במשכנות עוני ספר ראשון: כתוב עברית על־ידי המחבר

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

ציורי מסע

מאת

יצחק ליבוש פרץ

ציורי מסע

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

ציורי מסע

מאת

יצחק ליבוש פרץ

א. במקום הקדמה

אז היה סוף הימים הטובים והתחלת הימים הרעים… אך נואש לא אמרנו עוד. השמים התכסו בעבים? אין דבר! – אמרנו – תבוא רוח חזקה, רוח הזמן, ותפיץ את העננים, וישפכו את זעמם על פני המדבר. כרם אירופה עלה קמשונים, כבר נראו צמחי רעל, אך לא נירא רע; יבוא הגנן ויראה. וישַרש אותם כַּלה. הציביליזציה “הצטננה” מעט. קדחת קטנה… מעט קור ומעט חום. חליפות לרגעים; – ועל לבנו לא עלה, כי תלך המחלה הלוך וכבד, כי העולם הסובב אותנו יתהולל וישתגע…

והארץ החדשה היתה רחוקה מאתנו, רחוקה מאד. גם בחלום לא ראינו את עצמנו מבוהלים ודחופים לבקש מקום מנוחה… לא אחד מהמון עמנו לא יכול היה לתאר לעצמו, איך תעמוד באמריקה, אשר תחת רגליו, קערת מרק, מבלי הישפך ארצה. אחרים שאלו, אם נושאים שם את הכובעים על ראש או על כפות הרגלים… גם שמם של יין כרמל ואתרוגי ארץ-ישראל לא נשמע, כאשר לא נשמע עוד שם הבארון הירש או “הנדיב הידוע”.

חוכמת התבונה מגדת מראש כל ליקוי חמה וכל ליקוי לבנה; אך חוכמת הנפש לא באה עוד אל השלימות הזאת. פתאום תלקה ותחשך נשמת העולם וגופו יתהפך בצירי שאול, והמעשים לא נודעו בטרם בואם, ובבואם אינם מובנים; ואין אנו יכולים להאמין למראה עינינו…

אכן נפלא הדבר: לא נשאנו את עינינו השמימה, ואל משפט אויבינו לא הבטנו… לפתע פתאום נולדה השאלה: ומאי עמא דבר, עמא פזיזא?

מה יאמר העם?

נחוץ לשוב אל העם, להכיר לדעת אותו ואת רוחו, להתבונן אל חייו, לראות מה ייעשה בתפוצות ישראל, בחורי הקהילוֹת ובסדקיהן – באותן העיירות הקטנות, שם יושב רוב מנינו ובינינו הלאום; לראות, לדעת ולהבין, ולהביא בחשבון.

היש שם ניצוץ שיוכל להיות ללהבה, היה שם שביב-אור, ברק תוחלת?…

אל מה ישאו עיניהם הם? מה המה עושים?

ואסע גם אני בתוך שאר הנוסעים, מאספי מספרים.

ב. בטחון

נסיעתי הראשונה היתה לטישוביץ. פניתי אל בית מכּרי ר' ברוך, ונשלח לקרוא לאחד השמשים ולאחדים מבעלי-הבתים. על הראשון להיות לנו לעזר ברגליו, ועל האחרונים – במוחם. אף כי ר' ברוך צוחק ואומר, כי השמש היא “חרוץ עתיק” וחוכמת רוב בעלי-הבתים ברגליהם.

מחכה לבוא הקרואים, עמדתי על יד החלון ואשקיף החוצה.

הרחוב מרובע. בכל ארבעת עבריו – בתי עץ כפופים, מכוסים קש, ואך מעט מזער גגי-עץ. כל הבתים בעלי קומה אחת, ויש להם אכסדראות לכל אורך החוץ, נשענות על עמודי עץ בלים וירקרקים מזוקן. בצדי האכסדראות עומדות נשים סוחרות בצרכי אוכל-נפש. על השולחנות – לחם ויתר מעשי אופה, קישואים, פירות שונים.

ובין הנשים המולה דקה.

– שנה שחורה עליך! קוראה פתאום אחת המשוחחות בזעם, בהעיפה עין אל חלוני – למה תורי עליו באצבע? הלא עיניו רואות!

– סתמי פיך! – עף מענה כברק.

להנשים כבר נודע דבר בואי, והן מוסרות את הידיעה אשה לרעותה בקול לחש רם.

והן אומרות: "הנה הוא! מה טוב, כי לצאן העובדות יש עוד רועים, אשר יבקשון… " "אבל אם הרועה אשר בשמים לא ירעה צאן עמו שוא רועי אדם!… "

אך בעיני רוב הזקנות אינני מוצא חן כל עיקר; “הקדוש ברוך הוא אינו צריך לשלוחים כאלה” – אומרת אחת מהן, בהביטה בבוז על זקני המגולח ועל בגדי… והצעירות לימים, החופשיות בדעותיהן, עונות: הרופא גם כן “כל בו”, ובכל זאת כמה וכמה פעמים הוא שליח המקום!

והזקנות אומרות, כי הרופא שַאני! משולח הוא לרפואת היחיד, לדברים קלי-ערך, לחולי-שינים, לכאב בטן… אך לא לתשועת ישראל, למחלת כל עדר ה'! האין יהודים טובים בתוכנו, האם קצרה ידם הם מהושיע?

ואחרות מתאוננות: לו שלחו אל מחננו איזו מאות מזומנים, ולא באו “לכתוב”! אסון גדול היה קורה! ומה מני יהלוך, אם בני לא יפקד בצבא המלחמה?

יכולתי לעמוד על טיבו של וכּוּח הנשים על פי תנועותיהן בצירוף איזה מלות חטופות. בינתים כילה המארח שלי ר' ברוך את תפילתו וניגש אלי ועל כפו כוס יי"ש.

– לחיים! קרא.

– לחיים ולשלום – עניתי.

– יתן ה' – הוסיף – ותהיה פרנסה.

ומתקנא אני בבעל-הבית, הדואג אך ורק לפרנסה…

– ופרנסה תהיה! – הוסיף בבטחון – יש מנהיג בעולם, וגם יהודים טובים לא יחשו! וגם אנחנו בעצמנו נעשה את שלנו… גמר בצחוק קל.

ואני שואל אותו, מדוע לא ימצא לו בטחונו הגדול בנוגע לעסקי פרנסה, ואף שהוא בעל בטחון ויודע היטב, כי “מאן דיהיב חיי יתיב מזוני”, כי עין הקב"ה צופיה, צינור השפע פתוח ויהודים טובים לא יתנו דומי להם, כי עיניהם ולבם לפרנסת ישראל – בכל זאת לא יטמון יד בחיק; “גם אנחנו, הוא אומר, נעשה את שלנו” – והוא קונה ומוכר, ודואג ומצטער, ואינו ישן בלילות, ושואל תמיד ליום המוחרת, לשנה הבאה, לאחר זמן, לעידן ועידנים גם לעולמי עד… איש מישראל דואג, בעומדו תחת חופתו, לנדוניה לבניו ובני בניו… אבל כשנוגע הדבר לצורכי הציבור הגדול, לכלל ישראל, אז די והותר בבטחון בלבד! אז נבטח ונחבוק יד, ולכל היותר תתפרץ מלבנו אנחה העולה בזול: השם ירחם! הכול בידי שמים! אז אין אנו אומרים: ואנחנו נעשה את שלנו…

– פשוט בתכלית הפשטות! – עונה ר' ברוך בצחוק – כל ישראל אינו שלי, כי אם של הקב"ה בלבד – הוא אין שחכה לפני כיסא כבודו! וישנם גם מזכירים ומעוררים… והעיקר: הלנצח תאכל חרב? או כולו חייב, או כולו זכאי…

– והאם אין עושים? עושים אנחנו – לומדים אנחנו ומתפללים.

ג. קח ולך

רב העיר לא אבה לבוא אלי וגם לא לקבל את פני בביתו, כן הודיעני על ידי השַׁמש, ועל זה יש לו להרב ק"ן טעמים, הענין בעצמו אינו נוגע אליו, והוא אינו, לא עליכם, בקו הבריאה. ורע מזה, שאין לו פנאי: טרוד הוא זה איזה שבועות בשאלה חמורה (לא אזכור עוד: בשאלת בשר בחלב או שפיר ושליה)… ועוד דברים בגו: כועס הוא על הקהל, על בעלי-הבתים, שלא התרצו להוסיף לו שני זהובים על משכורתו לשבוע, ועוד, ועוד…

ויַבואו אך שני בעלי-בתים, במקום ארבעה וחמישה, ושני שמשים, במקום האחד.

אחרי התיעצות קצרה, מתחיל אני לשאול את בעל-הבית.

אשה אין לו. והוא מתנצל, שאינו שרוי בלא אשה, חס ושלום, ימים רבים… לא עברו עוד ימי האבל!

אלמן הוא, איפוא, ולו שלושה בנים נשואים, בת אחת בבית בעלה, ואחת בביתו, בבתוליה; מלבד שני “בחורים”. אגב אורחא מבקש הוא ממני להעיר, כי כל בניו, מלבד בן-הזקונים, הם בעלי מום… לבן-זקוניו לא ידאג, הוא בן ארבע שנים וטרם תבוא עתו לעמוד בצבא - “הוֹ! הוֹ! שבע פעמים יבוא הגואל!”

מלבד שני הבנים הנשואים, כבר יודע אני את כל המשפחה. הבת הנשׂואה יש לה חנות בבית אביה, חנות של טבּק, תּה, סוּכּר ומיני מאכל, מלבד זה גם זפת למשחה ונפט. את בעלת החנות ראיתי עוד בּבּוקר השכם, כי קניתי אצלה סוּכּר; היא כבת עשרים וחמש, ורזה היא, בעלת חוטם רזה וארוך יתר מדי, הנראה כאילו הוא עומד ומונה את שארית השינַים הנרקבות שבפיה הפתוח למחצה. שפתיה צרובות וכל חזות פניה מזכירה את אביה ר' ברוך.

דומה לשניהם הבתולה אשר בבית. אך “חן של כלה” משוך על פניה; על לחיה אודם זך, עוד שיניה טובות ובעיניה – תום הנוער.

שני הבחורים דומים הם בלי ספק לאמם המתה. שניהם טובי-תואר; לחיים אדומות, עינים ביישניות, אך תנועות מגונות להם. מניעים הם פעם בפעם את כתפיהם באופן משונה; השערות והפיאות מלאות נוצה; הבגדים שלימים, אך לא נקיים; מיום שהיו ליתומים בלי אם, כבר הספיקו ללכלך, אך לא לקרוע.

מי ישים לב להם? אחותם הבתוּלה מנהלת את המִמסך בבית אביה, ור' ברוך אין לו פנאי, טרוד הוא מן הבוקר עד הערב…

– ובמה אתה טרוד, ר' ברוך?

– במה אני טרוד?…

– מה מעשיך? – הנני מפרש.

– רוֵחים…

ואני שואל: היתכן? מה יאמרו הבריות, שכנינו הטובים?…

– מה יאמרו הבריות? יבואו נא ויקנו ממני את שטרותי, בחצי חינם אמכרם… אך ישלמו נא במזומנים ולא יחליפום בשטרות אחרים…

גם את בית-המִמסך מוכן הוא ומזומן לסגור כרגע! אם יאבו, יעזוב גם את המדינה ויסע תיכף ומיד לארץ-ישראל… “אם אינכם מאמינים, הא לכם, כתוב וחתום בחרם חתוּם! וכי אני הוא בעל הרוָחים? הלא אדונים הם לי! הלוֹוה אינו משלם בעתו, ויגדל החוב ויקטן ערכו… מחודש לחודש ירב הסכום הכתוב בשטר, ותצער תקוָתי לקבל אף פרוטה אחת… הוני בכתב הולך הלוֹך וגדוֹל, ורכושי באמת… אך ה' יודע.”

מחזה קטן: בשעה שהכינותי לי כלי כתיבה, נייר, צפורן, עט ודיו, הכין ר' ברוך, החפץ ללווֹת אותי איזה רגעים… ארוחת-בוקר לבניו הנשלחים ה“חדרה”… כל אחד מקבל מידו פת לחם מרוחה בחמאה וירק-בצל!

– אך לכו מזה! – הוא קורא בחפזון. איננו רוצה לעזוב את הילדים בבית-המִמסך, כי עוד מעט ויבואו האִכּרים לשתות…

והקטן מעווה את פניו, חפץ הוא לבכות, אך הוא מתבייש לבכות בפַני.

– ומה לך עוד? – שואל ר' ברוך.

– אמי, – החל הנער – אמי… ובבכי הוסיף: – היתה נותנת לי שנַים… שני בצלים!

אז מיהרה האחות למלאות את חפץ הנער.

– הא – קראה גם היא בחפזון – אך קח ולך! קח ולך! אך קולה רך הוא מקול אביה. דומה הוא לקול האם…

ד. וכי מרובּים הם צרכי אשה?

עוברים אנחנו (אני והשמש; ר' ברוך והשמש השני כבר עזבוני) מבית אל בית, ממספר 1 והלאה, בלי לשאול את פי המלווה אותי, יודע אני בבירור איפה שוכנים אחי ואי משכן בני דודי.

שמשות ירוקות, ועל אחת כמה וכמה חלונות אטומים בכרים וכסתות, סימן מובהק לבני “אתה בחרתנו”; עציצי פרחים, וילאות – סימן למשוללי זכות מיוחדת על עניות מנַוולת…

ישנם אמנם יוצאים מן הכלל, חלונות מנופצים בבית אזרח שכּור, וילון ועציץ שושנים בבית אחד מזרע יעקב, הקורא את “הצפירה”.

אחד הבתים מושך עליו את עיני. הוא גדול מיתר הבתים שברחוב, אך גם שחור ומלוכלך יותר מהם. עלית הגג הקטנה, החופפת על קומתו הגדולה, עקומה היא וכפופה, כאילו היא מתבוננת בשוֹם-לב על צלם דמות תבניתה – על הזקנה הסוחרת, השחורה והכפופה כמוה, הנשענת אל כותל הבית בחוץ והמתוַכּחת עם אחת המשרתות, הקונות אצלה, על דבר עודף לליטרת מלח.

השמש מורה על הזקנה באצבע:

– זאת היא בעלת-הבית.

השתוממתי, והשמש מבאר את דבריו:

– אמנם הבית איננו שלה; אך החלק השישי שלה, לאכול פרותיו על ימי חייה… כי אלמנה היא ותירש, על פי דין המדינה, בתוך חמשת בניה. אך אלה יצאו מזה ויעזבו את הבית ועל-כן יקרא הבית על שמה.

– וכמה הן הכנסות הבית לשנה?

– פחות משווה פרוטה!

– הלא שווה הוא לכל הפחות – –

– כאלף וחמש מאות…

– ובכל זאת?

– ובכל זאת ריק הוא מאין יושב בו.

על לבי עולים ה“לצים” הזורקים לבנים או תפוחי אדמה מבעל לחלונות כנהוג בתפוצות ישראל.

אך לא כן הדבר. ישנם אמנם, לפי דברי השמש, שני בתים כאלה בעיר, וסופם להיערות עד היסוד, אך פה ישנה סבּה אחרת.

– הדבר פשוט – אומר השמש – לפנים גר פה דוקטו"ר וַימת, ומאז לא שכר לו עוד איש את הבית.

– הוא מת במחלה מתדבקת?

– חס ושלום; יתּכן יותר, שמת ברעב…

– ומדוע יראים לשכור את הבית?

– ומי מתיירא? פשוט, אין שוכר להבית! ולמי נחוץ בית גדול כזה, בעל חדרים מרוּוָחים? במחננו יש בית קטן קם לעני שבישראל. והמעטים שאין להם גם דירה, שוכרים להם פינות. כי למה להם להחם חדר שלם? למי נחוץ פה חדר מיוחד? ואם תגורנה חמש משפחות בחדר אחד, האם לא ימצא להן?

– ולמה נבנה הבית הגדול הזה?

– לפנים – ענה השמש באנחה קלה – כאשר היה מסחר בעיר…

– ובמה מתפרנסת הזקנה?

– הלא רואה אתה – במלח!

– ודי לה?

– וכי מרובּים הם צרכי אשה?… משתכרת היא כמה רובּל לשבוע… מזה תשלם עשרים ושמונה רובּל לשנה מס מן הבית, והשאר – לצרכי נפשה… ולמה לה יותר? תכריכים מוכנים יש לה זה מכבר…

כהעיפי עיני אל הזקנה נדמה לי, כי באמת אינה חסרה דבר… מעל לקמטי פניה מרחף צחוק קל: וכי מרובּים צורכי אשה?

ה.מספר 42

עובר אני מבית אל בית לפי הסדר, אך ממספר 41 עברנו אל מספר 43.

– ואיה 42?

– הנה הוא! – מורה השמש באצבע על חורבה צרה שבין שני הבתים.

– האם נפל הבית?

– נהרס!

– מסבת הלצים?

– חס ושלום, לא פה! אך מסבּת חומת אש!

– מה אתה סח?

עייפים מעמל ההליכה ישבנו לנוח על יד אכסדרה, והשמש מספר.

– לפי דיניהם – אומר השמש – אם אין הפסק של שיעוּר ידוע בין שני בתים (רצוני לומר: בתי עץ) מחויבים הבעלים לעשות ביניהם מחיצת אבנים, שקוראים לה חומת-אש, חומה שלא תתן לבערה כי תפרוץ לעבור מבית אל בית. את שיעור ההפסקה אינני יודע… ד' אמות, או יותר. “משפטים בל ידעום”… אבל לפי דבריהם, החומה היא סגולה בדוקה ונפלאה לשרפה. כאילו לא ה' הוא הבונה בית והשׂורפו… אבל כן הוא בדיניהם, ודינא דמלכותא דינא, כי עין השוטרים צופיה… אך את הבית הזה הקים עני בישראל, עני מדוכא, ירוחם המלמד, וכאשר צפּהו עץ, לא השיגה ידו לבנות את המחיצה…

– האמת היא, – הוסיף השמש, – כי כל הבית נבנה על אדני תוהו… על-ידי החומה נתגלגל הדבר לידי דין-תורה, והאשה מלכה, אשת המלמד, שפכה את לבה לפני הבית-דין-צדק, וַתספר דברים כהוָיתן, והתחילה, כמנהג הנשים, “מששת ימי בראשית”…

ומעשה שהיה כך היה.

חמש-עשרה שנה רצופות לא דבּרה מלכה’לי עם בעלה מטוב ועד רע. כי את הדבּור לא אהבה מלכה’לי מעודה. אף כי היתה אשה סוחרת בשוק… ולמה לה הדבּור, אם די לה במבט אחד להטיל אימה על כל מתחרותיה הסוחרות?… מאליו מובן, כי המלמד מצדו לא הרבה שיחה עם אשה, ואשתו בכלל או – לא כל שכן… וַיחיו שנים רבות בשתיקה, ובשתיקה הולידו גם בנים וגם בנות…

אך התשוקה לבנות בית פתחה פה לאילמים…

המתחיל היה ירוחם.

– “מלכה”…

אין מענה.

– “מלכה” – פתח שנית.

אין קול ואין קשב.

אז עמד ירוחם על רגליו ויקרא בקול גדול ובבת אחת:

– מלכה, רוצה אני לבנות בית!

ולא יכלה עוד מלכה להתאפק, ותסב את ראשה, ותעיף את עינה וַתּשרוק כנחש:

– היצאת מדעתך?

ובאמת המלמד בשגעון ינהג, חלק האדמה נפל לו בירושה, אך הכיס ריק, ופרנסת המלמד תלויה בנס… והסוחרת בשוק משתכרת אל כיס ריק… תכשיטיה של מלכה’לי נמכרו במחיר מצער מאד, אחרי אשר היו בערבון ימים רבים אצל אחד המַלוים…

אבל אם יקום “כוח הדם” לעזרת “כוח הדמיון”, מי יעמוד לפניהם! אם אך תעלה בידו להקים את הבית, הלא אז “ליהודים היתה אורה” – ראשית כל דבר יהיה לבעל-הבית, דבר יפה מאד; שנית, בתור בעל-הבית יוכל לקבל בהלוָאה איזה סכום למסחר, או יתנו לו כמה שירצה סחורה בהקפה, גם עֵז יקנה לו לתשלומי שיעוּרין, וישתה חלב להתרפא ממחלת החזה… בחצי הבית ידור בעצמו וילמד תורה לתלמידיו, ובחצי השני תפתח לה מלכה’לי בית מִמסך, או ישׂכירו את הדירה לאחרים למסוך… ואז הלא מצבו איתן! את הבנים ישלח אל אחת הישיבות, להבּנות יתן שטר-חצי-זכר… וכו' וכו'…

– אך מאין תקח כסף לבנות? – שאלה מלכה, משתוממת.

– הלא אני מלמד ואת סוחרת; אם כן יש לנו שתי פרנסות… מהאחת נחיה ומהשניה נבנה….

– היצאת מדעתך? הלא משתי הפרנסות יחדיו יש לנו ניקיון שיניים…

– ובכל זאת, בעזרת השם, לא מתנו עוד ברעב! אין לנו הרבה, כי אך לפי מערכי הלב תבוא עזרת השם! הגיעי בעצמך: הנה נח המלמד, שכננו, אשתו החולנית לא תשתכר אף פרוטה אחת, וילדים יש להם, כן ירבו, שישה במספר. שישה ילדים, אשה חולנית ולו אך פרנסה אחת, פרנסה אחת ודי להם!

– מה אתה דובר! הלא הוא מלמד לבני הגבירים!

– ומדוע עלה, בגורלו ללמד בבתי עשירים? מדוע? שמא תאמרי, שהוא למדן יותר גדול ממני, בפאותי אני נשבע לך שלא כן הדבר; ולולא שאני עניו מטבעי, הייתי אומר לך שקוטני עבה ממותניו! אך יודע הוא הקב"ה, שלי יש ברוך השם אשת-חיל, ולו – אשה חולנית, ועל כן נותן הוא לי את בני העניים! והא ראיה – ברכה השחורה! אלמנה היא, וחמישה ילדים לה, ויש לה אך פרנסה אחת, מסחר הבצלים וכי איננה שבעה לחם?

– אבל משוגע, בעסק הבצלים שלה שקוע הון רב – אולי מאה זהובים ויותר!

– הוא אשר דבּרתי! מאין לה מאת הזהובים? גם כן מן הבצלים! ולמה הזמין לה הקב"ה עסקים טובים להרוויח מאה זהובים, מדוע לא השתכרת אַתּ מאה זהובים? שמא תאמרי שהיא עולה עליך בחוכמתה, בחריצותה?

– חס ושלום! צועקת מלכה’לי.

– גם אני אומר חס ושלום! אלא, כך הוא דרכו של הקב"ה! לה אין פרנסה אחרת כי אם בצלים, והוא שולח לה את הברכה בבצלים… כי הבורא מנהיג את העולם על פי דרך הטבע!

והיוצא מזה, שאם יקדישו “פרנסה” אחת לבנין הבית, ימצאו חיותם מן השנית… וגם ישנן עוד מותרות, שאפשר לחדול מהן… הוא יחַסר את חוטמו משאיפת טבק, כל בני הבית יוַתּרו על חלב חמוץ בבוקר, סעודת-ערב לא יאכלו כלל, גם בלאו הכי יכולים הם לעמוד ולהתקיים לפני הקב"ה ולא – – “לעולם ועד”, חס ושלום! אך למשל זמן הבנין!

ושנים רבות נמשך הבנין, ובהגיע תור הגג, נשארה מלכה’לי בלי סחורה בשוק, ירוחם בלי כוח בחדרו, ובנו הבכור היה זה כבר לרוכל בכפרים, לקנות ביצים… הצעיר מת, הבנות התבגרו, ופה נצרכו עוד ארבעים רובל, לעשות חומת אש!…

ובכל זאת הוחגה חנוכת הבית ברוב פאר… כי ירוחם נמנה בין “הנושאים” והחברה הכינה לו את הסעודה כדבעי על חשבונה… והשתיה היתה כדת הנוֹשאים – חבית שכר, מלבד יין-שרוף ויין-צימוקים לרוב… “שמחת בית השואבה”!

אך “אחרית שמחה תוגה”. אז פרץ ריב בין שכנו של ירוחם, הוא נח המלמד, ובין אחד מבעלי-הבתים. נח המלמד היה בשכבר הימים איש אמיד. מלבד הנחלה, אשר נשארה לו לפליטה גם אחרי רדתו מנכסיו, היה לו כמה מאות כסף מזומן. נוסף לזה היה סוחר בדבש ומסחרו פרץ בארץ. אך המחלוקת, אשר פרצה על דבר הרב הליטאי, הציגה אותו ככלי ריק… אז הלשינו על בנו, והוא עובד עד היום בצבא, אף כי הוא מוכה שחפת; לא הועיל כל כופר… ואת נח עצמו האשימו, כי השתתף בהבערה, כאשר הוצתה אש בבית הרב, בכל ארבע פינותיו… אמנם אז נשׂתה שערוריה בישראל. אל המלשינות התרגלנו, כבר היתה למכת מדינה, אך להעלות עשר נפשות על המוקד – –

– האמנם נשרפו חיים?

– חס ושלום, לא נשרפו! אך מחשבתם היתה טובה! אין אתנו יודע, אם באמת היה נח באותו מעשה או לא, אך כמה חדשים ישב בצינוק, וכאשר יצא משם היה עוד נע ונד איזה שנים אל ערי המחוז והפלך, וכפשע היה בינו ובין גדודי האסורים… וכשנשקע כל הענין הזה היה נח, אחרי רדתו מנכסיו, למלמד.

למלמד היה, אך לכבד את בעלי-הבתים לא למד, הלא זוכר הוא את ימי עושרו, בהיות הוא הראש והראשון בין בעלי-הבתים! ועל כן כעס עליו אחד מן ההורים וַיוצא את בנו מהחדר של נח וַימסרנו לירוחם…

וַתבער חמת נח על ירוחם, אשר הסיג את גבולו. ונח רב-פעלים, בעל לשון וכתב! וַיוָדע בעיר המחוז, כי לירוחם אין חומת-אש, ויבוא אחד הפקידים לחקור ולדרוש את הדבר…

אך עוד טרם באו התחרט נח, וימכור בעצמו את תכשיטי אשתו, להשקיע את הענין הרע, והפקיד כאשר בא כן שב… ושלום אמת נעשה בין המלמדים, אך לא לזמן רב.

בקרב הימים יצא דבר התכלת…

ירוחם היה אחד מחסידי ראַדזין, וַילבשנה, ונח – מחסידי בַּלז, ויהי בין מרדפי התכלת… ועוד פעם יצאה חומת-האש לאור העולם. ונח לא התחרט עוד, ולא השיב אל לבו (גם תכשיטים לא היו עוד לאשתו), ויגיע הדבר עד שערי המשפט.

ובית המשפט נתן צו, לחייב את ירוחם להציב חומת-האש במשך חודש ימים, ואם לא ימלא אחרי דבר המלכות – להרוס את ביתו… הוא אשר אמרתי “משפטים בל ידעום”!

ולא היתה לירוחם עצה ותחבולה אחרת, כי אם לתבוע את נח לדין על דבר “גרמא בנזיקין” אך נח לא אבה ללכת אל הרב, ועוד הכּה את ירוחם בשוק, וירוחם נפל למשכב…

אז התאוששה מלכה’לי! בריש גלי אחזה בבגדי נח ותסחבנו סחוֹב והשלך, סחוֹב והשלך אל בית הרב… ומידה אין מציל! חסידי בּלז היו ברחוב, אך לא נועזו לגשת אל אשה, ועל אחת כמה וכמה אל מלכה’לי שתחי'!… ובבית הרב ספּרה מלכה’לי את כל הענין מהחל ועד כלה, ותבקש משפט!

אך מה יכול עשׂות הרב? אם יפסוק ויזַכּה את זה ויחייב את זה, הן ימשוך עליו חמת אחד הצדדים. על כן לא נזקק להם! ובאמת – כיום הזה… גרמא בנזיקין… והשתדל לעשות פשר… אך הצדדים לא התפשרו, וסוף כל סוף יעץ להם הרב למסור את דינם לצדיקיהם…

ולפי שהתובע הולך אחרי הנתבע, נאות ירוחם לנסוע עם נח לבּלז…

קודם הנסיעה מילא ירוחם את ידי גיסו, אחי מלכה’לי, להגיש ערעור על פסק הבית-דין, וגם מסר לו כמה רובּלים לצורך זה… מעצמו מובן שאת הרובּלים לוָה מאת בעלי-הבתים על חשבון הפסק, אך ההצלחה פנתה עורף לירוחם….

אצל הרבי זכה בדין, נח התחייב להציב חומת-אש על חשבונו, אך בשובם נעצרו על הגבול, וישבו שניהם ימים רבים במאסר….

בשובם העירה כבר נהרס הבית…

– ומה עשה גיסו של ירוחם?

– לא הגיש ערעור בעוד מועד, את הכסף אבּד, ואולי אכל, הלא אביון הוא ומטופל בבנים…

– ומה אמרה מלכה’לי?

– היא נפלה מעצמת מכאובים למשכב – וַתמת.

ו. המשכיל

ואל תאמרו, כי “עיר הנידחת” היא טישוביץ, וכי אין בה אף שביב של השכלה! ישנו משכיל אחד, משכיל אמיתי, משכיל על פי מנהג הדור הקודם, אף כי עודנו במבחר שנותיו….

והמשכיל הזה לא קרא ולא שנה ולא שימש תלמידי-חכמים; גם ספרים גם עתּונים איננו קורא, ובכל זאת משׂכיל הוא משׂכיל מן האוויר. על זקנו לא יעביר תער, הוא יוצא ידי חובת המשׂכיל במספּריִם. אבל ידוע הוא לכול, שהוא מסתפר ומסלסל בשערו אפילו בעשרת ימי תשובה, בגדים קצרים לא ילבש, כי אפילו ה“מומחה” בכאן אינו לובש בגדים קצרים, גם לו מעיל ארוך ופיאות סרוחות! המשכיל דנן יוצא ידי חובתו בצחצוח מנעלים ובעניבה קטנה ושחורה על צוָארו… לראשו הוא חובש כובע – קשקעָטי"ל בלעז – ובדברו עם אחד האצילים יחביא את פּאותיו מאחורי זקנו…

“וַישמן ישורון ויבעט” – מה יעשה הבן ולא יחטא? יש לו חנות גדולה, ובסך הכל שלושה בנים!

ואם אינכם מאמינים לי שהוא משׂכיל, מעיד אני על זה את כל אנשי העיר, האומרים פה אחד כי כן הוא, וגם – את עקיצותיו החדות, בדברו על “ה' ועל משיחו”…

והמשׂכיל הזה חשב את עבדך, הקורא למשׂכיל וַיבטח בי כי אבוא בצל קורתו ראשונה, ולכל הפחות כי אותו ארשום ראשונה בספר. ואת בטחונו זה לא שמר, טרם בואי, בלבבו.

– לעניין כזה – היה אומר – נחוצה עזרת אנשים כמוני, עזרת בעלי בינה כי מה יתנו ומה יוסיפו לו החמורים? – כלומר: שאר בעלי-הבתים.

וכאשר לא הלך ההר אל מוחמד, נאלץ היה מוחמד ללכת אל ההר, אך בלכתו לא היה לבו טוב עליו…

המשׂכיל פגש אותי בבית אלמנה אחת, וַיפן אלי בשאלת ה“רשע”:

– “מה העבודה הזאת לכם?”

וכאשר לא עניתי כרגע, השתמש בשפה הפולנית:

– מו“י פּאַני”ע [אדוני שלי] מה אתה עושה פה?

– איפה?

– החושב אתה באמת - קרא – כי מאחורי התנור אני? וכי יגור משׂכיל בטישוביץ, על-כן ידו על התחתונה? היודע אתה את הפתגם “עם לבן גרתי” גר אני בטישוביץ, אבל חוטם יש לי… ויודע אני את הנשמע והנעשה!

– בעל חוטם אתה, ויודע הכול ולמה תשאל?

והשמש עשה אוזן כאפרכסת, וכן עשו עוד איזה מן הבטלנים, המלוים אותי על דרכי. על פני כולם נראו אותות הנאה משונה ותאוָה נמרצת לשמוע את הוכּוח בין המשׂכילים… “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”.

– למה הבל תדבּר! – קרא המשׂכיל – גם לשוני איננה סוליה… גם אני יודע לשחק… אך לפני מי אתראה ואתהדר בעקיצותי? לפני חמורי טימושביץ? הבט וראה את גולמי העץ האלה!

באתי במבוכה. אינני יכול לתבוע ממנו את עלבון הקהל; הלא בני העיר עומדים עלינו וצוחקים מטוב לב.

– אמור נא לי, מה היא הכתיבה המתמיהה הזאת?

– סטאטיסטי"ק!

– סטאטיסטי“ק-שמאטיסטי”ק! כבר שמענו כזאת! אך לאיזו תכלית?…

ביארתי לו למען ישמע הקהל ויבין.

– חה-חה-חה – פרץ המשׂכיל בצחוק – את לב החמורים האלה תוכל לפתות בשמות משונים כאלה, עלי לא יפעלו מאומה… הגד לי נא, מה בצע אם רושם אתה בספר, כי בבית יהודי פלוני יש רצפת עץ, רצפת אבן או רצפת חומר? לאיזה צורך?

– גדול מאד הצורך! הן מתנפלים עלינו, אומרים, כי כולנו עשירים, כי כולנו…

– איש אינו אומר! אך יהי כן! ולמה מספר השנים והמחלות?

– חושדים אותנו, שאין אנו חפצים לעבוד בצבא… ספרי הנולדים והנפטרים אינם מסודרים כראוי, ועל-כן אי אשפר לסמוך עליהם, ולמען הסר את העלילה…

– יהי כן, – מגמגם המשׂכיל – נניח! אולם תעודות המסחר, למה הוא רושם בספר איזה תעודות מסחר יש לנו?

– למען הוכיח, כי משלמים אנחנו…

אך הוא לא יתנני לכלות את דברי.

– אל נא תספר הבלים! אני יודע אחרית דבר… הרשימות האלה תבואנה לידי הפקידים, ואז – אבדנו כולנו, אבדנו!

כמעט יצאו הדברים האלה מפי המשׂכיל והמלַווים אותי, השומרים את צעדי, הראשים המציצים בעד החלונות, נעלמו כרגע; כאילו לפתע פתאום בלעה אותם הארץ. גם השמש חמק עבר והמשׂכיל, אשר כוָנתו היתה להתפאר ולא להזיק, נשאר כאבן שיִש על מקומו, מבלי יכולת לדבר דבר.

ואימה חשכה נפלה על כל הקהל הקדוש, חיש עשתה לה השמועה כנפים: מי יודע אם לא מרגל נסתר אני, שלוח מאת הפקידים הגבוהים… כי בחרו לתכלית זו בבן-ברית, הדבר לא יפּלא… הלא הוא ישמע את הסוחרים היטב…

גלמוד ונעזב סובב אני בחוצות העיר. איש כי יראני, ויט הצדה, או ינוס כמפני המפלצת. אחד הוא המשׂכיל ההולך מרחוק; חפץ הוא לקחת עמי דברים, אך כבר היה לי לזרא.

ועל פני הקהל נסוכה תוגה חרישית…

וכבר עלה לבי להחיש מפלט לי, לצאת את העיר בעוד מועד, כי רואה אני שהקהל הקדוש מתלחש עלי; עוברים ושבים מביטים עלי מן הצד בשבע עינים… למה אחכה עד אשר יכבּדוני באגרוף או באבן?

ובכל זאת חפצתי לעשות את הנסיון האחרון. הרב דפה היה לפנים מו"ץ בעירי. הלא הוא יודע אותי, ואם אין את נפשו לעשות מאומה לטובת הכלל, הלא לכל הפחות יתן עדותו, כי חושדים אותי במה שאין בי.

ואַעצר על דרכי עד קְרוב אלי המשׂכיל, ואשאלנו איפה דירת הרב, ופני המשׂכיל נהרו.

– נלך אל הרב! – קרא בחדוָה גלויה…

ז. הרב

מי שלא ראה את מעיל-הבית הוא השלאָפרוֹקי"ל, של הרב מטישוביץ, לא יוכל לדעת מדוע נושׂאת הרבנית, היא אשתו השלישית, משקפים בחצי ימיה… לא טלאים על גבי טלאים הוא מעיל-הבית, אך חוט על גבי חוט… רשת של חוטים.

עוד שני זהובים לשבוע – התאונן הרב – לוּ הוסיף לי הקהל, כי אז לא ידעתי לחץ, כי אז היה לי לחם לאכול ובגד ללבוש… אך זאת הפעם אנצח אותם! יכולים הם, תחת להביא דין תורה אל הרב, לצאת ידי-חובתם ביהודים טובים או גם – בערכאות… לשאלת כף וקדרה די להם בכל מלמד… אך אם אאסוף את ידי מבלי ענות על שאלות נשים, אז יכּנעו… שאלות כאלו לא יחמיצו! וכן אעשה! ועוד יש לי עצה אחרת – הוסיף, – נראה איך יעשו בלעדי את הקלפי! הלא טישוביץ שלא תשלוט בה עין-הרע, היא עיר ואם בישראל! בלי הרב לא יעשו קלפי, ובלי קלפי לא יהיו גבאים – ונפוץ כל העדר איש לדרכו מקצהו… ואם גם זה לא יועיל, עוד כלי-זין בידי, אחדל מלבדוק את החלפים, אאסור שנית שחיטת חוץ, ואת החלפים לא אבדוק! הנה הם בידי!

ולא על נקלה הצלחתי להסב את לב הישיש מצרותיו הפרטיות. ומי יודע אם היה עולה הדבר בידי לולא עזרת המשכּיל, אשר הבטיח להרב לעמוד לימינו ולדבּר על לב הקהל.

– רק אז ביקש הרב אותנו לשבת ויט אוזן קשבת לדברי, ואחרי שמעו את הנעשה קפץ ממקומו ויקרא:

– הבל הבלים! הלא אני יודע אותך, אמור להם להשתמש בשמי כי אני יודע אותך…

– אבל הלא נַסים הם מפני!

– אָט נסים, מה זאת “נסים”? ולמה הם נסים? הדוב אתה או ארי? אבל אם אתה אומר כי נסים הם מפניך, הנני נכון ללכת אתך ולבקשם.

– אך מה תלבש? – נשמע קול אשה, קול נוּגה, מאחורי התנור.

– תני לי את מעילי – קורא אליה הרב.

– לתת? הלא זה עתה פרמתי את התפרים, לתקנו…

– מילא, – אומר הרב – אין דבר, נלך מחר…

הנני מבאר לו, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, וצר לי על אובדן היום.

– ומה יש לי לעשות? – שואל הרב: – הלא רואה אתה, מעשה שטן! זה שנה תמימה לא היה מעילי ביד הרבנית, ועתה…

אני מחַלה את פני הרב, שישלח לקרוא אליו את הנכבדים שבבעלי-הבתים.

– מילתא זוטרא! אצווה להשמש ויקרא! אך מי יבוא? אף אחד לא יבוא! אני אעשה את שלי, אך הם לא יעשו את שלהם.

– ומה לעשות?

– מה לעשות? עת לעשות! הנני הולך אתך כמו שאני מלובש…

– חס ושלום! – נתר ממקומו המשכּיל, – חלול השם. אולי השוטר בחוץ!

– לי אחת היא, – ענה הרב – אני אינני בּיישן, אך אם אתה אומר שלא נאה, לא אלך.

אחרי משא-ומתן ארוך באנו לידי החלטה, כי שלושתנו, הרב, המשכּיל ואני, נקרב אל החלון ונקרא אלינו את הסובבים בחוצות.

אך לפתוח חלון בבית הרב לא דבר נקל הוא… החלון לא סבב על צירו מעודו, את השמשות ליהטה השמש ותפוז אותן, הדבק יבש ומתפורר, ולכל מגע כף ידנו עונות השמשות בצלצול מיוחד. המסגרת היא מעשה רשת של קיני עש… ובכל זאת, אחר עמל רב עלתה בידינו לפתוח חלון! הרב עמד בתווך, אני מימינו והמשכּיל משמאלו, ויחד קוראים אנחנו החוצה.

ואחרי רגעים אחדים נמלא חדר הרב אנשים.

– רבותי! – קרא אליהם הרב – אני מכיר ויודע את האיש הזה! – והוא מורה עלי באצבע.

– אל יכתוב עוד! מתרגזים בני העיר.

גבורת הרב נשתה כרגע.

– אם לא תאבו, לא יכתוב!

אז קפץ המשכּיל על השולחן ויקרא:

– חמורים! מחויבים אנחנו לכתוב! טובת הכלל דורשת!

והוא בודה מלבו ומסַפּר, כי כבר חקר ודרש את הדבר, כי אני גיליתי לו את כל הסודות, ואין שום חשש סכנה בדבר…

ובראותו כי העם שומע, הוסיף לכזב:

– וגם – קרא – ראיתי אצלו מכתבי-המלצה, מכתבים מגדולי הרבנים…

אך כל המוסיף גורע:

– מאילו רבנים? – שואלים מכל עבר.

– מהרב בפאריז, בלונדון…

– איש לביתו ישראל! לא לנו הם הרבנים האלה!

והעם יוצא בחפזון.

ויישאר אך השמש. והוא קרב אלי וישאל:

– ושכר טרחתי?

נתתי לו איזה מטבעות והשמש לא ספר וישם בצלחתו, ובלי ברכה יצא את הבית.

– ומה אתה אומר רבי? – שאלתי.

– מה אני אומר? היודע אני מה לומר? מתיירא אני, שמא יזיק לי הדבר…

– לך רבי?

– מעצמו מובן, לי ולא לך! אתה אם לא תעשה הספירה, העולם יתקיים בלעדיה, ואתה תשוב אל מקומך בשלום, אך אני אם אפסיד את שני הזהובים לשבוע…

והרבנית יצאה מחורה ועל חוטמה מקפים גדולים.

– הלא אמרתי לך זה כמה וכמה פעמים, – גנחה – שלא תתערב בעסקי הקהל… אבל אתה אינך שומע… אם תכתוש במכתש… מה לך ולעסקי הקהל? למה אתה דואג להקהל? הלא רב אתה ולא אפוטרופוס הקהל!

והרב עונה רכות:

– החרישי, החרישי, רבנית! הלא יודעת אַתּ, כי רך-לב אני מטבעי, לא אוכל להשיב פני איש… מה לעשות, אם לא אוכל, אם מתמלא אני רחמים כרגע! צר לי מאד על שני הזהובים….

ח. ספּוּרי מעשׂיות

כן יצאתי מבית הרב, והמשכּיל הולך אתי ומנַחם אותי, ופתאום ניגש אלינו השמש, ויבטח אותנו, כי לפי הנראה תשקוט המהומה, ועוד ביום המחרת נוכל שוב לחדש את מעשינו. את הערבוביה הסבו, לפי דבריו, שני " מי שהיו" בעלי-בתים, אשר ברדתם מנכסיהם היה האחד למוכר יי"ש בלי תעודה והשני לסוחר סוסים בלי תעודות…

פני המשכּיל צהלו.

כן, ביום המחרת נשוב ונכתוב. בין מנחה ומעריב ידבר עם בעלי-הבתים כדבעי, ולא ייקרא שמו בישראל שמֶריל (זהו שם המשׂכיל בטישוביץ) אם לא יהפוך את העיר כולה!

– יכולים הם לעמוד על ראשיהם והסטאטיסטי"ק תיעשה! – קרא “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”!

אם כן, גם בחדר למד!

שבתי בלווית השמש אל בית מלוני, ושם מצאנו מנין מתפללים. האלמן בעצמו עובר לפני התיבה.

בין מנחה ומעריב החלו הנאספים לדבר בעניני פוליטיק"ה, ואך אחרי תפילת ערבית נגעה השיחה אל עצמנו.

ו“העולם” מלא תקוות טובות, ישועות ונחמות.

ראשית, הדבר אינו נוגע אליהם כלל וכלל; יתעצבו אלה הנוטים אחרי בתי-הספר, המבקשים שיהיו בניהם לרופאים, לרוקחים וכדומה… שנית, הם לא יגדילו עקב על “יענקלי”; יאמרו אומות -העולם מה שיאמרו, ליענקלי יש שכל טוב… שלישית – גלגל שחוזר הוא… עולים אנחנו ויורדים, יורדים ועולים… רביעית – הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ועוד חמישית – גם היהודים הטובים לא יחשו…

– האמינו לי, – קפץ בראש בעל עינים קטנות ולוהטות מתחת למצח צר – האמינו לי, כי לוּ היתה אחדות בין “היהודים הטובים”, לוּ נתנו יד אחת, וחדלו מלומר תחנון פעם אחת, כי אז בעל-כרחו בא המשיח!

– הלא הקוזיניצעֶ"ר חדל!…

– דרור אחת לא תביא את האביב! – ענה האברך. – נחוץ שיהיו כולם בעצה אחת, יד אחת! וגם שיאסרו על כל ישראל… לפעמים צריך להתעקש, להתנגד ולעמוד על הנפש!

– גם זה לא יועיל, – קרא אחד ויקרוץ אלי בעינו – ואם יאסרו הם באיסור חמור לאמור תחנון, האפיקורסים לא יחשו! להכעיס ישובו להתפלל ויאמרו תחנון.

– ומה בצע, ובין הגדולים בעצמם אין שלום… גם ביניהם מחלוקת.

והם נאנחים. על לב כל אחד מהם עולה בלי ספק זכרון המכּות אשר הוכּה, הצרות אשר סבל על-ידי המחלוקת בין הגדולים. הלא על-כן הם מחשים; אין מתעורר לשאול “ומי האשם בפרוד הלבבות?” מיראה פן יפטור מדון חדש… ואך נאנחים הם על חסרון האחדות בין הגדולים בפרט ובכל ישראל בכלל.

חיוויתי דעתי, כי סבּת כל מחלוקת היא לא פירוד הלבבות והדעות, כי אם העניות המנוולת… אין עסק וענין לענות בו, העם הולך בטל, הבטלה מביאה לידי שעמום, ומן השעמום הזה חפץ כל איש להציל את נפשו בבקשו לו עסקים אחרים, עסקי שוחטים, חלפים, רבנים וצדיקים. האות, כי בערים הגדולות, בערי המסחר, אין פרץ ואין צוָחה בעסקי הקהל….

– כן הוא – מודה אחד הנאספים – מדה גדולה היא העשירות.

ובאנחה הוסיף:

– לו היה לי מעט שכל, שכל כמידת הצפורן, כי אז הייתי עשיר גדול, כי אז יכולתי לעשות שלום בעיר…אך בי היה הדבר תלוי.

– ומה היה לך לעשות? - שאלתי.

– לחפוץ!

– כן הוא, אמת הדבר! – מניעים ראש מכל עֵבר.

– המפורסם אין צריך ראיה!

והיהודי אשר חסר שכל כמידת הצפורן, אשר לא אבה להתעשר, הוא סמל העניות… רזה הוא, כחוש וצהוב; מעילו מזכיר את תלבושת הרב…

אך באותו רגע פרץ צחוק מפי המשׂכיל, אשר בא מבית-המדרש לבשרני, כי עלתה בידו להטות לחפצי את לב פני העדה.

– ר' אליה! – קרא בצחוק פרוע - בלי ספק מכרת לאחר את גורלך שעה אחת קודם הקלפי!

– ראו נא, התאונן ר' אליה באזני הנאספים – איך הוא מתלוצץ, כאילו הוא עצמו אינו זוכר את המעשה שהיה.

– חי-ראשי מתלוצץ המשׂכיל – אם אזכור מאומה, אולי כבר שמעתי את השקר, אך שכחתיו…

– שקר?! – קרא ר' אליה ויקפוץ ממקומו – פשוט שקר?! אמנם לפי שכלך הגס עוד דברים רבנים ונכבדים מזה שקר וכזב המה!

– כן הוא! קורא המשׂכיל. להשקיט את הריב אני שואל:

– וגופא דעובדה היהי הוָה?

וַתנח מעט דעתו של ר' אליה.

– בודאי – התחיל לסַפּר – שמעת שמע הצדיק מווֹרקא?

– בודאי

הוא שואל והוא עונה:

– בלי כל ספק! גם תינוק מוטל בעריסה יודע… הכּוֹל יודעים… אבל היודע אתה, שאליו נסעו גם חסידי אומות-העולם גם אשכנזים ואפילו ליטאים? בעיני ראיתי! וגם ידוע לכל העולם, שאירע שם מעשה בדבר “תוספות”… הליטאי חפץ לגלות את חריפותו, ומראה איזה תוספות… הרבי ז“ל אומר בכוָנה ההפך, השוטה אינו מרגיש וקורא: רבי הלא בתוספות נדרים מבואר ההפך מדבריך…. מה לי להגיד לכם? נסים ונפלאות נעשו להליטאי הפוחז, שלא קרעו אותו אנשי-שלומנו כדג… אך לא זה עיקר המעשה, חפצתי להזכיר לכם שהצדיק מווֹרקא היה מדבּר עם הקב”ה כדבּר איש עם רעהו.

– רבונו של עולם, התייצב פעם אחת באמצע החדר – אפשר הוא שדי בענוּי בניך בשרב ובחום, הלא אינם יכולים לעסוק בתורה!

כנראה ענו לו מן השמים, הוא עונה גם-כן:

– אם כן, שַאני, הנני מצית לך יהי כדבריך… אבל… רבש"ע, אפשר שתתן על החשבון גם בעולם הזה?

עוד פעם עונים מן השמים, ותשובתו בצדו:

– מילא, אם אינך חפץ, יהי כדבריך! הנני מבטל רצוני… נאמן אתה לנו ונמתין לך!

אך גם לזה לא כָונתי. העיקר היה קודם סנדקאות; קודם סנדקאות היה קשה כברזל, אז לא הועילה שום אמתלא בעולם… ויודעים היו שם, שאז אין עצה ואין תחבולה נגד רצונו, הלא המרו את פיו! אז הביע חפצו ברמיזה קלה, ומיד נתקיים… והוא בכבודו ובעצמו גילה לנו את הסוד. הוא היה אומר: בשעה שאני הולך לקיים מצוַת סנדקאות, זוכר אני את האיזמל, ותיכף ומיד הנני בבחינת פחד, ועל-כן רצון יראיו יעשׂה.

והצטער מאד שנתגלה הדבר, ואמר שבגלל זה לא יאריך ימים על הארץ, לפי שהוא משנה סדרי בראשית ומבטל פסקי הפמליא של מעלה, ואם יאריך ימים ישוב העולם כולו לתוהו ובוהו…

ואמנם צריך היה הדבר להיות בסוד, אך חברך חברא אית ליה…

לי נודע הדבר באופן פשוט מאד; גבאו ר' משה היה גיסה של אשתי הראשונה, הוא גילה לי את הענין… הצדיק ראה באספקלריה המאירה, שבגד בו ר' משה, והעבירו לחצי שנה… ולא יכלו אנשי-שלומנו לראות בצערו של ר' משה, וַישתטחו לפני הקדוש, וַימחול לו, וישיבהו על כנו כמקודם…

אך גם זה אינו שייך לעניננו. די שלי נודע הדבר בראשונה, מעצמו מובן, ששמרתי את הדבר בלבי, חכּיתי לעת מצוא. הן לא אטריח את הצדיק בשביל דברים של מה בכך. ואז גר הייתי רחוק פרסא אחת מווֹרקא, אשתי הראשונה היתה עוד בחיים, ומצבה לא היה ברע. אמת שקשתה לפעמים הפרנסה כקריעת ים-סוף, אך סוף כל סוף היה לחם לאכול ובגד ללבוש. לאשתי הראשונה היה “מעמד” בשוק, ואני הרוַחתי גם כן מעט מזער על ידי שדכנות… מלבד הטף, עוד היה זוג סמוך על שולחננוּ, בתי הבכירה… בעלה היה למדן מופלג ועוסק כל היום בתורה… ומה היה חסר לנו?

ויהיה היום וחתני היה בגוּר, והיום יום שוק, ואשתי על מעמדה, ובתי מקשה לילד… פטר רחם… יום השלישי לחבליה… ביילא-מאשי המילדת אובדת עצות היא. לא הועילו קרני-דאומנא, לא הלחים ולא היבשים, וחייה תלואים מנגד. ומה אומר ומה אדבּר, אם גם הקזת דם לא הועילה! פתאום – קרן-אור באפילה! השמועה עשתה לה כנפים, כי הקדוש בא למצוַת סנדקאות, וַתּחי רוחי… ואני תפלה שיחַיֶהָ הקב"ה אך עוד חצי יום, חצי יום… כי הרשות לראות לפַנַי-ולפנים ולראות פני צדיק נתּנה רק כשעה חדא קודם הסנדקאות… ותפלתי נשמעה… איזה שעות קודם לזה הוקלו המכאובים, בתי שבה מעט לאיתנה. וַתגרש את אִמהּ אל מעמדה בשוק, ואוַתר אני לבדי אתה… ותקרא לי לגשת אל מיטתה… יש לה מה להגיד לי… ומה הגידה לי? נשים קלות-דעת, נשים פתיות; בשעת לידתן כועסות הן על הבעלים ונודרות הנאה מהם, כידוע… “שמוליק, – אמרה לי בלחש – לא מצא חן בעיניה מעולם, אל החופה הלכה כאילו כפאה שד, נשׂוא פניו לא יכלה, לזרא היה לה”… ואת אמה שלחה מפניה, מיראה… האֵם אכזריה היא… גם בעמדה תחת חופתה בקשה להכותה…

אנוכי, כמובן, מדבּר אל לבה, פותר את חלומותיה לטובה… מסַפּר אני לה, כי כבר הכּוֹל נשמע, הכּוֹל נודע, כי זהו אמנם קרבן החטאת… לפי שישנן נודרות ונשבעות, וכדומה… אבל הלא “אין אדם נתפס על צערו” ומה גם אשה… אך היא באחת: בחלה נפשה בשמוליק… ואיננה צריכה לא לנדרים ולא לשבועות, כי מלאך-המות עומד אחר הכותל, והוא יגאלנה…

מעצמו מובן, שלא שמתי לב להבליה, אחרי רואי בחוש כי הוטב לה, כי לחייה התאדמו, עיניה מבריקות ושכלה צלול, ועד הסנדקאות אך כחצי שעה… עיניה זולגות דמעות, ואני שמח… כי יפה היתה באותה שעה, יעלת חן באמת…

וחתני יושב על יד מיטתה ושומע את דבריה, ומשוחח אתה… את המילדת שלחתי החוצה לקנות עריסה בשביל הילד אשר יוָלד, ועיני נטויות אל השעון, מתי תגיע שעת הפלאות!

לבי מתגעגע בקרבי לרוץ אל הבית, אשר שם יתבודד הקדוש, לראות את ההכנות, לדבר עם הגבאים וביחוד עם שאֵר-בשרי ר' משה; אך איככה אעזבנה לנפשה גלמודה ועזובה בעיר? כי יום השוק אצלנו אך פעם אחת בשנה, והוא יומא אריכא של שלושה ימים רצופים, וצינור השפע היחיד והמיוחד לכל בני העיר לכל ימות השנה… ויום השוק הוא יום הצום, לא יאכל איש לחם ולא ישתה מים, גם שינה לעיניו לא יתן, והילדים והחולים והיולדות נעזבים אז לנפשם… גם אצל הקדוש, מובטח אני, שלא היה איש… ועל כן – הנני מחכה.

אך פתאום הורע מצבה… באחזה בידי, נופלת היא אחורנית על הכר, מעוָה את פניה, מלחייה נס כל נטף דם, כפעם בפעם התחלחלה, ותהמה כחליל… הנני צועק ואין עונה… אין קול ואין קשב, אך מבעד החלון אשמע שאון השוק, כשאון היער ביום סופה… בתוך עיר הומיה, בתוך אחי ובני עמי והמון המוני אִכּרים, נעזבים אנחנו כמדבר שממה… הנני חפץ לפתוח את החלון, לקרוא לעזרה, אך היא מַחזקת בידי בשארית כוחה…

ופתאום והשעון משמיע את השעה השתים עשרה, את שעת הרצון לפני הצדיק. הנני מושך את ידי מתוך ידה בחזקה ונס החוצה… בית בעל-הברית היה בקצה העיר השני, ואני רץ ודורס אנשים, ומהפך צרורות של סחורה, ומקפץ על עגלות… הנני טשׂ, ובכל זאת ארכה לי העת, כמדומה לי שמאה שנים אני רץ… תקופת תמוז, ואני במרוצתי מרגיש קור וקפאון בכל איברי… הנה הנה! כבר רואה מרחוק את הבית… את ביתו של צמח בעל-הברית… ולב יודע מרת נפשו, לבי דופק בקול פחדים, מרגיש אני ששם יציאת-נשמה… הנה החלון הראשון, לא ארוץ עד הדלת, אין לי פנאי, בעד החלון אקפוץ, הנני רץ אל החלון, אבוא כגנב, כגזלן… את שארית כוחי אאסוף, עוד קפיצה, עוד קפיצה אחת… ובאזני מצלצל קול החולָה, קול קורא: אבא, אבא… ואני מקפץ – –

נשימת המסַפּר פסקה, וישאף רוח בחזקה, אז השפיל עיניו ורסיסי דמעות נאחזו בריסיהן… והוא מוסיף בלחש שברון:

– לכבוד הקדוש תיקן ר' צמח את בדק הבית, ועל פני החוץ מוטל גל אבנים ואשפה… נפלתי, הנה האות על מצחי עד היום… נפלתי ולא יכולתי קום… לקול מפלתי באו הגבאים, וישאוני וַיביאוני אל הצדיק…

– שלוחי מצוה אינם נזוקין, – אמר הפה-קדוש, אמנם, אני שבתי חיש לאיתני, אך בשביל בתי איחרתי את המועד… בשובי מצאתי אותה מוטלת מתה על הארץ… מי יודע אם נפלה מעל מיטתה באחוז בה חבלי-מות, או אני משכ-תי-ה…

דממה, כל אחד מאתנו מרגיש אבן מעמסה על לבו, אך “המשכיל” התנודד כרגע:

– נו, ברוך דיין האמת? ואיפה העשירות?

המסַפּר מוחה בכנף בגדו את דמעות עיניו ומסַפּר הלאה:

– כל זה ספּרתי לכם, להוכיח, כי שוא עמל אדם, אם לא הוכרז עליו מן השמים… למן העת ההיא השׂתרגו צרות שונות על ראשי – אחרי בתי הלכה גם אשתי הראשונה לעולמה, ה“מעמד” הולך וכלה בידי… גבר לבדו… ונשארתי עם הטף בלי פת לחם… וָאקח לי אשה אחרת… נשאתי אשה זקנה, לבל תלד בנים ובנות, ותשים לבה אך אל המעמד, להחיותנו ברעב… אולם המקח היה מקח טעות, מדי שנה בשנה הרתה וַתּלד בן או בת… בין כך וכך ו“המעמד” הולך הלוך וחסוֹר, כי גם ימי השוק הולכים וחסרים, ואז אמרתי בלבי: יבוא הקץ, אשליך את השדכנות אחרי גוי, ילך המעמד לאבדון, ואני אהיה לעשיר, ואשב כל היום ואעסוק בתורה. ואיך אהיה לעשיר? באופן פשוט, כותב אני אל מי שהיה גיסי, אל ר' משה הגבאי, “במטותא ממך, ר' משה, חוס עלי ועל עוללי, והודיעני מתי תהיה סנדקאות”…

לא עבר חודש ימים ושליח מיוחד בא, ובשׂורה בפיו, ואני רץ לווֹרקא, ואיני מתעכב אף רגע, ורץ תיכף ומיד להיראות פני הצדיק.

– ועוד הפעם גל של אשפה? – צוחק המשׂכיל.

המספר מביט אליו בעין זועמת ואומר:

– הקדוש ז“ל היה מקפיד מאד על הנקיון והטהרות, ידוע ליודע ח”ן, שכל עבודתו היתה בטהרות….

– ראו נא – קורא המשׂכיל – איך הוא מסתכל בי! נבלה סרוחה! מחוצף! ומי היה בעוזריך בבואך הלום ערום ויחף ורעב? החסידי ווֹרקא תמכו בידיך, או אני? הגידה?

הוא מסב פניו אלי וקורא:

– ועד היום הזה מה הוא? מלמד לבני! אם אקח את בני ממנו, ימות ככלב ברעב…

המספר שותק ואני מתערב בדבר:

– ספּר נא, ספּר ר' קרוב… למה תשית לב להתּולים?…

– ראה נא, ראה, – פונה המספר בתלונה אל המשׂכיל – הן גם הוא ה“כותב” שלנו (הוא מורה עלי באצבע), משׂכיל הוא… והכרת פניו ובגדיו, יענו בו כי הוא משׂכיל גדול ממך… בלי ספק אינו מאמין כמוך, ואולי עוד פחות ממך, ובכל זאת לצון לא יחמוד לו… הרשות לכל אדם לחַוות דעה אחרת. הרמב“ם ז”ל לא האמין אפילו בשדים, במה שעינינו רואות בכל יום ויום… אך איך שיהיה, בדברים כאלה צריך לדון בכובד-ראש ולא בקלות-דעת… ולא להתלוצץ, הלא זה הוא, זה מעשה רע…

– יהי כן, – עונה המשׂכיל רכות – אך כלה דבריך.

– לא אאריך עוד… באתי לפניו… בלי פתקה, בעל פה… אף גם בלי פדיון, כי אז, קודם הסנדקאות, הוא בבחינת “לא יועיל כל כופר, כלפי מעלה או כלפי מטה”… אולם פני הקדוש היו נוראים; חיל אחזני, ידי ורגלי רעדו. עומד אני לפניו, אך לפצות פה לא אוכל… והוא צועד אנה ואנה בחדרו.

פתאום התעורר:

– מה אתה רוצה? – שאג כארי.

– עשירות!

הקדוש לא שמע היטב את גמגומי.

– מה, מה אתה דובר? עשירות?! – שאל וקולו קול רעם בגלגל.

– לכל הפחות פרנסה – עניתי בלחש…

– מה פרנסה? – נתן עלי שלישית בקולו.

– לחם לאכול….

והוא דובר בי ורץ הנה והנה בחדר.

– בסך הכּוֹל מה אתה חפץ? – שאל אותי מרחוק.

– שבני יוסף יהיה ללמדן – –

צעקתי בקול, אך חי נפשי, כי לא אני צעקתי, אך איזה קול זר פרץ מקרב לבי, כי אני נפוגותי ונדכאתי, ולשוני דבקה לחכי.

ולא יותר… בשבוע השני נסתלק…

וכי הרבה היה חסר לי לעשירות? כמלוא השערה! לולא הפחד… לו יכולתי לעמוד בדעתי, לו שפתי ברור מיללו… אך לבי נהפך בקרבי…

וזה גם זה לא עלו בידי…

לעשירות לא הגעתי, כי לא ביקשתי, ובני יוסף אינו רוצה ללמוד… והכּול בידי שמים. חוץ….

קול המסַפּר נקרע.

– והיוצא לנו מדבריך הוא, – קרא המשׂכיל – שאסור להשאיר גלי אבנים ואשפה בחוצות, שאין עזר מאת הקדוש בלי פדיון, והעיקר שאין לפחד מפני צדיקים…

צלצול מכה רבה.

המלמד האומלל סטר על לחיו של המשׂכיל איש חסדו…

ט. היתום

בנו של בעל הבית, הנער היפה, תנועותיו המגוונות ופאותיו המסולסלות והמלאות נוצות לא ימושו מזכרוני. הנו עומד לפנַי ובכפו ירק-בצל, ועיניו זולגות דמעות: עוד אחד! או שומע אני את המית קולו באמרו קדיש, את ניגוּנו הרך והעמוק, החודר אל מעמקי הלב.

ובהכות החסיד את המשׂכיל, ראיתי את פני הנער והנה הפכו ירוק מפחד, ואתפושׂ בידו, ואוציאנו מן הבית.

– נלך מעט לשׂוח.

– לשׂוח? – גמגם בתמיהה.

– האינך הולך לשׂוח?

– עתה אינני הולך… בהיות אמי עליה השלום, בחיים, היתה לוקחת אותי בהלכה לשׂוח בשבתות ומועדים… אבי, ה' יאריך ימיו, מצווה לקחת ספר ולעיין בו בכל שעה פנויה…

והמלים האלה, בסיגנון של זקן, נאמרות ברעד ובתמימות יחדיו.

הננו במאפל האכסדרה. על פני העששית אשר על הכותל מרחפים קווי אור דקים בצורת “מגן דוד”. לא אוכל לראות את פני הנער, אך ידו רועדת בתוך ידי.

יצאנו החוצה.

השמים תלויים ממעל להעיר כשמלת תכלת עם כפתורי כסף; בעיני הנער ההולך אתי נדמו בלי ספק לפרוכת משוזרת ברצי-כסף… בחלומו הוא רואה בלי ספק כיס של משי כזה לתפילין שלו; כעבור חמש או שש שנים יקבל, בלי ספק, מתנה כזאת מאת הכלה שלו…

אחרת היא העיר באישון לילה.

גלי האשפה, הבתים המחשבים לנפול, נעלמו בדממת האופל ואינם. ומבעד לחלונות ולדלתות פתוחים נשקפים הכירים בעינים מפיצות אור ארגמן…

על הכירים כבר יעמדו בלי ספק קדירות מים, מוכנות לבישול תפוחי-אדמה או איזה מרק עיסיוֹת עם שעועית. לפי הסטאטיסטי“ק עולה בטישוביץ ההכנסה לנפש אדם 37 1/2 רובל לשנה, בערך 10 קוֹפּיקות ליום. אם נביא בחשבון שכר לימוד, כלי-בשׂר וכלי-חלב וכלים של הפסח, הוצאות לשבתות השנה ולמועדים, לאיזו מחלה שלא תבוא, ול”יהודים טובים", ועוד הוצאות שונות – אז נבין על נקלה, כי מרק בשׂר הוא חזון יקר מאד על הכירים, וכי את תפוחי-האדמה אוכלים על פי הרוב בלי שומן…

יש גם בתים עיוורים, בלי עינים, בלי כירים שבוערת בהם אש… שם – פת-לחם ודג-מלוח או פת-לחם בלי דג-מלוח, ואולי קריאת שמע בלי דג-מלוח ובלי לחם… באחד הבתים העיוורים עומדת בוַדאי האלמנה הזקנה, אשר צרכיה מועטים ותכריכיה מוכנים… היא קוראת את הווידוּי הגדול ומכה בידה הכחושה על חזה הכחוש… ואולי תמוֹד עתה במחשך את תכריכיה על בשׂרה, למען דעת אם אינם צריכים תיקוּן.

הנני רואה אותה… היא עומדת בתכריכיה, תפושׂה מחשבות וזכרונות… מעיניה הנדעכות מתגלגלת דמעה על לחייה הרזות… זוכרת היא את יום חופתה, את השמלה הלבנה, המוקפת פתיל זהב… והיא צוחקת באישון הלילה:

– מה מעטים הם צורכי האשה!

אחרת היא מחשבת היתום. ברוקדו על רגל אחת, הוא מתבונן אל הירח, השוחה בגאון אצילים מעב קל אשל משנהו.

– למה נאנחת, יתום? הראית כוכב נופל ממרומים וצולל בשאול תחתית?

– לא אדוני, חפץ אני שיבוא המשיח.

– ואז?

– אז תגדל הלבנה ויהי אורה כאור השמש!… בכל פעם – יתוַדה לפני בתום לב – כאשר אביט אל הלבנה, אתמלא רחמים עליה… אמנם חטאה בשפתיה, אבל מוסרה יארך מאד, מאד… הלא האלף השביעי הולך וקרב….

היתום הזה אך שתי בקשות לו: מאביו שבשמים – שתגדל הלבנה, ומאביו על האדמה – עוד ירק בצל!

וחשק נמרץ התעורר בי בקרבי להגיד לו: הנח, נער! עוד מעט וישׂא אביך אשה אחרת ואתה תהיה לבן-חורג, ואז תבכה לא מרחמיך על הלבנה, כי אם מחוזק יד אם-חורגת, מרעב,מצמא… שכח את הלבנה ואת הבצל יחדיו… והכון למלחמה בעד פת לחם! – אך עצרתי ברוחי…

יצאנו את העיר. מנאות השׂדה קידמתנו נשימת האביב, הנער הראה לי באצבע עץ, ונשב תחתיו. הוא יודע את העץ, בלי ספק היה יושב תחתיו עם אמו בעודה בחיים… היא הגידה לו, בלי ספק, מה גדל על התלמים הצרים של שׂדות האכּרים העירונים והוא מראה לי באצבע: חיטה, שעורה, כוסמת, תפוחי אדמה – –

– ופה יצמחו קוצים… הישנם גם אוכלי קוצים? – שאל הפילוסוף הקטן, הדורש לכל תכלית.

– החמורים אוכלים אותם…

– ומדוע – הוסיף לשאול – הכין הבורא לכל מיני בריאות מיני מזון מיוחדים?

– ילד! – עניתי – לוּ היה לכול מזון אחד, הלא היינו שווים כולנו…

י. הרב מיארטשוב

הוא שמח בחלקו. משׂכורתו ארבעה רוּבּל בשבוע, ויש לו די והותר. מה יחסר לו? בני ביתו: זקן וזקנה… לפנים היה דיין מורה-צדק באחת הערים הגדולות, וגם שם היה מקבל ארבעה רוּבּל לשבוע, אבל שם היו צרכיו מרובים, שם הכול ביוקר…

– הגע בעצמך, סעודת שחרית – למשל: גריסים בחלב, חצי ליטרא בשׂר בצוהרים, בערב חמין ופת לחם יבש – והכיס ריק בחצי השבוע! נהרא נהרא ופשטיה! סעודת-הצהרים בערים הגדולות היא סבּת העניות! כאן איני משועבד אל הכרס כל עיקר… היא לא תחלה אם אמתין עד הערב. בבוקר מעט חמיצת סלק, ובערב – בשר. כך נוהגים כאן, ומנהג כשר הוא, שנאמר: בערב תאכלו בשׂר!

אין קץ לשמחתו על עוזבו את העיר הגדולה עם המון דאגותיה.

– לי – אומר הרב – גם שם לא יחסר כלום. עיקר היקרות הוא הבשׂר, והוא בטבעו אינו אוהב בשׂר; הבשׂר הוא מאכל גס, מאכל כבד. בימות החול אוהב הוא מעט חלב חמוץ, בצל, ובהן-צדקו, שהוא מוקיר את החלב החמוץ מכל מעדני פורים; שלא להוציא את הכרוב, הוא אוהב בטבעו אך את המאכלים הפשוטים, אבל הרבנית – הלא איננה אתנו, ואינה שומעת – הוא מביט אליה בשחוק – אין אשה מתקנאה עתה אלא בקדירת חברתה, עליה היה רע המעשׂה: היתּכן, שאשת השוחט תבשל מעדנים ולה אין גם עצם יבשה… חטאת הקהל לא תוכל כפּרה! פה, ברוך-השם אוכלת כל העדה בשׂר כבשׂ, פשוטו כמשמעו, ואין קנאה ואין צער…

– קנאה, צער!… רוטנת הרבנית.

– יודע אני, יודע – צוחק הרב וראשו הקטן נע ועיניו נרטבות – יודע אני, שלא לשם הגוף העכור קינאת כי אם לכבוד התורה הקדושה. הנשמע כזאת? הלא הדיין גדול הוא מן השוחט, והשוחט מתענג על רוב טוב והדיין חסר-לחם… האין זאת… אבל מה דהוָה הוָה! בכאן פטור אני מכל זה. אין שוחטין בכל ימות השבוע!

וביותר הוא שבע רצון מן האוויר, בערים הגדולות לא נאה לבעלי-הבתים לדור בבתים קטנים, כי אם בבתים גדולים… באמצע ידורו העשירים. מתחת להם במרתף וממעל להם מתחת לגגות – העניים והאביונים. ובתוכם, מובן מאליו, שמשי הקהילה… ויושבים צפופים, דחוקים כעופות, רחמנא ליצלן, בלול… ומאין יהי אוויר לנשימה? “בימות החמה חשבתי, כי נחנק אני… הרבנית גנבה ממני את טבק-הריחה, אך נאלצה להשיבו לי, כי הרגל נעשה טבע, ובלי טבק-הריחה אינני אדם מן הישוב… גם לעיין בספר לא אוכל בלי ריחת הטבק”… ואם גם לא יריח, צריך הוא לגלגל בידו את הקרן… ועל אחת כמה וכמה בשעת הדבּוּר! בלי זה אובד-מחשבות הוא ומגמגם בלשונו.

ומה גדלה שמחתו בראותו את הרחוב ביארטשוב. רחוב גדול, מעלה עשׂבים! – אז חפץ “לצוות למנגנים לנגן לפניו” – אך למה לצווֹת, אם המנגנים הובאו מקומארוב לקבלת פניו! הוא משיב את נפשו בהביטו אל הבתים הקטנים כאגוזים, אל בתי העץ הנמוכים, המפיקים תום וענוָה… יש אמנם בית אחד גדול מאוד ובית-חומה – אך הוא של הפריץ.

ואיך לא ישמח בבתים הקטנים, אם אין לו צורך לעלות במעלות?… בטבעו הוא גבר חלש, כשל ברך… ולוּ דר בעיר הגדולה עוד שנה אחת, מובטח הוא שחלה ברגליו.

והעיקר הוא – המנוחה השאננה! אין פרץ, אין צוָחה, גם כלב לא יחרץ לשונו בכל ימות השבוע. וגם שאון ילדים לא ישמע… שם בחצרות וגם בחוצות – פורים כל ימות השנה! חבר בחורים משתוללים! פה בסך-הכול כשלושים ילדים, כן יחיו וכן ירבו, ושישה מלמדים מנצחים עליהם! – אין קול ואין קשב!

וברכת ה' – עיר בלי מחלוקת!

ישנם אמנם שנַים בעלי תכלת, ואני תפילה שיאריכו ימים… כי אחרי מאה ועשרים שנה, במותם, יפקוד עווֹן התכלת והיה לסלע מחלוקת… אך היום ההוא ירחק בעזרת ה', ועתה – השקט ובטחה!

ואנשי העיר אין להם פנאי. טרודים הם ממוצאי-שבת עד ערב-שבת מחוץ לעיר. הסוחרים סובבים בכפרים למשא ומתן, גם בעלי-המלאכה יסוֹבּו בכפרים לבקש עבודה – רובם חייטים, עושי כובעים, פּרוָנים – בכל יום ראשון בבוקר השכם יוצאים כולם לדרכם. בצאתם את העיר פושטים הם את מגפיהם ושמים אותם בשׂקיהם ומפשילים על כתפיהם, ומתפזרים איש לדרכו מקצהוּ. בערב שבת עם חשכה הם שבים… גם השוחטים שלנו סובבים בכפרים לשחוט עגלים.

למחלוקת עלולים אך ימי השבת והמועדים; יש שתפרוץ איזו מחלוקת קלה, אך לידי תבערה לא תבוא; אינם מסוגלים עוד לזה… אין להם לא כוח ולא עזות… ה“עולם” עייף ויגע, ושנת השלוָה נסוכה על כל העדה…

ועל כן יכול הוא לשבת במנוחה ולעסוק בתורה לשמה…

בלי מחלוקת כל עיקר אמנם אי אפשר; לפעמים יקרה ריב בינו ובין השוחט. אבל ריב לשם שמים…

חזון ה“שאלה” אינו נפרץ בעיר, שאלה היא מילתא דילא שכיחא… אין תערובת! בכל ימות השבוע משתמשים בכלי חלב, ולשבת – בכלי בשׂר. בשׂר וחלב בבת-אחת על הכירים לא יתּכן. שאלת הריאה – פעם אחת בשנה, ועל-כן אם אִינה ה' לידם שאלת הריאה, ישׂישׂו בני מעיהם! אם יתגלגל הדבר, יוציאו מן הארון את כל הש"ס והפוסקים עד האחרון שבאחרונים, אז חוקרים הם עד תכלית, ולא יימלט שלא יבואו לידי מחלוקת… ואמנם – השוחט (אומר הרב בשחקו קל) הוא עיקש גדול, עיקש ופתלתול, וכידוע כל הפוסל במומו פוסל, ועל-כן הוא אומר שאני העיקש… ומה איכפת לי?

בראשונה הצטער פה על שני דברים: על השמרים ועל הבית, והכול מצד הרבנית תחי' (עוד הפעם הצצה וחיוך). ומעשה שהיה כך היה: כשבא לכאן, הוּשוָה עם הקהל לרעות את צאן עדתו בעד ארבעה רובּל-כסף לשבוע, כי הרב הקודם היה מקבל את המשׂכורת הזאת, ומלבד זה היתה לו הכנסה ממִמכּר השמרים – דבר זה העלימו ממנו, והוא לא ידע… אולם ב“שבת הגדול” הראשון דרש דרוש נפלא על מאד על דבר חמץ בפסח, והעיקר על דבר המשהו, והדרוש לקח את לב העדה, כלומדים כבוּרים…

– כן הוא, – מטעים הרב את דבריו – כל הנשמות היו במעמד הר סיני, ושם נשמע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, והנשמה, אף-על-פי ששכחה, בכל זאת מרגשת היא נועם התורה הקדושה, ששמעה על הר סיני, ויודעת כי היא מהני מילי מעלייתא…

ותיכף אחרי הדרשה, באותו חול-המועד עצמו, הוסיפו לו ה“פני” את ההכנסה מן השמרים.

באותו הרגע (מתוַדה הרב) נכנס בו ניצוץ של גאוָה, ותיכף ומיד קיבל את עונשו בצדו… צרות צרורות סבל על ידי השמרים; כל ימי השבוע היו לפניו ריבות וסכסוכים בין בעלות-הבתים והרבנית שתחי'. בכל ימי השבוע התאוננו באזניו – האחת על חלות קשות, השנית על חלות כבדות, והשלישית יצאו לה מן התנור חלות קשות ומתפוררות; וכולן מאשימות פה אחד את הרבנית, כי שמה היא מים בשמרים. וכי אני יודע? אני לא ראיתי את יציקת המים, הרבנית אומרת כי אינה יוצקת מים… ומה לי לעשות? האפסוק דין בריבות עם הרבנית? הנני עושה פשרה… בערב-שבת הנני מחליף לראשונה את חלותיה בחלותי, ולהאחרות אני מוסיף שמרים, וכן בכל ימות השבוע… ובכן – צרות צרורות… ומה עשה הקדוש ברוך הוא לחלצני מן המיצר? אחד החייטים קפץ בראש וַיבא שמרים כבושים – וַתּחדל ההכנסה…

ומעשה הבית כך היה…

לא אחת ושתים ראה, כי הרבנית צוברת לה כסף… מה איכפת לו? תצבור ותטמון… אפשר שהיא רוצה לקנות מתנה לנכדיה, כי ברוך-השם מצב הבנים בטוב… יהי כן… בעיניו הדבר אינו שוֹוה להתעסק בו… הקמצנות מידה מגונה… הוא פוסק הלכה כבית הלל: ברוך ה' יום יום… הוא שמח בחלקו, ואינו מתיירא שמא יתהפך הגלגל… אך הוא שונא את המחלוקת. הרבנית חפצה לצבור, תצבור ותטמון. פעם אחת עלה על לבו, אולי מכינה היא לעצמה ליום אחרון; מנהג הוא אצל הנשים הצנועות. דעתו אינה נוחה מזה, אבל אינו מתערב…

ועסק השמרים היה אז בטוב, ופעם אחת ספּרו לו בהיותו במרחץ, כי הרבנית קנתה עצים לבנין!

– אמרתי, מהתלים הם בי, אך באתי הביתה, והנה באמת נכון הדבר! כבר הזמינה לה גם אומן, ובשבוע הבא תתחיל לבנות את הבית…

יהי כן, תעשה את חפצה. הוא לא יתערב מטוב ועד רע.

וכן היה, הרבנית בנתה ביתה, וכאשר נגמר כל הבנין וכל כלי הדירה הובאו אל הבית, לקח עם השמש את צרור הספרים וַישׂאם הביתה….

– יהי כן, מה איכפת לי, הנני “בעל בית”!

אולם מביתו עד בית-המדרש היה מרחק רב.

– ולא עליכם, לעת זקנתי, ברכי כושלות… ספרים רבים אין אתי, ובפרוץ המלחמה עם השוחט, פשוטו כמשמעו – אין כלי זין… לקחת מבית-המדרש אסור בחרם חמוּר מקדמת-דנא, ולא רק להרב, כי אם גם לראש הקהל. כן נעשׂה והנעשׂה אין להשיב… ושומר נפשו ירחק מזה…

– הרבה הצטערתי על זה, והרבה בטוּל תורה היה לי מזה…

– מה עשה הקדוש ברוך הוא? נפלה דליקה בעיר, והרבה בתים נשרפו ושלי בתוכם… אמנם, לבעלי-הבתים לא היה כל היזק מזה, כי בתיהם היו מבוטחים באחריות, אך הרבנית לא עשתה זאת, ועתה הקצה לי הקהל מדור בפני עצמי בבית-המדרש….

והנני דר עתה בד' אמות של הלכה…

יא. לאשטשוֹב

בליל-קיץ אפל, כחצות, באתי אל העיר. עוד הפעם רחוב מרובּע, מוקף בתי עץ ואבן. אך באמצע השוק המון אבנים לבנות; מה זאת? אך כאשר קרבה אליהן העגלה – והנה האבנים תנענה, תמושנה ממקומן תנשׂאנה ותהיינה לבעלות קרנים… עדת עזים לבנות!…

ועדת העזים חכמה מעדת טישוביץ… אחת ושתים הרימו את ראשן, התבוננו עלי בעינים מתנמנמות, ודי בזה. העדה שבה למנוחתה, אף כי הנני איש הסטאטיסטי"ק…

עזים מאושרות! איש לא יעליל עליכן מאומה! ועל-כן לא יפיל עליכן פחד הסטאטיסטי"ק אמנם שוחטים אתכן, את העזים… אך על מי לא תעבור כוס? נעלה מעל כל ספק, שיסורי העזים הם אך אחד משישים מיסורי טישוביץ…

זוכר אני את אשר אמרו שם: בלאשטשוב תעשה את מעשׂיך על נקלה… העדה שוקטת ושאננה… איש לא יספור את צעדיך… הקהל ועדת העזים שווים המה… כאלה כן אלה שקטים שאננים.

אך בעל האכסניה אומר, כי לא נקל הדבר.

– התחזור על כל בית ובית, התלך מחצר אל חצר, מדירה אל דירה?

– בלי ספק!

– מי יתן ויענו רכות!

– ולמה יענו קשות?

– היהודי איננו אוהב לפתוח את כיסו לפני איש זר ואיננו מונה את כספו בכלל.

– מפני הברכה?

– לא, מפני הקללה – בהיותו בטוח כי יימס…

יב. הנסיון הראשון

בבוקר השכם נתמלאה האכסניה… שמי הולך לפני. הנני עושׂה נסיון. אני פונה את אחד הבאים בברכת צפרא טבא.

– צפרא טבא, שלום עליכם!

בעצלות מושיט הוא את ימינו ונוגע בידי בראשי אצבעות קרוב.

– שמך, רב קרוב?

– לוי יצחק.

– שם משפחתך?

– למה לך לדעת את שם משפחתי?

– וכי סוד כמוס הוא אצלך השם?

– חס ושלום, אין לי, ברוך השם במה להתבייש… אבל גם הסטאטיסטי"ק איננה סוד כמוס, ותוכל להגיד לי…

– וכי אינך יודע?

– בדיוק אינני יודע…

– הלא תוכל לדעת את השאר על פי דוק ותשכח…

– בּרנפּלץ – עונה הוא מבויש מעט.

– אשה?

– “אֶט”…

– מה זאת אֶט"…?

– הוא חפץ לגרש את אשתו – עונה בעדו איש אחר.

– כמה בנים?

מוכרח הוא לעשות חשבונו: “מאשתי הראשונה… שלי… שלה… מאשתי השניה… שלי… שלה…”

– יהי שישה…

– למה “יהי”! האינך יודע בדיוק?

רואה אתה, זה “הדיוק” איננו מוצא חן בעיננו… למה לך לדעת בדיוק? וכי פקיד אתה ומתחייב בנפשך, אם לא תדע בדיוק? ואולי משלמים לך לגוּלגולת? היבוא אחרי-כן רואה חשבון ויבדוק אחריך? מה זאת “בדיוק”?

הגד “בהמה” הגד! אם החילות – גמור! – אומרין לו מן הקהל.

הוא סופר עוד הפעם וגומר:

– תשעה.

– כמה בנים וכמה בנות?

– ארבעה בנים וחמש בנות, יחיו…

– וכמה נשׂואים ונשׂואות?

– גם זה יבוא בסטאטיסטי"ק?… הלא תוכל להגיד לי לאיזו תכלית!

– אמור, אמור! קוראים הנאספים בקוצר-רוח.

– שלוש בנות ושני בנים – עונה אחד בעד הנשאל.

– שוטה שבעולם! וישראליק?

– הן לא היתה החתונה.

– שוטה! בשבת זו יעלה לתורה…

ואני שואל:

– וכמה מבניך עבדו בצבא? ואתה בעצמך, העבדת בצבא?

– אני משוחרר… ארבע מאות נתנו כופר פדיוני… לוּ היו כעת בידי – הוסיף באנחה.

– ובניך?

– הבכור יש לו תפיחה תחת עינו ושבר לא גדול… מחלתו נחקרה בשלושה בתי-חולים, ואך מן המחנה הושב הביתה… ההוצאות עלו יותר מהוצאות החתונה… השני יש לו זכות ממדרגה ראשונה, והשלישי עובד בצבא…

– ואיפה אשתו, הלא נשׂוא הוא?

– מסתמא אצלי, למה תשאל.

– הלא יכלה לשבת בבית אביה…

– אביה קבצן – ענה בבוז.

– ואתה בעל בית?

– בלי ספק!

– מה שוֹויוֹ?

– לו עמד בזמושץ, כי אז עלה ערכו לאלפים, פה אין לו שום ערך…

– בעד מאה רוּבּל כסף תמכרנו?

– חס ושלום! נחלת אבות! לוּ נתנו לי חמש מאות, כי אז… אולי… הייתי יכול לשׂכור לי דירה ולעשׂות איזה עסק…

– ובמה אתה מתעסק כעת?

– במה אני מתעסק? ובמה יש לי להתעסק! היש עתה איזה עסקים טובים?

– ובמה אתה מתפרנס?

– חפץ אתה לדעת, במה אני מתפרנס? אני מתפרנס… אני חי…

– ומהיכן הנך חי?

– מהשם יתברך, הוא נותן ואני אוכל…

– וכי הוא זורק לך מן השמים?…

– בוַדאי! זורקים מן השמים… האינך יודע? צא וחשוב! לכלכלת ביתי נחוץ לי לכל הפחות ארבעה רובּל, לכל הפחות… מן הבית יש לי – כשנים-עשׂר רובּל לשנה… חדר אחד אני משׂכיר… מזה אני משלם תשעה מסים, חמישה לתיקוּן בדק הבית, נמצא שאני חסר כשני רובּל…

והוא בא לידי גדלות:

– תהילה להשם יתברך. כסף אין לי… לי אין כסף, אין כסף לכל היהודים העומדים בזה… אולי יש כסף להאשכנזים בערים הגדולות – לנו בכאן אין כסף! מלאכה איני יודע… גם אבותי לא תפרו מנעלים, ובכל זאת, ברצון השם יתברך, הנני חי; וחי אני כך בעולם הזה יותר מחמישים שנה, בעזרת השם! ואם בנותי מגיעות לפרקן, הנני משׂיא אותן, ומרקדין לפני הכלה כדבעי…

– כללו של דבר – מה מעשׂיך?…

– יהודי אני, יהודי פשוט ולא יותר… הנני עוסק בתורה, הנני מתפלל… במה עוסק היהודי? אחרי תפילת השחרית ואחרי התפילה בבוקר, הנני יוצא החוצה…

– אני עושׂה בכל הבא לידי! אתמול, למשל, שמעתי דרך הלוּכי, כי יונה הארוך חפץ לקנות בשביל אחד ה“פריצים” שלושה אילים; ביום המחרת כהנץ החמה רצתי אל פריץ אחר, שאמר פעם שיש לו אילים יותר מדי; עשׂיתי שותפות עם יונה הארוך והרוַחנו כל-אחד כעשׂרה זהובים!…

– אם כן סרסור אתה?

– לאו דוקא! לפעמים יעלה על לבי ואקנה כור חיטים…

– ומתי עולה על לבך?

– בשעה שיש לי מעות.

– ואם אין?

– אני משתדל שיהיו לי…

כללו של דבר, אחרי משא-ומתן ארוך נודע לי בברור, שר' לוי יצחק בּרנפּלץ הוא קצת “דיין” ויושב ב“בוררות”, קצת סרסור, קצת סוחר, לעיתים גם שדכן ולפעמים – גם הולך בשליחות.

מכל המלאכות הנזכרות והנשכחות יש לו פת לחם בדוחק בשביל בני ביתו וגם בשביל אשת בנו, אשר בעלה עובד בצבא, כי אבי האשה קבצן גדול הוא…

יג. נסיון שני

מוליכים אותי אל חנות.

גפרורים, מחטים, סכינים, כפתורים, סבון ירוק וצהוב, גם סבון ריחני מתוצרת בית. מעט בשׂמים ועוד מיני סדקית. על יד השולחן מבחוץ – מחרשה ישנה, זהו עסק צדדי.

מאחורי השולחן יושבת יהודיה, על ברכיה ראשה של ילדה כבת עשׂר, שהיא סורקת בכל כוחה.

הנני קרב ושואל:

– מי גר פה?

– הלא עיניך הרואות – עונה היהודיה, מבלי פנות אלי.

אך הילדה הקטנה הרימה את ראשה מעל ברכי אמה וַתּבט אלי בתמהון, לאמור: גוי ומדבר יהודית!

– התשכבי חצופה! – נתנה עליה אמה בקול.

– מה שם בעלך? – הוספתי ואשאל.

– משה.

– ושם משפחתו?

– ימח שמו וזכרו… זה ארבע שעות הלך לשאול קדירה מאת השכנה ולא שב עוד.

– מה זה תצעקי! – גער בה השמש – השיבי על שאלות האדון.

ואת פני השמש תשא, הלא הוא גובה-המסים אל בית הפקידות.

– מי צעק? מתי? הגם על בעלי אין לי הצדקה לצעוק?

– שם משפחתו – הנני שונה על שאלתי.

אך השמש נזכר וענה.

– יונגפריינד.

הנני שואל למספר הילדים, והאשה עונה בתחנונים:

– אדוני היקר, לך לך עתה ושוב בשעה שיהיה בעלי בחנות… הדבר הזה נוגע אליו, לי די לדאוג לחנותי ולששת ילדי השובבים… הנח אתה לי…

ואני כותב: שישה ילדים, ושואל: כמה נשׂואים ונשׂואות?…

– הרף ממני – ענתה באנחה נשׂואים ונשׂואות… לו היו לי נשׂואים ונשׂואות! הבכירה תשב עד שילבינו שערותיה…

– אך בנות, ובנים אין?…

– גם בנים יש לי שלושה.

– ומה הם עושׂים?

– מה להם לעשׂות? מרבים את צרותי, פיות פתוחים יש להם…

– מדוע לא ילמדו איזו מלאכה?

על השאלה הזאת עונה האשה במבט תמהון.

קונה אני איזה דבר למען הצהיל פניה.

– ואישך במה ישׂתכר?

– הוא משׂתכר? הוא? גבר לא יצלח הוא! גם לשלחו לקחת קדירה לא אוכל… כארבע שעות בושש האיש, אנחנו לא נאכל היום…

מפני חרון אפה, אשר התלקח פתאום, נסוגותי אחור.

בחוץ פגשתי את בעלה; הכרתיו, כי קדרה היתה בידו.

יד. בבית השוחט

בבית השוחט עולים לקראתי קולות שונים, מעורבים. קוקוריקו! קורא תרנגול עז-נפש, והוא קורא בגאון בוטח, כאילו אין חלף בעולם; ועונה לו עגל אסור בחלב, מוכן לשחיטה, אך גועה הוא מרעב ואת מר המוות איננו יודע… ולעומתם עונה ממעל, מנקיקי הגג, המון צפרים, מצפצף ומריע; כנפים להם, השוחט לא יבעתם, ושמש הקיץ מחממת, והארץ מלאה תולעים, וגם בני-האדם טובים להם; גם העני שבעניים, גם הקמצן שבקמצנים, משאירים להם פרורים קטנים…

– ציפ-ציפ-ציפ… הקן רך ומוצע, הוא מקושט בצבעים מזהירים, היא צנועה וענוָה, האפרוחים שבעים ואינם נכתבים בספרים בהוָלדם.

אך שאלו אותם, את הצוהלים והשׂמחים, מה זאת “הטלת מום בקדשים”? שאלת “מום בקדשים” מרעשת את בית השוחט. בה הוגים שני אברכים פשוטים במלבושיהם חוץ מן הטליתים הקטנים, הרגלים יחפות, על ראשיהם כפות… פסולים הם האברכים לבדוק תעודות-מסע או מסחר, לבקר סחורות הגבול, אך כשרים הם אליבא דכולי עלמא לבדוק קדשים לקרבנות, לימות המשיח…

“בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם”, לקח האכּר את אדמתו, הדייג את הנהר, הצייד את היער, הגנן – עץ עושׂה פרי למינהו, הסוחר את המידה והמשקל וכו' וכו', המשורר, לפי עדותו של שילר, היה תועה אז ביער… הזמיר הריע לו שירי עגבים, העצים גילו לו את כל סודות היער ורכילויותיו, ומרחוק, על שפת הנהר שבין העצים, נגלו לו ברכיה של כובסת… וכשובו – כבר נחלקת הארץ, ובאוצר היוצר לא נשארו בשבילו עוד, כי אם נשׂיאים ורוח, טללים, צבעי הקשת וצפּורים… גם הכובסת נעלמה, כי היתה למינקת בבית אחד העשירים…

ביקש המשורר לבכות לפני הקב"ה, אך בת-קול יצאה:

– למה תצעק אל היוצר? הלא ניתן לך כוח דמיון, ברא לך בעזרתו ש"י עולמות ויותר…

וַיקנאו בני האדם במשורר, הבורא עולמות; האִכּר עובד את אדמתו בזעת אפיו; הדייג איננו גם הוא פועל-בטל, רגלי הצייד תפוחות ממרוץ, בלי עמל הגנן לא יתן עץ היער פרי למאכל, גם על הסוחר לעמול, על כל פנים לזייף את המידה והמשקל… סוף דבר – הכול רצים, אצים ועמלים, אך אחד הוא המשורר השוכב פרקדן כל היום ובורא לו עולמות…

אך משגה היה אתם… נשמת המשורר היא כחדר-האופל של מכונת-הצלום. הסובב אותו – העולם עם הביצות והאגמים, עם החזירים החובקים באהבה רבה אשפתות, מצטלמים בו בשינויים קטנים מאד… אם החזיר מכיר את מקומו, מה טוב, אך אם הוא עולה לגדולה ומושל בכפה – הוא משתקף גם בעולמו של המשורר, וגם המשורר יקוץ בעולמו…

אין להתקנא במשוררים! אך ראוי להתברך בשני האברכים, בבן השוחט וחתנו. בעולמם אין ביצות וחזירים, אין תולעים ואשפתות – בין עולם הקודשים והמומים-שבקודשים ובין עולמנו אין שום קשר ויחס… ועל כן חרדו האברכים לקראתי, לקראת איש בא מעולם אחר, מהעולם הזה. הגמרות נסגרו…

איפה השוחט בעצמו? – הוא הלך אל אחד הכפרים, ועל-כן גועה העגל ומחכה לפתרון רעבונו וחייו יחד. ואשתו של השוחט? יש לה חנות בעיר, חנות של אריגים… שניהם אינם בבית, אך אצל הכירות עומדות שתי נשים צעירות, אדומות אודם משולש: אודם הבא מן האש שעל הכירה, אודם של נחת מתורת בעליהן, ואודם של בושה בבוא הביתה איש זר, “אשכנזי” במלבושיו… האחת לקחה כנף סינרה אל פיה, השנית פסעה אחורנית שלוש פסיעות של “עושה שלום במרומיו”, ושתיהן מביטות עלי מתחת מצח קצר ופיאה נכריה, נחרדות ומתפלאות.

אך האברכים התאוששו עד מהרה, כבר לקחה אזנם שמץ דבר על ה“רושם” ובמקום תורה שם חכמה, ויבינו דבר מתוך דבר, כי מי יהי האשכנזי הזה, אם לא ה“רושם” בעצמו?

ואני שואל, והם עונים מהר-מהר, כאילו חפצים הם להפּטר ממני.

שכר השוחט, אבי האברך האחד וחותנו של השני, ארבעה רובּל לשבוע; מלבד זאת הוא משׂתכר מן השחיטה בכפרים… לולא “שחיטת חוץ”, שבני העיר אינם נזהרים בה, כי אז עשה עושר. החנות מביאה אך מעט, אך גם זה לטובה, הפרוטה מצויה. פרנסה, ברוך-השם, ישנה, גורל האברכים בטוב, סמוכים הם על שולחן השוחט, עד מאה ועשרים שנה; השולחן מלא דשן, קרָבים ובני-מעים לא יחסרו. ואחר מאה ועשׂרים שנים יחלקו את המלוכה, האחד יקח את החנות, השני יהיה לשוחט ואת הבית יחזיקו בשותפות…

ופני האברכים ונשיהם, בני בית השוחט, בריאים הם ויפים מפני כל בני העיר, בעלי-הבית ובעלי-המלאכות בלי להוציא את המוֹסכים או את החובש… השוחט רואה פרי טוב בעמלו…

– יבואו ימים – אמרתי בלבי בצאתי את הבית – שגם המלמדות תהיה לפרנסה טובה ומשובחת…

אבל עוד לא “כלו כל הקיצין”, ישנה עוד פרנסה אחת טובה…

בבית השוחט גרה שכנה, והיא משלמת שכר-דירה חמישה-עשר רובּל לשנה. דלת מעונה סגורה, אך בעד החלון, הפונה החוצה, רואה אני חדר נאה, מיטות גבוהות, מוצעות כלי-לבן, כלי בית מעץ אדום, על הכותל בצד הארובה תלויים כלי נחושת, באמצע הקורה מתנוססת מנורה מנחושת קלל, והחדר כולו מלא “רחבות” ואורה.

– גם כסף יש לה – אומרים לי.

ואני רואה ארון גדול, סגור ומסוגר ומצופה פחים מנחושת קלל…

– בארון כלים, תכשיטים או כסף?

– בוַדאי… מה יחסר לה? מטמונים יש לה! “כל בני העיר מונחים בכיסה”..

השכנה הזאת היא אלמנה… ובימות החול חדרה סגור. משום שהיא חוזרת הביתה רק משבת לשבת, וביום ראשון בבוקר היא יוצאת עם שלושת יתומיה את העיר ונודדת בסביבה ומחזרת על הפתחים.

טו. הרבנית מסקוּל

אסתר, הרבנית מסקוּל, גם היא ירקרקת, אך לא חוט אחד של חן משוך על פניה! כולה היא מזהירה בחן וחסד. זקנה היא, דלה ורזה, עור פניה זך-אדמדם, וראשה הקטן מתנועע כאתרוג מעל מטפחת החזה. אך לאתרוג ההדור הזה שתי עינים גדולות וטובות…

יושבת היא גלמודה. לנסוע את אחד מבניה, הגרים בעיירות שונות, לא תאבה; איננה חפצה בסכסוכים של “כלה וחמותה”. וגם – “לפני עיור לא תיתן מכשול”. הבעל אינו רואה בנגעי אשתו, ובא על נקלה לעבור על כּבוד-אם…

– כן ברא הקב"ה את עולמו…. ולוּ ראו הגברים את נגעי נשיהם – הוסיפה בצחוק חן – כי אז היה מספר הגיטין כמספר הכתובּות. עוד זאת: בעלה הרב מסקוּל, היה אומר: “אלמנה הנזקקת לבניה היא עגונה כפולה”.

וכל שיצא מפי בעלה ז“ל כדאי הוא והגון להיות מפותח בזהב ומעולף ספירים, לשׂאתו על הצוָאר כ”עיר של זהב".

– אמנם אומרת היא בבת-שחוק נוגה) הנשים אינן נושאות עוד תכשיטים כאל… יש להן יפים מזה לפי דעתן…

ארבעים שנה ראתה חיים עם הרב מסקוּל אך להישאר שם לא יכלה. משמת “הרב מסקוּל” פנה הודה, פנה זיוָה… לסקוּל היא נוסעת פעם אחת בשנה לזכרון נשמתו, ביום היאּרציי"ט… אך יותר מיום או יומים ללא תוכל להתמהמה שם – העיר שוממה!

ארבעים שנה ראתה חיים עם הרב מסקוּל, וַתּקבל את קלסתר פניו, תנועותיו ודעותיו…

הוא (אל אחטא בלשוני) היה מתנגד, וגם היא איננה מאמינה ב“יהודים טובים”.

הוא היה עוסק אך בנגלה, וגם היא יושבת על ה“צאינה וראינה”, על ה“שולחן ערוך” בעברי טייטש, ודי לה.

אחרי הקידוּש וההבדלה של הרבי מסקוּל לא תאבה לשמוע אותם מפי גבר אחר, והיא מקדשת ומבדילה בעצמה על הכוס, ובאותו הניגוּן, ובאותה המתיקות שהיא מקדש ומבדיל הרב מסקוּל, בלי לגרוֹע אף הגה אחד…

כמוהו נזהרת היא במאכל בשׂר מן השאלה, מן הסירכא. והיא מלומדת גדולה, בקיאה במנהגים… לא אפונה, כי יודעת היא הלכות אסוּר והיתר בעל-פה, שראויה היא לסמיכת הוראה…

ארבעים שנה רצופות עמדה בלי ספק אצל הכירה ופניה אל העבר השולחן, ששם ישב הרב מסקוּל על תורתו ועבודתו… עיניה-יונים היו ספוֹג לכל תנועותיו, ואוזניה – רשת לכל הגה יוצא מפיו… היא היתה “עזר כנגדו” באמת, מחשבותיו עברו אל מוחה, ורגשותיו – אל לבה…

זה אלפי שנים החליף הים את יצועו, אך תנועות גליו עודן חקוקות בסלע שעל השפה, ולב הרבנית היה ספוֹג ולא לב אבן…

מנהגי הדור החדש אינם מוצאים חן בעיניה. בדברים שבין אדם למקום, יריב לו הקב“ה! ואולי זה הוא רצונו, אולי הוא אומר: נצחוני בני, וצוחק, כביכול. אבל ההנהגה בעצמה… בלי שכל, בלי תכלית, למשל הבגדים! המשי – קורי עכביש, וגם חותכים אותו לראשונה לחתיכות, ואחר כך עושים בגד… ולמה יסכון בגד כזה? פרוכת לא תעלה ממנו, גם למלבוש לתינוק לא יצא עוד… האוֹיבּלע”ן שנשארו מלפנים מתייקרים מדי יום ביומו… השביס הוא דבר קיים לעולם, ממטפחת-החזה תוכל סוף כל סוף להוציא את החוטים לכסף ולזהב, אך למה יסכנו פניני-זכוכית ויתר התכשיטים המזויפים?

ולפי דעתה מנַוולים הם את האִשה ולא יותר, ובכל זאת איננה נוטרת להם שׂנאה היא לא תתעבר על כל ריב… בעלה הרב מסקוּל היה מתנגד, ובכל זאת לא היה רודף, חס ושלום, את החסידים…

בעלי-הבתים – זוכרת היא – התאוננו פעם באוזניו, כי החסידים עוברים זמן קריאת-שמע. ומה ענה הרב מסקוּל? הלא שמעה באוזניה! משל למה הדבר דומה, אמר, למלך שיש לו חיילות שונים, ולכל חיִל וחיִל כלי-זיִן אחר ומנהגים אחרים, החיילות מתחרים זה בזה, אבל סוף כל סוף עובדים הם למלך אחד ועושים את רצונו, כל אחד לפי דרכו…

וזוכרת היא את כל פתגמיו ומתנהגת אך על-פי דעותיו.

הרב מסקוּל היה כועס על בעל-מלאכה אם קם מפניו, כי היה מכבד את הנהנה מיגיע כפיו. ועל-כן משנתארמלה ונשארו בידה חמש מאות זהובים, התחילה לעשות פּוטאַ"ש…

– אשה – אומרת הרבנית – איננה פטורה מעבודה, לפי שאינה מצוַת עשה שהזמן גרמה…

אחרי ימים אבּדה את כל מעותיה בהלוָאות, ונשארה לה אך הפּוטאַ"ש לבדה.

– העסק בכלל – אמרה לי – טוב הוא, טוב מאד… הנני מרוויחה, בעזרת השם. קודם החג אני מוכרת בעד שנים ושלושה רובּל לשבוע: לפי שהסחורה שלי נודעת לשם בכל העיר והסביבה… אבל זו רעה – כעת מוכרים הכּוֹל בהקפה ויש לי הפסד גדול מזה…

פניתי כה וכה, ולא ראיתי שום כלי למלאכתה.

– אין מן הצורך! לוקחים מעט אפר כירה, תפוחי אדמה, שאר ירקות, שוֹרים ומערבים במים, חולטים, ומעמידים על הכירה להתייבש והפּוטאַ“ש עודנו עכור, עושים זאת שנית – והוא מזוקק! לויטעֶ”ר בלע"ז.

אחרי כן פנתה אלי בבקשה:

– אמור לי, במחילת כבודך, אם יבואו כתביך למקומות הגבוהים, הם לא יצוו עלי לקנות פּאַטֶענ"ט?

טז. באחריות של אש

דממת ליל קיץ. בקצה השמים מאפילים צללי היער הקרוב והמהולל. על עציו חקקו אבותינו הנודדים את שמות המסכתות שסיימו בדרך… קרוב ליער חנו פעם בערב, וראש הגולה אמר: “פה-לין!”, ושם הארץ עד היום הזה פולין, אלא שאומות העולם אינם כותבים כשורה… וכן יוצאת מן היער דרך קצרה לירושלים, ואחד מל"ו הצדיקים היתה לו פעם עז, שהיתה יודעת את הדרך, ותהי רצה מדי יום ביומו לרעות על יד הר הבית ושבה בערב, ושלושה קבים חלב בדדיה…

והעיר שאני לן בה, נחלקת לשני חלקים.

החלק האחד הוא רחוב בקו ישר, רצוף אבנים, משני עבריו בתי-חומה, גגות של פח… ומחוברים הם בתי החומה אל הקרקע, עומדים על יסודות מוצקים… יודעים הם בעלי-הבתים כי פה יחיו ופה ימותו, כי כל רוחות העולם לא יזיזום ממקומם.. החלק השני – עולם אחר לגמרי, עולם תלוי יותר באוויר, האושיות אינן מוצקות, בתי-עץ קלים, קטנים לוּלי-תרנגולים, אגוזים… כן, הכתלים – עץ, הגגות – תבן, רשף כי יפול, ורוח מצויה כי תעבור, והיה כל העולם, התלוי באוויר, לבער. ונפזר אפרו לכל רוחות השמים…

והבתים דומים אל בעליהם. שם: גבּורים, פה: צרי-חזה, בעלי עינים טרוטות וכהות, כפויים תחת כובעי-קש…

מן הסוכות אשר על-יד הבתים קורא התרנגול, מקעקעות התרנגולות, מגעגעים האוָזים. באגם, אשר בתוך העיר, המלקק בשבעים לשון את מפתני הבתים, מקרקרת לאטה הצפרדע. מרחוק יישמע גם קול עגל יהודי, ולעומתו, מן העבר השני, יענה כלב גויי עז-נפש.

מחר אני מתחיל לרשום למה? כי אינני יודע הכּול מראש? ההכנסה בערך שלושים ושלושה רובּל למשפחה לשנה… המלאכה רבה, אך הברכה מעטה… איזה בית-מלאכה לפּוֹטאַ"ש, אילו בתים שוממים….

והשמש הולך אחרי ומבאר: אין איש; הוא רץ בכפרים, היא סוחרת בשוק… והבנים – אחד עובד בצבא, השני הוא ראש-דוכנא באיזה מקום… הבנות? – האחת נעלמה ואינה, ושתים היו למשרתות בעיר הפלך או בעיר המחוז… אשת העובד בצבא שבה אל בית אביה, שבה עם ילדיה…

על דרכי אראה ילדים עזובים, רוחצים את האוָזים באגם; מן הבתים תישמע יללת תינוקות, אנקת חולים ותורת אברכים, סמוכים על שולחן הורים וחותנים ונשים צעירות בפיאות-נוכריות אֶחזה, מהן מתבוששות ומהן לא מתבוששות…

לפני צפים הפנים החיוורים והמוריקים, צפים הם לפנַי בנחל של זוהמא… פנים אבלים, עינים רכות… חזון יקר הוא בת-שׂחוק לאחת מאלף גומות-חן…

אנשים, נשים וטף צפים לפני באוויר – – – צללים בלי חיים, בלי רוח, בלי תנועה ברורה… הנה המון נשים עוברות בסך, נושאות עריבות פירות, שׂקי בצלים, או עריבה וילד, שׂק של בצלים ושני ילדים…

גם זאת אני יודע, כי אמצא בתי-מזיגה חשאיים, שנַים שלושה גנבי סוסים, מעבירי מכס…

מחר אני רושם. אך מה תתן לי הסטאטיסטי“ק? חוכמת הרפואה יש לה מכשיר לרשום את דפיקות הלב. חוכמת הסטאטיסטי”ק משׂחקת במספרים בלי לב… התביא בחשבון, כמה דאב לבו של המיוחס, נכדו של ה“תבואות שור”, בן בנו של הגולה מספרד, או לבו של אחד מבעלי-הבתים הפשוטים, עד שבא לידי עבירה? ואחרי כן, היודעת היא, כמה פעמים התחרט? הסופרת היא את לילות הנדודים, לילות הזוָעה, שקודם ואחר המעשׂה? הרושמת היא את שברון הלב, את רעד הידים והרגלים בשעת מעשׂה?

היודעת היא כנגד כמה כמה קיבות ריקות, כנגד כמה אנשים החיים על פת-לחם יבשה יעלה גונב-סוסים אחד?

ובאוויר צפים לפני הצללים – – –

– חודש ימים לא בא אל פינו כל מאכל מבושל…

– עשרה ימים אכלנו קליפות של תפוחי אדמה…

– שלושה ילדים מתו בלי עזרה, את הרביעי הצלתי בעבירה…

ואנוכי נס מן החלון אל חדר משכבי, אך גם חדרי מלא צללים, על יד התנור עומד יהודי שמן ובריא.

חי-חי-חי הוא צוחק! – הוא צוחק – לגנוב או לקנות גניבה, עסק רע, עסק לא טוב הוא…לכל הפחות יסגרוני לחודש ימים, ובמשך חודש ימים אני משתכר הרבה, הרבה! עלי יעידו כל הפריצים, אני איש ישר, איש ישר הולך!

אני עוצם את עיני…

אז התייצבה לפני הרבנית מסקוּל.

– ואם אחרי כל אלה, – אשמע את קולה, קול ילד תמים, קול טהור – ואם אחרי כל אלה תעיד הסטאטיסטי"ק כי אין אנו רעים וחטאים בנפשותינו – – התאמר אז “פרק”, התקרא ברגש: “ועמך כולם צדיקים”?…

ועיניה הטובות, עיני יונים, מחליקות בקוי אור מתוק על מצחי…

נרדמתי, ואראה בחלומי את היצר-הטוב והיצר-הרע עפים משמים ארצה, עטופים ערפלי נגוהות אדמדמים.

וביד ימינו של היצר-הרע גליון-תכלת, ובצדו עין גדולה ושחורה – אוֹנַי על בית או נחלה – מלבושים יקרים, אצטלאות משי, אדרות-שׂיער, קרסי כסף וזהב וגם כובעים ומעילים כמנהג אשכנז. בשביל הנשים: טבעות זהב ו“ערים של זהב” ישנות, שביסים ומטפחות-חזה, זהב טהור, פז… חרוזי פנינים… וביד שׂמאלו: קלפות של תפוחי-אדמה…

ויד היצר-הטוב ריקה… אין כלים ואין תכשיטים…

ושניהם עפים, והיצר-הטוב פתח את פיו לדבר דבר; אך לא קולו העיר אותי משנתי, כי אם קול גדול, קול יליל, קול נורא מן החוץ: דליקה פרצה, דליקה!

והבית הבוער באש קרוב אל חדרי, ולשון האש שלוחה מן הבערה אל חלוני, לשון אש צוהלת ושׂמחה: אל תירא – היא אומרת – הבית מבוטח באחריות של אש!

יז. הנשׂרף

את לשון האש האריך לי ביתו של ר' חיים וייצנזאנג. ולשון האש הולכת הלוך וגדול, והבית – הלוך וחסור, עד שנפל כולו תחתיו, ויטבע בים של יללה מסביב… למזלה של העיר, שקט האוויר בשעת הבערה, ועל מזבח שׂר-האש עלה אך בית אחד.

השמש כצאתה למחרת היום, ככלה יפה וצנועה אחרי טבילתה העולה מאחורי המרחץ, ראתה צללי בני אדם גבוהים ושחורים מחטטים במקלות בתוך הדשן. מחפשים הם “שיריים” מעושרו של הנשׂרף בתוך “השיריים” של ביתו של הנשׂרף…

תיכף אחרי נטילת-ידיים יצאו גם הנשים המצהיבות מבתיהן, ומחזיקות בידים מלוכלכות את כנפי מטפחות-ראשן המגואלות, עומדות הן במעגלות סביב הגברים החופרים, ועל-ידן גם נערות פרועות-ראש…

ומעל לכולם מתנענעת הארובה, אשר נשארה לפליטה. מתנענעת היא לרוח היום כלולב, או כאלמנה שוממה… ואולי מנענעת היא בראשה ואומרת “הן הן!” על כל מה שמספר לי בעל האכסניה על דבר השריפה…

---

קשה להעלות על לב את כל המעשׂים מיום אתמול, את כל החושים הדקים אשר מהם ארג לנו השׂר-של-שינה חלום בלילה; אך קשה מזה לחקור אחרי חלום החיים בעצמם; להעלות על לב את כל המעשים, אשר יעשה איש מישׂראל טרם יצלח לשמוע צלצול אגורה! לרשימת כל המעשים נחוצים, לכל הפחות, כוח זכרונו של הרבי ר' השיל וכלי הכתיבה של “אקדמות”, יריעה גדולה כאותה יריעה הפרושׂה, להבדיל, בין היוצר ויציריו, לבל תראינה עיני בשׂר ודם מה עושׂה הקב“ה, בשעה שעומד לפניו איזה מטופל, בעל עינים כהות, גרגרת רועדת וקיבה צנומה, והוא מתחנן לפניו בלי קול, בלי לשון, אך עצמותיו השבורות תאמרנה, דם-התמצית שלו נאנח: רבונו של עולם, אני עשׂיתי את שלי, עתה עליך לעשׂות את שלך! פרנסני כעורב! למה נופל אני מעוף השמים? איה הפירורים שלי? ה”שבת שירה" שלי?

ולפי בשׂרו שעל עצמותיו דומה המתחנן לצפּור, אך כנפים הוא חסר וקן אין לו, ועל כן, אין לו לא פירורים ולא “שבת שירה”…

וענפי הפרנסות ישראל מחולקים ומפולגים כענפי חכמת הרפואה בימים הבאים, עת ירים מומחה אחד את השמורה העליונה, מומחה שני ידחוק את התחתונה ושלישי יסיר מעין החולה גרגיר אבק…

תנו פֶה לחתיכת בשר-עגל או לסחבה בבית-חרושת של נייר ויגידו לכם, כמה יהודים הניעום והנידום, עד אשר הובאו מבית האִכּר אל הקדירה, מן האשפה אל המכונה המנקה – מעבדות לחירות.

דומה היא פרנסת היהודי לסולם שראה יעקב אבינו בחלומו, בזמן שכל האבנים היו לאבן אחת בשביל ראשו…

“סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”… עד כמה שקועים רגלי הסולם באדמה, יודעת אך התולעת שמתחת לרגלי הסולם, ואת גבהו של הסולם – אך הכוכב המתנוצץ מעל לראשו… ואחד מאתנו, בהביטו למעלה, תכהינה עיניו מרוב אורה, ולמטה – ויתהפכו בני-מעיו, ופניו יהפכו לירקון…

על הסולם עולים ויורדים אך מלאכים; ובני-אדם, לאסונם, מטפסים ומדלגים, מטפסים מדלגים ונופלים… ואם אחד משלנו נופל, ולא תישבר מפרקתו, יברך ברכת הגומל, אך יותר לא יעלה עוד…

וגם הנשׂרף היה מטפס.

מתחילה היה “רץ” בכפרים, תחת כפות רגליו היחפות בער החול; נע ונד הוא כקין, אך באזניו לא יעלה קול דמי אחיו, כי אם קול אשתו וטפּו: לחם! לחם! לחם!

לה' התשועה! במשך שנים רבות קנה בזול ומכר ביוקר והיה מ“רץ” ל“הולך”; פת בסלו, ועל כן שוקט מעט המוח, ובשקטו הוא יודע מתי הרגלים בצקות וצריך לנוח; שוקט הוא ויודע כי אב לשישה ילדים לא יוכל לרוץ כי אם ללכת, אם רוצה הוא שתשאנה אותו רגליו, לכל הפחות, עד הגיעם לבני-מצוָה…

וה' היה בעוזריו; עוד איזה שנים, ומהולך בכפרים היה לסוחר בכפרים; משמע מזה, שהיה הולך ברגל, רק אם לא פגש בדרכו איזו “הזדמנות”, אך בפוגשו היה משלם אגורה ונוסע… וה' לא הסתיר פניו ממנו גם בשאר הימים, ויהיו לו להסוחר, גם סוס גם עגלה… ובמשך עוד ימים – היה הסוס לשני סוסים אבירים והעגלה – למרכבה, ונוסף עליהם עגלון; והוא החל לסחור את “הפריצים”.

ברצות ה' דרכי איש, ישלים אתו את כל הסובב אותו, מתחילה מצא חן בעיני הסוכן שעל האוסם, אחרי כן גם בעיני השליש שעל הארמון, ולבסוף גם בעיני הוד הרוזן בעצמו…

ואז היה ל“יושב אוהל”, לבעל בית גמור, לתושב העיר. למה לו לנסוע? הוא יושב ובכיסו שטרי הרוזן ופתקאותיו…

ולמי נדמה אז?

בעיני בני עירו היה לשמש, הסוחרים הקטנים נדמו לכוכבים, והסרסורים לכוכבי-השביט… שמש הוא ומפיץ אור חסד על כל אחיו האביונים… בעיני הרוקח, השונא ישראל, היה כעכביש היושב בתוך קוריו, והרוזן פ. היה לאחד הזבובים אשר באו בסבך… “והשמש-העכביש” או “העכביש-השמש” הצליח במשך ימים מועטים להגדיל את ביתו, לכתוב תנאים, להבטיח נדוניה, לקנות לאשתו פנינים ומרגליות, לגופו אדרת-שיער יפה, למצוא לבניו מלמדים יותר טובים, לנערותיו – מורים ללמדן, לכל הפחות, לכתוב איגרת…

ופתאום – והרוזן פ. פשט את הרגל…

---

לו עברתי את העיר לפני חודש ימים, כי אז הייתי רושם: בית של אלף וחמש מאות… מסחר יער ותבואה, מלווה ברבית… אצל הרוזן פ. חמישה-עשר אלף…

וכיום אל מלה אחת אני כותב: נשרף!

יכול אני להוסיף: בן שמונים ושתים שנה… רגליו בצקות… נפשות הבית – שבע-עשרה במספר…

יח. המהגר

אני פותח את הדלת.

לפני חדר בלי מיטות וכלים, על הרצפה מצעי תבן. באמצע – חבית הפוכה. סביב לה ארבעה ילדים קטנים ששׂערותיהם פרועות; על החבית ההפוכה קערת חרשׂ צהובה וגדולה, מלאה חלב חמוץ… והילדים שואבים מן הקערה בימינם, ומחזיקים פתיתי לחם בשׂמאלם.

באחת הפינות אשה חיוורת פּנים; מעיניה זולגות דמעות, זולגות ויורדות על תפוחי-האדמה שהיא קולפת… והוא סרוח על מצע תבן בפינה אחרת.

והוא מקבל פנַי בקריאה:

– לחינם טרחת, רבי קרוב, אני אינני עוד יושב העיר. בראותו, שאין בכל זאת בדעתי לצאת, הוסיף בזעף:

– ואיפה אושיבך?

הנני מבטיח אותו, כי יכול אני לרשום הכול בעמידה…

– אך מה בצע? הן מחכה אני אך לכרטיס נסיעה…הלא עיניך הרואות, כי כבר מכרתי את הכּוֹל, את כל כלי-ביתי.

– אין דבר – עונה אני, ושואל למלאכתו.

– אני חייט.

– וסבת נסיעתך מפה?

– רעב… בתכלית הפשטות!

והרעב כתוב במפורש על מצחו ועל מצח אשתו, והוא מתנוצץ מעיני הילדים, היושבים על חמיץ החלב.

– אין עבודה?

הוא מושך בכתפו: מעצמו מובן…

– ולאן אתה הולך?

– ללונדון… כבר הייתי שם וגם ראיתי שכר בעמלי… עשרה רוּבּל לשבוע הייתי שולח לאשתי, ואני בעצמי ראיתי חיים כאחד האדם…אך השׂטן הסיתני וַיוּכל לי.

התבוננתי אל אשתו; דימיתי כי היא היתה השׂטן להסיתו, וַאשאל:

– ולמה לא לקחת את משפחתך אתך?

– לא יכולתי; לא עליתי שמה להשתקע ולא יכולתי להשתקע שם… שם ענן וערפל… ודי היה לעצום את עיני ולראות בחלום בהקיץ את עירי, עיר מולדתי, את הנהר, והיער…

– אמנם – מעיר אני – הסביבה בזה יפה מאד…

– יפה, יפה! – הוא חוזר על דברי בלעג – אוויר זך בחצי-חינם… וזה שלוש שנים אנחנו בולעים את האוויר… עתה נוסע אני עם אשתי ובני, ויהי קץ.

– ולא ימשוך עוד היער את לבך?

– היער – צוחק הוא צחוק מר של לעג – שלשום ביקשה אשתי ללקט גרגרים ביער, וימצאוה השומרים, וילקוה בשוטים…

– והנהר? הוספתי לשאול, בחפצי להסיח דעתו מצרותיו.

– הנהר… בו טבע אחד מילדי…

נחפזתי לצאת.

יט. המשוגע

בעצבון ובעצבים מזועזעים שבתי אל האכסניה, וָאשכב על הספה הקשה וָאומר לישון. אך קול צעדים מעיר אותי. איש מתגנב אלי בעד החלון… שתי ידים מגואלות ורזות מאד… עליהן מתנשא ראש פרוע… פנים צהובּות ושתי עינים לוחשות כגחלי אש.

טרם ידעתי, כי אינני חולם, והמתגנב פונה אלי:

– ואותי אינך רוצה לרשום?

כך שואל הראש בלחש.

אינני יודע מה לענות; והוא חושב כי שתיקה כהודאה דמיא, ובטיסה אחת הוא קופץ החדרה ועומד נכחי.

מעט נבהל, אך יותר מזה משתומם, אני מביט אליו; איני יכול לגרוע עין ממנו.

והוא קורא אלי בקוצר רוח:

– רשום! אם תאבה, אגיש לך כלי-כתיבה.

ואיננו מחכה למענה, ומגיש אלי את השולחן הקטן עם כלי-הכתיבה.

– כתוב-נא, כתוב! בבקשה ממך – כתוב!

וקולו ערב מאד. הוא התגנב אל חדרי, וקולו מתגנב אל לבבי… פחדי הקל סר, ואני חפץ לדעת מי זה לפנַי.

ואני שואל והוא עונה.

– שמך?

– יונה.

– הכּינוּי?

– לפנים קראו לי: יונה העז… אחרי החתונה! יונה מוֹט… ומשעה שאירע לי המכשול: יונה המשוגע.

– ושם משפחתך?

– פרלמן! (איש פנינים).

– כן, כן! – הוסיף בלעג – הלא רואה אתה את הפנינים על צוָארי! – והוא מראה באצבעו על מטפחתו, שהיתה אדומה לפנים. – אך מה לעשות? שם משפחתי “פרלמן” ואין לשנות!

– אשה?

פניו נשתנו ועצב נשתפך עליהם…

– מוטב שלא תרשום אותה! היא אינה דרה אתי… מיום שאירע לי המכשול אינה דרה אתי… ואשה צנועה היא, אשה הגוּנה…. אני חפץ לתת לה גט, אבל הרב אינו חפץ לכתוב לי גט… הוא אומר, שאיני רשאי לתת גט… אשה הגונה היא, צר לי עליה צר מאד…

ועיניו נרטבו בדבּרו.

– גם את הילד – הוסיף – לקחה אִתּה… הא! טוב, טוב לו אצלה!

והוא נאנח וַיוסף:

– האם יכולתי להחזיק אותו אצלי? הן זורקים עלי אבנים… הלא יכלו להמיתו…

– ורק ילד אחד יש לך?

– רק אחד.

– ואיזה מכשול קרה לך?

– אינני יודע… יתן ה' ותדע אתה מצרות, כמו שיודע אני מה היה לי… אומרים שיש לי דבּוק… הרופא אומר שנפצע ראשי באבן… וירדה נשמתי ממוחי אל כרסי… כך הוא אומר… כל חלומותי הרעים יחולו על ראשו! אני אינני זוכר כל אבן… אבל אמת היא, שחַבּוּרה יש לי.

והוא מסיר את מצנפתו יחד עם היארמוּלק"י, כופף את ראשו ומראה לי גבשושית בתוך השׂיער, ומוסיף:

– מי יודע, אולי אשמה האבן… אך ברור כשמש שאני משוגע.

– ומה הוא שגעונך?

– הלא אמרתי לך… שתים ושלוש פעמים ביום יורדת נשמתי לתוך כרסי… ואז אני מדבר מן הכרס, ואני קורא כתרנגול, ואיני יכול להתאפק!

– ומה היו מעשיך קודם המכשול?

– לא עשׂיתי מאומה… המכשוֹל אירע לי בשנה הראשונה אחרי החתונה, כשהייתי סמוך עוד על שולחן חותני… הלא על כן אין לי אלא ילד אחד… יאריך ימים…

– וכסף יש לך?

– היו לי איזה זהובים… נדוניה… הרבה הוציאו לרפואות, פיזרו ליהודים טובים, ואת השאר מסרתי לה…

– מהיכן אתה חי?

אינני יודע… הנערים מיידים בי אבנים ואיני יכול לסובב בשוק ולהשׂתכּר! תיכף אחרי המכשול היו מרחמים עלי ומקרבים אותי… עתה באו ימים רעים ומוכרח אני לחזר על הפתחים… ומחזר אני אך קודם הצוהרים, בזמן שהילדים לומדים בחדרים… אבל – ההכנסה מעטה… העיר קטנה ועניה, וזולתי ישנם עוד שני משוגעים… ואתמול שמעתי, שהלוֹקשיכ"י (בעלת בית אחת) השליכה מחבת בראשה של המשרתת שלה, בלתי ספק תשתגע גם היא… אך עדיין אינני יודע אם תקרא כתרנגול כמוני, או תנשוף באגרופה כשלמה’טשי בן הרב… ואולי תשתוק לגמרי, כחנה המטבּלת…

כ. רשימות

אינני חפץ לקרוא את העיר בשם; אולם אם אמצא עוד עיר כמוה על דרכי, מתיירא אני שאתחיל לקרוא כתרנגול…

הא לכם רשימות לדוגמא.

סנדלר מצוין… מפרנס את אשתו ובניו בכבוד, אך זכה בגורל, בהגרלה של ברוֹנשוייג… מטמון של כסף! ונתן בכוס עינו… אחרי כן נעלם ואיננו… העגונה עם היתומים החיים גוֹועים ברעב… והוא איננו, בלי ספק ימצאוהו מת באחת השוחות…

אך רשימה כזאת חזון נפרץ היא גם בעולם. הא לכם “מים שלנו”.

מלמד זכה בגורל (בשותפות עם הסנדלר) וישכור לו (בשותפות עם הרבי מ… ) רחיים… הענין היה רע, וַיפשוט את הרגל. עתה היה לשמש במנין של חסידים. איננו מקבל שׂכר בעד השמשות, אבל – מותר לו למכור להמתפללים את “הטפּה המרה”, מעצמו מובן, בלי ידיעת הרשות… אשתו סוחרת בעיר, נושׂאת ביצים וחמאה אל בתי ה“גבירים”. אך משתכרת מעט, כי חיגרת היא. אחד הבנים הסע למדינת-הים; השני פועל אצל נגר, השלישי – חולה בבית אבותיו.

האלמנה ביילא-בתיה (אחר שם משפחתה חקרתי לשוא) – דרה יחד עם כלתה בחדר אחד; הבן עובד בצבא. אשת החיל מורטת נוצות וחותנתה מטבּלת. שומרת יולדות, ילדים וחולים… בימות הקיץ, כל זמן שהיה ה“פריץ” מרשה, היתה גם לוקטת גרגרי-יער. עתה חולה היא ומחזרת לפעמים על הפתחים.

זיינוויל גראף – עתה היה לפושט נבלות… אשתקד היה דייג מפורסם כי הסיג גבולו של דייג אחר וירבה על שׂכירות הנהר… וגם נלכד בעווֹנו: מכמרתו העלתה בכל ימות השנה אך דגים אסורים, ויבוא עד כּכר לחם.

מלך בן פּריל – אברך הגון, ירד זה ימים מעטים מעל שולחן חותנו, ועשׂה שותפות עם אחד הסוחרים הבקיאים בסחר התבואות, והפסיד, כנהוג, את ממונו. בין כך וכך מת חותנו, ובמותו נודע שהיה עני כל ימי חייו… מה יעשה מלך בן פּריל, אין איש יודע, בסך-הכל יש לו שלושה ילדים.

שמרקי בן בּנצי, מי שהיה סוחר מדאנציג. זה שנות עשׂרים שב מדאנציג בעירום ובחוסר כּול… וַיעשׂה לו מסחר ביין-צימוקים לקידוּש, אשתו תופרת לבנים… בנים אין להם, אך מאז חלתה אשתו בעיניה – נשבר מטה לחמם, כי ההתחרות בעסק היין לקידוּש גדולה מאד.

מבקשים ממני לרשום עוד אחד, אך שכחו את שמו, יהודי צהוב, בעל אשה ובנים (מספר הבנים אין יודע בדיוק). בקרב הימים יבוא העירה להשתקע! עתה הוא בכפר, אך ה“פריץ” נטל ממנו את מכירת החלב.

“במה יתעסק בעיר לא נודע, אך לרשום אותו נחוץ; הוא כבר כבן עיר”…

כא. אחד מל"ו

– אצלנו – מספר לי אחד ממלמדי-התינוקות – היה באמת אחד מאלה… מהל"ו.

– הוא בעצמו הגיד?

– המשטה אתה?! השמעת מימיך שצדיק כזה יודה? אדרבה, הוא היה מכחיש הכּוֹל! לא היו דברים מעולם, אמר. ואחרי כן, כששאלו אותו, בא לידי כעס… אך אין מקשין על המעשׂה, על הידוע לכּוֹל, כל בני העיר ידעו, אנשים, נשים וטף… אינך צריך לשאול, כי ברור היה כשמש. אמנם, בתחילה היו אילו לצים שלא האמינו בכך, אך לקו בגופם, רחמנא ליצלן. למשל: מה שאני זוכר – יעקב-יוסף בן המוזג, יהודי בן שמונים בוַדאי, מכובד ונשׂוא פּנים, כששמע על דבר מציאות האחד מהל"ו בעירנו, עיקם את חטמו, ולא יותר! אף הגה קל לא הוציא מפיו, אך די בעיקום החוטם – לא עברו חמש שנים, ואיננו! וכבר הוא בבית הקברות! פעם אחת פגשה אותו על דרכה לאה החולבת, ולא סרה הצדה לתת לו דרך במסילה, ואז היו ימי הרפש – ימות הגשמים, והתחיל החלב שלה להחמיץ. במשך חודש ימים ויותר החמיץ החלב…

ולא יואיל כל כופר. הולכים אליו לבקש סליחה, ואיננו שומע, הוא מגרש בחרפה, גם מקלל; איננו יודע מה מבקשים ממנו, איזה עסק יש לו עם חלב שהחמיץ!

חפץ אני להראות את ידיעתי בתלמוד ומזכיר את המאמר: תלמיד-חכם שמחל על כבודו וכו', אך נפלתי בפח.

– וכי אחד מל“ו תלמיד-חכם הוא? גם להתפלל נכונה לא יכול, “נח בשבע שגיאות”… אמנם מה שנוגע לעברי, אין אנו בפולין מדקדקים בזה, כידוע, יצחקו להם הליטאים כאוַת נפשם, ומנהג ישׂראל תורה הוא… אבל גם “לעבור את הסדרה” לא יכול כדבעי! ובכל זאת הכּול יודעים, שאמירת תהילים שלו עשתה רשם גדול בכל העולמות…. בעצמי שמעתי מפי הרב הקודם ז”ל, “וֶלְוֶלֶה – אמר – בוקע שבעה רקיעים בתהילים שלו”!

ולא רק התהילים שלו בלבד!

אספר לכם מעט מגודל מעלתו:

אצל חנה המטבלת חלתה, לא עליכם, העז, ותולך אותה, במחילת כבודכם, אל הקידר, מחוץ לעיר. העז חלתה בדרך עוד יותר, ואחר כל שלוש פסיעות נפלה – וַתשכב. וזה היה מן השמים, בלי ספק! על-ידי העכּוּב הזה פגש בהם הוא; על פי מקרה נגעה העז, אשר התנועעה במהלכה, בכנף בגדו, ובאותו רגע שבה לאיתנה ותשב במרוצה הביתה וחנה אחריה…

היא שמרה את הדבר לבל יוָדע לאיש, אך כאשר פשטה מגפת העזים בעיר ואין בית אשר וכו', גלתה את הסוד… וַילכו בעלי העזים, ובאיזו ערמה הוציאו אותו אל השוק ויסוֹבּו אותו כל העזים…

– וַתחיינה כולן?

לא כולן… כי וֶלְוֶלֶה ברח כאשר הכיר את הערמה, אך אלה שנגעו במלבושיו… ואלה לא לבד שחיו… אך התחילו לתת גם פי שנַיִם חלב…בעד גילוי הסוד קבּלה המטבלת שתי פרוטות מכל עז שחיתה, ונתעשרה, רצוני לומר: המטבלת.

– והוא בעצמו?

– הוא הלך לשיטתו, הוא הכחיש הכּול! ולא יפּלא… זה אינו רשאי לקבל, לפי שאינו “יהודי -טוב” פשוט, אינו רשאי להתגלות…

– ובמה הוא מתפרנס!

– סנדלר היה… כידוע, מחויב בן הל“ו להתעסק באיזו מלאכה, לכל הפחות לשאוב מים, ובלבד שיהיה נהנה מיגיע-כפיו, שלא יצטרך לבריות, ולא יבוא לידי התגלות… ידוע היה, שאת סנדליו היה נועל הבעש”ט כשהיה הולך לסנדקאות… אך לעת זקנתו נחלש, ולא יכול גם למשוך חוט של זפת, ועל אחת כמה וכמה לתקן סנדל… העיקר שחלו ידיו ורעדו… וַיתעסק במלאכות אחרות… שליחות… כד מים קרים לאיזה בעל-בית… לינה אצל חולים… אמירת תהילים… פרשיות התוכחה… הסקת התנור בבית-המדרש בימות החורף…

ובידיו הרועדות נשׂא עצים?

הוא נשׂא?! ואיה “החברה הלבנה”? הם היו מביאים. נותנים בתנור, מסדרים המערכה, והוא עומד עליהם, מפקד ומדליק!

ונפלא הדבר, הלא התנור דומם, גולם של חומר ואבנים, וידוע הוא שהתנור היה יודע ומכיר אותו כמו שמכּרת, להבדיל, האשה את בעלה… אם הוא בעצמו הדליק, עמד התנור בתפקידו… סערה בחוץ, בכל הבתים – עשן, ובבית-המדרש הוא מיתמר ועולה כתומר! והתנור ישן נושן ומלא בקיעים… ואם נַסה ינַסה אחר ויקרב אל התנור וידליק – אש זרה! או שהעצים אינם מקבלים אש, או שהם מעלים עשן מבעד לכל החורים והסדקים של התנור הישן! ואם לא הא ולא הא – יעבור החום יחד עם העשן דרך הארובה ואיננו, ואת חובשי-בית-המדרש אוכל הקור!

והא ראיה – כשנפטר הוא, היו מוכרחים לתקן את התנור… מה אני אומר? להעמיד כלי אחר! בתנור ששימש אצלו הנפטר לא שלטה יד איש!

ובכל הדברים כך…

חבל על דאבדין… כשנתבקש בישיבה של מעלה, פנה הודה של העיר, פנה זיוָה, נתקלקלה הפרנסה… נתקלקה הבריאות… הלא בימיו גם רופא לא היה בעיר! אין דורש!

– והכּוֹל בזכות התהילים שלו?

– וכלום שלאה היא “תציל ממות”!

– ובימיו לא נפטר איש?

– כולי האי! לא נפטר איש! סבורים אתם שמלאך-המוות אין לו שום דעה?! ו“היהודי” בעצמו, כמה פעמים היה מברך “לרפואה שלימה” וזה התעקש… מילתא זוטרא – מלאך! לפעמים, בריב אתו הצדיק, פוסקים בפמליא של מעלה כמותו! אבל לרופאים לא היינו צריכים…!עתה ישנם שני רופאים בעיר…

– והקידר?

– זה כבר נחטף!…

– נתפגר?

– על שכמותו אין אומרים נתפגר…

– אף הסטרא אחרא אינה דבר של מה-בכך…

כב. מלשין

“את זה לעומת זה עשה האלוהים”, ולעומת האחד מל"ו היה מלשין בטומשוב… גם זאת ספר לי מלמד התינוקות; והמלשין, אף הוא זה לא כבר – איני יודע איך אומרים – נפטר, מת או נחטף…

ואם סבורים אתם שהיה מלשין כדבעי, מלשין פשוט כמשמעו – מוסר ממון של ישראל ביד גוי, וכשהוא רואה בחנות מידה לא נכונה או משקל חסר, הוא הולך לבית-הפקידות ומספּר? – טעות היא בידכם!… לא מניה ולא מקצתיה… אך דמי “לא יחרץ” היה מקבל… הוא היה מזהיר, מטיל אימה… הנני הולך, הנני רץ, הנני כותב, הנני מוסר לשליח מיוחד, וכדומה… לא עשה ולא כלום והיה מוצץ לשד העצמות…

ואמנם לא הוא היה האשם…

“הלא אני זוכר אותו מאז, כאשר הובא לכאן על ידי ירוחם! אברך-משי היה! חותנו ירוחם פסק נדוניה, הבטיח מזונות, פסק והבטיח ולא יותר, כי הוא בעצמו היה אביון מדוכא… הונוּ אותו! ולא ירוחם הונה, כי אם אחיו הכילי גַציל הונה!”

והמעשׂה מעשׂה בשני אחים, אחד חכם ואיש טוב וישר והשני שוטה וגס רוח. החכם – בעירום ובחוסר, כמו שכתוב: לא לחכמים לחם, והטיפש גס-הרוח מתעשר ומוסיף להתעשר… מעצמו מובן, שהאח הטפּש וגס-הרוח קופץ ידו מאחיו האביון…

– מילא, כל זמן שהיה הדבר נוגע למזונות, היה ירוחם שותק ועושׂה כל מה שהיה ביכלתו לעשות לבלי מות ברעב, אך כשבגרה בתו גרינה, בתולה למעלה מעשׂרים, התחיל ירוחם להרעיש את העולם כולו – את כל העיר, ומוכרח היה הרב ליכנס בעבי-הקורה ונטל על גציל ליתן שטר לנדוניה… ופרצה מחלוקת: גציל מתיירא שמא לא יעלה הזיווּג יפה, ומבקש לקבוע זמן הפרעון שלוש שנים לאחר החתונה, וירוחם מבקש שישלם תיכף ומיד אחרי התנאים! הרב עשׂה פשרה –

ונקבע זמן הפרעון שנה אחת אחר החתונה…

עברה בשלום החתונה, עברה גם שנה אחר החתונה, וגציל אינו פורע, יודע הוא גציל, שבדיניהם השטר אינו שווה פרוטה, שטר בלי קבלת ממון… ובדיני ישׂראל – – – מה לו ולדיני ישׂראל… יד ישׂראל אינה תקיפה… בינתים נפטר הרב הגאון שמקודם; הרב החדש – שורשיו אינם מרובים עוד מענפיו ואינו מתערב בעסקי הקהל, כי מתיירא הוא מפני “הרב מטעם”… ו“הרב מטעם” מצווה לשואליו למסור דינם לערכּאות, דינא דמלכותא דינא… וגציל אינו נותן אף פחות משווה פרוטה…

מה יש לו לירוחם לעשׂות? שינס את מתניו והלך אל רבו, ולא שב… אולי התחיל לחזר על המדינה…. בקרוב מתה אשתו… וביינוש, זה שמו של המלשין, נשאר עם גרינה אשתו…

וגרינה התחילה להשׂתרר עליו… הוא גל של עצמות, גבר חלש, היא אשה גדולה, בעלת בשׂר ויד חזקה, וַתּמשול בו, וַתּטנו לחפצה.

ראשונה הסיתה אותו על גציל, לעכב את הקריאה, לבלי תת אותו לעלות לתורה… אך מה בצע? גציל גבר אלים הוא וַיכּהו מכות אכזריות.

מאז היה גציל מתבייש לבוא לבית-המדרש…

פעם אחת קודם חג הפסח, כשכלו כל הקצין ואין גם מצוֹת, ציוותה גרינה על בעלה ללכת אל דודה גציל… וכאשר לא חפץ, לקחה את המטאטא… וַילך. גציל השליכו מעל המדרגות.

ואז אירע המעשׂה הנורא. אשתי השניה שתחיה עדין לא היתה אשתי, גרושה היתה וגרה בשכנות אצל גרינה… הפלונית שלי היא חכמה גדולה, ומומחית להכיר חליים; קודם שנשׂרף “ההקדש” היתה שם בעלת-הבית. וכאשר שב ביינוש מבית גציל היתה לבדה בבית, והכירה מיד, כי אין זה ביינוש מתמול שלשום… הוא היה תמיד, כמו שאומרים, גולם, אך בשובו היה גולם שאחזתו צינה… שיניו דא לדא נקשו…

יודעת היא אשתי, שעוד מעט ותבוא גרינה מן השוק ולא תסלח לבעלה השב ריקם, וַתיעץ לו לעלות על הדופן היוצא מן התנור ולנוח, ולישון קצת…

ביינוש שומע בקולה, לפי שהיה שומע בקול כל איש… אומרים לו עשׂה זאת – והוא עושׂה, עשׂה אחרת – והוא עושׂה אחרת… ואולי לא היתה אז דעתו צלולה. כפי שמספרים, בשעה שנפל מן המדרגות קרא, שהוא יודע את מחבואו של בנו של גציל, הנסתר מאימת הצבא…

בדעה מיושבת אין אדם אומר כך…

אך איך שהיה, הקול יצא בעיר, והדברים עושׂים רושם גדול על אשת גציל. ידעו נא שׂונאי ישׂראל מחייהם, כמו שידע ביינוש ממחבואו של בן גציל. מהיכן? פטר בשׂפתיו ולא יותר, וידוע, שאין אדם נתפס על צערו… אך לאשת גציל היתה חנות של מזונות. מה עשׂתה? לקחה שׂק של קמח ותשלחנו על ידי סבּל אל גרינה…

וגרינה שבה מן השוק… חבל שאין אשתי בביתה. היא מספרת כעד ראיה, ומספרת בלשונה… כל השומע יצחק… אשתי שותקת, גרינה קרבה אל הכירה ומקַפּה את קצף המרק…

פתאום ואשת גציל באה… את הסבּל עם שׂק הקמח עזבה באכסדרה, פניה חיוורים כסיד ועיניה בוערות.

– צפרא טבא, גרינה’לי!

גרינה אינה משיבה.

אשת גיצל רועדת.

– ואיה הוא? – היא שואלת בקול מוזר.

גרינה עונה בכעס:

– ה“ימח שמו”? השׂטן יודע…

רעדה אוחזת את אשת גציל – סימן מובהק שהלך להלשין.

אשת גציל קוראת לסבּל, והוא בא ומניח את שׂק הקמח על הרצפה.

גרינה אינה רואה ואינה שומעת… מי תכּן את רוח גרינה?

ואז התפרצה אשת גציל בבכי נורא ובתחנונים:

– גרינה’שי, רוצי, החזיריהו הביתה… הלא קרובים אנחנו… מי שמע כזאת… שארי-בשׂר, דם אחד… אל נא יחבּל אותי ולא יאבּד את נשמתו!

אז הסבּה גרינה את פניה אל הבוכיה; שוטה לא היתה גרינה מעולם, כרגע הבינה את העסק, וַתּקבּל חוץ מן הקמח עוד אילו מטבעות… ובעיר יצא הקול כי בינוש מוסר…

וגרינה שׂבעה נחת מזה… את ביינוש החזיקה כל הימים מאחורי התנור, והיא עצמה מאיימת ומפחידה את בעלי-הבתים על כל חטא ועבירה, ומקבלת שׂכר שתיקה מבעלי-הבתים… חטא או צל של חטא… שלם ישלם בעל-הבית!

– ואם כן היא המוסרת?

– לכתחילה… ואחרי כן התחיל הוא עצמו… קודם לזה התחיל לשתות, וכיוָן שהתחיל לשתות, התחיל לשבת כל הימים בבתי-המזיגה, לבלי ראות את פניה של גרינה… אחרי כן התחיל לאיים בעצמו, למען מלאות את הכוס… ברבות הימים היה לגבר אלים וימרוד בגרינה, ולא נתן לה אף פרוטה אחת ממשׂכורתו… “כן, כן! חבל על כלי יקר כזה! רבונו של עולם, קצו של קורח ולא קצו של ביינוש!”

– ומה היה בסופו?

– שרף את בני מעיו… קודם לזה השתגע והיה רץ בחוצות ובשוָקים או שוכב תחת איזו גדר… לשוב הביתה אל גרינה לא רצה בשום אופן… בצל קורתה לא לן עוד… והוא היה רואה שדים ורוחות וכל מיני לצים… וכאשר גבר עליו שגעונו וַיכּה על סביבו, גם מנין אנשים לא יכול לו להשיבו הביתה…. ומוכרחים היו לקחת אותו ולהשכיבו בבית-המדרש… כי בית הכנסת-אורחים כבר נשׂרף גם הוא… וגם ביקשו להצילו ממוות… קראו למומחה, אמרו תהילים…

– ואיש הל"ו בתוך האומרים?

– בלי ספק… הוא היה תמיד הראש והראשון.

– ובכל זאת?…

– הלא אומרים לכם: שׂרף את בני-מעיו… לחיות בלי מעים אי-אפשר בשום אופן!

---

תמונות

מאת

יצחק ליבוש פרץ

תמונות

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

עיר המתים

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(מעשה נורא באמת)

בלכתי למסעי לקבץ מספרים, סטאטיסטי“ק בלעז, פגשתי בדרך איש עברי, הולך בכבדות עקב בצד אגודל בחול הדרך הכבד מאד, ופניו כבני חולה-מעים, מעַי המו לו ואקחנו על העגלה. האיש הושיט לי ימינו ל”שלום עליכם" וישאלני על אודותי, אחרי אשר השבעתיו חדשות, שאלתיו אני:

– מאין אתה ר' קרוב?

– מעיר המתים! – ענה בלחש.

– מעבר להרי החושך? – שאלתיו.

– לא, ענה בצחוק קל – בפולין…

– במדינתנו אין עיר כזאת!

– ישנה וישנה! למרות כל חכמי אומות-העולם, אשר לא הביאוה בכתב הערים, בספרי הגיאוגרפיה.

– נפלא הדבר!

– בעיני לא יפלא! אנשי-שלומנו אינם חיים על פי הגיאוגרפיה! קרובים ורחוקים ידעו בלעדיה את העיר, מוֹצאיה ומוֹבאיה.

הגאון שלנו וגאוני הסביבות שולחים איש אל רעהו שאלות ותשובות בדברים העומדים ברומו של עולם ההוראה… והכּול בא על מקומו בשלום, אם גם לאחר זמן… זה לא כביר, למשל, הותרה עגונה, אשר מתה זקנה ושׂבעת-ימים… אבל השואלים והעונים מתן שׂכרם בצדם בעולם הזה ובעולם הבא… גם “הנינים והנכדים” שמרו את בואם העירה, ולא יצאו בידים ריקות…

– על עיר המתים לא שמעתי בלתי היום!

– נפלא הדבר! העיר היא עיר שלימה, עיר ואם בישׂראל, לא יחסר כּוֹל בה, למן פרנס-החודש עד המשוגע! וגם בעולם המסחר יד לה ושם!

– מוציאים ומביאים ממנה?

– בלי ספק! מוציאים ממנה רצועות ותפילין, ומביאים לתוכה אתרוגים ועפר ארץ-ישׂראל! אבל עיקר המסחר הוא מקומי: יי"ש ובגדים ישנים… כנהוג…

– והעיר עניה?

– עניה? יש לה פרנסה! האביונים הגמורים יצאו לנוע על ערים אחרות… יתרם מחזרים פה על הפתחים, וכל הפושט יד נותנים לו. ישנם גם המבקשים עבודה קלה ונקיה, כעין סרסרות או “מציאה כשרה” בחוצות, והקב"ה מפרנסם כעורב… היתומים אוכלים על שולחן בעלי-הבתים ולומדים בתלמוד-תורה, היתומות תהיינה לשפחות ונהנות על פי רוב מיגיע כפיהן… והאלמנות, הגרושות והעגונות (המין האחרון הולך ורב בעווֹנותינו הרבים בזמן הזה) יושבות על סיר הגחלים… וחולמות כי פת-בגן גדל על האילנות… ויתר העם מתפרנס בכבוד…

– במה?

– הרש עיניו נשואות השמימה, הסוחרים “חיים מן האוויר”, וגם “עובד אדמתו ישבע לחם” זה הקבּרן…

היתקלס בי האיש? בעיניו אש זרה כולו גל של עצמות… על לחייו, הלבנות כסיד והנקמטות כגוויל, לא ייראה אף צחוק קל, ובכל זאת בקולו – לעג!

– ומה משפט העיר? – שאלתיו.

– כמשפט כל הערים! יש לנו בית-כנסת גדול… אומרים כי על כל הכתלים היתה תבנית כל חיה, בהמה ועוף לפי “פרק שירה”, ועל הקורה ממַעל תבנית כלי-זמרה של דוד המלך ע"ה… אם קבלה היא נקבּל, כי עינינו רואות אך אבק וקורי-עכביש… אבל ברורה כשמש היא השלשלת העשויה מעץ אחד, מעשה ידי אמן, התלויה מעל לארון-הקודש והנופלת בנעימים על הפרוכת – מתנת נשים צנועות…

– בבית-הכנסת הגדול – הוסיף לספר – מתפללים, כמנהגו של עולם, אך פשוטי-העם ובעלי-המלאכה, חוץ מן החייטים, שיש להם מנין בפני עצמם והקצבים שהתחברו עם בעלי-העגלות וגם הם שׂכרו להם חדר להתפלל… לבעלי-הבתים נמסר בית-המדרש, המלא ספרים על כל גדותיו… והחסידים למיניהם מתפללים במניניהם…

– גם יתקוטטו שם?…

– כמנהגו של עולם… אבל בית-הקברות מאַחד נפרדים! גם המרחץ והמקווה משותפים לכל עדת ה'!

– ובתי חסד יש בעיר?

– בית-המדרש הוא גם מלון אורחים… וגם “הקדש” יש לנו.

– בית-חולים, רצונך לומר?

– הקדש, ולא בית-חולים מיוחד. הבית הזה שני חדרים בו, ושימש דירה לבּלן, אך במשך הימים הכניסו את הבּלן לחדר אחד, והחדר השני היה להקדש. יש שם שלוש נשים חולות. האחת אשה זקנה, אשר רגליה משותקות, השנית – גם ידיה וגם רגליה משותקות, כי יבש צדה השמאלי או הימני, שכחתי, והשלישית – עגונה משוגעת. המיטות עומדות בשלוש פינות החדר, בפינה הרביעית התנור והכירים, ובתווך – האוהל למתים.

– ר' קרוב – אמרתי להאיש – הלא לצון חמדת לך! הן תיארת לי את ציאכנוֹבקא בכל הודה והדרה, במסחרה וצדקת פזרונה, ולמה קראת שמה עיר המתים?

– לא – ענני האיש – לא בציאכנוֹבקא אדבר כי בעיר המתים באמת… בעיר אשר מיום הוָסדה היתה תלויה בשערה, אחרי כן היתה לעיר תלויה על בלימה, ועתה נהפכה כולהלעיר המתים. אם תאבה, אדוני, אספר לך את תולדותיה.

– בכל לב!

היום רפה לערוב. בפאת מערב דם ואש, הוא בוא השמש; אך במזרח יצאה הלבנה מתוך ערפלי טוהר ככלה מחופתה, ותשלך ארצה אלומות אלומות קרני כסף, אשר התבוללו בצללי הערב כנשמות ערטילאיות…

באנו אל היער. קרני הירח חודרות מבין העופאים, מעל להעצים ממעל רקדו הרוחות, ומתחת נפזרו מטבעות כסף – עגילי נגוהות בצל האמש, והיער הומה סוד שיח נפלא, כמספר תולדות המתים… לא אדע נפשי, הנני כחולם בהקיץ…

גם פני האורח שעל עגלתי נשתנו מאד, ורגע נדמה לי כמת, אך הוא פתח את פיו וַיספּר:

– מיום הוָסד העיר נתלתה בשׂערה, כי על פי הדין הדין אסור היה להקים עיר במקום הזה; ובהיקבץ המנין הראשון מאחינו בני ישראל, ויגמרו אומר לפרוק מעליהם עול העיר הקרובה ולהיות לקהל בפני עצמו, בנו להם לראשונה בית-תפלה, מקווה ומרחץ, גם כברת ארץ קנו לבית מועד לכל חי, ואחרי ככלות הכּוֹל שלחו שתדלן אל פקודות הממשלה, להשיג את הרשיון על כל אלה:

– היתכן?

– מעשׂה שהיה!

– איככה?

– בעיר היה עץ, אשר בצלו חיו… גביר מהימן… על שמו נכתבו ונקנו כל נכסי הקהל… והגביר היה קרוב למלכות, והפקידים עשו עצמם כלא יודעים… ומהימן היה הגביר, כי כשוב השתדלן והרשיון בידו, ימסור הכּוֹל להקהל בשטר מקח-וממכר, כדבעי…

– ואחר-כך אמר “אֵלַי כתיב”?…

– לא אדוני… הגבירים עודם אז אנשים ישרים ותמימים, וגם “אֵלַי כתיב” לא נפרץ בימים ההם… אך נפלאים הם דרכי ההשגחה הפרטית…

השתדלן ברח עם צרור הכסף, אשר נתּן בידו, למדינת הים, וַיעזוב את אשתו עגונה ואת הקהל לאנחות…

– וַישלחו שתדלן אחר?

– טרם נודע הדבר אל נכון, מת הגביר וַישאר אחריו בין יתר היורשים יתום קטן, אשר לא יוכל להקנות על פי הדין…

– ובכן?

– נגמר הדבר לחכות עד אשר יגדל הנער וישלח שתדלן אחר.

הדבר נכתב לזכרון בפנקס החברה-קדישא.

– ובכן – – נשכח כמת מלב!

במשך זמן מצער הלך הקהל הלוך וגדול, כי אחינו בני ישראל פרים ורבים, וגם חדשים באו מקרוב ומרחוק, אבל משפחת הגביר ירדה פלאים… האלמנה נשׂאה לעיר רחוקה ואבד זכרה. הבנים נפזרו גם המה איש לבצעו מקצהו, ואך היתום הקטן נשאר על מקומו. הקהל מינה לו אפוטרופוס, אחר-כך השׂיאוֹ אשה ויתן לו שותף רגיל לסחור. האפוטרופוס עשׂה את שלו ויציגהו ככלי ריק; האשה עשׂתה את שלה וַתּמרר חייו, והאחרון הכביד, הוא השותף, אשר לימדו לחתום שטרות ובשעת הדחק גם לזייפם… השותף נמלט על נפשו, היורש בא אל בית-האסורים והנושים ירדו אל נכסיו…

השמועה כי יבוא גובה בית-הדין למכור את נחלות הקהל בחובותיו של בן הגביר הלמה את העדה כרעם משמים טהורים בלי עב קל. ואז נודע להם כי העיר תלויה על בלימה.

וַילך הקהל להיוָעץ בעורכי-דינים.

– אין עצה ותחבולה אחרת – אמרו הנשאלים – כי אם למלאות יד אחד הגבירים לקנות את נכסי הקהל על שמו, ולשלוח שתדלן שנית אל העיר הבירה, והיה כי יבוא הרשיון ימסור הגביר את הנחלה להקהל.

אבל בזמן ההוא כבר היו גבירים רבים, ומספר השתדלנים מספר אנשי המקום, וַתּפרוץ מלחמה עזה בין הגבירים והשתדלנים, המחלוקת לא שקעה עד היום הזה.

בין כה וכה – ספּר האיש – קרה מקרה נורא מאד, לא יאמן כי יסופּר… אך הלא לילה הוא – הוסיף בצחוק קל – והחיה אשר ברקיע – הוא מראה באצבע על הלבנה – אות אמונה במצחה, ואקווה כי יכו דברי שורש בלבך, אדוני…

– ספר ואשמע…

– המקרה נורא באמת… גובה בית-הדין בא, ואך דרכו כפות רגליו על אדמת הקודש – ובבית מועד לכל חי התחלחלו המתים ותאחזם פלצות… נסוגו המצבות אחור, והאדמה פתחה את פיותיה – הקברים, והמתים יצאו…

– אינני אפיקורס – נכנסתי בדברי המספר – מאמין אני בהשארת הנפש, אבל הנפש עולה היא למעלה לגן-העדן או יורדת היא למַטה לשאול תחתית, אך לא תיוָתר בהגויה ולא תיקבר באדמה… ואיככה יקומו המתים לפני תחית-המתים!

– רואה אני – אמר המספר – כי חכמת אלהים בקרבך, אדוני! אבל את עולם הדמיון שכחת! דבריך טובים ונכוחים בנוגע לכל באי עולם, לכל החיים חיים אמיתיים… כל באי עולם, החיים חיי אמת, חיי המעשׂה, הם בעלי בחירה ורצון, יכולים לבחור ולמאוס בטוב וברע והם חייבים או זכאים… הזכאי זוכה לש"י עולמות, והחייבים למדורות של גיהנום… פה מלאך-המוות מפריד בין הדברים, והגוף יורד לקבר, להיות מאכל לרימה ותולעה, כי הוצג ככלי ריק בלי רגש חיים - והנשמה נשׂואה למעלה על כנפי מלאכי אלהים, או נופלת למַטה וצוללת כעופרת בזפת רותחת…

לא כן בני עירנו… חייהם אינם חיים… כצל יתהלכו עלי אדמות, חולמים בהקיץ המה וכל מעשיהם – כחלום יעוף… אינם חייבים ואינם זכאים, כי לא עשו דבר טוב, וגם לא באו לידי נסיון לעשות דבר רע…

ועל כן בני עירנו מתים אך למראה עינים… הנשמה והגוויה, הנאהבות והנעימות בחייהן, גם במותן לא תפרדנה, אין בין עולמם הזה ועולמם הבא אלא המעבר – שעת המוות, והפטירה מן המצווֹת והפרנסה… החלום לא נפסק… או עבר האיש מחלום אחד לחלום אחר, מעולם-הדמיון האחד לעולם-הדמיון השני… ועל-כן אם יקרה, כמו בנידון דידן, ויקום איזה מת מקברו, לא יזכור את מיתתו ואת קברו, ושב והתהלך בחוצות, בלי לדעת את שכבו וקומו…

לא אדע, אם התפעלתי מאמרי-השפר של המסַפּר או מחן קרני הירח, אך אמת היא כי החילותי להאמין באפשרות הסיפּור, וָאשאל:

– וכל המתים קמו?

– אולי נשארו אלה אשר אכלתם הרימה… אבל מתים רבים קמו! קמו וינוסו היערה.

– ומדוע נסו היערה?

– יען כי על-פי הדין אסור למתים להיראות בתכריכיהם בעצם היום, פן תראינה אותם נשים הרות ותלדנה מתים….

– כנים דבריך! – אמרתי בלי משׂים – והגובה?

– את הגובה אחז השבץ מפחד וַיפּול ארצה וַימת…

המספר החשה רגע ויורד את ראשו.

– ובכן – העירותיו – אין גובה ואין מתים?…

– הגובה איננו, אך בחצות הלילה שבו המתים העירה, ואיש איש מהם הלך אל הבית אשר גר בו בעודו בחיים חיתו, וַיבואו בעד החלונות כגנבים, וַיפתחו את המלתחות, וַיוציאו משם כלי שבת ויום טוב וַיתלבשו, וַיצאו החוצה בדרך אשר באו, ובבוקר מליאה העיר – מתים!

– והחיים לא ידעו, כי מתים בקרבם?

– לא! המריבות והמחלוקת הכו את העם בסנווים, בתמהון, בשגעון ובשכחה נוראה.

ובהכיר הבן את אביו המת, קרא משתומם:

– רבש"ע, אני דימיתי כי מת אבא, ולחינם אמרתי קדיש! אני שלך וחלומותי שלך!

האשה אשר הכירה את בעלה – התנפלה עליו במטאטא, על אשר התקלס בה וישנה את טעמו להתדמות למת!

ובכן שבו המתים לֵאוֹר באור החיים, החיים לא ידעו מאומה, ונדמה להם כי מתמול שלשום הדבר. וַישובו המתים אל מקומותיהם בבתי-התפילה, אל מיטותיהם וקערותיהם בבית, ואיש לא השתומם… אך, ראה דבר חדש הוא! בעיר קטנה כזאת יש קערה אחת לכל אנשי הבית, ומספר הכפות כמספר הפיות, וזה ימים, אשר אין בית, אשר לא חסרו בו הכפות לפי מכסת הנפשות!

ה“גבירות” כילו את חמתן בשפחותיהן, ויתר הנשים פחדו מגנבים מן החוץ. אך כאשר נודע הדבר, כי כן קרה בכל הבתים, היה המקרה להנשים ענין לענות בו.

הרבנית הצנועה אמרה כי הוא מעשׂה שדים, כי השׁדה החולבת בלילה את העזים, החוטפת את הילדים והחונקת את החולמים, היא הגונבת את הכפות. ומי יודע לאיזה צורך!

אבל המטבלת הזקנה ראתה בזה סימן רע, סימן כי יפרוץ רעב בארץ!

והרעב אמנם כבר החל, כי המתים היו למשׂא על החיים, והחיים שבתו ממעשׂה ומסחר על ידי המחלוקת…

עברו ימים מעטים והמתים גברו על החיים, וַישפכו את ממשלתם על כל הקדוש…

כי המתים, אף כי אינם פרים ורבים כבני-אדם חיים-וקיימים, התרבו במנינם, כי החלו לגנוב את המתים מן ההקדש, מעל המיטה וגם מתוך הקברים, להלבישם ולהנעילם, להשיבם לתחיה…

והחיים אף כי פרו ורבו, נתמעטו מיום ליום… רבים מתו ברעב, רבים נרקבו בבתי-האסורים על דבר הצתה, מלשינות וכל תוצאות הריב, ורבים עזבו את העיר לנוע על מדינות הים…

ובכן, התגברו המתים על החיים ברוב מנין. יודעים המה המתים, מחייהם הקודמים, כי אם לא יתן החי אל לבו לדאוג לאחריתו, ישׂא ויסבול כל עקא וכל מרעין בישין… אבל המת ידיו לא תרפינה וברכיו לא תכשלנה ולא יפול תחת משׂא החיים… יודעים המה, כי אך “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” כי אך הדואג – אוכל את בשׂרו ועוכר את בשׂרו ונופל לשחת… ועל-כן עמדו המתים מרחוק לכל שאלות החיים… המתים הללו אינם יודעים מאומה, אלא אוכלים ושותים ומחכים לתחית המתים…

ובמשך הימים אין בית אשר לא ירבו בו המתים על החיים ולא יכבידו עליהם את עולם הקשה… ואין משרה בקהל אשר לא תהי ביד אחד המתים!

לכיסא הרבנות יושב מת, לפנים איש חי רב-פעלים, ועתה מת, מרחף בעולם הדמיון… הדיינים העוזרים על ידו, גם הם אנשי מעשה לפנים, ועתה חותכים הלכה לחיים… מוהלים-מתים מוצצים דם-ברית של ילדים חיים… כל סעודת מצוָה היא זבחי מתים, כי המסובים והמשמשים פגרים מתים כולם…

מתים עוברים לפני התיבה, דברי מתים נשמעים בחוצות…

והאוויר מלא רקבון וצחנה…

ובכן היתה העיר, התלויה על בלימה, לעיר המתים…

בעולם המעשה נבראו שאלות חדשות וקרו מקרים חדשים, והמתים עוסקים בשאלות המתים, אשר עברו כצל ואינם… רעב ודֶבֶר, ארגנטינה ופלשתינה, מתבוללים מתחכמים ולאומיים פשרנים – אך בעיר המתים שבתו השאלות, חדלו המריבות, אין פרץ ואין צוָחה, כי המתים אינם יודעים מאומה ואינם חפצים לדעת מכל הנעשׂה בארץ החיים…

ואם יבוא איש מן החוץ, עוד טרם יפתח את פיו להגיד דבר חדש, להשמיע מה נעשׂה בעולם החיים, יכתירוהו האדים, הרקבון והצחנה; יפול וימות, ויקום להתהלך בעולם הדמיון…

באנו בסבך היער. קרני הירח לא חדרו עוד בין העפאים… אישון חושך, אך עיני המסַפּר מזהירות כעץ רקבון באפילה ומפילות עלי אימה. לו הניף את בגדו העליון – חשבתי – כי אז בוַדאי נראו תכריכיו…

– ואתה – שאלתי בלב הולם – הנך חי או מת?

– אני חציי חי וחציי מת! – ענה האיש ויקפוץ מן העגלה ויעלם בחורשה.

---

ר' בֶּריל

מאת

יצחק ליבוש פרץ

“ר בֶּריל חולה, חולה מסוכן מאד” – ר' בריל מסוכן" – “ר' בריל צריך רחמים” – – הכּוֹל נאנחים: “יהודי כשר כמוהו, נשמה כשרה כזאת, איש חסיד כזה!”

ואם אני שואל: ומי הוא ר' בּריל? הם מביטים עלי כעל אדם שאינו מן הישוב, על פרא-אדם:

– אינך יודע את ר' בּריל? את ר' בּריל אינך יודע?

ואני מצטדק לפניהם: רבותי, הלא גר אני פה, הלא רק ימים מועטים אני בתוככם!

אך ללא הועיל! “ומה בכך? גם תינוק מוטל בעריסה יודע את ר' בּריל …”

ר' בּריל, כפי שאני שומע, הוא יהודי אמיתי; לו היינו כולנו כמוהו, כי אז כבר בא בן-דויד …

ואני אומר בלבי: מי יתן …יהיה כל עם ה' כר' בּריל, ויבוא הגואל …

והנני משער, כי ר' בּריל הוא למדן מופלג, בקי בש"ס ובפסוקים ובאחרוני-האחרונים; והוא גם בעל-צדקה ככלבא-שׂבוע, עשיר כקורח בשעתו, ועל כל אלה יהודי נאמן לאלהיו ולעמו, ומוכן ומזומן בכל רגע למסירות נפש, לקידוש השם …

פתאום נזכרתי שראיתי פעם איזה ספר תורני, מאת איזה מחבר בציאַכנוֹבקה; מן הסתם אמרתי, הוא ר' בריל! ואשאל:

– האם הוא חבּר ספר על טהרות?

והם מושכים בכתפיהם, כאומרים: לא זו הדרך …

– ר' בּריל – אומרים לי – לא כתב ספרים, וגם למדן גדול איננו …הוא יודע פרק משניות, איזה מקומות בעין-יעקב …

אם כן הרי הוא בעל צדקה, ראיתי בציאַכנוֹבקה בית-כנסת, בית-מדרש, בית הכנסת-אורחים, שהוא אגב אורחא גם בית-חולים או, כמו שקוראים לזה “הקדש”, יש גם מרחץ ומקווה.

– את מה מכל אלה בנה ר' בּריל?

הנני בעיניהם מתלוצץ על מנת להכעיס …

ר' בּריל היה קמצן מטבעו, שלא אכשל בלשון-הרע, גם צדקה לא נתן מעולם …לא הלוָה לאיש יהודי אף פרוטה אחת בלי רבּית קצוצה – אל יהי נא לו דבר זה לגנאי – ר' בּריל לא הביא אורח הביתה, לא לשבת ולא ליום-טוב, ולא לסעודת ראש-חודש …כשהוא משליך שלוש פרוטות להקערה בערב יום-הכפורים, הוא רועד כולו …שלא אחטא בשׂפתי …

וחבילות-חבילות אנשים ונשים עומדים בשוק, והכּוֹל נאנחים, שואלים ועונים, ועל שׂפתי כולם – ר' בּריל …

– ונפלא הדבר – מעיר אחד מן החבורה – שהיהודים הכשרים, היהודים האמיתיים באמת, הם כּילַיִים וקמצנים, והאפיקורסים והמופקרים מבזבזים הרבה כסף לצדקה …אם יש חברות של צדקה בעיר, הלוָאות כשרות, איזו קרן קימת – חזקה ששם יד ה“אשכנזים” תקיפה … ששם מעשנים בשבת! …והא ראיה – ר' בּריל! והלא היה, חס ושלום, נהרג על פחות משווה פרוטה …

הנני קרב אל חבורה אחרת.

גם פה מקוננים.

– ר' בּריל! אוי – ר' בּריל! איני יודע אם מלאו לו שבעים שנה …איזה חטא גורם …רבונו של עולם – איזה חטא!

– איש יהודי כזה! מיוחס כזה – מתחיל אחד לקונן, והשני משסעו:

“מיוחס” כאן דבר שמיה …איזה מיוחס? לא מצדו ולא מצדה …

– מצד אשתו, הלא ידוע לכּוֹל – מסייע השלישי …

– העיקר הוא – יחוס עצמו! מילתא זוטרא, ר' בּריל!

ואני מתחנן לפניהם: יהודים, הגידו נא לי, מי הוא ר' בּריל?

– “ר' בּריל הוא ר' בּריל ודי!”

ובעיר אין מסחר וקנין, אין משׂא-ומתן, אין דוֹבר דבר ואין דואג לפרנסה, אך הכּוֹל משׂיחים בר' בּריל, נדים ונעים לו, ומקוננים עליו.

הנה שואב המים – פתאום הוגד לו כי ר' בּריל חולה, ויתחלחל! האֶסל נפל מעל שכמו, הדליים התנפצו ימין ושׂמאל ברעש, והמים נשפכו! אחת הנשים צעקה פתאם צעקה גדולה, ומרה, גם ביקשה להתעלף – וכבר חונה עליה המון נשים, וכולן רועשות, צועקות וסופקות כף.

– יהודים בני רחמנים! – נשמע קול אחת הזקנות, בלי ספק גבאית מלומדת – יהודים בני רחמנים, מה אתם מחשים? עושו, חושו, הצילו! אנחנו הנשים לעשׂות, אך אין אנו יכולות לעשׂות …כי מה יעשׂו עניי הצאן, נשים …נשים חלשות …

והאוויר נמלא אנחות ודמעות …

הלא דבר הוא – אמרתי בלבי – לחינם לא תהמה עיר, לא ייליל כל יושב בה.

בלי ספק – עונה אני לעצמי – ר' בּריל הוא סוחר נאמן; גם “עסקת באמונה” דבר נכבד הוא, בפרט בזמן הזה, מיום שרבו הרמאים …

– שמע נא, ר' קרוב – פונה אני אל אחד הסופקים כף – הגידה לי, במה מתעסק ר' בּריל?

וגם הוא מושך את כתפיו.

– מתעסק? הוא לא עשׂה מסחר וקנין מעודו …אשתו, כל זמן שהיתה בחיים, החזיקה בית-מרזח …והאמת נתּנה להיאמר: בית-המרזח לא היה בתכלית הצניעות …כך דרכן של נשים, מבוהלות הן על הפרוטה … יעשׂו להם השכורים בחדר-האופל מה שלבם חפץ …ורבים היו מרננים אחריה …אך כשהגידו לר' בּריל, וראו שהוא מחשה ואינו מוחה, החרישו כולם …

ונותר לי בשביל ר' בּריל אך תואר אחד: ירא-שמים פשוט …במקום יחוּס – יחוּס עצמו, במקום תורה – פרק משניות ואילו מילי דרבנן …במקום משׂא-ומתן באמונה – אורך-אפים לכל הנעשה בבית-האופל …אך ירא שמים …

ר' בּריל היה בלי ספק כשל-ברך, בעל-בכי בטבעו, בלי ספק היה מרבה לשבת בתענית, ואולי עשׂה גם איזה “גלגול שלג” …והדבר נקל, שלג בתפוצות ישׂראל לא יחסר! …

והנני שב אל האכסניה: חפץ אני עוד לחקור שם את בני-הבית.

והאכסניה, כנהוג בערים קטנות, היה חדר לפנים מחדר בית-המרזח …

אך חדר-המשתה ריק, בעל-הבית איננו, כי רץ, כאשר אמרו לי, ברגליו, אל הקודש, להודיעו על שלום ר' בּריל. הקדוש שיחי‘, יודע אמנם בעצמו, אבל מידת דרך-ארץ היא להודיע …גם בעלת-הבית איננה; היא מיהרה ללכת למדוד את הקברים הקדושים …כלתם היא בבית-הכנסת, יחד עם המון הנשים, ה“קורעות” את דלתות ארון-הקודש …ובעלה גם הוא איננו הולך בטל; עומד הוא עתה בבית-המדרש ומנצח על האומרים תהילים …ובבית-המרזח הריק רק שפחה מזוהמת ופרועת-ראש; ואני מתיירא לבוא אתה בדברים, פן יחשדוני במה שאין בי …והנני הולך אל חדרי לכתוב מכתבים אל מכרי, אך הנה קול קורא: ר’ בּריל! ואני שב אל חדר-המרזח.

שני אנשים באו, האחד חגור חבל, בלי ספק נושׂא סבל, השני אין לו כל סימני אמנות, אך חטמו האדום מזכיר את ה“נושׂאים” …

– שמע נא, אחי – אומר בעל החוטם – לא טוב הדבר, לא טוב …אך מה לעשׂות? צריך לטעום מעט יין שׂרף …ר' בּריל – ה' יאריך ימיו ושנותיו – גם הוא אוהב את הלגימה …כל זמן שהיתה אשתו המרשעת, לא נתנה לו לשתות, אבל אחרי כן …ובפרט בשעת חדוָתא, יום זכרון למת וכדומה, היה תמיד הראש והראשון.

השפחה מוזגת ובעל החוטם מרים את הכוס ואומר בגאון:

– שלושים שנה רצופות התפללתי אתו ב“שטיבל” אחד, אני יודע מה הוא ר' בּריל – – לחיים!

– לחיים טובים ולשלום …

– ומה אכפת ליה להקב"ה – אם יתפלל ר' בּריל עוד שלושים שנה בכאן?

ובעל החוטם מעיר:

– יתפלל …מתפלל גדול לא היה מעולם, הלא הוא מהקוֹצקאים הראשונים!

בלילה נדדה שנתי. השאון וההמולה גברו בעיר. בחוץ עוברים ושבים, קוראים זה לזה ועונים זה לזה. כחצות הלילה שב ר' יונה בעל האכסניה מדרכו, ויפרוץ הביתה בלוית המון אנשים צמאים לשמוע מפיהו, מה שאמר הקדוש שיחי‘. והקדוש אמר, כי ר’ בּריל צריך רחמים. השומעים ספקו כף ויצאו בשאון אבלים. ר' יונה מטפס ועולה בבגדיו על מטתו, ומצווה על המאחרים לצאת לעוררו בכל חצי שעה ולהודיעהו מה נשמע אצל ר' בּריל …

וכמעט בכל רבע שעה נשמע קול דופק בחלון וקורא:

– יונה, השומע אתה? ר' בּריל מזיע …בלי עין-הרע …ר' בּריל התעטש …ר' בּריל הרים ראשו והביט ראשונה לימין ואחר-כך לשׂמאל …ר' בּריל אומר תהילים בעל-פה …

וכעלות השחר נשמע קול רעם – החלון התפוצץ – קוראים את ר' יונה ליציאת נשמה …

וקול שועת העיר עולה לאזני …טובעת היא בים של דמעות …ואתפעל גם אני, וָאדוֹם, וזכרון כל מתי עולם עלה על לבי …

וכעבור הרעש נרדמתי …

למחרת הקיצותי ואלך ללווֹת את ר' בּריל …

המיטה הנה כבר בבית-הכנסת, רב העיר מספיד …יש לו קושיות עצומות על הפסוק “בכו בכוֹ להולך”, וקושיות יותר עצומות על חלקו הקודם “אל תבכו למת” …היתּכן? היתּכן שאיש מישׂראל לא יבכה על המת? …

שתי שעות רצופות סירס את המקרא זה בצירוף מקראות אחרים ומדרשים ואגדות, אך על אודות ר' בּריל לא שמעתי מפיו מאומה.

מן ההלוָיה שבתי בחברת ר' יונה.

– וכמה הניח ר' בּריל? – שאלתי.

– כשישים אלף – ענה.

– וכל זה מבית המרזח? – השתוממתי.

– היד ה' תקצר?

– וכמה עזב לצדקה?

אך באותו הרגע ניגש אלינו בחופזה צעיר לימים, בלי ספק בן-תורה, והחזיק בבגדו של ר' יונה.

– השומע אתה – קרא כמעט בעליצות – דין תורה יפה יהיה …שוּדא דדַיינַי מיוחד במינו.

– דהיינו?

– עוד לא שמעת? ר' בּריל ז"ל עזב תמיכה לאחותו האלמנה ואמר כהאי לישנא: יתנו לה שישים רובּל-כסף לשנה, חמשה רובּל-כסף מדי חודש בחודשו.

– כמדומה לי, שהדברים ברורים, ומצוָה לקיים …

– שוטה! שיסעו הצעיר – ובשנה מעוברת? “ואדר”?

---

הנדיב

מאת

יצחק ליבוש פרץ

אתם שואלים אותי, מדוע העתקתי את מושבי לוארשה, הנני להגיד לכם דבר ברור: אנוכי ברחתי מפני העניים.

ואל תאמרו לי כי כילי אני, עכברא דשכיב אדינרי. מאה שקל אצלי הם כעפרא דארעא! אבל העניים כבר נתקעו כעצם בגרוני, לא לבלוע ולא להקיא. ומה אעשׂה אם אסטניס אנוכי, בעל נפש יפה, ולא אוכל נשׂוא את העניוּת עם פניה השחורים, עיניה הכלות וניד כתפיה הכחושות?

ואם תשאלוני: מאין לי הנפש היפה הזאת? ועניתי לכם: חי אני, לא אדע! אומרים “ברא כרעֵיה דאבוה” …שקר! לא מניה ולא מביה, ולא מקצתיה! אבי ז"ל היה אביון שבאביונים, שמש בעיר קטנה ככף איש, בעד פת לחם יבש היה מרמס לרגל הרב ודייניו, בעלי-הבתים ומשרתיהם, כל החייטים והסנדלרים, פועליהם, נשיהם וטפם. שני אחים יש לי, הם חיים בעזרת השם, אבל – חשובים הם כמתים, רחמנא ליצלן! האחד גר בבריסק דליטא הוא “נשׂרף”, ובא עד ככר לחם, והשני נע ונד תמיד ופושט יד להשׂיא את בנותיו זו אחר זו, כמדומה לי, שיש לו עוד שש בנות בוגרות, ואם אספור את כל העניים במשפחתי, הלא תלא לשוני …אם אפתח להם חור קטן, סדק צר בביתי, ויפלו עלי כארבה, ויבוקקוני, ויציגוני ככלי ריק, ונפשם לא תמלא …כי העניים צרורות נקובים הם, צרורות נקובים!

ואני בעצמי, כמה תאמרו, היה לי אחרי החתונה? חי נפשי – ארבע מאות זהובים פוילי“ש! מעצמו מובן שאבי ז”ל, השמש, לא נתן לי אף אגורה אחת; ירושת אמי – חורבה של עץ – נמכרה להוצאות החתונה, מתנות ומלבושים …אך “עילוי” הייתי אז, ובעד תורתי בתוך מעי הבטיח חותני שמונה מאות זהובים פוילי"ש, וַיסלק החצי ובעד השאר נתן לאשתי שטר-חצי-זכר. רואים אתם, רבותי, כי עליתי, בעזרת השם, מן האשפה.

ומאין לי איפוא הנפש היפה? אולי תדעו אתם!

אבל אם אתם לא תוכלו להבין את ההכרח לברוח מפני העניים, לא אתפלא; אתם אינכם יודעים את החיים בערים הקטנות! שם בעל-הבית דר בפרהסיא, כבתוך פנס של זכוכית, כברחוב, תחת כפת הרקיע! בחלונות אין וילון, לדלתות אין מנעול, בפתח אין פעמון, אין שלשלת! – ביתו של אדם הוא רשות הרבים, וכל החפץ בא ופוסע על ראשו.

הבוקר אור – “צפרא טבא לבעל-הבית!” הקול קול לאה החולבת, היא מחזיקה את פרותיה מחוץ לעיר, מעבר לנהר ואגם …בימות החמה ובימות הגשמים על רגליה סנדלים מכוסים קש, ועקבותיהם על הרצפה כעקבות אופני העגלה …ממטפחת שעל ראשה נוזל טל, גשם, נופלים פירורי שלג וכפור, מלבד זה חוטם אדום לה כחוטם השכּור, ושיעוּלה מפסיק כפעם בפעם את קולה הדק: – “צפרא טבא לבעל-הבית!”

“מה חפצך, לאה החולבת, וינתן לך?” דבר קטן מאד: הפרה השחורה חלתה עליה ואין לה כסף לקרוא לרופא הבהמות; ולמי תפנה לעזרה, אם לא לבעל-הבית, השותה את חלבה זה עשׂרים שנה? ומלבד זה שאר-בשׂרה אני מצד אשתי! נחפז אני לתת לה שקל בהקפה, אך גם לא יעלה על לבה לפנות עורף ולעוזבני. ונהפוך הוא, לאט לאט תבטא, בהפסקות השיעול, את ברכותיה לראש שאר-בשׂרה, אשר הציל אותה ואת פרתה השחורה ממות …אחרי כן תתבונן בפעם התרי“ג על חדרי וכל כלי ביתי, ובאנחה שוברת חצי גופה, ובדמעות הנוזלות בלאט ובלי הרף מעיניה, תתלונן על אישהּ, גבר לא יצלח, אשר בחטאו הביאה עד ככר לחם. לולא בעלה המלמד, כי עתה ישבה גם היא ב”היכלים" כמוני, וגם כלי-בית יפים היו לה, גם כלי זכוכית, גם מנורה לחנוכה מצוּפּה זהב, גם “מגדל לבשמים” …הכּוֹל כאשר לכּוֹל …הלא זה עשׂרות בשנים אשר ה“פריץ שלה” – אחד מחסידי אומות העולם – חפץ לתת לה בחכירה את כל הרפת …עשׂרים ושתים פרות חולבות; והוא, בעלה, ימח שמו, לא אבה!

לא אזכור עוד, מדוע סירב המלמד לחכור את כל הרפת, בלי ספק היה טעמו ונימוקו עמו, אבל אני מוכרח הייתי להתחנן ולבקש על נפשי לפני לאה החולבת, כי תתן לי לשתות את כוס החמין במנוחה …וחפצי אמנם הצליח בידי; כבר הפנתה את שכמה לעשׂות את שאלתי ובקשתי ולצאת, והנה אשתי קוראת לה מחדר המיטות …אשתי, זכרונה לברכה, היתה חולנית, וימים רבים לא עזבה את מיטתה, ובלי לאה החולבת לא ידעה מאומה מכל הנשמע והנעשׂה בעיר …ולאה החולבת נקראת לפַני ולפנים, למען תספּר באזני ה“גבירה” משלום העיר ודאגותיה, מכל המבושל בקדרות, המסופּר בשוק ובחדר לפנים מחדר …כי לאה החולבת יוצאת ובאה בכל הבתים וכל רז לא אניס לה, וגם הדבֵּר בפיה לייפּוֹת ולהוסיף כפל כפלים!

אם יעלה בידי לשתות את כוסי טרם תכלה לאה החולבת את ספּוריה, אברח אל בית המדרש! כי לאה, בשובה, תעבור על פני ותודה לי עוד הפעם, ותספּר שנית על דבר אישהּ המלמד … אך טרם כיליתי לשתות, ולאה החולבת מוסיפה להשתעות עם אשתי – והנה לייזרל בן המגיד בא! וליזרל בן המגיד לא מקטלי קני באגמא הוא! אביו היה לפנים מגיד בעיר ובזכותו של אביו המגיד היה ליזרל לסרסור של תבואה. וליזרל הוא כבן שבעים שנה, פניו בלי טפּת דם, וגם צולע הוא מעט על ירכו ובדבּרו יַזֶה את קצפו על פני השומעים. מעצמו מובן, אין אף “פריץ” אחד, אשר יאבה לדבר עם ליזרל מטוב ועד רע, ומימיו לא גמר עוד ליזרל איזה עסק, אבל הסוחרים גמרו אומר, כי ליזרל בן המגיד סרסור הוא, ומי יאמר להם מה תעשׂו? ואם יצלח ביד אחד מסרסורי העיר להפגיע טורא בטורא ולגמור איזה מיקח-וממכר, ויפשוט יד לקבל את משׂכורתו, אז ישאלהו הקונה: וכמה תתן לליזרל בן המגיד? הסרסור יתקצף ויתחנן, יצוַח ככרוכיה, ויבקש רחמים על נפשו ונפשות אשתו וילדיו הקטנים, אך לשוא! ליזרל בן המגיד שותף הוא להסרסור כי – מאַין יביא ליזרל בן המגיד את לחמו, אם ה“פריצים” לא יתנוהו לעמוד לפניהם, ויסיתו בו את כלביהם החצופים? היחזר ליזרל בן המגיד על הפתחים ויקבל קצבה? הוא בעצמו אולי יהיה מרוצה לכך, אבל חרפה היא לבעלי-הבתים!

ועל כן יסייר ליזרל בן המגיד בבוקר בבוקר את בתי הסוחרים. “צפרא טבא” – “שנה טובה”. “הנעשה איזה עסק?” הן או לאו …“ואיה הטבּק שלך?”

כן הוא, רבותי, ליזרל בן המגיד יש לו זכות גם על אבק-הריחה של בעלי-הבתים …אותי יבקר ליזרל בן המגיד ראשונה, קודם השחרית, כי החמין שלי מוצאים חן בעיניו מאד. ואז תחל השׂיחה בינו וביני. הן אשתי חולה, ועליו, כעל בן-בית, לדרוש בשלומה, מלבד זה זוכר הוא את דודתה (אשר זה כבר העתיקה את מעונה לעולם האמת) ואת מחלתה, הדומה ממש למחלת אשתי …וגם לה נלאו הרופאים למצוא מַרפּא, אך, לאושר דודתו המתה, בא אז העירה איזה רופא צעיר לימים, וַיצו לעשות לה “בקבוק ירוק” וַתּשב בן לילה לאיתנה! לו ידע, איה כעת הרופא ההוא! …

חפץ אני להפּטר ממנו, ואני קם ממושבי ללכת להתפלל, אך ליזרל בן המגיד לא קם ולא זע! שׂמח הוא מאד, כי גביר כמוני ישמור זמן קריאת-שמע, קידוש-השם הוא! ועל כן – אני אוכל ללכת והוא ישתה עוד חמין, אחרי כן ינוח מעט על כיסאי הגדול והרך, כי אשתו הארורה לא נתנה שינה לעיניו כל הלילה; איזה מזיק נסך עליה רוח עיועים וַתּתקצף, וַתּקלל מן הערב עד הבוקר …התדע מדוע?

ואני בורח מפני ספּוריו כמפני הארי ועוזב אותו – לשתות חמין מכוסי ולנוח על כסאי!

אך יצאתי את הפתח, והנה לנגדי החייט שלי! מה קרה? דבר קטן מאד! אשתו ילדה תאומים, וַימת האחד והשני נוטה למות, ואין לו אף אגורה אחת לכתוב את האחד בספר החיים ולמחוק משם את השני, ולהביא תרופה לאשתו, הבוערת כגחלי רתמים! ומה הוא מבקש? רק רובּל כסף אחד על חשבון עבודתו להבא!

אמנם הוא החייט שלי, אבל פניו כבר פני קבצן הם! כבר הדלות חופפת על לחייו – וכל באיה לא ישובון! וההתחלה טובה! תאומים, ואחד מת, היולדת קודחת, טוב מאד, טוב מאד …הא לך, אהובי, רובּל כסף אחד במתנה. השומע אתה? במתנה! אך אל תוסף לראות את פני, כי עבודה לא אתן לך עוד! הנך קבצן בן קבצן, וקבצן תהיה כל ימי חייך!

ובלכתי אל בית-המדרש, עלי לעבור דרך השוק …ביום הראשון – אין דבר! השוק מלא עגלות, אִכּרים ואִכּרות …ונהפוך הוא; אוהב אני אז את השוק, המלא חיים ותנועה וצבעים! כובעים אדומים, פנים אדומים ובריאים, והאִכּרות יש להן שׂמלות אדומות, מטפחות אדומות ואלמוגים אדומים …לא כן בשאר ימות השבוע, אז השוק ריק מאִכּרים ואִכּרות, ויש רק איזה שורות של עניות (בנות ישׂראל) מעוררות גועל, הן וסחורותיהן; החלות יבשות מיום אתמול, בתפוחים עלה רקבון, והן בעצמן גם כן יבשות ונרקבות ואוכלות צנון נמעך בכפותיהם השחורות …

וכל הנשים הללו יודעות ומכירות אותי. “רב אהרן הולך”, “הגביר, יחיה, משכים לבית הכנסת, מה טוב ומה נעים!” – מתלחשות הנשים מן הקצה אל הקצה, ואנכי נושׂא בשׂרי בשינַי ומחשה, אף כי גועל-נפשי יעלה עד מרום קצו.

ואל תאמרו, כי אכזר אני ואינני חס על האומללות הללו, אשר יאכלן השרב בקיץ והקור בחורף, וידלוף עליהן הגשם ויפּול עליהן השלג, ויכּן הברד …אך מה אעשׂה ולא אוּכל נשׂוא את פניהן!

לא אכחד מכם גם זאת, כי אחת הנשים הללו היתה לי ארושׂה לפנים, אך השידוך הופר. מעשׂה שהיה כך היה: אבי הגיד לי, כי הוא מתחתן באביה, ולאביה חנות, ואני קונה שם תפּוחים; וָאתוַדע אליה בסתר, כי גם היא ידעה, שמיועד אני להיות חתנה. בליל שׂמחת תורה נפגשנו בזמן ההקפות בבית-הכנסת, בכניסה, פּנים אל פּנים …וַנתאדם …וָאוחז בידה וַתּרעד ידה מאד …ואחר החג הגיד לי אבי, כי אביה קבצן הוא וכי נתפרדה החבילה. לי נתנו אשה חולנית ולה בעל חולה, אשר היה למלמד וימת בשחפת, ועתה תשב אלמנה שוממה על סיר הגחלים – השם ישמרנו!

אגב אורחא אספר לכם, כי עוד אשה אחת ידעתי שם …גם היא אלמנה, ובעלה לפני פטירתו היה לי כמעט לשותף. מעשׂה שהיה כך היה: הימים ימי מכס הבשׂר, ואני ירדתי משולחן חותני ובקשתי לי משלח-יד. חתן דודי (שניהם בעולם האמת) גם הוא היה צעיר לימים, יורד משולחן הוריו, וגם הוא ביקש לו איזה עסק להתפרנס בו, וחתן דודי, ירוחם, היה אמנם בעל האשה, היושבת עתה ומוציאה בצפּורנה את הרקבון מן התפּוח – אל פיה! ומחזיק המכס, ר' יוחנן, חולה אז ונוטה למות, ולא יוכל לנסוע אל עיר הפלך לחכור את המכס לשנה הבאה. ונוועד אני וירוחם יחדיו, ונשתחווה בסוד עם ה“קהל” – וַנסע …אך מה עשה הקב"ה? בדרך חלה ירוחם את חוליו! טרם יצא את העיר אכל בשׂר אוָז, ומים שתה, מים קרים, והאוָז, כנהוג, היה שמן, ועתה הוא מקיא ומקיא בלי הרף. צרור הכסף היה בידי, ואשכיבנו בדרך במלון, ואשלח שליח מיוחד להודיע לאשתו, ואני נסעתי הלאה. אצבע אלהים היתה זאת, למען אקח את המכס לבדי ואתעשר! ועתה גם היא יושבת על סיר הגחלים – כי בעלה מת בחוליו!

הנני אומר “עתה”; לעתים אשכח, כי הנני כבר בוַארשה, ואת כל הקבצנים והאלמנות עיני לא תחזינה עוד. אך לעבור דרך השוק היה לי כקריעת ים-סוף, מובן, כי בשובי הביתה מסרתי להאלמנה ויתומיה שטר-חוב על הסכום, שלקחתי מבעלה והשקעתי בהעסק, ולמועד שילמתיו עד הפרוטה האחרונה, ובכל זאת, בעוברי כפעם בפעם דרך השוק, היא מוצאת לנכון להשמיעני את אנחותיה …כאילו הייתי אני השליט בעולם הזה ולא הקב"ה!

אך רע מן השוק הוא בית-המדרש בעצמו.

על המעלות אפגוש בבעלי-מומים. באמצע ישב לו לנוח ממעל העלייה ר' בֶּריל דיין, הקונה זה כארבעים שנה חגורה על ירכו, ובאוספו את הכסף הנחוץ לזה – הוא משׂיא אחת מבנותיו. על יד הקיר יושב מיכאל העיוור, מי שהיה שוחט, ועתה, כאשר הוכה בסנוורים, הוא חי על חשבון עשׂרת הזהובים, שהבטיח לתת לו מדי שבוע בשבוע השוחט החדש, הממלא את מקומו ואיננו נותן, יען כי הקים לו הקהל עזר כנגדו – שוחט שני …או גבר לא יצלח, אחד ממגידי תהילים, מעשׂרה בטלנים, ממשרתי הקהילה, יעמדו לשׂטן על דרכי והם מגהקים ומפהקים ומתעטשים, ומנקים את חטמיהם לפני בואם אל ההיכל פנימה, בקול אדיר וחזק!

והכניסה אל בית-המדרש היא על יד התנור והכיור יחדיו. מדוע דוקא על יד התנור והכיור? למען אגע בעוברי, את המתחככים בתנור והמתרחצים בכיור. ועל הכיור עיגוּל לפנים מעיגול, וכן על התנור – מעגל לפנים ממעגל, בימות הגשמים לצורך ובימות החמה מפני ההרגל …ראשונה יחנו על התנור כדוּר הבטלנים הישֵנים בבית-המדרש, אחריהם הבטלנים הצובאים שם מהבוקר עד הערב, אחריהם – נושׂאי סבל או אנשים מן השוק, הבאים הנה להחם את בשׂרם. והאופן בתוך האופן מעלה זיעה, וריחו נודף כבשׂמים!

ומה בצע “אם עברתי את הירדן” של מי מדמנה ובאתי אל כותל המזרח? וכי שם יונח לי? רבונו של עולם! וכי שם לא יגיע אל אפי ריח מחוֹרק"ה ודגים מלוחים? האם לא יבוא אלי השמש לכבדני באיזו מצוָה, ומנחיריו, המלאים פיח-כבשן לח, יזה על בגדי ועל פני? ואם אפנה אל הכותל, והנה כתוב לפני הדר ובאותיות גדולות: “חיים בן מירל לרפואה שלמה!” …וחיים זה, על פי מקרה, משרתי הוא, ולו אשה ושמונה בנים, והוא חולה אנוש, ואני לא אוכל לשכוח אותו אף רגע!

ואנא אברח? בבית תסוב הדלת כל היום על צירה, בבית-המדרש – השם ישמרנו! ובחוץ, על כל מדרך כף רגל, על כל פסיעה ופסיעה – קבצן, פושט יד, דלפן, מבקש-עזרה!

ומה אעשׂה, ואני בעל נפש עדינה, אסטניס, ולא אוכל נשׂוא את כל אלה?

לברוח לוַארשה לא עלה גם על דעתי. דימיתי: סדנא דארעא חד הוא! ותהי זאת נחמתי, כי הקב"ה סופר ומונה את צרותי, ובעולם הבא ישיב לי כגמולי.

אך מה עשה הקב“ה? מחלת אשתי הלכה הלוֹך וגבוֹר ואני לא ידעתי! זה ימים רבים ביקשה ממני לשלחה לוַארשה לדרוש ברופאים; ומדוע לא? האִם אשיב פניה ריקם! האקפוץ יד מעזרתה? אך הלא אשה היא, ויראה היא לנסוע לבדה, פן תמות שם ולא תראה פנַי, בלעדי לא תוכל לנסוע! ואני, סהדי בשחקים, כי אני לא אוכל לנסוע עם חולה בדרך, הלא על כן עזבתי את ירוחם ושלחתי אחר אשתו! ולו מילאתי את חפץ אשתי ז”ל, כי אז לא אכלתי ולא שתיתי ולא נחתי בדרך, וחליתי כמוה, ואולי הוכיתי בשחפת!

אך לשוא התחננתי לפניה, שתסע עם איזה שוֹמר; היא סירבה לשמוע בקולי. פעמים רבות התרגזתי וָאקללנה, והיא היתה בעלת בכי, ותבך על כל קללה וקללה, שהוצאתי מפי בחופזי, וכה עברו ימים ושנים …

אך פתאום שמעתי אומרים בעיר, כי כפשׂע בינה ובין המות, כי החברה-קדישא לוטשת עלי עיניה …עשׂרת אלפים! עשׂרת אלפים בבת אחת! חפצה היא לבנות על חשבוני מקווה חדש ולתקן גדר בית-העלמין. לא, רבותי! היה לא תהיה; עשׂרת אלפים – הבל הבלים! אך אני לא אתן, אם ילטוש איש עלי עינו! אמרתי ואעשה – וַאקח את אשתי, וַנסע הנה …

ואמנם בדרך מתה עלי אשתי, והרפתקאות רבות עברו עלי טרם הבאתיה הנה. פה שילמתי עשרה ושישה רובל כסף, הטאקסה היותר גבוהה, אך עמדתי בדבּורי וחברה-קדישא דשם – מפח נפש!

בין כה וכה מצאה וַארשה חן בעיני. הדירות יפות ומסוגרות; וילאות, מנעול מכה בכוח, שלשלאות; בבית שאני גר בו לא יתן השומר גם למנגן להציג כף רגל בחצר …שקט ודממה!

מאליו מובן, כי אינני מטייל ברחוב נאבלקי, ששם ירוצו נערים שובבים אחר איש ואשה, ומאיצים לקנות מהם גפרורים …ברחובות אשר אני מטייל – שקט ודממה בעזרת השם! ועל דלתותי לוח יפה אף נעים: הלאה עניים! ואינני רואה אותם כל עיקר.

ואני כילי אינני! לא אחת ולא שתים יבואו אלי בעלי-בתים לבקש נדבה, ואני נותן! הם מבקשים נדבות גדולות, סכומים הגונים – ואני נותן! מעט או הרבה, אני נותן בעין יפה. בכל לב! כי “גבירים אדירים” יבואו, הם מקבצים, הם מחלקים, ואת פני העניים איני רואה!

מאה שקל כסף הבל הבלים! במה נחשבו מאת שקל כסף? ושם גם שקל אחד היה יפה בשעתו; ובכל זאת טוב לי עתה מאז! ראשית – אני נותן לשם מצוָה, עוד כדאי הוא הקב"ה לתת על חשבונו מאת שקל כסף פעמַים ושלוש בשנה …ועוד זאת – הכבוד! מדוע לא ידעו בני וַארשה, כי חי אני, וכי בעזרת השם יש לי רב, ואוכל לתת מאה רוּבּל! אך זאת נחמתי, כי לבי לא ידוכא, את העני אינני רואה, את שוועתו אינני שומע, והנני אוכל ושותה וישן במנוחה, בלי ראות פניו!

לו שמעו בקולי גבירי הערים הקטנות, כי אז ברחו כולם לוַארשה.

---

עסקי קהל

מאת

יצחק ליבוש פרץ

א. הקהל גוזר והמקרה מבטל

עשׂרים שנה היה אביגדור’ל מלמד. ודוקא לבני העשירים בעיר, ופתאום חלה. וראשית המחלה מצער: מגרונו נזרקה טפת דם כחרדל וקולו ניחר. אך כשהאדם אינו בר-מזל, הכּול בנפשו, בעל בשׂר לא היה אביגדור’ל מעודו, ועתה – הוא הולך הלוך ורזה, הוא נהלך כצל…

ואביגדור’ל אינו בר-מזל. הוא בא לכאן לבקש לו “מעמד” לפני כעשׂרים שנה. בשנים הראשונות ילדה אשתו ומתו הבנים, ולאחרונה – וַתּקש בלדתה, וַתּלד בן חי, וַתּמת בעצמה…

ועתה, כאשר חלה, גלמוד הוא, כי מה יתן לו בנו הקטן?

מעצמו מובן, שהקהל אינו מסיח דעתו מאביגדור’ל החולה. ראשית דבר נימנו וגמרו בבית-המדרש, בבוקר ובערב, קודם וַאחר התפילה, שלא מן היושר הוא, שיוציאו בעלי-הבתים את בניהם מחדרו של החולה, כי ישברו מַטה לחמו, ואביגדור’ל ימות חס ושלום, ברעב.

אמנם יש אומרים שהוא חולה שחפת, והשחפת היא מחלה מידבקת, אבל מי ישׂים לב לספק-ספיקא? מי יודע אם “יש לו” שחפת, ואם שחפת – מי יודע, אם היא מחלה מידבקת… ובאמת יש בזה ניצוץ של מינות. יהודי כשר יודע, ש“אין אדם נוקף אצבעו מלמַטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה”, שבלי ידיעתו ורצונו, יתברך, לא יפול משׂערת איש ארצה…

נימנו וגמרו בבית-המדרש – ובחדרו של אביגדור’ל אין תלמידים…

הקהל אינו יכול בשום אופן לראות בעוניוֹ של אביגדור’ל, מלמד טוב כזה, איש כשר כזה ותלמיד-חכם כמותו – היתכן, הנשמע כזאת – תלמיד-חכם ימות מרעב ואין מושיע?

“וכי ימוך אחיך” – מצוָה מדאורייתא!

ושקלא-וטריא בבית-המדרש. הללו טוענים, שעיקר החוב חל על אבות התלמידים, שהוציאו אותם קודם הזמן ונתנום למלמדים אחרים. “שעליהם לנהל את אביגדור’ל על כל פנים עד סוף הזמן בלחם ומים”, ואחרי כן ירא הקהל וישפוט, וישית עצה. הללו אומרים שאביגדור’ל לאו דוקא מלמד, שבעיקרו תלמיד-חכם הוא, שבין-המצרים, כשמת הרב הישן, ולא נבחר עוד החדש, פנו אליו בשאלות איסור והיתר ובשאלות נשים, ובעסקי ממונות… ובכלל – שכל ישראל ערבים זה בזה, ואין פטור מן הצדקה.

הם, אבות התלמידים, כמובן, לא יעמדו, חס ושלום, מרחוק, לא יקפצו יד; אך לקבל את כל העול על שכמם אינם חפצים, מפני שאינם מחויבים, והעיקר – מפני שאינם יכולים, כי הזמנים רעים והפרנסה נתדלדלה; יתעסק בזה ה“קהל”!

ואיה ל“קהל” מוצא לכסף?

אמרי אינשי: “אין קהל עני”. אבל הראש והראשון ר' שמריל אומר: אדרבה, ה“קהל” עני, הוא הראש והראשון ר' שמריל, נשבע בנפשו, בפאותיו וזקנו. שהוא נותן משלו, ושזוגתו שתחי' מתרעמת עליו ומקללת אותו, שמחמת זה אין לו שלום בית! שמוכרח הוא לגרש את אשתו, חס ושלום או להשליך מעל שכמו את עול הצבּוּר…

– והגידו לי, רבותי – צוֹוח ר' שמריל – הגידו לי באמת ובתמים, מאין אקח? עד כמה אני יכול לתת מכיסי? האם גנב אני או מכשף?

בני בית-המדרש אומרים, שיש לישב בדוחק; שיכולים להחליף את ר' שמריל באחר, שיהיו לו גם לב טוב, גם אשה טובה… יכולים גם כן להטיל, לטובת אביגדור’ל, מס לזמן קצר על איזה מצורכי-אוכל-נפש… אמת, כבר נחכרו השמרים, נרות ההדלקה לשבת, יין קידוש ועוד ועוד… אבל כשבאו מים עד נפש?! ישנו מס על שמרים לחים, ויש נוהגים ביבשים – יטילו מס על היבשים. ואם לאו – ישכירו את המרחץ עוד לשנה או לשנתים, ימַנוּ שוחט רביעי… השלושה ששוחטים התעשרו, יתעשר עוד איש יהודי אחד, ולאו דוקא קרובו של ר' שמריל!

והכּוֹל מודים, שצריך לעשׂות איזה דבר. אבל לעשׂות בלי אסיפה אי-אפשר, ומי יקרא לאסיפה? ר' שמריל אינו חפץ, לפי שאין לו פנאי, הרב מתיירא מפני ר' שמריל… ומה לעשות?

טרם נפתרה השאלה, ובעל-הבית, אשר אצלו גר אביגדור’ל, גירש אותו מדירתו.

– רוצח, עוכר ישׂראל! – התרעמו עליו השכנים; אך הוא התנצל, שעשׂה את מעשׂהו לטובת אביגדור’ל ולהנאתו.

– כל זמן – אמר שלא יתגולל אביגדור’ל בחוץ, לא יעשׂה ה“קהל” מאומה לטובתו…

אבל אביגדור’ל אינו מתגולל, חס ושלום, בחוץ.

ביום הוא מבקר את תלמידיו מלפנים או את אבותיהם, בכל מקום בואו מקבלים אותו בסבר פנים יפות, ברחמים; מבקשים אותו לשבת, לשתות מעט יין-שׂרף, לטעום איזו עוגה קטנה… לילד נותנים איזה דבר מתוק… אך “לינו פה הלילה”, לא אמר איש; מקרא מלא הוא, אך לא מצוַת-עשׂה…

ואביגדור’ל לן בבית-המדרש.

בלילה, אחר צאת המתפללים והלומדים, קר לו לאביגדור’ל החולה, והוא עוזב את בנו, הישן על הספסל, והולך לבקש חום בבית האופה הקרוב. האופה מכבד תלמידי-חכמים ומרשה לו לעמוד מרחוק כנגד התנור הבוער… בלילה השני בא אביגדור’ל יחד עם בנו, והאופה לא כיהה בם.

שניהם עמדו כנגד התנור, אחרי כן ישבו על הרצפה וראש הנער בחיק אביו…

ואחרי הן, כנפול ראש החולה אחורנית, חס עליו האופה וישׂם כר מתחת לראשו… ושכבו שניהם…

אך מה בצע, ואביגדור’ל כאשר אמרנו, אינו בר-מזל, וקפצה עליו קנאת האופים… הדבר נודע לרשות, האופה נמסר והתחייב בחתימת ידו, שלא יתן לאיש ללון בחדר המאפה… אביגדור’ל הולך בלילות לבקש חום במרחץ, אך גם שם לא מצא מנוח לאורך ימים, כי המרחץ רעוע וחושב לנפול, ואחרי ימים מועטים נסגר…

אז הזדעזע כל הקהל; מוכרח היה ר' שמריל לקרוא אסיפה…

ובאסיפה, אחרי משׂא-ומתן ארוך, וכּוּחים בפה, בידיים וברגלים, נוכחו אנשי העיר לדעת, כי בעד המרחץ לא יתן איש עתה אף פרוטה אחת; למַנות שוחט רביעי אי אפשר מפני המחלוקת, לפי שיש בעיר ג' כתּות חסידים ושוחט לכל כת וכת, ומאיזו כת יוקח הרביעי? להטיל מס על מיני מזונות אי אפשר עוד, מיראת “עמי הארץ”, בעלי-המלאכות, המבקשים אך אמתלא למרוד ב“קהל” ולפרוק מעליהם את עול החברה-קדישא; ומס על עופות היא פרצה הקוראת לשחיטת-חוץ. ועל כן, אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם לעשות רשימה של אברכים, שיחזירו על פתחי הנדיבים ויקבצו נדבה הגונה… וכן יעשׂו בכל יום ה' לשבוע…

ובלי ספק היה יוצא הדבר לפועל, לולא המקרה, אשר נספר עליו להלן…

ב. פלאי פלאות: עשיר קם לתחיה ועני מת לפתע פתאום

באחד מימות החול (יום ב' פרשת… ) נשמע פתאום ברחוב שוקט תמיד קול אדיר וחזק, קול רעש אופנים, רעם שוט ושעטת סוסים דוהרים.

אהר’לה מפקד את סוסיו-הנמרים, ועל עגלתו ר' גבריאל הגביר נוטה למות, מתהפך בציריו!

תומכין את החולה: מימין – אשתו (השניה, ויש אומרים: השלישית) ומשׂמאל - מומחה העיר.

פני המומחה כפני אב-הענן, והאשה מיללת ומכה בידה הפנויה בעורף של אהר’לה וקוראת:

– חוּשה, עוּשה, גזלן! רוצח! יהיו סוסיך כפרת-הנפש!

ואהרן המוּכּה מכּה את הסוסים, והסוסים מגמאים את הרחובות, יעלו גבעות-ביצה, ירדו תהום-אגמים, ידלגו על עצים ואבנים – –

חיש נודע הדבר, שנתהפכו ונתקשרו בני-מעיו של הגביר.

והישיש, השמש של חברה-קדישא, הרואה יותר מתים מחיים, התבונן ואמר, שאם לא יועילו סוסיו של אהרן, הקשר קשר של קיימא…

ומסַפּרים שכבר השקוהו “פִּיזֶם”, וגם הלעיטוהו כסף חי… אחד מליצני העיר קרא לאיזה אברך בחוץ בקול רם: " לך נא מהר אל בית-הכנסת, קח גיר וכתוב על כותל-המזרח – שלוש פאי"ן… "

ועל ידי המקרה הזה נדחה אביגדור’ל, נדחה גם המרחץ… אין אסיפה, אין יועץ, אין דובר דבר, ולא מרוע לב, חס ושלום, ולא משכחה, אך – עוד מעט ואין קהל עני!

ולה“קהל” חשבון ישן עם הגביר… לא האחד הוא אביגדור’ל להעמיד לו ריוַח והצלה… ולא אחד הוא המרחץ אשר יבּנה מחדש! גם בית-הכנסת נתפרק, לבית-העלמין אין גדר, אין תלמוד-תורה בעיר!…

אין איש, חס ושלום, אשר יחכה למותו של ר' גבריאל אשר ידין אותו לכף חובה, אשר יוציא מפיו דבר מגונה… יש יודע הכּוֹל ושופט הכּוֹל, וממנו משפטו יצא, לשבט או לחסד; אך “האמת ניתנה להיאמר”, שלא היתה לו, לר' גבריאל, שליטה בממונו…

לא נתן ל“מעות-חיטין”, לא השליך לקופת ר' מאיר בעל-הנס, וגם אורח לא הביא מימיו לשבת ויום-טוב הביתה… קודם כל חג הפורים התחַלה וַיסגור בריח ודלתים… מנחה של ערב יום-הכפורים התפלל עם חשכה, כשניטלו כל הקערות והלכו להם כל העניים… אחד ארב לו כל היום, וקבּל אסימון…

ומבעלי-הבתים לא טעם עוד איש אצלו מאומה…

ולאיש הון רב: מעות במזומנים, שטרי-חובות, שלושה בתים, שני אסמים מלאים בר…

ושׂפתי בעלי-הבתים לוחשות: עתה נראה, עתה נבוא חשבון!…

הגבאי הראשון של החברה-קדישא, איש עניו ורך בטבעו, התחיל מתגאה פתאום… אל ישישים הוא מדבר בלשון “אתה”… מקופסתו לא יתן לאיש להריח; כי יבוא איש לקראתו, אינו רואה; שואלים לשלומו ואינו שומע; תעלא בעידניה! – גם את זוגתו אינו מתיירא…

אך הוא חשב וטעה, כל הקהל חשב וטעה; לא נתנה עוד רשות למשחית.

כנפול הסוס, ואשתו ספקה כף והמומחה קפץ מן העגלה, התעורר החולה, אסף שארית כוחו, וינדור בקול רם שלוש ליטרות נרות לבית-הכנסת…

וצדקה תציל ממוות: גבריאל קם לתחיה, אך באורח פלא מת באותו הרגע, אביגדור’ל… נפשו יצאה בבית-המדרש לפתע פתאום…

מיתה חטופה, רחמנא ליצלן!

ג. הלוָית תלמיד חכם; מצבה לפי שעה

ועם רב נהר אחר מיטת אביגדור’ל; כמעט כל בני העיר. מעצמו מובן: אנשים לחוד ונשים לחוד.

הקהל הולך בדומיה, בראש כפוף, באנחות…

אך ההלוָיה, כאשר אמר אחרי כן ראש הנושׂאים, היתה הלוָיה יבשה, בלי לחלוחית של בכי…

אין אלמנה ויתומה, אין נשים קרובות לקרוא לקינה, לספוק כף…

גלמוד היה אביגדור’ל…

לו פצתה אחת פיה קינה מלב שלם, כי אז החרו החזיק אחריה כל עשׂרות הנשים, הצועדות בדממה אחרי הגברים, ורבות מהנה היו מתעלפות. להגדיל את הבכי והמהומה…

אך עתה, גם אם תעלה אחת הנשים את צרותיה, צרות עצמה אל לבה; אלמנה או חשׂוכת-בנים, מחוסרת פרנסה או עגונה – כי תקרא בקול: רבונו של עולם!… ישאר הקול הפתאומי תלוי באוויר, ונקפא ונחנק שם…

אחד הוא היתום, אך יתום קטן הוא, אינו מבדיל עוד בין חיים ומתים; ומבוהל ונרעש הוא, כי נפלה עליו אימת הקהל, אימת המיטה השחורה, ובקראו כפעם בפעם: אבא! אבא! הוא קורא לישעו… לפעמים הוא מבקש אותו בין המלווים…

ועל כן הולכות הנשים בלי חמדה, אחר כל צעד וצעד חושבות הן עם נפשן: ללכת או לשוב?

זאת ראה ראש הנושׂאים ויחר אפו:

– נשים הביתה! – קרא בזעם – אם אינכן בוכות ומקוננות, לכנה הביתה! לריקודי השׂטן ביניכן אין אנו צריכים…

והנשים מקללות את המחוצף ונסוגות אחור…

לאט-לאט משתמטים גם הגברים, חנוָנים טבועים ראשם ורובם בעסקיהם, סוחרי תבואה שהם תלוים באוויר, ואנשים זקנים וחלשים – נוטים הצדה בקצה הרחוב, אחרים מלַווים עד קצה העיר. בכל מקום שיעמוד איש, יקיש באיזה חלון, בני הבית מבינים את חפצו, מביאים לו מים לשפוך על הצפורנים, לגרש את הרוחות, והמלַווה לוחש את תפילתו, נאנח והולך לדרכו…

מן העיר יצאו אך לומדי התורה, תלמידיו של המת, או מכיריו, שהיו מתוַכּחים עמו בהלכה… הולכים הם אחר המיטה, עד היגָלוֹת הנהר לימין הדרך; אז נוטים גם הם הצדה לרחוץ את ידיהם ואגב אורחא – גם את בשׂרם…

היום חם; לצאת לכתחילה ביום לרחוץ ביאור – ביטול תורה הוא, אבל “השתא דאתית להכי”…

את הגולל סתמו אך חברי המנוח, מלמדים כמותו, ואחד מהם הקריא להיתום את הקדיש… אך גם הם ממהרים הביתה… שם “יהפכו תלמידיהם את כל העולם כולו לתוהו ובוהו…”

אז ניגש יונה בַּץ, ראש הנושׂאים, עם מצבה-לפי-שעה – לוח-עץ עם הכתובת: “פה נטמן”, שם המת ושם אביו, ויום המיתה – אל הקבר החדש, ובתחבו את הלוח למראשותי המת, התלונן על בעלי-הבתים:

– תפח רוחם – אמר – את לשדו ינקו, את מוח עצמותיו שתו והשליכוהו כקליפת השום, כהושענא חבוטה – וזה היה הספדו על אביגדור’ל.

ד. עזיבת הנושׂאים והיתום; וכּוּח; כעכים, רגל פצועה

יונה בַּץ הרוקע-פחים, ראש הנושׂאים, ושני חבריו הֶשיל העושׂה-כובעים וליב האופה-כעכים, סוגרים לאחרונה את שער בית-העלמין ושבים העירה. ואינם ממהרים הביתה, כי בין כה וכה כבר רד היום ולא יגשו עוד למלאכתם, שעת מנחה תגיע, ומי יודע אם יהיה פנאי להם עוד אף ללוגמא אחת…

ופוסעים פסיעות קטנות, כחרדים ביום השבת, מתלוננים הם פה אחד על בעלי-הבתים, שאינם יוצאים ידי חובתם בנוגע לעניים בכלל ולעניי המלמדים בפרט… אוהבים הם את התורה בשׂמחת-תורה, אך את מלמדי-התורה הם מבזים…

וגם בנוגע לבעלי-מלאכות ולאנשים פשוטים אינם מתנהגים כשורה… תקיפים הם בממונם, ומי יאמר להם: מה תעשׂו?

העניים מטהרים את המתים ונושׂאים את המיטה, וגבאי החברה-קדישא, חברת העשירים, מקבלים דמי קבורה ומחלקים אותם לקרוביהם, לבטלנים, למלחכי פינכא… ואדם פשוט כי ימוך, ובעל-מלאכה כי יחלה – אין תומך ואין סועד…

הם מקבלים רבנים, דיינים, שמשים וגם חזנים…

שאַל אותם בחרם, אם יודעים הם להבחין בין שלשלת הזמרה לקריאת התרנגול…

ומי ממַנה שוחטים? – ר' שמריל, שלושה קרובים עניים ושלושה שוחטים…

כבר מלאה הסאה, אי אפשר לסבול עוד! אך מה לעשׂות והשנה שנת בצורת, שנת כפן, ובעל-המלאכה בנפשו יביא לחמו, ואין לו פנאי גם לשאוף רוח…

גם סעודה לא יעשׂו הנושׂאים בשנה הזאת, הדגים ביוקר, יין-שׂרף ביוקר, גם מחיר הבשׂר עלה למעלה ראש…

ומן הסעודה, אשר לא תיעשׂה נסַבּה שׂיחת הנושׂאים על סעודת השנה שעברה; וממנה אל הקלפי, אשר לא נעשׂתה אשתקד כדת… כי היתה שם יד שלוחה מאת החברה-קדישא…

וגם הם שכחו את המת…

והיתום הנשכח הולך אחריהם בלאט, עיניו בולטות מפחד, לחייו מגואלות מהבכי בשעת הקדיש, אף כי לא הבינוֹ, ועוד שׂפתיו רועדות… נבוך הוא הילד וחרד. עוד לא אכל ולא שתה היום, אך רעב איננו גם צמא איננו, כי אם מבולבל.

פתאום השתומם למראה עיניו: לימין הדרך מונחות אבנים, והאבנים מביטות עליו בעינים גדולות, גדולות מאד. גבעות וגבעות, ועטופות הן עשׂבים, ועל כל גבעת עשׂבים אבן, ולכל אבן עין גדולה, גדולה מאד… מה זאת?

לעמוד או לקרוא להולכים לפניו, הוא ירא. בחרדה ניגש אל האבן הראשונה, וַיפג פחדו; לא עינים לאבנים, כי אם עיגולים, ובתוך העיגולים מספרים, אינו יודע למה המספרים, אך את האבנים אינו ירא עוד. עתה הוא חפץ לנסות לקפוץ עליהן, הוא מנסה ויכול. הנה אבן אחת, שניה, שלישית… כמה אבנים יהיו עוד עד העיר?

ובדלוגיו עבר חיש את הנושׂאים ההולכים לפניו.

– הנה היתום – מראה אחד מהם לחבריו באצבע.

– יחף הוא – אומר יונה בּץ בחמלה.

– גם ילדי יחפים – מעיר עושׂה הכובעים.

– אבל אב ואם יש להם…

– מה בצע באב ואם שאין ידם משׂגת…

פתאם נראו להקות-להקות צפורי-דרור, בן-רגע והאוויר נמלא רעש, צפצוף וקרקור, משק כנפים, המולת חדוָה וחיים… ומשׂחקות הצפרים מתנשׂאות למעלה, יורדות למַטה, והכּוֹל בסיבובים ובחפּון של שׂמחה, הנער משתומם שנית, הוא פוער פיו לחקות את רעש הצפרים, מקפץ ומניע את ידיו, בחפצו לעוף כמוהן; ומקנאַת פתאום, שכל זה אינו עולה בידו, הניף חלוקי אבנים לקלוע בהן.

– עוד לא נמחו דמעות ה“קדיש” מעיניו והוא משתובב! – מקטרג עושׂה הכובעים.

– הלא ילד הוא – מלמד יונה זכות.

– גם עגל בן יומו – עונה הראשון – גוֹעה בהילקח ממנו הפרה.

ואופה הכעכים שוחק במרירות:

– הפרה – אם ומינקת, ולא אב יבש וחולה.

ויונה קורא את היתום אליו:

– גש הנה ילד…

רך היה קולו של יונה בקוראו, ובכל זאת נבעת היתום וַיגש בלי רצון.

יונה אוחז בידו ומשתדל להפיג פחדו:

– אל תירא, בני, לא אוכל אדם אני… לך אתי ואובילך הביתה…

ואופה הכעכים צוחק כדרכו:

– הביתה! היש לכלב בית?

יונה העביר את ימינו על מצחו, כתפושׂ במחשבות.

בקרבם אל העיר, עצר יונה את חבריו וַישאל בדאגה:

– לאן נוליך את הנער?

– אל בעלי-הבתים, אל בית-המדרש… – ענו רעיו.

– ודי בזה? בזה ייוָשע? – שאל יונה.

ועושׂה-הכעכים שואל:

– המעט לך בנים לדאוג להם? האם ראש-הקהל אתה, פרנס או גבאי?

ויונה התרגש:

– אל תתלוצצו, אחי, פן תחטאו לאלהים, לאבי היתומים…

הם מביטים עליו בתמהון. יונה מדבר ולא קולו הוא, יונה נעשׂה בעל-מוסר…

– הלא רואים אתם, כי לא דבר ריק הוא, כי לא לחינם נשאר היתום אתנו…

– הוא נשאר אתנו, יען כי אנחנו האחרונים…

– ולמה לא שב עם הראשונים? אני אומר לכם כי לא דבר ריק הוא… אני אומר לכם שאצבע אלהים הוא! אני אומר לכם שההשגחה הפרטית מסרה אותו לידינו…

החברים מחשים, מביטים הם על היתום, ונראה להם כציפור חרדה מפחד ומקור.

– הלא תחמלו גם אתם…

– החמלה – אומר עושׂה הכובעים – היא דבר יקר מאד…

– דבר-מוֹתר הוא ומסוכן לעניים כמונו… אבל אם חפץ אתה, קחהו לך הביתה…

– אני? וזוגתי?

הכּוֹל יודעים, כי יונה איננו השליט בביתו… בשובו הביתה, הולך הוא בלי רצון; כשהוא מגיע אל הדלת, טרם יניח את ידו על כף המנעול, יעמוד ויתיישב בדעתו, אם אין לו עוד איזה עסק בחוץ… ואם אין – יכוף ראשו ויפתח…

וכבר חדלו מלהתפלא, כי יונה התקיף בין חבריו, הראש לכל תקלה וקטטה, חרדת הרב ובעלי -הבתים, וכל החברה-קדישא – כי יונה זה בביתו הוא כשׂיה נאלמה ועיפה לגוזזיה…

– לא אוכל – אמר יונה – את חייו תמרר… ואולי הרוֹג תהרגהו…

– ואתה אתה איכּה?

– אני? – שאל יונה באנחה – מה לי לעשׂות עם אשה?

וחבריו מחרישים. גם הם יודעים, כי אין עצה ותחבולה כנגד הנשים: את הרב, כי ידבּר גבוהה, יענו עזות, וינוס כמפני האריה… בעל-בית, כי יתנשׂא, ויקבל מתנת יד…אך האשה וצפורניה, וקללותיה, ויללותיה… פגיעתן רעה…

ויונה פונה אל עושׂה-הכובעים:

– שמעני, חברי, קח אותו אתך…

– אני? היצאת מדעתך? הלא גם בני-ביתי רעבים….

– בשׂכר! כמה אתה רוצה לשבוע?

– לכל הפחות רובּל אחד… אך מי יתן?

הכּוֹל יודעים, כי גם צרור הכסף ביד אשת-בריתו…

– ה“קהל” יתן – אומר יונה –מוכרחים הם ליתן – והוא מוסיף ורוקע ברגליו.

ובעל הכובעים יועץ:

– שמע בקולי, יונה, אל תרקע ברגל… גם לי צר על היתום. אך לא אנחנו נושיענו… אל תפטור מדוֹן! שמע בקולי… מסור לי את היתום ואובילנו אל בית-המדרש.

– זאת אעשׂה לבדי – ענה יונה רתת – ואתם לכו לכם, לכו!

חבריו הימינו וילכו אל מנינם להתפלל, ויונה השׂמאיל לאיטו אל בית-המדרש; ותפושׂ במחשבותיו לא ראה, כי הנער, אשר פצע בדרך את רגלו באבן, מדלג אחריו על רגל אחת…

ה. בין מנחה ומעריב; יונה נלחם ב“הקהל”, ידו על העליונה, אך בחור אחר מכריעו

בואו של יונה בּץ, ראש הנושׂאים, אל בית-המדרש – עשׂה רושם.

– מה אתה עושׂה בכאן? – שואלים אותו, אך כיוָן שהוא שותק ובעיר אין מחלוקת, הולכים מעליו.

גם היתום, העומד לימינו, מושך את עיני הנאספים; נדים לו ונאנחים, ויש אשר יעביר איש את ידו על מצנפת הנער, לאות חמלה וחבה יתרה…

רבים הולכים ושבים על-פני בית-המדרש, אחרים עומדים בחבורות קטנות ומשׂוחחים.

נושׂא השׁיחות היה לראשונה המת. אחרי כן נחלף בהוָיות העולם, עניני המדינות, פחד מלחמה, מסים וארנוניות… אך פתאום המה בית-המדרש, עיני כל הנאספים נסבּו אל השולחן אשר בתווך: על השולחן נצב היתום ויונה עומד עליו ומחזיק בו.

הילד בוכה מפחד. חפץ הוא לקפוץ מעל השולחן, לכל הפחות – לשבת תחתיו, ולא לעמוד בראש הקהל הרב, המבעתהו, אך יונה לא יתננו… והוא לוחש באזניו בלשון רכה להרגיעו:

– עמוד, בני, אני מצווה… את טובתך אני דורש!

בין כה וכה נשמע קול רוגז מכותל המזרח:

– בנעלים על שולחן הקודש! רד, שקץ!

יונה מכיר את הקורא ועונה בקול רם:

– אל תירא, ראובן, אל תפחדי, נשמה טהורה… יחף הוא הילד… ה' יודע, אם היו לו נעלים מימיו…

ומתפעל מדברי עצמו הוא מוסיף בקול עוז:

– ופה יעמוד היתום, יעמוד לעיני הקהל, עד אשר ייוָשע.

עתה הושלך הס.

בינתים התבונן יונה ברגלו הפצועה של הילד.

– פה יעמוד – הוסיף וַיקרא – אף כי רואים אתם, כי קשה לו לעמוד, כי רגלו פצועה וזבת דם… בלי ספק נפצעה רגלו בבית-העלמין, כאשר עזבתם אותו, כאשר שכחתם את היתום בין הקברים!

– ראו נא את צדיק הדור הזה – חפץ איש להתלוצץ.

– התפללו ערבית, כבר שקעה השמש… – קראו אחרים.

– חזן, גש אל העמוד! מצווה הגבאי.

אז הכה יונה על השולחן וַינועו לבות בעלי-הבתים. הקרובים נרתעו לאחוריהם; העומדים ישבו על מקומם. ור' קלונימוס הדיין הישיש, אשר שׂם את ידיו על עיניו, כעמוֹד היתום על השולחן, התחלחל, הסיר את ידיו וַיתחנן:

– יונה, אל נא בחוזק יד… ישראל בני רחמנים… תן להם תחילה להתפלל…

אך יונה חטף פמוט מן השולחן וַיקרא;

– הקָרֵב אל העמוד דמו בראשו!

ואת ר' קלונימוס ענה רכות:

– אל תאמר, רבי, שהם חפצים להתפלל… לבם להסעודה שלאחר התפילה… שם הכינו להם הנשים כל מאכל-תאוָה: מרק טוב, בשׂר שמן, צנון, חמיצת סלק וכל מה שהלב חפץ… אבל (קרא בקול) היתום מה יאכל? מה יאכל היתום?

ומתוך הצבּוּר נשמע קול קורא:

– אך מי שׂמך אפוטרופוס של היתום?

– נפשי שׂמתני, ההשגחה הפרטית שׂמתני… הלא אתם עזבתם אותו וַתּלכו איש לבצעו. ואני הבאתיו העירה! הקב“ה הקרה אותו לפני! יודע הוא על מי לעזוב יתומים… יודע הקב”ה, כי לעני ולא לעשיר יש לב רחמן… יודע הוא הקב"ה, שיונה בּץ לא יעזוב את היתום, חס ושלום, לנפשו…

והיתום מתחיל להבין את אשר לפניו. מתבונן הוא בפני יונה בתודה ובחבּה; בידו השׂמאלית הוא מחזיק באוויר את רגלו הפצועה, ואת הימנית הוא שׂם על שכם יונה גואלו, הרב לו עם ה“קהל”… ומפני ה“קהל” הגדול לא יחת עוד!… כי יונה הגבור חופף עליו!

ברגע ההוא נפתח מעיל הילד מעל הכפתור היחיד שנשאר לו ונתגלה גוף רזה ומגואל…

– הביטו אל מראהו, רבותי, הביטו! – קרא יונה– רזה הוא, כחוש הוא, ספרו עצמותיו,… וקודם כּוֹל – יחף הוא, ורגלו פצועה…

– בביתי – נשמע קול קורא מתוך הצבּוּר – יש נעלים; ישנות הן, אבל טובות…

– טוב מאד – עונה יונה, שהכיר את הקול – התחלה טובה – ר' יוסל מנדר מנעלים, אבל ראו – ערום הוא, אין כוּתוֹנת על בשׂרו.

– ובעל בית אחר מודיע, שאשתו לא תקפוץ יד מלתת כוּתוֹנת להנער.

ויונה מכיר את קול הקורא ועונה:

– טוב מאד, הַנילה הגבירה תתן כוּתוֹנת – יהי חלקי עמה! ובגד ללבוש מי יתן? מי יתן?

ונמצא גם נדיב נותן ללבוש, ויונה מקבל באהבה.

– ועתה, רבותי, נשארו צרכי אוכל-נפש! מי ישׂביע את הרעב?

אין עונה.

– ומדוע – קרא יונה – מחריש ראש הקהל? האם חרש הוא ר' שמריל ואינו שומע?

ור' שמריל, יהודי שמן ובריא, בעל גבות ארוכות, המסתירות את עיניו, יושב במנוחה על המשניות, מבלי פצות פה. וכאשר הסבו כל בעלי-הבתים את עיניהם אליו, ובשאול הקרובים אליו, מדוע לא ישׂים קץ למחזה המוזר בבית-המדרש, ואינו אומר מה לעשׂות – ענה במנוחה שלימה? לא בכאן הוא בית הקהל, ולא עתה שעת אסיפה… ולעת מצוא נעשׂה אסיפה ונחזה…

המַענה של ר' שמריל נמסר מפה לפה ונלוו אליו הגהות שונות.

יש אומר: חכם עתיק הוא, השני חושב אותו לביסמארק היהודי, השלישי – לשועל ערום, הרביעי קורא: ממזר, החמישי: גנב! הכול לשבח…

ואחד מבעלי המזרח החזיק אחריו.

– עם ר' שמריל הצדק! – קרא בקול רם – ובאמת, הגד לי יונה! מה אתה חפץ היום? דוקא בערב יום החמישי? הנשמע כזאת בישׂראל, לעכּב את התפילה? מנהג בישׂראל הוא לעכּב את הקריאה בשבת! לך לך היום, עצתי לך אמונה – לך לך היום ושוב ביום השבת, אז נראה…

– אתה לא תראה, ר' ירחמיאל – עונה יונה בלצון קר – אתה תתפלל בשבת הבאה ביחידות בביתך, או בצבּוּר באיזה מנין של חסידים, והֵנה לעכּוב הקריאה, לא תבוא, חס אתה על כרסך!… אתה תתפלל במנוחה, אחרי כן תמלא כרסך בשלוָה, וזמירות תשיר, הלא אני יודע את קולך הנעים…

צחוק אדיר פרץ בבית-המדרש, כי הכּוֹל יודעים שר' ירחמיאל קורא כתרנגול.

וכהישקט הצחוק, נשמעו שאלות מכל העברים:

– הכלל, מה אתה חפץ, יונה?

והשואלים שואלים ברצון, לבם נמשך אחרי יונה המתלוצץ.

– בשבילי איני חפץ כלום… אך – בשביל היתום… אוכל בשביל היתום… קורא יונה בניגון של “שני גוּלדין למצווֹת”!

– ילך אתי היום לאכול בערב – קרא איש.

– טוב מאד – ענה יונה – גם זו לטובה! ומחר?

– יבוא גם מחר לסעודת-הבוקר!

– ובצוהרים?

– שוטה גס, הלא מחר יום השישי, ואין אוכל בצוהרים.

אך יונה לא זע.

– ואצל מי יאכל בליל השבת?

– גם בשבת יאכל אצלי…

– יישר כוחך ר' זרת, איש טוב אתה, חומל על יתום… אבל אחר-כך… ביום הראשון לשבוע, ביום השני לשבוע… ראו נא את היתום… רך וצעיר הוא… ועד שיכּנס לחופה ויהיה לבעל-בית בפני עצמו, יעברו שבועות רבים, ימים רבים.

– ומי יכלכלנו?…

עוד הפעם דממה, אך בעלי-הבתים מתלחשים בתוך הדממה… חפצים הם להושיע ומתייעצים, איך ובמה, והיה יונה מתגבר על קשי-עורף הקהל, לוּלא הלצת-פתאום של אחד הבחורים אשר קרא:

– יונה, אשתך באה!

ובאותו הרגע נשתה גבורתו של יונה, כי היה לצחוק… ההמולה שבתה והגבאי קרא שנית:

– חזן, אל העמוד!

והחזן הולך, ויונה אינו מנופף את המנורה אשר בידו…

כנציב מלח עמד, ובעינַים תועות התבונן סביבו… כבר קרבים אליו להדפו אחורנית. אולם באותו הרגע, כנהוג בספּורי מעשׂיות, עמדו לו – –

ריוַח והצלה ממקום אחר.

ו. ריוַח והצלה ממקום אחר

על הבימה קפץ לפתע פתאום צעיר לימים, שחרחר ואיש שיער. מצנפתו תלויה לו לאחוריו, מימין ומשׂמאל סורחות שתי פאותיו העבות והארוכות, ושתי עיניו המהירות לוחשות כגחלים…

– ראו – עברה המולה דקה בבית-המדרש – שמואל-חיים על הבימה! שמואל-חיים! – וכל העינים הסבו אליו, וגם ר' שמריל, שישב עד כה במנוחה שלימה, נע מעט והרים את גבות עיניו…

– מי שם, מי שם על הבימה? – שאל בבהלה קלה.

– שמואל-חיים, הלא שמעת!

ושמואל-חיים קורא:

– רבותי, נצחתם את יונה בּץ, נצחתם את ראש הנושׂאים… אך האם נצחתם גם את ה“אבי יתומים”? הגם בו תתלוצצו?

ובראותו כי דבריו עשו רושם, הוסיף?

– אל נא אחי תרעו, ולא תחטאו לאלהים… והעיקר – למה תתראו? האם באמת ובתמים תראו יתום רעב ותקשיחו לב? הלא באמת ובתמים בני רחמנים אתם, הלא באמת ובתמים אתם חפצים, אתם משתוקקים, אתם מתאווים להושיע…

– כן, כן! – עונים מאפסַים.

– ולמה אינכם מושיעים? יען כי קבצנים אתם… אביונים אתם כולכם! וגם ה“קהל” עני… על כל פנים, ר' שמריל אומר, שהקהל עני, שהוא נותן משלו… ואני מאמין לו, אני מאמין לר' שמריל! ר' שמריל, חס ושלום, אינו אוכל נבלות וטרפות, אינו משׂחק בקוביא, וכשר הוא לעדות, וראוי הוא לסמוך עליו… ואם כן – אמת הדבר, שה“קהל” עני… שהצרור ריק!

– ריק, ריק! – מסכימים השומעים.

– אבל מה תעשו, ומה תאמרו, אם אני אתן לכם מוצא לכסף? אם אני אתן לכם די והותר לכלכל את היתום עד גודלו, ואחרי כן – לצרכים אחרים, לצרכי צבּוּר?!

– אתה תתן כסף? לך יש מוצא לכסף? – משתומם הקהל. הכּוֹל יודעים שהאברך, בן השמש, מלמד עני הוא וחי בלחץ.

– כן, אני אתן!… שמעו ואדברה!

– הצבּוּר מַטה אוזן קשבת, ולב ר' שמריל נפעם. הוא סוגר את המשניות, קם ממקומו ומביט במבוכה גלויה אל הדרשן של הבימה.

הדרשן פונה אל יונה, העומד עוד נדהם על יד השולחן, וקורא אליו:

– יונה, האם חפץ אתה לקחת אליך את היתום בשׂכר?

– חברי חפץ – עונה יונה במבוכה.

– וכמה הוא רוצה?

– רוּבּל לשבוע!

– אני נותן רוּבּל לשבוע, רוּבּל וחצי אני נותן! – קורא האברך.

– אתה נותן, אתה? – קוראים מסביב שנית.

– לא את כספי אני נותן…

ופתאום התבונן, כי ר' שמריל קרב אל הבימה בידים נטויות, אז קרא האברך בנשימה אחת את יתר דבריו:

– לא את שלי אני נותן, לא את שלי, כי אם של גיסי אייזיק"ל… רוּבּל לשבוע, רוּבּל וחצי! תיכף ומיד יחתום לכם בחרם חמוּר… וחמישים רוּבּל כסף יתן מקודם!… והכּוֹל בעד שחיטת עופות, אך ורק בעד שחיטת עופות!

והציבּוּר, אשר נלאָה מכל המשׂא-ומתן, קורא:

– מסכים, מסכים! יהיה כן, יהי כן! ישחוט עופות!

ר' שמריל כבר החזיק בכנף בגדו של האברך, וזה קורא:

– לך אייזיק"ל ושחוט, לך כרגע ושחוט!

ור' שמריל נדהם, נרתע לאחוריו; אז ניגש אל הדיין:

– ר' קלונימוס – קרא – רבי, התוכל לראות – –

אך טרם הסיר הדיין את ידיו מעיניו, כבר עמד האברך לפני העמוד ויקרא:

– “והוא רחום” – –

והקהל התנועע כשׂדה בר, ויען בהתלהבות פתאומית: “והוא רחום”…

ונסתתמו טענותיו של ראש הקהל…

ומאז – היה אייזק"ל לשוחט…

---

בתולה נישׂאת

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(מזכרונות אשה)

זוכרת אני את עצמי בהיותי ילדה קטנה, משׂחקת בחול ובעצמות ואופה חלות-חימר. את אחי הקטן והצהוב כשעוָה – אשר חלה מיום היוָלדו – הושבתי באור השמש, והוא היה מביט בכובד-ראש, איך אני משׂחקת עם שאר הילדים אשר בחצר.

אולם בימות החורף הייתי כלואה בבית על-יד ערשׂו. הייתי מזמרת לו ומספרת מעשׂיות, אשר שמעתי מפי בני-גילי…

לאמי לא היה פנאי, עשׂר “פרנסות” היו לאמי. סוחרת היתה בכל מיני מזון, אופה עוגות וחלות-דבש קטנות וכל מיני רקיקים, עוזרת על-יד בעלות-הבית בימי שמחה וסעודת-מצוָה, מטבּלת אותן ומקריאה לפניהן ב“ימים נוראים” וקונה בשבילן כל צורכי אוכל-נפש.

אבי היה בא הביתה משבת לשבת. לבלר היה אצל ר' זיינוויל טירקלטויב הסוחר ביערות וישב ביער כל ימות החול…

שני אחי הבריאים למדו ב“חדרים”.

––––––––

ואז היו הימים הטובים –

אבי היה מקבל שלושה רוּבּלים לשבוע; אמי השׂתכּרה גם היא. המלמדים באו על שׂכרם בעתם; גם בעל-הבית, אשר גרנו בחצרו; ויהי גם לחם לפי הטף… ביומא דפגרא – כאשר “באה הברכה במשלח ידה” – שבה אמי הביתה בערב, שׂמחה וטובת לב, ותעשׂ לנו דייסה של כוסמת.

אך זה קרה לעיתים רחוקות.

על פי רוב שבה אמי הביתה כחצות ליל, והיא עיפה מעמלה למן הבוקר, ולעיתים קרובות עיניה מלאות דמעות ולבה עליה מר.

האומללה התלוננה על בעלות-הבית, המצווֹת לקנות על חשבונן, וכשהיא תובעת מהן – דוחות אותה ב“לך ושוב” ו“עד לחשבון”, וסוף כל סוף, כבוא יום החשבון, אינן זוכרות היטב. אך כמדומה להן, שאי-אפשר שלא שילמו בעד חצי ליטרא חמאה או מספר ביצים; והן מתוַכּחות הרבה, ואחרי משׂא-ומתן ארוך מחליטות לשאול את פי הבעל, כשישוב בערב מבית-המדרש; הבעל היה באותו מעמד, והוא, תודה לאל, בעל זכרון נפלא, ובוַדאי לא שכח את החשבון; למחרת היום ייוָדע הדבר, ששכחה לשאול את פי אישה; אחרי אלו ימים – שגער בה בעלה, על אשר תייגענו בהבלי נשים וחשבונותיהן; ושהיא תשתדל בעצמה להעלות על לבה את כל פרטי החשבון… ואחרי ימים עוד – נזכרת בעלת-הבית, ויודעת היא אל נכון, ברור כשמש ששילמה עד פרוטה אחרונה, ושאמי ביקשה להונות אותה; וזוהי הפעם האחרונה, אשר תתן למחוצפת לדרוך על סף ביתה…

ואמי היתה בעצמה בת גביר. לולא ה“פריץ”, שהפקידו בידו את הנדוניא ופשט את הרגל, היתה בלי ספק אחת הראשונות והמיוחסות שבבעלות-הבית. ועל כן שבה מדי פעם בפעם הביתה ופניה חמרמרו, וַתּפול על משכבה, וַתּבך, וַתּמרר בבכי עד שפכה את כל לבה במר שׂיחה וַתּקם וַתּבשל לנו מעט עיסיות עם שעועית.

וקרה, שכילתה את חמתה בנו, רצוני לאמר – בי; שהרי את בריל החולה לא תקלל; את אחַי, השבים מן החדר מוכים ונמרטים – לא תאוֹר, והייתי אני השׂעיר לעזאזל.

– מרשעת, למה לא הבערת אש, לא שַפַתּ על הכירה מים?

אך גם עם עשׂיתי זאת, לא הוטב מזלי.

– ראו נא את בעלת-הבית שלי! אש הבעירה, העצים בחינם? ר' זיינווילי, ימח שמו, נותן עצים בחינם? אני עובדת עבודת-פרך, משׂתכרת בנפשי, והיא, הזוללת, אינה יכולה לחכות עד שובי…

לפעמים גם את אבי תחרף – שלא בפניו… יושבת היא על המיטה, מאפס כוח לקום, ומביטה בעד החלון, ומתאוננת בקול:

– בכאן הגיהינום עם כל מלאכי-החבלה, והוא יושב לו שם בגן-עדן – ביער, שואף רוח צח כאחד הרוזנים, סרוח על ירק עשׂב, זולל חלב וחלב-חמוץ, וסובא מכל הבא ליד.

––––––––

ובכל זאת, כפי שהזכרתי, היו אז הימים הטובים; חרפת רעב לא סבלנו, וככלות ימי השבוע, ימי העמל והרוגז, באה שבת של שׂמחה, לכל הפחות – של מנוחה, ועל אחת כמה וכמה, כששב אבי מן היער הביתה לשבות אתנו יחד. אבי בא, ואמי למראית-עין לא פנתה ולא שעתה אליו, אך פניה נהרו ועיניה היו מזהירות, ובהכינה לכבוד השבת היתה מדלגת ומקפצת מפנה אל פנה, מכלי אל כלי, כעולת-ימים וכאשה צולחה…. ואחר הדלקת הנרות, כצאת אבי ואחי אל בית-המדרש להתפלל, ישבה אתי על ערשׂ בריל החולה, וַתּשעשע אותו, וַתּצפצף, וַתּמחא כף לעומתו, וַתּשק גם לי פעם בפעם…

ואני ידעתי את סוד הנשיקה…

לפי כשאבי לא בא – הייתי “מכשפת”; אמי חופפת את ראשי לכבוד השבת ותולשת את מחצית שׂערותי, ופעם בפעם תנחת גם ידה על שכמי הדלה… ואני החשיתי; לא בכיתי וגם לא נאנחתי, לבי מרגיש ויודע, שלא אמי מַכּה אותי, כי אם מזלה המר.

אבל אחרי כן באו הימים הרעים, נכרת היער, נמכרו העצים, ואבי שב הביתה לבקש לו “פרנסה” או משׂרה אחרת – ולא מצא.

לעיתים קרובות היינו גם חסרי-לחם ורעבנו. רצוני לאמור, אבי ואמי ואני. לבריל החולה היה די במי-גריסין, וגם בלעדיהם היה שוכב ומסתכל בתקרה… לאחי, לומדי-התורה, הוכן תמיד איזה תבשיל חם לשׂובע נפשם, אך אני – הגדולה וההולכת בטלה – יכולתי לצום בשעת הדחק יחד עם אבי ואמי.

ואבי ואמי משׂיחים בדאגה, ומזכירים את הימים הטובים באנחות; ואני להיפך – לי טוב עתה מאז! כרוב המחסור, כן תרב אהבת אמי אלי, חופפת היא את ראשי לאט ובנחת, בעצמותי הרזות לא תשלח יד, לפעמים מַרגשת אני בדמעה חמה, הנופלת על לחיי מעיני אמי. ואבי לוקח אותי פעם בפעם, בשעת האוכל, על ברכיו ומשׂחק אתי, ומשעשע אותי, להסיח דעתי מן החלוקה, הנעשׂית על ידי אמי במשׂוא-פנים לאחַי לומדי התורה… ובימות הצום נחשבת אני לגדולה, והנני צמה עם הגדולים!

בימים ההם מת אחי בריל.

באחד הלילות שׂוחחו אבי ואמי, מתוך נדודי שינה, בלחש, ואמי אומרת: תהילה לאל, לבריל שלנו הוקל מעט, הנו ישן כל הלילה וקולו לא נשמע מן הערב.

ולמחרת נמצא בריל מת, ולא נשמע עוד קולו…

––––––––

עברו ימי האבל ואבי חלה; ונעשׂה הרופא בן-בית אצלנו.

כל זמן שהיה במה לשלם, בא הרופא הזקן בעצמו. אבל אחרי כן, כשיצאו מן הבית הכרים והכסתות, גם המנורה התלויה מן התקרה, גם ארון-הספרים, אשר זמן רב לא נתנה אמי לנגוע בו – חדל הרופא מבוא בעצמו, וישלח תחתיו את הבחור העוזר על ידו.

והנער לא מצא חן בעיני אמי, לבושו קצר, שׂפמו מסולסל ומדי פעם בפעם הוא משתמש בדבריו במבטאים פולנים.

ואני יראתי מפניו, בלי דעת מדוע נסתי מפניו החצרה ולא שבתי עד צאתו.

פעם אחת חלה גם אחד השכנים מגרי הבית – וגם הוא, כפי הנראה, לא היה משלם במזומנים, ויעבור הבחור – עד היום אינני יודעת את שמו – דרך החצר, וימצאני יושבת על אחת הקורות, וַיקרב אלי וַיאחז בסנטרי וַירם את ראשי, אשר הורדתי מפחד פתאום, ויאמר:

– לא נאוָה לנערה יפה, שתהיינה שׂערותיה, פרועות ושתהיה מתביישת בפני בחור.

התחמקתי ממנו ורצתי הביתה, ולמען הסתיר את מבוכתי ואודם פני, עמדתי מאחורי התנור, ואפתח את ארון הכלים לכביסה, כאילו אני חפצה למנות את הכבסים.

ביום השלישי הזכרתי לאמי, כי לא חפפה את ראשי, זה ימים רבים.

– אוי ואבוי לי – קראה אמי – ראשי עלי סחרחר, ושוכחת אני הכּוֹל.

אך בן-רגע נתּכה עלי חמתה:

– מכשפה, ואַתּ בעצמך? האִם חסרת-ידים את? נערה אחרת בימיך היתה עוד חופפת את ראשיהם של אחיה!

– אל נא תצעקי, שׂרה – התחנן אבי.

ואמי קוראת בקול: מכשפה, השומעת אַתּ? ברגע תחפפי את ראשך בעצמך! גשי כרגע וקחי לך מים חמים.

ואני יראה לעבור על פני אמי ולגשת את הכירים. יודעת אני כי בדרך הילוּכי לא אינקה מתנופת יד אמי. אך אבי, העומד תמיד בצר לי, הושיעני גם אז.

– שׂרה, – התחנן – אל נא תצעקי; חש אני בראשי מאד. וַתשעה אמי אליו, וָאעבור בשלום אל סיר המים.

וחופפת אני את ראשי, ושומעת את תלונות אמי באזני אבי:

– רבונו של עולם, גדלה היא, בלי עין הרע, כאלון; ברה היא כחמה… ומה יהא בסופה?

ואבי עונה לה באנחות עמוקות ומנוד-ראש.

––––––––

הרופא אומר, כי אבי “איננו חולה כל עיקר”, שכל איבריו בריאים ושלימים, אך עוגמת-נפשו מעיקה על לבו, ו“הלב לוחץ מצדו על על החזה”; זולת זה אין דבר, ועיקר הרפואה – שישתה חלב הרבה ושייזהר מעוגמת-נפש, ושיתרחק מן העצב והדאגות, וירבה ללכת ולשׂוח בשוק.

ואבי ענה, שאין שותין חלב אם אין עֵז ואין כסף לקנות חלב; שאיננו רודף אחר הדאגות, אלא שהן רודפות אחריו, ושברגלים צבות לא נקל הוא לשׂוח בחוצות.

ועוד, שרגליו כואבות עוד ממעשׂהו ביערות.

וספר אבי, שהיו חוטבים בכל פינות היער – בעשׂרים מקומות בבת-אחת. ומדוע? מטעם פשוט: היער הוא נחלת ה“פריץ”, אך לאִכּרים יש שם דריסת רגל ושעבּוּדים. להם שייכים הענפים הנושרים והמתגוללים על האדמה, גם העצים שהכּה הרעם; ואם יכּרתו עצי היער, תאבד זכותם. ועל כן קובלים האִכּרים ומערערים על מכירת היערות. ויראים היינו, פן תעצור הרשות את העבודה, וַנמהר את מעשׂינו, ונעמיד עוד ארבעים חוטבי-עצים, וכאשר בא הפקיד לחקור ולדרוש – כבר הכּוֹל נעשׂה ואין להשיב.

“ועלי היה לרוץ מן הבוקר עד הערב ולשמור על החוטבים…”

– רבונו של עולם! – צעקה אמי מנהמת לבה – ואני אמרתי כי אך טוב לך שם כל הימים! כי יושב אתה במנוחה ושותה חלב…

– בוַדאי – מתלוצץ אבי במרירות – גם נטף חלב אחד לא בא אל פי…

– וכל זה – התמרמרה אמי – בעד שלושה רוּבּל לשבוע?

– הבטח הבטיח להוסיף לי על שׂכרי. אך ר' זיינוויל איננו “אומר ועושׂה” . בין כך וכך טבעו הרפסודות, ואמר, שהפסיד הרבה מעות ואיננו יכול להוסיף.

– ואתה מאמין לו?

– מי יודע?

– תמיד הוא מתרושש, ועושרו הולך וגדל מיום ליום – התמרמרה אמי.

– הכּוֹל בידי שמים!

– ובמה הוא מתעסק עתה? – שאל אבי, אשר לא יצא זה כבר מפתח ביתו.

– סוחר הוא בפשטן, בביצים… מלבד בית-המזיגה אשר לו. אך פֶּרילי אשתו חולה היא.

– ומה שלומה?

– אומרים, כי היא הולכת ודלה מיום ליום.

– חבל, אשה טובה היא.

– אשה יקרה, אבן-חן! היא בעלת-הבית האחת, אשר לא תפחית משׂכרי אף פרוטה אחת. ולולא ר' זיינווילי, הפוסק לה לצרכי הבית ביד זעומה, מובטחת אני, שהיתה משלמת תיכף ומיד במזומנים.

– כמדומה לי – אמר אבא – שפּרילי היא אשתו השלישית.

– בוַדאי!

– אין אדם בלי צער, אי אפשר בלי יסורין, – מעיר אבי בכובד ראש – הנה ר' זינווילי עשיר הוא, מוצלח בעסקיו, ואין לו מזל לנשים! כמה ימי שני חייה?

– צעירה היא לימים מאד; מסופקת אני, אם מלאו לה עשׂרים שנה.

– אסור להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, ובכל זאת – הפלא ופלא! הוא בן שבעים והיא בת עשׂרים; וכוחה ידל מיום ליום, והוא – –

– הוא חסון כאלון. עודו מפצח אגוזים בשיניו.

– ובלי משקפים!

– ומהלכו? האדמה רועדת תחתיו.

– ואני – נאנח אבי – שוכב במיטה.

כל אברי הזדעזעו, אך אמי משתדלת לנחמו:

– רופא כל בשׂר – לו התשועה…

– אבל היא, היא… – והוא מורה עלי באצבע.

––––––––

ואל הענין הזה שבו אבי ואמי גם בלילה, אנחותיהם העירו אותי משנתי.

– גדלה היא, בלי עין-הרע, כעל שמרים…

– בגדה על חזה חישב להיקרע…

– ופניה ברים כחמה.

רגע דממה ואבי נאנח: – אין אנו יוצאים ידי-חובתנו.

– ומה לנו לעשׂות? – שואלת אמי בקול רווי דמעות.

– כמה היו ימי חייך בעומדך תחת חופתך?

– צעירה הייתי ממנה.

– רואה אתּ?

אמי נאנחה. ובאותו רגע נשמע קול דופק על החלון – דפיקה אחת ושניה. אמי קפצה ממיטתה וַתּפתח את החלון, וַתּוצא את ראשה החוצה, וַתּקרא בקול פחדים:

– מה קרה?

– פרילי הלכה לעולמה! – נשמע קול מן עונה מן החוץ.

אמי נרתעה אחורנית.

– “ברוך דיין האמת!” – קרא אבי על משכבו. ואמי ענתה אחריו כהד ותוסף:

– בזה הרגע דברנו בה, ועתה איננה.

––––––––

ולי היו ימים, אשר לא ידעתי את נפשי. בלילות נדדה שנתי וביום הייתי כחולמת. ורקותי דופקות, ולבי עוגם עלי, כאילו הוא מפחד תמיד. ולפעמים אני בורחת מפני כּוֹל, ומסתתרת, כאילו שתו עלי אנשים רעים, מבקשים את נפשי. ולפעמים עגמה נפשי להועיל ולהיטיב לכּוֹל, ולחבק ולנשק לכּוֹל, כי כל העולם כולו מלא טוב והכּוֹל טובים ויפים מאד. ואז הרגשתי כי גלמודה אני.

אחַי לא נתנוני לגשת אליהם; גם יוחנן הקטן בועט ברגליו ואינו חפץ שתשקהו אחותו הנערה. ואמי זועפת וזועפת תמיד, וטרודה כל היום במסחרה בכל משלח-ידה… ומחלת אבי תכבד מיום ליום… שׂערו הפך לבן, פניו נקמטו בלא עת כקלף, ועיניו מביטות תמיד נכחן בתוגה חרישית ובתחנונים. ומפני המבט הזה אני בורחת החצרה בלב נמס מבכי…

ואז עולה זכר בּריל המת על לבבי. באוזניו יכולתי לספר הכּוֹל, אותו יכולתי לחבּק ולנשק כאוַת נפשי. אך הוא טמון שם בחושך, במעבה האדמה הלחה…

ונחל דמעות שוטף מעיני.

אבל דמעות היו פורצות מעיני גם בלי סבּה נכונה.

יושבת אני בערב על-יד החלון ומשקיפה אל החצר, ורואה את הירח והוא מדדה ושׂוחה בין עננים קלים, כאילו הוא מתאמץ לעבור את הגדר הלבנה, הסובבת את החצר, ואינו יכול, ואני מתמלאה רחמים אל הירח ועיני זולגות דמעות.

ולפעמים עיפה אני מאד, עיפה למות. מאור עיני חשך, באוזני שאון וראשי עלי כבד מאד וסחרחר, ובלי דעת מדוע, מתקנאה אני בבּריל אחי, השוכב שם בקברו במנוחה.

וחלומות רעים מבעתים אותי. חולמת אני כי מתּי וצר לי בקבר האפל! או שטה אני ופורחת למעלה, למעלה השמימה. ואני עירום ועריה, אך כתונת בד קלה על בשׂרי, שׂערותי פרועות… ואני בוֹשה מאד להביט למרום, ששם מתעופפים המלאכים, המכוסים בכנפיהם, ומביטה אני לארץ, ורואה את כל הנעשׂה מתחת…

––––––––

גלמודה הייתי אז. ריעוֹתי, שהיו משׂחקות ומשתעשעות עמי בחול ובעצמות, עזבוני; ואחרות תחתיהן לא מצאתי. אחת מריעותי הקודמות כבר יוצאת בשבתות בלבוש משי, ושעון זהב מיטלטל על חזה על שרשרת זהב. בעוד ימים מועטים תכּנס בשעה מוצלחת לחופה. האחרות כלות הן או מועדות להיות כלות בקרב הימים; שדכנים דופקים על דלתותיהן ולא נאה להן עוד להתחבר עם עלמה פרועה וערומה כמוני. ולהתחבר עם ילדים צעירים ממני לימים לא יכולתי ולא אביתי; המשׂחק באבנים ובעצמות כבר היה לי לזרא, ואחדל גם מצאת אל החצר והייתי כלואה כל היום בבית. וגם אם חפצתי לפעמים לצאת תחת אמי ולהביא איזה דבר, לא נתנוני ללכת. אך בין-הערבים הייתי יוצאת לשׂוח מאחורי הבית, בין האסמים והממגורות, על שׂפת הנהר.

ולפעמים איחרתי שם עד חצות הלילה.

לראשונה היתה אמי יוצאת אחרי ועומדת בשער לשמור עלי מרחוק. אך כרבות הימים חדלה מזה ותעזבני לנפשי.

ואני הולכת אנה ואנה, או יושבת על הזיז אשר לפני הבית, מקשבת להמית הנהר המפכה, או מרדפת את העננים בשמים… או סגרתי את עיני וָאשתדל להביט פנימה אל קרבי, לראות את הנעשׂה שם, אך מאומה לא ראיתי.

––––––––

ופעם אחת שמעתי שירת תוגה מרחוק, את הקול הצעיר והרענן הכרתי כרגע. הוא קול הבחור של הרופא. גם השיר שלו הוא; לא “זמירות” הוא שר, כי אם שיר של חול.

ומרגישה אני, כי עלי לקום ולשוב כרגע הביתה, לבלי תת אוזן קשבת לשיר כזה, ולבלי ראות את פני הנער אשר אחז אז בסנטרי, ובכל זאת איני זזה ממקומי! ויושבת אני עיפה מאד ולבי דופק, דופק בחוזקה.

והשיר הולך וקרב אלי. הנו עובר את הגשר, וכבר אני שומעת קול צעדים על החול. ועוד הפעם חפצה אני לקום ולשוב הביתה, ואיני יכולה; גופי העיף אינו סר למשמעתו, והוא הולך וקרב אלי.

– האת היא זאת, לאה?

איני עונה דבר. השאון באוזני מתגבר, הרקות דופקות ביתר שׂאת ובמוחי אך מחשבה אחת: קולו נעים מאד. והוא יושב סמוך אצלי על הקורה ומתבונן בי. אני אינני רואה את מבטו, כי לא אשׂא את עיני, אך מרגשת אני, כי לחיי מתאדמות ובוערות באש.

– נערה יפה את, לאה, אך למה זה…

יותר לא שמעתי וָאברח.

ביום המחרת וגם ביום השלישי לא יצאתי מפתח ביתי בערב. אך ביום הרביעי, בערב שבת, לחצה על לבי תוגה איומה, ולא יכולתי עוד לשאוף רוח בבית. ואך יצאתי, ועמד לנגדי.

– למה את בורחת מפני, לאה? – התחנן אלי – בחברתי לא יאונה לך כל רע.

אני מחשה, והוא משורר שיר תוגה בקול נמוך ורך.

עיני נמלאו דמעות; מרגישה אני, שהדמעות מתגלגלות על לחיי, ואיני יכולה לעצור בעדן. ובושה אני מאד, ובוכה בקול דממה דקה.

– ולמה אַתּ בוכה, לאה? – ובדבּרו הוא אוחז בידי.

– שירך מלא תוגה… – עניתי, בהוציאי בלאט את ידי מתוך ידו.

– יתום אני – ענה – וגלמוד…

צל עובר נראה על החול, ונַסנו איש לעברו.

––––––––

את שירו למדתי לדעת בעל-פה, ועוד באותו הלילה שרתי אותו בחשאי על משכבי. ומתוך שירה ישנתי ומתוך שירה הקיצותי. ובכל זאת קשה היה לי יום המחרת, כי עינה אותי מוסר הלב, על התוַדעי אל הבחור הרופא הגלוח והלבוש קצרים. “לו היה, לכל הפחות, יהודי נאמן במנהגיו כרופא הזקן!” ויודעת אני, שאם חס ושלום ייוָדע לאבי שמץ מזה, יהיה הדבר בנפשו. והסוד, שהיה לי בפעם הראשונה מעיק על לבבי כמשׂא כבד. כשאני מרגישה פתאום במבט אבי או אמי, ברכי כושלות מפחד.

ובכל זאת אני יוצאת אליו מדי ערב. ובכל ערב אני מבטיחה לו להתראות אתו ביום המחרת, וגם אין לי כל סבּה נכונה להשתמט ממנו, איננו אוחז עוד בידי, אינו מהלל עוד את יופיי. אך שותק הוא או מספר על חייו ותלאותיהם, או מלמד אותי שירים שונים.

––––––––

פעם אחת נתן לי חרוב.

– אכלי לאה – התחנן.

לא אביתי לקחת.

והוא שואל בעצבון: מדוע?

ואני לא נזהרתי בלשוני, ובחפזה אמרתי לו, שלא לחרובים אני צריכה, שבביתנו אין לחם…

––––––––

פעם אחת היו פניו חיוורים מאד, וקולו בדברו – מלא-דמעות. שאלתי לשלומו, והוא ענה, כי הנו ברוך השם “בקו הבריאות”, אך עליו לנסוע מזה.

– לאָן? – שאלתי וקולי נשתנה.

– לעמוד למבחן הצבא.

אחזתי בידו מפחד: – הנך הולך לצבא?

– איני יודע – ענה – יוכל היות, כי לא יקחוני… חולה אני קצת…. מחלת-הלב… אך עלי לעמוד למבחן.

– ואם כן, שוב תשוב? – שאלתי בנפש עגומה.

– אקווה – ענה בקול מוזר לי, – אבל שבועות אחדים אשהה שם.

אני מחרישה, הוא מביט עלי בתחנונים.

– ואַתּ תזכריני, לאה?

– כן – עניתי בלב סוער.

וַיאחז בידי.

– הנני הולך – אמר – היי שלום לאה.

– לך לשלום – עניתי.

הוא הטה אלי את ראשו, וַישקני, וַיעלם.

ונשארתי לבדי. ראשי סובב עלי כשכורה, ולבבי דופק, דופק בחוזקה. אז העירני קול אמי.

– לאה – קראה לי אמי מפתח הבית, ומשתוממת אני מאד, כי הקול הוא קול אמי מימים עברו, קולה מערבי-שבתות, כשוב אבי מן היער… חדוָה ובשׂורה בקול.

– לאה’שי – קראה שנית ונזדעזעתי כולי; זה ימים רבים אשר לא נקראתי בשם-החבּה הזה. ובכל זאת אני הולכת בדאגה; יראה אני להיראות בשׂפתי הדולקות עוד מנשיקתו.

ואת הבית לא הכרתי. על השולחן שתי מנורות דולקות, בקבוק יין וטס מלא מגדנות, בראש השולחן אבי מיסב על כיסא; מבין קמטי פניו הצהובים נוהר צחוק של נחת. ואנשים זרים בבית.

ואמי החזיקה בי, וַתּחבקני, וַתּנשקני, וַתּאמצני אל לבה, ובצחוק ובכי יחדיו קוראת היא לי: “מזל-טוב לך, בתי, מזל-טוב!”…

ולא ידעתי נפשי. וכאשר הרפתה ממני אמי, קראני אבי אליו, וַאגש, ומבלי כוח לעמוד על רגלי נפלתי על ברכיו, ואתמוך את ראשי על חזהו, והא מעביר את ידו על שׂערותי.

– עתה לא תרעבי עוד, בתי, לא תדעי כל מחסור… לא תהיי עוד ערומה ויחפה… אַת תהיי לעשירה, ל“גבירה” אדירה…. בעד אחַיך תשלמי שׂכר-לימוד, ולא יגרשום עוד מן החדרים… וגם לנו תהיי לעֵזר… ואני אשוב לאיתני…

– והיודעת אַתּ מי הוא החתן? – שומעת אני את קול אמי –– ר' זיינווילי בכבודו ובעצמו!

שארית כוחי עזבתני ונשמטתי מעל ברכי אבי ארצה.

––––––––

הקיצותי לרוח היום, ואבי ואמי עמודים עלי.

– יהי שם ה' מבורך – קראה אמי.

– ברוך הוא וברוך שמו הקדוש – קרא אבי.

ועוד הפעם חבּקוני ונשקוני. ועוד שאלו, אם חפצה אני במיץ-פירות, בדברים מתוקים, ואולי בדבש או חלב?

ואני עוצמת את עיני ובוכיה בקול מתחנק.

– טוב מאד, טוב מאד! – קוראת אמי בחפזון – תבכה כאוַת נפשה וירוַח לה, ותגולנה האבנים הכבדות מעל לבה.

וַתּשב למראשותי וַתּוסף:

אנחנו האשמים, בתי, כי לא הגדנו לך מאומה מקודם, וַתּבוא עליך הבשׂורה לפתע פתאום… סכנה גדולה היא להגיד בפעם אחת… אך ברוך השם, שאַתּ בוכיה! עוד מעט ויקל לך, ובעזרת השם תישטפנה כל צרותיך יחד עם דמעות עיניך, ולא תוסיפי לבכות עוד, ולא תצטערי עוד… ויחֵלו חיים חדשים, חיים של עושר וכבוד… חיים של שלום ושׂובע…

––––––––

שני מלאכים מלַווים את האדם – יצר-טוב ויצר-רע; והמה מתרוצצים בי ומריבים. יצרי הטוב יועץ לי לשכוח את הבחור-הרופא, לאכול מן המגדנות של ר' זיינווילי, לשתות את מיץ פירותיו ולשׂמוח בחלקי, ועוד ועוד… ואז ילבישוני וינעילוני על חשבונו, ואחי ילמדו בחדרים, ועוד ועוד דברים טובים ונעימים הרבה.

והצד שכנגדו – היצר הרע, מסית ומדיח, ויועץ להגיד את האמת, לגלות את אוזן אבי ואמי, שאינני רוצה בשום אופן…

את ר' זיינווילי לא ראיתי מימי, ואולי ראיתיו ושכחתי את קלסתר פניו, אך גם שלא בפניו שׂנאתיו, וכשאני עוצמת עיני, יצרי-הרע מצייר אותו לפני בדמות עכביש…

ובאחד הלילות חלמתי, שעומדת אני תחת חופתי. מובן מאליו שהחתן הוא ר' זיינווילי והשושבינות סובבות אותו עמי שבע פעמים, והן מרימות ונושׂאות אותי באוויר, לפי שרגלי כבדות, כבדות מאד ואיני יכולה למוש ממקומי…

והן מובילות אותי בחזרה, ואמי יוצאת לקראתי במחול, ובידיה חלה קלועה, ואחריה – המון נשים מחוללות, והמון חלות קלועות פורחות באוויר…

וכבר יושבת אני אל “מרק הזהב”; ויראה אני מאד לפקוח את עיני, פן אראה איש עיוור וגבּן, בעל חוטם ארוך וחד… בכל אברי – קור, וזיעה קרה מכסה את בשׂרי. פתאום הוא מַטה אלי את ראשו ולוחש באזני:

– לאה’שי, יפה את מאד!

והקול איננו קול איש זקן; הקול – קולו! ולאט לאט אני מניפה את עפעפי ומתבוננת, והנה – הוא! לא ר' זיינווילי מיסב אצלי, כי אם הוא – והוא לוחש באזני:

– התאפקי, דומי… אל נא יוודָע לאיש! רימיתי את ר' זיינווילי, הולכתיו שולל, וָאוליכנו אל היער – אמרתי לו, שיש יער לקניה – והוא הלך אחרי, ואני קמתי עליו, והפלתיו ארצה, ואסרתיו בחבל, ושׂמתיו בשׂק, והשלכתיו אל היאור – כעין מאורע כזה ספרה לי פעם אחת אמי – ואני באתי הנה להיות תחתיו.

הקיצותי, ובעד סדקי התריס חדרו קרני הירח, וָאשתומם מאד בראותי לאורן, כי המנורה שנתּנה בעבוט שבה אל מקומה, גם הכרים והכסתות למראשותי בני הבית הם. אמי ישנה במנוחה שאננה, וגם את אנחות אבי לא אשמע.

ויצרי-הטוב מתגבר עלי ואומר:

– אם תאבי ושמעת, שוֹב ישוב אביך לאיתנו ואמך לא תעבוד את עבודת הפרך לעת זקנתה, ואחיך ילמדו בחדרים, ויגדלו והיו ללמדנים גדולים, לרבנים מפורסמים…

“ור' זיינווילי יחבק וינשק אותך – מרגיז ואומר היצר-הרע – פעם בפעם יגש אליך, ויאחז באצבעותיו הרועדות בסנטרך, ובשׂפתיו הלבנות ישק וישק לך… בעיניו הכהות והכבות יאכלך, את נפשך ואת בשׂרך יאכל… ויענה אותך, כאשר עינה את נשותיו הקודמות והוא, כשובו, נפשו עליו תאבל, ולא ישיר עוד, ולא ישמיע את קולו; הלוֹך ודמוֹע ילך… אך אַל תיראי, אַתּ לא תוסיפי לראות את פניו עוד; עם ר' זיינווילי תשבי כל הימים וכל הלילות; מערב עד בוקר, מבוקר עד ערב; ותשאפי את נשמת אפו הקרה, את פניו הקרים – פני הקלף – תחממי בנשימותיך…”

ולא ישנתי עוד עד אור הבוקר.

ובבוקר דברי אבי הראשונים היו אל אמי לאמור:

– היודעת את, שׂרה, אני ישנתי כל הלילה.

– תהילה לרופא כל בשׂר! – קראה אמי בעליצות נפש.

– כמדומה לי – הוסיף אבי – שהוקל לי הרבה, ומי יודע, אם לא אקום וארד היום ממיטתי… ואולי אצא גם החוצה.

– בעזרת השם יתברך, גם החוצה תצא.

– והכּוֹל בזכות בתנו הצדקת, הכּוֹל בזכותה ובמזלה.

– החלב, שאני שותה, מַחלים אותי; צדקו דברי הרופא…

ויצרי-הטוב מתגרה בי לאמור:

– הוציאי מפיך דברי בליעל, אך מלה אחת, אך הגה קל, ואביך, השב לאיתנו, יפול ממטתו ארצה, ומוֹת ימות כרגע.

ואבי אומר לאמי:

– שמעי בקולי, שׂרה’לי, חדלי ממשלח-ידך, רב לך!

– מה אתה דובר?!

– את אשר אזנך שומעת! עוד היום אתראה פנים עם ר' זיינווילי. יתן לי איזו משׂרה במסחריו הרבים, או ילווה לי איזה מאות ונפתח לנו חנות… לראשונה אעזור על ידך, ואחרי-כן תסחרי לבדך, ואני אשׂא עיני אל חיטים או שׂעורים…

– הלוַאי! יתן ה' ויהי כדבריך!

– בוַדאי יתן ה'! רואה אני שהתעוררו רחמיו עלי, כבר בא מועד! וכשתלכי היום לקנות בגדי חתונה ללאה, קחי גם לך, לכל הפחות, שתי שׂמלות. הלא כה אמר: קחו את כל הדרוש.

ואבי שׂוחק; הלא גם את תהיי בין הקרואים, ואל נא תעטי חרפה על בתך!

– חדל נא, חדל – ענתה אמי בקורת-רוח – ראשונה נחוץ להלביש ולהנעיל את הנערים, ראובן יחף, ובשבוע שעבר ננעץ קוץ ברגלו, ועודנו צולע עד היום… הולכים וקרבים ימי החורף, בגדי חורף נחוצים…

– קחי, קחי הכּוֹל!

ויצרי הטוב אומר:

– האם אַתּ שומעת? אם תחטאי בשׂפתיך, תישאר אמך בלי שׂמלה חדשה. ואת יודעת כי שׂמלתה הישנה קרועה מאד, ואחַיך הלוֹך ילכו החדרה בכל ימות החורף בלי מנעלים; ובימות הקיץ ינעצו קוצים ברגליהם…

– הנני להגיד לך את האמת – קראה אמי, בחושבה כי ישנה אני עוד – נחוץ היה לדבּר עמו דברים ברורים, ולהתנות “ברחל בתך הקטנה”, הוא איננו מן הטובים יותר מדאי… והעיקר – שיפסוק לה סכום מסוים לאחרי מותו… הלא יורשיו רבים, ואין סומכים על הנס. ואם לא ירצה ללכת אל הנוטריון, יחתום, לכל הפחות, בחרם…

– אולי צדקת…

– בלי ספק! לא עוּל-ימים הוא, ומאה שנים לא יחיה עוד… עוד שנה, שנתים…

– במנוחה ובתענוגים – התאנח אבי – ירבו הימים…

– אינני חפצה, חס ושלום, במיתתו! אבל אל תשכח, שבן-שבעים הוא ואולי עוד יותר… מאחורי אזניו עורו כעור הבר-מינן…

ויצרי-הרע מתרה בי:

– “אם החרש תחרישי, תכּנסי לחופה עם בר-מינן; עם הבּר-מינן תשבי כל הימים ובחיק הפגר תשכבי!”

– החיים והמות ביד ה'! אומר אבי.

אמי נאנחת והוא מוסיף:

– ומה היה לנו לעשות? לא היתה לנו עצה אחרת… לולא מחלתי… לו יכולתי להשׂתכר אף פת לחם יבש… – וקולו נפסק, ואמי לחשה:

– והנערה גדלה וגדלה, ונעשׂית בוגרת…

– היודע אני? אולי טוב היה למכור את הכר האחרון ולקנות שטר-גורל…

ואני – החרשתי.

בן שבעים הוא החתן שלי, אבל – מזיל הוא מכיסו כמה מאות על מלבושַׁי ולהוצאות החתונה, וחותם “תוספת כתובה” על סך אלף וחמש מאות. ובני אדם אומרים, שמאושרת אני מאד, שמזלי מזהיר ככוכב בוקר.

וַתּשובנה אלי ריעותי, ובעלת שׂמלת הפסים, השעון והשרשרת, כבר היתה אצלי כמה וכמה פעמים. ואושרה גדל מאד, כי נכנסות אנחנו לחופה בחודש אחד.

אַתּ תהיי חברתּי האחת; לא במהרה תינשׂאנה האחרות, אין נדוניא ואין מלבושים – אמרה בבוז.

רבקה (שם חברתּי) נישׂאת לבן עיר אחרת, אך שלוש השנים הראשונות יֵשב הזוג פה בבית אביה. והיא חפצה, כי במשך הימים האלה נתרועע יחדיו. היא תבוא אלי פעם בפעם לשתות ציקוֹריה ואני אליה. בשבתות וימים טובים נשתה מי-פירות…

– וכקרוב ימי ללדת – הוסיפה ופניה נהרו מגיל – אַתּ תשבי למראשותי… האם לא?

אני נפעמת ומחרישה, ורבקה, ברצותה להפיס את דעתי, אומרת שברצות ה', מולידים גם לשבעים שנה.

ובראותה כי החטיאה את המטרה, התבוננה בי בחופזה ותלחש:

– ואם לא – מה בכך?! הן לא לעולם יחיה… עוד תהיי אלמנה יפה וצעירה לימים; כה יתן לי אלהים וכה יוסיף –

גם היא איננה חפצה במות ר' זיינווילי, חס ושלום אף “שהוא כלב שבכלבים ואת אשתו פּרילי עינה…” אבל היא היתה חולנית, חולנית תמיד, ואַתּ, תהילה לאל, בריאה ושלמה כאגוז… אותך לא יענה; מובטחת אני, שיאהב אותך מאד מאד, ראויה אַתּ… "

––––––––

הוא שב!…

לאבי הוטב מעט, אך בלי ידיעת הרופא מתיירא הוא לצאת החוצה. כמדומה לו, שמרוב שכביתו ושבתו התכנס הדם אל האיברים הפנימיים, ועל כן ידיו ורגליו קרות, ונחוץ לפזר את הדם על ידי קרני דאומנא.

וקרני דאומנא מציג תמיד ה“בחור” ולא הרופא בעצמו, ואבי שואל, אם אובה ללכת ולקרוא לו.

אבל אמי לא נתנה ל“הכלה” ללכת ותלך היא.

ואבי מתבונן בי מבלי משים, וקורא בחרדה:

– למה זה חָורו פניך?

– אין דבר – עניתי.

– אבל זה ימים אחדים אני רואה, כי פניך אין אתך…

– נדמה לך, אבי!

– גם אמא אומרת…

הנני מתאמצת להראות לו פנים שׂוחקות, להרגיעו; והוא חפץ לשׂמחני בבשׂורה טובה, כי עוד היום יבוא החייט ויביא את המלבושים.

– ואינך שׂמחה בזה?

– בלי ספק שׂמחה אני.

בין כה וכה שבה אמי עם הרופא; בעצמו בא!

שאפתי רוח, אך לבי עגום עלי בסתר; מי יודע, אם אוסיף לראותו עוד!

והרופא בא ברוב דברים, כדרכו. אוי לו לדור שהוא הולך ומתמעט ומתמוטט. ר' זיינווילי, בן שבעים, לוקח לו נערה בתולה לאשה, וליזר’ל בן הגבאי נעשה פרוש וברח מאשתו.

– ליזר’ל? – קראה אמי בתמיהה.

– כן, הוא, כרגע שמעתי.

– ואני – הוסיף הרופא להתאונן על הדור – אני, בן שישים, הולך ברגל מן הבוקר עד הערב, והבחור שלי עוזרי מתחַלה ועולה על המיטה, ועלי למלאת את מקומו!

ואמי שמחה לאידו של הרופא – אל יחזיק “גוי” בביתו.

– במה הוא “גוי”?

– מה בצע בדברים בטלים! – מפסיק אבי את השׂיחה בקוצר-רוח – עשׂה את מלאכתך!

אבי הוא בעל מזג טוב ונוח לבריות מאד. ובשעת חוליו היה מקבל את כל הבא אליו בסבר פנים יפות. בשׂמחה גלויה; אך לרופא בוז יבוז, אותו לא יוכל לדבר מטוב ועד רע, ומה גם את הבחור עוזרו…

––––––––

והוא חולה!

אז אמר לי, כי חש הוא בלבו. על אודות מחלת-הלב שמעתי ויודעת אני כי חולי-הלב נופלים למשכב, ובכל זאת אומר לי לבי, כי גם אני אשמה במחלתו.

ובלילה בכיתי בשנתי. אמי העירתני וַתּשב למראשותי.

– הסי, התאפקי בתי, ואל תעירי את אביך משנתו.

ומשׂוחחות אנחנו בלחש, מפה לאוזן, ורואה אני, כי אמי נפעמת מאד, שהיא מביטה אלי בעינים חודרות, שהיא חפצה לחקור ולדרוש אותי, לדעת “אמת לאמיתה”. ואני גמרתי בלבי לבלי הגד לה דבר, ועל כל פנים – בשעה שאבי ישן.

– למה זה בכית, בתי?

– איני יודעת, אמי.

– האינך, חס ושלום, בקן-הבריאה?

– כמדומה לי, שבריאה אני; אך לפעמים אני חשה בראשי.

אמי הסבה על משכבי, ואני שׂמתי את ראשי על חזה.

– אמא, שאלתי, למה זה כל-כך דופק לבבך?

– יראה אני, בתי.

– הגם את מפחדת בלילות?

– לא בתי, אך לך אני דואגת.

– לי?

אמי מחשה ודמעות חמות נופלות מעיניה על פני.

– את בוכיה, אמי?

והדמעות נופלות ונופלות בלי הרף. ואני נשבעת בנפשי, שלא אגלה לה מאומה, ויעבור עלי מה!

– בתי – שאלה אמי אחרי הירגעה – האם לא ספרה לך רבקה איזה דבר?

– על אודות מה?

– על אודות ר' זיינווילי…

– האם היא מכירה אותו?

– לוּ הכירה אותו, כי אז לא דברה דבר. ועתה היא מעלה גירה מפי אחרים. האחרים הולכים רכיל מקנאה. ובלי ספק יש במה להתקנאות – יהודי עשיר, גביר וידו משׂגת לקחת לו לעת זקנתו נערה בתולה! – ועל כן מרננים אחריו.

ואמי שואלת עוד:

– האם לא הגידה לך, כי הוא אשם במיתתה של אשתו האחרונה?

– שמעתי כזאת, אבל אינני זוכרת מפי מי.

– בוַדאי מפי רבקה, יסכר פיה לעולם!

– ומה היתה סבּת מיתתה באמת?

– מחלת הלב.

– וכי מתים ממחלת הלב?

– בוַדאי.

––––––––

ואני מפורסמת בכל העיר, ובפי רבים הנני לברכה, ומתפלאים עלי, שאינני חשה באושרי.

אבי ואמי משתוממים, ועוד יותר החייט, שאינני מחוָה את דעתי על דבר הבגדים, ומבקשת תמיד שיעשׂו כרצונם ומה שלבם חפץ.

רבקה ריעתי תישוֹם ותשרוק: היתּכן לסמוך בענינים כאלה על דעת אם!

מובטחת היא שבגדי יהיו מכוערים, שלא אוכל להיראות בהם לא בחוץ ולא בעזרת-הנשים ולא בשום שמחת מצוָה! “את נפשך אַת עוכרת, אַת שוחטת את עצמך!”

ולבי אומר לי, כי שחוטה אני זה כבר. ובלב שוקט כלב המתה מחכּה אני לקראת “שבת נחמו”, ל“יום הכיסא”, שבו בוא יבוא אלינו ר' זיינווילי שלי לקידוש. בשבת שלאחריה ייקרא לתורה ובאחד מימי השבוע נכנס לחופה.

אבי שב כמעט לאיתנו הראשון. יוצא הוא פעם בפעם לשוק ושואל ודורש על דבר שער התבואות; לפי דעתו שעת-כושר היא לקנות ולהרוויח, אבל עוד לא הספיקה לו השעה לדבּר עם ר' זיינווילי על דבר הלוָאה. אמי יועצת לו להזמין את ר' זיינווילי בשבת “נחמו” בשעת הקידוש לסעודה השלישית, ובשעת חדותא להפיל איזה דבּור..

אינני יודעת באיזה אופן, אך עוד קודם ההלוָאה הוטב מצבנו החומרי מעט. ואף כי הרופא מקיף לנו בבטחה ואינו שולח עוד את נערו תחתיו, בכל זאת מצווה אבי להשיב את המגיע לו. השליח היה אחד מאחי, בדרך הילוכו לחדרו.

באותו יום בא פתאום הנער.

– מה זאת? – קרא אבי לקראתו – המעט?

– לא ר' יהודה, בלי ספק שלחת הרבה, אך אני באתי לשאול לשלומכם…

– לשלומי?

כלומר: מה לי ולך? ולבי אומר לי: מחויבת אַתּ להגן עליו, אבל הוא עונה במנוחה:

– כן… נוסע אני מזה…

ואבי מגמגם אחריו:

– נוסע אתה, נוסע אתה – סע בשלום.

וַיפן אלי, וַיוסף:

– בתי, תני לו איזה גדולים…

ופני הנער חוורו מאד, בעיניו התלקחה אש ושׂפתיו רעדו.

– למה? מדוע? אינני מבקש… היו שלום.

וַיפן, וֵיצא בחופזה.

ובקולו רתחו הדמעות…

––––––––

ואז התעלפתי בפעם האחרונה.

כשובי לאיתני שמעתי את קול אמי:

– אל תפחד, יהודה, אין דבר; חולשה כזאת קודם החתונה היא מעשים בכל יום.

---

האשה מרת חנה

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(צרור מכתבים)

א: שלושה מכתבים שקבּלה האשה מרת חנה, שנַים מאחיה, מנחם מנדיל, ואחד מגיסתה חוָה גיטל

מכתב א

החיים והשלום לאחותי הצנועה מרת חנה תחי'.

את יקרתך קבלתי, ובוַדאי זלגו עיני דמעות ואנחותי שברו חצי גופי, אבל הקב“ה יודע ועד, כי קצוֹר קצרה ידי מהושיע לך ברב או במעט. ומה שאת כותבת על דבר העזבון, דעי לך, אחותי היקרה, שזה הבל גמור. על פי דין ישראל אין לך שום מענה וטענה על הירושה; שאלי את בעלך מופלג ויגד לך, ומבלי אשר יגיד תדעי זאת מה”צאנה וראינה“, שבנות צלופחד לקחו ירושה אך להקים שם המת על נחלתו, אבל במקום שיש בנין דוכרין אין הבנות יורשות. ושטר חצי-זכר אין לך; ומה שאת אומרת שלא קבּל בעלך את הנדוניה שלך משלם, גם זה אין לו יסוד, כי גם אני לא קבּלתי את הנדוניא משלם, ולא באתי חס ושלום בטרוניא על אבא ז”ל. – ובאם לא סילק אבא ז“ל את כל הנדוניא מצדו, שיקול הדעת הוא, שאבי בעלך, המחותן ז”ל, לא סילק גם כן את כל הנדוניא, והיה הדבר שווה לתרוייהו, ומחלו זה לזה, כנהוג בישראל; ושאלתי את פי הדיין והרב, ואמרו שניהם שכן הוא ושהצדק אתי, ומה שאת טוענת שהיית סמוכה על שולחן אבא אך חצי שנה ולא שנה תמימה, על זה לא פקדני אבא ז“ל, ואני, כמו שאַתּ יודעת, הייתי אז פרוש, וישבתי אז אצל הצדיק שיחי' ולמדתי שם תורה, ואשתי חוָה גיטל תחי', מספרת לי שנפלה אז קטטה ביניכן על דבר המקום של אמא נ”ע, בעזרת הנשים, ועלתה למעלה ראש, והיו מזה יסורים קשים לאבא ז“ל; ואַתּ לקחת את בעלך במוצש”ק ונסעתם לעירו – ואם כן הוא, למה תלינו עלי? היה לכם לאכול כמו שאכלתם, ולא לברוח. אבל אני חס ושלום איני יורד עמך לעומקא דרינא; כל איש מישׂראל חייב להתנהג לפנים משורת הדין. ובפרט לגבי אחותו. אבל חפץ אני ואיני יכול. דעי לך, אחותי חנה, שאבינו החסיד ז“ל עשׂה צוָאה, ונתן את הש”ס הגדול לבית-המדרש הגדול, ואת הש“ס הקטן לבית-המדרש הקטן, והמשניות והעשרים-וארבע אל השטיבּ”ל שהיה, ז"ל, מתפלל בו, ובעד הקבורה שילמתי שתי מאות, והפרשתי לצדקה חמשים זהובים ויותר, ואת הבגדים של אבא ז “ל חילקתי לעניים, מלבד הבגד-משי שלו, שהשארתי כמצוַת אבא ז”ל, בשביל בני משה שיח' שיכּנס בו, בשעה מוצלחת, לחופּה, במהרה בימינו, אמן.

ונשאר על כן אך הבית ואיננו שווה שרפ“ט, והגג צריך תיקון, והפקיד מצווה להרוס את הכותל-של-שרפה, מה שקורין בראנ”ד-מויע"ר, וכל הבית הוא עתה בסכנה גדולה חס ושלום.

ועכשיו נבוא לחשבון הפרנסה: כשמת אבא ופסק המן, השׂכרתי את שלושת החדרים בשׂמאל הבית לגרונם הסוחר שקורין לו התיש (הלא זוכרת אַתּ אותו ואת אשתו זלאטא), ובדמי השׂכירות הנני משלם בדוחק גדול ובצער, שאין למעלה הימנו, את המסים והארנוניות, ונשארתי חייב עוד בעד שנה ומחצה. והנני משתמט לעת עתה בלך ושוב, והשם יודע אחרית דבר.

ובשלושת חדרים שבימין קבעתי את דירתי ואת מלון-האורחים, ואת בית-המשקה; הזמנים רעים, ורבים מהאכּרים מן הסביבות נשבעו שלא לשתות חס ושלום כלל, ודא עקא, שהפריץ שלנו פתח לו חנות בעירנו עם משתה-חמים וכמה מיני סחורה, והוא התּל שהאכרים פונים אליו ואנחנו צריכים רחמים, כי הצרור נקוב וכלתה הפרוטה מן הכיס, רחמנא ליצלן, ואם עבר הקול במחנכם שיש לי פרנסה, תוכלי לירוק בפניהם של האומרים כך, כי באמונה שלי שהנני חי בצער ודוחק גדול והפרנסה כקריעת ים-סוף. והוצאות החתונה של בתי ביילא-סאֶשעֶ תחי' כבר עברו ראשי, ואני טובע וצולל עוד, ונחוץ עוד מַעטה של משי, ובעל החנות אינו נותן בהקפה… ואחרי ככלות הכּוֹל צריכה אשתי, חוָה גיטל, תחי', לנסוע תיכף ומיד אחר החתונה לדוקטו"ר, כי חָזקה עליה מצוַת הרופא שמואל, שתסע לוַארשה כי השיעול הולך ומתחזק, ומפרק הרים, רחמנא ליצלן.

ומה שאת כותבת, שבאם לא אענה לך תיכף ומיד וכהוגן, תכתבי להקרובה שלנו בלובלין, שתלך אל המליץ שלה ותמסור אותי לערכאות – דעי לך, אחותי חנה, כי מורא לא יעלה על ראשי; ולא נבהלתי, חס ושלום, כי יודע אני, כי את משטה בי, ושאשה כשרה אַתּ ולא תלכי לערכאות כנגד דין-ישׂראל, וגם בעלך המופלג לא יתן לך, כי איך ישׂא פניו אל הצדיק שיחי'? ונא נא שלא תוציאי אף פרוטה אחת לערכאות, כי לא ייעשׂה כך במקומנו ומעולם לא הייתי אפילו עֵד בבית-הדין, וגם אבא ז“ל לא היה, והשם ישמרני מזה, והעיקר, שידוע לכּוֹל כי עורכי הדינים מונים ומרמים את הבריות, ומבקשים שישלמו להם מראש, ואחרי כן יראו את הדלת ולא יאבו גם לדבּר. ועל כן לא תשליכי את מעותיך על קרן הצבי, וידוע לך מה שספּר אבא ז”ל ממעשׂה שהיה בטוֹמַאשוֹב, כשמת אחת מבעלי-הבתים והלכה בתו הגרושה אל האַסַסוֹ"ר במכתב בקשה שיתן לה חלק ירושה, ובזמן שהיתה מדברת אתו, נפלה דליקה בדירתה ונשׂרף הבית עם הילד שלה, והמעשׂה ידוע לכל העולם כולו. ועל כן שמעי, אחותי, בקולי והתחרטי על מה שנפלט מהקולמוס, אף שאני אינני כועס, כי אין אדם נתפס על צערו, אבל בוַדאי יהיה חס ושלום קטרוג

גדול מזה, וד“ל. וכאשר תבואי לכאן עם בעלך המופלג שהוא שותק ואינו כותב לי ולא כלום, ואם הוא כועס עלי, הוא עובר עבירה, שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה; וגם – לפי שיצא במחננו קלא דלא פסיק – שלא היה בימים נוראים ששנה זו אצל שום צדיק והתפלל בבהמ”ד, ושבדעתו להניח את הגמרא ולעסוק בפרקמטיא, וליהנות – כמו שאמרו בשמו – מיגיע כפיו, וזהו דבר שאין הדעת סובלתו, כי תורה מה יהא עליה. ודעי לך שבעלך המופלג לא לוּקח אחר כבוד לבית אבא לשם משׂא-ומתן, ולא עלה על דעתו שיהיה לו מגע ומשׂא עם העולם הזה; והשׂכל הישר מחייב, שבזמן הזה, שהתקלקלו הפריצים, די לנשינו שיעמדו בחנות או יעשׂו מסחר תחת כפּת הרקיע, וגוברין יהודאין יהיו עוסקים בתורה. לשמה עד שירחם הקב“ה. ואם תקף עליו יצרו ליהנות מיגיע כפיו, ישתדל להשׂיג כתב רבנות, או ילמד שחיטה, ולכל הפחות יעשׂה לו מעמד על איזו שעות ביום; ואם יבטיחני בהן צדקו, שלא יסיר את לב בני מעל הצדיק שלי, אשלח לו, אי”ה, את בני ללמוד תורה.

ועל-כן השתדלי אחותי חנה לדבר על לב בעלך המופלג, שישכח את ההבלים ואת השטותים, ואַתּ תפתחי לך חנות, או תעשׂי לך מעמד כנ"ל, וזכות אבות, הן מצדך, והן מצד בעלך יחי' תעמוד לך, ומאן דיהיב חיי יחיב מזוני. ונא נא להסיר את המרה השחורה. ואפילו חרב חדה מונחת על צוָארו של אדם, אסור ליפול במרה שחורה, כי תחילת מרה שחורה אפיסת הבטחון וסופה כפירה, רחמנא ליצלן.

וגם תודיעיני, אחותי חנה, כמה הוא מחיר העדשים במחנכם, כי הני בריוני, שני צנתרי דדהבא יוחנן הצולע ויונה הפיקח, הפקיעו אצלנו את השער, ולהפריץ שלנו אין אף עדשה אחת לזריעה; ואם העדשים אצלכם אינן ביוקר, אעשׂה בעזרת ה' עסק טוב, וכמדומה לי שמן השמים הוא, שיקל מעלי עול הוצאות החתונה, וגם מתן שׂכרך יהיה בצדך ואשלח לך איזה זהובים על ההוצאות לבוא לכאן עם בעלך, ואולי אקנה בשבילך גם איזו מתנה להכלה, הכּוֹל בידי שמים!

ואשתי מרת חוָה גיטל תחי' פורשׂת בשלומכם, ולא כתבה בכתב ידה ממש, לפי שהיום יום השוק ובאו גם שני סוחרים מזאמושטש והם נהרגים על כזית של דגים ממולאים, והלכה חוָה גיטל לקנות דגים, ובתי הכלה תחי' אצל החייט ואני נשאר כשומר על האח. ונא נא לגרש את המרה שחורה.

ממני אחיך

מנחם מנדיל

מכתב ב

החיים והשלום לאחותי מרת חנה תחי'.

יקרתך השניה קבּלתי, והיתה מלאה כתמים מדמעות ותוכה רצוף מצה ומרורים, כנגדי וזוגתי חוָה-גיטל תחי‘, ובתי ביילא-סאֶשעֶ תח’. בחנם על לא דבר, והיתה לנו שפיכת-דמים מזה.

אחותי חנה, אַת קובלת עלי שאני, חס ושלום, גזלן, ופגשתי אותך, חס ושלום, ביער, והרגתי אותך, חס ושלום; ואשתי חוָה הבריחה אותך מבית אבא קודם הזמן, ובתי ביילא-סאֶשעֶ תחי' היא חצופה בעיניך, לפי שהיא חפצה במַעטה של משי, בזמן שאת בצרה גדולה וכו' וכו', והנני שומע חרפתי וחרפת בני ביתי ואינני עונה, כי אשרי מי שחושדין אותו ואין בו.

הכּוֹל יודעין שאין הדבר כן, ושאינני רוצח וחס וחלילה, ושאם יבוא אלי אדם מן השוק, יאחז בבגדי ויאמר כולו שלי, אלך עמו לדין תורה; וגם אתך, אחותי חנה, כשתבואי לכאן אלך תיכף ומיד אחר החתונה לדין תורה.

ומה שפסק לך המן קודם הזמן, הלא מודה אַת ביקרתך, שפרצה מחלוקת בינך ובין זוגתי חוָה-גיטל תחי‘, ואני איני יודע מי שהיתה ה“פוטר מים”, ובעלך הוא גולם, ועשׂה מעשׂה עם-הארץ, והלך אחר אשתו, וברחתם שניכם במוצש“ק, והייתי ללעג וקלס בכל העיר, ויודעים השכנים שאבא ז”ל היה לו צער מזה, ובפירוש אמר שיש לו קיצוּר ימים מזה, ואם כן הלא רואים אנו בחוש, שבעצמכם הפסדתם על נפשכם. וכל מה שאַתּ כותבת עלי ועל חוָה-גיטל זוגתי הוא בלבול, ובכלל – מה דהוָה הוָה, ואת הנעשׂה אין להשיב, אבא ז"ל איננו והשולחן איננו, ולכי תקעי אל הבור. – ומה שנוגע לבתי הכלה תחי’ דעי לך, אחותי חנה, שלא מפיה יצאו הדברים, שהיא, חס ושלום, אינה חפצה כל עיקר במַעטה של משי, וכמה פעמים בכתה אתי יחד על המזיק המחותן שהוא מציג אותנו ככלי ריק, אבל הגזלן המחותן מבקש, ונכתב בפרוטרוט בהתנאים, והמחותן, רחמנא ליצלן, גבר אלים, ונכון הוא, חס ושלום, בכל רגע ורגע לקרוע את התנאים, ואני טובע במצולה, ואם יתבטל העסק הריני בצרה גדולה שאין גדולה ממנה, כי חס ושלום תהי בתי בוגרת ואנא אוליך חרפתי… ובעווֹנותינו הרבים לא סילקתי עוד את כל הנדוניא, כי הבטחתי ו' ונתתי ג‘, ועל ב’ נתתי אַקט על הבית, והאַקט עלה לי בדמים יקרים לפי שנצרכנו למליץ מפואר, בשביל שהבית על שם אבא – ועל השאר נתתי שטר-חוב על סטמפל ומצדו התחייבות בחרם חמוּר ובקנין אגב סודר, ובכן באתי בין המצרים וה' ירחם. והנני כותב גם לבעלך המופלג, כי אשה קלת דעת היא, ומה שיעלה על פיה היא כותבת, אבל בעלך המופלג גבר בגוברין יהודאין הוא ותם אני ולא אדע, מה שהשליך את כל יהבו עלי, התחת אלהים אנוכי לתת לכם פרנסה? טוב שתבטחו בה' ולא בבשׂר-ודם; ריוַח והצלה יעמוד לכם ממקום אחר, ומעין השפע, כידוע, אינו פוסק. ויראה גם-כן לנסוע אל הצדיק. ואני מצדי, כשאהיה שם אמסור בשבילכם פתקא, לרפואה שלמה ולפרנסה, ושיעסוק בנכם בתורה, ואתן שתים או שלוש פעמים ח"י, ומה לי לעשות עוד?

ומה שנוגע לעסק העדשים – הכול כלה ונאבד, כי קידמני גבריאל המוכסן, ועשׂה מה שעשׂה בחשאי, והרויח אוצר גדול והנו פוסק עתה נדן לבנו. ומה שאַתּ כותבת שהילד שלך הוא, חס ושלום, חולה מסוכן – המקום ירחם, והיום השכמתי בבוקר, אף שקשה לי מאד, כידוע לך, להשכים בבוקר, ושינסתי את מותנַי, והלכתי תיכף בית-המדרש הישן וכתבתי אותו לרפואה שלימה על כותל המזרח מימין ומשׂמאל להארון, ואחרי כן הלכתי אל הבימה“ד החדש ואל השטיבל שלנו ועשׂיתי גם כן כנ”ל, ובוַדאי ישוב לאיתנו. וגם, כשאהיה, כנ“ל, אצל הצדיק שיח', אמסור לו פתקא לרפואה שלמה כנ”ל, ואַתּ אחותי חנה, יודעת שהנני ב“ה בן-בית אצל הצדיק שיחי‘, ולא ישיב פני ריקם, ויתפלל בכל כוחו שיחי’, ותפילתו, ב”ה, נשמעת ונכנסת תיכף ומיד לפנַי ולפנים, כידוע לכל העולם.

והנני אחיך

מנחם מנדיל

עיקר שכחתי להודיעך, כי מירל-פייגע, בת הדיין שלנו, היתה מקשה לילד, והביאו את הדוקטור מטוֹמאשוֹב, ובעלה נסע אל הצדיק שלו, ולא הועילו מאומה, והגזר-דין לא נקרע רחמנא ליצלן, והיום היתה ההלוָיה, ובעלה הספיד אותה בעצמו, לפי שהיתה בת כשרים. והוא יקח בלתי ספק את אחותה, וגם אני אשתדל בזה בכל מה דאפשר, כי אף שאינו משלנו, למדן מופלג הוא, וכלי יקר וראוי שאעזור לו בכל כוחי, וברצות ה' ארוויח בזה,

והנני אחיך

הנ"ל

אשתי, חוָה-גיטל תחי‘, דורשׂת, בשלומך, וגם בתי, הכלה תחי’ ובעזרת ה' תקבלי בקרוב הזמנה על החתונה.

מנחם מנדיל הנ"ל

מכתב ג

גיסתי האהובה, המיוחסת והצנועה, האשה-הכשרה, הלא היא מרת חנה תחי'.

ראשית כל הנני מודיעה לך, אחותי וגיסתי האהובה, שמהיום והלאה המכתבים שלך אקבל אני ולא הבעל-בכי שלי, ואני אעשׂה מהם אשפה; ושנית, גיסתי האהובה, חוצפה יתירה היא מצדך, שאת מתגוללת ומתנפלת עלינו קודם החתונה, ועושׂה לנו ימים כלילות, ומַטלת איבה וקנאה בין אשה ובין בעלה. כמדומה לך, גיסתי היקרה, שאת סמוכה עוד על שולחן אבא ז"ל, והנך בת יחידה, ענוגה ומפונקת ובלי שום דרך-ארץ; ואם לא יתנו לך את הצלחת מן השמים, את עיני האנשים תנַקרי, ויש לך פה לצעוק בקולי-קולות, ורגלים לרקוע על הרצפה, וידים להכות על השולחן, והתם שלך עומד נבהל ומשתומם בקרן זווית, ומנענע בראש-כבשׂ ופאותיו מתרגשות כלולבים; והחותן, שימחול לי שם, אומר הן, הן, שבוַדאי הצדק אתך.

גיסתי חנה היקרה, כבר הגיע הזמן להקיץ מן השינה, לשכוח את החלומות וההבלים. החותן בעולם האמת, ופסק המן על שולחנו, ואינך בת יחידה, כי אם לבעלך. ואני מראה לך מרחוק אצבע משולשת – וציוויתי לנושׂא המכתבים, שימסור את המכתבים שלך לידי ממש, ולא ליד הבהמה שלי, וכנ“ל. ודעי לך גיסתי היקרה, שכל העולם מתפלא על השגעון שלך, וכל השומע ישוֹם וישרוק, ואומר שנכנס בך דבּוק, רחמנא ליצלן, וסַריל הנגידה אמרה בפירוש, שמותר לקורעך כדג, וכדומה, ובאמת אינני יכולה להבין, מה שאַתּ חפצה ממני, התורה אינה, חס ושלום, מעשה ידי, ולא אני, חוָה-גיטל, ירדתי, חס ושלום, בקולות וברקים על הר סיני לגזול ממך דין ירושה; ואם החותן שלך, שימחול לי שם, היה בטלן כבעלך התם, ולא התנה לך שטר חצי-זכר, מי חייב בזה? וגם הקב”ה אינו נמצא, חס ושלום, כביכול ברשותי, והמפתח של שערי רחמים, אינו בידי, ומה לך כי תזעקי אלי? האין לך סידור ומחזורים ותחינות כמוני? האין במחנכם ארון קודש לבכיה, קברים למדידה או קופסת מאיר-בעל-הנס לצדקה? ואַתּ אינך יודעת, כי אם את חוָה-גיטל, חוָה-גיטל וחוָה-גיטל. ואם את מחוסרת פרנסה, יש לך תאוָה לבשׂרה של חוָה-גיטל; ואם הבן שלך חולה, מי אשמה? חוָה-גיטל! ואנוכי – השם יתברך יודע האמת – חולה מסוכנת. ועוגמת-הנפש מַזקת לי מאד מאד. וחיי תלואים לי מנגד; וכאשר יאחזני השיעוּּל, קולי הולך כקול הדיבּוק, מסוף העולם ועד סופו, ויש לי ריסוּק אברים, רחמנא ליצלן, והנני היום בכאן ומחר בקבר, ואם יאמרו, חס ושלום, שעלי לנסוע לחוץ-לארץ ולשתות מים, אשאר, חס ושלום, בלי כותונת; ועל מי אמסור את הבית ואת הפרנסה, ואת ששת הילדים, רחמנא ליצלן?

הלא אַתּ יודעת, כי הכּוֹל מעשׂי ידי, וכל הבית עלי ועל צוָארי, ואחיך מנחם מנדל בכל אשר יפנה יקלקל וירשיע, כי אינו מסוגל לשום משׂא ומתן ואינו טובל ידיו במים קרים, לפי שלא נוצר לכך; ונוסף על כל צרותי, היה אצלי הרופא, אומר לי, שהוא רואה שהטחול שלי מתרחב, וראיתי בעיניו, שהסכנה, חס ושלום גדולה מאד ואני צריכה לרחמים גדולים – ואַתּ אומרת שאני הנגידה והמוצלחת ועלי להושיע לך!

ואני אומרת לך, גיסתי היקרה, שאין לך רחמנות כלל וכלל, ומן היושר הוא שתחדלי מלזעוק ולהמטיר מכתבים, ותכתבי לנו מכתבי שלום, ותשתדלי לבוא על החתונה שתהי‘, אם ירצה השם, למזל ולהצלחה בקרב הימים, כי אני אינני חפצה לקבל עלי את האחריות, ויסע מנחם מנדיל להצדיק שלו, שיחי’, שיגביל הוא למז“ט את יום החופה, שתהיה החופה בשעה מוצלחת, כי אך הצדיק יודע לכוון את השעה. ואין צורך שתביאי מתנות, וכאשר תבואי עם בעלך המופלג תהיו שניכם אורחים אהובים ומכובדים ואושיבכם בראש; וגם בתי הכלה מבקשת מאד מאד שתבואו על החתונה. אך שתזכרו את הזמן ואת המקום ולא תעטו עלינו בושות וכלימות חס ושלום, וד”ל.

גיסתך אוהבתך

חוה גיטל

ב: ארבעה מכתבים

מכתב א

זוגתי האהובה מרת חנה תחי'.

בשעה שיגיע מכתבי זה לידך ממש, אנוכי, אנוכי, בעלך שמואל-משה, אהיה במרחקים; והנני מבקש ממך מחילה וסליחה וכפרה על זה. ונפרדתי ממך שלא ברצוני הטוב, כי לא יכולתי עוד להתאפק ולהתעכב יותר; לפי שראיתי שכלו כל הקצין והצרות עברו ראש; כי את הנדוניא אכלנו, אחיך הגזלן בלע את הירושה, והשתמש בשעת-הכושר, בזמן מרוץ המכתבים בינו לבינך, וכתב את הבית לחותנו במרמה. – ולעשׂות מסחר לא יכולתי, כי לא היתה פרוטה לפורטה; ולא היתה לי עצה אחרת, כי אם לתלות את עצמי על האילן, כמשה החייט בזמנו, או לברוח לאמריקא, היינו – לילך למקום שאין מכירים אותי ולבקש לי עבודה. בארץ החדשה לא אהיה

בטלן ולא “כלי יקר” ובזעת אפי ובנפשי אביא לחמי, – עד שירחם ה' וישלח ברכה והצלחה בעשׂר אצבעותי או בהבצלים שלך, ויקרב את הרחוקים, וישׂא אותי אליך, או להיפך אותך אלי, על כנפי נשרים, אמן.

ואמנם, זוגתי חנה, אל תבכי להולך, ואל תצטערי עלי; שלא מחמת דבר אחר, חס ושלום, יצאתי מביתך, אלא בשביל הפרנסה. כי אַתּ חנה אשתי ואני שמואל-משה בעלך, ונפשנו יחד צרורה בנפש הילד שיחי‘, ולא היתה זזה ידי מתוך ידכם, לו היתה לנו גם פת חרבה… ואולי ירחם ה’ וכאשר ישמע אחיך הגזלן שעזבתיך, חס ושלום, עגונה, יחוס וירחם, וירך לבו לב האבן, וישלח לך איזו רובּל לפרנסה…

ומה אומַר ומה אדבּר, זוגתי חנה, ומודה ומתוַדה אני, שהרעיון לעזוב אותך ואת הילד שלנו עלה על לבי כמה וכמה פעמים, לפי שננעלו כל השערים ולא היתה עוד דרך אחרת, ולא נתן לי הרעיון מנוחה, לא ביום ולא בלילה, לא בשעת התפילה ולא בשעת הלימוּד; וחכּיתי אך ורק עד שישוב הילד שלנו, שיחי' לאיתנו. – וגם אחר כך לא נועזתי לפצות פה ולהגיד לך בפירוש שאני נוסע ואיני יודע ברור היטה לאן, ושאני עוזב אותך, את אשת נעורי, לאנחות, וגם יראתי שמא תפצי פה שלא אסע, וידעתי שלא יהיה לי הכוח לעשׂות כנגד רצונך, והיתה מלחמה כבדה בלבי ולא ידעתי מה לעשׂות. והנה שלשום, כאשר הבאת את הפת, וחילקת אותה ביני ובין הילד שיחי‘, לחצאין ואמרת שאכלת אצל השכן, הכרתי בפניך שנשתנו ככרום, לפי שאין אַתּ יכולה לכזב, שלא היו דברים מעולם; והרגשתי שאני חוטא ופושע, וכשאכלתי את הפת נדמה לי שאני אוכל שארך ובשרך, חס ושלום, וכששתיתי את החמים אמרתי שאני שותה ומוצץ, חס ושלום, את דמך, ואמרתי לי שהנני פושע ישׂראל מכוער מאד. וכיוָן שיראתי לגלות לך את הסוד, ברחתי שלא מדעתך. – והנה נתתי ליחיאל המַלווה בעבוט את המורה-שעות שלי ואת הבגד העליון שלי וגם (יהיה נא זה בסוד גדול) את הטלית שלי; והלוָה לי יחיאל הנ"ל על הוצאות הדרך; ואם מעט ויחסר לי, אחַזר על הפתחים, ובמתנת בשׂר-ודם אגיע למחוז חפצי, ונדרתי שכאשר ארוויח אפריש כל מה שקבלתי עם רוָחים לצדקה, וה’ יתברך ירחם.

בוַדאי, זוגתי חנה, שאוי ואבוי לי שבאתי לכך. בשעה שהכנסתי את הבן לבריתו של אברהם לא עלה על דעתי שאעזבנו ואלך לדרך. ובלילה, בשעה שהיה לי לנסוע, עמדתי כשעה רצופה על מיטתך, ואת היית ישנה, ולאור הלבנה, שנפל מן הצד, היו פניך, רחמנא ליצלן, שחורים כשולי הקדרה, והילד צהוב כשעוָה, ולבי היה מכה מפחד ומרחמנות, ושלא לגעות בבכיה נסתי החוצה, ודפקתי על דלת האופה, וקניתי לחם, ושבתי אל הבית והשארתי לכם, ובעינים זולגות דמעות חמות יצאתי לבלי שוב עוד… אשתי חנה, ברגע ההוא היו לי יסורין של מאה שנים…

זוגתי חנה, יודע אני שהנני גזלן וחמסן, שלא התרתי את הקשר ולא השארתי לך גט, ועל כל פנים גט על תנאי; אבל גלוי וידוע לפני שוכן שחקים, שלא היה לי כוח ליתן לך גט, ואם הייתי נותן לך גט, הייתי, חס ושלום, מת בדרך מעוגמת-נפש ויסורים; כי הלא זיווּג כשר אנחנו, והשם יתברך בעצמו ובכבודו אמר לדבק טוב, ונפשי קשורה בנפשך כאותה הפתילה בתוך השלהבת, ואינני יודע איך אהיה בלעדיך ובלעדי הילד שלנו, שיחי', אפילו שעה אחת. ואם יאמר לך אדם שעגונה אַתּ, ירקי בפניו, כי אני שמואל-משה בעלך, והנני בעל-נעוריך, ומה שעשיתי מוכרח הייתי לעשות ואין אדם נתפס על צערו… אשתי חנה, לו יכולתי לקרוע לפניך את לבבי, וראית בעיניך מה שיש שם, כי עתה רוַח לי מעט. – ועתה, אשתי האהובה, עיני חשכות מדמעות ואיני יודע עוד מה שאני כותב, כי לבי חלל בקרבי ומוחי מבולבל ומנקר שם יתוש כמו שניקר את טיטוס, ימח שמו, בשעתו ושינַי

דא לדא נקשן, והבעל-עגלה עם-הארץ עומד מאחורי ומטלטל את כתפי ומכה על השולחן…

רבונו של עולם, חוס וחמול עלי, ועל אשתי חנה תחי' ועל הילד שיחי'.

והנני בעלך אוהבך

שמואל משה

מכתב ב

אשתי היקרה והאהובה!

מה אומר ומה אדבר, ואני הנני רואה, שהאלהים הנחני בדרך, שמן השמים ריחמו עלי ונתנו את השכל בלבי לנסוע לאמריקא, ושכל מה שעביד רחמנא לטב עביד. אשתי האהובה, כאשר אני סוגר את עיני, נדמה לי שאני ישן בבית ורואה חלום באספמיא. כי באמת, איך יעלה על הדעת שכבד-פה ובטלן כמוני, שאיננו מכיר היטב בצורת מטבע, יסע במסילת-הברזל ויפליג באניה, וילך למדינת-הים! אכן רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינהו, כי אלמלא זאת, לא הייתי יכול בשום אופן וצד לעזוב אותך ואת הילד שלנו, שיחי' ושנגדל אותו לתורה ולחופה ולמעשים טובים!

אשתי האהובה, נפלאות ונצורות ראיתי בחוץ-לארץ על היבשה, אבל הנפלאות והנצורות שראיתי על הים, היו משכיחות את כל מה שראיתי על היבשה, ועתה, מה שאני רואה בכאן משכיח אותי את כל מה שראיתי על הים!

והנה על האוניה היה לי צער גדול ועוגמת נפש שאין לשער; אבל מהמר יצא מתוק, כאשר תראי להלן, ואני רואה בחוש שהקב"ה ברחמיו וברוח חסדיו מגן עלי בזכותך ובזכות הילד שלנו שיחי'. והנני לספר לך בקצרה:

בלי ספק זוכרת אַתּ, אשתי חנה את לייבּ חזן, שבא לפני איזה שנים למחננו להתפלל ימים נוראים. במוצאי יום הכפּורים אמרת לי, שמעולם לא התפללת בכל לב ונפש כבאותו יום הכפּורים, ואמרת שלייבּ חזן שואג כארי ובוכה כילד, והקול שלו לח וחם ומתוק כדבש.

וביום השני, כשנפלה מחלוקת בעיר ולא שילמו לו כהוגן בעד התפילה, היה מחזר על הפתחים ופושט יד, רחמנא ליצלן, ואתו היתה ילדה קטנה, גיננדיל שמה, והיתה נערה יפה מאד ומזמרת את כל הניגונים של אביה, וכשבאו אלינו – לקחת את הילדה על ברכיך ונשקת לראשה, ונתת לה מה שנתת, וירדו עיניך דמעות על היתומה, שאין לה אם. דעי לך, אשתי חנה, שאני זוכר עתה, את כל דבריך המתוקים, והתנועות שלך הנעימות, וכל תמונתך לא זזה עוד מנגד עיני ועמדה תמיד ביני ובין הים וכל הנפלאות והנצורות שראיתי. והיה מדומה לי כמה וכמה פעמים, שאַתּ עומדת אצלי והילד שלנו מחזיק בסנורך, ואני שומע ממש באזני את קולך וקול הילד עולים בערבוביה נעימה ומתוקה. –– אבל נחזור לעניננו. אותו לייבּ חזן שלא אחטא בשׂפתי, סר מדרך הטוב והישר, ויצא לתרבות-רעה ממש, ולא נזהר על האוניה במאכלים, ולפעמים היה שותה שלא כמנהג ישׂראל, ולא ראיתי שיהיה מתפלל ומתעטף בטלית או שיברך ברכת המזון, והוא הולך כל היום בגילוי-ראש, והוא חוטא ומחטיא את בתו גיננדיל הילדה, שהיא היום כבת שבע-עשרה שנה, והוא מצווה לה לשיר ולזמר ולצאת במחולות לפני האנשים שעל האוניה, והיא מזמרת ומשוררת בכמה וכמה לשונות, רחמנא ליצלן, והשומעים מכים בכף וקוראים מה שקוראים בעליצות וקלות-ראש. מתחילה כשראיתי שיש לי מכירים באוניה, שׂמחתי כמוצא שלל רב, ואחרי כן נהפכה לי שׂמחתי לתוגה, כי מלבד שהיה כואב עלי בשׂרי על המעשׂה הרע שהוא עושׂה לבתו הבתולה, ועל לייבּ חזן בעצמו, שהיה בעל-תפילה ושליח-צבור והתפלל בעד כנסת-ישׂראל לפני הקב“ה, ועתה הוא מנבּל פיו בכל מה דאפשר וקולו נחבא מן השתיה או יוצא כחרס-הנשבר – הנה היתה פגיעתם רעה גם לעצמי ובשׂרי, והסבו לי יסורים גדולים שאין לשער ואין לספּר, כי כל שברחתי מהם, כבורח מפני האריה והדוב, הם רדפו אחרי והשׂיגוני, והיו מציקים לי מאד וקראו לי בטלן וחסיד-שוטה, על שנזהרתי במאכלות אסורות ובחרתי לישב בתענית, ופעם אחת אחזו בפאותי וביקשו לגזוז אותן, ואני איש נדהם, הייתי בן הנעלבים ואינם עולבים, מן השומעים חרפתם ועינם עונים, והייתי פורש ובוכה, פורש ובוכה, וכל אנשי האוניה היו בצדם וצחקו עלי. אבל עתה רואה אני בחוש, שהשם יתברך הזמין לפני את לייבּ חזן ברחמיו וברוב חסדיו שיהיה לי למחיה בנוּ-יורק, כי הוא בכאן כבן-בית, ומדבר בלשון אנגליה, ותיכף ומיד כבואו המציא לי עבודה בפאבּרי”ק של ציגארי"ן, וגרים אנחנו עתה בבית אחד, חדר לפנים מחדר, וגיננדיל, בנוגע אלי, עזבה את דרכה, ואיננה מתעללת בפאותי ובגדי, והיא מתרחקת ממני כיאות לבת-ישראל; והיא כובסת ומבשלת לנו, אף שאני אינני אוכל בשׂר בכאן כי אם ביצים, ואינני שותה חלב כי אם חמים. הלא צדקתי, אשתי האהובה כי ממר יצא מתוק. התדעי איך היה הדבר? פשוט מאד. פעם אחת כאשר עלו הצרות למעלה ראש, התגברתי על חולשת הלב שלי ונגשתי אל גיננדיל והגדתי לה כי אני בעלך, והזכרתי לה את מה שהיה אצלנו אחר יום הכפּורים, ושישבה על ברכיך וכו' וכו' – ותיכף ומיד נתמלאו עיניה דמעות והלכה ממני ונדברה עם אביה איזו דברים בסתר, ומן הרגע ההוא נעשׂה שלום בינינו, והם הלכו לשׂר האוניה וביקשו לעשׂות לי טובות. ועשׂו לי טובות, שנתנו לי מאז המים ולחם כמה שרציתי, והמלחים לא הציקו לי ולא אחזו בפאותי, כי הילדה גיננדיל היתה אהובה ונחמדה בעיני כּוֹל, כי חוט של חסד משׂוך על פניה, וכן אמר לי גם שׂר האוניה.

אשתי האהובה, לייבּ חזן מבטיח לי, שאשׂתּכּר לכל הפחות עשׂרה דוֹלאַר לשבוע; ואני כך אעשׂה: המחצה – חמשה דוֹלאַר, אשלח לך, וחמישה אשאיר לי; מן הסכום הזה אתפרנס, ומן השאר אקנה לי לראשונה ש“ס, כי משניות קטן לקחתי אתי, וגמרתי בדעתי ללמוד שיעור בכל לילה ולילה, כעשׂרה דפים ש”ס ויותר. טלית לא אקנה עוד, כי לעתה עתה הנני מתפלל בטליתו של לייבּ חזן, לפי שלייבּ חזן יש לו טלית ואיני יודע למה, לפי שאינו מתפלל כל עיקר. ולולא שקטונתי מכל החסדים, הייתי אומר, שגם זה אצבע אלוהים, והטלית נשארה אצלו בשבילי, ואולי הוא מכין את עצמו להתפלל בימים נוראים כש"ץ? מי יודע? באמריקה הכּוֹל יתּכן! הלא עולם הפוך הוא!

והעיקר – שדוֹלאַר אחד אשאיר לי, בעזרת ה' לקבץ סכום להוצאות הדרך בשבילך ובשביל בננו שיחי', לפי שרואה אני בחוש, שגזירה היא מלפני המקום שנחיה בכאן, והקב"ה יודע את הטוב לנו יותר ממנו.

התדעי, אשתי האהובה, כי חימה אין לי עתה על אחיך הגזלן, ואני אומר לי שהקב"ה הכביד את לבבו, למען אברח לאמריקא ואקח אותך לכאן; ואלי, כאשר חפצי בידי אצליח ואתעשר, אעזור מכאן גם לאחיך האביון, כי בלי ספק אביון הוא; יען שרואה אני, שגם העשירים במחננו שם אביונים גמורים הם, והעשירות היא בכאן. והנני מקצר מכתבי, אף-על-פי שמלאתי עוד מלים, לפי שמתיירא אני שיבואו אל חדרי לייבּ חזן ובתו גיננדיל ואיני רוצה שיראו מה שאני כותב לך; נא ונא אַל תַראי את המכתבים שלי לשום בן אדם, כי מה לזר בתוכנו? והנני מחבק ומנשק את הבן שיחי', וגם אַתּ תתני לו על חשבוני עשׂרת אלפים נשיקות חמות וטובות…

והנני בעלך

שמואל משה

מכתב ג

אשתי האהובה!

זוכר אני שבפעם הראשונה, כשנסע ממחננו יוחנן הרצען לאמריקא, היינו שואלין ודורשין בהלכות אמריקא, ושאלנו אם הולכים שם על הראש וכדומה. עתה רואה אני שכך הוא, שהולכין פה על הראש. אמריקא היא עולם הפוך, עליונים למַטה ותחתונים למעלה; סדר אין כאן, אבל יש ערבוביה וקולי-קולות כמו במנין של קצבים. שערי נא בנפשך, שיבוא בעירנו פלטיאל הרועה-בקר ויוסי הבורסקי, ויאמרו שהרב שלנו אינו למדן ובקי בטיב גיטין וקידוּשין, או שראש הקהל אינו טוב וכשר לפניהם, ושהם חפצים ברב אחר או בראש הקהל אחר; האם לא היתה העיר למשל ולשנינה, לו היו נזקקין להם ושומעים בעצתם?

ובאמריקא מתעסקים הפועלים, חותכי ציגארי“ן כמוני –– בקלפי. ושואלין ודורשין בהלכות בוררין. ואת מי הם בוחרים? הם בוחרים פרזיֶדַנ”ט, שהוא ראש הקהל לכל המדינה! והמדינה אמריקא, כפי שאני שומע, היא גדולה עשר פעמים מכל אירופה! ונבהל ומשתומם הייתי אתמול כשבאו אלי בערב שני פועלים, והם יהודים משלנו, והציעו לפני שני שמות, שאיני זוכר אותם, ואמרו לי שגם אני פועל, ושחייב אני לבחור גם-כן פרֶזידֶנ“ט כחפץ הפועלים; ושפרֶזידֶנ”ט אחד מכבד את העשירים, ודש בעקבו את הנהנים מיגיע כפיהם, והשני, שהם חפצים ביקרו, מקרב את הפועלים ומכביד אכפו על עגלי המרבק, כמו שהם קוראים לעשירים, ועוד ועוד הבלים כאלה. ואני לא הבינותי מאומה, ואף שצחקתי להם בלבי, נענעתי להם בראשי, מפני דרכי שלום, וגם חפצתי שילכו מאתי ואכתוב לך את האיגרת. והגיעי בעצמך, כמה מן השגעון יש בדבר. לפי דבריהם, אם יהיה פרֶזידֶנ“ט פלוני, אשׂתכר עשׂרה דולאַר, ואם יהיה פרֶזידֶנ”ט אחר – אשׂתכר פחות או יותר ולייבּ חזן אמר לי, שהוא מבין את הפוליטיק“י, ושיש דברים של טעם בגו, ושגם אני, כאשר אהיה כאן ימים רבים, אתרגל בפּוֹליטיק”י. וגם לו נענעתי בראשי, כי אמרתי בלבי: נכנס יין ויצאה שטות, אבל הוא נשבע לי, שבעת הבחירות הוא משׂתכר איזו מאות דולאַר, ואיני יודע באיזה אופן.

אבל כל זה איננו נוגע לעצמנו ובשׂרנו, יהי פרֶזידֶנ“ט זה או פרֶזידֶנ”ט אחר, ולא יקרב לנו את הקץ; וכמה פעמים אני נופל במרה שחורה, ודמעות נופלות על העלים שאני מתעסק בהם וחותך אותם, ובלילה איני ישן היטב, ולפעמים אני מרגיש שאון באזני וכל היום אני חש בראשי, ורפואה שלימה לזה – ליקח עט ונייר ולכתוב אל זוגתי חנה.

זוגתי האהובה, לא אוכל להסתיר ממך דבר: עד היום הנני לומד אך משניות, כי לא קניתי עוד ש"ס, והמכשול הוא, שמוכרח הייתי לעשות הוצאות אחרות. דעי לך זוגתי האהובה, כי סדנא דארעא חד הוא, וגם כאן, אף-על-פי שקורין “חירות”, “חירות”, שׂונאים את היהודי, אם אך מכירים אותו, ואת צלמו, צלם אלהים, יבזו, ואם כלבים אין כאן, לחרוץ בחוצות ובשוָקים את לשונם, הלא נערים שובבים יש כאן, ואם רואים הם בגד ארוך, הם קוראים: יהודי, יהודי – בלשונם, ומעפּרים בעפר וזורקים אבנים. והייתי מוכרח לעשות, כאשר עושׂים כאן כל ישׂראל, ונתתי את הפיאות שלי תחת האוזן, וקניתי לי לפרעון בשעורין (כי כך הוא המנהג כאן) בגדים קצרים, וגם אַתּ, אשתי חנה, כשתבואי לכאן, תהיי אנוסה להחליף את מלבושיך, כי מנהג ישׂראל תורה היא והכּוֹל לפי המקום.

ומה שאת כותבת, שגיננדיל אינה מוצאת חן בעיניך, מה לך ולה? אינני מחויב להחזיר את כל העולם כולו למוטב, וגם מובטח אני שהיא עושׂה זאת אך בשביל פרנסה, ושבאמת ילדה כשרה היא. כל היום, כשאנחנו, אני ולייבּ אביה, בהפאבּרי"ק, היא מבשלת וכובסת ומכבדת את הבית, ובערב היא הולכת בלווית אביה אל המקומות שלהם, ששם היא מנגנת ומחוללת בפני עם הארץ, ואני יושב ולומד וכותב מכתבים, וכחצות הלילה הם שבים, ואנחנו שותים חמים ביחד והולכים אחרי כן לישון. ומה שאַתּ כותבת שעולה על דעתך, שגיננדיל גנבה אז את הכף שחסרה לנו, זה הוא דבר שאין לו יסוד.

גיננדיל אולי אינה צנועה בדברים שבין אדם למקום, אבל לא תגע, חס ושלום, בנחלת זר, והס מלהזכיר כדבר הזה, פן יגיע לאזנה; והיא עושׂה עמדי חסד בכל יום ויום, ושואלת אותי אם אין לי צורך בכתונת נקיה, או בכוס חמים שנית ושלישית, כי ילדה טובה היא באמת, ואת כל מה שהיא מרוַחת היא נותנת לאביה, ומכבדת היא אותו, אף שהוא לפעמים שכּור ועושה מה שעושה. ובפירוש אמר לי לייבּ חזן, שהוא מקבץ למענה נדוניא, ואם יגיע לאלף הראשון יבקש לה חתן, ויעשׂה אותה לכלה ולא תלך עוד לאותם המקומות לשיר ולזמר; איני יודע אם אמת בפיו, אבל מי יתן והיה השם בעוזריו ויצאו הוא ובתו מן המיצר; וגם היא, גיננדיל שמעה כאשר אמר לי אביה את הדברים הנ"ל והתאדמה מבושה, כיאות לבת ישׁראל, ולא אמרה כלום; ושתיקה כהודאה דמיא.

ובמטותא מינך, זוגתי האהובה, שתתרחקי מן הכיעוּר ומן לשון-הרע, זה הוא מנהג רע מאד, ונהוג אך אצל הנשים בערים הקטנות שם, ועליך, זוגתי חנה, לבוא הנה לאמריקא; ובכאן הנשים אינן קלות-דעת, והן כגברים לכל דבריהן.

ובעלך שמואל משה אינו חייט ולא רצען, שיבגוד באשת-בריתו ויתן עיניו באחרת; חס וחלילה מלחשוב כדבר הזה, שהוא לי חילול הכבוד, ודבריך כמדקרות חרב; ולו ידעו מזה לייבּ חזן ובתו, כי אז ברחו ממני, ונשארתי גלמוד, ואני אינני בקי עוד בעיר ובהפאבּרי"ק, ואינני יכול לדבר עוד, ואחת דתי – למות ברעב.

נא ונא זוגתי האהובה, שתקחי בידך את יד הילד שלנו, ותוליכי את היד של הילד על הנייר, שיכתוב לי בעצמו איזה דבר ואראה ממנו צורת אות. רבונו של עולם, כמה וכמה פעמים הנני פורש מן העבודה ובוכה בקרן זווית, שלא זכיתי ללמד בעצמי את בני תורה, ולחץ הלב גדול מאד, והמכתבים שאני מקבל ממך הם מלח על הפצעים. והיום ביקש ממני לייבּ חזן, וגם גיננדיל בתו, שקוראין לה כאן סוֹפיא, נענעה בראשה בבקשה, שאלך אתם לשמוע את הזמרה ולראות איך שהיא מחוללת, אבל אני לא חפצתי, ולייבּ חזן קרא לי עוד פעם חסיד שוטה, וכמדומה לי שגם היא כועסת עלי, אבל יהיה מה שיהיה ואני בדרכי – דרך האמת – אלך, ולא אסור ממנה ימין ושׂמאל.

והישארי בחיים טובים, אַתּ והילד שלנו.

והנני

שמואל משה

ולמען השם שיהיה הדבר בנוגע להבגדים בסוד, ולא ייוָדע לשום בן אדם במחננו, כי אנה אוליך את חרפתי וכו'.

מכתב ד

אל אשתי הצנועה מרת חנה תחי'.

זה כעשׂרה מכתבים, אשר לא הזכרתי את שם גיננדיל או סוֹפיא וגם שם אביה לייבּ חזן לא עלה על שׂפתי, וגם עשׂיתי כחפצך, ושׂכרתי לי מעון מיוחד, אצל שוחט דפה, וימים רבים לא ראיתי את פניהם, ואַתּ לא חדלת עוד מלחתות גחלים על ראשי, ומלזרות מלח על פצעי הגדולים. ומה לך לגיננדיל או סוֹפיא? חייך וחי ראשי, וחיי בננו היקר שיחי', וכך אזכה לביאתך אלי, שאני בעצמי הייתי באותו מעמד, כשבאה סוֹפיא אל אביה להפאבּרי“ק וניגש אליה האדון המשגיח על העבודה בעצמו, וַיגש אליה כדרך האדונים ודבּר אליה רכות משמן, אף שלא הבנתי מה שהוא מדבר, והושיט יד לאחוז בסנטר שלה, ואני, איני יודע מה שהיה לי, נרתעתי לאחורי מפחד, אבל היא הכתה לו על היד והלכה לה ממנו בגאוָה ובבוז וַתּחי נפשי. ובאמת, אשתי האהובה, הנני רואה בחוש, כי סוֹפיא ילדה כשרה היא, ואַתּ מוציאה לעז עליה, שהיא אומרת, חס ושלום, לצוד אותי כדג, ועוד הבלים כאלה. – אבל איך שיהי ואני נשבע לך בנקיטת חפץ שהנני מתרחק ממנה בשבילך בתכלית הריחוּק, ועל מאה דבּוּרים הנני עונה לה פעם אחת בנענועים של הראש, ובאמונה שלי שחושדת אַתּ בכשרים וחוטאת לאלוהים. אבל כל זה היה בעיני כאין וכאפס, לא ייזכר ולא יפקד, לולא מעשׂה שהיה, והאמיני לי בהן צדקי, שבקשתי אז שתפצה הארץ את פיה ותבלעני חיים. פעם אחת בעומדי על עבודתי והרגשתי פתאום שלא טוב לי, וחשתי בראשי שאון גדול והמולה, והייתי נופל אחורנית, לולא לייבּ חזן, שחש לעזרתי וקפץ עלי והחזיק בי. וכאשר שבתי לאיתני, כבר הייתי בביתי, ועמד דוקטו”ר על מיטתי, ואמר לי שזה הוא פייבּעֶר, ובלשוננו פשוטה כמשמעה – קדחת. ושכבתי על ערשׂ דוַי עשׂרה ימים, וכל הזמן לא מש לייבּ חזן ממשכבי, ואני מפרפר בין קור וחום. – ועתה נודע לי, שכפעם בפעם באה גם גיננדיל אל אביה, ובאותו המעמד באו מכתביך הגלויים אלי ואליהם, והם קראו אותם, כי אני הייתי בחום גדול, ושם נאמר שסוֹפיא – אינני חפץ להעביר על שׂפתי את הזלזולים והדבּות, שפלט קולמסך מחמת קנאה. ומה אומר ומה אדבר, ואיך אשׂא פני כנגדם! והם בחוליי הפכו את משכבי בלילות והשקוני סמים ותרופה, וגם יין ישן הביאו לי – אך אני לא שתיתיו, מפני שהיה בוַדאי יין נסך – והיו מודדים כמנהג המקום בכאן, את החום תחת אזרועי ופעם אחת, כאשר עלה החום למעלה ראש, וחפצתי לקפוץ מן המיטה ולהכות סביבי, לא משו ממיטתי והחזיקו בי כל אותו הלילה מן הערב עד הבוקר, וכאשר העיד השוחט ואשתו, לולא החסד שעשׂו עמדי, היית כיום הזה, חס ושלום, אלמנה, ואַתּ – בשעה שהיו הם מטפלים בי – כתבת ההבלים, ואוי לאותה בושה, ואוי לאותה כלימה. ואיני יודע איך תבואי עתה לאמריקא. ואיך תוכלי לראות פה חיים!

ומקווה אני, אשתי האהובה, שתשליכי את ההבלים אחרי גווך. ומהיום והלאה לא תמררי את חיי במכתבים רעים. והנה כמה וכמה פעמים איני ישן בלילה, וכמדומה לי, שאני יושב מרחוק על הספסל, ואת יושבת אל השולחן, וכותבת אלי איגרת, ואַתּ כותבת ומוחקת וכותבת, ואני רואה את המכתב, אבל איני רואה את האותיות בדיוק, והנני מצטער, שאיני יכול לקרוא מרחוק. והנה הנחת מידך את העט, והילד שלנו לוקח אותו, ועולה על ברכיך, וכותב לבדו. – ואַתּ רואה, אשתי האהובה, שאני שולח לך חמשה דולאַר מדי שבוע בשבוע, ושאני מסתפק במועט, אף כי אין לי אלא שלוש כותנות, ואיני מעיז פני לבקש מסוֹפיא שתקנה לי כותונת, כי אשת השוחט יולדת היא, ולא תעזוב את המיטה, ומחר יהיה למז"ט הברית.

והנני בעלך

שמואל משה

(נוסף לאורך הגליון):

ברגע זה קבּלתי ממך עוד מכתב. ועתה, זוגתי חנה, הנני אומר לך בפירוש, שאין זה כי אם שגעון, רחמנא ליצלן, ולא ייאָמן כי יסופּר. כותבת אַתּ, שגם אַתּ יכולה לגדל שׂיער ולדבּר עם פריצים, ולצאת במחול ולזמר – ושתלכי ברגל אל הצדיק שלך ותמסרי פתקא, שישלח מיתה עלי ועל לייבּ חזן ובתו. ההשמעת לאזניך את מה שכתבת? רבונו של עולם, מה זה היה לך? הנני יושב בשממון ותמהון, ואיני יודע מה לחשוב עוד. ועצתי אמונה לעזוב את הלשון הרע והקללות, כי לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת, ובלי נדר ובלי מסקנא, אם לא תכתבי אלי שנית כאשה כשרה, שעושׂה רצון בעלה, לא אענה לך, ואשלח שליח מיוחד אחר הילד ואקחנו מאתך, ואותך אשאיר שם… או אשליך את עצמי לתוך הים, או לתוך האש, או שאשתגע, חס וחלילה.

ג: שני מכתבים

שקבלה האשה חנה מהקרובה שלה מלובלין ומאחיה

מכתב א

ידידתי, שארת בשׂרי, האשה הצנועה והחשובה מרת חנה תחי'.

רוח נבואה נזרקה בך, חנה שלי, שכתבת בפעם שניה, לפי שהמכתב הראשון שלך קבּל הזולל -וסובא שלי והניחו בצלחת בגדו, ולא מסר לי את המכתב, לפי שאין בזכרונו כי אם האכילה והשתיה, רחמנא ליצלן. וכאשר בא מכתבך השני מיד עלה על דעתי לחפשׂ בבגדיו, ויגעתי ומצאתי תאמין.

חנה שלי האהובה, בשעה הראשונה, כשקבּלתי את מכתבך, דימיתי שהוכּיתי בקורנס על ראשי, ולא ידעתי את נפשי מרוב צער ומהומה. אך תיכף ומיד שבתי וניחמתי, ואמרתי בלבי, כי לו חפץ בעלי המשוגע לנסוע לאמריקא, כי אז ציוויתי לקרוא לי כלי-זמר לנגן לי לפני, ועשׂיתי לי סעודת פורים או סעודת שלמה המלך בשעתו, כי הגיעי בעצמך: כל הפרנסה שלי היא מן הזפת, ואיני צריכה חס ושלום לעזרתו, וגם אינני סובלת את התנועות והעוויות שלו, כשהוא בא אל החנות; לנשים אינו עונה ואינו לוקח ונותן מיד ליד, וכי יגיד לקונה-זכר את המחיר – ושגה על החצי, ואינו מבדיל בין מטבע לאסימון, בין כסף וסיגים, רחמנא ליצלן, וכשיקח את הגיר או את העט בידו – הוא שוגה ומַשגה גם אותי בחשבונותיו.

ומה שבעלך לא השאיר לך גט, לא אתפלא עליו, כי גם בעלי המשוגע, אף שאין לו גן-עדן בביתי, אינו חפץ לתת לי גט, ולמה לו לתת לי גט? האין לו דירה ומיטה מוצעת, וכותונת לשבת, ובגד ליום טוב, ואכילה ושתיה בכל ימות השנה? וכמה פעמים התחננתי אליו בטוב שילך לו לאבדון, ואזנו ערלה משמוע. ואם אני מקללת אותו או זורקת איזה כלי בראשו – והוא הולך לקרן זווית ומעמיד שם פנים של טלה, עד שאחוס וארחם עליו ואתן לו לאכול ולשתות, וילך לו.

ומה שנוגע להמשפט שלך, דעי לך, אחותי חנה, שיש לי בכאן מליץ מפואר. כי ברוע מזלי, יש לי תמיד שפחות חצופות שאין כמוהן לרוע, וזוללות הן וסובאות, וגונבות כל מה שרואות; והן בורחות כל הזמן, ועוד מוסרות אותי לדין, לשלם להן שׂכירות בעד כל השנה או הזמן, ובערכאות, בזמן הזה, אין הבדל בין שפחה ובעלת-הבית, ועלי לעמוד אתה בשורה אחת, ואסור לפצות פה ולהגיד לה איזה דבר, כי תיכף ומיד מכה השופט בפעמון ומצלצל, ואחר-כך הוא כותב קנס עד שלושה רובּל, ועל כן איני הולכת עתה בעצמי אל השופט, ובחרתי לי מליץ מסוגל שלשונו כחרב חדה, והוא מוציא לאור עולם את הדין כדבעי. והגיד לי בעצמו, שכמה וכמה פעמים ביקש השופט להושיבני בכלא על דבר תלישת שׂיער או מתנת-יד ולא עלתה בידו, כי יש לו, להמליץ שלי, כל ספרי דינים שלהם, והוא בוחר למעני את הדינים היותר טובים, ופורשׂ אותם כשׂמלה לפני השופט, וזה יושב כאילם לא יפתח פיו, וברצון או באונס הוא לוקח את העט וכותב: פטור, פטור.

ותיכף ומיד אחרי שקבלתי את מכתבך השני ומצאתי את הראשון בצלחת הבטלן שלי, הלכתי אל המליץ שלי והוא קבּל אותי בחדר לפנים מחדר, והושיבני לפניו על כורסה, וספרתי לו מהחל ועד כלה את כל העסק שלך, עם כל הפרטים והדקדוקים, והוא אף שהיה המסדרון שלו מלא אנשים ונשים, עשׂה אזנו כאפרכסת, ושמע מה שספרתי, וטייל בחדרו ארוכות וקצרות ולבסוף נאנח. ואמר, שאמנם, על פי הדין של המלכות בכאן, הנשים יש להן דין גברים בנוגע להירושה, אבל מצד שני אין האשה יכולה לתבוע לדין בדיני ממונות בלא הרשאת בעלה; וכאשר אמרתי לו, שאת עגונה ושבעלך עזבך לנפשך ויכולה אַתּ לעשׂות מה שלבך חפץ, עמד כנגדי ונענע בראשו לרוחב, לאות שלא טוב הדבר; ותיכף ומיד הלך אל המלתחה שלו ופתח אותה, ולקח ספר בידו, והתבונן בו, ואחרי כן הניח את הספר ההוא ולקח ספר אחר, וכה התבונן בספרים רבים ושונים, בקטנים וגדולים ויותר גדולים, ואחד מהם היה עבה, שלא אחטא בלשוני, כחזיר, וכפי הנראה מצא מה שבקש, ויקרא בשׂום לב, ואמר לי שבאם תעבורנה חמש שנים מיום שברח בעלך, ותביאי תעודה מאת ראש העיר, שלא נראה במחנכם במשך כל חמש השנים, הוא ימסור בשמך כתב בקשה אל הבית-דין, והבית-דין יתן לך כוח הרשאה במקום הבעל. כל זה אמר לי בפירוּש, ואני מוסרת לך דברים כהוָיתן, ונתתי לו רוּבּל אחד, והתעקם בפניו, אך קבּל; ואַת אחותי חנה תשיבי לי את הרוּבּל בחזרה, כי הזמנים רעים והזפת אינה פרנסה קלה…

והוא אשר דבּרתי, ואני אומרת תמיד, שהתורה הקדושה (ודיניהם לא כל שכן) מסרה אותנו בידי לא נוכל קום. גבר לא יצלח מגרש את אשתו כחפצו, בעצמו או על ידי שליח, ואשת חיל כמוני לא תוכל להפּטר מבעלה הבטלן בשום צד ואופן! וכאשר הולכים שנינו לברית, נותנים לו בשׂר ודגים, ואני שותה מים שחורים – ציקארי“ש בלע”ז. וכאשר ישב בסוכה, עלי לשלוח לו את המנה הטובה ולהשאיר לי עצמות, תעניתים וט' ימים יש לי כמוהו, אבל השׂמחת-תורה היא שלו, והוא הולך אל הרב ונותנים לו מי-דבש ותפּוח וכדומה. וכל הגן-עדן שלי הוא שאהיה שם הדום רגלו של המשוגע. הוא ישב על הכיסא, ואני אהיה הדום רגליו. – ובעולם הזה הוא על כל פנים גבר חלוש והוא מתיירא ממני, אבל מה שיהיה בן-עדן, שאלו אותי בחרם; ובפירוש אומר לך שבאם ידחוף אותי ברגליו, השם יודע, מה שיצמח מזה.

ומן הצד השני אינני יודעת מה בצע לך בגט. כל הכלבים שווים זה לזה וכולם אינם שווים אף פרוטה אחת. הגיעי בעצמך, אחותי מרים סבלה עשׂר שנים מבעלה, עד שהצליח בידה לקבל ממנו גט; ונתנה לו במחיר הגט את הכסף ואת המלבושים, הכּוֹל באשר לכּוֹל; והלכה והיתה לאיש אחר, ויש לה עגל אחר לפטם אותו, והיא צועקת: גט, גט! – ואינו שומע.

כללו של דבר, אחותי חנה, אמנו חוָה חטאה ואיננה, ואנחנו סובלות את חטאיה, ונשא ונסבול לעולם ועד, כי מיד הבעל אין מנוס אפילו בקבר, ושפחות נחרפות אנחנו אפילו בעולם הבא. – כן היה, כן הוא, וכן יהיה עד ימות המשיח, ואולי גם אחרי כן… ועלינו לשׂאת את בשׂרנו בשיננו, כי נטל עלינו מאת הבורא יתברך.

ובטחי בה' והיי בריאה ושלמה ושכחי את הבעל, שיצא בוַדאי באמריקא לתרבות-רעה; כי כן הם עושׂים, ימח שמם, באמריקא. מתּחילה הם כותבים מכתבים ושולחים מעות, אחר-כך משתמטים מזה ומזה, וכותבים ושולחים מעות פעם אחת בשנה, ואחר-כך ביובל, ושם אין להם צורך בנשיהם, כי שם יש נשים אחרות, רחמנא ליצלן, שלא אחטא בלשוני, ובלובלין בשוק היהודים אין בית שאן שם עגונה. וטוב לך לשכחו לגמרי, וידמה לך שהנך אלמנה, חס ושלום, או גרושה, ותתעסקי בהבצלים שלך, והשם יתברך ישלח ברכה והצלחה במעשׂי ידיך, ובכל אשר תפני תצליחי, כאוַת נפש קרובתך.

(החתימה מטושטשת)

ונא, למען השם, להחזיר לי בקרוב את הרוּבּל כנ"ל, כי בעלי הזולל וסובא כבר יש לו תרעומת עלי, שהוצאתי את הרוּבּל.

הנ"ל

מכתב ב

לאחותי הצנועה, הנגידה החשובה מרת חנה תחי'.

אבשׂר בזה שכולנו, ברוך-השם בריאים ושלמים. מלבד חוָה תחי‘, שהשיעול שלה, רחמנא ליצלן, לא ירפה ממנה אף רגע וכל הבית מזדעזע כשיחזיק בה. ותיכף אחר החתונה תסע לוַארשה. ורצוף בכאן הזמנה על החתונה, ובבקשה ממך, אחותי חנה, שלא תבואי עלי בעקיפין עד אחר החתונה, ותבואי לשׂושׂ אתנו משׂושׂ; ותוכלי לבוא גם בלי מתנה, או שאמצא איזה דבר בביתי שאתן בשבילך מתנה; הלא אחותי אַתּ; – ומה שאַתּ כותבת שאין לך מלבושים, גם זה הבל, כי תשאלי לך בשם או בכאן איזה מלבוש. – ומה שאַתּ כותבת, שלא תוכלי להתנחם אחר מות הילד, זה הוא שלא כדין, ה’ נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך! ומה שאַתּ יראה פן יוָדע לבעלך שמת הילד ויינתק חס ושלום הקשר שביניכם, האמיני לי, אחותי חנה, שזה הוא פחד שוא; כי אחת משתי אלה, או שאמת בפי המדברים, שיצא חס ושלום לתרבות רעה, והוא יספיק בנכריות, חס ושלום, ואז לא יועיל הבן החי ולא יזיק הבן המת; ואם – כאשר אני בטוח בו ובה' – כל זה הוא שקר וכזב, ובעלך המופלג הוא ירא שמים כדבעי למיהווי, הלא ימהר עתה ויקח אותך אחר כבוד במהרה בימינו לאמריקא, כי יהיה אך חצי ההוצאות בנסעך לבדך. ומה שלא קבּלת ממנו מכתב ימים רבים, גם זה הבל ואין כאן שום חידוש. הלא הוא מעבר למדינת הים, ואומרים ששם נהוג לפעמים הרעש, וישנם נהרי די-נור והררי אש בדרך, ואולי נהרג נושׂא המכתבים או שמא טבעה האניה, וכדומה דברים שהם במציאות, כידוע, ושעל כן כל הנוסע לאמריקא הוא בעיני כמשוגע, כי באמת הזן ומפרנס לכּוֹל, עיניו צופיות בכל הארץ, ואם הוא רוצה, הוא נותן פרנסה גם בכאן, ובלי עזרת השם לא יבנה בית גם באמריקא ואין שפע, כידוע, ומצד האחר, איני רואה מה שאת נלהבת לנסוע לאמריקא; – כפי שנודע לי בבירור, אין יראת אלהים במקום ההוא, וליצני הדור אומרים, שהנוסעים לשם מקיאים את היהדות שלהם תיכף ומיד באוניה, ואוכלים פת עכו"ם, רחמנא ליצלן, ולובשים מלבוש נכרי, והנשים כולן מגדלות פרע, ואין צדיק אחד בכל אמריקא. ועל-כן הדבר פשוט שהקדושה שם בתכלית החולשוּת, רחמנא ליצלן, והטומאה תקיפה, והקלפּה, רחמנא ליצלן, היא הגברת, ולפתח חטאת רובץ, ואם יבוא איש משלנו לשם יפול, רחמנא ליצלן, ברשת; ויותר שהאדם גדול, גדולה הסכנה, והקלפּה מתאזרת ביתר שׂאת ועוז ללכדו, ולהעבירו על דעתו ועל דעת קונו, ורבים חללים הפילה, הן על ידי מעות ועשירוּת, והן על ידי מטרוניות, וכדומה.

ועל כן שמעי אחותי בקולי, והשליכי אחרי גווך את כל המעשׂה, ואם אַתּ מוצאת את חית ידך בהבצלים, מה טוב ומה נעים, ואם חס ושלום לא יספיק לך, יש לי עצה אחרת: כאשר תבואי להחתונה, אשתדל לעשות שלום בינך ובין אשתי חוָה גיטל, והיא אשת חיל וטובת לב ותסלח לך באמת, וכאשר תסע חוָה גיטל לוַארשה, תישארי בביתי במקום בעלת-הבית, ואחרי כן כאשר תבוא חוָה גיטל, תישארי גם כן, ויהיה בשבילך מקום אצלנו, ואחרי כי באת בצל קורתנו לא נרחיק אותך, חס ושלום; ומה גם שבלי ספק תהיי לעזר לחוָה גיטל, שלא תצטרך להחזיק שפחה; ואחר השנה, כשתסע בתי לאכול על שולחן חמיה, יתבצר מעמדך ביתר שׂאת. אך נא ונא, שלא תדע חוָה גיטל מזה לא דבר ולא חצי דבר, ויהיה הכּוֹל כאילו נעשׂה במקרה ובהיסח הדעת, והשם יתברך יהיה בעזרנו והכּוֹל יבוא על מקומו בשלום. ונחפז אני לכתוב, כל זמן שאשתי חוָה בשוק, כי יצאה להשתדל בדבר הכלי-זמר והבדחן להחתונה, ואני איני רוצה שתראה את האיגרת ולא אגיד לה אפילו ששלחתי מכתב הזמנה, וד"ל. וה' יתברך ינחם אבלים, וירחם עגונות, ויפרושׂ עליך סוכת שלומו,, אמן, כן יהי רצון. ובא לציון גואל.

אחותי חנה, בין שתישארי שם או תחליטי לבוא לכאן, בוא נא להחתונה; כי החתונה תהיה אי"ה יפה מאד, ויש תקוָה גדולה שיבוא גם הוא בכבודו ובעצמו על החתונה, ואז מי שלא יראה את החתונה, לא ראה חתונה מימיו.

והנני אחיך

מנחם מנדיל

חוָה גיטל באה מן השוק ובעצמה ובכבודה אמרה לי, שאכתוב לך בשמה, שאין לה עליך שום תרעומות, ויועצת היא שתמכרי את הבצלים, ותעשׂי לך איזה מלבוש – מתנה איננה מן הצורך, כנ"ל – ותבואי איזה ימים קודם החתונה, כי המלאכה מרובה, ואם תאבי אחר כך לסחור בבצלים, תוכלי גם בכאן.

ראי כי אשה טובה היא וחכמה.

הנ"ל

ד: התחלת מכתב מאת האשה חנה אל בעלה

מזל טוב לך, בעלי הכשר, מזל טוב!

הנה תקשיב אזנך ממני ישועות טובות ונחמות; ויתן ה' ואאזין גם ממך בשׂורות טובות, ישועות ונחמות; אמן, כן יהי רצון – הלא זיווּג אנחנו בעולם הזה ובעולם הבא!

וראשונה לך לדעת, בעלי הכשר, כי אחי מנחם מנדיל ואשתו חוָה גיטל, שיחיו שניהם עד ביאת משיח, סלחו לי על כל עווֹנותי, והביאו אותי בשעה מוצלחת אל החתונה של בתם – היא בת אחי – ביילא-סאָשעֶ תחי'. והחתונה היתה יפה מאד, ואשרי עין שראתה את החתונה, והיה בשׂר-עוף ובשׂר-שור, ודגים פשוטים ודגים ממולאים וכל מיני מטעמים, ויי"ש ויין ענבים, הכּוֹל באשר לכּוֹל.

והכּוֹל היה טוב ויפה, כי אני בעצמי בישלתי את הבשׂר, מילאתי את הדגים והכינותי את מיני המתיקה וערכתי את השולחנות וקניתי מה שנצרך לקנות; כי לא להחתונה לבד באתי; אני באתי בעצת הקרובים היקרים שלי, אחרי שמכרתי את הבצלים וקניתי לי מלבוש, שבעת ימים קודם החתונה, וכיוָן שהיתה הכלה טרודה מאד בתכשיטיה ובגדיה, וחוָה גיטל יש לה, בעוונותינו הרבים, שיעול וטחוֹל, הייתי אני המחותנת קודם החתונה, וגם אחר החתונה; אבל בשעת החתונה הייתי עיפה ויגעה, וישבתי בקרן זווית חשכה במנוחה שלימה שרציתי בה, ובכיתי מרוב נחת ושׂמחה שעלה בידי להשׂיא את בת אחי, ולעשׂות לה חתונה יפה בעיני אלהים ואדם. וגם אחר החתונה לא גירשו אותם מביתם, חס ושלום, תיכף ומיד אחר החתונה נסעה גסתי תחי‘, חוָה גיטל, מכאן ללובלין, ואחר-כך לוַארשה, ותשאל ברופאים מרופאים שונים, ותסע גם למקום אחר לשתות מים לרפואה. ובכל משך הזמן הזה, כשישה חדשים רצופים, הייתי אני בעלת-הבית, יזכרם אלוה לטובה, אבל שפחה לא היתה ואני הייתי לבעלת-הבית, וזה היה טוב מאד, לפי שלא היה לי פנאי לחשוב מחשבות וליפול, חס ושלום, במרה-שחורה או בכעס, כי השפע, ברוך השם, גדול, והבית מלא אורחים, אכּרים ויהודים להבדיל, ושֵם הדגים הממולאים של גיסתי חוָה גיטל תחי’ הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל היום יושבים ואוכלים ושותים.

ואם קרה לפעמים ששכחתי איזה דבר מפני הבהלה, או שנפלתי במחשבה, היתה בת אחי ביילא-סאֶשעֶ תחי' המנצחת עלי ועל המלאכה, והכּוֹל בא על מקומו בשלום. ומרוב נחת, שהנני בעלת-הבית, פלטתי פעם אחת מגרוני טפּת דם כחרדל ולא יותר, וראה מנחם מנדיל שיחי' וציוָה להסתיר הדבר, ושיהיה בסוד סודות, לבל יוָדע לאורחים, שלא יאמרו שיש לי שחפת, חס ושלום, ויצוו עליו לגרשני מן הבית, כי הוא תלוי בדעת אחרים. ובת אחי ביילא-סאֶשעֶ היא חכמה מפוארת, והבינה תוך כדי דבּור שאין לי שחפת, אך שבלעתי נתח דג בסתר, שהיה עצם בנתח, שהוא פוצע שם ומתיז דם, ותוך כדי דבּור הכתה אותי על הכתף כדבעי שתצא העצם, אבל לא עלתה בידה, והעצם לא יצאה עד היום הזה. וכן עבר הזמן בשלום, עד ששבה גיסתי חוַה גיטל תחי' מדרכה, והיא בעזרת ה' בריאה ושלימה ומזהרת כאור החמה, והביאה חפצים יפים לעצמה ולבעלה, ולבתה, ולי לא נתנה מתנות, כי לא שפחה אני ליתן לי מתנות, וגם שׂכירות אינני מקבּלת, ואמרה כמה וכמה פעמים בפירוּש, שאני הייתי בעלת-הבית, ועשׂיתי כאדם העושׂה בתוך שלו. וכשבאה חוַה גיטל תחי' ושמעה שבכל משך הזמן לא היה מנחם מנדיל אצל הצדיק שיחי' – ספקה כף, ושלחה אותי תיכף ומיד לשׂכּור לו עגלה, ועוד באותו היום, נסע אחי מנחם מנדיל שיחי' אל הצדיק בשעה מוצלחת. ולמחרת היום יעצה לי חוַה גיטל לאסוף את החפצים שלי, כי אחר שהיא בעצמה בעלת-הבית וביילא-סאֶשעֶ תעזור על ידה, אין צורך עוד בבעלת-בית אחרת, והנני יכולה או לנסוע בחזרה, או להשאר בכאן ולעשׂות מה שלבי חפץ, אין אונס, ואנכי הקדמתי עשׂיה לשמיעה, וכיוָן שהיה ליל יפה, לנתי באותו הלילה תחת כפת הרקיע.

והנך רואה, בעלי היקר והכשר, שטוב לי מאד, ואין צורך כלל לשלוח לי מעות, כאשר שלחת מקודם, וטוב שתתן את המעות ללייבּ חזן, שיקנה לך ש"ס, או לבתו גננדיל, ותתפור לך כותונות; והיזהר והיזהר שתמוֹד את הכותונות לעיניה, ותראה שתהיינה על הצד היותר טוב.

והנך רואה, בעלי הכשר והישר, שאינני חושדת עוד בכשרים ומאמינה אני באמונה שלימה, שגננדיל בת לייבּ חזן לא גנבה ממני לא את הכף ולא את הבעל; ואם אין לי לא כף ולא בעל, לא היא אשמה. וגם מאמינה באמונה שלימה, שחפץ הקב"ה לזכּות את אמתו חנה, והזמין לבעלה שמואל משה תיכף ומיד באניה את ר' לייבּ חזן ובתו גיננדיל למחיה לפניו; והכּוֹל באשר לכּוֹל כאשר אמרת וכתבת. אך דבר אחד לא יהיה כדבריך, כי אם גם תכעס עלי, לא תשלח עוד שליח מיוחד לקחת את הבן מכאן לאמריקא, יען כי הילד שלנו – בזכותך ובזכות אבותיך – מת זה כבר באסכרה ונקבר במקום שנקבר, וגם את הילד המת לא תוכל לקחת, יען כי אין לו שום מצבה וסימן בעולם, ולא ידע איש את קבורתו. וכיוָן שבעל זכרון נפלא אתה, ואתה זוכר כל מה שדברתי וכל מה שעשׂיתי, אספר לך מעשׂה שהיה; מעשׂה שהיה ולא ידעתי מה לעשׂות עם סוּדר שלי, האלבש אותו ואצא לקנות רפואה, או אתחב אותו בחלל החלון, לבל יפול בעדו השלג, או אכסה בו את הילד הצרוד, כי הקור גדול מאד – ופעמים רבות רצתי מהילד אל החלון ואל הפתח ובחזרה מן הפתח אל הילד והחלון… בלי ספק לא תשכח, בעלי הכשר, את הרגע הזה לעולם ועד. ובכן בעלי הכשר, נפשי קשורה בנפשך ונפשך קשורה בנפשי, ונפש שנינו צרורה בנפש הילד שלנו, וכיוָן שהילד מת, יכולים למות גם אנחנו – אך מה תאמר גיננדיל? ועתה אגיד לך את האמת, שעלה על דעתי לגדל פרע וללבוש כמנהג המקום באמריקא, ואתה יודע שקולי ערב ומתוק, ושהייתי מזמרת את כל התפילות בעל פה, ועתה כאשר הייתי אצל אחי מנחם מנדיל שיחי', שמעתי מפי השכּורים גם שירים אחרים, ולמדתי אותם גם-כן בעל-פה. ובלי ספק מזמרת אני כגיננדיל ויודעת יותר ממנה בעל-פה. ואתמול בלילה, כשלנתי תחת כפת הרקיע, באה אלי מלכת-שבא ולימדה אותי מחולות – והייתי מחוללת כל אותו הלילה עם הירח. ואם כן היה לך איפוא, שמואל משה, מקח-טעות, כי טובה אני לך מגיננדיל, לפי שאני זוכרת היטב שהיו לה שני פלפלים, האחד על תנוך האוזן משׂמאל והשני על הלחי מימין, והחוטם שלה נוטה אל הצד, ואני כידוע לך, כל בשׂרי טהור בלי שום פלפל, חס ושלום – אבל אתה דימית, כי אך גיננדיל יודעת פרק בשיר, ושאך היא תוכל לצאת כנגדך בערבי שבתות במחול, ושאך היא יכולה לגדל פרע. אבל אני לא אכעס על זה; יהי לך את אשר לך. לי די שיש לי קבר הבן, והנני הולכת לשם, ואבנה לי סוכה על הקבר ואשב שם, ובלילה אחר חצות, עד שיקרא התרנגול, אספר לו בחשאי ובנעימות מאביו שמואל משה ויהנה מאד. ואם תבוא בעצמך או תשלח שליח לקחת את הילד, אתקע צפורני בעיניכם, כי הילד הוא שלי ולא בנה של גיננדיל – ימח שמה וזכרה אתך יחד – – –

אמר המביא לבית הדפוס: המכתב הזה לא נגמר, ונמצא בין שאר המכתבים שהעתקנו מהשׂפה המדוברת, בצרור הבגדים של האשה חנה שיצאה מדעתה.

---

תמונות מעולם-התוהו

מאת

יצחק ליבוש פרץ

א. ה“תכשיט” בא

השמועה כי שב ה“אפיקורס”, בן “הרב מטעם”, עשׂתה לה כנפים, וַתעף מבית לבית, מחנות לחנות, וַתּפּול בבית-המדרש, וַתּפֹיל רעש בין מנחה למעריב.

הכּוֹל יודעים את ה“תכשיט” כעוכר ישׂראל גמור, כאיש אשר בהפקירא ניחא ליה, ומתפלאים על הרוח אשר עבר עליו – לשוב הביתה, לדוּר, אם גם דירת עראי, בעיר הקטנה. רבים משערים כי דברים בגו: מי יודע, הן גם זה יתּכן, כי נוסע הוא כשליח חובבי-ציון, לדרוש ברבים לטובת הישוב, ולקפּח פרנסת הצדיקים… ומי יודע אם לא בא הנה לפתוח בית-ספר, או “חדר מתוקן”, המסוכן מבית-ספר? מי יודע?…

אך בזמן שהכּוֹל רואים סכנת-נפשות בהבּיאה הזאת, הנה יוחנן המלמד – או כאשר יקראוהו בעיר: העיקש – כופר בעיקר המעשׂה וטוען להד“ם. לפי דעתו, עורבא פרח! ה”תכשיט" שלנו, שהיה תלמידו לפנים, יושב בוַארשה, מטייל בגנים ופרדסים, רץ אחרי כל “שעשׂני כרצונו” וכותב קוֹרַספּונדֶנ“ציות מכל ארבע פנות העולם – כי מי יאמר לו מה תעשׂה? העיקש באחת: " לא בא, יבוא לא יבוא! אני יודע אותו, במעלליו התנכר הנער!”

ויחיאל השדכן עוֹין מאותו הרגע את המלמד, כאילו הוא מתנקש בנפשו.

– עיקש בן עיקש – הוא קורא בזעם. – אני אומר לך, כי בא, כי בא, כי נכון הדבר כנכון היום!

– בין מנחה למעריב! – מפסיקו העיקש.

– שוטה! הוא בא!

– וראית לדבר? מי הגיד לך?

– מי הגיד לי? הלא שמעת עיקש, כי מיכאלקוֹ הגיד לי, מיכאלקוֹ; י ודע אתה את מיכאלקוֹ? הוא מיכאלקוֹ, אשר הביאוֹ בכבודו ובעצמו, רצוני לומר: בסוסיו מן התחנה, השמעת?

– ואיפה ראית את מיכאלקוֹ? – הקשה המלמד.

– איפה תשאל, איפה? ואיפה יכולתי לראות את מיכאלקוֹ, אם לא אצל יחיאל המוזג? אם בעל נפש אתה, לך אל יחיאל המוזג ותראנו פנים אל פנים.

אבל – שדכן, ועד מפי עד!

– הנח לו להעיקש! – פונים רבים אל השדכן – ספר נא מה אמר מיכאלקוֹ.

והשדכן מצהיל קולו בנצחון:

– ומה לי לספר לכם עוד? כבר אמרתי לכם שורש דבר. מיכאלקוֹ נשבע לי, כי זה חמש שנים הוא נוסע פעמַים בכל יום אל התחנה להביא אורחים, אך “יהודי מנוּוָל” כזה לא הביא עוד מימיו.

והמלמד קופץ, כאילו נשכוֹ הערוד:

– שקר, שקר! הלא תלמידי הוא; אני אומר לכם רבותי, כי הנער יפה-עינים, גם אשתי אמרה כן! עתה נגלָה השקר!

– שוטה – עונה השדכן – ויורק מול המלמד – מה שהיה עבר, ועכשו אומר מיכאלקוֹ, כי מנוּוָל הוא מעין כמוהו! – עכו"ם גמור! הפיאוֹת גזוזות עד השורש, הזקן מגולח; על ראשו – מספר מיכאלקוֹ – כובע גדול, שחור ומגוהץ כמנעל הנשים; מיכאלקוֹ נשבע לי כי ירק בפניו, כאשר ירקתי אני עתה בפני העיקש!

המלמד לא שת לבו לכעסו של השדכן והוא הולך לשיטתו: אם כל-כך השתנה הנער, איך הכירו מיכאלקוֹ? מיכאלקוֹ ראה איזה אשכנזי ועטה בשיקוּל הדעת!

והשדכן פוצה את פיו כמעט בגועל-נפש:

– מיכאלקוֹ טעה בשיקול-הדעת! שוטה, מיכאלקוֹ לא טעה עוד מימיו, למיכאלקוֹ יש טביעת -עין…

אך באותו הרגע נפתחה הדלת ברעש ו“יוסל הממזר” פרץ הביתה בקול:

– אני,אני ראיתיו!

המתוַכּחים והשומעים נתּרו כרגע אל “יוסיל הממזר” לשמוע מה בפיו, אך מפני מרוצתו הוא שואף רוח בכבדות, וטרם ישוב אליו רוחו ויוכל לדבר כן, יש לי פנאי להבטיחכם, כי יוסיל דנן הורתו ולידתו בקדושה, אך – “חרוץ גדול” הוא הבחור הזה (הבחור הזה אשה יש לו וחמש בנות), “באש לא ישׂרף ובמים לא יטבע!”, “אש-להבה הוא וגם פחז כמים!” – את כל עניני הפרנסה עזב יוסיל לאשתו החנוָנית וַיהי לרוח החיה באופני הקהל. לו עין איה, לראות את כל הנעשׂה בחשאי ובחדר לפנים מחדר, ואוזן כאפרכסת, לשמוע גם סוד שׂיח האשמורות… מלבד זאת יש ליוסיל פה מפיק מרגליות , “לסַפּר את המעשׂה”, וידים נמהרות, להיות למופתים חותכים לכל היוצא מפיו! אם יבוא מגיד העירה, יוסיל הוא הראשון לבלום את פיו בתפוח נרקב; כי יתקלקל ה“עֵרוב”, יוסיל רץ לבשׂר בחוצות, ומעמיד בשבת קודם התפילה את בעלי-הבתים עם טליתותיהם בידיהם, כפסילים אילמים ברשות-הרבים; וכי יבוא בוחן ובודק לתעודות המסחר, יוסיל הוא האחד היודע את אורחו ורבעו, וכבר קפץ על ראש הגג של בית-הכנסת ומזהיר את העם בקריאת הגבר! ומי העמיד חופה וסידר קידושין בין שמריהו הבטלן ויחזקאל הפּרוש? יוסיל!…

אך הנה יוסיל כבר שבה רוחו אליו; ומסַפּר הוא!

– ובכן, ראיתיו פנים אל פנים. ומעשׂה שהיה כך היה. גם אני ראיתי את מיכאלקוֹ ואמרתי אני בלבי: היתכן? תכשיט זה בא בצל קורתנו ויוסיל ממזר לא יקבּל פניו?

– בתמיהה! עזרו לו מסביב.

– ואני אומר ועושׂה. הולך אני אל בית “האשכנזי”. אך “הרב מטעם” גם הוא חכם; יוצא הוא לקראתי אל החדר הראשון, והתכשיט לפני-ולפנים – בחדר השני.

– אַי-אַי! – השתוממו רבים.

– אך יוסיל הממזר לא ישוב על עקבו, המתחיל במצוָה אומרים לו…

– גמוֹר! – מסייע המלמד.

– ואני גמרתי בלבי לדבּר עם “האשכנזי”, עד אור הבוקר; לדבּר, להתל ולהתגרות בו, בשעת הדחק, לקללו ולמרוט את זקנו, עד שיבוא המנוּוָל לישע אביו!

– במים לא יישׂרף! – ענה אחד העומדים בחפזו.

– באש לא יטבּע! – נרדף אחריו השני.

– בין כך וכך, הוא שואל אותי בענוָה: מה חפצך, רבי יוסיל; ה“ימח שמו” מדבר אלי רכות! אליבא דכולי עלמא אני “יוסיל ממזר”, והוא קורא לי רבי יוסיל! על דאטפת אטופך; אני אקרא לך: רבי! והנני עונה לו בתמימות: באתי אליך לבקש ממך פתקא. “איזו פתקא?” – בשביל ילד. ”למענך, ר' יוסיל?" שאל בצחוק חן; – למעני, עניתי בגאון, מסתמא למעני! “מזל טוב, ר' יוסיל!” והוא שולח יד, אני אינני מקבל את היד הפשוטה ועונה בקורת-רוח: עוד חזון למועד, אשתי לא ילדה עוד. “ולמה לך פתקא?” השתומם השוטה הזקן. אבל “כרסה בין שיניה!” עניתי. רואה הזקן האשמאי, שאני משטה בו, והוא מעמיד את הפרצוף ושואל בצחוק גם הוא: ומה כל החרדה? –– “מה החרדה?” עניתיו ודמי התחיל לרתוח –– התדמה בנפשך, כי גם אני “רב”… ולחמי נתּן ומימי נאמנים? כי גם אני גוזז את הנולדים, הנישׂאים והנפטרים לשׂובע נפשי? עלי לעבוד בזעת-אפי על פת-לחם. – פניו, אני אומר לכם, משתנים ככרום, ואני מדבר: כן “רבי”, עלי לנסוע אל האציל לקנות יער למקנה… עלי להתמהמה שם ימים או עשׂור, וחפץ אני להשאיר את הפתקא ביד אשתי תחי‘… הוא מתאפק בכל מאמצי-כוח ומנסה עוד הפעם לצחוק: "אבל ר’ יוסיל, אומר הוא, הלא בן תורה אתה, איך אתן לך פתקא וספק-ספיקא הוא". – איזה ספק ספיקא? – “ראשונה – אמר – שמא לא תלד!” – הצחוק תעשה לי? – התמרמרתי – הלא אמרתי לך, כי ערמת חיטים בין שיניה! – "שנית, אם תלד, שמא תלד רוח… " פה לא התאפקתי אני. היכי דמי? הזקן המנוּוָל הזה אומר, כי אשתי תלד רוח! “ייכּנס רוח באבי אביך!” אמרתי לו וגם הרימותי את ידי, אך באותו הרגע נפתחה הדלת והמנוּוָל נראה בפתח. תאוָתי נהיתה, וארוץ הנה להגיד לכם. עתה אני רץ אל ר' ישראל החולה לספר לו…

– ברכו! – נשמע קול בעל-התפילה, והמתפללים נפזרו איש למקומו, מלבד יחיאל השדכן ויוחנן המלמד, החסידים שאינם מתפללים עם הצבּור, אשר נסוגו אחור אל התנור ויוסיפו לדבר.

– ומה אתה אומר עתה? – ענה המלמד – עתה אומר אני, כי לו הייתי במקום הפריצה, לא נתתי להתכשיט לבוא העירה… אני אומר לך, כי הוא יהפוך את העיר משורש!

השדכן נאנח: – בלי ספק! רשע כזה!

בלי ספק יקהיל קהילות, ידרוש ברבים… אך מה לעשות?

– ובצוָאר מי תלוי הקולר? בצוָאר הרב… מיום שבא הרב כסדום היינו, לעמורה דמינו: הרב האמיתי ירא לפצות פה, אינו יכול למחות… בעלי הבתים איש לבצעו מקצהו…

– היודע אתה, יוחנן – שיסע השדכן את דבריו – אתמול ראיתי חדשות בבית רפאל מקוצק: שער בנפשך – תיבה גדולה וגבוהה כחצי קומת-איש, רחבה מצד אחד וקצרה מצד השני, תיבה יפה מאד. אני שואל: מה זאת? והם אומרים לי: כלי-זמר, על הכלי הזה פורטת בת ר' רפאל.

– ואני – אומר המלמד – הייתי שלשום בבית שמעון, מי שהיה סנדלר, וָאקרא את הבן לתורה, כי מלמד אני שם להוראת-שעה, ולא אבה ללכת, כי סעודת מצוָה היום.

– בבית הסנדלר סעודת מצוָה? סיום הש"ס?

– חס ושלום! לאחותו הבוגרת מלאו י"ח שנים ויום הולדתה היה לחג-המשפחה, לחג בישראל התבין?

אך השדכן כבר נתפשׂ במזימות, ופתאום התעורר:

– חביבי, ר' יוחנן – שאל במהירות – האם אני דבּרתי דבר או חצי דבר על בן הרב? או על אביו?

– אתה? כמדומה לי שקראתי להבן רשע…

– שקר, שקר! – מכחיש השדכן.

– עתה אני זוכר היטב, גם “בליעל” אמרת!

– גם בליעל? – ענה השדכן בפחד.

– גם “רועה בבקר”!

– רועה בקר?! אוי לי, אוי לי! חברי ר' יוחנן, הישבע נא לי כי לא תגלה לאיש את אשר דבּרתי.

– מדוע? מה זה היה לך?… שידוך מצאת בשבילו?

– כן, כן! הנני מודה לפניך!

– מהר, מהר מעשׂיך. בער את הגלל מן העיר!

– לא אוכל, ר' יוחנן! לא אוכל! אצבע אלהים היא. אתמול התאוננה אשת רפאל באזני, כי בעיר אין משׂכיל בשביל בתה. היום בבוקר קללתני אשתי קללה נמרצת, על אשר לא אמצא טרף לביתי, ועתה בערב בא העירה משׂכיל!

ויוחנן התעורר בחימה שפוכה:

– מה אתה דובר! חפץ אתה להשאיר פה את החמץ?

– מה אעשה לך? יוחנן חביבי, אצבע אלהים היא! חג הפסח ממשמש ובא… היהודי צריך לפרנסה… השגחה פרטית!

– היהודי צריך לפרנסה… אמת, אמת – הגה העיקש נכאים גם הוא – ואחרי רגע הוסיף:

– יהי כן, לא אגלה את הסוד, אך כמה תתן לי אחוזים למאה? הלא בן-בית אני שם…

ב. והמשׂכילים יזהירו…

ערב. על החול אשר על שׂפת הנהר משתטחים שלושה נערים.

אני מסַפּר פשוט ואינני מכסה מכם דבר, ועל כן אגיד לכם מראש, כי הקטן שבהם הוא שמואל הצהוב על שׂערות הזהב והעור הדק, המלא רגש וכתמי-חמה, הארוך והדל, השוכב בתווך, בעל העינים העמוקות והשחורות והלחות תמיד, בעל פני הסיד ורוח היגון השפוכה עליהם, הוא מיכאל המשורר, השר על כל ארבע עונות השנה ועל ישׂראל וגאולתו. והשלישי, הדומה לחמור באזניו, לנשר בחטמו לצבאות השׂדה בעיניו, הרצות רצוֹא ושוֹב, ולריחַיִם של רוח בידיו המהירות – הוא גבריאל “שאינו יודע לשאול”, הנקרא כן בלשון “סגי-נהור”, על-פי כשרונו הטוב עליו לגבב שאלות על שאלות, וביחוד על דבר החינוך הפרוע לשמצה בישׂראל.

עיקר שכחתי: שמואל הצהוב מתעתד להיות מסַפּר בישׂראל.

שלושת הריעים נקבצו, ומחכּים הם עוד להרביעי, הוא אהרן בן שמעון, מי שהיה סנדלר.

לו היה גם אהרן בתוכם, כי אז ראינו בפעם אחת את ארבעת האופנים אשר לעגלת ההשׂכלה בעיר התוהו. מאליו מובן, שכולם משׂכילים הם בסתר, כלומר: אחרי חצות לילה בימות-הגשמים – בבית-המדרש, ובערבי ימות-החמה – תחת כפּת הרגיע, ובזמן שהאד עולה מן האחו הלח, מגיח לכסות את העיר המפוזרת על יד היער…

והיער הומה ומתלחש מרחוק בכובד-ראש, כאילו גם הוא פותר שאלות רמות ונשׂגבות… בין עציו הסבוכים ישטוף הנהר הזך, אשר מימיו מפכים בנחת ובדממה, ובמרום ינועו לאט-לאט ערפלי כסף ושׂפות אלמוגים להם מסביב, והם מדדים אחרי השמש הימה… וגם השמש לא תשית לב למשׂכילים ולא תתבונן בם. עושׂה היא את דרכה בנחת, טובלת בשפריר הארגמן ושופכת פלגי ירקרק חרוץ על ההר ועד עדר הצאן אשר במורד ההר. ורוח צח, רוח הערב, משתעשע את לחש היער והמית המים המפכים, את קול החליל אשר בפי הרועה, את צלצלי הפעמונים על צווארי העדר, ואת השאלות והתמורות, אשר יאמרו המשׂכילים להציע לפני בן הרב, הבא מוַארשה, ועושׂה מכולם המולה אחת דקה ונעימה.

כבר גמרו אומר ללכת ולקבּל פניו, ולו גם תיהפך העיר כולה לתוהו ובוהו… אך מדוע לא בא אהרן?

– לא עמד בדבּורו מעולם! קרא הצהוב.

– בלי ספק לא יכול – המליץ בעדו המשורר – ולמה תפריע?

– למה תפריע! לו היית רעב כמוני… מן הבוקר לא בא כל מאכל אל פי, והוא אמר להביא לחם וגבינה…

– רעבתן! – קרא ה“שאינו יודע לשאול”, והמשורר אמר:

– בכיסי הימני כרוכים בנייר זרעוני תפוח, אשר אספתי ביום השבת, שלח ידך ומצאת.

הצהוב שומע לעצתו, וה“שאינו יודע לשאול” הולך ומונה שאלות משאלות שונות, עד בואו אל השאלה העשׂירית: אלת המתאוננים מארגנטינה.

– הבל הבלים! – קרא המשורר – אין לנו חלק ונחלה בארגנטינה! האם לא קרא הבארון הירש את מאמר “בן פלדו”, אשר הוכיח מראש, כי הישוב בארגנטינה לא יקום ולא יהיה?!

– אבל הבארון כבר קנה אז את האדמה!

– אם כן – אמר המשורר הוא הניח את מעותיו על קרן הצבי! מדוע הוא דן יחידי? מדוע לא שאל את פי הספרות?

– אבל, איך שיהיה – אמר הצהוב – אני לא אסור מדרכי גם אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב לעמוד לשׂטן לי, אבל – נעים יהיה לי לשמוע גם מפיו, כי הדמיון נאה הוא ונעלה מהטבע.

– בשיר – אמר המשורר – אבל לא בפרוזה.

– ואני אומר: בפרוֹזה לא כל שכן… כי בשיר יוכל הצלצול למלאות הסרת הדמיון. ואני אם לא ארכב על הכרוב לא אעוף, ואם לא אעוף אפול ארצה! אולם כלו נא את שאלותיכם. אהרון לא יבוא, ואני רעב מאד; הזרעונים היו אך כשמן למדורה. ירא אני פן יעלה גם על לבבי דבר בליעל, כי שאלת המחיה והכלכלה עולה על כל השאלות…

– אבל, אהרן יבוא! – מנסה ה“שאינו יודע לשאול” להרגיע את הרעבתן.

– ואני אינני מאמין – אמר הצהוב – וגם זאת אגיד לכם: אם יעלה בגורלו של אהרן לשׂאת לראשונה אשה, לא יעמוד בדבּוּרו, לא יקיים את השבועה אשר נשבענו כולנו! ואחת משתי אלה, או כי ימאן ויברח, או ישמע בקול הוריו, יקח אשה, אך את הנדוניה לא יתן לטובת הכלל! הן רואים אתם!…

– אבל אנחנו שומעים – ענו ריעיו. ובאמת הגיעו לאוזנם פעמי איש, ואהרן מדלג על גבנוני האחו, ובן-רגע עמד לפניהם.

– לחם וגבינה! קרא הצהוב.

– לא הבאתי – ענה אהרן – בעיר אתן לך איזו אגורות. ואני חדשות ונצורות הבאתי, חדשות נוראות.

– מה היה? מה היה? ספר נא!

– יחיאל השדכן מדבר נכבדות בין בת רפאל מקוֹצ' ובין בן הרב!

– האומנם?

– חי נפשי! אמי ספרה לי!

ג. מצא מין את מינו

במגדל העיר – שעון. השעון מטיליו – אבני השׂדה, גידיו – חבלי עגלה, וגרמיו – ברזל ונחושת. אך עצל הוא הענק, וכפעם בפעם יחלש ויתנהל בכבדות. פתאום ונחבא קולו, ועמד…

אחד הוא מגדל השעון בעיר, ואחד גלמוד הוא נחום השען, רופאו היודע לכלכל מחלתו, להעלות לו כפעם בפעם ארוכה ולַנחותו בדרך הישרה. נחום הוא כבן שבעים שנה וכבר שׂיבה זרקה בו; ובכל זאת קומתו זקופה, ובהתנשׂא גבות עיניו הארוכות, יאיר את פניו אור קפאון, אור השקט ובטחה. ונפש נחום דבקה בשעון; הוא אומר: אני והוא נעמוד יום אחד מלֶכֶת – ודבריו יש להם יסוד; בלי נחום יעמוד השעון, ואם יעמוד השעון יינתק החוט האחד המקשר את נחום אל החיים, כי מי לו פה? מה לו פה?

זה עשׂר שנים בא בגפו העירה, ובגפו הוא חי עד היום הזה. בימים הראשונים סבוהו בשאלות משאלות שונות: “מאין היהודי?”, “איה אשתך, רבי קרוב?”, “מה מעשׂיך” וכו' וכו', הוא היה משיב בשאלה אחרת: היש לך שעון לתקן? ואם אַיִן, ויַפנה שכמו וילך לו.

וַיהיו כל דבריו מעטים מאד, מוקיר הוא את רגליו ממעונות בעלי-הבתים; איננו הולך לקבל עבודה. וכי יבוא איש אליו, והראה לו שעון מקולקל, והתבונן בו, וקצב מראש את שׂכרו, בלי עשׂות הנחה אף פרוטה אחת מאשר הגיד. ואת עבודתו בהקפה לא יתן, ואם יחרפנו על זאת אחד הגבירים, אשר הוציא את הכלי המתוקן מידו, לא ישעה אליו, כי אם יעשׂה את עבודתו, וככלות הגביר את גידופיו, יענהו במנוחה: כל זה אינו לא כסף ולא שווה-כסף.

בראשית בואו העירה היה למשל ולשנינה. הנשים יראו את “עינו הרעה”, כי “על כן – אמרו – גבותיו ארוכות, למען יסתיר את עינו הרעה.”

בעלי-המלאכה התקצפו על גאוָתו, כי לא בא בקהלם. המתפללים בבית-המדרש התבוננו בו בבוז ובלעג. הן לא חייט הוא ולא רצען, ובכל זאת ממהר הוא לצאת מבית-המדרש אחרי התפילה, בלי לפתוח גם “עין יעקב”. ובעלי הבתים אמרו עליו: פרא-אדם!

ואולם במשך הימים הסכינו אליו, אל שתיקתו ואל תנועותיו המתונות, וישכחוהו.

וטרם בא בן “הרב מטעם” היה גם אביו גלמוד ונעזב בעיר. אשתו מתה עליו זה כבר, ועד היום הזה שפוכה עליו תוגת אבלים. קטן-קומה הוא ורזה, איש נוח להתפעל. ותנועותיו נמהרות ונחפזות, אך בעד עיניו נשקפת נפש עגומה ועיפה. ובכל זאת עוד יש רשפי-אש בתוך גלי האפר, ויש אשר תתלקחנה העינים, ומבעד שׂפתים דולקות זורם נהר די-נור, אך פתאום ותכבה האש – תכהינה העינים, תחוַרנה השׂפתים, והזקן כמו יתכּווץ ויקטן עוד יותר.

והגלמוד הזה יש לו במקום שעון – אוצר-ספרים קטן משנות השישים; ובו מקור חייו.

פעם אחת התעוררה העיר הישנה מתרדמתה, הבטלנים והחנוָנים הנשים והנערים הראו זה לזה באצבע על המעקה, המקיף את השעון באמצע המגדל – שם נראו הרב והשען יחדיו.

אחרי כן נראו ברדתם יחד מן המעלות. על המדרגה התחתונה נפרדו בתקיעת-כפים, ותהי לחידה לענות בה.

והפליאה עלתה עד מקום קצה, כאשר נודע אחרי כן בעיר כי השען, בלכתו יום יום לבקר את החולה במגדל, יסור מדי עברו אל בית הרב לשאול לשלומו.

אומרים אמוֹר, כי אך לעתים רחוקות עובר הוא את מפתן הבית. על פי הרוב יתייצב בפתח, יברך את הרב ב“צפרא טבא”, ישמע מַענה: “לשנה טובה” – ויַפנה את שכמו לשוב על עקביו.

ד. כן צריך להיות

ובן הרב, למרות עדות מלמדו מלפנים, איננו יפה-עינים, כי עיניו כהות ועיפות; בן עשׂרים וארבע הוא, וכבר נס ליח-עלומים מלחייו, וקרחה קטנה בראשו, אבל גם מנוּוָל איננו, כאשר בדה מיכאלקוֹ מלבו, או השדכן אז בבית-המדרש בשמו. אולי עיניו עיפות וכהות מרוב עבודה, ומצחו מסיג את גבול קודקודו מרוב מחשבה במוח – מי יודע? אבל בבוֹאו לבוש מדים וצוָארון לבן, להיראות ולראות את פני בת רפאל מקוֹצק, היה הדור בלבושו, וכן היה גם בעיניה…

והראיון היה ערוך מתמול שלשום לכל פרטיו ודקדוקיו על-ידי הבת המשׂכלת, מאושר ומקובל על ידי אמה, אשר היתה בחלוֹתה את עיניה יחד עם בתה מעבר לגבול, בלבוב, וראתה שם גם “אשכנזים” נאמנים גם שׂרי-צבא יהודים; וַיתקיים במלואו עד תומו על ידי רפאל, הרואה כי אם לב הותל הטהו ללַמד את בתו השׂכלה, עליו לשתות ולמצות את הכוס עם שמריה, להציג את “הסופר המהולל” לפני “אשתו האהובה מרת…” “לפני בתו המשׂכלת מרת…” ולשבת אילו רגעים ולשׂוחח בדעת צלולה ורחבה, ואחרי-כן – לצאת אחרי אשתו, בתתה אות, אל החדר השני ולעזוב את בני-הנעורים לנפשם, לשׂוחח כאוַת נפשם. השדכן לא ייראה ולא יימצא, אבל הוא עושׂה את מעשׂהו כאילו כפאו שד ומוחה בכל רגע ורגע את זיעת-אפו במפחת אדומה, אשר נאסרה לבוא בקהל יחד עם השדכן; ועד עפעפיו יענה, כי לבבו איננו שקט שוקט ושאנן, וברגע האחרון החל רוח מרד כנד “שולחן ערוך של השׂכלה” לטעמו, וכצאתו אחרי אשתו אל החדר השני לא סגר בעדו את הדלת כולה… ויַט אוזן קשבת אל הסדר הנשאר, ואשתו עומדת מאחוריו ואוחזת בכנף בגדו, מיראה פן יפרוץ החדרה ו“יקלקל את כל העסק”.

ולבן הרב היה די בהרף-עין אחד להוציא את משפטו בלבו על המיועדת להיות כלתו:

“שׂמלתה עליה כשׂק; עיניה יפות, גדולות ושחורות, אבל היא קורצת בהן בלי טעם נכון… חוטמה אינו ארוך יותר מדי, ובכן, אם ששת אלפים שקל…”

ובקול נעים אמר:

– השמים קודרים מעט.

– קודרים – ענתה בת רפאל בשׂפה רפה ובאנחה קלה, אשר הוכנה מאתמול גם היא.

דממה קצרה, ובן הרב לוקח את הספר המונח על השולחן: שירי שילר.

– ואת, שׂרתי, אוהבת את שילר?

– אם אני אוהבת? – השיבה באנחה כבדה. – אם אני אוהבת! ואת מי אוהב פה? הלא שילר הוא כל נחמתי בחיי, והעונג האחד, היחיד והמיוחד…

“קולה כקול צפור, ומדברה נאוה… לולא קריצת העינים…” – חושב בן הרב.

– אני אוהבת אותו מאד, מאד! – כילתה בת רפאל דבריה, ותט את ראשה אחורנית מעט ותקרוץ בעיניה אל הקורה.

“עתה קריצת עין בשעתה, – חושב בן הרב – אך מדוע אמה גסה ושמנה, והיא – גל של עצמות?”

ואחורי הדלת מתקצף רפאל:

– את מי היא אוהבת, הארורה? את מי היא אוהבת?… מי הוא שילר?

ואשתו, המַחזקת בכל עוז בכנף בגדו, ומנשמת בכבדות מהתרגשות ומפחד, עונה לו להרגיעו:

– שוטה, שילר ספר הוא ולא אדם. הספר המונח על שולחנה הוא שילר…

– ולמה היא מדברת הבלים? – משתומם רפאל.

– הס, שוטה, כן צריך להיות! הלא אני הייתי בלבוב ולא אתה!

– ואני מתפלא מאד – אומר בן הרב בקול – איך תוכלי אַתּ שׂרתי, אַתּ עלמה משׂכילה באמת –

אודם צח כיסה את פני העלמה:

– אבל אדוני…

– לא, שׂרתי, אני שׂפת חנף שׂנאתי… איך תוכלי אַתּ לשבת פה בעולם הפראים והחשוכים…

ומאחורי הדלת מתקצף רפאל:

– מה הוא אומר, הכלב? – ואשתו עונה:

– פרא אדם, כן צריך להיות! הלא אמרתי לך, כי כן צריך להיות!

ובן הרב מביט סביביו ומוסיף להתפלא:

– שילר וכלי-עץ לבנים! שילר ורצפה לא מצוחצת! שילר – הוסיף בפנותו אל העלמה – ועיר קטנה ככף איש, ובתים כקלפּת האגוז – – ––

– ואני – ענתה הנערה באנחה – ביליתי פה עשׂרים שנות חיי! עשׂרים שנה! ולוּ אך היתה לי ריעה, ידידה, לב מרגיש כמוני – – הלא כה אדַמֵה דברי שילר: די לשני אוהבים מאושרים במלונת-רועים אחת…

– במלונת-רועים – ענה בן-הרב – כן, אבל לא בעיר חשוכה ומי-מדמנה! שילר מדבר במלונת-רועים… אוהל נטוי… יער… כרי דשא… עדר על כר הדשא… נחל… גן…

– אבל אתה, אדוני, משורר… – קראה העלמה בשׂמחה.

– לא, שׂרתי – ענה בן הרב בחן וענוָה – אילו היתה שירה בפי, הלא אַתּ היית למקור שירתי! כי בעיניך אמנם שירה… שירה נשׂגבה…

וַיינשׂא על גל מדברותיו ויוסף:

– ואני מתאר לי אותך שם, שם בעולם הגדול, שם בוַארשה…

חזה הנערה מתנשׂא מעוֹנג וגיל – אך פתאום והדלת נפתחה ברעש, ורפאל הופיע על המפתן, על פניו חימה שפוכה, עיניו גחלים לוחשות.

– אדוני הצעיר לימים! – קרא ולא קולו.

בן הרב קם ממושבו בנחת וַיגש אל רפאל.

– אדוני הצעיר לימים – הוסיף רפאל – אני מראש אמרתי אל השדכן, לא בסתר דבּרתי… מראש אמרתי, כי את בתי לוַארשה לא אתן. ששת אלפים כאשר חפצת, גזלן, אני נותן, את כוּתוֹנתי מעל עורי אתן, אך את בתי לוַארשה לא אתן… לא!

– אבל, אדוני – עונה בן הרב בלחש – אני שומע! מכל המדובר לא אפיל צרור ארצה.

– ולמה דבּרת?

– למה דבּרתי? – עונה בן הרב בצחוק חן – הטרם ידעת, אדוני? כך הוא ראיון… הלא כן צריך להיות…

ברגע ההיא אספה אשת רפאל שארית כוחה ותמשוך את רפאל אחורנית, והוא קורא:

– דבּר, דבּר, אך דע לך כי אני שומע!

בן הרב שב צוחק אל העלמה, והיא עומדת על יד החלון כנציב-שיִש בלי נוע, חיוורת פנים, ובעיניה ברק… בגד בוגדים בגדו בה! בגד נורא! הראיון כלה, אינו שווה ולא כלום!

אך ברגע ההוא מצאה חן בעיניו מאד. שטף דם חם מילא פתאום את לבבו והוא מכה בכוח, בכוח… ויגש אליה ויאחז בשתי ידיה.

– סלחי להם, שׂרתי – אמר בקול רועד מרחמים גדולים – סלחי להם למעני ולמען… למען אהבתי אליך…

ונציב השיִש רעד. וחכליל צח ובהיר מופיע לאט-לאט על לחייה; עפעפיה רועדים ובריסי עיניה שתי דמעות – שתי פנינים.

– שׂרתי! קורא בן הרב ברעד ורגש – שׂרתי… הרשיני נא, לאות כי מצאתי חן בעיניך, למחות את דמעתך היקרה מעיניך יונים… הגמיאיני נא את דמעתך, כי חם לבי בקרבי, שם אש אוכלת…

ולאט לאט תט הנערה את ראשה של שכמו…

הדלת נפתחת עוד הפעם, החדרה פרץ רפאל, ואישתו האוחזת עוד בכנף בגדו נמשכת אחריו.

– מזל טוב, מזל טוב! – הרעים רפאל בקול אדיר.

– פרא… פרא אדם! – קוראת אשתו בתמהון ובזעם. והוא עונה באומץ לב:

– דומי שוטה, אני אומר: כן צריך להיות!

ה. מי האשם?

השען עושׂה את מלאכתו על-יד החלון, והרב הולך הנה והנה בחדר ומתאונן באזניו על מר גורלו. פניו דלים ורעים וקולו כקול ילד בוכה; ולרגעים ייחָבא מעוצר יגון ולרגעים יצא מגרונו כשריקת זעם.

– היודע אתה – פנה אל השען באחזו בכתפיו – למה בא הילד?… הוא בא לגבות ממני את ירושת אמו. על מחלתה ורגעיה ודבריה האחרונים לא שאל, אבל חקר ודרש היטב על דבר של שׂמלה וכל מטפחת ומנעלים… ולמשׂכילים, אשר באו לערוך לפניו את שאלותיהם, ענה באחת: הכּול הבל! ויבקש מהם להגיד לו, אם יש עלמות יפות בעיר.

– הוא יודע טוב ורע! ניחש השען.

– וגם הראה להם שיר אחד בעל שלושה שמות: “הבּת ציון”, “קרית משה” וגם “אל אהובתי”, ותוכו של השיר רצוף אהבה ותהילה. וַיספר להם כי העתקה אחת בשם “חבּת ציון” שלח אל הנדיב הידוע, העתקה שניה בשם “אל אהובתי” – לאיזו עלמה ליום הולדתה… השמעת?

– אינני חרש…

– כאשר שאלתיו, אם מצאה בת רפאל חן בעיניו, הושיט לי שש אצבעות, לאמר: ששת אלפים!… וכאשר אמרתי לו, כי הכסף נשך ותרבית, ענני: טוב מאד, לא יהיה חוטא נשׂכר!

הרב עמד עוד פעם על-יד השען ויאחז בכתפו וישאל:

– הגד לי… מי האשם?

השען הניח מידו את המקבת, ויסר מעניו את הזכוכית המגדלת ויאמר:

– חכה נא ואחר תשאל. גם אני חפץ לספר לך איזה דבר, מעשׂה שהיה, ואז נשאל שנינו יחדיו… אך שב נא, ואל תפריעני.

הרב שמע בקולו וישב, והשען החל לספר:

– לי היה מכר, והאיש בעל-מלאכה, עושׂה… אך מה בצע, אם נדע אם הוא עושׂה בעץ, באבן או בעור? האיש ההוא היה איש משׂכיל ויודע ספר, וגם נהנה מגיע-כפיו, וַיחי חיי נחת וקורת-רוח… וַירא חיים טובים, הוא ואשתו האהובה, אשר דבקה נפשו בה, ושלושת ילדיו הקטנים, ופועליו, וגם האביון לא שב ריקם מפתח ביתו… פתאום נהפך הגלגל. האשה האהובה מתה… והילדים נשארו יתומים, ולא יכול אביהם לטרוף נפשו בכפו, אף כי היו לו החיים לזרא, לצנינים… אחרי כן חלה הבן הצעיר במחלת האסכרה – וַיחנק וַימות… וַתּדבק המחלה בבכור, ונאסף גם הוא, ונשארה אך הילדה הקטנה, וַתּיף, וַתּפליא עין רואיה, וַתּמצא חן וחסד בעיני כּוֹל וַתּהי לאביה לכוס תנחומים…

בענינים הרעים במות אשתו וילדיו השנים, אבּד האיש את מעט רכושו, פועליו עזבוהו ונשאר לבדו לעשׂות את מלאכתו, אך הוא לא התעצב אל לבו, ובזעת-אפיו הביא לחמו ולחם בתו הקטנה… והילדה גדלה, וככל אשר תגדל כן תיף, כן תחכם, כן יערב קולה כקול העוגב, וכן תאורנה עיניה ככוכבי הנשף, כן יתפתחו לחיי השושנים באור הצפירה… אלפי פעמים ביום יסב אביה את עינו ממלאכתו להתבונן אליה, ובאשמורות לילה ישב על ערשׂה, לשאוף את נשמת אפה אל קרבו…

ותגדל הנערה עוד, ויחשׂוך האב אוכל מפיו לשלוח אותה אל בית-הספר, ללמדנה לפרוט ולנגן, וכה עברו ימים רבים, ימים טובים, ימי שלוָה והשקט ושׂמחת עונג, עד… עד אשר נשבר הכד.

הרב העיף עינו אל המסַפּר וַיִתּר אחורנית. פני השען נהפכו לירקון ובעיניו ברק מוזר.

– גם היא מתה? – שאל הרב בקול פחדים.

– לא – ענה השען בלעג מר – היא חיה עודנה, אך אביה לא ידע גם איפה היא… אביה עזב את מקום מגוריו וילך לנוע…

– אומלל אתה, אומלל! – קרא הרב ברחמים. אך בעד החלון פרץ פתאום החדרה קול רעש מן החוץ, וההמולה בלולה פעמי אנשים רצים, שואלים וממללים, צועקים ומקללים.

– שריפה – קרא הרב בחרדה, ויט את ראשו בעד החלון החוצה.

כאשר השיב את ראשו החדרה, כבר שב השען לאיתנו, האש הזרה נדעכה בעיניו, וכבר הצליח בידו להעמיד את פניו כשקט ושאנן תמיד.

– השמעת? את בן ירוחם המלמד הובילו אל בית הסוהר… – אמר הרב.

– שמעתי – ענה השען – וגם יודע אני אותו, הלא שכן קרוב הוא לי… בלי ספק ירוחם עומד עתה ושואל: מי האשם?…

– ומי האשם? – שאל הרב.

– אנחנו – ענה השען – אנחנו, אשר בנינו מגדלים פורחים באוויר בלי אָשיות ויסודות… אתה ואני היינו מפטמים את בנינו בהשׂכלה ובמדעים, עוד גלילות הארץ, עוד ידיעות הטבע, עוד מנגינות… והוא, אשר חפץ שיהיה בנו ללמדן מופלג בישׂראל, היה מפטם אותו במהר“ם, מהרש”א, “אורים ותומים”… אך את הלב, את המוסר, את אשיות האדם – שכחנו כולנו. לו שׂמנו לבנו אל מוסר בני-הנעורים, כי עתה היה בן ר' ירוחם לגדול בישׂראל, אשר לא ידע צורת מטבע, בתי – היתה לבת אוהבת, לאשה צנועה ולאם טובה ומשׂכלת, ובנך למשׂכיל ולסופר עובד עבודת הצבּוּר באמונה, אך יען אשר בנינו על החול, צרר הרוח את מגדל תקוָתנו בכנפיו… לבתי היה היופי והחן למוקש, בנך עשׂה מהשׂכלתו דקר לחפור בו תולעים, ובן ירוחם התלמד בפלפולו החד לרמות את הבריות… כן, אנחנו האשמים.

---

טוֹרקוַמַדַא שלנו

מאת

יצחק ליבוש פרץ

הימים ימי ה“תכלת” באישבּיצאַ וראַדזין; האנטישמיות בכל ארץ אשכנז …

ואני שבתי אז מבּרלין, ששם הייתי לרגל מסחרי.

ביום השני נקראתי אל בית הרב.

הישיש התנצל לפני לאמור:

– אני זקנתי ושׂבתי; רגלי בצקות …ונפשי נכספה וגם כלתה לדעת דבר אמת על אודות אחינו בני ישׂראל בארץ ההרס ההיא …

– האומנם – שאל תמרורים – הכצעקתה הבאה אלינו עשׂו? האומנם כבה בלב שׂונאינו כל זיק יושר וחמלה? האומנם השׂנאה הולכת הלוֹך וגבוֹר מיום ליום, ואין משפט וצדקה?

ועיני הזקן מילטו רשפי אש.

בשאלותיו אלה קנה הישיש את לבבי ונפשי. מראה לא נפרץ הוא רב בישׂראל בפולין, אשר יצא אף רגע מד' אמות של ההלכה אל עולם החיים; אשר ידאג, לא אך לעדר צאנו, כי אם גם לכלל ישׂראל, ולא רק בעניני אמונה ודת, כי אם גם בנוגע לחיי העולם הזה!

יודעים אנחנו רבנים מדקדקים כחוט השׂערה בשיעוּר מקווה, רבנים “למדנים” ומקילים, רבנים “יראים” ומחמירים; רבנים גוֹועים ברעב לעיני כל העדה, רבנים נהנים מכל מיני כשרוּת וכל דבר שבקדוּשה וטוב להם; יודעים אנחנו רבנים רודפים אחר הכבוד והכבוד בורח מהם בקרב עדתם, ורבנים ענווים ושפלי רוח, אשר ישפילו את כתר התורה עד העפר שתחת כפות רגלי בעלי-הבתים. אבל רבנים שואלים: מה אומר ביסמארק? למה נפּח את האש! מה נשמע בברלין? מה תקוַת ישׂראל באשכנז? חַפּשׂ בנרות אם תמצאו בפולין!

אומרים כי ברוסיה ישנם עורבים לבנים, ויש אומרים – מתלבנים באבק; אך אצלנו רואה אני את הישיש כיוצא אחד מן הכלל הגדול והנורא.

רואה אני קרן אור בעבים, ניצוץ אש על הקרח הגדול …

ספּרתי לו את אשר ידעתי.

ובמשך ספּוּרי השתנו פניו חליפות לרגעים. פעם זיקים וחצים ופעם דמעות ויאוּש בעיניו הרכות; פניו האדימו וַיחוורו ויקבּלו עין תכלת בזה אחר זה. לא אחת ושתים התחלחל וַישכח את שׂיבתו וחליו, וַיתרומם, וַירקע ברגליו, וַיך באגרוף על השולחן, לחרדת הכלים אשר עליו …ואז תתלבּנה שׂפתיו והן נעות: שפוֹך חמתך, שפוֹך חמתך!

כבר נעוָה משמוע.

– אל אלהים! – הגה ברוחו הקשה וַיפּול אחורנית, על הכיסא.

– אל אלהים! – הוסיף בנהמת לבו – הלא נגזרנו כולנו, נגזרנו …על צוָארנו מונחת החרב …

“אם יד ביסמארק באמצע, הלא נהיה כצאן לטבחה!”

ניחמתי אותו, כי גם ביסמארק הוא בן-חלוף; כי חיי העם ארוכים הם מחיי איש פרטי; ואם כי הוא התּל שכל ארץ אשכנז פונה אליו, אם כי הוא רוח החיה בכל האופנים, היד החזקה האחת והארוכה המגיעה עד קצות המדינה – הלא בכל זאת אך בן-חלוף הוא!

אבל הרב לא אבה הינחם.

– רע ומר מאד, רע ומר! – התאונן.

– אמנם עת צרה היא ליעקב – החילותי עוד הפעם.

– אבל – קרא הרב בחוגרו שארית כוחו – אבל מה הם מבקשים מאתנו? מה עוול מצאו בנו? מדוע יתגוללו עלינו? מדוע נבאשנו פתאום בעיני עם הארץ? הלא בני אב אחד אנחנו!

– האי-סובלנות!

– האי-סובלנות! ומדוע? שלָמה? לאיזה צורך?

– האי-סובלנות – עניתי להרב – היא חיה טורפת, חיה רעה ונוראה …זה לא כבר השמיעו על מיתתה וקבורתה, הקנאים הספידו אותה כהלכה, והטובים שבחסידי אומות-העולם אמרו: “ברוך שפטרנו” …אבל החיה הרעה לא מתה, לא נפלה, כי אם נחבאה בסתר לב ההמון …

ועתה בא המכשף ביסמארק ויעוררנה.

– אבל למה? לאיזה צורך?

– ביסמארק חפץ להביא את כל העולם האשכנזי תחת כנפי שכינה אחת!

– מאמינים המה? מאמינים? – השתומם הרב – נוצרים המה ומאמינים בכתבי-הקודש?

– בלי ספק!

– פתאום נראה ברק תקוָה בעיני הרב:

– אם כן, הלא נוכל להראות להם! לפתוח את העשׂרים-וארבעה! הלא מקרא מלא הוא: “ילכו איש בשם אלהיו” …“אם אלהים הוא, ירב לו?! …”

לא מצאתי מענה בפי והרב הוסיף:

– הוא אשר דבּרתי …שם יהודים-אשכנזים!

שׂפתיו התעקמו בבוז וקלָסה:

– הם מתבוששים לקחת אתם את העשׂרים-וארבעה!

לא הבינותי: לאָן?

– לוּ הייתי שם – הוסיף כחולם – לוּ הייתי שם, ולוּ ידעתי את שׂפת הארץ, כי אז שׂמתי נפשי בכפי, את העשׂרים-וארבעה תחת זרועי, ובלי להגיד להקהל דבר או חצי דבר, הייתי הולך בחשאי אל בית הוועד של הנבחרים – הלא כן נקרא הבית? כן?

נענעתי לו בראשי.

– והייתי קרב – מוסיף הרב – אל השולחן, ומוציא את העשׂרים וארבעה ופותחו, ומראה להם, וביחוד – לביסמארק בעצמו, את הכתוב!

אודם של נצחון נראה על פני הרב.

– ומה? היכחיש? הלא הוא מאמין בכתבי הקודש! הלא מקרא מפורש הוא! בפירוש נאמר: “ילכו בשם אלהיו”.

---

לא צחקתי לדברי הרב …

נהפוך הוא, תמימות היוֹנה הפותה והטובה לקחה את כל לבבי …ובסתר לבי הושטתי אז ידי לשלום לבוני ציון בעזרת הרבנים …עתה לא אירא רע; צלילי חושך של “ערים נדחות”, “פרות אדומות”, “זקנים ממרים” וכל כיוצא בהם לא יפחידוני עוד …רבינו זה, רבינו הישיש יעמוד בראש!

– האי-סובלנות – עוד נעות שׂפתי הזקן – היטב אמרת …חיה טורפת היא …חיה נוראה …אבל בכתבי-קודשנו, קדמה הרפואה למכה …הכּוֹל ערוך מאתמול; מקרא מלא – “אם אלהים הוא, ירב לו”, “ילכו איש בשם אלהיו”.

אך עוד שׂפתי הזקן נעות, והחדרה פרצו קולות ברעש ושאון; אנשים, נשים וטף, בעלי-בתים וחייטים מילאו את החדר וכולם צועקים, רועשים, מכים בשולחן, בקירות מבלי אשר יכולתי להבין איזו מילה.

אך לאט-לאט התרגלתי להוציא את חתּוּך הדברים מן השאון, ולהבין את סבּת הרעש: אהרן בן משה החייט, השקץ הגדול, מת – כן יאבדו!

וקרוביו הרשעים – תהי אחריתם כמוהו – חפצים לקוברו בציצית של תכלת!

והרב הישיש מתנשׂא פתאם כלביא:

– היה לא תהיה! קרא בקול עוז – היה לא תהיה! “לא תתגודדו”! קרעו ממנו את התכלת! או קברוהו מחץ לגדר …

התבוננתי בפני הרב, והנה נהפך לגבור עריץ, לפרס ארך-האבר ורב הכוח …בעיניו אש קנאה, ימינו נטויה להשמיד, להרוג, ולאבּד …ומתחת להיאַרמוּלק"ה שלו נפזרו שׂערות פאותיו כנחשים לבנים…

– טורקוַמַדָא! – קראתי בשאט נפש, ואנוס החוצה.

---

יורשי פרעה

מאת

יצחק ליבוש פרץ

שלושה מקרים קטנים קרו בעירי הקטנה.

העוזר בבית הרוקח, נער יפה-עינים ובעל תלתים מסולסלים, נפל מן המדרגות בבית איש עברי.

מדוע נפל מן המדרגות?

יש אומרים כי אנטוני נפל בדרך הטבע: המדרגות צרות וגבוהות, הלילה היה ליל חושך; יש אומרים, כי עוד דבר אחד בגו, הוא – שהיה הנער שכּור; יש אומרים, של נפל מעצמו, כי הפילו איזה אב, הגר בבית הזה, בגלל בתו, הגרה אצלו; ויש אומרים, כי כל הסבּות האלה הולידו את מפלת אנטוני בבת אחת.

המקרה השני רע עוד מן הראשון:

מורה דברי-הימים בבית-הספר העממי בא אל חנוָני אחד לקנות דגים-מלוחים בהקפה, והחנוָני השיב את פניו ריקם.

מדוע לא נתן החנוָני בהקפה לאדם גדול כזה דגים-מלוחים קטנים? גם בזה נפלה מחלוקת בין המסַפּרים. יש אומרים כי הסוחר הזה אינו נותן בהקפה שלום אדם, בין שהוא בן-ברית ובין שאינו בן-ברית, בין שהוא עשיר ובין שהוא עני; יש אומרים, שכל החנוָנים גדרו גדר לבלתי תת להמורה בהקפה, משום שלא שילם עוד אף חוב אחד מחובותיו הרבים; ועוד יש אומרים, שהמורה ביקש דגים-מלוחים בחנות של סחורות האַמה, על-פי טעות או על-פי סבּה אחרת, והסוחר לא יכול למלאות את חפצו.

המקרה השלישי לא נופל הוא משני המקרים הראשונים.

בבית אחד מבעלי-הפקודות היו משׂחקים בקוביא והיו מסובים שם יותר מאשר בבני-ברק, כי לא לבד שהגיע זמן תפילת-שחרית, אלא שגם היום השני פנה לערוב. הממונה על המסים והארנוניות היה בין הקרואים, וברשעת ה“מלך” הירוק או האדום אבּד את כל כספו. התעקש הפקיד, אך עיקש היה גם ה“מלך”, והחברים אינם מקשיבים בקול האומלל ומבקשים גם צלצול מטבעות.

– הלווּני – התחנן אליהם.

אך מי לא ידע, כי על ידי הלוָאה באמצע המשׂחק יתהפך הגלגל?

– האם גר איש עברי בבית הזה? – שאל גוב ה-המסים.

– יש – ענה בעל-הבית.

ובפקודת הפקיד הבהילו המשרתים את היהודי.

– הלווני כסף! – קרא הפקיד.

– אדוני הנאוֹר – התחנן העברי – איככה אלווה לך, ולי אין?

– שקר בפיך – קרא דורש הכסף – כל יהודי עשיר הוא!

– אבל אני מלמד!

– הלווני כסף!

– אדוני הנאוֹר …

– הלווני, כי אם לא תתן כרגע …

אז העיז המלמד פניו וַיאמר:

– לוּ גם היו לי כספים לא הלוויתי לך אדוני הנאוֹר; אם חבריך האוכלים והשותים והמשׂחקים אתך לא יתנו לך, איך אתן אני, אשר לא ידעתיך מתמול שלשום?

המלמד היה בעל שׂכל, וַינס מנוסת חרב, טרם הבין הפקיד את שׂפתו הכבדה.

מענה המלמד היה ביום השני לשׂיחה בפי יושבי קרנות, ויהללוהו מאד וַישתוממו על הבטלן.

בעצם היום ההוא נפגשו בבית-המרזח גובה-המסים, מורה דברי-הימים וגם עוזר הרוקח, ויאכלו על שולחן אחד את ארוחתם, ארוחת הצהרים.

ושלושתם היו זועפים.

חוטם המורה הארוך והחד נגע כמעט במרק האדום, והאד העולה מן הקערה מילא והרחיב את נחיריו; גובה-המסים גזר בכל כוחו את הבשָר, עד כי נשמעה שריקת הקערה; ועוזר -הרוקח, המחכּה למאכלו, עשׂה כדורי לחם ויזרקם בשעם על השולחן.

אחד הסרסורים (מאליו מובן בן-ברית) פתח בלאט את הדלת ויתחוב כמתגנב את פאת זקנו, ואחרי כן את חוטמו, ואחרי-כן גם את שתי עיניו השחורות והבולטות.

– היש פה האדון מכפר-הלטאה?

– איננו – ענה בעל הבית.

הסרסור הוציא את ראשו מחור הפתח ויסגור את הדלת אחריו.

– ישנו – אמר בעל-הבית אל שלושת האורחים – אולם הוא ביקש ממני להעלימו בחדר השני …

– נוצרי מסתתר מפני עברי? – שאל המורה, ומעיניו הקטנות והאדומות התמלטו רשפי שׂנאה.

– לא הנוצרי מסתתר מפני היהודי, כי אם הלוֹוה מפני המַלווה …–ענה בעל-הבית בצחוק.

– ואני אומר לך – אמר המורה – כי מהיום והלאה, אם יציג איש עברי את רגלו על מפתך ביתך, אבקש לי מקום אחר לאכול …

– גם אני אעשׂה כזאת – אמר גובה-המסים – אין עוד מפלט לנו מפני הארורים האלה.

– גם אדוני יברח מפני היהודים? – צחק בעל-הבית – הלא בנוהג שבעולם, שהם בורחים מפניך.

– לא אוכל נשׂוא אותם! – קרא גובה-המסים.

– וגם אני שׂנאתי, מאסתי אותם – אמר עוזר-הרוקח.

– וגם אני לא אוהב את היהודים, האומרים טריפה לכל מאכל בריא ושמן.

– הם אוהבים אך את הבצלים ואת השומים, אשר כפי עדות דברי-הימים אוכלים הם מיום היוֹתם לעם. לפי דעתי, אשר אציע בשנה הבאה לפני החכמים הדורשים קדמוניות, באסיפה שתהיה בעיר הבירה, היו העברים מקריבים בבית-מקדשם כל מיני קרבנות, אך הכוהן הגדול, בבואו לפנַי-ולפנים אל קודש-הקודשים, היה מקריב מנחת בצלים ושומים מעשה מרקחת …

כה דבּר מורה דברי-הימים, וגובה-המסים, עוזר-הרוקח ובעל-הבית שרקו: הפלא ופלא!

– זה הוא ההבדל – אמר האחרון – בינינו ובין איש מלומד; גם אנחנו שׂונאים ומבזים את היהודים, אבל השׂנאה טבועה בלבנו מבלי דעת, והמלומד נותן טעם!

עוזר-הרוקח חפץ להוציא את עצמו מן הכלל:

– שׂנאתי לעם הזה איננה טבועה אך בלבי, כי אם גם במוחי. אני יודע, מפני מה שׂנאתיו ומאסתיו.

– גם אני יודע! – אמר גובה המסים.

– אם כך, אנשים אחים אנחנו – קרא המורה – ועלינו להתוַדע זה לזה. אני בגדד, מורה בית-הספר.

– אני פרַנֶסקַא, גובה-המסים.

– ואני אַנטוני, עוזר-הרוקח.

שלושת האנטישמיים קמו ממושבם, ושלושת זוגי נשיקות עפו באוויר. שׂמחת כל אחד על מוצאו את מינו עלתה למעלה ראש, עד כי בגדד המורה לא הרגיש, כי משני עברי שׂער שׂפמו נוטף המרק על בגדו. גובה-המסים מחא כף, ועוזר-הרוקח ציוָוה להביא שׁיכר.

– לא שׁיכר – קרא בגדד – כי אם יַיִן. אני מצווה לתת יַיִן. היהודים מקדשים על היין בכל שבת ומועד, ואנחנו נכרות ברית על היַיִן, להשמיד ולהרוג את כל היהודים ואת כל היהודיות!

– שׂפתים ישק! –– קרא גובה-המסים – אני נותן יד!

– גם אני אבוא אחריכם, אדוני, להשמיד ולהרוג את כל הגברים, הנשים והטף, אבל לא את העלמות; בנות ישׂראל יפות הן …על כן כורת אני ברית להרוג ולהשמיד את כל היהודים, מלבד הנשים הצעירות והיפות!

היַיִן הובא. עוד הפעם עפו נשיקות, ובהריקם כוס אחרי כוס השמיעו קול הידד.

האדון מכפר-הלטאה, אשר נחבא בחדר השני מפני נושיו היהודים, פתח בלאט את הדלת, ונבהל ומשתומם הביט אל היושבים סביב השולחן, וירמוז לבעל-הבית לגשת אליו.

– מי הם השׂמחים על היַיִן?

בעל-הבית הגיד את שמותיהם ומעשׂיהם.

– אם כן אנשים אחים אנחנו! – ענה האדון, וַיגש אל השולחן:

– אדונַי, קבלו נא גם אותי בחברתכם, גם אני שׂונא ישׂראל גמור, אני פוֹרסֶקא, אדון כפר- הלטאה. – וטרם קבּל מענה, קרא לבעל הבית לתת יַיִן המשתמר בקרח, וישב לימין המורה בגדד.

– יחי האדון פוֹרסֶקא! – קראו המסובים.

– זה לא כביר – אמר פוֹרסֶקא – הייתי בעיר הבירה וראיתי את פני הגדולים, את יועץ הסתרים בּרטינא …

– שאר-בשׂרו של המיניסטר?

– כן, הוא ועוד ועוד. וכולם השתוממו, על אשר לא הכּתה עוד האנטישמיות שורש בערי-המדינה. אני אמרתי להם, כי שׂונאי ישׂראל יפרחו כראש על תלמי שׂדה בכל עיר ועיר, אך אין להם התחברות …

– אם כן – קרא גובה-המסים – חברתנו תהי הראשונה!

– לחיי החברה!

– גם אמר לי יועץ הסתרים בּרטינא, כי בקרב הימים יצא חוק חדש, לאסור על עלמות עבריות ללמוד בבית-הספר הגבוה אשר למילדות.

– האח! – קרא גובה-המסים.

– הידד! השמיע בגדד.

אולם עוזר-הרוקח נאלם דומיה.

– הלא אמרתי לכם כי מוציא אני את העלמות מן הכלל! – אמר כמתאונן.

– לא אובה ולא אשמע לך! קרא גובה-המסים – אני לא אוציא את הנשים מן הכלל, עד אשר תמרנה את דתן.

– כן הוא – קרא פוֹרסֶקא – החפץ לשלוח יד בעם הנבזה הזה, דמו בראשו, אם לא ישחית בראשונה את הנשים. אני אביא לכם ראיות מדברי-הימים, ואקווה כי המורה המהולל האדון בגדד לא יכחיש את דברי. הגידו נא לי, מי גנב את התרפים מבית לבן אם לא בנותיו, אשר התיהדו בהינשׂאן ליעקב?

– כן הוא! העיר בגדד.

– ביד מי נפל ססרא כעלותו על ישראל, אם לא ביד יעל, אשר הלמה ומחצה את רקתו ביתד הברזל! מי הכריע לטבת את הוֹלוֹפרנס? האם לא יהודית בת ישראל?

– כן, כן הדבר!

– מי תלה את המן על העץ? הלא אסתר, בת ישראל! ומי הפך את לב המלך קאזימיר לתת זכויות לישראל, למרות חפץ כל האצילים? האם לא אסתר השניה?

– כן, כן! קרא המורה – שׂמח אני מאד, כי בא בחברתנו איש משׂכיל ויודע דברי-הימים כמוך, אבל אני אומר לכם, כי החוק החדש אשר יצא בקרוב יש לו יסוד יותר חזק! דעו לכם אדוני – הרים המורה קולו – דעו לכם, חברי היקרים, כי ההיסטוריה תשיב גמול כל עם ועם אל חיקו. לדברי-הימים נקם ושילם! “גולל אבן אליו תשוב”, אמר אחד מחכמי הבראמינים, ודבריו – אף כי הבראמינים אינם נוצרים, אבל לא יהודים – אמת וצדק, כל האוכל בוסר, אמר אחד מאבות הכנסיה, שיניו תקהינה!

– אבל מורי ורבי! – קרא עוזר-הרוקח – למה לנו ההקדמה הארוכה הזאת? ספר נא לנו, מה הוא הבוסר אשר אכלו בנות ישראל?

– אל תבהל ברוחך, צעיר לימים – ענה המורה – אני חפץ להגיד עוד, כי אם יתמהמה העונש, המידה כנגד מידה, חכּה לו, החוק החדש יהיה לנו לאות נאמן. המילדות העבריות חטאו לפני יותר משנות אלפים, ועתה יעלה עליהן הכורת!

– ומה עשׂו לפנים המילדות העבריות?

– עשׂו אזניכם כאפרכסת, הספּור אשר אני נותן לפניכם נמצא זה לא כבר על מצבה אחת עתיקה בארץ מצרים, משפחת רוטשילד בקשה לשלם מאה אלף פראנק להסתירה!

– פי-פי-פי! – שרקו השומעים.

– אבל לא עלתה בידה, כי בין החוקרים אשר מצאו את המצבה היה אחד משלנו, חברי ואיש בריתי, אשר כרגע שכחתי את שמו …

– אבל מה הוא הספּור?

– הנני ממלא את חפצך, צעיר לימים.

"לפנים – חרות על המצבה – היה בארץ מצרים (היא הארץ המהוללה בפאר-עמודיה, בחרטומיה ובאשפיה ובהשׂכלתה הקדמוניה) מלך תם וישר, מלך חסד כטיטוס בזמנו.

– הלא הוא פרעה - נכנס גובה-המסים לתוך דבריו – אשר הפקיד על ארצו את יוסף היהודי, כפי אשר ספּר לי אחד היהודים.

– זאת לא זאת! – אמר המורה – המלך המפקיד איש עברי על ארצו, המשׂימו לנגיד על כל אוצרותיו – מלך רשע ושוטה הוא …

– אבל היהודי ספּר לי כי יוסף היהודי הציל את מצרים משבע שנות הרעב.

– כן יאמרו היהודים, אשר המעט להם לכחש ולזייף שטרות האצילים, כי מכחשים ומזייפים הם גם את דברי-הימים. זה הוא שקר מוחלט. על מצבה אחרת נמצא כתוב לאמור, כי ראשונה היו שבע שנות שׂובע, ובעצת החרטומים אגר פרעה את תבואות השׂדה לחשׂוך ליום רע; אך יוסף היהודי, אשר הופקד על האוצר, מכר בסתר את כל התבואות וישלחן ברפסודות, דרך ים המלח, לאחיו ולבית אביו לארץ כנען, ואת הכסף שׂם בכליו. הגיעו בעצמכם, אדוני היקרים, היתכן הדבר שיהיה עברי נגיד על אוצרות המלוכה ולא ישלח יד בגניבה? הלא גנבים הם מבטן ומלידה!

– אבל המילדות! – קרא עוזר-הרוקח.

– גם הן תבואנה, אולם לראשונה נשוב אל פרעה. מלך-חסד זה ראה כי היהודים שׂונאים את עבודת השׂדה ומבזים כל מלאכת מחשבת ומשלח-ידים, וכל פרנסתם היא פרנסת העלוקה, למוֹץ את דם עבדיו, ויתן צו לגרש את כל היהודים אל הפלך האחד גושן; שם חשב פרעה, יאכלו איש את בשׂר רעהו או יחלו לעבוד בשׂדה.

אולם העצה הטובה והישרה הזאת לא הועילה להוַת העם הזה, כי שיחדו בכסף את השומרים על הגבול וַיפשטו כארבה על כל ארץ מצרים. אז ציוָה פרעה לבנות את פיתום ואת רעמסס. ולמען הרגילם בעבודה, ציוָה לבלתי תת להם גם קש ותבן, למען יעשׂו את הלבינים, גם שוטרים ונוגשׂים הציב עליהם לענוש קשה את כל פועל-בטל. אולם טרם נבנו השתוֹת – והיהודים הנגועים מאי-נקיון הנחילו לכל ארץ מצרים את המחלה הנוראה, ותדבק בכל עבדי פרעה, וגם בעצמו ובשׂרו …

– אבל שמוֹע שמעתי – אמר עוזר-הרוקח – כי למען הירפא מצרעתו רחץ פרעה בדם עוללי ישׂראל …

– כן הוא. אולם עם קשה-עורף כזה לא יאבה עוד לסלוח למלך החסד את הדבר הקטן הזה! – אלפי שנים עברו, ועוד חמתם חמת נחש! אלפי שנים.

– ואני – אמר גובה-המסים – חושב לפי עניות דעתי, כי היתה לפרעה הצדקה לרחוץ בדם ישׂראל, ואך עם מורד בכל מלכות כישׂראל יוכל להאשימו. הגידו לי כמה נפשות היו במצרים?

– עשׂרה מיליון, שישים רבוא, שישה אלפים, מאה וחמשים! – אמר המורה כרגע.

– טוב מאד. עתה הגידו לי, האם לא בחיי המלך תלויים חיי כל העם?

– בלי ספק! – ענו המסובים.

– על כן הגידו לי; תנו בכף מאזנים אחת כל נפשות עבדי פרעה, ובכף השניה מאת נטפים מעוללי ישׂראל, הלא כחול ימים תכבד הראשונה!

– אמת וצדק, החשבון עולה יפה! – קרא פורסֶקא – ופרעה לא חטא, וכל המאשימו אינו אלא טועה, כי האנוּס אינו בר-עונשין! ובאמת, הגידו לי מה היה לו לעשׂות? היקח את דם עבדיו? המעט שפכו הם את דמם על מזבח ארץ מולדתם? המעט ממבחר בניהם הוציאו להורג לכבוד המלכות על שׂדה-קטל?

ההתלהבות לבשה גם את עוזר-הרוקח.

– ועוד זאת – ענה חלקו – ההשיבו היהודים אף אחד מאלף אלפי אלפים נטפי הדם אשר מצצו מעם הארץ?

– כל דבריכם – אמר המורה – אמת וצדק; אבל העיקר הוא, כי אך היהודים, אשר הם היו סבּת המחלה, היו מחויבים להמציא את התרופה לה!

– שׂפתים ישק המורה! – קראו המסובים.

– אך נרפאה פרעה ממחלתו, קרא לחרטומיו ואשפיו ולכל יועצי המלכות, לשית עצה ולהכרית את הצרעה הממארת מן הארץ.

גובה-המסים הגביה את שכמו למעלה מצוָארו:

– ולמה כל העצות והתחבולות? למה לא נתן צו לגרש את כל היהודים המצורעים?

– הלא אמרתי לכם – אמר המורה – כי פרעה היה מלך חסד וַיעשׂ לפנים משורת הדין. הוא לא חפץ לגרש את כל היהודים, כי אם לרפאות את כולם מן המחלה הנוראה! וגם לרב הכולל מפלך גושן קרא לשבת באספה ולחַוות את דעתו.

– ואת המלך הזה – קרא פורסֶקא – מאשימים היהודים! הוי, עם נוכל משיב רעה תחת טובה!

– מעצמו מובן – ספּר המורה – כי הרב כפר בכּוֹל, וַיאמר כי סבּת המחלה לא אי-הנקיון של היהודים, כי אם האגמים וטיט היוון של הפלך גושן, וגם דבּר דברים הרבה אודות הדחקות אשר בפלך ההוא, כי צר להיהודים המקום והם צפופים שישה על אמה אחת, וגם על העניוּת דבּר; אולם שומע לא היה לו, כי אחד האשפים הוציא מחיקו ספר קטן, וממנו הוכיח על פי הסטאטיסטיקה, כי סבּת הצרעת היא הלכלוך של היהודים, ואחריו החרו החזיקו כל הכוהנים. והדבר ברור כשמש בצהרים, אמרו כולם, כי בעוד אשר נשי ישׂראל רוחצות במקווה המים בכל חודש או פעמים בחודש כמנהגן, הגברים מפחדים תמיד מפני המים ככלבים שוטים, ומלאים כל חלאה …וכל היועצים, והמלך בראשם נוכחו לדעת, כי הרב חפץ עוד הפעם לקנות בכוֹרת הזכויות בעד נזיד עדשים, ויגרשוהו מבית המועצה.

– הידד! קראו המסובים – יחי פרעה! – וישתו כוס לחיי פרעה, כוס שניה לחיי חרטומיו ואשפיו, כוס שלישית לחיי כל יועצי המלך, כוס רביעית לחיי כולם יחד, וגם כוס חמישית לחיי הצרעת הממארת!

אחרי כן הוסיף המורה לספר:

– במקום הזה יש מחיקה גדולה על המצבה. ידידי חוקר הקדמוניות, אשר הזכרתי, חושב למשפט צדק, כי משפחת רוטשילד, אולם גם בעזרת בלייכרֶדֶר ויתר עשירי ישׂראל, שׂכרו אנשים למחוק את כל המצבה, כי נודעה להם מאז. אולם המקרה, או אצבע אלהים, הצילו את יתר הפליטה. ובכל זאת חבל על דאבדין!

אחרי המחיקה הגדולה קוראים אנחנו כדברים האלה: “אז קרא פרעה למילדות העבריות ואמר אליהן: הן מושבעות ועומדות אתן להמלכות, ועל כן שיתנה לבכן לאשר אצווה: בילדכן את העבריות וראיתן על האוֹבנַים, אם בת היא ותשיבוה בשלום אל חיק הורתה, ואם בן - תשליכוהו היאורה!”

הכּוֹל יודעים כי אהבת הקיצור ודברי חידוּדים היו מנהג בני-הקדם מאז, וגם פרעה לא חשב דברים כמשמעם, להטביע במים את ילדי העברים, כאשר יאמרו היהודים; כי אם למען הרגיל גם את הגברים לרחוץ, ציוָה על המילדות לשפוך עליהם מים או לטבול אותם בהיוָלדם, כאשר יעשו בני-קדר לילדיהם. ועל זה יש לי אותות ומופתים נאמנים.

ראשונה: אי זה מלך שוטה יאבּד מארצו את העובדים בפרך, את בוני פיתום ואת משלמי המסים?

שנית: היהודים מודים בעצמם, כי ירא היה פרעה פן יעלו היהודים מן הארץ, ואיככה יצווה להכריתם?

ושלישית: היתכן הדבר, שאם יהיה בחפץ פרעה להטביע את כל היהודים, יבחר לעושׂי דברו את היהודים בעצמם?

שלוש הראיות האלה הן עמודי ברזל, אשר לא יתרופפו מכל השקרים והכזבים, אשר יחפיאו הנוכלים בני ישׂראל על פרעה מלך החסד. וכה היו דבריו אל המילדות:

שׂכרכן אתי הרבה מאד. מראש אני מצווה לבנות לכן בתים, ואם תעשׂו את מעשׁיכן באמונה, אעניקכן עושר רב ממכס היהודים.

– מלך חסד כזה לא היה עוד מעולם! – אמר פוֹרסֶקא.

– לא יהיה עוד! – אמר גובה-המסים.

– נשתה עוד פעם לחייו! – קרא המורה.

עתה שתו ארבע כוסות, וכולן לחיי פרעה.

– ומה תדמו, אדוני היקרים – הוסיף המורה לספר – העשׂו המילדות כדברי פרעה?

– בלי ספק – אמר פוֹרסֶקא – ומדוע לא? מה מהן יהלוֹך אם תרחצנה את הילדים בעד הבתים והון רב ממכס היהודים?

– שגית, אדוני, מאד מאד! אי-הנקיון הוא מנהג ישׂראל, וכל מנהג תורה. על-פי דין התלמוד מחויב כל איש מישׂראל לקדש את השם על כל מנהג קל שבקלים, והמנהג הזה הוא יסוד כל תורתם!

– ואז כבר היה התלמוד? – שאל עוזר-הרוקח.

– לא כולו אך מקצתו, שנים או שלושה חלקים, וביניהם הלכות המוסר והלכות קידוש השם.

– פי-פי-פי!

– והכּוֹל כתוב על המצבה?

– לא אדוני, כל זה מפורש על מצבה אחרת; אבל על הנמצאה מחדש כתוב לאמור:

"היהודים אשר היו מאז עם בתוך עם, ולקהלם שלטון גדול משלטון פרעה, הפרו את עצתו, רב הכולל מפלך גושן שלח לקרוא למילדות וַיאסוף את כל הקהל אל בית-הכנסת הגדול.

הרב עלה על מעלות הבימה ויתקע בשופר גדול ויקרא “חרם” על המילדות אם תשמענה בקול פרעה.

– אבל – אדוננו הרב – התחננו המילדות מעזרת-הנשים, הלא יקח לו פרעה את הבתים בחזרה.

אולם הרב המציא עצה ותחבולה:

– את הבתים למכור בעצם היום לעבדי פרעה, ואת הכסף להלווֹת לעבדיו האחרים בנשך ותרבית.

המילדות שמעו בקול הרב, ועצת פרעה נשארה מעל …"

הדלת נפתחה מן החוץ, הסרסור התגנב בלאט ויעמוד תחת כיסא פֹורסֶקא. אולם המסובים, אשר התלהבו מן היין ומן הספּוּר, לא ידעו בבואו ולא שמעו את קול פעמיו.

המורה מוסיף ומספר:

– המצבה אומרת, כי המלחמה אשר פרצה אז בין פרעה וממשלה אחרת (מחוק במקום שם הממשלה) עמדה לפרעה לשׂטן, לבלי קחת את נקמתו מהרב הנוכל והמילדות העבריות. אולם לפני מותו ציוָה לבניו אחריו להינקם מהם בדם ואש …

– ואנחנו ניקום את נקמתו! – קרא גובה-המסים.

– ואנחנו יורשי פרעה! – קרא פוֹרסֶקא.

– אם יורש אתה את מלך-המלכים הזה – קרא הסרסור מאחוריו – שלם לי את חובי!

במשכנות עוני ספר שני מתורגם ע"י ש. מלצר

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

ציורי מסע (יצירות מתורגמות)

מאת

יצחק ליבוש פרץ

ציורי מסע (יצירות מתורגמות)

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

אַמַת המים

מאת

יצחק ליבוש פרץ

הדרך הקשה, דרך החול, יוצאת מתוך חורשת- המחט הדלילה, המדולדלת והמעוקמת, שלא היה כדאי, כפי שהעגלון שלי מאַטשיי מסביר לי, לברא אותה, ונכנסת בהרחבה בין שׂדות של אכּרים המצמחים שבולת-שועל.

בחודו של השוט מרמז מאַטשיי על שבולת-השועל ומעיר הערה בדומה להסברה הקודמת:

— עדיין זו עומדת. וכי כדאי ומשתלם לקצור שבולת-שועל כגון זו?

הוא מפסיק וחוזר ופונה אל הסוסים שהשתמשו בשעת-הכושר המועטת ונטו אל שבולת-השועל. והשׂמאלי, שכבר הטה את ראשו לתלוש ולטעום, מקבל צליפה.

— פְּשיאְ קרב! ¹

הלילה ליל שקט ועגום, בלא לבנה. דלילים, כשבלי-השועל בשׁדה, מבהיקים כוכבים זרועים, ודומה שהם יגעים, מפוזרים, ואינם מאירים אלא כדי לצאת ידי חובה… התפרפרותן של צפרים ביער מתלוָה אלינו לעתים נדירות יותר ויותר. דממה. מימין, מעבר לשׁדות, מתמשכת שרשרת רפויה של גבעות מכוסות צמחים, והן נסוגות והולכות בעצלתים לאחוריהן, בדומה לכבשׁים מוזרות, שגזיזתן נעשׁתה שלא כהלכה. הנה טפּסה אחת מהן ועלתה על-גבי חברתה, ונשארה כך, רכובה עליה, קופאה ודוממת… החמה כבר מזמן שקעה ממול. הרצועה המאירה האחרונה, בשולי הרקיע, כבה והולכת לאטה מתחת לערפלים מטושטשים.

משׁמאל, מבין שבולת-השועל הדלילה, מבצבצים ומרטטים שלהבי-אור פזורים.

— כפר? — שואל אני.

— הכפר שלנו! — משיב מאַטשיי, וכשהוא רואה שאין בדעתי להניח לו לישון, הריהו נאנח, כמי שנכנע, מוציא מתוך חיקו את מקטרת-החרס, מפטם אותה כל מלוא קבּוּלה מַאחוֹרק"א ומַאחיז בה אש. ברגע שמתלקח הגפרור, נופל זוהר אדמדם על פרצופו המופנה אלי למחצה, הנתון במסגרת של כובע שׁעיר וזקן מגודל-שׁעיר.

— כן, הוא חוזר ואומר, — הכפר שלנו…

— מפני מה מפוזר כל-כך?

— כך יצא הדבר… הפריץ עשׁה יד אחת עם הוַעדה… וכי אנחנו הבינונו מה?

— ויהודים גרים אצלכם?

— אצלנו לא. בשׁדותינו שלנו אסור. בשׁדות הפריצים — כן…

— והפריצים מרשים?

— לא בחנם. ולא הכול שוים… מי שאינו מציית לכּומר…

— הם מזיקים לכם, היהודים?

— מזיקים? — הוא מטיל בי מבט חוקר, מחשה רגע ומוסיף:

— אך למה הם דרושים לנו?

בשׁדה אין הם עובדים. " לא לפי ידיהם הוא"… ומי יתן להם אדמה? זוהי השאלה! —לשעבר היו מחזיקים את בתי המזיגה…

— והיו הבריות שותים?

— אין לך אדם צדיק…

— בהקפה?

— לפי הזמן… לפני היבול החדש וַדאי בהקפה.

— והיהודי היה רושם בפנקס?

— וַדאי, אלא מה, במתנה יהא נותן? הוא אין לו אשה וילדים? כל אחד נותן דעתו על לחמו שלו…

— והיה רושם ומוסיף?

— מי יודע? שלי היתה אומרת כך… והיתה חוזרת ושותה שוב.

— היא גם כן!

— היא גם כן. מוכרחים. הרבה פעמים מוכרחים — ובהיותה שכורה ביקשה פעם אחת להצית את מוֹשֶק.

— איזה מושק?

— את מושק שלנו… שהחזיק את בית-המזיגה בימים ההם… עכשיו הוא סוחר אצלנו. אדם כשר וישר, מושק. בנוגע לפנקסו ולחשבונות אינני יודע, אבל כך — אדם טוב… כל מה שצריכים: חובש, רופא, עורך-דין… הכול יודע הוא, ומוליך לכל מקום…

— והיא לא הציתה אותו?

— חלילה… היא רצה עם גזר-עץ בוער להצית, ונפלה ברחוב. עד היום יש לה מכוָה על היד, נפלה ביד על האש הבוערת. הרימה קול צעקה… בקושי כבּו אותה… אחר-כך פייסה את מוֹשק… וַדאי. והוא מחל לה… אדם טוב, מוֹשק. הנה הוא עומד שם.

הוא מרמז בקוצו של השוֹט לפניו, ואני רואה רק צל בצדה של הדרך.

— כך מתנדנד — אומר מאַטשיי — החאלא"ט שלוֹשׁק נושׁא הוא על גבו. וַדאי אל העיירה נושׁא

— מה איפוא עומד הוא?

— רוצה, שיעבירוהו את אַמַת-המים.

— איזו אַמַת-המים?

— שם! — מרמז הוא אל קצה הכפר.

הרצועה הרחבה המתנוצצת כמראה שם בפאת הרקיע, היתה מוחזקת אצלי רצוּעה של טל.

— והנה היה זה לא טל.

— האדון אינו יודע, שהשנה לא היה לנו לא גשם ולא טל? מים הם שם.

— נעבור על-גבי רפסודת?

— איזו רפסודת? עד לקרסולים מגיעים המים… מים עומדים…

— מי גשמים?

— כנראה…

אנו נוסעים הלאה, והצל הופך באמת למוֹשק ממשי. כבר אני רואה, איך כנפותיו של החאלא"ט מתנפנפות. זקן לבן מרטט.

הגענו עדיו והשׁגנוהו, וכבר הוא מהלך בצד העגלה ומחזיק בה.

— ערב טוב מאַטשיי!

— ערב טוב מוֹשק!

— קח אותי עד מעֵבר למים —

— עשׁרוֹן!

— סיגריה!

— עם קוֹפּיקה!

— שתי סיגריות!…

כך עומד מושק על המקח עם האכּר, כשהוא מהלך בצד העגלה בחול הכבד.

— בקש את האדון! — אומר לבסוף מאַטשיי.

— ומושק מחליף את ידו, פונה אלי. יהודי רזה, לבן משׁיבה —

— פּאן — מתחיל הוא — פוזבולי ²—

אך אינו מסיים. הוא יש לו טביעת-עין טובה יותר מזו של האכּר. הוא מכיר מיד, שהפריץ אינו פריץ אמיתי, וכבר הוא מתנדנד ראשו ורובו מעל לעגלה. עדיין יש לו ישוב-הדעת, היכן יושיב עצמו. אפשר ליד האִכּר? סוף סוף הרי זה דייט"ש!

אך אני כבר פיניתי לו מקום בסמוך אצלי.

— שב, ר' משה.

שתי פעמים אין צרכים לומר לו, כבר הוא יושב וכבר הוא מדבּר:

— ראשית — שלום עליכם יהודי…

השנית — תודה רבה! מן המַאחוֹרק"א של מאטשיי אפשר לו לאדם שישתגע.

והשלישית:

— מהיכן זה יודע אתה, ששמי משה? אתה מכיר אותי?

אני מגלה לו מהיכן, והוא מצדו מַרגיע אותי:

— רק עד מעבר לאַמַת-המים — אומר הוא — אחר-כך פונה אני ימינה… אתה בוַדאי נוסע לשׁמאל?

הוא מחיל חוקר אותי, ואני מפסיקו.

— כמה המים מבריקים, מַראָה!

— בּאַ! מים כאלה… והוא מפסיק. אני מרגיש בנעימתו שיש כאן ענין נסתר.

— מה מים הם? מי-גשמים?

— מי-גשמים! — אומר הוא בטרוניה — אימתי היה גשם?

— אם כן יש בוַדאי מַעין? עשׁרה מילין מסביב אין מעין!

— אלא מאי, ר' קרוב?

— אלא מאי? לא כלום.

הוא מעלים איזה סוד.

— אף-על-פי-כן מה?

— מה נדבר דברים בטלים — הוא מבקש להשׁיא אותי לענין אחר. — מוטב שתאמר, במה יהודי כמותך עושׁה סחורה?

עכשיו כבר אני יודע ברור, שהענין באַמַת המים אינו ענין פשוט.

— ומפני מה מתנוצצים הם, המים הללו, נצנוץ מופלא ושָלֵו כל-כך בדממת הלילה…

ומשום מה הוא מביט בהם לא הבטה פשוטה, ואינו מסיר מהם עין, ומשהו סודי, מרגיש אני, נשמע בקולו… על כרחו אני מביאו לידי דבּוּר!

— משהו — אומר אני — מסַפּרים על אַמַת-מים זו!

— מילא, מה שמספרים… אֶט…

משום מה אין הוא רוחש אלי אמוּן. אני מגיש לו סיגריה; הוא אינו מעשן.

— שמא טפּה מרה? — שואל אני ומוציא את בקבוקי.

— לפני מעריב!… אך התאבנטתי במטפחת להתפלל מעריב, והנה שומע אני — נוסעים. והריני רץ ויוצא ועומד בצד הדרך. מצפּה שיעבירוני… כרגיל עובר אני ברגל, המים מגיעים עד לקרסולים. אך השבוע, לא השבוע, לא עליכם, אין אני בקו הבריאה… ואני חושש להצטננות… מבין אתה, מעריב כבר אתפלל שם (הוא מרמז באצבעו לימין)… ואתה — שתה לבריאות, לחיים ולשלום!

— לבדי איני שותה… ואני חוזר ומטמין את הבקבוק…

— אפשר תתפלל כאן מעריב?

— בדרך איני מתפלל…

— ויוֹ! — מפסיק את שׁיחתנו מאַטשיי, כשהוא מזרז את הסוסים אל מעלה-ההר.

— רואה אתה! — אומר ר' משה — לך והתפלל במחיצתו של גוֹי!

שוב הפסקה.

— ומה הם מעשׁיך ומה שלומך, ר' משה? — שוֹאל אני ומבקש לקשור את השׁיחה מחדש.

— הנה כך, יש בורא-עולם, וחיים איך-שהוא.

הוא משתתק שוב, אין במה להאחז.

— יודע אתה מה, ר' משה?

— מה, למשל?

— ספּר משהו! כל-כך דומם הכול… דממה מפחידה מסביב.

— מה עולה בדעתך… מה אספר לך?

— ואפילו על אַמַת-המים הרי יש לך ספוּר על אַמַת-המים?

— ואם יש לי, רוצה אתה שיהיה לך ממה לצחק?

— חס ושלום!

— ושמא לא — סותר הוא עצמו את עצמו — הזמנים הללו… ציוֹניז"ם לכאן?…

— יודע אני? אך משום-מה באה פתאום מהפכה גמורה… בחורי-ישיבה נעשׁים ציונים ומשליכים את הגמרא מאחורי גוָם ועושׁים כל-רע… דייטשי"ן נעשׁים ציונים וחוזרים ודבקים ביהדות… סנטרים מגולחים עם יהדות… אין אני מתכוון לך, חלילה — מוסיף הוא בבת-שׁחוק של בקשת-סליחה…

— מה שייכות יש לכך ולאַמַת-המים?

יש שייכות… הנה, אל יִחַר לך… דייט“ש, למשל, שנעשׁה ירא-שמים, ויש לו, למשל, יאָרציי”ט, הריהו נכנס למסעדה יהודית ומבקש שיתנו לו למען עלית-נשמתה של אמו — קוּג“ל… היהדות שלו היא קוּג”ל… והיהדות שלך אפשר היא מעשׁיות. יש לך יאָרציי"ט?

ואף-על-פי-כן ספּר לי ספוּר-המעשׁה. ואפשר יותר משבּיקשתי אני לשמוע בּיקש הוא לספּר!

— במקום שנמצאת כהיום אַמַת-המים, היתה לפנים עיירה… אפילו לא עיירה גדולה, אלא עיירה סתם. העיקר: פרנסה היתה…

— ולהיכן נעלמה?

— להיכן נעלם הכול? כאן היה לפנים יער… היכן הוא? סביב סביב היה יער… “אחוזה”! מעֵבר ליער, בצד ההוא, היה ארמון…

— ראיתי חורבה…

לתלי-תלים הוא מתפורר! בימים ההם היה גראַף דר שם, והארמון היה מאיר בלילה באור אבוקות שבעה מילין מסביב… והיער היה חי את חייו — דפק ורעש ונבח והדהד… פריצים היו שורקים, תוקעים בשופרות שלהם, להבדיל; והיו מרדפים ויורים, ומתהוללים, ומתיישבים על הדשא, עם כלי-נגינה, עם אבוקות… עם נשים… והיו אוכלים ושותים… וכלבים היו מנבּחים!…

אך התחל כבר התחיל הדבר…

כלפי מטה, במורד, כבר היו הגרמנים דרים, את היער כרתו… ומצד אחר— עושׁי-רעפים… היו עוברים כאן, והנה: בקתה של עצים… ולפני הבקתה מדורה קטנה… עושׁה-הרעפים עובד לאור המדורה, האשה מבשלת ארוחת-ערב על גבי האוּר… והשׁמחה שרויה שם, שרים… עושׁה-רעפים אחד שורק ישר אל חברו, וחברו אל חברו… וכך עוברת השירה שלוש-ארבע פעמים ביער סביב…

ובמקום שבו נמצאת אַמַת-המים, היה דר לפני זמן רב יהודי אחד, החוכר… במשך הזמן הביא לו מרחוק שני חתנים… לקח לו כלות ופסק להן מזונות, החזיק מלמד… בנה והוסיף בתים על בתיו… הביא גם שוחט… עוד כמה שנים, והנה — עיירה.

ועיירה כאמור, עם פרנסה!

הפריץ היה יורה וממית ארנבת אחת, ושומר-היער שלו, מאחורי גבּוֹ — אחת-עשׁרה; ושנים-עשׁר עורות נמכּרו בחצי-חנם… ומלבד זה — החלב וכל הבא מן החלב, מעשׁר אחוזות דברי החלב! ומלבד זה — מעט תבואה… ותבואתו של הפריץ — נמכרת בעודה בשׁדה, במחוּבּר, — וחנוּיות: מזונות, בשׁמים.. ונרות וּתְמָד וכל מיני יינות… החצר צריכה!

ומעט היהודים ישבו באמת ולמדו… הנשים ניהלו את המסחר… אחיו בן-אמו של “חמדת הימים” היה רב בזה… שלח לוַארשה כמה תרנגולות וקצת דבש, תוספת לשאלת-תשובה אל רבּה של וַארשה : אהובי אחי, היות… וגומר… ובמשך הזמן: לומדים מופלגים, לוקחים חתנים מגדולי הישיבות… קטנה היתה, אבל כדאמרי אינשי, עיירה בעלת משקל… לא היתה חסרה דבר. אפילו אחד מלמ“ד וא”ו היה…

— שואב-מים?

— דוקא פּרוָן! נדמוֹה נדמה, אמנם יהודי כשר וישר, אבל עם-הארץ דאורייתא… תמיד עיניו בסדוּר; “אשרי” לא בעל-פה. וקול-הברה בשעת התפילה אינו יוצא מפתחי פיו. אפילו ב“למנצח” לא. וַדאי אינו יודע, המסכן, כך היו אומרים, עברי אינו יודע… אך מלבד זה — ירא-שמים ביותר! ערב יום-כפּוּר, למשל, הוא מבקש שילקוהו באמת, “שיהא כואב!” — הוא מתחנן לפני השמש. משמגיע סוכות, הריהו עומד שעות שלימות לפני פתחו של הרב — הוא רוצה לברך דוקא על אתרוגו שלו! לפני הושענא-רבּה הריהו נעלם פתאום ליום תמים — ומביא לו, רבון העולם יודע מהיכן, הושענות שהעולם לא ראה כמותן… יודע אני? שאין הוא נוטל יתּוּר, מילא — מי היה נוטל אז? אך פתאום מתרחש מעשׁה כזה… חול-המועד פסח היה הדבר. כן, חול-המועד. ואפשר חול-המועד-סוכות; אך בודאי חול-המועד. הולכים כמה אנשים ממקום שהולכים, בלילה…משׁמחה, או מחולה. אנשי בית-המדרש, אברכים… איחרוּ לשבת באיזה מקום. נשתקעו בהתנגחות של הלכה… מהלכים הם כך על-פני השוק — עוברים לפני ביתו של הפרוָן — אצל הפרוָן אור מאיר… עולה על דעתם חשד; אברכים צעירים! באשר בכן, הואיל ואחר החג חל תיכף היריד, הריהו עובד, עם-הארץ זה, בחול-המועד בשביל היריד, ומיד נמצא להם סמך: ולא עם הארץ חסיד! ורוצים הם לתפוס אותו בשעת-מעשׁה… והנקל לתפוס אותו: התריס אינו מוגף אלא כלשהו.ודופקים על התריס! אבל מה נתגלה להם? הפרוָן יושב לאורו של נר-חלב על-גבי ספר ובוכה… רואים בחוש… שהוא בוכה… דמעות זולגות… הוא מביט בספר, והן זולגות! ובבית אור. ולא כאור הבא מנר-של-חלב. והוא בשלו, ואינו שומע שפתחו את התריס. נשארים הם עומדים נפחדים, וסוגרים בחשאי את התריס… ישאֵר הדבר, אומרים הם, בסוד… מי יודע פשר הדבר? זו אחת. בעוד כמה שנים לאחר מכן שוב מתרחש מעשׁה כזה: פתאום מתפשטת שמועה מוזרה, יוצא קָלָא דְלָא פּסיק, — באשר בכן, שאֵישהו בסביבה, לאחר שנפטר המרא-דאתרא, הביאה הקהילה שני רבנים… לאמור: הבעלי-בתים — רב אחד, והחסידים — רב שני…

כהיום הזה רגילים בדברים כגון אלה. בימים ההם — עדיין לא היו רגילים. ממש חלוּל-השם… מחלוקת… מתכנסת אסיפה ושניה, ושלישית — כה וכה, כך וכך, ונמנים וגומרים, שיפסוק בדבר הרב דלוּבּלין! משום שהדבר היה באמת דבר הקשה — שני הרבנים למדנים הם, יהודים יראי-שמים, ושניהם הובאו ביום אחד! זה נכנס מצד מזרח, זה מצד מערב, ושניהם נפגשו בדיוּק בטבורו של השוק! עכשיו לך ודע מי מהם לשלח!

— ומה אמר דלוּבּלין?

— הרי זה עיקרו של המעשׁה, אף הוא לא אמר ולא כלום… אין לו — אומר הוא — מאזנים לשקול בהם רבנים!… אלא מאי? וכאן רק מתחיל המעשׁה… קלא דלא פסיק יצא, שהרב דלוּבּין השׁיא להם עצה, שישלחו שני בעלי-בתים לאותה ואותה עיירה (הוא קרא להם בשם העיירה) לשאול ולבקש את לייבּל הפּרוָן — לייבּל היה שמו — וכפי שלייבּל הפּרוָן יאמר, כן יקום וכן יהי… שמועה כזאת נתפשטה. מי ספּר כך? אין יודע. האם היו כאן אנשים זרים? מתברר, שהיה היו. הסתובבו ברחוב שני אנשים זרים… ספּוֹדקאוֹת משונים… לא עשׁו מסחר, לא קנו, לא מכרו — לא כלום, ונעלמו. וכבר נמצא אחד, שראה אותם אצל לייבּל הפּרוָן בבית… רצים אל הרב, אין הוא יודע ולא כלום. לכו, אומר הוא, אל לייבּל ושאלו. הולכים ומבקשים לשאול. ורואים לייבּל צורר את חפציו — —

— להיכן אתה נוסע ר' לייבּל? — כבר אומרים לו “ר' לייבּל”!

לארץ ישׁראל נוסע הוא.

מבין אתה את הדבר הזה? כיוָן שנתגלה, הריהו נוסע לארץ ישראל…

— והוא נסע?

— נסע!

מַאטשיי ישן.

העגלה נתקלת בענף שיצא מגודם וקופצת ונוטה להתהפך. אף-על-פי-כן יצאנו ידי-חובה במעט-מזעיר של פחד. אנו מוסיפים ונוסעים צעד ור' משה חוזר ומתחיל לספּר

— כן, היכן הפסקתי? ביציאתו מן העיר…

אבל היה היה עוד יהודי כשר, אמנם זעפן וכעסן, חטיבה של שגעון — מלמד דרדקי, יוֹסל בן בֶּרטשי היה שמו. ואת יוֹסל בּרטשי זה הוא שולח לקרוא קודם יציאתו לנסיעה! הוא צריך למסור לו משהו…

הכילה כבר עומדת מוכנה, מלאה וגדושה נוסעים, וממתינים, והם משׂוחחים מה שמ שׂוחחים חדר לפנים מחדר, מפה לאוזן.

וזה היה ענין חשוב.

— הוֵי יודע — מסר לו — שהשׂר-של-אש כועס על הקהילה שלנו!…

— מפני מה? — שואל אני.

— דבר זה באמת שאל גם יוסל בן בּרטשי, אבל הוא לא אמר לו, ואפשר שלא רצה לומר לו. אמוֹר אמר, שהענין ענין שלם הוא, שצריך לספר באריכות, והכילה מחכּה, ואין הוא רוצה, שיהא בעל העגלה מקלל… אבל כעוֹס כועס הוא, השׂר-של-אש, ורוצה את כל העיירה לשׂרוף. מילא, כל זמן — אומר הוא — שאני הייתי בכאן, לא הנחתי שיגיע לידי כך… לילות תמימים ישבתי על ספרים קדושים… השׁר-של-אש מוריד ניצוץ של אש על גבי גג של קש, אני — דמעה על-גבי הספר, והדמעה שעל הספר מכבה את הניצוץ שעל הגג!… עכשיו מבין אתה, מה שהיה שם בחול-המועד, האַ?! וכך כמה וכמה שנים — אומר הוא — נאבקנו זה עם זה, הוא — אש, אני — מים! כהיום הזה — אומר הוא — אני יוצא ונוסע… ורוצה אני, אומר הוא, שאתה, יוֹסל בן בּרטשי, תגן במקומי על הקהילה… שתהיה הממלא-מקום שלי.

— לילות תמימים לישב על ספרים ולבכות? — שואל יוסיל.

— דבר זה לא — אומר הוא — לא לפי כוחך הוא. מחמת חולשות תהא נרדם מיד… אבל מסוֹר אמסור לך שני שמות — שם אחד לגשמים! כשתכוון את השם הזה פעם אחת, יתחילו השמים מנטפים, עוד לא תראה עננים ונטוף ינטוף… וכשתכוון פעם שניה, יבואו עננים ויהיה גשם-רביבים… אבל כשתכוון בפעם השלישית, יבואו ויגיעו עננים חדשים כהררי-הררים, ויכסו את פני כל השמים, וירד גשם זעף, שיכבה אפילו את האש הגדולה ביותר!…אבל כשתראה, שכבר די ומספיק — יש לך שם שני — לחורב ויובש. מיד משתכוון זה השם, תבוא רוח קדים ותטאטא את העננים כמו במטאטא, ותגרש אותם לארבע כנפות הארץ. ותיכף לאחר זה תצא החמה בגבורתה, כחמתו של תמוז, מחיה נפשות, וכהרף-עין יהיה חם ויבש, כמו תחת התנור… אבל הוֵי זהיר, שתי פעמים אל תכוון את השם הזה, משום שירד חום גדול, ממש אש לוהטת, שתשׁרוף את כל התבואות וכל העשׁבים. ואנשים, ובהמות, וחיות ועופות, עתידים, חס ושלום, להשתגע ודעתם תטרף עליהם… ותהיה, חס ושלום, שנת בצורת — רעב, רחמנא ליצלן…

וכך הוָה!…

לא עבר שבוע מזמן שיצא ונסע, בא ממקום שבא כמין דייטשי"ל, ושואל וחוזר ושואל לאדנים ולשאר מיני עצים. קנוֹה אין הוא קונה, אלא הוא מתהלך עם מקטרת פטומה בפיו ושואל בדבר מחירים. ומרַשם… והוא מושך בפטמה של המקטרת ומרשם. ומתעוררת פעם אחת לפנות רוח קלה, ותופסת לו לניצוץ מתוך המקטרת, ומעלה אותו על גבי גג של קש! לפנות ערב היה הדבר…

העולם נמצא בבתי-הכנסיות, בתפילת מנחה… באות בבהלה כמה מנשי השוק: בוער!… אסמו של זה וזה בוער. עד כה ועד כה — שׁריפה…

מתרוצצים, מצעקים, מחפּשׁים מים — הבאר בלא חבלים. היכן הם החבלים? רצים אל ה“חצר” להביא חבלים חדשים, ובינתים האש מתלקחת…

אבל הרי ישנו יוֹסל בן בּרטשי, רצים אל יוֹסל בן בּרטשי, רץ יוֹסל בן בּרטשי אל המקווה, טובל ג' פעמים ועולה ויוצא ומכוון את השם — מתחילים השמים מנטפים… עוד פעם הוא מתכוון — גשם רביבים!… אבל כבר היה מאוחר מדי, האש מתלקחת יותר ויותר… מי הגשם נופלים ברתיחה ובצויחה על האש, הם מרתיחים ומצַוחים באזנים! הוא מכוון עוד פעם — נוּ, נוּ!… עולים ובאים עננים שחורים מארבע כנפות הארץ — מתחילה זליפה ושטיפה, מה אומר לך, מבּוּל!

— וכבתה השׁריפה? — שואל אני.

היהודי נעצב:

— עד כה וכה, העיר נחרבה!

— מאוחר מדי?

— זו ראשית… והשנית — שכח יוסיל בן בּרטשי את השם השני! המבול שטף והציף את השאר… ורואה אתה, אותה אַמַת-המים שאתה רואה, היא זכר מאותם המים… עד היום לא נתייבּשה…

— וכיצד נפסקו המים אף-על-פי-כן?

— הרי שטות היא — משיב הוא — מבּוּל הלא אי אפשר היה שיבוא — הרי מוכרחים היו הגשמים להפּסק פעם.

כבר אנו נוסעים ונכנסים אל תוך המים.

— הפלא ופלא! — אומר פתאום ר' משה.

— מה? — שואל אני.

— הנה, מים כאלה, והסוסים מהלכים… ומאַטשיי מפטם את מקטרתו… כאילו לא כלום!

---

הבּאר המאוֹררת

מאת

יצחק ליבוש פרץ

בעיירה, באמצע אמצעיתו של השוק, עומדת באר, ואף-על=פי-כן משתמשים יחידי-סגולה במי-נחל, שמביאים אותם מרחק חצי מיל מאחורי העיר!

מי-הנחל הם ממקום השקאת הסוסים והבהמות — עכורים, וריחם רע, ומי-הבאר דוקא נקיים הם וטהורים כזהב טהור!

ואתם משתאים בוַדאי, מפני מה שותים מי-נחל רעים, בשעה שיכולים לקבל מי-באר טובים? לפיכך אספר לכם, מלה במלה, את המעשׁה באותה באר, ששמעתי מפי ר' אליעזר השַמש, מפיו ממש.

וסַפּר ספּר את המעשׁה במורא וביוהרה גם יחד. המעשׁה אמנם מעשׁה נורא הוא, ואף-על-פי-כן הוא יהיר על כך, הוא מתגאה בה, בעיירתו שלו, שבה מתרחשים מעשׁים כאלה!

— צא ועבור — אומר הוא — מחציתו של עולם, ולא תשמע מעשׁה כגון זה!

— התחל התחיל הדבר בשנת…

אך את השנה שכח, ואנוסים אתם להסתפק בספּוּר-המעשׁה בלא השנה.

הימים היו ימי סליחות.

נוֹ, עיר הרי עיר היא, יש בה אברכים הגונים, בחורים הגונים; ויש כמנהגו של עולם, פוחזים וריקים גם כן…

וכשהולכים לסליחות, בעוד חושך, הרי צריכים לעשׁות קצת מעשׁי-ליצנות, להשתובב עם הבכור, ובכור היה לנו בזמן ההוא יקר-המציאות, גבור ממש! בקפיצה אחת היה הופך ומהפך קטן וגדול בשוק.

וכשעושׁים מעשׁי-ליצנות עם הבכור, מתחילין לרדף אותו, משליכים אחריו אבנים.

הבכור עומד כנגדם; אבל החבורה גדולה, נמלך הבכור בדעתו ובורח ונמלט.

רודפים אחריו; באבנים במקלות, והבכור טס כחץ מקשת אנה ואנה, אנה ואנה…

ואירע, שבאותם הימים בדיוק היתה הבאר מקולקלת.

עוד זמן רב קודם לכן עשׁה ראש-העיר הערכה, אסף את המטבעות, ובינתים פרקו את הקמוּר; נשארה הבאר עומדת פתוחה.

הבאר עומדת פתוחה, ובעזרת השם יתברך, הבכור נופל לתוך הבאר הפתוחה.

חבורת הפוחחים לא ידעה להיכן נעלם הבכור; ונתפזרו כל אחד לדרכו.

עומדים בבית-המדרש ואומרים סליחות, ר' יונה’לי שלנו מסלסל את קולו בתפילה מן התפילות, וכאן נשמעת לפתע מן הרחוב צעקה, יללה, השם ישמרנו ויצילנו!

מה סוברים?

יהודיה מקשה, לא עליכם לילד. או, חס ושלום, צרה אחרת… מסיימים בחטיפה את הסליחות, יוצאים ורצים החוצה, מקשיבים, — ושומעים שהקול יוצא מתוך הבאר.

אילו גילו אותם פוחזים, שהם שׁיחקו עם הבכור, אפשר שהיו מעלים על הדעת, שהוא הוא המוטל שם בבאר; אבל הללו מתייראים הם מפני אבא-אמא; שותקים הם, ואנו לא היה יכול לעלות בדעתנו, אלא שנשתקע שם לץ, או שד…

אם היינו נפחדים כל כך, או שבאמת היה לו לבכור מין קול כזה, דיינו, שהיינו בטוחים כי הקול קול אדם הוא.

ומפני שלא נעדר שום אדם מן העיירה, וממקום אחר לא בא שום אדם, נמצא שאין זה אלא מין מזיק; והכל עומדים ורועדים, העור מרעיד והשינים דא לדא נקשן, כמו בקדחת, רחמנא ליצלן…

מגוֹדל הרעש נתעורר שומר העיר ועמו עוד כמה גויים, ואף הם יצאו ובאו; ואף הם עומדים תמהים ומשתוממים. אבל עשׁו נעוצה בו אף-על-פי-כן גבורה, והרי הם רצים אל ראש-העיר, מביאים דליים וחבלים (שלא יגנבו אותם, היו מחזקים אותם לשעות הלילה בבית-העיר)… מביאים, ומשלשלים ומורידים, ומעלים ומוציאים את הבכור המת!

אוי, מראהו של הבכור, המסכן, כמה עלוב הה באותה שעה! קרנים שבורות, רגלים שבורות, בצלעיו חורים, אוי אוי!

ור' אליעזר מכסה את פניו בידים, שלא יראה את המראה הנורא, המתייצב לנגד עיניו…

— ומאותו זמן אין אתם שותים מי-באר? — שואל אני?

— שוטים כאלה אנו מוּחזקים אצלך? — אומר הוא בנעימה של תרעוֹמת. — שמע הלאה!

נתּנה האמת להאמר, שכבר בזמן ההוא פסקו כמה אנשים מן האיסטניסים מלהשתמש במי-הבאר.

אנשים העידו שבשעה שהם עוברים בלילה, שומעים הם קולו של גוסס בוקע ועולה מתוך הבאר.

אחרים נשבעו בכל לשון של שבועה, שבשעה שהם מציצים אל תוך הבאר, רואים הם… נקודות-נקודות אדומות, ובוַדאי של דם הן…

למען האמת הרי כשהוציאו את הבכור היו צלעותיו נקובות; חתיכות חתיכות של בשׁר היו תלושות מגופו!

וכאן, כשביקשו את ראש העיר שינַקה את הבאר, אמר שהוצאה זו לא נכנסה בחשבון ההערכה…

אף-על-פי-כן, במשך הזמן בוַדאי היו מתרגלים, היו שוכחים; הרי עד אל הנחל יש בכל זאת מרחק של מחצית המיל, — אבל כאן מתרחש עוד מעשה:

הבאר כבר מתוקנת, הקמוּר מוכן, הגלגל מותקן, ובמַים מתחילים להשתמש!

אלא פעם אחת בלילה, נוסע עובר בעל-עגלה עם כילה כבדה, עמוסה מיני סחורה. מן הדרך הקשה היו הסוסים יגיעים ומיוגעים, מכוסים זיעה, מעלים קצף. סוס אחד, בהקן, אני זוכר עוד כהיום הזה את צבעו, נתחלק לפני הבאר ונפל, ואפשר אחרי חמשים צליפות רק אסף כוח לקום ולעמוד על רגליו!

והנה — שמע מעשׁה שהיה:

כיוָן שמגיש בעל-העגלה לפני הסוסים את הדלי הראשון עם מים, מיד הם נבהלים, נרתעים לאחוריהם, פונים ומסתובבים ובורחים במרוצה עם הכילה.

ובעל-העגלה רואה במו עיניו ממש, — ונשבּוֹע נשבּע עד כדי כך, שבוַדאי ראוי להאמין לו, — שמתוך הדלי קפצה לטאה! היא השמיעה קול צחוק של אדם, וחזרה וקפצה לתוך הבאר…

וסבור אתה, שהיו תופסים את הסוסים? חלילה! כמו שדים היו רצים. כל המזל היה בזה, שהם נכנסו ביצוּל אל תוך בקתה של עצים, ניקבו את הקיר (אמנם זו היתה מפולת) ונשמרו עומדים!

ומה שמופלא עוד יותר: בפנים, ליד אותו קיר ממש, היה יושב אותה שעה שוליה-של-חייט, יצחק’ל וספג חבטה הגונה בגבו מו היצוּל…

והתברר נתברר, שהוא-הוא באמת היה הראשון, שהתחיל רודף אחרי הבכור…

כך בכור נוקם את נקמתו!

הוא עצמו, יצחק’ל רוצה אני לומר, הודה בדבר!

וּשמע המשכו של הענין:

כשנודע מפיו, כי השני שהתחיל משתובב עם הבכור הוא בנו של ר' ירוחם’ל, — בינינו לבין עצמנו, בן-יקר ופרי נאה היה, — באה עליו, על הבחור, מתוך פחד, מחלה משונה, הוא מתחיל רועד בכל גופו, ורועד ומרעיד כך כמה חדשים…

— וזה הכול? — שואל אני.

— בוַדאי! — מלעיג עלי ר' אליעזר — רק עכשיו מתחיל העיקר.

מובן, שהעולם התחיל מתיירא להשתמש במי-הבאר… והמים עצמם באמת לא היו טובים לשמוּש; היה להם איזה מראה ירקרק מבריק ומשונה, ונתלוָה להם ריח מגונה. אני לא טעמתי מהם, אבל אמוֹר אמרו, שמרגישים בהם טעם וריח של לטאות. אבל חששות בכה וחששות בכה, שואבי-המים שלנו לא היו להם סוסים וחביות להוביל מים מן הנחל, ולשׂאת מרחק חצי מיל בעד אותו מקח עצמו, שהם מקבלים, אין הם מסכימים.

מה אאריך לך בדברים, חזרו והתחילו משתמשים שוב במי-הבאר.

פתאום מתפשטת שמועה, שבכל לילה בשעה עשׂר, כיוָן שמורידים את החבל עם הדלי ונושׂאים אותם אל ביתו של ראש העיר, מיד מופיעה סיעה של חתולים לבנים ושחורים, מן העיר ומן הפרבר; הם מתיישבים על הגלגל, מיללים ונאנקים, בוכים כדרכּם שלהם, והגלגל, תחתיהם, סובב הולך מעצמו, מעלָה ומטה, מעָלה ומטה, וכך עד אור הבוקר.

ושיהיו חתולים מתיישבים על גלגלה של באר, עדיין בגדר האפשר הוא, גזירה-שוָה מחתולים היושבים על הגג!

בחודש מרץ היה הדבר; לאמור- בתקופה שחתולים מתהלכים יחד חבורות-חבורות ואינם מניחים לעצום עין!

אבל שיהיו חתולים מסובבים גלגל, או שהגלגל יהי סובב הולך מעצמו מתחת לחתולים — דבר כזה עדיין לא נשמע!

ואילו לפחות היה כל זה פוסק בשעה שהגבר קורא, היו סבורים, שיש כאן — מעשׂה-לץ.

אבל הרי שומע אתה — עד אור הבוקר! הרי מן ההכרח הוא שיש בזה שייכות הלטאה, או, להבדיל, אל הבכור…

וכך הוָה! נמצאה ערלית זקנה אצל ראש-העיר, שהעידה מסיחה לפי תומה, שאצלם בכפר קבעה פעם לטאה אחת את משכּנה בתוך בצה, ובאמת היו כל החתולים שבסביבה באים אליה לבקרה, עד כדי כך, שמסביב לבצה היתה תמיד חַשרה של חתולים…

אך מפני מה חוזר הגלגל, דבר זה שוב לא ידעה אף היא; אף-על-פי שהיא היתה כבר ערלית זקנה מאד מאד, וכבר אכלה פת לא מתנור אחד.

— אך כאן חייב אני — אומר ר' אליעזר’ל — להפסיק, ולספר היאך אני עצמי ראיתי את החתולים בעיני שלי ממש. אתה מחייך? אותה שעה אף אני חייכתי!

אדם צעיר הייתי, בקי במקצת באותיות הזעירות… ידעתי יפה מאד לשון-קודש!

כללו של דבר, אני לא האמנתי!

על שׂפתי לא העליתי את הדבר, למה אתחיל בשל ענין מועט כזה מחלוקת עם הבריות?

אבל חשוֹב חשבתי לי כך:

הימים ימי חורף, שלג יורד, מוטלים צבּוּרים-צבּוּרים קטנים של שלג על הגלגל, ואומרים העולם — חתולים.

לקום אחר עשׂר בלילה מן המטה וללכת לראות, אין חשק.

ראשית, מתחת לכסת חם ובחוץ קר!

שנית, הריני מודה, שהייתי מתיירא במקצת ללכת. שכּן — מי יודע? שמא אמת הדבר? ואם כן — הרי אין אלו חתולים פשוטים, אפשר באמת שיהא אדם ניזוק…

והנה מתארע בדיוק מעשׂה כזה:

אני נמצא בחתונה, בסעודת-השׂמחה אני נוטל לגימת יי"ש אחת, אחר-כך אני משתכּח ונוטל שניה… אחרי הדגים — שוב טפּה, כנהוג. לאחר הבשׂר — מעט שכר!

אדם חלוש הנני, ומתחיל, לא עליכם, ראשי מסתובב, ובפנים אני חש ממש אש; מרגיש אני, עוד מעט ואתעלף, ואשבית חס וחלילה, את כל שׂמחת החתונה!

מה אני עושׂה?

הריני מתגנב ומתחמק בסוד-סודות, איני קורא עמי אפילו את ביילה-רחל שלי, והולך לי הביתה… אישן מעט, אומר אני לעצמי, ולפנות בוקר אשוב ואהיה במקום! משום שהבטח הבטחתי לו לחתן (שאר-בשׂר אמיתי שלי, שני-בשני), שלא בדבר של מה-בכך יפטור עצמו ממני!

ורוצה הייתי לקיים את דברי…

שאצטרך לעבור על-פני הבאר, זו אני שוכח; כמי ששוכח את יום המיתה!

וברגע שאני נזכּר, כבר אני עומד פנים אל פנים לפני הגלגל!

— ואתה רואה חתולים? — שואל אני.

לא כל כך במהרה! אלא להפך; — אני רואה על הגלגל מונחים צבּוּרים-צבּוּרים קטנים של שלג, כדרך הטבע! הגלגל עומד; אני רואה בחוש, שהוא עומד!

וכבר רוצה אני ליתן בצחוק קולי וללכת הלאה, אבל מרגיש אני, שלבי מתחיל דופק. מפני מה?

אני מרים ידי אל המצח, המצח שטוף זיעה, המקום ישמרנו ויצילנו — זיעה כזאת!

ופתאום משתלט עלי מורא, הנקל לומר מורא! הרגלים כאילו ננעצו במספרים, אין לעקור אותן מן המקום. והשׂערות המסומרות מגביהות לי את הספּוֹדי“ק עם היארמוּלק”ה כלפי מעלה, עד כדי כך שאני מרגיש את הרוח הנוגעת בעור הראש.

שהפחד הזה יוצא ובא מן הבאר, דבר זה הבינותי מיד; ורוצה אני להתרחק מכאן — ואיני יכול. אין אני יכול להפנות את ראשי משם; אני מוכרח להביט!

והנה, אותו רגע ממש, כשאני עומד ומביט, מתחיל הגלגל נע לאטו לאטו, וכיוָן שהוא נע, הופך כל צבּוּר קטן של שלג לחתול לבן, וכל יתד-עץ של הגלגל — לחתול שחור! וכך עומדים הם על הגלגל ומסתובבים עם הגלגל ביחד… חתול שחור, חתול לבן, שחור — לבן…

אחר-כך מתחילים הם לילל. וכיוָן שהם מיללים, זוחלים ויוצאים מתוך הבאר — הלטאה מצד אחד, וראשו של הבכור מן הצד השני… מה סבור אתה? אני נופל ומתעלף!

ר' אליעזר’ל מפסיק ונח וממשיך ספּוּרו:

עד כאן היה הכּל מדוּבּר בחיות… תיש, אפילו לא תיש רגיל — בכור, אף-על-פי-כן לא אדם; לטאה, סוס; לא עליכם, חתולים שחורים ולבנים; אבל הבאר מתחילה דורשת בני אדם!!!

ויהי היום, פעם אחת אני יושב בסעודת-מצוָה, אצל ר' קלונימוס הדיין… ר' קלונימוס שלנו היתה לו בת, בל אחטא בשׂפתי — למעלה מעשׂרים אמה. בת עשׂרים בוַדאי. יפהיפיה, אמרו הנשים, איננה כלל. סתם כך — בת ישׂראל. מום, חס ושלום, אמנם לא היה לה, אבל פרוטה לפרוטה גם-כן לא היתה לה! והכול היו בטוחים, שתהא יושבת בבית אביה עד שילבּין ראשה.

והיתה רחמנות גדולה על הנערה; ועל אביה הדיין, על אחת כמה וכמה; בוַדאי רחמנות!

אלא מה יהוּ עושׂים? הקהל, לא עליכם, אין לו פרוטה שבורה… ואפילו היתה הפרוטה מצויה והיו רוצים ליתן, אין יכולים ליתן! משום שהרב, זכרונו לברכה, היו לו שלש בנות, ודוקא בנות כאותם כלונסים! בכלל היה הזמן ההוא זמן שאין בו מזל. כל כלי-הקודש לא היו להם בנים-זכרים. הכל בנות, וזו מזו גדולה בשנים! ובשביל כולן, שוּב, גם ממון-קורח לא יהא מספיק! ומתעלמים ועושׂים עצמם כלא-יודעים. נאנחים, אבל יודעים שאין עתידים להושיע…

ר' קלונימוס כבר היה מוכן אפילו להוריד עצמו, להוריד עצמו הרבה מאד! להשׂיא בתו לחייט, ולוּא יהא גם סנדלר. אבל, ראשית, היה הקהל מרנן ומלמלם, שכּן לאמיתו של דבר, אין זה נאה לקהל!

שנית, בזמננו בעלי המלאכה, בינינו לבין עצמנו, חצופים הם והולכים אחר עיניהם; והבתולה, כאמור, בתולה יפה לא היתה.

בדבּוּר אחד — ר' קלונימוס לא היתה לו עצה ולא היה לו מוצא, כיצד לפטור עצמו מן הבתולה!

יום אחד יוצא הקול, שר' קלונימוס עשׂה שדוּך! פה ואזנים פתחו ותמהו!

וגם, שומע אתה? דוקא שדוּך שלא מבני המקום, ודוקא שידוך הגון, אבל הגון ומהוגן ביותר… מיוחס, בן-תורה וגם — בחוּר! אילו אמרו לפחות — אלמן, או — גרוש עם ילדים!

חמש-עשׂרה מאות זהובים הושלשו במזומנים! וכבר עושׂים תנאים!

השׂמחה אצל העולם גדולה; זווּג מן השמים, בת פלוני לפלוני, בזכותו של ר' קלונימוס!

מזל-טוב בעיירה. אדם תאב-דעת הרי הנני תמיד, ובכן רוצה אני באמת לדעת, מה יכול להיות פשרו של הדבר הזה?

ומתרחש שבא בדיוק אותו זמן שני-בשלישי שלי משם, כלומר, מאותה עיר שממנה בא החתן, ומספר לי בסוד-סודות, באשר בכן — במשפחה יש דוד תלוי, כלומר, שתלה עצמו לדעת, אחיו של אבי—החתן…

נו, אי אפשר לומר, פגם כזה פגם הוא, אבל — חמש-עשׁרה מאות זהובים במזומנים!

יש עוד פגם כלשהו מצד האם — מוסיף הוא ומספר — אחותה של האם, אמו של החתן — מוטלת אישהו זה כעשׁרים שנה בבית-חולים חולה במחוּש-הראש, רחמנא ליצלן!

מילא, דבר זה אפשר שאין לו כלל שייכות לענין! כלום אין — שואל אני — כלום אין יש במשפחה איזה מומר-להכעיס, איזה משוּמד…

— זה לא! — אומר הוא — אבל מתפקר אחד כן ישנו… איזה קרוב רחוק מצד האב, מחוצף גדול היה! אלא כל המזל הוא בכך, שמן השמים השכיבוהו, והריהו שוכב כבר זה כמה שנים, וחוט-השדרה שלו יבש והולך!

— אבל החתן, — שואל אני, —החתן!

— החתן, — אומר הוא, — הריהו ביותר-ביותר אש להבה! למדן! ומשוקע עד כדי כך בלמוּד, שהוא שוכח לאכול, לשתות, לישון, רק לומד ולומד; ואפילו אינו לומד, הרי חושב בדברי תורה; תמיד בעולמות אחרים, כמעט אינו שומע מה שמדבּרים אליו…

אבא ואמא שלו מהלכים אחריו, כמו אחרי בן-פקוּעה! שומרים אותו כאישון שבעין, אין מניחים לו לצעוד צעד אחד לבדו… אילו הניחוהו לבדו, על חלקת הקיר היה מטפס!

פעם התגנב ויצא מחוץ לעיר, והלך, כדרכו, משוקע במחשבות, למד בעל-פה… והיה הולך ומהלך, עד שנכנס בנהר! הוא אפילו לא צעק — הוא ממשיך ולומד!

מזלו היה, שכובסת אחת ראתה זאת מרחוק, והרימה קול צעקה…

פעם אחת, שוב, למד הלכות שחיטה; ןהשחיז לו חלף! שאל, כמובן, אצל השוחט, — והשחיזו עד כדי כך, שלאחרי-מכן, משבּדקו השוחט, נשבע בכל לשון של שבועה, שצריך אדם להיות מאה שנה שוחט, בשביל שיוכל כך להעמיד חלף… אבל תחילה ביקש לנסותו בעצמו… וכיצד, סבור אתה? באצבע? על קצה הלשון? השוטה הזה נותן את החלף על צוָארו, על הסימנים שלו עצמו! ואפשר שביקש רק לנגוע בסימנים. —

דיינו שאלמלי בני-הבית שקפצו ותפסו בידו, לא היה חתן לר' קלונימוס כלל…

ועוד, ועוד מעשׁים בדומה לזה…

ושׁמחתי באמת מאד, שר' קלונימוס מקבל בן-יקיר כזה, כלי יקר כזה, ולפיכך, כשישבתי בסעודה, שעשׁו לכבוד המחותנים (אני קרובו הקרוב של ר' קלונימוס, חמישי ברביעי ממש), שׁמחתי באמת כמוצא שלל רב.

תכשיט אמיתי, כמו שאמרו — כדת משה וישׁראל! גרגרת — רזה וחוַרורת; עינים גדולות, — בדבּוּר אחד, השכינה, כביכול, שרויה על פניו, חן כזה היה לו… עד הלב נגע המראה!

ביקשו אותו שיאמר משהו, והוא אמר.

איני זוכר אפילו מה, אבל אמוֹר אמר, ויפה אמר!

אחר כך יצא מן הדרשה וכּוּח, שׁיחת-תלמידי חכמים, והוא התערב בהתחלה, אפילו בחמימות התערב.

ולר' קלונימוס, שדעתו היתה שלא כדעתו, כמעט שלח יד בזקנו… אך פתאום באמצע נשתקע במחשבות ופסק מלהתוַכּח!

אני עצמי, כדי להודות על האמת, למדן גדול אינני… כשנכנסו בגדולות, חדלתי מלתפוס את הענינים. רק בלשון, בהעָיות, הכרתי שקודם-לכן היה בחינת ידו בכּול, הוא ניצח את כולם, ואם הפסיק באמצע, ראיתי בחוש, הרי זה משום שהמוח החריף כבר עבר לענין אחר. מה שנעשׁה כאן, מסביב לשולחן, שוב אין הוא יודע; העולם מוסיפים ומתנגחים בהלכה, הוא אינו שומע ויושב ועיניו תלויות בשמי-קורה…

העולם אף הוא שכח אותו, עשׁו עגוּל מסביב לר' קלונימוס, המחותן גם הוא — (כבר הוא בעולם האמת!) אף-על-פי שהיה סוחר — למדן גדול היה, ומתפלגים בוכּוּח, דור-הפלגה ממש!

צעקה המוּלה!

מן החדר השני בוקעים ויוצאים בינתים קולות של נשים, — המוּלה, צעקה!

אני איני גורע עין מן החתן; אינו שומע, בלי עין הרע אפילו מלה אחת!

בינתים, חם היה, הענין נעשׁה עמוק יותר ויותר, ונרדמתי קצת…

פתאום מעירה אותי צעקה! היכן החתן?

וכשאני פוקח את העינים, עומדת המחותנת בפתחו של חדר-הנשים, ומחזיקה את המחותן בדש, וצועקת: גזלן, פושע ישׁראל, איך שכחת?!

והמחותן מרטט כמו דג.

— יהודים בני רחמנים! רוצו לחפשׁ, רוצו לחפשׁ! — צועקת המחותנת, והקול לא קולה — הוא יעשׁה לעצמו מעשׁה…

היא רצה בין הגברים מן החדר החוצה, המחותן— אחריה, ואנו כולנו אחרי המחותן…

וכאן בשוק חשכה גמורה, ממש וימש חושך! חַשרת עננים, כזפת שחורה… הגשם אינו יורד, אלא מצליף בפנים כמו מחטים!

העולם קוראים בקולי קולות, העולם מחפשׁים, ואני עומד כך באמצעותו של השוק, ואני מהרהר: היכן מחפשׁים?

מקצה אל קצה מצעקים זה לזה: כאן איננו! כאן איננו!

בינתים אני שומע, שהאם משמיעה קול צעקה: יהודים, בני רחמנים, אל הבאר! אל הבאר!

אל הבאר? משתומם אני, מה פירוּש: אל הבאר? אומרים — נחלאדם רוצה להתרחץ; מקווה — רוצה לטבּול, אבל באר?

אך כשאם צועקת, רצים העולם אל הבאר. גם אני הייתי רץ — אבל הרי איני רואה בלילה, להיכן ארוץ!

פתאום — ברק! —

ואני רואה אותו! האם אמרה וידעה מה שאמרה!

תאר לעצמך: הוא עומד על הגלגל, וכיוָן שרצים ומתקרבים אליו, הוא קורא?

— קוּקוּריקוּ!

חלחלה עוברת בעצמות!

נוֹ… נטרפה דעתו.

מאותו זמן, אף-על-פי שאחר-כך ניקו את הבאר… שכן — כלום נאה להם לאומות העולם, שישאר זכר של בכור יהודי בעיר? —מתייראים מפני הבאר!

— אני, ועוד יחידי סגולה, איננו משתמשים במי-הבאר!

---

הכלונס

מאת

יצחק ליבוש פרץ

דבר זה, שאני מבקש לספר לכם, הוא מעשׁה שהיה במַזלבּוֹזשִיץ.

הם קוראים למקום בשמו המפורש: “מוֹדְלִיבּוֹזְשיצֶה”. פירוש: להתפלל לאלהים. התפלל לאלהים, רצונם לומר, שהחול לא יציפך ולא יכסה עליך. משום שכל העיירה כולה אינה אלא כמה בתי-עץ קטנים עם גגות של קש, גג של רעפי-עץ יקר-המציאות הוא, וכולם פזורים מסביב לשוק שכולו חוֹל. רחובות צדדים אינם בנמצא. יער מסביב —אף זה לא. — שׁדות עניים מסביב, המגדלים ספיח של שבולת-שועל~ ויש לו איפוא לרוח מה לומר ומה להשמיע. אתה בא אל העיירה — חטיבה של מדבר-שממה, הבתים הקטנים כמעט שאינם נראים, ושקט, לא סימן של חיים. יתּכן שביום אתמול היה היריד השנתי, שממנו יונקת העיירה את חיוּתה לכל ימות השנה: עשׁרות עגלות, מאות כפריים עם כפריות. צעקה והמוּלה וצליפות של שוט עד שעה מאוחרת בלילה, אבל לפנות בוקר באה רוח-השחרית והניסה וכיסתה את כל עקבותיהם של פרסות ואופנים. דבר אחד רק מזדקר לעינים: בטבּוּרו של השוק, נעוץ ומשוקע בתוך החול, עומד כּלוֹנס שחור של עץ, בלא מלה כלשהי כתובה עליו, בלא שום סימן. ואם שואל אתה יהודי או, להבדיל, גוי, מה פשרוֹ של זה, משיביםלך: מצבתו של מיכאליק…

מי אותו מיכאליק? במה זכה למצבה באמצעיתו של השוק? — דבר זה באמת רוצה אני לספר לכם.

לפנים היה במַזלבּוֹזשיץ צורר יהודים — כומר.

קודם-לכן היה דוקא כומר טוב.

עגלגל היה, מחייך תמיד. עם לחיים אדמדמות ועינים אפורות-קטנות צחקניות… לאחינו בני ישׂראל היה קרוב ומקורב… היה אפילו מלווה רוּבּל לפעמים, משכּוןֹ וברבּית לא גדולה. הכסף היה בא, כאילו, מתוך צרורה של בת-משק-ביתו, אבל יודעים היו, משל מי הוא. ולשבּת ויום-טוב, בפרט לאחר היריד, היה הוא הפודה ומציל; פתח הבית לא נסגר אצלו ממש…

— “גוֹספּוֹדִינִ”י" ¹— היה מקשיב ואומר —יתגלגלו רחמַיך על משה-חיים, שׂונא-כריסטוס תוֹעה ומוּתעה, אבל אשה עם ילדים יש לו! הלוִי נא לו כמה מטבעות…

והגוֹספּוֹדִינִ"י היתה מנגבת ידיה האדמוניות ומנערתן מן הקמח או מן החמיצה, והיתה מחייכת ונותנת.

המלוים ברבּית היו אפילו מתרעמים עליו, אך לך ועשׂה לו משהו לכומר! ואפשר הם הם שקללתם פגעה בו… בוַדאי קללה היא שקיללוהו בשעה רעה. שכּן לפתע פתאום נחלה הכומר ונופל למשכב, בת משק-הבית שלו צוררת כל מה שהיא יכולה לצרור ונעלמת. הוא עוצם עין אחת, ועוד עין — ואיננו! ובעוד זמן קצר בא למקום כומר אחר, ודוקא גבוה, חיור ורזה, כומר-של-תעניות עם עינים לוהטות ועגוּלים חומים מסביב לעינים, והוא מתחיל לדרוש דרשות כנגד אחינו בני ישׂראל, גפרית ואש בוערת מלהטות מפיו. שוב אותו מעשׂה; החטא הישן עם התלוי… וגם —זהיר והזהר — שלא יעשׂו מסחר עם יהודי: לא לקנות, לא למכור, שאם לא כן לא יקבּל משום אחד כזה את הודוּי, לא יוציא תשובה ותהיינה הנשמות בוערות באש- התמיד של הגיהנום…

מתפחדים נותני-הפרנסה, אך מה יכולים הם לעשׂות? על כרחם זקוקים הם ליהודי! שכן לאמיתו של דבר, למה צריךהאכּר? למעט מלח? הרי המלח מוֹנוֹפּוֹ“ל הוא בידים יהודיות: שלושה שותפים יהודים על מַזלבּוֹשיץ והסביבה… הלב כמיה לטפּה המרה —ארבעה יהודים מחזיקים בשותפות את בית-המשׂרפות… יש להם משפט, סכסוך בעניני ירושה, או טענה אל הפריץ או בדבר תגרת-ידים בבית המזיגה — מי הוא היודע לבחור את האבּלוֹקא”ט ² הטוב? מוֹשקה אוֹ יענקל… וכשנרדם השומר, ושוֹלה מי ששוֹלה בגניבה שבּוּטוֹן של מחצית הקילו מבריכתו של הפריץ, מי קונה אותו? יהודי לכבוד שבת! או שצד מי שצד ארנבנב בין השׂיחים של הפריץ ופשט את עורו, — הרי אנוסים לבוא בלילה ולדפוק על תריס יהודי… וכשבא סקווסטרטוֹ"ר וסוחט את המסים, ומוכרחים לפתוח את הרפתית, ולהוציא מתוכה את האהובה שבעגלות — הרי הקצב אף הוא יהודי… והוא הדין בכמה ביצים, ברביעית יתירה של שבולת-שועל.

ולייסד חנות נוצרית לא כדאי. לשם מה? האכּר לובש על בשׂרו מה שהאכּרה אורגת ותופרת; מעלה אש על-ידי כך שהוא משפשף בחבל מסביב לגזר עץ, או מכה אבן-צוּר על אבן-צוּר, עד שהוא חובל באצבעותיו. ובהיתר אפשר למכּור לו: פעם לשנה מגל לקצירה וכל השנה כולה משחה-של-עטרן לאופנים; ולא כדאי הדבר.

רואה הכומר הרזה, שידו קצרה מלהשׂיג מבוקשו, והריהו מבקש להנקם בדרך אחרת. הוא יאסור שרוּתם של נוצרים בבתי יהודים. אבל מזלבּוֹזשיץ אינה מחזיקה משרתת גוֹיה, ואָמה גוֹיה על אחת כמה וכמה. והריהו שולח וקורא לפחות לגוי-של-שבת מיכאליק, גוי צולע היה, בעלה של כובסת: כולו מוּם, אין בו מתוֹם; אשתו שלו מכבּדת אותו מזמן לזמן במחבּוֹט על שאינו מסוגל לבנים, — והוא אוסר עליו באסוּר של הרם, שלא תעבור עוד רגלו על סף יהודי.

— לא להסיק את התנורים בחורף בשבת? — מגרד לו מיכאליקבפדחת.

— לא!

— לא להסיר את הפמוטות?

— לא!

— ויום כפּוּר לנעילה לא להחליף את הנרות?…

בוַדאי ובוַדאי לא!

מוסיף מיכאליק ומתגרד בפדחת ושואל:

— ומי יתן לי חלה לבנה, ומעט— —

רוצה היה לומר “יי”ש", אך הכומר הרזה נעץ בו זוג עינים, כנועץ שני שפּוּדים מלוּבּנים. והוא השתחוָה אל “יראתו” ופנה ויצא מן הבית ורץ ישר אל הרב, להודיעו — יהודית מדבר הוא כיהודי גמור, כמעט מעריסתו גוי-של-שבת היה — והוא אומר לו כך וכך, התקינו לכם גוי-של-שבת אחר!

אבל לפתע פתאום עולה דבר במחשבתו. פניו משתנים, הוא נופל לרגליו של הרב, מנשק את נעליו ופוזמקאותיו. תנו לי — הוא קורא — בן זכר בכוחה של אמונתכם שלכם, והריני נשאר גוי-של-שבת עד יום מותי! תהא נשמתו, אומר הוא, מיטגנת אחר-כך בגיהנום, ובלבד שיסתום את פיה של הארורה שלו…

אומר הרב: נוּ, נוּ! כלומר, הנח לי. הנשוּק מדגדג אותו בקרסולים. אבל מיכאליקסובר, שיש בזה הבטחה, והוא יודע כי רב, להבדיל, אף על פי שאינו כומר, אף הוא יש לו כוח למעלה, ושקרן הרב ממזלבּוֹזשיץ וַדאי שאיננו, והריהו קופץ ממקומו בשׂמחה וצועק: אני נשאר! אני נשאר! ופונה ורץ החוצה, עוד קודם שהיתה שהות לומר לו כלום…

בא מיכאליק אל השוק, יום אל“ף היה אותו יום. יום גימ”ל נועד להיות יום-כּפּוּר, נמצא: יום בי“ת ערב יום-כּפּוּר. ובאו ביום אל”ף אל הירידאכּרים ואכּרות עם תרנגולות ותרנגולים לכפּרות. קוּקוּריקה! ונשים צובאות מסביב וממשמשות בעופות ועומדות על המקח, וחוטפות זו מידיה של זו. ורעש והמולה! פתאום נופל ובא אל השוק הכומר עם העינים הבורקות ומקל ביד, ומתחיל לגרש את האכּרים. כפּרות, מצעק הוא, מעשׂה- כשפים הוא, מטילים את החטאים על ראשיהם של הגוֹיים. כְלַך! כְלַך! הגוֹים והגוֹיות נבהלים; מפני העינים, מפני המקל, ועוד יותר מפני הכשפים, ומיד — ויברח! —הנשים נשארות על עמדן בידים ריקניות ובפיות פעורים, והכומר ההמן, ידיו מקוּפלוֹת אחורי גבּו, כאמוֹר, ויוצא מביתו של הרב מיכאליק, מטיל עין אחת ומבין מיד, מה שנעשׂה בזה. והוא מהרהר בלשונו: כאשר אבדתי אבדתי! וצועק ומכריז: היה יהיו כּפּרות!

ורץ הביתה, חוטף כמה עופות — תרנגול ותרנגולת, שאשתו שלו היתה מגדלת, חטיבת-עץ שחורה, היא המגרפה של אשתו, חבל מן הכביסה ושוט; זֵכר נשאר אצלו, מיכאליק היה לפנים מצליף. והוא רץ אל השוּק. התרנגולת מתלבטת, נוצות פורחות באויר, התרנגול קורא, והוא בשלו. כל מַזלבּוֹזשיץ כולה עומדת בפיות פעורים ומצפּה, משתאה לראות מה יהיה בכאן; מיכאליק לוקח את חטיבת-העץ ונועץ אותה בחול באמצעיתו של השוק, נוטל את החבל וקושר בקצה אחד את העופות ברגליהם; את הקצה השני קושר הוא אל ראשו של הכלונס. מתחיל זוג העופות פורח מסביב לכלונס כמטחוי החבל. והריהו נוטל עוד את השוט ומצליף, ומעיף אותם מסביב-מסביב. וכבר מבין קהל-הקודש של מַזלבּוֹזשיץ ורץ ומתכּנס, ומתייצבים מסביב לכלונס… מיכאליק מרדף את העופות מעל ראשיהם של המַזלבּוֹזשיצאים, וכל מַזלבּוֹזשיץ כולה, כאיש אחד, אומרת פה אחד: “בני אדם יושבי חושך”, והקולות מהדהדים בכל שבעת הרקעים…

הספּוּר ספּוּר-מעשׂה ישן…

התרנגולת והתרנגול נאכלו עד תומם במוצאי יום-כּפּוּר…הכומר הרע ברח מבושה. ואותם שאמרו “בני-אדם” באותו יום, כבר מזמן הם בעולם האמת… אם נולד לו למיכאלקי, בן-זכר והיכן אבדו עצמותיו אין אדם יודע, אבל הכלונס, המצבה של מיכאלקי, במקומה עומדת. ושום רוח לא תזיז אותהממקומה, היא נצבת עד היום הזה!

---

בקרון הדואר

מאת

יצחק ליבוש פרץ

א

הוא ספּר לי הכל בבת-אחת, בנשימה אחת. ברגע אחד כמעט נודע לי ששמו חיים, והוא חתנו של יונה מהרוּבּיֶשוֹב, בנו של בּרל מקוֹנסקאווֹליָה, ושהגביר הלוּבּליני מעֶרעֶנשטיין הוא דודו מצד האם, עליה השלום. אלא שהדוד כבר מנהל ביתו כמעט כדרך הגויים; טריפה אין הוא יודע אם אוכלים, אבל בלאנטילת-ידים — דבר זה ראה בעצמו…

הרי הם, אומר הוא, מיני ברואים אחרים, משונים: אלונטיות ארוכות מונחות על-גבי המדרגות. קודם שנכנסים חייבים לצלצל במצילה; בחדר שטוחות על הרצפה מפּות מצוירות… אנשים דרים כמו בבית-הסוהר, מהלכים בלא קול כגנבים… בכלל, אומר הוא שׂורר שקט בביתם כמו, רחמנא ליצלן, בין חרשים-אילמים…

אשתו יש לה מין משפחה כזאת בוַארשה, אבל אליהם אין הוא בא; סתם, הם קבצנים גם כן — "מה הם דרושים לי? הא?…

אצל הדוד מלוּבּלין לא הכול כסדרו, הרי הוא לפחות עשיר. וכבר אמרו: התהלך עם עשירים ותתעשר. ומקום שעצים נחטבים, שם מצויים השבבים, ובמקום הסעודה נערכת — שם העצם מושלכת… אבל הללו — קבצנים!

הוא מקווה אפילו עם מרוֹץ הזמן לקבל כהוּנה אצל הדוד הלוּבּליני. העסקים, אומר הוא, רעים הם. כהיום הזה הוא סוחר בביצים, הוא קונה בכפרים ומשלח אותן ללוּבּלין. משם הן הולכות ללונדון… אומרים, ששם שׁמים אותן בבורות-של-סיד ומתבקעות מהן תרנגולות… “קרוב לוַדאי שכל הדבר בשקר יסודו… ומתקבל על הדעת, שהאנגלים אוהבים בפשטות לאכול ביצים!”, אך בין כך ובין כך, — העסק בינתים אינו הולך…

ואף-על-פי-כן עדיין זה טוב יותר מתבואה! מסחר התבואה הרוג ממש לחלוטין. מיד לאחר הנישׁאין נעשׁה סוחר-תבואה. הוא היה אברך בן-תורה, וקבּלו לו שותף, סוחר ותיק… הסוחר הוציא אותו מתחת ידו נקי, כלומר, נקי מכּוֹל וָכול…

ב

בקרון-הדואר שרויה אפלה, את פניו של חיים לא ראיתי, ועד היום אין אני יודע, היאך הכיר בי יהודי… בשעה שהוא עלה ונכנס לקרון ישבתי אני בקרן-זוית והייתי מנמנם, ורק קולו שלו העירני… מתוך שנתי אין אני מדבּר… אפשר נאנחתי אנחה יהודית? אפשר הרגיש, שאנחתי שלי ואנחתו שלו אנחה אחת הן?

הוא ספּר לי אפילו, שאשתו מוצאה מוַארשה, ושעד היום הזה אין קוֹנסקאווֹליָה לפי טעמה…

— הורתה-ולידתה, מבין אתה, היתה בהרוּבּישוֹב, אבל גדוּלה-וחנוּכה היה בוַארשה: אצל אותה משפחה-של טריפה. יתומה היתה…

בוַארשה טעמה טעמם של דברים אחרים. בלשון פּוילי“ש היא בריה נפלאה, אַדרסי”ן בלשון-דייט"ש היא קוראה חלק-וישר. היא אומרת אפילו, שהיא יודעת לנגן. לא על כנור, אלא על מין כלי מוזר אחר…

— ואתה מי אתה? — הוא תופס בי פתאום בידי.

על שינה בשלוָה שוב לא היה מה לחשוב, ומלבד זה גם התחיל לעורר בי ענין. הרי זה מעשׁה של ממש, אברך בן-עיירה אשה צעירה שגדלה בוַארשה העיירה הקטנה היא לא לפי טעמה… דבר זה אפשר שיעלה ויצמח ממנו משהו, מהרהר אני, צריך רק לידע ולהוָדע הכול בדיוק, ולהוסיף משהו, ויהיה רוֹמא"ן… ואני אוסיף, באמת, אחד גזלן ואחד פושע, אתבּל בכמה פשיטות-רגל ומלחמה בשפיפון, ואף אני אהיה סופר מעניין.

אני מרכין עצמי אל שכני ואומר לו מי אני.

— כך, — אומר הוא, —אתה הוא זה, אתה בכבודך ובעצמך… ואמור נא לי, בבקשה ממך, מהיכן נוטל אדם זמן ומוח, לבדות לעצמו מעשׁיות…

—הן עיניך הרואות!

— וכי יודע אני? אפשר שקבּלת ירושה גדולה ואתה חי מן המוכן, מרבּית.

— חס ושלום, הורי שלי חיים, עד מאה ועשׁרים שנה…

— אם כן וַדאי שזכית בהגרלה.

— אף זה לא…

— אלא מה?

לא ידעתי באמת מה תשובה אשיב לו.

— אלא מה, מזה יש לך פרנסה?

אני משיב לו תשובה יהודית: בּעֶ!

— וזו היא כל פרנסתך, בלא שום תוספת כלל מן הצד?

— לפי שעה.

— פליאה! כמה יש לך, בבקשה ממך, מן הדבר הזה?

— מעט מאד!

— גם זה הרוג?

— הרוג לחלוטין…

— זמנים רעים — נאנח שכני.

כמה רגעים היה שקט, אבל שכני אי-אפשר לו שישקוט:

— אמור לי, בבקשה ממך, מה צורך יש בהן במעשׁיות?

— אין אני מתכּון לך חלילה — הוא חוזר בו ומתקן את דבריו — חס ושלום, יהודי פרנסה הוא צריך. והרי הוא בורז מן הקיר… הא לָא קשיא לי… מה אין יהודי עושׂה לשם פרנסה? הנה אני, לא מצאתי סוס ועגלה, והריני נוסע בקרון-הדואר, המקום יודע אם אין יושב על-גבי שעטנז. אך ל“עולם”, כוָנתי, למה הם המעשׂיות הללו? מה תכלית נעוצה בכך? מה כותבים בבּיכללי"ך הללו?

אין הוא ממתין לתשובה מצדי, הוא השואל והוא המשיב:

— אין זו אלא מין מוֹדא, כגוֹן הקרינוֹלינ"א, מה שעולה בדעתן של נשים!

— ואתה, — שואל אני, — אתה מעולם עוד לא קראת את הבּיכלי"ך?

— לך הרי אני יכול לומר, האמת היא שכּן יש לי ידיעה כלשהי בזה… הנה, כהא זה…

בוַדאי מדד והראה לי חתיכה על אצבעו, צפורן עם משהו של בשׂר לכך, אבל ההי חושך ולא ראיתי.

— וזה משך אותך, אף-על-פי-כן?

— אותי? חס ושלום! הכול רק אשתי! המעשׂה שהיה, מבין אתה, כך היה: לפני שנים כחמש-שש בערך, שנה לאחר החתונה, — עוד היינו סמוּכים על שלחן ההורים…ואירע הדבר, שאשתי שלי היתה לא בכל השלימוּת; לא חולה, חלילה, היא התהלכה, אלא סתם כך, לא בקו הבריאה…

פעם אחת שואל אני אותה, מה לה…

אדרבּה, — אומר אני לו, — ספר, ר' קרוב…

השכן שלי צוחק:

— תבן אתה מכניס לעפרים? אתה זקוק למעשׂיות שלי, אתה אינך יכול לבדות בעצמך?

— ספּר, ר' קרוב ספּר…

— אתה כותב, כנראה, בשביל אחרים דברים בדוּיים, ובשביל עצמך רוצה אתה דברי אמת? שאפשר לכתוב דברי אמת — דבר זה אינו עולה בדעתו… — ובכן, — אומר הוא, — יהא כך…

ג

— ובכן, — מספּר השכן שלי, — אין זו בושה: בחדר מיוחד גרנו, אדם צעיר הייתי, מסור יותר לדברים כאלה, — אני שואל אותה מה לה, והיא פורצת בבכיה…

רחמי נכמרו עליה עד מאד. חוץ מזה שהיא, בלי עין הרע עד מאה ועשׂריםשנה, אשתי שלי, הרי היא גם יתומה… ובמקום זר, גלמוּדה באמת!

— מה פירוש גלמוּדה? — מתפלא אני.

— אמי שלי עליה השלום, נפטרה, מבין אתה, כשנתים קודם חתונתי, ואבא שלי, עליו השלום, כבר לא נשׂא אשה אחרת.

אמי שלי, זכותה יגן עלינו, היתה אשה צנועה, ואבי שלי לא היה יכול לשכוח אותה… ובכן, היתה היא אשה יחידה בבית… אבא עצמו, עליו השלום, מעולם לא היה לו פנאי… כמעט כל השבוע כולו בכפרים היה, הוא היה עושׂה מסחר מכל המינים, כל מה שאתה מבקש — ביצים, חמאה, סמרטוטים, שׂערות-חזיר, בד הלבן.

— ואתה?

— אני ישבתי בבית-המדרש ולמדתי… ובכן, אשה לאחר נשׂואיה לבדה בבית, הייתי סבור, והיא מפחדת… אך מה ענין בכיה לכאן? “לא” —אומרת היא — “היא משתעממת”… משתעממת? מה פירוש הדבר?

ראה ראיתי, שהיא מתהלכת בבית כמי שמהלך בתוך שנתו. פעמים מדבּרים אליה והיא אינה שומעת, פעמים היא משתקעת במחשבות ותולה עיניה בקיר ומביטה, מביטה… ופעמים שׂפתיה נעות, אך קולה לא ישמע… אך מה פירוּש משתעממת? ענינינן של נשים! “עם לא היה” הן, הנשים הללו… יהודי גבר, אינו משתעמם… יהודי אין לו כלל שהוּת להשתעמם, יהודי הוא רעב או שׂבע; או שהוא טרוד בעסק, או שהוא בבית המדרש, ואם שלוש אלה לא יעשׂה — הריהו ישן… ואם יש כבר הרבה פנאי, מקטרים את מקטרת-הקנה… אבל להשתעמם?

— אל תשכח, — אומר אני לו, — יהודיה בלא תורה, בלא עסקי-קהל, בלא תרי"ג מצווֹת…

— הוא הוא הדבר. עד מהרה התחלתי באמת מבין, שלהשתעמם הרי זה לחיות מין חיים שאין בהם התעסקות, מין ישיבת-בטלה העלולה להוציא את האדם מדעתו. רבותינו כבר ראו דבר זה מזמן ברוח-הקודש… אתה בקי באותיות הזעירות? הבטלה מביאה לידי שעמום! על-פי דין אסור לה לאשה צעירה שתהא מתהלכת בטלה, ואני אומר לה באמת: עשׂי משהו! אומרת היא: היא רוצה “לקרוא”!

“לקרוא” אף זו היתה אצלי מלה מוזרה… אמנם, כבר היו יודעים, שאצל אותם הלומדים לכתוב, נקרא “לקרוא” ללמוד, להבדיל, ביכלי“ך וצייטונ”ג. אבל אותו זמן עדיין לא הייתי יודע שהיא כל-כך מלומדת… היא היתה מדבּרת עמי עוד פחות ממה שהייתי אני מדבּר עמה! אמנם היא אשה גבוהה, אך החזק היתה מחזיקה את ראשה מורכן, השׂפתים מהודקות, כאילו אין היא יודעת שתים לספּור… ובכלל היתה שקטה… כבשׂה תמימה: ותמיד היתה נסוכה כל פניה מין דאגה כזאת — כאילו כל ספינותיה טבעו בים ביום-סערה… היא רוצה — אומרת היא — לקרוא. ומה? בלשון-פוילי“ש, בלשון-דייט”ש… יהא עברי-טייט"ש, ובלבד לקרוא…

וכאן אין בקוֹנסקאווֹליה אפילו זכר של ביכ“ל כזה. רחמים יש בלבי עליה, לסרב לה אינני יכול… והריני מבטיח לה, לכשאהיה אצל הדוד בלוּבּלין אביא לה ביכלי”ך

ואתה אין לך ולא כלום? — שואלת היא.

— אני? חס ושלום!

— אלא מה אתה עושׂה ימים תמימים בבית-המדרש?

— אני לומד!

— אני רוצה גם כן ללמוד, — אומרת היא!

אני מסביר לה, שהגמרא איננה, להבדיל, מין מעשׂה-ביכ"ל, שהיא לא נוצרה בשביל נשים, ושיש אפילו דעה בגמרא, שנקבות אסור להן ללמוד, ושגמרא כתובה בלשון-הקודש, ובלשון-תרגום…

אבל כל הדברים לא הועילו! אילו היו יודעים על-כך בקוֹנסקאווֹליה היו סוקלים אותי באבנים, ובצדק! לא אאריך לך, ואספּר בקצירת האומר. היא ביקשה ובכתה לפני והתחננה! וחזרה וביקשה, וחזרה והתחננה, עד שהשׂיגה את מבוקשה. הייתי מתיישב כל ערב ומסביר לה דף גמרא…

אבל אני ידעתי עוד קודם לכן מה יהא הסוף…

— והסוף היה?

— אל תשאל … אני הסברתי לה דף “ארבעה אבות נזיקין”… השור והבור, המבעה וההבער.. ודוקא עם רש“י, עם תוספות, עם מהרש”א… אני דוהר ודוהר, והיא — נרדמה אגב-כך לילה לילה… לא בשביל אשה הוא!

מזלה היה, שבימי סערת-השלג הגדולה, שהיתה בשנה ההיא, איקלע לקוֹנסקאווֹליה מוכר-ספרים, ואני הבאתי הביתה פּוּד¹, פּוּד שלם, של מעשה ביכלי"ך… ועכשיו נתחלפו היוצרות… היא קראה לי, — ואני נרדמתי…

— ועד היום — אומר הוא — אין אני יודע, מה צורך יש בהם במעשׂה-ביכלי"ך. לגברים וַדאי שלא! שמא אין אתה כותב אלא בשביל נשים?

ד

בינתים התחיל הבוקר מאיר.

בקרון האפלולי צף ועלה פרצופו הצהוב, הארוך והרזה של שכני. זוג עינים עיפות, אדומות ומוקפות חצאי-עגוּל כחולים.

הוא רצה, כנראה להתחיל להתפלל, לומר ברכת-השחר; הוא לחלח את קצות אצבעותיו בשמשה הטלולה של קרון-הדואר, במקום נטילת-ידים, אך אני מפסיקו:

— אמור נא, בבקשה ממך, ר' קרוב, אל נא יחר אפך בי, כהיום הזה אשתך כבר מרוצה?

— מה פירוש מרוצה?

— אינה משתעממת עוד?

— בהיום הזה יש לה “דוכן” בשוק עם מלח ומליחים… ילד אחד יונק שדים… שנַים — לרחץ ולסרק!… ועם קנוּח החטמים הרי יומה מלא…

הוא מנגב שוב את השמשה, אני מפריע לו שוב:

— אמור נא, ר' קרוב, מה תארה של אשתך?

השכן שלי קם מטיל בי מבט-עין מלוכסן, מתבונן בי מראשי ועד כף-רגלי ושואל אותי בחומרה:

— וכי מה, אתה מכּיר את אשתי? מוַארשה, הא?

— חלילה, — משיב אני לו, — כוָנתי היא סתם, שמא אני מזדמן לקוֹנסקאווֹליה, ואהיה בשוק ואכיר אותה…

— רוצה אתה להכיר אותה? —מחייך הוא נרגע, — מהיכא תיתי! הרי לך סימן: יש לה פלפלת בצד שׂמאל של האף!

ה

היהודי ירד מקרון-הדואר, הוא נפרד ממני בעמדו כבר על הדרגה, מרחוק, ובקרירות יתירה.

הוא חושד בי, כנראה, שאני מכיר, אף-על-פי-כן, את אשתו. ואפשר גם אני שייך למשפחה-של טריפה שלו!

נשארתי אחד ויחיד, אך על שינה שוב לא היה מה לחלום. היום החדש הנולד העביר בי צמרמורת; אדרת-הסופרים שלי מלאה רוּח, הבוקר הצונן מתגנב וחודר אל כל אברי. דחקתי עצמי שוב אל קרן-הזוית. בחוץ התחילה החמה זורחת. יתּכן שנסעתי בסביבה הדורה. קרני החמה הראשונות התנשקו נשיקות נלבבות עם פסגותיהם של הרים, עם אילנות ירוקים, ואפשר החליקו על-פני ראי-תכלת של נהר… אף-על-פי-כן לא היתה בי העזה לפתוח את האשנב הקטן…

סופר יהודי יש לו דרך-ארץ בפני קור; התחלתי “לבדות” כפי שאומר היהודי הזה, מעשׂה. אבל מחשבות אחרות הפריעו לי…

שני עולמות שונים, עולם של גברים ועולם של נשים… עולם של “ארבעה אבות נזיקין”, ועולם של מעשׂה ביכלי"ך, שקונים אותם במשקל הפּוּד!

קורא הוא, הרי היא נרדמת; קוראה היא, הרי הוא נרדם… המעט יש לנו כיתות… המעט אנו נפרדים ל“חטמים צרפתיים”, “כלונסאות אנגליים”, יעֶקים גרמנים“, “חזירים ליטאים”, “שנוררים פולניים”, “פושטי-יד ארץ-ישראליים”… המעט, שכל אבר מגופנו מוטל באּרוה אחרת, ויש לו שם-לואי צלצלני אחר; המעט, שכל אבר נפרד עוד לחלקים שונים: חסידים, מתנגדים, דייטשע”ן… ועוד אנו מתפלגים, לזכרים ונקבות… בכל מעון יהודי צר ורטוב ומלוכלך חייבים גם כן להיות שני עולמות מיוחדים…

קורא הוא —הרי היא נרדמת, קוראה היא — הרי הוא נרדם.

צריך היה, מהרהר אני, על כל פנים את שני העולמות הללו לאַחד…

זאת היא חובתו של כל סופר יהודי… אך הסופרים היהודיים יש להם יותר מדי חובות משל עצמם… אילו לפחות היתה תוספת-מן-הצד לפרנסה…

ו

את הרהורי בדבר תוספת פרנסה הפסיק הרכּב בכמה הברות-קול חריפות. אף-על-פי-כן לא ירדתי מתוך הקרון, נעשׂה לי קצת חם יותר, החמה התחילה מוכיחה שאין היא קמצנית.

שוב קבּלתי שכן, אך באור הבוקר הבהיר ראיתי אותו יפה ואפילו הכרתיו. זה היה מודע-ומכּר ישן שלי; בימי הילדות היינו מחליקים יחדיו על הקרח, לעתים קרובות שׂיחקנו באפית לחם, כמעט חברים היינו… אחר-כך הלכתי אני אל ה“חדר” האפל והמלוכלך, והוא אל הגימנסיה הבהירה, המזהירה…

אני כשלא ידעתי, היו מלקים אותי, בעד מציאת קושיא של המהרש"א — היו צובטים לי בלחי, בין כך ובין כך היו מכאיבים לי; הוא ישב לפעמים במאסר-כיתה, ולפעמים קבּל חמישיות… אני הייתי מייבּש את מוחי בענין קתא דמגלא, והוא — במלים יוָנית ולאטיניות, שהן כחצץ לשינים. אף-על-פי-כן היתה בינינו מעין שותפות. היינו חיים בשכנות; הוא היה מלמד אותי בסוד קריאה, אחר-כך היה משאיל לי ספרים, ובשנים שלאחר-כך היינו שנינו מהפכים את העולם, בשכבנו על הדשא הירוק על שׂפת הנהר… אני רציתי להמציא מין אבק-שׂרפה כזה, שיהא יורה למרחוק-למרחוק, מרחק של מאה מיליון, למשל; והוא —כדור פורח, לעלות ולהתרומם עד אל הכוכבים, ואצל האנשים ההם גם כן להנהיג איזה סדר! היינו מרחמים מאד על העולם האומלל הזה, הוא נתקע בבוץ, כיצד מוצאים אותו! עגלה שאינה משומנת, סוסים עצלים, ובעל-העגלה ישן!

אחר-כך אני נשׂאתי אשה, והוא נסע אל האוניברסיטה. מכתבים לא כתבנו זה אל זה. מרחוק שמעתי, שאירע לו מכשול בלמוּדיו. ובמקום דוֹקטוֹ"ר — נעשה רוקח, בעיירה מן העיירות הקטנות…

כשנכנס שכני אל הקרון, כמעט צעקתי בקול רם מתוך שׂמחה; חמימות נשתפכה בלבבי. הידים נשתלחו. כל הגוף התכופף לקראתו, אף-על-פי-כן התאפקתי; בכל כוחי התאפקתי.

מי יודע, מהרהר אני, אמנם זה יאַנעֶק פּוֹלניעֶבסקי, בנו של הפקיד-המעקל שלנו; אמנם זה חברי-לשעבר; אמנם היו לו לפנים זרועות פתוחות לרוָחה ורצה לחבוק את כל העולם כולו ולנשק כל אבר מאבריו, חוץ מן הדלדוּליםהמכוערים, שיש לחתוך אותם ולסלקם!… אך מי יודע… בזמנים הללו! אפשר שכבר הוא שׂונא ישׂראל. אפשר כהיום הזה אנחנו היהודים הננו אותם דלדולים — שיש לחתוך אותם מעל חטמה היפה של אירוֹפּה. אפשר גם שימדוד אותי כולי בזוג עינים צוננות, או גם שיתנשק אתי, אלא יאמר, שאני אינני כשאר כל היהודים…

אבל טעות היתה בידי, פּוֹלניעבסקי הכיר אותי; נפל על צאורי, ועוד קודם שהיתה שהות בידי להכנס עמו בשׂיחה, שאל מיד מזה דעתי על האנטישמיות השפלה…

ז

— הרי זו— אומר הוא, כמובן בפולנית — הרי זו מין חולירע, מין מגפה…

יש אומרים, שיש בזה פּוֹליטיקה…

— אל תאמין, סוברפּוֹלניעבסקי, הפוליטיקה אינה עושׂה חדשות, אינה יוצרת עובדות.

היא יכולה רק לנצל את אלה שכבר הן קיימות; חלק מהן לדכא, חלק מהן להרים. ניצוץ כלשהו יכולה היא ללבות לאש-של-גיהנום; אבל שום ניצוץ אין היא יכולה להוציא מעצמה… טבעו של האדם, ולא הפוליטיקה, טווֹה את חוטי ההיסטוריה, הפוליטיקה קולעת, שוזרת, מקשרת ומסבכת אותם!

האנטישמיות מחלה היא. הפוליטיקה מתייצבת ליד מטת החולה כמו רופא רע ושוטה, הרוצה להאריך את המחלה.

הפוליטיקה מנצלת את האנטישמיות; עפה אבן באויר, מכוון אותה עוזרו של ביסמארק אל חלון בית הכנסת; שאלמלא כן — היו שמשות אחרות מתפוצצות. מתרומם אגרוף של מחאה, מגישים לו גב יהודי רזה וכפוּף — שאלמלא כן היו עצמות אחרות מתפקקות…

אבל האבן, האגרוֹף, השׂנאה, האיבה — קיימים בפני עצמם…

מי מת במגיפה גופנית? ילדים חלשים, זקנים שמלאו ימיהם, אנשים ידועי-חולי; מי נופל קרבן למגיפה רוחנית? בן-ההמון, האציל שעבר זמנו, וכמה משוגעים הקופצים בראש ומוליכים את החבורה החולנית אל מחול הפראים! מחזיקים מעמד רק מוחות בריאים!…

— כמה מוחות בריאים יש לנו? — שואל אני.

— כמה? מעט מאד, לצערנו! — משיב פּוֹלניעבסקי.

שנינו נשתתקנו בעצב. מה הרהר שכני אין אני יודע. לי נדמה היה, שאפילו המוחות הבריאים, מוחות הברזל, אף הם נגוּעים. ישנם שני מיני זמנים בהיסטוריה: לפעמים נוהג האדם הטוב ביותר והחכם ביותר את ההמון, ולפעמים סוחב ההמון את בני-האדם הטובים והחכמים ביותר… מנהיג-ההמון הוא מין קוֹלוּמבּוּס, המחפשׂ בשביל האנוֹשוּת אושר חדש, אמריקה חדשה… אך כיוָן שחסרים מים ולחם בספינה, מתנגחים עבדי הספינה והם נוהגים!… קודם כל צריך לשחוט את מישהו, צריכים גם —בשׂר לאכול, וגם — לצנן את הרציחה….

ח

ואל תחשוב — מפסיק לי פּוֹלניעבסקי את רעיונַי — שאני מדבר בשבח עצמי, שאני רואה את עצמי כאותו מוח חזק, היכול לעמוד בפני מגיפה, כאותו אלון שאפילו רוח סערה אינה מזיזה אותו ממקומו…

— לא, אחא — מוסיף הוא ואומר — אני אינני מן הגבּורים. אפשר שגם אני הייתי בדומה לכל האחרים, אפשר שגם אותי היתה הרוח קוטפת כעלה נובל מעל עץ-הדעת והיתה מעיפה ומסחררת אותי באויר. אני גם כן הייתי מאמין, עם כל שאר העלים הבלים יחדיו, שאצלנו החיים כבי-הילוּלא דמיא, ואנחנו מרקדים בחשק, והרוח הוא הכלי-זמר השכוּר שחנו, המחלל לנו בחלאותי הציל מקרה… הכרתי אשה יהודיה צעירה! — שמע!

הרכנתי עצמי לצד השכן שלי; פניו נעשׂו עוד יותר רציניים, עוד יותר אפלים, הוא השעין את מרפקיו על הברכים וכבש את ראשו בתוך כפות-ידיו…

— אך אל תחשוב — אומר הוא אלי — שהכרתי גבּוֹרה של רוֹמאן , אופי-של-ברזל, השובר גדרות וחומות והולך לו בגאוָה לדרכו; אל תחשוב אפילו שהיא “יוצאת מן הכלל”, “מלומדת” עם רעיונות חדשים, או איזה “אידיאל” בכלל… לא, הכרתי יהודיה צעירה פשוטה, מאלה שהן יותר מאחרות אך יותר אומללות מן האחרות. נתקרבתי לאהבה אותה, הריני מגלה לך את האמת, וכשאני שומע או קורא רעות על היהודים בכלל — היא צפה ועולה בזכרוני עם עיניה הלחות העצבוֹת מתייצבת לפני ומתחננת. אל תאמין, אני אינני כך!…

הוא שוקע בהרהורים.

ספּוּר-המעשׂה פשוט מאד — מתעורר הוא ומתחיל שוב מספּר.

במשך כל הזמן לא כתבנו זה לזה, ואתה אינך יודע, מה עבר עלי במשך הזמן הזה; אספּר לך בקצור; אני נוסע רק עד לוּקוֹבָה…

מן הגימנסיה נכנסתי אל האוניברסיטה ולמדתי רפואה. ולא גמרתי… מעט אשמים בזה חברים, מעט המורים, ויותר מהמה — אני עצמי… הייתי אנוס להפסיק, להיות לרוקח, לשׂאת אשה, לקחת נדוניא ולייסד לי בעיירה קטנה חנות של גלוּלוֹת עם שמן קיק.

אף-על-פי-כן שׂיחק לי המזל; חותני היה אדם ישר, וספר ומנה לי את המובטח מיד לאחר החתונה; אשתי היתה טובה ויפה; וגם העיירה היתה לא רעה…

אשתי שמה היה מריה… הנה היא נצבת עתה לנגד עיני… היא מסבּה את פניה מן המראה ופונה אלי חסרת-ישע: ראשה שכולו תלתלי-זהב אינו רוצה להכּנע למסרק הקפדני שלה. הם, התלתלים, פורצים במשובה לכל צד… אינם רוצים להיות מונחים לחוצים ודבוקים בעגוּל, כפי שהיתה אז המוֹד"א…

תמירה… ועינים טובות כל-כך, צוחקות-נלבבות כל-כך… ותכולות כתכלת הרקיע…

עבודתי הפריעה לנו אך מעט… העיירה היתה עניה מדי, ובית-המרקחת בלא רופא ערכו מועט מאד. הפדיון היה מעט מאד, וחיינו באמת כמו בגן-עדן… והימים ימי הקיץ, תדיר ישבנו על הגזוזטרה, יד ביד, עין בעין, ושׂפתים לשׂפתים.

ומה היה עוי לעניין אותנו ולמשוך מתוך הבית? הפרנסה היתה מצויה. ללכת למקום מן המקומות? להיכן? מעל הגזוזטרה ראינו כמעט את כל העיירה… את הבתים הנמוכים הכפופים, עם גגות-עץ רחבים, גבוהים ושחורים, שירדו והתכפפו, כמו ברחמים, מעל לתגרניות שישבו עם כעכים ופירות ליד הדוכנים העלובים שלפני הבתים… כאילו ביקשו להגן על הפרצופים הזקנים, והמצומקים, הנוקשים, מפני להט החמה…

העיירה היתה לפנים עשירה; עליות-הגג היו מלאות כל המינים תבואות ופירות והשוק — מלא עגלות, עם אכּרים, סרסורים; בין הסעֶרמְיעֶנ“גות הלבנות של האכּרים והחַאלטי”ן האפורים של היהודים היה מופיע לפעמים גם פריץ גדול… (כך לפחות ספּרו בעיירה). אך הכביש ומסלת-הברזל הוציאו את העיירה הזאת מחוץ לתחומו של עולם-המסחר, הרחוב ריק, עלויות-הגג מלאות בצלים רקובים וחטיבות של גבינה-הירושה היחידה שנשארה מן הזמנים הטובים.

העניוּת — ככל שאדם יכול לתאר לעצמו! על כל כּוֹר שיפון שמביא אכּר מתנפלים עשרה בוחרים, מעלים את המחיר, בינתים מתפשרים, מבטיחים זה לזה דמי-סילוּק, או שקונים בשותפות — אך כל העשׂרה יחדיו מפשפשים לחינם בכיסיהם, אין להם לשלם בעד כּוֹר התבואה, ולווֹים את השאר ברבּית…

ומאה חייטים על זוג אחד של מכנסים, חמש מאות סנדלרים על טלאי אחד… דלות כזאת עוד לא ראו עיני…

אנחנו התרחקנו מחיי העיירה כל כמה שהיה אפשר; המאושרים אינם רואים אלא את עצמם…

אך ממולנו, מול ביתנו, ראינו אנחנו יהודיה צעירה, ודאי לא למעלה מבת שמונה-עשׂרה, לכל היותר עשׂרים. וממנה לא יכולנו אנו שנינו לגרוע עין… היא, אמנם, לא גרעה עין גם ממנו… זו היתה תופעה מיוחדת במינה. תאר לעצמך — יפהפיה, תמונה נפלאה במסגרת מכוערת של חלון יהודי בעיירה קטנה, מתחת לגג נורא מעוקם… תאר לעצמך, זוג עינים נוגות, לחות-חולמניות, בפנים צחורות כבהט, וכל זה — מתחת למטפחת-ראש!…

אל אלוהים! היא עשׂתה בנו רושם נורא…

שעות על שעות היתה עומדת כפופה מעל לאדן החלון, פיכרה את ידיה והביטה בעצבות אלינו או אל הכוכבים שבשמים והיתה בולעת את הדמעות! ראה ראינו שהיא תמיד בודדה וגלמודה (הגברים שלכם לעולם אין להם פנאי), תמיד מתעצבת מתגעגעת. צערה שלה היה נסוך על פניה… היא וַדאי באה לכאן ממקום אחר; מבית טוב יותר, חפשי יותר, היא התגעגעה על איזה מקום רחוק, הרחק-הרחק מכאן. לבה היה מפרפר, יוצא לחיים חפשיים. גם היא בקשה לחיות, לאהוב ולהיות נאהבת… לא, אמוֹר מה שתאמר, ביניכם נעשׂה לעתים תכופות העוול הזה, שאתם מוכרים את בנותיכם… אמנם, במשך הזמן הן מתרגלות, עם מרוץ הזמן הן שוכחות… כשרות הן, טובות הן, וסבלניות… אך מי ימנה את הדמעות המרות, היורדות על פניהן המושחרות, עד שהעין מתייבשת ופוסקת מלבכות? מי יספור כמה צביטות נצבט הלב, עד שהוא מתרגל לגווֹע ולמות בעודו חי? ועל מה זה מגיע להן כך, האם באמת רק משום שהן טובות וכשרות?

אילו הכרת את בעלה של האשה הצעירה ההיא; מין צוֹהב… מגוּבּן… שתי פעמים בכל יום ראיתי אותו! בבוקר כשהיה יוצא ובערב כשהיה חוזר…

עוַלה היא….

ט

אפשר תסכימו אתי, שלא היה לי מה להשיב על כך לפּוֹלניעבסקי…

שנינו שתקנו רגע, ופּוֹלניעבסקי התחיל שוב מספּר:

— פעם את הרגשנו בהעדרה של האשה הצעירה. יום שלם לא נראתה נצבת ליד החלון.

“וַדאי חולה היא”, חשבנו.

לפנות ערב נכנס בעלה, אותו צוהב, ומבקש רפואה.

— איזו רפואה?

— וכי יודע אני? – אומר הוא, —רפואה!

— בשביל מי?

— דבר זה גם כן צריכים אתם לדעת? בשביל אשתי שלי?

— במה היא חשה?

— וכי יודע אני… היא אומרת — בלבה היא חוששת…

בדרך זו, מספר פּוֹלניעבסקי, נתקשרה ההכּרוּת הראשונה שלנו. לא אאריך לך הרבה… משהו רופא הרי הנני, ונכנסתי לשם…

פּוֹלניעבסקי כבר דבּר חצאי מלים; הוא מחפשׂ סיגריות, אחר-כך גפרורים, לבסוף הפסיק, פתח את מזוָדתו, ופשפש שם כמה רגעים.

במשך כמה הרגעים הללו עינוּ אותי רעיונות שונות.

התחלתי חוזר ומתבונן בפּוֹלניעבסקי בעינים אחרות לגמרי; ספּוּרו התחיל מכאיב לי…

מי חקר לב אדם? מי יודע, מה נעוץ בו, באדם זה? התחלתי חושד, שהנה לפני שועל נוצרי, המתגנב אל לוּל-תרנגולות יהודי. הוא מתרתח יותר מדי בדבר מזלן של בנות ישׂראל, יותר מדי הוא מחפשׂ את הגפרורים; משהו הוא מתבייש בפני! מפני מה אין הוא רוצה “להאריך הרבה”? מפני מה אין הוא רוצה לספּר הכול כפי שהיה, על כל הפרטים? מי יודע מה תפקיד היה לו בדבר הזה, ואם לא התפקיד הישן של הנחש שבגן-עדן! וכי מה, המצפון לא ירשה? אף זה ענין הוא! אשה יהודיה, משום מה לא! לשעבר נחשב כמצוָה להעביר בת ישׂראל על דתה, וכיום הזה — לפחות להמריד אותה על אלוהיה, על הוריה, על בעלה, ועל — כל חייה.

זה נקרא ליבּראליזם, להכּנס אל בית-הכלא, להכניס עמו גל של אויר רענן, אלומה של קרני-חמה, לעורר את האסיר, לתת לו חתיכת דובשן, ולהעלם…. לא לראות, היאך האסיר חורק בשינים, בשעה שחורק שוב המפתח המוחלד במנעול; היאך פניו משחירות, כמה צר ומחניק נעשׂה לו האויר, כמה כבדה עליו הנשימה, היאך הוא תולש מעל עצמו שׂערותיו ועור-בשׂרו, או מרטיב בדמעות מרות, אם עוד יש בכוחו לבכות, את פת-קיבּרו היבשה, העבשה, נגוסת-העכברים…

לעורר לב אשה יהודיה, לב נרדם, נדכא, שיצטלצל בתוכו צליל רוֹמנטי מתוק, שיתלקח בתוכו רגש חדש, פראי, לא נודע, או שכוּח-מזמן; להתנשק עד לרוָיה, ואחר-כך — היי שלום! סגורה ןמסוגרת הדלת! שיהיו לה חייה מרים ומרוּרים.

— — — — — — — — — —

שׂבענו כל-כך הרבה רעל ומררה שׂנאה ומשׂטמה, שאפילו בשעה שמגישים לנו לחם עם מלח, אנו בטוחים גם כן שהם מורעלים… ואפילו אם היד המגישה מַרעדת מרחמים, ובעין תלויה ועומדת דמעה של השתתפות, ועל השׂפתים — נחמה…

קשה להאמין! גם אנחנו נדבּקנו, גם אנחנו נתוּנים-נתוּנים למגיפה!

— — — — — — — — — —

פּוֹלניעבסקי מצא בינתים את הגפרורים ואני לקחתי שלא-ברצון סיגריה. העלינו עשן, הקרון נתמלא עגולי-עשן כחולים. התבוננתי בהם, עיני רדפה אחריהם, ולבי אמר: לא יותר מהם יארכו הטוב והרע גם יחד!…

— — — — — — — — — —

— הכרנו זה את זו, מוסיף ומספּר השכן שלי הנוצרי, אבל לידי ידידות קרובה יותר לא הגיעו הדברים…

— מפני מה? — שואל אני מופתע.

— מרחוק שוב היינו מסתכלים זה בזו כידידים הטובים ביותר, אך לא היא יכלה לבוא אלינו, לא אנו יכולנו לבוא אליה.

ליותר מזה לא היתה צריכה עוד! העיירה עיירה אדוקה עד לאין שעוּר. חוץ מן החובש וחייטון-נשים אחד צעיר, הכול לבושים חַאלטי"ן…

מלבד זה, אפשר אני עצמי איני יודע, מה היה הדבר שעצר בנו אף-על-פי-כן… אבל לא זה העיקר.

לי קרה בינתים האסון הגדול ביותר, שאפשר לאדם שיקרה אותו.

בית-המרקחת היה מכניס מעט מאד, ואשתי התחילה להיות חולה.

יום יום ראיתי בעינים ממש, שהיא הולכת ונעלמת, ולא היה במה להציל. היא היתה זקוקה לאיטליה, ואני לא היה לי מה להאכיל אותה… ובשחפת, כפי שידוע לך, החולה מלא תקוָה, אין הוא מאמין במחלה!

את כל הכאב, את כל הצער, חייב אתה לכבוש בתוכך, לקברם עמוק עמוק בלב. בשעה שהלב שותת דם, אנוס אתה לחייך, ומצחך חייב להיות חלק! כל רגע מת בך כל אבר מאבריך, ואתה חייב לסייע בריקמת תכניות, איך ואיך יהיה בשנה הבאה, כיצד יגדילו את הבית, יקנו פסנתר.

קולו נשתנה —

“אין זה לפי כוחי לספּר לך הכל, לחיות עוד פעם לשעה את כל הצרות הנוראות… אך אסוני שלי קירב אותי אל אסונה שלה. ועל-ידי כך הכרנו זה את זו יותר מקרוב”….

מרחוק כבר נראתה לוּקוֹבה!

— ברגעים האחדים הללו, שעוד יש לי שהות, יכול אני לומר, שאדם אומלל כל-כך כאותה יהודיה צעירה, ויחד עם זה עם כל-כך הרבה רגש ורחמים לגבי אחרים — עוד לא ראיתי כל ימי חיי…. והכול בפשטות כל-כך, בטבעיות, בלא הפרזה….

היא לא סרה מעל מטתה של מריה. היא פעלה אצל בעלה, שישׂיג לי כסף ברבּית קטנה יותר. היא היתה האחות-הרחמניה שלנו, מנהלת-המשק, האופה והמבשלת, הידידה המסורה ביותר!

וכשמתה מריה, קשה היה אולי יותר לנחם אותה מלנחם אותי!

אותה שעה באתי לידי הכרה, שהשׂנאה בין עמים אינה דבר המוּתנה בטבע… אלא מה, רע בעולם; חמומי לב וחמומי-מוח או אומללים-יותר רוצים להודיע מחאתם, אך לבלר-השקר, עורך-הדין הפוליטי, כותב להם כתב-הלשנה על היהודים…

ראיתי בחוש, שהיהודים אינם שׂונאים לנו, שאנו יכולים לחיות בשלום….

לוּקוֹבה מתקרבת יותר ויותר, ואני עדיין אני חושש לסוף, אני מפסיקו ושואל:

— ומה היה בסופה של אותה אשה?

— וכי יודע אני? אני הבאתי את אשתי לקבורה, מכרתי את בית-המרקחת, — פרצתי בבכיה בשעת פרידה משכנתי, — ולא כלום! כהיום אני גר בלוּקוֹבה, אף עכשיו אין מצבי טוב…

— ואמור נא, מה שמה של אותה עיירה שהיית גר בה?

— קוֹנסקאווֹליה —

— השכנה שלך היא גבוהה, חיורת?

— כן!

— רזה?

— כן; אתה מכּיר אותה? — שואל הוא בשׂמחה.

— יש לה פלפלת בצד ימין של האף?

— איזו פלפלת? מה אתה סח?

— אפשר לא נתת דעתך על כך… אך בעלה צהוב?

— כן.

— שמו חיים?

— נדמה לי שלא, ואפשר כן, השד יודע…

— אבל שמה חנה!

— אה, מה! שמה שׂרה! אני זוכר בוַדאוּת — שׂרה… אני הייתי קורא לה סַארוּכנא… את שמה הן לא אשכח!

הפתי הייתי אני. וכי בת-ישׂראל אחת חיה חיים כאלה?

---

ספורים של עץ

מאת

יצחק ליבוש פרץ

א. גזע-העץ עצמו

באמצעיתו של השוק מונח גזע-עץ ישן-נושן, מרקיב…

דומה, גזע-עץ פשוט, קורת-בנין רגילה, דומם ככל הדוממים — ואף-ע-פי-כן, בליל-קיץ שקט, שעה שהכול מסביב משוקע בשינה עמוקה, שעה שלבנה וכוכבים מנמנמים מתחת לערפל-כסף קליל, נעוֹר ומתעורר בתוכי הקוסם הישן… “הוֹקוּס-פוֹקוּס!” – וגזע העץ חי!

במקום מן המקומות במצרים מונח גזע-עץ ישן, מכוּשף, המתעורר בכל בוקר (כשהשמש קמה מאירה וחמה) וכל ערב (כשהשמש שוקעת מבויישת ואדומת-דם) ומוציא קול-צליל מופלא; —גזע-העץ שלי מספּר ספּורים שלימים.

על הכול, על כל מה שאני כותב מן העיירה, לו לבדו אני חייב תודה; כל אלה הם “ספּורים של עץ”…כל אלה הוא מספּר לי.

אך התחל הוא מתחיל בעצמו! והצדק עמו! כל אחד הוא נקודת-המרכז הקדושה של עצמו, שמסביבה מסתדר ותופס את מקומו שאר כל העולם.

וזה סדר החשיבות: אני, ורק אחר-כך כל מה שהוא שלי: משפחתי שלי, חברי שלי, ידידי שלי, מכּרי שלי, עירי שלי, סביבתי שלי, ארצי שלי… כל מה שהוא שלי!

אחר-כך אנו מכניסים כבר שותפים לתחומנו: האדמה שלנו, העולם שלנו.

כנגד זה אנו שבים וחוזרים אחר-כך בתשובה: אֵלִי אֵלִי שלי! אך זוהי כנראה סגולה לפרנסה….

יש אנשים הסוברים אפילו, שהם לא נקודת-המרכז בלבד, אלא גם נקודת-המ וקד של העולם. כל האור כולו מתרכז כאן אצלם, בשביל לקרון ולהתפשט מהם על שאר כל העולם כולו… בלא פתילה של איסר אפילו ביד. מתרוצצים האנשים הרחמניים הללו ברחובות וצועקים: אור! אור! בדומה לבורא העולם, כביכול, בשעתו, ואחר-כך, להבדיל, בדומה לגֵתֶה שעה קטנה לפני מותו…

ואחרים שוקלים, אם מצוי בכלל חוצה מהם שום מצוּי שהוא!…

“אני הנני אני” — על כן — סימן שאני מצוּי ונמצא! אך שאר כל העולם, כלום אין הוא חלומי שלי, חלום ליל-קיץ או חלום ליל-חורף, כפי שיתארע המאורע?

ולאמיתו של דבר, מי זה מכריחני להאמין, שחוץ ממני קיים עוד משהו? הרגש אני מרגיש רק את רעבוני שלי, צמאוני שלי, עגמת-הנפש שלי… אלא מאי — כך אומרין?

עדיין אין זה מספיק!

הרי לפנים היו אומרין, שישנם בעולם: יושר, רחמים, אמת וכיוצא באלה, ולבסוף נתברר — חלום נתחלם, עורבא פרח…

והא ראָיה! אם אני, אני בלבד, נוטל וטועם טפּה של יי"ש, מרקד כל העולם כולו כשכור!

אך מוטב שנחזור אל גזע-העץ, אל האבטוֹבּיוֹגרפי"ה שלו!

היה הוא היה לפנים אילן.

אילן רענן וירוק ביער!

שרשיו היו נעוצים באדמה, ואילו נופו מתרומם כלפי שמים… הנשר, אין צריך לומר, מגביה עוּף יותר, אך הוא התרומם והתרומם, הגביה עצמו וגדל מעל כל אחיו! וכבר ראה אפילו חטיבה גדולה של רקיע השמים.

לפרקים היה דומה עליו, כי תיכף ומיד נופלת צלחת-הפז מן השמים ויורדת עליו — עטרה לראשו! והוא ראוי לה, להעטרה, והוא מותח וממתח עצמו בלי-הרף כלפי-מעלה!…

והחיים היו חיים לא-רעים!

אלף עלים לנשימה, לקליטת הירקות… כמה מאות שרשים מתחת לפני-האדמה, ליניקת החיוּת — מיץ-חיים ומלח! עד כאן בשביל הגוף; ובשביל הנשמה: תזמוֹרן של צפרים עם תפאורות-עננים!

בין הענפים אין פוסקים הזמזוּם, ההמהוּם, הסלסוּל, הצלצוּל… ובשמים הכול מתנועע ונוסע, מרדף זה את זה. מן הצד מתקרבת וצפה סיעה של כבשׂים צמריריות; והנה מסתערת לקראתם עדה של זאבים שחורים, מדובללים… כולם נעלמים, ולרחבו של רקיע השמים מתפרקד לו מין דייט“ש עם מגפים גדולים ועם פּיק”-הוֹי"בּ ¹ בראשו… ואף הוא נמס ואיננו — והס! הרקיע מוציא ותולה כבסים ליבּוּש… הכבסים מתנודדים, מתנוענעים ומתפרפרים כמבקשים להתלש ולפול ולקיים את המצוָה של “מלביש ערומים” במחצית העולם…

כל זה בקיץ.

בימות-החורף מתעטף האילן במעיל-לוֹבן ומנמנם. הוא נרדם וחולם עולמות שלמים!

בתוך שינה אחת כזאת שומע הוא פעם:הך! הך!

גרזן, או רעם! הוא, או אחר?

ועוד קודם שהוא מתעשת — בּאַץ! כבר הוא מוטל מפורקד על גבי השלג…

והוא נרדם שוב… והוא חולם שוב:

את הנעשׂה אין להשיב! עכשיו יתחילו חיים חדשים, חיים אחרים מכול וָכול! לא בתוך היער הידוע לו מאז ומעולם, לא בין אילנות כיוצא-בו, אלא בנכר הנצחי!

מעתה לא יאָמר עוד “שמים וארץ”, אלא “שמים ומים”, ויותר נכון: שמים ושמים; שמים אמיתיים מעל, ושמים משתקפים מתחת…

תורן הוא יהיה, על-גבי האניה הגדולה ביותר יהא שט; על-גבי האניה הגדולה ביותר, על-פני הים הגדול ביותר! עולם ומלואו ראה יראה!

את היער אף-על-פי-כן לא ישכח!

כשיתקרב ויגיע סמוך ליבשה, יתנועע וימסור דרישת-שלום ליער… מזמן לזמן ישׂא ויביא לו הרוח בכנפיו מעט ריח של מחטים ועלים… על האניה בוַדאי יהיה כלוב… ובתוכו צפור קטנה, מתוקה…

הוא חולם ומרגיש, שהגרזן חוטב לו בצלעותיו, קולף ותולש… אין בכך ולא כלום!

“לפום צערא אגרא!”

עצים אחרים קיצצו לחטיבי-חטיבות ולאפר שרפוּם, ואת האפר לארבע רוחות העולם פיזרו, והוא היה יהיה לתורן!

אך התעורר נתעורר לא בתורת תורן… בסך הכּול עשׂו אותו מריש, ובנאוהו בתוך בית.

צר, מחניק, חושך — ולחץ מכל הצדדים…

הוא שוקע בשינה חדשה, בשינה משונה; בלא חלומות, בלא תקוָה, בלא נחמה…

וכך הוא ישן חמשים, ואפשר מאה שנה…

ושוב מעיר אותו קול: הך! הך!

הוא מתעורר, ועכשיו כבר באמת בתוך ים. בתוך ים אדום, בתוך ים של אש… גלים של אש מסתערים…

בא קצי, בא סופי! — מהרהר הוא — אל הגיהנום הגעתי! — מהרהר הוא.

ואולם גזע-עץ מרבה מחשבה, ומכבה-האש מכבה להבה… ועכשיו מוטל גזע-העץ, אוד מוצל מאש, באמצעיתו של הרחוב…

הוא מוטל ורוֹקב ומשמש עוד את צרכיו של העולם הקטן…

תולעי-עץ יונקות ממנו את כל פרנסתן… משרתת פרוּעת-שׂיער רצה ונגשת ותולשת כפיס להעלות את האוּר… הלבלר של לשכת-העיר נוטל ממנו מדי יום ביומו מחצץ לשינַים לאחר סעודת הצהרים… ביום ששי חותכין ממנו, כל אדם מישׂראל שהוא ירא-שמים “עדים” לשׂריפת-הצפּרנַים…

בא ומגיע אל העיירה באמצע הלילה סוחר כלשהו, אחד נשׂרף, או סתם פושט-יד, הריהו מוצא מקום ללינת-לילה על-גבי גזע-עץ…

לפעמים מתפרקד עליו שומר-הלילה ונוחר…

ב. ביום

בוקר של יום-קיץ…

בצויחה ובבכיה, בצחוק ובשירה, פורצים ויוצאים הקטנים מתוך בתי-העניוּת… ערומים וערומים-למחצה, עם ובלא פרוסות-לחם בידיהם — הם רצים אל גזע-העץ לשׂחק…

ולשׂחק פירושו לחקות את עולם הגדולים.

בתורת חתן וכלה הם נוסעים לטייל רכובים על מקל, מתנשקים בקרן-זוית ונותנים זה לזו מתנות.

ואם מעט, מוסיפים עוד שבר-חרס, עוד שבר-זכוכית ירקרק או כחלחל של בקבוק, עוד פיסת עור… ואם לָאו השדוּך מתבטל, ומקיימים דין-תורה, ומשלמים קנס…

בתורת איש ואשתו מריבים הם זה עם זו, מקללים ומצעקים… וכשמתעייפים, שופכים את שארית חמת-הזעם על הילדים, על הילדים העלובים של עץ וסמרטוטים…

הללו “ממזרים” הם… אינם רוצים ללמוד, אינם רוצים להיות יראי שמים, לא לעזור במשהו ולא אצבע לנקוף… ורק לזלול הם רוצים ולסבוא, ויש להם מעים שאין להם סוף!

מגודל הצרות עושׂים לעצמם “מַעמדוֹת” של מסחר; ומקללים את הקונים בכל לשון של קללה. ובסחורה, כשם שיש אלהים בשמים, הם מפסידים, ולשלם חייבים הם בעד פּאַטענ“ט, דמי-”המעַמד", שׂכר-למוּד, שׂכר-דירה, ומלבד זה בנות להשׂיא… והללו מתמקחים עוד, מוציאים את הנשמה במקיחה!

אחר-כך באה לוָיה… חתול נתפגר, או שמצאו עכברבר ששבק חיים…

ובאמצע בא ומופיע הראש דוכן.

באמצע היום תופסות את גזע-העץ ויושבות עליו כמה נשים צעירות, כלות הסמוכות על שולחן החותנת… במזג-אויר שהוא נוח הן מתיישבות במקטרנים הלבנים, מטפחות צבעונין לראשיהן, ולמראית-עין עם מלאכת-יד בחיקן. וכך הן מבלות שעה בנעימים…

תחילה השׂיחה מתנהלת בחשאי.

אחת מסתמקת ומספרת, כמה יפה נוהגים בה בבית-חמיה; השניה “לא ראתה כל חייה בעל כזה!”, והשלישית שותקת ולוהטת; וזו, כנראה, היא המאושרת ביותר… לפרקים בולעת אחת מהן, אף-על-פי-כן, דמעה אחר דמעה — וַדאי השׂיאו אותה למלמד בא-בימים…

אחר-כך נערך עתון-העיר, זה העתון שבעל-פה, היוצא ומתפשט כחץ מקשת בכל הבתים, וחוזר אחר-כך משם בחזרה אל מריש-העץ מורחב ומוגדל ומיוּפה, עד לבלתי-הכּיר…

אנשים ונשים זקנים אומרים, כי מריש-העץ הזה סופו שלא תצא ממנו טובה…

לפנות ערב כבר מהלכות הכלות-של-בית-חמיהן, מקושטות בבגדי-החתונה החדשים, לטייל מאחורי העיר על הכביש, על שׂפתו של החורש הקטן, שגזע-העץ דנן גדל וצמח בו. ל“העמיק חדוֹר” אל תוך החורש אינו ענין נאה להן; דבר זה כבר היה נראה יותר מדי מעשׂה-דייט"ש, או מעשׂה-פריץ… “בריינדל היפה” היתה מטיילת בחורש, וסוף טיוּליה הללו — על כל שׂונאינו: “כמה צר על אביה הזקן, על שדכן-המדינה לשעבר, הוא מתבייש להראות את פניו בפני הבריות!”

ואת גזע-העץ תופסות בינתים כמה נשים, המתחמקות ויוצאות מבתיהן לכמה רגעים, לשאוב מעט אויר, לטעום מעט נחת-רוח ולהשׂיח מעט צער מן הלב…

ולאחר שכבר כברו את כל העיירה כמו בכברה, הן משׂיחות על “מה שהיה לשעבר ואיננו עוד כהיום”…

לשעבר היו בעלים נאמנים, וכהיום הזה — לכלב תשליכום, בזה אחר זה — טריפה כבשׂר החזיר! דבּוּר אחד של אמת אינו יוצא מפיהם… מיד לאחר החתונה האשה היא “כלָתי וצלעתי”, ליד שולחן אחד יושבים ומתוך קערה אחת אוכלים; וכיוָן שהסכּין — הולך ומזקין, וכיוָן שהוא זקן — הולך ומצטנן, ולא כלום!

לשעבר אשה מישׂראל היה נינה מחזיק אותה בסינרה, ובנה בר-בטנה — בדדה; וכהיום, לאחר הפעם השלישית, ולכל היותר — הרביעית, חולה היא, וכבר נזקקין לרופאים וגם… וכאן מלחשות הן זוֹ לזוֹ כמה סודות ורוקקות אל כל הצדדים…

לפיכך באמת מעניש בורא העולם… הוא לא יהא משליך את טובו אל הבוץ בעלמא. פרנסה אינה מצויה, תינוקות גוֹועים ודועכים כנרות, לעבודת הצבא נוטלים ותופסים… והקהל, והרב — שותקים!

אפילו השמש בשמש — גם היא אינה עוד מה שהיתה לפנים! לשעבר היו מהלכים מן הפסח עד סוכות בכותונת אחת… לשון גוזמה היא, כותונות ומלבושים היו מצויים בשפע, והשׂמלות עם פרפריות-הזהב והכסף היו יפות הרבה יותר מן המוֹד"אַשל היום… אבל חמימות היתה בעולם, מחיה נפשות! מי זה היה יודע שעוּל מהו, נשימה עצוּרה מהי, מה כאב עצמות?

השמש שוקעת; הנשים מתפזרות ורצות לביתן; יש לבשל את תבשיל הערב. לשלהב את הפנים למענם, למען הבעלים ה“נאמנים”…

בזה אחר זה עולים האורות בחלונות, בדלתות הזכוכית. בעינים אדומות מביטים הבתים אל הרחוב, ועל גזע-העץ כבר יושבים הגברים לאחר מנחה-ומעריב.

משׂיחים על פוליטיקה, על פרנסה, ועל כך שאין מזל לישׂראל…

אחד פושט גופו ורגליו על הקרקע, משעין ראשו בעץ הרך הרקבובי ומביט אל השמים בצער, בנחת, בתחינה — כל אחד לפי מה שבלבו ולפי שעתו — ובכך הוא נרדם.

פתאום נשׂאות צעקות מפתחים ומחלונות, וקולות של נשים קוראים: חיים, יוסל, ראובן!

ואחרות מוסיפות קללה: ימח שמך! הבולבוסים מתפוררים!

ורק בשעה מאוחרת ביותר, בשעה שהעיירה כבר ישנה, מתחמק ויוצא מתוך הבית הנמוך ביותר ר' שמריל, שדכן-המדינה לשעבר…

ארבעים שנה הריץ את רגליו לחפשׂ חתנים וכלות, עד שהרגלים פסקו מלעמוד בתפקידן; רק בכבדות הן נגררות אחריו…

למחצית הסביבה זיווג הוא חתנים לכלות וכלות לחתנים, רק את בתו שלו שכח… והריהי יושבת, יושבת בביתו ומזקינה… כבר לתשע-עשׂרה שנה הגיעה!

הוא מתיישב וכובש את ראשו הזקן בתוך ידיו הרועדות… נדוניה הוא צבר בשבילה; לא אכל, לא שתה, וברגל הלך מרחקים של מילין… ורק צבר וצבר!

וַי לאותה חרפה, וַי לאותה בושה!

הוא תולה את עיניו למרום.

ברוך השם, שרחל שלו לא הגיעה לראות את כל זה!

— אלהים שבשמים! — מתייפח בו לבו — הפוך לבבה שתחזור עוד עתה בתשובה… ברוֹח אברח עמה… למקום שאין מכּירין… ונדוניה חדשה אאסוף לה… ברגלי הצבות אהלך מפתח לפתח ואצבור על-יד להכנסת-כלה… ואשׂיא אותה, אשׂיאנה כדרך בעלי-בתים הגונים בישׂראל!

— אלהים שבשמים, שלח קרן-אור מאורך אל לבה! ולב הרי היה לה טוב, לב טוב מאד… ושקטה היתה, וטובה היתה… נלבבת!…

— מעשׂה-שׂטן, מעשׂה-שׂטן! — מייבב הזקן אל תוך הלילה השקט…

וכשהוא קם והולך, אותה שעה מספר לי גזע-עץ את מעשׂיותיו.

ג. לאחר חצות

כפלים כעביו מתעבּה גזע-העץ; הוא מתמזג עם צלו שלו יחדיו. דומיה גדולה ורחבה מרחפת על-פני השוק המת.

העיירה ישנה; כל פתח וכל שער סגורים ונעולים.

מזמן לזמן חולף בחלל-האויר עטלף, עטלף מסכן בעיירה זו, שנָשֶיה שׂער-ראשן מגולח! מאי-שם מסמטת צדדית מגיעה געיתו של עגל, הקובל, כביכול, על החיים שקצרים הם, ולמרבה הצער נפסקים הם לפני המועד בזדון. מרגעים לרגעים נשמע קול נביחתו של כלב מן הפרבר הנוצרי — הוא איננו סובל את הלבנה; מפני מה היא נעה בתוך שקט הלילה? — — —

ושוב דממה. העולם הקטן והעלוב זה עתה רק השׂכיל להרדים את כאֵביו הקטנים — ואם גם עמוקים למדי, — את תקווֹתיו ומאוַייו הקטנים, וכן גם יצריו הקטנים…

דומם ונוּגה מוטל גזע-העץ באמצעיתו של השוק; דמומה ונוגה מרחפת מעליו בשמים לבנה צהובה, עצלנית.

מפני מה צהובה את כל-כך, לבנה? מפני מה חולניים כך פניך? הרי ממך אין חותכין מחצצים לשינַים, ולא “עדים” לצפרנַים? שמא משתתפת את בצערו של העגל היהודי מן הסמטה הצדדית? ואולי מפחידה אותך נביחתו של הכלב מן הפרבר הנוצרי?

לבנה חולנית, לא הכול ישנים!…

פה ושם פורץ מעט אור מתוך סדק של תריס; פה ושם מרטטים מגני-דוד אדומים-כחולים דקיקים של קרני-אור…

כאן חייט, או סנדלר, ואולי אורג-טליתים, המאחרים בנשף על עבודתם. ותופרת-לבנים עניה מעפעפת עיניה האדומות ותופרת ומתפּרת…

שם קמה אֵם מפוּחדת אל ילדה החולה…

ובמקום אחר, בפניה חבויה, לאור נר של פרוטה, סופר-מונה פושט-יד את רכושו שצבר…

בבית הגדול, הלבן, שוכבת חולָה, אשתו של זרח המוזג. נסתרים דרכי השם: היא אשה צעירה, הוא איש זקן: הוא מתהלך בריא ושלם, והיא שוכבת תדיר! ועכשיו היא גוֹוַעת וגוססת, דולק נר-של-נפט, יושב אחד מן החברה-קדישא… וזרח מתהלך הלוֹך ושוב, משוקע במחשבות, ותלוש לו אחת אחת משׂערות זקנו הלבן:

"הוא לא רצה בה מיד, מלכתחילה! מה צורך היה לו בחיורת כל-כך, בלבנה כל-כך… פּתּה פתּוהו… הוא רצה בההיא, ולהכעיס את ההיא נשׂא את הזאת…

ואור גם בחלונו של הדיין. הוא יושב עוד ולומד, ואפשר שכבר הוא יושב בענין ההספד; זרח הרי הוא גביר, ויהודי למדן: אשת חבר כחבר…

ואף במקום שהחושך שולט, לא הכול ישנים שם…

מול הבית הגדול הלבן עומד בית אפל ונוטה-לנפול, עם קירות שנשר מהם הטיח. התריסים תלויים ברפיון ובאלכסון, זה מזמן כבר פסקו מלהסגר על החלונות. בבית, לאורה החיוֹר של הלבנה, מרתתים ככתמי-דם הכרים בלא צפּות על-גב שתים מטות הנאנחות תדיר…

ראש זקן וצמוק של אשה עם עינים כבויות מתרומם וקורא אל המטה השניה:

טוֹיבּה, שומעת אַתְּ?

מן המטה השניה אין מגעת תשובה, אין נשמעת משם נשימה. הזקנה אינה מניחה לשטות בה, יודעת היא, שטוֹיבּה איננה ישנה, שאיננה יכולה לישון…

–טוֹיבּה! — קוראה הזקנה ביתר תוקף.

— מה רוצה את, אמא? — נשמע מן המטה השנית קול נפסק, ספוג-דמעות, — תעירי לי את הילדים!

הזקנה שותקת רגע. בדממה שומעת היא, איך טוֹיבּה מתהפכת אל צדה האחר וכובשת את פניה בכר.

— שומעת אַת, טויבּה! — אומרת הזקנה לאחר רגע — בעלך שלך היום או מחר יברח… הוא כבר צרר את שׂק-הטלית… עגונה הוא רוצה להשאירך, עגונה! וכי יש יהדוּת בלבו? וכי יש לו לב יהודי?… הוא לא יניח לך גט!

מן המטה השניה נשמעת בכיה חנוקה.

הזקנה רוטנת לעצמה:

— בקולם של אבא-אמא לא שמעת… מגפים מצוחצחים ביקשת לך… זרח — בור-של-שמן — לא! מגפים מצוחצחים! את אבא ביגון שאולה הורדת… הקדוש ברוך הוא אינו עובר בשתיקה. הוא משלם… רבונו של עולם…

טוֹיבּה צונחת, כצפור שפגע בה חץ, ויורדת מעל המטה, מטילה על עצמה שׂמלה וסוּדר וממהרת ועוזבת את הבית.

— וההיא גוֹועת, גוססת — מוסיפה ורוטנת הזקנה, וחוזרת ומניחה את ראשה המרעיד על הכר האדמדם-השחרחר —אילו הניח לה גט, אפשר שהיה עוד חוזר ומזדווג הזווּג…

טוֹיבּה יושבת על מריש-העץ. הרגלים היחפות מתמזגות עם החול, הסוּדר הגדול והשׂמלה האפורה — עם ליל-הירח האפור… נראים רק פניה החיורים עם עיניה הבוערות, שאינן פוסקות מלהביט אל הבית הגדול, הלבן, אל האור הרוטט, המתגנב מבעד לסדק של התריסים הירוקים…

— למות מהרהרת טוֹיבּה — עדיין זה ולא כלום!

אך היא נפחדת מפני דבריה שלה-עצמה; שלא יהיו דבריה אמורים, חס וחלילה, בשעה רעה!

— חיי, חיי מירה’לי! — ממלמלת היא בשׂפתים רוטטות. — יחדש לך אלהים את ימיך ושנותיך… מאה ועשׂרים שנה תחיי!…

התפילה נפסקת מעצמה. מחשבות נוגות-אפלות משתלטות עליה. עוד ביום שמעה, שהדוקטו"ר סר מעל מטתה של מירל, ושכל המבינים כבר הניעו ידם בתנועה של יאוּש…

“רק אלהים לבדו יכול עוד להושיע”, אמרו האומרים, ולבבה של טוֹיבּהחרד, שמא רוצה האלהים להשׂיג את שלו… שמא באמת היא וזרח זווּג הם מן השמים…

הוא (בעלה) אנוס לברוח, שוב אין ממה לחיות… אמריקה מושכת אותו… וההיא — ההיא הולכת למות…

היא נשארת, וזרח נשאר…

— “רק לא גט, רק לא גט” — מפרפר בתוכה הלב — —

כל זה מספּר לי גזע-העץ.

---

תמונות (יצירות מתורגמות)

מאת

יצחק ליבוש פרץ

תמונות (יצירות מתורגמות)

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

הגוי של שבת

מאת

יצחק ליבוש פרץ

פרק ראשון:

עולם־הזה מתוך קופסה של קלפת־עץ כל מיני שינַיִם. שטיפה.

הרב דחלם — בספּוֹדיק״ל שׁחוּק, קאפּוֹט״ה קרועה־ובלואה מן הבד הזוֹל; יהודי קטנטן עם גרגרת קטנה חשׂופה, ועינים קטנטנות אפורות צוחקניות, ועם פרצוף־פנים מצוּמק — הרב הישיש העליז קם ממקומו, בין סוגיא אחת לחברתה, מכסה את הגמרא הפתוחה במשקפים הגדולים שהסיר מעל אפו, וליתר תוקף ועוז — במטפחת שהוא מוציא מבית־החזה, ומתחיל מתמסר, לשם תענוג — למעט עולם־הזה שלו, היא קופסת־הטבּק העשׂויה קלפּת־עץ.

אדם שׂמח־בחלקו הוא הרב ואדם בלא מרה, והריהו מחייך אל הקופסה. ומדפּק באצבעותיו הקטנטנות על־גבי המּכסה, מתופף ושואל לאמור:

— יש מעט?

וכשהקופסה משיבה בקול עמום: — יש מעט, יש! —

הוא פותחה בהרחבה, נוטל בכריות שבקצות־האצבעות מעט מן המעט ומגיש אל האַפּוֹן, מפטם פטימה קטנה אחת ימינה, פטימה אחת קטנה שׂמאלה, וחוזר חלילה, מיד עיניו הקטנטנות רואות אור גדול, מתמלא הלבב נחת־רוח גדולה, והריהו מתחיל מהלך על־פני חדר הבית־דין, לא מהלך אלא מרקד ממש, והוא משבח ומפאר לבורא העולם, ושפתיו מרננות ממש:

— אַי־אַי־אַי, רבונו של עולם, עולם נאה בראת!

וכשהוא מעיף עין מבעד לאשנב הקטן אל השוק, עיניו מתלחלחות ממש.

— אילו בריות נאות מתהלכות בעולמך. אחינו בני־ישראל וגם, להבדיל, אחרים… אי־אי־אי! בריות נאות, ממש סמוּ״ט ואַטל״ס…

נופל מישהו לתוך החדר:

— רבי, הצילה!

והריהו מתפחד: — מה זה אירע לך, יעֶנקילי?!… יעֶנקילי?

הוא מכיר אותו! את חלם כולה מכיר הרב, כמעט אצל כל בני חלם כולה סנדק היה… וכשהוא רואה פיו של יעֶנקילי שותת דם, הוא אומר:

— אוי, אוי, יעֶנקילי, מי זה פגע בך, יעֶנקילי?!

כבר יושב יעֶנקילי על הספסל שלפני השולחן של הבית־דין־צדק, וכפות ידיו נתונות על לחייו המגואלות בדם, ומתנועע, בדומה למטוטלת של שעון, לימין ולשמאל, והוא אומר:

— הגוי של שבת.

משתומם הוא, הרב דחלם:

— מהיכן אתה בא ומגיע ביום־חול אל הגוי של שבת, — יעֶנקילי?!

— מן השמים היה חזוּי כך, רבינו שיחי‘?.. הריני הולך, על־פני השוק הריני הולך לי… מה סבור הוא, רבינו שיחי’? נותן אני דעתי על הגוי של שבת? מהרהר אני בו, בהגוי של שבת? על פרנסה לבני־ביתו מהרהר יהודי! בידים ריקניות שוֹב אשוב הביתה! מה תגיד, מהרהר אני לי, הפלונית שלי על־כך… הארורה שלי… הרי הוא מכיר אותה, רבינו שיחי׳! והנה הוא בא לקראתי, הגוי של שבת. רואה אני אותו, אגוזי־שכּוֹרים מפצח הוא לו… ומין פצוּח מחוכּם — מטיל מידו בחלל־האויר ובדיוק אל תוך הפה, פְּצָח וּפְרָך, וכבר הוא מטיל ופולט בשׂפתותיו את הקלפּות לצד ימין ולצד שׂמאל. ונתייצבתי, והסתכלתי בזריזותו.

והריהו מתקדם ומגיע אלי, ואומר הוא:

— יעֶנקילי פתח פיך, יעֶנקילי!…

מילא, מבקש גוי שאפתח, הריני פותח… חשוב חשבתי, רבינו היקר, אגוֹזי־שכּוֹרים מבקש הוא לזרוק אל תוך פי — ואני פותח — נוטל הוא, רבי, את האגרוף ומכה באגרופו על שינַי!

והוא פורץ בבכיה גדולה עוד יותר:

— אוי, הרוצח, הרוצח הזה…

אבל הדבר הזה אינו נוח לו להרב דחלם.

והריהו נגש קרוב יותר ומטיף לו מוסר:

— דבר זה אין אני אוהב, יעֶנקילי! כיצד הבריות אומרין, סתם כך, לומר על יצורו של הקדוש ברוך־הוא — רוצחו?!

— הרי הוא הפיל לי את שינַי, — מתייפח יעֶנקילי, כשהוא מראה את שיניו.

מסתכל הרב ומניד בראשו הקטן ואומר, כמי שקשה לו להאמין במראה עיניו: — דבר דברי אמת, יעֶנקילי, השינַיִם הללו שיניך שלך הם?

— אלא של מי, רבי? הנה, רבי, יביט!

והוא פותח את הפה ומראה לו את החורים…

מביט הרב ומשתומם:

— הפלא ופלא, — אומר הוא לאחר רגע, — יהודי שיהיו לו שינַיִם כאלה…

— אלא מה שינַיִם צריכות להיות לו ליהודי? — שואל יעֶנקילי כבר בהול במקצת.

— הנה, ראה! — משיב הרב ומראה לו את השׂרידים העתיקים שבפיו הזקן, — אחרים אין להם שינַיִם כלל, על־כל־פנים, לא שינַיִם כאלה! הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי לראות שינַיִם כאלה בפיו של יהודי!

וישוֹב יושב הוא, הרב, והרהר מהרהר הוא בשתי שאלות בבת־אחת: — מהיכן לו ליהודי שינַיִם גדולות ובריאות כל־כך?

והגוי של שבת, מה הוא מכה באגרופו אל תוך שיניו של אחר?

וכך הוא מהרהר ומהרהר, עד שהוא קופץ ממקומו:

— אַהאַ!

כלומר — יגעתי ומצאתי:

— הא בהא תליא, יעֶנקילי! שתי השאלות מתיישבות זו בתוך זו… אתה אומר סתם ובעלמא ״רוצח!״, על יצורו של הקרוש ברוך היא — ״רוצח!״. אין רוצחים בעולם. אילו היו רוצחים בעולם, לא היה העולם, חס ושלום, מתקיים אפילו שעה אחת! אלא מאי? מעשׂה־שהיה הרי מסַפּר אתה, ואני מאמין לך, ואת השינַיִם שהוּפְלו הרי אני רואה, אם כן המעשׂה, מבין אתה, כך הוא —

והוא מפסיק ותופס את הנשימה ומסביר: — אשמות בדבר, יעֶנקילי, אשמות באמת השינַיִם שלך!

קופץ יעֶנקילי כמי שהכישו נחש: — היתּכן, רבי, השינַיִם שלי? והערל?

— פטור מכל וכל איננו, דבר זה, יעֶנקילי, אין אני אומר! אבל החייב העיקרי הן השינַיִם שלך, כלומר: לא השינַיִם שלך…

— מה פירוּש?

— תן דעתך להבין, יענקיל! הערל הוא בטבעו מזג טוב… אגוזי־שכּוֹרים היו לו, וכשראה אותך ביקש באמת להנות אותך, לכבּד אותך… ״פתח פיך!״, אומר הוא… לזרוק לתוך הפה רוצה הוא, הרי הם אוהבים מעשׂי־שובבות ובדיחות־ הדעת! אבל בשעה שאתה, יענקיל, שמעת בקולו, והוא ראה שינַיִם שלימות, כלומר, שינַיִם שלו בתוך פיך שלך... הרי מבין אתה: אינו־ישׂראל, כשהוא רואה בפיך־שלך את שיניו־שלו, מיד בוערת בו חמתו! ואינו־ישׂראל, כשבוערת בו חמתו, מה יעשׂ ה? והרי הוא מכה באגרוף!

— שמע בקולי,—מסיים הרב— אַל תעשׂה עסק מכך… לך הביתה אל הפלונית שלך, אמור לה, שאני ציויתי, בפירוּש ציויתי, שהיא תעשׂה לך מי־שטיפה מתּאֵנים…

מציית יעֶנקילי, הולך הביתה, והרב קורא אחריו בלכתו:

— ובפעם השניה, כשערל אומר לפתוח את הפה, פתח במקצת… לא יותר ממקצת שבמקצת, סדק כלשהו! אין הוא צריך כלל לראות, שיהודי יש לו שינַיִם…

פרק שני:

עוד הפעם מכות. הרב רוצה להתפלל על מחצית הלחם. עצה טובה.

הולך הרב דחלם וחוזר אל סוגיותיו שלו, לומד בחשק ושואב נחת מן התורה הקדושה. וחוטף מזמן לזמן מעט־קט מן העולם־הזה שבקופסה של קלפת־עץ… ולבו מתרחב מרוב התענוג!

— אוי, עולם נאה, עולם יקר…

ומטיל שוב מבט־עין, מבעד לשמשה הירקרקת הישנה, מן האשנב שבחדר הבית־דין אל השוק החוצה…

— ובריות, רבונו של עולם, של סמוּ״ט, של אַטל״ס…

אין הוא מספיק לגמור את ההלל, ושוב בא־נפל יעֶנקילי. חודש ימים עדיין לא עבר.

משתוֹמם הרב:

— כל חלומותי שחלמתי בלילה הזה ובלילה שעבר, — מה שוב אירע, יעֶנקילי?

הגוי של שבת! רבי, שוב הגוי של שבת! — מצעק יעֶנקילי — ונופל על הספסל נטול־כוח.

מטיף לו הרב מוסר, אבל ברחמים ובלשון של חסד:

— איזה פגע רע אתה, יעֶנקילי! מה אתה דוחק עצמך כל הזמן אל הגוי של שבת?

רוצח, חלילה, אין הוא, אבל כך סתם — לשם מה הוא דרוש לך?

— מאחורי הוא בא, רבי יקר—מצטדק יעֶנקילי — מאחור, רבינו שיחי׳! הריני מהלך לי ברחוב, רבי יקר, הביתה… לחם בשביל בני־ביתי נשאתי, בשביל אשתי וילדי לחם קניתי. הקדוש ברוך הוא ככר־לחם זימן לי! מתחת לאזרועי אני נושא אותה… ופתאום אני מקבל מאחור מכה בראש, ואני נופל, ואני מתעלף, ורק ברחמי השם התעוררתי, — ורואה אני, הגוי של שבת הולך לו ומתרחק בפה מלא ולועס, והלחם מוטל לרגלי נגוס בפיו — יראה נא, רבי יקר — אוי, הראש, הראש!

והוא מראה לרב את הלחם, ונוטל את ראשו בין כפות ידיו.

מתבונן הרב בלחם ואומר:

— הראש דבר מועט הוא, ממכה בראש, חלילה, אין אדם מת! אך ראה, יעֶנקילי, עם מי היה הצדק?

הנה, ראה— שינַיִם! ערל, ראה אילו שינַיִם יש לו! רואה אתה? נגיסה אחת, ומיד ניטלה מחציתה של הככר! אני לא הייתי יכול כך!…

— כן, רבי! — מודה בדבר יעֶנקילי, אבל הרוצח מה יהיה עליו?! חלם כולה בסכנה היא!

— אי—י—י!

— ואל תחשוב, יעֶנקילי, — פונה הוא אליו, — שאני אין לי צער מזה… אני יודע, מחצית הככר לחם אצל יהודי שכמותך, עם כל־כך הרבה פיות, בלי־עין־הרע, בבית, מה פירושה ומה חשיבותה… וזה יחסר לך, המסכן, באמת… אילו היה הדבר תלוי בי, הריני אומר לך בהן צדקי, הייתי מצווה בפירוש, שהקהילה תקנה ותחזיר לך מחצית הלחם… מפני מה לא? אמנם עניה היא, הקהילה, אבל — יהודי היה לו היזק, ומיד הגוי של שבת של כולנו! ומחצית הלחם סתם אינה סכנה… הקהילה לא תהיה בדיל־הדל… אך, הן אתה יודע, אני אין לי דעה!

מצטעק יעֶנקילי: — כך?… פירוש הדבר, לית דין ולית דיין… הרוצח יתהלך חפשי לנפשו!

— רוצח, — משיב הרב בניחותא, — אף־על־פי־כן, לאו־דוקא… כבר אמרתי לך פעם אחת: העולם לא היה מתקיים, חס ושלום, שעה אחת! אין רוצחים בעולם…

— אלא מאי? — שואל אה?

— אשם, אומר אני לך, יעֶנקילי, אשם הלחם! ״על פת לחם — כתוב בספרים,

— יפשע גבר״. הרי אתה בקי באותיות הזעירות — אדם חוטא בגלל פרוָסה של לחם!… ואדם — כל אדם במשמע: יהודי עובר על ״לא תחמוד״… לפעמים אפילו על ״לא תגנוב״… וגוי, להבדיל, עובר על ״לא תגזול״… לפעמים אפילו על ״לא תרצח״ גם כן, אבל לא מן הטבע… הכול בגלל הלחם! אין אתה יודע כלל, יעֶנקילי, איזה יצר־הרע נעוץ בו, בהלחם. הגע בעצמך, יעֶנקילי, אילמלא הלחם מה היה איכפת לו לגוי־של־שבת, שיעֶנקילי מתהלך ברחוב, מפרנס את תינוקותיו־צפריו ומשבח להמקום, ברוך הוא? הַא? אבל משרואות העינים לחם, משרואות העינים שיעֶנקילי נושא ככר־ לחם! כן, יעֶנקילי—מבין אתה! השתדל לעכל את הדברים…

והרב הולך ונגש, מניח את ידיו על כתפיו של יעֶנקילי ואומר ברחמים גדולים:

— יודע אתה מה, יעֶנקילי? הרי ידוע לך, שאני עניו, אדם עניו מטבעו… אין אני אוהב אותם הדברים… אף־על־פי־כן, למענך אעשׂה את הדבר, למענך רק! ויודע אתה מה? אהיה מתפלל שימלאו חסרונך מן השמים בחצי לחם, למענך!

— תודה, רבי יקר! — קופץ יעֶנקילי ממקומו משומח, ומבקש לעזוב את החדר.

— אך שמע, יעֶנקילי, — מעכבו עוד הרב, — מכאן ואילך, כשהשם יתברך יזמן לך ככר לחם, אל תהא נושׂא אותה בגלוי ובפרהסיא; חייב אדם להזהר, שלא לעורר על עצמו את היצר־הרע… יש לך כנף־קאפּוט״א — כסה!

פרק שלישי:

אשה עם מרדה. מעשה מאחורי בית־המרחץ.

הולך יעֶנקילי ויוצא מנוּחם מלפני הרב, וחוזר לאחר זמן מועט בפעם השלישית בצעקה ובצוָחה, ושוב הגוי של שבת.

— דבר זה — אומר הרב — כבר הוא למעלה מן השׂכל. שיהא יהודי נפגש שלוש פעמים במשך זמן אחד עם גוי של שבת — ובכל שלוש הפעמים יהא מוּכּה! אין הדבר מתקבל כלל על הדעת.

משהו נעוץ בדבר הזה! — אומר הוא — ומקמט את מצחו קמוּטים־קמוּטים ומתחיל חוקר ודורש:

— שמא הראית לו את השינַיִם?

— חס ושלום, רבי! לאחר שהוא ציוה שלא להראותן?!

— שמא החזקת ככר־לחם בפרהסיא?

— מה ככר־לחם, למי יש ככר־לחם, רבי?

אילו היתה לו ככר־לחם, לא היה מגיע לכלל כל אותה צרה… הוא חזר הביתה בלא לחם… וקבּלה הפלונית שלו אה פניו במרדה… הוא ברח, והיא רדפה אחריו… ברח הוא מתוך העיר, ואל בית־המרחץ רץ… בת־ישראל, מחוץ לעיר אין היא רצה… בא הוא בשלום עד לאחורי בית־המרחץ, שוכב הגוי של שבת בתוך העשׂב; והריהו קופץ ממקומו, להכותו נפש רוצה הוא. להכותו, עד שתצא נשמתו מתוכו, אומר הוא! והוא מכה, — בנס התחמק וברח…

— ודע אתה מה, יעֶנקילי, — אומר הרב, לאחר שהרהר בדבר רגע, — במחילה ממך, אין אני מאמין!

תופס יעֶנקילי לקאַפּוֹט״א שלו ומסיר אותה מעליו:

— רבי, מי יתן לנו חטיבות של זהב, כגדלם של הסימנים הכחולים…

ורוצה להוסיף ולהתפשט עד גמירא; אך הרב אינו מניח לו:

— שוטה שלי, לא לכך מתכוון אני, — אומר הרב,

— אין אתה צריך להתפשט כלל… אני רק לשיטתי אני הולך. אין אני יכול להאמין, שהגוי של שבת, יצור־כפיו של הקדוש ברוך הוא, יהא סתם רוצח! רוצח מן הדין שלא יהא נמצא במציאות כלל… ואמור אתה עצמך, יעֶנקילי, היכי דמי — רוצח? אתה היית יכול להיות רוצח?

יענקיל אומר: לא!

— אני אף אני לא! — אומר הרב.

ומשתקע במחשבה, ומתעורר בעוד רגע:

— אַהאַ.

כלומר: ״יגעתי ומצאתי!״ — והוא מתחייך ואומר:

— יודע אתה מה, יעֶנקילי?! שמע מה שאומר לך! והוא קם ומתייצב ומסנן מלה במלה:

״מאחורי בית־המרחץ, אומר אני לך, יעֶנקילי, נמצא בוַדאי המקום, שבו המית קין, כפי שכתוב בתורה הקדושה, את אחיו הבל״.

״והמקום הזה, קבלה היא בידינו, מסוגל לרציחה, ובפרט סכנה הוא, המקום הזה, לבן־נוח, שאין בו כוח־המעצור״ — פוער יעֶנקילי פה ופוקח אזנַים:

— אַה!

— מה? — מחייך הרב — זה מתקבל על הדעת?

מן הסתם! כשאני אומר, הרי אני אומר! לא כלום אינו אשם, הגוי!

שמעני, יעֶנקילי, אל תתן דעתך על כל הדבר הזה. רוצה אתה, קרא לחובש, ואם לאו — שׂים לך לבדך תחבושות של צוננים.

ובשבת, אין אני מתערב אמנם בעסקי קהל, אבל בשעת סכנה — שָאנֵי, בשבת, אם ירצה השם, הריני מצווה להכריז ולהודיע בבית־הכנסת הגדול ובבית־המדרש, שהקהל יהא מוקיר רגליו מן המקום שמאחורי בית־המרחץ! ואפשר יעבירו בעלי־הבתים את כל בית־המרחץ למקום אחר?… אל תוך העיר, אל השוק… וכי לא כדאי, מה? אבל ענין זה כבר לא עניני הוא! לך לשלום, יעֶנקילי…

פרק רביעי:

האסיפה. יענקיל אנוס לברוח. הגוי של שבת מקבל הוספה.

אבל לא יצא הודש אחד, ויענקיל חזר ובא עוד פעם…

את השינַיִם לא הראה, מאחורי בית־המרחץ לא היה, ועצמות שבורות יש לו.

מאחורי בית־הכנסת נתקל בו, הגוי של שבת…

וכבר אנוס הרב להודות:

— אוי, גזלן! באמת וממש גזלן! ו״הסכנה סכנה לכל חלם כולה…״

— בשבילי, למשל, לא. אני אינני יוצא מפתח ביתי… לשם מה? אבל — כל הקהל!

— שכּן, — אומר הוא, — במה אתה שונה משאר כל היהודים החלמאים? אתה שמך יעֶנקילי, אחר שמו גרוֹנם; השם אינו גורם כאן. ואין אני יודע כלל, אם הגוי של שבת יודע, מה שמו של זה או של זה? מה שמו של היהודי, שהוא מסיר אצלו את הפמוטות מעל השולחן…

— חייבין, אם כן — נאנח הוא — אסיפה לעשׂות… כן…

— ויודע אתה, בעיקר, מפני מה אני מתיירא, יעֶנקילי?

— מפני מה, רבי?

— מפני השעה שלפני נעילה ביום־הכפּוּרים!

ערל בא־נכנס אל בית־הכנסת הגדול להדליק את הנרות של נעילה, והוא יכול להחריב את חלם. לאַבּד, חס ושלום, את כל הקהילה בבת־אחת!

ואהוֹב אוהב הוא, הרב, בחינת ״אומר ועושׂה״!

בשבת כבר תלויות בבית־הכנסת פתקאות גדולות עם אותיות של קדוש־לבנה:

אסיפה תהיה! סכנה מרחפת על חלם! סכנה — ומתכנסים ראשי־השבּוּטוֹת, מזדרזים לבוא לובשי־הפרוָוֹת, ויושבים צפופים־צפופים, ראש בראש מגיע — —

— יאמר לנו, מה הענין, רבינו שיחי'…

— יספר, אומר הוא, יעֶנקילי…

מעיד יעֶנקילי את דברי עדותו. מספר הרב, כיצד נתבטלת סברתו הראשונה… ושהצדק היה עם יעֶנקילי — —

— רוצח הוא — צועק יעֶנקילי, — רוצח!

ורועדים כולם ומרעידים…

— מה לעשׂות, איפוא, רבי יקר?

אין הרב מניח להם להמתין הרבה, והוא אומר כך:

• אִילו היתה, אומר הוא, דעתי נשמעת בקהילה… אילו היו באמת ובתמים שואלים לדעתי, הייתי כך אומר:

יענקיל צריך, קודם כול, ודוקא מיד למחר, אם־ירצה־השם, ודוקא בבוקר השכם, כעלות השחר, לברוח למקום מן המקומות… משום שעליו כבר יש לו, להגוי של שבת, חזקה… ויותר מחזקה, בחינת ״כיוָןחדש״…

ולהשיב אפו, בשביל להציל את הקהילה מן הסכנה, יתנו לגוי של שבת הוספה: חתיכת־חלה גדולה יותר, שתי כוסיות של יי"ש, וכי יודע אני? אולי ירחם!…

— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —

אתם צוחקים?

ואף־על־פי־כן טבועה בכל אחד מאתנו חטיבה של הרב דחלם!

---

השטריימי״ל

מאת

יצחק ליבוש פרץ

אני הרי אני פרוָן, אך בעיקר הריני עושׂה שטריימלי״ן. אבל נתּנה אמת להאמר שרוב הפרנסה בא לי מן הסעֶרמיעֶנ״גוֹת, אֵלו פרוָוֹתיהם הארוכות של הגויים, ומפרוָוֹתיהם הקצרות של הסבּלים.

לפעמים בא־נופּל אלי גם לייבּ הטוחן עם פרוָת־הכבשׂים הגדולה…

אמת נכון, ששטריימי״ל מזדמן לעתים נדירות, נדירות ביותר. שכּן — מי זה חובש כהיום הזה שטריימי״ל? רב בישׂראל! והשטריימי״ל מאריך ימים תמיד יותר מן הרב…

וכן גם אמת, שבשעה שכבר מזדמן לי שטריימי״ל לעשׂותו, הריני עושׂה אותו בחינם. לכל הפחות — את עבודתי שלי אני מוסיף חינם. בכל זה אני מודה, ואף־על־פי־כן בעיקרו של דבר עושׂה שטריימלי׳ן אני, מפני ששטריימי״ל אוהב אני לעשׂות!

כשמגיע לידי לעשׂות שטריימי״ל, הרי אני מרגיש, גם ״אחרי בלותי״, מי אני ומה אני ומה אני יכול לעשׂות!

אלא ממה, אמרו אתם עצמכם, יכול אני ליהנות?

לפנים הייתי נהנה מן הסעֶרמי״עֶנ״גוֹת, אֵלו הפרוָוֹת הארוכות של האִכּרים…

ראשית: משום מה לא?

שנית, הייתי מהרהר בלבי: ״הגוי הקטן הזה נותן לנו לחם, בקיץ הוא עובד קשה כל כך, ואינו יכול להגן על עצמו מפני החמה, אבוא אני ואעזור לו לפחות בחורף, לשמור עליו מפני הצינה!״ ושלישית, היה לי שיר־זמר נחמד לכך!

אדם צעיר לימים הייתי, וקול־זמרה היה לי כאותו פעמון, והייתי תופר ומזמר:

״עוֹר בְּעַד עוֹר,

דִּקְרִי, מַחֲטִי דָּקוֹר,

וְתֶפֶר נְגַמֵּא!

נַעֲשֶׂה פרוָה יָפָה,

עִם אִמְרָה וְעִם שָׂפָה…

מִירְל, אֲנִי צָמֵא!״

וכן הלאה! עוד כמה בתי־שיר… וכל עצמו של אותו זמר, כמובן, לא בא אלא לשם אותו ״המאמר המוסגר״, כדי שיהא נחרז בסופו עם הפזמון החוזר — ״מירל, אני צמא!״

שכּן, צריכים אתם לדעת, האשה־הצנועה של היום הזה, מרת מרים־דבוֹשה, בימים ההם גבאית עדיין לא היתה; היא לא קראה לי כהיום הזה ״בּרל נקניק״, אלא ״ברילי״, ואני הייתי קורא לה מירל וגם מירילי, והיתה, בעווֹנותינו הרבים, אהבה רבה ויתירה בינותינו, וכיוָן שהיתה שומעת את ״המאמר המוסגר״ — שאני צמא, מיד היתה מגשת לי לקיקה של יי״ש־גודגדניות! יי״ש יש לו פעולה גדולה על כוח־הדם, ואני הייתי אמנם תופסה תוך כדי דבּוּר בשׂמלתה, ומנשק לה נשיקה לוהטת על שׂפתותיה דובדבנים… ומחוּדש בכוח הלקיקה ההיא ובכוח הנשיקה ההיא, הייתי חוזר אל התפירה ואל השירה!

וכהיום הזה — חסל דובדבנים!

אני שמי ״ברל נקניק״, והיא ״מרים־דבוֹשה״…

אף גם נודע לי, שאדמה יש מעט, ואִכּרים — הרבה… אמוֹר אומרים: יתר על הצורך… והאכרים ה״מיותרים״ סובלים רעב; ואפילו מששה מוֹרגי״ן אדמה אין יכולים להתקיים, ולפיכך גם בחורף אין הגוי הקטן נח מעבודתו.

הוא הולך לעבוד ב״הובלה״.

מנוחה יפה יש לו בחורף! ימים ולילות שלימים הוא מוביל דגן אל טחנתו של לייבּל!

מה סבורים אתם, הרבה נחת יכול אני לשׁבוע מכך, שהסעֶרמיעֶנג״ה שאני עושׂה, מעשה ידי להתפאר, שרויה כל החורף בשלג וברטיבות, והיא מהלכת אחרי זוג סוסים פגוּרים, הסוחבים את תבואתו של לייבּל הטוחן בעד 13 גרוֹשי״ן השׂק, מרחק 5 מילין!

אַי-אַי! ומה נחת־רוח יש לי מן הפרוָה הקצרה של סבל?

כל החורף היא נושׂאת שׂקים מלאים קמח מטחנתו של לייבּל הטוחן, וכל הקיץ היא מונחת עבוּטה בבית־המזיגה בעד ח״י גרוֹשי״ן.

משנכנס אלול, ומביאין אותה אלי לתקוּן, אני משׁתכר עוד מן הריח של יי״ש רע הספוג בה עדיין!

ואם פרוָת־הכּבשׂים הגדולה של לייבּל הטוחן, בכבודו ובעצמו, נופלת לתוך ידי, מה סבורים אתם, יש לי נחת־רוח מכך?

אמנם, פרוָת־כבשׂים כבדה וכבוֹדה היא, וכבוד הוא לי והעיירה כולה דרך־ארץ יש לה בפניה! אך לי אין יוצאת מכך טובה.

אני הרגל רע ומאוס דבק בי: כל דבר שאני רואה, הריני אנוס להרבות הרהורים עליו: מהיכן זה בא? מפני מה כך הוא? וכלום אין הוא יכול להיות לא כך, אחרת? וכיוָן שמגיעה פרוָתו של לייבּל הטוחן אל תוך ידי, מיד אני מתחיל מהרהר:

רבונו של עולם! מפני מה בראת כל־כך הרבה מינים של פרוָות? מפני מה אחד יש לו פרוָת כבשים כבדה וכבודה, השני יש לו פרוָת־סבּלים והשלישי סעֶרמיעֶנג״ה, הרביעי אין לו שום פרוָה כלל?

וכיוָן שאני מתחיל מהרהר, הריני משתקע בהרהורים, המחט ננעצת ונעמדת, והאשה־הצנועה מרת מרים־דבוֹשה תחי׳ מטילה בראשי כל חפץ שמגיע לידה…

היא רוצה, בדומה לכל שאר האחרים, ש״בּריל נקניק״ יהא מהרהר פחות ועובד יותר…

אך מה אעשׂה, ואני אנוס להרהר! ואני יודע אף־על־פי־כן שאין לייבּל הטוחן מוסר את פרוָת־הכבשׂים שלו לסריקה ולבדיקה, אלא אם כן הוריד תחילה גרוֹ״ש אחד לכל שׂק מן הסעֶרמיעֶנג״ה, וכן גם גרוש אחד מפרוָת־הסבּל הקצרה…

נו, וכי מזה יכול אני לשׁבוע נחת? הוֹ, כמעט־כמעט שכחתי!

שבוע אחד קודם סליחות כמעט־כמעט נזדמנה לי עבודה הדשה מוזרה… מה שעולה על דעתן של נשים! באה־נכנסת אלי פריידל הגבאית עם בתי־יד גדולים עד מאד על ידיה — אני מסתכל — הרי זה זוג מגפים של גוי — סבור הייתי, עוד מעט ואני מתפקע מצחוק.

— בוקר טוב!— אומרת היא לי, בקולה המתוק־המתוק, — בוקר טוב, ברילי!

היא ידידתה של אשתי היא, והיא נוהגת, בדומה לכל העיר כולה, לכנות אותי בשם ״בריל נקניק״; וכהיום הזה: ברילי! ובמתיקות כל־כך — נופת תטופנה שׂפתותיה! והריני מבין כבר, שהיא זקוקה לי במשהו… הריני סובר, שהיא קנתה את המגפים ב״משיכה״ מעל־גב עגלתו של גוי (הרי אין זה חמוּר יותר ממעות קטנות — מתוך קופת־הצדקה) ורוצה היא את הסחורה אצלי להצפין! והריני שואל אותה בחומרה:

— מה רוצה אַתּ?

— תיכף ומיד הוא בא עלי ב״ירגזוּן״ שלו, — משיבה היא במתיקות יתירה, דבש וחלב תחת לשונה, — תיכף ומיד ״מה רוצה אַת?״, והיכן הוא ה״שנה טובה!״?

— יהא ״שנה טובה״, ובלבד שתקצרי.

— מה אתה נחפז, ברילי, — מחייכת היא עוד ביתר מתק, — הנה באתי לשאול אותך, אם אין לך כמה חתיכות של פרוָה.

— ומה אם יש לי?

— הייתי מציעה לך עסק — אומרת היא.

— נו? השמיעיני קולך! דבּרי!

— אילו היית בעל לב טוֹב, ברילי, היית מרפּד לי את המגפים הללו בפרוָה! — והיה לי במה ללכת לסליחות, ואתה היית קונה לך מצוָה בזיל־הזול!

מבינים אתם מה עסק הוא זה? ״מצוָה בזיל־הזול״!

— הרי מבינה אַת — אומר אני לה — שברל נקניק אינו להוט אחרי מצווֹת?

— אלא מה? מאשה עניה תהא לוקח כסף?

— מילא, יהא בלא כסף! אעשׂה לך זאת בעד דבר־של־מה־בכך: אני ארפד לך את המגפים, ואַת תספּרי לי רק את חטאת־הנעורים שלך…

אין היא מסכימה, ושלחתיה איפוא אל כורך־הספרים!

אם כן אין אני מרפד מגפים. גם בלאו הכי חיי ומלאכתי מאוסים ונמאסים עלי! צוחקים אתם? ואף־על־פי־כן, כשאין לי שטריימי״ל, הכל מאוס ונמאס עלי! שכן מה? לשם מה אני טורח ועובר כל הימים? הכול רק בשביל למלא את הבטן החסרה! ובמה? בלחם ובתפוחי־אדמה, בלחם בלא תפוחי־אדמה, ולעתים קרובות ביותר — גם בתפוחי־אדמה בלא לחם. כדאי הדבר?

האמינו לי, כשאדם עובד חמשים שנה ואוכל חמשים שנה יום־יום תפוחי־אדמה, הכרח הוא שיהיו חייו נמאסים ומתמאסים עליו! והכרח הוא שיעלה לפעמים על דעתו — לעשׂות מעשה לעצמו, או — ללייבּל הטוחן! ואם אף־על־פי־כן אני מוסיף ואוכל בשקט את תפוחי־האדמה שלי, ומוסיף ועושׂה בשלוָה את עבודתי שלי, הריני חייב תודה על כך אך ורק לשטריימי״ל! כשבא שטריימי״ל אל תוך ידי, מתחדש ומתרענן הדם שבתוך עורקי! ויודע אני, לשם מה אני חי!

— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —

בעשׂותי את השטריימי״ל הריני מרגיש, שאני מחזיק צפור ביד, והנה מיד אפתח את ידי והצפור תתעופף ותתרומם למעלה גבוה־גבוה, וכמעט לא תתפשׂנה עוד העין הרואה!

ואני אהיה עומד ומביט ומתענג: זהו צפורי שלי, אני עשׂיתי אותו, אני שילחתי אותו למעלה למעלה!

בעיר, ברוך השם, אין לי דעה, לאסיפה אין קוראים אותי, וללכת לא־קרוא אין זה מנהגי, לא חייט אני, ואיני יוצא כמעט מפתח ביתי! אין לי ״עיר״, לא בבית־הכנסת הגדול ולא בבית־המדרש ולא בשום מנין! אין לי שום מקום ושום ענין, שתהא שם דעתי נשמעת… בבּית מרת מרים היא המושלת בכפה! קודם שאני מנסה לפתוח את פי לומר דבר, כבר היא ממטירה עלי קללות! כבר היא יודעת מראש, מה שיש ברצוני לומר, מה ש״ברל נקניק״ סובר ויכול לומר, והיא רותחת כסיר על הכירים!

ובכן, מי אני ומה אני? לא כלום! ואף־על־פי־כן, כשאני מוציא לפעמים מתחת ידי שטריימי״ל ומעיפו על הקהל — מתכופף הקהל כפיפה משולשת תחת שלטונו!

אני יושב בבית ושותק, והשטריימי״ל שלי מתנענע בחשיבות בחתונה, בברית־מילה, בסעודת מצוָה… הוא מתנודד מעל לכל הקהל על־יד הקלפי, בדין־תורה!

וכשאני נזכר באותה גדולה, באמת לבי מתרחב משׂמחה…

————

ממולי דר עושׂה-תכשיטין, קשוּטין לבגדי־שׂרד… באמונתי, אין אני מתקנא בו!

תנסה כִתְפָה שלו, או צוָארון של זהב, לומר על שור אחד: ״טריפה!״ ועל השור חברו — ״כשר!״ אדרבה, יאמר ונראה! וכשהשטריימי״ל שלי אומר על ארבעה שוָרים בזה אחר זה ״טריפה!״ — הקצב נעקר מן השורש, פרחי־הקצבים יש להם נקיון־שינַיִם, כל העיירה כולה יש לה ״תשעת הימים״, גדוד שלם של קוזאַקי״ן יש להם בעד ששה גרוֹשי״ן פוּנט של בשׂר, ואין מערער! אין פוצה פה ומצפצף!

הנה, לזאת יקרא גבורה!

כלום איני זוכר? בשנה שעברה היתה פגירה של צאן.

מספרים היו, הכבשׂים עושׂות מיני הקפות מוזרות, עד שהן משרבבות ראשיהן כלפי מטה ונופלות בלא רוח־חיים! אני לא הייתי באותו מעמד! מספּרים על ״הקפות״, הרי ״הקפות״. אך בוַדאי היה לו ליעֶנקיל הקצב בשׂר-כבשׂים בזול.

בא רופא־הבהמות ואמר: טריפה! שומעין לו כמו לאותו חתול שעל הגג!

הלך והביא ארבעה זוגות של כתפות וצוארון־זהב אחד. ומה היה? סילקו להם לכולם את הבשׂר מתחת לידיהם, ועוד שלושה ימים לאחר מכן היה לה לכל העיירה בשׂר כשר בזוֹל לסעודת־הערב!

אצל השטריימי״ל שלי אין גונבין! אין הוא זקוק לא לכתפות ולא לצוארון-זהב, הוא עצמו אף הוא אינו זז ממקומו! וכל זמן שאין השטריימי״ל שלי אומר: אכול! — אין בכל העיירה פותח פה ואוכל!

————

אפשר סבורים אתם, שהגבורה נעוצה בזה שמתחת לשטריימי״ל? חס וחלילה!

אין אתם יודעים, אפשר, מה שיש מתחתיו?

אני, ברוך השם, יודע!

הבריה הזאת היתה, ברוך השם, לפני כן בעיירה עוד יותר קטנה מלמד, ואבא שלי, עליו השלום, קודם שראה ששוב אין אני עתיד להיות אדם של ממש, שלח אותי אל הבריה הזאת ללמוד! הוא היה, רחמנא ליצלן, מין ביש־גדא, שהעולם לא ראה כמותו! מלמד־שבמלמדים, בטלן יחיד בדורו!

ראו בעלי־הבתים, שאין הוא יודע צורת מטבע, מיד החסירו לו מחציתה של המשׂכורת, ואת המחצית האחרת שילמו במטבעות שחוקות, או באסימונים! ראתה הרבנית זוגתו, שבטובה אין היא עתידה לפעול אצלו ולא כלום, מתלשת יום־יום בזקנקנו!

ואין אתם צריכים להתרעם עליה!

ראשית, היה חסר לפרנסה; והשנית, דרכה של אשה, שהיא אוהבת לתלש; והשלישית, היה היה לו מין זקנקן כזה, שהיה מבקש על עצמו, כמעט מתחנן ברחמים, שיהיו מתלשים בו! ומתחנן היה בפירוש ובהֶדיה כל כך, שאף אנו, התלמידים, לא היינו יכולים להתאפק, וכל פעם היה אחר מאתנו מוכרח לרדת אל מתחת לשולחן, לזחול ולהגיע עד אל זקנקנו של הרבי ולתלוש שׂערה אחת!

נוּ, אמרו אתם עצמכם! וכי אפשר שתהיה בה, בבריה כזאת, גבורה?

שמא סבורים אתם, במשך הזמן נשתנה במקצת?

חס וחלילה! שום דבר לא נשתנה בו! אותן העינים עצמן, הקטנות, הכבויות, המלאות מוגלה, הבטלניות, הנפחדות תמיד!…

אמת נכון, מתוך דחקות מתה אצלו אשתו הראשונה, ואם כן, מאי נפקא מינה? מתלשת השניה בזקנקן! מאחר שהוא מבקש, מתחנן שיהיו מתלשים בו, ואי אפשר לסרב! ואף אני עצמי, כל פעם שאני רואה אותו, תוקף גם אותי חשק גדול לתלוש לפחות תלישה קטנה! אלא, מה אירע כאן? לא יותר מזה שאני עשׂיתי לו שטריימי״ל!…

ומודה אני ומתודה, שלא עצתי שלי היתה זאת! אני לא היה דבר כזה עולה כלל על דעתי!

הקהל הזמין ואני עשׂיתי; אך כיוָן שנודע לו לאותו קהל עצמו, שהשטריימי״ל הזה, שהם הם הזמינוהו אצלי, ושאני, ברל נקניק העלוב, עשׂיתיו במו ידי, נוסע ובא וכבר הוא נמצא כמרחק ויוֹרס״ט מאחורי העיר, — קם כולו על רגליו ורץ להקביל פניו, חולים מעל מטותיהם ירדו ורצו לקראתו! התירו את הסוסים מעל העגלה, וכל הקהל כולו ביקש בבת אחת לאסור עצמו אל העגלה ולמשוך את השטריימי״ל שלי; השם יודע, מה מחלוקת עשׂויה היתה לצמוח מכך! ואֵילו סטירות־לחי, ואֵילו מסירות… אילמלי נמצא שם חכם אחד, שהשׂיא להם עצה טובה: למכור את הכבוד הזה מכירה פומבית!

ולייבּל הטוחן נתן ח״י פעמים ח״י זהובים, והוא היה הסוס הראשון!

נוּ, וכי לא נעוצה בו גבורה, בשטריימי״ל שלי?

————

האשה־הצנועה שלי מכנה אותי (מלבד ברל נקניק) גם בעל־תאוָה, עז־פנים, מנבּל־פה, כל־בו, וכל מה שיעלה על קצה לשונה…

נתּנה האמת להאמר, אדם אינו חזיר! אני נהנה מדבר־חדוּד; אני אוהב לפעמים לנעוץ לו ללייבּל הטוחן, בין בפניו ובין שלא בפניו, קוץ ובן־קוץ.

וגם, — וכי מה יש לי לכחש? — הנערות המשרתות, הבאות לשאוב מים בחצר ממולי, אינן חס ושלום כוהנים העומדים על הדוכן, ואני אוהב להטיל בהן עין…

אך, האמינו לי, לא הדבר הזה הוא שמקיים אותי בחיים!

מוסיפה לי חיות עובדה אחת: הריני יודע, שפעם אחת ביובל של שנים אני משלח מתחת ידי מין עבודה־זרה קטנה אל הקהל, וכל העולם כולו משתחוה לה, למלאכת־ידי זו!

יודע אני, שבשעה שהאשה־הצנועה שלי משליכה לי את המפתחות על השולחן, השטריימי״ל שלי הוא הוא שציוה לה לעשׂות כן! לי היא נשמעת כלאותו חתול המיילל על הגג, אבל לשטריימי״ל שלי מוכרחת היא לציית!

כשהיא חוזרת ערב שבת ויום־טוב מן המקולין בלא בשׂר, ומקללת את הקצב — יודע אני, שהקצב אינו חייב בזה ולא­ כלום, שהשטריימי״ל שלי הוא שאינו מניח לה לעשׂות היום פשטידה! אני יודע, שבשעה שהיא נוטלת קדירה שעדיין היא חדשה ושלימה ומשליכה אותה אל הרחוב, לא היא היא המשליכה אותה קדירה, אלא השטריימי״ל שלי הוא שהשליכה! ובשעה שהיא מפרישה מן העיסה חתיכת בצק ומטילה אותה אל האש, ומגביהה ידיה ותולה עיניה בקורה, יודע אני שהקורה אין לה קורת־רוח מזה ואינה יודעת מזה כלל, — אלא השטריימי״ל שלי הוא ששרף את חתיכת הבצק הזאת!

————

ומלבד זה יודע אני, כי האשה־הצנועה שלי אינה בת־יחידה בהקהל, וכי הקהל אינו בן־יחיד אצל המקום, ברוך הוא; וכי הקהל יש לו הרבה נשים צדקניות כמותה, והקדוש ברוך הוא יש לו הרבה קהילות־קודש כאלה, והשטריימי״ל שלי יש לו כוח השלטון על כל אלף אלפי אלפים הנשים הצדקניות!

אלפי אלפים מפתחות מושלכים על־גבי השולחן, אלפי אלפים נשים אינן יכולות לעשׂות פשטידה, אלפי אלפים קדירות מתנפצות אל אבני הרחוב, ומן הבצק שמפרישים לחלה אפשר היה לפרנס גונדה שלימה של אביונים!

ומי פועל כל אלה? הכול מעשה־ידי שלי! הכול השטריימי״ל שלי!

————

ושוב עושׂה-השוטין! הנה הוא יושב ממול חלוני: פניו מבהיקים, כאילו משחו אותם בשוּמן. מה מבהיקים הם? מה מעפעפות אצלו העינים המתרוצצות?

הוא התקין זוג כתפות־זהב!

ראשית, יודעים אנחנו זהב מהו וחוטים מוזהבים מה הם! והשנית, יודע אני, כי זוג־כתפות כאלה יש לו חיילים חסרים לפקודתו פי עשׂרה יותר ממספר הסעֶרמיעֶבגו״ת ופרווֹת־הסבּלים הסרות לפקודתה של פרוָת־הכבשׂים של לייבּל הטוחן! ואף־על־פי־כּן, תנסה נא כתפת־הזהב הגדולה ביותר להוציא פקודה: ״שור שלם תשחט ורק חציו תאכל!״; ״עצמות תהיה גורס, ארבעה מיני כלים יהיו לך, ואת הטחול תהא אוכל על צדה ההפוך של הצלחת!״; ״מכל פרוסה ומכל בלע תהא משליך חלק אל האש או אל המים!״ או: ״כל חתן חייב להראות לי תחילה את הכלה שלו, וכל כלה את חתנה שלה!״: ״אִתּי עמי — הכול, אפילו עד להתפקע, בלעדי — אף לא לקיקה אחת״.

הכתפה הגיניראַלית הגדולה ביותר לא תהיה לה אפילו ההעזה לכך, ולא יעלה לה אפילו דבר כזה על הדעת! ואילו עלה, היתה אנוסה למלא את כל המדינה כולה חיילים־חיילים, וליד כל מטה להעמיד לפחות זוג קוזאַקי״ן שיהו שניהם שומרים זה על זה, ושניהם יחדיו — על המטה! וכמה גניבות היו מצויות בזה, וכמה העלמות ועקיפין! כמה היו מרמים בכך! רבונו של עולם, הלואי עלי חלק מועט מזה!

והשטריימי״ל שלי עושׂה כל אלה, ובשקט ובשלוָה, בלא שוטים ועקרבים ובלא קוזאַקי״ן. הריני יושב לי בשלוָה בבית, ויודע שבלא הורמנא ורשותא מן השטריימי״ל שלי לא ישלח שום משה את אצבעו הקטנה לנגוע בשום חנה, עין לא יעיף בה! חס ושלום!

ולהפך, כשהשטריימי״ל שלי תולה להם למשה׳לי או לחנה׳לי בן־זוג או בת־זוג, מכה שאינה כתובה בתורה, הרי זה לאורך־ימים, עד זקנה ושיבה! ואי אתה יכול להפטר מהם, אלא במיתת־הבעל, או במיתת־האשה! ואם אין אתה רוצה להמתין עד ליום־המיתה, הרי אתה אנוס לבוא ולבקש, להתחנן לפני אותו השטריימי״ל עצמו: שטריימיל״י, הצילה! שטרימיל״י, הסר את האזיקים מעלי! הוציאני מבית־הסוהר!

————

בקצה הרחוב יש בית־מזיגה.

מזמן שהאשה־הצנועה שלי נעשׂתה גבאית, ואינה מוזגת לי עוד יי״ש בגודגדניות, הריני נכנס לשם מפקידה לפקידה, להשיב את הנפש השוקקה! בפרט ביום־תענית… על־כל־פנים הרי אני איני מחויב לצום: הרי סוף כל סוף השטריימי״ל שטריימי״לי שלי הוא, מעשׂה ידי.

את המוזג אני מכיר כבר מזמן… הוא אף הוא אינו חי ממצווֹת ומעשׂים טובים… אך לא לדבר זה אני מתכוון עכשיו…

שתי בנות היו לו! שתי בנות, של אב אחד ואם אחת! מה אני סח, תאומות ממש! כשם שאני יהודי. —

וכי אפשר היה להכיר בין זו לזו? ותאומות חינניות היו, לברך ברכת־הנהנין!

פרצופוֹני פנים — כאותם תפוחים שעל־גבי הדגלים בשׂמחת־תורה! וריחניות כקופסות־הבשׂמים; גבוהות ותמירות כאותם לולבים, ושני זוגות עינים, השם ישמרנו ויצילנו! כשאחת מהן מעיפה מבט־עין, דומה לך — יהלום התנוצץ. וילדות כשרות! בבית־המזיגה, ואף־על־פי־כן רחוקות מבית־ המזיגה!

בתוך ארון הקודש עצמו לא היו מגדלים אותן כשרות וטובות יותר!

בבית־המזיגה נולדו, אבל שתים מלָכות היו הן! שום אדם מן השכּוֹרים לא פלט דבּוּר רע כלשהו עליהן… לא שוטר ולא שוטר־מכס. אילו נכנס אפילו הגדול־שבגדולים, אף הוא, כמדומה, לא היה מעֵז לצבוט לה לאחת מהן בלחיה, לא בידים, לא בעינים ואף לא במחשבה! כמעט וכמעט הייתי אומר: בהן נעוצה גבורה יותר מבשטריימי״ל שלי! אבל הייתי טועה טעות גמורה!

השטריימי״ל, נתברר, חזק מהן, אלף פעמים חזק מהן!

————

תאומות! אחת בלא אחותה לא היו נראות. כשהיתה האחת חוששת באֵבר מאברי גופה, היתה האחרת מרגישה בכאבה… ואף־על־פי־כן, כמה מהר נפרדו דרכיהן…

עשׂו אותו דבר עצמו, רק במשהו שנוּי, ואף־על־פי־כן!…

שתיהן נשתנו פתאום: לפעמים היו עליזות יותר ולפעמים היו עצבוֹת ומהורהרות יותר משהיו קודם לכן! — אין אני יכול לתאר לכם בדיוק, מה שנתארע עמהן. המלים הרצויות תלויות לי ממש בקצה לשוני! אבל אינן נתּקות משם… אדם לא־למוּד אני… אך משהו בתוכן נעשׂה עמוק יותר, חזק יותר, וגם עָצב ועָרב יותר״.

ויודעים היו, מי אשם בכך! מראים היו באצבע על שני משה׳לים, שגרמו להן לשתי חנה׳אות אלה להיות עוד יותר יפות, עוד יותר טובות, עוד יותר חינניות, ועוד יותר גבוהות!…

אַט, הנה תפסתי מין לשון אחר, לא נאה ולא יאה לפרוָן! דמעה נתגלגלה ובאה לתוך עיני: לא לפי שנותי הוא זה.

האשה־הצנועה שלי תאמר שוב: בעל־תאוָה…

לא אאריך לכם עוד בדברים:

שתי האחיות עשו שתיהן אותו דבר עצמו, לכל הפרטים והדקדוקים אותו דבר, הרי לא לחינם תאומות היו!

שתיהן מצאו להן משה׳לים, ושתיהן היו אנוסות לאחר זמן קצר להרחיב את שׂמלותיהן, שנעשׂו צרות עליהן.

אל תתביישו, סדר העולם הוא זה! צונו של האלהים הוא, מה הבושה?

ואף־על־פי־כן מה שונה היה מה שאירע לזו ממה שאירע לזו!

אחות אחת הרתה בגלוי ולעיני כול: לעיני האלהים בבית־הכנסת הגדול, לעיני הבריות ברחוב העיר, לעיני השוטר ושוטר־המכס ושאר כל האורחים בבית־המזיגה!

ואחות זו עצמה שכבה אחר כך ברחוק־מקום מן השכּוֹרים, בחדר חם, במטה צחורה:

כיסו את החלונות בוילאות, בכביש שלפני הבית פיזרו תבן, ומיילדת באה! שלחו גם רופא לקרוא… אחר־כך היתה שׂמחה… ועוד איזו שׂמחה!

והתחיל גדל ומתגדל משה׳לי קטן חדש — לתורה, לחופּה ולמעשים־טובים! והנה, כשראתה כמה טוב הדבר, התחילה ממליטה מדי שנה בשנה משה׳לים קטנטנים, והיא בעלת־בית עד היום הזה…

אבל השניה הרתה בסודי־סודות, הצירים אחזוה במרתף, המיילדת היתה חתולה שחורה…

משה׳לי הקטנטן שלה מוטל כבר מזמן מאחורי איזו גדר דחויה, לא עוד יהיו משה׳לים אצלה! ורק אלהים הוא לבדו יודע, להיכן היא עצמה נעלמה! היא ברחה!

אומרים, שהיא משרתת אישהו בעולם הרחוק, שהיא אוכלת מה שאחרים משיירים לה בצלחת… ויש אומרים, שאין היא מצויה עוד בין החיים…

סוף לא טוב היה סופה!

וכל ההבדל היה בזה, שהזווג הראשון נתקשר בחצר בית־הכנסת, על־גבי תל־האשפה הישן נושן, מתחת ליריעת־הצמר המלוכלכת עם האותיות המוכספות… אבל עם השטריימי״ל.— והזווּג השני נתקשר באיזה מקום ביער שכולו רננים על־גבי עשׂב רענן עם פרחים ריחניים, מתחת לשמי אלהים הכחולים, הזרועים כוכבים מעשׂי־ידיו, אבל —בלי השטריימי״ל.

אין מועילים, לא פרחים ריחניים, לא יער רננים, לא שמי האלהים, לא כוכביו, ולא האלהים עצמו!—

לא בהם כולם נעוצה הגבורה; בשטריימי״ל נעוצה היא! לא ברבידים ולא בכתפות, לא בחנה׳אות יפות ולא ביפהפיות, אלא הכול נעוץ בשטריימי״ל, בשטריימי״ל הזה, שאני, ברל נקניק, עושׂה.

ורק הדבר הזה הוא המקיים אותי בחיים הללו, שאין בהם אלא תפוחי־אדמה בלבד.

---

ימות המשיח

מאת

יצחק ליבוש פרץ

כמו בכל הערים והעיירות בגליציה, היה גם בקהילה שבה גרו הורי — משוגע.

כרגיל, לא היה המשוגע מתיירא מפני שום אדם, לא מפני הקהל, לא מפני הרב והדיינים, ואף לא מפני הבּלן ושומר בית־הקברות, שאפילו גדולי הגבירים מפחדים מפניהם. כנגד זה היתה כל העיירה, כל הקהל כולו עם כל כלי־הקודש, לרבות הבּלן ושומר בית־הקברות, רועדים ומרעידים מפני המשוגע וסוגרים בפניו כל פתח ושער. ואף־על־פי שהמשוגע המסכן לא אמר לאדם מעולם דבור רע, ולא נגע בשום בריח אפילו באצבעו הקטנה, היו הכול מצעקים עליו, ונמצאו גם אנשים שהכוהו, וקונדסי־הרחוב היו משליכים בו אבנים ובוץ.

אני הייתי מרחם תמיד על המשוגע. משום מה הרגשתי משיכה אליו, רוצה הייתי לדבּר עמו, לנחם אותו, ללטף אותו לטיפה כלשהי, אבל לגשת אליו מן הנמנעות הוא. ודאי הייתי קולט חלק מן האבנים ומן הבוץ, שלא פסקו מלזרוק בו. הייתי נער צעיר, והייתי לבוש חליפת־בגדים נאה מלבוב או מקראקא; ושמרתי את גבי מאבנים ואת חליפתי מבּוץ, והייתי אך מסתכל בו מרחוק.

העיירה שבה גרו הורי ובה עברו עלי ימי ילדותי בחליפות־בגדים של חייטים מלבוב ומקראקא, היתה מבצר, מוקפת בורות, תעלת־מים, סוללות וחומות גבוהות. על־גבי החומות היו עומדים תותחים, וחיילים עם רובים היו שומרים עליהם, כשהם מהלכים הלוּך וחזוֹר מתוך כיבד־ראש ושתיקה. כיוָן שירד הערב, מיד היו מגביהים את גשר הברזל מעל תעלת־המים, סגרו את כל השערים וניתקו את העיירה משאר כל העולם כולו עד הבוקר. ליד כל שער סגור היה עומד משמר, מזויין מכף רגל ועד קדקוד.

זה לא כבר, בבוקר, היינו כולנו חפשיים, היה מותר לצאת ולבוא, מבלי לשאול תחילה אצל ראש־השומרים; אף מותר היה לרחוץ בנהר שמחוץ לעיר, ואפילו להתפרקד על־גבי כר־הדשא הירוק בסמוך לנהר ולהביט אל השמים, או לתלות את העינים באיזו נקודה רחוקה, כאַות נפשו של כל אחד. שום בן־אדם לא בא בטרוניה על כך ולא אמר דבּור רע כלשהו. ואם מישהו לא חזר העירה, לא שאלו לו. אבל בלילה, היו מבקשים שיהיה שקט בעיירה, שלא יהו יוצאים ונכנסים. ״מזל הוא — הייתי מהרהר אז בלבי — שמניחים לה לפחות ללבנה להכנס אלינו״…

וכל עוד אחיה, לא אשכח את שעת בין־השמשות, את ירידת היום. יחד עם צללי הערב מתפשט מין מורא על־פני כל העיירה, אנשים ובתים דומה כאילו מתגבּנים יותר. מושכים את הגשר כלפי־מעלה, שלשלאות הברזל משתקשקות וחורקות בגלגלים העצומים; החריקה של ברזל בברזל, הצלילים הקשים המקוטעים מעבירים חרדה בעצמות. אחר־כך נסגרים בדפיקה שער אחר שער. כל ערב חוזר ונשנה הדבר הזה, ואף־על־פי־כן מרטטות כל פעם רגליו של האדם מחדש, עיפות קהה מתפשטת על כל פנים, כל העינים כבות כעיניהם של מתים, העפעפים יורדים כאילו הוצקה בהם עופרת, הלב משתתק, כל עוד נשמעת הנשימה. אחר־כך מתחיל הפּאטרוּ״ל סובב־הולך ברחובות, משקשקות החרבות המשורבבות כלפי־מטה ונתקלות במגפי־המים הגדולים, הכידונים מתנוצצים והם צועקים ״ועֶר־דא?" לאמור: מי כאן? ועל כך חייבים להשיב: ״משלנו, ממקומנו!״, שאם לא כן, מי יודע מה שעלול להתרחש. רבים נוח היה להם יותר להסתגר מאחורי מנעול ובריח, ומפחדים היו אפילו להראות ברחוב.״

פעם אחת נזדמן לי מקרה כזה: רחצתי בנהר מאחורי העיר, הסתכלתי במה שהסתכלתי, או שקעתי במחשבות, או סתם שכחתי שלאחר היום בא הלילה; פתאום אני רואה, כבר מגבּיהים את הגשר; החריקות צורמות אזנים, בשערים נסגרות דלתותים, דפיקתם מעוררת קול־הד בלבבי. את הנעשה אין להשיב! כבר אני אנוס להשאר כל הלילה מחוּץ לעיר… דבר מופלא הוא: בשכבי בבּית במטה החמה, הייתי חולם לילה לילה על העולם החפשי שמחוץ למבצר; והנה זו הפעם חלומי נתקיים, ונפלה עלי אימה! התחילה המלחמה הנודעת בין המוח ובין הלב. המוח הכריז בתוקף: שקט, ההנה גם אתה פעם אחת מן האויר הצח, החפשי, מן השמים המוככּבים. והלב עשׂה לו את שלו: התחבט והתלבט, ביקש לחרוג מסוּגרו. אחר־כך התרומם כמין ערפל מתוך לבי הכּבד ועלה ועטף את מוחי. הרעיון הבהיר והחפשי נתערפל יותר ויותר, ועד מהרה כוסה כולו בעב הענן. אזני התחילו מצלצלות, עגוּלי אש התעופפו לפני עיני. עם כל רשרוש קל, מכּל רחש קליל, מכּל צל של ענף, מגבעול־העשׂב הקטן שבקטנים, עלה ונסתפג לתוך עיני מין מורא, מין פחד, שהטיל אותי חסר־כוח לאדמה! כבשתי את פני בחול. —

אם ישנתי או לא, וכמה זמן שכבתי כך — האמינו שאיני יודע! אך פתאום שמעתי, שמישהו נושם בסמוך אלי. אני קופץ ממקומי. אינני לבדי. שתי עינים ידועות יפה, עמוקות, שחורות, מציצות עלי נלבבות, נאמנות.

זה היה המשוגע.

— מה אתה עושׂה כאן? — שואל אני בקול עמום.

— לעולם אין אני ישן בעיר! — משיב הוא בנעימה של עצב, ומבטו רך כל־כך, וקולו רחוּם כל־כך, שאני מתאושש לגמרי ופחדי נשכח ממני.

לפנים, נזכר אני פתאום, היו המשוגעים מוחזקים נביאים — בארצות המזרח כך הוא הדבר עד היום — ואני שואל את עצמי: האם אין הוא באמת אחד מהם? האם אין מרדפים אותו כמו נביא? כלום אין מיידים בו אבנים, כשם שהיו מיידים בנביא? כלום אין עיניו מאירות ככוכבים? שמא אין קולו נשמע כקול העוגב לנוֹעם? שמא אין הוא נושׂא את כאב כולנו, ומכאוב כל הדור — לא הוא סובלו? ואולי באמת הוא גם יודע בינה בעתים ואת קץ הימין?…

אני מנסה ומתחיל שואל, והוא משיב לי בנעימה נעימה כל־כך, שלוָה כל־כך, ונדמה לי לרגעים, שאין זה אלא חלום, חלום נעים של ליל־קיץ מעבר לחומת המבצר.

— אתה מאמין בימות המשיח, בביאת המשיח? — אני שואלו.

— ודאי! — משיב הוא בנחת ובבטחון. — משיח מוכרח לבוא!

— הוא מוכרח?!

— בוַדאות גמורה! הכול מצפּים לו, אפילו שמים וארץ מצפּים! אילמלא כן, לא היה לו לשום אדם חשק לחיות, ולעשׂות מעשׂה כלשהו מן המעשׂים… והואיל וחיים, ועושֹים הכול כאילו מבקשים לחיות, הרי זה סימן שהכול מרגישים בכך שהמשיח הנה הוא בא, שהוא מוכרח לבוא, שכבר הוא בדרך…

— האם אמת הדבר, — מוסיף אני ושואל, — שתחילה תהיינה מלחמות נוראות בגלל משיחי שקר, ובני־האדם יתנפלו אלו על אלו כחיות דורסניות. האדמה תרווה דמים; נהרי־נחלי־דם יזרמו ממזרח למערב ומדרום לצפון, כל החיות וכל הבהמות ישתו דמי אדם; כל השׂדות, כל הגנים, כל הדרכים וכל השבילים יהיו שטופים דמי־אדם… ורק בתוך הזמן הזה של מבּול־הדמים יתגלה המשיח האמיתי, המשיח הנכון. — האם אמת הדבר?

— אמת!

— ויכּירו אותו?

— כל אדם יכּיר אותו, שום אדם לא יטעה בזה. הוא יהיה משיח בהבעת פניו, בכל דבור מדבּוּריו, בכל מבט ממבטי עיניו. הוא לא יביא עמו חילות־מלחמה, על סוס לא ירכב, וחרב לא תהיה חגורה במתניו…

— אלא מה?

— כנפים יהיו לו… משיח יהיו לו כנפים, והכול יקבּלו אחר־כך כנפים. וכך יהיה הדבר: פתאום יוָלד ילד עם כנפים, ואחר־כך — ילד שני, ושלישי, וכך כבר יהיו הדברים תדיר… תחילה יהיו הבריות נבהלים, אחר־כך יתרגלו, עד שיעמוד דור שלם של בעלי־כנפים! דור שלא יהא מתגלגל עוד ברפש, ולא יהא מתפלש עוד בעפר בגלל תולעת־של־פרנסה…

זמן רב דבּר עוד כך, אך אני חדלתי מלהבין. אבל קולו היה נוגה־נעים כל־כך, שספגתי אותו אל תוכי כספוג. כשפסק מלדבּר כבר האיר הבוקר, כבר פתחו את השערים ואת הגשר הורידו…

מאז אותו הלילה מחוץ למבצר נעשׂו לי החיים בתוכו קשים עוד יותר, קשים עד לאין־נשׂוא. החומות הישנות, הגשר המתרומם בחריקה, שערי הברזל, המשמרות והפּטרוּלי״ן, הקריאה הצרודה הזעפנית: ״ועֶר־דא?״ והתשובה הנכנעת־המזויפת: ״משלנו, ממקומנו!״ והפחד הנצחי שבפרצופים צהובי־החמר, העינים הנבהלות הכבויות־למחצה, השוק עם הצללים התועים־החרדים, — כל זה הוצק כעופרת בנשמתי, הכביד על נשימתי, לא נתן לי מנוח… תקפני כאב־לבב. אחזוני געגועים גדולים ונוראים, וגמרתי אומר לנסוע לקראת המשיח…

————

אני עולה ויושב בעגלה הראשונה המזדמנת לי. בעל־העגלה מסתובב ופונה אלי ושואל:

— להיכן?

— להיכן שאתה רוצה! — משיב אני — אך הרחק, הרחק מכאן:

— לכמה זמן?

— כל זמן שיהיה בכוחו של הסוס להלך!…

בעל־העגלה נוטל את המושכות לידיו ואנחנו נוסעים.

אנחנו נוסעים ומרחיקים יותר ויותר. שׂדות אחרים, יערות אחרים, כפרים אחרים, ערים אחרות, הכול אחר! אבל הכול אחר רק מבחוץ, התוֹך הוא תמיד אותו התוך עצמו. לאחר שהתבוננתי יפה, ראיתי בכל מקום ועל כל דבר אותה מרה־שחורה עצמה, מבט־עינו של כל אדם היה חרד־מזוּיף, כל צליל של קול — שבור ומרוּסק… על הכול היה פרוּשׂ ערפל של עצב, שחסם בעד כל קרן־אור וכבּה כל ניצוץ של שׂמחה. הכול היה מדוּחק ומחוּנק. ואני צועק וחוזר וצועק: ״הלאה!״… אני תלוי בבעל־העגלה, ובעל־העגלה — בסוס… הסוס רוצה לאכול, ואנו אנוסים לעמוד.

אני נכנס אל הפונדק. החדר חדר גדול, מחולק לשנַים בוילון ישן, המתוח מקיר אל קיר. מעבר מזה של הוילון יושבים שלושה גברים ליד שולחן גדול. אין הם מרגישים בי, ויש לי שהות להתבונן בהם. שלושה דורות הם. הזקן שבהם לבן כיונה לבנה, אף־על־פי־כן ישיבתו ישיבה זקופה והוא מעיין בעינים חדות, בלא משקפים, בספר גדול המונח לפניו על השולחן, קלסתר־הפנים הזקן רציני, העינים הזקנות מביטות בבטחון, והאדם הזקן עם ספרו מתמזגים יחדיו על־ידי הזקן הלבן, היורד בקצותיו־כסף על דפי הספר. — סמוך לו מימין יושב צעיר הימנו, ודאי בן שלו: אותו קלסתר־פנים, אך צעיר יותר, עצבּני יותר, ומרגע לרגע הוא נראה גם עייף יותר, מרושל. אף הוא מביט בספר, אבל הוא מביט כבר במשקפים. הספר קטן יותר, והוא מחזיקו קרוב יותר לעינים, שעוּן בשוּליו של השולחן. הוא בשנות העמידה! הזקן והפאות — מכסיפים לחצאין. הוא מתנועע לפניו ולאחוריו. גופו, נדמה, רוצה כל רגע להנתק מן הספר, אבל הספר מושכו בחזרה. הוא מתנועע ושפתיו מרטטות בדממה. לפעמים מביטות העינים אל הזקן: אבל הלה אינו מרגיש בכך. — משׂמאל לזקן יושב הצעיר שבהם, דומה — נכדו של הזקן. אברך צעיר ששערותיו שחורות־מבהיקות ומבט־עיניו לוהט־מפוּזר. גם הוא מביט לתוך ספר, אך הספר קטן והוא מחזיקו סמוך לעינים העֵרניות. כל רגע הוא מרחיקו מעצמו, ומטיל מבט־עין, מעוֹרב פחד ודרך־ארץ, לעבר הזקן! מתכופף ומציץ אל אביו בבת־שׂחוק לגלגנית־למחצה, ומטה אזנו לשמוע, מה מתהווה שם מעבר לוילון. ומשם, מעבר לוילון, נשמעות גניחות, כאילו מישהי כורעת ללדת…

אני רוצה להשמיע קול שעוּל, שירגישו בי. אבל אותו רגע מתרוממת כנף מן הוילון ומופיעות שתי נשים. אחת זקנה עם פנים גרמיות מאד ועינים חדות, השניה אשה צעירה ממנה בשנות־הבינים, עם פרצוף־פנים רך ושמן ומבט־עין לא־בטוח. הן עומדות, מביטות אל הגברים, והן מחכות שישאלו אותן. הזקן שבגברים אינו מרגיש בהן. נשמתו שלו נתמזגה עם נשמתו של הספר. הבינוני שבהם מרגיש בנשים, וחושב היאך יעיר את האב מן הספר; הצעיר שבכולם קופץ בינתים ממקומו…

— אמא! סבתא! נו?…

האב קם מקוֹצר־רוח, הסב אינו אלא מסיט במקצת את הספּר ונושא את עיניו אל הנשים.

— מה מצבה? — שואל שוב הצעיר וקולו רועד.

— עברה בשלום! — משיבה הזקנה בשקט.

— עברה בשלום? עברה בשלום — ממלמל הצעיר.

— אין את אומרת, אמא, ״מזל טוב״? — שואל האמצעי.

הזקן מהרהר רגע ושואל:

— מה קרה? ואם אפילו נערה…

— לא! — משיבה אך עכשיו הזקנה — דוקא נער…

— מת?

— לא, הוא חי! — משיבה הזקנה. אך קולה, אף־על־פי־כן, אין בו שׂמחה.

— בעל מום?

— סימנים יש לו! על שתי הכתפים…

— איזה סימנים?

— של כנפים…

— של כנפים?

— כן, של כנפים, והן צומחות וגדלות…

הזקן נשאר יושב מוּדאג, האמצעי — מוּתמה, ורק הצעיר קופץ ממקומו בשׂמחה.

— טוב! טוב! יצמחו, יגדלו, יהיו לכנפים אמיתיות, גדולות, חזקות, טוב, טוב!

— לשׂמחה מה זה עושׂה? — שואל האמצעי.

— בעל־מום נורא! — נאנח הזקן.

— מפני מה? — שואל הנכד.

— כנפים — משיב הזקן בחוּמרה — מרימות כלפי־מעלה… בכנפים אין יכולים להחזיק מעמד על־פני האדמה.

— דבר חשוב! — אומר הנכד בקשי־עורף — מתפטרים איפוא מן הזוהמה ומן הלכלוך, אין מתגלגלים בבוץ, חיים במרומים… וכי אין השמים יפים יותר מן הארץ?

הזקן מחויר, והאמצעי פותח ואומר:

— ילד שוֹטה! ממה יכולים לחיות במרומים? לבלוע אויר עוד מעט הוא… במרום אין פונדק לחכור, למעלה אין יכולים להשיג ״קבּלנוּת״… במרום אין אפילו עור־ארנבת ממי לקנות… במרום…

הזקן מפסיקו:

— במרום — אומר הוא אמירה שהיא חזקה וקשה כברזל — אין בית־כנסת, אין בית־מדרש, אין בית־תפילה להתפלל בהם, ללמוד בהם; במרום אין שביל, סלול מימים קדמונים! במרום מרחפים לכאן ולכאן, תועים לכאן ולכאן, מפני שאין יודעים את הדרך… אמנם, החי במרום הוא צפור דרור, אבל אבוי לצפור הדרור בשעה שמשתלט עליו הספק, המרה־שחורה!…

— מה פירוּש? — קופץ ממקומו הצעיר, דמו מרתיח בו ועיניו לוהטות.

לצערנו אין הוא מגיע לידי דבּוּר, הסבה מפסיקתו:

— גברים שוטים! — אומרת היא — על מה הם חושבים… והרב? האם ירשה הרב למול אותו? האם יתן לברך ברכה על ילד עם כנפים?…

————

אני מתעורר פתאום. לינתי מחוץ לעיר, הנסיעה והרך־הנולד בעל הכנפים לא היו אלא חלום בלבד.

---

מבית המשוגעים

מאת

יצחק ליבוש פרץ

א. עולם הבא

— לא ולא! לי לא תוכיחו! העולם עדיין אינו עולם!

מה סבורים אתם? הנה נדלק נר, והוא דולק באור בהיר יותר או כהה יותר — לפי ארכו ועביו, בוער בוער ודועך וכבה בריח קטן יותר או גדול יותר — ודי! וזה הכול?

אני — לא הייתי בורא חיים כאלה!

שאלו נא תלמיד הגימנסיה מן הכתּה החמישית, מה מתהווה מנר שדולק ונגמר! הוא יאמר לכם, שהנר לא הפך ללא־כלום! הוא יוכיח לכם באותות ובמופתים, שהטבע הוא מין משק, ששום דבר אינו הולך בו לאבּוּד, לא גרגיר אבק ולא חוט־שׂערה… ״הנה השׂרוף הופך לגאזים; אין רואים אותם, אך קיימים הם! הם פורחים באויר״.

נר של חלב בפרוּטה אינו הולך לאבּוּד במרחבי הטבע, אך אני, אני עם שׂכלי, רצוני, יושרי, צערי ודמעותי — אני הולך לאבּוּד, ממני אין נשאר ולא כלום!

והם אומרים, שאני הוא המשוגע!

————

וכי לכך יקרא עולם?

יוֹשע השען אומן גדול לא היה, ואף־על־פי־כן לא יוציא מתחת ידו שעון, שיהא רוצה כל שעה וכל רגע להתבקע. להתפוצץ ולהתפצפץ; שתהא בו מלחמה עולמית, שגלגל אחד שבתוכו יהא שף ושוחק ודוחק את חברו, ושן אחת תהא נוגסת וכוססת ומושכת את חברתה, והנוצה, או כפי שהוא אומר — הקפיץ, יהא לוחץ הכול ודוחק וחונק, עד כדי כן שלא יוכלו להזיז אבר ולנשום נשימה כלשהי!

כלום ראיתם מימיכם מכונת־דישה, שהיא דשה את עצמה? ושמא ראיתם מוריגים שחובלים בעצמם והורגים את עצמם?

לא! עולם כזה אינו עולם! ערב־רב הוא, בית־משוגעים הוא! תרנגולים שנשחטו מתרוצצים וחוטפים זה מזה גרגרים, הדם שותת והם תופסים זה לזה בגרגרת! בית־מטורפים הוא, ולמבול הוא צריך, — מים צוננים, הרבה מים צוננים!

————

ומי זה היה בורא בשביל עולם אפל כזה כל־כך הרבה כוכבי־זהב מאירים, בהירים?

וכי היא יודעת, האדמה החשוכה הזאת, כמה כוכבים מאירים מעליה?

״אי אפשר לספור!״ אומרת היא…

אילו אך היו אלה מטבעות, מטבעות של כסף או של זהב, כבר היו הכול סופרים ומונים, ולא רק מנין של בטלנים מלומדים! הכול היו מונים, ולבסוף כבר היו יודעים מספרם!

————

לא, החיים הללו עדיין אינם החיים האמיתיים! כאן חיים לפי שעה, בערב־רב, בלא סדר, בערבוביה: אריות, חולדות, דובים, תולעים וצפרים ושאר כל הברואים, הכול יחדיו… לפעמים מזדמן גם אדם…

אבל — משרואים אותו מיד תופסים בו ומכניסים אותו אל בית־המשוגעים…

————

די לשׂים עין על בני־הכוכבים המאירים, הבהירים, הנעימים, הרחימים, הטהורים, בשביל להוָכח ולהודות שהחיים הממשיים אינם אלא שם… רק החיים האמיתיים קורנים בשקט כל־כך, בבטחון כל־כך!

ושם חיים המינים בפני עצמם, כל כוכב יש לו מינו שלו, ומשום כך קורנים הם שלום, חיי־עולם־הבא! שם אין נשמעת צעקת הרבים: ״מותי שלי או מותך שלך!״

אם כוכב מרעיד ברקיע השמים, הרי זה מתוך רחמים על האדמה האפלה שלנו! ואם אחד מהם נפגש עמה פתאום במסלולו, הריהו נפחד ונופל… השמש אינה יכולה להסתכל ולראות את החיים הללו שאנו חיים, ועל־כן היא מליטה לפעמים את פניה, ואז יש לקוּי־חמה… הירח קרוב יותר, הוא רואה יפה יותר! ועל־כן הוא תולש מעצמו פסים־פסים, ומוכרחים כל חודש להעמיד ירח חדש!

״אלף עינים יש לו למלאך המות!״

ואין פלא. הוא צריך לסַווג את כל המינים ולשלוח כל מין ומין אל כוכבו שלו; והנה כאן יש נשף־מסכות תדיר, משׂחק־של־פורים, הכול מחופשׂים, אין אף אחד נתוּן בעורו שלו, בדמותו ובצלו שלו!

והרעים ביותר הם אנשי כול־בו!…

ב. כל־בו

״לפנים — ספרה לי סבתא שלי, החוכרת — נתגלה אחד כול־בו״. הדבר היה בחצרו של הפריץ, שאצלו החזיקה היא את החכירה, ולפיכך יודעת היא את המעשׂה.

מהיכן בא והופיע? דבר זה אינו ידוע.

אחד אמר, אמו שלו פלטרית היתה, אופה לחם בשביל החצר, גירדה־גירדה מכל העריבות, ומשיירי הגרידה הזאת יצא הוא, רחמנא ליצלן!

ואחרים מספרים: בחצר מאחורי הדיר היתה קבועה תיבה אחת, שלתוכה היו מטילים מים כל דרי החצר — לרבות הכלבים! ומכך צמחה ועלתה פטריה… לא פטריה־של־כלבים, אלא פטריה: ״מכל המינים שהוא״…

אחר־כך נזדמנה רוח מצויה, הפטריה נתלשה ממקומה, התגלגלה למקום שנתגלגלה וקמה אחר־כך ממקומה בצורת כול­-בו חי…

בין כך ובין כך, מוצאו מחצר הפריץ!

וחיה מפליאה היה הכול־בו הזה!

בלא עצמות, כל כולו בשׂר רך בלבד, וראשישו היה סובב־הולך בקלות על הצוָאר, כאילו הוא קבוע על ציר משומן יפה! הוא עצמו לא זז ממקומו, אך ראשישו היה פונה למזרח, למערב, לצפון, לדרום — לכל מקום שאתם רוצים! ומפני שהיה מניד ראשו לכל צד וצד, היה חי בשלום עם כל הבריות, ולא סבל צער משום בריה, ולא השתתף בצערה של שום בריה!

הנה מתנצחים שני תרנגולים; אחד צועק: קוּקעֶריקוּ, ואילו השני רוצה דוקא: קיקעֶריקי! הכול־בו אינו מתערב, אינו מתעבר על ריב לא־לו. אלא מה, בשעה שהחצר כבר מכוסה נוצות, והתרנגולים נפרדים זה מזה מאין כוח להלחם, נגש הוא ואומר: דברי שניכם דברי אלהים חיים! ה״באוּר״ אומר, שהנכון הוא ״קיקעֶריקי״! ואילו הנוסח של תרגום השבעים הוא ״קוּקעֶריקוּ״! ושני התרנגולים נשארים שונאים זה לזה וידידים טובים לו, לכול־בו!

החצר חצר שקטה לא היתה… הכלב נשך את החזיר באזנו, החתול ירק על הכלב, ונשר שכנפו האחת ירויה ונטויה כלפי מטה היה מהלך בחצר ומפיל חתיתו על כל בעלי־החיים מסביב. אבל הכול־בו היה מתיידד עם כולם: הוא היה מחזיק פעם אזנו הימנית ופעם אזנו השׂמאלית, והיה החזיר סבור, אף הוא, הכול־בו, נשוך הוא! עם הכלב היה מסתודד ולוחש לו: ״בררר… כולם גנבים, אין צדיק אלא אתה בלבד!״ אחר־כך קפץ ועלה על הגדר והתרחץ עם החתול יחד קודם ביאת הגשם…

ולפתע פתאום ראה את הנשר! מיד הוא מעלה על פניו ארשת של צער, ובעינו מתגלה דמעה: לא טוב, אחא, לפגוּע, לשסוּע הכנף! הוא נאנח, והנשר סבור, אף הוא מתגעגע על העבים הגבוהים, והולך לו בראש מורכן, אך בלב מורך: ״גם הוא אומלל כמותי!״…

ובאין רואה, הוא קופץ ונכנס אל האורוָה אל החמרמור הקטן ומלחש לו לתוך אזנו הזקופה: יודע אתה, קאַנט אף הוא חינו ניטל והולך בעיני!

————

ובעולם — פּוּ!… פּוּ!… בחצרו של הפריץ, רצוני לומר — לא היה רע לו כלל וכלל… היה חי עם הכול בשלום, מתחבר ומתיידד עם כולם, ומקבל משהו מכל אחד ואחד…

כל אחד היה זוכר לו לכול־בו לטובתו ולזכותו ניד־ראש שהניד לצדו! ואף־על־פי שלא היה שם אחר שאהבוֹ, היו הכול מזמינים אותו: מי לפת־שחרית, מי לסעודת־צהרים — והוא היה נענה לכל ההזמנות ואוכל מכל המאכלות… וכל אחד היה מקדים לו שלום ומשיב לו שלום, ועם זה היה מתּמה בלבבו: מפני מה אין אני אוהב אותו?

————

אבל חיי־עולמים לא נתּנו לשום בריה, ואף לכול־בו לא. וכשהגיעה השעה, נטלוֹ הרוח ונשׂאוֹ אל מדבר רחוק, אל המקום שמתכנסות בו נשמותיהם של כל החיות והבהמות והעופות ומלאך־המות מסַווג אותן, צורר אותן צרורות־צרורות עם באַנדרוֹ״לות ומשלח אותן אל העולם הבא. כשהגיע הכול־בו, כבר היתה כל הערבה מכוסה מחנות־מחנות מובדלות, שהיו מסתכלות אלו באלו בפעם האחרונה ומתבוננות בחריפות יתירה! מבקשות הן לזכור בעולם הבא, מה מינים ממינים שונים היו בעולם הזה. העופות היו עומדים בקוצר־רוח על רגל אחת; זנבותיהם של תרנגולי־הודו הרבים מצטרפים למין שובל אדום־דם שארכו מיל ויותר; כמין ערפל של כסף מתנועעות ומתנודדות בחלל־האויר היוֹנים! גאים וכבדי־ראש נצבים הנשרים מן הצד; סיעה שלימה של חמורים צופפו ראשיהם יחדיו, והם מהרהרים בחבורה, מה קוצים יתּכן צומחים בעולם ההוא.

ומלאך־המות כבר הגיש את המשרוקית אל פיו, ליתן אות להמראָה… וכבר הגביה את ידו, להראות לכל סיעה וסיעה את דרכה! אך מיד הוריד את ידו, שכח את המשרוקית — הוא ראה את הכול־בו הבא.

— מי אתה? — שואל מלאך המות, שמעולם לא ראה עדיין בריאה כגון זו.

כול־בו שותק; הוא עצמו אינו יודע מי הוא!

אלף עינים יש לו למלאך־המות; ובכל עין מאלף עיניו הוא רואה בכול־בו בריאה אחרת.

—האם לא יכיר שום מחנה באורח הבא? — פונה הוא אל כל המינים, הנצבים מוכנים ומזומנים לעוף. אך שום מין אינו משיב; כל מין רואה בכול־בו משהו מועט משלו, אבל כל־כך הרבה זר, של אחרים!

עובר רגע קטן, ומלאך המות מגביה שוב את המשרוקית ומבקש לשׂימה אל פיו… הוא מבקש ליתן אות: יעופו המינים כל אחד בדרכו, ויישאר הכול־בו בערבה!

אבל אותה שעה נשׂא הכול־בו את קולו ובכה בכיה גדולה, בכיה שנשמעו מתוכה יללותיהם של כל מיני החיות והעופות! והוא נפל אל ברכיו של מלאך־המות ואת רגליו נשק!

— היכן אתה משאירני, אתה המלאך הרחמן!

מלאך־המות רחמיו נכמרים מדמעותיו של הלה, אבל מה לעשׂות אין הוא יודע!

— על כל כוכב — אומר הוא לכול־בו — עומד מלאך בשער ובודק שנית את כל המשלוח… לא יניחו לך בשום מקום להכּנס; ועולם מיוחד בשביל בריות כול־בו עדיין לא ברא האלהים…

— מלאך רב־הרחמים! כאן להשאר אינני רוצה, הרי אני שייך חלקים־חלקים לכל המינים, יקח לו כל מין את חלקו שלו!

— אתה צודק! — אומר המלאך — יקוּיים פסק־דינך!

וכשתלש לו כל מין את חלקו שלו, נשאר אצל כל מין חוט־שׂערה אחד, ומשנשבה רוח־מצויה ראשונה נתלשו חוטי־השׂערה הקלילים ונשארו אחר־כך תלויים בחלל־העולם…

————

במשך הזמן נתרבו הכול־בו בעולם, אך כולם סופם כסופו של זה.

ובשלהי הקיץ, כשאתה רואה קורי־עכביש תלויים ופורחים בחלל־האויר, דע שאין אלה אלא חוטי־שׂערה של כול־בו!

כך ספּרה לי סבתא שלי…

ג. חלום

מבקשים אתם לדעת, מהיכן אני בא לכאן?

אספר לכם: אני אין לי סודות.

לפנים הייתי בריא ביותר; לאמיתו של דבר — ההפך מזה, סבוֹל סבלתי; היה לי מחוּש בקיבה, ברגלים, ובשאר איברים. אבל נשמה היתה לי בריאה וחזקה — אפילו ״פרי־מגדים״ עכּלה; ומוח היה לי — ברזל; מילתא זוטרתא — נכדו של הרב מפּאַרציב!

והודות למוחי החריף נתוֹן נתנו לי אשה צנועה — שמא אתם מכירים אותה? ביילא עושׂה החבלים, יהודיה הגונה! ונדוניה גם כן; אלא מה? ישבתי והוספתי ללמוֹד, אבל במסחר עסקתי גם כן! יש מקום בראש… בצד אחד הייתי לוגם ש״ס ופוסקים, ובצד האחר הייתי עושׂה קוֹנדיצי״וֹת: לכאורה קונה אני שיפוֹן, ולמעשׂה הריני מקבּל בחזרה את הקרן עם רבּית…

כללו של דבר — הייתי גם למדן וגם סוחר, ועם ילדי עשׂיתי באמת שדוּכים טובים — עליכם ועל בניכם!

אמת, מצבם אינו טוב ביותר! אך כנגד זה טבולים ומטוּבּלים הם ביחוסי־יחוּס!

אותו זמן עמדתי להשׂיא בת, המחותן דרש דוקא כסף במזומנים ואני נסעתי לתבוע מן הפריץ…

ומתארע מעשׂה, הפריץ יש לו עסקי מריבה עם עבדיו, האכּרים ביקשו להכות אותו, והריהו משלח בי כלב גדול — אף זה מן היושר!

אך בינתים צריך לברוח.

ואני רץ, רץ, רץ… ובא אל תוך הגן… יהא בגן, ובלבד שאיני שומע עוד את נביחתו של הכלב. נתלש לי עקב של גרב, חלק מכנף הקאַפּוֹט״א — מילא, ביילא תאַחה ותתקן…

אבל רעב הייתי, חולשת־לב גדולה הרגשתי.

וכאן רואה אני גן־פירות — גן־עדן ממש! ענבים כמו בארץ־ישׂראל. תפוחים — ככדורים של זהב, אגסים — נקודים־נקודים, גדולים. עסיסם, דומה, הנה זה הוא נוטף מהם. אני פושט את ידי — רבונו של עולם! — הענב בורח, התפוח נסוג אחור, האגם מַטה עצמו הצדה…

ויותר מכן, שמעו שמוֹע, כולם הם מדברים.

— לא אתה — אומרים הם בכעס — לא אתה נטעת אותנו…

אני מתרגז. מגיעה לי רבּית והכלב נשכני, מפּחד ארכובותי עדיין דא לדא נקשן, ולהם לא די בכל אלה! הרי אני מוכרח לאכול, לטעום כלום!

אני מדלג ומקפץ מסביב לעץ; אני שולח את ידי לכאן ולכאן, אני מפרפר, מרוב כעס הקדחת אחזתני, זיעה קרה שטפתני — ושום פרי מן הפירות הרבים אינו מניח לי שאתפסנו. ויותר מזה, עוד התחילו מרננים יחדיו, כאותו חזן עם משוררים;

אַתָּה לֹא שְׁתַלְתָּנוּ,

אַתָּה לֹא נְטַעְתָּנוּ…

ועוד פעם זה הזמר:

אַתָּה לֹא שְׁתַלְתָּנוּ,

אַתָּה לֹא נְטַעְתָּנוּ…

שומע אתה ענין? וכן חוזר חלילה! כל דמי נתרתחו בי, וכל־כך הרבה התחבטתי והתלבטתי מסביב לעץ, עד שנפלתי על הקרקע וקצף בפי.

אני מוטל על־גבי הקרקע ורואה לא הרחק ממני כמין כובע צהוב, בדיוק כזה שחובש לראשו הפריץ, אלא קטן ממנו הרבה, כמו בשביל נֵפֶל! רעדה עוברת בי! מה זה? בינתים אני נזכר, שאשתי שלי הביאה פעם אחת הביתה כובעים כאלה ובישלה מהם תבשיל עם פתיתים לארוחת הערב… אַהאַ! — מעלה אני בדעתי — פטריה היא, כשם שאני יהודי — פטריה, ויהא חיה, לא מבושלת!

אפשר פטריה־של־כלבים היא? אפשר סם־המות בה?

לא, כשהמקום ברוך הוא אינו רוצה, אין הסַם מסַמם; אני פושט את ידי, אך החצופה הזאת נסוגה בגאוָה, היא מדלגת ומקפצת לה על רגלה האחת הדקה ומתרחקת. ״בעמל רב עליתי לך?״ שואלת היא. מילא, הרי לא אבוא להתוַכח עם חצופה. ״הבּלעי באדמה!״ מהרהר אני…

מה לעשׂות? אני סובל רעב, ממש רעב!

יהא עשׂב! — עולה בדעתי — וּלמאי אדם הראשון לא אכל בשׂר! הוא היה אדם כשר יותר ממני, ואף־על־פי־כן יצא ידי חובתו ב״ירק עשׂב״! ואני הרי אני מוטל על עשׂב נפלא. ריחני וטעים, שלח שׂפתיך ולשונך ולחַך, ובלבד להחיות את הנפש, לצאת מתוך הגן! שמא יזיק לי העשׂב, תעשׂה לי ביילא שלי ״משקה וינאי״ לרפואה… מה דאגה היא לי — לחוֹך! אך אני ממלא את חלל־פי אבני הצץ: שׂפתי ולשוני שותתות דם, והעשׂב — איננו! אני שוכב על־גבי קרקע חשׂופה…

לא טוב! כאן רואה אני בחוש, שהפריץ שלי מכשף הוא וגנו שלו אינו אלא כשוף! רמאי הוא — קוסם־קסמים! אפשר שאין לו לא גן ולא שׂדה ולא יער; כל זה אינו אלא כשוּף, ובלבד להוציא מידיו של יהודי כשר את כספו בצורת הלוָאה… רבּית הוא מבטיח, מה איכפת לו?!

ובלב הדופק כלבו של גזלן אני קופץ ממקומי ורץ בשארית כוחי ויוצא מתוך הגן.

והנה אני בשׂדה…

אַי — שבלים כזהב, הן מתנועעות כיהודים יראי־שמים בתפילת שמונה־עשׂרה… הן מזמינות אותי: בוא, יהודי, ברך עלינו ברכה; בוא, נכדו של הרב מפֹאַרציב, והקרב אלינו את שׂפתותיך הכשרות…

אני רץ ונגש בפה פתוח, אך השׂדה משמיע קול צחוק גדול! ובתוך צחוקו הוא שר, שׂדהו של האִכּר שר בקול:

הֵיכָן אַתָּה הָיִיתָ,

עֵת הָאִכָּר חָרַש?

הֵיכָן אַתָּה הָיִיתָ,

עֵת הָאִכָּר זָרַע?…

כפּרתי וכּפרת אשתי ובני ובנותי! מה פירוּש, היכן אני הייתי? אני ישבתי ולמדתי, תהילים אמרתי, התפללתי! מעשׂיות מסבא שלי, עליו השלום, הרב מפּאַרציב, ספּרתי… מה דאגה היא, מה שיהודי עושׂה?

אבל מה תועלת יש בזה, שאני יודע את האמת לאמיתה, אם השבלים שרות ונסוגות אחור. אין אני מנסה עוד לרדוף אחריהן, כבר אני יודע, מה טיבו של כשוּף.

אך אין דבר! ברעב אף־על־פי־כן לא אמות! כמה צמחים, רואה אני, עומדים באמצע ואינם זזים ממקומם; יודעים הם, שאני נכדו של הרב מפּאֹרציב, שאני יושב ולומד, ושיש לי חולשת־הלב ומצוָה היא שאטעם כולם. אני מתקרב, הם עומדים; מתקרב יותר — אינם זזים ממקומם! לחוֹך! — הצילו! אש בוערת בפי! אש לוהטת! סרפדים היו הצמחים ההם!

מיד נפלתי תחתי…

וזכות אבות עמדה לי, שלא גועתי בו במקום…

כשנתעוררתי הייתי שכוב במטה, ביילא שלי בכתה ועל ראשי הניחה לי שׂקיק מלא קרח.

— היכן שׂרה? הכלה, היכן היא? — עולה פתאום בדעתי לשאול.

עכשיו ביילא שלי נותנת קולה בבכיה גדולה: — היא ברחה — אומרת היא — לאיזה בית־חרושת. לעבוד רוצה היא…

מה סבורים אתם?! לא כלום!

נרדמתי, וכשנתעוררתי כבר נמצאתי כאן.

---

אל עולם התוהו

מאת

יצחק ליבוש פרץ

מערי השׂדה פורח צרור של נשמות אל השמים.

נשמות טריות הן, רק אתמול, אסרו־חג של שבועות, יצאו מן ״בור־הכלא״…

עד אל השמים רחוק, ואם כי יש להן כנפים כמו למלאכים, ואינן נושׂאות עוד את משׂאו של הגוף המגושם, אינן יכולות אף־על־פי־כן להגיע אל שערי השמים בבת־אחת.

והטעם הוא בזה, שההֶרגל נעשה טבע שני. והנשמות דידן עדיין יש בהן הרבה הרגלים מן העולם ההוא, שבו ״מנוחה״ פירושה היה ״אוֹשר״, וללכת בבת־אחת והרחק לא היו יכולים ולא היו מותרים. שבו היו אומרין ״כל חפזון אין סופו לטובה״, ״כל שלא הלך ולא נסע אינו מתחרט״ ו—״הנוסע לאטו ירחיק לבוא!״… ישנם, אומרים, נשרים, הממריאים ישר ובבת־אחת כלפי־מעלה אל השמש. אבל הללו היו, ראשית, בני־אדם, ולא בני־נשר, ואפילו נשר גם הוא אינו טס ועולה בבת־אחת, וכלל לא עד אל השמש. מילא, מה שהבריות מספּרים…

אבל נחזור לענין.

משהגיעו לעננה הראשונה שנזדמנה להם, נעצר כל ה״צרוֹר״ כולו.

— האין למישהו מקצת יי״ש? — שואלת נשמה ששכחה היכן היא בעולם.

— אוּף! — שואפת ונושפת רוח נשמה שניה; אם כי החלק ההוא, שיכול וצריך להתעייף, נישׂא בשעה זו שם למטה אל הקבר הפתוח.

— כמה השמש לוהטת ומסנוורת! — קובלת שלישית, אף היא מתוך רגילות בלבד, בשכחה ששוּב אין היא שוכנת בבית־החומר הקטן של עפר ואפר, אינה נבּטת עוד החוצה מבעד לשני סדקים מועטים מוגפי עפעפּים, והשמש עם כל אשה אין בכוחה לסנוור לה את העמים, שאין לה.

אחת רוצה לשמוע משהו חדשות; אחרת שוב רוצה היתה לדעת, מה המצב בשער השיפון או בעניני פוליטיקה.

— מעניין לדעת, אומרת מישהי, — אם סאנין באמת כשרון הוא. —

אך ברגע זה עבר במעוף מלאך בהיר.

כנפי הכסף שלו מרשרשות באויר רשרוש שקט ונעים. הזוהר היוצא מעיניו מעטר את ענני הצחור בשולים של זהב וספיר. כשהכוכבים מברכים אותו לשלום, הוא משיב להם בחיוך, ומן החיוך נוהרות ומתפשטות רצועות־אור חדשות על־פני הרקיע.

הוא שומע במה הנשמות מסיחות, ועל קלסתר־פניו המאיר־הקדוש מתפשט צל של תוגה…

מעיניו המאירות נופלת דמעה של רחמים. אי־שם למטה היא תפול על נשמה חיה, וסופה שכבר תהא גוֹועת ויוצאת מכמיהה…

הוא מניע כנף אחת, לאמור: ״במה שהקדירה מקדיחה, בזה היא מסריחה!…" והוא טס לו לדרכו.

————

הנשמות הנכלמות משפילות ראשיהן. — אלא במה מסיחין? — מהרהרות הן בעצב, ואינן מרגישות בכך, כי זה מזמן אינן פורחות עוד חפשיות על כנפיהן שלהן… אלא העננה, שלאחר התרחקותו של המלאך היא הולכת ומאפילה יותר ויותר, נושׂאת אותן אי שם הרחק אל הצד.

— אלא במה מסיחין כאן?

בעולם ההוא היה כל־כך הרבה לדבּר! היו כל־כך הרבה שאלות, שהאדם לא הרהיב עוז בנפשו להשיב בעצמו על כולן. לעצמו הניח רק את ״שאלת־הפרנסה״, את הדאגה לקיבה; בשאלות אחרות הוא פנה אל מי־שהוא… אל ספרים עתיקים, אל קברים עתיקים, אל רבּיים, אל חכמים, אל מכשפים ואל מטילי־גורל… ולפיכך, פרט ללחם, כרוּב וחתיכה של בשׂר ודגים, הביט על כל הענינים האלה בעיניהם של אחרים, שמע באזניהם של אחרים… ואף־על־פי־כן לא היה הפה פוסק רגע אחד מדבּור, תדיר היה טוחן, והמוח היה תמיד מלא. וכאן… כאן, על־גבי העננה, מרגישות הן את עצמן ריקות כל־כך…

במרחק מרחף הכדור, שעליהן הן חיו לשעבר. עטוף בענן שחור מרחף הוא. מתחת לענן נשארו מחשבותיהן, שאלותיהן, עניניהן לשׂיחה. ולהן לא נשארה אלא בבוּאה רפויה של לחם וכרוּב… אבל הדבר הזה לא נשׂא חן בעיני המלאך.

— כדאי היה לדבּר על דברים טובים, — סוברת נשמה אחת.

— על דברים של יראת שמים! — מתקנת נשמה שניה.

— לפחות דּבּור כלשהו של תורה! — מיעצת שלישית.

אבל הלשון אינה מצייתת.

כאן על העננה, מגבוה, הכול יש לו פנים אחרות. מישהו נזכר במשהו ״טוב״ משם, מצטייר לו לפני עיניו תפוח יפה, מסוּמק כבתולה ביישנית, עם תולעת ירוקה, המציצה מתוך התפוח. הרע משם אף הוא יש לו פנים אחרות… כמשהו שיש לו חריצים, והדבר הזה אינו יפה, אבל מתוך החריצים משהו קורן ומאיר… על־פי־רוב משהו קורן ומאיר… ומפחדים לדבר על כך… ויראת שמים? מי יודע, איזה נוסח נוהג בשמים: ספרד או אשכנז, או שמא צודקים דוקא הדייטשי״ן והנאציונאליסטי״ן? לשם מה ״לפגוע ברגשות״ — לענין פרנסה נוגע הדבר, מה? אין מדברים אפילו דברי תורה.

״בני־תורה״ שבין הנשמות מורגלים לתורה מעורפלת של שלוש־סעודות, מלוּוָה נגון ארוך־ממושך וחדגוני, ובין ״אנשי־שלומנו״, עוד טפּה ועוד טפּה… לך ואמור על־גבי העננה גימטריאות, הנה עובר ביעף מלמד ליטאי וחוזר אחריך ובודק את בחשבון!

— אַ, — נזכרת לפתע נשמה אחת: — שבועות! — האם שמחתם בקבלת התורה?

————

אחדות לוקחות עצמן הצדה — הן היו שם רבנים ״מטעם״! הן עושׂות לעצמן עגוּל מיוחד ומדבּרות, ושואלות זו את זו: מה יאמרו בעולם הבא על הטאקס״ה בעד נפטרים ונולדים?

אבל החוג הגדול ביותר של נשמות נאחז בענין שבועות, בשאלה: מי ואיך שׁמחו בקבלת התורה.

— ״אובּיַאזַאטֶלנו״,¹ — קופץ ומכריז בעל־טאקס״ה ליטאי, — שׂמוח שׂמחתי, אלא מאי! מראה־פנים נאה היה לי אלמלי התורה! אפילו ״סויֶטשנוֹי סבּוֹר״ ² לא היה בלעדיה! ״נַאקַאנוּניֶה״³ אסרו חג ״וְטשֶסְט״⁴ עשׂיתי ״וֶטְשֶר״״⁵ לתורה שלנו, אַקַאקְזְשֶה, ⁶ דוֹריטשקו שלי ניגנה ״זינקא סְדיֶלַאלַא פוּרוֹר״ ⁷ — את העולם כבשה! מוֹסי אַנדרייביטש קפץ מתוך עורו! הוא היה מתוַדה באהבה, אלא שבשעת ה״אוּזשין״⁸ בלעתי עצם — והריני כאן!

— ואני — פותח ואומר מלווה־ברבּית — נהגתי כאבות־אבותינו. ירק לשבועות, מאפה־חמאה — ליותר אין צריכים!

————

הקדוש־ברוך־הוא אינו רוצה יותר מזה! בתורתנו הקדוֹשה בוַדאי ובוַדאי שׂמחתי. ״לנכרי תשיך״, עם היתר־עיסקא נוסף על כך, — פרנסתי שלי! אבל ביילא־גיטל שלי, שקניתי לה אדרת־של־סמוּט בבית־העבוט שלי עצמי, מרוב שׂמחה אפתה יותר מדי. יותר מדי דברים טובים, והואיל ואין מבטלין את האוכלין, מתנתו של הקדוש ברוך הוא — —

— והוציאך מאפה־החמאה מן העולם! — נכנס בדבריו מרא־דאתרא אחד. ומרא־דאתרא אמיתי, ריח מי־מקווה נודף הימנו!

—לשׂמוח בקבלת התורה — מכפר הוא — שׂמחתי אני! קצת ספּיר״ט על קלפּות של תפוחי־זהב — אומר הוא — הכינה הרבנית! בעלי־בתים אף הם שלחו — זה בקבוק יין, ההוא — דובשן, חתיכה של עוגה… מה אומר לכם? טעם גן־עדן! והיתה באמת שׂמחה! שׂמחתי בתורה שׂמחה של אמת… שכּן — מה הייתי אני עושׂה בלא תורתו יתברך? ״לא יצלח״ שכמותי, גולם, מה? רגל אחת ארוכה יותר, דוק על עין אחת, וגם, רחמנא ליצלן, לא עליכם…

תחילה הרבנות לא עלתה יפה… במשך הזמן — מזדמנים הכשרים. יין־קדוּש מכנים, יי״ש או יין של פסח — אוצר! קצבים משלמים, אלא מאי! וכשרוצה חבורה של סטודנטי״ם להתיר שמיטה בארץ־ישׂראל — שטר־של־כ״ף־ה״א! אלא מאי! נעל־החליצה אף היא תהיה עסק! כבר התחילו מדברים על כך!

— נפטוֹר נפטרתי, — מוסיף ואומר המרא־דאתרא, — אני עצמי איני יודע באיזו מחלה! משהו פתאומי… כש״הורידו״ אותי, אמרו שהלב נתפקע בי, מפני שאפיקורסים מבקשים לבטל חליצה… יהא כך! אבל הדבר בשקר יסודו — וכי מי שומע להם?

— ואני — נכנס בדבריו מלמד אחד — שׂמחתי גם אני; הרי אני בוַדאי מתפרנס מן התורה…

— בטלן! — מפסיקה נשמה אחרת. וכשהיא פונה אל המרא־דאתרא, הריהי אומרת:

— אין אתה מכּיר אותי? הרי אני הוא זה שהגיש לך את השטר־של־כ״ף־ה״א!

וכשהוא פונה אל כל ה״קהל״:

— שום אחד אינו מכּיר אותי?

— אני אינני זוכר — אומר המרא דאתרא. — וַדאי היה מראך אחר…

— במקצת ירא־שמים יותר, — משיבה הנשמה. — כך נדברנו בינינו…

נו, שלום עליכם! — אומר המרא־דאתרא, ורק עכשיו הוא מרגיש בכך, שאין לו יד לפשוט אותה.

— עליכם שלום! דבר מופלא, הרי שם כולנו היינו מכּירים זה את זה!

שמי הוא — אהה! — הוא מפסיק פתאום מדבּוּרו — שכחתי לגמרי, שהשארתי את שמי להעפר־ואפר שלי — לגולם שלי, בשביל המלאך דומה… ושכחתי מה שמי. אבל ״כף המבשלים״ היה הכּנוּי שלי; ואחרים, מרוב קנאה, היו קוראים לי ״מלחך־פנכה״, אך מי נותן דעתו על כך!

אבל חג שבועות ערכנו — בסגנון הגדול־הגדול! מבינים אתם, אנו עצמנו שאינם־מאמינים אנחנו… לשעבר משכנו את דגל־מחנה־יהודה אל המזרח… והרחק יותר ויותר אל המזרח… אבל, משעה שהתחילה הרוח מנשבת לצד אחר, פנינו אף אנו לצד ההוא, ונשבנו ותקענו: בחזרה! אני הייתי ממלא ריאתי אויר ועובד כאותו מפוח של נפח!… בשביל ההמון ערכנו שבועות! את ההמון צריך להחזיק… שאם לא כן… כבר מבינים אתם, כי בּוּרים גמורים כאלה…

— אוי ואבוי! — נשמעת פתאום צוָחה מן העגוּל השני — אוי ואבוי והוי! הרי אנו נמצאים מתחת להאדמה!

— מנין אתה יודע?

— מה פירוש מנין? אין אני יודע גיאוגרפי״ה? הרי לא לחינם גמרתי את המחלקה השניה! — משיב ״רב־מטעם״.

— הנה, הנה ראו את האדמה מלמעלה! — רמז עוד רב אחד משׂכּיל בקצה של כנף־נשמה!

והכול רואים, שהאדמה מרחפת מעליהם, והעננה נוטה ויורדת יותר ויותר נמוך, וגם — משּום־מה גם אל הצד…

קצת נשמות עוקרות עצמן מעל העננה ובוקעות ועולות כלפי־מעלה: הן רוצות להשיג את האדמה, ומעליה אל השמים להגיע. ואילו אחרות מלעיגות עליהן: ״על כנפיהן שלהן לסמוך!״, ״הרי את יושבת על־גבי עננה, אין את משלמת שׂכר־עגלה או דמי־רכבת, סעי!״

אבל גם אותן הנשמות, שעקרו עצמן ופרחו להן, חזרו וירדו עד מהרה.

— פחד ומורא, — מספרות הן, — מה הרחק העולם ההוא התרחק מאתנו. ומשום מה אל הצד… אנחנו כבר לא נשׂיג אותו!

הן מספרות, שמקרוב נראים עכשיו פני הארץ אחרים לגמרי! משום־מה היא אדמדמת וזהובה־מאירה. הן מתערבבות שוב עם בני החבורה, מדברות על העולם ההוא, ואינן מרגישות בכך, שהאויר מתערפל והולך, מתחשך והולך, בעננה כבים השולים־של־זהב, השמש שוקעת ונעלמת היכן־שהוא, וכוכבים אינם מופיעים… מרגע לרגע מוסיפים ומשתטחים צללים עבים וכבדים יותר, וכל מה שהעננה מאפילה והולכת — יותר בהירה ומאירה נעשׂה הכדור — האדמה, והיא מגבּיהה ומרחיקה מרגע לרגע הגבּה יותר והרחק יותר, והיכן־שהוא אל הצד… חרדה יורדת על החבורה.

— מה לעשׂות? להיכן טסות אנחנו?

—״בידך אפקיד רוחי!״ — קורא קריאת־שמע המרא־דאתרא ומתחיל נוחר.

אחרות מרגישות בכך:

— כך! יכולים גם כאן לישון?! מהיכא תיתי! ומתוך שׂמחה וחדוָה הן משתטות על־פני גבּה של העננה ונרדמות.

כדור־הארץ נעשׂה יותר ויותר בהיר ומאיר ומגביה ומרחיק יותר ויותר לרוץ במסלולו, והנשמות הנוחרות טסות על־גבי העננה השחורה — אל עולם התוהו!

---

יצא זכאי

מאת

יצחק ליבוש פרץ

א. בפרוזדור של עולם-האמת

סופו של המעשה, קואי היקרים, יהיה במקום גבוה ביותר; במקום רם ונישא, שהחיים והמות נתונים שם במשקולת.

לפני השולחן המצופה מפה אדומה, עם גדילים ופתילים של זהב…

בבית הדין המחוזי!

אך כנגד זה תחילתו של המעשה במקום עני ביותר, שפל ביותר…

במושב הזקנים!

בסך-הכול חדר אחד, עם מחיצה דקה המחלקת אותו לשני חלקים — בשביל הזקנים לחוד ובשביל זקנות לחוד (בעיר הזרה שלנו קוברים אפילו לחוד), וכל מחצית יש לה חלון אל צד הרחוב ופתח אל החצר.

יושבים הם (רק לייבּל לבדו, שדכן-המדינה לשעבר, שרגליו משותקות — שוכב), יושבים הם, הזקנים והזקנות הגלמודים בפרוזדור של עולם-האמת, שכוּחים מכל העולם, וזכורים רק לחברה “צדקה”, והם סופרים את שארית ימיהם, הימים המעורפלים והזוחלים, החרשים והעורים והם מתכוננים לדרכם…

פעם אחת — הערב יורד…

המשרת, שהביא את הארוחה, הגיף את התריסים; הזהיר שיכבו את האור בעוד מועד, ואת הדלת סגר אחריו…

הזקנים והזקנות גומעים בשׂפתותיהם החיורות את שארית ציר-הדגים, טוחנים בלסתותיהם חסרות-השינים את חתיכות הלחם הרכות, השׂוֹחוֹת בתוך הסירים, — ומברכים ברכת המזון (דבושה “הירוקה” שהצהיבה, מוכרת-ירקות לשעבר, מניעה רק את שפתיה; לא היא זוכרת, לא היא רואה את האותיות הגדולות ביותר בסידור, לא היא שומעת איך אחרים אומרים ברכת המזון!), ומיד מתחילים בקריעת-שמע עם הוידוּי הגדול.

לאחר שגמרו את קריאת שמע, והכו באגרופים מרעידים על לוחות-החזה הנפוּלים את כל ההכאות שב“על חטא” הגדול, שכבו כולם (פרט ללייבּל שדכן, שכבר שכב קודם לכן) והתחילו נאנחים…

ומעט-מעט התחילו גם נוחרים וחולמים…

על מה חולמים? על הימים שעברו ואינם. מתעורר בו במישהו מיחוש ישן, הריהו נאנח; מתעורר באיזה מוח עייף זכרו של יום-קיץ מלפנים, מיד חומקת-עוברת קרן-אור על פני-הקלף המקומטים… אך לעיתים קרובות ביותר מראים החלומות מעניני העולם הבא ובאים בזה אחר זה מראות-צללים של אימה ופחד. מלאך-המות בעל אלף העינים נראה בחלום, שוטי הברזל שבידו של המלאך דומה, המאזנים של הבית-דין-של-מעלה מתנועעים לפני העינים…

כלום מעט הם דברים שאפשר לפחד מפניהם בשעה שיושבים בפרוזדור של עולם-האמת?…

וברחוב פתאום:

– פְּרָק!

ושמשות שנשתברו מצלצלות…

– אוי-אוי! — מתעורר זקן אחד.

הוא מקשיב לצד הרחוב — מרוּצָה שריקות ושירה:

“לחם לכל אדם” —

“פזרו את האופים!”

ופרק — צלצולים של זכוכית!

“מאור לכל אדם!”

“פנסים נשברו”!

“לא נשאר אף אחד!”

ועוד הפעם:

– פְּרָק! ושוב מתפוצצות שמשות…

ועוד פעם, ועוד פעם, וכך לכל אורך הרחוב…

הכול כבר עֵרים. יושבים ברגלים תלויות מעל המטות ומרעידים.

רק דבושה הירוקה בלבד אינה שומעת…

יושבים הגברים ומציצים בעינים לבנות אל תוך החשכה.

עטופים אימת-מות.

דופקות הנשים, השוכבות בסמוך למחיצה הדקה, וקוראות אל הגברים:

– גברים, מה זה נעשה שם ברחוב?

ואין הם עונים, הגברים, — שיניהם דא לדא נקשן.

צועקות הנשים:

– גברים, הרי גברים אתם, יצא מישהו מכם, יפתח תריס ויביט החוצה ויראה!

– יראה מישהו מכם מה נעשה שם ברחוב!

– הרי העולם חוזר לתוהו ובוהו!

הגברים שותקים.

לייבּל שדכן-המדינה, שאינו יכול להתיישב על המטה, מחפש ביד רועדת גפרורים להדליק את הנר העומד בסמוך למטתו, ואינו יכול למצוא.

הוא מגשש ומגשש, עד שהוא מפיל גם את הנר עם פמוט הנחושת מעל השולחן.

נשמע קול צלצול, הזקנים והזקנות נרעדים, מתעוררת גם האחרונה — דבושה הירוקה העיורת-החרשת, ומתחילה פתאום אומרת: “אלוהי אברהם” — זו התפילה היחידה שהיא זוערת.

ובזה היא גוררת עמה את כל הנשים; פותחות כולן ואומרות “אלוהי אברהם” — בקול של וידוי, בפחד ובבכיה מעומק הלב. מתגלגלות בחשאי הדמעות אפילו מעיניהם של הגברים.

וברחוב משבּרים פנסים בקול שירה…

פתאום נשמע מן הרחוב קול חצוצרה. החצוצרה מתקרבת יותר ויותר. צעדים כבדים-כבדים נשמעים מצד הרחוב… צעד צעד, שעט שעט.

– חיילים! — אומר לייבּל השדכן כמעט בשמחה… הזקנים והזקנות נרגעים במקצת.

מפקדים ברחוב:

– נאַ פּלע-טשוֹ¹

נשמע קול שקשוק של רובים המועברים מיד אל יד, והצעדים מתרחקים והֵדם אובד אי-שם ברחוב, ברחוב השני, ברחוב השלישי… חוזרת למושב הזקנים הדממה, משתרר הקור…

מושכים הזקנים והזקנות את רגליהם בחזרה אל תוך המטות; מעלים את השמיכות עד מעל לראשיהם ומרעידים בחשאי…

מרעידים הם בחשכה, ומהרהרים:

– מה זה יכול להיות! מה היה הדבר הזה? מה יהי? ונרדמים אחד אחד בלא תשובה.

משנתם העירה אותם יריה שניה; ומיד לאחר-מכן נכנס המשרת עם ארוחת הבוקר ואמר:

– מהפכה!

ב. בחצר, מהפכה בקורקבן של אוז

היום יום נאה וחמים, ויושבים בחצר; עוזר המשרת להוציא את שדכן-המדינה עם משכבו, ומתישבים מסביב למשכב.

בֶּריל, מי שהיה שמש של חברת-הנושאים קצת מיוחס ומהלך על-גבי קב, מתיישב ברחוּק-מקום מועט מן עמי-הארצות, אבל הכל יושבים. מלבד אם מישהו מטלטל עצמו אל הרחוב, לפשוט יד. אבל היום לא: היום סכנה יש בדבר.

המשרת אמר לפני לכתו:

החנויות תהיינה סגורות. קרונות הטראַם לא יהיו מהלכים. כרכרות — לא תסענה… תהיינה הפגנות עם דגלים אדומים. ומשמרות יהיו מהלכים ורוביהם טעונים; ויהיו יורים…

מחוירה זקנה אחת:

– מפני מה? מפני מה צריך לירות?

מנַשך שדכן-המדינה את שׂפתיו הלבנות הדקות:

– צריך!

– ואנשים — אומר משה חייט בגאוָה — מסַכּנים את חייהם!

משה חייט הוא הצעיר והבריא שבכל החבורה, אלא שבתו ברחה ממנו, אשתו — מתה עליו, והיד הימנית מתייבשת אצלו; אין הוא יכול להוליך את המחט. אך מלבד זה — עודו אדם השלם.

– ומה רוצים הם, האנשים שלך? — שואל שדכן-המדינה בשפתים הדוקות.

– אני יודע מה שהם רוצים! — עונה משה חייט, ומעפעף סביב בעיניו האדמדמות-הקטנטנות ומחייך אל תוך זקנקן-התיש שלו.

הוא יודע, אבל אמור לא יאמר. לפני מי יש לו לדבר כאן:

פגרים מתים…

אבל שדכן-המדינה אומר:

– או-הום…

כלומר: עדין הוא מסופק, אם ההם יודעים, ומכל-שכן אם משה חייט יודע…

“הלואי והיה בריא ביד ימינו, כשם שהוא יודע” — אומר משה חייט. — “כנגד בעלי-הבתים הולכים הם!”

ואינו יכול להתאפק עוד:

– הרוצחים הללו, את כל העולם-הזה תפסו לעצמם!

– כך? — אומר שדכן-המדינה.

– עולם הזה חסר הוא, החייט הזה! — מעוותת פניה זקנה אחת.

– מפני מה לא? — קופץ ממקומו משה חייט — נשמתי שלי לא נשמה היא? לבי שלי אינו מתאווה?

וחוזר ויושב ומוסיף להמהם:

– הכל לקחו לעצמם, הרוצחים! בציר-של-דגים מפרנסים הם אותנו… להם מגיע הכול! הבתים, הכסף, התכשיטים, המלבושים…

מי בונה בתים? הבנאי! מי עושה תכשיטים? העדאי! ומלבושים מי עושה?

– אני! — דופק הוא על לוח-לבו הרזה, עד שקול הד עולה מבפנים.

ושדכן-המדינה שואל:

– וכסף מי עושה?

משה חייט משתתק כמהומם; בּריל, שהיה לשעבר שמש של חברת-הנושאים, מגמגם:

– המ… מ…ממשלה.

קופץ ממקומו משה חייט:

– הנה דבר זה באמת לא טוב הוא!

נשמע מסביב מלמול בהול.

– שמעתם דבּוּרים!

– הלוַאי יסוב פיו לאחור!

– מספיק, מספיק!

אבל שדכן-המדינה אין לו חשק להפסיק:

– והממשלה אומר הוא, יורה!

אומר משה חייט מרוגז:

– כל זמן שהחייל מציית!

– לציית מוכרח הוא! — נשמע בבת-אחת מתוך כמה פיות — הרי לשם כך חייל הוא!

אבל החייט אינו נכנע:

– מה סבורים אתם, שוטים, בעלי-בתים משרתים-בצבא? בעלי-הבתים פודים עצמם, העכברושים הללו!

ושוב הוא דופק על חזהו:

– אנחנו משרתים בצבא! כבר נראה!

והעינים מתלקחות אצלו עוד יותר, זקנקן-העז מרטט!

– את כל העולם-הזה יקחו מהם!

ושדכן-המדינה שואל בנעימה הארסית:

– אתה גם כן? ואיזה עולם-הזה חסר אתה, היד היבשה?

מהרהר משה חייט רגע מועט ומצטחק:

– עכשיו? משהו צובט — אומר הוא — בלב.

ומהרהר שוב רגע, ומכריז ואומר מה היה רוצה:

– קורקבנון של אַוָז!

– שכל יש לו — אומר שדכן-המדינה.

מרגישים הכל, שהרוק נובע ועולה בפיהם… והם חוזרים ואומרים כל אחד בפני עצמו בלחש:

“קורקבנון של אַוָז — —”

החרשת אפילו היא הגיעו הדברים אל אזניה והיא אומרת בשפתים לחות:

“קורקבנון של אַוָז…”

ובּריל, מי שהיה שמש של חברת-הנושׂאים, אף הוא חוזר ואומר:

– קורקבנון של אַוָז…

מתחדש שנית המלמול:

– צובת באמת במעים…

– כן יחיו הם כולם, הבעלי-בתים, אם אפשר להתקיים ולעמוד יום-קיץ ארוך בזה מעט ציר-הדגים עם פירורים של לחם…

– ומחצית מזה גונב המשרת…

– בואו באמת ונחייה במשהו את נפשנו!

– אפילו את אשמדאי הייתי אוכל, ובלבד להחיות את הנשמה…

ועל שפת הקבר, בפרוזדור של עולם-האמת, נתגברה פתאום שליטתו של היצר-הרע, נתלקחה התאוה למשהו טוב… העינים הלבנבנות התחילו נוצצות; השפתים התחתונות — רועדות, והפיות המתאַוים זה לזה סחים בקולות צרודים:

– קורקבנון… קורקבנון… אוי, קורקבן של אַוָז, שמן, ריחני…

והידים מוציאות מטבעות של שנים ושלושה גרושי"ן מן הכיסים ומן הצרורות.

– אך מי ילך לנו? מי ילך?

– אני לא! — נאנח שדכן-המדינה.

צועקת גרינה: אני!

ואין מסכימים:

– חס ושלום! היא לא תגיע, היא לא תגיד… ובאמצע תשכח — בלא זכרון, בהמה…

רוצה משה חייט ללכת, אך גם לו אין מסכימים:

– ביד אחת — ובשמאלית? הוא יאַבּד ישמיטו לו מתחת הזרוע…

מכריז ומודיע לבסוף בּריל השמש:

– אֲנִייֶה…

כך הוא מדבר.

– הוא הזקן שבחבורה, החלש שבהם, מהלך על-גבי קב… ונשמעות קריאות מכל צד:

– כן! כן! הוא מבין הוא!

– בעל המסעדה מכיר אותו ולא ירמה אותו.

– אבל הוא כמעט עיור — רוצה מישהו לערער.

– יודע את העיר על פי הזכרון…

– הרי הוא מהלך על קב…

– יהא על קב, ובלבד אדם שהוא מבין…

עוזרים לו לקום ממקומו, מגישים לו את הקב אל תוך היד, והוא הולך; את ראשו הוא מגביה עד כמה שאפשר, ודופק בקב, לא בלי גאוה, וכל הקהל קורא אחריו.

– ראו, ראו הוא מהלך!

– אך ברור יפה, בּריל!

– בקש ממנו – – קורקבנון כראוי!

– ועטוף יעטוף; בנייר!

– בניירות הרבה!

– וקשוֹר יקשור במשיחה!

– למען השם!…

– ואל תאַבּד…

– עד שהוא נעלם.

ג. חיילים גבורים ולייבּל שמש

… הולכת פלוגה של חיילים רחבי-גרם, להעביר אסירים מבית-הסוהר של הרובע אל בית-הסוהר המרכזי.

ועומדים הם, ניצבים בשורה עם רובים טעונים, לפני קצין צעיר בעל שפם עוקצני ועינים חדות, והוא נותן להם הוראות, איך לנהוג בדרך ב“וונוּטרעֶנ”י וורוֹג" —האויב הפנימי, הוא הפולני והיהודי…

והיהודי מסוכן עוד יותר!

מופיע חיוק דק-דק מתחת לשפמם של הענקים: “יהודונים” ו“מסוכנים”… צילא מה! זבובונים כאלה…

אבל הקצין אומר, ש“שֵדִים נעוצים בהם!”…

תינוקות מתוך העריסות, יוצאים להפגנות. הכל הולכים; מן המטות, מתוך בתי-החולים!

שנאה גדולה כל-כך מלהטת בהם כנגד הממשלה הרוסית; שנאה נוראה כזאת — אל הכנסיה הקדושה…

זבובים — אבל כשיש צורך בכך, הם נעשים אריות, פנתרים… הם רק מראים עצמם חלשים, כגון בזמן הפריזי"ב, הוא הגיוס לצבא, הם מתראים כך חלשים;עם ערומים הם, האנטיכריסט הללו!

וגם — עם פצצות הם מתהלכים!

כאן כבר משחירים פניהם של הענקים, והם מתעטפים צללים אפלים. בעינים הילדותיות נדלקות שלהבהבות רעות; וכפות הידים הגדולות לוחצות את הרובים ביתר תוקף.

וכשמפקדים להם:

– מאַרש!

הם מהלכים בצעדים תקיפים, ובדעה תקיפה עוד יותר, ובידיעה מה שיש לעשות…

לוקחים הם את האסירים בבית-הסוהר של הרובע: זקנים וצעירים, נשים וילדים — ומוליכים אותם, בכובד-ראש ומתוך שתיקה, ולא לגמרי בלא פחד, על-פני הרחוב אל בית-האסורים —

בא לקראתם יהודי, בוהה כנגדם בעינים.

“כמה שקט מהלכו… הוא מגשש ברגליו, כמו בידים, הוא חומק-עובר בחשאי… הוא מחזיק משהו בשתי הידים; ובזהירות כל-כך… ומרוחק כל-כך מעל עצמו!”

ומקיפים אותו סביב בבת-אחת – –

אומר הקצין:

– תן הנה!

בּרל אינו מציית.

רוצים לקחת, הוא אינו מניח! מושכים בכוח, בּרל השמש נאבק:

– מוי“ע, מוי”ע — צועק הוא — ראַזבּויניקי!…²

בקושי ראו עיניו העיורות, שיש לו כאן עסק עם חיילים. וכבר הוא מבקש להשליך את הצרור, והנה הוא שומע קול קורא בפחד-מות:

– ני"ע ברוסיי! ³

הוא מתפרפר, ומיד הוא מקבל חבטה גדולה באף…

מובילים אותו, עם האסירים יחדיו, וכנף-אף אחת שסועה ותלויה, אל משטרת הרובע…

מניחים את הצרור על השולחן הירוק ושולחים להביא מומחים לפירוק פצצות…

הם באים, והכול מסתלקים הצדה. המומחים מתירים בזהירות את המשיחה, פותחים את הצרור בידים רועדות, ומוציאים — כבר אתם יודעים מה…

ד. יצא זכאי

עושים פרוטוקול:

– לא נשמע לפּאַטרוּל… התנגד… פגע בכבודו של הפּאַטרוּל: “ראַזבּויניקי” אמר.

את הקורקבנון לא הזכירו אפילו בדבּור אחד; נבלע, היה כלא היה!

וכתבו וחתמו. ושלחו למקום שהיה צריך לשלוח… ואת בּריל שרופא תפר ואיחה לו את כנף-האף השסועה, שילחו גם כן למקום שהיה צריך לשלח.

לאחר כמה חדשים מתאספים כל אלה ב“סוּד”, הוא בית-המשפט…

בּריל והחיילים הגבורים: שנַיִם מהם בתורת שומרים, השאר בתורת עדים, וגם — הפרוֹטוֹקוֹל…

הכול, חוץ מהקורקבנון.

יושבים ליד השולחן האדום כל האדונים בסבר פנים זועפות.

שואל היושב ראש:

– אתה מודה?

שותק בּריל… הוא אינו מבין כלל!

מנַהם שופט אחד:

– הוא לא יענה!

והקטיגור:

– להיפך!…

שומעים את העדים…

אומרים הם: טאַק טוֹטשנוֹ! ⁴

"נשא איזו חבילה… לא ציית… התנגד, נאבק… אמר “ראַזבּויניקי”…

שואל הסניגור, כלומר, העורך-דין:

– איזו חבילה?

אומר עד אחד:

– אינני יודע… מסרתי במשטרת הרובע.

– להיכן נעלמה?

מנהם שופט אחד:

– יהודונים — וַדאי הוציאו בגניבה…

והקטיגור:

– לדבר זה אין מומחים כמותם!

רוה העורך-דין להוסיף ולשאול, אבל היושב-ראש מחליף רמיזות עם חבריו השופטים, ואומר בתקיפות:

– דבר זה אינו שייך לעניין!…

– לא משטרת הרובע עומדת לדין! — אומר הור.

מרכין העורך-דין את ראשו ומתחיל מבקש רחמים:

– רבותי, הרי רואים אתם: זקן…

מנחמים:

– או-הו! מרבה שנים מרבה שנאה!

ומחליפים דברים, המליץ-יושר עם הקטיגור:

– על-גבי קב הוא מהלך… אומר העורך דין.

– כך הם באים אל מבחן-הגיוס גם-כן! — צוחק הקטיגור.

– וחרש הוא, ועיור – –

– הכל מעושה… כמנהג היהודים…

– אדם מת למחצה!…

צוחקים כבר כולם…

וכאן מתכעס כבר העורך-דין. הרי גם-הוא אדם שיש לו דעה, — והריהו צווח לבּריל בלשון רוסי"ש:

– אי ז’יד פּודנימי סוויוּ פּאַלקו…⁵

אך לייבּל הרי אינו מבין מילה אחת, וקוראים אדם המבין לשון יידי"ש והוא מתרגם לו:

– מצוים, לייבּל, שתרים את הקב שלך.

– אנוס הוא.

אך לייבּל הרי אין לו כוח, והידים רועדות אצלו, והקב כבד… אבל הוא מושך מאַחַר שכך מצוים!

והוא מושך ומרים ומרים, ובבת אחת הוא נופל תחתיו.

*

קיצור הדבר:

הוא יצא זכאי.

---

נחת מבנים

מאת

יצחק ליבוש פרץ

בענין נחת מבנים מדברים אתם?

לפנים היה היתה; לא סחורה של זמננו היא!

סבתא שלי, למשל, היתה צוררת בחמישה-עשר ארבעים וכמה צרורות של חרובים וצימוקים עם שקדים בשביל נכדים ונינים; חנות של בשמים היתה לה לסבתא. ומהלכת היתה — בלא מקל, ומבּטת — בלא משקפים. ורק היד היתה מרתתת אצלה במקצת, והייתי אני מנהל לה את הרשימה של הנכדים; כתב-היד שלי נשא חן לפניה — הייתי מצייר לה את ראשי-התיבות באותיות של דפוס; ובשכר זה הייתי אני מקבל שני צרורות. אני הייתי קורא לפניה את הרשימה, והיא, עליה השלום, היתה חוזרת ומונה אחרי על אצבעותיה. עד שלושים וכמה היה קולה רועד מפחד, אם לא יחסר לה חלילה, מארבעים ואילך היה קולה מתרונן ממש… וכשאנו מגיעים לארבעים ושתים ארבעים ושלוש, כבר מרקדים אצלה מחטי-הסריגה של הפוזמק בין אצבעותיה.

אך דבר זה כבר היה גם בימים ההם דבר שאינו-רגיל. ברכה היא — יודעים היו — מן הצדיק האפטאי הראשון, זכרונו לברכה. אבל נכדים? — איזה יהודי לא היו לו נכדים ולא היה רוקד בחנותיהם של נכדים? כשהיו שומעים, רחמנא ליצלן, בלוָיה, שהבר-מינן לא היתה לו הזכיה להוליך אפילו נכד אחד אל החופה, היתה באמת תוקפת אימה; השערות היו מסתמרות ויללה היתה משתפכת, כמו בשעת “ונתנה תוקף”.

זמנים אחרים! ברוכים!

הרי לא נשטח בעצמנו: דאגות לא היו חסרות. ובכן? היו דואגים!… בלא דאגות היה בר-נש שוכח מכול וכול, שיש בורא עולם בשמים! וסתם, נַסה ואכול כל היום כולו שוּמן בלבד! אבל כנגד זה היו שמחות: זה מתבקעת לו למזל השן הראשונה, זו אמרה את החכמה הראשונה שלה, או תלשה את הטשיפי“ק מעל ראשה של האם, ההיא כבר אומרת “תורה צוָה לנו” כמים היורדים במורד, וזה מתחיל חומש, וההוא דורש דרשה לבר מצוָה… ושׂמחות של חתונה, ושלום-זכר, וברית-מילה, ופדיון-הבן, כל מה שאתם מבקשים; כל השנה כולה דובשן ויי”ש… נכד אחד הולך לעולמו, ארבעה חדשים באים במקומו; שלוש חתונות חדשות כנגד גט אחד; כשמגיע יום חג ומתחילים להלך מזה אל זה, הרגלים כלות והבקורים אינם כלים!

וכשמגיעים אל הגבול האחרון, ונקראים אל העולם ההוא, יש לו לאדם לוָיה משלו… ילדים ונכדים מקצה הרחוב לקצהו האחר. מלבד, אם מישהו חושש ל“רוּחות לבטלה”, ורוצה שהזרע-של-קיימא לא יהוּ מהלכים, ובלבד שגם ההם לא תהיה להם שליטה להלך אחרי המטה, הרי זה ענין אחר!

וכהיום הזה? כהיום הזה, כשיהודי עושה חתונה לבנו או לבתו, הריהו עושה בסודי סודות— כאילו בושה היא! שלא לפי רוח-הזמן!… ילד נולד — על אפו ועל חמתו של האב, עוד פה אחד לאכילה! ולאם — לא-כל-שכן, היא כבר לא תוכל להכחיש ולומר שעדיין בתולה היא… ולוָיה מה היא? זוג סוסים עם מצליף — מי שכבר יש לו ילדים, הרי הם פזורים ומפוזרים…

נחת מבנים — חַ-חַ-חַה!

אילו היתה לי נחת מבנים, לא הייתי בא ומגיע לוַארשה, ולא הייתי חוכר בית-תפילה — אַפּטאי אני. אבל לא כך חזו לי מן השמים.

שבעה ילדים היו לי: שלושה בנים וארבע בנות. ומהם, לא עליכם, הלכו להם שני בנים ובת אחת. שניהם נערים טובים היו — עילויים! פעם אחת חזר אחד מהם מן החדר והוא חושש בראשו, שכב שמונה ימים לוהט בחוּמו ושוב לא חזר לבריאותו; בפעם השניה, אפשר שלושה חדשים לאחר-כך — השני. דומה, שמרו עליו כעל בבת-עין, לא הניחו לו לצאת החוצה בלא סוּדר על הצוָאר, לא התרוצץ, לא טייל, בקיץ לא התרחץ בנהר, בחורף לא החליק על הקרח — לא כלום. ועכשיו לך ודע את דרכיו שלו. הנערה, לא עליכם, קבּלה אבעבועות… נשאוֹר נשארו ארבע נפשות, שלוש נערות ובן-יחיד, ורק אחת, את הגדולה ביותר, הולכתי לחופה.

שתי בנות גדֵלות לי בעולם עד שמלבין ראשן, והבן, בני-יחידי שלי, בנימין שמו, על שם אבי-אבי הצדיק, עליו השלום, נעלם ממני… שתי שנים לא היה בידי אפילו האַדרעֶ"ס שלו.

ויודע אתה, אימתי הוא ברח? בלוָיתה של האם… לאחר סתימת הגולל, רק אמר קדיש — ואיננו! רגע אחד של שבעב לא ישב; ישר מבית-החיים אל העולם הרחוק! וכי היה עולה לפנים דבר כזה בדעתו של ילד? ובן כמה היה אז בסך-הכל — שנים שבע-עשרה! רק לפני שבוע מכרו לי את הכר מתחת לראשי על חשבון שלוש מאות הרובּל קנס…

ומה סבור אתה, הייתי מהרהר באותו יום? הנה אני יושב על השרפרף לפני הביצה המגולגלת באפר עם הכעך, ואני מהרהר: הוא עשה לו מעשה! משום שיודע הייתי, כי נפשו קשורה בנפשה! אני הייתי לגביהם הגזלן, הרוצח, והיא — האם הטובה הנלבבת. ומפני מה? מפני שאני רוצה הייתי, שיהיה גם נאה למקום וגם יאה לבריות. והיא, עליה השלום, נקבה, אשה חלשה. הסכימה להם לכל דבר. ברעה ובתוקף, היתה אומרת אסור! לא בזמנים הללו! בנימין בורח מן החדר — “אַל יהא לומד, רב בישראל בין כך ובין כך לא יהיה”. משום מה לא יהיה? שותקת היא. בנימין מתהלך בטל-ומתבטל מחוץ לעיר, שוכב ימים תמימים על שפת הנחל, בחוֹרש, שלושה ויוֹרסטאות עם תוספת מאחורי העיר, — היא מסכימה. הריני מתחנן: למחות, בר-נש שכמותך, אתה שוכב על שפת הנחל, טול לפחות חכה ושלֵה לפעמים דגיג לכבוד שבת; אתה מתהלך ותועה ביער לקוט מעט פטריות וכמהין או גרגרי-יער או תפוחי־שינה — הזמנים זמנים לא-טובים, אני עצמי סוחר אינני, הסרסרות בעניני תבואה יורדת פלאים, — עזור עמי! כלום שומעין לי, סבור אתה? הוא אוהב להסתכל במים ובעצים, אך לטבול את ידו במים צוננין — זה לא! והיא שותקת! וכשהוא בא הביתה, מלכלך את השולחנות בגיר, ואת הקירות — בפחם, ומצייר דמויות של קיסרים או שאר כל מיני דיוקנאות שעולים בדעתו, אף זה כשר בעיניה! רוצה אני לומר מה — אין היא מניחה. ומה אעשה? כיוָן שאני פותח פי לומר כלום. מיד העינים מופנות אליה, מתחננים לפניה במבּטים: הצילו מידיו של הגזלן! וליותר מזה אין היא זקוקה. תיכף ומיד עיניה מתמלאות מים, פניה מחוירים ומלבינים כשׂיד, והידים מתחילות מיד מַרעידות, חלושה היתה, ועכשיו לך ועשה כלום! לא יכולתי אפילו לפעול אצלו, שילמד אצבעותיו לכתוב כבן-אדם. אותיות שבכתיבה, היינו שבדפוס, לית מאן דכר שמיה! אבל שיננא, יש לך יד מבורכת, למד ידך לעשות כמותי למ״ד מסולסלת, פ״א מגולגלת — זה לא! הרי מזה אפשר שתצא תועלת! אלא אך ורק דיוקנאות של קיסרים, עלים, ענפים והשדים יודעים מה עוד… וכיצד בחור כזה אין בו פחד כלל: פעם אחת העלה בציורו דמותו של איש-מים! ״ראית מימיך — שואל אני — איש-מים?" בודאי! — אומר הוא וצוחק.

שמא סבור אתה, שבאמת היתה דעתה מַסכמת עם דעתם. שבאמת רוצה היתה, שבנימין יהא סופו מצייר-פּוֹרטרטי"ן או ששרה-לאה תעמיד עצמה משרתת, או שביילא-גיטל תהיה תופרת? חס וחלילה! את אנחותיה שמעתי, לילות תמימים היתה נאנחת; כובשת היתה את פניה בכּר להחניק את הבכיה… וכמה היתה מתעלפת ובוכה בימים הנוראים? חטיבות-חטיבות של תחינות במחזור אנוס הייתי להעתיק באותיות-הדפוס שלי; נושרות היו מרוב דמעותיה, קרעים קרעים נפלו, וסדור חדש לא רצתה… מוטב לקנות סרט בשביל אחת הבנות… הכול בשבילן!

ומה היה עיקר הבכיה? הם היו אומרים, שעלי היא בוכה! באשר בכן, שלפעמים, כפי שנהוג בזמנים קשים ועם בנים קשים, הוצאתי דבּור קשה מפי. אבל את האמת יודע אני, תפילתה היחידה היתה, שהשם יתברך ירחם ויהפוך את לב הילדים לטובה… אין צריך לומר מקצת בענין גם כן: חסור חסרה. מילא!

כן, במה אנו עומדים? הוא ברח…

והייתי סבור, הבחור עשה לעצמו מעשה לדעת או סתם נתעוָה נתעה לאיזה מקום מרוב מרה-שחורה… אבל נכנסים ובאים חברים שלו, ומספּרים שהוא ברח! וחברים היו לו! עוזרו-של-נחתום, מפריח-יונים וגם וגם שגץ גויי! ומפיותיהם של הללו אני מתבשר, שבנימין שלי ברוח ברח! מעבר לגבול הוא! לעשות פּוֹרטרטי״ן מבקש הוא ללמוד. פרנסה נאה! אילו אמר לפחות, חדרים לצייר!

ומפני מה, סבורים אתם, לא כתב לי שתי שנים תמימות היכן הוא? ראשית. סבל באמת צרות צרורות: מקום ששהה בו ביום לא לן בו בלילה, והיה רעב וצמא, וגם היה מתבייש, וגם לבול-דואר לא היה לו; ושנית — אַל יהא אבא יודע ואַל יכתוב מכתבי-מוסר. שכן, “פן ישמע”… שמא הוא כותב, והדברים נכנסים אל הלב! היצר הרע כבר הוא יודע לעשות לעצמו מסייג לסייג…

אך הבנות, סבור אתה, טובות יותר?

הקשישה שרה-לאה, אינה רוצה, כאילו, להיות ריחים על צוארי. ״חסר לכם לעצמכם", אומדרת היא. הפלונית שלי, עליה שלום, מסכימה. את הסוד יודע אני:.שידכו לה אלמן עם ילדים, והיתה הקרקע בוערת מתחת לרגליה. דבר זה רק אומרת היא, שרוצה להשׂתכּר לה בעצמה למחיתה… שׂחוק הוא! בקושי רק פעלתי אצלה, שלא תשחיר את פני באַפט… והלכה לה לצויזמר. ובלבד לא אלמן! נתנה האמת להאמר, אף אני עצמי חבל היה לי עליה, נערה כחטיבה של זהב, פורחת היתה ממש כשושנה-של-ורד! כאמה בזמנים הטובים עין בעין… ולכי היי בבת-אחת אם לחמישה ילדים, ובור-שוּמן לא היה זה גם כן. סוחר-תבואה קטנטן, בקושי הוציא לחמו מן המסחר, אך מכל מקום טוב יותר מלשרת בבתי-אחרים עד שילבינו השערות! ואמנם נתברר, עם מי היה הצדק!

היא באה מצוֹיזמר לאַפט ללוָיתה של האם. ביילא-גיטל אף היא באה. מקצה הארץ היו באות! הבכירה דוקא —לא באה. בדיוק אז יולדת היתה. והנה יושבת אצלי שבעה, ובינתים פושט שם בצוֹיזמר בעל-הבית שלה את הרגל, נמלט למקום שנמלט, בורח לכל הרוחות הרעות; את אשתו עם הילדים הוא שולח עוד קודם לכן אל חותנו… אין נשארת נפש חיה… ובעלי-החובות נגשים את הבית, מרשמים ומוכרים מכירה פומבית את כל המטלטלין, וארגזה של בתי עם כּל-יש-בו בתוכם! בלאר כותונת לבשׂרה נשארה! וכבר היו צבורים אצלה, העלוּבה, כל דברי ההלבשה הדרושים לבתולה נישאת, ופתאום, בבת-אחת —לא כלום! צועק אני לה: הנה, ראי! לא זו הדרך, הקדוש-ברוך-הוא אינו רוצה כך… ודוקא אותו זמן שוב נזדמן שדוך עם גרוש, גם כן עם ילדים ודוקא לא אביון —וכי שומעת היא לי? לא כי, אלא היא קמה ובורחת , כמות שהיא עומדת, ונוסעת אל לוּבּלין… ועובדת שם כמשרתת עד היום הזה… היא רוצה עוד לבוא לוַארשה. טובה זו הריני מוחל לה!

פוטוגראפי"ה שלחה לי —כבר לא ילדתי שלי! לא היא כלל… המקום יודע, מה הוֹיה לה שם… עינים משונות יש לה… הריני חושש לומר: ממש כנוסח ימינו, הימים החצופים… חתן, שומע אני, יש לה…

אימתי תהיה חתונתך? — שואל אני בכל מכתב.

על הכל היא משיבה; על דבר זה — לא!

אך כל זה אינו ולא כלום לגבי מה שהצעירה עשתה לי! צרות כאלה אפילו גדוד שלם של חיילים אינו יכול לגרום…

נערה רוצה להיות תופרת, היי תופרת! גם את אינך רוצה להנשא לאיש, אל תנשאי! עשי כמעשיה של האחות הבכירה! אם כך נגזר עלי מן השמים! רוצה אַתּ, בקשי לך בעצמך חתן… האם, עליה השלום, אינה בחיים, והרי אני הוא הטוב, מסכים אני! אבל היא אומרת, שבאַפּט משלמים לה מעט, והריהי נוטלת ועוברת לאוֹסטרוֹבצה. אך גם שם, כנראה, לא טוב יותר, והריהי מודיעה לי (היא מודיעה לפחות!) שהיא נוסעת משם ועוברת.לראדום… לנסוע נוסעת היא לבדה! לית דין ולית דיין:— אין עליה שום פחד ושום מורא! –בראדום מייעצים לה, מוטב שתעבור לוַארשה. וכי מה היא לגביה וַארשה? הריהי נוסעת לוַארשה וכותבת לי משם מכתבים של נחת! כבר היא משׂתּכּרת כך וכך, יותר משרה לאה… אם אני צריך, היא תשלח לי… מסתמא אין אני צריך. כלומר, נצרוֹך נצרכתי בוַדאי, אותו זמן כבר מכרתי את הבית, אבל — מחוּל לך! אחר-כך היא משתתקת. עובר חודש, עוברים חדשיִם ושלושה — אין תמונת אות; כאילו נפלה לתוך הבאר. הולך אני ומוכר את כותנתי לעורי וקופץ ונוסע לוַארשה — היא יושבת! נערה רירת-אף זו נעשׂית מורדת-במלכות! כשאין משלמים כל כמה שהיא רוצה, רוצה היא את העולם להפוך, מתרוצצת היא עם דגל אדום ביד… הריני מתחנן, שיכבדו אותה במלקות וחסל; אומרים לי (ובקושי רק הבינותי מה שאומרים), שלענוֹש במלקות אסור. הריני מתחנן: תנו אותה לי בידים, אב מותר לו! ושומעין לי כלשלג דאשתקד, ומשלחין אותה הרחק-הרחק לעומקה של רוסיה… לחמש שנים תמימות!

בינתים אין לי עוד במה לנסוע הביתה, ומציעים לי לשׂכּור בית-תפילה קטן, והריני שוכר את בית-התפילה, נותן את כמה הרובּלים האחרונים דמי-קדימה; הימים הנוראים ממשמשים ובאים, תהא הפרנסה מצויה… אך מתרחש מעשה ומישהו לן בבית-התפילה בלא תעודת-מסע. מהיכן צריך אני לידע, שבבית-תפילה אסור בכלל להלין אדם, ואדם בלא תעודת-מסע הוא סכנת נפשות? אבל אני הרי יש לי זכות-אבות מצד בתי שתחיה — וסוגרים לי את בית-התפילה… הריני מתחנן, אומרים לי שאכתוב בקשות, ובכן, הריני כותב בקשות… והדבר תלוי ועומד… בינתים בא ומגיע הזמן, תובעים ממני שלוש מאות רוּבּל בעד בנימין. והוא כותב, שפּוֹרטרטי"ן לעשות כבר הוא יודע, ברוך השם, אך נשׂכּוֹר עדיין אינו נשׂכּר. בינתים הוא נוסע ועובר למקום אחר ויכתוב לי משם!

רואה אתה, מן הבת הבכירה כן הייתי יכול לשׂבוע נחת. אשה צדקת, כבר חמישה בנים, ברוך השם… אך אם החילות לנפול — נפול תפול! מתרחש מעשה, עילה, רחמנא ליצלן! שדוּך עשיתי עם סוחר מבּראטקוֹב, עשיר פטוּם ומפוּטם. ובכן, יורד האברך לאחר כמה שמים מעל שולחן אביו, ומתחיל סוחר בעצמו בעצים. אני אפילו לא הייתי מרוצה מכך — שב ולמד עוד כמה שנים! מילא, כבר אני מורגל בכך, שבקולי אין שומעים. אך בין האב ובין הבן מתגלעת מחלוקת. האב אומר לקנות, נוטל הוא ומוכר, ולהפך. הזמנים הללו: גדולה חכמת הביצים מחכמתן של התרנגולות… אבל הרי הוא חתני שלי, ולפי טבעו הוא אברך כשר וירא-שמים, והוא חושש, שלא יעבור על מצוַת כבּוד-אב, והריהו קם ועוקר דירתו לראכיב. דומה, לפי השכל הישר? על הוייכּסל! והרי הוא נופל בפח. ולא, חלילה במסחר. דוקא להפך, העסק עסק לא רע. אלא דוקא דבר צדדי! מתארע שיש בארכיב שריפה. מזרזת המשטרה, שימהרו להציל. עומד יהודי חרש ואינו שומע, ואינו יודע מה מבקשים הימנו. בא לו שוטר חרש ואינו שומע, ואינו יודע שהיהודי הזה חרש הוא ואינו שומע, וחושב הוא — מורד במלכות, והוא מוריד לו מכּה על ערפּו. והרי חתני שלי הוא בחור כלהבה, ואין הוא יכול לסבול עוול, ועומד לריב את ריבו. למזלו הרע הוא יודע מעט רוסית — והוא מתריס כנגדו ומעֵז פנים. מדבור לדבור — אף הוא סופג מכה! מילא, סופג אדם מכה, עדיין אין זה אסון. אבל מתבּרר, שבעליו של הבית היה מבוּטח זה עתה מקרוב. שולחת חברת הבּטוּח אדם משלה; והוא חוקר ודורש, אם לא היתה כאן הצתה מדעת. טוען בעל-הבית שאותו יום לא היה כלל בביתו, הוא היה ביריד במקום מן המקומות בסביבה. אומר החוקר ודורש: איפּכא מסתברא! מה לו לבעל-בית, שאינו עוסק בעסקי מסחר, וליריד במקום מן המקומות? ודאי מסרת לידי אחרים שיבעירו! מחפשים את השותפים לדבר-עבירה, ונופל החשד על היהודי החרש עם חתני שלי; באשר וכן, הם לא הניחו להציל… מושיבים אותם לפי שעה בבית-הכלא. מקימים רעש, מודיעים למחותן, והוא בא בבהלה ומבקש לפזר ממון ביד רחבה ועושים, ראשית, פּרוֹטוֹקוֹל בענין שוחד… והשנית, הרי זה סימן, שהחשד חשד הוא! מה אאריך לך? הוא ישב בתפיסה ששה חדשים ונעשה בדיל-הדל! העצים על הוייכּסל נתנפצו, החובות גדלו ועלו מעלה מעלה… הוא עוד סחב עמו את אביו…

הבת שואלת שמא יכול אני להיות לה לעזר בכמה זהובים!

מילא, אילו פתחו לי את בית-התפילה. יתכן שכן!

כלל לא הייתי יודע, שמתהלך כן עמך יהודי עם אבנים כאלה בבטנו?

אך מה היה לי לספר לך? אדם אחד לאדם אחר אינו יכול לעזור. להושיע יכול רק השם יתברך… אך היום כבר נתמלאה הסאה, עבר הלב על גדותיו…

מרחק כמה מילין מאַפּט — ראשי מבולבל עלי עד כדי כך, ששכחתי מה שמו של הכפר הזה, — יושב חוכר אחד, אבל הוא יושב — הלואי על כל ישראל! אמנם יהודי פשוט שבפשוטים; יודע בדוחק עברי, ומשפחה — מוטב שלא נאריך בזה! אך ברצות הבורא — יורה המטאטא, וכך בלא השתדלות יתירה הוא נעשה סרסור אצל הפריץ הצעיר… וכשנתחשק לו לפריץ עולם זה שבחוץ-לארץ, הריהו קם ונוסע לו, ומניח לו את משק החלב— ששים וכמה פרות, והוא גורף זהב! הפריץ צרכיו מוסיפים והולכים, יותר ויותר הוא זקוק לכסף. והרי יוסל שלנו — יוסף שמו — נעשה חוכר; שני כפרים! כשהשם יתברך רוצה להגבּיה אדם! יש לו בת, ליוסף זה, נערה רפילו לא יפה ביותר, — לגבי שלי — כקוף בפני אדם… אך החלף הייתי מחליף עמו. נערה שקטה, נערה כשרה, ילדה בעל-ביתית אמיתית. אין אני יודע, מהיכן גדלה כזאת בכפר אצל עם-הארץ כזה! אשה יש לו — מילא, איני רוצה להוציא מפי דברי גנות על בת ישראל, אבל בית יהודי אסור להכניס אותה. כשהיא באה לימים נוראים לאַפּט, יש להן לנשים בעזרת-הנשים אחד מששים שבגהינום — חטיבת-מרשעת שעלתה שעלתה לגדולה (משרתת היתה לפנים). ושוב אותו דבר, ברצות השם, יש נחת גם מילדים. ואילו ראיתם את תפילתה כל בוקר; והכנסת-האורחים שלה, כשבא מישהו אל הכפר; והדרך-ארץ שלה בפני יהודי למדן… מה אומר לכם? ברכה מן השמים! והריהו בא אלי, יוסל זה, נדמה לי בראש השנה או בסוכות, אל הכותל המזרחי, ואומר לי בזה הלשון: ר' חיים, אני נותן אלף קרבּוֹנים! — כלומר, בנימין שלי נשא חן בעיניו… עדיין לא היו יודעים אז, מה חבוי בו בבחור זה. ונער יפה היה דוקא, עם קלסתר-פנים יהודי-רחמני… מילא, מה אומר לכם, עוברת חמימות בכל אברי. כן, באמת בראש השנה היה הדבר, קודם “למנצח”, ממתינים היו להבעל-תקיעה…אומר אני לו: “לא עכשיו השעה לדבר בזה!” הרי לא אתנפל על כך, כנופל על מציאה. “אחרי החג — אומר אני — שלח שדכן!” אני אומר לו בלשו-אתה, הרי אני מכירו מזמן שהיה עוד מה שהיה — אצל הנחתום היתה לינתו, ביקש להעמיד עצמו ראשדוּכן ולא עלתה בידו ידיעת העברי… הריהו שולח לאחר החג שדכן, בנימין שלי, כמובן, אינו רוצה לשמוע; היא, עליה השלום, כבר היתה חלושה ביותר, והריהי עומדת לצידו של בנימין. עד כה ועד כה, בינתים נודע לי שאותו שדכן עצמו הפך את העסק הזה לשידוּך מוַארשה, עם סוחר-בשר. אפשר אתה מכיר אותו, רגנבּוֹיגן עצמו מספק בשר אל בית-הסוהר והוא אדם קרוב-למלכות — ידידם ומודעם של כל בעלי השררה. והרי אני צריך, בענין בית-התפילה לפּרוֹטקצי“ה. על כן אני שואל וחוקר — הדבר עולה לי בהרבה בריאות וטרחה — היכן הזוג הזה גר, ואני יוצא לשם. הרי היא מכירה אותי, ותבקש למעני את בעלה; והוא יבקש את אביו, שמא יעשה ויצליח. לפחות יהיה סוף לדבר; או יפתחו או ידחו! שלא אהיה תלוי ועומד באויר. אם ידחו — הריני יוצא ברגל לאַפּט. שם, איך שלא יהיה, לא יניחו לי לגווע ברעב. וַארשה הרי היא תהום! והנה אני בא לשם — מתברר שענין הפרוטקצי”ה נמוג כעשן, אין זה כלל אותה רשות… עסקי שלי שייך לעיריה, והוא מספק בשר לבית-הסוהר, לפּאַוויאק… אין זה כלל אותו ענין, וכי צחוק הוא — וַארשה!

בינתים הזמינו אותי לשבת. הוא אמנם לא. הוא פראנ“ט וַארשאי, ואני — ברי עינך הרואות! מביט הוא ומסתכל בי כאותו תרנגול ב”בני אדם" — הרי הוא גר ברחוב מַארשאל-קוֹבסקה! אך היא, הרי היא יודעת מי אני! ונפשה יוצאת ממש, שאבוא. אילו ראיתם הרחבה של בעלת –בית! שלושה חדרים עם מטבח, רהיטים מרופדים, ואביה שלה שולח מן הכפר מכל טוב: קמח, תרנגולת, תרנגול הודו — והיא אשה כשרה וצנועה, מין טוב-לב, מין חן יהודי… אינה נושאת אפילו שערותיה שלה… והבחור ההוא, בעלה, אנוס למענה ליטול ידים לפני האכילה, לברך אחר האכילה, אין היא מניחה לו הוֹ!

והרינה מהרהר בלבי – – אך מה מועיל בהרהורים? לא היה זה מן השמים! אך מר בלבי נעשה לי. וכי יודע אני, אם בנימין ישא אשה ביום מן הימים, ומי יהיה זווגו שלו?

לשם אין אני הולך עוד.

---

מוסר

מאת

יצחק ליבוש פרץ

שתים נשים מתהלכות מאחורי העיר. אחת יהודיה גבוהה, כבדה, עם עינים זועמות ועם צעדים כבדים, מהדהדים; והשניה יהודיה קטנה, רזה וחיורת ועם ראש מוּרכּן.

– להיכן את מובילה אותי, חנה? שואלת השניה.

– המתיני, עוד כמה צעדים. רואה את, שם אל הגבעה.

– לשם מה? שואלת עוד פעם השניה בקול חרד ומקוטע, כאילו היתה מפחדת משום מה.

– תשמעי, בוא…

הן הגיעו אל הגבעה.

– שבי אומרת חנה. השינה שומעת בקולה, מתיישבת על הגבעה, חנה מתיישבת על-ידה. — בדומיה של יום-הקיץ החם, הרחק מן הרעש של העיר, מתקשרת שיחה:

– גרוּנה, את יודעת מי בעלך, עליו השלום, היה?

על פניה החיורים של גרוּנה מתפשט צל.

– אני יודעת, משיבה היא בשפתים מהודקות.

– סופר סת"ם הוא היה גרוּנה! סופר כשר…

– אני יודעת! אומרת גרוּנה בקוצר-רוח…

– לפני כל אות הוא היה טובל במקווה…

– שקר גמור… שהיה הולך כמה פעמים בשבוע, זה נכון…

– יהודי כשר היה.

– אמת…

– זכותו תעמוד לו…

גרוּנה שותקת.

– את שותקת? — תמֵהה חנה.

– היינו הך!

– לא היינו הך! שזכותו דוקא תעמוד לנו! שומעת את?

– שומעת אני!

– מה את אומרת לכך?

– מה אומר, אני רק יודעת, שהיא לא עמדה לנו…

הפסקה. הנשים מבינות זו לזו: הסופר הכשר נפטר לעולמו והניח אלמנה עם שלוש יתומות — נערות. גרוּנה לא נישאה עוד לאיש, אב חורג לא נתנה לילדות, בעצמה עבדה למען עצמה ולמען הילדות, אך הברכה לא שרויה במעשיה… “זכותו לא עמדה”…

– ויודעת את משום מה, גרוּנה. — מפסיקה חנה את הדממה.

– עֶט

– משום שאת אשה חטאה…

– אני? — וגרוּנה החיורת קופצת ממקומה, כעוף שפגע בו החץ — אני— חוטאת?

– שמעי גרוּנה חטוֹא חוטא כל אדם, אבל את על אחת כמה וכמה…

– על אחת כמה וכמה?

– גרוּנה, לא לחנם הוצאתי אותך מחוץ לעיר אל הנהר, אל השדה… לאויר הצח, ברוך השם, אין אנחנו זקוקות… רואה את, גרוּנה… אֵם יהודיה, ובפרט אלמנתו של סופר כשר, חייבת…

– מה היא חייבת?

היא חייבת להיות יראת-שמים ויראת-חטא יותר מאחרים ולהשגיח על הבת.

גרוּנה החיורת החוירה עוד יותר. עיניה נשתלהבו, הנחירים מתרחבים והשפתים הכחולות המצוֹרבות רועדות.

– חנה! — צעקה בקול.

– את יודעת, גרוּנה, שאני ידידה טובה לך, אך את האמת חייבת אני לומר לך, שאילמלא כן לא תהיה לי הצטדקות בפני האלהים… אני לא אביא את דבּתך רעה לפני אחרים, בגללי לא תבואי להיות לשיחה בפי הבריות, הדברים ישארו בינינו. האלהים לבדו בשמים הוא ישמע…

– אל תוציאי לי את הנשמה!

– ובכן שמעי נא! דבּוּרים קצרים… אתמול לפנות ערב, במאוחר לפנות ערב, חזרתי מן הרכבת, והנה — על הגבעה הזאת ישבה מירל שלך…

– היא יחידה?

– לא —

– עם מי?

– וכי יודעת אני? עם כובע… צילינד"ר אפילו… הוא נשק אותה בערפה… היא צחקה ולעסה סוכריות בקול…

– אני יודעת!… עונה לה גרוּנה בקול רפאים… אין זו הפעם הראשונה…

– את יודעת?! מה? חתן הוא זה?

– לא…

– לא? ואַת… אַת שתקת?

– כן!

– גרוּנה!

אך עכשיו גרוּנה כבר שקטה.

– עכשיו שתקי אַת והקשיבי, שמעי מה שאספר אני לך, —

אומרת היא בקול פסקני, וכשהיא תופסת את חנה בשרוול, מכריחה היא אותה לשוב ולשבת.

– שמעי, הוסיפה ואמרה — הכל אספר לך, ואלהים לבדו בשמים הוא ישמע אותנו!

חנה חזרה וישבה.

– כשבעלי מת — מתחילה גרוּנה.

– כיצד מדברת אַת, גרוּנה?

– וכיצד אדבּר?

– בלי “זכרונו לברכה”? וגם — “נפטר” אומרים!…

– היינו הך, נפטר, או מת, בין כך ובין כך — קבוֹר קברוהו…

– לקבר אבות הובא…

– יהא לקבר אבות… אך אותי הניח לאנחות, ועוד עם יתומות — בנות…

– מסכן, קדיש לא הניח…

– שלוש בנות, הגדולה שבהן —

– געֶנעֶנדל —

– היתה בת ארבע-עשרה שנה…

– אצל הבריות נערה כזאת נערה מאורשת היא…

– אצלנו לא היה לחם לאכול! ואין צריך לומר — כתיבת תנאים ואכילת דובשן…

– איך זה אַת מדבּרת היום, גרוּנה?

– לא אני מדבּרת, כאב-לבי שלי מדבר… געֶנעֶנדל, יודעת את, הרי היתה נערה היפה ביותר בעיר.

– היום גם כן… בלא עין-הרע!

– היום היא לימון חמוץ — בתולה שהלבין ראשה! אך אז היא היתה מאירה כשמש… ואני — אני הייתי אז אלמנתו של הסופר הירא-שמים! אני שמרתי עליה כעל בבת-העין… ידוע ידעתי, הזמנים הללו… מתהלכים כלי-זמרים, פרחי-חייטים, ודייטשלי"ך ובחורים זקנים… בחורים חובשי בית-המדרש — אף הם היו מתהלכים לפני החלונות… אך לשם מה יש אֵם לנערה? נערה-כלה, ידעתי, חייבת להיות טהורה כזכוכית המראה… ואני את שלי השגתי; הבל-פה קל שבקלים לא נפל עליה! שמור שמרתי אותה, שמור היטב! עין לא גרעתי, צעד אחד מחוץ לעיר לא יצאה בלעדי, ולא פסקתי מלהטיף לה מוסר… אל תביטי לכאן, אל תביטי לשם, כאן אל תעמדי, שם אל תתייצבי… אל תסתכלי בצפרים פורחות…

– נו יפה מאד…

– יפה כיופיו של עולם! — אומרת גרוּנה במרירות — אך בואי אלי הביתה וראי, מה מראֶהָ עכשיו! כן, היא נערה כשרה באמת, אך נערה בת שלושים ושש שנים! רזה ויבשה, העצמות לספּור, עור קמוט וכמוש, כמו קלף לתפילין, עינים כבויות, הפנים חמוצות, בלי בת-שחוק — ותמיד השפתים מהודקות… אף-על-פי-כן משתלהבות לעיתים תכופות העינים הכבויות — ואותה שעה בוערת בהן השנאה, משטמה קשה כשאול… ויודעת אַת אל מי? יודעת אַת, את מי היא שונאת?… ויודעת אַת, בשעה ששפתיה נעות, את מי היא מקללת קללה החודרת עצמות?

– את מי?

– אותי! אותי — את אמה-יולדתה!

– מה אַת מדברת? מפני מה?

– היא עצמה אפשר אינה יודעת מפני מה, אבל אני יודעת! אני התייצבתי לשטן בינה ובין העולם, בינה ובין השמש! לא נתתי, איך אומר לך זאת? לחום ולאור שיגיעו אליה… לילות תמימים הרהרתי בדבר הזה, עד שהגעתי אליו, בכל הבהירות הגעתי אליו! היא מוכרחת לשנוא אותי… כל אבר שבגופה וכל חדר מחדרי לבה שונאים אותי!

– מה את שחה?

– מה שאזניך שומעות! את אחיותיה בוַדאי היא שונאת, הן יפות יותר וצעירות יותר.

גרוּנה תופסת בקושי את הנשימה וחנה איננה יודעת את נפשה… היא שומעת דבר נורא; דבר שהוא רע יותר מלהיות חולה, מלמות, ואפילו מ“למות תחת החופה” — האסון הגדול ביותר המתרחש אצל יהודים, ואף-על-פי-כן — רבונו של עולם, כך צריך להיות!

– את הצעירה ממנה, את לאה, כבר לא החזקתי בבית… מסרתי אותה להיות משרתת… מתחילה גרוּנה שוב מספרת וקולה נעשה עוד יותר צרוד, עוד יותר מקוטע…

– אני די צעקתי אז, מזכירה חנה, מעשים עשיתי. בתו של סופר שתהיה משרתת…

– אני רציתי לפחות אותה להשיא לאיש, שיהיה לה לפחות מעט נדוניה… מן הבצלים שלי, שאני סוחרת בהם, אין יכולים לצבור נדוניא…

ואותה גם שמרתי…

לא בעל-בית אחד הטיל בה עין, לא אחד מבניהם של הבעלי-בתים ביקש לעשות אותה משחק-שעשועים… אך אני הנני אֵם! אם מסורה אני הייתי! את רגלי כתּתי ועשר פעמים ביום אצלה במטבח הייתי, בכיתי והתחננתי, מוּסר הטפתי… הוֹי, דבּורים טובים, דבּורים כּשרים דבּרתי באזניה!… לילות תמימים מנעתי שינה מעיני, וקראתי את “קב הישר” וספרים קדושים אחרים בעברי-טייט"ש, ולמחרת ספרתי הכל באזניה… ועוד הוספתי משלי! האלהים יסלח לי זאת… משלושה חדשים עשיתי אני עשרה, המלקוּת לפולסין די-נור, גפרית ואש המטרתי. וילדה חלשה הן היתה, ילדה חלשה וכשרה, ונתנה להדריך עצמה. כולה דומה לאביה— חיורת, בלא משהו שם דם, ועינים טובות ולחות כאלה, — אך יפה יותר היתה…

– את מדברת, רחמא ליצלן, כאילו מתה!

– ואת סוברת שהיא חיה? אני אומרת לך, אין היא חיה! היא אספה לה נדוניא, ואני נתתי לה בעל!

היא בכתה, המסכנה, שאין היא רוצה בו, שהוא גס מדי, פשוט מדי בשבילה.

אך בן-תורה אינו נושא נערה-משרתת, בפרט עם נדוניא של שלושים רוּבּל!

אני הודיתי לאל, יהיה מי שיהיה!— שויליא-של-חייט, יהא שויליא-של חייט!

נו! הוא חי אִתה שנה אחת —לקח את הכסף, עם מעט הבריאות, ועם שארית הכוח וברח…

בעירום ובעֶריה החזיר לי אותה, אבל — עם מחלת-הריאה היא יורקת דם!… צל-אדם היא, ולא אדם… היא מתרפקת עלי כתינוק, מניחה את ראשה בחיקי ככבשה!… ולילות תמימים-תמימים בוכה היא…

ויודעת אַת, על מי היא בוכה?

– על הבעל, ימח שמו!

– לא, חנה, עלי בוכה היא! אני עשיתי אותה אומללה! דמעותיה שלה נופלות על לבי כעופרת רותחת — הן מסממות הדמעות…

היא משתתקת שוב ותופסת בקושי את הנשימה.

– אם כן מה? שואלת חנה.

– אם כן מה? — ואמרתי כבר לעצמי: די! בתי השלישית כבר תחיה! חיה תחיה, כפי שהיא רוצה!

היא עובדת בבית-החרושת! שש-עשרה שעות ביום היא עובדת, בדוחק ללחם יבש היא משׂתּכּרת… ואם היא רוצה סוכריות גם כן, אכוֹל תאכל! היא רוצה לצחוק, להשתובב, להתנשק — תעשה כרצונה! שומעת את חנה — כרצונה! אני אינני יכולה לתת לה דברי מתיקה, ובעל בוַדאי שלא! לימון לעשות ממנה — אין אני רוצה, מחלת-ריאה לתת לה — לא, לא! אל תהא כבר הבת הזאת שוטמת אותי, בוכה עלי.

– אבל גרוּנה, צועקת חנה נפחדה, מה יאמרו הבריות?

– הבריות צריכים תחילה לרחם על יתומות עלובות, לא להעביד אותן כחמורים חינם! יהיו לבני-אדם, ואל יחזיקו בנות-עניים בשביל לסחוט אותן כמו לימון…

– ואלהים? ואלוהים ברוך הוא!

– אלהים צריך היה לדאוג תחילה לבנות הראשונות…

דממה כבדה! שתי הנשים נושמות בכבדות, שתיהן נצבות זו כנגד זו וברקים בעיניהן.

– גרונה! — צועקת לבסוף חנה — אלהים! אלהים יעניש!

– לא אותי, לא את בנותי! אלהים ישר הוא! הוא יעניש מישהו אחר! מישהו אחר!

---

הבריאה המשונה

מאת

יצחק ליבוש פרץ

הבריאה המשונה / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

זו הפעם הראשונה היא נושמת לרוָחה; זו הפעם הראשונה מניחים לה לצאת אל הרחוב… והיא מדלגת ומרקדת בתוך השלג!

מה שהיה בקיץ אין היא זוכרת. מתחת למצח הקצר, המכוסה עור ירקרק, יש מעט מדי מקום בשביל זכרון טוב, ההתרשמויות המאירות ביותר מתעמעמות עד מהרה וכבות. היא עצמה אינה יודעת אפילו, בת כמה היא. וגם לפי מראה-העינים אי-אפשר להעריך את מספר שנותיה. היא נראית עבה, אבל רק בטנה היא שהתנפחה. — בחזה נפול, הראש קטן, עור-הפנים מקומט, אך כל-כוּלה היא דקה וקטנה עד כדי כך, שאין לייחס לה יותר מתשע עד עשר שנים. מראה-הפנים מתחלף אצלה על כמה רגעים; לאחר בת-שחוק ילדותי-מאירה, מתפשטת על פרצופה המבוגר רשעות עקשנית; לפעמים מתעוותות שפתיה והעינים בוערות באש מוזרה מתחת לגבינים המכוּוָצים, מעוטי-השערות. מחשבותיה אינן מתקשרות זו בזו, אלא מתערבבות ומתבלבלות בלא שום קשר…

והיא לא כך נוצרה ולא כך באה לעולם… המיילדת שיִלדה אותה אמרה: “תינוקת יפה!”. במשך כמה השנים הראשונות גדלה יפה. תחילה הכירה את השַד, ואחר-כך את האם, ואחר-כך את האָב ואחר-כך כל מה שבבית; העינים הקטנות השחורות נעשו זריזות יותר מיום ליום. אבל כל זה לא נמשך הרבה. לאחר זמן מסויים התחילה נסוגה אחור… ניצוץ השכל מתעורר אצלה בעינים לעיתים נדירות יותר ויותר… ופחות היא זוכרת את הדבר ההוא. מזמן שברח אביה כבר עברו כחמש שנים, אף-על-פי-כן זוכרת היא יפה מאד איך היה מחזיק אותה על ברכיו ומנשק אותה, והאם היתה מוציאתה מידיו בכוח, שלא יוציא את נשמתה בנשיקות. לפעמים, זוכרת היא, היתה יושבת בחיקה של האֵם והאב עומד מאחורי גבה של האם ומופיע מדי פעם בפעם בצד אחר: קוּקוּ! קוּקוּ! — החדר, ופני האנשים, הכול היה כל-כך מאיר וחם…

אבל אחר-כך פסק כל זה. משום מה נעשה הכול דומם ועוגם ואפל. משום מה נעשה הבית ריק, האב היה צועק הרבה פעמים, והאם היתה בוכה; לפעמים היו צועקים בקול רם כל-כך, שהיא היתה בורחת אל פינה ומסתתרת מפחד. לאחר זמן מה התחילו מכים אותה, וכל מה שנתרבו המכות נתמעט האוכל… אחר-כך עמד האב בהחדר מדוכדך עם עינים מושפלות, והאֵם כבשה את פניה בידיה וכל גופה רעד… האב אמר בלחש: “אני אשלח כסף!” — ופנה ויצא מן הבית… מיד לאחר זה חזר ונכנס, אבל היא כבר לא הכירה אותו, כל-כך חיור, כל-כך כפוף היה… הוא הביט כמה רגעים על שתיהן, ויצא עוד פעם מן החדר, והפעם ללא שוב עוד…

ומאז דומה עליה הזמן למין דרך ארוכה בליל-חושך, מין נדידה שאין לה סוף במדבר-שממה, בלא אילן כלשהו, בלא חתימת-עשב… רעב וקור או תפוחי-אדמה ושכיבה במטה, לשם חמוּם כלשהו של הגוף הקופא…

אך עכשיו מחייכת היא… זו הפעם הראשונה (נדמה לה) נתנו לה לצאת מבית-הסוהר.

על החורף כולו לא נתנה לה האֵם לצאת מן הבית. כל פעם שנתעוררה, היה החדר ריק, החלונות קפואים בכפור, הדלת סגורה ונעולה, ורק סמוך למטה, על-גבי מטלית של בד, היה מוכן בשבילה משהו לאכילה: פרוסת לחם, מזמן לזמן כעך, תפוח-אדמה צלוי מאתמול… כל זה היה קר, והיא היתה מהממת תחילה במטה ואחר-כך אוכלת… כך היתה שוכבת ושוכבת כל היום כולו. בערב רק היתה באה האֵם, מעלָה מעט אש וצולָה או מבשלת מעט תפוחי-אדמה טריים. לפעמים היתה האֵם חוזרת המאוחר מאד. ובזמן שהיתה אנוסה להמתין לה, היתה מתחבטת וצועקת מרעב, וקופצת מן המיטה ומתרוצצת יחפה על-פני החדר ותולשת את שערותיה, אך כנגד זה היתה האֵם מביאה בימים כאלה מיני דברים טובים, משהו מתוק או שמן וטעים… אך טוב ביותר היה בלילה, האֵם שכבה עמה במטה. קודם נעשה קר מאד, אך מרגע לרגע נעשה יותר חם, והיא היתה נלחצת אל האֵם יותר ויותר. במשך הזמן התרגלה לישון בימים ולהיות ערה בלילות. בתחילת הלילה לא היה טוב. לפני הרדמה היתה האֵם בוכה הרבה, אבל אחר-כך נעשה לה חם וירדה דממה, והיא היתה שוכבת ומלקקת את האצבעות ומביטה אל החלון… בחלון רואה היא כל מיני עצים…. ומבעד לעצים הללו חודרת לפעמים קרן-אור, ונדמה כי האב עומד מאחורי החלון ומחייך…

לפעמים היתה כועסת על האֵם, שהיא מתרוצצת כל היום ברחוב ומחזיקה אותה סגורה ומסוגרת. ואז לא רצתה לאכול, לא נתנה לה לאֵם להכּנס אל המטה, ולפעמים חפצה לשרוט אותה ולנשוך… אך רעבונה של האֵם ודמעותיה היו מעבירים אותה על רצונה… היא אוכלת מה שהאֵם הביאה לה, אבל עדיין היא כועסת ושואלת אותה: מה אַתּ רצה האַ? (היא מדברת רע ובקושי). לשוא מנסה האֵם להסביר לה, שכל אותה ריצה אינה לשם תענוג, שהיא מתרוצצת בשביל “להשׂתכּר”, שיהיה מה לאכול. הקטנה איננה מבינה, מה זה “להרויח”. אך אינה ממשיכה הרבה מחשבה אחת ושוכחת הכול. לפעמים היא מעוררת אף-על-פי-כן את האֵם באמצע הלילה ושואלת אותה: “מה להשׂתכּר?” זמן רב עובר, עד שהאֵם פוקחת את עיניה, ואחר-כך היא מבקשת רק: בתי, הניחי לי לישון. אבל לסרב לה אסור, עקשנית היא ומיד תתחיל לבעוט. האֵם מוכרחה לספר לה, שהיא מהלכת מבית לבית, ומחפשת, שמא תמצא איזו עבודה: עביט-שופכין לשפוך, במטבח לעזור, בשליחות ללכת… אין היא מקשיבה עד הסוף, ומפסיקה פתאום בשאלה חדשה:

– לביבות — או דבש יותר טוב?

האם פורצת בבכיה נוראה. “אימתי אכלה לביבות, אימתי אכלה דבש?” בכל זאת ודאי שאכלה לפנים גם זה וגם זה, ושני המאכלים הללו עלו עכשיו פתאום בזכרונה. האֵם רועדת ומתחבטת במטה, כמו אז, בזמן שהאב יצא מן הבית…

מיד היא שוכחת הכול. האֵם נרגעת ומכסה אותה יפה ונושקת לה ומחבקתה, אך בבוקר לא ישנה בשעה שהאֵם עמדה לצאת, ואמרה: אמא — לביבות — דבש — הביאי. האם יצאה מן הבית במרוצה.

פעם אחת העירו אותה ביום. אנשים זרים פתחו את הדלת הביאו את האֵם, הפשיטוה והניחו אותה אל המטה. היא נבהלה — אך מיד נעשה לה טוב: גופה של האֵם בער כאש! מעולם עוד לא היה לה חם כל-כך, יבש כל-כך.

בשעה שהשכיבו את האֵם אל המטה חפצו האנשים הזרי0ם להוציא משהו מתוך ידה, אך היא לא הניחה להם… בודאי לביבה! היא מכניסה עצמה אל מתחת לשמיכה ומוצאת את היד, היא פותחת אותה בזהירות וצפה ועולה מתחת לשמיכה עם משהו לבן, דק וקשה. היא ממהרת ומגישה אל הפה — ואין הדבר נאכל… היא מוציאה אותו מן הפה, מסתכלת בו ורואה מין צורה של אדם, קטנטונת, דבוקה לקצהו של הדבר הלבן…

מה— הוא — זה— אמא? — מנערת היא את האֵם. אך האם אינה עונה.

באות ונכנסות שתי נשים, אחת מגישה לה משהו לאכילה — דובשנית — ומוציאה לה את הדבר הלבן עם הצורה הקטנה מתוך היד. מכתב הוא, אך שתי הנשים אינן יודעות לקרוא.

בינתים בא גבר אחד, מגלה את האֵם, מתבונן בה ובודק, נוטל את ידה ומחזיק אותה…

היא מתחילה צועקת, היא מתייראה שמא יקחו את האֵם ממנה, וגם נעשה לה קר. אך מגישים לה משהו לאכילה אל תוך היד והיא שותקת.

– ר' מרדכי! — אומרת אחת מן הנשים, קרא נא את המכתב.

האיש עושה כן ומניע ראשו.

– הבעל — אומר — כותב, שהוא חולה, נחלה מן העבודה הקשה. חייט הוא, עובד למעלה משמונה-עשרה שעות ביום… הוא מבקש ממנה, שתשלח לו כסף לחזור…

– עוד! עוד! מתוק! — מפסיקה לו הקטנה ומושיטה את ידיה.

הנשים אינן נותנות דעתן עליה.

– למצב יפה הגיע — אומרת אחת.

במטה היה חם, ואחר-כך העלו עוד אש בתנור. איזה לילה נחמד ויקר זה היה! האם מחממת… ליד המטה יושבת אשה זרה ומנמנמת, וכשהיא מתעוררת היא מגישה משהו לאם אל פיה. והיא רוצה גם כן אותו דבר עצמו! היא רוצה כבר להתחיל לצעוק, אך האשה הזרה מפחדת מפני קולה ומגישה לה משהו מתוק, היא קוראת לזה דובשנית, וחוזרת ויושבת ומנמנמת שוב. ופתח התנור פתוח, ושם בוער… וַי, וַי, כל-כך אדום, כל-כך יפה. האש מסתלסלת, מרקדת ציק-ציק-ציק! תחילה שחור, עכשיו אדום, אוֹי וַי, כמה יפה אדום…

פעם אחת בלילה עיטפו אותה בסוּדר חם ונשאו אותה תחילה לאיזה מקום רחוק, ואחר-כך גבוה-גבוה על מדרגות, והכיסו אותה אל חדר זר וקר. באמצע החדר ישבה אשה זקנה שראשה רועד ומרטה נוצות, ובצדדים על-גבי מזרנים של קש על הרצפה ישנו ילדים…

מורטת-הנוצות לא זזה ממקומה, אלא שאלה בקול צפצפני צרוד:

– מי יהיה המשלם?

– כבר יהיו משלמים! — השיבו הנשים שהביאו אותה.

– אמא! — השמיעה הקטנה קול בכיה, מתוך פחד ומתוך קור גם יחד.

אך אין נותן עליה דעתו.

– יתומה? — שואלת שוב הזקנה העטופה נוצות.

– עדיין לא…

– אמא!

– אל תצעקי, בהמה, — משיבה לה אחת מן הנשים, — אמא נסעה מזה.

פתאום האירו פניה בשמחה, זיק של שכל הופיע בעיניה.

– אֶל… אֶל… אבא?

אבל אין משיבים לה.

– היכן היא תישן?

– הלילה אתי.

הנשים משכיבות אותה אל תוך מטה קרה, את הסוּדר נוטלים מעליה והיא מתחילה רועדת.

– אמא! — מגביה היא את קולה.

– הרגיעי אותה פריידל, — אומרות הנשים.

– לכנה רק, לכנה, — משיבה זו שהיא עטופה נוצות, — דבר זה עניני שלי הוא.

הנשים שהביאו אותה הולכות להן, והזקנה הלבנה מנוצות קמה ממקומה ונגשת אליה.

– שתקי! — אומרת היא בקול נוקשה ויבש. והקטנה נבהלת ומשתתקת.

היא מקבלת בבוקר בדומה לשאר ארבעת הילדים, פרוסת לחם עם טיי — טיי לא שתתה זה זמן רב, וכבר שכחה משקה זה מכול וָכול. בצהרים היא מקבלת מעט תפוחי-אדמה או דיסה, ובערב שוב טיי עם לחם… היא כמעט שבעה, אבל לא טוב לה. היא שונאת את הילדים ומתייראה מפני פריידל ומתגעגעת…

– אמא!

אך פריידל מציצה בה והיא שותקת. את פריידל היא שונאת שנאה נוראה. פעם אחת בלילה (עדיין אין לה מזרן משלה ועדיין אינה ישנה בלילות, אלא בימים), מתעורר בה חשק להתהפך לצד הזקנה ולנשוך ולשרוט את האשה הרעה הזאת, המרשעת הזאת… אך פריידל ישנה בעיניים פקוחות למחצה והיא נבהלת, וחוזרת ומתהפכת ופונה ממנה.

– תשכבי כבר במנוחה? — מצפצף קולה של פריידל, ואגרופה הגרמי יורד אל בין כתפיה של הקטנה.

במשך הזמן שכחה את האֵם! אף-על-פי-כן היא מתגעגעת ואינה פוסקת מלצעוק: החוצה! החוצה!

היא קבלה את המזרן המיוחד שלה, ומן אותו יום ואילך היא מתייראה פחות מפני פריידל: היא בורחת מפניה, ובתוך ריצתה היא מהפכת ומכה את הילדים, מפריחה את הנוצות, שוברת את הקדירה שבה הן נתונות… פריידל תופסת מטאטא, אך היא מאבדת את הנשימה אגב ריצתה אחרי “הבריאה המשונה”; אבל כנגד זה היא מתנקמת בה אחר-כך… היא מעמידה פנים כאילו היא שלֵוָה ושקטה, ולאחר-מכן כש“הבריאה המשונה” ישנה על-גבי המזרן, היא מתנפלת עליה ומחתכת את גופה בצפרנים. וזאת אינה בוכה, אלא נושכת את שפתיה ושותקת והדם מזרזף משריטותיה. שאר הילדים החיורים מתחבאים בזויותיהם ונשימתם מהירה-מהירה מתוך פחד…

אך היום כל זה נפסק. אשה באה אל פריידל ואמרה, ששוב לא ישלמו בעד הבריאה המשונה: “אין ממה לשלם”.

פריידל קמה ממקומה, בעיניה התנוצצה הרשעות. היא תפסה לה ל“בריאה המשונה” והשליכה אותה מתוך החדר.

הבריאה המשונה זחלה על כל ארבעתיה וירדה מעל המדרגות (ללכת על-גבי מדרגות לא ידעה), ועכשיו — האַ, האַ! היא רואה את הרחוב! כל-כך לבן, כל-כך יפה! שלג ישר, לבן, מתנוצץ! הוּ האַ — והיא רצה על-פני השלג יחפה וצוחקת…

---

בּונצי שתוֹק

מאת

יצחק ליבוש פרץ

כאן, בעולם הזה, לא עשה מותו של בּוֹנצי שתוק שום רושם כלל! שאלו את מי שתשאלו: מי היה בּוֹנצי, כיצד חי, ובאיזה מיתה מת! אם הלב נתפקע בתוכו, אם כוחותיו אפסו וכלוּ, או שעמוד-השדרה נשבר לו מתחת למשא כבד… מי יודע? אפשר שלא מת אלא מיתת רעב!

סוס מושך בטראַם אילו מת, וַדאי שהיו מתענינים בו יותר. העיתונים היו כותבים על-כך, מאות אנשים מכל הרחובות היו מתאספים ומסתכלים בנבלה; והיו מסתכלים אפילו במקום, שבו אירעה הנפילה…

אך הסוס מן הטראַם אף הוא לא היה זוכה לכך, אילו היו בעולם סוסים רבים כמו אנשים — אלף מליונים!

בּוֹנצי חי בחשאי ומת בחשאי; כמו צל חלף עבר — בעולם הזה שלנו!

בברית-המילה של בּוֹנצי יין לא שתו, כוסות לא צלצלו! לבר-מצוָה דרשה מצלצלת לא אמר… חי היה כמו גרגיר-חול קטן ואפור על שפת הים. בתוך מיליונים של אחרים הדומים לו; וכשהגביהה אותו הרוח והעבירה אותו ביעף אל עֵבר הים האחר, לא הרגישה בכך שום נפש חיה!

בחייו לא שמר הבוץ הלח את טביעת רגליו. לאחר מותו — הרוח הפילה את לוח-העץ הקטן שעל קברו; אשתו של הקברן מצאה אותו הרחק מן הקבר ובישלה בו סיר תפוחי-אדמה… מלאו שלושה ימים למותו של בּוֹנצי, שאלו את הקברן בשמתא, אם יודע הוא היכן הניחו!

אילו היתה לו לבּונצי מצבה, אפשר שאחרי מאה שנים היה חוקר-קדמוניות מוצא אותה, והשם “בּונצי שתוק” היה מצטלצל שנית בחלל העולם הזה.

צל חולף! דמות-דיוקנו לא נשארה חקוקה אצל שום אדם במוח, אצל שום אדם בלב; לא נשאר ממנו זכר כלשהו!

לא יורש ולא דורש; גלמוד בחייו — גלמוד במותו!

אילמלא רעש הבריות, אפשר שהיה מישהו שומע לפעמים, איך עמוד-השדרה של בּונצי מתפקק מתחת למשא; אילו היה לו לָעולם פנאי יותר, אפשר שהיה מישהו נותן דעתו על-כך, שבּונצי (אף הוא אדם) יש לו בעודו בחיים שתי עינים כבויות ולחיים נפולות עד כדי מורא; שאפילו בזמן שאין לו עוד כלל משא על גבו, גם אז ראשו כפוף כלפי האדמה, כאילו בחייו עוד את קברו הוא מבקש! אילו היו האנשים מועטים כמו הסוסים המושכים בטראַם, אפשר שהיה מישהו שואל לפעמים: בּונצי זה להיכן נעלם?!

כשהוליכו את בּונצי והכניסוהו אל בית-החולים, לא נשארה פינתו בדירת-המרתף פנויה — צפּו לה עשרה אחרים כיוצא בו, ואת הפינה ב“פּלוּש” מכרו במכירה פומבית; כשנשאו אותו מן המטה של בית-החולים והכניסוהו לחדר-המתים, המתינו למטתו עשרים הרוגים מתחת מפולת של בית – – מי יודע כמה זמן ינוח שלום בקברו? מי יודע כמה אחרים כבר מצפים לאותן דל"ת אמות…

בחשאי נולד, בחשאי חי, בחשאי מת ובחשאי עוד יותר נקבר.

אך לא כך היה הדבר בעולם ההוא! שם עשה מותו של בּונצי רושם גדול!

השופר הגדול, השמוּר לימות המשיח, קולו הלך בכל שבעת הרקיעים: בּונצי שתוק נפטר לעולמו! המלאכים הגדולים ביותר, שכנפיהם רחבות ביותר, התעופפו וזה לזה מסרו ואמרו: בּונצי נתבקש לישיבה של מעלה! בהגן-עדן רעש, שמחה, המולה: “בּונצי שתוק! מילתא זוטרא, בּונצי שתוק!”

אראלים צעירונים, שעיניהם יהלומים, כנפיהם דקיקות וקלילות ואנפיליותיהם של כסף, טפפו חיש-חיש לקבל את פניו של בּונצי בשמחה! אִיושת הכנפים, טפיחת האנפיליות ושחוקם העליז של הפיות הצעירים, הרעננים הורוּדים, מילאו את כל הרקיעים ועד אל כסא-הכבוד הגיעו, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גם הוא כבר ידע, כי בּונצי שתוֹק הולך ובא!

אברהם אבינו התייצב בשער השמים היד הימנית שלוחה ל“שלום עליכם” רחב ובת-שחוק מתוקה על פניו הזקנים!

מה קול הגלגלים המתגלגלים ברקיע?

שני מלאכים הובילו אל הגן-עדן בשביל בּונצי כורסה של זהב טהור על-גבי גלגלים, וזהו הקול המתגלגל!

מה הבריק ברק בהיר כל כך?

הנה העבירו כאן עטרה של זהב טהור משוּבּצת אבנים יקרות ביותר! הכול בשביל בּונצי!

– עוד קודם הפסק של הבית-דין של מעלה? — זה יהיה דבר פוֹרמאַלי בלבד! בלבד! כנגד בּונצי שתוק לא ימצא אפילו הקטיגור דבּוּר בפיו; כל העניין הזה לא ימשך אלא חמש דקות!

– וכי צחוק הוא, בּונצי שתוק?

כשתפסו המלאכים לבּונצי באויר וניגנו לו זמר; כשהניע לו אברהם אבינו את היד כמו לידיד ישן-נושן; כשהוא שמע שכסאו עומד מוכן ומזומן בהגן-עדן; ולראשו מצפה עטרת של זהב; ובהבית-דין של מעלה לא יאריכו עליו בדבור כלל — מיד התחיל בּונצי, בדומה לדרכו בעולם ההוא, שותק מתוך פחד! לבו עמד בו מלדפוק! בטוח הוא, שאין זה אלא חלום, או טעות פשוטה!

ובשניהם כאחד רגיל הוא! לא פעם בעולם ההוא, שהוא מלקט מטבעות מעל-גבי הרצפה, אוצרות שלימים מפוזרות לפניו… ומשהתעורר ראה והנה הוא קבצן גדול יותר משהיה אתמול… לא פעם זרק לו מישהו מתוך טעות בת-שחוק, אמר לו דבּור טוב כלשהו, ומיד פנה מעליו ורקק…

— כזה הוא — מהרהר בּונצי — מזלי שלי!

והוא מפחד להגביה את עיניו, שהחלום לא יעלם; שלא יתעורר באיזה מקום בתוך מערה בין נחשים ועקרבים! הוא מתיירא להוציא מתוך פיו הגה, אֵבר להניע — שלא יכירו אותו ויקלעו אותו בכף-הקלע…

הוא רועד ואינו שומע את דברי התושבחה של המלאכים, אינו רואה את כרכוריהם שהם מכרכרים מסביביו, אינו עונה לאברהם אבינו ל“שלום עליכם” הנלבב שלו, וגם — כשמוליכים אותו ומביאים לפני הבית-דין של מעלה — אינו אומר שם “בקר טוב”…

כולו מבולבל מרוב פּחד!

ופחדו גדל עוד יותר משראה, שלא במתכוון, את הרצפה בחדר הבית-דין של מעלה. כולה בהט ויהלומים! “על רצפה כזאת עומדות רגלי!” — והוא קופא כולו והופך לאבן! “מי יודע לאיזה גביר, לאיזה צדיק מתכוונים… הוא יבוא — ויבוא סופי ויגָלה קלוני!”

מתוך פחד לא שמע אפילו, שאַב-בית-הדין הכריז בפירוש: “משפטו של בּונצי שתוק!” וגם, במסרו למליץ-יושר את הניירות אמר: “קרא אך בקצוּר!”

כל האולם כולו מסתחרר מסביב לבוֹנצי. ורעש-רעש באזניו. אך בתוך הרעש הוא שומע אף-על-פי-כן מפעם בפעם ברור יותר ויותר את קולו של המלאך המליץ, המתוק כקול הכינור — השם שלו — שומע הוא — היה יאה לו ונאה לו כגלימה נאה מיד חייט-אמן לגוף גבוה ותמיר.

– מה הוא אומר? — שואל בּונצי והוא שומע קול מפסיק את הדובר בקוצר-רוח ואומר:

– רק בלי משלים!

– מעולם — מתחיל שוב המליץ-יושר — לא קבל על זולתו, לא על אלהים, לא על אדם; בעינו לא התלקח מעולם זיק של שנאה, הוא לא נשא מעולם את עיניו בטרוניה כלפי שמים.

בּונצי שוב אינו מבין אף דבּוּר אחד, והקול החמור מפסיק שנית:

– בלי מליצות!

– איוב לא יכול להתאפק. הוא היה אומלל יותר – –

– עובדות, עובדות ממש! — מכריז ואומר בקוצר-רוח יתיר אב-בית-הדין.

– ביום השמיני מלו אותו – –

– רק בלי תיאוּריוּת יתירה!

– מוהל שאינו בקי במלאכתו היה לו, לא עצר את הדם – –

– הלאה!

– והוא שתק כל הזמן (מוסיף וקורא המליץ-יושר), אפילו כשמתה עליו אמו ובשנה השלוש-עשרה לחייו קבל אֵם חורגת… אשה דומה לנחש, מרשעת…

– אפשר מתכוונים אף-על-פי-כן אלי? — מהרהר בּוֹנצי – –

– בלי רמיזות לאנשים שאינם שייכים לכאן! — מתרעם אב-בית-הדין.

– היא היתה מקמצת לו פת-לחם… לחם מעוּבּש משלשום… עצמות תחת בשר… והיא עצמה — קהוָה בשמנת היתה שותה – –

– לגוף הענין! — צועק אב-בית הדין!

– כנגד זה לא היתה מקמצת לו בצפרניה וגופו השחום-הכחול היה מציץ מבעד לכול החורים של בגדיו המעופשים והקרועים… בחורף, בזמן הקור הגדול ביותר, היה עומד יחף בחצר וחוטב לה עצים, והידים היו צעירות וחלשות מדי, העצים עבים מדי, והגרזן קהה מדי… לא פעם נתפקקה עצם מפרקה, לא פעם קפאו אצלו הרגלים, אך שתוֹק שותק היה, ואפילו לפני אביו —

– לפני השכּור! —מתערב בלעג הקטיגור, ובּוֹנצי מרגיש קור עובר בכל אֵיבריו – –

– לא התאונן, — מסיים המליץ-יושר את הפסוק.

– ותמיד גלמוד — ממשיך הוא ואומר — לא חבר, לא תלמוד-תורה, לא חדר… לא בגד שלם… לא רגע פנוי – –

– עובדות — קורא שוב אב-בית-הדין.

– הוא שתק אפילו אחר-כך, בשעה שאביו, בהיותו שכּור, תפסהו פעם בשערותיו ובאמצעיתו של ליל-חורף לוהט מקור השליכו מתוך הבית! הוא קם במהירות מעל-גבי השלג וברח למקום שעיניו נשאוהו…

בכל אותה הדרך שתק… בזמן שהיה רעב ביותר —בעינים בלבד היה מבקש רחמים!

ורק בליל-אביב רטוב ומסחרר בא אל כרך גדול, הוא נפל כטפּה אל תוך הים, ואף-על-פי-כן בילה עוד אותו הלילה בבית-הכלא… הוא שתק, לא שאל מפני מה, מדוע? הוא יצא, וחפּש את העבודה הקשה ביותר. אך הוא שתק!

קשה מן העבודה היה למצוא אותה — והוא שתק!

רוחץ כולו בזיעה קרה, כפוף ולחוץ תחת המשא הכבד ביותר, וקיבתו הריקה מתכווצת בעוית של רעב — שתק!

מוּתז בבוץ של זרים, מרוקק מפיות זרים, מגורש מעל המדרכה עם המשא הכבד אל הכביש בין עגלות, כרכרות וקרונות-טראַם, מציץ כל רגע ורגע אל תוך עיניו של המות — שתק!

הוא לא שאל מעולם, כמה פּוּד משא יוצאים לו לגרוֹש אחד, כמה פעמים נפל בכל שליחות בעד פרוטה, כמה פעמים דחוהו בלך-ושוב כשתבע את שכרו; הוא לא חישב, לא מזלו שלו ולא מזלם של אחרים, רק שתק!

את שכרו שלו גם כן לא תבע בקול! כפושט-יד היה מתייצב בפתח, ובתוך העינים נצטיירה בקשה של כלב. “תבוא אחר-כך”, והוא נעלם בחשאי כצל, בשביל לחזור אחר-כך בחשאי עוד יותר ולבקש את שכרו כנדבה!

הוא שתק אפילו, כשהיו מפחיתים לו משכרו, או מטילים לו אסימון במקום מטבע!…

תמיד היה שותק…

– אם כן, מתכוונים באמת אלי! — מרגיע בּוֹנצי את עצמו.

– פעם אחת — מוסיף ומספר המליץ-יושר לאחר לגימת מים — בא שינוי בחייו… חלפה עברה כרכרה על גלגלים של גומי, עם סוסים שנתבהלו… המצליף כבר מזמן היה מוטל מרחוק וראשו מחוץ אל אבני הכביש… מתוך פיותיהם של הסוסים המבוהלים נתז הקצף, מתחת לפרסות מתמלטים גיצים, העינים מתנוצצות כמו לפידים בוערים בליל-חשכה — ובתוך הכרכרה יושב ספק חי ספק מת, אדם!

ובּוֹנצי עצר את הסוסים!

והיהודי הניצל היה יהודי בעל-צדקה, ולא שכח לבּוֹנצי את הטובה!

הוא מסר לו את שוטו של ההרוג; בּוֹנצי נעשה מצליף! ויותר מזה — הוא השיא לו אשה, ויתר על כן – – הוא דאג אפילו לכך שיהיה לו ילד…

ובּוֹנצי עדיין שתק!

– אלַי מתכוונים אלַי! — מתחזק בּוֹנצי בדעתו, ואין בו אף-על-פי-כן ההעזה להרים עין אל הבית-דין של מעלה…

הוא מקשיב שוב לדבריו של המלאך המליץ:

– הוא שתק אפילו בשעה שהבעל-טובה פשט בקרוב את הרגל ולא שילם את שכרו…

הוא שתק אפילו בשעה שהאשה ברחה ממנו והשאירה לו תינוק שלא נגמל…

הוא שתק אפילו חמש-עשרה שנה לאחר-מכן, כשהילד גדל והיה חזק למדי — בשביל להשליך את בּוֹנצי מתוך הבית…

– אלי מתכוונים אלי! — שמח בּוֹנצי.

– הוא שתק — פותח בנעימה רכה יותר ועצבה יותר המלאך-המליץ — בשעה שאותו בעל-טובה עצמו השתוָה והתפשר עם כולם, ורק לו לא החזיר אף פרוטה אחת מן השכירות, ואפילו בשעה שעבר על בּוֹנצי (בנסעו שוב בכרכרה עם גלגלי גומי ועם סוסים כאריות) ופצעו פצעים אנושים…

הוא עדיין שתק! הוא לא אמר אפילו למשטרה, מי הוא זה שסידר אותו כך…

הוא שתק אפילו בבית-החולים במקום שכבר מותר לצעוק! הוא שתק אפילו בשעה שהרופא לא רצה בלי חמש-עשרה קוּפּיקות להחליף לו את כלי-הלבן!

הוא שתק בשעת גסיסה — הוא שתק בשעת מיתה…

לא דבּוּר כנגד המקום, לא דבּוּר כנגד הבריות.

– דיכּסי!

בּוֹנצי מתחיל שוב רועד בכל גופו. הוא יודע, שלאחר מליץ-היושר בא הקטיגור! מי יודע מה זה יאמר! בּוֹנצי עצמו לא זכר את חייו. עוד בעולם ההוא היה כל רגע משכיח את הרגע שקדם לו… המלאך-המליץ הזכיר לו הכל… מי יודע, מה הקטיגור יזכיר לו!

– רבותי! — מתחיל קול חד-דוקרני-לוהט – –

אך הוא מפסיק.

– רבותי מתחיל הוא שנית, אך הקול כבר נתרכך במקצת, ומפסיק שוב.

לבסוף נשמע, מתוך אותו גרון עצמו, קול שהוא כמעט כולו רוך:

– רבותי! הוא שתק! וגם אני אשתוק!

משתלטת דממה — ומקדם נשמע קול חדש, רך ומרטט:

– בּוֹנצי, בני שלי בּוֹנצי! — קורא אליו הקול כקול העוגב — בּוֹנצי בני שלי הנלבב!

– ולבו של בּוֹנצי נכמר בקרבו ובוכה… כבר היה רוצה עכשיו לפקוח את העינים, אך הן מעוממות מן הדמעות… כל-כך מתוק-עד-כדי-בכיה לא היה לו מעולם… “בני שלי”, " בּוֹנצי שלי" — מזמן שמתה אמו לא שמע קול כזה ומלים כאלה – –

– בני שלי! — מוסיף ואומר אב-בית-הדין — הכל נשאת ושתקת! אין מתום בגופך ולא עצם שלימה, אין מקום בלא מכה, בלא חבורה, בלא פצע שותת-דם, אין פינה חבויה אחת בתוך נשמתך, שאינה נוטפת דם… ואתה שתקת ושתקת…

שם לא הבינו בטיבו של הדבר הזה! אתה עצמך אפשר לא ידעת כלל שאתה יכול לצעוק ומקול צעקתך ירעדו ויתפוררו חומותיה של יריחו! אתה עצמך לא ידעת, מה גדול הכוח הנרדם בך…

בעולם ההוא לא נתנו לך שכר על שתיקתך, אך העולם ההוא עולם-השקר הוא, כאן, בעולם-האמת, תקבל את שכרך!

אותך לא ישפוט הבית-דין של מעלה, עליך לא יוציא פסק-דין.

לך לא יקציב חלק ולא יגביל חלק: קח לך כל מה שאתה רוצה! הכל שלך!

בּוֹנצי נושא זו הפעם הראשונה את העינים! והוא כמסוּנוָר מן האור השופע מכל הצדדים! הכל מבהיק, הכל מתנוצץ, מהכל קורנות קרני-אור: מן הכתלים, מן הכלים, מן המלאכים, מן הדיינים! הכל מלאכים!

הוא משפיל את עיניו העייפות!

– באמת? — שואל הוא מסופק ומבויש.

– באמת! — משיב בתוקף אב-בית-הדין — באמת, אני אומר לך, הכל שלך. כל מה שבשמים שייך לך! בחר לך וקח מה שאתה רוצה, אין אתה לוקח אלא משלך!

– באמת? — שואל בּוֹנצי עוד פעם, אך הפעם כבר בקול בוטח.

– באמת! באמת! באמת! — עונים לו בתקיפות מכל הצדדים.

– נו אם כך — מחייך בּוֹנצי — רוצה אני באמת בכל יום בבוקר גלוסקה חמה עם חמאה טריה!

הדיינים והמלאכים השפילו ראשיהם מבוישים; הקטיגור פרץ בצחוק.

---

תמונות קטנות

מאת

יצחק ליבוש פרץ

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מי מהן?

א.

היפה מכל פסלי-האבן שבגן וֶנוּס — אלילת היופי היוָנית. עשויה שיש לבן, על-גבי כן ירקרק מבהיק, עומדת האלילה היפה ומביטה בעיניה הפתוחות-הגלויות על ערוגה של חבצלות וּורדים רעננים.

בשדרה מופיעה נערה כבת תשע-עשרה. פניה קורנים בשמחה, מעיניה נתזים החיים הרעננים, הבריאים. היא הולכת אל ונוּס.

במשובה היא קופצת ועולה על הכן — קומה אחת ושמות אחת לה ולאלילה.

דבר זה משמח אותה, מצהיל את רוחה. היא חובקת בידה הצחורה את צוַאר-השיש של האלילה, משימה את שפתיה הרעננות, האדומות אודם-אלמוג, על שפתי האלילה.

כך שוהה היא רגע. וכל העובר שואל את עצמו:

– מי מהן יפה יותר? זו של אבן, או זו של בשר ודם?

ב.

מחורי שמשה עבה מצוחצחת, בחלון-הראוה של בית-מסחר לדברי-מוד"אַ עומדת יפהפיה עמוסה צרכי-הלבשה ותכשיטים מתכשיטים שונים, אך היא עצמה עשויה שעוָה.

השפתים אדומות שלא כדרך הטבע נכּר שאך זה עתה צוּבּעו מחדש וצביעה גדושה ביותר; הפנים חיורים-צהבהבים. העינים הפתוחות לרוַחה — בוהות, בלא מבט; אך נוראות מכל הן הגבות: שורה של שערות קשות וזקופות, המרוחקות זו מזו…

בפנים, בחנות המאופלת למחצה, קונות נשים מיני סרטים ושנצים.

– נערתי — אומרת הגברת כבדת-הבשר את הנערה-המוכרת — הוציא נא לי את הסרטים האדומים מחלון-הראוָה.

הנערה מצייתת.

הליכתה עייפה ולא-בטוחה; בהתאמצות היא פותחת לרוָחה את עיניה האדמדמות, שלא להרדם אגב הליכה. פניה יפות, אך עמומות, צהובות ובלויות; השפתים אדומות, אך נכּר — זה עתה צבועות מחדש.

היא פותחת את החלון, מתכופפת מעל לבובת-השעוָה ומחפשת את הסרטים. בתוך כך היא שוקעת בהרהור, ותולה מבטה בחלל-האויר…

כך שוהה היא רגע. וכל העובר ברחוב שואל את עצמו:

– מי מהן נוראה יותר? זו של השעוָה, או זו של בשר ודם?

מנוּוָל

א.

אדם עשיר נוסע ברחוב ורואה פושט-יד עומד כך ומצפה לנדבה.

האיש העשיר רחמיו נכמרים בקרבו, והוא מוציא מכיסו וזורק לפושט-היד מטבע-כסף של עשר פרוטות.

פושט-היד מביט אל המקום שלשם נפל המטבע, ואינו זז ממקומו. האיש העשיר רואה את הדבר, — זה מעט לו — מהרהר הוא.

– מנוּוָל!…

הכרכרה חלפה עברה. פושט-היד נאנח ומתיישב על-גבי המדרכה.

האויר רטוב וקר, והכאב מהלך בכל עצמותיו; הרגלים כמו משותקות הן. האלוהים יודע, כיצד יצליח אדם שכמותו לחזור הביתה; אין הן מצייתות לו, הרגלים המאוּבּנות הללו. אבל גם בשבתו אין הוא יכול להגיע אל המטבע, והריהו מותח עצמו כולו ושולח את ידו… בקושי, בקושי! הנה היא בידו!

הוא מקרב אותה אל עיניו, מטבע מזוייפת היא! וגם הוא קורא ואומר:

– מנוּוָל!

חזירה

על ספה מרוקמת זהב שוכבת גברת חיורת בשמלת-משי בהירה.

מבעד לוילאות הכבדים נופל זוהר עמום על שפתיה הדקות, המתעקמות לאנחה עמוקה. בעיני התכלת העמוקות נקווֹת דמעות…

לא טוב לה, לגברת, לא לכך נתכוונה!

אהבה חפצה, אידיאלים ביקשה… והוא נותן לה יהלומים וארמונות…

וכשהוא מדבר עמה, דבּוּרו בעניני כסף… עניני קבלנות…

שום אדם אינו מבין לרוחה; לא הוא — בעלה, לא אורחיו שלו ולא אורחיה שלה…

ולבה שלה מתגעגע! הוא מתעטף, הוא מרגיש עצמו זר בעולם זה של כסף, של זהב ויהלומים… הוא מבקש לצאת, ללכת אחרי אידיאלים, אחרי… אחרי… אחרי…

אכן, באמת לא טוב לה, אף-על-פי שחסר לה הבטוי הנכון. היא מושיטה את ידה הצחורה המבהיקה, ונוגעת בפעמון שעל השולחן למראשותיה.

מופיעה הנערה החדרנית.

– ספל קפה! — מצוָה הגברת.

– הנערה נעלמת וחוזרת עם ספל-אלגביש סיני על-גבי מגש-כסף כבד. הריח הטוב של הקפה הטוב מתערב עם ריח-היקינתון הקל שבחד.

– בלכתה אל הספה נאחזת רגלה של הנערה-החדרנית בקצה מופשל של המרבד התורכי — והיא נופלת.

נשמע צליל עמום של המגש שנפל ושל הספל המתפוצץ.

– חזירה! — קופצת ממקומה וצועקת הגברת.

הרי כלה אינה גרב!

בבית-החרושת לגרבים.

נכנסת נערה עם תריסר גרבי-צמר שגמרה. היא הולכת אל בעל-הבית הזקן.

הוא מטיל מבט בסחורה, מורה באצבע אל בעל-הבית הצעיר.

היא הולכת כפי שמראים לה.

בעל-הבית הצעיר נוטל את הגרבים לידו — רכים למדי. אחר-כך הוא מניח אותם על כף המאזנים — הם עומדים במבחן. אחר-כך הוא לוקח אמת-מידה ומודד את האורך, את השפה, את העקב — הכל יפה.

הנערה נושמת לרוָחה; ופושטת את היד לקבל שכרה.

– עוד רגע! — אומר “בעל-הבית הצעיר”. והוא לוקח מעל השולחן זכוכית מגדלת, מצחצח אותה ומסתכל בהעבודה.

לאחר הסתכלות ממושכת אומר הוא בשויון-נפש, אבל בתוקף:

– כמה חוטים פסוקים — שלוש “עינים” שמוטות… שלושה אחוזים לנכות!

– אבל… מבקשת היא להצטדק.

– בלי שום אבל! — מפסיק אותה בעל-הבית הצעיר, ונותן לה פתק אל הקופה.

הדלת נפתחה שנית, ומופיע יהודי צהבהב ובת-שחוק על פניו.

– בוקר טוב!

– שנה טוב! —משיב בעל-הבית הזקן — בבקשה!

היהודי הצהבהב ניגש אל הזקן, מתיישב ליד השולחן.

– זהו בני שלי! — מרמז אל הזקן, מתיישב ליד השולחן.

– זה הוא בני שלי! — מרמז הוא על הצעיר בגאוָה.

– סוחר! — מוסיף הוא — ועוד איזה סוחר!

– אם כן, מה טוב! — משיב היהודי הצהבהב, — סוחר צריך לכסף!

– כסף! — מושך הזקן בכתפיו.

– חמישה-עשר אלף במזומנים!

– אך רגל אחת קצרה מעט מחברתה — מתערב “בעל-הבית הצעיר” בשיחה בחיוּך לא-מובהק.

– כמעט אין רואים כלל! — אומר השדכן.

– אבל באמת קצרה היא!

– ומה בכך, — אומר הזקן — כלה הרי אינה גרב! אין מסתכלים בה בזכוכית מגדלת!

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

---

אחיות

מאת

יצחק ליבוש פרץ

“דלות” נע ונד הוא.

אין הוא שוהה שהייה של ממש בשום מקום; מקום שהוא נמצא ביום, אינו לן בלילה.

ומספר ימיו ושנותיו כמספר ימי העולם ושנותיו כמספר ימי-העולם ושנותיו!

מאַחַר שהוא מהלך ברגליו על-פני האדמה שנים מרובות כל-כך, במגפים שקבּל מבעלי-צדקה, נקובים-נקובים, שרגליו משתפשפות בהם ומצמיחות יבלות שגדלן כתפוחים, היה יכול להוציא ספר תולדות-העולם מהימן ביותר, וספר מסעות על-פני הארץ מדויק ביותר — אבל וַדאי שהללו לא היו יוצאים מתחת ידו יפים ומיופּים כאותם שבאו לידינו מאנשים שהשקיפו על העולם מגבהי-השחקים של ארמנות-פאר נישאים, טירות וכנסיות, אנשים שהם עוברים בזמננו על-פני העולם בקפיצת-הדרך של הקטרים ואבטומובילים… וחוץ מזה אין דלות יודע כלל את חכמת הכתב. לא היה ספק בידו לכתוב, ואין לו כלל ידים לכתיבה! ידיו המיובלות מתאימות לענין הכתיבה, כשם שרגליו הנכאבות מתאימות למגפים של בעלי-הצדקה. וזמן לכך גם כן אין לו. ואף לא בשביל לסַפּר. כל היום כולו — או שהוא עובד, או שהוא מבקש עבודה, או שהוא מחפש מטמון בתוך גבעה של אשפה, או שהוא מתלבט, רעב ומתעטף, אֵישהו מאחורי גדר דחויה, וחולם על ימות המשיח עם גלוסקאות על העצים! ובלילה — או שהוא ישן כהרוג, או שהוא מתפתל כנחש על משכבו מחמת רעב, או מחמת מחוש-מעים הבא מן הממתקים והמעדנים שבאשפה, או שהוא שוכב ומביט בעינים בוהות אל רקיע השמים ושואל עצמו, מפני מה אין הרעם רועם, או גם —הוא עוסק בפריה-ורביה, על חשבונו של בורא העולם, של גבירים בעלי-צדקה או על חשבונו של ה“קהל”…

נראה שאין לסמוך על החשבונות הללו ולבטוח בהם, משום שהמוני ילדים מן הבאים לעולם בפריה-ורביה זו נעלמים לפתע-פתאום —והילד איננו! אבל אותם שנשארים מפוזרים ומבוזרים בעולם, ואחים ואחיות אינם מכירים ואינם יודעים זה את זו, ועוברים זה על-פני זו בלי חיוך ובלי דבור כלשהו, כזרים גמורים. פרט למקרה שהם נפגשים לפעמים בבית-החולים בשתי מטות העומדות זו כנגד זו —והם נאנקים או אומרים ודוי ביחד…

שתים מתולדותיו של דלות מכיר אני —שתים אחיות, הן גרות זה כמה שנים בואַרשה ונפגשות לעיתים תכופות ביותר ועוברות זו על יד זו כמו זרות ונכריות!

אחת גרה בקרן-זוית אפלה, בין תשע נפשות של שלוש משפחות בדירת-מרתף ברחוב מוֹקוֹטוב, ונאבקת עמהן לילה לילה על מעט אויר; והשניה נאבקת לילה לילה על מעט אויר כזה עם עשר נפשות של ארבע משפחות בקצה האחר של ואַרשה, בחדר-עליה שמתחת לגג-ברזל בסמטה השחורה. הראשונה בהרהרת, השניה שחרחרת, אך אין בכך כלום —אחיות בנות אב אחד הן, בנותיו של דלות שתיהן יש להן כנפות-אף שקופות כמעט, עור דקיק על הלחיים הנפולות ועינים משוקעות-משוקעות, ושתיהן גם תופרות לבנים. הבהרהרת עובדת בעד עשרים קופיקות ליום, לצרכי דירה, אכילה ושתיה והלבשה, מתשע בבוקר עד תשע ברב, בתוך חבורה של שש-עשרה נערות בבית-מסחר לכלי-לבן בסמטה השחורה, ונלחמת על מקום קרוב יותר לחלון, שתוכל לפחות לנשום לרוָחה; והשחרחרת אף היא אין ריאתה חזקה ביותר ומתחננת על גישה אל החלון לפני שמונה-עשרה חברותיה, העובדות עמה יחד בחדר לא ביותר גדול ברחוב “מוֹנקוֹטוב”, אף הן בעד עשרים קופיקות ליום לצרכי דירה אכילה, שתיה והלבשה. כשמגיעה העונה —עובדים גם כמה שעות משעות הלילה, ומשׂכר זה עשו להן שתי האחיות שתי שמלות קלות וקנו להן כובעונים של קש. לנעלים חסר להן, ועלתה בדעת שתיהן עצה אחת —ללכלך את הגרבים, במקום שהם מציצים מתוך החורים בדיו…

אין הן מכירות זו את זו, ואף-על-פי-כן הן עובדות זו בשביל זו כאחיות אמיתיות. משום שבכל יום ויום הולכת הבהרהרת ממוֹקוֹטוֹב לעבוד במשך חלק הגון מן היממה במקום אחותה השחרחרת בסמטה השחורה; והשחרחרת הולכת בכל יום ויום מן הסמטה השחורה אל ה“מוֹנקוֹטוֹב” לעשות אותה עבודה באותן שעות עצמן במקום אחותה הבהרהרת.

שתיהן הולכות לעבודה דרך גן הסאַכּסי, השחרחרת נכנסת מרחוב קרוּלעֶבסקאַ ויוצאת דרך ניעֶצאַלא, ויוצאת דרך קרוּלעֶבסקאַ.

באמצע הגן נפגשות הן, עוברות זו על-יד זו —ולא כלום.

פעם אחת בימי יולי התעוררו שתיהן מגודל החום, שתיהן היו שטופות זיעה ולשתיהן היה חסר אויר לנשימה. שתיהן קפצו כמעט אותו רגע מתוך המטות: הבהרהרת בדירת-המרתף ברחוב מוֹקוֹטוֹב; השחרחרת תחת גג-הברזל בסמטה השחורה. שתיהן התרחצו במהירות, לבשו את השמלות הקלות, השחירו שנית את הגרבים במקומות שהציצו מתוך החורים והסדקים שבנעלים, חבשו לראשיהם את כובעוני הקש וכּבנו אותם היטב היטב במכבנות, הבהרהרת —אל שערות-המשי הבהירות שלה, והשחרחרת — אל שערותיה השחורות כזפת ונקלעות בקושי, שתיהן עשו כן מתוך הצצה במראות-הכיס העגולות ושתיהן חייכו אל עצמן… פרצופונים לא מכוערים כלל, ושתיהן התחילו מתגעגעות פתאום — לירק עשב, לציצי-פרחים למשהו חי-וחם, וגם לשפמפמים ועינים מנצנצות, הבהרהרת — לשפמפמים ולעינים שחורים, והשחרחרת לשפמפמים בהירים ולעינים כחולות! ושתיהן נאנחו אנחת-הקלה, ועוד הציצו הצצה אחת אל מראות-הכיס, ומיהרו, משום שהשעה היתה עוד מוקדמת, אל הגן הסאַכּסי… הבהרהרת נכנסה בשער מצד קרוּלעֶבסקאַ, השחרחרת בשער מצד ניעֶצאַלאַ. ובכניסתן נתעצבו שתיהן מאד.

– בצד שמאל — מהרהרת הבהרהרת — במקום ששותים מים, מנגנת התזמורת; ואין נותנים להכנס! — בא ונדחף ומגרה את האף ריח של קפה קלוי ומבושל: “בחינם אין נותנים”.

– בצד שמאל — מהרהרת השחרחרת — נמצא אגם-המים המתנוצץ עם הברבורים הצחורים, כמה נאה ונעים כשהם מתקרבים ומשליכים להן פרוסות של לחמניות — אך לפי שעה אין לי עדיין ארוחה בשביל עצמי! מצד ימין — שוב דברים המושכים את הלב, ומים עם מיץ של מרקחת, בחשק רב היתה שותה משקה כזה, אך “בחינם אין נותנים”…

“אפשר שביום מן הימים נתון יתנו”, מתנחמות שתיהן בבת-אחת; כי על כן אחיות הן! וממהרות שתיהן והולכות אל אמצעיתו של הגן; הרעש מן הרחובות מתפורר ואובד בין אלפי העלים של האילנות המסועפים, והכול מסביב, דומה כל-כך שקט, כל-כך שקט…

ושתיהן רוצות לשבת. ושתיהן יודעות, כיוָן שהן מתיישבות — מיד יבואו ויגשו “שפמפמים עם עינים” לפטפט… סתם כך לפטפט, נעים לפטפט באויר הצח, מול הערוגות עם הפרחים השלל גוניים… האויר הצח כמו משכּר; ריח הפרחים מעלה חלומות, מן הדבורים המתוקים מתעוררת לפעמים מין נעימות כזאת בלב — אף-על-פי שכל זה מתפקע עד מהרה כבועה של סבון, או שרואים פתאום משהו נורא ובורחים. אבל שתיהן מפחדות שמא תשתקענה בשיחה ותאחרנה.

פונות שתיהן והולכות לצד ימין, אל השעון, ומפני שהן אחיות הן עושות כן באותו רגע ממש ובוחרות באותו ספסל עצמו, זה העומד מנגד ללוח-השעות. ומתיישבות בשני הקצווֹת – –

האם תדברנה זו אל זו?

הן מתחילות לשלוח מבטים אשה אל עבר אחותה. אך אותו רגע ממש נגשים שני צעירים ומתיישבים באמצע הספסל, ופונים — אחד שחרחר אל הבהרהרת; והשני בהרהר אל השחרחרת…

שני זוגות מפטפטים…

וכשהמחוג מגיע אל שלושת רבעי תשע, קופצות שתי האחיות ממקומן ובורחות.

הבהרהרת מ מוֹקוֹטוֹב בורחת דרך ניעֶצאַלאַ אל הסמטה השחורה; השחרחרת מן הסמטה השחורה בורחת דרך קרוּלעֶבסקאֶ למוֹקוֹטוֹב…

והן לא ראו זו את זו כראוי…

אפשר ביום מן הימים —בבית החולים, למשל, תראינה אשה את אחותה.