חולות הזהב

מאת

בנימין תמוז

---

לרעוּתי, למרים

---

סבון

מאת

בנימין תמוז

לאבא היו משקפי פנסנאַ, כובע קש שטוח ונוקשה ששוליו צרים, מקל בעל גולת כסף, כרס גדולה וכתפיים רחבות.

היה לו בית חרושת לסבון ביפו, לפני הרבה שנים, ושמה היה הולך בכל בוקר, עובד עם שני פועליו, סועד בין כתלי הבנין הערבי הישן וחוזר לעת ערב הביתה.

אחד הפועלים היה בעל זקן צהוב ועיניים תכולות ושמו שלמה זלמן. הפועל השני היה אדום פנים וצעיר ושמו צלאל והוא היה חבר במפלגת פועלי ציון שמאל.

בערבי חגים היה אבא נותן הענקה מיוחדת לפועליו, אך בבואו הביתה היה אומר ששלמה זלמן ראוי לכך ואילו צלאל ימסור את הכסף למפלגה כדי להדפיס כרוזים נגד בעלי התעשיה.

אבא היה אומר שבעלי התעשיה בונים את הארץ ופועלים כמו צלאל רק מקלקלים. אבל שלמה זלמן הוא יהודי אדוק במצוות ושמח בחלקו.

בכל ערב היה אבא יושב על פנקסיו. אחר כך היה הולך לשוק שבמרכז המסחרי וקונה פירות ודגים מיובשים שהיו מובאים בארגזים מן הים הכספי.

עמוס חבילותיו היה אבא הולך בשעה שמונה וחצי לישיבה בהתאחדות בעלי התעשיה.

היה לאבא בן קטן שהיה חובש כובע צופים ועליו סמל אינדיאני עשוי נחושת. היה אבא נוטל את בנו בלכתו העירה. נכנסים היו יחדיו לחנויות הפירות ולחנויות הדגים המיובשים. שאלו בעלי החנויות מה ענין הסמל האינדיאני המשונה. הסמיק הבן, ולא ענה. אבל בלבו היה שמח על שהבריות תמהים לסמל והיה עונה לעצמו תשובות מתשובות שונות. פעם ראה עצמו בן שבט אוכלי אדם ופעם – אמריקני שהמית את ראש השבט ונטל את הסמל.

אחר כך היה אבא הולך לישיבה בהתאחדות בעלי התעשיה ובנו הקטן עמו.

פּרק אבא חבילותיו והניחן על הספסל באולם הישיבות הגדול, הרכיב את הפּנסנאֵ, הסיר את כובע הקש שלו וישב בראש השולחן, כי היה הזקן שבחבורה ובעתון כתבו עליו שהוא חלוץ תעשיית הסבון בארץ.

אל השולחן הסבו שאר בעלי התעשיה, מהם זקנים שבאו מרוסיה ומפולין ומהם צעירים שבאו אף הם מרוסיה ומפולין אבל דיברו עברית והיו מתלבשים כפועלים, ללא פנסנאַ וללא כובעי קש ולבשרם רק חולצת פסים ששרווליה מופשלים.

בנו הקטן של אבא ישב על הספסל, ליד הקיר, סמוך לחבילת הפירות והדגים המיובשים ולא הסיר את כובע הצופים שלו.

בישיבה דיברו רוסית ויהודית. דיברו על הסודה הקאוסטית שנתיקרה בזמן האחרון ודיברו על סבון מארסיל שמציף את השוק והוא זול יותר.

אבא אמר שסבון מארסיל מציף את השוק מפני שהוא טוב יותר ויעץ לחבריו שיתחרו בו בטיב ולא במחיר. הזקנים ניענעו לו בראשיהם אבל הצעירים גיחכו בינם לבין עצמם ואמרו זה לזה משהו בעברית.

בנו של אבא שמע והבין מה שאמרו הצעירים אבל אבא והזקנים לא הבינו.

אבא אמר שהשומן אשר קנה בשבוע שעבר, בחמישים פחים, היה גרוע ורובו פסולת של מעיים ושיירים של בשר רקוב, לא כחֵלב שהיו עושים ברוסיה. על כך ענה אחד הצעירים, שהיה עושה חֵלב ומוכרו לבעלי התעשיה, כי שקר הדבר.

אבא רגז מאד ואמר שהוא מזמין את כל הנוכחים לבוא ולבדוק את הפחים במחסן שלו. על כך ענו הצעירים שאין להם זמן לעסוק בהבלים ובבדיקות וכי אבא טופל עליהם כדי שיוכל ללכת ולקנות חֵלב בזול אצל הערבים, ושאם יעשה כך יפנו לאיגוד תוצרת הארץ ויכריזו חרם על הסבון שלו. על כך ענה אבא ואמר שמעולם לא קנה תוצרת זולה וכי הוא בונה את הארץ.

חזרו הצעירים ואמרו משהו בעברית, בינם לבין עצמם, ובנו הקטן של אבא הבין ודמעות עמדו בעיניו, אבל אבא והזקנים לא הבינו והמשיכו בישיבה ורשמו פרוטוקול.

בשעה עשר בלילה חזרו אבא ובנו הביתה. אבא היה עייף ונרגז. הוא החזיק את כובעו ומקלו ביד אחת וביד השניה החזיק בחבילת הפירות. את חבילת הדגים המיובשים מסר לבנו הקטן. ביקש הילד לשאת גם את החבילה השניה אבל אבא סירב והמשיך בדרכו, נושם ונושף, שותק ומטלטל את כרסו הגדולה ופניו עצבים.

אחר כך באו ימים אשר בהם עבדו בבית החרושת של אבא רק ארבעה ימים בשבוע. אחר כך עבדו רק שלושה ימים. שלמה זלמן היה בא בכל ערב ושואל אם יעבדו למחרת. כשהיה שומע שלא יעבדו היה אומר שגם זו לטובה ושעוד יבואו ימים טובים מאלה.

אבל צלאל היה כועס ואומר לאבא כי סופו של מעמד הקפיטאליסטים קרוב.

יום אחד חזר אבא מן הישיבה בהתאחדות בעלי התעשיה סר וזעף יותר מן הרגיל. הוא לא דיבר אך בנו הקטן ניחש כי סוף סוף הבין אבא מה שאמרו הצעירים בעברית.

למחרת לא הלך אבא לבית החרושת ואמר כי יש בדעתו לנסוע מתל־אביב ולגור במושבה קטנה. הוא אמר כי יש בדעתו שלא ליַצר עוד סבון מפני שבעלי התעשיה אינם אוהבים את הסבון ודעתם נתונה רק לבִצעם. אבא סיפר כי החֵלב הגרוע שקנה היה עשוי בידי ערבים, אלא שכמה מבעלי התעשיה הצעירים קנוהו מידי הערבים ומכרוהו לאבא במחיר מופרז. ועוד סיפר שגם מבין הזקנים נמצאו אנשים שעשו יד אחת עם הצעירים ליצר סבון ירוד בטיבו ולהדפיס עליו כתובת ״מארסיל״ ולמכרו בשוק.

״ומה שאמרו בעברית אתה הבנת, אבא?״ שאל בנו הקטן.

״לא״, אמר אבא, ״לא שמעתי״.

״הם אמרו שאבא כבר זקן ועוד מעט תמות ולא תהיה יושב ראש אז יהיה להם יותר טוב״, אמר הילד ופרץ בבכי.

נטל אבא את בנו והושיבו על ברכיו, החליקו על פניו, נשקהו ודקרו בזיפי שער לחייו שלא גולחו אותו בוקר, ואמר לו:

״אבא שלך איננו זקן כל כך. וסופו של כל אדם למות. אבל אתה, קטני שלי, אתה תקים בית חרושת גדול לסבון, סבון טוב, לא מזוייף, ואתה תהיה צעיר וחזק, תדבר עברית ולא יוכלו להלעיג עליך מאחורי גבך. תהיה ראש וראשון לבעלי התעשיה ולא תבוש, לא תבוש באבא שלך״.

מחה הקטן דמעותיו ושתק.

ימים נקפו וחדשים. אבא חזר ופתח את בית מבשל הסבון שלו ושלמה זלמן וצלאל היה באים פעמיים או שלוש בשבוע ומסייעים בידו.

רק לאחר כמה חדשים קיים אבא את דברו ועבר לדור במושבה רחובות. גם שם חזר למבשל הסבון, אלא שהיה עובד לבדו, יומיים שלושה, ומחזר עם סחורתו על החנויות בתל־אביב ובמושבות הסמוכות.

הרבה שנים חלפו מאז.

אבא מת. טמנו אותו בבית הקברות הישן בתל־אביב והתאחדות בעלי התעשיה הדפיסה מודעת אבל בעתון.

ובנו אשר גדל והיה לאיש לא נעשה בעל בית חרושת לסבון. אך לעתים, בשבתו אל המלאכה האחרת אשר לו, הוא מהרהר כי אף על פי כן הריהו מקיים את צוואתו של אביו. לא הסבון לבדו נקי וטהור.

כך מהרהר בנו של אבא וחוזר אל המלאכה שלפניו.

---

חלום (הספינה)

מאת

בנימין תמוז

כשהיה חולם חלומות בהקיץ היה טוב. משהתחיל חולם בלילות ידע כי רע. ובחלומו ספינה נהדרת באופק, דגליה נישאים בשלל־צבע, ארובותיה שלוש והיא כבדה כל כך עד שהים נאנק תחתיה ועובר על גדותיו ומשתפך בגלים אל החוף והמים נעים וגואים. הוא עמד על החוף וראה אותה קרבה והולכת. אנשים חוגגים ניצבו על חמשת סיפוניה ושרו. כשקרבה מעט ראה שאין היא מפוארת כל כך. רק שתי ארובות לה והאנשים שעל סיפונה מחזיקים במזוודותיהם. כשקרבה יותר היתה ספינת נוסעים רגילה, ללא דגלי־מכלול והמלחים היו טורחים בשטיפת הרצפות. עתה הבחין שאינה אלא ספינת־משא עמוסת ארגזים וציבורי־חבלים. כששמע את קול האנשים שעליה הבין כי לפניו רק סירת־נמל כבדה ומגושמת החותרת אל החוף בששה משוטי־עץ גסים. עוד מעט והגלים טילטלו אל החוף אסדה יפואית שהצבע מקולף מעליה והעץ מרקיב בדפנותיה. הנה היא קרבה אל סלעי־החוף, ריקה מאדם. הגלים מטלטלים לעברו דוגית קטנה. הגלים מטילים לרגליו שריד־קורה אכול־מלח ומים, שריד מדוגית הדייג אשר העלה פעם ברשתו את דג הזהב ולאחר שהרבָּה לבקש ממנו מתנות ולא שבע – חזר והיה עני מרוד. הים פלט משהו. הוא הרים את הפקק המשחיר ברקבונו וחזר והשליכו מיד; כל כך קל היה, כאבן־החפף בתוך כוס מים.

*

ובחלומו מטוס־ענק חג בשמי־השמים. גווֹ כסף וכנפיו זהב וקולו כקול הרעם הרחוק. שבע פעמים חג מעל העננים והחל יורד. מטוס־ארבעה־מנועים. גווֹ חרוץ אשנבים רבים וחלקת־בטנו לבנה ומבהיקה. מטוס נוסעים קרב ובא. מוטות כנפיו צבועות ועליהן אותיות שחורות. מנועיו – שנים. קולו קרוב ורך. הטייס חבוש כובע עור היורד לו על אזניו. והוא מטוס שקולו צורמני ולו ארבע כנפים ומדחף אחד בחרטומו, מן המטוסים שראה באלבום לתולדות התעופה: כבלי־פלדה דקים מקשרים את אגפיו והוא חורק מעט בטוסו. צבעיו דהויים וניכר שכבר היה צבוע קודם לכן בצבע אחר. מעין דאון שאין קולו נשמע, מאלה שמשתמשים בהם ללימוד. הרוח טופחת בו והוא צונח בלי קול ובלי התנגדות. מה הזנב שבקצהו? האין זו טייארה עשויה קני־סוף ונייר? משק קרוב עולה באוזן. רשרוש־עפיפון שנקרע החוט המקשר אותו אל יד הילד. הנה נסתבך באַנטנה שעל הגג. עוד מעט יפול על הכביש. רוח היום מטלטלת אותו מעל עמוד החשמל. הנה יצנח דבר־מה לרגליו. הוא מרים קיפקא קטנה, עשויה דף מקופל מתוך מחברת החיבורים שלו בבית־הספר. על הדף כתובות שורות בכתב ידו הקלוקל. ושרטוטי עפרונו האדום של המורה מתוים קוים לאורך, וציוּן ״לא מספיק״ הרשום בשולי הנייר מעלה זכרון רע ואכזרי.

בהקיץ היה בוקר. נייר לבן מונח לפניו והוא כולו שלו. אז יטול עט בידו ויצייר פקק מרקיב ועל הפקק יתוה קורה אכולת מלח ועל הקורה יצייר דוגית ואת הדוגית הפך אסדה ואת האסדה עשה ספינת משא ואניית נוסעים אשר סיפוניה שלושה, ודגלי מכלול ושלל צבע ואופק סביב, ושיר מהלך בין ארובותיה וגלי ים משכשכים עליזות בדפנות הענק. הנייר, שכולו שלו, לובש חג ובכתב ידו הקלוקל נכתבות שורות שאין בהן מחיקה, וקיפולי הקיפקא מתיישרים ואודם פורץ בשוליים. טייארה מצויצת אדום וירוק מגביהה עוף אל העננים, נישאת ברום, הופכת שחף שמים לבן, מאביר־מעלה, נצבע זהב, נותן קולו בשיר.

הוא יצא מחדרו אל החוץ. בנמל עמדה ספינה. בשמים חג מטוס לעבר לוד. בשולי הדרך ניצבו שיחי צבר. עליהם רקועים נחושת. אולי זהב. בשביל היה החול רוגע וקריר. התכופף ונטל מלוא כפיו. זהב ניגר בין אצבעותיו, קריר וכבד. תכלת השמים רעפה ספירים. שיר התנגן מסביב. חזרו הספינות הגדולות לשוט בים וציפרי הענק שיקשקו כנפיהן, ובלילות תבוא נערה קטנה ממרחקי הימים ומחתה את הזיעה מעל מצחו ונשקה לו על פיו.

---

חולות הזהב

מאת

בנימין תמוז

היתה שעת צהרים ועל הספה שבחדר שכב ילד. זיזי הצמר הדוקרניים אשר לכיסוי היו מדגדגים בגבו וגופו היה מיטלטל בצער ועיניו משוטטות אל התקרה ואל הקירות החשופים מדי ואל הארון ירוק־הזכוכית, אשר דלת מדלתותיו תלויה על ציר אחד וכלי חרסינה לבנים משתעממים בתוך בטנו. בעיניו התחרו זה בזה שממון וחלום; וברפרף מבטו על ספר הלימוד והמחברת שעל השולחן, בא המרי ומחה את שניהם: מה שוממים הדברים שבספר.

מן החלון הגדול אפשר לראות את הים במורד הרחוב. מן הגג רואים את נמל יפו ואניותיו. הים רועש כל היום, ובלילה, כשאתה מקיץ, אתה שומע את קולו. מדוע אין מספרים עליו מאומה בבית הספר? מדוע אין המורה מגלה לאן פונות האניות מן הנמל, ומי הם רבי־החובלים, ומדוע עורכים משחק צפירות ודגלים?

הוא העוה פניו, ובהתעגל פיו לפיהוק ממושך ועצוב, עלה, לפתע, זכר חולות הזהב בלבו.

במעלה הדרך, בחצותך את רחוב אלנבי הגדול, אתה חומק ועובר אל פסי הרכבת ומשם שמאלה, לאורך השקמים הבודדות, משתרעים החולות. ואחריהם – גבעות הפלא ערוצי־הנחל הקטנים ואדמת־החומר האדומה של שׂרוֹנה החרושה. סמוך לכל אלה נמצא הבית האדום והגדול, בית מסתורין שרעש מכונות עולה מתוכו. הלאה מזה עומד ביתם של האחים התאומים. כל אלה עלו בזכרון הילד הכלוא בחדר הגדול ולבו יצא אליהם ודפק בחזקה.

בדומיה שילשל את גופו מן הספה הדוקרנית והציץ לעבר המטבח. אמא היתה עושה שם במלאכתה ומזמרת לעצמה. דלת המרפסת החיצונית היתה פתוחה. הוא שם את רגליו בסנדלי עור וחמק לרוחב המרפסת ומיד מצא את עצמו על המדרגות הצוננות המובילות למטה אל הרחוב ואל הדרור. ברכיו רעדו וצינה התגנבה סמוך לכתפיו, בהתבדר שרווּלי חולצת הטריקו.

כל עוד בתי השכונה בעקבותיו לא חש בטחון ושלוה. אך בהיותו מרוחק מהם האט צעדיו ובנטותו אל מעט הצל השרוי בשולי הבתים החל לבו מתרונן בקרבו. הוא הרים מקל דקיק מן המדרכה והיה פורט בו על מוטות הגדר. עיניו גדלו ועמקו. הנה יעבור על פני סוכות הגזוז ויסתכל בצלוחיות מלאות מיצים צבעוניים; ישמע קול פעפוע של מי סודה שוצפים לתוך כוס ויחזה מקרוב בששה אנשים המצטופפים בתוך המכונית האפורה, המסיעה בני אדם לאורך הרחוב הגדול. שוטר עומד בפרשת הרחובות והילד דוחק עצמו לפאת הדרך, שלא יבחינו בו ולא יחזירוהו הביתה.

מכאן והלאה חוצות שדרות בהירות ודלילות את הרחוב ומימין מתנוסס ועומד הבנין הקודר של הגימנסיה ובקצה השדרה מזדקר מגדל המים הכפול.

חום הצהרים גובר והולך. הילד תר אחר צל של ממש, הוא רוצה לפוש מעט. העוברים והשבים כולם גדולים ואין ילדים נראים ברחוב. הוא רואה עצמו תמהוני, וכל שאר הילדים נראים לו שרויים בבתיהם בחסות הברית האיתנה שבין הורים לילדיהם, מקשיבים לקול אבא ואמא ושיעוריהם מתוקנים ואין הם צפויים להצלפותיו של המורה ולא לטרוניותיה של אמא.

אילו יצא ילד אחד ויחיד מתוך בית מן הבתים! ילד אחד ויחיד, שיהא, כמוהו, רדוף־עוועים, נע ונד בשמש הצהרים!

אבל הרחוב מתרוקן גם מן המבוגרים. אור הצהרים יוקד עתה ומסנוור על כל סביבותיו. נפשו מתעגמת עליו והוא שואל את עצמו אם לא שטות עשה בצאתו מן הבית. האם לא טוב יותר לרבוץ על הספה הסומרת ולהביט אל קרביו של הארון הירוק.

אך מיד עולה זכר ביתם של התאומים בלבו, ושולי החולות והבית האדום, כולם ניצבים לפניו והם אפופים מרחקים וכמיהה. מלים חרישיות, רחוקות, עולות מתוך לבו והוא מדמה לראות בנוף החולות גם את אמו, את אמו לא כמו שהיא עכשיו, אלא כמו שהיתה לפני שהחלה מקפידה בענין השיעורים ובית־הספר, ולפני שהיתה גוערת בו ומצליפה לפעמים, ופניה רציניות וטרודות. הוא זנח את הצל הקריר והוסיף ללכת אל העבר הרחוק. פסי הרכבת הנה הנם ועתה הוא פונה שמאלה, והשקמים, על נופן הגדול, לפניו. מכאן ועד לבית האדום פסיעות של מה־בכך. יש לבוסס מעט והחול הלוהט יסתנן לתוך הסנדלים וידגדג את אצבעות הרגלים; ומתחת לכל שקמה יכול אתה להפיג את החום במקצת ולחפון לך כמה פירות מתוקים. כאן רועות עזים שתים וייתכן שהן של הורי התאומים. ראה כיצד הן סומכות רגליהן הקדמיות בגזע השקמה. העזים אינן מבחינות בו. לוּ יש שׂכל בקדקדן, כי עתה קפצו ובאו אל בית התאומים וגילו את אזנם, כי הוא בא לבקרם ומשתוקק לחברתם. אך העזים ממשיכות ללחוך בירוק המועט שבחולות.

בית התאומים הנהו לפניך. והבית האדום אף הוא כאן, צר וגבוה וחלונותיו כולם דומים זה לזה וערוכים בסדר למופת. מדוע אין אדם נראה למלוא רוחב החולות? והתאומים – היכן הם? חצרם ריקה ודיר העזים שלהם פרוץ. על מרפסת ביתם יושבים אנשים, אך מרחוק אין לראות מי הם. לבו לא יתננו לבוא לחצרם. מסתבר שיסיימו ארוחתם בקרוב ויצאו לראות בשלום עזיהם; והוא יקדם את פניהם כאן, ליד השקמים.

ומה יאמר להם בבואם? הן לא נאה להודות שבא משום שיצאה נפשו לראותם; משום שחפץ הוא בהם, בשיח ושיג עמהם. הן לא יספר שהלך כל אותה כברת־דרך ארוכה רק כדי שיוכל להיות במחיצתם.

יאמר, למשל, כי זקוק הוא מאד לכדורי רובים ובא למצוא לו מהם בתוך החולות. הן ידוע לכל שכאן חנו צבאות התורכים ויש כאן כדורים בשפע. דבר זה יגיד להם ואיש לא יחשוד בו ולא יעלה על דעת שום אדם, כי הילד מילט את עצמו מן החדר הגדול ומן הארון הירוק ומאמא ומהכנת שיעורים ומארוחת צהרים, כדי שיוכל לראות את התאומים, את הידידים־עלי־אדמות שביתם שתול בארץ הפלאות אשר לחולות הזהב, בתחום הגבעות והנחלים ואדמת־החומר החרוּשה והבית המסתורי, האדום.

כך יגיד להם: זקוק אני לכדורי רובה. והם יאחזו בידו, כל אחד מהם יאחז באחת מידיו, ויראו לו את מקום הסתר המבורך, שבו הם חופנים כדורי־רובה בשפע. הם יצרפוהו אליהם ויעשוהו איש־סודם. וכל היום כולו, עד נטות הערב, וגם לאחר מכן, יהיו חופרים בחול וצוברים כדורי־רובה לרוב. אך לא איכפת גם אם לא ימצאו אפילו כדור אחד! ובלבד שיהיו התאומים סמוכים אליו ויהיו מפטירים דיבורים לעברו, והוא יהיה מדבר אליהם, עונה ושואל, מגלה סודותיו וקולט צפונותיהם. הוא סומך גופו אל השקמה ונח בצלה, מכין עצמו לשעה ארוכה של ציפיה, כי אין כל סימן של חיים בוקע מן החצר שלהם.

נראה שנתנמנם. כי הנה הוא מתעורר לקולו של אדם המשורר לעצמו וצועד ובא מאחוריו. ערבי הוא זה. מקלו על כתפו ושולי השמלה מרשרשים ומופשלים על ידיו. הערבי קרב אל אחת העזים וגירד בגבה בחיבה.

״שלך?״ שואל הערבי.

״לא״, עונה הילד וצוחק.

רגש של תודה פעם בלבו לערבי, המדבר אליו ונוהג בו מנהג גדולים ומיחס לו בעלוּת על מקנה.

״של מי?״ שואל הערבי.

אך בטרם יענה, נשמע קול רוגז מעבר לבית התאומים ואדם מגודל זקן יצא מצל המרפסת ובא ועמד אצל הגדר. הערבי הניח לעז והמשיך דרכוֹ בצעדים נחפזים. בעל הזקן עוד הוסיף להסתכל בילד, כמי שאיננו יודע אם יניח לו וילך או יגרשנו. לבסוף עקר רגליו וחזר לבית.

הרהור נחפז ניצנץ בלב הילד: הוא יהיה נטפל לאחת העזים ובעוררו על ידי כך את רוגז האיש, יראוהו התאומים ויבואו לקראתו. אך לבו לא נתנו לעשות זאת מיד, ולפני קוּמוֹ על רגליו התנמנם שנית, כנראה, כי בפקחו את עיניו היה צל השקמה ארוך מאד וגלי החול הטילו צללים אף הם, זה על גבי זה, רכים ושוקטים.

כשקם לאחוז בצוארי העז, חש כי רעב הוא ובדידותו החלה מציקה לו שבעתיים. העז השתמטה מידו ובהיות לבו נרגז ורוחו מעכירה והולכת, הרים אבן ויטילנה בראש הבהמה. זו קפצה על רגליה וברחה מאצל העץ.

מיד עלה קול־חרפות גס מן המרפסת, אך איש לא קם להתבונן בו מקרוב. רק נזוף נזפו בו ובמלים רעות ודוקרניות, אשר לשמען היה לב אמא מתכווץ מאד, קיללוהו והאיצו בו לקום ולהסתלק.

הוא לא מש ממקומו ומצפה היה שעקשנותו תאלץ את התאומים לצאת ולראות במתהווה. אך שום תנועה לא קמה בבית.

עכשיו ידע כי יצא דינו לבדידות גמורה. שוב לא האמין, כי יקרה הנס והוא יבלה בחברת רעיו. וגם אילו באו – אמר בנפשו – הלא עתה לא נותר זמן רב, כי יש לחזור הביתה לעת לילה. היום נטה לערוב. הצללים נתארכו וצל הבית האדום נגע בגדר חצרם של התאומים. שמש אדמדמת החלה מציצה מבעד לעפאי העץ והוא כבר אמר לקום ולחזור. תקוה קלושה עוד נתעוררה בלבו: אולי יבואו התאומים להחזיר את עזיהם לדיר.

הוא נתנמנם בשלישית ונעור עתה מקול אדם הפונה אליו. על גבו עמדה אשה – אם התאומים היתה ודמתה להם כל כך – ובידה פרוסת לחם ועגבניה ונתח גבינה לבנה ונוקשה. היא אמרה:

״מהיכן אתה בא, ילד?״

״לא איכפת לך״, פרץ קשות, אך מיד הצטער וריכך עצמו והוסיף: ״אני מחכה פה למישהו… תיכף אלך כבר…״

היא שמה בידו את פרוסת הלחם והעגבניה והגבינה, והוא נטלן ואף כי הציק לו הרעב מאד, לא החל לועס אלא לאחר שנתרחקה והלכה לעבר הבית.

הלחם היה יבש אך העגבניה היתה עסיסית והגבינה מלוחה וטובה וריח כבשים עולה ממנה. הוא לעס במתינות ובליל הרהורים חילחל בו, אשר את פשרם לא ידע.

הוא אמר לעצמו כי צר לו שלא באו התאומים; וכן אמר שהמאכלים הללו, אשר אמם שמה בידו, טובים ומשמחים יותר מכל שפע המאכלים אשר אמו אונסת אותו לבלוע על כרחו, בבית.

אילו היו מזמינים אותי לגור אתם – חשב נוגות – כי אז הייתי עובר מיד לביתם.

בדמיונו ראה כיצד יקומו יחדיו בבוקר לבית־הספר וכיצד יהיו חוזרים יחדיו, מבוססים בחול, אל החצר ואל דיר העזים ואל המרפסת האפלה. לא עוד יתעורר בבוקר לקול גערות אמא, המאיצה בו לקום לתוך דירה גדולה, ללא ילדים וללא רֵע, להסב אל ארוחה שופעת דברים רכים ושמנוניים וריריים. לא עוד ישרך דרכו מבית־הספר, בלי חמדה בלב, אל החדר הגדול אשר בתוך ארונו הירוק מלבינה חרסינה משועממת.

הוא לעס את הפת המתובלת בגבינה, עיניו היו יבשות, ללא דמע, אך בלבו ידע שהוא בוכה.

---

אופק

מאת

בנימין תמוז

פעם, ביום חורף, ראה את ענני השמים נוסעים, גוש אחד, אל עבר האדמה ומטיחים את חזה עברתם בהרים הרחוקים. והאדמה רעדה מעֶדנה והירוק שבגבעות התלהט עד שחור ובעוד אלפי אלפים פּיות צמאים נפתחים שם לקלוט את המטר הרודה במרחק, נפתחו שערי הענן בחצי השמים שמנגד ופיסת כחול בוערת מיִפעה נשקפה אל עבר המערכה הנטושה ברחוק, והילד חייך אל לבו ואמר: אבא ואמא.

דמעות גיל עלו בעיניו והוא רץ אל עבר הבית, נבעת מחדוה.

אך עתה היו הימים ימי קיץ.

השדה היה חם. צבים מתונים, צפודי עור ועיניהם קטנות ומבריקות, כעיני זקנים, היו עוברים בו, הלוך ושוב, ושריונם משמיע קולו על האדמה כקול מחרשה הפוכה הנגררת אחרי הסוס. לטאות זריזות, דקות ומסולסלות, התרוצצו בין קני השיבלים והאדמה בלעתן בזו אחר זו. ומעבר לשדה הזדקפה שורת ברושים ומשם והלאה נמשכו עצי שיטה, התמשך והרחק אל עבר החולות האדמדמים והגבעות המוריקות וההרים הסגולים. ובין ההרים, פה ושם, נפער עמק זעיר והשמים נראו שם כשהם נושקים לאדמה ונפרדים מעליה ונוסעים, על כבוּדת ענניהם ותמרות אוירם המרצד.

בבקרים, עת נפקחו עיניו אל החלון העוטה ירק, עוד נראו רסיסי־טל נושרים מעל העשבים ומתנדפים על הזגוגית. ברגלים יחפות דישדש בדשאים שבחצר וליחלח כפותיו בשארית הצינה העולה ונעלמת עם השמש.

בדרך לבית־הספר שברחוב הראשי היה משתהה בצדי גדרות עץ השיטה, נופח בפרחי הפוּך וממלא ריאותיו מריחם הצהוב. זיקית מהורהרת, שהיתה תלויה בבדים ושוכחת להחליף צבעיה מרוב מחשבות שבלבה, החפיזה תנועותיה ופערה פה ורוד ורוחש כששלח הילד ידו לאחוז בה. גלגל החמה, משהציץ בדרך החול, עלה ולהט באויר הבוקר.

מיצמץ הילד בעיניו לעבר השמש והניח לה ללהט לו פעם לחי ימין ופעם אוזן שמאל והיה מחייך כנגדה ועומד. לרגע נשתכחה ממנו מגמת פניו ואמר לחזור בו ולילך לאותו מקום שממנו החמה יוצאת ובו איווּ שמים וארץ משכן להם, להרעיף נשיקותיהם ולהתחכך זה בזו, בוקר וערב, לטף ועבור ללא קול. אך מיד זכר את בית־הספר ואת ארבעים הילדים והילדות אשר נאספו בוקר בוקר בחדר הכיתה הגדול והביטו בו, בתמהוני, הקטן מכולם, בלגלוג גלוי. ומתוך צער וכאב הפנה ערפו לשמש ולאורה השוטף אותו וישם פעמיו אל הרחוב הראשי.

אך בטרם תדרוך רגלו על סף הבית העוין אותו, עוד נכונו לו נפלאות בדרכו.

שיח הוורדים שליד הספסל, בחצר הסמוכה, פקח הלילה שלוש עיניים אדומות ויבט בהן אל הרחוב, מאוּשר ומבוייש. והילד נשתהה על ידו, נבוך אף הוא מן ההוד האדום, משפיל עיניו ומהמה קולו אל השיח, מתרפק עליו מרחוק ונושקו בלבו.

ועגלה עברה, עמוסת סלסלות ענבים, אשכולות נשפכים על גדותיה ודליות גפן רועדות על דפנותיה, כולה מזדעזעת וחורקת בדרך האבנים, על חישוּקי הברזל שלאופניה.

הילד הסב ראשו ולחייו להטו, אך בעבור העגלה הלאה הביט אחריה ארוכות, עד היעלמה בסיבוב הכביש, היא ושאונה הבהיר ושמחת הבציר שהביאה עמה ואשכלות הענבים ששארו בעקבותיה, נחים בשחורם וירוקם לצדי הדרך.

מעתה לא נותר לו אלא לעבור על פני שנים שלושה בתים אדומי גג ומתוך חצרותיהם יציצו עליו, ממרום הצמרות, עצי צפצפה מרשרשים בלבנם ועצי אקאליפטוס עצלים ועייפים אשר יש וידגדגוהו בקצות עליהם החדים והריחניים. העיף מבט נפחד אל גובה קומת האילנות וחמק בינותם אל שער בית־הספר ואל עבר מסדרון הבנין הארוך. רק אז הבחין, כבכל יום, כי איחר לבוא ורחש השיעורים כבר עולה מן החדרים.

הוא האט צעדיו וראה בדמיונו את ארבעים זוגות העיניים ואת קול המורה המתקלס בו יום יום על היותו מאחר ועל היותו הקטן שבילדי הכיתה.

״לא צריכים היינו לקבל אותך לכיתה השלישית״, נוהג המורה לומר לו יום יום בנימת דיבור שבה פונים אל הגדולים, ולהדגיש על ידי כך את רוך שנותיו.

״לא צריכים היינו לקבל אותך, אלא שחסנו על אמא שלך ושעינו לתחנוניה. מקומך בכיתה הראשונה. אך ורק בראשונה. בהחלט בראשונה״.

וכשקרב הילד באותו יום אל דלת כיתתו היו ברכיו רועדות וידו מפרכסת מאחוז בכף המנעול. דומיה גמורה היתה שרויה שם, ובהטותו אוזן דימה לחשוב כי אין איש. הוא אימץ את לבו ופתח בזהירות את הדלת. ואמנם היה החדר ריק.

שני אנקורים שהיו מדדים בין הספסלים הריקים נבהלו מפניו וטסו לעבר החלון ונקישת מקוריהם בזגוגיות הילכה עצב בלבו. אך יונת־בר מיושבת בדעתה המשיכה ללקט פירורים סמוך לקתדרא והיתה נותנת בו, מפעם לפעם, מבט מהיר וחוזרת ומלקטת. המנוחה והשמחה חזרו ללב הילד מיד. כמה טובה היתה שלוות יונת־הבר בתוך כתלי החדר הנושם איבה תמיד.

״הילדים הלכו לטיול״, אמר קול מאחוריו, ״לטיול של יום שלם״.

שמש בית־הספר היה זה. האיש היחיד בין כתלי בית זה שלא נזף בו מעולם ולא ליגלג עליו ולא בא עליו בתואנות ובתוכחות.

הילד הביט בו בבהלה ובהחווֹתו קידה משונה, שבעצמו לא הבין מה טיבה, נחפז ורץ אל החצר ושב ויצא אל הרחוב.

שמחה עצומה ירדה ללבו ובסקרו ימינה ושמאלה בחר לו את מעלה הרחוב לחגוג בו את יום החופש שבא עליו משמַים.

בצעדים מהירים, כאדם היודע את מטרתו, או אולי מפחד פן ייקרא לחזור לבית־הספר, חפז אל עבר גבעת הכורכר המלבינה בקצה המושבה.

לרגליה נטוע פרדס אפל ובית באר משמיע שם פעימותיו יומם ולילה. ובפסגתה עומדים שנים־שלושה שיחי שיזף ירוקים ופריָם מתוק בחורף מאד. עתה לא הציעו השיזפים לילד אלא את צִלם בלבד – והוא, אשר לא ביקש יותר ממה שניתן לו, שמח עליו וישב בתוכו.

מכאן והלאה השתרעו שדות ורצועות עצי שיטה למלוא רוחב העין ועד למורדות ההרים הגיעו; ופלגי אכזב ביתרו את השדות בקוי עקלתון מהירים, ונתרחקו, בהתווֹתם דרך אל הגבעות המוריקות. הנה החלו בועות של אויר ועיגולים של אור וריצודים של שמים מרקדים במתינות באויר… זקף ראשו ועיניו נוהות אחר פקעת אור אחת, דקיקה וזהרורית, השטה, עלה וירוֹד, בשמי השמים. הביט אחריה עד שנעקר ראשו לאחוריו והפקעת נעלמה מאחורי שיח השיזף. החזיר ראשו למצוא לו פקעת אחרת, והנה שבה זו שנחבאה וחזרה לשוטט כנגדו וככל שהוריד הילד ראשו כן שטה וירדה פקעת האור, עד שהגיעו עיניו למקום שהשמים והארץ מצויים שם יחדיו ונבלעה הפקעת בין שניהם.

אמר הילד בלבו להביא את כל בני האור הזערוריים הללו ואת ניתוזי האויר וזיזי החמה, כולם גם יחד, אל עבר המקום הרחוק ההוא וישמחו להם השמים והארץ על מתנה קטנה זו מאתו. ישמחו וירחצו בשפע האורות ויחם לבם ותתלהט שם שמחה גדולה.

החל הילד חופן אור בעיניו ומשלחו כלפי המרחק; והיו האורות שוטפים ועוברים על פני שדות שהצהיבו ומוליכים עמהם מן הזהב הבהיר; ועל־פני גבעות מוריקות בשוליהן היו האורות נוטלים טחב־רוח כל שהוא לשאתו שי; ובערוצי הנחלים היבשים היו האורות מרקדים על חלוקי החצץ והיו דולקים בניצוצות לובן קריר.

עמדה השמש בחצי הרקיע והחלה כל הארץ כולה מעלה שכבות שכבות של אור כלפי השמים והשמים היו משלחים אלומות של כחול כלפי הארץ, והילד יושב בין שניהם ומנצח על משחקם ולבו רוחש טוב לשניהם גם יחד.

עד שנטו הצללים; נטל השיזף צלו והעבירו לצד הגבעה שמנגד. חייך הילד לעצמו וכמעט שעצם עיניו ונרדם, אלא שלפתע קם וירד מן הגבעה והישיר פעמיו והפליג לבית אבא ואמא, והלך.

וממחרת היום, בבואו לבית הספר, פתח המורה את היומן והציץ בו ואמר:

״היכן היית אתמול?״

שתק הילד ולא השיב, כי לא ידע מה להשיב.

״לא צריכים היינו לקבל אותך לכיתה השלישית״, משך המורה קולו ואמר, ״ולא די לך בזה אלא שעוד אתה מאחר ומחסיר ימים תמימים״.

ובפנותו אל התלמידים:

״ואנחנו למדנו אתמול דברים חשובים. אמת, ילדים, שלמדנו אתמול דברים חשובים?״

כל הילדים הניעו בראשיהם והביטו בציפיית זדון לראות מה ייעשה בילד.

״ובכן״, משך המורה, ״אשאלך דבר ממה שלמדנו אתמול. אם תדע, הרי שטוב. ואם לאו, אשלחך הביתה; ואת אמך תביא אתך״.

וכל הילדים גיחכו בהנאה מהמצאת מורם ויטו אוזן.

״ובכן״, הרים המורה קולו והניף שתי ידיו לפניו מתוך שרווליהן הקצרים ועמד עמידת מתנצח, ״הריני שואל אותך מלה אחת, אחת בלבד, אשר הסברתיה אתמול הסבר היטב לכל הילדים. הקשב איפוא. מה זה אופק?״

הביט הילד במורהו, נדהם ומשמים, ושתק.

״היודע אתה מה זה אופק או שאינך יודע?״ דחק עליו המורה.

״לא״, אמר הילד.

״לך לך, איפוא, לך מכאן. מקומך לא יכירך אצלנו״.

ובעוד הילד אוסף את מכשירי הכתיבה שלו אל ילקוטו, הוסיף המורה ושאל בחגיגיות:

״מי מכם, ילדים, יודע מה זה אופק?״

וכל הידים כולן הורמו כאחת.

---

מתים

מאת

בנימין תמוז

הוא התגנב ובא לאטו מן הפרצה שבגדר.

בחצר עמד ריחן החמוץ של קליפות שקדים שרויות במים, מאכל לבהמות, שהיו נוהגים להכין בתקופת שנה זו.

עיניו היו קרועות לרווחה והוילון שריפרף לנגדו היה שקוף כל כך עד שלא נעלם ממנו כל פרט. הוא לפת בידו את שבכת העץ שלחלון ופניו דבקו בזגוגית הקרירה.

סבה של נתניה היה שכוב במיטתו, על גבו, ופניו שלווֹת להפליא ועיניו עצומות. לפני מותו בחר לו להירדם לשעה קלה ומוטב שלא להעירו, שאם יתעורר ודאי יעשה מה שנהג לעשות תמיד: יצבוט בלחיו של הילד עד לכאב ועיניו הכחולות תצחקנה צחוק שהוא ספק רשע ספק חיבה.

אף על פי כן נשתוקק להשיח עמו שעה קלה ולתמוה עליו שהוא מת לו, כך לפתע, ואינו מספר מאומה, לא לנתניה ולא לשום ילד מן הילדים. והלא הכל מתאווים לדעת מה יעשו המתים ולאן הם הולכים ומדוע יסתירום מפני הילדים.

ועד שהוא חוכך בדעתו אם יעז ויעירנו – נפתחה הדלת ושלושה מלאכים נכנסו לחדר ודמותם כדמות שלוש נשים זקנות לובשות לבנים.

ישבו להם שלושת המלאכים על ספסל שנשען בקיר והמתינו לסבה של נתניה, שיתעורר משנתו ואז יטלו אותו עמהם לעולם המתים.

ישבו להם שלושת המלאכים כשידיהם נתונות בחיקם ופניהם רציניות וקרות והיו ממתינים לומר לו שהגיעה שעתו לקום וללכת.

הילד ידע כי מי שקם והולך עמהם לא ישוב לעולם. ומרוב חיבתו לזקן חפץ להזהירו על כך אבל חושש היה מפני התערבות יתרה בעניניהם של הגדולים. על כן התאפק ולא עוררו אלא נסוג לאטו מן החלון ומיד הפך פניו וגלש במדרגות המרפסת; ככל שאץ יותר, כן גבר בלבו הפחד שמא יטלו אותו המלאכים עמהם ולא יוכל לחזור הביתה לעת הצהרים ואמא תהיה דואגת ומצרה.

קפץ בפרצת הגדר, מקום שהשועלים מתגנבים בלילה לטרוף בתרנגולות הלול, ויצא לשדה; ומן השדה לרחוב. והרחוב היה ריק מאדם.

הלך למקום שאביו עובד שם ובא ונתן ידו הקטנה בתוך יד אביו הגדולה. הביט בו אביו וחייך. הסמיק ורצה לאמר דבר שיסיח דעת אביו מן האמת. אמר: ״אבא, אני רעב…״

נטלהו אביו והביא אותו למשרד שבמעמקי בית־החרושת ויצק כוס של קקאו מתוך תרמוס. לגם הילד מן הכוס שעה ארוכה ודעתו ריחפה בעולמם של המתים.

למחרת הלך לחצרה של נתניה ומשך אותה למקום־סתר מאחורי הלול ואמר לה:

״אני ראיתי את המלאכים אתמול. ואני ראיתי את סבא לפני שהוא מת ולפני שהם לקחו אותו. ואל תספרי לאף אחד כי זה סוד נורא״.

צחקה נתניה:

״תינוק, ואין לך כלום שׂכל. סבא כבר מת מזמן בבוקר, והוא נורא הקיא בכרם אז הוא מת. והמלאכים לא היו מלאכים רק שלוש זקנות מנס־ציונה חברות של סבתא שבאו להתפלל אולי״.

והיא הניחתהו לבדו בחצר ותפן אל תוך הבית.

*

ריח קליפוֹת השקדים השרויות במים יש בו ממתיקות המוות אבל כל זמן שלב־הבאר פועם בעולם – הכל חי. פעימה קצובה נישאת באויר הדומם, יומם ולילה, מעל לכל הפרדסים והכרמים שבעולם. הילדים לא התפעלו מזה הרבה; יודעים היו: כל זמן שלא נכנס עזריאל המכונאי אל בית־הבאר ולא הדליק את המכונה בפיסת סמרטוט עשן, לא היו הפעימות נשמעות כלל. חדר המכונות היה אפל וריחו מדגדג בשורש האף. בחדר הבאר היה מתנשא ועומד מוטור־ענק, שחור ורב־איָל. כשהיה עזריאל שרוי בשמחה היה מניף את מי מן הילדים מעל חללה של הבאר והיה אומר: ״לזרוק או לא?״ והתפוס בידו היה מפרכס ונפתל ומאמץ חיוך של אמון בפניו, אלא שהעיניים הנפחדות היו מכחישות את החיוך.

מאד אהבו הילדים את עזריאל ועל כן היה יום מותו יום חג מוזר, מהלך אימה ומסעיר את הלב. פעמון האזעקה צילצל צלצולים פרועים: עזריאל המכונאי נתרסק בחדר המוטור, בין חגורות המכונה, ונוּפץ אל המשאבה שבתחתית הבאר.

הגדולים, כדרכם, חברו על הילדים ולא נתנום לגשת; כאילו להם, לגדולים בלבד, נכונו כל צפונות החיים ונפלאותיהם.

עמדו הילדים מן הצד, ובנו הקטן של עזריאל ביניהם ואמרו:

״אבא שלך הוא לא מפחד מהבאר״.

ועוד אמרו:

״אבא שלך מצפצף על הבאר״.

ואחד אמר:

״אני לא חושב שאבא שלך הוא כבר מת בבאר. רק שהוא אולי נפצע ויורד לו דם״.

לפתע פילחה יללה את דומיית הצהריים: ממורד הרחוב ירדה ובאה אשתו של עזריאל, אשה גדולה, צונחת במרוצה מעבר ביתה, רחבת־גרם ועוטה הוד מפחיד ועוללה הקטן צנוף לה בזרועותיה.

אנשים באו והחזיקו בה ולא הניחו לה לקרב אל חדר־הבאר אך היא התפרצה במלוא כובד גופה, כענן שהסער מטלטל אותו מאחריו.

״מה עשיתם לעזריאל שלי?״ נהמה כששיניה הדוקות.

כששמעו הילדים מיהרו ואמרו לו לבנו של עזריאל:

״תגיד לאמא שלך שהאנשים האלה לא אשמים כלום; והם לא עשו כלום לאבא שלך. זה הכל מהמכונה״.

אך בן־עזריאל לא שעה אל בקשתם אלא פרץ בבכיה, נתעופף אל גוף אמו ודבק בשולי שמלתה. אחר־כך נפתחה הדלת לרווחה.

״סלקו את הילדים״, קרא מישהו.

אך בטרם גרשוּם מן המקום הספיקו לראות את גופתו של עזריאל נישאת בידי האנשים. לפי בגד העבודה הכחול הכירוהו. כתמי כחול עדיין היו מבצבצים בין קרעי־דם ואברים שנתלשו קצותיהם; ועזריאל, שהיה תמיד כל כך רזה, נראה עכשיו כבד מנשוא.

״הם נזהרים שלא יהיה לו כואב״, אמר ילד אחד.

באו הגדולים ונטלו איש בנו בידו ונתפרדה החבילה עד הערב. רק עם השקיעה, כשנאספו כולם בחצרה של נתניה, נודעה האמת: מת עזריאל ואיננו כי לקחה אותו הבאר.

״מה לעשות עכשיו?״ אמרו הילדים.

״בטח אני יודעת מה לעשות״, אמרה נתניה, ״שהנה אצלי מת סבא ואצלו מת האבא שלו; אז אנחנו עכשיו זוג ואני אשחק אתו כל הזמן, רק אתו. ושום ילד אחר לא יכול להתרגז למה שזה מוכרחים ככה לעשות״.

״זה דווקא נכון״, אמרו הכל מתוך רוחב לב הבא על אנשים בעתות צרה.

ונתניה הוסיפה ואמרה:

״הבית של עזריאל הוא מול הבית שלנו והנה גם פה וגם שם היה איש מת. אז עכשיו אסור לעבור בין שני הבתים ומי שיעבור ימות תיכף ומיד בשנה הזאת. וצריך עכשיו לעבור מהצד השני, דרך החצר של הזקנה המשוגעת״.

״אז מה אם היא תזרוק בקבוקים או אבנים?״ שאל אחד הילדים.

״אז מה יותר טוב לך, שתמות?״ ניצחה אותו נתניה.

לא היתה ברירה. הכל בחרו בחיים.

״ועוד דבר אחד שתדעו לכם״, אמרה נתניה, ״שעכשיו, כל השנה, יהיה הדם של עזריאל בתוך המים של הבאר ואסור לשתות, כל השנה״.

ניגשו הילדים אל הברז וסובבו בידית. אוושה יבשה, כקולה של זיקית נרגזת, עלה מתוך הצינור והכל חיכו לדם שיפרוץ. אך המים שקלחו מן הברז היו טהורים וכלל לא דומים לאותם שופכין שמשתיירים בקערה, שבה מדיחה אמא את הבשר.

״עוד לא הגיע״, אמרה נתניה.

״מה?״ שאלו הילדים.

״הדם. הדם של עזריאל עוד לא הגיע לברז הזה״, הסבירה נתניה.

היו הילדים שרויים ליד הברז הפתוח שעה ארוכה ומצפים לדם, עד שבא בעל החצר וגער בהם וברחו.

ימים וחדשים נקפו; ובלילות, כשהגדולים כבר פסקו מלדבר באותו ענין, היה הילד ניצב בחלון ומשקיף לעבר חצרו של עזריאל וחושב: איך זה להיות ילד, שאבא שלו נתרסק במוטור ודמו שוטף בכל ברזי המושבה?

ובבקרים, כשהיו הילדים הולכים לבית־הספר, או בצהרי היום, כשהיו חוזרים משם, קיימו עוד זמן רב את הצו הנמרץ, שלא לעבור בין שני בתי־המוות; הם הקיפו וחלפו בשעטה וביללות של פחד והתלהבות, וגלשו במורד הירוק של הגבעה שליד בית הזקנה־המטורפת, וכל מי שהגיע שלם למורד־הדרך נשם לרווחה והפנים היו משולהבות וצוחקות והעיניים מתלהטות בשמחת מאורעות.

לימים נעשה הדבר מנהג של קבע בין הילדים; כל מי שמבקש לעבור, עובר דרך חצרה של המטורפת דווקא.

אילו שאלתם את מי מאנשי המושבה לפשר הדבר ודאי שלא היה יודע לענות. מן הסתם תולה היה את הדבר בשובבותם של תינוקות.

---

היכן אותה דרך

מאת

בנימין תמוז

הדרך היתה חול בצבע הדבש ועצי־שיטים מצלים משני עבריה והיא נמשכת והולכת אל פסגת הגבעה ונעלמת באופק, נתקעת בשמים. בחורף היתה זעומה ועבים קודרים קשורים בכיפּתה וערוצי־מים דקים שוטפים לצדיה ושלוליות אפורות־צהבהבות סופגות טיפין טיפין של דלף נושר מעצי השיטים המוריקים.

בקיץ היה החול עוטה זוהר ובשעות הצהרים היתה הדרך נוצצת ועולה למרחק וגלים־גלים של בני שמש היו נשפכים מן השחקים אל בין עצי השיטה ואצים במורד החול אל תוך המושבה; חולפים עוברים סמוך לשער חצרנו הגובלת עם הדרך ונעלמים בין גדרות אבני הכורכר, במורד הכפר. זו היתה הדרך כשהיא לעצמה, וכל השאר הרי הם דברים שלא היו ולא נבראו.

צהרים של אור במשעול החולות נשארו חרותים בזכרוננו וכל שעה משעות חיינו, כשהשקט נח על לבנו לשעה קלה, אנו נעשים קשובים לקולות עולים ממרחק; ואתם עולה, כאוֹב מארץ, זמזום מעפאי עצים, דממה קצובה, הנמדדת בדפיקות הלב, בצל מרַצד של עץ, בשקשוק־תמיד של טיפת מים מן הברז, שלעולם אינו נסגר היטב, ובמשב חמים של רוח, הבאה מראש הגבעה ונעלמת־נבלעת בתוך הכפר.

ועל כל אלה רחפו השנַים: ריח קליפות שקדים שרויות במים, מאכל לבהמות, ריח חמוץ ועבש שעירפל את ההרהורים ונסך עמעום בחושים; וקול לבה של הבאר, פועם מכל האופקים, עולה מתוכם של פרדסים, נישא מעמקי החצרות ועובר הולך בחלל.

כשיצא דון־קישוט למסעותיו היה דמיוננו מנחה אותו על פני אותה דרך בין עצי השיטה, בכרמים הסמוכים; היינו רואים אותו יושב בחצרנו, שהיתה הופכת פונדק ספרדי או חצר נסיכים. לא מעט בוסס רוסיננטי בחול הצהבהב, במעלה הגבעה. ובמקומנו לא היו טחנות־רוח אך הדבר לא הביאנו במבוכה כלל וכלל. היינו מדמים לראותן מעבר לפסגת הגבעה, מקום שמעולם לא יכולנו להגיע אליו משום סיבות שאינן ידועות לנו היום. מעבר לגבעה היינו נוטעים את טחנות הרוח ולא היה לרוסיננטי אלא לבוסס עוד מעט קט בחול כדי להבהיל את ריבונו למקום הפעולה. והוא הדין בנחלי מים ובאגמים, באיים שביָם ובמבצרים שבצוקי הסלע. הדרך המובילה אליהם מוכרחה שתעבור בין עצי השיטים והחול אל מעלה הגבעה ומעבר לה.

ביחוד זכורה הגורן ושׂדה הקוצים הרחב שמאחורי ביתנו, היא נחלת־בועז, ושם היתה רות המואביה מלקטת שיבלים ולנה בלילה למרגלות אדוניה. הרי זה ממש אותו מקום שבו היה הפועל עלי לן בקיץ, כדי שלא יצטרך ללכת לכפרו, לזרנוגה, ולחזור מרחק רב, בבוקר, לעבודתו.

על כל המראות האלה היתה חופפת שמש עצומה, יוקדת וטהורה, שלא השאירה כתמי־צל אלא מתחת לעצים. שמש זו, או רק בבוּאה צוננת ממנה, הכרנו אחר־כך בציוריו של ון־גוך; אבל זו היתה רק רמיזה קלושה, רמיזת אנחה של צער לזוהר שחלף ושאין כל תקוה לחזור בו שנית.

הכיסופים לעולמה־של־דרך־החול לא נתנו מנוח, ואלה שהיו אי־פעם ילדים נתאווּ לחזור ולראות את נאות ילדותם והיו חוזרים ממרחקים ובאים אל כפר־המולדת.

אכן, היתה הפגישה מוזרה מאד.

דרך החול לא היתה קיימת כלל. בהמשכו של רחוב עזרא, במושבה ששמה רחובות, שוב אין מקום לדרכים של חול. מחסנים של מכולת יש שם וכבישים אפורים שורצי־מכוניות. ובמעלה דרך החול יש חוילה של עשירים, חוילה לבנה שתריסיה אדומים וגן נטוע שם, שענפי עציו קטופים מעשה תספורת. את הגבעה קטמו. בטרקטורים יישרו את הקרקע ופילסו דרך לרחוב בתוך הגבעה. מקצה האופק, והוא גלוי עתה לעין, נשקף מגדל הזרעים של קיבוץ נען.

מגדל הזרעים! הרי אלו הררים של זרעוני תירס (כך וכך טונות) וזרעוני חיטה (כך וכך טונות) ואבק של מוץ, וריח שקים ריקים ומאזניים גדולים מתוצרת בירמינגהם, ולוּח שחור שמספרים רשומים בו.

מחסן־הזרעים! שֵׁם מדוקדק, תכליתי, ברור, שאין אחריו הרהורים ואין לו שום משמעות כפולה. דון קישוט המסכן… אילו עברת את הגבעה, כפי שיעצנו לך בילדותנו, לא היית מוצא טחנות־רוח, אלא – שומו שמים! – את מגדל הזרעים של נען. ואילו עמדה בך הרוח להניף את כידונך על מגדל הזרעים ולשפוך חמתך על המכונות החדישות, היית מביא על ראשך אסון גדול מן הראשון; כי כל הבחורות העובדות במכבסה המהוללת של נען היו מעלות דליים של מי־סבון והיו דנות אותך ברותחים.

רות המואביה! אילו מצאוך יושבי החוילה הלבנה קוטפת דליות מטופחות בגינתם, היו ממהרים לצלצל לתחנת המשטרה ומגישים תלונה על ערביה העושה שמות בגינת טיפוחיהם.

אלה שבאו להתרפק על נוף ילדותם חזרו במכונית לתל אביב, ולא יספו לבוא.

מאז עברו שנים. וכבר נרפאו פצעי הפגישה האחרונה. כבר, כקודם, מופיעה דרך החול בחלומותינו והאור נשפך, אלומות אלומות וגלים־גלים, על הכפר הקטן השוכן במורד הדרך, וזמזום הזבובים בעפאי העצים עם טפטוף הברז שלעולם אינו נסגר היטב – חוזרים להרדימנו בשעות של שקט כל־שהוא.

מי שהיו ילדים בחצרותיך, רחובות, עוצמים עתה את עיניהם, ברגעים של חסד, ולבם עומד מדפוק לרגע. אז יעלה באזניהם קול לבה של הבאר, פועם והולך ממרחקי־הימים, ובאפם יעלה ריח קליפות שקדים, אשר היו פעם מאכל לבהמות, ועתה מביא ריחן באפנו קטורת, לאפוף את חלומותינו, בהם אנו חוזרים להיות יצורי־שדה, רועים בנאות השחר.

אבל אם ישאלני מי: היכן אותה דרך? אומר: לא היו דברים מעולם.

---

ותהי לחידה

מאת

בנימין תמוז

אבא ואמא הלכו לקונצרט. השכנים אף הם הלכו שמה והילד הובא לביתם להיות נתוּן להשגחת ילדיהם הגדולים. הבית היה בודד, במורד הרחוב, גובל בשדות ובכרמים, וכשנתרוקן, השתררה דומיה עמוקה מסביב.

אברהם, בן השכנים, נטל שתי סליות מספוא והפליג לתוך החצר לחלק מזון לילה לבהמות שברפת ובאורוה. נשׂרך הילד אחריו בדממה. בירכתי החצר נעור ״לבן״ הזקן וכישכש לקראתם בזנבו ויבבותיו הצרודות קראו שמחה. שרשרת הברזל שלו השמיעה נקישות רכות בהיחבטה בקיר העץ של האורוה. רצה הילד לגשת ללטפו, אבל אברהם שם פעמיו אל הרפת. לאחר פקפוק־מה שב הילד על עקבותיו והלך אחריו. שתי הפרות הביטו בהם באדישות מבעד לחשיכה ואברהם ניער את סליתו לתוך הארגז שלפניהן ומבלי לומר להן דבר פנה לצאת. נער קישח היה, שחום וקודר, דומה לאביו באפו הבשרי והכבד ובמצחו הנמוך והמקומט ללא סיבה. חולצה צהובה ומכנסיים אפורים היו לבושו כל ימות השנה ובשעת הרחצה בבריכה, בקיץ, היה מהלך במערומיו ובמערומיו היה חוזר, דרך החצר כולה, אל הבית. ולבו היה גס בכל אדם למן הרגע הראשון. לבו היה גס גם בבהמות החצר; ובהריקו את סליתו השניה, באבוס הסוס, לא שעה אל הרעד החולף כגל בעור הבהמה ולא נענה לתחנוניו האילמים לטפיחה על גבו או לגירוד כלשהו בחזהו האיתן־הגבשושי. הילד, שנתירא לעשות זאת, הביט אל הסוס ברפיון והבטיח לו בלבו לנהוג בו יפה כשיגדל וירהיב עוז.

אברהם שב ללכת אל הבית וילד אחריו. מפאתי השביל המצמיח עשבים, מתחת לחטמם ממש, פרחה ציפור, כחץ שלוח, וטסה אל גגו של הבית. ובטרם יבואו אל הבית ראו לטאה גדולה, שצבעה לא ניכר מחמת האור המועט, חוצה את השביל בחפזון. ושוב ייבב אליהם וצילצל בשרשרתו ״לבן״ המסכן.

״רוצים לאכול״, השמיע אברהם בעלותו במרפסת. מן המטבח עולה קול מרחשת והסטה של כלי־פח אבל תשובה לא באה.

הילד עבר ובא אל המטבח בלב חרד וכוונתו לעשות עצמו בלתי נשמע ובלתי מוחש ככל האפשר, שלא לעורר עליו את תשומת־לבה של שרה, פן תשלחנו החוצה. היא טיגנה תפוחי־אדמה, הילדה בת השלוש־עשרה, וחזות פניה החומים והעגלגלים היתה רצינית ומרוכזת, אבל לא היה בהם כלום מזעפו של אברהם אחיה. מלבד עורה השחום לא היה כל דמיון בין האח והאחות. היא היתה תמירה ועיניה חומות ורכות, בסתר ריסים ארוכים, אפה ישר וקטן והיה בפניה נקיון ומשטר שיכול אתה למצוא בפרחים בלבד. את פניה היה מאיר לפעמים חיוך, שחלף עבר מהרה והשאיר בלב רואהו תמיהה ותחושת עצב, כזו הבאה עם הסתלקותה של שמש אל בין העננים, לאחר שחיממה מעט בעצם ימי החורף.

היא מתה לפתע, באותה שנה, ממחלה שלא נודעה לשום אדם, וזִכרה נשאר בלב הילד כסמל כמוס לימי הסתיו העגומים, הבאים על העולם מדי שנה, ושמש חמה מגיחה מתוכם לעתים והוא זוכר את שרה.

אבל אותו ערב לא היה נתון בסימן הזכרונות. אותו ערב, כמו בכל הימים הרחוקים ההם, רחש לבו דבר סוד אל שרה, דבר אשר לאחר שנים רבות ידע, כי היה מה שקוראים הבריות אהבה ראשונה. היא טיגנה תפוחי־אדמה וחזות פניה השחומים והעגלגלים היתה רצינית מאד בשימה באצבעותיה את הפלחים, אחד אחד, לתוך המחבת הרוחשת. מפעם לפעם היתה נרתעת מבועות השמן הקפצניות שזינקו אל תוך פניה; אז לא היתה מבליגה על חיוך ילדות שובב; אבל בהיותה מורכנת אל פתיליית הנפט, המפיצה אור אדמדם מועט, היתה מכהנת במטבח כמו במשחק אבא־אמא הרציני, בהיותם משחקים לעתים בחצר. פרצופה הקטן וריסי עיניה הגדולות הוארו באור האדמדם ויפו עד להכאיב בדומיית הבית הריק.

״רוצים לאכול״, חזר ואמר אברהם, מן המרפסת, בריטון עיקש. הפעם קם, הופיע במטבח ודישדש ברגליו. הוא התבונן בקפידה אל תוך המחבת ופלט ברוגז מאומץ:

״כמה זמן צריך לחכות לארוחה בבית הזה?״

״כמה שצריך״, השמיעה שרה ולא הביטה לעברו.

״את חושבת שאם אבא ואמא הלכו אז תיכף את כבר מלכה שלמה פה?״ התקצף אברהם והביט לעבר הילד כאילו בו כל האשם. וכשלא קיבל תשובה הוסיף, שלא לענין: ״וגם התינוק הזה כאן, מסתובב לו״.

אמר ויצא מן המטבח. אילו היה בו בילד יותר אומץ, כי אז היה מחזיק בשולי שמלתה של שרה וכובש פניו בקפליה. אך מקץ רגעים אחדים שבה השלוה ללבו ושרה אף היא נתאוששה ואמרה:

״שב לך כאן על ידי ואל תשים לב למשוגע הזה. אנחנו נאכל יחד עוד מעט״.

״אנחנו נאכל יחד עוד מעט״, כך אמרה שרה לפני הרבה שנים, ומני אז לא משו המלים מזכרונו. הן הפכו לכתובת חרותה בשערי עולמם־של־גדולים, עולם החירות, עולם שבו מותר לילד לעשות כלבבו, חפשי מעינם של אמא ואבא, עולם שבו מותר לשכב לישון אחרי תשע, עולם שבו אדם אוחז בהגה חייו במו ידיו.

״אנחנו נאכל יחד עוד מעט״ – האם לא אלה המלים אשר דימה לשמוע מקץ עשרים שנה מפי הנערה, שהיה בדעתו לשאתה לאשה?

והם אכלו יחד אותו ערב. שרה העמידה צלחת וקערית. ולתוך הקערית יצקה, בתבונה ובהתרכזות, עד כדי נשיכת שפתה התחתונה, את החלב החמוץ מתוך כד החרס האדמוני.

״לתיאבון״, אמרה שרה. ובהפשילה את שולי שמלתה, עד שנתגלו תחתוני התחרים הלבנים, נתישבה במקומה וליכסנה מבט ממושך סביבה, כמבטו של מנצח על תזמרתו, בהירום השרביט, לפני פרוץ הצלילים. הכל נטלו מזלגותיהם, פערו פיותיהם והחלו לועסים בדממה. אברהם הסיט את צלחת תפוחי־האדמה ועמד ללגום מקערית החלב החמוץ.

״עליך לסיים קודם את אלו״, אמרה לו שרה וקירבה את הצלחת אל מתחת לחטמו. האמנם חש אברהם אותה שעה בקדושת הרגע ובחגיגיות המעמד? כי לא התעקש וקיבל עליו את הדין וחזר אל תפוחי־האדמה בלא סירוב ורק עיניו תעו מעט על פני השולחן במבוכה.

כשכילו את ארוחתם קמה שרה ראשונה ואספה את הכלים. וכשראתה שעדיין הם צמודים למקומם ומצפים להוראותיה, הואילה לומר שיכולים הם לעשות כחפצם, שעה קלה, עד שהיא שוטפת את הפנכות.

אברהם קם ממקומו בכבדות, מעשה אביו, ואחז בחגורת מכנסיו, לרווח את כרסו, בנשמו נשימה עמוקה, כפי שהיה אביו נוהג לעשות, אגב ניפוח הלחיים וקימוט המצח. אלא שלא גיהק כאביו, מחוסר יכולת. עד מהרה הביא עמו כלים אחדים ורצועות גומי והחל עוסק בהתקנת קלע, שעדיין היה טעון קשירת רצועה וגזירת נרתיק העור.

על המרפסת נתפשטה צינה קלה. ״לבן״ קרב וגירד בציפרניו את מדרגות העץ, אך לא העז לעלות. משלא נענה הפנה ראשו וחזר כלעומת שבא וכבליו נסחבים בין עשבי החצר וניגפים באבנים ובדליים וכלי־פח הפזורים סביב.

מחוסר מעשה ומכוֹבד הארוחה כמעט ששקע הילד בתנומה, אבל התנער מיד, צנח מעל הכיסא וסר אל המטבח לעקוב אחר תנועותיה של שרה. היא כילתה מלאכתה והיתה מנגבת ידיה באלונטית התלויה מעל לכיור הפח. עתה צימצמה מעט את הלהבה שבפתיליה והשאירה מים בקומקום, כמצוות אמה לפני לכתה.

במרפסת היה קולו של אברהם דובר לעצמו במהורהר: אצוד אנקורים… אהרוג לטאות… נעשה מדורה…

אחר כך חזר ושיקע עצמו בשתיקה. שרה נכנסה לבית וחריקת דלת רחוקה העידה כי באה לחדר המיטות. עד מהרה בקע קולה משם:

״לישון, ילדים!״

לב הילד נתכווץ במחאה נגד העוול הזה, המביא כליון חרוץ על פרשת היותם־גדולים־לערב־אחד.

״אני בכלל יכול לא לישון״, טען כנגדה.

״אתה תשכב לישון מיד. ואחריך אברהם ואחר כך אלך אני, אחרונה, כי עלי לערוך את המיטות״, השמיעה שרה מן הבית בתוקף, כמי שמכיר באחריות הרובצת עליו.

אברהם, שמאס כנראה במשחק, נשא את ראשו ובהישירו מבט לעבר החשיכה שבתוך החדרים אמר בלגלוג גלוי:

״ואם לא אשכב לישון מה תעשי לי? ואם ארביץ לך, מה תעשי לי?״

שרה יצאה ועמדה בפתח. עיניה החומות היו מבריקות מזעם ושפתיה המלאות היו פסוקות ורוטטות, אולם לא אמרה דבר. ובפנותה אל הילד נטלה אותו בידו ומשכתו לתוך הבית. מגעה הבלתי־צפוי הביא תחושת־אושר פתאומית והכה בו גלי חום עד שנתלהטו אזניו. הלך אחריה ושמע אותה מפטירה, באדישות עשויה, אשר גאוותה הנפגעת לא פגה מתוכה:

״כרצונך, אברהם. אני אמסור לאבא הכל… ואני בעצמי, והקטן הזה, שוכבים לישון… אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה״.

מאזני הילד לא נעלם ״הקטן הזה״ שבפיה, אבל לא היה בו רצון להרהר בדברים מצערים. מיד מיהר והבטיח לה בלבו כי יגדל ויהיה אפילו גדול מאברהם, ושוב לא יקראו לו ״הקטן הזה״, והוא יאהבנה ממש כהיום, ויטלנה בידה ויובילנה לכל מקום שירצה.

היא אימצה את ידו בתוך ידה והביאתו לחדרה הקטן, שחלונו האחד פונה אל הרחוב. חשיכה גמורה היתה שרויה בו ושרה הניחה לו לרגע ובגהרה על מגירה, בתחתיתו של ארון בלתי־נראה, הוציאה משם משהו. הילד שמע שפשוף גפרור ואור עלה בנר קטן של שעוה.

״תחזיק בו עד שאערוך את המיטה״, אמרה שרה. הילד נחפז לאחוז בנר, כשהוא עומד באמצע החדר ולבו הולם.

״אחי הוא טיפש נורא״, השמיעה שרה וחיוך הבליח בפניה, ״עוד יתחרט״.

היא ערכה את מיטתה ובקפלה קיפול סופי ונמרץ בשמיכתה, גזרה:

״ועכשיו פנה אל הקיר ואל תביט עד שאגיד לך״.

כל הקולות שנעלמו משמיעתו, במשך רגעים מרובים, חדרו פתאום בעד החלון והדלת, ואפפוהו. שמע את נקישות פרסתו של הסוס ברצפת האורוה. יבבותיו של ״לבן״ כאילו לא נפסקו אפילו רגע אחד. בעד הדלת ראה אור ירח מועט שנשפך ונסתנן מבעד לכלונסאות של עץ הגודרים את המרפסת ומבעד לקישוטי המרזב היורדים מן הגג בצורת משולשים וצלבים וחצאי־עיגול. שעוונית השולחן, שישב אליו אברהם, שקוע במעשה הקלע, היתה נוצצת. ומדי הישמע יללת־תן בשדות הרחוקים נדמה לו כאילו רעד הברק שעל השעוונית וריצד האור השוטף בעד קישוטי העץ. חש כובד בכל גופו ודומה היה שרגליו דבקו ברצפה. ובפעם שניה באותו ערב תקפתו מין תנומה בת רגע, אשר בהתעוררו ממנה חגה הרצפה תחתיו והוא דימה כי הנה חלף נצח. הוא שאל את עצמו אם כבר התירה לו שרה לסוב לאחוריו, אבל לא אמר דבר ורק ראה בדמיונו את מבט עיניה והנה הן תלויות בו כעיני חיה, תן או צבוע, מאלה שראה ניצודים בירי השומר, ובהבעתן יצוק דבר שלעולם אינך יורד לחידתו ושתמיד נדמה לך, שיש בו לגלוג־מה וכמיהת־מה מעורבים זה בזו, אליך, האדם.

״כבר מותר להביט״, השמיעה שרה.

ובפנותו לאחוריו היתה שרה שכובה במיטתה וידיה מעל לשמיכה, נחות לצדיה, ומבטה החוּם מציץ מבין ריסיה.

״יכול אתה לשבת ליד מיטתי עד שיכבה הנר וארדם״, אמרה ועצמה את עיניה מתוך נשימת־תנומה ממושכת. הילד בא וישב בפאת מיטתה. נשימתו היתה עצורה ורוך אוירוֹ של הלילה זרם מן החלון בקילוחים רחבים וחשכים וקולות רחוקים נישאו ובאו. אור הנר מעט והלך וכבר לא היה בו כדי להאיר כהלכה את תוי פניה. השעוה הנמסה להטה באצבעות הילד ונקרשה על ציפרני ידיו. הביט לתוך החשיכה ורק הכר הקטן הלבין מולו ועליו נראה צל ראשה, אפל ושקט. לא ידע אם ישנה היא ואם ערה אך בדמיונו ראה להפליא את גלילי ידיה השזופות, את סנטרה הכבד והעגול ואת פיה הארגמני, שדמה כל כך לעלי שושנים שנשרו מן השיחים, מוכי שדפון וצבעם חרוך וקרוב לשחור. תזוזת כיסא על המרפסת הרעידה את הדממה ואברהם, שקץ בבדידותו, נכנס לחדר. הוא הסתכל בהם בדומיה רגע ממושך. אחר־כך גיחך מתחת לחוטמו.

״יופי־של־אבא־ואמא״, אמר, ״אספר הכל… את חושבת שאינני מבין כלום?״

הילד רמז לו שהיא ישנה ושלא ירים קולו, אך אותה שעה אמרה שרה בשקט:

״אילו שמעת בקולי והיית שוכב לישון כי אז הייתי מרשה גם לך לשבת מעט על ידי עד שארדם״.

״לא צריכים את הטובות שלך״, התריס אחיה בבוז, ״ואני בין כה וכה אספר הכל״.

״ספר… לא איכפת… ולך כבר מפה״, ענתה שרה והפכה ראשה אל הקיר.

אברהם יצא, ומן החדר השני נשמעה חריקת המיטה שהפיל עצמו עליה, בלי להתפשט, ונרדם מיד. שרה הפכה פניה ושכבה כמקודם, ובעשותה כך נעה המיטה הקטנה תחתיה והילד חש את תנועתה כאילו באה מתוכו ומגעה כמגע החי.

הנר דעך בידו. עם החשיכה הגמורה החלה שינה רכה וכבדה יורדת עליו וכל מגע שלה היה קובע בדמיונו הרודם תמונה מתמונות רוחו הנסערת. פניה צחקו לעומתו. קומתה הדקה נישאה אליו ורצה לקראתו עם הרוח שבשדה. פיה אמר לו דבר שלא שמע ונפשו יוצאת להבין את פשרו, אך היא חמקה וברחה ממנו. זרועותיה ליטפו את צוארו ועיניו זלגו דמעות; מיד הביטה בו שרה ברצינות קודרת ואמרה:

״מה הבכי? אנחנו אבא ואמא״.

והוא נרדם בחזקה.

העיר אותו קול צחוקם של ההורים. בחדר העלו אור קטן ושני האבות היו מביטים וצוחקים בינם לבין עצמם. הסתכל סביבו ומצא את עצמו שוכב לצדה של שרה על השמיכה וידה חובקת את צוארו בשנתה. ראשו היה כה סמוך לשערותיה המפוזרות על הכר עד כי היו כמעורבות בנשימתו, כמו החול החודר לנחיריהם של הולכי־מדבר. אביו גחן עליו ונטלוֹ בזרועותיו. הילד חבק את צוארו וכבש את פניו בלחיו. ריח של סבון רענן ותחושת זיפי שער קצרים ומדגדגים הרגיעוהו. אביו הוציאו מן החדר ונשאו דרך החצר ובעד הפשפש והכרם שבין ביתם לבין בית השכנים, והביאו הביתה. הוריו דיברו ביניהם בלחש, כי דימו שנרדם. אך בהיותו לבדו במיטתו באוהו יסורים שלא ידע כמותם. הוא חפץ לפרוץ מן הבית ולשוב אל החדר הקטן שבו שכובה שרה במיטתה ולהיווכח אם אמנם היה שהוי על ידה כל אותן שעות ושערותיה היו כה קרובות אל פניו עד כי יכול ללטפן ולנשקן, אילו רצה. כעס גדול תקפהו על שנרדם. הוא לחש את שמה לתוך החשיכה והבטיח כי לא מתוך כוונה רעה נרדם, וכי לא מחמת שהוא קטן נמנע מלנשק את ידה הכרוכה סביב צוארו.

הוא הבטיח והסביר לה כי מעשה שטן היה בדבר, פגע־רע ומקרה מסתורי ואכזר. הוא מישש את צוארו ודימה לחוש את ידה נחה עליו. אך את קולה העונה לו, לא יכול לשמוע.

אותה שנה חלתה הנערה הקטנה ואיש לא ידע את חליה והיא מתה בעיר, בבית־חולים רחוק.

שום אדם לא יסף לגמוע מפיה את החיוך החם ושום אדם לא נשם עוד את שׂערה בשנתו.

---

אורח (נוסח א׳)

מאת

בנימין תמוז

הוא מנה את המעות שבידו. בקושי יספיק לארוחת־בוקר ביום המחרת ולדמי־נסיעה לתל־אביב. האוטובוס האחרון כבר יצא והלילה לא יוכל לחזור. ומסביב – המושבה ובה עשרות ואולי מאות מכרים שמלפני עשרים שנה.

הוא ירד לאטו ברחוב עזרא.

כאן אסור להיחפז. הבתים שרויים באפילה ובדממה. ליד הספסל שבחצר לא פרחו השנה שיחי ורדים, אבל קול שרשרותיו של כלב, משתרכות וניגפות בגרוטאות, נשמע בחשיכה.

הייכנס?

ומה יאמר? אפשר שכבר נגלד הפצע ושוב אין מתאבלים על הילדה שמתה לפני שנים רבות כל כך. אפשר שאבא ואמא שלה, זקנים שהתנחמו בנכדיהם, לא יזכרוהו אפילו.

בית הכורכר של נתניה עדיין עומד על תלו. בחלונות חושך. אם ירצה יכול הוא להציץ. הפעם לא יצטרך לטפס על פח הפוך. אבל סבה של נתניה איננו שם ואפשר שגם המלאכים מתו בינתיים.

הוא הציץ בבית אלמנתו של עזריאל. עץ התות נעשה קטן כל כך, מתחתיו ניצב שולחן ועליו מנורת־נפט ואל השולחן הסבו איש ואשה. אפשר שהיתה זו האלמנה שנישאה שנית.

האיש בחצר הבחין בו ושאל אם מחפש הוא כאן דבר.

הוא ענה שאינו מבקש מאומה.

מחשבת זדון עלתה בלבו וחרון שובב התלקח בו. הוא קרב אל העץ, הישיר מבט אל עיני האשה, ואמר:

״לפני עשרים שנה גר כאן אחד ששמו עזריאל. היה עובד במוטור. איפה הוא?״

האשה שתקה. האיש גיחך ואמר:

״הוֹ, מת מזמן מזמן״.

״מת״, ענתה האשה אחריו.

״סליחה״, אמר, ״חשבתי שעדיין גר כאן״.

והלך. הלך לעבר גבעת בית־הכנסת הישן, לעבר חצרה של המשוגעת, ירד מן הגבעה ובא לרחוב המיליונרים. נכנס בחצר ועלה במדרגות. הקיש על הדלת.

איש זקן פתח.

״אריה בבית?״

״הלך לישיבה. במרכז החקלאי״.

ירד וחזר לרחוב. בא לחצר אחרת. חזר והקיש על דלת. אשה צעירה פתחה.

״שמואל בבית?״

״נסע לתל־אביב… אני אשתו. רוצה למסור משהו?״

״שמך אסתר?״

״כן. מה פתאום?״

״לא זוכרת אותי?״

הסתכלה בו ממושכות. חייכה, הנידה כתפיה, פרשה ידיה.

״באמת שלא זוכרת״.

הוא נקב בשמו. האשה הצעירה קימטה מצחה. לא זכרה.

״למדנו יחד בבית־הספר, בכיתה אחת. אינך זוכרת?״

לפתע זכרה. הושיטה לו ידה בשמחה.

״היכנס. משונה שלא נזכרתי תיכף״.

נכנס אחריה לחדר מואר ובהיר. רהיטיו חדשים. שטיח פרסי פרוש על הרצפה, במזנון נוצצו כלי גביש חדשים ועל המזנון ניצבו כל כתבי ביאליק וכל כתבי ארלוזורוב וכל שירי יהודה הלוי והמילון של בן־יהודה עטוף בנייר צלוֹפאן.

״אתה רואה״, אמרה, ״אני ושמואל התחתנו״.

״משונה״, אמר וחייך, ״שדווקא את ושמואל. נדמה לי שהיה מרביץ לך בבית־הספר״.

״הוא הדביק לי מסטיקה בשערות. ועכשיו, אתה רואה, מתחתנים… שב בבקשה. תשתה משהו״.

״מה הוא עושה עכשיו שמואל?״

״פקיד… מזכיר. ומה אתך?״

הוא נתקשה להסביר. החוה תנועה בידו. חייך. לבסוף אמר:

״גם כן בערך אותו דבר״.

״מאיזה מפלגה אתה?״

שוב נתקשה לענות. אך היא הוסיפה מיד:

״בעצם מה אני מבלבלת לך את המוח. למה אינך יושב? תיכף נשתה משהו. רק סלח לי רגע״.

ויצאה.

הוא הביט סביבו. מאחוריו עמד ארון בגדים מעץ לימון ובפינה ניצבה ספת־שינה כפולה, מרופדת בירוק. מעל לספה היתה תלויה תמונה צבעונית. נדמה לו שהוא מכיר את הנוף. כלום לא היה זה רחוב עזרא? אך מיד צחק בלבו: זו היתה רפרודוקציה של סיזאן. כיצד יכול היה לטעות? סיזאן לא היה מעולם ברחובות.

אסתר חזרה ודחפה לפניה עגלת־תה ועליה קומקום, ספלים וביסקויטים. ״אתה עוד לא יושב. למה אתה ככה מביט? חדר נחמד, לא? זהו הבית של ההורים שלו. אתה זוכר?… מה אני מדברת, ודאי שאתה זוכר. הלא באת לחפש אותו כאן. שב כבר. איפה שאתה רוצה. אתה יכול לשבת פה, על הספה… בעצם, מה אתה עושה ברחובות? לא שאני חוקרת אותך, רק נדמה לי שלא היית פה המון שנים; בכל אופן לא ראו אותך״.

״באתי במקרה ונתקעתי פה ללילה. איחרתי את האוטובוס האחרון״.

״והתחלת להסתובב ולחפש את העבר?״

״בדיוק״.

״עבר זה עבר. תמיד זוכרים״.

״ברור״.

״הייתי מזמינה אותך ללון אצלנו. אבל שמואל איננו… וההורים שלו כאן… אתה מבין… זקנים עם כל מיני דעות…״

״שטויות. אני כבר לקחתי חדר במלון. תודה רבה לך״.

״איזה מלון?״

״זה, שמה, על יד התחנה״.

״על יד התחנה? יש שם מלון? לא ידעתי… בעצם יש לך המון מכרים פה״.

הוא חש שפניו אדמו. דומה שגם היא הבחינה בכך ושתקה. הוא גמע מן הספל ואמר:

״הסתכלתי בתמונה ופתאום היה נדמה לי שזה מרחובות. רק אחר כך ראיתי שזה סיזאן״.

״סיזאן? לא ידעתי שזהו השם. קיבלנו את זה לחתונה. זה מזכיר לך את רחובות? משונה. לא שמנו לב. עכשיו אני באמת חושבת שאולי זה דומה. אתה מומחה לאמנות, אני רואה״.

״מומחה לרחובות״.

היא צחקה.

״בעצם אתה יודע שתמיד היית משונה קצת. תסלח לי שאני פתאום אומרת לך את זה. אבל לאט לאט אני נזכרת בכל מיני פרטים. היית ילד כזה, בישן, תמיד בעצמך. נכון, או שאני טועה? כי עכשיו אתה נראה לגמרי אחרת; אף על פי שאם לחשוב קצת אז גם עכשיו… באמת סלח לי שאני ככה נכנסת לך לנשמה. מדוע אינך שותה?״

״תודה. שתיתי. אני לא מפריע לך? נכנסתי ככה פתאום. די־מאוחר״.

הוא קם. אף היא קמה.

״אתה בהחלט לא מפריע. להיפך. נזכרים קצת בימים ההם״.

״אבל צריך ללכת. לא נעים לבוא מאוחר למלון״, אמר.

״תיכנס פעם. שמואל ישמח מאד. אני בטוחה. הייתם קצת חברים, נדמה לי״.

״להתראות, אסתר. נחמד אצלכם. כלום לא השתנה. רק הרהיטים״.

היא צחקה שנית. הושיטה לו ידה וליוותה אותו לדלת.

״להתראות״.

״שלום״.

הוא עבר בין הברושים שבחצר, גישש דרכו באפילה שנתעבתה, יצא ועבר לרחוב עזרא ומשם לכביש הראשי ולמרכז המושבה. כאן האיר החשמל וכמה בתי־קפה היו הומים מאדם.

ליד אחד הקיוסקים ראה את מיקו מזרחי.

מה למיקו ברחובות, בעצם הלילה? מאז נשתחררו מן הצבא לא ראה אותו.

״מיקו, יא־מיקו, מה אתה עושה כאן?״

מיקו קפץ לקראתו ותפס לו בשתי ידיו בשמחה.

״תראו, תראו את מי פוגשים כאן״, שאג מיקו, ״מה פתאום הורדת את השפם?״

״שמע מיקו, טוב שפגשתי אותך. בוא נשב רגע. יש לך זמן?״

״בשבילך חבּיבּי, עד חצי המלוכה. תראו איך שהוא נעשה עם נימוסים! ממתי זה?״

״כמה המלוכה שלך היום?״

״מה זאת אומרת, כמה?״

״נשארתי בלי פרוטה בכיס ונתקעתי פה במושבה. תן כמה גרושים. צריך למלון״.

״גרושים כמה שאתה רוצה, אבל אתה לא צריך שום מלון. יש לי פה אחות עם משפחה. יש די מקום. אכלת כבר ארוחת ערב?״

״אם אתה קורא לכוס תה ארוחת ערב, אז אכלתי״.

״בוא, יא־מסכּין. נמלא אותך במשהו״.

הם פנו והלכו לעבר שעריים התימנית שבשיפולי הכביש, גיששו בקירות הבתים ומיקו פתח לפניו דלת הפונה לרחוב.

״היזהר שלא תשבור את הראש. כאן יורדים במדרגות״.

מן המדרגות פנו ימינה ונכנסו לדירת מרתף. בחדר ניצב שולחן־עץ עגול ושחור, ולו רגל אחת בטבורו. ליד הקירות ניצבו מיטות ברזל משופעות במצעים ולידן שרפרפי־קש, שבעה במספר. נורת־חשמל ערומה היתה תלויה מן התקרה, מטפטפת אור צהוב על השולחן. דלת הוליכה לחדר שני ומשם עלה קול אשה:

״אברהם, כבר באת?״

״זה אני״, אמר מיקו, ״הבאתי לך אורח. בואי תראי אותו״.

״ואני חשבתי שזה אברהם״, אמרה אשה שמנמנה עטופה בחלוק בית כחול, שהגיחה מתוך החדר השני.

״זוהי אחותי״, אמר מיקו, ״וזהו הפרא־אדם ששכב יחד אתי בבוץ ובכינים״.

אחותו של מיקו ניגבה שתי ידיה בחלוק הכחול והושיטה ימינה.

״אתה היית עם מיקו בצבא?״ אמרה ונאנחה, ״ברוך השם ששניכם בחיים. תשב״, שוב נאנחה, ״כמה מתו, כמה מתו, הה? אוה, יא־אלהים, כמה מתו!״

״עזבי עכשיו להיות זקנה״, אמר לה מיקו, ״הבן־אדם הזה רוצה משהו לשים בקיבה״.

״בטח. בטח. רק תשב וכבר אני עושה אוכל. גם כן אברהם יבוא תיכף. שושנה, שושנה, איפה את כבר?״

מן החדר השני עלה קול־נערה:

״תיכף אמא. אני גומרת את התפוחי־אדמה״.

״זה הבת שלי, עוזרת לי קצת בערב, לפני שיבוא אבא שלה מהעבודה״, אמרה אחותו של מיקו, ״תמיד בא כל כך מאוחר… גם כן חייל משוחרר. קיבל קיוסק. יושב שמה עד חצי הלילה. נפצע במלחמה אז לא יכול לעבוד קשה… שושנה! תביאי קודם את הלבן!… תיכף יבוא האוכל. שב חביבי״.

הוא לטש עיניו לעבר הדלת.

לבֶּן ותפוחי־אדמה – חשב בלבו – חלב חמוץ ותפוחי־אדמה מטוגנים.

״מה יש לך?״ אמר מיקו, ״רוצה משהו? בוא נראה לך. זה בחצר. אל תתבייש. אתה כמו בבית״.

״עזוב שטויות״, אמר, ״לא רוצה לעשות כלום. יש לך סיגריה?״

מיקו שלף מכיסו חפיסת סיגריות.

״אתה נראה עצבני, יא־חביבי. אל תפחד. אין פה מוקשים. מה אתה מביט בדלת הזאת? זה מטבח. לא ראית אף פעם מטבח? בחיי שאתה נעשית ציבילי. שב כבר. קח אש… איפה היית כל הזמן? עובד משהו?״

״בת כמה הבת של אחותך?״

״מה?״

״הבת של אחותך, בת כמה?״

״מי, שושנה?״

״כן.״

מה זה מענין אותך? נפלת על הראש?״

״תענה כבר״.

״בת כמה שושנה?״ קרא מיקו אל אחותו, שחזרה בינתיים למטבח.

״שתים עשרה כבר היה בחורף״, ענתה אחותו, ״לומדת בכיתה ז׳. רק קצת חלשה על כתיבה… אמרה המורה שצריך לעשות בבית שיעורים על כתיבה״.

״אני עושה לה את השיעורים״, אמר מיקו.

״אתה?״

״בטח״, הסביר מיקו, ״אני לוקח את התנ״ך ובוחר איזה דבר שמתאים בשביל הזמן שלנו, וקורא. והיא כותבת ואחר כך אני רואה אם יש שגיאות״.

״מה אתה מתכוון מתאים בשביל הזמן שלנו?״

״תראה הערב. אני אמצא לך בתנ״ך איזה דבר שיתאים בדיוק. בתנ״ך יש לך דברים מתאימים בשביל הכל. מלחמה. שמחה. צרות. בחורות. הכל״.

את דבריו האחרונים של מיקו לא שמע. בדלת המטבח הופיעה נערה, נושאת פנכת תפוחי־אדמה בידה.

לא. היא לא דמתה לשרה.

היא צעדה אל עבר השולחן, מדודות ומתונות, והחדר הקטן כמו נתרווח מכוח הילוכה השקט.

״בואו לאכול״, אמרה, מבלי לפנות לאיש מהנוכחים.

מיקו גרר שני שרפרפים ומשך ביד חברו והושיבו. אחותו באה אף היא ובידה צלחות ובהן חלב חמוץ.

שושנה שבה למטבח וחזרה והביאה מזלגות וכפות.

היא נטלה לעצמה שרפרף וישבה.

״תאכל״, אמרה לו אחותו של מיקו, ״אברהם בטח יבוא מאוחר״.

הוא נטל כף בידו ואמר לאכול אך לפתע חייך אל שושנה, הביט בה ארוכות ושאל:

״מה קודם, לבּן או תפוחי־אדמה?״

שושנה הביטה בו, במיקו, הביטה באמה ושתקה. הוא חזר על שאלתו.

״לא חשוב״, אמרה שושנה לבסוף, ״אבל יותר טוב קודם לבּן״.

״חביבי״, אמר מיקו, ״אתה צריך לנוח הרבה. תאכל. תאכל כבר״.

הם אכלו בדממה עד שנתרוקנו הפנכות. שושנה קמה ואספה את הכלים מעל השולחן ונשאתם למטבח.

הם הציתו להם סיגריות ועישנו בשתיקה.

אחותו של מיקו נטלה כלי־תפירה בידה והתקינה עצמה למלאכה.

קול שיחה עלה מן הסמטה. אחותו של מיקו תלתה עיניה בחלון המרתף וראתה זוג רגלים צועדות.

נאנחה ואמרה לאחיה:

״תעשה היום שיעור לשושנה?״

״ברור״, אמר מיקו, ״היום נעשה שיעור לכבוד האורח. תיכף אני אמצא משהו מתאים״.

הוא החל מעלעל בתנ״ך־מיסיונרים קטן.

מתחילה עילעל במתינות, כמי שנהירים לו שבילי הספר. אך משלא מצא ״משהו מתאים״ החל כועס על התנ״ך שהכזיב. היה הופך דפים בחפזון וכמעט שתולשם. מן התהלים חזר לספר שמות ומשם לאיוב ומאיוב לשמואל א׳, עד שהחל מקלל בינו לבין עצמו.

לפתע פרץ בצחוק.

״יא־סא־לאם!״ שאג מיקו, ״מצאתי משהו בדיוק״.

״מה זה?״ שאלה אחותו.

״זה בדיוק לכבוד האורח… בשביל שתבינו אני אסביר לכם. זה הבחור מצאתי אותו ברחוב בלי פרוטה בכיס ועוד לא אכל ארוחת־ערב. ועכשיו תשמעו. שושנה! בואי לכתוב משהו״.

שושנה באה מן המטבח, מנגבת ידה באלונטית. היא נטלה עפרון, מילקוט שהיה מונח על אחת המיטות הוציאה מחברת וישבה אל השולחן.

ריסים ארוכים סוככו על עיניה המושפלות ואור החשמל הצהוב נשפך על הדף הפתוח.

״תכתבי״, אמר מיקו כשחיוך רחב מתפשט על פניו.

״׳תפלה לעני כי יעטף ולפני ה׳ ישפך שיחו׳. אתם הבנתם? העני זהו החבר שלנו שיושב פה בלי פרוטה. תכתבי הלאה: ׳הוכה כעשב ויבש לבי כי שכחתי מאכל לחמי׳. הבנתם? הוא לא אכל אפילו ארוחת־ערב״.

שוב געה בצחוק.

״ועכשיו תמשיכי סתם, שושנה, בשביל הכתיבה: ׳דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות. שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג׳״.

מיקו הניח מידו את התנ״ך.

״נו, תגיד בעצמך, מתאים או לא?״

״מאה אחוז״, אמר חברו, ״יותר מתאים לא יכול להיות״.

אחותו של מיקו נרדמה על כלי־התפירה שלה. שושנה קרבה אצבעה אל פיה לאות שתיקה.

״עובדת קשה״, אמר מיקו.

אחר כך ניגש לבדיקת השגיאות במחברתה של שושנה. זמן רב היה הופך ומשוה לספר שבידו ומסמן בעפרון. לבסוף מסר לחברו, לבדיקה סופית. במקום ״קאת״ כתבה שושנה ״כעט״ ובמקום ״שקדתי״ כתבה ״שכתתי״ אבל המלים ״כצפור בודד על גג״ היו כתובות ללא שגיאות. כל כך פשוטות הן ומצויות עד שאפילו ילדים אינם טועים בהן.

---

אורח (נוסח ב׳)

מאת

בנימין תמוז

לפני למעלה משלושים שנה נתמניתי, מטעם עצמי, מושל מדינה לא קטנה, שהשתרעה על פני כמה וכמה חצרות, בקצהו של רחוב היוצא אל השדות. היו לי בתים ורפתות, אורווֹת וחמורים, תרנגולות ויונים. כמה אריסים, נשים וגברים, היו מביאים ומוציאים בחצרותי ומכולם חביבה היתה עלי סופיה יוסיפובנה, אשה זקנה, צנומה וזריזה, שקולה דק וצרוד מעט אבל האור שבעיניה צלול וכחול והיא סרה למשמעתי, ובכל אשר אלך תשׂאני על זרועותיה וגם מאכלי ומשקאותי מידיה באו לי, אם מוגשים בכף אל פי ואם נתקעים אל לועי בתוקף הפצרותיה, אשר נעתרתי להן, בהיות לבי טוב עלי.

אמי ואבי, אשר התגוררו באחת מחצרותי, פנו אליה, בלחצי אותם או בהציקי להם, כמנהג המושלים; וסופיה יוסיפובנה הושיעה אותם חיש מהרה, כי היתה מרואות־פני כל הימים, יוצאת ובאה לפני באין מעצור.

שנים רבות חלפו מאז ואנוכי ירדתי מכל נכסי, גם הוּדחתי ממלכותי והייתי ככל האדם.

עד שבבוקר אחד, בשבוע שעבר, פסק לפתע זמזומו של גלגל הזמנים ואני יצאתי מביתי ורגלי הובילוני אל מקום אחד וממנו אל מקום שני ושלישי, עד שנכנסתי אל התחום שבו השתרעו חצרותי בשכבר הימים.

בלכתי, עצמתי את עיני ואמרתי בלבי כי אחזור ואפקחן כאשר תעמודנה רגלי על מפתן ביתה של סופיה יוסיפובנה. וכך הייתי מהלך מתחום אל תחום ומזמן אל זמן ועיני עצומות. מי שנתנסה במלכוּת יודע שאין כל רבותא בענין זה. והנה ידעתי, כי אני חולף על פני בתים קטנים, שגדרותיהם אבני־כורכר וגגותיהם רעפי־מארסיל אדומים. שמעתי נביחותיהם של כלבים שמתו לפני חצי יובל שנים וזכרתי את בעליהם, הנחים בבית־העלמין, תחת מצבותיהם החיוורות.

אותה אשה זקנה שהכרתי בשכבר הימים, בחצרותי, היתה כבת שלושים וחמש שנים, באותם הימים; משמע – צעירה יותר משהנני כיום. ובת כמה היא עכשיו? כבת שבעים? דבר זה אדע מיד, שכן אמרו לי קולותי כי אני קרב ובא אל הבית שבו היא יושבת.

ואמנם בפקחי את עיני מצאתי את עצמי על סף הבית המבוקש. עליתי בשלוש המדרגות המובילות אל מרפסת הכניסה ודפקתי על הדלת. משרתת רכה בשנים פתחה לי ואמרה כי גברת הבית תיכנס תוך שעה קלה. נטלתי לי כיסא, ישבתי ותליתי עיני בתקרה. ומיד חזרתי וקפצתי על רגלי. בתוך הנברשת שנשתלשלה מן התקרה, בתחתית אגן הזכוכית הוורודה, נתלבט זבוב, שנכנס שמה שלא בטובתו ולא מצא רגליו לצאת. מיד הכרתיו. הלא זה הזבוב שהיה שם לפני שלושים וחמש שנים, בעוד אני שליט באותם מקומות. שעות ארוכות הייתי נוהג להזין בו את עיני, בלי שיהיה לאל ידי להושיע. פגריהם של כמה מאות מאחיו של אותו הזבוב היו מוטלים בתחתית האגן ושיווּ לו מעין קישוט אפל, כבאותן זכוכיות ונציאניות, שיש בהן משקעי־צבע לקישוט.

ומאחר שפגשתי במכרים ותיקים, נתתי עיני בכתלי הבית והסתכלתי בעיניהם של זקנים וזקנות, נתונים במסגרות שחורות־מוזהבות, והכרתי את אביה המנוח של סופיה יוסיפובנה, אותו זקן צנום שהיה רומז לי באצבעו לקרב אל כורסתו והיה צובטני בלחיי. הוא היה האחד בכל הממלכה שלא היה מוראי עליו. ואם אומר שהיה מוראו עלי, לא יהיה הדבר רחוק מן האמת.

השפלתי עיני אל שולחן הכתיבה, המרופד לֶבד ירוק, ותחת הזכוכית הסדוקה שכיסתה אותו מצאתי עשרות תצלומיהם של בני הבית האחרים, דודים ודודות, בנים ובני בנים, מהם זכורים לי יפה ומהם שנולדו לאחר שעקרתי מן המקום וכולם מטובעים באותם סימני היכר של עיני־תכלת עמוקות ועצמות לחיים רחבות ומשופות ופיות דקים וקפוצים – סימנים שאין אתה טועה בהם.

ואחר־כך ראיתי את הדיותה העשויה שיש שחור, זה שבעלה של סופיה יוסיפובנה היה מטביל בה את עטו ורושם חשבונותיו, לאור מנורת־הנפט ירוקת־הסוכך, בערבי הקיץ הארוכים. באותו עט היה מנופף כלפי הפרפרים שבאו אל האור והיה מסלקם מניירותיו, כשהוא מזרזם ב״קישטא״ רגזני, שאין בו רוגזה אלא העמדת־פנים של רוגז; ממש כשם שהיה גוער בילדים ששלחו ידם, מן הרחוב, לקטוף שקדים ירוקים מעל עציו.

את מנורת־הנפט הירוקה לא מצאתי על השולחן ובמקומה היתה שם מנורת חשמל שהכתובת ״מדינת ישראל״ טבועה בכן־הפליז שלה. אבל כשפניתי לאחורי, נגלתה עלי מנורת הנפט ממרומי ארון־הכלים. ומן הארון הביטו בי כמה מן הפנכות העמוקות ועליהן דמויות אָמוֹר ומלאכים, דיאנה ואילותיה, ככל שזכרתים וככל שידעתים.

רצפת הבית היתה פסיפס של מרצפות שחורות ולבנות, אבל מאחר שלא היו בידי הבנאים מספרים שקולים מכל צבע, מצאתי על נקלה אותם מקומות, מתחת לשולחן, שבהם היו שתים־שלוש מרצפות שחורות נתונות זו בצד זו, עוינות וזועמות, מזה שלושים שנה ומעלה.

״אדון אחד מחכה לך״, שמעתי קולה של העוזרת. וסמוך לכך חרקה כף־המנעול והדלת נפתחה. לפני ניצבה זקנה גרומה, כחולת־עיניים.

נתתי בידה שהות לזכור ולהכירני והיא היתה מצפה שאפתח פי ואומר לה מה אני מבקש. והנה פקע מיתר בלבותינו ונחוש איש לקראת רעותו. דומה שהייתי מצפה כי סופיה יוסיפובנה תרימני מן הרצפה ותשׂאני אל המטבח, להשקותני כוס חלב. אבל היא לא יכלה להניפני מעל המרצפות. זקנה היתה וחלושה.

ואז, לפתע פתאום, הגיע אל קצו הדרור אשר קורא לי באותו יום ואנוכי הוא שנטלתיה בזרועותי, והיא קלה כנוצה ושקופה כאויר.

ביקשנו לומר דברים זה לזו, אבל עינינו היבשות היו מיבבות בלא קול. ובעוד היא מקוננת על אוניה, שנתנדפו והלכו לבלי שוב, חשתי אנוכי, מתוך אימה שאין לה תואר, כי שוב לא יניפני שום אדם בזרועותיו וכי שוּמה עלי לשׂאת עצמי בכוחותי שלי, כוחות שלא ביקשתי משום בריה להעניקם לי.

גן נעול

מאת

בנימין תמוז

---

לחיים אברבאיה

---

אמו של דודיק

מאת

בנימין תמוז

א

בזמן האחרון בגד בה כוח־הזכרון לעתים קרובות והיתה שוכחת כתובות, שעות־פגישה ושמם של אנשים שהוצגו לפניה. תחילה היתה מבוהלת. אבל אחר כך ניחמה עצמה באמרה כי תמיד היה כוח זכרונה חלש למדי. לבסוף הסיחה דעתה.

כשהגיעה ההזמנה לחתונת בנה, קמטה את הפתק בידה ובמרירות הרהרה בכך שמעולם לא כתב לה על נערתו.

אמנם סבורה היתה שאין לה זכות לדרוש מפיו הסברים, אבל חתונה היא ענין אחר לגמרי.

מתחתנים רק פעם אחת בחיים – אמרה בלבה, ומיד העלתה חיוך, שקפא ונשר.

אפשר להתחתן הרבה פעמים. למה דווקא פעם אחת. מאמו ומאביו בודאי לא שמע חכמה זו מימיו.

היא ישרה את הפתק המקומט. דבר זה אסור לה לשכוח – אמרה בלבה, כמין דבר־הלצה – ויש להניח את ההזמנה במקום בולט לעין, כדי שתיראה יום יום ושעה שעה, ובבוא הזמן, מקץ שבוע, תקום ותסע לירושלים.

היא קבעה את פיסת הנייר במסגרת הראי שמעל לכיור, אבל מיד חזרה ושלפה אותה משם. לא יתכן לחשוף את הפרשה לעיני כל מי שיבוא לחדרה.

זמן רב טלטלה את הנייר בידה, תולה מבטים בפינות החדר, בכוננית הספרים, בזכוכית־השולחן, עד שנחה עינה על ארון הבגדים. גם בצדה הפנימי של דלת הארון מצוי ראי וגם לו היא נזקקת הרבה. הפתק הושם, איפוא, בין הראי לדלת, מציץ ומזכיר.

בן כמה הוא עכשיו? כשהיתה בת גילו ילדה אותו, ב־1937, בקיץ. האם מנחש מישהו את גילה? הראי מגלה ליאות סביב העינים, אבל כשהיא מחייכת נעלמים אפילו סימנים אלה. הנה כך; מי יאמר שהיא עשויה, תוך שנה אחת, להיות סבתא.

היא מהרה להגיף את דלת הארון, בהותירה את הרהוריה בתוך הראי. יהי כן, היא נוסעת בעוד שבוע. אביו יהיה נבון ולא יביא עמו את אשתו לחתונת הבן. זה יהיה כל כך מיותר וגס. הוא לא יעשה זאת. אבל יבוא, ישאל לשלומה, יהיה אדיב, לא יניח לה פתח לדיבורים שאין ברצונו לשמעם. לפני שנתיים, כשפג ההסכם לתשלומי־התמיכה שהיתה מקבלת ממנו, הגיעה ההמחאה האחרונה וגם מכתב שהיה נוהג לצרף, אחת לשלושה חדשים. גם במכתב האחרון שאל אם נחוץ לה סכום נוסף וגם אז לא השיבה ורק החזירה את האישור. ומאז לא שמעה ממנו דבר.

צריך להודיע כי היא נוטלת חופשה. ליומיים. יהיה עליה ללון בירושלים ואחר כך עוד יום אחד של חופשה.

ב

בשעה העשירית בבוקר היתה מוכנה לנסוע. היא אהבה טלטול־דרכים וגם הפעם שמרה על הרגל־נעורים עקשני, שלא ליטול לדרך שום משא; לא מזוודה ולא פיג׳מה. יהיה מה שיהיה. לנסוע חפשית.

על מתנה לבנה חשבה כל השבוע, אבל החליטה כי תסע בבוקר, וכל היום יהיה לפניה, ובירושלים תקנה לו. עדיין לא החליטה מה לקנות.

סבורה היתה כי ברגע האחרון יבוא רעיון מוצלח, אבל בלילה היה גבר בחדרה. לא מכר וותיק ביותר, שאפשר לשתוק עמו ולהרהר במה שהלב חפץ; הוא הרבה לדבר. ביקש לספר, להתרברב, להציג עצמו לפניה; ואזניה מלאו מלים ולא היה סיפק בידה לחשוב על המתנה לבנה.

כשקם האיש בבוקר מאצל השולחן, חבק את כתפיה, נשק לה נשיקת־פרידה על לחייה, תמה על פיזור דעתה ואמר לה שבודאי היא מהרהרת על משהו רחוק מאד, ושהוא מקנא ונעלב.

היא השיבה בחיוך. לא אותו חיוך המגרש את הליאות מעיניה, אלא חיוך עגום, שבא ועלה בלא פיקוח.

כשהלך, התנערה בזריזות מקפאונה, הטילה לתוך ארנקה מברשת־שנים ומשחה, בדקה ומצאה את צבע השפתים, ספרה את המעות שבידה והיתה מוכנה לדרך.

במכונית בקשה להרהר כל אותם הרהורים שנבצר ממנה להגותם בלילה, אך עד מהרה מצאה שכבר הרהרה בכל ושהכל סדור ומוכן לה בלבה. היא נסתה לזכור מה מקצועות לומד בנה באוניברסיטה והעלתה בדעתה שאין היא יודעת, בעצם, איזה מקצוע ראשי בחר לו.

יהיה זה מבחן לי, אם אנחש איזה מן השלשה הוא הראשי, אמרה בלבה. אם באמת מכירה אני את הנער הזה, חובה עלי לנחש נכונה.

אבל רעש המנוע ועצי־האקליפטוס שחלפו על פניה ביעף עמעמו את חושיה ועיניה היו נעצמות ונפקחות מיד, כשהיא מזרזת עצמה לנחש נכונה.

כשנכנסה המכונית בין בתי־האבן של ירושלים, קפצה עליה שמחת הפגישה עם המקום החדש והיא הציצה בעליצות אל האנשים שברחוב והאזינה לתחושת הטיפוס והעליה שמטפסת המכונית במעלה רחוב יפו, כשהיא מגיעה להצטלבות וצונחת אל הככר שבמרכז העיר.

היא יצאה והביטה על סביבותיה, חשה באבריה שהם מפשירים מתיחותם ונהנים ממגע הצינה שבאויר. בתנועת ראש, הבאה לבדר מעט את השיער מקפאונו, פנתה לעבר החנויות, הציצה בחלונותיהן ובחנה כותנות־גברים של ניילון, ארנקי־עור, מקטרות ועניבות. יש לקנות לו משהו יפה יפה, אף על פי שהוא לובש, מן הסתם, בגדי חאקי ושערו פרוע להכעיס. גם מסרק אפשר לקנות לו, בין השאר, כדי שילעיג עליה ותימצא לה הזדמנות להתרעם ומתוך כך לישר את הדורי השיחה, שמכשוליה מרובים משביליה.

״שולה…״

היא נמנעה מלהסב ראשה. שהרי אין זה מסתבר כי קראו בשמה דוקא, כאן, בצורה זו. אבל מקץ דממת־מה נשמע הקול שנית, והפעם מהסס יותר:

״שולמית״.

היא נפנתה בבת־ראש, נחרדת ומוכנה; אך מיד פלטה אנחת־רווחה.

״אה… זה אתה״.

״כן, אני. האם הבהלתי אותך? ראיתיך מגבך ולא הייתי בטוח. עברו כל כך הרבה שנים… ממתי, שולה, ממתי לא התראינו? נדמה לי שבפעם האחרונה זה היה בכינוס המחזור שלנו. בארבעים ושש? אנחנו לא יכולים להסתיר את גילנו, הה? הגימנסיה קבעה את הגיל. אבל את נראית… איך להגיד לך – יותר צעירה? לא לזה אני מתכוון. אבל יותר… נו, פשוט יותר יפה… תראי, אני מקריח. והביטי איך את נראית. בואי נכנס, נשב כאן קצת. את אינך ממהרת, אני מקווה״.

״היית בישן; ועכשו תראה איזה דברן״.

האיש הסמיק ופרש זרועותיו מתוך נדנוד כתפיים.

״מה לעשות? הייתי ונשארתי… אלא שהדיבור הוא אצלי ענין מקצועי. אני כאן מרצה״.

״מרצה?״

״כן. לא פרופיסור. לא. רק מרצה״.

״באוניברסיטה?… בוא נשב, אינני ממהרת לגמרי… יש לי זמן עד הערב. איזה מין מרצה אתה?״

הם נכנסו לבית־קפה וישבו בסמוך לתנור הפחמים. הוא עזר לה לפשוט מעילה. תנועותיו היו כבדות ולשוא ביקש לשוות להן קלות־מה.

״לפגוש בן־מחזור… תאר לעצמך. אתה נשוי?״

״לא… עדיין לא״.

״אה״.

״אני מנסה לקרוא בפניך את תולדותיך. את נראית כל כך… באמת מצוין. נו, תמיד היית פאר־הכיתה שלנו. לפני עשרים שנה לא הייתי מעז לעצור אותך ברחוב; והנה עכשיו נעשיתי אמיץ, לעת זקנה״.

״שטויות. אתה מסמיק כמו נער. בעצם אתה צעיר ממני בשנה־שנתיים. היית ילד־הפלא שלנו; כל כך צעיר וכל כך מוכשר. והנה עכשו אפילו נעשית פרופיסור״.

״רק מרצה״.

״נו, השאר יבוא מאליו. אני סומכת עליך״.

״יתכן שיבוא… אני שמח, שולה, באמת. אם את פנויה עד הערב נאכל יחד, אפשר ללכת להצגה יומית. אפשר סתם לטייל. כיון שלא התראינו זמן רב כל כך, אין הזמן הזה קיים לגבינו ואנחנו באמת צעירים״.

״בודאי. ברצון רב. איפה אתה אוכל?״

״כמו כל רווק, במסעדה. יש כאן אחת, מזרחית, טובה מאוד. וגם השעה מתאימה… הנה, אני אעזור לך ללבוש את המעיל… זה כאן, מעבר לרחוב… ירושלים קטנה מאד… כל הארץ קטנה מאד ואף על פי כן עוברות אחת עשרה שנים עד שאנו מתראים… אגיד לך משהו מצחיק… זה מצחיק, אחרי כל כך הרבה שנים… יכולתי לספר לך מזמן, אבל איך את אומרת? הייתי ביישן… וגם עכשו, אלא שהזמן עושה… כן, את שלו״.

״אתה לא היית היחיד״.

״אבל אני שמרתי לך אמונים, חה חה… כמובן, בצורה מוזרה. אבל אפשר לומר שלא שכחתי״.

״ואיפה היית כל השנים, טפשון? הייתי זקוקה לאחד כמוך… דַבר, דַבר, אני נהנית לשמוע״.

״מה תזמיני? קחי את זה. זה טוב מאד. חריף, אבל טוב. ותן לנו, בבקשה, גם יין. את אוהבת חמוץ לבן? קוניאק? כן, בבקשה, תן קוניאק… אני אינני שואל שאלות, אבל אם את רוצה, ספרי לי… כל הזמן רק אני מדבר״.

״אתה יכול להמשיך״.

״אמרתי הכל. הנה, את רואה, אמרתי הכל ואני שמח שנפגשנו. מה? עוד אחד? מלצר, תן בבקשה עוד שני קוניאק. את… קחי עכשו מזה. כן. זה טוב מאד. אני רגיל לשתות רק יין חמוץ. פעם שתיתי הרבה, בלילה, ואחר כך הרגישו התלמידים, בזמן ההרצאה, והיה לא נעים… יש לי אִתם יחסים חבריים מאד. לא כמו היחסים עם המורים שלנו בגימנסיה… אפשר לומר שבזה הצלחתי…״

״כן?״

״כן. מאד… המ… כן. את לא גומרת?״

״לאן אתה מציע ללכת עכשו?״

״חשבתי… מקודם, כפי שאמרתי, אולי להצגה יומית, אם זה נעים לך, כמובן״.

״הייתי רוצה לנוח מעט. אני לא ישנתי הרבה הלילה״.

״אפשר. כמובן שאפשר לנוח… אצלי… שקט מאד. תוכלי לנוח ואני אקרא משהו בינתיים ואחר כך, כן, תוכלי להחליט. הנה, אני אעזור לך, ככה… זה לא רחוק. שום דבר לא רחוק בירושלים, חה, חה, קרוב ושקט מאד״.

״למה אתה שותק?״

״אני? לא… לא רציתי לדבר כל כך הרבה. הנה פונים כאן, בחצר, עולים למעלה. בבקשה, הכנסי. ככה, כן; אולי קצת לא מסודר, את סלחי לי; את יודעת, רווקים; ויש תמיד הרבה עבודה. לא, לא על הכסא הזה. כאן יש בודאי אבק. הנה פה יותר טוב. בבקשה. אולי את רוצה… בבקשה״.

״כן, אני אשכב קצת״.

״והנה, אני אשב לי פה; אל תפריעי לעצמך. אני אקרא לי״.

״ספר משהו מעניין. אל תתחיל לקרוא עכשיו״.

״את יכולה להתכסות. קר כאן במקצת. עוד לא התחילו להסיק. כן, משהו מעניין? מה לספר לך? אני זוכר שהיית מציירת יפה מאד. את ממשיכה בזה?״

״קבלתי פרס, לפני שנים״.

״פרס? באמת? יפה מאד. איך זה שלא ידעתי? ואני דווקא עוקב אחרי התערוכות ותמיד מבקר והנה לא ידעתי״.

״מפני שהייתי נשואה אז והיה לי שם אחר״.

״אה, כן, סליחה. באמת לא הבאתי בחשבון״.

״ועכשו אינני מציירת״.

״כך… אינך… כלומר, אין לי זכות להתערב, כמובן, אבל באמת צר לי לשמוע. אני זוכר את ציוריך בגימנסיה. תתפלאי שאני זוכר אותם. בשעורי ציור שמשת לנו דוגמה״.

״כן. דוגמה ומופת״.

לא התכוונתי, שולה. שולמית. אני רק נזכרתי״.

״שוב אתה שותק? איש מצחיק״.

״שולה, תראי, זה מוזר כל כך. אבל אני תמיד… אף פעם לא שכחתי״.

״וגם לא נשתנית. השנים לא לימדו אותך כלום?״

״כנראה… שאני כזה… את תמיד היית… ואולי דווקא מפני זה…״

״מה דווקא? תגיד״.

״אני…״

״אתה יודע מה? אני מתה לישון מעט, אני אנמנם. אינך מתנגד?״

״כמובן שלא. הנה, אני אקרא לי משהו ואת תשני״.

עד מהרה נשמע קול נשימה עולה ויורד לאטו בחלל החדר המאפיל והולך.

הוא החזיק ספר פתוח בידו והביט בה שעה ארוכה, עד ששוב לא ראה אותה. הלילה ירד על העיר בבת אחת.

לפתע קפצה וישבה במטה.

״מה השעה עכשו?״

״שש וחצי״.

״שש וחצי? מתי סוגרים את החנויות אצלכם?״

״בשבע, אני חושב״.

״אולי עוד אספיק. אני צריכה לקנות״.

״אני אלך אתך״.

״טוב. אבל מהר… אתה יודע שיש לי בן?״

״לא. כשנפגשנו בכינוס המחזור פחדתי לשאול אותך. ממתי יש לך בן?״

״מלפני עשרים שנה״.

״מה? מיד אחרי הגימנסיה? שנתיים אחרי הגימנסיה?״

״כן. בוא, נמהר. אני רוצה לקנות לו מתנה״.

״הוא כאן? בירושלים?״

״אהמ…״

״הוא… באוניברסיטה?״

״אהמ… אתה רואה? ככה זה. בוא, נרד״.

ג

הם ירדו בשעה שכמה מן החנויות כבר היו נעולות והיא נכנסה לחנות הראשונה שנתקלו בה וקנתה בחפזון כמה דברי־הלבשה, בלא שתהא שהות בידה לברור ולהחליט.

״ועכשיו עלי למצוא לי חדר במלון״, אמרה.

״אולי…״

״לא. אתה צריך ללכת לאוניברסיטה מחר. יש לך תלמידים״.

״למה את מדברת כך, שולה?״

״שטויות. אני סתם אומרת. בוא ותגיד לי איזה מלון לקחת״.

לאחר ששכרה לה חדר חזרו וירדו לרחוב.

״שמע, יש לי חשק ללכת ולשתות, ונדמה לי שבשבילך זה לא יתאים ביותר״.

״אם את רוצה, הרי זה בסדר לגמרי, שולה. אני אינני שתיין גדול, אבל אצטרף אליך עם היין החמוץ שלי״.

הם נכנסו למסבאה ומצאו שם חבורה מתלמידיו, ששמחה לקראתו אף הזמינה אותם להצטרף אל השולחן. הוא היסס ובקש להשתמט אך היא נענתה להזמנה מתוך עליצות־פתע שקפצה עליה, ודחפה אותו אל תוך אחת הכורסות.

עד מהרה עברו ביניהם כמה סיבובים של קוניאק ומן השולחן הסמוך הצטרפו שנים־שלשה צעירים. כשהוצגו החדשים שמעה על אחד מהם שהוא צייר.

״גם אני״, אמרה לו והקישה בכוסו.

״מה? באמת?״

״באמת לגמרי. אינך מאמין? תן פיסת־נייר״.

מיד הופיעו נייר ועפרון על השולחן והיא נשכה שפתה ובהישירה מבט חמור ונמרץ בבן־אומנותה, החלה מעלה את דיוקנו על הנייר.

מסביב נשמעו קולות התפעלות. מן הבאַר קרב ובא בעל המסבאה.

״יוצא מן הכלל״, אמר. ״אני קונה את זה אם הגברת רוצה למכור״.

״כמה קוניאק תתן?״, שאלה במשובה.

״בקבוק צרפתי או שלשה ישראלים״.

״תן שלשה ישראלים״, אמרה, ״אני כבר לא מבדילה ביניהם עכשו. ובקבוק אחד לבן חמוץ בשביל הפרופיסור״.

העליצות סביב השולחן גברה ואנשים נוספים באו לשבת אצלם.

״אם כן, מכרת אותי״, התלונן הצייר. ״את חייבת לי פיצויים״.

״אתן לך״, אמרה והושיטה בקבוק.

״לא מספיק״, התעקש הצייר.

הם חזרו והקישו כוסותיהם. אך עד מהרה הציץ אחד הסטודנטים בשעונו ואמר שהגיעה השעה ללכת לחתונה.

״וגם הדוקטור ילך אתנו״, אמרו.

הוא בקש ללחוש לה על אזנה, אך היא הדפה אותו בכתפו ואמרה משהו על כך שמוטב כי ילך לישון, מפני האוניברסיטה והתלמידים.

הוא הסמיק, נסוג מן השולחן, והיא נותרה בתוך חבורת הצעירים, שלא הצטרפו אל היוצאים.

הצייר ישב בסמוך אליה ובנטלו את ראשה בין ידיו אמר שהיה, גם הוא, רוצה לצייר אותה.

״בבקשה״, השיבה.

״אבל לא כך, אלא את כולך״.

״איפה? כאן, בבאַר?״, צחקה.

״אצלי״, אמר וידיו רטטו.

היא לא השיבה דבר וחזרה ומזגה לה ולו והקישה כוסה בכוסו.

״שמח אצלכם, בירושלים״, אמרה, ״וגם אפשר להתפרנס מן הציור״.

״קדחת״, אמר הצייר.

״אסור לדבר גסויות״, רמזה לו באצבעה. ״אסור״.

״בואי נצא מפה, מה דעתך?״

״אתה רוצה לצייר? אתה תמיד כל כך חרוץ?״

״די. אל תמתחי״.

היא בקשה להזדקף ולומר משהו תקיף, אך מיד צנחה על הכסא.

״נו, טוב. קח אותי מכאן״.

הם יצאו אל צינת־הלילה והיא נצבה והציצה בו מתוך סקרנות.

״לאן אתה רוצה ללכת, יפהפה גיבור?״

״אלי, לחדר שלי״.

״טוב, נלך״, פסקה סופית ושלבה זרועה בזרועו.

ד

בחדרו עמד ריחם של צבעי־שמן. היא נעצרה ליד הדלת ונשענה על המזוזה. הוא גשש בחשכה והדליק מנורת־שולחן.

״כבה את האור״, פסקה מבוהלת.

״בסדר״, אמר בן־לוויתה, כיבה את האור וחזר אל הדלת.

״אל תגע בי״, נרתעה וחמקה לאורך הקיר. נשמע קול נפץ. משהו נשבר.

״אני מצטערת. מה עוללתי לך?״

״שום דבר, אני חושב שזה היה כד עם מכחולים; כד ערבי פשוט. מה יש לך שאת כזאת פתאום?״

״תן לי כסא או משהו. אני עייפה״.

הוא גרר רגליו בחשיכה ומשך והביא כסא.

כמה מכוניות שעברו ברחוב הטילו כתמי־אור בחדר ולנגד עיניה נצטיירו צלליות של כן־ציור מזדקף בתווך ובדים נשענים אל הקיר. היא נשמה עמוקות.

״את נאנחת?״

״ששש… אני מריחה טרפנטין״.

״ב-ס-דר״, סינן מבין שיניו ונשתתק.

שעה ארוכה לא אמרו דבר זה לזו. אחר כך קרב אליה, גחן אל הכסא והקשיב.

״אינני ישנה״.

״חשבתי״.

״אתה מצייר מזמן?״

״מתמיד. רוצה לראות?״

הוא העלה אור בחדר וחזר על שאלתו.

בד אחרי בד הועלה על הכן והוסר, בלי שישמע מפיה כל הערה, אבל הוא חש כי עינים סקרניות ואוהדות נחות על תמונותיו ורואות. הציירים יודעים תמיד, לפי סימנים שהנסיון והאהבה העצמית הקנו להם, את טיבו של המסתכל ואת כושר השיפוט שלו. הוא שאל אם רוצה היא לראות גם רישומים ונַענה בתנודת ראש חיובית ומפצירה.

״חשבתי שאתה פרחח״.

״ועכשו?״

״אתה אמן. זה ידוע לך?״

״אולי… לפעמים אני מאמין בזה ולפעמים מחורבן על הנשמה״.

״תאמין. תאמין תמיד. אל תעזוב אף פעם״.

״לעזוב? אינני יכול… אבל יש ימים שהידים אינן מתרוממות לגעת במכחול… פשוט יאוש״.

״תרים אותן. תנזוף בהן ותרים אותן. הן טובות, הידים שלך. בוא תראה לי אותן… כן, אני אוהבת כאלה…״

הוא שמט את כף ידו מתוך ידה והביט בה נבוך.

״על מה אתה חושב לך?״, שאלה.

״אני חושב לעצמי: איזו צורה יכולה להיות לתמונות שאת מציירת?״

״אני עזבתי. בעצם, זה עזב אותי. שמע, יש לך משהו לשתות?״

״לשתות? יש; בטח שיש… לא שתית מספיק?״

״תן משהו. תן. אל תטיף לי. יש לך סיגריה?״

הוא מזג שתי כוסיות.

״לחיי הציור שלך״, אמרה.

״וגם שלך״.

״עוד אחת״.

״אוהו…״

״מה אתה, קמצן?״

״מצדי את יכולה לשתות ישר מהבקבוק… הַיי; שמעי… את לוקחת את זה ברצינות… תפסיקי ותנשמי קצת אויר… את בולעת כמויות… בחיי, כמו גבר״.

״גבר? אני אינני גבר! אני אשה! ועכשו שתוק״.

״אני שותק״.

״אתה אינך שותק. אתה מדבר״.

״את צודקת״.

״דויד״.

הוא הקשיב, התרומם מעט, אך לא ענה.

״דויד״.

״מה את מדברת? מי כאן דויד?״

״לא שמך דויד?״

״מה פתאום?… מה קרה לך?״

״אמרתי: דויד. זה שמו של אחד בירושלים״.

״אינני מבין… למה?… למה לך, פתאום, להזכיר לי שיש לך אחר?״

״יש לי? אתה בטוח שיש לי?״

״שמעי, אני לא מתמצא במה שאת מדברת אלי…״

״הוא התחתן היום, לפני שעתיים, או שלוש, או יותר… מה השעה עכשו?״

״הוא התחתן?… מה? רגע אחד… בטח שהוא התחתן… דויד! ברור! הבחורים הלכו לחתונה שלו. את מתכוונת לסטודנט. זה בחור שלך? הוא בן תשע־עשרה־עשרים בסך הכל״.

היא הזדקפה וישבה.

״אתה מכיר אותו?״

״כולנו מכירים כאן אחד את השני. רק בגללך לא הלכתי לחתונה שלו״.

״בגללי? זהו בני. בן שלי״.

״בן… שלך? בן שלך? מה… מה פתאום? למה זה? אינני מבין, למה עשית לי את זה?… את אמא של דויד? אמא של דוּדיק? ואני אתך… אתך?״ הוא הפך פניו אל הקיר.

ידיה גששו אחריו באפלה והיא משכה אותו בכתפיו וקרבה אותו אל גופה.

״אתה בוכה?״

״מה פתאום? אינני בוכה… את יודעת איך הוא אוהב אותך?״

היא התיקה עצמה מעליו בקפיצה ונסוגה אל קצה המטה, כורעת על ברכיה וידיה נשענות על המטה, מאחוריה.

״מנין אתה יודע?״

״מנין אני יודע? כשאת כותבת לו, פעם ביובל, הוא תופס את המכתב ישר מהתיבה… הוא תופס את המכתב ובורח אתו, כמו כלב רעב עם עצם שמצא פתאום. והוא קורא בו… כל היום, כמו משוגע. אי אפשר לדבר אתו… מה מתרחש כאן? את תופסת מה קרה פה? בחיי… מה אני עושה עכשיו?… לכל הרוחות, את נראית כל כך צעירה בשביל גילך… איך יכולתי לדעת שאת… חשבתי, השד יודע… הנה, עכשו את בוכה… נו, מה אני צריך לעשות? הגידי, מה?״

היא נשמה עמוקות, אספה ידיה אל חיקה, כופפה ראשה ולאחר זמן מה זחלה לעברו, השכיבתו על גבו, כסתה אותו בשמיכה ולטפה את מצחו.

״התכסי… יהיה לך קר״, רטן.

״לא קר לי. אני אשב כאן, על ידך, ואתה תישן״.

״איפה פתאום לישון?״

״הרדם, הרדם. אני אשב על ידך ואתה תרדם״.

הוא לא ענה והיא ישבה, זקופה, לפאת המטה, ובתלותה מבט בלתי־רואה בחללו האפל של החדר לטפה את ראשו, מבלי להביט בו.

״אינני ישן״, חזר ורטן.

ה

בחזרה בבוקר, במכונית, בקשה שלא לפקוח עיניה כל הדרך, אך בהתמלט אנחת־פתאום מחזה, היתה פוקחת עין אחת, לראות אם הבחינו הנוסעים באנחתה. דומה כי נתנמנמה לבסוף ועד מהרה נצבה מול פתח חדרה, ובהטילה את מעילה על המטה פנתה אל עבר הארון, ליטול לה מגבת. ההזמנה היתה תקועה מאחורי הראי. היא קמטה את הנייר בידה והטילתו אל סל־הכביסה. אחר כך צנחה על מטתה, נטלה רקותיה בין כפות ידיה וחשבה כי באחד הימים הקרובים צריך לכתוב אליו ולהודיעו שילך לבית־המלון ויטול משם את חבילת־המתנות שקנתה לו לחתונתו.

---

הבלדה של גולדן

מאת

בנימין תמוז

א

במשרדו של שלמה גוּלדן, מול שולחן העבודה הכבד בעיטורים ובפיתוחי־עץ, היה תלוי פורטרט של אביו, מעשה ידי הצייר פסטרנק, אשר עיצב הרבה דמויות מעולם הרוח ועולם העשיה של יהדות אירופה, בשנות העשרים של המאה. היתה זו דמות פטריארכאלית, שהביטה מגבהי הקיר אל עבר הבן והמשיכה לצוות ולנזוף, אם גם ללא כעס, ואפילו מתוך קורטוב של בת־צחוק נסתרת, ספק סלחנִית ספק לגלגנית.

בקיר המזרחי של המשרד היה קבוע חלון. ביום בו פתח גולדן לראשונה את דלת משרדו צעד ובא מיד אל החלון, הציץ בנוף המשתרע למרחק קילומטרים רבים ובו במעמד צווה להרחיב את הבקע שבקיר ולעשותו רחב מידות ופרוץ לרווחה. ההרים החשופים של מדבר יהודה, בתי האוניברסיטה שעל הר הצופים ופיסת־תכלת של ים־המלח נעשו אף הם קניינו באותה שעה.

שתי דלתות היו במשרד. האחת הוליכה אל חדר המזכירה, ומשם אל משרדי ״ש. גולדן ושות׳, עורכי־דין״. הדלת השניה נפתחה אל חדר־רחצה בהיר. ״אשרי מי שבית הכסא סמוך לשולחנו״, היה שלמה גולדן מצטט מגירסא דינקותא שלו באזני חבריו, שלגלגו על תאוותו המשונה לקום לעתים קרובות מעל שולחנו וליטול את ידיו בסבון ובמים.

בחדר הרחצה היה ראי קבוע מעל לכיור, וכשהשאיר גולדן את הדלת פתוחה יכול היה להתבונן בראי ובדיוקן אביו, בעת ובעונה אחת. משנה לשנה גדל והלך הדמיון בין האב לבנו ושלמה גולדן, יותר משנתפס לצער־ההזדקנות, היה מתמלא שמחה על תהליך ההתקרבות וההזדהות עם האב, כאילו ראה עצמו מתקרב אל נצחון סמוי מן העין וזוכה במערכה ממושכת.

שלשה בנים היו לגולדן הזקן. לפי מסורת יהודית עתיקת־יומין היתה המשפחה מועידה בן אחד לתורה, כשאחיו תומכים בו כל ימי חייו. כאשר הודיע האב לשלמה, כי הוא רואה בו את המיועד לתפקיד זה, נתגלה, בכל חריפותו, אותו מאבק נסתר שהיה קיים בין האב לבנו, מאז שחר ילדותו. שלמה ידע כי אביו מועידו ללימודים, לא מפני שהוא רואה בו עילוי, אלא מפני שהוא כופר בחוש־המעשה שלו וסכנה להפקיד בידיו את ענייניה החמריים של המשפחה.

ויכוח זה, שלכאורה נסתיים משכבר הימים, נמשך, למעשה, ובא על ביטויו בכל מבט שהיה שלמה גולדן זורק אל עבר הפורטרט שעל הקיר. הוא הוא שנעשה המוציא והמביא בעסקיה של המשפחה והוא שנעשה גדול עורכי־הדין במדינה, בעוד שאחיו הקשיש ממנו, אשר האב ראה בו את ממשיך המסורת הפינאנסית, נעשה מלומד ידוע־שם, הלא הוא הפרופסור אברהם גולדן, חוקר שירת המזרח הרחוק, מגדולי הסינולוגים שבדור.

האח השלישי מת בבחרותו, ועל שמו קרוי המכון לחקר סיבי־הכותנה, שהוא אחד מענפי הסחר של המשפחה.

רוב לקוחותיו של גולדן ושות׳ היו אנשי־התעשיה, המסחר, מוסדות פרטיים וצבוריים, ואפילו משרדים ממשלתיים. לא כל לקוח זכה להגיע עד לחדרו של שלמה גולדן עצמו. רובם נשתבצו על ידי מנגנון של חוקרים ומודיעים ונקלעו לאחד מן החדרים הרבים שלאורך המסדרון, ובחלק גדול מן המקרים לא ידע שלמה גולדן אלא את פרטי החשבון, שהועמד לפרעון.

אבל אירע שגם נמושות, אשר התעקשו בכל מחיר ולא נרתעו מאיומי יום־הפרעון, הגיעו אליו וישבו באחת מכורסות־העור העמוקות שליד שולחנו. היו אלה עסקי־ממונות זעירים או סכסוכי־שותפות רצופים בזיונות, קרבנות המגרסה חדלת־הרחמים, אשר שחקה אנשים ועשתה אותם לצחוק.

בשיחותיו עם שכמותם נמנע גולדן מדיבור, והיה מקשיב בשתיקה, שנפסקה אחת לחצי דקה, במלת ״כן״ קצרה, מהומהמת, מאנפפת, חוזרת ונשנית בקצב קבוע, וסופה שהיתה טורדת מנוחתם של הלקוחות וקובעת בתודעתם את ההרגשה שבעצם הם מציקים כאן וגוזלים זמנו של גולדן ואם אין הוא משלחם לעזאזל, הרי זה מפני שהוא מקבל שכרו ונכנע למשימה שלשמה משרד זה קיים.

לאחר שיצא לקוח כזה מן המשרד, היה שלמה גולדן זורק מבט קצר לעבר דיוקן אביו, כאומר: אני סומך עליך שאינך דן אותי לכף חובה.

אבל היו גם אחרים, כגון היועץ המשפטי לממשלה, או שר המשפטים, שהיו סרים לכאן לשם שיחה מקצועית. בצאתם מן המשרד היה גולדן מלווה אותם אל הדלת, נועלה אחריהם, פורש לחדר־הרחצה, נוטל ידיו ומציץ בראי. ומן הראי, בעד הדלת הפתוחה, אל דיוקן אביו.

והיה חוזר אל שולחנו ואל ניירותיו.

ברם, לא באלה הגיעו תענוגותיו הקטנים לשיאם. בשעות המועטות, שבהן נראה היה כאילו הכל אץ למישרים, כמו מאליו, ואין דבר טורדני מציק, היה גולדן מרים את שפופרת הטלפון המחברת אותו אל מזכירתו, והיה אומר:

״אסתר, שלחי אלי, בבקשה…״, ומשתהה.

״כן, אדוני״.

״שלחי אלי את…״, ושוב משתהה, שעדיין לא החליט את מי הוא מבקש הפעם.

״כן, אדוני״.

״שלחי אלי את גולדשטין״.

״כן, אדוני״.

מקץ רגע נכנס עורך־הדין גולדשטין, בן גילו של גולדן, ממושקף, מקריח מעט ושפתיו קפוצות.

״שב בבקשה. אתה מטפל בתביעה של ׳אבני גזית׳?״

״כן, מר גולדן״.

״למתי נקבעה ישיבת בית־הדין הראשונה?״

״עדיין לא קבענו. בתי־הדין עמוסים ואני מנצל זאת לאגירת חומר נוסף ואולי גם להבאת עדים נוספים״.

״מדוע?״

״מפני שבין כה וכה יש זמן ומצאתי שכדאי לנצלו לביסוס התיק. אני סבור שכדאי היה…״

גולדן מניח לגולדשטין למלמל והוא שולח ידו אל שפופרת הטלפון: ״אסתר, את שילוני. תודה״. טררח!

גולדשטין נבהל מן ההטחה שהטיח גולדן בשפופרת ולבו מנבא לו רעות.

״מה אמרת?״, חוזר גולדן לשיחה.

״חשבתי שאולי היה כדאי…״

״כן״.

״בתנאים של בתי הדין ברגע זה, ולפי מצב התיק של ׳אבני גזית׳…״

״כן״.

״יש פנאי לביסוס נוסף ולמה לא לנצל…״

״כן. יבוא!״

שילוני מופיע בפתח. גולדשטין משתתק, אך גולדן מעודד אותו בתנועת־יד שימשיך; אך ברגע שהוא פותח את פיו, פונה גולדן אל שילוני:

״שב בבקשה. אתמול מסרת לי שגולדשטין ביקש דחיה במועד שנקבע לישיבה ראשונה בענין ׳אבני גזית׳״.

״כן. ביקשנו דחיה״.

״מדוע לא אמרת לי זאת, מר גולדשטין? אני רוצה תשובות ברורות לשאלותי… לא שאלתי אותך על מה שנראה לך כדאי. שאלתי מדוע לא נקבעה הישיבה. ממך שמעתי שבתי־הדין עמוסים. משילוני שמעתי שביקשת דחיה״.

״אין בכך כל סתירה״, מגמגם גולדשטין. ״גם זה אמת וגם זה. בקשת־הדחיה היא ענין פורמאלי״.

״להבא, מר גולדשטין, אבקש להשיב ברור לשאלותי. הגש את הבקשה לישיבה מיד. אני מודה לכם, רבותי. אתם יכולים ללכת״.

ראשון יוצא גולדשטין, מפני ששילוני חש עצמו מלשין והוא מבקש לחפות על כך בגינוני נימוס; הוא מפנה את הדרך אל הדלת לפני גולדשטין ומתוך מבוכה הוא מבצע אפילו השתחוויה.

כזאת היתה הטכניקה של האב, בשכבר הימים, לגבי בנו. העימות, עם כל ההשפלה שבוֹ, הוא האמצעי הנמרץ ביותר ליעל את העבודה ולעקור מלב האנשים את הרשלנות, את השקרנות ואת השתמטנות. יש בכך מידה של יושר, אם כי זהו יושר הניקנה באכזריות. מאביו למד גולדן לבוז לכל הבלתי־יעיל ולהעלות על נס את הפריון, הבא מעבודה נאמנה וקשה, ללא רחמים־עצמיים, ללא בריחה מן הקשה אל הקל. אסור לטפח באנשים את ההרגשה שמתפעלים מכשרונותיהם. אלמלא היו מוכשרים, לא היו מתקבלים לעבודה אצל גולדן ושות׳. עצם היותם כאן – הוא שכרם. בכל הנוגע לשאר – שׂוּמה עליהם לשאת בעול. נכון, אבא?

מגבהי־הקיר גבר החיוך; ההיה זה חיוך אבהי־מַשלים, או חיוך לגלגני? בלבו של גולדן־הבן עלו ספקות קשים.

יום־העבודה שלו לא נסתיים במשרד. עוד היו ישיבות של אחר הצהרים וישיבות־ערב ואף ישיבות־לילה. רק בשעה מאוחרת היה חוזר אל דירת־הרווקים שלו בטלביה, ואת פניו היתה מקדמת סוכנת הבית הזקנה, רומזת באצבעה לעבר המטבח, לאות כי ארוחת־הערב מצפה לו על השולחן. לרוב כבר היה לאחר־סעודה, שהיתה חטופה, בין פגישה לפגישה. כדי שלא לפגוע בזקנה היה ניגש בפיזור־נפש אל השולחן ונוטל נתח מן הנקניק החביב עליו, או בדל־ביסקויט. לאחר מקלחת חמה היה פורש לחדר־משכבו ונוטל עמו ספר מקצועי למטתו. אך עד מהרה היה מניח את הכרך ותוחב ידו בכוננית שליד המטה. שם היו מצויים אהובי־לבו, אשר שום עין זרה לא שזפתם; כרכי־שירה, קטנים עם גדולים, תרגום ומקור וספרי־השוואה למיניהם. היו כאן גם שני הכרכים רבי־המידות של שירת־סין, ששלח לו אחיו; אך בעוד שידע להתבשם גם מאלה, – שכן לא היה שום תחום בשירה שהיה זר לו – הלך לבו שבי אחרי הרומנטיקאנים האירופיים של תחילת המאה התשע־עשרה, וכן דבק מאד בבלאדות האנגליות והסקוטיות, שראו אור הדפוס כבר בתחילת המאה השבע־עשרה ושמקורן בתקופות קדומות יותר, ושורש־נשמתן באבירות ימי הביניים. גולדן ביכר את הנוסח הסקוטי על הנוסח האנגלי והיה משעשע עצמו בהשוואות. הוא אהב את הבלאדה על שלושת העורבים, אשר לפי נוסחתה האנגלית היא מספרת כך: שלושה עורבים ישבו על אילן ועיניהם תרות אחר נבלה, לאכלה. והנה ראה האחד גווית־אביר מושלכת בשדה; אלא שכלביו רבצו על המשמר וניציו התעופפו והבריחו את העיטים, בעוד אהובת לבבו מופיעה, כורה לו קבר, ובטרם תבוא החמה הריהי נפטרת, גם היא, לבית עולמה.

והנוסח האנגלי מסיים בדבקות:

God grant to every gentleman,

Such hounds, such hawks, and such leman¹.

בעוד שהנוסח הסקוטי מספר:

His hound is to the hunting gane.

His hawk to fetch the wild-fowl hame.

His lady’s ta’en another mate,

So we may make our dinner sweet.²

וגולדן היה מחייך עגומות וסוגר את ספר הבלאדות, בפעם האלף, מתוך תחושת רפיון נעימה. עולם־היעילות והפריון־בעבודה היה שוקע וצונח לתוך אפילה מסחררת ולנגד עיניו קפצו ועלו שורות־דפוס חריפות־מבע, נוצצות ויוצאות במחול. דמות־הדיוקן שבמשרד היתה מעלה תמהון בפנים הפטריארכאליות, שהרי סוף סוף צדק אבא: הבן שנועד לתורה, הוגה בה ושוגה בה.

ב

יום אחד הודיע שילוני, בטלפון הפנימי, כי גברת אחת בשם וואן־אֶמדאֶן עומדת בתוקף על כך שתביא את עניינה לפני גולדן אישית.

״איזשהו קשר עם פרופיסור וואן־אֶמדאֶן?״, שאל גולדן.

״אשתו״.

״קבע לה היום בארבע אחרי הצהרים״, צווה גולדן ורשם בפנקסו. מכל מקום, סבר, תהיה זו אשת־שיחה נעימה, ככל מה ששמע עליה ולפי מה שנתרשם, כשראה אותה בכמה וכמה הזדמנויות.

בשעה הידועה הכריזה המזכירה על בואה של הגברת. בפתח הופיעה אשה צעירה, מהדקת ארנק קטן בכף ידה השמאלית ומחייכת, כאלו קידמה היא את פניו של גולדן בחדרה שלה. הוא קם לקראתה, הודה לה על בואה וכוון כורסה לקראתה, אך לתמהונו היא חלפה על פניו, תוך נענוע־ראש לברכתו, ונצבה לפני החלון הרחב הפונה מזרחה.

״רבון העולמים, איזה מראה!״, קראה. אחר כך הפנתה אליו עינים אפורות, גלויות ונבונות, והביטה בו כאילו ראתה אותו רק עתה.

״ואתה יושב כאן יום יום ורואה זאת, מר גולדן?״

״לא זו בלבד״, אמר גולדן, והיה תמה על מה שהוא עתיד להשמיע עתה, ״אלא שחלון זה היה קטן יותר, ואני הוריתי להרחיב אותו. הנוף הזה, מבחינה מסוימת הוא מעשה ידי. מעין תמונה שציירתי, באמצעים העומדים לרשותי, כמובן״.

שניהם צחקו וגולדן מיהר והוסיף:

״סבורני שזוהי יצירתי הטובה ביותר, אם לדון לפי התרשמותך״.

״אה, אם נכונה השמועה ששמעתי על כשרונותיך בתחום המשפטים, לא אתפלא אם אתה מצייר תמונות בגניבה. אנשים מוכשרים, מוכשרים לכל דבר. הנה אני, למדתי ספרות וסופי שיצא שמי כמומחית לכלכלה״.

״לכלכלה? סלחי על בורותי, אך לא היה לי הכבוד לדעת זאת״.

״מיד תשמע ותדע. אשתדל שלא לשעמם אותך… אתה רגיל כל כך בדרמות אנושיות, עד שעלי להתאזר בכל כשרון־הסיפור שבי, כדי להסב את תשומת לבך לענייני. הרשני רק להציץ עוד פעם אחת בחלון שלך… בתמונה שלך, מר גולדן… הדרמה של ימי נעורי התרחשה שם, על הר־הצופים… תודה, הנה נשב ונשוחח״.

״האוכל להציע משהו?״, גולדן פנה אל הבאַר ופתח דלתותיו.

״תודה, מה יש לך שם?״, היא קמה והציצה מעל שכמו. ״מכל טוב… אשתה ברצון וורמוט. עלי להיות צלולת־דעת. אני מרגישה כמו לפני בחינה, במקצת…״

״לחיי עניינך, גברת וואן־אֶמדאֶן״.

״לחיים… ובכן, כיצד אפתח? שמי הלנה וואן־אֶמדאֶן ואני אשתו של הפרופיסור וואן־אֶמדאֶן ואנחנו עומדים להתגרש. הנה כל הסיפור: מצחיק ועצוב״.

״למה מצחיק?״

״מפני שיכולת לחשוב בצדק כי אני בתו… סלח לי על הוולגאריות. אני מחפשת דרך לקצר ככל האפשר ומכאן הלשון הזאת. מזוג לי בבקשה עוד כוסית. הענין הוא בזה שהוא נשא אותי לפני שמונה שנים, מיד כשסיימתי את למודי באוניברסיטה. אני למדתי ספרות והוא היה פרופיסור לסוציולוגיה וכלכלה. הוא היה אז בן חמישים ושתיים. סבורה אני שאתה שמעת עליו, ואפשר שאתה מכיר אותו״.

היא תלתה עיניה, מעל ראשו של גולדן, בארון הספרים שלרוחב הקיר ומבטה שוטט בין המדפים.

״נו, כן״, קראה לבסוף, ״כך שיערתי. הנה שני הכרכים שלו בארונך. כמובן. אחרת לא יתכן. פתחת אותם אי פעם?… סלח נא, מר גולדן; אינני מתכוונת לבחון אותך. אני שואלת, מפני שאם פתחת, אולי שמת לב להקדשה שעל הספר. פרט זה חשוב לענין שלשמו באתי אליך. אנא, קח לידיך את הכרך הראשון… הנה, בעמוד השני. קרא, בבקשה… זו איננה הקדשת־נימוסים סתמית. בלי עזרתי באמת שלא היה כותב את הספר. כלומר, חלילה לך להבין מדברי שתרמתי משהו לתכנו של המחקר הזה. אבל הייתי מזכירתו בעבודה זו, שש שנים רצופות. הכשרתי את עצמי לכך על ידי קריאה רבה ועבדתי בהתלהבות, שהשפיעה הרבה גם עליו; ביחוד חשובה היתה עזרתי בשנים הראשונות, אחרי 1949, כשנפל בנו במלחמה. בשנים ההן הייתי גם אשה, גם מזכירה, גם אחות רחמניה ואפילו אם, אם אפשר לומר כך. והנה אנחנו עומדים להפרד, ואני באתי לקבל את עצתך. זהו כל הסיפור כולו. ועתה עלי להסביר לך מה אני מבקשת כאן אצלך״.

״הוא מסרב לתת לי גט. לא סרוב פראי בכל תנאי וללא פתח־תקווה; אלא סרוב עיקש, סרובו של אדם בודד ולא צעיר. על כך אתגבר. אני מאמינה אפילו שיסכים בסופו של דבר. אבל בשלב האחרון בוודאי יאחז וואן־אֶמדאֶן באמצעים שאינם לפי כבודו, והוא ינסה לשלול ממני את המגיע לי ברכוש. הוא יעשה זאת מפני שיקווה כי אפחד לצאת אל העצמאות בלי פרוטה בכיסי״.

״שני הכרכים האלה, שאצלך הם מצויים, משום מה, בתרגום צרפתי, יצאו לאור בארבע שפות. הם רכושנו המשותף, ואני רוצה לקבל את חלקי. האם יהיה זה מופרז מצדי לחשוב שעלי לקבל רבע מן ההכנסה? והאם יכול אתה להשיג למעני חלק זה?״

גולדן קם והחזיר את הכרך למקומו שבארון והניח לה שהות לומר דברים נוספים, אם תרצה בכך. אבל מאחר ששתקה ותלתה בו עיניה, אמר שעליו לקבל ממנה פרטים נוספים, וכן עליו לראות מסמכים אחדים ורק אחר כך יוכל לחוות דעה.

״אבל מן הבחינה המוסרית, כלום נראה לך שאני מפריזה?״, היא פתחה את ארנקה הקטן, הוציאה ממחטה והשתעלה לתוכה שעול עצבני.

״אני מבין שבחינה זו חשובה בעיניך מאד, מאחר שאת שואלת. עליך להבין שלא זו הבחינה הקובעת את הצלחת התביעה שלך״.

״אני רוצה לשמוע את דעתך״.

״לפי מה ששמעתי מפיך, – ולצערי עלי להשמיע הסתייגות זו, כמשפטן, – מתקבל הרושם שאת זכאית לדרוש מה שאת דורשת״.

״אם כן, טוב ויפה. אני זכאית. לא הסתרתי ממך שום דבר שיש בו כדי להפריך את הרושם הזה. אם לא דברתי על פרטים העשויים לעניין אותך, אתה רשאי לשאול. בעצם, הענין כל כך פשוט: נערה צעירה מעריצה פרופיסור מהולל, גבר נאה, כמעט במיטב שנותיו; ואחר כך הנערה נעשית אשה צעירה והגבר, גבר זקן; והחוקים המניעים אותנו אכזריים ופשוטים כמו… אינני יודעת כמו מה; אבל הם איומים בפשטותם. הנה, זה הכל״.

״עוד שאלה אחת, לעת עתה, ברשותך. האם יש גבר שלישי, כגורם? ביתר דיוק: האם בעלך יודע על גבר אחר, כגורם לדרישתך לגירושים?״

״גבר, כגורם ישיר? הו, לא, לא. הגורם הישיר… וכי איך אפשר לכנותו בשם? זו אני, אני לבדי, עכשו; ושום דבר זולת זאת. כלום אין זו סיבה גדולה ומספקת?״

״כן. כן. כמובן. כמובן״.

״מר גולדן, לפני שאלך מכאן… אגב, הנה הטלפון שלי. אני אחכה לצלצול… לפני שאלך מכאן, הייתי רוצה לומר שאני יודעת כמה מגונה הדבר מצדי, שאני מוצאת בי עוז להציף אותך בפרשה פרטית, רק מפני שאתה מקבל שכר על כך… אנא, שוב וולגאריות, אבל הפעם מחוסר ברירה… שהרי אלמלא מקצועך, כלום הייתי מעיזה להטריד ככה את זולתי בעניני שלי? סלח נא, מר גולדן והרשה לי להציץ עוד הפעם בחלונך. הנה, שם התרחש הדבר ומכאן, ממרחק שמונה שנים, אני מחסלת את הפרשה, מתוך קשר־עין עם המקום ההוא. שלום, מר גולדן, ותודה לך״.

גולדן ליוה אותה אל הדלת, קד קידה ונפרד מעליה. בהוותרו לבדו לא שב אל כורסתו, גם לא פנה אל כיורו, אלא קרב ועמד אצל החלון המזרחי.

כתמונה, מעשה ידי צייר – חשב בלבו, – הרי זה נוף של קיטש מוחלט. אבל בחיים, הו, בחיים הדברים שונים לחלוטין.

ג

למעלה מחצי שנה חלפה מאז.

הלנה וואן־אֶמדאֶן נתגרשה מן הפרופיסור שלה, אך תביעתה לרבע שכר־הסופרים עלתה בתוהו. גולדן הסביר לה בהרחבה את סיבות ההפסד במשפט, אך היא הקשיבה אך מעט להסבריו ולבה אמר לה שלא היתה צריכה להעמיד אותה דרישה כלל. מתוך פיזור הנפש מלמלה משהו על הצפוי לה מעתה, אך בענין זה היו לגולדן דברים מפורשים יותר להשמיע באזניה. הוא סבר כי מאחר שסייעה בחיבורו של אותו ספר, אין ספק שגולדן ושות׳ ישמחו להציע לה משרה במשרדם, גם יפיקו תועלת רבה מנסיונה. היא החזירה פניה מן הנוף הנשקף בחלון הרחב ונתנה בו עינים מבריקות ומכווצות:

״מר גולדן, מדוע וויתרת על שכר־הטרחה שלך?״

אך מיד חזרה בה, ובנימה שוקטת המשיכה: ״הידידות שנתקשרה בינינו גרמה לי לחשוב שבין ידידים זה מתקבל על הדעת… ועדיין אני סבורה כך… אף על פי שבלבי החלטתי כי כאשר אזכה, ואני הייתי בטוחה שנזכה, גם מפני כוחך שלך, וגם מפני צדקת דרישתי… החלטתי שאשלם לך. דבר זה היה ברור לי. אל נא תעלב, מר גולדן; אני מדברת עכשו על דבר שלא יקום ולא יהיה… אבל מדוע הפסדנו במשפט? מדוע הפסדת אתה, שאינך מפסיד לעתים קרובות?״

״עליך רק לנקוב בשמו של כל עורך דין שתרצי, ואני אממן את הערעור. אני עומד על כך״, אמר גולדן יבשות.

״סלח לי, לא נתכוונתי להטיל ספק; אני פשוט חוזרת ולא מבינה… האמנתי כל כך שאזכה״.

״אני חוזר בי מן ההצעה שהצעתי לך… אני מתכוון להצעת המשרה אצלנו. הצעתי השניה עומדת בעינה״.

״אתה נוזף בי עכשו. וזה לא נאה. לגמרי לא נאה״.

היא פסעה מאצל החלון לעבר שולחנו ונעצרה באמצע החדר.

״זוהי תמונת אביך, לא כן?״

הוא נענע בראשו.

״עלי לפצות אותך״, אמרה, והעלתה חיוך על פניה.

״נלך לסעוד הערב, ואחר כך נלך לתיאטרון״, אמר, וקם ממקומו, ולפתע נקט נימה חדשה, מבודחת, ואמר ששניהם צריכים לפיצוי; אשה שהפסידה משפט ועורך־דין כושל, מן הדין שיבדרו עצמם להשכיח את רישם.

באותה שעה חשה כי ניטלו ממנה החסות והבטחון שאותם חיפשה ומצאה, לפני שמונה שנים, תחת כנפיו של הפרופיסור וואן־אֶמדאֶן. ובבת אחת נתגלה לה שאיש זה, הניצב מעבר לשולחנו הכבד והמפואר בפיתוחים, מחזיק בידו מפתח אל ישותה המיותמת, שחזרה ונעשתה ילדותית, חסרת ישע. היא חזרה והציצה בתמונה שעל הקיר ורעד חלף בגופה.

ד

הלנה, שלמדה ספרות ולא כלכלה, נדהמה למצוא בגולדן בקיאות רחבה כל כך בשירה האנגלית, שהיתה מקצועה הראשי. לעתים נדמה לה שרק עתה, במחיצתו, עמדה על משמעותן של פרשיות נסתרות, אשר מוריה באוניברסיטה לא השכילו להאירן והשתמטו מלטפל בהן. גולדן מצא סמוכין בין תופעות שמעולם לא ניחשה כי יש קשר ביניהן, וביחוד היה משעשע אותה הרגלו להניח לפניה ספר פתוח בדף מסויים, ולבקש ממנה שתעיין בשיר שלפניה. מיד, כשסיימה, היה גולדן שולף מהכוננית ספר אחר, בלשון שונה מן הראשון, ומפרי עטו של משורר אחר, והיה מצווה עליה ללא אומר, כשעיניו מחייכות, ערמומיות, לחזור ולקרוא.

״איום ונורא!״, היתה הלנה קוראת בהשתוממות למראה הזהות המדהימה בין שני השירים.

אז היה גולדן מביט בה, כשמעיניו המנצחות נשקפת חומרה, כאילו היא שנתפשה בפלאגיאט.

אהבתו של גולדן לשירה, אשר מתחילה הפתיעה את הלנה, הפכה להיות לה למקור תענוגות. היא חזרה לאוירת ימי נעוריה, האוירה שלפני הנישואים ולפני שש שנות העמל בספר הכלכלה. הידידות שנרקמה בין השניים, בחדשי המשפט, ידידות ללא הצהרות, קבלה עתה משמעות חדשה, ופזרה כליל את מבוכתה הראשונה לנוכח גילויי נהייתו אחריה. שוב לא התגנבה אל לבה תחושת ביזוי עצמי, בהתרצותה לו.

ואשר לשלמה גולדן, דומה שהחל מוותר, בלי שידע מתי ומדוע, על העימותים שהיה מעמת במשרדו את גולדשטין ושילוני, כדי לשסותם זה בזה ולגלות חרפתם. אפשר שחדל מכך, מפני שעשה אותו הדבר במחיצת הלנה, בהפגישו שני משוררים, מעל דפי ספריהם, ללא כל יכולת מצידם להסביר את הגנבה הספרותית שגנבו איש מרעהו.

״אני בטוחה שאתה כותב שירים בסתר״, אמרה הלנה ערב אחד לגולדן. ״נכון? הודה על האמת!״

״הֶלָה שלנו היא ילדה חכמה ונבונה״, גולדן התכופף אל הספה, שעליה שכבה, והעלה בפניו העוויה של התפעלות אבהית למראה תינוק שהשמיע חכמה. ״הֶלָה עשתה חשבון פשוט: שתים ועוד שתים הרי הן ארבע. ואם הוא קורא שירים, והוא מכיר כל כך הרבה מהם, איך זה יתאפק ולא יוסיף עוד משהו משלו לערימה הגדולה? אבל, הֶלָה הקטנה, עדיין איננה גדולה במידה מספקת, ואיננה מבינה כי רק מי שאיננו מבין את גדלותם של אלה שקדמו לו, רק הוא יעז להוסיף משלו. ואני, המסכן, יודע יפה יפה מה עוללו לי אלה שהקדימו אותי. לא, לא הֶלָה; אינני כותב שירים. אמרי עלי מה שתאמרי, אבל שוטה אינני״.

״סאלי הגדול משקר משקר״, חיקתה אותו הלנה, ״וסאלי הגדול כותב כותב. הנה שם, במגרה הסגורה ההיא זה מונח״.

״מה?״ מחשבה אבסורדית חלפה לרגע בראשו של גולדן, אבל מיד הבין כי אין היא עצמה יודעת מה שפיה מדבר.

״למה נבהלת?״, קראה הלנה, מנצחת. ״קולך הסגיר אותך. פתח, דודי, פתח את המגרה ותן לי להביט״.

גולדן החוויר. האמנם הציצה באותה מגרה? שכן רק אמש סיים שיר שהחל במלים: ״פתח אהובי; אנא, פתח והבט״. אבל לא ייתכן. משום בחינה לא ייתכן. היא לא היתה עושה זאת; וחוץ מזה, מתי יכלה לעשות זאת? הן לא היתה כאן הלילה, ונכנסה רק לפני שעה קלה, והוא לא עזב את החדר מאז נכנסה; ואילו השיר נכתב אמש, בשעה מאוחרת.

גולדן בא וישב אצלה, נטל סנטרה בידו ושאל, כשהוא מישיר מבט בפניה:

״מה אמרת עכשיו, הֶלָה? חזרי על דבריך״.

במבוכה שאחזה אותה, מלמלה:

״וכי מה אמרתי? האמנם פגעתי בך?״

״לא, לא. כמובן שלא. אבל חזרי על המשפט שהשמעת זה עתה״.

״איזה משפט?״

״כיצד אמרת לי שאפתח את המגרה?״

״וכי כיצד אמרתי? אדוני השופט״, ניסתה להתבדח, ״אתה חוקר אותי חקירת שתי וערב?״

גולדן לא המיש עיניו מפניה, ושורות שורות זכר את הבלדה שכתב אמש. הייתכן שאין לו להסתירה ממנה? שהרי נכתבה למענה, מתוך דחף אמיתי, ואולי אפילו יש בה ממש, שהרי לא מן הראש בלבד נבעה, לא מצוות אנשים מלומדה, ואפשר שהצליח הפעם.

״רוצה לראות?״, אמר רכות.

״נורא!״, קראה הלנה בעליצות ונשמה לרווחה.

הוא קם, שם ידו בכיסו והוציא צרור מפתחות, ניגש אל המגרה, שעליה הצביעה הלנה קודם לכן, ומלווה מבטה הנרגש והחוגג נעץ מפתח בחור המנעול, שלף את המגרה והוציא דף נייר. חזר ונעל את המגרה, בא אל הספה והושיט את הנייר נכחו.

״זה נכתב אליך. בבקשה״.

הלנה נטלה את הנייר ביד רועדת וקראה:

״פְּתַח, אֲהובִי; אָנָא פְתַח וְהַבֵּט:

הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ יָדַיִם חוֹבְקוֹת״.

אֵין קוֹל מִן הַבַּיִת. אֵין צַעַד נִשְׁמָע.

רַק אוֹר בַּחַלּוֹן וְרוחוֹת רְחוֹקוֹת.

״פְּתַח, אֲהובִי; אָנָּא פְּתַח וְהַבֵּט:

יָדַי פְּצוּעוֹת וְדָם בָן שׁוֹתֵת״.

אֵין קוֹל מִן הַבַיִת. אֵין צַעַד נִשְׁמָע.

רַק אוֹר בַּחַלּוֹן וּבָרָק מְשׁוֹטֵט…

ולהלן חזר משפט הפתיחה בכל בית ובית ותחינותיה של האשה גברו והלכו. היא סיפרה על קוצי־הדרך ששרטו בבשרה, על איתני־הטבע שהתנכלו לה, בדרכה אל אהובה, ולבסוף לחשה: ״כיפרתי חטאי ביגון ובדם.״ אך הפזמון על העדרה־של־תשובה מן הבית חזר ונישנה ללא הרף. הבלדה נסתיימה בכך שלעת בוקר הלכה האשה, הלוך ובכה, ואילו בבית צנח האהוב, מת על הסף.

הלנה הרימה ראשה מעל הנייר ועיניה, אפורות וקרות, נחו על גולדן, שישב חיוור ותלה בה מבט בוהה.

״אתה הפסדת את המשפט בכוונה״, לחשה וקולה צרוד ומרוסק.

דממה, משובשת במבטים אילמים, עמדה ביניהם ובטרם תהיה לו שהות לנסח תשובה המשיכה הלנה, ועתה חזר קולה ונעשה צלול כתמיד, אך רחוק וצונן.

״יכולתי להבין כי המניע שגרם לך לחרוץ את דיני היה אנושי. מה שקוראים אנושי. אבל לגבי אני היה זה פסק־דין של שעבוד. לא שאלת לדעתי ובחרת להחליט במקומי. וזכר הפשע הזה; כן, הפשע הזה; אינני מוצאת מלה אחרת לכך; זכר מה שעשית לי רדף אותך ובקשת לך דרך למחות את כל העקבות, בכל התחומים. ועשית מעשה פשוט בתכלית: החלפת את זהותי בזהותך. במקום שתספר בבלאדה שלך כי אתה הוא שבאת אל סף ביתי שלי לבקש מחילת־עוון, הנחת לי לעמוד בחוץ ולבקש ממך סליחה ומחילה. הנחת לי להגיד כי כיפרתי חטאי ביגון ואפילו בדם. איזו בלהה! ובמקום שאני אנעל את הדלת בפניך, – לפי ההגיון המשפטי, לפחות – הכרזת כי אתה הוא המסרב לסלוח ולפתוח את הדלת ועוד נואלת לאיים כי תמות מרוב צער. אתה… אתה עצמך גילית כל זאת… ובצורה, שאפילו מבחינה ספרותית היא בנאלית עד לזוועה… למה עשית זאת, מר גולדן? אתה שותק… כן, מוטב כך… מדוע קר כאן? ההסקה איננה פועלת?… הרשה נא לי לקחת את מעילי, בבקשה״.

ה

בבוקר יום המחרת, כשהגיע גולדן למשרדו, עבר כסופה לאורך המסדרון, מבלי לברך לשלום אף אחד מן הפקידים שחלפו על פניו, ופרץ לחדרו.

הוא פשט מעילו בחפזון ושיקע עצמו בכורסה. שעה ארוכה ישב ללא נוע, כשעיניו עצומות, והרהר באשה אשר תחילה גרמה לכך שיעטה כלימה על הפירמה שלו, שעה שהפסיד משפט, אשר אפשר היה לזכות בו, ולא להתבזות בפיותיהם של המתחרים, האורבים לכשלון שלו; ואחר כך קבעה בלבו לעולם את שידע ולא ביקש לשמוע, את שהדיר שלום מלבו, אך רבץ בכוכים עמוקים שבנשמתו, ולא תמיד הציק; ומעתה נֶאמר ואין להחזיר.

הוא פקח עיניו והביט נכחו. בעד החלון נשקף מראה נהדר על העיר העתיקה. כל האגף המערבי של החומה, מדורמיציון ועד מגדל־דויד, היה חשוף לעין. למעלה מזה, מעל כיפות־האבן של הבניינים העתיקים, נתמשך רכס הרי יהודה, שבאפקו נזדקר מגדל טור־מלכה, זקוף כאובליסק, והמגדל המגושם של בית החולים הגרמני, המתנשא ימינה להר־הצופים ומשקיף אל בנייני האוניברסיטה העזובים. בימים של ראות טובה ניתן לראות את האד הכחלחל העולה מים־המלח ומשקף את מימיו, כבמקסם־שרב. אבל עיניו של גולדן לא נדדו אל העבר ההוא ונשארו תקועות בציבור הבניינים של האוניברסיטה. הוא שלח ידו אל שפופרת הטלפון:

״אסתר, האם שילוני בחדרו?… אמרי לו שלא יעזוב את הבנין. מיד אקרא לו. בינתיים שלחי אלי את גולדשטין מיד״.

והוא לפת בשתי ידיו את מסעדי כורסתו ושילח את צפרניו בציפוי הקטיפה, מחכה בעינים עצומות לדפיקה המהססת אשר עוד מעט ותשמע על הדלת.

---

תינוק שנישבה

מאת

בנימין תמוז

א

לפני כמה שנים הגיעה אלינו להקת שחקנים צרפתית והציגה את ״תעלולי סקאפאֶן״ למוליאֶר.

באמצע המערכה השלישית היה מיכאל אֶנגלסון נרגש כל כך, עד שקם ויצא מן האולם. הוא שוטט בחדרי־הכניסה של התיאטרון ומבעד לרגשת־הלב הגיעו אליו מן האולם קולותיהם של השחקנים.

הוא ביקש להיות לבדו ושם פעמיו לעבר חדרי־השימוש, שם נסתגר ומצא עצמו מול כיור־הרחצה, קרב את מצחו אל צינת הראי ונשם עמוקות.

ביקורם של הצרפתים היה הזדמנות בלתי חוזרת. ז׳וליאֶן דלארוּ היה מגדולי הבמאים באירופה, ובעוד יומיים יחזור עם להקתו פריזה.

בעוד כמה דקות יעזבו השחקנים את הבימה, יסירו איפורם, וילכו למסיבה שתיערך לכבודם במרתף התיאטרון. לשעה מעין זו כיוון מיכאל את לבו מזה זמן רב. אחרי הנאומים והברכות תגיע שעת־בידור ומשחק ואז יקום וישא לפני ז׳וליאֶן דלארוּ דקלום אחר דקלום, בצרפתית רהוטה, באנגלית, בגרמנית ובכל לשון שיתבקש לדבר בה. הוא יפתיע בצחות המבטא ואחר כך יהפוך את היוצרות וידבר צרפתית במבטא אנגלי או צרפתי; ושוב יהפוך עורו וידבר גרמנית במבטא צרפתי, ולא יהיה קץ לצירופים שיוכל לצרף. ואז, אז תגיע השעה: דלארו יזמין אותו ללמוד אצלו, בפריז. והשאר יבוא מאליו.

מיכאל ניתק מצחו מן הראי, הוציא מסרק מכיסו ופרע בזהירות כמה תלתלים, עיוות פיו, כדרך שיעשה בשעת דיבור אנגלי, צמצם שפתיו, כדרך שיעשה בשעת דיבור צרפתי, הרחיב לועו, כדרך שיעשה בשעת דיבור גרמני והתקין סופית חיוך של ענווה ומבוכה, כדרך שיעשה בשעה שיסיים מלאכתו וישמע מחיאות־כפיים וקריאות־הידד.

הוא היה שבע־רצון, שלח נשיקה לראי ומיהר לצאת אל עבר האולם.

ב

בגמר המסיבה, לאחר שנפרד מעל מארחיו, נתכנס ז׳וליאֶן דלארוּ במושב האחורי של המכונית ושקע בשתיקה. אשתו צוותה לנהג לנסוע אל בית־המלון.

היא הכירה את שתיקותיו של בעלה, אך הפעם היתה תמהה, שכן עלתה ההצגה יפה, הקהל היה נלהב והמסיבה שקקה חיים.

״ז׳וליאֶן״, אמרה לבסוף, ״מה שלומך?״

״יפה״, אמר, הושיט ידו, גישש ומצא את ידה וליטף את גב אצבעותיה. ״יפה״.

״והשתיקה למה?״

״אותו קוף־פוֹליגלוֹט עכר את רוחי״.

״הצעיר הזה?״ תמהה אשתו, ״הוא היה משעשע, לדעתי״.

״Merde!״¹

״אבל מדוע?״

״אני מאמין רק בדוברי שפה אחת״.

האשה לא השיבה. היא ידעה כי עתה ימשיך וידבר. נימת־זעמו גילתה לה זאת.

״אנחנו אומרים: ²c’est de l’hebreu pour moi כשאין אנו מבינים משהו. לא אתפלא אם היהודים אומרים כאן בתמיהתם על דברים מופרכים, כי ״זוהי צרפתית״. כך צריך להיות. אדם חייב להבין רק את שפתו… אינני רוצה לומר שאסור ללמוד שפות זרות. חלילה… אבל לחיות מותר ואפשר רק בשפה אחת. והם חיים בעברית. יש להם אומץ הלב לכך. כמה הם כאן? שבע מאות אלף איש? פחות מאשר רבע תושבי פריז! והם מעיזים. מעיזים! אינך רואה איזה הוד יש בדבר הזה? קומץ קטן של אנשים, שפלטו עצמם אל לב המדבר, מהדקים על עצמם את חגורת־ההסגר עוד יותר ואומרים: אנחנו נדבר עברית, כי זו שפתנו. איזו גאווה! כאן יכולה לצמוח תרבות חדשה. לא אתפלא לגמרי. הם תפסו את הסוד: אי אפשר לדבר שש שפות ולהיות עם… והנה, אני יושב בתוכם ומרגיש הערצה גוברת והולכת ואני מרגיש תקוות חדשות… בפינה רחוקה של הים־התיכון מתרחש משהו שכדאי לעקוב אחריו… וכאן קם פתאום איזה ארכי־חמור ומוכיח לי, מתוך שביעות־רצון מבחילה, שהוא מסוגל לדבר צרפתית יותר יפה ממני… ואנגלית וגרמנית. איזה אידיוט!״

״אבל, ז׳וליאֶן, חשוב על כושר־המשחק של הצעיר הזה. הרי זו יכולת לשחק, בעצם״.

״הבלים! היכולת לשחק היא היכולת לבטא אמת. אמיתו של המחבר, או אמיתו של השחקן, או של שניהם. ובסופו של דבר: אמיתה של תרבות שלמה. ומה הוא מבטא? איזו אמת? של איזו תרבות? של מה? זונה. זה הכל״.

ג

מאחר שלא נתקבל ללמוד אצל דלארוּ, החליט מיכאל אנגלסון לשים פניו לאנגליה. הוא ידע כי הגיע לקצה־גבול־יכולתו בתחומי הארץ וכי אם לא יעשה עתה מאמץ עליון, סופו שיחמיץ את ההזדמנות לצאת למרחב.

המאורעות שסופר עליהם נתרחשו ב־1947, ובימים ההם לא היה קל להשיג ויזה לאנגליה. קבוצות־הטרור היהודיות הציקו לשלטון האנגלי בארץ וגם המוסדות הרשמיים נאבקו בבריטים.

ששה שבועות לאחר שהגיע מיכאל ללונדון פרצה מלחמת־השחרור שלנו, וכמה חדשים לאחר מכן הגיעה אליו הדרישה לחזור ולהצטרף לצבא הישראלי.

מיכאל מיהר להגיש בקשת־התאזרחות בבריטניה, והנסיבות היו, הפעם, לטובתו. בקשה כזו, מצד ישראלי, הפגינה את הסתייגותו ממלחמת־השחרור ואת הצטרפותו לנקודת־הראות הבריטית, והוא נענה בחיוב.

בעל הקבארט שבו היה מיכאל מופיע בלילה העלה סברה כי כדאי לנסות ולשיר שירים ארץ־ישראליים. יהיה זה גירוי נעים לרגש־התדהמה שאחז את הציבור הלונדוני למראה ההתנגדות וכושר הלחימה שגילו הישראלים באותה ארץ־מנדט חמה וטורדנית.

מלחמת השחרור הגיעה, באותם הימים, לשלב שאליו מגיעות רוב המלחמות, והיא הצמיחה ספיחים של שירי־מלחמה פטריוטיים ופזמוני־מולדת נרגשים, וברדיו אפשר היה לשמעם ערב־ערב. מיכאל מיהר ללומדם ולהשמיעם באזני הקהל שבא לקבארט, וההצלחה היתה מלאה. שמעוֹ של הזמר הישראלי, הטרובאדור הנודד ממרחקי המזרח, הגיע עד מהרה לאזני היהודים שב״גוֹלדאֶרס גרין״ ואחת המשפחות הזמינה אותו לשיר בחגיגת הבר־מצווה של הבן. המשקאות נמהלוּ בדמעות־התמוגגות ומאז שוב לא ידע מיכאל מחסור. מבר־מצווה לחתונה ומחתונה לסתם־מסיבה, היה עובר ובא בבתי־היהודים, לבוש מכנסי־חאקי, שהיו סימן ההיכר היחיד למדי הצבא־ללא־מדים, שנלחם בפלשתינא ושר שירי־מלחמה.

עד מהרה עבר מקבארט למיוזיק־הול גדול וסופו שנתקבל לשחק תפקיד במחזה, שבו נדרש גיבור ספרדי. הבמאי מצא שמבטאו האנגלי של מיכאל יתאים לכך.

הוא שינה את שמו למייק אֶנג׳ל והיה מצפה בסבלנות לתפקיד גדול; אבל התפקיד הבא היה של הולנדי, וזה שלאחריו – של פיליפיני.

״אינך סבור שהגיעה השעה לתת לי תפקיד ממשי, של אנגלי דובר אנגלית? האם אין מבטאי טוב למדי?״, שאל מייק.

הבמאי חבק את כתפו ובהשפלת קול, כמגלה סוד, אמר: ״בין הזרים דוברי האנגלית יש שני סוגים: כאלה המדברים אנגלית במבטאם הזר, המקורי; וכאלה המדברים אנגלית במבטא אוכספורדי נהדר. למראה הראשונים אנחנו מגחכים מתוך סלחנות. האחרונים מעוררים בנו סלידה״.

ד

ערב אחד, כשנתיים לאחר תום מלחמת־השחרור, היה מייק אֶנג׳ל צריך להופיע באסיפה של המגבית היהודית המאוחדת בלונדון. לפני כן שר שירים ישראליים בחתונה יהודית ומשם הלך לאסיפה, כשכרסו מלאה אלכוהול ורוחו נכאה. הוא בא לאולם, טיפס ועלה על הבימה וחיכה עד שיגיע תורו לשיר. ליד השולחן הירוק ישבו כתריסר אנשים, אשר רק שניים או שלשה מהם הספיקו להשמיע נאומיהם. מבעד לשכרונו העצוב הקשיב מייק לנאומים הבכייניים ושמע על הנגב החשוף, הצמא למים, על העולים החדשים הנמקים בצריפי־פח ומבקשים תעסוקה ומזון; על הבארות החדשות שקודחים בדרום ועל המטעים הרעננים שבצפון; על הצבא החדש, שכל קציניו – נערים ישראלים; ועל השכנים הערבים, המציקים מעבר לגבולות, מסתננים והורגים וחומסים. דמעות החלו מתגלגלות ויורדות על לחייו והוא זכר את בנין התיאטרון בתל־אביב, את האולם הריק, בשעות הבוקר, כשהיו מתכנסים לחזרות, מפהקים ומקשיבים להנחיות הבמאי; הוא זכר את התפקידים הנכבדים שהטילו עליו במחזות ראויים לשמם, ואת התקוות הנפלאות שפעמו את רוחו כשעלה בלבו הרעיון לצאת אל העולם ולכבשו בסערה, במונולוגים של שייקספיר.

״מה אני עושה כאן?״, יבב אל תוך ההמולה שמילאה את החלל מסביב. ״מה השגתי? כסף. ומה עוד? הם צוחקים לי, כולם. צוחקים לחכמות שלי, לתפקידים שלי, לפספורט הבריטי שקבלתי…״

דמעותיו האלכוהוליות שמו מחנק לגרונו בשעה שיושב הראש הודיע, כי הטרובאדור הישראלי המפורסם ישמיע עתה משירת הארץ, הנאבקת על קיומה ומשוועת לעזרה, לעזרתכם, רבותי, לנדיבות לבכם, אשר בלעדיה גווע נגווע.

מייק קם על רגליו, אחז במסעד הכסא שלפניו, סקר את האולם המלא ופתח ב״מולדתי, ארץ כנען, מכורתי״ וחש בהתרגשות שאחזה את האנשים למשמע הדמעות שלחלחו את גרונו. מיד עבר לבכיה קשה יותר, שר ״בערבות הנגב״, ״את חכי לי, האמיני יום יבוא״ וזעקות־השבר שעלו מן האולם חיממו את לבו. היה זה לילה גדול; סכום ההתחייבויות והתרומות עלה על כל מה שנאסף עד כה באסיפות המגבית. בצאתו אחר־כך אל צינת הלילה הלונדוני גמלה בלבו ההחלטה לקום בבוקר ולנסוע פריזה. הוא יחזור וינסה להתקבל ללהקתו של ז׳וליאֶן דלארוּ, ויהי מה. ההתרגשות שאחזה בו באותו לילה העלתה אל מרומי הכרתו את מיטב חלומו, שהרי תמיד נשא את נפשו אל האמנות הגדולה ולא אל בימות האספסוף.

ה

הפעם עשה דרכו בזהירות. תחילה סר אל הצירות הישראלית בשדרות ווגראם. אחד המזכירים היה שחקן תיאטרון לשעבר, חברו של מייק ללהקה, והוא התייחד עמו בחדרו וביקש עצה.

המזכיר סיפר כי ז׳וליאֶן דלארוּ חזר מישראל משולהב כולו, ציוני קיצוני, אף על פי שהוא גוי, והודיע בצירות ישראל שהוא מוכן לעשות הכל למען המדינה. עד כה מצאו שניים־שלושה צעירים ישראלים מקום בלהקתו, והוא הכניסם לבית־ספרו חינם אין כסף. מבחינה זו הדרך סלולה לפני מייק ומן הצירות אפשר יהיה להוציא מכתב המלצה ללא קושי. מסתבר ששום אדם לא ידע על הנתינות הבריטית שלו ועל הפרשה מימי מלחמת־השחרור.

אחר כך סר מייק אל כמה מכרים, שלא מנעו ממנו את עזרתם, ומקץ שבוע ימים התייצב בלשכתו של דלארו.

הצרפתי הכירו מיד. הוא הצביע על הכורסה שממול ושקע בשתיקה, כשהוא מציץ מבעד לגבותיו העבותות בישראלי הנבוך שלפניו. מייק השפיל עיניו, עטה עצבת גדולה ומולל באצבעותיו את שולי אפודתו. דלארו, הספקן ומהיר־ההחלטה, שקל את הדברים בחפזון: הנה הקוף כאן, למרות הסרוב הגס שנתקל בו לפני כמה שנים. משמע שהיתה לו שהות להרהר בדברים… עם של עקשנים… ולעקשנים יש תקנה; כן. הוא בא מעבר לים, מאותה ארץ; בא על גחונו, דומם ונרגש. למה לא תינתן לו האפשרות? כשרון יש כאן, ללא ספק; ואולי גם האישיות בגרה, נתחשלה… משהו נתרחש מאז. הם ראויים שלא יונחו מכשולים נוספים על דרכם.

״בוא מחר בתשע״, פסק וקם ממקומו. הוא לא ידע מאומה על לונדון.

ו

ימים טובים באו על מייק. סוף סוף זכה לחסותן של כנפי־ענק וספג בצמאון את תורתו של אמן חמור, סגפן וקנא. מייק עשה עצמו כאסקופה הנדרסת, ביטל ביטול גמור את כל שקנה לו עד כה באומנותו והשכיח מלבו גאווה ויהירות. הוא עשה ימים כלילות, סייע בכל מלאכה גסה שמאחורי הקלעים, בלע כל הערה, האזין לכל נזיפה, בין שהושמעה באזניו ובין באזני זולתו, ועד מהרה חש בכוח חדש, בלתי ידוע לו עד כה, מבצבץ ועולה מעמקי ישותו.

רושם מזעזע עשתה עליו העובדה שז׳וליאֶן דלארוּ היה עני מרוד. ענק זה, ששמו היה סמל לטהרת האמנות התיאטרונית בעולם כולו, חי במחסור מתמיד, נאבק על אמצעים למימון אולפנו ונענה בחרוק שיניים להצעות שבאו מעולם הקולנוע. רק אחת לשנה או לשנתיים היה נותן חילו לסרט, כדי שבכסף הרב שהשתכר שם יוכל לבצע ניסוי נוסף בתחום התיאטרון שלו.

מייק היה אחוז־קסם למראה עמידת־גבורה זו של רבו והגיעו הדברים לידי כך שביקש להציע מכספו, כתרומה לבית־הספר. אבל מיד חזר בו, מפני שגילוי אוצרותיו היה גורר אחריו גילויים אחרים, על השנים שעשה בלונדון, ובכך היה מסכן את אושרו.

ביחוד נקפו לבו, כשיום אחד משָכו דלארו בידו, היישיר מבט בעיניו ואמר לו:

״פניך רעים מאד, מיכאל. אינך צריך לספר לי, אני מבין. הייתי תלמיד בימי נעורי. מהיום ואילך תקבל משהו בשכר העבודה שאתה עושה בתפאורות, וכן תבוא יום יום – אתה שומע? אל תסרב! – יום יום, בשעה שתים אחרי הצהרים, ותסעד אתי ועם אשתי. אל תאמר מלה. ברור?״

מייק החוויר, ברכיו נקשו ומליחות לחה ירדה מאפו אל תוך פיו. דלארו טפח על כתפו והסתלק.

ז

החדשים הבאים עברו על מייק כבחלום. ז׳וליאֶן דלארו העניק לו את תפקידו של בעל־המסבאה במחזהו החדש של פיאֶר דוֹריבוֹ.

מייק לא יכול לישון בלילות והיה קם ממטתו וניבט בחלון. למטה, בסמטת אֶטוּאל, ניצבו כמה בחורות, רועדות בצינת הסתו הקרב ובא, ומעבר לרחוב, תחת חלונות המסעדה המוארת, ניצב שוטר בגלימתו הכחולה. מוניות היו נעצרות ופולטות זוגות, שנחפזו לעלות בכניסה המוארה של מסעדת־הנהגים, הפתוחה כל הלילה. באחת וחמשה אחר חצות נשמע קולה של הרכבת התחתית האחרונה, שהגיחה מתחנת פאסי לעבר לא־מוֹט פיקאֶ־גראֶנאֶל. אחר כך הופרעה הדממה, מפעם לפעם, במעצורי־המוניות שחלפו סביב שער־הנצחון הקרוב וטסו במורד שאנז־אֶליזאֶ.

מייק קרע עיניו לרווחה וראה כביכול את האולם הגדול של התיאטרון באבניו־ג׳ורג׳, את שמלות הפאר של הנשים העוברות בין הכסאות ותופסות את מקומן בשורות הראשונות. הוא ראה את היציעים המתמלאים והולכים סטודנטים, אנשי הגדה השמאלית ובני המושבה הישראלית שבפריז. אחר כך הורד מסך־הבטחון וחזר ועלה.

מייק טבל ראשו תחת הברז, לבש בגדיו וירד לרחוב וכל הלילה היה הולך ומפזם לעצמו, סר לביסטרו, לוגם גרוג חם וחוזר אל הרחוב. לפנות בוקר היה שב לחדרו, שוכב על המטה, מנמנם מתוך הזייה ושב וממהר אל החזרות, שהיו מתחילות עתה בשעה מוקדמת ביותר.

כשבועיים לפני הצגת הבכורה, כשחזר מייק למלונו, בלילה, מסר לו השוער פתק.

״עלי לראותך מיד, עוד הלילה, בכל שעה שתחזור. – פישר״.

רודי פישר היה במאי יהודי שהגיע מרומניה לפריז בסוף שנות השלושים ועשה חיל. הוא לא ביקש לעצמו משעולים חדשניים, אבל עשה מלאכתו בכשרון והבטיח את הצלחותיו מראש בחוש־בימה דק, אך בלתי בררני, קולע־למטרה. רבים מגדולי השחקנים התחילו אצלו ואחרים סיימו את דרכם על קרשי תיאטרונו.

מייק היה קרוב לאפיסת־כוחות באותו לילה ועל כן צלצל אל פישר לביתו לשאול אם אין לדחות את הפגישה למחר בצהרים. פישר האיץ בו לבוא מיד והיה מוכן לשלוח מכונית. מייק נסע.

״שמע, בחור, אני מציע לך היום הצעה שתקבע את עתידך על הבימה. כל שחקן צעיר היה נושק את ידי הלילה אילו שמע מפי מה שאתה עתיד לשמוע מיד. הקשב איפוא: אתה הוכשרת עכשיו לשחק את בעל־המסבאה של דוריבו, נכון? גם אני הכינותי את המחזה הזה… לא בשביל פריז. לא, לא. בשביל חוץ־לארץ. קולבאֶר עבד בשבילי, עד שקיבל, הערב, שטף־דם. נתברר שיש לו שחפת פתוחה והוא לא אמר לי מלה על כך. שלחנו אותו לבית־החולים ובזה נגמר הענין. לעת עתה. אני נשארתי בלעדיו. הבנת?״

״ועכשיו הקשב היטב לְמה שאומר לך. דלארו שלך הוא במאי גדול; אפשר שהוא אפילו גדול מדי, במובן מסוים. מבין אתה מה שאני מדבר אליך? הוא מעז הרבה, מעז יותר מדי, ואינני צריך לספר לך על כשלונותיו. אני מתכוון לכשלונות־קופה, כמובן. אתה זוכר את ׳קן הצרעות׳? ואת ׳סוף הלילה׳? ובכן, המחזות היו מצוינים, השחקנים היו ממדרגה ראשונה. הבימאי היה דלארו. ומה היה הסוף? כשלון כספי גמור. הקהל לא קיבל ולא הלך לתיאטרון. מדוע? מפני שדלארו מצפצף על ההצלחה. אני מסכים אתך שיש בכך גדלות מסוימת. אבל על חשבון מי? על חשבונם של השחקנים, שהקריבו למענו את לילותיהם ואת בריאותם? על חשבון בני משפחתו הרעבים? לא, לא. אני אומר שיש למצוא את שביל־הזהב; מחזה טוב, אבל מתקבל על הדעת. זהו מה שיש לעשות. ולא לטפס על הקירות החלקים״.

״דלארו יכשל הפעם, למרות שבחר במחזה מצוין. ודאי שהמחזה מצוין. הרי גם אני בחרתי בו. ההבדל בינינו הוא רק בזה שאני בחרתי בו בשביל חוזה־הצגות בחוץ־לארץ. אין זה מחזה בשביל פריז. זה הסוד, מייק. סוד פשוט, אבל איננו ידוע לדלארו. הוא יכשל ואני אצליח, מפני שאני אציג אותו בגרמניה״.

״בגרמניה?״, מייק נדהם.

״כמובן שבגרמניה״.

״אבל שום תיאטרון צרפתי לא יצא לגרמניה מאז תום המלחמה״.

״בוודאי שלא. זה מובן ואפילו מוצדק, עד גבול מסוים. סוף סוף כל הרציחות ומחנות־המוות וכו׳ וכו׳. ברור. אבל יש סוף לכל ברוגז. במוקדם או במאוחר יחזור הכל לתיקנו, מישהו צריך להתחיל בזה״.

״אבל דווקא אתה? יהודי?״

״ומה בכך? מה פרוש יהודי? הלהקה כולה צרפתית ואני נתין צרפתי וחוץ מזה – שטויות! חשוב על כוחם של החיים, על החוקיות שביחסי־גומלין תרבותיים. הרי אי אפשר לקיים מצב מלחמה לעולם. הרי תסכים אתי שביום מן הימים זה יפסק… ובכן, שמע, יש כאן שיקול נוסף. בעצם, שני שיקולים נוספים. הקשב אלי. הגרמנים מעונינים לשבור את ההסגר האינטלקטואלי שהוטל עליהם. וטבעי הדבר שהם נוטלים את היזמה לידיהם. יודעים הם שהגאווה לא תועיל והם משפילים עצמם ומתחננים שנבוא אליהם. מבחינה זו הראו נדיבות פנטאסטית. נקבל סכום אשר לא חלמת עליו, מייק. בחלומותיך המזהירים ביותר לא ציפית לכך. והשיקול השני הוא פשוט עוד יותר. הצלחתנו מובטחת. עצם העובדה שבאנו תוציא אותם מן הכלים. ואחר כך ניסע להולנד ומשם לאנגליה. שים לב: כל מה שעלה יפה בגרמניה, יתקבל באנגליה בהתלהבות. אתה זוכר שהגרמנים הם שלימדו את האנגלים להתפעל משייקספיר? כן. כן. החוזה שלי כבר חתום ואני אשלם בעד כל משך החוזה לפי התנאים שהציעו הגרמנים. מייק, חשוב יפה בדבר בטרם תענה. אני קורע למענך אשנב אל כל אירופה, אל מרומי ההצלחה. אתה לא תהיה כפוי־טובה, מייק, ולא טפש״.

ח

מייק לפת את ראשו בשתי ידיו וישב, קפוא, בפאת שולחן המטבח. אשתו של דלארו הסירה את סינרה וישבה בקצהו השני של השולחן.

״מאֶסיה מישאֶל… אני חושבת עכשיו רק על צד אחד של הענין; על העובדה שאתה יהודי. ז׳וליאֶן נתפס בימי המלחמה, כשהוא מסתיר שחקנים יהודים באולפנו, והגרמנים כלאו אותו במחנה הסגר. רעבנו ללחם וז׳וליאֶן התענה בכלא… ואחר כך אני חושבת על נסיעתו לארצכם ועל האושר שהציף אותו למראה עצמאותכם המדינית״.

״מדאם דלארו, אני מתחנן לפניך… אני מקווה שדלארו ימצא שחקן אחר ואני רוצה לשלם את כל ההוצאות והנזקים שגרמתי… אני ארוויח… אני אקח מיד מפרעה ואשלם…״

״אל תעז לדבר אתי על כך״.

״אינני מעז לבוא לפניו… את חייבת לספר לו, במקומי…״

״כרצונך. אם אין לך מה להוסיף, אכנס אליו עכשיו״.

מייק נענע בראשו. היא קמה ויצאה מן החדר. כשנשאר מייק לבדו תקף עליו פחד־פתאום והוא ביקש לקום ולהמלט, אך רגליו היו כמטילי־עופרת וחולשה גדולה פשטה בגופו. הוא לא שמע כשחזרה האשה למטבח ורק קולה העיר אותו מעלפונו.

״הכנס אליו. הוא מחכה לך בחדרו״.

דלארו ניצב מאחורי שולחן עבודתו, חיוור והדוק שפתיים. מייק לא מש מן הסף. שתיקה שארכה נצח עמדה ביניהם. מייק הבין כי ניתנה לו אפשרות אחרונה להכחיש הכל, ליפול על ברכיו ולבקש מדלארו שישכח וימחל. אבל הוא הוסיף לשתוק ואז שמע קול נמוך, חסר מבע, אומר:

״לך לשלום״.

מייק הרים עיניו ולא יכול לעצור בעד ארשת של תמהון, שחיוך מאושר מבצבץ ועולה מאחוריה, בעל כורחו.

ואז פלחה את החדר אבחת־לחישה, איומה כשריקת־נחש:

״אומלל. צא מכאן. לעולם״.

מייק נסוג לאחוריו ובריצה כושלת, משרך רגליו כאילו היו משותקות, מצא עצמו בחדר־המדרגות, לאחר שיד נעלמה הגיפה בשקט, ללא הטחה, את דלת הדירה.

ט

רודי פישר ידע את אשר ניבא. ההצלחה בגרמניה היתה למעלה מכל המשוער, ומכאן ואילך הגיעו שמה להקות צרפתיות רבות.

---

גן נעול

מאת

בנימין תמוז

א

הילדים כרעו על הארץ במעגל ושרו:

בֶּרָלֶה, בֶּרָלֶה,

צֵא אֵלַי.

וחיכו;

אבל ברלה לא יצא.

״אל תפחד״, אמרו הילדים.

אבל ברלה פחד ולא יצא.

שעה ארוכה חזרו על הפזמון עד שעיפו ופרחו משם. רק דורי נשאר. הוא כרע על ברכיו והחליט לחכות בדומיה. תחילה הופיעו שתי קרני מישוש, שבקצותיהן גולה מבהיקה וכהה. הקרנים נתארכו מעט ורעדו, בגששן באויר. אחר כך נתארכו יותר ורצועה ארוכה ורירית של גוף השבלול החלה נשלפת ויוצאת לאויר העולם, מושכת עצמה על הקרקע היבש, כששלכת הפריחה של האורנים דבקה בה ונגררת עמה. כשהגיעה הרצועה האפורה לאורך של רבע האצבע הופיע עוד בדל־גוף מתוך השבלול, נפרס לכיוון ההפוך, וברלה נתהפך על גבו והחל נע וגורר עצמו. דורי הושיט אצבעו בזהירות ונגע בקצות הקרנים. הן נתכווצו ונתקצרו, אך כאשר החזיר דורי אצבעו, חזרו הקרנים ונתארכו וברלה חזר וגרר עצמו קדימה.

דורי חייך.

״אדורם!״

אביו, שהיה האיש היחיד אשר קרא לו בשמו המלא, ניצב בפתח הבית. דורי קם ורץ לקראתו:

״אבא, הוא אוהב אותי. הוא לא פוחד ממני!״

אביו קלט אותו והרימו על זרועותיו.

הוא סיפר לדורי על אורח חייו של השבלול, על מזונו, על אויביו ועל מלחמת־הקיום שלו, ודורי נעצב מאוד אל לבו והחליט שבבוא היום הוא יסביר לבעלי־החיים שאין צורך להיות רעים כל כך, ושמוטב להם שילמדו מבני־האדם כיצד לחיות בשלום, כמו אבא ואמא, וכמו הילדים הטובים.

באחד מימי הקיץ, בימי הפגרה של בית הספר, נסע דורי לכפר. היתה שם חצר מרובעת, מוקפת חומה של אבני כורכר. אל החומה נשענו הרפתות, הלולים והדיר. ממול ניצב בית המגורים, מוגבה מן החצר, ומדרגות הובילו אל מרפסת ארוכה, שמעקה עצים מנוסרים עוטר לה משלשה עברים. מתחת למרפסת היה מרתף ובפתחו ניצבה מלונת־כלב ריקה. החצר העלתה עשבים, ושבילים צרים ביתרוה באלכסונים אחדים, שהובילו מן הבית אל מעונותיהם של הבהמות והעופות שממול.

בבוקר כינס האיכר את הילדים, נתן בידי כל אחד מהם מיכל של פח והורה להם על השׂדה המשתרע מעבר לגדר.

״מי שיביא פח שלם יקבל את הסוס לשבת, לכל היום״.

הילדים פרצו מן החצר בשעטה ונתפזרו כמניפה בתוך השבלים, שקודים כדבורים על האסיף. השדה נתמלא קולות של נקידה: השבלולים, למאותיהם, נתלשו מעל השבלים ונאספו מן הקרקע, כשהילדים מטילים אותם אל תוך הפחים הריקים, – מזון לברווזים שבחצר. אחר כך, כשהחלו הפחים להתמלא, נעשו הקולות עמומים יותר. סמוך לשעת הצהרים החלו חוזרים, אחד אחד, לחצר, ומציגים שללם לפני האיכר. כשהופיע דורי עם הפח הריק שבידיו, קפאו הכל בתמהונם. אך כשמלמל משהו והסביר דברים, שנשמעו כבדיחה בטלנית, פרצו הכל בצחוק, והאיכר אמר, שמא רוצה דורי ללכת למטבח, כי הנשים זקוקות שם לעוזרת, שתשטוף את הכלים. ואולי בכלל שמו דורית ולא דורי.

בקיץ שלאחריו לא נסע דורי לכפר, מפני שהארץ היתה שרויה בהתפרעויות. הערבים ירו בכבישים והחיילים האנגלים שוטטו במכוניותיהם והכריזו עוצר בערים.

כשהיה אבא יוצא, אחר הצהרים, אל המעבדה, היתה אמא מתרה בו שלא ישתקע בעבודה ושלא ישכח לסיים בשש ולחזור הביתה לפני הכנס העוצר לתקפו.

אבא היה מפטיר דברי הרגעה אבל תמיד התאחר והיה חוזר הביתה אחרי רדת החשיכה. הוא היה עובר בחצרות הבתים, מדלג על גדרות ומגיע הביתה בכניסה האחורית, דופק בחשאי על דלת המטבח ומחייך חיוך נצחון מול פני אמא המבוהלות.

ערב אחד הביא אבא לידי סיומו נסיון ממושך, שעלה בידו יפה יותר ומהר יותר משציפה. הוא חגג את המאורע במעבדתו, במזגו לעצמו שיקוי מאלכוהול, מסוכר־ענבים שבאחד הבקבוקים ומכמה טיפות של נוזל ריחני, שנשא חן מלפניו. אחר כך פשט את חלוקו הלבן, חבש כובעו ויצא לרחוב, שורק לעצמו זמר עליז, ונהנה מן הדממה שנפרשה לפניו בפרספקטיבה הארוכה של הרחוב הישר, שפנסי חשמל רחוקים האריכו את טווח־הראיה עד לאין סוף, כביכול.

הוא התנהל לאיטו על פני המדרכה, הגיע לרחוב מגוריו ופנה לעבר הבית. בעברו את מפתן השער של החצר הגיחה מן הפינה מכונית צבאית ובה חיילים אנגלים. המכונית עצרה בחריקה ושני אנשים לבושי־מדים זינקו מתוכה וחבטו לאבא בפניו; תחילה במכות אגרוף ואחר כך, כשנשמט כובעו, הכוהו בקת של אקדח על גלגלתו. כדי שלא יהא כל חשש של עדות, סיימו את המלאכה ביריה ולקולה הציצו דיירי הבתים מחלונותיהם וראו מכונית־צבא מתרחקת במהירות מן המקום.

אחר כך מצאו את גוויתו של אבא על מפתן הבית, בין השיחים.

ביולי סיים דורי את חוק לימודיו בגימנסיה ובנובמבר פרצה מלחמת־השחרור, ארבעה חדשים לאחר שהצטרף לפלמ״ח, באחת הפלוגות שחנתה בגליל.

הוא התגורר באוהל נפרד מפני שהיה מפקד מחלקה, ובעיקר מפני שהתעסק בהתקנתה של מפת־תבליט גדולה, שהיתה מונחת על גבי המיטה השניה שבאוהל. השטח שתארה המפה היה אחד השטחים המועטים שלא עלה בידי האנשים להשיג ממנה מפה של 1:20,000, אף על פי שנברו בארכיונים הגנובים מן הצבא הבריטי וממחלקת המדידות הממשלתית. בהעדרה של מפה טופוגרפית ראויה לשמה, היה הכרח לבצע עבודת־מחקר בשטח עצמו ולהתקין מפה חדשה. דורי החליט שתהיה זו מפת־תבליט. היא יעילה יותר והכנתה יש בה מן השעשוע.

בלילות היה יוצא לסייר את השטח ובבוקר היה משווה רישומיו למפה הגדולה של 1:100,000. רובו של היום היה נתון למלאכת המפה והזמן היה דוחק ביותר. את ההתקפה חייבים היו לבצע לפני רדת הגשמים הגדולים.

במרכז המפה נמצאה הגבעה שעליה ניצב בנין־המשטרה. צפונה לגבעה היה קיר סלעים תלול, משתפל במדרון אל ואדי, אשר ככל הערוצים הגדולים זרם ממזרח למערב. דרומה לגבעה היה מצוי משטח רמתי, מבותר גאיות רכים, רדודים, שחריצי־קרקע לטופי גשם ורוחות היו משתפלים לתוכם בזווית ישרה ומשווים לגאיות צורה של שרצים מרובי רגלים. בפינה הדרומית־מערבית היתה מצוייה הגבעה שלרגליה צריכים היו האנשים להערך להתקפה.

בוואדי הסמוך עתידים היו להתקדם, בשורה ערפית, לעבר הגאיות המוליכים אל גבעת־המשטרה, להתפזר ולחזור ולהתרכז במקום־מפגש סמוך לכביש המוביל אל השער. משם צריכים היו לפנות מערבה, לפרוץ בגדר התיל, לבצע את המשימה ולסגת בערוץ העמוק שמצפון.

בוקר אחד, כשהיו מרבית הגאיות הדרומיים מפוסלים ומתוארים יפה במפה, נכנס מפקד הפלוגה לאוהלו של דורי ומצאו מגלף בשקדנות את מראה פניה של גבעת־ההערכות.

״שטויות״, אמר המפקד. ״למה לך להתמזמז עם הגבעה הזאת? אותה אנחנו מכירים היטב. היא כאן, מתחת לאף שלנו״.

דורי קימט מצחו.

״עשיתי טעות״, אמר, ״כאשר קבעתי את גבול המפה קרוב כל כך לגבעה הזאת. אילו היה לי עוד מקום, כאן למטה, הייתי יכול לתאר את כל העסק״.

״איזה עסק?״

״אינך רואה״, חייך דורי והצביע על גבעתו, ״איך שהרכס העגול הזה דומה למתניה של בחורה; כאילו שכבה לה כאן, על הבטן, ונרדמה. הייתי רוצה, אילו היה לי מקום, לתאר את כל הגוף שלה. מה דעתך?״

״דעתי? אם מתחשק לך לשכב אִתה תוכל לחזור אליה אחרי הפעולה ולבצע בה מעשה אונס״.

״אתה חושב שהיא תסרב לי?״

״שמע, דורי, תפסיק לחלום. אם אתה צריך לשכב, אז מצא לך מישהי ממחלקת־הבנות. תאמין לי שזה יותר טוב מאשר עם הגבעה״.

״אינני בטוח״, השיב דורי וחזר אל מלאכתו.

סמוך לסופה של מלחמת־השחרור חנתה פלוגתו של דורי במבואות הנגב הצפוני ולכל האנשים כבר היו מדים. היתה זו מלחמה שונה לחלוטין ותודעת הפחד החם והחלחלה הנרגשת שלפני הקרב פינו מקומן לשפע הפרטים הקשורים בתכנון ובדאגה לאנשים, לציודם ולהנהגתם.

באחד הקרבות, כשהיה מתקדם בריצה כפופה אל עבר עמדות האויב, דרך על פניו של הרוג, מאנשי פלוגתו; נער אדום שער, כבן שמונה עשרה, שחזהו נתרסק ברמון אך פניו היו שלמים ועיניו פקוחות. מאז היתה לו, לדורי, סיבה נוספת שלא להצמד אל זכרונות ליל־אמש. אדרבא, שמח היה לכל תוספת־תפקיד שבעקבותיה עבודה רבה ושיכחה ופעלתנות.

דורי מסר הוראותיו לאנשים בקול שקט, כמעט בלחישה, ולמרות הדממה שעטפה את המישור בין חתה לחרטיה, בימים שלפני ההתקפה המכרעת על צומת־הדרכים, קשה היה לשמוע מה הוא דובר; ואנשים היו חוזרים ושואלים: סלח לי, מה אמרת? ואז היה דורי מרים קולו לפתע ושואג באזניהם. מיד היה חוזר ללחשו, בהשפילו את עיניו. ימים רעים היו הימים ההם.

בליל ההתקפה על הצומת רבץ שרב כבד על האדמה ודורי הבחין כי תוך כדי היערכות בשדה פשטו כמה מן האנשים את חולצותיהם. לבו אמר לו שהמדים, ככל לבוש, ואף יותר מכן, מקנים ללובשיהם בטחון־יתר והוא חשש פן יגרום עירומו של הגוף לרתיעות בקרב, כאשר ישרקו הכדורים באויר והגוף החשוף ירגיש ביתמותו. לכן ציווה לחזור וללבוש את החולצות. רק מעטים הבינו במעומעם לכוונתו ורכסו את הכפתורים בלא אומר ודברים.

בבוקר היה הצומת כבוש ולצדי הכביש רבצו חבורות של חיילים עייפים, שכרעו באשר מצא אותם השחר, בעוד אחרים ממשיכים בביעור קני־התנגדות אחרונים.

חוורון צהבהב פשט בשמיים.

ליד השוחה של המפקדה סיפר מישהו, שהיה פעם בספרד, מעשה בטוריאדור. הפר נגח את הטוריאדור בצלעותיו והקיז את מעיו. הטוריאדור הוכה ארצה ללא רוח־חיים; ולפני שהספיקו אנשי־האלונקה להתאושש מתדהמתם ולזנק אל הזירה, ולפני שפרץ ההמון בשאגותיו, ניגש הפר אל קרבנו בצעדים אטיים ומדודים, כופף צוארו אל האיש המת וליקק בלשונו את פניו, לקוק והנע בקרניו, מלמטה למעלה.

דורי הציץ משוחתו וביקש לדעת אם אמנם את פני האיש ליקק הפר, או שמא את הדם השותת מפצעיו.

״לא, לא״, ענה המספר, ״בפירוש אני אומר לך שליקק את פניו ולא את דמו. ופניו של הטוריאדור לא היו פצועים כלל. הפר רצה לעשות אתו שלום״.

דורי חזר אל החפירה, מחה את הזיעה והבוץ מעל מצחו ועייפות נוראה קפצה עליו לפתע ודלדלה את אבריו. מתוך תוגה, מנסרת ועולה ככאב, שתחילתו סמנים בלבד וסופו שהוא משתלט על הגוף כולו, עלה בלבו רעיון של הבל: אילו היה הוא פר בן בקר, יכול היה לצאת עתה אל שדה־ההריגה ולעשות שלום עם כל אותן גוויות של מצרים וסודנים; אבל הוא כבר נכשל מזמן; הוא, שביקש להניא שבלולים ממלחמת־הקיום שלהם, ולעשותם רחמנים.

יונתן אלוני, הדיקן של הפקולטה לביאולוגיה, עצר במסדרון את חברו, קורט מילבאור.

״אמור נא לי, מילבאור; אתה לימדת כאן בסוף שנות השלושים; אילו תשובות היית מקבל מן התלמידים שנרשמו לביאולוגיה, כששאלת אותם למה הם באים ללמוד?״

מילבאור הזקן חייך והניח ידו על כתף חברו.

״אתה הולך לשאת את נאום הפתיחה?״

״ואני נבוך מאוד״, הודה אלוני, ״אמור, מה היו עונים לך?״

״התשובות הרגילות. היו אומרים שרוצים לעזור לאנושות, להתמסר למדע… אתה יודע, התשובות הרגילות״.

״מוזר. כך שיערתי. והנה אצלי, לא שמעתי אף תשובה אחת כזאת. כמעט כולם ענו בערך ככה: ׳נדמה לי שאני מתעניין בזה׳. או: ׳אני חושב שזה יעניין אותי׳. או: ׳ייתכן שזהו מה שאני מחפש׳. אתה מבין? שים לב למלים ׳נדמה לי׳, ׳אני חושב ש…׳ ו׳ייתכן׳. תמיד הקדמה של הטלת ספק; ובכל אופן הסתייגות, עד שלא נוכחו בהפך מזה. ושים לב לצניעות של התשובות. כמו אנשים מבוגרים. הייתי אומר: כמו אנשי־מדע. אינך סבוך שיש בזה משהו? רובם חיילים משוחררים, שהשתתפו בקרבות; אולי זהו?״

מילבאור נענע באצבעו: ״אלוני, אני מזהיר אותך!״

שניהם צחקו ונפרדו איש מעל רעהו. אלוני נשתהה מעט במסדרון ואחר כך פנה בצעדים מאוששים לאולם ההרצאות ופתח את הדלת.

דורי ישב בשורה השניה והיה תמה על ההתרגשות שאחזה בו. דומה היתה לתחושה שאפפה אותו לפני הקרבות. הקרבות הראשונים, בעוד אין מדים לגופו והוא שקוד על מפת־התבליט שלו. מה זה? ודווקא עכשיו?

״רבותי״, פתח אלוני, לאחר שהניח תיקו לפניו, החליקו בידו וסקר את הקהל שלפניו. ״אתם פותחים את השנה השניה של למודיכם באוניברסיטה ולכאורה הרי זה המשך ולא התחלה, וממילא אין מקום לנאומי־פתיחה. אבל סבורני כי כל אחד מכם חש ויודע שהמשך זה אינו אלא פתיחה והתחלה מחדש. בשנה שעברה ישבתם בחברת אנשים שנפרדו עתה מעליכם והלכו איש לדרכו. מי לרפואה, מי לחימיה ומי לפיזיקה ולמתמתיקה. אתם בחרתם בביאולוגיה ועל כן הנכם, בעצם, על סף התחלה חדשה גם מן הבחינה הטכנית״.

״הדברים שיש בדעתי להשמיע עתה באזניכם, אשמיע בתנאי אחד: בל נחזור אליהם שנית במשך השנים שנעשה בכפיפה אחת. רק עם תום דרכנו המשותפת, לפני חלוקת התעודות, אסכים לשוב אל העניינים שאדון בהם הפעם״.

״בקרוב מאוד תהיו יושבים ליד שולחן המעבדה, לפניכם בינוֹקוּלאר, שיאפשר לכם לראות ראייה מוגדלת וסטיריאוסקופית את החומר הנבדק; ואתם תעסקו בהסתכלות. תסתכלו בזבוב קטן, שארכו שלושה מילימטרים ושמו דרוֹזוֹפילה. אחר כך תסתכלו באחד מתאי גופו ותלמדו לדעת כי בגרעינו של כל תא ותא מצויים כרוֹמוֹזוֹמים; אלה הן סטרוקטורות המורכבות מחומצות נוּקלאֶיות פלוס פרוֹטאינים, והן מצויות בכל תא מתאי גופו של החי והצומח. יש מקום בכרומוזומים הקרוי גאֶן. לא ידוע גדלו, אף לא צורתו, מלבד העובדה שהוא נמצא בסדר לינאָרי, סדר של קו, בכרומוזום״.

״עד כאן תוכלו להיווכח במו עיניכם, לאחר שתודרכו בכמה נסיונות. ואחר כך יתקיים שעור של סיכומים מן הנסיונות שעשיתם ואז אספר לכם כי הכרוֹמוֹזוֹמים הם הם האחראים למטען הגאֶנאֶטי, הוא המטען התורשתי, של כל אורגניזם, חי וצומח. כמו כן אספר לכם כי הגאֶנים אחראים לתכונה מסויימת בתורשה. את דברי אלה אוכיח לכם תיאורטית, על סמך הנסיונות שנעשו באותו זבוב הדרוזופילה. אתם תחזרו על הנסיונות. תקרינו את החומר בקרני X ובמו עיניכם תראו מוּטאציות – שינויים במבנה הגוף של הדרוזופילה, שהם, כפי הנראה, שינויים במערכת המאֶטאַבוֹלית של הזבוב״.

״אבל באותה שעה יקום תלמיד, או תלמידה, מן התא הקומוניסטי באוניברסיטה; ואני משער שיש כאלה גם באולם הזה…״

״יש!״, קראה תלמידה.

״בהחלט!״, נשמע קול גבר.

״זה הכל? רק שנים?״, תמה אלוני.

צחוק פרץ באולם. הפרופיסור חכה עד שישוך הגל והמשיך:

״ואותה תלמידה או תלמיד יגידו לי: אדוני, אין זה נכון שלתכונות באורגניזם חי אחראים רק הכרומוזומים. את תכונות האורגניזם החי קובעת גם הסביבה, התנאים החיצוניים, הן הפיזיים והן הפסיכולוגיים והאקלימיים. ועוד יאמרו לי אותם תלמיד או תלמידה: ההנחה שהתכונות בחי עוברות בירושה, בתוקף הנתונים שבכרומוזומים ובגאֶנים, היא הנחה שיש בה כדי להביא אדם לידי יאוש. אם באמת אין מנוס מן התורשה, מה יועיל האדם במאמציו לשפר את מהותו ואת תכונותיו? משמע שעליו להניח את נשקו ולצפות לפסק־הדין שנגזר עליו אי־שם בכרומוזום ובגאֶן. אבל אנחנו – יאמרו אותם תלמיד או תלמידה – מאמינים באדם ובהישגיו״.

״כך, או בדומה לכך שמוע נשמע מפי כמה מחברינו ללימודים. וחייבים נהיה לתת תשובה לדברים. על כן הנני מצהיר ומודיע בזה מראש כי תחת הבינוקולאר והמיקרוסקופ לא מצאתי כל דבר שיאלץ אותי לזוז כמלוא הנימה מן ההנחות, אשר במזרח קוראים להן ההנחות של הגאֶנאֶטיקה המערבית״.

״אבל בל יסיק איש מכם כי אנוכי, או חברי למחקר, נתפסנו ליאוש או לאבדן־אמונה. אל יעלה בדעתכם כי אנו מושכים ידינו מן האילוף, החינוך, או האמונה בעתיד טוב יותר לאדם. שהרי המדע לא סמך מעולם ידו על ההנחה שיצר לב האדם רע מנעוריו. אין הגאֶנאֶטיקה משמשת גזר־דין שיש בו יאוש, אלא אדרבא, פתח־תקווה ומנוף לאמונה מתחדשת לבקרים. אין בעולם יצור אופטימי יותר מאיש המדע. תמיד הוא דרוך לקראת הנסיון הבא, העשוי להביא בכנפיו פתרון גואל״.

״בגילכם מסיימים את הפקולטה ולא מתחילים. יודע אני שהמלחמה עיכבה אתכם ואני מרשה לעצמי לשער – גם אם לא יהיה זה, אולי, הוגן מצדי לדבר על כך באזניכם, – כי אחדים מכם מדוכאים ברוחם; אחדים נואשו מדברים שהאמינו בהם קודם לכן; ואחדים באו לכאן מתוך תקווה קלושה ביותר למצוא תיקון לעצמם״.

דומני, כי יש בפי בשורה כל שהיא. בשורה מן העולם שלתוכו אתם נכנסים היום; ודומני כי היא מכוּונת דווקא אליכם. האשמיענה באזניכם?״

דממה עמדה באולם.

״כן או לא?״

״כן״, רעם האולם כולו.

״ובכן, אתם הייתם חיילים במלחמה. הרגתם בני־אדם. אתם פוחדים, אולי בלי לדעת זאת, כי לבכם נעשה גס בדברים שהיו קדושים ומרתיעים. אתם פוחדים מן הרוצח שעלה ממעמקי ישותכם ואתם שואלים את עצמכם: האם אפשר להחזירו אל מקומו, אל מעמקיו? בלשון הגאֶנאֶטיקה אתם שואלים כך, בערך: מי אנחנו? מהו המטען התורשתי שלנו?״

״ואני אגיד לכם משהו: בקרוב תצטרכו לבתר באזמל צפרדע חי; או אפילו את זבוב הדרוזופילה, שארכו שלשה מילימטרים ורחבו פחות מזה. הנני מבטיחכם כי ידכם תרעדנה ולבכם יהלום בחזקה. ואפילו תרצו להיראות גיבורים לעיני הבחורות – לא תצליחו. תפליטו בדיחות גסות, תקללו, תשמיעו דברי־בלע. מפני שהנכם מה שהייתם מתחילת בריאתכם. הסביבה והתנאים לא שינו את הגרעין״.

דורי ישב במעבדה לפני הבינוקולאר לאחר שהצליח להפריד, בעזרת מחט, תא מבלוטת הרוק של הדרוזופילה. בשעה שהזחל עומד להיות גולם, לפני ההתגלמות ממש, מצויים בבלוטות הרוק שלו כרומוזומים ענקיים, שגדלם פי שלוש־מאות מאלו המצויים בתאי הזבוב המבוגר. זמן זה יפה ביותר לבדיקת הכרומוזומים, ודורי היה רכון במתיחות על הזכוכיות שעה שנשמעה שריקה רכה מבחוץ.

״עשה לי טובה״, פנה לחברו־לשולחן, ״וצא החוצה. תמצא שם בחורה שקוראת לי. שמה חוה. אמור לה שאבוא בעוד חצי שעה. אמור לה שאני עסוק במשהו ולא יכול לזוז… שמע, דבר אליה בנימוס. היא מהשנה האחרונה של רפואה…״

ב

חוה הביטה בשעונה, בעמדה על סף דלתו של בית במרכז העיר, וצלצלה בפעמון. רופאים, המבקשים להתמחות בפסיכולוגיה, חייבים לעבור בעצמם פסיכואנליזה, והיא בחרה ברופא השומע מעט מאוד עברית; אם תהיה זקוקה לעזרתו באמת, – אמרה בלבה – פנה תפנה אליו בגרמנית.

חוה מניחה ארנקה ויושבת בניחותא על הספה.

הרופא רומז לה בידו שתתחיל. חוה מכוונת דעתה לדבר בשפה מנופה ודקה ככל האפשר.

״היום, דוקטור, תשמע מפי דברים מעניינים. דברים כדרבנות״.

היא מציצה אחורנית. הוא מדפדף במילון.

״כן, היתה לי חוויה עזה אמש. מן הערב שביום אתמול ועד הבוקר. לא ישנתי כל הלילה. הסכת ושמע. יש לנו בביאולוגיה, שנה שניה, בחור אחד. יפהפה. באמת יפה. מספרים עליו שבמלחמה היה killer¹ איום. אילו ראית אותו היית צוחק. אמנם, ייתכן שאתה רואה דברים אשר אני אינני רואה אותם. מכל מקום אני צחקתי. יש לו ידים עדינות של פסנתרן… לא, אומרים שלפסנתרנים יש אצבעות קצרות ועבות, כמו אצל סטראוינסקי, ברישום של פיקאסו. אבל אצל הבחור שלי אצבעות דקות, אך חזקות. מאד…״

חוה שוכחת על החלטתה לדבר עברית ספרותית ועד מהרה מתגבר קצב מליה והופך לשעטה רצופה עם אתנחתות קצרות.

״שמע, מה שמספרים עליו לא חשוב. הוא משך את לבי והסכמתי, בהזדמנות ראשונה, להפגש אתו. ונפגשנו. פה ושם. בבית־קפה, במועדון; הלכנו לכאן ולשם. אתה יודע. הנה גמרתי שלוש בחינות, שלשום, והחלטתי לעשות לי חגיגה. שיהיה שמח. אמרתי לו שבערב אבוא לקחת אותו מהמעבדה. אבל לבסוף יצא שהוא בא אלי. היה עסוק שם, לא חשוב. אני דווקא התכוננתי לקראתו. התלבשתי והסתרקתי והבטתי בראי. יש לי בחדר ראי גדול, לכל האורך. ואני הבטתי לא רק בפנים שלי, אלא בכלל, בכל גופי וחשבתי: יפה. וחשבתי עוד כל מיני מחשבות… מחשבות מוקדמות, שחושבים במקרים כאלה. והנה הוא בא״.

״התנשקנו. הוא נשק אותי בשקט, בבטחון, בלי לרוץ, אם אתה מבין לְמה אני מתכוונת. וכל הזמן הזה, תאר לעצמך, הוא שותק. חוץ מ׳שלום׳, שאמר בדלת, לא שמעתי ממנו מלה אחת…התנשקנו, שחקתי בשערותיו, לטפתי אותו ופרעתי אותו וסרקתי אותו באצבעותי והייתי מאד, מאד מאושרת. זאת אומרת, שמחה ונהנית מהחיים״.

״ועכשיו אספר לך איך התחיל לדבר. זה היה כבר אחר כך, אחרי שכבר אהבנו… או איך שתקרא לזה. שכבתי על גבי, מכוסה בסדין, והוא שכב על ידי, לא מכוסה. היה לו חם, או משהו. והנה פקחתי את עיני ואני רואה שהוא מביט עלי. נשען על מרפק, מתרומם קצת ומביט. נדמה היה לי שהוא מביט על עיני, ונגבתי את עיני. אבל הוא ממשיך להביט ואני רואה הפעם שהוא מביט על שפתי. עד כמה שאני יודעת יש לי שפתים לא מכוערות, ואני שואלת אותו מה יש. ועכשיו אגיד לך בדיוק, במלים שלו, מה שהוא התחיל לדבר״.

״הלילה ירד גשם במדבר יהודה״, הוא אמר.

״נו, חשבתי לי, זה קצת מסובך. אבל אני, שלמדתי רפואה, אומרת לו: ׳יש לך רוומאטיזם, שאתה כל כך יודע?׳ ומיד הרגשתי שאמרתי דברי שטות ולא ידעתי איך לסגת. לטפתי אותו והוא אמר: ׳תשכחי את הרפואה שלך. זה לא עושה רושם׳. וראיתי שהוא נרתע. לא בתנועה, אלא בִפנים, כאילו התקפל והתכווץ. אז אמרתי לו: ׳חמוד שלי׳, ואמרתי לו עוד דברים ובקשתי שירגיש כי הייתי טפשה. ואז חזרתי ושאלתי, בנעימה אחרת: ׳מניין אתה יודע שירד… גשם במדבר יהודה?׳ והוא אמר: ׳רואים על שפתיך. היה עליהן צבע אדום, ואני נשקתי להן ונשקתי עד שהצבע ירד ונשאר רק בחריצים… ראית פעם מפה בולטת של מדבר יהודה? איך שהגשם סוחף את האדמה החומה לתוך הואדיות?׳״

״מוזר, לא? מה אתה אומר על זה, דוקטור? ועכשיו שמע הלאה. הוא נטל את הסדין והוריד אותו מעלי ואני הייתי ערומה, והוא מביט ואומר: ׳אילו היה זה עץ־פרי, הייתי אוכל׳. ׳מה?׳, אני שואלת. והפעם כבר נזהרת שלא להיות מאֶדיצינית. והוא מביט עלי; נוגע באצבע שלו בקצה שדי, ואומר: – ׳זהו עץ׳. טוב, שיהיה עץ, אני חושבת. הסבר יבוא. ואני מחכה והוא מתכופף ונושק לי בשדי לאט לאט, מעביר שפתיו על הפטמה ואני שומעת שהוא אומר שיש גם שיחים ליד העץ. ואז עוד פעם… אהבנו. ואחר כך, כשהיתה שתיקה, ורציתי לשמוע אותו שוב, חזרתי לשאול על העץ שלו. לִמה הוא התכוון. והוא הסביר לי: ׳את יודעת איך נוצרו שדייך?׳. ואני עצמתי את עיני לאות שאינני יודעת; וחייכתי וחשבתי, שאילו הייתי שנית טפשה, הייתי משמיעה הרצאה על איך שנוצרים שדיים. אבל שתקתי. ׳בדיוּנוֹת של קיסריה׳, אמר, ׳יש לפעמים סערות־חול. באה רוח וגורפת חולות; כמו ערפל נמוך, נע ומתקדם ששים קילומטרים בשעה. והוא נתקל בעץ, החול הזה, ומתחיל להסתובב ולהעצר סביב העץ. מופיעה התגבהות, כמו גבעה קטנה, גדלה והולכת מסביב לעץ. ואחרי כמה ימים שוב אין רואים את העץ. רק בדל־צמרת בקצה של גבעת־חול רכה ותמימה; כאילו כך היה תמיד. ואתה עולה למעלה ומוצא עלים, שמתחילים לכמוש, להיות חומים, כמו הפטמות שלך, בקצה השד. הנה, ככה נוצרו שדיך׳״.

״אני מקשיבה, ופתאום בא לי מין רעיון, ואני שואלת: ׳ומה אתה עושה כאן, בדיוּנוֹת?׳. כנראה שלא הייתי צריכה לשאול. אבל, בעצם, אני שמחה ששאלתי. תיכף תבין למה. פניו נעשו קרות פתאום, כאילו עבר זכרון אכזרי במוחו. הוא שתק זמן מה ואחר כך אמר בלחש משונה, כמעט שקשה היה לשמוע. הוא אמר: ׳אני מסתובב בשטח ועושה שַמות. הורס, מפוצץ, רוצח כל דבר חי… יורה אפילו בתרנגולות, כדי שיהיה קטלני לגמרי. זהו חוק: להשמיד את כל החי, להטיל פחד… זהו מה שאני עושה׳״.

״נבהלתי מן ההבעה המוזרה שבקולו ורציתי להבין מה הוא מדבר, וכדי שלא להשאר בשתיקה, נתפסתי למלים האחרונות שלו ועל סמך איזו אסוציאציה מהירה נחפזתי להשיב: ׳לא נכון. אתה לא הורג, אתה זורע חיים… בשטח׳. ידעתי שאני משקרת; כי דאגתי שלא יהיה הריון. ומה שאמרתי היה לגמרי שקר. והוא אמר: ׳כן. יום אחד יגיע זמן גם לזה. אני מקווה׳. ויותר הוא לא דיבר. אחר־כך שוב… אהבנו ואני חושבת שאף פעם בחיי… בעצם למה לקבוע מסמרות? תגיד, דוקטור, זה לא מזכיר לך את האגדה על ההלך, שבכל מקום שהוא דורך צומחים פרחים ונשמעת שירת צפרים, אבל הוא עצמו הולך והולך ועצוב לו, והוא לא יודע מה הוא זורע מאחוריו, ותמיד לבו כבד עליו?״

חוה יצאה החוצה, מן החדר האפלולי־למחצה אל אור היום. בשולי המדרכה, ליד מגרש ריק, כרעה קבוצת ילדים על הארץ, במעגל, ושרה:

בֶרָלֶה, בֶרָלֶה,

צֵא אֵלַי.

ואחר כך קמו הילדים ונתפזרו. רק אחד נשאר, רכון על האדמה וממלמל משהו אל השבלול.

חוה הביטה בילד הרובץ על הארץ וראתה פנים מוכרות, אבל בשום אופן לא יכלה לזכור היכן ראתה אותן.

סיפור אנטון הארמני

מאת

בנימין תמוז

---

מעשה בגליל של בד

מאת

בנימין תמוז

א

כשהיינו ילדים ונודע לנו כי רחוב כץ, שבעברה השני של העיר, קרוי על שם אביו של פסח כץ, המתגורר בשכונתנו, היינו תמהים: מדוע אין הוא גר ברחוב הקרוי על שם אביו? לא העזנו לשאול אותו על כך, מפני שאנחנו קטנים היינו, והוא, כבר אז, בעל לאשה. אף על פי שבקומתו לא עלה עלינו הרבה, כמעט קרח היה, ממושקף ופניו עצבות תמיד ועיניו משוטטות בבהלה על סביביו. לפעמים חמדנו לנו לצון, ומאחורי גדר של שיחי לוניצרה היינו פוצחים במקהלה, בעברו ברחוב: אדון כץ, אדון כץ! אך הוא לא הפנה אפילו את ראשו, כאילו כבר הורגל בהטרדות.

רק לאחר שנים הבינונו מפני מה ביקש לגור בריחוק מקום מן הרחוב הקרוי על שם אביו, ובשל מה הוא נבוך בהזכיר האנשים במעמדו את דבר היותו בנו של כץ. כשגדלנו וקומתנו גבהה מקומתו, כאילו הבינונו שהיה נמוך כל כך מפני שלא יכול להתרומם ולהבקיע את נטל הגדולה של אביו, נטל שהכריעו כביכול כל הימים וגרם לו שיבקש מפלט בשכונתנו הנידחת.

ידענו שאשתו משמשת פקידה באחד המוסדות שבעיר. במה עסק הוא לא היה לנו מושג. ראינוהו לעתים קרובות יוצא אל חנות המכולת או ניצב בתור שלפני עגלת־הקרח. מדבר היה בקול חרישי, במין עצב, כאילו זה עתה קם מישיבת ״שבעה״ ועדיין לבו שרוי בין כתלי חדר אפלולי ולנגד עיניו דמויות שעמן התבודד במחשבותיו. דומה שקולן של הבריות צרב איזה פצע שבנפשו, ופניו הביעו כאב הבא מפגיעתו של אור היום.

בבקרים של שבת ראינום יוצאים, הוא ואשתו, שלובי זרוע, זעירים ומאיטי־צעד, ופניהם לעבר הים.

בצהרים היו חוזרים ונבלעים בחדרם. פיסת הכביש הסמוכה לדירתם היתה לנו מקום־משחקים בטוח בצהרי־שבתות, בעוד שאר דרי השכונה מניסים אותנו מקרבתם ונוזפים בנו על השאון שאנו מקימים. חלונם של פסח כץ ואשתו לא נפתח מעולם ואף פעם לא עלה קולם להשבית אותנו משעשועינו.

פעם אחת, בהיוותרי לבדי ברחוב, לאחר שכל חברי נקראו לבתיהם לסעודת שבת, קרבתי אל קיר דירתם וטיפסתי קמעה במרזב, עד שיכולתי להציץ פנימה בעד חרכי התריס. עוד לפני שהתרגלו עיני לחשיכה שבחדר, שמעתי קולו של פסח כץ עולה ויורד בקצב, בבטחה מפתעת; אחר כך הבחנתי שהוא ניצב באמצע החדר, לבוש תחתוניו וגופייתו בלבד ובידו פיסת־נייר והוא מדקלם מתוכה דברי שיר בחרוזים. אשתו שכבה על הספה והקשיבה בעינים עצומות. לבי הלם בחזקה מפחד שמא יגלוני, ומשום כך לא עמדתי על תוכן המלים שהשמיע, אבל עד מהרה תקפני רגש של בושה ומוסר־כליות, ובהשמטי מן המרזב סרטו סנדלי בצינור הפח והשמיעו קול. מיהרתי להמלט מן המקום ולהחבא מאחרי גדר הלוניצרה שמעבר לרחוב. משם הצצתי בחרדה לעבר חלונו. התריס נפתח מעט וראשו של פסח כץ נשתרבב, כשעיניו תרות סביב, ובפניו נסתמן אותו כאב הבא לו מאורו של יום.

ב

מאליו מובן שלא הייתי טורח להעלות זכרון רחוק ומטושטש זה של פסח כץ, אלמלא נתרחשו אחר כך מאורעות שעשאוהו מפורסם בשכונתנו.

תחילתם של המעשים נעוצה בתקופה מאוחרת הרבה יותר מזו שעליה סיפרתי בראשית דברי. באמת נפתח סיפור המעשה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, שעה שאני וחברי כבר היינו נערים מגודלים, חברים במחתרת למלחמה באנגלים. בשכונתנו היו כל הנערים כולם מה שקראו בימים ההם טרוריסטים. מסייעים היינו בגביית תרומות בין אנשי השכונה, ולרגל מלאכה זו עמדתי פעם ודפקתי על דלת חדרו של פסח כץ. כשפתח לי הודעתיו כי עלי לשוחח עמו ביחידות. הוא הכניסני לאותו חדר שכבר הצצתי לתוכו מעבר לתריס, לפני כחמש שנים, וביקשני לשבת. היתה זו לי פגישה ראשונה עמו, פנים אל פנים, והנימוס שנהג בי הביאני במבוכה. עד מהרה ננערתי מהרהורי ופתחתי להרצות לפניו על מטרת בואי. הוא הקשיב בסבר פנים רציני והעצבות שבעיניו גדלה והלכה.

״צר לי״, אמר פסח כץ, ״צר לי מאד לראות נער עברי מבלה ימיו במעשים כאלה״.

״זהו תפקידנו״, השבתי נמרצות, ״כל אחד חייב לעשות מה שהוא יכול. ואיך זה אתה אומר…״

דברי לעו, כי נדמה לי שהוא עומד לפרוץ בבכי.

״לא, לא הבינות אותי״, לחש פסח כץ ואמר, ״בודאי שחייבים כולנו לעשות למען עמנו, אבל אסור להרוג… אתם רוצחים אנשים, ואין זה לפי טבע אומתנו… אסור לנו. אנחנו איננו ככל הגויים. עלינו לנצח ברוח ולא בכוח… מנבכי הדומיה תישמע זעקתנו. קול דממה דקה…״

הוא תלה בי עיניו, כמייחל להסכמה וחרטה לאלתר.

״אז אינך רוצה לתרום?״, שאלתי ביבשות.

״לתרום?״ חזר על דברי כזה שאינו מבין, ״לא, לא. בודאי שלא. אני רוצה להציל אותך, להזהיר אותך… אסור, אסור לנו…״

בדברים כאלה לא הורגלתי בשכונתנו. רוב האנשים תרמו בעין יפה, והמעטים שסירבו הביעו זאת בקצף שאינו משתמע לשתי פנים וסילקוני מביתם בחמת זעם.

לא ידעתי כיצד אסיים אותו מעמד מביך, וחזרתי בעקשנות:

״אז אינך רוצה לתרום?״

ידיו נתרוממו אין־אונים וחזרו וצנחו על מתניו.

״אז שלום״, קראתי ופניתי לצאת.

״היה שלום…״ מלמל פסח כץ. ״אל תדון אותי… חשוב במה שאמרתי. חזור בך… אתה נפש מישראל״.

״שלום״, זרקתי לו בפניו ונמלטתי על נפשי.

סמוך לאותו זמן פרצה מלחמת העולם, ובאחד הערבים שמעתי, ליד הקיוסק של השכונה, מספרים בלעג כי פסח כץ הלך להתגייס לצבא הבריטי ולא קיבלוהו מפני שמדולדל היה ועלוב כל כך. ימים אחדים לאחר מכן נעלם מן השכונה. מאחר שלא נראה בחנות המכולת תקופה ארוכה ביקש החנווני לדעת, מפי אשתו של פסח, מה היה לבעלה; וכך נודע לנו כי פסח כץ הלך לעבוד במחנה צבא בריטי, אי־שם בארץ, וכי משמש הוא רואה־חשבון במחסני הצבא.

לימים החל מופיע לחופשות של שבת ואחר כך, במשך שש שנות המלחמה, נתרגלנו לראותו מגיח מן האוטובוס האחרון של יום ששי, צועד מתונות לעבר ביתו ונבלע בחשכת חדרו עד לבוקר יום ראשון, שאז היה חוזר ועולה במכונית הראשונה ונעלם לשבוע ימים.

וכאן הגענו לעיקר סיפורנו.

ג

שש שנות עבודתו של פסח במחנה הצבא הטביעו בו חותמן. קולו נעשה מהסס פחות ואור היום חדל מצרוב את פניו. לפני המלחמה היה מהלך ברחוב סמוך לקירות הבתים, ועכשיו ראינוהו מהלך באמצע הרחוב, כאחד האדם. שינויים אלה שהבחנתי בו, הם שגרמו לי כי אאמין לסיפורו של שעיה גולדברג; שאם לא כן הייתי אומר על שעיה שהוא בדאי גמור.

אבל נחזור אל תחילתם של הדברים.

שולחן כתיבה זה, שאליו אני מסב בכתבי את הסיפור שלפניכם, שעיה גולדברג הנגר הוא שהתקינו למעני. בטל הייתי ממלאכה בימים ההם, בקיץ שאחרי מלחמת העולם, ועשיתי לי מנהג של קבע לשבת בבית מלאכתו של שעיה גולדברג ולהתבונן בו שעה שהיה מתקין לי את שולחני, ואז שמעתי מפיו תחילתם של מאורעות פסח כץ.

יום אחד, כך סיפר לי שעיה גולדברג, בא פסח כץ אליו אל בית המלאכה וביקש שיסור עמו אל ביתו. אמר שיש לו הצעה של עסק. הנגר, שעד לאותו יום לא החליף מלה וחצי מלה עם פסח כץ, תמה לא מעט למשמע אזניו, אך מאחר שהיה אדם טוב מזג וחשש לפגוע בכבוד הזולת (הוא היה נוהג לתרום לקופת המחתרת, אף שלבו לא היה שלם עמנו, כפי שסיפר לי לאחר כמה שנים) הלך עם פסח לביתו.

״ימשש־נא, אדוני, בד זה שלפניו, ויחווה דעתו״, אמר פסח.

שעיה גולדברג שם ידו על גליל בד גדול ועבה, שהיה מונח באמצע החדר ומשש בידו.

״בד־אהלים מצוין״, אמר, ״מנין הגיע לידיך? בימינו לא רואים כזה בשוק״.

״הה, אדוני תמה…״ אמר פסח כץ בהתלהבות, ״ישמע ויתפלא, יתמלא תמהון, אדוני… ישב־נא, בבקשה… גליל זה של בד יש לו היסטוריה משונה מאד, כמעט סמלית…״ התלהבותו נתחלפה במלמול מהיר. ״אדוני אינו מכיר אותי, אינני כופה עצמי על אנשים… אני יושב בית, אבל מצפוני נקי. (שעיה גולדברג הביט בו בתמיהה) תמיד פעלתי לפי מצפוני…״

״כן, כמובן, אבל…״ ביקש הנגר לטעון.

״אל־נא יפסיקני, מר גולדברג״, התחנן פסח, ״רוצה אני לספר, כיון שיש בפי הצעה לשותפות, רוצה אני שכבודו ידע הכל…״

״שותפות?״ גולדברג זקף גבותיו.

״כן, כן. שותפות. אבל קודם ישמע מה שיש בפי לומר… עבדתי שש שנים בצבא הבריטי… קודם לכן ביקשתי להתגייס, אבל מפני חולשת הגוף לא קיבלוני… מילא, יכול אדם להלחם גם כשאין רובה בידו. לא כן, מר גולדברג?״

״בוודאי, כמובן״, מיהר שעיה להסכים.

״שש שנים לחמתי באותו רשע, ימח שמו, צורר עמנו… וכשבאה שעת הנצחון היו כל חברי־לעבודה עצובים, שמפטרים אותם ממשרותיהם, ורק אני לבדי הייתי שמח, מפני שניצחנו את האויב המשותף. חברי לעבודה, מהם היו שאמרו: ׳מה לנו מן הנצחון? האנגלים יחזרו וישעבדו אותנו. מדינה עברית לא יתנו לנו׳. אבל אני השיבותי להם ואמרתי: ׳לא כך, חברים, לא נכון. הכרענו את הצר הצורר וגם שעת ישועתנו קרובה׳. והם לעגו לי. אבל היה שם גוי אחד, סרג׳נט אנגלי, והוא ראה בשמחתי, והבין לרוחי… הוא העריך תמיד את התמסרותי השלימה… ואותו גוי נטל אותי בידי והוליך אותי למחסן אחד של הצבא, והורה לי בידו על גליל הבד הזה ואמר לי: ׳הרי זה שלך׳״.

״הבד הזה?״ הורה שעיה כלפי הגליל.

״זה. זה ממש״, אישר פסח בשמחה. ״יש כאן הרבה הרבה מטרים ומחירו לא יסולא בפז״.

״כן. זה יקר עכשיו״, אמר הנגר, ״אני חושב שאולי עשר לירות המטר״.

״הוא הדבר, מר גולדברג, הוא הדבר״, קרא פסח, ״יש כאן שילומים; גמול לישרים תהילה, בבחינת צדיק וטוב לו. מנהג של יושר נהגו בי. כל ימי נתלבטתי בשפל המדרגה ועכשיו אצא מאפלה לאור גדול״.

״איך, כלומר?״ תמה שעיה, שעדיין לא הבין דבר וחצי דבר, ״למה אתה מתכוון?״

״הבד הזה, אדוני. יכול אני להיות, מעתה, בעל־תעשיה״.

״בעל־תעשיה?״ לא נסתבר לו לגולדברג. ״אינני מבין…״

״וכי מה? למה אינך מבין? הנה אתה, אדוני, נגר, ואנוכי בעל־הבד. למה לא נעשה מעשה שותפות? נהיה עושים כסאות מרגוע. אתה תעשה במלאכת העץ ואני נותן בד… ולא שאני מתכוון לעמוד מנגד, בחיבוק ידיים… חלילה. אני אעזור על ידך בניסור הקורות ובמסמרים ובכל מה שתצווה. אה, מר גולדברג?״

״נו, כן… כלומר, הבנתי…״ הנגר לא ידע מה ישיב. ״אבל זה קשה, אי אפשר לי להחליט ככה, על רגל אחת, מפה לשם…״

״כמובן״, מיהר פסח כץ לנחמו, ״מי כמוני יבין לרעך… מתכוון אדוני להוועץ ברעייתו… אדרבא, אדרבא ואדרבא״.

שעיה גולדברג שמח למוצא שבא לו במפתיע ואמר שכמובן, זה הקושי ועליו להוועץ באשתו.

״וכאן״, מספר לי שעיה גולדברג, ״בקושי התאפקתי מצחוק ויצאתי מביתו של המסכן וחשבתי בלבי: טוב שנתן לי עצה. עכשיו אלך ובערב אחזור ואומר לו שאשתי מתנגדת. וכך עשיתי. בערב באתי אליו והודעתי לו שאשתי מתנגדת. פניו של כץ חפו, וכמה רגעים שרוי היה בשתיקה, מהרהר בינו לבין עצמו. ׳רעייתו מתנגדת?׳ מלמל. ׳למה?… אבל ישב־נא מר. למה זה יעמוד? רעייתו לא ירדה לסוף דעתנו. פעמים אין נשותינו יודעות… אף שאין לומר כך על רעייתי שלי. הו, לא. היא הבינה מיד. יודע מר מה נתרחש אצלנו בערב הראשון, מיד כשהבאתי את גליל הבד מן המחנה?… חלמתי חלום… אבל עוד לפני כן, מיד כשהבאתי את האוצר הביתה, כבר עמדה רעייתי מעצמה על טיב הדברים ועל משמעותם. היא אמרה לי: פסח, נושענו. ואני אמרתי לה: אשרי, שיש לי אשה היורדת לסוף דעתי. ואחר כך, כשהלכנו לישון, טרחנו וגלגלנו את הגליל אל מתחת למיטתנו. חרדים היינו… זאת יכול מר להבין על נקלה… וכשהכנסנו את הגליל אל מתחת למיטה, נתהווה כעין הר במזרן, ואני הייתי שוכב בראש ההר ההוא ונטרד משנתי, עד שנרדמתי. ובחלומי ראיתי עצמי בראש גבעה נשאה, משקיף אל שמי־שמים. אותה שעה זכרתי את דברי המשורר, שאמר: ״מידת השמים לראשו של אדם היא כמידת האדמה שלרגליו״. ובלבי הוספתי: ״כמידת הבד שבביתו״. ומיד נתתי עיני בשמים, לראות כמה הם. וראיתי שהשמים עשויים מאותו בד שברשותי, אלא שיש בהם כוכבים. וכשהתבוננתי מקרוב, ראיתי שהכוכבים אינם אלא חורים שנעשו בבד שלי. ונתעוררתי בבהלה. רעייתי, שנתעוררה אף היא, שמעה מפי דבר החלום, ואמרה שהוא סימן לטובה. ומאחר שלא יכולתי להרדם, מחמת הגליל שדחק עלי מלמטה, היינו ערים רובו של אותו לילה והיינו מדברים בבד שלנו, ואז עלתה התכנית לעשות עמך שותפות, מר גולדברג… חבל שאין הדבר מסתייע… אבל אתה עצמך, אילו הסכימה רעייתך, מה אתה סבור?׳

״׳אני, כמובן… כן, אפשר שהיינו עושים עסק, אלא ש…׳״ וכאן הניע גולדברג בכתפיו.

״תאר לעצמך״, מספר לי שעיה גולדברג, ״כי המסכן הזה התחיל מנחם אותי ומרגיע אותי, ואמר לי שלא אצטער. הוא שאל אם יש לי פרנסה מן הנגרות, וכשאמרתי לו שברוך השם, נרגע וליווה אותי עד הרחוב והשמיע באזני דברי תנחומים, כנהוג לגבי אבלים. מה תגיד עליו?״

״ומה היה אחר כך?״ שאלתי.

״אחר כך? אין לי מושג״, אמר שעיה גולדברג, ״שוב לא דיברתי אתו״.

ד

נוסף על השינוי שחוללו שש שנות המלחמה בהליכותיו של פסח כץ, נתוספה לו תכונה של איש מעשה. נראה שהנהלת־החשבונות גרמה לכך. בחזרו לביתו נטל מחברת, ובסרגל העביר על דפיה שלושה קווים נמרצים ובכך חלק כל דף לשלושה מדורים. שם המדור האחד: ״השם״, ובו באו שמות כל האנשים אשר אליהם פנה בהצעותיו. המדור השני נקרא: ״טיב ההצעה״, ובו פרט מה שהיה בפיו להגיד לאותו אדם. המדור השלישי היה קרוי: ״הערות״, ובו מסקנות המשא והמתן.

עד מהרה נתברר כי פסח כץ פנה אל כל האומנים ובעלי המלאכה שבשכונתנו, ומספרם לא היה מבוטל אצלנו. תוך חודש ימים נעשו האיש וגלילו לשיחה בפי כל.

״כבר היה אצלך?״ שאל המסגר את הרפד.

״ואצלך?״

״כמובן״.

״וסירבת לו? וויתרת על המיליונים?״

״יעצתי לו לפנות אל רוטשילד״.

אפילו הנשים שבשכונה שמעו את שמע גליל הבד שלו ונדו בראשן: ״חבל על האומללה״, היו אומרות כלפי אשתו, ״זו עובדת וטורחת באיזה משרד, מן הבוקר עד הערב, והמטורף מקים תעשיה בעולם…״

בבית הקפה שבו שתו האנשים בירה וקפה שחור, היו פועלי הסדנאות מרימים כוסם: ״לחיי הברזנט!״¹

״לחיי התעשיה הכבדה!״

רק שעיה גולדברג הנגר לא השמיע דיבורים בפומבי, אבל כשהיינו מזדמנים יחד ברחוב השכונה, היה שואל באנחה:

״ואליך עדיין לא בא?״

״לא בא. אבל באחד הימים אלך אני אליו״.

״למה?״

״אינני יודע. סתם מתחשק לי״.

וביום מן הימים הוצאתי זממי לפועל.

ה

באמת לא הלכתי אליו כדי להשמיע באזניו את שהשמעתי, בסופו של הדבר. אני עצמי איני מוצא לומר מדוע הלכתי אליו. דומה שלא הסקרנות בלבד גרמה לכך. אפשר שעדיין העיק עלי זכרון העוול שעוללתי לו בהציצי מבעד לתריס אל מערומי תחתוניו, בדקלמו שיר באזני אשתו. וכן אפשר בקשתי לשוחח שנית, פנים אל פנים, עם בנו של כץ, זה האיש שעל שמו נקרא רחוב במרכז העיר. מכל מקום הלכתי כשבפי תואנה אחרת לגמרי. בימים ההם שלאחר קץ מלחמת העולם נעשה המאבק בינינו לבין האנגלים להוט ביותר, כזכור. ואף על פי שמוסדותינו הרשמיים עשו כל מה שביכולתם כדי להניח את דעת האנגלים, לא זכו אלא לבזיונות, בצורת חוקים משעבדים שבעתיים. ומאחר שפסח כץ סירב, בשעתו, לתרום לקופת המחתרת שלנו, אמרתי בלבי כי הגיעה השעה לבוא להוכיחו על פניו. עכשיו נראה מה זמירות יזמר לי, אמרתי בלבי.

וכך אירע שבאחד הימים, כשעמדתי לבקר אצלו, ראיתיו לפתע מהלך לפני ברחוב לעבר ביתו, כשגבו מופנה אלי, והוא עומד להכנס לחדרו.

״אדון כץ!״, קראתי; ובאותו רגע ממש זכרתי כיצד השמעתי פעם קריאה זו ממש בחבורת מרעי, ואנו מוסתרים מאחורי גדר שיחי הלוניצרה שמעבר לרחוב. הפעם הגיב, בפנותו לאחוריו, ותהה עלי מאחר שלא הכירני.

״אדוני מתכוון אלי?״, שאל.

״כמובן, מר כץ. רציתי לשוחח אתך. אבל אתה אינך זוכר אותי, נכון?״

״אמנם אינני זוכר…״ מלמל.

״הייתי אצלך פעם, לפני כמה שנים; רציתי לקבל ממך תרומה בשביל הטרוריסטים״, אמרתי אגב חיוך.

אף הוא השיב לי בחיוך והושיט ידו, כאילו פגש מכר ותיק:

״כמובן, כמובן. כמה נשתנית. בחור כארזים. שמח אני לראותך חי. רבים מחבריך נפלו בנופלים. הה, נוער, נוער… משוגת לבם של בני הנעורים… אנא, הכנס לביתי. נשתעה נא בדברים״.

עד מהרה מצאתי עצמי יושב באותו חדר שלא נשתנה. דומני שאפילו מפת השולחן היתה אותה מפה שעליה היו מונחים שיירי סעודת־שבת, שעה שדקלם מתוך פסת־הנייר שבידו. רק דבר אחד נוסף לחדר: גליל עבה של בד־אהלים אפור היה מונח בפינה.

״ישב מר״, אמר פסח כץ.

״רציתי לחדש את שיחתנו הראשונה״, אמרתי בשבתי. ״בפעם ההיא סירבת לתרום למחתרת. אמרת שלא בכוח אלא ברוח… היית אחד מנאמני המוסדות שלך, הרשמיים. והנה, עכשיו, נסתיימה המלחמה. אתה נחפזת לרוץ להתגייס. האמנת להם. נו, ומה עכשיו? מה יש בפיך להגיד? מי צדק? קיבלתם חוקן או לא קיבלתם?״

״וי, וי״, העווה פסח כץ פניו, ״איזו לשון, איזו לשון־דיבורים היא זאת?…״

אף אני נתביישתי. הוא הביט בי ארוכות בטרם יענה.

״כן, המציאות קשה ואפשר לומר שהיא טפחה על פני…״

״אם כן, שכנענו אותך, סוף סוף?״ קפצתי ואמרתי.

״אה, לא. חלילה לך מחשוב כך. וכי מה כאן משכנע? רשעותם של רשעים אינה צריכה לשמש לנו משל ודוגמה. וכי ללכת בדרכיהם אנו מבקשים?״

״אלא מה אתה מבקש?״ שיסעתיו שנית, ״לערוך עוד הפגנה אחת ברחובות? עם הרבנים הראשיים בראש התהלוכה?״

״אל־נא באפך, ידידי, אל־נא״, פסח כץ נשא ידו כמתגונן מפני דברי.

״בכן, מה? מה אתה עושה? מה אתה מציע לעשות?״ שאלתיו במפגיע.

״מה אני עושה?״ הוא העביר ידו על מצחו ועל עיניו, וכשחזר לדבר היה קולו מיוגע לפתע, ורחוק. ״מה אני עושה?… הנכון הוא שאינני עושה דבר לעמי, בימים אלה… עושה אני לביתי… אם לכך נתכוונת, הרי שהצדק עמך… נצטמצמו אופקי״.

הוא נאנח ונשתתק.

״מפני שלא התחלת בדרך הנכונה״, אמרתי. ״הצעתי לך אז״.

״לא, ידידי״, קולו היה מלחש ואני הטיתי עצמי לעברו לשמוע. ״זאת לא זאת… אפילו עכשיו, שאמרת לי מה שאמרת, והזכרתני את חובתי… אפילו עכשיו יכול אני לעשות מעשה… בזכותך אפשר שבאמת אעשה מה שיש לעשות״.

והוא חזר ונשתתק, עיניו עצומות והוא קופא על כסאו. חיכיתי בדומיה. העברתי עיני על פני החדר והסתכלתי בגליל הבד שלו. שלא ברצוני עלה חיוך על פני. בעל־תעשיה מסכן, אמרתי בלבי, וכי מהו שאתה יכול לעשות לטובת עמך, עלוב־נפש?

פסח כץ נעור.

״ידידי״, קרא, מאושש לפתע, מסיבה שלא הבינותיה אז. ״אתה עוררת בי נימים נרדמות שבלב… תודתי נתונה לך. הרשני ללחוץ את ידך״.

הוא קם ממקומו ואף אני קמתי בחפזה, נפתע ותאב לדעת מה ישמיעני זה. הוא לחץ ידי בהתלהבות ואמר:

״מחר, לעת הזאת, תשמע חדשות מפי. אנא חזור ובוא לכאן מחר״.

ו

עוד באותו ערב, לאחר שיצאתי מעל פניו, ובטרם תחזור אשתו מעבודתה, ישב אל השולחן, נטל נייר חלק ובהעיפו מבט נוגה וממושך בגליל הבד שהיה מונח בפינת החדר, הניף ידו באויר, כמנער מעל עצמו שארית חולשה והיסוסים, וכתב:

״אל הוד מלכותו הנציב העליון.

ירושלים.

הוד מלכותו,

שש שנים מחיי נתתי להשגת הנצחון על האויב המשותף. קיוויתי והאמנתי כי עם הנצחון תבוא ישועה גם לעמי ושערי הארץ ייפתחו לפני אחינו שבגולה. והנה מה שקיבלנו: הספר הלבן, ספר הבגידה בעמי…

על כן, מתוך כאב ועלבון צורב, מבקש אני להחזיר לממשלה האנגלית את הרכוש אשר קיבלתי ממנה במתנה עם גמר שירותי בצבא. נא להודיעני להיכן עלי לפנות בענין זה.

ברגשות אכזבה קשים

פסח כץ״

מקץ שבועיים של צפיה ושתיקה נתקבלה תשובת משרדו של הנציב העליון, וכך כתבו אליו:

״מר פ. כץ

תל־אביב

א.נ.,

נצטויתי על ידי הוד מעלתו לענותך כי בקשר להחזרת רכוש יש לפנות אל משרדי מקבל הנכסים הרשמי״.

תוך יומיים מצא פסח כץ את מקום משרדו של מקבל־הנכסים ובראש זקוף, כשהוא מישיר מבט נכחו, פנה אל הפקיד הראשון שנזדמן לו באולם הארוך, והסביר את עניינו.

אותו פקיד לא היה אנגלי, אלא יהודי שעבד בשירותם. כשנתחוור לו במה דברים אמורים, העיף מבטים מזורזים על ימין ועל שמאל, היסה את פסח כץ ורמז לו שיצא אתו המסדרונה. במסדרון משכו אל פינה חשוכה שמתחת למדרגות ושם לחש באזניו ואמר:

״הדבר שאתה מדבר אותו הוא מסוכן מאד… הם כבר יכולים לאסור אותך רק בעד המלים שאמרת לי… אבל דווקא אני מבין אותך טוב מאד, איך שאתה מתרגז על האנגלים ואני מוכן לעשות לך טובה באופן פרטי ולקבל ממך את הבד הזה. רק שלא תספר לאף אחד, ותבטיח לי בדיבור־כבוד שלך״.

כך אמר אותו פקיד בחפזה ובקול מלחשים ועיניו משוטטות על סביביו.

פסח כץ שאל רק זאת:

״אבל אתה תמסור לאנגלים כל מה שהסברתי לך?״

״בטח, בטח״, מיהר האיש להבטיחו, ״רק אתה, בשביל הבטחון שלך, תשתוק לגמרי… זה העיקר״.

״טוב ויפה״, אמר פסח כץ. ״רק בקשה אחת לי אליך. אין בי כוח לשאת את החבילה. שמא תוכל לבוא לביתי?״

״בטח״, אמר הפקיד, ״לכאן אסור לך להביא אותה. פה יקחו אותך לבית הסוהר… מה הכתובת שלך?״

בערב הופיע הפקיד, נטל את החבילה והסתלק בחפזון.

היתה שעת דמדומים ברחובה של שכונתנו. בכל רגע עתידה היתה אשתו לחזור מעבודתה; אך לפני שיאמר לה את אשר עשה, ביקש פסח כץ לשאוף אוויר צח. הוא היה נרגש, ידע כי עשה מעשה רב, וידע כי בכך נעשה עוול לאשתו. הוא ביקש לאגור אומץ ובטחון. אילו היה לו בן בבית, ילד קטן, אפשר שהיה מלטף עתה את ראשו ללא־אומר ושואב עוז מזיקה זו של אב, אשר בבוא היום לא יתבייש כשישאל בנו: ״מה עשית בימים ההם למען עמך ומולדתך?״

אבל מאחר שלא היה לו בן יצא החוצה והחל פוסע בחפזון לעבר חבורת זאטוטים ששיחקו על הכביש. ראשו של אחד מהם ביקש ללטף, כשיעבור על פניהם. לבו היה מלא על גדותיו.

---

תחרות שחיה

מאת

בנימין תמוז

א

לפני שנים רבות, ביום קיץ חם, ישבתי במטבח ביתנו. מן הרצפה העשויה ריבועי חרס אדומים שאבתי צינה בכפות רגלי היחפות, כשעיני משוטטות בחוץ ומרפקי נתונים על שעוונית השולחן. דממה של אחר־צהרים עמדה בחדרים.

לפתע עלה קול מקצה הרחוב, קול שעטת פרסות־סוסים וכרכרה מתקרבת, כרכרה ערבית שחורה, מאותן הכרכרות שהיינו שוכרים לנסוע לתחנת הרכבת שביפו, כדי להפליג ירושלימה, אל סבתא, בימי הפסח.

קרבו הסוסים ונעצרו בפתח ביתנו והעגלון ירד ובא ודפק על הדלת. קפצתי לפתוח לו וריח של טחבובית הקיף את המטבח, ריח סוסים וריח מרחקים וכתפיו של העגלון חסמו את האור ולא הניחו לשרב להדחק פנימה.

הוא הושיט מכתב כתוב צרפתית ולא ידעתי לקרוא. אמי באה ואורו פניה. ביקשה מן העגלון שיכנס והניחה לפניו פלח אבטיח קר ופיתה טריה. השעין הערבי את שוטו אל הקיר, ברך מעשה ידיה של אמי, ישב אל השולחן ונגס מן האבטיח וקול שפתיו מלא את החלל.

אמרה אמי שהמכתב בא מן הישישה הערבית שבפרדס, והיא כותבת כי שלום לה וכי מחושיה עזבוה, וכי הרפואה באה לה מידי אמי והיא נושקת את ידיה מרחוק. כן כתבה כי הימים ימי קיץ ושמועה שמעה כי חגים מתקרבים ובאים עלינו, ובוודאי תהיה אמי פנויה משאר חוליה ותבוא עם בנה לשבת בבית שבפרדס.

כשיצאנו מביתנו ועלינו לכרכרה היתה השמש נוטה לשקוע בים. קיפל העגלון את גג העור המעוגל ואנחנו שקענו בתוך המושב העמוק ומיד נתמלאתי תחושת מרחקים ומסע. טיפס הערבי ועלה למרומי מושבו, שרק לסוסים והניף שוטו באויר. חרקו הקפיצים, שקעו המושבים תחתינו וחזרו ונתרוממו כגל שבים, וצניפת פרידה ושלום פילחה את האויר. הכרכרה עקרה גלגליה והלכה, טופפת על הכביש המשובש במהמורות ומשמיעה זמר של מאורעות.

עד מהרה חלפנו על פני מסגד חסן־בק ונכנסנו בסמטאות מנשייאַ. ריחות תבשילים קידמו את פנינו וגלים של כמון, צלי־כבש, חצילים מטוגנים ונענה־שבסלט היו מציפים אותנו לסירוגין. וקולו של העגלון היה מזהיר לימין ולשמאל, משדל רוכלים שיזוזו מן הדרך וזורק דברי־תוכחה כלפי זאטוטים הרובצים באמצע הרחוב. הסוסים היו מנענעים אחוריהם החומים והמבהיקים והיו שועטים קצובות ועליזות, והסוס שמימין הרים זנבו והיה מטיל גללים תוך כדי ריצה. הפך העגלון פניו אלינו וזרק חיוך של התנצלות ממרומי מושבו, ואמר שסוסים בני־בלי־בושת הם ואין להם נימוס ואתנו המחילה והסליחה.

היינו מטלטלים טלטול של נועם בתוך המושב עד שיצאנו מחוץ לעיר והתחילו הסוסים מושכים את הכרכרה בכבדות בתוך דרך של חול אדמדם, בין משוכות צבר וגדרות של עצי־שיטה, ומן החול עלו גלים של חום ורבצו עמנו על המושב הצונן. נראה שהשמש כבר השיקה במי הים ומאחורי הפרדסים נמסך אודם שמים בוערים, ואפלולית צוננת ירדה מסביב והסוסים עמדו לפתע והטילו מים בתוך החול.

נעקרה הכרכרה שנית ממקומה, רעד עבר בעורם של הסוסים ומתחת לפרסותיהם הופיעה רצועת דרך מרוצפת אבני כורכר, ומשני עבריה שדרות ברושים. מיד צץ ועלה לפנינו קמרון אבנים מסויד לבן ובו שער עץ גדול ומוגף, ובשער פשפש קטן. ליד הפשפש עמדה נערה בת־גילי, לבושה שמלה לבנה וסרט ורוד קלוע בשערה. כשקרבה הכרכרה לשער קפצה הילדה ונמלטה פנימה, והעגלון אמר: הגענו!

בימינו אין רואים חצרות כאלו. ואם אתה נקלע למקום שהיתה בו חצר כזאת אתה מוצא הריסות של ימי המלחמה וערמות של אבנים וקורות־עץ וקורי עכביש, שמתאמצים להעטות עתיקוּת על דברים שעוד אתמול נשמו וצחקו.

אבל באותם הימים היתה החצר מתוקנת ושוקקת חיים. מרובעת היתה ומוקפת משלושה רוחותיה בנין קומותיים. למטה היו מצויות האורוות והרפתים, ובחצר שוטטו תרנגולות שחורות ואדמדמות, שקרקורן מתערבב בצהלת־סוס. בקומה השניה נמצא חדר המנוע ולידו בריכה, וצינור יוצא מחדר־המנוע ומקר מימיו לתוך הבריכה ודגי זהב באים אצל הצינור ומשכשכים בתוך בועות האויר העולות עם משפך־המים. ומעקה של עץ היה עוטר מרפסת ארוכה, שרויה בצל־תמיד, ומן המרפסת היו נכנסים בדלת של זכוכית צבעונית לחדר־האורחים, שממנו יוצאות דלתות: דלתות לחדרי־המגורים, למטבח ולממגורות.

שולחן ארוך ניצב בטבור החדר וסביבו כורסות מרופדות, עוטות מעילי בד לבן, מפני האבק; אבל ביום שבאנו לבית הוסר הבד הלבן והונח בפינה, שכבות־שכבות.

עציצי חרס צבועים אדום וזהב ניצבו בחדר, ובהם פרחי־נייר גדולים, עשויים כשושנים וחבצלות; והיה שם עציץ אחד שצבעיו דהו מזמן, והוא עציץ שהובא לכאן ביום כלולותיה של הישישה, אם הבית.

מן הקירות נשקפו פרצופים של חובשי־תרבוש ועונדי־חרב, נתונים במסגרות של עץ מוזהב. והישישה הוליכה את אמי אל אחת התמונות ואמרה:

״זהו בעלי, מנוחתו עדן. ואביו הוא שבנה את הבית הזה. עכשיו אנחנו דרים כאן בימות הקיץ, ובחורף חוזרים ליפו״.

נאנחה אמי ואמרה: ״בעלי אף הוא איננו. אבל ביתו ובית אביו לא כאן הם. הכל נשאר בחוץ לארץ, ואני דרה בדירה שכורה, בחורף ובקיץ״.

אמרה הישישה: ״אתם חדשים כאן, אֶמיגרנטים. אבל בעזרת האלהים תעשו חיל ותבנו לכם בתים. חרוצים אתם וידיכם מבורכות״.

קיבלה אמי את הרמז והחזירה לה מבט של תודה, אבל אותה שעה נפתח פי ואומר: ״אבל זה לא נכון שאנחנו מנשלים את הערבים, פנינו לשלום ולא למלחמה״.

הניחה הישישה ידה על ראשי ואמרה: ״הכל לפי האדם. מי שפניו לשלום, יחיה בשלום״.

לפתע חזרה הנערה הקטנה והופיעה בפתח החדר.

״קרבי הלום, נאהידה״, אמרה הישישה, ״נשקי את ידי החאכימה שלנו, שריפאה את סבתא שלך. וזהו בנה הנער״.

פסעה נאהידה מאצל הדלת ועמדה לפני אמי. חיבקה אותה אמי ונשקה לה על לחייה, וחכליל ניצת בשזפון פניה של הנערה. היא הורידה ראשה ושתקה.

״נאהידה שלנו ביישנית״, אמרה הישישה, ״אך לבה טוב״.

הפשילה נאהידה שולי שמלתה הלבנה וישבה על הכורסה וישבנו כולנו, כאילו הותר הדבר מאחר שהמכובד שבכולנו ישב ראשון.

השמיעה הישישה דיבור בצרפתית ואמי צחקה. שוב פרח חכליל בלחייה של נאהידה, וראיתי שהיא מציצה בי להיווכח אם אני שומע צרפתית. אמרתי לה:

״איני מבין כלום. מה הן אומרות?״

״סבתא שלי אומרת שאני ואתה יכולים להיות זוג״.

״שטויות״, אמרתי לה וכבשתי פני ברצפה.

״לכו לשחק״, אמרה הישישה, ״אין אנו מפריעות״.

קמתי ויצאתי בעקבות נאהידה למרפסת. באנו וישבנו על שפת הבריכה.

״את מאמינה באלהים?״, שאלתיה, ״אני לגמרי לא״.

״אני כן. ויש לי בפרדס מקום שאני מתפללת שם, ואם נהיה חברים אקח אותך לאותו מקום ואראה לך שיש אלהים״.

״ואת צמה בחודש רמדן? אני אוכל אפילו ביום־כיפור״.

״אני לא צמה, כי אני קטנה. ואתה נח ביום השבת?״

״זה תלוי״, עניתי, ״אם אין לי מה לעשות אני נח, אבל לא מפני שיש אלהים, אלא סתם״.

״אבל אני אוהבת את אלהים״, אמרה נאהידה.

״אז בוודאי שלא נוכל להיות זוג עד שתחדלי להאמין״.

ביקשה נאהידה לענות, אבל אותה שעה נשמע קול פשפש השער בהפתחו ושני אנשים הופיעו בחצר. קפצה נאהידה לקראתם וכרכה זרועותיה סביב צוארו של האחד, חובש תרבוש ולבוש אירופית, וקראה:

״אבא, יש לנו אורחים״.

״יודע אני״, אמר אבא, ״החאכימה באה אלינו״.

קמתי ממקומי וחיכיתי שיעלו לבריכה. האיש השני, צעיר כבן י״ח, עוטה כאפיה ועקל, היה דודה של נאהידה, אחי אביה, והוא בא ראשון והושיט לי את ידו וברכני לשלום. ואביה של נאהידה לטף את לחיי ומשכני אחריו לתוך הבית.

סעודת הערב נערכה על המרפסת. בקערות גדולות הובאו תפוחי־אדמה מטוגנים, פלחי חציל במיץ עגבניות וקוביות גבינה מלוחה. בקערה אחרת הוגשו רימונים ואבטיחים קטנים, וערימת פיתות חמות נתגבבה באמצע השולחן.

עבדול־כרים, הוא דודה של נאהידה, שאלני אם אני חבר ב״הגנה״. על כך עניתי כי זהו סוד.

הוא צחק ואמר כי הסוד גלוי וידוע בכל הארץ.

״עבדול־כרים לומד בקולג׳ של המופתי״, אמר אביה של נאהידה, ״וכל הימים הוא מתיירא מפני ההגנה שלכם״.

קדרו פניו של עבדול־כרים ונשתתק. אך הישישה, אמו, הניחה ידה על כף ידו ואמרה: ״עבדול־כרים שלי הוא גבר טוב ונאמן. אל־נא תקניטוהו״.

נשק עבדול־כרים את ידי אמו הישישה ולא השיב.

אותה שעה צץ על המרפסת כלב רועים ששערו מגודל, נדחק אל מתחת לשולחן, התלבט בין הרגלים וחיפש לו מקום לרבוץ, עד שנח מסיבוביו והניח ראשו על כפות רגליה של נאהידה וליקקן; ואת זנבו הניח על כפות רגלי והיה מכשכש בו ומדגדגני. עלה חיוך על פני, מחמת הדגדוג, ונתתי עיני בנאהידה להסביר לה מדוע אני מחייך. אך ראיתי שהיא קולטת את חיוכי כמבט של ידידות כלפיה, ונשתתקתי.

אחרי ארוחת הערב אמר אביה של נאהידה לאחיו:

״עבדול־כרים אחי, לך והראה לילדים מה שהבאת מן העיר״.

קם עבדול־כרים ורמז לנאהידה ולי שנלך אחריו. נכנס עבדול־כרים למחסן שבפרדס והוציא מתוכו רובה ציד מבהיק.

״מחר נצא לצוד שפנים״, אמר עבדול־כרים, ״יודע אתה לירות?״

״קצת״, אמרתי לו, ״נתחרה בקליעה אם אתה רוצה״.

״בשבוע שעבר״, אמרה נאהידה, ״ערכנו כאן תחרות שחיה בבריכה, ודודי נצח את כולם״.

״אם אתה רוצה״, אמרתי לו, ״נתחרה גם בשחיה״.

״אהלאן וסהאלאן״, אמר עבדול־כרים, ״מחר בבוקר. ובינתיים נחזור הביתה ונשמע שירים. יש לנו גרמופון״.

חזרנו ועלינו לבית ועבדול־כרים הניח תקליט, סובב במנוף וכיוון את הארובה.

נשמע קולו של כמאנג׳י ושל תוף ומצלתיים ומיד אחריו קול שירה ערבית, קול מתוק ומתחטא, צף ומשורר בסלסולים. נתרווח עבדול־כרים על כורסתו ופניו נוהרות. כשכלה התקליט חזר והניח אחר במקומו, אבל לי נדמה שאין זה אלא אותו שיר שכבר שמענו. וכך חזר הענין ונשנה כמה וכמה פעמים עד שנפל עלי שעמום וחמקתי לחדר אחר, שבו היו אמי והישישה ממתיקות שיחה. ומאחר שגם שם נשתעממתי קמתי ויצאתי למרפסת והשקפתי אל הבריכה והפרדס שמאחוריה. ירח גדול רבץ על העצים וצינת מים עלתה מן הבריכה. ציפור לילה קראה מקרוב, אך כשנשתתק קול הגרמופון נשתתקה גם הציפור. פיהוק יצא מפי והייתי מהרהר בצער על חברי שבשכונה, הצולים עתה תפוחי אדמה על מדורה שמתחת לעמוד החשמל ומושכים עצים ממחסן בית החרושת לנקניק שבסמוך. למה באתי הנה? אמרתי בלבי.

דרך משונה מצאה לה נאהידה לעורר אותי משנתי בבוקר: חתול עצל ושמן היה להם בביתם; קמה והטילה אותו על פני, בתוך שנתי, וקפצתי מן המיטה. נטלתי את החתול וזרקתיו לחיקה. וכך נכנסנו ליומנו השני בפרדס. עוד אני עומד ומשפשף את שיני ועבדול־כרים נכנס למטבח ואמר:

״מה בדבר תחרות השחיה בבריכה?״

״מוכן״, אמרתי לו.

כלינו ארוחתנו בחפזון, נטלנו בגדי רחצה ויצאנו החוצה. אמי והישישה ואביה של נאהידה משכו להם כסאות אל מעקה הבריכה וזימנו עצמם להיות צופים בתחרות.

״אחת, שתים ו…שלוש״, קראה נאהידה, ואנוכי ועבדול־כרים זנקנו המימה. אם מפני ההתרגשות ואם מפני שלא הייתי רגיל במים מתוקים, צללתי כאבן לקרקעית הבריכה ועד שנתאוששתי וצפתי למעלה, כבר היה עבדול־כרים מצוי בטבורה. ראיתי את אמי גוחנת על המעקה וקוראת לי: ״אל בהלה! שחה מהר!״ והתחלתי שוחה. אך לשוא. לפני שהגעתי אל מתחת לצינור היוצא מן המנוע כבר היה עבדול־כרים בעבר השני, על מעקה הבריכה, יושב וסוחט שערותיו.

״נצחת אותי בבריכה״, אמרתי לו, ״אבל אפשר להתחרות במשהו אחר, אם אתה רוצה״.

״במה?״, שאל עבדול־כרים.

״למשל בחשבון״.

״למה לא?״, אמר, וצווה לנאהידה שתביא נייר ועפרון.

הלכה נאהידה והביאה. נטלתי את הנייר וחציתיו ועל כל פיסה כתבתי שבעה מליון, תשע מאות שמונים וארבעה אלפים, שש מאות תשעים ושמונה כפול ארבעה מיליון, תשע מאות שמונים וששה אלפים שבע מאות חמשים ותשע. ״נראה מי יפתור ראשון״, אמרתי.

תפש עבדול־כרים בעפרון וישב לכתוב, ואף אני התחלתי מחשב. סיימתי לפניו והגשתי את הנייר לאביה של נאהידה, שיבדוק. נתברר ששגיתי. הגיש עבדול־כרים את הנייר שלו ונתברר שאף הוא טעה בחשבון.

״אז נתחרה בשאלות כלליות״, אמרתי לעבדול־כרים. ״למשל: מי גילה את אמריקה?״

״קולומבוס״, אמר עבדול־כרים.

״לא נכון״, אמרתי, ״דווקא אמריגו ווספוּצ׳י ועל שמו נקראת אמריקה״.

״הוא נצח אותך״, קראה נאהידה אל דודה, ״אתה רואה שהוא נצח אותך?״

״הוא נצח אותי באמריקה,״ אמר עבדול־כרים, ״אבל אני נצחתי אותו כאן, בבריכה״.

״יבוא יום ואגדל ואנצח אותך גם בבריכה״, אמרתי לו.

נאהידה כמעט שהנידה בראשה לאות הסכמה, אך חזרה בה ותלתה עיניה בדודה, לשמוע מה יענה.

״אם תנצחני גם בבריכה״, אמר עבדול־כרים, ״יהיה רע מאד. גם לך, נאהידה, יהיה זה רע מאד. לכולנו״.

לא ידענו מה הוא סח ורציתי לומר לו שלא יתפלסף, אבל לא ידעתי כיצד אומרים זאת בערבית ושתקתי.

אחר כך יצאנו לצוד שפנים בפרדס.

ב

שנים רבות עברו מאז, ושוב חזרו ובאו ימי קיץ לעולם. עייף ויגע מעבודת השנה, חפשתי לי מקום־נופש לבלות בו שבועיים ימים. ארזתי מזוודה קטנה ויצאתי לירושלים. בירושלים לא נמצא פנסיון שיש בו מקום פנוי ולאחר התרוצצות מיגעת ישבתי במכונית ההולכת לעין־כרם הערבית. כשישבתי במכונית התחלתי מהרהר: מה אעשה שם? ולמה אני נוסע דווקא שמה?

בקצה הרחוב הראשי עמד בנין מקומר שבקרקעיתו היה מפכה המעין, וממול, בצלע ההר המתנשא אל מנזר הרוסים, מתחת לצילם של עצי שקמה, היו מפוזרים שרפרפי־עץ קטנים ואנשים ישבו שם, לגמו קפה ועשנו נרגילות. באתי וישבתי על אחד השרפרפים. ניגש אלי נער־הקפה ושאל למבוקשי. אמרתי לו: ״שמא אתה מכיר כאן משפחה שתאוֹת לאכסן אותי לשבועיים?״

אמר הנער: ״אינני יודע, אבל בעל הבית אפשר שהוא יודע״.

בא בעל הבית לתהות על קנקני: ״משפחה שתאכסן אותך? לאיזה צורך?״

״למנוחה״, אמרתי לו, ״עייף אני ומבקש מקום לנוח״.

״וכמה תשלם?״ שאל בעל הבית.

״כמה שצריך״, אמרתי לו.

ציווה האיש על נערו לעלות לביתו של פלוני אבּוּ־נימר.

מקץ שעה קלה חזר הנער ואמר: ״עלה למעלה. אבו־נימר מסכים״.

נטלתי מזוודתי והתחלתי עושה דרכי במעלה ההר, וככל שעליתי כן הייתי תמיה על עצמי מה ראיתי לבוא דווקא לכאן. נכנסתי לחצר ודפקתי על דלת הבית. יצא ערבי כבן ארבעים וחמש, גבה־קומה וקרח, ואמר: ״ברוך־הבא, בוא והכנס״.

הלכתי אחריו לאורך מסדרון צונן והובאתי אל חדר קטן שכולו תפוס במיטה גבוהה ורחבה.

״אם יפה המקום בעיניך, ברוך תהיה״, אמר אבו־נימר.

״יפה״, אמרתי, ״ובכמה יעלה?״

״אינני יודע״, אמר אבו־נימר, ״זאת תגיד לך אשתי״, ויצא.

פרקתי מזוודתי וישבתי על המיטה ומיד שקעתי בכסתות רכות שקפצו והגיעו עד מרפקי. דממה גדולה עמדה מסביב ומתוך הדממה בקעו ריחות מוּכרים, בלולים שמן מטוגן, עלי־נענה, קפה שחור, מי שושנים וגרגרי האֶל. חשתי כי חיוך מתפשט על פני ואזני מתאמצת לקלוט קול, שהיה חסר כדי להשלים זכר רחוק ומטושטש.

לפתע נפתח ברז במטבח וקול מים פורצים עצר את נשימתי: צינור מקר מימיו לבריכה.

קמתי ויצאתי לחצר. בריכה לא היתה כאן, אף לא עצי פרדס, אבל צמיחתם של עצי השזיף והתפוח היה בה מן הזר והמיוחד לגידולים שבבתי ערבים; ניכר היה שלא בבת אחת נוצרה החצר; כל דור ודור הוסיף משלו. זה נטע וזה עקר. זה שתל תפוח ליד הברז, וזה שתל תוּת ליד סוכת־הכלב, וברבות הימים קם הגן וסיפר תולדות בעליו; ואני הייתי עומד ומקשיב ודמיוני מאכלס בחצר את נאהידה ואת סבתא שלה, את עבדול־כרים ואת הכרכרה שתעצור לפתע לפני השער וסוסיה יטילו מים.

בערב נקראתי להסב אל שולחן המשפחה ואבו־נימר הציג לפני את המסובים. אשתו עגולת הפנים והזריזה, מחייכת לחלל החדר בלי שתרים עיניה אלי; שני בניו, האחד כבן שלוש־עשרה והשני כבן חמש־עשרה, לומדים בקולג׳ שבעיר; ובתו, לבנת בשר ועגולת אברים, והיא נשואה לשוטר שאינו מצוי בביתו כל ימות השבוע, וכשהוא בא הביתה הוא מביא סל נצרים ובו יונה כפותה, תפוחים מביתר, ותריסר ביצים שהוחרמו מכפרי שהובא לתחנת־המשטרה.

מה שהוגש לשולחן לא היה אלא המשך לאותה סעודת־ערב רחוקה שבפרדס; ובאותה שעה כבר הייתי יודע מה אני מבקש כאן.

אחרי הארוחה החלו קולות שיר ערבי בוקעים מתוך גרמופון; ואבו־נימר שאלני אם יכול אני להורות לבניו כיצד יש להשתמש במכונת־כתיבה אנגלית שקנה אתמול בעיר.

ישבתי להדריך את הנערים, שנגשו למלאכה בהתפעלות עצומה, כשאביהם ואמם עומדים מן הצד ולבם גואה מנחת. שעה ארוכה עברה עלינו בעיסוק זה, עד שבאה האם והגישה לי כוס קקאו מתוק וביקשתני לפוש קִמעה. קולו של הגרמופון לא פסק כל אותה שעה, וכשהייתי גומע מן הכוס בא קולה של נאהידה באזני, ופרצוף פניו של עבדול־כרים צף ועלה לעיני־רוחי, ומן החשכה שבמסדרון עלה קול שיחתה של אמי ושל הישישה. אותה שעה ידעתי שכל אותן השנים המרובות הייתי מחכה לרגע זה, שיחזרו ימי שבתנו בפרדס ויעלו שנית. עצמתי את עיני ואמרתי בלבי: האשוב לראותכם, נאהידה הקטנה ועבדול־כרים, המנצח בבריכה?

ג

ושוב חלפו כמה שנים. עומדים היינו בעצם ימי המלחמה שבינינו לבין הערבים. מצוי הייתי בתוך פלוגה שנערכה להסתערות על תל־א־ריש, בחולות יפו שממזרח לעיר.

שבועות אחדים קודם לכן נערכה שם הסתערות־נפל שעלתה לנו בעשרים וששה קרבנות. הפעם היינו בטוחים בנצחוננו וראינו קרב זה כמסע־נקם וזעם.

בחצות יצאנו מחולון ופתחנו בזחילה לעבר בתי תל־א־ריש. גבעות החול הסתירונו יפה והזחילה בהן היתה דמומה ונוחה. רוח מערבית הביאה בכנפיה את ריחות יפו באפינו; אך בשעה מאוחרת יותר באה רוח מגבנו, מן השיכונים שבחולון, והשיבה עלינו ריח בתים לבנים. החולות שמתחתנו העלו חמימות שנקלטה מן השמש.

כשהבחינו בנו הערבים כבר היה מאוחר מדי. נמצאנו כמטחווי רימונים מן המשלט והסתערנו עליו משלושה עברים. אחד מרימונינו הראשונים התפוצץ בתוך עמדת־המקלע הקדמית ופגע בכל אנשיה. פרצנו פנימה והפעלנו את המקלע הגרמני לעבר הכפר, פנימה. בקרב הערבים קמה מהומה והם פרצו אל מחוץ לבתיהם ונקצרו בידי הרובאים שלנו, שארבו משני האגפים שמדרום ומצפון. נותרה לפניהם דרך הבריחה מערבה, ונראה שכמה מביניהם הצליחו להסתנן שמה בעוד מועד ולהמלט לתוך הפרדס הסמוך, הוא הפרדס שבו עשיתי כמה ימים, לפני כעשרים שנים, עם משפחת הישישה.

השתלשלות עניינים זו צפיתי מראש, שכן היה הדבר בהתאם לתכנית. הבית שבפרדס היה המטרה השניה בהסתערות אותו הלילה. לא ידענו אם מצויים שם לוחמים, אך ברור היה שאם לא נצליח להשמיד את כל אנשי העמדה בתל־א־ריש, ימצאו הללו מקלט נוח להערכוּת שניה בבית־האבן ובחצר. נראה שבבית־הפרדס היתה מצויה תגבורת, שכן נפתחה עלינו משם אש חזקה ולפי כמה סימנים נסתבר שהיו שם עמדות מבוצרות ומוכנות מראש למקרה כשלון בתל.

כאן לא שיחק לנו המזל, והקרב נמשך עד אור הבוקר ואנחנו איבדנו ששה אנשים. אל רוח הנקם שפיעמה אותנו נוסף עתה נופך מיוחד. גם מספרנו עלה על מספרם. עד מהרה נראו סימני התרופפות בבית והאש נחלשה והלכה. עם שחר פרצנו לחצר, חדרנו לאחת האורוות והנחנו חמרי נפץ. כמה רגעים לאחר שנסוגונו מן החצר הדהד קול רעם אדיר, ואגף הבית הסמוך לבריכה הפך תל־חרבות. צעקות פצועים עלו באזנינו וקריאות כניעה. התחלנו נערכים בחצר וקוראים לערבים לבוא ולהכנע.

כשראיתי את עבדול־כרים לא הופתעתי. דומה שגם הוא היה צפוי מראש, אף שעד כדי כך לא העזתי לשער. הכרתיו מיד. יצאתי לקראתו וקראתי בשמו. לאחר שפירשתי לו מי אני, נזכר וחייך חיוך עייף.

״נאהידה אף היא כאן?״ שאלתיו.

״לא״, אמר עבדול־כרים, ״המשפחה יצאה מיפו״.

באו כמה בחורים והקשיבו בתמהון לשיחתנו.

״אתה מכיר אותו?״ שאל המפקד שלנו.

״מכיר״, אמרתי.

״הוא יכול למסור ידיעות חשובות?״

״יתכן״, אמרתי, ״אבל תן לי לגמור אתו חשבון ישן״.

״אתה רוצה לדפוק אותו?״ שאל המפקד.

״לא״, אמרתי, ״אבל אני רוצה לשוחח אתו״.

הבחורים פרצו בצחוק ונראה שעבדול־כרים, אשר לא הבין את שיחתנו, נעלב ביותר וידיו רעדו מהתרגשות.

מיהרתי להסביר לו כי אני מבקש לשיח אתו ביחידות.

״אתם המנצחים״, אמר. ״כאשר תצווה נעשה״.

״כל זמן שלא נצחתיך בבריכה״, אמרתי לו, ״אין לדעת מי המנצח״.

עבדול־כרים חייך ונראה שהבין לרוחי.

אך מפקדנו לא סבר ולא הבין אלא ציווה להוליך את עבדול־כרים לפרדס, למקום ריכוז השבויים.

עליתי אל הבריכה וישבתי על המעקה. מחולון ומבת־ים החלה זורמת תגבורת והחובשים טיפלו בפצועים שבחצר. עד מהרה נעזבתי לנפשי. פשטתי בגדי ונכנסתי למים. הם היו חמים ומזוהמים וניכר כי הצינור שמלמעלה לא הוליך מים מן הבאר ימים רבים.

פשטתי זרועותי וחציתי את הבריכה פעם ופעמיים. עצמתי את עיני וחכיתי לקולה של אמי שיבוא מן המעקה, מעודד ואומר: ״אל בהלה! שחה מהר!״

אך לעומת זאת בא קולו של עבדול־כרים באזני: ״אתה נצחת אותי באמריקה, אבל אני נצחתי אותך כאן, בבריכה״.

באותו רגע נשמע קול יריה מעבר לפרדס. לבי עמד מדפוק. ידעתי כי עבדול־כרים נרצח.

קפצתי מן המים, חטפתי את מכנסי ומיהרתי לפרדס. מהומה קלה עמדה שם והמפקד צווח:

״מי ירה כאן, לכל הרוחות?״

אחד הבחורים אמר: ״נפלט אצלי כדור״.

המפקד ראני מתקרב ואמר: ״הפסדנו אינפורמציה, לעזאזל. הרגו את הערבי שלך״.

״הפסדנו״, אמרתי.

ואחר כך ניגשתי אל גווית עבדול־כרים והפכתיה. דומה שהוא ראני כמה רגעים קודם לכן, בעיני רוחו, כשאני שוחה בבריכה. פניו לא היו פני אדם שהפסיד.

כאן, בחצר, הייתי אנוכי, היינו כולנו, המנוצחים.

---

מעשה בעץ זית

מאת

בנימין תמוז

כשנתייתם מחמוד טאוויל, והוא כבן ששים, או ששים וחמש ואולי שבעים, ירש חלקת כרם נוספת ובה מאה וארבעים עצי זית טובים ועוד עץ אחד, יוצא דופן, ישיש מיושש כבן אלף שנים ויותר, גזעו מפוצל לכמה וכמה פצלות ובין הפצלות יש מקום למעבר חמור טעון שקיים, ונופו גבוה ומסיקתו קשה מפני גובהו וכשאדם מבקש לעדור את אדמתו של עץ זה, אין הוא עודרו סביב סביב, אלא סביב סביב ומבפנים, כאילו היה בוסתן שלם לפניו.

על מאה וארבעים עציו החדשים שמח מחמוד מאד, אבל על עצו העתיק התגאה גאווה גדולה. עצים כאלה יש בכל הכפר כולו אולי עוד ששה או שבעה והם סימן לעתיקות המשפחה של בעליהם ולגדלות היחוס.

בשמְנוֹ של עץ זה היו סכים את בשרם של הרכים הנולדים במשפחת טאוויל, מאז ומעולם. וגבר מן המשפחה כי ייפצע בתגרת־גיבורים, ימצא מזור ביצהר העתיק; וכוחו של אותו שמן יפה לכוח־גברא, שלא לדבר בבריאות סתם, לטבול בו את הפת ולטפטף ממנו על הסלט, לבשל בו ולצקת אל כד הלֶבֶּן ולדשן בו את הסופגניות ולרכך בו את יבלות הרגליים; ואם תמצא לומר, הרי עצם מראה השמן, כשהוא מוריק בתוך הכדים והפחים, כלום אין בו ערובה ועדות לעושר ולנחת?

לימים הגיעה בתו הצעירה של מחמוד לפרקה והוא מכרה לשכנו, לעלי אל־קאסיר, שביקש לקחת לו אשה שלישית על שתי הזקנות שבביתו.

אבל בתו הצעירה של מחמוד טאוויל טעמה טעם עיר, וכבר עבדה בביתו של סוחר מחיפה וראתה עצמה מודרנית משכילה; מרדה באביה ונשאה קולה להספיד את עצמה, ונפלה על סף הבית, מתלשת בשערה.

תפס מחמוד מגלב וייסר אותה כייסר אב את בתו. אבל המופקרת לא לקחה מוסר ועמדה במרדה. נטל מחמוד חבל חדש, מאלו המוכנים עמו למקרה שיפול הדלי לתוך הבאר וילך החבל אחריו, וקשר את בתו. והקורא המשכיל יבין מיד כי קשר אותה אל עץ הזית העתיק; ולא סתם קשר אותה, אלא הכניס אותה לתוך עץ הזית, שלא יזיקוה הטללים בלילה; וכך אמר לה:

״בת סוררת ומורה, מופקרת בת מופקרת, נעוות המרדות! כאן תשבי ופה תלוני ולא יבוא לחם לפיך ולא מים ולא חלב, לא זית ולא תאנה, ואנכי אבוא אליך בבוקר ובערב לשמוע מה בפיך, עד שאשמע דברים של טעם״.

עוד באותו ערב קיים מחמוד את דברו ובא אצל בתו ואמר: ״אזני פקוחות, יא־בינת״.

אבל הבת חישקה שפתיה והביטה בו כנמרה בצייד.

למחרת בבוקר חזר מחמוד ובא ולא שמע מפיה אלא קול שעול יבש.

כשחזר ובא בערב מצאה שטופה בדמעות והיא ענתה ואמרה: ״יש לי תנאי, יא־אבי, ואם תבטיחני, אאות לך״.

״פתחי פיך ודברי״, פסק מחמוד.

״שאם אהיה לעלי אל־קאסיר לאשה, ייבנה לי חדר משלי בתוך החצר ותינתן לי קערה משלי, וסיר עם כיריים משלי, וכד משלי ומחצלת ומטה חדשים…״

״עלי ועל ראשי״, השיב מחמוד ובא והתיר את החבל, ודחף את בתו בכתפה ונזף בה: ״יאללה, תלכי לבית ותאכלי לחם ותשכבי על מטתך״.

החתונה נערכה בראשית החורף, בימים שהחלו מחזירים את השמן מבית הבד שבעלמא, ומחמוד נטל פח שמן אחד, מזיתי אותו עץ עתיק, והביאו לחצרו של עלי אל־קאסיר, ואמר לו: ״פח זה אני מנדב לחדרה של בתי, להשקות בו את הרצפה״.

שכך מנהג בני טובים שבין הפלחים, להספיג את רצפות־העפר הדחוסות בשמן זית, למען תתקשנה, ולמען גרש את לחות החורף.

לעת האביב חשה בתו של מחמוד בעובר שבתוך מעיה, אבל לא זכתה ללדת בביתה, כי מלחמה באה לארץ והיהודים כבשו את הכפר בלילה ובעלה נהרג והיא ברחה עם קומץ פלחים ונשותיהם אל מעבר לגבול, לארץ הלבנון. והקורות אותה שם אינן ידועות לנו.

אבל הכרם וזיתיו לא ברחו, מכל שכן עץ הזית העתיק. שתי עונות עמד הכרם בחורבנו ולא נחרש וזיתיו נשרו לאדמה והיו לרקב, אבל בשנה השלישית באו מתיישבים חדשים – מן היהודים שעלו לארץ לאחר המלחמה – והתנחלו על אדמות הכפר לעבדן.

כשראה מנדל טישלר את החלקה שנפלה בידו, אמר למדריך החקלאי:

״את העץ הרקוב הזה אני עומד לעקור מחר בבוקר, שלא יקפח את שאר העצים״.

צחק המדריך וענה: ״עץ זה יכניס לך יותר זיתים מעשרה עצים אחרים, שמנו טוב מדבש ומחלב, ואם אתה מעז לעקרו יעקרו לך את שיניך״.

משך מנדל טישלר בכתפיו ואמר: ״מילא״.

ובסתיו, לעת המסיק, גרף כמה וכמה פחים של זיתים מתחת לאותו עץ, ומאחר שביקש לראות כמה מתוק השמן שבהם, צווה שייצקו לו, בבית־הבד, שמנו של אותו עץ בפח מיוחד.

ישבו בני משפחתו של מנדל טישלר לסעודה והביאו צלוחית מאותו שמן. טבל מנדל פיתו בצלוחית וטעם. מיד ירק שלוש רקיקות: ״טפו, לכל השדים והרוחות! הרי זה מר כמרה. סלקו טינופת זו מן הבית״.

טעמה אשתו ועיוותה פניה. טעמה בתו וטעמו בניו והסכימו ביניהם ששמן זית הוא מאכל בהמות ומאכל ערבים, ואשריהם שיש שוטים במדינה המוכנים לשלם כמה וכמה לירות בעד ליטר.

מיד הלכו אל האיש העוסק בהברחת השמן, שמסתירים מן הממשלה, ומכרו לו את כל הפח כולו, ועוד כמה פחים שהצליחו להטמין ביום שבו באו הפקחים ליטול את השמן במחיר רשמי.

שמחו בני המשפחה על שנפטרו מאותה צרה וחזרו אל שולחנם ואכלו איטריות בחלב ופשטידה של גבינה ושתו תה והלכו לישון.

כשהשכימו למחרת בבוקר מצאו בחצרם איש עירוני אחד. פתח העירוני ואמר: ״אם יש לכם עצי זית שאתם מוכנים למכרם לעקירה, אני קונה״.

מיד הובילוהו אל העץ הישיש ואמרו לו: ״הרי זה לפניך. אבל אל תעקור אלא מחציתו, כדי שלא תהיינה צרות מן המדריך״.

הביא העירוני פועל בעל משור ונסרו מן העץ שלושה או ארבעה ענפים גדולים, ושלמו למנדל כמה ששלמו והסתלקו.

מאותם ענפים התקינו בתל אביב גמלים של עץ זית, שנושאים על גבם קסתות של דיו; והתקינו עטים לכתיבה, והתקינו צלחות שכתוב עליהן ״מדינת ישראל״ ועוד התקינו פמוטים שכתוב עליהם ״שבת״, וקערה שכתוב עליה ״הא לחמא עניא״.

לאחר שהיו כל אלה מתוקנים ומשוחים בלכה, פרסמו מודעה בעתונים בזו הלשון:

״קרוביך באמריקה שולחים לך חבילות מזון. אל תהיה כפוי טובה ושלח להם, אף אתה, מזכרת מישראל; שלח להם מתנות עשויות עץ זית, מלאכת מחשבת מקורית״.

באו האנשים לחנויות להסתכל במלאכת המחשבת וראו את הגמלים. אמרו האנשים: ״הרי זה קיטש! אין זו אמנות! וכי את אלה נשלח לקרובינו באמריקה?״ ענה החנווני ואמר: ״אצלכם זה קיטש, אבל לאמריקנים זוהי שמחה גדולה״.

היו שנתפתו וקנו ושלחו. וכשהגיעו הגמלים לאמריקה והוצאו מאריזתם, תהו כמה מקרובינו באמריקה ואמרו: ״זוהי האמנות של מדינת ישראל? מילא, כיון ששלחו לא נשליך לאשפה…״

והניחו את הגמלים בחדרי־השפחות.

אבל עץ הזית העתיק שבכפר, בחצרו של מנדל, לא חש ולא ידע, ובכל שנה היה מוציא עלים חדשים, ירוקים־כסופים, והיה משלח בדיו לחבוק את המרחב. והיו כמה מן הבדים גבוהים כל כך עד שיכלו להשקיף אל מעבר לגבול, למדינת הלבנון, ואלמלא ידעתי שעצים אין להם לא עינים ולא נשמה, הייתי אומר שהם מתגעגעים לבתו של מחמוד, שהיתה כלואה בתוך העץ יום ולילה ויום.

לא עברו שנה ושנתיים, ומנדל טישלר וחבריו הודיעו לממשלה ולסוכנות ולקרן הקיימת, כי אין הם רוצים להוסיף ולשבת בכפר הנידח והם דורשים במפגיע שיכון על יד ראשון־לציון. אמרו וקיימו: חדלו לעבד את האדמה, שחטו תרנגולותיהם שבלול ומכרו בשרן לפנסיונים של צפת, פסקו לשלם דמי־מים ל״מקורות״ ולא עסקו אלא בממכר ביצים שקנו מגוש־חלב הקרובה, ובהברחת עגלים מכאן לשם ומשם לכאן.

נכנעה הקרן הקיימת והסוכנות והממשלה, ועשתה רצונם של מנדל טישלר וחבריו, ושוב נתרוקן הכפר מיושביו.

עד שיום אחד באה מכונית של החברה הקבלנית לעיבוד קרקעות נטושות, ובתוכה אגרונום ושבעת יועציו. בדקו יפה את הרנטאביליות של מטעי־הזיתים, פסקו מה שפסקו, ולאחר שבוע באו פועלים לעבד את הקרקע. מעשה ראשון שעשו – עקרו את שבעת עצי הזית הישישים; ראשית, מפני שהם נטועים מחוץ לשורה ומפריעים לחריש, ושנית, מפני שהם גבוהים מדי ומצריכים בימי המסיק סולמות בעלי קומה שאינם מצויים במחסן החברה הקבלנית לעיבוד קרקעות נטושות, ושלישית, מפני שכך ציווה האגרונום, שמצאם בלתי רנטאביליים.

---

מעשה בחבית של זיתים

מאת

בנימין תמוז

רק בבית החולים, כשנתפכח מיינו ודעתו נצטללה עליו מן הרטיות הקרות שהניחו על פניו, הודה עבדוּ לפני אשתו ואמר ברוח נמוכה: ״האנשים אמרו לי, אבל אני לא שמעתי״.

ודאי שהאנשים אמרו לו. וקלמן שפירא אפילו החזיק בחגורתו האדומה של עבדוּ וביקש להניאו ממעשה שטות; אבל עבדו התעקש.

״החמור לא יסחוב שתי חביות מלאות״, אמרו האנשים.

״יימח שמו החמור״, זרק עבדו לעברם. ״הזיתים האלה יש לי עליהם רווח לירה וחצי. אני משוגע לשלם פעמיים הובלה? איפה ילך כל הרווח שלי?״

ואמנם היה גרעין של טעם בדבריו. זיתים אלה לא היו מן המשובחים. ואם לדבר גלויות, היו אלה זיתים שאינם ראויים למאכל אדם. מישהו מן המעברה נזדרז ומסק מן ההפקר, לפני רדת הגשמים, וכבש זיתים בבהלה ובלא דעת ועשה מהם שתי חביות של גללים יבשים. אבל בימינו כל דבר שנראה כמאכל, בני אדם קונים ואוכלים. ולא רק מפני פגעי הזמן, אלא גם מפני שנתמעטו האנשים שזוכרים טעם זיתים של ימים שחלפו. בימינו נתרבו בארץ אנשים שאינם מבדילים בין אראק זאחלה לבין מי רגלים שיוצקים להם בבקבוקים מפוגלים. כל שכן בזיתים.

עבדו עצמו ידע מה הוא קונה, אלא לפני שסיים והשליש כסף במעברה הלך אל חיים זוסמן, בעל הפנסיון, והביא לפניו חופן זיתים ואמר לו: ״מאלה אתה קונה שתי חביות?״

הביט בהם חיים זוסמן ואפילו לא טרח לפצחם בין שיניו: ״בכמה?״

״בכמה שתגיד״, אמר עבדו.

״שלושים בעד קילו״.

״תתן ארבעים?״

״קח שלושים וחמש ואל תדבר אף מלה. חבל על הזמן שלך״.

מכאן ואילך פרשה שתחילתה בחטא־מסיקה־שלפני־זמנה וסופה, כפי שרמזתי, בבית החולים.

החמר לא רצה בפחות מלירה ואפילו תהרגנו. ״קילו שעורים לחמור״, טוען החמר, ״עולה היום בזהב. או אולי אתה רוצה שאגנוב?״

״מה איכפת לי שתגנוב ותשבור הראש שלך״, צעק עבדו. אבל לא הועיל כלום ולקח חמור בלירה. חבית ראשונה נתיישבה יפה על האוכף ואילו השניה, חציה תלויה באויר וחציה רוכבת על עכוזו של החמור וציר הזיתים נוטף אל מתחת לזנבו. והאנשים, כאמור, הזהירו שלא יקח שתי חביות.

מתחילה הלך הכל למישרין. ציר הזיתים קריר היה והיום יום חם; נהנה החמור מן הלחלוחית המטפטפת אל בין כרעיו ומשך בשמחה. עד שהגיעו מול חנותו של פאפנידו, ושם בעט החמור בעיטה ראשונה. עכשיו ברור לכל מדוע בעט, שכן נתחלפה הלחלוחית הקרירה של הציר בצריבותו של הפלפל שבזיתים; ומי שמכיר את החמורים יודע שהפלפל איננו יפה לאחוריהם.

בעיטה שניה בעט החמור אצל מדרגות השוק הערבי, וכן הוציא נפיחה וצרף לה מין שהוק מבשר רעות. החמר עשה עצמו כלא יודע, מפני שלא רצה להפסיד שכר הובלה ועבדו שתק מפני שלא רצה לשלם שכר שתי הובלות. וכשהתחילו עולים בדרך המרוצפת המובילה לרחובו של חיים זוסמן מעד החמור וכרע תחתיו. החבית שעל האוכף נזדעזעה אבל לא נשמטה ואילו החבית שעל העכוז החליקה מלוא קומתה ונהפכה על פניה. מה שקרה לזיתים יבין כל אדם, ואפילו לא טעם זית מימיו: מהם נשפכו על המרצפות בערימה עומדת וקיימת ומהם נתגלגלו אל התעלה והחלו נשטפים עם מימיה ויורדים והולכים בדרך שבה עלו ובאו.

לא בבת אחת הגיע עבדו לכלל זעם ויאוש. מתחילה חבק מתניו ונתן בזיתים מבט של התגרות, כאומר: אדרבא, נראה עד היכן חוצפתכם מגעת; אחר כך הביט בהם כאילו בסיפוק: וכי מה אפשר היה לצפות מטנופת שכמותכם. ורק אחר כך נתן עיניו במחמר. אבל לפני שאגלה מה אמר למחמר (ואולי מוטב שלא אגלה זאת ברבים, מפני עידון־הנימוסים שהסופר חייב בהם) צריך שתדעו מה צורה יש לפניו של עבדו. איש זה איננו צפתי והגיע לכאן רק לפני כשלושים שנים ומשהו. מפני כן אין יודעים מנין באו לו הצלקות שבפניו. ומי שאין לו עיניים לראות דקויות של דברים יכול להיות סבור שזוהי צלקת אחת גדולה, שלא הותירה בפניו של עבדו אלא בדל נחיר שמאל. אבל אני רואה בעליל שלא זו בלבד שאין כאן צלקת אחת ויחידה, אלא שהצלקות הרבות גילן שונה זה מזה ואינן תוצאת חוויה אחת אלא פרי רציפותן של התרחשויות שונות בזמן, וכנראה גם במקום; שכן ידוע לי כי עבדו עלה לצפת בהיותו כבן שמונה עשרה, ובין צפת לירושלים שהה ביפו ובטבריה וחזקה על אדם כמותו שאיננו מתנכר למהותו ולתכונות לבבו, אפילו הוא גולה ממקומו.

ומי שמבקש הוכחה לאמיתות ההנחות שלי, חבל שלא היה נוכח באותו מעמד של השתפכות הזיתים, שכן אפשר היה לראות בעין כיצד כל צלקת וצלקת מגיבה על הענין לפי דרכה. יש מצלקותיו שהיו תפורות ומאוחות מעשה־רופא, ויש שנתרפאו בחסד דמו הבריא של עבדו. יש שנסתאבו בשעתן מצואת זבובים ונתרחב שטחן יותר מכפי שקבעו המכות והשריטות שנשרט עבדוּ בעלילותיו. תחילה רטטה צלקת נחיר־ימין, אחר קרצה עין שמאל ורק לאחר מכן נתרעדו לחי שמאל ולחי ימין וזו האחרונה נתלהטה ביחוד והפכה ארגמן בתוך שחור פניו, שאפילו הצלקות לא המעיטו משזפונן השחור. ובהגיע תור צלקת הסנטר להשמיע דעתה, נצטרף אליה פיו של עבדו ופלט מה שפלט ועדיין אין לבי נכון ואמיץ דיו להעלות את הדברים על הכתב.

ובינתיים נתגלה שאפילו זיתים שנמסקו קודם הגשם הראשון יש בהם שמנונית, מפני שאבני המרצפת נעשו נוצצות ובעלי נשמה פיוטית ודאי שהיו רואים לפניהם אזמרגדין וספירים, לשם ואקדח, שבו ואחלמה, פטדה ושאר עניינים מן החושן ומן ההפטרה.

ואמנם נמצאו כמה בעלי נשמה יתירה, שעתותיהם בידם, ונתלקטו ובאו, מי ממסעדתו של בֶרקוֹ, ומי ממחסן חמרי־הבנין של אלפנדרי, סבלים, חנוונים, משחקי־בקוביה וגם תלמידי־חכמים שהיו מהלכים אותה שעה מן המניין האחרון של ישיבת מרגארעטען אל השוק, לעבר חנותו של זיסל שווארץ, ששם הם מתלקטים לשיח שיחת חכמים.

כפף האברך זינדעל קומתו וטבל אצבע בשמנונית הציר וזקפה כלפי ר׳ שמאי אלברבוים ואמר מתוך זחיחות הדעת: ״ארץ גפן ותאנה, תירוש ויצהר, הה?״

שמע עבדוּ ונזדעזע: ״אני הדם שלי הולך בזיתים האלו ואתה צוחק לך מן התורה. תתבייש לך, אפילו שאתה תלמיד חכם, אתה לא שווה את התורה שלמדת״.

נבעת האברך זינדעל ושתק, אבל ר׳ שמאי אלברבוים השמיע דברי פיוס ואמר: ״עבדו, עבדו, איך זה שאתה לא מבדיל בין עניינים הגשמיים לענייני דשמיא, והרי אתה יהודי ולא גוי, עבדו״.

״הלוואי אולי שהייתי גוי ולא הייתי בצרה הזו״, זעק עבדו מלבו.

נבהלו ר׳ שמאי והאברך זינדעל, כפפו קומתם ונחפזו במעלה המדרגות, כבורחים מן הדליקה.

ועדיין העם מתלבט ובא מעברים וסבל אחד, שאיננו מאנשי המחמר שלנו, אלא מבעלי פלוגתא שלו בחבורת הסבלים, גיחך ואמר: ״על נבלה כזו של חמור, אין פלא שהזיתים נשפכים לעזאזל. צריך לדעת עם איזה סבלים לעבוד״.

וכאן הגיעו כמה מן האנשים שהיו במעברה בשעת ההטענה, ונשאו קול מתנצחים ואמרו לעבדו: ״אהה, אמרנו לך…״

וברקו בעל המסעדה נטל זית אחד מן השלולית ופצחו בין שניו הצהובות, מצמץ בשפתיו ומשך ואמר: ״זיתים כאלו נותנים לאנשים לאכול, זיתים כאלו? למי אתה מוכר את זה, למי?״

ואחד מעובדי המחסן של אלפנדרי הוציא מטפחתו וצרר לתוכה כמה וכמה חפנים של זיתים ונסתלק בחשאי.

אותה שעה כרע עבדו לארץ, ומי שאינו מכיר אותו יכול לחשוב שתחת נטל כאבו כרע האיש, אבל באמת כרע כדי להתחיל באיסוף הזיתים ובהחזרתם לחבית. ראו הנאספים שיש לשים קץ לדיבורים ולהתחיל במעשים ונחלצו לעזרתו. החלו טוענים חפנים חפנים ושופכים לחבית, ומי שעבר אותה שעה על פני הסוללה שבכביש העליון ראה מחזה משונה ותמוה, כיצד מניין אנשים מגודלים גוחן אל מרצפת הרחוב ומלקט נצנוצי־יהלומים בתוך ים של זוהר שמנוני ומבהיק. החלו אנשים מנתרים מן הסוללה וקופצים ובאים למקום האוצר וגם כשעמדו על טעותם לא זזו משם ועמדו כחומה בצורה על המלקטים. הציץ עבדו מבין צלקותיו על הפרצופים המגחכים ונתן עליהם בקולו: ״מה יש פה, חתונה?״

ולא מש העם ממקומו. חזר עבדו וצעק: ״מה יש פה, חופה וקידושין? תלכו לעזאזל…״

ענה קול ואמר: ״חופה וקידושין אין, אבל הבדחן יש…״

קפץ עבדו על רגליו וזעק: ״ימח שמה כל־אל־צפת וימח שמו היום שאני באתי לפה מירושלים״.

אמר ברקו: ״מה שייך צפת לעניין הזה, מה?״

״בטח שייך ושייך־וחצי״, זעק עבדו בחמת־זעם, ״שאם אני בירושלים, איפה יקרה לי המקרה הזה? שמה הרחובות ישרים וחלקים, ושמה אין הביוב הזה, שכל הזיתים שלי נפלו בתוכו… למה העיריה המלעונה־בנת־אל־מלעונה עשתה את הביוב הזה? בשביל שילכו הזיתים בתוך הח׳רה? איפה יש לך ביוב בירושלים?״

״הביוב דווקא טוב, הביוב,״ אמר ברקו, ״זה טוב לבריאות, נגד הזבובים״.

״זה טוב בשבילכם, הצפתיים״, נפנף עבדו בידו והצביע על הנאספים, ״שכל היום אתם רק ממלאים את הביוב, אוכלים וממלאים. אבל בירושלים הרחוב נקי ואפילו לא תמצא זבוב, ואפילו אם תמלא את הבית שלי זהב, מאיפה אביא לך זבוב בירושלים?״

״אני לא הייתי בירושלים״, אמר ברקו, ״אבל דבר אחד אני אגיד, שבחוץ־לארץ בכל מקום יש ביוב, ולא חיים כמו פראים בתוך הלכלוך״.

״אז תלך לחוץ־לארץ״, הציע עבדו בלשון חלקות. ״תלך, נו כבר תלך. למה באת לפה? מישהו אולי ביקש אותך שתבוא?״

״מה יש, אני לא יהודי, אני?״ נעלב ברקו. ״רק בשבילך ארץ ישראל?״

״בטח רק בשבילי!״ נתלהב עבדו. ״איפה אתה היית בזמן המלחמה? ואיפה היו כל אלה כמוך? רק באתם אצלנו כאשר אנחנו כבר עשינו לכם מדינה מוכנה עם ביוב ועם כל דבר״.

נפנף ברקו בזרועותיו דרך יאוש ונסוג אל מסעדתו. ועבדו ומתי־מעט מבין הנלבבים חזרו לחפון זיתים ולמלא החבית.

מקץ שעתיים ויותר חזרה החבית ונתמלאה כדי שלושת רבעיה. ועדיין נמצאו זיתים טמונים בתעלה, אלא שנסתפגו מריחה עד שחששו הבריות להטביל ידיהם באותו מקום, וגם עבדו חשש פן ירגיש חיים זוסמן בריח ויסרב לקנות. שלח את המחמר עם החבית המלאה, והוא עצמו נשאר לשמור על השניה. הבריות נתפזרו מעליו ושמש הצהרים היתה מכה בפניו וצלקותיו נוצצות כמרצפת זו שלרגליו. וכשחזר החמר הטעינו מה שנותר ובאו לפני חיים זוסמן.

״למה החבית השניה חצי ריקה?״ תמה חיים זוסמן ושאל.

״זהו מה שיש״, אמר עבדו, ״ואתה לא תשלם יותר ממה שיש. תביא המשקל ונראה כמה״.

״אבל אמרת לי שתי חביות מלאות״, התעקש חיים זוסמן.

״מה שאמרתי אמרתי ואתה מה אכפת לך? אתה משלם בעד מה שיש״.

״אולי קרה משהו לזיתים בדרך?״ התמם זוסמן. הביט עבדו במחמר והבין מה שלפניו. הוציא לירה מכיסו, זרקה למחמר ואמר לו: ״עכשיו אתה תלך, אבן־כאלב, ואחר כך אני אראה אותך״. ולחיים זוסמן אמר: ״זהו מה שיש לפניך ואם אתה כבר יודע אז למה אתה שואל. תשקול ותתן הכסף ונלך הביתה. חבל על הזמן שלך״.

״כמה אמרנו הקילו?״ שאל חיים זוסמן.

״אתה כבר שכחת?״ נבהל עבדו. ״אתה חושב לסדר אותי אחרי מה שהפסדתי בדרך?״

״אתה רוצה שלושים וחמש בעד זיתים מן התעלה?״ התקצף זוסמן.

״מה יש? אתה לא תתן אותם לאורחים שלך בפנסיון?״ רגז עבדו. ״אולי אתה תגיד לי שאתה תזרוק אותם בזבל?״

״לא אכפת לך מה שאני עושה עם הזיתים״, נזף בו חיים זוסמן. ״אבל יותר מעשרים ושמונה אני לא משלם״. הבין עבדו עד היכן הדברים מגיעים, ישב על סף הבית, ניגב את הזיעה בכובעו ושתק שעה קלה. אחר נאנח ואמר: ״נו, תשקול ונגמור. קילל אותי אלהים היום, אז שיהיה כך ואל תדבר יותר. די, תשתוק״.

כשחזר עבדו לביתו בצהרים ודפק על שער החצר כמעט ששבר את המנעול וכשפתחה לו אשתו קידם פניה בלא שלום אלא בצעקה: ״יאללה, תתני האוכל״.

שתקה האשה והבינה שלא עלה מסחרו יפה. הביאה לפניו תבשיל ירקות, לחם, עראק וזיתים.

״תקחי את הזיתים מפה!״ נבהל עבדו. ״אני לא רוצה לראות אותם״.

״למה?״ התפלאה האשה, ״אלו זיתים טובים שאתה תמיד אוכל בבית״.

״תקחי אותם, אמרתי לך, ולא נשמע דיבורים. אף פעם אני לא רוצה לראות זיתים בעינים שלי״.

משכה אשתו את פנכת הזיתים מלפניו והטילה אותה לזוית הבית.

״תזרקי אותם, תזרקי החוצה לכלבים, שילכו לביוב״, רטן עבדו וטבל פתו בתבשיל הירקות. ומשטבל נשתתק.

אחרי שכילה ארוחתו פרש לו מזרן בפינה קרירה ונרדם. רק לפנות ערב פקח עיניו, התרומם על משכבו והביט, מַשמים, בחלל החדר. ניער כיסיו ומנה פרוטותיו, הניח ניירות לחוד ומטבעות לחוד ויצא מן הבית.

בחנות היין ישבו כחצי תריסר אנשים כשנכנס עבדו וביקש כוס עראק. הסב עבדו אל שולחן לעצמו והטיל אגרוף ימינו על דף השיש. בשמאלו הריק כוסית אחר כוסית ובימינו תופף על השולחן. מתחילה תופף בכבדות ובעצלתים, אחר פרט באצבעותיו, כמו לקול מנגינה, ולבסוף הטיח אגרופו בשולחן והשמיע דיבורים גוברים והולכים: ״יימח שמה העיריה וימח שמו של מי שהביא את הזיתים וימח שמו של מי שקנה אותם וימח שמו בן ימח שמו של חיים זוסמן והלוואי שיבואו הזיתים בבטן של האורחים שלו ויעשו שמה שריפה של אש, וימח שמו של כל אחד… מי יגיד לי תשתוק?״

ועבדו זקף ראשו בגאון, צלקותיו בוערות באדום ובשחור, ועיניו מתגרות בסובבים אותו: ״יש כאן מישהו שרוצה יגיד לי אשתוק?״

הביטו בו האנשים וחזרו וניפנו, מי לשש־בש ומי לכוסו ומי לקלפיו.

״מי הוא הבן־אדם שיגיד לי אשתוק?״ נשא עבדו קולו ביתר שאת. ״יש פה אחד כזה, ממזר בן ממזר, אחו־אֶל־מניוקה?״

נענה אחד גברתן, שאינו חושש מפני שום איש, ואמר לעבדו דרך ידידות: ״מה יש לך היום, יא־עבדו? יש איזה דבר שלא בסדר?״

נפנה אליו עבדוּ בשמחה וענה: ״תראה, יא־אחי, איך שסדרו אותי היום עם הזיתים… קניתי בעשרים ושמונה ושלמתי לירה לחמור והתהפכה לי החבית ומכרתי בעשרים ושמונה ואיפה הרווח שלי, ואיפה הלחם שלי?״

שמעו הנוכחים והבינו שאין כאן דבר של חידוש, אלא מעשה שבכל יום, וסטו מעליו וחזרו להתעסקותם.

״לא אכפת לכם מהזיתים שלי?״ בכה עבדו לפניהם, ״אני לא יהודי?״

היה שם שולחן של אשכנזים ופתח אחד מהם, שוטר שחטמו זקוף, ואמר: ״יש בדיחה טובה על זיתים ותימנים״.

סיפר את הבדיחה: פעם אחת אז נכנס איזה תימני רזה ושחור לתוך מכולת של רומני אחד. אז התימני אמר: ״תן לי ביסים… אני רוצה לקנות ביסים אצלך״. אז הרומני לא הבין מה זה ביסים ואמר לו: ״מה אתה רוצה?״ אז התימני אמר ואמר ואמר והרומני לא הבין. אז התימני הלך אחרי השולחן, הוריד את המכנסיים והראה לו את מה שהוא רוצה לקנות… אז תיכף הרומני הבין והלך ונתן לו מאה גרם זיתים ירוקים.

פרצו הכל בצחוק גדול, אבל עבדו לא שמע ולא צחק; וכששכך הצחוק פנה אל אותו גברתן ושאל: ״למה הם צוחקים, אלה הממזרים? אולי הם צוחקים עלי?״

״לא עליך, חביבי״, אמר לו הגברתן, ״רק על התימנים״.

״על התימנים?״ תמה עבדו, ״ואולי הם צוחקים על המזרחיים בכלל? גם כן בבוקר הם צחקו עלינו ואמרו לי בחוץ לארץ יש להם ביוב ואנחנו מלוכלכים, אין לנו ביוב״.

איש לא ענה לו. קם עבדו ממקומו, ניגש לשוטר ושאל במפגיע: ״תגיד האמת, אתה עשית צחוק מהמזרחיים?״

״ואם כן, אז מה?״ ענה השוטר וקם אף הוא ממקומו.

נתבהל עבדו, תפס בקבוק מן השולחן והטיחו בפניו של השוטר. תפס השוטר שרפרף והטיחו בצלקותיו של עבדו והיו שניהם זבים דם מאפם ומפיהם.

קמה מהומה, אלו החזיקו בעבדו ואלו בשוטר. עד שנכנסו אנשים מן החוץ והבהילו משטרה.

והסוף כבר ידוע. בבית החולים, עטוף רטיות ותחבושות רטובות, שכב עבדו והודה בפני אשתו ואמר:

״האנשים אמרו לי, אבל אני לא שמעתי. אמרו לי, שהחמור הנבלה ההוא לא יסחוב שתי חביות״.

---

עלילות זאכי ויוליה

מאת

בנימין תמוז

א

כל זמן שהיתה יוליה ספונה בין חומותיו של בית־היתומות שבקזבלנקה לא פגע בה שום אדם לרעה, אבל מיום שנישאה לזאכי והחלה יוצאת ובאה בסימטת השכונה היהודית נתן בה עטייה הגדול את עיניו וקרא אחריה קריאות של גנאי ושלח ידו באבריה. היתה לעטייה הגדול חבורה של בחורות שעליהן פרנסתו, וכל מקום שראה אברים נאים נתן עיניו בהם, ואחרי עיניו הלכו ידיו המגושמות ולהצדקת מעשיו היה אומר לשון פיגולים, עכוז נאה אסור לו שייבטל ממלאכה.

״יתומה ענייה!״ היו הבריות נוזפים בו.

״יתומה או בת־מלך, כולן סימניהן שווים״, אמר עטייה הגדול וצרף לכך דיבורים מאוסים.

״הוא מרביץ אותי״, אמרה יוליה לזאכי. ״מה נעשה?״

״אוי ואבוי״, אמר זאכי והניח מידיו את המנעלים שהיה מתקן, גרד פדחתו בסכין הסנדלרים שבידו ופער פיו כדג שנצוד. ולאחר שנתהרהר קמעה מלמל בינו לבין עצמו: ״כולם מתפחדים ממנו, אז מה אני? שלא אתפחד? תשבי לך בבית איזה ימים אחדים ואולי הוא כבר ישכח אותך״.

אבל עטייה הגדול נוח לו שישכח את אביו ואת אמו משישכח צורתם של דברים שבנקבה. מקץ שנים־שלושה ימים בא לחנותו של זאכי, חסם פתחה בגבורת־קומתו ואמר: ״איפה היא הלבנה־כחמה שלך, תגיד לי, יא־כלב בן־המינקת״.

נתכווץ זאכי על מושבו ונעתקו מלים מפיו. פשט עטייה הגדול שתי ידיו באוויר ועשה תנועה של חניקה והריגה והוסיף: ״אם לא תגיד, זהו מה שיבוא לך״.

״היא אשתי בחופה וקידוש״, גמגם זאכי, ״ומה יש לך אתה ממנה? תלך, תלך ותבוא אצל שלך״.

״כל העולם שלי ואמך ואחותך שלי״, נשא עטייה הגדול קולו וצעק. ״תוציא אותה בחוץ או שאני אוציא לך את העיניים שלך״.

קפץ זאכי מפינתו וזינק בין רגליו של עטייה ופרץ לסימטה וצעק: ״הוא שוחט אותי, יא־ווי, יא־ווי!״

הציצו כמה בני אדם לאחוריהם והלכו לדרכם ונשים שהגיחו מן החלונות, תינוקות או קדרות בידיהם, מהן קללו לעטייה באמו ובאביו ומהן השיאו לזאכי עצה שאין בה תשועה.

התנודד עטייה ושלף עצמו מפתח החנות ופנה לרחוב.

״שיכור, שיכור ממזר״, צעקו הנשים, ״תלך כבר מפה״.

צחק עטייה ונענע באצבעותיו נענוע מאוס, עד שנתנו הנשים קולן בצווחה ונעלמו מן החלונות. עטייה הגדול התנודד והלך לו וזאכי חזר ונכנס לחנותו.

ב

עד שבאה הישועה ממקום אחר.

שמועה שמעו בגולה, שבאו יהודים מארץ־ישראל ועשו להם משרד גדול בעיר והכריזו שכל מי שרוצה לעלות לארץ־ישראל יבוא ויחתום את שמו בספר. הלך זאכי אצל החכם ושאל אם מותר. אמר לו החכם שאפילו יותר ממותר. מצוה גדולה וימות־המשיח וצריך ומוכרחים. נטל זאכי את יוליה בידה, הוליכה למשרד ועמד לפני הציונים של ארץ־ישראל שמלבושם כצרפתים לכל דבר ופניהם לבנות וסבר־פניהם כשל מלאכים.

הכניסו הציונים את זאכי לחדר לחוד ואת יוליה לחדר לחוד. פשטו את בגדיו של זאכי ומשמשו לו בכל מקום וגלגלו את שמורות עיניו כלפי־חוץ ושפכו לו לתוך אישוניו אש־נוזלת. אבל הוא קיבל יסוריו באהבה. רק כשיצא וחזר למשרד וראה את יוליה ניצבת לפניו ושער ראשה אין עליה, כמעט פרחה נשמתו.

״מה זה?״ הצביע בין עיניה, כמי שרואה רוח מתים.

״עשו לי ככה״, בכתה יוליה, ״בשביל שאתה אמרת יהיה מה שיהיה. די, לקחו לי השערות. מה לעשות עכשו?״

ראו אותם הציונים בצרתם ובאה אשה אחת, חכמה וברה ואמרה שלא יבכו. השערות תצמחנה למעלה ראש והעינים יזהירו ככוכבים והרופא ירפא מכאוביהם ומקץ חודש ימים ישבו בארץ־ישראל, בין שאר אחיהם.

בכל יום היו זאכי ויוליה באים למשרד ומקבלים תרופות ולאחר שנעשה לבו גס בציונים נפנה עם אחד מהם לקרן זוית ולחש לו על אזנו:

״גם עטייה הוא יעלה לארץ־ישראל?״

״מי הוא עטייה?״ שאל הציוני.

״הוא ממזר גדול ויש לו בחורות״.

״בחורות?״ תמה הציוני, ומיד הבין: ״אה, בחורות!״ צחק והבטיח: ״כאלה אין אנו מעלים לארץ־ישראל. רק יהודים כשרים והגונים. אנחנו יש לנו חוק ומשפט בארץ״.

שמח זאכי ונשק ידו של הציוני ויצא מן המשרד בריקוד וכל הדרך לביתו היה מזמר.

ג

כשעמדו רגליו של זאכי על אדמת ארץ־ישראל נסתכל בשמים וראה אור יקרות זורח כאור שבעת הימים ואת יוליה ראה והנה היא יפה כבת־מלך, מעודו לא ראה אותה בכך; והאוטובוס מבריק וזורח, ניצב לפניהם, מוכן ומזומן להם והנהג נוטל צרורותיהם, משרת אותם ועושה רצונם, רץ לפניהם כבחצרות מלכים ורוזנים.

״הה, אמרתי לך!״ לחש זאכי ליוליה.

״ברוך השם״, מלמלה, ״תיפול תנשק עפר האדמה, זאכי״.

נפל זאכי אצל האוטובוס ולחך עפר הארץ ונגרו דמעותיו על האדמה הקדושה.

אחר כך עלו ונסעו. יוליה נרדמה על כתפו של זאכי אבל הוא לא נתן שנת לעיניו והיה משוטט בהן וגומע גבעות אדומות ופרדסים ירוקים.

עד שבאו והגיעו למקומם – מקום של צריפים ופחונים ניצבים על עמדם שורות־שורות, בסדר ובמשטר, והרחוב שביניהם ישר כמטה וגובה קומתם שווה לכל נפש, אין שכולה בהם. זחה עליו דעתו וקפץ במזורז מן האוטובוס ועמד בשמחה על מקומו. בא איש מאנשי המקום ובידו נייר גדול והיה קורא בשמות הבאים, כל שם ברור ומחוור, והיה מראה לכל אדם איזה בית יקח לו.

שמע זאכי את שמו יוצא מפי האיש ותלש בזרועה של יוליה, שנצבה כחולמת, וקרא: ״מהרי תבואי״.

נכנסו לביתם ומצאו מיטות שתיים ושולחן וכסאות ועל השולחן תנור של נפט וסירים ומחבת וחלות־לחם ותיבת־מלח ומלפפון וחציל, בצל ושום.

״אה״, קרא זאכי מנהמת לבו, ״איפה, תגידי יוליה, איפה יעשו לנו הכבוד הזה בכל העולם?״

כפפה יוליה והתירה צרורותיהם. וזאכי הלך לשוטט בחוץ ולהטיל מים.

כשחזר מצא דירה דבורה על אפניה, כל חפץ במקומו וזיו והדר מציצים מבין החרכים.

בא אצל יוליה וחבקה במתניה והעלה המייה מגרונו ואמר: ״אה, יוליה, איפה אני אנשק אותך בשביל כל הטוב שבא לנו היום הזה?״

״תעזוב, תעזוב״, חנחנה יוליה קולה, שומטת עצמה מבין ידיו, ״זה לא הזמן בשביל הדברים האלו. עוד יש לי לעשות ולעשות ולעשות״.

בלילה, משכילו ארוחתם וכיבו המנורה ושכבו במיטה נתרווח זאכי על המזרן, פשט ידיו ופשק רגליו ואמר:

״בן־מלכים, באמת התורה. הנה מיטתו שלשלמה ששים גיבורים סביב לה, מגיבורי ישראל. אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון״.

״תשתוק, תשתוק זאכי״, נבהלה יוליה, ״השכנים ישמעו הצעקות שלך״.

״ישמעו וירווח לי״, קרא זאכי ואין מעצור לרוחו. ומיד שלח ידו ואחז באשתו והיה מזמר: ״כלך יפה רעיתי ומום אין בך. אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון, ממעונות אריות, מהררי נמרים״.

״אתה משוגע, משוגע״, לחשה לו יוליה והניחה ידה על פיו לסכרו. אבל זאכי גבר והלך, משמיע בחוץ קולו:

״לבבתיני אחותי כלה, לבבתיני באחד מעיניך, באחד ענק בצורוניך״.

״אוה, מה לעשות שתסגור את הפה שלך?״ נאנקה יוליה תחת ידו.

״עורי צפון״, זעק זאכי ולא עצר, ״ובואי תימן, הפיחי גני יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו״.

ואחר כך אמר לה:

״יוליה, הנה אנחנו על מיטתנו בלי פחד. לא גלות ולא עטייה הממזר המנובל. תראי יוליה איך שאנחנו כבר מתחת לחופה יותר משנה ולמה אין לנו ילד? זה בשביל הגלות והעוונות. אבל עכשיו, בארץ־ישראל, תראי איך שכעת חיה, מהיום לתשעה חדשים, ברית־מילה, באמת התורה״.

״אמן, אמן״, לחשה יוליה ועיניה זולגות דמעות.

ד

בקיץ היתה השמש מלהיטה את גגוני הפח במעברה ומבריחה את התושבים אל החוץ; ובחורף היה מטר מטרטר על הגגות ומדיר שינה מעיניהם. אבל זאכי עשה לו גינה סמוך לצריפו והיה יושב בצילם של שיחי הליפה ובחורף העלה קש וסמרטוטים על הגג ופסק קולן של הטיפות.

בערבים ישבו הנשים על סף צריפיהן, יונקיהן בחיקן, וקללו את הסוכנות היהודית בשביל הבטחות שהבטיחה ולא קיימה ובשביל הפרנסה שאינה מצויה. והגברים היו יושבים במסעדה של מנשה, לוגמים עראק ומקללים את הממשלה, בשביל שהיא מַפלה בין יהודי ליהודי, נותנת לאשכנזי ארמונות בעיר ועבודה ב״סולל־בונה״ ולאפריקאי היא מניחה שירקב במעברה שנה ושנתיים ומי יודע עד מתי.

זאכי ויוליה, שלא היו להם ילדים, ישבו בצוותא, פעם על סף ביתם ופעם במסעדתו של מנשה. כאן שמעו גנותה של הסוכנות וכאן בזיונה של הממשלה, והיו שותקים, נעלבים ואינם עולבים; מה שהם מבקשים, אין הסוכנות והממשלה יכולות לתת להם; ומה שהאחרים דורשים, לא חסר להם. כשיש נעלים וסנדלים לתקן – יושב זאכי שקוד על מלאכתו. אין נעלים – הריהו נוטל, בקיץ, ענבים והולך לתחנת האוטובוסים שעל הכביש. מתעכב האוטובוס, בא זאכי ומושיט אשכולות לנוסעים. בסתיו הוא מושיט גויאבות ובחורף תפוזים. ובין העונות – גרעינים של חמניות ודלועים ואגוזי אדמה. ומה יתאונן אדם חי?

יושב לו זאכי בין האנשים שאצל מנשה ומחריש. לידו יוליה, אשה יחידה בין גברים, על שרפרף, לרגלי בעלה, מחרישה אף היא. והנה חזרה המשלחת שהלכה העירה, להתיצב במשרדי הסוכנות. הכל באים אצלה, לשמוע מה בפיה.

״יחרב ביתם״, אומר שליח מן השליחים.

״למה?״ פותחים לו אנשים סקרנים.

״למה? בשביל שהורגים אותנו יותר ממה שהיינו קודם. שוחטים סוף פסוק״.

״איך זה?״ תמהים הבריות.

״הלכנו לבקש פרנסה ומה ראינו? ראינו שיביאו לנו עוד אולי עשר משפחות למעברה שלנו. אמרנו להם: כבר די, כבר אין מקום ואין לחם ואין כלום. אמרו לנו: זה מהעיר שלכם מאפריקה. אמרנו להם: לא מאפריקה ולא מגיהינום. לא רוצים עוד. אמרו: השיטה שלנו להביא את כל היהודים מעיר אחת למקום אחד בארץ־ישראל, בשביל שיש להם מנהג אחד והכל דומה אצלהם כמו במשפחה אחת. ואם נערבב אותם זה בזה, יריבו ויצעקו ויכו ויהרגו. כך אמר לנו הסוכנות״.

שמעו האנשים וגמעו בזעף מכוסותיהם ושתקו, עד שפתח זאכי בקול דק ואמר: ״אולי יש מי שיודע השמות של המשפחות שיבואו לנו עכשיו?״

״בטח שיודע״, אמר השליח. ״יבואו אוחיון ויבואו עמאר ויבואו פארג׳וּן ויבואו חאמוז ויבוא עטייה הגדול והבחורות שלו, ויבואו…״

״אה!״, זעק זאכי ותפס כתפה של אשתו.

״הרשע הזה?״, תמהו אנשים, ״איך זה? ככה הממשלה, ככה? מרשה יבואו גנבים ממזרים כאלו? זה ח׳ארה ולא ממשלה!״

ונעשה המקום כמרקחה. מנשה, בעל המסעדה, מעביר עיניו על פני צריפו ואומר: ״ישבור הכל, הממזר. ישבור הבקבוקים וישבור השולחן וישבור הזכוכית״.

ואחד, אב לבנות בוגרות, אמר שיעזוב וילך למקום אחר ואפילו לגיהינום.

ושניים צעירים־רווקים, ששפמם דק ורוטט על שפתם העליונה, אומרים שיַראו לו, לממזר, רק שיבוא.

אותו לילה שכבו זאכי ויוליה על מיטתם בלא אומר ודברים ושעה ארוכה היו מקשיבים לשמוע קול נחרתו של זה ושל זו, ולא שמעו.

ה

בוקר אחד קם הדבר ונהיה: משפחות חדשות הגיעו למעברה ועטייה הגדול עמהם ושתיים מבחורותיו אתו.

״אוי ואבוי לכם״, קדמו אותם הוותיקים בדברים ונפלו על צואריהם ונשקו לקרובים ולידידי־נפש, ״אוי ואבוי לכם ולנפשותיכם, איך נפלתם היום משולחן גבוה לבוא אצל הממשלה הזאת״.

״מה יש? איך זה ככה?״, היו הבאים תמהים, ״אנחנו שמחת־עולם על ראשינו ואתם יושבים על תשעה באב?״

ועוד לפני שהיו צרורותיהם מוּתרים וכליהם סְדוּרים, כבר נעשו מחשבותיהם מבולבלות ולבם כבד ואבריהם מרוצצים.

עטייה הגדול עמד בפתח צריפונו והביט על סביביו, מעשן סיגריה ורוקק. כמה אנשים שרכו רגליהם וקדמו פניו בשחוק מעוך ובברכה נמלצת ושאלוהו לשלומו.

״איך זה וכיצד שאתה באת אצלנו?״, שאלו לו.

״ולמה לא?״, פרץ עליהם עטייה בקול גדול.

״חס ושלום שלא. רק שאנחנו יודעים אותך שאתה לא רצית ולא רצית וגם כן הם, הסוכנות, היו כועסים אתך בשביל איזה דברים…״

״כועסים?״, צחק עטייה, ״בני־הכלבה לא רצו אותי שאבוא בארץ שלהם. עטייה לא טוב בשביל הציונים, יחרב בית אביהם. אבל אני יש לי שכל. מה עשיתי? הלכתי פה והלכתי שם ושמעתי דברים עד ששמעתי דבר אחר, שהם רוצים יהודים דתיים, שמפחדים מאלהים. אז באתי ולקחתי לי כובע ובגד, ואמרתי להם: אני מזרחי, מתפלל, צדיק, ערוות־אמם. הם רוצים צדיקים בארץ ישראל. אז מה יש? תיכף קיבלתי נייר ותיכף כבר אני באתי פה״.

״והבחורות?״, אמרו האנשים בגרון יבש, לאחר ששככה תמיהתם הראשונה.

״הבחורות?״, צחק עטייה והטיל בדל סיגריתו ממנו והלאה, ״הבחורות זה האחיות שלי, הה, הה, הה… ערוות־אמם״.

״וואלה, יש לך שׂכל, עטייה״, הפטירו בעלי־דברו והשירו חיוך משפתותיהם. ״יש לך שכל, באמת התורה״.

מיד נפטרו ללכת, ולשונם מרחישה קללות ותמיהות ולבם מנבא להם רק רע.

ו

עטייה הגדול קנה לו אופנוע והיה מוליך את הבחורות לעיר הסמוכה וחוזר עמהם באשמורה שניה ושלישית.

נשמו האנשים לרווחה ואמרו: ברוך השם שבארץ ישראל יש עיר לחוד ומעברה לחוד. כל הבזיונות הולכים לעיר וכל שלומי־אמונים יושבים במעברה.

ובאמת לא הציקם עטייה אלא אדרבא, היה נוח לבריות המעברה ומקדים שלום לזקנים ומעביר תינוקות על פני השלוליות בימות הגשמים. למה? בשביל שהיה צריך להם. באפריקה היו השוטרים עושים אתו יד אחת ולא היה חושש מפניהם ואילו כאן, בר־מינן, אין על מי שיסמוך. והיה מעשה שרדפו אחריו השוטרים במכונית ומהר עטייה להסתיר את בחורותיו באחד הצריפים ולא הלשין עליו שום אדם במעברה. שמור לי ואשמור לך, אמרו הבריות.

אלא שלא כל ישראל צדיקים ולא כל יום פורים. עד מהרה דבק עטייה לאהבה בכמה מאנשי העיר ועשה עמהם יד אחת ושוב לא היה צריך לבני עירו שבמעברה. ומיד נהפך הגלגל והיה מנסר כִבְאוֹתָם הימים שהיו בגולה: נכנס עטייה למסעדה של מנשה, לוגם עראק ואינו משלם, הופך שולחן ויוצא לחוץ, דורס גינתו של פלוני ונשען בכותל צריפו של אלמוני, עד שנעשה בו שקע ומגרעת, מנפץ שמשה בכאן וטופח על דלת ופותחה שלא כדרכה, פנימה, עד שמתקעקעים ציריה והיא נופלת על שולחנם של בני־הבית ומשברת כוסותיהם. הכל כמו שהיה מוכר וידוע, לא נעדר דבר.

ז

יום אחד חזר זאכי מאצל תחנת האוטובוסים ונכנס לביתו ומצא את יוליה מטושטשת.

״מה יש לך שאת ככה?״ נבהל זאכי.

״הוא הרביץ אותי״, לחשה ואין קולה נשמע.

״מי?״, שאל זאכי בקול צעקה, כאילו סבור היה שהרב והדיין פגעו בה.

״אתה לא יודע מי?״ סנטה בו יוליה.

״למה פתאום?״, עמד זאכי בשלו, ולבו מפרפר ונשימתו מתקצרת.

״אני יודעת? בא וקרע ממני את הבגד״.

״מה? איפה הבגד?״

״קרע אותו״, פרצה יוליה בבכי.

״והוא, גם כן עשה לך הדבר ההוא?״

״בטח״, קראה מתוך דמעותיה. ״הוא חזק״.

״אוי ואבוי״, זעק זאכי ומיד שם ידו על פיו ונשך אצבעותיו. ״אוי ואבוי, מה נעשה עכשיו?״

יוליה שתקה. שמט זאכי זרועותיו והביט בה והדיבר אין בפיו. החל מהלך בחדר, כמחפש דבר שאבד והיה ממלמל: ״אולי אני אעשה לך קפה, או משהו?״

״לא רוצה״, אמרה יוליה.

״אולי שאני אהרוג אותו בסכין?״ נאנק זאכי.

״אוי״, יבבה יוליה, ״יקחו אותך במשטרה״.

״אז מה?״ נתמלא זאכי גבורה, ״שיקחו. יותר טוב לי שיקחו אותי למשטרה והוא ילך לעולם הבא, הרוצח הרשע, בן־הנידה״.

יוליה שתקה.

קפל זאכי רגליו תחתיו ונתיישב על הרצפה, נתן צפרני ידיו בתוך שיניו והיה מתייפח. באה יוליה וישבה על ידו והניחה ידה על כתפו. הציץ בה וראה שעיניה יבשות. ״ולמה את לא בוכה?״ התריס כנגדה.

״כבר אני בכיתי קודם שבאת״, השיבה לו דבר רצוף הגיון.

״טוב, כבר אני אדע משהו לעשות״, נתאושש זאכי. ״תני האוכל על השולחן ונראה מה שיהיה״.

ח

לא היה כלום. אלא שבאותו חודש לא באו לה דמים ליוליה, ולא בחודש שלאחריו. בבוקר היא חשה בראשה ומבקשת להקיא ובערב היא עייפה וזאכי טורח אצל השולחן, ואין הם אומרים דבר זה לזו. פקע מיתר ופסקה המייתו ולאלהים פתרונים.

שוב לא היה זאכי יוצא אל תחנת האוטובוסים אלא יושב ומשגיח על יוליה. יש עבודה בנעליים – טוב. אין עבודה – יושבים ומחרישים. פעמים טורח בגינתו ורוב הפעמים אינו טורח. בשביל מי יטרח? בשביל הממזר?

וכשמתבקש לו להניע בלשונו, בחברת אנשים, הריהו דוחק ליוליה בצלעותיה, רמז שמרמז לה ללכת אחריו, אל מסעדתו של מנשה.

יושבים להם במסעדה ובני אדם אומרים לו מברוּק, בן פורת יוסף, בלי עין הרע; מתי הברית?

והוא מגחך כנגדם וחושף להם שניו.

נפתחה הדלת ועטייה הגדול ניצב בפתח, מתנודד על עמדו ועיניו קמות בגלגלן, גדולות כשזיף שצף בכוס של לבן. מעביר עטייה עיניו על פני היושבים, עד שנחות על יוליה והוא שולח ידו באויר: ״היי, את!״

יוליה מזדעזעת ונרתעת אל גופו של זאכי.

״קומי, יא בת־כלב״, קורא עטייה וקולו צרוד. ״אם לא תבואי אני מיירה אותך״.

והוא נותן ידו על כיסו וצורתו של אקדח בוקעת ועולה מכיס מכנסיו.

כל העינים פונות אל זאכי, ומשם אל יוליה וממנה אל עטייה, ואין קול נשמע במסעדה.

״הה, מה את יושבת? יש לך חול באזניים? רוצה לקבל את זה בראש?״, ועטייה רומז באצבעו אל האקדח שבכיסו. ״כבר תקומי, אמרתי לך!״

יוליה נעה על מקומה ועיניה משוטטות בין זאכי לבין עטייה. הכל דוממים, כאלו היו עמודים של עץ ושקים של תירס.

״זאכי״, נשמע קולה של יוליה.

״אה?״, בולע זאכי אוויר וסימן השאלה שבקולו דבק בגבות עיניו, הקרועות לרווחה.

״זאכי. הוא יהרוג אותנו. אני מוכרחה שאלך״, לוחשת יוליה.

זאכי נפנה אל היושבים במסעדה. האנשים מורידים עיניהם ונטפלים לכוסות שעל שולחנותיהם. האחד מצית לו סיגריה בבהילות והאחר שולף ממחטה וגורף את חטמו בעסק גדול.

״אנשים״, זועק זאכי, ״יהודים, תראו את הענין הזה, איך הוא עושה לי״.

דממה ולא רחש.

עטייה פקעה סבלנותו והוא בא אצל יוליה ומושך בכתפה בחזקה, מקימה בשרוול שמלתה מאצל זאכי ומושכה החוצה.

זאכי תופס בשולי שמלתה של יוליה ומחזיק. כחוששת פן תקרע השמלה, או מפני טעם אחר, שלא נתחוור לה לעצמה, מושכת יוליה בבהלה בשמלתה ותולשת שוליה מידי זאכי וכבר היא רחוקה מכדי הישג ידו. זאכי כורע תחתיו ומטיח ראשו ברצפה וקולות של נהימה ללא־פשר פורצים מגרונו; ועטייה, בטרם יצא עם יוליה, ההולכת אחריו זקופה ואילמת, זורק כלפי החדר: ״שתוק אתה, סמרטוט״.

והוא טורק אחריו את הדלת ברעש.

ט

מיד נפתחו כל הפיות. מנשה אץ אל זאכי להקימו ממפלתו והכל מתגודדים סביבו ואומרים דיבורים: ״ככה אתה עוזב לו? אין לך בושה?״

״אני, אם אני במקומך, וואלה, באמת־התורה, איך שהייתי עושה״.

״ביחוד מיוחד שהיא עם כרסה בין שיניה. הולכת כבר להוליד״.

״אתה יש לך סכין בבית. לך תהרוג אותו ודי״.

זאכי מחריש. הדברים נתכים עליו כמהלומות והוא כופף ראשו ומקבל באהבה ואינו שומע מה הוא מקבל.

חזר אותו שהזכיר את הסכין וגחן על זאכי ולחש לו באזנו: ״קח את הסכין וגמור אותו״.

הרים זאכי עיניו ותלאן בדובר ונענע בראשו. הביאו לו כוס עראק והפכה אל פיו, נער את האבק משרוולי כותנתו וקם על רגליו.

״לך, זאכי. לא יעשו לך שום דבר בשביל הרשע הזה. לך״, פעפע קול באזניו, מפתה ודוחק.

נשא רגליו ויצא החוצה. ראה כוכבים בשמים ורוח באה אל נחיריו, צוננת. עצם זאכי את עיניו מגודל האסון שבא עליו ומיד כשנעצמו צפה ועלתה דמותה של יוליה לפניו. ולא כשהיא בביתו, עומדת עליו לשרתו, ולא כשהיא תחת חופתה, בלבן שלראשה ולא כשהיא מניחה לו שיאהבנה, אלא דווקא כמו שהיתה עכשיו, זקופה, דוממת, הולכת אחרי עטייה וחומקת בדלת.

ולמה לא הניחה לעטייה שיהרוג אותה? שאל זאכי בלבו. למה, הה? אשה טהורה צריך שתהרג ולא תעבור, כמו שעשו אמותינו הקדושות, חנה ושבעת בניה. אולי היא רצתה ללכת אחריו? אולי היא, בסתר לבה, משתוקקת אליו? אותו יום שבא לביתו ומצאה אנוסה, ביקש לשחוט את עטייה ומה אמרה לו יוליה? אמרה שלא צריך. אמרה שהמשטרה תהרוג אוֹתוֹ בשביל כך. אבל האנשים אומרים שהמשטרה לא תעשה לו שום דבר, מפני שעטייה רשע גדול. ולמה היא לא הניחה לו, לזאכי, שיעשה מעשה? הה, למה, למה?

חזר זאכי ופקח את עיניו והנה הכוכבים במסילותם והרוח שב ונושב ועל סביבותיו שב הרוח.

פנה זאכי ובא אל צריפו ונטל את סכין הסנדלרים בידו. העביר את הלהב על צפורן הבוהן וישב להשחיזה. היה משחיז והולך ומנוחה באה בלבו ולא נשמע שום קול מסביב, לא מבפנים ולא מבחוץ. דממה היתה, כאותה דממה המודעת לו מן השעות שבהן היה יושב אל שולחנו לתקן נעלים. עולם כמנהגו נוהג וכאילו האשה במטבח והתירס צומח בגינה וגלגל החמה מנסר ברקיע.

חזר וניסה את הלהב ולא נחה דעתו. עור של חלק־עליון ייחתך יפה, אבל לעור של סוליות לא מספיק.

שעה ארוכה היה שוקד על המלאכה עד שקם ויצא החוצה, חמק בין הצריפים ועמד סמוך לצריפו של עטייה. הטה אוזן ולא הגיע אליו שום קול. דחף את הדלת קמעה, הציץ פנימה וראה שאין איש בחדר. אנה פנו להם? שמא אל השדות הלכו ואל הכרמים, לרוות דודים? אנה פנה דודך ונבקשנו עמך?

נשען זאכי בגזעו של זית שעמד מול הצריף ונשם עמוקות. כמאליהן חזרו עיניו ונעצמו. שובי שובי השולמית, בכה ואמר בלבו.

מכוח הפסוק ננער ממקומו. האזין ושמע צעדים מרחוק, נשא רגליו והלך לעבר צריפו שלו. מיד הבחין בדמותה של יוליה, הולכת זקופה אל עבר הצריף, זקופה!

דיחק עצמו אל קירו של בית, זחל וקרב אל עבר אשתו הצועדת במשעול ובפנותה לאחוז בכף המנעול – מור עובר על כפות המנעול – זינק מאחוריה, בשמאלו אחז בכתפה ובימינו העביר מחי־סכין־נמרצה על גרונה. אף הגה לא השמיעה ומיד פרץ קילוח חם מגרונה ובכרעה לנפול סבה על עקבה וזאכי נשטף בדמה.

גוויתה זעה מעט ורגליה כמו ניתרו על מקומן, ואחר דממה כליל. בעט בה זאכי בקרסולה ומשלא הבחין בשום זיע, פנה והלך אל המסעדה.

י

הוא פתח את הדלת לאטו, הרים עיניו ופגע בעשרות מבטים נעוצים בו מתוך צפיה.

״גמרתי״, אמר זאכי והטיל את הסכין המגואלת על השולחן.

״אֶ־בראווֹ״, אמרו קולות רבים, ״ככה זה הנכון״.

״ומה נעשה עכשיו?״, לחש זאכי, ״אולי יש לך כוס מים?״

״עכשיו נלך למשטרה ונגיד להם״, הציעו כמה אנשים.

מיד צרפו מחשבה למעשה, הניחו לו להגיח כוס מים אל פיו ונטלוהו תחת אצילי ידיו.

״תעזבו, אני יכול ללכת לבד״, הפטיר זאכי ובקש לשמוט עצמו מהם.

״חס ושלום שתלך לבד״, טענו כנגדו. ״אתה גמרת בן־אדם, מה אתך?״

וחזרו והחזיקו בו, חמשה ששה גברים, כשהאחרים דוחקים בעקבותיהם ונוטלים מרבית האוויר מריאותיו הנחנקות.

הוא חש כיצד גוש האדם לוחצו מאחוריו, כיצד נגררות רגליו על העפר, נוגעות ולא נוגעות בקרקע, וזכרון רחוק, זכרון־ילדות נורא פקדהו לרגע; גם אז נתון היה בידי אנשים, פרחחים מן הרובע המוסלימי של עירו, שתחילה רגמוהו באבנים עד שנפל, ואחר כך עטו עליו, גררוהו למקום שומם ועשו בגופו מעשים נוראים.

אך מיד החזירהו האוויר הצונן אל המקום שבו היה עומד, ושוב ביקש לשמוט עצמו מידי האנשים. אלא שהללו סרבו לו במלים של ידידות, אך בתוקף. בהלה אחזה בו וגופו פרכס שלא לרצונו, אבל כאשר נמסר לידי השוטרים שבתחנה והללו הביאוהו אל חדר ריק ושוקט, חזר ונרגע לגמרי והיה יודע ששוב אין הוא נתון בידי גויים פורעי־פרעות, אלא בידי ישראל.

---

נער הייתי וגם זקנתי

מאת

בנימין תמוז

איך אפשר, בכלל, להשוות ריח של עז שוייצרית לבנה, מטומטמת, בעלת עינים ורודות־לבנות, לריחו של כלב זאב חכם, יפה, נאמן, עליז ושלי?

אבל הימלבלאו הזקן, כשראה שאני מתקין מלונה לכלבי סמוך לגדר החוצצת בין חצרו לחצרנו, נטל את מקלו בידו, נושם ונושף כמו זיקית, ובא אל מרפסת ביתנו ונאם נאום באזני הורי.

איך אתם מרשים, הוא אומר, לבנכם הפוחח, הוא אומר, לדחוק לי מתחת לאפי כלב מסריח, משתין בקיר, מטיל מימיו על כל כלונסה, עושה צרכיו ואינו טורח לגרוף עליהם עפר, מילל ביום ובלילה, להנאתו, אבל שותק ואינו פוצה פיו כשבאים גנבים, כאשר כבר אירע בשבוע שעבר, כשנעלמו שתים מן התרנגולות שבחצרו של הימלבלאו הזקן.

כך הוא אומר ואני רותח מזעם ואיני יודע במה לפתוח, כדי להפריך את האשמותיו.

האקדים ואספר בשבחו של מארסי שלי, הוא כלב הזאבים החמוד שלי, או שאקדים ואפתח בגנות העז המצחינה שלו?

״שתוק״, זורק הימלבלאו הזקן לעברי, עוד לפני שפציתי את פי. והוא ממשיך להשמיץ באזני הורי את הכלב, אותי ואת חברי, המסייעים בידי להקים את המלונה.

תמה אני על אבא שלי, שהוא רואה כיצד נוזפים בי ואינו יוצא לגונן עלי. מה אירע לו, לאבי? הוא פוחד מפני הימלבלאו הזקן? אבא שלי מסוגל – וכבר הוכיח זאת, לא פעם – להפיל חתיתו על חמישה אנשים במיטב שנותיהם; להכניע עדר פרות מקרינות, שעלו על גינת הירקות שלנו, בקיץ שעבר; לשכנע את ועד המושבה שיבנה כביש מתחנת הרכבת למרכז. ולמה זה נפל פחד הימלבלאו עליו, לפתע פתאום?

והזקן הזה ניצב, בלי בושה ובלי פחד, נשען על מקלו, רועד וקוצף ומטיח כלפי, וכלפי כלבי, דברים של שקר גמור, ואבא שלי שותק לו ושותק.

שישתוק; איכפת לי?

סוף סוף גמר הימלבלאו את הנאום וחזר לחצר שלו. אני צוחק במלוא פי וקורץ לאבי בהבנה מלאה.

״מה לך צוחק?״, נוזף בי אבי, כאילו אני הוא שעמדתי כאן חצי שעה וקשקשתי קשקושים. ״סלק את המלוּנה מן הגדר ובנה אותה במקום אחר. החצר גדולה למדי״.

״אבא״, אני קורא מנהמת לבי, ״הדיר של הזקן עומד ממש תחת המרפסת שלנו. אתה יכול, בכלל, להשוות את הריח של עז שווייצרית לבנה, מטומטמת, בעלת עינים וורודות־לבנות, לריחו של כלב חכם, יפה…״

״הימלבלאו הוא איש זקן ובודד״, מגלה לי אבא את אמריקה, ״ואם נדרוש ממנו לסלק את הדיר, מי יעזור לו במלאכה? אתה? וחוץ מזה, העז נחוצה לו, מפני שהוא זקוק לחלב עזים; והוא חולב אותה במו ידיו. אם לא תהיה לו עז, במה יעסוק? הוא איש זקן וגלמוד״.

״מה הוא כל כך גלמוד?״ אני מנסה כוחי בויכוח עם אבא, ״ואני לא ילד גלמוד, שאין לו אחים ואחיות, רק הכלב הזה?״

אבא צוחק. סימן שאמרתי חכמה וצריך לנצל את ההזדמנות.

״נצפצף על הימלבלאו״, אני מציע לאבא, ״ונשאיר את המלונה על יד הגדר״.

״אתה אל תצפצף לי״, מתרגז אבא, למרות החכמה שלי. ״אתה תלמד לכבד זקנים!״

״ואם הוא מתיז עלי מים מן הצינור שלו״, אני מנסה לטעון, ״גם אז עלי לכבד אותו?״

״בוודאי מגיע לך״, פוסק אבא, כאילו חקר את הסכסוך הישן־נושן שלי עם הימלבלאו.

״בעד מה מגיע לי?״, קולי שורק שלא בטובתי ואני קרוב לדמעות.

״אלף פעמים אמרתי לך שבצהרים, משתיים עד ארבע, הוא ישן; ואתה מתהולל אצלו מתחת לחלון מן הרגע שאתה חוזר מבית הספר ועד הערב״.

״אסור כבר לשחק בכלל?״

״די. מספיק״. אבא מסיים את הוויכוח וחוזר לעיין בעיתון.

הצרה היא, שאני יודע כי באיזשהו אופן הצדק, איך שהוא, עם אבא; כלומר: עם הזקן הארור הזה, הימלבלאו. אבל אין זו אשמתי שהצדק אתו. גם אני צודק. הצרה היא שכולם צודקים ואני סובל מזה. ועכשיו גם הכלב שלי, מארסי, סובל מזה.

לא תמיד היו פני הדברים כך. לפני שנה או שנתיים, כשהימלבלאו עוד היה עובד בכרם, עם הבנים שלו, היה המצב שונה לגמרי. הוא היה עליז וחביב והיה מביא לי אשכולות ענבים בכל יום והיה מתחכם עם הילדים ונותן לנו לחלוב את העז שלו. אבל מאז עבר המון זמן והוא השתנה באופן נורא ואיום. פשוט אי אפשר להכיר אותו. התחיל ללכת לאט לאט, השפם שלו נעשה מפחיד ובעינים הבעה של זכוכית רטובה.

למה שלא יגש לרופא?

מיום ליום האופי שלו נעשה יותר גרוע. ביום ההולדת האחרון שלי, כשעשינו את החגיגה בחצר, הוא שתק ולא אמר כלום. ישב לו על המרפסת שלו והביט. אבל פתאום קם, ניגש לגדר, הרים את המקל וצעק אלינו:

״בעוד עשרה רגעים שיהיה כאן שקט גמור. השעה שתים והיום שבת״.

חברים אחדים שלי אמרו לו את דעתם על העניין. הייתם צריכים לראות את התוצאות! הוא השתולל, אמר שאנחנו דור חצוף ונבזה וזרק עלינו כל מיני מלים מהתנ״ך ומהתפילות ומאיפה לא. בין השאר היו שם מלים די גסות ומרגיזות והחברים שלי לא שתקו לו. ביחוד התלמידים הטובים, שיודעים תנ״ך לא פחות ממנו. וגם אני לא שתקתי, אף על פי שאינני חזק בתנ״ך.

יכול להיות שהיינו אפילו מנצחים אותו בוויכוח. אלא שפתאום יצא אבי וקלקל את כל העניין. הרבה כבוד זה לא הוסיף לאבא שלי, בעיני החברים.

ואז עברנו לתוך הבית ונסינו להמשיך שם את המשחקים, אלא שזה לא עלה בידינו. וחבר אחד שלי היה לו פתאום רעיון מצויין:

״היום שבת״, הוא אמר, ״ובשבת מתפללים. נכון? אז בואו נתפלל שהימלבלאו הזקן ימות בקרוב ולא יהיו לנו צרות ממנו״.

זה מצא מאד חן בעיני כולם ותיכף העמדנו את בעל הרעיון כחזן לפני ארון הבגדים וכולנו הסתדרנו מאחריו ואמרנו לו:

״אתה דפוק את המלים ואנו נגיד אמן״.

והוא התחיל להמציא בעצמו תפילות על המקום. למשל:

״ברוך אתה אדוני אלהינו מלך העולם שגומר עם הרשעים שמפריעים לילדים לשחק״.

״אמן!״ ענינו במקהלה עליזה, ובצדק.

״ברוך אתה אדוני אלהינו מלך העולם, מה איכפת לך אם הוא יסתלק כבר ויתן לנו מנוחה?״

״אמן!״ צעקנו בשמחה.

״ברוך אתה אדוני אלהינו מלך העולם שאוהב ילדים טובים ושונא זקנים רעים״.

״אמן!״ זעקנו כמו משוגעים.

אבא ואמא נבהלו, כנראה, מהצעקות ובאו לחדר לראות מה נשמע.

״אלהינו מלך העולם״, השתפך החזן שלנו בהתלהבות, ״רד משמים ותראה מה שהימלבלאו עושה לנו!״

״טיפש!״ קראה אמי בחמת־רוח. רק לעתים רחוקות ראיתי אותה יוצאת ככה מכליה.

כולנו השתתקנו ולא הספקנו לענות את ה״אמן״ שלנו. כנראה שגם אמי נבהלה מזה שהעליבה חבר שלי ביום ההולדת של בנה־יחידה. על כן העמידה פנים כאילו אותי כינתה בשם טיפש ותיכף פנתה אלי בנזיפות, שלא רק ביום ההולדת, אפילו ביום רגיל לא מתאימות לגמרי… בלעתי את המנה שלי בשקט ואיך שהוא גמרנו את החגיגה עם קקאו קר ועוגות ואפשר לומר שבסך הכל היה יום הולדת מוצלח, אם להשוות עם ימי הולדת של חברים שלי, באותה שנה.

ומאז היינו עוקבים אחרי הימלבלאו, לראות איך השפיעו עליו התפילות.

צריך להודות שבהתחלה אפשר היה לחשוב שאין אלוהים בשמים. כל כך לא השתנה לגמרי. אותן העינים, כמו זכוכית ואותו הכובד בהליכה; אולי רק הנשימה נעשתה יותר כבדה. אינני בטוח.

האופי בוודאי שלא נשתנה. להפך, נעשה יותר גרוע. פעם עמדתי עם הכלב שלי, עם מארסי, והוא הרים רגל ועשה את שלו על הגדר. ראה הימלבלאו, שבאותו זמן מצץ מתוך רימון, והשליך את כל הרימון ישר על הכלב. מארסי כל כך נבהל מהפתאומיות של ההתקפה, עד שרחמנות היה לשמוע את היללה שלו. אחר כך הוא התאושש ונבח על הזקן כמו שצריך. ופעם אחרת, – נכון שזה היה בין שתים לארבע, אני מודה – כשפצחתי שקדים בין שתי אבנים, מול החלון שלו, הוא הוציא את הראש מהחלון ואמר לי להסתלק, כאילו הייתי איזה שרץ ולא בן אדם כמוהו.

וכשלא הסתלקתי והמשכתי לפצח שקדים – כי זה היה בחצר שלנו ולא בשלו – הוא שפך עלי כוס מיים ונרטבתי כולי.

אבל זו היתה הפעם האחרונה. אחרי זה לא ראינו אותו יוצא החוצה ואמרו שהוא חולה ושוכב במיטה. בכל אופן לא שפך עוד מיים וגם לא צעק. ויום אחד כשחזרתי מבית הספר הרגשתי איזה שקט משונה בחצר שלו וגם בשלנו ובכלל ברחוב. היתה לי הרגשה מוזרה. לגמרי לא שמחתי פתאום. ולהפך, איזה פחד היה לי בלב, אף על פי שלא ידעתי עדיין מה קרה.

רק אחרי ארוחת הצהרים ראיתי אנשים אחדים נכנסים לחצר שלו ולפנות ערב ראינו איך שמוציאים אלונקה וכל שאר הדברים ששייכים להלוויה.

אז כבר הבנתי הכל.

הסתלקתי מהבית, מפני שלא רציתי לראות חברים. ידעתי שהם יבואו לברך אותי על ההצלחה של התפילות שלנו, ולא היה לי שום חשק לראות אף אחד. ככה זה לפעמים, שאתה רוצה ורוצה ורוצה מאד משהו; אבל כשזה בא כבר, פתאום נעשה לך עצוב ומשעמם ובכלל איזה מין דבר לא טוב.

חזרתי הביתה בערב אבל לא היה לי תיאבון לאכול ואמא לא הכריחה אותי.

שאלתי את אבא מה קורה לאנשים שמתים והוא אמר שהנשמה עולה לאלוהים. וכששאלתי אותו מה עושה הנשמה שם, הוא הסביר שטוב לה אצל אלוהים וכל המתים יושבים בשמים ושמחים.

קשה היה לי להרדם ואבא הרגיש בדבר ובא וישב אצלי על המיטה.

אמרתי לו: ״אבא, אתה אומר שאם מתים, אז הנשמה הולכת אל אלוהים. נכון?״

״נכון״.

״ואם מתים אצל אלוהים, לאן הולכת הנשמה?״

״אצל אלוהים לא מתים״, אמר אבא.

ואז שתקתי הרבה זמן ופתאום באה לי מחשבה משונה על הכלב שלי, על מארסי. ואני שאלתי את אבא אם גם הנשמה של הכלבים הולכת לאלוהים.

אבא אמר שהוא חושב שכן.

החלטתי בלבי שכאשר יבוא היום, אקשור את מארסי ברצועה, כדי שלא יאבד את דרכו וכדי שנלך לשם ביחד וכדי שלא אפחד מהימלבלאו.

ואני בטוח ששם לא יהיו קשיים עם הימלבלאו הזקן. סוף סוף איפה שהוא צריך להיות איכשהו אחרת, וגם יותר טוב, אולי, מאשר כאן, על פני האדמה. וככה נרדמתי, סוף סוף, וחלמתי כל מיני חלומות. גם חלמתי שאני נעשה זקן־זקן והימלבלאו נעשה ילד־ילד ויש בינינו איזה אי הבנה. אבל אינני זוכר באיזה ענין.

---

אנג'יוכסיל, תרופה נדירה

מאת

בנימין תמוז

א

רחביה אברמסון אהב לנסוע. כשמת עליו אביו, והוא ילד קטן, נקבעה בלבו תודעת התענוג שהפיק מן הנסיעה באוטובוס שליווה את הארון לבית הקברות. ואף שכבר ביום ההוא ידע עד היכן הדברים מתמיהים, לא נשתנו הרבה בתהפוכות הזמנים. אדרבא, תאוות הנסיעה והעקירה הארעית, לרגל צרכים כל שהם, וגם ללא כורח כלל, גברה ונתעצמה בו במידה מופרכת. חביבה עליו מכל היתה הנסיעה ברכבת, שם יכול לנוע, ממושב למושב, אם נתאכזב מחזות־פרצופו של שכן לנסיעה. במשך שעתיים או שלוש היו כמיהותיו וסיכוייו להשליך עוגן בנשמתו של הזולת עוממים בתוכו כרמץ ומפליגים את הזיותיו, כתעתועי אורות הבצה, שקריצותיהם נשתלות שתילה עקרה בלב הנודד.

מתגורר היה עם אמו בדירה שנתרוקנה מזמן ובעוד הוא מלגלג על הפצרותיה, הגוברות ותוכפות ברבות השנים, להביא אשה אל הבית, נדמה לו שהיה מקדם בברכה בואו של גבר, אילו נתרצתה אמו לחזור ולהנשא לאיש. אבל האם הקיפה חייה בפולחן האב המנוח והבן שיקע עצמו בציפיה, חידלת נסיונות של ממש, להופעתה של אשה כלבבו.

נערות ונשים, שהיה עושה עמהן שבוע או חודש, לא הביא אל הדירה; ולילות שלא לן בביתו כבר חדלו מזמן להצמיח בלב האם ציפיות שמחה. כשהיה חוזר בבוקר ומחטט במקרר, היתה אמו אומרת בלבה כי אשה שלא טרחה להכין פת שחרית לגבר אשר עשתה עמו בלילה, אינה ראויה להכנס לבית הזה. רחביה אף הוא היה סבור כמותה, בענין זה, כבכמה עניינים אחרים, כל זמן שלא העלתה האם סברותיה בקול.

רוב חבריו־מנוער נשאו להם נשים ושקעו אי שם מעבר לאופק חייו. מן הימים שהיה מתפרנס משעורים פרטיים נותרו כמה תלמידות, שזכרוהו לטובה גם לאחר שנים רבות. בעלה של אחת מהן המליץ עליו פעם לפני עורך־דין, לתת לו משרה של לבלר. לאחר כמחצית השנה, כששוב היה מחפש לו התעסקות, חזר ונעזר על ידי אותו בעל.

ככל שחלפו הימים, ככל שנעשה ותיק יותר בתל אביב שלו, כן גבר השממון סביבו. דומה היה לאילן שסיגל עצמו לאדמת צייה. כל שאר האילנות שניטעו מסביב הוכו בשדפון ועלו באבק השמימה ואילו הוא לבדו, בלא שישמח או יתעצב על כך, ניצב על מקומו ועיניו כלות למראה המדבר המרחיב גבולותיו. אלא שאילן אינו יכול לנוע אחר נירים חדשים ואילו רחביה אברמסון גילה, עוד בשחר ילדותו, כי אפשר לנסוע.

כשהיה ילד והפרוטות שבכיסו היו קטנות ומועטות נסע לרמת־גן או לפתח־תקוה והיה משוטט ברחובות שלא הכיר בהם שום אדם ובשבילים שבין הפרדסים, גורר סנדליו בעפר אדמדם וצהבהב ושותה מים מברזי־השקייה דולפים.

כשנתרבו המטבעות בידו הגיע עד חיפה, עשה כמה שעות בביתה של דודה אחת, כשהוא מספר באזניה על טעם בואו לעיר – דברים שהיה חפץ בהם בכל מאודו. אחר כך ירד לעיר התחתית אל הנמל, העלה חשדות בלבו של נוטר, שהזעיק שוטר בריטי, כדי שיעצור את המשוטט. בתחנת המשטרה נהנה מן הצינה והאפלולית של חדר החקירות, ענה בניחותא לשאלות והצטער על שהשיחה הגיעה עד־מהרה לקצה. אף על פי כן לא יצא משם ריקם. החוקר האנגלי שיבח את האנגלית שבפיו וטעמה של המחמאה עמד בלבו עוד שעה ארוכה, כשהוא מחייך לעצמו וחוזר במחשבתו על כמה משפטים, שאפשר היה לאמרם יפה יותר, אילו ניתנה לו שהות להאריך מעט בישיבה, באותו מקום של רוגע.

באחד הימים הגיע רחביה אברמסון גם לירושלים וביקור זה היה טבוע בחותם של יחוד מיוחד. הריקנות שהיתה פושה בלבו, לאחר ביקורים במושבות או בחיפה, היתה עומדת בעינה ימים רבים והיתה מונעת אותו מלחזור ולבקר באותם מקומות, במשך שבועות וחדשים. זמן רב היה חולף עד שנתמלא בור־האכזבות מחוליתו והתשוקה לחזור ולהגיע למקומות ההם היתה פוקדת אותו מחדש.

לא כן הביקור הראשון בירושלים. אף שהיה דומה כמעט בַּכל למסעות האחרים, הצמיח בלבו געגועים כבר למחרת היום. ברי היה לו, כי מה שלא עלה בידו בפעם הראשונה, יעלה ויבוא בשנייה, ללא כל ספק. ירושלים נתאכלסה בדמיונו נשמות, גופים ופרצופים, שלא ראה אותם מעודו, אבל רק אליהם נכסוף נכסף כל הימים.

יום חורף אחד, בינואר של שנת 1939, עלה רחביה אברמסון, בשעת בוקר מוקדמת, לרכבת הראשונה היוצאת לירושלים. צינתו הלחה של החורף התל־אביבי, שאפפה אותו בצאתו את הבית, נתחלפה לו, בתוך הקרון, בחמימות מעופשת שהותירו נוסעי יום אתמול. בתחנות הכפריות שבדרך עלו לקרון פלחים עם נשותיהם, עמוסים סלי נצרים ובהם צידה לדרך – תבשילי ירקות בכדי־חרס, פיתות וקלחים של חסה ארוכת עלים, המבצבצת מתוך הסל ומשמשת ריפוד לזוג יונים, או לתרנגולת כפותה, שהם גולת הכותרת של סל הצידה, שי מובל אל הקרובים המתגוררים אי־שם בדרך שבין ספאריה לביתר. נוסעי רכבות בימים ההם זוכרים מה רב־להתמיה היה מספר השוטרים בכל קרון. רחביה אברמסון היה קושר עמם שיחה, שעיקרה הבנה הדדית בין שני העמים היושבים בארץ וטינה משותפת על הבריטים השליטים. בשעת שיחה כל אחד מן הצדדים יודע ומרגיש כי החזית המאוחדת הזאת תלויה על בלימה, וכוחה יפה לנסיעות של רכבת, להושטת חפיסות של סיגריות איש תחת אפו של רעהו, להזמנת משקאות ״על חשבוני״ מידי הדייל הגורר דלי ממולא גושי קרח ובקבוקי גזוז; ערבי ויהודי כאחד יודעים, כי אחת לשבע שנים בערך יפרצו ״מאורעות״; על גבול יפו יישחט לפתע עגלון יהודי ובחברון הרחוקה יאנסו אם לעיני בנותיה ויעלו את הבית על יושביו באש, והאנגלים יכריזו עוצר ויאסרו יהודים נושאי נשק בלא רשיון.

״הכל מהאנגלים, בני הזונה״, יאמר הנוטר הערבי לרחביה אברמסון ויבלע את ליחת חטמו, לאחר שתקע בו כבשופר, לטהר את גרונו.

״אילו היינו מתאחדים נגדם״, יאמר רחביה אברמסון באנחה. הנוטר הערבי יורק יריקה גדולה לתוך המעבר שבין הספסלים (משמע, לאחר ככלות הכל, לא בלע את ליחתו, אלא התקין אותה ליריקה במעמקי בית הבליעה) ואומר: ״אינשאללה״ ומושיט לרחביה סיגריה ערבית דקה ודלילה, שהוציא בשתי אצבעות עבות מתוך קופסת פח ישנה של סיגריות אנגליות.

אשה יהודיה מבנות ירושלים, שביס צבעוני לקדקדה הקרח והתינוק ישן בחיקה, מביטה מתוך תיעוב גלוי ברחביה אברמסון, המגלגל שיחה עם גוי מזוהם, שירק זה עתה לעברה וטינף את חבילותיה. הנוטר הערבי מפרש את מבטה כמחווה של ידידות והוא שולח ידו ומדגדג בצפורן שחורה, גסה ומפוצלת, את סנטרו של התינוק. עיני האם נפערות בבהלה, אבל פיה מתעוות בחיוך. גלות, רבונו של עולם, גלות.

צעירה, שפניה הוריקו לפתע, נחפזת, בתנועות שכבר אין לה שליטה עליהן, לפתוח חלון. היא מקיאה החוצה והרוח נושאת את הנוזלים ומטפיחה אותם פנימה, אל הקרון. קריאות זעם עולות מכל עבר, אבל הנוטר הערבי מקנח בנחת את פיו ונוזף באנשים, שיתביישו להם! אשה חולה, איפה הלב שלהם?

אוויר החוץ שפלש בעד החלון מבשר לרחביה אברמסון כי הרכבת כבר עושה דרכה באזור ההרים. צינה יבשה ודוקרנית חודרת לקרון והאוויר הצח חותר אל הריאות בכוחות עצמו, כביכול, שואב את הסרעפת כלפי מעלה והאדם כמו נעשה פטור ממלאכת הנשימה המייגעת, אשר בשפלה היא מתישה את הכוחות.

רחביה אברמסון נודד אל קרון אחר, ששם אין מכירים אותו, פותח חלון ותוקע פרצופו המחייך אל משבי הרוח המזנקים בעקבי הרכבת וחולפים על פניו בענני עשן הארובה ובניחוח עשבי ההרים, לסירוגין. עתה הגיע ובא הרגע שלשמו יש נסיעות בעולם. הוויתו היום־יומית של רחביה אברמסון החלה שוקעת במהירות מאחורי הגבעות הסלעיות שהרכבת מניחה מאחוריה במאמץ גדול כל כך של נשיפות, שאיפות וחריקות, העולות מכל פתח, ארובה, בורג וחיבור־בלמים, שלה עצמה ושל המסילה, שעליה היא זוחלת אל מעלה ההרים. בעוד רגע אי אפשר יהיה לראות את מישור השפלה שממערב. הירקוּת הדשנה והצפופה של שדות, פרדסים ובתוֹת מוקפות צבר, לכליאת הצאן, יוותרו נעלמים, מאחור, ולעומתם יקיפוך קירות הסלע, בהם נפרץ נתיב־המסילה ואחר כך תכנס הרכבת אל הוואדיות הרחבים, תנוע בשולי הר, שאדמתו נסחפה משכבר, או נותרה לפליטה מכוחן של טראסות אבן, התומכות קומץ אדמת־חומר אדומה, נושאת בגאווה טור עצי משמש, תפוח או שקד. על פני רצועות אדמה רחבות יותר נטועים כרמי גפן משולשים, הנדחקים בזוויות חדות להפליא אל מעמקיו של משטח אדמה שבצלע ההר הערום.

עיניו של רחביה אברמסון תרות במעלה המדרון למצוא את המערה המכונה מערת־שמשון. בהיותו ילד, נוסע בחברת אביו ואמו אל סבתא שבעיר העתיקה בירושלים, לליל־הסדר, למד על מציאותה של אותה מערה. אבל מאז לא היה בטוח אם הוא מזהה נכונה את מקומה. מאז מת אביו, ואחר כך סבתא, נעשו הרבה דברים ודאיים למסופקים, ומערת שמשון בתוכם.

התחנות הסמוכות לירושלים מזרימות אל הרכבת המולה רבה של פלחים נושאי סלים, המבקשים למכור ירקותיהם ופירותיהם בשוקי העיר. הללו אינם נוסעים להנאתם ולבם גס ברכבת וביושביה ואטום מלקלוט את החג, שכמה מן הנוסעים מביאים עמהם. הפלחיות המצומקות מטילות את סלי הפירות תחתיהן ברגע שרגלן דורכת על רצפת הקרון ואינן מבחינות בשובל שמלה שנדרס או במזוודה שנתמעכה, גם אינן מגיבות על טרוניות, קללות או דחיפות. כבהמות רעולות עיניים, הסובבות את האנטיליה, הן עושות דרכן במשעול החבוט שבין הרציף לפנים הקרון, קורסות תחתיהן בסמוך לטנא, ובעיניים עצומות הן מצפות לשעה שבה תגיע הרכבת לירושלים. מבע פניהן החתומות כמו מאיץ בשקשוק הגלגלים.

רחביה אברמסון מתלבט בין הארגזים והסלים, בוחן פרצופיהם של הפלחים וחוזר ומשפיל עיניו כל אימת שהוא נתקל באיבה העייפה של פניהם הקמוטות. צפירה ממושכת מבשרת את סופו של המסע.

בנחת פוסע רחביה בדרך המוליכה אל העיר, אבל עד מהרה פולשת הצינה אל פתחי שרווליו ואל מיפתח האפודה. הוא מזרז צעדיו, מנתר כמה ניתורים תחתיו, להחם את מרוץ הדם, מניע זרועותיו לאחור וחוזר־חובק את חזהו, כמנהגם של אסירי־סיביר בסרטים. קור שקוף, שמיים חלביים, בלא תכלת ובלא ענן, רובצים על העיר הריקה מאדם. כמה דמויות מכורבלות במעיל נחפזות לחצות את הרחוב ולהעלם בפתחי חנות או במבוא של בית. רחביה לבדו חורש את בוקרה של ירושלים. העיר מצפה לשלג ראשון, המתעכב, כקונדס, על פתחי השמיים הלבנים והקפואים, יודע שמצפים לו ונהנה. ברחוב הנביאים ראה רחביה אדם מביט בו מתוך חלון אטום. לאיש היה זקן זעיר ואדמוני וקצה אפו היה דק וסמוק. האיש רמז לו על המבוא, שיכנס. רחביה עלה בשלוש מדרגות, פתח דלת ברזל ירוקה ונכנס אל חדר אפלולי, מחומם יפה ומעומס ספרים, מרצפתו לתקרתו. אלא שהספרים דומים היו זה לזה, בצבעם ובגדלם ומתוך הכתובות הזהות שעל גביהם נסתבר לו טיב המקום שאליו נקלע.

עד מהרה היה רחביה אברמסון שקוע בוויכוח עם המיסיונר המשומד. תוך רבע שעה השמיע כל מה שהיה לו לומר בגנותה של הנצרות. אחר כך הוכיח למיסיונר שאין אלהים, ושוב לא מצא ענין בחדר החם ובאפלולית המרדימה.

ואף על פי שעלב בבורא, לא הסיר הקדוש ברוך הוא חסדו מרחביה אברמסון (כפי שהוא עצמו אמר בלבו, מקץ שעה קלה) והוליך רגליו אל ספרייתם של שוחרי תרבות צרפת. אף זה היה מקום של ספרים ותנור, אלא שהגברת הזקנה לא ביקשה להעבירו על דתו. רק רוצָה היתה שידע, כי תרבותה של צרפת נעלה על תרבויות כל העמים, כפי שכבר אמר באלזאק, ובצדק, שאת חינה ויופייה של אנגליה, למשל, אפשר למצוא בכל מקום, ואילו הדרה של צרפת, רק בצרפת הוא שוכן כבוד.

רחביה נטל לו ספר ״ביאורים לספרות. הערות והארות לתולדות הספרות, פרקים נבחרים – שעורים לדוגמה ושאלות לבחינות״ ובעמוד 550 מצא נאום־אשכבה שנשא לואי פאסטאֶר על קברו של הכימאי סנט־קלאֶר דאֶויל. אף שהנאום לא היה ארוך, היתה השגתו של רחביה בשפה הצרפתית קצרה והוא עיין בעמודים שלפניו שעה ארוכה. על סנט־קלאֶר דאֶויל לא שמע מעודו ואף על פי כן נתקשרו עיניו דמעות למקרא כמה פסוקים נרגשים של פאסטאֶר. בבקשו להסתיר את התרגשותו מעיני העלמה הקשישה, שלא זזה מעליו, מיהר להניח את הספר מידיו, קם, כאדם שלפתע עלה בלבו זכר פגישה דחופה, ונפרד מעל הספרנית במלים מגומגמות ונמרצות. רחביה אברמסון סלד מפני הרעיון, שהזולת יחשוב כי מבוקשו עלה בידו. את רגשת לבבו מתרבות צרפת שמר לעצמו. הוא נחפז לחזור אל תחנת הרכבת והגיע בזמן. את הדרך בחזרה עשה מעולף־חושים, חוזר בזכרונו אל כמה משפטים מנאומו של פאסטאֶר ומעלה בדמיונו את פאריס הערפילית, ביום חורף רחוק של שנת 1881. תהלוכה של לובשי שחורים נעצרת בבית העלמין, על פי קבר פתוח, סגל של אנשי מדע, אמנים וסטודנטים. לואי פאסטאֶר זוקף סנטרו המזוקן, משפיל עיניו ועוצמן ומלים נפלאות, מלים צרפתיות יפות וחלקלקות, שוטפות את האוויר האפור. ימים שלא ישובו עוד, אומר רחביה אברמסון בלבו, צבוּט־געגועים והתרוממות הנפש, נכסף אל עולם וזמן שלא ידעם מימיו.

אותה נסיעה היתה טובה בעיניו כל כך, עד שמקץ שבוע ימים, ברפות הקור מעט, שוב היו רגליו עומדות בירושלים. מעודד מן המסע הקודם החליט לסטות הפעם ממנהגו ולערוך ביקור של נימוסים בבית מכרים. באחד הבתים שבסימטת החבשים, מול שער הכנסיה כבדת־הכיפה גרה סטודנטית, שזה עתה נכנסה ללמוד באוניברסיטה. כחצי שנה קודם לכן עזר לה רחביה אברמסון לגבור על קשיים במתמטיקה, בשעה שעמדה לבחינות הבגרות. עתה, שהמתמטיקה היתה מאחוריה, למדה ספרות ופילוסופיה. היא הנערה, אשר מקץ תריסר שנים עתיד בעלה להמליץ על רחביה לפני עורך־דין לקבלו כלבלר בלשכתו. הוא מצא את הבית בלא קושי, שוטט בחצר, הציץ בפתקים שעל הדלתות הפונות למרפסת דמוית ח׳, עד שמצא את שמה והקיש על הדלת.

היא התגוררה בחדר עם חברתה, אף היא תלמידה במחלקה למדעי־הרוח. את רחביה אברמסון הציגה מתוך גאווה, כ״משורר שכבר פירסם בדפוס וגם במקרה היה מורה שלי למתימטיקה, שהוא נורא חזק בזה״. כפה של הנערה השניה היתה רכה ולחה ובלחייה עמדה אדמומית־תמיד, ערוכה ככתם מבהיק לעומת החוורון שכיסה את סביבי פיה. אבל השפתיים, שוב היו ארגמניות.

השתיים נמנו וגמרו, כי לא יתכן שאדם מוכשר כמותו יהיה מהלך בעולם בלא השכלה גבוהה, בעוד הן, תלמידותיו הדלות־ממעש, זוכות בכל מכמני הדעת. תחילה ניסה רחביה להעמיד בניין גדול של טעמים, מדוע חייב אדם להנזר ולהזהר מלטעון את מוחו בגבבה של נוסחאות ופטפוטי־אקדמיה; אבל כשקלטה אזנו – בריתחת הוויכוח – כי הן מעמידות לרשותו מקום־לינה בחדרן, עד שיסתדר, מצא מקום לוותר (אגב לגלוג ללא־פשרה על האקדמיזם) ולנסות להאזין למה שיש להם לומר שם, על ההר.

הוא כתב לאמו כי גמר אומר לעשות מעשה, שהיא בודאי תשמח עליו מאד; וכי מיד עם סיום ההכנות הדרושות יודיענה פרטים נוספים.

בערב טרחו הנערות והכינו סעודה חמה של תמחית תפוחי־אדמה, ביצים ותה בחלב ממותק, שוויצרי. אחר כך הזמינוהו לבוא עמהן ל״טוב טעם״, בית קפה שבו נתכנסו, סביב לתנור פחמים לוהט, אלה שלא השיגה ידם לפשר את צינת החורף בחדריהם. על כוס תה היו יושבים עד סמוך לשעת חצות, ורוב הערבים היה מצוי שם גם הפרופסור למטאורולוגיה, חובב שחמט נלהב, אשר רק בין הסטודנטים מצא את המעניינים והמרתקים שביריביו.

למרבה אשרן של הנערות הביס רחביה את הפרופסור שלוש פעמים רצופות לתדהמת כל הנוכחים. ״ידעתי ששחמט הולך עם מתימטיקה. אבל לא ידעתי שעד כדי כך״, צווחה תלמידתו, קורנת מגאווה. המלומד, שלא הוציא עד כה הגה מפיו, משקלט את התיבות ״מתימטיקה״, זקף אזניו. ״אדוני מתימטיקאי?״ רחביה הגביה כתפיו דרך ענווה, גמגם ואמר שבעצם רק חובב הוא וכלל לא מקצועי. הפרופסור ביקש לדעת באיזו פקולטה הוא לומד וכששמע כי אינו לומד באוניברסיטה, נזף בו ושאלו אם רוצה הוא ללמוד מטאורולוגיה.

״הוא תופס לו קרבן, המסכן״, התלחשו הסטודנטים מסביבו וגיחכו בהחבא.

״סוף סוף יהיה לו שומע אחד בהרצאות ושנים בסמינריון״.

לבו של רחביה אברמסון הלם והתלבט בחזהו. הוסכם ביניהם שהפרופסור ידאג למצוא לו עבודה באוניברסיטה. עבודת נקיון, שטיפת רצפות, בערב, או משהו דומה. רחביה מלמל דברי תודה והבטיח להתייצב ממחרת בבוקר במשרדו של איש חסדו, על ההר.

כשחזרו השלושה לחדרן של הנערות היו שותקים שתיקה חגיגית ומכריזה על עצמה. בחדרן של הנערות היה הקור עז כל כך, עד שמגע היד בגולות הנחושת של המיטות צרב את העור. הן נחפזו להתקין את המיטות ותלמידתו, בהורותה על מיטתה שלה, אמרה ״אני חושבת שאין ברירה״ וצחקה, ברמזה לרחביה שיתפשט וישכב. אחר כך לחשה על אזנו שמוטב כי שלשתם ישכבו יחד, כדי שחברתה ״לא תחשוב מי יודע מה שנעשה כאן״ וש״חוץ מזה הקור נורא ואיום״. לרחביה נדמה כי סמוקת־הלחיים יצאה ממיטתה ובאה אל משכבם עוד לפני שתלמידתו קראה לה בלחישה לעשות כן. ובעוד תלמידתו חובקת אותו חביקת־אחווה, קרבה חברתה את לחייה אל כתפו ובטנה נגעה בירכו. הם פטפטו על המזל העצום שהאיר פניו לרחביה, ושבכלל נפלא להיות יחד, ביחוד בחורף.

מתוך צחקוק שמתחת לשמיכה שאלה תלמידתו איך זה להיות בעל לשתי נשים ואם זה לא נורא מצחיק ומשונה. רחביה, ששכב על גבו, הביט בתקרה והיה תמה על שמצב מהולל זה, של שינה בשלושה, עטה בן־רגע מוּרגָלוּת־שבשיגרה, והיה רוגז על הגסת־הלב שנוהגת תלמידתו בעניין. בדמיונו ראה את עצמו מטאורולוג ממשלתי, בעל לשתי נשים, ולא ידע מהו שהבהילו יותר: הפוליגמיה או המטאורולוגיה. לפתע נמצא אחוז פחד גדול, לרגל ההחלטה המבוהלת שנפלה בבית־הקפה בינו לבין הפרופסור, ולנגד עיניו נתבלטו ועמדו קטעי־דברים בגנותם של המדעים המדויקים ובשבחה של השירה בת־החורין, שאירש לו בלבבו כל ימיו. זרועותיו, שהיו מונחות לצדי גופו, קפואות, נפרשו עתה לחבוק את הנערות, שבקירבתן ביקש למצוא מפלט מן הפח שנטמן לו זה עתה.

הן נענו לו ברכות, גיפפוהו בגופותיהן וזרועותיהן נפגשו מעבר לגופו ובחבקן אותו חיבקו גם אשה את רעותה.

בבוקר, כשעלה אל ההר, נתברר לו במשרדו של הפרופסור כי משרת שוטף־רצפות תפוסה עתה ומשרה אחרת אין. המלומד הצטדק, הצטער והפציר ברחביה להתאזר בסבלנות.

בצאתו לחצר האוניברסיטה חש כי אבן נגולה מעל לבו. שוב הביטו בו מרחבי ההרים הבטה של הבטחה ורק עתה עמד על עצמת המועקה שהיה שרוי בה כל הלילה. בת־השיר חזרה וזמררה באזניו מזמורי־חדווה ומפלצת־המטאורולוגיה רבצה מובסת, כדרקונו של גיאורגיוס הקדוש, ועמה הובסו, בפעם האלף, מצודות העולם העסקני והטורד, המצודות הפרושות לרגלי המשוררים אשר מעולם.

הוא חזר וירד העירה, רשם פתק תודה ופרידה לידידותיו ובאוטובוס הראשון חזר לתל־אביב, מאושר, חוגג ויודע כי המסע לירושלים ישתזר, אי־פעם, בתוך שירה גדולה, ככל הכתוב בפנקס הרשימות אשר עמו, הפנקס המחזיק, כבר עתה, חומר למפעל ספרותי עתיר אפשרויות.

ב

זמן מה לאחר פרוץ מלחמת העולם התגייס לצבא הבריטי. על מחאותיה של אמו גבר בלא קושי, ביחוד מפני שאטם את לבו מלהזדהות עם חרדתה, בעוד שצייר לפניה, בצבעים עזים, את החרפה אשר יעטה, לכל חייו, אם ישתמט מלמלא חובתו. ״מה אומר לנכדיך, אשר ישאלוני: אבא, מה עשית בימי המלחמה?״ – ניצחה בדברים והעלה חיוך נעצב בפניה.

בתנאי שימצא לו משרה קבועה, מיד כשישוב, הסכימה אמו להפרד מעליו, מתוך אזהרות, עצות ודמעות. הוא הבטיח, על דרך הבדיחה היהודית, שלא יתעייף יתר על המידה; יהרוג אויב וינוח, יהרוג וינוח. וכך, כגבר של ממש, לועג לבאות ונחלץ שכם אחד עם כל העולם החפשי למשימה הגדולה, הפליג ברכבת למצרים. שיגרת המחנה באיסמעליה ליבבה אותו. כלי־הנשק שניתנו בידו עוררו את סקרנותו וזמן רב לאחר שכל חבריו כבר קצו באימונים ובשפשופים, עוד היה רחביה אברמסון נפעם מן החידוש והזרות שבחיים המופרכים והסיוטיים של המחנה הצבאי.

בקאהיר חיכו לו בית הקפה ׳גרופי׳, על עוגות הקצפת והגלידות האיטלקיות שלו, סרסורי־התענוגות, שמידם קנה לו חפיסת תצלומים מזוהמים, שתחילה הסתכל בהם ביחידות, אבל עד מהרה חש צורך להראותם לחבריו, שכן התבוננות בצותא נטלה משהו מרגש ההסתאבות שנסכו בו ושיוותה אופי של בדיחה ועליונות לצורך המביש להזקק להן.

בחופשת־המולדת הראשונה סיפר לאמו על חיי הצבא, פירט לפניה את סוגי הנשק שהכיר וארב לקלוט בפניה סימני התפעלות ונחת. האם, בחושה הדק והעמוק של אשה, העניקה לו מכל אלה בשפע, שמחה להחזיקו בבית שעות רבות ככל האפשר.

אחר כך נדד עם הבריטים למדבר המערבי, עובר ממחנה למחנה, בתוך שממה של חולות, בתוך סערות חול, מקשיב לרעמי תותחים במרחק, תמה על שמותיהם של מקומות, שמות ארוכים וזרי־צליל שניתנו לפיסות מדבר שאין בהן דבר זולת דקל או שנים ואוהל נטוי. מרסה־מטרוך, סידי־בראני… הוא רשם את השמות בפנקסו, צירף הערות ואגר חומר.

אחר כך חצו את הים־התיכון. ככל חבריו לא היה חפשי מן החרדה מפני המוקשים שבים, הצוללות והמטוסים של האויב, אבל בצד הפחד היתה ישותו ספוגה תודעת חג קרב ובא והוא נזהר מלגלותה ברבים. בעוד כמה ימים ידע בוודאות אם אמנם קיימת יבשתה של אירופה בעולם. בעוד שבוע ידרכו רגליו על רגבים, סלעים, כבישים ומדרכות, הקשורים קשר ענייני, פשוט ויום־יומי, אל המהפכה הצרפתית, אל דאנטאֶ, אל מיכל־אנג׳לו, אל נפוליאון, אל בודליר, ביירון! לא חלום עובר, לא הזיית עבר, לא הבטחה לעתיד לבוא, אלא יש גַשמי של עץ ואבן, נחושת וברזל. ואז – הוא בטוח בכך – יבוא רוגע גדול וישכון בנפשו והוא ידע כי, כמאמר המשורר,

לֹא שָׁוְא חֲלוֹמוֹת יְדַבֵּרוּ!

עַם צָר אַגָדוֹת לֹא בִּכְדִי!

וּבָא הַחֲלוֹם וְהֵנֵצוּ

פִּרְחֵי הַזָּהָב… בָא הַגְּדִי!

בנחתם על האדמה, אדמת איטליה, הביט רחביה אברמסון על סביבו וברגע של הסחה זריזה כפף עצמו, ליטף את שולי הכביש באצבעות ידו וחש דגדוג בשורש החוטם. מעתה היה מצפה לבאות בלב שוקט ובוטח.

החיילים הראשונים שקיבלו רשות לצאת העירה שבו אל המחנה ובפיהם סיפורים על נערות שאפשר לקנותן תמורת חצי חפיסת שוקולדה ועל ילדים בני שמונה הבאים להציע את אחיותיהם תמורת סיגריה. בו במעמד נשבע רחביה בלבו כי לעולם, לעולם, לא יעשה את הנבלה הזאת. הוא יצפה לפגישה של אמת, הוא יעניק לאומללים מכל שיש לו, ורק אם יתרחש הנס וביאטריצ׳אֶ תציץ בו הצצה של הבטחה, כדרך שהציצה באליגאֶרי, ביום ההוא של ״החיים החדשים״, יפתח את לבו לאהבה.

סיפוריהם של החיילים נתאמתו להבהיל. בין חרבות העיר המופצצת שוטטו עיניים רעבות, בוערות ונבהלות, נשענות על בטן תפוחה וכלונסאות רגלים דקות ושבריריות. רחביה היה שולף מכיסיו המרובים, כיסי מדים־קרביים, שוקולדה, סיגריות, בוליביף וביסקויטים ועד מהרה מצא עצמו נרדף שובל של טף לעשרות, מהם מדדים אחריו בשתיקה ומהם תובעים בפה מלא. בעלי מומים, על קביים של כפיסי עץ שנתלשו מבין החרבות, היו נהדפים על ידי מי שכל אבריו שרדו לו לפליטה, וקרבות קצרים ומרים, קרבות ללא הגה, נערכו כל העת בקרב בני הלוויה המתרבים והולכים. הוא נמלט אל המחנה, חיוור ונפעם.

השמועה על החייל הטוב שאינו מבקש שום תמורה עשתה לה כנפיים תוך יום אחד ובשער המחנה ציפו לו מכריו מאתמול ועמהם קהל גדול של הורים, אחיות ואחים. אלא שבמקום ביאטריצ׳אֶ חייב היה להסתפק בגיבוריו המדמיעים של ד׳אמיצ׳יס, ואף אלה הגיעו לידו במהדורה קשה מנשוא ורחוקה מן הסכרין של ״הלב״.

אחר כך בגד בשבועה שנשבע לעצמו, פעם ופעמיים ושלוש, וכשנשלחה פלוגתו לפעולה קרבית נשם לרווחה. איטליה, שביקש לראות בה מוזיאונים, פסלים ומדונות, של אבן ושל בשר־ודם, חשפה לעומתו את שתה בלגלוג מזרה־אימים, ועד מהרה נתעייף מטורדנותם של האומללים והרעבים, ובשעות החופשה שלו היה בוחר לו פינה רחוקה ומבודדת, משקיף מתוך עגמומית בשרידי הנוף, שגם פצצות לא יכלו לו, ובפעם הראשונה מאז נתגייס לצבא, תקף אותו רצון עז לערוק, לברוח ולהמלט אל רחובות תל־אביב שטופי האור, אל דממת ההאפלה שעל שפת ימה של עירו ואל האפשרות לעלות לרכבת, כל אימת שירצה, ולנסוע לירושלים.

כשהוסעה פלוגתו להולנד, בתקופה מאוחרת יותר, לאחר השחרור, כבר לא היה מצפה למאומה ועל כן נדהם מן ההתלהבות שבה נתקבל צבא השחרור שלו. החיילים נסחבו בכוח לבתי האנשים, כשהכל ממששים אותם, כעוורים, שאינם מאמינים לדיבורי הפקחים ומבקשים להווכח במו קצות־האצבעות. נשים כבדות בשר ובהירות שער, שגם בימות שלום ביכו מרה את העובדה הסטאטיסטית של עודף נקבות על זכרים, פרצו עתה על החיילים כאשד סוחף וגררו את הבחורים למיטותיהם בלא גינונים. רחביה אברמסון, מוצף ים של תענוגות ומוקף הצעות נישואים נלהבות, ביקש את נפשו להבלע ולהעלם מכאן. הבריות מסבירי הפנים, הנשים השוחרות אך טוב, הגברים אסירי התודה, העמידוהו בחריפות על התחושה, כי לא מכוח אישיותו, לא בגין סגולותיו ולא בזכות מאמציו והישגיו בא לו השפע הזה; כי נסיבות שלמעלה מרצונו ומחוץ לתחומי יכולתו, הן שהטילוהו אל גן־עדן של דרישת־טוב, אל עידן של מענקים, תשוקות וריטוטים, שסופם להעלם, להתפזר ולהמוג בבת אחת, במכת גרזן אחת של הזמן.

נכלם, חושש לקראת אותה שעה, היה מצפה לסוף ההילולה.

השלום הגיע ובא מאוחר מדי, כתמיד, אך גם מוקדם מדי, מפני ששום אדם לא ציפה לו ברצינות.

המסע אל הבית היה ארוך ולכאורה הותיר פנאי להתכונן לחיים החדשים; אבל מכוניות מטלטלות בדרכים, בלילה, לינות בתוך אהלי־סיירים או בצריפי מחנות מתפרקים, ציפיות של יממות בתחנות־רכבות הרוסות ועמידה של ימים בקרונות צפופים, עשנים ולא מוסקים, אינן קרקע לצמיחתן של מחשבות פוריות. כשחזר רחביה אברמסון הביתה, עמדו רגליו במקום שממנו יצא. רק כשש שנים חלפו מאז.

ג

שנתיים לאחר מכן פרצה מלחמת השחרור. חייליה הוותיקים של מלחמת העולם השנייה חזרו אל הצבא, שהחל מתארגן בהמולת הימים הראשונים שלאחר צאת הבריטים. חבריו לבריגדה היהודית נעשו קצינים בכירים, מפקדי־מחלקות, גדודים ואחר כך חטיבות. רבים מהם זכרוהו, איך שהוא, המליצו עליו בזה ובזה, עשוהו סמל־אספקה, אפסנאי, נַשָק והוא החזיק להם טובה על כך, אלא שלא העז להודות כי רוצה היה להבלע בין הטוראים ולהגיע לירושלים. כשנתארגנה שיירת־המזון הראשונה לעיר הנצורה מצא לו רחביה אברמסון פירצה להדחק בה, ומאז נעלמו עקבותיו מן השפלה. בגדודו נרשם כנעדר, אבל בירושלים נתקבל לפלוגת חיל־שדה, חצייה נערים מבני העיר וחצייה קשישים, מעבר לגיל הגיוס. מאושר, בלא מכר ומודע, בעיר צמאה ומורעבת, נגרר מקרב אל קרב, מקטמון לרמת־רחל, ומשם בחזרה למבואות שייך־ג׳ראח, ערב נפילתה.

ברחובות העיר ראה פעם תור של נשים – שעמדו על פחיהן לקבל מים מתוך טאנק – נפגע מפגז. תחילה רבץ תחתיו, אינסטינקטיבית, דקות אחדות, במרחק כחמישים מטרים מזעקותיהן, ואחר כך קם ורץ לקראת הגופות השסועים, גרר וסייע ומשך והעמיס גוויות שותתות־דם וכל העת שמע בתוכו מלים חוזרות ונשנות, מלים תקיפות ועזות, מלים שכוחן גדול מכוח הפחד והזוועה המתבקשים מן הנעשה סביב.

אחר כך, בלילה, כשביקש להעלות אותן על דפי פנקסו, לא זכר מאומה. אף לא אחת מהן.

בימי ההפוגה השניה קיבל מכתב מאמו. היא חלתה ואושפזה בבית־חולים. בל ידאג ביותר, הרופאים עושים כמיטב יכולתם, והאחיות אדיבות וטובות באמת, כאילו היו בנותיה. שישמור על עצמו. טירוף היה מצדו לעבור לירושלים ושום הכרח לא היה בדבר. מה גם שהוא בן יחיד. והרופאים אמנם מאמינים כי תחלים, אבל מה טוב היה אילו אפשר היה להשיג בשבילה תרופה אחת, נדירה; תרופה שבימי המלחמה קשה השגתה שבעתיים. אולי היא מצויה, התרופה הזאת, אצל רופאי הצבא? שמא יוכל להתענין? שם התרופה ״אנג’יוכסיל״. קופסה של שש אמפולות. וכל טוב ונשיקות ולהתראות, להתראות. אמא.

רחביה אברמסון קיפל את המכתב והחזירו למעטפה. כל עוד ההפוגה בתוקפה יש סיכוי לעשות משהו. במי יתחיל? הוא העביר בדמיונו את האנשים שאליהם יוכל לדבר. חבריו לפלוגה? הנערים מרחביה? הסבלים הקשישים מימין־משה? הסמל שלו? זה האחרון היה איש הצבא הבכיר ביותר שהכיר. אבל היה זה איש קיבוץ. מה לו ולאנג’יוכסיל? ואף על פי כן שאל. הבחור הניע בכתפיו. אין לו מושג. ועד מהרה נתברר כי אין איש בירושלים ידוע לו בשמו ובכתובתו. הוא הלך ל״משגב לדך״, ל״הדסה״, ל״ביקור חולים״. אנשים בחלוקים לבנים אמרו שלא שמעו על אנג’יוכסיל. אחד מהם שאל, אם אין לו דאגות אחרות.

יום לפני תום ההפוגה ישב לכתוב אגרת אל אמו ולא ידע – לאחר המלים ״אמא יקרה שלי״ – מה להוסיף. כאב, כלימה ותחושת אין־אונים כבשוהו, ובהביטו אל הנייר הלבן שלפניו חשב כי עתה, אם תמות אמו, מפני שהתרופה לא הגיעה לידיה, מפני שעזבה לנפשה, מפני שביקש לו את קרבתה של ירושלים, אם תמות אמו באשמתו, – שהרי בתל אביב היה יכול לפנות אל אנשים (אל מי? – חלף הרהור במוחו, הבהב רגע ונמחה); אל מכרים רבים, אל ידידים מנוער, אל רופאים – אם תמות אמו, הבודדה, השותקת, הנושאת בדומיה את אלמנותה, למען בנה יחידה; אם תמות אמו, שיכולה היתה להנשא לאיש, מזמן, אילו הסתירה פניה מיסורי נפשו של ילדה היחיד (לפתע חש כמה איום היה הדבר, אילו נישאה אמו שנית לאיש. מעולם לא שיער כזאת!); אם תמות אמו זו, האחת, יוותר הוא לבדו בעולם. ממש כפי שהיתה היא נותרת לבדה, אילו נפל הוא, רחביה, כאן בירושלים, מאחד אלפי הכדורים המזמזמים וחולפים אל חלל הרחובות, פעמים פוגעים בגוף חי ונבעת, פעמים מתרסקים, נכבשים אל גוף אבן, פעמים אובדים באוויר.

״אמא יקרה שלי״, כתב רחביה אברמסון, ״את התרופה לא הצלחתי להשיג. את צריכה להחלים, אמא. את יודעת כי אין לנו בעולם אלא את ואני. אם לא הגדתי לך את אהבתי במלים, ידעת זאת בלי מלים. בן מטופש אני. אינני צריך לספר לך. אבל גם בלי שאספר, תדעי כי עליך להחלים. כאן אינני יכול לעשות למענך דבר, עכשיו. אבל אני מרגיש, כי בשעה אחרת, אילו ניתנה לי כאן שעה שקטה, הייתי כותב שיר למענך, אמא. שיר אהבה. אני מסמיק ואני מקווה כי גם את מסמיקה. זו אמת. הייתי רוצה לכתוב למענך שיר. אין זה הרבה. בוודאי שאין זה חשוב. אבל זהו כל מה שיכול הייתי לעשות ברגע זה. וכשנחזור ונתראה, אעשה רצונך, אמא. בלי ויכוחים. אני מבטיח. אקבל עבודה קבועה. יש לי סיכויים מצויינים לזה. ואם תרצי, אקח לי אשה טובה. למה לא? גם אני רוצה בזה. ונחיה כולנו יחד, באושר, בשמחה. אמא, החלימי מהר״.

בתום הקרבות חזר רחביה אברמסון לתל־אביב, מצא את אמו בביתה חלושה יותר מן הרגיל, חיוורת מעט, אך בריאה. בריאה מאד ומאושרת מאד, אמרה אמו, ואלה היו המלים היחידות, שמתוכן הבין כי קיבלה את מכתבו. הם לא חזרו לדבר על כך.

שלושה דברים לא עשה רחביה בשובו: עבודה לא קיבל, אשה לא נשא, ובקול אמו לא שמע.

ד

לפני כשנה חלתה אמו של רחביה שנית ונלקחה לבית החולים. עתה היתה אשה זקנה, קצת למעלה משבעים. אנג’יוכסיל כבר אי אפשר היה להשיג, מפני שהתרופה נתיישנה. בתריסר השנים שחלפו מאז, הומצאו תרופות־פלא חדשות ורבות, ואנג’יוכסיל נשכח מלב ולאיש לא היה חפץ בו. התרופות החדשות היו מצויות בשפע וגם כסף לא חסר לרחביה, שהיתה לו עתה משרה קבועה במוסד ממשלתי לסטאטיסטיקה. אמנם נרמז לו שאילו הועברה אמו לבית חולים אחר, למחלקתו של רופא מומחה פלוני, שהכל משכימים לפתחו והתור במשרדו מגיע עד לרחוב, אולי אפשר היה להצילה. אבל ככל שהתרוצץ רחביה אברמסון וככל שהשתדל, לא העלה דבר, שכן רק פּקיד בכיר מאד אפשר היה מועיל בקשריו עד כדי כך.

אמו מתה כשבוע לאחר שנלקחה מביתם. מאז התגורר רחביה לבדו בדירה, אוכל ארוחותיו במסעדות ובסוף השבוע הוא נוסע. לפעמים לצפון הארץ, אבל על פי הרוב לירושלים. בימות החול, לאחר שהוא מסיים את ארוחת הערב שלו, הוא פונה לאחד מבתי הקפה של רחוב דיזנגוף. שם יימצא תמיד איזה מכר ותיק, שפרץ באותו ערב מביתו, אם מפני ריב עם האשה ואם מפני שחשקה הנפש, לפתע, במגע עם העולם שאין עליו עול, ככל הידוע לכמה וכמה אנשים נשואים. לעולם מזומן לו, לרחביה, מכר אשר כזה, השמח על אברמסון התמהוני, משתהה עמו כל הערב, עד לשעות הלילה הקטנות, על כוסיות קוניאק, בשיחה אחרת, שונה מאד מן השיחות המתנהלות ליד שולחן המשפחה, בין ידידים הבאים הביתה. ורחביה אברמסון יודע מן הנסיון כי לא כוחו ולא סגולותיו שלו הם הקוסמים לאנשים הללו, כי אם שממון חייהם שלהם; בריחתם הקצרה אל שטח ההפקר שבו משוטט, שיטוט של קבע, איש ההפקר, האיש היפה לערב אחד.

ומעבר לימי החול הללו, גם מעבר לנסיעות של סוף השבוע, שלא נשתנו הרבה מימי נעוריו ובחרותו, מצויה עדיין – בלתי נפגעת, אם כי אחוזת עייפות לפרקים – מעין אמונה, או הבטחה, שהפרתה אינה סיבה לביטולה; אמונה והבטחה שאין להן כליה, כשם שאין כליה לרצון החיים, עד שהחיים פוסקים, מאליהם.

הגבר כבד־התנועה, נעים ההליכות, החביב על כל יודעיו – אף שכל יודעיו אינם מבקשים לדעת עליו יותר ממה שהם רואים – אורז לו, בכל יום ששי בשבוע, מזוודה קטנה ועולה ברכבת האחרונה ירושלימה. ביום ראשון עליו להיות במשרדו, בשמונה בבוקר. יכול הוא לחזור לתל־אביב במוצאי־שבת, אבל על פי הרוב הוא חוזר ביום ראשון, באוטובוס של שעה חמש וחצי בבוקר, מפני שהוא מותיר לעצמו עוד לילה אחד בירושלים, באחד הבארים שלה, או במסעדה של הפנסיון שבו הוא מתגורר. שהרי באותו לילה נוסף עשוי להתרחש משהו. ולפי תורת האפשרויות, בהתאם מוחלט לסטטיסטיקה, שבה הוא דש, יתרחש דבר־מה באחד הימים; שהרי לא יתכן כי דבר כבד נפל בחייו, והוא לא ידע. שהרי הוא מכיר ויודע את חייו. זו הישות האחת שהוא מכיר ויודע.

בבוקר יום השבת, ברדתו אל שולחן הארוחה בפנסיון הירושלמי, מצא אדם מסב מול כסאו. בשניות הספורות שעברו למן הרגע שהבחין באותו איש ועד לרגע שהלז פתח פיו לדבר, הבחין רחביה אברמסון כי לפניו גבר קרוב לגיל החמישים, שערו בהיר, סמור וקצר, גופו דק וקומתו קטנה, לפי מה שניתן לשפוט במצב של ישיבה, ועל עיניו משקפי שמש שזגוגיותיהן גדולות מעט מן הראוי לפניו הקטנות.

רחביה החזיק בגב כסאו, קד קידה לפני חברו לשולחן וביקש לשבת. אבל הלה קפץ ועמד על רגליו (ואמנם קצר־קומה היה כילד, ונראה, גם משום זריזותו וחיוכו הקולח, צעיר הרבה מששיער רחביה קודם לכן) ובהושיטו ידו אמר באנגלית: ״בוקר טוב. אדוני מדבר אנגלית?״ ואף על פי שרחביה השיבו בחיוב, הוסיף האיש ושאל: ״אולי נוח לאדוני יותר לדבר צרפתית?״ רחביה אמר שהוא מבכר לדבר אנגלית. שניהם ישבו על כסאותיהם ובאותה שעה פתח הזר את פיו ואמר:

״אני קאנאדי ואני גר עכשיו בקאנאדה. אני נתין קאנאדי. אתה מבין, יש לי פאספורט קאנאדי. תתפלא, אבל נולדתי בפטרסבורג, ברוסיה, אף שהורי היו פולנים. אבי הוגלה לסיביר ואני נולדתי ברוסיה ואחר כך חזרנו לפולין ותאר לעצמך שבזמן המלחמה הייתי שבוי אצל הגרמנים חמש שנים. ואחר כך גרתי שבע שנים בבלגיה אבל עכשו בקאנאדה. אני פרופסור למדיצינה. אתה מתענין בצלבנים? בארצכם יש הרבה שרידים צלבניים. חבל ש־Craq des Chevaliers נמצא בסוריה. חבל מאד. אני חקרתי את תולדות הצלבנים. טיילתי עכשו במצרים ובאתי אליכם דרך העיר העתיקה של ירושלים. עייפתי כל כך, עד שחלצתי את הנעליים ועכשו אני מהלך בסנדלים. זה נוח מאד באקלים שלכם…״

״כדאי לך ללבוש גרבים לרגליך״, אמר לו רחביה, ״מפני שאם אינך רגיל בסנדלים, יהיו לך סדקים ופצעים בעקביך״.

״תודה רבה״, עלץ האיש למשמע העצה. ״יש לי גרבים קלים במזוודה הקטנה שהבאתי. את המזוודות הגדולות השארתי בתחנת האוטובוסים. הן מלאות סובאֶנירים. לפי התקציב אני קובע כמה סובאֶנירים אפשר לקנות בכל ארץ. במצרים גרתי במלון ׳הילטון׳. יקר מאד שם ולכן קניתי מעט סובאֶנירים, אבל אצלכם זול. אני אקנה כאן הרבה סובאֶנירים. אתה יוצא לעיר בבוקר?״

נוכל עליז, אמר רחביה בלבו, שמח על הפטפטן שנקרה לו בדרכו. ״בחפץ־לב אבוא עמך, אבל היום לא תוכל לקנות דבר. רק בערב פותחים את החנויות״.

״עד הערב נוכל לטייל בעיר״, קפץ האיש ואמר בפרץ שמחה גלויה. ״אתה אוהב לטייל? אני הייתי יכול לטייל כל ימי, אלמלא עבודות המחקר שאני חייב לעשות באוניברסיטה שלי בקאנאדה. וגם הרצאות צריך להרצות. הנה, בתל־אביב הוזמנתי להתארח אצל פרופסור מפורסם למדיצינה ובערב עלי להרצות לפני רופאים. אתה גר בירושלים? לא? בתל־אביב? מצוין! תן לי את כתובתך ואבקר אצלך. מתי אתה חוזר לתל־אביב? מחר? מצוין. הנה, רשום לי כאן. וזהו כרטיס הביקור שלי״, אמר והושיט כרטיס שעליו היה כתוב: ‎ Stanislaw Zborowski PH.D., M.D.. ‏

נוכל זה עושה מלאכתו ביסודיות, הרהר רחביה. אפילו כרטיס־ביקור הדפיס לו, בהתאם לפטפוטיו. פרופסור למדיצינה, חוקר הצלבנים, פטרסבורג, סיביר, בלגיה, בשבי הגרמנים, קאנאדה, סובאֶנירים לפי התקציב! רחביה רשם כתובתו ובאותה שעה עלה חשד בלבו, כי ברנש זה יבוא לדירתו בתל־אביב בהעדרו, יספר סיפורים למי שימצא שם (שהרי אינו יודע כי רחביה גר לבדו) ויוציא כספים בטענות שוא. אילו היתה אמו בחיים היה שולח אליה מברק, להזהירה מפני ״הפרופסור זבורובסקי״.

״אתה מתגורר לבדך או שהנך בעל משפחה?״, אמר זבורובסקי.

״אני גר עם אמי״, אמר רחביה, אם מפני ההרגל, ואולי מפני שבאותה שעה גמלה ההחלטה בלבו לשלם לפרופסור הקאנאדי כגמולו ולשטות בו.

״הה!״, קרא זבורובסקי, כמי ששמע בשורה כבירה, ״אתה אינך נשוי! איש חכם, איש חכם מאד אתה, מר אברמסון״, אמר, כשהוא מציץ בפתק שנתן רחביה בידו, מאיית את השם באיטיות ובדיקנות. ״מר אברמסון, בחכמה רבה אתה עושה. אֵם אחת טובה משבע נשים. אני יודע. אני יודע, מר אברמסון. הייתי נשוי פעמיים. אבל לא עכשו. לא! עכשו אני כמוך, אדם חפשי לנפשו. הו, הו, הו, ציפור מזמרת ביער. אבל הורי מתו מזמן. הו, אנחנו נבלה בנעימים. יש לי תקציב גדול. אצלכם זול מאד ואנחנו נתהולל. מגיע לנו. שני אנשים חכמים בתוך עולם של טפשים רבים כל כך, חה, חה, חה״.

זבורובסקי הניח כף־ידו על זרועו של רחביה (כמעשה הזה לא העז שום אדם לעשות לרחביה מעולם) והכריז: ״אתה אורח שלי בירושלים״.

הם כילו ארוחתם בחפזון, לגמו מן הקפה כמעט בעמידה ושמו פניהם לעבר העיר; רחביה, בחליפתו הבהירה, חליפת קיץ של פקיד ממשלתי, המקפיד על גינוני לבוש, וזבורובסקי בסנדליו ובחולצתו האדומה, פתוחת הצוארון. מרחוק ניתן לשער, לפי הליכתו הכבדה וקומתו הקיפחת של רחביה ולפי זעירותו וניתוריו של זבורובסקי, כי אב ובנו יצאו לטיול של שחרית. שום אדם לא היה חושב, ממרחק מה, כי הבן קשיש מאביו בעשר שנים.

ממרומי המגדל של אגודת הצעירים הנוצרים הראה רחביה לזבורובסקי את העיר ומבלי משים שמע עצמו מספר על הקרבות שניטשו בימי מלחמת השחרור.

״אה, אתה נלחמת כאן?״ התפעל זבורובסקי. ״נפלא, נפלא, עשיתם מלאכה להפליא. A wonderful job. כשהייתי בבית־לחם, הרגשתי כי העיר הזאת היתה צריכה להסתפח אל מדינת ישראל״.

״מדוע?״ שאל רחביה ביובש, מתאכזר לפתע אל האיש הקטן, המחניף.

״מדוע?״ תמה זבורובסקי. ״אינני יודע, כך אני מרגיש. אנחנו הפולנים היינו עם משועבד ויש לנו הרגשות מסוימות בענינים אלה. אמנם עכשיו יש לי פספורט קאנאדי, אבל אבי היה פולני וכך הרגשתי. המשך בבקשה, מר אברמסון, ספר על המלחמות שלך. זה נפלא״.

ברצון הוסיף רחביה להרצות על הקרב בקטמון, הצביע לעבר רמת־רחל וסיפר כי אנשינו החזיקו זמן מה במר־אַליאס, שלטו על הכביש לבית־לחם, אבל נסוגו. אלמלא נסוגו כאן ואלמלא יצאו משייך ג׳ראח, מן העבר השני של העיר העתיקה, היתה זו נופלת לידינו, גם היא גם בית־לחם.

״אהה!״ קרא זבורובסקי. ״אתה רואה!״

אחר כך ישבו על מרפסתו של מלון המלך דויד ולגמו קפה קר. חומת העיר העתיקה השתרעה לפניהם, הר־ציון התנשא מדרום וכפר השילוח נבלע בנחל העמוק, שקוע באבק דק ומרצד. יום של ראות גרועה היה היום הזה, אבל זבורובסקי אמר שבעיני רוחו הוא יכול אפילו לקרוא את האותיות של כתובת השילוח, שעליה סיפר לו רחביה זה עתה.

״הכתובת נלקחה משם, מזמן״, אמר רחביה, ״היא בלונדון, בבריטיש מוזיאום״.

״אה״, אמר זבורובסקי, ״כשאהיה בלונדון, אלך לראות אותה. בהחלט״.

בצהרים חזרו לפנסיון ולאחר שכילו ארוחתם קבע זבורובסקי כי שעה אחת תספיק למנוחה, חבל על כל רגע.

באפלולית חדרו, שתריסיו מוגפים, שכב רחביה אברמסון על מיטתו והרהר בקיקיון־הידידות שעלה במדברו. משתוקק היה לדעת, מה הדבר המאלץ את ידידו להתרברב ולכזב כל כך; אבל גם חושש היה לדעת דברים כהוויתם, שמא תימוג החמימות הנפלאה, שמא יגוועו החיים המפכים מן הברנש הקטן בלי מעצור.

אחר הצהריים חבשו כובעים לראשיהם וירדו ל״מאה שערים״, אל הקלויז של ר׳ אהרל׳ה ואל החצר שבה מתגורר ר׳ עמרם, העושה חצי ימיו הסוערים בהפגנות נגד מדינת הציונים הכופרת וחצי ימיו השלווים בבתי הסוהר של אותה מדינה, שסוהריה נוהגים בו כבוד ורואים זכות לעצמם לשמשו. זבורובסקי נהנה הנאה גדולה מן הסיפור על עמרם ואמר שהאנטישמיות בפולין היתה תופעה חיצונית, בלתי מוצדקת לחלוטין. הנה, בהיותו בשבי הגרמנים, היו עמהם כמה קצינים יהודים של הצבא הפולני, ואף אחד לא הלשין עליהם, אף על פי שהגרמנים חקרו ודרשו לדעת אם מצויים יהודים בין הקצינים. לבסוף גילו הגרמנים (איזו רשת חקירות יעילה היתה לאנשים הרעים הללו!) את הקצינים היהודים והוציאו אותם להורג. ביריה. ולאן אנחנו הולכים עכשו?

״עכשו אראה לך היכן הייתי גר בימי היותי סטודנט בירושלים, לפני מלחמת העולם״, אמר רחביה, חוזר וגומל לזבורובסקי על שקריו. הם נכנסו לסימטת החבשים ורחביה הצביע על הבית שממול לשער הכנסיה. היכן אתן, נערות מחוצפות שלי? – ניקר יתוש עצב בלבו.

״כאן״, אמר לזבורובסקי והצביע על החצר המרובעת ועיניו נטויות כלפי הדלת, שמעבר לה נאבק עם המטאורולוגיה ויכול לה.

״אני לעולם לא אוכל להראותך היכן גרתי, כשהייתי סטודנט. אני לעולם לא אשוב לפולין. עכשו אני קאנאדי״, נאנח זבורובסקי בחדווה משונה ומשך את רחביה בשרוולו הלאה, במורד המשתפל לככר ציון.

ירושלים היהודית פיהקה בשממון־רחובות את שנת הצהרים הממושכת שלה ועל שני הרֵעים ירדה לאוּת, ששיתקה אפילו את להגו של הפרופיסור. אבל מקץ דקות אחדות שבו החיים לפכות תחת לשונו. ״בעצם, מר אברמסון, לא שאלתי עדיין במה אתה מתעסק. אני בטוח… הנח לי לנחש… אני בטוח שאתה קרוב לדברים רוחניים… יפה ניחשתי?״

רחביה אמר כי הוא פקיד ממשלתי במחלקה לסטאטיסטיקה. ״שקר, שקר״, קינטרו זבורובסקי. ״אתה כותב בסתר חדרך. אתה כותב. לא תאמר לי שאינך כותב״.

רווה־נחת מן העובדה שהאמת פורצת ומתגלה מכוח עצמה, הודה רחביה כי אמנם הוא כותב.

״אתה צריך לשלוח אלי אחד ספריך״, תבע זבורובסקי מיד. ״וגם אני אשלח לך ספר משלי. לא. לא מדיצינה. זה משעמם. אבל אשלח לך ספר על הצלבנים. אתה יודע שאני חוקר את תקופת הצלבנים?״

רחביה בחר שלא להרחיב את הדיבור בסוגיה זו, ואף על פי שלא הדפיס שום ספר, סבור היה כי אילו השלים עד הסתיו כמה דברים שהתחיל, אפשר שהיה מוצא לו מו״ל. על כל פנים, לא יעלה על דעתו להפקיר טופס ולשגרו לאותה כתובת אוניברסיטאית בקאנאדה, שלא היתה ולא נבראה.

״בסדר, אשלח לך״, אמר לידידו, אך הפעם חש טעם מר ומרגיז למשמע ההבלים שנקלע לתוכם בעל כרחו. רוצה היה כי יום פרחוני ומקציף זה לא יסתאב בשקרים למעלה מן ההכרחי ביותר.

״שמא דרוש לך משהו, שאוכל לעשותו למענך בקאנאדה? אל תהסס מלבקש״, האיץ בו זבורובסקי.

ואז, תקוף חמת־פתאום על רעהו, שאיננו מניח להוויית הידידות הזאת לשטוף באפיק של שמחה פשוטה וחסרת יומרות, גמלה בלב רחביה אברמסון ההחלטה להעמידו בניסיון מביך. ״אמי חולה מאד עכשו״, פתח ואמר, ״אילו יכולת להשיג בשבילי תרופה נדירה אחת…״

״בוודאי, בשמחה אעשה זאת. אנא, אל תהסס״, קפץ זבורובסקי לתוך הרשת הטמונה לו. ״אנא, איזו תרופה?״

״אנג’יוכסיל״, אמר רחביה אברמסון. ״קופסה של שש אמפולות״.

״המ… אנג’יוכסיל?״, מלמל זבורובסקי וצמצם עיניו.

אהה, חשב רחביה, נפלת בפח, פרופסור שלי. אל תהמהם לך; מימיך לא שמעת על אנג’יוכסיל, וגם כיום אינך יודע שתרופה זו אינה קיימת עוד ושום רופא לא ירשום אותה בהוראותיו.

״אנג’יוכסיל״, חזר זבורובסקי ואמר. ״טוב. אשלח לך, כמובן, מיד עם שובי… לא! עוד היום אכתוב למנהל המכון… כן. עוד היום. תקבל את התרופה, מקווה אני, תוך שבוע ימים. צר לי לשמוע שאמך חולה. אתה בטוח שרופאים טובים מטפלים בה?״

לבו של רחביה התחיל פועם. הוא נבהל מן המחשבה שזבורובסקי יציע את שרותו כרופא.

״היא שוכבת בבית חולים… מחוץ לעיר! כן, רופאים מצוינים״, מיהר להבטיח. ״אני מציע כי ניסע עכשו לבית־הכרם, שם נמצא בית־קפה פתוח ובערב נחזור לעיר״.

אחרי ארוחת הערב שמו השנים פניהם לרחוב בן יהודה, לקנות סובאֶנירים. עם החבילה הגדושה פנו, סמוך לשעה העשירית, אל הבאר של פינק ומצאו להם מקום בתוך הדוחק של החדר המיניאטורי המאוכלס למעלה מקיבולו, בסמוך לשני זוגות צעירים. הגברים שבחבורה כבר היו שתויים מעט ואילו הנערות לעסו אומצות עבות.

״שלום״, קרא זבורובסקי לעומתם בעברית, ומיד הוסיף באנגלית: ״אל תפריעו לעצמכם. אנחנו תיירים. אל תשימו לב. כלומר, רק אני תייר. ידידי הוא סופר ישראלי. מר אברמסון. שמי זבורובסקי. אני מדבר אנגלית כי אני מקאנאדה, אבל האנגלית איננה שפת־אם שלי״.

״מרגישים״, אמר לו אחד הגברים. ״אינך צריך להסביר״.

״הו, הו״, צהל זבורובסקי. ״מרגישים, מה? אני משער לעצמי. וכי למה לא ירגישו. אבל אתה, אדוני, מדבר אנגלית יפה מאד. אתם הישראלים מוכשרים מאד לשפות. הנה ידידי, מר אברמסון. מדבר כמה שפות וכולן פרפקט״.

זבורובסקי מצמץ בשפתיו ונקש באצבעותיו.

״איזה מין סופר זה, אברמסון?״ פנה אחד הגברים אל חברו, בעברית. ״שמעת עליו מימיך?״

אחת הנערות הדפה את השואל במרפקו. ״השתגעת?״ נזפה בו, ״תפסיק נו, באמת״.

״אני רק שואל. מה יש? אסור לשאול?״

״מה הם אומרים?״ ביקש זבורובסקי לדעת מפי רחביה.

״הם לא שמעו את שמי, אינם מכירים אותי״, חייך רחביה.

״אינכם מכירים את מר אברמסון?״, תמה עליהם זבורובסקי, ״אתם חייבים לקרוא משהו מכתביו. אנשים צעירים חייבים לקרוא״, יעץ להם.

״בס־דר, בס־דר״, סינן לו אחד הגברים והרים כוס לעבר השכנים החדשים.

מיד הזמין זבורובסקי בקבוק ויסקי לשולחן ולגברות הודיע כי לכשיסיימו את אומצותיהן יואילו לומר לו במה יוכל לכבדן.

״על חשבוני״, אמר. ״יש לי תקציב ענקי. אצלכם הכל בזול כל כך. נשאר לי תקציב עצום. אנא, הרשוני להיות המארח שלכם״.

״שיהיה בריא״, אמר אחד הגברים לרעהו. ״לחייך״, אמר לעבר זבורובסקי והגביה כוסו.

סמוך לחצות נפרדו, לרווחתו של רחביה אברמסון, מעל החבורה שאצל פינק ובדרכם חזרה אל הפנסיון החלו נפרדים איש מעל רעהו. זבורובסקי העתיר על רחביה דברי תודה, אמר כי יזכור ולא ישכח מה שהבטיח והפציר בו לשגר אליו, לקאנאדה, את הספר המובטח. אמנם יתכן כי יחזרו ויפגשו בתל־אביב, אבל דבר זה אינו בטוח, בשל ההרצאות שעליו להרצות ובשל הפרופסור המארח אותו.

הם נפרדו במסדרונו של הפנסיון. זבורובסקי התרומם על בהונותיו, חיבק את צווארו של רחביה ונשקוֹ על שתי לחייו. רחביה אברמסון הנדהם ניסה אף הוא להשיב לרעהו בחיבוק, אבל מה שיצא מנסיון זה דומה היה יותר לרתיעה ולנפנוף־גפיים מבוהל.

עם השכמה, באוטובוס הראשון של חמש וחצי בבוקר, יצא רחביה לתל־אביב ושוב לא ראה את זבורובסקי, לא באותו שבוע ולא בימים שלאחריו.

מקץ חודש ימים הגיעה גלויה מלונדון:

״ידידי היקר,

״זה עתה ראיתי את כתובת־השילוח שנגזלה מארץ מולדתך היפה. אין מלים בפי להודות לך על ידידותך החמה. ידיד יקר, מצפוני מייסרני על דבר אחד ויחיד: חייב הייתי להזהירך מיד מפני האנג’יוכסיל. אסור להזריק לאמך תרופה זו, שכבר מזמן אין עושים בה שימוש. מטעמים של אֶתיקה מקצועית נמנעתי מלומר לך זאת מיד, אבל שיקולים אחרים גברו בלבי. מכל מקום כתבתי למעבדות, שהיו מייצרות את התרופה בשנות השלושים והארבעים ויתכן כי עוד תימצא קופסה במחסניהם. השלך אותה לפח, בבוא החבילה לידך. איחולי הלבביים להחלמתה המלאה של אמך הנכבדה.

שלך בכל לב,

זבורובסקי״.

נוכל עלוב, אמר רחביה בלבו, הלכת, לא התעצלת ושאלת פי רופא על האנג’יוכסיל. חושש היית שמא יתגלה קלונך.

מרירות דומענית עמדה בפיו וירושלים, שהעניקה לו לפני חודש ימים את היקרה שבתשורות, את היום המרטיט ההוא, את חיבוק־הרעים המבהיל ההוא, חדלה לפתע להיות קריה־נאמנה והיתה לזונה.

שבוע ימים לאחר הגלויה מלונדון הגיעה אליו חבילה משווייץ, מאת מעבדות רוֹש. בחבילה היתה קופסה אדומה ועליה מתנוססת הכתובת אנג’יוכסיל ובתוך הקופסה שש אמפולות ואליה מצורף מכתב:

״אדוני הנכבד,

״לפי בקשת ידידנו פרופסור סטניסלב זבורובסקי מקאנאדה אנו שולחים אליך קופסה של שש אמפולות אנג’יוכסיל. לא הבינונו ממכתבו לשם מה דרושה תרופה זו לאדוני, אבל חובה עלינו לציין כי התרופה יצאה מכלל שימוש לפני למעלה מעשרים שנה. בשעתו נועדה למקרים דחופים של אוּראֶמיה, אבל כיום לא נמליץ על כך בשום פנים. אם אדוני מבקש לחקור הרכבן של כמה תרופות ממין זה, הרינו לציין את ההרכב, שמתוכו יעמוד כבודו על טיבן״.

וכאן בא פירוטם של הרכיבים ובסיום המכתב נאמר כי מעבדות רוש עומדות לשירותו של מר אברמסון בהספקת ידיעות נוספות בכל שעה שיתבקשו לכך. ובאותה הזדמנות יואיל נא בטובו למסור את ברכותיהם לידידם המשותף, הפרופסור סטניסלב זבורובסקי מקאנאדה.

שבוע לאחר מכן הגיעה עוד חבילה אל רחביה אברמסון ובה ספר בשם ״השפעת האיסלאם על מסע הצלב האלביגאֶנזי״ מאת ס. זבורובסקי, PH.D., M.D.. מעטיפת הספר חייך אל רחביה תצלום פרצופו הקטן, סמור־השער של ידידו הירושלמי, הידיד ליום אחד.

בשבוע שחלף בין חבילת האנג’יוכסיל לחבילת מסע הצלב האלביגאֶנזי לא עלתה שנתו של רחביה יפה. הוא היה נודד לאורך כמה מן הרחובות הסמוכים לדיזנגוף, חושש להקלע אל אחד מבתי־הקפה, פן יפגוש מכר, לא יתאפק וידבר. רוצה היה להספיג את הדברים בתוך דמו ולרדת לסוף משמעותם. פעם בפעם היה משמיע נחרת גיחוך וצחוק מבין שפתיו, נבהל לדעת עד כמה נפרצו מחסומי עצביו בזמן האחרון. הוא ירד לשפת הים, שם יוכל לצחוק בקול; ואמנם נתן קולו בשיר פעם בפעם והטיל חפני חול אל הגלים הלוחכים את החוף, הביט באופק השחור, אל המקום שבו הופיעו אורותיהן של ספינות, אורות החוזרים ונבלעים בחשכה. קשה להעלות על הדעת, אמר בלבו, אבל מבחינה מתימטית אין זה מן הנמנע, שגם זבורובסקי ניצב על חופי קאנאדה, מביט אל עבר האופק בכיוון שיש בו כדי להפגיש את מבטינו. שטויות, הוסיף ואמר בלבו. אפשרות זו מתיחסת אל אחד מששים מיליון.

את הספר על מסע הצלב האלביגאֶנזי קיבל אחר הצהרים ומיד גמלה בלבו החלטה לנסוע לירושלים, בו ביום. לנסוע ולשוב בלילה, כדי שיהיה במשרדו בזמן. אבל עד לשעות החשיכה שוטט ברחובות ורק לעת לילה הלך אל תחנת האוטובוסים. מבקש היה לנסוע ביחידות ועל כן שכר לו מונית, התרווח במושב האחורי וציווה על הנהג לצאת לדרך.

רק לאחר שחלפו על פני רמלה נתעורר מעלפון סמיך שהיה שרוי בו עד לאותה שעה. הוא הבחין כי הנהג, מסיבה לא מובנת, הגביר את המהירות והיה דוהר אל תוך הגבעות, חולף על פני מכוניות שבדרך ומפזם לעצמו מנגינת מחול.

משמאל נגלה, לפתע, ירח תפוז, עולה ומטפס בשמים. לא היו מכוניות אחרות על הכביש והירח הבחין בהם עד מהרה ונלווה אל המסע. פעם השיגם והשקיף אל רחביה מן החלון הקדומני של המכונית ופעם פיגר מעט והביט בו בעד החלון האחורי. אבל אף לרגע אחד לא ניתק עצמו מהם ולא נואש מן התחרות. עצי האקליפטוס שלצדי הכביש הצניחו את בדיהם, פעם בפעם, בין רחביה לירח והסתירוהו כדי שנייה, אך מיד חזרו ונתבדרו כשערותיה של נערה מאושרת, הנופלות לה על עיניה, בנשקה לאהובה.

״אינני רואה אותך״, היא אומרת לו, ובהושיטה אחת משתי זרועותיה החובקות את אהוב לבה, היא מסלקת את השיער מעל עיניה.

״עכשו שוב אני רואה אותך״, אמר רחביה לירח.

הגבעות הנמוכות פינו מקומן להרים גבוהים יותר ורחביה ידע כי מערת־שמשון מצויה אי־בזה בסביבה. הרץ השמיימי התפוז בוודאי רואה אותה ויודע את מקומה, אך איננו מגיד. ״יהיה לבך סמוך ובטוח״, אמר רחביה, ״שגם אני אגלה ואדע מקומה של מערת שמשון. באחד הימים האלה. באחד מאלה הימים שיבואו״.

---

סיפור אנטון הארמני

מאת

בנימין תמוז

א

יש לי הרבה לקוחות, אבל ידידים אין לי, מלבד שותפי, אליו אני נוסע בכל יום חמישי בשבוע. גם ביום החמישי שעבר נסעתי ירושלימה, כמנהגי.

חברת המוניות שומרת למעני מקום ליד הנהג, מובדל משאר הנוסעים. אפשר שהייתי מבכר לשבת בחברותא ולפטפט שעה וחצי עם אנשים שאינם מוכרים לי, אבל מאחר שמזכירתי כבשה לי מקום של כבוד בחברת המוניות, לא ערערתי.

האחריות לעסקי המשרד שלי אוסרת עלי לוותר על גינונים של יחסנות, שהבריות מחשיבים אותם.

למסע אני נוטל עמי פיג׳מה, מגבת וכלי גילוח וגם ספר בלשים אנגלי, שהוא סגולה לסילוקם של הרהורים, ממש כשיחה עם נוסעים. אלא שמזה כמה חדשים קשה עלי הקריאה בשעת נסיעה. טלטולי המכונית מעכירים את האותיות לנגד עיני והוא ענין ביש, כמובן, אבל אין לי להתלונן על כך. שוב אינני נער ואחרים בגילי מרכיבים משקפי קריאה.

שותפי, למשל, שהוא חברי לספסל הלימודים, כבר העלה קרחה, שלא לדבר על משקפים וקמטים שבזוויות העיניים וכרס ושאר סימנים, שאני פטור מהם.

בדברים הללו אני מהרהר בימי חמישי, שעה שאני מתייצב לפני הראי שבמשרד, לעשות את שערי ולהתקין את עצמי לנסיעה.

לא בהיסח הדעת אני עורך נסיעותי ואין טעם להסתיר דברים, הגלויים יפה לשותפי מאז ימי הגימנסיה. הוא ואנוכי מחזרים היינו אחרי נערה אחת, בת כיתתנו, ועכשיו היא אשתו שלו. שוב אין היא צעירה, כמסתבר, ופעמים שהרהור של זדון עולה בלבי; שהרי כשאדם נושא לו אשה בת גילו, מקדימה האשה להזדקן ונמצא שבגיל מסוים אתה צעיר מאשתך במידה שאינה לטובת הענין.

ואף על פי כן יש בעובדות שנקבעו בימי הנעורים מין סממן, שטעמו אינו פג כל חייך, ואף שאשתו שוב אינה מה שהיתה, לכבודה אני מקשט עצמי בכל יום חמישי ובעטייה אני נוטל ספר בלשים, כדי שאהיה פטור מהרהורים בשעת הנסיעה. עכשיו, שקשה עלי הקריאה במכונית, הריני מניח את הספר לאחר דקות אחדות ושוקע במחשבות, שלא בטובתי.

זמזומו של המנוע, בשעה מוקדמת זו של בוקר, סמוך כל כך ליקיצה, מחזירני משהו למצב של תרדמה וקהיון־חושים; מצב שהוא יפה להרהורים, אבל אינו יפה לי.

כשאני מתעורר מעלפון זה, סמוך לרמלה, הריני תמה על שכל אותה שעה, שחלפה עלי בחטף כל כך, לא הרהרתי בדברים שהייתי חושש מפניהם, אלא בעניינים שונים לחלוטין, עניינים של עסק, דברים שביני לבין הלקוחות. כשעמדתי על כך, נתדכדכה עלי נפשי ואמרתי בלבי: אפילו ביום זה, בדרך לירושלים, באותה שעה־וחצי שנפלו בידיך כמתנה גמורה, שאין לשום אדם שליטה עליה, אפילו בשעה זו אתה חוזר, כחמור, אל אבוסך. הצצתי בנהג, לראות אם הבחין בחיוך שנשתלשל מבין שפתי ואחר כך קראתי בשמה של אשת־שותפי, בלא קול, כמובן, ואמרתי בלבי: מה שלומך, ילדה? ובדמיוני החזקתי בסנטרה, הרימותי ראשה, הסתכלתי לתוך עיניה וחזרתי על שאלתי. עיניה היו דלוחות מעט ועייפות וזוויות פיה נטו משהו כלפי מטה, באותה עווית דקה מן הדקה, שהבחנתי בפיה בשנה האחרונה, שנה שלא נתנה בה סימניה לטובה. שמטתי פניה מידי והחזרתי עיני לזגוגית המכונית.

מצד מזרח עלתה החמה וליטפה את פני בחום של שמש בוקר, ואם תרצה לומר, שמש של ימי הנעורים; אני שמחתי על ליטופה של החמה וזכרתי בהנאה, שעדיין נשתמרו בי נעורים מסויימים ובמידה שאני מעמיד נעורים אלה למבחן אין אני נכשל.

אכן, אין לטעות בדברי. משא ומתן שיש לי עם נשים, לרוב הוא מתארע בגדר יחסי עם המזכירוֹת שבמשרדי, ואין אני שוכח, כי מלבד הקסם האישי שלי, יש מניעים אחרים לזיקן של הללו אלי.

ודאי שהן שוקדות על מקומן בסולם המישרות אצלנו ושיקול זה אין לבטלו. מבדיל אני יפה באותו גבול וסייג; אבל כשהן עוברות אותו, אני שמח מעט. תלטף, איפוא, השמש את פני. עדיין אני ראוי לכך.

וכי מי אינו ראוי לכך?

כברות־אדמה חרושות משתרעות משני עברי הכביש ומתוך הלאות שקפצה עלי אני נזכר כמה יפה היתה האדמה, בשכבר הימים, להפיג בה את העייפות.

משתרע הייתי בגבי על הרגבים, מניח ידי משני עברי גופי ועוצם את עיני והאדמה היתה קולטת אותי, נושאת את כובד גופי העייף, יונקת ומוצצת מתוכי כל שהכביד על שרירי. מקץ שעה קלה הייתי קם, רענן ורווה, והייתי מגמא מרחקים בהילוך מזורז, תוך ניתורים, שלא יכולתי להתגבר עליהם, כשהחזה מתרחב ועולה לקלוט ריחות ופירכוסים של אוויר.

כיום אין האדמה יודעת לשאת אותי באותה דרך מופלאה. ניסיתי, מודה אני, לפני זמן מה, לשכב בחצר ביתי, בשעה של עייפות, על הדשא, אף עצמתי את עיני; אבל הפלא לא נתרחש. הלאוּת פיעפעה בגופי, רחשה וחלחלה אך לא פגה, והוצרכתי לחזור אל הספה שבחדר, ליטול לי ספר ולשקוע לתוך תרדמה עמוקה, כבדה, שאין עימה מנוחה; זו השינה שנתוודעתי אליה בשנים האחרונות ולא נעמה לי ההכרות עמה כלל וכלל.

אשתו של שותפי היתה נערתי שלי בגימנסיה, אלא שדרכי, גם כיום, שלא לכנות דברים בשמם; משום כך לא קבעתי בתודעתי כי הננו בני זוג וגם לא הכברתי מלים. ואילו היא היתה נושאת את שם האהבה על שפתיה שעה שעה והיתה מדחקת בי למעשים ולדיבורים ביד רמה.

אכן, דומה שהנהייה אחרי אשה והסלידה מלהיטותה היתרה – דרים בנשמתי בכפיפה אחת.

מהרהר אני לפעמים כי סלידה זו, שלא הסתרתי אותה, אפשר שגרמה לה, לחברתי, בשנות העדרי מן הארץ, כשלמדתי באנגליה, להנשא דווקא לחברי הטוב, מתוך צפייה לראות אם קבלתי את דבר נשואיה כנזיפה.

אמנם אינני סבור שטעם זה בלבד הניע אותה להנשא לחברי.

אין אני מחבב הסברים דקים ויוצאי־דופן ממין זה; היו לה סיבות נכבדות יותר. אבל אני עמדתי על טיב רגשותי כלפיה רק לאחר שנישאה לחברי, ועל כן טבעי הדבר שאהיה מחטט בפרשה זו חיטוט, שרק הסופרים אוהבים לשקוע בו, בעוד שהמציאות לועגת ובזה לסברות דחוקות.

כשחזרתי מאנגליה, מקץ ארבע שנים, מצאתים זוג נשוי ומדרך הטבע נעשיתי ידיד המשפחה.

ואדם צעיר, כיון שיש לו ידיד וידידה נשואים, רואה את ביתם כביתו, במובן מסוים. ואפילו יהא בכך משום גורם מדרבן לנישואין שלו, הנה יש בתופעה כזו גם משום גורם מעכב לגבי נישואין. שהרי היה זה כאילו אמרתי בלבי: הנה יש לי בית לבוא אליו; ולמה זה אטול על עצמי עול של טירחה בהתקנת דבר, שהוא מצוי לי ממילא.

אינני מבקש להרחיק לכת, באמרי כי נשואיהם שלהם עיכבו אותי מלשאת אשה; אבל משהו מן האמת יש בדבר.

ובינתים חלפו עברו שנים רבות וכבר יש להם בת, לשותפי ולאשתו, והיא נערה בת תשע עשרה, בערך.

ב

שותפי מנהל את הסניף שלנו בירושלים ובכל יום חמשי אנו מתראים פנים ונועצים זה בזה.

רגילים אנו לומר איש לרעהו, כי לא הכל ניתן לסדר בטלפון ובמכתבים ועל כן יש לקיים פגישות אלו של יום חמשי. אבל האמת היא שאפשר היה להסתפק בפגישה אחת לחודש ואפילו בפחות מכן, וטלפון ומכתבים יש בהם כדי להסדיר כמעט כל בעייה מבעיות העסק שלנו; אלא שאנחנו שמחים על פגישותינו השבועיות ורק מתוך בישנות שבאופי איננו מודים בכך ואנו מחפשים לנו עילות של עסק ומשרד. מעולם לא אמרתי לו כי אני מתגעגע לראותו ומעולם לא שמעתי מפיו דיבור דומה. כאלה אנחנו, בין אם טוב הדבר ובין אם הוא מגוחך. לעסקים וודאי שטוב הדבר, כי אנשים אחים כמותנו פועלים לב אחד בכל; וכשם שאנו נותנים אמון מלא זה בזה, כך הורגלו לקוחותינו לתת אמון במשרד שלנו; משפחה, ששלום בית שורר בה, מעוררת כבוד בלב הבריות, בעוד שנישואים רצופי־מדנים דוחים מעליהם אפילו לבם של זרים.

השוואה זו, בין נישואים לעסקים, אולי אין מקומה כאן. נישואיו של שותפי לא היו יכולים לשמש נמשל למשלי ולא אפריז אם אומר שהקשר הנפשי בינו לביני גדול מן הקשר בינו לבין אשתו.

דבר זה אני אומר בלב כבד, בידעי כי תחילתה של הזיקה שביניהם נעוצה בדבר שהוא רחוק מן האהבה וקרוב יותר לקאפריזה של אשתו ולטבעה התוקפני ומהיר־המעשים. ומה שמכאיב עוד יותר בפרשה זו הוא, ששותפי אהוב אהב את אשתו בלב שלם ושיכלו הטוב התאכזר אליו מאד, בהיות המניעים שבלב אשתו ידועים לו ונהירים יותר מן הראוי.

בשנים הראשונות שלאחר נשואיהם, כשהייתי יוצא ובא בביתם, עוד טרחה האשה לשמור על כמה גינונים, שהיה בכוחם להציג לפני את ביתם באור של חמימות ואהבה מופלגות. אבל כעבור שנים אחדות פסקה מלטרוח ולכסות מעיני כמה פגמים שבחייהם ובעל כורחי נעשיתי עד מוסמך לומר מה שאמרתי. היא הרחיקה לכת עד כדי כך, שהיתה קובלת עליו באזני ופעמים דיברה בגנותו אפילו מאחורי גבו, מה שהחרידני ביותר והביאני לכך שאבקש ממנה מפורשות לעשות דבר זה במעמדו, או שלא לעשותו כלל.

אמונת־לבבות זו, שבין שני גברים, הריהי דבר טוב ויפה באמת, אלא שבימי חמשי בשבוע, כשאני נוסע אליו לירושלים, מתעוררים בי ספיקות אפילו בפרשה זו. אילו הייתי מאותן בריות תלושות ובוהימיות, העושות את חייהן ענין לנתחנות מתמדת, מתוך שמפליגות בהשערות ובהחשדת עצמן, בוודאי שהייתי מגיע לידי השערה, שכל נסיעותי לירושלים לא באו אלא כדי להימצא בקרבתה של ידידת־נעורי. למזלי הריני אדם יציב ושקול ומאוזן כראוי ובהן צדק אני מבטיח, שפגישותי איתה הריהן, לכל היותר, שמירתו של זכרון, ששוב לא נותר ממנו במציאות אלא ריח ריחו הרחוק.

מלבד מה שאין היא צעירה ויפה, כשהיתה, הריהי אשה מרת־נפש, במובן מסוים; ומאחר שכיום יש לי סיבות מספיקות משלי למרירות, הריני מחפש אצל הזולת אותה עליזות בלתי אמצעית, שידעתיה בימי נעורי; ורק במקום שאני מוצא אותה, שמה לבי מושכני. הרי נימוק אחד. והשני – כבד מן הראשון – הוא זה, שבמרוצת השנים עמדתי על טיבן של כמה סתומות באופיה של אשה זו, ונתחוור לי למעלה מכל ספק, שמרבית תכונותיה אינן לפי רוחי.

משער אני, שאילו נשאתיה אנוכי לאשה, היו אותן מגרעות נעלמות ודמותה היתה שונה, כיום. ומאחר שלא אני הוא שנשאתיה לאשה, שוב אין הדבר בר־ביצוע, וממילא הריהו בבחינת בלתי קיים. ואני אין לי עסק אלא בדברים הקיימים והאפשריים. יתרון מפוקפק הוא זה. יודע אני.

אפשר להוסיף ולחטט, על דרך הרגליהם של אותם אוהבי־כמוסות־שבנפש, ולהזכיר כאן דבר קיומה של בתם, נערה שהגיעה בימים אלה לגיל תשע עשרה שנים, הוא הגיל שבו עמדה אמה שלה, כשנסעתי ללמוד באנגליה; משמע, כשראיתיה לאחרונה, לפני שנישאה לחברי.

אבל פרט זה אני מזכיר כדי שאי אפשר יהיה לומר נגדי, שאני נמנע מלגלות דברים, שלבי מבקש להשתיקם.

לאמתו של דבר הרי זה ענין מגוחך, כל אותה סקרנות ילדותית, שנערה זו מגלה לגבי אישיותי.

מן המפורסמות הוא שנערות צעירות, הגדלות בבית שאין בו אהבה, נתפסות לקיסמם של גברים שהגיעו לגילי; וחוץ מזה, למה לא תנהג נערה צעירה מנהג של אמון, רעוּת וקרבת־נפש בידידו הטוב ביותר של אביה?

וכך הגענו אל הכניסה לירושלים וגגות אדומים ובתים של אבן רוחצים, לעינינו, בשמש של בוקר.

נקיפות־לב יש לי בכניסתי לירושלים; עתיקה היא ויפה והריהי טומנת בחובה מעין הבטחה, כי השנים החולפות אין להן שליטה על פריחת הלב, פריחה שהיא, כביכול, בידי שמים, ואין לאדם ולזמן שליטה עליה. לא לטוב ולא לרע.

ג

כשאני מגיע לירושלים, כאילו נבראה בי נשמה חדשה. בעצם לא חדשה, אלא אותה נשמה ישנה נושנה שלי, מימי נעורי, שחוזרת ובאה אלי בירושלים.

קומתי מזדקפת ואני מעיף מבט לצדדים, לראות אם לא נעשיתי מגוחך בעיני העוברים והשבים.

אינני אץ ללכת אל מקום חפצי וראשית חכמה הריני נכנס לבית קפה, פורק מזוודתי, נוטל סבון ומגבת והולך לחדר הרחצה. לאחר שאני מסרק שערי, נראה לי שארשת חדשה נסוכה על פני ולעולם איני בטוח אם פרי דמיון הוא או ענין של ממש, שכן בתל־אביב פני מעוררות בי עצבוּת, כשאני מביט בראי.

חוזר אני לשולחני, מזמין קפה חריף, מצית לי סיגר ומסלסל עשן כלפי התקרה ולבי טוב עלי.

אני קם בלא חפזון, מזמין מונית ונוסע אל ביתו של שותפי.

כרגיל פותחת אשתו את הדלת. יודעת היא שעת בואי ואין תמהון נסוך על פניה, אבל ארשת של שמחה, אף אם בלתי מופתעת, מקדמת פני בדלת, כנהוג בין ידידים.

יורד אני, איפוא, מן המונית, ביום החמשי שעבר, ופונה אל דירתם.

מעבר לדלת עולים באזני צלילים של פסנתר ואינני ממהר לצלצל. מניח אני לבתם שתסיים פסוקה ולא יפריענה הפעמון. וכששוקעים אחרוני הצלילים בתוך הדירה אני לוחץ על הכפתור.

קולם של ארבעה צלילים עולה בחלל המסדרון. יש להם פעמון מוסיקלי, המשמיע דו־מי־סול־דו; ולעומתם, שומע אני, מקישה אצבע על הפסנתר: דו־מי־סול־דו. אמצאה זו חדשה היא לגמרי ושל בתם היא; שכן אין האם פורטת על הפסנתר. ואף שיש כאן הומור, באותה אמצאה, הרי שלא נעלם ממני כי יש כאן גם קורטוב של חוצפה; שהרי יתכן כי המצלצל בדלת הוא לקוח של המשרד, ואפשר שאיננו אדם מוסיקלי ביותר, ואפשר שגם חוש הומור הוא חסר, ויתכן שיראה במשחק זה, שמניחים לו לחכות בחוץ ואין ממהרים לפתוח, אלא נוטלים זמן לשעשועי־צלילים – מעין פגיעה בכבודו.

וכיוון שעלה הרהור כזה במוחי, גיניתי בלבי את ההתנהגות של הבת ואמרתי לעצמי, שלא אמנע מלהעיר לה על כך, אף שאעשה זאת מתוך צחוק על שפתי ובהבלעה גמורה.

הדלת נפתחה ועל הסף עומדת בתם, צוחקת, מחווה קידה ומושיטה ידה ליטול ממני את המזוודה, לפני שתושיט לי ידה לשלום; כאילו היינו זוג נאהבים, שהמזוודה מפריעה להם, כיוון שנחוצות להם שתי הידים גם יחד, לחיבוק ולגיפוף, כדרך האוהבים. תנועה יפה היתה זו, נטילת המזוודה מידי; אלא שיש בה חרות־יתר, כזו שבאה להפגין את הרעות בדרך מוחשית, שמיוחדת לחוסר סבלנותם של צעירים, הנחפּזים להבליט רגשותיהם. וכן יש בחרות־יתר זו משהו ממנהג אמה שלה, בימים שהכרתיה בגימנסיה.

״אבא ניסה לצלצל אליך הבוקר, גם הביתה וגם למשרד, אבל אמרו לו שכבר יצאת״ – הסבירה, בגררה את מזוודתי לחדר האורחים.

״למה לצלצל אלי?״ תמהתי, כשאני הולך אחריה.

״אחיו בא פתאום מחוץ לארץ, וקבלנו הודעה לפגוש אותו בחיפה, בנמל. והם נסעו שניהם, גם אבא וגם אמא, ולפני כמה רגעים צלצלו מחיפה ואמרו שאבקש ממך נורא סליחה, כי הם יחזרו רק מחר. משהו התעכב להם שם, בנמל. אינני יודעת. לא הבנתי בדיוק. אבל חשבתי שאם תבוא קודם אלינו, לפני שתכנס למשרד, ולא תמצא אף אחד, תהיה מאד מסכן. לכן נשארתי בבית, למסור לך את הבשורה. ועכשיו אלך להרצאות שלי ואתה תסתדר לך פה. יש לי הרצאה גם אחרי הצהריים ואני אסעד למעלה, על ההר, אבל בערב נאכל יחד ותתפלא לראות שאני מבשלת יותר טוב מאמא. זו הבטחה, נכון?״

מלמלתי משהו, נבוך מן ההפתעה. מחשבותי חגו במהירות. ברור היה לי, כי בהעדרו של שותפי אין לי מה לעשות בעיר; ובוודאי שלא יהיה טעם לקיים את הנוהג השבועי וללון בביתם.

״ענין ארוחת הערב לגמרי בלתי אפשרי״, מהרתי לאמר.

״אתה מעליב את חכמת־הבישול שלי״, התפנקה הנערה ועוותה פניה, כעומדת לפרוץ בבכי.

נחפזתי וטרחתי, כשוטה, להבטיח לה שאינני מזלזל כלל ביכולתה להתקין ארוחה והרביתי להצטדק בנקודה זו, כאילו היא עיקרו של ענין.

״אם אינך מאמין בי כמבשלת״, אמרה, ״יכול אתה להזמין אותי לארוחת ערב בחוץ״.

״כן, כמובן״, אמרתי. ״בוודאי״.

״נפלא!״ מהרה הנערה להשיב, ״יופי! אני כל כך אוהבת לאכול בחוץ. אם כן, להתראות בשבע או בשבע וחצי. הנה. קח את מפתח הדירה ותבלה בנעימים״.

את הפסוק האחרון השמיעה במשהו לגלוג, כאילו רמזה לי, שהיא יודעת כי אין כל טעם לשהותי בירושלים, בהעדרו של אביה; או כאילו רמזה יותר מכן: שגם נוכחותו של אביה אינה טעם ביקורי בעיר הזאת.

ד

כשנותרתי לבדי בדירתם התחלתי פוסע על פני החדרים ותוהה על המעשים שאעשה עד לשעה השביעית בערב. לא היתה לי כל סיבה לגשת אל המשרד ובוודאי שלא היה בי כל חשק לכך. פסעתי והגעתי אל חדר המיטות של שותפי, נתתי עין בשולחן התמרוקים של אשתו והרימותי אל אפי בקבוק מי־בושם, להריחו מקרוב.

היה לה סוג בושם, שלא פסקה מהשתמש בו מימי נעוריה ואותו בקשתי למצוא. הריח הוא אחד השליחים המהירים ביותר המקשרים אותנו בבת־אחת עם עברנו ומגשרים על פני עשרות בשנים, הנעשות בטלות ומבוטלות תוך הרף־עין.

כשלא עלה בידי למצוא אותו בושם מסוים, נתברר לי, לפתע, מלוא הגיחוך שבמצבי.

הבטתי בראי שעל שולחן התמרוקים וקרצתי לעצמי קריצה של פרחח.

על סוד זה – שאני איני אלא פרחח – שומר הייתי מכל משמר. אילו ידעו על כך הלקוחות שלנו, ודאי שהיו מתפזרים לכל רוח וסוטים מעל משרדנו מזמן. אבל חושש אני ששותפי יודע סוד זה. עוד לפני שבחרנו שנינו במקצוע שלנו ברור היה, ואף דוּבר על כך בינינו, כי אם תאיר לי ההצלחה פנים אי־פעם, יהיה זה רק בזכות כושר־הדיבור שלי ובזכות סגולתי להתחבב על הבריות. בניתוחן של בעיות לא היה כוחי גדול; ודווקא מצד זה היה מקום להתנבא על הצלחה אצל שותפי. ואמנם קשרו אותנו ניגודי־מהות אלה ואף הועילו למפעלנו המשותף. אני הוא שהבאתי את בעלי הבעיות הגדולות והסבוכות אל משרדנו ושותפי הוא שפתר אותן להם. וכשנדרשה לשון זריזה ואותו סממן מסחרי שקוראים לו קסם אישי, קרוא נקראתי להושיע ואף עלה בידי.

כמו כן נרפה הייתי ועצל כל ימי, אלא שהיתה בי סגולה להתעורר לפעולות שעה שבאתי במגע עם הבריות.

ליד שולחן העבודה נוטה הייתי לשקוע בהזיות, אבל מול פרצופו של לקוח ומול טרדותיו וטרחנותו נתעוררו בי כשרונות מופלגים של פעלתנות, בעוד ששותפי ביכר לדגור על תיקים ועל דינים וחשבונות, שבעיני שלי היו כמפלצות.

ועוד סוד אני מסתיר מבני האדם, והוא ענין ילדותי ומצחיק מאד. זמן מה לאחר שפתחנו את משרדנו המשותף, הגיעה שעתה של חלוקת כספים, או רווחים, ושותפי נטל עפרון ונייר, מנה וחישב והודיעני כי סכום מסוים עומד לרשותי בחשבון הבנק.

היה זה סכום נכבד למדי; אך אפילו היה הסכום קטן פי עשרה, לא היתה תחושת התמהון שלי פוחתת כמלוא הנימה. נדהמתי מן העובדה, שתמורת כמה פטפוטים שלי וכמה הכתבות שהכתבתי למזכירתי, מתוך רוח עליזה וכמעט בהיסח הדעת, יעמוד לרשותי כסף; כסף של ממש.

בקשתי לפרוץ בצחוק, אבל התביישתי. ידעתי שעלי לכווץ גביני עיני ולהגיד משהו סתמי, רציני, חסר־גוון אך בעל משמעות; ולא ידעתי מה אומר.

תמהון זה למראה פרעון רווחי החדשיים לא עזבני מאז ועד היום. לשום אדם לא גליתי תמהון זה, כי ידעתי שבנפשי הדבר.

והנה עתה, מול הראי שעל שולחן התמרוקים שלה, צחקתי אל עצמי בפה מלא ורק אני לבדי הבינותי את פשר הצחוק.

״טוב״, אמרתי אל בבואתי שבראי, ״טוב ויפה. ובלבד שלא ידעו האחרים ולא יצחקו לנו״.

זקפתי קומתי, הטבתי את המלבוש שעלי, מתחתי עניבתי ויצאתי מן הבית. צעדי קלים היו; קלים ממש כבשעה שהייתי עולה על מגרש האצטדיון, לפני למעלה מעשרים וחמש שנים, להטיל כידון, מול עיניהם של רבבת נערים ונערות מן הגימנסיות.

אף שהעליתי בינתיים משקל כהלכה דומה הייתי בעיני עצמי נער תמיר ודק ואפילו לא בושתי מלזמזם באזני עצמי. זמזמתי וצחקתי בלבי; לעצמי צחקתי, אך בלא לגלוג, אלא בעצבות כל שהיא, עצבות חגיגית, שלא נעדר ממנה קורטוב של אושר, שסיבתו נעלמה מעיני, אך לא הטרידה אותי כלל.

ה

לפני המלחמה, כשהיתה העיר העתיקה של ירושלים פתוחה לפני, לא הייתי מהסס הרבה ובלא שהיות נהגתי להכנס בשער יפו ולשוטט בסימטאות הטחובות. עכשיו, שגדרי תייל חוסמים את גבולותיה של ירושלים, שמתי פני לעבר רחוב הנביאים, בדרך למאה שערים לשכונת הבוכרים ולסנהדריה.

תחילה סרתי לסימטת החבשים לתת עין בבית שבו התגוררתי חורף אחד, לפני שגמלה בי החלטה לנסוע לחוץ־לארץ. באותו בית ביקרה אצלי, בפעם האחרונה לפני נשואיה, אשתו של שותפי. עומדת היתה אז בגיל שבו עומדת בתה כיום. אילו נטלתי עמי עכשו את הבת לסיור זה, היו חומות־האבן העתיקות של הסימטה באות במבוכה. סבור אני שחוֹמוֹת אלה שקועות בתרדמה עזה, ובוודאי שאין מניין השנים והזמנים נהיר להן. אילו ראו נערה זו חוזרת ובאה הנה – כביכול – מקץ עשרות שנים, כשאין חותם של התבגרות וזיקנה עליה, היתה דעתן של החומות מתבלבלת עליהן. אבל אילו חזרו ונתנו מבטן בי, היו עומדות על טעותן.

בשיקולים מעורפלים אלה עברתי על פני הכנסיה החבשית, כשבקרבי מתחוללת אותה קפיצת דרך מופלאה, שאדם זוכה לה לפעמים, כשהבריות שמסביב חוזרים להיות מה שהיו לפני שנים רבות – חידות ופלאי־פלאים ותמיהות ומיקסם־תעתועים.

נכנסתי לחנות יין במאה שערים והזמנתי בקבוק של אליקנט – זה היין המתוק והצורב שהיו הורינו מעמידים על שולחן השבת בשכבר הימים; הוא היין ששתינו בימי נעורינו, במידה שבקשנו לראות עצמנו שתיינים מופלגים, ככתוב ברומאנים.

יהודי, שזקנו דשן ושב, מזג לי מן הבקבוק לתוך כוס, שזכוכיתה עבה ומפוספסת, ממין הכוסות הגסות שמוזגים בהן גזוז בקיוסקים של תל־אביב.

בסיימו למזוג הגיש לי האיש כיפה שחורה, זעירה ומשומנת, ובמאור פנים גחן עלי, כפי שפונים לבן סורר, ואמר:

״יברך אדוני בורא פרי הגפן״.

״כמובן״, חייכתי לעומתו בצייתנות, ״ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן״.

וגמעתי מן הכוס גמיעה ארוכה.

מבעד לדלת הצרה ראיתי דמויותיהם של יהודים חובשי־שטריימל חולפות על פני החנות ונשים צעירות, בפאות נכריות ובגרבי־טריקו שחורים וגבוהים, נושאות סלים מן השוק.

״יהודים אינם שותים הרבה?״, שאלתי.

״קונים יין לשבת ולחג; ובפסח קונים הרבה יין״, אמר מתוך הנאה. ״בשאר ימות השנה מניחים לי לעיין בספר״.

״ומה כתוב בספרים?״, שמעתי את עצמי שואל. בקבוק האֵליקנט שהגחתי אל קרבי הזחיח עלי את דעתי.

״כתוב: שובו בנים שובבים״, אמר היהודי, בסמכו גופו הכבד אל דלפק חנותו.

״שובו בנים שובבים?״, חזרתי על דבריו ממעמקי הערפל הנעים שאפפני, ״יפה אמרת, אדוני. הנה אני שבתי ובאתי״.

״מאי משמע שבתי ובאתי?״, בקש היינן לדעת ומבין שפמו וזקנו האירו שיניים גדולות וצהובות.

״שבתי ובאתי למקומות שעשיתי בהם בימי נעורי״, אמרתי לו. ״כאן, בירושלים, הייתי נער״.

״אה״, אמר היהודי בביטול־מה, ״אין זו אלא שיבה לחצאין ולרביע״.

טעמה של תשובה זו לא נתחוור לי ואני זקפתי עליו גבותי בשאלה.

״חייב אדם לשוב שיבה גמורה״, הסביר האיש בנחת. ״ימי הנעורים אינם צור מחצבתנו; כי מה אנחנו? מעפר באנו ואל עפר נשוב. אבל מי שמבקש לשוב שיבה גמורה חייב שיהיה בו כוח. מר, אפשר שהוא מן הנמושות. הללו חוזרים לחצי הדרך ונתקעים ועומדים. ברנשים של קטנוּת. מי שיש בו גבורה, משנס מתניו ומבקיע את החומה״.

אמרתי שיואיל להביא עוד בקבוק אל השולחן. ״יין ישמח לבב אנוש״, הפטרתי פסוק מרופט, מתוך תקווה שאמשוך את לבו בדברי תורה מועטים, שנשתיירו בזכרוני.

״אין סימן של שמחה ניכר במר״, אמר האיש, ״וכוס מיותרת סופה שתוריד אותו למדרגה של קוף, חס ושלום, אם לא למטה מזה״.

״ומהי השיבה הגמורה?״ ביקשתי לדעת.

״שיתקרב מר אל בוראו ויכיר את יוצרו ויעבוד אותו מתוך ענווה ובלב שלם, כמו שעשו אבותיו ואבות אבותיו. הללו לא היו צריכים לרדוף אחרי ימי הנעורים, מפני שלא נבהלו מן הזיקנה״.

״ישמע נא, אדוני״, אמרתי לו.

״ישמע נא, אדוני״, חזרתי ואמרתי.

״שומע אני״, חייך אלי היינן בנחת.

באותה שעה נצנץ במוחי הרעיון לומר באזניו דבר מסוים ועוד לפני ששקלתי בדעתי אם אמנם יפה החלטתי, שמעתי את קולי מדבר ואומר:

״לפני כמה וכמה שנים היתה נערה בירושלים, שאמור הייתי לשאתה לאשה ולא נשאתיה. שמא תוכל להסביר לי כיצד היתה שיבה גמורה מושיעה אותי בענין זה?״

זמן מה לא השיב לי וכאילו היה מבקש לדעת אם כלו דברי או שעוד יש מלים בפי. מאחר ששתקתי, גחן אלי ושאלני:

״באותם הימים היה מר מהלך בגילוי ראש? כמו עכשיו?״

״כמו עכשיו״, עניתי.

״ובכן, אין כאן שום קושיה״. חזר האיש וזקף קומתו, ״אילו היה מר משלומי אמוני ישראל, לא היו לו שום ספקות בלבו והיה יודע; כבר אז היה יודע, אם אותו זיווג הוא מן השמים, או שאינו אלא תעתועים של יצר. אבל מי שדעתו חלוקה עליו בעניינים שבינו ובין יוצרו, אין לו תקנה, לא בעניני זיווג ולא בשום ענין אחר מעניני החיים״.

״משמע״, אמרתי לו, ״שאם אני יוצא עכשיו מכאן, מן החנות שלו, אין לי תקנה אלא לאבד עצמי לדעת?״

״חס ושלום״, חייך. ״למה ידבר כך? הכל תלוי בצורה, שבה יצא מן החנות. אם יצא מכאן בכיפה זו שנתתי לו על ראשו, אפשר שיבוא לידי תיקון״.

״כיפה זו שעל ראשי?״ קראתי, ״וכי מה יש בכוחה של כיפה לעשות?״

״בכוחה של כיפה אין הרבה״, הסכים עמי האיש. ״בוודאי שנחוצה תמורה גדולה בנשמה. אבל תמורה זו, אי אפשר לו למר שתחול בו עכשו. מפני שהוא יגע ורחוק מן האמת. ואין בו כוח. אבל כיפה יש בכוחו לשים על ראשו. דבר זה נתון לרצונו. ואחר הכיפה יבואו ארבע־כנפות ושאר מנהגים של ישראל. לאחוז במנהג יכול כל אחד. ומכוח המנהג יכנסו בליבו הֶרגלים, ומן ההרגלים יעלו חוקים ומהם תתבשם הנשמה וסוף הגאולה לבוא. דרך זו היא ארוכה וקצרה. ויש דרך שהיא קצרה וארוכה: שאדם מחליט לשוב בכל לבו, מיד ולאלתר; אלא שהשטן מקטרג והוא שב לתעתע באדם ולשבש את דרכו בביצות ובאפלולית ובפתיונות של יצר. אף כאן אפשר לו לאדם לבוא לידי גאולה, אבל מר יעשה יפה אם יבחר בארוכה, שהיא קצרה; כיון שהוא דבוק בדברים של גשמיות, מוטב לו שיתחיל מן הכיפה וארבע־כנפות״.

״אינני סבור שיש תקנה לדבר״, מלמלתי. ״איש קשיש אני ולא ילד״.

״טעות בידי מר״, חייך היינן. ״דווקא מפני שלא יצא מכלל ילדות הריהו שרוי בצרה. אילו נעשה לאיש, בוודאי שהיה נושע מזמן״.

״אינני מבין״, אמרתי בזעף.

״וכי מה יש כאן להבין? כלום אין מר יודע כיצד נעשה אדם כופר בעיקר? כשהוא ילד מצטייר לו רבונו של עולם בדמות זקן בעל שיבה, מנהיג לפניו שולחן גדול, שמצוי בשמי שמים. וכשאדם נער הריהו מדמה בלבו רבון־עולמים שוכן בברק וברעם; וכשאדם בחור, מסתברים לו כוחות הטבע וסודות הבריאה כמין ראייה למציאותו של הבורא. אבל כשאדם מגיע לכלל בינה גמורה, פושט כביכול כל צורותיו וכל תאריו ונעשה נעלה על כל תואר וצורה, כוח והשגה. אלא שיש בריות בני אדם שאינם נעשים אנשים לעולם והם תקועים בילדותם וגוררים את הילדוּת עד סוף חייהם. הללו, בדומה למר, מתנערים יום אחד, ברוב קוצר דעתם, ואומרים: וכי יתכן שזקן בעל שיבה, שיושב ליד שולחן בשמים, יהיה קיים כלל? והריהם עונים מניה וביה: אין הבורא קיים! ולמה הם אומרים כך? מפני שמשכו וגררו את מושג הילדותי עד לימי בגרות; מפני שנשארו ילדים ששכלם קצר והשגתם השגה של סיכלות. כך הם מגיעים לידי כפירה, השוטים״.

״יסלח לי אם אומר לו, אדוני, כי אני חושד בו שהוא עצמו כופר בעיקר״, העזתי ואמרתי.

״אפשר אמנם שכך סבורים המופקרים״, השיבני בנחת. ״אבל אני, די לי שיראי־השם רואים אותי כאחד מהם״.

ובעוד אני מקשיב, פעור פה, לדברי האיש, החלה השפעתו של האליקנט מתנדפת והולכת, ורעיון קר, גס ומגושם עלה על לבי: אילו היה אדם זה, שדיבורו רהוט כל כך, בא לעבוד במשרדי, יכול היה לעשות קריאֶרה ולהרוויח הרבה כסף.

מהרתי לקום ממקומי, שלשלתי ידי אל כיסי והנחתי לו שכר־יין על הדלפק, הודיתי לו על הכנסת־אורחים שנהג בי ונחפזתי לצאת מן החנות. כשעברתי על פני כמה בתים, זכרתי כי הכיפה עדיין היא על ראשי. נטלתיה ושמתי אותה בכיס מעילי.

ו

ברחוב הנביאים עיכבתי את עצמי מול חלון ראווה של חנות־מיסיונרים; הציגו שם כמה עשרות כרכים של הברית החדשה בשפות רבות ואותיות הזהב הנוצצות על העור השחור של הכריכות שיוו לחלון מראה חגיגי.

בימי נעורינו היינו סרים לחנויות המיסיון מתוך כוונות התגרוּת. אהבנו להניח למיסיונר – שעל פי הרוב היה יהודי מומר, שטרח להסתיר עובדה זו – שיפתח עמנו בשיחה על הדת הנוצרית ולאחר שהיה מפליג והולך, הפתענו אותו בשאלה, כגון: ״מנין לך, בכלל, שיש אלהים בעולם?״

והיינו מתפעלים, בסופו של דבר, מן הסבלנות שגילה האיש כלפינו ומסבר־הפנים שלו, חרף הלגלוג הגלוי שבהתנהגותנו.

עכשיו, שלגמתי אליקנט, באה מחשבה של שובבות בלבי ונכנסתי אל המיסיונרים.

״שמא יש לכם, סוף סוף, תרגום עברי משובח מן הברית החדשה?״ שאלתי. אשה כבת חמשים, שפניה בהירות ורעננות, ענתה לי בעברית עילגת, כי יש שני תרגומים יפים מאד.

״של דעליטש וזלקינסון?״ שאלתי בבוז.

האשה התעניינה לדעת אם אמנם גרועים התרגומים עד כדי כך; גם הוסיפה שעד היום לא התלונן עליהם שום אדם.

״מפני שאתם מחלקים אותם בחינם״, אמרתי. ״וכן מפני ששום אדם לא טרח לקרוא בהם״.

פניה של האשה הביעו כאב ובהתנצלה על העברית הדלה שבפיה בקשה רשות לדבר אנגלית. מיד אמרה לי, שהיא עומדת לכתוב על כך למרכז המיסיון שבלונדון והריהי מבקשת ממני שאחבר תזכיר ובו אציין כמה מן הליקויים שבתרגום, כדי שתוכל להביא חוות דעתו של בר־סמכא.

״גברתי״, אמרתי לה, כשלבי נוקפני, וטעם האליקנט שבפי נעשה לי מקור־רוגז, ״אין לך לסמוך כל כך על דעתי. תני לי טופס אחד מכל תרגום ואני אשוב להגיד לך״.

האשה נזדרזה לעטוף שני כרכים שחורים ונאים ובתתה אותם בידי אמרה: ״בבואך הנה שנית, אפשר שלא תמצאני בחנות. אני דרה כאן למעלה. שמי אוֹדיל. בקש מהם שיקראו לאודיל ואני אבוא״.

פניה, שהיו בהירות ורעננות ביותר, נראו לי עתה אף צעירות יותר וכמעט שדמתה לילדה קטנה.

״אודיל״, אמרתי, ״בסדר. אני אקרא לך״.

ובהחוותי קידה נפרדתי ממנה לשלום ויצאתי.

ז

עד הצהרים שוטטתי בפרבריה הצפוניים של ירושלים וכשהחל הרעב מציק לי נכנסתי למסעדה מזרחית קטנה, סמוך לשכונת הבוכרים. בתי המלאכה שבסביבה עדיין לא פסקו מעיסוקיהם והמסעדה, שפועלי המקום סעדו בה את לבם, היתה ריקה בשעה שנכנסתי.

אבל שעה קלה לאחר שהזמנתי לי כמה מאכלים, פרצו למקום שתי פועלות צעירות, בסינורי עבודה אפורים, כשהן שטופות שיחה וצחוק גדול.

בראותן אותי פסקו מיד מצחוקן ונשתתקו, תמהות אם לא הטעו אותן רגליהן למקום זר. בגדי הם שגרמו לכך. אנשים שלבושם כשלי לא היו מצויים בשכונה ובוודאי שלא היו מזדמנים לאותה מסעדה.

אינני יודע מה רוח גבורה לבשתי באותו יום. אך עובדה היא, שבניגוד גמור להרגלי ולמנהגי בתל־אביב, פניתי אליהן ואמרתי: ״אתן יכולות להמשיך בשיחה, בחורות. אינני שוטר״.

״אי אפשר לדעת״, נתאוששה האחת וענתה.

״בבקשה״ – הצבעתי על כסאות פנויים אצל שולחני. ״שבנה ונברר את הענין, אם מוּתר״.

״בטח שמותר״, אמרה זו שכבר דיברה אלי קודם לכן, נערה שפלומה רכה של שער אפל מכסה את לחייה ומשווה לפניה רוך של אפרסק. ״למה שלא יהיה מותר לך? החברה שלי הולכת להתחתן אז אנחנו דיברנו על הבחור שלה, איך שהוא אמר לה כל מיני דברים״.

חברתה, שעיניה שחורות וגדולות יותר מן הראוי, הסמיקה ודחפה את רעותה בכתפה, כשפניה מביעות נזיפה ומורת רוח.

״מה יש?״ קראה פלומת־האפרסק בתוכחה, ״זה לא סוד, זה. אין שום דבר אם מתחתנים. את לא צריכה להתבייש. ביחוד שזהו (מראה עלי) בן אדם לא סתם״.

״בוודאי שאין להתבייש בזה״, אמרתי. ״להפך. צריך לשמוח ואני מברך אותך״.

״רק שיש לה איזה קושי״, הוסיפה פלומת־האפרסק והסבירה. ״הבחור שלה כבר היה מחותן מקודם, רק שלא היה מזל בחתונה ההיא ועשו גט״.

״אין בכך כלום״, אמרתי, כשאני פונה אל הכלה שחורת־העינים, ״ובלבד שיהיה בחור טוב״.

״הוא בחור יפה״, אמרה פלומת־האפרסק, ״אבל לא עובד. כל הזמן לא עובד. זהו מה שיש קושי קצת״.

״ועל מה הייתן צוחקות?״, בקשתי לדעת.

״שאני אספר לו?״, שאלה פלומת־האפרסק אצל חברתה.

״אוי ואבוי לך״, קראה חברתה. ״את השתגעת להגיד דבר כזה לאיש שהוא גבר? טוב, תספרי לו״.

״הבחור שלה כל הזמן אומר שאם הם כבר זוג, אז יכולים לעשות הכל ולא צריך לחכות לחופה. והחברה שלי אומרת שלא נכון. דווקא צריך לחכות. ואני אומרת שלא חשוב. העיקר אם אוהבים, שיעשו הכל, רק בזהירות. אתה מבין אותי למה שאני מתכוונת? זהו מה שאני חושבת. ואיך אתה?״ – הסבירה פלומת־האפרסק.

״קשה לי לומר״, מלמלתי, נבוך מן הגילוי המפתיע. ״ביחוד קשה לי לחוות דעה, מאחר שאינני מכיר את הבחור. אבל אם איננו עובד, אפשר שלא יוכל לפרנס אשה ומכל העניין לא יצא מאומה. אולי כדאי לחכות, בכל זאת״.

״אני לא רוצה שהוא יעבוד סתם!״ קראה הכלה שחורת־העיניים בחום. ״אני דווקא רוצה שאני אעבוד בשבילו, עד שהוא ימצא לו איזה דבר טוב. אני לא רוצה שהוא יהיה פועל; גם כן הוא לא רוצה, רק הוא מחכה להזדמנות״.

״איזה הזדמנות?״, בקשתי לדעת.

״לקנות טקסי או משהו כזה״, הסבירה הכלה.

״אולי כדאי לעבוד אפילו כפועל״, הצעתי לפניה, ״ולחסוך כסף כדי לקנות טקסי״.

״זה לא בשבילו״, פסקה הכלה נמרצות. ״אני לא מסכימה וגם כן הוא לא מסכים״.

פלומת־האפרסק הביטה לעברי כמצפה לדברי ומאחר ששתקתי, אמרה: ״עכשיו אתה מבין איך זה אצלהם? היא לגמרי משוגעת אחריו. אז למה לה לחכות? אם היה לי בחור שאני משוגעת אחריו לא הייתי מחכה אפילו יום אחד״.

״ואני דווקא אחכה״, אמרה שחורת־העיניים. ״מפני שהדבר הזה צריך רק אחרי החתונה״.

״אז סימן שאת לא אוהבת אותו״, פסקה פלומת־האפרסק.

״זהו לפי דעתך ככה״, אמרה הכלה ברוגז. ״אבל לפי דעתי זה דווקא לא נכון ואף אחד לא יגיד לי מה זה אהבה״.

״נכון״, אמרה פלומת־האפרסק, בפנותה אלי, ״היא יודעת לאהוב חזק. שאספר לו?״, חזרה ופנתה אל חברתה.

״תספרי. לא אכפת לי. כבר את פתחת את הפה שלך אז תספרי״.

״לפני איזה זמן״, פתחה פלומת־האפרסק ואמרה, ״היא אהבה בחור אחר. לא עכשיו, רק לפני אולי חצי שנה. והיא אהבה אותו לגמרי לגמרי והוא אמר שגם כן. אבל מה? בסוף באו אנשים ואמרו שיש לו אשה וילדים בלוד והוא רק משקר אותה, וגם כן לקח את הבתולים שלה. הוא היה אצלה הראשון. אז מה? הוא נסע מירושלים ולא ראינו אותו והיא הלכה והשתגעה לגמור עם החיים שלה. הלכה לבית־מרקחת; רק שאין לה שכל, אז אמרה לבעל המרקחת שיתן לה איזה דבר בשביל למות. הוא בטח לא השתגע לתת לה, מפני שלמה לו עסקים עם המשטרה? אז הוא נתן לה משהו והיא לקחה ובמקום למות קרה לה משהו אחר לגמרי. שלשול. אבל איזה שלשול!״

״שלושה ימים זה היה״, אמרה שחורת־העיניים.

״שלושה ימים ויותר״, המשיכה חברתה. ומאז היא כבר החליטה שדי. ויותר לא תלך להרוג את עצמה, אפילו בשביל זהב. מספיק לה הפעם ההיא, שעשו ממנה צחוק. אבל לאהוב היא יודעת עם כל הלב. זה נכון״.

״רואה אני״, אמרתי לשחורת־העיניים, ״שכבר פעמיים קשרת קשר עם אנשים שהיו נשואים קודם לכן. מדוע לא תמצאי בחור בן־גילך, רווק צעיר, כדי להתחיל את החיים יחדיו, בלי זכרונות ובלי צרות מן העבר?״

״אני אגיד לך״, התנדבה פלומת־האפרסק להשיב במקום חברתה, ״זה מפני שהיא לא כל כך חכמה. לא לגמרי טפשה, אבל באהבה היא כמו ילד קטן. לוקחת את זה אל הלב חזק מאד. אז הבחורים הזקנים יש להם שכל והם רואים אותה שהיא קלה לקחת אותה מהר. והם לוקחים. זהו הסיבה, אני חושבת״.

״נכון״, אמרה שחורת־העיניים, ״הם תופסים אותי בלב״.

״עליך להזהר״, אמרתי לה. ״אולי מוטב שבאמת תחכו עד לאחר החופה, במה שנוגע לחתן שלך״.

״אני רוצה לחכות״, אמרה הכלה, ״אבל הוא ינצח אותי, אולי היום אולי מחר״.

״וכמה זמן את מכירה אותו?״, שאלתי.

״כבר יותר משבוע״.

עיניה השחורות גדולות היו, בולטות ומעוגלות, עיניים שאינן מעפעפות אלא הן פעורות לרווחה וצופות נכחן בתחינה, בסקרנות ובבקשת הסבר לכל הפלאים המתרחשים לנגדן; פלא האהבה ופלא הגברים, ופלאים אחרים אשר אנחנו, שאיננו דומים לה, אפילו איננו משערים את קיומם.

״אל תשובי אל הבחור שלך״, הפלטתי דבר של שטות; ״אמרי לו שאינך רוצה בו״.

פלומת־האפרסק נפנתה אלי. תחילה בתמהון ואחר ברוגז גלוי: ״מה אתה מדבר? אולי אתה תקח אותה? מה פתאום אתה נותן עצות כאלה?״

פניתי לעבר שחורת־העיניים, לשמוע מה בפיה. אך היא שתקה ועיניה הלכו ונתמלאו דמעות.

״תראה מה שעשית לה״, נזפה בי פלומת־האפרסק.

״אני מצטער. אני באמת לא נתכוונתי״.

ובקומי ללכת החלו פועלים נכנסים למסעדה וכמה מהם הקיפו את שתי מכרותי ונכנסו עמהן בשיחה.

ח

חזרתי לדירתו של שותפי ונרדמתי על הכורסה שבחדר האורחים.

נגשתי אל הפסנתר והקשתי תַו דוֹ על אחד המנענעים. מאליהם עלו התוים מִי־סוֹל־דוֹ־גבוה והדלת נפתחה.

נכנס היינן ממאה שערים ואתו אשתו ובתו. לא הופתעתי כלל בראותי כי אשתו היא המסיונרית אוֹדיל ובתו היא הכלה שחורת־העיניים, ממסעדת הפועלים שבשכונת הבוכרים.

כן לא תמהתי שהבת היתה הבוגרת שבין שתי הנכנסות, לפי שסימני הנשיות שלה היו מובהקים יותר.

היינן רמז לי שאצא מן הדירה אבל כשבקשתי לקום נצמדו רגלי אל הרצפה. אז קרבה אוֹדיל והחזיקה בידי ודמעות נקשרו בעיניה. שמטתי ידי מתוך ידה כילד סרבן ונרתעתי לאחורי. באה רוח מן החלון וצנפה את שמלתה הלבנה של הבת, עד שנתגלו מבושיה. תחילה ראיתי את שחור ערוותה בשיפולי בטנה הלבנה, אבל מעט מעט נתפשט השחור על החדר כולו ואפלה כיסתה אותנו ומתוך האפלה זהר בלבנו גופה לבדו ואין איש אתנו.

נתעוררתי מקול נפילתו של ספר, שנשמט לרצפה ונסגר בחבטה.

ט

כשחזרה בתו של שותפי לדירה, סמוך לשעה השביעית בערב, מצאתני מוכן ליציאה. רחוץ הייתי ומלובש, נינוח ומזומן לשעשע אותה בבדיחות, אם תהיה השיחה נוטה לבדיחות, ובסיפורי מעשיות, אם יתבקשו.

שיננתי לעצמי כי ידיד־מנוער אני לאביה ולאמה ולמה לא אקשור ידידות לצאצאם של ידידי?

שעה ארוכה הניחה אותי הנערה לבדי עד שיצאה מחדרה בלבוש לבן כשוורדות פורחת בלחייה.

״ובכן, הבחור שלי מוכן להוציא אותי לארוחת הערב בג׳ונגל של העיר הגדולה?״

״יתן לך האלוהים בחורים טובים מן הזקן הזה״, השיבותי.

״אפשר?״, אמרה, כשהיא משלבת את זרועה בזרועי.

קדתי לפניה קידה של אבירות והושטתי לה ידי.

אותה שעה, סבורני, כבר הבחנתי שמנהגי־האם בידי הבת: יזמה שאינה מניחה לזולת להבשיל החלטות משלו; קצב־פעולה המשאיר את בן הזוג בפיגור מתמיד; כוח־אמצאה, הגורם לך שתתכנס למצב של ציפיה סבילה לקראת הבאות, אשר יתרחשו על ראשך בין תרצה בין תמאן.

פסענו אל דלת היציאה ומאחר שהיינו שלובי זרועות הרפיתי ממנה לרגע, ברמזי לה שתצא ראשונה.

״כבר אתה עוזב אותי?״, אמרה והישירה צחוקה בפני.

מתוך בלבול חזרתי ושלבתי זרועי בזרועה ממש בשעה שנתקענו שנינו בדלת. כפקק נחלצנו אל תוך המסדרון.

״אתה רואה כמה אני שמנה,״ אמרה; ״אסור לי לאכול כל כך הרבה. תשגיח עלי בשעת הארוחה, מפני שאני עלולה לזלול בלי מידה״.

כשישבנו אל שולחן־האוכל, סילקה מעל פניה את התפריט וצוותה עלי לבחור מתוך שאהיה נאמן לבקשתה.

הזמנתי ככל העולה על רוחי וקול מחאתה עלה רק כאשר הביא המלצר את המאכלים והסדירם לפנינו.

״למזלי כוח העיכוּל שלי הוא פאנטסטי״, אמרה. ״ורק מפני כך אינני משמינה כחזיר״.

הערת־הסבר זו, בשעת הארוחה, שינקה תחילה את גרוני, אך כשראיתי את פניה העליזות והבריאות ואת ברק שניה הלבנות, בנגסן מן הבשר הצלוי, חזרתי ונתאוששתי, אף הרהרתי בכוחם המופלא של הנעורים, בתאבונם העצום, ביכולתם למזג בתוכם, באורח מפתיע, עדנת־רגשות עם עובדות ביאולוגיות מובהקות, שאין לפניהן מעצור, לא במעשה ולא בדיבור.

״כן״, אמרתי, ״אל תהיי חוששת. אכלי לתאבון״.

״זוהי הצרה שיש לי תאבון״, צחקה לעומתי. ״אילו ראית איזו צורה מקבלות הירכיים מתאבון שכזה. אתה לא ראית אותי אף פעם בבגד־ים״.

והיא חזרה אל הצלחת שלפניה ועשתה אותה שדה־קרב, שעד מהרה נס ממנו אחרון האויבים.

״הייתי לוקחת עוד מנה, כי אני פשוט חזירה. אבל אל תרשה לי״, התחננה לפני.

מיד הזמנתי מנה נוספת. החיוך נגוז מעל פניה ובעתה נסתמנה בפיה, שנתעוות בסלידה מחולשת־האופי שהיא מגלה.

״אני גועלית״, אמרה, כשהיא מחטטת, תוך מורת רוח, במזלג שבידה בין נתחי הצלי. לאחר מכן התחילה אוכלת מתוך פיזור נפש, שגבר והלך, עד שפינה מקומו לשכחה גמורה ולקצב מוגבר.

אה, הנעורים, אמרתי בלבי; איזה תאבון, איזו התמכרות לגוף, הפורח לקראת הבשלתו.

י

היא ישבה מולי שותקת, עיניה קמות, המעגל הכחול של העין צף בחלקו העליון של הכדור הלבן, וכשהיא נותנת ידה אל פיה ומבקשת סליחה, מפעם לפעם, שקועה היתה, – כך סבור אני – בעיכול המזונות.

הופתעתי מאד בשמעי מלים יוצאות מפיה, שכן ניכר היה שלא עלתה באותה שעה שום מחשבה בלבה. אבל יתכן שאת הרעיון הגתה עוד לפני כן. היא בקשה שאניחנה לבדה ואלך לי לטייל מעט ואחר כך נשוב נפגש בבית־קפה מסוים, שנקבה בשמו. אבל כשנפגש שם, הסבירה לי, שוב לא נהיה מכרים וותיקים, אלא שני אנשים זרים לחלוטין, ואני חייב אהיה לנסות ולקשור עמה שיחה ובאופן כזה נוכל לשחק משחק משעשע מאד, ששכרו בצידו. הוסכם בינינו שהפגישה תתקיים מקץ חצי שעה.

חזרתי איפוא ויצאתי לאוויר הלילה הירושלמי, אל רחוב שהביט על עלילותי באדישות מוצדקת, שאינה נעדרת לגלוג. חייב הייתי לשים קץ לתחושה ערירית ומגוחכת זו ומיד פניתי לאחד הבארים שבסמוך ושקדתי על לגימה חפוזה, שלא להוציא לבטלה – או לפקחון – את מחצית השעה שהוענקה לי במתנה.

אינני זוכר עתה מה מחשבות טרדו אותי בשבתי בבאר, אבל יודע אני שברגע מסוים תקפה אותי בהלה גדולה למחשבה אחת פתאומית, – שתוי הייתי כנראה במידה ניכרת – ובחפזון גדול יצאתי מן הבאר, ותרתי אחרי בית־מרקחת.

רק לאחר מכן נחה דעתי. העיקר הוא שלא אגרום בעיות עם עגמת־נפש לשותפי ולאשתו – אמרתי בלבי ונרגעתי.

כנראה שלאחר מכן עוד לגמתי משהו ליד דלפק אחר ובהציצי בשעוני נראה לי כי מלאה מחצית השעה היעודה.

בבואי לבית־הקפה שבו אמוּר הייתי לפגוש את הבת, מצאתי את אמה, יושבת ומצפה לי, ליד כוס שוקולדה ועוגות.

צעירה היתה, כמובן, ככל שזכרתיה מלפני כחצי יובל שנים, ובעברי על פני המראות שעטרו את קירו של בית־הקפה הציצה אלי דמותו הזרה של גבר דומה לאבי המנוח, חומק ומתנודד קמעה; ואילו אני, כבן עשרים שנים, נתיישבתי אל שולחנה והבטתי בה, כשבין שנינו חוצצים מאורעות ועניינים, שלא היו אלא זכרונות שאולים מן הזולת.

״תסלח לי״, אמרה, ״באיזו רשות אתה יושב אל שולחני? אני אינני מכירה אותך, אדוני״.

״מה?״, תמהתי וחייכתי.

היא הרכינה עצמה כלפי ולחשה: ״אני רואה ששתית מעט. אבל אתה מוכרח לשחק כפי שקבענו. תציג את עצמך״.

ובחזרה לנימה הקודמת הוסיפה נוקשות:

״ובכן, מי אתה, אדוני?״

עתה זכרתי את המוסכם בינינו והבינותי כי עלי לנקוב בשמי. ענין זה גרם לי עמל לא מעט, מפני שבקשתי למצוא שֵם שיבטא את הנסיבות; ולתמהוני הגדול נזדקר לי במוחי השם אַנטוֹן, ולא ידעתי מה פרושו. תחילה סברתי שמא יש כאן רמז ליסוריו של אנטוניוס הקדוש; אבל דחיתי השקפה זו בתוקף, מפני שמעולם לא ידעתי שום דבר על הקדוש אנטוניוס. ובעוד אני תוהה על השם היחיד המציע עצמו לפני, זכרתי לבסוף מי היה אנטון זה.

בילדותי, כשהתגוררה משפחתי על גבוּל יפו, היה משוטט בשכונה שלנו שיכור ממוצא ארמני, בנם של נכבדים נוצרים, שנשתבש. הוא היה מציע סוכריות לילדים ולילדות קטנים, היה משמיע באזניהם שירים בלתי מובנים, מחייך בעקימת שפתיים עצובה ומלטף לחייהם, כל זמן שלא נתבהלו ממנו, או כל זמן שלא הופיע מי מן ההורים, לקרוא לילד שישא רגליו וימלט. אנטון היה סופג אז מהלומות ובעיטות וסופו שהיה משרך רגליו לעבר יפו ונבלע בעיקול הדרך שליד מסגד חסן־בק.

״שמי אנטון״, אמרתי לה בקומי מכסאי, מחווה קידה עמוקה.

״אז מה אם שמך אנטון?״ נזפה בי, ״אתה חושב שזה מצדיק התנהגות כזאת? להצטרף אל שולחן של גברת, בלי רשות?״

״כן״, אמרתי. ״זה מספיק לגמרי. שמי אנטון״.

״אתה רוצה שאקרא למלצר? או למשטרה? אתה רוצה שיזרקו אותך מכאן?״

היא הביטה בי בגבינים מכווצים, כובשת צחוקה ותובעת הסבר.

״אל תגרשי אותי, גברת״, חיננתי קולי. ״כולם מגרשים אותי, בין כה וכה. פליט אני וכבר עברו עלי הרבה יסורים״.

״פליט?״ אמרה, ״זה דווקא מענין מאד. מנין באת? אולי אתה רעב? רוצה שאזמין לך משהו לאכול?״

״לשתות״, אמרתי.

היא קראה למלצר ועד שהלה נתמהמה לבוא, סקרה אותי בתשומת־לב, ברחמים רבים, כביכול, ואמרה שאמנם עתה הבחינה כי בגדי קרועים וכי אינני מגולח ולא רחוץ ולא בא אוכל אל פי שבעה ימים ושבעה לילות.

״אני אקח אותך אחר כך לביתי״, אמרה, ״ואתקן את בגדיך ואכין לך אמבט חם ואתן לך מיטה נקיה, פליט מסכן שלי״.

התרגשתי מאד למשמע הדברים האלה ולאחר שהביא לי המלצר משקה, הבטחתי לה שעוד מעט ארגע ובשוב רוחי אלי אספר לה את כל התלאות אשר מצאוני.

וכך בא לעולם הסיפוּר על אנטון המסכן; סיפור ערוּך בדברי־הבל, בדיות ושקרים, אגדות לתינוקות, רצופות קינים והגה והי; השד יודע מנין באו ואיכלסו את ראשי בלילה ההוא.

יא

אנטון שמי ובארץ הארמנים נולדתי, ואף על פי שכל בני האדם סבורים כי אין לנו ממלכה משלנו, טעות בידם. אלא שאנחנו, הארמנים, מניחים לבני האדם שיטעו, וטוב לנו בכך. אין ארצנו ידועה לשום זר ואינני רשאי לספר לך מה יש בה. אבל אגלה לך דבר־סוד אחד בלבד: הארמני רשאי לדור בממלכתו רק עד שיכלו ימי נעוריו. משחדל להיות נער נגזר עליו גרוש והוא עורך גלות בעולם, עד לאותה שעה שבה ישיג את תכלית־היסורים. רק אז יחזור וימצא את הדרך לשוב לביתו. ובשובו – כך מבטיחים אבותינו, ואני עדיין לא שבתי – ישוב וימצא את נעוריו.

כשכלו נעורי שלי – ובארמניה, למרבה הצער, כלים הנעורים בגיל מוקדם להפליא – גורשתי מגן־עדני וביום צאתי לערוך גלות נאמר לי כי רשאי אני לחזור רק לאחר שאפגוש בשלוש בריות: זקן אחד ושתי נשים. היכן דר הזקן, ואיה מקומן של הנשים, לא גילו לי.

נשקתי את ידי אבי ויצאתי לדרכי.

לילה אחד, ואני נזוף ומוכה מתלאות אשר מצאוני בדרכי, ראיתי אור קטן מרחוק וכשקרבתי למקום נתחוור לי, לשמחתי, כי בית־מרזח לפני ויינן יושב אל הדלפק.

ברכתיו לשלום ומיד בקשתי כי ימזוג לי משקה, להשיב נפש ולהשכיח עגמה, ככל הכתוב בספרים, יין ישמח לבב אנוש וכו׳.

״לא יין אני מוזג ולא תירוש״, אמר הזקן, ״כי משקה לענה״.

״שיהיה לענה״, אמרתי לו, ״ובלבד שישכיחני רישי״.

״משקה זה פעולתו הפוכה״, אמר הזקן, ״כל השותה ממנו, לעולם לא יוסיף לשכוח דבר. משקה זה כוחו יפה להעלות בזכרון כל מה שאדם מבקש לשכוח״.

״ובכן, איזה מין יינן אתה?״, קראתי בבוז.

״לא יינן אני, אלא איש ארמני״, השיב לי בזעף.

״מה תועלת, איפוא, במשקה שאתה מוסך?״, בקשתי לדעת.

״לא תועלת יבקש הארמני; רק את האמת״.

צמא הייתי ואמרתי לו שימזוג לי כוס לענה, ובלבד שארווה צמאוני. ובלגמי מן הכוס נחתי מזעפי כרגע. חיי נתייצבו לפני תמונות־תמונות, סדורות וערוכות זו בצד זו, לא ניכר הטוב מפני הרע ולא המשמח מן העצוב. בצד עלילות ימי נעורי המאושרים ראיתי את הנסיונות המרים של ימי בחרותי, והנה אינם מרים, אלא נסיונות בלבד; ובצד התענוגות, אשר נתתי בהם את אושר זולתי ואת שלומו, ניצבו החסדים אשר גמלתי לזולתי. והנה אלה אינם אושר־גזול ואלה אינם חסדים־גמולים; אלא הכל מעשים שהיו.

״הערב לך המשקה?״, שאלני הזקן.

״עוד כוס אבקש״.

והוא הוסיף ומזג לי, ואז עלה חיוך על שפתיו וניכר שהוא שמח בי ודעתו נוחה ממני.

יב

במקום זה הפסיקתני הנערה מסיפורי ואמרה לי:

״אתה יודע, מר אנטון? אתה טיפוס פרימיטיבי מאד. הסיפור הזה, על הארמני הזקן, יפה לתינוקות, אך לא לאדם מבוגר כמוך. מקווה אני שהביקור השני שלך, אצל אחת הנשים, יהיה יותר משכנע״.

״האמנם?״, תמהתי, נעלב ומתפקח במהירות מייני.

״אמנם, אמנם״, השיבה לי. ״ועכשו המשך״.

יג

כשנפרדתי מעל הזקן באתי אל עיר גדולה והומיה ובה שווקים וחנויות אין קץ, ואף על פי כן לא פקפקתי כלל בשעה שעברתי על פני חנות של מעשי־ריקמה, ומיד ידעתי שכאן ביתה של זו שאני מחפש. בבואי בפתח צלצל פעמון ומדלת צדדית נכנסה אל החנות אשה בהירת עיניים.

יפה, אמרתי בלבי. זוהי, בלי ספק.

היא ברכה אותי לשלום, אך לא שאלתני לחפצי, כמנהג הזבנים, אלא שתקה עמי.

הבטתי מסביב וראיתי בדים, מפות ומפיות, ציפיות ושטיחים קטנים, כולם מרוקמים חוטים צבעוניים, בדמות פרחים וצפורים. ״שלך?״, שאלתי.

״שלך״, אמרה האשה.

״את רקמת את כל אלה?״, הוספתי לשאול.

״בימי נעורי רקמתים, והיו שלי. עכשו הם של האיש שמצא דרכו אל ביתי״. ״כל איש?״ תמהתי, ״בלא הבדל ויחוד?״

היא לא השיבה, אך פניה הוסיפו להאיר והדבר הקניטני.

״נותנת את חסדיך לכל עובר ושב?״, חקרתי לדעת בחוצפה.

״קח ככל העולה על רוחך״, השיבה, כאילו לא עמדה כלל על הרישעות שבשאלתי.

״אין לי חפץ בסמרטוטים בלים אלה״, צעקתי.

״מקנאה אני בך. בוודאי ראית יפים מהם ושוב אינך יכול להתהנות ממעשי־ידי הדלים״, אמרה בעצב.

״אמי ואחיותי מיטיבות לרקום ממך עשרת מונים״, הוספתי להתגרות בה.

״הה, כמה חפצה הייתי ללמוד מפיהן את המלאכה. התאוֹת להביאני לפניהן?״

״להביאך אל בית אמי?״ הרהרתי בקול, וזכר ארמניה היפה עלה בלבי, זכר נעורי שכלו בעשן.

למשמע דבריה החלה חרטה מכרסמת את לבי ולא ידעתי מה אומר.

״רחוקה היא מכאן, אמא שלך״, אמרה האשה, ״אבל אולי זוכר אתה כיצד היתה רוקמת? הן תוכל לאלפני דעת, אדוני?״

״אני, מימי לא רקמתי; אני לא אוכל״, גמגמתי.

״בוודאי שלא רקמת. מלאכת נשים היא. מלאכת הגברים מסוכנת וכשאתם נכשלים העונש גדול. אנחנו, הנשים, לכל הגרוע הננו מוציאות מתחת ידינו ריקמה פגומה, אשר אין לאיש חפץ בה; אבל אתם, שגיאותיכם מהלכות על פני חוצות. מפני כך ראויים אתם שינהגו בכם ברחמים. ענשכם גדול דיוֹ״.

ובאמרה זאת הושיטה לי פיסת־בד רקומה. אחר כך חזרה ונעלמה בדלת שממנה הופיעה.

יד

לגמתי מן הכוס שלפני ונתתי עיני בבתו של שותפי.

״גמרת?״, שאלה, ״אני מתכוונת לסיפור על הרוקמת שלך״.

נענעתי לה בראשי לאות הן.

״מותר לשאול שאלה?״, אמרה.

״מותר״.

״אמור נא, מר אנטון היקר, מדוע סבור אתה כי אשה נמוכת רוח, שיש לה סבלנות גדולה לחוצפתו של גבר שחצן, ראויה היתה להכנס לסיפורך החשוב? אולי היא סתם דאֶבּילית. תסלח לי בעד הביטוי״.

נדרזתי להזמין לי עוד כוסית ובהנשאי על גלי האלכוהול שעוד פעל בקרבי, נסיתי כוחי בתשובה:

״הצדיק הוא זה, שמאמין בכל מה שאנחנו מוציאים מפינו. זה, שלעולם אינו מניח לנו לשקר. אמונה זו שלו כופה עלינו לנהוג לפי הצהרותינו. אם התרברבנו לפניו, הרי זה כאילו קבלנו על עצמנו לקיים את כל הטוב שייחסנו לעצמנו. ואם התוודינו לפניו על חטאים, הרי זה כאילו קבלנו על עצמנו לחזור בתשובה. לעולם אנו יוצאים מעל פניו כשעוֹל כבד על שכמנו; כלומר: מועקה כבדה… ומטעם זה ראוייה האשה להיזכר בסיפורי״.

המלצר הביא משקה ובת־זוגי התבוננה בי בשתותי ואמרה:

״הזקן שלך מוּכר לי משעורי התנ״ך; והצדקת שלך, משעורי־המוסר. כנראה שבבתי־הספר היסודיים של ארמניה מלמדים ממש מה שמרצים לפנינו באוניברסיטה של ירושלים. אתה רשאי להמשיך״.

טו

את מקומה של האשה האחרת מצאתי לפי חוש הריח, שהוליכני אל מחוץ לעיר.

בקצהו של מגרש גדול, מצמיח ברקנים, ניצב צריף בודד. הלכתי לעבר הצריף, נגעתי בכף המנעול והדלת כמו נפתחה מאליה.

מיד עם כניסתי ראיתי את כל בגדי שלי מוטלים בערבוביה על הרצפה. בסמוך לקיר, על שפעת מצעים, שכבה אשה צעירה. עיניה היו פקוחות לרווחה, אלא שרק הלובן נראה בהן וידעתי שהיא ישנה. אך בבואי נתגלגל הלובן מעט והופיעו שתי עיניים שחורות שהביטו בי בתוכחה מתפנקת, כאילו היתה מצפה זמן רב לבואי, ועתה היא נוזפת בי על שהתמהמהתי לבוא.

היא נתנה עיניה בפיסת כף ידי והעוויה של מורת־רוח עלתה בפניה. אז ראיתי כי שעוני עדיין היה צמוד לגופי, אף שבגדי התגוללו על הרצפה. הבינותי כי היא מבקשת ממני שאסלק את שעוני. אינני יודע מדוע צר היה לי להפרד דווקא מחפץ זה, שאיננו יקר ביותר, בעוד שכלל לא נקפני לבי על הארנק הכבד, שהיה לי בכיס מכנסי, קודם שהוצגתי ערום ועריה.

שעה ארוכה הבטתי בה ובשעוני חליפות וכאשר הסרתיו, לבסוף, והשלכתיו אל ערימת בגדי, ירדה חשכה על כל סביבי וכאב, שכאילו היה רב משאתו לפני זמן מה, החל פג, מתפוגג והולך. אור־בוקר הפציע בעד החלון.

הייתי לבדי בחדר דל, בצריף שבפאתי מגרש, מחוץ לעיר, ובצריף מִטה ליד הקיר וערימת בגדים על הרצפה ושעון מתגולל לפני. הרימותיו, והנה אין הוא מורה על שעה כל שהיא.

נגשתי אל ראי שעל הקיר והצצתי, והנה אני איש קשיש, ממש כפי שהנני יושב עתה לפניך, בלוי־בגדים, לחיי לא גולחו ושיבה זורקה בצדעי.

טז

״מסכן, באמת אתה מסכן, אנטון יקירי״, אמרה בת־זוגי וגחנה עלי ולטפה את פני. ״אני אתקן את כל העוול הנורא והאיום הזה שעשו לך כל האנשים הרעים האלה. בוא, נלך הביתה, נתקן את כל ההיסטוריה ואת כל הפילוסופיה ונלמד שעורים אחרים. אבל דבר אחד לא אסלח לך; שמכל המסעות הנפלאים האלה שלך לא הבאת בשבילי שום מתנה. אינך מתבייש? אין לך כלום בשבילי? איזה בקבוק לענה, או מטפחת רקומה או משהו מהצריף?״

״משהו בשבילך?״ מלמלתי, כשאני נותן את שתי ידי בשני כיסי מקטורני, מתוך תקווה למצוא שם חפיסת שוקולדה, או גומי לעיסה או כל דבר אחר, שאפשר לתיתו. ואז נתקלו אצבעותי בחבילה קטנה שקניתי בבית המרקחת, ואני משכתי בחפזה את ידי, כנשוך נחש, ופני להטו.

בת זוגי צחקה בקול: ״נדקרת בסיכה? אתה נושא מחטים בכיסיך? אתה רואה שלא טוב להיות רווק? סליחה: לא טוב להיות אנטון המסכן. הראה לי את ידך. הנה, בבית גם אחבוש את פצעיך. בוא, נקום ונלך לנו״.

נשמתי לרווחה. היה בי אפילו ניצוץ של פקחון מספיק כדי שאתן את אצבעי בפי ואהיה מוצץ אותה, כאדם שנדקר במחט. ואז חזרתי ונטלתי את כוסי, לגמתי לגימה ארוכה והודעתי לה שסיפורי טרם תם וכלל לא נשלם.

״מה? זה עוד לא הכל?״ שאלה, מאוכזבת.

״זוהי רק ההתחלה״, הסברתי במתינות, כיוון שלשוני נסתרבלה מעט, וכן מפני שבקשתי להקניטה. ״עכשיו אנחנו מגיעים לפרק בו יסופר כיצד בקשתי לחזור לארמניה וכיצד כמעט שעלה הדבר בידי וכיצד לא עלה, בסופו של דבר. ואם את משתעממת, לכי הביתה ואני אשב כאן לבדי ואספר את הסיפור לעצמי״.

היא מיחתה בכל תוקף. אין היא משתעממת; להפך.

יז

לא היה לי כל מושג ממה שאני עתיד לספר באזניה. פתחתי פי ואמרתי:

כשיצאתי מן הצריף שבתי והייתי כאחד האדם: שוב לא חציתי ארצות, שוב לא היה ארנקי משופע באוצרות אבותי. ריק וחסר כל יצאתי מן הצריף ההוא ובזכרי כי מלאתי אחר צו אבי, – לאחר שמצאתי את השלושה אשר צוּויתי למוצאם – נתחוור לי כי מסעי הגיע אל קיצו.

יצאתי אל העיר ובקשתי לי מלאכה לעשותה. אם אבוא לספר לך את כל המוצאות אותי יקצר הלילה וגם יסגרו את בית־הקפה. על כן אומר לך בקצרה כי אדונים רבים היו לי, רובם אכזרים ושואפי־בצע ומיעוטם אדישים ונוהגים כחוק וכמשפט. מיום ליום נתעגמה עלי נפשי ולבי יצא לשוב אל ארץ אבותי. בגדי נתרפטו ומנעלי נשתחקו ולעת לילה, בשובי אל צריפי, נועל הייתי את הדלת, שוכב על יצועי ונאנק.

מביט הייתי בשעון שעל פיסת כף ידי, חרד לזמן החולף בלי תקווה, תמה מניין יבוא עזרי. לעתים התרוממתי מעל יצועי כדי לגשת אל הראי ולחזות במראה פני, ששוב לא הכרתים. מדי יום ביומו חזרתי להביט בראי, מפני שמצפה הייתי להכיר בהם אי־פעם את דמות הנער שהייתי; שהרי אם יחזרו פני להיות כשהיו, אפשר סימן הוא לי כי ימי שובי הביתה קרובים לבוא.

ויום אחד, כשגבר יאושי מנשוא, עד שחשתי כי לא אשוב עוד לעולם אל ארץ מולדתי, נתמלטה מפי זעקת כאב. בארמנית צעקתי, לשון שאין שום בריה במקומותיכם שומעת.

ואז נפתחה הדלת ובפתח עמדה נערה.

אמנם כן, נרגש אני בזכרי את הפגישה הראשונה ההיא.

מבקשת את לדעת מה צורה היתה לאותה נערה. מיד אגלה לך וגם אַת, כמוני, תהיי מופתעת ביותר. כבר את מכירה אותה. כלומר, לא אותה אבל את אביה ואת אמה את מכירה. מדוע את צוחקת? כלום באמת ניחשת? ובכן, יפה. היא בתם של היינן הזקן, הוא בעל הלענה, והצדקת הרוקמת על פיסות הבדים. כן כן. והיא אחותה תאומתה של הקדשה, שמצאתי באותו צריף, לפני שנים רבות.

מדוע נפלו פניך עכשיו? את סבורה שאני מהתל בך? משפחה זו כבר נמאסה עליך? אין זו אשמתי. לא אני בחרתי בהם. הם בחרו בי.

ובכן, נכנסה ועמדה בדלת.

״שמעתיך קורא״, אמרה אלי בארמנית, ״ונכנסתי״.

״המגרש ריק ואין נפש חיה מסביב״, מלמלתי. ״כלום היית כאן כל העת?״

היא הנידה בראשה וחייכה.

״אילו קראתי קודם לכן, כי אז באת מזמן?״

״בוודאי״, אמרה. ״כל הזמן הייתי כאן״.

בחנתי את פניה ומאחר שדיברה אלי בלשון אמי נתעורר בי חשד שכבר ראיתיה בימי נעורי, במולדתי. אל תצחקי. ההבדל בגיל? ומה בכך? בשובי לארצי אחזור אף אנכי ואהיה נער.

״צמא אתה״, אמרה; ובהכנסה לצריפי פנתה אל האצטבא, נטלה קנקן, שלא היה שם קודם לכן, או שלא הבחנתי בו, ומזגה לי כוס. ״שתה״, אמרה.

היה זה מיץ תפוחים, שהבריות במקומותינו נוהגים להכין להם בקיץ, להפיג את השרב. עם לגימה ראשונה נתחוור לי הדבר; וכפי שיקרה לעתים, מעלה טעמו של משקה זכרונות ששקעו מכבר.

שדה גדול ראיתי, ירוק, בטרם יבשילו השבלים, רחב לאין קץ ונעלם באופק, למרגלות ההרים; ובמרחק ניתך מטר־קיץ, ערפלי וצונן; מבעד למטר דהרה רכבת, שקטרה שורק בעליזות וסוס לבן נבהל מן השריקה ומקפץ בתוך השדה, מניף רגליו הקדמיות באוויר וצוהל; פלג מפלס דרכו בשדה ועל הפלג נטוי גשר־עץ ונערה קטנה ניצבת עליו, מביטה בי מרחוק.

תלשתי שבלים ונופפתי לה בהן לשלום והיא ירדה מעל הגשר ורצה לקראתי בשדה.

הוספתי ולגמתי מן המשקה ואמרתי לה בלשון אבותי: ״תבורכנה ידיך, בת״. ומצמצתי בשפתי. אצלכם יחשב המצמוץ כדבר שיש בו טעם לפגם; אבל אצלנו אין בושים בקולות העולים מן החיך.

אף היא, הנערה שבאה אלי, השמיעה קול לעומתי.

רק בני עמי יודעים את פשרו ואין לשון בעולם לתאר בה את הקול ואין מלים בלשונותיכם להסביר את מובנו.

וודאי שכבר ראיתיה לפנים. וכי כיצד יכולתי שלא לדעת זאת מיד עם כניסתה? יתרה מזו: כבר שוחחנו אי פעם על כל הדברים שבני האדם משוחחים עליהם, כדי לעמוד על טיבו של הזולת; וכבר לא היה כל צורך באותם דיבורים ומיד יכולנו להמשיך במקום שהפסקנו אי־אז, בין מסך המטר שבשדה ובין המרחב הירוק שאין לו סוף, בארץ אבותינו.

שאלתיה אם הגשר הקטן עודו עומד על תילו ואם גם עתה מצויים סוסים לבנים במקום ההוא.

״חפשי הוא, הסוס הלבן, ואין אוכף על גבו. וגם הגשר לא מט לנפול״, השיבה הנערה.

את אינך מבינה? בוודאי שאינך מבינה, מפני שלא גודלת במקומותינו.

אבל אני הבינותי מיד: מנהג הוא בידינו, שלא לשים אוכף על גבו של סוס לבן, עד שיזדמנו ארושים בארמניה. ובהאכף הסוס לראשונה, ירכיבו על גבו את בני הזוג והם חייבים לחצות ברכיבה את הגשר שעל הפלג. אם יכרע הגשר ויתמוטט תחת סובלם, עלה יעלו הנישואים יפה. ואם לאו – שוא יכנסו לחופה.

יכולה את לשער לעצמך מה תעלולים יעוללו בני־הזוג, האוהבים זה את זו, למען יפול הגשר תחת פרסות סוסם!

והנערה האיצה בי לקום מיד ולצרור את צרורי לשוב הביתה.

״שוב נשוב״, אמרתי לה, ״אך דל אני היום וחסר כל ולא נאה לי לשוב על צרור נקוב. הנה עתה, שבאת אלי לקרוא לי, שבו אלי כוחותי כולם ואני אעשה לי רכוש גדול; כבדים בכסף ובזהב, בבגדים ובתכשיטים, בוא נבוא אל ארצנו, אל בית אבינו החבוי בבוסתן התפוחים.

היא לא השיבה דבר. אילו זכרתי את מנהגי עמנו, ודאי שלא היה נעלם ממני העצב שירד על פניה; כי אין הנשים בארמניה חולקות על דעת הגברים והן שמות מחסום לפיהן; אבל הגברים שבארצי יודעים לקרוא מתוך תווי פניהן; ואילו אני שכחתי.

ולמן היום ההוא החל המזל מאיר לי פניו. שבעה ימים לאחר בואה אלי לראשונה עקרנו מן הצריף ובאנו לגור בדירה נאה שבעיר; ושלושה חדשים לאחר מכן קניתי לי בית־מידות ברחוב הראשי.

רק בדבר אחד סרבה לי הנערה, כי מאנה ללבוש את בגדי הפאר שהעתרתי עליה, והיא לא פשטה את כתונת־הפסים שעל גווה, כתונת הנערות הארמניות מאז ומעולם. ויש שהיתה חוזרת ומזכירה לי כי הגיעה השעה לקום ולשוב; אך אנוכי הייתי שיכור הצלחתי ובמלים רבות ומפתות דחקתי עליה לחכות עוד מעט, להוסיף נכסים ולהגדיל את כבוּדת ביתנו.

אה, ריבון אבותי! אילו ביטלה ממנהגה ופצתה פיה להוכיחני על פני! אבל היא שתקה ודוק העצבון שכיסה על עיניה נעלם ממני.

יום אחד אמרתי בלבי: מחר אני מבשר לה כי שבים אנו.

אבל אַת ניחשת בוודאי: באותו הלילה הלכה לה.

כיצד ניחשת? את צוחקת: מפני שכך כתוב תמיד בסיפורי האגדה. ובכן דעי לך: מי שבז לאגדות ועושה אותן חוכא וטלולא, בשם חיי המעשה הגאיונים, שוב אין הוא איש־המעשה, אלא רועה־רוח, עובר־בטל וסופו שברון־לב ואפס־מעש.

לאט לכם חכמים. סופכם להיות שוטים גמורים.

יח

״מר אנטון היקר״, אמרה בת־לוויתי, כשהנחנו את כוסותינו הריקות, ״שמעתי את סיפורך ועכשיו אני יודעת מי אתה ואני מרשה לך לשבת אל שולחני. אף אני רוצה לספר לך על עצמי, אלא שלפני כן שאלה לי אליך: מה שם הנערה שבאה אל צריפך ביום ההוא?״

״אוֹדיל״, השבתי בלא פקפוקים.

בת־לוויתי חייכה לעומתי, ובשימה ידה על ידי, אמרה בלחישה:

״ועכשו שמע את סיפורי שלי. הוא קצר מאד: שמי אודיל״.

כהרף עין, בלא שידעתי את אשר אני עושה, שמעתיה קוראת בבעתה:

״מדוע משכת את ידך בגסות?״

והיא קמה ממקומה, ובקול שיש בו יבושת מכוונת ורעה, קול שהכרתיו יפה לפני כחצי יובל שנים, אמרה:

״אתה רוצה לשלם למלצר?״

יצאנו לרחוב. שומם היה, טובל באורם החלוד של פנסים עושי־חובתם בלא־חמדה, כמו תמהים על עצמם ועל מי שהציב אותם כאן, ללא נפש חיה להאיר לפניה.

״האירי פניך. הפנסים מסתכלים בך״, אמרתי לה.

״הם מסוגלים לראות ממש כשם שאתה מסוגל להרגיש״, אמרה.

מאחר שהיתה מחרפת, ידעתי שנתפייס.

וודאי שהייתי כולי אשם לפניה. וכי איזה אדם בר־דעת ישמיע באזני אשה דברי אהבה, שנועדו לזולתה?

וכי אשמתה היא אם סבורה היתה, כי עליה אני מדבר? ואף על פי כן גם היא אשמה. למה בקשה לעגוב עלי? למה עצרתני בירושלים ולא הניחה לי לשוב למקומי? או שמא נתכוונה לבדר עצמה, כמנהג בני ירושלים, הסבורים שעירם אין בה מתענוגות החברה, והריהם רואים בנו, יושבי תל־אביב, דברנים שנזקקים להם לשעה קלה ונפטרים מהם לאחר שהכזיבו. אפשר נקרה לפניה ערב פנוי ובקשה להמלט מן הבדידות. וכל אותם סימנים וכוונות שנזדקרו במוחי, לא היו אלא פרי דמיונו של אחד שכמותי. ואילו היא, כששמעה את להגי, נבוכה ולא עלה בידה להשתיקני. ומששמעה את פטפוטי, כלום לא טבעי הדבר, שפרשה אותם פרוש מוטעה?

האמנם עוללתי כדברים האלה ממש גם לאמא שלה, לפני שנים רבות? מדוע איני יכול לזכור עתה את הסיבה, שגרמה לכך כי תנשא לחברי, ולא לי? מדוע נדמה לי, זו הפעם הראשונה, כי מעולם לא בקשתי לשאתה לאשה?

רגש מתועב וניקלה, רגש רחמים, הציפני עתה והייתי חש צורך עז לכפר פניה של הילדה ההולכת לצדי ברחוב האפל ושותקת.

נכון הייתי – אף נדחפתי לכך בכוח – לגחון אליה, לשאת אותה על כפי, להעתיר עליה דיבורים של רוך, של תנחומים.

״רע אני״, אמרתי לה. ומיד נחפזתי לתקן: ״לא רע אלא טפש. פשוט טפש. או סתם פרא אדם״.

היא עצרה והביטה בי מן הצד, כשחיוך ערמומי מציץ מעיניה:

״זה הכל?״, שאלה. ״רק רע וטפש ופרא אדם?״

״זה לא הכל. אדרבא, אמרי את מה אני. מראש אסכים לכל מה שתאמרי״.

״מראש תסכים?״, התרתה בי. ״תצטרך להוכיח לי כי הפעם אינך משקר״.

ידעתי שהיא טומנת לי פח, אבל שמחתי על ששוב עברה היזמה לידיה. סמוך ובטוח הייתי כי נערה זו מצא תמצא עתה דרך לפצות עצמה על כל שעוללתי לה.

״מסכים״, אמרתי.

היא שלבה זרועה בזרועי ובשתיקה צעדה לצדי, מתונות, בלא חפזון, מתאמת צעדיה לצעדי ומביטה ניכחה.

נדמה לי שאפילו השמיעה זמר לעצמה.

ואז, כשהיינו צועדים בדומיה, בא עלי דבר, שעד אותו היום ידעתי אותו רק בחלומותי, חלומות־ביעותים, שפעמים פוקדים אותי אף בהקיץ.

דבר זה אין לכנותוֹ בשם פחד, שכן אדם פוחד מאיוּם שבהווה או שבעתיד; ואילו פחדי שלי היה מוסב על העבר. פחד זה, שהיה פוקדני, כאמור, בחלומות או בדמדומי־הכרה, מקורו היה במחשבה, כי אנכי הוא שנשאתי לי לאשה את זו, שהיא עתה אשת שותפי. פלצות אחזה בי.

מעולם לא תקפני פחד זה בהיותי ער או שפוי. אדרבא: בשעות של עשייה או הרהורים דומה אפילו שהתרפקתי על דמותה, ככל שסיפרתי בראשית דברי, בגילוי־לב גמור.

והנה עתה, בלכתי ברחוב, חבוק בידי בתה, תקפתני תחושה זו – בהקיץ – בפעם הראשונה בחיי: רעדה חלפה את גופי למחשבה כי אמה שלה, אשת שותפי, אינה אלא אשתי שלי, כיום.

ענין זה, שהרחבתי עליו את הדיבור, נתרחש כהרף עין וחזר־נמוג בהכרתי. זה טבען של תחושות כאלה, שהן מגיחות עליך, כובשות כל כולך ונעלמות מיד. שאלמלי היו נמשכות יותר מכניד־עפעף, לא היה שום אדם עומד בהן.

יט

עד מהרה זכרתי, שזה עתה נתחייבתי להשמע למשוגותיה של ילדה; משוגות, אשר תביאנה אסון על משפחת שותפי, אם יוודע לו הדבר; וגם אם לא יצא הסוד לאור עולם, לא אוסיף אני לדעת שלווה.

האחזור ואשמוט ידי? כלום אפשר הדבר? היקרה כי יחמוק גבר מידי אשה אחת פעמיים? אינני בקי בהיסטוריה של תעתועי־הלבבות, אך סבורני שכבר נתרחשו באותו יום כל הניסים, אשר יתכן להם שיתרחשו פעמיים. מעתה נתון הייתי בצבתו של פסק־דין.

מתוך השלמה גמורה התחלתי נותן דעתי על בת־זוגי ועל הענינים שלפנינו. כשנכנסנו לרחוב שבו עומד היה בית הוריה, נדמה לי כי הבחנתי מרחוק אור בוקע מדירתם. אבל לא אמרתי דבר.

עדיין היתה פוסעת לצדי בשתיקה. זרועה בזרועי; אלא שמפעם לפעם היתה מרימה ראשה לעברי ומחייכת.

עתה הגענו. אני הוא שעצרתי ראשון ומיד ראתה אף היא את האור הבוקע מן הדירה.

״נלך לבית מלון״, אמרה, בלא ניגון של סימן־שאלה בדבריה.

״אי אפשר״, השבתי. מצפה הייתי להצעה זו וכבר הכינותי את הנימוק: ״המזוודה שלי בדירתכם. הם יודעים על מציאותי כאן ומחכים לי וגם לך״.

היא הישירה מבט מאומץ לתוך עיני, מבקשת לדעת אם צר לי על המיפנה שחל, או שמא שמח אני עליו. לא הנחתי לה להתבזות בשאלה מפורשת ואמרתי:

״מן השמים מעכבים״, ונסיתי להעלות חיוך על שפתי ובקשתי שיתפרש כחיוך מאונס.

״טוב״, אמרה; נשמה אוויר מלוא ריאותיה, כנפרדת מן הלילה הצונן. ״צלצל בפעמון״.

כ

אביה ואמה היו מסובים במטבחם, שותים תה. זה עתה חזרו, עייפים ונרגזים, ככל הנראה.

״המשוטטים!״, קראה אמה. ״שעה יפה היא לשוב הביתה!״

״הם צעירים״, אמר האב, בהושיטו לי ידו ובמשכו אותי אל כסא, להסב עמהם.

״כנראה שאני כאן הזקנה היחידה״, תרמה האם משלה לבדיחה המשפחתית.

שותפי הצטדק לפני, חזר וסיפר על הנסיעה המבוהלת לנמל שבחיפה ופתח בסיפור־מעשה על תסבוכת, שנתגלתה בבית־המכס, רצופה שגיאות וסילופים של ענייני חוק, שנתפרשו שלא כהלכה על ידי פקידים נבערים מדעת.

הבת פרשה לחדרה. האם בקשה סליחתנו והלכה אף היא לחדר המיטות ואנחנו נותרנו לבדנו. שותפי ואני.

לא הקשבתי לדבריו. מביט הייתי בו, בחברי מנוער, באיש אשר נשא לו את האשה הזאת והוליד את הבת הזאת, ומבקש הייתי לומר לו דברים הרבה, שאי־אפשר לאמרם. גל חם של חיבה, רחמים, צער ואהבה גאה בקרבי. מבקש הייתי לשים ידי על כתפו – דבר שלא עשיתי מעולם – ולהבטיחו כי רק למענו, למען חברי הטוב, – אשר נשא את חטאי ואת פשעי סבל, – אני חוזר ובא כל יום חמשי בשבוע לירושלים. ואת סליחתו רציתי לבקש, על שאני גורם לו, בכל יום חמשי, שיחשוד בי כי כוונות זרות מביאות אותי אל סף ביתו.

ואולי הוא סבור כי לשמוח לאידו אני בא?

הוא הרגיש כי אינני מקשיב לו ונשתתק, קם מאצל השולחן, אמר שנודף ממני ריח אלכוהול ושאלך לישון.

כא

עד מהרה ירד על הדירה אותו שקט מתוח היורד על דירות שבהן מלינים אורח ללילה. בני הבית מונעים עצמם מן הגניחות, השעולים, הלחישות ושאר קולות משפחתיים, שברגיל הם מאכלסים את הבית בשעה של טרם־תנומות. ואילו ההרגל בן־השנים תובע את שלו; ומיד עם נפול תרדמה על האנשים עולים הקולות ובוקעים בשריקות ובאנחות של נחרה, פליטות־פה מתוך שינה ושאר הַעֲרָמוֹת שהטבע מערים על כוונותינו הטובות.

שוכב הייתי בבגדי על המיטה, עוצם עיני וראשי ריק מכל מחשבה, כאילו מתאמץ מנגנון נעלם שבקרבי לדחות ככל האפשר את החדווה המצטברת מפינות אפלות ונסתרות שבנשמה, המכנסת פזוריה ונערכת לקראת חג ותרועה. ידעתי כי נפל דבר בחיי ובקשתי שלא להחפז. ואף על פי כן החלו רמזים של הוראות עולים ובוקעים. ברור היה לי כי אטול חופשה ארוכה, ארוכה מאד, הפעם; ואפשר שאחלץ עצמי כליל מן השותפות עם חברי ואצא למסע ממושך.

הדירה מסביבי דממה לחלוטין. פקחתי את עיני וראיתי ריבוע כחול זוהר, עמוק ושקוף, משובץ כוכבים, קבוע בחלון שבחדר. הרמתי ראשי בחפזון, כמו היה קול קורא בשמי בחוץ. הורדתי רגלי על הרצפה, זקפתי קומתי ובאתי ועמדתי ליד החלון. בזהירות, שלא לפרוץ באנקת־שמחה פתאומית, נשמתי את האוויר הכחול שרעף מכיפת הכוכבים.

אחר כך שמתי ידי בכיסי, הוצאתי את המסרק ובחשכת החדר הארכתי לעשות את שערי, לישר את קפלי הבגד ולבחון את קשר־העניבה. כשהייתי מוכן ומזומן לפגישה פסעתי על בהונותי לעבר הפתח ויצאתי מן הבית, מגיף מאחורי את הדלת, לעולמים.

אינני זוכר אם פניתי שמאלה או ימינה, אבל ודאי שלא הרחקתי לכת הרבה. זוכר אני שמצאתי עצמי בכרם זיתים מוזנח, מאותם כרמים המצויים הרבה בירושלים, במרכז העיר כבעיבורה. הקרקע היתה סלעית ופעמים הזדקר גם אורן עתיק בין הזיתים, כנוטר שמשקיף ממלונתו. בקלות, שלא הייתי מסוגל לה מכבר, טיפסתי ועליתי בגזעו של אילן וכשהגעתי למקום, שממנו יכולתי להשקיף על השבילים המובילים אל הכרם, הסתדרתי לי בניחותא על ענף איתן, סמכתי גבי בגזע, הוצאתי סיגריה והעליתי עשן להנאתי. עוד הלילה גדול, אמרתי בלבי, והימים שלאחריו אף הם מרובים ויש פנאי. יש פנאי ככל הדרוש. ועד שאני יושב ומצפה הפכתי וחזרתי והפכתי בכמה סתומות.

ולא אכביר מילים בענין זה.

דוֹן־דין – היכה עינבל בפעמון רחוק, בתוך הלילה.

אוֹ־דיל – חייכתי לעצמי.

דן־דוֹן – השיב פעמון מקצה המרחב הלילי.

אַן־טוֹן – צחקתי וכביתי את הסיגריה. הנה הגיעה השעה. עתה יהיה האות. נזדקפתי, פרשתי זרועותי והבטתי מסביב, כמו טרזן בסרטיו, הפושט ידו לחבל־שיח־הליאנוֹת וטס באוויר מעץ לעץ, על פני ערוצים וגיאיות, כנשר בשמים.

דק וזוהר כאלומת אור הורד אלי חוט ממרומים ובקצהו טבעת זהב. אחזתי בטבעת; ובאזול האוויר מריאותי הנפעמות שמעתי צליפת־נסיקה מפלחת את המרחב ואנוכי הייתי עינבל בפעמון הכחול והאין סופי, שכוכבים מרפדים את דפנותיו.

כמה קל להגיע אל הכוכבים! הנה פגעתי באחד מהם והיקום נתמלא צליל מתגלגל וגובר, מתרסק והולך בשמי־השמים; דוֹן־דין! ודן־דוֹן! ואני טס ללא קול, בשקט החלק והריק, בדממה הכחולה והקרירה, וכוכב אחר כוכב הם קרבים ובאים, מתרחקים והולכים, וצלצול פעמון שאינו פוסק קורא מכל העברים. כמו בערסל־קשור־בשערה אני נד ושט ושירת הפעמונים כשיר־ערש באזני.

ואמנם עד מהרה הפכה טבעת הזהב שבידי לערש־כלולות.

מעולם לא הרבינו שיחה, אודיל ואנכי. וגם הפעם לא אמרתי אלא אחותי כלה והיא רמזה לי באצבע על פי, כי אשתוק.

מתרוממים היינו עתה במהירות מעל פני האדמה; וככל שהגבהנו נתגלו והלכו הרים, פלגים וארצות נוספים, ככל הידוע מחוקי האופטיקה. עוד מעט קט והרי ארמניה יתגלו עלינו; ואז – רבון אבותי ונעורי – שוב אשוב הביתה.

״התכירני, ברדתנו על האדמה?״ שאלה אודיל.

״בוודאי אכירך״.

״ולא תטעה עוד?״ הוסיפה לחקור.

״לא אטעה״.

אך היא לא סמכה, הפעם, על מלים והבטחות. יודעת היתה כמה שכחתיה לפנים ועד היכן הגעתי. על כן טרחה ולחשה על אזני סימנים רבים, לפיהם אדע להבדיל אותה מכל שאר יצורים שבעולם, ואפילו תופיע לפני בשינוי־דמות, כאשר יקרה לעתים קרובות כל כך על פני האדמה.

סיפורים שלא כונסו

מאת

בנימין תמוז

---

קארל לאֵוואֵנברג, בייבי-סיטר

מאת

בנימין תמוז

כשעה לפני ארוחת הערב דפקה המטפלת על דלתו של קארל לאֵוואֵנברג והודיעה לו כי הוא נקרא אל הטלפון. לאֵוואֵנברג המופתע ביקש לשאול מי המצלצל, אבל מיד נרתע מפני האפשרות שיקבל תשובה נזפנית, כמעט גסה, ככל שהורגל אליו במוסד, מאז בא לשכון כאן לפני כמה שבועות. הוא הסיר איפוא את משקפי הקריאה מעל עיניו והניחן בזהירות על ארון הלילה הסמוך למיטתו. באותה זהירות זקף קומתו, נשען על מרפקיו, דשדש בכפות רגליו, מצא את נעלי הבית ופנה ללכת לאורך המסדרון, במורד המדרגות, לעבר המשרד שבו מצוי מכשיר הטלפון.

משער היה כי בתו היא המצלצלת, אבל שעשע את נפשו במחשבה כי משפחת שטראוס מזמינה אותו למשחק הברידג׳, – דבר שפסקו לעשותו מזה חדשים רבים, למרבה הדאבה.

אכן, קולה של הבת היה דובר אליו ומנעימת העליזות המאומצת וסבר הקלילות שבקע אליו מעבר לקו, הבין מיד כי הוא מתבקש לבוא לביתה ולשמור את שנתה של נכדתו, שעה שהבת ובעלה יוצאים לבלות בחוץ. מיום שפסקו לגור יחדו והכניסוהו לבית־הזקנים היתה מתיחות שוררת ביחסיהם וכל כמה שהבין כי יד הבעל בדבר, לא יכול להתגבר על האכזבה והכאב, אף שהורגל לזו אף לזו, בשנים האחרונות.

״באיזו שעה עלי להגיע?״ שאל קצרות, כמעט מפסיק אותה באמצע הניסוח, הקשה עליה, ככל הניכר.

״בכל שעה שנוח לך, אבא״, נבהלה הבת לענות. ״אולי תקדים ונסעד יחדו?״

״תודה״, אמר לאֵוואֵנברג, ״אני סועד כאן. להתראות״.

וטרק את השפופרת.

אחר כך העביר אצבעות ידו הימנית על עיניו היבשות, תהה מעט על מקומו וכשנתקלו עיניו בעיני המטפלת שהיתה ניצבת בשילוב ידים על כרסה, מצפה לו שיסיים את השיחה, דיחק עצמו וחזר, במעלה המדרגות, אל חדרו.

לשוב אל ספרו קשה היה לו והזמן שעוד נותר עד לארוחת הערב עבר עליו בישיבה שפופה על המיטה, כשעיניו נעוצות ברצועת אור־החשמל הצהבהבת הבוקעת מן המסדרון, מבעד לסדק שמתחת לדלת.

הוא הזמין לו מונית וקבע בלבו שיסרב בכל תוקף לקבל מידי הבת את הוצאות הנסיעה. עונש אחר נבצר ממנו להמציא והוא היה מוצץ ממחצית הסיגריה, שהיתה מותרת לו לאחר כל ארוחה, וממלמל לעצמו דברים בשפת מולדתו.

בני הזוג היו מוכנים לצאת כשהגיע לאֵוואֵנברג אל דירתם והנכדה כבר היתה ישנה. בתו התקינה לו קפה בתוך קנקן שהוצב על הכירה וכן אמרה לו היכן ימצא את העוגיות האהובות עליו. לאֵוואֵנברג נענע להם בראשו ואיחל להם Viel Vergnügen, אחר כך חיפש ומצא לו ירחון שוויצרי של אופנת־נשים, ישב תחת אהילה של מנורת חשמל רחבה והחל מעלעל בדפים מבלי להביט בהם. נרגז היה, חלוש ונעלב.

עד מהרה צלצל הטלפון שבחדר הכניסה והוא קם ממקומו והחזיק בשפופרת.

״הלו״, אמר בקול תקיף, זה הקול שבו היה משיב לדורשיו בשכבר הימים, כשהיה יושב במשרדו ומנהיג את ענייניו ביד רמה.

קולה של אשה צעירה שאל לבתו. קארל לאֵוואֵנברג השיב ואמר כי הבת יצאה מן הבית.

״ועם מי יש לי הכבוד לדבר?״ שאל הקול, מצניע חציפותה של השאלה בחינחון של בדיחות־הדעת.

חיוך עלה מתחת לשפמו. הוא שיער כי האשה הצעירה איננה מנחשת את גילו על פי נעימת־הקול הדשנה והתקיפה שבה דיבר אליה. מכל האיברים הלקויים שבגופו נותר לו קולו בלבד, בלתי פגום, רענן וגמיש; זה הקול שהיה אחד מחידות ההצלחה של סוכן־הביטוח לשעבר. הוא הפליא לעשות בכוח הדיבור שלו, שעה שהוצרך לרכך לקוח.

״ידיד המשפחה״, השיב מניה וביה וצחק.

״משפחה שיש לה ידיד משפחה חייבת להזהר״, השיבה האשה בזריזות־לשון. ״האם אדוני כבר מזמן ידיד כזה?״

לאֵוואֵנברג גרר לעצמו, ברגל שמאל ובזריזות שכבר מזמן לא ידעה, שרפרף מאצל הקיר וישב עליו, מכין עצמו לשיחה ממושכת. דעתו נזדחחה לפתע.

״הה, גבירתי״, העמיק קולו והחליקו, ״לא ברצון גליתי לפניך את הסוד. היתה זו פליטת־פה ועליך לשמור סוד. מקווה אני כי תדעי לשכוח״.

״ומה יהיה שכרי?״ ביקשה האשה לדעת.

״ככל אשר יושת עלי״, מיהר לאֵוואֵנברג להשיב, כשהוא נסחף בהצלחת המישחק ומכין עצמו לגדולות מאלה, ככל שידע ופעל בימים שפיו היה לו כפלצור וכחכה.

״אני דורשת הרבה״, קשקשה הגברת בלשונה, ״אני אכתיב לך תנאים קשים״.

״כל זמן שלא נפגשנו פנים אל פנים״, היה לאֵוואֵנברג מלהג ואץ, ״רשאית את להתברך בליבך כי יש לאל ידך להכתיב את התנאים. אך אינני בטוח אם יעמוד בך ליבך להתאכזר אלי, שעה שנתראה״.

״אוה, לא, אינני אכזרית כלל, אדוני. אינני אכזרית, אבל במועט לא אסתפק״, השיב הקול ולאֵוואֵנברג היה בטוח, משום מה, כי גם היא גררה ומשכה אליה כיסא לשבת עליו.

״גבירתי״, שאל בנימה קפדנית, ״האם אורשה לשאול שאלה?״

״שאל. אך אינני בטוחה כי אענה״.

״האם את מדברת אלי בעמידה או בישיבה?״

מעבר לקו הגיע לאזני הזקן קול צחוק, עליז וגלוי.

״אתה נפלא, אדוני. כיצד ניחשת? אני ממש בזה הרגע לקחתי לי…״

״הנה ענית לשאלתי״, קינטר אותה בדברים. ״רואה את שאינך נאפדת גבורה כפי שאת מבקשת לתאר את עצמך לפני. אנא, היי גלוית לב גם להבא, כשתגיע השעה לשיחה של התגלות״.

״בסיבוב הראשון נצחת אותי. אני מודה. ונפשי יוצאת לסיבוב השני. אתה מוכן?״

״מוכן ומזומן״.

״ובכן, הגיע תורי לשאול: מה מראה פניך?״

״יש לי שפם… כן. ומשקפיים אין לי. וקומתי גבוהה למדי ואני אינני עב־בשר. עיני כחולות. זו אמת לאמיתה. עיני כחולות, אף על פי שאינני בלונדיני. אני אומר זאת, מפני שהדבר בלתי רגיל במקצת. מה עוד תבקשי לדעת?״

״ואני תארתי לעצמי שאתה בלי שפם, משום מה. שפמים יש בימינו רק לדרדקים בני שמונה עשרה ולאנשים זקנים״.

״כן, בעיקר לזקנים״, אישר לה לאֵוואֵנברג.

״ואתה, אינך רוצה לדעת מה צורה יש לי?״

״התרשיני לנחש?״ הציע.

״אדרבא. זה יהיה משעשע״.

״יש לך שיער שחור, חלק ומתוח בחזקה על קדקדך והוא נאגר לך על ערפך, או בקצה ראשך, כפקעת עגולה… גם עיניך כחולות. ואולי אפורות… מעולם לא ידעתי להחליט בלבי מה צבען. אבל הן מתמלאות דמעות על נקלה, למשמע מלים מסוימות… או בשעות מסוימות של היום. ואפך צר וישר. ופיך רחב מעט, ושפתיך עבות מעט, אבל לא עבות מאד. סנטרך מלא, אך לא גדול ביותר, וצווארך דק מן הרגיל וארוך מן הרגיל… השיער השחור שלך, בלילה הוא מכחיל בצבע כחול כהה… וביום, כשאת סורקת את שערך, הוא משמיע נפצוצים חשמליים… נפצוצים דקים, כמעט בלתי נשמעים…״

כשכילה לתאר לפניה את מראה פני אשתו, כפי שהיתה לפני כשלושים וחמש או ארבעים שנה, שב והעביר אצבעות ידו על עיניו, כדרך שעשה במשרדו של מושב־הזקנים, כשסיים את השיחה עם בתו.

מן העבר השני נתמשכה הדממה יותר מן הראוי. אף הוא שתק. ואז שמעהּ אומרת:

״אתה לא תיארת אותי, אדוני. אתה תיארת אשה שאהובה עליך מאד״, בקולה היה משהו עלבון עם תוכחה גלויה.

עייפות פתאום ירדה עליו, אבל כוחו של נימוס רב־שנים כפה עליו להמשיך ולא לאכזב.

״גבירתי היקרה״, אמר וקולו החל בוגד בו. גם קולו. ״גבירתי היקרה״, שב ואמר, ״נסיתי ככל שיכולתי. האמנם טעיתי כל כך?״

״אמנם״, אמרה וגם מקולה עלתה יבושת שלא היתה בה עד כה. ״סבורה אני כי הטרדתיך דיי. אנא, סלח לי״.

״חלילה. מכל לב אני מודה לך על השיחה הנעימה״.

מן העבר השני בא מלמול בלתי ברור וברכת לילה טוב.

לאֵוואֵנברג עוד החזיק זמן מה את השפופרת בידו ואחר הניחה לאט לאט, בזהירות, כדרך שהניח את משקפיו על שולחן הלילה הקטן, בסמוך למיטתו.

אבל כוח לקום מן השרפרף לא היה ברגליו.

---

פגישה באל-אברידג׳ (פרק זכרונות)

מאת

בנימין תמוז

לפני עשרים ושש שנים, בימי מלחמת העולם השניה, נמניתי עם צוות ארצישראלי שהוטל עליו להקים מחנה־צבא לאוסטרלים, על גבול מצרים, קצת צפונה מרפיח, בקילומטר 104, מול דיר־אל־בלח.

מהנדס יהודי בדרגת מייג׳ור, מנהל עבודה בשם נאמן ומהנדס כבישים של חברת ״של״, שמואל מיקוניס, קומוניסט־במחתרת, היו בצוות זה, ואילו עלי הוטל לשמש מעין אדמיניסטראטור לארגון־הפועלים ומשלם־משכורות. נצטוויתי לרשום כמאתיים בידואים לעבודה, ויצאתי לגייס אותם מקרב השבטים הסמוכים, בני־חנאג׳רה ובני־תראבין.

זמן קצר לאחר מכן הגיעו חמרי־בנין, דלק וצרכי מזון. חייב הייתי למצוא נוטר מהימן, שיהיה ממונה על השמירה וימנע גניבות – משימה עדינה למדי בתוך אוכלוסיית המדבר, שלפני דור או שניים התפרנסה על שוד וביזה. טעות בבחירה היתה גורמת, בלי־ספק, לפיטורי.

מה שהקשה על הבחירה היתה העובדה, שכמעט כל אחד מן הבידואים היה בא אל המחנה כשהוא חגור חרב עקומה לירכו ומראה כל אחד מהם מטיל יראה ואימה – מראה יאה ונאה לנוטר ממונה על רכוש גדול ורב. מה שהקל על הבחירה היתה ההנחה, כי הנוטר חייב להיות בן לאחת המשפחות השליטות, מבני אבו־מדין או מבני עלי אֵל־מסאדר.

מקץ שבועיים היו שמות האנשים שגורים וסדורים בזכרוני ולבסוף נתתי עיני לטובה בנער בן י״ז, עודאֵ שמו, בן־זקונים לשייך אֵפריח אבו־מדין. לעודאֵ עיני־איילה חומות־בהירות, בעלות גוון זהוב ועמום. קומתו ממוצעת, גווֹ דק ופסיעתו על פני דיונות־החול היתה חומקנית כשל רוח, עוטה גלימה לבנה, נקיה תמיד. גם חיוכו היה נקי מחנופה ובדילותו מן העדה הגדולה נטעה בלבי את האמונה כי אני מיטיב לבחור. נתתי בידו משרוקית, העליתי את שכרו מששה־עשר גרושים לעשרים גרושים ביום והרציתי באזניו באריכות על טיב האחריות ששנינו נוטלים על עצמנו.

עודאֵ האזין מתוך שתיקה, מביט בי מבלי להניד עפעף, וכשכיליתי דברי אמר ׳חאדאַר׳ ולא יסף.

עד ליום שבו עזבתי את המחנה – מקץ ארבעה חדשים – לא אירעה שום גניבה והליכי ההוצאה וההכנסה של החמרים שבמחסן התנהלו בסדר ובמשטר מופתיים.

כשהייתי חוזר מחופשותי שבתל־אביב, הייתי מביא לעודאֵ מתנות קטנות. פעם הבאתי לו מכונת גילוח נוצצת ובפעם אחרת – כשנולדה בתו הבכירה – הבאתי שמלת תכלת מרוקמת. הוא קיבל את הדורונות כמעט בשתיקה, מבלי להפריז בדברי־תודה ופניו רציניות, כתמיד.

יום אחד ניגש אלי אחיו הבכור של עודאֵ, השייך פרחאן, גבר כבן ששים, ושאלני אם אוכל לבוא עמו בערב אל מאהל־המשפחה. כשהשבתי בחיוב, הסביר כי עודאֵ הציע להזמין אותי לזבח, כדי שאהיה לו לאח. המשפחה דנה בדבר והחליטה למלא את משאלתו.

בלילה ההוא קיבלתי מידי עודאֵ חרב בידואית עתיקה, מתוך אוצר המשפחה. נדן העץ, המצופה עור־עזים וקישוטי נחושת, היה חדש ונוצץ, מעשה־ידי אומן־מומחה מעזה, שטרח על המלאכה שבוע ימים, לפי הזמנתו של עודאֵ. כן קיבלתי באותו לילה חותם־נחושת קטן ובו חרותות המלים ״אמין אבו־מדין״. ״בנימין זה אמין בערבית״ – הסביר לי עודאֵ. השייך פרחאן היה מגלגל בין אצבעותיו כדורי אורז רוויי־שומן והיה נותנם בפיו כל שעת הסעודה, ועבד־המשפחה היה נוטל עצמות, שכירסמתי מעליהן את הבשר, נותנן בפיו ומלקקן בקול שקשוק.

בשעה מאוחרת בלילה רכבתי על גבי סוס, בלוויית פרחאן ועודאֵ, עד למחנה. העבד החזיק באפסר סוסי כל הדרך ושני האחים רכבו מימיני ומשמאלי מתוך שתיקה.

בהגיע מועד־החופשה הבא שלי, הביא עודאֵ סל־נצרים ובו דגים, שנצודו באותו בוקר בימה של דיר־אֵל־בלח, קופסת פח ובה חריצי גבינת־כבשים מלוחה וכן כמה אגודות של ירקות ותמרים. הוא העמיס את החבילה על המשאית שהובילתני צפונה ואמר כי עכשיו, שאנחנו אחים לא אוכל לסרב לו, ואשתי בוודאי תשמח על המאכלות, מפני ששמע כי בעיר קשה להשיג מזונות בימים אלה.

אמרתי לו שאין לי אשה.

עודאֵ נדהם, שאל אם אין אני משטה בו, שהרי אני קשיש ממנו בכמה שנים; ואחר־כך אמר כי ראוי לי לשאת אשה מיד, ואשה בידואית עדיפה על כל אפשרות אחרת.

״עליך רק לומר כן״, הוסיף עודאֵ ושלחני בשלום לביתי.

מאותו יום ואילך נהג בי עודאֵ כפי שנוהגים באדם בודד, שאין לו אשה וילדים; הוא היה נשאר במחנה אחרי שעות העבודה, משתתף עמי בסעודת־הערב, ולאחר מכן היינו יוצאים ברכיבה אל תוך המדבר, מתארחים באהלי נכבדים, לוגמים קפה בחבורה, ולעתים קרובות היה עודאֵ מצרף אלינו כושי נכה־רגליים, שהיה משמש מעין ליצן־החצר בשבטו של אביו. אותו כושי היה מספר מהתלות, שר ומחקה קולם של חיות ואנשים. עליו סיפרתי בהרחבת־מה בספרי ״חיי אליקום״.

מאחר שלא הודעתי באזניו של עודאֵ על הסכמתי לשאת לי בידואית לאשה, לא שב להזכיר ענין זה בשיחותינו, ואני סבור שעבר על הענין בשתיקה, מפני שהאמין כי מום נפשי או גופני מונע ממני לשאת אשה. אבל מאותו פרק זמן ועד ליום צאתי את המחנה נהג בי כמטפלת בילד חולה. אף שהיה בן י״ז, ואני כבן עשרים, לא חדל מלהקיף אותי בדאגה יומיומית: הוא הקפיד על שעות־הסעודות, דאג להרחיק חבורות פועלים פטפטניות, שבחרו להם לבלות את שעות המנוחה בצהרים סמוך לחלון צריפי; הוא הציע לי הסדר, שלפיו לא אצטרך להשכים קום בחמש בבוקר, לבקר את התיצבותם של הפועלים לעבודה, וכן הזהירני שלא לשתות מתוך המים שבחבית הזפת, המים אשר שימשו להרטיב בהם את אדמת־החמרה, שממנה גיבלו טיט ועשו לבנים.

כיום, ממרחק עשרים ושש שנים, אני מעלה פרטים אלה – הפרטים היחידים שיש בידי להעלות – מתוך נסיון להסביר לעצמי ולזולתי טיבו של הקשר שנוצר בין עודאֵ לביני. ולמעשה, אין בפרטים אלה כדי להסביר הרבה. שכן היה הקשר חזק הרבה יותר משניתן לאמדו ולציירו בעזרת ההתרחשויות והעובדות המועטות ששרדו עמי בזכרון.

חמש עשרה השנים שחלפו מאז הכרתי אותו ועד ליום שבו כבשו צבאותינו את רצועת עזה, ב־1956 – חמש־עשרה שנים שבהן לא ראיתיו ולא שמעתי עליו דבר – רק הגבירו, באורח בלתי־מוסבר ובהיקף מתמיה, את האינטנסיביות של זכרונותי והרהורי על עודאֵ. לימים הייתי מהרהר בו כבאחד מבחירי הידידים המועטים שרכשתי לי בחיי; ותוך כדי כך הייתי תמה על עצמי ומתקשה להבין מדוע הולכת דמותו ופושטת בתוך ישותי ומתרווחת בנשמתי, כשהיא דוחקת, לפעמים, מקומם של זכרונות ואנשים הראויים – לכאורה – לתפוס מקום נכבד יותר בלבי.

ב־1956, בעצם ימי הקרבות, יצאתי אל רצועת עזה מתוך נסיון למצוא אותו. באותו פרק זמן היה עודאֵ צריך להיות בן 32. בוודאי היתה לו משפחה ענפה, ובוודאי היה צריך להגנה כל שהיא מפני תגרת תנאי המלחמה והכיבוש. תוך כדי דהרה במכונית על פני הכבישים הזרועים גוויות חרוכות, קטועות־אברים, שאלתי את עצמי, אם לא היה עודאֵ בין הפידאין; אם לא התיצב, עם נשק בידו, ללחום בחיילינו; אם לא אמצא אותו במחנה־שבויים, אויב ושונא, בין אלפי הפרצופים העייפים המביטים בנו מתוך איבה גלויה ומתפללים לאבדננו.

זוכר אני כי חלפנו, באותו מסע, גם על פני הקילומטר 104 ואני הבטתי – מתוך טפשות גלויה לעין – בכברת האדמה שעליה עשינו שנינו כארבעה ירחים, וצפיתי לראותו יושב, כשחרבו על ירכו, בפתח המחסן.

אחר־כך מילמלתי לעצמי דברים של הצטדקות, דימיתי לשמוע קולות שגוועו במרחבים הללו לפני ט״ו שנים, התאמצתי לקלוט קולן של חיות, כדרך שאותו כושי נכה־רגליים היה משמיעם באזנינו. ולבסוף נואשתי; אפילו במשטרה של עזה, במשרדי המושל או בקרב אספסוף הרחוב של עזה לא מצאתי אדם ששמע את שמו.

והנה עתה, מקץ עשרים ושש שנים, כששבנו וכבשנו את רצועת־עזה, שוב לא נחפזתי לנסוע שמה. אם עודאֵ חי, הריהו בן 43 שנים. אפשר שהוא נראה אף זקן מכפי גילו; למה אבוא להתיצב לפני אדם, שבוודאי שכחני כליל, בעוד לבי יוצא לפגישה? סבור הייתי כי פגישה זו יכול אני לקיים ביני לבין עצמי, כפי שאני עושה בשעה שזכרם של מתים יקרים עולה על לבי. אפשר לשוחח, אפשר לשאול ולענות. נוכחות הזולת אינה מעלה ואינה מורידה. הדיאלוג הוא פנימי, ביסודו, וחזקה על מצוקות־הנפש ושמחותיה שיעלו בחכה את שרצוי להן, לפי צרכי המקום והשעה.

אף על פי כן לא התאפקתי ויצאתי אל הרצועה, כחדשיים וחצי לאחר הכיבוש. כשנכנסתי לרחובות עזה, שירבבתי ראשי מן המכונית ושאלתי את השוטר הערבי הראשון שנזדמן לפני, היכן ביתו של השייך עודאֵ אבו־מדין.

בלא כל גינוני־הפתעה, למשמע שאלה נואלת, לכאורה, הורה השוטר בידו כלפי שמאל ונקב בשמו של מחנה הפליטים אַל־אֵברידג׳. ״בקצה המחנה״, אמר, ״תמצא בית גדול, בתוך פרדס״.

בכניסה לאַל־אֵברידג׳ חזרתי ופניתי אל חבורה של נערים באותה שאלה. אחד מהם אמר: ״השייך עודאֵ הוא דודי. אני אסע אתך״.

בקצה המחנה, מעבר לבתי־החומר הנמוכים, בסופה של סימטה מאובקת, ניצב שער־עץ בתוך גדר גבוהה, שמעברה השני הציץ גגו של בית בן שתי קומות. הנער קפץ מן המכונית ונעלם בתוך השער.

מקץ שעה ארוכה־למדי יצאו שתי נערות מפתח החצר, הגיפו אחריהן את השער ונשאו לעומתי את ראשיהן בשאלה. האחת היתה כבת י״ד והשניה כבת י״ב. הן היו דומות לעודאֵ עד כדי כאב.

״היכן אבא?״ שאלתי.

״איננו״, אמרה הגדולה.

״איננו?״

״איננו״.

״מתי ישוב?״

״לא יודעת״.

״איפה הוא?״

״לא יודעת״. והפעם גילו עיני האיילה כי שקר בפיה.

״הלך לעזה?״

״אולי״. ושוב גילו העיניים את השקר המבודח והעיקש.

״היכן אחותך הבכירה?״ שאלתי.

״אני הבכירה״, אמרה בת הי״ד.

״לשייך עודאֵ יש בת כבת עשרים ושש״, אמרתי.

״אין״, אמרה הילדה. ״אני הגדולה״.

״לפני עשרים ושש שנים נולדה לו בת״, אמרתי.

״אני הבכירה״, חזרה ואמרה בתוקף.

הבטתי בשער־העץ מתוך יאוש, שבתי ועיינתי בתווי־פניהן של הילדות ולבסוף אמרתי:

״כשיבוא אבא, אמרי לו: ׳היה כאן יהודי אחד, שעבד אתך בשביל האנגלים, לפני עשרים ושש שנים. הוא קיבל ממך חרב במתנה. וגם חותם׳. חזרי על דברי״.

״היה כאן יהודי אחד, שעבד עם האנגלים ולקח חרב״.

״וחותם״, תיקנתי.

״וחותם״, אמרה.

ואז, כשפניתי לשוב אל המכונית, חרק השער שבחומה ואשה כבת עשרים וחמש, תינוק על זרועה ושן־זהב נוצצת בפיה המחייך לרווחה, דחקה עצמה אל קצה השביל ואמרה לי:

״בתו הראשונה מתה, אדון בנימין. וגם אשתו הראשונה. וגם אשתו השניה מתה. עשרים ילדים היו לו מהן ואני האשה החדשה ויש לי שלושה ילדים״.

כל אותה שעה היתה מאזינה לשיחתנו מעבר לשער.

״בתו מתה?״ אמרתי.

״אנחנו פוחדים לפגוש יהודים״, אמרה.

״אבל אני…״ פתחתי לומר משהו.

״אני יודעת״, אמרה. ״אתה נתת לו במתנה שמלה בשביל בתו הראשונה… מיד כשבא בן־אחותו ואמר שיהודי אחד בא ושואל עליו, מיד אמר לי בעלי: זה בנימין… אבל לא היינו בטוחים״.

היא שבה וצחקה ושן־הזהב נוצצה בפניה השחורות.

״עכשיו אנחנו יודעים. הוא תיכף יבוא״.

ומקץ רגעים אחדים שב השער ונפתח, ובתוך מסגרת העץ ניצב לפני עודאֵ, הנער בן השבע עשרה, והוא גבר בן ארבעים ושלוש.

חשתי כי פני מחוירות.

״אתה מכיר אותי?״ אמרתי.

עודאֵ העלה חיוך על פניו, בא וצעד לעומתי ואנו נפלנו איש בזרועות רעהו ונשקנו זה לזה.

זיפי־שיער קצרים דקרוּני, ריח שמלתו הלבנה עלה באפי, ריח דק, ניחוח חולות נישאים ברוח ועשן של טאבון שכבה לפני חצי יובל שנים.

1967

---

חלום (דירתנו הישנה)

מאת

בנימין תמוז

הבשורה שהגיעתני, כי דירתנו הישנה, היא בית־ילדותי, קיימת ועומדת על תילה, על רהיטיה ועל ריחה וקולותיה, היכתה אותי בתדהמה כל כך, עד שהתעלמתי כליל ממביאת־הבשורה ולא התעכבתי, מבוהל ונבעת, לשאול את עצמי אם אינני חולם.

רצתי, כמעט פרחתי, אל עבר המקום ההוא, שעד עתה הייתי נמנע – מעצמת המועקה על אבדנו – אפילו מלהביט לעברו, כשהייתי חולף על פניו, ממרחק מה, לעתים, לרגל ענייני.

עכשיו שעטתי שמה בחפזון של בורח, אשר מחמת אבדן־עשתונות הוא דוהר אל־מוקד הסכנה, במקום שיהיה אץ בכיוון ההפוך; ככל שיארע לעתים לאנשים המבקשים, בסתר־ליבם, את כליונם בחיק המורא, כאילו בו יבואו על תכלית ערגונותיהם.

הזמן שבו הייתי עומד – זמן קרוש כבצה ודומם כמו קרבת־אסון – נצטמק ונרתע, כפי שמעולם לא עשה למעני עד כה, והדפני אל תוך הדירה הממתינה.

באחד מחדריה היתה נברשת דלוקה משולחת מן התקרה ולאורה ראיתי את החדר כפי שהנחתיו.

כמצופה – או בניגוד גמור למצופה, אחת היא, – היה הכל כפי שהנחתיו אז מאחורי. כמו זה עתה יצאו יושבי המקום את הדירה ומיד ישובו. החדר היה שרוי באותו סדר־נוח, ארעי־תמיד, כשכל חפץ מצוי בהישג ידו של המבקש; לא כאותו סדר שמתקינים לקראת בואם של זרים, שכל־כולו אי־נוחות, העמדת־פנים ורמז לזמן קצוב מאד, שעם סופו על הזר להסתלק כלעומת־שבא.

החדרים האחרים היו שרויים בחשיכה, כבכל מקום שבו בני־אדם חיים; האור הולך אחר החיים ובעקבות היוצא ימש חושך.

העפתי מבטים מהירים, חסרי סבלנות, על סביבותי; עוד אשוב אביט בכל אלה כנפשי־שבעי, מעתה ואילך. עכשיו עלי למהר אל החדרים האחרים. אי־בזה אמצא את אמי, אשר ממנה הגיעתני הבשורה.

עיני תרו אחר המטבח, שהיה ריק, והגיעו אל חדר המיטות של הורי. תחילה היתה המיטה ריקה בעיני, אבל כשאמרתי להוסיף ולשוטט על פני הדירה, הבחנתי כי המיטה הריקה והסתורה איננה ריקה. השתהות־מה על פני המצעים גילתה כי בתוך הגל הלבן נושם גוף קטן וערטילאי. מבין השמיכות קמה תנועה זהירה וידה של אמי נשתלחה בסדין, לגלות את פניה ולהציץ בי.

מן הפגישה הזאת הייתי מתיירא ביותר.

כל כך מוקדם, כל כך בשכבר־הימים מתה עלי אמי, עד שמותה נצטייר בעיני כזניחה, כבגידה מרושעת; פירוש אחר אין הילד יודע למות־אמו בשחר־חייו.

כן יודע הייתי כי אמי אף היא מבינה בדרך זו את פרידתנו, אלא שמסיבות נעלמות ממני לא היה בכוחה – או לא התאמצה די־הצורך – לשים את הפרידה לאל, ולהוותר עמי.

היא שלחה בי מבטה ממעמקי המיטה ופניה, קמוטות־שינה, שיוו לה מראה־זקנים, מראה מסתבר יפה נוכח העת הרבה שחלפה מאז הלכה מאתי.

אבל הבהלה שאחזה בה למראה עמידתי כאן לבשה ארשת של בהלת־ילדים נפחדים והיא מהרה לשוב ולכסות פניה ממני.

ענין זה היה מופרך מיסודו. שכן החיים פוחדים מפני שיבת־המת; אבל מדוע ייבהלו המתים למראה החי הניצב על מקומו?

אף שהמיטה שבה להיות כמו־ריקה, ידעתי עתה כי אמי מוטלת שם, ואפשר שלא תשוב להגיח מתוך מחבואה ואפשר שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו, ודהרת־בואי אל הדירה תהיה חסרה לעולמים את שחסרו חיי, את איבדה ילדותי ביום מותה.

נצבתי באמצע החדר, לבדי, מצפה להתעורר מחלום. אבל הכתלים לא משו, המראות לא נבלעו תחתם ורק הרצפה כמו חגה־נעה תחת רגלי המועדות.

---

נפש חפצה

מאת

בנימין תמוז

א

סמוך לשעה השמינית בבוקר צילצל הפעמון. האשה הרימה ראשה מן הכר.

“אֶלי, גש פתח תראה מי שם כל כך מוקדם, לפני שיעירו את הילדים”.

אֶלי גישש ונטל את משקפיו, שיפשפם בשולי הפיג’מה שלו, הכניס רגליו בנעלי הבית ודידה אל הדלת. איש לבוש מדי שרד כחולים הגיש טופס והראה היכן לחתום. מתוך תחושה מוקדמת לא שאל אֶלי דבר, מיהר לחתום, מיעך חיוך כלפי בעל המדים, נטל את הטופס והגיף את הדלת בזהירות. הצצה חטופה בתוכן הכתוב אימתה את השערתו.

“מה הם רוצים שם?” שאלה האשה בלחש.

“זה מהמשרד. רוצים שאבוא יותר מוקדם היום. יש משהו, כנראה. אַת אל תקומי; אני אקח לי קפה ואת תשכבי עד שיתעוררו הילדים”.

הוא נכנס לחדר הרחצה, ניפח את לחיו מול הראי, העביר אצבע על פניו והחליט שיש להתגלח. מן הראי ניבט אליו פרצוף מדוכדך והוא זקף כנגדו גבה זעופה, מחה לחלוחית מזוית העין וקימט את מצחו בתמהון: עד כדי כך אין המצב ביש, חלילה. כבר עמדנו בגרועות מאלה. אבל בטרם ניגש להעביר את רוע הגזירה, יש שהות לצאת לרחוב. בחוץ נעשים הדברים פשוטים יותר. פוגשים מישהו ושחים באזניו על הפרשה, מקבלים טפיחת־כתף מרגיעה, מתלוצצים ומוצאים עצה. הבלים.

הבוקר אי אפשר יהיה להשתמש במכונת הגילוח האנגלית, המחדדת להבים מעצמה ומשמיעה טרטור קצוב ונעים — קליק־קלאק של פלדה דקה וגמישה; האשה עלולה להתעורר. אבל אפשר, כמובן, ליטול את המכונה האמריקנית; זו מחליקה על הלחי כיד לוטפנית, קרירה. זהו מה שבעצם נחוץ הבוקר. טוב שיש צעצועים חמודים כאלה בעולם. הם עשויים במין חכמנות חייכנית, שובבה, משיבת־נפש, ויש בכוחם לגרש כל תועבה מן הלב; כגון זו שהתרגשה ובאה עליו הבוקר.

ואחרי הגילוח, לגימה חטופה ואחר כך סיגריה, שמציתים אותה על ידי כך שגוחנים אל האצטבא ומפעילים את המכשיר הכבד, הרובץ גאה כל כך בין הספרים; או שמוציאים מאחד הכיסים מצת־כסף שטוח וקריר, מטילים אותו באויר וחוזרים וקולטים אותו מצדו הנכון, וביד אחת הוא מופעל, תוך תקתוק־רשיפה, וניצתת להבה המטילה עצמה הצדה, במאוזן, ודולקת באש כחלחלה. פאטנט צרפתי שאין נאה הימנו.

ואז, לאחר שהנעלים צוחצחו יפה והעניבה הותאמה במקומה, מקשיבים לעבר החדר השני ויוצאים בלאט מן הבית, מבלי שנשאַלת שאלות מיותרות ומבלי שנאלצת לשקר או להסתבך. והרי החוץ לפניך.

יש לחיות מתוך חן והרחבת העין והלב. יש לאהוב הרבה חפצים יפים. הרחבת הדעת; הה, הרחבת הדעת!

מעבר לפינה משתפל הרחוב הראשי ובו חנויות הספרים. אם רוצה אדם לבדר דעתו באמת ולדחות מעליו, תוך בוז ותחושת עליונות, את הטרדות הגסות של ההוויה היומיומית, אין טוב לו מאשר לרכוש ספר בבוקר. רצוי ספר שירים חדש, או, מוטב, ספר בלאדות עתיקות.

מוכרי הספרים אוהבים את אֶלי ומקבילים את פניו בחביבות ובשמחה גלויה. לרובם הוא חייב כסף, אבל מעולם — מעולם — לא הזכירהו מוכר־ספרים על חובו. הללו מפצירים בו שיוסיף ויקח. הם מבינים. שהרי רובם אוהבי־ספרים אף הם ושיחה עם אלי שקולה אצלם כנגד עשרה קונים.

הוא חולף על פני חלונות הראוה, מציץ לתוך אפלולית החנויות, מנפנף לשלום אל מכריו: יש משהו חדש היום?

“ראית כבר את האלבום של המיניאטורות האיטלקיות, מר אשל?”

“בוודאי שראיתי. אבל זה יקר. יותר מדי יקר”.

“מר אשל, אתה מעליב אותי. האם ביקשתי כסף?”

“הו, הו, אתה לא תפתה אותי הפעם. לא לא. כמה אני חייב לך שם?”

“באמת, מר אשל, הנח לזה. הנה, קח אותו. זהו טופס אחרון. היו לי בסך הכל שלושה”.

אֶלי נוטל את הכרך הכבד והמבהיק לידיו. באצבעות זריזות וזהירות הוא מעלעל בספר, חש הנאה גוברת והולכת ולמראה אחד הדפים הוא יודע כי היסוסיו נשברו.

“נו, טוב, נקח את זה. אבל אמור לי מה החשבון”.

מוכר הספרים עוטף את הכרך, מחליק על גבו של אלי ואומר שבאמת לא כדאי לדבר על זה.

ב

בבואו למשרד, מחפש אֶלי אחר חדר ריק שיש בו טלפון, ומשאינו מוצא הריהו הולך לחדר הלבלרים, הרכונים על ספרי־החשבונות. מפני אלה אין הוא חושש ביותר.

“הלו, עורך דין סלומון. שמע, עורך דין סלומון, איך זה?… באמת… שמע, איך אתה עושה לי דבר שכזה?… מה פירוש לחצו עליך? הרי אפשר להסביר… אני אינני איזה מישהו שמשתמט מלשלם… כן… אבל בעד מאתיים וחמישים לירות שולחים איומים במשפטים?… מה זאת אומרת שזה לא איוּם!… בטח שזה איוּם!… באמת שאינני מבין אותך… כן, כמובן. תסביר להם שלא יהיו חזירים… כמה זמן? זה יקח יומיים־שלושה… לא. לא יותר… אל תדרוש שאשבע לך… כן… אני יכול להיות שקט, מה? כן, כן… הבטחתי, הבטחתי… תודה, תודה. שלום”.

אֶלי מניח את השפופרת ומסתכל על סביביו. דומה שהפקידים לא הרימו ראשיהם מעל הספרים. מכל מקום עבר הסיוט. הנה, באמת לא נורא, וטוב שהאשה לא פתחה את הדלת בבוקר. הנה, כך הכל מסתדר ושוב אפשר לנשום; עד להודעה הבאה. מה לעשות? הרי אי אפשר לקום לפתע פתאום ולשלם את כל החובות. וביחוד כשמַשהים לך כספים. הנה, בעד תרגום התזכיר של הפרדסנים לא שילמו עד עכשיו; ואם יש הכרח, אפשר למכור חלק מאוסף המקטרות. עדיין אין המצב נואש עד כדי כך.

במסדרון מהדהד קולה של הטלפוניסטית. יש קריאה בשבילו. הוא אץ לחדרו. מפצירים בו, בטלפון, שיתפנה אחרי שעות המשרד.

“כתבתי סיפור, אֶלי, ואתה מוכרח לקרוא אותו היום ולומר לי את דעתך. נוכל ללכת אחר כך לקולנוע… לאשתך תוכל לצלצל… תאמר לה בשמי שאני ביקשתי… שמע, אל תגיד לי לא… אתה צריך להבין את מצבי. אני מרגיש חוסר־בטחון איום. אינני יודע אם כתבתי זבל גמור, או שזה באמת משהו, אתה מבין?… ככה, יפה, אֶלי. ידעתי שאתה תהיה בסדר”.

אֶלי שוקע בכורסת־העבודה שלו, לופת את המסעדים ומביט בעיניים קמות אל הניירות שנערמו על שולחנו. מה יאמר לאשתו? גם תמול גם שלשום חיפש ומצא הסברים להיעדרו מארוחת הצהרים. תמיד חוזר הענין חלילה. היא מתמרמרת, נוזפת, מוחה ומשלימה. חזירוּת; אבל לא בו האשם. הרי אי אפשר לסרב. אדם כתב סיפור… הניירות שעל השולחן רוחשים ודוחקים עצמם, כביכול, אל בין ידיו. הוא מרתיע עצמו בכורסתו ומעווה פניו בבחילה, ומעוית־הבחילה נרקמת תודעת־בכי בלבו. מתי יֵשב אל שולחנו שלו, מול נייר חלק, ויעלה מה שבנפשו? סיפוריהם של האחרים אינם פותרים ולא כלום. עליו לנתק עצמו, יום אחד, מן הענינים כולם ולשבת אל השולחן, לכתוב, לכתוב, לכתוב.

צלצול מן המנהל. קוראים לו לישיבת־הבוקר. שעה וחצי של שממון־הלב.

וכשהוא חוזר לחדר, הריהו מוצא אדם בלתי מוכר, יושב ומצפה, כשתיק של ניירות תחת בית־שחיו.

הזר מציג את עצמו. הוא צייר והוא שמע הרבה על מר אשל ואמרו לו שמר אשל מוכן לעזור לצייר, אם התמונות מוצאות חן בעיניו, כמובן… הנה, יש כאן תחת ידו כמה דברים… אולי יוכל מר אשל, שיש לו קשרים בחברה, למכור משהו… כמובן בתנאי מפורש שיתרשם לטובה, כפי שהוא מקווה.

אֶלי עוצם עיניו לרגע, כמגרש קורי־חלום מעליו, מבקש, בתנועת יד, לראות את התמונות ושואל את הצייר אם ישתה כוס תה.

ג

אחרי ההצגה בקולנוע נכנס אֶלי לבית קפה ומצטרף אל שולחנם של מכרים.

“הנה עוד אחד שלא היה באירופה!” קידמהו קול ענוֹת.

“נכון”, אמר אֶלי ונתישב אל השולחן באנחה.

“אל תגיד לי שזה בסדר, אֶלי”, טען כנגדו צעיר בעל בריטון רגשני, “אדם כמוך מספר לנו כל הימים על הגוטיקה ועל הסֶינה, על בודליר ועל השד יודע מה לא; ובעצמו לא יצא יותר רחוק מפתח־תקוה”.

“לך קל לדבר, מיכה”, השיב אֶלי בשברון־לב.

“מה יש? אשה וילדים?” התריס מיכה. “אני בטוח שתשכנע את אשתך בקלות”.

“כן, אבל הכסף מנין יימצא? הבוקר קיבלתי הזמנה למשפט”.

“שטויות. אני בטוח שכבר צילצלת לעורך הדין והסתדרת אתו. שמע, אֶלי, הצטרף”.

“להצטרף, למַה?”

“אני נוסע מיד כשאקבל פספורט וּויזה. בוא, נסע יחד. תהיה בן־אדם”.

“לעג לרש, מיכה. פשוט לעג לרש”, נאנח אֶלי. “מי יישאר כאן כדי לצלצל לעורכי־הדין? אני כבר לא מדבר על תשלום החובות”.

“שמע, המשרד שלך קשור בחברת האניות. יסדרו לך כרטיס חינם. בזה אני בטוח. תקח הלוואה ותשאיר כמה לירות בבית. נִסע לחודש אחד בסך הכל, אבל נהיה בפאריז. אתה תופס מה שאני מדבר אליך?”

“אם אני תופס? עַיר שכמותך, אתה קורע את לבי. אבל זהו הבל גמור. איך אני יכול לקום ולנסוע? שאני אקח עוד הלוואה. אחרי כל מה שלקחתי?”

“אֶלי, אתה מדבר כמו אשה זקנה. אם תרצה, תסע אתי. לי אל תספר מעשיות”.

אֶלי קמט מצחו ולא ענה.

“צלצל אלי הערב”, דחק עליו מיכה, “אם תחליט הערב, אתחיל לטפל מחר גם בענין שלך. בין כה וכה אני מתרוצץ במשרדים. וחוץ מזה, שמע, אי אפשר שדוקא אתה לא תהיה באירופה. תאר לעצמך שנלך לנו לכל המקומות האלה, לנוטרדאם, ל’לובר', ולאן לא. מילא, בשבילי זה אולי רק טיול נעים, אבל בשבילך, אלי. בשבילך!”

“הפסק, באמת”, גנח אלי, “אתה רוצה לראות אותי בוכה על השולחן הזה? אל תשפוך דם נקיים”.

“תהיה גבר. קום לך אל אשתך ודבר אליה”.

“לך לעזאזל”, אמר אֶלי וקם מאצל השולחן. “חבריא, אני מוכרח להסתלק, לא הייתי בבית מהבוקר”.

והוא יצא ושם פעמיו הביתה.

אחרי ארוחת הערב, נטל כרך שירים בידו ושכב על הספה. הספר נפתח לפניו בשירו של דילן תומאס Do not go gentle into that good night¹. שוב אותו פסוק טורדני. אילו כתוב היה Do not go gently into that night היה התרגום מסתבר למדי. אף כי גם אז צריך היה לתרגם את gently בביטוי המקביל למשהו כמו “כשה יובל לטבח” ואת המלה night היה צריך לקשור במוות. אפשר היה לתרגם, איך שהוא. אבל כשכתוב gentle ולא gently, הרי שיש למצוא מקביל גם לבן־גוון זה, והענין הוא למעלה מכוחה של השפה העברית. וכן אין כל דרך לתרגם into that good night שהרי good night הוא ברכת “לילה טוב” ואי אפשר לומר: “אל תלך מעדנות, או: אל תהיה מובל כשה לטבח, אל זה הלילה־הטוב”. איום ונורא. ובסופו של דבר צריך יהיה לתרגם. מה עושים?

אכן, עושים דבר פשוט: נוטלים שבועון אמריקני מצוייר ומסיחים, לעת עתה, את הדעת מענין שאין לו תקנה.

ובשבועון האמריקני אין מה לקרוא, אבל דפי הפרסומת שובים את הלב ביותר. איזה שפע של כלים נאים; כלים שאפילו על שימושם אתה למד לראשונה מן המודעות הללו. דומה שבתי החרושת אינם דואגים רק לפתרונות טובים יותר בשביל בעיות ושימושים קיימים, אלא שהם מגדילים לעשות בהמציאם שימושים חדשים ובעיות חדשות, מפני שהפתרונות כבר מצויים עמהם ומבקשים שוק וקונים. הנה מכשיר שבו אפשר לחתוך פרוסות משולשות מכל חומר הניתן לחיתוך. ובשולי תצלומו של מכשיר־פלאות זה מצויה כתבה המסבירה כי רק בפלחים משולשים אפשר למצות את מלוא ערכם התזונתי של גזר ותפוחי־אדמה, שלא לדבר על טעמם המשתבח ועל ה־crispness. והנה, רגע אחד, הנה באמת משהו. מכשיר High Fidelity יחיד במינו. לא זו בלבד שהוא רגיש יותר לתדירויות ולא זו בלבד שהוא מסווג את התקליטים אוטומאטית ולא זו בלבד שהוא בנוי כולו בארגז אחד, אלא שיצרניו מבטיחים כי גם תקליטים ישנים, שנוצרו בשיטות הנושנות ביותר, “קמים לתחיה” במכשיר זה. אֶלי נתלבט הרבה בבעיה זו, מאחר שבאוסף תקליטיו מצויים כמה לוחות נושנים, אשר בשום פנים לא יוותר עליהם. והנה נמצא הפתרון. בשולי המודעה מוזמנים הקוראים לבוא ולשמוע הדגמות במשרד הניו־יורקי של הפירמה וגם בסניף בלונדון, ברחוב אוכספורד. אֶלי מניח את השבועון מידיו ומצית לו סיגריה. ומאחר שקם ליטול לו אש, והוא חולף על פני הטלפון שעל השולחן, הריהו מרים את השפופרת, מחייג וממתין.

“מיכה, אמרת שאתה חושב על פאריז. למה רק פאריז? אפשר לגשת גם ללונדון, אם כבר נמצאים כל כך קרוב. סוף סוף לא נוסעים כל שנה. מה?… נכון שאני צודק…. רגע… עדיין אין זו החלטה… אתה יודע, עוד לא דיברתי בבית… טוב, בעוד חצי שעה אצלצל אליך שנית”.

ואֶלי מציץ אל המטבח. הילדים כבר הלכו לישון והאשה מסיימת עניניה ומוחה ידיה במגבת.

“ליזי, רציתי לומר לך משהו”.

“בוא, אני אשכב פה ואתה תשב ותגיד, אֶלי. אני כל כך עייפה פתאום”.

“כן, ליזי. שכבי לך… אני שמעתי היום… כלומר, הציעו לי להצטרף לטיול לאירופה. כמובן שסירבתי”. נחפז לומר, בטרם תעלה הבעת התמהון הצפויה על פניה. אך מאחר שהיא הקשיבה ללא תגובה, המשיך: “סירבתי, מפני החובות שלנו, כמובן… אבל, בעצם, זה רעיון… את יודעת, זה יכול לשנות הרבה בחיי… מה את אומרת?”

הוא נמנע מלהביט בפניה, ובמשך כמה שניות לא שמע תשובה. אז הציץ לעברה וראה חיוך לאֶה.

“מה, ליזי? נכון שזה רעיון, אבל לא בא בחשבון?”

“למה לא? אם אתה מאמין שזה יעזור, שזה באמת ישנה משהו, שתקבל מזה דחיפה חדשה… למה לא? אני תמיד בעד דבר כזה. אֶלי, אתה יודע שהחובות והכסף אינם מה שמציק לי. אתה יודע”.

הוא הביט בה, מאושר, נרגש ומוצף רגשות תודה. הוא זכר את ההסברים שהוא משמיע באזניה, בטלפון, כל שני וחמישי; הוא זכר את רקמת השקרים הקטנים שטרח לבדות למענה; גם עלו בלבו מעשי־תעתועים אחרים, אשר אילו ידעה עליהם היה לבה נחמץ בקרבה, והוא מיהר וגחן על ידה והעתיר עליה נשיקות.

“מיכה”, לחש לתוך שפופרת הטלפון, “התחל לטפל גם בניירות שלי, מחר בבוקר. נוסעים. נוסעים”.

ובשכבם במיטתם, בחשיכה, החליק את שערה של אשתו, והקשיב בדומיה כיצד נשימתה נעשית קצובה יותר ויותר וכיצד שוקעים אבריה בתנומה. אחר כך פקח את עיניו לתוך החשכה וזכר את מכשיר ה־High Fidelity אשר הוא עתיד לראות ברחוב אוכספורד. אבל הוא דחה מעל פניו את מראה השבועון האמריקני, והמריץ את דמיונו להרהר במוכרי־הספרים שעל שפת הסֶינה, במוזיאון “קליני” שבו יראה את הכלים הנפלאים של הגוטיקה הצרפתית ואת מוזיאון “צרנוּסקי” ו“גימאֶ”, בהם יפגוש, פנים אל פנים, את אמנות סין ויפן.

ואחר־כך יחזור הביתה ויתחיל בחיים חדשים, ויכתוב, ויכתוב, ויכתוב.

---

חמש זכירות

מאת

בנימין תמוז

א. תה של שחרית

זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם

מִדַּיָרֵי הֶחָצֵר, חוֹלֶה בְּלִבּוֹ.

פָּסְקוּ לוֹ רוֹפְאִים חַמִּין בְּכָל יוֹם. חַמִּין בְּסֻכָּר.

רַבָּנִים הִתִּירוּ לוֹ גַם בְּשֵׁנִי וַחֲמִשִּׁי.

פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ.

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הָיָה אֵד עוֹלֶה מִמִּטְבָּחוֹ,

אֵד תָּלוּי וְעוֹמֵד בֵּינוֹ לְבֵין אְלֹהָיו.

וְהַזָּקֵן, בַּבַּיִת פְּנִימָה, כְּנוֹאֵף בַּקֻּבָּה,

שׁוֹתֶה מִכּוֹס הַתַּרְעֵלָה.

לְיָמִים כְּשֶׁנִּשְׁחַט וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּאֶחָד,

הִצְדִּיק עַל עַצְמוֹ אֶת הַדִּין:

מֵאֲבוֹת אֲבוֹתַי הָיָה אוֹתוֹ זָקֵן,

אַחַד הַסָּבִים בְּכֶרֶם בַּת עַמִּי.

ב. מים מן הבור

בֶּחָצֶר מֵאֲחוֹרֵי כָּתְלֵנוּ עָמַד כֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.

בֶּחָצֵר בְּעִמְקֵי הַסֶּלַע רָחֲשׁוּ מַיִם בַּבּוֹר.

זְקֵנוֹת מְעֻטָּפוֹת צֶמֶר זָחֲלוּ מֵחוֹרֵי בָּתֵּיהֶן

לִשְׁאֹב מַיִּם. וְסָבָתִי בְּתוֹכָן.

מִן הַמִּרְפֶּסֶת צָפִיתִי בָּהּ, עוֹמֵס עִמָּהּ אֶת הַדְּלִי

חָרֵד לַטִּפּוֹת הַמִּתְאַדּוֹת בְּעִקְּבוֹתֶיהָ

מִתְנַשֵּׁם בְּטַפְּסָהּ בַּמַּדְרֵגוֹת

מֵצִיץ אֶל הַדְּלִי נִפְעָם מִצְּלִילוּת הַמַּיִם

מַאֲזִין לִטְפִיחוֹת הַתַּרְוָד הַיּוֹרֵד וְשׁוֹאֵב

מַאֲזִין לִשְׁקִיקַת הַקְּדֵרָה הַנִּמְלֵאת

מְעַלֵּעַ מַיִם מֵרָחוֹק בִּגְרוֹנִי

וַאֲנִי גָדֵל, צוֹמֵחַ וְעוֹלֶה, גִּבְעוֹל שֶׁרָוָה.

לְיָמִים צָץ פִּרְחִי עַל מְרוֹמֵי הַגָּדֵר

גָּבַהְתִּי מְאֹד. מִתִּפְרַחַת רֹאשִׁי עוֹפְפוּ זַרְעוֹנִים

לְכָל רוּחַ, הַרְחֵק אֶל מִחוּץ לַחוֹמוֹת,

נִתְפַּזְּרוּ וְהִצְמִיחוּ גִנּוֹת פֹּה וָשָׁם.

בְּאַחַד הַיָּמִים אֲחַפֵּשׂ וְאֶמְצָא

אֶת שָׁרְשִׁי הָרִאשׁוֹן הָעִקֵּשׁ הַיָּבֵשׁ

כְּשֶׁתָּקוּם הֶחָצֵר מֵאֶפְרָהּ לִתְחִיַּת הַמֵּתִים.

ג. הילד חולם את יעודו

יָשֵׁן הָיִיתִי עַל הַגָּג בַּצָהֳרַיִם

יָשֵׁן הָיִיתִי וְחוֹלֵם חֲלוֹם.

בִּכְפַר שִׁלּוֹחַ שֶׁבַּגַּיְא זָרְמוּ הַמַּיִם

צַחִים וּשְׁקוּפִים כְּמוֹ שָׁמַיִם

וְעַל רֹאשִׁי פְּרוּשָׂה סֻכַּת שָׁלוֹם.

בְּתוֹךְ נִקְבַּת הָהָר שֶׁל מֶלֶךְ יְהוּדָה

גָּלְשׁוּ הַמַּיִם עַל מִפְתַּן הָאֶבֶן,

גָּלְשׁוּ בַּלָּאט כִּמְחַזְרִים עַל אֲבֵדָה

גָּלְשׁוּ צְלוּלִים בַּדּוּמִיָּה הַכְּבֵדָה

כְּמוֹ אֲוִּיר דְּמוּמִים וּזְהוּבִים כַּתֶּבֶן.

בַּחֲלוֹמִי הָיוּ הַמַּיִם יָּם וּסְעָרָה

בַּחֲלוֹמִי הָיוּ כַּלָּיְלָה שְׁחוֹרִים

כִּרְעָמִים מַכִּים עַל פֶּתַח מְעָרָה

כְּזַלְעָפוֹת מָטָר סָבִיב, כְּתַחֲרָה

שֶׁל יַעַר מַיִם הַסּוֹגֵר מֵעֲבָרִים.

וְקוֹל אָמַר אֵלַי בַּחֲלוֹמִי:

אִם הַלָּבָן הָפַךְ לְךָ שָׁחוֹר

אִם סְעָרוֹת לְךָ נִגְלוּ בַּדְּמִי

וְאִם רַק זֹאת בִּקַּשְׁתָּ מֵעִמִּי,

אַחֵר תִּהְיֶּה עֵת מִשְּׁנָתְךָ תֵּעוֹר.

ד. מעקה של ברזל

יַלְדָה הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִּם

מְהַלֶכֶת בֵּין מַעֲקוֹת הַבַּרְזֶל

עַל מַרְצְפוֹת חֲצַר סָבָתִי.

גַּרְבֶּיהָ שְׁחוֹרִים, וְרֻדּוֹת בִּרְכֶּיהָ

וְרִיסֶיהָ סוֹגְרִים עַל הָאוֹר.

בַּעֲלוֹתָהּ בַּמַּדְרֵגוֹת הָיְתָה שׁוֹהָה,

אֶת הַבַּרְזֶל לָפְתָה וְהִרְפְּתָה

בַּעֲלוֹתָהּ אֶל בֵּית אִמָּהּ.

בְּהִתְגַּנֵּב בַּלַּיְלָה אַף אֲנִי עָלִיתִי

בְּאוֹתָן הַמַּדְרֵגוֹת

יָדִי עַל הַבַּרְזֶל גּוֹשֶׁשֶׁת.

בְּכָל מָקוֹם שֵׁנִּשְׁתַּיֵּר חֻמָּהּ עָצַרְתִּי וְלִבִּי עָמַד.

בְּעִקְּבוֹתֶיהָ אָנֹכִי צוֹעֵד מֵאָז

וּלְעוֹלָם אֵינִי טוֹעֶה:

בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּיַּר חֻמָּהּ

אֲנִי עוֹצֵר וּמִתְנַשֵּׁם.

ה. ירושלים מבקשת על נפשה

כָּל הַלַּיְלָה נִבְעִים סְדָקִים בְּקִירֹות הָאֶבֶן. סִמְטָאוֹת מִתְעַקְּלוֹת

וְחָגוֹת. אֶנְקַת יְשִׁישִׁים לִמְשֹׁךְֹ תַּרְדֵּמָה לַגְּוִיָּה הַמְסָרֶבֶת.

כַּמָּה דּוֹרוֹת לֹא יָדַעְתָּ תְּנוּמָה? כַּמָּה יוֹבְלוֹת לֹא שָׁקַעַתָּ בִּשְׁנָת

אֶל עֶרֶשׂ הֶהָרִים, זוֹ הַשֵּׁינָה שֶׁכָּל פּוֹחֵז וָרֵיק בְּעָרֵי הָעוֹלָם זוֹכֶה בָּהּ

בְּלֹא מְחִיר?

אֶת הַבֹּקֶר הַוָּרֹד הָעוֹלֶה צוֹנֵן מִן הַמִּדְבָּר שׂוּמָה עָלֵינוּ לְקַדֵּם

בִּמְאוֹר פָּנִים, פֶּן יַחֲזֹר הָעוֹלָם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ. פֶּן יֻגַּד וְיַעֲלֹזוּ.

כָּל הַלַּיְלָה גּוֹנְחִים הַזְּקֵנִים בְּמִטוֹתֵיהֶם וְהַוִּילֹונוֹת הַלְּבָנִים

וִילֹונוֹת הַתַּחֲרִים הַמַּאֲפִירִים הַמִּתְפּוֹרְרִים עַל חוּטֵיהֶם.

מִתְאַמְּצִים לְהַחֲנִיק אֶת הָאֲנָקוֹת וְהֵם מִתְבַּדְּרִים בַּחַלּוֹנוֹת כְּהִתְבַּדֵּר

וִילֹונוֹת לְרוּחַ הַלַּיְלָה בֶּעָרִים הַמְאֻשָׁרוֹת, כְּדָבָר הַמּוּבָן מֵאֵלָיו.

לְעֵת בֹּקֶר צַו מֶלֶךְ עָלֵינוּ לְהָצִיץ בַּחַלוֹנוֹת וּלְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם הָעוֹלֶה,

כְּמוֹ לֹא אֵרַע דָּבָר, פֶּן יִוָּדַע.

כָּל הַלַּיְלָה מְבַעֲתִים חֲלוֹמוֹת רָעִים אֶת יְרוּשָׁלַיִּם. וּבַחֲלוֹמָהּ הִיא

עִיר בֵּין עָרֵי הָעוֹלָם מַשְׁכִּימָה עַל חַלְבָּנֶיהָ וְעַל אוֹפֵי לַחְמָהּ,

לִבְצֹעַ פַּת וּלְתַבְּלָהּ בַּמֶּלַח, לָעוּט עַל הַמַּעֲשִׂים.

לְהֵיכָן פָּנוּ זְמִירֵי הַשִּׁיר הַנִּצָבִים לְבָנִים בָּעֲזָרָה?

לְעֵת בֹּקֶר יֵצֵא הָאָב לִמְלַאכְתּוֹ. בֶּן מֶלֶךְ תִּינוֹק שֶׁנִשְׁבָּה לְבֵין

הַמַּעֲשִׂים הַנְּלוֹזִים. לְעֵת בֹּקֶר יֵצֵא לְשַׁחֵר לַטֶּרֶף וְנַפְשׁוֹ מְבַקֶּשֶׁת

לְהִתְרַפֵּק עַל כֶּתֶף הַצִּפֳרִים שֶׁנִּלְכְּדוּ בְּפַחֵי הַפַּרְנָסוֹת.

לְעֵת לַיְלָה אָנֹכִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. לְעֵת בֹּקֶר אָנֹכִי עֵרָה וְלִבִּי מֵת.

מִמִּזְרָח עָלָה הַשֶּׁמֶשׁ בַּחַלּוֹנַיִךְ וּמִמַּעֲרָב בָּאִים אֲנָשִׁים אֶל שַׁעֲרֵי הָעִיר

וְהֵם זָרִים וּמְרַגְּלִים בָּאִים לָתוּר אֶת עֶרְוָתֵךְ וּלְהִשְׁתָּאוֹת עַל

הֶהָרִים. גּוּרִי לָךְ מִפְּנֵי הַבָּאִים מִמַּעֲרָב לְהִשְׁתָּאוֹת עַל הֶהָרִים.

לֹא רַגְלֵי מְבַשֵּׂר. לֹא פַּעֲמֵי.

חִזְקִי וְאִמְצִי רַק הַיּוֹם הַזֶּה. אֲבָנַיִךְ יִרְגְּמּוּם. הָרַיִךְ יְכַסְיוּמוּ.

רַק הַיּוֹם הַזֶּה וְאָתָא לַיְּלָה.

אֲנִי הָאִישׁ יְדוּעַ מַלְכוּת כָּתַבְתִּי שִׁיר עֲלֵי גִּלָּיוֹן בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים

בִּיּרוּשָׁלַיִּם. סוּרוּ מֵעָלַי.

אֲנִי הַגֶּבֶר עוֹטֶה אַרְגָּמָן תַּחַת בְּלוֹיָיו מִסְתּוֹפֵף הֵיכָלִים תַּחַת

קִמְרוֹנִים עֲבֵשִׁים. מְשׁוּגָע אִישׁ הָרוּחַ. מְמָאֵן לֵאלוֹהָיו תַּחַת שְׁמֵי

הַאֲבַדּוֹן וּבְצֵל הַמִּלִּים הַמִּתְחַצְּפוֹת לְּהֵאָמֵר בַּשְּׁוָקִים. הָאוֹכֵל

בַּשּׁוּק דּוֹמֶה לְכֶלֶב. אֲנִי פָּגַעְתִּי בְּכַת שֶׁל כְּלָבִים וְנִתְיָרֵאתִי מִפְּנֵיהֶם

וְיָשַׁבְתִּי בְּתוֹכָם. סוּרוּ מֵעָלַי.

יָרֵא אָנֹכִי כָּל הַלַּיְלָה וּלְעֵת בֹּקֶר אֶחֱרַץ לָשׁוֹן כְּכָל הָאָדָם וְלֹא

יִוָדַע שְׁמִי מִקֶּרֶב הֲמוֹן גּוֹיִים. אֱלֹהָי, כַּסֵּה אוֹתִי בְּלֵיּלְךָ עַד עֵת.

עֲצֹר כַּנְפֵי בְּקָרִים אֵין חֵפֶץ לְמַעַן יוֹמְךָ הַמִּתְעַכֵּב.

אֲצַפֶּה עַד בּוֹשׁ. גַּם אִם תְּמָאֵן לִי. גַּם אִם תְּחַיֵּינִי לְעֵת כָּל בֹּקֶר

לֹא אַאֲמִין כִּי נִגְזַר עָלַי לָקוּם. רְאֵה נִשְׁבַּעְתִּי לְצַפּוֹת.

בְּאַחַד הַבְּקָרִים אֲמָאֵן לְךָ וִירוּשָׁלַיִּם עִירְךָ לֹא תַגִּיחַ מֵחֶבְיּוֹנֵי לַיְלָה.

אֶל חֶשְׁכַּת כּוּכִים יִסָּתֵר עִם הָעִיר וְאֶל תַּרְדֵּמָה לֹא שְׁנָת

יֵאָסֵף, מְצַפֶּה לְעָנְשְׁךָ הַנּוֹרָא. יְבוֹאֵנִי אֲשֶׁר יָבוֹא.

אִישׁ הָיָה בִּיּרוּשָׁלַיִּם אוֹהֵב אֶת הַשּׁוּלַמִית וּמְצַעֵק בְּכָל כֹּחוֹ

לִישׁוּעָתֶךָ. רְאֵה, הוּא מוֹנֶה דִּינָרִים שֶׁיָּרְקוּ אֶל חֵיקוֹ מְעַנֵּי

אֲחוֹתוֹ וְשׁוֹגְלֶיהָ.

אִישׁ הָיָה בִּירוּשָׁלַיִּם מְפַזֵז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי הָאָרוֹן. אַל תַּבִּיט בּוֹ,

פֶּן אָבוּז.

בְּשֶכְּבָר הַיָּמִים לֹא חָפַצְתָּ הֱיוֹתִי כְּכָל הָאָדָם וְאַתָּה שׁוֹרַרְתָּ בְּאָזְנַי

וְאָנֹכִי יְשֵׁנָה וּמַאֲזֶנֶת. שִׂים מַחְסוֹם לְפִי פֶּן אֶתֵּן בְּשִׁיר קוֹלִי.

שִׂים לֵילְךָ לְחֹק. כַּסֵּה שָׁמֶיךָ.

אִישׁ הָיָה בִּיּרוּשָׁלַיִּם, בַּמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים בִּקְּשָׁה נַפְשׁוֹ. רְאֵה,

נוֹתַר עִמָּנוּ. בְּבָתֵּי הָאֶבֶן הוּא עוֹרֵךְ גָּלוּת.

אִישׁ הָיָה בִּיּרוּשָׁלַיִּם. רְבָבוֹת כָּמוֹהוּ. יְרֻקּוֹת, בָּעֵשֶׂב, לְחָיָיו

צִמֵּחוּ. רוּחַ מְנַשֶׁבֶת בֵּין קָנִים וָדֶשֶׁא; בִּמְחִלּוֹת הַקֶּבֶר, חֲבוּקִים

גַּם יַחַד, אָב וּבְנוֹ שׁוֹכְבִים. תִּקְוָתָם לֹא תַמָּה.

מָחָר לְעֵת בֹּקֶר אֲמָאֵן לָקוּם. יְרוּשָׁלַיִּם מֵאֲנָה לְךָ, שׁוֹקְעָה בִּשְׁנָת.

הַיָּמִים יָרוּצוּ בִּלְעָדֵינוּ אֶל חִדְלוֹנֵיהֶם. הַמַּעֲשִׂים יָעוּטוּ

בִּלְעָדֵינוּ עַל עַצְמָם. הַדְּבָרִים הָרַבִּים יֵאָמְרוּ גַּם בִּלְעָדֵינוּ עַד

אֵין קֵץ. עַד בְּלוֹתָם.

וְהוּא יַחֲזֹר וְיַחְפֹּץֹּ בָּנּוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאוֹר הַמְּהַלֵּךְ בָּחֲשֵׁיכָה מְבַקֵּשׁ

לוֹ גוּף שֶׁיוּאַר וְיוֹדִיעַ עַל מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הָאוֹר. אָז יַחֳזֹר

וְיַטִּילֶנוּ אֶל חֲלַל הָעֲלָטָה וּבְקַרְנָיו הַבּוֹעֲרוֹת יִשְׁטְפֶנוּ קָבָל חֹשֶׁךְ.

אִם נֵיטִיב לְהֵרָדֵם הַפַּעַם הֵן לֹא נָחוּשׁ אֵימַת יָתוֹם, זוּלַת מַה

שֶׁיְבוֹאֶנוּ בְּמַעֲמַקֵּי הָחֲלוֹמוֹת, אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם אֵין שְׁלִיטָה אֲפִלּוּ לוֹ.

אִם זְנַחְתָּנוּ, אִם שְׁבַקְתָּנוּ, אִם מָאַסְתָּ גָּזַרְתָּ כָּרַת, אִם רַק שָׁוְא הָיָה

מֵרוֹץ הָאֲבוּקָה בְּמַחְשַׁכֵּי הַזְּמָן – אֱמוֹר!

ירושלים, פברואר 1965

ריחו המר של הגרניום

מאת

בנימין תמוז

---

לשמעיה סמילן

ומה בכך

שלא ניצחנו

ומה בכך

שלא נחזור

(יוסף ברודסקי)

---

התופרת

מאת

בנימין תמוז

לפני שמלאו לאליקום שבע שנים מצא לו בת־זוג כלבבו ונשבע בלבו לשאת אותה לאשה. היא היתה עגלגלה מכל צד, ואפילו חוטמה היה עגלגל ולא פרץ יתר על המידה מתוך פניה. יפה היתה יותר מכל אשה שראה מימיו, והעובדה שצלעה על ירכה רק הוסיפה לה נופך של רוך ונטעה בלבו מחשבות שונות מתחומי האבירות למיניה.

היא באה לבית־הספר להחליף זמנית את המורה שחלתה; ומאחר שלא היתה מוסמכת להוראה העסיקה את הילדים בסיפורים שקראה באוזניהם מתוך ספר קטן, עב־כרס, עגלגל כמותה. קולה היה חם, נמוך ומלחש, וילדים רבים נרדמו על ספסליהם. לבסוף היה אליקום נותר לבדו ער בחדר, אינו מסיר עיניו ממנה; ובהציצה מפעם לפעם בחבורה הנרדמת, חשה את מבטו כמין לקלוק של כלבלב נרגש על לחייה והיתה נחפזת להשפיל עיניה אל הספר. מבטו הלוהט והמטורף במקצת העלה סומק קל בעור פניה, שהיה חיוור, וכמו אבקת־קמח זרויה עליו. אז יפתה בעיניו שבעתיים.

כמה ילדים, שגרו ברחוב יונה־הנביא, הסמוך לבית־הספר, גילו עד מהרה שהמחליפה היתה, בעצם, רק תופרת שהתגוררה לבדה בבית בן חדר על שפת הים. גילוי זה הביא בעקבותיו כמה ציורים וכתובות על הלוח שבכיתה. התופרת פרצה בבכי, קמה ויצאה את החדר, צולעת יותר מתמיד; ובעוד הילדים מריעים ורוקעים ברגליהם לרגל הנצחון, התאמץ אליקום שלא להניח לדמעותיו לפרוץ, ומתוך תחושת אימה פן יתגלה סודו ניסה לעטות ארשת של אדישות ופיזור־הדעת. בפעם הראשונה טעם טעמה של בגידה וביקש את נפשו למות. הטעם של היות־נבגד היה ידוע לו למדי, אלא שעתה גילה כי הבוגד סובל ומתייסר יותר.

התופרת לא שבה עוד אל בית־הספר. שנים אחדות חלפו בטרם יעקרו הוריו לשכונה אחרת והוא – לבית־ספר אחר.

וכאן תחילתו של הסיפור – סיפור פגישתו השניה של אליקום עם כלתו.

בהיותו כבן שתים־עשרה והוא עדיין קטן־קומה ומשמש טרף נוח לתעלולי הילדים – שנהנו לבעוט בעכוזו מפני שלא נשקפה מבעליו שום סכנת־תגמול – התמרד גופו על רוחו הענוותנית והחל פורץ וגדל לכל צד. הכתפיים רחבו לפתע, הזרועות נתעבו ונתארכו והרגליים דחקו והעלו את קומתו, עד שבהיותו קרוב לגיל בר־מצווה נראה כבחור בן שבע־עשרה, גבוה אפילו מן הנערים שעמדו לסיים אותה שנה את חוק לימודיהם בגימנסיה ״הרצליה״.

כתוצאה מתופעת־טבע שכזאת חלו שינויים אחדים בחייו. בני גילו החלו נוהגים בו זהירות יתרה, ואותם נערים שהפליאו מכותיהם לפני פחות משנה שקדו עתה להשכיח את פשעיהם בגינוני ידידות מופרזים, שהעציבו את רוחו. נערות אחדות, מן הכיתות הגבוהות יותר, רמזו רמזים שאליקום המופתע והבלתי מוכן סירב לפענחם. אבל ידידות של ממש לא הוצעה לו, והוא נוכח לדעת כי האימה שהוא מטיל עתה על בני גילו, יחד עם החיבה המגושמת שהציעו נערות מגודלות־שדיים ומחוצפות־מבט, גרועות מן המצב שבו היה שרוי לפני כן, בהיותו מטרה לתעלולים, אבל מטרה בעלת מצפון שקט, כשכל הצדק, היושר וההגינות היו לצדו. ידיעותיו בסיפורי מעשיות הספיקו לו כדי שישווה עצמו לברווזון המכוער, שנעשה ברבור יפהפה בן־לילה; אלא שבצער רב הסיק, כי בניגוד למצופה אין הכל מתאהבים בברבור, אף לא קדים לפניו, גם לא מבקשים את סליחתו. אולי בחוץ־לארץ נוהגים כך, אבל לא אצלנו.

אף על פי כן היה איש אחד ויחיד בכל הגימנסיה כולה שנתן את דעתו על היתרונות האמתיים הנובעים מן המהפך שנתחולל בגופו של אליקום; הלא הוא המורה להתעמלות. אליקום לא הצטיין, חלילה, באף אחד מן המקצועות האתלטיים; אלא שעצם היותו בקבוצת הגיל שבין שתים־עשרה לארבע־עשרה עשתה אותו מנצח־בכוח בכמה תחרויות. לגבי אותו גיל היו רגליו ארוכות להפליא ומובטח לו שיגיע ראשון בריצת מאתיים מטרים. והוא הדין בהדיפת כדור־ברזל, בזריקת־דיסקוס ובהטלת־כידון. כתפיו המוצקות וזרועותיו השריריות יבטיחו את הנצחון אפילו בלי אימונים מרובים. המורה להתעמלות שש על המציאה ויעד את אליקום כנציגה של הכיתה באותם ארבעה ענפים אולימפיים.

ה״מכביה״־לנוער אמורה היתה להיערך באביב, ועד אז נותרו כחודשיים, בהם גדל אליקום והרקיע למדרגת מלך הכיתה. ארבעים נערים ונערות היו יושבים בטלים בשיעורי ההתעמלות, בחצי גורן עגולה, מתבוננים בכרכורים שהיה המורה להתעמלות מכרכר סביב אליקום, להכשירו למשימתו הנעלה. נערים ונערות מכיתות אחרות, שנתמזל מזלם להיזרק מן השיעורים, היו מצטרפים למעגל המעריצים ומוליכים את שמע תוקפו וגבורתו אל שאר כיתות הגימנסיה. בסופו של דבר נתפתה אליקום לראות עצמו כמין מלך, אם גם לא מלידה.

עד שהגיע ובא הערב שלפני יום ה״מכביה״־לנוער.

באותו ערב אמור היה אליקום לשכב במיטתו בשעה מוקדמת מן הרגיל, כמנהג האתלטים; אלא שלפני כן שב וערך לצד המיטה את אביזרי הנצחון: נעלי־עור קלות, שסוליותיהן ממוסמרות; גופיה צחורה כשלג, שאל חזיתה נתפר סמל־הגימנסיה על שלוש אותיותיו הכחולות: ג.ע.ה; דהיינו, ״גמנסיה עברית הרצליה״; וכן מכנסי ההתעמלות התפורים בד לבן, מעומלן לתפארת, כשלשני צדי הירכיים תפורים פסים כחולים, ברוחב ארבעה סנטימטרים, הלא הם צבעי הדגל הלאומי.

באותה שעה עלתה מחשבה נאה בדעתו של אליקום למדוד את המכנסיים; לבו ניבא לו. המכנסיים הללו, מן השנה שעברה, היו עתה קטנים ממידתו. והשעה שבע־וחצי בערב, החנויות סגורות, העולם עוין והאדישות – כרגיל – נוראה. אמו, למשל, סבורה לתומה שאפשר להופיע ב״מכביה״ גם במכנסי בית־הספר הרגילים. אביו סבור שבגד־ים יספיק לצורכי התחרות. לשכן – צלם בעל סטודיו – יש בן בוגר ולבן יש מכנסי התעמלות, אלא שהם כחולים עם פסים אדומים, מפני שהוא מתעמל ב״הפועל״, אויבו המושבע של ״מכבי״.

אליקום עושה מאמץ נואש ואחרון: הוא מותח את מכנסי ההתעמלות שלו על ירכיו והם מתפוצצים בתפרים, הן מן הצד והן באמצע, במחילה.

אביו כועס; בנו של השכן שמח־לאיד; ורק אמא – כמו בסיפורי־המעשיות – נחלצת להושיע את בנה. היא מוצאת חוט באחת המגירות, מודדת בו את היקף המתניים של אליקום, וחותכת. מודדת את היקף הירכיים, וחותכת. מודדת את האורך שמן המתניים ועד עשרים סנטימטרים למעלה מן הברכיים, וחותכת.

וכך, כשבידה כמה חוטים, היא מצווה על אליקום לשכב במיטתו ומבטיחה לו כי עוד הלילה יהיו המכנסיים מוכנים. והיא יוצאת מן הבית.

אליקום מנסה להירדם. הוא סומך על רצונה הטוב של אמו, אבל אין הוא בטוח שאמנם תמצא בשעת לילה בעל־מלאכה שיהיה מוכן להירתם למשימה. אולי כדאי לחכות עד שאבא יירדם, ואז לקום מן המיטה וללכת לביתו של המורה להתעמלות. בסופו של דבר הוא האיש המעונין בנצחון; שהרי אליקום כלל לא ביקש לעצמו כבוד ותהילת־אתלטים. שידאג המורה למכנסיים. ידאג, בוודאי – חושב אליקום בלבו – אבל מנין ישיג אותם? אף שמותר להניח כי למורה להתעמלות יש השפעה מסוימת בעולם הספורט, והוא ימצא עצה. מכל מקום אבא אינו נרדם, אלא מרתיח לעצמו כוס תה ומתכונן לקרוא בעתון. עתון ארור זה יש בו כמאה עמודים. מדפיסים אותו באמריקה, ביידיש; ולאמריקאים לא חסר כסף. כל עתון – כמו ספר. אמנם חציו תמונות, אבל אבא מסוגל להתבונן בתמונה אחת במשך רבע שעה. פעם גילה באחת התמונות את דודו מצד אמו, כתב מכתב למערכת וקיבל תשובה שהדוד מת. אחר כך קיבל מכתב נוסף ובו נאמר לו, כי בסופו של דבר לא היה זה דודו אלא רוקפלר. משמע שדודו חי, והוא מוסיף לחפש אחריו.

אליקום נרדם וראה חלומות חולפים לנגד עיניו במהירות, ומתוך כל חלום וחלום קפץ לעומתו פרצוף פנים מלגלג; קפץ ונעלם. כשביקש לראות מקרוב מי הוא בעל הפרצופים – טרקו בפניו את הדלת והוא התעורר מקול הדלת הנטרקת, עם שובה של אמו. השעה היתה קרובה לחצות. מכנסיים חדשים לא היו בידה אבל בשורה היתה בפיה: בחמש בבוקר יהיו מוכנים. תופרת טובת לב נעתרה לבקשתה, אלא שהיתה חייבת לסיים עבודה אחרת. בחמש בבוקר ילך אליקום לדירתה של אותה תופרת ויקבל את מכנסיו החדשים. ״המכביה״ נפתחת בשבע בבוקר; אל דאגה, איפוא. ולמה לא תלך אמא אל התופרת? מפני שאליקום עצמו חייב למדוד את המכנסיים. אולי יהיה צורך בשינויים. וגם לכך יספיק הזמן.

כיוון שכך, שוב לא יכול להירדם. מבקש היה להתהפך על צדו, שמא יירדם בהסבת־שמאל; אבל חשש לטלטל את גופו יותר מדי, מפני שלקראת התחרויות חשוב לשמר כל טיפה של כוח. אם יתהפך מצד לצד, כיצד ינצח?

בבוקר העירה אותו אמו ונתנה בידו את כתובתה של התופרת. וכשעמד לפני הדלת ודפק עליה בלב פועם, וכשנכנס פנימה, לאחר ששמע קול אומר ״יבוא״ – ראה לפניו את התופרת; אותה אשה עגלגלה, שפניה יפות להפליא, שעיניה – את צבען ראה עתה בפעם הראשונה לאור המנורה שעל מכונת־התפירה שלה – היו חומות ושערה זהב־עמום. עור פניה היה חיוור כאז, כמו זרוי אבקת־קמח, והיא צעירה קצת ממה שהיתה כשראה אותה לאחרונה.

לרגע סבור היה שישוב על עקביו ויימלט מן החדר; אבל היא נופפה לקראתו מכנסי־התעמלות לבנים, בעלי פסים כחולים בצדיהם ואמרה בעליזות: ״אני מוכנה. אתה רואה שאני מוכנה; הבטחתי וקיימתי״.

הוא רצה לומר: ״אני הוא שהבטחתי, אבל לא קיימתי עדיין. עכשיו אקיים את הבטחתי״.

אבל תחילה חשב שעליו לומר: ״את יודעת מי את? את יודעת שאת המורה־המחליפה שקראה לנו סיפורים?״

וגם זאת רצה לומר: ״אל תחשבי ששכחתי אותך. אני רק חשבתי ששכחתי אותך, אבל באמת לא שכחתי״.

הוא צעד נכחו, הושיט ידיו את המכנסיים ושוב עלתה מחשבה בלבו כי ברגע שיהיו המכנסיים בידיו יימלט החוצה. אך במקום להימלט אמר: ״אמא שלי תשלם לך. אין לי כסף״.

היא חייכה, קמה מאצל מכונת־התפירה וצלעה לעבר הדלת ונעלה אותה.

״עליך למדוד אותם. אולי צריך לשנות משהו״, אמרה. ״אני אצא למטבח ואתה תמדוד. טוב?״

היא צלעה לעבר דלת המטבח והוא חש בעליל כיצד החום העולה מגופה הולך ומתרחק ממנו, כשהוא נותר לבדו בחדר שהיה חם עד לרגע צאתה, ועתה נצטנן לפתע.

״תגיד לי כשתהיה מוכן״, אמרה מן המטבח. היה זה אותו קול שזכר. מאומה לא נשתנה. רק זאת, שהיתה צעירה קצת יותר. זה מפני שאני התבגרתי, הסביר לעצמו.

הוא הצמיד את מכנסי ההתעמלות אל גופו מבלי ללבשם וסבור היה שמדידה כזאת תספיק לו. אך מיד חזר בו. המחשבה שיהיה ניצב ערום, ולו לרגע אחד, במרחק דלת ממנה, סיחררה וכבשה אותו. הוא פשט מעליו גם את הכתונת, וערום כביום היוולדו נותר עומד בחדר הצונן. אחר כך חזר ולבש בחפזון את כותנתו ורק אז מדד את מכנסי־ההתעמלות. הם תאמו את ירכיו ללא דופי. הוא ניצב בפישוק רגליים, שותק.

״אתה כבר מוכן?״ שאלה מן המטבח.

״זה בסדר״, לחש בקול מצפצף ודקיק.

היא באה לקראתו, כבדה ואטית, והוא נאפף ונחבק במעגל החום שהוליכה עמה, חום גופה של אשה שעלתה לא מכבר מתוך מיטתה, בחדר שהיה סגור כל הלילה, ספוג ריח מצעים חמים ואדוות־ריחו של סבון־רחצה. ועוד משהו. משהו משנק, מעורר רצון לצעוק. אולי היתה זו הבדידות שלה.

״זה בסדר״, חזר ואמר, לאחר שאושש את קולו בשעול קטן. ״לגמרי בסדר. את יודעת שאני מכיר אותך?״

התופרת לא סמכה על שיפוטו, כרעה על ברכיה וביד אמונה משכה בחגורת המכנסיים ימינה ושמאלה, כדי להיווכח אם אין הם צרים מדי. אחר כך העבירה ידה על הפסים הכחולים, שלא גוהצו כראוי, מיישרת אותם על ירכיו ומושכת במכפלה, לראות אם אין הם קצרים או ארוכים מדי.

״אתה מכיר אותי?״ אמרה כשסיימה את הבדיקה, בעודה כורעת על ידו. ״אני חושבת שכדאי לגהץ אותם עוד פעם אחת, כדי שיראו כמה הם חדשים ויפים. מנין אתה מכיר אותי?״

״את קראת לי סיפורים בכיתה אלף, בבית־ספר ׳גאולה׳״.

קריאת בהלה נפלטה מפיה, כעין בליעת אוויר חטופה. ״לא, לא״, אמרה; ובמקום שתקום מכריעתה משכה כרית מאצל הקיר וישבה עליה.

״זה לא ייתכן״, שבה ואמרה, מביטה בו כמעט בפחד.

״כן, כן״, אמר אליקום, והפעם דיבר בקולו הטבעי. תגובתה הנסערת נסכה בו אומץ. ״בוודאי שכן. את באת להחליף מורה חולה, והיית אתנו רק כמה ימים, אולי שבוע״.

״אבל איך זה?״ היא בחנה אותו בקפדנות, כאילו ביקשה למצוא בגופו הוכחה לדבריו. ״הרי זה היה לפני כמה? לפני שש שנים, אולי שבע… אילו היית שם, בכיתה ההיא, אתה צריך להיות עתה בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה…״

״אני כמעט בן שלוש־עשרה״, אמר, לא בלי גאווה.

״אתה? בן שלוש־עשרה?״ החיוך שב אל פניה. ״אתה לא בן שלוש־עשרה, אתה לפחות בן שבע־עשרה״.

אילו הייתי בן שבע־עשרה, אמר אליקום בלבו, הייתי יכול, כמו כלום, לקפוץ עליך, ישר על הרצפה, במקום שאת יושבת, והייתי יכול לחבק אותך בכוח כזה, שהיית מתפרקת לחתיכות. היית נבהלת לראות כמה אני חזק. והייתי יכול לספר לך שנשבעתי להתחתן אתך ושאני מוכן, ברגע שאפשר יהיה, לא חשוב מתי, אני מוכן, שכה אֶחיה…

״זה לא אני ציירתי את הדברים על הלוח״, אמר אליקום. ״אני נורא אהבתי לשמוע את הסיפורים…״

עיניה נמלאו לפתע דמעות, והיא קמה מישיבתה ושוב היתה כורעת על ברכיה לפניו, כפי שהיתה בשעה שבדקה את מכנסי ההתעמלות. ידיה, שכמו נשלחו לרגע נכחה, שבו ונצטלבו על חזה.

״אתה, אתה היית הילד הקטן שכל הזמן הביט אלי, כל הזמן, כשישבתי שם וקראתי, וכולם נרדמו?״

״זה אני״, אמר אליקום. ואילו היה בן שבע־עשרה באמת היה מוסיף: ״ושום דבר לא נשתנה בינינו מאז… ואם את מוכנה, אז אני גם כן, מתי שתגידי…״

״אלי״, אמרה, ״אלי, כמה אני שמחה… אני רוצה להודות לך, אתה מרשה לי? אני רוצה לחבק אותך״.

אליקום היה יכול למות באותו רגע; אבל מאחר שהיה נער חזק מאוד, אפילו לא התעלף. ובאותו רגע נתן בו האלוהים חכמה שלא כגילו והוא עשה את הדבר הנכון ביותר שיכול היה לעשותו – הוא עצם את עיניו ושתק.

על ברכיה זחלה התופרת וקרבה אליו. בידיה הקיפה את שוקיו ואת פניה שיקעה במכנסי־ההתעמלות החדשים, וצינת הבד המעומלן והקשה דגדגה מעט את עורה החיוור, בעוד אליקום מלטף בשתי ידיו את שער ראשה, שצבעו כזהב עמום, וברכיו רועדות. אף־על־פי שהיה נער חזק מאוד, לא היה חזק עד כדי כך שיוכל לעמוד איתן על רגליו שעה ארוכה במין מצב שכזה, מצב חדש לחלוטין, שלפתע נראה בעיניו טבעי לגמרי, אבל קשה מאוד.

הדברים הנפלאים שנעשו בו בבוקר ההוא נטלו את הכרתו לכדי רגע; וכששבה אליו רוחו שמע את הקול שדיבר באוזניו בימי ילדותו הראשונים, מדבר ואומר: ״אהובי הקטן, ילדי היקר״.

ביום ההוא עדיין לא ידע מה לומר; ובימים הבאים, כשידע מה לומר במקרים כאלה, לא היו לו הזדמנויות רבות לכך. שהרי יש דברים הבאים עלינו רק פעם אחת ולעולם אינם מתרחשים שנית.

התופרת בישלה לו כוס קקאו בחלב והאיצה בו להיחפז אל האוטובוס שליד הגימנסיה, כדי שיספיק להגיע אל האיצטדיון בזמן; והוא אמנם רץ דרך חצרות שבין הרחובות יעבץ וקלישר, דילג על פני גדרות והגיע בזמן לאוטובוס.

מול שבעת אלפי עיניים ניצב אליקום בשורת הרצים שבקבוצת הגיל שתים־עשרה – ארבע־עשרה, משכמו ומעלה גבוה מכולם, ולרגע שאל את עצמו אם לא ראוי לו שיצניע מעט קומתו בין עדת הפרחחים והזאטוטים שלימינו ולשמאלו. וכשירה המפקח מאקדחו, פרץ אליקום נכחו ועד מהרה עלתה שאגת אלפי אנשים באוזניו. נדהם מרעם הקולות הביט מעל כתפו אל עבר הקהל; ורק אז הבחין שכל שאר הרצים נותרו כעשרה מטרים מאחוריו. כדבר הזה לא נשמע בתולדות הספורט של ארץ־ישראל, מאז ניצחו המכבים את היוונים. באותו רגע נמלא לבו של אליקום רהב ושחצנות, והוא עשה דבר אשר לא ייעשה; דבר שכמדומה ראה פעם בסרט של צ׳רלי צ׳פלין ואולי של בסטר קיטון; הוא עצר ממרוצתו וחיכה עד שנחיל־המתחרים בו קרב כדי מטר מאחוריו; ורק אז שב לרוץ לפני המחנה עד ששוב הותיר את כולם מאחוריו כדי חמישה־עשר מטרים והגיע כמנצח ללא תקדים.

הקהל פרץ בשאגות הידד והעיף באוויר ממחטות, כובעים וכריכים עטופים בנייר. חפצים אחרים לא היו בימים ההם בידי האנשים.

כשהגיע תורו להטיל כידון, הקפיד לנוע באטיות, בלא מאמץ, מפגין לעיני כל שהוא משקיע רק כדי מחצית כוחו, אם לא למטה מזה, בתחרות פעוטה זו, שאינה לפי כבודו. כידונו ננעץ כמטר וחצי לפני כל הכידונים. וכן עשה כשהדף כדור ברזל וכשזרק דיסקוס.

נערי הכיתה שלו פרצו אל המגרש, הרימוהו על כתפיהם ויצאו עמו בתהלוכה סביב למסלול, וכל הקהל שאג בקצב: אל־יא־קום, אל־יא־קום.

ואז, לפתע, זכר את התופרת. כלומר: זכר, ששכח אותה לחלוטין; לא ששכח אותה ממש, אלא שמרוב ריכוז בתחרויות לא היה יכול לתת דעתו אלא על ענין אחד. ענין, שכל כולו היה חסר טעם לחלוטין, אילו לא עשה הכול לכבודה, כדי שתהיה לה נחת־רוח ממנו. שהרי בינתיים אינו יכול לעשות זולת זאת שום דבר למענה, עד שתגיע השעה לכך. וכשתגיע השעה לא יוכל שום כוח שבעולם לעצור בעדו מלקחת את האשה הזאת. כמה טיפש אתה, אליקום, על שלא אמרת לה לבוא אתך לאיצטדיון. למה הנחת לה להשאר בחדרה, כשיכולת להזמין אותה הנה, לחזות במו עיניה במה שאתה מעולל לכבודה. אילו היתה כאן, היתה שומעת את הקולות, רואה את התהלוכה ונהנית.

יכולה היתה לשבת לה בנחת, אי־שם על היציע, במקום טוב, באמצע, ולהביט. היתה יושבת ואוכלת שוקולד ומסתכלת. זה לא מעייף. ואליקום יעשה את המלאכה. היא איננה צריכה לנקוף אצבע. רק להביט. ואחרי שתסתיים ה״מכביה״ ילך אל מקום מושבה, ובלי אומר יניח על ברכיה את ארבע המדליות שלו. הן לא נחוצות לו, כמובן. אחר־כך יקומו וילכו. יחכו קצת עד שרוב הקהל יפַנה את האיצטדיון, כדי שלא יהיה דוחק רב מדי ביציאה. הוא יתמוך בזרועה, כפי שנוהגים במקרים כאלה, ושום אדם לא ירגיש במשהו שאינו כשורה. וכי מה כאן כל־כך לא רגיל? לא ראיתם אף פעם זוג נאהבים מהלך שלוב־זרוע? ובכן, בבקשה מכם, פנו דרך. אתם רואים שלא קל לה ללכת. כל גברת יש בה כל מיני חולשות וכל מיני עניינים ענוגים. כן, כל גברת. גם הצעירה ביותר. אפילו כמה ילדות שבכיתה יש להן צדדים ענוגים, לפעמים. אילו היתה איזו ילדה יפהפיה, למשל, מתקשה קצת במשהו – אז מה? על אחת כמה וכמה, אם היא לא ילדה מושתנת מהכיתה החמישית, מאלה שחוץ מלבלבל את המוח ולרקוד הן לא יודעות שום דבר. החֲבֵרה שלו, והאשה שלו לעתיד, היא לא בדיוק כזאת, תודה לאל. למה אתם ככה מסתכלים עלינו כמו גלמים? מי אמר משהו? אני מיד נותן לו ישר בשיניים ומפצפץ לו את הפרצוף. אף מלה! אתם שומעים? מה אתם בכלל יודעים, תינוקות מחורבנים? אני לא חבר שלכם. אינני רוצה להיות אתכם. הניחו לי, עזבו אותי, מטומטמים.

אליקום החל מבעט ברגליו וחבריו הניחו לו לצנוח מעל כתפיהם, מביטים אחריו בתדהמה כשהוא שועט, כשיכור, לעבר המלתחה.

כשנותר לבדו הסיר מעליו את מכנסי ההתעמלות, קיפל אותם בזהירות, והתבונן בהם זמן מה, ישב על ספסל האבן, הטמין פניו בחבילת הבד הלבנה־כחולה ופרץ בבכי.

כששמע קולות אנשים בחוץ, קפץ אל הדלת ונעלה מבפנים. ״לכו מכאן״, קרא לעבר האנשים שבחוץ, ״תסתלקו מפה, חתיכות זונה״.

לאחר זמן מה שככו הקולות שבחוץ והאיצטדיון נתרוקן. אליקום יצא אל המגרש. היתה שעת צהריים ואור השמש צרב את עיניו, שלא ידעו הרבה שינה מאז יום אתמול. הוא הציץ סביבו על המושבים הריקים והחל מהלך לאורך מסלול־הריצה.

״אל תחשבי שהייתי מתבייש בך מפני שאת מבוגרת, או אפילו מפני שאת צולעת. אני לא מתבייש בך. אני אוהב אותך, אבל הם לא מבינים. הם היו עושים ממך צחוק, אילו הבאתי אותך הנה. הם היו מקלקלים הכל. לא שהנצחון חשוב לי. אני מצפצף על הנצחון. אבל אני לא רוצה שהם יעשו צחוק מאתנו. אני לא מבין למה, אבל לא היה לך מקום כאן, היום. פשוט לא היה לך מקום, ואני ח׳ארא לגמרי. אני פשוט ח׳ארא. תראי, עכשיו אני ארוץ רק בשבילך, בלי אף אחד. רק אני ואת. הנה, הביטי״.

ואליקום הושיט רגל שמאל קדימה, רגל ימין אחורנית, הניח כפות ידיו על המסלול, השמיע אות והחל רץ. הוא חלף על פני המקום שבו ישבה התופרת ונופף לה בידו וכן עשה כשחזר והגיע לאותו מקום במסלול. הוא רץ בכל כוחו, לא העמיד פנים אדישות, לא ניסה להונות את הקהל, לא השתחץ כלפי שאר הרצים, כדרך שעשה קודם לכן, בעצרו ובהניחו להם להתקרב. הפעם שיקע את כל כוחו, רץ בכל מאודו ובכל פעם שחלף על פניה נופף לה בידו וחייך; והיא השיבה לו חיוך; ובחלפו על פניה בפעם המי־יודע־כמה, ראה שהיא קמה ממקומה, צולעת ובאה לקראתו מבין הספסלים, יורדת אל המגרש ומחכה לו על המסלול.

״די״, אמרה ואחזה בידו.

שניהם צנחו יחדיו על האדמה, חייכו זה לזו ונרדמו.

כשהקיץ משנתו היתה השמש שוקעת.

הורי משתגעים מדאגה, אמר בלבו, מפוקח, מודאג, רעב ואבריו כואבים. גופו היה זועק לעוד שינה, שתהיה ארוכה ככל שתהיה, ובלבד שיקום מתוכה ללא שום זכרון. הוא חרד למחשבה, כי כאשר יקום מן השינה הבאה, יהיה אחר.

״אני רוצה לישון עכשיו ולא לקום לעולם״, אמר ופיהק ממושכות. ״אני רוצה למות״.

---

הלוויתו של אחד-העם

מאת

בנימין תמוז

כשהייתי בן שבע מת אחד־העם.

לא ידעתי מי זה אחד־העם אבל שמעתי בחנות המכולת של מולצ׳דסקי שהמשטרה חסמה את הרחוב שבו הוא גר, מפני שהוא חולה, והוא לא סובל רעשים, ולא מרשים לעגלות ולאוטומובילים לעבור על־יד הבית שלו. זה הפתיע אותי מאד, והבנתי שאחד־העם הוא אולי האיש החשוב ביותר בעיר.

הענין הזה עשה עלי רושם אבל גם הרגיז אותי קצת. מדוע לאחד־העם כן ולאחרים לא? התחלתי להתעניין. אבא ואמא לא ידעו כלום, כי הם היו קוראים רק בעיתון הרוסי שבא מפריז ושמו פוסליידניאנובוסטי ושם לא היתה אף מלה אחת על אחד־העם. אבל לבסוף הם גם כן שמעו ממולצ׳דסקי הזקן. הוא היה מקבל מווארשא עיתון ביידיש ששמו היינט, ושם כתבו את הסיפור על אחד־העם, המשטרה והעגלות וכל הענין. וכך נודע הדבר בשכונה, וכולם היו מדברים על זה. בימים ההם היינו גרים בשכונת אפ״ק, על שם בנק אנגלו־פלשתינא, שמכר את המגרשים של השכונה, ואפ״ק פירושו אנגלו־פלשתינא־קומפניון, וכל זה היה על גבול מנשייה, ושם גרו ערבים, שגם הם לא שמעו כלום על אחד־העם.

באופן כזה היינו אנחנו היחידים בסביבה שהתמצאו בעניינים, וביחוד אני, שחיכיתי לראות מה יהיה הסוף.

את מולצ׳דסקי הזקן לא אהבתי, אבל פחדתי ממנו. גם כשהיה נותן לפעמים סוכריה מהחנות, היה צובט לך בלחי כאילו שהוא עוקר חתיכת בשר. זה היה האופי שלו. הוא לא נתן שום דבר בחינם, חוץ מדיבורים. לדבר הוא אהב מאד, ואם שאלתי אותו משהו הייתי מקבל תשובה; תשובה הרבה יותר מפורטת ממה שהייתי מקבל מאמא, שהיתה תמיד עסוקה, או מאבא, שלא התמצא בעניינים מחוץ למקצוע שלו. ודווקא המקצוע שלו לא עניין אותי. אותי, למשל, עניין מאד כל העסק הזה של אחד־העם והמשטרה, ואבא אמר שזה שטויות. אז הלכתי אל מולצ׳דסקי והייתי שואל מה כותבים בהיינט.

בהתחלה כתבו ככה־ככה. חולה, המצב לא ברור, אבל נחוץ לו שקט מוחלט, וזה הוא קיבל מהמשטרה. כבר סיפרתי. אבל אחר־כך כתבו שהמצב הורע, ולבסוף התחילו לגלות את כל האמת. נודע שאחד־העם זה לא אחד־העם אלא גינזבורג. והוא היה כותב ברוסיה דברים מסוכנים, וכדי שלא יתפסו אותו התחפש לאחד־העם, עד שבסוף היה צריך לברוח, והוא ברח לאנגליה ועבד בחנות שמכרו בה תה, והרוויח לא רע. עד שבא לארץ־ישראל וקיבל בית על־יד הגימנסיה ״הרצליה״. הורי אמרו שאם אהיה תלמיד טוב ואגמור את העממי בציונים לא רעים, ישלחו אותי לגימנסיה ״הרצליה״. ומפני זה ידעתי את שמה, עוד לפני שידעתי על אחד־העם. באופן כזה לא היה בשבילי שום חידוש, כששמעתי שאחד־העם הוא שכן של הגימנסיה ״הרצליה״.

ובסוף־בסוף הדפיסו את התמונה שלו בעיתון וכתבו שהוא מת. מולצ׳דסקי הזקן נתן לי להביט בתמונה, וזו היתה ההפתעה של חיי. חשבתי כי בן־אדם שכותב, ובייחוד בן־אדם שכותב דברים מסוכנים, יש לו המון שערות, זקן גדול ועיניים בולטות; אולי מרוב כתיבה, שזה מאמץ את העיניים. אבל אחד־העם היו לו פנים, איך להגיד, כמו משולש. למעלה רחב וקרח, ולמטה קטן ומחודד. מאז שראיתי את תמונתו, שיניתי את דעתי על אנשים כותבים והבנתי שאצלם המוח הוא העיקר, ולכן המוח מפותח ונפוח, ושאר הפנים מיובשות קצת, מפני שהשאר לא חשוב להם כל־כך כמו המוח. כמו־כן היו לו משקפיים, כמו לכל האנשים מהסוג הזה. אלא שהמשקפיים שלו היו בלי מסגרת־זהב מסביב לזכוכיות ואפילו בלי שני המשוטים האלה, שרוכבים על האזניים. אני מכיר את הסוג הזה. גם לאבי היו כאלה. שתי הזכוכיות מחוברות בקפיץ, והקפיץ לוחץ על האף, בין העיניים, ועושה סימנים אדומים בתוך האף, וככה זה לא נופל. לא נוח, אבל עושה רושם. רק צריך תמיד להיזהר שלא ייפול ולא יישבר.

אני חושב שאת אחד־העם כל הבעיות האלה לא עניינו. אבל ראו בתמונה שיש לו דאגות אחרות. הפנים שלו היו מודאגות מאוד. ובאמת סיפר לי מולצ׳דסקי, שאחד־העם דאג כל הזמן לגורל עמנו וניסה לפתור את כל הבעיות. בגלל כך הוא התפרסם מאוד, וזה מסביר גם את יחס המשטרה אליו.

שאלתי את מולצ׳דסקי מתי ההלוויה, מפני שהרגשתי שאני מוכרח להיות שם. ראשית, זה בלי כרטיסים; ושנית, מעניין. מולצ׳דסקי עיין בעיתון ואמר שביום שלישי, בשעה שלוש אחר הצהריים, יוצאת מבית המנוח. ובאותו יום שהוא אמר לי, היה יום שני. ממש ברגע האחרון.

בערב אמרתי להורי שאני רוצה ללכת להלוויה. אבי אמר, ״אל תדבר שטויות״, ואמי אמרה, ״אבל קודם תגמור את השיעורים״. וכך הגעתי, ביום שלישי, בשעה שתיים וחצי, בערך, אל הגימנסיה ״הרצליה״ והתיישבתי על המדרגות של הבית שבו יש חנות ספרים ומכשירי־כתיבה, בדיוק מול ביתו של אחד־העם, וחיכיתי. מוטב לבוא חצי שעה מוקדם מדי, מאשר שעתיים מאוחר מדי.

חיכיתי בסבלנות, אבל התפלאתי שאין עוד אנשים מלבדי. אחרי כמה שעות החלטתי ללכת ישר לבית־הקברות ברחוב טרומפלדור.

שם היה די שקט, חוץ מכמה נשים שבכו ליד כל מיני קברים, אבל לא של אחד־העם. לא היה נעים לשאול, ואני אף־פעם לא מדבר אל אנשים זרים. לכן החלטתי לחזור לאורך רחוב אלנבי. ההלוויה מוכרחה לעבור שם, וקיוויתי שאתפוס אותה בדרך. בוודאי קרה איזה מקרה והיה איחור גדול.

אני חושב שהייתי כבר עייף מאוד כשהחלטתי לשוב לגימנסיה ״הרצליה״. ישבתי לנוח על ספסל ברחוב אלנבי בדיוק מול רחוב גאולה, ומשם יכולתי לראות את הבית הבנוי מאבן, שבו נמצאת המספרה שאבי מסתפר ומתגלח בה. בעל המספרה בא עם הורי לארץ־ישראל באותה אניה.

ישבתי על הספסל ההוא וחיכיתי שההלוויה תעבור ואני אצטרף אליה, ויחד נפנה ימינה, ברחוב פינסקר, עד לבית־הקברות. זו היתה התכנית. ואז נרדמתי.

אינני יודע כמה זמן ישנתי, אבל פתאום הרגשתי שמישהו שם לי יד על הכתף, ובאופן יפה מאוד, בעדינות ובלי צעקות, אמר לי, ״ילד, תקום ילד״.

היה חושך נורא ברגע הראשון ואפילו קצת קריר, אבל לא קר. ולאט לאט ראיתי שלפני עומד בן־אדם, לא זקן כמו מולצ׳דסקי, אבל גם לא צעיר כמוני, אלא בגיל בינוני, נניח בן שש־עשרה. רק אחר כך נודע לי שהוא בן עשרים ושלוש, אבל בהתחלה לא ידעתי.

״תשמע״, הוא אמר לי, ״אני גר פה ממול, ולפני כמה שעות ראיתי אותך יושב על הספסל. והנה עכשיו כבר לילה, וחשבתי שאולי נרדמת, ובבית דואגים לך. אז בוא, אקח אותך הביתה. איפה אתה גר?״

קמתי והרגשתי שהרגל נרדמה לי, אבל בכל זאת קמתי ואני מביט עליו. בחור טוב, עושה רושם ומדבר יפה. אמרתי לו שלא ידאג, אני כבר אסתדר בעצמי. האמת היא שלא היה נעים לרדת את כל רחוב גאולה, וללכת לאורך רחוב הירקון, עד מסגד חסן־בק. לא שאני מפחד, אבל בלילה אי־אפשר לדעת, בגלל החושך. קיוויתי שהוא לא יתן לי ללכת לבדי, ואמנם כך היה. הוא דיבר אלי יפה מאד, אבל בתוקף. אז קיבלתי את ההצעה, ונתתי לו יד והתחלנו לרדת ברחוב גאולה.

כל המבוגרים, כשרואים ילד בפעם הראשונה, שואלים אותו מה שמו, אז גם הוא שאל ואמרתי לו אליקום. והוא אמר ששמו ויקטור. חשבתי שהוא משקר, אבל אחר כך האמנתי לו, מפני שהכרתי אותו מקרוב וראיתי מי הוא.

הוא גם שאל אותי בן כמה אני ואמרתי לו שבע, והוא אמר עשרים ושלוש. אחר כך סיפרתי לו שאני לומד בעממי ״גאולה״ והוא אמר שכבר גמר ללמוד ועכשיו הוא עובד בשלוש שפות, עברית, ערבית וצרפתית. גם על זה חשבתי בהתחלה שהוא משקר. מאיפה לו לדעת את כל השפות האלה? אבל עכשיו אני בטוח שלא שיקר.

הלכנו לאט־לאט, כי בחול אי־אפשר ללכת מהר, וכל הזמן הסנדלים מתמלאים חול, וכמעט שאתה נופל. הוא ראה שקשה לי בגלל החול וסיפר לי בדיחה, איך שבני־ישראל הלכו בחול ארבעים שנה, ממצרים עד כאן, אלא שהם הלכו בלי סנדלים ולכן לא לקח להם שמונים שנה. שנינו צחקנו, כי גם אני ידעתי את הסיפור, אבל לא ידעתי לספר את זה בצורה כל־כך מצחיקה.

כשעברנו על־יד בית־הספר שלי, אמרתי לו שכאן אני לומד, והוא שאל אותי אם אני אוהב ללמוד, אז אמרתי לו שזה תלוי.

אחר־כך הוא שאל למה בכלל נרדמתי על הספסל, ואני סיפרתי לו על אחד־העם, ואמרתי שאני יודע ששמו גינזבורג, וכל הענין עם חנות־התה, ואנגליה והכול, ואמרתי שרציתי להשתתף בהלוויה.

כאן ויקטור נעצר לרגע והביט עלי איזה זמן ואחר כך אמר: ״מה? אתה רוצה להגיד לי שאתה ישן על הספסל הזה שנים־עשר ימים?״

משמיעת שאלה כזאת אפשר להשתגע. שנים־עשר ימים אני ישן על הספסל, וההורים לא יודעים מה קרה לי, זה כבר יותר מדי. אפילו חצי יום, אם אני לא נכנס הביתה, הם עושים מזה ענין שלם. אז מה יהיה עכשיו, לא ידעתי. אמרתי לויקטור: ״מה פתאום שנים־עשר ימים?״ וויקטור אמר, ״מפני שאחד־העם מת לפני שנים־עשר ימים בדיוק, ואני בעצמי ראיתי את ההלויה שלו מהחלון שלי״, אמר ויקטור.

״אז למה אני חשבתי שזה היום?״ שאלתי את ויקטור. ״מי אמר לך שזה היום?״ אמר ויקטור. סיפרתי שהמכולת שלנו, מולצ׳דסקי, אמר לי. ״ומאיפה הוא לקח שטות כזאת?״ שאל ויקטור. ״מהעיתון״, אמרתי לו. ״מאיזה עיתון?״ הוא שאל. ״מהיינט״, אמרתי לו. וגם סיפרתי לו שהורי קוראים פוסליידניאנובוסטי ושם לא כתבו כלום, אבל בהיינט כתבו כל הזמן, וזה בטוח לגמרי, כי זה מגיע מחוץ־לארץ. מאיפה, שאל ויקטור. אמרתי לו שמווארשא. ואז הוא התחיל לצחוק כאילו שהשתגע, והסביר לי, שהעיתונים מחוץ־לארץ הולכים הנה בדואר, וזה לוקח לפעמים שבועיים, והעיתון שבו ראיתי את התמונה של אחד־העם זה מלפני שבועיים, בערך. ואם תעשה חשבון, אז שנים־עשר יום ושבועיים זה כמעט אותו הדבר. ויקטור צחק, אבל לא אני. וכאשר הוא ראה שאני לא צוחק, הוא אמר: ״אל תדאג ואל תצטער, אליקום. אם לא הטעות איך אנחנו היינו נעשים חברים?״

שמעתי מה שהוא אמר ושתקתי. אבל הרגשתי שאני שמח כמעט כמו שלא הייתי שמח אף פעם. ואז ויקטור שאל אם אני שומע את קולו של הים. אמרתי שכן, והוא אמר, שזה סימן שהים קרוב ועוד מעט נפנה שמאלה, לרחוב הירקון. אמרתי לו, שאני רוצה שזה יהיה רחוק, כי אני רוצה שנמשיך ללכת הרבה זמן. ויקטור אמר שאת הזמן לא מודדים לפני השעון, אלא לפי הידידות, ושלפנינו כל החיים, מה איכפת לנו הזמן.

אני לא חושב שהבנתי אותו אז, אבל היום אני מבין. אבל איפה ויקטור היום.

אז הלכנו וּויקטור אמר: ״תשמע, אני אשיר לך שיר״. והוא שר כל הספינות כבר הדליקוּ נרות שבת, עד סוף השיר. הוא שאל אם אני יודע לשיר איזה שיר שאני אוהב, אבל התביישתי. אז הוא שר לי עוד שיר, יא־לֵיל, יא־לֵיל, מולדתי. אחר־כך הוא אמר שהמשוררים הם הכי גדולים בעולם. שאלתי אותו אם אפילו יותר מאחד־העם, והוא אמר שזה בטוח. התפלאתי מאוד, אבל לא התווכחתי.

פתאום ראיתי שאנחנו כבר קרובים לבית, כי היינו על יד המכולת של מולצ׳דסקי והרגשתי שאני רוצה לבכות, דווקא כאילו משמחה, אבל ממש היה משונה, וטוב שהיה חושך. התאמצתי להתאפק והראיתי לו איפה המכולת והוא צחק ואמר לי, שמחר בבוקר אגיד למכולת, שיתחיל לקרוא עיתון בעברית. ״תגיד לו״, אמר ויקטור, ״עברי דבר עברית״.

הוא עלה אתי במדרגות ובעצמו דפק על הדלת. איך שנכנסנו, והוא כמעט שלא הספיק להסביר להם, אבא שלי הפליק לי סטירת־לחי ואמא שלי פרצה בבכי וחיבקה אותי. אז ויקטור אמר שלום והלך.

לא היה איכפת לי בכלל בגלל הסטירה, וברגע שיצאתי מידיה של אמי רצתי אל המרפסת, התרוממתי מעל המעקה וראיתי את ויקטור יוצא מהבית שלנו ופונה ימינה. בכל הכוח צעקתי לו: ״ויקטור, אתה איש טוב, אני אוהב אותך״. ותיכף ומיד צללתי מתחת למעקה, כדי שהוא לא ידע מי צעק לו. וברגע שהתכופפתי למטה, קיבלתי מכה כזאת בסנטר, שתיכף הרגשתי איך שנפצעתי בשפתיים וידעתי שיורד לי דם, לפי הטעם שבא לי לפה.

אמי נבהלה כהוגן, וגם אבי, והם התחילו לטפל בי ושמו לי יוד ותחבושת וכל מיני טיפולים, אבל אני כבר נרדמתי באמצע הטיפול. לא שהייתי עייף במיוחד, אלא שרציתי להיות לבד, כלומר, שוב עם ויקטור.

בלילה ההוא לא הצלחתי אפילו לחלום עליו. אבל אחר כך, כן. עד היום.

---

זוּמֵיירָה

מאת

בנימין תמוז

א

בקיץ 1913, כשעלה גרישה על האניה המפליגה לפלשתינא, קיבל מידי אחיותיו ואחיו חבילה ובה שש עוגות־כרוב וחמישה רובלים של זהב, תחובים בתוך העוגות. מאבא ואמא קיבל טלית ותפילין. משלו נטל כמה קונטרסים וחליל.

בקונסטנטינופול הורדו הנוסעים כדי להיטהר במים רותחים; וכששב אל תאו גילה שהחליל נגנב. באותו ערב שמע סלסולי שיר בירכתי האניה וראה מלח רוסי מנעים מנגינות אוקראיניות בחלילו הגנוב. הוא לא העז להתלונן, מה גם שהמלח היטיב לנגן וכמה מן השירים היו אהובים על גרישה וידועים לו משחר ילדותו. הוא ניצב איפוא בקהל המאזינים ונהנה עם כולם.

יומיים שהה בבית־מלון ביפו, עד שהגיע קרוב־משפחה והביאו אל ועד הפועלים שבתל־אביב. כשנה עבד בסלילת כבישים, בדחיפת מריצות־חול ובבנין. היה לו חדר קטן בנווה־צדק, ובימי חוסר־עבודה שקד על שיפור ידיעותיו בשפה העברית, שאותה למד בנעוריו ברוסיה. מבעד לחלונו ראה עשרות נערות פורצות – עם צלצול הפעמון – מחדרי הכיתות של בית־הספר לבנות שממול, מתפזרות על פני החצר ושבות ומתאגדות לחבורות קטנות, משחקות בכדור, מקפצות על חבל או מסתודדות ליד הגדר. כמה פעמים יצא מחדרו וניסה לבוא בדברים עם הפרחים הזוהרים הללו, כפי שקרא להן בינו לבין עצמו; עד שיום אחד הודיעה לו בעלת־הבית שלו, כי מנהל בית־הספר התלונן ואמר שהוא מתאנה לילדות. אם לא יחדל, יצטרך לעזוב את החדר ולחפש לו מקום אחר. בעלת־הבית הוסיפה משלה ואמרה, שאם אדם זקוק לאשה הוא צריך להתחתן.

פסק גרישה מלדבר אל הילדות, אבל היה כותב שירים לכבוד אחת מהן. ביום שמלאו לו שמונה עשרה שנים קנה לעצמו במתנה חליל חדש, ובו בלילה חיבר שיר ומנגינה לכבוד אותה נערה ובלבו קרא לשיר, וגם לנערה, בשם רחל.

מקץ שלושים וחמש שנים, כשהשיר ״רחל״ היה מושר ברדיו ובפי כל, בשלהי מלחמת־העצמאות, טרח אחד העיתונאים לברר מי היתה אותה רחל והיכן מצוי מחבר השיר. בסופו של דבר הופיעה כתבה בעיתון־ערב ובה תצלומיהם של בעל השיר ושל האשה שלה הוקדש. נתברר ששמה נחמה בלייברג, והיא אלמנה, בעלת משרד לשידוכים; ושם המחבר – דהיינו שמו האמיתי – איננו אייל תהלים, אלא גרישה לוין, והוא גר בתל־אביב ויש לו קיוסק לספרים משומשים ברחוב ברנר, ליד המסעדה הקואופרטיבית.

לא ידוע אם הגברת נחמה בלייברג שמחה על הפרסום שנעשה לה או שרגזה עליו. אבל גרישה הלך אל המקום שבו היה משרד השידוכים שלה וארב לבעלת־העסק, כשהוא נחבא בין שני בתים. כשיצאה נחמה בלייברג לפנות־ערב ממשרדה הביט בה גרישה ממקום מחבואו, כפי שהיה מביט בה מחלון חדרו שבנווה־צדק, והכיר אותה מיד לפי התמונה שבעיתון. הוא עקב אחריה בעיניו עד שנתעלמה בפנית הרחוב ואז שב אל ביתו. זה קרה ב־1948.

ב־1914 פרצה מלחמת־העולם הראשונה. עם רוב תושבי תל־אביב גלה גרישה בפקודת הטורקים למושבות הצפוניות, ובמחנה־אוהלים שליד חדרה הצטרף לחבורה של גולים צעירים, מן הפועלים. הוא היה מנגן לפני החברים בלילות, ובעלי שמיעה טובה וקול נאה היו מצטרפים אליו ומלווים את החליל בבאס ובסופראנו והלבבות היו נפתחים, ובעלי־מטמונים היו יורדים אל תרמיליהם ומחלקים עם זולתם זיתים כבושים, גבינה מלוחה ואפילו פת לחם־דורה שנאפתה בסתר, מחוץ למחנה, ועתה שבה אל המחנה והיתה לבָרוֹת לשיניהם של קהל הרעבים והנלבבים. לימים עמדו החברים על סגולתו של החליל למלא את הקיבה, וגרישה נעשה חביב־החבורה ובבת־עינה.

עד שטעה מישהו בשיקול־הדעת וגנב את החליל. גרישה שקע בעצבות, אבל החברים רגזו וזעמו. תחילה רגזו על הגנב הנעלם, אך משלא נמצא הגנב דבקה הטינה שבלבבות בגרישה עצמו. אף זה היה שיקול־דעת מוזר ומופרך, כמובן. בימים ההם היו האנשים הולכים אחר הרגש, ורק לאחר שנים רבות למדו לשקול בשׂוּם־שֵׂכל, ולאור הכדאיות, את הנטיה הטבעית לגנוב, לחבב או לשנוא.

זולת החליל, שנעלם, היו לגרישה בילקוטו כמה חוברות של סיפורים ומעשיות, מהוצאת־תושיה ומהוצאת הביבליותיקה הקטנה שברחוב נובוליפקי 7, בווארשא. הוא שקע איפוא בקריאה, מפני ששעות הבטלה היו רבות. ברצון השאיל ספרונים לחבריו, אבל כיוון שהיה למוד־נסיון, הקפיד לרשום בפנקס את שמות השואלים, והיה בא אל האוהלים לקבל את ספרוניו בחזרה. מן הרובלים שהביא עמו נותרו בידו כמה בישליקים ומג׳ידיות והוא הגה רעיון מוצלח: האנשים שהיו להם חוברות וספרונים מכרו אותם ברצון לגרישה; והוא מצדו צבר לו ספריה קטנה ומעתה היה מבקש, בנמיכות־רוח, אך בתוקף, שיעניקו לו מזון כל שהוא תמורת הספרונים שהוא משאיל לקריאה.

עד מהרה יצא שמו לדיראון בכל המחנה והאנשים ראו בו ערפד מוצץ־דם, נוכל ערמומי ונשמה של סוחר. וגם, ובפירוש, פרזיט. והא־ראייה: חלוש היה בגופו וקומתו דלה.

כאמור, בשנים ההן לא הצטיינו האנשים בהגיון טוב. הרגשות לבדם שלטו בכיפה.

גרישה עשה ככל יכולתו לשאת חן מלפני האנשים והיה מסייע לחולים, רוחץ את פצעיהם, מניח תחבושות קרות על מצחם של הקודחים, וכן היה מתנדב להרתיח מים ולבשל נזיד במטבח שהיה מיועד לזקנים ולגלמודים.

החולים אהבוהו, עד שהחלימו; והבריאים נזהרו שלא לגדפו בפניו, כדי שלא יפסידו את שירותיו, אם יפלו למשכב. הם לא ידעו שהתכסיס הזה מיותר, מפני שגרישה לא היה נוטר ונוקם.

יום אחד עבר רועה בדואי בסמוך למחנה הפליטים, והוא מכה בחליל דו־קני, קשור בחוט ומשמיע צוויחות צרודות ובכייניות. נטפל אליו גרישה וקנה מידיו את החליל. ״זוּמֵיירה״, אמר לו הבדואי, ״זומיירה הוא שמו של החליל הזה״.

בלילה נשף גרישה לתוך הזומיירה, וזולת יבבות וחריקות לא הפיק ממנה שום צליל מן הצלילים שהיה מכיר ואוהב. ומן הטעם הזה לא החזיר החליל הבדואי עטרה ליושנה, והימים הטובים הראשונים, שבהם היה גרישה חביב־החבורה, לא שבו. אנשי מחנה הפליטים שנאו את הקולות הערביים הבוקעים מן המכשיר המתועב, ובפירוש דרשו מגרישה שיתעסק בחלילו הרחק מן המחנה. מאליו מובן שעשה את רצונם.

לימים הרגיל גרישה את אוזנו לקולות הזומיירה, ומפני שהיה לו הרבה פנאי למד להפיק מן החליל שירים ארוכים ומתמשכים, וכיוון שרוחו היתה נכאה, היו השירים מדכדכים את הנשמה, פולטים מיני תלונות וטענות, בקשת־רחמים עם זעקות־שבר. כשהרגיל את אצבעותיו ואת שפתיו לאותם שני קנים חלולים, עלה בידו להפיק מתוכם גם שירים שהיו דומים לשירים הרוסיים, שאותם היטיב לנגן משחר ילדותו. ומאותו זיווג, יליד הנסיבות של הימים ההם, נולדו מיני ממזרים שאוזניהם אוקראיניות וגרונם בדואי. הקולות שהשמיעו היו תולדת מצבו של אדם, שהערבות הרוסיות מרדימות אותו להנאתו, בעוד שזבובי־המדבר־הפלשתיני טורדות אותו ממנוחתו. מי שלא שמע את המנגינות שהלחין גרישה בימים ההם יתקשה לנחש טעמה של המוסיקה ההיא. אבל מי שהאזין – מקץ שלושים וחמש שנים – לשירים הקרויים שירי־מולדת, למשל, הוא יוכל לשער את טיבה. שירי־המולדת הללו עיקרם מיני גיהוקים, שיהוקים, קריאות הא־הא והוי־הוי עם סלסולים בין גיהוק לשיהוק; בשיריו של גרישה הונח היסוד לתרבות המוסיקלית של זמננו. וניתן לומר שהוא היה הראשון מבין המלחינים שקירב את המערב אל המזרח. כך, מכל מקום, כתוב בספרי־הלימוד.

כחצי שנה לפני ששבו הגולים לתל־אביב מאסו אנשי המחנה כל־כך בחלילו של גרישה, עד שיום אחד נכנס מי שנכנס אל אוהלו של הקומפוזיטור וסילק משם את החליל. הפעם לא היה גרישה צריך לחפש את האבידה. שברי החליל המנופץ היו פזורים בפתח האוהל.

ב

אחרי המלחמה גברה מעט תנועת־הבניה בתל־אביב וגרישה שב אל עבודות הסיד והחול, שמהם נבנתה העיר. כמה שנים עשה במלאכת הבנין, עד שכשל כוחו. שבר נתבקע לו במפשעה וגם לבו היה פועם, לפתע, פעימות רעשניות ומבהילות.

הוא נבדק בקופת־חולים והרופאים המליצו לפניו שלא ישוב לעבודה גופנית. עם כתב־המלצה הלך אל משרדי הסתדרות־הפועלים ושם ניתן לו שאלון.

גרישה רשם בשאלון, שהוא יודע עברית, יידיש ורוסית. כן כתב שהוא קורא תווים, מנגן בחליל ומסוגל לחבר מנגינות. אפילו לפי הזמנה מראש. אשר לתכניותיו הכלכליות, כתב שהיה שמח אילו ניתנה לו משרת ספרן. אפשר גם בספריה של בית־הספר לבנות בנווה־צדק, למשל.

השאלון עבר מוועדה לוועדה ומקץ חצי שנה נקרא לבוא אל בית הוועד הפועל ושם נודע לו שנמצא זכאי לקבל קיוסק למכירת גזוז. ״ברחוב ברנר״, אמרו לו, ״יש הזדמנות כזאת; ואם לא תקפוץ על ההזדמנות, סופך להתחרט״.

גרישה אמר שאין הוא רוצה למכור גזוז. אמר לו הפקיד: ״זה לא רק גזוז. זה גם שוקולד, סיגריות ובולים״.

אמר גרישה שהוא רוצה להיות ספרן. אמר לו הפקיד: ״תשמע, חבר, אני אתן לך עצה, אבל אל תגיד שאני אמרתי לך. אתה שומע? תקבל את הקיוסק ויתנו לך גם תקציב. עשרים ושתיים לירות, לקנות בלון של גז וברז לסודה וכוסות וקצת סחורה. אתה תגיד כן, ותיקח את הכסף, ואחר־כך תקנה לך ספרים ותהיה ספרן. רק אל תגיד שאני אמרתי לך״.

הרהר גרישה בדבר והסכים.

כעבור שלושה חודשים הלך אתו הפקיד לרחוב ברנר והראה לו קיוסק חדש, ניצב בין שני בתים, עשוי לוחות־עץ צבועים בצבע־שמן ירוק. והקיוסק יש לו כניסה קטנה מאחור ודלפק של שיש מלפנים; ועל גבו המחודד של הקיוסק מתנוסס לו תרנגול, גזור מפח, צבוע אף הוא בירוק.

״הנה הכסף״, אמר הפקיד. ״תחתום ותשתוק״.

קיבל גרישה לידיו את המפתח ונותר לבדו על המדרכה. שעה ארוכה בהה בקיוסק והיסס מלהיכנס פנימה. קול פנימי אמר לו שנפל דבר בחייו, אלא שעליו להבין בדיוק מה קרה, לפני שיעקור רגליו מן המדרכה וייכנס אל הדבר המשונה הזה שניצב לפניו.

מאחר שבאותו מעמד לא נזדמן לו במוחו שום הסבר, ויתר על ההבנה ותקע את המפתח בחור המנעול של הדלת האחורית ונכנס פנימה. וכשנכנס, הבין מה שנתרחש בחייו. מקום משלו יש לו בעולם, ואם תהיה השעה צריכה לכך, יכול הוא אפילו לגור כאן. שום בעלת־בית לא תוכל לגרשו מכאן, אפילו ינגן כל הלילה, ואפילו יהיה האור דולק בחדרו עד הבוקר.

מדד גרישה בשעליו את המקום וליתר ביטחון השתרע על הרצפה ומצא, שבאלכסון יכול הוא לישון כאן בלי כל קושי. אחר־כך התבונן יפה בקירות, העריך שיעור רוחבם וגובהם, שקל בינו לבין עצמו כמה אפשרויות, ופנה ללכת לרחוב שינקין לקנות לוחות־עץ ומסמרים. פטיש ומשור היו לו בחדרו, מן הימים שעבד בבנין.

בתוך שני ימים היה הקיוסק עשוי מבפנים אצטבאות־אצטבאות, מן הרצפה ועד לתקרה. מיד הביא מחדרו את כל הספרים שהיו לו וסידרם על האצטבאות. הוא קנה מחברת, שדפיה מסומנים באותיות אלף־בית, ורשם בתוכה את ספריו לפי שמות המחברים. כשבוע ימים היה מהלך מבית לבית בשכונת נווה־צדק, שאותה הכיר יפה, והיה קונה ספרים משומשים, ממה שהביאו אתם האנשים מפולין ומרוסיה. אפילו בעלת־הבית הראשונה מכרה לו בזול כל מה שנותר מספרי בעלה המנוח, ועד מהרה נתמלאו האצטבאות שבקיוסק, ועדיין נותר בכיסו של גרישה סכום נאה. הוא קנה פנס־״לוּקס״ ותלה אותו בחבל ממרכז התקרה, ולבסוף צייר ריבוע לבן בחזית הקיוסק, מעל מדף־השיש, ועליו כתב – בזהירות ובקפדנות – מודעה, וזה לשונה:

ספריה לעם

כאן אפשר לשאול ולקנות

ספרים בכל המקצועות

גם קונים ספרים משומשים.

בו ביום באו שני ילדים, כבני שתים־עשרה, ושאלו אם אפשר להתרשם לספריה. גרישה תיקן להם את שגיאתם, ואמר שצריך להגיד ״להירשם״. ואמנם רשם אותם במחברת מיוחדת לכך, ונתן בידי כל אחד מהם ספר. האחד קיבל את ״שלמה ואשמדאי״ והשני את ״ארגז התולדה״ מאת יהודה שטיינברג, בהוצאת ״תושיה״.

״אני מודיע לכם״, אמר גרישה, ״שאתם רשאים להחליף ספר בכל יום, אבל רק בתנאי שתקראו בו. אני אבחן אתכם, ומי שלא ידע להשיב תשובות נכונות ישוב לביתו עד שיסיים לקרוא״.

באותו יום נותרו בכיסו של גרישה שמונים גרושים. הוא הלך לרחוב אלנבי וקנה לו חליל בשלושים גרושים. בלילה הפך במחשבות ושיכלל את סדרי החיים שיקבעו מעתה את כל המהלכים הבאים, כולל החלטה לשאת אשה, אם תזדמן לפניו נשמה־תאומה.

ג

זולת פוגרום קטן, שערכו הערבים ביהודי יפו ותל־אביב, לא נתרחשו עניינים מסעירים בראשית שנות העשרים, ולכן יכול גרישה להוציא אל הפועל את תכניותיו ולא לסטות הרבה ממה שקבע לעצמו. אל שני הילדים הראשונים שבאו אל הספריה שלו ניתוספו כשני תריסרים, וגם בחורים ובתולות מבוגרים נמנו עם לקוחותיו.

תוך שלוש־ארבע שנים נוכח לדעת, כי מן ההשאלה לבדה לא ייוושע ועל כן הרחיב את מלאי הספרים שנועדו למכירה, כגון ספרי־לימוד לבתי־הספר, אך בעיקר ספרי שירה עבריים שנדפסו בחוץ־לארץ. שוחרי השירה שבתל־אביב היו מרובים, ואל הקיוסק שלו הגיעו ובאו כעשרים איש, שכל מבוקשם ספרי־שירה. עד מהרה נתברר לו שכל אחד מהם מושך בעט סופרים. מי בסתר ומי בגלוי. אלה שבגלוי, היה שמם הולך לפניהם; ואם לא זיהה אותם גרישה על פי פרצופיהם, טרחו להתוודע לפניו בשמם ובשם משפחתם. עם שכמותם לא הרבה בשיחה, מחמת הנימוס ומחמת ההתרגשות. אבל עלומי־השם, שגילו לו את סודם בלחישה ובהשפלת־עיניים, היו לו עד מהרה כחברים. הללו, שהיו מחוסרי עבודה ברובם, עשו אצל הקיוסק שעות רבות, משיחים בענייני ספרות. באוזני אחד מהם, שנשא חן מלפני גרישה באופן מיוחד, גילה את לבו וסיפר לו שהוא עצמו כותב שירים וגם מחבר להם מנגינות.

״מתוודע אני אליך כהתוודע יוסף אל אחיו״, אמר גרישה, ״שהרי אחים אנו כולנו, המשוררים״.

שם האיש ההוא היה משולם גלילי, ולימים נודע בארץ כאחד מראשי ההוגים, מפלס נתיבות חדשות, ומראשי המדברים בקרב הסוציאליסטים הציוניים. אבל כשהכיר אותו גרישה, היה משולם הגלילי מחוסר עבודה, מתגורר בחדרה של תופרת סוציאליסטית, שכבר אז עמדה על טיבו והעריצה אותו בכל לבה עד כדי־כך, שפירנסה אותו מעבודתה כמעט שנה שלמה. כעבור שנים רבות הזכיר אותה משולם הגלילי במבוא לאחד מספריו וציין, שאלמלא אותה תופרת, לא היה הספר ההוא בא לעולם.

משולם וגרישה היו משוחחים הרבה על השינוי המתחולל בעם היהודי הקם לתחיה, ומפי ידידו החדש למד גרישה לדעת, כי המהפיכה האמתית מתרחשת בארץ־ישראל ולא ברוסיה.

בסופה של כל שיחה כזאת היה משולם נוטל עמו כמה כרכים של ספרי שירה וספרי הגות. גרישה לא קיבל כל שכר בעד השאלתם של הספרים, ואם שכח משולם להחזיר ספר או שניים, לא העיר על כך גרישה מאומה. הידידות היתה יקרה לו מכסף; וכן היה יודע שאנשי־רוח דעתם מפוזרת והם שכחנים נוראים.

והנה, יום אחד, בסוף שנות העשרים, נתרחש דבר, שלא נכלל בתחום תכניותיו, ואפילו בחלומותיו לא היה יכול לצפות למין דבר שכזה.

איש קרח, בעל פנים מלאות ואדומות, שעיניו כחולות ובידו מקל שחור, קרב ובא אל הקיוסק, מחייך ומתנשף במקצת.

״רואה אני ספרים״, אמר האיש, ״ובמקום שיש ספרים שמה אני הולך״.

הוא ביקש לדעת מה מצוי באוצרותיו של בית־המסחר וגרישה השיב דברים דְבורים על אופניהם, מפרט את מרכולתו ומונה את שבחיה.

״מה, למשל, יש לאדוני מן השירה העברית החדשה?״ ביקש הזר לדעת. מיד שלף גרישה כעשרה קונטרסים וספרים מתוך האצטבאות והניחם על מדף־השיש. הביט האיש בכריכות, עלעל בכמה ספרים ואפילו הריח בדפיהם של כמה קונטרסים ופניו אורו. הוא בחר לו שניים – ״מול השער האפל״ מאת דוד פוגל, ו״אנקריאון על קוטב העצבון״ מאת אורי צבי גרינברג.

״מה יקר?״ שאל.

גרישה נקב מחירם והאיש ציקצק בלשונו, כמתפלא על ההפרזה.

״יודע אתה, אדוני, מי אנכי?״ חייך האיש אל גרישה.

הביט גרישה בפניו של הזר, מצמצם עיניו מול האור הבוקע מן החוץ אל אפילת הקיוסק, ולפתע הכיר את אורחו וזעקה נתמלטה מפיו.

״אוי״, קרא גרישה, ״הרי אתה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק!״

״נכון״, אמר ביאליק, ״הנה, עכשיו אתה יודע״.

גרישה הצטדק על שלא הוציא כיסא בשביל המשורר ונחפז לחלץ את השרפרף שלו מבין ערימות הספרים שעל רצפת הקיוסק ולהושיטו, מבעד לאשנב, מעל מדף השיש, לעבר מר ביאליק. המשורר הלאומי הניע בידו לאות כי יחדל מן הענין הזה.

״ובכן״, אמר ביאליק, ״מה מחירם?״

״אני לא ידעתי״, גמגם גרישה. ״כיצד זה שלא הכרתי את כבודו? באמת, צר לי… והספרים, הספרים יהיו לאדוני כמתנה דלה מאתי, אנא ואנא״.

מר ביאליק נטל את שני הקונטרסים אל מתחת לבית־שחיו ואמר שהוא אסיר תודה. חשש גרישה שבכך תמה, אוי, הפגישה ונחפז לומר:

״ברשותו של מר, אנא, מבקש אני להתוודע… וכבר אמרתי בהזדמנות אחרת, כהתוודע יוסף אל אחיו… מי אני? ואף־על־פי־כן, הנה, גם אני הקטן, בשעת־רצון, אמנם כן, כשיציקני רוח בטני, כלומר… שירים אני כותב״.

מר ביאליק חייך אליו מלוא פניו ושאל לשמו.

״יכול מר להיכנס אצלי״, אמר המשורר הלאומי, וגרישה לא האמין למשמע אוזניו; מקץ כשעה היה בטוח שחלם בהקיץ. ״יכול מר לבוא אצלי, אבל לא לפני שקיעת החמה. בבקשה, אצפה לו״.

והלך.

ממחרת היום נעל גרישה את הקיוסק כשעה לפני שקיעת החמה, הלך לביתו והתגלח יפה־יפה, חיטט שעה ארוכה בניירותיו ובחר שלושה שירים, נטל את חלילו ובא אצל ביאליק.

המשורר הקביל פניו בלחיצת יד, אמר לו ״היכנס, ידידי, היכנס״, ועלה עמו לקומה השניה, חדר לפנים מחדר.

״שמי גרישה לוין״, אמר גרישה, מביט על סביבותיו.

״בוודאי, מר לוין, בוודאי. הן אתמול התוודענו איש אל רעהו״, אמר ביאליק, ״שב, ידידי, שב״.

״אני, הנה״ – ישב גרישה והושיט את חלילו כנגדו – ״הנה, גם חליל הבאתי… יש לי מנגינות, כלומר, לשירים״.

נטל ביאליק את החליל מידי גרישה והתבונן בו בתמיהה ואחר הניחו על השולחן, הרחק ממקום שבתו.

״הנח עכשיו לחליל״, אמר. ״קודם כול נראה מה שחוללת על הנייר. בוודאי לא חיללת אותו, הה? שירה אפשר גם בלא חליל, מר לוין. הראני מה שהבאת״.

הושיט גרישה שלושה דפים והשפיל את עיניו. ביאליק פרש אותם לפניו על השולחן ושקע בקריאה. הוא קרא תחילה שיר אחר שיר, ואחר כך שב לקרוא מהתחלה וכן עשה פעמיים ושלוש פעמים. ואז, מסיר משקפיו מעל חוטמו, הישיר עיניו כלפי גרישה וקרא בהרמת קול, כמעט בצעקה:

״קום על רגליך, בחור״.

גרישה הנדהם סבור היה שמגרשים אותו מן הבית והוא קפץ ועמד על רגליו, ובאותו רגע חלפה מחשבה במוחו, שאם יזרוק אותו ביאליק מכל המדרגות, חייב הוא להספיק תחילה לתפוס בחלילו ולמלט אותו מכאן.

גם ביאליק קם על רגליו, קרב אל גרישה, חיבק אותו בשתי ידיו ונשק לו על לחי ימין ועל לחי שמאל.

״הנה, משחתיך היום משורר בישראל״, אמר חגיגית. ״למן היום הזה, אמור לחבריך: ביאליק משחני. בחורי יקירי, אשרי יולדתך. שב, נשתה תה. עוד מעט יבוא רבניצקי ונשתה תה״.

בינתיים נזכר ביאליק בחליל שעל השולחן ואמר:

״נו, עכשיו יכול אתה להכות בחליל. לשכמותך מותר״.

רק עתה הבחין, שגרישה יושב על הכיסא, ידיו שמוטות בחיקו והוא בוכה.

״תיפח רוחי, ראה מה שעוללתי לך״, אמר ביאליק בהנאה גלויה. ״אלא שאין בכך כלום. בכה לך, יקירי, אבל בכה מתוך שמחה, בן־פקועה שכמותך. לא בכל יום נולד משורר. וכשנולד אדם, הריהו פורץ בבכי. כך נאה וכך יאה… ועכשו, שמע, לוין שלי, שמע… שירים אלה נדפיס, בוודאי שנדפיס אותם, לכך אדאג אנכי. ועכשו נגן סוף־סוף״.

נטל גרישה את חלילו בידיים רועדות והחל לנגן.

ביאליק האזין בעצימת עיניים, אך מפעם לפעם היה פוקח עין אחת וניכר שהוא תמה. שהרי גרישה מנגן לפניו מאותם לחנים שנולדו בלבו מצירופן של יללות־הפרא של הזומיירה עם בכייתן החרישית של הערבות האוקראיניות. לדבר שכזה לא היה איש אודסאי כביאליק מוכן מכול וכול. ואף־על־פי־כן הרגיש המשורר המזדקן – שמכבר פסק מלכתוב – כי הוא מאזין לדבר מה חדש; לא לגמרי חדש, שהרי הוא מבחין בתשתית של שירים רוסיים; אלא שהיה זה דבר מתחדש־מתשתיתו ומבקש להשתרע על פני נוף נוסף, כאומר לכבוש את החדש בפתיונות נושנים.

״אינני מוסיקאי״, אמר ביאליק כשסיים גרישה לחלל, ״אבל אומר לך, שאולי הבינותי את נגינתך. בין אם הבינותי ובין אם שגיתי, היא יפה בעיני. אלא שבענין זה לא נרחיב את הדיבור… למה רבניצקי בושש לבוא, אינני יודע. כבר מזמן היה צריך לבוא… ועכשיו ניפרד נא, ויכול אתה להיות סמוך ובטוח ששיריך יראו אור הדפוס… כן, עוד דבר. בוא אתי, בוא הנה״.

ביאליק הוליכו אל ארון הספרים, נטל ספר כל־שירי־ביאליק, הניחו על השולחן ורשם בו הקדשה.

״הנה, זה בשבילך. אתה נתת לי ספרים במתנה, ואף אני נותן לך״.

דחף ביאליק את הספר לתוך ידיו של גרישה הנדהם וליווהו אל הקומה התחתונה ומשם אל דלת היציאה.

ואז זכר גרישה דבר מה חשוב, ועל סף־הבית אמר:

״מבקש אני, מר ביאליק, אני מבקש לקיים נדר… נשבעתי, שאם ידפיסו משהו משלי בארץ־ישראל לא יהיה שמי גרישה לוין, אלא שם עברי בחרתי לי, אייל תהלים. מבקש אני בכל לשון של בקשה״.

צחק ביאליק ואמר שהשם הזה, אייל תהלים, מגוחך למדי ואפילו מנופח במקצת. תהלים! הרי זה שם גדול מאוד, אולי גדול מדי בשביל בן־תמותה. אבל גרישה התחנן והמשורר הבטיח שיעשה את מבוקשו.

משנפרד מעליו, שב ביאליק ונשקו על שתי לחייו.

ד

כשנדפסו שיריו של גרישה ב״הפועל הצעיר״, קנה שני עותקים ושלח אחד מהם אל משפחתו שברוסיה. ובאותו היום גילה למשולם הגלילי, כי ביאליק הוא שהמליץ עליו.

״הוא נותן לכל אחד מכתבי־הסכמה״, הפטיר משולם הגלילי בביטול, ״כל מי שבא אצלו, יוצא מלפניו עם דיפלומה של גאון״.

אף־על־פי־כן נטל משולם את גליון ״הפועל הצעיר״ והציץ בשירים.

״אי־אפשר לומר שאין כאן כשרון״, אמר. ״אבל אל תשתכר מן התהילה יותר מדי. מכל־מקום, אני מברך אותך. תבוא בלילה ל׳שלג לבנון׳ ונשתה לחיים״.

בבית־הקפה ״שלג לבנון״ ראה גרישה כמעט כל מי שהכיר בקיוסק שלו, ועוד כמה אנשים שלא נמנו עם קוניו, מפני שהיו מקבלים ספרים בחינם מבתי־ההוצאה; הלא הם המשוררים הגדולים־ממש, שכל ילד מכיר את שמם. ישב גרישה אל שולחנו של משולם הגלילי, וכשבא המלצר הזמין משולם שתי כוסיות קוניאק וגליון של ״הפועל הצעיר״.

״רבותי״, הרים משולם הגלילי קולו, ״רבותי, אני מבקש שקט לרגע… רבותי, אני מציע שנרים כוסים לכבוד חבר חדש, שהצטרף אלינו היום… גרישה לוין, הנה הוא יושב כאן לפניכם… ברשותכם, יקרא גרישה משיריו. הוא גם ינגן לפניכם בחליל, מפני שהוא לא רק משורר אלא גם קומפוזיטור… בבקשה, גרישה״.

״רגע״, קרא מישהו מאצל אחד השולחנות, ״הרי אני מכיר אותו. הרי זה מהקיוסק שעל־יד המסעדה הקואופרטיבית״.

״ומה בכך?״ ענה קול לעומתו משולחן אחר, ״אינך יודע שכל עם ישראל נביאים?״

״חברים״, אמר מישהו, ״תנו לו להתבטא… מיד נדע עם מי יש לנו כאן עסק…״

נבהל גרישה ולחש למשולם, כי בשום פנים ואופן אינו יכול. אולי יקרא משולם, בטובו. ואמנם הסכים משולם מיד, נטל את הגליון והחל קורא. השיר ״רחל״ לא היה ארוך ביותר, וקהל הנאספים האזין עד לסופו. אך כשביקש משולם להמשיך בשיר השני, אמר מישהו:

״קודם נשמע את המנגינה. הרי אמרת שהוא גם קומפוזיטור״.

הוציא גרישה את החליל מן הכיס הפנימי של מקטורנו ופתח בנגינה. דממה נשתררה בחלל בית־הקפה, וכשכילה לנגן לא נשמעה שום תגובה. משולם הגלילי התנדב לשבור את הקיפאון ופנה אל גרישה:

״ביאליק שמע את המנגינה, הה? ומה אמר עליה?״

מיד נשמעו קולות קוראים משולחן אל שולחן:

״אהה, הרי זה מילדי טיפוחיו של ביאליק? אני מיד חשדתי…״

״עוד אחד קיבל מכתב־המלצה. רק אני לא זכיתי…״

״חבר גרישה, ביאליק לא אמר לך שאתה נעים־זמירות־ישראל?״

״אל תתבייש, ספר לנו איך הגעת אליו…״

״עורך ׳הפועל הצעיר׳, הוא לא דוד שלך, במקרה?״

משולם הגלילי קם על רגליו ודרש שקט מוחלט, וכשגבר על המהומה אמר:

״חברים, חברים יקרים, אין צורך להתנפל ככה על משורר מתחיל, הוא עושה את צעדיו הראשונים, והמלצה מביאליק איננה חייבת להיות תעודת־עניות… לא אמרתי שנתגלה ענק בשירה העברית… כל מה שאמרתי הוא, שיש כאן אתנו קול חדש, וצריך להטות אוזן, אסור לזלזל… אולי ביום מן הימים יתפתח, יפרוש כנפיים, יבין דברים שכיום אינם נהירים לו… הנה, אני מציע בכל זאת להרים כוסית…״

״להרים כוסית, זה ענין אחר״, אמר אחד המשוררים, והניף את כוס הקוניאק שלו כלפי מעלה. ״אפשר לשתות לחיי ביאליק. הוא כתב פעם שירים מצויינים. לחיים!״

״לחיי הקיוסק!״ צעק מישהו.

״לחייך, גרישה מוכר־ספרים!״ קרא משורר בעל בלורית ענקית ופרצוף קטן, ״מי יתן ויפרחו עסקיך, עד שתהיה לנו בעל בית־הוצאה, ונבוא אצלך להראות לך את כתבי־היד שלנו״.

״לחיים!״ קרא משורר אחד, שכבר היה בגילופין, ״למה לא הבאת הנה את רחל שלך? היינו יכולים לבדוק אותה ולראות אם שדיה נכונו ושערה צימח״.

״לחיים, גרישה תהלים״, נשמע קול מירכתי בית־הקפה, ״בפחות מתהלים לא די לך? ומדוע לא גרישה קהלת? ולמה לא גרישה שופטים? ואולי גרישה דברי־הימים?״

״גרישה מגילת איכה!״ הציע מישהו.

״גרישה צפנת פענח בן המדתא כדרלעומר גיחון ופישון הסובבים את ארץ החווילה״, קרא קול עליז.

משולם הגלילי ניסה להרגיע את הרוחות, אך משלא עלה הדבר בידו, אמר לגרישה: ״באמת, השם הזה שבחרת לך, אייל תהלים, זה קצת יותר מדי״.

גרישה לא פצה פיו, ועיניו תרות אחר פתח היציאה, אלא שלא העז למוש ממקומו. באותה שעה ניגש אליו איש צעיר, ששערו מתולתל ומצחו מקומר כדי רבע האבטיח, ואמר לו: ״חבר, אל תיעלב מדבריהם של האנשים שלנו. כך נוהגים איש ברעהו, ואתה תתרגל. מהר מאוד תתרגל; וכשתבוא לכאן בפעם הבאה, תצטרף אל החבורה ותהיה מתגולל על מישהו אחר. ואשר לשירים שלך, הם באמת יפים. יישר כוחך. בקרוב יחדלו לצחוק. אני מבטיחך״.

האיש טפח על כתפו של גרישה, צבט לו בלחיו ויצא.

ה

לעולם לא שב גרישה לדרוך על ספו של בית הקפה ״שלג־לבנון״. ימים רבים פסק אפילו מכתיבה בלילות והיה יוצא את חדרו ומהלך ברחובות העיר, הרחק ככל שיכול משפת הים, ששם היה ״שלג־לבנון״ חוגג את כינוסיהם של המשוררים.

פעם אחת, בליל־שבת של אמצע הקיץ, שירך רגליו לאורך רחוב מונטיפיורי והגיע אל פינת רחוב קרל נטר. צלילי פסנתר שעלו מתוך דירה שבקומת הקרקע הגיעו לאוזניו, והוא ישב על גדר שממול והאזין. ידיים בלתי מנוסות שבו חזור ושוב על הפתיחה של Für Elise. החזרה הבלתי פוסקת לא הלאתה את הידיים המנגנות, ולא ניכר שום קוצר־רוח בשיבה החוזרת אל פתיחת המנגינה הפשוטה. אין זאת, אמר גרישה בלבו, שהנערה המנגנת היא טובת לב, היא שלווה, שמחה בחלקה ויש בה מסבלנותם של הרחומים, הרכים והטובים.

בבית סמוך נפתחה דלת ובתוך מסגרת האור ראה גרישה אנשים נפרדים מעל מארחיהם, מחליפים דברי תודה, מתנשקים ויוצאים לרחוב. איש ואשה היו, זרועה נשענת על זרועו, ובחלפם על פניו הציצו בו בשתיקה והתרחקו, כשהם מלחשים זה לזו. אוזנו של גרישה קלטה רק תיבה אחת מדבריהם. האשה אמרה לאיש: ״…יכול להיות שכן… תמיד…״

אחר־כך ראה אור נדלק בקומה השניה ואשה ניגשה אל החלון. היא הבחינה בו, נעלמה לרגע ושבה אל החלון בלווית גבר. אף שני אלה הסתכלו בו זמן מה מתוך מבצרם ולבסוף הגיפו את התריסים. כל אותה שעה הילכו האצבעות הבלתי מאומנות על פני הקלידים, תקועות באותו לחן. מתחנת הרכבת עלה קולו של קטר שהיה מזיז, כנראה, קרונות ממסילה למסילה, חוזר ושב על עקביו ומתנשף. גרישה חשב על הנערה הפורטת על הפסנתר, על צמותיה הרחוצות, שעלו מן האמבט החם, על שיירי ריחם של תבשילי־השבת העומדים בחלל הדירה, ואמר בלבו שמן הסתם לא ישא לו אשה לעולם. נשיפת הקטר, כשאר קולותיה של תחנת־רכבת, היתה קשורה בזכרונו עם עיר מולדתו שברוסיה, ורחוב קרל נטר נתחלף לו לכדי רגע עם סימטת בית המרקחת שבה עמד ביתם; והוא היה משער, שעם עקירתו מבית הוריו גזר על עצמו כרת. כרת היא מלה ביבלית, מין עונש תנכי נורא הנגזר על פשעים איומים. ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. גרישה ידע שנפלה כאן טעות, ושהוא איננו אשם עד כדי כך, אבל יחד עם זאת ראה שעליו להשלים עם מה שנגזר, מפני שלא יועילו לו שום הסברים, וגם אין כאן אוזן לשמוע. מדוע זה, תמה גרישה בינו לבין עצמו, מדוע אין שום בריה פותחת חלון או דלת, לתהות על האיש היושב בחוץ? והרי אפשר לשאול את פיו, והוא – גרישה – יענה בנימוס וברצון. אפשר לשאול אם הוא רוצה כוס תה. אפשר אפילו לשאול מה מעשיו בכלל, ואם דרוש לו משהו, ויהיה זה דבר פעוט. גפרורים, למשל. תהיה השאלה אשר תהיה, גרישה יענה, יפתח פיו ויספר הכל. אלא שהאנשים אינם פותחים שום דלת ושום חלון. להיפך, הם סוגרים ונועלים. וזה לא נכון איך שהוא, וגם אכזריות יש בזה, וללא כל צורך.

כשביקש לקום ממקומו שעל הגדר חש כמה הוא עייף, גם חש אכזבה ועלבון. ובכן, אם כך הדבר, ישוב מיד אל חדרו, אל השולחן ואל הנייר המחכה לו. צלילי הפסנתר ילווהו עד לפינה ואף מעבר לה, אבל הוא יאמר למנגנת: ״לא לי את מנגנת, נערה, לא לי״. אפשר אמנם שהנערה תיעלב מדבריו, אך לא בו האשם. הוא, מצדו, הן היה נכון לידידות, ואף למעלה מזה.

באותו לילה שב לכתוב במחברתו וחזר להלחין בחלילו. השיר ״כרת״ נכתב באותו הלילה.

כמה שנים חלפו, ובוקר אחד, כשפתח גרישה את הקיוסק שלו, יצא מבית־ברנר איש זקן, לבוש רובשקה רוסית קשורה בפתיל־כותנה סביב כרסו, ניגש אל גרישה ואמר:

״נדמה לי, חבר, שלפני איזה עשר שנים קיבלת פה רשיון לקיוסק גזוז, מה? אני חושב שהייתי בוועדה שאישרה לך את התקציב… אז מה זה? זה גזוז, זה?״

גרישה מלמל דברי הסבר, אך דעתו של הזקן לא נחה והוא התעקש להבין מדוע מעל גרישה באמון שנתנו בו. נלחץ מהתקפת הזקן הסתבך גרישה בתשובותיו ולסוף הפליט משהו על כך, שהוא עצמו איש־העט, ואין לו בחייו אלא ספרים; וגזוז איננו שותה כלל.

״אה, זה עניין אחר״, אמר הזקן. ״ואתה גם פירסמת משהו בדפוס?״

גרישה סיפר על השירים שנדפסו ב״הפועל הצעיר״ והזקן אמר שכל הענין הזה טעון בדיקה, הוא כבר ידאג לכך שהוועדה תבדוק.

לאחר כמה ימים הגיע אל הקיוסק אותו איש בעל תלתלים, שמצחו כחצי האבטיח; זה האיש שניחם את גרישה, לפני כמה שנים, ב״שלג־לבנון״ וניסה לעודדו בדברים.

״ובכן, זה אתה?״ אמר האיש בשמחה. ״הנה אני כאן בשליחות רשמית, מן הוועד הפועל, ושלחוני אליך כמין מומחה לדבר. מה דעתך שתראה לי משהו מיצירותיך, ואני כבר אעיד לפניהם שהכול בסדר״.

גרישה הבטיח שתוך יומיים יביא חומר־הוכחות. ואמנם ישב בחדרו והעתיק כעשרים שירים, אף צירף אליהם תווי־מנגינות. בסתר לבו שמח היה, שאותו צדיק־יחיד שבסדום של ״שלג־לבנון״ יקרא וישפוט.

מתוך השתלשלות המאורעות הללו בא לעולם ספר שיריו של גרישה. לא זו בלבד שהוועדה סלחה לו, אלא שהמתווך טוב־הלב המליץ לפני בית־ההוצאה שליד ארגון־אמהות־עובדות לפרסם בדפוס כל אותם שירים, יחד עם התווים. עיטור כריכתו של הספר נמסר לידי צייר־אומן, גרשון קורנפלד שמו, והוא התקין חיתוך־עץ ובו נראה מוקיון מכה בתוף ענק המשתלשל לו מכרסו. גרשון קורנפלד אהב לצייר מוקיונים ותופים בלבד, אבל גרישה לא הקפיד על כך, מה גם שלא נועצו בו.

הספר, שהשם ״כרת״ התנוסס עליו, נדפס בשבע מאות וחמשים עותקים, ומחירו שני גרוש. שבעה עותקים קיבל גרישה חינם ועוד חמש מאות קנה בכסף מלא, אם כי בתשלומים־לשיעורין. שאר מאתיים ארבעים ושלושה עותקים נפוצו בין כמה חנויות, שקעו בתיבות ובמחסנים של בתי־מסחר אחדים וככל הנראה אבדו מן העולם. ואילו חמש מאות הקונטרסים שקנה גרישה עלו על אחת האצטבאות שבקיוסק שלו ומשם היה שולף עותק, כשנמצאו לו קונים.

ו

במשך שמונה־עשרה השנים הבאות, כל עוד עמד הקיוסק על תלו, מצויים היו קונטרסי ״כרת״ למכירה.

תחילה היו נערים עם בתולות, אוהבי־שירה, שבאו לראות מה חדש בשדה־הספר, קונים את ״כרת״ ולפעמים היו שואלים את גרישה, מיהו אותו אייל תהלים, ואם זה בכלל שמו של אדם. גרישה היה מושך בכתפיו ושותק, כדי שלא להיכשל בדבר־שקר. לפעמים, כשדחקו עליו בחקירות, היה אומר שהאיש חי וקיים, וגרישה מכיר אותו אישית. לאחר שנים התיר לעצמו לומר בפשטות שאיננו יודע.

ביום השנה החמישי למותו של ביאליק נדפסה בעתון ״דבר״ רשימת זכרונות על המשורר, ובין שאר דברים שיבח הכותב את המשורר הלאומי על שהרבה לעודד משוררים מתחילים. באותה רשימה התעכב הכותב על אחד, אייל תהלים, שביאליק לא פסק מלשבחו, והיה מראה חוברת צנומה של שירי אותו מר תהלים לבאי־ביתו. והכותב מסיים: ״אף אני ראיתי קונטרס זה, ׳כרת׳ שמו, וקונם עלי שמעטים דברי־שיר בקרית־ספר שלנו, שחותם־אמת וחותם של גדולת־השיר טבועים בהם במידה שהם טבועים בשירי אייל תהלים. מן הראוי לבדוק ולמצוא מדוע נדם הקול הזה, ואם האיש חי עמנו. כדאית הטרחה. כדאית מאד, ויפה שעה אחת קודם״.

משולם הגלילי שלח את הרשימה הזאת בדואר, מן הקיבוץ שלו, אל הקיוסק של גרישה. עיין גרישה בדברים, קיפל את הדף פעמיים ושלוש והטמינו בכיס הפנימי של מקטורנו. תמה היה מה יאמר עכשיו לשואלים, אם יבקש מישהו מן הקונים שלו לדעת דבר לאשורו. אך שום אדם לא שאל.

בשנה השלישית למלחמת העולם השניה, כשישב גרישה במסעדה הקואופרטיבית לסעוד את לבו, שמע שיר ומנגינה בוקעים מן הרדיו, והכיר שהם משלו.

ופעם אחת, לפנות ערב, ניגשו שני בחורים ממושקפים אל הקיוסק ושאלו, אם אמת הדבר שיוכלו להשיג אצלו חוברת ״כרת״, מאת אייל תהלים. גרישה טיפס על השרפרף, וכשהגיע אל האצטבא העליונה, שאל:

״חוברת אחת אתם מבקשים או שתיים?״

״יש לך יותר מאחת?״ קרא אחד העלמים מתוך התפעלות. ״כמה יש לך? אנחנו נקנה את כולן״.

״יותר משתיים לא אמכור״, אמר גרישה, ובעצמו לא ידע מדוע אמר כך.

״ובכן, שיהיה שתיים״, הסכים הבחור. ״איך זה שיש לך ׳כרת׳? ואנחנו כבר למעלה משנה מחפשים״.

״ולמה אתם מחפשים?״ שאל גרישה.

״מפני שאזלה מזמן״, הסביר הבחור, ״ובסמינר רוצים לשכפל אותה״.

״לשכפל״, אמר גרישה. ״שישכפלו״.

כשחזרו החיים למסלולם, אחרי המלחמה, כבר היו בידי גרישה כעשרה מאמרים, מקופלים יפה ומונחים במגירת שולחנו. בכל אחד מן המאמרים הפכו בשבחיה של ״כרת״, שיערו השערות על מקור־האשראה שמכוחה נולדו שירים מוזרים אלה, שאין להם אח ודוגמה בשירתנו החדשה, ובמאמר אחד הביעו את הסברה, כי מאחורי שם־העט אייל תהלים מסתתר משורר נודע, המסרב בעקשנות להזדהות. במכתב־למערכת טען מנהיג הפועלים והוגה הדעות משולם הגלילי, כי לפני שנים רבות הכיר את אייל תהלים, אף ניסה לקשור עמו קשר מכתבים, אך לא קיבל תשובה. לפי מיטב ידיעתו עלה האיש מרוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה, ואפשר שהוא חי ומתהלך בינינו גם כיום, אלא שבחר להיות אלמוני, וזו זכותו.

ערב אחד, לאחר שנעל את הקיוסק שלו, ביקש גרישה להיכנס אל המסעדה הקואופרטיבית לאכול, אך מצא מודעה על הדלת ובה נאמר שהערב המסעדה סגורה לרגל עריכת בנקט לכבוד חיילי הבריגדה הישראלית שנשתחררו מן הצבא הבריטי. שב גרישה אל הרחוב ונכנס למסעדה הקטנה שממול. כשעמד לסיים ארוחתו שמע קול שירה בוקע מן המסעדה הקואופרטיבית, קול המון נותן קולו בשיר. גרישה החוויר. כמה מאות אנשים שהיו בתוך האולם שרו במקהלה את ״רחל״ שלו. הוא נחפז לשלם ויצא אל הרחוב. נשען אל קירו של בית עמד גרישה בחשכת־הכניסה והאזין. שנים רבות הוא עוקב אחר הקריירה האמנותית של אייל תהלים וכמעט שכבר הורגל להרגיש, כי בעל השירים והמנגינות ההוא היה פעם איש קרוב אליו, ואפשר לומר שהיה עצמו ובשרו; אלא שכל זה נתרחש מזמן, ואם הוא זוכר עדיין את אייל תהלים, הרי זה מפני שלפנים היו קרובים כל־כך. והנה הפעם, בעמדו נחבא בחשכת מבוא הבית, בא עליו האיש אייל תהלים בקול גדול, קול המון עם רב, שוטף ומכסה את כל הרחוב, אולי את כל העיר, ואין מנוס. גרישה חש כיצד הוא נכנע ונמחץ, נדחק אל כורח שאין מפניו מפלט, ובעיני רוחו ראה את עצמו פורץ נכחו, חוצה את הרחוב בשעטה וקורע דלתות הכניסה של האולם, והוא זועק אל האנשים הנדהמים ומתוודע אליהם, והוא אומר אחים יקרים, אנשים טובים, הנני אני לפניכם, הנה אנכי קד לפניכם כפי שהשתחוו האלומות שבשדה לפני, בחלומי; הנה אני משיב לכם מנה אחת אפיים מכל מה שבירך אותי בו האלהים. הן אהבתי אתכם, ואליכם התפללתי, אני יוסף, משלי אתם שרים, משלי ומאוני; ובלבי אין טרוניה על גביע הזהב הגנוב, הן אנכי שמתי אותו באמתחתכם, אחַי, אהובַי, הנני.

עמד גרישה, נשען אל הכותל, בכניסת הבית ולבו החל פועם בחזקה מאותן פעימות רעות, בלא קצב, אותן פעימות שבגללן נפסל מלעבוד בבנין. וגם השבר שבמפשעה היה דוקר ומכאיב, למרות החגורה שהותקנה בשבילו לפני כעשרים שנים. וגם האנשים שבאולם כבר חדלו מלשיר, ומן החלונות הפתוחים בקע קולו של נואם.

פנה גרישה לשוב אל חדרו. קשה היה לו ללכת והכאב שבמפשעה היה עתה נוקב חדרי־בטן. כשהגיע לחדרו שכב במיטה אבל לא יכול להירדם, מפני שבמצב של שכיבה שבו הפעימות הרעות שבלבו להטרידו.

בבוקר לא הלך אל הקיוסק אלא לקופת־חולים, ושם נבדק שעה ארוכה ונשלח ישר לבית־החולים. למחרת נותח. כשהקיץ מן הנרקוזה ראה לפניו פני אשה ורודים, והאשה היפה הלבושה לבנים אמרה לו שמעתה אין לו לדאוג, ושוב לא יציקנו השבר.

הביט גרישה באחות הרחמניה, ומבלי שידע על מה ולמה זלגו דמעות מעיניו. גחנה עליו האשה, ניגבה את דמעותיו וליטפה את מצחו.

״אני הוא״, אמר גרישה. ״אני בעל ׳כרת׳״.

״כן, כן״, אמרה האחות, ״בוודאי, בוודאי. ועכשו, הנה, אל תבכה. אתה בריא לגמרי ובעוד כמה שבועות תשוב לעבודתך״.

ז

כמה שנים לאחר מכן, בשלהי מלחמת העצמאות, היה השיר ״רחל״ מושר בפי כול. עיתונאי אחד טרח כמה טרחות ועד מהרה נתברר לו שאייל תהלים אינו אלא מוכר ספרים משומשים בקיוסק שליד המסעדה הקואופרטיבית ברחוב ברנר. העיתונאי הסתער על גרישה במצלמה ובשאלות, ותוך שעה קלה הוציא מפיו הודאה מושלמת. אשר לרחל, יכול היה גרישה לומר רק זאת, שהיתה נערה יפה מאד, תלמידה בבית־ספר לבנות בנווה־צדק, ב־1913. העיתונאי החרוץ הגיע אל ארכיון בית־הספר וגילה תצלומי־מחזור מאותן שנים, והביאם אל גרישה. מוכר הספרים זיהה את הנערה בלי כל קושי. מתחת לתמונתה היה כתוב נחמה שטיין. גרישה הודה שהשם רחל היה פרי דמיונו. או־אז המשיך העיתונאי בחקירתו, עד שהעלה כי אותה נערה, שמזמן נישאה לאיש ואף נתאלמנה, היא בעלת משרד לשידוכים ברחוב אלנבי ושמה עתה נחמה בלייברג. עד מהרה הופיעה באחד מעיתוני הערב רשימה מסכמת ובה פוענח הסוד. תצלומיהם של שני גיבורי השיר ״רחל״ הופיעו בגוף הכתבה.

גרישה הלך לראות את אהובתו מלפני שלושים וחמש שנים וראה אותה יוצאת ממשרדה. אחר־כך שב אל חדרו.

היתה שעת ערב מוקדמת, ואף־על־פי שחש ריקנות בבטנו לא היה רעב. וגם אילו היה רעב, לא היתה השעה יפה לאכילה. דבר או שניים רצה גרישה להסדיר מיד. הוא גחן אל מתחת למיטתו והוציא משם חבילה, שבה היו צפונים הטלית והתפילין שקיבל מהוריו בצאתו את ביתם. שום שימוש לא נעשה בהם כל השנים, ועתה הגיעה העת להשיבם. לאטו הלך אל בית־הכנסת הישן, שהכיר מיום שבא לארץ־ישראל, אותו בנין שעולים אליו במדרגות רחבות והוא סמוך לבית־הספר לבנות שבנווה־צדק. כשניצב, מקץ כשעה, מול אותן מדרגות, סקר אותן מלמטה ואמר לאחות הרחמניה שליטפה את מצחו בבית החולים: ״נו, אחות, הרי אמרת לי שאהיה בריא לגמרי, הה? ואיפה הבריאות, ואיך אני עולה במדרגות האלה?״

מכל מקום עלה במדרגות והניח את החבילה על סף דלתו הנעולה של בית־הכנסת. יותר מזה לא יכול לעשות בשביל אביו ואמו.

הוא שב אל חדרו בשעה מאוחרת, מפני שבדרך עשה כמה הפסקות, ובכל מקום שנזדמן לו ספסל ציבורי, ישב עליו. פעם אחת ישב על פאת־המדרכה. כששב לחדרו, אמר שראוי להתקין ספל קפה, אבל לא היה צמא. אז ישב אל השולחן, נטל נייר ועט והחל כותב:

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

שניים וחצי דפים כאלה – כתובים בכתב יד נקי, כתב־הפנינים של מי שלמדו עברית בביתם בגולה, בימי ילדותם – היו הדבר היחיד שנמצא בעזבונו הספרותי.

---

גדוד מגיני השפה

מאת

בנימין תמוז

א

לילה אחד התעורר יאשה צ׳ורני מתוך חלום, שנשתכח ממנו מיד כשפקח את עיניו לתוך חשכת החדר.

זמן מה שכב בעיניים פקוחות, ולפתע עלתה בלבו מחשבה שבחדר העבודה הקטן שלו דולק אור. הוא קם ממיטתו ופסע לעבר החדר. ואמנם היה שם כמו אור קטן, לא אור ממש, אלא גוש קטן וחיוור למדי של בוהק, שריחף מעל הגרמופון. הוא זכר, שלפני לכתו לישון האזין לתקליט. האור נותר איפוא מן המוסיקה, אמר בלבו; והדבר לא הפליא אותו כלל.

עמד יאשה צ׳ורני מול האור המרחף והשתעשע במחשבות.

עד מהרה גילתה אשתו שהמיטה ריקה ומיהרה בעקבות בעלה, באה ועמדה לצדו.

״אינך יכול לישון יאשה?״ לחשה.

״חבל שאינני יכול ליצוק תבניות״, אמר יאשה. ״החדר מלא צורות קלאסיות, ואם ארצה פעם להשתמש בהן, יוכלו התבניות לעזור הרבה, וזו הזדמנות נדירה״ – הוא הצביע לעבר גוש האור הקטן. ״זה ייעלם עוד מעט. חבל״.

״נו, כן״, אמרה אשתו. ״בוודאי. בבוקר תזכור הכל, ותוכל לרשום לך מן הזיכרון״.

״אה, הזיכרון״, נופף בידו מתוך ייאוש. ״הזיכרון שומר עובדות, אולי, אבל לא חוויות״.

״ובכן, מה״, שאלה אשתו, ״אומר אתה לעמוד כאן כל הלילה? והרי בעצמך אמרת שאינך יכול ליצוק תבניות. לא כך אמרת, יאשה?״

״כן, סוניצ׳קה, כך אמרתי״, חייך, מבויש. ״לא יכול, מפני שלא מספיק גדול. ואפשר אפילו לומר, קטן מאוד. ובכן, לישון נלך. אם אתה קטן, אז רק לישון. הקטנים, בזמן שינה אולי יגדלו קצת. כך אומרים הרופאים״.

חייך יאשה והניח ידו בתוך כף ידה של אשתו.

״ככה זה טוב״, אמרה סוניצ׳קה. ״עכשיו לישון, ומחר תעשה לך קלאסיקה כמה שתרצה״.

למחרת, בחדר הארכיון של הוועד־הפועל, שב וזכר את האור שבחדר העבודה שלו והרגיש צורך להפוך בנושא עם מישהו. חכך בדעתו והעלה את ויקטור בְּנָיָהוּ, בחור ממוצא מזרחי, מפרסם שירים במוסף הספרותי של ״דבר״, ובוועד הפועל הוא משמש מתורגמן בעברית ובצרפתית. מזג יאשה צ׳ורני שתי כוסות תה מן הסיר שעל הכירה החשמלית הניצבת בין כרכי ״הפועל הצעיר״ ו״דבר הפועלת״ והלך אל חדרו של ויקטור בניהו.

״האור הזה, שאתה אומר עליו שהיה מתעופף אצל הגרמופון״, חקר ויקטור בהתלהבות, ״היה איזה אור? חשמלי, או מה?״

״הנה, זה הענין״, אמר יאשה, ״שאי־אפשר להגדיר, וגם לא צריך. אור זה פשוט אור. להיפך מחושך. בהיר, ברור, נכון. בלי שגיאות. מה פה כל־כך קשה להבין?״

״רעיון יפה אמרת״, הסכים אתו ויקטור בניהו. ״כמו שנאמר: ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור, בלי חכמות״.

ב

ברוסיה היו סוניצ׳קה ויאשה חברים בפלג רעיוני שנסתעף מן הסוציאל־רבולוציונרים. מהפכת אוקטובר הראתה תחילה פנים שוחקות ליהודים, אבל עד מהרה נטה גלגל המהפכה על צירו וסוניצ׳קה עם יאשה הרגישו שהיהודי שב להיות מה שהיה תמיד ברוסיה – נטע זר, לא רצוי ונבזה.

סוניצ׳קה שמחה לפנות אל עבר הציונות, מפני שבמשפחתה היו רבנים ובבית ההורים שמרו על גינוני־דת אחדים; וגם יאשה היה שמח על המפנה לעבר הציונות, מפני שבאמת לא היה לבו שלם מעולם עם התקוות שהחברים תולים בגויים. אביו של יאשה היה פֶלדשאֶר – מעין אחות־רחמניה ממין זכר – בצבאו של הצאר; ובמוחו של יאשה נצטייר מקצועו של אביו כמין אונס וכפיה שכפו על האב. עכשיו, שסוניצ׳קה נוטה אל הציונות, הם נוקמים יחדיו את נקמת אביו וקובעים, ששוב לא יהיה האדם היהודי הפקר.

סמוך לנישואי סוניצ׳קה ויאשה גילו השלטונות הסובייטיים את הסטיה שסטו הסוציאל־רבולוציונרים היהודים ויאשה נשלח לבית־הסוהר. בימים ההם לא היה המשטר מאורגן כהלכה, ומי שלא הוצא להורג מיד יכול היה להסתנן מבעד למחדלים הקטנים של השלטון הצעיר ולהימלט.

באודיסה עלו על האניה ״איבן איליץ׳״ ונסעו לפלשתינא.

סוניצ׳קה קיבלה עבודה במסעדת־הפועלים. יאשה, שהיה איש־ספר מטבעו, למד את הלשון העברית ומצא את דרכו אל ארכיון הוועד־הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל.

כל השירים שכתב יאשה ברוסיה אבדו, אבל עד מהרה כתב חדשים ותרגמם לפרוזה עברית, וּויקטור בניהו עבר על התרגום ושיכלל אותם עד שחזרו להיות שירים, וכמה מהם נמצאו ראויים לבוא בדפוס ב״דבר הפועלת״. הדפסת השירים היתה הזדמנות נאותה לציין את המעבר מן הגלות אל המולדת, ויאשה צ׳ורני הסכים להצעת החברים, לשנות את שמו. מאותו היום נקרא יעקב השחור¹.

יאשה שמח מאוד על הג׳סטה שעשה לשפה העברית ולעם העברי.

מצד שני, כל אימת שישב לכתוב שירים חדשים, יצאו מתחת ידו אותיות קיריליות בשפה הרוסית, וכל מה שנתיסר בשל קוצר ידו לא היה יכול לחבר שיר של ממש בלשון העברית.

ג

כשבע שנים לאחר עליָתם של סוניצ׳קה ויאשה לארץ־ישראל נתרחש בחייהם מאורע מענין. ווֹלוֹדיה שימקין, אחד החברים שהיו להם ברוסיה, מאלה שנשארו נאמנים למהפכה, נחלץ איך שהוא מבית־סוהר שבסיביר והגיע ובא, ערב אחד, אל דירתם. תחילה לא הכירוהו מפני שגידל זקן, אבל כשפתח את פיו ראו שאמנם אותו וולודיה שימקין לפניהם ולא נשתנה כלל. ראשית, הוא הצהיר, אין הוא רואה את עצמו נמלט מן הקומוניזם, או בוגד בו; להיפך, רוסיה היא שבגדה בקומוניזם; ואילו הוא, וולודיה, בא לכאן ליסד תא של קומוניסטים אמתיים. שנית, אמר, הציונות היא חלום של ילדים מפונקים, ילדים שמקווים לחיות בבטלה, על חשבון יהודי אמריקה העשירים, ועל עבודתו של הפועל הערבי; ושלישית, אמר, סופה של הציונות קרוב וגורלה נחרץ.

יאשה היה זורק אותו מיד מן הבית בחפץ לב; אבל, מצד שני, הביא עמו וולודיה את ריחה של רוסיה, והשפה שבפיו היתה מתנגנת כמו שיר.

וולודיה שימקין התגורר אצל דודו, ממנהלי בנק הלוואה וחסכון, שהיתה לו דירה מרווחת ברחוב מונטיפיורי. הדוד סיפק לשימקין כל צרכיו ובערבים היה מתווכח אתו על פוליטיקה. ברצון היה הדוד מארח – על תה ועוגיות – כל מי שגרר שימקין והביא אל הדירה המפוארת. וכך נזדמנו, ערב אחד, סוניצ׳קה ויאשה אצל מר קובלקין ורעייתו.

באורחיו של וולודיה נהג הדוד כבילדים קטנים, ועם כניסתם לבית היה מושיבם אל השולחן ורוגם אותם בשאלות פשוטות: ממה אתה מתפרנס? מה השכלתך? מי היו הוריך, שם? והיכן אתה גר כאן?

יאשה השיב על השאלות כסדרן, ובהתנדבות גמורה הוסיף ואמר שהוא כותב שירים בזמנו הפנוי ולעת עתה הוא כותב רוסית.

״הה, אלי״, אמרה מרת קובלקין בהתפעלות ופרשה זרועותיה לקראת יאשה, ״האומנם אתה כותב שירים בשפתנו?״

״מה משמע, בשפתנו?״ נבהל יאשה. ״בשפתם אני כותב, לעת עתה, עד שאתחזק בידיעת השפה העברית העתיקה״.

״נו, טוב״, ניחמה אותו מרת קובלקין. ״בינתיים אתה משלנו. כמה נהדר. מעכשיו תהיה חבר בחוג שלנו לשירה״.

ויאשה עם סוניצ׳קה החלו באים ביום שלישי בשבוע אל הדירה שברחוב מונטיפיורי, ובהגיע תורו היה יאשה מוציא מכיסו כמה פיסות נייר וקורא לפני הנאספים.

השירים הארוכים ביותר היו מפרי עטו של מר גֶלבֶּרוֹב, מהנדס חשמל שהיתה לו חנות של מכשירי־כתיבה ברחוב אלנבי. הוא היה חבר המפלגה הרוויזיוניסטית ושיריו הוקדשו כולם לדמויות תנכיות, או שהטיפו להקמת צבא עברי במחתרת, שיילחם במשעבד הבריטי ויגרש אותו מן הארץ.

המהנדס גלברוב היה בקי גדול בשירה וכתיבתו כולה היתה על טהרת ההקסאמטר הדקטילי.

וולודיה שימקין רגז על צרות־אופקיו של המהנדס גלברוב, ויום אחד הפתיע את הנאספים בבקשו רשות לקרוא משהו. מבלי שישלוף פיסת נייר מכיסו עצם את עיניו ודיקלם שיר של יֶיסֵיינין ומיד לאחר מכן החל מדקלם מן הזיכרון קטעים מ״פרוגרמה של פועלים״ לפרדיננד לסאל.

״זה לא!״ פקד הדוד קובלקין. ״רק שירה. או שבחרוזים, או שתשתוק״.

וולודיה עיקם שפתיו בבוז וחיוכו נראה מבהיל למדי.

״אתה דומה לְרַסְפּוטִין״, אמרה הדודה קובלקין.

ענה לה וולודיה: ״בארגומנטים כאלה לא תסתמו את פיהם של הפועלים״.

אמר המהנדס גלברוב: ״מה זה פועלים? פועלים זה אנשים, כמו כולם. וכל האנשים חייבים למות למען מולדתם. או שאתה מוכן לשפוך את דמך, או שאתה מוכן לשפוך דיו ולקשקש קשקושים״.

״ומה אתה עושה?״ אמר וולודיה, ״לא שופך דיו?״

״ומה אתה״, קרא לעומתו גלברוב, ״אתה פועל? איפה? אתה גר בחינם אצל דודך והורס נפשות. והשירים שאני קורא, לפחות הם שלי. ואתה, מה? משל אחרים אתה קורא, כמו תוכי״.

״נו, באמת״, אמרה הדודה קובלקין, ״משוררים לא צריכים לדבר כך. הנה, נשתה תה״.

ד

כשנודע לויקטור בניהו שיאשה צ׳ורני הצטרף לחוג של משוררים כותבי־רוסית, ביקש שייפגשו לשיחה מיוחדת.

״ידוע לך״, פתח ויקטור ואמר, ״שאני, כמוך, לא נולדתי בארץ־ישראל אלא בקונסטנטינופול. וידוע לך שאני, כמוך, שפת אמי לא היתה עברית, אלא ספאניולית. השאלה הנשאלת איפוא היא כזאת: מה לך ולי? אני אגיד לך, חברי יאשה, מה משותף לנו פה. אנחנו מחזירים לתחיה את השפה העברית. אם לא תהיה בפינו שפה אחת, הלכנו לעזאזל, ידידי. ממש לחינם כל ההתאמצות. תוסיף על זה כל מיני קשיים שיש לנו פה, כמו הקדחת, והאויב הערבי והמשעבד הבריטי והמתבוללים, וכן הלאה וכולי כולי ומה לא״.

יאשה ישב לפניו, אילם ומבויש, מבין ויודע עד היכן הדברים מגיעים ולאן הם מוליכים.

״ובכן״, דחק עליו ויקטור, ״מה אתה עושה? הולך ונעשה חבר בחוג של משוררים רוסיים״.

״אני משתדל״, לחש יאשה. ״אתה יודע שאני משתדל, כל הזמן לומד, וזה קשה. לכתוב שירים זה מן הלב. זה לא מהראש. בראש שלי אני אתך ואני בעברית. אבל בלב, זה ענין פיזיולוגי. זה דיאלקטיקה כזאת, שקשה להסביר… אתה רוצה שאני אפסיק ליצור?״

יאשה התחיל מזיע. בלבו ביקש שהות להיוועץ בסוניצ׳קה, אבל הוא כבר ידע שויקטור כופה עליו איזה דבר קשה מאוד, אולי נחוץ, אבל קשה. כך מרגישה בוודאי אשה, שידיד־נפש שלה דוחק עליה להיענוֹת לו, לפני החתונה, חשב יאשה וסומק עלה בלחייו. ״היא רוצה ואיננה רוצה״, אמר יאשה בלבו. ״איזו בושה! איזו צרה!״

ממעמקי זיכרון מבולבל וסבוך פלט יאשה דברים נרגשים והיה מלהג ואומר: ״תשמע, ויקטור. הנה, אבא שלי היה פלדשאר. נו, זה כמו סניטר, בצבא הרוסי של הצאר ניקולאי. אבל אבא שלי רצה להיות רופא. אתה מבין, ויקטור? הוא לא רצה להיות פלדשאר. הוא, כל החיים שלו חי עם עלבון בלב… והנה, אתה אומר לי תכתוב בעברית. אני רוצה להיות משורר ואני לא מוכן עכשיו בעברית; אז אתה אומר תכתוב… אז במקום להיות רופא גם אני אהיה פלדשאר… אתה רואה שזה קשה מאד, ואני רוצה שתבין אותי״.

״יש לי בשבילך הצעה״, התעקש ויקטור. ״יש רק דרך אחת לנצח, וזו רק דרך ההשתלבות במאבק. אני יודע שאתה מתאמץ בעברית, אבל אצלך זה רק תאוריה. עכשו אני אציע לך פרקטיקה. אני מציע לך עכשו, בסוד גמור, להצטרף אל גדוד־מגיני־השפה״.

״מה זה?״ יאשה לא שמע מעודו על גדוד שכזה; הוא ידע על גדוד־העבודה של טרומפלדור; על גדוד נהגי־הפרדות בגליפולי, אבל גדוד־מגיני־השפה לא נזכר בשום דוקומנט שבארכיון שלו.

ויקטור נחלץ לעזרתו והסביר בהרחבה. ולאחר שהסביר, סיכם ואמר:

״ברגע שאתה שותף לפעולה, הנושא מתחיל לזרום לך בדם. זה כבר לא ענין של רעיון, אלא ענין של בשר וגידים. חלק ממך. אחרי שתשתתף בכמה פעולות, אתה בעצמך תהיה השפה העברית. כבר לא תרצה, ולא תוכל, לכתוב רוסית. תסמוך עלי״.

ה

בפגישה הראשונה עם אנשי גדוד־מגיני־השפה הרגיש יאשה שימי נעוריו חוזרים אליו. שוב הוא שרוי בין אנשים מעניינים, אנשי מחתרת קודרים, שהחלטתם נחושה ואין לפניהם לא רחמים ולא שום רכרוכיות.

הפגישה נערכה בדירתו של המנהיג, שהיה רופא זקן בעל קול עבה וצרוד. ריח קרבול ושתן ריחף בחדר־המעבדה שבו נתכנסו אנשי הגדוד, ועשן סיגריות עמד בחללו.

זולת המנהיג, ויקטור ויאשה, היה שם בחור מן הגימנסיה ״הרצליה״, שפניו מכוסות פצעי־בגרות ועיניו יוקדות באותה אש ידועה, קדמונית, שכל הרבולוציונרים בוערים בה. האזרח הבורגני רואה באש כזאת סימן לשיגעון, והוא נמלט מפניה. ובצדק; שהרי היא עתידה לכלות מן העולם את הבינוניות ואת הפשרנות. יאשה היה מאושר, אם גם נפחד במקצת.

הרופא הוציא ממגירת שולחנו צרור ניירות ואמר שהוא מכריז על פתיחת הישיבה. ״קודם כול אקרא באוזניכם את רשימת־הקלון״, אמר.

במתינות, בקול ניחר ותקיף, קרא רשימת בתי־המסחר בתל־אביב, ששמותיהם לועזיים. לאחר כל שם ציין את המקצוע של בית־המסחר, ובין שם לשם הניח פסק־זמן כדי שיוכלו הנאספים לתת דעתם על החרפה ולהתרשם מעצמת הבגידה שבוגדים בעליהם של בתי־המסחר הללו בעמם ובארצם.

באותה רשימה נזכרו מקומות כגון ״רִיבוֹלִי, חנות לצרכי בית, ריהוט־משרדי וקישוטים שונים״, וכן ״סַן־רֶמוֹ, מסעדה״, ״שאַנְז־אֵלִיזאֵ, בית מלאכה לאָז׳וּר, פליסאֵ ודקטיזציה״, ״פריז, מרכז לכובעים״, ״סלון וורשאי לשמלות, חזיות ומחוכים״, ויותר מכל רגז היושב־ראש על חנות ספרים ששמה ״לוֹגוֹס״.

״אנחנו, עם־הספר, לא מצאנו לנו שם יפה מ׳לוגוס׳ בשביל חנות ספרים? דווקא שם יווני? ומי, אם לא היוונים, ביקשו לרמוס ולהשמיד את הספר העברי, את הרוח העברי?״ אמר הרופא הזקן.

אחר כך ביקש מהנאספים לציין את היעדים לפעולה.

הגימנזיסט אמר, שמן הנסיון הוא יודע כי אסור לקבוע יותר מיעד אחד ללילה, מפני שברגע שאתה מפוצץ חלון־ראווה, הרעש גדול ומיד השוטרים נזעקים בעקבותיך, וכל המשטרה עומדת על רגליה.

כשהבין יאשה במה מדובר, עדיין היה מקווה, שהלילה לא יטילו עליו שום משימה, מפני שהוא חדש; אלא שטעות היתה בידו. כשביקש ויקטור את רשות הדיבור, אמר, שחברנו החדש, יאשה צ׳ורני, שעל שיריו הוא חותם בשם יעקב השחור – ועל כן אין לבוא אליו בטענות, בשלב זה – מבקש להשתלב מיד בעשיה ובפעולה.

הגימנזיסט אמר, שבפעם הראשונה אין להטיל על חבר לפעול לבדו, והוא – הגימנזיסט – מתנדב לפעול הלילה בחברת יעקב השחור ולהדריכו לקראת פעולות־יחיד.

לאחר בירור קצר הוחלט לתקוף את ״ריבולי״, ומיד נגשו להכנת החומר: אבן־חצץ, בגודל של אגרוף, הוצאה מאחורי מדף־המבחנות של המעבדה. ברצועות דביקות, שבהן משתמשים לחבישת פצעים, הוצמד לגוש־החצץ מכתב קצר, ובו נאמר: ״עברי, דבר עברית! הישוב העברי לא יסבול שמות לועזיים ברחובותיו! אם אינכם רוצים שייגרמו לכם בעתיד נזקים קשים יותר – בחרו שם עברי לבית־המסחר שלכם. והרי מבחר הצעות: ׳חן־הבית׳; ׳הדר־מעון׳; ׳נועם־הדירה׳; ׳נוחיות׳; – על החתום: אלמונים, קנאים לשפה העברית״.

הרופא הביט בשעונו ואמר: ״עכשיו עשר פחות רבע. הפעולה נקבעת לשעת חצות. ועד אז חופשיים״.

החברים קמו ממקומותיהם, והגימנזיסט קבע שיפגוש את יאשה בפינת הרחובות אלנבי ומונטיפיורי, בשעה אחת־עשרה וחמישים ושבע דקות. השעון הקובע יהיה השעון המוצג בחלון הראווה של מתקן־השעונים ברחוב אלנבי מספר 81.

״הנה״, אמר ויקטור, ״עכשיו אתה שותף מלא למלחמה. תראה בקרוב איך זה ישפיע על כתיבתך ועל כל הרגשתך״.

ו

בשעה היעודה מצא יאשה את הגימנזיסט וקיבל לידיו הרועדות את גוש־החצץ עם המכתב הצמוד אליו.

״אנחנו הולכים יחד אל החלון האמצעי של החנות. אתה זורק את האבן בכל כוחך אל מרכז הזכוכית. הבנת? אחר כך אני פונה שמאלה ואתה ימינה. היכנס לחצר הראשונה שתראה, עבור לרחוב נחלת־בנימין והתחל ללכת לאט לאט, כמו בטיול״.

יאשה נענע בראשו. הם חצו את הרחוב.

״הנה, עכשיו… זרוק!״ לחש הגימנזיסט.

יאשה הטיל את האבן אל מרכז הזכוכית ושמשת חלון־הראווה התנפצה בקול ונתפזרה על המדרכה ועל הסחורה שבחנות.

יאשה הביט, מוקסם, על החפצים שבחלון־הראווה, שנתערטלו לפתע מן הזכוכית והיו עומדים עתה בהישג ידו של כל אזרח.

״למה אתה עומד?״ האיץ בו הגימנזיסט. ״ברח מהר! רוץ!״

והנער פנה שמאלה ונעלם. התאושש יאשה, הרים רגליו, פנה ימינה ושם פניו אל כניסתה של חצר. זוג נאהבים ניצב שם, נער ונערה חבוקים בנשיקה. יאשה ביקש סליחה, יצא בריצה מן החצר ושעט במעלה הרחוב, מתנשם בכבדות. הוא גם הספיק לחשוב על כוחה של אהבת־הנעורים, שאין לפניה מעצור, ואפילו קולות נפץ לא יפחידוה.

סמוך לפינת רחוב נחלת־בנימין פגע בשני שוטרים שקלטוהו בין זרועותיהם.

״לאן אדוני ממהר כל־כך?״ אמר אחד השוטרים. השני היה אנגלי.

״אני לנחלת־בנימין״, אמר יאשה.

״אדוני גר בנחלת־בנימין?״ ביקש השוטר לדעת.

יאשה הבין, שאין טעם לשקר. ובכן, נטלוהו השוטרים לתחנת־המשטרה שבשדרות רוטשילד והכניסוהו לתא־המעצר. כעבור שעה קלה נודע לשוטר־התורן כי חלון־הראווה של ״ריבולי״ נפרץ, והוא שאל את יאשה אם יש לו חלק בזה.

כיוון שנגלה הדבר – אמר יאשה בלבו – אין טעם להסתיר. ובכן, הודה בפה מלא ונרגע.

״אתה לא נראה כמו גנב״, אמר השוטר, ״מה פתאום הלכת לפרוץ חנות?״

״לא גנב אנכי״, אמר יאשה. ״קנאי אנכי לשפה העברית״.

״אהה, ככה?״ חייך השוטר, ״אתה מאלה? ואני חשבתי שרק ילדים מן הגימנסיה ׳הרצליה׳ שוברים חלונות. יש שם אחד קבוע, כזה עם פצעים על הפנים… נו, מה לעשות, השופט כבר יתן לך איזה חודש, אני חושב. ובינתיים תשב אצלנו הלילה. אין ברירה״.

הביט יאשה על סביבותיו וראה דלת ברזל מסורגת, מעלה זכרונות מימי שבתו בארץ רוסיה, וחייך לעצמו בהנאה. לישון לא היה לו חשק, והמחשבה שבבוקר תדע סוניצ׳קה על מעלליו עוררה בו ספק חלחלה ספק גאווה. נראה איך ייפול דבר, אמר בלבו. על פי חינוכה ועל פי דרך מחשבתה היא צריכה להבין.

הוא ישב על המזרון, נשען בגבו על הקיר והפליג במחשבות, כדרכו. עד מהרה ידע שהוא רוצה לחבר שיר, כאן־ומיד. המלים פרצו אל מוחו וגם המנגינה היתה נהירה לו – אמפיבראכוס.

שקל יאשה בדעתו אם יבקש מן השוטר לתת לו נייר ועפרון; אך מיד נרתע מן הרעיון הפסול, ראשית, מפני שהשוטרים הם אויביו של האסיר; ושנית, אם ייתן לו השוטר, חלילה, את מבוקשו, – איזה מין מאסר הוא זה? הרי לא לסנטוריום הלך יאשה הלילה, לאחר שביצע את משימתו על הצד היותר טוב. על כן ישב בשקט על המזרון והחל רוקם בלבו מלות שיר. בשירו של יאשה אווששו אונומטופֵיות־ליליות.

קולן של נעליים מסומרות קרע את יאשה משירו. ובכן, הם באים לענות אותי בחקירות, אמר בלבו.

״חבר״, דיבר אליו השוטר שניצב מאחורי הסורג, ״קח, תאכל. זה דג־מלוח טוב, עם לחם ועגבניה״.

הה, חשב יאשה, מבקשים לשחד אותי, כדי שאלשין על חברי־למערכה.

״למה זה?״ אמר. ״לא צריך, שוטר; לא רוצה לאכול. ואני גם לא פְּרָבוֹקטור״.

״רוסי, מה?״ אמר השוטר. ״שומעים לפי הדיבור שלך. קח תאכל, אל תתבייש״.

״לא רוצה״, נהם יאשה. ״מכירים אתכם״.

״בן אדם רוסי לא רעב״, צחק השוטר. ״רק צמא, מה? רוצה לשתות וודקה, בטח… כוס ערק, אם אתה רוצה, אתה יכול לקבל״.

״מה זה ערק?״ ביקש יאשה לדעת.

״תיכף תראה״, אמר השוטר והביא כוס־של־תה מלאה נוזל שקוף כדי מחציתה. ״הנה, קח ושתה לחיים. קח, זה טוב נגד הקור״.

״נו, נראה״, אמר יאשה, נטל את הכוֹס אבל לא לגם מתוכה. מחכה היה שהאויב יסתלק ולא יראה בהשפלת האסיר, הנעתר למשעבדיו. וכשנותר לבדו, תחב את חוטמו בפתח הכוס ורחרח, טבל לשונו ומצמץ בשפתיו, הטיל ראשו לאחוריו, תומך את עורפו בשמאלו, וגמע כל מה שהיה בכוס, נוסח שתייני־רוסיה.

״אה״, נאנח, ״לא רע״.

לא רע, אבל גם לא טוב, אמר בלבו. איך זה שבמקום להרביץ לי בפרצוף הם מביאים לי כוס משקה. אמנם לא דומה שוטר עברי לשוטר סובייטי; אבל גם השוטר העברי לובש כאן מדים אנגליים; משמע שהוא בשירות האויב, ואיך זה שאיננו מתנכל? צריך לתהות על קנקנו, שאם אינך מבין מה כאן, אתה מתבלבל.

״שוטר!״ קרא יאשה, מחזיק בסורגי־הדלת, ״היי, שוטר, בוא הנה. אפשר עוד מעט מזה?״

״אתן לך עוד קצת״, אמר השוטר, ״אבל לא יותר״.

הביא השוטר עוד מחצית הכוס. וגם אותה החליק יאשה אל תוך גרונו בלגימה אחת.

״זהו״, אמר השוטר. ״יותר לא תקבל. לילה טוב״.

חזר יאשה לשבת על מזרונו ועד מהרה פשט רגליו ושכב. מלשכתו של השוטר התורן עלו הברות של שיחה ואחר כך נדַמו, ושוב לא נשמע קול מסביב. רק המשקה היה מפעפע בתוך קרביו והיה מקרקר בנעימות ומחמם את הגוף. ומן הגוף עלה הקרקור אל הראש ושוב נתבקש לו ליאשה לכתוב שיר; סבור היה שהוא זוכר את המקום שבו הפסיק, והחליט להמשיך ממקום שהפסיק. עד מהרה נצמדו המלים לשורות, והשורות לחרוזים נאים, ובהם נאמר ש״יחדיו יצעדו פועלים ופקידים, שוטרים עם איכרים, אל נאות־החרות הירוקים״.

״היי״, הפסיק יאשה את שטף השירה ונענע בראשו מצד לצד, ״מה עושים כאן השוטרים בשיר שלנו, לכל הרוחות? איך זה שהנחנו להם לבוא בקהלנו, קהל לוחמים נאמנים?״

ככל שהתאמץ, לא מצא תשובה לשאלה והחליט למחוק את השוטר מתוך השיר, אבל לא מצא את מקומו. לאן נשתרבב הנבל?

ביקש יאשה לחזור על דברי השיר מתחילתם, וכשיופיע השוטר – ימחק אותו. אלא שהדבר לא עלה בידו. מהלך הדברים כולו נעשה מופרך מעיקרו. אם נעצר – למה לא הוכה? ואם נכלא – למה לא נחקר בעינויים? ומי הם, לעזאזל, אלה שאסרו אותו? אם אויבים הם, למה הביאו וודקה? ואם ידידים, מה עושה יאשה מאחורי הסורגים? ואולי הם מחזיקים בו כאן כדי להתעלל בסוניצ׳קה, בבית? הרי אין לו ולסוניצ׳קה בארץ הזאת לא גואל ולא מושיע. אפשר שאותו גימנזיסט רץ ישר מ״ריבולי״ אל דירתם, והוא – עם פצעי הבגרות המזוהמים שלו – מתעלל בסוניצ׳קה; וכל הענין כולו אינו אלא מזימה שפלה, ששותפים לה גם ויקטור וגם אותו דוקטור מסריח משתן? שאם לא כן, איך להבין את זה? אתה זורק פצצה אל עבר מבצרם של המתבוללים, וכאן באים לקראתך בכוס וודקה. ומי בא? השוטרים! ועוד הם מדברים עברית, הנבלים הללו. משמע, אולי, שגם הלשון העברית שותפת כאן למזימה; היא באה אליך לתוך ביתך ואומרת לך: או אני, או שתשתוק ולא תיצור כלל! ואיזה מין מלים יש לה להציע? הנה, בבקשה: שמלכתחילה, לכשחשבתי, אבראקדאברא, ארתחשסתא, טפוי!

קפץ יאשה על רגליו, אחז בסורגי הדלת וצעק לעבר חדרו של השוטר התורן:

״בוא, תכה, חבר שוטר, בוא תתעלל… אתה שומע?״

התנער השוטר התורן מתנומתו וניגש אל הסורג.

״שתית יותר מדי״, רטן, ״עכשיו אתה עושה לי צרות… לך לישון, חביבי, וגם תשתוק קצת, חבל על הכוח שלך״.

נותר יאשה לבדו, שב אל המזרון ושכב על בטנו, רוטן לעצמו. עד מהרה נרדם וראה חלום; ובחלומו הוא אומר לסוניצ׳קה: ״הנה, תשמעי, כתבתי סוף־סוף שיר בעברית״.

״א־נו, נשמע״, אומרת סוניצ׳קה.

ויאשה מוציא מתוך כיסו פיסת נייר, ממתין עד שמרת קובלקין תמזוג תה בכוסות, רומז לוולודיה שימקין שישתוק, מכעכע בגרונו וקורא:

Невольно к этим грустным берегам

Меня влечет неведомая сила²

אחר כך העיר אותו קול שאון־הדלת בהיפתחה. שוטר ניצב על הסף ובידו מגש עם תה, לחם וריבה.

״תאכל״, אמר, ״ואחר כך נביא אותך לשופט; נראה מה שיגיד״.

---

מומבה

מאת

בנימין תמוז

כשהייתי בן שתים־עשרה וחצי החלטתי לברוח מן הבית ולנסוע לאפריקה או לאמריקה, או למקום דומה, כדי לכבוש את הרי ההימלאים ולעשות לי שם־עולם. את חוק לימודי בבית־הספר העממי סיימתי פחות או יותר וגם קיבלתי תעודה, מפני שאמי היתה אלמנה. לדעתי אדם רוכש את השכלתו האמתית כשהוא בורח מן הבית; אבל תכניותי עלו בתוהו, מפני שאמי הצליחה לקבל בשבילי איזה סוג של מילגה לבית־הספר התיכון. ציוני הגרועים בעממי לא הושיעו אותי, מפני שאמי היתה בעלת שאיפות נעלות ואני נועדתי לשלם את מחירן.

ומה שנוגע למומבה, התגלגלו העניינים בערך כך: כשפנתה אמי כה וכה למצוא לי תומך וממליץ, שישיג בשבילי דמי־לימוד מקרן גלוסקין, נתברר לה שכל האנשים החשובים מבני דורו של אבי כבר מתו, או שהיו זקנים מדי ואיבדו את השפעתם. אפילו ראש־העיריה כבר לא בא בחשבון. בימים ההם עשו לו ניתוח מיוחד על פי שיטה של השתלת אשכי־קופים, כדי שיחזרו אליו נעוריו. כתוצאה מן הניתוח התחיל ראש־העיריה לגסוס ואמי היתה עושה לו זריקות; אבל כבר לא היה אל מי לדבר. לא נותרה לה ברירה אלא לפנות אל חברה שלה, שהיתה אהובתו של דוקטור שלוסברגר, המנהיג הציוני. החברה דיברה עם המנהיג, והאַרס הזה הסכים מיד לפנות אל קרן־גלוסקין, אבל בתנאי אחד, שאמי תשכיר את החדר הפנוי שבדירתנו לאחיו של שלוסברגר. הוא הסביר שישלם שכר־דירה ושכר־מזונות כמקובל שאין הוא מבקש אלא טובה תחת טובה, מפי שאחיו זקוק לסביבה דוברת רוסית בבית טוב.

אמי נאלצה לקבל את ההצעה, למרות שכל אחד ידע מי הוא אחיו של שלוסברגר. רק אני לא ידעתי אז.

וכך קרה שאני הלכתי לגימנסיה לארבע שנות עבודת־פרך, עלבונות וטמטום, ואחיו של שלוסברגר נכנס לגור בסביבה תרבותית.

כששבתי הביתה מן היום הראשון שלי בגימנסיה ופתחתי את פי לומר לאמי מה אני חושב על המנהל, על המורים ועל התלמידים, שמה אצבעה על פיה ורמזה לי שעלי לדבר בלחש, מפני שבחדר השני כבר יושב הדייר החדש. הבטתי בדלת הנעולה ורק זאת ראיתי, שמבעד לסדקים שבין הדלת למזוזה, וכן מבעד לחור המנעול, בוקע ועולה ומתאבך ענן־עשן מסריח. בתנועת־יד הראתה לי אמי שהוא מעשן.

״מה קרה לך?״ אמרתי, ״את כבר מפחדת לדבר בבית שלך?״

ובאותה שעה עלה בדעתי הרעיון, שאם אצרח במלוא ריאותי, יכעס אחיו של שלוסברגר ויעזוב את החדר; אז יבטל אחיו את המילגה שלי מקרן־גלוסקין ואני אפטר מן הגימנסיה. הרגשתי שאני אוהב את האיש המעלה צחנת־עשן מאחורי הדלת הנעולה, ולפי שעה ישבתי לאכול. אחר־כך נטלה אמי מגש עם מזון ודפקה על דלת חדרו כאילו היה דויד מלך ישראל יושב שם וממזמז את אשת אוריה החתי ואסור להפריע לו באמצע. מן החדר נשמע קול דק, בפירוש קולה של אשה, שצווח איזו צוויחה בלתי ברורה. אמי נכנסה שמה ואני שירבבתי את ראשי לחטוף מבט על דיירנו. ראיתי שהחדר צף כולו בערפל; ובתוך הערפל, ליד החלון, ניצב אלון־בכות או מין ערבה חבוטה, משהו בין עץ־עומד־בשלכת לבין מכשפה מרחפת באוויר על מטאטא. לי נדמה שראיתי רק את המטאטא, בינתיים.

עד מהרה חזרה אמי מן המסע, משתעלת ועיניה דומעות בלחשי־לחשים גילתה לי שהוא מעשן מרגע שנכנס, סיגריה אחרי סיגריה, והוא יושב אצל החלון וכותב. ולפעמים הוא סובב סחור־סחור בחדר, כדי לחשוב מחשבות.

במשך עשרה ימים, ואולי יותר מזה, לא זכיתי לראות את פרצופו. כששאלתי את אמי אם הוא בכלל יוצא לעשות פיפי, לפחות, אמרה שכנראה הוא עושה זאת בלילה, כשאנחנו ישנים. זה שהוא לא משתין לא הפריע לי במיוחד, אבל התחלתי להסתקרן. ובסופו של דבר שיחק לי מזלי. ביום השבת השני או השלישי לבואו אלינו, כשישבתי במטבח, ששימש לנו גם כחדר־כניסה לדירה כולה, נפתחה הדלת ובתוך הענן שהגיח משם עמד הדבר הזה והביט על סביבותיו.

״שלום לך, אדון שלוסברגר״, אמרתי לו, ״שמי אליקום״.

״לא שלוסברגר, לא שלוסברגר״, אמר האיש בקול של אשה, ״שמי גיאורגי ניֶקרסוב־דאֵ־קליני־מוֹמבה״.

וזו היתה רק ההתחלה.

כשנעשינו חברים הראה לי ספר מודפס בצרפתית ועליו מתנוסס השם ההוא, ששמעתי אז בפעם הראשונה והאחרונה מפיו. מאותו יום ביקש ממני שאקרא לו מומבה, דרך קיצור וידידות; והוא קרא לי ילד־קימה. כך החליט וכך היה. שם הספר שלו, כפי שתירגם לי לרוסית, היה ״אילו היו כל הנשים זונות״.

״אז מה היה קורה?״ שאלתי.

״היו כל המשפחות בתי־זונות״, הסביר לי.

כשנתקיימה השיחה הזאת בינינו כבר היינו חברים ממש ואני עישנתי מהסיגריות שלו ומשכתי עשן בחשיבות, כמו אחד שיורד לסוף דעתו. אילו לא עישנתי בחדרו, הייתי נחנק מן העשן ולא הייתי יכול להחזיק שם מעמד אפילו רגע אחד.

התברר שהוא סופר צרפתי הכותב רוסית ומתרגם את עצמו במו ידיו. כמו כן התברר שהוא בא לגור אצלנו מפני שביתנו קרוב ליפו, וביפו יש בתי־זונות. הוא סיפר שניסה פעם ללכת שמה, אבל לא מצא מה שביקש. שמא יכול אני לסייע בידו. אמרתי לו שהזונות היחידות שאני מכיר הן שתי אחיות, שגרות לא רחוק מאתנו ואבא שלהן עובד במאפיה. הוא הבין שאני הולך אליהן בקביעות. ואני לא עשיתי מאומה כדי להכחיש את ההשערה שלו, מפני שרציתי לשמור על ידידותנו. האיש עשה עלי רושם גדול. סיפרתי לו שאני עתיד לכבוש את הרי־ההימלאים.

״ומה מונע בעדך?״ ביקש מומבה לדעת.

״תראה״, אמרתי לו, ״אני בסך הכל עדיין ילד שהולך לבית־ספר…״

״ובשעות אחר הצהריים אינך יכול?״ התפלא מומבה.

״יכול מה?״ שאלתי.

״לכבוש את ההימלאים״, אמר, כאילו שאמר לשחק כדורגל.

״איך עושים את זה אחר הצהריים?״ שאלתי בזהירות. הוא לא היה בדיוק מה שקוראים בריא־בראשו ולא רציתי לעשות רושם שאני מתנשא עליו.

״מחר אראה לך״, אמר.

ואתם חושבים שהוא לא הראה לי? אתם טועים. הוא כן הראה. וכיום, אחרי שנים, אני יודע שהוא גם צדק.

יצאנו מן הבית, אחרי שהוא לבש מעיל חורף קרוע והכריח אותי ללבוש סודר של צמר, אף על פי שהיינו אז בתחילת חודש מאי, באמצע החמסינים הכי מחורבנים. הוא גם דרש ממני שאוריד מעל המרפסת את חבל־הכביסה של אמא שלי.

״בהימלאים שורר קור עז״, אמר מומבה, כאילו שבעצמי לא ידעתי. ״ובלי חבלים לא תגיע רחוק״.

יצאנו החוצה קרוב לזמן השקיעה וירדנו לעבר שפת־הים, ברחוב נחמיה. מימין ומשמאל היו שתי גבעות של אדמת חמרה אדומה וכל השטח היה זרוע נשים ערביות לבושות שמלות שחורות, רובצות כמו עטלפים ענקיים על האדמה, ואיתן מאות הילדים שלהן. ממרומי הגבעות היו משקיפות על הים, נושמות אוויר־צח מדי ערב ומפצחות גרעינים. הילדים היו משחקים בדודֶס או מטילים גושי־חמרה זה בזה עד שהיו פוצעים מישהו עד זוב דם. אז היו הצריחות מגיעות עד לב השמים והאמהות היו מתערבות, מרביצות מכות על ימין ועל שמאל, אוספות את הטף והולכות בחזרה לעבר מסגד חסן־בק ונעלמות שם בסמטאות, לאחר שבילו בנעימים כמה שעות על הגבעות האדומות.

מומבה עקר כלונס של גדר מחצר בית־המלאכה־לחבלים של האחים ירושלמי, ועלי ציווה למצוא אבן חזקה וגדולה. מצוידים בשני אלה פנינו אל פסגתה של גבעה שהתנשאה כשלושה מטרים מעל פני החוף. תקענו את הכלונס באדמה הקשה, ובעזרת האבן הכינו על ראש הכלונס עד שחדר ונתקע בקרקע יפה־יפה.

אז ציווה עלי מומבה לקשור את קצה חבל־הכביסה אל היתד; וכשהיה הקשר עשוי פקד עלי לשוב אל הכביש ומשם ללכת אל חוף־הים. הוא עצמו נותר למעלה ומשם שלשל אלי את החבל וצווח בקול נקבה:

״עכשיו, ילד־קימה, טפס ועלה. האוורסט מצפה לכובש!״

ראיתי מלמטה שנשים רבות מקיפות את מומבה, נדהמות ומלהגות בצווחות רמות. הוא לא שת לבו אליהן אף כהוא־זה, כפי שראוי להרפתקן וחוקר אירופי, כשהוא נתקל בילידים הפראיים, יושבי האזור ההררי של ההימלאים.

אחזתי בחבל והתחלתי לטפס.

״לאט לאט!״ פקד מומבה ממרומי ההר, ״יש כאן מפולות־שלגים והרוח עזה מאוד! עליך לנוח, ילד־קימה, החמצן מועט כאן מאוד, נשימתך מתקצרת, אתה מאבד את ההכרה… כמעט… עכשיו תמשיך, אבל שים לב לקרחון שמימינך… היז–זָ–הר!״

למשמע צווחותיו פנו כמה מן הנשים הערביות ונמלטו על נפשן, אבל עצרו ממנוסתן והביטו מרחוק במתרחש. אני הייתי זהיר, כפי שדרש המצב. מפעם לפעם חשתי שידי קופאות מקור ופני נצרבות מסופת השלג המתחוללת מסביב, אבל לא אמרתי נואש. קריאותיהם המבוהלות של הילידים רק חיזקו את רוחי. ידעתי שכל כבודה של התרבות האירופית תלוי עתה בי; אם אחזיק מעמד או שאכָּנע ואשוב על עקבותי. ידעתי ששני בני־תרבות לבנים שקולים כנגד כל ההמון הצבעוני הזה, והבנתי כמה חשוב שנחזור כמנצחים.

כשעליתי וטיפסתי אל ראש הגבעה הושיט לי מומבה יד ובשארית כוחותי עשיתי את הצעד האחרון. אז צנחתי על האדמה, שוכב על גבי, מתנשם בכבדות, כשמומבה משפשף את פני הקפואות בידיו, מצליף קלות על לחיי, להשיב את רוחי.

את היתד השארנו במקומה, אבל חבל־הכביסה חייב היה לחזור אל מקומו, כדי שלא לעורר את זעמה של אמי. בשובנו הביתה לא הגדנו דבר לאיש. ההיסטוריה לבדה תשפוט אותנו, אמר מומבה; ואני חשתי עד כמה צדק, למן ההתחלה ועד לסיומו המוצלח של המסע.

מי שלא מבין את זה הוא סתם שמוֹק, לפי דעתי. ומי שצוחק על כל הענין שקרה אז על שפת־הים, שיצחק. לכל היותר יוכל להיות מורה בגימנסיה. ושיהיה לו לבריאות.

תודות למומבה הכרתי אנשים, שלעולם לא היו מזדמנים לי בדרכי, אילו לא בא לגור בביתנו. למשל, יאשה צ׳וֹרני. הוא היה בא פעם בחודש וקורא לפנינו שירים שלו ברוסית; ומומבה היה קורא לפניו קטעים נבחרים מתוך ספר שהיה אתו בכתובים. לא הכל הבנתי, מפני שהרוסית שלי הספיקה בשביל שיחות פשוטות, לא בשביל דברים שכאלה. אבל נהניתי מכל רגע. יאשה גם ידע עברית ופעם שאל אותי אם יש לי משהו משלי לקרוא באוזניהם. אמרתי לו שאינני סופר אלא חוקר־טבע והרפתקן. ועל כך העיר מומבה ואמר, שכדאי לי לנסות פעם ולהעלות על הנייר תולדותיו של מסע אחד שלי, לפחות.

ואמנם בביקור הבא הייתי מוכן עם חיבור על כיבוש ההימלאים. יאשה קרא מתוך המחברת שלי, בעברית, ובו במקום תרגם בקול רם לרוסית. מומבה הקשיב כאילו היה כל הענין חדש בשבילו ויאשה התרגש כל־כך מפעם לפעם, עד שהיה נאלץ להפסיק, כדי לראות אותי טוב יותר; וכל פעם שהיה מפסיק מקריאתו היה אומר: ״מולודיֶץ, בחיי מולודיֶץ!״

ואז כשהחיבור נגמר, פנה אלי מומבה ואמר:

״ילד־קימה, אתה גמרת עם הקריירה ההרפתקנית שלך. מהיום לא תהיה עוד חוקר ומגלה־ארצות, מפני שכבר גילית את כל המקומות שבעולם ושוב אינך צריך לנסוע לשום מקום. מעתה תשב במקומך ותכתוב. אתה, ילד־קימה, סופר אתה מעכשיו״.

יאשה צ׳ורני נענע בראשו בהסכמה גמורה.

ומאז לא נסעתי אמנם לשום מקום; ואם התחשק לי מאוד לתור איזה יבשת לא־נודעת, הייתי יושב וכותב דין־וחשבון על הנסיעה. כך השתנו חיי מן הקצה אל הקצה.

בסופה של אותה שנה קיבלתי תעודה מסמרת־שיער ואמי בכתה קצת אחרי־הצהריים. בערב שמע מומבה את הבשורה ואמר לאמי בזו הלשון:

״גברתי, אני מברך אותך. אשרייך שזכית להיות אמו של ילד־קימה״.

ולמחרת קיבל מומבה התקפה.

רק אז נודע, שהוא מקבל דבר שכזה מדי פעם. הוא שבר כל מה שאפשר היה לשבור בחדר; צרח והשתולל, ניפץ שמשה ונפצע, עד שהיה פחד להביט על הדם שזרם ממנו. לא תיארתי לעצמו שגוף יבש כזה, כמעט שקוף, יש לו כל־כך הרבה דם.

באו מבית־החולים, תפסו אותו וקשרו לו את הידיים מאחור וגררו אותו דרך המטבח לרחוב. עיניו היו עצומות, לא הצלחתי לקלוט את מבטן, וכך יצא שאפילו לא נפרדנו.

אחיו, הדוקטור שלוסברגר, שילם את כל הנזק ואני נשארתי בגימנסיה עוד שלוש שנים. למרות שמומבה לא חזר אלינו, המשיכה קרן־גלוסקין הארורה לשלם שכר־לימוד בשבילי, אף על פי שהמנהל יעץ לאמי למסור אותי לנגר או לשרברב, ללמוד מלאכה, כדי שאוכל לפרנס אותה לעת זקנה.

״הילד הזה מבזבז כאן את זמנו ואת כספך״, אמר לה המנהל, ״חבל על כל יום שהוא כאן״.

איך יצאו לו מלים חכמות כאלה מפיו, אינני מבין עד היום, למרות שמפעם לפעם אני חושב את עצמי לסופר, כפי שיאשה צ׳ורני ומומבה, – מומבה, החבר הנפלא שלי – אמרו פעם, לפני שנים.

---

הצייר הלאומי שלנו

מאת

בנימין תמוז

א

מישה לוּבוֹצקי נולד בעיירה יוּזוֹפקה ליד קייב שבאוקראינה. אביו היה חובש ומרפא שיניים, מקיז דם בעזרת עלוקות וגם ספָּר. אמו היתה גויה יתומה, שנאספה אל בית הרב של העיירה, וכשהגיעה לפרקה התגיירה ונישאה לאביו של מישה. הבית הסמוך למקום מגוריהם שימש בית־משרפות־ללבנים, ובחצרו עשה מישה רוב ימי ילדותו.

בבקרים של שבת, חופשי מלימודים, היה הולך בשליחות אביו אל נחל קטן שפִּכפך מעבר לשדותיו של הכפר ושם ליקט עלוקות לפרנסתו של אבא. מפי אביו גם נודע לו, שהעלוקות היו לפנים, בשכבר הימים, מיני בריות ערפדיות, שהיו מוצצות את דמם של אנשים וממיתות אותם, עד שקילל אותן האלהים והפכן לעלוקות. מאז נועדו לרפא אנשים באותה דרך שבה היו ממיתות אותם – במציצת דמם. מן הטעם הזה היו העלוקות עצובות תמיד, אמר אבא. ואמנם כשהתבונן מישה יפה־יפה בעלוקות ראה שאביו צודק.

מאמו למד ללקט פטריות בחורשות שמעבר לדרך־המלך וידע להבדיל בין טובות לרעות. את הטובות היה מביא לאמו והיא היתה כובשת אותן בחומץ ובעלי־דפנה, בתוך צנצנות גדולות, ומניחה אותן במרתף הבית. את הפטריות הרעות החביא מישה בתוך תרמיל מיוחד והיה מסתירן במחסן עזוב שבחצר בית־משרפות־הלבנים. אם ישובו אי־פעם הערפדים לכפר, יגיש לפניהם את הפטריות הרעות והם יצטערו על כך.

בערבי הקיץ הארוכים, לאחר שפועלי בית־המשרפות היו פורשים לבתיהם, נותר מישה לבדו בחצר הגדולה, נוטל אבקה אדומה מתוך אחד הבורות ובתוך דלי מים היה מתקין תמיסה של טיט אדום. על קירותיו המסוידים של הבנין נהג לצייר באצבעו, לאחר שטבל אותה בתמיסה שבדלי. בבוקר, מציץ מתוך חלון הבית, ראה שהפועלים מסתכלים בציוריו וצוחקים. גם הוא צירף את חיוכו לצחוקם ושמח על שאין הם כועסים עליו.

פעם אחת ביקש לתקן ציור שלא עלה יפה ולחץ באצבעו לחיצה יתרה על הקיר, עד שנבקע הטיח וחור קטן נבעה מול עיניו. הוא נטל כפיס־עץ והרחיב בו את החור, שנעשה כמין פתח אפל של מאורת־שועלים. קירב מישה את חוטמו אל הכותל והציץ אל מעמקי החור, והנה לא היה שם כלום. רק אפלה טחובה. שעה ארוכה התבונן בחור הריק ומין עצבות, כמו חרטה על מעשה נואל שאין להשיבו, מילאה את לבו. לא טוב, אמר; לא טוב. אילו השארתי את הקיר כמות שהוא, מבלי לגלות את החור שמאחוריו, יכול הייתי לחשוב שאולי יש שם ג׳ולות צבעוניות של זכוכית, או אוצר של זהב, או עכבר מת, למשל. אבל עכשיו אני רואה שאין שם כלום, אז מה יצא לי מכל זה?

בימים שלאחר מכן, כשבחר לו פיסת־קיר לציוריו, היה מקיש תחילה באצבעו ומאזין. מפעם לפעם גילה חללים ריקים, מהדהדים כתוף מתחת לאצבע הדופקת. אז היה משתהה ליד המקום, מצמיד אוזנו אל החלל שמתחת לטיח ולפעמים שמע איזה רחש, או קול קרצוף, או איוושה עולים ממעמקי הכותל. הוא היה עוצם את עיניו ומעמיק לנחש, עד שהגיע לידי מסקנה כל שהיא, ואז היה צועד צעד נוסף לאורך הקיר ושב ומקיש באצבעו. כל מקום שגילה בו חלל, סימן באצבע בסימן מיוחד; וכשהגיעה השעה לצייר היה קובע צורות מיוחדות לכל חלל וחלל שבתוך הקיר, והצורות הללו נועדו לכשף את היצורים השורצים במעמקים, ולשַמר את האוצרות המונחים שם.

ערב אחד, כשהיתה המשפחה יושבת אל השולחן לאכול, נשמעה דפיקה על הדלת ומיד לאחר מכן חרקו הצירים ובפתח עמד מין מלך, או נסיך, ואולי היה זה אופיצֵר. מכל מקום היה לו כובע־שרד על ראשו ומעילו היה כחול, פרוף בכפתורי נחושת ובידו שרביט עם גולת כסף. מאחורי גבו הציץ גברילה, ראש הפועלים של בית־משרפות־הלבנים, מציץ ומחייך חיוך לא טוב.

״זהו זה, מה?״ אמרה הדמות הנעלה, מצביעה על מישה.

״זהו״, אמר גברילה. ״מצייר לו, ככה, כאילו לתוּמו״.

קפצה אמו של מישה על רגליה, קדה קידה של בהלה לפני הזר וחיננה קולה:

״הוא רק לתומו, כבוד מעלתו, מצייר ואינו מביא שום נזק, לא לאנשים ולא לממשלה. ילד קטן, בסך הכל…״

ראה אבא של מישה שהדברים אינם פשוטים והאשה עלולה רק לסבך אותם עוד יותר. כמו כן תפס בשכלו, שאילו היה מישה ילד מן הגויים, אולי היו סולחים; אבל ליהודים לא יסלחו. על כן בחר בדרך ההתקפה, קפץ מכיסאו ואמר:

״אני, עַד לבית המשפט אני מוכן להגיע. אנחנו משפחה של אנשים ישרים אנחנו, מעלת כבודו, ואם החוק אומר לתלות, אזי לתלות, אבל אם חפים מפשע, אז בבקשה…״

המלים נתקעו לו בגרונו, ידיו נשתלחו באוויר והוא הוסיף, כמו לסיכום:

״אני, כבוד מעלתו, הנני החובש המקומי, וגם עלוקות״.

הביט האיש הזר בגברילה, חייך ואמר:

״נו, הנה תסביר, בבקשה״.

אמר גברילה: ״כבוד המהנדס הממשלתי ראה, כלומר, את הציורים. הנה, אומר הוא, כשרון מקומי יש לנו כאן; ומי, אם מותר לשאול, הוא הכשרון הזה? הנה, אומר אני לכבוד המהנדס, אחד משלנו כאן, מצייר לו, ככה, כאילו לתומו. ילד קטן, משחק כדרך הילדים. לא, אומר כבוד המהנדס, לא מְשַׂחֵק, אומר הוא, אלא צַיָר. כלומר מצייר. ואני, אומר הוא, לראות אותו אני צריך. בבקשה, אומר אני, אין לך דבר קל מזה. והנה, נכנס אצלכם כבוד המהנדס להתארח, ביקור נימוסים, אם מותר לי להעז ולומר״.

הציץ אבא של מישה במהנדס הממשלתי וראה שאמנם בסך הכל אין זה אפילו אופיצר, אלא מהנדס. הביט באשתו והפטיר: ״שוטה שכמותך, צועקת פתאום… נו, תגישי תה לאדון, את הפרווה עזרי לו לפשוט, שלא יצטנן כשיצא מכאן״.

ואל מישה אמר: ״רואה אתה, האדון המהנדס בא, ואתה מה? שותק לך, קום אמור שלום״.

נצמד מישה אל הכיסא ונשבע בלבו שלא יוציא הגה מפיו. אבל המהנדס הממשלתי דיבר אליו דברי ידידות, אם כי דברים של הבל, מפני ששאל מי הוא המורה שאצלו למד מישה לצייר, ואם יש לו תכניות לעתיד. שעה ארוכה העתיר המהנדס דברים על מישה וגם הבטיח לשלוח מתנה. בסופו של דבר קם ללכת והמשפחה נשמה לרווחה.

כשבוע לאחר מכן הגיעה עגלה לחצר הבית ומן העגלה ירד מין פקידון, מאותם אנשים דקיקים וחיוורים, שהעיר קייב מלאה אותם. מישה ראה איש כזה בפעם הראשונה בחייו. הפקידון נשא בידו חבילה ארוזה בנייר חום וקשורה בחוט.

״זה מאת האדון המהנדס הממשלתי״, אמר, הניח את החבילה על השולחן, סקר את תנור־החימר המסויד, את תמונותיהם של סבא וסבתא מצד אבא, שיפשף בידו את חוטמו; אבל משנוכח לדעת שלא יקבל דמי־שתיה, הסתלק.

בתוך החבילה היתה מצויה תיבת־מתכת יפהפיה. כשפתחוה מצאוה מלאה סוכריות סדורות בתוך תאיהן, כל אחת וצבעה המיוחד: אדומות כדובדבן, ירוקות כענבי־שועל, כחולות כגרגרי־יער ושחורות כאוכמניות. כמו־כן היו שם שתיים שלוש צנצנות חרסינה קטנות וגם מוטות עץ צבועים לכּה נוצצת ובקצותיהם קווצות שער רך, כעין פלומה של פוך. ונוסף על כל אלה היו שם שלוש מחברות גדולות ובכל אחת מהן כחמישים דפי נייר לבנים; נייר עבה, מחוספס במקצת ומעורר יראת־כבוד.

כשבוע ימים חלף בטרם גילה מישה – לאחר שליקק כמה מהסוכריות ומצא שטעמן מתועב ביותר – כי אפשר להשתמש במתנה משונה זו גם לצורכי ציור, ממש כדרך שהשתמש קודם לכן באבקת־הלבנים האדומה ובמים. גם המכחולים נמצאו ראויים לאותו שימוש ואפשר היה לצייר בהם קווים דקים ונעימים יותר מאלה שצייר באצבעו. ואפילו הנייר נמצא לו שימוש, שהרי אפשר לצייר לא רק על קירותיו של בית־משרפות־לבנים. אמנם יש אנשים שכותבים מכתבים על נייר; אבל למישה לא היה אל מי לכתוב וגם כסף לבולים לא היה.

בציור הראשון שהתקין העלה את דמותו של המהנדס הממשלתי. אחר־כך צייר את הפקידון הצנום שהביא את החבילה; וכך יצא ידי חובת־תודה למיטיביו. מכאן ואילך שב לצייר מה שצייר קודם לכן.

כשחזר המהנדס מקץ כמה שבועות ביקש לראות את הציורים, וכשהלך נטל עמו את דיוקן־עצמו והניח בידי מישה מטבע כסף של עשר אגורות.

״בעתיד תקבל יותר״, אמר.

אחר־כך תכפו המאורעות ובאו במהירות מסחררת. תחילה נלקח מישה, לאחר שמלאו לו ארבע־עשרה שנים, אל העיר קייב ושם למד באקדמיה, על חשבון הממשלה. כשסיים חוק למודיו, הוצע לו שישמש מורה באקדמיה, בתנאי שיתנצר. הוא שב איפוא ליוּזופקה ומצא את אביו גוסס. בתחילת החורף השיב החובש את נשמתו לבוראה ובסוף החורף מתה גם אמו, לאחר ששכבה במיטתה כשלושה חודשים ואמרה מפורשות שאין בדעתה להוסיף ולחיות.

אחר־כך פרצה המהפכה ומישה לובוצקי נתמנה קומיסר־הפלך לענייני אמנות. מקץ שנתיים נטל עמו מזוודה קטנה, החל נע כלפי דרום־מזרח, עד שהגיע לאודיסה ושם עלה על אניה והגיע לקונסטנטינופול ומשם הגיע ליפו.

ב

כיום אנחנו יודעים שמישה לובוצקי הוא הצייר הלאומי שלנו. אבל כשבא מישה לארץ־ישראל, והוא קצת למעלה מבן עשרים, לא ידע שום אדם שהוא הצייר הלאומי, וגם כמעט שלא היה אז לאום; ומה שהיה, לא נזקק לצייר. בימים ההם היו נחוצים חלוצים, מיבשי־ביצות, פועלי כבישים ובנאים. בעצם, גם אלה לא היו נחוצים, מפני שלא היה כסף לשלם להם שכר עבודתם. היחידים שהיו נחוצים היו המשוגעים, מפני שהם היו מאושרים, התהלכו בעיר הקטנה ושרו, ובלילות רקדו. ואם היו רעבים מאד, התעלפו, או שאיבדו עצמם לדעת. אותם היו קוברים על חשבון ועד־הקהילה, אבל מחוץ לגדר בית־הקברות; ולפעמים נתנו רשיון לקבור אותם על יד הגדר, בפנים, מפני שאחרי ככלות הכל היו חלוצים.

מישה התבונן בכל הדברים הללו בתשומת לב יתרה ונשבע, שזולת מלאכת־הציור לא ישלח ידו בשום מלאכה אחרת. הוא צייר את הבתים הקטנים שברחוב הרצל וברחוב יהודה הלוי, ולצערו נוכח לדעת שבארץ־ישראל אין בתי־משרפות־ללבנים, והבתים עשויים לבנים של מלט אפור. אף־על־פי־כן התעקש לצייר אותם אדומים. כשחיפש נחל בסביבות העיר לא מצא אלא חולות; ויום אחד החליט לשוב לארץ רוסיה. הוא חשש שהדבר לא יעלה בידו, מפני שמעותיו היו אוזלות במהירות; אלא שלמזלו לא התעניין הרבה בגיאוגרפיה והיה בטוח שאם ילך צפונה יגיע למקום שביקש להגיע.

הוא יצא איפוא לדרכו מצוּיד בבקבוק מים, שממנו היה שותה ובמימיו היה מוהל את הצבעים; כן היו עמו מחברת־נייר וקופסת צבעים. רוב שעות היום בוסס בחולות, נח בצילם של שיקמים ואכל מפריָם. שוב נוכח לדעת שהאור הלבן והאכזרי אינו טוב לעיניים ובוודאי שאיננו טוב לציור. לא היה שם מאומה מרכּותו של האור האוקראיני ולא משִפעת ירקותה של אדמת יוזופקה. אם חפץ אני להוסיף ולצייר, אמר בלבו, אין לי אלא לשוב הביתה.

לעת ערב הגיע אל פלג מים. עלוקות לא מצא שם, אבל קני־סוף היו גדלים בשפע והוא אחז בהם וחצה את הנחל. מעברו השני מצא בקתת אבן־חול עזובה, שמאחוריה השתרעו כרמי גפן עם עצי שיקמה, תאנים ומיקשות אבטיחים. כשירד הלילה על החולות ועל הכרמים נתפייס מישה אל הנוף. נשען בגבו אל קיר החורבה, הרגיל עיניו אל החשיכה, ובתוך שחור הלילה גילה כתמי־ירוק דשנים, ובמרומי השמים ראה כיפה של כחול עמוק וזהב־כוכבים.

הוא לן בבקתה ובבוקר קטף לו כמה תאנים ואשכול ענבים. כל היום צייר ובלילה השני החליט שאין כל צורך לשוב לרוסיה. כל המקומות בעולם הם אותו מקום, אמר בלבו. ולאחר שבוע שב לתל־אביב. מקץ שבוע נוסף, כשיצא להטיל מים בבוקר, ראה שהוא משתין דם. רופא הפועלים, שהיה משרת מחוסרי־עבודה חינם, קבע שיש לו בילהרציה. מישה קיבל תרופות וגם פנקס־תלושים, שבהם היה זכאי לאכול ארוחה אחת חמה ליום, חינם אין כסף, במטבח־הפועלים.

מנהלת־המטבח, עלמה עליזה ובריאה למראה, שהכול קראו לה ליוּבוֹצ׳קה, נטתה לו חסד והוסיפה על מזונו מנה אחת אפיים, הן מפני שהיה חולה ובייחוד מפני שהיה יפה־תואר וכבש את לבה. הם התחתנו לאחר שלושה חדשים ומישה נכנס לגור עמה בחדרה שבנווה־צדק, מול בית־הספר לבנות. מחלון חדרה היה מצייר את רחוב השכונה ורוב הציורים הללו נעשו, לאחר שנים רבות, רכושה של ממשלת צרפת, מפני שהמיניסטריון־לאמנות קבע תקציב מיוחד לקנות אותם בשביל המוזיאון של פריס.

דבר זה נתרחש לאחר הרבה שנים, ובינתיים היה מישה שרוי עם ליובוצ׳קה בנווה־צדק, מצייר רוב שעות היום ובערב אוכל עם אשתו בחדרם ממה שהביאה עמה ממטבח הפועלים. ליובוצ׳קה דיברה אליו דברי אהבה בלשון מולדתם, וגם הרופא שטיפל בו, ושקנה מאתו שני ציורים, היה דובר רוסית. מן הטעם הזה לא הכיר מישה הרבה מלים בלשון העברית, מפני שלא דיבר לשום אדם, זולת ליובוצ׳קה והרופא, מיום שבא לארץ־ישראל.

כשפנו אליו אנשים ברחוב לומר לו דעתם על הציור שהיה ניצב על הכן שממולו, היה משיב להם בחיוך; ואם התעקשו להיכנס בשיחה, היה אומר: תודה, תודה, שלום. התלמידות של בית־הספר־לבנות היו מקיפות אותו בשעת ההפסקות ומתבוננות בשתיקה במלאכתו. אבל כשצלצל הפעמון והן פנו בריצה אל חצר בית־הספר, היו מנופפות לו בידיהן וקוראות: ״תודה, תודה, שלום״. מישה היה מחזיר להן ברכה בנפנוף מכחולו באוויר ושב אל מלאכתו. הוא אהב מאוד לצייר.

יום אחד ראה פועלים פורקים לבנים שרופות, אדומות, מתוך עגלה ברחוב ליליינבלום. מפיהם נודע לו שבמוצא, בואכה ירושלים, מצוי בית־משרפות ללבנים. למחרת יצא ברגל לירושלים, מהלך שניים־שלושה ימים, ובדרך צייר את הגדר של מגדל־האבות־הלבנים שברמלה, את הקיר האחורי של הסַּבִּיל שמחוץ לעיר, ושניים שלושה עצים שבתוך בוסתני הרימונים והתאנים, וכן את דלת־הכניסה של מנזר שלצדי הדרך. כשהגיע למוצא שהה בה ימים אחדים, צייר את צלע ההר שממנו כרו את החומר הירקרק, את הערמות הסדורות של ריבועי הלבנים־האדומות, את היקב שבוואדי ועץ חרובים שבצד הכביש המתפתל במעלה ההר. כששב לנווה־צדק היו עמו כמאה ציורים ורוחו היתה טובה עליו.

באחד הימים בא פרופסור איינשטיין לביקור בגימנסיה ״הרצליה״ בדיוק כאשר נתקיימה תערוכה של מישה לובוצקי במסדרון. הפרופסור קנה ציור אחד וגם ביקש לראות את הצייר. מן הימים ההם מצוי תצלום, שבו רואים את מישה מביט מתוך סקרנות בפרופסור, המחייך אליו בפנים זוהרות מנחת.

ליובוצ׳קה נהגה לדפדף בערב בשלל ציוריו של בעלה ונראה שהיא מחפשת דבר מסוים מאד, מפני שתמיד היתה נראית כמאוכזבת. לבסוף הרהיבה עוז בנפשה ושאלה:

״מישה, מדוע שלא תצייר איזה דבר יפה בשבילי?״

הביט בה מישה מעל קערת המרק ואמר:

״למשל״.

אמרה ליובוצ׳קה: ״איזה נוף של המולדת, עם חלוצים, גמלים. אולי אפילו אנשים שרוקדים הורה… יש לי רעיון! אנשים שרוקדים הורה בלילה, מסביב למדורה, והצללים גם כן רוקדים מסביבם. או לאור הירח״.

״נו״, אמר מישה, ״מהנדס ממשלתי לא היה אומר ככה״.

״מה?״ תמהה ליובוצ׳קה, ״מהנדס?״

״ממשלתי״, אמר מישה.

ליובוצ׳קה כבר ידעה אז שאמנים הם אנשים מוזרים ומותר להם לדבר דברים בלתי מובנים, ולכן לא הוסיפה לשאול. אף־על־פי־כן שבה אל הענין המטריד הזה בפעם אחרת ומזווית אחרת. היא אמרה: ״מישה, למה אתה תמיד מצייר, איך לומר זאת, לא את הדברים עצמם, אלא רק איזה חלק קטן מהם?״

״למשל״, אמר מישה.

״למשל, דלת של בית, ולא הבית עצמו. או איזה עץ אחד קטן, ולא את כל הפרדס… מה זה? זהו מה שקוראים ציור מודרני?״

״נו״, השיב מישה בנחת, ״ציור זה לא בית, ליובוצ׳קה״.

״אז מה זה?״ התעקשה.

״למשל, אני אגיד לך, זה אולי נייר וצבע, אפשר להגיד. אבל גם יכול להיות נייר ועיפרון. כן״.

רק עם ליובוצ׳קה האריך כל־כך בשיחה, הן מפני שחיבב אותה והן מפני שהיה שרוי אתה בשעות שלא צייר.

לפי כל מה שאנחנו מוצאים כתוב בספרי תולדות האמנות שלנו, ידוע שמישה וליובוצ׳קה נסעו פעם לפריס ושהו שם כמה שנים, וכן ידוע שביקרו גם בערים אחרות באירופה. אלא שמרחוק קשה לדעת מה אירע אותם שם, ואילו כששבו לארץ־ישראל מתבהרים העניינים קצת יותר. מישה נראה קצת שמן יותר וגם קצת מקריח וליובוצ׳קה היתה בהריון. בסופו של דבר נולדו להם בסך הכל שני בנים ושתי בנות, והשכנים ידעו לספר שמישה לובוצקי, אף שהיה צייר מפורסם כל כך, לא זכר את שמות ילדיו; וכשהיה פונה אל אחד מהם, היה נוקב בשמו של השני. לא רק השכנים, ולא רק ליובוצ׳קה, אלא כל הארץ כבר ידעה בימים ההם, שאמנים הם אנשים מוזרים ומיוחדים במינם ואין לבוא עליהם בטענות.

מישה, גם לאחר שישב בתוכנו ארבעים וחמשים שנים, לא ידע לדבר עברית אלא בצמצום רב ובדרך כל־כך בלתי מובנת, עד שגם סוחרי האמנות ומנהלי המוזיאונים היו מבכרים לבוא בדברים עם ליובוצ׳קה, כל אימת שהיו צריכים לנהל משא־ומתן של עסק. ואילו מכריו של מישה, שדיברו בלשון הרוסית, הם ידעו בבירור שאין זו בעיה של אי־ידיעת הלשון העברית. גם כשדיבר מישה רוסית, דברי־חידות היה מדבר.

אילו לא היה צייר, אי־אפשר היה לספר עליו עוד שום דבר, חוץ ממקרה אחד נוסף, שנתרחש כשמלאו לו שמונים וחמש שנים. הוא הופיע בטלוויזיה, מול שלושה מראיינים ממיטב מבקרי האמנות של ארצנו.

תחילה קבעו שישאלו שאלה ומישה לובוצקי ישיב תשובה; וכך עד לסופה של התכנית. אבל כשנשאלה השאלה הראשונה, חייך מישה חיוך נעים כלפי המצלמות ואמר: ״נו, זה יוֹפה מאוד. מה עוד למשל״.

אז שאל המראיין השני, ואף לשאלה זו ענה מישה בחיוך נעים ואמר: ״יופה מאוד, בבקשה עוד״.

מבקרי האמנות ביקשו לדעת מי השפיע עליו ביותר, ולאיזה אסכולה הוא משייך את עצמו ולמה לא צייר מעולם כדרך שציירו רוב שאר ציירינו, ששיתפו את עצמם במפעל התחיה הלאומי ונתנו ביטוי לחלוציות, להגנה ולמלחמות ישראל בדורות האחרונים.

וכשתמו כל השאלות פתח מישה את פיו ואמר דברים אחדים, דברים ארוכים למדי, יותר מכל מה ששמעו הבריות מפיו מעולם. ומאחר שההקלטה מצויה בידינו, נביא אותה כלשונה:

״אחרי כל הדבר הזה, למשל, הנה אתם חברים אומרים: חלוצים, עבודה. עבודה זה מצוין. בוודאי. אבל מה זה עבודה? אם יש מזל, אז זה אולי מלך, אולי איזה פְּרינץ, או למשל אופיצר. נכנס, ככה, ורוצה ציור. אולי לא סוציאליסט, אולי דווקא צאר ניקולאי, למשל. לא חשוב. הוא רוצה ציור. אני גם כן רוצה ציור. אני חושב חלוצים, עבודה, זה טוב מאוד. אבל אולי אני אוהב עוד יותר נייר וצבעים שלי, למשל צבע־מים. זה נורמַל. כן. אני בן־אדם, גר בבית. בבית יש קיר. אני עומד, וככה, עם האצבע, אני טוק־טוק על קיר. ואני שומע. מה אני שומע? אני לא יודע מה אני שומע. קיר סגור. אני לא רוצה לשבור קיר שלי. זה בית שלי. אני רוצה לשמוע מה יש בתוך קיר. אולי דבר חשוב מאוד. אולי הכי חשוב. אבל אני לא עושה חור. אני עושה רק באצבע טוק־טוק ושומע. מה אני שומע? סוד גדול, חברים. לשמור על סוד. לא צריך לשבור סוד. לשמור מאוד, זה חשוב, למשל. כן, אחרי כל הדבר הזה אני אומר ככה: חלוצים, בטח זה חשוב. אבל גם כן ציור. נו, זה ככה, ציור זה לא תפוחי־אדמה, כמו אומרים ברוסית. איך אומרים זה בעברית? ככה, קצת נוֹבְּלֶס. זה בצרפתית, שמעתי בפּריז׳. נוֹבְלֶס זה מלה יוֹפֶה מאוד בשביל ציור. נייר לבן, נקי ככה, זה נובלס. צריך כבוד בשביל נייר נקי. בזהירות בזהירות, הופּ, ציור. אבל גם כן חשוב מאוד נקי. אסור מלוכלך. זה כמו ז׳סטה. אני עושה ז׳סטה בשביל נייר וצבעים. נייר לבן וצבע נקי עושים ז׳סטה בשביל ציור. זה נורמַל. ושמה יש סוד. לא לשבור. לא צריך לשבור. הסוד סגור, כך אני חושב, למשל. אם חברים מסכימים, זה נעים מאד. אם לא, מה אפשר לעשות?״

עד כאן דברי מישה לובוצקי, הצייר הלאומי שלנו.

---

ערב שבת ברחוב שיינקין

מאת

בנימין תמוז

בערב־שבת אחרי הארוחה יצאו מלכה וזושא בלוך מדירתם שברחוב שיינקין וטיילו במורד רחוב אלנבי לשאוף אוויר. כשהגיעו לקולנוע מוגרבי עברו אל המדרכה שממול ושבו על עקבותיהם. הרחוב היה ריק והחנויות נעולות, אבל חלונות־הראווה היו מוארים ושניהם יכלו לראות כמה עלו המחירים לאחרונה, עד שאדם מן הישוב, אם איננו גנב או מיליונר, שוב לא יוכל לקנות לעצמו כותונת חדשה.

כששבו לרחוב שיינקין הלכו אל הבית הסמוך לשלהם ועלו לקומה השניה לשתות תה אצל הבֶרמנים.

מלכה בלוך היתה ציירת, שסיימה חוק לימודיה באקדמיה של קרקוב; וזושא בלוך היה שחקן בתיאטרון יידיש בוורשה. הם התחתנו בפולין ובסוף שנות העשרים הגיעו לתל־אביב. זושא למד עברית והיה מקבל תפקידים מצחיקים, שבהם דיבר במבטא יהודי־פולני והרגיש שהוא בוגד, העובד בשרות הציונים ועושה לצחוק את אחיו שנשארו בגולה. מלכה התעקשה להמשיך לצייר, אבל כדי שיוכלו להתקיים עבדה בבית־מלאכה למחוכים ולחזיות.

לייב ברמן, שאל ביתו שָׂמו הבלוכים את פניהם, היה תחילה תעשיין. בית־המלאכה שלו, שנקרא ״טריקוטאז׳״, ייצר את הגופיות האפורות, שפועלי הבנין בתל־אביב לבשו בשעות עבודתם. כמו כן שיווק תחתונים זולים וגרביים פגומים. את הטובים מכר לפירמה אחרת. אשתו שרה, יחד עם שתי פועלות, היתה מפקחת על הנולים, ולייב מכר את הסחורה וגבה את החובות, בקושי רב. לבסוף נאלצו לסגור את ״טריקוטאז׳״. הם מכרו את המכונות ובו בחדר, במרכז המסחרי, סמוך לשוק לוינסקי, פתחו מסעדה של מאכלים יהודיים, נוסח־רוסיה; מאכלים אמתיים, כפי שהיתה אמה של שרה מבשלת בבית, לפני שנכנס להם היתוש הציוני לראש ולפני שהחליטו לעלות לארץ־ישראל, אף־על־פי שלא חסר להם בבית מאומה, ברוך השם.

הבֶרמנים והבלוֹכים שכנים היו, ופעם בשבוע שתו תה יחדיו והוציאו דיבתה של ארץ־ישראל, הגם שעשו זאת בחדרי־חדרים ובלב מורתח וכואב.

הם שתו תה מתוך קומקום אלומיניום גדול, ששרה תפרה לו כיסוי של בד, לשמר את חומו. את הסמובר הטוב, מתוצרת טוּלָא, מכרו ברוב טיפשותם לפני שעלו לארץ־ישראל, מפני שהציונים אמרו להם כי בארץ־ישראל אין צורך בסמובר. הרבה דברים אמרו להם לפני שעלו לארץ־ישראל, ורק כאן התברר שהכול היה שקר. אבל אז כבר היה מאוחר מדי.

כשישבו אל השולחן הושיט לייב ברמן את ידו אל המזנון שעליו ניצבו שני פמוטים של שבת, ונטל משם ריבוע של נייר, שנקרע מתוך עיתון.

״זה בשבילך, מלכל׳ה״, אמר.

היה זה קטע מתוך עיתון ״הארץ״, שבו כתב מבקר האמנות על התערוכה השנתית של אמני ארץ־ישראל. שם נאמר, ששני ציוריה של מלכה בלוך מצטיינים בקוויהם העדינים ובצבעיהם הנעימים־לעין. מלכה מסרה את הקטע בגאווה בלתי מסותרת לידי זושא. בעלה הרכיב את משקפיו ועיין שעה ארוכה בפיסת־הנייר.

״כותבים״, אמר זושא לבסוף. ״כולם כותבים, זה לא קשה. אבל לצייר תמונה זה סיפור אחר לגמרי״.

״אני יכולה להשאיר את זה אצלי?״ שאלה מלכה.

״זה שלך״, השיב לייב ברמן, ״זה מגיע לך, מלכל׳ה״.

ומיד שב לייב והושיט ידו לאותו מקום שעל המזנון ומשך משם שני עמודים קטנים של ״עיתון מיוחד״, שהחל מופיע בתל־אביב כמה חודשים קודם לכן. מיום שפתח מסעדה נעשה לייב מעורב עם הבריות והיה היחיד מבין כל מכריו שידע – מפי השמועה – מה שהעיתונים כותבים בעברית. כמה מלקוחותיו היו אפילו משאירים בידו קטעי עיתונים, כדי שיראה במו עיניו, אם איננו מאמין.

״את זה אתם מוכרחים לשמוע״, אמר לייב, מנופף באוויר את עמודי ״עיתון מיוחד״, ועל־פי הבעת פניו קשה היה לנחש אם הוא מתכוון לדברי־בלע, שאין הדעת סובלתם, או לבשורה מרנינת־לב, שמצא שם. מיום שבא לייב לארץ־ישראל סר הסֵבר הנינוח שהיה לפניו ברוסיה, וארשת של חמת־זעם היה שרויה עליהם כמעט תמיד, גם כשהיתה דעתו נוחה מן העולם; לאחר סעודת ליל־שבת, למשל.

זושא בלוך היה מקווה אך לרע, והוא הושיט את זרועו הארוכה לעבר העיתון ואצבעותיו הדקות פירכסו באוויר, כמבקשות ומתחננות. הוא עשה זאת בכוונה, כיוון שהיה שחקן ומסוגל היה – עדיין, מסוגל היה, ברוך השם – להצחיק, להבהיל או לעורר סקרנות בתנועת־אצבעות בלבד, אם רצה בכך.

״א־נו, נראה״, אמר זושא, ״מה הם כותבים שם, ההבראיסטים שלנו? סיסרי־תוֹירֶה אִין פישקעלאך, מסתמא…״¹

״זהו העיתון היחיד״, אמר לייב ברמן מתוך הדגשת כל מלה ומלה, ״היחיד בהחלט, שאולי כדאי לקרוא״.

שרה, אשתו, באה מן המטבח, מחזיקה תבנית־פח שהורידה זה עתה מעל הפתיליה, ובה עוגיות מתוקות ויבשות, שגרגרי פרג זרויים עליהם.

״אני חיממתי את זה״, אמרה, ״כמו שנהגו אצלנו״.

לייב חיכה עד שייטלו מלכל׳ה וזושא עוגיה ויטעמו ממנה. גם מינהג זה היה חדש עמו, מינהג של מוזגים ובעלי־פונדק, לעקוב אחר תגובותיהם של האורחים על המטעמים המוגשים לפניהם.

״נו, מה?״ התכוון לעוגיות, ומיד המשיך ממקום שהפסיק, ״העיתון הזה נותן להם באבי־אביהם, בלי קוסמטיקה, ישר אל החומש״.

ולייב ברמן מתגרה באורחיו ושואל שאלה: ״למה, אתם חושבים, סילקו מן העיר את האוטובוס־שתי־קומות? א־נו, תנחשו, בבקשה״.

אשתו מנסה כוחה: ״מפני שזה לוקסוס, יותר מדי יקר״.

מלכל׳ה חשבה שאולי הערבים גנבו אותו; אבל זושא גיחך בבוז ואמר: ״רֶבּ לייב, באמת אינך יודע? הרי האוטובוס שתי־קומות טבע בשיטפון שהיה בנחל מוסררה, אצל רמת־גן״.

לייב מאזין בסבלנות, מחייך חיוך מהלך־אימים, מפני שאותה הבעה של חמת־זעם השפוכה על פניו מיום שבא לארץ־ישראל מתערבת בכל פעם שהוא מתכוון לחייך, ויוצא מין דבר משונה, מפחיד למדי.

״הה״, הוא אומר, ״אתה מאמין למה שהציונים כותבים לך שם בעיתונים שלהם… שיטפון. איזה נחל הופיע אצלם פתאום… מאיפה יש להם בכלל נחלים בשממה הזאת?״

״ובכן, מה?״ מוכן זושא לשמוע סברה שניה, אף על פי שהוא יודע מראש שאין לה יד ורגל.

״ובכן מה; אני אגיד לך מה״, ולייב מחזיק את ״עתון מיוחד״ בידו האחת ובשניה הוא מצביע עליו ומצליף באצבעו השלופה, עד שהנייר נקרע בטבורו, ״כאן, כאן תמצא את האמת״.

וזו האמת, ככל הכתוב בעיתון שבידו: אזרח מאזרחי תל־אביב, שבשמו לא ננקוב מטעמים שיתבררו להלן, יוצא לו בבוקר לתומו לתור לפרנסתו ולטרוף טרף לבני ביתו. הוא מרחרח כאן ושם, שומע שמועה ומצרף דבר לדבר, עד שעולה בידו לתווך במגרש קטן. משמע שהרוויח כמה פרוטות ודעתו זחוחה. מילא, הוא אומר, עכשיו יכול אני לשוב לביתי ולנוח מעט. ומאחר שהוא רואה את האוטובוס־שתי־קומות הוא אומר בלבו: מספיק התרוצצתי היום, וגם הרווחתי כמה פרוטות, אעלה באוטובוס ואוחזה בסנסיניו, כמו שכתוב בשיר השירים. והוא עולה לקומה השניה ופושט רגליו, מעשה גבר בעמיו, ומציץ לו מן החלון ליהנות מזיוו של העולם היפה שבראו להם הציונים בארץ־ישראל. והאוטובוס, כמנהג האוטובוסים, לא יעצור במקום שתרצה לרדת, אלא דווקא בתחנה שקבע לעצמו. ובאופן שכזה אמור האיש, ששמו שמור במערכת, לעבור על פני ביתו, והוא עתיד לרדת רק אחרי כמה וכמה בתים משם והלאה. אומר הוא איפוא בלבו: עכשיו, כשאעבור על פני חלון דירתי שבקומה השניה אנופף שלום לרעיתי החסודה. שהרי אותו אזרח הוא תם ותמים כתינוק שנולד; ומאחר שהוא גר בתל־אביב, מובטח לו שהחיים הם טלית שכולה תכלת. והנה, חולף האוטובוס־שתי־קומות על פני חלון דירתו, ומה הוא רואה? הוא רואה את אשתו… בושה להוציא מלים שכאלה מן הפה, ידידים שלי… בזרועות הטוב שבידידיו. ידיד שכזה על כל שונאינו. נו, מה שנתרחש שם, הרי זה עסקם שלהם. אבל מאז אין עוד אוטובוס־שתי־קומות בתל־אביב. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה… וכי מה חשבתם, מה המה יכתבו בעיתונים? שנתגלתה עֶרְוַת העיר שלהם? ובכן, כתבו שהאוטובוס־שתי־קומות טבע בשיטפון. בנחל… נחלים יש להם פתאום במדבר, מים זכים בסדום ועמורה, יקחם אופל. אפילו מן המשפחה היהודית לא הניחו ידם; גם אותה הרסו, גרפו, שטפו והטביעו, טְפוּ!

לייב ברמן הביט בזושא ובשתי הנשים כמנצח.

״נו״, אמר, ״נחלים ברמת־גן, הה? וזה שום עיתון משלהם לא היה מעֵז לפרסם; רק זה לבדו, ה׳עתון מיוחד׳ הזה, שהרהיב עוז ואמר להם בפניהם, באבי־אביהם״.

שרה הרגישה שבעלה היכה את האורחים שוק על ירך, ולכן נחפזה למזוג תה בכוסות הריקים ואמרה שהעוגיות עדיין חמות ופריכות וחובה לסיים ולאכול כל מה שהניחה על השולחן.

לייב ברמן עצמו היה נסער ולא מצא לו מנוחה, אף־על־פי שיצא מן הוויכוח וידו על העליונה. הוא פנה אל בית־הכיסא להטיל מים וכששב משם אמר:

״וזה עדיין לא הכל… אלא שנשאיר משהו גם לפעם אחרת״.

מתוך השתיקה שנפלה על המסובים צף ועלה קולו של זושא, ממלמל כמתוך נמנום:

״בחצר שלנו, בְנָלִיבְקֶה, היה שטיבל של הרבי מִקוֹזֶ׳נִיץ והיו יוצאות משם זמירות בליל־שבת, ריבונו של עולם… מובטחני שהם יושבים שם עכשיו, ממש ברגע זה עצמו, ומזמרים, הנה כך אני זוכר אותם מזמרים…״

וזושא עצם עיניו, קצות־גבותיו הפונות כלפי שורש־האף נזדקפו כלפי מעלה ופניו היו כמסכה של יסורים שאין עמהם כאב, אלא כעין קינה על אסון עתיק־יומין, אסון של סיפורי־מעשיות, שמכבר ניטל עוקצו, ורק זכרו יהדהד בתוך השבט עד סוף הימים; והוא החל מזמזם, תחילה מתוך נחיריו האפלים שבחוטמו הגמלוני ואחר כך במלוא קולו, בבָריטון מאולף, שהיה גורף את הקהל שלו בסערת־רגשות עזה, בשכבר־הימים.

הנשים האזינו כמתעלפות; ולייב ברמן, שתחילה שקל אם יצרף קולו אל גרונו המקצועי של זושא, חזר בו, הכיר בגדולתו של ידידו וידע שזו בקעה שלו, להתגדר בה לבדו.

״הוי, אוי, הא־יא־יא־יא־אוי, אי, אוי״, סילסל זושא במזמורים, ושרה ברמן הרימה את קומקום האלומיניום לראות כמה תה נותר בו, וכשראתה שהוא כמעט ריק יצאה על בהונותיה מן החדר, נזהרת שלא לקפח את השבת האמיתית, שפלשה לפתע אל הבית הזה, וכמעט שהיתה כמו בבית ההוא, הישן.

מלכל׳ה, אשתו של זושא, ירדה אל הארנק שלה ושלפה משם מטפחת, לקנח את עיניה; ולייב, שהבחין בכך, חייך אליה את חיוכו הנורא – חיוך שכנראה כבר אין לו תקנה – מעבר לראשו של זושא, שנע אילך ואילך, בעצימת עיניים, מושך ומזמר.

בכי לך, מלכל׳ה. בכי בשביל כולנו, אמר חיוכו הפצוע של לייב ברמן.

וכששבה אשתו מן המטבח, ניגפה רגלה בשטיח ונשמע קול חבטה קלה. זושא נשתתק ולייב החל מוחא. הוא ידע שזכה לשמוע קונצרט בחינם, ולפחות למחוא כף הוא יכול, וגם חייב.

זושא פקח את עיניו, ראה את שתי הנשים ואת פניו המטורפות של לייב, וידע שזה מה שנותר לו מן הקהל שהיה פעם, מן האלפים ששוב לא יבואו לעולם.

---

נסיון שני, נסיון שלישי

מאת

בנימין תמוז

א

מחר ימלאו לי שישים וחמש שנים, ועדיין אין לי תעודת־בגרות.

יש לי, כמובן, תעודת־בגרות, מודפסת וחתומה כחוק, עם ציונים מעולים; אלא שהיא מזויפת. אין היא מזויפת ממש, מפני שכל החתימות – של המנהל, חבר המורים וההנהלה – הן חתימות מקוריות וגם בבחינות עמדתי יפה. אלא שכל זה היה פרי רמאות וגניבה. בשנת 1929.

כחודש לפני בחינות הבגרות התכנסה הכיתה לאסיפה חשאית ושכרה פורץ מקצועי, שהתחייב לגנוב את השאלות ולהביאן אלינו לפני כל בחינה. הפורץ עמד בהבטחתו.

בבחינות שבעל־פה – בספרות ובהיסטוריה – הייתי עומד יפה גם בלי עזרתו של הפורץ, מפני שכבר אז יכולתי לבלבל את דעתם של הבוחנים בלי כל קושי. אבל בבחינות בכתב – במתמטיקה, בפיזיקה וכימיה – הייתי נכשל כשלון חרוץ.

זהו סיפור תעודת הבגרות שלי. אבל אין זה כל הסיפור כולו.

בתוך ארבעים ושניים התלמידים שבכיתתי היה נער אחד ויחיד שסירב להשתמש בשרותיו של הפורץ, ובאותה אסיפה התנגד לתכנית ויצא את החדר. הוא גם היה היחיד מבין כל התלמידים שנכשל בבחינות ולא קיבל תעודת בגרות, אבל ניסה שנית אחרי שנה וקיבל תעודה. שמעתי שהיתה עלובה למדי, ולכן גם לא נתקבל לאוניברסיטה. שמעתי שנסע לחוץ־לארץ ובמשך שנים לא נודע עליו דבר. פגשתי בו שנית – אם כי לא פנים אל פנים – כאשר כבר היתה בידי תעודת דוקטור והגשתי בקשה להתקבל כמורה באוניברסיטה. גם הנער ההוא היה בין מגישי הבקשות. אני התקבלתי והוא נדחה.

הוא מעולם לא היה איש מבריק, גם לא איש רעים להתרועע. ביישן היה, עני, פצעי־בגרות זיהמו את פניו גם בהיותו כבן שלושים ומעולם לא נשא לו אשה. כשסירבו לקבלו לסגל ההוראה באוניברסיטה פנה לבית־ספר תיכון. לא שמעתי עליו דבר עד להזדמנות הבאה, שגם בה לא פגשתיו פנים־אל־פנים אלא בעקיפין.

ההיתקלות השניה שלנו התרחשה בבית־הוצאה הולנדי, שהיה מפרסם ספרי־מחקר בשפות שונות. הגשתי להם כתב־יד בתיווכו של מכר שלי בהנהלת בית־ההוצאה. מפיו שמעתי שאותו נער הגיש אף הוא כתב־יד בסוגיה דומה מאוד לשלי. נסתבר ששנינו היינו הופכים באותה חררה. כתב־היד שלי נתקבל לדפוס ושלו נדחה. עד כמה שידוע לי, לא ראה כתב־היד שלו אור הדפוס עד עצם היום הזה.

למרות שעבדתי בירושלים, התגוררתי בתל־אביב ושם ראיתיו, פעם או פעמיים בשנה, במשך חמש־עשרה השנים שחלפו מאז למדנו בגימנסיה, וקשה היה לי להאמין למראה עיני; נעוריו נשתמרו בו בשלמותם, אם כי בכל אותו כיעור שהיה מצוי בו בימי נעוריו הראשונים; מעין קשיש, שהטבע הטיל בו סילוף זדוני – את קומתו הֵשַח וכופף, את כתפיו הצר ולחץ, אבל עדיין היה נער. עיניו לא איבדו מאומה מן התמהון שאנו מוצאים בעיני העלמים, וסקרנות ילדותית היתה משווה מין יופי משתלט על עליבותן של פניו הפצועות.

כשאיבדה אשתי הראשונה את עצמה לדעת – אולי באשמתי; ולא כאן המקום לדון בזה – עשיתי נסיון ראשון.

ב

הייתי באמצע שנות השלושים של חיי כשהגשתי בקשה לגימנסיה בתל־אביב להתקבל כתלמיד בכיתה האחרונה, כדי לעמוד בבחינות־הבגרות. נטלתי שנת שבתון, הבאתי עמי תעודה של המחלקה השביעית וטענתי שברצוני לסיים את חוק לימודי במחלקה השמינית. הם לא יכלו לסרב לי, וקיבלוני. את בתי ואת בני שלחתי לבית־ספר חקלאי בכפר, בו היו אמורים לעשות אותה שנה בפנימיה.

קניתי ספרי־לימוד ובוקר בוקר הלכתי לגימנסיה וישבתי בין התלמידים. המקום הסמוך על ספסלי נשאר פנוי. יכול אני לשער שהנערים היו נבוכים ולא נמצא מי שיסכים לחלוק אתי את המושב הכפול.

ידעתי שהתלמידים מביטים בי בתמהון; ידעתי שאני מבלבל את דעתם וגוזל את מנוחתם; ידעתי שהיו מאושרים אילו יכלו לבעוט אותי משם ולהיפטר מנוכחותי; אבל אני התאמצתי להתגבר על המחשבות שהיו מזמזמות כצרעות בראשי, ומן התלמידים התעלמתי ככל שיכולתי. התאמצתי מאוד להאזין לדברי המורים ולרשום במחברת כל מה שהיה טעון רישום. את שעורי־הבית הכינותי מתוך מאמצים נואשים והקפדתי על נקיון המחברות שלי.

יום־יום הייתי בא לגימנסיה מתוך חרדה פן יזרקוני משם; יחד עם זאת הייתי מקווה בכל לבי שיקרה משהו, שיתארע דבר שהוא למעלה מכוחי, ויפטור את הבעיה לפני שיגיע מועד הבחינות.

בהפסקות הייתי נשען בגבי אל קיר הבנין – כששאר התלמידים מתרוצצים בחצר, משחקים בכדור או לועסים כריכים – והייתי מעיין בספר־לימוד.

כעבור חודש בערך, כשראיתי שלימודי בגימנסיה נכנסו למסלול שאי־אפשר לעצרו, ניסיתי לומר לעצמי שאולי כל הענין הוא מהתלה מיותרת. כאשר אגש לבחינות אעמוד בהן בכבוד, ניסיתי לומר לעצמי, ובסופו של דבר תהיה זו שנה מבוזבזת, שבה רק אסייע לחותרים תחתי באוניברסיטה לעשות את מלאכתם באין מפריע.

אבל בלילה ראיתי חלומות, שבהם ניגשתי לבחינות ונכשלתי. לא הייתי מסוגל להשיב על אף שאלה אחת ונחלתי בוז והשפלה. כמעט בכל לילה כשלתי בבחינות והייתי מקיץ בבהלה, שטוף זיעה ורועד מעלבון ומבושה.

הוספתי ללכת בוקר בוקר אל הגימנסיה עד שיום אחד, בשעת ההפסקה, שמעתי דברי לגלוג יוצאים מפיהם של נערים ונערות שעמדו בסמוך. הם היו משוחחים בחבורה, מצחקקים בחוצפה, ובלי ספק התכוונו אלי. הם לא פסקו גם כשנתתי בהם מבט זועם, מפורש, שהיה בו, בוודאי, איום ברור. מקווה הייתי שיבינו וישתתקו. אך כשהוסיפו להשמיע דיבורים קנטרניים, – אם כי בלחש, מבלי שיכולתי להבחין במלים – זינקתי אל תוך החבורה – בימים ההם הייתי איש חזק מאד – והכיתי על ימין ועל שמאל ופגעתי גם בנערות אחדות. גם כשהבחנתי במה שאני עושה לא היה בכוחי להפסיק.

כשסולקתי מן הגימנסיה הרגשתי שנגולה אבן מעל לבי, אבל בלילות המשכתי לחלום על כשלון בבחינות.

את שארית השנה ההיא עשיתי בטיפול אצל רופא־עצבים ובקיץ החלמתי. בסוף הקיץ נשאתי לי אשה שניה ומן הטעם הזה לא השבתי את ילדַי הביתה, ושהייתם בפנימיה שבכפר נראתה כפתרון רצוי, לפי שעה.

ג

לפני כעשרים שנה, בהיותי בן ארבעים וחמש, וכשכבר היתה מאחורי שורה ארוכה למדי של פרסומים־בדפוס על הסוגיה שעליה נתבסס שמי בעולמו הקטן של המדע, ושבגללה קיבלתי תואר פרופסור מן המנין, נזדמן לידי קונטרס.

מי שמצוי בעולם האקדמי יודע, שיש ירחונים בעלי יוקרה, שבהם משתתפים חשובי המדענים; ולעומתם מצויים כתבי־עת פופולריים, או שנויים־במחלוקת. הקונטרס שנפל לידי היה מן הסוג השני, ורק לעתים רחוקות אני מוצא פנאי לעיין בחומר ממין זה. בדרך כלל אין צורך להגיב בכתב על מה שמתפרסם שם, אבל הקריאה בקונטרסים כאלה היא צורה של שעשוע, שיש בו כדי לפרנס את תחושת ההתנשאות, החשובה כל־כך לאנשים מסויימים. ואני נמנה, ככל הנראה, עם האנשים הללו.

ובכן, עיינתי בקונטרס ומצאתי מאמר מפי עטו של אותו נער, שסירב להשתמש בשרוּתיו של הפורץ שלנו. לא הייתי תמה כשמצאתי את שמו שם. מאחר שהיה מורה בבית־ספר תיכון, היו כתבי־העת האחרים חסומים בפניו. המאמר שלו היה, ככל הנראה, פרק, או חלק של פרק, מתוך עבודה מקיפה יותר; ואפשר שהיה זה פרק מן הספר שסירבו להדפיס בהולנד. מכל מקום היה דן בלב־לבו של הענין ששימש מרכז לעבודתי האקדמית. ידי רעדו כשהחזקתי את המאמר מול עיני והתחלתי קורא בו. לבי ניבא לי פורענות.

עד היום אינני יודע מה מצוי במכלול העבודה שלו, אבל בפרק שקראתי היו רמזים ופתחי־אפשרויות לערעור תורתי כולה. אפשר שאני טועה, ואפילו אפשר שלא היה כל שחר לחששותי; אף־על־פי־כן הרגשתי שהקרקע רועדת ונשמטת מתחת לרגלי. נחמתי האחת היתה, שקונטרס זה אולי לא יגיע לידיים מסוימות, יד אויבים ומתחרים. לא יכולתי לדעת, כמובן, אם אותו נער קרא פרסומים משלי, ואם יש לו כוונות לצאת כנגדי בפולמוס פומבי.

זמן לא רב לאחר מכן נודע לי שאותו איש, או נער, כפי שנצטייר בזכרוני, חלה במחלת־עור קשה והוא רתוק למיטתו ושוב איננו עובד. בדקתי ומצאתי את כתובתו ואת כתובת המוסד שבו לימד, וכך הגיע לידי מספר החשבון בבנק, שבו היה מקבל המחאות־המשכורת שלו. שלחתי שמה סכום־כסף מסוים והיה בדעתי להמשיך בכך, מדי חודש, כל זמן שיחיה. לפי השמועה היתה מחלתו קשה.

תוך ימים אחדים החזיר אלי הבנק את ההמחאה ונאמר לי, שהנמען מסרב לקבל את הכסף. אינני סבור שידע את זהות השולח, שכן הקפדתי על עילום־שם. משמע שהעקרונות הגימנזיסטיים שלו עדיין היו תקפים לגביו, אף שכבר היה בן ארבעים וחמש, כמוני.

באותה שנה קיבלתי פרס חשוב למדי על מכלוֹל עבודתי.

בסמוך לכך נסעה בתי להודו והצטרפה לכת של איזה גוּרוּ שרלטן, נעשתה טבעונית ונדרה נדר שלא להינשא לאיש. במכתב הפרידה שלה אלי כתבה דברים מסמרי־שיער. בני, הצעיר ממנה בשנתיים, היה מופיע מכבר כמנגן בגיטרה חשמלית, נוסע עם להקה ברחבי ארצות־הברית. לפי השמועה היה הומוסקסואלי. כך, מכל מקום, ראיתי נרמז במאמר־ביקורת נלהב על הלהקה שלו. את המאמר הזה שלח אלי בני בדואר, כשנה לפני שנסעה בתי להודו.

כששבתי מטקס קבלת הפרס הודעתי לאשתי, שאני מתכוון לקחת שנת שבתון כדי ללמוד בכיתה־השמינית בגימנסיה.

ד

הנסיון השלישי שלי לקבל תעודת־בגרות היה קשה מקודמיו.

הפעם התעקשתי לעמוד בנסיון עד לסופו. הייתי זקן מרוב המורים שבגימנסיה, אבל המנהל, שהיה קשיש ממני, הזמין אותי לחדרו והסביר, כי אף שלפי החוק אין הוא יכול לסרב לי, הריהו מבקש ממני בכל לשון של בקשה להסתלק מן התכנית שלי, מפני שהשפעת נוכחותי על התלמידים שלילית ביותר. אמרתי לו בתוקף שאני מסרב לקבל את הצעתו. המנהל איים שיגיש בקשה לבית הדין הגבוה לצדק; ואמנם קיים את איומו. הבירור בבית־הדין נקבע לאמצע החורף וכך היו בידי כשלושה חודשי לימוד בלא הפרעות. נדמה לי שעשיתי חיל בלימודי, ואילו הניחו לי לסיים את השנה, אולי גם הייתי עומד בבחינות.

שכרתי עורך־דין והתכוננתי למשפט ביסודיות. כשבוע לפני תחילת המשפט הראתה לי אשתי צרור של עיתוני־ערב ושבועונים, שבהם – לפי דבריה – הייתי לצחוק בעיני כל הארץ. סירבתי להציץ בעיתונים הללו ואמרתי לה שדעתי נחושה. היא סיפרה, שבאוניברסיטה הציע מישהו להכריז עלי כעל מטורף ולסלק אותי מסגל ההוראה – מה שלא הפתיעני כלל. היתה זו הזדמנות מצוינת לאויבי להיפטר ממני.

כשנתברר לאשתי שאין להזיז אותי מדעתי, קמה ונסעה לווינה, אל בתה מנשואיה הראשונים. היא חזרה אלי – אחרי תום המשפט – ואני סלחתי לה. מעולם לא אהבתיה כפי שאהבתי את אשתי הראשונה, ולא היה כל קושי לסלוח.

לאחר שהפסדתי במשפט הייתי בא כל בוקר עד לשער הגימנסיה ומחכה לקול הצלצול. כשהיו המורים והתלמידים מתכנסים לכיתות, הייתי נכנס לחצר וניצב מול חלון כיתתי ומביט במורה. בחורף היו החלונות מוגפים ולא יכולתי לשמוע את דבריו, אבל באביב פתחו את החלונות ואני הייתי רושם במחברת את כל הטעון רישום, ומקווה כי יוּתר לי לגשת לבחינות של אקסטרן. לצערי סירבו לי גם בזאת.

חרקתי שן, אבל הייתי – כן, בפירוש הייתי – משוחרר מנטל נורא.

בסוף שנת השבתון חזרתי לאוניברסיטה, בלי קשיים פורמליים, ושם עשיתי עוד כעשרים שנים, עד היום.

ה

מחר, כאמור, ימלאו לי ששים וחמש שנים ואני יוצא לפנסיה.

בעוד עשרה ימים יערוך הסגל חגיגה לכבוד פרישתי, וידי מלאות עבודה. בשנתיים האחרונות התחלתי גוזר סילואטות מנייר שחור. אני משתמש במספריים זעירים, דקים ביותר, ומתחת ידי יצאו לאחרונה דברים נאים למדי. האוניברסיטה עורכת לכבוד פרישתי תערוכה קטנה של יצירותי באולם הסנט. לאחר תום הטקס יורשה הקהל הרחב לראות את התערוכה במשך שבוע ימים, ואני מטפל בהכנות של הרגע האחרון.

את הסילואטות יש להדביק בזהירות רבה אל לוחות קרטון וכן יש להתקין מסגרות. אינני סבור שאעניק שמות לכל תמונה ותמונה, מפני שכולן סובבות על נושא אחד ויחיד, ואין צורך לפרש בשם כל תמונה לחוד.

בימי לימודי בגימנסיה הייתי טוב מאד בשעורי ציור, ואילו נכלל מקצוע זה בבחינות הבגרות, אין ספק שהייתי עובר בהצטיינות.

אותו נער, כפי שבאמת היה, כנראה, כל ימי חייו, לא מת עד היום הזה. הוא מאושפז בסנטוריום טוב ואני משלם את כל ההוצאות. הוא מרשה לי לבקר אצלו ואני יושב שעות רבות ליד מיטתו. מעולם לא שאלני מי אני ואין לי כל מושג אם הוא זוכר אותי מימי לימודינו בגימנסיה, או שהוא סבור שאני אחד הרופאים. מכל מקום אנו משוחחים בעניינים שונים, גם בענייני מדע ומחקר. שכלו בהיר וחריף והערותיו קולעות ומעניינות. כל זמן שאחיה, אבקר אצלו יום־יום. אם ימות לפני, אעצום את עיניו ואזכור אותו עד שתגיע שעתי שלי.

כשאני שב מן הסנטוריום אני גוזר סילואטות, שבהן אני מנסה לספר עליו. בסילואטות שלי שמספרן מגיע כיום למאות רבות, תיארתי את חייו, כפי שראוי היה לו לחיותם, וכפי שיכלו להיות. אני מראה אותו מהלך בנוף של שדות ופרחים, חובק את מותני אהובתו, והוא כמו מרחף ושר. אני גוזר אותו כשהוא מוקף תלמידים מעריצים, מקשיבים ללקחו. פעם גזרתי סילואטה גדולה למדי, בה הוא ניצב לפני מלך שבדיה, מקבל פרס נובל. לאחרונה אני מתרכז בתיאור הפלא הגדול ביותר שבאישיותו, הלא הם נעורי־הנצח שלו וסודם. אני מנסה להביע זאת בכל תנועה שלו, בגזרתו הדקה, בפניו הקטנים והעליזים – אמנם כן, עליזים עד עצם היום הזה. לא שהוא שטוף בצחוק, אלא שהוא שרוי במין ידידות, מעוררת קנאה והתפעלות, עם הסובב אותו; ואין בו מאומה מנשיכתם של תלמידי חכמים ולא מארסם. אילו רק יכולתי לדעת מה הדבר הממלא אותו כמו־אהבה, ואת מי הוא אוהב, ומדוע אני אינני רואה זאת. אולי יעלה בידי, בסופו של דבר, לענות על כך בסילואטות שלי; ולא איכפת לי אם אני עצמי לא אבין. אולי הצופים בסילואטות יבינו.

יתר על כן: אני יודע יפה מה יעלה בגורלו של מפעלי המדעי, ואינני מתלונן על כך. יחד עם זאת אני יודע שכתב־היד של הנער החולה לא יראה אור הדפוס לעולם ואני אין בי העוז – גם לא הרצון – לגאול אותו מאבדנו. אבל בסילואטות שלי יישאר זכר לנער הזה; זכרון נעורי־נצח שאין עליהם כליה, ושאני עצמי לא נגעתי מעולם אפילו בשוליהם.

ובכן, בעוד עשרה ימים תיפתח התערוכה, וגם יושמעו נאומים לכבודי. אני משער מה שיאמרו ומה יהרהרו בסתר לבם. מכל מקום ישבחו את מפעלי שבדפוס ויאחלו לי המשך פורה בעבודתי. אשר לי, אינני מתכוון לעשות עוד דבר, זולת גזירת הסילואטות.

בסופו של הטקס אתבקש להשיב למברכי וכבר יש עמי נאום מוכן.

אבל בלבי פנימה מבקש הייתי לומר משהו אחר. לא לומר, אלא לשאול. שמא יוכל מישהו להשיבני. רוצה הייתי לשאול אם הנער הזה, בן השישים וחמש, המוטל במיטתו, בלא שחל בו שינוי בעל משמעות מאז יצא את החדר, כשהיינו דנים בשכירת הפורץ – אם הנער הזה אמנם איננו מכיר אותי, או שהוא רק מעמיד פנים שאיננו מכיר אותי? שהרי אם כך הדבר; אם יודע הוא מי אני – אולי סלח לי? ואם סלח – מדוע סלח?

ומדוע לא אחז בי, ביום ההוא, והוציאני יחד עמו מן החדר? מדוע לא נשאר הוא בחדר? ואולי הייתי אני הנער שיצא?

מדוע אין הוא מגיד לי זאת? מדוע איננו גואל אותי מייסורי?

---

סַחְטוּט

מאת

בנימין תמוז

בֶנְיֶה רחמנינוף היה הגנב הראשון של תל־אביב. לפניו לא היו גנבים בעירנו, ואלה שבאו אחריו היו סתם פושעים. בניה היה הראשון, בלי שום מסורת, וכל מה שפעל, מעשה־ראשונים היה. אפילו החילונים מסכימים שענין היעדרה של מסורת היתה אולי הבעיה הקשה ביותר בחייה של תל־אביב. הכל היה חדש. העיר עצמה היתה בסך הכול בת שלוש או ארבע שנים כשהגיע בניה רחמנינוף מארץ רוסיה לפלשתינא. הוריו ביקשו להקנות לו השכלה יהודית שלמה בגימנסיה ״הרצליה״, אלא שהגימנסיה עצמה ברחה מפניו מוקדם מדי. ב־1917, כשגורשו תושבי תל־אביב על ידי הטורקים, עברה הגימנסיה זמנית לכפר קטן שבין רכסי הכרמל; וכששבה הגימנסיה לתל־אביב, כבר לא מצאו את בניה. הוא נעלב – כך הסביר לאחר שנים רבות, כשסיפר לעיתונאים את תולדות חייו – והלך לפשוט בגדוד עם הבדואים. על התקופה ההיא מצויה בידינו רק עדותו של בניה עצמו, ועליה אין אנו ממליצים לסמוך, במחילה. אין כאן שום כוונה להמעיט מדמותו; אבל כיצד תישב את הפירכא, שבניה היה כמעט־עיוור, כשלעיניו משקפיים בעובי של אצבע, עם סיפוריו על הרובה הטורקי שלו, שבו היה, לפי דבריו – קולע אל המטרה ואינו מחטיא ממרחק פרסה ופוגע בחבלים שהיו קושרים את הגמלים זה אל זה, בתוך אורחה שעליה פשט עם הבדואים שלו? קריעת אותם חבלים נועדה להבהיל את הגמלים ולגרום להם שיתפזרו על פני המדבר בדהירה. או אז היה בניה אוסף אותם, עם הסחורות שעל גבם, כאסוף ביצים עזובות, לפי דבריו. כך נתפרסמו הדברים בעיתונים, ואין טעם להתווכח אתם.

ב־1924, בחורף, שב בניה לתל־אביב בלי הודעה מוקדמת ודבר בואו נודע ממעשה שהיה: אחד החנוונים ראה שחסרות לו שתי צנצנות שמנת. הוא התלונן במשטרה והקצין יחזק׳ל, שהיה שונא מושבע לכל פשע, תפס את בניה על שפת־הים, כששתי הצנצנות הריקות מכל תוכן מונחות לצדו והוא עצמו מסלסל בנחרות.

השופט איזקסון שמע בתשומת־לב את טענתו של בניה, שנאלץ, לפי דבריו, לגנוב מפני שהיה רעב. איזקסון היה יהודי מלומד, ולפני שנעשה שופט היה מוסמך לרבנות. הוא העמיק באותה סוגיה של שמנת, וכשעלה וצף ממעמקי המחשבות שבלבו פסק ואמר:

״מילא, אדם רעב, לא עלינו, גונב כיכר־לחם, ניחא. אבל מאי קא משמע לן רעב שגונב שמנת, מאכל של עשירים, לוקסוס לכל הדעות?״

והוא פסק לבניה מאסר שישה שבועות.

״בשביל סחטוט אחד כבוד השופט עושה לי דבר שכזה?״ תמה רחמנינוף הצעיר.

בימים ההם היה בניה לא רק הגנב הראשון של תל־אביב אלא כמעט־מתחיל, מעין טירון בצבא שעדיין לא נוסד, וכל התמיהות שהשמיע באוזני השופט נובעות היו בזמן ההוא מעומק לבו ממש, ואפשר אפילו לומר, מעומק הכרתו המצפונית בעוול שנעשה לו. אבל השופט היה תקיף בדעתו, ורק זאת ביקש להבין:

״סחטוט זה, מהו?״

״סחטוט זה עשירית של אִשְרָוִיֶה״, הסביר בניה.

״ואשרויה?״ הוסיף איזקסון לשאול. כמו שאר כל תלמידי חכמים היתה בו סקרנות לא תדע שָבעה והיה מוכן ללמוד אפילו מפיו של גנב; ״כמו שאמרו רבותינו, מכל מלמדי השכלתי, ויותר מכולם מתלמידי. ובמקרה שלפנינו לא מתלמידי אלא ממופקר־שבישראל, לא עלינו״, אמר איזקסון.

״אשרויה היא מיל טורקי״, הסביר בניה בנימוס. מקווה היה שאם ידבר בנועם־לשון, יפחית לו איזקסון מעונשו.

אמר איזקסון: ״תודה רבה. ומי עכשיו בתור?״

בניה הלך לשבת שישה שבועות.

רוב הקוראים בוודאי מכירים את בתי הסוהר המצויים בימינו בתל־אביב, אבל את בית־הכלא של הימים ההם זוכרים רק ראשוני העיר ובוניה. היה זה חדר קטן, מתחת למגדל־המים שבשדרות רוטשילד, בבנין שבו הסתדרו בשכנות שני מוסדות, ששום עיר מתוקנת אינה יכולה בלעדיהם – המשטרה ומכבי־האש.

עד שבא שמה בניה לא ראה החדר הרבה יהודים. בעיקר ישבו שם ערבים וגם ארמני שיכור, שהיו מביאים אותו לפכּחו מיינו. ואם ישבו פעם, או פעמיים, אנשים משלנו בכלא, ישבו שם כדי שלא תפגע בהם אשה שנשבעה לנקום, או נושה רגזן, שאיים לרצוח את בעל־החוב. וכשאמר לרצוח, התכוון לקטול בהבל־פה, אבל המשטרה לא לקחה שַׁנסות.

שם ישב בניה ושם הכיר את כל המי־ומי שבעירנו; את ראש המשטרה, את שלושת השוטרים המסוכנים, מבין השבעה שהיו לנו אז, ואת הכבאי סולקא, שהיה לן כל לילה בתחנה בשכר, אף־על־פי שהחבורה נקראה ״מכבי אש מתנדבים״.

כשיצא מכלאו נשבע בניה לנקום בשופט איזקסון וכן נשבע שמעתה יכלכל מעשיו ביתר זהירות.

על הרעיון לנקום באיזקסון ויתר כבר ביום הראשון לצאתו מבית הכלא, מפני שבאותו היום פגש בו איזקסון ברחוב וציווה עליו לבוא לביתו, במשך שבוע ימים, לאכול על שולחנו, עד שימצא לו עבודה (״המפרנסת את בעליה״, אמר איזקסון. ובניה חשב: מה מפרנס טוב יותר מאשר סחטוט שבא לידיך בלא עבודה?)

מפני המקרה הזה מחק בניה את איזקסון מרשימת אויביו, ובאותו שבוע שהיה סמוך אל שולחנו הכשר של השופט החליף בניה כוח ושב לאיתנו. וכיוון ששב לאיתנו קיים את הסעיף השני בנדר שנדר. מעתה יעבוד עם ערבים בלבד. היהודים חכמים מדי בשבילו. ואמנם תפס על חוף מנשייה שני ערבים שהוליכו שלושה גמלים עמוסים אבטיחים. את הערבים היכה מכות נאמנות ולא הניח להם עד ששכבו חצי־מתים על החול; ואת הגמלים הוליך לבית־אולפנא של ימי נעוריו, שהיה זכור לו לטוב מימי ילדותו הראשונים, הלא היא הגימנסיה ״הרצליה״. כשקרב אל הבנין נמלך בדעתו שאם יחביא את הגמלים – והאבטיחים – באולם ההתעמלות, יגלו אותם התלמידים; על כן הלך אל ביתו של שמש־הגימנסיה ובחצרו של אותו בית, בין קני־הסוף ושיחי האוליאנדר שצמחו ליד המזרקה, החביא את הגמלים. קצר־ראיה היה בניה, כאמור, ולא הבחין שהגמלים נושאים ראשיהם על צווארם הארוך ותולים עיניהם העצובות מעל לשיחים ולקנים, מצפים לבעליהם שיושיעום. ואמנם קמו שני הערבים ממפלתם, ניערו את החול מבגדיהם ועלו בריצה העירה, שועטים וצועקים צעקות ערביות. עד שהגיעו אל רחוב אחד־העם וראו את ראשי הגמלים נישאים בגאון מעל קני־הסוף.

ובינתיים נכנס בניה אל ביתו של השמש וכך אמר לו:

״תראה, אהרן, יש לי בשבילך הצעת שותפות. הנה הבאתי לך שלושה גמלים עם אבטיחים ואתה לך מכור את הסחורה ונתחלק, אתה ואני״.

נטל השמש מטאטא, שבו היה מזעיק לעתים את תלמידי הגימנסיה אל כיתותיהם, אם התמהמהו לשהות בחצר אחרי צלצול־הפעמון, ואמר לבניה:

״אתה רואה את המטאטא הזה, יא־אַסַאיַת בית־אל־מוי?¹ אני נותן לך אתו בראש שלך תיכף ומיד. לך, יא־חמור, תחזיר את הגמלים לבעליהם לפני שתבוא המשטרה״.

באותה שעה נשמעה זעקת הנגזלים מן החצר.

יצאו אהרן ובניה מן הבית ואהרן אמר לערבים:

״אתם קחו את שלכם והסתלקו מכאן״.

אבל בניה, שהיה רגיש לעלבונות ולבו מלא מרירות על הדרך שבה נהג בו אהרן, חרף מה שהציע לו שותפות־אמת בסחורה טריה ומשובחת, הפליק לכל אחד מן הערבים כמה סטירות־לחי וקילל אותם באבי אביהם, עד לדור עשירי, ככל שלמד מפי הבדואים שעשה במחיצתם, לפי דבריו.

הקצין יחזק׳ל שמע מפי איש נאמן על כל הקורות את הגמלים בבית השמש של הגימנסיה, אבל בימים ההם כבר ראה את בניה כמין מכר ותיק, מפני שבימי שבתו בבית־הסוהר שיחק עמו יחזק׳ל בקלפים; ועם ידיד אין יורדים לשיטין. מילא, אמר יחזק׳ל בלבו, אין זה סוף פסוק. עוד תיפול בידי.

ניבא ולא ידע מה שניבא.

לא באנו לספר כאן כל עלילותיו של גנבנו הראשון, רק לציין ראשי־פרקים ביקשנו; וזאת מכמה וכמה טעמים; ראשית – למה לשמח לבם של שונאי־ישראל? ושנית – טעם חינוכי: בני הנעורים שלנו שטופים בקריאה, ודבר זה כשלעצמו עוד אפשר להבין. אבל אם נספר כל מעשיו של בניה, אפשר שנהיה כמו מסיתים לדבר עבירה. ומפני הכלל אל תעירו ואל תעוררו גמרנו אומר לומר קנצי למילין.

אלא שפטור בלא כלום אי־אפשר, ואם לא נספר על סופו של בניה, יימצאו אנשים שיהיו סבורים כי עדיין הוא מתהלך בתוכנו ומפיל חתיתו על הבריות. ולא היא. בניה מת לפני כמה וכמה שנים, ובמחלה מת, במחלת השכרות, וכך נתקיים בו סוף גנב לתליה.

אבל לפני שמת, וכבר אז היה חולה מאד וכמעט עיוור לגמרי, מצא לו בניה מין סוג של גנבתנות משונה להתעסק בה. שוב לא היה מסוגל לעלילות גבורה, אם אפשר לומר כן, אבל הקיבה תובעת את שלה וחייב אדם מישראל להתפרנס, אפילו הוא גנב. ובכן, מצא לו בניה זיווג מן השמיים, בן־טובים מאנשי עירנו, שאין אני חפץ לנקוב בשמו מפני כבוד אביו ושני דודיו; ואותו בן־יקיר היה יוצא עם בניה אחת לשבוע, בלילי־שבת, לשחר לטרף. בן־יקיר זה לא היה שולח ידו בגניבה, חלילה. לכך היה מיוחס מדי, הן מצד אביו וביחוד מצד אמו; אבל היה מסייע את בניה. כיצד?

בניה העיוור נוהג היה לפרוץ את ארונות־המזווה, שבהן נהגו נשות תל־אביב להטמין את המאכלים, כדי שלא יתקלקלו בחום הקיץ. ״לופט־שאפקעס״ היו קוראים לארונות הללו בימים ההם; ואחוריהם של אותם ״לופט־שאפקעס״ היו עשויים רשת דקה של ברזל, כדי שישטוף האוויר וייכנס פנימה. בניה היה חותך את הרשתות הללו בליל שבת, כשהארגז מלא כל טוב, דגים ממולאים, גרגרות של עוף, צימעס ושאר מאכלות. מהם היה ממלא את כרסו הטמאה כל ימות השבוע, עד לפשיטה הבאה. אבל כשנתעוור כמעט לגמרי עשה יד אחת עם אותו בן־יקיר (שבינתיים חזר בתשובה גמורה והוא משמש במשרה, אמנם לא בתל־אביב גופא, אבל בין יהודים; ויש לו אשה ובנים). ואותו בר־אבהן, ולא כל־כך בר־אוריין, היה מוליך את בניה בחשכת לילות־שבת, נוטל אותו בידו ומושך את היד הפושעת עד למזווה. משנגע בניה במזווה, ידע מה לעשות. הבן־יקיר היה נושא רגליו ובורח ובניה היה חותך וגורף ומושך וחוטף, ירחם השם. ואת שללו היה גורר אל בין כיסאות־המרגוע שעל שפת הים, שם היה מתגורר כל ימות השנה, ושם טרף ואכל ממה שגנב.

בשבחם של ישראל, רחמנים בני רחמנים, חייבים אנו לומר, שעקרות הבית של תל־אביב לבן היה לב יהודי בימים ההם, ולא היו מתלוננות עליו במשטרה. יודע אני ומכיר משפחה אחת, שהיתה מניחה מזווה מיוחד בשביל בניה בכל ליל שבת, ובו מצרכי־מזון ואפילו בקבוק יין לקידוש. אבל נמצאו גם אנשים בקרבנו, ביחוד יהודים ליטאים, שאצלם הכלל הוא יקוב הדין את ההר. הללו, יסלחו לי במחילה, היו רצים למשטרה להודיע על האסון. אלא שהקצין יחזק׳ל כבר היה אז ראש־משטרה והוא היה מנענע בראשו ומאזין, אבל לכלל מעשה לא היה מגיע. רק בפגשו את בניה ברחוב היה נוזף בו ומתרה בו, לצאת ידי חובה. ובניה היה אומר לו:

״יחזק׳ל, בחייך, בשביל סחטוט אחד אתה מעליב אותי בפנים?״

אף על פי כן היה מעשה, ובניה חזר לשבת שבועיים בבית־הסוהר. ומעשה שהיה כך היה: הוא פרץ, בעזרת הבן־יקיר, אל המזווה של הגברת ויינשטיין, אשתו של עורך־דין נודע. והלה יהודי ליטאי היה; ולא זו בלבד שהגיש תלונה על בניה, אלא שבכבודו ובעצמו בא לבית המשפט לטעון טענותיו. וכיוון שהיה עורך־דין, פחד יחזק׳ל להתעלם מן התלונה.

היהודים הליטאים הם אנשים מהוגנים ביותר, בדרך כלל, ויש בהם אפילו מיעוט שלבו טוב מנעוריו, ככל האדם. אף־על־פי־כן הם אנשים קשים. אלא שבענין זה איננו רוצים להרבות במלים, שלא להיכשל בלשון־הרע.

והרואה־ללבב הוא ישפוט את החוטא; ואנחנו מי אנו?

על מצבתו של בניה רחמנינוף כתוב שמו ושם אביו ויום לידתו ופטירתו. זולת זאת אין שם מלים מיותרות, שכן כל המוסיף גורע.

ובענין היהודים הליטאים כתבו פה ושם כמה דברים, ואין בדעתנו לצרף את קולנו למשטינים. אלא שהלב כואב. ואני, שיהודי רוסי אנכי, הן מצד אבי מורי ז״ל, והן מצד אמי, מנוחתה עדן, אומר אני לעצמי לפעמים: עד כדי כך?

---

טעות

מאת

בנימין תמוז

א

בתחילת השנה הרביעית למלחמת־העולם מתה סבתו של שמואל גרנטשטיין ואביו הודיע לו שחדרה של סבתא, החדר הקטן שבקצה המסדרון, יהיה מעתה חדרו שלו.

למחרת, כששב שמואל מעבודתו בבנק הולנד־ארץ־ישראל, העביר את חפציו לחדרה של סבתא וכן גרר את המיטה המתקפלת מן המטבח, שבו היה ישן מאז מלאו לו תשע שנים. מיטתה של סבתא נמכרה לאלטע זאכען.

מן החדר הקטן נדף ריח של זקנים וצחנה של תרופות, ושמואל שטף את הרצפה בתערובת של מים ונפט, ואת הארון הקטן שפשף בקרבול. מן החצר הביא ארבעה קרשים והתקין אצטבאות לספריו. מעתה זכו גם הספרים למקום משלהם, וגם החוברות הבלתי־ליגליות שוכנו ביניהם ושוב לא היה צורך להסתירן מתחת למיטה. הוא סקר בהנאה את ספרייתו והתרווח על המיטה בפישוט רגליים. סוף־סוף, בגיל עשרים וארבע, יש לו מאורה משלו, מבצר, אם תרצה, או מקלט; ואולי מוטב לקרוא לזה ממלכה? ריח של זעיר־בורגנות עולה מן ההתלהבות שתקפה אותו, אבל אין סכנה שיתברגן, הבטיח לעצמו. מן המאורה הקטנה הזאת תצמח תועלת מרובה לעניין המשותף. אפשר יהיה לכנס כאן את אנשי־התא, וחברים שמחוץ לתל־אביב יוכלו לישון כאן, כשיבואו לאספות.

עצם שמואל את עיניו, שפתיו נתפשקו בחיוך ועד מהרה שקע בתנומה של אחר־הצהרים. מתוך שנתו שמע את קולה של דלת הדירה נפתחת ונטרקת כששב אביו מעבודתו; את קול המים במקלחת ואת המשפט העולה כל ערב במסדרון, ״בלה, אפשר לקבל מגבת?״; שכן הקפידו שלא להשאיר מגבות בחדר האמבטיה, מפני שהשכנים האחרים שבדירה נהגו לטנף אותן בלא בושה. עד מהרה באה אמו לקרוא לו לארוחת הערב, ובשעה שהיו יושבים אל השולחן ושחים בסבתא המתה (הקלריקלים מן החברא־קדישא לא התביישו לבקש כסף!), בקבלן שאביו עובד אצלו (אותו יש לתלות ביום הראשון של המהפכה!), וביוקר המאמיר של מצרכי המזון בשוק השחור (לעשירים איכפת אם קילו עגבניות עולה שלושה גרוש?) עלה בלבו של שמואל רעיון מזהיר. הוא לגם בחיפזון מכוס התה הרותח, התקין את בלוריתו מול הראי של ארון־הבגדים ויצא את הבית. הרחוב הריק, על חנויותיו הנעולות־מכבר, שרוי היה אף הוא בתוך חגו של שמואל. מהו העולם, אם לא השתקפות מצבה של הקיבה; או הנשמה, כפי שהקפיטליסטים קוראים לזה?

את הדרך מרחוב רש״י לקצה רחוב פרץ־חיות עשה בפחות משלוש דקות ותפס את חברתו ברגע שעמדה ללכת לגימנסיון־הערב.

הוא פרש את זרועותיו ודיקלם:

״העלמה צפורה לבית פלדמן, הקשיבי! הריני מתכבד בזה להזמין אותך לבלות לילה בטירתי, ואני מקווה כי לא תשיבי את פני ריקם. על החתום, האביר שמואל, מצאצאי הגרנטשטיינים של פלך גרודנה והמחוז״.

״קוּקוּ״, אמרה צפורה, ״אינך מתבייש? סבתא החמודה שלך מתה ואתה עושה לי תיאטרון?״

״סבתא מתה״, אמר שמואל, ״אבל אני מתכבד להודיע שירשתי את החדר שלה. עברתי ישר מן המטבח אל הארמון, ואת מוזמנת לחנוכת־הבית״.

״אני מוזמנת לשעורי־הערב שלי, אדוני היקר״, אמרה צפורה, ״ובעוד חודש יש לי בחינות״.

״ואני אחכה לך בעשר על יד הגימנסיה״, פסק שמואל והחווה לפניה קידה. אחר זקף קומתו, הצדיע הצדעה צבאית ורמז לה בידו שהיא רשאית ללכת. ״בבקשה, לכי, תקבלי קצת השכלה, עד שתהיי ראויה לי״.

בעשר צעדו השניים, חבוקים ומזמזמים שיר־לכת, אל חדרו, חולפים במסדרון על בהונותיהם, ומיד צנחו על המיטה המתקפלת, שאף היא מצדה צנחה קצת כלפי הרצפה, וחיבקו איש את רעותו בשקט ובזהירות. בינתיים חייב הפרולטריון להתאפק אפילו בתחום רגשותיו האינטימיים ביותר, מפני שאין לו תנאים. אבל עוד חזון למועד.

בשעת לילה מאוחרת, כשצפורה היתה שקועה בשינה עמוקה, הבין שמואל שלא יוכל להירדם על מעקה העץ והמתכת של מיטתו הצרה. מה שניתן לישון עליו, נתפס על ידי הנערה, ואין לדבר תקנה, אלא בקניית מיטה אחרת. ובינתיים – רוב העניינים שבחייהם עמדו בסימן בינתיים ובצפייה – קם ועמד על רגליו, יצא בשקט אל המרפסת והצית לו סיגריה.

ב

ניצב שמואל גרנטשטיין על מרפסת דירתו ומעשן. רגיל הוא בלילות ללא שינה, מפני שרוב פגישות התא נערכות בלילה. וגם מפני שהוא אוהב לקרוא כשהעולם שותק ודומם. בשעות היום אין החלומות באים אליו, מפני שמחלקת הקורספונדנציה של בנק הולנד־ארץ־ישראל איננה מקום יפה לחלומות, ושמואל אוהב חלומות בהקיץ ולא חלומות־לילה; ואם יישן – איך יחלום?

למרות שהוא בז, בדרך־כלל, לרומנטיקה, הוא נותן את עיניו בשמי הכוכבים. אם אתה רוצה, הרי זה מפני שהוא אוהב אסטרונומיה. מכל מקום קרא את פלָמַריון ונהנה, מפני שהאסטרונומיה מסירה את צעיף־המיסתורין מעל פטפטנותם של המשוררים הבורגניים. מביט איפוא שמואל בשמים בלי שום נקיפות מצפון, ונהנה; וגם אין כאן שום סתירה; אדם שקיבל חדר משלו, בגיל עשרים וארבע מותר לו לחגוג את המאורע בעישון סיגריה ובהסתכלות במערכת־השמש. אין כאן סודות תיאולוגיים. רק שוטה דוגמטי סבור, שמהפכן מובהק חייב לחרוק שיניים כל היום. עת לחרוק ועת לפזול כלפי מעלה, וגם לצדדין, בתנאי שאינך מאבד את המצפן.

מן המחשבות הללו הסיחו את דעתו מיני לחשושים שבאו מלמטה, מן הרחוב. כבר קודם לכן שמע שריקה קלה, שלא היתה סתם שריקה, אלא פתיחה של הקונצרט החמישי לפסנתר ותזמורת מאת בטהובן. היה זה אות מוסכם בין בנו של בעל־הבית לבין חבריו. רוב שעות היום היתה שריקה זו מרחפת מתחת לחלון, מפני שבנו של בעל־הבית יש לו עשרות חברים, אם לא מאות. אדוני־העולם תמיד הם מוקפים כל מיני בריות ואינם סובלים מבדידות יתרה. ובכן, בשתיים לאחר חצות נמצא מי שמתגעגע אל הבחור הזה, שגר למטה, בדירת הוריו. מה שמגוחך בכל הענין הוא, שגם שמו שמואל. מה היה קורה, אילו במקום שריקה היו זועקים שם למטה, ברחוב, כל היום שמואל שמואל? טוב שיש מוסיקה קלאסית, למי שיש לו תקליטים ולמי שיש לו כסף ללכת לקונצרטים.

מיד לאחר השריקה שמע שמואל כיצד שמואל־שלמטה פותח חלון ולוחש: ״חכה, אני יורד אליך מיד״.

ואחר כך ראה שמואל־שמלמעלה שתי דמויות תמירות, נערים של צורה, עומדות בשער הבית ומתלחשות. אי־אפשר היה לשמוע כל מלה, אבל ממה ששמע הבין שהשיחה נסבה על ענייני ה״הגנה״. הבחור שהוציא את שמואל־שמלמטה ממיטתו בא בשליחות ובפיו הודעה על איזו פעולה, ויש להתיצב מיד במקום פלוני ולהביא שמה פריטים, שטיבם לא נתברר לו, לשמואל שעל המרפסת.

עד מהרה נפרדו השניים ובנו של בעל־הבית שב אל דירתו, ותוך כמה שניות פרץ שנית בריצה מן הבית ונחפז במעלה הרחוב, עד שנעלם מן העין.

ובכן, אמר שמואל אל נפשו, החבורה העליזה שבה ומתכנסת לעולל מעשי קונדסות. בוודאי יזרקו פצצות על תחנת משטרה בריטית, יהיו גיבורים גדולים בעיני עצמם ובבוקר יפרסמו כרוזים ויתרברבו, כדרכם. ובשעה עשר בבוקר, היא השעה שבה בנו של בעל־הבית קם משנתו, יסע לו אותו שמואל לאוניברסיטה בירושלים, שהרי הוא אומר שהוא לומד שם ביאולוגיה. הם, כולם, מסודרים יפה. אבא נותן להם כסף לדמי־כיס ומשלם שכר־לימוד, והבנים היקרים משליכים את נפשם מנגד כדי לגאול את עם ישראל ולהקים מדינה עברית על גבו ועל זיעתו ועל דמו של הפלאח הערבי. כשיגדלו יהיו פקידים בסוכנות היהודית ובקרן־הקיימת, ובבית יעסקו בביאולוגיה ויקימו דור חדש של חזירונים מפוטמים.

רק לפני שש שנים היו שמואל א׳ ושמואל ב׳ יושבים יחדיו באותה כיתה ושומעים תורה מפי אותם מורים באותה גימנסיה. לכאורה, איך קרה איפוא שזה כאן וזה כאן? אלא שהתשובה באמת פשוטה: כשאתה בא לגימנסיה בבוקר, אחרי ששתית כוס תה עם לחם ומרגרינה, בעוד שהוא בא לגימנסיה אחרי שאכל דייסה של קורן־פלייקס־תוצרת־חוץ בשמנת – נחרץ גורלו של כל אחד מכם לכל ימי חייו. מן הקיבה עולה הגורל ואל הקיבה הוא שב. ובנשף־הגמר של הגימנסיה, כשאתה באת, ולרגליך גרביים אפורים, שסבתא הניחה עליהם טלאי ירקרק, פחדת לקום מן הכיסא שליד הקיר, לרקוד עם הנערות, כדי שלא יתגלו הטלאים. ואילו הוא בא בבגדי החמודות שלו וחמס מתחת לאפך את כל היפהפיות. אחרי כל אלה אין הרבה טעם לכרות ברית ידידות. ילך הוא לשחק בחיילים ואלך אני להכין את המחר. במשך כל השנים שעשית בגימנסיה נידו אותך מחברתם, מפני שאביך הוא טייח ואתה שרץ ממורמר, ועל כל דבר יש לך ביקורת, ובעצמך אמרת שכשתגדל, תילחם בהם ותהרוס אותם ממעמדם – אז מה אתה רוצה עכשיו?

אינני רוצה כלום, אומר שמואל, כשהוא מוחט את בדל הסיגריה במעקה המרפסת ושם פניו לשוב אל חדרו ואל צפורה הישנה. אין לי טענות אליכם, אבל סופכם קרוב.

הוא דוחף בזהירות את חברתו ושוכב לצדה, טומן פניו בגבה ומנסה להירדם. לפנות בוקר היא אצה לשוב אל בית הוריה והוא ממהר להתגלח והולך לבנק הולנד־ארץ־ישראל כדי לקרוא מכתבים ולכתוב מכתבים לסניפים וללקוחות. כשהוא שב הביתה, אחר הצהריים, נודע לו ששמואל, בנו של בעל־הבית, נהרג בלילה בפעולה של ה״הגנה״.

ג

כל אדם בעל לב רגש, שנסע אי־פעם ברכבת, מכיר את הדבר הזה: אתה מביט בחלון ועל פניך חולפים הנופים המתחלפים במהירות; ובעוד אתה מבקש לדבוק בפיסת שדה ירוק שפרות רועות בו, כבר הרכבת חולפת בתוך עיירה שגגות בתיה אדומים. אתה משליך את געגועיך על הבתים ועל מה שאתה מנחש שמתרחש בהם, וכבר הרכבת חולפת על פני גשר, וספינות שטות מתחתיך בנהר. וכל הנופים הללו משטים בך, בעצם; מפני שתוך כדי נסיעה הם שבים ומתכנסים מאחוריך – מאחורי גבך – ושם הם ממשיכים קיום שאין לך בו שום חלק ונחלה. בנסיעתך אתה פוגש דברים, אבל מיד עם הפגישה מתרחשת הפרידה מן הדברים. ולא אתה יוזם את הפרידה אלא מין גורם שאין לך שליטה עליו; אין זה הזמן לבדו; שהרי אתה יכול, אם תרצה, לקפוץ מן הרכבת אל תוך הנוף שבו בחרת, ולעצור את הזמן. אבל מי קופץ מתוך רכבות נוסעות? אולי ספורטאים, או שחקני קולנוע, אבל לא פקידים בבנק הולנד־ארץ־ישראל.

תענוגות הנסיעה אינם, איפוא, אלא רצף של התפעמות עם שברון־לב, תוכפים ובאים, עד שהם מותירים אותך חסר־נשימה, מוטל על גחונך.

אפשר שלא תמיד זה נכון, אבל שמואל גרנטשטיין לא ידע להסביר – אלא כך – את הדברים שקרו אותו מאז תום מלחמת העולם ועד היום, כשהוא בן ארבעים ושבע.

לכאורה לא נסע הרבה, וכמעט שלא נסע כלל. עדיין הוא גר בדירה שהיתה של הוריו, ושהיא עכשיו שלו, כולה על שלושת חדריה. עדיין הוא עובד בבנק, לא הולנד־ארץ־ישראל, אלא בנק לאומי לישראל, והוא מנהל שם את אותה מחלקה – דהיינו מחלקת הקורספוֹנדנציה.

כשהוא בא עם אשתו וילדיו, פעם בשנה, אל קבר הוריו, הוא פונה אחר־כך לטור מרוחק של מצבות ומשתהה אצל קברה של צפורה, שבשעתה נישאה לקומוניסט ערבי קשיש, שהיה מדריך שלה במַרקס ולמד מפיה עברית; לאחר כשנה איבדה את עצמה לדעת. כמובן שלא מטעמים דתיים הוא עולה אל קבר הוריו, אלא כדי שיתחנכו הילדים לכבד את הוריהם ויחושו קצת רצף ומסורת משפחתית.

הוא איננו חבר בשום מפלגה, אבל ב־1948 השתתף במלחמת השחרור, מפני שרוסיה תמכה אז בהקמת המדינה היהודית. כעבור חמש שנים, כשמת סטאלין, כבר היה שמואל יודע מזמן, שהרוסים בגדו במהפכה. הוא לא מצא לשון משותפת עם חבריו מלשעבר, וידע שכבר מאוחר למצוא לו חברים חדשים. מתוך גאווה לא פנה לחפש לו שרידי־הכרות בקרב חבריו־ללימודים בגימנסיה, שרוב ימיו התכחש להם ושנא אותם בלבו.

כשפרצו מלחמות 1956 ו־1967 השתתף גם בהן, כאיש־מילואים, מפני שלא היתה לו ברירה וגם לא היה איכפת לו; וכך יצא מעוטר בשלושה עיטורי־מלחמה צבעוניים, שמשום מה הניח אותם במגירה, למשמרת. אולי בשביל הילדים, אם ירצו לשאול פעם.

את תאוותו לדעת ולקריאה שיקע בלימוד־שפות, מפני שדבר זה קידם אותו בעבודה, עד שנעשה מנהל המחלקה, והיה מסוגל להתכתב בענייני־בנק בחמש שפות. ילדיו למדו בגימנסיה והיה לכל אחד מהם חשבון־חיסכון ללימודים באוניברסיטה.

אחת לשנה היה נוסע לבית־הבראה, לבדו, ולפעמים היה נקלע למקומות שבהם טייל עם צפורה. פעם אחת, כשהיה בבית־הבראה בצפת, לא יכול להירדם בלילה ויצא אל המרפסת לעשן. הוא מצץ מן הסיגריה, עצם את עיניו והאזין. שום קול לא עלה מן הסימטה האפלה, ושמואל גרנטשטיין בן הארבעים ושבע צימצם את שפתיו ושרק חרש את הפתיחה לקונצרט החמישי לפסנתר מאת בטהובן. אחר־כך פלט קללה מפיו ושב אל החדר, שבו היתה מיטה ריקה, רחבה, מספיקה לשניים.

הוא ישב על המיטה וניסה לזכור מתי אירע הדבר שהוליך את חייו עד כאן, ומה היה הדבר הזה. באותו לילה עלה במוחו הדימוי של הרכבת ושל האיש המביט מתוך החלון. הוא התאמץ לשחזר את התמונות ואת האירועים שמהם עשויה הביאוגרפיה שלו, והעלה רק תמונות מבודדות, קולות נפסקים, עלבונות, שסיבתם נשתכחה ממנו, אבל טעמם לא פג; אפשרויות שנסתמנו, אבל נמוגו עד מהרה; כאבם של דברים, אבל לא הדברים עצמם; ואיזו בת־קול מלגלגת שהיתה, ככל הנראה, הזכר היחיד לחכמתו שהוכרעה. הוא זכר שהיה נער נבון, אבל לא זכר מדוע הוא סבור כך. אולי מישהו אמר זאת, והיה לו נוח להאמין.

הוא קם ממיטתו ושוב יצא אל המרפסת והצית לו סיגריה. בעצימת עיניים, מבלי להביט בכוכבים, זכר שבהיותו ילד אמר בלבו: נניח שהגעתי לקצה־היקום; ומה יש מאחורי קצה־היקום? והרי אין מקום, שמאחוריו אין עוד דברים, עוד מרחבים. ומה יש מעבר לאותם עוד־מרחבים?

הוא גם זכר, שבהתאמצו להשיב לעצמו על השאלה הזאת, היתה תוקפת אותו סחרחורת פנימית. משהו בתוכו היה נשטף במערבולת, ובתוך הטשטוש הקדחתני שתקף אותו היה חש שהוא נוגע בשוליו של סוד, שמאחוריו־ממש מצויים התשובה והפתרון – אולי לכל השאלות. כאן, על המרפסת, ניסה להביא על עצמו את התחושה הישנה ההיא, כדי שיוכל אולי, בעזרתה, להגיע לאיזו הבנה של מה שקרה אותו. אלא שבשום אופן לא עלה בידו להחזיר לעצמו אותה תחושה, שאת מהותה זכר יפה כל־כך, לכאורה.

ואז שיער שחלה בחייו איזו טעות ואין לה תקנה. משהו התעוות עד כדי־כך, שלעולם לא ידע מה וכיצד.

ד

באמצע הקיץ מצא שמואל גרנטשטיין בתיבת הדואר שלו שתי מעטפות זהות, ועל שתיהן התנוסס שמו. שתיהן באו ממשרד הביטחון ובשתיהן הזמנה לבוא לטקס חלוקת אותות צבאיים, ביום מלאת שנה למלחמת 1967 ועשרים שנה למדינת ישראל.

במכתב האחד נאמר כי הוא מוזמן לקבל איזו מדליה או תווית־מתכת, לזכר השתתפותו בשלוש מלחמות. במכתב השני נאמר כי הוא מוזמן לקבל עיטור־גבורה על השתתפותו בהתקפה על משטרת שרונה, בימים שלפני קום המדינה, כאשר היה חבר ה״הגנה״.

הוא הבין מיד, שהמכתב השני יסודו בטעות. מתוך רשלנות ואי־סדרים החליפו אותו בשמואל השני, בנו של בעל־הבית, שנפל באותה התקפה לפני כעשרים וחמש שנים. בגלל הדמיון בשם, ומפני שגרו באותו בית, נפלה כאן טעות.

תחילה אמר לשלוח את המכתב השני בחזרה, בצירוף הסבר. אחר־כך הניח אותו בכיסו, כדי להרהר בדבר.

ביום עריכת הטקס הלך עם אשתו אל אולם הקולנוע, שבו נאספו המוזמנים של אזור מגוריו, ואותם אנשים שהיו דרים באזור זה לפני כעשרים שנים. בלי קושי זיהה בתוך הבאים כמה אנשים שלמדו אתו בגימנסיה, ושלא ראה אותם מאז סיים את חוק לימודיו. גם הם הכירו אותו ושמחו לקראתו. היה זה מעמד, שכל באיו כיבדו איש את רעהו, מפני שבאו לרגל ענין המוסיף כבוד לנוטלים בו חלק. שמואל גרנטשטיין נוכח לדעת שמכריו מימי הנעורים זוכרים את פניו, אבל את מעשיו־מאז שכחו לחלוטין; או שלא רצו לזכור; או שהשעה לא היתה יפה לזכרונות מסוימים. מכל מקום נהגו בו בחיבה מופלגת, טפחו על כתפו, אמרו שלא נשתנה כלל וביקשו לדעת לאן נעלם כל השנים הללו.

אפילו רצה להחזיר את המעטפה השניה באותו מעמד, לא יכול לעשות זאת, מפני שהיה גורם לאנשים מבוכה וצער גדול. הוא עלה איפוא לבימה כשקראו בשמו וקיבל את עיטור שלוש המלחמות וכן את עיטור־הגבורה על השתתפותו בהתקפה על המשטרה הבריטית בשרונה.

כשירד מן הבימה ועבר בין השורות, לשוב אל מקומו, קמו רבים ולחצו את ידו, בירכוהו אף שיבחו אותו על כך, שמעולם לא סיפר לאיש על אותו מאורע מחתרתי. מברכיו, לא זו בלבד ששכחו את עברו, אלא שאפילו לא זכרו כי נעלם מעיניהם במשך כעשרים שנה; ואפילו רצה, לא יכול היה לספר להם על השתתפותו בהתקפה על הבריטים שבשרונה.

הוא שב אל מקומו שבאולם וצנח על הכיסא, בסמוך לאשתו. היא לחצה את זרועו בחזקה בכף ידה ואמרה שהיא גאה בו, ושלא שיערה כלל כי הוא מסתיר מפניה דבר שכזה, כל השנים.

שמואל חייך ואמר: ״שטויות״.

אנשים אחרים עלו על הבימה וירדו ממנה ואחר־כך נישאו נאומים ומקהלה שרה שירים; היו אלה שירים שבימי נעוריו עשו את בשרו חידודין־חידודין מרוב זעם וקנאה. ואילו עתה כמעט שזלגו עיניו דמעות־התרגשות, והוא נטה להאמין ששירים אלה מזכירים לו את היפות שבשעות־החיים.

האנשים מסביבו היו כולם בני גילו, וכריסותיהם, קרחותיהם והשקיקים שתחת לעיניהם כמו מחקו את ההבדלים שקרעו תהומות בינו לבינם, לפני שתי עשרות שנים. הכול שילמו את מחיר ההתנשאות ואת מחיר התקוות המופרזות ועתה באה השיכחה והקלה עליהם את מועקות המאבקים שלא הוכרעו מעולם; מאבקים שלפנים נראו כמלחמה לחיים ולמוות.

בהעמיקו לשבת בתוך הכיסא, כמו חושש פן יתמוטט ויפול תחתיו, ידע עתה ללא צל של ספק, כי מזמן – אולי תמיד – רצה לשוב ולפגוש את האנשים האלה, כדי להוכיח להם משהו; וכאשר יודו בצדקתו, הרי זה כאילו כבש לו את מקומו בקרבם; אותו מקום שנמנע מאתו לתפוס במחיצתם בימי נעוריו. והנה, עכשיו וכאן – כשהכיבוש הזה כבר מאחוריו, כשהמעשה כמו נעשה, באפס מאמץ, מחמת איזו טעות אווילית של פקיד קצר־ראיה – הכיר שמואל גרנטשטיין לדעת כי הדבר הזה עלה בתוהו; ולעולם – לעולם – לא תינתן לו ההזדמנות להוכיח דבר; ובמקום שעמד בהיותו נער זועם וחסר־אונים, שם הוא עומד גם עתה.

הוא נשם לרווחה, מבלי לדעת מדוע, אבל לבו הגיד לו שכך, אולי, טוב יותר, בסופו של דבר.

הוא יצא עם אשתו לרחוב ויחד היו צועדים בשתיקה לעבר הבית, שלפני עשרים וחמש שנים הלך אליו, באותה שעה בערך, עם צפורה, כשזכה בחדר משלו.

הזיכרון הזה לא היה חדש עמו. מפעם לפעם היה שב ופוקד אותו בלילות־קיץ, והוא היה פוטר אותו באנחה. גם הפעם נאנח. הוא זכר שהיה לה, לצפורה, חוש־הומור שובב ומהיר־תגובה, והוא חשב שאילו צעדה עתה לצידו, היו שניהם פורצים בצחוק מטורף והיו שואגים ורוקעים ברגליהם, אולי, מרוב תדהמה ממה שאירע.

אבל כיוון שצפורה נחה בקברה, שיער שמואל גרנטשטיין שלעולם כבר לא יפרוץ בצחוק ממין כזה, ואולי אפילו לא ממין אחר.

---

המורֶה לאנגלית

מאת

בנימין תמוז

א

הדוקטור אלכסנדר שְצֶ׳רְבִינְסְקִי לא עסק מימיו ברפואה. כשסיים את חוק לימודיו באוניברסיטה של וארשא נשא לאשה את בתו של חבר הַסֵיים הפולני, ואבי אשתו הועיד אותו לעניינים אחרים לגמרי. שצ׳רבינסקי היה בנו של אוֹפֶה יהודי ובכוחות עצמו פילס לו דרך אל האוניברסיטה; אבל כשהוכתר בתואר דוקטור, כבר לא היה אביו בין החיים, וחותנו נעשה לו גם אב גם ידיד.

אשתו, הָלִינָה, היתה בת יחידה להוריה ומשחר נעוריה שמעה מפי אביה, שאם יניח לה אי־פעם להינשא לאיש, יהיה זה רק מפני שהוא רוצה בבן, ביורש אמיתי. בדיחה זו היה האב מתבל בהצהרה, שאילו היה לו בן משלו, לא היה מניח לבתו להינשא לעולם, מפני שהיא בבת־עינו, ואין גבר בעולם שיהיה ראוי לה.

כשהיתה הלינה ילדה קטנה רצתה להינשא לאבא שלה, אבל כשגדלה – ואביה הוסיף לדבר על כך, ששום גבר אינו ראוי לה – נתקפה חרדה, שלא עזבה אותה עד ליום שבו נישׂאה לאוֹלֶק שצ׳רבינסקי. את חרדתה השליכה עתה על בעלה, והיתה מתפללת שלא יעזבנה לעולמים.

הדוקטור שצ׳רבינסקי הצעיר, שהיה איש טוב־לב ואוהב־אדם מטבעו, אהב גם את הלינה. היא היתה יפהפיה, רכה, נשמעת ושרויה כמעט תמיד על סף הדמעות, אף שלידי בכי ממש לא הגיעה. לא היו לה סיבות לכך. בייחוד אהב אותה אולק מפני שידע כי אביה נותן בו אמון ללא גבול, שהרי הפקיד בידיו את בבת־עינו.

כעבור עשר שנים, כשכבר היה שצ׳רבינסקי עצמו חבר הסיים הפולני, נתברר למעלה מכל ספק שלא יהיו להם ילדים. הלינה היתה גם מזכירתו של בעלה, וכשהלכו הוריה לבית עולמם, היתה לו גם לאם, והוא היה לה לאב. מורכבותם של היחסים הללו אפשר שהיתה לפלא בעיני רבים, אבל בעיני הלינה ואולק היתה פשוטה לגמרי ומובנת מאליה. רק זרים לא יבינו זאת; אבל לזרים לא היה שום מקום בחייהם.

דווקא מעורבותו של אולק עם הבריות, מפני שהיה עסקן ושתדלן נעים־הליכות, גרמה לכך ששום בריה לא ראתה אותו אלא במשרדו, בתיאטרון או באספות שבהן היה נואם. בבית היו אולק והלינה שרויים לבדם; ואם ביקשו לראות מכרים, הלכו לבתי המכרים. עצם המחשבה, שיבואו זרים אל המקום שבו הם שרויים באהבתם, היתה להם כסיוט. לעומת זאת היו מרבים לבקר בתיאטרון ובקונצרטים, והלינה נהנתה מן המחמאות על יוֹפיה, מפני שאולק נמצא תמיד בטווח שמיעה לכל שיחותיה עם הזולת.

על היעדר הצאצאים לא הרבו לדבר, אבל בשנים הראשונות לנישואיהם שוחח אולק עם רוב הגינקולוגים החשובים של וארשא, שתמיד הקפיד לכנותם בשם קולאֵגא, וכן היה שולח את הלינה, במשך שנים, לווינא. אחר־כך חדלו מזה וגם לא הוסיפו לדבר על כך. בסוף שנות השלושים, כשרבים מיהודי וארשא חשו במתרחש לבוא, היו בידי אולק שצ׳רבינסקי ידיעות מסוימות והוא רמז למקורביו רמזים דקים, השיא עצות ולפעמים אמר אפילו דברים מפורשים, שלא כמנהגו; עד שהיה לצנינים בעיני מיודעיו הנוצריים, ומאחורי גבו כינוהו בשם בוגד ועריק. אז גילה להלינה, שיש בידו סרטיפיקט לנסוע לפלשתינא.

כשני חודשים לפני פרוץ המלחמה הגיעו השניים לתל־אביב, כשבבגדיהם מוסתרים יהלומים ותכשיטי־זהב, וכחודש לאחר מכן הגיע ארגז־עץ גדול, ובו רוב כליהם ומטלטליהם היקרים, מבית אביה של הלינה. הם שכרו דירה ברחוב בן־יהודה, לא רחוק מן הים. בלילה, כשלא יכלו להירדם, האזינו יחדיו לקול הגלים, קול חדש להם, ואמרו שזה דווקא נעים ולא כל־כך נורא לגור בארץ אֲזִיאַתִית.

שינויים אחדים נתחוללו בחייהם והשינוי המופלג ביותר היה בכך, שברצון החלו מקבלים אורחים בדירתם. הבדידות בפלשתינא היתה קשה מנשוא.

להלינה לא היה עתה שום עיסוק זולת משק־הבית ואולק היה מָנוּעַ מלעשות את הדבר היחיד שידע לעשותו – להושיט עזרה לזולתו, להשתדל בענייני הציבור ולשאת נאומים על בעיותיה של הקהילה היהודית בווארשא והפוליטיקה הכללית של פולין. לא היתה איפוא ברירה והם היו מאושרים כשגילו מהגרים פולניים בסביבתם, אנשים קשישים בני גילם, שהיו מבקרים אלו את אלו ומעלים זכרונות; וכשנדלו הזכרונות, והכול ידעו על הכול את שהיו מוכנים לספר זה לזה, פנו לשחק בקלפים, בלילות. יושבים היו על המרפסת, ערוכים בשני שולחנות של ברידג׳, שמונה אנשים במספר, ומפעם לפעם הלינה קמה למזוג קפה ולפרוס עוגה.

אל אוֹלק היו פונים בתואר פאן פוסאֵל¹, כיאות; אבל כשנתרחב חוג הידידים ובין באי ביתם היו גם מהגרים מגרמניה, זכה אולק מפיהם לתואר האֵר סאֵנטור. הוא מצדו הקפיד על הקדמת תוֹאריהם של הגרמנים, שרובם היו האֵר דוקטור, אבל גם האֵר פְרִיבאַט־דוצאֵנט. שום דובר עברית, מבין תושביה הוותיקים של תל־אביב, לא בא בחברתם וכך נשתמרו בביתם הגינונים שהעניקו לחייהם תדמית של רציפות ונועם.

עד שיום אחד – לאחר כמה שנים – הגיע ובא אל דירתם יצור מעולם אחר; דהיינו, בחור מבני תל־אביב.

ב

ערב אחד, כשנכנס שמואל גרנטשטיין, בחור כבן עשרים ושלוש, הביתה לסעוד עם הוריו, קידמה אמו את פניו בִבְשׂוֹרָה משמחת. מכרה שלה, מעולי פולין, סיפרה לה ששמואל יכול להרוויח די יפה, אם יֵאות לשמש מורה לאנגלית. תלמידתו אמורה להיות גברת ששמה שצ׳רבינסקי, והיא אשתו של חבר הסיים הפולני ויש להם הרבה כסף.

באותו פרק זמן היה שמואל גרנטשטיין תר אחר משרה קבועה ובמכתבי הבקשה שלו, שהיה משגר לבנקים, לעיריה ולמשרדים של עורכי־דין, נהג לציין שהוא יודע עברית, אנגלית, פולנית וקצת גרמנית. שמואל שאף לקבל משרת קורספונדנט. זולת עברית לא ידע שמואל שום שפה, אף שהיתה לו יכולת כל שהיא לפטפט בשפת הוריו, בפולנית, מפני שהיה משוחח עם סבתו בשפה זו; וכן היה מסוגל להשמיע משפטים מרוסקים באנגלית, אותם למד בגימנסיה. אשר לגרמנית, היתה זו שפה שרכש בכוחות עצמו, עד שהיה מסוגל לקרוא, אם גם לא להבין, בכתבי מַרְקְס, אֵנגלס, ולסאַל. הוא היה קומוניסט.

״איך אני אלמד אותה אנגלית״, טען שמואל מתוך מורת־רוח, ״ואני בעצמי בקושי מקשקש אנגלית. רק לקרוא אני יודע״.

״אם תרצה, תוכל״, אמרה אמו, שהיתה בטוחה בכשרונותיו של בנה ולא פקפקה, שהוא מסוגל להשיג הכול בתחום הלימודיות.

אביו לא התערב בשיחה ושתק, ושתיקה זו היא שהכריעה את שמואל, מפני שחש עצמו נזוף על שהוא משתמט מלסייע בפרנסת המשפחה.

ממחרת היום הופיע בדירתם של הלינה ואולק שצ׳רבינסקי.

כשדרכה כף רגלו מעבר לסף הדירה ועיניו ראו את הדר הבית, פאר הרהיטים, שפעת כלי־הכסף שבתוך ארונות־הזכוכית ויפיפותן של התמונות התלויות על הכתלים, ידע שהוא מצוי בלב־לבה של אדמת האויב. הִנֵה־הִנָּם מוצצי דם הפועלים, חלאת הריאקציה היהודית השמֵנה והשְׂבֵעָה, קן־הצפעונים לכל פרטיו ודקדוקיו. הדם פרץ אל ראשו והוא חש מיד שמתכוונים להתעלל בו ולעשותו לצחוק. אבל היה מוכן.

הלינה, כשראתה את שמואל גרנטשטיין, לא התאפקה, ולפני שנועצה בבעלה, פרצה בקריאה נרגשת: ״כמה הוא יפה, פאן גרנטשטיין, כמה אני שמחה!״ מיד נכלמה והביטה באולק, מבקשת הסכמה.

״וכי מה יש כאן להתפלא״, אמר בעלה במאור פנים, מזמין את שמואל להיכנס ולשבת אל השולחן. ״הרי זה הנוער הנפלא שלנו, היהודי החדש… שב בבקשה, שב, ידידי״.

ואולק נטל את שמואל הנדהם תחת זרועו, הובילו אל השולחן והושיבו בכיסא.

״הנה, נשתה קפה״, הציעה הלינה. ״יש גם עוגה שבעצמי אפיתי… פאן גרנטשטיין יאהב את העוגה שלי״, אמרה לאולק, ״נכון שיאהב?״

אולק אמר כי ברשותו של האדון המורה הוא מבקש להסביר מדוע אשתו רוצה ללמוד אנגלית, לעת עתה, בעוד שעדיין איננה דוברת עברית, שהיא בעצם שפת ארץ־ישראל, שפתם של היהודים.

והסיבה לכך נעוצה בזאת, שהגברת שצ׳רבינסקי איננה חזקה בפילולוגיה, וקשה לה ללמוד שפות זרות. והרי העברית נכתבת מימין לשמאל, ועובדה זו לבדה די בה כדי לבלבל עליה את דעתה. ואילו הלשון האנגלית – והאדון המורה בוודאי יסכים לכך – נכתבת משמאל לימין, וגם הדקדוק… כלומר, הבסיס הלאטיני… והרי זה קל יותר. וכשתתגבר הגברת שצ׳רבינסקי על האנגלית, מיד תפנה אל העברית, מן הקל אל הכבד. הנה, זה הענין, פאן גרנטשטיין.

שמואל לגם מן הקפה, לעס את העוגה ושתק. מבקש היה לרדת לסוף כוונתם של שני אלה. וכשסיים אולק להסביר ולהצטדק החליט שמואל להעמידם בנסיון. במקום עשרה גרוש בעד כל שעור, כפי שחשב לבקש תחילה, החליט לדרוש כפליים. נראה, אמר בלבו, מה זמירות יזמרו לי, כשישמעו מה שיש בפי להגיד.

״רוצה אני שתדעו״, אמר שמואל, ״שאני מקבל עשרים גרוש לשעור״.

״בוודאי, בוודאי״, נחפז אולק לחמוק מן הדיבורים המגושמים על כסף, ״בענין זה אנו סומכים בהחלט על האדון המורה. כמה שיגיד… כן, כן. כמובן״.

שמואל הביט באולק מתוך איבה גלויה. משמע, אמר בלבו, שגובה הסכום אין לו שום חשיבות בעיניו, שהרי הוא ממולא זהב, כאותו שק של שודדים; מה שבא בקלות, מוותרים עליו בקלות.

״יפה״, אמר שמואל. ״וכמה שיעורים בשבוע רוצה הגברת לקבל?״

הלינה הביטה בבעלה, ואולק אמר: ״כמה שנחוץ, לפי דעתו של האדון המורה״.

״טוב, נראה״, אמר שמואל. ״אני אחליט על פי ההתקדמות״.

הלינה נשמה לרווחה ומיהרה להגיש לפניו נתח נוסף מן העוגה.

רבון העולמים, חשב שמואל, איזו עוגה! וכשהוא לועס ומהרהר בינו לבין עצמו, צץ עוד רעיון במוחו.

״נחוץ לכם ספר לימוד… אם אתם רוצים שאני אקנה, אבקש לקבל חצי לירה״.

מיד שלף אולק ארנק מכיסו ונתן לשמואל את מבוקשו.

עתה לא נותר עוד דבר לבררו ושמואל קם מאצל השולחן, הודיע שיבוא למחרת היום, באותה שעה.

השניים ליווהו אל הפתח, אולק פתח לפניו את הדלת והשתחווה. פני הלינה היו זורחות ושוב לא התאפקה ואמרה:

״אני כל־כך שמחה… באמת״.

כשנותרו לבדם, הסכימו ביניהם שהפעם שיחק להם המזל. נער יפה כל־כך, פנים בריאות וגלויות, מבט נועז כל־כך; הקיצור, אדם חדש בארץ חדשה. אמנם, קצת מחוספס, מקצר בדיבור ואיננו מחייך. הלינה היתה סבורה שזה מפני המבוכה, מפני שהם עדיין זרים זה לזה. אין ספק, אמרה, שנשמתו עדינה. זה רק כלפי חוץ ככה. שהרי, בכל זאת, הוא אֲזִיאָת קטן, פרא שכזה; אבל כמה הוא יפה ונחמד!

בלב שניהם חלפה באותו רגע מחשבה אחת שלא העזו לבטאה במלים, אבל ידעו שכל אחד מהם מהרהר בה: נער זה, כבן עשרים ומשהו, יכול היה להיות שלהם, אילו היו החיים מאירים להם פנים יותר משהאירו.

אולק נשק להלינה על לחייה והאיץ בה לשוב אל ההכנות לקראת בואם של האורחים בערב. הוא עצמו ילך לשכב על הספה. אולי יקרא משהו, אולי יירדם קצת.

ג

שמואל גרנטשטיין היה נוהג לקנות לעצמו ספרים אצל בעל־דוכן ברחוב נחלת בנימין, מפני שבעל הדוכן היה חבר באחד התאים המחתרתיים. כשבא שמואל, ממחרת היום, למצוא ספר לימוד לשפה האנגלית, המליץ המוכר על חוברת ירוקה ומכר אותה בארבעים גרוש. שמואל לא החזיר את העודף לאולק שצ׳רבינסקי אלא שלשלו לכיסו והפטיר בקללה. הוא לא נהנה מן המרמה, אבל חש מעין חובה לנהוג כך, עם שכמותם.

השיעור הראשון עבר בשלום, איך שהוא; מה גם שכמחצית הזמן היה שמואל לוגם קפה ולועס עוגה. מן הצד, בפינת החדר, ישב אולק בתוך כורסה והאזין. הוא עושה את עצמו מתנמנם, חשב שמואל, אבל בעצם הוא שומע, ומקבל שיעור בחינם, הממזר.

בשיעורים הבאים נתרבו המלים וענייני־הדקדוק, ששמואל לא ידע להסביר ולישב כהלכה. בו במקום המציא אמצאות, השתמט, פסח על סעיפים והתעלם משאלותיה של תלמידתו. אבל אחר־כך הקפיד להתכונן בביתו לקראת השיעור. אין צורך להניח להם לנצל אותי, חשב; אבל גם אין טעם להונות. את העבודה יש לבצע בהגינות. שלא יגידו אחר־כך שאדם בעל־הכרה מעל בתפקידו.

כשנוכח שמואל לדעת שההכנות לשיעור גוזלות מאתו כשעה, העלה את שכר הלימוד בחמישה גרושים. מזווית עינו עקב אחר פרצופו של אולק, שעה שהודיע על ההעלאה. ונדמה לו לשמואל שהבחין בהבעה של כאב, משהו דומה לעלבון; מעין אכזבה. והפעם הראשונה עלה בדעתו, שלא מחמת קמצנות עלתה ההבעה ההיא בפניו של שצ׳רבינסקי. הדבר טרד את מנוחתו. בשיעור שלאחריו אמר, כי חקר למחירי השעורים הפרטיים בעיר, ומצא שהפריז במחיר, והוא מבקש לשוב ולהעמיד את שכרו על עשרים גרושים.

״אין בכך כלום״, הפטיר אולק בפנים חתומות.

״אני עומד על כך״, אמר שמואל וחש שהוא מסמיק.

הלינה ואולק שוחחו ביניהם על התקרית והגיעו לידי מסקנה, שמצבה הכלכלי של משפחת גרנטשטיין כנראה בכל רע ויש להתחקות על הבעיה ולראות מה אפשר לעשות. הלינה חקרה אצל אותה מכרה שהמליצה על שמואל, והעלתה שאביו עובד כטייח בבניינים והם גרים בחדר אחד ויחיד. בחדר אחר גרה סבתא זקנה, חדר שני מושכר לדיירי־משנה ושמואל ישן במטבח.

הלינה תפסה בחזקה בידו של אולק ואמרה שלבה נשבר בקרבה. אולק הבטיח לקחת דברים עם שמואל ולראות מה שאפשר לעשות.

כמה פעמים ניסה אולק להיכנס עם שמואל בשיחה, אבל לא הרהיב עוז בנפשו. הנער היה עתה קצת נוח יותר, השיב לשאלותיהם בדרך כלל, אבל עדיין לא היה אולק בטוח אם מותר לו להרחיק לכת, והוא הוסיף לצפות לשעת כושר.

פעם אחת, כשהגיע שמואל לדירתם, מצא את אולק לבדו והאיש הצטדק ואמר שהלינה איחרה לשוב ובוודאי תגיע תוך דקות ספורות. אולק ביקש סליחה, מפני שהיה לו אורח בחדר האחר, והוא הושיב את שמואל בחדר־האורחים והשאירו לבדו. כשפרש שצ׳רבינסקי לחדר האחר הביט שמואל על סביבותיו. על המזנון, בין צלוחיות זכוכית צבעוניות ופסלוני־חרסינה, ראה חפץ מבריק. הוא קם להתבונן בחפץ וראה לפניו סיכת זהב שבמרכזה משובץ יהלום. שמואל הניח ידו על הסיכה והטמינה בכיסו.

במשך כל אותו שיעור היה נרגש ורוגז, והלינה שאלה אם אין הוא חש בטוב. הם קיצרו הפעם, והיא ניחמה אותו באמרה, שבין כה וכה בזבזה את זמנו בצפייה, בקשה את סליחתו והפצירה בו ללכת הביתה ולשכב במיטה. וכשקם ללכת אזרה עוז ואמרה: ״בעלי ואני נשמח מאוד אם תבוא אלינו בשבת, לסעוד עמנו בצהריים. הרי אנחנו ידידים ותיקים ואתה אף פעם לא אכלת מתבשילי… אני אכין לך דברים טובים, מר גרנטשטיין״.

שמואל נדהם, ולפני ששקל בדבר גמגם ואמר שיבוא. נחפז היה להימלט משם.

בצאתו, לא פנה לעבר ביתו אלא הלך אל שפת הים. מתחת לפנס רחוב בחן את הסיכה שבידו. היתה זו, ככל הנראה, סיכת־עניבה של גבר. של אולק שצ׳רבינסקי. שמואל חשב משהו על אביו, מחשבה לא ברורה, מדכדכת, וחש צריבה בעיניו, צריבה מלוחה ומיותרת. הוא מעך את הסיכה בתוך אגרופו עד שנתכופפה ואיבדה את החוצפה שהיתה טבועה בצורתה המקורית. הוא פתח את אגרופו והביט בה, כמצפה לשמוע תלונה או הסבר. אחר־כך קרב אל החוף ובכל כוחו הטיל את הסיכה הרחק אל תוך המים.

בשבת הגיע ובא לארוחת הצהריים. הוא ארב לפרצופיהם של בני הזוג וגילה שהם שרויים במתח. הארוחה עברה בשבחים, שהצליחה הלינה להוציא מפיו על תבשיליה, אבל כשסיימו לקנח בקפה ובליקאֵר פנתה הלינה לעבר המטבח והניחה אותו עם אולק.

״הייתי רוצה לשוחח אתך״, אמר שצ׳רבינסקי, כשפניו קפואות וחגיגיות. ״הייתי רוצה שנדבר כגבר אל גבר, ברשותך״.

הדממה שעמדה ביניהם השתרעה על פני השולחן, שזה עתה סעדו עליו, ושיירי כלים היו פזורים לפניהם. שמואל הביט נכחו, עיניו מתמקדות בכפית של כסף, מוזהבת מבפנים, נוצצת ומצפה במקומה לסלט פירות שעתיד להיות מוגש לאחר זמן־מה, כפי שהבטיחה הלינה. עיני שמואל דבקו בצדה המוזהב של הכפית ובדמיונו ראה כיצד הוא אוגר אותה בתוך אגרופו ומעקם אותה ללא־הכר. הם הרגישו, אמר בלבו. הם יודעים.

״בבקשה״, אמר שמואל, ״דבר. אני שומע אותך״.

אולק נשם לרווחה. הוא פתח ואמר שהוא מבקש סליחה מראש; שאולי הוא טועה; שייתכן כי חוצפה היא מצדו לומר את מה שהוא עתיד לומר; שבעצם, אולי אין לו כלל רשות. יחד עם זאת הוא מבקש להאמין לו, כי הענין מעיק עליו מאד, והכרח לו לפתוח את סגור לבו.

ובכן, אם מותר לו, הריהו רוצה להודיע כי מצבו הכלכלי של שמואל נודע לו בדרך מקרה; והדברים שנודעו לו מבהירים הרבה עניינים ומצערים מאוד; מצד שני, מצבו שלו, שלו ושל אשתו, מן הבחינה הכלכלית, באמת לא רע ויש להם יותר ממה שנחוץ להם. ועל־כן אם שמואל היה מוכן להבין, ולא לכעוס חלילה, היו הוא ואשתו רוצים, מבחינה מסוימת, לא מבחינת החוק, חלילה, אלא מבחינה של ידידות אישית, להציע שיהיה להם כבן מאומץ – אמנם כן, ברור שיש לו הורים, שיחיו ויאריכו ימים, כמובן… אבל הלינה ואולק שצ׳רבינסקי מבקשים שירשה להם לראותו כבן, לפחות מבחינה זו שיממנו לו לימודים באוניברסיטה, שהרי נפשו יוצאת ללימודים, זאת הם יודעים… כלום עבר על המותר? ההיתה לו זכות לומר מה שאמר?

ד

שמואל גרנטשטיין קיבל תשובה חיובית לאחד ממכתבי־הבקשה הרבים שהיה משלח בדואר. בנק הולנד־ארץ־ישראל קיבל אותו לעבודה במחלקת הקורספונדנציה; אבל כשבועיים לפני כן, כשעדיין לא ידע על המשרה המצפה לו, הודיע לאולק שצ׳רבינסקי – במכתב – כי לא יוכל להוסיף לתת שיעורי אנגלית לגברת שצ׳רבינסקי, מפני שקיבל מִשְׂרָה חשובה, ומעתה הוא עסוק, וגם אינו צריך לפרנסה נוספת.

שמואל גרנטשטיין נשׂא לו אשה, לאחר שחברתו הראשונה נישאה לקומוניסט אחר, ומתה מקץ שנה. ברבות הימים נולדו לו ילדים. הוא חי בדירה שבה היה מתגורר עם הוריו. לאחר שנפטרו סבתו, אביו ואמו מן העולם, סילק את דיירי־המשנה וכל החדרים היו שלו. הוא התקדם יפה בעבודתו, עד שנעשה מנהל מחלקת הקורספוֹנדנציה בבנק לאומי לישראל. ילדיו למדו בגימנסיה, והיה לכל אחד מהם חשבון־חיסכון ללימודים באוניברסיטה. אחת לשנה היה נוסע לבית־הבראה, לבדו.

פעם אחת, כשהיה בבית־הבראה בצפת, ישב על המרפסת ועיין בעיתון. עינו נפלה על מודעת אבל, בה הודיע אולק שצ׳רבינסקי בצער וביגון על מות רעייתו האהובה הלינה.

כשחזר שמואל גרנטשטיין לתל־אביב, מקץ שבועיים, ראה בעיתון מודעת אבל, מטעם התאחדות עולי פולין, ובה הודיעו על פטירתו של הדוקטור אלכסנדר שצ׳רבינסקי, לשעבר חבר הסיים הפולני.

לעת ארוחת־הערב, כשפרשו הילדים לישון, חש שהוא חייב לדבר אל אשתו. נדמה לו, שיש בפיו הסבר, סוף סוף. הוא לא העז עד כה לדבר אליה בענין מסוים, מפני שהיה מרבה שיחה, בדמיונו, עם חברתו המתה, שנישאה לאחר. אבל הפעם נתחוור לו דבר, שיש לומר אותו.

״את יודעת?״ אמר, ״פעם אחת היתה לי איזו אפשרות… האמיני לי… אילו אני אז הייתי נפתח לאפשרות ההיא, אילו הייתי פותח את הלב… לקראת הדבר היפה ההוא, שלא הבנתי אותו… אולי גם חיינו, שלי ושלך, עכשיו, היו אחרים… כל החיים. בכלל… משהו יפה… אבל אני החמצתי את זה. מילא, לא חשוב״.

הוא קמץ את אגרופו הריק, חזר ופתחו והביט בו. מבעד לדמעות ראה שלא היה שם כלום; ולעיניו, שֶיָבְשוּ מיד, חזרה הבעת התימהון שהיתה בהן כבר מזמן.

---

שודדים

מאת

בנימין תמוז

א

שני גנבים, שהמשטרה הכירה אותם מכבר – שימ׳לה גרוּב, מעולי פולין, ואברהם בן אברהם, גר־צדק מזרע עולי־הרגל הפרבוסלביים – שוטטו באיזור הבנקים שליד פסי־הרכבת. היה ליל חורף, ושומר שהופקד על בית שעמד בתחילת בניינו העלה מדורה קטנה ושפת עליה קומקום. ניגשו השניים וישבו אצל המדורה, מושיטים את ידיהם הגנבניות לעבר האש ומצפים שהשומר יציע להם ספל תה.

״רק שלא תעשו לי בעיות״, אמר השומר, ״אל תעבדו לי פה בסביבה״.

השלושה שתו תה בניחותא מתוך קופסות שימורים ושימ׳לה אמר שאין בעולם דבר יותר טוב מכוס תה חם בליל־חורף. אברהם בן אברהם אמר שהוא מסוגל לשתות סמובר שלם.

כשקמו ללכת, שב השומר והפציר בהם שלא יעשו לו צרות.

השניים חצו את הרחוב השומם, הביטו בגעגועים אל שני בנייני הבנקים, שהיו למעלה מהישג ידם, ופנו ללכת צפונה. שלט חדש, שהותקן לא מכבר על ידי הצייר הנודע מר קרימולובסקי ובניו, משך את תשומת לבם. ״מרכז השטיחים״ נאמר בו, והוא התנוסס בחזיתו של בית מגורים בן קומותיים, כשחמש מדרגות מובילות אל פתח החנות.

״אה־נו?״ אמר אברהם בן אברהם והביט בשימ׳לה מתוך צפייה.

״מילא״, אמר שימ׳לה, והשניים עלו במדרגות. שימ׳לה ליטף את ידית המנעול, הביט ימינה ושמאלה, נענע אותה כלפי מטה וכלפי מעלה ובחבטה פתאומית מכף ידו הענקית פצפץ את המנגנון הפשוט, ובעצמו היה תמה: אם שטיחים פרסיים יש כאן, כיצד מפקידים אותם על מין מנעול שכזה?

״נו?״ לחש הגר־צדק, ״נכנסים?״

שימ׳לה היטה אוזן וכשהיה בטוח שהדרך פנויה פתח את הדלת לאטו ונכנס פנימה כשאברהם בן אברהם צועד בעקבותיו.

לאחר שהתקדמו כמה צעדים בתוך החנות, דורכים על שטיחים רכים ומתאמצים להתרגל לחשכה, ניחתה מהלומה עזה על ראשו של שימ׳לה והוא צנח מיד, חסר־הכרה. אברהם בן אברהם ניסה לנוס אל עבר הפתח, אבל נתקל בערימת שטיחים ונפל ארצה. אז שמע איבחה מאוושת בסמוך אליו ומוט ברזל היכה אותו לרוחב פרצופו. הוא הושיט ידיו נכחו ותפס בבגדיו של אדם, שהיה רכון עליו. אברהם בן אברהם משך את האיש כלפי מטה והחל חובט בו בכל כוחו, אבל עד מהרה הוצפו פניו בדם ואף הוא איבד הכרתו.

קולות המהומה שבחנות עלו אל דירתו של מנהל מחלקת התברואה העירונית, שבאותו שבוע התקינו לו מכשיר טלפון בביתו. הוא צלצל למשטרה, ובסיועה של הטכניקה המודרנית הגיעו השוטרים ומצאו שלוש גוויות ב״מרכז השטיחים״ – שתיים דוממות למדי, אם כי נושמות, ואחת מתפתלת בכאבים וממררת בבכי.

השלושה נלקחו ל״הדסה״ שברחוב נחלת־בנימין ובאותו לילה לא העלו השוטרים הרבה מפי הנוגעים בדבר. אבל בסוף השבוע היה הכול ברור והתיק היה מוכן למשפט.

ב

ישב בדין השופט ווייצנפלג, עילעל בתיק שלפניו ונאנח: ״כמעט שלא הכרתי אותך, מר אברהם בן אברהם. את החוטם שינו לך לגמרי. איך אתה מרגיש?״

״ברוך השם״, אמר הגר־צדק והשפיל את עיניו.

״ואתה שימ׳לה?״ אמר השופט, ״אני שומע שהיה לך זעזוע־מוח. עכשיו אתה איש חדש, ואולי תשתמש במוח המזועזע שלך כדי לחפש דרך חדשה בחיים? הה, מה אתה אומר? הרי כבר אינך ילד, שימ׳לה״.

שימ׳לה הבין שהשופט מתעניין בשלומו ואמר: ״תודה רבה, כבוד השופט. אני מרגיש בסדר״.

״ובכן״, אמר השופט ווייצנפלד, ״נשמע מה שיש למשטרה לספר״.

התובע המשטרתי, הסרג׳נט שוּסטר, החל קורא מן הכתב: – ״בלילה שבין הששה־עשר לשבעה־עשר בחודש דצמבר של השנה שעברה הגיעה אלינו בטלפון ידיעה שברחוב…״

השופט ווייצנפלד עצם את עיניו וחיכה בסבלנות לסוף הסיפור, שכבר היה ידוע לו. שימ׳לה סובב את ראשו והביט לעבר ספסל העדים, לראות מי ומי באויבים, הפעם. ישבו שם, לפי הסדר, שומר הבנין, שהישקה אותם תה בליל־האסון; אשה גוצה בגיל העמידה, לבושה שמלה שחורה; יהודי פרסי בעל גולגולת ענקית, כבן שישים, חובש כיפה רקומה בשלל צבעים, לא מגולח; ברנש זעיר, חסר־גיל, שפניו אפורות, ולדעתו של שימ׳לה היה דומה לעכבר יותר משהוא דומה לאריה, מפלבל בעיניו לצדדים ומכרסם את צפרניו; וכן איש נשוא־פנים, מעונב וקרח.

״כל־כך הרבה?״ חשב שימ׳לה, ״מאיפה באו כל אלה?״

הסרג׳נט שוסטר סיים את דבריו, שלא היה בהם שום חידוש לאף אחד מן הנוגעים בדבר. רק כמה בטלנים שנזדמנוּ לאולם, שני גימנזיסטים ואנשים אחדים שהיו מעורבים במשפט הבא, כרו אוזן ונהנו.

״הנאשמים״, פקח ווייצנפלד את עיניו ואמר, ״אתם מודים באשמה?״

אברהם בן אברהם הביט בשימ׳לה, ושימ׳לה נענע לו בראשו.

״מודים״, אמרו שניהם כאחד.

״אם הסניגור רוצה לומר משהו, שיאמר עכשיו״, אמר השופט.

קם עורך־הדין ברגר, איש זקן למדי, שלמד משפטים בלודז׳ שבפולין ושפניו בוכיות בלי סיבה ניכרת לעין, והוא מגינם הנואש של גנבי תל־אביב הפשוטים, חסרי־המזל, ונשא דבריו:

״כבוד השוֹיפט״ – קולו היה בכייני כפניו, קול דק ומרוסק, מעלע רוק בתחתית גרונו, ומבטאו כשל איש דובר יידיש־פולנית – ״אין פה הרבה מה לדבר על עצם המעשה, שזה לגמרי פוֹשֶט; רק מה? השני אנשים האלה בדיעֶבֶד וממילא מודים באשמה, אז למה היה מגיע להם שישברו להם את הראש במקל של ברזל? איך זה, שבן אדם מתחבא בלילה בתוך חנות, ומחכה להתנפל על בני־אדם בנשק מסוכן? ואם היה הורג אותם, אז מגיע עונש־מוות בעד נסיון לגנוב איזה שמאטע? בגלל כל זה מה שאומרתי עכשיו, אני רוצה להגיד, שהם כבר קיבלו את העונש, ואפילֶה יותר מדי הם קיבלו, ואני מבקש מכבוד השויפט רחמנות על הבני־אדם. ועוד דבר אחד, אני מבקש להעמיד לדין את הרוצח הזה, שכמעט הרג אותם, ואני תובע פיצויים לנאשמים, שאחד מהֵמה כבר שכב שלוש שבועות בבית חולים ויצא כמעט אינוואליד, שאולי כבר לא יהיה מסוגל לפרנסה, והשני הוא גר־צדק, ושברו לו את האף לגמרי. כבוד השויפט יכול לראות בעצמו״.

עורך־הדין ברגר נאנח וישב על מקומו.

הסרג׳נט שוסטר קם על רגליו.

״כבוד השופט״, אמר התובע, ״התביעה מבקשת להביא בחשבון, שיחזקאל זעפרני, בנו של בעל החנות ׳מרכז השטיחים׳, נפצע קשה ממכות ונשבר לו שן, והתנפח לו עין, איבד דם והיה מזועזע יותר משבועיים, ומצבו נעשה הרבה יותר רע, ביחוד שהוא אדם חולה תמיד. כבוד השופט, יחזקאל זעפרני לא השתמש בשום נשק. זה היה פשוט מֶטר מברזל. מטר כזה יש בכל חנות שמוכרים בדים או שטיחים. והוא איש חולה וחלש, וכאשר הוא ראה את המוות מול העיניים, הוא התחיל להתגונן על חייו, כי הוא נבהל. הוא לא בן אדם אינטליגנטי באופן מיוחד, אבל אף־פעם לא היה לו תיק במשטרה, ויש לו עבר נקי. התביעה דורשת שיקבל פיצויים מיוחדים, חוץ מהפיצויים למנעול השבור, ולשטיחים שהתלכלכו מהדם, והיה צריך לתת אותם לניקוי־יבש ותיקונים. אני מבקש, כבוד השופט, להביא עדים״.

״בבקשה״, אמר ווייצנפלד. ״אבל בקיצור ולענין״.

ראשון העדים היה מנהל מחלקת התברואה העירונית, הוא האיש הקרח והמעונב. הוא אישר שיש לו טלפון בביתו, מטעם העיריה, והוא השתמש במכשיר, כששמע רעש בחנות. יותר מזה הוא לא יודע.

אחריו קם יחזקאל זעפרני, שבעיני שימ׳לה היה דומה לעכבר. העד הזה היה זקוק לאביו – הוא היהודי הפרסי בעל הכיפה הרקומה – שיקים אותו ממקומו וידחף אותו בגבו לעבר תא־העדים. יחזקאל זעפרני ניצב בתא־העדים פעור־פה ושתק.

״אני אסתדר אתו״, אמר הסרג׳נט שוסטר, ״הוא, קשה לו לדבר בעצמו. תגיד, אדון יחזקאל, אחרי שקיבלת את המכות, בחנות, אתה מרגיש טוב?״

״לא טוב״, לחש יחזקאל. ״באמת לא כל־כך טוב״.

״ואיך היה מקודם?״ חקר הסרג׳נט שוסטר. ״מקודם, לפני המכות, הרגשת יותר טוב?״

״לא יותר טוב״, לחש יחזקאל, ״אני תמיד חולה ולא מרגיש טוב״.

״אבל, אדון יחזקאל״, דחק עליו הסרג׳נט שוסטר, ״מתי הרגשת יותר רע, לפני המכות או אחרי המכות?״

יחזקאל זעפרני הביט באביו ופיו נפער מבלי להוציא הגה.

״תגיד, אל תפחד״, אמר היהודי הפרסי, ומיד הוסיף כמה מלים בפרסית, והשופט נזף בו והשתיקו.

יחזקאל בלע רוקו, גרד קצת בגבו, ולבסוף אמר:

״אותו דבר אני מרגיש, כל הזמן חולה מאד״.

אחריו עלה אביו לדוכן העדים וסיפר בפרטי פרטים על הנזק שנגרם למנעול ולשטיחים. הוא החל מונה שמות כגון קשאן, טבריז, שיראז, אפגן, בֶלוץ׳, עד שהשופט הפסיקו ואמר שרשימת הנזקים מצויה לפניו בתוך התיק. התפרץ עורך־הדין ברגר וצעק:

״תוֹגיד לי, זוֹפרָנאֶ, מה פתאום הבן שלך היה בלילה בחנות?״

״הבן שלי״, אמר היהודי הפרסי, ״הוא יושן בלילה שמה״.

״למה הוא לא יושן בבית?״ ביקש ברגר לדעת.

״בבית?״ תמה אבא זעפרני. בבית יש לי אשה חדש וגם כן ילדים חדש, ואשה לא מסכימה… יחזקאל הוא קצת חולה, והוא הבן של אשה ראשונה שלי, מתה זכרונה לברכה״.

״זה מַניין מאד״, צווח ברגר. ״את הרוצח הזה אשתך לא רוצה בבית, אז אתה שם אותו בחנות, במקום ציבורי, שהוא מסוכן לאנשים, מה?״

״הוא לא רוצח״, נעלב אבא זעפרני, ״הוא בנשמה שלו כמו ילדים קטן, לא הורג זבובים אפילו״.

״א שיינעֶר ילדים״, לגלג ברגר, ״הבוֹחֶר הזה לכל הפחות ארבעים, מינימום״.

״שלושים ושניים״, תיקן לו אבא זעפרני. ״בן שלי מאשה ראשונה, נולד בפרס, זכרונה לברכה״.

״אם הוא כל־כך חולה״, אמר ברגר, ״איך זה שאתה נותן לו לישון בתוך חנות? ובייחוד שאתה אומר, שזה מאשתך הראשונה?״

״שָטִיהים זה חם מאד וזה בריא״, אמר אבא זעפרני. ״זה יותר טוב מן מיטה, יותר חם ויותר בריא גם כן. ובחנות אין חלון, אין רוח, אז מה? למה לא?״

״זו הפקרות, כבוד השוֹיפט״, התלהב ברגר, ״הפקרות לשים בן אדם חולה בחנות והפקרות לתת לרוצח נשק קר, מטר או לא מטר, זה לא חשוב כבר. ראינו מה שהמטר הזה יכול לעשות. פה יש לנו בפַיירֶש מקרה קרימינלי, ואני מַמין שכבוד השויפט יביא זה בחשבון הפסק־דין״.

״נו, גמרנו עם העדים?״ שאל השופט.

״יש עוד שניים״, אמר הסרג׳נט שוסטר. ״זה האחות מאשה גיטלין, שהיא אחות־רחמניה במקצועה, ויש שומר־הבנין, מרקוס״.

״למה לנו פה אחות־רחמניה?״ בקש ווייצנפלד להבין. ״הלא יש לי בתיק תעודות רפואיות״.

״זה בנוגע למשפחת זעפרני, לא בנוגע לנאשמים״, הסביר סרג׳נט שוסטר.

״כבר שמענו שהבן חולה, והאבא אלמן; מה עוד נחוץ כאן?״ ניסה ווייצנפלד לקצר.

״זה בנוגע לנזק שנגרם לא רק בחנות, אלא גם לבריאותם של משפחת זעפרני״, התעקש סרג׳נט שוסטר.

״נו, טוב״, נכנע השופט ועצם את עיניו. לעתים מזומנות היה שב ופוקחן, כדי לרשום את דברי העדים.

עלתה האחות מאשה גיטלין לדוכן העדים והודיעה שהיא מדברת רק רוסית.

״שיהיה רוסית״, רטן השופט ווייצנפלד, ״רק בקיצור ולענין״.

אמרה האחות גיטלין, שמר זעפרני הזקן סובל מדלקת כרונית של הכליות, מאינפרקט נושן בלבו, מקצרת כרונית ומבצקת הרגליים, שיש לה קשר ישיר עם הלב והכליות; וכנגד כל אלה היא מזריקה לו זריקות, זו השנה השלישית. ואשר לבן, ליחזקאל, יש לו שחפת פתוחה, ומטעם זה מתנגדת אשתו של אביו שיישן בביתם, וכן מפני שלפני שנה ניסה לאנוס את אחותו החדשה, בת ארבע.

״וחוץ מזה הכול בסדר?״ לא התאפק השופט ופלש לתוך דבריה של האחות גיטלין.

״אוי ואבוי לבסדר שכזה״, אמרה האחות.

הסרג׳נט שוסטר אמר, כי לאור פרטים שכאלה קל לשער איזה נזק נגרם לבריאותו של הניזוק, כשראה מה שנתרחש בחנותו. ואי־לכך יש להחמיר בעונש.

לבסוף הגיע תורו של שומר־הלילה.

״אני התחננתי לפניהם״, אמר השומר, ״שלא יעבדו בסביבה שלי. נתתי להם תה והם הבטיחו… והנה, תראו מה שעשו לי״.

״שקרן!״ לא התאפק שימ׳לה, שכל אותה שעה האזין לעדויות בשקט. ״שקרן וגם מנוול! אנחנו הבטחנו לך? אנחנו בכלל דיברנו אתך, לא־כלומניק, שומר אחד, חתיכת אפס? שתינו תה מסריח שלך והלכנו. אפילו מלה לא שמעת ממני… אני לא סובל שקרנות״.

השוטר שבתא־הנאשמים סכר את פיו של שימ׳לה בכף ידו והשתיקו.

עורך־הדין ברגר נשאל אם יש לו מה להוסיף. ואמר רק, שאוי ואבוי לנו אם הגענו עד כאן.

השופט רשם לפניו כמה משפטים וקרא את פסק הדין.

כשהוציא השוטר את שימ׳לה ואת אברהם בן אברהם מאולם בית־המשפט, פנה השופט ווייצנפלד אל שימ׳לה ואמר לו:

״נו, שימ׳לה, לא הגיע הזמן להחליף מקצוע? הנה, תראה לאן הגעת, שאפילו חולה כזה שובר לך את העצמות״.

״תאמין לי, כבוד השופט״, אמר שימ׳לה, ״שזה הדבר הכי כואב לי, שעכבר מסריח כזה, א פאַרשטוּנקענע מוייז, בכלל נגע בי״.

״עכבר?״ נזעק אבא זעפרני. ״פושע גנב שכמוך, איך אתה מדבר על יחזקאל? איך אתה פותח הפה המלוכלך שלך על בן שלי מאשה ראשונה? אני אוהב אותו יותר מנשמה שלי״.

״אתה, יש לך נשמה?״ קרא לעומתו שימ׳לה, כשהשוטר גורר אותו החוצה, ״ח׳ארא יש לך בלב ולא נשמה. אני, אם היה לי בן שכזה, הייתי שם אותו בסנטוריום, הייתי נותן לו פרוסת־לחם אחרונה שלי, הייתי הולך לגנוב בשבילו, פרסי אחד. תתבייש, טפו!״

ושימ׳לה צעד בראש מורם, מנצח ושבע־רצון מעצמו, והפליג מתוך האולם כספינה היוצאת אל המרחבים.

כשהיו כבר במסדרון אמר לו אברהם בן אברהם: ״אני, כל מלה של האחות הבנתי. היא מדבר רוסית יופי. אני חושב היא מקָזאן״.

---

אדון ז׳ורז׳

מאת

בנימין תמוז

א

ממקום שאדון ז׳ורז׳ עומד, אצל הקופה, יכול הוא לראות הכול. בעֶברו המרוחק של האולם, לימינו של האדון ז׳ורז׳, מצוי המטבח ולשמאלו מוצבים השולחנות הלבנים, יצוקים חומר פלאסטי, וכן הכיסאות, הקולטים את הישבן כמו בחביקה.

הקופה עצמה, והאדון ז׳ורז׳ הניצב אצלה, מצויים בסופו של דלפק עשוי פסים של מתכת וזכוכית, ומאחוריהם מוצבים התבשילים. כשהלקוח מגיע עם המגש שלו אל הקופה, כבר מוכן האדון ז׳ורז׳ עם הפתק המודפס, שבו נקוב מחיר הארוחה. אין זו סתם זריזות־מלידה, אלא נסיון של כשלושים שנים. דרך ארוכה עשה מבוקרשט עד תל־אביב, ולפעמים הוא מזכה מישהו מעובדיו בסיפור־המעשה, אם כדאי הדבר. לרוב אין טעם לדבר על כך, מפני שהזמנים נשתנו.

ואף־על־פי שנשתנו הזמנים, את האדון ז׳ורז׳ אי אפשר לרמות. אין הוא מאותם מתעשרים שעשו קצת הון בעסקים מפוקפקים, עד שעלה בידם לפתוח מסעדה במקום מכובד. הוא הגיע ובא מתוך מעמקי המקצוע ומזלו שיחק לו להתחיל משפל־המדרגה; עובדיו יודעים זאת, ולכן אינם מנסים לתעתע בו. אילו ניסו, היו נוחלים מפלה. במקצוע הזה אין רחמים. מכל מקום, בלבו של אדון ז׳ורז׳ אין רחמים. גם אותו לא ריחם איש; וכך טוב יותר. אילו חסו עליו, ספק אם היה מגיע למקום שהגיע. את מידותיו לא השחיתו, תודה לאל.

אדון ז׳ורז׳ יודע שסכנת־השחיתות איננה צפויה לעסק רק מצד עובדיו. גם הלקוחות עלולים להרוס את העסק, אם לא ילמדו אותם להעריך טיבו של המקום שאליו הם באים. ומן הטעם הזה הקפיד האדון ז׳ורז׳ לצייד את המסעדה שלו ברהיטים ובכלים ראויים.

גם את עובדיו הלביש מדים שנתפרו בבית־אופנה שברחוב בן־יהודה. תל־אביב איננה פריס, אבל המסעדה היא ביתו של האדון ז׳ורז׳ ולכבוד עצמו טרח. אמנם הלקוחות רשאים לחשוב שלכבודם הוא עמל. להבנה איננו מצפה, אבל הערכה וכבוד הוא דורש, וגם יקבל.

מאחורי הקופה ניצב האדון ז׳ורז׳ לבוש לפי מיטב האופנה, תוך הדגשת הגוונים הכהים בבגדים, ולכל אחת מן החליפות שלו מותאמת עניבת־פרפר. כמעט שאין הלקוחות מבחינים בעניבתו, מפני שהיא נבלעת מתחת לפימת־סנטרו הרכה. אין זו פימתו של איש זקן, אלא משמני־בשרו של אדם היודע להקפיד על מזונות משובחים.

לאחר שהוא מונה את הכסף ומעביר את העודף, הריהו זוקף את ראשו ומשיט מבט על פני שולחנותיו, ואז הוא מנחה את הלקוח אל מקום פנוי. הוא עושה זאת ברמז, בלא להוציא הגה מפיו.

אבל עוד לפני כן עובר הלקוח טקס שהוא עצמו אינו יודע כי אמנם נטל בו חלק. זוהי בדיחה קטנה, פרטית מאד, של בעל־המסעדה; ואפילו היה האדון ז׳ורז׳ איש נשוי, ספק אם היה מגלה בדיחה זו לרעייתו. וזה סודו הקטן: כל ימיו – ועל כל פנים רוב ימי נעוריו ובחרותו, וגם קצת לאחר מכן – היה נאלץ לקוד קידות, ולכל הפחות היה נאלץ לומר תודה. ובתיבה קטנה זו, בת ארבע האותיות, נתפרש לו לאדון ז׳ורז׳ טיב מעמדו בעולם. תחילה אולי לא עמד על כך. רק במשך השנים נצטברה בלבו הטינה כלפי המלה הזאת, והוא נשבע כי יום יבוא, שבו שוב לא הוא יהיה האומר אותה, אלא זולתו. והנה עכשיו, כשהוא ניצב אצל קופתו שלו, במסעדה שלו, שליט יחיד – ולא רק למראית־עין, כאותם מנהלים־שכירים של בתי־מלון, שהלקוחות סבורים עליהם שהם אדונים, אבל המלצרים יודעים, שאינם אלא עבדים – כשהוא ניצב עכשיו כאן, הגיעה ובאה אותה שעה שאליה התפלל: כשהוא מקבל את הכסף מידי הלקוח אין הוא אומר תודה, אלא הוא אומר בתיאבון. ומה קורה אז? קורה הדבר שאותו ביקשה נפשו. הלקוח הוא שאומר תודה.

ורק אז, לאחר הטקס הפעוט הזה, – פעוט לכאורה, בעיני מי שלא הבין – מרים האדון ז׳ורז׳ את ראשו והוא מצביע בלא אומר על מקום פנוי. וכשהוא מרים את ראשו מתגלה עניבת־הפרפר וכן מתגלה השקע שאותה עניבה חורצת בפימת־סנטרו, שקע שאף הוא דומה לעניבת־פרפר.

עד מהרה שב האדון ז׳ורז׳ ומרכין ראשו אל המנענעים של הקופה, לקראת הלקוח הבא, ושוב נעלמת העניבה מן העין.

בכך חולף היום וכמה שעות של בין ערביים. מסעדה זו נסגרת בשמונה בערב. היא נועדה לאכילה ולא לפטפוטים. מי שבהול על רווחים – מפני שאין לו – שיחזיק מסעדות פתוחות עד לאור־הבוקר. האדון ז׳ורז׳ מכיר טיפוסים כאלה לפני־ולפנים. הם יוצאים לו מן החוטם ומן האוזניים.

ב

המסעדה של האדון ז׳ורז׳ נפתחת בשעה עשר בבוקר, אבל הוא עצמו קם בחמש, טובל בבריכה שעל שפת־הים ובשש הוא מצוי במטבח, בודק את המצרכים ונותן הוראותיו למי שצריך.

הקושי – כאן, בארץ־ישראל; בחוץ־לארץ לא היה שום קושי – נעוץ דווקא בשעות הערב, אחרי שמונה. בקלפים אין הוא משחק. אילו שיחק בקלפים, היה שרוי עכשיו במחיצתם של מלצרי רחוב דיזינגוף; אלה שאומרים, כי בבוא היום יפתחו מסעדה משלהם; אבל בסופו של דבר הם מגיעים לבתי־התמחוי של העיריה. אמנם כיום לא היה בכוחו של משחק־קלפים להזיק לו, כמובן; אבל הרגל נעשה עקרון, ומעקרונות קשה לאדם לסגת. יכול הוא, כדבר המובן מאליו, ללכת למועדון־לילה. אבל עם מי?

בקונסטנצה, בבוקרשט, בווינה ובפריס היו הנערות היפות ביותר, מן הבתים הטובים ביותר, שואפות להיות מלצריות בבתי־אוכל מכובדים. וכשהיה האדון ז׳ורז׳ קובע פגישה עם אחת מחברותיו למקצוע, היו שניהם מחליפים בגדיהם לקראת הלילה והיו מבלים בטובות שבמסעדות ובמפוארים שבמועדונים. הם היו יושבים במחיצת בנקאים, תעשיינים ורוטשילדים למיניהם, ושום אדם לא היה מעלה על דעתו כי הזוג היושב אל השולחן הסמוך איננו ממרום החברה. שום אשה באירופה לא ידעה גינוני־נימוס יפים משל מלצרית. אבל כאן, בישראל, מה קרה? קרה, שהנערות היפות נעשות דוגמניות־עירום ולבסוף הן נעשות נערות־רחוב. המלצרית בארץ ישראל דומה לפחותה שבמשרתות של ווינה; והמשרתת המקומית – מוטב שלא לדבר על כך.

ובכן, עם מי יצא בערב? הוא יושב איפוא בביתו ולאחר שהוא מתקין לעצמו ארוחה, מן המזונות המיוחדים השמורים עמו בפריז׳ידר, הריהו שוהה מעט בתוך הכורסא, מול מקלט הרדיו, עד שתרדמה נופלת עליו והוא הולך לישון. ויפה הוא עושה. בסופו של דבר אין יפה לגוף משינה בשעות המוקדמות של הלילה. שום אדם לא ינחש את גילו. ומדוע? מפני שהוא יודע כיצד להישמר משטויות.

ברור, שאדם זקוק לחברה ולמגע עם הבריות. בלי מגע כזה אתה מתרחק מהוויות העולם וסופך שאינך אדם אלא גולם. אלא שבתחום זה אין בעל־מסעדה, בלב לבו של צפון־העיר, צריך להתלונן. כל היום כולו נכנסים אנשים, ובתוכם גם אנשים של צורה, כמו למשל הזוג הבא דרך קבע לאכול אצלו בצהריים – בעלי אחת מחנויות התכשיטים הנאות ביותר ברחוב בן־יהודה. וזולת זאת האדון ז׳ורז׳ קורא בכל בוקר את העיתון ״חיינו״ בשפה הרומנית, וכן הוא מעלעל ב״פארי־מאץ׳״ וב״לייף״. קשרים עם העולם אינם חסרים לו; רוב שפות התרבות גלויות לפניו, במחילה.

ואשר לאותו זוג, היובאֶליר ורעייתו, הריהם באמת אנשים של צורה. הבעל לבוש בקפידה וכשהוא נוטל קיסם בסוף הארוחה, אין הוא מחטט בשיניו, כאותם ישראלים, אלא הוא טורח לכסות את פיו בכף ידו והוא עושה זאת כבדרך אגב, מבלי להפסיק בשיחתו, בדיסקרטיות גמורה. וגם האשה נאה, לא צעירה, אבל הרבה יותר צעירה מבעלה. ומכל מקום היא נראית הרבה יותר צעירה, מפני שהיא מטופחת ונעים להביט בה.

האדון ז׳ורז׳ יודע כיצד לקשור קשר עם אנשים, אם נתן עינו לטובה באדם. עם בני הזוג התחיל הקשר בכך, שכאשר בחרה לה הגברת בשר־גולש, רמז האדון ז׳ורז׳ מרחוק לאיש הממונה על חלוקת־הבשרים, ובניד־עין ציווה עליו להחזיר את הגולש אל האלפס ולהניח שניצל ווינאי תחתיו. וכשהגברת הרימה גבותיה בתמיהה, אמר האדון ז׳ורז׳ מרחוק, בשקט, בלווית חיוך סתום במקצת: ״היום לא ארשה לגברת הנכבדה לאכול, אלא מן השניצל. אני מצטער על שאני מתערב בענייני הגברת הנכבדה, אבל תואיל נא לקבל זאת כעצה, בכל הכבוד״.

מאליו מובן שדיבר אליה גרמנית, והיא הביטה בבעלה, ובעלה חייך אל האדון ז׳ורז׳ ואמר שהוא יודע להעריך תשומת־לב ללקוח. ובהזדמנות זו חלק מחמאה לסדרי המסעדה ולמערך רהיטיה ולנקיון המצוין השורר בתוכה.

האדון ז׳ורז׳ הרכין ראשו במידה כמעט בלתי־ניכרת.

תוך זמן קצר נודע לאדון ז׳ורז׳ מפי היובאֶליר כי הלה חבר במועדון רוטארי; ובהזדמנות זו נודע לו טיב המועדון, ודבר היותו סגור ומסוגר לזרים, ומספר חבריו קבועים מראש, על פי כללים תקיפים ועל פי חלוקת החברים למקצועותיהם. אפילו הגברת אָני – זה שם רעייתו – איננה באה שמה אלא לאותם ארועים, שנועדו מלכתחילה לחוג־המשפחה. הגברת אָני מוצאה מווינה, ואילו בעלה בא לווינה כשהיה נער, כמעט תינוק. אפשר לומר שנולד בווינה.

הידידות בין בני הזוג לבין האדון ז׳ורז׳ הגיעה עד מהרה למדרגה כזו, שיום אחד התלוצצה הגברת אני ושאלה את האדון ז׳ורז׳ אם גם הוא סועד את לבו ממטבחה של המסעדה שלו. לאנשים אחרים ספק אם היה האדון ז׳ורז׳ טורח אפילו להשיב תשובה. אבל עם הגברת אני אין טעם לנהוג ברשמיות, והאדון ז׳ורז׳ חייך ואמר:

״גברתי הנכבדה, אני מבטיח לך שהמזון במסעדה זו הוא טרי, משובח ומבושל בצורה הנעלה ביותר. אבל אני אדם מפונק. אולי אני אפילו אדם מקולקל. אני אוכל רק בביתי, מתוך מלאי מיוחד שיש לי בפריז׳ידר הפרטי שלי. אם יהיה לי הכבוד, גברת נכבדה, אשמח לארח את האדון בעלה ואת הגברת בדירתי הקטנה. זה יהיה תענוג גדול״.

ואמנם בסופו של דבר קמה משאלתו והיתה, אלא שהנסיבות היו שונות, ואפילו מצערות; שכן יום אחד, זמן לא רב לאחר ההתוודעות הנעימה בין האדון ז׳ורז׳ לבין היובאֶליר ורעייתו, בשעה שעמד בעל חנות־התכשיטים לנעול את חנותו ולפרוש לביתם, כרע־נפל על הסף ומת. היה זה אסון; אבל זהו מה שנתרחש. לאחר מותו נתברר – מן המודעה שהודבקה על חלון־הראווה שלו – כי היה למעלה מבן ששים. משמע, שגם צעיר ביותר לא היה. לפחות עשר שנים קשיש מן האדון ז׳ורז׳.

ג

הוא שלח מברק־תנחומים לגברת אני. במשך השבוע שלאחר מכן היתה חנות התכשיטים נעולה על בריח. אחר כך הוסרה מודעת האבל מעל חלון הראווה והחנות שבה ונפתחה. באותו יום הופיעה הגברת אני במסעדה. היא היתה לבושה שחורים, אולי קצת חיוורת, אף שלא ניתן להבחין בכך מפני שכתמיד הקפידה להתאפר. אשה ממעמדה איננה נכנעת לגורלה, כאותן נשים מן העם, שמיד כשהן מתאלמנות הן שוכחות מעט הנימוס שהיה להן, ומראה פניהן מהלך אימים על כל סביבותיהן. ואם חל שינוי אצל הגברת אני, היה זה שינוי דק מן הדק, שינוי שהאדון ז׳ורז׳ הבחין בו מיד: בחלפה על פני דלפק־התבשילים כמעט שלא הביטה במה שלפניה, וכששאל אותה הממונה על חלוקת־המזון למבוקשה, אמרה לו – בלחש – שבעצם לא איכפת לה מה תאכל.

שוב התערב האדון ז׳ורז׳, והוא שבחר בשבילה את התפריט. יתר על כן – הוא יצא מאצל הקופה, במו ידיו נטל את המגש, אף על פי שהיתה זו מסעדה של הגשה־עצמית, ומעולם – מעולם! – לא קרה כאן שישאו העובדים מגשים אל שולחנותיהם של הלקוחות; והוא הוליך את הגברת אני אל שולחן צדדי, שנועד לשניים, הניח את המגש על השולחן, השעין את הכיסא השני באלכסון, – סימן ורמז כי המקום השני תפוס; ולאחר מכן נטל את כף ידה של הגברת אני ונשקה בלא אומר ודברים, כשהוא משתחווה קלות.

הוא היה בטוח כי הבינה שהכיסא השני, הריק והסמלי, נועד להזכיר ימים יפים יותר, שזה עתה חלפו לבלי שוב.

כך, ובדומה לכך, נהג בה כמה וכמה ימים, עד שהיא עצמה מחתה בתוקף אבל בארשת פנים של הכרת־תודה, על כל הטובה שהוא מעתיר עליה, ואמרה כי אם הוא חפץ שהיא תוסיף לבוא למסעדה שלו – והיא אמרה בפירוש כי מנקודת־ראותה שלה תהיה זו אבדה קשה, אם לא תוכל לבוא לכאן – כי אז עליו לנהוג בה כבאחת הלקוחות, ואף לא כהוא־זה יותר מכן.

על כך ענה האדון ז׳ורז׳, כי רצונה הוא כפקודה בעיניו, ובצער הוא מקבל עליו למלא את משאלתה.

מעתה היתה הידידות שביניהם שזורה נימים דקות של רמזי־ויתור ודו־שיח שאיננו צריך למלים. וגם, ניתן לומר, היתה ידידותם מחושלת על סדן הצער והאסון שהיה, בסופו של דבר, אסון משותף. לגברת אני אבד בעל ולהאדון ז׳ורז׳ – ידיד קרוב. מכל מקום, קרוב יותר מכל אדם אחר.

ויום אחד, כשנכנסה הגברת אני לאכול ארוחת־ערב, עם נעילת החנות שלה, בא האדון ז׳ורז׳ אל שולחנה ואמר:

״השעה עכשיו שבע, גברת אני, ובעוד שעה אחת ממילא גם אני סוגר. אם לא יהיה לך הדבר למורת־רוח, הלוא נוכל לצאת העירה לאיזה מקום שקט… היא זקוקה לבידור, גברת אני… אסור לה להתמכר כליל למחשבות עגומות, לא כן?״

והגברת אני השפילה עיניה אל המגש שעל שולחנה, ואמרה:

״והרי כבר הזמנתי ארוחת־ערב…״

עמד ביניהם צל קטן של שתיקה, לכדי רגע, ומיד התאושש האדון ז׳ורז׳ ואמר:

״אין בכך כלום. אני אצווה להגיש אפריטיף״.

ומיד נטל את המגש שעל שולחנה והחזירו למטבח. וכששב, הביא עמו שתי כוסיות של משקה.

״ברשותך, לחייך ולאושרך״, אמר והקיש כוסו בכוסה.

הם לגמו והגברת אני אמרה:

״לך, אדון ז׳ורז׳, חזור אל הקופה. אני אשב לי ואעשן. נעים יהיה לנוח קצת״.

בשעה שמונה בדיוק נעל האדון ז׳ורז׳ את הקופה, ניגש אל שולחנה של הגברת אני והודיע כי יטלפן להזמין מונית. ועל כך ענתה הגברת אני ואמרה שאין צורך במונית, וכי יש לה רעיון נועז. בעצם, רעיון זה איננו שלה, אלא של האדון ז׳ורז׳ עצמו, שהואיל לתת לו ביטוי במו פיו, בימים שלפני האסון. כלום לא אמר האדון ז׳ורז׳ כי יזמין אותם לארוחה קטנה בביתו, כדי להטעימם טעם מזונות שיש לו בפריז׳ידר הפרטי שלו? הגברת אני סקרנית ביותר לדעת למה הוא מסוגל, אדם שכמותו, שהכיר את טובי מטבחיה של אירופה. והרי ביתו אינו רחוק, ולמה לקחת מונית?

האדון ז׳ורז׳ קיבל את דבריה כנזיפה והיה מדוכא במקצת. בלבו הודה ביתרונה הברור עליו, וכדי שלא יהיה היתרון הזה למכשול כבד־משֵׂאתו, צחק האדון ז׳ורז׳ צחוק עבה, מאולץ וקצר, ואמר כי רצונה הוא כפקודה בעיניו. לא היו לו מטבעות־לשון אחרות למקרים כאלה ואף־על־פי שהסגנון שבפיו היה אחד וקבוע, היו הכוונות משתנות לפי התנאים.

כברת־הדרך שמן המסעדה לדירתו עשו בשתיקה, כשהוא תמה אם יש לו לשלב זרועו בזרועה, או שמא אין הדבר עולה בקנה אחד עם המצב המיוחד שבו היא שרויה עדיין. המרחק בין המסעדה לדירתו היה קטן כל־כך, עד שלא היה סיפק בידו להכריע את הספקות שבלבו, ועד מהרה נעץ את המפתח במנעול דירתו והשתחווה לפני הגברת אני, בהיכנסה ראשונה. בחדר הכניסה הקטן סייע בידה לפשוט את מעילה, וכשתלה את המעיל על הקולב התפלא להיווכח כי בחדר־הכניסה הקטן שלו ניצב קולב גדול כל־כך, המסוגל לקלוט כתריסר מעילים. היה זה קולב מן המין המצוי בחדרי־כניסה של מסעדות באירופה, וזו הפעם הראשונה שאל האדון ז׳ורז׳ את עצמו, לשם מה הביא קולב כזה לדירת־הרווקים שלו. ותוך כדי כך חש שהוא מחוויר למחשבה, פן תתן הגברת אני מטבע של כסף בידו, מיד לאחר שיתלה את מעילה. היה זה, כמובן, חשש־שווא אווילי לגמרי, אבל כשנפנה אליה מאצל הקולב, שב והשתחווה לפניה והוליכה אל טרקלינו, כשהוא מחווה לפניה את הדרך ביד שמאלו הפשוטה לפניו. הוא משך כורסה ממקום עמדה ושב וקירב אותה אל הגברת אני, כשצנחה לשבת בתוכה. ומיד שאל אם תבקש הגברת אפריטיף כלשהוא, עד שתהיה הארוחה מוכנה.

הגברת אני שאלה מה יש לו להציע והוא מנה שניים־שלושה שמות. הגברת אני בחרה בדיבונאֵ, אף על פי שהיו עמו טובים מזה. כנראה שדיבונא היה מוכר לה יותר, אבל הוא לא העיר על כך. במקרים כאלה אין מעירים. רק לעתים נדירות בקי הסועד במשקאות ובמאכלים יותר מן המלצר, ואם הגברת אני איננה נמנית עם הבקיאים, אין זו אשמתה, ולא זה המקום והזמן לאלף אותה דעת.

הגברת אני שילבה רגליה ונטלה גליון של ״לייף״ מעל השולחן והאדון ז׳ורז׳ הלך אל המטבח להציץ בפריז׳ידר שלו. כשחזר משם מנה לפניה את האפשרויות והיא בחרה, כמנה ראשונה, בפטריות בשמנת; מנה שניה – פילאֵ מיניון; מרק אין היא מחבבת ואשר למנה האחרונה, היא סומכת עליו. האדון ז׳ורז׳ חש כיצד ידו השמאלית נעה בעצבנות לתור אחרי הפנקס שבכיס מעילו וכיצד היד הימנית חשה בחסרונו של העפרון. אבל הוא השכיל להבליג על הרגלים נושנים ולא היה לו, כמובן, שום קושי לקלוט תפריט פעוט שכזה, תפריט אחד ויחיד, בזכרונו. הוא שב אל המטבח ועשה שם שעה ארוכה.

״יש לך מקום נעים מאוד, אדון ז׳ורז׳״, שמע את הגברת אני אומרת מן הטרקלין.

״אני מודה לך, הגברת אני״, השיב לה מן המטבח. ״אני מקווה שגם המזונות יערבו לחכך. לכבוד הוא לי, הגברת אני״.

ושעה קלה לאחר מכן הביא את המנה הראשונה וערכה לפני האורחת, בצירוף כלי־שולחן ומפית פשתן לבנה.

הוא ניצב מן הצד, אורב לראות כיצד תגיב על מעשה ידיו. הגברת אני שמה בפיה מן הפטריות כמחצית הכפית, עצמה עיניה ופלטה אנחה רכה, ממושכת.

״נפלא״, אמרה, ״ממש לא ייאמן״.

האדון ז׳ורז׳ חייך חיוך רפה.

כשהבחין שהיא עומדת לסיים פרש בשקט למטבח, מבלי להקים רשרוש קל שבקלים בדשדוש־רגליים, וניגש להתקנתו הסופית של נתח הבשר. הפילאֶ מיניון היה מוכן ממש באותו רגע שבו נתרוקנה כליל צלחת הפטריות. הוא נטל תחילה את הצלחת הריקה, שאל באיזה יין תרצה הגברת אני ללוות את הבשר, ואז שב למטבח והביא את המנה השניה.

רק בשלב זה זכר פתאום, כי ארוחה זו אמורה היתה להיערך לשניים, והנה הוא הכין ארוחת־יחיד, והגברת אני אפילו לא עמדה על כך. והוא עצמו, מה אירע לו? כיצד קרתה הטעות הזאת? האדון ז׳ורז׳ נבהל ומצחו נתלהט לרגע ואחר כוסה אגלי זיעה קרירים. הוא נחפז להניח את הבשר על השולחן ולשוב אל המטבח. שם ניגב מצחו בממחטה, מזג לעצמו ברנדי־בסודה ולגם מתוך תמהון הגובל בחרדה. משהו לא טוב נתרחש כאן.

״נפלא!״ קראה הגברת אני מן הטרקלין. ״ממש לא ייאמן״.

קולה היה צעיר מאוד, לדעתו; צעיר יותר מן הרגיל; ודבר זה היה משונה בעיניו, ואפילו מרגיז. הוא שב וניגב את מצחו, ואז חזר אל הטרקלין, העלה חיוך על פניו ואמר שהוא שמח. משהו טורד התלבט בתוך חזהו ועייפות קשה החלה יורדת עליו במהירות, עד שבקושי עמד על רגליו. שוב פנה לעבר המטבח, התקין בחיפזון קוקטייל־פירות מתוך שתי קופסות־שימורים, מזג לעצמו ברנדי שני בסודה וחזר אל הטרקלין, והפעם ישב על הספה, ממול לאוכלת, ולגם מכוסו בשתיקה.

״נפלא״, שבה ואמרה האורחת. ״ממש לא ייאמן״.

היא אכלה באטיות והוא הבחין ששיניה חזקות ועקשניות; אולי היו אלה שיניים תותבות, אבל אין ספק שהיו טובות. ומשהו טורפני היה ברכינתה החגיגית מעל לנתח הבשר. כשאנשים אוכלים כמו חיות – אמר האדון ז׳ורז׳ בלבו – אין זה מראה יפה ביותר. אבל כשחיה אוכלת כמו חיה, זה אפילו אצילי. מכל מקום, טבעי וחזק. בריא. והגברת אני אוכלת בצורה בריאה מאוד. היא אשה בריאה מאוד. בת כמה היא יכולה להיות, בסך הכול?

את קוקטייל־הפירות הגיש במועדו ומבלי לשאול בעצתה פנה להכין קפה. הפעם הכין קפה לשניים ובצלחת הביא ביסקוויטים אנגליים יבשים, גם כן לשניים. הוא היה זקוק לספל קפה חריף והיה תמה לדעת מה יקרה עכשיו. האדון ז׳ורז׳ היה מבוהל למדי ובפירוש חש פיק־ברכיים. טוב שהגיעה השעה לשבת בניחותא. לאחר שתיית הקפה מזג לשניהם כוסיות ליקר.

הגברת אני נטלה סיגריה מתוך ארנק נוצץ, עשוי רשת של חוטי־כסף, והאדון ז׳ורז׳ גחן לעברה והגיש לפניה אש.

״ליקר משפיע עלי באופן חזק מאוד״, אמרה ״איך הוא משפיע עליך?״

״הו, אני רגיל״, אמר האדון ז׳ורז׳.

״עלי הוא משפיע באופן חזק מאוד״, אמרה הגברת אני. ״אני מסוגלת לומר עכשיו כל מיני דברים. אני אפילו מסוגלת לבכות פתאום. בייחוד בימים אלה, במצבי״.

האדון ז׳ורז׳ לא ידע מה להשיב ושתק. הבהלה שבלבו לא פגה. אולי אפילו נתגברה.

״זה כל כך קומי״, אמרה הגברת אני. ״חיי אדם, מה הם? נדמה שהכול עשוי וקבוע, ולפתע בא האסון, והכאב שבעקבותיו. ואחר כך הפחד. אבל פתאום זה משתנה. את מתעקשת לחיות. מתברר לך ששנים רבות לא חיית, בעצם. היה איזה סדר קבוע, אבל אולי לא היו אלה החיים באמת. ומה זה היה? רק הרגל? ההפקר הפתאומי, אדון ז׳ורז׳, זהו מה שמפחיד אותי. אבל גם מסקרן. זה נורא, אתה יודע? אתה מכיר הרגשה כזאת?״

האדון ז׳ורז׳ אמר שחייו שלו בנויים על כמה עקרונות מוצקים, ואפשר שאין הוא מבין לרוחה; כלומר, לא בדיוק. הוא יכול, כמובן, לנחש.

״אי־אפשר לנחש, אדון ז׳ורז׳״, אמרה הגברת אני בלהט פתאומי. ״לנחש לא ייתכן כלל. או שאתה יודע או שאינך יודע. אילו חשת בהלמות הלב, איך הדופק מתגבר פתאום, בלי סיבה; אילו רק הרגשת איך זה הולם, אז אולי היית יכול לנחש. כבר שתיתי יותר מדי, אדון ז׳ורז׳. שתדע לך״.

האדון ז׳ורז׳ שמע את עצמו מבטיח לה חגיגית, שאין שום סכנה אורבת לה כל זמן שהיא בביתו. הוא ידע שאמר דבר־שטות. מכל מקום לא אמר מה שגברת אני רצתה לשמוע. אלא שהיה מאוחר לתקן.

״אבל אני רוצה בסכנה!״ קראה הגברת אני בשובבות. ״מה שעבר עלי בימים האחרונים… בעצם, בשנים האחרונות… זה לא ייאמן, אדון ז׳ורז׳. המוות של האחד גורם לשני שיוולד מחדש, לפעמים… זוהי אולי בושה להגיד, זה קומי… אבל זה ממש כך; ממש קומי. אתה יכול להאמין לי, אדון ז׳ורז׳?״

הוא אמר שאין לה לפקפק כלל. הוא מאמין לכל מלה שלה.

״בין ידידים אין טעם לשמור על סודות״, אמרה. ״אין לי סודות מפניך, אדון ז׳ורז׳. בינינו הכול פשוט, כמו החיים עצמם, כמו הטבע״.

הוא הודה לה על שהיא נותנת בו אמון, ושוב החל מצחו מעלה אגלי־זיעה קרים. הוא שאל אם היא רוצה בעוד ספל קפה.

״כבר שתיתי יותר מדי״, אמרה. ״אני קצת מטורפת. כל־כך נעים לי, עד שממש לא ייאמן״.

האדון ז׳ורז׳ זכר שרצה להביע משאלה, אבל כל מה שנתרחש בדירתו זה עתה חנק, איך שהוא, את גרונו וגם החליש בו לחלוטין אותם רחשים, הנותנים באדם עוז־רוח וכושר החלטה. אף־על־פי־כן היה ברור שאין הוא יכול להוסיף ולהסתתר מאחורי שתיקתו ומאחורי מעני־לשון סתמיים. משהו מפורש חייב להיאמר ויהי מה. ואז עלה בדעתו דבר מסוים. אמת היא, שאת הדבר הזה התכוון לומר בשלב הרבה יותר מאוחר של ידידותם. כל מה שנתארע לו בחייו לימדו לקח ברור: אין אדם משיג קניין בקלות. יש להתאמץ, להקריב הרבה, להשתדל מאוד ולדעת ייסורים רבים, לפני שחפצך ניתן בידך. אבל הגברת אני נחפזת כל־כך, לא זהירה כל־כך, עד שבאשמתה הוא עומד לומר דבר, שעדיין לא הגיעה שעתו. ומתוך מצוקת־הלב, כמי שכפאו שד, מלמל ואמר:

״הנה, גברת אני, הדבר הוא כך… האדון בעלך… קרה אסון… והרי נתפנה מקומו במועדון רוטארי, והגברת אני יכולה אולי להמליץ שיקבלוני… במקום שנתפנה… אם אני ראוי בעיניה…״

הגברת אני תלתה בו מבט רחוק, קשה למדי, ואמרה שהיא תחשוב על כך. שעליה להימלך בדעתה.

ואז שאל אם לא יפה יהיה שיצאו לשאוף אוויר צח בחוץ. היתה זו, בעצם, הצעה שכבר רצה להעלותה קודם לכן, אלא שדעתו נתבלבלה עליו ונתהפכו לו היוצרות.

״הו, אדון ז׳ורז׳״, אמרה הגברת אני. ונדמה לו ששמע בקולה גם הסכמה וגם יאוש.

מכל מקום קיבל דבריה כהסכמה, והוא קם מן הכורסא והלך אל חדר הכניסה והביא לה את מעילה.

הגברת אני הביטה בו כדי רגע בתמהון אך קיבלה את הדין והניחה לו לכסות את כתפיה במעיל. הוא הוביל אותה אל הדלת, וברדתם במדרגות אמרה לו כי עייפה מאוד והיתה רוצה ללכת מיד לדירתה. היא גרה מעל לחנותה, במרחק כמה בתים מדירתו שלו. הם נפרדו בלחיצת־יד על מפתן ביתה.

השעה היתה עשר וחצי בלילה.

ד

בשעה זו של לילה האדון ז׳ורז׳ מכבה את כפתור הרדיו שלו ופורש למיטתו. אבל עכשיו לא היתה דעתו נתונה לשינה. אפילו לדירתו לא רצה לשוב. כמו מאליהן מוליכות אותו רגליו במורדו של רחוב פרישמן, לעבר שפת הים, אל הטיילת השוממה מאדם. לא לגמרי שוממה. טיפוסים אפלים מסתובבים כאן תמיד בלילה; מגודלי־שיער למיניהם, אנסים, גנבים, הומוסקסואלים. אין זה מעניינו. עליו להיות שרוי בחשכה זמן מה ולהרהר, כפי שאירע לו כבר פעם או פעמיים בחייו, כשעמד לפני הכרעות חשובות; ברומניה, למשל, לפני שיצא בפעם הראשונה אל העולם הגדול; ואחר כך בווינה, כשגם שם נעשה המקום צר לו. ולבסוף בפריס, לפני שעלה לכאן, להיות אדון עומד ברשות עצמו.

הפעם לא עמד לפני זינוק נוסף. מה שקרה לו הלילה היה ענין חדש לגמרי, וענין רע היה. מהלך לאורך מעקה־הטיילת דיבר אל עצמו רומנית, מפני דחיפותן של הבעיות וכדי להתגבר על האימה שתקפה אותו.

שלושה דברים קיפח, לכאורה, בלילה אחד: הוא לא יהיה חבר במועדון רוטארי, אף־על־פי שגרועים ממנו זכו לכך בגיל נמוך משלו. והוא לא יהיה בעליה של חנות התכשיטים המצוינת, אף־על־פי שמצויים ברחוב הזה כמה וכמה אנשים, שבבעלותם יותר מבית־עסק אחד, באותו רחוב עצמו; ואין לומר שהאנשים הללו עמלו לשם כך קשה יותר ממנו. וכן לא יהיה בעלה של אשה ווינאית, ממעמד הסוחרים, אף־על־פי שכמעט כל ריקא בעיר הזאת יש לו אשה משלו בביתו.

ובאותה שעה עצמה, כשהוא מהלך שפוף ומרעיד מן הצינה, ומונה – בשפת אמו, שפת ימי ילדותו – את שלושת הדברים שאבדו לו בלילה אחד, מתברר לו יותר ויותר שאין הוא מהרהר בשלוש אבידותיו אלה, אלא באבידה רביעית, רחוקה, שאין למחשבותיו אחיזה תקיפה בה, ושהוא מתאמץ לתפוש אותה מעבר למלים ומעבר למה שניתן למנותו בעין. אפשר שאותה אבידה רביעית לא היתה אבידה, אלא טעות. ולא טעות רביעית, אלא טעות ראשונה. מכל מקום – ראשונה־במעלה.

והרי לכאורה, כל החשבונות עלו יפה כל־כך. אפשר לומר שאפילו בצדק הגיע למה שהגיע. אולי מתוך קצת התאכזרות. אל זולתו, ובעיקר אל עצמו. אבל האכזריות היא מטבע החיים. לא הוא המציא אותה. כלום ייתכן, שמרוב אכזריות קם ורצח משהו בתוך עצמו? מין רצח שאין השלטונות מקפידים עליו, ולא מעמידים עליו למשפט; אבל אין לו כפרה?

קשה להניח שהאדון ז׳ורז׳ באמת אמר ברומנית את כל הדברים הללו אל עצמו; אבל ניתן לומר שזה תרגומם. שאם לא כן, מדוע לא מצא, לפתע, שום צד זכות לעצמו, כדרכו? מדוע יקום אדם כמותו ויתייצב נגד עצמו, במקום שיקום ויתייצב נגד זולתו, כדרכו תמיד?

והצד המוזר שבכל הענין הזה הוא, שהאדון ז׳ורז׳ – שהושפל הלילה כל־כך, והפסיד הלילה הרבה כל־כך – במקום שיהיה שרוי בתכלית הדכדוך והצער, חש דווקא שהוא כאילו עומד לגלות דבר, שמכוחו יצוף ויעלה אל שמחה חדשה, שאולי לא הכיר כמותה מעודו.

שאם לא כן, למה הוסיף להתעקש ולהיות תקוע בענין שאין לו תקנה? הוא לא היה שוטה כדי כך, שישוב וינסה להחזיר לעצמו את הגברת אני ואת שני הדברים האחרים הכרוכים בעקבותיה. אבל הוא גם לא ביקש כלל לשוב ולהחזירה לעצמו. לאחר כמה דיבורים בינו לבין עצמו נתחוור לו, שהוא כבר שרוי מעבר לצער המשולש על האבידה המשולשת, וכל מעייניו נתונים לתור אחרי הדבר האחר, שהוא ספק אבדה ספק טעות, וראשיתו נעוצה לא כאן, לא במקום ולא בזמן.

קשה היה לו, לאדון ז׳ורז׳, לעמוד בעמל הזה. הוא הסכין לעמל מסוג אחר. ולכן, במקום שאדם אחר היה מתעקש להגיע אל שורש החידה, הזדרז האדון ז׳ורז׳ לבקש לו פתרונות בתחום המעשה. הוא לא ידע את פשר הכאב, אבל סבור היה שהוא יודע את טיב התרופה. מין קפיצה נחשונית נעשתה לו, ובלבו החלה מתרקמת תכנית מסוימת וברורה של מעשים שיש לעשותם מיד, בלא דיחוי, למחרת בבוקר.

ואדם של מעשים, כיוון שמנקרת לו תכנית־עשיה בראשו, כבר קל לו יותר וכבר הוא כאילו נגאל. בצעד מאושש ביקש לשים פעמיו אל דירתו, שעה שהגיעו לאוזניו קולות של חבטה וגרירה.

כל זמן שאותם טיפוסים אפלים שעל הטיילת היו חולפים על פניו בדממה, לא שת אליהם את לבו; אבל עכשיו, כששמע קולות, הביט לאחוריו וראה כיצד שניים מהם מחזיקים בגברת אחת תחת אצילי ידיה וגוררים אותה לעבר המדרגות המוליכות אל חוף־הרחצה שלמטה. תמה היה על שאין היא קוראת לעזרה, וכל מה שעשתה לישועתה נצטמצם לכך, שהתעקשה לנעוץ את רגליה במרצפת ושני חוטפיה נאלצו לגרור אותה בלא אומר ודברים. בימינה המושטת כלפי מעלה החזיקה ארנק־נוצץ עשוי רשת של חוטי כסף, כאילו ביקשה להצילו מן המים שלתוכם היא שוקעת, כביכול.

האדון ז׳ורז׳ הביט משתאה במחזה ולבו החל פועם בחזקה. וכשירדו השלושה אל החול הלך אחריהם בחשאי והסתיר עצמו מאחורי מעקה המדרגות. הוא ראה שהשניים הגיעו אל החוף והטילו את האשה על החול. שום תנועה מתנועותיהם לא נסתרה מעיניו ולא היה שום מקום לפקפק – חרף החשכה הכבדה שמסביב – במה שאירע לנגד עיניו. אמנם חלפה מחשבה במוחו, כי מחובתו להיחלץ לעזרת הגברת, או לכל הפחות להזעיק את המשטרה. אבל הוא לא פסק, יחד עם זאת, מלתמוה על כך, שהגברת עצמה אינה פוצה פיה לצעוק, אף־על־פי שתוקפיה לא חסמו את פיה, לא באגרוף ולא במטפחת.

וכשכילה גם הבחור השני את מעשהו בה, הקימוה השניים ממקום רבצה והאחד מהם קרע מידה בכוח את ארנקה וציווה עליה להסתלק. רק אז שמע האדון ז׳ורז׳ שהיא צועקת ״גנבים, הצילו״ וראה אותה פורצת במרוצה כושלת לאורך המים. הבחורים הביטו אחריה זמן מה ואחר פנו לשוב ולעלות במדרגות.

ואז נתקלו באדון ז׳ורז׳.

״מה אתה עושה פה?״ אמר האחד בתמהון אמיתי.

״הסתלקו״, קרא האדון ז׳ורז׳, רועד כולו מכעס, מבושה ומעוד רגש אחר, שעיקרו קנאה, בצירוף כמה סיבוכים אחרים, שעוד יתבררו לו בימים הרבים שיבואו לאחר מכן.

אחר הבחורים הטיח אגרוף בפניו והממו, בעוד חברו מפרק מעליו את שעון־הזהב שעל פיסת ידו ואחר כך תוחב ידו בכיסיו ונוטל את ארנקו. סמוך לכך בעט אחד מהם באחוריו של האדון ז׳ורז׳ והאיץ בו להרים רגליים ולנוס.

ה

בדירתו רחץ האדון ז׳ורז׳ את פניו, התפשט את בגדיו ושכב במיטתו. התכנית, שהחלה מתרקמת במוחו עוד לפני שהיה עד למעשה הגברת ושני הבחורים, לבשה עתה עור וגידים. בשכבו במיטתו הגה אותה לפרטי־פרטיה: הוא יעזוב מיד את הדירה הזאת. אין לו צורך בה. אולי לא ימכור אותה. אפשר שיסגור אותה על בריח. או שישכיר אותה. והוא עצמו יפנה חלק מן המחסן הגדול שיש לו מאחורי המסעדה. יש שם מקום די והותר בשביל המצרכים וגם בשבילו. ושם יתגורר. ובמסעדה יאכל, מן המאכלים שבמטבח. ובלילה, בשמונה, יפרוש לפינתו שבמחסן.

הדרך הארוכה שעשה, לא נעשתה יפה. היה איזה ליקוי ויש לתקנו. הוא איננו זקוק לדירה זו שבה הוא מתגורר. פרק ארוך מימי חייו, ימי היותו שכיר, התגורר בסמוך למסעדות שעבד בהן, ובאותו פרק זמן לא השכיל להבין משהו. משהו חשוב מאוד, שאפשר ללבן אותו ולהבינו רק כשאדם מתגורר במקום הנכון לו, וחי חיים שהם כשיעור מידתו; עד שאותה מידה תתרחב ותגדל, אם יגלה את טעותו. עכשיו ישוב אל הימים ההם, הראשונים, ויתן לעצמו שהות לתהות על הטעות. יש לשוב אל ההתחלה. אי־שם בהתחלה נעוץ הליקוי ההוא. אם לא יוכל לתקן מה שנפגם, יתאמץ לבקש דרך. מעולם לא קנה לו שום קנין בלא ייסורים; ואולי נתייסר ייסורי־שווא? אולי הדבר שהוחמץ הוא דבר שניתן בחינם? דבר שמספיק לדעת עליו, כדי שיהיה שלך? והוא, אולי, לא ידע מה שאחרים הבינו בנקל כל־כך? האומנם האחרים הללו הם עולם ומלואו, ורק הוא לבדו השוטה? הן לא יתכן שאמנם כך הדבר. קרוב יותר אל השכל שאין הוא יחיד בעיוורונו. קרוב יותר אל השכל שרוב האנשים שוטים, והוא נמנה עם מחנה עצום וגדול, המקיף אותו מכל עבר. אם יושיט יד, אם יעיף עין, – מה שאולי לא עשה מעולם – יראה שהוא גועה בתוך עדר כביר של מיוסרים כמותו. משמע שעליו לגעות בלא בושה, כבשר וכצאן. דבר זה אפשר לנסותו מיד, כאן במיטתו.

והאדון ז׳ורז׳ געה בקול, והגעיה נתגלגלה בחרחור, והחרחור נתגלגל בצעקה והצעקה נתגלגלה בבכי והבכי נתמשך אל תוך הלילה ונתגלגל בשינה ערבה שינה עמוקה שכמותה ידע רק בימי תחילתו.

וכשנעור בבוקר, היה כבר קרוב קצת יותר אל ההתחלה.

---

ריחו המר של הגרָניום

מאת

בנימין תמוז

א

״הגברת זינה״, אמר פעם סשה, ״אולי את יודעת מתי חל יום ההולדת שלי?״

הוא שיער כי הגברת ויינשטיין לא תדע, אבל מקווה היה לרמוז לה בכך שהוא זכאי למתנה פעם בשנה, אולי בצורת יום חופש, שבו יהיה פנוי לצאת בבוקר ולשוב בערב. היתה לו תכנית ברורה מאוד ליום שכזה.

זינה הביטה בו כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה בחייה, וארשת של ספק־ייסורים ספק עווית של צחוק הופיעה על פניה.

״אני אנסה לברר״, אמרה, וידה נעה אל עבר ראשו, אך מיד שבה ונחה על מחשוף חלוק־הבוקר שלה. ״אני יכולה לשאול בהתאחדות עולי לטביה. אני אשאל ואגיד לך״.

סשה הסתפק בהבטחה, מצפה לחדשות כל שהן; אבל שום חדשות לא הגיעוהו.

בכל יום שני בשבוע, בשעה שבע בערב, צילצל פעמון־הכניסה בדירתו של עורך הדין ויינשטיין. אשתו זינה היתה אוטמת מיד את אוזניה בשתי אצבעות ועל פניה הופיעה אותה ארשת שבה היתה מגיבה על כל אי־נעימות, ואפילו קלה שבקלות, שנקרתה לה בדרכה, ארשת של ספק ייסורים ספק עווית של צחוק. האדון ויינשטיין לא נחפז אל עבר הדלת, כאילו ביקש לראות עד מתי תוכל אשתו לעמוד בנסיון החוזר ונשנה מדי שבוע. אך עד מהרה היה רומז לילד סשה, שעם הישמע הצילצול, ועל פי הרוב כבר קודם לכן, היה ניצב במסדרון, מוכן ומזומן לרוץ אל דלת־הכניסה. סשה אץ בשמחה אל הפתח, משתהה מעט בסוף המסדרון, כדי להאריך את ייסוריה של זינה – שכן הוסיף הפעמון לצלצל כל אותה העת בלא הפסקה – ובבת־אחת קרע את הדלת לרווחה, כדי להספיק ולראות כיצד ממשיך הדוקטור גֵרָשוב לסובב את דוושת־הפעמון.

גרשוב היה מפסיק רק כשהופיעו פניו של סשה לנגד עיניו. רק אז היה מתכופף להרים את מזוודתו ולגרור אותה אל הבית.

״מבקש אני סליחה ומחילה״, היה אומר ברוסית נמלצת, ״חסדי־סליחתכם אבקש, אם באתי בשעה שאינה נוחה״.

טקס זה שב וחזר על עצמו מדי שבוע, ביום שני, כבר למעלה משנה. בשבועות הראשונים לבואו של דוקטור גרשוב לביתה, ניסתה הגברת ויינשטיין להסביר לו, שאין צורך לסובב את דוושת־הפעמון יותר מפעם אחת. גרשוב הצטדק ואמר שהוא כבד־אוזן ואיננו בטוח אם הפעמון פועל. לאחר זמן מה נואשו ממנו ופסקו להעיר לו על כך; אבל אם היתה הגברת ויינשטיין שרויה במצב רוח רע ביום שני, היתה אומרת לו, שאת ארוחת־הערב יקבל בין כה וכה, גם אם יצלצל רק פעם אחת. על כך היה הדוקטור גרשוב משיב בחיוך מעונה, שהעלה על פניו הקטנות אלפי קמטים דקים, מתמשכים מזוויות עיניו הבהירות ועד לירכתי סנטרו השפוף. מעולם לא ראה סשה קמטים מרובים כל־כך עומדים לשימושו של אדם אחד. סשה היה מקווה, כי כשיגדל יהיו גם לו כמה קמטים להצחיק בהם את הבריות. כמו כן נהנה סשה מן הצורה שבה היה גרשוב הננזף מעביר יד ימינו, תוך כדי עמידה נבוכה מול מארחיו, על פני בלוריתו הגזוזה, ששיבתה מרובה ושערותיה צפופות; גרשוב היה נטפל לבלורית שלו כאילו עלה זה עתה מן הרחצה והוא מבקש לסחוט מתוכה את המים.

״יפסיק, בבקשה, למרוט את שערותיו״, היתה הגברת ויינשטיין אומרת, ״וייכנס למטבח״.

גרשוב היה מתכופף אל מזוודתו וגורר אותה על פני הרצפה, מחדר האורחים למטבח. ביום השני בשבוע נהג ויינשטיין עצמו להכין את ארוחת־הערב. היה זה יום מנוחה למשפחה, לאחר שבליל־שבת אירחו כתריסר ידידים; בשבת בצהריים סעדו על שולחנם כמה מאנשי העסקים שויינשטיין עבד עמהם ובמוצאי שבת היו באים להתארח בני עירה של הגברת ויינשטיין וקרובים־רחוקים שלה, שנאלצו, תמורת תה ועוגיות, לראות בכל מוצאי שבת, במו עיניהם, עד היכן שפר גורלה של בת עירם וקרובתם העניה־לשעבר, שהיתה אמנם יפהפיית־העיר, אלא שידעה מחסור בימי נעוריה, לפני שנישאה כאן, בארץ־ישראל, לעורך־הדין הקשיש ממנה בשנים לא מעטות.

ערבו של היום הראשון בשבוע היה מוקדש למנוחה גמורה. גם קשה היה לאכול, מפני שהקיבה נאנקה תחת משא שלוש הסעודות שקדמו ליום זה. ואם היה סשה רעב ביום ראשון, קיבל כריך וכוס חלב מידי העוזרת. ביום השני בשבוע נטלה העוזרת יום חופש ומר ויינשטיין עצמו היה מתקין, כאמור, ארוחת־ערב קלה, אליה הגיע דוקטור גרשוב בדייקנות ובקביעות.

הוא מעולם לא הוזמן במפורש להשתתף בארוחה, אלא שנוח היה להאזין לו ולהתבונן בסחורתו ביום זה; ומאחר שבא, אכל עם כולם. שמחה של ממש שמח עליו בייחוד סשה, ולכך היו סיבות רבות, ואפשר שהעיקרית בהן היתה זו, שלשניהם – לסשה ולגרשוב – היה מעמד דומה בביתם של הויינשטיינים. שניהם היו מועילים איך שהוא ולכן גם נסבלים ואפילו זוכים לטובות הנאה מפעם לפעם.

הוריו של סשה, שהיו מבני עירה של הגברת ויינשטיין, קיפחו את חייהם בנסיבות נעלמות כל שהן, והויינשטיינים אימצו אותו להיות בן־בית אצלם לאחר שהובא כיתום מארץ לטביה, מריגה הבירה. עורך־הדין ויינשטיין נמנע מלאמצו לבן, מפני שהיה מטפח עדיין תקווה בלבו להוליד צאצא מאשתו הצעירה. חוקי הירושה היו נהירים לו, ואשתו קיבלה את דעתו ברצון.

סשה היה הולך כל יום לבית־הספר, ככל הילדים, אלא שבשעות הפנויות מלימודים הועסק בשליחויות ונשא משאות מחנויות המכולת ומבתי־המסחר. כמו־כן היה סשה עומד לרשותה של העוזרת בכל ענין שבו נדרשו שריריו של גבר. כך בפירוש הסבירה גברת ויינשטיין את מצב העניינים לעוזרת, כשעמדה אתה על המקח ביום שנתקבלה לעבודה. הסיוע המובטח מידי סשה קיפח את משכורתה של המשרתת וזו שנאה אותו על כך והתעמרה בו, מה גם שנוכחה לדעת כי אדוניה אינם מתכוונים להגן עליו.

מעמדו של דוקטור גרשוב היה דומה במקצת. אף הוא מיוצאי ריגה היה, בן למשפחה עתירת־נכסים, חניך האוניברסיטאות של ברלין והיידלברג, בהן למד בלשנות קלסית ופילוסופיה. בבואו לארץ־ישראל היה ברשותו סכום כסף ניכר, והוא השתמש בו כדי להעביר את ספרייתו אל הארץ החדשה. עתה היה תקוע עם הספרים בדירת חדר עם מטבח ואמבטיה, ובקושי נותר שם מקום למיטת־ברזל קטנה. את הספרים היקרים לו הצליח לשמר על מדפי־עץ; ואילו רומנים, סיפורי־מעשיות וכתבי־עת־מצוירים נערמו מן הרצפה ועד לתקרה בחדר, במטבח ובחדר־הרחצה. אפילו בבית השימוש היו לו כמה ארגזים, בהם החזיק ספרים, שלמחבריהם היה בז מעומק לבו.

ללקוחותיו, שאל בתיהם היה מביא ספרים, אם בהשאלה ואם למכירה, היה מספר שהוא מחסל את ספרייתו; אבל היו לו לקוחות ותיקים למדי, שנשאו ונתנו עמו שלוש וארבע שנים, והללו ידעו שכבר מזמן הדוקטור גרשוב משמש סרסור ושליח בלבד, מחזר על פתחי בתיהם של הבריות, קונה ספרים, או ספריות שלמות, שבעליהן נפטרו, ומן האוצר הבלתי־נדלה הזה של שאריות־רוחניות שהביאו אתם בני־ישראל מן הגולה, הוא מוציא את לחמו.

בכל בוקר היה טוען את המזוודה שלו בסוג הספרים שהיה רצוי ללקוחות של אותו היום. כשהיה שם פניו אל ביתם של הויינשטיינים החזיקה המזוודה כמה כרכים של רומנים־למשרתות, מסוג הדברים שקניֶיגיניה בֶבוּטוֹבָה היתה מפיקה מעטה המזוהם, ואלה נועדו לגברת זינה ויינשטיין. לאדון ויינשטיין היה מביא ספרים של פיאר בֶּנואָה, ולפעמים גם תרגומים רוסיים מספרי מקס נורדאו. עורך הדין ויינשטיין אהב, לפעמים, גם ספרי־הגות, ומתוך ״פרדוקסים״ ו״שקרים מוסכמים״ נהג לצטט בנאומיו שבבית המשפט, להאדיר את רישומו על השופטים האנגלים בבית־הדין המחוזי. כמו כן היה משתמש בפסוקים נבחרים לצורך מאמרים שפירסם מפעם לפעם ב״דואר־היום״ בענייני השעה.

מקור עיקרי לכתיבתו הפובליציסטית של מר ויינשטיין שימש הדוקטור גרשוב עצמו; ומן הטעם הזה היה גרשוב הפרוע, המאריך בצלצול, הגורר מזוודתו ומותיר סריטות ברצפת הפַרקֶט, האוכל בלא מידה בכל יום שני – אורח רצוי, חרף הטרחה והטרדה הכרוכות בכל מגע עמו. וגם זינה היתה קולטת קרעי־שיחה, ממה שאמר גרשוב לבעלה, והיתה חוזרת על הדברים באוזני אורחיה, אם היו אנשי־תרבות. פעם נזדמן לביתה המשורר חיים נחמן ביאליק, שביקש עצת בעלה בענייני בית־ההוצאה שלו, ולמשמע כמה מאמרי־פיה אמר לה שהיא אשת חיל ורחוק מפנינים מכרה.

בסופו של כל ביקור היה גרשוב מעניק לסשה מתנה – חוברת של מעשיות, עיתון מצויר או גלוית־דואר צבעונית, מנופי שוויצריה. פעם אחת תחב לידו, בהיחבא, גלויה שעליה מצא סשה תצלום של אדונית מעורטלת־למחצה.

גרשוב היה גם האיש היחיד ששאל את סשה לתאריך יום הולדתו, מפני שביקש להעניק לו מתנה מיוחדת באותו היום. אבל על כך לא ידע סשה להשיב דבר.

ב

עוד אישיות אחת, מבאי־הבית, נהגה להעניק לסשה כל מיני דורונות, ללא כל סיבה. היה זה שותפו־לעסקים של מר ויינשטיין, עורך־הדין דוידוב, שגם דירתו מצויה בשדרות רוטשילד, לא הרחק מדירתם של הויינשטיינים. את מתנותיו היה דוידוב מציע לסשה כשנתקל בו ברחוב, או כאשר סייע סשה לדוידוב ללבוש את מעילו, בצאתו מבית הויינשטיינים. על הסף, מחוץ לדלת, היה דוידוב תוחב ידו לכיס המקטורן, או לאחד מכיסי המעיל ושולף משם עיפרון או חפיסת־שוקולד, או פנקס קטן כרוך עור, ומניחם בידו של סשה; ובשעת מעשה היה סוגר בידו שלו על ידו של סשה, כמו מצווה עליו להסתיר את המתנה בתוך כף ידו הקמוצה. חיוך ללא־אומר סיים את הטקסים הקצרים הללו ודוידוב היה יורד בחמש המדרגות המובילות לרחוב ומשם נופף בידו לשלום, כמין סימן לסוד כמוס בין השניים, והיה הולך לדרכו.

בהיותו בתוך דירתם של הויינשטיינים נהג דוידוב בסשה מתוך התעלמות גמורה, כדרך שנהגו בו אדוני הבית, וסשה שנא את דוידוב בלבו, אך לא העז לסרב למתנות. הוא שנא אותו גם מפני שהיה עשיר מאוד, לפי השמועה, וגם מפני שהיה הדור בלבושו, חזק מאוד למראה, מחייך תמיד וגם לא נמנה עם לקוחותיו של דוקטור גרשוב, מפני שלא ידע רוסית וגרמנית. דוקטור גרשוב אמר עליו שמימיו לא קרא בספר והוא חוליגן.

דוידוב היה יהודי ספרדי ממוצא בולגרי והיחיד מבאי־ביתם של הויינשטיינים שהיה יליד ארץ־ישראל.

באחד מימי הקיץ, בתחילתה של פגרת־בתי־הספר, נתנה זינה לסשה חבילה גדולה לשאתה אל ביתה של התופרת בצירוף הוראות מפורשות. כמו כן אמרה לו שהוא רשאי לשוב מתי שירצה; אין צורך להיחפז, שהרי עכשיו יש לו חופשה מלימודים והוא רשאי להתענג מעט.

סשה עשה דרכו בצעד מזורז, מקפץ ומדלג על מרצפות המדרכה, מסר את החבילה ואץ בחזרה, במעלה רחוב בוגרשוב, ואחר כך במורד רחוב המלך ג׳ורג׳ אל חדרו של ידידו הקשיש ברחוב רש״י.

גרשוב לא היה בבית. לאחר שדפק סשה על הדלת שעה ארוכה, הציץ בחלון הפונה לרחוב, הלך אל החצר, גרר פח־נפט ריק וטיפס עליו כדי להציץ בחלון בית־השמוש, אך ראה אסלה וספרים. מאוכזב, נרגז על שלא הלך אל גרשוב תחילה, נמאס עליו יום החופש שהוענק לו והוא שם פניו ללכת הביתה. הוא ידע שימצא שם את דוידוב, שותה תה עם הגברת זינה; והוא ידע שהיא תכעס על שהקדים לשוב. לא פעם היתה ממציאה משהו כדי לשלחו מן הבית, אם לא היה באותו יום בבית־הספר. את הענין העתיק הזה הכיר וידע מזמן. גם הבין שדבר־סוד עומד בין השניים ומי יודע אם אין הם פשוט צמד־חמד, מאותו סוג המצוי גם בכיתתו, כשילד וילדה כורתים ברית־סתרים נגד כל שאר ילדי הכיתה ומסתודדים בהפסקות. אמנם אין דבר שכזה יאה למבוגרים, אבל לעולם אין לדעת. גברת זינה איננה אשה טובה ודוידוב הוא בולגרי. בפירוש חוליגן, אמר גרשוב.

על־כן צעד לאטו, אף שהרעב כבר החל מציק לו, והיה הולך ומונה את החנויות שעל פניהן חלף לאורך רחוב אלנבי: השען אוליצקי, רכון על שולחנו הקטן, ובתוך עינו הימנית נעוצה זכוכית־מגדלת נתונה בגליל שחור; כשהוא בא להחזיר שעון מתוקן לידיו של מר ויינשטיין, הוא ניצב בפתח, מפני שאין מזמינים אותו להיכנס, וחיוך אווילי משתפך על פניו; ובקבלו את שכרו הוא קד קידה מכוערת וכמעט שנופל מן המדרגות. מחלבה של ״תנובה״, שבחללה הקטן עומד תמיד ריחה של חמאה צהובה ודשנה – המושג היחיד שיש לסשה על חמאה, מפני שהגברת זינה, וגם העוזרת, מקפידות שלא תהיה לו גישה לריבוע הצהוב שבמקרר. חנות הנעליים של מיקולינסקי; כאן קונים להם הויינשטיינים את הנעליים שלהם. את נעליו של סשה קונים פעם בשנה אצל ״באטא״, חנות לנעלי חוץ־לארץ, זולות וחזקות. הם אינם מתביישים להיכנס ל״באטא״, למרות שבפתח החנות ניצב על פי הרוב סנדלר מובטל, או איש ״האגודה למען תוצרת הארץ״ ובידיו שלט: ״קנה מתוצרת אחיך״. חנותו של מיקולינסקי קטנה, ולכן חריף וחזק בה ריח־העור החמצמץ, בעוד ש״באטא״ היא חנות ענקית ואפילו ריח כמעט שאין שם, וגם הנעליים אינן חורקות, אפילו כשהן חדשות. רוחו נעכרת עליו עוד יותר והוא חדל מלדווח לעצמו על מה שעיניו רואות. בהגיעו לביתם של הויינשטיינים הוא מהסס מלסובב את דוושת־הפעמון. אולי מוטב לחכות בפתחו של בית קרוב עד שיראה את דוידוב יוצא. בטנו מקרקרת מרעב ועולה בדעתו שאולי השעה כבר מאוחרת, אולי כבר הלך לו דוידוב ועוד מעט יגיע ויינשטיין ממשרדו. הוא מחכה עוד קצת ולבסוף הוא הולך אל האשל היבש הנטוע בפינת החצר, בזווית שאליה פונים שני חלונות של דירתם, מימין ומשמאל. הוא מטפס על העץ, מגיע לגובה החלונות ומציץ אל המטבח. אין שם איש ואפשר ללכת אל הפתח ולצלצל. כשפנה לרדת מן העץ נתקלו עיניו בחלון השני, חלון חדר־השינה של זינה ואדון ויינשטיין.

הגברת זינה היתה שרועה על גבה, ידיה מוטלות לצדדין כשאצבעותיה מורטות את הסדין ואגרופה נסגר ונפתח לסרוגין על הבד הלבן. על פניה היתה שפוכה אותה ארשת של ספק כאב, ספק פרץ־צחוק נחנק באיבו. ערומה היתה ומעליה רכן דוידוב, מקרב ומרחיק את גופו לעומת גופה, כשרגליה הוורודות והשמנות חובקות את מותניו בכוח, מפרכסות מעט באוויר ושבות ללפות אותו. עיניה היו מגולגלות לאחור, כלפי התקרה; אלא שלפתע נחו שניהם מזעפם ועיניה של הגברת זינה ירדו מן התקרה ובדרכן אל דוידוב ננעצו, מבעד לחלון, הישר בעיניו של סשה, שהיה תלוי על ענפי האשל, חסר־נשימה וקופא על מקומו.

ג

סמוך לסופו של חודש הפגרה השני גילתה זינה לבעלה שהיא הרה, ולאחר שהם התחבקו והתנשקו הוסיפה ואמרה שהגיעה השעה לסלק את הילד הזר מן הבית. יש לעשות זאת בצורה מכובדת ובעצה אחת עם התאחדות עולי לטביה. דעתה היתה שישלחו אותו לפנימיה החקלאית בבן־שמן וישלמו בעדו שכר־לימוד עד שיסיים שם את חוק לימודיו, שהרי הוא קרוב להיות בן ארבע־עשרה, ככל הנראה, ובסך הכל נותרו שלוש או ארבע שנות לימוד, שבהן ישאו בעול. ויינשטיין הסכים ואמר שהוא מקבל על עצמו לדבר עם סשה. על כך ענתה זינה, שכבר דיברה עם סשה ואין צורך להכביר מלים בנושא זה.

זינה דיברה עם סשה מזמן. היא סגרה עליהם את דלת המטבח, ולאחר שנתנה בו מבט קשה, מבט של ציפיה, שבו כאילו תבעה ממנו שיתוודה על חטאו, אמרה שאין היא תמהה על שתיקתו. וכי מה יש לו לומר אחרי מה שעולל. היא ריחמה עליו, הכניסה אותו לביתה, היא היתה לו כמו אם, היא נתנה לו כל מחסורו במזון, בקורת־גג ובבגדים; והנה, זה מה שהוא גומל לה. מרגל שתול בבית. ללא שום רגש של אסירות־תודה, ממש חזיר מתגולל באשפתות. כפוי טובה וחזיר; כך בפירוש אמרה. ומיד הוסיפה, שאל לו להיות סבור כי אין שכר ועונש בעולם. היא, זינה, מכירה את כל הקצינים הגבוהים שבמשטרה, גם את היהודים וגם את האנגלים. מספיק רמז קל מצדה, תנועת אצבע אחת קטנה שלה, והוא מושלך לבית־הסוהר לכל ימי חייו. אלא שאין היא שואפת נקם. מטבעה לבה רחום והיא מוכנה לשכוח. אולי לא לסלוח, אבל לשכוח היא מוכנה. בתנאי שיהיה פיו סכור לעולמי עולמים. ואם לא יסכור את פיו, היא תדע מה לעשות. ומעט ממה שהיא מסוגלת לעולל לו כבר שמע מפיה. לעומת זאת, אם ידע להימנע מבגידה, אם ידע שחטא כלפיה ושעליו לכפר על עוונו, תשלם לו כגמולו. היא תקנה לו, זמן רב לפני חג הפסח, זוג נעליים חדשות; תיתן לו לפעמים דמי־כיס. היא אפילו מוכנה לשלוח אותו לבית־ספר תיכון, לפנימיה טובה, אם הוא סבור שבית זה צר בשבילו. עליו להחליט, איפוא, אם הוא בוחר בדרך האחת, או בשניה.

סשה האזין לה בעיניים מושפלות. הוא התאמץ לשמוע מה שדיברה, אבל מפעם לפעם נוכח לדעת שאין הוא מאזין כראוי, מפני שלפתע היה שוקע בהזייה ורואה לנגד עיניו את רגליה הוורודות והשמנות מפרכסות באוויר; פעם או פעמיים נבהל להיווכח כי ידו מבקשת לזנק לעבר שמלתה ולהניף אותה כלפי מעלה, כדי שישוב ויראה ממה שראה יום לפני כן. הוא נשך את שפתו התחתונה כדי שלא תפרוץ צעקה מפיו ובכל מאודו היה מקווה שלא תאריך בדיבור. ואמנם כשסיימה אמר בשקט:

״גברת זינה, אני מבקש שתשלחי אותי לפנימיה. אני אהיה בסדר״.

״ילד חכם״, אמרה זינה. ״כך אני אוהבת אותך״.

שיחה זו התקיימה בתחילת חופשת הקיץ; בסוף ימי־החופשה הודיעה זינה לבעלה על הריונה. בין זה לזה היה סשה שרוי בביתם של הויינשטיינים בדרך חדשה ושונה מכל מה שידע לפני כן. אף פעם אחת לא העלה בדעתו להלשין עליה באוזני בעלה, אבל לא מנע מנפשו את העונג להפוך באפשרויות השונות שהיו פתוחות לפניו.

לילה לילה, במיטתו, היה שב למעמד שנתגלה לו ממרומי האשל. לילה לילה היה בא על זינה ובועל אותה. ואחרי־כן, לפני שיירדם, היה מהפך במחשבות. אפשר שראוי היה לו לספר הכל לויינשטיין, מפני ששנא את דוידוב. אלא שאת ויינשטיין היה שונא לא פחות, ולמה יעשה לו טובה? אמנם זו הזדמנות נאה לנקום בזינה; אבל עיכבה אותו המחשבה, שאם ינקום בה, לעולם לא תיענה לו ולא תכניס אותו למיטתה; שכן השתעשע סשה במחשבה, כי לפני שיישלח לפנימיה יאיים עליה שהוא עומד לספר הכול, אלא אם כן תניח לו לבוא אליה, כדרך שהניחה לדוידוב. ובידעו כי כל המחשבות הללו הבל הן, היה נרדם.

בנוהגה של זינה כלפיו לא חל שינוי ניכר, מפני שגם לפני כן נהגה בו כאילו איננו. אבל דווקא ויינשטיין הפתיע אותו. בוקר אחד, כאשר התכופף במסדרון למצוא את סל־הקניות, שעה שויינשטיין נחפז לצאת אל משרדו, ספג סשה לפתע סטירת לחי עזה, מלווה צעקה נרגזת ופראית.

״אידיוט״, צווח ויינשטיין, ״פעם שניה אל תתלבט בין הרגליים״.

ופרץ ויצא מן הבית בחבטת־דלת.

כדבר הזה לא אירע לו מעולם. הוא ניצב זמן־מה על עמדו, תמה אם ייעלב ויפרוץ בבכי או מוטב אולי שילך אל זינה. הוא בחר באפשרות השניה, בא לפניה ואמר:

״אדון ויינשטיין היכה אותי כמו משוגע. אני לא עשיתי לו שום דבר״.

״הוא עצבני״, אמרה זינה. ״אל תדאג, אני אלמד אותו״.

״אני רוצה מחר יום חופש, כל היום״, אמר.

זינה פתחה את מגירת־השולחן, נטלה כמה מטבעות והניחה אותן בכפו. ״קח ותבלה בנעימים״, אמרה.

הוא ספר את המעות. היו בידו שלושה וחצי גרושים, די והותר לבילוי נאה.

ד

באותו לילה נהג בזינה ביד קשה ובעל אותה כמה פעמים, חרף סירוביה. רק אז עלה בידו להירדם, למרות הצעקות שעלו מחדר השינה של הויינשטיינים, צעקות שאליהן התרגל מכבר. אילו מנעו אותו מריבותיהם מלהירדם, לא היה יכול לתת שינה לעיניו מיום שבא אל ביתם. בלילה שבו לא נשמע קול מריבתם היה שוהה ער במיטתו שעה ארוכה ומצפה. חיי הנישואים נצטיירו בעיניו כרצף של זעקות־שבר עם מצוקה בלתי פוסקת. לאחרונה היה שואל את עצמו מתי יש סיפק בידי זינה ודוידוב להשמיע קללות וצריחות זה באוזני זו, שהרי אין להם דירה מיוחדת לעצמם, ומה הם עושים כדי לפתור את הבעיה? אפשר שדוידוב מגדף אותה בכל פעם שהם שרויים במיטה; אלא שסשה לא זכר שום קולות מאותו יום. מכל מקום היה הוא, סשה, מגדף אותה בכל פעם שבא עליה, מפני שהיה בטוח כי אם לא ינהג כך, לא תיעתר לו בשום פנים ואופן.

בבוקר יום המחרת השכים בשעה מוקדמת מן הרגיל. חסר סבלנות היה ורוחו מרחפת בתוך התוכנית שהסדיר מכבר בשביל יומו הגדול.

מן החלון שמע את דממתו הכבדה של יום־שרב קרב ובא. שום ענף לא זע בצמחיה הדלילה של החצר והשמים איבדו את תכלתם והיו לבנים כקיטור מתאבך.

הוא לבש בחיפזון את כותונתו ומכנסיו, תקע את רגליו היחפות לתוך הסנדלים ששימשו אותו זה הקיץ השלישי, ובנטלו שתי פרוסות לחם ומלפפון יצא בלי קול אל הרחוב, בעוד הויינשטיינים ישנים. כל עוד לעס מן הלחם והמלפפון, היה מהלך לאיטו; אך כשסיים פרץ בדהרה ולא פסק עד שעמדו רגליו ברחוב רש״י, מול חדרו של גרשוב. מיד ראה שידידו הקשיש כבר טורח ועמל במאורתו, נע אילך ואילך בגופיה לעורו, נובר בערימות ספריו. סשה עמד לפני הדלת והקיש עליה בנימוס פעם אחת ועוד פעם ולא יותר. הדלת נפתחה, עיניו הבהירות של הדוקטור זהרו כמו שברירי זכוכית זערוריים והקמטים הדקים זרחו בפניו, סביב סביב, מן העיניים כלפי הפה והסנטר. גרשוב חיבק את כתפו של סשה ומשכו פנימה אל החלל הקטן שבין הספרים למיטה. ״שב בבקשה״, אמר. ״באת בדיוק בזמן. הקפה רותח״.

סשה ישב על המיטה וגרשוב קיפץ בין הספרים לעבר המטבח ושב כשבידו שני ספלי קפה; חזר למטבח והביא שתי פרוסות לחם מרוחות בריבת־דלעת. הם לעסו בשתיקה ובשמחה, כמו שניים שעשו יד אחת לבצע משימה, שלקראתה יש להתחזק.

״ובכן, מה?״ אמר גרשוב, ״הצלחת להימלט?״

״אין בעיות״, אמר סשה. ״נתנו רשות. אין בעיות״.

ומיד הוסיף: ״אני, לכל היום אני חופשי. קח אותי אתך לכל היום ואני אסחוב לך את המזוודה כמו כלום״.

״ערמומי אתה, סשה; ערמומי כמו צועני, הה? דווקא היום המזוודה קלה, היום ספרים טובים אנחנו לוקחים, וספרים טובים יש מעט; ובסך הכול למקום אחד אנחנו הולכים, אבל שם נהיה הרבה הרבה זמן. וגם צהריים יתנו וגם במשקה יכבדו, ערמומי שכמותך״.

״וזה לאן?״ ביקש סשה לדעת.

״אה, זה סוד״, לחש גרשוב וזרח בשפעת קמטיו הדקים, ״סוד, ולא מגלים״.

״נו, באמת״, הפציר בו סשה.

״סבלנות, בחור צעיר, סבלנות״, התעמר בו גרשוב. ״הכול בזמן״.

ואמנם על־פי משקלה של המזוודה ניכר היה שאין בה יותר מחמישה־שישה כרכים, בעוד שלבית הויינשטיינים היה מגיע עם עשרים וחמישה עד שלושים ספרים.

״זה מפני שפָפָּה ומָמָה שלך לא יודעים מה הם רוצים״, צחק הדוקטור, ״אז צריך הרבה; אבל היום הולכים למקום אחר. היום זו פואֶמה לגמרי אחרת״.

גרשוב נעל את דלת חדרו על שני מנעולים אבל החלון נותר פתוח, וכשהעיר לו סשה על כך אמר שזה בכלל לא חשוב. שיגנבו.

כשיצאו השניים לדרך עדיין לא הגיעה שעת פתיחתן של החנויות. ברחוב נראו פועלים מקדימים, נוסעים על אופניהם לעבודה, כשסל־המזונות תלוי על כידון האופניים. פקידים הלכו לעבודה כשתיקי־עור בידיהם, אבל הכול היו יודעים שבתיקים הללו אין שום מסמכים, אלא רק כריכים של לחם, מלפפונים וגבינה וכן בקבוק של תה ממותק. בעלי החנויות עמדו בתור לאוטובוס וזקנים משכימי־קום פנו לעבר הספסלים שבפאת המדרכה וישבו שם, עד שתהיה השמש קופחת בחזקה, והרחוב ישוב ויתרוקן. ברור היה כי בעוד כשעה יבער היקום כולו ככבשן. יום־חמסין בישר על עצמו בסימנים שאין לטעות בהם ולמרות השעה המוקדמת הופיעה לפתע מכונית־המים של העיריה והחלה מרססת את הרחוב בסילונים דקים, ימינה ושמאלה. ענן אבק התאבך מאחוריה ומיד כיסה את טיפות המים, שניצנצו לרגע וכבו.

סשה וגרשוב לא חששו לשרב. סשה, מפני שהיה צעיר ולא ידע עדיין שהשרב הוא עניין קשה; וגרשוב, מפני שידע לאן הם הולכים. הם צעדו במעלה רחוב חשמונאים, פנו ימינה ברחוב אחד־העם ושוב שמאלה, חוצים את שדרות רוטשילד, סמוך לביתם של הויינשטיינים. כשעברו שם חייכו זה לזה וגרשוב משך בכתפיו, כאומר: מה אפשר לעשות?

הם הלכו לאורך הרחוב שבו ניצב ועד־הקהילה וראו בחצר את אבזרי העבודה של המוסד – ארבעה מוטות ופרוכת של חופת־קידושין, וכן שורה סדורה יפה של קופות־צדקה, מאלה שמקשקשים בהן בלוויות וקוראים ״צדקה תציל ממוות״.

״הדת זה שטות״, אמר גרשוב. ״זה בשביל הפרימיטיווים. אבל זה טוב, מפני שאם פרימיטיוו לא דתי, אז הוא חוליגן״.

וכשעברו כברת־דרך נוספת וכבר היו קרובים לחצר הגדולה של חברת־החשמל, הוסיף כאילו באותו ענין:

״תגיד סשה, אתה עושה אונניזם? למה אני שואל? מפני שאם אתה קורא הרבה ספרים, אתה לא צריך אונניזם. ספרים זה כמו אהבה, כמו פנטזיה, כמו החיים. אני כבר מזמן מזמן בלי אונניזם, ואין דבר, זה טוב מאוד״.

סשה לא ראה צורך להשיב מפני שהיה מצפה להסברים נוספים; אלא שבמקום שימשיך בדבריו תפס לפתע גרשוב בבלוריתו הלבנה ופלט זעקת־שבר:

״אוי, אני אידיוט!״

״מה קרה?״ נבהל סשה. ״אני יכול לרוץ ולהביא, אם שכחת משהו״.

״בטח שכחתי״, אמר גרשוב, ״אבל לא צריך לרוץ. צריך לשבת קצת, הנה פה, מפני שכבר הגענו ואני לא סיפרתי לך כלום״.

הם עמדו בכביש המוליך מיפו לפתח־תקווה, סמוכים לצלה של חומת אבני כורכר ארוכה. צמודה לחומה, בסיבוב המוליך לתוך סמטאות שכונת־הרכבת, ניצבה חורבה ערבית, שפעם היתה כנראה סַבִיל מפואר ועתה נותרו ממנה רק קימרון מצל וגל של אבנים.

״הנה, כאן נשב״, הורה גרשוב על פיסת הצל שמתחת לקימרון. ״עכשיו תשמע, סשה״.

סשה פער פיו והיה מוכן להאזין.

״׳ווֹינה־אי־מיר׳ של טַלסטוי לא קראת? אין דבר, תקרא. והנה שם יש פיגורה אחת, גרף בולקונסקי. אתה שומע טוב? גם אמו של טלסטוי היתה בולקונסקי, זה השם הנכון שלה. וככה טלסטוי כתב סיפור יפה מאוד על גרף בולקונסקי, ממש יפה… טוב, טלסטוי מת לפני בערך עשרים וכמה שנים, ב־1910. מת, ונשארה משפחה, ילדים, נכדים, וגם קרובים של אמא בולקונסקי; גרף זה כמו נסיך. אותו דבר, אבל ברוסית. והנה היום סשה ילדי הולך להגיד שלום לגרף בולקונסקי. הוא פה, לא רחוק, מנהל של חברת נפט. פה, אתה רואה, על הדלת כתוב מָנָטָשֶף? זה קונצרן של נפט אינטרנַציונלי וגרף בולקונסקי מנהל בפלשתינא. הה, מה אתה אומר? עכשיו תדבר רוסית יפה ותתנהג בנימוס. יש פה אוכל וגם לשתות יתנו; ויש ילדה יפה יפה יפה, פשוט להשתגע. ורוסית היא מדברת כמו פרינצֶסה. עכשיו תראה הכל. תסגור את הפה, סשה, כי זבובים ייכנסו לך״.

סגר סשה את פיו וחש שחיכוֹ נתייבש בשרב.

״ממש לא להאמין״, ליחש סשה. ״שמע, דוקטור גרשוב, זה נורא יפה״.

״אוהו״, אמר גרשוב, ״ועוד איך!״

השניים פנו לעבר השער. וכשאמר גרשוב לשוער שפניו מועדות אל הגרף בולקונסקי, הותר להם להיכנס.

ה

לנגד עיניו של סשה השתרעה חצר שאת סופה אין רואים, מוגנה בחומת־כורכר מצד הרחוב ונמשכת אל עבר שורה של ברושים, שהיו כנראה גבולה השני. עשרות עגלות לחלוקת־נפט ניצבו מכל עבר. מהן רתומות לסוס ומהן ביצולים ריקים. כל עגלה היתה, בעצם, חבית גדולה של מתכת, מונחת על צידה, קשורה לריבוע של עץ, ששני גלגלים תומכים אותו משני עבריו. בקצה האחורי של כל חבית היה ברז נחושת ובירכתיה של כל אחת מהן היתה כתובת ירוקה: ״מנטשף בע״מ״. ריח נפט, מחניק ומעורר בחילה, הקיף את סשה והתנפל עליו גלים־גלים. אחרי שעשו דרכם בין העגלות נכנסו לתחומם של מיכלי־מתכת מתנשאים לגובה של בית בן שתי קומות. האדמה, אדמת חול כנראה, היתה שחורה, ספוגה נפט וקשה כמו כביש של זפת. ליד אחד המיכלים ניצב תור של מובילי־נפט, אותם אנשים שברגיל רואים אותם בעיר יושבים במרומי העגלה, בידם פעמון והם מודיעים לשכונה על בואם, ועקרות־הבית רצות אחריהם, מתייצבות בתור ומקבלות מהם מנה מדודה של נוזל ומשלמות כמה שהאיש משית עליהן. אתם אפילו אי־אפשר לעמוד על המקח. וכאן, בחצר, ניטלה מהם כליל הדרת־הכבוד שהיו עוטים בעיר והם נראו כקבצנים המצפים לצלחת מרק ליד בית־התמחוי. מחלקי־הנפט המשועממים ונמוכי־הרוח הביטו מתוך סקרנות זועפת בזקן ובילד, שהיו כאן האנשים היחידים שבגדיהם לא גועלו בנפט, ועשו את דרכם לאותו מקום שבירכתי החצר, ששום מחלק־נפט לא הורשה להציג שם את כף רגלו.

ההליכה אל מעמקי החצר נראתה בעיני סשה כמתמשכת לנצח. הוא לא שיער כי ייתכן שיהיה בתל־אביב מקום כזה, כולו מיכלים, עגלות, אנשים שותקים וצחנת־נפט מקיפה את כל אלה מסביב.

ולפתע, לאחר שטיפסו כברת דרך קצרה במעלה קפל־קרקע שהתגבה לפניהם, כמו נחתך ונסתיים בבת אחת עולמה של חצר הנפט, ולנגד עיניהם נתגלה כעין עמק קטן; ובעמק הזה היתה האדמה חרושה ורעננה. גדר נמוכה, עשויה כפיסי־עץ צבועים לבן וירוק, לסירוגין, הקיפה את העמק משלושת עבריו, ומאחור ניצבה אותה שורת ברושים אפלה, שראה סשה בבואו לחצר. הברושים הדיפו ירקות דשנה, מושקית ומטופחת. באוויר עמד ריחה של אדמה רטובה. הם נכנסו בשער שבגדר וצעדו לעבר הבית היחיד שניצב בירכתי העמק, תומך את גבו בחומת הברושים. היה זה בית לא גדול, בנוי אבן; ואותם חלקי אבן שמהם היו מעוצבים משקופי־החלונות ומסגרת־הדלת, היו מסוידים בכחול. השביל המוביל אל הבית סומן בשוליו באבנים מסוידות בלבן והוא היה מרופד חול לבן שהובא לכאן, ככל הנראה, משפת־ימה של תל־אביב.

בחזיתו של הבית צמחו שיחי גרָניום. פרחיהם האדומים ועלוותם הירוקה־כהה סימנו בעיני סשה הנדהם את הגבול שבין העולם לבין הבית; בין השרב הנורא שבחוץ לבין מנעמיה של הצינה שהיתה שורה, ללא ספק, בתוך הבית; בין מחלקי־הנפט שבחצר, לבין האנשים שבתוך הבית; בין זינה ובעלה לבין דוקטור גרשוב, סשה והגרף בולקונסקי.

דוקטור גרשוב קרב אל הדלת והקיש עליה שלוש נקישות. סשה ביקש לעצור בעדו, כדי שלא יוסיף לדפוק על הדלת, אבל לא היה צורך בכך. גרשוב ידע יפה את ההבדל שבין כאן לשם. סוּדָנִי ארוך ודק־גיזרה, לבוש גַלַבִיה לבנה, פתח לפניהם את הדלת באטיות, רמז להם שילכו אחריו והנחה אותם לאורך מסדרון קצר. הוא הורה להם בידו להיכנס לבית־שימוש מזרחי, בו הצביע על ברז ועל מגבת. הם נתבקשו להסיר את נעליהם ולרחוץ את רגליהם. יחפים ונהנים מצינת מרצפות־האבן בכפות רגליהם צעדו השניים אחרי הסודני – גרשוב ראשון וסשה עם המזוודה אחריו. כשהגיעו אל דלת ירוקה דפק עליה הסודני פעם אחת, האזין, פתח את הדלת זהיר־זהיר והשתחווה אל תוך החדר. מיד לאחר מכן רמז להם שייכנסו וסגר את הדלת אחריהם.

הם עמדו בחדר מקומר ומסויד בלבן, שהיה מהול בקורטוב של תכלת, גדול למדי ואווירו קריר להפליא. על רצפתו היו פרושים שטיחים אחדים, שכיסו את רצפתו מקיר אל קיר ולהם גוונים של אדום, חום וכחול עמוק.

שום רהיטים – זולת ספה נמוכה מכוסה בד לבן וטס נחושת עגול מוקף כמה שרפרפים, מוגבה מעט מן הרצפה על ידי שלושה כלונסאות עץ מצולבים, ועליו כמה דברי מתיקה וספלוני קפה ריקים – לא היו בחדר. על הספה ישב, בשיכול־רגליים, איש יחף לבוש חלוק לבן וספר בידו. לאיש היו שערות ארוכות, כשערות אשה כמעט, עיניו גדולות וחומות והן הביטו בנחת על הבאים, בלא לברך ובלא לדחות. צבע עור פניו היה לבן להפליא, כאדם שמעולם לא ראה אור שמש. לרגע חשב סשה שאולי זה שוטר בריטי שהתחפש לנסיך רוסי; אבל מיד התבייש ברעיון הזה.

דוקטור גרשוב קד קידה קלה ובירך את הנסיך, בצירוף מלוא־תוארו. האיש הניח את הספר מידו והשיב ברכה בקול רך ונמוך, כמעט בלתי נשמע.

״והנער של מי הוא?״ שאל בנועם, בקול לאה, בלא חיוך, כאילו היה חיוך עשוי להעליב את סשה.

״בנו של ידיד, מאזרחיה המכובדים של העיר הזאת״, השיב גרשוב.

״יפה״, אמר הנסיך בולקונסקי, ״נדאג לשעשע אותו ככל שיהיה לאל־ידנו״.

הוא הקיש כף אל כף והסודני הופיע בפתח. ״שלח אלי את נָהידה״, אמר הנסיך בערבית. אחר כך פנה אל גרשוב והושיט ידו בלי אומר. מוכר־הספרים שלף בחיפזון כרך אחד מן המזוודה והגישו לנסיך. בולקונסקי רמז להם שישבו על השרפרפים והוא עצמו פתח את הספר והחל קורא בו. עד מהרה סיים דף אחד ועבר אל משנהו, וממנו אל הבא אחריו. סשה הביט בגרשוב בשאלה והלה רמז לו באצבעו שישתוק. הבין סשה שהם עתידים לעשות בבית הזה כל היום כולו, ואולי אפילו ימים אחדים, עד שיסיים הנסיך לקרוא בכל הספרים, ישלם לגרשוב דמי־התענוג ויפטור אותם לבתיהם. סשה היה רוצה לקום מעל השרפרף ולהציץ בחלון, אבל חושש היה להניע איבר. הוא האזין לדממה שעמדה בחדר, מקווה לקלוט רחש כל שהוא, כדי לנחש על פיו מה עוד מצוי בבית; אבל אוזנו לא קלטה דבר זולת איוושתו של הנייר, כשהפך הנסיך את הדפים.

ולפתע ידע שבחדר מצוי עוד מישהו. הוא לא שמע קול דלת בהיפתחה ואף־על־פי־כן ידע ברור שזוג עיניים מביט בגבו. הוא סב על השרפרף וראה נערה ניצבת בדלת ומביטה בהם, מחייכת. לא היה בלבו צל צלו של ספק, שהוא כבר ראה אותה לפני כן. יחד עם זאת ידע ברור שלא יעלה בידו לזכור מתי והיכן ראה אותה, מפני שמתעתעים בו מן השמים, אם גם לא מתוך כוונה רעה; אולי להיפך. אפשר שזומנה לו כאן שעת רצון, שאליה התפלל מיום שהגיע אל בית הויינשטיינים, כשנכרת החסד מחייו.

סשה הבין שאסור לו להוציא הגה מפיו עד שתינתן הרשות לכך; אבל מבקש היה ללחוש לפחות: מי את?

כיוון שהסתכלה בו, הביט בה אף הוא הישר בפניה. בתחרויות־מבטים שהיה עורך עם חבריו בכיתה הפסיד סשה תמיד והיה מסלק את עיניו לצדדים, כשהוא טוען שזה פשוט נעשה משעמם. עתה לא היה מקום לטענה שכזאת, והוא המשיך להתבונן בה לא רק מפני שהיתה מה שהיתה, אלא מפני שמבטה כמו אמר מפורשות: הבט בי כמה שאתה רוצה. אני מוכנה שתביט בי לעולמים, אם זה רצונך. הנה אני מחייכת אליך לאות ולסימן. התכירני?

בולקונסקי רמז לנערה שתקרב אליו, ולפני שפנתה לעברו אמרו עיניה לסשה: סלח לי, מיד אשוב. הנסיך לחש לה משהו על אוזנה והיא נענעה לו בראשה, באה ועמדה אצל שרפרפו של סשה, חייכה ואמרה: ״בוא, נלך לנו מכאן״.

הביט סשה בנסיך וראה שהוא קורא בספר. הביט בגרשוב והנבל הזקן קרץ לו בעינו. סשה התבייש בהתנהגות זו של ידידו, אבל את הנזיפה דחה לפעם אחרת. הוא קם והלך אחרי הנערה.

במסדרון, כשהיה צועד אחריה, מפני שהמקום היה צר לשני אנשים מלהלך זה בצד זה, עצם את עיניו והתאמץ לזכור היכן נגלתה לפניו בפעם הראשונה; אך כשעלה המאמץ בתוהו שב להתבונן בה וראה שהיא עוטה אותו חלוק לבן שכיסה את גופו של הנסיך. סרט אדום הידק את החלוק למותניה והוא ראה שרוחבם של מתניה כרוחב ירכו האחת. ואולי פחות מכן.

בלכתה, פנתה לאחוריה ואמרה: ״שמי נָהידה, ומה שמך?״

האומנם שמה כך? סשה כאילו זכר שם אחר, אבל לא היה מוכן להתעכב על מכשול פעוט שכזה.

הוא לחש את שמו, אך לא שמע קול יוצא מפיו. השתעל, איפוא, לחלח את גרונו וחזר על שמו.

היא הובילה אותו לחדר דומה לחדר הקודם, מקומר כמותו, אבל מיד ניכר שזה המטבח, מפני שהיו שם סלי־נצרים מלאים ירקות ופירות וכן היו שם מקרר ושולחן עבודה שנתמשך לאורך אחד הקירות. במקום וילון היה החלון מעוטר אשכולות של שום ובצלים ובירכתי החדר ניצבו שולחן קטן ושני כיסאות. היא הצביעה על אחד הכיסאות ואמרה שמיד תכין משקה צונן והם יוכלו לשוחח כאן באין מפריע, עד שיסיימו האדונים את עסקיהם.

קולה היה ידוע לו לא פחות מפניה, לא פחות מכל ניד של גופה.

הוא הביט בה כשהתכופפה אל המקרר והוציאה משם קנקן זכוכית ובו נוזל אדום כדם. נדמה לו שתנועה זו ממש, על כל פרטיה, כבר ראה. אי־אפשר היה לטעות במה שעשתה. כל מעשיה היו שונים ומשונים ממעשיהם של האנשים האחרים, אף־על־פי שלא הבין במה היו שונים וגם לא שאל. שאלות כאלה אין שואלים, וחייב יהיה לפתור את החידה בעצמו. כדי להרוויח זמן יכול הוא לשאול, בינתיים, בת כמה היא, או ממתי הם גרים בבית הזה, ואם אביה מניח לה לצאת לפעמים אל העיר; שכן מעודו לא ראה אותה בעיר. בזה היה בטוח.

מכל מקום פתח פיו ואמר: ״המשקה האדום הזה, מה זה?״

״מיץ רימונים״, אמרה נהידה, ״מהפרדס. יש לנו בוסתן בעזה ובחגים אנחנו נוסעים שמה. אתה רוצה לבוא אתנו פעם?״

סשה נבהל ומיהר להשיב: ״אני, נוסע אני בקרוב למקום רחוק ואינני יכול עכשיו; אולי כשאסיים את לימודי״.

נהידה מזגה לו כוס והגישה אותה לפניו. אלהים, חשב סשה, היא כבר הגישה לי פעם את הכוס הזאת. היא כבר עמדה לפני ממש כך. איך לוקחים את זה מיָדה, איך מקבלים את זה? איך קיבלתי את זה מידה בפעם הראשונה?

ידו רעדה והוא גייס את היד השניה והחזיק בכוס כפי שמחזיקים בחיית־שעשועים מפרכסת מפחד. המיץ נשפך על רצפת האבנים ושטף בערוצים דקים אל החריצים שביניהן. הוא הביט בה אובד־עצות, אבל כשפגש בצחוק שבעיניה חייך גם הוא, נרגע ואמר שהכוס היתה מלאה מדי. הוא אמר שיש לו הרגל לשתות כל משקה – כולל תה, מיץ או חלב – כשהכוס מלאה כדי מחציתה בלבד. ורק אחר־כך הוא מצווה שימזגו לו עוד חצי כוס.

נהידה הסכימה עמו מיד ואמרה שלא ידעה דבר על מנהגו והרגליו, ומעתה תקפיד. היא הספיגה במטלית את המיץ השפוך, רחצה ידיה בכיור ושבה ומזגה לו מחצית הכוס. הוא גמע אותה בבת־אחת ורק עתה הרגיש כמה היה צמא. היא מיהרה למזוג לו עוד מחצית הכוס. ״תודה״, אמר סשה, גמע גם את המחצית השניה והשיב את הכוס הריקה אל ידה. ״זה יספיק״.

״והיכן תלמד?״ אמרה נהידה, כשהיא יושבת על הכיסא ממולו. וכשישבה הוסיפה: ״סשה״.

כך ביטאו את שמו בזמן אחר, במקום אחר, אולי לפני היותו. שוב לא היה מסוגל להכיל את המעמד הזה. הוא חש צריבה עזה בשתי עיניו וקם מן הכיסא ופנה אל החלון. המלה סשה, כדרך שביטאה אותה נהידה, היתה כמו רעם שהתגלגל והתפוצץ במקום אחר, רחוק בזמן, וקולו הבעית אנשים אחרים, שכבר אינם. הדמעות ירדו על לחיו והוא מחה אותן באגרופו. בהביטו בחלון, מבלי לראות מאומה, אמר:

״יש לכם כאן מקום יפה מאוד. הגרניום ביחוד״.

״אתה אוהב גרניום?״ שאלה נהידה מכיסאה.

״מאוד״, אמר סשה.

״לפני שתלך אתן לך עציץ במתנה. לנו יש מין מיוחד״.

״אין צורך״, מיהר סשה, זו הפעם השניה, לדחות את החסד הברור שירד עליו; חסד שאין אולי כל סכנה לדחותו, מפני שהוא בא מכוח שאינו נרתע מטיפשותו של סשה. ״אין שום צורך״, חזר בעקשנות. ״הבית שלנו מלא גרניום. בחצר, במרפסת, אפילו בגן שעל גג הבית שלנו. אנחנו שותים שם תה בקיץ. באים המון אורחים. אין לי שום צורך״.

הוא פנה מן החלון ושב אל הכיסא.

״ועדיין לא סיפרת לי היכן תלמד״, אמרה נהידה. ״אתה רוצה עוד מיץ?״

״אפשר עוד כוס״, אמר.

״חצי כוס״, צחקה נהידה.

״התכוונתי לחצי״, אמר סשה.

״אני יודעת״, אמרה; ״עכשיו אעשה הכל כפי שאתה רוצה״.

הוא גמע מן הכוס, הניחה על השולחן ואמר:

״אני נוסע ללמוד בבית־ספר גבוה. יש שם בוסתנים של רימונים ואני אגור בחדר מיוחד לעצמי ויש שם קולנוע ומגרש כדורגל וכל יום שוחים בבריכה. ובכל יום שבת יבואו הורי וייקחו אותי לטיול במכונית שלהם, לכל מקום שאבקש מהם״.

״בקש מהם שיקחו אותך לעזה״, אמרה נהידה, ולאחר שהות־מה הוסיפה: ״סשה״.

הוא ביקש לקפוץ שנית מכיסאו אבל עיניה הביטו בו בתחינה והוא קיווה שאולי יעלה בידו הפעם שלא לחמוק מן החיבוק הזה, שלא חובק בשכמותו מעולם, חיבוק שניתן לו עתה בלא שיהיה לו הכוח לעמוד בו או להימלט מפניו. הוא השפיל את עיניו, רוגז על עצמו, מאושר, אבוד ומתיירא מן הרגע שבו ייפסק הכל. בפרץ זעם, שהיה מכוון אל מעמדו הנואש, הפטיר כלפי הרצפה:

״הורי לא נוסעים לעזה. הם לא אוהבים את זה. הם נוסעים כל קיץ לבית־מלון, או לחוץ־לארץ״.

נהידה קמה ממקומה, פנתה אל המזווה שמתחת לשולחן־העבודה של המטבח והחלה מוציאה משם כמה דברים שנראו בעיניו כמגשים ופנכות.

״אני צריכה עכשיו להגיש קצת מזון לאורח שלנו, ומיד אשוב״, אמרה. ״שיאכלו הם קודם, ואחר־כך נעשה לנו כאן סעודה עליזה״.

כשנשאר לבדו בחדר נחפז להסדיר את מחשבותיו. הוא הבין שלא הרס עדיין את האפשרות הטמונה ביום הנורא הזה, שאולי הוא רק חלום. אבל גם ידע, שאם יוסיף להלאות אותה בסירובים ובפטפוטים על רוב כוחו וגבורתו ועל עושרם של הויינשטיינים, אולי תמאס בו, בכל זאת, בסופו של דבר, ותסתפק בכך שתגיש לפניו מטעמים, כפי שציווה עליה הנסיך. הגיעה איפוא השעה שישאל אותה, כדרך ששאלה אותו, כמה דברים על חייה ועל לימודיה. ראוי למשל, שישאל אותה כיצד זה שבתו של הגרף בולקונסקי קרויה בשם נהידה. מן הסתם תספר לו שהנסיך נשא אשה ערביה מעזה – בת־שייכים, כמובן – ומפני כן שמה נהידה. מכל מקום יניח לה לספר קצת על עצמה. ואולי מוטב – אולי באמת מוטב, סוף סוף – שיתנפל לרגליה, יאמר לה שהוא מוכן להקריב למענה את חייו; יפציר בה שלא תשיב את פניו ריקם, אף־על־פי שהוא רק נער, לעת עתה. גם יספר, בלי כחל וסרק, שהוא יתום, שאין לו בעולם איש זולתה, שזינה היא מכשפה רעה, והוא הצליח עתה להימלט מפניה, והוא הולך לקראת חירותו ובבוא היום ישוב ויטול את נהידה עמו. אולי ישאל אותה אם נכון הגרף בולקונסקי לקבל אותו אל משק־ביתם; והוא, סשה, יעבוד אותו באמונה ויוכיח כי הוא ראוי לקבל את נהידה; לא עכשיו. אפילו מקץ שנים. מקץ כל זמן שיושת עליו. הוא יחרוש את אדמת העמק הקטן הזה. הוא יצבע פעמיים בשנה את כלונסאות הגדר בירוק ובלבן ויסייד את אבני השביל ואת משקופי החלונות. ויום־יום ישקה את פרחי הגרניום, יגזום את העלים הנבולים, יעדור סביב לשיחים, ובסופו של היום, לעת ערב, ישב יחף, שלוב־רגליים, מול שורת הפרחים האדומים וישאף מלוא ריאותיו את ריחו המר של הגרניום, שכרו בכל עמלו והבטחה ליום שבו תהיה נהידה שלו.

וביום מן הימים אולי גם יעלה בידו לזכור היכן נפגשו בפעם הראשונה.

כששבה אל המטבח שש עליה כל־כך – מפני שהיה חושש כי לא תשוב לעולם – עד שאמר מה שהיה בלבו: ״כאילו שהלכת מפה לפני מאה שנים. יופי שחזרת״. השתהה מעט וניסה כוחו: ״נהידה״, לחש.

״עכשו נאכל אנחנו״, אמרה. ולאחר שהות מה הוסיפה: ״סשה״.

הנה, היה להם עתה סוד משלהם לשחק בו. הוא ידע שהמשחק הזה מקרב אותו אל רגע הזכירה.

בזריזות, שלא התבטאה בתנועות נחפזות אלא דווקא בתנועות אטיות, אבל כמו מתורגלות להפליא, ערכה לפניו שולחן של מעדנים מזרחיים שכיוצא בהם לא ראה אף פעם; אבל כאשר שם אותם בפיו, בעצימת עיניים, שוב היה קרוב יותר אל רגע הזכירה.

כשהרים את עיניו מצלחתו והתבונן בה באכלה, שבו רמצי־אש ופרצו אל תוך עיניו והן שבו ונתמלאו דמעות, בלא שיוכל עוד לעצור בעדן; והפעם גם לא טרח לנגבן. מבעד לדמעותיו הבחין שהציצה בו וראתה שהוא בוכה, אבל השפילה את עיניה אל צלחתה; וכשסיימה לאכול קמה, עיניה עדיין מושפלות, פנתה אל הכיור והתעסקה בהדחת הכלים. היא שהתה שם יותר מן הנחוץ, זאת ידע בלא ספק, גם הבין שהיא מניחה לו לבכות, מפני שהיא יודעת וזוכרת הכל, רק אינה מגידה לו, בינתיים.

סשה היה עתה מאושר ועייף מאוד, כאילו ביצע ואמר כל מה שתיכנן והחליט לומר כאשר הלכה להאכיל את בולקונסקי וגרשוב. ומאחר שגילה לה כל סודותיו ואהבתו היה מצפה עתה בסבלנות – והוא הבין שציפייתו עשויה להימשך ימים רבים מאוד – לגלגולים שיבואו.

כששבה נהידה אל השולחן נשאה בידיה מגש־נחושת ועליו שני ספלוני קפה עם מיני־מאפה מתוקים, מהם טבולים בדבש ומהם ממולאים באגוזי־דמשק ירקרקים.

״אם אוּכל פעם לנסוע לעזה״, אמר, ״אבוא להגיד לך״.

״אני בטוחה שתבוא״, אמרה.

״פה, אצלכם, חצר גדולה עם נפט״, אמר סשה. ״לא נותנים להיכנס בשער. איך אני אכנס, אם אוכל, אולי, לבוא?״

״תגיד שאתה אל הגרף בולקונסקי, והם ייתנו״, אמרה נהידה.

אחר־כך ישב שותק ומביט בה, מחייך מפעם לפעם ומחניק פיהוק. עייפות נוראה נפלה עליו ועיניו ביקשו להיעצם; אבל יותר משחשש לעלוב בה, פחד פן יתעורר ויווכח לדעת שלא היה זה אלא חלום. גם חש, שבפעם הזאת שוב אין בו כוח לעמוד בדבר הזה. כשבא הסודני הגבוה להודיע שגרשוב סיים את ענייניו אמר סשה שלום לנהידה; וכשפנה כבר ללכת מן המטבח שב לפתע על עקביו ולחץ את ידה בחזקה. כשהשיבה לו בלחיצת יד עלה זכרה של סנונית בלבו; סנונית שבמו־ידיו תפס ביום שרב, כשהיתה כמתעלפת בחצר ביתם של הויינשטיינים; והסנונית פרכסה בכנפיה ובכל גווה הקטן, כשביקש להחזיקה בידו. הוא נבהל אז והניח לה לשוב ולצנוח על האדמה. בערב, כשחזר לאותו מקום שבחצר, כבר לא היתה שם הסנונית, והוא קיווה שרוחה שבה אליה והיא פרחה לה.

גרשוב חיכה לו על השביל.

״אתה רואה״, אמר הדוקטור, ״המזוודה ריקה. הוא קנה הכול. נו, ומה דעתך? והארוחה, איך היתה? האם הגזמתי?״

סשה חייך ולא ענה. רוצה היה להתנפל על גרשוב בנשיקות, ללטף את פרצופו הקטן, למשוך בבלורית השיבה שלו, לצעוק מחדווה. אבל הוא שתק, מחייך ומהלך לצד ידידו בשביל המרובץ בחול, ומשם – בין המיכלים – לעבר העגלות. עד מהרה הגיעו אל השער ויצאו לדרך פתח־תקווה.

״מה פתאום שמה נהידה?״ אמר סשה. עתה, כשהיו בחוץ, ומקסם־השרב מאחוריהם, העז לדבר.

״שמה נהידה מפני ששמה נהידה. ומה רע בשם הזה?״ תמה גרשוב. ״שם ערבי רגיל״.

״אבל מדוע בחר לו נסיך רוסי לקרוא לבתו בשם ערבי?״ התעקש סשה.

״בתו?״ ציחקק גרשוב, ועיניו הכחולות נעשו לפתע עיני נואף־זקן, ושברירי הזכוכית הזערוריים נעשו טיפות שמנוניות של ליחה, ״מה פתאום בתו? הרי זו אשתו, סשה. אשתו החוקית. הוא עשיר, הוא יכול להרשות לעצמו, בגילו, מה שאני לא יכול. מה שגם אתה לא תוכל, אולי. בתו… סיפור יפה!״

ו

פגרת־הקיץ הגיעה אל סופה. עוד לילה אחד ילון סשה בבית הויינשטיינים ולמחרתו יסע לבן־שמן. כבר קנו בשבילו כרטיס ובעשר בבוקר יצא האוטובוס לדרכו. יום זה, יומו האחרון של סשה בתל־אביב, יום שני בשבוע היה. בפעם האחרונה יראה את גרשוב ויסעד על השולחן שבמטבחם. האדון ויינשטיין רמז שיתקין ארוחה מיוחדת לכבוד הפרידה וגם הבטיח מפורשות, שיש לו מתנה בשביל סשה. זינה אמרה, שלִבה סמוך ובטוח, חוש מיוחד במינו אומר לה, שעוד יוסיפו ויתראו.

בערב, סמוך לשעה השביעית, ניצב סשה דרוך וחיוור בפאתי המסדרון, מצפה לקול הפעמון. הפעם יזנק מיד ויפסיק את הקול. בשום פנים ואופן אין הוא רוצה לראות את זינה אוטמת אזניה, כשעל פניה נשפכת אותה נהרה מעוררת־פלצות. למרבה ההפתעה לא היו הכנותיו נחוצות. צלצול קצר, רפה, נשמע בדלת ונפסק. גם גרשוב היה כנראה עצוב ולבו לא הלך אחר שעשועים. סשה פתח לפניו את הדלת ונטל מידיו את המזוודה. הכול פנו למטבח וישבו אל השולחן. זינה התנדבה לשרת לפני המסובים והאדון ויינשטיין הודיע שעומדים להגיש פשטידת בשר־קצוץ בביצים. בשעת הסעודה השמיע ויינשטיין דיבורים סתומים על כך, שנסיעתו של סשה, עם כל צער־הפרידה, אין בה כדי להשבית שמחה שמצפה לכולנו, ושכתוצאה ממנה ישוב ויישמע בבית הזה קולו של ילד.

אמר גרשוב: ״זה ניסוח משפטני מדי. אולי תדבר ברורות, מר ויינשטיין?״

״ברורות ידברו העובדות, בבוא שעתן״, השיב ויינשטיין והציץ בזינה, ושניהם חייכו זה לזו. ״מכל מקום״, הוסיף ואמר, ״צר לנו שעלינו להיפרד מסשה; אלא שלטובתו הדבר, כדי שיהיה לו מקצוע מועיל, מקצוע שעתידו בארץ־ישראל מובטח, כשאנו מתבוננים בתהליכים הכלכליים של הארץ הזאת. יחד עם זאת״, הוסיף ואמר, ״לא יצא מכאן ריקם. קיבלנו על עצמנו לשלם כל הוצאות הלימודים, עד לסיומם המוצלח, כפי שאנו מקווים. וכמו כן מקבל סשה ממני, כאן ועכשיו, כאות חיבה מיוחד, סך שתי לירות, ואני סמוך ובטוח שידע להשתמש בהן בתבונה״.

האדון ויינשטיין ירד לכיס אפודתו, הוציא מעטפה והושיטה לסשה. סשה הודה לו במנוד־שפתיים אילם. גרשוב, שלא היו רחמים בלבו, מחא־כף וזינה הצטרפה אליו ברצון ובהתלהבות. סשה חיטט במזלגו בתוך הפשטידה והביט בצלחת.

לפני שנתפרדה החבורה רמז גרשוב לסשה שילווה אותו אל הדלת. מחוץ לדירה, על מישורת המדרגות, חיבק את הנער ונשק לו על פיו. סשה השיב לו בחיבוק רפה והיה מבקש לבכות. אבל עיניו היו יבשות. הוא לא רצה לנסוע לבן־שמן, אבל ידע שהנס לא יתרחש, והויינשטיינים לא יחזרו בהם ולא יבקשוהו להישאר. הוא עמד על מישורת המדרגות והתבונן בגרשוב הנושא את מזוודתו ומתרחק בצעדים כבדים. איש לא קרא לו מן הבית לשוב ולהיכנס, והוא נכנס איפוא – בפעם אחרונה – ופרש לחדרו.

בלילה שכב ער במיטתו, רכבות היו מהלכות בתוך רקותיו ומקדח של פלדה נקב את מצחו. בעיניים פקוחות לרווחה, נעוצות בתקרה האפלה, נרדם. זינה נכנסה לחדר, זחלה אל מתחת לסדין שלו ומשכה אותו אל חיקה. והוא התעורר בזעקה והספיק לשמוע את קולו שלו מנסר בחדר. אחר־כך שב ונרדם, ישן שינה כבדה, ללא חלומות.

בבוקר היתה זינה צריכה לנענע אותו בחזקה, מפני שכבר חלפה השעה השמינית. הוא פקח את עיניו, הביט בה בבהלה וקפץ מן המיטה. בחיפזון התרחץ, שם עליו את בגדיו, שתה כוס תה בעמידה וביקש סליחה. עליו לסדר עוד משהו בעיר ומיד ישוב. ולפני שיספיקו לעכב בעדו נמלט מן הבית.

הוא פנה לעבר רחוב אלנבי, מהלך בעיניים עצומות־למחצה, ומבלי שיראה דבר הכיר כל גדר וכל חלון ודלת שעל פניהם חלף. שלום לכם, מלמל לעצמו. שלום לכם. אני הולך, אף־על־פי שאני רוצה להישאר. אין לי שום צורך ללכת.

הוא ידע עתה בבירור שהוא אוהב את הויינשטיינים אהבה נכונה, נכנעת, ככל שצריכה אהבה להיות. אין לו זולתם איש, ואת מישהו הן חייבים לאהוב. וגם רחמים קשים ריחם אותם בלבו, רחמי ילד את הקשישים, שעולמם מכוער, חייהם מרורים ושווא, מסע שעלה בתוהו ועוד מעט יגיע אל קצו בלי תכלית, קצו של כיעור, שנגאל רק כשהוא תם. אילו השאירוהו אצלם היה לפחות מי שיחוס עליהם. שום אדם זולתו לא יחוס עליהם. את ויינשטיין איש לא סובל; ואת זינה משעבד דוידוב בלא אהבה. לכל היותר הוא מגדף אותה תמורת דודיה, שויינשטיין קנה אותם בכסף. הוא ידע כל זאת ללא צל של פקפוק. אלא שהם דחו אותו.

עד מהרה הגיע אל מחוז חפצו, נכנס לחצר שבה היתה משתלה וחנות של פרחים וביקש עציץ של גרניום אדום. לאחר ששילם עמס את העציץ על שכמו ושב אל ביתם של מאמציו.

״גברת זינה״, אמר בפנים קפואות, ״זה אני, במתנה״.

הגברת זינה אמרה שהיא נרגשת, וכהוכחה לכך נשקה לו על מצחו.

בשעה העשירית היה סשה יושב באוטובוס ההולך לבן־שמן. ויינשטיין לא יכול ללוותו, מפני שהיה לו משפט באותו היום.

עד מהרה היתה העיר מאחוריו ועצי זיתים זקנים, שעליהם המוכספים נראו יבשים והבקעים שבגזעיהם היו בעיני סשה כמין ייאוש גמור והשלמה סופית, חלפו על פניו ונסוגו.

---

בנו של דוקטור שטיינברג

מאת

בנימין תמוז

אל תדבר אתי על אהבה, אמר חיים הר־אבן, פקיד במועצה לשיווק פרי־הדר, למרות שאף אחד לא דיבר אליו על אהבה. על אהבה גם אני יודע משהו… אני אגיד לך איפה תוכל למצוא חומר אותינטי; בצוואותיהם של אנשים. קראת פעם צוואה של מישהו? חבל. בדרך כלל זה דוקומנט משעמם: רכוש, מספרים, תאריכים, הבעה נואשת ומגושמת של רגשות, ולבסוף רשימת אנשים. אבל כשאתה מגיע לרשימת האנשים, שים לב! פתאום אתה עשוי למצוא מין סעיף שכזה: ״רוצה אני, שיקברוני על יד…״ על יד מי? זו השאלה.

ואל תאמר לי, שאני מתדרדר לנֶקרופיליה. אני יודע על מה שאני מדבר. בעצמי כתבתי צוואה. אם אתה רוצה לדעת, אגיד לך; ביקשתי שיקברוני ליד אשתי הראשונה… אני מנחש בדיוק מה שאתה חושב; שאת אשתי השניה אני אוהב פחות, הה? ובכן, שטויות. אהבה איננה ניתנת לחלוקה. אי־אפשר לאהוב מעט או לאהוב הרבה. או שאתה אוהב, או שאתה חש אלפי סוגים אחרים של רגשות כלפי הזולת… עם אשתי השניה אני חי בידידות, בחברות, בחמימות, במה שאתה לא רוצה. אבל לא באהבה. או, אם תרצה לנסח זאת אחרת, אמור כך: אין אדם יכול לרחוש אותו יחס עצמו כלפי יותר מאדם אחד ויחיד זולתו. אם אהבתי את אשתי הראשונה, לא אוהב עוד אשה אחרת לעולם; ואם אני אוהב את אשתי השניה, משמע שאת הראשונה לא אהבתי… ואיך לדעת זאת? הנה, הצעתי הצעה אחת, אולי לא היחידה, הצוואה… אצל מי אתה רוצה לשכב לנצח?… שאינני איש דתי, אתה יודע. אין כאן שום אמונה בהישארות־הנפש, כמובן. יש רק דבר אחד: כל זמן שאני חי, אני מביע רצון של אדם חי. העובדה, שרצון זה מתייחס לתקופה שלאחר מותי, היא רק סמל, לא ממשות. רק אינדיקציה; אבל חד־משמעית, לפי דעתי.

בנושא הזה הייתי יכול לדבר הרבה שעות, אבל אל תדבר אתי על אהבה. תשאל פשוט: חיים, מה יש לך לספר לי? ואני אענה: שב ורשום לך – חיים הר־אבן, מוותיקי תל־אביב, שנא את העיר הזאת… כמובן, יש הרבה מיני שנאה, אבל אני אמסור לך את כל הפרטים, אל תדאג; מה, בעצם, אתה רוצה? מונוגרפיה על תל־אביב, או איזה שרשרת של אימפרסיות, או מה?… ובכן, אמרתי לך: אני שנא את העיר הזאת. אתה חושב שאני טומן לך איזה פח ומשטה בך? תשמע ותחליט.

זה התחיל בריחות אחדים, ולבסוף התמקד בריח אחד. כן, מה שקוראים פרפום. אספר לך עכשיו דבר, שבוודאי לא שמעת עליו מימיך. יש בצרפת פרפום אחד שנקרא STEINBER… דווקא שמעת עליו? יפה. ובכן, שם משפחתנו – לפני שבא עלי רגע של שטות ושל חולשת־הדעת, כששיניתי את שמי להר־אבן – היה שטיינברג… אתה כבר מנחש? STEINBER הוא שטיינברג. והפרפום הזה קרוי על שם אבי. הוא היה כימאי, אבל כימאי סנטימנטלי… אני אולי משתמש בתארים ללא זהירות; סנטימנטלי זו לא המלה. אנשים סנטימנטליים הם אנשים חסרי־לב… אבי היה איש בעל־לב, דווקא. ובכן, לא סנטימנטלי, אלא, נאמר, כימאי־משורר… זה קצת מופלג, אבל כך אני רוצה לחשוב. ובכן, בשעות הפנאי עסק בייצור ריחות חדשים, וכנראה שגם היה משתעשע בפענוח הרכבם של פרפומים צרפתיים מפורסמים. יום אחד המציא איזו מרקחת… מביתנו היה נודף ריח של תמרוקים, כמובן. תאר לך מין בית, שבמקום ריחות־מטבח הוא מדיף לך שאנאֵל או ג׳וֹי… ובכן, המציא אבא שלי ריח חדש, מרח אותו על חוטמה של אמי ויצא עמה במחול; כך סיפרה לי אמי לאחר שנים. אני עצמי הייתי אז כבן שנתיים. אבי המשורר יצא במחול, ובאותה שעה עצמה צץ, כנראה, בראשו רעיון מסחרי. למה שלא יהיה מייצר את הריח שהמציא? ובכן, התחיל רוקח מאותו נוזל, במחסן גדול שבחצר הבית; הזמין בקבוקים יפים והביא פועל שימלא אותם וידביק תוויות.

ההצלחה היתה עצומה, אבל כנראה עצומה מדי. עד מהרה הגיעה לביתנו תביעה משפטית מסוכן של חברה צרפתית, ובה נאמר שאבי גנב פטנט פריזאי. נערך משפט. הוזמנו כימאים ומומחים, שני סוגי הבושם נבדקו במעבדות ועלה בידי אבי להוכיח כי הרכב הבושם שלו שונה, במידה מספקת, מן ההרכב הכימי של הצרפתים. השופט הרוסי פסק שאבי לא גנב שום פטנטים. ואז באו הצרפתים בהצעה, שאבי יפסיק לייצר את המרקחת שלו, ולעומת זאת יקראו הצרפתים את הבושם שלהם על שמו, וישלמו לו תמלוגים קבועים, במשך עשרים וחמש שנים.

אבי קיבל את ההצעה בשמחה, ולכבוד הניצחון ערך נשף עם סעודת ערב, בבית ובגן שלנו. זה היה בקיץ, ב־1923. העמידו אצלנו שולחנות ארוכים בגן, העמיסו אותם בכל לביבות, מה שאפשר היה להכין מקמח, כרוב, כוסמת ושאר מטעמים רוסיים שעדיין אפשר היה להשיג בזמן ההוא. כשעה לפני שנכנסו האורחים יצא אבי לחצר, בידו האחת דלי מלא מאותו STEINBER והיזה עליהם מאותו בושם… אני מניח לדמיונך להשתעשע במה שעמד בערב ההוא בחלל החצר שלנו… האורחים צחקו והשמיעו צווחות התפעלות, הגברים נשקו לענפי העצים והשתחוו לפניהם, כפי שנוהגים בגברות הבאות אל נשף־הריקודים… ווֹדקה, אף היא תוצרת־בית, מעשה ידיו של אבי, היתה מצויה בשפע ונתנה אותותיה בנאספים, ועד מהרה באה המשטרה. נדמה לי שאני זוכר את השוטרים. היו להם אקדחים ענקיים בנרתיקי־עור ואני זוכר שטעמו מן המשקה, רחרחו באוויר וניבלו את פיהם… אולי כל זה זכור לי מן הסיפורים ששמעתי אחר כך בבית, אבל אני נוטה להאמין שאני זוכר.

אחרי כך נפתחה פרשה של חקירות, ביקורים במשטרה, כתיבת דו״חות ארוכים ולבסוף הגשת כתב־אשמה על רקיחת וודקה בלי רשיון והקמת רעש בשעת לילה מאוחרת. בתנאי הימים ההם היה זה כמו גזר־דין מוות, למעשה; אבי לא היה חבר במפלגה, ובקושי הניחו לו לעסוק בענייניו, במסגרת תכנית הנא״פ של הימים ההם, כשהסכימו לאפשר לבורגנים לקיים את הכלכלה הכושלת, עד שתתבסס המהפכה.

הורי החליטו להגר משם. אמי הסדירה את ניירות־ההגירה ואבי התחיל מתכתב עם השלטונות הצרפתיים; הוא ביקש רשות־כניסה לצרפת. על פי התכנית היינו אמורים לגור בפריס. עד מהרה נתברר שהצרפתים השיבו את פנינו ריקם; ואז שמנו פנינו לפלשתינא.

וכאן הסיפור נפתח, סוף־סוף.

הגענו לנמל יפו כעבור שנה וחצי, בדצמבר. מיני קופים יחפים, לבושים מכנסיים, שזנב של בד משתלשל להם מאחוריהם, צרחו בערבית והטילו אותנו מכבש האוניה אל תוך סירות־עץ כפי שמטילים שקי־כותנה אל המחסן. זו היתה הפגישה הראשונה.

כעבור כמה שעות הגענו בדיליז׳נס לתל־אביב, לרחוב ליליינבלום פינת נחלת־בנימין, ונכנסנו למלון ברש… זה היה מול המקום שאחר־כך נבנה שם בנק אשראי… אתה בוודאי זוכר. כשירדנו מן הדיליז׳נס ראינו ערבי, לבוש אותם מכנסיים בעלי־זנב, עומד בפתח המלון ובידו אשכול בננות. אבי קנה לי בננה ואני החזקתי אותה בידי ולא ידעתי מה לעשות בה. כשעלינו לחדרנו והורי החלו ממיינים את מטלטליהם, ביקשתי רשות לרדת אל הרחוב. אמי קלפה בשבילי את הבננה עד מחציתה והסבירה לי, שהחלק הפנימי, הצהבהב, מיועד לאכילה. הבטחתי שאוכל את הבננה ברחוב והרשות ניתנה לי. ירדתי למטה… כבן חמש הייתי אז, לבוש מגפיים ומעוטף במעיל עשוי בד־צמר שחור, עבה כפרווה, ולראשי כובע אסטרכאני של קרקוּל שחור… אתה יכול לתאר לעצמך את המראה, ברחוב ליליינבלום של תל־אביב, בדצמבר 1924. ילד בן חמש!

גררתי את מגפי בחול והגעתי אל המגרש הסמוך, שבו ניצב שלד של בית חדש. שלושה או ארבעה ילדים שיחקו בין חומרי הבנין הפזורים מסביב. עמדתי במרחק כמה צעדים מן החבורה, הבטתי בהם ובאותה שעה רחרחתי בבננה ושאלתי את עצמי מתוך ייאוש איך אקיים את הבטחתי לאמי, לאכול מן התועבה הזאת, שריח של קיא נודף ממנה… כאלה היו רשמי מן הבננה הראשונה שנזדמנה לי בחיי.

אחד הילדים קרא משהו לעברי. הוא דיבר עברית, כמובן, ואני לא הבנתי ושתקתי. הילד שב לדבר והרים את קולו. כדי לפייסו הושטתי לעומתו את הבננה שבידי, מוכן לתת לו דמי־כופר. הילדים דיברו עתה כולם יחד, פרצו בצחוק והשמיעו קריאות, שבאוזני היו כאיומים. התחלתי לסגת בחזרה לעבר בית־המלון, כשפני אל הילדים ואני צועד אחורנית. החבורה זינקה לעברי, ובהושיטם זרועותיהם דחפוני בחזה ובכתפיים ולפתע מעדתי, נכשל בדפנותיה של איזו תיבה, ונפלתי אחורנית על גבי. הילדים פרצו בצחוק ונמלטו. ניסיתי לקום וחשתי שאני טובע במין בצק דביק ואינני מסוגל לחלץ את עצמי מתוכו. הבננה עדיין היתה אחוזה בידי ואני הטלתי אותה ממני ובשתי ידי ניסיתי לתמוך את עצמי, ואז חשתי שידי טובעות בבוץ. הייתי מוטל בתוך ארגז מלא טיח לח, תערובת של סיד וחול. אז פרצתי סוף־סוף בבכי.

ובכן, כך הגעתי לארץ־ישראל. במגפיים, באפודת צמר גסה, שונא בננות ולא יודע עברית… תשמע, ידידי, אני חי כאן למעלה מחמישים שנה, אבל את היותי מוטל בארגז של טיח לא שכחתי אף פעם. קשה לומר שאינני יודע עברית כיום; אבל אם גם יעשוני ראש האקדמיה הממלכתית ללשון, לא יפצו אותי על מה ששילמתי בעד אי־ידיעת עברית. ובסך הכול אינני ראש האקדמיה, אלא רק כלכלן במועצה לשיווק פרי הדר. החשבון הזה יסתיים רק כאשר אשכב בקברי, אף לא יום לפני כן… שמע, אתה יודע שמטבעי אינני איש מר־נפש, להיפך. באמת שלהיפך. גם אני ידעתי, ועדיין אני יודע, בדיוק כמו אבי המנוח, לנשק ענפי עצים ולהשתכר מריחות… אני הולך לפעמים ברחוב, שקוע באיזה הרהורים על חוזה מבולבל עם ברוקאֵר בליוואֵרפול, ופתאום חולף מישהו על פני והוא מדיף משהו שדומה למשהו שדומה לאחד מאלפי ה־STEINBER שבעולם… אבי הוריש לי אלפי ריחות… וכמו במכת־גרזן אני נגדע מכאן ומעכשיו, ואני עף כמו מטאור אל איזה רקע קטן, שבריר של שניה, מין deja-vue רופף, זעיר, פגיע ובקושי־קיים, אבל קיים! קיים באיזו כספת פנימית, עמוקה בזמן; ופתאום דמעות עולות בעיני, ואני מאושר, אני משוגע מאושר… זה נמשך חצי שניה אבל זה מספיק עד למכת־הגרזן הבאה. ואני יודע שמכות כאלה עוד מצפות לי, ושכדאי לחיות בשבילן… ברור שאני חי מפני סיבות נוספות ורבות, אבל גם זו. ואולי זו הנפלאה שבכולן, השיבה הביתה, המסע אל הבית הפנימי, שרק הגולים והעקורים מכירים אותו. ומי לא גולה, ומי לא עקור? אפילו האנשים החיים כל ימיהם בארץ שבה נולדו, ואפילו בבית שבו נולדו, הם גולים… אינם יודעים שהם גולים, אלא שזה לא משנה… אני אגיד לך משהו, שאולי יישמע לך כפילוסופיה־בגרוש, אבל זו בעיה שלך… תשמע; לפי דעתי, כשאדם נולד – ברגע שהוא נולד – הוא נעקר ממקומו ומגיע למקום גלותו. נדמה לי שיש משהו כזה במיסטיקה היהודית, שהנשמה יורדת מזבול־מחצבתה, או משהו כזה; היא יורדת. זה ביטוי מעניין. והיא באה לגור על האדמה, שהיא גלות־הנשמה. וכל ימיה־על־האדמה הנשמה מתגעגעת אל כור מחצבתה… רעיון יפה, חכם. האנשים הרליגיוזיים מבטאים לעתים קרובות רעיונות חשובים מאוד בתחום הזה…

שמע, ברגע זה עלה בדעתי רעיון. אמנם כולנו גולים, אבל יש בכל זאת הבדל בין אדם שחי כל ימיו בארץ שבה נולד, לבין אדם שהיגר מארץ לארץ. הראשון עלול לחיות באשליה, שהוא איננו גולה; ואז כל חייו עוברים עליו בחשכה ובשקר ובטיפשות. השני, בגלל העקירה הפיזית ממקום למקום, מודע לפחות לצד החיצוני של העקירה, והוא עשוי להגיע ביתר קלות להבנת מצבו האימננטי. מה אתה אומר על תרגיל שכזה בדיאלקטיקה, הה? די מוצלח. אינך חושב?

במלים אחרות: מי שלא זז ממקומו, הוא הרבה יותר גולה ממי שנעקר ממקומו, ושלפחות הוא מודע למצבו ומתמודד אתו. זה לא מסביר לך קצת את סוד הקיום של העם היהודי בגלות? תחשוב על זה; זה נראה לי די נחמד.

אבל נשוב למה שאתה רוצה לשמוע.

אחרי כמה חודשים דיברתי עברית כפי שהנכד שלי מדבר כיום. וככל שנתחזקה אחיזתי בשפה החדשה ובסביבה החדשה, כן גברה האגרסיביות שלי. זה אני לא צריך להסביר לך. בשנים הראשונות, עד שהייתי בן עשר או אחת־עשרה, אפילו כמעט ששכחתי את ארגז־הטיח. במקום לזכור אותו הייתי מרביץ מכות לילדים ועושה צרות לשכנים ולמורים. אני התחלתי לשוב ולזכור את השכיבה שלי בתוך הסיד דווקא מאוחר יותר, כשנעשיתי חבר ב״הגנה״, כשאנשים חדלו בכלל לחשוד שאני בסך הכל מהגר; כשהתחילו לראות בי צבר טיפוסי… אתה יכול לתאר לעצמך איזה בריון הייתי בגיל שמונה־עשרה. לא ילד גלותי, חס־ושלום. לא. ואז, דווקא אז, התחלתי זוכר את המפלה הראשונה לתוך הסיד, ואפילו הייתי חולם על זה.

אבי נהרס כאן לגמרי ממעמדו. פלשתינא לא היתה ארץ בשביל כימאי־משורר, ובוודאי לא ארץ בשביל אנשים שמתיזים STEINBER על השיחים… ואני בינתיים הלכתי מחיל אל חיל. כל מיני היפהפיות של תל־אביב הקטנה היו כותבות בשבילי שירים ומראות לי ביומן שלהן את הקטעים שכתבו עלי. הייתי בחור מצליח. אחר־כך קיבלתי את הדיפלומה שלי באנגליה, והייתי כבר בעניינים, כפי שאוהבים להגיד אצלנו. כמובן, שכל זה היה שקר גמור. אף אחד לא יכול היה לנחש, שבלילות הייתי חולם איך שאני ניצב מול אותה כיתת־יורים על יד מלון ברש, ואני צועק ומתחנן ואומר להם שאני יודע עברית ושאני מפקד במחתרת ושיש לי אקדח בבית; והם עומדים להם וצוחקים, ואחר כך עולים לחדר המלון שלנו ומתעללים באבי ובאמי.

אתה שואל על תל־אביב. ובכן, במשך הזמן התחלתי לראות, שתל־אביב כולה בנויה מטיח. סיד עם חול. זהו חומר רופף, פריך, לא לאורך ימים. אנשים רציניים בונים להם בתים מחמרים אציליים, מעץ, מאבן, ממתכת. אבל בתל־אביב בונים חול על חול, מפני שזה לא רציני. לא מתכוונים לזה ברצינות. רוצים לעשות כסף, ומהר. סיד עם חול הוא חומר מספיק טוב בשביל להתעלל בילד בן חמש, שאיננו יודע עברית; זה כן. אבל לא בשביל לבנות עיר. את זה ראיתי מן ההתחלה. למרות שההתחלה היתה תמימה, לכאורה. עיר־גנים קראו לתל־אביב בהתחלה. משהו נחמד עם פרחים בחצרות, מאוּורר ונעים, מול יפו המסריחה והמפגרת. אם אתה רוצה, זה היה רומנטי. בוודאי שהיה רומנטי. הלוואי שהיה נשאר כך. אבל תביט עליה עכשיו, איך שרדיפת־הבצע והציניות חשפו את הפרצוף האמיתי של האנשים שגרים בה. תראה את הכיעור הנורא, את הארכיטקטורה הגולמית, הווּלגארית, שמאחוריה עומדים ספסרים מתעשרים ומועצה עירונית שמיַצגת אותם. פוליטיקאים מטונפים.

אל תחשוב שאני גורס בסיטונות, שיצר לב האדם רע מנעוריו. אם יש בי דבר שאין לו תקנה, הרי זו דווקא הדבקות, אולי זו דבקות אווילית, בגילויים של היסוד הטוב, הרחום, הנואש והנלהב שיש באנשים, בכל האנשים. אינני מכיר אדם, שאיננו ראוי לרחמים, לחיבה, לאהבה. אבל היסודות הללו רופפים, חלשים כל־כך; צריך לחזק אותם, לעודד. וזה אולי אפשרי, במסגרת של יחסים בין שני אנשים. אבל החברה, ידידי, חברת־האדם, זהו יצור נפרד מן האדם הבודד, מן היחיד. בכל חברת אנשים יש יסוד נוסף, יסוד שנשען על הכרת כוח כוזבת. אולי מפני שהיחיד מודע לכליונו; אבל חברה מסוגלת להעניק לאידיוטים אשליה של תמידיוּת; ואשליה זו מזייפת, מעניקה ברוּטאליות… ואז יש לך עדר בהמות גסות. את תל־אביב לא בנו יחידים, אלא עדר… אז למה יש ערים יפות יותר בעולם, תשאל, ובצדק. אני אגיד לך, זה דבר די פשוט: הזמן. בעוד חמש מאות שנים יש לתל־אביב כל הסיכויים להיות עיר יפה. לפחות יפה כמו כל עיר אחרת. כי הזמן הארוך, כמו החברה, יש בו יסוד נוסף על מה שיש בזמן הקצר. יש בו השתוות; אותה השתוות שאליה מגיעים שני אנשים העומדים על המקח. זו עמידה על המקח עם ההתנשאות, עם הבל־הבלים שלנו, עם טיפשותנו. כשהרסו בתל־אביב בית תמים, קטן, טובל־בירק, ובנו במקומו בית־דירות עקר ואידיוטי, עשו זאת מתוך בצע־כסף. ובבית הזה אנחנו חיים; אבל אנחנו מקללים את יומנו; יודעים שקלקלנו, ומקללים. ומן הקללות הללו יצמח על מקומו של ביתנו המכוער משהו אחר. אולי קצת יותר חכם. ובסופו של דבר – יותר יפה. תן לה חמש מאות שנים ותראה.

ואני רוצה לספר לך עוד משהו. אני כמו מאניאק אובסֶסיבי, חוזר אל הלשון העברית, כסמל למשהו שאני רוצה להסביר. לשון היא אמצעי של קומוניקציה, וגם כלי של יצירה אמנותית, כמובן. ממש כמו ארץ, כברת־אדמה, שהיא מקום לאנשים לחיות עליו וגם השראה ליצירה ולכל שאר פעולות הרוח. אבל שני הדברים הללו, לשון וארץ, הם עניינים שאדם צריך לחיות אתם כדבר המובן מאליו. בלי מוּדעות מופרזת. בלי קומפלקסים. ברגע שלשון היא סיבה להשתוללות, ואדמה היא מניע להזיות מבולבלות – מפני שגם הלשון וגם האדמה, במקרה שלנו, הן ענין חדש, בלתי מוכר לנו, ענין נשכח, שפעם כנראה חיינו אותו בטבעיות – הרי שכל העסק הזה מביא לעולם חברה מטורפת, רצחנית, מחניקה. גם זה יקח כמה מאות שנים, ידידי. ואחר כך אולי יהיה בסדר גמור, או שלא יהיה.

אמרתי שאני רוצה לספר לך סיפור, אז תשמע. היה כאן בתל־אביב אח של אמא שלי, מנהל בנק. כשהייתי כבן חמש־עשרה נהגנו לבקר אצלו לפעמים. בביתו היה יום קבוע שבו נאספו כל מיני צ׳ודאקים, יוצאי־דופן כאלה, כותבי שירים, כאילו. הם כולם כתבו רוסית מפני שהיו אמיגרנטים ולא היה להם קהל ולא היה איפה להדפיס ברוסית. ובכן, פגשתי שם אחד, יחיד מכל החבורה, שכתב שירים יפים באמת. קראו לו יאשה צ׳ורני. אני בטוח שלא שמעת עליו מעולם, למרות שהוא קולגה שלך, חבר למקצוע. ואתה יודע למה אינך מכיר אותו? מפני שתל־אביב הקטנה והחמודה והרומנטית, העיר העברית הראשונה בעולם, ומה לא, הרגה אותו. היא הרגה אותו באופן רוחני. אף אחד לא זרק אותו לתוך ארגז של סיד, מפני שכבר היה איש מגודל. אבל זרקו אותו לבית משוגעים… תשמע סיפור קלאסי של דור התחיה הלאומית שלנו. האיש כתב רוסית והיה בא אל דודי לקרוא משיריו. הוא עבד אצל ההסתדרות, היה פקיד, כמדומני, בוועד־הפועל. ושם לחצו עליו. הוכיחו לו שצריך לכתוב רק עברית. גם הכריחו אותו לשנות את שמו והאומלל הזה – בדיוק כמוני – תרגם את הרוסית לעברית, ובמקום יאשה צ׳ורני הופיעה פתאום איזו מפלצת בשם יעקב השחור. הם אפילו שיחדו אותו. באיזה עלון הסתדרותי מסכן הדפיסו פעם תרגום משיריו. מי ראה את זה? מי קרא את זה? מי זוכר, בכלל? לבסוף גררו אותו לאיזה פעולות מטורפות של גדוד מגיני השפה. הוא הלך אתם בלילה, איש תמים כמו ילד, ומשורר מצוין, הלך לשבור חלונות של חנויות שהיה להן שם לועזי. וזה, כדי להגן על השפה העברית… המשטרה תפסה אותו, קרה לו שם משהו, והאיש נגמר מאז… והוא הרי בא לארץ כציוני, לא כמו אבא שלי, אלא מתוך אידיאליזם. אפילו ישב בכלא ברוסיה, בעוון ציונות. מה אתה אומר על זה? או שזה נראה לך כחלק מן המחיר שיש לשלם בעד התחיה התרבותית?… תסתכל החוצה. התחיה הזאת זורמת שם, שורצת מלוא הרחוב… כל השמות עבריים, וכל בעלי־החנויות מלסטמים את לקוחותיהם בעברית, מוכרים סחורה פסולה, וביוקר. אתה נהנה? אני לא.

בעצם, אינני יודע אם אני מספר לך מה שרצית לשמוע. אולי אגיד לך משהו על עצמי, על העבודה שלי. אני כלכלן. אני עוזר לשווק את חצי האקספורט החקלאי שלנו. אנחנו מתקרבים למאתיים מיליון דולר בשנה. ומפני שיש לי קצת דמיון שובב, המועצה מקבלת ממני – בחינם – כל מיני רעיונות לפלקאטים, וכל מיני סיסמאות. חצי הסיסמאות למכירת תפוזים ואשכוליות שלנו הן פרי עטי, אם מותר לקרוא לזה כך. אני יושב בישיבות, אני רואה מספרים ולעתים קרובות אני משוטט בעולם, בייחוד באירופה. אבל לפעמים אני גם רואה פרדסים ממש, עצים, בארות, תעלות־מים, בתי־אריזה ואנשים שעובדים בפרדס. מילא, הנסיעות לאירופה, זה שברון־לב אחד גדול. העימות הזה בינינו לבינם לא טוב לבריאות. זה ענין עצוב מאוד, אבל אין לו תקנה. אנחנו לא אשמים שהתחלנו מאוחר כל־כך. כפי שאמרתי לך, בעוד חמש מאות שנים… אבל אני רוצה לספר לך משהו על הביקורים שלי בפרדסים.

יש לך קצת מושג בכלכלה? תראה, לא צריך להיות דווקא מרכסיסט כדי לדעת, שהכלכלה משקפת הרבה יותר מאשר מצב חומרי או פיננסי של החברה האנושית. אתה בוודאי יודע שזוהי גם סוציולוגיה, גם פסיכולוגיה, גם היסטוריה. זהו עסק מקיף, ידידי, מקיף מאוד. אולי אשָמע באוזניך כשחצן אם אומר, שבדומי לאבי, אני כלכלן־משורר. אל תקח את דברי ברצינות. אבל זה בהחלט אפשרי. הייתי אומר שאפילו רצוי.

אבל זה רק בדרך אגב.

והנה, אני נוסע לפעמים לראות פרדסים. אתה יודע איפה פרדסים גדלים? באדמה חצי־כבדה, בדרך כלל בשפלה, או לרגלי הגבעות שבמזרח. האדמות החצי־כבדות גובלות, לעתים קרובות, בחולות, בדיוּנות; ואצל הגבעות הן גובלות כמעט באזור ההררי, ככל שאתה פונה מזרחה. ובכן, אני בא לי אל איזה פרדס, שואל מה שיש לי לשאול, רושם, מסתכל. אגב כך אני קולט איזה דברים, שאני אומר אותם לפעמים בהרצאות שלי בחוץ־לארץ, דברים קטנים, פיקנטיים, שנחמד לתבל בהם הרצאה עסקית או תעמולתית. אני גם לא מתבייש למכור להם את הסיפורים שלנו על ייבוש־ביצות והפרחת־שממות. למה לא? למי זה מזיק? והרי זה, בסופו של דבר, גם נכון. אבל אם אתה שואל אותי מה באמת יש לי להגיד, אחרי ביקור בפרדסים, אומר לך דבר של טירוף…

כבר אמרתי לך קודם: חבל שתל־אביב לא נשארה קטנה, כפי שהיתה בתחילתה. אתן לך עכשיו סיבה נוספת, למה חבל לי על כך. תחשוב בבקשה על הערים שנתנו לתרבות שלנו את התחלותיה ואת מיטב חכמתה – ירושלים ואתונה. והנה, שים לב, שתיהן היו ערים ששטחן בערך קילומטר מרובע. המשמעות של השטח הזה פשוטה: אדם שגר במרכז העיר, וביקש להתבודד עם נפשו בחיק הטבע, לא היה צריך ללכת יותר מחצי קילומטר, לפני שימצא עצמו בשדה, בין ההרים, במדבר או על שפתו השוממה של ים. והרי זה בסך הכל מהלך כמה דקות. אבל כשאדם, שמתגורר בלב ניו־יורק, רוצה להתבודד עם נפשו בחיק הטבע, עליו לנסוע כשלוש שעות. ובמשך שלוש שעות יחולו בלבו מהפכים רבים ובסופם כבר לא יזכור במה רצה להרהר בהיוותרו לבדו… אינך חושב שקילומטר מרובע הוא הגבול האנושי בשביל מקום־ישוב? אפשרות־קבע להיות עם עצמך, תוך דקות ספורות, עושה את האדם לפילוסוף, אם יש לו נטיה לכך. העדר אפשרות כזאת עושה אותו פֶּרואֵרט נזעם ומתוסכל, אם יש לו נטיה לפילוסופיה, או לשירה.

והנה, כשאני יוצא כיום במכוניתי מתל־אביב, עדיין אני זוכר שלפני שלושים וחמש שנים כבר הייתי בחיק הטבע ברגע שיצאתי מזרחה מרחוב יהודה הלוי. כיום אני נוסע ונוסע ולבסוף לאן אני מגיע? לפרדסים! ידידי, הפרדסים אינם חיק־הטבע! הם בתי־חרושת, ניצבים שורות שורות, ממוכנים, מחושמלים, שורצים מוטורים, קרוניות, צעקות… ואז אני אומר לעצמי: חיים, במה אתה עוסק, בעצם? אתה נותן יד לדחוק את השממה להרחיק אותה מבני האדם? אבל השממה היא בדיוק הדבר הנחוץ לנו ברגעינו היפים ביותר!

אילו חיו האנשים בערים קטנים, קילומטר מרובע אחד, היתה תרבות צומחת ועולה מהן. עכשיו צומחת בערים תעשיית מכוניות שמזהמות את האוויר ואתה מוסיף עליהן במו ידיך את אחד הזיופים הנוראים ביותר: חקלאות ממוכנת! מין סוג של סרטן במסווה של ירק; דומה לטבע, כמעט־דומה ליער, רחמנא ליצלן… אתה נותן ידך לשקר, לחנק, לזיוף… זה מטורף, לא? נשמע רומנטי, לא מעשי… אבל אני אגיד לך: מי שבז – בשם המעשיות – לרומנטיקה, חדל להיות מעשי. הוא רק נעשה רודף חיי שעה, מרוויח לטווח קצר, אבל מפסיד גמור, מובס טוטאלי לטווח ארוך. ואנחנו כבר מזמן מפרפרים בקצהו של הטווח הארוך הזה, וכולנו אוכלים את חריוניו… זהו מה שהייתי צריך לומר בהרצאות שלי… אבל אז, כמובן, הייתי דומה לעקרב העוקץ את גופו שלו ומת מארסו… הרי אני בתוך התהליך הזה, לא מחוצה לו.

וכשאני מסיים סיור כזה בפרדסים, ואם יש לי פנאי, אינני שב העירה אלא ממשיך במכונית לעבר הגבעות, עולה עד להרים, נכנס לאיזו דרך צדדית על יד אֶמאוֹס, או אפילו בסביבות עזרִיֶה וענתות, ואני מחנה את הרכב והולך קצת ברגל עד שנעלמים מעיני בתי־האבן של הכפרים, ולפני משתרע המדבר… אני יושב על אבן ועוצם את עיני. כדי לחוש את המדבר אין הכרח להביט בו. ואני מרחרח באוויר; כן, מרחרח. אמרתי לך שהכל אצלי התחיל בריח. באלפי ריחות. כן, גם STEINBER, כמובן. אבל במדבר־יהודה אין STEINBER ואין סיכוי להיתקל בריח שיעניק תחושת deja-vue. להיפך, ידידי, להיפך. כשאני מרחרח את האוויר שבמדבר, אני תר אחרי ריח שיבטיח, או ירמוז או יבשר דבר שמעולם לא ראיתי ולא ידעתי לפני כן, אבל תמיד השתוקקתי לדעתו. אני תר אחר גילוי, אחרי הבטחה… אבל כל התגלות היא גם השבת־אבידה. אם אכיר את ריחו של המדבר, יהיה זה גם מפני שידעתיו בטרם היוולדי, מעין זיכרון פְּרֵנאטאלי, מין דבר אפלטוני שכזה, מין דבר שכבר היה שלי ועתיד לשוב ולהיות שלי… דע לך, שלמדבר יש ריח בעל מהות מיוחדת.

זה לא ריח המדורות שמדליקים הבדואים, ולא ריח העשבים השונים, הזעתר והרותם ושאר קוצים ושיחים, לא. אני מדבר על ריח המהות של המדבר, ריח העזובה הקדמונית, שלא הוכנעה ולא נרמסה… זהו ריח שנמלט מן האדם הכובש; אבל הריח הזה עשוי לשוב, כשהאדם נסוג… גנים מוזנחים, עזובים, שבעליהם מתו מזמן, ערים שנתרוקנו בגלל קטסטרופה כלכלית, או מגיפה… על ריח כזה אני מדבר. זהו ריח עליבותן של שאפותינו, ריחו של קוצר שכלנו האנושי, ריח תסכולינו וחוצפתנו המבישה… במדבר מצוי הריח הזה בבתוליו, והוא גם ישוב אל הפרדסים שלי, כאשר הם יוזנחו, כאשר יעלו עשבי־יבלית, שיחניקו את עצי־ההדר, כאשר מטפסי־בר – שאת זרעיהם ישא הרוח מן השממה – ישתרגו ויצמיתו את עלוות־העצים, את מחסני־האריזה, את קרוניות הרכבת, את מנועי־הדיזל שבבארות… את כל המהומה הריקה הזאת…

כל עמלי יעלה אז בתוהו, אבל נפשי תעלוז… לעזאזל הפרדסים, לכל הרוחות ייבוש־הביצות, יקח האופל את הנצחונות הללו, ובלבד שתשוב הנשמה אל זבולה… לא תיאולוגיה, רק געגועים…

תשמע, אגיד לך עוד משהו. לפנות בוקר, כשאינני יכול לישון, כשאני מנסה להימלט ממחשבות רעות; לפנות בוקר אני יוצא למרפסת הזאת שעליה אנחנו יושבים עכשיו, ואני מביט על העיר. כאן, מגבוה, רואים גגות אספלט שהסיד הלבן נתקלף מהם, מין צרעת מכוערת… אנטנות ודודי־שמש… ולאורך הרחובות נטועים מיני עצים חולניים שחברת החשמל מקצצת להם את הצמרות כדי שלא יפגעו בחוטים… ופחי־האשפה הקטנים הצמודים לעמודי החשמל הפוכים על פניהם ותכולתם שפוכה על המדרכה, כמו שיכורים שהקיאו כל הלילה… והשלטים שעל החנויות צועקים כל מיני זיופים לבנטיניים אל הרחוב הריק, והחתולים שחוצים את הכביש רצים מבוהלים, אפילו כשאין אנשים ברחוב, מפני שהחתולים של תל־אביב פוחדים מבני אדם… הם יודעים… גם הכלבים… אני מביט על כל אלה בוקר בוקר.

ולפעמים אני רואה את העיר הזאת כפי שהאוהב רואה את רעייתו שעדיין לא הקיצה משנתה – פרועת שער, נושמת בפה פעור, נוחרת קצת, לא מאופרת, שרירי פניה רפויים, איזו לחלוחית עכורה תקועה לה בזווית העין…

אגיד לך יותר מזה: שער בנפשך שנשאת לך אשה אהובה ויפה, אך ברבות הימים זנית מאחריה. שיקרת מתוך קלות דעת, וגם מפני שאתה שקרן, וגם נדבקת בסיפיליס באיזה בית־בושת… ואחר כך הדבקת את אשתך, ועכשיו גופה מכוסה פצעים ואיבריה נרקבים, ואתה מביט בה ומתעב אותה בלבך… אתה, שהבאת עליה את הצרעת הזאת… וכשאני אומר לך שאני שונא אותה… כשאני אומר זאת, אני יודע בדיוק מה משמעותה של השנאה שעליה אני מדבר.

ולמה נאפנו, אני עכשיו אפילו לא מבין… פשוט לא זוכר, או שלא רוצה לזכור. גם מאוחר עכשיו.

---

הביתה

מאת

בנימין תמוז

א

כשמלאו ליעקב ארבע־עשרה שנים שלחו אותו הוריו – לאחר שהביע את הסכמתו, אף שלא הבין מדוע עליו לנסוע – לארץ־ישראל, כדי שילמד בגימנסיה ״הרצליה״. מלחמת העולם הראשונה פרצה בקיץ, קשר המכתבים עם רוסיה נפסק, גם הקצבה החודשית לא הגיעה ויעקב נדד מן הגימנסיה אל השומרון, יחד עם שאר מגורשי תל־אביב. כשנסתיימה המלחמה והוא שב לעיר, מצא את אביו ואת אמו, שנמלטו בינתיים מרוסיה, מצפים לו. מגע זיפי הזקן שלא גולח, כשאימץ אותו אביו אל חזהו, והדמעות על לחייה של אמו, כשנשקה לו, היו בעיניו הוכחה חותכת וסימן סופי לאבידה שאין להשיבה. ארבע השנים שעשה לבדו בארץ־ישראל הכריתו אותו מחיק ילדותו וגם הילדות עצמה היתה מוטלת עתה מתה לרגליו. הוא הביט בהוריו כשעיניו יבשות ולבו נמלא רחמים וזעם. בקוצר רוח ייחל לרגע שבו יחלוף המעמד הזה וייעלם, כדי שיוכל לשוב אל בדידותו.

אביו מת כעבור שנה, וזמן לא רב לאחר מכן נישאה אמו לאלמן, קרוב משפחה, ויעקב שכר חדר לעצמו. הוא מצא משרה בחברת דיזנגוף ושות׳, בקומתו השניה של בית ברחוב בוסטרוס שביפו. מחלון המשרד ראה תרבושים אדומים על ראשיהם של הערבים העירוניים וכפיות לבנות עם עגאלים שחורים על ראשי הערבים הכפריים, שבאו לעיר למכור סחורתם ולקנות זרעים, נפט וכלי־עבודה. באותה תקופה כתב שירים. והמראות הללו, עם הריחות והקולות שפרצו בקיץ מבעד לחלון הפתוח – ריחות צלי־כבש וקריאות רוכלים – איכלסו את שיריו בשכרון מזרחי עליז, תוקפני ונושא הבטחה סתומה, רומנטית. יעקב ידע שהוא מכזב בשיריו, אבל אהב את הכזב הזה, מפני שבעזרתו דחה והשתיק עצבת כבדה מנשוא.

ב־1921 עשו הערבים דבר, שהיה דומה מאוד למה שעשו הרוסים והאוקראינים במולדת הישנה – הם ערכו פוגרום ביהודים והעלו שפעת זכרונות בלב המהגרים החדשים.

בפוגרום ההוא נספו אמו של יעקב ובעלה, כשנקלעו ליפו לקנות נעליים וירקות. יעקב הפך עולמות כדי לשכנע את ועד־הקהילה לקבור את אמו בסמוך לקבר אביו. לצורך הטיעון העלה פסוק שנזדמן לו על לשונו ובו נאמר שלתחיית־המתים יהיה אדם מזווג לאשתו הראשונה, גם אם נשא לו אשה שניה בחייו.

לאחר הלוויה חש שהובא איזה סדר במהומה נושנה, לא טובה. עכשיו אפשר יהיה לו לראות את אחד הפצעים כאילו הגליד, אף שהכאב לא פסק.

הוא לא שב לחברת דיזנגוף ושות׳ אלא התגייס למשטרה ונעשה שוטר־רוכב באיזור טבריה. משם היה שולח בדואר שירים ל״הפועל הצעיר״ ולכתבי־עת אחרים ועשה לו שם בקרב חבורת המשוררים. כשהיה מקבל חופשה מן המשטרה נסע לתל־אביב ושם נתקבל בהמולה רבה על ידי יושביו של קפה ״שלג לבנון״. משוררי תל־אביב ראו בו מופת של יהודי חדש, שהיכה שורשים בארץ אבותינו ושיריו מתובלים מלים ערביות, עם שמות פרחים וצמחים מן הגליל, ופניו שזופות ופראיות, כפניהם של הקדמונים. הם שאלו – ויעקב סיפר ברצון – על חיי הרוכבים ועלילותיהם, על מרדפים בתוך וואדיות אחרי שודדים ערביים ידועי־שם, שהעיתונים פירסמו את תצלומיהם, הלקוחים מאלבום־הפושעים של המשטרה, ופרס גדול הובטח למביא אותם, חיים או מתים, אל זרועות החוק.

עלמות סהרוריות היו יורדות עמו לפנות בוקר, כשנסגר ״שלג לבנון״, אל שפת־הים, מתרפקות על חזהו ואומרות מלות־שיר; ויעקב היה לופת אותן בזרועותיו עד שצעקו מכאב ומהתפעלות. אבל מעולם לא נשק להן, מפני שהועיד דבר זה לימים אחרים, או לעלמה אחרת; וגם מפני שהיה מתיירא.

שתי שנים עשה במשטרת־הרוכבים; ויום אחד, שלא היה שונה במאומה מן הימים הרבים והדומים־זה־לזה, שעברו עליו בגליל התחתון, שמע קול פנימי ברור אומר לו, שהגיעה השעה לשוב הביתה.

ב

יעקב ארז את ילקוטו במתינות, יושב על מיטתו ותוהה על ההחלטה שקיבל. מארץ רוסיה הגיעו ידיעות מבולבלות על פעמי־גאולה, על רעב, על דם נשפך כמים ועל קול אלהים חדשים מהלך במרחביה העצומים של המולדת הישנה.

קומץ זכרונות ענוגים, קומץ אסוף ומאוגרף בתוך נשמתו, היה רוסי כולו, אבל רופף עתה, כמעט נמוג, בורח ונשפך כחול מתוך מחבואו. ואילו השירים שכתב, העלמות שהתרפקו עליו והמשוררים שאספוהו אל חבורתם בתל־אביב – היו כולם מכאן ומעכשיו, אמנם מחוצפים וערמומיים, אך זועקים לעזרה.

לאן איפוא ישים פעמיו? אם יצרור עתה את ילקוטו ויצא אל תחנת האוטובוסים של טבריה, הן חייב יהיה להגיד לנהג את מחוז חפצו. אבל אם יפשיל את הילקוט על גבו יכול הוא לצאת אל הכביש וללכת. אם כך יעשה, יהיה בידו פנאי, הדרך תישאר פתוחה, הכיוון לא־אמור והמטרה לא־הגויה.

יעקב יצא לרחוב המוליך אל מחוץ לעיר והחל פוסע במעלה ההר. כשהגיע למצפֶה סר אל חצר־המושבה ופטפט מעט, בלשון הרוסית, עם כמה מצאצאי דוברובין הזקן, ראש שבט־הגרים שהתיישבו בגליל כשהכתה בהם הבשורה. כמה מבני השבט הזה שירתו עמו במשטרת־הרוכבים והם היו האנשים היחידים מבין כל מיודעיו, שהרגישו כאן את עצמם כמו בבית, כשרכבו בשבילי ההרים, בלי עזרתן של זעקות־התפעלות. אף אחד מהם לא כתב שירים, אבל כולם ידעו לנשק נערות והכניסו להריון כמה וכמה רועות בדואיות ובנות־כפר ערביות מן הסביבה.

ממצפֶה המשיך יעקב במעלה ההר ולעת־ערב הגיע לתחנת־המשטרה ולן שם. בבוקר המשיך ללכת דרומה, העלה מדורה בשדה, בישל קפה ונח בצילו של חרוב עבות. עיניו שוטטו על פני אדמת טרשים, שבסמוך אליה השתרע שטח חרוש. להב המחרשה עקף את הסלעים הפזורים בשדה והתלמים הישרים נטו לפתע בעיגול, כמו קדים ומשתחווים לפני הסלע הקדמון; ורק כשחלפו על פניו בנימוס, שבו אל הקו הישר, כל עוד הירשו זאת הסלעים הבאים. נימוסים מזרחיים אלה, המוכתבים על ידי בריונותו של נוף אלים, העלו בת שחוק על שפתיו. הוא חשב על בתי־שיר.

שוקע אל שינה ושב ומקיץ מתוכה לקול צעקתה של ציפור, הניח למחשבותיו לזרום באפיק שהתוותה להן הריקות שמסביב; כמו מים זורמים בוואדיות, שמגמת פניהם אין לה מאומה עם רצונם של המים, וסופם שיובילו אל ביצות או אל ים, וייעלמו.

בלילה השני לן בחוץ, כשגבו אל חומת חורבה שהתנשאה במישור. לפנים מצאו שיירות של גמלים נושאי־צמר־ופרי הגנה בין קמרוניה, מפני שודדי־דרכים. מזמן פסקו שיירות מן המקומות הללו וגם השודדים פנו אל מחוזות אחרים, אבל השוטר־הרוכב יעקב ראה בחלומו מטבעות־זהב עוברים מיד ליד בין הסוחרים והביט במדורה שהעלו בחצר המבצר, כשהאש מרקדת ועולה, מאירה ערימות שטיחים אדומים קשורים אל דבשות הגמלים הרובצים על בטנם סביב סביב. השירים שכתב פלשו אל חלומותיו; וכשהקיץ בבוקר שאל את עצמו מתוך תמהון, אם ייתכן ששקרים יופיעו בחלומותיו של אדם. ואולי זה הסימן שאין הם שקרים? אל תתנחם בהשערות־סרק, אמר בלבו. אלה אינן מוליכות לשום מקום; ומי שמבקש לשוב הביתה מוטב לו שידבר אמת, לפחות באזני עצמו.

בכפר־קנה אכל במסעדה שלצד הכביש וקינח ברימון ענק, שבעל המסעדה קילף ופורר אותו לתוך קערת חרס. יעקב הניח את תרמילו במסעדה והלך אל בין סמטאות הכפר לעבר כיפת־כנסיה אדומה כיין. בחלל הכנסיה עמדה אפילה קרירה, פרבוסלבית, כפי שזכר אותה יעקב מן המולדת הישנה. כשהיה ילד קטן הביאוהו חבריו הגויים אל כנסיות והראו לו את מחבואיהן ואוצרות־זהבן. לבו היה פועם אז מפחד פן ייתפס בידי הכומר; וגדולה מן הפחד ההוא היתה חרפת־הבגידה שבגד בעמו, כשהסכים להיכנס אל לב תעתועיה של האמונה העוינת.

בעמדו עתה לבדו בכנסיה של כפר־קנה שאל את עצמו אם לא חבל קצת שאותו פחד יהודי עתיק עזב אותו לחלוטין, ואפשר שהוא נמצא מפסיד. את דבר הבגידה לא זכר כלל, אבל זכר את חבריו, את קול לחישותיהם באפילה ואת ההתנגנות הזכה של אותה לשון, שהולכת ומשתכחת מפיו.

״הוֹספּוֹדִי־פּמִילוּי¹״, אמר חרש, מחייך ועצם את עיניו.

קול שיחה ערבית, בהיגוי גרוני־מצטווח, עלה גלים גלים מן הסימטה הסמוכה.

את קולות הסופרנו הזמיריים של נזירות־המקהלה, שהיו מלוות את הבס של הוספודי־פמילוי, לא ישמע כאן, ואין טעם להוסיף ולעמוד בתוך הקריקטורה המזרחית של עברו המת; שאם יוסיף להתעכב בתוכה, אפשר שיהיה לחלק ממנה.

בנצרת לא התעכב כלל. את לילו השלישי עשה בבית־מלון בעפולה. ליד שולחן ארוחת־הערב פגש באחד ממשוררי תל־אביב, שהיה בדרכו לעמק יזרעאל, כדי לקרוא משיריו בקיבוצים. מפיו שמע יעקב, שחיים נחמן ביאליק עתיד לבוא לארץ־ישראל בחורף ויהיה מתגורר בתל־אביב. בעל בית־המלון סיפר שהכיר את ביאליק באודיסה, וכבר אז ידעו הכל שהוא נעים זמירות ישראל, לא קם כמותו מימי יהודה הלוי. על כך העיר המשורר מתל־אביב, שדבר זה עדיין צריך הוכחה; וכשישב ביאליק בתוכנו נתהה על קנקנו ונראה.

בלילה ההוא החליט יעקב, בהתהפכו על מיטת הברזל השורצת פשפשים, כי יהיה אשר יהיה, לתל־אביב לא ישים פניו. די לו במהומה שבלבו ואין לו שום צורך במהומות של תל־אביב ובקנאותיהם של אנשי ״שלג לבנון״.

מעפולה פנה לעבר ואדי־מילק ובצהריים ישב בצל חורבותיו של מבצר שוני וסעד ממה שהיה לו בילקוטו. כשנטתה השמש מערבה הלך אל בין הכרמים של זכרון־יעקב, עולה בהר שמאחורי היקב ולועס אשכלות ענבים. בלילה לן בבית־הכנסת של המושבה ולפנות בוקר ירד אל הכביש המוביל לחיפה. ממרומי הגבעה ראה את הים ונבהל. הוא לא רצה ללכת שמה, אבל משך וצעד בכביש, כשהים לשמאלו, ים דומם ושוקט ובכל זאת משמיע מרחוק איוושושים מלגלגים. לרגע חשב יעקב שאולי מוטב לו לשוב על עקבותיו; אבל בטבריה לא היה שום דבר לשוב אליו.

ג

בעיר התחתית של חיפה, יגע ונרגז, קנה כרטיס באוטובוס ערבי ומקץ שלוש שעות ירד ביפו. מכיכר־השעון פנה במורד הגבעה אל שולי־הנמל, חלץ נעליו והחל פוסע במי־החוף צפונה, ממלמל קללות רוסיות וערביות, כדי להפריע למחשבות הרעות מלפלס להן דרך אל ראשו.

אחר הצהריים הגיע אל חוף ימה של תל־אביב, סמוך לקצהו של רחוב אלנבי. הוא פסע במים ונכנס אל בין עמודי־הבטון המגושמים שתמכו את בנין הקזינו, מצא לו משטח מוגבה ויבש, הניח שם את ילקוטו וישב, כשגבו אל העיר ופניו אל הים. הוא לא הביט בתל־אביב וממילא יכול לומר שלא בא אליה. כשנטתה השמש כלפי האופק, הציצה לו ישר בפניו. הוא נטל סיגריה והיה מעשן בעצימת עיניים, סיגריה אחר סיגריה, עד ששקעה השמש והוא שב ופקח את עיניו.

מעל ראשו, באולם הריקודים של הקזינו, התכנסו אנשי התזמורת והיו מכוונים את כליהם; הוא שמע קול שולחנות מוזזים וקריאותיו של מלצר נרגז נוזף בנער־השירותים. קופסת פח ריקה של ביסקוויטים אנגליים נזרקה מלמעלה וצנחה מול פניו, מתמלאת מים לאִטה וטובעת. אחר־כך הושלך תוכנו של סל־אשפה אל המים ועשרות פקקים, שנחלצו מבקבוקי־יין, וקופסות ריקות של סיגריות, סיגריות של חוץ־לארץ, שיעקב לא עישן מהן מעולם, החלו מרקדים על המים וצפים, מתפרדים ומתלכדים לקצב האדוות העצלות שהיו באות ונסוגות בין עמודי הבטון.

עוד מעט יתחילו האורחים להתכנס שם, למעלה, סוחרי תל־אביב יבואו עם נשותיהם או ידידותיהם וסוחרי יפו הערביים יבואו בגפם; אבל כשתתחיל התזמורת לנגן יזמינו הערבים את היהודיות לצאת במחול הוואלס והטנגו. לשם כך הללו באים, ולשם כך הללו מובאות לכאן, כדי לקדם את העסקים. גם אנשי חברת דיזנגוף ושות׳ יהיו שם; גם אביו של יעקב היה בא שמה לפעמים, מנסה כוחו במסחר עם המזרח, עד שהציגוהו ככלי ריק, רימוהו והוליכוהו שולל והוא פסק מלבוא הנה, פסק בכלל לצאת את הבית. שכב במיטתו ולא קם ממנה עוד.

״זהו הבן של הרוסי שהרגו אותו אנשינו״, אמר ראש הלשכה, כשהמליץ על יעקב שיקבלוהו לעבודה אצל דיזנגוף ושות׳; ומכוחה של אותה המלצה נתקבל לעבודה.

שעת הערב הרכה, המוקדמת, בעוד הלילה צעיר, קרבה ובאה. תוך דקות אחדות תפצח התזמורת במספר הראשון שלה, וואלס רוסי ישן, מוכר וזכור כמו שעת־הערב הזאת, שהיתה יורדת גם על הרחוב של הבית הישן, במולדת הקודמת. ילדי הרחוב קראו לו מלמטה לבוא אליהם ויעקב חמק מן הבית וירד אל החצר ומשם אל סימטת־המאפיה. הקיר האטום, הפונה אל מגרש ריק, היה מדיף חום מן התנור שהוצת בפנים, מצדו השני. הילדים נשענו בגבם אל הכותל והיו מחככים את כתפיהם בהנאה. מנייר עיתונים גלגלו סיגריות והיו מוצצים עשן ומשתעלים. עוברים ושבים הבחינו בהם מן הרחוב, מטילים קללה לעבר החבורה המושחתת, והילדים היו גאים ומצחקקים. כעבור זמן מה נישא קולה של אמו ברחוב האפל. היא קראה מן החלון ליעקב, שישוב הביתה לארוחת־הערב. פעמיים או שלוש פעמים התעלם כליל מן ההטרדה, אך בפעם הרביעית יצא אל הסימטה וצעק שישוב מיד. ואז חזר אל החבורה ואל הסיגריות. עד מהרה שמע את קול אביו, קול נזעם ומאיים, לא מפציר, כקולה של אמא, אלא מפגיע וקצר. יעקב ידע שאביו ישמיע דברו רק פעם אחת ולא יוסיף, ועל־כן שתק וחייך אל חבריו כדי לעודד את עצמו. הילדים לא סיפרו דבר זה לזה; יושבים היו אל הטקס בדממה וכל אחד מהם נתון כולו אל גדולת הרגע ואל עצמת החטא המשותף.

כשקם לשוב הביתה היה מוכן לסטירת הלחי שיספוג מאביו, וכן ידע שאמו לא תניח לאבא להרביץ יותר מסטירה אחת. אבל פעם אחת קרה, שבלכתו הביתה שמע קולות חבטה קלים, קול חפצים נזרקים מלמעלה. הוא הרים את עיניו וראה שאבא משליך מן החלון מיני דברים קטנים. עד מהרה הבין שאביו מטיל החוצה את מערכת כלי השחמט של יעקב; את כדור הגומי, את גולות הזכוכית ואת אוסף הגרוטאות שצבר בשקידה במגירת שולחנו.

יעקב הסתתר מאחורי הגדר והציץ כלפי מעלה, נבעת מן הזעם השקט שבו היה אביו מעניש אותו שלא בפניו.

״אבא, אבא׳לה״, זעק יעקב בלי קול, ״מה אתה עושה? אבא, אל תכעס, אני אוהב אותך, אבא, אני לא התכוונתי להרגיז אותך כל־כך, אני רק הייתי משחק עם החברים; הפסק אבא, אנא, הפסק״.

אבל אבא לא פסק עד שהיו כל אוצרותיו של יעקב מושלכים בחצר, בין העשבים, בתוך החול, ליד פחי־האשפה. ואז פנה אבא מן החלון ושב אל החדר. יעקב זחל שעה ארוכה על ארבעתיו, מאסף בחשיכה מה שעלה בידו לגלות באצבעותיו הרועדות ומה שיכול להבחין בו מבין הדמעות שמילאו את עיניו.

התזמורת פצחה בוואלס והים נענע באפילה את הפקקים ואת קופסות הסיגריות. אביו מוטל בבית הקברות, ליד אמא, אבל בבית הישן, אילו אפשר היה לבוא אליו עכשיו ולעמוד תחת חלונו, אפשר שאבא ניצב עדיין שם, ואולי ייתכן להציל משהו, לאחוז בכנף הערב הרך, לאצור בתוך הלב את האהבה הנוראה ההיא, לתקן מה שעוּות ללא תקנה, להתחנן, לזעוק, אולי רק לזכור, וגם זה יספיק.

הריקוד הגיע אל סיומו. הסוחרים הערביים ובנות זוגם היהודיות, לאחר שקידמו את העסקים, שבים אל שולחנותיהם ואל המשקאות. קול מחיאות־כפיים נשפך מן החלונות שלמעלה והאורות שעומעמו לכבוד הריקוד שבו ועלו בנברשות ופיסת המים שלנגד עיניו של יעקב הוארה במלבנים מרצדים, נעים עם האדוות, זוהרים על הקופסות הנוצצות.

שם, למעלה, הרגו את אביו; משם יצאה אמו אל מתחת לחופה, אל מיטתו של איש זר; ונעימת הטאנגו המתועבת, האִטית כמו ריר קרוש, נשפכת מלמעלה אל המים המאזינים, ניגרת על אוזניו של יעקב, שנמלט מפניה עד לטבריה ועכשיו חזר ככלב שב אל קיאו.

באחד הימים יקום לנקום.

כשהיה יעקב ילד קטן, נרדם, לא אחת, שטוף בדמעות; אבל הקיץ אל בוקר חדש, רחוץ. עכשיו, כשפקח את עיניו, חש בגבו את קשיותו של עמוד הבטון ואת צינת המים המלחכים בגאותם את רגליו, ועדיין הבוקר רחוק. מלמעלה לא עלה שום קול ובריקותו של אולם הקזינו באה רוח של סוף־הלילה ושוטטה בין השולחנות הלבנים. כמה מן הפקקים והקופסות הריקות כבר הוקאו אל החול והיו רובצים בין האצות המעלות צחנה של טרם־שרב. הגיעה השעה, אמר, להסב פניו מן הים אל העיר. בעוד שעה תקיץ משנתה ותניע את אבריה.

לאטו, מכיר במפלתו, הסב את ראשו מזרחה. מורדו של רחוב אלנבי זחל כמו נחל מבליח בחשיכה. יעקב נעל את נעליו, קם ועמד בין העמודים, מפשיל את ילקוטו על שכמו; ואז זכר ששמשון לפת את העמודים והפילם.

הוא עלה מבין העמודים שקרסו מאחוריו ועמד על הכביש. עד מהרה הבחינו עיניו בבתים המסוידים, שחוורון הבוקר שיווה להם יופי עני, מתקבל על הלב. הן לא יוכל, אמר, לשנוא הכול. לפחות את הרחוב על בתיו הוא יכול לאמץ; ואת שיחי ההרדוף המאובקים, שחרקים צהובים מוצצים את לשדם המועט; ואת קרעי השמים שנישבו לעולמים בין הגגות הנמוכים; ואת החול, את זהב־העניים הענו והשפל, שאינו עובר לסוחר, אבל הוא בולע בהכנעה את כובד גופך ומניח לך לטבוע ברַכותו היבשה, שאין לה הרבה להציע, אבל היא מציעה את כל כולה, עד הסוף, עד כלותך.

ובכן, יהי כן, אני שב, אמר. עדיין אינכם יודעים שאני שב, אבל ביום מן הימים ייוָדע הדבר. נושא אני עמי את מה שאין לו כפרה, אבל גם אהבה גדולה אני מביא, אהבה שלא אמרתיה עד כה, מפני שהושבה ריקם. עוד מעט אומר אותה. עוד מעט אצעק אותה. כמו גלי הים. כמו האוויר. ״מאפס אהבה צור יחבוקו, גם ילוקו אדן הר״. החול ישא את אהבתי ואל החול אני שב.

יעקב צעד במעלה הרחוב ועד מהרה ראה את ראשוני היוצאים מקפה ״שלג לבנון״, שנסגר זה עתה. כמה ממיודעיו הבחינו בו וקראו אליו קריאות שמחה. אחת סהרורית, מן הקדשות המסתופפות עם המשוררים במקדשם, פרצה לקראתו בזרועות פתוחות ונפלה על צוואריו, מושיטה את פיה לנשיקה. יעקב לפת אותה בחזקה, עד ששמע את קול צלעותיה מתפוקקות; אבל את פניו הסב מפיה המושט אל פיו. ״אינך נותן לי נשיקה, יעקב?״ אמרה העלמה.

״אני כבר נשוי״, אמר. ״אני כבר נשוי״.

---

האלמן וראש-העיריה

מאת

בנימין תמוז

א

עזריאל דוֹיטש היה האיש היחיד בתל־אביב שידע לתקן מכונות רנטגן. אל דירתו שבשדרות רוטשילד נכנס לגור ב־1935, ולשכניו שהגיעו לכאן מרוסיה הזכיר את טְרוֹצקי, על שום זקן־התיש שלו. כיוון שטרוצקי היה יהודי שנתן חילו למהפכה של הבוֹלשביקים, לא חיבבו עולי רוסיה את שכנם החדש. לסוחרי השטיחים, מיהודי פרס, הזכיר עזריאל דויטש יהודי פרסי, על שום הקרחת הפרועה שלו, מאותן קרחות הבאות על אדם בימי ילדותו, מחמת מחלת עור פרסית, המותירה אניצי־שיער פזורים על פני הגולגולת הערומה. גם בעיניהם לא נשא חן, מפני שהקרחת היתה הסימן היחיד לפרסיותו, וזולתה היה כולו אשכנזי.

עולי גרמניה המעטים, שהכירו בו את בן מינם, ידעו שנולד בפראנקפורט שעל נהר מַיין, אבל מאחר שלא היה שומר מצוות, כשאר יוצאי עירו, ראו בו סוטה.

עזריאל דויטש לא היה פנוי – אף לא היה מסוגל, על פי טיבו – לרדת לעומקן של הסיבות, שבגללן הסתייגו ממנו השכנים, ומאחר שהיה רגיל בזה גם כשחי בגרמניה, הבין כי משנה מקום איננו, בהכרח, גם משנה מזל.

אל מקצועו לא הגיע מתוך כוונה ברורה, אלא בדרך מקרה. משחר ילדותו היתה בו רתיעה מבני אדם, מפני שהאדם עלול להפתיע, לתקוף ולהכאיב; בעוד שמנגנונים של גראמופונים, אביזרים חשמליים ומערכות של גלגלים משוננים היו ישויות שאפשר לסמוך עליהן, אם אתה מכיר את החוקים המניעים אותן; שום בגידות אינן צפויות מהם.

כשהיה עזריאל כבן ארבע עשרה, חל קלקול במכונת הרנטגן של אביו, והנער קיבל רשות לפשפש בקרביה. לא זו בלבד שלא פגם במכונה, אלא שהחזירהּ לתיקנה, והיא היתה משרתת את האב עד ליום מותו.

בסמוך לאותו פרק זמן שבו חל קלקול במכונת הרנטגן של האב, לקה הבן במין ספחת בראשו. משחות לא הועילו והשׂאת התפשטה מן הפדחת אל הגבחת, ואז נחלץ האב לעזרת הבן ופתח בסידרה של הקרנות, מאותה מכונה. ומכאן הקרחת הפרסית שבראשו של עזריאל, עד היום הזה. אילו עלה בידי האב לרפא את בנו, אפשר היה לומר, שהאב גמל לבן על שנחלץ לתקן את המכונה. אבל, מצד שני, אין לומר שהאב קילקל בכוונה.

לא כך היה סבור עזריאל עצמו. למן אותו היום פסק כליל לסמוך על הזולת, וגם בענייני בריאות הגוף היה נזקק לידע שלו בלבד. מעיין היה בספרי רפואה ומסיק מסקנות. וזה אחד הכללים, שנקט כבר בהיותו כבן חמש־עשרה: לעולם לא יתן בפיו מאכלות שהטמפרטורה שלהם גבוהה – או נמוכה – מן הטמפרטורה של הגוף. במלים אחרות: כל המזון הבא אל פיו נבדק תחילה בטרמומטר, ואם הטרמומטר מורה שלושים ושבע מעלות צלזיוס – כשר המזון לרדת אל בני־המעיים.

כשהיגר עזריאל דויטש מגרמניה, בשנת 1935, ובא עם אשתו ועם בתו לגור בשדרות רוטשילד, כבר היה אומן מומחה בתיקון מכונות רנטגן. עד מהרה נוכח לדעת שצרכיו של אדם בארץ־ישראל פחותים הרבה מצרכיו של אדם באירופה, ועל כן הקפיד שלא לקבל על עצמו עבודות, אלא כמידת צורכו בכסף. תחילה היה עובד ארבעה ימים בשבוע ואחר כך העמיד את המיכסה על שלושה ימים. בזמנו הפנוי היה מכין לעצמו מזונות וכן היה רוחץ בים, בכל יום, קייץ וחורף. בשעות קבועות היה יושב בקפה הֶרְלִינְגֶר שברחוב בן־יהודה, ושם היה קורא בעיתונים ולוגם כוס תה, לאחר שנצטננה מעט. לעולם לא היה יוצא בלא טרמומטר בכיסו.

אשתו היתה תופרת שמיכות־פוך, לפי הזמנה, והבת היתה הולכת לבית הספר לבנות, ובשובה הביתה היתה יושבת אל שיעוריה, ואחר כך היתה מסייעת לאמא בתפירה ובניפוי־הנוצות.

אשתו היתה אשה בריאה ושקטה, אלא שסמוך לנישואיה לקתה בפריחה אדומה ברוב חלקי גופה, והיתה מתגרדת הרבה וגורמת לעצמה סריטות ופצעים. ומאחר שנולדה במשפחה של סוחר סידקית, ולא היתה בת רופא, כבעלה, לא זכתה לטיפול נמרץ במחלתה, ומפני כך הגיעה לארץ־ישראל כשהיא שרויה באותה צרה של פריחה אדומה. עזריאל דויטש, שבדרך כלל לא התערב בענייני זולתו, העיר לה פעם אחת ואמר, שאילו הקפידה, כמותו, לאכול בשיטה, היתה נפטרת מן המחלה. לעומת זאת אמר לה רופא של קופת־חולים, שהיא סובלת מאלרגיה של נוצות, ואם היא רוצה להחלים, עליה לנטוש את מקצועה. את עצתו של בעלה לא קיבלה, מפני שלא היתה מסוגלת לעמוד בה; ואת עצת הרופא דחתה, מפני שלא היה לה מקצוע אחר; ומן הקיצבה שקצב לה בעלה לא היתה יכולה לקיים את עצמה ואת בתה.

כיוון שהיתה אשה בריאה מטבעה, הוסיפה לחיות שנים לא מעטות, יחסית, מבלי להתלונן. לעזריאל דויטש, לעומת זאת, היו סיבות להתלונן. קרה, לעיתים, שאיזו מכונת רנטגן היתה מתקלקלת ביום שבו גזר על עצמו התנזרות מעבודה. בעל המכונה היה תובע תיקון לאלתר, ואילו מר דויטש היה חוזר וטוען, שיבוא לתקן רק בשבוע הבא. וכיון שהיה מומחה יחיד בתל־אביב, בימים ההם, לא היתה לרופאים ברירה.

היו גם מקרים אחרים, כזה שאירע במחנה הצבא הבריטי בסרפנד. היה שם בית־חולים צבאי, ובבית־החולים – מכונת רנטגן. יום אחד נפגמה המכונה ושלחו מכונית צבאית להביא את מר דויטש לסרפנד, ומר דויטש יושב בקפה הֶרְלִינגֶר ומעיין בעיתון. כששמע לְמה הוא מתבקש, אמר שיבוא בשבוע הבא. כל כמה שהפציר בו הקצין, לא הועיל. צילצל הקצין בטלפון, מהרלינגר לסרפנד, להיוועץ במפקדוֹ. לעיני כמה עשרות עדי־ראיה גררו המשעבדים הבריטים – בצורת חייל וקצין – את מר דויטש, הרימוהו תחת אצילי ידיו ונשאוהו כפי שנושאים שק קמח, והטילוהו אל המושב האחורי של המכונית.

במשרד בית־החולים הצבאי התנצל הרופא האנגלי לפני עזריאל דויטש, והסביר שתיקון המכונה איננו סובל דיחוי, מפני שכל פיגור עלול לסכן חיי אדם.

״וחיי שלי?״ אמר עזריאל דויטש, ״מה על חיי שלי?״

״אתה בריא ושלם, מר דויטש״, אמר הרופא. ״אני מדבר על חולים״.

״מנין לך שאני בריא?״ אמר עזריאל דויטש. ״מנין לך שאינך גורם לי, ברגע זה, שאהיה חולה?״

הוא הוחזק במעצר שני ימים ולילה אחד; וכאשר חל היום, שבו היה אמור לעבוד, יצא מתא־המעצר ותיקן את המכונה.

בסמוך לכך תכף ובא מאורע גרוע מן הראשון: אשתו חלתה ונפלה למשכב.

במשך כל שנות נישואיהם היה עזריאל רגיל להיכנס למיטה כשעה או שעתיים לפני אשתו, והיה נרדם. ובבקרים היה קם כחצי שעה אחרי שאשתו יצאה מן המיטה. והנה עכשיו, כשחלתה האשה, היה עזריאל נכנס בלילה אל מיטה, שגוף זר מוטל בה, ולא היה יכול להירדם. ובבקרים היה מוצא את אותו גוף עצמו מוטל לצדו במפתיע.

במצוות הרופאים הורחקו הנוצות והפוך מן הבית, והפריחה האדומה, שהיתה מכסה את עור גופה של האשה, נתפוגגה ונעלמה כמעט כליל. אף שינוי זה עורר בעזריאל הפתעה קשה.

מחלתה של אשתו גרמה לכך, שיהיה מתעסק בכמה מלאכות־בית קטנות, ואף עניין זה חשף לפניו איזה פן בלתי מוכר. הוא היה דומה עתה לאדם, שלפתע גילה כי בביתו מצוי עוד חדר, או אולי מרתף, שעל קיומו לא ידע דבר במשך שנים רבות.

מבלי משים חלפו כמה שבועות, שבהם לא הלך כלל לקפה הרלינגר ולא טבל בים, ובשעות שהיה פנוי לנפשו ישב ליד החלון הפונה אל עצי הברוש שבחצר והביט בנענוע האטי של צמרות־העצים, מנענע את גופו לעומתן, מן המותניים ולמעלה, וזימזום של מחשבות זרות אופף אותו. במחשבותיו החדשות מצא את עצמו טוען כנגד אשתו ואומר, כי מעולם לא עולל לה שום רעה. גם כשהיתה באה אליו בתביעות של תוספת־קצבה – או בתביעות דומות, שאין אדם יכול לעמוד בהן – לא דחה אותה בצעקה ולא נזף בה, אלא, אדרבא, היה מסביר באריכות ובמפורט.

ומאחר שמחשבותיו הובילוהו אל ההכרה הברורה, שאין לבוא אליו בטענות, היה חוזר ותמה על מה ולמה הביאה עליו אשתו את הרעה הזאת.

הימים הרעים התארכו הרבה, וגם כשהיה ברור שהסתלקות הפריחה האדומה אינה מביאה החלמה לאשה, לא אמר הרופא נואש והוסיף לרשום תרופות, עד שיום אחד נתבהל לפתע, וקבע שיש להעביר את החולה לבית־חולים.

באותו לילה, שלמחרתו היו אמורים להוציאה מביתה, מתה אשתו של עזריאל. בעלה גילה זאת בבוקר, כשלא פקחה את עיניה לקבל מידיו את ארוחתה.

ב

מאחר שהבת היתה לומדת בבית־ספר דתי, לא התירו לה המורים לבוא אל בית־הספר במשך שבעה ימים, והיא ישבה ליד החלון וקראה בספר. ביום הראשון שלאחר ההלוויה באה המחנכת של הכיתה והתלחשה מעט עם הבת. אחר כך שאלה את עזריאל אם תוכל לסייע במשהו. הוא ניפנף אותה מעליו בנענוע יד קצר ופסקני.

אחר כך באו כמה מחברותיה של הבת והיו יושבות סביבה, נבוכות ושותקות. ביום השלישי, או הרביעי, הגיש לפניהן עזריאל צלחת עם סוכריות, שהביא מחנות המכולת, אך הן לא העזו לגעת בממתקים.

כמה פעמים נכנסו לדירה רופאים אחדים, או שליחיהם, לזַמן את עזריאל לתיקון מכונת הרנטגן, והוא הודיעם – בלא כעס, וברוח נמוכה – כי יבוא בשבוע הבא. ואם התעקש אחד הלקוחות, וטען שבאותו יום חל יום־עבודה מוסכם, היה עזריאל מסביר שאשתו נפטרה. ובכל פעם שאמר זאת, היתה הבת מתכווצת בפינתה ומייבבת חרש. ביום החמישי, או השישי, קרב עזריאל אל בתו, ניצב במרחק שניים־שלושה צעדים ממקום שיבתה ליד החלון – ואמר: ״נו, אל תבכי. די״.

וביום השביעי שבה הבת ללכת לבית־הספר.

כשנותר עזריאל לבדו בדירה הבחין שהדממה השוררת שם היתה חדשה. מעולם לא היו רעשים מיוחדים עולים בין כתלי דירתו, אלא שהדומיה החדשה שקלט עתה, היתה בה תערובת של הזמנה ואיום, והוא לא הבין אל מה הוא מוזמן, ומהו שמאיים עליו; ומיד נחפז להביא סדר בחפצים, בבגדים ובשיירי המזון שמסביבו.

את בגדיה הנקיים של המנוחה סידר בתוך הארון, בסמוך לבגדי בתו. אם תרצה, תוכל להשתמש בהם. ואת כתונת הלילה שהיתה המנוחה לובשת בימי חוליה, צרר בנייר עיתון ופנה אל המכבסה. בפתח הבית נתקל בנושא־המכתבים, שתקע לידיו מעטפה. היה זה מכתב מאת אגודת רופאי הרנטגן בארץ־ישראל, ובו דברי תנחומים על מות אשתו. בעוד המכתב הפתוח בידו נכנס למכבסה ומסר את החבילה. הכובס נטל מתוך אנחה את כתונת הלילה, הצמיד לה מספר ואמר לעזריאל שהוא משתתף בצערו. האלמן הגיב בעווית, שהקפיצה את זוויות שפתיו, ופנה לעבר חנות המכולת, וגם שם האזין לדברי תנחומים מפי החנוונית, שאף הפליגה בשבחי המנוחה ואמרה, שהיתה אשה שקטה, ואף פעם לא עשתה רעה לשום אדם.

מעולם לא פלשו אנשים רבים כל כך אל חייו של עזריאל, ומבלי שיתן דעתו על כך במפורש, נעם לו הדבר, ולפני שיצא את חנות המכולת דישדש על הסף, כיעכע בגרונו והפטיר מלמולי תודה בגרמנית; ומיד תיקן את עצמו ותירגם את דבריו – ככל שהיו מבולבלים – לעברית.

כששב לדירה, פנה אל המטבח להכין ארוחת צהריים לבתו. הוא ביקש לנחש אלו מאכלים יערבו לחיכה ולא יכול להעלות בדעתו מאומה. מכל מקום ציפה לשובה מבית־הספר והיה מסדיר לעצמו את המלים, שבהן יספר לה על מכתבם של הדוקטורים מאגודת רופאי הרנטגן בארץ־ישראל, ועל הדברים ששמע במכבסה ובחנות המכולת.

אבל כשבאה הבת, לא מצא עוז בנפשו לומר דבר והניח לפניה את מזונה בלא אומר. בשעה שאכלה, ניצב עזריאל באמצע החדר והביט בה, מקווה שהבת תפתח בדברים. את שתיקתה הבין כהאשמה; את שתיקת האב ראתה הבת כנזיפה מפורשת.

קולן של טיפות מים נושרות מן הברז שבמטבח נתן בידי עזריאל עילה להימלט מן החדר כדי לסגור את הברז. את רצונו למנוע בזבוז מים לא תוכל אפילו הבת לפרש כמעשה זדון.

״אני מצטער״, אמר, כששב מן המטבח. באמרו זאת הוקל לו לפתע, והוא שם ידו בכיסו, הוציא את מכתבם של רופאי־הרנטגן ואמר: ״הנה, תראי״.

הבת קראה במכתב, ואחר פשפשה בילקוט שהניחה על הרצפה, והושיטה לאביה מעטפה.

״גם לי יש״, אמרה.

היה זה מכתב תנחומים, כתוב על ידי המחנכת וחתום בידי הילדות שבכיתה. במשפט הסיום נאמר: ״בבניין הארץ תנוּחָמי״.

״יפה מאד״, אמר עזריאל דויטש, והחזיר את המכתב לבתו, אך מיד חזר בו והציע: ״תני לי, ואני אשים את שני המכתבים ביחד, כאן במגירה״.

הוא פתח בתנועה איטית את מגירת השולחן, והחזיק בידו את שני המכתבים רגע קטן באוויר, מניח בידי בתו שהות להיווכח, שהוא אמנם עושה מה שהבטיח לעשות, והניחם במגירה כשהוא דוחף אותם פנימה באיטיות מופגנת. בזכרונה של הבת עלה מעמד דומה, שאירע לפני כשנה בבית הספר, בחג־הפורים, כשבא קוסם, שהניח מטפחות, ביצה ושעון בתוך תיבה, כשהוא עושה מעשיו באותה איטיות טקסית ומתעכב על כל תנועה שלו. לאחר רגע חזר הקוסם ופתח את התיבה, והנה היא ריקה.

חיוך קל שבקלים חלף על שפתיה, והחיוך הזה היה קשור בזכרו של הקוסם, אבל לא רק בו. הילדה שיערה, כי מה שאירע זה עתה בחדר, פירושו שיש עכשיו לשניהם, לאביה ולה, דבר משותף, מוחבא במקום סתר, שרק הם יודעים אותו. ושותף־לסוד איננו מפחיד כל כך.

באותו מעמד ובאותה שעה חש עזריאל דויטש שעייפות גדולה יורדת עליו.

״אני אלך קצת לנוח״, אמר.

ברגע שיצא עזריאל את החדר, נחפזה הבת אל ירכתי השולחן, פתחה את המגירה, וכשנוכחה לדעת שהמכתבים לא נעלמו, והם מונחים יחדיו במקומם, שבה וחייכה לעצמה.

האב שכב על המיטה בחדר האחר והתענג שעה ארוכה על זכר מה שאירע זה עתה בינו לבין בתו. המחשבות שחלפו במוחו היו נעימות, אך חמקניות ומבויישות, והוא נמנע מלתפוס בהן בחזקה ולעכב אותן. עד מהרה נתגבשה כמו־תוכנית בלבו, מעין טקטיקה שיטתית, שבעזרתה יוכל להיות בטוח בדברים הנעימים, שאת מציאותם התחיל מנחש. מעתה ואילך יעמיד את בתו בנסיונות ויקבע לעצמו סימנים.

ואמנם לא אחרו הסימנים לבוא.

למחרת בבוקר העלה קול שיעול מגרונו, עם קומו מן המיטה, והוא שמע כיצד הבת הולכת למטבח ושופתת קומקום על הכירה. ומיד לאחר מכן לחשה מרחוק:

״שאכין לך קפה? אתה קצת מצונן…״

ובאותו יום, אחר הצהריים, בא הסימן השני: גשם ירד בחוץ, והוא עמד לצאת אל אחת ממכונות הרנטגן שבעיר; ואז שמע את קול בתו ממלמל:

״תקח אולי מטריה… הצעיף שלך תלוי במסדרון״.

וכמה ימים לאחר מכן, כששבו יחדיו מחנות המכולת, ועמם מצרכי השבוע הבא, בשני סלים, הושיטה הבת את ידה אל הסל הכבד יותר ואמרה:

״תן לי… אני אקח את זה״.

ליותר מזה לא היה עזריאל צריך. מתוך קלות דעת, שכמותה לא ידע מימיו, הניח לחששות, לפחדים ולבהלות לנשור ולהתמוסס; ואף על פי שלא היה לו שום נסיון קודם, פתח את לבו והכין בו מקום לבִתו.

כבר באותו לילה, כשנרדמה הילדה, ישב עזריאל דויטש אל השולחן והכניס שני שינויים בצוואתו. הוא מחק את הסעיף שבו ציווה את גוויתו למחקר מדעי, ובמקום זה רשם שיקברוהו בקבר רגיל; וזאת, כדי שתוכל הבת לבוא אל קברו, כל עוד בחיים חייתה; ואחר כך, ברבות הימים, יוכלו לטמון את גווייתה בסמוך לאביה.

וכן הוסיף סעיף מיוחד, שבו קבע כי כל הכסף והרכוש יהיו קניינה של הבת, אחר מותו.

באותו לילה קשה היה לו להירדם והוא העביר במוחו כמה דברים שיספר לבתו בימים הבאים, דברים מָרִים אחדים על אביו ועל אירועים שנפלו במשפחתו, בגרמניה. עליה לדעת מה שעבר עליו, ומתוך סיפוריו תבין שאין לה לחשוש פן ינהג בה עזריאל כפי שנהגו החיים בו. הוא יגונן עליה מפני הסכנות האורבות לאדם בשחר נעוריו, והוא יעניק לה – ואפילו לא תרצה בכך תחילה – כל מה שהבין והסיק במהלך חייו שלו. מעתה יהיה לשניהם תפריט אחד, על פי שיטתו. במו עיניה ראתה הבת מה שקרה לאִמה, אשר סרבה לקבל את עצתו. כמו כן יוציא אותה בשנה הבאה מבית־הספר הדתי, ויכניס אותה לבית־ספר חילוני. הילדה תבין יפה, כי הדתיות לא הושיעה את אמה שלה, וכי חייב אדם להישען על הראציונאליות לבדה, אם הוא מבקש לבסס לו מעמד איתן בחיים. כשימות עזריאל דויטש, תהיה הבת חזקה דיה ואיתנה ברוחה, והיא תמצא לה את חתנה ותקים לה בית משלה.

סערת רוחו גברה והלכה באותו לילה, וכשנרדם לבסוף פלשו חלומות עזים לתוך שנתו והיתה לו מריבה קשה עם אביו, והוא צעק מתוך שנתו והתעורר, כשדקירות דקות מנקרות לו בבית־החזה.

למחרת היום, עם שובה מבית־הספר, נועדה הבת לקחת לקח ראשון מפי אביה. האב זכר יפה את התוכנית ששיכלל במשך הלילה, אך לא היה ברור לו במה יפתח. הוא הסתפק איפוא בכך, שבשִבתם לארוחת הצהריים, ביקש מבתו שתספר לו מה למדה באותו היום. היא דיברה בחפץ לב, אך הסיפורים שבפיה היו משעממים אותו, והוא האזין מתוך קוצר רוח, כשהוא מהרהר בדברים שיאמר לה בערבו של אותו יום. הדחיה היתה הכרחית, מפני שלא רצה להסמיך את העניינים החשובים שיש לו לאמרם אל התפלויות שהיתה הילדה מלהגת באוזניו.

אלא שגם בערב, כשכילו את ארוחתם, החליט שיש לנהוג בזהירות, ולעת עתה אמר רק זאת:

״יודעת את מי גר בשכנותנו, במרחק כמה בתים מן הבית שלנו? ובכן, ראש־העיריה של תל־אביב גר בשכנותנו, ואזרחים רבים אינם יודעים זאת״.

״אני יודעת״, אמרה הבת, ״המורה סיפרה לנו״.

מאוכזב במקצת, אך בוטח בעתיד, החליט עזריאל דויטש כי לגבי הפעם הראשונה היה זה מספיק.

ג

ציפיותיו מבתו עלו יפה. לפחות בשנים הראשונות.

אף על פי שהיה איש צנום ונוטה לחולשה גופנית, לא נפל למשכב אף פעם אחת במשך כל שנות נישואיו. היו בו איזה חשדות כלפי אשתו, ומעולם לא היה בטוח שהיא תבין לרוחו; שהרי מעולם לא קיבלה את דעתו ומסבר־פניה העגום הבין שיש לה בלִבה עליו. מן הטעם הזה לא נכנע לחולשת הגוף; אבל עכשיו, שזכה לגלות בבִתו נפש מבינה, שאינה מורדת בו להכעיס, הרגיש שהוא חייב, סוף סוף, להיכנע למחושיו הישנים ולתת עליהם את דעתו, אם הוא חפץ לעמוד לימין הבת ולהכינה אל הצפוי לה, בטרם יפטר מן העולם. מן הטעם הזה נועץ באחד מלקוחותיו הרופאים, ועד מהרה נתברר כי מן הדין לעשות מיד אֶלקטרוקרדיוגרמה. התוצאות לא היו משמחות, וכשנתיים אחרי מות אשתו לקה בהתקף־לב. לא הרופא קבע זאת, אלא עזריאל עצמו.

כשקם ממיטת חוליו גילח את לחייו, בין הפיאות לבין זקן־התיש, ענב עניבה לצווארו ויצא לטיול של בין־ערביים בשדרות רוטשילד, נשען על זרועה של בתו. באותו פרק זמן נשתנו השדרות הרבה ממה שהיו לפני כעשר שנים, כשבא לגור שם. האנשים שהציצו עתה באב ובבתו, מחלונות דירותיהם ומן המרפסות, לא היו אותם רוסים שראו בו בוגד, גם לא אותם פרסים, שראוהו כמתפרץ אל בין שורותיהם; גם לא הגרמנים, שבזו לו על שפנה עורף למסורת. האנשים שלנגד עיניהם טיילו דויטש ובתו לאיטם, היו אנשים נייטראליים, שנתלקטו ובאו לגור בשדרות רוטשילד מפני שהדירות נעשו זולות והרחוב החל מראה סימנים של תשישות וניוון.

עזריאל לא ידע שהוא מהלך עתה, שלוב זרוע עם בתו, בתוך עדה אדישה וסומאית. מבחינתו עמד הזמן מלכת ביום שבא לכאן בפעם הראשונה, ולכן היה סבור שהוא צועד בתהלוכת־נצחון של איש יחיד, ושהכל ערים לכיבוש שכבש, בתוך ביתו ולפי שיטתו. פוסע היה לאיטו, כדי לתת שהות למסתכלים לתת דעתם על כך, ששום אדם זולתו, בכל העיר כולה, אינו מהלך שלוב זרוע עם בת נאמנה ומסורה, הנותנת נפשה על אביה, שאף הוא מצדו מוכן לתת נפשו עליה, אם תהיה השעה צריכה לכך.

פוסעים היו איפוא לאיטם, חולפים על פני ביתו של ראש־העיריה, מבלי שֶיָרִים עזריאל את עיניו, לראות אם ראש־העיר מביט בהם מחלונו. כלל היה נקוט בידיו, כל ימי חייו, שלא להתוודע לרשות. ואף על פי כן, כשחלפו על פני ביתו של ראש־העיר, משך עזריאל קלות בזרועה של בתו, והיא הבינה, מן הסתם. עזריאל ובתו לא היו צריכים למלים, כדי שיבינו זה את זו, וכבר מזמן פסקו לדבר איש באוזני רעותו. בדברים היה עזריאל פונה אל הלקוחות שלו, וכן היה משמיע כמה מלים נחוצות בחנות המכולת ובמכבסה. ואילו הבת היתה מדברת, מן הסתם, אל מוריה ואל חברותיה לבית־הספר, אבל בבית דיברה מעט מאד.

כל מה שאינו משמש מטרה מוגדרת, אינו נחוץ – פירש עזריאל את שתיקתם; אבל מקץ זמן מה, כשהבחין שהבת שותקת, לפעמים, ימים תמימים, היה תמה, ואפילו מבוהל.

באמצע שנות הארבעים שוב לא היה עזריאל דויטש האיש היחיד בתל־אביב שידע לתקן מכונות רנטגן. יתר על כן – רוב מכונות הרנטגן החדשות שהובאו אל בתי הרופאים היו זרות לו לחלוטין, ולא היה מיומן לטפל בהן. לבסוף נותרו לעזריאל רק אותם רופאים זקנים ומועטים, שלא החליפו את מכונותיהם, ולא יכלו למצוא אדם שיטפל בגרוטאותיהם, זולת עזריאל הוותיק.

מעתה נאלץ לעבוד בכל יום מימות השבוע, לא מפני שנתרבתה המלאכה, אלא מפני שנתמעטה, ושוב לא יכול לנהוג גינוני־מלכות בלקוחותיו, ולדחותם לשבוע הבא. הוא החל מקמץ בהוצאות־הבית, הן מפני שפחתו הכנסותיו, ובעיקר מפני שביקש לצבור כסף לצרכיה של הבת, כשתהיה צריכה לכסף, לאחר מותו, לבסס את מעמדה בחיים. שהרי בעוד אביה חי – מה הבת צריכה? רק בריאות ושלווה. לבגדים חדשים אינה צריכה, מפני שהבגדים שירשה מאמה הספיקו לה, תוך שהיא מתאימה אותם לרוח הזמן, בכשרון־כפיים שנחנה בו; וגם מפני שעלמה צריכה לבגדים נאים כשמתחילים לדבר בה נכבדות; ועוד חזון למועד. שהרי היא בסך הכל ילדה קטנה; זה עתה סיימה חוק לימודיה.

לכל ההנחות הללו היתה הבת שותפת מלאה. מעולם לא חלקה על דעת אביה וגם כשצימצם את דמי־הקיצבה לא סר החיוך הקל־שבקלים, שהיה נסוך על פניה; אותו חיוך שעזריאל הכיר בו תחושת אושר שלם ושלוות־הנפש. על כן היה תמה, ואפילו מבוהל, כשהבחין שהבת שותקת רוב שעות היום. אילו ידע שיש לה טרוניה עליו, היה רואה את שתיקתה כמין מחאה; אבל מאחר שהשערה כזאת לא באה בחשבון כלל, נתבהל מעט. אלא שהבהלה היא רגש זמני וחולף, וכל מצב מתמיד גורר אחריו השלמה, ואפילו הבנה; עד מהרה שבה נפשו של עזריאל למנוחתה. תהפוכות ליבם של בני הנעורים טבועות בטבעם של הנעורים עצמם, אמר בלבו ושב אל עיסוקיו.

מכל מקום, פסק מללכת אל קפה הרלינגר, כדי לחסוך בהוצאות; וכדי שלא תיעזב הבת לנפשה ולא תשתעמם, פסק גם מלטבול בים. הוא היה יושב איפוא בבית וקורא בעיתונים ישנים ובז׳ורנאלים, שהיה נוטל מחדרי־ההמתנה של הרופאים, לאחר שנתבלו מעט ויצאו מכלל שימוש. לעומתו היתה הבת יושבת, מתקנת בגד או מיישרת באצבעותיה קפלי השמלה שהיתה לובשת. קפדנית גדולה היתה בתו, וכל מה שהיה בבית, או על הגוף, היה נקי, מסודר וללא דופי.

קשה להעלות על הדעת כמה מהר חולף הזמן, כאשר החיים מתנהלים כסִדרם. רק משפחות שיש בהן סערות־נפש ומהומת־הלב, גורמות לבני המשפחה שיהיו שרויים ברוגז ובשממון, עד שהם קצים בחייהם, לפעמים.

אמנם בריאותו של עזריאל דויטש לא נשתפרה, אלא להפך, חלו בה פרקי זמן של חולי ונפילה למשכב. ודווקא במקרים כאלה היתה הבת כמו מתעוררת לחיים חדשים, טורחת על החולה, וקצב החיים בבית היה מתגבר ובלבו של עזריאל נתגברה תחושת ביטחון בדרכו והיה עוקב בהנאה גלויה אחר כל מעשיה של בתו ויודע בלבו שלא טעה.

הקשיים החלו מתגלים מאוחר יותר.

ד

כל ימיו היה עזריאל דויטש קורא מובהק של עיתונים. הדברים שעליהם כתבו בעיתונים לא עניינו אותו כלל והוא לא נתן עליהם את דעתו. אבל כשהיה נוטל עיתון בידו ומרכיב משקפיו על חוטמו, היה עובר לעולם פנימי משלו, והיה מהרהר בינו לבין עצמו בכל מה שהעסיק את דעתו. וכשהיה מניח את העיתון מידיו, היו ענייניו סדורים במוחו יפה. יחד עם זאת, אין לומר שלא ידע כלל על המתרחש בעולם. אפילו לא רצה בכך, קלוֹט קלט שהיתה מלחמה עולמית בין השנים 1939 ל־1945, וכן ידע יפה, ככל אזרח אחר, שב־1948 נוסדה מדינת ישראל. הוא סיפר זאת לבתו, אף על פי שניכר היה, כי גם מבלי שיספר לה, ידעה על כך.

אבל היו גם דברים מיוחדים בעיתונים, שהעסיקוהו הרבה. כשקרא על איש אמריקני שקם על בני משפחתו בגרזן ורוצץ את ראשיהם של אשתו וחמשת ילדיו, רגז מאד, ושב וקרא את הידיעה על כל פרטיה פעם שניה ושלישית. על מאורע כזה היה מספר לבתו בפרטי פרטים, להראותה את ההבדל שבינם לבין משפחות אחרות. וכשהיה מביא הביתה עיתונים מחדרי־הקבלה של הרופאים, נהג לקרוא באוזני בתו מתוך גוף העיתון, במקום שיספר מן הזכרון.

ביחוד אהב לקרוא באוזני הבת דיווחים מישיבות עיריית תל־אביב, מפני ששמו של השכן, הוא ראש־העיריה, היה מופיע בו הרבה, ועזריאל חש קירבה רבה לעניינים הקשורים באותו אדם.

בדרך כלל היתה דעתו על הפוליטיקאים רעה מאד. הוא היה מפרט באוזני בתו כמה ממעשיהם של הפוליטיקאים המפורסמים ביותר שבעולם, כגון מר היטלר והדוקטור גבלס, והיה מוכיח באותות ובמופתים שהם אנשים מושחתים, המסוגלים לכל תועבה.

״לא כן ראש עיריית תל־אביב״, היה אומר בהתרגשות. ״האיש הזה לעולם לא ירצח ולא יגזול שום אדם, וכל מעשיו לטובת העיר ותושביה״.

הוא הסביר לבתו את הסיבה שבגללה גובה העיריה מסים מן התושבים, ופירט לפניה את צורכי העיר הגדולה – ביוב, תיקון כבישים, בניית גני־ילדים בשכונות העוני ונטיעת גנים ועצי־נוי לאורך הרחובות. הוא סיפר לה, שכל אזרח רשאי לכתוב מכתבים אל ראש־העיר, ולהתלונן בהם על תקלות עירוניות. ״יתרה מזו״, אמר עזריאל לבתו, ״ראש־העיריה כואב את כאבם של הסובלים והלחוצים ובלילות הוא מתהפך על משכבו כדי למצוא פתרונות״.

״אני ראיתי אותו פעם״, אמרה הבת. ״יש לו פנים שמנים״.

״אין בכך כלום״, אמר עזריאל. ״אדם שמן איננו בהכרח אדם רע. ואפילו להיפך: דוקטור גבלס היה איש רזה, והיה איש רע מאד״.

״נכון״, אמרה הבת, ושבה ליישר קיפולי שמלתה.

שבע שנים חלפו למן היום שבו יצא עזריאל עם בתו לטייל, שלוב זרוע, בשדרות רוטשילד, והשָנים הללו עמדו בסימן של מחזוריות קבועה בחיי האב ובתו. כשהיה עזריאל נופל למשכב, היתה הבת מתעוררת לפעילות מוגברת, וכשהיה עזריאל מחלים וקם ממיטתו, אחז בבת רפיון מסויים, ולפעמים היתה שוכבת במיטתה ימים רבים, בלא כל חולי, אלא מחמת עייפות הבאה בעקבותיו של מאמץ. אז היה עזריאל סועד אותה מעט, ככל הנחוץ, והיה מתקין את מזונותיהם ומביא מצרכים מחנות המכולת; ובערבים היה קורא באוזניה מן העיתונים, מאותן ידיעות מיוחדות, שהרעישו את לבו וגם הועילו לחינוכה של הבת.

יום אחד נודע לו מן העיתונים, שראש עיריית תל־אביב נלקח אחר כבוד לשמש שר־הפנים בקבינט הממשלתי.

״הנה״, אמר לבתו, ״את רואה? כל הימים אמרתי לך!״

בו בערב ישב אל השולחן וכתב איגרת־ברכה, ושיגרה ישר אל הממשלה שבירושלים. מקץ כעשרה ימים קיבל מכתב ובו דברי תודה, חתומים בידי ראש לשכתו של השר.

הבת קיבלה את המכתב מידי אביה והחזיקה אותו בין אצבעותיה. לעזריאל נדמה שאין היא קוראה את הכתוב שם, אלא בוהה נכחה.

״מה את אומרת על זה, הה?״ האיץ בה. ״מה את אומרת?״

ולפתע, לאחר כשבע שנים של רגיעה ומיעוט־דיבורים, נתנה הבת עיניה באביה – ואילו עמד עזריאל על כך, יכול היה להיווכח כי בפעם הראשונה הוא רואה את צבע עיניה של בתו, והנה הן כמו לבנות, ומכל מקום נטולות צבע – ודיברה.

״אני רוצה שהוא ימות״, פתחה בשקט. ״אני רוצה שהוא ימות עכשיו… שימות עכשיו, עכשיו״, צרחה פתאום ולא פסקה, ״הוא מוכרח למות לפני שאני אתחתן… הוא עכשיו, עכשיו, עכשיו צריך למות… למה אמא מתה והוא לא מת? למה? למה? למה?״ לרגע נשתתקה והשפילה עיניה, ואז שבה לדבר כמעט בלחישה: ״אמא ואני תפרנו שמיכות, והיה כל כך יפה… היה לנו טוב, תמיד בבית היה טוב… אני לא רוצה עוד, אני לא רוצה, לא רוצה… הוא מוכרח למות עכשיו… תראה בעצמך איך אני… אתה עכשיו צריך ללכת ולהרוג אותו. לֵך. לֵך מהר… לֵך. לֵך… לֵך מפֹּה…״

היא קמה לאיטה ממקום שבתה, בעוד המכתב בין אצבעותיה, וניצבה מלוא קומתה בתוך מסגרת החלון, שמבעדה זרם אורו האחרון של היום אל תוך החדר האפלולי. רגע עמדה בלי נוע ולפתע הרימה את זרועה הימנית ביגיעה רבה. ובהניפה את הזרוע הכחושה, ששרוולה המרוט והשקוף נראה כמו עור נושל מן העצם הדקיקה, דומה היתה לאילן שדוף, שנחש מגיח מצמרתו ומשקיף על סביבותיו. כדי רגע ניצבה קפואה על עמדה, ואחר־כך הניחה למכתב לנשור מבין אצבעותיה וליפול באלכסונים סחרחרים אל הרצפה, כשעיניה מלוות את פיסת הנייר הלבנה. חיוך דקיק עיוות את פיה החיוור, והאב התבונן בה, נבעת ושותק. שעה ארוכה התבונן בה, איננו מסיר את עיניו מדמותה הדקה, הארוכה להדהים. הוא לא שיער שהיא גבוהה כל כך, וגם לא יכול היה לדעת, מפני שאף פעם לא האריך להתבונן בה. עתה הבחין, שאין היא לובשת לגופה דבר זולת שמלה ישנה, לבנה, של אמה; ואף על פי שהימים היו ימי חורף, לא נראה שהיא סובלת מן הקור, שום אבר שבגופה לא רעד ולא נע. והרי היתה רזה כל כך, צלעותיה בולטות ובטנה שקועה והחזה שטוח וצר. כשהרים עזריאל את עיניו מן המראֶה שנגלה עליו מבעד לשמלה השקופה, מעז סוף סוף – אולי מתוך פחד פתאום – לבחון את פניה, נוכח לדעת שהיא מוסיפה לחייך, וסנטרה הדק והאדום מצמיח – מכבר, כנראה, – שערות־זקן אחדות, דלילות, מסולסלות ולבנות; שער־שיבה.

ה

שוב נקפו שבע שנים. עשן האוטובוסים, שנתרבו מאד בשדרות רוטשילד, חָרַך והמית את השיחים שבשולי השדרות והעיריה עקרה אותם והותירה רק את העצים. על אדמת החומר האדומה נשפך חול־כורכר צהוב ונהדק הדק היטב על ידי מכבש־יד. פה ושם התקינו פועלי העיריה ארגזי חול־ים לבן, כדי שיוכלו הילדים לשחק בהם. אבל בשדרות רוטשילד לא היו ילדים. על הספסלים, שהעיריה לא העזה לעקרם, כדי שלא לעורר עליה את חמת העיתונות, היו יושבים לפעמים אנשים זקנים, אך לרוב שכנו עליהם משוגעים, שרבצו על הספסלים כל שעות היממה, ובסמוך להם עשו את צרכיהם.

בתוך דירתו היה עזריאל דויטש קורא בעיתונים, בשבתו ליד החלון, כשבחדר הסמוך שוכבת הבת במיטתה. העיתונים מלאו בימים ההם סיפורים עצובים וקשים על גורלו של ראש־העיריה לשעבר. לעת זקנתו, כשתש כוחו, פנו לו אנשי המפלגה שלו עורף, כמנהג הפוליטיקאים. עזריאל קרא בעיתונים, שחבריו־לשעבר של ראש־העיריה לא טרחו לענות על מכתביו. פעם אחת אפילו טרקו לו את הטלפון בפניו. למקרא הידיעה הזאת הסיר עזריאל את משקפיו מעל חוטמו ובכה שעה ארוכה, מתייפח ביבבות קצרות. בשנים האחרונות קרה לו כדבר הזה לעיתים קרובות, ומאחר שלא יכול להשיח את צערו באוזני בתו, היה מדבר אל אשתו, מפני שאשתו מעולם לא התריסה בדברים נגדו, והוא לא היה מתיירא מפניה. להפך, הוא השלים עמה וסלח לה מכבר.

יחד עם זאת היה מצפה לאות כל שהוא, אות שעל פיו ידע כי הגיעה השעה, שבה יתפייס גם עם בתו. ואמנם לא אחר האות הזה לבוא. בסתיו, בחודש ספטמבר, מת ראש־העיריה, שבע־רוגז ואכזבות. עזריאל לא היה תמה על כך. אדם שהיה מוקף אנשים כהיטלר וגבלס – אין לו לצפות לסוף טוב מזה. ומצד שני, נסגר המעגל וגם רצונה של הבת נתקיים, ועכשיו הוא יכול לבשר לה – אם כי מצדו היה מצר על כך מאד – שהאיש מת.

עזריאל דויטש פתח איפוא בהכנות.

הוא העמיד על הכיריים החשמליים סיר קטן ובו קצת מים, ובתוך הסיר הניח בזהירות מזרק של זכוכית ומחט. על מדף השיש במטבח היו מונחים, זה בצד זה, אביק של זכוכית ובו הסם להזרקה, וכן קופסה של גלולות שהועיד לעצמו. את הבת לא היה יכול להכריח לבלוע דבר, מפני שימים רבים מאד כמעט שלא בא דבר אל פיה.

כשרתחו המים, ועזריאל היה בטוח שפעולת הסטריליזאציה שלמה, הוציא את המזרק בעזרת פינצֶטה והניחו על מטלית של כותנה, ואחר כך הוציא את המחט באותה פינצֶטה ותחב אותה בתוך המזרק. לבסוף שבר את זרבובית האביק ושאב בזהירות את מלוא־המנה. ביד אחת החזיק במזרק וביד שניה נטל צמר גפן טבול בכוהל.

הוא בא אל החדר שבו היתה הבת שוכבת במיטתה, גחן עליה, ובמרפקו הדף את שרוול כתונת־הלילה שלה, עד שנחשף סובך הזרוע שבו הווריד מצוי.

הבת העבירה עיניה מן התקרה לעבר אביה והוא אמר לה: ״ראש העיריה מת… היום״.

אחר כך שיפשף את מקום הווריד בכוהל ונשתהה מעט. רוצה היה לומר עוד משהו ולא מצא מלים. הדבר שקימץ בו כל הימים – המלים – שאגר כביכול ואסף ליום שבו יהיה זקוק לו ביותר, בגד בו עתה, דווקא בשעה שאפשר היה לתקן בהן, אולי, איזה תיקון. וגם על כך נאלץ איפוא לוותר, והוא ויתר.

אחר כך שב למטבח, חפן בכף ידו השמאלית ערימת גלולות, נטל כוס מים בימינו, פתח את פיו ושירבב צווארו אחורנית.

לפתע נזכר ששכח פרט מן התכנית. הוא נתקף בהלה, אץ אל ארון הבגדים, הוציא את זוג פמוטי־השבת של אשתו, מצא את הנרות והעלה בהם אור, הציבם למרגלות המיטה, ואז כיסה את פני בתו בסדין ונחפז לשכב לצדה, על המיטה הזוגית.

אף על פי כן הוסיפה להטריד אותו המחשבה, שבכל זאת שכח משהו. ומתוך מועקה עצם את עיניו, וחיכה.

תל־אביב 1978 – ירנטון 1979