לחיים אברבאיה

א

בזמן האחרון בגד בה כוח־הזכרון לעתים קרובות והיתה שוכחת כתובות, שעות־פגישה ושמם של אנשים שהוצגו לפניה. תחילה היתה מבוהלת. אבל אחר כך ניחמה עצמה באמרה כי תמיד היה כוח זכרונה חלש למדי. לבסוף הסיחה דעתה.

כשהגיעה ההזמנה לחתונת בנה, קמטה את הפתק בידה ובמרירות הרהרה בכך שמעולם לא כתב לה על נערתו.

אמנם סבורה היתה שאין לה זכות לדרוש מפיו הסברים, אבל חתונה היא ענין אחר לגמרי.

מתחתנים רק פעם אחת בחיים – אמרה בלבה, ומיד העלתה חיוך, שקפא ונשר.

אפשר להתחתן הרבה פעמים. למה דווקא פעם אחת. מאמו ומאביו בודאי לא שמע חכמה זו מימיו.

היא ישרה את הפתק המקומט. דבר זה אסור לה לשכוח – אמרה בלבה, כמין דבר־הלצה – ויש להניח את ההזמנה במקום בולט לעין, כדי שתיראה יום יום ושעה שעה, ובבוא הזמן, מקץ שבוע, תקום ותסע לירושלים.

היא קבעה את פיסת הנייר במסגרת הראי שמעל לכיור, אבל מיד חזרה ושלפה אותה משם. לא יתכן לחשוף את הפרשה לעיני כל מי שיבוא לחדרה.

זמן רב טלטלה את הנייר בידה, תולה מבטים בפינות החדר, בכוננית הספרים, בזכוכית־השולחן, עד שנחה עינה על ארון הבגדים. גם בצדה הפנימי של דלת הארון מצוי ראי וגם לו היא נזקקת הרבה. הפתק הושם, איפוא, בין הראי לדלת, מציץ ומזכיר.

בן כמה הוא עכשיו? כשהיתה בת גילו ילדה אותו, ב־1937, בקיץ. האם מנחש מישהו את גילה? הראי מגלה ליאות סביב העינים, אבל כשהיא מחייכת נעלמים אפילו סימנים אלה. הנה כך; מי יאמר שהיא עשויה, תוך שנה אחת, להיות סבתא.

היא מהרה להגיף את דלת הארון, בהותירה את הרהוריה בתוך הראי. יהי כן, היא נוסעת בעוד שבוע. אביו יהיה נבון ולא יביא עמו את אשתו לחתונת הבן. זה יהיה כל כך מיותר וגס. הוא לא יעשה זאת. אבל יבוא, ישאל לשלומה, יהיה אדיב, לא יניח לה פתח לדיבורים שאין ברצונו לשמעם. לפני שנתיים, כשפג ההסכם לתשלומי־התמיכה שהיתה מקבלת ממנו, הגיעה ההמחאה האחרונה וגם מכתב שהיה נוהג לצרף, אחת לשלושה חדשים. גם במכתב האחרון שאל אם נחוץ לה סכום נוסף וגם אז לא השיבה ורק החזירה את האישור. ומאז לא שמעה ממנו דבר.

צריך להודיע כי היא נוטלת חופשה. ליומיים. יהיה עליה ללון בירושלים ואחר כך עוד יום אחד של חופשה.

ב

בשעה העשירית בבוקר היתה מוכנה לנסוע. היא אהבה טלטול־דרכים וגם הפעם שמרה על הרגל־נעורים עקשני, שלא ליטול לדרך שום משא; לא מזוודה ולא פיג׳מה. יהיה מה שיהיה. לנסוע חפשית.

על מתנה לבנה חשבה כל השבוע, אבל החליטה כי תסע בבוקר, וכל היום יהיה לפניה, ובירושלים תקנה לו. עדיין לא החליטה מה לקנות.

סבורה היתה כי ברגע האחרון יבוא רעיון מוצלח, אבל בלילה היה גבר בחדרה. לא מכר וותיק ביותר, שאפשר לשתוק עמו ולהרהר במה שהלב חפץ; הוא הרבה לדבר. ביקש לספר, להתרברב, להציג עצמו לפניה; ואזניה מלאו מלים ולא היה סיפק בידה לחשוב על המתנה לבנה.

כשקם האיש בבוקר מאצל השולחן, חבק את כתפיה, נשק לה נשיקת־פרידה על לחייה, תמה על פיזור דעתה ואמר לה שבודאי היא מהרהרת על משהו רחוק מאד, ושהוא מקנא ונעלב.

היא השיבה בחיוך. לא אותו חיוך המגרש את הליאות מעיניה, אלא חיוך עגום, שבא ועלה בלא פיקוח.

כשהלך, התנערה בזריזות מקפאונה, הטילה לתוך ארנקה מברשת־שנים ומשחה, בדקה ומצאה את צבע השפתים, ספרה את המעות שבידה והיתה מוכנה לדרך.

במכונית בקשה להרהר כל אותם הרהורים שנבצר ממנה להגותם בלילה, אך עד מהרה מצאה שכבר הרהרה בכל ושהכל סדור ומוכן לה בלבה. היא נסתה לזכור מה מקצועות לומד בנה באוניברסיטה והעלתה בדעתה שאין היא יודעת, בעצם, איזה מקצוע ראשי בחר לו.

יהיה זה מבחן לי, אם אנחש איזה מן השלשה הוא הראשי, אמרה בלבה. אם באמת מכירה אני את הנער הזה, חובה עלי לנחש נכונה.

אבל רעש המנוע ועצי־האקליפטוס שחלפו על פניה ביעף עמעמו את חושיה ועיניה היו נעצמות ונפקחות מיד, כשהיא מזרזת עצמה לנחש נכונה.

כשנכנסה המכונית בין בתי־האבן של ירושלים, קפצה עליה שמחת הפגישה עם המקום החדש והיא הציצה בעליצות אל האנשים שברחוב והאזינה לתחושת הטיפוס והעליה שמטפסת המכונית במעלה רחוב יפו, כשהיא מגיעה להצטלבות וצונחת אל הככר שבמרכז העיר.

היא יצאה והביטה על סביבותיה, חשה באבריה שהם מפשירים מתיחותם ונהנים ממגע הצינה שבאויר. בתנועת ראש, הבאה לבדר מעט את השיער מקפאונו, פנתה לעבר החנויות, הציצה בחלונותיהן ובחנה כותנות־גברים של ניילון, ארנקי־עור, מקטרות ועניבות. יש לקנות לו משהו יפה יפה, אף על פי שהוא לובש, מן הסתם, בגדי חאקי ושערו פרוע להכעיס. גם מסרק אפשר לקנות לו, בין השאר, כדי שילעיג עליה ותימצא לה הזדמנות להתרעם ומתוך כך לישר את הדורי השיחה, שמכשוליה מרובים משביליה.

״שולה…״

היא נמנעה מלהסב ראשה. שהרי אין זה מסתבר כי קראו בשמה דוקא, כאן, בצורה זו. אבל מקץ דממת־מה נשמע הקול שנית, והפעם מהסס יותר:

״שולמית״.

היא נפנתה בבת־ראש, נחרדת ומוכנה; אך מיד פלטה אנחת־רווחה.

״אה… זה אתה״.

״כן, אני. האם הבהלתי אותך? ראיתיך מגבך ולא הייתי בטוח. עברו כל כך הרבה שנים… ממתי, שולה, ממתי לא התראינו? נדמה לי שבפעם האחרונה זה היה בכינוס המחזור שלנו. בארבעים ושש? אנחנו לא יכולים להסתיר את גילנו, הה? הגימנסיה קבעה את הגיל. אבל את נראית… איך להגיד לך – יותר צעירה? לא לזה אני מתכוון. אבל יותר… נו, פשוט יותר יפה… תראי, אני מקריח. והביטי איך את נראית. בואי נכנס, נשב כאן קצת. את אינך ממהרת, אני מקווה״.

״היית בישן; ועכשו תראה איזה דברן״.

האיש הסמיק ופרש זרועותיו מתוך נדנוד כתפיים.

״מה לעשות? הייתי ונשארתי… אלא שהדיבור הוא אצלי ענין מקצועי. אני כאן מרצה״.

״מרצה?״

״כן. לא פרופיסור. לא. רק מרצה״.

״באוניברסיטה?… בוא נשב, אינני ממהרת לגמרי… יש לי זמן עד הערב. איזה מין מרצה אתה?״

הם נכנסו לבית־קפה וישבו בסמוך לתנור הפחמים. הוא עזר לה לפשוט מעילה. תנועותיו היו כבדות ולשוא ביקש לשוות להן קלות־מה.

״לפגוש בן־מחזור… תאר לעצמך. אתה נשוי?״

״לא… עדיין לא״.

״אה״.

״אני מנסה לקרוא בפניך את תולדותיך. את נראית כל כך… באמת מצוין. נו, תמיד היית פאר־הכיתה שלנו. לפני עשרים שנה לא הייתי מעז לעצור אותך ברחוב; והנה עכשיו נעשיתי אמיץ, לעת זקנה״.

״שטויות. אתה מסמיק כמו נער. בעצם אתה צעיר ממני בשנה־שנתיים. היית ילד־הפלא שלנו; כל כך צעיר וכל כך מוכשר. והנה עכשו אפילו נעשית פרופיסור״.

״רק מרצה״.

״נו, השאר יבוא מאליו. אני סומכת עליך״.

״יתכן שיבוא… אני שמח, שולה, באמת. אם את פנויה עד הערב נאכל יחד, אפשר ללכת להצגה יומית. אפשר סתם לטייל. כיון שלא התראינו זמן רב כל כך, אין הזמן הזה קיים לגבינו ואנחנו באמת צעירים״.

״בודאי. ברצון רב. איפה אתה אוכל?״

״כמו כל רווק, במסעדה. יש כאן אחת, מזרחית, טובה מאוד. וגם השעה מתאימה… הנה, אני אעזור לך ללבוש את המעיל… זה כאן, מעבר לרחוב… ירושלים קטנה מאד… כל הארץ קטנה מאד ואף על פי כן עוברות אחת עשרה שנים עד שאנו מתראים… אגיד לך משהו מצחיק… זה מצחיק, אחרי כל כך הרבה שנים… יכולתי לספר לך מזמן, אבל איך את אומרת? הייתי ביישן… וגם עכשו, אלא שהזמן עושה… כן, את שלו״.

״אתה לא היית היחיד״.

״אבל אני שמרתי לך אמונים, חה חה… כמובן, בצורה מוזרה. אבל אפשר לומר שלא שכחתי״.

״ואיפה היית כל השנים, טפשון? הייתי זקוקה לאחד כמוך… דַבר, דַבר, אני נהנית לשמוע״.

״מה תזמיני? קחי את זה. זה טוב מאד. חריף, אבל טוב. ותן לנו, בבקשה, גם יין. את אוהבת חמוץ לבן? קוניאק? כן, בבקשה, תן קוניאק… אני אינני שואל שאלות, אבל אם את רוצה, ספרי לי… כל הזמן רק אני מדבר״.

״אתה יכול להמשיך״.

״אמרתי הכל. הנה, את רואה, אמרתי הכל ואני שמח שנפגשנו. מה? עוד אחד? מלצר, תן בבקשה עוד שני קוניאק. את… קחי עכשו מזה. כן. זה טוב מאד. אני רגיל לשתות רק יין חמוץ. פעם שתיתי הרבה, בלילה, ואחר כך הרגישו התלמידים, בזמן ההרצאה, והיה לא נעים… יש לי אִתם יחסים חבריים מאד. לא כמו היחסים עם המורים שלנו בגימנסיה… אפשר לומר שבזה הצלחתי…״

״כן?״

״כן. מאד… המ… כן. את לא גומרת?״

״לאן אתה מציע ללכת עכשו?״

״חשבתי… מקודם, כפי שאמרתי, אולי להצגה יומית, אם זה נעים לך, כמובן״.

״הייתי רוצה לנוח מעט. אני לא ישנתי הרבה הלילה״.

״אפשר. כמובן שאפשר לנוח… אצלי… שקט מאד. תוכלי לנוח ואני אקרא משהו בינתיים ואחר כך, כן, תוכלי להחליט. הנה, אני אעזור לך, ככה… זה לא רחוק. שום דבר לא רחוק בירושלים, חה, חה, קרוב ושקט מאד״.

״למה אתה שותק?״

״אני? לא… לא רציתי לדבר כל כך הרבה. הנה פונים כאן, בחצר, עולים למעלה. בבקשה, הכנסי. ככה, כן; אולי קצת לא מסודר, את סלחי לי; את יודעת, רווקים; ויש תמיד הרבה עבודה. לא, לא על הכסא הזה. כאן יש בודאי אבק. הנה פה יותר טוב. בבקשה. אולי את רוצה… בבקשה״.

״כן, אני אשכב קצת״.

״והנה, אני אשב לי פה; אל תפריעי לעצמך. אני אקרא לי״.

״ספר משהו מעניין. אל תתחיל לקרוא עכשיו״.

״את יכולה להתכסות. קר כאן במקצת. עוד לא התחילו להסיק. כן, משהו מעניין? מה לספר לך? אני זוכר שהיית מציירת יפה מאד. את ממשיכה בזה?״

״קבלתי פרס, לפני שנים״.

״פרס? באמת? יפה מאד. איך זה שלא ידעתי? ואני דווקא עוקב אחרי התערוכות ותמיד מבקר והנה לא ידעתי״.

״מפני שהייתי נשואה אז והיה לי שם אחר״.

״אה, כן, סליחה. באמת לא הבאתי בחשבון״.

״ועכשו אינני מציירת״.

״כך… אינך… כלומר, אין לי זכות להתערב, כמובן, אבל באמת צר לי לשמוע. אני זוכר את ציוריך בגימנסיה. תתפלאי שאני זוכר אותם. בשעורי ציור שמשת לנו דוגמה״.

״כן. דוגמה ומופת״.

לא התכוונתי, שולה. שולמית. אני רק נזכרתי״.

״שוב אתה שותק? איש מצחיק״.

״שולה, תראי, זה מוזר כל כך. אבל אני תמיד… אף פעם לא שכחתי״.

״וגם לא נשתנית. השנים לא לימדו אותך כלום?״

״כנראה… שאני כזה… את תמיד היית… ואולי דווקא מפני זה…״

״מה דווקא? תגיד״.

״אני…״

״אתה יודע מה? אני מתה לישון מעט, אני אנמנם. אינך מתנגד?״

״כמובן שלא. הנה, אני אקרא לי משהו ואת תשני״.

עד מהרה נשמע קול נשימה עולה ויורד לאטו בחלל החדר המאפיל והולך.

הוא החזיק ספר פתוח בידו והביט בה שעה ארוכה, עד ששוב לא ראה אותה. הלילה ירד על העיר בבת אחת.

לפתע קפצה וישבה במטה.

״מה השעה עכשו?״

״שש וחצי״.

״שש וחצי? מתי סוגרים את החנויות אצלכם?״

״בשבע, אני חושב״.

״אולי עוד אספיק. אני צריכה לקנות״.

״אני אלך אתך״.

״טוב. אבל מהר… אתה יודע שיש לי בן?״

״לא. כשנפגשנו בכינוס המחזור פחדתי לשאול אותך. ממתי יש לך בן?״

״מלפני עשרים שנה״.

״מה? מיד אחרי הגימנסיה? שנתיים אחרי הגימנסיה?״

״כן. בוא, נמהר. אני רוצה לקנות לו מתנה״.

״הוא כאן? בירושלים?״

״אהמ…״

״הוא… באוניברסיטה?״

״אהמ… אתה רואה? ככה זה. בוא, נרד״.

ג

הם ירדו בשעה שכמה מן החנויות כבר היו נעולות והיא נכנסה לחנות הראשונה שנתקלו בה וקנתה בחפזון כמה דברי־הלבשה, בלא שתהא שהות בידה לברור ולהחליט.

״ועכשיו עלי למצוא לי חדר במלון״, אמרה.

״אולי…״

״לא. אתה צריך ללכת לאוניברסיטה מחר. יש לך תלמידים״.

״למה את מדברת כך, שולה?״

״שטויות. אני סתם אומרת. בוא ותגיד לי איזה מלון לקחת״.

לאחר ששכרה לה חדר חזרו וירדו לרחוב.

״שמע, יש לי חשק ללכת ולשתות, ונדמה לי שבשבילך זה לא יתאים ביותר״.

״אם את רוצה, הרי זה בסדר לגמרי, שולה. אני אינני שתיין גדול, אבל אצטרף אליך עם היין החמוץ שלי״.

הם נכנסו למסבאה ומצאו שם חבורה מתלמידיו, ששמחה לקראתו אף הזמינה אותם להצטרף אל השולחן. הוא היסס ובקש להשתמט אך היא נענתה להזמנה מתוך עליצות־פתע שקפצה עליה, ודחפה אותו אל תוך אחת הכורסות.

עד מהרה עברו ביניהם כמה סיבובים של קוניאק ומן השולחן הסמוך הצטרפו שנים־שלשה צעירים. כשהוצגו החדשים שמעה על אחד מהם שהוא צייר.

״גם אני״, אמרה לו והקישה בכוסו.

״מה? באמת?״

״באמת לגמרי. אינך מאמין? תן פיסת־נייר״.

מיד הופיעו נייר ועפרון על השולחן והיא נשכה שפתה ובהישירה מבט חמור ונמרץ בבן־אומנותה, החלה מעלה את דיוקנו על הנייר.

מסביב נשמעו קולות התפעלות. מן הבאַר קרב ובא בעל המסבאה.

״יוצא מן הכלל״, אמר. ״אני קונה את זה אם הגברת רוצה למכור״.

״כמה קוניאק תתן?״, שאלה במשובה.

״בקבוק צרפתי או שלשה ישראלים״.

״תן שלשה ישראלים״, אמרה, ״אני כבר לא מבדילה ביניהם עכשו. ובקבוק אחד לבן חמוץ בשביל הפרופיסור״.

העליצות סביב השולחן גברה ואנשים נוספים באו לשבת אצלם.

״אם כן, מכרת אותי״, התלונן הצייר. ״את חייבת לי פיצויים״.

״אתן לך״, אמרה והושיטה בקבוק.

״לא מספיק״, התעקש הצייר.

הם חזרו והקישו כוסותיהם. אך עד מהרה הציץ אחד הסטודנטים בשעונו ואמר שהגיעה השעה ללכת לחתונה.

״וגם הדוקטור ילך אתנו״, אמרו.

הוא בקש ללחוש לה על אזנה, אך היא הדפה אותו בכתפו ואמרה משהו על כך שמוטב כי ילך לישון, מפני האוניברסיטה והתלמידים.

הוא הסמיק, נסוג מן השולחן, והיא נותרה בתוך חבורת הצעירים, שלא הצטרפו אל היוצאים.

הצייר ישב בסמוך אליה ובנטלו את ראשה בין ידיו אמר שהיה, גם הוא, רוצה לצייר אותה.

״בבקשה״, השיבה.

״אבל לא כך, אלא את כולך״.

״איפה? כאן, בבאַר?״, צחקה.

״אצלי״, אמר וידיו רטטו.

היא לא השיבה דבר וחזרה ומזגה לה ולו והקישה כוסה בכוסו.

״שמח אצלכם, בירושלים״, אמרה, ״וגם אפשר להתפרנס מן הציור״.

״קדחת״, אמר הצייר.

״אסור לדבר גסויות״, רמזה לו באצבעה. ״אסור״.

״בואי נצא מפה, מה דעתך?״

״אתה רוצה לצייר? אתה תמיד כל כך חרוץ?״

״די. אל תמתחי״.

היא בקשה להזדקף ולומר משהו תקיף, אך מיד צנחה על הכסא.

״נו, טוב. קח אותי מכאן״.

הם יצאו אל צינת־הלילה והיא נצבה והציצה בו מתוך סקרנות.

״לאן אתה רוצה ללכת, יפהפה גיבור?״

״אלי, לחדר שלי״.

״טוב, נלך״, פסקה סופית ושלבה זרועה בזרועו.

ד

בחדרו עמד ריחם של צבעי־שמן. היא נעצרה ליד הדלת ונשענה על המזוזה. הוא גשש בחשכה והדליק מנורת־שולחן.

״כבה את האור״, פסקה מבוהלת.

״בסדר״, אמר בן־לוויתה, כיבה את האור וחזר אל הדלת.

״אל תגע בי״, נרתעה וחמקה לאורך הקיר. נשמע קול נפץ. משהו נשבר.

״אני מצטערת. מה עוללתי לך?״

״שום דבר, אני חושב שזה היה כד עם מכחולים; כד ערבי פשוט. מה יש לך שאת כזאת פתאום?״

״תן לי כסא או משהו. אני עייפה״.

הוא גרר רגליו בחשיכה ומשך והביא כסא.

כמה מכוניות שעברו ברחוב הטילו כתמי־אור בחדר ולנגד עיניה נצטיירו צלליות של כן־ציור מזדקף בתווך ובדים נשענים אל הקיר. היא נשמה עמוקות.

״את נאנחת?״

״ששש… אני מריחה טרפנטין״.

״ב-ס-דר״, סינן מבין שיניו ונשתתק.

שעה ארוכה לא אמרו דבר זה לזו. אחר כך קרב אליה, גחן אל הכסא והקשיב.

״אינני ישנה״.

״חשבתי״.

״אתה מצייר מזמן?״

״מתמיד. רוצה לראות?״

הוא העלה אור בחדר וחזר על שאלתו.

בד אחרי בד הועלה על הכן והוסר, בלי שישמע מפיה כל הערה, אבל הוא חש כי עינים סקרניות ואוהדות נחות על תמונותיו ורואות. הציירים יודעים תמיד, לפי סימנים שהנסיון והאהבה העצמית הקנו להם, את טיבו של המסתכל ואת כושר השיפוט שלו. הוא שאל אם רוצה היא לראות גם רישומים ונַענה בתנודת ראש חיובית ומפצירה.

״חשבתי שאתה פרחח״.

״ועכשו?״

״אתה אמן. זה ידוע לך?״

״אולי… לפעמים אני מאמין בזה ולפעמים מחורבן על הנשמה״.

״תאמין. תאמין תמיד. אל תעזוב אף פעם״.

״לעזוב? אינני יכול… אבל יש ימים שהידים אינן מתרוממות לגעת במכחול… פשוט יאוש״.

״תרים אותן. תנזוף בהן ותרים אותן. הן טובות, הידים שלך. בוא תראה לי אותן… כן, אני אוהבת כאלה…״

הוא שמט את כף ידו מתוך ידה והביט בה נבוך.

״על מה אתה חושב לך?״, שאלה.

״אני חושב לעצמי: איזו צורה יכולה להיות לתמונות שאת מציירת?״

״אני עזבתי. בעצם, זה עזב אותי. שמע, יש לך משהו לשתות?״

״לשתות? יש; בטח שיש… לא שתית מספיק?״

״תן משהו. תן. אל תטיף לי. יש לך סיגריה?״

הוא מזג שתי כוסיות.

״לחיי הציור שלך״, אמרה.

״וגם שלך״.

״עוד אחת״.

״אוהו…״

״מה אתה, קמצן?״

״מצדי את יכולה לשתות ישר מהבקבוק… הַיי; שמעי… את לוקחת את זה ברצינות… תפסיקי ותנשמי קצת אויר… את בולעת כמויות… בחיי, כמו גבר״.

״גבר? אני אינני גבר! אני אשה! ועכשו שתוק״.

״אני שותק״.

״אתה אינך שותק. אתה מדבר״.

״את צודקת״.

״דויד״.

הוא הקשיב, התרומם מעט, אך לא ענה.

״דויד״.

״מה את מדברת? מי כאן דויד?״

״לא שמך דויד?״

״מה פתאום?… מה קרה לך?״

״אמרתי: דויד. זה שמו של אחד בירושלים״.

״אינני מבין… למה?… למה לך, פתאום, להזכיר לי שיש לך אחר?״

״יש לי? אתה בטוח שיש לי?״

״שמעי, אני לא מתמצא במה שאת מדברת אלי…״

״הוא התחתן היום, לפני שעתיים, או שלוש, או יותר… מה השעה עכשו?״

״הוא התחתן?… מה? רגע אחד… בטח שהוא התחתן… דויד! ברור! הבחורים הלכו לחתונה שלו. את מתכוונת לסטודנט. זה בחור שלך? הוא בן תשע־עשרה־עשרים בסך הכל״.

היא הזדקפה וישבה.

״אתה מכיר אותו?״

״כולנו מכירים כאן אחד את השני. רק בגללך לא הלכתי לחתונה שלו״.

״בגללי? זהו בני. בן שלי״.

״בן… שלך? בן שלך? מה… מה פתאום? למה זה? אינני מבין, למה עשית לי את זה?… את אמא של דויד? אמא של דוּדיק? ואני אתך… אתך?״ הוא הפך פניו אל הקיר.

ידיה גששו אחריו באפלה והיא משכה אותו בכתפיו וקרבה אותו אל גופה.

״אתה בוכה?״

״מה פתאום? אינני בוכה… את יודעת איך הוא אוהב אותך?״

היא התיקה עצמה מעליו בקפיצה ונסוגה אל קצה המטה, כורעת על ברכיה וידיה נשענות על המטה, מאחוריה.

״מנין אתה יודע?״

״מנין אני יודע? כשאת כותבת לו, פעם ביובל, הוא תופס את המכתב ישר מהתיבה… הוא תופס את המכתב ובורח אתו, כמו כלב רעב עם עצם שמצא פתאום. והוא קורא בו… כל היום, כמו משוגע. אי אפשר לדבר אתו… מה מתרחש כאן? את תופסת מה קרה פה? בחיי… מה אני עושה עכשיו?… לכל הרוחות, את נראית כל כך צעירה בשביל גילך… איך יכולתי לדעת שאת… חשבתי, השד יודע… הנה, עכשו את בוכה… נו, מה אני צריך לעשות? הגידי, מה?״

היא נשמה עמוקות, אספה ידיה אל חיקה, כופפה ראשה ולאחר זמן מה זחלה לעברו, השכיבתו על גבו, כסתה אותו בשמיכה ולטפה את מצחו.

״התכסי… יהיה לך קר״, רטן.

״לא קר לי. אני אשב כאן, על ידך, ואתה תישן״.

״איפה פתאום לישון?״

״הרדם, הרדם. אני אשב על ידך ואתה תרדם״.

הוא לא ענה והיא ישבה, זקופה, לפאת המטה, ובתלותה מבט בלתי־רואה בחללו האפל של החדר לטפה את ראשו, מבלי להביט בו.

״אינני ישן״, חזר ורטן.

ה

בחזרה בבוקר, במכונית, בקשה שלא לפקוח עיניה כל הדרך, אך בהתמלט אנחת־פתאום מחזה, היתה פוקחת עין אחת, לראות אם הבחינו הנוסעים באנחתה. דומה כי נתנמנמה לבסוף ועד מהרה נצבה מול פתח חדרה, ובהטילה את מעילה על המטה פנתה אל עבר הארון, ליטול לה מגבת. ההזמנה היתה תקועה מאחורי הראי. היא קמטה את הנייר בידה והטילתו אל סל־הכביסה. אחר כך צנחה על מטתה, נטלה רקותיה בין כפות ידיה וחשבה כי באחד הימים הקרובים צריך לכתוב אליו ולהודיעו שילך לבית־המלון ויטול משם את חבילת־המתנות שקנתה לו לחתונתו.

א

במשרדו של שלמה גוּלדן, מול שולחן העבודה הכבד בעיטורים ובפיתוחי־עץ, היה תלוי פורטרט של אביו, מעשה ידי הצייר פסטרנק, אשר עיצב הרבה דמויות מעולם הרוח ועולם העשיה של יהדות אירופה, בשנות העשרים של המאה. היתה זו דמות פטריארכאלית, שהביטה מגבהי הקיר אל עבר הבן והמשיכה לצוות ולנזוף, אם גם ללא כעס, ואפילו מתוך קורטוב של בת־צחוק נסתרת, ספק סלחנִית ספק לגלגנית.

בקיר המזרחי של המשרד היה קבוע חלון. ביום בו פתח גולדן לראשונה את דלת משרדו צעד ובא מיד אל החלון, הציץ בנוף המשתרע למרחק קילומטרים רבים ובו במעמד צווה להרחיב את הבקע שבקיר ולעשותו רחב מידות ופרוץ לרווחה. ההרים החשופים של מדבר יהודה, בתי האוניברסיטה שעל הר הצופים ופיסת־תכלת של ים־המלח נעשו אף הם קניינו באותה שעה.

שתי דלתות היו במשרד. האחת הוליכה אל חדר המזכירה, ומשם אל משרדי ״ש. גולדן ושות׳, עורכי־דין״. הדלת השניה נפתחה אל חדר־רחצה בהיר. ״אשרי מי שבית הכסא סמוך לשולחנו״, היה שלמה גולדן מצטט מגירסא דינקותא שלו באזני חבריו, שלגלגו על תאוותו המשונה לקום לעתים קרובות מעל שולחנו וליטול את ידיו בסבון ובמים.

בחדר הרחצה היה ראי קבוע מעל לכיור, וכשהשאיר גולדן את הדלת פתוחה יכול היה להתבונן בראי ובדיוקן אביו, בעת ובעונה אחת. משנה לשנה גדל והלך הדמיון בין האב לבנו ושלמה גולדן, יותר משנתפס לצער־ההזדקנות, היה מתמלא שמחה על תהליך ההתקרבות וההזדהות עם האב, כאילו ראה עצמו מתקרב אל נצחון סמוי מן העין וזוכה במערכה ממושכת.

שלשה בנים היו לגולדן הזקן. לפי מסורת יהודית עתיקת־יומין היתה המשפחה מועידה בן אחד לתורה, כשאחיו תומכים בו כל ימי חייו. כאשר הודיע האב לשלמה, כי הוא רואה בו את המיועד לתפקיד זה, נתגלה, בכל חריפותו, אותו מאבק נסתר שהיה קיים בין האב לבנו, מאז שחר ילדותו. שלמה ידע כי אביו מועידו ללימודים, לא מפני שהוא רואה בו עילוי, אלא מפני שהוא כופר בחוש־המעשה שלו וסכנה להפקיד בידיו את ענייניה החמריים של המשפחה.

ויכוח זה, שלכאורה נסתיים משכבר הימים, נמשך, למעשה, ובא על ביטויו בכל מבט שהיה שלמה גולדן זורק אל עבר הפורטרט שעל הקיר. הוא הוא שנעשה המוציא והמביא בעסקיה של המשפחה והוא שנעשה גדול עורכי־הדין במדינה, בעוד שאחיו הקשיש ממנו, אשר האב ראה בו את ממשיך המסורת הפינאנסית, נעשה מלומד ידוע־שם, הלא הוא הפרופסור אברהם גולדן, חוקר שירת המזרח הרחוק, מגדולי הסינולוגים שבדור.

האח השלישי מת בבחרותו, ועל שמו קרוי המכון לחקר סיבי־הכותנה, שהוא אחד מענפי הסחר של המשפחה.

רוב לקוחותיו של גולדן ושות׳ היו אנשי־התעשיה, המסחר, מוסדות פרטיים וצבוריים, ואפילו משרדים ממשלתיים. לא כל לקוח זכה להגיע עד לחדרו של שלמה גולדן עצמו. רובם נשתבצו על ידי מנגנון של חוקרים ומודיעים ונקלעו לאחד מן החדרים הרבים שלאורך המסדרון, ובחלק גדול מן המקרים לא ידע שלמה גולדן אלא את פרטי החשבון, שהועמד לפרעון.

אבל אירע שגם נמושות, אשר התעקשו בכל מחיר ולא נרתעו מאיומי יום־הפרעון, הגיעו אליו וישבו באחת מכורסות־העור העמוקות שליד שולחנו. היו אלה עסקי־ממונות זעירים או סכסוכי־שותפות רצופים בזיונות, קרבנות המגרסה חדלת־הרחמים, אשר שחקה אנשים ועשתה אותם לצחוק.

בשיחותיו עם שכמותם נמנע גולדן מדיבור, והיה מקשיב בשתיקה, שנפסקה אחת לחצי דקה, במלת ״כן״ קצרה, מהומהמת, מאנפפת, חוזרת ונשנית בקצב קבוע, וסופה שהיתה טורדת מנוחתם של הלקוחות וקובעת בתודעתם את ההרגשה שבעצם הם מציקים כאן וגוזלים זמנו של גולדן ואם אין הוא משלחם לעזאזל, הרי זה מפני שהוא מקבל שכרו ונכנע למשימה שלשמה משרד זה קיים.

לאחר שיצא לקוח כזה מן המשרד, היה שלמה גולדן זורק מבט קצר לעבר דיוקן אביו, כאומר: אני סומך עליך שאינך דן אותי לכף חובה.

אבל היו גם אחרים, כגון היועץ המשפטי לממשלה, או שר המשפטים, שהיו סרים לכאן לשם שיחה מקצועית. בצאתם מן המשרד היה גולדן מלווה אותם אל הדלת, נועלה אחריהם, פורש לחדר־הרחצה, נוטל ידיו ומציץ בראי. ומן הראי, בעד הדלת הפתוחה, אל דיוקן אביו.

והיה חוזר אל שולחנו ואל ניירותיו.

ברם, לא באלה הגיעו תענוגותיו הקטנים לשיאם. בשעות המועטות, שבהן נראה היה כאילו הכל אץ למישרים, כמו מאליו, ואין דבר טורדני מציק, היה גולדן מרים את שפופרת הטלפון המחברת אותו אל מזכירתו, והיה אומר:

״אסתר, שלחי אלי, בבקשה…״, ומשתהה.

״כן, אדוני״.

״שלחי אלי את…״, ושוב משתהה, שעדיין לא החליט את מי הוא מבקש הפעם.

״כן, אדוני״.

״שלחי אלי את גולדשטין״.

״כן, אדוני״.

מקץ רגע נכנס עורך־הדין גולדשטין, בן גילו של גולדן, ממושקף, מקריח מעט ושפתיו קפוצות.

״שב בבקשה. אתה מטפל בתביעה של ׳אבני גזית׳?״

״כן, מר גולדן״.

״למתי נקבעה ישיבת בית־הדין הראשונה?״

״עדיין לא קבענו. בתי־הדין עמוסים ואני מנצל זאת לאגירת חומר נוסף ואולי גם להבאת עדים נוספים״.

״מדוע?״

״מפני שבין כה וכה יש זמן ומצאתי שכדאי לנצלו לביסוס התיק. אני סבור שכדאי היה…״

גולדן מניח לגולדשטין למלמל והוא שולח ידו אל שפופרת הטלפון: ״אסתר, את שילוני. תודה״. טררח!

גולדשטין נבהל מן ההטחה שהטיח גולדן בשפופרת ולבו מנבא לו רעות.

״מה אמרת?״, חוזר גולדן לשיחה.

״חשבתי שאולי היה כדאי…״

״כן״.

״בתנאים של בתי הדין ברגע זה, ולפי מצב התיק של ׳אבני גזית׳…״

״כן״.

״יש פנאי לביסוס נוסף ולמה לא לנצל…״

״כן. יבוא!״

שילוני מופיע בפתח. גולדשטין משתתק, אך גולדן מעודד אותו בתנועת־יד שימשיך; אך ברגע שהוא פותח את פיו, פונה גולדן אל שילוני:

״שב בבקשה. אתמול מסרת לי שגולדשטין ביקש דחיה במועד שנקבע לישיבה ראשונה בענין ׳אבני גזית׳״.

״כן. ביקשנו דחיה״.

״מדוע לא אמרת לי זאת, מר גולדשטין? אני רוצה תשובות ברורות לשאלותי… לא שאלתי אותך על מה שנראה לך כדאי. שאלתי מדוע לא נקבעה הישיבה. ממך שמעתי שבתי־הדין עמוסים. משילוני שמעתי שביקשת דחיה״.

״אין בכך כל סתירה״, מגמגם גולדשטין. ״גם זה אמת וגם זה. בקשת־הדחיה היא ענין פורמאלי״.

״להבא, מר גולדשטין, אבקש להשיב ברור לשאלותי. הגש את הבקשה לישיבה מיד. אני מודה לכם, רבותי. אתם יכולים ללכת״.

ראשון יוצא גולדשטין, מפני ששילוני חש עצמו מלשין והוא מבקש לחפות על כך בגינוני נימוס; הוא מפנה את הדרך אל הדלת לפני גולדשטין ומתוך מבוכה הוא מבצע אפילו השתחוויה.

כזאת היתה הטכניקה של האב, בשכבר הימים, לגבי בנו. העימות, עם כל ההשפלה שבוֹ, הוא האמצעי הנמרץ ביותר ליעל את העבודה ולעקור מלב האנשים את הרשלנות, את השקרנות ואת השתמטנות. יש בכך מידה של יושר, אם כי זהו יושר הניקנה באכזריות. מאביו למד גולדן לבוז לכל הבלתי־יעיל ולהעלות על נס את הפריון, הבא מעבודה נאמנה וקשה, ללא רחמים־עצמיים, ללא בריחה מן הקשה אל הקל. אסור לטפח באנשים את ההרגשה שמתפעלים מכשרונותיהם. אלמלא היו מוכשרים, לא היו מתקבלים לעבודה אצל גולדן ושות׳. עצם היותם כאן – הוא שכרם. בכל הנוגע לשאר – שׂוּמה עליהם לשאת בעול. נכון, אבא?

מגבהי־הקיר גבר החיוך; ההיה זה חיוך אבהי־מַשלים, או חיוך לגלגני? בלבו של גולדן־הבן עלו ספקות קשים.

יום־העבודה שלו לא נסתיים במשרד. עוד היו ישיבות של אחר הצהרים וישיבות־ערב ואף ישיבות־לילה. רק בשעה מאוחרת היה חוזר אל דירת־הרווקים שלו בטלביה, ואת פניו היתה מקדמת סוכנת הבית הזקנה, רומזת באצבעה לעבר המטבח, לאות כי ארוחת־הערב מצפה לו על השולחן. לרוב כבר היה לאחר־סעודה, שהיתה חטופה, בין פגישה לפגישה. כדי שלא לפגוע בזקנה היה ניגש בפיזור־נפש אל השולחן ונוטל נתח מן הנקניק החביב עליו, או בדל־ביסקויט. לאחר מקלחת חמה היה פורש לחדר־משכבו ונוטל עמו ספר מקצועי למטתו. אך עד מהרה היה מניח את הכרך ותוחב ידו בכוננית שליד המטה. שם היו מצויים אהובי־לבו, אשר שום עין זרה לא שזפתם; כרכי־שירה, קטנים עם גדולים, תרגום ומקור וספרי־השוואה למיניהם. היו כאן גם שני הכרכים רבי־המידות של שירת־סין, ששלח לו אחיו; אך בעוד שידע להתבשם גם מאלה, – שכן לא היה שום תחום בשירה שהיה זר לו – הלך לבו שבי אחרי הרומנטיקאנים האירופיים של תחילת המאה התשע־עשרה, וכן דבק מאד בבלאדות האנגליות והסקוטיות, שראו אור הדפוס כבר בתחילת המאה השבע־עשרה ושמקורן בתקופות קדומות יותר, ושורש־נשמתן באבירות ימי הביניים. גולדן ביכר את הנוסח הסקוטי על הנוסח האנגלי והיה משעשע עצמו בהשוואות. הוא אהב את הבלאדה על שלושת העורבים, אשר לפי נוסחתה האנגלית היא מספרת כך: שלושה עורבים ישבו על אילן ועיניהם תרות אחר נבלה, לאכלה. והנה ראה האחד גווית־אביר מושלכת בשדה; אלא שכלביו רבצו על המשמר וניציו התעופפו והבריחו את העיטים, בעוד אהובת לבבו מופיעה, כורה לו קבר, ובטרם תבוא החמה הריהי נפטרת, גם היא, לבית עולמה.

והנוסח האנגלי מסיים בדבקות:

God grant to every gentleman,

Such hounds, such hawks, and such leman¹.

בעוד שהנוסח הסקוטי מספר:

His hound is to the hunting gane.

His hawk to fetch the wild-fowl hame.

His lady’s ta’en another mate,

So we may make our dinner sweet.²

וגולדן היה מחייך עגומות וסוגר את ספר הבלאדות, בפעם האלף, מתוך תחושת רפיון נעימה. עולם־היעילות והפריון־בעבודה היה שוקע וצונח לתוך אפילה מסחררת ולנגד עיניו קפצו ועלו שורות־דפוס חריפות־מבע, נוצצות ויוצאות במחול. דמות־הדיוקן שבמשרד היתה מעלה תמהון בפנים הפטריארכאליות, שהרי סוף סוף צדק אבא: הבן שנועד לתורה, הוגה בה ושוגה בה.

ב

יום אחד הודיע שילוני, בטלפון הפנימי, כי גברת אחת בשם וואן־אֶמדאֶן עומדת בתוקף על כך שתביא את עניינה לפני גולדן אישית.

״איזשהו קשר עם פרופיסור וואן־אֶמדאֶן?״, שאל גולדן.

״אשתו״.

״קבע לה היום בארבע אחרי הצהרים״, צווה גולדן ורשם בפנקסו. מכל מקום, סבר, תהיה זו אשת־שיחה נעימה, ככל מה ששמע עליה ולפי מה שנתרשם, כשראה אותה בכמה וכמה הזדמנויות.

בשעה הידועה הכריזה המזכירה על בואה של הגברת. בפתח הופיעה אשה צעירה, מהדקת ארנק קטן בכף ידה השמאלית ומחייכת, כאלו קידמה היא את פניו של גולדן בחדרה שלה. הוא קם לקראתה, הודה לה על בואה וכוון כורסה לקראתה, אך לתמהונו היא חלפה על פניו, תוך נענוע־ראש לברכתו, ונצבה לפני החלון הרחב הפונה מזרחה.

״רבון העולמים, איזה מראה!״, קראה. אחר כך הפנתה אליו עינים אפורות, גלויות ונבונות, והביטה בו כאילו ראתה אותו רק עתה.

״ואתה יושב כאן יום יום ורואה זאת, מר גולדן?״

״לא זו בלבד״, אמר גולדן, והיה תמה על מה שהוא עתיד להשמיע עתה, ״אלא שחלון זה היה קטן יותר, ואני הוריתי להרחיב אותו. הנוף הזה, מבחינה מסוימת הוא מעשה ידי. מעין תמונה שציירתי, באמצעים העומדים לרשותי, כמובן״.

שניהם צחקו וגולדן מיהר והוסיף:

״סבורני שזוהי יצירתי הטובה ביותר, אם לדון לפי התרשמותך״.

״אה, אם נכונה השמועה ששמעתי על כשרונותיך בתחום המשפטים, לא אתפלא אם אתה מצייר תמונות בגניבה. אנשים מוכשרים, מוכשרים לכל דבר. הנה אני, למדתי ספרות וסופי שיצא שמי כמומחית לכלכלה״.

״לכלכלה? סלחי על בורותי, אך לא היה לי הכבוד לדעת זאת״.

״מיד תשמע ותדע. אשתדל שלא לשעמם אותך… אתה רגיל כל כך בדרמות אנושיות, עד שעלי להתאזר בכל כשרון־הסיפור שבי, כדי להסב את תשומת לבך לענייני. הרשני רק להציץ עוד פעם אחת בחלון שלך… בתמונה שלך, מר גולדן… הדרמה של ימי נעורי התרחשה שם, על הר־הצופים… תודה, הנה נשב ונשוחח״.

״האוכל להציע משהו?״, גולדן פנה אל הבאַר ופתח דלתותיו.

״תודה, מה יש לך שם?״, היא קמה והציצה מעל שכמו. ״מכל טוב… אשתה ברצון וורמוט. עלי להיות צלולת־דעת. אני מרגישה כמו לפני בחינה, במקצת…״

״לחיי עניינך, גברת וואן־אֶמדאֶן״.

״לחיים… ובכן, כיצד אפתח? שמי הלנה וואן־אֶמדאֶן ואני אשתו של הפרופיסור וואן־אֶמדאֶן ואנחנו עומדים להתגרש. הנה כל הסיפור: מצחיק ועצוב״.

״למה מצחיק?״

״מפני שיכולת לחשוב בצדק כי אני בתו… סלח לי על הוולגאריות. אני מחפשת דרך לקצר ככל האפשר ומכאן הלשון הזאת. מזוג לי בבקשה עוד כוסית. הענין הוא בזה שהוא נשא אותי לפני שמונה שנים, מיד כשסיימתי את למודי באוניברסיטה. אני למדתי ספרות והוא היה פרופיסור לסוציולוגיה וכלכלה. הוא היה אז בן חמישים ושתיים. סבורה אני שאתה שמעת עליו, ואפשר שאתה מכיר אותו״.

היא תלתה עיניה, מעל ראשו של גולדן, בארון הספרים שלרוחב הקיר ומבטה שוטט בין המדפים.

״נו, כן״, קראה לבסוף, ״כך שיערתי. הנה שני הכרכים שלו בארונך. כמובן. אחרת לא יתכן. פתחת אותם אי פעם?… סלח נא, מר גולדן; אינני מתכוונת לבחון אותך. אני שואלת, מפני שאם פתחת, אולי שמת לב להקדשה שעל הספר. פרט זה חשוב לענין שלשמו באתי אליך. אנא, קח לידיך את הכרך הראשון… הנה, בעמוד השני. קרא, בבקשה… זו איננה הקדשת־נימוסים סתמית. בלי עזרתי באמת שלא היה כותב את הספר. כלומר, חלילה לך להבין מדברי שתרמתי משהו לתכנו של המחקר הזה. אבל הייתי מזכירתו בעבודה זו, שש שנים רצופות. הכשרתי את עצמי לכך על ידי קריאה רבה ועבדתי בהתלהבות, שהשפיעה הרבה גם עליו; ביחוד חשובה היתה עזרתי בשנים הראשונות, אחרי 1949, כשנפל בנו במלחמה. בשנים ההן הייתי גם אשה, גם מזכירה, גם אחות רחמניה ואפילו אם, אם אפשר לומר כך. והנה אנחנו עומדים להפרד, ואני באתי לקבל את עצתך. זהו כל הסיפור כולו. ועתה עלי להסביר לך מה אני מבקשת כאן אצלך״.

״הוא מסרב לתת לי גט. לא סרוב פראי בכל תנאי וללא פתח־תקווה; אלא סרוב עיקש, סרובו של אדם בודד ולא צעיר. על כך אתגבר. אני מאמינה אפילו שיסכים בסופו של דבר. אבל בשלב האחרון בוודאי יאחז וואן־אֶמדאֶן באמצעים שאינם לפי כבודו, והוא ינסה לשלול ממני את המגיע לי ברכוש. הוא יעשה זאת מפני שיקווה כי אפחד לצאת אל העצמאות בלי פרוטה בכיסי״.

״שני הכרכים האלה, שאצלך הם מצויים, משום מה, בתרגום צרפתי, יצאו לאור בארבע שפות. הם רכושנו המשותף, ואני רוצה לקבל את חלקי. האם יהיה זה מופרז מצדי לחשוב שעלי לקבל רבע מן ההכנסה? והאם יכול אתה להשיג למעני חלק זה?״

גולדן קם והחזיר את הכרך למקומו שבארון והניח לה שהות לומר דברים נוספים, אם תרצה בכך. אבל מאחר ששתקה ותלתה בו עיניה, אמר שעליו לקבל ממנה פרטים נוספים, וכן עליו לראות מסמכים אחדים ורק אחר כך יוכל לחוות דעה.

״אבל מן הבחינה המוסרית, כלום נראה לך שאני מפריזה?״, היא פתחה את ארנקה הקטן, הוציאה ממחטה והשתעלה לתוכה שעול עצבני.

״אני מבין שבחינה זו חשובה בעיניך מאד, מאחר שאת שואלת. עליך להבין שלא זו הבחינה הקובעת את הצלחת התביעה שלך״.

״אני רוצה לשמוע את דעתך״.

״לפי מה ששמעתי מפיך, – ולצערי עלי להשמיע הסתייגות זו, כמשפטן, – מתקבל הרושם שאת זכאית לדרוש מה שאת דורשת״.

״אם כן, טוב ויפה. אני זכאית. לא הסתרתי ממך שום דבר שיש בו כדי להפריך את הרושם הזה. אם לא דברתי על פרטים העשויים לעניין אותך, אתה רשאי לשאול. בעצם, הענין כל כך פשוט: נערה צעירה מעריצה פרופיסור מהולל, גבר נאה, כמעט במיטב שנותיו; ואחר כך הנערה נעשית אשה צעירה והגבר, גבר זקן; והחוקים המניעים אותנו אכזריים ופשוטים כמו… אינני יודעת כמו מה; אבל הם איומים בפשטותם. הנה, זה הכל״.

״עוד שאלה אחת, לעת עתה, ברשותך. האם יש גבר שלישי, כגורם? ביתר דיוק: האם בעלך יודע על גבר אחר, כגורם לדרישתך לגירושים?״

״גבר, כגורם ישיר? הו, לא, לא. הגורם הישיר… וכי איך אפשר לכנותו בשם? זו אני, אני לבדי, עכשו; ושום דבר זולת זאת. כלום אין זו סיבה גדולה ומספקת?״

״כן. כן. כמובן. כמובן״.

״מר גולדן, לפני שאלך מכאן… אגב, הנה הטלפון שלי. אני אחכה לצלצול… לפני שאלך מכאן, הייתי רוצה לומר שאני יודעת כמה מגונה הדבר מצדי, שאני מוצאת בי עוז להציף אותך בפרשה פרטית, רק מפני שאתה מקבל שכר על כך… אנא, שוב וולגאריות, אבל הפעם מחוסר ברירה… שהרי אלמלא מקצועך, כלום הייתי מעיזה להטריד ככה את זולתי בעניני שלי? סלח נא, מר גולדן והרשה לי להציץ עוד הפעם בחלונך. הנה, שם התרחש הדבר ומכאן, ממרחק שמונה שנים, אני מחסלת את הפרשה, מתוך קשר־עין עם המקום ההוא. שלום, מר גולדן, ותודה לך״.

גולדן ליוה אותה אל הדלת, קד קידה ונפרד מעליה. בהוותרו לבדו לא שב אל כורסתו, גם לא פנה אל כיורו, אלא קרב ועמד אצל החלון המזרחי.

כתמונה, מעשה ידי צייר – חשב בלבו, – הרי זה נוף של קיטש מוחלט. אבל בחיים, הו, בחיים הדברים שונים לחלוטין.

ג

למעלה מחצי שנה חלפה מאז.

הלנה וואן־אֶמדאֶן נתגרשה מן הפרופיסור שלה, אך תביעתה לרבע שכר־הסופרים עלתה בתוהו. גולדן הסביר לה בהרחבה את סיבות ההפסד במשפט, אך היא הקשיבה אך מעט להסבריו ולבה אמר לה שלא היתה צריכה להעמיד אותה דרישה כלל. מתוך פיזור הנפש מלמלה משהו על הצפוי לה מעתה, אך בענין זה היו לגולדן דברים מפורשים יותר להשמיע באזניה. הוא סבר כי מאחר שסייעה בחיבורו של אותו ספר, אין ספק שגולדן ושות׳ ישמחו להציע לה משרה במשרדם, גם יפיקו תועלת רבה מנסיונה. היא החזירה פניה מן הנוף הנשקף בחלון הרחב ונתנה בו עינים מבריקות ומכווצות:

״מר גולדן, מדוע וויתרת על שכר־הטרחה שלך?״

אך מיד חזרה בה, ובנימה שוקטת המשיכה: ״הידידות שנתקשרה בינינו גרמה לי לחשוב שבין ידידים זה מתקבל על הדעת… ועדיין אני סבורה כך… אף על פי שבלבי החלטתי כי כאשר אזכה, ואני הייתי בטוחה שנזכה, גם מפני כוחך שלך, וגם מפני צדקת דרישתי… החלטתי שאשלם לך. דבר זה היה ברור לי. אל נא תעלב, מר גולדן; אני מדברת עכשו על דבר שלא יקום ולא יהיה… אבל מדוע הפסדנו במשפט? מדוע הפסדת אתה, שאינך מפסיד לעתים קרובות?״

״עליך רק לנקוב בשמו של כל עורך דין שתרצי, ואני אממן את הערעור. אני עומד על כך״, אמר גולדן יבשות.

״סלח לי, לא נתכוונתי להטיל ספק; אני פשוט חוזרת ולא מבינה… האמנתי כל כך שאזכה״.

״אני חוזר בי מן ההצעה שהצעתי לך… אני מתכוון להצעת המשרה אצלנו. הצעתי השניה עומדת בעינה״.

״אתה נוזף בי עכשו. וזה לא נאה. לגמרי לא נאה״.

היא פסעה מאצל החלון לעבר שולחנו ונעצרה באמצע החדר.

״זוהי תמונת אביך, לא כן?״

הוא נענע בראשו.

״עלי לפצות אותך״, אמרה, והעלתה חיוך על פניה.

״נלך לסעוד הערב, ואחר כך נלך לתיאטרון״, אמר, וקם ממקומו, ולפתע נקט נימה חדשה, מבודחת, ואמר ששניהם צריכים לפיצוי; אשה שהפסידה משפט ועורך־דין כושל, מן הדין שיבדרו עצמם להשכיח את רישם.

באותה שעה חשה כי ניטלו ממנה החסות והבטחון שאותם חיפשה ומצאה, לפני שמונה שנים, תחת כנפיו של הפרופיסור וואן־אֶמדאֶן. ובבת אחת נתגלה לה שאיש זה, הניצב מעבר לשולחנו הכבד והמפואר בפיתוחים, מחזיק בידו מפתח אל ישותה המיותמת, שחזרה ונעשתה ילדותית, חסרת ישע. היא חזרה והציצה בתמונה שעל הקיר ורעד חלף בגופה.

ד

הלנה, שלמדה ספרות ולא כלכלה, נדהמה למצוא בגולדן בקיאות רחבה כל כך בשירה האנגלית, שהיתה מקצועה הראשי. לעתים נדמה לה שרק עתה, במחיצתו, עמדה על משמעותן של פרשיות נסתרות, אשר מוריה באוניברסיטה לא השכילו להאירן והשתמטו מלטפל בהן. גולדן מצא סמוכין בין תופעות שמעולם לא ניחשה כי יש קשר ביניהן, וביחוד היה משעשע אותה הרגלו להניח לפניה ספר פתוח בדף מסויים, ולבקש ממנה שתעיין בשיר שלפניה. מיד, כשסיימה, היה גולדן שולף מהכוננית ספר אחר, בלשון שונה מן הראשון, ומפרי עטו של משורר אחר, והיה מצווה עליה ללא אומר, כשעיניו מחייכות, ערמומיות, לחזור ולקרוא.

״איום ונורא!״, היתה הלנה קוראת בהשתוממות למראה הזהות המדהימה בין שני השירים.

אז היה גולדן מביט בה, כשמעיניו המנצחות נשקפת חומרה, כאילו היא שנתפשה בפלאגיאט.

אהבתו של גולדן לשירה, אשר מתחילה הפתיעה את הלנה, הפכה להיות לה למקור תענוגות. היא חזרה לאוירת ימי נעוריה, האוירה שלפני הנישואים ולפני שש שנות העמל בספר הכלכלה. הידידות שנרקמה בין השניים, בחדשי המשפט, ידידות ללא הצהרות, קבלה עתה משמעות חדשה, ופזרה כליל את מבוכתה הראשונה לנוכח גילויי נהייתו אחריה. שוב לא התגנבה אל לבה תחושת ביזוי עצמי, בהתרצותה לו.

ואשר לשלמה גולדן, דומה שהחל מוותר, בלי שידע מתי ומדוע, על העימותים שהיה מעמת במשרדו את גולדשטין ושילוני, כדי לשסותם זה בזה ולגלות חרפתם. אפשר שחדל מכך, מפני שעשה אותו הדבר במחיצת הלנה, בהפגישו שני משוררים, מעל דפי ספריהם, ללא כל יכולת מצידם להסביר את הגנבה הספרותית שגנבו איש מרעהו.

״אני בטוחה שאתה כותב שירים בסתר״, אמרה הלנה ערב אחד לגולדן. ״נכון? הודה על האמת!״

״הֶלָה שלנו היא ילדה חכמה ונבונה״, גולדן התכופף אל הספה, שעליה שכבה, והעלה בפניו העוויה של התפעלות אבהית למראה תינוק שהשמיע חכמה. ״הֶלָה עשתה חשבון פשוט: שתים ועוד שתים הרי הן ארבע. ואם הוא קורא שירים, והוא מכיר כל כך הרבה מהם, איך זה יתאפק ולא יוסיף עוד משהו משלו לערימה הגדולה? אבל, הֶלָה הקטנה, עדיין איננה גדולה במידה מספקת, ואיננה מבינה כי רק מי שאיננו מבין את גדלותם של אלה שקדמו לו, רק הוא יעז להוסיף משלו. ואני, המסכן, יודע יפה יפה מה עוללו לי אלה שהקדימו אותי. לא, לא הֶלָה; אינני כותב שירים. אמרי עלי מה שתאמרי, אבל שוטה אינני״.

״סאלי הגדול משקר משקר״, חיקתה אותו הלנה, ״וסאלי הגדול כותב כותב. הנה שם, במגרה הסגורה ההיא זה מונח״.

״מה?״ מחשבה אבסורדית חלפה לרגע בראשו של גולדן, אבל מיד הבין כי אין היא עצמה יודעת מה שפיה מדבר.

״למה נבהלת?״, קראה הלנה, מנצחת. ״קולך הסגיר אותך. פתח, דודי, פתח את המגרה ותן לי להביט״.

גולדן החוויר. האמנם הציצה באותה מגרה? שכן רק אמש סיים שיר שהחל במלים: ״פתח אהובי; אנא, פתח והבט״. אבל לא ייתכן. משום בחינה לא ייתכן. היא לא היתה עושה זאת; וחוץ מזה, מתי יכלה לעשות זאת? הן לא היתה כאן הלילה, ונכנסה רק לפני שעה קלה, והוא לא עזב את החדר מאז נכנסה; ואילו השיר נכתב אמש, בשעה מאוחרת.

גולדן בא וישב אצלה, נטל סנטרה בידו ושאל, כשהוא מישיר מבט בפניה:

״מה אמרת עכשיו, הֶלָה? חזרי על דבריך״.

במבוכה שאחזה אותה, מלמלה:

״וכי מה אמרתי? האמנם פגעתי בך?״

״לא, לא. כמובן שלא. אבל חזרי על המשפט שהשמעת זה עתה״.

״איזה משפט?״

״כיצד אמרת לי שאפתח את המגרה?״

״וכי כיצד אמרתי? אדוני השופט״, ניסתה להתבדח, ״אתה חוקר אותי חקירת שתי וערב?״

גולדן לא המיש עיניו מפניה, ושורות שורות זכר את הבלדה שכתב אמש. הייתכן שאין לו להסתירה ממנה? שהרי נכתבה למענה, מתוך דחף אמיתי, ואולי אפילו יש בה ממש, שהרי לא מן הראש בלבד נבעה, לא מצוות אנשים מלומדה, ואפשר שהצליח הפעם.

״רוצה לראות?״, אמר רכות.

״נורא!״, קראה הלנה בעליצות ונשמה לרווחה.

הוא קם, שם ידו בכיסו והוציא צרור מפתחות, ניגש אל המגרה, שעליה הצביעה הלנה קודם לכן, ומלווה מבטה הנרגש והחוגג נעץ מפתח בחור המנעול, שלף את המגרה והוציא דף נייר. חזר ונעל את המגרה, בא אל הספה והושיט את הנייר נכחו.

״זה נכתב אליך. בבקשה״.

הלנה נטלה את הנייר ביד רועדת וקראה:

״פְּתַח, אֲהובִי; אָנָא פְתַח וְהַבֵּט:

הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ יָדַיִם חוֹבְקוֹת״.

אֵין קוֹל מִן הַבַּיִת. אֵין צַעַד נִשְׁמָע.

רַק אוֹר בַּחַלּוֹן וְרוחוֹת רְחוֹקוֹת.

״פְּתַח, אֲהובִי; אָנָּא פְּתַח וְהַבֵּט:

יָדַי פְּצוּעוֹת וְדָם בָן שׁוֹתֵת״.

אֵין קוֹל מִן הַבַיִת. אֵין צַעַד נִשְׁמָע.

רַק אוֹר בַּחַלּוֹן וּבָרָק מְשׁוֹטֵט…

ולהלן חזר משפט הפתיחה בכל בית ובית ותחינותיה של האשה גברו והלכו. היא סיפרה על קוצי־הדרך ששרטו בבשרה, על איתני־הטבע שהתנכלו לה, בדרכה אל אהובה, ולבסוף לחשה: ״כיפרתי חטאי ביגון ובדם.״ אך הפזמון על העדרה־של־תשובה מן הבית חזר ונישנה ללא הרף. הבלדה נסתיימה בכך שלעת בוקר הלכה האשה, הלוך ובכה, ואילו בבית צנח האהוב, מת על הסף.

הלנה הרימה ראשה מעל הנייר ועיניה, אפורות וקרות, נחו על גולדן, שישב חיוור ותלה בה מבט בוהה.

״אתה הפסדת את המשפט בכוונה״, לחשה וקולה צרוד ומרוסק.

דממה, משובשת במבטים אילמים, עמדה ביניהם ובטרם תהיה לו שהות לנסח תשובה המשיכה הלנה, ועתה חזר קולה ונעשה צלול כתמיד, אך רחוק וצונן.

״יכולתי להבין כי המניע שגרם לך לחרוץ את דיני היה אנושי. מה שקוראים אנושי. אבל לגבי אני היה זה פסק־דין של שעבוד. לא שאלת לדעתי ובחרת להחליט במקומי. וזכר הפשע הזה; כן, הפשע הזה; אינני מוצאת מלה אחרת לכך; זכר מה שעשית לי רדף אותך ובקשת לך דרך למחות את כל העקבות, בכל התחומים. ועשית מעשה פשוט בתכלית: החלפת את זהותי בזהותך. במקום שתספר בבלאדה שלך כי אתה הוא שבאת אל סף ביתי שלי לבקש מחילת־עוון, הנחת לי לעמוד בחוץ ולבקש ממך סליחה ומחילה. הנחת לי להגיד כי כיפרתי חטאי ביגון ואפילו בדם. איזו בלהה! ובמקום שאני אנעל את הדלת בפניך, – לפי ההגיון המשפטי, לפחות – הכרזת כי אתה הוא המסרב לסלוח ולפתוח את הדלת ועוד נואלת לאיים כי תמות מרוב צער. אתה… אתה עצמך גילית כל זאת… ובצורה, שאפילו מבחינה ספרותית היא בנאלית עד לזוועה… למה עשית זאת, מר גולדן? אתה שותק… כן, מוטב כך… מדוע קר כאן? ההסקה איננה פועלת?… הרשה נא לי לקחת את מעילי, בבקשה״.

ה

בבוקר יום המחרת, כשהגיע גולדן למשרדו, עבר כסופה לאורך המסדרון, מבלי לברך לשלום אף אחד מן הפקידים שחלפו על פניו, ופרץ לחדרו.

הוא פשט מעילו בחפזון ושיקע עצמו בכורסה. שעה ארוכה ישב ללא נוע, כשעיניו עצומות, והרהר באשה אשר תחילה גרמה לכך שיעטה כלימה על הפירמה שלו, שעה שהפסיד משפט, אשר אפשר היה לזכות בו, ולא להתבזות בפיותיהם של המתחרים, האורבים לכשלון שלו; ואחר כך קבעה בלבו לעולם את שידע ולא ביקש לשמוע, את שהדיר שלום מלבו, אך רבץ בכוכים עמוקים שבנשמתו, ולא תמיד הציק; ומעתה נֶאמר ואין להחזיר.

הוא פקח עיניו והביט נכחו. בעד החלון נשקף מראה נהדר על העיר העתיקה. כל האגף המערבי של החומה, מדורמיציון ועד מגדל־דויד, היה חשוף לעין. למעלה מזה, מעל כיפות־האבן של הבניינים העתיקים, נתמשך רכס הרי יהודה, שבאפקו נזדקר מגדל טור־מלכה, זקוף כאובליסק, והמגדל המגושם של בית החולים הגרמני, המתנשא ימינה להר־הצופים ומשקיף אל בנייני האוניברסיטה העזובים. בימים של ראות טובה ניתן לראות את האד הכחלחל העולה מים־המלח ומשקף את מימיו, כבמקסם־שרב. אבל עיניו של גולדן לא נדדו אל העבר ההוא ונשארו תקועות בציבור הבניינים של האוניברסיטה. הוא שלח ידו אל שפופרת הטלפון:

״אסתר, האם שילוני בחדרו?… אמרי לו שלא יעזוב את הבנין. מיד אקרא לו. בינתיים שלחי אלי את גולדשטין מיד״.

והוא לפת בשתי ידיו את מסעדי כורסתו ושילח את צפרניו בציפוי הקטיפה, מחכה בעינים עצומות לדפיקה המהססת אשר עוד מעט ותשמע על הדלת.

א

לפני כמה שנים הגיעה אלינו להקת שחקנים צרפתית והציגה את ״תעלולי סקאפאֶן״ למוליאֶר.

באמצע המערכה השלישית היה מיכאל אֶנגלסון נרגש כל כך, עד שקם ויצא מן האולם. הוא שוטט בחדרי־הכניסה של התיאטרון ומבעד לרגשת־הלב הגיעו אליו מן האולם קולותיהם של השחקנים.

הוא ביקש להיות לבדו ושם פעמיו לעבר חדרי־השימוש, שם נסתגר ומצא עצמו מול כיור־הרחצה, קרב את מצחו אל צינת הראי ונשם עמוקות.

ביקורם של הצרפתים היה הזדמנות בלתי חוזרת. ז׳וליאֶן דלארוּ היה מגדולי הבמאים באירופה, ובעוד יומיים יחזור עם להקתו פריזה.

בעוד כמה דקות יעזבו השחקנים את הבימה, יסירו איפורם, וילכו למסיבה שתיערך לכבודם במרתף התיאטרון. לשעה מעין זו כיוון מיכאל את לבו מזה זמן רב. אחרי הנאומים והברכות תגיע שעת־בידור ומשחק ואז יקום וישא לפני ז׳וליאֶן דלארוּ דקלום אחר דקלום, בצרפתית רהוטה, באנגלית, בגרמנית ובכל לשון שיתבקש לדבר בה. הוא יפתיע בצחות המבטא ואחר כך יהפוך את היוצרות וידבר צרפתית במבטא אנגלי או צרפתי; ושוב יהפוך עורו וידבר גרמנית במבטא צרפתי, ולא יהיה קץ לצירופים שיוכל לצרף. ואז, אז תגיע השעה: דלארו יזמין אותו ללמוד אצלו, בפריז. והשאר יבוא מאליו.

מיכאל ניתק מצחו מן הראי, הוציא מסרק מכיסו ופרע בזהירות כמה תלתלים, עיוות פיו, כדרך שיעשה בשעת דיבור אנגלי, צמצם שפתיו, כדרך שיעשה בשעת דיבור צרפתי, הרחיב לועו, כדרך שיעשה בשעת דיבור גרמני והתקין סופית חיוך של ענווה ומבוכה, כדרך שיעשה בשעה שיסיים מלאכתו וישמע מחיאות־כפיים וקריאות־הידד.

הוא היה שבע־רצון, שלח נשיקה לראי ומיהר לצאת אל עבר האולם.

ב

בגמר המסיבה, לאחר שנפרד מעל מארחיו, נתכנס ז׳וליאֶן דלארוּ במושב האחורי של המכונית ושקע בשתיקה. אשתו צוותה לנהג לנסוע אל בית־המלון.

היא הכירה את שתיקותיו של בעלה, אך הפעם היתה תמהה, שכן עלתה ההצגה יפה, הקהל היה נלהב והמסיבה שקקה חיים.

״ז׳וליאֶן״, אמרה לבסוף, ״מה שלומך?״

״יפה״, אמר, הושיט ידו, גישש ומצא את ידה וליטף את גב אצבעותיה. ״יפה״.

״והשתיקה למה?״

״אותו קוף־פוֹליגלוֹט עכר את רוחי״.

״הצעיר הזה?״ תמהה אשתו, ״הוא היה משעשע, לדעתי״.

״Merde!״¹

״אבל מדוע?״

״אני מאמין רק בדוברי שפה אחת״.

האשה לא השיבה. היא ידעה כי עתה ימשיך וידבר. נימת־זעמו גילתה לה זאת.

״אנחנו אומרים: ²c’est de l’hebreu pour moi כשאין אנו מבינים משהו. לא אתפלא אם היהודים אומרים כאן בתמיהתם על דברים מופרכים, כי ״זוהי צרפתית״. כך צריך להיות. אדם חייב להבין רק את שפתו… אינני רוצה לומר שאסור ללמוד שפות זרות. חלילה… אבל לחיות מותר ואפשר רק בשפה אחת. והם חיים בעברית. יש להם אומץ הלב לכך. כמה הם כאן? שבע מאות אלף איש? פחות מאשר רבע תושבי פריז! והם מעיזים. מעיזים! אינך רואה איזה הוד יש בדבר הזה? קומץ קטן של אנשים, שפלטו עצמם אל לב המדבר, מהדקים על עצמם את חגורת־ההסגר עוד יותר ואומרים: אנחנו נדבר עברית, כי זו שפתנו. איזו גאווה! כאן יכולה לצמוח תרבות חדשה. לא אתפלא לגמרי. הם תפסו את הסוד: אי אפשר לדבר שש שפות ולהיות עם… והנה, אני יושב בתוכם ומרגיש הערצה גוברת והולכת ואני מרגיש תקוות חדשות… בפינה רחוקה של הים־התיכון מתרחש משהו שכדאי לעקוב אחריו… וכאן קם פתאום איזה ארכי־חמור ומוכיח לי, מתוך שביעות־רצון מבחילה, שהוא מסוגל לדבר צרפתית יותר יפה ממני… ואנגלית וגרמנית. איזה אידיוט!״

״אבל, ז׳וליאֶן, חשוב על כושר־המשחק של הצעיר הזה. הרי זו יכולת לשחק, בעצם״.

״הבלים! היכולת לשחק היא היכולת לבטא אמת. אמיתו של המחבר, או אמיתו של השחקן, או של שניהם. ובסופו של דבר: אמיתה של תרבות שלמה. ומה הוא מבטא? איזו אמת? של איזו תרבות? של מה? זונה. זה הכל״.

ג

מאחר שלא נתקבל ללמוד אצל דלארוּ, החליט מיכאל אנגלסון לשים פניו לאנגליה. הוא ידע כי הגיע לקצה־גבול־יכולתו בתחומי הארץ וכי אם לא יעשה עתה מאמץ עליון, סופו שיחמיץ את ההזדמנות לצאת למרחב.

המאורעות שסופר עליהם נתרחשו ב־1947, ובימים ההם לא היה קל להשיג ויזה לאנגליה. קבוצות־הטרור היהודיות הציקו לשלטון האנגלי בארץ וגם המוסדות הרשמיים נאבקו בבריטים.

ששה שבועות לאחר שהגיע מיכאל ללונדון פרצה מלחמת־השחרור שלנו, וכמה חדשים לאחר מכן הגיעה אליו הדרישה לחזור ולהצטרף לצבא הישראלי.

מיכאל מיהר להגיש בקשת־התאזרחות בבריטניה, והנסיבות היו, הפעם, לטובתו. בקשה כזו, מצד ישראלי, הפגינה את הסתייגותו ממלחמת־השחרור ואת הצטרפותו לנקודת־הראות הבריטית, והוא נענה בחיוב.

בעל הקבארט שבו היה מיכאל מופיע בלילה העלה סברה כי כדאי לנסות ולשיר שירים ארץ־ישראליים. יהיה זה גירוי נעים לרגש־התדהמה שאחז את הציבור הלונדוני למראה ההתנגדות וכושר הלחימה שגילו הישראלים באותה ארץ־מנדט חמה וטורדנית.

מלחמת השחרור הגיעה, באותם הימים, לשלב שאליו מגיעות רוב המלחמות, והיא הצמיחה ספיחים של שירי־מלחמה פטריוטיים ופזמוני־מולדת נרגשים, וברדיו אפשר היה לשמעם ערב־ערב. מיכאל מיהר ללומדם ולהשמיעם באזני הקהל שבא לקבארט, וההצלחה היתה מלאה. שמעוֹ של הזמר הישראלי, הטרובאדור הנודד ממרחקי המזרח, הגיע עד מהרה לאזני היהודים שב״גוֹלדאֶרס גרין״ ואחת המשפחות הזמינה אותו לשיר בחגיגת הבר־מצווה של הבן. המשקאות נמהלוּ בדמעות־התמוגגות ומאז שוב לא ידע מיכאל מחסור. מבר־מצווה לחתונה ומחתונה לסתם־מסיבה, היה עובר ובא בבתי־היהודים, לבוש מכנסי־חאקי, שהיו סימן ההיכר היחיד למדי הצבא־ללא־מדים, שנלחם בפלשתינא ושר שירי־מלחמה.

עד מהרה עבר מקבארט למיוזיק־הול גדול וסופו שנתקבל לשחק תפקיד במחזה, שבו נדרש גיבור ספרדי. הבמאי מצא שמבטאו האנגלי של מיכאל יתאים לכך.

הוא שינה את שמו למייק אֶנג׳ל והיה מצפה בסבלנות לתפקיד גדול; אבל התפקיד הבא היה של הולנדי, וזה שלאחריו – של פיליפיני.

״אינך סבור שהגיעה השעה לתת לי תפקיד ממשי, של אנגלי דובר אנגלית? האם אין מבטאי טוב למדי?״, שאל מייק.

הבמאי חבק את כתפו ובהשפלת קול, כמגלה סוד, אמר: ״בין הזרים דוברי האנגלית יש שני סוגים: כאלה המדברים אנגלית במבטאם הזר, המקורי; וכאלה המדברים אנגלית במבטא אוכספורדי נהדר. למראה הראשונים אנחנו מגחכים מתוך סלחנות. האחרונים מעוררים בנו סלידה״.

ד

ערב אחד, כשנתיים לאחר תום מלחמת־השחרור, היה מייק אֶנג׳ל צריך להופיע באסיפה של המגבית היהודית המאוחדת בלונדון. לפני כן שר שירים ישראליים בחתונה יהודית ומשם הלך לאסיפה, כשכרסו מלאה אלכוהול ורוחו נכאה. הוא בא לאולם, טיפס ועלה על הבימה וחיכה עד שיגיע תורו לשיר. ליד השולחן הירוק ישבו כתריסר אנשים, אשר רק שניים או שלשה מהם הספיקו להשמיע נאומיהם. מבעד לשכרונו העצוב הקשיב מייק לנאומים הבכייניים ושמע על הנגב החשוף, הצמא למים, על העולים החדשים הנמקים בצריפי־פח ומבקשים תעסוקה ומזון; על הבארות החדשות שקודחים בדרום ועל המטעים הרעננים שבצפון; על הצבא החדש, שכל קציניו – נערים ישראלים; ועל השכנים הערבים, המציקים מעבר לגבולות, מסתננים והורגים וחומסים. דמעות החלו מתגלגלות ויורדות על לחייו והוא זכר את בנין התיאטרון בתל־אביב, את האולם הריק, בשעות הבוקר, כשהיו מתכנסים לחזרות, מפהקים ומקשיבים להנחיות הבמאי; הוא זכר את התפקידים הנכבדים שהטילו עליו במחזות ראויים לשמם, ואת התקוות הנפלאות שפעמו את רוחו כשעלה בלבו הרעיון לצאת אל העולם ולכבשו בסערה, במונולוגים של שייקספיר.

״מה אני עושה כאן?״, יבב אל תוך ההמולה שמילאה את החלל מסביב. ״מה השגתי? כסף. ומה עוד? הם צוחקים לי, כולם. צוחקים לחכמות שלי, לתפקידים שלי, לפספורט הבריטי שקבלתי…״

דמעותיו האלכוהוליות שמו מחנק לגרונו בשעה שיושב הראש הודיע, כי הטרובאדור הישראלי המפורסם ישמיע עתה משירת הארץ, הנאבקת על קיומה ומשוועת לעזרה, לעזרתכם, רבותי, לנדיבות לבכם, אשר בלעדיה גווע נגווע.

מייק קם על רגליו, אחז במסעד הכסא שלפניו, סקר את האולם המלא ופתח ב״מולדתי, ארץ כנען, מכורתי״ וחש בהתרגשות שאחזה את האנשים למשמע הדמעות שלחלחו את גרונו. מיד עבר לבכיה קשה יותר, שר ״בערבות הנגב״, ״את חכי לי, האמיני יום יבוא״ וזעקות־השבר שעלו מן האולם חיממו את לבו. היה זה לילה גדול; סכום ההתחייבויות והתרומות עלה על כל מה שנאסף עד כה באסיפות המגבית. בצאתו אחר־כך אל צינת הלילה הלונדוני גמלה בלבו ההחלטה לקום בבוקר ולנסוע פריזה. הוא יחזור וינסה להתקבל ללהקתו של ז׳וליאֶן דלארוּ, ויהי מה. ההתרגשות שאחזה בו באותו לילה העלתה אל מרומי הכרתו את מיטב חלומו, שהרי תמיד נשא את נפשו אל האמנות הגדולה ולא אל בימות האספסוף.

ה

הפעם עשה דרכו בזהירות. תחילה סר אל הצירות הישראלית בשדרות ווגראם. אחד המזכירים היה שחקן תיאטרון לשעבר, חברו של מייק ללהקה, והוא התייחד עמו בחדרו וביקש עצה.

המזכיר סיפר כי ז׳וליאֶן דלארוּ חזר מישראל משולהב כולו, ציוני קיצוני, אף על פי שהוא גוי, והודיע בצירות ישראל שהוא מוכן לעשות הכל למען המדינה. עד כה מצאו שניים־שלושה צעירים ישראלים מקום בלהקתו, והוא הכניסם לבית־ספרו חינם אין כסף. מבחינה זו הדרך סלולה לפני מייק ומן הצירות אפשר יהיה להוציא מכתב המלצה ללא קושי. מסתבר ששום אדם לא ידע על הנתינות הבריטית שלו ועל הפרשה מימי מלחמת־השחרור.

אחר כך סר מייק אל כמה מכרים, שלא מנעו ממנו את עזרתם, ומקץ שבוע ימים התייצב בלשכתו של דלארו.

הצרפתי הכירו מיד. הוא הצביע על הכורסה שממול ושקע בשתיקה, כשהוא מציץ מבעד לגבותיו העבותות בישראלי הנבוך שלפניו. מייק השפיל עיניו, עטה עצבת גדולה ומולל באצבעותיו את שולי אפודתו. דלארו, הספקן ומהיר־ההחלטה, שקל את הדברים בחפזון: הנה הקוף כאן, למרות הסרוב הגס שנתקל בו לפני כמה שנים. משמע שהיתה לו שהות להרהר בדברים… עם של עקשנים… ולעקשנים יש תקנה; כן. הוא בא מעבר לים, מאותה ארץ; בא על גחונו, דומם ונרגש. למה לא תינתן לו האפשרות? כשרון יש כאן, ללא ספק; ואולי גם האישיות בגרה, נתחשלה… משהו נתרחש מאז. הם ראויים שלא יונחו מכשולים נוספים על דרכם.

״בוא מחר בתשע״, פסק וקם ממקומו. הוא לא ידע מאומה על לונדון.

ו

ימים טובים באו על מייק. סוף סוף זכה לחסותן של כנפי־ענק וספג בצמאון את תורתו של אמן חמור, סגפן וקנא. מייק עשה עצמו כאסקופה הנדרסת, ביטל ביטול גמור את כל שקנה לו עד כה באומנותו והשכיח מלבו גאווה ויהירות. הוא עשה ימים כלילות, סייע בכל מלאכה גסה שמאחורי הקלעים, בלע כל הערה, האזין לכל נזיפה, בין שהושמעה באזניו ובין באזני זולתו, ועד מהרה חש בכוח חדש, בלתי ידוע לו עד כה, מבצבץ ועולה מעמקי ישותו.

רושם מזעזע עשתה עליו העובדה שז׳וליאֶן דלארוּ היה עני מרוד. ענק זה, ששמו היה סמל לטהרת האמנות התיאטרונית בעולם כולו, חי במחסור מתמיד, נאבק על אמצעים למימון אולפנו ונענה בחרוק שיניים להצעות שבאו מעולם הקולנוע. רק אחת לשנה או לשנתיים היה נותן חילו לסרט, כדי שבכסף הרב שהשתכר שם יוכל לבצע ניסוי נוסף בתחום התיאטרון שלו.

מייק היה אחוז־קסם למראה עמידת־גבורה זו של רבו והגיעו הדברים לידי כך שביקש להציע מכספו, כתרומה לבית־הספר. אבל מיד חזר בו, מפני שגילוי אוצרותיו היה גורר אחריו גילויים אחרים, על השנים שעשה בלונדון, ובכך היה מסכן את אושרו.

ביחוד נקפו לבו, כשיום אחד משָכו דלארו בידו, היישיר מבט בעיניו ואמר לו:

״פניך רעים מאד, מיכאל. אינך צריך לספר לי, אני מבין. הייתי תלמיד בימי נעורי. מהיום ואילך תקבל משהו בשכר העבודה שאתה עושה בתפאורות, וכן תבוא יום יום – אתה שומע? אל תסרב! – יום יום, בשעה שתים אחרי הצהרים, ותסעד אתי ועם אשתי. אל תאמר מלה. ברור?״

מייק החוויר, ברכיו נקשו ומליחות לחה ירדה מאפו אל תוך פיו. דלארו טפח על כתפו והסתלק.

ז

החדשים הבאים עברו על מייק כבחלום. ז׳וליאֶן דלארו העניק לו את תפקידו של בעל־המסבאה במחזהו החדש של פיאֶר דוֹריבוֹ.

מייק לא יכול לישון בלילות והיה קם ממטתו וניבט בחלון. למטה, בסמטת אֶטוּאל, ניצבו כמה בחורות, רועדות בצינת הסתו הקרב ובא, ומעבר לרחוב, תחת חלונות המסעדה המוארת, ניצב שוטר בגלימתו הכחולה. מוניות היו נעצרות ופולטות זוגות, שנחפזו לעלות בכניסה המוארה של מסעדת־הנהגים, הפתוחה כל הלילה. באחת וחמשה אחר חצות נשמע קולה של הרכבת התחתית האחרונה, שהגיחה מתחנת פאסי לעבר לא־מוֹט פיקאֶ־גראֶנאֶל. אחר כך הופרעה הדממה, מפעם לפעם, במעצורי־המוניות שחלפו סביב שער־הנצחון הקרוב וטסו במורד שאנז־אֶליזאֶ.

מייק קרע עיניו לרווחה וראה כביכול את האולם הגדול של התיאטרון באבניו־ג׳ורג׳, את שמלות הפאר של הנשים העוברות בין הכסאות ותופסות את מקומן בשורות הראשונות. הוא ראה את היציעים המתמלאים והולכים סטודנטים, אנשי הגדה השמאלית ובני המושבה הישראלית שבפריז. אחר כך הורד מסך־הבטחון וחזר ועלה.

מייק טבל ראשו תחת הברז, לבש בגדיו וירד לרחוב וכל הלילה היה הולך ומפזם לעצמו, סר לביסטרו, לוגם גרוג חם וחוזר אל הרחוב. לפנות בוקר היה שב לחדרו, שוכב על המטה, מנמנם מתוך הזייה ושב וממהר אל החזרות, שהיו מתחילות עתה בשעה מוקדמת ביותר.

כשבועיים לפני הצגת הבכורה, כשחזר מייק למלונו, בלילה, מסר לו השוער פתק.

״עלי לראותך מיד, עוד הלילה, בכל שעה שתחזור. – פישר״.

רודי פישר היה במאי יהודי שהגיע מרומניה לפריז בסוף שנות השלושים ועשה חיל. הוא לא ביקש לעצמו משעולים חדשניים, אבל עשה מלאכתו בכשרון והבטיח את הצלחותיו מראש בחוש־בימה דק, אך בלתי בררני, קולע־למטרה. רבים מגדולי השחקנים התחילו אצלו ואחרים סיימו את דרכם על קרשי תיאטרונו.

מייק היה קרוב לאפיסת־כוחות באותו לילה ועל כן צלצל אל פישר לביתו לשאול אם אין לדחות את הפגישה למחר בצהרים. פישר האיץ בו לבוא מיד והיה מוכן לשלוח מכונית. מייק נסע.

״שמע, בחור, אני מציע לך היום הצעה שתקבע את עתידך על הבימה. כל שחקן צעיר היה נושק את ידי הלילה אילו שמע מפי מה שאתה עתיד לשמוע מיד. הקשב איפוא: אתה הוכשרת עכשיו לשחק את בעל־המסבאה של דוריבו, נכון? גם אני הכינותי את המחזה הזה… לא בשביל פריז. לא, לא. בשביל חוץ־לארץ. קולבאֶר עבד בשבילי, עד שקיבל, הערב, שטף־דם. נתברר שיש לו שחפת פתוחה והוא לא אמר לי מלה על כך. שלחנו אותו לבית־החולים ובזה נגמר הענין. לעת עתה. אני נשארתי בלעדיו. הבנת?״

״ועכשיו הקשב היטב לְמה שאומר לך. דלארו שלך הוא במאי גדול; אפשר שהוא אפילו גדול מדי, במובן מסוים. מבין אתה מה שאני מדבר אליך? הוא מעז הרבה, מעז יותר מדי, ואינני צריך לספר לך על כשלונותיו. אני מתכוון לכשלונות־קופה, כמובן. אתה זוכר את ׳קן הצרעות׳? ואת ׳סוף הלילה׳? ובכן, המחזות היו מצוינים, השחקנים היו ממדרגה ראשונה. הבימאי היה דלארו. ומה היה הסוף? כשלון כספי גמור. הקהל לא קיבל ולא הלך לתיאטרון. מדוע? מפני שדלארו מצפצף על ההצלחה. אני מסכים אתך שיש בכך גדלות מסוימת. אבל על חשבון מי? על חשבונם של השחקנים, שהקריבו למענו את לילותיהם ואת בריאותם? על חשבון בני משפחתו הרעבים? לא, לא. אני אומר שיש למצוא את שביל־הזהב; מחזה טוב, אבל מתקבל על הדעת. זהו מה שיש לעשות. ולא לטפס על הקירות החלקים״.

״דלארו יכשל הפעם, למרות שבחר במחזה מצוין. ודאי שהמחזה מצוין. הרי גם אני בחרתי בו. ההבדל בינינו הוא רק בזה שאני בחרתי בו בשביל חוזה־הצגות בחוץ־לארץ. אין זה מחזה בשביל פריז. זה הסוד, מייק. סוד פשוט, אבל איננו ידוע לדלארו. הוא יכשל ואני אצליח, מפני שאני אציג אותו בגרמניה״.

״בגרמניה?״, מייק נדהם.

״כמובן שבגרמניה״.

״אבל שום תיאטרון צרפתי לא יצא לגרמניה מאז תום המלחמה״.

״בוודאי שלא. זה מובן ואפילו מוצדק, עד גבול מסוים. סוף סוף כל הרציחות ומחנות־המוות וכו׳ וכו׳. ברור. אבל יש סוף לכל ברוגז. במוקדם או במאוחר יחזור הכל לתיקנו, מישהו צריך להתחיל בזה״.

״אבל דווקא אתה? יהודי?״

״ומה בכך? מה פרוש יהודי? הלהקה כולה צרפתית ואני נתין צרפתי וחוץ מזה – שטויות! חשוב על כוחם של החיים, על החוקיות שביחסי־גומלין תרבותיים. הרי אי אפשר לקיים מצב מלחמה לעולם. הרי תסכים אתי שביום מן הימים זה יפסק… ובכן, שמע, יש כאן שיקול נוסף. בעצם, שני שיקולים נוספים. הקשב אלי. הגרמנים מעונינים לשבור את ההסגר האינטלקטואלי שהוטל עליהם. וטבעי הדבר שהם נוטלים את היזמה לידיהם. יודעים הם שהגאווה לא תועיל והם משפילים עצמם ומתחננים שנבוא אליהם. מבחינה זו הראו נדיבות פנטאסטית. נקבל סכום אשר לא חלמת עליו, מייק. בחלומותיך המזהירים ביותר לא ציפית לכך. והשיקול השני הוא פשוט עוד יותר. הצלחתנו מובטחת. עצם העובדה שבאנו תוציא אותם מן הכלים. ואחר כך ניסע להולנד ומשם לאנגליה. שים לב: כל מה שעלה יפה בגרמניה, יתקבל באנגליה בהתלהבות. אתה זוכר שהגרמנים הם שלימדו את האנגלים להתפעל משייקספיר? כן. כן. החוזה שלי כבר חתום ואני אשלם בעד כל משך החוזה לפי התנאים שהציעו הגרמנים. מייק, חשוב יפה בדבר בטרם תענה. אני קורע למענך אשנב אל כל אירופה, אל מרומי ההצלחה. אתה לא תהיה כפוי־טובה, מייק, ולא טפש״.

ח

מייק לפת את ראשו בשתי ידיו וישב, קפוא, בפאת שולחן המטבח. אשתו של דלארו הסירה את סינרה וישבה בקצהו השני של השולחן.

״מאֶסיה מישאֶל… אני חושבת עכשיו רק על צד אחד של הענין; על העובדה שאתה יהודי. ז׳וליאֶן נתפס בימי המלחמה, כשהוא מסתיר שחקנים יהודים באולפנו, והגרמנים כלאו אותו במחנה הסגר. רעבנו ללחם וז׳וליאֶן התענה בכלא… ואחר כך אני חושבת על נסיעתו לארצכם ועל האושר שהציף אותו למראה עצמאותכם המדינית״.

״מדאם דלארו, אני מתחנן לפניך… אני מקווה שדלארו ימצא שחקן אחר ואני רוצה לשלם את כל ההוצאות והנזקים שגרמתי… אני ארוויח… אני אקח מיד מפרעה ואשלם…״

״אל תעז לדבר אתי על כך״.

״אינני מעז לבוא לפניו… את חייבת לספר לו, במקומי…״

״כרצונך. אם אין לך מה להוסיף, אכנס אליו עכשיו״.

מייק נענע בראשו. היא קמה ויצאה מן החדר. כשנשאר מייק לבדו תקף עליו פחד־פתאום והוא ביקש לקום ולהמלט, אך רגליו היו כמטילי־עופרת וחולשה גדולה פשטה בגופו. הוא לא שמע כשחזרה האשה למטבח ורק קולה העיר אותו מעלפונו.

״הכנס אליו. הוא מחכה לך בחדרו״.

דלארו ניצב מאחורי שולחן עבודתו, חיוור והדוק שפתיים. מייק לא מש מן הסף. שתיקה שארכה נצח עמדה ביניהם. מייק הבין כי ניתנה לו אפשרות אחרונה להכחיש הכל, ליפול על ברכיו ולבקש מדלארו שישכח וימחל. אבל הוא הוסיף לשתוק ואז שמע קול נמוך, חסר מבע, אומר:

״לך לשלום״.

מייק הרים עיניו ולא יכול לעצור בעד ארשת של תמהון, שחיוך מאושר מבצבץ ועולה מאחוריה, בעל כורחו.

ואז פלחה את החדר אבחת־לחישה, איומה כשריקת־נחש:

״אומלל. צא מכאן. לעולם״.

מייק נסוג לאחוריו ובריצה כושלת, משרך רגליו כאילו היו משותקות, מצא עצמו בחדר־המדרגות, לאחר שיד נעלמה הגיפה בשקט, ללא הטחה, את דלת הדירה.

ט

רודי פישר ידע את אשר ניבא. ההצלחה בגרמניה היתה למעלה מכל המשוער, ומכאן ואילך הגיעו שמה להקות צרפתיות רבות.

א

הילדים כרעו על הארץ במעגל ושרו:

בֶּרָלֶה, בֶּרָלֶה,

צֵא אֵלַי.

וחיכו;

אבל ברלה לא יצא.

״אל תפחד״, אמרו הילדים.

אבל ברלה פחד ולא יצא.

שעה ארוכה חזרו על הפזמון עד שעיפו ופרחו משם. רק דורי נשאר. הוא כרע על ברכיו והחליט לחכות בדומיה. תחילה הופיעו שתי קרני מישוש, שבקצותיהן גולה מבהיקה וכהה. הקרנים נתארכו מעט ורעדו, בגששן באויר. אחר כך נתארכו יותר ורצועה ארוכה ורירית של גוף השבלול החלה נשלפת ויוצאת לאויר העולם, מושכת עצמה על הקרקע היבש, כששלכת הפריחה של האורנים דבקה בה ונגררת עמה. כשהגיעה הרצועה האפורה לאורך של רבע האצבע הופיע עוד בדל־גוף מתוך השבלול, נפרס לכיוון ההפוך, וברלה נתהפך על גבו והחל נע וגורר עצמו. דורי הושיט אצבעו בזהירות ונגע בקצות הקרנים. הן נתכווצו ונתקצרו, אך כאשר החזיר דורי אצבעו, חזרו הקרנים ונתארכו וברלה חזר וגרר עצמו קדימה.

דורי חייך.

״אדורם!״

אביו, שהיה האיש היחיד אשר קרא לו בשמו המלא, ניצב בפתח הבית. דורי קם ורץ לקראתו:

״אבא, הוא אוהב אותי. הוא לא פוחד ממני!״

אביו קלט אותו והרימו על זרועותיו.

הוא סיפר לדורי על אורח חייו של השבלול, על מזונו, על אויביו ועל מלחמת־הקיום שלו, ודורי נעצב מאוד אל לבו והחליט שבבוא היום הוא יסביר לבעלי־החיים שאין צורך להיות רעים כל כך, ושמוטב להם שילמדו מבני־האדם כיצד לחיות בשלום, כמו אבא ואמא, וכמו הילדים הטובים.

באחד מימי הקיץ, בימי הפגרה של בית הספר, נסע דורי לכפר. היתה שם חצר מרובעת, מוקפת חומה של אבני כורכר. אל החומה נשענו הרפתות, הלולים והדיר. ממול ניצב בית המגורים, מוגבה מן החצר, ומדרגות הובילו אל מרפסת ארוכה, שמעקה עצים מנוסרים עוטר לה משלשה עברים. מתחת למרפסת היה מרתף ובפתחו ניצבה מלונת־כלב ריקה. החצר העלתה עשבים, ושבילים צרים ביתרוה באלכסונים אחדים, שהובילו מן הבית אל מעונותיהם של הבהמות והעופות שממול.

בבוקר כינס האיכר את הילדים, נתן בידי כל אחד מהם מיכל של פח והורה להם על השׂדה המשתרע מעבר לגדר.

״מי שיביא פח שלם יקבל את הסוס לשבת, לכל היום״.

הילדים פרצו מן החצר בשעטה ונתפזרו כמניפה בתוך השבלים, שקודים כדבורים על האסיף. השדה נתמלא קולות של נקידה: השבלולים, למאותיהם, נתלשו מעל השבלים ונאספו מן הקרקע, כשהילדים מטילים אותם אל תוך הפחים הריקים, – מזון לברווזים שבחצר. אחר כך, כשהחלו הפחים להתמלא, נעשו הקולות עמומים יותר. סמוך לשעת הצהרים החלו חוזרים, אחד אחד, לחצר, ומציגים שללם לפני האיכר. כשהופיע דורי עם הפח הריק שבידיו, קפאו הכל בתמהונם. אך כשמלמל משהו והסביר דברים, שנשמעו כבדיחה בטלנית, פרצו הכל בצחוק, והאיכר אמר, שמא רוצה דורי ללכת למטבח, כי הנשים זקוקות שם לעוזרת, שתשטוף את הכלים. ואולי בכלל שמו דורית ולא דורי.

בקיץ שלאחריו לא נסע דורי לכפר, מפני שהארץ היתה שרויה בהתפרעויות. הערבים ירו בכבישים והחיילים האנגלים שוטטו במכוניותיהם והכריזו עוצר בערים.

כשהיה אבא יוצא, אחר הצהרים, אל המעבדה, היתה אמא מתרה בו שלא ישתקע בעבודה ושלא ישכח לסיים בשש ולחזור הביתה לפני הכנס העוצר לתקפו.

אבא היה מפטיר דברי הרגעה אבל תמיד התאחר והיה חוזר הביתה אחרי רדת החשיכה. הוא היה עובר בחצרות הבתים, מדלג על גדרות ומגיע הביתה בכניסה האחורית, דופק בחשאי על דלת המטבח ומחייך חיוך נצחון מול פני אמא המבוהלות.

ערב אחד הביא אבא לידי סיומו נסיון ממושך, שעלה בידו יפה יותר ומהר יותר משציפה. הוא חגג את המאורע במעבדתו, במזגו לעצמו שיקוי מאלכוהול, מסוכר־ענבים שבאחד הבקבוקים ומכמה טיפות של נוזל ריחני, שנשא חן מלפניו. אחר כך פשט את חלוקו הלבן, חבש כובעו ויצא לרחוב, שורק לעצמו זמר עליז, ונהנה מן הדממה שנפרשה לפניו בפרספקטיבה הארוכה של הרחוב הישר, שפנסי חשמל רחוקים האריכו את טווח־הראיה עד לאין סוף, כביכול.

הוא התנהל לאיטו על פני המדרכה, הגיע לרחוב מגוריו ופנה לעבר הבית. בעברו את מפתן השער של החצר הגיחה מן הפינה מכונית צבאית ובה חיילים אנגלים. המכונית עצרה בחריקה ושני אנשים לבושי־מדים זינקו מתוכה וחבטו לאבא בפניו; תחילה במכות אגרוף ואחר כך, כשנשמט כובעו, הכוהו בקת של אקדח על גלגלתו. כדי שלא יהא כל חשש של עדות, סיימו את המלאכה ביריה ולקולה הציצו דיירי הבתים מחלונותיהם וראו מכונית־צבא מתרחקת במהירות מן המקום.

אחר כך מצאו את גוויתו של אבא על מפתן הבית, בין השיחים.

ביולי סיים דורי את חוק לימודיו בגימנסיה ובנובמבר פרצה מלחמת־השחרור, ארבעה חדשים לאחר שהצטרף לפלמ״ח, באחת הפלוגות שחנתה בגליל.

הוא התגורר באוהל נפרד מפני שהיה מפקד מחלקה, ובעיקר מפני שהתעסק בהתקנתה של מפת־תבליט גדולה, שהיתה מונחת על גבי המיטה השניה שבאוהל. השטח שתארה המפה היה אחד השטחים המועטים שלא עלה בידי האנשים להשיג ממנה מפה של 1:20,000, אף על פי שנברו בארכיונים הגנובים מן הצבא הבריטי וממחלקת המדידות הממשלתית. בהעדרה של מפה טופוגרפית ראויה לשמה, היה הכרח לבצע עבודת־מחקר בשטח עצמו ולהתקין מפה חדשה. דורי החליט שתהיה זו מפת־תבליט. היא יעילה יותר והכנתה יש בה מן השעשוע.

בלילות היה יוצא לסייר את השטח ובבוקר היה משווה רישומיו למפה הגדולה של 1:100,000. רובו של היום היה נתון למלאכת המפה והזמן היה דוחק ביותר. את ההתקפה חייבים היו לבצע לפני רדת הגשמים הגדולים.

במרכז המפה נמצאה הגבעה שעליה ניצב בנין־המשטרה. צפונה לגבעה היה קיר סלעים תלול, משתפל במדרון אל ואדי, אשר ככל הערוצים הגדולים זרם ממזרח למערב. דרומה לגבעה היה מצוי משטח רמתי, מבותר גאיות רכים, רדודים, שחריצי־קרקע לטופי גשם ורוחות היו משתפלים לתוכם בזווית ישרה ומשווים לגאיות צורה של שרצים מרובי רגלים. בפינה הדרומית־מערבית היתה מצוייה הגבעה שלרגליה צריכים היו האנשים להערך להתקפה.

בוואדי הסמוך עתידים היו להתקדם, בשורה ערפית, לעבר הגאיות המוליכים אל גבעת־המשטרה, להתפזר ולחזור ולהתרכז במקום־מפגש סמוך לכביש המוביל אל השער. משם צריכים היו לפנות מערבה, לפרוץ בגדר התיל, לבצע את המשימה ולסגת בערוץ העמוק שמצפון.

בוקר אחד, כשהיו מרבית הגאיות הדרומיים מפוסלים ומתוארים יפה במפה, נכנס מפקד הפלוגה לאוהלו של דורי ומצאו מגלף בשקדנות את מראה פניה של גבעת־ההערכות.

״שטויות״, אמר המפקד. ״למה לך להתמזמז עם הגבעה הזאת? אותה אנחנו מכירים היטב. היא כאן, מתחת לאף שלנו״.

דורי קימט מצחו.

״עשיתי טעות״, אמר, ״כאשר קבעתי את גבול המפה קרוב כל כך לגבעה הזאת. אילו היה לי עוד מקום, כאן למטה, הייתי יכול לתאר את כל העסק״.

״איזה עסק?״

״אינך רואה״, חייך דורי והצביע על גבעתו, ״איך שהרכס העגול הזה דומה למתניה של בחורה; כאילו שכבה לה כאן, על הבטן, ונרדמה. הייתי רוצה, אילו היה לי מקום, לתאר את כל הגוף שלה. מה דעתך?״

״דעתי? אם מתחשק לך לשכב אִתה תוכל לחזור אליה אחרי הפעולה ולבצע בה מעשה אונס״.

״אתה חושב שהיא תסרב לי?״

״שמע, דורי, תפסיק לחלום. אם אתה צריך לשכב, אז מצא לך מישהי ממחלקת־הבנות. תאמין לי שזה יותר טוב מאשר עם הגבעה״.

״אינני בטוח״, השיב דורי וחזר אל מלאכתו.

סמוך לסופה של מלחמת־השחרור חנתה פלוגתו של דורי במבואות הנגב הצפוני ולכל האנשים כבר היו מדים. היתה זו מלחמה שונה לחלוטין ותודעת הפחד החם והחלחלה הנרגשת שלפני הקרב פינו מקומן לשפע הפרטים הקשורים בתכנון ובדאגה לאנשים, לציודם ולהנהגתם.

באחד הקרבות, כשהיה מתקדם בריצה כפופה אל עבר עמדות האויב, דרך על פניו של הרוג, מאנשי פלוגתו; נער אדום שער, כבן שמונה עשרה, שחזהו נתרסק ברמון אך פניו היו שלמים ועיניו פקוחות. מאז היתה לו, לדורי, סיבה נוספת שלא להצמד אל זכרונות ליל־אמש. אדרבא, שמח היה לכל תוספת־תפקיד שבעקבותיה עבודה רבה ושיכחה ופעלתנות.

דורי מסר הוראותיו לאנשים בקול שקט, כמעט בלחישה, ולמרות הדממה שעטפה את המישור בין חתה לחרטיה, בימים שלפני ההתקפה המכרעת על צומת־הדרכים, קשה היה לשמוע מה הוא דובר; ואנשים היו חוזרים ושואלים: סלח לי, מה אמרת? ואז היה דורי מרים קולו לפתע ושואג באזניהם. מיד היה חוזר ללחשו, בהשפילו את עיניו. ימים רעים היו הימים ההם.

בליל ההתקפה על הצומת רבץ שרב כבד על האדמה ודורי הבחין כי תוך כדי היערכות בשדה פשטו כמה מן האנשים את חולצותיהם. לבו אמר לו שהמדים, ככל לבוש, ואף יותר מכן, מקנים ללובשיהם בטחון־יתר והוא חשש פן יגרום עירומו של הגוף לרתיעות בקרב, כאשר ישרקו הכדורים באויר והגוף החשוף ירגיש ביתמותו. לכן ציווה לחזור וללבוש את החולצות. רק מעטים הבינו במעומעם לכוונתו ורכסו את הכפתורים בלא אומר ודברים.

בבוקר היה הצומת כבוש ולצדי הכביש רבצו חבורות של חיילים עייפים, שכרעו באשר מצא אותם השחר, בעוד אחרים ממשיכים בביעור קני־התנגדות אחרונים.

חוורון צהבהב פשט בשמיים.

ליד השוחה של המפקדה סיפר מישהו, שהיה פעם בספרד, מעשה בטוריאדור. הפר נגח את הטוריאדור בצלעותיו והקיז את מעיו. הטוריאדור הוכה ארצה ללא רוח־חיים; ולפני שהספיקו אנשי־האלונקה להתאושש מתדהמתם ולזנק אל הזירה, ולפני שפרץ ההמון בשאגותיו, ניגש הפר אל קרבנו בצעדים אטיים ומדודים, כופף צוארו אל האיש המת וליקק בלשונו את פניו, לקוק והנע בקרניו, מלמטה למעלה.

דורי הציץ משוחתו וביקש לדעת אם אמנם את פני האיש ליקק הפר, או שמא את הדם השותת מפצעיו.

״לא, לא״, ענה המספר, ״בפירוש אני אומר לך שליקק את פניו ולא את דמו. ופניו של הטוריאדור לא היו פצועים כלל. הפר רצה לעשות אתו שלום״.

דורי חזר אל החפירה, מחה את הזיעה והבוץ מעל מצחו ועייפות נוראה קפצה עליו לפתע ודלדלה את אבריו. מתוך תוגה, מנסרת ועולה ככאב, שתחילתו סמנים בלבד וסופו שהוא משתלט על הגוף כולו, עלה בלבו רעיון של הבל: אילו היה הוא פר בן בקר, יכול היה לצאת עתה אל שדה־ההריגה ולעשות שלום עם כל אותן גוויות של מצרים וסודנים; אבל הוא כבר נכשל מזמן; הוא, שביקש להניא שבלולים ממלחמת־הקיום שלהם, ולעשותם רחמנים.

יונתן אלוני, הדיקן של הפקולטה לביאולוגיה, עצר במסדרון את חברו, קורט מילבאור.

״אמור נא לי, מילבאור; אתה לימדת כאן בסוף שנות השלושים; אילו תשובות היית מקבל מן התלמידים שנרשמו לביאולוגיה, כששאלת אותם למה הם באים ללמוד?״

מילבאור הזקן חייך והניח ידו על כתף חברו.

״אתה הולך לשאת את נאום הפתיחה?״

״ואני נבוך מאוד״, הודה אלוני, ״אמור, מה היו עונים לך?״

״התשובות הרגילות. היו אומרים שרוצים לעזור לאנושות, להתמסר למדע… אתה יודע, התשובות הרגילות״.

״מוזר. כך שיערתי. והנה אצלי, לא שמעתי אף תשובה אחת כזאת. כמעט כולם ענו בערך ככה: ׳נדמה לי שאני מתעניין בזה׳. או: ׳אני חושב שזה יעניין אותי׳. או: ׳ייתכן שזהו מה שאני מחפש׳. אתה מבין? שים לב למלים ׳נדמה לי׳, ׳אני חושב ש…׳ ו׳ייתכן׳. תמיד הקדמה של הטלת ספק; ובכל אופן הסתייגות, עד שלא נוכחו בהפך מזה. ושים לב לצניעות של התשובות. כמו אנשים מבוגרים. הייתי אומר: כמו אנשי־מדע. אינך סבוך שיש בזה משהו? רובם חיילים משוחררים, שהשתתפו בקרבות; אולי זהו?״

מילבאור נענע באצבעו: ״אלוני, אני מזהיר אותך!״

שניהם צחקו ונפרדו איש מעל רעהו. אלוני נשתהה מעט במסדרון ואחר כך פנה בצעדים מאוששים לאולם ההרצאות ופתח את הדלת.

דורי ישב בשורה השניה והיה תמה על ההתרגשות שאחזה בו. דומה היתה לתחושה שאפפה אותו לפני הקרבות. הקרבות הראשונים, בעוד אין מדים לגופו והוא שקוד על מפת־התבליט שלו. מה זה? ודווקא עכשיו?

״רבותי״, פתח אלוני, לאחר שהניח תיקו לפניו, החליקו בידו וסקר את הקהל שלפניו. ״אתם פותחים את השנה השניה של למודיכם באוניברסיטה ולכאורה הרי זה המשך ולא התחלה, וממילא אין מקום לנאומי־פתיחה. אבל סבורני כי כל אחד מכם חש ויודע שהמשך זה אינו אלא פתיחה והתחלה מחדש. בשנה שעברה ישבתם בחברת אנשים שנפרדו עתה מעליכם והלכו איש לדרכו. מי לרפואה, מי לחימיה ומי לפיזיקה ולמתמתיקה. אתם בחרתם בביאולוגיה ועל כן הנכם, בעצם, על סף התחלה חדשה גם מן הבחינה הטכנית״.

״הדברים שיש בדעתי להשמיע עתה באזניכם, אשמיע בתנאי אחד: בל נחזור אליהם שנית במשך השנים שנעשה בכפיפה אחת. רק עם תום דרכנו המשותפת, לפני חלוקת התעודות, אסכים לשוב אל העניינים שאדון בהם הפעם״.

״בקרוב מאוד תהיו יושבים ליד שולחן המעבדה, לפניכם בינוֹקוּלאר, שיאפשר לכם לראות ראייה מוגדלת וסטיריאוסקופית את החומר הנבדק; ואתם תעסקו בהסתכלות. תסתכלו בזבוב קטן, שארכו שלושה מילימטרים ושמו דרוֹזוֹפילה. אחר כך תסתכלו באחד מתאי גופו ותלמדו לדעת כי בגרעינו של כל תא ותא מצויים כרוֹמוֹזוֹמים; אלה הן סטרוקטורות המורכבות מחומצות נוּקלאֶיות פלוס פרוֹטאינים, והן מצויות בכל תא מתאי גופו של החי והצומח. יש מקום בכרומוזומים הקרוי גאֶן. לא ידוע גדלו, אף לא צורתו, מלבד העובדה שהוא נמצא בסדר לינאָרי, סדר של קו, בכרומוזום״.

״עד כאן תוכלו להיווכח במו עיניכם, לאחר שתודרכו בכמה נסיונות. ואחר כך יתקיים שעור של סיכומים מן הנסיונות שעשיתם ואז אספר לכם כי הכרוֹמוֹזוֹמים הם הם האחראים למטען הגאֶנאֶטי, הוא המטען התורשתי, של כל אורגניזם, חי וצומח. כמו כן אספר לכם כי הגאֶנים אחראים לתכונה מסויימת בתורשה. את דברי אלה אוכיח לכם תיאורטית, על סמך הנסיונות שנעשו באותו זבוב הדרוזופילה. אתם תחזרו על הנסיונות. תקרינו את החומר בקרני X ובמו עיניכם תראו מוּטאציות – שינויים במבנה הגוף של הדרוזופילה, שהם, כפי הנראה, שינויים במערכת המאֶטאַבוֹלית של הזבוב״.

״אבל באותה שעה יקום תלמיד, או תלמידה, מן התא הקומוניסטי באוניברסיטה; ואני משער שיש כאלה גם באולם הזה…״

״יש!״, קראה תלמידה.

״בהחלט!״, נשמע קול גבר.

״זה הכל? רק שנים?״, תמה אלוני.

צחוק פרץ באולם. הפרופיסור חכה עד שישוך הגל והמשיך:

״ואותה תלמידה או תלמיד יגידו לי: אדוני, אין זה נכון שלתכונות באורגניזם חי אחראים רק הכרומוזומים. את תכונות האורגניזם החי קובעת גם הסביבה, התנאים החיצוניים, הן הפיזיים והן הפסיכולוגיים והאקלימיים. ועוד יאמרו לי אותם תלמיד או תלמידה: ההנחה שהתכונות בחי עוברות בירושה, בתוקף הנתונים שבכרומוזומים ובגאֶנים, היא הנחה שיש בה כדי להביא אדם לידי יאוש. אם באמת אין מנוס מן התורשה, מה יועיל האדם במאמציו לשפר את מהותו ואת תכונותיו? משמע שעליו להניח את נשקו ולצפות לפסק־הדין שנגזר עליו אי־שם בכרומוזום ובגאֶן. אבל אנחנו – יאמרו אותם תלמיד או תלמידה – מאמינים באדם ובהישגיו״.

״כך, או בדומה לכך שמוע נשמע מפי כמה מחברינו ללימודים. וחייבים נהיה לתת תשובה לדברים. על כן הנני מצהיר ומודיע בזה מראש כי תחת הבינוקולאר והמיקרוסקופ לא מצאתי כל דבר שיאלץ אותי לזוז כמלוא הנימה מן ההנחות, אשר במזרח קוראים להן ההנחות של הגאֶנאֶטיקה המערבית״.

״אבל בל יסיק איש מכם כי אנוכי, או חברי למחקר, נתפסנו ליאוש או לאבדן־אמונה. אל יעלה בדעתכם כי אנו מושכים ידינו מן האילוף, החינוך, או האמונה בעתיד טוב יותר לאדם. שהרי המדע לא סמך מעולם ידו על ההנחה שיצר לב האדם רע מנעוריו. אין הגאֶנאֶטיקה משמשת גזר־דין שיש בו יאוש, אלא אדרבא, פתח־תקווה ומנוף לאמונה מתחדשת לבקרים. אין בעולם יצור אופטימי יותר מאיש המדע. תמיד הוא דרוך לקראת הנסיון הבא, העשוי להביא בכנפיו פתרון גואל״.

״בגילכם מסיימים את הפקולטה ולא מתחילים. יודע אני שהמלחמה עיכבה אתכם ואני מרשה לעצמי לשער – גם אם לא יהיה זה, אולי, הוגן מצדי לדבר על כך באזניכם, – כי אחדים מכם מדוכאים ברוחם; אחדים נואשו מדברים שהאמינו בהם קודם לכן; ואחדים באו לכאן מתוך תקווה קלושה ביותר למצוא תיקון לעצמם״.

דומני, כי יש בפי בשורה כל שהיא. בשורה מן העולם שלתוכו אתם נכנסים היום; ודומני כי היא מכוּונת דווקא אליכם. האשמיענה באזניכם?״

דממה עמדה באולם.

״כן או לא?״

״כן״, רעם האולם כולו.

״ובכן, אתם הייתם חיילים במלחמה. הרגתם בני־אדם. אתם פוחדים, אולי בלי לדעת זאת, כי לבכם נעשה גס בדברים שהיו קדושים ומרתיעים. אתם פוחדים מן הרוצח שעלה ממעמקי ישותכם ואתם שואלים את עצמכם: האם אפשר להחזירו אל מקומו, אל מעמקיו? בלשון הגאֶנאֶטיקה אתם שואלים כך, בערך: מי אנחנו? מהו המטען התורשתי שלנו?״

״ואני אגיד לכם משהו: בקרוב תצטרכו לבתר באזמל צפרדע חי; או אפילו את זבוב הדרוזופילה, שארכו שלשה מילימטרים ורחבו פחות מזה. הנני מבטיחכם כי ידכם תרעדנה ולבכם יהלום בחזקה. ואפילו תרצו להיראות גיבורים לעיני הבחורות – לא תצליחו. תפליטו בדיחות גסות, תקללו, תשמיעו דברי־בלע. מפני שהנכם מה שהייתם מתחילת בריאתכם. הסביבה והתנאים לא שינו את הגרעין״.

דורי ישב במעבדה לפני הבינוקולאר לאחר שהצליח להפריד, בעזרת מחט, תא מבלוטת הרוק של הדרוזופילה. בשעה שהזחל עומד להיות גולם, לפני ההתגלמות ממש, מצויים בבלוטות הרוק שלו כרומוזומים ענקיים, שגדלם פי שלוש־מאות מאלו המצויים בתאי הזבוב המבוגר. זמן זה יפה ביותר לבדיקת הכרומוזומים, ודורי היה רכון במתיחות על הזכוכיות שעה שנשמעה שריקה רכה מבחוץ.

״עשה לי טובה״, פנה לחברו־לשולחן, ״וצא החוצה. תמצא שם בחורה שקוראת לי. שמה חוה. אמור לה שאבוא בעוד חצי שעה. אמור לה שאני עסוק במשהו ולא יכול לזוז… שמע, דבר אליה בנימוס. היא מהשנה האחרונה של רפואה…״

ב

חוה הביטה בשעונה, בעמדה על סף דלתו של בית במרכז העיר, וצלצלה בפעמון. רופאים, המבקשים להתמחות בפסיכולוגיה, חייבים לעבור בעצמם פסיכואנליזה, והיא בחרה ברופא השומע מעט מאוד עברית; אם תהיה זקוקה לעזרתו באמת, – אמרה בלבה – פנה תפנה אליו בגרמנית.

חוה מניחה ארנקה ויושבת בניחותא על הספה.

הרופא רומז לה בידו שתתחיל. חוה מכוונת דעתה לדבר בשפה מנופה ודקה ככל האפשר.

״היום, דוקטור, תשמע מפי דברים מעניינים. דברים כדרבנות״.

היא מציצה אחורנית. הוא מדפדף במילון.

״כן, היתה לי חוויה עזה אמש. מן הערב שביום אתמול ועד הבוקר. לא ישנתי כל הלילה. הסכת ושמע. יש לנו בביאולוגיה, שנה שניה, בחור אחד. יפהפה. באמת יפה. מספרים עליו שבמלחמה היה killer¹ איום. אילו ראית אותו היית צוחק. אמנם, ייתכן שאתה רואה דברים אשר אני אינני רואה אותם. מכל מקום אני צחקתי. יש לו ידים עדינות של פסנתרן… לא, אומרים שלפסנתרנים יש אצבעות קצרות ועבות, כמו אצל סטראוינסקי, ברישום של פיקאסו. אבל אצל הבחור שלי אצבעות דקות, אך חזקות. מאד…״

חוה שוכחת על החלטתה לדבר עברית ספרותית ועד מהרה מתגבר קצב מליה והופך לשעטה רצופה עם אתנחתות קצרות.

״שמע, מה שמספרים עליו לא חשוב. הוא משך את לבי והסכמתי, בהזדמנות ראשונה, להפגש אתו. ונפגשנו. פה ושם. בבית־קפה, במועדון; הלכנו לכאן ולשם. אתה יודע. הנה גמרתי שלוש בחינות, שלשום, והחלטתי לעשות לי חגיגה. שיהיה שמח. אמרתי לו שבערב אבוא לקחת אותו מהמעבדה. אבל לבסוף יצא שהוא בא אלי. היה עסוק שם, לא חשוב. אני דווקא התכוננתי לקראתו. התלבשתי והסתרקתי והבטתי בראי. יש לי בחדר ראי גדול, לכל האורך. ואני הבטתי לא רק בפנים שלי, אלא בכלל, בכל גופי וחשבתי: יפה. וחשבתי עוד כל מיני מחשבות… מחשבות מוקדמות, שחושבים במקרים כאלה. והנה הוא בא״.

״התנשקנו. הוא נשק אותי בשקט, בבטחון, בלי לרוץ, אם אתה מבין לְמה אני מתכוונת. וכל הזמן הזה, תאר לעצמך, הוא שותק. חוץ מ׳שלום׳, שאמר בדלת, לא שמעתי ממנו מלה אחת…התנשקנו, שחקתי בשערותיו, לטפתי אותו ופרעתי אותו וסרקתי אותו באצבעותי והייתי מאד, מאד מאושרת. זאת אומרת, שמחה ונהנית מהחיים״.

״ועכשיו אספר לך איך התחיל לדבר. זה היה כבר אחר כך, אחרי שכבר אהבנו… או איך שתקרא לזה. שכבתי על גבי, מכוסה בסדין, והוא שכב על ידי, לא מכוסה. היה לו חם, או משהו. והנה פקחתי את עיני ואני רואה שהוא מביט עלי. נשען על מרפק, מתרומם קצת ומביט. נדמה היה לי שהוא מביט על עיני, ונגבתי את עיני. אבל הוא ממשיך להביט ואני רואה הפעם שהוא מביט על שפתי. עד כמה שאני יודעת יש לי שפתים לא מכוערות, ואני שואלת אותו מה יש. ועכשיו אגיד לך בדיוק, במלים שלו, מה שהוא התחיל לדבר״.

״הלילה ירד גשם במדבר יהודה״, הוא אמר.

״נו, חשבתי לי, זה קצת מסובך. אבל אני, שלמדתי רפואה, אומרת לו: ׳יש לך רוומאטיזם, שאתה כל כך יודע?׳ ומיד הרגשתי שאמרתי דברי שטות ולא ידעתי איך לסגת. לטפתי אותו והוא אמר: ׳תשכחי את הרפואה שלך. זה לא עושה רושם׳. וראיתי שהוא נרתע. לא בתנועה, אלא בִפנים, כאילו התקפל והתכווץ. אז אמרתי לו: ׳חמוד שלי׳, ואמרתי לו עוד דברים ובקשתי שירגיש כי הייתי טפשה. ואז חזרתי ושאלתי, בנעימה אחרת: ׳מניין אתה יודע שירד… גשם במדבר יהודה?׳ והוא אמר: ׳רואים על שפתיך. היה עליהן צבע אדום, ואני נשקתי להן ונשקתי עד שהצבע ירד ונשאר רק בחריצים… ראית פעם מפה בולטת של מדבר יהודה? איך שהגשם סוחף את האדמה החומה לתוך הואדיות?׳״

״מוזר, לא? מה אתה אומר על זה, דוקטור? ועכשיו שמע הלאה. הוא נטל את הסדין והוריד אותו מעלי ואני הייתי ערומה, והוא מביט ואומר: ׳אילו היה זה עץ־פרי, הייתי אוכל׳. ׳מה?׳, אני שואלת. והפעם כבר נזהרת שלא להיות מאֶדיצינית. והוא מביט עלי; נוגע באצבע שלו בקצה שדי, ואומר: – ׳זהו עץ׳. טוב, שיהיה עץ, אני חושבת. הסבר יבוא. ואני מחכה והוא מתכופף ונושק לי בשדי לאט לאט, מעביר שפתיו על הפטמה ואני שומעת שהוא אומר שיש גם שיחים ליד העץ. ואז עוד פעם… אהבנו. ואחר כך, כשהיתה שתיקה, ורציתי לשמוע אותו שוב, חזרתי לשאול על העץ שלו. לִמה הוא התכוון. והוא הסביר לי: ׳את יודעת איך נוצרו שדייך?׳. ואני עצמתי את עיני לאות שאינני יודעת; וחייכתי וחשבתי, שאילו הייתי שנית טפשה, הייתי משמיעה הרצאה על איך שנוצרים שדיים. אבל שתקתי. ׳בדיוּנוֹת של קיסריה׳, אמר, ׳יש לפעמים סערות־חול. באה רוח וגורפת חולות; כמו ערפל נמוך, נע ומתקדם ששים קילומטרים בשעה. והוא נתקל בעץ, החול הזה, ומתחיל להסתובב ולהעצר סביב העץ. מופיעה התגבהות, כמו גבעה קטנה, גדלה והולכת מסביב לעץ. ואחרי כמה ימים שוב אין רואים את העץ. רק בדל־צמרת בקצה של גבעת־חול רכה ותמימה; כאילו כך היה תמיד. ואתה עולה למעלה ומוצא עלים, שמתחילים לכמוש, להיות חומים, כמו הפטמות שלך, בקצה השד. הנה, ככה נוצרו שדיך׳״.

״אני מקשיבה, ופתאום בא לי מין רעיון, ואני שואלת: ׳ומה אתה עושה כאן, בדיוּנוֹת?׳. כנראה שלא הייתי צריכה לשאול. אבל, בעצם, אני שמחה ששאלתי. תיכף תבין למה. פניו נעשו קרות פתאום, כאילו עבר זכרון אכזרי במוחו. הוא שתק זמן מה ואחר כך אמר בלחש משונה, כמעט שקשה היה לשמוע. הוא אמר: ׳אני מסתובב בשטח ועושה שַמות. הורס, מפוצץ, רוצח כל דבר חי… יורה אפילו בתרנגולות, כדי שיהיה קטלני לגמרי. זהו חוק: להשמיד את כל החי, להטיל פחד… זהו מה שאני עושה׳״.

״נבהלתי מן ההבעה המוזרה שבקולו ורציתי להבין מה הוא מדבר, וכדי שלא להשאר בשתיקה, נתפסתי למלים האחרונות שלו ועל סמך איזו אסוציאציה מהירה נחפזתי להשיב: ׳לא נכון. אתה לא הורג, אתה זורע חיים… בשטח׳. ידעתי שאני משקרת; כי דאגתי שלא יהיה הריון. ומה שאמרתי היה לגמרי שקר. והוא אמר: ׳כן. יום אחד יגיע זמן גם לזה. אני מקווה׳. ויותר הוא לא דיבר. אחר־כך שוב… אהבנו ואני חושבת שאף פעם בחיי… בעצם למה לקבוע מסמרות? תגיד, דוקטור, זה לא מזכיר לך את האגדה על ההלך, שבכל מקום שהוא דורך צומחים פרחים ונשמעת שירת צפרים, אבל הוא עצמו הולך והולך ועצוב לו, והוא לא יודע מה הוא זורע מאחוריו, ותמיד לבו כבד עליו?״

חוה יצאה החוצה, מן החדר האפלולי־למחצה אל אור היום. בשולי המדרכה, ליד מגרש ריק, כרעה קבוצת ילדים על הארץ, במעגל, ושרה:

בֶרָלֶה, בֶרָלֶה,

צֵא אֵלַי.

ואחר כך קמו הילדים ונתפזרו. רק אחד נשאר, רכון על האדמה וממלמל משהו אל השבלול.

חוה הביטה בילד הרובץ על הארץ וראתה פנים מוכרות, אבל בשום אופן לא יכלה לזכור היכן ראתה אותן.