התיאַטרוֹן, שלוֹשה ימים, מפּני שאין מקוֹם בּפעם אחת בּבּית לכל ההמוֹן הרב.

השׂגתי כּרטיס וּבשעה הששית הלכתי אל התיאטרוֹן.

והנה כּל הכּכּר הגדוֹלה שלפני התיאטרוֹן מלאה אדם. נאספוּ כּשלוֹשת אלפי איש מהפּוֹעלים העוֹבדים בּמסילת־הבּרזל ועוֹד המוֹן גדוֹל מאד, כּשבעת אוֹ שמוֹנת אלפים.

והנה איש צעיר לימים יצא ועמד על הגזוֹזטרה וקרא בּקוֹל רם:

– חברים!

– אַנטוֹן, יחי אנטוֹן! – נשמע כּקוֹל רעם מפּיוֹת הפּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל.

הכּרתי את אנטוֹן זה, הנהוּ מכּירי. איש צעיר כּבן עשׂרים ושלוֹש. הפּוֹעלים הסַבּוּ את שמוֹ לאנטוֹן. אנכי ידעתיו כּתלמיד הגימנסיה מהמחלקה השביעית, בּעל כּשרוֹנוֹת פּחוֹת מבּינוֹניים. מאיזוֹ סיבּה היה צריך לצאת מהגימנסיה, ואחר כּך עמד בּבּחינה וקיבּל תעוּדת בּגרוּת, אך לאוּניברסיטה לא נתקבּל ונסע לחוּץ־לארץ. וּמשם שב ונתפּס על הגבוּל עם איזה ספר אסוּר והוּשב בּוַרשה בּבית־האסוּרים וישב כּחצי שנה; ואחר כּך שמעתי שהוּא דוֹרש בּתוֹרה הסוֹציאלית, אף על פּי שהוּא היה בּן עשירים וגם נשׂא אשה עשירה. והליצנים היוּ מלגלגים עליו על שהוּא מכּה בּאגרוֹפוֹ על לבּוֹ וקוֹרא: אנחנו הפּרוֹליטאריים!

עכשיו נוֹדע לי, כּי הוּא אִרגן את פּוֹעלי מסילת־הבּרזל ונחשב להם לראש.

והנה הוּא התחיל לדבּר; וּבכּכּר היה פּתאוֹם שקט גמוּר. כּוּלם עמדוּ מחרישים וּמשתוֹממים.

והוּא התחיל לבאר את המצב המדיני ואיך צריך העם להתיחס אליו.

מעוֹלם לא עלה על דעתי, כּי לאיש זה יש איזה כּשרוֹן, ועל כּן השתוֹממתי בּראוֹתי, כּי בּדברים אחדים הכניע את כּל הציבּוּר הגדוֹל. כּזרם אֶלקטרי עבר ממנוּ אל כּל אלפי הנפשוֹת העוֹמדוֹת על הכּכּר. הרגש הלוֹהט שבּקרבּוֹ הלהיב את השוֹמעים בּלי גבוּל. ניכּר היה שהדבּרן המצוּין הזה נוֹצר לכתחילה להיוֹת לראֹש, וּבתוֹך קהל גדוֹל הוּא מרגיש את עצמוֹ כּמוֹ דג בּמים.

קוֹלוֹ היה צרוּד מעט, מפּני שזה ג' ימים לא פּסק לדרוֹש בּמקוֹמוֹת רבּים. ודרש גם עתה בּמשך שתי שעוֹת, וכל הגה שיצא מפּיו היה דוֹמה לפטיש ההוֹלם וּמפוֹצץ סלעים.

בּאמצע הדרשה עבר בּרחוֹב גדוּד קוֹזאקים. חרדה גדוֹלה לבשה אז חלק גדוֹל מהנאספים.

המאוֹרע שאירע היוֹם לא נמחָה כּליל מהלב, אך א. בּרעם קוֹלוֹ קרא: מוּגי־לב! הגיע הזמן שתסירוּ את הפּחד מתוֹככם! כּל אחד יעמוֹד בּמקוֹמוֹ הכן, הפּוֹעלים יסוֹבּוּ את ההמוֹן וישמרוּ עליו מבּחוּץ. היוּ כּוּלם גיבּוֹרים, היוּ חזקים – ואז תנַצחוּ! בּרשתוֹ זוֹ נגע גם בּשאלת היהוּדים.

“ידעתי, כּי ימָצאוּ אנשים רעים שיגידוּ: הנה “ז’יד” מבקר את סדרי הממלכה, אין זה, כּי הוּא רוֹצה למשוֹל בּכם. חברים, הנה אתם יוֹדעים אוֹתי זה שלוֹש שנים, אתם יוֹדעים, כּי טהוֹרה וּנקיה היתה עבוֹדתי מכּל שמץ פּניה. בּמסירוּת נפש עבדתי אך בּשביל טוֹבתכם. הגידוּ נא בּפני הקהל הזה, האמת אדבּר אוֹ לא?”

– אמת! – נשמע קוֹל רעם מפּיוֹת אלפי נפשוֹת.

– והנה עכשיו הגיעה לאזנַי שמוּעה – הוֹסיף הנוֹאם – כּי שׂוֹנאינוּ מתעתדים לעשׂוֹת פּוֹגרוֹם בּיהוּדים. רוֹצים הם בּזה להכּוֹת אתכם בּסַנורים, שלא תראוּ את אוֹיבכם האמיתי, ותשפּכוּ את חמַתכם על אנשים נקיים וּשלוים. התגינוּ עליהם, חברים?

– נָגן! – נשמע עוֹד הפּעם קוֹל גדוֹל.

גדוֹל היה המעמד הזה. עד עוֹלם לא אשכּחהוּ. גאוה לאוּמית לבשתני, בּראוֹתי כּי לא פּסוּ ענקים מתוֹך ישׂראל.

אחריו דרשוּ שני נוֹצרים, והסוֹפר החביב והנלבּב קוֹרוֹלנקוֹ בּיניהם. הוּא דיבּר יפה, אבל בּמה נחשבוּ דבריו החמים נגד זרמי הלַבּה שהריק מפּיו הנוֹאם היהוּדי?

אחריהם דרשוּ עוֹד יהוּדים רבּים, רבּים יוֹתר מדי, כּי כּבר התפּרדו אחינו הצעירים לשבעים ושבע כּיתוֹת, וראש כּל כּיתה היה צריך לדבּר וּלהציע את ה"פּלָטפוֹרמה² של כּיתתוֹ. והנני מגיד את האמת, כּי הם קלקלוּ את כּל הרוֹשם, שעשׂתה עלי האסיפה המצוּינה ההיא.

התחלתי אז גם אני לפקפּק, אם יש ממש בּכל החוֹפש הזה. אילוּ היוּ רוֹב הדבּרנים רוּסים והיהוּדים נלוים אליהם כּסניף קטן, כּי אז ראיתי שיש לקוֹנסטיטוּציה יסוֹדוֹת בּריאים, שאפשר לסמוֹך עליהם. אבל אחרי שרוֹב המדבּרים הם יהוּדים ורוֹב השׂמחים הם עוֹד הפּעם יהוּדים, והעם הרוּסי ישן שינה עמוּקה, אין כּל יסוֹד לקוֹנסטיטוּציה זוֹ. אז עלה על לבּי לחשוֹד גם בּליבּרלים הרוּסים, אוּלי גם הם סוֹף סוֹף יקנאוּ בּיהוּדים, על שהם עוֹמדים בּראש התנוּעה ויקראוּ: “האחד בּא לגור וישפּוֹט שפוֹט?”

וּכששבתי מתוֹך האסיפה הגיעתני השמוּעה, כּי בּאוֹדיסה פּוֹגרוֹם… וּלמחרת, בּיוֹם הרביעי, בּאוּ שמוּעוֹת ממקוֹמוֹת רבּים, שהיוּ שם פּוֹגרוֹמים נוֹראים. ושגם בּעיר רוֹמני היה פּוֹגרוֹם, ורעי ר' פּינחס, זה האציל היהוּדי, שוּדד והוּכּה וּביתוֹ הוּצת בּאש, וּכשבּיקש לצאת השליכוּהוּ השוֹדדים אל תוֹך המדוּרה ונשׂרף.

מהשמוּעה הזאת הייתי איזה זמן כּמוֹ משוּגע. הרגשתי, כּי אני, חברי, כּל עם ישׂראל מוּקפים שוֹדדים ורוֹצחים ואין מנוֹס.

הרכּבת אמנם התחילה כּבר לעשׂוֹת את דרכּה, אבל לא יכוֹלתי לנסוֹע תיכף, מפּני שאז הייתי צריך לשבת בּאוֹדסה וּלהמתין לאניה כּמעט שבוּע ימים, והשמוּעוֹת שבּאוּ מאוֹדיסה היוּ גם כּן נוֹראוֹת.

וּמה יהיה בּעיר הזאת? – שאל איש את רעהוּ. – היהיה פּוֹגרוֹם גם בּעיר זוֹ אוֹ לא? הלכוּ שתדלנים מהרוּסים אל שׂר הפּלך לדרוֹש (אז היה עוֹד המנהג: לדרוֹש), כּי ישמוֹר על העדרים, והוּא ענה, כּי אף על פּי שהיהוּדים הראוּ נגדוֹ עזוּת, בּכל זאת לא יתן לעשׂוֹת בּהם פּוֹגרוֹם. כּך הבטיח, אבל אפשר לסמוֹך על הבטחתוֹ? בּכמה מקוֹמוֹת הבטיחוּ וּבכל זאת היוּ אחר כּך פּוֹגרוֹמים.

אז התחילה ההגנה העצמית להסתדר. ועליה השלכנוּ את יהבנוּ. היינוּ בּטוּחים, כּי הצעירים שלנוּ יתיצבוּ נגד החוּליגָנים ויפיצוּם.

החשבּוֹן היה פּשוּט: החוּליגנים הם גיבּוֹרים בּשעה שאין פּחד לנגד עיניהם. יכוֹלים הם להתנפּל בּקרדוּמוֹת על אלה שאין להם כּל הגנה, אבל כּשידעוּ שיש סכּנה בּדבר לנפשם, כּי אפשר שגם אוֹתם ימצא כּדוּר־מות, אז תיכף יעזבוּ את שׂדה המלחמה.

וּבאוֹתוֹ זמן שהסתדרה ההגנה העצמית חזקה השמוּעה, כּי הפּוֹרעים גם הם מסתדרים וכי בּאוּ ריקים וּפוֹחזים מוּמחים לסדר את הפּוֹגרוֹם.

ההגנה העצמית קבעה שמירה בּרחוֹבוֹת.

בּלילה התהלך נוֹטר־מגן אחד. איזה חייל התנפּל עליו והנוֹטר ירה בּוֹ ויפצעהוּ פּצע קל, אז התנפּלוּ קוֹזאקים על הנוֹטר ויכּוּהוּ מכּוֹת אכזריוֹת ויפצעוּהוּ פּצעים אנוּשים עד כּי הסתתרה בּינתוֹ.

נשמע, כּי פּה ושם הכּוּ עוֹד יהוּדים אחדים. כּל אלה היוּ אוֹתוֹת, כּי פּוֹגרוֹם קרוֹב לבוֹא.

לטוֹב יזָכר שם החסיד שבּאוּמוֹת הסוֹפר ו. קוֹרוֹלנקוֹ, שהגן על היהוּדים בּמסירות נפש. כּמדוּמה שהקוֹראים לא יתרעמוּ עלי, אם ארשוֹם פּה קוים אחדים מתכוּנת נפשוֹ. בּן הוּא לאב קוֹזאק וּלאֵם פּוֹלנית. כּמוֹ הקוֹזאקים כּן הפּוֹלנים סבלוּ מיָדה הקשה של ממשלת מוֹסקבה. הקוֹזאקים בּני ערבוֹת אוּקראינה היוּ בּתחילה חפשים ואחר כּך נהפּכוּ לעבדים נרצעים, והפּוֹלנים, שהיתה להם ממשלה גדוֹלה, נהפּכוּ בּתוֹך ארצם למשוֹללי זכוּיוֹת, וקוֹרוֹלנקוֹ עוֹד בּימי ילדוּתוֹ הרגיש שׂנאה לעריצוּת וחיבּה לאנוֹשוּת בּכלל. וּבאהבתוֹ את האנוֹשוּת לא הוֹציא מן הכּלל את היהוּדים. חיבּתוֹ ליהוּדים איננה נוֹבעת מרחמנוּת, כּמוֹ שאנוּ מוֹצאים אצל אחדים מאוֹהבי ישׂראל, שאהבתם היא צעקנית וּבה נסתר רגש של בּוּז, אלא הוּא פּשוּט אוֹהב את היהוּדי מפּני שהוּא אדם, ויש לוֹ, לדעתוֹ, הזכוּת לחיוֹת כּכל האדם.

הוּא למד בּגימנסיה בּז’יטוֹמיר ויתחבּר גם עם היהוּדים ולמד מהם גם לדבּר אידית.

פּעם אחת הייתי בּביתוֹ, בּבוֹאי לשבת בּפּוֹלטבה, והוּא סיפּר לי אז, כּי בּלכתוֹ בּחוּצוֹת מוֹסקבה, פּגשהוּ יהוּדי אחד זקן וישאלהוּ בּאידית: איפה דר הרב? הזקן, כּפי הנראה, טעה וחשבוֹ ליהוּדי. קוֹרוֹלנקוֹ ענהוּ בּרוּסית: אני איני יהוּדי וּלצערי איני יוֹדע איפה דר הרב. הזקן הניע בּראשוֹ ויאמר בּאנחה: אכן, כּן המה צעירינוּ: בּבוֹאם למוֹסקבה מתנכּרים הם לעמם ואוֹמרים על עצמם שאינם יהוּדים…

קוֹרוֹלנקוֹ הקדיש את כּשרוֹנוֹ הגדוֹל ללחוֹם נגד העריצוּת וּלהגן על העלוּבים רצוּצי המשפּט. נפשוֹ הטהוֹרה אינה יכוֹלה לשׂאת את העוול הנעשׂה למי שהוּא, בּין נכרי וּבין יהוּדי.

בּסיפּוּריו וּבמאמריו בּוֹלטת תמיד אהבתוֹ לאדם, אהבה חמה ועדינה, וסגנוֹנוֹ גם הוּא מצוּין, אין כּמוֹהוּ שוֹמר את המידה, שׂוֹנא הוּא את העוֹקצים הדוֹקרים כּקוֹצים וּמתרחק מכּל התרגשוּת יתירה. צבעיו הם כּוּלם עדינים ורכּים ויחד עם זה עוֹשים רוֹשם חזק מאד. לא לחינם שׂוֹנאים אוֹתוֹ אלה המחזיקים בּממשלת החוֹשך. כּי הוּא אמנם אוֹיבם היוֹתר מסוּכּן. לא בּקרדוּמוֹת ולא בּמַפּצים הוּא נוֹתץ את מבצרם, אלא בּלשוֹן רכּה משמן.

ידוּע, שהוּא, כּרוֹב הסוֹפרים הישרים, נתפּשׂ ונאסר ואחר כּן נשלח לגלוּת סיבּיר ושהה שם שתי שנים, שם עבד בּמלאכת הסַנדלרוּת. הציוּרים שכּתב מערבוֹת סיבּיר מלאים תוּגה עמוּקה, המוֹשכת את הלב וּמחממת את הנשמה.

קוֹרוֹלנקוֹ עמל בּכל כּוֹחוֹ לדבּר על לב ה“חוּליגנים”, שלא ישלחוּ יד בּיהוּדים. על כּכּר השוּק בּמקוֹם שהיוּ האיכּרים וּשׂכירי היוֹם נאספים, שם התהלך קוֹרוֹלנקוֹ מן הבּוֹקר עד זמן מאוּחר בּלילה ולא חדל מהטיף מוּסר וּממשוֹך את לב העם בּשׂיחוֹת פּרטיוֹת על דבר החרפּה הגדוֹלה של עשׂית פּוֹגרוֹם.

סיפּרוּ כּי נמצאוּ כּאלה שבּיקשוּ להמית אוֹתוֹ, לבל יהיה למכשוֹל. וּכשראוּ זאת הליבּרלים הרוּסים, השתדלוּ גם הם להראוֹת את ליבּרליוּתם וילכוּ גם הם לדבּר אל העם ולהניאם מפּרעוֹת. וּבכל זאת הפּחד מפּני פּוֹגרוֹם הלך וחזק.

בּליל השבּת ישבתי אצל אחד ממכּרי, שבּביתוֹ היתה תחנה לפלוּגה אחת מההגנה העצמית.

הצעירים דיבּרוּ, שׂחקוּ שׂחוֹק מעוּשׂה. והנה פּתאוֹם נכנס הנוֹטר חיור, מעיניו נראה פּחד, אף על פּי שהשתדל להיראוֹת כּמו שוֹקט הוּא. בּלחש וּרעדה הגיד, כּי הפּוֹגרוֹם התחיל.

–בּשוּרה! – קרא ראש הפּלוּגה, צעיר תלמיד־חכם, בּהטעמה חזקה ממש כּראש צבא.

והנה כּוּלם מיהרוּ לעמוֹד בּשוּרה. פּני כּוּלם חורוּ וידיהם רעדוּ. אכן בּטוּח אני, כּי כּוּלם היוּ נכוֹנים ללכת וליהרג בּעד עמם; אבל בּכל זאת הפּחד הטבעי מפּני המות, ואוּלי גם השׂנאה המוּטבּעה בּנפש היהוּדי לשפיכוּת דמים, העיקוּ על נפשם מאד.

וּמי המה אלה הלוֹחמים? ילדים בּני שבע־עשׂרה, שעוֹד צריכים לבלוֹת זמנם בּמשׂחקי ילדוּת, המה קיבּלו על עצמם את העוֹל של בּעלי מלחמה, להרוֹג וליהרג!

הרגשתי כּי לבּי מתפּקע מגוֹדל הצער וּמהכּאב. רבּוֹנוֹ של עוֹלם! בּשביל מה ולמה כּל הצרוֹת האלה? מה אתה חפץ מיהוּדיך? הם יצאוּ, ואני מיהרתי ללכת אל בּני בּיתי. מצאתי אוֹתם יוֹשבים בּחרדת מות. אחד בּא אליהם והגיד כּי בּאיזה מקוֹם שברוּ חלוֹנוֹת. וּבני בּיתי חשבוּ כּי אנכי כּבר נהרגתי שם.

וּכשראוּ אוֹתי נפלוּ עלי בּחיבּוּק ונישוּק, וכוּלנוּ בּכינוּ. עוֹד מעט ונשמע קוֹל יריוֹת.

חפצתי ללכת אל המקוֹם ששם היריוֹת נשמעוֹת ולראוֹת מה שם. אבל בּני בּיתי הרימוּ קוֹל בּכיה וגדרוּ בּעדי את הדלת. נשארתי על מקוֹמי, אבל בּשבתנוּ בּבּית עוֹד גדל הפּחד שבעתים. וּמלבד זאת לשבת על מקוֹם אחד וּלהמתין עד שיבוֹאוּ הרוֹצחים כּל כּך קשה.

אוּלם מהרה בּא אלינוּ איש מהמערכה וסיפּר לנוּ, כּי פּלוּגה אחת מההגנה העצמית פּגעה בּפלוּגה שניה, ואחרי שהיה החוֹשך גדוֹל חשבוּ אלה את אלה לפוֹרעים ועל כּן ציוה ראש הפּלוּגה לירוֹת, כּמוּבן בּאויר, להפחיד, וּכמוֹ כן נצטוָה הגדוּד שכּנגדוֹ, אבל תיכף הרגישוּ זה בּזה, והיריוֹת חדלוּ.

ממחרת דנוּ על דבר המאוֹרע הזה. הליבּרלים הרוּסים קצפוּ מאד על היהוּדים שהם מעוֹררים מהוּמוֹת, וקרוֹב יוֹתר להאמין, כּי מנהגה של ההגנה העצמית יגרוֹם לפּוֹגרוֹם, כּי הרוּחוֹת התרגשוּ לרגל המאוֹרע הזה.

ולא ידעוּ ולא רצוּ לדעת, הליבּרלים ההם, כּי אין לדרוֹש מנוֹער שידעוּ טכסיסי מלחמה. ואין כּל פּלא אם יבוֹאוּ לידי מכשוֹלים גדוֹלים. ולוּ בּאמת היוּ ליבּרלים כּי אז היוּ הם צריכים לעמוֹד בּראש המגינים.

הגנוּ גם אחינוּ הזקנים. ואמנם המצב הבּלתי נוֹרמַלי הביא לידי זה, שבּני הנעוּרים החלוּ לחשוֹב, כּי קיוּם האוּמה תלוּי רק בּרצוֹנם, כּי הם המגינים ואם הם גוֹזרים – הזקנים חייבים לקיים. איזה מהילדים השמיעוּ את דעתם, כּי יעשׂוּ הערכה על כּל יוֹשבי העיר, שיתנוּ כּסף לקוּפּת ההגנה, וּמי שלא ירצה לתת, יקחוּ ממנוּ בּאוֹנס.

זאת היתה התחלה של שיטת הגזילה, שניתן לה שם חדש “אֶכּספּרוֹפּריאַציה”, שבּעֶטיה נפלוּ חללים רבּים ונהרסוּ ממצבם אלפים.

סוֹף דבר היה, כּי התגבּר פּחד היהוּדים כּפלים: פּחד מפּני הפּוֹרעים הנוֹצרים וּפחד מפּני הצעירים היהוּדים, שבּאוּ גם הם למשוֹל בּעריצוּת בּעם עני ואביוֹן.

אינני יוֹדע בּבירוּר מה גרם לזה – אם היריוֹת שירוּ היהוּדים זה בּזה בּלילה אוֹ השמוּעוֹת על דבר הצלחת עוֹשׂי הפּוֹגרוֹמים בּקהילוֹת רבּוֹת – אבל איך שיהיה, ההתרגשוּת חָזקה מאד בּיוֹם השבּת, והפּחד מפּני הפּוֹגרוֹם התגבּר.

מרגע לרגע הלך הפּחד הלוֹך וגדוֹל.

קבוּצוֹת של ריקים וּפוֹחזים עמדוּ בּשוּק, וּכמוֹ הכינוּ את עצמם להתנפּל. קוֹרוֹלנקוֹ וחבריו הוֹסיפוּ בּאֶנרגיה כּפוּלה להשקיט את הפּוֹחזים, והיהוּדים היוּ שרוּיים בּפחד.

אנכי לא יכוֹלתי לשבת בּביתי ואתהלך בּחוּץ. כּשאמרתי לשוּב פּגשני צעיר רוּסי וישאלני: – היהוּדי אתה?

– ולמה אתה שוֹאלני כּזאת? – שאלתי אנכי.

– יוֹתר טוֹב שלא תתהלך פּה. קבוּצוֹת ריקים וּפוֹחזים עוֹמדים פּה ושם והם, כּפי הנראה, מחכּים עד שימצאוּ שעת־הכּוֹשר להתגָרוֹת בּאיזה עברי.

– וּמי אתה, אדוֹני?

– חבר להגנה העצמית.

בּירכתיו ואבוֹא הבּיתה. שם נוֹעצנוּ יחד לעקוֹר את דירתנוּ וללכת לאחד מידידי שגר הרחק מן השוּק. הלבּשנוּ את הילדים ונלך. בּרחוֹב אמרה לי אשתי, כּי רגליה מעדוּ ואינה יכוֹלה ללכת והיא בּאמת חָורה מאד. ואנכי כּשיצאתי מהשער פּגשתי בּריקים אחדים מהרוּסים. אחד מהם שׂם את ידוֹ על כּתפי ויאמר:

– הז’יד הזה יתן “מַגָריטש” (מתנה).

מוּבן מאליו, כּי הנשמה “נסתתרה כּרגע בּעקבי”. חשבתי כּי רגע מוֹתי בּא.

– זקן הוּא, – אמר הפּוֹחז השני, – הנַח אוֹתוֹ.

ואנכי יצאתי לחפשי. עברנוּ עוֹד מעט ואשתי אמרה לי, כּי אינה יכוֹלה עוֹד ללכת. הבּטתי אליה והנה היא חָורה כּמת. לקחתי מהר עגלה ואוֹשיב אוֹתה עם הילדים הקטנים ויסעוּ, ואנכי בּלכתי בּרגל כּשקרבתי אל הכּכּר שמשם יוֹרדים אל חלק העיר שבּשפלה, פּגשתי בּשני נוֹצרים, לפי הנראה, בּסוּמים בּמידה הגוּנה, חָלקתי להם כּבוֹד ואט הצדה.

– יהוּדי אתה? – קרא אלי אחד.

אנכי שׂמתי את עצמי כּלא שוֹמע ואלך הלאה. ולבּי מפעם בּחזקה.

– קרב הנה, אל תירא! – קרא הנוֹצרי.

לא חפצתי להראוֹת בּפניו את מוֹרך לבּי ואקרב אליו.

– הא לך יד, – אמר הנוֹצרי – אל תירא. אנחנו מהפּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל. עד נטף דמנוּ האחרוֹן נגן על היהוּדים.

נתתי לוֹ בּרכּת תוֹדה ונפרדתי ממנוּ בּשלוֹם.

בּאתי את בּית ידיד א. חייקין, שם היוּ עוֹד אחדים ממַכּירינוּ עם בּני בּיתם. כּוּלנוּ נדמינוּ כּכבשׂים, הנלחצים זה אל זה בּעת סער. ישבנוּ ודיבּרנוּ יחד. ניסינוּ גם לשיר, אבל אי אפשר היה לשבת, כּמוֹ גחלים בּערוּ תחתינוּ, וַנעזוֹב את הנשים והטף בּבּית, ואנחנוּ התהלכנוּ בּחוּצוֹת.

הפּוֹגרוֹם עוֹד היה מרחף כּמלאך משחית בּרחוֹבוֹת, בּרי היה בּעינינוּ כּי יפרוֹץ, אך אי אפשר לדעת את המקוֹם ואת השעה.

לפנוֹת ערב היתה עוֹד הפּעם אסיפה גדוֹלה בּרחבת התיאטרוֹן.

וכך עבר גם היוֹם הראשוֹן בּפחד. ואחר כּך הוּקל לנוּ מעט כּי בּיוֹם השני כּבר שב העם לעבוֹדתוֹ והרגענוּ את רוּחנוּ, כּי בּעיר הזאת לא יהיה פּוֹגרוֹם, אחר שפּה חי קוֹרוֹלנקוֹ, יש פּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל, יש הגנה עצמית, – בּקיצוּר: היא בּטוּחה.

חשבתי לחכּוֹת עד לאחר השבּת ולצאת מעירי בּיוֹם הראשוֹן, כּי עוֹד לא בּאוּ שמוּעוֹת מרגיעות מאוֹדיסה, וּמקרוֹב וּמרחוֹק נשמעוּ רק פּוֹגרוֹמים וּפּוֹגרוֹמים.

ואוּלם בּלילה בּאוּ וסיפּרוּ לי, כּי מחר תהיה פּרוֹצֶסיה³ קדוֹשה, שישׂאוּ איזה איקוֹנין וּתמוּנת הקיסר. ואנחנוּ כּבר ידענוּ, כּי פּרוֹצסיה קדוֹשה זהוּ טבח ליהוּדים.

אז החלטנוּ לעזוֹב בּלילה ההוּא את העיר.

נפרדתי בּלב כּוֹאב ממקצת ידידי, שבּאוּ אלי בּלילה להפּרד ממני. כּגנבים בּאוּ, כּי פּחד נוֹרא נפל על כּל יוֹשבי העיר היהוּדים.

בּבוֹאנוּ אל התחנה מצאנוּ שם יהוּדים רבּים, הבּית היה מלא.

– אנה אתם נוֹסעים? – שאִלתים.

– למקוֹמוֹת ששם כּבר אחר “כּפּרוֹת”, – ענוּ בּהיתוּל מר.

---

לארץ־ישׂראל

מאת

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

עד העיר הקרוֹבה הגענוּ בּלי כּל מאוֹרע.

אך משם והלאה ישבה בּרכּבת להקת “גיבּוֹרי היוֹם”, ואחד התחיל לנגן בּכלי־הזמר ההמוֹני “הַרמוֹניקה”.

הוֹי! כּלי־זמר! מקוֹלוֹתיו הפּראים נשמע לי קוֹל אֶנקת טבוּחים וּמדוּקרים מעוֹרב עם צהלת שיכּוֹרים וּשׂחוֹק אכזרים.

לשבת כּלוּא בּרכּבת בּין פּראים, שבּלי ספק לקחוּ חלק בּפּרעוֹת שהיוּ בּעיר הסמוּכה, ולהיוֹת תמיד צפוּי אל הקרדוֹם, שעוֹד מעט יעלה על ראשי אוֹ ראש נפשוֹת בּיתי – זה היה מוּסר נוֹרא. כּמדוּמני, כּי זה היה עוֹד יוֹתר גרוּע מהיוֹת בּמקוֹם הפּרעוֹת. לכל הפּחוֹת שם היתה איזוֹ תקוה לנוּס, להחַבא. ונוֹסף לזה בּא אחד לספּר את כּל הגדוֹלוֹת, שנעשׂוּ ל“ז’ידים” הרבוֹלוּציוֹנרים ולאינגליגנטים. והמספּר, לפי הנראה, גם כּן אינטליגנט בּמקצת.

– הייתי בּבית־האסוּרים – סיפּר האיש, – והנה אחד מהאסירים הוֹציא את ראשוֹ מהחלוֹן וקרא: תחי החירוּת! כּוֹנן אליו החייל את הרוֹבה וישלח אליו כּדוּר חם ישר אל תוֹך פּיו. הקדימה הצפּוֹר לשיר… לחירוּת הוּא שוֹאף… חכּה מעט, דוֹדי, עוֹד תרקב מעט בּאדמה, עד שהרבוֹלוּציוֹנרים ימשלוּ בּנוּ.

ואנחנוּ ישבנוּ ושמענוּ את הזמירוֹת ואת השׂיחוֹת בּנפש מדוּכּאה, כּמוֹ כּבר ניתן צוארנוּ בּקוֹלר.

בּאחת התחנוֹת ישבה עמנוּ עבריה אחת. גם היא נסה. וַתספּר לנוּ מאשר קרה בּכּפרים הסמוּכים – שוֹד והרג…

וכך עברה עלינוּ כּל הדרך.

בּהגיענוּ אל תחנת ראזדיֶלנַיה רצה בּני ללכת ולקחת מים חמים, אך נוֹצרי אחד אמר לוֹ:

– אל תלך! אתמוֹל היתה פּה הריגה גדוֹלה, הוֹציאוּ מהרכּבת והרגוּ. תחכּה עד שתבוֹא הרכּבת אל תחנה אחרת קטנה ממנה ותקח שם מים.

בּאנוּ בּיוֹם הרביעי לאוֹדיסה. בּאוֹדיסה ראינוּ בּתים רבּים פּרוּצים והחלוֹנוֹת שבוּרים, והלבבוֹת עוֹד יוֹתר שבוּרים מהם.

את מכּירי כּמעט לא הכּרתי: זקנה קפצה עליהם. קוֹמתם נכפּפה ועינם תעתה…

שבוּע של אֵבל וּפחד עבר עלי בּאוֹדיסה. אָבלנוּ על הנפשוֹת הטהוֹרוֹת של חברי ההגנה שהוּמתוּ, ויחד עם זה היה גדוֹל הפּחד, כּי בּכל יוֹם קרוּ מקרים רבּים של שוֹד בּעצם היוֹם.

כּשבּאתי בּיוֹם השלישי עם בּני בּיתי אל החוֹף, נגשוּ היחפים לקחת את חפצי, ואנכי, כּמוּבן, לא התנגדתי להם. – שׂאוּ אל האניה אוֹ קחוּ לעצמכם ורק תנוּ לנוּ לצאת חיים, כּך חשבתי בּלבּי.

והם נשׂאוּ אל האניה, ואחר כּך התחילוּ לקחת כּסף, איש איש כּכל אשר הרשתה חוּצפּתוֹ לדרוֹש. ואני פּתחתי את כּיסי לרוָחה, ונתתי עד שכּלתה הפּרוּטה.

והספינה סוֹף סוֹף נעתקה ממקוֹמה, ואני שאפתי מעט רוּח.

אמנם בּתוֹר “מַפטיר” קמה רוּח סערה, וכל בּני בּיתי סבלוּ ממחלת הים, ואנכי הייתי אנוּס להתחזק וּלטפּל בּהם. אף על פּי כן קיבּלתי את יסוּרי בּאהבה, וגם אשתי, אף על פּי שחשבה שהאניה תטָרף, בּכל זאת התנַחמה גם היא ואמרה: טוֹב למוּת בּגלי הים מהֵרָצח בּידי חוּליגנים.

בּיוֹם השני שקטה הסערה. החמה נשקפה אלינוּ בּכל יפיה ורוּח חם מחיה נפש נשב אל פנינוּ. קמנוּ והתעוֹדדנוּ.

מקוּשטא והלאה היה הדרך רק טיוּל נעים שהרחיב את לבּי. הרגשתי כּי רוּחי מתחדשת בּקרבּי. בּרוּך ה' שלא נתננוּ טרף לחוּליגנים וגם לא לגלי ים

והגענוּ לארץ־ישׂראל.