כשעה לפני ארוחת הערב דפקה המטפלת על דלתו של קארל לאֵוואֵנברג והודיעה לו כי הוא נקרא אל הטלפון. לאֵוואֵנברג המופתע ביקש לשאול מי המצלצל, אבל מיד נרתע מפני האפשרות שיקבל תשובה נזפנית, כמעט גסה, ככל שהורגל אליו במוסד, מאז בא לשכון כאן לפני כמה שבועות. הוא הסיר איפוא את משקפי הקריאה מעל עיניו והניחן בזהירות על ארון הלילה הסמוך למיטתו. באותה זהירות זקף קומתו, נשען על מרפקיו, דשדש בכפות רגליו, מצא את נעלי הבית ופנה ללכת לאורך המסדרון, במורד המדרגות, לעבר המשרד שבו מצוי מכשיר הטלפון.

משער היה כי בתו היא המצלצלת, אבל שעשע את נפשו במחשבה כי משפחת שטראוס מזמינה אותו למשחק הברידג׳, – דבר שפסקו לעשותו מזה חדשים רבים, למרבה הדאבה.

אכן, קולה של הבת היה דובר אליו ומנעימת העליזות המאומצת וסבר הקלילות שבקע אליו מעבר לקו, הבין מיד כי הוא מתבקש לבוא לביתה ולשמור את שנתה של נכדתו, שעה שהבת ובעלה יוצאים לבלות בחוץ. מיום שפסקו לגור יחדו והכניסוהו לבית־הזקנים היתה מתיחות שוררת ביחסיהם וכל כמה שהבין כי יד הבעל בדבר, לא יכול להתגבר על האכזבה והכאב, אף שהורגל לזו אף לזו, בשנים האחרונות.

״באיזו שעה עלי להגיע?״ שאל קצרות, כמעט מפסיק אותה באמצע הניסוח, הקשה עליה, ככל הניכר.

״בכל שעה שנוח לך, אבא״, נבהלה הבת לענות. ״אולי תקדים ונסעד יחדו?״

״תודה״, אמר לאֵוואֵנברג, ״אני סועד כאן. להתראות״.

וטרק את השפופרת.

אחר כך העביר אצבעות ידו הימנית על עיניו היבשות, תהה מעט על מקומו וכשנתקלו עיניו בעיני המטפלת שהיתה ניצבת בשילוב ידים על כרסה, מצפה לו שיסיים את השיחה, דיחק עצמו וחזר, במעלה המדרגות, אל חדרו.

לשוב אל ספרו קשה היה לו והזמן שעוד נותר עד לארוחת הערב עבר עליו בישיבה שפופה על המיטה, כשעיניו נעוצות ברצועת אור־החשמל הצהבהבת הבוקעת מן המסדרון, מבעד לסדק שמתחת לדלת.

הוא הזמין לו מונית וקבע בלבו שיסרב בכל תוקף לקבל מידי הבת את הוצאות הנסיעה. עונש אחר נבצר ממנו להמציא והוא היה מוצץ ממחצית הסיגריה, שהיתה מותרת לו לאחר כל ארוחה, וממלמל לעצמו דברים בשפת מולדתו.

בני הזוג היו מוכנים לצאת כשהגיע לאֵוואֵנברג אל דירתם והנכדה כבר היתה ישנה. בתו התקינה לו קפה בתוך קנקן שהוצב על הכירה וכן אמרה לו היכן ימצא את העוגיות האהובות עליו. לאֵוואֵנברג נענע להם בראשו ואיחל להם Viel Vergnügen, אחר כך חיפש ומצא לו ירחון שוויצרי של אופנת־נשים, ישב תחת אהילה של מנורת חשמל רחבה והחל מעלעל בדפים מבלי להביט בהם. נרגז היה, חלוש ונעלב.

עד מהרה צלצל הטלפון שבחדר הכניסה והוא קם ממקומו והחזיק בשפופרת.

״הלו״, אמר בקול תקיף, זה הקול שבו היה משיב לדורשיו בשכבר הימים, כשהיה יושב במשרדו ומנהיג את ענייניו ביד רמה.

קולה של אשה צעירה שאל לבתו. קארל לאֵוואֵנברג השיב ואמר כי הבת יצאה מן הבית.

״ועם מי יש לי הכבוד לדבר?״ שאל הקול, מצניע חציפותה של השאלה בחינחון של בדיחות־הדעת.

חיוך עלה מתחת לשפמו. הוא שיער כי האשה הצעירה איננה מנחשת את גילו על פי נעימת־הקול הדשנה והתקיפה שבה דיבר אליה. מכל האיברים הלקויים שבגופו נותר לו קולו בלבד, בלתי פגום, רענן וגמיש; זה הקול שהיה אחד מחידות ההצלחה של סוכן־הביטוח לשעבר. הוא הפליא לעשות בכוח הדיבור שלו, שעה שהוצרך לרכך לקוח.

״ידיד המשפחה״, השיב מניה וביה וצחק.

״משפחה שיש לה ידיד משפחה חייבת להזהר״, השיבה האשה בזריזות־לשון. ״האם אדוני כבר מזמן ידיד כזה?״

לאֵוואֵנברג גרר לעצמו, ברגל שמאל ובזריזות שכבר מזמן לא ידעה, שרפרף מאצל הקיר וישב עליו, מכין עצמו לשיחה ממושכת. דעתו נזדחחה לפתע.

״הה, גבירתי״, העמיק קולו והחליקו, ״לא ברצון גליתי לפניך את הסוד. היתה זו פליטת־פה ועליך לשמור סוד. מקווה אני כי תדעי לשכוח״.

״ומה יהיה שכרי?״ ביקשה האשה לדעת.

״ככל אשר יושת עלי״, מיהר לאֵוואֵנברג להשיב, כשהוא נסחף בהצלחת המישחק ומכין עצמו לגדולות מאלה, ככל שידע ופעל בימים שפיו היה לו כפלצור וכחכה.

״אני דורשת הרבה״, קשקשה הגברת בלשונה, ״אני אכתיב לך תנאים קשים״.

״כל זמן שלא נפגשנו פנים אל פנים״, היה לאֵוואֵנברג מלהג ואץ, ״רשאית את להתברך בליבך כי יש לאל ידך להכתיב את התנאים. אך אינני בטוח אם יעמוד בך ליבך להתאכזר אלי, שעה שנתראה״.

״אוה, לא, אינני אכזרית כלל, אדוני. אינני אכזרית, אבל במועט לא אסתפק״, השיב הקול ולאֵוואֵנברג היה בטוח, משום מה, כי גם היא גררה ומשכה אליה כיסא לשבת עליו.

״גבירתי״, שאל בנימה קפדנית, ״האם אורשה לשאול שאלה?״

״שאל. אך אינני בטוחה כי אענה״.

״האם את מדברת אלי בעמידה או בישיבה?״

מעבר לקו הגיע לאזני הזקן קול צחוק, עליז וגלוי.

״אתה נפלא, אדוני. כיצד ניחשת? אני ממש בזה הרגע לקחתי לי…״

״הנה ענית לשאלתי״, קינטר אותה בדברים. ״רואה את שאינך נאפדת גבורה כפי שאת מבקשת לתאר את עצמך לפני. אנא, היי גלוית לב גם להבא, כשתגיע השעה לשיחה של התגלות״.

״בסיבוב הראשון נצחת אותי. אני מודה. ונפשי יוצאת לסיבוב השני. אתה מוכן?״

״מוכן ומזומן״.

״ובכן, הגיע תורי לשאול: מה מראה פניך?״

״יש לי שפם… כן. ומשקפיים אין לי. וקומתי גבוהה למדי ואני אינני עב־בשר. עיני כחולות. זו אמת לאמיתה. עיני כחולות, אף על פי שאינני בלונדיני. אני אומר זאת, מפני שהדבר בלתי רגיל במקצת. מה עוד תבקשי לדעת?״

״ואני תארתי לעצמי שאתה בלי שפם, משום מה. שפמים יש בימינו רק לדרדקים בני שמונה עשרה ולאנשים זקנים״.

״כן, בעיקר לזקנים״, אישר לה לאֵוואֵנברג.

״ואתה, אינך רוצה לדעת מה צורה יש לי?״

״התרשיני לנחש?״ הציע.

״אדרבא. זה יהיה משעשע״.

״יש לך שיער שחור, חלק ומתוח בחזקה על קדקדך והוא נאגר לך על ערפך, או בקצה ראשך, כפקעת עגולה… גם עיניך כחולות. ואולי אפורות… מעולם לא ידעתי להחליט בלבי מה צבען. אבל הן מתמלאות דמעות על נקלה, למשמע מלים מסוימות… או בשעות מסוימות של היום. ואפך צר וישר. ופיך רחב מעט, ושפתיך עבות מעט, אבל לא עבות מאד. סנטרך מלא, אך לא גדול ביותר, וצווארך דק מן הרגיל וארוך מן הרגיל… השיער השחור שלך, בלילה הוא מכחיל בצבע כחול כהה… וביום, כשאת סורקת את שערך, הוא משמיע נפצוצים חשמליים… נפצוצים דקים, כמעט בלתי נשמעים…״

כשכילה לתאר לפניה את מראה פני אשתו, כפי שהיתה לפני כשלושים וחמש או ארבעים שנה, שב והעביר אצבעות ידו על עיניו, כדרך שעשה במשרדו של מושב־הזקנים, כשסיים את השיחה עם בתו.

מן העבר השני נתמשכה הדממה יותר מן הראוי. אף הוא שתק. ואז שמעהּ אומרת:

״אתה לא תיארת אותי, אדוני. אתה תיארת אשה שאהובה עליך מאד״, בקולה היה משהו עלבון עם תוכחה גלויה.

עייפות פתאום ירדה עליו, אבל כוחו של נימוס רב־שנים כפה עליו להמשיך ולא לאכזב.

״גבירתי היקרה״, אמר וקולו החל בוגד בו. גם קולו. ״גבירתי היקרה״, שב ואמר, ״נסיתי ככל שיכולתי. האמנם טעיתי כל כך?״

״אמנם״, אמרה וגם מקולה עלתה יבושת שלא היתה בה עד כה. ״סבורה אני כי הטרדתיך דיי. אנא, סלח לי״.

״חלילה. מכל לב אני מודה לך על השיחה הנעימה״.

מן העבר השני בא מלמול בלתי ברור וברכת לילה טוב.

לאֵוואֵנברג עוד החזיק זמן מה את השפופרת בידו ואחר הניחה לאט לאט, בזהירות, כדרך שהניח את משקפיו על שולחן הלילה הקטן, בסמוך למיטתו.

אבל כוח לקום מן השרפרף לא היה ברגליו.

לפני עשרים ושש שנים, בימי מלחמת העולם השניה, נמניתי עם צוות ארצישראלי שהוטל עליו להקים מחנה־צבא לאוסטרלים, על גבול מצרים, קצת צפונה מרפיח, בקילומטר 104, מול דיר־אל־בלח.

מהנדס יהודי בדרגת מייג׳ור, מנהל עבודה בשם נאמן ומהנדס כבישים של חברת ״של״, שמואל מיקוניס, קומוניסט־במחתרת, היו בצוות זה, ואילו עלי הוטל לשמש מעין אדמיניסטראטור לארגון־הפועלים ומשלם־משכורות. נצטוויתי לרשום כמאתיים בידואים לעבודה, ויצאתי לגייס אותם מקרב השבטים הסמוכים, בני־חנאג׳רה ובני־תראבין.

זמן קצר לאחר מכן הגיעו חמרי־בנין, דלק וצרכי מזון. חייב הייתי למצוא נוטר מהימן, שיהיה ממונה על השמירה וימנע גניבות – משימה עדינה למדי בתוך אוכלוסיית המדבר, שלפני דור או שניים התפרנסה על שוד וביזה. טעות בבחירה היתה גורמת, בלי־ספק, לפיטורי.

מה שהקשה על הבחירה היתה העובדה, שכמעט כל אחד מן הבידואים היה בא אל המחנה כשהוא חגור חרב עקומה לירכו ומראה כל אחד מהם מטיל יראה ואימה – מראה יאה ונאה לנוטר ממונה על רכוש גדול ורב. מה שהקל על הבחירה היתה ההנחה, כי הנוטר חייב להיות בן לאחת המשפחות השליטות, מבני אבו־מדין או מבני עלי אֵל־מסאדר.

מקץ שבועיים היו שמות האנשים שגורים וסדורים בזכרוני ולבסוף נתתי עיני לטובה בנער בן י״ז, עודאֵ שמו, בן־זקונים לשייך אֵפריח אבו־מדין. לעודאֵ עיני־איילה חומות־בהירות, בעלות גוון זהוב ועמום. קומתו ממוצעת, גווֹ דק ופסיעתו על פני דיונות־החול היתה חומקנית כשל רוח, עוטה גלימה לבנה, נקיה תמיד. גם חיוכו היה נקי מחנופה ובדילותו מן העדה הגדולה נטעה בלבי את האמונה כי אני מיטיב לבחור. נתתי בידו משרוקית, העליתי את שכרו מששה־עשר גרושים לעשרים גרושים ביום והרציתי באזניו באריכות על טיב האחריות ששנינו נוטלים על עצמנו.

עודאֵ האזין מתוך שתיקה, מביט בי מבלי להניד עפעף, וכשכיליתי דברי אמר ׳חאדאַר׳ ולא יסף.

עד ליום שבו עזבתי את המחנה – מקץ ארבעה חדשים – לא אירעה שום גניבה והליכי ההוצאה וההכנסה של החמרים שבמחסן התנהלו בסדר ובמשטר מופתיים.

כשהייתי חוזר מחופשותי שבתל־אביב, הייתי מביא לעודאֵ מתנות קטנות. פעם הבאתי לו מכונת גילוח נוצצת ובפעם אחרת – כשנולדה בתו הבכירה – הבאתי שמלת תכלת מרוקמת. הוא קיבל את הדורונות כמעט בשתיקה, מבלי להפריז בדברי־תודה ופניו רציניות, כתמיד.

יום אחד ניגש אלי אחיו הבכור של עודאֵ, השייך פרחאן, גבר כבן ששים, ושאלני אם אוכל לבוא עמו בערב אל מאהל־המשפחה. כשהשבתי בחיוב, הסביר כי עודאֵ הציע להזמין אותי לזבח, כדי שאהיה לו לאח. המשפחה דנה בדבר והחליטה למלא את משאלתו.

בלילה ההוא קיבלתי מידי עודאֵ חרב בידואית עתיקה, מתוך אוצר המשפחה. נדן העץ, המצופה עור־עזים וקישוטי נחושת, היה חדש ונוצץ, מעשה־ידי אומן־מומחה מעזה, שטרח על המלאכה שבוע ימים, לפי הזמנתו של עודאֵ. כן קיבלתי באותו לילה חותם־נחושת קטן ובו חרותות המלים ״אמין אבו־מדין״. ״בנימין זה אמין בערבית״ – הסביר לי עודאֵ. השייך פרחאן היה מגלגל בין אצבעותיו כדורי אורז רוויי־שומן והיה נותנם בפיו כל שעת הסעודה, ועבד־המשפחה היה נוטל עצמות, שכירסמתי מעליהן את הבשר, נותנן בפיו ומלקקן בקול שקשוק.

בשעה מאוחרת בלילה רכבתי על גבי סוס, בלוויית פרחאן ועודאֵ, עד למחנה. העבד החזיק באפסר סוסי כל הדרך ושני האחים רכבו מימיני ומשמאלי מתוך שתיקה.

בהגיע מועד־החופשה הבא שלי, הביא עודאֵ סל־נצרים ובו דגים, שנצודו באותו בוקר בימה של דיר־אֵל־בלח, קופסת פח ובה חריצי גבינת־כבשים מלוחה וכן כמה אגודות של ירקות ותמרים. הוא העמיס את החבילה על המשאית שהובילתני צפונה ואמר כי עכשיו, שאנחנו אחים לא אוכל לסרב לו, ואשתי בוודאי תשמח על המאכלות, מפני ששמע כי בעיר קשה להשיג מזונות בימים אלה.

אמרתי לו שאין לי אשה.

עודאֵ נדהם, שאל אם אין אני משטה בו, שהרי אני קשיש ממנו בכמה שנים; ואחר־כך אמר כי ראוי לי לשאת אשה מיד, ואשה בידואית עדיפה על כל אפשרות אחרת.

״עליך רק לומר כן״, הוסיף עודאֵ ושלחני בשלום לביתי.

מאותו יום ואילך נהג בי עודאֵ כפי שנוהגים באדם בודד, שאין לו אשה וילדים; הוא היה נשאר במחנה אחרי שעות העבודה, משתתף עמי בסעודת־הערב, ולאחר מכן היינו יוצאים ברכיבה אל תוך המדבר, מתארחים באהלי נכבדים, לוגמים קפה בחבורה, ולעתים קרובות היה עודאֵ מצרף אלינו כושי נכה־רגליים, שהיה משמש מעין ליצן־החצר בשבטו של אביו. אותו כושי היה מספר מהתלות, שר ומחקה קולם של חיות ואנשים. עליו סיפרתי בהרחבת־מה בספרי ״חיי אליקום״.

מאחר שלא הודעתי באזניו של עודאֵ על הסכמתי לשאת לי בידואית לאשה, לא שב להזכיר ענין זה בשיחותינו, ואני סבור שעבר על הענין בשתיקה, מפני שהאמין כי מום נפשי או גופני מונע ממני לשאת אשה. אבל מאותו פרק זמן ועד ליום צאתי את המחנה נהג בי כמטפלת בילד חולה. אף שהיה בן י״ז, ואני כבן עשרים, לא חדל מלהקיף אותי בדאגה יומיומית: הוא הקפיד על שעות־הסעודות, דאג להרחיק חבורות פועלים פטפטניות, שבחרו להם לבלות את שעות המנוחה בצהרים סמוך לחלון צריפי; הוא הציע לי הסדר, שלפיו לא אצטרך להשכים קום בחמש בבוקר, לבקר את התיצבותם של הפועלים לעבודה, וכן הזהירני שלא לשתות מתוך המים שבחבית הזפת, המים אשר שימשו להרטיב בהם את אדמת־החמרה, שממנה גיבלו טיט ועשו לבנים.

כיום, ממרחק עשרים ושש שנים, אני מעלה פרטים אלה – הפרטים היחידים שיש בידי להעלות – מתוך נסיון להסביר לעצמי ולזולתי טיבו של הקשר שנוצר בין עודאֵ לביני. ולמעשה, אין בפרטים אלה כדי להסביר הרבה. שכן היה הקשר חזק הרבה יותר משניתן לאמדו ולציירו בעזרת ההתרחשויות והעובדות המועטות ששרדו עמי בזכרון.

חמש עשרה השנים שחלפו מאז הכרתי אותו ועד ליום שבו כבשו צבאותינו את רצועת עזה, ב־1956 – חמש־עשרה שנים שבהן לא ראיתיו ולא שמעתי עליו דבר – רק הגבירו, באורח בלתי־מוסבר ובהיקף מתמיה, את האינטנסיביות של זכרונותי והרהורי על עודאֵ. לימים הייתי מהרהר בו כבאחד מבחירי הידידים המועטים שרכשתי לי בחיי; ותוך כדי כך הייתי תמה על עצמי ומתקשה להבין מדוע הולכת דמותו ופושטת בתוך ישותי ומתרווחת בנשמתי, כשהיא דוחקת, לפעמים, מקומם של זכרונות ואנשים הראויים – לכאורה – לתפוס מקום נכבד יותר בלבי.

ב־1956, בעצם ימי הקרבות, יצאתי אל רצועת עזה מתוך נסיון למצוא אותו. באותו פרק זמן היה עודאֵ צריך להיות בן 32. בוודאי היתה לו משפחה ענפה, ובוודאי היה צריך להגנה כל שהיא מפני תגרת תנאי המלחמה והכיבוש. תוך כדי דהרה במכונית על פני הכבישים הזרועים גוויות חרוכות, קטועות־אברים, שאלתי את עצמי, אם לא היה עודאֵ בין הפידאין; אם לא התיצב, עם נשק בידו, ללחום בחיילינו; אם לא אמצא אותו במחנה־שבויים, אויב ושונא, בין אלפי הפרצופים העייפים המביטים בנו מתוך איבה גלויה ומתפללים לאבדננו.

זוכר אני כי חלפנו, באותו מסע, גם על פני הקילומטר 104 ואני הבטתי – מתוך טפשות גלויה לעין – בכברת האדמה שעליה עשינו שנינו כארבעה ירחים, וצפיתי לראותו יושב, כשחרבו על ירכו, בפתח המחסן.

אחר־כך מילמלתי לעצמי דברים של הצטדקות, דימיתי לשמוע קולות שגוועו במרחבים הללו לפני ט״ו שנים, התאמצתי לקלוט קולן של חיות, כדרך שאותו כושי נכה־רגליים היה משמיעם באזנינו. ולבסוף נואשתי; אפילו במשטרה של עזה, במשרדי המושל או בקרב אספסוף הרחוב של עזה לא מצאתי אדם ששמע את שמו.

והנה עתה, מקץ עשרים ושש שנים, כששבנו וכבשנו את רצועת־עזה, שוב לא נחפזתי לנסוע שמה. אם עודאֵ חי, הריהו בן 43 שנים. אפשר שהוא נראה אף זקן מכפי גילו; למה אבוא להתיצב לפני אדם, שבוודאי שכחני כליל, בעוד לבי יוצא לפגישה? סבור הייתי כי פגישה זו יכול אני לקיים ביני לבין עצמי, כפי שאני עושה בשעה שזכרם של מתים יקרים עולה על לבי. אפשר לשוחח, אפשר לשאול ולענות. נוכחות הזולת אינה מעלה ואינה מורידה. הדיאלוג הוא פנימי, ביסודו, וחזקה על מצוקות־הנפש ושמחותיה שיעלו בחכה את שרצוי להן, לפי צרכי המקום והשעה.

אף על פי כן לא התאפקתי ויצאתי אל הרצועה, כחדשיים וחצי לאחר הכיבוש. כשנכנסתי לרחובות עזה, שירבבתי ראשי מן המכונית ושאלתי את השוטר הערבי הראשון שנזדמן לפני, היכן ביתו של השייך עודאֵ אבו־מדין.

בלא כל גינוני־הפתעה, למשמע שאלה נואלת, לכאורה, הורה השוטר בידו כלפי שמאל ונקב בשמו של מחנה הפליטים אַל־אֵברידג׳. ״בקצה המחנה״, אמר, ״תמצא בית גדול, בתוך פרדס״.

בכניסה לאַל־אֵברידג׳ חזרתי ופניתי אל חבורה של נערים באותה שאלה. אחד מהם אמר: ״השייך עודאֵ הוא דודי. אני אסע אתך״.

בקצה המחנה, מעבר לבתי־החומר הנמוכים, בסופה של סימטה מאובקת, ניצב שער־עץ בתוך גדר גבוהה, שמעברה השני הציץ גגו של בית בן שתי קומות. הנער קפץ מן המכונית ונעלם בתוך השער.

מקץ שעה ארוכה־למדי יצאו שתי נערות מפתח החצר, הגיפו אחריהן את השער ונשאו לעומתי את ראשיהן בשאלה. האחת היתה כבת י״ד והשניה כבת י״ב. הן היו דומות לעודאֵ עד כדי כאב.

״היכן אבא?״ שאלתי.

״איננו״, אמרה הגדולה.

״איננו?״

״איננו״.

״מתי ישוב?״

״לא יודעת״.

״איפה הוא?״

״לא יודעת״. והפעם גילו עיני האיילה כי שקר בפיה.

״הלך לעזה?״

״אולי״. ושוב גילו העיניים את השקר המבודח והעיקש.

״היכן אחותך הבכירה?״ שאלתי.

״אני הבכירה״, אמרה בת הי״ד.

״לשייך עודאֵ יש בת כבת עשרים ושש״, אמרתי.

״אין״, אמרה הילדה. ״אני הגדולה״.

״לפני עשרים ושש שנים נולדה לו בת״, אמרתי.

״אני הבכירה״, חזרה ואמרה בתוקף.

הבטתי בשער־העץ מתוך יאוש, שבתי ועיינתי בתווי־פניהן של הילדות ולבסוף אמרתי:

״כשיבוא אבא, אמרי לו: ׳היה כאן יהודי אחד, שעבד אתך בשביל האנגלים, לפני עשרים ושש שנים. הוא קיבל ממך חרב במתנה. וגם חותם׳. חזרי על דברי״.

״היה כאן יהודי אחד, שעבד עם האנגלים ולקח חרב״.

״וחותם״, תיקנתי.

״וחותם״, אמרה.

ואז, כשפניתי לשוב אל המכונית, חרק השער שבחומה ואשה כבת עשרים וחמש, תינוק על זרועה ושן־זהב נוצצת בפיה המחייך לרווחה, דחקה עצמה אל קצה השביל ואמרה לי:

״בתו הראשונה מתה, אדון בנימין. וגם אשתו הראשונה. וגם אשתו השניה מתה. עשרים ילדים היו לו מהן ואני האשה החדשה ויש לי שלושה ילדים״.

כל אותה שעה היתה מאזינה לשיחתנו מעבר לשער.

״בתו מתה?״ אמרתי.

״אנחנו פוחדים לפגוש יהודים״, אמרה.

״אבל אני…״ פתחתי לומר משהו.

״אני יודעת״, אמרה. ״אתה נתת לו במתנה שמלה בשביל בתו הראשונה… מיד כשבא בן־אחותו ואמר שיהודי אחד בא ושואל עליו, מיד אמר לי בעלי: זה בנימין… אבל לא היינו בטוחים״.

היא שבה וצחקה ושן־הזהב נוצצה בפניה השחורות.

״עכשיו אנחנו יודעים. הוא תיכף יבוא״.

ומקץ רגעים אחדים שב השער ונפתח, ובתוך מסגרת העץ ניצב לפני עודאֵ, הנער בן השבע עשרה, והוא גבר בן ארבעים ושלוש.

חשתי כי פני מחוירות.

״אתה מכיר אותי?״ אמרתי.

עודאֵ העלה חיוך על פניו, בא וצעד לעומתי ואנו נפלנו איש בזרועות רעהו ונשקנו זה לזה.

זיפי־שיער קצרים דקרוּני, ריח שמלתו הלבנה עלה באפי, ריח דק, ניחוח חולות נישאים ברוח ועשן של טאבון שכבה לפני חצי יובל שנים.

1967

הבשורה שהגיעתני, כי דירתנו הישנה, היא בית־ילדותי, קיימת ועומדת על תילה, על רהיטיה ועל ריחה וקולותיה, היכתה אותי בתדהמה כל כך, עד שהתעלמתי כליל ממביאת־הבשורה ולא התעכבתי, מבוהל ונבעת, לשאול את עצמי אם אינני חולם.

רצתי, כמעט פרחתי, אל עבר המקום ההוא, שעד עתה הייתי נמנע – מעצמת המועקה על אבדנו – אפילו מלהביט לעברו, כשהייתי חולף על פניו, ממרחק מה, לעתים, לרגל ענייני.

עכשיו שעטתי שמה בחפזון של בורח, אשר מחמת אבדן־עשתונות הוא דוהר אל־מוקד הסכנה, במקום שיהיה אץ בכיוון ההפוך; ככל שיארע לעתים לאנשים המבקשים, בסתר־ליבם, את כליונם בחיק המורא, כאילו בו יבואו על תכלית ערגונותיהם.

הזמן שבו הייתי עומד – זמן קרוש כבצה ודומם כמו קרבת־אסון – נצטמק ונרתע, כפי שמעולם לא עשה למעני עד כה, והדפני אל תוך הדירה הממתינה.

באחד מחדריה היתה נברשת דלוקה משולחת מן התקרה ולאורה ראיתי את החדר כפי שהנחתיו.

כמצופה – או בניגוד גמור למצופה, אחת היא, – היה הכל כפי שהנחתיו אז מאחורי. כמו זה עתה יצאו יושבי המקום את הדירה ומיד ישובו. החדר היה שרוי באותו סדר־נוח, ארעי־תמיד, כשכל חפץ מצוי בהישג ידו של המבקש; לא כאותו סדר שמתקינים לקראת בואם של זרים, שכל־כולו אי־נוחות, העמדת־פנים ורמז לזמן קצוב מאד, שעם סופו על הזר להסתלק כלעומת־שבא.

החדרים האחרים היו שרויים בחשיכה, כבכל מקום שבו בני־אדם חיים; האור הולך אחר החיים ובעקבות היוצא ימש חושך.

העפתי מבטים מהירים, חסרי סבלנות, על סביבותי; עוד אשוב אביט בכל אלה כנפשי־שבעי, מעתה ואילך. עכשיו עלי למהר אל החדרים האחרים. אי־בזה אמצא את אמי, אשר ממנה הגיעתני הבשורה.

עיני תרו אחר המטבח, שהיה ריק, והגיעו אל חדר המיטות של הורי. תחילה היתה המיטה ריקה בעיני, אבל כשאמרתי להוסיף ולשוטט על פני הדירה, הבחנתי כי המיטה הריקה והסתורה איננה ריקה. השתהות־מה על פני המצעים גילתה כי בתוך הגל הלבן נושם גוף קטן וערטילאי. מבין השמיכות קמה תנועה זהירה וידה של אמי נשתלחה בסדין, לגלות את פניה ולהציץ בי.

מן הפגישה הזאת הייתי מתיירא ביותר.

כל כך מוקדם, כל כך בשכבר־הימים מתה עלי אמי, עד שמותה נצטייר בעיני כזניחה, כבגידה מרושעת; פירוש אחר אין הילד יודע למות־אמו בשחר־חייו.

כן יודע הייתי כי אמי אף היא מבינה בדרך זו את פרידתנו, אלא שמסיבות נעלמות ממני לא היה בכוחה – או לא התאמצה די־הצורך – לשים את הפרידה לאל, ולהוותר עמי.

היא שלחה בי מבטה ממעמקי המיטה ופניה, קמוטות־שינה, שיוו לה מראה־זקנים, מראה מסתבר יפה נוכח העת הרבה שחלפה מאז הלכה מאתי.

אבל הבהלה שאחזה בה למראה עמידתי כאן לבשה ארשת של בהלת־ילדים נפחדים והיא מהרה לשוב ולכסות פניה ממני.

ענין זה היה מופרך מיסודו. שכן החיים פוחדים מפני שיבת־המת; אבל מדוע ייבהלו המתים למראה החי הניצב על מקומו?

אף שהמיטה שבה להיות כמו־ריקה, ידעתי עתה כי אמי מוטלת שם, ואפשר שלא תשוב להגיח מתוך מחבואה ואפשר שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו, ודהרת־בואי אל הדירה תהיה חסרה לעולמים את שחסרו חיי, את איבדה ילדותי ביום מותה.

נצבתי באמצע החדר, לבדי, מצפה להתעורר מחלום. אבל הכתלים לא משו, המראות לא נבלעו תחתם ורק הרצפה כמו חגה־נעה תחת רגלי המועדות.

א

סמוך לשעה השמינית בבוקר צילצל הפעמון. האשה הרימה ראשה מן הכר.

“אֶלי, גש פתח תראה מי שם כל כך מוקדם, לפני שיעירו את הילדים”.

אֶלי גישש ונטל את משקפיו, שיפשפם בשולי הפיג’מה שלו, הכניס רגליו בנעלי הבית ודידה אל הדלת. איש לבוש מדי שרד כחולים הגיש טופס והראה היכן לחתום. מתוך תחושה מוקדמת לא שאל אֶלי דבר, מיהר לחתום, מיעך חיוך כלפי בעל המדים, נטל את הטופס והגיף את הדלת בזהירות. הצצה חטופה בתוכן הכתוב אימתה את השערתו.

“מה הם רוצים שם?” שאלה האשה בלחש.

“זה מהמשרד. רוצים שאבוא יותר מוקדם היום. יש משהו, כנראה. אַת אל תקומי; אני אקח לי קפה ואת תשכבי עד שיתעוררו הילדים”.

הוא נכנס לחדר הרחצה, ניפח את לחיו מול הראי, העביר אצבע על פניו והחליט שיש להתגלח. מן הראי ניבט אליו פרצוף מדוכדך והוא זקף כנגדו גבה זעופה, מחה לחלוחית מזוית העין וקימט את מצחו בתמהון: עד כדי כך אין המצב ביש, חלילה. כבר עמדנו בגרועות מאלה. אבל בטרם ניגש להעביר את רוע הגזירה, יש שהות לצאת לרחוב. בחוץ נעשים הדברים פשוטים יותר. פוגשים מישהו ושחים באזניו על הפרשה, מקבלים טפיחת־כתף מרגיעה, מתלוצצים ומוצאים עצה. הבלים.

הבוקר אי אפשר יהיה להשתמש במכונת הגילוח האנגלית, המחדדת להבים מעצמה ומשמיעה טרטור קצוב ונעים — קליק־קלאק של פלדה דקה וגמישה; האשה עלולה להתעורר. אבל אפשר, כמובן, ליטול את המכונה האמריקנית; זו מחליקה על הלחי כיד לוטפנית, קרירה. זהו מה שבעצם נחוץ הבוקר. טוב שיש צעצועים חמודים כאלה בעולם. הם עשויים במין חכמנות חייכנית, שובבה, משיבת־נפש, ויש בכוחם לגרש כל תועבה מן הלב; כגון זו שהתרגשה ובאה עליו הבוקר.

ואחרי הגילוח, לגימה חטופה ואחר כך סיגריה, שמציתים אותה על ידי כך שגוחנים אל האצטבא ומפעילים את המכשיר הכבד, הרובץ גאה כל כך בין הספרים; או שמוציאים מאחד הכיסים מצת־כסף שטוח וקריר, מטילים אותו באויר וחוזרים וקולטים אותו מצדו הנכון, וביד אחת הוא מופעל, תוך תקתוק־רשיפה, וניצתת להבה המטילה עצמה הצדה, במאוזן, ודולקת באש כחלחלה. פאטנט צרפתי שאין נאה הימנו.

ואז, לאחר שהנעלים צוחצחו יפה והעניבה הותאמה במקומה, מקשיבים לעבר החדר השני ויוצאים בלאט מן הבית, מבלי שנשאַלת שאלות מיותרות ומבלי שנאלצת לשקר או להסתבך. והרי החוץ לפניך.

יש לחיות מתוך חן והרחבת העין והלב. יש לאהוב הרבה חפצים יפים. הרחבת הדעת; הה, הרחבת הדעת!

מעבר לפינה משתפל הרחוב הראשי ובו חנויות הספרים. אם רוצה אדם לבדר דעתו באמת ולדחות מעליו, תוך בוז ותחושת עליונות, את הטרדות הגסות של ההוויה היומיומית, אין טוב לו מאשר לרכוש ספר בבוקר. רצוי ספר שירים חדש, או, מוטב, ספר בלאדות עתיקות.

מוכרי הספרים אוהבים את אֶלי ומקבילים את פניו בחביבות ובשמחה גלויה. לרובם הוא חייב כסף, אבל מעולם — מעולם — לא הזכירהו מוכר־ספרים על חובו. הללו מפצירים בו שיוסיף ויקח. הם מבינים. שהרי רובם אוהבי־ספרים אף הם ושיחה עם אלי שקולה אצלם כנגד עשרה קונים.

הוא חולף על פני חלונות הראוה, מציץ לתוך אפלולית החנויות, מנפנף לשלום אל מכריו: יש משהו חדש היום?

“ראית כבר את האלבום של המיניאטורות האיטלקיות, מר אשל?”

“בוודאי שראיתי. אבל זה יקר. יותר מדי יקר”.

“מר אשל, אתה מעליב אותי. האם ביקשתי כסף?”

“הו, הו, אתה לא תפתה אותי הפעם. לא לא. כמה אני חייב לך שם?”

“באמת, מר אשל, הנח לזה. הנה, קח אותו. זהו טופס אחרון. היו לי בסך הכל שלושה”.

אֶלי נוטל את הכרך הכבד והמבהיק לידיו. באצבעות זריזות וזהירות הוא מעלעל בספר, חש הנאה גוברת והולכת ולמראה אחד הדפים הוא יודע כי היסוסיו נשברו.

“נו, טוב, נקח את זה. אבל אמור לי מה החשבון”.

מוכר הספרים עוטף את הכרך, מחליק על גבו של אלי ואומר שבאמת לא כדאי לדבר על זה.

ב

בבואו למשרד, מחפש אֶלי אחר חדר ריק שיש בו טלפון, ומשאינו מוצא הריהו הולך לחדר הלבלרים, הרכונים על ספרי־החשבונות. מפני אלה אין הוא חושש ביותר.

“הלו, עורך דין סלומון. שמע, עורך דין סלומון, איך זה?… באמת… שמע, איך אתה עושה לי דבר שכזה?… מה פירוש לחצו עליך? הרי אפשר להסביר… אני אינני איזה מישהו שמשתמט מלשלם… כן… אבל בעד מאתיים וחמישים לירות שולחים איומים במשפטים?… מה זאת אומרת שזה לא איוּם!… בטח שזה איוּם!… באמת שאינני מבין אותך… כן, כמובן. תסביר להם שלא יהיו חזירים… כמה זמן? זה יקח יומיים־שלושה… לא. לא יותר… אל תדרוש שאשבע לך… כן… אני יכול להיות שקט, מה? כן, כן… הבטחתי, הבטחתי… תודה, תודה. שלום”.

אֶלי מניח את השפופרת ומסתכל על סביביו. דומה שהפקידים לא הרימו ראשיהם מעל הספרים. מכל מקום עבר הסיוט. הנה, באמת לא נורא, וטוב שהאשה לא פתחה את הדלת בבוקר. הנה, כך הכל מסתדר ושוב אפשר לנשום; עד להודעה הבאה. מה לעשות? הרי אי אפשר לקום לפתע פתאום ולשלם את כל החובות. וביחוד כשמַשהים לך כספים. הנה, בעד תרגום התזכיר של הפרדסנים לא שילמו עד עכשיו; ואם יש הכרח, אפשר למכור חלק מאוסף המקטרות. עדיין אין המצב נואש עד כדי כך.

במסדרון מהדהד קולה של הטלפוניסטית. יש קריאה בשבילו. הוא אץ לחדרו. מפצירים בו, בטלפון, שיתפנה אחרי שעות המשרד.

“כתבתי סיפור, אֶלי, ואתה מוכרח לקרוא אותו היום ולומר לי את דעתך. נוכל ללכת אחר כך לקולנוע… לאשתך תוכל לצלצל… תאמר לה בשמי שאני ביקשתי… שמע, אל תגיד לי לא… אתה צריך להבין את מצבי. אני מרגיש חוסר־בטחון איום. אינני יודע אם כתבתי זבל גמור, או שזה באמת משהו, אתה מבין?… ככה, יפה, אֶלי. ידעתי שאתה תהיה בסדר”.

אֶלי שוקע בכורסת־העבודה שלו, לופת את המסעדים ומביט בעיניים קמות אל הניירות שנערמו על שולחנו. מה יאמר לאשתו? גם תמול גם שלשום חיפש ומצא הסברים להיעדרו מארוחת הצהרים. תמיד חוזר הענין חלילה. היא מתמרמרת, נוזפת, מוחה ומשלימה. חזירוּת; אבל לא בו האשם. הרי אי אפשר לסרב. אדם כתב סיפור… הניירות שעל השולחן רוחשים ודוחקים עצמם, כביכול, אל בין ידיו. הוא מרתיע עצמו בכורסתו ומעווה פניו בבחילה, ומעוית־הבחילה נרקמת תודעת־בכי בלבו. מתי יֵשב אל שולחנו שלו, מול נייר חלק, ויעלה מה שבנפשו? סיפוריהם של האחרים אינם פותרים ולא כלום. עליו לנתק עצמו, יום אחד, מן הענינים כולם ולשבת אל השולחן, לכתוב, לכתוב, לכתוב.

צלצול מן המנהל. קוראים לו לישיבת־הבוקר. שעה וחצי של שממון־הלב.

וכשהוא חוזר לחדר, הריהו מוצא אדם בלתי מוכר, יושב ומצפה, כשתיק של ניירות תחת בית־שחיו.

הזר מציג את עצמו. הוא צייר והוא שמע הרבה על מר אשל ואמרו לו שמר אשל מוכן לעזור לצייר, אם התמונות מוצאות חן בעיניו, כמובן… הנה, יש כאן תחת ידו כמה דברים… אולי יוכל מר אשל, שיש לו קשרים בחברה, למכור משהו… כמובן בתנאי מפורש שיתרשם לטובה, כפי שהוא מקווה.

אֶלי עוצם עיניו לרגע, כמגרש קורי־חלום מעליו, מבקש, בתנועת יד, לראות את התמונות ושואל את הצייר אם ישתה כוס תה.

ג

אחרי ההצגה בקולנוע נכנס אֶלי לבית קפה ומצטרף אל שולחנם של מכרים.

“הנה עוד אחד שלא היה באירופה!” קידמהו קול ענוֹת.

“נכון”, אמר אֶלי ונתישב אל השולחן באנחה.

“אל תגיד לי שזה בסדר, אֶלי”, טען כנגדו צעיר בעל בריטון רגשני, “אדם כמוך מספר לנו כל הימים על הגוטיקה ועל הסֶינה, על בודליר ועל השד יודע מה לא; ובעצמו לא יצא יותר רחוק מפתח־תקוה”.

“לך קל לדבר, מיכה”, השיב אֶלי בשברון־לב.

“מה יש? אשה וילדים?” התריס מיכה. “אני בטוח שתשכנע את אשתך בקלות”.

“כן, אבל הכסף מנין יימצא? הבוקר קיבלתי הזמנה למשפט”.

“שטויות. אני בטוח שכבר צילצלת לעורך הדין והסתדרת אתו. שמע, אֶלי, הצטרף”.

“להצטרף, למַה?”

“אני נוסע מיד כשאקבל פספורט וּויזה. בוא, נסע יחד. תהיה בן־אדם”.

“לעג לרש, מיכה. פשוט לעג לרש”, נאנח אֶלי. “מי יישאר כאן כדי לצלצל לעורכי־הדין? אני כבר לא מדבר על תשלום החובות”.

“שמע, המשרד שלך קשור בחברת האניות. יסדרו לך כרטיס חינם. בזה אני בטוח. תקח הלוואה ותשאיר כמה לירות בבית. נִסע לחודש אחד בסך הכל, אבל נהיה בפאריז. אתה תופס מה שאני מדבר אליך?”

“אם אני תופס? עַיר שכמותך, אתה קורע את לבי. אבל זהו הבל גמור. איך אני יכול לקום ולנסוע? שאני אקח עוד הלוואה. אחרי כל מה שלקחתי?”

“אֶלי, אתה מדבר כמו אשה זקנה. אם תרצה, תסע אתי. לי אל תספר מעשיות”.

אֶלי קמט מצחו ולא ענה.

“צלצל אלי הערב”, דחק עליו מיכה, “אם תחליט הערב, אתחיל לטפל מחר גם בענין שלך. בין כה וכה אני מתרוצץ במשרדים. וחוץ מזה, שמע, אי אפשר שדוקא אתה לא תהיה באירופה. תאר לעצמך שנלך לנו לכל המקומות האלה, לנוטרדאם, ל’לובר', ולאן לא. מילא, בשבילי זה אולי רק טיול נעים, אבל בשבילך, אלי. בשבילך!”

“הפסק, באמת”, גנח אלי, “אתה רוצה לראות אותי בוכה על השולחן הזה? אל תשפוך דם נקיים”.

“תהיה גבר. קום לך אל אשתך ודבר אליה”.

“לך לעזאזל”, אמר אֶלי וקם מאצל השולחן. “חבריא, אני מוכרח להסתלק, לא הייתי בבית מהבוקר”.

והוא יצא ושם פעמיו הביתה.

אחרי ארוחת הערב, נטל כרך שירים בידו ושכב על הספה. הספר נפתח לפניו בשירו של דילן תומאס Do not go gentle into that good night¹. שוב אותו פסוק טורדני. אילו כתוב היה Do not go gently into that night היה התרגום מסתבר למדי. אף כי גם אז צריך היה לתרגם את gently בביטוי המקביל למשהו כמו “כשה יובל לטבח” ואת המלה night היה צריך לקשור במוות. אפשר היה לתרגם, איך שהוא. אבל כשכתוב gentle ולא gently, הרי שיש למצוא מקביל גם לבן־גוון זה, והענין הוא למעלה מכוחה של השפה העברית. וכן אין כל דרך לתרגם into that good night שהרי good night הוא ברכת “לילה טוב” ואי אפשר לומר: “אל תלך מעדנות, או: אל תהיה מובל כשה לטבח, אל זה הלילה־הטוב”. איום ונורא. ובסופו של דבר צריך יהיה לתרגם. מה עושים?

אכן, עושים דבר פשוט: נוטלים שבועון אמריקני מצוייר ומסיחים, לעת עתה, את הדעת מענין שאין לו תקנה.

ובשבועון האמריקני אין מה לקרוא, אבל דפי הפרסומת שובים את הלב ביותר. איזה שפע של כלים נאים; כלים שאפילו על שימושם אתה למד לראשונה מן המודעות הללו. דומה שבתי החרושת אינם דואגים רק לפתרונות טובים יותר בשביל בעיות ושימושים קיימים, אלא שהם מגדילים לעשות בהמציאם שימושים חדשים ובעיות חדשות, מפני שהפתרונות כבר מצויים עמהם ומבקשים שוק וקונים. הנה מכשיר שבו אפשר לחתוך פרוסות משולשות מכל חומר הניתן לחיתוך. ובשולי תצלומו של מכשיר־פלאות זה מצויה כתבה המסבירה כי רק בפלחים משולשים אפשר למצות את מלוא ערכם התזונתי של גזר ותפוחי־אדמה, שלא לדבר על טעמם המשתבח ועל ה־crispness. והנה, רגע אחד, הנה באמת משהו. מכשיר High Fidelity יחיד במינו. לא זו בלבד שהוא רגיש יותר לתדירויות ולא זו בלבד שהוא מסווג את התקליטים אוטומאטית ולא זו בלבד שהוא בנוי כולו בארגז אחד, אלא שיצרניו מבטיחים כי גם תקליטים ישנים, שנוצרו בשיטות הנושנות ביותר, “קמים לתחיה” במכשיר זה. אֶלי נתלבט הרבה בבעיה זו, מאחר שבאוסף תקליטיו מצויים כמה לוחות נושנים, אשר בשום פנים לא יוותר עליהם. והנה נמצא הפתרון. בשולי המודעה מוזמנים הקוראים לבוא ולשמוע הדגמות במשרד הניו־יורקי של הפירמה וגם בסניף בלונדון, ברחוב אוכספורד. אֶלי מניח את השבועון מידיו ומצית לו סיגריה. ומאחר שקם ליטול לו אש, והוא חולף על פני הטלפון שעל השולחן, הריהו מרים את השפופרת, מחייג וממתין.

“מיכה, אמרת שאתה חושב על פאריז. למה רק פאריז? אפשר לגשת גם ללונדון, אם כבר נמצאים כל כך קרוב. סוף סוף לא נוסעים כל שנה. מה?… נכון שאני צודק…. רגע… עדיין אין זו החלטה… אתה יודע, עוד לא דיברתי בבית… טוב, בעוד חצי שעה אצלצל אליך שנית”.

ואֶלי מציץ אל המטבח. הילדים כבר הלכו לישון והאשה מסיימת עניניה ומוחה ידיה במגבת.

“ליזי, רציתי לומר לך משהו”.

“בוא, אני אשכב פה ואתה תשב ותגיד, אֶלי. אני כל כך עייפה פתאום”.

“כן, ליזי. שכבי לך… אני שמעתי היום… כלומר, הציעו לי להצטרף לטיול לאירופה. כמובן שסירבתי”. נחפז לומר, בטרם תעלה הבעת התמהון הצפויה על פניה. אך מאחר שהיא הקשיבה ללא תגובה, המשיך: “סירבתי, מפני החובות שלנו, כמובן… אבל, בעצם, זה רעיון… את יודעת, זה יכול לשנות הרבה בחיי… מה את אומרת?”

הוא נמנע מלהביט בפניה, ובמשך כמה שניות לא שמע תשובה. אז הציץ לעברה וראה חיוך לאֶה.

“מה, ליזי? נכון שזה רעיון, אבל לא בא בחשבון?”

“למה לא? אם אתה מאמין שזה יעזור, שזה באמת ישנה משהו, שתקבל מזה דחיפה חדשה… למה לא? אני תמיד בעד דבר כזה. אֶלי, אתה יודע שהחובות והכסף אינם מה שמציק לי. אתה יודע”.

הוא הביט בה, מאושר, נרגש ומוצף רגשות תודה. הוא זכר את ההסברים שהוא משמיע באזניה, בטלפון, כל שני וחמישי; הוא זכר את רקמת השקרים הקטנים שטרח לבדות למענה; גם עלו בלבו מעשי־תעתועים אחרים, אשר אילו ידעה עליהם היה לבה נחמץ בקרבה, והוא מיהר וגחן על ידה והעתיר עליה נשיקות.

“מיכה”, לחש לתוך שפופרת הטלפון, “התחל לטפל גם בניירות שלי, מחר בבוקר. נוסעים. נוסעים”.

ובשכבם במיטתם, בחשיכה, החליק את שערה של אשתו, והקשיב בדומיה כיצד נשימתה נעשית קצובה יותר ויותר וכיצד שוקעים אבריה בתנומה. אחר כך פקח את עיניו לתוך החשכה וזכר את מכשיר ה־High Fidelity אשר הוא עתיד לראות ברחוב אוכספורד. אבל הוא דחה מעל פניו את מראה השבועון האמריקני, והמריץ את דמיונו להרהר במוכרי־הספרים שעל שפת הסֶינה, במוזיאון “קליני” שבו יראה את הכלים הנפלאים של הגוטיקה הצרפתית ואת מוזיאון “צרנוּסקי” ו“גימאֶ”, בהם יפגוש, פנים אל פנים, את אמנות סין ויפן.

ואחר־כך יחזור הביתה ויתחיל בחיים חדשים, ויכתוב, ויכתוב, ויכתוב.

א. תה של שחרית

זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם

מִדַּיָרֵי הֶחָצֵר, חוֹלֶה בְּלִבּוֹ.

פָּסְקוּ לוֹ רוֹפְאִים חַמִּין בְּכָל יוֹם. חַמִּין בְּסֻכָּר.

רַבָּנִים הִתִּירוּ לוֹ גַם בְּשֵׁנִי וַחֲמִשִּׁי.

פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ.

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הָיָה אֵד עוֹלֶה מִמִּטְבָּחוֹ,

אֵד תָּלוּי וְעוֹמֵד בֵּינוֹ לְבֵין אְלֹהָיו.

וְהַזָּקֵן, בַּבַּיִת פְּנִימָה, כְּנוֹאֵף בַּקֻּבָּה,

שׁוֹתֶה מִכּוֹס הַתַּרְעֵלָה.

לְיָמִים כְּשֶׁנִּשְׁחַט וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּאֶחָד,

הִצְדִּיק עַל עַצְמוֹ אֶת הַדִּין:

מֵאֲבוֹת אֲבוֹתַי הָיָה אוֹתוֹ זָקֵן,

אַחַד הַסָּבִים בְּכֶרֶם בַּת עַמִּי.

ב. מים מן הבור

בֶּחָצֶר מֵאֲחוֹרֵי כָּתְלֵנוּ עָמַד כֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.

בֶּחָצֵר בְּעִמְקֵי הַסֶּלַע רָחֲשׁוּ מַיִם בַּבּוֹר.

זְקֵנוֹת מְעֻטָּפוֹת צֶמֶר זָחֲלוּ מֵחוֹרֵי בָּתֵּיהֶן

לִשְׁאֹב מַיִּם. וְסָבָתִי בְּתוֹכָן.

מִן הַמִּרְפֶּסֶת צָפִיתִי בָּהּ, עוֹמֵס עִמָּהּ אֶת הַדְּלִי

חָרֵד לַטִּפּוֹת הַמִּתְאַדּוֹת בְּעִקְּבוֹתֶיהָ

מִתְנַשֵּׁם בְּטַפְּסָהּ בַּמַּדְרֵגוֹת

מֵצִיץ אֶל הַדְּלִי נִפְעָם מִצְּלִילוּת הַמַּיִם

מַאֲזִין לִטְפִיחוֹת הַתַּרְוָד הַיּוֹרֵד וְשׁוֹאֵב

מַאֲזִין לִשְׁקִיקַת הַקְּדֵרָה הַנִּמְלֵאת

מְעַלֵּעַ מַיִם מֵרָחוֹק בִּגְרוֹנִי

וַאֲנִי גָדֵל, צוֹמֵחַ וְעוֹלֶה, גִּבְעוֹל שֶׁרָוָה.

לְיָמִים צָץ פִּרְחִי עַל מְרוֹמֵי הַגָּדֵר

גָּבַהְתִּי מְאֹד. מִתִּפְרַחַת רֹאשִׁי עוֹפְפוּ זַרְעוֹנִים

לְכָל רוּחַ, הַרְחֵק אֶל מִחוּץ לַחוֹמוֹת,

נִתְפַּזְּרוּ וְהִצְמִיחוּ גִנּוֹת פֹּה וָשָׁם.

בְּאַחַד הַיָּמִים אֲחַפֵּשׂ וְאֶמְצָא

אֶת שָׁרְשִׁי הָרִאשׁוֹן הָעִקֵּשׁ הַיָּבֵשׁ

כְּשֶׁתָּקוּם הֶחָצֵר מֵאֶפְרָהּ לִתְחִיַּת הַמֵּתִים.

ג. הילד חולם את יעודו

יָשֵׁן הָיִיתִי עַל הַגָּג בַּצָהֳרַיִם

יָשֵׁן הָיִיתִי וְחוֹלֵם חֲלוֹם.

בִּכְפַר שִׁלּוֹחַ שֶׁבַּגַּיְא זָרְמוּ הַמַּיִם

צַחִים וּשְׁקוּפִים כְּמוֹ שָׁמַיִם

וְעַל רֹאשִׁי פְּרוּשָׂה סֻכַּת שָׁלוֹם.

בְּתוֹךְ נִקְבַּת הָהָר שֶׁל מֶלֶךְ יְהוּדָה

גָּלְשׁוּ הַמַּיִם עַל מִפְתַּן הָאֶבֶן,

גָּלְשׁוּ בַּלָּאט כִּמְחַזְרִים עַל אֲבֵדָה

גָּלְשׁוּ צְלוּלִים בַּדּוּמִיָּה הַכְּבֵדָה

כְּמוֹ אֲוִּיר דְּמוּמִים וּזְהוּבִים כַּתֶּבֶן.

בַּחֲלוֹמִי הָיוּ הַמַּיִם יָּם וּסְעָרָה

בַּחֲלוֹמִי הָיוּ כַּלָּיְלָה שְׁחוֹרִים

כִּרְעָמִים מַכִּים עַל פֶּתַח מְעָרָה

כְּזַלְעָפוֹת מָטָר סָבִיב, כְּתַחֲרָה

שֶׁל יַעַר מַיִם הַסּוֹגֵר מֵעֲבָרִים.

וְקוֹל אָמַר אֵלַי בַּחֲלוֹמִי:

אִם הַלָּבָן הָפַךְ לְךָ שָׁחוֹר

אִם סְעָרוֹת לְךָ נִגְלוּ בַּדְּמִי

וְאִם רַק זֹאת בִּקַּשְׁתָּ מֵעִמִּי,

אַחֵר תִּהְיֶּה עֵת מִשְּׁנָתְךָ תֵּעוֹר.

ד. מעקה של ברזל

יַלְדָה הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִּם

מְהַלֶכֶת בֵּין מַעֲקוֹת הַבַּרְזֶל

עַל מַרְצְפוֹת חֲצַר סָבָתִי.

גַּרְבֶּיהָ שְׁחוֹרִים, וְרֻדּוֹת בִּרְכֶּיהָ

וְרִיסֶיהָ סוֹגְרִים עַל הָאוֹר.

בַּעֲלוֹתָהּ בַּמַּדְרֵגוֹת הָיְתָה שׁוֹהָה,

אֶת הַבַּרְזֶל לָפְתָה וְהִרְפְּתָה

בַּעֲלוֹתָהּ אֶל בֵּית אִמָּהּ.

בְּהִתְגַּנֵּב בַּלַּיְלָה אַף אֲנִי עָלִיתִי

בְּאוֹתָן הַמַּדְרֵגוֹת

יָדִי עַל הַבַּרְזֶל גּוֹשֶׁשֶׁת.

בְּכָל מָקוֹם שֵׁנִּשְׁתַּיֵּר חֻמָּהּ עָצַרְתִּי וְלִבִּי עָמַד.

בְּעִקְּבוֹתֶיהָ אָנֹכִי צוֹעֵד מֵאָז

וּלְעוֹלָם אֵינִי טוֹעֶה:

בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּיַּר חֻמָּהּ

אֲנִי עוֹצֵר וּמִתְנַשֵּׁם.

ה. ירושלים מבקשת על נפשה

כָּל הַלַּיְלָה נִבְעִים סְדָקִים בְּקִירֹות הָאֶבֶן. סִמְטָאוֹת מִתְעַקְּלוֹת

וְחָגוֹת. אֶנְקַת יְשִׁישִׁים לִמְשֹׁךְֹ תַּרְדֵּמָה לַגְּוִיָּה הַמְסָרֶבֶת.

כַּמָּה דּוֹרוֹת לֹא יָדַעְתָּ תְּנוּמָה? כַּמָּה יוֹבְלוֹת לֹא שָׁקַעַתָּ בִּשְׁנָת

אֶל עֶרֶשׂ הֶהָרִים, זוֹ הַשֵּׁינָה שֶׁכָּל פּוֹחֵז וָרֵיק בְּעָרֵי הָעוֹלָם זוֹכֶה בָּהּ

בְּלֹא מְחִיר?

אֶת הַבֹּקֶר הַוָּרֹד הָעוֹלֶה צוֹנֵן מִן הַמִּדְבָּר שׂוּמָה עָלֵינוּ לְקַדֵּם

בִּמְאוֹר פָּנִים, פֶּן יַחֲזֹר הָעוֹלָם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ. פֶּן יֻגַּד וְיַעֲלֹזוּ.

כָּל הַלַּיְלָה גּוֹנְחִים הַזְּקֵנִים בְּמִטוֹתֵיהֶם וְהַוִּילֹונוֹת הַלְּבָנִים

וִילֹונוֹת הַתַּחֲרִים הַמַּאֲפִירִים הַמִּתְפּוֹרְרִים עַל חוּטֵיהֶם.

מִתְאַמְּצִים לְהַחֲנִיק אֶת הָאֲנָקוֹת וְהֵם מִתְבַּדְּרִים בַּחַלּוֹנוֹת כְּהִתְבַּדֵּר

וִילֹונוֹת לְרוּחַ הַלַּיְלָה בֶּעָרִים הַמְאֻשָׁרוֹת, כְּדָבָר הַמּוּבָן מֵאֵלָיו.

לְעֵת בֹּקֶר צַו מֶלֶךְ עָלֵינוּ לְהָצִיץ בַּחַלוֹנוֹת וּלְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם הָעוֹלֶה,

כְּמוֹ לֹא אֵרַע דָּבָר, פֶּן יִוָּדַע.

כָּל הַלַּיְלָה מְבַעֲתִים חֲלוֹמוֹת רָעִים אֶת יְרוּשָׁלַיִּם. וּבַחֲלוֹמָהּ הִיא

עִיר בֵּין עָרֵי הָעוֹלָם מַשְׁכִּימָה עַל חַלְבָּנֶיהָ וְעַל אוֹפֵי לַחְמָהּ,

לִבְצֹעַ פַּת וּלְתַבְּלָהּ בַּמֶּלַח, לָעוּט עַל הַמַּעֲשִׂים.

לְהֵיכָן פָּנוּ זְמִירֵי הַשִּׁיר הַנִּצָבִים לְבָנִים בָּעֲזָרָה?

לְעֵת בֹּקֶר יֵצֵא הָאָב לִמְלַאכְתּוֹ. בֶּן מֶלֶךְ תִּינוֹק שֶׁנִשְׁבָּה לְבֵין

הַמַּעֲשִׂים הַנְּלוֹזִים. לְעֵת בֹּקֶר יֵצֵא לְשַׁחֵר לַטֶּרֶף וְנַפְשׁוֹ מְבַקֶּשֶׁת

לְהִתְרַפֵּק עַל כֶּתֶף הַצִּפֳרִים שֶׁנִּלְכְּדוּ בְּפַחֵי הַפַּרְנָסוֹת.

לְעֵת לַיְלָה אָנֹכִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. לְעֵת בֹּקֶר אָנֹכִי עֵרָה וְלִבִּי מֵת.

מִמִּזְרָח עָלָה הַשֶּׁמֶשׁ בַּחַלּוֹנַיִךְ וּמִמַּעֲרָב בָּאִים אֲנָשִׁים אֶל שַׁעֲרֵי הָעִיר

וְהֵם זָרִים וּמְרַגְּלִים בָּאִים לָתוּר אֶת עֶרְוָתֵךְ וּלְהִשְׁתָּאוֹת עַל

הֶהָרִים. גּוּרִי לָךְ מִפְּנֵי הַבָּאִים מִמַּעֲרָב לְהִשְׁתָּאוֹת עַל הֶהָרִים.

לֹא רַגְלֵי מְבַשֵּׂר. לֹא פַּעֲמֵי.

חִזְקִי וְאִמְצִי רַק הַיּוֹם הַזֶּה. אֲבָנַיִךְ יִרְגְּמּוּם. הָרַיִךְ יְכַסְיוּמוּ.

רַק הַיּוֹם הַזֶּה וְאָתָא לַיְּלָה.

אֲנִי הָאִישׁ יְדוּעַ מַלְכוּת כָּתַבְתִּי שִׁיר עֲלֵי גִּלָּיוֹן בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים

בִּיּרוּשָׁלַיִּם. סוּרוּ מֵעָלַי.

אֲנִי הַגֶּבֶר עוֹטֶה אַרְגָּמָן תַּחַת בְּלוֹיָיו מִסְתּוֹפֵף הֵיכָלִים תַּחַת

קִמְרוֹנִים עֲבֵשִׁים. מְשׁוּגָע אִישׁ הָרוּחַ. מְמָאֵן לֵאלוֹהָיו תַּחַת שְׁמֵי

הַאֲבַדּוֹן וּבְצֵל הַמִּלִּים הַמִּתְחַצְּפוֹת לְּהֵאָמֵר בַּשְּׁוָקִים. הָאוֹכֵל

בַּשּׁוּק דּוֹמֶה לְכֶלֶב. אֲנִי פָּגַעְתִּי בְּכַת שֶׁל כְּלָבִים וְנִתְיָרֵאתִי מִפְּנֵיהֶם

וְיָשַׁבְתִּי בְּתוֹכָם. סוּרוּ מֵעָלַי.

יָרֵא אָנֹכִי כָּל הַלַּיְלָה וּלְעֵת בֹּקֶר אֶחֱרַץ לָשׁוֹן כְּכָל הָאָדָם וְלֹא

יִוָדַע שְׁמִי מִקֶּרֶב הֲמוֹן גּוֹיִים. אֱלֹהָי, כַּסֵּה אוֹתִי בְּלֵיּלְךָ עַד עֵת.

עֲצֹר כַּנְפֵי בְּקָרִים אֵין חֵפֶץ לְמַעַן יוֹמְךָ הַמִּתְעַכֵּב.

אֲצַפֶּה עַד בּוֹשׁ. גַּם אִם תְּמָאֵן לִי. גַּם אִם תְּחַיֵּינִי לְעֵת כָּל בֹּקֶר

לֹא אַאֲמִין כִּי נִגְזַר עָלַי לָקוּם. רְאֵה נִשְׁבַּעְתִּי לְצַפּוֹת.

בְּאַחַד הַבְּקָרִים אֲמָאֵן לְךָ וִירוּשָׁלַיִּם עִירְךָ לֹא תַגִּיחַ מֵחֶבְיּוֹנֵי לַיְלָה.

אֶל חֶשְׁכַּת כּוּכִים יִסָּתֵר עִם הָעִיר וְאֶל תַּרְדֵּמָה לֹא שְׁנָת

יֵאָסֵף, מְצַפֶּה לְעָנְשְׁךָ הַנּוֹרָא. יְבוֹאֵנִי אֲשֶׁר יָבוֹא.

אִישׁ הָיָה בִּיּרוּשָׁלַיִּם אוֹהֵב אֶת הַשּׁוּלַמִית וּמְצַעֵק בְּכָל כֹּחוֹ

לִישׁוּעָתֶךָ. רְאֵה, הוּא מוֹנֶה דִּינָרִים שֶׁיָּרְקוּ אֶל חֵיקוֹ מְעַנֵּי

אֲחוֹתוֹ וְשׁוֹגְלֶיהָ.

אִישׁ הָיָה בִּירוּשָׁלַיִּם מְפַזֵז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי הָאָרוֹן. אַל תַּבִּיט בּוֹ,

פֶּן אָבוּז.

בְּשֶכְּבָר הַיָּמִים לֹא חָפַצְתָּ הֱיוֹתִי כְּכָל הָאָדָם וְאַתָּה שׁוֹרַרְתָּ בְּאָזְנַי

וְאָנֹכִי יְשֵׁנָה וּמַאֲזֶנֶת. שִׂים מַחְסוֹם לְפִי פֶּן אֶתֵּן בְּשִׁיר קוֹלִי.

שִׂים לֵילְךָ לְחֹק. כַּסֵּה שָׁמֶיךָ.

אִישׁ הָיָה בִּיּרוּשָׁלַיִּם, בַּמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים בִּקְּשָׁה נַפְשׁוֹ. רְאֵה,

נוֹתַר עִמָּנוּ. בְּבָתֵּי הָאֶבֶן הוּא עוֹרֵךְ גָּלוּת.

אִישׁ הָיָה בִּיּרוּשָׁלַיִּם. רְבָבוֹת כָּמוֹהוּ. יְרֻקּוֹת, בָּעֵשֶׂב, לְחָיָיו

צִמֵּחוּ. רוּחַ מְנַשֶׁבֶת בֵּין קָנִים וָדֶשֶׁא; בִּמְחִלּוֹת הַקֶּבֶר, חֲבוּקִים

גַּם יַחַד, אָב וּבְנוֹ שׁוֹכְבִים. תִּקְוָתָם לֹא תַמָּה.

מָחָר לְעֵת בֹּקֶר אֲמָאֵן לָקוּם. יְרוּשָׁלַיִּם מֵאֲנָה לְךָ, שׁוֹקְעָה בִּשְׁנָת.

הַיָּמִים יָרוּצוּ בִּלְעָדֵינוּ אֶל חִדְלוֹנֵיהֶם. הַמַּעֲשִׂים יָעוּטוּ

בִּלְעָדֵינוּ עַל עַצְמָם. הַדְּבָרִים הָרַבִּים יֵאָמְרוּ גַּם בִּלְעָדֵינוּ עַד

אֵין קֵץ. עַד בְּלוֹתָם.

וְהוּא יַחֲזֹר וְיַחְפֹּץֹּ בָּנּוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאוֹר הַמְּהַלֵּךְ בָּחֲשֵׁיכָה מְבַקֵּשׁ

לוֹ גוּף שֶׁיוּאַר וְיוֹדִיעַ עַל מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הָאוֹר. אָז יַחֳזֹר

וְיַטִּילֶנוּ אֶל חֲלַל הָעֲלָטָה וּבְקַרְנָיו הַבּוֹעֲרוֹת יִשְׁטְפֶנוּ קָבָל חֹשֶׁךְ.

אִם נֵיטִיב לְהֵרָדֵם הַפַּעַם הֵן לֹא נָחוּשׁ אֵימַת יָתוֹם, זוּלַת מַה

שֶׁיְבוֹאֶנוּ בְּמַעֲמַקֵּי הָחֲלוֹמוֹת, אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם אֵין שְׁלִיטָה אֲפִלּוּ לוֹ.

אִם זְנַחְתָּנוּ, אִם שְׁבַקְתָּנוּ, אִם מָאַסְתָּ גָּזַרְתָּ כָּרַת, אִם רַק שָׁוְא הָיָה

מֵרוֹץ הָאֲבוּקָה בְּמַחְשַׁכֵּי הַזְּמָן – אֱמוֹר!

ירושלים, פברואר 1965