א 🔗
לפני כמה שנים הגיעה אלינו להקת שחקנים צרפתית והציגה את ״תעלולי סקאפאֶן״ למוליאֶר.
באמצע המערכה השלישית היה מיכאל אֶנגלסון נרגש כל כך, עד שקם ויצא מן האולם. הוא שוטט בחדרי־הכניסה של התיאטרון ומבעד לרגשת־הלב הגיעו אליו מן האולם קולותיהם של השחקנים.
הוא ביקש להיות לבדו ושם פעמיו לעבר חדרי־השימוש, שם נסתגר ומצא עצמו מול כיור־הרחצה, קרב את מצחו אל צינת הראי ונשם עמוקות.
ביקורם של הצרפתים היה הזדמנות בלתי חוזרת. ז׳וליאֶן דלארוּ היה מגדולי הבמאים באירופה, ובעוד יומיים יחזור עם להקתו פריזה.
בעוד כמה דקות יעזבו השחקנים את הבימה, יסירו איפורם, וילכו למסיבה שתיערך לכבודם במרתף התיאטרון. לשעה מעין זו כיוון מיכאל את לבו מזה זמן רב. אחרי הנאומים והברכות תגיע שעת־בידור ומשחק ואז יקום וישא לפני ז׳וליאֶן דלארוּ דקלום אחר דקלום, בצרפתית רהוטה, באנגלית, בגרמנית ובכל לשון שיתבקש לדבר בה. הוא יפתיע בצחות המבטא ואחר כך יהפוך את היוצרות וידבר צרפתית במבטא אנגלי או צרפתי; ושוב יהפוך עורו וידבר גרמנית במבטא צרפתי, ולא יהיה קץ לצירופים שיוכל לצרף. ואז, אז תגיע השעה: דלארו יזמין אותו ללמוד אצלו, בפריז. והשאר יבוא מאליו.
מיכאל ניתק מצחו מן הראי, הוציא מסרק מכיסו ופרע בזהירות כמה תלתלים, עיוות פיו, כדרך שיעשה בשעת דיבור אנגלי, צמצם שפתיו, כדרך שיעשה בשעת דיבור צרפתי, הרחיב לועו, כדרך שיעשה בשעת דיבור גרמני והתקין סופית חיוך של ענווה ומבוכה, כדרך שיעשה בשעה שיסיים מלאכתו וישמע מחיאות־כפיים וקריאות־הידד.
הוא היה שבע־רצון, שלח נשיקה לראי ומיהר לצאת אל עבר האולם.
ב 🔗
בגמר המסיבה, לאחר שנפרד מעל מארחיו, נתכנס ז׳וליאֶן דלארוּ במושב האחורי של המכונית ושקע בשתיקה. אשתו צוותה לנהג לנסוע אל בית־המלון.
היא הכירה את שתיקותיו של בעלה, אך הפעם היתה תמהה, שכן עלתה ההצגה יפה, הקהל היה נלהב והמסיבה שקקה חיים.
״ז׳וליאֶן״, אמרה לבסוף, ״מה שלומך?״
״יפה״, אמר, הושיט ידו, גישש ומצא את ידה וליטף את גב אצבעותיה. ״יפה״.
״והשתיקה למה?״
״אותו קוף־פוֹליגלוֹט עכר את רוחי״.
״הצעיר הזה?״ תמהה אשתו, ״הוא היה משעשע, לדעתי״.
״Merde!״1
״אבל מדוע?״
״אני מאמין רק בדוברי שפה אחת״.
האשה לא השיבה. היא ידעה כי עתה ימשיך וידבר. נימת־זעמו גילתה לה זאת.
״אנחנו אומרים: 2c’est de l’hebreu pour moi כשאין אנו מבינים משהו. לא אתפלא אם היהודים אומרים כאן בתמיהתם על דברים מופרכים, כי ״זוהי צרפתית״. כך צריך להיות. אדם חייב להבין רק את שפתו… אינני רוצה לומר שאסור ללמוד שפות זרות. חלילה… אבל לחיות מותר ואפשר רק בשפה אחת. והם חיים בעברית. יש להם אומץ הלב לכך. כמה הם כאן? שבע מאות אלף איש? פחות מאשר רבע תושבי פריז! והם מעיזים. מעיזים! אינך רואה איזה הוד יש בדבר הזה? קומץ קטן של אנשים, שפלטו עצמם אל לב המדבר, מהדקים על עצמם את חגורת־ההסגר עוד יותר ואומרים: אנחנו נדבר עברית, כי זו שפתנו. איזו גאווה! כאן יכולה לצמוח תרבות חדשה. לא אתפלא לגמרי. הם תפסו את הסוד: אי אפשר לדבר שש שפות ולהיות עם… והנה, אני יושב בתוכם ומרגיש הערצה גוברת והולכת ואני מרגיש תקוות חדשות… בפינה רחוקה של הים־התיכון מתרחש משהו שכדאי לעקוב אחריו… וכאן קם פתאום איזה ארכי־חמור ומוכיח לי, מתוך שביעות־רצון מבחילה, שהוא מסוגל לדבר צרפתית יותר יפה ממני… ואנגלית וגרמנית. איזה אידיוט!״
״אבל, ז׳וליאֶן, חשוב על כושר־המשחק של הצעיר הזה. הרי זו יכולת לשחק, בעצם״.
״הבלים! היכולת לשחק היא היכולת לבטא אמת. אמיתו של המחבר, או אמיתו של השחקן, או של שניהם. ובסופו של דבר: אמיתה של תרבות שלמה. ומה הוא מבטא? איזו אמת? של איזו תרבות? של מה? זונה. זה הכל״.
ג 🔗
מאחר שלא נתקבל ללמוד אצל דלארוּ, החליט מיכאל אנגלסון לשים פניו לאנגליה. הוא ידע כי הגיע לקצה־גבול־יכולתו בתחומי הארץ וכי אם לא יעשה עתה מאמץ עליון, סופו שיחמיץ את ההזדמנות לצאת למרחב.
המאורעות שסופר עליהם נתרחשו ב־1947, ובימים ההם לא היה קל להשיג ויזה לאנגליה. קבוצות־הטרור היהודיות הציקו לשלטון האנגלי בארץ וגם המוסדות הרשמיים נאבקו בבריטים.
ששה שבועות לאחר שהגיע מיכאל ללונדון פרצה מלחמת־השחרור שלנו, וכמה חדשים לאחר מכן הגיעה אליו הדרישה לחזור ולהצטרף לצבא הישראלי.
מיכאל מיהר להגיש בקשת־התאזרחות בבריטניה, והנסיבות היו, הפעם, לטובתו. בקשה כזו, מצד ישראלי, הפגינה את הסתייגותו ממלחמת־השחרור ואת הצטרפותו לנקודת־הראות הבריטית, והוא נענה בחיוב.
בעל הקבארט שבו היה מיכאל מופיע בלילה העלה סברה כי כדאי לנסות ולשיר שירים ארץ־ישראליים. יהיה זה גירוי נעים לרגש־התדהמה שאחז את הציבור הלונדוני למראה ההתנגדות וכושר הלחימה שגילו הישראלים באותה ארץ־מנדט חמה וטורדנית.
מלחמת השחרור הגיעה, באותם הימים, לשלב שאליו מגיעות רוב המלחמות, והיא הצמיחה ספיחים של שירי־מלחמה פטריוטיים ופזמוני־מולדת נרגשים, וברדיו אפשר היה לשמעם ערב־ערב. מיכאל מיהר ללומדם ולהשמיעם באזני הקהל שבא לקבארט, וההצלחה היתה מלאה. שמעוֹ של הזמר הישראלי, הטרובאדור הנודד ממרחקי המזרח, הגיע עד מהרה לאזני היהודים שב״גוֹלדאֶרס גרין״ ואחת המשפחות הזמינה אותו לשיר בחגיגת הבר־מצווה של הבן. המשקאות נמהלוּ בדמעות־התמוגגות ומאז שוב לא ידע מיכאל מחסור. מבר־מצווה לחתונה ומחתונה לסתם־מסיבה, היה עובר ובא בבתי־היהודים, לבוש מכנסי־חאקי, שהיו סימן ההיכר היחיד למדי הצבא־ללא־מדים, שנלחם בפלשתינא ושר שירי־מלחמה.
עד מהרה עבר מקבארט למיוזיק־הול גדול וסופו שנתקבל לשחק תפקיד במחזה, שבו נדרש גיבור ספרדי. הבמאי מצא שמבטאו האנגלי של מיכאל יתאים לכך.
הוא שינה את שמו למייק אֶנג׳ל והיה מצפה בסבלנות לתפקיד גדול; אבל התפקיד הבא היה של הולנדי, וזה שלאחריו – של פיליפיני.
״אינך סבור שהגיעה השעה לתת לי תפקיד ממשי, של אנגלי דובר אנגלית? האם אין מבטאי טוב למדי?״, שאל מייק.
הבמאי חבק את כתפו ובהשפלת קול, כמגלה סוד, אמר: ״בין הזרים דוברי האנגלית יש שני סוגים: כאלה המדברים אנגלית במבטאם הזר, המקורי; וכאלה המדברים אנגלית במבטא אוכספורדי נהדר. למראה הראשונים אנחנו מגחכים מתוך סלחנות. האחרונים מעוררים בנו סלידה״.
ד 🔗
ערב אחד, כשנתיים לאחר תום מלחמת־השחרור, היה מייק אֶנג׳ל צריך להופיע באסיפה של המגבית היהודית המאוחדת בלונדון. לפני כן שר שירים ישראליים בחתונה יהודית ומשם הלך לאסיפה, כשכרסו מלאה אלכוהול ורוחו נכאה. הוא בא לאולם, טיפס ועלה על הבימה וחיכה עד שיגיע תורו לשיר. ליד השולחן הירוק ישבו כתריסר אנשים, אשר רק שניים או שלשה מהם הספיקו להשמיע נאומיהם. מבעד לשכרונו העצוב הקשיב מייק לנאומים הבכייניים ושמע על הנגב החשוף, הצמא למים, על העולים החדשים הנמקים בצריפי־פח ומבקשים תעסוקה ומזון; על הבארות החדשות שקודחים בדרום ועל המטעים הרעננים שבצפון; על הצבא החדש, שכל קציניו – נערים ישראלים; ועל השכנים הערבים, המציקים מעבר לגבולות, מסתננים והורגים וחומסים. דמעות החלו מתגלגלות ויורדות על לחייו והוא זכר את בנין התיאטרון בתל־אביב, את האולם הריק, בשעות הבוקר, כשהיו מתכנסים לחזרות, מפהקים ומקשיבים להנחיות הבמאי; הוא זכר את התפקידים הנכבדים שהטילו עליו במחזות ראויים לשמם, ואת התקוות הנפלאות שפעמו את רוחו כשעלה בלבו הרעיון לצאת אל העולם ולכבשו בסערה, במונולוגים של שייקספיר.
״מה אני עושה כאן?״, יבב אל תוך ההמולה שמילאה את החלל מסביב. ״מה השגתי? כסף. ומה עוד? הם צוחקים לי, כולם. צוחקים לחכמות שלי, לתפקידים שלי, לפספורט הבריטי שקבלתי…״
דמעותיו האלכוהוליות שמו מחנק לגרונו בשעה שיושב הראש הודיע, כי הטרובאדור הישראלי המפורסם ישמיע עתה משירת הארץ, הנאבקת על קיומה ומשוועת לעזרה, לעזרתכם, רבותי, לנדיבות לבכם, אשר בלעדיה גווע נגווע.
מייק קם על רגליו, אחז במסעד הכסא שלפניו, סקר את האולם המלא ופתח ב״מולדתי, ארץ כנען, מכורתי״ וחש בהתרגשות שאחזה את האנשים למשמע הדמעות שלחלחו את גרונו. מיד עבר לבכיה קשה יותר, שר ״בערבות הנגב״, ״את חכי לי, האמיני יום יבוא״ וזעקות־השבר שעלו מן האולם חיממו את לבו. היה זה לילה גדול; סכום ההתחייבויות והתרומות עלה על כל מה שנאסף עד כה באסיפות המגבית. בצאתו אחר־כך אל צינת הלילה הלונדוני גמלה בלבו ההחלטה לקום בבוקר ולנסוע פריזה. הוא יחזור וינסה להתקבל ללהקתו של ז׳וליאֶן דלארוּ, ויהי מה. ההתרגשות שאחזה בו באותו לילה העלתה אל מרומי הכרתו את מיטב חלומו, שהרי תמיד נשא את נפשו אל האמנות הגדולה ולא אל בימות האספסוף.
ה 🔗
הפעם עשה דרכו בזהירות. תחילה סר אל הצירות הישראלית בשדרות ווגראם. אחד המזכירים היה שחקן תיאטרון לשעבר, חברו של מייק ללהקה, והוא התייחד עמו בחדרו וביקש עצה.
המזכיר סיפר כי ז׳וליאֶן דלארוּ חזר מישראל משולהב כולו, ציוני קיצוני, אף על פי שהוא גוי, והודיע בצירות ישראל שהוא מוכן לעשות הכל למען המדינה. עד כה מצאו שניים־שלושה צעירים ישראלים מקום בלהקתו, והוא הכניסם לבית־ספרו חינם אין כסף. מבחינה זו הדרך סלולה לפני מייק ומן הצירות אפשר יהיה להוציא מכתב המלצה ללא קושי. מסתבר ששום אדם לא ידע על הנתינות הבריטית שלו ועל הפרשה מימי מלחמת־השחרור.
אחר כך סר מייק אל כמה מכרים, שלא מנעו ממנו את עזרתם, ומקץ שבוע ימים התייצב בלשכתו של דלארו.
הצרפתי הכירו מיד. הוא הצביע על הכורסה שממול ושקע בשתיקה, כשהוא מציץ מבעד לגבותיו העבותות בישראלי הנבוך שלפניו. מייק השפיל עיניו, עטה עצבת גדולה ומולל באצבעותיו את שולי אפודתו. דלארו, הספקן ומהיר־ההחלטה, שקל את הדברים בחפזון: הנה הקוף כאן, למרות הסרוב הגס שנתקל בו לפני כמה שנים. משמע שהיתה לו שהות להרהר בדברים… עם של עקשנים… ולעקשנים יש תקנה; כן. הוא בא מעבר לים, מאותה ארץ; בא על גחונו, דומם ונרגש. למה לא תינתן לו האפשרות? כשרון יש כאן, ללא ספק; ואולי גם האישיות בגרה, נתחשלה… משהו נתרחש מאז. הם ראויים שלא יונחו מכשולים נוספים על דרכם.
״בוא מחר בתשע״, פסק וקם ממקומו. הוא לא ידע מאומה על לונדון.
ו 🔗
ימים טובים באו על מייק. סוף סוף זכה לחסותן של כנפי־ענק וספג בצמאון את תורתו של אמן חמור, סגפן וקנא. מייק עשה עצמו כאסקופה הנדרסת, ביטל ביטול גמור את כל שקנה לו עד כה באומנותו והשכיח מלבו גאווה ויהירות. הוא עשה ימים כלילות, סייע בכל מלאכה גסה שמאחורי הקלעים, בלע כל הערה, האזין לכל נזיפה, בין שהושמעה באזניו ובין באזני זולתו, ועד מהרה חש בכוח חדש, בלתי ידוע לו עד כה, מבצבץ ועולה מעמקי ישותו.
רושם מזעזע עשתה עליו העובדה שז׳וליאֶן דלארוּ היה עני מרוד. ענק זה, ששמו היה סמל לטהרת האמנות התיאטרונית בעולם כולו, חי במחסור מתמיד, נאבק על אמצעים למימון אולפנו ונענה בחרוק שיניים להצעות שבאו מעולם הקולנוע. רק אחת לשנה או לשנתיים היה נותן חילו לסרט, כדי שבכסף הרב שהשתכר שם יוכל לבצע ניסוי נוסף בתחום התיאטרון שלו.
מייק היה אחוז־קסם למראה עמידת־גבורה זו של רבו והגיעו הדברים לידי כך שביקש להציע מכספו, כתרומה לבית־הספר. אבל מיד חזר בו, מפני שגילוי אוצרותיו היה גורר אחריו גילויים אחרים, על השנים שעשה בלונדון, ובכך היה מסכן את אושרו.
ביחוד נקפו לבו, כשיום אחד משָכו דלארו בידו, היישיר מבט בעיניו ואמר לו:
״פניך רעים מאד, מיכאל. אינך צריך לספר לי, אני מבין. הייתי תלמיד בימי נעורי. מהיום ואילך תקבל משהו בשכר העבודה שאתה עושה בתפאורות, וכן תבוא יום יום – אתה שומע? אל תסרב! – יום יום, בשעה שתים אחרי הצהרים, ותסעד אתי ועם אשתי. אל תאמר מלה. ברור?״
מייק החוויר, ברכיו נקשו ומליחות לחה ירדה מאפו אל תוך פיו. דלארו טפח על כתפו והסתלק.
ז 🔗
החדשים הבאים עברו על מייק כבחלום. ז׳וליאֶן דלארו העניק לו את תפקידו של בעל־המסבאה במחזהו החדש של פיאֶר דוֹריבוֹ.
מייק לא יכול לישון בלילות והיה קם ממטתו וניבט בחלון. למטה, בסמטת אֶטוּאל, ניצבו כמה בחורות, רועדות בצינת הסתו הקרב ובא, ומעבר לרחוב, תחת חלונות המסעדה המוארת, ניצב שוטר בגלימתו הכחולה. מוניות היו נעצרות ופולטות זוגות, שנחפזו לעלות בכניסה המוארה של מסעדת־הנהגים, הפתוחה כל הלילה. באחת וחמשה אחר חצות נשמע קולה של הרכבת התחתית האחרונה, שהגיחה מתחנת פאסי לעבר לא־מוֹט פיקאֶ־גראֶנאֶל. אחר כך הופרעה הדממה, מפעם לפעם, במעצורי־המוניות שחלפו סביב שער־הנצחון הקרוב וטסו במורד שאנז־אֶליזאֶ.
מייק קרע עיניו לרווחה וראה כביכול את האולם הגדול של התיאטרון באבניו־ג׳ורג׳, את שמלות הפאר של הנשים העוברות בין הכסאות ותופסות את מקומן בשורות הראשונות. הוא ראה את היציעים המתמלאים והולכים סטודנטים, אנשי הגדה השמאלית ובני המושבה הישראלית שבפריז. אחר כך הורד מסך־הבטחון וחזר ועלה.
מייק טבל ראשו תחת הברז, לבש בגדיו וירד לרחוב וכל הלילה היה הולך ומפזם לעצמו, סר לביסטרו, לוגם גרוג חם וחוזר אל הרחוב. לפנות בוקר היה שב לחדרו, שוכב על המטה, מנמנם מתוך הזייה ושב וממהר אל החזרות, שהיו מתחילות עתה בשעה מוקדמת ביותר.
כשבועיים לפני הצגת הבכורה, כשחזר מייק למלונו, בלילה, מסר לו השוער פתק.
״עלי לראותך מיד, עוד הלילה, בכל שעה שתחזור. – פישר״.
רודי פישר היה במאי יהודי שהגיע מרומניה לפריז בסוף שנות השלושים ועשה חיל. הוא לא ביקש לעצמו משעולים חדשניים, אבל עשה מלאכתו בכשרון והבטיח את הצלחותיו מראש בחוש־בימה דק, אך בלתי בררני, קולע־למטרה. רבים מגדולי השחקנים התחילו אצלו ואחרים סיימו את דרכם על קרשי תיאטרונו.
מייק היה קרוב לאפיסת־כוחות באותו לילה ועל כן צלצל אל פישר לביתו לשאול אם אין לדחות את הפגישה למחר בצהרים. פישר האיץ בו לבוא מיד והיה מוכן לשלוח מכונית. מייק נסע.
״שמע, בחור, אני מציע לך היום הצעה שתקבע את עתידך על הבימה. כל שחקן צעיר היה נושק את ידי הלילה אילו שמע מפי מה שאתה עתיד לשמוע מיד. הקשב איפוא: אתה הוכשרת עכשיו לשחק את בעל־המסבאה של דוריבו, נכון? גם אני הכינותי את המחזה הזה… לא בשביל פריז. לא, לא. בשביל חוץ־לארץ. קולבאֶר עבד בשבילי, עד שקיבל, הערב, שטף־דם. נתברר שיש לו שחפת פתוחה והוא לא אמר לי מלה על כך. שלחנו אותו לבית־החולים ובזה נגמר הענין. לעת עתה. אני נשארתי בלעדיו. הבנת?״
״ועכשיו הקשב היטב לְמה שאומר לך. דלארו שלך הוא במאי גדול; אפשר שהוא אפילו גדול מדי, במובן מסוים. מבין אתה מה שאני מדבר אליך? הוא מעז הרבה, מעז יותר מדי, ואינני צריך לספר לך על כשלונותיו. אני מתכוון לכשלונות־קופה, כמובן. אתה זוכר את ׳קן הצרעות׳? ואת ׳סוף הלילה׳? ובכן, המחזות היו מצוינים, השחקנים היו ממדרגה ראשונה. הבימאי היה דלארו. ומה היה הסוף? כשלון כספי גמור. הקהל לא קיבל ולא הלך לתיאטרון. מדוע? מפני שדלארו מצפצף על ההצלחה. אני מסכים אתך שיש בכך גדלות מסוימת. אבל על חשבון מי? על חשבונם של השחקנים, שהקריבו למענו את לילותיהם ואת בריאותם? על חשבון בני משפחתו הרעבים? לא, לא. אני אומר שיש למצוא את שביל־הזהב; מחזה טוב, אבל מתקבל על הדעת. זהו מה שיש לעשות. ולא לטפס על הקירות החלקים״.
״דלארו יכשל הפעם, למרות שבחר במחזה מצוין. ודאי שהמחזה מצוין. הרי גם אני בחרתי בו. ההבדל בינינו הוא רק בזה שאני בחרתי בו בשביל חוזה־הצגות בחוץ־לארץ. אין זה מחזה בשביל פריז. זה הסוד, מייק. סוד פשוט, אבל איננו ידוע לדלארו. הוא יכשל ואני אצליח, מפני שאני אציג אותו בגרמניה״.
״בגרמניה?״, מייק נדהם.
״כמובן שבגרמניה״.
״אבל שום תיאטרון צרפתי לא יצא לגרמניה מאז תום המלחמה״.
״בוודאי שלא. זה מובן ואפילו מוצדק, עד גבול מסוים. סוף סוף כל הרציחות ומחנות־המוות וכו׳ וכו׳. ברור. אבל יש סוף לכל ברוגז. במוקדם או במאוחר יחזור הכל לתיקנו, מישהו צריך להתחיל בזה״.
״אבל דווקא אתה? יהודי?״
״ומה בכך? מה פרוש יהודי? הלהקה כולה צרפתית ואני נתין צרפתי וחוץ מזה – שטויות! חשוב על כוחם של החיים, על החוקיות שביחסי־גומלין תרבותיים. הרי אי אפשר לקיים מצב מלחמה לעולם. הרי תסכים אתי שביום מן הימים זה יפסק… ובכן, שמע, יש כאן שיקול נוסף. בעצם, שני שיקולים נוספים. הקשב אלי. הגרמנים מעונינים לשבור את ההסגר האינטלקטואלי שהוטל עליהם. וטבעי הדבר שהם נוטלים את היזמה לידיהם. יודעים הם שהגאווה לא תועיל והם משפילים עצמם ומתחננים שנבוא אליהם. מבחינה זו הראו נדיבות פנטאסטית. נקבל סכום אשר לא חלמת עליו, מייק. בחלומותיך המזהירים ביותר לא ציפית לכך. והשיקול השני הוא פשוט עוד יותר. הצלחתנו מובטחת. עצם העובדה שבאנו תוציא אותם מן הכלים. ואחר כך ניסע להולנד ומשם לאנגליה. שים לב: כל מה שעלה יפה בגרמניה, יתקבל באנגליה בהתלהבות. אתה זוכר שהגרמנים הם שלימדו את האנגלים להתפעל משייקספיר? כן. כן. החוזה שלי כבר חתום ואני אשלם בעד כל משך החוזה לפי התנאים שהציעו הגרמנים. מייק, חשוב יפה בדבר בטרם תענה. אני קורע למענך אשנב אל כל אירופה, אל מרומי ההצלחה. אתה לא תהיה כפוי־טובה, מייק, ולא טפש״.
ח 🔗
מייק לפת את ראשו בשתי ידיו וישב, קפוא, בפאת שולחן המטבח. אשתו של דלארו הסירה את סינרה וישבה בקצהו השני של השולחן.
״מאֶסיה מישאֶל… אני חושבת עכשיו רק על צד אחד של הענין; על העובדה שאתה יהודי. ז׳וליאֶן נתפס בימי המלחמה, כשהוא מסתיר שחקנים יהודים באולפנו, והגרמנים כלאו אותו במחנה הסגר. רעבנו ללחם וז׳וליאֶן התענה בכלא… ואחר כך אני חושבת על נסיעתו לארצכם ועל האושר שהציף אותו למראה עצמאותכם המדינית״.
״מדאם דלארו, אני מתחנן לפניך… אני מקווה שדלארו ימצא שחקן אחר ואני רוצה לשלם את כל ההוצאות והנזקים שגרמתי… אני ארוויח… אני אקח מיד מפרעה ואשלם…״
״אל תעז לדבר אתי על כך״.
״אינני מעז לבוא לפניו… את חייבת לספר לו, במקומי…״
״כרצונך. אם אין לך מה להוסיף, אכנס אליו עכשיו״.
מייק נענע בראשו. היא קמה ויצאה מן החדר. כשנשאר מייק לבדו תקף עליו פחד־פתאום והוא ביקש לקום ולהמלט, אך רגליו היו כמטילי־עופרת וחולשה גדולה פשטה בגופו. הוא לא שמע כשחזרה האשה למטבח ורק קולה העיר אותו מעלפונו.
״הכנס אליו. הוא מחכה לך בחדרו״.
דלארו ניצב מאחורי שולחן עבודתו, חיוור והדוק שפתיים. מייק לא מש מן הסף. שתיקה שארכה נצח עמדה ביניהם. מייק הבין כי ניתנה לו אפשרות אחרונה להכחיש הכל, ליפול על ברכיו ולבקש מדלארו שישכח וימחל. אבל הוא הוסיף לשתוק ואז שמע קול נמוך, חסר מבע, אומר:
״לך לשלום״.
מייק הרים עיניו ולא יכול לעצור בעד ארשת של תמהון, שחיוך מאושר מבצבץ ועולה מאחוריה, בעל כורחו.
ואז פלחה את החדר אבחת־לחישה, איומה כשריקת־נחש:
״אומלל. צא מכאן. לעולם״.
מייק נסוג לאחוריו ובריצה כושלת, משרך רגליו כאילו היו משותקות, מצא עצמו בחדר־המדרגות, לאחר שיד נעלמה הגיפה בשקט, ללא הטחה, את דלת הדירה.
ט 🔗
רודי פישר ידע את אשר ניבא. ההצלחה בגרמניה היתה למעלה מכל המשוער, ומכאן ואילך הגיעו שמה להקות צרפתיות רבות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.