כשעה לפני ארוחת הערב דפקה המטפלת על דלתו של קארל לאֵוואֵנברג והודיעה לו כי הוא נקרא אל הטלפון. לאֵוואֵנברג המופתע ביקש לשאול מי המצלצל, אבל מיד נרתע מפני האפשרות שיקבל תשובה נזפנית, כמעט גסה, ככל שהורגל אליו במוסד, מאז בא לשכון כאן לפני כמה שבועות. הוא הסיר איפוא את משקפי הקריאה מעל עיניו והניחן בזהירות על ארון הלילה הסמוך למיטתו. באותה זהירות זקף קומתו, נשען על מרפקיו, דשדש בכפות רגליו, מצא את נעלי הבית ופנה ללכת לאורך המסדרון, במורד המדרגות, לעבר המשרד שבו מצוי מכשיר הטלפון.
משער היה כי בתו היא המצלצלת, אבל שעשע את נפשו במחשבה כי משפחת שטראוס מזמינה אותו למשחק הברידג׳, – דבר שפסקו לעשותו מזה חדשים רבים, למרבה הדאבה.
אכן, קולה של הבת היה דובר אליו ומנעימת העליזות המאומצת וסבר הקלילות שבקע אליו מעבר לקו, הבין מיד כי הוא מתבקש לבוא לביתה ולשמור את שנתה של נכדתו, שעה שהבת ובעלה יוצאים לבלות בחוץ. מיום שפסקו לגור יחדו והכניסוהו לבית־הזקנים היתה מתיחות שוררת ביחסיהם וכל כמה שהבין כי יד הבעל בדבר, לא יכול להתגבר על האכזבה והכאב, אף שהורגל לזו אף לזו, בשנים האחרונות.
״באיזו שעה עלי להגיע?״ שאל קצרות, כמעט מפסיק אותה באמצע הניסוח, הקשה עליה, ככל הניכר.
״בכל שעה שנוח לך, אבא״, נבהלה הבת לענות. ״אולי תקדים ונסעד יחדו?״
״תודה״, אמר לאֵוואֵנברג, ״אני סועד כאן. להתראות״.
וטרק את השפופרת.
אחר כך העביר אצבעות ידו הימנית על עיניו היבשות, תהה מעט על מקומו וכשנתקלו עיניו בעיני המטפלת שהיתה ניצבת בשילוב ידים על כרסה, מצפה לו שיסיים את השיחה, דיחק עצמו וחזר, במעלה המדרגות, אל חדרו.
לשוב אל ספרו קשה היה לו והזמן שעוד נותר עד לארוחת הערב עבר עליו בישיבה שפופה על המיטה, כשעיניו נעוצות ברצועת אור־החשמל הצהבהבת הבוקעת מן המסדרון, מבעד לסדק שמתחת לדלת.
הוא הזמין לו מונית וקבע בלבו שיסרב בכל תוקף לקבל מידי הבת את הוצאות הנסיעה. עונש אחר נבצר ממנו להמציא והוא היה מוצץ ממחצית הסיגריה, שהיתה מותרת לו לאחר כל ארוחה, וממלמל לעצמו דברים בשפת מולדתו.
בני הזוג היו מוכנים לצאת כשהגיע לאֵוואֵנברג אל דירתם והנכדה כבר היתה ישנה. בתו התקינה לו קפה בתוך קנקן שהוצב על הכירה וכן אמרה לו היכן ימצא את העוגיות האהובות עליו. לאֵוואֵנברג נענע להם בראשו ואיחל להם Viel Vergnügen, אחר כך חיפש ומצא לו ירחון שוויצרי של אופנת־נשים, ישב תחת אהילה של מנורת חשמל רחבה והחל מעלעל בדפים מבלי להביט בהם. נרגז היה, חלוש ונעלב.
עד מהרה צלצל הטלפון שבחדר הכניסה והוא קם ממקומו והחזיק בשפופרת.
״הלו״, אמר בקול תקיף, זה הקול שבו היה משיב לדורשיו בשכבר הימים, כשהיה יושב במשרדו ומנהיג את ענייניו ביד רמה.
קולה של אשה צעירה שאל לבתו. קארל לאֵוואֵנברג השיב ואמר כי הבת יצאה מן הבית.
״ועם מי יש לי הכבוד לדבר?״ שאל הקול, מצניע חציפותה של השאלה בחינחון של בדיחות־הדעת.
חיוך עלה מתחת לשפמו. הוא שיער כי האשה הצעירה איננה מנחשת את גילו על פי נעימת־הקול הדשנה והתקיפה שבה דיבר אליה. מכל האיברים הלקויים שבגופו נותר לו קולו בלבד, בלתי פגום, רענן וגמיש; זה הקול שהיה אחד מחידות ההצלחה של סוכן־הביטוח לשעבר. הוא הפליא לעשות בכוח הדיבור שלו, שעה שהוצרך לרכך לקוח.
״ידיד המשפחה״, השיב מניה וביה וצחק.
״משפחה שיש לה ידיד משפחה חייבת להזהר״, השיבה האשה בזריזות־לשון. ״האם אדוני כבר מזמן ידיד כזה?״
לאֵוואֵנברג גרר לעצמו, ברגל שמאל ובזריזות שכבר מזמן לא ידעה, שרפרף מאצל הקיר וישב עליו, מכין עצמו לשיחה ממושכת. דעתו נזדחחה לפתע.
״הה, גבירתי״, העמיק קולו והחליקו, ״לא ברצון גליתי לפניך את הסוד. היתה זו פליטת־פה ועליך לשמור סוד. מקווה אני כי תדעי לשכוח״.
״ומה יהיה שכרי?״ ביקשה האשה לדעת.
״ככל אשר יושת עלי״, מיהר לאֵוואֵנברג להשיב, כשהוא נסחף בהצלחת המישחק ומכין עצמו לגדולות מאלה, ככל שידע ופעל בימים שפיו היה לו כפלצור וכחכה.
״אני דורשת הרבה״, קשקשה הגברת בלשונה, ״אני אכתיב לך תנאים קשים״.
״כל זמן שלא נפגשנו פנים אל פנים״, היה לאֵוואֵנברג מלהג ואץ, ״רשאית את להתברך בליבך כי יש לאל ידך להכתיב את התנאים. אך אינני בטוח אם יעמוד בך ליבך להתאכזר אלי, שעה שנתראה״.
״אוה, לא, אינני אכזרית כלל, אדוני. אינני אכזרית, אבל במועט לא אסתפק״, השיב הקול ולאֵוואֵנברג היה בטוח, משום מה, כי גם היא גררה ומשכה אליה כיסא לשבת עליו.
״גבירתי״, שאל בנימה קפדנית, ״האם אורשה לשאול שאלה?״
״שאל. אך אינני בטוחה כי אענה״.
״האם את מדברת אלי בעמידה או בישיבה?״
מעבר לקו הגיע לאזני הזקן קול צחוק, עליז וגלוי.
״אתה נפלא, אדוני. כיצד ניחשת? אני ממש בזה הרגע לקחתי לי…״
״הנה ענית לשאלתי״, קינטר אותה בדברים. ״רואה את שאינך נאפדת גבורה כפי שאת מבקשת לתאר את עצמך לפני. אנא, היי גלוית לב גם להבא, כשתגיע השעה לשיחה של התגלות״.
״בסיבוב הראשון נצחת אותי. אני מודה. ונפשי יוצאת לסיבוב השני. אתה מוכן?״
״מוכן ומזומן״.
״ובכן, הגיע תורי לשאול: מה מראה פניך?״
״יש לי שפם… כן. ומשקפיים אין לי. וקומתי גבוהה למדי ואני אינני עב־בשר. עיני כחולות. זו אמת לאמיתה. עיני כחולות, אף על פי שאינני בלונדיני. אני אומר זאת, מפני שהדבר בלתי רגיל במקצת. מה עוד תבקשי לדעת?״
״ואני תארתי לעצמי שאתה בלי שפם, משום מה. שפמים יש בימינו רק לדרדקים בני שמונה עשרה ולאנשים זקנים״.
״כן, בעיקר לזקנים״, אישר לה לאֵוואֵנברג.
״ואתה, אינך רוצה לדעת מה צורה יש לי?״
״התרשיני לנחש?״ הציע.
״אדרבא. זה יהיה משעשע״.
״יש לך שיער שחור, חלק ומתוח בחזקה על קדקדך והוא נאגר לך על ערפך, או בקצה ראשך, כפקעת עגולה… גם עיניך כחולות. ואולי אפורות… מעולם לא ידעתי להחליט בלבי מה צבען. אבל הן מתמלאות דמעות על נקלה, למשמע מלים מסוימות… או בשעות מסוימות של היום. ואפך צר וישר. ופיך רחב מעט, ושפתיך עבות מעט, אבל לא עבות מאד. סנטרך מלא, אך לא גדול ביותר, וצווארך דק מן הרגיל וארוך מן הרגיל… השיער השחור שלך, בלילה הוא מכחיל בצבע כחול כהה… וביום, כשאת סורקת את שערך, הוא משמיע נפצוצים חשמליים… נפצוצים דקים, כמעט בלתי נשמעים…״
כשכילה לתאר לפניה את מראה פני אשתו, כפי שהיתה לפני כשלושים וחמש או ארבעים שנה, שב והעביר אצבעות ידו על עיניו, כדרך שעשה במשרדו של מושב־הזקנים, כשסיים את השיחה עם בתו.
מן העבר השני נתמשכה הדממה יותר מן הראוי. אף הוא שתק. ואז שמעהּ אומרת:
״אתה לא תיארת אותי, אדוני. אתה תיארת אשה שאהובה עליך מאד״, בקולה היה משהו עלבון עם תוכחה גלויה.
עייפות פתאום ירדה עליו, אבל כוחו של נימוס רב־שנים כפה עליו להמשיך ולא לאכזב.
״גבירתי היקרה״, אמר וקולו החל בוגד בו. גם קולו. ״גבירתי היקרה״, שב ואמר, ״נסיתי ככל שיכולתי. האמנם טעיתי כל כך?״
״אמנם״, אמרה וגם מקולה עלתה יבושת שלא היתה בה עד כה. ״סבורה אני כי הטרדתיך דיי. אנא, סלח לי״.
״חלילה. מכל לב אני מודה לך על השיחה הנעימה״.
מן העבר השני בא מלמול בלתי ברור וברכת לילה טוב.
לאֵוואֵנברג עוד החזיק זמן מה את השפופרת בידו ואחר הניחה לאט לאט, בזהירות, כדרך שהניח את משקפיו על שולחן הלילה הקטן, בסמוך למיטתו.
אבל כוח לקום מן השרפרף לא היה ברגליו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.