למראשותיו של גוסס / יצחק ליבוש פרץ
לפנות אחד הערבים נגש שמש הגן-עדן, – מלאך עוטה אור, נאצל מכסא כבודו, יתעלה, כשאר המלאכים, – אל אחת מארובות השמים ויפתחנה, וַיוצא את ראשו בדאגה אל השמש השוקעת, וישאל:
– חמה, שמא יודעת את, מה היה לליבּל שלנו?…
החמה שוקעת ושותקת; אינה יודעת…
והכניס המלאך את ראשו בדממה לפנים, ויסגור את הארובה וישב למקומו עצוב-רוח משהיה.
ולא לחנם נעצב אל לבו המלאך.
שלוש פעמים ביום היה נשמע קולו של ליבל במרומים, שלוש פעמים ביום היה
מרעיש עולמות בתפלתו… וה“אחד” שלו, כשהוא קורא את “שמע”, רועד וסולד בכל שבעת הרקיעים, רועד וסולד, ומתנפל לפני כסא-הכבוד, ומתפוצץ אל הדום הכסא, ומתפורר להמון גרגרי כסף, רוחשים ומצלצלים והומים כהמון צפרות-קיץ, המתגעגעות ושואפות אל הלהב, ונמשכות לתוכו, ונשׂרפות בו מתוך תענוגים של יסורי אהבה.
ועוד היום בבוקר נשמע קולו של ליבל בתפלת שחרית, אך בשעת המנחה נעדר. והתפלא המלאך, אך בלבו אמר:
– אין זאת, כי אם טרוד היה ליבל במצוָה גדולה, ושכח להתפלל מנחה, ויתפלל שתי “שמונה-עשׂרות” במעריב.
והנה היום פונה; והתפלות מכל תפוצות ישׂראל עלו, אך קולו, קול ליבל, לא נשמע. ונפגמה תפלת העולם, נפגמה שירתו. כלי-זמר מן השובחים שבמקהלה נשתתק; מיתר של כנור ראשון פקע ונאלם דום – והתעצב אל לבו המלאך…
והשמש בדומיה שוקעת, ולהצללים, הכלואים במסתרים, נתּנה רשות לצאת ממחבואיהם… וזחלו מנקרות צורים על שׂפת הים, מבורות שׂיחין ומערות במדבר, מבין סבכי-אלונים, ענפים ועלים ביערות, ועלו להתפשט על פני הישוב ולכסות את עין הארץ…
ושקעה השמש כליל, ותצא נכחה לבנה עגומה עם המון-המוני כוכבים נוצצים. וכלם רוקמים ושוזרים בלאט כסות-קסמים – כסות-לילה לאדמה העיפה:
– נומי את שנתך, אדמה. הגיעה ממשלת הלילה…
ובשקוע השמש, שקעה במרומים החיה, שבמצחה טבוע החותם “אמת”, ויחד עם הלבנה עלתה מעבר השני החיה, שבמצחה טבוע החותם “אמונה”.
ובדממת-הערב – לפני נשמות בני-אדם ישנים נפתחו בלאט שערי השמים, והנשמות עפות; עפות ועולות הן המונים-המונים, לעשׂות את המוטל עליהן – לכתוב בספר השמים את אשר עשׂו מן הבוקר עד הערב.
והקולמוסים שׂורטים על גבי הקלף. והמוני-המוני כנפים משיקות… ושונות הן פני הכנפים: מיעוטן לבנות כשלג, רובן שחור… ויש גם מלאות כתמים, ויש גם אדומות מדם! ובחללם של שבעת הרקיעים מתפשטת המיה קלילה: תפלה, חרטה, געגועים, אהבה, תקוָה, פחד ואימה שחורה…:
ופתאום נדם הכל:
מן החתירה שמתחת לכסא-הכבוד מתפלש ועולה ערפל זך, ומתלבש הכסא, ומתעטף בו, ומסתתר מעין רואה… ומבעד לערפל, המכסה את הכסא, נשמע קול דממה דקה, קול הומה כיונה:
אוֹי וַאֲבוֹי לי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת נָוִי
שֶׁשָּׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי שֶׁהֶגְלֵיתִי אֶת בְּנִי
אֶת בְּנִי יְחִידִי…
ועובר רטט של רחמים מרקיע לרקיע, וממלא את השמים ושמי-השמים.
והקול נדם, וקמה דממה עמוקה, כאילו נעצרה נשמת העולם. והכל עומד מחכה ומצפה ושואף לבריאה חדשה, לנס, לשדוּד-המערכה, לבשֹורה חדשה – –
אך דבר לא נהיה, ומתחת עלה קול קורא – –
קרא הגבר!
ולאט-לאט מש הערפל מעל הכסא והתפלש למטה; עברה שעת הרצון… וארובות השמים נפתחו שנית, הנשמות כילו את מלאכתן והן חוזרות ופורחות למטה, בלי-חמדה, בדאגה, בבכי. ואת המתמהמהות מניסים מלאכים קלים בכנפיהם המתנוצצות, כאילו הן משובצות אבני-יקר: הלאה, הלאה, נשמות! דרך השערים, דרך הארובות… ומתחת נשמע קול מקיש בשערים, דופק בחלונות: קומו, יהודים כשרים, קומו, לעבודת הבורא! ונדעך חותם האמונה במצח החיה, ובמזרח התאדם פתיל דק, נתיב לעלית השחר… וכמו מחלום רב-ענין וכבד נעור השמש ורץ, הוציא את ראשו שנית מבעד לארובה, והתבונן בכוכבים המתנוצצים.
– עד שאתם כבים, האין בכם, כוכבים, אשר ידע ואשר יגיד לי, ליבל שלנו מה היה לו?
וכוכב אחד התלקח מהתרגשות ובושת-פנים:
– אני! – ענה – דרך העיירה עברתי, בלי-משׂים בעד חלונו השקפתי, חולה הוא ליבל שלנו, על ערשׂו הוא מוטל… על גבי השׂמיכה רועד זקנו הלבן כשלג, אך פניו התכרכמו, נהפכו לירקון…
וראה ראיתי, והנה שׂמוּ נוצה מתחת לנחיריו… אך אם התנועעה הנוצה לא ראיתי, כי עברתי… כמדומה לי, שלא התנועעה – –
וכבה הכוכב…
והזדרז המלאך. ועל דעת עצמו, בלי קבלת רשות מהגבוה עליו, עף לקבל את נשמתו של ליבל… שׂמחה בלתי-צפויה תהיה לצדיקים בגן-עדן!
----------
מהירים המלאכים הזכים במעופם, אך לא נופלים מהם במעופם גם העכורים!
וכעמוד שמש הגן-עדן על מפתן הגוסס, כבר ישב למראשותיו מלאך עכור, מלאך שחור כשחור הליל.
– מה לך פה? – השתאה המלאך הזך – הלא זהו ליבל!
– ובכן? – חרק העכור שן לבנה מתוך צחוק.
– אני שמש הגן-עדן!
– נעים מאד… ואני – אחד המחבלים הקטנים אשר בשאול…
– הנשמה שלי היא!
– דבר זה לא הוכרע עוד! – ענה השׂעיר. ובדברו בעט ברגל מהירה מתחת למטת החולה, ושֹק קשור בחבל התגלגל משם.
– נַחש נא, מלאך טוב ומיטיב, מה בשׂק?
– טלית ותפלין…
– אותם אין מניחין תחת המטה; אין מסתירין מצוות ומעשׂים טובים. הביטה!
ויבעט בשׂק, ויוּתר, ויברק מתוכו ברק אדום, וישמע צלצול אדומים, מתגוללים על פני הרצפה.
– ממון של גניבה, רמאות וגזילה! עושק אלמנה ויתום… ואל החולה הבט – איך התנועע והתמודד; בזהבו נגעו, באלילו!
והחולה מתהפך על מטתו, והמלאך הזך מכסה את פניו בשתי כנפיו העליונות מבושת…
ובאותו הרגע פרצה קרן-אור מבעד לסדק התריס, ותגע בעפעף הגוסס, ויעור למחצה, ובשׂפתים צרובות, בקול עלה נדף, שאל:
– מי פה?
– אני – ענה העכור – לקחת את נפשך באתי!
– לאן?
– אל הגיהנום!
ומפחד נסגרו עיני הגוסס שנית.
– התוַדה, חזור בתשובה – קרא המלאך הטוב – הפקר את זהבך…
והגוסס מלחיל: שמע…
– יתפלל, אך לא יפקיר – צוחק הרע, ויכס בכנפו הכבדה והשחורה את פני הגוסס, ויחנקנו…
והבהיר נרתע לאחוריו בבושת-פנים…
----------
חצות לילה. חשרת אפלה. ובשאול מהומה: שריקת לשונות אש, המית גלי זפת בוערים, צחוק פרוע של מענים, אנקת מעונים וצעקותיהם פולחות כליות, וקריאה שורקת חותכת כמאכלת חדה את השאון והמהומה:
– נחמנ’קי גוסס! בא הקץ לנחמנ’קי… ובר-נש זה היה נוטל את צפרניו שלא בסירוגין, זלזל בנטילת-ידים, לפרקים היה שוכח להתפלל – – את מי נשלח ומי ילך לנו לקבל את נשמתו?
– אני! – ענה שׂעיר – וכבר שופתים קדרה, שופכים לתוכה זפת, מבעירים את הבערה… והשֹעיר רץ ונעלם…
קלים הם במעופם הרעים; אך לא נופלים מהם גם הטובים. רחוקים הם יותר מאתנו, אך מדת הרחמים נושֹאת אותם…
וכשבא השׂעיר בצל קורתו של נחמנ’קי, כבר ישב למראשותיו מלאך טוב.
ותנחומים הוא לוחש באזני הגוסס:
– אל תירא, מסכן, את המות, כי טוב מאד הוא המות… הוא הגשר מאפלה לאור. המעבר מצער ויסורים לנחת עולמים…
אבל החולה אינו שומע, פניו דולקים, ועיניו הלוהטות תועות על פני הכתלים.
והמלאך הרע עומד בפתח, שומע ומשתאה:
– האינך טועה, חברי?
– לא, ענה הבהיר, אל רחמים שלחני הנה, כי רחמן היה האיש וגומל חסד תמיד…
– אבל את צפרניו עשׂה שלא כדין…
– אך צפרניו היו צפרני אדם, ולא של חיה טורפת…
– ובנטלת-ידים זלזל…
– אך נקי-כפים היה; בכפיו לא דבק מאום…
– אבל כמה פעמים שכח להתפלל מנחה…
– טרוד היה בניחוּם אבלים… אב הרחמים יסלח לו; גם את עצמו שכח, מבשׂרו התעלם. ראה, גם לתקן את גגו מעל לראשו לא היה לו פנאי. גם אהבת אשה לא ביקש, ושם ושארית לא ישאיר אחריו. כל ישעו וחפצו היה לעזור דל, למחות דמעות אלמנה, לעודד יתום נעזב…
ובחוץ מתחולל סער, והבריק ברק ויקרע את עב-הענן, ויחדור אל חדר הגוסס, ויגע בעפעפיו, ויעוררנו:
– מי פה?
– אני – ענה המלאך הטוב בקול עוּגב רך ומתגעגע. הוא, יתעלה, שלחני אחריך, לך עמי – – –
– לאן?…
– אל הגן-עדן… אל השמים…
– למה?
– לבוא על שׂכרך!
– שׂכר… שמים… גן-עדן… ומה אעשׂה שם בגן-עדן, בשמים?
– חיים טובים תחיה, חיים של שלוָה ורצון… צדיקים יושבים שם ועטרותיהם בראשיהם, המשוחים שמן אפרסמון, יושבים ונהנים מזיו השכינה.
– ואני מה אעשׂה בתוכם?
– לא תעשׂה מאומה. אין צורך במעשׂה, אין צורך כל-עיקר.
וישתומם הגוסס, ויתהפך בשארית-כוחו על משכבו, ויפנה אל המלאך הדובר בו – –
– לא, מלאך, חיים כאלה אינם חיים בשבילי… היש שם קורא לעזרה ואחוש אליו? נופלים – להקימם, חולים – לחבוש להם, צמאים – לרווֹתם, רעבים – להשיב נפשם?
– אין!
– אם כן, מה אעשׂה שם?! איני רוצה בחיי-בטלה, בשעמום…
המלאך הרע שומע, ומוציא לשון ארוכה, ככלב בימות-החום, ומצטחק מאוזן לאוזן…
ובמבוכה שותק המלאך הטוב, והחולה שונה ומשלש:
– ואני מה אעשׂה שם, ואני מה אעשׂה שם?
והפך המלאך הטוב את פניו אל החלון ואל השמים הביט, וביקש מענה – ואין קול ואין קשב, רק צר ומצוק, ועב-ענן מתקשה ומתאבן…
והמלאך הרע משתמש במבוכתו:
– אולי אתי תלך, מסכן?
– לאן?
– אל אַוַת נפשך… אל האומללים, אל הנענים, אל הנרדפים, אל הצועקים ואינם נענים, אל האובדים והנדחים, הטבועים, הנשׂרפים… אל – הגיהנום… להושיע תקצר ידך, אך לסבול עמם, להשתתף בצער – יכול תוכל – – –
– הנני, הנני הולך! – קרא הגוסס…
והזך יצא בפחי-נפש.
באחת העיירות בווֹהלין נזדמן פעם אחת “עושׂה-נפלאות”. ואף-על-פי שבא שמה קרוב לחג-הפּסח, בימים שכל אדם מישׂראל מלא דאגות כרמון, עשׂה בואו על בני העיירה רושם גדול. אדם – חידה! לבוש קרעים, וצילינדר, אם גם ישן ומקומט, בראשו! פני יהודי, צלם אלהים מרחף על חטמו – והזקן גלוח! ותעודת-מסע אין לו. ולא ראה איש שיטעם מאומה, לא כשר ולא טריפה, – אינו אוכל כלום!
שואלים: מאין?
והוא עונה: מפאריז.
– לאן?
– ללונדון!
– דרך עיירה בווֹהלין?
תעה תעה!
כפי הנראה, הלך ברגל.
ולא בא להתפלל במנין, ואפילו ב“שבת הגדול”!
וכשרצים אחריו ומבקשים פתרונים, ומפצירים בו, ומקיפים אותו, – הוא מתעלם לפתע-פתאום, כאילו בלעה אותו האדמה! – ומתגלה בעברו השני של השוק.
בינתים שׂכר לו אולם גדול ורחב, להראות נפלאות בפני עם ועדה.
ונפלאות – עין לא ראתה. ממש חוץ לדרך הטבע!
בולע הוא גחלי-אש כתפוחי-אדמה ומוציא מפיו רצועות של משי מכל המינים ומכל הצבעים, וארוכות כאורך הגלות. ומבתי-רגליו הוא זורק זוגות-זוגות של תרנגולי-הודו והתרנגולים – כעגלים! והם חיים ורצים על פני האדמה וקוראים: “הולדיר, הולדיר”! אחר כך הוא מניף רגל ומגרד מעל פעמיו אדומים – אדומים ממש, מלוא הקערה אדומים! מוחאים כף לאות-חן, והוא שורק, ומתחילות טסות באויר עוגות וחלות-לחם כצפרים עפות! אחר-כך הן מחוללות במעגל או רוקדות רקוד-של-רוגז! ושורק הוא שנית, והכל נעלם; כהרף עין – ואין כל. אין עוגות, אין חלות; אין תרנגולים, אין רצועות – לא-כלום!
מילא, הכל יודעים, שגם ה“סטרא-אחרא” יש לה כוח ויכולת… החרטומים במצרים היו מראים נפלאות גדולות מאלה – פשוט, מעשׂה-כשפים! אלא על מה מתפלאים? על שהוא עצמו עני ואביון! בן-אדם מגרד אדומים מעל כפות רגליו, ואין לו במה לשלם שׂכר דירה באכסניה; אדם אופה על-ידי שריקה עוגות וחלות לרוב, מוציא תרנגולים חיים מתוך בתי-רגליו, ופנים לו – רבונו-של-עולם, יפים מהם קוברים באדמה, ובעיניו דולק הרעב, רעב ממש.
ומתפלאים ואומרים: קושיה חמישית ל“מה נשתנה”…
אבל קודם שנגיע ל“מה נשתנה”, נעזוב את ה“עושׂה-נפלאות” ונשׂיח קצת בחיים-יונה ואשתו רבקה-בּילה, השייכים גם-כן אל הענין.
אותו חיים-יונה היה לפנים סוחר-יערות, וקנה פעם אצל אחד האדונים במקח השווה יער לכריתה, ובאו האִכּרים, שהיתה להם דריסת-הרגל ביער, וערכו מחאה; ותיכף-ומיד באו הפקידים וסגרו את היער. ויצא חיים-יונה מן העסק, כמו שאומרים הבריות: נקי, ונתמנה ללבלר ביער. אחר כך אבדה לו גם משׂרתו, וככה הוא יושב כמה וכמה חדשים בלי פרנסה, השם ישמרנו. חורף עבר עליו – על שׂונאי-ציון חורף כזה! ועתה ממשמש ובא חג הפסח, וכבר נתן בעבוט את כל כלי-הבית, ממנורות התקרה עד הכר שלמראשותיו. ואומרת רבקה-בילה לבעלה: לך וקבל “מעות-חטים”. וחיים-יונה עונה, שיש לו בטחון, שהשם-יתברך לא יעזבנו, ושלא ישחיר את פניו לקבל מתנת בשׂר-ודם! פונה רבקה-בילה כה וכה ומחפשׂת בכל פנות דירתה, והשם אינה לידה דבר טוב: מצאה כף-כסף ישנה, שהתגלגלה זה כמה שנים בין הסחבות; ממש נס מן השמים אירע! ונוטל חיים-יונה את הכף, יוצא לשוק ומוכרה, והולך אל ראש-הקהל ומוסר את הפרוטות ל“מעות-חטים” בשביל עניים, כחוקו מדי שנה בשנה. לעניים – אומר חיים-יונה – יש דין-קדימה! והדלות במקומה עומדת. החג הולך וקרב, רק כשני שבועות נשארו עד הפסח, ואין כל… וחיים-יונה עודו מחזיק בבטחונו: השם ירחם, השם לא יעזבנו.
מילא, רבקה-בילה מחשה; אשה כשרה עושׂה רצון בעלה.
ועובר יום אחר יום. רבקה-בילה אינה ישנה בלילות, טומנת פניה בשׂק-התבן ובוכיה בחשאי, כדי שלא ישמע חיים-יונה; ולחג הפסח אין משהו, אין כל-שהוא.
והימים רעים מן הלילות.
בלילה אדם בוכה ורוַח לו. ביום צובטים את הלחי, למען יעמוד המראה. השכנות תרות אחריה, מתפלאות, מביטות לתוך עיניה, דוקרות אותה במבטי-רחמים…
ויש מהן שואלות: מתי, רבקה-בילה’שי, תאפי מצות? מתי תקני שומן? מתי תכיני סלק? וכדומה.
והמקורבות ביותר:
– אוי ואבוי לנו, רבקה-בילה! מה אַת עושׂה? חסרה אַת דבר-מה, הגידי, נשאיל לך… אין בוּשה, גלגל חוזר…
אבל חיים-יונה אינו רוצה במתנת בשׂר-ודם. ורבקה-בילה לא תעשׂה כנגד רצונו… ומבקשת היא תירוצים, והיא תועה ומתעה, ופניה – להבים…
רואות השכנות, שאין הדבר כתקונו, ומספרות לבעליהן, ורצים האנשים אל המרא-דאתרא: היתכן?
הרב שומע, מתאנח, מניע ראש פעם לימין ופעם לשׂמאל, נמלך הרבה בדעתו, וסוף כל סוף הוא עונה, שחיים-יונה הוא בן-תורה וירא-שמים, ואם יש לו בטחון, יש לו…
כלו כל הקצין; נשארה רבקה-בילה גם בלי נרות!
אתא ליל התקדש החג. חיים-יונה יוצא מבית-המדרש ושב לביתו. כל החלונות מזהירים בשׂמחת יום-טוב, ואך דירתו אפלה. עומד ביתו כאבל בין המחותנים, כסומא בין הפקחים. אבל חיים-יונה – לא נפל רוחו: כשירצה השם-יתברך, עוד יעשׂה פסח! ובא חיים-יונה הביתה, וקרא בשׂמחה: “חג טוב!” – אין עונה. והוא מטעים שנית ומפרש: “חג טוב לך, רבקה-בילה!” ומקרן זוית חשכה עונה לו רבקה-בילה בקול ספוג דמעות: “חג טוב, שנה טובה!” – ועיניה נוצצות מתוך האפלה כגחלים לוחשות. והוא קרב אליה, וגחן, ולחש לה בחבה: רבקה-בילה – יום-טוב היום, יציאת מצרים – חירות… מבינה אַת, אשה? אסור להצטער בשום אופן! ועל מה את מצטערת? אם השם-יתברך לא רצה, שיהיה לנו “סדר” שלנו – נקבל באהבה; נלך ונסב אצל אחרים! הדלתות פתוחות! יהודים יושבים מסובים וקוראים בקול רם: כל דכפין ייתי וייכול… ופירוש המלים: כל מי שהוא רעב – יבוא ויאכל, וישׂבע… קומי איפוא, יונתי-תמתי, שׂימי את מטפחתך על ראשך ונלך, ונדפוק בחלון של שכן קרוב…
ורבקה-בילה, העושׂה תמיד רצון בעלה, מתאפקת בכל מאמצי-כוחה לבל תפרוץ בבכי; מוצאה ושׂמה בידים רועדות את מטפחתה הקרועה על ראשה… רוצים הם ללכת – והנה באותו רגע נפתחה הדלת מבחוץ, ואיש בא, עמד על המפתן וקרא:
– חג טוב!
והזוג עונה “חג טוב”, אבל אינם רואים כלום בחושך.
ובא אותו האיש החדרה.
– רצוני – הוא אומר – ליסב עמכם!
וחיים-יונה עונה:
– אין לנו “סדר”… השם-יתברך לא רצה…
והלז מפסיק:
– הבלים, ה“סדר” אתי!
– ונשב באפלה? – לא עצרה האשה ברוחה ונתאנחה.
– לאו דוקא! – ענה הבא – יהיה אור!
והתייצב באמצע החדר וקרא:
– הוֹקוּס-פוֹקוּס! – כנראה, בלשון החרטומים, – ובחלל החדר נראו שתי מנורות-כסף עם נרות דולקים. ורואה הזוג לאור הנרות את הבא, והוא הוא ה“עושׂה-נפלאות”… ומשתאים הם ומשתוממים, ואינם יכולים להוציא אף הגה מן הגרון… ואחזה רבקה-בילה בידי בעלה, וכה היו עומדים שניהם ועיניהם פקוחות ופיותיהם פעורים… וה“עושׂה-נפלאות” פונה בינתים אל השולחן, שעמד כמבויש בפנה, וקרא:
– התכסא-נא, בחור’ל יפה, ובוא ועמוד בתווך!
ותיכף ומיד יורדת מן התקרה מפה לבנה כשלג ומכסה את השולחן; והשולחן המכוסה זז ממקומו והלך ועמד באמצע החדר, תחת המנורות התלויות ועומדות באויר; וכעמוד השולחן, ירדו המנורות ותתייצבנה בקצהו.
– אבל – אומר ה“עושׂה-נפלאות” – עוד אנו חסרים כרים להסבה! – ויקרוץ עין אל שלושה כסאות שעמדו בשלוש פנות החדר, ונעו הכסאות והלכו וקרבו והתייצבו לשלושת קצותיו. ויצו עליהם שיתרחבו, והתרחבו והיו למטות. “התרפדו!”, ויורדים מן התקרה כרים לבנים כשלג ונופלים ומשׂתרעים על פני המטות – להסבה.
ועוד הפעם: הוֹקוּס-פוֹקוּס! – ותרד ותעמוד על השולחן ה“קערה” עם ה“מינים”. אחר כך – מצות, בקבוקי-יין וכוסות, הכל כאשר לכל, ואפילו “הגדות” מכורכות נייר עם קצות-זהב!
– ומים לרחצה יש? – שאל ה“עושׂה-נפלאות” – גם מים אני יכול להביא!
ורק אז נעור הזוג המשתומם, ורבקה-בילה לוחשת באזנו של חיים-יונה:
– מוּתר?
וכשחיים-יונה מפקפק ואינו עונה, יועצת רבקה-בילה, שילך אל הרב וישאל את פיו.
חיים-יונה אומר, שהוא מתיירא לעזוב אותה לבדה עם ה“עושׂה-נפלאות”, והוא רוצה שהיא תלך אל הרב! והיא אומרת, שהרב, בסַפר לו אשה פתיה, לא יאמין למשמע אזניו; יאמר, שיצאה האשה מדעתה מחמת צרות…
ובאין עצה ותחבולה אחרת, עוזבים שניהם בלאט את ה“עושׂה-נפלאות” עם ה“סדר” שהכין בבית, ורצים אל הרב.
והרב שומע, משתאה, נמלך בדעתו, מניע ראשו לכאן ולכאן, וסוף כל סוף הוא אומר:
– קיימא לן, שמעשׂה-כשפים הוא אחיזת-עינים, שאין בו ממש… על-כן, זאת עשׂו: שובו הביתה; ואם המצה תהיה נשברת ביד, היין יהי נשפך אל הכוסות, והכרים יהיו ממוששים – אין זה מעשׂה-כשפים, אלא נס מן השמים, ומותר ליהנות…
כך אמר הרב. ושב הזוג בלבבות דופקים הביתה. ה“עושׂה-נפלאות” נעלם ואיננו; ה“סדר” עומד על מקומו; אוחזים בכרים – יש בהם ממש, היין נשפך אל הכוסות, המצות נשברות ביד, – והבינו שבדמות ה“עושׂה-נפלאות” נגלה להם התשבי, ושׂמחו בחגם יחד עם כל ישראל.
בזכות מי עמדתי בכל הנסיונות?
לא בזכותי ולא בזכות אבותי.
אני מה? ילד בן שש הייתי אז או בן שבע.
ואבי – אָריס בסביבת וילנה; יהודי פשוט, מה שקורין: בעל-בית…
ולמי צריך אני להודות?
להזקן משפּוֹלָה.
מה שייכות היתה ביני ובין הזקן משפּוֹלה? – מעשׂה שהיה!…
הזקן עודנו אז אברך.
עוד לא הגיע התור לגלות תעלומות ולהתגלות; והיה סובל גלות.
עני בתוך עניי עמו. סובב בחבורת קבצנים בתפוצות ישראל. מעיר לעיר, מבית-אורחים אל בית-אורחים. ובגדיו קרועים ובלויים, כבגדי שאר המחזרים על הפתחים…
מה שהיה בתוכו, דברים שבלב! – מי חכם ויבן?
האדם יראה לעינים!…
ואחר כך, ככלות זמן הגלות, הופיע לפני הבית-דין-צדק בוילנה וקיבל היתר-שחיטה, והתפרנס מזה.
והתחיל סובב בכפרים, והיה שוחט עופות ודקות….
אבל ה“מתנגדים” – חוש-הריח יש להם. לא ארכו הימים והרגישו בו, והביאו את דבתו רעה לפני הבית-דין-צדק, לאמור: סרח השוחט, עבר, לכל הפחות, כל העבירות שבתורה…
אני, כמובן, לא ידעתי מזה כלום. ונפשי קשורה בהאברך השוחט, שהיה בא לפרקים גם בצל קורתנו…
ואת מי, חוץ מאבי ואמי, יכולתי לאהוב בכפר?
מלמד היה לי – קפדן, מכה וחובל…
וזה – בעל מזג טוב, לב טוב ועינים טובות; העיקר – העינים, כל מבט ומבט מחיה נפשות ממש.
והמות והחיים ביד הלשון; והבלבולים עשׂו את שלהם, – העבירו את השוחט האברך.
כנראה, גם יד המלמד שלי היתה באמצע! והראיה, כי תיכף-ומיד הודיעו לו את הפסק, ובאותו השבוע, בערב שבת, כשבא אלינו השוחט, אך דרכה רגלו על המפתן, וזה רץ לקראתו בחימה שפוכה:
– עוכר ישׂראל, מומר להכעיס!… – ותפשׂוֹ בערפו והשליכו לחוץ…
אבי עדיין לא שב מן השׂדה… אמי – עסוקה אצל התנור, ואני – לבי אל הנעלב, אבל ירא אנכי מפני המלמד כמפני מלאך-המות – ומחשה…
ואני מתנחם: ישוב נא אבא מן השׂדה…
אבל כשראיתי בעד החלון, שהאברך פנה לו ויצא את הכפר, לא התאפקתי עוד. פתחתי בחפזון את החלון, קפצתי בעדו החוצה ורצתי אחריו ליער הסמוך, בדרך העולה לוילנה.
נושׂאת אותי תשוקה, בלתי-ברורה, אבל נמרצה, לחזות עוד פעם בנועם פניו, להסתכל בעיניו הטובות ולהגיד לו… מה? איני יודע ברור, אבל איזה דבר טוב ומנחם.
ואני רץ, רגלי היחפות (הלא בן-כפר הייתי) נפצעות באבני הדרך, – ולשוא!
אין איש.
חָלף – ואיננו!
ונואשתי. ואֵט בנפש עגומה הצדה אל היער; אמרתי: אנפש קצת ואשוב…
אך ישבתי, והנה מתוך היער עולה קול באזני, והקול – קולו: חציו דבּוּר וחציו זמר…
קפצתי ממקומי ורצתי אחר הקול: הנה הוא!
ועומד הוא בצלו של אילן, ומתנועע ואומר “שיר השירים”.
איני רוצה להפריעו. התייצבתי במרחק כמה פסיעות והמתנתי עד שיגמור… ובינתים מתבונן אני אל האילן, שהאברך עומד בצלו.
והנה שונה האילן מכל האילנות שביער… כולם עדיין אבלים, עוד לא התעוררו משנת החורף, וזה – כולו ירוק, כולו פורח, מבריק ונוצץ, שולח ענפים, פורשׂ אותם ומסוכך לראש האברך… ובתוך הענפים מקפץ ומדלג קהל צפרים משוררות, ועונות הן ל“שיר השירים” של האברך בשׂמחה רבה ובצהלה…
ועומד אני נפעם ונרגש, בפה פעור ובעינים פקוחות – ומשתומם…
ואך נגמר “שיר השירים” – והצפרים נעלמו, האילן כבה, והוא יוצא אלי ואומר בקול מצווה:
– מה שראית ישאר בסוד.
– כן, כן! – עניתיו בחרדה קלה.
והוא צחק קצת ואמר:
– ועתה יש לי בקשה אליך…
– כל מה שתאמר אעשׂה! – עניתי בחפזון.
ולבי דופק, דופק משׂמחה. חושב אני שיבקש לאכול, ואנכי ארוץ כחץ מקשת ואגנוב מתחת יד אמי את כל מעדני-השבת שלה ואביא לו…
– לא זאת!
לדאבוני, איננו רעב…
והוא אומר:
– אתה הולך, בני, בדרך רחוקה…
אני מתפלא, והוא חוזר ואומר:
– בדרך רחוקה מאד… ולימים רבים אתה הולך… ועתיד אתה לשכוח הרבה, הרבה מאד: את התורה, שקבּלת מרבך.
וברבות הימים והתלאות – תשכח את אביך ואת אמך; אבל, בבקשה ממך, את שמך אל תשכח!…
– שמך “יודילי” וכך תשאר!
ונעלם…
ובאותו לילה, ליל התקדש השבת, באו עלינו חוטפים ונלכדתי…
וכאשר צפה מראש, כן היה…
את הכל שכחתי…
רעבון, פעם בפעם בית-כלא… והשוטים עשׂו את שלהם, והעקרבים…
ומלוא עינך – כפור ושלג.
יהודי – “בל יראה ובל ימצא”… ואולי היו שם יהודים נחבאים, ואני לא ידעתי…
ואין “חוּמש”, ואין “סידוּרים”.
ואין שבתות, ואין ימים-טובים, ולא תענית וצום… והכל נשכח…
אבל את הדינר לא החלפתי!
כשגברו התלאות, כשכשל כוח הסבל, באו מים עד נפש, הרהורים רעים מתרחשים, מחשבות רעות מנקרות: לך, הודה להם והפטר…
ופתאום והוא נגלה לפני, ועיניו הטובות מתחננות, והשׂפתים לוחשות בקול דממה דקה:
– השאר יהודי, השאר!
וברי לי, שלא זכרונות הנוער עולים לפני ומצחקים בי, ושאין אני רואה מהרהורי הלב… לפי שבכל פעם ופעם אני רואה אותו יותר זקן, יותר בא בימים… כבר הלבינו הזקן והפאות, חורו הפנים, וכולו התכווץ קצת…
אבל עיניו נשארו כמו שהיו, וקולו לא נשתנה.
נבל מנגן…
וכשמייסרים אותי בשבטים, הוא מתגלה ועומד עלי… כבר הניח את ידו על ראשי, וגחן ולחש לי:
– סבוֹל, כדאי לסבּול, כדאי!
ואני סובל בדממה…
השוט שורק, ואני מחשה…
הדם שותת – ואני כמעט שאינני מרגיש…
וכה עברו שנים, שנים רבות, עד שקרב הקץ…
ופעם אחת אני יוצא את העיר לשמור על אוצר החיל, העומד בשׂדה.
היום פונה, מתחוללת סערת-שלג… מפרק הרוח ומנשׂא גבעות-שלג, וטוחן אותן באויר, ומפזר וחובט שלגים, ודוקר כמו במחטים. אי-אפשר לפקוח עין, לנשום…
לראות איני יכול, אבל קול צעדים בסערה אני שומע – שנים עוברים, והאחד אומר למשנהו:
– והיום היום הראשון לה“סדר”…
נפשי יצאה בדברו:
פסח היום, ה“סדר”!
הם נעלמו, ואני הגעתי עד האוצר, וסובב, סובב אני אנה ואנה – יחידי במדבר השלג, יחידי עם תשוקתי הבוערת בקרבי לומר, לכל הפחות, מעט “הגדה”, ואיני זוכר כלום…
לפנים ידעתיה מלה במלה על-פה… ומרגיש אני, שכל ה“הגדה” מונחת בקרבי, כרוכה היא שם בעומק הלב, אבל אין בידי לדלותה מקרבי…
לוּ נזכרתי אך מלה אחת, כי אז דלה דליתיה כמן הבאר… כי אז הוצאתיה כולה, כחבל צפרים נרדמות מתחת השלג…
– מי יתן לי מלה, מלה אחת!
– שמים, רחמו עלי, זרקו לי מלה אחת!
צעקתי מעומק הלב – ונזכרתי:
“עבדים היינו!”
ואני מתחיל בהן, והשאר יוצא כסדרו, מלה אחר מלה…
ואני מתמלא שׂמחה, נפשי בקרבי צוהלת, הנשמה מקרינה, מזהירה, ההגדה הולכת ונמשכת מפי כחוט זהב, כחרוז מרגליות…
והסערה מסביב קמה לדממה…
ואני סובב, סובב הולך…
הרובה על שכמי, ואני סובב, סובב את האוצר ומזמר “הגדה”!
ומזמר אני אותה לפני העולם כולו, לפני רבואות כוכבים נוצצים, טובלים בים של תכלת ממעל, והאין-סוף של השלג מתחת… ופתאום – תמונה…
הוא הולך… עטוף הוא קיטל וטלית, וכיפּה של כסף בראשו…
הולך הוא הלוֹך וטפוֹף על פני השלג… ובהיר הוא, וזך הוא מן השלג; ועיניו נוצצות ככוכבים באין-סוף של מעלה…
אני אינני מפסיק ואומר; והוא עובר עלי, וזורק לי בעברו:
– “טוב!”
אותן העינים ואותו הקול…
כשובי, עברתי דרך שפּוֹלָה.
נכנסתי לקבל שלום, והכרתיו; גם הוא הכירני…
א. על־יד המאזנים של מעלה
לפני שנים ודורות נפטר יהודי.
מילא, יהודי נפטר – לעולם לא יחיה גבר! – גומלין אתו את החסד האחרון: מביאים אותו לקבר ישׂראל.
שב האדם לעפרו.
נסתם הגולל. היתום אומר “קדיש”. המלוים תולשים עשׂבים, זורקים לאחוריהם ושבים… והנשמה – חלק אלוה ממעל – עפה למרומים, לעמוד למשפט לפני הבית־דין של מעלה…
ותתייצב לפני הבית־דין של־מעלה, והמאזנים לשקול בהם את העבירות והמצווֹת תלויים ועומדים…
ובא הסניגור של הבר־מנן, זה שהיה למטה יצרו הטוב, ובידו תרמיל בהיר ולבן כשלג. ויתייצב על־יד המאזנים – לצד ימין.
ובא הקטיגור של הבר־מנן, זה שהיה שם יצרו הרע, המסית והמדיח, ובידו תרמיל שחור ועכור, והתייצב על־יד המאזנים – לצד שׂמאל.
וניתן אות –
והתחיל הסניגור לשפוך מן התרמיל הלבן, אל כף המאזנים הימנית – מצווֹת, והן נוצצות כאבני־החן, וריחן נודף כריח הבשׂמים הטובים…
ושופך הקטיגור מן התרמיל השחור לתוך הכף משׂמאל – עבירות, והן שחורות כפחם וריחן כריח הזפת הבוערה…
והנשמה רואה ומשתוממת.
לא עלה שם על דעתה שכך נשתנו המעשׂים. שם לא יכלה להבחין לפעמים בין טוב ורע; לפרקים החליפה זה בזה…
והכפות מתנועעות אַט, אַט.
עולות הן, זו אחר זו; כחוט־השׂערה למעלה, כמלוא־הנימה למטה…
רק כמלוא־הנימה:
יהודי פשוט היה; בלי “להכעיס” ובלי “מסירות־נפש”.
והמעשׂים פעוטים, גם הטובים וגם הרעים: גרגרים, רסיסים; לפעמים אבק – העין אינה תופסת….
ואף־על־פי־כן, כשימין מכריעה, העולמות העליונים מתמלאים רנה; וכששׂמאל מכריעה, אֵד של עצבות עולה ועוטף, כביכול, את כסא־הכבוד, וקול השכינה המנהמת חודר מתוך הערפל והולך מסוף העולם ועד סופו:
– קלני מראשי, קלני!
והללו עומדים בכובד־ראש ושופכים. “כל־שהוא” אחר “כל־שהוא”, לאט ובכוָנה, כבעלי־בתים פשוטים, העומדים על המקח של “אתה הראית”, ומוסיפים פרוטה אחר פרוטה, פרוטה אחר פרוטה…
אבל גם לשאיבה מן הבאר יש קץ: הורקו התרמילים!
האב־בית־דין שואל ממקומו:
– גמַר?
והקטיגור עם הסניגור הופכים בבת־אחת את התרמילים, לאמר:
– הורקו!
ונגש אל המאזנים השַמש, וגם הוא מלאך בתוך שאר המלאכים, וירא דבר, אשר לא היה מיום ברוא אלהים שמים וארץ, ויעמוד משתאה.
– למה הוא בושש שם? – שואל האב־בית־דין בקוצר־רוח.
והשמש, בעינים צמודות אל לשון הפלס, עונה בקול משונה:
– באמצע!
– הסתכל שנית ודוק!
והסתכל שנית: לשון הפלס עומדת באמצע, בלי נוע.
ומאת הבית־דין של־מעלה, אחרי משׂא־ומתן ארוך, ורוב שקלא־וטריא, יצא פסק־דין כהאי לישנא:
“היות שלא עלה משקל המעשׂים הרעים על משקל המעשׂים הטובים – לא מן הדין הוא, שירד הנדון לגיהנום!”
ולאידך גיסא:
“היות שהמצווֹת והמעשׂים הטובים לא הכריעו את העבירות והמעשׂים הרעים – סגורים ומסוגרים לפניו שערי הגן־עדן!”
על כן: “נע ונד יהיה!”
“תרחף לה הנשמה באויר העולם, בין השמים ממעל ובין השאול מתחת – עד אשר יעלה זכרונה לפני היוצר ויפקדנה לטוב, ויחוננה”…
ומוליך השמש את הנשמה לחוץ, והיא מתייפחת…
– מה לך, נשמה, כי תהמי? – דובר על לבה המלאך – אם אין לך משׂמחת הגן־עדן, הלא נצלת גם מאשו של גיהנום. לא מן הדבש ולא מן העוקץ!
אבל הנשמה אינה מקבלת תנחומים: טובים כל היסורים שבעולם מן האפס. “הלא־כלום – אומרת היא – נורא מכל”.
ונכמרו עליה נחומי המלאך, ויאמר אליה ברחמים רבים:
– "שמעי בקולי, נשמה עגומה, ואולי ייטב לך באחרית הימים. רדי השפילי לרחף, סובי את האדמה מלמטה.
"אל השמים אַל תשׂאי עין, כי מה תחזי שם בשמים מעבר משם? כוכבים, אין זולתי כוכבים! והכוכבים בריות קרות הם. הם רואים הכל, סוקרים הכל – ומחשים… הם לא יעלו זכרונך לפני האלהים, ולא ישתדלו בעבורך לפני הכסא… מאורות הם, ואורם – אור קפאון…
"משתדלים לפעמים ומזכירים נשמות אומללות לפני הכסא רק בני דורם – הצדיקים היושבים בגן־עדן…
"בגן־עדן הם יושבים, רוחצים באור, נהנים מזיו השכינה… ולעתים עולה לפניהם זכר בני דורם, ומתמלאים הם רחמים על נשמות נענות ונדחות, ועולים הם ומזכירים ומשתדלים…
"וצדיקי דורך, אלה שמקרוב באו – האמת נתנה להאמר! – אוהבים מתנות…
"זאת איפוא עשׂי, נשמה אומללה:
"עופי למטה, סובי, כאשר אמרתי, את האדמה, התבונני בעינים פקוחות לכל הנעשׂה שם בין החיים. ואם תראי דבר טוב, דבר יפה, יוצא מן הכלל, חטפי והביאי אותו תיכף ומיד מתנה לצדיקים בגן־עדן… דפקי אל השוער בשמי ויקבל…
“ואם שלוש מתנות תביאי, בטחי בי, שיפתחו לך שערי הגן־עדן”…
וברחמים גדולים הוציא השמש את הנשמה אל מחוץ לשמים ויסגור את השער אחריה…
ב. המתנה הראשונה
ותתעודד הנשמה, ותפרושׂ כנף, ותעף למטה, ותסוב את האדמה, ותרחף על פני ערים וכל מיני מושב…
בשרב החמה הלוהטת בקיץ; בתוך הרביבים בימות הגשמים; בין קורי־העכביש, התלוים באויר בסוף הקיץ; בתוך המון קשׂקשׂי השלג, היורדים מלמעלה בחורף…
איש יהודי הולך, והיא חרדה אליו ומסתכלת לתוך עיניו; אפשר הולך הוא לקדש את השם…
ובלילות מתבוננת היא אל כל קרן אור החודרת מבעד לסדקי התריסין, – אפשר גדלים שם בסתר האוהל פרחי־שמים נותני ריח: מעשׂים טובים בצנעא?
אך לשוא! נרתעת היא פעם בפעם לאחוריה מפחד – מעיני האדם, כמסדקי התריסין…
עתים נשתנו, זמנים נתחלפו, יובל אחרי יובל עבר; ערים נחרשו והיו לשׂדות; נכרתו יערות ונבנו מושבות; סלעים על שׂפת הים ניתצו ואבניהם נשחקו והיו לאבק; רבואות כוכבים נפלו ממרומים, רבואות נשמות עיפות עלו למרום – ואין דבר, אין “יוצא מן הכלל”!
ותריד הנשמה:
החיים עניים הם כל־כך, הנשמות כל־כך בינוניות ואפורות… והאדם שח ושפל – אין מעשׂים נעלים ויפים! נדחת אני לעולם…
ובעודה הוגה במרי־שׂיחה, ובעיניה נגעה שלהבת… באישון לילה, בחשכת האפלה, פורץ להב מתוך חלון גבוה…
שודדים התנפלו על מעונו של “גביר”.
בידי האחד אבוקה דולקת – הוא מאיר. משנהו שולח סכין אל חזה הגביר: “אם תניע יד ואם תפצה פה – מעברך השני יצא הלהב!” והנותרים בוזזים.
והיהודי עומד כנגד הסכין שוקט. לא ינוד עפעף, גם שׂערה אחת מזקנו הלבן, היורד עד אבנטו, לא תזוע. הוא חושב:
– ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!
ושׂפתיו דובבות בלחש:
– עם עשרי לא יצאתי מרחם אמי לאויר־העולם, ואותו לא אקח עמי בשובי אל אדמתי…
ואולי מפקיר הוא את אשר לו…
ומנוחתו שלימה. והשודדים פותחים תיבות וארגזים, מוציאים מהם כסף וזהב וכל מיני תכשיטין… ומקום סתר מצאו בתחתית הארגז, ונמלאו שׂמחה: פה הוא היקר מכל! וצרור קטן הוציאו מן המסתור וביקשו להתירו…
ופתאום הגביר הושיט יד, פצה פה – – –
אך תחת קול דברים פרץ מחזהו סילון אדום – דם רותח… הסכין עשׂה את שלו; נפל הגביר…
והשודדים טעוֹה טעו; לחנם נשפך הדם.
לא כלי כסף וזהב ולא אבנים טובות ומרגליות היו בצרור, כי אם קומץ עפר מאדמת־הקודש, למראשותיו בהגיע יום פקודתו…
את צרור־העפר ביקש להציל…
ותעט הנשמה ותחטוף רסס מאבק העפר הרווה מדם הגביר ותעל, ותעף למרום… דפקה על השער, והמתנה הראשונה נתקבלה…
ג. המתנה השניה
ותשב הנשמה, ותעף למטה…
– רק עוד שתי מתנות! – קרא אחריה השוער.
והיא עפה ומייחלת – –
אבל עוד הפעם עברו זמנים ומועדים ואין דבר יפה.
ושבה הנשמה ליגונה, והיא חושבת:
כמעין זך פרץ העולם מרצון האלהים אל תוך שטף הזמן, והוא הולך וזורם, הולך וזורם… וכל שהוא מתרחק ממקורו הטהור, כן מוסיף הוא לספוג לתוכו את הגשמיות מאת החולין. והמים הטהורים נעשׂים דלוחים ועכורים… והולך האדם הלוך וקטן, ומתמעטים המעשׂים הטובים והרעים, והמתנות בשביל השמים הולכות ופוחתות.
ועולה על לבה:
לוּ העמיד האלהים למשפט את כל העולם כולו בבת־אחת, לשקול בפלס את כל מעשׂי בני האדם יחדיו… נוע תנוע לשון הפלס ימים רבים, ימים רבים. תנועה לדורות – כמלוא־השׂערה לימין, כמלוא־השׂערה לשׂמאל…
רק כמלוא־השׂערה!
כמו שהוא – אין העולם עולה ואינו יורד, כמוני נע הוא ונד בין השמים הזכים ממעל ובין התהום העכורה מתחת…
וימים רבים יתגוששו הקטיגור עם הסניגור, כהתגושש אור וחושך, חום וקור, חיים ומות…
לא תעמוד לשון הפלס… ונישׂואין וגיטין, בריתות־מילה והלוויות־מתים, שׂמחות־מצוָה וסעודות־הבראה – לא ישבותו…
ופתאום, ותתעורר הנשמה לקול חצוצרה.
ותשקף למטה, והנה תחתה עיר אשכנזית עתיקה. גגות משונים במראיהם ותבניתם מקיפים את השוק אשר מסביב לבית־הפקידות. והשוק הומה מהמוני אדם, לבושי מכלול, מכהים עין בשלל צבעיהם. ובחלונות ראשים צפופים, ואדם רב על המעקות, ורבים רוכבים על הקורות, היוצאות מן הכתלים תחת הגגות…
ולפני בית־הפקידות שולחן ערוך למשפט, ועליו מפה ירוקה, שוליה זהב וציציותיה זהב. ויועצי בית־הפקידות – שׂרים, עטופי סמוט, מרוכסי זהב, מסובים אל השולחן; ונוצות לבנות, אחוזות בכפתורי־שוהם מרחפות מעל למצנפות תחש – –
וישב בראש – שׂר העיר.
מעל לראשו מרחף הפרס…
ומן הצד אל עמוד־הקלון אסורה עלמה עבריה. סמוך לה אוחזים עשׂרה עבדים סוס פרא, משתובב…
ושׂר העיר התנשׂא ויקרא מעל הספר בקול רם את פסק־דינה של הנערה האסורה:
"חטא גדול מנשׂוא חטאה היהודיה הזאת! גם האדון בכבודו ובעצמו, מקור החסד והרחמים, לא יסלח לה…
"ביום חגנו הקדוש התגנבה ויצאה מן הגיטו לרמוס את חוצות עירנו הטהורה…
"ותטמא החצופה בעיניה הטמאות את תהלוכת־הקודש. ותחלל במבטי טומאתה את פסילי האדון והגברת ואת תמונות הקדושים שנישׂאו בהמון רב, בשיר ושבח. ותספוג אל תוך אזניה הארורות את הזמירות מפיות ילדינו התמימים, נערינו ונערותינו לבושי הלבנים, ואת קולות התופים הקדושים…
"ומי יודע אם לא השׂטן, שלבש דמות היהודיה, דמות בת הרב הארור, הושיט יד ונגע באחד מקדשינו לחללו!
"ומה ביקש השׂטן בדמות היהודיה היפהפיה?
"כי יפה היא, הלא עיניכם הרואות. חן הסטרא־אחרא מתוח עליה; נתקשטה בכל קסמי שאול!
"התבוננו אל עיניה המבריקות מתחת לריסיה הארוכים. לא חשכו במאסר! ראו את פניה, שחָורו בכלא, אך לא נפלו. ראו את אצבעותיה הזכות, הדקות והארוכות, הלא חודרות בעדן קרני־השמש – –
"מה ביקש השׂטן?
"לקרוע נפשות טהורות מן הסך, להתעות אותן מתהלוכת־הקודש! וחפצו כמעט שהצליח… ראוּה שני פרשים, והאחד הפסיק את תפלתו והחטיא את משנהו בשאלתו: מי היא היפה הזאת?!
"והרגישו בה שומרי התהלוכה, ותפשׂוה!
"וגם לא ניסה השׂטן לעמוד על נפשו, שליטה לא היתה לו על הטהורים, שהתוַדו ביום ההוא בבוקר, וקדושת הסך חופפת עליהם – –
"וזה הוא פסק הנערה:
“במחלפת ראשה תקשר אל זנב הסוס, ויוּתר הסוס, וסחוֹב יסחבנה במרוצתו על פני הרחוב, שדרכה עליו ברגל טמאה ביום קדשנו… תכבס בדם פצעיה את המרצפת שהכתימה בעיניה הטמאות” – –
כן גזרה הפקידוּת.
– כן יקום! הרעים ההמון בחוץ, על הקורות, בחלונות ועל המעקות.
וכעבור גל הקולות, נשאלה הנערה, מה חפצה האחרון ומה תבקש בטרם תצא ליהרג?
שאלה קטנה יש לה: סיכּוֹת מספר…
– השתגעה!
– לא! – ענתה הנדונה במנוחה – זאת היא בקשתי האחרונה.
ונתנה לה.
ושׂר העיר נותן צו:
– אסרוה!
ויגש התלין, ויקשור בידים רועדות את מחלפת הנערה בזנב הסוס…
– פנו מקום!
ויפרוץ שאון כהמות מים רבים. העומדים בחוץ נדחקו לאחוריהם ויחָצו, ימין ושׂמאל, לפנות לסוס דרך…
וידי הכל נשׂואות, ושוטים ומטפחות הורמו לאיים על הסוס…
ובשעת ההמולה לא ראה איש, מלבד הנשמה הנדחת, שהנדונה גוחנת ורוכסת אל בשׂר רגליה בסיכּוֹת את שׂפת שׂמלתה, לבל יגָלה בשׂרה, בסחוב אותה הסוס….
והוּתר הסוס, המחזיקים בו נסוגו, נפלו אחורנית, וקפץ ממקומו הסוס, וצעקה פרועה פרצה מאלפי פיות, בחוץ, בחלונות, על הקורות והמעקות, ומעל שולחן הפקידוּת, ומשוטטים ושורקים באויר אלפי שוטים ומטפחות… וישתולל הסוס מפחד, ויעף כסער…
והנערה נסחבת אחריו… נסחבת ומתגלגלת…
והנשמה הנדחת ירדה אליה, ותוצא מבשׂר רגליה סיכּה מאדימה, ותעף למעלה…
ובסבר פנים יפות נתקבלה המתנה השניה…
ד. המתנה השלישית
– רק עוד מתנה אחת!
אבל הנשמה כבר עיפה.
עוד הפעם נשתנו עתים, נתחלפו זמנים ואין דבר!
עוד יותר שח האדם, שפל האיש, כהו הנשמות, קטנו המעשׂים…
ושבה הנשמה ליגונה ולמחשבותיה על־דבר משפט העולם…
"השׂקים הורקו, ועוד מאות בשנים תרעד לשון הפלס ולא תדע מנוח… וסוף־כל־סוף כשתעמוד – תעמוד באמצע…
“לא יכריע כלום… לא יכריע ה”כל־שהוא" את ה“מה־בכך”!
"ומה יעשׂה הקדוש־ברוך־הוא?
"היחזיר את העולם לתוהו ובוהו? – אינו יכול: העבירות לא הכריעו את המצווֹת…
"היגאל את תבל התֶּבֶל? – אי־אפשר, המצווֹת לא הכריעו את העבירות!
"ומה יגזור עליה?
"– תלך לה!
“ונוע תנוע גם מכאן ולהבא בין גיהנום וגן־עדן, אהבה ושׂנאה, דמעות של רחמים ודמי־נקיים – בין אבנים וקברים… וכה לעולם, לעולמי־עולמים…”
אך, כנראה, גברה מדת־הרחמים, והנשמה התעוררה לקול התוף.
אימתי?
איפוא היא?
איננה יודעת עוד את הזמן ואינה מכרת את המקום.
מגרש, מחוץ לעיר, ובית־כלא לפניה.
שחורות הן החומות, אטומים החלונות הקטנים. אך בשׂבכות הברזל מפזזות קרני־השמש. ומחליקות הן ונאחזות בחניתות שבקרני־הרובים, העומדים כאלומות על־יד החומה. בידי החיילים – שוטים!
ובשתי שורות הוּעמדו החיילים מחזיקי השוטים, וקרובות הן השורות זו לזו, ובתווך יעבור הנידון.
מי הוא הנידון?
איש יהודי, כתונת קרועה על בשׂרו הדל, על ראשו השפל והמגולח למחצה יארמולק"ה ישנה.
על מה נתפשׂ האומלל?
מי יודע, אפשר גנב, גזל, רצח… ואולי – עלילת שוא ועדי שקר; לפנים היה הדבר…
הנה הוא!… ועיני החיילים רואות וצוחקות בלאט. למה הובאו הנה והועמדו במספר רב? היעבור את החצי ולא ימות? והקרבן נדחף לבין השורות – –
והנה הוא הולך בין השוטים המכים ואינו נופל, הולך ואינו כושל… השוטים מצליפים והוא הולך כצל – מה זאת? היתכן? ומתמלאים החיילים חימה. עודו הולך? להכעיסם הוא אומר?
והשוטים שורקים באויר, מצליפים ולופתים את הבשׂר כנחשים, וסילוני־דם ניתזים, פורצים – והוא הולך, עודנו הולך!
– הוּ־האַ, הוּ־האַ!
והוא עודנו הולך.
והנה מקרה: חייל אחד לא כיוון כראוי, ויפיל בשוטו את היארמולק"ה מעל ראש הנידון…
והוא הולך. אך אחרי רגעים מספר הרגיש באבידתו ועמד, כאילו נמלך בדעתו, והחליט: יהי מה ולא ילך בגלוּי־הראש. והוא שב על עקביו ונגש אל היארמולק"ה, מרים אותה ומכסה את ראשו ופונה והולך…
וככה הוא הולך והיארמולק"ה בראשו – עד אשר נפל…
ותרד הנשמה הנדחת אל הנופל, ותחטוף מן היארמולק"ה חוט אחד רווה דם המוכה, ותעף לה…
ה. השׂמחה בגן־עדן
המתנה השלישית נתקבלה…. הנשמה תגָאל, תגָאל…
ובגן־העדן רבה השׂמחה:
יפות, יפות הן המתנות…
וה“אוּרים ותוּמים” מוסיף:
– והעיקר שאינן לתשמיש כלל, אלא לנוי בלבד… רק לנוי… כדבעי למהוי…
מי הוא חיים-יונה וויטלס?
שם-דבר!
די להזכיר, שהיה עובר אצל הזקן שלנו לפני התיבה.
ואימתי?
בימים הנוראים!
וראוי היה חיים-יונה וויטלס לאותה איצטלא: למדן מפואר, הן בנגלה והן בנסתר, ירא-שמים, וירא-חטא על צד האמת!
עודנו אברך וכבר היתה ידו נטויה: תעניתים, סגופים ועוד… כזקן ורגיל ממש.
ו“עברי” היה מַרצה!…
לא כחל ולא סרק ולא “דקדוק”, אלא “עברי” ממש, “עברי” בתכלית הפשטות, הפה מפיק מרגליות; וחתוך-הדבור, שאין למעלה הימנו…
והקול – קול יעקב! קול ממעמקים. ואתה שומע ומרגיש, שזה הקול בוקע חלונות רקיע, פותח את הצנורות ומתנשׂא ועולה…
ושאגה לו לחיים-יונה כלביא.
בבית-מדרשו של הזקן, קיימא לן, מתפללים לכל הפחות כד' מאות, כן ירבו. וכפלים, בלי עינא בישא, בחצר. בזמן הזה אין עוד חצרות כאלה! וספסל ב“בל יראֶה ובל ימצא” – עומדים צפופים. ולא פחות מזה בעזרת-הנשים. וקולו של חיים-יונה מצלצל בכל אוזן ואוזן.
מילא, לא אלמן ישׂראל: ישנם חזנים בעלי-שאגה; אבל הלחש שלו – הוא למעלה מן האומנות וגם למעלה מן השׂכל!
שפל הקול, עד הדיוטה התחתונה ירד; חיים-יונה מתחטא לפני אביו שבשמים וקולו כל-כך נמוך, כל-כך רפה, כל-כך רטוב-דמעות, עד שמדומה לך, תינוק חולה מוטל בעריסה ומתחנן ומתייפח לפני אמו: אמא, לרחמים אני צריך, אמא, איני יכול לסבול עוד…
והכל שומעים! בבית-המדרש, בחצר, בעזרת-הנשים…
וה“יעלות” שלו? רבונו-של-עולם! ממש אבן מקיר…
וחוץ מזה – אדם של צורה. לבוש הדר, מתעטף הדר – כך היא דרכו של חיים-יונה. קאפט"ן של משי, רכּוסי-כסף, וָוי-כסף, ואבנט מלייפציג סובב כמה פעמים… והזקן הלבן יורד וקצותיו מסתבכים באבנט, והפאות מסולסלות…. ועינים לחיים-יונה – גחלים לוחשות ממש…
ואומרות הבריות, שאותו ההוד שבגבורה, הרצוף בקולו, מתוח גם על פניו. ומספרים בשבחו לפני הזקן, ואומרים: חיים-יונה וויטלס – השכינה שורה עליו.
ופעם אחת שמע הזקן ונאנח:
– כך, כך – אמר – אבל צריך הוא להזהר מעינא בישא…
והכל יודעים, שאין הזקן מוציא מפיו דברים בעלמא…
מרגישים, שדברים בגו… והגיעו הדברים לאזניו של חיים-יונה, והתחיל להזהר ביותר…
צריכים אתם לדעת, שהימים ההם היו ימים של סכנה.
האדונים שלהם יצאו למלחמה לחוץ-לארץ. והראו גבורות נפלאות, ולכדו מצודות, והבקיעו לערים גדולות, ונפל להם שם חבל בנעימים, ובאו על שׂכרם, כדרכם: ממון, תכשיטין, יין ונשים. והתמהמהו שם…
וכשאין האיש בביתו, הבטלה מביאה את המטרוניתא לידי שעמום… מעצמו מובן, שהמטרוניתא לא תסובב את האכר, הבזוי בעיניה…
ומה הן עושׂות?
בימי-השוק, בפרט בימי אידיהם, סובבות הן מקושטות בכרכרות מהודרות ובלוית הקוֹזאקלי“ך של החצר בערים ובעיירות, ועיניהן משוטטות, וכשהן רואות יהודי יפה-תואר ויפה-מראה, קורצות הן להקוֹזאקלי”ך, – היהודי, מובן מאליו בורח, והם רצים אחריו, תופשׂים אותו וכופתין וזורקין לתוך הכרכרה. והמטרוניתא מביאה אותו הארמונה, ומסיתה אותו ואונסת, ועל-פי רוב מביאה לידי-חטא, רחמנא ליצלן…
ומה עושׂה חיים-יונה?
בימי-השוק ובימי אידיהם אינו יוצא לשוק כל-עיקר. יושב הוא ומתפלל ביחידות ולומד ביחידות…
ואחר כל אלה – לא בכדי נאנח הזקן…
ויהי היום, ואין “ויהי” אלא לשון צרה…
רגיל חיים-יונה וויטלס לבוא כשמונה או כעשׂרה ימים קודם החג, – הדרך לא מסלת-ברזל ולא דרך-המלך היא, אלא מעט יער והשאר רכסים ובקעות בּחמר, והוא הולך ברגל, לשם שׂכר הליכה.
צריך להנפש מעמל הדרך. וימים אחדים קודם החג הוא עסוק בגרונו, מתפלל בחשאי, שותק כל היום ובולע בבוקר-בבוקר ביצים חַיות בנות-יומן, שהוא מקבל מן החצר. איסטניס הוא; טעם שלא מן המופלא, ותיכף חש במעיו…
ואינו יוצא מפתח חדרו בלי ערדלאין, ולצוארו כרוכה מטפחת.
ויהי ערב – שמונה ימים קודם החג, ויהי בוקר – שבעה ימים קודם החג, ועובר יום אחר יום, וחיים-יונה איננו.
וה“עולם” משתומם: מה זאת?
אחר-כך מתחילים לפחד: “שלוחי מצוה אינם ניזוקין. אבל בזמן הזה… האדונים במרחקים והליסטים מצויים”…
בינתים יצא הקול, שמעירו של חיים-יונה בא לכאן איזה חסיד.
“חסיד” – לאו דוקא. בר-נש זה היה בעל-בית אמיד, קצת למדן וקצת מכובד. ושמועה שמע על אודות הזקן שלנו, ואמר: אלך ואתהה על קנקנו, שמא ואולי… ובא. ויש לו פנאי להראות, ישן הוא במלון…
הולכים הצעירים מאנשי-שלומנו לבית-מלונו ועודנו הוזה שוכב, סרוח על מטתו, וישן… לוקחים כד מים ומעירים אותו:
– איה חיים-יונה וויטלס?
– חיים-יונה וויטלס? יצא את העיר זה כבר! – ומספר הבר-נש, שיצאו רבים ללוותו, שגם הוא היה בתוכם… שלוו אותו עד קצה היער, שם עמדו ושתו “לחיים”… אחר-כך הפכו המלוים את פניהם העירה, וחיים-יונה וויטלס הלך לדרכו ונכנס אל היער… יותר איננו יודע…
אין עצה ואין תחבולה אחרת: צריך להודיע…
ולא מפני שהזקן, חס ושלום, צריך הודעה. עיניו הטהורות משוטטות ורואות… אלא… כך הוא מנהגו, רוצה הוא, שיהא הכל על-פי דרך הטבע.
אבל מי ילך ויגיד לו?
קודם החג, עד הושענא-רבה, ועד בכלל, הזקן שלנו שותק ואינו נענה ליחיד כל עיקר… מקבל פנים חדשות, נותן שלום ואומר שלום. אבל פתקאות אינו מקבל, שאלות-ובקשות אינו שומע…
לבו אז אל הכלל…
בוררין את הגדול שבמקורבים וכופין אותו, שישׂים נפשו בכפו…
ובאין ברירה המקורב הולך… הוא פותח את הדלת, אחד משלנו מציג רגל ונשאר סדק… רוצים לראות ולשמוע…
ורואים, איך המקורב עומד ברתת, שניו ממש דא לדא נקשן, ושהרגיש בו הזקן… אבל אינו פונה אליו, סוברין – מחמת חלשות…
ושומעים שהוא מגמגם בלישנא: “טרחכם ומשׂאכם וריבכם”… ואחר-כך מלין קטועות:
– יחוד… חשבון הנפש… קטרוג… כלל ישׂראל… משל למלך… משל לעבד…
ואחר-כך הפסיק ופנה אל המקורב ושאל:
– ובכן, מה אתה רוצה?
והמקורב מספר בדחילו ורחימו, איך שחיים-יונה איננו עוד, ושיצא זה שני שבועות, ומה שאמר החצי-חסיד…
ורואים בחוש, שאין הזקן שומע דבר חדש, אלא שלא ניחא ליה, שאין לו קורת-רוח מזה…
והמקורב מסיים בדמעות:
– וחיים-יונה הוא בעל אשה ובנים…
ומסתכל בו הזקן, כאילו שואל: מאי קא משמע לן? בודאי יש ליהודי אשה וילדים.
והמקורב מוסיף ושואל:
– והעיקר, רבי, מי יעבור לפני התיבה?
והזקן עונה בתמיהה:
– ואתה מובטח, שלא יבוא כל עיקר?
עוד מלתו על לשונו וחיים-יונה בא, מדלג הוא ומקפץ בשׂמחה ובצהלה, מפלס לו נתיב בין אנשי-שלומנו בזרוע, זורק לימין וזורק לשׂמאל, ונופל לתוך חדרו של הזקן בתרועת נצחון:
– רבי, נס נעשׂה לי, נס מן השמים! ה' היה בעזרי…
ובאותו הרגע קרה דבר נורא ומבהיל…
הזקן, שהיה חולה ימים רבים ולא קם בלי עזר מכסאו, התרומם לפתע-פתאום, התנשׂא מלא-קומתו, ובלי נתינת שלום נתן עין קרה וחודרת בפני חיים-יונה, – על קל שבקלים אין מביטים כך, – וקרא לו:
– נואף!
וכשנפל חיים-יונה וויטלס מלא-קומתו ארצה, אמר:
– הוציאוהו אל בית-המדרש. ואם ירצה, יתוַדה…
ושב והתכווץ על מקומו.
אחרי רגעים אחדים היה חיים-יונה מוטל בבית-המדרש על הספסל ופניו לא היו לו עוד, השחירו כעפר. עיניו לוהטות בחוריהן באִשה של קדחת, גופו מפרפר, פיו מַזה קצף… “דבוק”, רחמנא ליצלן. צריך לתמוך את ראשו, רוצה הוא להטיחו בכותל…
והוא באחת: לא חטאתי, לא חטאתי!
וקופץ הוא ממקומו, ורוצה לעלות אל ארון-הקודש ולהשבע בנקיטת-חפץ, שלא היו דברים מעולם…
מובן מאליו, שאין נותנים לו… אומרים לו:
– אם רוצה אתה, התוַדה, אך אל תשבע לשקר!…
והוא מתחיל לספר, והקול לא קולו של חיים-יונה…
יצא אמנם חיים-יונה וויטלס באותו היום, שאמר אותו חסיד… ביקש, כמנהגו, להוסיף מן החול על הקודש. לקח טלית ותפילין ומעט צידה לדרך, והלך לו. אנשי-שלומנו, ואותו חסיד בתוכם, לווהו עד קצה העיר. שתו “לחיים”, והוא נכנס לבדו אל היער. אנשי הלויה שבו לאחוריהם.
והלך יחידי ביער כשעה וחצי, עד שהגיע זמן תפלת מנחה. ורצה דוקא להתפלל בשׂדה. יש לו איזה טעם בדבר… והוא יודע היטב את היער, ונוטה לצד השׂדה. והחמה שוקעת… וכשבא אל הדרך, המבדילה בין היער והשׂדה, נשׂא את עיניו והתבונן בשקיעת-החמה, והנה יוקד המערב וכדור אֵש יורד. ונזכר באִשוֹ של גיהנם, ובא לידי הרהור תשובה וחשבון הנפש, ולא שמע, שמרכבה מרקדה, ולא ראה שמטרוניתא יושבת במרכבה, עגלון לפניה וקוֹזאקלי"ך דוהרים אחריה, וכלבים דולקים…
ופתאום שמע: הוי, יהודי יפה!
הוא נס בחזרה אל היער. רץ כחץ מקשת להמלט על נפשו…
ושומע הוא את קול המטרוניתא מאחוריו: תפשׂוהו! בנפשכם הוא, תפשׂוהו!
והוא רץ בשארית כוחו להתחבא תחת אחד האילנות…
ושם בקצה היער אלונים נפלאים. הענפים עולים קצת ואחר-כך מתעגלים ויורדים ומגיעים עד עפר. בסוכת עץ כזה נחבא, ושם נפל מלא-קומתו ארצה, והשתטח, והתפלל אל אביו שבשמים, שלא יביאהו לידי נסיון…
וכולו מלא פחד וחיל – לפי שהמטרוניתא, שראה בסקירת עין, היתה יפהפיה גדולה מאד, ומלובשת הדר, ומקושטת מאד-מאד… והוא בוכה ומתפלל: רבונו-של-עולם, בין שהיא בשׂר-ודם, בין שהיא שד, הצילני מידה…
והקוֹזאקלי"ך רצים כה וכה, וקוראים איש לרעהו, כמו שנוהגים ביערות: הוֹפּ! הוֹפּ! והמטרוניתא גוערת בם מן הדרך, מן המרכבה: עכברים, כלבים, את עורכם אפשיט מעליכם, אם לא תמצאו את שאהבה נפשי… על כלונסאות של עץ אושיבכם עד שתתבקעו!…
והוא מתפלל בלחש, ובינתים הוא חושב, שאולי אין זה לשם חטא, שאולי אך מרשעת היא ושׂונאת ישׂראל ורוצה ליסרו בשבטים, והוא מוסיף להתפלל: רבונו-של-עולם, אם ניחא לך שתמצאני, תעשׂה בי שפטים, אבל אל תביאני לידי חטא… את הכל, חוץ מן החטא, יקבל עליו באהבה!
וכלב היה בחיק המטרוניתא, וכראותה, שאין מוצאין את היהודי בשום אופן, שרקה לכלב ותשלחנו אל היער. ולכלב, כידוע, חוש-הריח נפלא, ותיכף הכיר בו, ועמד… ועושׂי רצונה של המטרוניתא רצו אחר הכלב, ומצאוהו לחיים-יונה וכפתוהו באזוריהם והביאוהו אל המרכבה, והושיבוהו למולה…
והתחיל הנסיון…
הם שבים אחורנית…
המרכבה מרקדת, הסוסים דוהרים, והמטרוניתא בכבודה ובעצמה מתירה את האזורים… ולוחשת באזניו:
– אל תכעס, יהודי יפה, אני אנשק את כל המקומות שבגופך, שנגע בהם העור… אך נבוא הארמונה… שם אפיל לך חבלים בנעימים… אך את עינך פקח…
– אך את עיניך פקח… יהודי יפה!
וכה היא מפתה ומפתה, וקולה כקול הנבל…
ואחר-כך היא רוצה לפקוח את עיניו באצבעותיה…
אבל חיים-יונה וויטלס – חיים-יונה וויטלס הוא… עוצם הוא את עיניו בכל כוחו ומתנפל מלא-קומתו לרגלי המטרוניתא, ומתחנן לפניה בפשוּט ידים ורגלים:
– מטרוניתא גדולה, מטרוניתא חשובה, למה לך יהודי מצורע?… (ושקר הדבר; אף בהרת אחת קלה לא היתה בבשׂרו, אלא להמאֵס עליה אמר כך) האין הגרוע בעבדיך, ברועי צאנך ובשומרי כלביך, יפה ממני, טוב ממני?…
והיא אומרת:
– לא, חביבי! יפה אתה מבני מלכים, חביב אתה ונעים, ונשמת אפך כצרור המור! לוּ אך את עיניך היפות תפקח…
והוא מוסיף והתחנן:
– מטרוניתא טובה ורחמניה, חוסי עלי! יהודי אני, ותורתנו הקדושה אוסרת עלי דברים כאלה. בנפשי הוא, מטרדת אַתּ אותי מן העולם-הזה ומן העולם-הבא… ואיך תעשׂי לי את הרעה הגדולה הזאת?…
אבל היא אומרת, שתתן לו יותר משני עולמות, מש"י עולמות… ונשמת אַפה צורבת את פניו, וצורבת…
והוסיף לבקש על נפשה:
– עברי אנכי, ולי אשה עבריה וילדים עברים. האם צריכה מטרוניתא גדולה וחשובה כמותך לגזול מעבריה עניה את בעלה ומילדיה את אביהם?…
היא בשלה:
– אך הבט-נא אלי, פקח עיניך, יהודי יפה, וחזה בי… ואז תבחר!
ונוסעים הם, כנ"ל בחזרה. והמטרוניתא מפסיקה פתאום באמצע ונותנת צו:
– דרך העיר, קל כנשר!
וכבר מַקישים האופנים באבני החוץ –
וחיים-יונה משיב רוח ומספר:
– והתעוררתי, ופקחתי את עיני, אמת נכון הדבר, והנה השוק, וקמתי לפתע-פתאום וקפצתי מן המרכבה. וה' היה בעזרי, לקול מפלתי נפחדו הסוסים הקלים, ונטו הצדה, ונסו מתוך השוק…
ואני בקרבת ביתי הייתי, ונמלטתי…
ושתה עוד מים להשיב את נפשו, ואמר:
– אני לא חטאתי לאלהים!
בחשכה ראיתי את עיניה הדולקות וקפצתי מן המרכבה… במסירות-נפש נפלתי… נפלתי, וכחץ מקשת קמתי ורצתי הביתה… וסגרתי את התריסין…
– ומה היה אחרי-כן? – נשמע פתאום קול מאחורי בני-החבורה, שמסביב שתו על המתוַדה.
תיכף ומיד נבקעה החבורה לימין ולשמאל; והזקן עומד כנגד חיים-יונה וויטלס וקורא:
– למה הפסקת? סַפּר!
– מה לי לסַפּר עוד? – נאנח חיים-יונה וויטלס – מכשפה היתה המטרוניתא, או שד… ובחסד אלהים נצלתי… אבל, אמת, אש נשקה בי… הילדים לא היו בבית… אך היא לבדה… חנה-גיטל שלי… וכשראתה אותי צעקה בקול:
– מה זה? מהיכן? למה אתה פה?
ואני צויתי לה לשתוק…
וסגרתי את התריסין… וישבתי בחשכה ואני רועד… רועד… והיא מתחלחלת, ואוחזת בי – ומבטת לתוך עיני. ומסתכלת בי ובמלבושי, שקרעתי תחת האילן ביער, ושלוכלכו בטיט, בנפלי בשוק… רוצה היא לצעוק שנית, ואני אוחז בה, וסותם את פיה, וכך אנו עומדים… יחידים… בחושך… והתריסין סגורים – –
– ואחר-כך? – שואל הזקן – מה היה אחר-כך?…
– מה לי לספר, רבי? הלא רואה אני, שאתה יודע… מה חטאי ומה פשעי? הלא היא זוגתי, זוגתי הכשרה… והתריסין…
– כן, הפסיקו הזקן וצחק. – התריסין היו סגורים וגם את עיניך עצמת! אבל מה חשבת אז? איזו הרהורים היו לך בשעת חבּוּק ונשוּק בעינים עצומות? את מי ראית אז? את המטרוניתא! הלא כן?
– והרהורי עבירה – גמר הזקן – קשין מעבירה!
והתחלחל חיים-יונה ונפל מן הספסל לרגלי הזקן.
– רבי – התחנן – תן לי תשובה, רבי!
ופני הזקן השתנו וענה בחבּה:
– קום, שוטה, הלא זאת היתה תשובתך! הלא על-כן ביישתיך ברבים!
איך התפלל חיים-יונה באותה שנה – יכולים אתם לשער!
אל הבעל-שם-טוב היה נוסע אחד ה“עולים”, יהודי שמקרוב נתעשר, ומובן מאליו – פגע רע.
איני מתיירא כל-עיקר לקרוא בשמו: יבוא ויחנוק אותי…
“יענקל מקוֹנסקא-ווֹליא”… פרא-אדם!
הבעל-שם בעצמו, אותו המזג הטוב והנוח לכל הבריות, היה מקמט את מצחו, כשנראה ה“גביר”…
עלה לגדולה, קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, והוא מתייהר, ורודף אחר הכבוד; רוצה הוא דוקא להבחר בעירו לגבאי-ראשון של ה“חברה-קדישא”… ותיכף אחר הקלפי, כשלא עלה בגורל, התעבר בהרב ובהקהל; והעיר – עיר של “מתנגדים”, ולמען הכעיסם – קפץ ונסע אל הבעל-שם…
לוּ עשׂה כדבר הזה אדם פשוט, היו יורדים לחייו. אך מי ידין עם הגביר התקיף? שׂמים יד לפה – והוא נוסע…
והעיקר – אדם גס ומבוהל, והדיוט קופץ תמיד בראש:
רוצים להתפלל – כבר כבש את ה“עמוד”; “עברי” – הניחו לו! לברך ברכת-המזון, כבר הכוס-של-ברכה על כף הגביר!…
ונופל תמיד לתוך דברי אחרים. מסיחים בדברי-תורה – והוא קופץ לפתע-פתאום:
– סוסה קניתי לי, רבותי, – “צפיחית בדבש”!
וממצמץ בשׂפתיו, כאילו אכל מאכל-תאוָה.
ופעם אחת בלבל את כל המסובין אל השולחן בדבר השוט לסוס.
– לשוֹט, רבותי, גוּלת זהב טהור! וקבלתיו במתנה מיד שומר-הסף; של הגראף פּוֹטוֹצקי… מי שלא ראה שוֹט כזה…
ומשתקים אותו על-כורחו בקושי.
ועל כל אלה – קמצן שבקמצנים!
לשם נוי – קופסת-זהב לטאַבאַק בכיסו. להתהדר בה, הוא מוציאה כפעם בפעם, מבריק בה, מקיש באצבע ומתופף: יראו וישמעו! – וסוגרה, ואינו מריח… חס הוא על הוצאת האבקה! ושולח איש מן הצד את ידו אל הקופסה – הוא סוגרה במהירות נפלאה, ולוחץ את האצבעות.
אי אפשר היה, פשוט, לעמוד במחיצתו!
ופעם אחת – בא הגביר שלנו בחול-המועד של-פסח, נתעכב, ונשאר לשבות. והוא מיסב עם אנשי-שלומנו… מה יעשׂה לו אדם משלנו, אם הבעל-שם אינו רוצה להכלימו – יושב הוא…
והבעל-שם מתחיל לדבר בענין תפלה. ומבאר, איך התפלות עולות ומגיעות למחוז-חפצן – אל הכּס! ומפרש, שאין התפלות עולות בבת-אחת ולא בצוותא חדא… שלפעמים אחת התפלות מתמהמהת בדרך. נחשלת במעופה ומתעכבת… ושיתכן, ששנים יתפללו זה אחר זה, הראשון “ותיקין” והשני בין הערבים על-פי סוד – ותפלת השני מקדמת… שהכל תלוי בצחות ובזכות התפלה…
ואחר-כך התחיל לבאר, שלכּול תחת השמש יש גוף ונשמה, וכן גם לתפלה: התיבה שלה היא הגוף, והכוָנה שלה – הנשמה… אשרי האיש, שכונותיו מרובות, ותפלתו עולה בבחינת אור צחצחות, בלי תערובת חול וגשמיות, ואין לכל הרוחות שבעולם ולכל המניעות והמכשולים שום שליטה עליה… והיא עולה נכחָה כעתר ענן-הקטורת… ואוי לו לבן-אדם שיש לו רוב מלים ומעט כוָנה, לפי שתפלתו מסורבלת גשמיות, וכבדה היא ואינה יכולה להתנשׂא במהירות…
ותפלה כזאת – אמר – משתרבבת באויר. נגררת על גבי הגגות, נאחזת בענפי אילנות… ולפעמים רוח-רעה אוחזת בה וזורקתה לתוך בורות, שׂיחין ומערות…
ובכל-זאת – אמר – אין תפלת-חנם! סוף-כל-סוף, התפלה מגעת; נמשכת היא לשרשה… אבל צריכה לחכות, עד יעבור זעם. ובשעת-הכושר, כשהשמים טהורים ואין נשׂיאים ורוח, היא מתנשׂאת לאט-לאט ועולה ברחמי ה'…
וזה הוא – אמר – הסוד של “כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישׂראל”… אין לו פנאי, כביכול… התפלות אינן באות בבת-אחת ולא במועדן. יש מוקדמות ומאוחרות: התפללו ה“ותיקין”, אחריהם באו ה“מתנגדים” ושפכו שׂיח, ואחר-כך – ה“חסיד” והכה בכותל והעיר… והתפלות המאוחרות על-ידי מניעות ומכשולים, הבאות בערבוביא… ואותן התפלות שנפגמו וצריך היה הצדיק לתקנן… ומדת-הרחמים עסוקה תמיד… עומדת על המשמר!
וכאילו שכח הבעל-שם-טוב את השבת ואת המועד, ונאנח, כמעט בשברון-מתנים:
וכי יתפלל איש ישׂראל ולבו אל הדגן, ואל החטים… כמה וכמה אֵיפות דגן, כמה וכמה כּוֹר חטים מעיקים על התפלה, איך יכולה היא לעלות ולהתעלות? ובפרט כשאדם מתפלל – והרהורים רעים במוחו. הכל נשמר לשרשו, וההרהורים הרעים מושכים אל שערי-שאול, רחמנא ליצלן…
וכעבור מאה ועשׂרים שנה, אדם זה מת ונפטר מן העולם, ועולה למרום ליתן דין-וחשבון. ומעמידים לפניו את המאזנים, לשקול את מעשׂיו בפלס. ובא הקטיגור וזורק מלא-חפנים לתוך כף-החובה. והסניגור עומד על כף-הזכות בידים ריקניות, אין לו כלום…
והנשמה צוֹוחת ככרוכיא:
– רבונו-של-עולם, הלא שלוש פעמים ביום התפללתי, איה תפלותי?
ולמען תראה הנשמה, שאין עול במשפט, מוציאים אותה מן הבית-דין לחוץ, ופותחים לה שער השמים, ומצוים לה להשקיף ארצה. ומשקיפה היא ורואה, והנה תפלותיה מתפלשות בעפר ובסחי, רחמנא ליצלן…
ותיכף נזכר הבעל-שם ששבת של חול-המועד היום, וביקש להפיג את צערנו, ואמר בשׂמחה:
– אבל בשׂורה טובה יש לי בשבילכם! קבלתי ידיעה ש“הסדר” שלנו עלה בלי שום עכּוּב, חס-ושלום! ושהתקבל בסבר פנים יפות מאד!
ובאותו רגע קפץ ההדיוט ושאל:
– וה“סדר” שלי, רבי?
רוצים לקרעו כדג, אבל הבעל-שם עונה לו בניחותא:
– עוד לא בא לשם… פגום הוא ה“סדר” שלך וצריך תקון…
– ומאין הרבי יודע?
– לפי שהוא מחזר על פתחי ומבקש תקון…
וההדיוט מאמין ואינו מאמין, ושואל:
– ומתי תפתח לו, רבי, את השער?
– עוד היום – ענה הבעל-שם – תיכף אחרי ההבדלה…
ופנה אל אנשי-שלומנו:
– בואו כולכם ותראו…
ומאותה עיר-המתנגדים בא להסתופף בימי החג בצל-קורתנו גם מלמד אחד… לה“בעלי-בתים” שלו אמר, שהוא נוסע אל זוגתו, לכפר פלוני…
וכשבא הגביר התחלחל המלמד: ההדיוט ישוב הביתה ויספר… והמתנגדים יכלו בו את כל חמתם: ימרטו את שׂערות פאותיו וזקנו וירדו לחייו… והתחמק המלמד ורץ אל האכסניה ונחבא שם אל הכלים, והוא מחכה בכליון-נפש ליציאת “הגביר”…
אנשי-שלומנו מרחמים עליו ומביאים לו “שיריים” מן השולחן ומעט יין להשיב נפשו, וכדומה…
ואחרי המעשׂה הלכו אל המלמד ההוא ושאלו את פיו על-דבר התנהגות הגביר ב“סדר” שלו…
והמלמד ירק:
– היכא תמצי?
– פשוט! אותו הגביר אינו יושב בתוך אחיו בטבור העיר. בפרוַר-העיר קנה לו בית, קרוב לחצרות ה“פריצים”, שיש לו עסקים עמהם, – שמא יקדמנו אחר! מתיירא הוא מפני הלסטים, ומגדל כלבים… והכלבים עזי-נפש, ואין איש יהודי בא בצל קורתו, וזה אמנם כל חפצו של הקמצן… וכך הוא מתנהג בערבי שבתות וימים טובים: אין לו פנאי לגמור “עלינו” – הכרס נושׂאת אותו… ובמרוצתו הוא עובר לפני השמש ומצווה לו:
– שמע-נא, בריון, שלח לי אורחים, שלח כמה שתרצה!…
בערבי-פסחים מוסיף היהיר: כל דכפין!
והיה השמש שולח לו אורחים, והאורחים רצו אחריו ולא השׂיגוהו… וכשבאו לפני ביתו – כבר היו הדלתות ותריסי-החלונות סגורים, והכלבים נובחים וחורצים לשון… והאורחים קוראים – ואין שומע, ואין עונה… וכי נועז איש לגשת – כבר בגדיו קרועים ורגליו פצועות… מעצמו מובן, שחדל השמש משלוח עוד. אבל הוא עושׂה את שלו: “שלח כמה שתרצה… כל דכפין…”
אם כן, נראה מה יהיה ב“סדר” שלו!
אחרי ההבדלה, החדר כבר מלא מפה אל פה…
יושב לו הגביר בין הצפופים, קצת מבויש, קצת מפחד, קצת מלגלג, – פניו משתנים ככרום.
הבעל-שם מצווה לסגור את הדלתות והתריסין; עושׂים כך, והגביר מתרומם – מתחרט הוא, רוצה לצאת…
מעצמו מובן, שאין מניחים לו. יד שלוחה מאחוריו אוחזת בערפו ומושיבה אותו בחזרה על הספסל.
אבל כשציוָה הבעל-שם-טוב לכבות את הנרות, אימה חשכה נפלה עליו, וכעגלה ערופה צוַח:
– איני רוצה! בשום אופן איני רוצה…
מעצמו מובן, שמשתקים אותו…
והבעל-שם-טוב גחן ולחש דבר-מה באזני השמש, וזה קרא באפלה בנגון של קריאה לתורה:
– יעמוד ה“סדר” של הגביר פלוני ממקום פלוני…
ותיכף ומיד נשמע ה“סדר” באפלה:
– “עבדים היינו”…
הקול קול הגביר.
ובאותו רגע:
– “האַוּ-האַוּ-האַוּ!” – קולות הכלבים.
וכן להלן:
“לפרעה במצרים” – “האַוּ-האַוּ-האַוּ!” – “כל דכפין – האַוּ-האַוּ!”…
ברוך שפּטרנו! – הגביר נעלם באפלה, ושוב לא חזר.
הפקדון / יצחק ליבוש פרץ
בקהלת-הקודש טוּרוֹבּין היה סַבּל ושמו טוּביה.
והיה אותו טוביה איש עני ואביון ומטופל. ועמד ביום החמישי בשוק, כנפי בגדיו תחובות בחבל שעל מתניו, מוכן ומזומן לשׂאת משׂא, להשׂתכר ליום השבת – ואַיִן. פונה טוביה כה וכה, מאין יבוא עזרו – והחנויות מסביב ריקות, הבעלים יושבים בפנים ומפהקים על השולחנות, או הולכים בטלים ומטיילים על פתחי החנויות. והשמש עלתה ותיקד מעל לראשו – חצות יום ועוד אמתחתו ריקה. ונשׂא טוביה עיניו השמימה והתפלל בלבו תפלה קצרה:
– רבונו-של-עולם, עשׂה למען סריל שלי והתינוקות. אל תעשׂה שבּתּי חול, ואל תצריכני למתנת בשׂר-ודם…
עודנו מדבר והנה יד אוחזת במעילו מאחוריו. ופנה טוביה, ולפניו אשכנזי, איש-ציד: מדים ירוקים, נוצה מבריקה מרחפת מעל לכובעו…
– מה חפצך, אדוני הצייד, ובמה אוכל לשרתך?
והצייד מאיר פנים ואומר לו אשכנזית צחה:
– הוה יודע, טוביה, שנכונו לך שבע שנים טובות, שבע שנות ברכה והצלחה, ותוכל לקנות לך לצמיתות את כל העיר, עם השוק והחנויות ועם כל הסביבה. והברירה בידך: מאימתי! ברצותך תתעשר עוד היום, וטרם תשקע השמש מעל לראשך, יזרח לך מזלך כשמש בצהרים, אבל כעבור השנים הטובות תעני, ותשוב ככלות כוחך, להיות סבּל כמקודם… וברצותך תבואנה השנים הטובות בסוף, ובהגיע התור, תסתלק מן העולם בעושר וכבוד כאחד הגבירים הגדולים אנשי-השם.
איני צריך להגיד לכם, שאותו הצייד היה התשבי, זכור לטוב, אבל טוביה לא הרגיש בזה, וחשד אותו ללץ לועג לרש, ושמא הוא מכשף, ורוצה הוא להפטר ממנו בשלום, ועונה לו בניחותא:
– הרפה ממני, אשכנזי חביב, ולך לך לדרכך; רש אני אין כּול, ואין לי לגמלך בעד הטוב, שאתה רוצה לעשׂות עמדי…
אבל כשהצייד מפציר בו, נכנסים הדברים, שהוא שונה ומשלש, ללבו של טוביה, וחושב הוא: שמא ואולי, ואם לא יועיל לא יזיק, ועונה בתמימות:
– הוה יודע, אשכנזי אהוב, שדרכי תמיד לשאול בעצת סריל שלי. הבה ואלך, ואשאל את פיה; תגביל היא את הזמן.
– מנהג כשר – עונה הצייד – לך ושוב ואני אחכה לך.
והוציא טוביה את כנפי-מעילו מבעד החבל ויצא את העיר אל השׂדה, ששם ביתו, בית-חומר, להמלך באשתו.
ואשתו סריל עומדת על פתח ביתה ומחכה לו. ובראותה אותו, ותרץ לקראתו ביד פתוחה, כי אמרה: אִנה ה' לידו שׂכר-עבודה והוא מביא לצרכי השבת… אבל טוביה אומר לה, שלא השׂתכר עוד כלום. ובא אך לשאול בעצתה, כי בא אליו איש-ציד, אשכנזי, ואמר לו כה וכה…
ומספר הוא לה את כל דברי הצייד. וסריל האמינה תיכף ומיד. ולא חקרה, ולא דרשה הרבה. ותען ותאמר:
– לך והגד, שתבואנה השנים הטובות לאלתר…
– ולעת זקנה, סריל?
– ברוך ה' יום יום! – ענתה סריל בבטחה – ולנו אין פנאי לחכות… האינך שומע את קול הילדים? משׂחקים הם מאחורי-הבית בחול… שוּלחו מן החדר, לא שילמנו שׂכר-למוד…
ונוכח טוביה, ולא פסח עוד על שתי הסעיפים, וירץ אל המבשׂר, ויאמר:
– רצונה של סריל שלי: תיכף ומיד!
– ואחר-כך, ככלות כוחך ולא תוכל לשׂאת משׂא?
– היא אומרת: ברוך ה' יום יום, יש לה בטחון… והעיקר, שצריך לשלם שׂכר-למוד בעד הבנים.
– יהי כן – מסכים המבשׂר – לך ושוב הביתה, שם מחכה לך הברכה…
המבשׂר נעלם. וטוביה פנה וילך, ויפן לאחורי-הבית, ששם הילדים משׂחקים בחול, וירא, והנה החול אינו חול, כי אם עפרות-זהב…
והתחילו השנים הטובות…
----------
כעל כנפי-נשרים דואה הזמן, ובהגיע קץ שבע השנים הטובות, ויבוא המבשׂר להגיד לטוביה, כי עוד היום תשקע שמש הצלחתו, וכל עשרו, אשר לו בבית ואשר הטמין אצל אחרים, כחלום יעוף. וימצאנו, והוא עומד בשוק, כנפי-בגדו תחובות בחבל שעל מתניו, מוכן ומזומן לשׂאת כל משׂא ולהשׂתכר בזיעת-אפיו כמקודם.
וטוביה אומר:
– באת, אשכנזי חביב, לבשׂרני, כי עברו השנים הטובות; לך והגד לסריל שלי, כי העושר והכבוד היו בידה…
ויצאו שניהם יחדיו אל השׂדה, ששם ביתו של טוביה, בית-חומר כמקודם. וסריל עקרת-הבית לבושה כמקודם בגדי-עניים. וכבשׂר לה המבשׂר על חלוף הזמנים, לא השתאתה כלל ותען ותאמר:
– אין דבר, אדוני, למעננו לא התחילו עוד השנים הטובות כל-עיקר. ואת האוצר חשבנו לפקדון מאת ה' יתברך… והבית הוא כמו שהיה, והמלבושים כמו שהיו, ואנו אוכלים ושותים, כמו שהיינו אוכלים ושותים מקודם, לפי שהתפרנסנו אך מיגיע-כפיו של טוביה. ומזהב-האוצר, מפקדונו של הקדוש-ברוך-הוא שנמצא בחול, לא לקחנו כי-אם לשלם שׂכר-למוד בעד הבנים. התורה שלו והזהב שלו, ובזהבו שלמנו בעד תורתו, ולא יותר… ואם מצא, שמו-יתברך, בעל-פקדון יותר אחראי, יפקידוֹ אצל אחרים…
וכדברה נעלם המבשׂר. והתעלה והציע את הענין לפני הבית-דין של-מעלה.
ויצא הפסק, שאין בעל-פקדון יותר אחראי מטוביה וזוגתו סריל, ונשאר הפקדון אצלם…
האוצר / יצחק ליבוש פרץ
השינה בתקופת תמוז, בחדר של ד' על ד' ביחד עם האשה והילדים – אינה תענוג גדול ואפילו בליל השבת. ולא יפלא, שהתעורר שמריל חוטב-עצים אחר חצות הליל, טובל בזעה ובלי נשימה… וקפץ תיכף-ומיד ממטתו, נטל את ידיו, חטף ושׂם על שכמו את החלאטיל – ונס יחף מן הגיהנם היבש החוצה.
בחוץ – דממה, התריסין סגורים, ומעל לעיירה הישנה רקועים שמים דוממים, משקיפים ארצה בעינים דוממות… ונדמה לו לחוטב-העצים, שהוא עתה ביחידות עם הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, ונשׂא עיניו למרום, ואמר:
– עתה, רבונו-של-עולם, יש לך שעת-הכושר להאזין בקולי ולברך אותי באוצר אחד מאוצרותיך הרבים.
עודו מדבר ולשון אש קטנה וקלה מתחילה לרוץ לפניו. מתגלגלת היא מן העיירה לחוץ, והבין שזהו האוצר שביקש… ואמר לרוץ אחריו. אבל תיכף-ומיד נזכר, ששבת היום, ופסיעה גסה אסורה, והתגבר על יצרו והלך לו בנחת אחרי האוצר… וראה זה פלא: כשעצר חוטב-העצים את מהלכו, גם לשון האש התחילה להתמהמה קצת ולא רצה עוד כבתחילה. והמרחק בינו ובין האוצר אינו משתנה: אינו מתארך ואינו מתקצר אף כל-שהוא. ושמריל מוסיף והולך. לפרקים הוא שומע קול קורא אליו מקרבו, מתוך כליותיו: שמריל, אל תהי שוטה, השתמש בשעת-הכושר. קח את החלאטיל, קפוץ, זרוק וכסה! אבל הוא מבין תוך-כדי-דבור, שזה הוא קולו של היצר-הרע, המסיתו לדבר עבירה, שאסור לקפוץ בשבת! ושמריל מסיר את החלאטיל מעל כתפיו, אוחזו בימין, מוכן ומזומן לזריקה, אבל, להכעיס את היצר, הולך הוא ביותר מתינות… ומה גדלה שׂמחתו, בראותו, שגם השלהבת הקטנה עושׂה כך…
וכך הוא הולך אחרי השלהבת הקטנה והולך, ויוצא אחריה את העיירה. הדרך מעוקלת קצת, עוברת שׂדה ואחו. והמרחק בינו ובין האוצר אינו משתנה אף כמלא-השׂערה, ואם יזרוק את החלאטיל לא יכסנו…
ושמריל אינו גורע עינו מן האוצר, המתגולל אַט, ובמוחו מתעוררות מחשבות שונות:
– לוּ השׂיג את האוצר, לא היה לעת זקנתו חוטב-עצים; כבר רפו ידיו… אם ישׂיג את האוצר, יקנה לזוגתו מקום בעזרת-הנשים. אין לה כלל-שׂמחת שבת ויום-טוב, אין לה מקום לשבת; רגליה כבדות, ואינה יכולה להתפלל בעמידה… הילדים נטלו את הכוח… ומלבוש חדש יעשׂה לה, וגם חרוז מרגליות יקנה לה… את הבנים ימסור לידי מלמדים יותר טובים, יותר הגונים; אולי ירחם, ויהיו מתמידים… בשביל הבכירה דבוֹשה יפנה כה וכה ויבקש אחר שדוך הגון… עתה היא נושׂאת את הסלים עם הפירות אחרי אמה, ואין לה פנאי גם לעשׂות את שׂערה, ושׂער לה – שתי קווצות ארוכות עד הקרקע… ועינים לה – כעיני צביה!
– מצוָה גדולה לחטוף את האוצר!
– גם זה היצר! – התנחם פתאום – אם עלה בגורלו, יזכה בו. ואם לאו – לאו. לוּ קרה הדבר בימי החול… ולוּ היה כאן יענקל שלו…
ינקעל שלו לא היה מחשה. הבנים בזמן הזה… מי יודע, מה הם עושׂים בכל שבת ושבת; הצעיר לא טוב מהבכור… את המלמד הוא עושׂה לחוכא-ואטלולא, וכשהוא רוצה לסטרו, הוא תולש את זקנו… ולמי יש פנאי להתבונן עליהם? כל היום נסר וחטוֹב… והוא מתאנח והולך. לרגעים הוא נושׂא עיניו למרום:
– רבונו-של-עולם, את מי אתה מנסה? את שמריל חוטב-העצים? אם רוצה אתה ליתן, תן!
ונדמה לו, שהלשון מתחילה להתמהמה קצת במהלכה… באותו הרגע נשמע קול נביחה של כלב. והוא מכיר את הקול, זהו הכלב מוויסוֹקא – הכפר הראשון אחרי העיר. ובאותו הרגע נגלו כתמים לבנים והתנועעו באויר-השחר הזך, – אלה הם בתי האכרים הלבנים, וכאן תחום-שבת.
– כן, כאן תחום-שבת.
והוא לוחש אחרי האוצר:
– לא, לא אלך אחריך עוד; אסור!… אינך שלי!… ולא ממקום טהור באת… הבורא, יתברך, אינו מתקלס בבן-אדם… זה הוא מעשׂה לץ, מעשׂה תעתועים…
ונמלא כעס על הבעל-דבר, וירק, ויפן לאחוריו, לשוב אל העיירה.
ואמר בלבו:
– לא אספר לאיש בביתי. ראשית: לא יאמינו לי, ואם יאמינו ילעגו לי, מה להם שבת! ולמה אתהלל בפני בן-אדם? הבורא יתברך יודע – ודי! ומי יודע, אם הפלונית שלי לא תבוא לידי כעס! נשים!
והבנים – בלתי ספק! רחמנא ליצלן, ערומים הם ויחפים, יתקלסו בו, והכעס יעבירם על “כבּוּד אב”… – לא, לא יגיד לשום בן-אדם! גם לרבונו-של-עולם לא יזכיר מזה כלל וכלל… אם עשׂה דבר טוב, יזכור הוא בעצמו…
ופתאום מרגיש הוא, שהוא מתמלא נחת, שכל איבריו מתמלאים אור של שלוה, ושל מנוחה נעימה.
– אוצר! הבל-הבלים… מה הוא אוצר? ממון! והממון מביא לידי חטא, הכסף – עבודה-זרה…
ורוצה הוא להודות לאל הטוב, שלא נתן רשות למשחית להעבירו על דעתו; שנתן לו לעמוד בנסיון… רוצה הוא להלל ולשבח, לשיר לכל-הפחות. ונזכר שיר של ילדות, את ה“אבינו מלך”, התחיל לשיר, אבל התבייש בפני עצמו, והפסיק באמצע. רוצה הוא להעלות על זכרונו איזו תפלה, איזה פזמון טוב. איזה “סיני”, ובתוך כך, והנה השלהבת, שעזב מאחוריו, מתגלגלת לפניו. ומתגלגלת היא לפניו בלאט, בנעימות… חוזרת היא לפניו אל העיירה… אל העיירה. והמרחק בינו ובין האוצר לא נשתנה: אינו מתקצר ואינו מתארך, כאילו גם האוצר רוצה לשׂוח קצת, לרוח הבוקר, לכבוד שבת, לשם תענוג… והשמים מתחילים להתלבן, והכוכבים זה אחר זה כבים, והמזרח מתאדם ומתאדם… כאילו נהר אור השתפך לארכו…
והשלהבת הולכת לפניו אל העיירה, ודרך הרחוב ששם ביתו, הנה הבית. הדלת, ששכח לסגור, עודה פתוחה. הנה היא קופצת על המפתן, נכנסת לתוך חדרו… ונכנס הוא אחריה… הנה היא מתגלגלת אט על הרצפה, אל תחת מטתו, ועומדת שם, מתנועעת על מקומה, כסביבון-של-חנוכה… אינה נסה עוד… ולוקח הוא את החלאטיל, בלאט-לאט, לבל יתעוררו הישנים, ומכסה את האוצר חיש, ובעד הסדק של התריס כבר מתגנב הבוקר בדמות קרני-זהב…
ויקרב וישב על מטתו, וידור נדר, שבמשך יום השבת לא יגלה את הסוד לשום בן-אדם, לבל יבואו, חס-ושלום, לידי חלוּל שבת… אשה לא תמשול ברוחה… הבנים – לא כל-שכן; תיכף ומיד ירצו למנות, לדעת: כמה… ואזנים לכותל… ועוף השמים יוליך את הקול החוצה, ותתפשט הבשׂורה בבית-הכנסת ובית-המדרש ובכל המנינים על אודות עשירות, מזלו של אדם וכדומה, וישׂוחחו, וידברו על זה, ויבואו, חס-ושלום, לידי בטוּל תפלה… ואחר-כך ישׂיחו בסעודה, ויזלזלו בנטילת-ידים ובזמירות ובברכת-המזון, ויחטיא את בני-ביתו ואת כל העיר – ובזה אינו רוצה בשום אופן! השתטח על משכבו, סגר את עיניו, הפך פניו אל הקיר… כאילו הוא ישן…
ובזכות זה לא נמלט האוצר. ותיכף אחרי ההבדלה, כשהרים את החלאטיל, נמצא תחתיו שׂק, ובשׂק כמה וכמה אלפים דינרי-זהב – המטה היתה ארוכה ורחבה – ונעשׂה חוטב-העצים בעל-הבטחון לגביר אדיר באדירים, ובא באחרית ימיו אל המנוחה ואל הנחלה.
אבל זוגתו מרננת לפעמים מרוב טובה:
– רבונו-של-עולם, האדם הזה יש לו אבן במקום לב! במשך יום ארוך של קיץ, לבלי הגד דבר, לבלי הוציא הגה קל! לכסות מאשת-בריתו…
והיא נזכרת, שבאותו ערב, בהתפללה “אלהי אברהם”, בכתה הרבה על עניה ומרודיה, אף אגורה שבורה אחת לא היתה בבית…
– הלא נזלו דמעותי כמים…
והוא עונה בנחת:
– ומי יודע? אולי בזכות זה, בזכות ה“אלהי אברהם” שלך ודמעותיך, לא נמלט האוצר…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
ובאמת: מי יודע?
בשֶבּרשין, הסמוכה לזאמוֹשץ, היתה אשה ושמה בּאשי-גיטל.
והיתה אותה באשי-גיטל ממשפחה הגונה, בת-טובים באמת ואשת חסיד.
ושם החסיד אלימלך.
ואותו אלימלך ממרחק יביא לחמו, סוחר היה ללייפציג, והנסיעה באותם הימים ללייפציג היתה כנסיעה בזמן הזה, לכל הפחות, למדינת-הים. ולכל-הפחות פעם אחת בשנה היה מרואי פני המלך, מאן מלכי? רבנן, הלא הוא הצדיק מלובלין. ואך לעתים רחוקות היה האיש בביתו. ורוצה להשתמש בזה הבעל-דבר, ולהביא את באשי-גיטל לידי חטא, רחמנא ליצלן.
ויודע החתן דנן, שבאם יבוא לפניה ויאמר לה: באשי-גיטל, עשׂי כך וכך, כלומר – עבירה גסה, בוֹז תבוּז לו. באשי-גיטל היא אשה כשרה וצנועה ובקיאה גדולה בהאותיות הקטנות של הספרים הקדושים בעברי-טייטש, ושומרת את ג' המצוות שלה כבבת עינה… וזכות הבעל, וזכות-אבות משני הצדדים! קצוּר הדברים: זהו דבר שאי-אפשר – צריך להתחיל בדבר קטן: רוצה הוא להכניס בלבה של באשי-גיטל תאוָה לבגדים. והנקל לו – החסיד אלימלך הוא איש עשיר, נותן לצרכי הבית ביד רחבה ומלאה, ואם אך תרצה…
וחכם הוא הבעל-דבר, ויודע שגם בנוגע לזה, אם יתייצב לפניה בפשטות ויאמר לה: באשי-גיטל, התקשטי בבגדים יפים – תצחק לו. באשי-גיטל יודעת, שלקשט צריך את הנשמה, חלק אלוה ממעל, ולא את הגוף, שהוא רימה ותולעה והיום כאן ומחר בקבר. ועל-כן הוא בוחר לשון ערומים, והקול קול היצר-טוב, אדרבה, לשם-שמים הוא מתכוון!
וגחן ולחש לה: באשי-גיטל, הוי יודעת, שהולך וקרב חג הפסח, זמן חרותנו, ומן הדין ומן היושר שתתקשטי לכבוד החג בשׂמלה חדשה. ראשית: מצוָה שישׂתכר העני החנוָני והאביון החייט, והשנית – והוא העיקר – שׂמחת יום-טוב; “ושׂמחת בחגך”, כתיב.
ומוסיף הוא ומפרש: בצאת ישׂראל ממצרים, מה עשׂו? שאלו כלי-כסף וכלי-זהב ושׂמלות… לשם מה? להתקשט לכבוד החג!
הדברים דברים של טעם; באשי-גיטל מסכימה. אופה היא מצות פחות מדאשתקד… מקמצת ב“כבּוּד” לכבוד יום-טוב, מקטינה את הסכום ל“מעות-חטין” – ועושׂה לה שׂמלה חדשה של משי עם שׂפה של כסף סביב, כמנהג הזמן והמקום.
אחר-כך: שבועות! זמן מתן-תורתנו! לכל הפחות – חרוז מרגליות טובות! חג הסוכות ממשמש ובא – השביס שעל מצחה צריך תקון, וליתר שׂאת היא מוסיפה גם שתי אבנים טובות לעגילי-אזניה – מה בכך?
וכיון שנתנה רשות למשחית, הוא לוחש לה, שאינה יוצאת ידי-חובתה בנוגע לשבת-קודש… כי גדול כבוד השבת ונעלה על כל החגים והמועדים; יום ששבת בו הקדוש-ברוך-הוא… הקדוש-ברוך-הוא הפסיק בבריאת העולם לכבוד שבת! הדברים נכנסים אל הלב, ובאשי-גיטל משתדלת לחדש איזה דבר לכל יום שבת; לכל-הפחות מטפחת-ראש חדשה… אחר-כך: ראש-השנה, הושענא-רבה – וכי אפשר להראות בעזרת-הנשים בלי קשורים-של-ראש חדשים, לבנים או תכולים? ויום הפורים הוא גם-כן יום-טוב; ימי החנוכה – לא כל-שכן! הדבר קטן הוא הנס, שנעשׂה לאבותינו בפך השמן? ואחר-כך – כל יומא דפגרא: חמשה-עשׂר בשבט, ל"ג בעומר… הרבה דברים חסרים אנחנו בגלות, אך לא “ימים טובים”…
ובהגיע התור לשיבת הבעל מהצדיק או מחוץ-לארץ, בודאי שצריך להתקשט. בת-ישׂראל כשרה מחויבת למצוא חן בעיני בעלה… ולבוש לחוד, ותכשיטין לחוד. ובנוגע לתכשיטין, יש לו להבעל-דבר נמוקים יותר טובים: האודם, למשל, יפה להריון קל; הלשם הוא אבן בוחן לבבות. האשה, שנושׂאת לשם, ויש לה הרהורי עבירה, הלשם תיכף-ומיד מתבקע. יראה אלימלך שלה, בבואו, שלא נכשלה, חס-ושלום, במחשבה זרה, שהלשם שלם! והספיר, כידוע – סגולה בדוקה לחכמה. שלא בפניו היא עושׂה חשבונות עם הסוחרים… טפשית באשי-גיטל איננה, אבל החשבונות לפעמים מסובכים ומטורפים; רוצים לרמות… והעיקר – האבן “פירטה”, המחבבת את הנושׂאת אותו על הבריות בכלל ועל הבעל בפרט…
קצור הדברים, באשי-גיטל סחָפה הגל – הבעל-דבר כבר עזבה לנפשה. אינה צריכה עוד לדחיפה מן הצד: היא צוללת… מקמצת היא יותר ויותר בצדקה, חושׂכת מפי הילדים, מוסרת את הבנים למלמדים גרועים בשביל שיעלה הדבר בזול, ומבזבזת הכל למלאות את התאוה שלה…
ולא אמרה עוד די. פיטרה את שפחתה המבשלת, ותזקוף על חשבונה בשעת פרעון את כל ההיזקות, שנעשׂו בבית במשך הימים על ידה במזיד או בשוגג, או גם שנעשׂו על-ידי אחרים… ותביא אל ביתה יתומה עניה, והיא שארת-בשׂרה. נכמרו רחמיה עליה, על העזובה מאב ואם… תשרת היא בביתה! ושׂכירות לא תתן לה: רוצה היא לגדלה, לעשׂותה “אדם” – וכשתגיע לפרקה, ויזדמן שדוך הגון, תעניק לה מכל טוב, ותשׂיאנה. בכבודה ובעצמה תוביל אותה אל החופה, למזל-טוב, ותרקד לפניה בחלה קלועה… והעבידה את היתומה בפרך ואת שׂכרה נתנה במלבושים…
ובעלה, החסיד אלימלך, אינו יודע מכל הנעשׂה בבית. וכה עברה שנה אחר שנה, עד שנפל דבר וחלתה באשי-גיטל; לא יכלה להניע רגל.
כנראה ביקשו משם להצילה; המחלה באה לפתע-פתאום. פעם אחת בבוקר רוצה באשי-גיטל לקום ממטתה, ואינה יכולה – הרגלים בולי-עץ; ונלאו כל הרופאים והמומחים שבעולם להבין פשר דבר: אשה בריאה בכל גופה, ישנה, שותה ואוכלת כאחד האדם, והרגלים נקיות, אין פצע וחבורה, בלי סדק כחודו של מחט, ובלי כתם – לנוע אינן רוצות.
פתחו לה פתח לעשׂות תשובה: נתנו לה שעת-הכושר להתרפאות ממחלת-הנפש. אשה אינה יוצאת מפתח ביתה לשוק, לעזרת-הנשים, שומרת את מטתה – לאיזה צורך תתלבש ותתקשט? אין אשה מתיפה בשביל כתלי-הבית!
אבל באשי-גיטל, כנ"ל, כבר סחפה הגל.
באשי-גיטל יש לה בטחון. מאמינה היא, שהיום או מחר תתרפא ותקום ממטתה… והיא עושׂה לה מלבושים כמקודם… החנוני מביא את הסחורה והחייט את הלבוש לביתה; מביאים לה תכשיטין והיא קונה… ואת הבגדים והתכשיטין מוציאים יום-יום מן המלתחות והארגזים, ומציעים לפניה על כסאות ושולחנות, והיא שוכבת, ועיניה רואות ומקבלות נחת…
והיתומה עובדת בפרך!
ויהי היום, ובאשי-גיטל שוכבת על מטתה, ורואה בבגדים השטוּחים לפניה, ופתאום נבהלה ממראה עיניה: על הבגדים, היותר יפים והיותר יקרים, נמצאו רבבים, סימני כל מאכל ומשקה. באחדים מהם נמצאו גם קרעים. ותצעק באשי-גיטל צעקה גדולה ומרה. ונאספו כל השכנות לקולה, ועיניהן רואות את האסון הנורא, ואמרו הנשים פה אחד, אין זאת כי אם “המים ההולכים לאט, מעמיקים לחפור”, כלומר: אותה היתומה המשרתת, אותה הילדה השותקת תמיד, שאינה משה כל היום מעל מטתה של החולה, ואזניה קשובות תמיד לקולה, ורגליה רצות אך למלאות רצונה – שאותה הילדה אך מתנכרת והצניעות והדרך-ארץ אך סתר-פנים לה. ומה היא עושׂה? בלילה-בלילה, בנפול תרדמה על הגבירה והילדים, היא גונבת את הבגדים ממקומם, לובשת אותם, ומתייפּה בהם, ויוצאת בהם למקומות של חטא, במקומות שזוללים שם וסובאים, והולכים בשרירות הלב…
ומתנפלות כולן על היתומה, ומחרפות ומגדפות אותה, וקוראות לה בשמות של גנאי, שאי-אפשר להוציא מן הפה ולחוץ, ובפרט לכתוב ולהדפיס, ומכּין אותה, ושׂורטין, כדרך הנשים, ואוחזין בה, ומובילין אותה אל המרא-דאתרא, לאמור: חטא חטאה הנערה, מלאה היא תאוות ופשעים כרמון, כה וכה עשׂתה… כי למי בלעדיה היתה האפשרות לגנוג את הבגדים? וראיה לדבר: הביטו בפניה הכחושים, הלא כולה צנומה, כאילו שוּלח בה רזון… ולמה? כלום שפחה היא בבית זרים? הלא בצל-קורתה של גבירה קרובה היא, של בעלת-רחמים ופזרנית, זוגתו של החסיד אלימלך, מה יחסר לה? ומדוע נופלים פניה?
ולוקחים את היתומה, ומגלחים ראשה, להמאיסה על העוגבים, ומשלחים אותה מן הקהלה הקדושה בשריקות ונאצות וקללות, כנהוג… יש דין בישׂראל!
ובמשך כל הזמן ההוא, כמובן, לא היה החסיד אלימלך בביתו, לפי שכשנפלה באשי-גיטל למשכב ואזלה יד הרופאים מלהושיע, עזב החסיד אלימלך את עסקיו ואת ביתו, ונסע ללובלין. ובפירוש אמר: לא אזוז מכאן, עד אשר יבטיח לי, שתתרפא באשי-גיטל…
והוא הולך ושב, ואין מענה… אבל פעם אחת אומר לו הצדיק:
– שוב הביתה, אלימלך, והבא הנה את החולה.
ומה היתה הכּוָנה? פשוט: הצדיק הזכירה לא אחת ושתים, התפלל בעדה – ואין פועל-יוצא. ובזה לא הסכין הצדיק מלובלין. ורע מזה: לפעמים בשעת התפלה נדמה לו, שיד שלוחה ממרום חוטפת את תפלתו וטופחת בה על פניו… רואה הוא, שהמניעה גדולה, לפי שנסגרו כל השערים. אין זאת, כי-אם גדול החטא וגדול הקטרוג. וכשהתייצב ושאל שם אחת ושתים: היתכן? מה עשׂתה האשה? ואין מענה – שאל את אלימלך, וזה נכון להשבע בנקיטת-חפץ, שזוגתו אשה כשרה, צנועה וצדקנית…
והצדיק מלובלין, כידוע, היה מומחה גדול בחכמת-הפרצוף, ואמר: אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם תבוא לכאן ואתבונן… הכרת פניה תענה בה. וכך הוָה.
החסיד אלימלך נסע תיכף ומיד הביתה, ושׂכר עגלת-צב, כדרך הגבירים. והציעו את העגלה בפנים כמטה: תבן וכרים וכסתות. ושני זוגות סוסים אסרו אליה… ובעיירות הקרובות, באישבּיצא, בקראסנוֹסטב וכדומה, מוכנים סוסים לחלופין… ונוסעים. הסוסים דוהרים כנשרים, בעל-העגלה אינו מניח את השוט – צריך לבוא ללובלין ב“כי-טוב”…
ונוסעים הם. ובדרך, בהיותם ביער סמוך ללובלין, נפתחו ארובות השמים ונפל פתאום שלג רב, ויכס את עין הארץ… אין דרך ואין מסלה, והם תועים כמה שעות, ואחר-כך נאחזו בסבך היער, ואין לנטות ימין או שׂמאל… ומעל לראשם – שמים מעוננים, אין ירח ואין כוכב, אין מורה דרך. ומתחת פרושׂה כשׂמלה לבנת השלג, והסוסים רועדים מעיפות וקור, ובעל-העגלה מחרף ומגדף את הליל ואת השלג, ואת היער, ומקלל את בעליו… ואחרי-כן ירק והניח מידו את השוט ואת המושכות, ויקשרם בפאת העגלה, וישכב, ויתכס, ויישן; כה יעמוד עד בוקר. ועל החסיד אלימלך וזוגתו נפלה אימה חשכה, כי היער הסמוך ללובלין היה אז יער גדול באמת, השׂתרע על כמה וכמה פרסאות, והיה תמיד בחזקת סכנה מחיות רעות וגזלנים. והתפללו בדמעות שליש והתוַדו, והפקידו את נפשם ביד ה'… עודם מתוַדים, ופתאום אור נראה מרחוק. והאור הולך הלוך וגדול, הולך וקרב ומתרבה. ניצוץ ועוד ניצוץ, ואחר-כך כמה וכמה ניצוצים, הנה זכוכית של חלונות – אין זאת, כי אם בית-מרזח בקרוּב מקום. וחיתה נפשם של הזוג, ובעל-העגלה נעור ולוקח שנית את המושכות ואת השוט, ונוסעים כנגד האור. ובנסעם, הולך וקרב אליהם קול-נגינה. אחר-כך נשמעו גם קולות בני-אדם, שירים וצחוק, מיד נראה גם בית-המרזח בחלונותיו הבוערים באש – ונפל עליהם פחד שנית, כי אמרו: “פריצים” מתהוללים… ובשעת חדותא מסוכנים הם יותר מן החיות הרעות והגזלנים…
אבל הם מטים אוזן, והקולות של יהודים, והשירים – שירים של משתה ויום-טוב ליהודים… הנה קול בדחן מבדח את הבריות… ודובר דברי כבושים באזני הכלה… הנה מכריזין: שבת! שבת! וקוראים לרקידה עם הכלה…
וראו בחוש, שהעסק עסק ביש; ששם חתונה של שדים… בימים ההם היערים היו יערים, והדרכים פשוטות ולא דרך המלך, ובלילות היו נוסעים אך לעתים רחוקות… וחתונות כאלה בחורבות בתי-מרזח מעשׂים בכל יום…
ואמר החסיד אלימלך אל אשתו באשי-גיטל, ושניו דא לדא נקשן:
– הוי יודעת, באשי-גיטל, שהדבר הוא כך וכך, וסכנת נפשות… בלי-ספק יצאו לקראתנו, ויזמינו אותנו אל החתונה… הוי יודעת… שאסור לטעום מהכּבּוּד שלהם, ולענות אף בהגה קל על כל שאלותיהם וטענותיהם…
אבל גם באשי-גיטל יודעת מזה, ומרחפת היא בין החיים והמות, והם יושבים ומחשים, ומחכים… ובינתים יצאו באמת מן המרזח המחותנים והמחותנות והקרואים, והמנגנים, כל המקהלה עם הבדחן בראש, ובידיהם אבוקות דולקות, והם סובבים את העגלה, מרימים את המכסה: שלום עליכם! שׂמחה וגדולה: ברכו אותנו בברכת מזל-טוב, היו קרוּאים נכבדים, קחו חלק בשׂמחתנו… אל תביישו את החתן, אל תביישו את הכלה… אין מענה! המחותנים מבקשים, החתן והכלה מבקשים, המקהלה מנגנת, הבדחן מבדח, היער מתמלא נגונים וחרוזים, והם מחשים! משרתים ומשרתות מביאים ומציעים לפניהם כל מיני מטעמים על טסי כסף, בכוסות של בדולח, מפצירים, מגישים עד הפיות, וריח המאכלים נודף כבשׂמים – קחו, טעמו, עשׂו ברכה – אין מענה!
אבל פתאום, כשהרימה באשי-גיטל את עיניה, ותרא שהנשים של החבריא – הכלה, המחותנות והקרובות – מלובשות כולן בגדי השבת והיום-טוב שלה, בגדי החמודות, סמוּט ומשי; ושאינן נזהרות, ושופכות עליהם משקה, ומאחיזות אותם באופני העגלה המשוחים בזפת, – לא יכלה להתאפק עוד, כשל כוח הסבל ותצעק מרה:
– רוצחים! גזלנים! כל עמלי ויגיעי הולך לאבּוּד…
ליותר מזה לא נצרכה… מתה למחצה הובאה ללובלין לפני הצדיק… והוא, זצ"ל, אך הביט בפניה, וראה, וידע הכל, ואמר להעולם: ראו גם אתם וקחו מוסר… וספּר להם דברים כהוָיתם… את אשר עשׂתה ואת אשר עבר עליה… ובת ישׂראל – אמר – בת ישׂראל כשרה, כשהרחיב לה השם-יתברך, והיא עושׂה לה מלבוש חדש, נותנת את הישן לעניים… בת ישׂראל כשרה אינה מתלבשת לנוי בלבד… ואינה עושׂה מלבושים לתלות אותם במלתחה או להטמינם בארגז… ואם עושׂין כך, באים בלילה רוחות רעות, שדין ולילין, ולוקחים את המלבושים, ומתלבשים בהם, ומרקדים על חתונותיהם ומשתיהם… לפי שיש להם שליטה על כל מלבוש שאינו מן הצורך…
וכששמעה זאת באשי-גיטל, הצדיקה על עצמה את הדין, ונתנה תודה לפני בעלה הצדיק וכל העולם על החטא, שחטאה בתאוָתה לבגדים, ועל המעשׂה הרע, שעשׂתה בשוגג להיתומה, ויצאה נפשה בדברה – תהי מיתתה כפּרתה…
ותיכף אחר השבעה נקרא אלימלך לפני כסא קדשו של הצדיק. ואמר לו הצדיק, שאם רוצה הוא לתקן את נשמתה של אשתו, יסע לביתו תיכף-ומיד, ויחפשׂ בכל מיני חפושׂין בעירות הקרובות של הסביבה, עד שימצא את היתומה, שהתביישה בחנם ועל לא דבר, ויבקש ממנה סליחה ומחילה וכפרה, ויכתו עמה תנאים, ואחר-כך יקדש אותה כדת משה וישׂראל, ותהי לו לאשה ולבניו לאם, ותגדל אותם – את הקודמים ואת הבאים – לתורה ולחופה ולמעשׂים טובים.
א
לפני שנים רבות, בכפר סמוך לפראג, היה איש יהודי, ושמו יחיאל-מיכל, והיה מחזיק את בית היין שם.
ואדוני הכפר לא מן הזאטוטים הוא, אלא שׂררה באמת – גראף. ובצל כנפיו מתפרנס אותו יחיאל-מיכל בשפע ובכבוד.
ויחיאל-מיכל איש תם וישר ובעל-צדקה. ביתו בכפר פתוח לרוחה לעובר-ושב, וידו פתוחה לדל. וכשהוא בא עם בני-ביתו לחגים לפראג, הוא מבזבז הרבה לצדקה.
והיה בזכות זה יוצא-ונכנס קצת בביתו של הרב דמתא, הוא גם ריש מתיבתא בפראג, וקונה אצלו אתרוגים, מצה שמורה… ושוקל על ידו נדבות הגונות בשביל הישיבה…
והרב מפראג, כידוע, היה צדיק אמתי, אדם שדבריו נשמעים למטה ונזקקין לו למעלה – ויחיאל-מיכל, שהיה ח שׂוך-בנים זכרים, רחמנא ליצלן, נגש פעם אחת אל כבוד תורתו וצדקתו, וביקש ממנו והפציר בו, שיתפלל בעדו בשביל זה…
והוא מרכּין ראשו כנגד הרב: כבר הלבינו שׂערותיו ובן אין לו עוד…
והרב צופה ברוח הקודש, ורואה שיחיאל-מיכל, כשיהיו לו בנים זכרים, לא ישׂבע מהם נחת כל עיקר, ובנים זכרים כאלה, טוב להם שלא נבראו, והוא משיב את פניו ריקם:
– אי-אפשר!
וכשפניו של יחיאל-מיכל נופלים, הצדיק מפצה אותו ואומר:
– ותחת זה – הלא בנות יש לך?
– הן…
–…כשתגענה לפרקן, ואתה לא תקפוץ יד, ותקצוב נדוניה כדבעי למיהוי, ואלי תבוא – אבחר לך חתן מן הישיבה, שלא תתחרט!
מילא, גם זה עסק לא ביש!
יחיאל-מיכל חזר לביתו, סיפּר לאשתו כך וכך… ולהזוג שתי בנות, ועושׂה הזוג שני צרורות – צרור לבת, וקובצים על יד…
וכשהגיע התור, ובצרור הבכירה היו חמש מאות דינרין, ענה יחיאל-מיכל ואמר לזוגתו דבושה:
– זוגתי דבושה, תהי נא השעה מוצלחת, הגיע התור להשׂיא את הבכירה.
ועושׂים חשבון: שלוש מאות נדוניה, שתים – להלבשת חתן וכלה ולמתנות, השאר – רח"ש, הוצאות-החתונה וכדומה. וסעודה לעניים יעשׂה, שפראג תראה ולא תשכח עד ימות המשיח…
צריך איפוא לנסוע אל הצדיק.
אבל הלשון מהירה והדברים יגעים. מניעות מכל צד, כמנהגו של עולם. הגראף אינו עושׂה קטנה או גדולה בלי “יד-ימינו” יחיאל-מיכל, והוא שולח אותו לשׂר זה ולשׂר אחר, ועסקיו רבים – ובינתים יורד שלג ומכסה את הדרכים. גשמים יורדים והעגלות טובעות בים… וימי-אידיהם מקיפים ובאים, אי אפשר לעזוב את בית-היין… קצוּרו של דבר, הענין מתנהג בעצלתים.
ובין כך וכך קרה מה שיסופר להלן.
ב
ראויה אמנם בתו הבכירה של יחיאל-מיכל, נחמה’לי שתחיה, לקבל את בן-זוגה מהישיבה בק“ק פראג, ממבחר בניה. נערה בעלת לב טוב ומזג טוב. ומעיניה הטובות נשקפת נשמה טובה, נשמתה של בת ישׂראל צנועה וכשרה, והיא נשמעת להוריה, ולכל אשר יצווּה הטובים והכשרים מן העוברים והבאים בצל קורתו של יחיאל-מיכל. בקיאה היא ב”צאינה-וראינה" כב“אשרי”, מפרישה חלה על צד היותר טוב, ומברכת בכוָנה בערבי-שבתות על הנרות (שהתירו לה, לשם סגולה, כי נחפז יחיאל-מיכל להכניסה לחופה, שיהא חתן בן-תורה סמוך על שולחנו, כיון שאין לו בן), ועל כל אלה – יפת-מראה ויפת-תואר – לא כלה כמוֹת שהיא, אלא אבן-טובה…
והצעירה באותה שעה…
איני רוצה, חס-ושלום, לתלות בוקי סרוקי בבת-ישׂראל… עוד לא נמצא בה גם שמץ דבר רע, אבל – אין הדבר כשורה… הבת הצעירה מלכה’לי בריה משונה היא. שוקעת וטובעת היא תמיד בהרהורים ובמחשבות, עֵרה היא ומתהלכת כאלו היא ישנה וחולמת. מאבדת מה שנותנים לה ומה שהיא לוקחת, מדברת ומפסקת, ושוכחת את הענין… ועל-פי הרוב מתהלכת שפי, מנועעת ראש, וכשקוראים לה, היא מתחלחלת כאלו החרידוה פתאום מעולם אחר… ועינים לה גדולות, פתוחות אל חלל-האויר, ואין יודע מה היא רואה שם…
והיה גם קצת התחלה של דברים מגונים, אי אפשר לכסות…
אוהבת היא לשבת בבית-המזיגה. קשה להוציאה משם. ויושבת היא, כששוכחין אותה, שעות רצופות בערב ובלילה. ועיניה הגדולות והפתוחות נתונות במעגל המחולות, בזוגות המתהוללים, ואזניה קשובות למנגינות ולשירים של קלי-הדעת… וכשמרגישים בה, ומוציאים אותה משם בחוזק-יד, ומוליכים אל החדר הסמוך, ומשכיבים אותה בעל-כרחה במטה אחת עם הבכירה נחמה’לי, הילדה עוצמת עיניה, עושׂה עצמה כאלו היא רוצה לישון באמת, כאלו היא ישנה, אבל תיכף-ומיד, כשהיא מרגישה שנחמה’לי אחותה נרדמה, היא קופצת מן המטה, רצה, בקיץ ובחורף יחפה ובכותנתה האחת על בשׂרה, אל חור המנעול, אל סדק שבדלת, וכופפת עצמה ומביטה, ומקשיבה אל הנעשׂה שם… מרגישה בה אמה שנית, לוקחת אותה בזרועותיה ומשליכה על מטתה, – ודבושה מרגשת, שהנערה קודחת כולה ועיניה ממלטות רשפי-אש…
ואין דבושה יכולה לכסות את הדבר מבעלה יחיאל-מיכל, ומספרת היא לו: כך וכך… ונאנח יחיאל-מיכל:
– הרי אי אפשר להשׂיא את הצעירה לפני הבכירה…
דעתה של דבושה, שצריך לנסוע לפראג ולשאול בעצת הצדיק. יחיאל-מיכל מסכים: אין הדבר קל בעיניו כל עיקר… אבל הלשון, כנ"ל, מהירה והדברים יגעים, מניעות אחרי מניעות מתרגשות ובאות, עד שקרה דבר לא טוב. כמו שיבואר.
ג
להאציל – אדוני הכפר – היה בן-יחיד… אם בנות היו לו איני יודע, ואין זה שייך אל הענין…
והבן, כנהוג בזמן ההוא אצל השׂררות, מתחנך בחוץ-לארץ, בפאריז הבירה שבצרפת. בין-הזמנים שלהם – אותו הבן שב אל ארצו ואל נחלתו, נחלת אביו, להנפש מרוב עבודתו בלמודיו, כביכול…
ומה עושׂה הבן בשעת-כושר כזו?
אביו השׂררה נתן לו במתנה סוס לבן כשלג ונשק מבריק כאור החמה. והוא טס בשׂדה וביער וצד ציד חיה ועוף. מן הבשׂר עושׂים במטבח מטעמים לשולחן השׂררה, ואת העורות מקבל יחיאל-מיכל משם בחצי חנם…
מה יעשׂה הבן שלא ישועמם?
ופעם אחת, בשובו על סוסו הלבן מן היער, כחום היום, עולה על דעת הבחור, לסור אל בית-המזיגה של יחיאל-מיכל, ולהשיב נפשו בכוס שכר… והוא קופץ על יד הבית מן הסוס, קושרו אל הגדר, ונכנס ושואל:
– כוס שכר!
יחיאל-מיכל מתחלחל, משתחווה בפיק-ברכים, מוזג ומגיש את הכוס ביד רועדת, והגראף הצעיר נוטל, מגיש אל פיו וטועם, ופניו מתכרכמים: במרתפו של אבא יש שכר טוב מזה… ואין ספק שהיה שובר בכעסו את הכוס על קדקדו של יחיאל-מיכל, אבל באותו הרגע הרגיש פתאום במלכה’לי, שישבה לה בחשאי בפנה, ולבבו נהפך עליו. כעסו עבר, פניו הזהירו, העמיד במנוחה שלימה את הכוס והוציא מכיסו וזרק על השולחן דינר-זהב מבריק ומצלצל…
– משה – שאל (אצל האצילים כל יהודי הוא משה) – זאת היא בתך?
– כן, אדוני הנאור…
והצעיר הלך לו…
הלך ושב ליום המחרת. וכך ביום השלישי… טועם מן הכוס, מעיף עיניו על מלכה’לי, זורק דינר-זהב ויוצא…
מעצמו מובן, שמצפינים את מלכה’לי. הצעיר בא, מלכה’לי איננה ופניו זועפים. אחרי איזה ימים הפיל דבר, שלפי דעתו, יחיאל-מיכל משלם מעט בעד בית-היין… ומספּר, שהיהודים באים מפראג ומציעים הוספה.
ויחיאל-מיכל יודע שהדבר אמת… יהודים באים ומציעים, אבל הגראף הזקן אינו נשמע להם. יושב לו יהודי בכפר ומתפרנס, מה כולי האי? יתפרנס לו… ומבין יחיאל-מיכל אל מה המלין מרמזין, ובשׂרו נעשה חדודין-חדודין ושניו דא לדא נקשן…
עכשיו אין עוד עצה ותחבולה, צריך לנסוע לפראג. המצב מסוכן… אבל שוב היו מניעות, עד שפעם אחת פנה הצעיר אל יחיאל-מיכאל ואמר:
– משה, שם בתך שראיתי, אסתר?
– לא, אדוני הצעיר, – מלכה!
– יהי נא! אסתר המלכה… דמה לך, יהודי, ששמה אסתר, ואתה – מרדכי… ואני, כמו שאתה רואה אותי – המלך אחשורוש… והמלך אחשורוש חשקה נפשו באסתר המלכה… אמנם, מרדכי שלי, כתר מלכות בראשה לא אתן. אבל את בית-היין תקבל לצמיתות…
כלה ונחרצה: יחיאל-מיכל אוסר את עגלתו עוד הלילה.
ד
בבוקר – והוא בבית הצדיק.
– צפרא טבא, רבי – –
הרב שונה בספר, מעיף עינו:
– אַ, יחיאל-מיכל, צפרא טבא, יחיאל-מיכל… מה יום מיומים?…
– רבי, המותר להשׂיא את הצעירה לפני הבכירה?
הצדיק מכסה את הספר במטפחתו, כשהוא מחייך:
– “לא יעשׂה כן במקומנו”… מעשׂה יעקב ולבן…
– רבי, ובשעת הדחק?
– דהיינו?
– דהיינו? – –
ומספר יחיאל-מיכל את כל הנעשׂה אצלו בכפר, על דבר הצעירה ובקוּריה בבית-המזיגה, ומקרהו עם האציל הצעיר…
– מילא – עונה הרב אחר דומיה קלה – מובן מאליו: בשעת-הדחק שאני…
– אם כן, רבי, חמש מאות דינרין בצרורה של הבת, הבה לי חתן…
– מן הישיבה?!
– כאשר הבטחת…
– אי אפשר, יחיאל-מיכל!
יחיאל-מיכל קופץ ממקומו כנשוך נחש:
– משום מה, רבי, משום מה? בבתי לא נמצא כל חטא… עץ רך, לכל אשר יטוּה…
– כן, כן… כנים דבריך – מרגיעו הצדיק – לא עלה, חס-ושלום, על דעתי להרשיעה… אבל…
– אבל מה, רבי?
– אין זה ענין לבן-ישיבה… שב, יחיאל-מיכל, ושמע, לטובתך אני מתכוון! דמה לך, יחיאל-מיכל, שאני עומד בדבּוּרי. הבטחתי לך – הרי שלך לפניך! שׂשׂון ושׂמחה, חופה, סעודה, שבע ברכות… ואחר כך?
– ישב לו וילמוד תורה…
– בוַדאי, תורתו – אומנתו. אבל איפה יהי מקום מגורי הזוג? אצלך בכפר?
– אי אפשר, כל זמן שבן האציל שם… אבל הוא שוֹב ישוב לפאריז…
– מי יודע? בן אציל אינו מבטל את תאותו מפני למוּדו… יתכן, שישב לו ויחכה עד שתפול הצפור בפח… ועם יסע לזמן או לשנה – הוא שוב ישוב, ומפני אשת-איש לא יִבּהל… הם אינם מוַתרין על תאות לבם… ובלעדי בן האציל, בית-המזיגה בעצמו?
– כן… כן…
מודה יחיאל-מיכל.
– ובכן, ישב הזוג בפראג, או בעיר אחרת. אתה תשׂכור להם מעון, וגם תפרנס אותם ביד רחבה ומלאה. ומה יעשׂה הזוג? האברך ילך אל בית-המדרש וישב לו על התורה ועל העבודה, ובת-זוגו? הולכת בטל ובאה לידי שעמוּם, ועל ידי זכרונות לא טובים – לידי הרהורים רעים. הלא כן? היצר-הרע, יחיאל-מיכל, הוא כאותה חזרת, נזרעת פעם אחת והיא עולה מדי שנה בשנה. בו צריך לגעור…
– ומה לעשׂות, רבי?
– בתך, יחיאל-מיכל, צריכה לבעל אחר לגמרי, וצריכה לבית של חם וחמות, של עינים רואות ואזנים קשובות, חוץ מהשגחת הבעל. וצריך שיהיה בבית גם מעט מן העולם-הזה… בהיתר, בתכלית הכשרות, אבל מעט מן העולם-הזה. לכך הסכינה…
– ועל כן, מסיים הרב, זאת אעשׂה בשבילך, אשלח לקרוא לשדכן מהיר, ילך וידבר נכבדות בבני בעלי-הבתים. אני בעצמי אומר לו, לאן יפנה… ואת הקדושין, בשעה מוצלחת, אסדר בעצמי… ותחת זה, כהגיע תור הבכירה, – אתן לך חתן מן המובחר…
והשמש נשלח, והשדכן בא – ועוד בו-ביום נעשׂה קנין…
ה
את פי מלכה’לי, מעצמו מובן, לא שאלו.
ומלכה’לי משתאה על החייט שבא אל בית אביה, ועל השׂמלות שהוא תופר לה ומודד. ופעם אחת, עוד לא עלה עמוד-השחר, ובני הבית השכימו, מעירים גם אותה… מה זאת? מבהילים אותה!
– צריך לנסוע לפראג…
– היא משתאה ונוסעת, כדרכה…
וכשהבינה את הדברים שבגוֹ, גם כן לא אמרה כלום…
מלכה’לי מחשה, כאלו נסגרה נשמתה בקרבה על מסגר.
מהנעשׂה בקרב לבה פנימה אין יודע. האדם רואה לעינים. ולמראית-עין, הלוַאי שתרבינה כמותה בישׂראל. בת ישׂראל צנועה ומוכתרת בכל המעלות. חיורת היא יותר מדי – לוית-חן ליופי. עיניה מושפלות תמיד, ריסיה מכסים את עיניה בכל עת – ביישנית היא… ועוד חן-של-כלה עליה.
עברו ימי המשתה, ימים על ימים, ועוד דבריה מועטים. עונה הן או לאו, ועל-פי הרוב בתנועת ראש, – כך בראה היוצר… שתקנית היא וסייג לחכמה שתיקה. והעיקר, שלב בעלה טוב לה. יפת-תואר היא! וצנועה – טועמת ממה שנותנין לה, לוגמת ממה שמוזגין לה, מתלבשת במה שאומרין לה, ואינה עושׂה אף פסיעה קלה בלי חמותה וגיסותיה…
ובשבת, כשהיא צועדת בלוית-חן ובנחת אל עזרת-הנשים, עטופה סמוּט, ועגוּלי-אזניה מתנוצצים באור היום, וצוָארה הצחור מקושט בחרוזי פנינים – הנשים עומדות בשורה ולוחשות:
– בת-מלכה!
והיא, כאילו לא אליה מתכוונין. הפנים חיורים, העינים מושפלות… בלי פנוֹת לימין או לשׂמאל.
באה אל עזרת-הנשים, עומדת על יד השׂבכה, לוקחת את סידוּרה המכורך יפה, בעל הקצווֹת המוזהבות, פותחת באצבעותיה הארוכות את הווים, ושׂפתיה נעות, נעות…
ובכל ימות השבוע, ומדי ערב?
– איפה אַת רוצה לטייל היום, מלכה’לי?
אחת היא לה. היא תלך אל אשר ילכו.
הולכים אל ה“מקום”. חנויות של תכשיטין, בחלונות כל מיני עדיים. החמות והגיסות עומדות ומסתכלות… גם מלכה עומדת, אבל אינה מסתכלת… היא מבטת אל חלל-האויר…
ואומרים: למה לה תכשיטין? היא בעצמה אבן-יקרה!
ובכן מלבר – הכל כשורה, לפנים מן השורה. טהורה ובהירה כעין הבדולח! ומתברכין בה: מי יתן ותרבינה כמותה בישׂראל…
ובפנים?
בפנים, רבותי – התולעת…
בית-המזיגה, מנגינות, שיר ומחול… מכה התוף, הכנור מתגעגע…
והעיקר – בן האציל… הוא הקיר המבדיל בינה ובין עולמה בפראג…
משפילה היא את שמוּרות עיניה – בעזרת-הנשים, על יד השׂבכה, בשעת התפלה; או בערבי-שבתות, בשעת הדלקת הנרות; או במוצאי-שבת, כששׂפתותיה דובבות “אלהי אברהם”, ובכל עידן ועידן, ותיכף ומיד היא בעולם אחר, בעולם הדמיון… בבית-המזיגה היא, מחוללת במעגל… יוצאת ומתגנבת אל בן האציל, המחכה לה בין השׂיחים… דוהרת עמו על סוסו הלבן, ומגמאה שׂדה ויער…
נגש אליה האברך. נפשו קשורה בנפשה…
– מלכה’לי שלי…
ותיכף-ומיד היא סוגרת את עיניה, חובקת ונושקת…
אבל את מי חובקת היא ונושקת?
את בן האציל שבקרב נשמתה…
ומתחנן לפניה האברך. אל עיניה היפות כלתה נפשו: “פתחי לי, יונתי תמתי, את שערי גן-עדנך, את עיניך!” אינה רוצה בשום אופן. רוצה הוא לעמוד על דעתו, מתחיל להשתמט קצת מבין זרועותיה, אינה נותנת. הזרועות מחזיקות בו כצבתות… פחד פתאום נופל על האברך, והיא – דובבות שׂפתותיה:
– אצילי, נשרי…
והוא מתפתה. חושב הוא, שמאהבתה העזה היא קוראת לו: אציל ונשר… לישנא דכפר – לשון השׂדה. יהי כרצונה… את עיניה אינה פותחת, מחמת צניעות. מתוך בושה… עוד לא הסכינה…
וכך עוברים ימים ושנים. מלכה היא קנין בעלה האברך, אבל נשמתה מסורה לאחר, לבן האציל…
משל למה הדבר דומה? לתפוח שגדל על העץ, ולמראית עין – תפוח מזהיב, מזהיר באור החמה, תאוָה לעינים, וריחו כריח הבושׂם… אבל בתוכו פנימה? – את תוכו אוכלת התולעת…
חיים אחרים לגמרי נפלו בגורלה של אחותה הבכירה…
ו
עברו ימי-המשתה בפראג. יחיאל-מיכל עם שארית מטבעותיו שב הביתה, אל בית-המזיגה. והנה על גבול הכפר מונחים כלי-ביתו, ושומר עליהם אחד מעבדי הארמון.
– מה זאת?
– בבית-היין יושב יהודי אחר!
בזמן שהיה יחיאל-מיכאל בפראג, נזדמן יהודי מפראג אצל האציל, הציע הוספה. האציל הזקן אוטם אזנו משמוע, אבל הבן מפציר באביו: יחיאל-מיכאל כבר אכל דיוֹ, ישׂבע גם יהודי אחר… סוף כל סוף האציל נתפתּה, קבּל מעות וחתם ספר, שטח-חכירה…
רוצה יחיאל-מיכאל לרוץ אל האדון, אבל השומר חוסם את דרכו: אסור! חזקה עליו מצות האציל…
יחיאל-מיכאל מבקש, מפציר, רוצה לעבור בחזקה, אבל השומר מסיר רובה מעל שכמו.
– ירה תיָרה! כן ציוה האציל הצעיר!
והשומר הוא מכרו הטוב של יחיאל-מיכאל, אחד מבאי-ביתו, ועכשיו הוא מחזיק כנגדו את הרובה…
– אל תביאני, יחיאל-מיכאל, לידי שפיכת-דמים! אסור לעבור, בנפשי הוא!
כלה היא איפוא ונחרצה.
מעמיס יחיאל-מיכאל את כלי-ביתו על העגלה, שבא בה, ופונה אל כפר אחר, אל אציל אחר. פותח לו שם חנות קטנה של מכולת, של צרכי אוכל-נפש לאכרים ומיני סידקית… עוזב את החנות על-יד אשתו ובתו, והוא בעצמו שב על עקבו להתדיין עם הגראף התקיף ממנו – בערכאות, ועם משׂיג-גבולו היהודי – בבית-דין…
וכנ"ל: הלשון מהירה והדברים יגעים, ובפרט כשהכיס ריק… יצא יחיאל-מיכאל מן הערכאות וידיו על ראשו, והתחייב לשלם דמי המשפט, ובעניוֹ נתפס לכלא, לכפּר את הדמים… בדין-תורה עם המשׂיג-גבולו זכה, אבל המשׂיג-גבול אינו רוצה לקיים את הפסק. והרב מפראג, שהיה יכול לכוף למשמעת, נסתלק בינתים מן העולם… והעיר פראג נבוכה – בין מלכא למלכא, לא נקל למצוא ממלא-מקום לצדיק… וחזר יחיאל-מיכאל לביתו בפחי-נפש, דואב וחולה. ונפל למשכב. וכאשר נפל לא יסף קום. ואשתו, שנתאלמנה, לא האריכה ימים אחריו, ותמת גם היא, ונשארה נחמה’לי היתומה לבדה בחנות שהתרוקנה… וצעירי האכרים רוצים לצחק עמה, וכשאינה נשמעת להם, גוערים בה: חוצפה של יהודית קבצנית…
כתבה נחמה’לי מכתבים אל אחותה לפראג, אבל אחותה חיה בעולם הדמיון ואינה קוראת מכתבים…
וקמה האומללה נחמה’לי בלילה, ותקח פת חרבה צידה לדרך, ותאמר: אלכה לפראג, השם יתברך יורני את הדרך, ופה לא אשאר, כי בנפשי הוא. ותתחמק אל היער, ותאמר: אלין פה שארית הלילה, עד שתנץ החמה, ואשׂים לדרך פעמי… ומאימת החיות הרעות עלתה על ראש אילן ותסתתר בענפיו, ותאמר לנום קצת…
ועודה קוראת “שמע”, ואל אזניה הגיעה נבחת כלבים, והכלבים הולכים וקרבים. ותאמר בלבבה: אין זאת כי אם ציד האצילים בלילה, ותתכווץ ותתחבא בענפים ביותר. אבל הכלבים רצים וקרבים, וקול נבחתם הולך הלוך וחזק, וכבר הריחו בה, וכבר הם מדלגים ומקפצים סביב העץ… ואחריהם שני אצילים דוהרים על סוסים…
– מה שם על העץ?
– מי שם?
ובאין מענה – נחמה’לי התעלפה מפחד – עולים שניהם על העץ ומורידים אותה, ומסתכלים בה לאור הלבנה…
– יהודיה…
– אבל יפה מאד…
– צריך לרחצה…
– ולהלבישה בגדים נאים…
– עיניה עיני תכלת!
– חן של בת-מלכה…
ומתחילים תיכף להתקוטט. כל אחד מניח את ימינו על כתפה מצד אחד, כל אחד אומר: כולה שלי…
– אני עליתי ראשונה על העץ…
– כלבי הריח בה לראשונה…
– ישפוט האקדח!
– במרחק עשׂרים רגל…
והשכיבו את המתעלפת לארץ, והעמידו את הכלבים עליה לשמרה, והתרחקו מעט והכינו עצמם לקרב, ופתאם נמלכו:
– האם לא טוב מזה להפיל גורל?
– במטפחת?
– במטפחת!
– המוציא את הקשר יזכה בה?
– יזכה בה…
– וכן עשׂו; והאחד זכה בה, ויקחנה על סוסו, אל ארמונו. וכשהקיצה נחמה’לי בבוקר – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
ז
וכשהקיצה נחמה’לי בבוקר, בארמון, על ברכי האציל המחבק אותה והמנשק לה, ידעה את אשר נעשׂה לה, והבינה, שאין מנוס ומפלט עוד… ותתחנן לפני האציל, ואחר שאלה ממנו:
– את נפשי שמור! את נשמתי!… חשקה נפשך בגופי, ומה אני, ומה כוחי להצילו מידך, ואת מה אַציל עוד… אבל אל תגע בנשמתי לרעה, יהודיה אני, אל תעבירני על דתי…
גם על לבו של האציל לא עלה להעבירה על דתה. הלא לאשה לא יקחנה… תשאר באמונתה כאַוַת נפשה. אינה רוצה לאכול בשׂר טרפה, תאכל לחם, חלב וחמאה… פעם אחת ביקש להשׂביעה רצון והביא לה מן היריד בפראג סידוּר תפלה…
ותקח נחמה’לי את הסידוּר ביד רועדת למו פיה, אך לא נשקה אותו…
“שׂפתי טמאות… וגם ידי אינן כשרות להחזיק סידוּר” – והפילה אותו על השולחן…
והאציל מחריש ומשתאה לה…
וחיי נחמה אצל האציל הם ההפּוּך מחיי אחותה מלכה אצל בעלה בפראג… שתיהן מתהלכות בעינים מושפלות, שתיהן מתנועעות בעינים מושפלות כבעולם התוהו וחולמות בהקיץ. אבל בשעה שמלכה’לי מחטיאה את נשמתה בהרהורים רעים וגופה נקי, התיאשה נחמה’לי מגופה ושמרה את נפשה מכל רע.
נגש אליה האציל בחבתו, הוא אוחז בה, מחבק ומנשק אותה, ומבקש ממנה חבּוּק ונשוּק. היא עוצמת את עיניה ועושׂה את חפצו… ואת מי היא מחבקת ומנשקת? את אמה, עליה השלום… ילדה קטנה היא, על ברכי אמה, והאם מחבקת ומנשקת ומלמדת: “תורה צוה לנו”, אלהי אברהם"…
– אהביני, נחמה!
היא אוהבת! אוהבת היא את אמה בכל לב ונפש, נלחצת אליה… מתפללת עמה… אינה מוציאה את המלין מן השׂפה לחוץ, כי השׂפתים טמאות, אבל בפנים המלים רועדות… מזהירות הן בקרב נשמתה…
ח
מספר ימים קצוב לכל חי…
ולשתי האחיות לא נקצבו ימים רבים…
וכשנפרדו הנשמות מן הגוף, יצאה נשמת נחמה בטהרה, כיונה תמה, ותצא ותעף למעלה, למעלה… וכשהגיעה אל שערי השמים – חרדה, כי נפלה עליה אימת הדין… אך מדת-הרחמים התגלגלה עליה, שערי שמים נפתחו לה, ולדמעת האומללה נמצא מנחם…
ונשמת מלכה יצאה שחורה כעורב. ביקשה להניף כנף למעלה, ונפלה למטה ונזרקה לתוך כף-הקלע, ותעלם בחושך…
כי האלהים שופט לא למראית-עין…
לא כן בן-האדם:
הלוָיה נהדרה היתה למלכה בפראג… המונים-המונים נהרו אחרי מטתה, וספוֹד הספידוה, במיטב כספו שילם הבעל האלמן, ומצאה קבר במזרח בית-החיים, בחברת צנועות וצדקניות, ונפש עשׂו לה: מצבת אבן רמה וכבדה, ואותיות זהב מכריזות על שבחיה…
וכשהביא האציל את גוית נחמה’לי המתה, לא רצה איש מן החברה-קדישא והנושׂאים לגשת ולטפל בה. ובכסף האציל נטפלו לה שׂכירי יום; טיהרוה, הלקוה והשליכוה אל בור מאחורי הגדר… וגם שם לא מצאה מנוח ימים רבים…
לא עברה עשׂיריה בשנים, והעיר פראג התרחבה, והקיפה את בית-החיים. וצותה הממשלה להעביר את בית-החיים אל מקום אחר… המתה הקהלה, גזרה תעניות, נתנה שוחד, הגישה עצומות, והכל ללא הועיל. וסוף כל סוף הסיעו את המתים אל בית-חיים חדש…
וכשנפתחו הקברים, נמצאה גוית מלכה’לי שלמה, לא נגעה בה התולעת.
– אך זאת היא צדקת! – אמרו הקברנים והמלוים…
אבל בבורה של נחמה נמצאה אך הגולגולת, השאר כבר נאכל…
והגולגולת נזרקה בלי שום דרך-ארץ ביד קברן גס מתוך הבור, ומחוּלית הבור נשמטה ותתגלגל הלאה-הלאה מן העין, ואיש לא הרגיש בזה, ולא באה עוד לקבר ישׂראל…
נשמות אילמות
מאתיצחק ליבוש פרץ
הקדמה לנשמות אילמות: שני דרכים, שני משלים
מאתיצחק ליבוש פרץ
שני דרכים מובילים לשמו יתברך, שהוא נשמת העולם ותוכו של העולם.
דרך אחד הוא דרך המשׂכיל, שבשׂר-ודם מחדד את מוחו בתורה הקדושה ועולה למעלה; והדרך השני – דרך הלב, שבשׂר-ודם מיטהר בעבודת הבורא ועולה לגדולה בקדושתה.
המוּשׂכּל הראשון הוא שהדרך הסלולה היא דרך המוח, דרך התבונה. אדם הוגה בתורה הקדושה ומשׂיגה, והתורה הלא היא חוק ומשפט העולם. נמצא שהוא מכיר ומשׂיג את היצירה מן התוהו ובוהו, ובא לידי ידיעה על מה העולם עומד ומה שמחריב את העולם, וכיון שבא לידי השׂגה זו, הוא מקבל חלק בהנהגת העולם ונעשׂה, כביכול, לכל הפחות במקצת מן המקצת, שותף להקדוש-ברוך-הוא במעשׂי בראשית…
אבל אין הדין נותן, שלמדרגה זו אין אדם יכול להגיע גם בדרך הלב; אדם שכּוָנתו טהורה ולבו טוב, ובלבו יוקדת שלהבת אהבה אליו יתברך, אל בורא העולם, והוא עושׂה לילות כימים ועוסק במצוות ובמעשׂים טובים, ועולה ממנו ריחם הניחוח כריח קרבנות מעל גבי המזבח… בוַדאי אשרי וטוב לו!
ואשרי האיש, ההולך בשני הדרכים, הפותח לו את השער בשני מפתחות. אדם זוכה לשני שולחנות: מ"ט שערי בינה ואהבה רבה. אבל לאו כל אדם זוכה לשני מפתחות, ועל-כן אין השלמה בעולם, ואור וצל משמשים בערבוביה…
תלמידי-חכמים כולם דין, הולכים הם בדרך השׂכל, והשׂכל – דין. והם קנאים, נוקמים ונוטרים כנחש, ויכולים הם לשׂרוף בהבל פיהם את כל העולם כולו. כי מי יעמוד בדין? על-פי הדין אין העולם יכול להתקיים לפני המקום אפילו שעה אחת! העולם צריך לרחמים!
ומאידך גיסא, הל“ו צדיקים שבכל דור ודור, המוכנים ומזומנים לחיי העולם הבא, שבוַדאי הם עמודי-התווך, המחזיקים את הבנין, אלה הל”ו, אין אף אחד מהם, כידוע, גדול בתורה… לומדים הם פרק משניות, קוראים תהלים, מתפללים בכוָנה ויוצאים ידי חובתם…
אצלם העיקר הוא הלב; והלב מקור הרחמים, לב צדיק אמתי שופע רחמים גדולים בארץ לכל העולם כולו… ומעורר את מדת הרחמים, שהיא ראשית הסליחה! ואל יאמר איפוא עם-הארץ: “הן אני עץ יבש; אילן סרק אנכי, ואין עלי פירות וניצנים, מצוות ומעשׂים טובים, – ועל-כן נסתרה דרכי מה', בלי המאור שבתורה חושך ישופני, ועינו, כביכול, אינה רואה אותי באפלה… ועל-כן נשמתי אבלה, לבושה שחורים ועטופה שחורים… ואין אני יכול לשמר נפשי ולהצילה אפילו מדינו של גיהנום… הלא כך אמרו בפרקי אבות: ולא עם הארץ חסיד, ואיך יהיה כשר לפני המקום, מי שאינו הוגה בתורה ואינו יודע את המצוָה לקיימה, ואת החטא – לברוח ממנו כמטחוי קשת… עם-הארץ אינו מבחין בין טוב לרע”.
אין אלו טענות ודבּורים כל עיקר.
סוף-סוף, השם יתברך רואה ללב. ועל כן “כל ישׂראל יש להם חלק לעולם הבא” – למדנים ואינם-למדנים, והיודע אפילו אך “שמע ישׂראל”. ושערי תפלה אינם ננעלין גם לפני הבּוּר שאינו יודע אף פירוש המלות בסידור, או בספרו של בן ישי, וגם לפני הנשמות האילמות שאינן יכולות לדבּר אל המקום ולהתחנן לפני המקום…
הקדוש-ברוך-הוא אל רחום וחנון, וכשם שהאֵם כשהיא שומעת את הילד בוכה – מיניקה אותו ואינה מחכה עד שילמד לדבר וישאל בפירוש אחרי חלב אמו, כך הקדוש-ברוך-הוא יודע מה שאדם אילם רוצה, מה שהוא צריך, וממלא את חפצו ברחמים גדולים.
ואין הקב“ה מקפח שׂכר שום בריה, ואפילו מי שקיים מצוה בלי דעת שהיא מצוה, ואין הקב”ה מעניש בעד עבירה בשוגג, ועל אחת כמה וכמה בשעה שהשוגג חשב שהוא עושׂה מצוה.
ואצל השל"ה הקדוש מוצאים אנו בענין זה שני משלים יקרים מפז באמת.
משל ראשון הוא: משל למלך בשׂר-ודם שמלך על מדינה רחוקה, נבדלת ונפרשת תרפ"ט אלפים מילין משאר המדינות. ודתי זו המלכות היו שונות מדתות שאר המדינות. ובא יום אחד לפני המלך ההוא השׂר היושב ראשונה במלכות, והשתחוה לפניו אפים ארצה, והושיט לו פסק-דין שיחתום עליו המלך. בעצם ידו או בטבעת המלכות. לקח המלך את הפסק, הניחו על השולחן, ישב על כסא מלכותו, ונטל את הקולמוס… מנהגו של עולם, שהמלך מאמין בשׂרי מלכותו, ובפרט בהיושב ראשונה במלכות, וכבר רצה לחתום על הכתב, בהיותו בטוח, שלא יגישו לפניו עולה.
אך ראִיה חדה היתה לו למלך, וכשהוא עושׂה את התּיוּג הראשון, התחלתה של חתימת המלך, עינו תופסת את הנאמר בכתב: “חייב מיתה” – “מורד במלכות”. ונזדעזע המלך, והניח מידו את הקולמוס ושאל בתמיהה:
– את מי ועל מה דן הבית-דין-צדק שלי בעונש חמור כזה?
ויען השׂר היושב ראשונה במלכות:
– אדוני המלך! המורד במלכות הזה לא היה כורע ומשתחווה לפני שׂרי מלכותך, והתהלך במקומות המצודה שנאסר להציג עליהם כף-רגל – על חומות המבצר דרך; וגם לפני בית-הנשק עבר, על-יד אוצרות אבק-השׂרפה, ומקטרתו בפיו; לא נזהר מאש. ושם, כידוע להוד מלכותך, כתוב שחור על גבי לבן על קורת השער להזהר באש… מזה נוכח הבית-דין-צדק של הוד מלכותך, שהנידון אינו נוהג כבוד במלך, לפי שאינו חולק כבוד לשׂרי המלך; שהוא גם-כן מרגל, שבא לראות את ערוַת הארץ ולגלות מצפוני מבצרי מלכותך, וזמם עוד לשלוח יד בבית-הנשק, להבעיר אוצרות אבק-השׂרפה ולהעלותם באש…
– ואת כל זה – הוסיף השׂר – עשׂה בפרהסיה לעיני השמש ובפני עם ועדה, כאילו מלכותך הפקר ואין כאן לא מלך ולא מלוכה! ואפשר עוד, שעשׂה כל זה בזדון, להרעים את הוד מלכותך.
ויאמר המלך בלבו: אולי משוגע האיש? – ואת השׂר שאל:
– ומה טען אותו האיש לפני הבית-דין? האם דעתו צלולה, הדבּר דברים של טעם?
והשׂר עונה: מי יודע? אותו האיש בא ממרחקים, מארץ זרה, ולשונו זרה… את לשוננו איננו שומע, והבית-דין אינו מבין את לשונו, ואין מליץ בינותיהם.
– אם כן – אמר המלך – נעשׂה עוול במשפט. אותו האיש שוגג הוא… הגע בעצמך, אותו האיש נכרי הוא, מארץ רחוקה בא, ומעודו לא ראה את בגדי-השׂרד שלנו, ואיך יכול להבדיל בין אדם פשוט ושׂרי המלכות. אין לו אף ידיעה כל-שהיא מתכנית המבצר, כספר החתום היא לו האזהרה על גבי שער הנשק, ואתם חושבים, שרצה להעלותו באש? כמדומה לי, שאותו האיש ביקש בתכלית הפשטות להתבודד, לעשׂות חשבון-הנפש, ויצא את העיר, ועבר במשגה אל מקומות האסורים… ולא נזהר מאש בעברו על-יד בית-הנשק.
המלך מהפך בזכות הנאשם, והשׂר היושב ראשונה במלכות נכלם וכובש את פניו בקרקע ומחשה… והמלך קרע את הפסק-דין ויקם ויצו: מהר, היושב ראשונה במלכות, רוץ אל בית-האסורים, התר את האזיקים ואת הזר יגלחו וירחצו ויסוכו אותו בשמן המור, וילבישוהו מלבושי יקר ושלם תשלם לו מאוצר המלך צער, רפּוי, שבת ובושת, ושלחהו אל ארצו, אל מגמת חפצו… ואולם אם יש את נפשו להשאר פה במלכותי יבוא לפני ואני בעצמי אשתדל ללמדו את לשוננו ולמסור לו את חוקי המלכות לשמירה ולזכרון…
ועשׂה הבית-דין חקירה ודרישה שנית, ומצא הבית-דין שהמלך צדק ומשפטו משפט אמת.
ואם אצל מלך בשׂר-ודם כך, על אחת כמה וכמה אצל מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, שאינו צריך לחקירה ולדרישה, שלבו של בשׂר-ודם גלוי ופרושׂ לפניו כשׂלמה.
ועל כן יתירה הוא עושׂה: מצרף רבון העולמים את העבירה, שעם-הארץ עושׂה לשם מצוָה, לחשבון המצווֹת.
ועל זה נאמר המשל השני של השל"ה הקדוש; גם כן משל למלך, ויפה מן הקודם.
באחת המדינות היה מלך, ואותו המלך לא היה רגזן וקפדן כדרך המלכים, אלא מלך טוב ומיטיב ורב חסד, מלך יוצא מן הכלל. ויהי היום ונצרך אותו המלך לאש. רצה, למשל, להדליק את מקטרתו. ואמר המלך: אש! כלומר רוצה הוא שיביאו לו אש.
ובאותו מעמד היה אחד מרואי פני המלך, משׂריו עושׂי רצונו, שׂר בעל אזנים כבדות, קצת חרש, רחמנא ליצלן, מחמת מחלה שעברה עליו, ואולי נולד כך. ונדמה לאותו השׂר, שהמלך מצווה להביא לו מים. וזה היה מתקבל על הדעת, לפי שהיה המעשׂה ביער, בשלהי דקייטא, בשעת ציד, והחום גדל מאד. ולא שהה השׂר ורץ להביא מים.
במקום הציד לא היו מים, אבל דבר-מלכות הוא! וירץ השׂר שלושה ימים ושלושה לילות. לא ישן, לא אכל ולא שתה עד שהגיע אל באר. אבל על הבאר חונים כּדוּר שודדים מזוינים. ורע מזה שהגזלנים הללו היו גם מכשפים גדולים, ושדים ומזיקים עוזרים על ידיהם, ואינם נותנים לשום בן-אדם לגשת אל הבאר. אבל אותו השׂר היה בעל בטחון גדול ומאמין בכוח המלך, והזכיר את שמו באמונה ובטחון ובכוח גדול, ונזדעזעו השדים והלילין וברחו. השׂתער השׂר תיכף ומיד על הגזלנים בחרבו השלופה והקשה, והתנפל עליהם בחום התלהבות של אהבתו אל המלך… ושעות רבות עשׂה השׂר מלחמה עם הגזלנים, וסוף כל סוף הכה אותם מכה רבה והניס את השאר. ולא נשתהה אף לרגע לחבוש את פצעיו, שפצעוהו הגזלנים במלחמה, ותיכף ומיד דלה כד מים חיים, ובעצמו לא שתה, אף-על-פי שדבקה לשונו לחכו, כי איך ישתה הוא והמלך צמא, ורץ כשהוא שותת דם אל אוהל המלך, וקרא בשׂמחה רבה ובהתלהבות גדולה: הא לך, מלך רם ונשׂא, מים!
אך יתר השׂרים, ששמעו מפורש יוצא מפי המלך: “אש”, ולא מים, התחילו שׂוחקים ומלגלגים על השׂר החרש. ואחד מהם, איש רע-מזג מעודו, קרא בקול רם, שהשׂר מלגלג על המלך. המלך ציוָה “אש” והוא הביא מים, ואחת דתו להמית.
אך מה עשׂה המלך? קודם כל קרע את כתפות-השׂרד מעל השׂר המקטרג, ואת רביד-הזהב מעל צוארו יחד עם כל אותות-הכבוד שנשׂא על חזהו, וגזר עליו גרוּש מן המדינה.
ושנית ציוָה להבהיל תיכף ומיד את הרופאים, שנפזרו ביער, לרפּא את פצעי השׂר הנאמן. השׂרים נחפזו למלאות רצונו, והמלך קם בכבודו ובעצמו מכסאו ויגש אל השׂר הנאמן, שנפל לפניו אפים ארצה, והרימו ונשקו על ראשו.
וידבר באזני השׂרים לאמר: למען לא יבוא שׂרי הנאמן יותר לידי טעות על ידי אזנו הכבדה, ושׂרי האחרים לא יכשלו עוד בפיהם, הנני מנַשׂא את כסא שׂרי הנאמן מעל לכסאות שאר שׂרי המלוכה, ישב קרוב מכולם על-יד כסאי, וישמע מפורש את כל היוצא מפי.
זה הוא המשל השני.
ועל אחת כמה וכמה – מוסיף השל“ה הקדוש – על אחת כמה וכמה מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, שאינו זקוק לא לאש ולא למים, ולעמו ישׂראל נתן את תרי”ג המצוות לא להנאת עצמו, חלילה, אלא לזכּוֹת בהן את ישׂראל, שיהיו מקבלים מידו שׂכר ולא מתנת חנם; שלא יחורו פניהם של זרע אברהם, יצחק ויעקב, שׂונאי מתנות… קל-וחומר, שמלך מלכי המלכים גומל חסד, וטעות כזו מתן שׂכרה בצדה.
וליתר ברור הענין רוצה אני לספר לכם איזה מעשׂיות של נשמות אילמות שהגיעו למדרגה גבוהה, מאד גבוהה.
פסוקי דזמרא או יוחנן שואב-המים וה"אורח-חיים"
מאתיצחק ליבוש פרץ
א. קודם המעשׂה
…ומה שאספר לכם עכשיו, קבלה הוא בידי מאבי זקני ז“ל, שזכה להיות יוצא ונכנס אצל ה”אורח-חיים“, זצ”ל, ושמע את המעשׂה מפיו הקדוש בעצמו.
והנה מה שקרה קודם המעשׂה:
בבוקר יום אחד, אחר תפלת שחרית וקודם פת-שחרית, יושב לו ה“אורח-חיים” בבית-מדרשו הקטן, סמוך לדירתו, ומעיין, כמנהגו, בספר. לא נגש עוד איש אל האלהים; ובקירוב מקום יושבים הדיינים ומשׂוחחים בדברי תורה בעלמא. יושבים אחריהם בחורים ואברכים מתלמידי הישיבה של ה“אורח-חיים”. זה חוזר על הסוגיא מאתמול, זה מתקן את עצמו לסוגיא של היום ועובר על המהרש"א, השלישי לומד בפני עצמו, מה שקורין “לייענין”, וכדומה… הם יושבים, ומן החוץ נשמע קול השמש קורא: צדקה תציל ממות! ואחריו קשקוש הקופסה…
הכּול יודעים פשר הדבר: חולה היה יוחנן שואב-המים. המומחה אמר תיכף, שהוא צריך לרחמים, ואחר-כך הטעים: לרחמים גדולים… בבוקר הקישו היום אך שתי פעמים…
אבל ראה זה פלא: פני ה“אורח-חיים” נשתנו! סגר את הספר, עמד, ציוה ליתן לו את מקלו, את הספּוֹדיק"ל שלו; הוא הולך ללוות את המת…
וכש“אורח-חיים” הולך, הולכים אחריו הדיינים, תלמידי הישיבה… רואים אנשי השוק, מי ומי ההולכים אחרי המטה, וסוגרים את חנויותיהם ונספחים אל הלויה… מציץ אחד מן החלון בבית-המדרש הגדול ורואה את הכבוּדה, מודיע לפנים והכל מפסיקים ממשנתם והולכים… סופו של דבר: הולכת כל העיר – זקן וטף.
הולכים ותמהים…
המנוח היה יהודי פשוט בתכלית הפשטות…
אמת, היה מתפלל ותיקין… ומה בכך?
אחר מנחה ומעריב, בלילות חול, היה בא לבית-המדרש, וכדיו מלאים, והשקה את הלומדים הצמאים; – שואבים אחרים עושׂים גם כן כמותו…
היה נהנה מיגיע כפיו, לא נהנה ממתנת בשׂר-ודם… אבל כמה נהנים מיגיע-כפיהם יש בשוק!
היה חבר בחברת תהלים…
אבל ה“עברי” שלו – מריה דאברהם! פעם אחת נכשל ב“וחלקלקות” ופרץ כל העולם בצחוק, עד שה“אורח-חיים”, שהיה באותו מעמד, גער בהם בנזיפה והשתיקם…
ה“אורח-חיים” הולך ומלווה, הולך ומלווה; משוק לשוק, מרחוב לרחוב, הוא יוצא אחר המטה את העיר… ובחוץ לעיר הדרך חלָקה והרוח טורד. הנה בית-החיים. ה“אורח-חיים” עוזב עם הנושׂאים בהעברת השער. הולך אל ה“טהרה”… ושב עם המטה אל הקבר, מסייע בהורדה, לוקח אחר-כך מגרפה מיד קברן ושופך עפר… ממתין עד שיגמרו את הקדיש ועונה “אמן”!…
ההלויה היתה ביום חמישי. ביום הששי אין פנאי – מכינים את עצמם לכבוד שבת, מרחץ. אחר ההקזה בעלי-בתים מתכנסים ושותים במסבת מרעים כוס שכר להשיב נפש… שבת היא שבת…
ברוך המקום – מוצאי שבת!
אבי זקני מבדיל בחפזון ואומר “ויתן לך” בחפזון, מבהיל לתת לו את הספּוֹדי“ק והטיזלי”ק של חול, והולך אל המרא דאתרא… אין זה פשוט, צריך להתחקות על שורש הענין. ולא בגפו בא. בחוץ נספחו אליו עוד בעלי-בתים ואילו לומדים.
באו. ה“אורח-חיים” גומר את ה“ויתן לך”. אחר כך: “שבוע טוב, רבי”, – “שבוע טוב, שנה טובה – שבו, רבותי”. ישבו. הרבנית מגישה מיני מתיקה ופורשת; כבוּדה בת מלך, וגומר… ומשום דרך-ארץ לא נגשו תיכף אל עצם השאלה. פתחו בעניני קהלה, עברו אחר-כך אל שאלת עגונה, שהיתה אז מנסרת בעולם הלומדים, ומענין לענין – הלא סוף כל דבר מיתה – התגלגלה השׂיחה על השמש דחברא-קדישא, שנפטר, לפני כמה שבועות, מן העולם, כמעט בחצי ימיו! ואחר-כך – אל יוחנן השואב, ואל ההלויה…
וה“אורח-חיים”, שהיה מחייך קצת בכל זמן השׂיחה, לפי שידע לאן פניהם מועדות, אומר להם בכובד-ראש:
– ליהוי ידוע לכם, רבותי, שלאותו יוחנן השואב היה חוש מיוחד…
מתפלאים.
– אותו יוחנן האיש ידע להבחין בין לומדי תורה לשמה ושלא לשמה. ה“אורח-חיים” לא חונן בחוש כזה.
משתאים.
– ועוד זאת, רבותי: כשהגיעה השעה, שעת סכנה ועת לעשׂות כנגד המזיקין, פעל אותו האיש יוחנן יתר הרבה מאד בקרדומו מן ה“אורח-חיים” בכוָנתו וּביחוּדיו…
– שעת סכנה, כנגד המזיקין – רבי, לא שמענו בלתי היום…
– לפי שהיה הדבר בסוד, לפי שהבטחתי ב“הן צדק” שכל ימי חייו ישאר הדבר בהעלם מוחלט… עוד שלישי היה באותו מעמד, השמש של הבית-דין-צדק, המנוח, והוא נתן תקיעת-כף… אף-על-פי שלא ראה הרבה, לפי שהוא נשאר כשומר בחוץ, ואנחנו שנינו נכנסנו לפנים…
– אבל עכשיו – נאנח ה“אורח-חיים” – כשהאיש יוחנן איננו, פטור אני מ“הן צדקי”, ואם רוצים אתם, אספר לכם…
ועושׂים אוזן כאפרכסת.
ב. ש"ץ, שואב-מים ופרוש
– והתחלת המעשׂה – פותח ה“אורח-חיים” את ספּוּרו – כעשׂרים וחמש שנה קודם לזה… אך נקראתי אחר כבוד לשבת בקהלתכם…
אף-על-פי שהיה לי בית-המדרש הקטן סמוך לדירתי, אמרתי בלבי: אלכה בין-הערבים אל בית-המדרש הגדול לראות בבני העיר, איך הם עוסקים בתורה, איך הם מתפללים.
ולא התחרטתי על זה. הרבה ראיתי בערב הראשון. הרבה ראיתי ונתתי אל לבי…
ראשית ראיתי והנה איש יהודי, למראית עין, פשוט, כמעט גס, נגש להתפלל לפני העמוד. ויהי לי הדבר לפלא:
– מי הוא זה?
אומרים לי:
– יוסל דבושה’ס, איש תם וישר…
ואותו יוסל בעלה של דבושה, מתחיל להתפלל במרוצה, פחז כמים.
ואמרתי בלבי: מוכנים לבעל-בית זה גריסים שמנים בביתו והוא נחפז לסעודתו.
וביקש להקיש בעמוד, לגעור בהש“ץ, אבל מתון הוא ה”אורח-חיים" מטבעו, ובין כך וכך הלא אוזן מלין תבחן, ומדומה לו שבקולו של הש"ץ מתגלגלות דמעות. המלות נזרקות מפיו כחצים, אבל הן הולכות ונכנסות אל הלב, ומשך ידו מלדפוק.
וכשהגיעה שעת שמונה-עשׂרה, ופנה ה“אורח-חיים” אל הקיר, ראה והנה כתובת גיר על הכותל:
“הבחור יחיאל בן דבושה לרפואה שלימה”…
הוברר לו, שחשד רגע בכשרים. שהש"ץ נחפז לבנו המתהפך בחליוֹ, ונהנה שלא הקיש בחפזו.
וכשהגיע ל“רפאנו ה' ונרפא” התכוון בכל עוז אל הבחור יחיאל בן דבושה… וראה שתפלתו שגורה בפיו, ואמנם עוד בלילה ההוא אותו הבחור הזיע. עבר המשבר בשלום…
– עכשיו הוא אברך… חתנו של השוחט שלנו… בן תורה…
אחר-כך, כשנגמרה התפלה והקדיש דרבנן, התחילה חלוקת הנרות. עמד השמש אצל ארונו ונתן נרות לכל פושט יד. והלומדים, לוקחי הנרות, מרובים.
ולקח איש נרו ושב אל מקומו, אל עמודו וספרו… והחברה ש“ס ישבה לה על השולחן הגדול. ויושבים הם צפופים, ספּוֹדי”ק בספּוֹדי"ק נוגע…
והנרות מהבהבים בחללו של בית-המדרש ככוכבים מתנוצצים מתוך הליל. ונהנה ה“אורח-חיים” הנאה מרובה.
– ככוכבים בלילות – אמר – ויהי רצון שישקיף הקב"ה ברצון אל מאורותינו, כשם שאנחנו משקיפים ברצון על נרותיו, שהוא מעלה בלילות…
והשמש, שסגר את הארון, נגש אל ה“אורח-חיים” וישאל:
– איזה ספר רוצה הרב?
והוא ענה:
– מועד.
שאלת חכם נשאל אז בהלכות מועד, והתעסק בה. והכרך “מועד” עמד בארון שמעל השולחן של החברה ש“ס, והשמש היה זקן, והוצרך לעלות בסולם. נגש אליו אברך וביקש לעלות תחתיו, והשמש אינו רוצה. וה”אורח-חיים" התחרט לאחר זמן. ובינתים, הוא פונה כה וכה ורואה, והנה שואב מים (אחר כך אמרו לו, ששמו יוחנן) חוזר על הלומדים בכדו ומשקה את הצמאים. ומתנהג הוא באופן נאה מאד. אינו רוצה בבטוּל תורה, וכשנגש אל עמוד, עומד הוא מחשה ומחכה עד שירגיש בו הלומד ויפשוט יד אל הספל… השואב מגיש, הלומד מקבל ומברך, השואב עונה “אמן” בכוָנה, הלומד שותה ומשיב אחר-כך את הספל, והשואב עובר בדממה אל עמוד אחר… וה“אורח-חיים” מביט אחריו…
והנה נגש השואב אל קיר המזרח, אל עמוד אחד, שישב עליו בחור או אברך חיור מאד, שהתנועע על הספר הפתוח בעינים סגורות למחצה…
וראה זה פלא: השואב נגש ונרתע לאחוריו, נגש ונרתע לאחוריו, כאלו נהדף על ידי איזה כוח נסתר מן העמוד…
והתפלא ה“אורח-חיים” מאד.
וה“אורח-חיים” יש לו ראיה חדה מאד. מעיף הוא עינו על הספר הפתוח, ורואה ציורים. “עץ-החיים” הוא, ציורי הספירות.
– אין זאת – אמר ה“אורח-חיים” בלבו – כי אם קדושת הקבלה הודפת את השואב לאחור… אינו יכול לעמוד במחיצתו של ה“עץ חיים” ושל הלומד בו… ונכמרו רחמיו על המסכן, הרוצה לעשׂות מצוָה ואינו יכול…
בינתים הביא לו השמש את הכרך “מועד”…
– מי הוא החיור הלומד שם?
– הפרוש שלנו – עונה השמש במהירות קצת – ומפרש:
– מקובל, יושב בתענית כל ימיו ומתבודד. גָר הוא בחורבה שמאחורי העיר… וכשהוא רואה שה“אורח-חיים” מקשיב לדבריו, הוא מוסיף בלחש:
– דברים נפלאים מספרים… העובר ושב שומע בלילות קולות שונים ומשונים יוצאים מן החורבה… נגונים וזמירות… משמעות – –
אבל ה“אורח-חיים” כבר חדל משמוע. עיניו ראו עוד דבר פלא:
הפרוש הרגיש בשואב, הרים את גבות עיניו, הושיט יד אל הספל… אבל השואב כבר פרש ממנו, ושואב אחר בא, ונגש בלי מעצור אל עמודו של הפרוש, והושיט לו את הספל, והפרוש שותה בצמאון… וזה השואב למראית עין גס מן הראשון…
ה“אורח-חיים” משתאה.
ועולה על לבו, אולי השואב שׂונא לפרוש, שׂנאת עם-הארץ לתלמיד-חכם, והשׂנאה היא שהדפה אותו לאחור… מי יודע?
הענין צריך חקירה ודרישה…
אבל יש, ברוך-השם, לה“אורח-חיים” ענינים אחרים לענות בהם, והוא שוכח…
עד שבא היום ונזכר.
ג. יום-כפּוּר קטן. תהלים. ספּוּרו של יוחנן…
אותו היום ערב ראש-חודש היה.
דרכו של ה“אורח-חיים” לומר בערב ראש-חודש יום-כפור קטן בבית-הכנסת.
ובאותו ערב ראש-חודש, על-פי מקרה או לא על-פי מקרה, וה“אורח-חיים” הקדים לבוא. וכשבא היה עוד בית-הכנסת ריק מאדם. מתבונן הוא כה וכה ורואה צפרים עפות בהמון בעד האשנב הפתוח מלמעלה. מחנה יוצא, מחנה בא… ועל העמוד, במעמקים, עומד לו יוחנן השואב וקורא פסוקי דזמרא. עובר עליו ה“אורח-חיים” – ולא הרגיש בו, ולא זז. פורש ה“אורח-חיים” והולך למקומו, מקשיב הוא ומאזין לה“עברי” שלו, וקשה לו להתאפק מחיוך, אבל הוא מתגבר על תשוקתו, ומרים את עיניו במקרה אל הספון, ששם מצוירים כלי-הזמר של דוד… וראה זה פלא: כמדומה לו שהמלין המשובשות היוצאות מפי יוחנן השואב מתנשׂאות ועולות למעלה אל הספון, ומנגנות כל אחת בכלי-זמר אחר, והכלים, בנגוֹע בם המלין, מתעוררים ועונים בקול, כל כלי-זמר בקולו המיוחד לו… הנה קול החליל, קול העוגב, קול התוף…
והקול קול דממה דקה… לא אזניו, אך נשמתו בקרבו שומעת, ואותם הצפרים והעופות הבאים מן החוץ, כמדומה לו, שהם רצים אל הכלים, חוטפים את הקולות, ועפים במרוץ החוצה, ובאים אחרים וחוטפים, ונסים ועולים למעלה, למעלה בהמון צפצופים…
אך הנה בא “העולם”, השואב נשתתק ופינה את מקומו להש"ץ…
כששב ה“אורח-חיים” לביתו, פנה אל הרבנית בשאלתו:
– מי מביא אלינו מים?
הרבנית צוחקת:
– גם זה עסק שלך?
– כשאני שואל, ודאי אני צריך לדעת.
הלכה הרבנית אל המטבח ושבה משם עם תשובה ברורה:
– איש מישׂראל ושמו יוחנן…
– כשיביא אותו יוחנן מים, יאמרו לו שיבוא אלי, יש לי אליו דבר…
והוא הולך לחדרו.
תמהה הרבנית, אבל הרב דבּר ומי ישיבנו. ולא עברה שעה קלה ולאזני ה“אורח-חיים”, שהתעסק בחדרו באיזו סוגיא, הגיע קול שעול קל.
יוחנן השואב בא.
– שב, ידידי…
אינו רוצה.
– אני מצווה…
ישב לו יוחנן בקצה ספסל, וה“אורח-חיים” אינו גורע עינו מעיניו ואומר:
– יוחנן, שמעתי את אמירת התהלים שלך…
נאנח יוחנן:
– הלואי שאזכה לומר “עברי” כדבעי…
ונאמרו הדברים בפשטות גמורה כל כך, עד שה“אורח-חיים” חשב שטעה, שהטריח אותו בכדי.
אבל בינתים נזכר המעשׂה עם הפרוש.
– הגד נא לי, יוחנן, מה טינא יש בלבך על הפרוש.
ויוחנן מחשה, מבולבל, כנראה.
– לפי שאינך רוצה להושיט לו את הספל בעברך…
יוחנן מחשה, וה“אורח-חיים” שונה ומשלש את שאלתו.
– הגד נא לי את האמת!
– איני יכול, רבי… סוד הוא…
– וכשאצווה?
– לא תהא לי ברירה…
– אם כן, אני גוזר!
והלבינו פני יוחנן השואב כסיד, ומשׂפתיו הרועדות מתחילות להתמלט מלין.
– ליהוי ידוע לך, רבי, שחוננתי מאת השם יתברך בחוש הריח המיוחד במינו…
– דהיינו?
– מכיר אני בתלמידי-חכמים, ומבחין בין הלומד תורה לשמה, שתוכו כברוֹ, ובין אחר שאין תורתו אלא תיפלות, רחמנא ליצלן…
– היאך אתה מבחין?
– איני יודע; אני בעצמי בור וגס, רבי! אני שומע ואיני מבין מה שאני שומע, איני יודע פירוש המלות… נכספה וגם כלתה נפשי להבין, ואיני מבין… אבל מיום שעמדתי על דעתי, וביקשתי לעבוד את הבורא יתברך, ולא היתה לי עצה ודרך אחרת כי אם לשמש תלמידי-חכמים במים, היתה תפלתי שגורה בפי: רבונו-של-עולם, יהי רצון שלא אכשל בתלמיד-חכם שאינו הגון… פעם אחת, שעת-הכושר היתה, שעת-רצון, ונשמעה התפלה… ומאותו היום פועל חוש הריח שלי…
– באיזה אופן?
– איני יודע, רבי, אבל ריח התורה עולה באפי… ושונים הם הריחות למיניהם… יש לומד, וריח תורתו כריח הלחם החם, שאך יצא מן התנור… ויש לומד, וריח התורה שלו כריח השׂדה, או כריח התפוח…
– והפרוש, מה ריח תורתו?
החשה מעט יוחנן ואחר-כך אמר:
– ריח של זפת!
ה“אורח-חיים” תוהה, אין הדבר מתקבל על הדעת, היתכן?
ויוחנן אומר:
– ואולי מוטב שכבוד תורתו יהא יודע… הלא מרא דאתרא הוא… רועה את הצאן… וכשתגיע השעה, ויהיה לו צורך ביוחנן השואב, יצו ויעמוד לפניו…
והוא מבקש רשות. ה“אורח-חיים” נבוך, מנענע בראשו, והוא יוצא…
– הדבר צריך חקירה ודרישה – אומר ה“אורח-חיים” בלבו…
ושוכח…
עסקי קהלה, עסקי ישיבה, שאלות ותשובות מכל אפסי ארץ…
הלא “אורח-חיים” הוא…
ד. גוף המעשׂה
ופעם אחת נזכר אחר תפלת המעריב בבית-המדרש הקטן שלו, והלך אל בית-המדרש הגדול לנסות את הדבר.
הלומדים יושבים כבר אל עמודיהם, ה“אורח-חיים” עובר. והעיף עין אל ספרו של הפרוש.
– בקבלה מעשׂית הוא עוסק!
עבר על עמודו, התכוון בעברו ונגע באצבעו בעמוד – אינו מרגיש כלום!
וחלשה עליו דעתו. שואב-מים מרגיש, והוא אינו מרגיש? כלום אפשר הדבר?
הולך ה“אורח-חיים” תפוּשׂ-מחשבה אל מקומו, יושב ופותח ספר – אין לבו פנוי ללמוד. סגר את הספר ושב הביתה לאכול פת-ערבית; אין לו תיאבון לאכילה: נטל את ידיו, אכל כזית לשם ברכת המזון, בירך ופרש אל חדרו. מרגיש הוא שאין דעתו צלולה. ואולי איננו בקו-הבריאות.
– מה דעתך, רבנית?
הרבנית עושׂה לו חמין עם סממנים. שתה, התחיל קורא שמע ועלה על מטתו.
התהפך על משכבו כשעה חדא, עד שתקפה עליו שנתו. אך נרדם וראה חלום.
אביו, זצ"ל, עומד על מטתו.
– אתה ישן – אמר ברוגז – ובקהלתך תבעֵרה!
קפץ ממטתו, ובעינים עצומות עוד למחצה רץ אל החלון. ואמנם, בפאת השמים, מאותה החורבה שמאחורי העיר, שגר בה, לפי שאמר השמש, הפרוש, מתפרצת להבה בתוך עשן מיתמר ועולה למעלה…
– אש בחורבה!
ומתוך העשן יוצאות לשונות אש ומשׂתרעות על פני העיר. ולשון-אש אחת משתרבבת כנחש ומגיעה ומלחכת את גגו של בית-הכנסת, והשניה אוכלת את גגו של בית-המדרש הגדול… ועוד לשונות משׂתרעות על פני גגות שאר הבתים.
כשעה קלה עמד המראה ונעלם.
נדעכה האש בחושך.
ומובטח ה“אורח-חיים” שאין זה חלום של דברים בטלים. העֵד העיד בו אביו, זכר צדיק לברכה, שבקהלתו תבערה, ואת התבערה ראה לא בחלום כי אם בהקיץ. דברים בגו, התרָאה, איזו סכנה נשקפת, ועת לעשׂות כנגד הסכנה…
אבל איזו סכנה ומה לעשׂות אינו יודע.
ופתאום נזכר מה שאמר לו יוחנן השואב: כשיצטרך אליו, ישלח אחריו…
לא בכדי אמר…
ונטל ה“אורח-חיים” את ידיו בלאט, לבל יעורר את הרבנית, ולבש את בגדיו, ועבר על בהונות רגליו אל חדרו של הבית-דין-צדק, ששם ישן על הספסל שמש הבית-דין-צדק, ונגש אליו ויעוררנו:
– האינך יודע את דירתו של יוחנן השואב?
השמש מבולבל משנתו וממשמע אוזנו. מה לו להרב וליוחנן השואב בחצות הלילה? אין זאת, כי חולם הוא. וצריך היה ה“אורח-חיים” לשנות ולשלש לו את שאלתו, עד שהבין סוף-כל-סוף את מבוקשו וענה:
– כן, רבי, אני יודע.
– אם כן, לך עמי…
ויצאו, ובלי פנס, ומגששים בחושך, עד שבאו אל הבית שדר בו יוחנן.
– פה! – עמד השמש.
– הקישה בחלון!
אבל באותו הרגע נפתחה דלת הבית, ויוחנן השואב יצא:
– רבי, המתנתי לבואך, הגיעה השעה לכבות האש…
רואה ה“אורח-חיים”, שהוא יודע… ובאותו הרגע נבקעו מלמעלה עבי הענן, ולאור של קו מתפרץ ראה ה“אורח-חיים” בידו של יוחנן גרזן.
– גרזן?
– גם זה יועיל ביום עברה…
מנין ליוחנן פסוק זה? אבל אין פנאי למחשבות.
– נלך, רבי!
– נלך…
והלכו אל החורבה…
עוד טרם נגשו, ומרחוק רואים הם והנה אד מתנשׂא על פני החורבה, ואל אפם עולה מן האד ריח חזק של זפת…
– ריח תורתו של הפרוש! – נזכר ה“אורח-חיים”.
הם נגשים וריח חזק התנשׂא, עד עצירת נשימה…
– חזק! – קרא יוחנן השואב, לעצמו או לאחרים.
– חזק! – עונה ה“אורח-חיים”.
הנה החורבה.
ומן החורבה בוקעים ועולים קולות מקולות שונים, קול שׂמחה וקול שׂשׂון, קול נשים עליזות… ומן החרכים בוקעות ויוצאות קרני אורה…
ונפל פחד החורבה על השמש, ברכיו כושלות.
– אחוז בכנף אזורי! – קרא אליו ה“אורח-חיים” ואל תּחָת. אך השמש כבר נפל מלוא קומתו ארצה.
רוצה ה“אורח-חיים” להקימו, אך יוחנן השואב קורא:
– רבי, אין פנאי!
– אבל איך נמצא את הדלת?
– הולך אני בכוח חוש הריח שלי… הנה הפתח… נבוא…
– ומה נעשׂה?
– יעשׂה – עונה יוחנן – כל אחד את שלו…
באו, והנה מחול-משׂחקים!
מבול של אור… גולגלות של מתים בספון ובכתלים, ובחורי העינים והפיות – להבות אש. ומנגנים עומדים מן הצד; המנגנים שחורים והכלים שחורים… ומתוך הכלים יוצאים הקולות, כרוכים בלהבות אש, ובתווך – נשים ערומות, משתובבות ומחוללות בעגול, סביב-סביב במעגל, ורגליהן היחפות והמהירות רגלי עזים, והן מזמרות ומשוררות, ומעיניהן נזרקים גחלי אש, ומפיותיהן – קולות להבה…
ובדחן בראש המנגנים צוֹוח ככרוכיה:
– שבת! שבת!
ומכיש כף על כף.
ובתוך המעגל – מחול הכלה… הפרוש רוקד עם לילית, אוחזים בקצות מטפחת לבנה ומחוללים. והוא מזמר: בואי, כלה! בואי, כלה! ומושך במטפחת מזה, והיא צוחקת ומושכת, כאלו אינה רוצה, לצד שכנגדה…
והבדחן מכיש כף על כף, קורא: שבת! שבת! וקולו כקולות הכלים הולכים הלוך וגבור, הלוך והשתובב, והרקוד כולו כאילו הוא עולה בסערה… והפרוש עז-הנפש מושך בכל עוז, עוד משיכה ולילית תפול על צוָארו…
אך באותו הרגע הרגישו באורחים זרים…
פלצות-פתאום!
מהומה ומבוכה, רעש וחרוּק שינַים… התפּזר המעגל, רצים אל הזרים, חפצים להתנפל עליהם, לקרעם כדג, שורקים בחרון כנחשים, נוהמים כזאבים…
– יעשׂה כל אחד את שלו – נזכר ה“אורח-חיים”.
והתכוון למה שהתכוון, ועשׂה את יחוּדיו ועצר בעד המתנפלים, ואינם יכולים לבוא בד' אמות שלו… עומדים על הגבול של הד' אמות בידים נטויות ורגל אחת נשׂואה, ונושמים בזעמם, מבלי יכולת לשנות את עמדתם.
– לעזרה! לעזרה! – נשמע פתאום קולה של לילית.
ונעשׂה רעש גדול בחוץ, סערה קמה והסתערה על החורבה, אך מכתליה היא נזרקת לאחור. רועדת החורבה כולה, אלפי צעקות בתוך הסערה – ואל החורבה אין חודר…
וה“אורח-חיים” מוסיף ומתכוון, וחלל החורבה מתמלא שמות והשבעות והם מכים את העולם השחור אחור… התכנסו בקרן-זוית, ומתכוצים שם, ומצטמצמים, ונחנקים בלי נשימה.
אך לילית עודנה בתווך, בזרועה היא תומכת את הפרוש ובקולה הנחר עודנה צועקת:
– לעזרה! לעזרה! יבוא כל הגיהנם!
אז הניף יוחנן את קרדומו, התכוון אל ראשה של לילית וזרקו בכוח, ונבקעה לילית מראשה ועד כפות רגליה.
והפרוש נפל…
* * *
שקטו הרוחות, נעלמו המראות, הכלים נפלו מן הספּוּן ומן הכתלים והתפוצצו, הנרות כבו, – ובריאה שחורה, בעלת כנפים שחורות, התנשׂאה מבין בתריה של לילית ותשׂא את הפרוש מן האדמה, ותעף אתו ונעלמה אתו בעד חור החלון…
ובעד אותו החור התחיל בוקע קו של שחרית…
ה. סוף דבר
– כך, כך, רבותי – מסיים ה“אורח-חיים”.
הכל נעשׂה בסוד. גם הרבנית לא הרגישה בצאתי ובבואי…
השמש נפל למשכב, וכאשר נפל לא קם עוד ממשכבו… וגם רוחו לא שבה אליו במשך כל ימי מחלתו… עד רגעי הגסיסה. אז נקראתי אליו. נגה עליו קצת אור והתוַדה…
והפרוש נעלם.
אמרו: שיצא לקיים חובת גלות…
יהי כדבריהם…
עתה יודעים אתם, רבותי, באיזה חוש חונן המנוח, יוחנן האיש. ומה שעשׂה בקרדומו, יהודי פשוט בקרדום פשוט…
וכשהלך לעלמא דקשוט, מי, סבורים אתם, יצא לקראתו?
דוד המלך, עליו-השלום, וכנורו בידו…
והיה כנגן המנגן ונפתחו שערי גן-עדן…
כך גילו לי בחלומי…
כך גמר ה“אורח-חיים” את ספורו.
שמע ישראל
מאתיצחק ליבוש פרץ
ויהי היום, ובבוקר לא עבות אחד נראה בטוֹמאשוֹב העיירה, שעל גבול גליציה, בחור עני. ואותו הבחור מצניע לכת ונחבא, ואינו נראה אלא לפרקים, כשהוא בא לבקש אוכל.
מילא, כל הפושט יד…
וכיון שהבחור ההוא אינו מבקש פרוטות ואינו לוקח שום מאכל, אלא פת חרבה – בודאי שאין בודקים למזונות.
אבל זר ומשונה הבחור. עינים לו והן כאילו צופות למרחקים, ואינן רואות את הנעשׂה בד' אמות שלהן. וכן האזנים, עושׂה הוא בתנוך אזנו כמו שעושׂין בעפעפי העינים, כאילו הוא חש וקולט תמיד קולות וצלילים ממרחקים… אף-על-פי שהדממה בעיירה כדממה קודם תקיעת שופר.
ומשום שהוא צופה ומאזין למרחוק, הוא נרעש כשפונים אליו בדבּוּר קל, ונחרד כאילו הרגיזוהו משנתו בעולם אחר…
וכשהוא שומע ועונה, אינו משיב אלא בתכלית הקצור: “הן” או “לאו”.
וכשצריך לענות יותר, הוא מתבלבל תיכף, ונאחז באיזה סבך. מצחו מזיע, עיניו נחרדות, וסוף-סוף הוא משתתק.
וכשרוצה איזה בעל-בית להשתמש בו לשם שליחות, הבחור נשמע לו; הוא הולך אחרי הצו, אבל אינו ממלאו לעולם. נעלם הוא לאיזה ימים ושב, ודברים בפיו – מעולם התוהו… ולא מחמת עצלות, חס ושלום, אלא מתוך הרהורים והזיה, רחמנא ליצלן…
– היית במקום פלוני?
– הן…
– ואותו האיש מצאת…
– רק היום…
– ועד היום?
עד היום – התבלבל מאד. בדרך הלוכו פגש עכבר… ואותו העכבר היה מצפצף. ובלי ספק תעה ולא מצא דרך. אחר-כך קראו לו ממרום… איזו צפור קראה לו, חזר לאחוריו, וכדומה, ואל מקום שליחותו בא היום…
ואת האיש מצא וזה אמר לו… אך מה שאמר לו כבר נשכח, או שלא הבין מלכתחילה. הפכפך הבחור, ומחייך הוא בתמימות ומבקש סליחה, ופושט את ידו הצנומה:
– פת לחם…
במשך כל הזמן לא אכל מאומה.
-------
בעיירה בלי מסחר ועסקים, בימות-החמה, ימים ארוכים של בטלה, – יושבים להם בעלי-הבתים בחלונותיהם, מביטים החוצה ומפהקים… ושוב נושׂאים עיניהם אל השוק, אולי ירחם, ויקרה דבר-מה, ויהי ענין לענות בו ולהמלט מן השעמום.
ביום כזה, יושב לו בעל-הבית מן הפקחים אצל חלונו, ורואה והנה בחור עני זר. הוא קורא לו. יגש אליו אותו הבחור! כבר תפשׂ והוציא להורג את כל הזבובים… יחקור וידרוש עתה אותו הבחור, הן חדש הוא, מקרוב בא…
– סור נא אל ביתי, בחור!
הבחור אינו רוצה, מנענע לאות סרוּב את ראשו מימין לשׂמאל.
– משום מה אינך רוצה?
– כך!
בעל-הבית מחייך. אִנה ה' לידו מציאה כשרה. אם הבחור אינו רוצה לבוא אליו, יצא הוא אל הבחור.
יצא בעל-הבית, וישב על המפתן וחייך. התחיל לחקור את הבחור.
– מה שמך, בחור?
– מה שמי? – חוזר הבחור על השאלה – מה שמי? כמדומה לי: אברהם!
– אינך יודע בוַדאי?
– בוַדאי… האיך אפשר לדעת בוַדאי… איני יודע בוַדאי… אפשר אברהם, אפשר שם אחר…
– ושם-משפחתך?
הבחור אינו מבין מה זה שם-משפחה! איזה צורך לאדם בשם-משפחה? האם לכל אדם יש שם-משפחה?
– וַדאי. כמה “אברהם” יש בעולם, יכולים להחליף…
– ומה בכך? כל אברהם – אברהם!
– ובנו של מי אתה, בחור?
– בנו של אבא.
– ומה שם אביך?
– אבא.
– ואיה מקום מגוריו של אביך?
– במקום מגוריו של אבא שלך!
והבחור מרים את אצבעו למעלה.
“כפתור ופרח” – מחייך בעל-הבית, ומוסיף ושואל:
– ואב אחר אין לך?
– חס ושלום!
– ואֵם יש לך?
– לאיזה צורך?
בעל-הבית מתגלגל מתוך צחוק.
– מותר ללכת? – מבקש הבחור רשות.
אך עוד דברים לבעל-הבית.
– תיכף, תיכף… ומאין אתה, חכם שלי?
– מן הכפר!
– מה שמו, והיכן הוא הכפר?
זאת אינו יודע!
– אבל רחוק מכאן?
הוא הלך, הלך, הלך…
וכך הוא חוזר על ה“הלך”, עד ששׂפתיו מתייגעות והוא מקצר ומסיים:
– ועוד הלכתי…
– כמה ימים וכמה לילות?
לא ענה.
בעל-הבית חושב רגע ושואל:
– ולהתפלל אתה יודע?
– להת-פלל?
ומוכרח בעל-הבית להסביר לו את פירוש המלה. ואחרי תשעה קבין של שׂיחה טורדת, מתחיל הבחור לשער:
– לשׂוּח עם אבא?
– כן, כן! – שׂמח בעל-הבית ועיניו מתרטבות מצחוק.
הוא יודע “שמע ישׂראל”.
– מי לימד אותך?
ומספר הבחור בגמגומים ודלוגים רבים, שהלך מן הכפר אל העיר, דרך היער, ופגע בו ביער זקן מופלג אחד, ואותו הזקן אמר לו מי הוא “אבא”, וכיצד מסיחין עם אבא, כלומר – לימד אותו “שמע ישׂראל”… ובאמת אינו מבין פירושן של המלות בלשון אבא, אבל אותו הזקן אמר לו, שיש לאבא מזה נחת-רוח…
– ואימתי אתה קורא את ה“שמע”?
– פעמַים בכל יום… אני קורא ומנגן…
– מנגן? על איזה כלי?
בהיותו בכפר היה מנגן בעשׂבים, בגבעולי-הסוּף, אחרי-כן למד לעשׂות חליל מעץ. בכאן, בעיר, נתנו לו מתנה: חליל של חמר… ובחליל זה הוא מחלל ב“שמע”…
– ואם היו נותנים לך כנור?
פני הבחור כלהבים, עיניו מתיזות רשפים, ולשונו נעשׂית פתאום בת-חורין.
– כנור, הה, לוּ נתנו לי כנור! כלתה נפשי לכנור, נפשי חשקה בכנור. כנור כזה שיש להמנגנים בעיר… ביחוד אותו הכנור הגדול, זה שנושׂאים על רצועה של עור על הגב – – –
– טוב מאד… יתכן, שיוּתן לך מין כנור כזה, אבל הראה נא, אם אתה יודע לנגן, במה כוחך גדול…
והבחור מוציא מחיקו חליל-חמר ומחלל…
הוא מחלל, וראה זה פלא: קול ברמה נשמע, מחנות צפרים נראו, והן מצפצפות מצפצפות, כאלו הן עונות לחלילו של הבחור. והבחור הרגיש בהן תיכף ומיד, ונשׂא עיניו אליהן בחללו, מתוך בת-צחוק נעימה, – הוא מכיר אותן…
ובעל-הבית, שלא ראה ולא הרגיש בנעשׂה באויר, אוטם את אזניו וקורא:
– רב! רב!
הבחור מחזיר את חלילו לתוך חיקו, אבל לקול החליל יצאה גם בעלת-הבית, ואחריה – המשרתת. שני זוגות צעירים נגשו אל החלונות והציצו, ובעל-הבית רוצה להתפאר בפניהם בחכמתו ובחדודיו, והוא מוסיף ושואל:
– ובמה בחור, היית מתפרנס ביער?
– בפטריות!
הוא, מבחין, לפחות, בין רעות לטובות בפטריות.
– וקודם לזה בכפר?
– מכל אשר נתנו לי!
– מי היה נותן לך?
– האכּר, האכּרה, גם הכומר והמוזג…
– ומה היו נותנים לך?
והבחור ענה בתמימות, – היו נותנים לו כרוּב, תבשיל חם, גם בשׂר גם לחם, אלא שהוא היה אוכל אך את הלחם, מאכלים אחרים היה נוטל וזורק לצפרים.
– ומשום מה רק לחם?
הוא אוהב אך ורק את הלחם… מאכלים אחרים הוא מתעב…
גם אותו הזקן ביער שאלו מה הוא אוכל. וכשהגיד לו שאינו אוכל אלא לחם בלבד, שׂמח הזקן, ואמר שהוא אוהבו בגלל זה; ובגלל זה לימדהו לדבר עם אבא, – ואת הזקן כל-כך אוהב, כל-כך אוהב… וגם את ה“שמע” הוא קורא בכוָנה גדולה, משום שכך ציוה הזקן…
ובעל-הבית אינו נותן לו עוד ללכת, ושואל:
– ואלמלי היה מצווה אותך הזקן לגנוב?
היה גונב.
– לגזול?
היה גוזל.
אלא שלא יצווה עליו כזאת, – איש טוב הוא, אותו זקן.
– אבל אילו היה בא ומצווה עליך, למשל, לשפוך דם, לרצוח נפש?
היה עושׂה…
– ולא היית מתיירא מפני אבא?
– משום מה יהא ירא מפניו?
– מפני ענשו.
הפעם נראתה בת-צחוק על-פני הבחור:
– מהתל אתה בי, בעל-הבית; אבא אינו עונש!
בינתים דפקו לתפלת מנחה, ובעל-הבית קם ומיהר אל בית-המדרש, להתפאר בין מנחה למעריב באזני המתפללים, איך חקר ודרש את הבחור.
-------
דבר זה עלול היה, כמובן, להיות ענין לענות בו לכל העיירה כולה, אלמלא מעשׂה אחר שאירע.
לקהלה היתה מקהלת מנגנים, קאפּעל“ע בלע”ז: שני כנורים, חליל, אבוב, מצלתים, מה שקורין בוֹמציקצא“ק, וכדי שתהא הקאפּעל”ע שלימה, היה, כנהוג, גם בטנון. קאפּעל“ע עניה, מנגנת בשׂמחות וחתונות של יהודים, מאספת קצת מעות בפורים וחנוכה, ופעמים, כשהיו המנגנים האחרים בהסביבה, עסוקים, היו מזמינים אותה גם למשתה של פריצים פחותים. בחריפות יתירה בנגינה, מעצמו מובן, קאפּעל”ע זו לא הצטיינה…
ואירע מעשׂה: בימות החורף, הקאַפּעל“ע חוזרת לפנות בוקר ממשתה של “פריץ”. והקאפּעל”ע מבוסמת קצת… לאכול כדבעי – אסור, אכלו כזית מלחמם… אבל לשתות – שתוּ… והולך “העולם” מפוזר, זה מזמזם, זה הומה, זה מקלל; הבטנונר, שכליוֹ כבד ביותר, נגרר אחריהם לאטו, בשלג, כל עוד רוח בו, – איש זקן היה וחלוש. קורא הוא לחבריו הצועדים לפניו ומתחנן, שלא ימהרו כל-כך ושלא יעזבוהו לבדו – ואין שומע. ומפוזרים הם, כאמור, זה בכה וזה בכה. בינתים מתחילים לריב זה עם זה, מתחילים לקלל זה את זה, לרגל סכסוך בחשבון. כאמור, מבוסמים… בינתים האויר משתנה; ושלג חדש בא בסערה. ה“עולם” נושׂא את רגליו ופוסע פסיעות גסות; פג קצת היין ומתחילים רצים. באו אל העיר, וממהר איש איש לביתו, ונופל כהרוג על מטתו, – אולם שנתם לא ארכה עליהם. הבטנונר לא שב, זוגתו רצה ועוברת על בתי המנגנים בזעקת שבר, מושכת אותם מעל מטותיהם: היכן בעלי? היכן בעלי?
שכורים עוד מיין ואחוזי שנה, מתנערים הם בקושי ומתחילים להבין בקושי מה שמדברים אליהם. וכשהבינו, אימה חשכה נפלה עליהם, קפצו ורצו חוץ לעיר לבקש את הבטנונר. ובשׂדה אין דרך ואין משעול, תכריכים לבנים וחלקים – שלג רענן, רך ותמים, צא ומצא היכן מוטל הבטנונר – –
ושבים הם כלעומת שיצאו. עוד תקוה אחת, אפשר התחכם הבטנונר וסר אל אחד הכפרים.
יום הולך ויום בא, הקור הוקל, השלג נמס במקצת… יום הששי בא, הולכים לכבוד שבת את המרחץ, שואלים זה לזה על הבטנונר – אין יודע חדשות. ופתאום קרון של אכר בא ונצב בטבור השוק, ובקרון – הבטנונר הקפוא… מיהרו ונטלו את הבר-מינן וקברוהו. לפני הדלקת הנרות… גזירה, שמא יוָדע לפקידים ויצווּ לנתחו. וכמעט שהגיעו לידי חלול שבת. למחרת, האלמנה מעכבת את הקריאה, – חמשה “תולעים” פעוטים השאיר לה הבטנונר. במוצאי-שבת מתאספים לאספה, קוראים למנגנים… לקהל אין שום מוצא לכסף, ועצתו שתסתפק המקהלה בלי בטנון, ושׂכרוֹ יתנו לאלמנה; טוענים הכלי-זמרים: אי אפשר! קאפּעל“ע בלי בטנון לאו שמה קאפּעל”ע; – בשׂמחות של יהודים אפשר אולי, אם יצווה הקהל לצאת ידי חובת כלי-זמרים בלי בטנון, אולם “פריץ” בלי בּטנון לא ישׂא רגלו למחול… טוען הרב, שלקיים נפש מישׂראל שווה יתר הרבה מקאפּעל"ע וממחולו של פריץ; טוענים הכליזמרים, שהרב, במחילה מכבודו, בטלן בעניני נגינה… וקם רעש: שקצים!
בין כה וכה, והחוקר והדורש שלנו, אותו בעל-בית, שכל-כך התחכם לחקור את הבחור, קם והקיש על גבי השולחן:
– הסו, רבותי!
הוא מצא עצה. בחור יש בעיר, שנפשו חשקה בבטנון, והוא יודע ודאי לנגן… יעמדו וישׂיאו בחור זה לאלמנה, ויהיה הזאב שׂבע גם הכבשׂ שלם, – והקהל יצא ידי חובתו!
אפשר שנאמרו הדברים לשם בדיחה בלבד, אולם הקהל והרב מצד אחד והמנגנים מצד שני אחזו בעצה זו, כאחוז הטובע בקרש; האלמנה גם היא הסכימה לכך, והבחור אברהם גם כן, ועוד באותו חודש הועמדה החופה…
ובהיסח-הדעת עברו לידי הבחור אברהם אשה וחמשה ילדים ובטנון עם קשת.
עם אשתו הוא חי בשלום: הביתה אינו בא; לן הוא בחוץ לפני הפתח; כל היום הוא סובב בשוק או מחוץ לעיר מתבודד לנפשו; חוץ מיום שיש איזו שׂמחה בעיירה או משתה אצל פריץ, והוא מנגן שם.
כשהוא רעב, הוא בא, מקיש בחלון. מוציאה לו אשתו פת לחם, והוא נעלם עד אשר ירעב שנית… השכנות שואלות את ה“בטנונרית” לשלום-הבית, והיא שׂוחקת: מאושרת היא בבנות! למה צריכה אשה זקנה? הוא אינו אוכל ואינו שותה ואינו מדבר אליה; חשבונות עם הקאפּעל"ע עושׂה היא, את חלק הריוח מוסרים לידה… ומה היא חסרה עוד?
ולאברהם’ל, כנראה, גם כן לא חסר מאומה. בתחלה ניחרו בו המנגנים, טענו שאינו מכוון אל הנגון; שהבטנון שבידו מנגן בפני עצמו… הם פוסקים כבר מנגינתם, ואברהם’ל עודנו עושׂה את שלו בתכלית השלימות, כאילו הוא משתתף בקאפּעל"ע אחרת, המנגנת באיזה מקום במרחק, ושאין איש שומע אותה, אלא הוא בלבד. אבל במשך הימים הסכינו עמו… אצל “פריץ” ידעו כבר מה לעשׂות: כשבא הנגון לידי גמר, אחד מחבריו תופס בקשתו של הבטנון ועוצר בעדה, – ובחתונות של יהודים נותנים לו בכונה להמשיך את נגונו, והעולם מתפקע מתוך צחוק; הנאספים צוחקים, ובפרט המסובין בשעת הסעודה הגדולה!
והקהל ודאי שהפיק רצון מעם אברהם’ל. הוא שותק תמיד. אינו צועק ומחרף ומקלל כחבריו. בשעת מחול הוא פונה עם בטנונו אל הקיר, וגבו אל המחוללות… ובשום אופן אינו טועם במשתה חתונה: פתו בסלו… ואין רואה אפילו אימתי הוא אוכל. והעיקר, בכל ימות השנה אפשר לצאת בו ידי חובת קורא לבית-הכנסת.
הא כיצד?
מנהג היה בידו של אברהם’ל זה, ששתי פעמים ביום ערב ובוקר הוא אומר “שמע ישׂראל” ומנגן על הבטנון. בבוקר כשזרחה החמה, ולעת ערב כשהחמה שקעה… ועוד הוא מנגן “חצות”… בבוקר ובערב היה מקיים מצוה זו מחוץ לעיר, על יד הנהר על האחו, ובחצות לילה בשוק. וקולות בטנונו היו משתפכים בדומית הליל וחודרים דרך שערים ודלתות ותריסין את הבתים, אל תוך הלבבות… ורצוּפים הקולות תמימות עמוקה ומלבבת, וכל מי שפּטיש השמש לא העירו, מתנער לקול הבטנון: בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה… ויהודים קופצים מעל משכבם וקמים לעבודת הבורא, מדליקים נרות ורצים ל“חצות”.
הפריצים עוזבים בשעת מחול את רעיותיהם וקופצים בזעם אל אברהם’ל, שלא התכוון אל המנגינה, ומורטים פאותיו; הנאספים אל משתה של יהודים מתבדחים ומלעיגים לאברהם’ל, אבל המתנער לקול בטנונו לעבודת הבורא מתלונן:
– המסכן… תם, ואיזה דבר צפון במנגינתו התמה…
ועוד אומרים:
– נשמה אילמת…. רוצה לדבּר עם בוראו ובפיו אין לשון…
-------
מעשׂה, ובטוֹמאשוֹב היתה חתונה גדולה, חתונה שאין כמותה אלא פעם ביובל!
אטו מלתא זוטרתא היא! הפרנס-חודש מלובלין התחתן עם הרב מקראקא, וטוֹמאשוֹב – באמצע הדרך!
רוצה הפרנס מלובלין להנות את הרב מקראקא בשׂמחת חתונה – למען ידע עם מי התחַתן!
מצווה הוא להוציא מן המרתף חבית של דינרי זהב להוצאות החתונה; שׂוכר ושולח לטומאשוב מלצרים, להכין הכל כיד המלך – כיאות לגביר בתוך אחיו ולפרנס-חודש מלובלין, שזכה להתחתן את הרב מקראקא!
באים המלצרים מלובלין לטומאשוב ומבקשים קודם כל מקום מרוּוח לחתונה: אורחים מלובלין יבואו, אורחים מקראקא ואורחי המקום, עדת טומאשוב! ובכן – גבירים, בעלי בתים, מיוחסים, למדנים, רבנים יושבים על כס-הדין…
ושלוש קאפּע“לות תהיינה מנגנות: הקאפּעל”ע מלובלין, הקאפּעל“ע מקראקא, והקאפּעל”ע מטומאשוב, שאינה רוצה לוַתר על זכותה בעד כל הון דעלמא!
ובקצה העיר, כמעט מחוצה לה, עומד דיר גדול, שמייבּשים בו בימות החורף עצים. עתה הדיר ריק, העצים – על גדות הווייכסיל, מוכנים לשוט לדאנציג… נפלו המלצרים על המציאה ושׂכרו על חשבון הגביר את הדיר הגדול כתיבתו של נח, מצאו צייר וצייר אותה מבפנים בכל מיני ציורים נאים, וקישטו אותה, כסוכה, בכל יריעות יקרות, והעמידו שולחנות מן קצה התיבה אל הקצה, לגברים לחוד ולנשים לחוד, ועל הקירות תלו פנסים של נייר וקנים. רחבות – בשביל ארבעים מנינים נפש. ומבואות – לנשים לחוד, למלצרים לחוד, מבוא מיוחד למנגנים, ושער גדול באמצע לקרואים הנכבדים, ועל-גבו מצויר כתר תורה, לכבוד הרב מקראקא ואורחים אחרים…
והגיע התור, הוא יום החופה, ואורחים באים ובאים, בעלי הבתים בעיר מביאים את האורחים בצל קורתם בכבוד גדול. מפנים לפניהם את מבחר חדריהם… וכשהגיעה השעה המוצלחת, והתכנסו אחר החופה לסעודה הגדולה, וכשנדלקו הנרות בפמוטות שעל השולחנות ובפנסי-הנייר והקנים שעל-גבי הקירות, והתנוצצו עגילי הנשים, השביסים ובתי-הנפש – נמלא הדיר אורה, ועל הכל אור התורה – הלומדים, מלובלין ומקראקא, ולומדי טומאשוב באמצע… והרב מקראקא בראש.
הולכת שורה של מלצרים, נושׂאים קערות גדולות מלאות דגים, מצלצלים כלי-כסף, ומשתפך כל זה לתוך זמזומן העליז של הנשים אצל השולחן, – ועל-גבי ההמולה צפה שׂיחה בעניני תורה אצל שולחנו של הרב מקראקא – ופותחים הכליזמרים בנגון עליז… שלוש קאפּע"לות הומות רועשות, מרב חדוָה רוטטות להבות הנרות על-גבי השולחנות ועל-גבי הכתלים מסביב. נשען הרב מקראקא במשענת הכסא ופניו מפיקים נחת, – מבין גדול היה בנגינה…
ומן הפרייליכ“ס עוברות הקאפּע”לות לווֹלאַ“ך. עברו באין מרגיש, כשׂוחים על פני מים, – ווֹלאַ”ך נוהר, שוטף – כנור קראקאי מנגן, מדבר דבּוּרים, פותח חדרי לבב ונשפך אל תוכם… ושלוש קאפּע“לות מלווֹת אותו בנחת וברוך… ודומה, נחל שוטף, נהר הווייכסיל השתפך, והוא מתנדנד בנחת, והומה ורוטט לכבוד החתן והכלה ולכבוד הרב מקראקא ושאר האורחים היקרים, וצפור-פלאים מרחפת על פני המים ומנגנת נגוּן מתוק, מלא חן וחנינה, וקול הכנור – “יעלה” חרישית, ועוד “יעלה”, זו אחר זו; והנה עליה – קולות עליזים, שׂמחים, צוהלים – ושוב ירידה ל”יעלה" – אמנם, יום שׂמחה ושׂשׂון הוא היום, אבל שכינתא בגלותא! ושוב תרועת שׂשׂון: בכל זאת חתונה כזו, קבּוּץ של לומדים כזה, והרב מקראקא בראש (את הנגוּן חבּר החזן מלובלין…), והקאפּעל"ע נסחפת עם הזרם, הכלים רועשים, הקולות עולים מעלה-מעלה, מטפסים מתוך חדוָה ממדרגה למדרגה…
ולפתע פתאום נפסק הכל, כאילו פקעו לפתע פתאום כל הנימין, נאלמו דום כל הכלים – דממה, ובתוך הדממה: בּוּ, בּוּ, בּוּהה… קול הבטנון, אברהם’ל לבדו מנגן. כל העינים נישׂאו אליו, נתּלוּ על גבו – הס, אין מעיף עפעף, וידו של אברהם’ל מנהגת בקשת!
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
זאת עשׂו הכלי-זמרים במתכוון, לשׂמח בזה את הקהל…
אבל הדבר לא עלה בידם…
-------
עומדים הם ומצפים, שיפרוץ העולם בשׂחוק, אך העולם מביט באברהם’ל ומעביר עיניו על הרב מקראקא; במעמדו אין צוחקין, הפנים מתקמטים, השׂפתים מתעווֹת, השׂחוק מתפוצץ לרסיסים בתוך העינים, אבל עוצרים את הצחוק בכל מאמצי כוח, הרב מקראקא מחשה! הרב מקראקא יושב נשען על כסאו, השטריימי"ל על משענת הכסא, גבותיו מורדות על עיניו – האם אינו מנמנם, הרב מקראקא?
והבטנון עושׂה את שלו…
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
מה זאת?
ופתאום הכל מעבירים עיניהם מעל הרב מקראקא אל הדלת התיכונית, משם נשמע רעש, קול צעדים נשמע, מלצרים ממהרים לפתוח, קוראים בבהלה:
– לא, לא; סעודת עניים תהיה בפני עצמה…
מתחילים להבין: עניים רוצים להכנס. הרב מקראקא פוקח את עיניו ורוצה לומר דבר מה, מן הסתם, שיתנו להכנס, מעצמו מובן…
אבל באותו רגע נראה בפתח איש זקן בספּודיקי"ל קרוע, זקנו ופאותיו הלבנות פרועות, – מחזיר-על-הפתחים בתוך שאר חבריו; אבל עינים לו, והעינים מישירות ומפיקות חכמת-מלכים, ותנועת ידו כתנועת יד מלך – ונבהלו המלצרים ונרתעו לאחוריהם… רמז בתנועת יד ופינו לו דרך, והזקן הלבוש בגדי קובץ-על-יד, בעל העינים והתנועות של מלך, נכנס, ואחריו חברת עניים כמותו, והוא בא לאמצע הדיר ונצב, מאחוריו כל חברת הקבצנים – והקרואים נדהמים ומחרישים, הרב מקראקא גם כן, ואברהם’ל אינו מרגיש ועושׂה את שלו, גבו הכפוף, רואים, רועד, ידו מנהלת את הקשת אילך ואילך, והבטנון מתאנח:
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
-------
והמלך הזקן לבוש-הטלאים פותח את פיו – האורחים מתכופפים על-גבי השולחן מלפנים, משולחנות אחרים קופצים, א בלאט, בלי רעש, על בהונות הרגלים – העינים נמשכות אל פי הזקן, כמו על-ידי כשפים, נשׂואות אל שׂפתיו –
והזקן קורא:
– חצות! – ומוסיף אחרי דומיה קלה:
– הרב מקראקא, – אברהם’ל מנגן “חצות”… אין אתה מאמין, הרב מקראקא, הלא אזניך פקוחות, הט אותן ושמע! זוכה אתה לשמוע, כיצד אברהם’ל מנגן לחצות! בשביל זה השתלשל הדבר שתתחתן עם הפרנס מלובלין, שתהא טוֹמאשוֹב באמצע הדרך… ואתה תשמע, ובזכותך ישמעו כל המסובין… איש לפי מדרגתו… אתה הנך מבין בנגינה…
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה – מנגן לו אברהם’ל את נגונו – והעולם מחריש ותוהה, כאילו שלטו בו כשפים, והזקן מרים יד ימינו ורומז לספון, נבקע הספון ונפתח – חציו לימין חציו לשׂמאל, כ“כנפי” הסוכה…
ונגלו השמים, שמים בהירים וזרועי כוכבים. ומעל לגג הדיר הפתוח שטה לה הלבנה בנחת… בנעימות שטה לה ועוברת… היא אך עברה, והזקן רומז בידו השמימה – וגם הם נפתחים. חצי שער לימין וחצי שער לשׂמאל… ושוטף במרומים שפע של אור, אור אלהים רוטט, ומתוך האויר השוטף, הרועד, נשמע קול נגינה וזמרה. הפמליא של מעלה אומרת “חצות”, מלאכים משוררים, מרננים, מלאכים – מנגנים. ובפי כולם נגון אחד, ואל הנגון ההוא מכוון בטנונו של אברהם’ל, מרחף הוא ועולה אל עולם הזמרה, אל האויר המתנועע והמתנשׂא והרועד במרומים – –
ונרעש העולם ונפחד…
-------
ושוב רמז הזקן למעלה, וננעלו שערי השמים, נפסק קול הזמרה, כוכבים שטים ונוצצים מתוך רטט, כאילו מתוך נחת-רוח טמירה ועצובה – – –
ורמז עוד, ושני חצאי הגג יורדים זה לזה ומתלכדים, וסוגרים את התיבה…
הנאספים – משתוממים, עוצרים נשימת אפם, ואברהם אינו מרגיש בכל זה – הוא עושׂה את שלו, והבטנון את שלו:
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
ופתאום והבטנון עם הקשת נפלו מידי אברהם’ל, והוא קם, פנה כלפי הקהל, התחיל “שמע ישׂראל”, ובקול הנגינה ממרומים… והתעלף –
הזקן תפס בו. ולמלצרים ניתן צו:
– שׂאוהו אל בית-ההקדש!
מילאו אחרי הצו.
– הרב מקראקא, – אומר הזקן, לאחר שנשׂאו את אברהם’ל – לא למשתה-חתונה באת, כי אם להלוָית-המת. אברהם’ל נתבקש לפמליא של מעלה, בטנון נעדר שם…
ונעלם יחד עם בני-לויתו…
--------
וכך הוָה.
למחרת היום נפטר אברהם’ל בבית-המדרש, והרב מקראקא וכל האורחים ליווּ אותו אל בית-העולם.
אומרים, שאותו זקן היה ר' ליב שרה’ס…
הדבר מתקבל על הלב!
נסים על הים
מאתיצחק ליבוש פרץ
במדינת הולנד, בבית חומר שפל ורעוע, גר לו על חוף הים יהודי דייג ושמו “סַטיה”… יתכן, על שם אחד מאבותיו “סעדיה”, אך הוא אינו יודע מזה מאומה. בכלל אינו יודע על דבר יהדותו ולא כלום. דייג הוא ודייגים היו אבות אבותיו. את נפשו מסר להים. ומשפחתו משפחה יהודית אחת בין משפחות הגויים. מה הוא יודע? הוא שולה דגים, אשתו סורגת מכמרות ועושׂה בבית, הילדים מתגוללים בחול, מצחקים ומחפשׂים ענבּר. כשסַטיה על הים, וסערה קמה, והיא בנפשו, אינו יודע, לא הוא, השרוי פנים אל פנים עם הסכנה, ולא אשתו העניה הסוערת בבית, גם לקרוא “שמע”. סטיה מביט למרום בתפלת דומיה. גם הוא מן הנשמות האילמות. ואשתו בבית מכה בקדקדה וצועקת, או מביטה בזעם עצור אל הים ואל גליו, או אל השמים הקודרים והזועפים, והילדים שהשתטחו על פני החול קוראים: סאנטא מאריא! סאנטא מאריא! מאריא הקדושה!
ומנין להם לדעת? אל הקהלה ללכת, ברגל, רב הדרך; לשׂכור עגלה ולנסוע – ממשפחה עניה כזאת, המתפרנסת מיגיע כפיה בדוחק, יבצר הדבר. והים אינו מניח: שואף, שואף הים! אביו של סטיה, אבי־אביו ואבי־אבי־אביו – כולם היו דייגים, ובדרך כל הארץ הלכו בארחות ימים… אבל כביר כוחו של שׂונא־האדם, הים, אי אפשר להפרד ממנו, – ערשׂו של דייג הוא וגם קברו.
אך יום קדוש אחד נשאר למשפחת סטיה – יום הכפורים.
בא ערב יום הכפורים, סטיה בוחר את הגדול שבדגים, לוקח את משפחתו ועולה עמה העירה, מוסר את הדג ליד שוחט המקום, אוכלים על שולחנו את הסעודה המפסקת בערב יום הכפורים, ביום המחרת – את הסעודה המפסקת השניה.
במשך מעת־לעת המשפחה, כמשפחת השוחט, מבלה במקום הקדוש ההולנדי, מקשיבה לזמרת המקהלה, לקול העוגב ולקול החזן, המסלסל בקולו. אינם מבינים אף מלה אחת, אך עיניהם אל ארון הקודש ואל ה“דורש” העטוי פאר־הזהב בראשו, ומחקים אותו בכל מה שאפשר. קם בעל כפת הזהב, וקמו גם הם; שב וישב על מקומו, – ממנו רואים וכן עושׂים. כשסטיה עיף ונרדם, שכנו מנערו במתנת יד קלה…
זהו כל “יום הכפורים” שלהם… כל יום הדין! מה שהדג במים רועד מפחד, מכל מה שנעשׂה במרומים – נעלם מסטיה. מנהג אבותיו בידו לצום מן הערב עד הערב, לשמוע את החזן, את המקהלה ואת העוגב, ואחר “נעילה” (גם השם הזה נעלם ממנו) לשוב הביתה ולסעוד שנית בבית השוחט, ומי יודע אם השוחט בעצמו יודע הרבה יתר מזה… ואחרי ככלות הכל, לשוב הביתה. והנה סטיה ואשתו קמים, נפרדים מעל השוחט וביתו בחבה, ויוצאים ללכת כל הלילה אל מחוז־חפצם, אל הים… אינם אומרים “הביתה”, כי אם – אל הים…
ולעצור בעדם אי אפשר.
השוחט ואשתו מפצירים: למה אתם נחפזים כל כך? הלא גם את העיר לא ראיתם.
וסטיה זורק מרה:
– העיר!
סטיה אינו מן הדבּרנים, הים מלמד את השתיקה. אבל את העיר הוא עוֹין. אין מרחב, אין אויר לנשימה, אין שמים, – רצועה צרה בין גג לגג, לא כן הים.
– אבל הוא צורר אתכם, הוא מלאך־המות שלכם!
– ומלאך טוב מאד!
רצונו של סטיה שיהא סופו כסוף אביו ואבות אביו, שיבלע אותו הים בעודו בריא וחזק… אינו רוצה בשום אופן להיות ימים רבים מוטל על ערשׂ דוָי ולמות לאט לאט, בעצלתים…. ושיהיו בוכים מסביב!… ואחר־כך להקבר באדמה קשה…
מעיו מתהפכים בקרבו, כשמזכירים לו מות כזה וקבורה כזאת…
והולכים ברגל הביתה – אל הים!
ואחר נדודי ליל, כשמאיר השחר, כשמתנוצץ ברק זהבו של החול על החוף ואחריו זוהר הים המכסיף, הם מזדעזעים, צוהלים ומוחאים כף: הוי, הוי, הים!
שׂמחת חתן על כלה!
וכה מדי שנה בשנה…
כך מנהגה של המשפחה. דייג הולך ודייג בא, גם שוחט אחרי שוחט, והמנהג במקומו עומד. החוט האחד המקשר את משפחת הדייג אל האומה – לא נתּק!
ויהי בוקר יום אחד. אך האדים המזרח ובנשימה עצורה נעור בנחת הים, והוא הומה בקול דממה דקה, והוא משתטח לו, מתוך עצלות וחלום, ומשתטח והוזה… וזעיר שם, זעיר שם, מתנפנף זוג כנפים צחורות בתכלת האויר. צפצוף קל של עוף קל – ושוב הס. וזהרורים רבים מרפרפים על פני הים, ובהרות־בהרות של זהב מחליקות על פני החול הצהוב כולו. החלונות בבתי הדייגים עודם מוגפים, והנה דלת סובבת על צירה.
סַטיה יוצא.
ערב יום הכפורים היום…
על פניו של סטיה מרחפת יראת קודש. עיניו מזהירות נועם. הולך הוא אל הים, משׂאת נפשו, לקיים את המצוָה היחידה לו והגדולה, לצוד דג לכבוד יום הכפורים. והוא נגש אל סירתו, מתיר את החבל, שהיא קשורה בו אל החוף, ומימין ומשׂמאל נשמעו קולות:
– אַל נא, אַל נא!
כך קוראים אליו שכניו, שהתעוררו לקול פעמיו בחול ולקול החבל הנתר, והוציאו את ראשיהם מבעד לאשנבים הקטנים לשם אזהרה.
– אַל נא, אַל נא!
שקט ושליו משׂתרע הים לאורך ולרוחב אין קץ, משתפך ומתבולל עם פאתי שמי השחר הרעננים, העליזים… נשימתו קלה, עדינה… לאט לאט הוא מתקמט על־יד החוף, נוגע נגיעה קלה בחול, ובין הקמטים, כבין קמטי זקנה טובה, מצחקים רסיסי צחוק מזהירים ועליזים… והוא מדובב, הים… והוא מספר מה, וסח מה באזני שברי הכפים הפזורים, הכסויים צמחי מים ארוכים ודקים כשׂערות. והזקן־הים מחליק על גדותיו מתוך חבה, מתוך צחוק, ומסרק אותן לאט לאט. אולם הדייג יודע את נפש הים: אין אֵמוּן בים!
– אַל נא!
הים מתנודד בדומיה, ונדנודיו ילכו ויחזקו… והאספקלריה המאירה נוּפּוֹץ תנוּפּץ, והמית העליזים תהי לרעש, כביר וחזק, ויעלו הקמטים והיו לנחשולים, והסירות טרף להם, כדגה הפעוטה אל פי הלויתן.
ואיש זקן, בעל פנים צמוקים, כים זה, אך בלי צחוק ערמתו של הים, יוצא מאחד הבתים, יחף וגלוי ראש, ונגש ומניח את ידו על כתפו של סטיה:
– ראֵה!
והוא מראה לו באצבע, שם בשמים, שם בשמים – כתם קטן, שחרחור…
– זה הכתם יגדל והיה לעננה, והעננה – לענן כבד…
– רצוני לצוד רק דג אחד… טרם תגדל העננה, – עונה סטיה, – ואני שוב בבית…
אך פני הזקן, שכנו של סטיה, מתרעמים:
– אשה ובנים לך, סטיה!
– וגם אלהים בשמים! – עונה סטיה בבטחון: הלא הולך הוא לקיים מצוָה. והוא דוחף את הסירה וקופץ לתוכה.
וסירתו של סטיה נישׂאת על פני הים כנוצה קלה, והים מטלטל אותה ומנדנד אותה מתוך המיה עליזה וקלה, ושופך סביב לה ממבחר מרגליותיו – והזקן הנשאר על שׂפת הים עומד ולוחש:
– סאנטא מאריא, סאנטא מאריא!
קלה כקליפת אגוז סירתו של סטיה על פני הים. פוֹרשׂה הרשת, והיא צוללת, צוללת, ונעשׂית כבדה יותר ויותר, כבדה מנשׂוא. והוא מעלה אותה בכל מאמצי־כוח… וברשת – צמחי מים, כוכבי־ים, אך לא דג אחד ויחיד.
כבר נעלמה הסירה מעיני הזקן שעל החוף. סטיה כבר מעלה את הרשת השניה והשלישית והרביעית, ולא נקל להעלותן, כבדות הן, מלאות סבכי צמחים, המון כוכבי־ים – ודג אין!
והים מתנודד ומתנודד, ונדנודיו הולכים ומתחזקים, השמש כבר עלתה עד טבור השמים, ופניה לא כתמול שלשום: כאילו היא לחה כולה ועיניה דומעות! והכתם השחור בשמים משתטח בפאתי הים, חוּם הוא ומתגולל כנחש, והולך הוא ומכהה, ורוחש על גחונו אל השמש, אל השמש…
כבר חצי היום, וסטיה עודו שט ומנסה את מזלו, ומזלו רע… ולבו אומר לו:
– חזור בך, סטיה. האלהים אינו רוצה שתקיים השנה את המצוָה כהלכתה… כך רצונו…
פניו של סטיה נופלים.
ודאי שחטא לפני המקום… שאינו רוצה בקרבּנו. מה לעשׂות! והוא אוחז במשוט להשיב את הסירה, והנה נתּזוּ מים בפניו. פונה הוא כה וכה, והנה דג זהב מתנשׂא על המים, מפרפר, מקיש בזנבו ומתיז טפות על פניו.
את הדג הזה הוא יצוד! האלהים רצה את געגועיו אל המצוָה, ואִנה לו את הדג! ושוב מחזיר הוא את הסירה, ברדפו אחרי הדג. אבל הים כבר מתנענע בחזקה, מכה גלים, והעב ממעל התפשט ויכס את חצי השמש. ומתחתיו מתפרצות באלכסון קרנים לבנות… והדג עובר בשוּטו על משברים. הסירה דולקת אחריו. ופתאום נעלם הדג, הרוח הרימה נחשול בין הסירה והדג…
ולבו של סטיה הומה:
– חזור בך! מַתעים אותך…
ופתאום הנחשול יורד תהומות, הים מתיישר, ועל־גבו משוטט הדג, משוטט וקרב אל הסירה ומביט בעינים גדולות בפניו של סטיה, כאילו הוא אומר: לכדני, זכה בי, קיים בי את מצוָתך הגדולה…
חוזר סטיה ושב, והנה נחשול חדש. עוד הפעם נעלם הדג. והים מתרגש! ושר הים שירה לא נעימה… רוגז הים: חוצפה כזאת, לשוט כעת! לדרוך על במתי משבריו!
והשמש, כאילו נפל עליה פחד הים, נחבאה תחת הענן. ואך לזה, כנראה, חכה הרוח. עתה בן־חורין הוא, והעולם הפקר, והוא נושם בזעם, מכה ומצליף בשבטים על גו הים, ומרגיזו ומעלה חרון אפו, והים עונה מתוך תהומות בהמית גלים, ברעש נחשול, וכולו געש, כאילו אלפי תופּים בתוך מעיו, מקהלות־אדירים במשבריו.
– הביתה! הביתה! דופק לבו של סטיה בחזקה. ואוסף סטיה את המכמורת, תופשׂ במשוט ברוב כוחו, גידי ידיו חושבים להתפקע, הסירה מטולטלת מגל אל גל כקליפת אגוז: נישׂאת, ונזרקת למטה. והשמים קודרים, והמשברים מתחת זועפים וקודרים – – –
הביתה! הביתה!
אך מה שט אל עבר הסירה?
גוית אדם צפה, גוית אשה… מבצבץ השׂער, קווּצה שחורה… לאשתו שׂער כזה… ומתחת לרשת השׂער זרועות לבנות, מזהיבות. זרועות אשתו!
וקול קורא:
– הצילה! הצילה!
קול אשתו, קול אֵם לבנים: בחזוֹק הסערה רדפה אחריו בסירה שניה, ועתה היא טובעת, קוראת לעזרה – – –
והסב סטיה את סירתו הצדה, אל גוית האשה – הים אינו מניח! נחשול אחרי נחשול נזרקים בינו ובין הגויה, וקולה מתוך הסערה קורא:
– הצילה, הצילה!
והוא נלחם עם הנחשול; שארית כוחו חגר. שט הוא וקרב אל שחור השׂער, אל לובן הזרועות… הה, טבעו השׂערות, צללו, אך עוד כתם השׂמלה מבריק על פני הים השחרחר… רק להושיט יד, לאחוז בה טרם תצלול, אך עוד הפעם נחשול – והפריד בין הקרבים…
– מעשׂה כשפים! – אומר הוא בלבו. – כמעשׂה הדג – מעשׂה הגויה.
ונשׂא את עיניו בלי משׂים אל החוף, והנה אור בחלונות הדייגים!
– יום הכפורים! – נאנח.
וכהרף־עין סטיה עוזב את המשוט.
– עשׂה בי כרצונך! – קורא הוא השמימה, – ביום הקדוש לא אניע משוט!
והרוח סואן, והנחשול מטלטל את הסירה לתוך תהומות, וסטיה לא קם ולא נע. יושב הוא בסירה, עיניו נשׂואות השמימה, תלויות במרומים – – –
– כטוב בעיניך עשׂה! בידך אפקיד רוחי…
יום הכפורים! ועל לבו של סטיה עולה מנגינת המקהלה במקום הקדוש, בלוית העוגב, והוא חוזר על הנגון הנזכר, ומזמר בלחש… נשמה אילמת זו, אין לה שׂפה אחרת להתחטא לפני היוצר, היא מזמרת…
והשמים ממעל – קודרים כולם, והים מתחת – בחמתו הומה, בועט בגליו, ומשבר רודף אחרי משבר, והסירה נזרקת בחפזה מגל אל גל, ממשבר אל משבר, ובא נחשול וחטף את המשוט ועבר, השני בא מאחריו ודולק אחרי סירתו והיא טסה… טסה… כאלפי תנינים הומה הים, וסטיה מזמר בתוך הרעש את הנגון של “מי ינוח ומי ינוע”… חוזר על מנגינת המקהלה בלוית העוגב… בסירה הכה נחשול, הוא מזמר… בזמרתו זאת על שׂפתיו הוא רוצה למות…
ונהפכה הסירה…
אך על סטיה לא נגזרה מיתה…
שני מראות לבנים, כלובן עננים קלים, הולכים אחוזי־יד על פני הים. רגליהם יחפות, ראשיהם גלויים, נפזר השׂער על פני הרוח, אך העינים מאירות… ואך התהפכה סירתו של סטיה – טסו אליו והחזיקו בו והרימוהו, ויקחו אותו בין איש לרעהו, נתנוהו בתווך, ובידיו אחזו, וכה הולכים הם, הולכים שלשתם אחוזי־יד, על־גבי הגלים כעל תלמי שׂדה, הולכים וקרבים אל החוף – –
סטיה רוצה לדבר – –
– אל נא, אל נא, אל תחדל מלשיר… בזכות השירה אנחנו הולכים על־פני הים, השירה מנצחת את הים…
והולך ביניהם סטיה, וחש הוא שהסירה טסה אחריו, ופנה לאחוריו – והנה הסירה… ובסירה הרשת, ובתוך הרשת מתלבּט דג־הזהב…
וכששב בשלום אל החוף ובא הביתה, מצא אצלו את השוחט ואת בני ביתו: תבערה היתה בעיר ונמלטו אליו, אל החוף… ועוד היום גדול. עוד היה להם פנאי “לשחוט” את הדג לסעודות מפסיקות…
ולא נפסק המנהג.
הדין נותן, שמחויב כל אדם מישׂראל לקיים את כל התורה כולה… אבל בורא-העולם יודע שהיום קצר והמלאכה מרובה, ושאין ביכולת בן-אדם לקיים את כל תרי"ג המצוות בחייו החטופים על הארץ, ועל כן נותנים לאדם מספר גלגולים. ומה שאינו מקיים בגלגול ראשון עליו לקיים בגלגול שני ושלישי עד גמירא. כי הנשמה שלא קיימה את כל התורה כולה פגומה היא, ואין נשמה חוזרת למקור מחצבתה, אלא כשהיא תמה וברה ושלימה, עד שכולה זכאית…
ישנם צדיקים גמורים שאינם משלימים את מספר הגלגולים שלהם, לפי שהקדימו והשלימו את קיום התורה קודם הזמן המיועד להם, ואלה, יהי חלקנו עמהם, מתעלים בלי ענוּיי הגוף בשעת יציאת הנשמה ובלי חבּוּט-הקבר אחריה, – אדם זה מת בנשיקה… אחרים מתגלגלים גם מאה פעמים ואחת, ועוד אחרים – עד אין סוף, עד סוף כל הדורות, ויהיו נשפטים בעמק יזרעאל, או בעמק יהושפט…
ואת הגלגולים ברא האלהים ברחמיו וברוב חסדיו, לפי שאינו רוצה שיפול הנופל לגיהנום, ושמא יקיים מה שלא קיים בחייו אלה, בחיים אחרים. – אבל לא על זה אני דן עכשיו. רצוני לספר לכם מעשׂה, איך שיקרה, שבשביל דבר קטן, של מה-בכך, בשביל אבק-דבר, אדם מן ההולכים ומתעלים בעולמות, מוכרח לשוב על עקביו, ולהתחיל את הגלגולים מחדש… כי עיני הסטרא-אחרא, רחמנא ליצלן, צופיות וממלאה היא את חללו של העולם מצודים וחרמים, ומכשולים לבני האדם, שהוא בבחינת סומא בעולם הזה, והנופל יפול שבע, השם ישמרנו…
והיה מעשׂה באחד הגדולים שהיה צפוי לו אך גלגול אחד להשלמת נשמתו, שצריך היה למלא אך חסרון אחד בעלמא הדין, בשביל לחזור מהודר ומקושט בכל המצוות לעלמא דקשוֹט, ולא נתקל עד הרגע האחרון, וכבר בא זכרונו לפני היוצר, והוא מתבקש למרומים. והנשמה כבר משתוקקת לשוב אל בית אביה, מצורפה ומזוקקה שבעתים. ונשלח המלאך לקחתה. ובאותה שעה הזמינו לה בני-לוָיה במרומים, לקבלת פנים, ומפנים לה מקום בגן-עדן, ויוצאים לקראתה, וברגע האחרון – והשׂמחה נהפכה לאבל…
והמעשׂה שהיה כך היה:
בגלגול הקודם היה הצדיק בבחינת “איש גמזו” והסתפק במועט מן המועט, ובירך על הרעה, וישב וחי בסגופים ותעניתים, ולא טעם טעם עולם-הזה מימיו, והיה יושב, פרוש ונזיר, ועוסק בתורה. ובהגיע התור, קשתה מאד פרידת הנשמה מן הגוף שאחז אותה כמו בצבת, ולא רצה בשום אופן לעזוב את הנשמה החיה ולשוב לעפרו אל בור חושך ואפילה… כי אמר הגוף: עוד לא ראיתי חיים כל עיקר, ואיך אני הולך למות? ואמר החומר: עוד לא קבּלתי את חלקי בעולם-הזה, ואיך אני מחויב כליון והריסה? והתאבק הגוף עם מלאך-המות, וישׂר אליו כל אבר ואבר לבדו: הלב מתמרמר, שעוד לא הרגיש כלום, הריאה – שלא היה לה אויר צח מעולם, העינים – שלא ראו בטוב, והאזנים: לא שמענו אף דבר אחד טוב, הרגלים: לא רצנו, כי לא יצא מד' אמות של הלכה, והידים – לא היינו בשום דבר. והמלאך מוכרח להוציא מהם את הנשמה, מזו אחר זו, בחוזק יד, ועם זה בזהירות יתירה כמוציא שושנה מן החוחים, ומגיד אחר גיד, מכל טפה וטפה מן הדם לבדה, ועלו היסורים בשעת הפטירה למעלה ראש, ועברו כל גבול, והצדיק לא שלט ברוחו, ותיכף אחר הודוּי, בשעת לקיחה אחרונה, נאנח ועבר בזה על לא תחמוד, כי ברגע האחרון איוָה למיתה קלה, חמד למיתת נשיקה…
והתחייב לשוב אל האדמה ולתקן בגלגול נוסף מה שפגם…
ואמנם רחמים גדולים התגלגלו עליו במרומים, ורבים מבני-העליה שם מתרעמים על מלאך-המות, שלא התעכב קצת, להספּיק להצדיק לחזור בתשובה… ונמנו וגמרו לתת להצדיק בגלגולו הנוסף חיים טובים, נאים ומתוקנים כאלה, שלא יהיה באפשרות לחמוד מה שאין לו…
“שלא יהיה באפשרות”, והבעל-דבר שומע מאחורי הפרגוד ומחייך…
––––––––
ואז נולד ר' זיינווילי מפּוּריסוֹב.
מי הוא ר' זיינווילי מפּוּריסוֹב?
מי יתן והיה כמותו כל עם ה'…
פאר! פרי עץ הדר!
ור' זיינווילי באמת אינו חסר כלום, באמת אינו יכול להתקנא בשום אדם בעולם הזה…
מופלג הוא בתורה יותר מהמרא-דאתרא; קולו נאה – שבעתים מקול החזן; בתורת בעל-קריאה עולה הוא על המלמד, שבא מליטא, – מירושלים דליטא! ובת-זוגו – אשה נאה וחסודה, בניו כשרים והגונים, חתניו – משופרא דשופרא, קמח סולת, והוא יושב אוהל – פרנסתו מצויה בביתו. והבית נאה מכל הבתים שבעיר, והסוכה נאה מכל הסוכות, מקושטת שנה שנה באתרוגים ורמונים ושאר פירות ארץ-ישׂראל… וכי יפול דבר, אל מי פונים לשאול בעצה? אל ר' זיינווילי. ומי הוא ה“בורר” לריב, בלי פנייה ובדעה צלולה ומיושבת? ר' זיינווילי. שמא תאמרו, יכול ר' זיינווילי לרוץ אחרי הכבוד ולחמוד באיזו גבאוּת באיזו חברה? הבל הבלים. ר' זיינווילי אינו רוצה ואינו יכול לרצות בזה, לפי שבלי זה דבריו נשמעים, ואין גבאי נוקף אצבעו בלי רמיזה מצד ר' זיינווילי.
ויושב לו ר' זיינווילי בנעימות על התורה ועל העבודה, עיניו מזהירות, חכמתו תאיר פניו, כפני איזה חכם קדמוני, וכשהוא פותח את פיו, שׂפתיו נוטפות מור של תורה וחכמה – פה מפיק מרגליות! וזקנו הלבן מסולסל הדר מאליו, ולוית-חן מוסיפות לפניו הפאות מזה ומזה, ולראשו חבוש שטריימ“ל של חוֹלד יפה, ושׂערותיו של השטריימ”ל שׂערות כסף ומעילו סמוט, והלולאות כסף, והקרסים – זהב טהור…
תורה, יופי וגדולה במקום אחד…
אבל – הבעל-דבר, ששמע מאחורי הפרגוד, חייך.
ומה עשׂה?
פעם אחת, לפנות ערב של יום חורף, התחפשׂ לעובר-אורח דל ובעל חטוטרת ולבוש קרעים. ויבוא אל העיר ויפנה אל בית המדרש, וישב לו על יד התנור ויתגרד בו להתחמם… מכניסי-אורחים אינם רוצים בבעלי חטוטרת, והעיף עינו בו ר' זיינווילי, ונגש ונתן לו שלום והזמינו אל ביתו… סועד הגבּן פת-ערבית על שולחנו של ר' זיינוולי,*2 והשולחן – שולחן לפני האלהים. ובין תבשיל ותבשיל מסיחים בדברי תורה, שואלים ונותנים… עד שנתקל בנו או חתנו של ר' זיינווילי באיזה סוגיא, הסתבך בסבך קושיות עצומות, ונשׂואות עיני הכל אל ר' זיינווילי שיפתח פיו ויאירו דבריו ויביא את הכל על מקומו בשלום. ור' זיינווילי מחייך בנעימות ומכבד קודם לזה את האורח בברכת-המזון, ומוזג לו כוס, והאורח מברך ומסיים, ור' זיינווילי מתחיל. ודבריו בנחת נשמעים, וכיד ה' הטובה עליו שׂם ההדורים למישור, ואזני השומעים קשובות. והלב סופג והעינים רואות לפניהן מסלול ישר, דרך סלולה וחלקה כאותו השולחן, ברצותך – רתום עגלת-חורף ושוּט אל האין-סוף… אך הגבּן האורח אינו מקבל נחת, מציץ הוא אל ר' זיינווילי מן הצד, ושׂפתיו הדקות מעוקמות בצחוק קל. הרגיש ר' זיינווילי ושאל:
– מַר אינו מסכים?
– כל עיקר!
– והטעם?
– טעמים מטעמים שונים…
והתחיל להרצות, וכשהוא מרצה הוא הולך וגדול, הולך ומתנשׂא… והעינים – גחלי אש, ועל שׂפתיו המתעקמות מרחף צחוק קל של נצחון. וכל מלה – חץ שנון. והסברות – אבני-בליסטראות. וכובר הוא כבכברה את כל הש"ס, הבבלי כהירושלמי, ספרא, ספרי ותוספתא, ראשונים עד אחרון שבאחרונים, והנה בלָהה! הדרך שסלל ר' זיינווילי עלתה חוחים וקמשונים וסַלונים; והוא סג בהם את ר' זיינווילי, ומביאו במצור ובמיצר, וימין ושׂמאל אין דרך, אין מפלט.
מרגיש ר' זיינווילי, שאין תורתו של הגבּן תורת אמת, שהפה הממלל רברבן שופך ערימות ערמה, שבנינו מתנשׂא על אבני תוהו, תעיף עינך בו ואיננו, שאין המצודות והחרמים אלא אחיזת-עינים בעלמא, שצריך הוא אך לישוב הדעת, לדעה צלולה, ויצא למרחב, שאך עייף הוא ורוחו קצרה. ויקם ויעמוד על רגליו ויצא את הבית לשאוף רוח…
יצא. והלילה, כנ"ל, ליל חורף. שכבת-שלג צחה ומזהירה באור כוכבים פרושׂה מסביב. ורבוֹאות רבוֹאות כוכבים מתנוצצים במרומים, כוכבי ליל זוהר, כוכבי שקט וטוהר. והאויר צח ונקי, ונושם ר' זיינווילי לרוָחה במלוא החזה, והנה רוַח והצלה! סייג הקוצים מתרחק ומתרחק, וכבר נטיו כצללים שאין בהם ממש על-פני השלג הלבן, ופרצים בהם מכל עבר וצד, ובפרצים עומדים פה גאון, שם פוסק, להלן מפרש, והכל מרמזין לו בחבה: הנה הדרך, גם פה גם שם, והדרכים דרכי נועם.
ומחייך לו ר' זיינווילי, כנגד הפתחים – מרחב-יה! ותיכף ומיד נזכר בכל המימרות, השייכות לענינו, כאילו טסו ובאו לעזרתו מעליהן: קח אותי, גם אותי… והוא לוקח ומסדר את המימרות, ועובר בטיסות גדולות על-פני הש"ס… והכל כל כך בהיר, זך וצלול, כאותו השלג שהוא דורך עליו, והכל מזהיר, כאותם הכוכבים המפוזרים למעלה… והוא הולך וחושב מחשבות, טס בעולמות העליונים ורגליו נושׂאות אותו למטה כרצונן. ואינו מרגיש שכבר יצא את השוק, יצא את העיר, והדרכים נעלמו והגבולות אינם. הולך הוא במרחב, על שכבת השלג הצח, אין גבול, אין סייג – רחבות מזהירה, כאות הרחבות שבמוחו…
ולפתע פתאום עמד על מקומו נרעש ונפחד; סביב לו נשתנה הכל כהרף-עין. הכוכבים כבו. עב ענן כיסה את השמים וצלו כיסה את עין השלג. עלטה מסביב, ועלטה וערבוביה במוח המטושטש. שוב תועה הוא בהסוגיא, ורגליו תועות על-פני השלג; אינו מכיר את מקומו על הארץ ואינו יודע בין ימינו לשׂמאלו בהסוגיא.
לשׂמחתו רואה הוא והנה במרחק מתפשטים גלילי עשן, – סימן לישוב, בוַדאי נמצא שם בית. אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם ללכת אל אותו הבית. עייף, קפוא מקור ומדוכדך עד תהום נשמתו, הוא מתנודד והולך, מתנודד והולך בכבדות… סוף-סוף הגיע אל מחוז חפצו. הבית – בית מזיגה לאִכּרים, עומד יחידי בשׂדה, הרחק מכפר. פתח את הדלת ועמד על המפתן. לאחורי שולחן-המזיגה, שעמדו עליו בקבוקי משקאות וקערות תבשילים גסים ומיני תרגימא, מתנמנמת הערלית. בבת יָמש עשן הקטורת בצירוף הריחות של משקאות חריפים ותבשילים. קר לו. בעד פרצי החלונות מנשב רוח קר ולח מן החוץ וחודר אל בשׂרו והוא נעשׂה חדוּדין-חדוּדין. וזיעתו עליו נקפאת. צריך תיכף ומיד להתחמם; בנפשו הוא! וכשהסכינו עיניו קצת אל הערפל, רואות הן והנה תנור בפנה, תנור ברזל ומפיץ חום. בתוך התנור דולקים גזרי עץ בנהמות של שׂמחה. “הבה אקרב אל התנור!” ויקרב ואין התנור פנוי. אכרים מבוסמים חנו עליו, בקבוק בימין, דג-מלוח או מלפפון כבוש בשׂמאל… ומתוך הערפל דולקות עינים של חבה מזה לזה… והראשים מתנודדים זה לזה ונפגשים זה בזה, והשׂפתים נפגשות ונושקות זו לזו… שותים ואוכלים ומתנשקים. וגונחים בבכיה מתוך שׂמחה…
ואז נצח הבעל-דבר:
אותו ר' זיינווילי העולה בתורתו על המרא-דאתרא, שקולו ערב מקול החזן, שקריאתו בתורה מסודרת מקריאת המלמד מליטא, אותו היועץ-פלא, הבורר היודע פשר כל דבר, הנדיב והמכובד, שביתו, הפתוח לרוָחה, מתנשׂא על כל בתי העיר, שסוכתו נאה מכל סוכות הקהל, ואתרוגו המהודר באתרוגים, – אותו ר' זיינווילי, בעמדו בחללו של בית-המזיגה המלא עשן וריחות, רועד בכל גופו מקור, בשעה שבשׂרו נעשׂה חדוּדין וזיעתו עליו הולכת ונקפאת, כשברכיו כושלות מחולשות ועיפות, – אותו ר' זיינווילי לא שלט ברוחו והתקנא בכל אחד מן האִכּרים המבוסמים, השותה מתוך ה“רביעית” ונושך מן המלפפון הכבוש או מן הדג המלוח, והמנשק בפה דובר נבלה, וחמד את מקומו על-יד התנור החם.
והתחילה שלשלת חדשה של גלגולים חדשים.
לפני כמה דורות נודע לשם בעיר צפת איש יהודי, עשיר גדול, מצליח בכל דרכיו, סוחר בתכשיטין ובאבנים טובות ומרגליות. והאיש עשיר ממש, לא רק למראית-עין, כאלה המתעשרים שבימינו.
ולאיש היכל נהדר, שחלונותיו – זכוכית זכה – צופים פני כנרת. ופרדס נפלא מסביב להיכל, ובו עצי חמד ופירות מתוקים וצפרי זמרה, וראשי בשׂמים וציצים ופרחים ושאר צמחים מכל המינים שבעולם – הן לנוי והן לרפואה.
ושבילים רחבים בתום הפרדס, מרובצים כלם עפרות זהב – חול אדמדם ומזהיב, והאילנות מזה ומזה סוככים עליהם בענפיהם העבותים מלמעלה לצל מחורב.
וסוכות מפוזרות בכל פנות הפרדס למנוחה ולמרגעה, וברכות-מים קבועות בו כאספקלריות מאירות, ואַוזים לבנים צפים עליהן – אין זה כי אם גן-עדן התחתון!
ולאיש שפעת גמלים וחמורים, לעבור עמהם במדבר, וספינה לו משלו עם מלחים ורב-חובל, לעבור בה ארחות-ימים.
סוף דבר: מי יתן וירבו כמותו בישׂראל!
והיה העשיר ההוא מבזבז הרבה ממון ומתחתן ברבנים וראשי-ישיבה וגאונים סתם, מבבל ומארץ-ישׂראל. ואת בניו היה שולח למקום תורה; ולכל אחד מבניו, ששילח מלפניו, נתן מיד את חלקו בירושה בכסף מזומן, מלבד סכום עצום לנדוניא כיד הגבירים. לבסוף נשארה עמו בביתו רק בתו הצעירה ושמה שׂרה, בת-זקונים אהובה, שהיה שומרה כבבת עינו.
ושׂרה היתה יפה-פיה במאד-מאד, ובעלת לב טוב ומזג יקר שאין לשער.
וכשהגיע פרקה של בתו יחידתו, הביא מתוך בית-הישיבה של הנשׂיא בבבל בחור אחד, “כלי-יקר”, ושמו חייא.
ועל אותו הבחור כתב ראש-הישיבה להרב בצפת בלשון זו: “עטרת ראשי ועטרת הישיבה”, והוסיף עוד גם: “שלשלת היוחסין”.
והקול נשמע בעולם, שאותו הבחור חייא חוטר “מזרע המלוכה” הוא, אך בשעת חירום בבבל, כשנהרגו אביו ואמו ונרצחו אחיותיו ואחיו, והוא לבדו נצל בדרך נס, – אבדה לו אז אגרת-היוחסין של משפחתו ואיננה… אולם ר' חייא, העניו הגדול, מעולם לא דבּר על זה כלום – ואין יודע. אבל דבר זה ברור, שבני-האדם שראו את הבחור חייא הולך ברחוב, היו עומדים נצבים על מקומם ומסתכלים בו, ויש שהיו מוציאים מפיהם ברכה על יפיו, לפי שהיו פני חייא כפני בן-מלך גמוּר והשכינה היתה שרויה עליהם. ורבי חייא ישב בבית חותנו בצפת על התורה ועל העבודה…
אבל עת מנוחתו לא ארכה. ימים מועטים אחרי חתונתו של חייא, נפטר חותנו האלמן מן העולם. והאברך הצעיר הוזקק לקבל על עצמו את עול העסקים הגדולים, שעברו לוֹ בירושה, והוכרח ללכת למסעיו לקצוי ארץ ומדינות רחוקות. קצוּר הדברים, הוא היה לסוחר גדול בעולם.
אף-על-פי כן לא הגיע על-ידי זה לבטוּל-תורה, חלילה.
אותו הגמל, שרבי חייא רוכב עליו במדבר, אדם אחד מן האורחה היה מנהיגו, ורבי חייא בעצמו לא הניח מידו את ספרו ולא גרע עינו ממנו.
ובספינה היה לו תא מיוחד, שהתבודד שם ועסק בתורה, הן בנגלה והן בנסתר; וגם מצא לו עוד זמן ללמוד מפי זקני השֵׁיכים, שפגע בדרך, את שבע החכמות, כגון חכמת הרפואה, שׂיחת חיות ועופות, ואפילו מקצת איצטגנינות וכדומה.
ואת גודל נדיבותו אין לשער ואין לספר. בכל מקום בואו פיזר נתן לאביונים. קודם כל היה מפריש בדרכו מעשׂר-עני מכל רוָחיו, חוץ מפדיון שבויים לפי הצורך.
מלבד זה היה עושׂה טובות גדולות לכלל ישׂראל, לפי שהמסחר באבנים טובות ומרגליות היה מקרבו לָרשות, וביפי-תארו וישרת לבו, ואולי עוד יותר מזה – בחכמתו, היה נושׂא חן מאד בעיני השיכים ושׂרי-המלוכה הגדולים, ורבה היתה אמונתם בו, מאמינים היו לכל דבּוּר היוצא מפיו והיו ממלאים כל משאלות לבו לטובה…
והיה ר' חייא שתדלן ומליץ יושר על כל צרה שלא תבוא… וברוח פיו היה מבטל עלילות ובלבולים נוראים, מתיר אסורים, מציל נפשות ממלקות ומכבלי-ברזל, ופעמים ברגע האחרון – גם מיד התלין; וחוץ לזה היה מוציא מבתי-מסגד כמה וכמה נפשות צעירות שביקשו להעבירן על דתן בעל-כרחן…
וכל אותם הימים שהיה רבי חייא מהלך בדרך, היתה שׂרה הצדקנית ממלאה מקומו בצפת לכל דבר שבצדקה, כראוי לאשת-חיל גמורה. ובטח בה לב בעלה, שכל הנכנס לביתו רעב יצא שׂבע, והצמא יצא רווה, וגם שתגדל את בתם היחידה, את מרים, לצדקה ולמעשׂים טובים ותדריכנה בדרך ישרה.
וכך הוָה: הארמון היה מלא תמיד אורחים ועניים. וכל תלמידי-החכמים, הרבנים וראשי-הישיבות, שהיו יוצאים לחוץ-לארץ בצרכי-צבּוּר וחוזרים מדרכם, היו מתאכסנים בצאתם לדרך ובחזירתם בבית רבי חייא, ושׂרה היתה מקבלתם בסבר פנים יפות ומאכילתם מעדנים, ושואלת מאתם רק אחת, שיסמכו את ידיהם על ראש בת-יחידתה ויברכוה…
והברכות התחילו להתקיים: הבת-היחידה מרים היתה ילדה יקרה מאד, ברכת ה' להוריה, וכל יושבי צפת התברכו בה, וכלם העידו פה אחד, שהילדה הקטנה, בתו של ר' חייא, “מאירה וברה כחמה” ו“חוט של חן וחסד משוך עליה כמו על אסתר המלכה בשעתה”, ובאמת היתה יפה-פיה מאד – כמוה כאמה.
אולם אין חקר לדרכי אלהים, וכבר אמר החכם מכל האדם, שלמה: “את אשר יאהב ה' יוכיח”, ופעמים מנסה הקדוש-ברוך-הוא את הצדיק, כדי לראות עד כמה גדול ועצום בטחונו של הצדיק – והנה נפלה שׂרה פתאום למשכב. השמועה הרעה הגיעה לר' חייא בדרכו הרחוקה, ולב יודע מרת נפשו – ומרגיש הוא שהענין רע, ועוזב הוא את כל עסקיו וממהר לשוב לביתו, ומקפץ על עמקים והרים ועל מדברות וימים. כל מיני מכשולים פוגעים בו, חמורים וגמלים נופלים תחתיו במדבר מצמא וסערות גדולות באות לשבור את ספינתו בלב ימים – אבל זכות התורה והעבודה עומדת לו והוא מתגבר על כל המעצורים ובא לביתו בשלום…
בא ומצא את אשתו כמעט בשעת יציאת נשמתה. וכשראתה אותו הצדקת התחזקה וישבה על ראש המטה, ונתנה שבח והודיה לבורא עולם, ששמע את תפלתה והיא זכתה לראות את פני בעלה הצדיק והתמים קודם פטירתה. אחר-כך היא הופכת פניה כלפי ר' חייא, מנחמתו ואומרת שמקבלת היא את יסורי-המות באהבה… והיא מדברת עמו עוד על בתם היחידה מרים, שהוציאוה משם מתעלפת… ור' חייא מבטיחה, שהוא יהיה לה לאב וגם לאֵם, שידים זרות לא תשלוטנה בנטיעה הרכה, לא יטוה ולא יהפכוה ולא ישברוה, חס ושלום… וכנגד זה, היא מבטיחתו שתזכור אותם שם, בעולם האמת, ולא תסיח דעתה מהם אפילו רגע אחד, ותשתדל שם שזווּגה של הבת-היחידה יעלה יפה, לפי כבודה ומעלתה… ואם יצמח, חס ושלום, איזה סכסוך, ספק או עכּוּב, תתאמץ בכל כוחה לקבל רשות להראות אל ר' חייא בחלום ולגלות לו מה שיש לגלות… אחר-כך אמרה שלום לר' חייא, קראה שוב “שמע-ישׂראל” (ודוּי כבר אמרה) וחזרה ופקחה את עיניה והביטה על ר' חייא באהבה רבה ובחן וחסד, וצותה לומר שלום לבתה, וביקשה מאתו שיקבל את גזר-דינו של הקדוש-ברוך-הוא באהבה, וצנחה מעל הכר, אספה את רגליה והסבה פניה אל הקיר – ויצאה נשמתה בטהרה.
ותיכף אחרי “שלושים” עזב ר' חייא את מסחרו פתאום, בלי רגע אחד של ישוב-הדעת, מכר את הפנינים והמרגליות ושאר העדיים כמעט “בחנם”, וישב במנוחה על התורה והעבודה בצפת… ובהיכלו פתח בית-ישיבה ויגע וקבּץ לתוכו מצפת והסביבה את כל הבחורים יודעי-התורה והיה קורא לפניהם מדי יום ביומו את השעוּר, והם שתו בצמא את דבריו, והיה מספּק כל צרכיהם של עניי הבחורים, ונותן להם מקום בהיכלו, שנים-שלושה בחדר מפואר, והיה מפרנסם בעין יפה, מלבישם ומנעילם כבני הגבירים וכל מחסורם עליו – לרבות מעות קטנות, כדי שיהנו אף הם קצת מן העולם הזה ולא יתביישו בפני חבריהם בני בעלי-הבתים…
וכשהגיע תורו של בחור-עני בן שמונה-עשׂרה לחופה, היה ר' חייא קורא לשדכנים שיבואו וימצאו בשבילו שדוּך הגון עם מזונות וכל ההצטרכות לפי כבודו ומעלתו, והוא היה פוסק לחתן נדוניא, הלבשה ומתנות, ולוקח על עצמו לא פחות ממחצית הוצאות החתונה עם רח"ש, ומוליך בעצמו את החתן תחת החופה, ואחר החופה הוא משׂמח את החתן כדת וכדין. ובנוגע לבתו מרים, היה לבו מלא תקוָה שימצא לה “כלי יקר”, טוב בעיני אלהים ואדם.
ובענין זה כתב פעם אחת בדרך משל גם למחותנו, להנשׂיא בבבל, שהיה בא עמו בחליפות-אגרות, הן בדברי תורה והן בעניני משפחה. וזו לשונה של אותה אגרת:
“בעזרת השם יתברך נטעתי גן נחמד מאד (כלומר, הישיבה) עם כל מיני עצים הטעונים כל מיני פירות (כלומר, תלמידים), וכשמגיע זמן בשוּלו של הפרי (כלומר, כשהתלמיד ראוי לחופה) מבקש אני ומוצא לו אדם הגון (מחותן נאה) ומצוהו לברך את הברכה (ברכת הנשׂואין). וכשיעזרני ה' ויזמין לפני אתרוג מהודר בלי שום פגימה, אז תזכה בפרי הדר זה בתי היחידה מרת מרים תחיה”.
וכשהשיבו הנשׂיא מבבל בלשונו בקצוּר נמרץ:
– היכי דמי, שלא יימצאו בהישיבה לומדים מופלגים?
רמז לו ר' חייא ש“לא המדרש עיקר”.
– אין תורה – כותב הוא לו בדרך המליצה – אלא מים; אבל לא כל המים יוצאים מעדן (כלומר, לא כל אחד לומד לשם שמים)… אחד לומד לשם תאות הנצחון: רוצה הוא להתעלות על חבריו ולנצחם; השני אינו מתכוון אלא להשתמש בכבוד התורה… לא שיהא הו מכבד את התורה, אלא שתהא התורה מכבדתו; השלישי יצר-הרע ממין אחר שולט בו – נפשו חשקה בחריפות השׂכל! שׂמח הוא לא בתורת ה' אלא בתורת עצמו, בחדושי-תורה שלו, בהמצאות שלו; מקבל הוא נחת מן החדושים וההמצאות שהוא מראה בתורה, ובשביל “חדוש” הריהו מוכן ומזומן אפילו לגלות פנים בתורה שלא כהלכה. ויש מגושם עוד יותר ועושׂה את התורה קרדום לחפור בו בזבל, כדי למצוא לו חותן – למשענת, מזונות – פשוט, כרכשאות בשומן, ולאחר מאה ועשׂרים שנה – ירושה… ואפילו אם מתוך שלא לשמה יש שהוא בא לשמה – אף-על-פי כן נשאר על הנשמה רבב, זוהמה, טעם לפגם! כללו של דבר, הרבה יש אתרוגים כשרים, אבל ר' חייא רוצה במהודר, שיהא תוכו כברו, ותוכו של אדם לאו כל עין מכּרת בו. כבדהו וחשדהו… והוא רוצה בכשר גמור!
ומודה לו ראש-הישיבה ומשיבו כדרכו בתכלית הקצור:
– “יגעתי ומצאתי תאמין”.
אבל איזה הדרך מבקשים?
הוא, ר' חייא, היה אומר: בן-אדם נכּר בעיניו… הנשמה כלואה בתוך הגוף כמו בבית-הסוהר, וקבע הבורא בבית-הסוהר שתי ארובות, אלו הן עיני האדם, שתהא מציצה מתוכן לראות את העולם ולהתודע אל העולם! אבל יש לאדם מסך לארובה – העפעפים… ואדם שנשמתו פגומה מסתיר אותה, כמו שמסתירים כלה בעלת-מום קודם החופה, וכשרוצה הנשמה להראות, הריהו מוריד את המסך כאלו מתוך ענוָה…
“קלה מזו – אומר ר' חייא – להכיר את האדם בקולו”. ובענין זה היתה לו שיטה לעצמו.
וכך היה אומר: “משול כחרס הנשבר” – אדם פשוט אינו אלא כחרס נשבר, והאדם השלם – כלי-חרס שלם הוא, שמקבל לתוכו את התורה ואינו מאבד טפה. ואיך בודקין את הקדרה, לדעת אם אין בה סדק סמוי מן העין? מקישין עליה ושומעין קולה: אם משמיעה היא קול ברור וצלול – מה-טוב, ואם לאו – משולה היא באמת כחרס הנשבר… והוא הדין בבן-אדם.
אדם שאינו שלם, אפשר שיהא לו קול גבוה, קול נמוך, בת-קול, קול סדוק, קול מרוסס – אך לא קול צלול וצח; קול הגון אין לו! אבל האדם הרי אדם הוא ולא קדרה, ואם אין לו קול משלו, מחקה הוא קול זר… עושׂה הוא מעשׂה תוכי! שומע אתה מרחוק קול, דומה שצפור פלונית ופלונית היא, וכשבאת מקרוב – והנה הקול קול מחוקה, של תוכי הוא.
ולפי שיטתו זו, היה ר' חייא נוהג כל הימים כך:
קורא היה את השעור לפני הצהרים, וכשתי שעות לפני זמן מנחה היה נותן לתלמידים לצאת אל הגן: יהיו נא מטיילים שם בצל העצים, טועמים מפירותיהם ומברכים ברכות-הנהנין, אף יהיו נהנים מריחותיהם של כל מיני בשׂמים, ובשעת הטיול יהיו חוזרים על שעורם בעל-פה או יהיו מסיחים בדברי תורה סתם; ואף שׂיחת-רעים – אין בה חשש… ובעצמו היה מתבודד בחדרו ולומד סתרי תורה…
ובחדרו היה חלון יוצא לגן, ובמסך כבד של משי על החלון למחסה משמש. מזמן לזמן היה ר' חייא מסיר את משקפיו, סוגר את הספר, או מכסהו במטפחתו הצבועה ומניח עליו את קופסת-הטבק שלו, ונגש אל החלון ועומד רגע מאחורי המסך, כדי להקשיב לקולות תלמידיו, המטיילים במשעולי-הגן זוגות-זוגות או חבורות-חבורות ומשׂוחחים יחדיו כדרך החברים, שבינם לבין עצמם אינם זהירים לשנות קולם.
מה שהיו מדברים לא רצה ולא יכול לשמוע: לתוך חדרו עלה מעדת הבחורים רק קול הברה, בלי חתּוּך-הדבּוּר… וכשעבר זמן רב ולאזנו של ר' חייא לא הגיע קול הגון, בא לידי עצבות.
ופעם אף עמד וקבל לפני הקדוש-ברוך-הוא:
– רבונו של עולם, צפרים אלו בגן, שאין להן אלא נפש חיה, משבחות אותך בזמירות, ותלמידי, בעלי נשמה ויחידה, לומדים את תורתך… ומפני מה קולות צפריך צלולים ונשמות שלמות משתפכות בהם, ותלמידי שלי – – –
ולא כילה את דבריו: לקטרג על תלמידיו לא רצה… אבל העצבות לא הרפתה ממנו!
מזמן לזמן באים תלמידים חדשים, קולות חדשים, ובכל אלו אין “קמח-סולת”!
ויש שמעכב הוא את בתו מרים, מציץ עליה רגע באהבה רבה וברחמים ושואלה:
– הולכת את לפעמים, בתי, אל קבר אמך?
– הן, אבא! – משיבה היא ונושקת את ידיו בחבה יתרה.
והוא נושקה על מצחה, מחליק את ראשה ומברכה, ושואל אחר-כך:
– ועל מה, בתי, את מתפללת שם?
– על שלומך, אבי, אני מתפללת! אתה עצב כל כך לפרקים… ואני, אוי לי, איני יודעת במה לשׂמחך… היא, אמא, עליה השלום, ידעה… ושואלת אני מעמה, שתתן בלבי או תבוא אלי בחלום ותלמדני במה אשׂמחך…
והוא מחליק על לחייה בחבה ואומר:
– אני, ברוך-השם, בקו-הבריאות! בקשה אחרת עליך לבקש מאמך.
– איזו היא?
– כשתלכי, בתי, לקבר אמך, תבקשי מאתה שתשתדל מאד שיקוים בך מה שאני חושב עליך.
– טוב אבא!
ויהי היום ור' חייא יושב בחדר הראשון קודם המנחה, והנה קול מתוַכחים עולה באזניו מן הפרוזדור. והקולות שנים: קול אחד מרוּגז, קולו של הריש-דוכנא, והשני קול רך ולא נודע לו, ודאי של בחור זר. וקולו של אותו הבחור הזר עושׂה על ר' חייא רושם גדול. לקול כזה הרי היה מצפה, אליו הרי התפלל! ור' חייא סוגר את הספר שלפניו ומטה אוזן. אך הקול השני, המתחנן, נפסק ונשמע רק קולו של הריש-דוכנא, המוכיח ומתרגז. ור' חייא מכה בכפו על השולחן לסימן קריאה, והדלת נפתחת והריש-דוכנא בא נרעש ונפחד ועומד לפני ר' חייא כעבד לפני רבו, פניו הבלים חיורים עוד, העינים מתיזות ניצוצות-אש והנחירים מרטטים – עד כדי כך הגיעה רתחנותו.
מזהיר אותו ר' חייא: כל הכועס!…
– לא, רבי! – אומר הריש-דוכנא בזעף – עקבות המשיח נתגלו! חוצפה כזאת! חוצפה כזאת של בחור!
– היינו? וכי מה הוא מבקש, הבחור?
– מבקש הוא דבר קטן: להכנס לתוך ישיבת רבנו!
– ובכל?
– ושואל אני אותו: יודע אתה ש“ס ופוסקים? – והוא משיב: לאו! – על כל פנים “משניות? – שואל אני שוב – לאו! ואומר אני בדרך לצון: ו”עין יעקב”? – ושוב “לאו”! ומהתל אני עוד: ולהתפלל? והוא משמיע קול בכי! מה טעם? להתפלל בסידור יודע הוא, אך פירוש-המלות נשכח ממנו! שוטה, ומה אתה מבקש? – מבקש הוא לבוא לפני ר' חייא! למה? רצונו, אומר הוא, לבקש מרבנו שיתנהו לשבת בישיבתו ולשמוע את השעוּר, אולי ירחמהו ה' וישוב אליו כוח זכרונו!
– משמע, שידע ושכח. חולה הוא העלוב. ומה הכעס?
– מה הכעס? אדרבה – אומר אני אליו – יכול אתה לבוא לפני ר' חייא. אבל בחור זה לבוש שׂק, וחגור הוא חבל פשתים על מתניו ובידו מקל עב, – כאחד הגזלנים. ואומר אני לו: יהי כדבריך, בחור, אתן לך לבוא לפני ר' חייא, אך החליפה-נא את בגדיך. יש לך בגדים אחרים? – אין לו, וגם אינו רוצה… אינו רשאי, אומר הוא. הנח, על-כל-פנים, את המטה מידך! – אף זה לא! אסור לו להוציא את המטה מתוך ידו, לא ביום ולא בלילה; ישן הוא והמטה בידו.
והבין ר' חייא שאחד מבעלי-תשובה הוא זה, ואמר:
– יבוא הבחור!
והבחור נכנס, והוא חיור וכחוש, ולבוש כדברי הריש-דוכנא והתייצב בפתח.
קרא לא ר' חייא לגשת אליו, ונתן לו “שלום” ולא הניחו לא להתנפל לרגליו ולא לנשק את ידיו. ראה שהבחור אינו נושׂא אליו את עיניו ושאלו:
– בני, מפני מה אתה משפיל לפני את עיניך? וכי מסתיר אתה לפני את נשמתך?
– לא, רבי, אבל נשמתי חוטאת היא. יש לי להתבייש בה…
ואומר ר' חייא: אין אדם משׂים עצמו רשע… הריני מצוך להרים את עיניך.
והבחור עושׂה רצון הרב. ור' חייא מביט לתוך עיניו ומתחלחל. נשמה ארורה נשקפת מתוכן.
– בני – שואל ר' חייא – קללה רובצת בעיניך; מי קיללך?
– ראש-הישיבה בירושלים.
ור' חייא ידע, שראש-הישיבה בירושלים נפטר לפני ימים מועטים. ושאלו: מתי?
וענה הבחור: לפני שני חדשים.
ואמר ר' חייא בלבו: “נכון הדבר, בעת ההיא עוד היה חי”… ושאל בקול:
– על מה?
– על דבר זה ציוָני להתודות לפני רבי.
– טוב… ומה שמך, הבחור?
– חנניא.
– שמע נא, הבחור חנניא – אמר ר' חייא וקם ממקומו – עתה בוא והתפלל תפלת מנחה ומעריב. אחר-כך יראך הריש-דוכנא מקום על יד השולחן… אחרי הסעודה תרד אל הגן, ואני אמצאך שם ואשמע את דבריך.
והחזיק בידו והוליכו עמו לבית-המדרש הקטן אשר על יד בית-הישיבה.
ובשעת הליכה היה ר' חייא מהרהר:
– רך וצעיר – וקול כזה… ובעל-תשובה… ובעיניו קללה… מה נפלאים דרכי הבורא!
בשעה מאוחרת בלילה התהלך ר' חייא בגן עם הבחור חנניא. מזמן לזמן מביט ר' חייא השמימה ומחפּשׂ שם על פי האיצטגנינות איזה אות, סימן כל-שהוא; אבל השמים קודרים ומכוסים ערפל. לילה בלי ירח ובלי כוכבים… רק הזכוכיות אשר בחלונות ההיכל נוצצות, ולאורן הוליך עמו ר' חייא את הבחור חנניא לתוך הסוכה וישבו שם. ור' חייא פתח פיו ואמר:
– הכתוב אומר: דאגה בלב איש – ישׂיחנה.
– רבי, מה פירושו של הכתוב? – מתחנן הבחור.
ומבאר לו חייא את פירוש המלות של המקרא וכוָנתו, שהאדם צריך לשפוך שׂיחו ודאגתו לפני חברו, ואף שהבחור תופס רק פירושן של המלות הבודדות לבד, אף-על-פי-כן מתחילים פניו החיורים מתאדמים כאדם מתעלף שמעוררים אותו לתחיה ונפשו שבה אליו לאט-לאט.
ורחמי ר' חייא גברו עליו ואמר:
– פתח פיך, חנניא בני, ויאירו דבריך, והתודה לפני.
וחנניא ספּר לו מעשׂה נורא.
עיר מולדתו – ירושלים. אמו – אלמנה עשירה סוחרת-בשׂמים… ולה בת ובן: אחותו הבכירה ושמה אסתר, והוא – חנניא. אהבה האם כמובן, את חנניא, יותר מאחותו: – “קדיש”, וחוץ מזה, “עלוּי” הוא… ואף-על-פי שהגיעה אסתר לפרקה, לא דאגה לה אמה להשׂיאה ולא חזרה אחרי חתן בשבילה. וכשהיו שכנותיה מעוררות אותה על כך – תשובתה בפיה: עדיין לא הלבין ראשה, ברוך-השם! ואת כל לבה נתנה לחנניא, שׂכרה לו מלמדים משובחים, ומפני שהיתה קרובתו של ראש-הישיבה והיתה לה דריסת-הרגל בביתו, היתה מוליכה את חנניא כל כמה שבתות אל הרבנית, וזו היתה מכניסה אותו אל הרב לנסות כוחו בתורה.
והבחור מצא חן בעיני ראש-הישיבה; האם היתה עומדת אחורי הדלת ושומעת מקצת שבחיו. ומציצה היא בעד הסדק ורואה את ראש-הישיבה צובט לחיו בחבּה יתירה ומכבדהו במבחר התפוחים מפירות-השבת – ושׂמחתה הרבה אין לשער!
וביחוד נתמלא לבה חדוָה כשאמרה לה הרבנית, שראש-הישיבה רוצה להכניס את הבחור לתוך הישיבה שלו. אבל לכך לא הסכימה, מפני שאינה רוצה להפרד ממנו, רצונה ש“תכשיטה” שלה ישב תמיד בביתה, כדי שתוכל להפנות כל פעם לשעה קלה מחנותה ולמהר לביתה, לגפף ולנשק את בנה יחידה. עמדה והזמינה את אחד מגדולי תלמידי-החכמים שילמד תורה לבנה בביתה.
ובאותו תלמיד-חכם נכשלה…
אותו תלמיד-חכם היה מן המזויפים, אחד מאלה שאינם לומדים תורה לשמה, וכל כוָנתם אינה אלא לעשׂות להם את התורה עטרה להתגדר בה. והיה מוליך גם את חנניא באותה הדרך: היה מלמדו רק פלפול וחריפות, כדי לקנטר, ובכך נטע בלבו את השרשים הרעים של גאוָה ונצחונות. וחנניא היה מהיר ללמוד ולדעת אומנות זו, כי באמת רק אומנות היא ולא תורה: לא על דעת כך ניתנה תורה מהר סיני. אבל רוב בני-אדם לא הבינו זאת, וחנניא נתעלה עוד בעיניהם, ואמו – אשה הרי דעתה קצרה – ראתה ושׂמחה בלבה כפלים…
ולימים קבּל חנניא את כל התורה מאותו תלמיד-חכם ואמר לאמו שאינו צריך עוד למלמד, ואשה פתיה זו חשבה שנתעלתה למעלה מכל שבעת הרקיעים…
וחנניא כבר הלך בדרך השקר על דעת עצמו והיה מרבה בפלפולי תוהו עם בחורי הישיבה ולומדים סתם, והוא מנצחם בדברים ומביישם והיו לפניו כעמי-הארץ גמורים… איש מפי איש, והשמועה הגיעה לראש-הישיבה. ואומר ראש-הישיבה: מעשׂה ילדות! כך דרך גדוּלו של תלמיד-חכם: אלא שציוָה להגיד בשמו לאמו של הבחור, שתסטרהו סטירה קלה על הלחי, לשם נזיפה…
– אֵם – אמר – רשאית!
– והאֵם מה היא עושׂה – תחת סטירה – נשיקה, וגם מתנה יפה קנתה לו על חכמתו…
ראה חנניא שמעשׂיו רצויים ונתחצף עוד יותר, וסובב הוא בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות, ובכל מקום שהוא מוצא מתמיד יושב ועוסק בתורה, מיד הוא מקיפו בקושיות מניה-וביה וסותר את כל תירוציו, עד שדעתו של זה מתבלבלת, וחנניא מראה לעיני הכול, שאין המתמיד מוצא את ידיו ואת רגליו…
ויש שהוא בא בשעה שבחור אומר “חילוק” או בשעה שתלמיד-חכם דורש, וקודם שיסיים הדורש “ובא לציון” – והנה הוא קופץ בראש ועולה על הבימה והורס את כל הבנין של ה“חילוק” ומחזירו לתוהו-ובוהו, חותך ברוח פיו כבאיזמל את הדרוש לגזרים, קורע אותו כקורי-עכביש ועושׂה את כולם לבוּרים גמורים…
ושוב רצים לראש-הישיבה, והוא מוציא פסק-דין קשה:
– לכו אל אמו ואמרו לה, שצויתי להלקותו…
ומקבל חנניא מאת אמו מתנות עוד יותר יפות מן הראשונות ומגדנות רבות, והוא מוסיף לעשׂות מעשׂים רעים. וחוזרים ומספרים את הדברים לראש-הישיבה, וזה מתאנח ואומר שהוא מתיירא לענוש למדן גדול כמוהו, אבל האם רשאית. מגידים לו מעשׂיה של האם, ומצווה הוא שישלחו אליו את חנניא בעצמו. ובא לפניו חנניא בעזות-פנים, וכשהתחיל ראש-הישיבה לשׂוחח בדברי-תורה, הפסיקו זה בחוצפה ושאל שאלות מחודדות, וגבּב קושיות על קושיות, והראה גבורתו וכוחו בתורה והרעיש עליו ש"ס ופוסקים… וראש-הישיבה עניו גדול ואינו קפדן, ואמר לו בנחת:
– שמע נא, חנניא, כל חכמתך אינה אלא בסתירה, יודע אתה רק להקשות ולפרק ולהוכיח שהדבר לא כך, רק “לא” ו“לא”… משמע שאין לך תורה שלימה… כי בתורה יש מצווֹת עשׂה ולא-תעשׂה, מחצית הן ומחצית לאו, ואצלך רק לאו ולאו… יותר ממחצית לא תעלה בידך לעולם. והא-ראיה, אמור נא דבר אחד מלבך, דבר של “הן”.
ושותק חנניא: בדבר הזה תש כוחו, כל גבורתו לא היה אלא ב“סתירה”, לא ב“בנין”.
ומתנצל הוא: דבר זה לא לימדני מלמדי!
ואומר לו ראש-הישיבה: מלמדך, חנניא, נפטר מן העולם והוא נידון באש של גיהנם וזכות התורה לא תצילהו, כל זמן שאתה, חנניא, לא תעשׂה תשובה ולא תעקור מלבך את השורש הרע, שזרע בקרבך.
– צריך אתה – מוסיף ראש-הישיבה ואומר – לחוס על נפשך ועל נפשו של אותו תלמיד-חכם ולעשׂות תשובה וללמוד תורה לשמה…
ומיהר חנניא לבוא לבית-העולם וחקר ודרש אם באמת נפטר המלמד, ומתי? מפני שלא שמע זאת עד עתה. ואומרים לו: הן, ואתמול היתה הקבורה, ומראים לו את מקום הקבר. התבונן חנניא וראה שצמחו בין לילה על פני כל הקבר קוצים ועקרבים… הבין מיד את הרמז שבדבר, ונמלך בדעתו לעשׂות תשובה… קיטרג השׂטן ואירע מעשׂה זה:
בימים ההם היה קצב בירושלים, והבית-דין-צדק העמיד על גבו תלמיד-חכם נאמן, לפי שאותו קצב חשוד היה על הטרפות; וכשרצה הנאמן למלא משלחתו באמונה ולפקח באמת על המקולין, נטל הקצב קרדום והטילו בראשו של התלמיד-חכם, ואחרי-כן החזיק בנפצע והשליכו החוצה. בדרך נס ניצל הנפגע ממות. והיה רעש גדול, והבית-דין-צדק הכריז, שבשׂרו של הקצב פגוּל, נבילה וטריפה, חמוּר מבשׂר חזיר… והקצב עשיר היה, סגר את המקולין ונעשׂה מלווה-ברבית ומסר את הבית-דין-צדק למלכות. ותפסו את הדיינים והושיבום בבית-האסורים וחייבוּם מלקוּת וגלוּת… אך מה יעשׂו לקצב, ומקולין של בשׂר כשר אין לו עוד? היו מודים ומשבחים להקדוש-ברוך-הוא על שנתקררה דעתו של אותו רשע ותשקוט העיר…
ועשיר זה רע-לב היה וכילי ושליטה לא היתה לו על ממונו, ולא היה אוכל ושותה כבן-אדם, ולבוש היה קרועים-ובלואים. וכשבלתה שׂמלתו, לא נתנה לעני במתנה, אלא היה מוכרח בפרוטה לצרכי טלאים… והיה מגדל כלבים רעים, שלא יתנו לעניים דריסת-הרגל בביתו…
ובנים זכרים לא היה לו לאותו רשע, אלא בת-יחידה ושמה חנה. כי היתה זוגתו אשה צנועה וצדקנית, וכשנולדה לה בתה חנה והיא הכירה את דרכי בעלה, התפללה אל ה' שתהא מעתה עקרה, ועל כל פנים, שלא תלד עוד בנים זכרים, שהרי ברא כרעיה דאבוה ובוָדאי יצא לתרבות רעה. ולא ילדה יותר מבת אחת. ולהחזיר את בעלה למוטב לא יכלה אותה הצנועה, וקבּלה עליה יסורים באהבה. וכשרבּו היסורים וכשל כוח הסבל – מפני שהיה מיצר לה ומענה אותה מאד – שאלה את נפשה למות… וקודם פטירתה ביקשה מאת קרוביה שיתעסקו בקבורתה, ובעלה לא ידע אפילו את מקום קבורתה.
והרשע נשאר אלמן. שום אדם לא רצה לתת לו את בתו לאשה וישב הוא לבדו עם בתו-יחידתו חנה. ונפלא הדבר: דוקא אותה, את הבת-היחידה שלו, היה אוהב אהבה עזה ושומרה כבבת עינו, והשתדל להנותה מכל תענוגי העולם הזה, ומוכן היה לבזבז עליה את כל ממונו, אף-על-פי שממונו היה חביב עליו מגופו.
אבל הבת אינה רוצה ליהנות כלל, כי כן ציותה עליה אמה בצוָאתה, שלא תאכל בבית אביה כלום חוץ מלחם ומים… ובבגדים יקרים אינה רוצה ואין לה צורך בהם, לפי שאינה יוצאת מפתח ביתה, כדי שלא תשמע את שם אביה נתון לחרפה ולקללה בפי כל יושבי העיר. ובמידה שנתמעט רצונה של בתו ליהנות מטובו, כך גדול חשקו של העשיר ורבה תאוָתו להיטיב לה ולהנאותה. וכשלא הועילו לה דברי פיוס, אמר בלבו: בטובה אחת לא תבעט – אתן לה בעל תלמיד-חכם.
וכשהגיעה הבת לפרקה ביקש למצוא לה חתן משופרי-דשופרי, למדן שבלמדנים; ונותן הוא לשדכני-המדינה רשימות גדולות, והוא בעצמו סובב בירושלים ובכל הסביבה ודופק על פתחי כל בתי-הישיבות ופוסק הון רב בשביל בחור חשוב, והכול לבטלה, אין גם אחד רוצה להתחתן עם מנוּוָל זה – את “הקרן” גופה הרי לא הכיר אדם.
והעשיר מלא חימה, וביחוד כשבא אליו פעם שדכן ואמר לו, שיניח את גאוָתו ויעשׂה מה שבגדר האפשרות, והגיד לו שבעל-מלאכה אחד גר בשכנותו, איש ישר נהנה מיגיע כפיו, וזה רוצה בבתו ואינו רוצה אפילו בפרוטה של נדוניא – אז בערה חמתו כאש.
ומה עשׂה?
נמלך בלבו ומצא שני תלמידי-חכמים אביונים ונתן להם ממון להוצאות הדרך לשתי שנים, חוץ מפרנסת נשיהם ובני-ביתם בירושלים, וציוָה עליהם שיצאו וישוטטו בתפוצות ישׂראל, במרחקים, במקומות שלא הגיע עוד לשם שמו הרע, ויביאו אליו חתן תלמיד-חכם מופלג.
יהודים-אביונים, – והסכימו, לקחו צידה לדרך ויצאו לדרכם. עברו ושוטטו בכל ארץ-ישׂראל לארכה ולרחבה, – והכּול לבטלה.
והטעם פשוט: תלמידי-החכמים היו מדברים רק על הנדוניא, על מזונות ומתנות, ועל המחותן לא הגידו דבר, וכששאלום עליו עשׂו עצמם כלא שומעים, כי לשקר לא רצו, והיו הכּול מבינים שדברים בגו – וממאנים…
ובינתים עבר הזמן שקבע להם העשיר, ושבו השליחים ריקם, ונתעכבו על יד שערי ירושלים, והם יראים וחרדים; לולא עזבו בעיר בנים – יתומים חיים, ונשים – עגונות, היו בוחרים יותר לצאת למדינה ולא היו חוזרים לביתם… יודעים הם שהעשיר לא יאמין להם, ויחשוב שלא עשׂו מעשׂיהם בשלמות, ויהא רודף אותם עד חרמה ומוסרם חלילה ליד גויים… והיו יושבים ומתעצבים.
ובעוד הם יושבים בשערי ירושלים ומתעצבים, והנה בחור עני הולך וקרב אליהם, והבחור לבוש בגדי בד לבן וחבל פשתים על מתניו ומקל עבה – מטה-שקדים בידו; נגש אליהם ונתן להם שלום, ושאל אותם למה הם יושבים כמתעלפים. אולי צמאים הם למים? ואמר להם עוד, שהוא מתגורר פה במדבר ונודעה לו שם באר מים חיים, לא הרחק מזה, ואם רצונם יוליכם אל המעין, לפי שאין בידו שום כלי להביא בו את המים אליהם. והשיבו לו שאינם צמאים, אך נפשם עגמה עליהם, וכך באו בדברים, והם שאלו אותו: מי הוא? והשיב שהוא נע-ונד, מפני שיתום הוא, אין לו אב ואם, ודר חוץ לישוב וניזון בצמחי השׂדה…
– ואין רצונך כלל ללמוד תורה?
ומשיב הוא להם שכבר הוא לומד תורה: שבכל לילה ולילה, בשעה שיחשך במדבר, בא אליו איש זקן ומלמדו תורה בעל-פה… ורואה הוא את הזקן עוד מרחוק; שעיניו מאירות באפלה ככוכבי השמים וזקנו הלבן צח כשלג. והזקן בא אליו בכל לילה ויושב אצלו ומלמדו ש"ס ופוסקים, ספרא ספרי ותוספתא… ורוצים הם לתהות על קנקנו, כדי לדעת אם אמת דבריו, ומוצאים אותו יודע תורה כאחד הגאונים… פיו מפיק מרגליות… ושואלים אותו מפני מה עזב את המדבר, ומה מעשׂהו אצל שערי ירושלים? ומספר הוא בתמימות, שאותו הזקן נפטר ממנו אמש ואמר שלא יחזור עוד אליו והראהו את הדרך לירושלים, וציוָהו לילך לעיר-הקודש ושם ימצא את בת-זוגו ואת מזלו וישב על התורה ועל העבודה. ואני – אומר הוא – מחויב לעשׂות כרצון הזקן… ותלמידי-החכמים נתמלאו שׂמחה ואמרו אליו: בוא, בחור, עמנו, יש לנו בשבילך שדוּך טוב. הלך הבחור עמהם…
מיד הוליכו אותו אל הגביר ואמרו לו: אל תבט אל מראהו – גאון עולם הוא זה; אליהו הנביא בעצמו היה מלמדו תורה. והאמין להם הגביר ושׂמח מאד, עשׂה תיכף סעודה וכתב תנאים והגביל זמן החתונה לאחר שני שבועות: מתיירא הוא מפני עין רעה ודבּה רעה… וקודם-כול הפשיט את החתן את מלבושיו ונטל מידו את המטה, והלבישו והנעילו כיד הגביר, ואת הבגדים הישנים הטמין על מנת למכרם בפרוטות, מיד לאחר החתונה, לקונה הראשון שיקנם לצרכי טלאים… והדבר מתפרסם בעיר. יש אומרים: הרע שבכלבים זוכה בטוב שבנתחים… אחרים תולים את הדבר בזכות אמה של הכלה: כל זה עשׂתה תפלתה של אותה הצנועה. עוד אחרים – שבכלל נפלאים דרכי ה'…
שבועים עברו בשלום ויום החתונה בא. בגלל בתו פתח הכילי את ידו ועשׂה משתה ושׂמחה שלא היו דוגמתם בעולם, ולכבוד החתן באו אל החתונה כל נכבדי ירושלים, ולמשתה-החתן – כל בחורי-הישיבות.
והשעה שלפני ההינומא – מוסיף חנניא לספר – הגיעה. החתן דורש “חילוק” חריף לפני הבחורים ובמעמד תלמידי-חכמים והדיינים וראשי-הישיבה. בחדר השני כבר הכל מתוקן להינומא. כבר נשמע קול כלי-הזמר המנגנים “מוסר” והשושבינים מצד החתן, הרב וראש-הישיבה, אוחזים כבר אבוקות של “הבדלה” בידיהם, אך תורתו של החתן עדיין נוזלת כשמן וריחה נודף כבשׂמים, ועיניו מזהירות ככוכבים הכול תמהים ומקשיבים, וחנניא אף הוא מקשיב, ועל לבו אין עולה כלל לסתור את דברי הדורש, אדרבה הוא נהנה הנאה מרובה… שׂמחתו גדולה על שיהא לו מעתה חבר הגון, שכדאי ללמוד עמו יחד ולשׂוחח אתו בדברי תורה, וכבר נתעוררו בלבו גם רגשי אהבה לחתן, אהבה עזה. נפשו חשקה דוקא לקום ממקומו ולגשת אל החתן ולנשקו מנשיקות פיו. וכך עשׂה, אבל בדרך הלוּכו מעדו רגליו, ובדרך בעברו שמע בחור אומר לחברו: “החתן גדול בתורה יותר מחנניא”. והלז עונה: “חנניא כגולם הוא כנגדו”… וזה היה לו, לחנניא, נסיון קשה ביותר… לבו התחמץ, והרגיש צרבת של פצע, כאילו הכישו נחש – הוא השׂטן! ועומד הוא ומגביה עצמו על צפרני רגליו ומתחיל סותר, ומפיו שוטף נחל גפרית וזפת בוערה… ומרגיש הוא פתאום שמחטיא את נשמתו, שהוא פוגע בתורתו של אליהו הנביא, בתורת אמת… שהוא נועץ לתוך לבה של התורה רמחים וחרבות, שהוא ממית את התורה… ומתחלחל הוא ורוצה להפסיק ואינו יכול… הדברים יוצאים מפיו כמאליהם, כנגד רצונו, כאילו כופאו שד, ורואה הוא שהחתן פניו מלבינים מפחד ונופל מחולשת-הדעת אחור על הכסא…
ובאותו הרגע נפתחה גיהנום בבית. הכילי מתמלא חימה ונוהם כארי: מקח טעות! מקח טעות!… ורץ כמטורף, ומוצא את שני תלמידי-החכמים האביונים ומורט את שׂער זקנם, וממהר אל המנגנים וחוטף את כליהם מידיהם וזורקם ומנפצם. וטשׂ אל הכלה העומדת באמצע הבית ומושכה מתוך ההינומא, ורץ לאחת הלשכות ומביא משם את הבגדים הישנים של החתן: את סרבל הבד וחבל הפשתים ומטה-היער הלבן, וקורע מעל החתן המתעלף את מלבושיו ודוחפו ערום מתוך הפתח ומשליך אחריו את מלבושיו הישנים… וחשובי ירושלים וכל הקרואים מתפזרים ובורחים, ורק הוא, חנניא, נשאר קפוא על מקומו ושומע קולו של הגביר הקורא: חבל על הסעודה, הביאו לכאן את הנגר, החזיקו הכן את החופה!… ועוקר חנניא את רגליו בכוח ונס מתוך הבית; ובחוץ בא מיד לקראתו ראש-הישיבה ואומר אליו: חנניא, יכול אתה להחריב את העולם, מוטב שתשכח את תלמודך!…
– ובאותו הרגע – מספר חנניא – קול נפץ נשמע במוחי, דבר-מה נתפקע שם. ואני נשארתי ככלוב ריק בלא יונים, בלא דבּוּר אחד של תורה! התנפלתי לרגלי ראש-הישיבה, והייתי מתחנן ומבקש “תשובה”. הוא התאנח ואמר: מי יודע אם תועיל.
התחלתי בוכה תמרורים; והראני שמקרוב, מאחורי קרן-זוית של בית אחד, עומד אותו החתן, גר בעיר נכריה זו, לא ידע מוצאיה ומובאיה…
– קודם כול – אומר הוא – לך ובקש מעמו מחילה…
ומתיירא אני לילך, והוא דוחפני:
– לך ובקש ממנו שיתרצה לילך עמּך לבית אמך… וגם אני אבוא אחריכם. ונגשתי אל החתן הנעלב. והוא אך ראני רץ כנגדי, ולא נתן לי לפתוח פה, וקרא אלי:
– מוחל אני, מוחל מחילה גמורה! לא זווּגי הוא!
נוח היה לי שיקרעני כדג; והוא נתן ידו על שכמי וקרא לי “חבר”!
אמרתי לו: וכי יכול עם-הארץ להיות חברו של תלמיד-חכם?
והשתומם לדברי; ואני סיפרתי לו את דבר הקללה שקיללני ראש-הישיבה והוא השיב לי:
– כשיתגלה אלי רבי הישן (כלומר, אליהו הנביא) אתפלל לפניו בעדך!
ואני מוליך אותו לאמי, ובדרך קשים יסורי כיסורי חבּוּט-הקבר! הוא מדבר אלי דברי תורה – ואני איני מבין דבר… ולבי בוכה בקרבי מרוב געגועים לתורה… ובנשמתי אופל ושממה, כמו בחורבה בלילה… ואנו באים אל אמי, ונופל אני על צוָארה ובוכה:
– אוי, אמי, יסוֹר יסרני אלהים… בנך הוא מעתה עם-הארץ!
ולבה מתעלף וקולה רועד:
– מה… איך? מי נתן בך עין-הרע?
ומספר אני לה את כל המעשׂה, ומראה לה על החתן שהלבנתי פניו ברבים, ואמי פורשׂת ידיה ובוכה בקול תמרורים, ואסתר אחותי עומדת בקרן-זוית ופניה אל הקיר ושופכת דמעות…
ובאותו הרגע נכנס ראש-הישיבה ופנה קודם-כול אל אסתר: שמעי, כלה, לכי אל חדר-הבשול והכיני אוכל לתלמיד-חכם זה… – ומראה הוא בידו על הבחור הזר – ואם ישׂחק לך מזלך – מוסיף הוא – יהא זה בן-זוגך!
ואסתר נתנה עין בחתן ובמלבושיו והתעצבה, אבל שמעה לקול ראש-הישיבה ויצאה… וראש-הישיבה פנה אל אמי ואמר:
– לא עת לבכות עתה… וגם אַת אשמה בדבר, שלא דאגת כלל לאסתר ולא יסרת את חנניא… לא יפה עשׂית, לא יפה…
וגבר עוד בכיה של אמי.
– אַל בכי – חזר ואמר ראש-הישיבה – יש לעשׂות מעשׂה.
– מה יש לעשׂות? מה? – מייללת אמי.
– ואַת תשמעי בקולי? – שואל ראש-הישיבה.
– אשמע ואשמע! – ממהרת אמי להשיב.
ואומר ראש-הישיבה כך:
– קודם-כול, השׂיאי את אסתר… והרי בן-זוגה!
וקול בכי פרץ מפי אמי:
– בחור זה? בלבוש שׂק ובמקל?
– זהו הבחור, שהיה אליהו הנביא מלמדו תורה. וכי כך שומעת אַת לי, קרובה?
– סלח לי, רבי… הריני שומעת, שומעת…
– ובנך – מוסיף הוא – חייב לצאת ולקיים בעצמו חובת גלות… עד שיתעוררו עליו רחמי אל רחום ותמצאי גם בו נחת-רוח, אך לא מיד, – אלא לאחר ימים… אסתר היא הבכירה!
– ואתה – הוא פונה ואומר אלי – אפשר שלא היתה התשובה מועילה לך, כי כבד עווֹנך, אבל נס גדול הוא שהזווּג לא היה זווּג מן השמים, ונתגלגלה טובה גם לחתן וגם לכלה!
– גם לכלה? – תמהה אמי.
ועונה ראש-הישיבה:
– דעי, שחנה בתו של אותו הרשע צנועה גדולה היא, מן הנסתרות, ואמה השתדלה עליה בעולמות העליונים שיזמינו לבתה בן-זוּג אחד מל"ו. ונתקבלה תפלתה… וזהו אותו הנגר, שאחז בו אותו העשיר ומשכו אל החופה, כדי שלא יפסיד את הסעודה. אבל יהא זה, בבקשה ממך, בסודי-סודות, עד שיתגלה מאליו!…
– נפלאות אלהים – אומרת אמי מנוחמת קצת.
– ועתה – אומר ראש-הישיבה אלי ואל החתן – החליפו מלבושיכם זה בזה!
– ואתה – הוא אומר אלי – תיכף ומיד צא בגלות… ואת המטה הזה תקח בידך ותשמרהו כבבת-עין, ובלילה יהא מונח על מטתך למראשותיך. ואני אתפלל שתבוא ישועתך והמטה יפרח, ואז תפרח גם נשמתך ושב אליך כוח הזכרון, אבל זכור, רק אחר-כך תהא רשאי ללבוש בגדים אחרים. ועתה לך לך, ואל תתן שלום לאדם לפני צאתך.
כהרף-עין לבשתי בגדי החתן, ובאותו הרגע נכנסה אחותי ובידיה קערה ומעשׂה מרחשת בה, וכשראתה אותנו כל אחד מלובש בגדי חברו, נבהלה והפילה מתוך ידה את הקערה ומה שבתוכה, והקערה נשברה בקול רעש, וראש-הישיבה קרא: “מזל-טוב, מזל-טוב!”
יותר לא שמעתי, מפני שיצאתי מיד מן הבית.
וכשיצא מירושלים – מספר חנניא – תעה במדבר, בלי לחם ובלי מים. אבל לא ללחם ומים היה מתאווה – לצורך הגוף הסתפק במיני עשׂבים, הגדלים גם במדבר… ותמיד נמצא בחזקת סכנה, בין כל מיני חיות, נחשים ועקרבים, אך הללו לא עשׂו לו רעה… מנהמים היו בינם לבין עצמם ונוטים מן הדרך. והבין חנניא שאין להם עליו שום שליטה, מפני שנגזר עליו להיות “נע-ונד”. ופעם שמע באזניו קול קורא: “זה שייך”… אך למי – לא שמע.
וכך היה תועה יומם ולילה, חושב ודואב על אבּוּד ימיו ושניו שעוברים בלא תורה, בלא אורה, בלא ניצוץ כל שהוא למוחו האפל… לוּ שמע דבּוּר אחד של תורה! לוּ היה סידוּר בידו!… ובעל-פה אינו יודע אפילו להתפלל! לא כלום!
פעם אחת – מספר הוא – שפך עפר על ראשו, ולשם צער עמד על רגל אחת, והיה צועק וחוזר וצועק בקול כלפי שמים: “תורה!” “תורה!” – ורק מלה אחת זו… צעק במסירות-נפש ממש… צעק וצעק, עד ששקעה החמה, והוא נפל לארץ והתעלף ונרדם, והרגיש שהוא הולך ובוכה גם בשנתו וקורא: תורה! תורה! והנה נראה אליו ראש-הישיבה, לבוש תכריכים ועטרת זהב על ראשו, ואמר לו כך:
– קום, חנניא, שעת ישועתך קרובה לבוא… שמע ה' את תפלתך, ואליהו הנביא השתדל לטובתך. קום ולך-לך נכחך, אל אשר יובילוך רגליך. ותבוא לעיר צפת ותכּנס לבעל הלב-טוב, לר' חייא, ותתודה לפניו ותתחנן אליו שיכניסך לישיבתו, והוא לא ישיב פניך, וכשתגיע לשנה השמונה-עשׂרה ימצא לך את בת-זוגך. והוא יתפלל עליך, ותפלתו עושׂה תמיד רושם לפני כסא-הכבוד. וחוץ לזה – חוּפה מכפרת, וגם שבע-הברכות… וישועתך תבוא… וביום השמיני לחופתך תקיץ בבוקר ותמצא שהמַטה למראשותיך פרח ויגמול שקדים, ונשמתך גם היא תפרח ותעשׂה פרי… והכּול יָזכר לפניך, חוץ מן הרע, ותגיד לפני ר' חייא חילוק – בנין ולא סתירה! ור' חייא ימצא בך נחת-רוח… אבל אם תאריך ימים – זאת לא אדע.
והוא נעלם. ואני השכמתי בבוקר והלכתי הלאה-הלאה, עד שבאתי אליך, רבי…
כך מספר חנניא, ור' חייא מסתכל בו בצער גדול ושואלו:
– וכמה שני חייך, חנניא?
– שבע-עשׂרה שנה ועשׂרה חדשים.
והיה ר' חייא מהרהר: עלוב, בלא אריכות ימים! בינתים נושׂא חנניא את עיניו אל ר' חייא ואומר בקול תחנונים, דק ורועד:
– רבי, האם תכניסני להישיבה?
“נשמה ריקה – חושב ר' חייא בלבו – בלא דבּוּר אחד של תורה – ומתוך הגרון מנגן כנורו של דוד המלך” – ובפיו הוא אומר אליו:
– לך, בני, לישון… אמור להריש-דוכנא שיראה לך את מקומך. ומחר בבוקר תבוא אלי לשמוע תשובה. עתה לך, בני…
חנניא יצא, ור' חייא נשאר עוד שעה קלה בסוכה, הביט מבעד האשנב אל השמים ושאל:
– האומנם זה הוא?
אבל השמים היו מכוסים עבים ושתקו.
ומפני מה קשה היה לר' חייא להחזיר מיד תשובה לחנניא – דבר זה יתבאר בשׂיחה שבינו ובין חנניא למחר בבוקר.
– חנניא בני – אמר אליו בחדר מיוחד – דע לך, בני, שבדבר בקשתך להכניסך לישיבה שלי, אין מצדי שום עכּוּב, אבל…
וחנניא מתחלחל בכל אבריו.
– רבי – אומר הוא – הניחה לי לישב הרחק ממך, בקצה הספסל, בקרן-אפילה. רצוני רק לשמוע את אשר תגיד לפניהם, לפני התלמידים… רק לשמוע רוצה אני…
– הלא אמרתי לך, שרצוני בכך – מנחמו ר' חייא – אבל מתיירא אני, הן סוף-סוף צעירים הם, מעשׂה-נערות, ילגלגו עליך, חס ושלום… ועוד, הרי תלמידי-חכמים הם ואתה לפי שעה… ושׂנאתם של תלמידי-חכמים לעם-הארץ גדולה היא… ותסבול יסורים. זה פחדי ודאגתי.
וקורא חנניא בקול שׂמחה:
– אדרבה, רבי, אני אשׂא ואני אסבול ברצוני. כשיגדל הבזיון וירבו היסורים, תסור ממני במהרה הקללה.
– יהא כך – מתרצה ר' חייא – אבל מתיירא אני שמא תגיע להם תקלה – “המלבין פני חברו ברבים”…
ועולות שלהבות קטנות בעיני חנניא.
– ומה פירושו של מאמר זה?
– פירושו, שהמבייש את חברו אין לו חלק לעולם-הבא.
וגדולה ביותר שׂמחתו של חנניא.
– משמע רבי, – אומר הוא, אפילו שאסבול יסורים והקללה תסור מנשמתי, אף-על-פי-כן לא יהיה לי חלק לעולם-הבא, ואלמד תורה לשמה, בלא תקות שׂכר… הלואי, רבי, הלואי!
ובאים הדברים כשמן בעצמותיו של ר' חייא.
– אבל אותם התלמידים – טוען הוא – איך אוכל להניחם שיכּשלו ויפסידו חלקם בעולם הבא?
ושותק חנניא שעה קלה ואחר-כך שואל:
– רבי, ואם אני מוחל להם, מוחל מחילה גמורה מראש?
“כלומר, למפרע!” – מפרש ר' חייא בלבו, ואוחז את חנניא בידו ומוליכו אל הישיבה ומושיבו כרצונו לבדו, הרחק מן התלמידים.
ור' חייא מגיד את השעור, ונושׂא עיניו לפרקים לצדו של חנניא. ורואה הוא, שהבחור יושב בעינים עצומות ואזנים פקוחות ומקשיב להשעור, ופניו מתאדמים כשהוא תופס מלה, ומלבינים מפחד בשעה שמשתמט ממנו דבר. ולפעמים תוקפתו מרה-שחורה כשאינו יכול לתפוס אפילו פירוש המלה. ודומה הוא בעיני ר' חייא לגמל תועה במדבר, עיף ושוקק ומצטער בצמא, ומתעדן בשעה שהוא שומע מרחוק המית מעין…
ולפעמים שומע הוא, שהתלמידים מתלחשים על חנניא ומראים עליו באצבע, ואזנו קולטת דברי זלזול, מעין בוּר ועם-הארץ… וגדול צערו של ר' חייא, אבל אינו גוער בם, מפני שרואה הוא שחנניא נושׂא עיניו ומביט אל התלמידים, הרוצים לענותו בכך, בחדוָה ובחבה יתירה, כאלו עשׂו עמו חסד מרובה… ומוסיף הוא להגיד את שעורו.
ור' חייא מגיד, והתלמידים מקשים, ור' חייא מפרש, ומתפלפלים יחד – רק חנניא לבדו שותק ואינו מוציא הברה מפיו, ואינו מתחבר לשום אדם, ועל פניו שפוכה רוח של מסירות-הנפש, שבה אורב הוא לכל מלה ומלה… וכשנגמר השעור הוא יוצא אחרון. ושתי השעות שלפני המנחה מתהלך הוא לבדו בדרכים עזובות ומגודלות צמחי-בר עד בואו אל סוכה בודדת בין עצי דפנים, ושם הוא יושב בדד ואינו יוצא אלא לתפלת המנחה.
פעם אחת בא הריש-דוכנא אל ר' חייא לשאול עצה מפיו, אם מחויב הוא לילך ולפייס את הבחור חנניא.
– מה ראית? – שואל ר' חייא – שוב גערת בו?
– חס ושלום – אומר הריש-דוכנא, ומספר לר' חייא, שבכל פעם שמזדמן לו לעבור על פני הסוכה בין עצי הדפנא, שומע הוא מתוך הסוכה קולו של חנניא: או שחוזר הוא על דברי השעור ומפרשם לעצמו בלשון טייט"ש, או מתפלל לשמים בתחנונים ובדבקות וקורא באחת: “תורה! תורה!” כרעב המבקש לחם.
– רואה אני – אומר הריש-דוכנא – שהוא בעל-תשובה גדול, ומתיירא אני שמא זלזלתי אז בכבודו וענשי חמור.
ור' חייא מעכבו, מפני שיודע הוא שעוד צריך חנניא לקבל יסורים, אבל נהנה הוא הנאה מרובה, שבני-אדם מתחילים לעמוד על טיבו של חנניא; ובפרט כשהרגיש, שאפילו תלמידי הישיבה בעל-כרחם נוהגים בו כבוד.
ומהרהר הוא שוב: האין זה בן-זוּגה של מרים? ומשיב לעצמו מתוך צער: הן סוף-סוף עם-הארץ הוא.
ופעם אחת הלך ר' חייא קודם המנחה אל חנניא לסוכה, בכוָנה לחקור עד כמה משׂיג זה את תלמודו.
– האם כבר תופס אתה קצת? – שואל הוא.
– לפי שעה לאו, רבי. עוד לא זכיתי, אבל אזני נעשׂית יותר ויותר מהירה ונוחה לשמוע, ובזכרוני נשמר יותר פירוש-המלות.
ושותק ר' חייא ומתאנח.
וחנניא מבקש רחמים:
– רבי, הן אמרת לי “ישׂיחנה”, מלה זו נשארה קבועה בזכרוני ומבהיקה בנשמתי האפלה כמשובצת אבנים יקרות… הרשני נא לדבר דברי לפניך.
– אדרבה! – מסכים ר' חייא.
– רבי, נפלאות נעשׂות בקרבי! בתחלה, מיד ביום הראשון, כשישבתי לפניך בעינים עצומות וארבתי באזנים פקוחות לכל מלה ומלה שלא תלך, חלילה, לאבּוּד, – בשעה שעצמתי את עיני נדמה לי שעדיין אני הולך ותועה במדבר, עייף ויגע, ולשוני דבקה לחכי מצמא.. אבל מרחוק מגיע לאזני קול המיה דקה של מים זכים נוזלים, והקול חביב ונעים כקול בשׂורה טובה משיבת נפש… והייתי מרגיש שרחמי ה' מתעוררים עלי והוא מוליכני בדרך ישרה אל המעין, ואני קרב אליו, אל מעין המים החיים. והמעין אף הוא קרב אלי והולך לקראתי! והלא אני יודע מה טיבו של מקור מים חיים זה, הלא לפנים אף אני הייתי שותה ממנו, אך אדם רע השׂיאני ומשכני מן המעין למים רעים, למי סם-המות, שנדמו לי כטל השמים, ועתה עזרני ה' ואני חוזר והמעין הולך לקראתי – הוא בעצמו מסייעני. והבטחון מתחזק בקרבי והולך אני בכל כוחי… ואף-על-פי שרגלי נגפות באבנים, בעצמות ובקוצים, אני שׂמח והולך… וככל שהולך אני אל המעין כך הולך המעין וקרב אלי.
– אמן, יעזרך ה' מקודש! – מברכו ר' חייא.
– וכשיושב אני לבדי בסוכה, הריני חושב מחשבות ונדמה לי שהייתי ככלוב מלא צפרי-זמירות, והצפרים היו מזמרות תהלות ה' ומנגנות שבחו… אחר-כך בא מכשף והשפיע בקסמיו על הצפרים והתחילו מזמרות נגונים אחרים, נגינות של נבלה וזמה… ההמון הפשוט לא היה מבין זאת ולא חדל לשבח את הכלוב ולתת גדולה לצפרי הכלוב, עד שעבר פעם צדיק גדול והתקרב לשמוע אל הרנה היוצאת מתוך הכלוב לאזני קהל השומעים, והקשיב ואזנו תפסה מיד את תוכם האמיתי של אותם הנגונים והכיר בהם כל מיני קולות של תאוָה ונבּוּל-פה. ונגש הוא אל הכלוב ואמר: מוטב שתאלמנה, צפרים, מלזמר כך! וברגזו נשף לתוך הכלוב בנשימה קרה זועפת, ותוך-כדי-דבּוּר נעשׂו הצפרים כמכושפות ומקוללות, ונפלו נאלמות וקפואות על קרקע הכלוב, והן שוכבות שם מקופלות, כנפיהן קפוצות, מקוריהן סגורים ועיניהן כמתות…
וכשאני שומע פרקך ותופס מלה אחרי מלה, מעוררת כל מלה בקרבי את אחת הצפרים, פוקחת את עיניה ופיה ומתחילה לזמר בקול רפה ודק, אך הנגונים נאים וצנועים, נגונים כשרים… ומנדנדת היא בנחת את כנפיה… עוד מעט ותעוף לה…
– עיניך רואות, חנניא, מה רבּו רחמי ה' – ניחמו ר' חייא.
וחנניא מאן להתנחם.
– אבל כל זה – מתאונן הוא – אינו כך אלא ביום… ומשעת שקיעת החמה, צללי הלילה חוזרים ומכסים את נשמתי… הכול חוזר וקופא ונאלם, הצפור שנדדה כנף מתעלפת שוב ונופלת אחור כמת, ופיה קפוץ ועיניה עצומות…
ור' חייא מצטער ואומר אליו: לך, בני, והתפלל תפלת מנחה… ואני אשאר פה ואתפלל עליך…
ומביט עליו חנניא באהבה ותודה רבה ויוצא מתוך הסוכה.
ר' חייא נשאר יחידי. ומתפלל הוא מנחה ומעריב בסוכה ורוצה לצאת לגן ולהתפלל על חנניא תחת כפת הרקיע. הגיע למפתן הסוכה, וראה והנה במרחק שני צעדים מפתח הסוכה שני נחשים כרוכים מסביב לשני עצי-הרדוף והם מושיטים את פיותיהם אחד לחברו באופן שלשונות-הארס נוגעות כמעט זו בזו.
ור' חייא מכיר את כל החיות והעופות בגנו, הן הפורחים מתחת השמים ממעל והן הרובצים על העצים בין הענפים; הן הרוחשים על העלים של כל מיני השׂיחים, והן הזוחלים על תלמי כל מיני ירק, והן השורצים בעשׂב הארץ מתחת. והכיר ר' חייא מיד, שנחש אחד הוא מקומי, והשני, שנקרא “עכנאי”, הוא נחש זר, שעוד לא ראהו פה. ורוצה הוא לדעת בשביל מה בא זה לכאן, ונסוג אחור לתוך צלה של הסוכה, ושמע אותה השאלה מפי הנחש המקומי עצמו, והזר משיבו:
– באתי לכאן על-מנת להרוג נפש בנשיכתי.
וגחך הנחש המקומי.
– טרחתך לבטלה. אזרח אני פה מימים רבים, וכשבאתי לכאן הייתי נחש שׂרף מלא זעם, והייתי נושך את תלמידי הישיבה. אבל לאחר ימים נמנעתי מלנשוך. ויודע אתה מפני מה? מפני שר' חייא, ראש-הישיבה, היה לשעבר סוחר והיה הולך למסעיו למרחקי ארץ, ופגע בדרך בשיכים זקנים, שנמסרו להם שבע חכמות בירושה מדור-דור, ומפיהם למד, בתוך שאר החכמות, גם את חכמת הרפואה… והם הורוהו להביא עמו מאיים רחוקים סמי-רפואות מועילים לנשיכת נחש… אני נושך והוא מרפא… ראיתי שעמלי לשוא וחדלתי מלנשוך…
– דברי הבל! – משיב הנחש הזר – אין עשׂבים מועילים אלא בשעה שנושך הנחש מדעת עצמו, משום השׂנאה היוצאת מתוך “ואיבה אשית”, מקללת ה' על בני-אדם ונחשים בשביל אותו החטא בהגן-עדן… ודרכו של הקדוש-ברוך-הוא להקדים רפואה למכה, ועוד קודם שברא ארסו של הנחש פקד על אותם האיים, שהנחשים למיניהם פרים ורבים שם, להצמיח כל מיני עשׂבים לרפואה; אבל אני אין לי לפחוד כלל, מפני שלא ברצון עצמי אני בא, לא מתוך אכזריות אנשך: בא אני בשליחותו של מלאך-המות, ששלחני לעשׂות דין באדם שנתחייב מיתה.
– איפה תמצא פה חייב-מיתה? כולם תלמידי-חכמים, צדיקים! – תמה הנחש המקומי.
– הנה זה הבחור חנניא, שמתבודד בכל יום כאן בסוכה, חייב מיתה!
– איך אפשר הדבר?
– כך הוא. הוא הלבין פניו של תלמיד-חכם, תלמידו של אליהו הנביא, וברבים… ביום חוּפּתו של אותו תלמיד-חכם! ומקצת עונש בא עליו תיכף. ראש-הישיבה בירושלים, שהיה באותו מעמד, קיללהו שישכח את תלמודו. וקבע לו “תשובה”, שיהא נע-ונד, לבוּש שׂק בד ואזור של פשתים על מתניו; ונתן לו בידו מטה מפוצל של עץ שקד, וגזר שלא יזכור את תלמודו עד שיפרח המטה.
– כלומר, עד עולם – אומר הנחש המקומי.
– מי יודע? – עונה הזר – אולם בשמים לא הסכימו לפסק-דין זה. דבר מועט הוא, צריך ליטול ממנו את חלקו לעולם-הבא. אבל שׂר-התורה התנגד לזה – לא ולא! וגמרו לתת לו כפרת עווֹן: הבחור ישׂא בת-טובים לפי מעלתו, וביום השמיני לחופתו ימות… על מחצית תכפר התורה ושבע-הברכות, ועל המחצית השניה – המיתה. ולפי שבת-ישׂראל כשרה, שלא חטאה, תשאר אלמנה קודם זמנה, תתברך בשביל זה בבן-זכר, שעתיד להיות גאון-עולם, מאור-הגולה באמת.
הנחש כבר נתעייף מרוב דברים. אפשר שמעולם לא הרבה שׂיחה כל-כך, וביקש מחברו שיוליכנו אל המים. נסתלקו הנחשים מעל גזעי העצים והלכו להם. ועל ר' חייא נפלה אימה גדולה…
לפי שר' חייא בא לידי נסיון קשה: אם לא ישׂיא את חנניא, הרי יתקומם לההשגחה הפרטית, וחנניא לא יזכור לעולם את תלמודו; ואם ישׂיאו, הריהו הורגו בידיו!… ואיך יוכל ליטול בת-ישׂראל ולהקריבה לקרבן? לעשׂותה לאלמנה שמונה ימים אחרי יום חתונתה?
והוא מרים עיניו ומביט אל השמים; והשמים שותקים. אבל הלב בקרבו דופק ומפרכס, ושומע הוא באזניו ממש קול יוצא מתוך הלב:
– חייא, קח את בתך, את יחידתך, את מרים, והקריבה… אברהם אבינו לא היה מתיישב בדבר…
אבל לא נקל הדבר להקריב בת יחידה. ונזכר, שהצדקת שׂרה הבטיחתהו לבוא אליו בחלום ולברר לו את ספקותיו. ונושׂא הוא עיניו למרום ומתפלל על כך.
ובשעה שהוא מתפלל, מתפזרים ענני השמים ומתגלים פתאום אלפי רבבות כוכבים, ומרמזים אליו בחסד ובתקוָה ובהבטחה טובה!
ותפלתו של ר' חייא נשמעה. פעם אחת בערב, לאחר יום של תענית, ישב לו ר' חייא על כסאו ותקפתו חולשת הלב, ועיניו נאחזו ונרדם. ובאותו הרגע נראתה אליו שׂרה הצדקת; הוא הוא מראָה כמו שהיה בשעת פטירתה, והן הן עיניה שמביטות אליו בחן וחסד, והניחה באהבה רבה את יד ימינה על שכמו ואמרה:
– אל תדאג, חייא, מזלה של בתנו זורח כשמש. בטח בה'.
ורוצה הוא לשאול פשר דבר, אך הצדקת נעלמה, והוא מרגיש שאדם מעוררו… פקח את עיניו וראה, שמרים בתו היחידה עומדת לפניו ומניחה יד ימינה על אותו השכם, שעליו הניחה ידה אמה הצדקת, ואומרת אליו:
– אבא, סלח לי שעוררתיך… השמש כבר שקעה: הלבנה יצאה על פני השמים והכוכבים נצנצו – עת לטעום מה-שהוא, אבא…
ורואה ר' חייא, שזהו המשך החלום. ואוחז הוא בידה בחבה ומצמידה אל לבו ואומר לה:
– בתי, לא אטעם כלום עד שאשאלך ואַת תשיביני דבר-אמת.
ורואה ר' חייא שפניה מתאדמים. ומוסיף לדבר:
– לפי סדר העולם, יש מיני מחשבות שהבתולה מגלה אותן רק לפני אמה. אבל אַת, בתי, יתומה, ואני לך, כשם שהבטחתי לאמך הצדקת, גם אב וגם אם. ועליך להגיד לי את כל האמת, שלא להעלים ממני שום דבר בסתר לבך…
ונותנת מרים את פניה בחיקו ואומרת בלחש:
– שאל, אבא.
ואומר הוא אליה: ראי, בתי, השנים עוברות, אינני עוד צעיר לימים… זקני לבן כשלג חרמון – ומה יהא, בתי, בשעה שיקראוני לפני בית-דין של מעלה ואל אמך – על מי אעזוב אותך?
– אבא, אל נא תדבּר כזאת… אני אעשׂה תמיד את רצונך…
ושואל הוא אותה:
– מרים, רוצה אַת להיות צדקת יותר מרבקה?
מחייכת מרים ומשיבה: לא.
– וכשבא אליעזר עבד אברהם לשדך את רבקה עם יצחק, נאמר: “נקרא לנערה ונשאלה את פיה”, ושאלו את רבקה “התלך אחרי האיש אליעזר?” והיא לא התביישה והשיבה: הן, רוצה אני!
– שאל, אבא, בפקודתך אשיבך.
ושואל הוא אותה בלשון זו:
– הגידי לי את האמת, מרים, מי מן התלמידים שלי טוב בעיניך ביותר לבן-זוג?
– חנניא! – עונה מרים בקול לחש דק, עד כדי כך, שרק אזנו של אב יכלה לתפוס את השם.
ור' חייא נבהל ומשתומם ושואל:
– ובמה הוא נושׂא חן בעיניך, בתי? וכי דבּרת עמו?
ומשיבה היא:
– חס ושלום! והוא כלום היה משיבני?
מחייך ר' חייא ושואל:
– אלא מה, בתי, אדרבה, ספרי.
וכשהוא רואה שלא קל עליה לדבר, הוא אומר:
– הריני גוזר עליך בגזרת כבּוּד אב!
ומספרת היא לו, שתיכף-ומיד מן הרגע הראשון מצא חן בעיניה. ראשית, הקול – משתפך הוא לתוך הלב כשמן זית זך; והשנית – הגבוּרה!
– גבוּרה? – תמה ר' חייא.
– גבוּרה, בודאי, כשהולך בחור בלבוש שׂק בתוך חברים הגונים ואינו מתבייש, ואינו מתיירא…
– ולא יותר? – תמה ר' חייא.
– ועל לבו הטוב, שמציץ מתוך עיניו כשהוא מרים את עפעפיו; ועצבותו… הלב כואב… נוגעת עד הלב…
– בתי, הוא מתמרק… עווֹן רובץ על נשמתו!
– מחויב אלהים לסלוח לו! – מתפרץ מפיה בתוקף בטחון – עוברת אני לפרקים על פני הסוכה ששם הוא יושב לפני המנחה, ושומעת את תפלותיו. אבא, וכי אפשר שתפלות יוצאות מן הלב כעין אלו לא תהיינה נשמעות?
– ה' הוא אל רחום וחנון, בתי!
– איני יודעת מה חטאתו, אבל תשובתו רבה!… כמה חרטה יש בשׂרטוטי פניו… כמה שברון-לב! ופעמים כמה יאוש! חייבים לרחם עליו!…
– ובלבך רק רחמים יש, בתי?
– כך היה מתחלה… אילו אני – אמרתי – במקומך, אבא, הייתי מתפללת עליו תמיד.. אחר-כך התעוררה בי מחשבה זו: אילוּ הייתי אחות לו, הייתי מוסרת נפשי עליו… ופתאום, אבי – הן ציויתני להגיד את האמת – נחשול של דם חם עלה לתוך לבי… נדמה לי, שלמסירות-נפש גמורה מסוגלת רק אשה למען בעלה! הן גוזר אתה עלי, ואני מספרת לך!
ופעם אחת אבי, חלום חלמתי בענין זה. הדבר היה בל"ג בעומר. אתה ותלמידיך הלכתם בספינה לטייל על פני הים… וחנניא גם הוא; גזרת עליו… וראיתי בעד החלון עד כמה עצוב היה כשירד בספינה… ואני נשארתי לבדי… שממון ועצבות תקפוני בבית, וירדתי אל הגן – גם בגן הכל שקט, צפור אינה מזמרת, תולעת אינה מנקרת באילן… ואני עגומה ועיפה ביותר… נגשתי אל הפרחים – ועומדים הם כולם כפופים כמתעלפים. יום חם היה… וישבתי על אחד התלמים על יד החבצלות הלבנות, ידי תחת ראשי, שוכבת ומבטת למרום… וכך נרדמתי –
ורואה אני בחלומי:
יונה פורחת ברקיע השמים… יונה לבנה, שוקטת ועגומה, ומאחריה – היונה אינה רואה זאת – רודף עוף שחור שמַקוֹרו חד ושנון, מתכוון לנקר את היונה… ואני מתמלאת רחמים רבים על היונה ומרימה קול צעקה. היונה אינה שומעת לי וטסה הלאה באויר… אך העוף השחור נבהל ונעלם רגע… אולם הוא חוזר ובא, טס ורודף, ועוד מעט ישׂיג את היונה. ורחמי נכמרו עוד יותר, ומרימה אני קול צעקה גדולה, והעוף השחור נבהל ונסוג קצת אחורנית… ושוב חוזר, מעופף וקרב… וצועקת אני בקול קורע לב, וכך כמה פעמים, עד שהגיע קולי אל היונה והיא יורדת אלי, ואומרת בעצב:
– מפני מה צועקת אַת, ילדה?
ומשיבה אני:
– מברחת אני מעליך את העוף השחור, שאינך רואה אותו והוא רוצה להמיתך.
ועונה לי היונה עגומה:
– לא רוצה הוא, אלא מוכרח להמיתני… חייבת מיתה אני… והוא ימיתני, אם לא ימצא מי שימסור נפשו עלי! אבל, מוסיפה היא בעוצב, אין מי שיעשׂה כזאת.
– אני! – קוראת אני אל היונה.
– ולא תתחרטי על כך?
– לא! – נשבעתי לה שלא אתחרט…
ומנענעת לה היונה ראשה בחבּה ומעופפת לה. וכשהקיצותי הבינותי פשר-דבר: היונה – זוהי חנניא… ולמסירות-נפש עליו מסוגלה, אבי, רק אשתו… ואני נשבעתי!
ושואל ר' חייא בעצבון:
– ומה אם לא זכה חנניא לאורך-ימים? צריך רק שיצא גאון מחלציו, ואחר-כך יהא נפטר בימי עלומיו מן העולם!
ומשיבה היא:
– כמה שנקצבו לו שנות חיים נקצבו, ובלבד שתהיינה בשבילו טובות…
ועיני ר' חייא מבהיקות בעוצב והוא שואל:
– ומה אם נגזר עליו רק להוליד גאון-עולם… גדול, גדול מאד – אבל חשבון חייו עולה בשמַים לא לשָנים, אלא משעת החופה – לימים!
– יהיה ימים! אבל שיהיו הימים טובים בשבילו…
– ורוצה אַת להשאר אלמנה צעירה?
– אבל ברוכת-אלהים!
ור' חייא יושב לו, ואינו מבין את גבורתה של הילדה הרכה.
“מן השמים” – מהרהר הוא בלבו.
והיא מניחה שוב את ידה על כתפו, ובעינים נשׂואות למרום ובקול של נביאה היא אומרת:
– אבל מובטחני שאותו גזר-דין, המוכן ומזומן לו, יִבּטל! אני אמסור עליו את נפשי.
– כיצד, בתי שלי?
– גם אני עצמי איני יודעת, מפני שעוד נעלם ממני איזה חטא עליו למרק. אחר כך הוא עצמו יגלה לי…
ובלבו של ר' חייא החרד לא נשאר עוד שום ספק, שזווּג זה מן השמים הוא… “ואלהים – מהרהר הוא – מנסה אותי; אך אני אעמוד בנסיון”… ובקול אמר:
– מזל טוב לך, בתי! מחר, אם-ירצה-השם, נכתוב תנאים…
מרים הרכינה את ראשה על זרועו של אביה, וכשהרימה אותו – כמעט שלא הכירה ר' חייא. כל כך מאושרת היתה פתאום, כל כך מלאה זיו ובטחון!
– ואינך מפחדת כלל, מרים!
– לא! אני בוטחת באלהים!
וקולה נשמע צלול וזך כבדולח…
אבל לבו של ר' חייא לא שקט… וכשיצאה בתו, כתב אגרות לראשי-הישיבה בירושלים ולהנשׂיא בבבל. ושפך לפניהם את מרת נפשו:
“מחר – הוא כותב – יהיו התנאים אצל בתי מרים, שתחיה. יש שנדמה לי שאני משׂים עטרת תפארת על ראשה, ויש – שאני מוביל בידי את כבשׂתי הצחה היחידה לטבח, רחמנא ליצלן… אבל איני רוצה לעשׂות דבר נגד רצונו של הקדוש-ברוך-הוא. זמן החתונה יוגבל לחודש ימים… במשך הזמן הזה מחכה אני לעצתכם – והתפללו נא עלי ועל בתי ועל בעל-התשובה חנניא”…
ור' חייא עמד בדבּוּרוֹ.
למחרת היום כתבו תנאים – והכל תמהו מאד על הדבר. ואת תמהונם של בחורי-הישיבה אין לשער – הזאת תעלה בגורלו של עם-הארץ?! אבל מפני כבודו של ר' חייא הכל שותקים.
והחודש עבר… שום תשובה לא קבּל ר' חייא מראש-הישיבה בירושלים ומן הנשׂיא בבבל. וזה נראה לו סימן רע, וקרא אליו את בתו ביום החתונה ואמר לה:
– דעי, מרים, שנגזר על החתן שלך, על חנניא, להפטר מן העולם ביום השמיני לחופתו…
והוא מגיד לה את הדברים ששמע מפי הנחש, ושאין לו שום תשובה מגדולי הדור. וסיים, שאם אינה תקיפה בדעתה רשאית היא עוד להתחרט.
והשיבה מרים:
– אני תקיפה ולבי תקיף, ומאחר שאני יודעת טיבו של גזר-הדין, – יודעת אני גם-כן במה לבטלו!
– אַת? בזכותו של מי, בכוחו של מי? – קרא ר' חייא בתמהון גדול.
ומרים השיבה:
– בכוחה של אמונתי, ובזכותה – של אמי הצדקת, עליה השלום! ובזכותך, אבא – תבדל לחיים ארוכים – ובזכות התורה, המצווֹת והמעשׂים הטובים שלך – – –
והוחלט שיסדרו את החופה.
ובשעת משתה-החתן ישב לו החתן במלבושיו ולא דבּר דבר… ר' חייא דרש לפניו דרשה והוא הקשיב בנחת וצער כאחד…
והוליכו את החתן לקבלת-פנים, והכלה ישבה בבגדי-בד, מסתמא כדי שלא לבייש את החתן, ומטפחת פשוטה על ראשה.
וכשמרימים את המטפחת מתגלים פנים מאירים כשמש, עינים בהירות, מאמינות, שוקטות ומאושרות עד מאד!
ומתכנסים כל בני צפת אל החופה – והחתן עומד תחת החופה בבגדי-בד, בחבל פשתים על מתניו ובמַטה-יער בידו…
ומקיפים סביבו את הכלה בבגדי-חול, כדי שלא לבייש את החתן… ור' חייא עומד ושואב נחת ובוכה! וכשמקריאין לפני החתן “הרי את” – שואל זה:
– מה פירוש הדברים?
ור' חייא נגש ומפרש לו מלה במלה. וכך מפרש הוא לו את הברכות ואת הכתובה…
הכל תמהים. אבל כיון שר' חייא עושׂה כך, מן הסתם יודע הוא מה שהוא עושׂה…
עוד יותר תמהו על זה, שהחתן לא הוציא מפיו אפילו דבר-תורה אחד, גם בשעת הסעודה, ובשביל כך לא הכריזו על מתנות-דרשה גם מצד הכלה…
ו“שבע הברכות” – הדבר היה בתקופת תמוז – נסדרו בגן. בריוח שבין האילנות, באמצע הגן, ערכו שולחנות לגברים לבד ולנשים לבד. והכלה ישבה ככלה עניה בין קרואות עשירות, והחתן ישב כאילם בין לומדים ורבנים, שהיו דורשים ומדברים דברי תורה, ועל כולם – ר' חייא.
ור' חייא בין שדרש בעצמו, בין שדרשו אחרים, ישב כל אותו הזמן חרד ודואג ועיניו משוטטות, כמחפשׂ מסביב על הארץ. האם מתחרט הוא על השדוּך? חס ושלום! אלא מחפשׂ הוא בעיניו את הנחש הזר, ורואה הוא את “העכנאי” סובב בלאט בין הקרואים, ואינו נראה לאדם, ואינו מסיר עין מן קרבנו – מהחתן חנניא…
ובערב, אחרי “שבע הברכות”, קרא ר' חייא לבתו ואמר לה בקול משונה:
– בתי, מחר יום הדין, חזקי ואמצי!
– אמיץ לבי! – עונה האשה הצעירה – מבורכת ה' אני! ואני – מוסיפה היא בבטחון – אפדהו ממות…
– יעזרך ה' – מברכה ר' חייא בדמעות חמות.
– אבל זכור, אבא – אומרת היא – שעד מחר צריך תחלה הנס להתרחש! המַטה צריך לפרוח, וכך גם נשמתו! צריך הוא להגיד לפניך “חילוק”! בוא אלינו, אבא, בהשכמת הבוקר, אל תאחר לישון!
ומהרהר הוא: “האני אישן?” ובקול הוא מבטיחה על זה.
ובבוקר, כשבא ר' חייא אל בני-הזוג, כבר היתה מרים לבושה, אבל חנניא עדיין שכב במטה.
– סלח לי, חותני – אומר הוא – איני מרגיש עצמי בקו-הבריאות… והוא חוזר ועוצם את עיניו.
ומביט ר' חייא אל המַטה הלבן, העומד למראשותיו של חנניא – ואינו מאמין למראה עיניו! המטה מתעטף קליפה ירוקה, מתמלא גידים, מתכסה ציצים ומתחיל פורח… ורוצה הוא לקום ולהתבונן מקרוב אל הנס, ורואה שפניו של חנניא משתנים, מתאדמים, והוא פוקח שתי עינים שוקטות, בהירות, ברוכות, בלא סימן קל של קללה – מביט ר' חייא ומשתומם, ומחפּשׂ בעיניו את בתו; אבל מרים כבר נעלמה, ובינתים פותח חנניא את פיו ומתחיל דורש, ור' חייא שומע ושוכח הכל – את הנס של המַטה, את בתו, את ה“עכנאי” שליחו של מלאך-המות. פיו של חנניא מפיק ממש מרגליות: תורה וסתרי תורה, והוא פותח לפני ר' חייא את שעריו של עולם-של-תורה חדש – גן נפלא, גן-עדן עם עץ-הדעת ועץ-החיים ושאר כל מיני פירות אחרים, ואור שבעת-הימים מבהיק ומאיר על הכל ומפיץ פז. וכל העצים מלבלבים, ומחנות של צפרים משוררים בין עלי העצים על הענפים – והכל פורח וצומח ומזמר ומנגן… חנניא מדבר – ולר' חייא נראה שמדברת נשמתו של עולם! אפשר שחולם הוא? פוקח הוא את עיניו לרוָחה, ואזניו קולטות קולות נפלאים. ובפה פתוח בולע ר' חייא את הדברים מעל שׂפתיו – ונחת של קדושה ושלוָה משתפכת בכל אבריו.
אבל תענוגו של ר' חייא אי-אפשר לתאר בשום לשון. סודות-התורה שהיה חנניא מגלה אותם, הלא הם כתובים על ספר הישר – בספרו של חנניא, שהוציא ר' חייא בכריכת זהב. ולפיכך נעזוב את שני הגאונים, ונראה מה מעשׂיה של הצדקת מרים.
כשראתה שהמטה התחיל פורח ועיניו של ר' חייא מוסבות את המטה, תפסה בגדי-הבד של בעלה ויצאה מן הבית… ורצה היא על פני החדרים, עד בואה אל החדר האחרון שלפני המסדרון… שום בן-אדם אינה מוצאה בדרכה. עוד ביום אתמול ציותה, שלא יראה פה אדם עד שתקרא. וכשפנתה כה וכה וראתה שלבדה היא, מיהרה ופשטה את בגדיה. אֵלי – מלחשות שׂפתיה – פקוח-נפש הוא, מחול לי על החטא של “שׂמלת גבר”. ולבשה חיש את בגדי-הבד של בעלה ונחפזה ופתחה את הדלת וישבה על סף המסדרון לצד הגן. כך ישבה במנוחה והביטה לצד אותה המסלה, המשוכה מפתח הבית עד למרחוק ונעלמת בין עצי ההרדוף.
ושׂפתיה רוחשות תפלות ותחנונים לבורא עולם, שיקבל ברצון את קרבנה. וכשהיא רואה את העכנאי מסתלק ויורד מעל העץ וזוחל לו במסלה, היא ממהרת ומסתירה פניה בידה. ודומה היא ממש כבעלה חנניא. היא משאירה סדק דק בין אצבעותיה ומביטה אל הנחש הזוחל והולך וקרב… והעכנאי מתקרב בלאט ובמתינות, אבל בטח: יודע הוא שקרבנו לא ימלט מידו! וכשרואה הוא את חנניא (כך נדמה לו), שיושב במנוחה על כסאו ופניו מכוסים, חושב הוא: הקרבן יושב לו במנוחה, ולבו מנבּא לו רע – והוא מתפלל או קורא ודוּי. ומוציא העכנאי לשון-הארס מתוך פיו ומחזיק מוכן ומזומן את כלי-זינו זה! ומרים מבטת ורואָה, שהעכנאי מתחיל זוחל בזריזות; תאות-הנחש לנשוך התעוררה בו, והיא כבר שומעת את קול חכּוּכה של כרסו בחול, ואת לחישתו… וכשהוא בא מקרוב וחברבורות עורו כבר נראו ברור, סגרה מרים את הסדק הדק שבין אצבעותיה והתפללה בלבה בלא נשימה: רבונו-של-עולם, קח נא לרצון את קרבני! והתחילה לקרוא ודוּי, בלא קול, בלא נשימה, בלא נדנוד-שׂפתים… וקודם שגמרה את הודוּי הרגישה את הנשיכה… ונפלה על המפתן וקראה:
– רבונו-של-עולם, סלח לי על אותו גאון, שרצית ליתן לי!… יחיה לפניך חנניא במקומו!
והתחילה גוססת, והנשמה נפרדה מן הגוף הרך ביסורים קשים.
אבל אל עולם הוא אלהי המשפט!
וכשעלתה נשמתה של מרים לשמים, חכּוּ לה, כלומר: לנשמתו של חנניא… צדיקים יצאו לקראתה מגן-עדן!
וכשהוליכו אותה לפני הבית-דין, שאלו אותה, רק כדי לקיים את המנהג, אף-על-פי שידועה התשובה:
– עסקת באמונה?
והשיבה מרים:
– לא עסקתי מעולם…
– למדת תורה?
ומשׂחקת היא בחן:
– רבונו-של-עולם, וכי כך ציוית, שבנות ישׂראל תהיינה לומדות תורה?
והמהומה רבה:
– מי אַתּ? מי אַתּ?
ואומרת היא: מרים בת שׂרה וחייא, אשת חנניא!
והרעש גדול… ונודע הדבר, שמסרה נפשה על בעלה! והעכנאי נכשל בטעות…
וקוראים אל הנשמה:
– מהרי ושובי חיש למטה, חזרי לגופך קודם שיזיזוהו ממקומו.
אך אינה רוצה, מרים! לסבול פעמים יסורי מות – אומרת היא – אין מחויב שום בן-אדם… אלא – מתנה היא תנאי – אם תתקבל מיתתה במקום מיתתו של חנניא! והוא ישאר בחיים!
וקול רעש נשמע בפמליא של מעלה:
– מסכימים! מסכימים! – מפחדים הם שמא יעבור הזמן!… ונשמתה של מרים חוזרת תוך כדי דבּוּר לתוך גופה. ומתרוממה מרים מעל הארץ שלימה ובריאה, אין בה אפילו סימן הפצע, הכל כלא היה. והיא ממהרת ורצה אל הצדיקים בשׂמחה רבה, ומספרת להם כל מה שאירע לה.
ובאותו הרגע באו שני משולחים עם שתי אגרות, אחת מראש-הישיבה בירושלים והשניה מהנשׂיא בבבל, ובשתי האגרות היה כתוב רק דבּוּר אחד:
מזל-טוב!
בדבר הגאון, שיצא מן הזווּג הזה, ועל הנחת שזכה עוד ר' חייא לשׂבוע ממנו, נספר, אם ירצה השם, פעם אחרת.
וכאן רק נוסיף כי את “עכנאי”, שהניח לילוּדת-אשה שתשטה בו, סילקו מתפקידו, ושוב אין רואין אותו כלל…
בימי המלך שלמה היתה אשה אלמנה עניה מאד ושמה שונמית. והאלמנה שונמית גרה בסוכה של נסרים בלים סכוכה לולבי תמרים בכפר הדייגים על שׂפת הים הגדול. שם ישבה והחיתה נפשה מיגיע כפיה, מארג רשתות לדייגים יושבי הכפר.
והנה באו ימי רוחות וסערות. אין סירה שטה על פני הים ואין פורשׂ רשת, ותשב האלמנה בלי עבודה ובלי מזון ומחיה.
ולמי תפנה בצר לה? התבוא אל הבתים הדלים של הדייגים לבקש לחם? גם שם גדול המחסור, גם לדייגים אין כל.
ותשׂא עיניה אל מחוץ לכפר. לא הרחק, מהלך שלוש שעות מן הכפר, בבית גדול העומד בתוך חצר רחבת-ידים, גר איש עשיר. ואלהים ברך את האיש בכל ויתן לו שׂדות וגנים, כרמים ופרדסים, עדרי צאן ובקר וחמורים וגמלים לרוב.
ובאחד הימים בבוקר קמה שונמית משנתה ותרא כי פני השמים עודם זועפים והרוח עודנו סוער. ידעה כי אין לה תקוָה אחרת מלבד מתנת בשׂר-ודם, ותתעטף בסדינה הישן, הוא שׂמלתה ביום וכסותה בלילה, ותצא ללכת אל האיש העשיר.
לעת הצהרים הגיעה אל החצר ותמצא את העשיר לפני פתח ביתו; ותקרב ותשתחוה לפניו שלוש פעמים ארצה.
וישאל אותה העשיר: למה תשתחוי לפני, אשה? קומי והגידי מי אַת ומה בקשתך?
ותען האשה: שונמית האלמנה אנכי מכפר הדייגים אשר על שׂפת הים. זה כמה ימים לא בא אוכל אל פי, ועתה באתי לשאול מעם אדוני ככר לחם להשיב נפשי.
הראה לה העשיר על כל אשר בחצרו ויאמר:
– ראי, אשה, הנה עבדי מתירים את גמַלי וחמורי. מירושלים אני שב, את ארמון המלך שלמה ראיתי, יפה הוא הארמון מאין כמוהו ופתוח לכל איש. באתי אל הארמון פנימה. על כסא זהב ישב המלך שלמה, כתר זהב על ראשו, ושׂרים וזקנים ועם רב מסביב לו, והוא אמר לפניהם דברי חכמתו – דבש וחלב תחת לשוֹנו. וכה אמר שלמה: “שׂונא מתנות יחיה”.
מי האיש החפץ חיים לא יבקש מתנות. המקבל מתנות-חסד את ימיו הוא מקצר. לחטוא בנפשך את אומרת, אבל ידי לא תהי בדבר הזה, כי דיין אלמנות אלהים ולא ישׂא לי בתתי ידי לקצר ימיך. מתנת-חנם לא אתן.
– אם כן – אמרה האשה – אל תתן חנם. השאילני ככר לחם או מעט קמח והבאתי אל ביתי ואפיתי, ואשיבה נפשי – וברכתיך והתפללתי לאורך ימיך.
– גם את זאת לא אעשׂה לך – אמר העשיר בנחת – “עבד לוֹוה לאיש מַלוה” אמר שלמה המלך. האיש המַלוה קונה לו עבד, ואני רק מן הנכרים אקנה לי עבדים, ולא מזרע אברהם יצחק ויעקב. האקח לעבדים את עצמי ובשׂרי, אף כי אשה אלמנה כמוך? לא אשאיל ולא אַלוה.
ותשאל האשה: האמות ברעב לעיניך? הזה ייטב בעיני אלהים דיין אלמנות?
– לא תמותי ברעב לעיני, אלמנה שוּנמית – אמר העשיר במנוּחה שלימה – חי אלהים כי לא אמנע ישועתי ממך. ובמה? בעצה. לכי וזכי מן ההפקר!
– מה פשר דברי אדוני? אין דבר הפקר כי אם במדבר. ועד המדבר מהלך שלושה ימים. ומה אמצא שם? עשׂבים יבשים. התהתל באלמנה עניה, ולא יראת את האלהים אדון כל, מגן יתומים ומחסה אלמנות?
– הטי אזנך, אשה, ושמעי:
אסמי ריק הוא עתה. מאה שׂקים מלאים קמח לבן כשלג היו בו. את כולם הבאתי לירושלים, אל ארמון המלך שלמה. עתה נשארו באסם רק הנסרים שהיו מונחים תחת השׂקים. לבנים הם הנסרים האלה, לבנים-לבנים, מכוסים הם אבק-קמח, שעלה עליהם מזיעת השׂקים. אבק-הקמח הפקר הוא, האבק לא לי הוא.
על-כן קומי לכי אל האסם, הסירי מעל הנסרים את אבק-הקמח הלבן כשלג, אספי אותו, שׂאי אל ביתך, קוששי בדרך עצים, הבעירי אש ואפי לך עוגות, ואלהים ישלח את ברכתו באבק-הקמח, אשר תמצאי, ואכלת והשיבות נפשך וברכת לאלהים…
ותעשׂ האשה האלמנה ככל אשר יעץ אותה העשיר החסיד: אספה את אבק הקמח מעל הנסרים אשר באסם. בדרך שובה חפּשׂה ותמצא על הארץ ענפי עץ נדחי הסערה.
ותבוא הביתה עם חשכה וַתּבעֵר אש בעצים, ותיצק מים בקמח ותלש בצק, ויעלו בידה שלוש ככרות-לחם קטנות.
ותברך את אלהים על חסדיו ותשב לאכול. כמעט הגישה את פרוסת-הלחם הראשונה אל פיה – והנה נפתחה הדלת פתאום, ואל הסוכה התפרץ איש בקול צעקה:
– מי יצילני ממות? זה שלושה ימים ושלושה לילות לא בא אוכל אל פי! – והאיש מספּר בבהלה וחפּזון:
– דליקה נפלה בכפר מושבי. בחצות הלילה, בעוד הכל ישנים את שנתם, פרצה הדליקה. מן השמים ירדה האש… רוח סערה נשׂאה את האש לכל קצות הכפר: הכל נשׂרף. הכל היה למאכולת אש: אנשים ונשים וטף, צאן ובקר וכל יתר הרכוש. רק אני לבדי נמלטתי מתוך להבות-האש ועמודי-האש. זה שלושה ימים ושלושה לילות אני רץ ואוכל לא בא אל פי.
ותתן לו האלמנה את ככר-לחמה ותאמר לו:
– צא מזה, כי אני לבדי בסוכתי, ואכול והשיבה את נפשך.
והאיש יצא ויעלם בחשכת הלילה.
ותברך האלמנה את שם אלהים, אשר נתן לה לחם לשבור רעבונה וגם זכּה אותה בדבר מצוָה: להציל נפש איש ממות. ותקח את הככר השנית ותאמר לפרוס ממנה ולאכול. וברגע הזה שוב נפתחה הדלת ברעש, ואיש שני התפרץ אל סוכת האלמנה בקול צעקה גם הוא:
– מי יצילני ממות?
והוא מספּר: איש עשיר הייתי, רועה עדרי צאני ובקרי בערבות המדבר; באהלים יקרים גרתי עם אשתי וילדי, ונערים בני-חיל שומרים את צאני ובקרי. פתאום נפלו עלינו ערביאים רוכבים על סוסים וקשתות בידיהם. כדבורים סבבונו ומטר-חצים שלחו בנו. את הנערים והנשים והטף המיתו, את העדרים בזזו להם ויעלמו אתם במרחבי הערבה.
ובהאלם הד פעמיהם בערבה קמתי אני לבדי מבין המתים והנני הולך ותועה זה שלושה ימים ושלושה לילות; לחם לא אכלתי, עד אשר באתי אל הסוכה הזאת. אנא, חוסי נא, תני לי פת לחם, ואם אין – אפול מת לרגליך.
האלמנה שונמית נתנה לו בעין יפה את ככר-הלחם השנית, ותברך את אלהים על דבר-המצוָה שהביא לידה.
ותבקש גם מעמו לצאת מן הסוכה ולאכול בחוץ. כי לבדה היא. ויעשׂ כן הפליט השני, וגם הוא נעלם בחשכת הלילה.
ותקח האלמנה שונמית את הככר השלישית, האחרונה, ותאמר להביא ממנה אל פיה.
והנה רוח-צפון גדול וחזק פרץ פתאום ויהרוס את הסוכה: הקירות נפלו מזה ומזה והסכך התעופף למרחוק… והרוח חטף את הככר האחרונה מיד האלמנה וישליכה הימה.
אז שקט הרוח. ותעמוד האלמנה משתאה ומחרישה.
הרוח חדל. הים נח מזעפו. השמש זרחה וקרני אורה החליקו על-פני ראי המים. עוד מעט והקיצו בני הכפר ובאו בשׂמחה והתירו את הסירות והשליכו בים את המכמרות. כל הטף יצא ללווֹת את הדייגים ויקראו בשׂשׂוֹן: תם הרעב! יהי שם אלהים מבורך! לחם יהיה לנו!
ואולם לא אל זה לב האלמנה עתה; מחשבה אחרת נקרה בלבה: מה עשׂה לי האלהים, ועל-מה עשׂה לי, האלמנה העניה, ככה? את ככר-הלחם האחת הוציא מידי לבוא ליד איש מוצל מאש – יהי שם ה' מבורך!
הככר השנית באה ליד איש נמלט מיד שודדים. יהי גם על זה שמו מבורך! ה' נתן וה' לקח לתת לנצרך יותר ממני.
אבל את הככר השלישית למה חמס מפי אלמנה וישלך אל הים?
הדבר הזה נשׂגב מבינתה, ובלבה באה מחשבה כי לא מאת אלהים היתה זאת, כי רק מנפשו עשׂה הרוח כדבר הרע הזה נגד רצון עליון, הזן אלמנות ומכלכל יתומים.
אחרת לא תוכל היות.
והיא נשׂוא לא תשׂא לו, לרוח החומס הזה, למשפט תועידנו.
לפני מי? לפני המלך שלמה.
לפניו תבוא להשפט עם הרוח. לירושלים תלך.
ולא התמהמה האלמנה ותתעטף בסדינה הקרוע ותצא לדרך.
רעבה וחלשה היא, אולם קנאת צדקתה נתנה לה כוח לעשׂות את דרכה הרחוקה.
ותבוא ירושלימה ותשאל לארמון המלך שלמה. ויראוהו לה. ושומרי הסף הניחוה לבוא פנימה: בית המלך שלמה פתוח לכל, אף כי לאלמנות. ותבוא האשה ותפול אפים ארצה לפני המלך היושב על כסאו.
– אנא, אדוני המלך – אמרה – שפטה נא ביני ובין בעל-דברי.
– מי הוא זה? הן לבדך באת.
– הרוח – ענתה האלמנה, ותשׂא אליו את ראשה ותגד לפניו את דבר משפטה.
– דבריך נכוחים – ענה המלך שלמה – מראה פניך יענו בך כי עיפה אַת ובעיניך קודחת אש הרעב. השיבי איפוא את נפשך תחלה. שבי לך, אשה, פה באחת הפנות, והביאו לפניך לחם ויין. אכלי ושתי וסעדי לבך, ואחרי-כן אשפוט את משפטך.
ותשב האשה באחת הפנות ויביאו לפניה לחם ויין.
בעת ההיא באו אל ארמון המלך שלמה שלושה אנשים נכרים ושׂקים מלאים על שכמם, ויאמרו: דבר לנו אל המלך.
– מה בקשתכם, בני-נכר? ומה השׂקים האלה העמוסים על שכמיכם? – שאל המלך שלמה.
ויענו האנשים את המלך ויאמרו:
– אנשים ישמעאלים אנחנו; סוחרים באבנים יקרות ובעדיים, בכלי זהב וכסף ובשׂמים יקרים. ואלה השׂקים המלאים אשר על שכמנו, רכושנו הם. ויהי היום ושלשתנו שטים בספינה על פני הים. פתאום התחולל הרוח והים סער. ואולם אנחנו למודי-ים מנעורינו, ולא יראנו את הסערה, ונוסף לשוט על פני הגלים. עולים ויורדים עם כל גל וגל, עלה וירוֹד. לפנות ערב אחד ראינו והנה מים החלו לבקוע אל הספינה. נקב נבעה בתחתיתה ובידינו במה לסתמו אין. צעקנו, אולי יגיע קולנו לשׂפת הים ובאה לנו עזרה משם – ואין שומע. את צעקותינו נשׂא הרוח ויפיצן לכל עבר, והגלים חוטפים את הקולות עמם אל אופל הלילה. והספינה הולכת ומתמלאת מים, הולכת וטובעת. קראנו לאלהינו – ולא שמעו. קראנו לאלהי עמים אחרים: לאלהי מואב, לאלהי פלשתים, לאלהים אחרים – ואין שומע. אז זכרנו כי יש עוד אלהים, אלהי ישׂראל, וננַס לקרוא אליו:
– אלהי ישׂראל עננו בעת צרתנו!
ונדר נדרנו לאמור:
– אלהי ישׂראל, אם תצילנו היום הזה מצרתנו, והיה כל הכסף והזהב אשר בשׂקינו נתּן אותו כופר נפשותינו. אך הושע נא, אלהי ישׂראל, הושיענו!
ברגע ההוא גבר הרוח מאד, ודבר-מה הושלך פתאום בכוח גדול מן החוף ויפול אל הספינה, אל פי הנקב, ויסתמהו.
וכרגע שקט הרוח. ונבוא בשלום אל החוף, ונדרוש לבית אלהי ישׂראל: רוצים אנו לשלם את נדרנו. ויורו לנו אנשים את הדרך לירושלים. ונבוא בשׂקינו ירושלימה, ונשאל בחוצות העיר את העוברים: איה אלהיכם? רצוננו לראות את פניו.
ויאמרו לנו: את פני אלהי ישׂראל לא יראה האדם.
– עלינו להודות לו – אמרנו – מתנה הבאנו לו.
וישתוממו לנו השומעים, ויש אשר לעגו לנו. ונפגוש בחבורת זקנים ונשאל בעצתם מה לעשׂות לנדרנו, ולמי לתת את שׂקי הזהב והכסף ואלהים ירצה את מתנתנו – וגם בפיהם לא היה מענה. רק אחד מהם, והוא הזקן מכולם, יעץ אותנו לבוא לפניך, המלך הגדול, ואתה תורנו מה לעשׂות, כי אתה החכם מכל אדם. ועתה הנה באנו לפניך, וככל אשר תאמר לנו כן נעשׂה בכספנו וזהבנו, ושילמנו את הנדר, אשר נדרנו לאלהי ישׂראל.
כן דברו האנשים וישתחוו לפני המלך.
והמלך שלמה שאל את האנשים לאמור:
– הראיתם, בני-נכר, את אשר השליך לכם הרוח? ובמה נסתם פי הנקב?
– ראינו, אדוננו המלך! הוצאנו מן הנקב והתבוננו. ככר לחם קטנה ורכה היא אשר הושלכה אלינו, והנה גם היא בזה לפניך, אדוננו המלך.
ואחד מהם, הגדול מכולם, הוציא מחיקו את הככר וישׂם אותה לפני המלך שלמה.
והמלך שלמה קרא לשונמית האלמנה וישאל אותה לאמור:
– המכּירה אַתּ את הלחם, האם שלך הוא?
– זה לחמי! – קראה האשה.
אז הוציא המלך שלמה את משפטו: לתת להאלמנה שונמית את שלושת שׂקי הכסף והזהב.
והאנשים עשׂו כדבר המלך, ויברכו את המלך וילכו לדרכם.
ואל האלמנה שונמית פנה שלמה ויאמר:
– קחי את הכסף והזהב! שלך הוא. אלהים שילם לך תחת לחמך, ודעי כי אין דבר נעשׂה נגד רצון אלהים, ורק את שליחותו של אדון העולם עשׂה הרוח.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.